נודע ביהודה (תנינא)/אבן העזר/ח
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.
סימן ח
[עריכה]תשובה
שלמא רבא לגברא רבא, כבוד הרב הגדול המופלג מוהר"ר הירש אב"ד דק"ק סאנטאב במדינת הגר נ"י.
מכתבו קבלתי ואז הייתי עצור בחדר המטות שלא הייתי בקו הבריאה ועדן אינני על מכוני ואעפ"כ עיינתי בדבריו. וע"ד אם נאמן ע"א להעיד לאיש שמתה אשתו יפה כתב מעלתו לדחות דברי הב"ש דכיון דכבר כלה זמן חר"ג אין כאן רק איסור דרבנן וע"א נאמן אפי' איתחזק איסורא, ואף שבחיבורי נ"ב לא דחיתי דברי הב"ש לחלוטין אבל אחר שכבר נדפס חיבורי נשאלתי באחד שמרדה אשתו בו ועזבה את בעלה והרחיקה נדוד וישב שנים רבות בלי אשה ולא ידע מקומה ונשאלתי מרבני הדור אם להתיר לו לישא אחרת ולא נמניתי עמהם מכמה טעמים שהיה לי בדבר ואח"כ בא אחד ממרחקים והעיד שמתה וכתבתי אז בקיצור שבאיסור דרבנן יש להאמין ע"א ובפרט שזה גם בחיי אשתו היה מקום להתיר ולומר שרגמ"ה לא תיקן שהאשה תעגן במרד את אישה. כל זה כתבתי אז בקיצור ועתה נלע"ד שאף אם עדיין לא היה כלה זמן חרגמ"ה או אפי' נימא שמה שמחזיקים עתה תקנה זו הוא שחכמי הדור שהיו אחר אלף החמישי החזיקו תקנה זו וג"כ ניתן חרם על זה מ"מ עיקר איסור חרם אף שאינו איסור דרבנן אעפ"כ אין דינו כשל תורה וכבר מבואר אצלי בתשובה * [הג"ה מבן המחבר תשובה זו נכתבה לעיל בחלק יו"ד בדיני שבועה וחרם כי שם מקומה ע"ש.] אשתקד לכבוד חתני גאון עוזנו ופאר דורנו אב"ד ור"מ דק"ק פוזנן, הבאתי דברי הרמב"ן במשפטי החרם שכתב והחרם הנזכר בדברי אגדה ובמקומות התלמוד והוא שב"ד מחרימין על דבר כו' לא למדנו דבר זה מתורת משה רבינו עד שבאנו לדברי קבלה ופירשו לנו כו' עיין בספר ת"ה לרמב"ן וכיון שאינו אלא מדברי קבלה לא עדיף מדבר שהוא הל"מ שכל דבר שעיקרו הוא הל"מ אין ספיקו להחמיר ועיין במס' מקואות פרק ו' משנה ז' בפירוש הרמב"ם ובפירוש הר"ש וגם הדבר מפורש בתשובות המיוחסות להרמב"ן סי' רס"ג שכתב דיני המנודה אינן דברי תורה שא"כ לא היו יכולין להקל ולפיכך כל תיקו שנאמרה במה שבאה השאלה עליו בפרק ואלו מגלחין כו' וסלקו כולהו בתיקו וכולהו לקולא כמ"ש הר"מ ז"ל בהלכותיו ואילו היה דינן ד"ת היה לחומרא ככל ספיקא דאורייתא אלא דברי קבלה הן אורו מרוז ארור יושביה כו' עיין בתשובות המיוחסות, הרי שמה שהוא דברי קבלה ספיקו לקולא וא"כ גם החרם שהוא דברי קבלה ספיקו לקולא וכיון שגוף הדין אם ע"א נאמן במה שאיתחזק איסורא ואינו דבר שבערוה נסתפקו התוס' א"כ במה שהוא רק אסור מצד החרם ספיקו לקולא ונאמן בו ע"א אפי' בזמן שלא כלה זמנו של חרגמ"ה:
ואמנם כאן בעובדא דידיה שהעד העיד שבהיותו במקום פלוני מתה אשה פלונית אבל העד לא ידע אשת מי היא והאיש בשמעו הדברים האלה אמר אשתי היא ונסתפק מעלתו בזה שאף שע"א נאמן דלמא הבעל דבר עצמו אינו נאמן ועל זה הרחיב בראיות שכל היכא שע"א נאמן גם הבעל דבר עצמו נאמן וכל דבריו נכונים וראוים לאמרם. ואמנם אומר אני שבמקום דאיכא למיחש שמא עיניו נתן באשה אין לדמות דברי הבעל דבר לדברי העד וראיה לדבר שאין לך דבר שהקילו בעדותו כמו שבויה שאפי' עבד ושפחה נאמנין עליה שהיא טהורה ומותרת לכהן וכהן עצמו המעיד בה לא ישאנה דחיישינן שמא עיניו נתן בה כמבואר בכתובות דף ל"ו ע"ב. ואמנם בתשובה אחרת נסתפקתי בכהן המעיד על השבויה שהדין שלא ישאנה אם נשאה אם מוציאין אותה בגט או אמרינן שאם ניסת לא תצא וכתבתי דממעשה דר' זכריה בן הקצב בכתובות כ"ז ע"ב שהרי כבר אשתו היתה ואפ"ה אסורה עליו אין ראיה דשם אין הטעם משום שמא עיניו נתן בה אלא הטעם שאין אדם מעיד לעצמו כמבואר שם במשנה ופירש בשיטה מקובצת דאשתו כגופו אבל כהן המעיד על השבויה בשעת עדותו עדיין זר הוא והיה ראוי שתועיל עדותו אלא שאם רוצה לישאנה חיישינן שמא עיניו נתן בה בזה אפשר אם ניסת לא תצא והיה אפשר לומר כאן כדיעבד דמי שאם אין אתה מאמינו אי אפשר לו לישא אשה כלל ובשלמא כהן המעיד על השבויה אפשר לה להנשא למי שאינו כהן או אף לכהן אחר שכנגד כהן אחר מועיל עדותו אבל באיש הזה אי אפשר לו לישא אשה כלל, אלא דגם כהן המעיד על אשתו דיעבד הוא ואפ"ה אין מועיל עדותו לפי שאין אדם מעיד על עצמו וכאן ג"כ אמרינן אין אדם מעיד לעצמו. ואמנם כיון דרוב הפוסקים הסכימו שבזה"ז כבר כלה חרם רגמ"ה ואין כאן רק תקנת הקהלות ועכ"פ ליכא שום חשש איסור תורה ובאיסור דרבנן אפי' באיסור שהוא מבואר בגמרא לא אמרינן אין אדם מעיד לעצמו וגם לא חיישינן שמא עיניו נתן בה ולכן לא חיישינן למינקת חבירו אם הוא אומר שממנו נתעברה ולא חיישינן שמא עיניו נתן בה ועיין בב"ש סי' י"ג ס"ק כ"ג א"כ ק"ו לענין איסור שתי נשים בזמן הזה ואף שיש לחלק בין איתחזק איסורא ללא איתחזק איסורא מ"מ נלע"ד להקל שגם מתחלה לא איתחזק איסורא רק מפיו שאמר שיש לו אשה ואף דלא שייך כאן הפה שאסר כיון שהוא אחר כדי דבור מ"מ אינו חומרא כל כך כמו חזקת איסור ממש ויש לי בזה אריכות ואין כאן מקומו. ועכ"פ בעובדא דא נלע"ד שהאיש נאמן לומר שזו האשה שהעיד עליה העד שמתה היתה אשתו. ומה שנלע"ד כתבתי, אבל אתם שם צריכין לחקור אם אין בזה אחריות מחמת פקודת הקיסר האדיר יר"ה. ואודות דיני ממונות אשר כבר השבתי באמת אני חלוש ביותר וגם טרוד ודרכי בדיני ממונות אני משיב מה שדעתי לדינא ואם אני רואה שאחד מתעצם להעמיד דבריו שוב אין אני לוקח פנאי לעיין דברי המתעצם שנית כי לא עלי המלאכה לגמור ובפרט בעת בוא דבריו שנית לא הייתי בקו הבריאה והנחתי דבריו בין אגרות ועדיין לא ראיתי בו. ומרוב הטרדה אקצר. דברי הד"ש: