משתמש:Lgboim/ארגז חול מוסר אביך4
פרק ג - בירורי מדות הנפש[עריכה]
א. בירור המדות ונסירתן[עריכה]
בירור מדות הנפש יש בו שני ענינים. הא' עצם ידיעתו להבחין בהן בין טוב לרע, לחלקן על משמרותן, לישבן בנפש ולהלבישן [1] עליו, ושיהיו מוכנות ברשותו בכל עת. הב' הפרדת המדות ונסירתן. ביאור הדבר : ההשקפה השטחית על המדות הטובות היא ג"כ התחלה טובה, והמביאה לשלמות במשיכת יפין והדרן. אבל יש מדות שהן מצרניות מטבען, וכשרוצה האדם לצייר בו איזו מדה, שלא באופן ברור, תמשך ממילא אחריה הסמוכה לה, אע"פ שאינה הגונה ואינה דרושה לחפצו. וצריך האדם להעמיק לדעת להפריד בכח החכמה והבינה. שעולות למעלה מטבען של המדות, ומכניסות את המדות בחדריהן [2], ומציירות אותן כראוי ומפרירות הראוי להפריד, - כל מדה ממדה שהיא מצרנית בטבעה לקחת כל מדה בפני-עצמה שלא תעלה ערבונה [3] עמה. וזהו כעין הנסירה שזכר האר"י ז"ל [4]. ענין המצרים שבין המדות וטשטוש גבוליהן הוא מכמה סבות. פעמים המדה סמוכה לחברתה, מצד שציוריהם השטחיים שוים הם, וכל מדה אי-אפשר שיקנה האדם אותה כי-אם כשיציירנה ציור חזק, וכשלא ישלים את ציור המדה המבוקשת בברור גמור יצא יותר. מהמדה המבוקשת ממנו, או פחות, מהדומות לה בציוריהן השטחיים רק לפום ריהטא. וצריך לזה חקירה פרטית על כל המדות ועניניהן, איך הן מתמצרות אלו באלו וע"י מה הן מתמצרות, כדי לדעת אפשרות הפרדתן. אך הלימוד הזה יכול להיות מתחלף בכל אדם, שיש נפשות שסדרי המצרים במדותיהם מחולפים מבנפשות אחרות, וזה ראוי להמצא מצד חלוף הדעות והציורים המתחלפים באיש מבמשנהו. ומ"מ נראה שיש למצא כללים קרובים באופן שיהי' יותר קל לכ"א לברר דרכי המצרים ולדון על הפרט ללכת בדרך טובים. גם כ"א ימצא הרבה ענינים קרובים לו ולבני גילו, וגם הרבה דברים ראוי שיהי' בהם שורש כללי. מכלל מדות הנפש. המחויבות אל השלמות, היא ג"כ מדת הגבורה, שהיא גבורת הנפש, שא"א כלל שיהי' מכלעדה שלם באמת בדעת ויראת ד'. ומכש"כ שא"א מבלעדה לבא להשגות נכבדות. ומכלל מדת הגבורה הוא, שכל דכר שכבר הסכים בנפשו, שצריך להשתדל בו מצד חובת שלמותו, תהי' ההסכמה חזקה אצלו, ולא יקוץ בכל פרטיה הרבים וגבורת נפשו תדריכהו, שיעשה בחשק טהור את המעשים הגורמים לבצע תכלית נאה גם בהיותם בדרך רחוקה. כי בלא מדת הגבורה אמנם באותה שעה שתתישב הנפש מיראת ד' וחיוב זהירות המצות תתלהב רוחו לשקוד בתורה, לדעת כבוד יוצרו ואופן עשיית הטוב כעיניו, אבל כאשר ימשך בעומק הפלפולים ומרחבי הקודש של ההתפשטות וההסתעפות כבר אזלה הלכה לה אותה ההתלהבות שבאה ממקור הציור הראשון. וצריך שמדת הגבורה תשלוט בנפש. שכל מה שהחליטה להתעסק בו בטוב לה תאחז בו ולא תרפהו, ותגדל בה השמחה התמידית, המלאה מנוחה, של קביעות בעוז העלייה, ואינה משתנית בכל עמקי מצולותיו ונבכי זרמיו. החסיד במס"י ביאר בהקדמתו סיבת מניעת ומיעוט הלימוד בעניני העבודה, כמו האהבה והיראה ותיקון המדות, שהוא מפני שהפרסום גדול בחיובם הכללי וע"כ סוברים בנ"א שא"צ לעיין בהם ביסודותיהם ובפרטיהם : אכן יש עוד סיבה עקרית ביותר לזה, והוא חסרון מדת הגבורה ה), שכשמתחיל האדם לעיין באלו הענינים הנשגבים הוא מתחרד ונחלש מצד ראותו עצמו רחוק מהשלמת החיובים הגדולים אשר בהם. ע"כ צריך לזה גבורה גדולה, שבדעתו שעיקר השלמות תלוי בהשלמת ידיעת התורה לאמתתה לא יפול לבבו ויעיין בכל דרכי העבודה והחסידות. ולא יחרד יותר מדאי מפני ראותו עצמו רחוק מהם, רק בישוב-הדעת ובגבורת-נפש יחרץ להשתדל להקנות לעצמו שלמותם. וכשתשלם לו בהם ההבנה באמתת איזה פרט נכון שיהי' ראוי להתקבל אצלו למעשה והנהגה. אמנם לא בנקל יקנה האדם מדת הגבורה, ובאמתרק ע"י התורה ושקידתה קונה אותה, כמש"כ "אני בינה לי גבורה" ו). אך מי שאין רוח הגבורה נוססת בו אינו בטוח שיצליח ויעשה חיל בהרבותו באלו העיונים, שבחולשת כחו לא יוכל לפעול בהם כראוי. ע"כ ראוי להשתדל למדת הגבורה וטהרתה ועל יסודה לבנות בנין לימוד העיונים המוסריים והאלקיים. וכן גבורת-הנפש היא מדה יקרה מאד מצטרכת לכל קנין השלמות בין בפרט ובין בכלל. אבל מעטים הם הקונים אותה על טהרתה, מפני שהיא גם מצרנית בציורה לכמה מדות רעות: כעס. גאוה, שנאה, נצחון, נקימה, וכיו"ב. יש שהיא תמצא בין אותם של שמו אל לבם יראת ד', אבל עם שכנותיה הרעות. ובאנשים שנטו שכמם לסבול עול יראה, ולא השתדלו לעיין בפרטיות תקנת מדותיהם, לא הבחינו בינה לבין שכנותיה הסובבות אותה והזניחוה כולה. אך בדרך הראויה, להפריד ולבור פסולת מתוך האוכל, כל שכנותיה הרעות תסורנה למשמעתה אל הטוב והישר בעיני השי"ת. על דרך זה רבו המדות שצריכות נסירה, שכל-זמן שהן דבוקות זו בזו לא תביאנה פרי-ברכה. אמנם ישנם כחות נפשיים שהם מתמצרים בהרבה צדדים בכחות רעים ברוב שמושיהם, וישנם שמתמצרים רק במעט רעים, וההבחנה בזה תועיל להורות הדרכים שבהם תצא המדה לחירות מבין שכניה הרעים. הענוה היא מדה טובה. כשיודע ענין הענוה ומושגה היטב ויודע איך להתנהג בה ולהכניסה בנפשו. אבל בהשקפה שטחית תמשך אחרי מדת הענוה.מדת העצבון, מפני שציורן החיצוני הוא קרוב זל"ז, שהשמחה היא מפזרת הכחות הנפשיים והגאוה ג"כ מפזרת, אלא שהשמחה מפזרת באופן הטוב. והגאוה מפזרת על דרך רע, והענוה מקבצת ומישבת וכן העוצב, אלא שוה על דרך טוב וזה על דרך רע. וכך מדת הענוה, הטובה, מתמצרת עם מדת העצבות הרעה : כשלא יתלמד בפרטיות איך להוציא את מדותיו מהכח אל-הפועל אז כשיעלה על לבו מדת הענוה וירצה להמשיך בציורה, וציורה בא ע"י הכרת קטנות ערכו, ומדת העצבות ג"כ באה ע"י הכרת חסרונותיו, ע"כ תבאנה לו שתיהן ביחד והעצבות תערבב ותקדיר כל נועם הענוה וזיוה. ובאמת אע"פ שמצד חצוניותן כמו דרך אחד להן אבל בעומק שרשיהן הן רחוקות מאד זו מזו. כי העצבות לא תבא כ"א אחרי החליטו היות ערכו האישי מרומם והוא ראוי לגדולות, ולמורת-רוחו הוא מוצא בעצמו חסרונות ומחסורים, שלא כראוי לו, וזה בודאי מדאיב לב ונפש, ואין בו ממדת האמת. אבל הענוה באה אחרי ידיעתו שאין ענינו בעצמו ראוי אל שום גדולה וכל גדולה וטובה שתגיעהו היא חסד השי"ת עליו: אז יהיה שפל בעיניו ונגרע בערכו אבל עצב לא ידע, רק ישמח במנת גורלו. ומעט הטוב אשר ימצא בעצמו יודה לד' חסדו עליו, וגם יזדרז לקנות עוד הרבה מעלות חמודות, שכיון שרואה שעם היותו בלתי-ראוי מצד עצמו גבר עליו חסד השי"ת להיטיבו, כזאת יספיק ג"כ להקנותו גדולות ונפלאות מאלה.
ב. פירוטי יסודות המדות - מדת הגאוה[עריכה]
בכל המדות כאשר נחקור לדעת עיקר שרשן, איך להזהר מאיסוריהן וללכת בהן בדרך הישרה, צריך להבין חומר המדה מהותה וצורתה, והנה כמו שאנו רואים שכל החמרים הגשמיים מורכבים מיסודות וגם היסודות בעצמם מורכבים, וכפי הכלל האמתי שהודיעונו חכמי האמת שאין מציאות פשוטה זולת המאציל א"ס עכה"ע ב"ה, ואפי' הספירות העליונות מורכבות וממוזגות מכללות המדות של מעלה, ש"אין דבר שבקדושה פחות מעשרה", וע"כ צריך להבין את החומר כמו שהוא בעיקר הרכבתו, וכמו-כן גם המדות שבנפש מורכבות מכחות יסודיים וכפי הרכבתם ישתנו. וצריך המעיין לדעת האמת לחקור על פרטי הרכבתם ומחלקותיהם. כן גם מדת הגאוה בודאי, כמו כל המדות, חמרא אינו פשוט אלא מורכב מתכונות פרטיות. אמנם מי יודע אם נמצא כל היסודות שמהם הורכבה, והלא גם בחמרים אין אנו בטוחים אם מצאנו כל היסודות, (אע"פ שיש מונים כעת ס"ג יסודות ומתאים הדבר ע"פ דברי הקבלה ז) שעיקר הבנין הוא מס"ג דבינה, מ"מ הלא יש מילויים דמילויים לכמה בחינות), מ"מ כל מה שנוסיף בזה דעת נוסיף לקח, וכשנרגיל עצמנו בשלמות הידיעה בזה יקל עלינו עול הזיכוך. ונראה שהיסודות המובנים בתחלת ההשקפה הם : א' אהבת עצמו במדה גדולה מאד, שרוצה למשוך כל נעימות אליו, ב' כח דמיון מטעה להגדיל כל מה שיש בו בהרבה כפלים מהמדה האמתית, ג' עוד טעות דמיונית, שע"י מה שיהרהר בלבו ויחליט חשיבותו יהי' באמת חשוב ומוצלח. אע"פ שבאמתת המציאות אינו כן, ע"כ יתגבר לאמת ילהחזיק דמיונו 'זה בציור ובדבור ומעשה, ד' כלל-הכל הוא סכלו" בידיעת מהות המעלות האמתיות מה הן. ובודאי נמצא לזה עוד פרטים ופרטי-פרטים, אבל אלה כפי-הנראה לא תבאנה הגאוה בלב מזולתם ולא תתרפא כ"א בהפררת היסודות הרעים האלה ולצרפם בכור האמת.
ג. הגאוה והענוה ומעמק שרשן בלב ובנפש[עריכה]
יש שורש מיוחד לאהבת הגאוה במעמק לב האדם, והוא נלמד מלשון הכתוב שאמר : "הוי עטרת גאות שכורי אפרים" ח), והמשיל את הגאוה לשכרות, ונראה ששרשם הרע אחד. יש הפרש גדול בין מה שרוצה האדם השלם המכיר-האמת להמשיך לעצמו לבין מה שרוצה הסכל להמשיך לעצמו, ומשורש זה מתחלקות אח"כ תולדות המעשים והמדות. שורש-הדבר הוא, שהחכם כוסף אל הפנימיות של הטוב, מתוך שמכיר אותו ויודע שאך הוא הוא הטוב באמת, והסכל כוסף אל החיצוניות של הטוב כפי מראהו השטחי, מתוך שאינו מכיר את הטוב המעולה שבפנים. וע"כ קצרה דעתו להבין החסרונות שיש בהטוב החיצוני. והנה הבורא ב"ה שם בנפש כל החיים לאהוב את החיים מפני שהם טובים. וערך החיים הוא בודאי מצד הטוב, שהרי בחיים בחר הא' הטוב להיטיב לברואיו. אמנם מהות החיים הלא היא ההרגשה ממציאותו, וככל מה שירגיש מה שמחוץ לו ביותר כמות ואיכות כן תגדל מדת החיים. מפני שהנקודה היסודית של החיים היא הרגשת מציאותו. אבל עילויה וגדולתה הוא בהרגשת מה שמחוץ לו ביותר כמות ואיכות, שאם יהיו הדברים המורגשים לו יותר רבים ויותר מעולים ונכבדים כן יגדל עילוי החיים. וכיון שחשיבותם של הדברים המורגשים מעלה היא את ערך החיים, הרי אהבת ההיים הטובים ממשיכה את ההשתדלות להעלות את הדברים המורגשים ולהשביחם. והנה את הנפש המרגשת בראה ד' ית' בתכונה חשובה ונפלאה, וא"כ גם עצם נקודת-החיים שבנפש, מלבד מה שהיא בעצמה המקבלת ענין החיים, הרי כבר יש בחשיבותה חלק עקרי של החיים, המורגשים ומשיגים, שהוא דבק בה ביותר מבכל שאר המורגשים, ע"כ כל מה שישתדל האדם לעשות את נפשו יותר חשובה ובעלת תכונות יותר מעולות ישיג תיים יותר מעולים וטובים. אלא שאיז כל שלמות אשרו תלויה רק בזה לבד, כי סוף-כל-סוף אין נפשו כ"א נקודה מרכזית נגד סביבת מרחבי אין-קץ של המושגים לה זולתה. ע"כ לע ישתדל האדם שיהיו כל הנמצאים, שהם המושגים לו, יותר מעולים ויותר חשובים, והשי"ת הטוב-לכל נתן זה ביד האדם. כיון שברא אותו בתכונה כזאת. שעליו לבדו מוטלת השתדלות שלמותו, משא"כ בכל הנבראים העליונים. שטובם נשפע עליהם מזולת השתדלותם, והיתרון הזה איננו בחוקם כ"א כפי השליחות שמשתלחים. אמנם היותר עקרי בשלמות האדם הוא ההשגה בזיו האור האלקי, שחנן הוא ית' אותנו לגלותו לנו ושם בירינו להוסיף כח במעשינו בפמליא של מעלה, וא"כ לעולם צריך שתהי' מחשבתנו פונה לעבוד את יוצרנו ב"ה במה שנתקן את הארת הזיו המאיר לנו שתהי' ביותר עילוי וביותר חשיבות, וזה בא ע"י העבודה השלמה בקיום התורה והמצות בלב שלם ובשקידת תלמוד תורה, וראוי שלא יערוג לבבנו לעולם כ"א לראות מלך ביפיו ולתת כבוד לשמו, כי באור פניו חיים ח*) זאת היא המחשבה הממוצעת, שלא עלתה עדנה לגרם שלמות כבודה בעובדיה, אבל פתח טוב ויפה הוא להתחנך בדרך זה. ורחמין למבעי מאלקא דשמיא שיאר פניו אלינו להעלותנו מזאת העבודה אל העבודה השלמה והרצויה שעיקר הכבוד העליון האמיתי תלוי בה ט). נחזור לדברינו ששורש אהבת החיים הטובים הוא שורש השלמות והפתח לו, וע"כ הוא מושרש מאד בכל נפש ועל יסודו בנוי הבנין של הנהגת הנפשות את עצמן. אמנם איך יהי' ציורו של המעולה וחשוב בחיים שאליו תערוג הנפש. כלל גדול הוא כי כל דבר טוב ונכבד וחשוב כשהוא במקומו הנכון ומושג במדרגתו לעצמו נמצא בציורו מצב המנוחה השלמה, ושלוה והשקט, ונחת-רוח נעימה עוברת ומרחפת וממלאה את כל חלל החי המשיגו; אבל המשקיף מרחוק על הלבוש של הכבוד ההוא וענינו. משיג ענין רעש והעדר מנוחה עם תכונת המעלה והנועם. והנלבב כשהוא מבחין, שאין טובה גמורה עם השלוה וההשקט ורבוי השפע במנוחה שלמה, הולך הוא להשיג חיים כאלה ולא ימצאם כ"א עם הידיעה האמיתית והעבודה השלמה עם תקון כל המדות כולן בתכלית הטוב והקדושה, והסכל מקבל את ציור המעלה וכוסף לה כמו שהוא מצטייר בלבבו בציור רעש והרגשה דחופה ובולטת הרבה בחושיות גסה, ולא ימצא אותה כ"א בהתגלות לבו בהשבעת הכח הדמיוני וזנות הלב. ורב כוסף למרחבי ארמנות וממשלה רחבה על כל זולתו. אמנם הנאת אכילה ושתיה ויתר תענוגי החושים הם רק מורגשים לשעתם ברעש והרגש גס, שלזה תתאוה הנפש הפחותה. אבל "בטן רשעים תחסר" ט*) כי אינו יכול למלאות נפשו תמיד עמהם, ע"כ ביותר יתגבר בו החפץ אל הרגשות הרוח שהן מתמידות יותר, ומהן הרגשת השכרות שמרגיש העדר המנוחה ועסקי המחשבה בבלבול הדמיון בפעל-רעש, וזה יחשב אל הסכל ענין חיים חזקים. אבל יותר מתמיד מזה הסוג הוא הגאוה, שמרגיש את עצמו ושמח שמחה גסה בכל מה שיוכל ליחס לעצמו מעלה והצלחה, וטבע אהבת עצמו מושכתו להתמיד בזה התענוג הנבזה, שהוא תענוג חמרי ודמיוני בנוי על שקר ותהו, וכשמרגיש הנעימות הגסה הוא מתאמץ להגבירה במה שיתמיד לצייר לעצמו הרבה גדולות ונפלאות ומעלות והצלחות, שאין בו אפילו שמץ מהם, ומה שיש בו הוא מגדיל אלפי מונים עד שמסתבך הרבה בשקר, ורוחו מתרגלת להיות גסה עליו, וכל עילוי וכבוד שיעבור על דמיונו הכל מיחסם לעצמו כדי להתענג עליהם בעונג דמיונו הכוזב. איש כזה לא יבא לידי חכמה אמיתית. ולא יוכל לטעם טעם עבודה לפי האמת, ומשחית נפשו מעיקר תכונתה. ע"כ יעמול האדם להשיג דעת אמת, ועינו תמיד על מה שחסר ממנו להשלמתו, ונפשו דבקה באהבת צור-עולמים שהכבוד שלו ועוז וחדוה במקומו, ולא יבא לעולם לחשוב על מה שאין בו שיש בו. כי אושר שמחתו המבוקשת הטוב האמיתי והשגת הדעות הטהורות והמדות הקדושות לאמתתן, ומה שיש בו לא יתגדל בציורו כלל יותר מהאמת, מפני שאינו חפץ כ"א בהשגה שקטה ונעימות שלוה, ואין שקט ונעימת קדש כ"א בהנחת הדברים על מכוניהם ואמתתם, ועם ידיעתו גודל מה שחסר לו מהשלמות לא תמנעהו כלל משמח בהמעט שיש לו, שכיון שדעותיו ומדותיו הולכות על דרך חשבון האמת אין רעיון אחד מעכב את חברו כלל. אבל הסכל, שאינו מרגיל עצמו להבחין עניניו ע"פ האמת, אי-אפשר לו שישמח כ"א כשיצייר בדעתו שאין לו שום חסרון, וכיון שיצייר איזה חסרון בעצמו תתבלבל אצלו שמחתו אפי' ממה שראוי לשמוח בו, והוא מפני שאין שמחתו תלויה בידיעה אמיתית כ"א בציור דמיוני, וכיון שהדמיון מצייר לו חסרון שוב אין לו מקום לשמחה, כי הדמיון הוא קרוב לחומר בטבעו ואינו רחב בגבוליו שיקבל הציור של מעלת האמת עם ציור החסרון בבת- אחת. משא"כ הידיעה של השכל הצרוף, שנחלתו היא בלי מצרים דחוקים ומניח כל דבר על מכונו ואינו זז משמוח בחלקו הטוב עם עוצם כוספו למלאות חסרונותיו שמרגישים מאד. "וענוים יירשו ארץ והתענגו על רב שלום" י).
ד. פרטי מדת הגאוה והכבוד, בדבור ובמעשה[עריכה]
בכלל המצוה, של איסור הגאוה, הוא להתרחק מכל דבר שמעורר את מדותיו ותכונתו לגאוה. ונראה ברור, כמו שמצינו נבול-פה באיסורי עריות הוא דבר שהיה בכלל ויצא מן-הכלל ללמד על הכלל כולו, כי הוא-הדין שאסור לנטות בדיבוריו למה שמעוררו לכל דבר איסור שקרוב לנטי'. וכמו שבנ"פ ע"פ מש"כ בצדק החסיד במסלת-ישרים יא), שעיקר הדין הוא שהאיסור הוא מצד ערותו של דבור בעצמו ולא מצד הרגשת הבאתו להאיסור עצמו, כן גם בכל ענין דבור שכפי שהנוהג הוא מעורר את הלב לאיזה דבר רע כמו לגאוה וחנופה וכיו"ב, ואף אם יאמר האדם שאינו חושש על זה מצד טבעו מ"מ באיסורו קאי. רק לחסיד גדול מאד, שבמדרגות הדורות הקדמונים, י"ל שהותר אם רואה צורך שעה לכך, כדאמרי' בר"פ פליגא דידי' אדידי' יב). ועדיין צ"ע אם הדבר מוחלט, שאולי איסורי הפה מצד עצם האיסור הם, כדמצינו בכה"ג בעריות יג) ובשבת יד) ובמסירה טו), שהדבור אסור, וכמו-כן בע"ז טז) הוא איסור עצמי, וי"ל שהוא הדין בכל האיסורים. ועכ"פ לאותם שהאדם נוטה להם בטבעו. נמצא מי שמדבר דברים שיביאו לידי גאוה יש בידו שני איסורים: גאוה ונבול-פה של גאוה; ואם אינו מביאו, עכ"פ מאחד לא פלט. גם גרוי יצה"ר בנפשו פשיטא שלא בעריות בלבד הדבר כ"א בכל מה שהי' טבעו שוקט ונח כבר והוא ע"י מעשיו מכניס עצמו בדרך המביאו לרע, אין מכניסים אותו במחיצתו של הקב"ה יז) לפי ערך הרע המסובב מזה. אמנם אם במקום דבר-מצוה צריך לדבר דברים שנראים כגאוה. מותר מצד כללא דעשה דוחה ל"ת, במקום שא"א לקיים שניהם, דהיינו, כשירגיש בעצמו שא"א לו בשום אופן שיביא תיקון הנרצה לו כ"א ע"י דבריו אלה, אז מחויב הוא להזהר שלא יבא לידי העצם של גאוה, והענף הותר בדיחוי ענף העשה שדוחה אותו. ובכלל איסורי הגאוה, שדבור הגאוה אסור אע"פ שאינו מביא לגאוה, כן מוכח מסוגיא דפ' אלו דברים בפסחים, דאמרינן מהלל ודבורה שכל המתיהר אם חכם הוא חכמתו מסתלקת ממנו, אם נביא הוא נבואתו מסתלקת ממנו, והרי רק דברים היו. ואין ראוי לחוש שצדיקים כאלה באו לגאוה בלבבם ומכחה דברו, אלא שעצם הדבור הוא בכלל האיסור. או יותר קרוב לומר שלפני יודע תעלומות גלוי שא"א שידבר דברי גאוה ולא יבא לה מעט מהמעט עכ"פ. והוא אסור במשהו יח). עכ"פ איך שיהי' הדבור אסור. ונמצא שסיפור שבחי עצמו ומעלותיו, בין בעניני תורה וחכמה ובכל מעלה טובה, אסור מצד עצם איסור גאוה. ולא הותר כ"א לחסיד גדול במקום צורך גדול, כדהותרה קריבה בכה"ג במצוה לחסיד גדול, כדההוא קדישא יט) דהוה מרכיב לה אכתפיה ואמר "אי דמיא עלייכו ככשורא - לחיי, ואי לא לא" כ). וכיו"ב מצינו כמה דברים כאלה שהותרו לקדושים לצורך שעה, ואין מקום להשתמש בהם כ"א מי שראוי לכך ובשעה ראויה לכך. ומזה הוא מה דמצינו "לא תתני ענוה דאיכא אנא" "לא תתני יראת חטא דאיכא אנא" כא). שיש כאן צורך מצוה שלא לקבוע משנה מוטעת. והוכיח שלא באה הקבלה בה כב) על ענוה ויראת-חטא במעלה היותר גבוהה. וכמו כן הא דרשב"י "ראיתי בני עלי'" ו"יכולני לפטור" כג), שאלה הדברים גופי-תורה הם, כי כמה גופי-תורה ישנם בעניני נשמות וקישוריהן ומעלותיהן, וידיעת מעלתו של רשב"י היא בעצמה הלכה, ויש לה כמה תולדות וענפים מיוסדים בתורה, וכדמצינו כד) שהראה הקב"ה למשה דור דור וחכמיו. א"כ מכלל התורה היא ידיעת דבר זה. וראה שזה הענף התלוי בידיעתענין מציאותו הוא ענף עקרי שאין ראוי למנע מבני העולם את הטוב של ידיעה זו, להשלימם בחלק-תורה זה. ולפעמים הותר לחסיד גדול לשבח עצמו כדי שיתקנאו במעלתו, וקנאת סופרים תרבה חכמה, וכפי שרואה התועלת היוצאת מזה, מה שא"א בזולתו, כן יגדל ההיתר בהרחבתו. ומזה הסוג דברי אביי: "הריני כבן-עזאי בשוקי טבריא" כה). אמנם שמירת הראוי לפי ערכו באמת, כשהוא בלא הטעאה כו), נראה שאין בזה משום גאוה כלל. ואדרבא מצוה נמי איכא, והרי דעת פוסקים כז) שאסור לותר על כבוד הבריות אפי' במקום מצוה, ודי לנו ללמוד ממה שהתירה התורה לבטל בשוא"ת משום כה"ב מצות דאורייתא. וחשו חכמים בדבריהם לבטלם אפי' בקום ועשה כח). וכבוד הבריות נערך בכל אחד לפי מעלתו ומצבו. בזמן שיהיו מדותיו מיושבות כראוי ויכול לדון על עצמו מבלי טעות. וע"ז נאמר "אל תחמוד כבוד יותר מלמודך" כט) שכונתו : הרגלך, כי הכבוד המורגל הוא כבוד הבריות, אלא שישמור עצמו שלא יפת לבבו לעלות במעלות גדולות כדי שיהי' לו יותר כבוד מצד מצבו. או שיהי' לו במצב שהוא בו יותר כבוד מכפי הראוי לו. ואלה המה שני חלקים מושחתים, שיש בכל אחד צד חומר. כי המתאוה וחומד כבוד. כשהוא במצבו. יותר מכפי מצבו, אע"פ שאינו שם לבו להיות במצב יותר גדול, הוא דבר מגונה מאד, ואין שום שלמות נמשכת לו כמעט. שהרי כיון שרוצה בכבוד יותר מהראוי למצבו ושלמותו הרי לא יוסיף שלמות בעצמו, שישיגהו בה זה הכבוד. שהרי יש לו בהשגתו הכבוד המגיע לשלמות כזו, אלא שבהרחיבו בסכלותו נפשו כשאול ל) יהי' כל ימיו כעס ומכאובים ואפי' אאינשי ביתיה לא מתקבל לא). אבל אין המדה כזאת יכולה לפרוץ כ"כ גדרות עולם, כיון שעכ"ז נפשו טובה עליו במצבו כמו שהוא. אבל האיש שתמיד אינו מסתפק במצב שהוא ורודף דוקא למעלה יותר גדולה, מפני שאין הכבוד שמגיע לו במצבונדאי לו. קצת טובה יש בזה, שעכ"פ תביאו להשתדל קצת בהשגת השלימות, אבל השלימות הזאת תהי' נשחתת עם רוע תכונתו, ולעומת זה תגדל ההריסה בוה. שהרי למי שמרחיב נפשו לב) לעלות אין מעלה גבוהה ממעלתו. אין לדבר קץ ותכלית ולעולם לא ימלאו מאוייו,ואין קץ לכל הדרכים שירחיב ע"י חכמת יצרו להשיג מבוקשו, וכמה תוכל להתגבר מדה רעה זאת על נפשו להשחיתה לאבדון עולם בהרחקתה מאור האמת. ולפיכך נראה שמתחילה ירגיל האדם עצמו שלא להתאוות כלל למעלת מצב יותר גדול ממה שהוא בו. ואח"כ יעיין בדרך בקשת הכבוד במצבו שהוא בו, כמה הוא מהראוי והחיוב וכמה יש בו מהמיותר והאסור. ובאופן סלוקן של שתי הרעות האלה מתוך לבו של אדם נראה שאין רפואתם שוה, כיון שאין תכונותיהן שוות.
ה. איסור מכשול-לפני-עור[עריכה]
- לענ"ד נראה שיש איסור מכשול-לפני-עור גם במדות. אע"פ ששמעתי משמי' דגברא רבא שאין במדות משום לפ"ע, לא אדע טעמו של דבר. שהרי גם בעצה שאינה הוגנת יש איסור מכשול-לפני-עור. אלא שבמדות אינו מוכרע כ"כ, שהרי דין לפ"ע הוא דהיכא דאיכא למיתלי בהיתירא תלינן לד) וחזינן שאין הספק בכלל אזהרת לפ"ע, ואפי' במיעוט תולין, שהרי רובא לרדיא ומ"מ יכול לתלות שלקחה לשחיטה. א"כ כל זמן שאין אנו יודעים שדבר זה יביא למדה זו אסורה איכא למתלי בהיתר, ואפי' אם יתעורר לאיזו מדה שהיא רעה ברובה מ"מ יש בכל מדה דרכים לטובה, וא"כ י"ל שישתמש בדרכי' הטובים, ובהיתירא תלינן. אבל במי שברור לנו, שבהתעוררו לאיזו מדה הרעה ברובי שמושי' ישתמש בה ברעתה, ה"ז איסור גמור ככל איסורי תורה, שמצוה עלינו להרחיקו ואסור לגרום כל דבר שיביאהו לזה. והרי אפי' שמא יבאו לעשות מצוה שלא מהמובחר לה) חשש ריב"ז בפ"ק דבב"ת לו) שלא להודיע להם את חלומו, וכן מצינו שאפי' גזירות וסייגים של מראית-עין לבד גזרו חז"ל במדות, ועאכו"כ לשאר הסייגים, והלא איסור מראית-עין קל משאר הסייגים כדמוכח מדברי הפוסקים בריש הלכות בב"ח לענין חלב שקדים בבשר עוף. וכגון דמצינו מתחזי כרעבתנותא לז). דפריך אבצע אכולה שירותא, בפ' כיצד מברכין, ומשני כיון דכל יומי לא קעביד הכי, אבל לולא זה מחזי כרעבתנותא ואסור, וכן מחזי כיוהרא גזרו בכמה ענינים, ואפי' לבטל מצוה דאורייתא בשוא"ת גזרו משום מראית-עין של איסור גאוה. שלא מצינו גזירה כזאת לבטל מצות עשה משום מראית-עין הקלה משאר גזירות, והרי חתן הרוצה לקרות לח) כיון שיודע בעצמו שיכול לקרות ואינו טרוד ואינו מבטלו משמחתו, למ"ד העוסק במצוה ל"א כ"א כשאינו יכול לעשות שניהם, ומצד לא כל הרוצה ליטול את השם פוטרו רשב"ג ואוסרו. א"כ כש"כ שסיגים אחרים וגזירות קרובות חובה הם, אלא שאין הדבר מסור כ"א ללבו של אדם לשום ארחותיו ויראה בישועתו של הקב"ה לט).
ה) ע' אורות-התשובה טו ה.
ו) משלי ח יד. אבות פ"ו.
ז) עץ-חיים היכל א שער א פרק ג ד. מכוא שערים שער או"א פרק ט, דעת חכמה ידיעה ג סי' כח.
ח) ישעיה כח א.
ח*) ע' משלי טו טו.
ט) ע' למעלה פרק ב סי' ד ה.
ט*) משלי יג כה.
י) תהלים לז יא, סוכה כט.
יא) בפ' יא שם בעושק וגזל שהגורם הוא בעצמו בכלל האיסור. ובירושלמי תרומות פ"א ה"ד : ערות דבר - ערות דבור, וכעין זה ברש"י שבת קנ. ד"ה ערות. ובס' חרדים פרק ד מל"ת מט דבור-נבלה ענף מצוה. ומהא דשבת לג בעון נבלות הפה משמע שהוא ככלל העיקר דדאורייתא ככל הקודמים שם, וכד' השאגת אריה בסי' כד לענין ברכת-התורה, שלפי חומר העונש הכולל במניעתה מוכח שהיא דאורייתא.
יב) שבת יג.
יג) שם לג.
יד) שם קיג.
טו) כבא קמא קיז.
טז) סנהדרין פ"ז מ"ו.
יז) נדה יג. בבא בתרא צח.
יח) ע' אגרות אג' סח יב תשרי עתר"ו.
יט) ע' פסחים קיג : רבנן קדישי. ויבמות כ מקיים ד"ח הוא קדוש ובנדה יב צנוע.
כ) כתובות יז.
כא) סוטה מט:
כב) אולי צ"ל כ"א על וכו' היותר גבוהה.
כג) סוכה מה:
כד) ויקרא-רבה פ' כו. וכמו במגילה יט : שהראה הקב"ה למשה דקדוקי תורה ודקדוקי סופרים וכו'
כה) קדושין כ.
כו) ע' מסלת ישרים סוף פ' י.
כז) ע' שו"ע או"ח סי' יג סעיף ג ומג"א וט"ז.
כח) ע' ברכות יט-כ.
כט) אבות פ"ו מ"ד.
ל) ע' ישעיה ה יד.
לא) ככא בתרא צח.
לב) אבות פ"ה מי"ט, משלי כח כה.
לג) מהרי"מ חרל"פ זצ"ל : אמר אאמו"ר הרב זצ"ל שלא מצא אח"כ בספרים מי שהזכיר ע"ד ?איסור מכשול-לפני-עור במדות רק בס' פלא-יועץ (אות ד' דבור המספר שבחו של אדם).
לד) עבודה-זרה טו.
לה) שלא לשמה. לון ד' י.
לז) ברכות לט.
לח) שם יז:
לט) מועד קטן ה.