נודע ביהודה (קמא)/אורח חיים/טו
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.
סימן טו
[עריכה]קבלתי מכתבו וגם הד"ד. והנה איחרתי מלהשיב עד ביאת החכם מחותני הקצין מוהר"ר מ' נ"י לכאן והראיתיו מכתבו הקטן. ותשובתו היה בבואו לביתו ידע מה לעשות. ושוב מחמת טרדות החתונה לא היה פנאי להשיב: וע"ד אשר שאל עצה בנדון ק"ק פלונית אין אני מייעצו לחזור למדינת פולין בשביל עיר בינונית כזו. ועוד שהרב הזה שהיה שם הוא חשוכי בנים והוצאותיו מועטים. ולכן לא דקדק אחר הכנסות וכבר הורגלו בני העיר בזה ויהיה קשה להרב שימלא מקומו להביא טרף ביתו. זו היא עצתי. ואם אעפ"כ דעת רום מעלתו להתאמץ בזה יודיעני ואכתוב לקרוביי שמה. ואף שאין לי עד הנה שום היכרות עמהם לא אמנע מלכתוב שמה עבורו:
ועל דבר אשר פלפל בחכמה בדברי רש"י במסכת ביצה דף כ"ז ע"ב במשנה בד"ה חלה שנטמאת שכתב רש"י שגם להאכיל לכלבים אין מבערין בי"ט דרחמנא אחשביה להבערתן וכו'. וכדי להנצל מקושית הפני יהושע בפסחים דף ה' ע"ב ברש"י ד"ה ש"מ כו' שכתב דאי השבתתו בכל דבר לוקמיה בי"ט ויבערנו בדבר אחר יאכילנו לכלבים או ישליכנו לים. והקשה הפ"י דהרי גם שם גזירת הכתוב לבערו וא"כ ג"כ רחמנא אחשביה לביעור חמץ ואסור ביו"ט אפילו לבערו בדבר אחר כמו חלה שנטמאת. ועבור קושיא זו רצה מעלתו לפרש כוונת רש"י דרש"י שם בביצה קאי למאן דס"ל מתוך שהותרה הבערה לצורך הותרה נמי שלא לצורך וא"כ גם הבערה בי"ט מותר ואפ"ה אסרה תורה הבערת קדשים א"כ מכלל דרחמנא אחשביה לביעור קדשים לאסור אפילו ע"י מלאכה המותרת בלא"ה. א"כ ממילא גם שאר ביעוריה אסור בי"ט בקדשים. דמ"ש הבערה משאר ביעורים אידי ואידי מלאכה המותרת היא. ע"כ דברי מעלתו בקצרה: והנה אמת גברא רבה אמר מילתא בטעמא טעם לשבח. אבל עם כ"ז אין זה כוונת רש"י. דא"כ כל דברי רש"י שם בביצה הוא דוקא אי אמרינן מתוך ואין חילוק בהבערה בין לצורך ובין שלא לצורך. והרי דברי רש"י שם מורים להפך. שכתב ולא תימא דוקא שריפה משום שהבערה שלא לצורך היא דהא אין מדליקין בשמן שריפה בי"ט הבערה לצורך היא וכו'. ולפי פירושו של מעלתו אין פירוש לדברים הללו. וכך היה לו לרש"י לומר ולא תימא דוקא שריפה משום שהבערה שלא לצורך היא שהרי בהבערה אין חילוק בין לצורך ובין שלא לצורך. א"כ אדרבא כוונת רש"י שם מורה דקאי בשיטה דלא אמרינן מתוך:
ואמנם לתרץ קושית הפ"י נלע"ד שיש הפרש גדול בין ביעור קדשים טמאים ובין ביעור חמץ. שמצות שריפת קדשים טמאים הוא מצוה מצד עצמה שמצות קדשים טמאים בשריפה ולא מצד הבעל שהקודש שלו. וכל מי ששורף קדשים טמאים הוא מקיים המצוה. ומחמת חשיבות קיום המצוה חשיב מלאכה וכן תרומה טמאה. ובפירוש אמרו במס' שבת דף כ"ה ע"א כשם שמצוה לשרוף קדשים טמאים כך מצוה לשרוף תרומה שנטמאת. ולדעת רש"י גם להאכיל לבהמות הוא בכלל שריפת תרומה. ומצוה לשרוף תרומה לרש"י לשרוף לאו דוקא אלא לבער. אבל ביעור חמץ אינו מצד החמץ רק מצד בעל החמץ איהו מצווה עליו להשביתו. אבל מי ששורף חמצו של אחר לא עשה מצוה כלל. וגם החמץ מצד עצמו אם אין לו בעלים כגון שמת בעל החמץ ואין לו יורשים כגון גר שמת ואין לו יורשים ומת בפסח ונשאר חמץ שלא ביערו שוב אין שום מצוה לבער חמץ זה ולא משכחת קיום מצות ביעור בחמץ זה. ולאו דוקא גר אלא אפילו ישראל שלא ביער חמצו ומת בפסח אין על בניו שום מצוה להשבית חמץ ההוא שהרי אינם יורשים החמץ שחמץ אינו ברשותו של אדם שינחילו לבניו. רק לדידיה עשאו הכתוב כאילו הוא ברשותו. אבל כשמת לגבי בניו לא בא לרשותם כלל. וע"פ זה אני אומר מי שמת בע"פ אחר חצות והניח החמץ ולרוב הפוסקים וכמעט כלם שאין איסור בל יראה עד הלילה נמצא שלדידן דקיימ"ל כר"ש שאין חמץ אחר פסח אסור רק מטעם קנס הואיל ועבר על בל יראה וחמץ זה לא עבר על בל יראה קודם הלילה ובניו אינם עוברים כי אינם נוחלים החמץ הזה. וממילא אחר הפסח חמץ זה חוזר להיתרו ומותר אפילו באכילה. אומר אני שמי שקדם וזכה בחמץ הזה זכה ואין היורשים יכולים להוציא מידו. כי כבר היה החמץ זה הפקר שהרי גם בע"פ כבר אסור בהנאה והוא אינו ברשותו והפקר הוא והקודה זכה. ועכ"פ אין על בניו מצות ביעור. נמצא שחמץ אינו דומה לתרומה טמאה שמצות ביעורה חל על כל אדם וכל מי שמבער מקיים המצוה ושייך לומר רחמנא אחשביה לביעוריה. אבל חמץ לא אחשביה רחמנא לביעורו ועל בעל החמץ לבד מוטל הביעור וא"כ איך נימא רחמנא אחשביה ויהיה נחשב מלאכה לגבי בעל החמץ ולגבי אחר לא יהיה נחשב מלאכה. ולא מצינו בשבת ויו"ט שיהיה מלאכה לזה ולא לזה. ואף שמצינו אומן דרך אומנתו חייב, היינו שלזה דרכו בכך וגם אחר חייב בהוצאה זו אם הוציאו כדרכו אלא שלגבי זה מיחשב הוצאה בתחובה לו בבגדו דרך אומנתו ולגבי אחר לא מיקרי כדרכו. ועי' במס' שבת דף י"א ע"ב. אבל שיהיה נחשב מלאכה לזה ולא יהיה נחשב מלאכה לאחר לא מצינו. וא"כ ממילא מתורץ קושית הפני יהושע. ולדעתי זה סברה נכונה והוא קילורין לעינים. אבל מ"ש הפ"י דחמץ אין מצוה להשביתו מן העולה ואה ישליכנו לכלבים סגי. א"כ סובר הפ"י אפילו לא אכלוהו כלבים ג"כ אינו עובר בבל יראה. ודבר זה טעות הוא, דמה לי אם השליכו לכלבים או אם הוא בביתו בכל מקום שהוא אינו ברשותו אלא שהכתוב עשאו כאילו ברשותו ובכל מקום שהוא עשאו הכתוב כן. רק כוונת רש"י יאכילנו לכלבים וכשהכלבים אוכלים אותו הוא מושבת מן העולם:
ואמנם לתרץ גם מה שהקשה רום מעלתו מהא דשבת דף ק"ו דמבעיר חייב במקלקל מדאסר רחמנא הבערה לבת כהן. והקשה מעלתו ודלמא שאני התם דרחמנא אחשביה דכתיב באש תשרף:
הנה לדעתי אין כאן קושיא דאם אחשביה רחמנא לביעור קדשים משום דביעורן הוא מצותן. אבל ביעור אש לבשל פתילה לבת כהן עדיין אינו גמר מצותה. וכן כתבו התוס' במס' שבת דף ק"ה ע"ב הא ר"י וכו' בסוף הדיבור וזה לשונם. דבשעת חבורה והבערה אינה באה הכשר מצוה עד הגמר. ועוד בלא"ה ג"כ לא קשה. דרש"י חידש רק דרחמנא אחשביה ומיחשב מלאכה והיינו שיהיה נקרא מלאכה. אבל שם במקלקל אטו כל המקלקלים מי לא מיקרי מלאכה ואטו חבלה והבערה לאו מלאכה נינהו. אבל פטור דידהו משום מקלקל וא"כ מה בכך דרחמנא אחשביה להיות נקרא מלאכה ואטו עדיף ממלאכה ממש. אם לא שיאמר מעלתו כיון דרחמנא אמר באש תשרף מקרי תיקון. זה באמת דיחוי הגמ' שם מה לי לבשל פתילה וכו' שפירשו תוס' שם דף ק"ו ע"א ד"ה מה לי וכו' דמיתת ב"ד חשיב תיקון משום מצוה:
ועוד נלע"ד לתרץ דהא דאמרינן דהתורה אחשביה מלאכה לאו כ"ע מודי בה ופליגי בה התנאים. והדבר מוכח. ואתרץ ג"כ לשון רש"י בפסחים ד' ה' ע"ב ד"ה ש"מ מדר"ע מדלא נפקא ליה דהאי יום ראשון עי"ט הוא אלא מדאסור להבעיר בי"ט ש"מ וכו'. ודברי רש"י תמוהים. וכך היה לו לרש"י לפרש מדנפקא ליה דהאי יום ראשון עי"ט הוא מדאסור להבעיר וכו' ש"מ. אבל מה שפירש מדלא נפקא ליה וכו' משמע שההוכחה היא מדאין לו למוד אחר רק זה. והוא תמוה. ובילדותי אמרתי כמה אופנים. ועכשיו נלע"ד שרש"י כיון לתרץ קושית מעלתו דמנ"ל דר"ע סובר אין ביעור חמץ אלא שריפה ודלמא ס"ל דרחמנא אחשביה לביעורו ולכך כל ביעור שלו מיחשב מלאכה ואסור בי"ט כדאמרינן בהבערת תרומה טמאה שאסור אפילו להאכיל לבהמה. אלא שאם זה היה כוונת ר"ע א"כ למה ליה להקדים ומצינו להבערה שהיא אב מלאכה שהרי אפי' לא היתה הבערה מלאכה כלל והיה מותר להבעיר בי"ט מ"מ ביעור חמץ מלאכה הוא דרחמנא אחשביה מלאכה אלא ודאי מדלא נפקא ליה דהאי יום הראשון עיו"ט הוא אלא מדאסר להבעיר ש"מ דלא ס"ל סברה זו דמצות ביעור אחשביה מלאכה. א"כ ש"מ תלת. וזהו כפתור ופרח בדברי רש"י. ואחר שזכינו לדין דר"ע פליג על סברה זו א"כ שוב לא קשה מהבערת בת כהן. דאולי ר"ש ס"ל כר"ע. וכן לא קשה ממה שהקשה מעלתו מלשון רש"י בשבת דף כ"ה ע"א בדברי רב אשי דרש"י רצה לפרש אוקימתא דרב אשי אליבא דכ"ע גם אליביה דר"ע:
ומה שהקשה מעלתו במס' מנחות דף צ"ה ע"ב בדברי הגמ' דקאמר רב אשי דלמא מאי מבפנים במקום זריזים. ופירש"י ולא בעזרה ממש אלא בחוץ יאפוהו כהנים זריזים שלא יחמץ. והקשה רומע"ל תינח לחם הפנים אבל שתי הלחם חמץ תאפינה כתיב ולמה להו מקום זריזים:
הנה על קושיא זו אני אומר הקשה אדם קשה כברזל והיא חמורה מאד. ולתרץ אותה דרך תירוץ הוא רחוק אצלי. אבל דרך דיחוי לדחות קושיתו לגמרי אני אומר שמהראוי היה שלא לחלק במנחות בין מנחה למנחה וכיון שכל המנחות לישתן ועריכתן ואפייתן הכל בפנים היה ראוי להיות גם בלחם הפנים ובשתי הלחם כן. ואף שהמה נעשו בכלי יבש שלא הוצרך להתקדש מ"מ אין הפסד שיהיה הכל בעזרה. אלא שאז היו נעשים בכלי שרת וזה אי אפשר דהרי על כרחך היו נעשים יום קודם זמנן. שלחם הפנים זמנו בשבת ושתי הלחם זמנן בי"ט והמה אינן דוחין לא את השבת ולא יו"ט וא"כ אם היו נעשים בכלי שרת בפנים היו נפסלים בלינה. ולכך על כרחך הוצרכו לשנות בהו משאר מנחות והיה לישתן ועריכתן הכל בחוץ. ולרב אשי גם לה"פ אפייתן במקום זריזין שלא יחמץ וגם כל המנחות היו אפייתן במקום זריזין שהרי נאפות מבפנים ממש. וא"כ למה נחלק בחנם בין שתי הלחם ללחם הפנים ושאר המנחות למקום זריזים. ואף שלא היה הכרח לזה בשתי הלחם מ"מ אין בזה הפסד. ולמה נחלק בין מנחה למנחה. והא שפירש רש"י כלל הטעם שלא יחמץ ולא פירש הטעם שלא לחלק בין מנחות הללו לשאר מנחות. היינו משום שהרי ע"כ חלוקים משאר מנחות שהמה בפנים ממש ואלו בחוץ נאפות שלא יפסלו בלינה לכך הוצרך רש"י לתת הטעם בלחם הפנים משום חימוץ ואז ממילא גם בשתי הלחם כן שלא לחלק בין מנחה למנחה. והנה ידעתי שהוא דוחק קצת אבל לפי חומר הקושיא שלא לשוות למאור עינינו רש"י כטועה הוכרחתי לתרץ לפי שעה. ועוד חזון למועד. והי' זה שלום. דברי אוהבו לנצח המוכן לשרתו: