נודע ביהודה (קמא)/אבן העזר/יח
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.
סימן יח
[עריכה]תשובה שלום וישע רב, לרב וצורב, עוסק בחקי הר חורב. ה"ה כבוד אהובי הרב המופלג בתורה כ"ש מוהר"ר צבי הירש נ"י מק"ק סעמניץ:
קבלתי מכתבו עם שאלה. זונה הרה לזנונים אשר הסתירה הריונה ונשאת לבעל וכשנודע לבעל אחר הנשואין שהיא מעוברת בא לבי דינא להורות לו הלכה למעשה אם רשאי לקיימה גם בימי עיבורה ומניקתה או לא. ושאלה זו מתחלקת לשני ספיקות. הספק האחד אם גזרו בזונה איסור מינקת ומעוברת. והספק השני אם בשוגג די בהפרשה או צריך לגרש. וכתב מעלתו שהאשה עניה ואם תתגרש או אף אם יפרישו בינו לבינה לא יהיב לה מזוני ותצטרך להשכיר עצמה בשירות ולא תוכל להספיק הולד ויש לחוש לקלקול: והנה אני תמה על מה הרחיק לבוא בשאלתו בריחוק מקום והלא ראיתי במכתבו להרב ר' יוסף ליברלש כי מכתבו אלי האותיות מעורות ביותר ולא כהלין כתבא למיקרי, ועכ"פ ראיתי שמביא דברי תשובות האחרונים ובהם ימצא כאות נפשו הן לאיסור והן להיתר ומה יוסיף לשמוע ממני ואם רוצה לסמוך על המקילין מי ימחה בידו ואולי גלוי לפניו תשובות האחרונים יותר מאשר גלוים לי כי אין לי עסק עמהם והלואי יהיה הזמן מספיק עמנו לעיין בכל דברי הראשונים ולמה נאבד זמננו בדברי האחרונים בענינים כאלו שכבר הלכו בהם הנמושות ומי שרוצה לסמוך על האחרונים תורת כל אחד הוא בידו לבחור איזה צד שירצה. ואמנם הואיל ודפק על מזוזות פתחי לא אשיבנו ריקם. ומקור פלוגתא בזה ראשי החולקים המה הר"ש הזקן ור"ת שהר"ש התיר בגרושה ור"ת אוסר וכמבואר ביבמות דף מ"ב ע"א בתוספות בד"ה סתם מעוברת ובכתובות דף ס' ע"ב בד"ה והלכתא יעיין בדבריהם. ואמנם בתוס' לא העידו על ר"ש הזקן רק שהתיר גרושה מניקה אבל מעוברת לא הזכירו בשמו כלל מה יאמר בה ר"ש הזקן. וז"ל התוספות ביבמות שם סתם מעוברת למניקה קיימא ר"ש זקנו של הרשב"א היה אומר דגרושה מינקת מותרת להנשא וכו' הרי שבקו התוספות למעוברת ונקטו מניקה ומה היה חסר להם לומר דר"ש היה אומר דגרושה מותרת להנשא והיה כוללים בדבריהם בין מעוברת ובין מניקה א"ו שלא שמעו שהתיר ר"ש רק מניקה. ואף שבכתובות כתבו התוס' באמת סתם וז"ל שם ר"ש הזקן אומר דגרושה מותרת להנשא כו' הרי שכתבו סתם דגרושה מותרת. אין בזה סתירה למה שהוכחתי מדבריהם ביבמות דשם בכתובות בכל הסוגיא לא איירי הש"ס ממעוברת כלל ולא נזכר שם מעוברת רק התחלת הסוגיא תכף הוא מניקה שמת בעלה ולכן סתמו התוספות דבריהם שהרי לא איירי רק ממניקה אבל ביבמות שהסוגיא היא לא ישא אדם מעוברת חבירו ומינקת חבירו ואיירי הסוגיא בשתיהן ולכך כשהביאו התוספות דעת ר"ש הזקן פירשו בהדיא שהתיר מניקה. ואמנם הרא"ש ביבמות שם כתב להיפך מדברינו הנ"ל, וז"ל הרא"ש שם. ומתוך כך היה אומר ר"ש הזקן גרושה מינקת וגרושה מעוברת מותרת לינשא דלא משעבדא להניק עכ"ל. ואמנם נראה לע"ד טעמו דהרא"ש הוא דכיון שעיקר איסור מעוברת הוא משום דלהנקה קיימא ממילא אם גרושה מניקה מותרת למה נאסר במעוברת כיון שאין טעם לאוסרה. ולקמן נדבר מזה ומי יכניס ראשו להכריע בין שני הרים גדולים הר"ש הזקן ור"ת. ואעפ"כ לא נחדול מלדבר מזה קצת. וראשית הסוגיא ביבמות דף מ"ב ע"א הוא על מה ששנינו שם במשנה וכן שאר כל הנשים לא יתארסו ולא ינשאו עד שיהיה להן ג' חדשים כו' ומקשה בגמרא בשלמא יבמה כדאמרן אלא שאר כל הנשים אמאי אמר ר"נ וכו' להבחין בין זרעו וכו' רבא אמר גזירה שמא ישא את אחותו וכו' ונבדקה וכו' היכא דקים לן דמעוברת היא תנשא אלמה תניא לא ישא אדם מעוברת חבירו ומינקת חבירו וכו' עד סתם מעוברת וכו'. והנה יש לתמוה למה נכנס בתחילת הסוגיא בכמה פרצות דחוקות לפרש טעם המתנת ג' חדשים הרי על כרחך צריך להמתין שמא ישא מעוברת חבירו ומינקת חבירו. וראיתי אח"כ ששאילת ראשונים היא וכבר הרגיש הרמב"ן בחידושיו ליבמות בקושיא זו וכתב דהוה מצי למימר כן אלא דחששא רחיקתא היא וכולי האי לא גזרו בספק מעוברת ונקט טעמא דעדיף מיניה עכ"ל הרמב"ן, וכן כתב הרשב"א בשיטותיו. ואני אומר כמה כרכורים כרכרו בגמרא להחזיק טעמו של שמואל ושל רבא וכמה דוחקים סבלו לומר שאין בודקין הנשואות ולומר אשה מחפה עצמה שיירש בנה בנכסי בעלה ועדיפא מיניה לומר שהטעם משום איסור מעוברת חבירו ומינקת חבירו. אבל לדעת הר"ש הזקן ניחא מאוד דהרי במשנתנו תנן אחד אלמנות ואחד גרושות ואם היה אומר הטעם משום מעוברת חבירו ומינקת חבירו היו גרושות ראויות להיות מותרות להנשא מיד וא"כ פשטא דסוגיין כר"ש הזקן קיימא:
ואומר אני אי משום הא לא איריא דגם לרבינו תם ניחא דהא דמסקינן דידיה נמי ומשני ממסמסא ליה בביעי וחלבא אבל דידה לא יהיב לה בעל וכל זה בברור לו שאינו בנו לא חייס עלוהי אבל אם ישא תוך ג' חדשים א"כ הולד יהיה ספק אם הוא בנו וג"כ חייס ויהיב ביעי וחלבא ולכך הוצרך לומר דמשום האי טעמא גופא אסור שאין להבחין בנו של מי הוא או שמא ישא אחותו וכו' לשמואל ולרבא לכל מר כדאית ליה. אלא דאכתי קשה במה דהקשה ונבדק בהילוכה ואמר אשה מחפה שיירש בנה וכו' וזה דוחק דלפעמים הבעל הראשון עשיר יותר ולמה עדיף לה שיירש בנכסי שני והוה ליה למימר אשה מחפה כדי שלא תצטרך להתגרש מהשני או לפרש טעם גוף האיסור משום מעוברת חבירו ומינקת חבירו. ומ"ש שאם מסופק לו בבנו ממילא ימסמס ליה בביעי, זה אינו דאולי יוכר עוברה תיכף אחר הנישואין וידע שמראשון היא מעוברת ולא יהיב לה למסמס א"ו כר"ש הזקן ואין בגרושה איסור מינקת. ואמנם אחר העיון קושיא מעיקרא ליתא עד שאני תמה מאוד על שני מאורי אור עיני העדה הרמב"ן ורשב"א שהקשו קושיא זו דהרי מביא כאן בתחלת הסוגיא ברייתא דגר וגיורת שנתגיירו צריכין להמתין שלשה חדשים והיינו גר שנתגיירה אשתו עמו ואיך אפשר לפרש משום הנקה ואיזה טעם יהיה שייך לאסור גר באשתו שלשה חדשים לכן צריך לטעם הבחנה ושייך גם בגר בין זרע שנזרע ביהדות וכו' וכן טעמא דרבא שמא יפטור אשת אחיו לשוק וכפירוש רש"י התם וא"כ אין מכאן ראיה לר"ש הזקן:
ואמנם מסוף הסוגיא יש להביא ראיה לר"ש הזקן ולסתור דעת הרא"ש שסובר דר"ש התיר גם מעוברת והנה ר"ת הביא ראיה לסתור דעת ר"ש הזקן ממה דבעי מעיקרא למימר טעמא דמעוברת משום דחסה או משום סנדל ולטעמים הללו ודאי שאין חילוק בין גרושה למעוברת ואף דלמסקנא הדר בו מהטעם אבל מן הדין לא חזר ואסר אף גרושה. הנה דברי ר"ת ראוים למי שאמרם ויפה כתב דודאי טעמא דדחסה וסנדל שייכים גם בגרושה וגם בזה דיבר נכונה שאף שחזר מהטעם מ"מ מן הדין לא חזר בו ואעפ"כ דינו של ר"ש הזקן אמת ומסוגיא זו מוכח כדברי ר"ש הזקן דהרי קשיא מתחלה שהקשה היכא דקים לן דמעוברת היא תנשא אלמה תניא לא ישא אדם מעוברת חבירו ומינקת חבירו ונדחק למיהב טעמא משום סנדל או דחסה. וקשה תינח מעוברת מניקה מא"ל ואם ידע איזה טעם במניקה א"כ למה ליה למיהב טעם במעוברת ומי הוא שלא יעלה על דעתו דמעוברת סופה להיות מניקה. ואפילו נסבול דוחק זה שלא סליק אדעתיה דסופה להיות מניקה מ"מ אכתי בודאי ידע איזה טעם באיסור מניקה דאל"כ קשה בטעם דחסה תינח מעוברת מניקה מאי איכא למימר אלא ודאי דידע טעם יהיה הטעם מאיזה סיבה שיהיה לא היה לו לתרץ רק אלא סתם מעוברת למניקה קיימא ולאיזה צורך הוצרך לומר דלמא מיעכר חלבה וקטלה ליה הלא כבר ידע איזה טעם במניקה ולא שאל רק על מעוברת. לכן נראה לפענ"ד שבודאי ידע שמעוברת סופה להיות מניקה והיא גופא הוי קשיא ליה על הברייתא למה הוצרך לומר מעוברת כלל ודי באמרו לא ישא אדם מינקת חבירו וממילא ידענו שמעוברת לא ישא דהרי סופה להיות מניקה אלא ודאי שיש איזה איסור מוסיף במעוברת מלבד מה שסופה להיות מניקה ונ"מ אפילו היכא דלא שייך איסור מניקה כגון בגרושה מעוברת שג"כ אסורה ועל זו שאל הטעם שהרי איסור מניקה לא שייך בגרושה וכדברי ר"ש הזקן ומשני ליה משום סנדל ודחסה והקשה דידיה נמי וחידש לו שחכמים לא היה די להם לגזור על מניקה לחוד והוצרכו לגזור בפירוש גם מעוברת חבירו דהנה זה פשוט אף דגרושה מניקה לדעת ר"ש הזקן אינה בכלל מינקת חבירו שהרי לא משעבדא לו לחבירו ואיך תקרא מינקת חבירו ואם היא מניקה הולד מאהבתה את זרעה נקראת מינקת של ולד לא מינקת של חבירו אבל גרושה מעוברת ודאי שנקראת מעוברת חבירו שהרי מחבירו היא הרה וממנו נתעברה אף שנתגרשה ויצאה מכל שעבוד של אשה לבעלה אבל שם זה של מעוברת שלו לא נסתלק ע"י הגירושין עד שתלד וא"כ אם לא גזרו במעוברת רק במינקת חבירו ואף שגם מעוברת היתה אסורה על שם סופה שעתידה להיות מניקה מ"מ לא היתה מעוברת אסורה רק אלמנה אבל גרושה היתה מותרת אף קודם לידתה ולכן גזרו בפירוש במעוברת חבירו וגם גרושה בכלל מעוברת חבירו. ואמנם היא גופא קשיא למה אסרו גרושה מעוברת וצ"ל כיון ששמה עליה שנקראת מעוברת חבירו אם תהי' הגרושה מותרת מיחלף באלמנה מעוברת שהרי שם אחד לשתיהן מעוברת חבירו אלא שהיה קשה בעיני המקשן באיסור קל לגזור גזירה ולאסור גרושה אטו אלמנה שאיהו היה סובר שהאיסור באלמנה לא משום סכנת הולד שהיה סבור שהאשה תתבע להיורשים אבל עיקר האיסור משום מפקיע שעבודו של חבירו כיון שמשועבדת להניק למה ישא אותה שתתעבר ולא תניק ולכן לא ישא מעוברת חבירו שסופה להניק ויפקיע שעבודו אבל לגזור גרושה אטו אלמנה היה קשה בעיניו כיון שאין כאן לתא דאיסורא רק הפקעת שעבוד ולכן המציא לו שהאיסור במניקה דקטלא לולד וכדמסיק דאשה בושה לבוא לבית דין וקטלה ליה וכיון שיש סכנה גזרו במעוברת גרושה אטו אלמנה כיון ששמן שוה שכל אחת נקראת מעוברת חבירו אבל במניקה שחלוקים בשם שאלמנה נקראת מינקת חבירו וגרושה אף שמניקה אינה נקראת מינקת חבירו לא אסרו בגרושה ומוכח כדברי ר"ש הזקן וכפי שהביאו ר"ת שהתיר מניקה אבל לא כהרא"ש שכתב בשמו של ר"ש הזקן להתיר גם במעוברת גרושה. ואמנם לתרץ דעת ר"ת צריך לומר שודאי יש איסור נוסף במעוברת אפילו צמקו דדיה אסורה במעוברת וזה ודאי לר"ת שהרי מטעם דחסה ודאי גם צמקו דדיה אסור ואף שחזר מהטעם לא חזר מהדין ואמנם אינה אסורה רק כל ימי עיבורה דשם מעוברת חבירו על זו כמו על מי שיש לה דדים להניק אבל אחר שילדה הותרה זו שאין שם מינקת חבירו עליה ועכ"פ יצא לנו דלר"ת מעוברת אפילו צמקו דדיה אסורה וק"ו מזנה שאסורה מעוברת אפילו לדעת קצת האחרונים דר"ת מודה במזנה משום דאין מי שיכופה אכתי במעוברת אוסר. וזה הנלע"ד ברור דאל"כ לא מצאנו ידינו ורגלינו בסוגיא הנ"ל וכאשר הארכתי לעיל וא"כ מעוברת מזנה ודאי אסורה ובמניקה מזנה אכתי לא עמדנו על דעת ר"ת בזה ולדעתי הדבר קשה להקל במזנה למאן דמחמיר בגרושה ואדרבה הואיל ואין כאן אב מוטל על הבית דין לפקח על תקנת הולד לכופה:
וראיתי מעלתו רוצה לסייע למהר"י מינץ ולסלק מעליו השגת הצמח צדק בסימן נ"ה ולומר שאלמנה חכמינו תיקנו אפי' אמרה איני ניזונית או שרוצה להנשא לפי שכבר נשתעבדה ונקראת מינקת חבירו תיקנו חכמים שמחויבת להניק וכן גרושה לדעת ר"ת ולפי שכבר היתה משועבדת קודם שנתגרשה ונקראת מינקת חבירו אבל מזנה מעולם לא נשתעבדה ואינה נקראת מינקת חבירו ומודה ר"ת שמותרת. אלו דברי מעלתו: ואני לא כן עמדי ודברי הר"י מטורמשא במרדכי תורה הם דמזנה שאין שם אב אין חולק שאסורה. דהנה זה לי שנים רבות הקשיתי על שיטת ר"ש הזקן שתולה הטעם בשעבוד ומתוך כך מתיר גרושה והרי לב"ש שום אשה אינה משועבדת להניק כלל וכלל וכדאיתא בכתובות דף נ"ט ע"ב ומניקה את בנה מתני' דלא כב"ש וכו' עד מחוורתא מתני' דלא כב"ש, הרי דלב"ש אינה מניקה את בנה כלל אפילו בעודה תחת בעלה אם רצתה שומטת דד מפיו דאינה משועבדת כלל והרי בדף ס' ע"ב על מה דפליגי ר"מ ור"י במניקה שמת בעלה הרי זו לא תתארס ולא תנשא עד כ"ד חודש ור"י כו' שמנה עשר חודש אר"נ בר יוסף הן הן דברי ב"ש הן הן דברי ב"ה שב"ש אומרים כ"ד חודש וב"ה אומר שמנה עשר חודש ודוחק לומר דב"ש אומרים כ"ד חודש היינו לענין זמן הנקה שלא להיות כיונק שקץ שהרי על מניקה שמת בעלה קאמר הן הן דברי ב"ש ועוד דא"כ הוה ליה לר"נ בר יוסף לומר הך דהן הן דברי ב"ש על משנה דגיטין דף ע"ה ע"ב כמה היא מניקתו ב' שנים רי"א י"ח חודש הוה לי' למימר התם הן הן דברי ב"ש וכו' א"ו דגם ב"ש וב"ה במניקה שמת בעלה פליגי וא"כ קשה לב"ש למה אסורה להנשא והלא לא משעבדא כלל ומה לב"ש בין אלמנה לגרושה לר"ש הזקן. ומתוך קושיא זו הוכחתי דע"כ לא התיר ר"ש הזקן אלא בגרושה דאיכא אב אבל באלמנה דליכא אב מודה ר"ש הזקן שאין חילוק בין משעבדא ללא משעבדא. ומעתה הרי לב"ש לא היתה משועבדת בשום פעם ואפ"ה כשמת בעלה כיון דליכא אב אסרוה חכמים להנשא כדי שתניק וא"כ ה"ה לזונה דמה בכך שלא נשתעבדה כלל הרי היא כאלמנה לב"ש:
ואמנם מהרי"ו שרצה לחדש דמזנה לא שכיח ולא גזרו בה רבנן ודחה מכח דברי התוס' בריש כתובות דזנות בלא עדים והתראה שכיח ובזה השבתי על דבריו בשאלות ותשובות שלי דאמת דזנות שכיח אבל שתתעבר בזנות לא שכיח דאשה מזנה מתהפכת היה מקום להתיר במזנה ואמנם במעוברת קשה להתיר ובפרט שהרמב"ם אחז טעם דחסה ומי יתיר מה שהוא סכנת נפש. ואחר שתלד היה מקום להתיר אבל צריכין אנו לדון כיון שבשעת העבור נשא באיסור יהיה צריך לגרש וכשיגרש יהא אח"כ קשה להתיר להחזירה לכתחילה כל ימי מניקתה דע"כ לא אמרנו לסמוך להתיר במזנה אלא דיעבד אבל להתיר לכתחילה מי ירים ראש ורמ"א לא התיר רק במופקרת צריכין אנו לדון אם לסמוך על דברי הא"ז שהביא התה"ד להקל בשוגג בהפרשה. והנה הרש"ל ביש"ש ביבמות אוסר בפירוש אפי' בשוגג להתיר בהפרשה אלא צריכה גט עיין בדבריו בפ' החולץ סי' ד' והמשנה למלך בפי"א מהל' גירושין ג"כ מוכיח שהרא"ש והתוס' בשם הר"י מאורליינש חולקים על הא"ז דאל"כ איך הוכיח דקידש א"צ לגרש מדלא מצינו לאביי בכתובות דף ס' ע"ב שהצריך לאריסיה לגרש והרי האריס שוגג גמור היה שעשה ע"פ הוראת חכם עיין בדבריו. וקושיא זו נלע"ד לדחות ויהיו דברי הא"ז קיימים גם לדברי הרא"ש. והנה הראב"ד הקשה בפי"א מגירושין הלכה כ"ד וז"ל ומתני' בבא על יבמתו תוך ג' חדשים אם אין הולד של קיימא יקיים ולא קתני יוציא התם מפני שהיא יבמה ואם יתן לה גט נאסרה עליו. והמ"ל הקשה עליו דאי משום הא שתאסר עליו עולמית לא מהני דהא מסקינן בפ' החולץ דף ל"ז ע"א דאפילו כהן יוציא עיין שם. ובאמת זו תפיסה גדולה על מאור עינינו הראב"ד ונראה דס"ל להראב"ד דע"כ לא אמרינן דגם בכהן לא עבוד רבנן תקנתא אלא במזיד דכיון דחזינן דאיסור דרבנן קל בעיניו שהרי עבר במזיד לכך לא די בהפרשה דשמא יעבור גם להבא ויבעול ויעבור על איסור דרבנן גם מכאן ולהבא ולכך יוציא בגט ולא משגחינן במה שנאסרת עליו עולמית אבל בשוגג שעדיין אינו חשוד לעבור במזיד א"כ די בהפרשה ויודיעו לו שצריך לפרוש עד שיגיע הזמן אלא דגזרינן שוגג אטו במזיד לכך ה"מ ישראל שאין הפסד בגט שיכול להחזירה אבל ביבמה והה"ד בכהן ובשוגג באמת לא אמרו יוציא. ובאמת דעת הראב"ד מוכרחת מחמת קושייתו דלמה לא אמרו בכונס יבמתו ונמצאת מעוברת שיוציא תכף קודם שתלד. ומה דמשני המ"ל משום דכאן הוא איסור דאורייתא ואין צריך חיזוק ולא החמירו בעלמא אלא משום דעשו חיזוק לדבריהם וכן מה דמשני הנ"י משום דכאן היה סבר לעשות מצוה של יבום. אני תמה דא"כ איך אמר רבא בדף ל"ו ע"ב דר"מ ור"א אמרו דבר אחד ולא מבעיא דקשיא לי על המ"ל דמשני דחכמים עשו חיזוק יותר משל תורה שזה בעצמו דברי אביי שדחה מה דאמר רבא ר"מ ור"א אמרו דבר אחד והשיב אביי ודלמא לא היא וכו' אי נמי ע"כ לא קאמר ר"מ אלא משום דרבנן וחכמים עשו חיזוק לדבריהם וכו' וא"כ שזה סברת אביי אבל רבא לא ס"ל סברא זו ואיך נתפוס דברי אביי נגד דברי רבא. ודברי הנ"י פשיטא שתמוהים דא"כ איך אמר רבא דר"מ ור"א אמרו דבר אחד ודלמא ע"כ לא קניס ר"מ אלא היכא דלא סבר לעשות מצוה אבל במשנתנו שסבר לעשות מצוה כרבנן ס"ל ואפילו אביי לא פריך לי' חילוק זה וא"כ דברי הנ"י וסייעתיה הם דלא כאביי ודלא כרבא ואם כן על כרחך הוצרך הראב"ד לתרץ שהטעם משום דנאסרה עליו עולמית. נמצא לדעת הראב"ד יש ג' חילוקי דינים. דבמזיד אפילו נאסרה עליו עולמית יוציא והיינו הך דמסקינן בגמ' שאפילו כהן יוציא. ובשוגג היכא דנאסרה עולמית סגי בהפרשה והיינו הך דכונס יבמתו ונמצאת מעוברת. ובשוגג ואינה נאסרה עולמית בהא פליגי ר"א ורבנן דלר"מ יוציא ולא יחזיר עולמית ולרבנן יוציא וכשיגיע זמנו יכנוס. ואם תאמר מי דחקו להראב"ד לזה כיון דע"כ הוא מחלק בין שוגג למזיד א"כ דלמא פלוגתא דרבנן ור"מ מיירי במזיד אבל בשוגג אפילו היכא דאינה נאסרת עולמית סגי בהפרשה:
ונראה משום דלר"מ ודאי אפילו בשוגג יוציא דהרי משנתנו דכונס יבמתו בשוגג מיירי דהא תנן בזמן שהולד בן קיימא חייבים קרבן ואפ"ה אמר רבא ר"מ ור"א אמרו דבר אחד. ואין לומר דמשנתנו אף שהיה שוגג לענין איסור אשת אח שלא ידע שהיתה מעוברת מ"מ מזיד היה לענין איסור שאסרו חכמים לישא תוך ג' חדשים של הבחנה. זה אינו דא"כ גם לחכמים יוציא ולא מהני מה שנאסרת עולמית כדמסיק באשת כהן אלא ודאי דמיירי משנתנו בשוגג גמור שלא ידע אפילו מאיסור הבחנה ואפ"ה אמר רבא ר"מ ור"א אמרו דבר אחד וא"כ ר"מ אומר אפילו שוגג יוציא ולא יחזיר עולמית וחכמים פליגי ואמרי יוציא וכשיגיע זמנו יכנוס ועכ"פ מודים שיוציא אפילו בשוגג והיינו בישראל אבל בכהן יש חילוק בין שוגג למזיד. כן נראה לפע"ד בדעת הראב"ד:
אבל הנראה לפע"ד בהך סוגיא דודאי יש לדקדק על רבא דאמר ר"מ ור"א אמרו דבר אחד וכי לא מודה רבא שיש חילוק בין איסור תורה לדרבנן וכדמסיק אביי ושיש לחלק לכל צד או להחמיר בשל תורה או איפכא דמידי דרבנן צריך חיזוק יותר משל תורה וכל הש"ס מלא מחלוקים הללו. אלא נראה לפע"ד דבהא פליגי אביי ורבא דרבא ס"ל דבשוגג ודאי דלא קנסינן וגם חשש לענין שיוציא שלא יבוא לידי איסור לא שייך דלא חשדינן ליה שיבעול אחר שנודע לו האיסור שהרי מעולם לא נחשד על זה שהרי שוגג היה ומשנתנו בשוגג לענין איסור תורה בודאי היה שהרי שנינו שחייב בקרבן וא"כ אין לפרש טעמא דר"א דאמר יוציא משום שעובר על איסור דאורייתא שהרי שוגג היה אבל טעמא דר"א שאף שהיה שוגג לענין איסור תורה מ"מ מזיד היה לענין הבחנה ולהכי אף שכבר נודע שהולד נפל יוציא ואף שכבר נסתלק האיסור לגמרי וכר"מ דאמר לא יחזיר אפילו אחר כ"ד חודש וגם איפכא ליכא למימר ע"כ לא אמר ר"מ אלא בדרבנן דעשו חיזוק וכו' שגם במשנתנו העיקר הוא איסור דרבנן דבשל תורה שוגג היה והיה לנו למיעבד חיזוק באיסור דרבנן אבל אביי סבר דשוגג ומזיד שוים לענין זה ומשנתנו שהיה שוגג בין לענין הבחנה ובין לענין ערוה ופלוגתא דר"מ ורבנן ג"כ בשוגג ולכך שפיר דחי דברי רבא ומעתה הא"ז פסק לחלק בין שוגג למזיד כרבא דקיי"ל כוותיה לגבי אביי. ומעתה מסולק מעליו דברי המשנה למלך וגם הר"י מאורליינש שפיר מצי סבר כדברי הא"ז ואעפ"כ הביא ראיה דקידש א"צ להוציא בגט מדלא צוה אביי לאריסיה לגרש דהרי אביי לשיטתו אין חילוק בין שוגג למזיד:
סיומא דפסקא דהך איתתא שבעלה יפרוש ממנה כל ימי עיבורה שכבר הוכחתי ע"פ סוגיית הגמרא שיש איסור נוסף במעוברת מבמניקה ואף שפירשתי בצימוק דדים מ"מ מזנה לא עדיף מצימוק דדים ואף שכתבתי דמזנה לא שכיח מ"מ גם צימוק דדים לא שכיח ואפ"ה אסרו במעוברת ה"נ מזנה אם לא לשיטת ר"ש הזקן וע"פ פירושו שמודה במעוברת איכא למימר דוקא גרושה החמירו במעוברת אבל מזנה לא שכיח לא החמירו אבל קשה לסמוך על זה ובפרט להרמב"ם משום דחסה ודאי שאסורה. ולכן עכ"פ יפרוש ממנה ולא יבוא לשכונה זו כל ימי עיבורה ואחר שתלד מותר להיות עמה ולסמוך על המתירין במזנה כיון שכבר נשאה בשוגג גמור ויש ביטול פ"ו וגם יש חשש מחמת עניות המעבירים אדם על דעת קונו וכמו שהזכיר מעלתו שאם תתגרש אין לה שום מזון ומחיה. זה הנראה לפי ענ"ד. ומחמת טרדות התלמידים ושאר טרדות לקצר אני מוכרח. והיה זה שלום. דברי הד"ש: