נודע ביהודה (תנינא)/אבן העזר/יא
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.
סימן יא
[עריכה]בע"ה פראג ה' י"ז תמוז תק"מ גימ"ל לפ"ק:
תשובה
דברי הצומות, מהרה יהיו לנחמות, ועיניו תראינה ירושלים על תלה בנויה בחומות. כבוד אהובי ש"ב ידידי וחביבי הרב המאור הגדול בחריפות ובקיאות, מראה בפלפולו נפלאות, הגאון נ"י ע"ה פ"ה כבור שמו מוהר"ר טעבל נר"ו אב"ד ור"מ דק"ק ליסא:
מכתבו קבלתי. וע"ד השאלה שנשאל מאיש אחד שבא השכם בבוקר אל הרב שבעירו ואמר אוי לעיני שכך ראו שאשתי זנתה עם בנו. ומעשה שהיה כך היה. לפי אמירתו שהוא לא היה שוכב בבית החורף כי אם בחוץ מחמת זבובים ופרעושים ואשתו ובנו לבדנה היו שוכבים בפנים מטתה סמוך למטתו והוא הביט דרך חור ואמר בזה"ל איך האב גזעהן זיא האבין צו טוהין גיהאט בייזאמין ושמעתי קול ממעות. לא ידעתי מה כוונתו בזה אם שמע שנתן זה לזו מעות. ופתחתי הדלת בכח וברח הנער ממטתה למטתו. וחקרו הרב אולי לא עשה מעשה והשיב בזה"ל בלתי ספק אצלי זיא האבין צו טוהין גהאט מיט אננדר וגם כמה פעמים הרגשתי וחשדתי אותם כזה. אמר לו הרב עוד וכי ראית שעשו מעשה זנות ממש שמא לא ראית רק שישב על המטה או שוכבים במטה וסבור אתה שעשו מעשה זנות ממש. והשיב בזה"ל. רבי רבי גינוג אז איך האב גזעהין זיא האבין צו טוהין גיהט בייזאמין איך קאן ניט מער זאגין רק האמת איך האב קיין שנאה אויך קיין מחלוקת וכו' רק וואס איך מיט מיין אויגען גזעהין האבע ונטל תפילין ונשבע בפועל שראה כאשר דבר. ואחר התפלה הושיב הרב בית דין וקראוהו ואמר בפני הבית דין ג"כ שראה שבנו היה עמה במטה ובלי ספק זיא האבן צו טוהין גהאט מיט איינאנדער. וחקרוהו היטב עוד הפעם שמא לא ראה שום מעשה יותר רק שהיה עמה במטה ואמר פא"פ בזה"ל זיא האבין צו טוהין גיהאט מיט אננדר. ושאלו להשכנים אם היה להם שום קטט ואמרו לא היה להם שום קטט רק גם הם שמעו בבוקר קול צווחה ביניהם והאשה אומרת אמת שהבעל היה שוכב בחוץ והיא והנער בפנים אבל לא עלה ח"ו על לבם שום דבר רע ומכחישתו להבעל על דבריו. והפרישו אותם הב"ד עד שיעיינו בדינם ואחר איזה שבועות נתחרט הבעל ואומר ששקר הגיד וגם נשבע לשקר ולא ראה שום דבר ורוצה לקבל תשובה על שבועת שקר. ושאלו הרב ולמה אמרת מתחלה כן ונשבעת בפועל בלי שום כעס, ואינו נותן שום אמתלא רק אמר שדבריו היו שקר. והרב השואל כתב לכבוד רום מעלתו שהבעל הוא עם הארץ גדול ואיש בור ואפשר לצדד שלא ידע הפרש בין שוכבים זע"ז בקירוב בשר בין ראה אותם שוכבים במטה ולכן בעיניו ברור שנעשה גוף המעשה אך לפי הבנתו כפי שחקרו אותו קרוב הדבר מאד שעשו דרך מנאפים ממש. ע"כ דברי השואל. ועל זה הרחיב מעלתו הביאור למה לא זכר הרב רמ"א בסי' קע"ח כלום מדין הבעל אומר שראה שזינתה והזכיר רק באומר שמאמינה או שמאמין לדברי העד והרחיב מעלתו הפלפול בזה ודילידא אמא כוותיה תלד כי כל דבריו המה בסברות נכונות ומתקבלות לשומעיהן אין בהם נפתל ועקש: ואמנם מה שהחליט דדעת רמ"א דבאומר שראה בעצמו שזינתה קיל טפי ובזה הכל מודים שמותרת לו דבזה ודאי שייך לומר שאם יהיה נאמן בטלה תקנת רגמ"ה וכל אחד יאמר כן משא"כ בהתחילה היא ואמרה נטמאתי והוא אומר שמאמינה או שע"א מעיד עליה ואומר שמאמין לדברי העד לא שייך שכל אחד יאמר כן דאטו מזדמן דבר זה בכל אחד. הנה אף שסברא ישרה היא מ"מ אינני מסכים עמו בזה ואנן חזינן לרמ"א בתשובה י"ב היפוך מסברתו והוא בשו"ת רמ"א (דפוס הענויא דף כ"א סוף ע"ג ותחלת ע"ד) וז"ל ותו שאינו מהימן דהא איתא בהגהות מיי' פכ"ד דאישות הורה ר' יוסף האומר אשתו זנתה דאינה אסורה עליו לפי משנה אחרונה עתה דחיישינן שמא עיניו נתן באחרת אחר תקנת ר"ג מ"ה וכו' ועוד שיש לנדות האוסר אשתו עליו כמגרש בע"כ דסוף סוף מבטל תקנת הגאון עכ"ל. ואין חילוק בין הוא אומר שאשתו זנתה או שע"א מעיד לו שזינתה שבשתיהן חייב להוציא ואדרבה גרע יותר לענין לאסרה עליו כשהוא אומר שראה שזינתה משיאמין לעד דהתם לב יודע מרת נפשו וגם לא יוכל להעיז כמשקר ומטעם זה אשה שאמרה לבעלה גרשתני וכו' ואם יש עד שמעיד כדבריה וכו' מעיזה וכו' א"כ ה"ה כאן כשעד מעיד וכו' גרע מאילו אמר בעצמו שזנתה וכו' ומאחר דאילו אומר בעצמו שזינתה אינו נאמן וראוי לנדות וכ"ש כשאומר שמאמין לדברי העד וכו' יעוין שם בתשובת רמ"א וא"כ איך יאמר מעלתו דבאומר שראה בעצמו שזינתה סובר רמ"א דכ"ע מודים שמותרת רק באומר שמאמין לדברי העד פליגי ואנן חזינן בהדיא דדעת רמ"א להיפוך. ואלמלא דברי רמ"א בתשובה הייתי אומר ההיפוך מסברת מעלתו ובאומר שראה שזינתה כ"ע מודים שאסורה ומ"ש הר"ש מיינבילא והר"ר יוסף בהגהות מיי' הנ"ל האומר אשתו זינתה דאינה אסורה עליו, אין הכונה שאומר שראה בעיניו שזינתה אלא שאומר שידוע לנו שזינתה וכן מפרש המבי"ט דברי הר"ר יוסף הנ"ל הביאו הכנה"ג בסי' קט"ו בהגהותיו לב"י אות ל"א אמר המאסף וכו' ומצאתי להר"ם מטראני ח"ג סי' קכ"ו שכתב מי שראה באשתו שזינתה וכו' אם הוא יודע בודאי וראה מי יכול לומר שאינו אסור לבוא עליה אלא מ"ש הרבנים הללו היינו ה"ר יוסף והר"ש מיינבילא שבהגהות מיי' על מי שאמר שאשתו זינתה לא שראה הוא ולא שום עדות אלא שחושב לפי דעתו באיזה אמתלא שזינתה וכו' יעויין שם שהאריך בזה והרי זה ממש כמו שכתבתי, והיה עולה על דעתי שגם רמ"א מפרש דברי הגהות מיי' כנ"ל ולכן לא כתב מאומה בסימן קע"ח באומר שראה אשתו שזינתה ונשאר בזה דברי המחבר בסי' קט"ו סעיף ז' שחייב להוציאה אבל מה אעשה שרמ"א בתשובה חזינן שמפרש דברי הגהות מיי' כפשטן שמשמעו שראה בעצמו שזינתה, ואמנם אף שמפרש כן דברי הגהות מיי' אעפ"כ יש לומר שבהגהת ש"ע השמיט דעתם לגמרי ואף שבתשובה הביא דעתם היינו לסניף בעלמא ששם היו בלא"ה כמה סבות להתיר כידוע שדרך הגדולים בתשובה כשיש כמה שערי היתר פתוחים לפניהם מביאים ג"כ דעות לסניף מה שבלא"ה לא היו מביאים דעה זו לסמוך עליה לחוד:
ועוד שאיך נימא מחמת תקנת ר"ג שלא נאמין לו ונימא שמשקר והלא אם משקר הרי אשתו יודעת שמשקר ולא תרצה לקבל הגט ויצטרך לגרשה בע"כ א"כ יעבור על חרגמ"ה ולמה לו להוציא שקר מפיו יגרשנה כך בעל כרחה ויעבור על חרגמ"ה אם הוא חשוד בכך ואין לומר שמתיירא שהב"ד לא יזדקקו לו לסדר הגט הלא כותבין גט לאיש אע"פ שאין אשתו עמו וא"כ יכול להכין הגט ואח"כ יזרקנו לה בפני עדים ומה לי אם עובר חרגמ"ה כך או כך: ומה שכתב מעלתו שכיון שחשוד בזה שוב חשוד בכל הנוגע לזה והוכיח זה דא"כ באומרת טמאה אני לך יתקנו שיגרשנה ע"מ אם זינתה וא"כ אם לא זינתה אין כאן גט אלא ודאי שכיון שחשודה שוב אינו מועיל שום אופן בזה. אני אומר איך מדמה אותה לאותו והיא אם חשודה אפילו שתעבור על אשת איש מ"מ אם היא חשודה כ"ע לא חשידי ומי ישאנה כשהיא אשת איש ולכן היא אומרת טמאה אני לך ויגרשנה ואף שיגרשנה בתנאי כנ"ל ואם לא זינתה אז אין כאן גט מכל מקום הרי שום אדם לא ידע זה ויסבור שזינתה ונתגרשה ותמצא מי שנתנה עיניה בו שישאנה אבל בדידיה אם הוא רוצה לעבור חרגמ"ה מה לו לומר שזינתה ועבור כך על חרגמ"ה. ואין זה דומה לדברי הרשב"א בתשובה סי' אלף קל"ז והיא בתשובה לרמב"ן סי' קצ"ג ששם היתה דת המלך שמי שמגרש בעל כרחה חייב מיתה ואחת דתו להמיתו זולת אם דת היהודים מחייב שיגרשנה, שם שפיר כתב הרשב"א שמה שאומר שנטמאת חיישינן שעיניו נתן באחרת ורוצה לגרש את זאת אבל מחמת חר"ג מנ"ל לחדש כזה הואיל ואינו דומה וכפי מה שכתבתי, ולכן אין דעתי נוחה מזה לסמוך על דברי הגהות מיי' בזה:
אבל צריכין אנו לראות אם נאסרה מתחלה באמירת הבעל וזה ודאי יפה כתב רום מעלתו שמה שאמר הבעל כמה פעמים שאין ספק אצלו, תוספת זה גרעון הוא שאם ראה ממש איזה ספק יהיה לו ולכן מראש צורים נראה באיזה ראיה אשה נאסרת על בעלה. והנה במס' מכות סוף פ"ק ובמס' ב"מ דף צ"א ע"א אמר שמואל במנאפים משיראו כדרך המנאפים ומזה יצא לנו שאין צריכין לראות כמכחול בשפופרת. ואמנם דעת בה"ג הביאו הרא"ש סוף פ"ב דיבמות והטור בסימן קע"ח דלהוציא אשה מבעלה בעינן שיראה כמכחול בשפופרת ודברי שמואל הם לדיני נפשות והרא"ש דחה דבריו שאם לד"נ דכתיב והצילו העדה די כדרך המנאפים ק"ו לאוסרה על בעלה* [הג"ה מבן המחבר לפי סברת אאמ"ו הגאון המחבר ז"ל לדעת בה"ג לא אמר שמואל עד שיראו כדרך המנאפים אלא מכח ההתראה שהיה מקודם א"כ באשה חבירה שאינה צריכה התראה לר"י ב"י צריכין עדים שיראו כמכחול בשופפרת לדעת בה"ג, לפ"ז קשה מסוגיא דסנהדרין דף מ"א ע"א דפריך הגמרא אלא אשה חבירה דק"ל דמיקטלא לר"י ב"י היכי משכחת לה ע"ש. ולפי דעת בה"ג קשה הא בלא"ה נמי לא מצינו אשה חבירה לר"י ב"י דמיקטלא דהא אי אפשר לעדים שיראו כמכחול בשפופרת כמו שאמר ר"ט ור"ע במס' מכות דף ז' ע"א אילו היינו בסנהדרין לא היה אדם נהרג מעולם ומפרש בגמ' שם דבבועל את הערוה היו שואלין את העדים ראיתם כמכחול בשפופרת ופריך הגמרא ורבנן היכי דייני ומתרץ כשמואל שיראו כדרך המנאפים, ואם לדעת בה"ג היכא דליכא התראה גם לרבנן צריכין העדים לראות כמכחול בשפופרת א"כ ליכא מציאות באשה חבירה דמיקטלא לר"י ב"י. אמנם בלא"ה קשה מהך סוגיא לדעת בה"ג דמחלק בין דיני נפשות ובין לאסור אשה על בעלה איך קאמר ר"ח דעדי נערה מאורסה שהוזמו יכולין לומר לאוסרה על בעלה באנו הא כיון דעדים לא אמרו שראו כמכחול בשפופרת רק כדרך המנאפים איך יכולין לומר לאסרה על בעלה באנו הא כיון שלא אמרו שראו כמכחול בשפופרת אינה נאסרת על בעלה בעדותן וע"כ לא באו אלא לחייבה מיתה וצ"ע, ועיין בתשובת רמ"א סי' י"ב וסי' ט"ו. ואני לעצמי אמרתי להסיר תמיהת הרא"ש מבה"ג והוא ע"פ מה דכתב הרמב"ם בפ"ו מהל' א"ב הל' י"ט וז"ל אין העדים נזקקין לראות המנאפים כמכחול בשפופרת אלא משיראו אותם דבוקין זע"ז כדרך כל הבועלין ה"א נהרגין בראיה זו ואין אומרים שמא לא הערה מפני שחזקת צורה זו שהערה עכ"ל. הנה למדנו מדברי רבינו הגדול הרמב"ם ז"ל שנתן טעם למה סגי אם רואין כדרך המנאפים הואיל ואיכא חזקה שאם שוכבין זע"ז בקירוב בשר בודאי הערה ולכך נהרגין. והנה במס' קדושין דף פ' ע"א אמר ר"ח ב"א אמר ר"י מלקין וסוקלין ושורפין על החזקה ואין שורפין תרומה על החזקה וטעמא דר"י דהואיל ולענין דיני נפשות הולכין בתר חזקה דחזקה דאורייתא אבל לענין שריפת תרומה לא מהני החזקה הואיל ויש נגד החזקה חזקת טהרה של העיסה ע"ש ברש"י ד"ה אין שורפין הרי אף דסוקלין על החזקה אפ"ה אין שורפין תרומה על חזקה דמוקמינן חזקה כנגד חזקה ולא אוכלין ולא שורפין וכן פסק הרמב"ם בפ' ט"ז מהל' שאר אבות הטומאה ה' ג' ע"ש. ומעתה מסולק תמיהת הרא"ש ז"ל על בה"ג דלענין אם באנו לדון בה דיני נפשות הרי אם ראו העדים כדרך המנאפין ואע"פ שלא ראו כמכחול בשפופרת אפ"ה נהרגין דכיון דאיכא חזקה שחזקת צורה זו שהערה בה וסוקלין על חזקה, משא"כ לאסור אשה לבעלה ס"ל לבה"ג דלא מהני הך חזקה של צורה זו דיש נגד החזקה חזקת היתר אשה לבעלה ואמרינן שמא לא נגמר מחשבתם הרעה ולא הערה בה ועדיין לא נאסרה על בעלה דבמחשבתם אשר זממו לעשות אינה נאסרת על בעלה ונשאר החזקת היתר לבעלה כל זמן שאינו ידוע בודאי שנאסרה אבל להמית האשה ע"פ חזקה זו ליכא חזקה המסייע להאשה. ואין לומר דאית לה חזקת כשרות דכיון שהניחה לקרב אליה כדרך המנאפים כבר אבדה חזקת כשרות שלה דלאו כשרה היא, ועיין מה שכתב בזה אאמ"ו הגאון המחבר ז"ל לקמן סי' כ' דאפי' ע"י היחוד שנתיחדה ברצון אזדה לה החזקת כשרות ע"ש: אך אחר העיון תמיהת הרא"ש על בה"ג קיימת דבשלמא מה דאמרינן דסוקלין על החזקה ואין שורפין תרומה על חזקה דשם אין ענין להך חזקה דסוקלין עליה עם הך חזקה שאין שורפין עליה תרומה והם חזקות חלוקות אשר אין ענין זה לזה אבל הכא בדין של בה"ג הם תרי מילי דסתרי אהדדי דאם אנו דנין בה דיני נפשות מחמת חזקת צורה זו ומחזיקינן לודאי שזינתה א"כ ממילא צריכין אנו לומר ג"כ שהיא אסורה לבעלה והרי יש לה חזקת היתר לבעלה, ואף שאין אנו באין לדון עליה אם היא אסורה לבעלה רק לדון בה עונש מיתה סוף סוף מסתעף מיניה מעצמו שאם נגמר דינה למיתה שג"כ היא אסורה לבעלה וזה הוא כוונת תמיהת הרא"ש על בה"ג דבהך דין שגומרין אותה למיתה מפני שראו אותן כדרך המנאפים ואמרינן שהערה בה בזה הפסק דין נאסרה על בעלה וסותרין החזקת היתר שהיתה לה לבעלה והם תלויין זה בזה ומזה מוכח דחזקת צורה זו שראו אותן כדרך המנאפים אלים יותר ודוחה לחזקת היתר אשה לבעלה:]. ואני אומר ללמד זכות על בה"ג וד"נ שאני דבעי התראה ושיקבל עליו התראה וכיון שהתרו בו וקיבל התראה חזינן שרצונו לבעול ממש ואם ראו העדים תיכף שנדבקו כדרך המנאפים אמרינן בודאי עשו אשר זממו לעשות והרי זו כראיה ממש מכחול בשפופרת אבל לאסרה על בעלה שאין כאן התראה ואין כאן גלוי דעת שרוצים לעבור עבירה חמורה הזו אפשר שאין הדביקה ראיה על המעשה של הטומאה ולכן שפיר כתב בה"ג שצריך שיראו כמכחול בשפופרת והא דאמר שמואל במס' ב"מ במנאפים עד שיראו כדרך המנאפים ובכלאים עד שיכניס כמכחול בשפופרת ולדברי בה"ג היה לו לחלק במנאפים גופייהו דלדונם במיתה כדרך המנאפי' ולאסרה לבעל' כמכחול בשפופרת, נראה דכוונת שמואל שם דבכלאים אם לא הכניס כמכחול בשפופרת אפילו העלה מין על שאינו מינו ועורר את הזכר לתאוותו ומתוך כך רבע הזכר את הנקבה שאינה בת מינו אפ"ה פטור המעלה ולא אמרינן שהעלאה זו מיחשב מרביע שהרי באמת נתעורר הזכר ע"י זה אעפ"כ המעלה פטור: ואמנם אף שלמדנו זכות על אביהן של ישראל בה"ג להצילו מקושיית הרא"ש אבל לדינא כיון שהרי"ף שם ביבמות והרא"ש שם ורבינו חננאל והטור בסי' קע"ח ורמ"א בסימן ך' כלם השוו יחד דגם לאסרה על בעלה די שיראו כדרך המנאפים הכי קיי"ל, אבל צריכין אנו לעיין מהו כדרך המנאפים, רש"י במכות שם פירש משינהגו עסקי ניאוף ששוכבים בקירוב בשר ונוהגים בדרך תשמיש עכ"ל רש"י. ומדסיים ונוהגים בדרך תשמיש מכלל ששכיבה עליה בקירוב בשר לחוד לא סגי עד שיראו שנוהגים בדרך תשמיש. ולדעתי כוונת רש"י בזה שהוא מתנענע עליה ועוסק בדישה כדרך המנאפים אבל אם ראו רק שוכב עליה בקירוב בשר ואפילו רגליו בין רגליה אכתי אין זה ראיה שכבר הכניס המכחול אלא רק ראיה שמכין עצמו לדבר זה ורצונו לעשות כן ואכתי אולי חישב לעשות ולא עשה מעשה ואולי נתחרט ונפלה אימת העבירה עליו, ורש"י בב"מ שקיצר וכתב משישכבו זע"ז כדרך מנאפים ג"כ כוונתו לזה במה שכתב כדרך המנאפים וגם מדסיים וא"צ לעדים לראות כמכחול בשפופרת דלא הזקיקתן תורה להסתכל כל כך, משמע דוקא להסתכל כל כך לא בעינן אבל לראות שארי עסקי תנועה הרגיל בשעת תשמיש שאין צריך הסתכלות כל כך ודאי בעינן. אכן בשיטה מקובצת שם כתב בשם הר"ר יהונתן משיראו כדרך המנאפים כלומר שיעמוד האיש על כריסה של אשה אע"פ שאין העדים רואים אם מערה בערותה אם לאו שכיון שכל כך פרץ פרצה כזו על אשת חבירו אי אפשר שלא גמר תאותו עכ"ל. ומדבריו משמע דלא כמו שכתבתי ואעפ"כ ממשמעות דברי רש"י אינני זז שכוונתו כמ"ש. ועוד אמינא שאפילו לה"ר יונתן היינו שראו אותם כך זמן מה ולא בלבל אותם אדם אמרינן ודאי גמר תאותו שהרי לא היה לו מונע ועל דעת כן עלה בעלייתו של בועל אבל אם פתאום בא איש ומצא אותם על תמונה זו ותיכף נפלה חרדה עליו וקפץ מבין רגליה לא שייך לומר אי אפשר שלא גמר תאותו שאף שבודאי רצה לגמור תאותו מ"מ נאנס ולא היה יכול לגמור:
ועוד נלע"ד דכ"ז שראה אותם שוכבים זה על זו ברצון שניהם אבל אם באו פתאום ומצאום כך וקפץ מעליה מאן יימר שהיא נתרצית ואולי הוא עלה עליה ורצה לאונסה והיא לא הניחתו ואפי' באשת כהן אין לאוסרה שאין השכיבה בקירוב בשר ראיה אפילו לה"ר יונתן אלא כשהיא ברצון שניהם דמי מעכב על ידם לגמור תאוותם אבל אם תחלת העליה שעלה עליה לא נודע לנו באיזה אופן הי' אז אמרינן אולי הוא עלה עליה לאנסה והיא לא הניחתו ולא היה בידו לגמור תאותו והא דלא צעקה ומקרא מלא דבר הכתוב על דבר אשר לא צעקה שם מיירי שעדים רואים שבועל אותה בעיר והיא אינה מתחבטת נגדו ולא מרימה יד אף שיש לומר שעדיין אנוסה היא וראתה שאין כחה משיג לדחותו בזה אמרינן א"כ ששערה בעצמה שכחו רב היה לה לצעוק ומדלא צעקה ודאי ברצון הוא אבל אם היא סוברת שיש בכחה להנצל ממנו למה תצעק ואין מניעת הצעקה עדות על הרצון, ועיין ברמב"ן בפירושו על התורה בפ' כי תצא בפסוק על דבר אשר לא צעקה ולכן אין השכיבה ראיה על הטומאה, והיחוד שנתייחדה עמו כיון שבעלה ידע מזה והוא מעצמו הניח אותם בבית ושכב בחוץ כסבורה האשה שאין בזה איסור אם לא סגרה הדלת בפני בעלה ולכן אם לא היה הוכחה מדברי הבעל בפעם ראשון שראה מהם תנועה כדרך המשמשים אף אם ראה שוכבים זה על זו בקירוב בשר אין כאן חיוב להוציאה עבור זה. ואתם שם מבפנים ולכתוב להרב שם איך היה משמעות הדברים. ולרוב הטרדה קצרתי דברי הד"ש: