משתמש:Pashute/ביאור:מעומד/תלמוד בבלי/בבא בתרא א - מבוא

העריכה בעיצומה

שימו לב! דף זה (או קטע זה) עדיין לא גמור והוא לא מציג את היצירה בשלמותה. דף זה (או קטע זה) נמצא כעת בשלבי הקלדה. אם יש באפשרותכם להמשיך את ההקלדה - אתם מוזמנים.

מבוא למהדורה המעומדת של השער האחרון (בבא בתרא) במסכת נזיקין

התפרים הניכרים בלשון המשנה

בהשוואת המשניות בפרק זה לנאמר במקורות אחרים: בתוספתא, במשנה הקודמת במסכת נזיקין (סוף בבא מציעא) ובכל הפרק הקודם שם, השוואה למשניות הבאות בפרק זה ובבא, והשוואה לברייתות בגרסאותיהן המובאות בשני התלמודים, מתגלים תפרים רבים בין סוגיות קדומות שאוחו ויצרו את המשנה שלפנינו. הפרק דן בנושאים הבאים:

א. המקום בו בונים את הקיר: חצר, גינה, בקעה, שדה.

ב. חומר הגלם: אבנים או לבנים אפויות.

ג. הנסיבות: קיר חיצוני לשטח, או קיר מפריד בין שותפים.

ד. הכפיה: אם אחד הצדדים כופה את השני, ואם כן, מה הוא כופה ולמה.

רצון או כפיה ומה כופים

בפתיח של המשנה השותפים שרצו לעשות מחיצה... משתמע שמדובר ברצון שני הצדדים, ואולי אין כאן כפיה כלל. במקרה זה יש להבין אם כן מהו דין זה לצורך צדדים שאינם חלוקים בדעתם.

אך בהמשך יש את הביטוי "וכן בגינה" ושם משתמעת כפיה: מחייבין אותו. מן המילה וכן ניתן אולי להבין

ומיד אחר כך המילה "אבל" בדין בו אין מחייבים אותו. משתמע משני אלו שגם במשנה הקודמת (או גם בהלכה הקודמת ברשימה המקורית)  "מחייבים אותו". גם המניע של השותפים בחצר לבניית הכותל (בכפיה או שלא) אינו ברור: (סוגיית גודא או פלוגתא)
רצו לעשות מחיצה הכוונה כפי הנראה א. רצו לחצות את שטח חצרם. כאמור לעיל יתכן שמרגע זה, לפי החומר המקובל שבו בונים את הקיר המדובר, כל צד יכול לחייב את השני לבנות לכל הפחות ברוחב הנקבע בתקן, ואינו יכול לתבוע מהשני לבנות יותר. ההלכה קבעה כמה כל אחד חייב להשקיע מראש, ואם האבנים (או המרכיבים האחרים) נפלו, ניתן לשחזר את השטח וכמות החומר שבמפולת הנדרשת לבניה מחדש לפי אותו תקן, ויחצו את כמות האבנים המיותרות שמעבר לתקן. 
אך אפשר גם להסביר רצו לעשות מחיצה: רצו לבנות סוג של קיר (ובמקרה זה יש שאלה לשונית - אותה שואל התלמוד: פתח במחיצה וסיים בכותל?).  ג. תתכן גם אפשרות שלישית  שמשמעות המשנה היא המרווח מהקיר שעל השותפים לתת (אולי כבטיחות) שבו האבנים "שייכים לכותל".  ואז הכונס לתוך שלו למעשה בונה את כותלו הרחק מהגבול, ואם עשה זאת לפי התקן, האבנים הנופלות בקרבת הגבול הם שלו (אולי אף אם חצו לתוך שטח השותף לשעבר). 

הביטוי מקום שנהגו לגדור בהשוואתו למשל לרשימת ההלכות בפרק מקום שנהגו במסכת פסחים, ובמיוחד בתוספתא שם, משמעו כאן יכול להיות תנאי: "אם נהגו כך אזי..." אך מאופן הבאתו בדין הגינה ובדין הבקעה,

יתכן גם שמשנה זו הותאמה למציאות בבבל בה אין כלל אבנים אלא אדמת סחף מהפרת והחידקל. (לפי סיכום המחקרים של ביני קצוף מאוניברסיטת בר-אילן, מחקר הנסמך על כתבי היד והגנזים, על הירושלמי, ועל התוספתא שבידינו, המשנה נערכה בחלקה על ידי האמוראים המאוחרים, וגם על ידי הסבוראים ואפילו המעתיקים והמכינים לדפוס, ולעתים קרו שינויים ותיקונים בסגנון בלשון ובתוכן, כדי להתאימם למסורת או למציאות שלהם, טרם התקבעותו כפי שהוא בידינו.)

{{