נודע ביהודה (קמא)/חושן משפט/ט
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.
סימן ט
[עריכה]שאלה מכבוד האלוף התורני המופלא מוהר"ר ליב קוניץ:
ע"ד אשה שאחר מיתת בעלה לא נשאר בעזבונו רק חצי בית ואותו חצי הבית אינו עולה די פרעון כתובתה ורוצים היורשיה שישומו הבית דין על פי בקיאים דמי השיווי של אותו חצי הבית ויסלקו לה בדמים והמה יסתפחו בנחלת אביהם. והאלמנה אומרת לדידי שוה לי כדי כל כתובתי בכן או תסלקו לי דמי הכתובה בלי גרעון או חצי הבית אני נוטלת:
תשובה
הנה אני תמה וכי זו שאלה לבוא לשאול לחכמי הזמן, ע"ד כזה נאמר שאל אביך שכבר נחלקו בזה אבות העולם ראשי הפוסקים אשר מימיהם אנו שותים והראב"ד והראב"ן ובעל התרומות והר"ן כולם לדבר אחד כיוונו שהדין עם האלמנה. והרא"ש סובר שהדין עם היורשים ועיין בש"ך סימן קט"ו ס"ק כ' וא"כ אנן מה נענה בתרייהו. אך עם כל זה הואיל וכבר נשאלתי מוכרח אני להשיב.
ומתחלה צריכין אנו לעמוד על דעת הטור שדבריו בסימן ע"ב ודבריו בסימן ק"ט סתרי אהדדי כמבואר בש"ך שם והדרישה בסימן ק"ט מתחלה רצה לומר דמה שכתב הטור בסימן ק"ט שהדין עם היתומים היינו לענין לידע אח"כ כמה השביח אבל לענין לשלם להמלוה צריכין ליתן לו כל החובות ע"ש. ולדידי הדבר יפלא וא"כ כתב הטור בסימן ע"ב דלא כדעת הרא"ש ולא הביא דעתו כלל. ובאמת הדרישה בעצמו כתב אח"כ שהוא דוחק ומסיק דדוקא במטלטלין כתב הטור בסימן ע"ב כן ומטעם שמתחלה בעת שנטלם למשכון ע"ד זה קיבל ועיין שם בדרישה באריכות. וגם הש"ך בסימן קט"ו ס"ק כ' פירש דברי הטור לחלק בין מטלטלין שתפוס ועומד ובין מקרקעי:
ואני אומר שדברי הטור נכונים ואין צריכין שום ביאור להוציאם מפשטן וא"צ לחלק בין מטלטלין למקרקעי כלל. ומתחלה נשים לב לעיקר הדברים במאי פליגי הני רבוותא. והנה ראיתי להאלוף מוהר"ר ליב השואל הנ"ל כתב שזה תליא בפלוגתא שמביא הטור בסימן ק"א אם המלוה רוצה קרקע והלוה רוצה ליתן מעות. והנה דברי מהר"ל הנ"ל צדקו מצד אחד שאם אין הלוה יכול לכופו ליקח מעות פשיטא שהמלוה יכול לקבלו בדמי החוב שלו. אבל לאידך גיסא אף אם הלוה יכול לסלקו במעות עכ"ז אין כאן הכרע כדעת הרא"ש דה"מ דיכול לסלקו במעות היינו בכל כדי חובו אבל בפחות מכדי חובו למה לא יוכל המלוה לומר לדידי שוה כדי חובי:
ועוד איך אפשר לומר שטעם הרמב"ן והראב"ד ובעה"ת הוא משום דס"ל כדעת הי"א שבטור סימן קי"א שאם המלוה רוצה קרקע אין הלוה יכול לסלקו במעות א"כ למה להו להני פוסקים למימר שהיורש רוצה ליתן חמשים והמלוה טוען או תן לי ק' או אקח הקרקע עיין בב"י סימן ק"ז מחודשים ח' והלא אפילו אם היורש רוצה ליתן לו מאה ג"כ המלוה יכול לכופו ליתן לו קרקע אלא ודאי הא ליתא:
ועוד ח"ו לנו לתלות בוקי סריקי בהרמב"ן והראב"ד וסייעתייהו לומר שדעתם כדעת הי"א והלא דעה זו פליאה היא ונגד דברי הגמרא דאיך אפשר לומר שאם יש ביד הלוה קרקע ומעות והלוה רוצה לסלק במעות שיכול המלוה לכופו ליתן לו הקרקע והלא אפילו לא היה ביד הלוה מעות והב"ד הורידו להמלוה בנכסי הלוה הלא כאשר תשיג ידו של הלוה מסלקו בדמים ושומא הדרא כמבואר בח"מ סי' ק"ג והוא הלכה פסוקה בגמרא בפ' המפקיד דף ל"ה ע"א והלכתא שומא הדר לעולם וא"כ איך יהיה סופו חמור מתחלתו שבסופו יוציא את המלוה בעל כרחו מהקרקע לסלקו במעות ובתחלתו לא יהיה כח ביד הלוה לסלקו במעות הא ודאי ליתא. ובאמת כתב בעה"ת בעצמו על י"א הללו שהוא טעות וא"כ ח"ו לפרש כן דעת גדולי הפוסקים:
אמנם החילוק שכתב מהר"ל הנ"ל לחלק בין הלוה ליורשיו זה האמת ואמינא ביה טעמא ויהיה הרא"ש לשיטתו והנך רבוותא לשיטתייהו וכל אחד על מקומו יבא בשלום. ואמינא הא ודאי לא גרע המלוה מאחר אף ששמו אותה מכריזין עד שיפסקו המוסיפין. ואם המלוה מוסיף א"כ הרי הוא שוה יותר דכל שומא הוא לפי העת והזמן והקונים וכיון דאשתכח קונה שמוסיף בדמים יהיה המלוה או אחר א"כ הרי הוא שוה יותר ולמה לא יגבה המלוה ואפילו אם נאמר הלא לכ"ע אינה שוה וא"כ עתה על ידי שמתרצה המלוה להוסיף על דמיה נקרא שוה יותר והרי כמו שהוקרה אחר זמן פרעון. אף אנו נאמר כך ימיניה דידיה דלוה גופיה אין חולק שהכל להמלוה והמלוה גובה אפילו משבח שהשביחו נכסים אחר זמ"פ וכן מן הלוקח לכ"ע גובה הבע"ח שבח דממילא אבל ממקבל מתנה וכן מיורשיה שדינה הוא כמקבלי מתנה נחלקו בש"ע בסימן קי"א סעיף ג' ד' אם גובה משבח דממילא ודעת המחבר שגובה והוא דעת הרי"ף והרמב"ם ורמב"ן וראב"ד עיין בב"י שם והוא דעת בעה"ת והר"ן עיין בש"ך ודעת רמ"א בהג"ה שאינו גובה והוא דעת הרא"ש והרז"ה ע"ש ומעתה פוסקים הנ"ל לשיטתייהו:
אלא דלפ"ז כתובה דלכ"ע אינו גובה מהשבח שזהו מקולי כתובה וכמבואר באה"ע סימן ק' ס"ב א"כ לכ"ע הדין עם היתומים א"כ למה הוצרך הרמב"ן לפרש פירוש אחר בירושלמי שלהי נערה ועיין בר"ן שם שהביאו והלא לסברתי בכתובה גם הרמב"ן והר"ן מודה שהדין עם היתומים:
והנלענ"ד דפורנא דאמר שם בירושלמי אין הכוונה על הכתובה כי פורנא משמעותו ג"כ התוספת שליש שמוסיף על נדוניא שמכנסת לו ועיין כתובות דף ס"ז ע"א ברש"י ועיין בתוס' ד"ה גמלים ועיין פני יהושע שם וההוכחה שהירושלמי לא מיירי בכתובה שהרי כך אמר בירושלמי שלהי נערה הדא איתתא הוה פורנה עשרין דינר והוה תמן חד בית וכו', ואיזה אשה שיהיה כתובתה עשרים דינר והלא אפי' אלמנה כתובתה מנה והיינו מאה דינר שהזוז הוא דינר עיין ברמב"ם פרק יו"ד מהל' אישות הלכה ח', ודוחק לומר שכבר קבלה על כתובתה ונשאר עוד עשרים דינר דלשון הירושלמי דהוי פורנה לא משמע כן ולכן ההכרח לומר דלאו כתובתה היה עשרים אלא פורנא הנזכר כאן הוא נדוניא או שליש ההוספה ואולי גוף הנדוניא היה בעין והוספת שליש הנקרא פורנא הוה עשרין דינר וא"כ זהו מצאן ברזל ודינו לענין שבח כשאר בעל חוב כמבואר בטור אה"ע ובב"י סימן ק' ולכן הוה קשיא ליה לרמב"ן והוצרך לפרש פורנא על הדירה שהיה כתוב שיתנו לה דירה בעשרין דינר כמבואר שם בר"ן שלהי נערה:
ומעתה לפי זה בכתובת אלמנה או בתולה דהיינו מנה או מאתים שאינה גובה משבח גם הרמב"ן וסייעתי' מודים שאינה יכולה לומר לדידי שוה. ואכן יהיה זה כוונת הרמב"ן והראב"ד או לא עכ"פ זאת נלפענ"ד ברור שעכ"פ אפילו אם יהיו חולקים גם באלמנה היינו כל זמן שלא יתייקר רק דהיא אומרת לדידי שוה אבל אם אח"כ יתייקר הרי אין אלמנה גובה משבח בודאי היתומים יכולים אח"כ לסלקה במה שהיה שוה בשעת מיתה ותחזור הקרקע להיתומים. וכל זה לדעת רמ"א שגם נתייקר מקרי שבח לענין יתומים ומקבל מתנה אבל לדעת הש"ך בסימן קט"ו סוף ס"ק ב' דנתייקרה אפי' אלמנה גובה הא מלתא ליתא. ובאה"ע סימן ק' בח"מ ס"ק י"ב מבואר שאפילו שבח דנתייקרו ג"כ אינה גובה. וכל זה כתבתי לפלפולא. אבל לדינא מה לנו לחלוק עם אבות העולם. ופשיטא שהיתומים יכולים לומר קים לי כהרא"ש וכן הרא"ה פסק כהרא"ש ויפה פסק מעלתו: