נודע ביהודה (קמא)/אבן העזר/נח
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.
סימן נח
[עריכה]ב"ה ניסלא הסמוך לפראג:
תשובה יהא שלמא רבא מן שמיא. לכבוד אהובי א"נ הרב הגדול המופלא ומופלג מו"ה ליב נר"ו אב"ד ור"מ דגליל טאבור יע"א:
מכתבו קבלתי, וע"ד הקידושין הנה מתחלה נדבר על העדות שחתמו העדים בכתב אם יש ממש בשטרא דנא כי אם יש ממש בשטר הזה אין לדון על עצם מהות הקידושין כי שם בשטר כתבו מפורש שקידשה כדת משה וישראל ומפורש שם בשטר שקידשה בטבעת של זהב שלו ולקח ידה ביד אחת ובידו השניה הטבעת וקידש ובעינינו ראינו ובאזנינו שמענו שקידש אותה כדת. ועל מה יש לפרש כוונת ראיית העינים אם לא על נתינת הטבעת לידה וכוונת השמיעה הוא אמירת לשון הקידושין והרי זה ממש היפך מה שהעידו אח"כ בעל פה שלא ראו כלל אם נתן טבעת לידה רק שמעו שאמר הרי את כו' ולא ראו שום נתינה. ואף שיש לדחוק ולפרש דברים שבכתב ג"כ שלא ראו הנתינה ומה שאמרו ובעינינו ראינו היינו לקיחת הטבעת בידו האחת ולקיחת יד הבתולה בידו השנית ומ"מ גוף נתינת הטבעת מידו לידה לא ראו גם זה ליתא שהרי מפורש בשטר וז"ל אך הבתולה הנ"ל מכח בהלה ובושה שהיינו שמחים הפיל והשמיט את הטבעת מידה לארץ והוא אוחז אותו במהרה. והנה לשון זה לשון עלגים הוא שהתחיל בלשון נקבה הבתולה הנ"ל ואח"כ סיים בזכר הפיל והשמיט הטבעת מידה. והנה הסופר היה עם הארץ אבל ע"כ או טעה שהיה לו לכתוב הפילה והשמיטה הטבעת או הכוונה שהמקדש כאשר ראה הבושה של הבתולה והבהלה שלה הפיל הוא והשמיט הטבעת מידה לארץ ויהיה הפירוש איך שיהיה כבר ראו הטבעת בידה ממש וא"כ ע"כ מסר הטבעת לידה. וגם אם נדחק לפרש שבכל זה גוף נתינת הטבעת לא ראו ואולי ההפלה וההשמטה הנ"ל היה אחר זמן ומי יודע איך הגיע הטבעת לידה ואולי חטפתו ממנו ואף אם מסר ממש מ"מ העדים לא ראו הנתינה ולקמן נדבר בזה כאשר נבוא לבאר אם היא שויתה בדבריה חתיכה דאיסורא וכעת אנחנו מעיינים מה יש לפרש בלשון השטר. והנה לשון זה בעינינו ראינו שקידש אותה לפרש שהרצון בזה לקיחת הטבעת בידו ולא על גוף הקידושין הוא דוחק ואף שיש לפרש הדבר אף בדוחק כדי שלא יכחיש השטר הדברים שהעידו בע"פ כמבואר בח"מ סי' כ"ט ס"א בסופו. הנה כל זה כדי שלא יכחישו הדברים זא"ז וכאן אפי' אם נסבול לזה הדוחק אכתי הם מכחישים שהרי בשטר עכ"פ מבואר שהנפילה לארץ היה מידה ובע"פ העידו שמ"ש בשטר שמחמת בהלה נפל מידה כל זה כתב הסופר שלא כהוגן. ועוד כיון שהעידו בשטר שקידש כדת משה וישראל אין לך עדי קידושין יותר מזה:
ורציתי לחתור היבשה כיון שהמקדש מכחיש ועדי קדושין בהכחשה בעי דו"ח כמבואר בב"ש סי' מ"ב ס"ק י"ד ומה לי היכא שהיא מכחשת או הוא מכחיש הלא באו לאסור אותו בקרובותיה וכיון דבעי דו"ח ראשית החקירות הוא הזמן וכיון שנכתב הזמן שהיה באחרון של פסח ולמעלה נכתב שביעי ש"פ ולא נתקיים לבסוף לא העברת הקולמוס שעל אחרון ולא שביעי דביני חיטי וא"כ לא ידענו זמן הקידושין אימת, וזה לשון הרמב"ם סוף פרק כ"ג ממלוה מכאן אתה למד ששטר שאין בו מקום או זמן אע"פ שעדות זו אי אתה יכול להזימה אין מדקדקין בד"מ בדו"ח כו', ועכ"פ מבואר דזה הוי עדות שא"א יכול להזימה וא"כ כאן שהוא דיני קידושין ולא ד"מ איך יועיל שטר שאין בו זמן ואיך נימא כמו שנחקרה עדותן בב"ד והרי לא עדיף השטר מעדותן לפני ב"ד ממש ולא מהני בלי זמן דה"ל עדות שא"א יכול להזימה. ואמנם לפמ"ש התוס' בריש מכות במשנה מעידין אנו באיש פלוני שהוא ב"ג כו' והקשו התוס' כיון דאינהו אינן נעשים ב"ג איך הוא נעשה ב"ג על פיהם והא הו"ל עדות שא"א יכול להזימה ותירצו כיון דל"ש כאן ועשיתם לו כאשר זמם לא קאי על זה האי קרא ולכך לא בעינן עדות שאתה יכול להזימה ולפ"ז גם בעדי קדושין אם נמצאו זוממין מה ועשיתם כאשר זמם שייך בזה וג"כ לא קאי ע"ז ועשיתה לו כאשר זמם וגם כן לא בעינן עדות שאתה יכול להזימה ואפילו אם העידו בעל פה ואמרו על הזמן אין אנו יודעים עדותן קיימת כדמוכח בריש סוגיא דהיו בודקין דפריך הש"ס מכדי בדיקות ג"כ מן התורה כמו חקירות מ"ש חקירות אמר אחד איני יודע עדותן בטלה ומ"ש גבי בדיקות אפי' אם אמרו שניהם אין אנו יודעין עדותן קיימת ומשני חקירות ה"ל עדות שא"א יכול להזימה ולפ"ז היכא דלא בעינן עדות שאי"ל אין בחקירות שום חומר יותר מבדיקות ועוד דבעדי ערוה אין בהם חומר יותר מעדי ממון דהא דבעינן בדבר ערוה שני עדים דבר דבר מממון ילפינן וכבר הוכחתי בתשובה אחרת דבד"מ אפילו מן התורה דבעינן דו"ח מ"מ לא בעינן אתה יכול להזימה ושלא כדברי הש"ך בסי' ל"ג בסופו ולכן אין לפסול עדות שטר קידושין הזה מטעם עדות שאי"ל:
ובמה דכתבתי ניחא לי במה דפריך במס' גיטין דף י"ז מפני מה תקנו זמן בגטין ולכאורה יפלא דלר"מ דסבר עדי חתימה כרתי ואפילו לר"א עכ"פ מפני תיקון העולם העדים חותמין והאשה נשאת בגט שבידה בעדי חתימה ואם כן אם לא יהיה זמן יהיה עדות שא"א יכול להזימה ועוד לר"מ דאמר ע"ח כרתי איך יוצא ידי חובה בכל גיטין הרי אין כותבין שעות ונמצא חסר חקירות דאיזה שעה לעדות שאי"ל וכדפריך בפסחים דף י"ב ע"א. ולמ"ש ניחא דעדי גיטין אפילו אם יוזמו מה ועשיתם כאשר זמם שייך בהו וכיון דלא שייך כאשר זמם לא בעינן עדות שאי"ל ואין אנו צריכין לומר דגם בגיטין הוא רק כשר מדרבנן מפני תיקון העולם ועיין בש"ך סי' כ"ח ס"ק י"ד:
והנה הדבר פשוט לפסול שטר זה לפי שמבואר בו שנכתב בלי רצון המקדש שהרי מבואר בשטר שהמקדש כבר חזר בו בעת שכתבו השטר אלא שהם אומרים שזה ע"י הסתת קרובו שמעון. ובאה"ע סי' מ"ב ס"ס ד' בהג"ה מצאו כתוב בשטר פלוני קידש פלונית ועדים חתומים בו כ"ז שאין השטר מקוים אין לחוש לקידושין ומשמע מדברי הג"ה זו שאם הוא מקוים מהני. אבל הח"מ ס"ק יו"ד והב"ש ס"ק ט"ו כתבו בשם הרשב"א שאפילו מקוים יש לחוש שמא כתבו שלא לדעתם ובב"ש שם כתב דהגה"ה זו הדברים סתומים דלא פירש שמיירי שמבואר מפורש שנכתב מדעתם ועכ"פ היכא שמוכח מן השטר שבודאי נכתב שלא מדעתם בזה בודאי לא מיירי רמ"א בהג"ה זו. וא"כ לרוב הפוסקים החולקים על ר"ת וסברי מפיהם ולא מפי כתבם מיירי בכל עדים אפילו אינם אלמים וראוים להעיד בפה אפ"ה גזירת הכתוב שלא יעיד מפי כתבו אין בשטר הזה ממש:
ועלה בדעתי כיון שחתומים בו שלשה ושלשתן היו אצל הקידושין נעשים ב"ד ולא תהא שמיעה גדולה מראיה וב"ד בודאי שיכולים לכתוב בלי שאלת הבעלי דברים. ואמנם לפי המבואר בשטר גוף מעשה הקידושין נעשה בלילה וממילא ל"ש שמיעה גדולה מראיה שכיון שהוא לילה על כרחך נעשים עדים ולא דיינים. וגם בזה היה מקום לחוש לדברי הסמ"ע סי' ה' ס"ק ז' שאם נרות דולקות דינו כיום וכיון שמעשה זה היה בליל יו"ט בשעת הסעודה בודאי דלקו נרות הרבה. ואמנם הסמ"ע עצמו מסיים שלא מצא חילוק זה בשום אחד מהפוסקים והש"ך בס"ק ד' דחה לחלוטין דברי הסמ"ע א"כ אין לחוש כלל משום זה:
ואמנם לדברי הי"א שמביא שם רמ"א בסי' ה' ס"ס ב' בהג"ה שבדיעבד גם בלילה דיניהם דין היה מקום להחמיר בזה. הגם שאפילו ביום אי אפשר שיוחשבו דיינים כ"א בקידוש החדש שראו ביום אמרינן לא תהא שמיעה כו' משום דשם אין צריכין ריצוי שום אדם וכמו כן בשלשה שנכנסו לבקר החולה בפרק יש נוחלין דף קי"ג ע"ב שהתורה עשאן דיינים בע"כ של הבנים כמ"ש תוס' שם בד"ה אורעה כל הפרשה כו' ע"ש, אבל בדבר שצריך ריצוי הב"ד הלא אמרו בסנהדרין דף כ"ט ע"ב בפני שלשה ולא קנו מידו ומסיק אפילו כנפינהו איהו אין כותבין עד דאמר הוו עלי דיינים. אמנם כל זה בדבר שבממון שא"א להם להיות דיינים בע"כ שיוכלו לכתוב שטר אבל במלתא דאיסורא תיכף שהיו שלשה נעשו דיינים ולא שייך בזה ריצוי מבעלי דברים:
ובגוף הדין שהביא רמ"א בסי' ה' ס"ס ב' שי"א שאם דנו בלילה דיניהם דין הנה זה דעת הרשב"ם והוא מהירושלמי הביאו הרא"ש בריש פ' יש נוחלין והביא שם שהרמב"ן חולק ומביא ראיה שהגמרא דילן חולקת על הירושלמי מדאמרינן שאם קדשו החודש בלילה אינו מקודש וכן אמרינן בחליצה דר"א סובר חליצה בלילה פסולה משום דחליצה כתחלת דין שאם עשו תחלת דין בלילה אינו כלום, ואני אומר דמהא אין כל כך ראיה לדחות דברי הירושלמי דכל דבר דאיתא בחזרה שיכולין לחזור ולעשות הדבר לא מקרי כל כך דיעבד וקידוש החודש יכולין לחזור ולקדש ביום וכ"כ חליצה יכולה לחזור ולחלוץ ביום אבל אם דנו בלילה ויש איזה דבר שא"א בחזרה כגון שקבלו עדות בלילה אם אתה אומר דלא הוי קבלה ל"ש לומר שיחזרו ויקבלו ביום שהרי אולי יחזרו בהם העדים שאם הגדה ראשונה אינה כלום יכולין לחזור ולהגיד וכן כל כיוצא בזה בדיעבד מה שעשה עשה, ולדעת ר"ת דמפיהם לא ממעט אלא אלם ודאי דלא איכפת אם נכתב בידיעת הב"ד או לא. ומ"ש מעלתו דלר"ת הוא רק מדרבנן משום דמה דו"ח שייך בשטר, דברים הללו דברי שגיאה ולמה לא שייך דו"ח אם כתבו היום והשעה והמקום והגע בעצמך הש"ך האריך בסי' כ"ח ס"ק י"ד ששטר הוא עדות כשר מדאורייתא אפי' בד"נ ואפי' להרמב"ם שסובר שהוא מדרבנן אין הטעם משום דו"ח אלא משום דסובר מפיהם ולא מפי כתבם ממעט גם שטר ולא מחלק בין שטר גמור לפנקס בעלמא אבל עכ"פ משום דו"ח לא איכפת ושפיר משכחת דו"ח אפי' בד"נ שכתבו בשטר השעה והמקום וא"כ לר"ת כל העדות מפי כתבם מהני מה"ת ובמקום דבעי דו"ח ועדות שאי"ל מיירי שהכל כותבין מפורש ובמקום דלא בעינן עשאי"ל מהני מה"ת בלא זמן ובלא מקום ולכתחלה בעי דו"ח כמו בבדיקות אבל אם אמרו אין אנו יודעין כשר רק אם הכחישו זא"ז עדותן בטילה:
ועדיין יש מקום אתי לומר דגם לר"ת עכ"פ יש חילוק בין שטר גמור שמדעת הבעל דבר ובין שאר עדות בכתב דאם אינו שטר גמור רק עדות בכתב לא עדיף מעדות בע"פ שאין מקבלין עדות שלא בפני בעל דין ואף אם קיבלו שלא בפני בע"ד יכולים לחזור ולשנות כמבואר בסי' כ"ח סט"ו בהגה"ה ולפ"ז אם יחזרו העדים בהם מדבריהם שבשטר קודם שקראו השטר בב"ד לפני הבע"ד כבר בטל השטר. ואמנם גם בזה חזרנו ונפלנו ברבוותא שהרי יש פוסקים המכשירים עדים שקבלו שלא בפני בע"ד כמבואר שם בהג"ה:
אבל הנלע"ד בזה דאף דמכשיר ר"ת שישלחו עדותן לב"ד בכתב היינו אם תחלת כתיבתן הוא לשלוח לב"ד ושולחים באמת לב"ד אבל אם כתבו ונתנו ליד אחד מבע"ד בלי רצון השני שאז אינו שטר ממש ולא שלחוהו העדים לב"ד רק הבע"ד הביאו לב"ד לא עדיף כתיבתן מאמירתן וכשאמרו חוץ לב"ד יכולים לחזור בהם כמבואר שם בהג"ה סימן כ"ח סעיף ט"ו:
ואף שהכתב הזה מתחיל בזה הלשון, אלו יושר דברי אמת שאנחנו ח"מ מעידים בעדות נאמנה וכשירה כו' מ"מ מה בכך ואם עדים מעידים חוץ לב"ד אף שאמרו אנחנו מעידים בעדות נאמנה וכשירה הכי אינן יכולים לחזור הלא בודאי יכולים לחזור דהרי אפי' העידו בראשונה ע"פ החרם יכולין לחזור אם היה חוץ לב"ד כמבואר בסי' כ"ח סעיף ט"ו בהג"ה:
עוד יש לעיין בשטר הזה כי לפי הנראה אף שנכתב בלי ידיעת המקדש אבל נעשה ע"י בקשת קרובי המתקדשת ואולי בבקשתה ממש ועכ"פ קרוב הדבר שברצונה וידיעתה נכתב ונחתם וא"כ לגבי דידה הוא שטר גמור והרי היא מאורסה ואסורה בלא גט:
אך בח"מ סימן נ"א סעיף ו' הכותב כל נכסיו לשני ב"א בעדות אחת והעדים קרובים לאחד ממקבלי מתנה ורחוקים מהשני הרי השטר פסול מפני שהוא עדות אחת אא"כ נסתלק אותו שהעדים פסולים לו כו' ע"ש. וא"כ גם בנדון דידן כיון ששטר זה עדות אחת לגבי מקדש לאסרו בקרובותיה ולגבי המתקדשת ובטל השטר הזה לגבי המקדש לפי שנכתב שלא בידיעתו א"כ עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה ובטל גם לגבי דידה וסילוק לא שייך כאן:
אבל לא ידעתי אם יש לדמות דשם הוא פסול קורבה אבל כאן גם לגבי המקדש אין פסול בהעד מצד עצמו רק מה שהעיד מפי כתבו והם עצמם כשרים גם על המקדש אם היה מעיד בע"פ לא שייך לומר עדות שבטלה מקצתה כו'. הגע בעצמך ראובן מת ולו שני בנים יורשים האחד גדול והאחד קטן ובאו עדים והעידו על ראובן שחייב לשמעון אלף זהו' והוא תוך זמנו הכי נימא שלא נחייב הבן הגדול של ראובן לשלם לשמעון חמש מאות זהו' מירושתו בשביל חוב אביו ונימא הואיל ובטלה עדות זו לגבי יורש הקטן שאין מקבלין עדות עליו מטעם דהוי שלא בפני בע"ד ולרוב הפוסקים שלא בפני בע"ד אפי' דיעבד פסול בטלה גם לגבי היורש הגדול מטעם בטלה מקצתה בטלה כולה. הא ודאי ליתא דבזה לא שייך בטלה מקצתה שהביטול אינה מצד פסול העד. וה"נ עובדא דידן דכוותי':
אמנם לא נזכר בשטר שנעשה מרצון הבתולה רק רום מעלתו הזכיר במכתבו שהסופר היה אחי הבתולה והוא הרוצה בקיום הקידושין וגם הבתולה רוצה בקיום הקידושין. ומעתה אם לא שמעו מפי הבתולה עצמה שהיא חזרה אחר העדים ובקשה שיעשו שטר או עכ"פ הודיעו העדים לה שיעשו השטר והסכימה ולא נתברר למעלתו דבר זה כלל א"כ אין לנו שום ראיה שנעשה ברצונה ואף אם שמע זה מהעדים עצמם בעת שכבר חזרו מדבריהם שבשטר א"כ הם אמרו והם אמרו ואף שאינן יכולין לומר כתב ידינו הוא אבל אנוסים מחמת ממון אפי' אין כ"י יוצא ממקום אחר ולא מהני אף שאינו מתקיים כ"א על ידם התם הטעם דלא מצי משוי נפשייהו רשעים ולפי דבריהם חתמו עדות שקר דהתם השטר נכתב כהוגן ונכתב בו בפירוש שנעשה בידיעת הבע"ד אבל כאן מעולם לא נעשו רשעים שבשטר לא פירשו שנעשה ברצון המתקדשת ולא מהני ולא מידי ולא מיחשבי עדי שקר והרי זה דומה כמו שהעיד חוץ לב"ד שיכול לומר אח"כ ששקר אמר ועתה הוא דאמרי שנעשה ברצון המתקדשת אחר שכבר אמרו שאין הדבר כמו שמבואר בשטר א"כ נאמנים ולא משוו נפשייהו רשעים כי מעולם לא העידו עדיין שקר ושטר בלתי דבורם לאו עדות הוא משא"כ בשטר שאינו מקוים כיון שעכ"פ אומרים שהוא חתימת ידם א"כ כבר העידו שקר:
אכן אף שלא נזכר בשטר שנעשה ברצונה אבל לא נזכר גם צד הסותר דהיינו שנעשה שלא מרצונה וא"כ זה עצמו הדין המוזכר באה"ע סי' מ"ב סעיף ד' בסופו בהג"ה מצאו כתוב בשטר כו' דמשמע מהג"ה זו שאם נתקיים חוששין לקידושין והב"ש בה"ק ט"ו כתב דדברי הגה"ה זו סתומים ולא פי' דמיירי שמפורש בכתב שנכתב מדעתם. אך אפי' אם נימא דהגה"ה זו שהיא ע"פ הגהת מרדכי מיירי אפי' לא נתפרש שנכתב מדעתה ואפ"ה נידוק דאם נתקיים חוששין צריכין אנו לומר דס"ל דאמרינן חזקה שאין העדים חותמין שלא מדעת ולא ס"ל מ"ש הרשב"א שאין העדים בקיאין על זה וכל זה בסתם סהדי אבל עדים הללו אנחנו רואים שאין בקיאים בזה שהרי כתבו בלי ידיעת המקדש בודאי והרי גם בלי ידיעתו לא היה להם לכתוב חובתו שהרי באו לאוסרו בקרובותיה ואפ"ה כתבו וחזינן שהם אינם בקיאים בדין זה א"כ ממילא אמרינן עכ"פ בהני סהדי שכתבו גם בלי רצונה וכסברת הרשב"א בסתם סהדי:
והנה דברנו עד הנה מצד השטר ועכשיו נעתיק עצמנו לעיין במה שהעידו בע"פ בב"ד של מעלתו. והנה מדברי כל העדים במה שהעידו בע"פ נלמוד שלא ראו נתינת הטבעת מידו לידה כלל ולא ראו הטבעת בידה כלל ואדרבה אמרו שאח"כ ראו הטבעת בידו כבראשונה רק העד השלישי הוסיף שראה שנפל הטבעת לארץ והגביה המקדש אבל לא ראה מיד מי נפל אם מיד המקדש או מיד המתקדשת וכלם העידו שעכ"פ ראו שאחז המקדש הטבעת בידו האחת ובידו השני אחז היד של הבתולה ואמר הרי את כו'. וע"ז נכנס מעלתו בפלפול ודימה זה לספק קידושין שהעדים מסופקים אם מסר הטבעת לידה או לא ודימה זה לזרק לה קידושין ספק קרוב לו ספק קרוב לה וע"ז הביא מעלתו דברי מהר"מ בתשובות מיימוני סוף ספר נשים בתשובה א' שפירש הא דאמרינן בכת אחת היינו אחד אומר קרוב לה ואחד אומר קרוב לו כו' ומזה מוכיח מעלתו שאם שני העדים מסופקים אם הגיע הקידושין לידה לא הוי קידושין דזה מקרי מקדש בלא עדים דאל"כ למה דחיק מהר"ם לאוקמי בע"א אומר קרוב לה כו' לוקי בשניהם מסופקים אם קרוב לו או קרוב לה א"ו דבזה אין כאן ספק קידושין כלל דאפי' תימא שהיה באמת קרוב לה אין כאן קידושין שהרי זה כמקדש בלא עדים. זה תוכן כוונת מעלתו בקצרה:
ובאמת הביא כהאי עורבא דהביא נורא לקיניה שבנדון דידן הבתולה אומרת שבא הטבעת לידה אלא שהעדים אומרים שלא ראו ומביא מעלתו מדברי מהר"מ שאם העדים אינם רואים מקרי מקדש בלא עדים אף דמסתפק להו לעדים, ובאמת זה ראיה לסתור שהרי מהר"מ כתב שם בתשובה שאם העדים היו מסופקים אם קרוב לו או לה אוקמה אחזקה ומדתלה הטעם משום חזקה א"כ הכוונה דאמרינן שהיה קרוב לו אבל אם באמת היה קרוב לה כגון שהיא מודה אף שהעדים היו מסופקים לא מקרי מקדש בלא עדים. ומה שסיים מהר"מ שם אפי' היא יודעת שנפלה בתוך חיקה כו' היינו בנדון שלו שלהעדים לא היה אפי' ספק אם נפל בתוך חיקה. והנה נוכל לומר לתרץ דברי מהר"ם על כוונתו של רום מעלתו ורצונו דמטעם אוקי אחזקה לכך לא מקרי זה אפי' ספק להעדים ולכך הוי כמקדש בלא עדים אבל אני תמה שמדברי הגהת אשר"י המובא בב"ש בסי' ל' ס"ק ט' היה לו למעלתו להביא ששם כתב מפורש שאם היה להעדים ספק אם קרוב לה הוי מקדש בלא עדים:
אלא שאני תמה דלדעתי אין צורך לזה ואפי' להרשב"א בחידושיו ליבמות דף ל"א ע"א שמיאן בפירש"י שפירש מתני' בכת אחת אחד אומר קרוב לו ואחד אומר קרוב לה וכתב הרשב"א ואינו מחוור דא"כ ה"ל חד בהכחשה ולא כלום הוא ולכן פי' הרשב"א בכת אחת ומספקא להו אי קרוב לו אי קרוב לה וכן פירש ר"מ אפילו הכי אין זה ענין לנדון דידן דשם ראו שזרק לה קידושין למקום זה וראו שהגיע הקידושין למקום זה ואין להם ספק רק על המקום אם המקום קרוב לו או קרוב לה ואם המקום באמת קרוב לה א"כ ראו הקידושין ממש א"כ למה זה דומה לאמרה זרוק קידושין לחצרי ואקדש לך והעדים ראו שהקידושין זרק לחצר אבל אלו העדים אינם יודעים אם החצר שלו או שלה הלא אם באמת החצר שלה מקודשת אבל בנדון דידן לא ראו שום דבר ולא ראו שיצא הטבעת מיד המקדש כלל ואין כאן ראיית קידושין כלל:
ועוד אם אנו מסלקין את עדותן בשטר אין כאן בעדותן שבע"פ שני עדי קידושין שהרי עד השני העיד שקודם שאמר המקדש הרי את מקודשת אמר להמתקדשת זאג הרי את כו' ואין לך שחוק גדול מזה שצוה לה שתאמר הרי את כו' וא"כ כוונתו שהוא מקרא לפניה שהיא תאמר אליו הרי את מקודשת כו' וצוה אותה שתקדש אותו ולא שהוא אומר כן אליה וא"כ אין זה קידושין ונסתלק עד השני, ועד הראשון עם העד השלישי מכחישים זא"ז בחקירות הכחשה גמורה שהעד הראשון העיד שהמעשה היה בליל אחרון של פסח ועד השלישי העיד שהיה ליל שביעי ש"פ ובמכחישים בחקירות לית דין ולית דיין שעדותן בטלה אפי' בד"מ:
ואפילו אם נאמר דאף שהעידו זה בפני זה בב"ד מ"מ לא מיחשב כאומר לא כי ונימא שאין כאן הכחשה ואולי נעשה מעשה זה בליל שביעי ושוב קידשה שנית בליל אחרון וכל אחד העיד על מה שנעשה בפניו, אני אומר לו יהיה כוונתו כך א"כ אין בכל מעשה רק עד אחד ולדעת המחבר סימן מ"ב סעיף ב' אין כאן חשש כלל ואפי' לדעת הרמ"א שם בהג"ה שיש מחמירים אם מקדש לפני עד אחד מ"מ לדעת הב"ח אם אחד אומר שכיון לשחוק אז אפי' השני שמודה א"צ לחוש וכאן מלבד שמכחיש המקדש ואמר שמעולם לא נתן הטבעת לידה ג"כ אומר שהדברים שדבר הרי את כו' היה כוונתו לשחוק וא"כ אפי' לפי דברי הבתולה שנתן הטבעת לידה מ"מ נאמן המקדש במה שאמר שכיון לשחוק:
ואמנם הב"ש בס"ק ה' והח"מ בס"ק ד' השיגו על הב"ח בזה ואמנם אין רצוני להאריך בזה כיון שעכ"פ לא ראו העדים הטבעת בידה כלל ממילא אין כאן בעדות בע"פ שום עד כלל. והנה בדברי מעלתו שנאמר שהבתולה מחזקת בדברים שבשטר ולפ"ז שויתה נפשה חתיכה דאיסורא ומ"ש מעלתו שבמקום שהעדים מכחישים אותה בפירוש לא מצית משוי נפשה חתיכה דאיסורא ישתקע הדבר ולא יאמר ובודאי אדם נאמן על עצמו יותר ממאה עדים. ומה שהוכיח מעלתו מדמוקי בקידושין דס"ה ע"א הב"ע דאמר קדשתיך בפני פו"פ והלכו למדה"י ולמה הוצרך לאוקמי שהלכו למדה"י ונוקי שישנן כאן ומכחישים אותו אלא ודאי שאם מכחישים אותו גם הוא אינו אסור בקרובותיה. ז"א הוכחה דא"כ סיפא בהיא אומרת קדשתני גם כן נוקי בכך ושם עיקר הרבותא מה שהוא אינו נאסר בקרובותיה ולא אמרינן כיון דאסרה נפשה אכ"ע אי לאו דקים לה לא הוה אמרה וכדעבד צריכא שם בריש הסוגיא ואי ס"ד דמיירי בעדים מכחישים בפירוש א"כ פשיטא שאינה נאמנת לאסור אותו במקום עדים המכחישים אותה וזה פשוט אבל למיסר נפשה פשיטא דשויתה נפשה חתיכה דאיסורא אפי' במקום עדים. אבל מה שנראה לפענ"ד בזה דהיא לא אמרה בפירוש שראו העדים הנתינה ומה שהיא מחזקת הדברים שבשטר הכוונה שהיא אומרת שנתן הטבעת לידה וקידש אותה אבל היאך יכולה היא לומר שהעדים ראו ואפי' לפי דבריה שנתן לה קידושין וקידש אותה אפ"ה יכול להיות שהעדים לא השגיחו ולא ראו וא"כ לא שויתה נפשה חתיכה דאיסורא. ואמנם לפמ"ש הב"ש בסי' מ"ב ס"ק ב' וז"ל בשם מרדכי דבקידושין אפי' לא ראו הנתינה ממש אם ראו דבר המוכיח יכולים להעיד כאילו ראו גוף המעשה וא"כ אם היה אח"כ הטבעת יוצאת מתחת ידה והעדים ראו מתחלה שלקח הטבעת בידו אחת ויד הבתולה בידו השניה ואמר הרי את כו' אם באמת היה מוסר הטבעת לידה אף שלא ראו עדים מיחשב כנתינה בעדים וא"כ לדבריה שמסר לה הטבעת והעדים היו שם ושמעו קול הדברים של קידושין וראו לקיחת הטבעת בידו אחת ולקיחת ידה בידו שניה הוי כראו גוף נתינת הטבעת בודאי אילו גם היא היתה אומרת שלא הגיע הטבעת לידה אף שראו לקיחת האצבע ביד אחת ולקיחת הטבעת ביד שניה ואמירת הרי את אין כל זה דבר מוכח דאולי כיון לשחוק כאשר באמת טוען שכיון לשחוק ולכך לא מסר הטבעת אבל אם באמת מסר הטבעת אינו יכול לומר שכיון לשחוק דאטו ידע הוא שהעדים לא ישגיחו ולא יראו הנתינה ואם כן או שאין מאמינים לו שכיון לשחוק או אף שמאמינים דברים שבלב אינם דברים ואין מחשבה שבלבו מוציאה מידי מעשה הקידושין ואם כן לפי דבריה שויתה נפשה חתיכה דאיסורא. והיה לנו מקום לפלפל בעיקר דין זה של המרדכי, אבל כבר כתבתי שגם את השטר אין יכולת בידינו לדחותו כיון שהיו שלשה חיישינן לדעת הרשב"ם שפוסק דגם בלילה בדיעבד דיניהם דין. ולכן נלענ"ד שבתולה זו צריכה גט ובלא גט אסורה לעלמא: