משתמש:Zofthej/פה קדוש

ספר

פה קדוש

דרשות על התורה
מפי ר' יצחק בן חיים מוולוז'ין

פרשת בראשית

פרק א

(טז) ויעש אלקים את שני המארת הגדולים את המאור הגדול לממשלת היום ואת המאור הקטן לממשלת הלילה ואת הכוכבים. המאור הקטן וגו'. ברש"י - שקטרגה הלבנה, לכך נחסר ממנה ולכך כתיב את שני המארת הגדלים ואח"כ כתיב את המאור הקטן וגו'. ע"ד פשט וע"ד משל כמו שאומרים לאדם לך קנה ב' ככרות לחם גדולים, אחד בעד ג"פ אחד, ואחד בעד שלשה ג"פ, והמותר קנה קטנים מהם. ואעפ"י שבגדולים גופא האחד קטן מחברו, אך מחמת שיש עוד קטנים ממנו אומרי' עליו שהוא גדול. כך זה אף שבאמת הלבנה היא קטנה מהשמש, אך מפני שיש עוד מאורות קטנים ממנה והם הכוכבים, ע"כ קורא אותה גדולה. היינו ביחוסה ובערכה אל הכוכבים שקטנים הם עוד ממנה.

פרק ב

(ב) ויכל אלהים ביום השביעי מלאכתו אשר עשה וישבת ביום השביעי מכל מלאכתו אשר עשה. לכאורה קשה, והלא באמת ביום הששי נגמרה המלאכה. אך מובן הוא בדרך משל, והוא לפועל שעשה כלי וכבר עשה כולה וגמרה, אך האנשים האחרים אינם יודעים אם בדעתו עוד לעשות חדוש בהכלי אם לאו, ורק כשרואים שנתן או מכר הכלי לאדם אחר, אז יודעים בברור שכבר נגמרה. כך הוא הדבר הזה: וישבות ביום השביעי וגו'. על ידי כך הוברר הדבר כי אין בדעת הקב"ה עוד לחדש דבר בעולמו וכבר נגמר כולו. וזה שאמר הכתוב "ויכל אלהים ביום השביעי וגו'" - פי' אז ביום השביעי כששבת נודע הדבר.

(יז) ומעץ הדעת טוב ורע לא תאכל ממנו כי ביום אכלך ממנו מות תמות. ופשוטו שעפ"י דרך הטבע כך הוא דבר שאדם חושק בו תמיד ומתאוה לו למאד ואז אפילו הדבר טוב לו ואוכל בגודל תשוקתו, יכול להיות שמזיק לא מאד ויוכל לגרום לו מיתה. ואף שאינו מת תיכף אך מפני שבכל יום ויום ובכל שעה ושעה הוא הולך וקרב למות ע"כ יקראו לו כבר מן עת האכילה מת. וכן הוא הדבר גם כאן פי' "ביום אכלך ממנו" - היינו מאותו יום ואילך. "מות תמות" - פי' מעט מעט, כי בכל יום ויום הוא קרוב למיתה יותר ויותר. כי באמת שקודם אכילתו מעץ הדעת לא היה עדיין מיתה בעולם, ומן עת האכילה שאז נגזרה עליו מיתה הלא הוא מתקרב בכל יום ויום אל המות. ועל כן אומר הכתוב בכפל לשון "מות תמות" - היינו בכל יום אתה מתקרב אל המות וד"ל.

(יח) ויאמר ה' אלהים לא טוב היות האדם לבדו, אעשה לו עזר כנגדו. לכאורה קשה מה הלשון "כנגדו". אך פירושו הוא כמאמר חז"ל, שהאדם נברא דו פרצופים, ועכשיו אמר אקח את העזר מצדו ואעשה לו שיהי' כנגדו, היינו שיהי' העזר הזה מופרש ממנו כדי שיוכל לעמוד כנגדו ויהיו לתועלת לו לכל עזר שיצטרך כמו אשה לבעלה.

(יט) ויצר ה' אלהים מן האדמה כל חית השדה ואת כל עוף השמים ויבא אל האדם לראות מה יקרא לו וכל אשר יקרא לו האדם נפש חיה הוא שמו. למה הביא השי"ת את הברואים אל האדם לקרותם בשמות ולמה לא קרא אותם בשמותיהם בעצמו. אך מחמת שלא רצה הקב"ה שיהי' לאדם הראשון עליו תרעומות על שלקח מצלעותיו לעשות לו אשה ולא לקח מן הבהמה או מן איזה חיה לעשות לו אשה, לכך ויבא אל האדם לראות אם יקרא נפש חיה לאיזה נברא. ופי' נפש חיה הוא אדם. [כמ"ש נפש כי תחטא ופי' הוא אדם כי יחטא] וסדר הכתובים כן הוא. ויבא אל האדם את כל הברואים למען יקרא אותם בשמותיהם, ולראות את הנברא אשר יכיר בו האדם טבע נפש חיה, היינו טבע נפש האדם. וכל נברא אשר יקרא לו האדם בשם נפש חיה הוא שמו. היינו שמו העצמי והוא אדם. וע"כ יהי' גם הנברא הזה אשתו, אך יען שבא על כל בהמה וחיה ולא נתקררה דעתו עד שבא על חוה, כמאמר חז"ל, וגם בעת קריאת השמות לכל הבהמה ולעוף השמים ולכל חית הארץ לא מצא עזר כנגדו, היינו לא הכיר בכל אלה הנבראים נפש חיה, על כן ויפל ד' אלהים תרדמה וגו' ותיקן לו אשה.

פרק ג

(ט) ויקרא ה' אלהים אל האדם ויאמר לו איכה. פשוטו שאמר לו השי"ת ראה נא באיזה מדרגה הנך עתה. שקודם החטא יכולת לראות פני השכינה ולשמוע קול ד' ובושה לא תכנס פניך, ועתה אחרי אשר חטאת, כאשר אך שמעת את קול ה' מתהלך בגן מיד יראת כי עירום אתה. וזה שאמר "ואירא כי עירום אנכי."

(יד) ויאמר ה' אלהים אל הנחש כי עשית זאת ארור אתה מכל הבהמה ומכל חית השדה על גחונך תלך ועפר תאכל כל ימי חייך. את הכתוב הזה נוכל לפרש ע"ד נאות. המשל לאדם עשיר שהי' לו בן ורצה שהבן יהי' לאדון גדול ולקח בעדו משרת לשרת אותו וגם נתן מעות להמשרת על כל ההצטרכות של הבן. אבל אחרי כן לא המשרת שהבן יהי' לאדון ולשרת אותו תמיד, הסית את הבן שילך לטייל ולעסוק מעט בעניני מסחור, והבן שמע לקולו ויעש כאשר אמר לו המשרת. אך כיון שראה אביו מה שגרם לו המשרת, אמר לו: אם כן מה אני צריך לך, הלא ענינים כאלו יהי' ביכולת בני לעשותם בלי משרת. מה עשה? לקח כל המעות מיד המשרת, אך הי' מתירא שמא יסית המשרת את בנו לעשות מעשה רעה, שעה בחכמתו ובתבונתו איבה גדולה בין המשרת ובנו. כן הוא הדבר הזה. האדם זה הבן והנחש הוא המשרת, כמשאחז"ל חבל על שנאבד שמש גדול מן העולם. ונתן לו להנחש ידים ורגלים ופה לדבר ועשה אותו למשרת לאדם הראשון. אך כיון שארה השי"ת שהסית הנחש את בנו הוא אדה"ר לאכול מעץ הדעת, אמר א"כ מה אני צריך לך ולקח ממנו ידיו ורגליו ופיו. כמ"ש הכתוב "על גחנך תלך". אך עוד היה מתירא הקב"ה שמא יסית את בנו עוד לאיזה דבר רע, אמר בחכמה "ואיבה אשית בינך וגו'".

(יב) "ויאמר האדם האשה אשר נתת עמדי היא נתנה לי מן העץ ואכל" - פשוטו הוא כי אמר אדה"ר בתמיה: האם בכל פעם שנותנת לי אשתי איזה מאכל אשאל אותה אם מאכל כשר הוא או לא, כי מסתמא היא בחזקת כשרות. וזה שאמר "היא נתנה לי ואכל."

(כב) "ויאמר ה' אלהים הן האדם היה כאחד ממנו לדעת טוב ורע ועתה פן ישלח ידו ולקח גם מעץ החיים ואכל וחי לעולם" - ולכאורה ק"ק מפני מה לא גרש אותו תיכף ומיד, כי אם שלח אותו מקודם לעבוד את האדמה ואחרי כן "ויגרש אותו וישכן את הכרובים וגו'" להגדיר בעדו את הדרך לג"ע. והנה על פי צחות המשל לאדם שהיה לו הרבה משקאות טובות ולא רצה לשלוח איש בר דעת להביא אותם, פן ישתה בעצמו. ועל כן לקח לו שוטה אחד למשרת להביא לו המשקאות, כי אמר בלבו השוטה הזה לא ירגיש ולא ידע את חין ערך המשקאות, וע"כ גם לא ישתה אותם בעצמו. אך פעם אחת קרה ששתה השוטה מן המשקאות וגם הרגיש כי טובים הם. ואחרי כן כאשר שלחו אדונו להביא לו איזה משקה שאל אותו אם מן הטובים. והתפלא בעה"ב ואמר לו מהיכן אתה יודע איזה טובה? וענה אותו שטעם כבר את המשקאות. וכשראה בעה"ב זאת היה מתירא שמא ישתה עוד ועוד. ועל כן שלח אותו למדינה אחרת להביא לו משקאות באמרו אליו הלא אתה תבין בטובם ולא חפץ לגרשו תיכף ומיד כי מתירא היה שמא יחריב בין כך וכך את כל המרתף אשר שמה המשקאות. וכיון שהלך המשרת לקח ממנו את המפתחות שהיו בידו. ואז גרש אותו כולו מעל פניו כן הוא גם הדבר הזה. השי"ת כביכול לקח את אדה"ר למשרת על הג"ע. אך בראותו כי אכל מעץ הדעת וגם מתירא היה שמא יחריב את כל הגן ויאכל גם מעץ החיים, ע"כ שלחו בראשונה לעבוד את האדמה ואחרי כן גרש אותו וישכן את הכרובים לשמור את הדרך לבל ישוב שמה עוד.

פרק ד

(ח) ויאמר קין אל הבל אחיו ויהי בהיותם בשדה ויקם קין אל הבל אחיו ויהרגהו - סתם הכתוב ולא פירש מה אמר קין אל הבל אחיו. ולפי פשוטו נוכל לפרש כי אמר לו אחי אחי. וחנפו בזה ואחרי כן ויקם עליו ויהרגהו.

(טו) ויאמר ה' אל קין אי הבל אחיך ויאמר לא ידעתי השומר אחי אנכי - את הכתוב הזה נוכל לפרש בדרך מליצה, שקין רצה להתנצל לפני הקב"ה. כי אם כי ידע שכתיב לא תרצח בכלל זאת הרג את הבל אחיו מפני שלא שמר זה את אנכי ה' אלהיך, היינו כי עבד ע"ז, ועל כן אמר לא. היינו לא תרצח ידעתי, אך השומר אחי אנכי. היינו האם שמר אחי את אנכי ה' אלהיך.

(יז) וידע קין את אשתו ותהר ותלד את חנוך ויהי בונה עיר ויקרא שם העיר כשם בנו חנוך - מפני מה קראה בשם בנו? אך מחמת שהשי"ת קלל אותו נע ונד תהיה בארץ ולא היה יכול לבנות, כיהארץ מזדעזעת ונופלת, לכך קראה על שם בנו, ע"ד מה שאמרו חז"ל שינוי השם וכו'.

(כו) ולשת וגו' אז הוחל לקרוא בשם ה' - פי' שהיה להם אז חולין בדבר להתפלל בשם ה'. כי עד אותו עת הי' עוד אנשים שהיו מתפללים לה' ומאותו עת היה להם לחרפה להתפלל לפני ה'.

פרשת נח

פרק ו

(ט) "אלה תולדות נח נח איש צדיק תמים היה בדרתיו את האלהים התהלך נח" - פשוטו הוא כל הדורות שראה נח בימיו היה הוא צדיק כנגדם, אך על פי דרוש נוכל לאמר בדורותיו את האלהים התהלך נח. כי יש צדיק לשמים אבל רע לבריות, ויש צדיק לבריות אבל רע לשמים, וגם יש צדיק לשמים ולבריות וזהו נקרא צדיק תמים. וכמו זה יש גם במדרגת הרשעים ברשעתם. כך כאן הרשעים שבדור היו רשעים גמורים לשמים לבריות, אבל נח היה ההיפך מהם והוא צדיק לשמים וגם לבריות, וזה אמר הכתוב נח איש צדיק תמים היה בדרתיו. פי' עם הבריות וג"כ את האלהים התהלך נח. וכן כתוב ההיפך ברשעים: "ותשחת הארץ לפני האלהים" פי' רעים לשמים, "ותמלא הארץ חמס" - פי' רעים לבריות.

(טז) "צהר תעשה לתבה ואל אמה תכלנה מלמעלה ופתח התבה בצדה תשים תחתים שנים ושלשים תעשה" - פשוטו כי כן דרך הספינות, כל מה שהם טעונות יותר במשא הם הולכים יותר עמוק במים, כך התיבה הייתה טעונה במשא כבד ואם יעשה את הצוהר בצדי התיבה אזי יזוב בתוכה מים. ועל כן אמר "וצהר תעשה לתיבה" למעלה אצל הגג, וזה "ואל אמה תכלינה מלמעלה", פי' באמה אשר תכלינה מלמעלה סמוך לגג. ופתח התיבה גם כן בצדה (באמה) תשים כדי שלא יבואו המים לתוכה.

פרק ז

(יג) "בעצם היום הזה בא נח ושם וחם ויפת בני נח ואשת נח ושלשת נשי בניו אתם אל התיבה" - פי' כי זריז גדול היה ובעצם יום אחד בא הוא ואשתו וכל בניו עם כל החיות וכו' אל התבה.

(טז) "והבאים זכר ונקבה מכל בשר באו כאשר צוה אותו אלהים ויסגור ה' בעדו" - למה הסגיר ה' בעדו ולא הסגיר נח בעצמו? אך מפני שלא ידע נח אם כבר באו כל החיות וכו' אל התיבה או אולי יבואו עוד יותר, וע"כ כאשר באו כולם אז סגר ה' בעדו.