נודע ביהודה (תנינא)/אבן העזר/כט
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.
סימן כט
[עריכה]תשובה
שנית להנ"ל על דבר הנ"ל:
קבלתי מכתבו, ומה שכתבתי במכתבי הראשון דאמירתו לא מהני דחיישינן שמא עיניו נתן בה, והקשה מעלתו ממה שאמרו במס' כתובות י"ד ע"א חדא דהא קא מודה וכו' ומשמע דרצה לומר דגם לר' יהושע מותר ואמאי לא חיישינן שמא עיניו נתן בה. ואני אומר שאין מזה ראיה. ומתחלה עלה במחשבתי דע"כ לא חיישינן שמא עיניו נתן בה אלא היכא שאפי' בלי דבריו אין כאן איסור ודאי כגון שבויה שאפי' אם מה שהעידו שלא זזה ידו ממנה הוא שקר אעפ"כ אין כאן איסור ודאי רק ספק שמא נבעלה בזה חיישינן שמא עיניו נתן בה ומעיד שקר שודאי טהורה היא אבל בארוס וארוסתו אם הוא יודע בודאי שזנתה תחתיו בודאי אסורה לו דאונס לא שכיח כמ"ש התוס' דף ט' ע"א בד"ה ואבע"א ע"ש לא חשדינן ליה שעיניו נתן בה לעבור על איסור ברור. ואמנם הדרנא בי דהרי במס' קידושין דף ס"ג ע"ב באשה שאמרה נתקדשתי וא"י למי נתקדשתי שאין נאמן לומר אני קדשתיה דחשדינן שעיניו נתן בה, והרי שם אם לא קידשה היא אסורה עליו בודאי ואפ"ה חיישינן דמשקר ועיניו נתן בה. ולכן אמינא דהא דלא חיישינן בארוס וארוסתו הנ"ל שמא עיניו נתן בה הוא משום דאם הוא יודע בעצמו דלאו מיניה א"כ זנתה תחתיו ומאוסה היא בעיניו כדאי' בסי' קי"ז סוף סעיף א' בהג"ה ובב"ש שם ס"ק א' מתיר אפי' להתייחד עמה ולא חיישינן שיבוא עליה דמאוסה היא בעיניו וא"כ איך ניחוש שמא עיניו נתן בה:
ומה שהקשה מדידי אדידי דהרי כתבתי דלענין איסור דרבנן לא חיישינן שמא עיניו נתן בה וכאן כיון שאפי' ברוב פסולים אם נישאת לא תצא ש"מ שאין כאן איסור תורה א"כ למה אני חושש שמא עיניו נתן בה. ג"כ לא קשיא ולא מידי שאני לא אמרתי אלא היכא שעקר האיסור דרבנן כגון לענין מעוברת או מניקת חבירו שבזה אפי' אם היא מעוברת מאיש אחר אין כאן איסור תורה אבל כאן שחכמים אסרוה משום שמא נבעלה לפסול ונפסלה מן הכהונה הרי מחשש איסור תורה אסרוה שפיר חיישינן דלמא עיניו נתן בה והגע בעצמך הרי שבויה שאסורה לכהן ע"פ פשטן של דברי הראשונים הוא רק מדרבנן וכן שטחיות כמה סוגיות בש"ס שאמרו בשבויה הקילו משמע שהוא רק מדרבנן. ועיין בתוספות כתובות דף כ"ז ע"ב בד"ה במסיחה [הן אמת שאני בנו"ב (קמא) חלק אה"ע סי' ס"ו בד"ה ולא עוד עשיתי סמוכין לעשותה איסור תורה]. וגם לפי מ"ש מ"מ היינו לרבנן אבל לר' יהודה דאמר שבויה יש לה קנס ודאי דשבויה היא איסור דרבנן והרי כתבו התוס' שם בכתובות דף ל"ו ע"ב ד"ה מ"מ וכו' דלרבא גם ר' יהודה סובר דלא ישאנה ואדרבה ר"י מחמיר יותר שאפי' פדאה ומעיד בה לא ישאנה ואף שהוא רק איסור דרבנן ואעפ"כ חיישינן שמא עיניו נתן בה הואיל שעיקר החשש של האיסור הוא של תורה שמא נבעלה והה"ד נדון דידן חיישינן שמא נבעלה לפסול לה:
ואמנם על עיקר הראיה שאמרתי לחוש כאן שמא עיניו נתן בה כמו דחיישינן בשבויה שפיר יש לדחות דשאני שבויה שאפילו נישאת תצא לכך מחמרינן לחוש שמא עיניו נתן בה משא"כ כאן שאם נישאת לא תצא אולי גם לכתחלה לא חיישינן שמא עיניו נתן בה. הן אמת שאני מסופק בכהן המעיד על השבויה שטהורה היא ששנינו בכתובות דף ל"ו ע"ב שלא ישאנה דחיישינן שמא עיניו נתן בה וכן מבואר ברמב"ם ובש"ע סי' ו' סעי' ג' ע"ש. ע"כ לא שמענו אלא שלא ישאנה והיינו לכתחלה אבל אם כנס שיוציא לא שמענו * [הג"ה מבן המחבר בשליח שהביא גט ממדה"י וצ"ל בפ"נ ובפ"נ וכן עד אחד שהעיד לאשה שמת בעלה דתנן במשנה במסכת יבמות כ"ה ע"א דג"כ לא ישאנה משום חשש שמא עיניו נתן בה ובזה פסקינן בש"ע סימן י"ב דאם כנס אינו מוציא ע"ש. אמנם יש בזה פלוגתא דרבותא דהר"ן והב"ח אליבא דהרא"ש ס"ל דאם נשאת תצא עי' בב"ש בסי' י"ז ס"ק קי"ג, ולפ"ז ספיקא של אאמ"ו הגאון ז"ל דהואיל וגבי שבויה שהעיד לה כהן שהיא טהורה לא נאמר בשום מקום שאם כנס איך הוא מכלל דבשבויה קיל יותר ולכ"ע אם כנס לא יוציא או דלמא ל"ש:] ואף שאשת כהן שנשבית שאין בעלה יכול להעיד שלא נבעלה כמו ששנינו בכתובות כ"ז ע"ב במשנה אמר ר' זכריה בן הקצב וכו' והרי שם אין לך דיעבד גדול מזה שכבר היא אשתו. נראה אדרבה משם יש לי סמך שכהן שהעיד על השבויה שאינה עדיין אשתו הוא רק לכתחלה לא תנשא לו שהרי גבי בעל לאשתו נתנה המשנה טעם שאין אדם מעיד לעצמו וכתב בשיטה מקובצת שפירושו שאשתו כגופו דמיא וקשה למה לי טעם הזה הרי בלא"ה חיישינן שמא עיניו נתן בה ובפרט שהיא אשתו האהובה לו א"ו דמשום זה לא הוה אסרינן באשתו שאין לך דיעבד גדול מזה. ובזה ניחא דברי התוס' כ"ז ע"ב בד"ה במסל"ת שכתבו ואפ"ה היא ובעלה אינן נאמנים ואע"ג דיוחנן אוכל חלות היה נאמן על עצמו במסיח ל"ת ה"מ לתרומה אבל הכא מעלה עשו ביוחסין. ולכאורה אין מקום לקושייתם דשאני הכא דחשדינן שמא עיניו נתן באשתו ומערים להגיד לפי תומו אבל בתרומה לא שייך עיניו נתן דבשום איסור לא חיישינן לזה רק באשה אלא דנתינת עיניו לא שייך באשתו דבדיעבד לא חיישינן לזה וא"כ עיקר הטעם שאין אדם מעיד לעצמו וזה שייך גם גבי להעיד על עצמו שהוא כהן לאכול תרומה, ואעפ"כ אמרתי שראיה גמורה ליכא מלשון המשנה דאיכא למימר דהמשנה נתנה טעם שאין אדם מעיד על עצמו לפי שהטעם שמא עיניו נתן בה עכ"פ מהני עדותו שתוכל להנשא לכהן אחר וכמבואר באה"ע סי' ז' בח"מ ס"ק ו' ובב"ש ס"ק ז' אבל בבעל שהעיד על אשתו אין עדותו מועיל כלום שאין אדם מעיד על עצמו ואשתו כגופו ולכן נלע"ד פשוט דאפילו לאחר מותו אסורה להנשא לכהן, ולא עוד אלא אפילו באשת ישראל אם נשבית לבעלה והעיד בעלה שטהורה ומת אסורה להנשא לכהן ואף על פי שלדידיה לא היה נפקותא בעדותו שהרי אינו כהן מכל מקום לפי פירושו של השיטה מקובצת דאשתו כגופו לא הועיל עדותו כלל:
ובזה נלע"ד דמה שנסתפק הב"ש בס"ק א' בשבויה בתולה שנשאת לישראל ונמצאת בתולה אם יכולה אחר מותו להנשא לכהן ומסיק בשם הט"ז לאסור מטעם שמא הערה בה השבאי ולדידי בלא"ה אסורה דמי מעיד שנמצאת בתולה בעלה והרי אשתו כגופו ואין עדותו מועיל, אבל מטעם הט"ז היה נלע"ד שאין לחוש להעראה דהרי עיקר טעם איסור השבויה שאסרינן אפילו בדיעבד הוא מטעם רוב ערביים פרוצים בעריות כמ"ש בגמרא דף י"ג ע"ב, וכמו כן אני אומר ערביים פרוצים בעריות וגומרים תאותם אבל שערבי יפרוש באמצע קודם גמר ביאה לא שכיח וכאן שזו נמצאת בתולה לא חיישינן להעראה:
אך נלע"ד עוד ראיה שכהן שהעיד על השבויה אם כנס לא יוציא הוא כמו באשה שאמרה נתקדשתי ואיני יודעת למי ובא אחד ואמר אני קדשתיה שאינו נאמן לכנוס ובזה ג"כ הטעם שמא עיניו נתן בה ואפ"ה אם כנס לא יוציא כמפורש בש"ע סי' ל"ז סעיף כ"ד וה"נ בכהן המעיד על השבויה אם כנס לא יוציא. ונראה דגם מזה אין ראיה מוחלטת ושאני אשה שאמרה נתקדשתי שמעולם לא הוחזקה לאיסור נגד זה שהרי נתקדשה לאחד ואולי זה הוא. עיין בחידושי הרשב"א שם במסכת קידושין ס"ג ע"ב ובר"ן שם שהביאו ירושלמי רב אמר נאמן לכנוס מתניתין פליגא על רב המביא גט ממ"ה וכו' תמן הוחזקה אשת איש ברם הכא לא הוחזקה וכו' פירוש שמעולם לא הוחזקה אשת אחר ע"ש ברשב"א, אבל שבויה כיון שיש עדים שנשבתה כבר הוחזקה בחזקת איסור לכהנים דרוב ערביים פרוצים בעריות וזה שמעיד שטהורה היא בא להוציאה מהחזקה אולי אפילו דיעבד שכבר כנס יוציא מטעם חשש שמא עיניו נתן בה. באופן שגוף דין זה בכהן המעיד על השבויה ועבר וכנס אם מוציאין אותה ממנו או לא אכתי אינו מוחלט אצלי לא לאיסור ולא להיתר אף שדעתי נוטה להיתר יותר מלאיסור אכתי למעשה צריך תלמוד:
אבל הא ודאי באשה שאומרת נתקדשתי וכו' שאם כנס לא יוציא וזהו דין מפורש בלי חולק ואפ"ה לענין לכתחלה חיישינן שמא עיניו נתן בה אלא דאעפ"כ אין למילף מיניה בנדון דידן דשם באשה שאמרה נתקדשתי אלמלא שזה אומר אני קדשתיה ודאי שאפילו כנס יוציא שהרי היא אשת איש וע"י דבורו הוא שמהני שאם כנס לא יוציא לכן חיישינן לכתחלה שמא עיניו נתן בה, וכן בכהן המעיד על השבויה שאלמלא עדותו שהיא טהורה שאפילו לפי מה שדנתי לעיל שאם כנס לא יוציא מ"מ היינו בהעיד שהיא טהורה אבל אלמלא עדותו הא פשיטא שכהן שכנס יוציא שהרי אפילו על בעלה נאסרה וא"כ צריכה היא לעדותו לכך חיישינן לכתחלה שמא עיניו נתן בה אבל בנדון דידן שאפילו לא העיד שהוא בא עליה בזנות אם נישאת לכהן לא תצא אפילו ברוב פסולין דבדיעבד קיי"ל כר"ג אפשר דמהני עדותו להתירה לו אפילו לכתחלה ולא ניחוש שמא עיניו נתן בה. ומ"מ אף שאין לנו ראיה מכרעת לאיסור הרי גם להיתר אין לנו ראיה שלא ניחוש שמא עיניו נתן בה ומסברת הכרס נחלק בין זה לשבויה ולכנוס בדוחקא בשביל פרוצות:
ועל מה שכתבתי שאין לדמות דבר זה כמו פדאה ומעיד בה דישאנה ה"נ אי לאו שהאמת אתו לא היה אומר על עצמו שזנה עמה ולעשות עצמו רשע, ודחיתי דאדרבה מטעם אין אדם משים עצמו רשע אין להאמינו. והשיב מעלתו דלמה לא נימא פלגינן דבורו וכתב בזה שני צדדים, או לפרש דבריו שהיה שוגג או אונס או לפרש דבריו שאיש אחר שהוא כשר שכב עמה. ואני אומר תמה על עצמך שאם נפרש ששגג או נאנס א"כ אינו מוציא לעז על עצמו ולא הוי כמו פדאה וחיישינן שמא עיניו נתן בה ואם נימא פלגינן דבורו וכאילו העיד איש אחר כשר שכב עמה לא עדיף מהעיד בפירוש על אחר שאינו נאמן כיון שרוצה לישאנה עיניו נתן בה. ומה שכתב לפ"מ שביארתי בנו"ב סי' ע"ב דאם לא פלגינן דבורו מאמינין לו הכל אלא שאינו מועיל עדותו מטעם רשע א"כ באיסורין רשע נאמן והאריך מעלתו בזה. גם בזה לא דק כי מ"ש שם בנו"ב שמאמינין גם על עצמו לשיטת הרמב"ם ורש"י ותוס' היינו מטעם מתוך שנאמן על האחר נאמן גם על עצמו ע"ש בחבורי סימן ע"ב דף ס"ז ע"ד בסופו וכאן הרי אינו נאמן עליה דאמרינן עיניו נתן בה וממילא גם על עצמו אמרינן אין אדם משים עצמו רשע. ותדע שכן שהרי גם התוס' סוברים כן כמו שביארתי שם בחבורי והרי התוס' הקשו גבי מיגו דאמר מזיד הייתי דנימא אין אדם משים עצמו רשע: ואשר הוקשה לך דבר זה עצמו שכתבתי דכאן אמרינן ע"א נאמן באיסורין מנא לי שכאן דומה לאיסורין, תמהני על תמיהתך אטו כאן דבר שבערוה ואין ערוה אלא חייבי כריתות או טומאת סוטה לבעלה שטומאה כתיב בה כעריות אבל איסורי כהונה אינם עריות ואפילו יבמה לשוק ביארתי בחבורי נו"ב סי' נ"ד שאינו חשוב דבר שבערוה ואפי' לדברי המרדכי שהבאתי שם דיבמה חשיב דבר שבערוה הרי כתב המרדכי הטעם שהולד ספק ממזר אבל איסורי כהונה שאינם רק חייבי לאוין ואין כאן ממזרות ודאי אין כאן דבר שבערוה:
ומה שהקשה על מה שכתבתי דכאן איכא ספק ספיקא להחמיר שמא נבעלה לח"כ והולד אפי ואת"ל לא נבעלה לח"כ שמא נבעלה לכותי, והקשה דא"כ קשה לר' יהושע דאמר בחזקת מעוברת לממזר ג"כ נימא ספק ספיקא שמא לכשר ואת"ל לפסול שמא לכותי, ג"כ לק"מ דהרי איכא תיכף לספוקי שמא לממזר וא"כ אין הס"ס מתהפך אבל כאן להחמיר אמרינן דמתחילין שמא לח"כ או לממזר ואין אנו מתחילין תיכף שמא לכשר. ועוד בלא"ה לא קשיא דמה דקאמר ר"י הרי היא בחזקת מעוברת לנתין וממזר יש ג"כ ספק ספיקא להחמיר דהרי לכל השיטות יש הפרש בין נתין לממזר דלשיטת רש"י ורמב"ם ורוב הפוסקים נתינים לאו דאורייתא הם אלא דוד גזר עליהם ולשיטת התוס' שנתינים הם דאורייתא דכתיב לא תתחתן בהם מ"מ לרוב המפרשים דעת התוס' רק דור ראשון שנתגייר מז' אומות אבל זרעם הוא רק גזירת דוד, ואפילו לדעת הנ"י שמפרש דעת התוס' שגם דורותיהם הם מן התורה עיין כ"ז בתוי"ט ריש פ"ג דמכות מ"מ היינו דרך חתנות שהרי עיקר האיסור הוא מקרא דלא תתחתן בהם אבל אם בא עליה שלא לשם חתנות אינו לוקה משא"כ ממזר שלוקה אפילו בבועל בלי חתנות שהרמב"ם יחיד הוא בדבר זה שממזר אינו לוקה בלי קידושין. ועכ"פ ביארנו שלכל הדעות יש הפרש בין נתינה לממזרת, ומעתה הרי ר"י קאמר הרי היא בחזקת מעוברת לממזר ולנתין וא"כ יש ס"ס להחמיר שמא לממזר והולד ממזר ויש חיוב מלקות על ביאתו על ישראלית ואת"ל לא לממזר שמא לנתין ופסול הולד מדרבנן עכ"פ ולהתוס' אין מלקות שלא דרך חתנות ועכ"פ אסור בישראלית. ובזה יש לתרץ מה שהקשיתי בנו"ב סוף סי' ז' היכי משכחת שתוקי ע"ש. אך שם כבר תירצתי בלא"ה על נכון:
ומ"ש דכיון דרוב ישראל שכיחי בבית זה לא נכנס כותי בכלל ספק, עי' במסכת כתובות ט' ע"א בתוס' ד"ה ואבע"א דמה שאינו רוב גמור חשבינן לס"ס וכאן כיון דאיכא חשש דלמא אזלא איהי לגביה והוה קבוע ואף דלא חיישינן לזה לדעת הטור היינו לגבי חד ספיקא אבל לגבי ס"ס מיחשב ספק ספיקא:
ומה שכתבתי במכתב הראשון גבי אומרת מפלוני הספק שמא גם האחר ממזר הוא נגד הרוב היינו דשם הספק רק על הולד וכבר כתבתי בחבורי נו"ב סי' ז' שהולד מקרי פירש אבל כאן ספק השני שמא לכותי נבעלה הוא על הזונה ושייך קבוע:
ומ"ש דהב"ש איירי לענין בתה יפה כוונת בדעתי ומיירי באינה אומרת ברי. ומ"ש דמה דידעינן שנבעלה לזה עדיף מטענת ברי לא צדקת בזה וא"צ להשיב ע"ז כלל. את כל זה ראיתי להשיב ואין בכחי להאריך יותר מפני תשות כחי כמו שכתבתי לך גם בראשונה. גם לפי הנזכר במכתבך הראשון זונה זו מופקרת היא ואולי במופקרת לא שייך לומר בודקת ומזנה ולכן לא רציתי ליכנוס בדוחקא לחפש שערי היתר. ובזה אסיים. דברי הד"ש: