נדחי ישראל/פרק ו
בו יבואר מענין מצות קריאת שמע.
ועתה נדבר קצת מענין המצות עשה דקריאת שמע. הנה ידוע הוא דק"ש הוא מצות עשה של קבלת עול מלכות שמים, וכמה גדולה היא המצוה הזאת שאנו מעידים על הקב"ה שהוא אחד. וכדאיתא במ"ר פרשת ואתחנן על הפסוק מי לי בשמים ועמך לא חפצתי בארץ. שכל הרקיעים פתח הקב"ה לישראל בעת קבלת התורה להודיען שאין אלוה אחר אלא הוא. אמרה כנסת ישראל לפני הקב"ה, רבש"ע מי לי בשמים חוץ מכבודך, כשם שאין לי בשמים אלא אתה, כך לא חפצתי אחר בארץ, אלא נכנס אני בכל יום לבתי כנסיות ומעיד עליך ואומר שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד. ואמרינן בברכות [דף ו] שעבור מצוה זו הקב"ה משתבח בישראל ואומר להן אתם עשיתוני חטיבה אחת בעולם [ר"ל דבר חשוב שאין כמוהו] שנאמר שמע ישראל וגו', ואני אעשה אתכם חטיבה אחת בעולם, שנאמר ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ. וגם מקיים בק"ש המצוה דוהגית בו יומם ולילה, כדאיתא במנחות [דף צ"ט]. ואיתא במדרש שכל הבריאה כולה כדאי היא משום ההיא מצוה בלבד. והטעם כי יש בה אמיתת אחדותו ית' ושהוא משגיח בעולמו שהוא יסוד ועיקר כל התורה והמצוה, ולכן צונו לקרותה תיכף בקומו, כדי שיזכיר בבורא יחיד המשגיח בעולמו, ומאחר שהוא בורא יחיד המחיה כל המציאות ורוחו ונשמתו וכל אשר לו הכל ממנו ית', עליו למסור נפשו באהבה בעבור כבודו ומלכותו, וישיב נפשו בטהרה אל האלהים אשר נתנה ויקבל גמולו וטובתו ממנו בעולם הנצח, ואחר קבלת מלכותו מקבל עליו בפרשה שניה קיום מצותיו ית' בין הלאוין ובין העשין שיתנהג בהם כל היום הוא ובניו לעבוד את ה' בכל לבבם ובכל נפשם, ובשכר זה יתן לו הש"י גם בעוה"ז הצלחה בכל מעשיו וישלח לו פרנסתו וכל צרכיו בעתו [לבד השכר השמור נצח עבור המצות, כמו שכתוב ושמרתם את חקותי ואת משפטי אשר יעשה אותם האדם וחי בהם. ותרגם אונקלוס ויחי בהן בחיי עלמא], וכמו שכתוב כ"ז בפרשה השניה והיה אם שמוע תשמעו את מצותי וגו' ואספת דגנך וגו'. ועל אמיתת השגחתו ית' בכל המציאות מזכיר פרשה ג' שהיא זכירת יציאת מצרים המפורסם בכל העולם נסיו ונפלאותיו, כדכתיב ביהושע כי שמענו את אשר הוביש ה' את מי ים סוף מפניכם וגו'. ואז נתעלה כבוד ה' בארץ, שנודע לכל שהוא המשגיח אף בארץ וכל אשר בה, וכדכתיב אתה הראת לדעת כי ה' הוא האלהים אין עוד מלבדו, וגם לאומות העולם נתברר אז האמת, כדכתיב ביהושע [שם] ונשמע וימס לבבנו וגו' כי ה' אלהיכם הוא האלהים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת. וצונו לקרות שמע גם בערב קודם שכיבתו, כי אז מפקיד נשמתו אצל הש"י, כדכתיב בידך אפקיד רוחי וגו', וע"י קבלת עול מלכותו ית' באמת תהיה זכה וטהורה כמי שנתנה אליו. ואיתא בתנחומא פרשת לך, אמר ר' מני לא תהא ק"ש קלה בעיניך מפני שיש בה רמ"ח תיבות כנגד רמ"ח מצות עשה שבתורה וכמנין אברים שבאדם, אמר הקב"ה אם שמרת את שלי לקרות ק"ש כתקונה, אני אשמור את שלך, לכך דוד מקלס שמרני כאישון בת עין. א"ל הקב"ה לישראל שמור מצותי וחיה, וכך אמר הקב"ה לישראל שמרו מצותיו ק"ש ערבית ושחרית, ואני משמר אתכם, שנאמר ה' ישמרך מכל רע ישמור את נפשך. וכשהיו ישראל יוצאין למלחמה על אויביהן, מצוה זו הגינה על ישראל שינצלו מידם, כדאיתא [בסוטה מ"ב ע"א] על הפסוק ואמר להם שמע ישראל, דא"ל הקב"ה לישראל, אפילו לא קיימתם אלא ק"ש שחרית וערבית אי אתם נמסרין בידם, הא למדת הזכות הגדול שיש לישראל עבור מצות ק"ש שחרית וערבית, ע"כ צריך מאד ליזהר שלא לבטלה ח"ו בשום פעם, ועבור זה יהיה ה' אתו ויצילהו מכל צרה וצוקה. וזמן ק"ש של שחרית לכתחילה המצוה תיכף בקומו כיון שהנץ החמה יקרא ק"ש ויתפלל, ועכ"פ לא יאחרה יותר מרביעית היום, דאז הוא זמן קימה לכל אדם, עבר אותו הזמן ולא קראה אעפ"כ קורא אותה עם ברכותיה. דאע"פ שאין לו שוב שכר ק"ש בזמנה, שכבר עבר זמן ק"ש, אעפ"כ יש לו שכר כקורא בתורה. ויתר פרטי דין זה בש"ע סימן נ"ח.
והנה מגודל השכר המקיים המצוה, אנו למדין העונש מי שאינו רוצה לקבל על עצמו עול מלכות שמים. ואחז"ל [שבת קי"ט] לא חרבה ירושלים אלא בשביל שביטלו ק"ש שחרית וערבית, שנאמר הוי משכימי בבקר שכר ירדופו מאחרי בנשף יין ידליקם. [היינו שבזמן ק"ש שחרית וערבית היו רודפים אחרי שתיית יין ושכר, וכן משמע בפירש"י] וכתיב והיה כנור ונבל תף וחליל ויין משתיהם ואת פועל ה' לא יביטו, [היינו שלא שמו על לב ליחד שמו על בריותיו, רש"י]. וכתיב בתריה לכן גלה עמי מבלי דעת. ואחז"ל על הפסוק מעוות לא יוכל לתקון, זה שביטל ק"ש של שחרית או ערבית. גם יקח מוסר אם היה מבקשו אחד משרי המלך לאיזה שירות, ואפילו אם היה כבד עליו השירות ההוא האם היה מתעצל ח"ו, וכ"ש אם המלך בעצמו היה מבקשו לאיזה שירות, היה בודאי שמח וטוב לב שזכה לשרת לפניו ולעשות רצונו והיה מתפאר בזה כל ימי חייו שזכה פ"א להיות משרת המלך, ולהפך אם היה מתעצל ואינו מקיים רצון המלך הוא מורד במלך וראוי למות ע"ז. וא"כ מה נשיב למלך הכבוד הוא אלהי השמים אשר נשמותינו בידו וכל אורחותינו מסורות אליו כשאנו מסרבים לקבל עלינו עול מלכותו ולעשות רצונו, וזהו שאמר הכתוב שחת לו לא וגו' הלה' תגמלו זאת עם נבל ולא חכם הלוא הוא אביך קנך וגו'. ואשרי להמקיים ק"ש כתקונה ובזמנה בזריזות ולא להתעצל ולאחר זמנה. וכמו שנמצא בכתוב בשבח אומה ישראלית בענין זה, ועי"ז ישלחו לה מן השמים מלאכים השומרים אותה שלא תכלה בין האומות עובדי כוכבים ומזלות. וכמו דאיתא במדרש רבה פרשת בלק על הפסוק הן עם כלביא יקום, וז"ל אין אומה בעולם כיוצא בהם, הרי הן ישנים מן התורה ומן המצות [ר"ל בעת השינה עת הסתלקות השכל] ועומדין משנתן כאריות וחוטפין ק"ש [ר"ל ממהרים סמוך לקימה] וממליכין להקב"ה ונעשין כאריות ומפליגין לד"א למשא ומתן, אם נתקל אחד מהם בכלום, או אם מחבלין באין ליגע באחד מהן ממליך להקב"ה. לא ישכב עד יאכל טרף, כשהוא אומר ה' אחד נאכלין המחבלין מפניו ומלחשין אחריו ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד ובורחין, והוא נסמך בק"ש משומרי היום לשומרי הלילה. וכשבא לישן מפקיד רוחו להקב"ה שנאמר בידך אפקיד רוחי. וכשנעור ממליך להקב"ה, והשומרים בלילה מוסרין אותו לשומרי היום, שנאמר נשפי לה' משומרים לבקר שומרים לבקר. לכן בלעם אמר אי זו אומה כזו עכ"ל המדרש. וה' ישים חלקנו מן הרצים לעשות רצונו, כמו שכתוב נדעה נרדפה לדעת את ה'. ויקוים בנו מקרא שכתוב את ה' האמרת היום להיות לך לאלהים וגו' וה' האמירך היום להיות לו לעם.
ודע דאף דמצוה לכתחילה לקרות ק"ש דוקא עם תפלין כמו שאחז"ל, הקורא ק"ש בלא תפלין כאלו מעיד עדות שקר [שאומר וקשרתם וגו' והוא איננו קושר], אפילו הכי אם אירע לו איזה אונס שלא היה יכול אז להניחם בזמן ק"ש, כגון שלא היה לו, או שהיה בין העו"ג ולא הניחוהו להניחן, אפילו הכי יקרא ק"ש ויתפלל כדינו בזמנם, ואח"כ כל אימת שיזדמן לו שיוכל להניחם יניחם ויברך עליהם ויאמר בהן איזה פסוקים ויחלצן. דמצות תפלין מדינא זמנו כל היום ואפילו אם הוא כבר בין השמשות יוכל ג"כ להניחן ולברך עליהם, [ש"ע או"ח סי' ל' באחרונים עי"ש]. אך לכתחילה אסור לו לאחר כ"כ אלא יקדימו ביום כל מה דאפשר, ואפילו אם בבית עו"ג לא יכול להניחן כנ"ל, יניחם בדרך על זמן מועט כנ"ל ויצא בזה. ועיין לקמיה בפרק שביעי. ודע עוד דקודם שהניח תפלין אסור לו לאכול, ואפילו התחיל, פוסק, דהוא חיובא דאורייתא, ואפילו אם חלש לבו, וטעימה בעלמא מותר כשחלש לבו, כדמוכח בח"א כלל קמ"ח בדין ט"ז עי"ש, אם לא כשהוא משער שלא יהיה לו כל היום להניחן ועל מה ימתין ומותר לו לאכול.