נאום הפתיחה של ועידת קטוביץ (יהודה לייב פינסקר)

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

אדוני הנכבדים ואחי היקרים! לרגלי חגיגת יובל משנה של זקן בית ישראל ואיש התהלה רבי משה מונטיפיורי באנו הלום בשם ה' האוהב שערי ציון להציב יד ושם עולם לאיש המופת הזה בהתיסדות מזכרת נצח רבת העלילה לעמנו בענין נשגב ונעלה העתיד להיות, בעזרת ה' אשר יופיע על עצתנו, למעין ברכה ומקור ישועה לאחינו הנדכאים ומצבת-אל-מות לאחינו הנעלה.

אך בטרם נקרב אל המלאכה הכבדה הזאת, הואיל אחים יקרים כי אנסה דבר נגדה נא לכל אחי תמימי דעה עמי לצרף וללבן את השקפתנו על הענין הנכבד משׂאת-נפשנו כולנו היום פה.

מצב בני עמנו באותן הארצות שהמה יושבים שמה תכופים וצפופים, איש על יד אחיו, טבועים בעמק המלחמה בעד קיומם ודוחקים איש רגלי חברו בכל ענפי העבודה והפרנסה מורה מאד! המעמד הנורא הזה לא ישתנה לטובה, רק על-ידי שנוי-מקום וארחות חיים, אם נטל להם מסלה חדשה במשלח יד ויגיע כפים. הגלות החיל והארוך זה כאלפים שנה השכיח את עמנו דעת עבודת האדמה ויקשיח בלבנו את החפץ והתשוקה להעבודה הזאת. המחזה המעציב הזה הוא מאושר ומקוים בספר תולדות ישראל ואי-אפשר להכחישו, כשם שאי-אפשר לכל איש בעל בינה ישרה ודורש האמת לאמתו להאשים אותנו, על כי לא מצאו אבותינו את לבם נכון לעבודת האדמה בהארצות אשר הדיחו אותם שמה ידי המקרים ופגעים רעים ונוראים. בכל חפצנו לא היה לאל ידינו לפתח ולשדד אדמת הארץ אשר הניסו תחת רגלינו והרגו תחתנו לבלענו חיים. אולם אם גם חפים מפשע הננו לפני התולדה אך המעשה הזה לבדו היה בעוכרנו, אי-ההתעסקות בעבודת האדמה, העבודה הנפרזת בכל ענפי המסחר, העיון וחרשת המעשה ויתר חלקי העבודה שאינן מעמלות את הגוף הונו אותנו ממסלת החיים והתפתחות כשרונות הנפש והגוף במדה נערכת ושקולה. הנטיה היחידה לעבודת הרוח הביאה בעקבותיה חלישות כחותנו הגופנים ועם ישראל היה מהנחשלים על דרך עבודת כפים ויגיעת בשר, דבר אשר נתן ידים – שלא בצדק ושלא במשפט – למגרינו לתת אותנו לשמצה בקמינו ולהעלות את עם ישראל על שפת לשון ורבת לאומים.

זה כאלפים שנה, שעם ישראל הנהו הסחרן והתגרן שבאומות, המוציא והמביא תוצאות גוי אל גוי ממדינה למדינה וממלכה אל עם אחר. בכל הארץ יצא קו מסחרנו ומוטות כנפיו הגיעו עד קצוות תבל וים רחוקים. אך כל מעשה ומפעל שאינם מעוררים פלא ותמהון אצל עמים אחרים, לעון פלילי נחשבו לבני בית יעקב! בכן גם חריצותנו היתרה במסחר וחרשתהמעשה נתנה יד למשנאינו לטפול עלינו חטאים לא נדע שחרם. – מכת הדת היא כי כל הגוים יושבים איש איש על אדמתו, מרבית בני העם המה אכרים יוצאים לפעלם בחפץ לבם, יפתחו וישדדו אדמתם, מעמל כפיהם יראו טובה ושכר פעולתם נכון לפניהם וכל איש יחזה בם בני המפלגה, שהיא עמוד התוך אשר החברה האנושית נשענת עליו. בני העמים האלה עוסקים בעבודה, אשר תוצאותיה נראות לעינים והנם נושאים פרי תועלת במובנו הישר. אך מלבד עבודת האדמה ישנם עוד ענפי עבודות אחרות, כהמסחר וחרשת המעשה, כל המלאכות המחיות את החברה האנושית ומעשירות אותה בידיעות וחכמות, אשר בהעדרן יתעוותו דרכי ההנהגה וגם האדמה תשאה שממה, הן הנה העבודות החפשיות (ליבעראלע פראָפֿעסיאנען). אמנם בכל נחיצות העבודות האלה, פעולתן סמויה מן העין ותוצאותיהן לא תראינה רק באספקלריא מאירה ובעיני איש בוחן ובודק, צופה ומביט על דרכי החיים וחוקי החברה. בחיק החיים הערוכים על שני ענפי העבודה, עמל הרוח ויגיעת בשר, יוטל גורל עם וגוי ומהם יצא כל משפטו. לדאבון נפשנו בסבות קורות רבות ונוראות נטה עמנו מן המסלה הזאת לעבוד עבודת הרוח לבדו ויצרו צעדיו ללכת באורח ישר. כעם אשר נעקר ממקום גדולו, נדח מעל אדמתו, אבד נירו ועצמיו נפזרו אל כל רוח ופאה לא מצא עוד און בנפשו וחפץ בלבבו לדשן בזעת אפו אדמת ארץ נכריה, אשר היום או מחר תקיא אותו מקרבו וכמו רוח תזרהו. עם ישראל היה לאיש הרוח, בעל חניון או סוחר, סופר ושוקל ועל-יד-זה נתמוטטו גם כחותיו הגופנים וידל מאד!...

עד העת החדשה היו היהודים להחברה האנושית את אשר היו היום חוטי הטעלעראף וקוי מסלות הברזל. הם היו המוציאים והמביאים, אנשי הביניים והבריח התיכון בין ארצות שונות ועמים רחוקים; המה היו היושבים בערים והסוחרים בארץ לארכה ולרחבה. אולם ברבות הימים ובהשתנות העתים נהפך הגלגל גם על בני עמנו. הערים מתרבות באוכלוסים מיום אל יום, המסחר מתגדר ומתפשט בארץ ומספר אחינו בהערים גם-כן הולך ורב, עד כי צר המקום להשתרע לכל מפלגות החברה. הרבוי המופלג ותוצאותיו, ההתחרות (קאנקורענץ) בכל משלח-יד הם סבת ההתנגדות, ומהם מזון הנפש לשנאת-דת, לקנאת-עם ולכל מדוי האנטיסעמיטיזמוס הרעים כאשר עינינו רואות היום!

העמים העוינים אותנו מביטים על מפעלנו ומעבדנו בשדה המסחר וחרשת-המעשה כעל עמל ואון. עלינו אפוא לעשות דבר לטובת התפתחות כחותינו ולהביא ערך שוה בפעולתנו. נחוץ אפוא להשיב לעבודת האדמה נחלת אבותינו מימי קדם מעט או הרבה מאחינו המדוכאים, אשר עתה יפשעו על פת לחם הקלוקל להחיות נפשות עולליהם העטופים ברעב.

האדמה היא אם כל-חי. כאם רחמניה תחלוץ שדיה לעובדיה ושומריה. לא תבקש חשבונות רבים, רק תשביע ידי חרוצים ותמתיק שנת עובדיה מבלי להפלות בין איש לאיש. זאת האדמה לא תדע את העקמומיות שבלבות בניה, אשר זה משוש דרכם להתמלא איש מחרבן רענו ולצעוק חמס על היהודים שנואי נפשם, אם גם הם כאדם ירהיבו עוז בנפשם להפיק תועלת רבה או מעטה מחוקי חיים ותורת האדם לחברו; ועד כה גברה השנאה, עד כי קיומנו (אוזער דאזיין) היא חטאת לאומנו וישותנו פה על הארץ נחשבה לנו לחטא התמלאות מחורבנה של החברה האנושית.

עלינו להבין במראה וחזון למועד התקופה הרת מעשים גדולים ונמרצים שאנו חיים בה היום. אותות הזמן החדש יצוו עלינו במפגיע להחיש מעשנו ולהשיב לנו את כבודנו אשר גלה ממנו. מבלי להתערב בריב גוים וקנאת לאומים, מבלי להכניס ראשנו בסלע המחלוקות ולמצוא פתרונים ולהגיד האותיות לאחור תוצאות המלחמה אשר תתלקח בין הרכוש והעבודה, הקנין ויגיע כפים, מבלי לחדור אל שפוני טמוני מקרי ימים יבואו לראות מבעד הענן הכבד הרובץ על פתח החברה האנושית, נדע נאמנה, אשר חמה תצא להרגיז גוים ולהרעיש ארצות על ראש היהודים – נושאי הרכוש והקנין בעיני ההמון – תחול לראשונה, וכהני-און ונביאי השקר בחפצם לרפאות שבר העם על נקלה ימצאו תואנה לתלות הקלקלה בבני העם שנואי נפשם, כאשר כבר ראינו ראשית התנועה הזאת ואחריתה מי יודע?!...

עלינו איפוא לחגור שארית כחנו לצאת למרחב ממעון צר ולשאוף רוח חיים חדשים אל קרבנו. עד היום עבדנו עבודת עבר וציר, מוציא ומביא דברים שבין אדם לחברו ומדינה לרעותה. נשובה נא היום אל אמנו הזקנה, הארץ אשר תחכה עלינו להאכילנו מפריה ולהשביענו מטובה. תאחז נא ידנו היום באת ומחרשת תחת אשר החזקנו עד היום באמת הסוחרים ובמאזני כנען ונהיה עתה את אשר היינו לפנים, טרם עלינו על שפת לשון ורבת עמים רבים.

עם ישראל הוא כביר כח לב ואמיץ רוח. זו כחו לאלהיו משנות אלפים, להיות נצב איתן כסלע בלב ים וכל הרוחות הרעות של האנטיסעמיטים ויתר החשוכים לא יזיזו אותו ממקומו. על עמנו זה נשליך יהבנו כי יבין לפעולתנו היום ויבצע את אשר נחל עתה. עלינו רק להביא הדעת הזאת בקרב העם, אשר כחו חדש עמווממנו לא יבצר מזמה להוציא הדבר לפעלו. עמנו הנבון ידע וישכיל, כי פעולה בודדת במועדה באין סדרים ומשטרים לא תשיג לעולם את חפצה ומטרתה הנשׂגבה. עלינו גם לדעת, כי גוי שלם לא ישנה פניהו בין לילה ולא יולד לחיים חדשים פעם אחת. אך מה המה ימי שניים ושלשה דורות בחיי עם-עולם? ובמה נחשבו עשרות בשנים לעם עתיק יומין ומלא כח עלומים כעם ישראל? לאשרנו יקל לנו עבודתנו זאת, מפני כי הרעיון הנכבד לחדש רוח נכון בקרב האומה על-ידי עבודת האדמה, כבר עשה לו מסלות בין פנות כל העם כולו ונשוא הוא על כנפי רוח טהור, רוח מלא מאהבת אומנתו ואמונתנו, ונשא בכח דעה נשגבה ומאד נעלה, היא הדעה מישוב ארצנו העתיקה. קולוניזציה היה תהיה מעתה נר לרגלנו ואור לנתיבותנו ובשמה נדגול כל היום. הרעיון הזה כבר יצא מכלל מחשבה לכלל מעשה ויהודי רוסיא, אשר שמם מחולל בפי מוציאי דבה, היו החלוצים הראשונים לכונן בידיהם מושבות לעבודת האדמה, מושבות הנותנים יד לתקוה טובה לעתידות אחינו על הררי ציון, וכל הדברים האלה נעשו במשך שתי שנים. למותר הוא להוכיח, כי חובה קדושה מוטלת עלינו לצאת לישע אחינו אלה העובדים אדמת הקודש בידי חרוצים וביגיעת בשר. אך מחזה מעורר תוגבה ועצב הוא לראות, כי על החפץ הנמרץ לעבוד את אדמת הקדש יביטו רבים ברוח קרה ואי-רצון. לעומת זה ירענן את אחינו הזקן רבי משה מונטיפיורי, כי לבו ונפשו אמונים להרעיון הנשגב של עבודת האדמה על-ידי אחינו בארץ הקדושה, באהבת הארץ הזאת שנה במשך מאה שנה ולכל בה חיי רוחו עד היום.

להאספה הזאת נצפן אושר וכבוד להרים דגל הרעיון הנשגב ולשימהו על נס איש התהלה אשר מעודו עד היום הקדוש הונו ואונו להרמת קרן אחינו בני עמו, איש התהלה אשר שמו וזכרו חקוק על לוח לב כל איש ישראל, דור לדור יביע צדקתו ועד דור אחרון יקום שמו לתהלה ולתפארת בית יעקב כולו.

בהתיסדות "אגודת מונטיפיורי" להתפשטות עבודת האדמה בין אחינו בני ישראל ולתכלית ישוב ארץ הקדושה, הננו מציבים יד ושם לאחינו בעל ח היובל, אשר כל עמודי-פאר וכל מצבות-כבוד לא יערכוהו בגדלם ותפארתם ועם זה הננו מניחים גם אבן פנה לבנין עולם, לחדש רוח נכון בקרב האומה, לחלצה מן המצר להסיר מעלנו כלמת גוים וחרפת לאומים. וה' השוכן בציון יהיה עוזר לנו לבצע מעשנו ושכן ישראל שנן ובטח על אדמתו ולא יוסיף לדאבה עוד.


דבריו של יהודה לייב פינסקר בפתיחת ועידת קטוביץ, קטוביץ, יום ה' ח"י מרחשון, ה'תרמ"ד ער"ש פר' וירא - 6 בנובמבר 1884