נודע ביהודה (קמא)/אורח חיים/מ

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
<< · נודע ביהודה (קמא) · אורח חיים · מ · >>

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

סימן מ[עריכה]

בדין שינה בליל שמיני בסוכה. הבית יוסף בסי' תרס"ח כתב וז"ל. כתב המרדכי יתובי יתבינן ברוכי לא מברכינן, פי' ראבי"ה כיון דאיכא היכירא דלא מברך כאשר עשה כל שבעת הימים לא הוי כמוסיף אבל לישן בסוכה אסור דמחזי כמוסיף ואין נראה כן דעת הפוסקים שסתמו ולא חילקו בכך עכ"ל הבית יוסף. ואומר אני דמסוגית הגמ' מוכח כראבי"ה וזה הצעת הסוגיא דף מ"ו ע"ב אמר רב יהודה בריה דר"ש בר שילת משמיה דרב שמיני ספק שביעי שביעי לסוכה ושמיני לברכה ור"י אמר שמיני לזה ולזה מיתב כ"ע לא פליגי דיתבינן כי פליגי לברוכי מ"ד שביעי לסוכה ברוכי נמי מברכינן למ"ד שמיני לזה ולזה ברוכי לא מברכינן אמר ר' יוסף נקוט דר"י בידך דרב הונא בר ביזנא וכל גדולי הדור איקלעי בסוכה בשמיני ספק שביעי מיתב הוי יתבי ברוכי לא בריכי ודלמא ס"ל כיון שבירך יום ראשון שוב אינו מברך גמירי דמאפר אתו. והנה עפ"י פשטן של דברי הגמרא יש לכאורה קושיא על ראבי"ה דהרי לשיטתו דמאן דס"ל ברוכי לא מברכינן בעינן היכרא שלא לעבור על בל תוסיף ולכך אינו ישן. בסוכה דבשינה ליכא היכרא ולמאן דס"ל ברוכו נמי מברכינן לא חייש לבל תוסיף ולדידי' גם לישן צריך בסוכה דמ"ש שינה מאכילה ואדרבה באכילה יש יותר חשש בל תוסיף שהרי אומר מפורש בברכתו שעושה לשם מצות סוכה. וכן למאן דס"ל כיון שבירך יום ראשון שוב אינו מברך א"כ ליכא הפרש בין אכילה לשינה שגם באכילה ליכא שום היכרא שגם בימי חוה"מ ג"כ לא בירך ואם אוכל בשמיני בסוכה צריך ג"כ לישן. וכיון שאמת הוא דהנך גדולי הדור לא בריכו א"כ ס"ל דבעי היכר ולדעת ראבי"ה לא היו ישנים בסוכה ומאי מקשה ודלמא ס"ל כיון שבירך יום ראשון וכו' איך אפשר דס"ל כן א"כ למה לא היו ישנים ג"כ בסוכה. אמנם אחר העיון אין זה קושיא שהרי באמת מאפר אתו ודלמא ביום השמיני באו ולא היו בלילה בסוכה כלל או אולי היה זמן גשמים בלילה. ואדרבה נ"ל להוכיח מסוגיא זו כראבי"ה דהרי קאמר שה איכא דאמרי ברוכי דכ"ע לא מברכינן כי פליגי למיתב למ"ד שביעי לסוכה מיתיב יתבינן ולמ"ד שמיני לזה ולזה מיתב נמי לא יתבינן אמר ר' יוסף נקוט דר' יוחנן בידך דמרא דשמעתא מני ר"י בריה דר"ש בר שילת ובשמיני ספק שביעי לבר מסוכה יתיב. והלכתא יתובי יתבינן ברוכי לא מברכינן. והנה יש לדקדק ללישנא קמא דיתובי דכ"ע יתבינן א"כ רב יהודה בריה דר"ש דלבר מסוכה יתיב דלא כמאן עביד בתמי'. ועוד קשה ללישנא בתרא למה אמר נקוט דר' יוחנן בידך דר"י בריה דר"ש גופיה עביד כוותיה אדרבה נימא נקוט דרב בידך שהרי רב הונא בר ביזנא וכל גדולי הדור ללישנא בתרא ממש כוותיה דרב עבדי ואטו רב יהודה בריה דר"ש מכריע כל גדולי הדור. ועוד למה באמת מסיק והלכתא יתובי יתבינן כיון דמרא דשמעתא גופיה לבר מסוכה יתיב. ונראה לתרץ כל קושיות הנ"ל וללישנא קמא דיתובי כ"ע יתבינן ופליגי אי מברכינן דלרב מברכינן ולר' יוחנן לא מברכינן ופלוגתייהו הוא בזה דרב לא חייש לבל תוסיף ולכך ברוכי נמי מברכינן ור' יוחנן חייש לבל תוסיף וצריך היכר ולכך ברוכי לא מברכינן ומניעות הברכה היא ההיכר וכדברי ראבי"ה. ומעתה יש לומר דללישנא קמא רב יהודה בריה דר"ש אינו דלא כמאן אלא כר' יוחנן ס"ל דחיישינן לבל תוסיף ואמנם ר' יוחנן לשיטתו דאיהו ס"ל לעיל דף מ"ה ע"ב דסוכה שבעה דמברכינן בכל יום ולדידיה שפיר איכא היכר בשמיני במה שאינו מברך ולכך יתובי יתבינן אבל רב יהודה בריה דר"ש ס"ל בהא כר' יוחנן דחיישינן לבל תוסיף ובברכה ס"ל כשמואל דס"ל לעיל כיון דלא מפסקי לילות מימים כולהו ימי החג כיומא אריכתא וכיון שבירך יום ראשון שוב אינו מברך וא"כ לדידיה אין היכר בברכה והרי אצלו האכילה כשינה וכיון דסובר בהא כר' יוחנן דחיישינן לבל תוסיף ולכך לבר מסוכה יתיב. והכריע רב יהודה בריה דר"ש ב"ש בחדא כר' יוחנן ובחדא כשמואל:

וגם ללישנא בתרא ניחא דקאמר נקוט דר' יוחנן בידך דמרא דשמעתא וכו' לבר מסוכה יתיב, והכריע מרא דשמעתא כר' יוחנן ולא מטעמיה, הכריע כר' יוחנן דלא יתבינן בסוכה ולא מטעמיה דאילו ר' יוחנן דסבר לעיל דסוכה שבעה לברכה וא"כ איכא בשמיני היכרא דלא יברך ואפילו הכי אינו סומך על ההיכר וסובר דלא יתבינן ואילו מרא דשמעתא דיתיב בר מסוכה איהו טעמא אחרינא אית ליה דאיהו סובר כשמואל ואין היכר בברכה ולכך יתיב לבר מסוכה, אבל ר' יצחק בר ביזנא וגדולי הדור דאתו אז מאפר ולא ישבו עדיין בסוכה כלל וא"כ לכ"ע צריכי לברוכי על הסוכה אם היה אז חיוב סוכה מן התורה וכיון שלא בירכו הרי היכרא ממש לדידהו ולכך הוו יתבי בסוכה בשמיני ולא חששו על בל תוסיף דלדידהו מניעת הברכה הוא היכר אבל מרא דשמעתא שלא בא מאפר לכך יתיב לבר מסוכה. והנה לעיל דף מ"ו ע"א מסיק הגמרא דאנן כרבי עבדינן ומברכינן כל שבעה ולכך מסיק גם כאן והלכתא יתובי יתבינן משום דלמסקנא דלעיל הוי מניעת הברכה היכר לענין בל תוסיף. ולכך בשינה דליכא ברכה קם פסקו של ראבי"ה שלא יישן בסוכה:

אם המולד של ר"ח אדר היה בער"ח ואז כלה זמן קידוש לבנה בפורים באופן שליל י"ד שהיא ליל קריאת המגילה היא לילה אחרון שיכולים לקדש הלבנה ואם לא קדשוהו בו בלילה עבר הזמן. ולא נראית הלבנה כל אותן הימים ובליל י"ד באמצע קריאת המגילה נתפזרו העבים וזרחה הלבנה אם יש להפסיק באמצע קריאת המגילה לקדש הלבנה כי אולי אם ימתינו עד סוף הקריאה תתכסה בעבים:

מא אמרתי לכאורה דבר זה במחלוקת שנויה, וז"ל הטור בסי' תרצ"ב בעהע"ט כ' מסתברא כיון שברכה אחרונה במנהגא תליא מילתא אין לגעור במי שסח בקריאתה דלאו הפסקה היא אלא בקריאה תליא מילתא. ואינו נראה דכיון שהוא מברך צריך שלא להפסיק דמה נ"מ דתליא במנהגא סוף סוף הוא מברך. והב"י דחה דברי הטור דכיון דתליא במנהגא אין הברכה אחרונה שייך להמגילה, ומסיק הב"י דכל זה לענין הקורא אבל השומע אין לו להפסיק משום דבעודו מפסיק לא ישמע מה שקורא הקורא:

ונבוא למבוקשנו, ואומר אני אם רוב הציבור כבר קדשו הלבנה רק קצת יחידים שהמה בבה"כ רוצים לצאת באמצע לקדש הלבנה הא ודאי לאו מילתא דודאי לא ימתינו הצבור על היחידים ואין נכון להמתין משום טרחא דציבורא וא"כ אלו היחידים יצטרכו להשלים הקריאה אח"כ ואם כן אפי' אין כאן חשש הפסק כגון שעדיין לא התחיל הש"ץ מ"מ יקראו אח"כ שלא בצבור בלי רוב עם הא ודאי אינו נכון בשביל מצוה קלה דרבנן לבטל פרסומי ניסא והרי עבודה נדחית משום פרסומי ניסא ואף שאין העבודה נדחית לגמרי היינו עבודה שהיא דאורייתא אבל מצוה דרבנן נדחית אפילו לגמרי. אבל עיקר שאלתנו הוא בנדון שכל הציבור עדיין לא קדשו הלבנה אם יפסיקו כלם לקדש הלבנה ולהשלים הקריאה אח"כ. בזה לפי השקפה ראשונה לדעת בעה"ע ודאי יפסיקו אבל לדעת הטור לא יפסיקו. והש"ג בפרק ד' דברכות מסיק כהטור וכתב שכן פסק בא"ז ושדין מגילה כדין קריאת שמע ממש:

והנה יש מקום לומר שאפילו לדעת הטור אכתי במחלוקת שנויה במה שנחלקו הפוסקים בסי' ס"ו בטור אם יש להפסיק לקדיש וקדושה ומודים באמצע ברכת ק"ש. ודעת קצת הפוסקים שאין להפסיק משום דהעוסק בשבחו של מקום אין לו להפסיק בשביל שבח אחר של המקום ב"ה אף שמפסיק מפני הכבוד והיראה. וזה דעת הר"מ. והרא"ש הכריע להפסיק וכן דעת התוס' וכמבואר כל זה בב"י בסי' ס"ו. ומעתה אף שמגילה דינה כק"ש מ"מ לענין להפסיק באמצע לענין עניית קדיש וקדושה תליא בפלוגתא הנ"ל. וכבר הכריע בש"ע בסי' ס"ו להפסיק וא"כ גם באמצע קריאת המגילה יש להפסיק לקדיש וקדושה. ומעתה יש לנו להתבונן אם גם לקדוש הלבנה יש להפסיק. וראיתי שם בסי' ס"ו במג"א סק"ה שכתב מפסיק דאם פוסק לשאול מפני כבוד ב"ו ק"ו מפני כבוד הקב"ה ומה"ט נ"ל דאם שמע קול רעמים יפסיק ויברך עכ"ל המג"א. וראיתי להגאון מוה' סענדר בעל שמלה חדשה בספרו בכור שור בברכות דף י"ג הביא דברי המג"א הנ"ל והשיג עליו וז"ל, ותמיהני על המג"א דמשמע ודאי דע"כ לא פליג הרא"ש אהפוסקים שלא להפסיק כ"א בקדיש וקדושה וכל מידי דהוה דבר שבקדושה וראייתו הובא בב"י מהשקליא וטריא בגמרא אם להפסיק להני מילי בתפלה אלמא דבק"ש שפיר דמי אבל לא מטעם ק"ו דק"ו פריכא הוא כמ"ש האוסרים דהעוסק בשבחו של מקום אין להפסיק בשביל שבח אחר דבשלמא מפני כבוד ב"ו אם אינו מפסיק ה"ל מבזה האדם הנכבד דהא אינו עוסק בכבודו אבל בכבוד הקב"ה הרי הוא עוסק בו ואין זה בזיון כלל וכו'. וכן משמע להדיא בהג"ה דכתב דיש לענות אמן דהאל הקדוש וכו' אלמא דשאר אמן אין עונין ולא אמרינן ק"ו הוא מכבוד ב"ו אלא כמ"ש דק"ו פריכא הוא. ולכן נ"ל פשוט כיון דלא מצינו דהרא"ש וסייעתו חולקים על האוסרים בהא כי אם במידי שבקדושה אין לזוז מדבריהם ואין להפסיק בשום ברכה. ואל תשיבני מברכת תפילין התם שאני דשייך ברכת תפילין לברכת ק"ש דתפילין חובה לק"ש הם כמ"ש הפוסקים אבל שאר ברכות לא עכ"ל הגאון מוהר"ס הנ"ל. הרי דלדעת הבכור שור ודאי אין להפסיק בברכת ק"ש לשום דבר ומינה דהה"ד במקרא מגילה לפי מה שמבואר דדין הפסקה במגילה כמו בק"ש. אבל לדעת המג"א דמפסיק לברכת רעמים איכא למימר דהה"ד לברכת לבנה דמ"ש. אבל אומר אני דגם המג"א מודה בברכת לבנה שאין להפסיק דבשלמא ברכת רעמים השעה עוברת בודאי שכבר נתחייב לברך על רעם הזה ואף אם יהיה רעם פעם אחרת ויברך אז מ"מ אין זאת הברכה חלה למפרע על הרעם שעבר ואף אם יברך על רעם זה שוב לא יברך על השני כל זמן שלא נתפזרו העבים משום דברכה זו פוטרת להשניה אבל אין הברכה שלאחר זמן פוטרת הרעם שכבר עבר. נמצא שברכת הרעם הוא דבר שזמנו בהול ברגע הרעם ואם לא יברך יפסיד ברכה זו ולכן דעת המג"א שיפסיק אבל ברכת הלבנה אין הדבר ודאי שאחר קריאת המגילה תתכסה בעבים והרי עוד הלילה גדול גם לאחר קריאת המגילה ויוכל לקיים אז קידוש הלבנה ולא יפסיק באמצע הקריאה ומשום ספק שמא יתקשרו שמים בעבים אין להפסיק בקריאת המגילה:

באפן שלדעת הפוסקים דאסור להפסיק בקריאת המגילה כמו בק"ש אין להפסיק בשביל קידוש הלבנה ועתה עלינו להכריע בדבר זה גופיה אם הלכה כדברי בעל העיטור שאין קפידא בהפסק בקריאת המגילה או כדעת הטור. והנה לכאורה דברי בעהע"ט צריכים ביאור כי מה שכתב בעל העיטור דמסתברא כיון דברכה אחרונה במנהגא תליא מלתא אין לגעור במי שסח בקריאתה דלאו הפסקה היא וכו' והדברים אין להם פירוש דדל ברכה אחרונה מהכא והלא ברכה ראשונה חיובא היא ושייכא לקריאת המגילה והברכה על כל קריאת המגילה קאי ואיך יפסיק באמצע קריאתה ובמה יצא במה שקורא אחר ההפסקה ידי חובת ברכה שלפניה ולא מבעיא על איסור ההפסקה לכתחלה אלא אפי' בדיעבד הסברא נותנת שיתחייב לברך מחדש כמו במפסיק בין ברכה לתחלת מצוה. והנה ביורה דעה סי' י"ט בברכת השחיטה שם ס"ח מביא פלוגתא דרבוותא בסח בין שחיטה לשחיטה אם צריך לחזור ולברך דיש מדמין לסח בין תפילין של יד לשל ראש דצריך לברך ויש מדמין לסח באמצע סעודה שא"צ לחזור ולברך. ואומר אני דבשלמא בסח באמצע הסעודה עכ"פ לא הפסיד הברכה לגמרי שהרי אף במה שאכל קודה שסח ג"כ היה צריך לברך עליו וכיון שנשארה הברכה כהוגן ולכך עלתה לו גם על מה שיאכל אח"כ כיון שלא הסיח דעתו וזה החילוק בין שח בדברים בין ברכה קודם התחלת האכילה שצריך לחזור ולברך אף שלא הסיח דעתו משום שאז הפסיד הברכה לגמרי שאין להברכה על מה לחול עד שכבר הפסיק בדבור והה"ד במפסיק בדבור בין שחיטה לשחיטה ס"ל להני פוסקים שא"צ לחזור ולברך שג"כ לא הפסיד הברכה שהרי גה על מה ששחט קודם שהפסיק צריך לברך אבל בהפסיק באמצע קריאת המגילה כיון דעל כרחו לצאת ידי המצוה צריך לקרות כולה ואם קרא חציה או רובה או דילג פסוק או תיבה אחת לא יצא ידי חובתו כלל נמצא שלא שייך ברכה כי אם על קריאת כולה ואם הפסיק בדבור באמצע קריאתה לא שייך לומר שהברכה תהא נשארת בלי הפסד משום שאף על זה שקרא קודם הדבור שייך הברכה שהרי אין כאן קיום מצוה כלל בקצת קריאתה וא"כ באיזה מקום מקריאתה שהפסיק הוה כמו מפסיק בין ברכה לתחלת קיום המצוה:

וראיתי להרי"ף בפ' בתרא דר"ה שכ' דשאלו מקמי ריש מתיבתא השח בין תקיעות מיושב לתקיעות שעל סדר הברכות אם צריך לחזור ולברך על תקיעות של סדר הברכות והשיב שם בארוכה ושורש תשובתו שודאי עבירה היא בידו השיחה ק"ו ממי ששח בין תפילין וכו' אבל לחזור ולברך א"צ ואינו דומה לתפילין שהם שתי מצות אבל זו מצוה אחת היא. והביא ראיה מהלל שמברכין על קריאתו ואעפ"כ בין פרק לפרק פוסק ואינו צריך לחזור ולברך. והר"ן שם סובר שאפילו עבירה אין בידו ולא שמענו שמי שבירך על המצוה והתחיל שיהיה אסור לדבר עד שיגמור ואטו מי שהתחיל לבדוק חמצו אסור לו לדבר עד שיגמור ביעורו א"כ בא ונאמר אף מי שבירך המוציא יהיה אסור לדבר עד שיגמור סעודתו והא ליתא וכו'. אומר אני שמכל אלו הדברים אין סתירה לדברי ששם כבר חלה הברכה והרי אפילו על מה שכבר עשה קודם ההפסק לחוד ג"כ חייב לברך ותקיעות מיושב לחוד מצוה הם אף אם לא יתקע כלל על סדר הברכות וכמו כן בסח באמצע סעודה הרי על אותו מעט פת לחוד שאכל קודם שסח ג"כ היה צריך לברך המוציא. וקריאת הלל ג"כ נלע"ד כיון שרוב הפוסקים ס"ל דאפילו ימים שקורין בדילוג מברכין והדלוג לא נתבאר בגמרא מה מדלגין וכיון דמנהגים רבים יש בהלל אולי גם בדילוג היו חילוקי מנהגים בימי הש"ס וא"כ אפילו מקצת ההלל מברכין. ופוק חזי דלדעת הירושלמי הובא בתוס' בברכות דף י"ד ע"א בד"ה ימים וכו' מברכין בלילי פסחים ב' פעמים על קריאת ההלל לפני הסעודה שאומרים חצי ההלל מברכין עליו ושוב אחר הסעודה מברכין על חצי השני הרי אפילו על מקצת ההלל שייך ברכה וא"כ ג"כ ניחא דגם על מה שקרא ההלל עד מקום שסח בו שייך עליו ברכה ולכן לא נקרא מפסיק בין ברכה לקיום המצוה שכבר קיים המצוה הצריך לברך עליה משא"כ המגילה. ואף שהרא"ש בשילהי ר"ה אחר שהביא דברי הריש מתיבתא שהביא הרי"ף כתב לבסוף וראבי"ה כתב אע"פ שהגאון לא הזכיר אלא בין תקיעות מיושב לתקיעות מעומד נ"ל דהה"ד סח בין תקיעות מיושב שאינו חוזר ומברך וא"כ הרי תקיעה תרועה תקיעה מעכבות זו את זו ואם תקע מקצת לא יצא כלל ואפילו הכי אינו חוזר ומברך ג"כ. אין סתירה מזה דע"כ לא אמרו תקיעה תרועה תקיעה מעכבין אלא תשר"ת אהדדי או תש"ת אהדדי או תר"ת אהדדי אבל אין תשר"ת מעכבת תש"ת או תר"ת וכן כולהו. אפילו השלשה תשר"ת או תר"ת או תש"ת אינני מחליט אם מעכבים זא"ז שהרי איכא למ"ד דאחת מדברי תורה וב' מדברי סופרים אבל בתשר"ת ותש"ת ותר"ת עצמן הקולות מעכבים ואינו יכול לתקוע תקיעה בלא תרועה או להיפך או אפי' תקיעה ותרועה בלי תקיעה אחרונה וכן למה דקי"ל דשלש תרועות דאורייתא ילפינן ליתן את האמור ביובל ובר"ה של זה בזה אין ה"נ שאם לא עשה כן אלא פעם אחת תקיעה תרועה תקיעה ולא שילש כן ג' פעמים לא עשה מצוה כלל דמעכבין זא"ז וא"כ אפשר באמת שאם הפסיק בינתים שצריך לברך מחדש, ואל תשיבני מסח באמצע בדיקת חמץ שא"צ לחזור ולברך אומר אני שכל חור וזוית שבודק קיים המצוה שאין ביעור חמץ מעכב זה את זה ואם מבער כזית חמץ אף שיש עוד בביתו הרבה חמץ על כזית זה שביער קיים מצות תשביתו. והגע בעצמך מי שנודע לו בפסח שמת מורישו קודם פסח ונפל לו בירושה חמץ או שהיה לו תבואה בשדה ונתחמצה ונודע לו בפסח והוא במקום רחוק שאי אפשר לו להשביתו ועל כרחו עובר עליו וגם נתחמץ לו בביתו חמץ גמור הכי יעלה על הדעת הואיל ואינו יכול לקיים מצות תשביתו בחמץ ההוא לא יהיה מצווה מן התורה להשבית גם החמץ שבביתו הא ודאי לאו מילתא וכל חתיכת חמץ מצוה עליו להשביתו ואין אחד מעכב את חבירו:

אלא שאני תמה על הרא"ש במס' חולין בפ' כיסוי הדם שכתב אבל המברך על המצוה והתחיל לעשותה וסח קודם שגמרה אינו חוזר ומברך כגון תקיעת שופר והלל ומגילה וכיוצא בהן כיון דלא סגי ליה דלא גמרה אע"ג דסח קודם שגמר אינו צריך לחזור ולברך ע"ש ברא"ש. הרי שהוסיף הרא"ש גם קריאת המגילה ובאמת זה לא נזכר בדברי הריש מתיבתא בשילהי ר"ה והרא"ש הוסיף מדעתו לפי שדימה זה לתקיעות ולהלל וכבר בארתי מצד הסברא יש הפרש גדול ביניהם. ואומר אני שדעתו בטילה והדין עם הרא"ש ונראה לי ראיה דאל"כ לדעת הרמב"ם שס"ל באמת דימים שאינו גומר בהם ההלל אינו מברך על ההלל כלל א"כ לא שייך ברכה על ההלל כי אם בגומר ההלל כלו א"כ למה אם סח לא יחזור ויברך, ואם תרצה לומר דהריש מתיבתא באמת לא ס"ל כן כהרמב"ם אכתי אנן מה נעשה לדעת הרמב"ם דא"ל דלהרמב"ם באמת אם סח צריך לחזור ולברך ואם זה אי אפשר שהרי מבואר בגמרא דפוסק מפני הכבוד וכי ס"ד שיהיה רשאי לגרום ברכה שא"צ בשביל כבוד וזה עיקר ראיית הריש מתיבתא מדהתירו להפסיק מפני הכבוד מכלל שא"צ לחזור ולברך. ולא עוד אלא שאני אומר שמדברי הריש מתיבתא עצמו מוכח שסובר כהרמב"ם דימים שאין היחיד גומר אינו מברך כלל דהרי מדדייק הריש מתיבתא בדבריו וכתב שהרי ההלל שמברכין קודם קריאתו ואעפ"כ סח בין פרק לפרק לא הוצרך לברך. והנה הוא גופיה מנ"ל לריש מתיבתא שא"צ לברך צ"ל מדהתירו להפסיק וכן באמת לשון הריש מתיבתא בדברי הרי"ף בזה הלשון ואעפ"כ בין פרק לפרק פוסק וא"צ לחזור ולברך וא"כ קשה למה דייק בין פרק לפרק הרי אפילו באמצע הפרק מותר לפסוק כמבואר בברכות דף י"ד ע"א אלא ודאי משום דזה דוקא בימים שאין היחיד גומר בהן שאז פוסק באמצע פרק אבל ימים שגומר דוקא בין פרק לפרק פוסק ומימים שאין היחיד גומר לא היה לריש מתיבתא שוה ראיה שאז ליכא ברכה כלל. וא"כ שפיר פסק הרא"ש שא"צ לברך. אבל עכ"פ כולם הסכימו שעכ"פ עבירה היא בידו ודלא כבעה"ע:

ואני תמה על בעה"ע שהרי בברכות דף י"ד בעי אחי תנא דבי ר' חייא מר' חייא בהלל ובמגילה מהו שיפסיק מי אמרינן קל וחומר קריאת שמע דאורייתא פוסק הלל דרבנן מבעי או דלמא פרסומי ניסא עדיף והרי דמספקא לי' אם מגילה חמור מק"ש אבל הא לא מספקא להקל במגילה יותר שהרי אף דבעי ליה למילף ק"ו מק"ש אכתי עכ"פ לא להקל יותר דיו לבוא מן הדין וכו' ואיך עלה בדעת בעה"ע לומר שאין קפידא בשיחה כלל. וצריך לומר דס"ל לבעה"ע כיון דא"ל ר' חייא פוסק ואין בכך כלום ולמה היה צריך לסיים ואין בכך כלום. ועיין בר"ן שם שנתקשה בזה וס"ל לבעה"ע דכך השיב לא מבעיא לדבר שפוסק בק"ש ודאי פוסק אלא אפילו בשיחה בעלמא פוסק ואין בכך כלום שאין קפידא בהפסקה במגילה ובהלל כלל. אלא דאכתי קשה לי שהרי מסיק שם אמר רבה ימים שהיחיד גומר וכו' וא"כ וכי ס"ד שמגילה גרע מהלל בימים שהיחיד גומר והרי מגילה עדיף מת"ת ומעבודה וכמה מצות חמורות. ואם יאמר בעה"ע דמאביי ורבא ואילך הוא דהלכה כבתראי אבל כאן רבה נגד ר' חייא אין הלכה כמותו א"כ בזה ודאי כל הראשונים חלוקים עליו והרי"ף מסיים בהדיא והלכתא כרבה וכן הרא"ש וכן הרמב"ם בפ"ג מחנוכה. וכיון שבארנו שאסור להפסיק ממילא גם לקידוש הלבנה. אסור להפסיק:

ולא עוד אלא שגם להבעה"ע היינו להפסיק בדבור אבל לילך ממקום למקום ודאי אינו רשאי שהרי עיקר טעמיה דבעה"ע משום כיון דברכה אחרונה במנהגא תליא אין קפידא בהפסקה ולפ"ז נ"ל לענין הולך ממקומו אדרבה גרע טפי מה שברכה אחרונה אינה חיובית והוי כדברים שא"צ ברכה במקומן שהליכה הוי הפסק לכ"ע כמבואר בסימן קע"ח סעיף ב' בהג"ה ועיין שם. והרי הוא ממש כמו באמצע אכילה שמותר להפסיק בדבור לכתחילה ואעפ"כ הליכה הוי הפסק בדברים שא"צ ברכה במקומן. אך נלע"ד דגם בזה יכולין לומר כדברי הרא"ש כיון שמצוה חיובית היא ולא סגי דלא גמר וכבר התחיל במצוה אין שום הפסק גורם להצריך ברכה מחדש. ותדע שהרי הר"ן בשלהי ר"ה בהשיגו על דברי ריש מתיבתא שכתב שעבירה היא בידו הסח בין תקיעות וכתב הר"ן אטו מי שיתחיל לבדוק חמצו יהיה אסור לדבר עד שיגמור ביעורו כו' הכי נמי נימא שההילוך אסור עד שיגמור ביעורו והרי הבדיקה היא בלילה והביעור הוא ביום וכי ס"ד שישב קבוע כל הלילה וכל חמש שעות ביום ולא ילך לחוץ עד שיבער הא ודאי ליתא. ואף דיש לדחות דשאני ביעור חמץ דתיכף בשעת ברכת הבדיקה היה דעתו לילך לחוץ. מ"מ העיקר שאין לחלק ואין ההילוך הפסק והיינו שא"צ לברך אבל לכתחילה אסור לעקור ממקומו. ובבדיקת חמץ שאני דכדיעבד דמי שאי אפשר לו לישב קבוע כל הלילה עד למחר שעת ביעור:

וכבר כתבנו כיון שכל הפוסקים חולקים על בעה"ע וא"כ דין מגילה כק"ש ממש וא"כ אומר אני על הך עובדא כמו שהשיב הלל לבני בתירא וכי פסח אחד יש לנו וכו' כן אני אומר ממש וכי מגילה אחת יש לנו בשנה והלא בכל חודש יש לנו ספק זה בהגיע תור ליל אחרון של זמן קידוש לבנה ולא זרחה הלבנה ובאמצע ק"ש או ברכותיה נתפזרו העבים וזרחה הלבנה ויש לחוש שיכסוה עננים קודם גמר תפלת שמנה עשרה אם להפסיק באמצע לקדש הלבנה. וכבר כתבתי דאפילו לדברי המג"ח שפוסק לברך על רעמים מ"מ לקדש הלבנה אינו פוסק כיון שאין הדבר ברור שישובו עננים ויכסוה ולא תשוב לזרוח עוד עד עבור זמנה וק"ו להבכור שור דאפילו לברך על רעמים אינו מפסיק פשיטא דגם לקידוש הלבנה אינו מפסיק:

אמנם אם הזמן מצומצם שבעודו מתפלל ק"ש וברכותיה ותפלת ח"י יכלה חצי כ"ט י"ב תשצ"ג ואז כלה זמן קידוש הלבנה בודאי והוא כבר התחיל בק"ש וברכותיה דבר זה תלוי בפלוגתא דבכור שור והמג"א וכדאי המג"א לסמוך עליו בשעת הדחק ולהפסיק. אמנם אם אפשר לגמור הפרק ולפסוק בין הפרקים לא יפסיק באמצע פרק. ובקריאת המגילה אם אירע כזה שיכלה זמן קידוש הלבנה לגמרי קודם שסיים המגילה נלע"ד לחלק שאם כל הציבור לא קידשו יפסיקו כולם ויקדשו הלבנה ואח"כ יגמרו קריאת המגילה ולא הפסידו פרסומי ניסא שהרי יגמרו כולה יחד קריאת המגילה כבראשונה. אמנם אם יחיד לא קידש הלבנה והוא קורא המגילה עם הציבור אם יפסיק לקדש הלבנה שזמנה בהול ואח"כ יגמור המגילה ביחיד הא ודאי דלא שבקינן פרסומי ניסא משום מצוה דרבנן. וכבר כתבתי דאפי' עדיין לא התחיל לקרות ויש לפניו ציבור שיתחיל עמהם ויש לפניו קידש לבנה יודחה קידוש לבנה לגמרי כדי לקרות בציבור. ואם כל הציבור עדיין לא התחילו והלבנה זורחת וזמנה אינה עוברת וכל הציבור יש לפניהם שתי המצות קידוש הלבנה וקריאת המגילה נלע"ד שיקדימו קידוש לבנה חדא דתדיר קודה ואף שמגילה יש בה מעלת פרסומי ניסא מ"מ לענין לדחות האחד לגמרי הוא דפרסומי ניסא דוחה לתדיר אבל לענין לאקדומי תדיר קודם כמבואר בתוס' במס' שבת דף כ"ג ע"ב בד"ה הדר פשטה עיין שם וכן הוא בש"ע בסי' תרפ"ד סעיף ג'. ובזה נלע"ד דברי תוס' במס' מגילה דף ג' ע"א בד"ה מבטלין עבודתן וכו' שהקשו ואם תאמר ויעשו עבודתן ואח"כ יקראו המגילה. ולכאורה מאי קושי' והלא הטעם מפורש משום פרסומי ניסא ולכך מקדימים המגילה. אמנם לפי מ"ש ניחא שהרי עבודה היא תדיר ולענין להקדים תדיר עדיף מפרסומי ניסא ושפיר הקשו ויעשו עבודתן קודם והוצרכו לתרץ שאח"כ לא יקראו בצבור. ואם כן יודחה פרסומי ניסא לגמרי ולכך עדיף מתדיר:

ואין לומר דהא דתדיר ושאינו תדיר תדיר קודם היינו בשניהם דרבנן או שניהם דאורייתא משא"כ קידוש הלבנה ומקרא מגילה דקידוש לבנה לגמרי דרבנן ומגילה הוא מ"ע דדברי קבלה ועדיף מדרבנן וא"כ אף דקידוש לבנה תדיר מ"מ יש להקדים מגילה. נלע"ד דקריאת הלילה לאו מ"ע דדברי הקבלה רק קריאת היום דבמגילה ימים נזכרים ונעשים כתיב ולא לילות. ועיין בתוס' בדף ד' ע"א בד"ה חייב וכו' ומה שאמרו חייב לקרות בלילה היינו מצוה דרבנן אבל לא נרמז במגילת אסתר. ובזה ניחא לי מ"ש התוס' בדף ג' ע"א בד"ה מבטלין וכו' וא"ת ויעשו עבודתן ואח"כ יקראו המגילה. והנה זה פשוט דלא מיירי שכבר הוא סוף היום ושוב אין שעות דא"כ אחד ידחה לגמרי וע"י קריאת המגילה יודחה תמיד של בין הערבים. ובזה ס"ל להתוס' כהר"ן שאין שום מצוה דאורייתא נדחית וא"כ בודאי ביש שהות אחר המגילה לעבודה וא"כ שפיר הקשה כיון שיש שהות לשתיהן יקדימו העבודה. אבל קשה להיפך דלמא מיירי בשחר קודם הנץ החמה ועדיין לא קראו המגילה של לילה ועדיין לא עבר זמנה. ועיין במג"א בריש סימן תרפ"ז בשם הגמ"נ ואז הוא זמן תמיד של שחר ואם יקדים התמיד יודחה המגילה ולכך מקדים המגילה והתמיד יוכל לעשות אח"כ. ולפי מ"ש ניחא כיון דדרשו זה מקרא דמגילה משפחה משפחה א"א לפרשו על קריאת מגילה שבלילה שלא נרמז במגילה:

ואמנם גם בלא"ה יש לתרץ דברי התוס'. דאי ס"ד דמיירי שמגילה זמנה עוברת ועבודה אין הזמן עובר קשה מאי איריא מקרא מגילה אפי' שאר מצוה דרבנן היכא דזמנה בהול קודמים מצד הסברא למצוה דאורייתא שיוכל לקיים אחר כך:

ונשוב לדברינו להקדים קידוש הלבנה משום תדיר ועוד המגילה ודאי לא יעבור הזמן והלבנה עכ"פ יש ספק שמא תתכסה בעבים ובשאר ימות השנה אם בתחילת הלילה הלבנה זורחת ויש לפנינו ק"ש וברכותי' וקידוש הלבנה אם יש עוד שנים ושלשה לילות שכולי האי אין לחוש שיכסו עננים כל הלילות ק"ש עדיף מתרי טעמי. חדא דק"ש מן התורה ועוד דק"ש תדיר. ואם הזמן קצר. ולשנים ושלשה לילות יש לחוש לכסוי עננים גם לד' לילות כדמשמע בסי' תכ"ו במג"א סק"ג ע"ש. והכל לפי אותו הזמן שהוא זמן גשמים אז יש להקדים הלבנה. וכן אני נוהג כמה פעמים לקדש הלבנה קודם תפלת מעריב: