משתמש:ציון הלוי/טקסטים לעריכה/רמב"ם פירוש המשנה/4

מסכת קידושין פרק ג משנה ג (ג) ע"מ שיש לי בית כור עפר הרי זו מקודשת כו' - מה שאמר בכאן יש לו רוצה לומר שאז תהיה מקודשת בודאי ואם אמר שאין אצלו שום דבר הרי זו מקודשת בספק דחיישינן שמא יש לו והשמיענו זה הדין במעות ובקרקע שלא נאמר אין אדם יכול להטמין קרקע ואילו היה אצלו שום דבר קלא אית ליה לפיכך למדנו שהיא מקודשת בספק ואילו השמיענו ג"כ זה הדין במעות בלבד שמא נאמר הממון אע"פ שנראה שאין לו שום דבר תהיה מקודשת בודאי לפי שהוא יכול להטמינו ואי אפשר לידע מה שאצל בני אדם מן הממון ולפיכך למדנו כשנראה שאין לו שום דבר שהיא מקודשת בספק. ומה שאמר הראה בבקעה רוצה לומר שאינה שלו ואפילו שקבלו בשכירות או בשותפות אינה מקודשת מסכת קידושין פרק ג משנה ד (ד) רמ"א כל תנאי שאינו כתנאי בני גד כו' - וזה הנקרא תנאי כפול והוא מחוייב אפילו אם אמר על מנת כמו באלו הבבות הנקדמות אמר רבי מאיר שצריך ג"כ תנאי כפול. ואין הלכה כר' מאיר מסכת קידושין פרק ג משנה ה (ה) המקדש את האשה ואמר כסבור הייתי כו' - ומה שמתחזק אצלי שצריך שיקדש אותה אחר שנולדה ואז מותר לבא עליה לפי שמן העיקרים שבידינו אין אדם מקנה לחבירו דבר שלא בא לעולם ואמנם אמרנו דבריו קיימין להחמיר שהיא נעשה כאשת איש מסכת קידושין פרק ג משנה ו (ו) האומר לאשה הרי את מקודשת לי על מנת שאדבר עליך כו'. על מנת שירצה אבא רצה האב מקודשת כו' - ואעשה עמך כפועל על מנת שיתן לה פרוטה לפי שאם קידש אותה בשכר עבודתו בלבד אינה מקודשת לפי שהוא זכה בכל חלק שכירתו עם כל חלק עבודתו וכשנגמרה עבודתו נעשה אצלה חוב בשכירות עבודתו ומקדש במלוה אינה מקודשת:

ומה שאמר ע"מ שירצה אבא עניינו שלא ימחה בידו ולכך אם מת האב מקודשת ואם אמר ע"מ שלא ימחה אבא מכאן ועד שלשים יום הרשות בידו למחות אחר ששתק שלשים יום ונתבטלו הקידושין ולכך אם מת הבן בתוך שלשים יום מלמדין את האב לומר איני רוצה כדי שלא תהיה זקוקה ליבם

מסכת קידושין פרק ג משנה ז (ז) קדשתי את בתי ואיני יודע למי קדשתיה כו' - אמר נאמן שמותר לו לישאנה מסכת קידושין פרק ג משנה ח (ח) קדשתי את בתי קדשתיה וגירשתיה כשהיא קטנה כו'. מי שאמר בשעת מיתתו יש לי בנים נאמן כו'. המקדש את בתו סתם אין הבוגרת בכלל כו' - נאמן במאמרו שבתו גרושה והיא פסולה לכהונה כל זמן שהיא נערה לפי שהתורה האמינתו עליה באלו השנים לאוסרה או להתירה אמרו מנין לאב שנאמן לאסור את בתו מן התורה שנאמר את בתי נתתי לאיש הזה לאיש אסרה הזה התירה ולפיכך נאמן עליה שהיא גרושה אבל אם היתה גדולה הרי זו לא תפסל לכהונה על פיו וכמו כן כשאמר שנשבית שפוסל אותה לכהונה אינו נאמן לפי שבנישואין הימניה רחמנא לאב בשבויה לא הימניה: ומי שקידש את בתו סתם והיו לו בנות רבות כולם אסורות על זה המקדש וצריכות גט כל אחת ואחת מלבד הבוגרות כמו שזכר מסכת קידושין פרק ג משנה ט (ט) מי שיש לו שתי כתי בנות משתי נשים כו' - השמיענו מחלוקת בזאת הבבא השניה לפי שמא יעלה על דעתינו כי כמו שר"מ אומר בבבא הראשונה שכולן אסורות חוץ מן הקטנה שבקטנות לפי שכל אחת מהן בערך הקטנה מן הקטנות גדולה נקראת לפי שמנהג בני אדם שאומרים על הבנות שהן גדולות ולהרבות השנים שלהן אבל בזאת הבבא השניה שקידש קטנה אינה נקראת קטנה אלא כשאין שם קטנה ממנה ולכך למדנו שאפילו בזאת חולק ר' מאיר. והלכה כר' יוסי בשני המאמרים מסכת קידושין פרק ג משנה י (י) האומר לאשה קדשתיך והיא אומרת לא קידשתני כו' - שמא יעלה על הדעת שתהיה האשה נאמנת על בתה מדרבנן אחר שהאב נאמן מן התורה כמו שביארנו לכך למדנו שהיא אינה נאמנת מסכת קידושין פרק ג משנה יא (יא) קדשתי את בתך והיא אומרת לא קדשת אלא אותי כו' - אמר זאת הבבא כדי להשלים החילוקים ואף על פי שלא היה צריך אליה וכל זמן שאמרה היא קדשתני מבקשין ממנו ליתן גט ואת נתן מעצמו כופין אותו ליתן כתובה מסכת קידושין פרק ג משנה יב (יב) כל מקום שיש קידושין ואין עבירה כו' - כבר ידעת שאלמנה לכהן גדול גרושה וחלוצה לכהן הדיוט הולד חלל ולא נאמר באלו הולד הולך אחר הפגום אלא מפני שהם מחייבי לאוין והולד פגום כללום עם חייבי לאוים שאפשר לומר בהם הולד הולך אחר הפגום לפי שישראל שנשא ממזרת או ממזר שנשא ישראלית הולד ממזר כמו כן הדין בנתין ונתינה ואף על פי שאלו הכללות אמיתיים וההסכמה עליה אמנם יש בבבא הראשונה זוג אחד בלבד שאינו כמו שאמרנו והוא גר שנשא ממזרת שיש קידושין ואין עבירה לפי שהגר מותר בממזרת לפי שפסק הלכה קהל גרים לא איקרי קהל אבל הולד ממזר וכמו כן ממזר שנשא גיורת בזה הזוג בלבד ואף על פי שהוא בלא עבירה והולד הולך אחר הפגום וממה שראוי שתדעהו שמצרי שני שנשא מצרית ראשונה הולד שלישי לפי שהם קידושין בלא עבירה והולד הולך אחר הזכר וכמו כן אילו נשא אדומי ראשון לאדומית שניה הולד שני ונאמר בשפחה האשה וילדיה ולדה כמוה ונאמר בעבודת כוכבים כי יסיר את בנך מאחרי בנך [מישראלית] קרוי בנך ואין בנך הבא מן העובדת כוכבים קרוי בנך אלא בנה מסכת קידושין פרק ג משנה יג (יג) רבי טרפון אומר יכולין ממזרים ליטהר כו' - אינו חולק רבי טרפון בעבד שנשא ממזרת שהולד ממזר לפי שאין יחוס לעבדים ואין הפרש בין שתהיה שפחתו או שפחת חבירו ורבי טרפון מתיר לכתחילה. והלכה כרבי טרפון מסכת קידושין פרק ד משנה א (א) עשרה יוחסין עלו מבבל כהני לויי ישראלי כו' - כשעלה עזרא מבבל לא הניח בהם פסול בשום פנים אלא כהנים לוים וישראלים מיוחסים וכן אמרו לא עלה עזרא מבבל עד שעשאה כסולת נקיה והעלה עמו אלו העשרה משפחות מפני שחשש שמא יתערבו עמם אחר שלא היה שם בית דין הגדול שישתדלו על כך ולפיכך העלה אותם לירושלים שהיה שם בית דין הגדול שלא יניחו אותם להתערב: ונתינים הם הגבעונים שנתגיירו בימי יהושע שנאמר ויתנם יהושע חוטבי עצים ושואבי מים לכל העדה מסכת קידושין פרק ד משנה ג (ג) כל האסורין לבא בקהל מותרין לבא זה בזה כו' - האסורין לבא בקהל הם עמוני ומואבי וממזר ושתוקי שלא נבדקה אמו ואסופי וכותי בזמן שלא היה הכותים אצלם כעובדי כוכבים אבל היום ביארנו שהם כעובדי כוכבים לכל דבריהם ומה שאומר ר' יהודה אוסר שיעורו ואפילו לרבי יהודה שאוסר גר בממזרת מתיר גר עמוני בממזרת לפי שתכלית כוונת ר"י שאומר קהל גרים איקרי קהל וגר אסור בממזרת אינו אומר אלא כשזה הגר ראוי לבא בקהל אבל אם היה אסור לבא בקהל הרי זה מותר בממזרת. והלכה כר' אליעזר בפסק הלכה קהל גרים לא איקרי קהל וגר מותר בכהנת ומותר בממזרת מסכת קידושין פרק ד משנה ד (ד) הנושא אשה כהנת צריך לבדוק אחריה כו' - מה שאמר אם אני אמה ואמה רוצה לומר באומרו ואמה אם אם אבי אמה וכמו כן מה שאמר אם אבי אביה ואמה רוצה לומר אם אם אבי אביה וכבר שמתי לך זה בצורה לנגד העין עד שיתבאר הענין היטב ונתתי על כל אחת ואחת מאלו השמונה נשים המנויות בזאת המשנה סימן וכשתעיין זאת הצורה תמצא ארבע נשים מצד האב וארבע מצד האם ואלו השמנה נשים הם ארבע משפחות לפי שהיא מגיע עד אם אם אבי אמה ואלו הן ארבע משפחות:

אם אם אבי אביה - אם אם אבי אמה:
אם אבי אביה - אם אבי אמה:
אם אם אביה - אם אמה:
אם אביה - אמה:
אשה:

(אמר המעתיק זאת היא הצורה שמצאתי בספר הערבי שהעתקתי ממנו ומצאתי השמות והמלות שבין כל צורה וצורה ושבין כל ענף וענף מאלו הענפים מוטעים מאד נמצא כתוב בתוך הצורה אביו ואמה ואביה ושבושין הסותרים שיטת ההלכה ואדע כי טעות סופר הוא בהכרח ואני ציירתי הצורה כמו שמצאתיה בספר וכתבתי בתוכה ארבע אמהות שהם שמונה ארבע מצד אביה וארבע מצד אמה כמו שהן חלוקות וה' יתברך יצילני מן השגיאות ע"כ) ואשר חייב לבדוק אחר הנשים ואין בודקין אחר האנשים מפני כשהם מתקוטטין בייחוסין הוא דמבזו לפיכך אילו היה באנשים פסלנות היה נשמע אבל הנשים כשמתקוטטות בעריות הוא דמבזין אם איתא דאיכא מילתא לית לה קלא ולפיכך מוסיף לבדוק בנשים. ומוסיף הלוי והישראל בבדיקה משפחה אחת יותר לפי שהתערובות בהם יותר בכל זה מחוייב במשפחה שקרא עליה ערער והוא שיאמרו שמשפחה פלונית יש בה פסלנות אבל משפחה שאין בה חשד אין צריך לבדוק לפי שהעיקר אצלינו כל המשפחות בחזקת כשרות עומדות ואשר חייב שיבדוק האיש ואז נושא אשה שלא מן המשפחה החשודה ולא תבדק האשה לפי שהעיקר אצלינו לא הוזהרו כשרות להנשא לפסולים ומותר לכהנת שתינשא לגר או חלל וכל שכן הלויה והישראלית מסכת קידושין פרק ד משנה ה (ה) אין בודקין לא מן המזבח ולמעלה כו' - נתבאר בסוף מדות שסנהדרי גדולה היו מלאכתן לבדוק כל כהן כשר עובד ושנמצא בו פסול מרחיקין אותו וכמו כן הדוכן שהיו אומרים עליהם הלוים השיר בודקין ואחר כך מעלין וכמו כן הסנהדרין לא היו אלא כהנים לוים וישראלים מיוחסין ואנו עתידין לבאר זה במסכת סנהדרין לפי שנאמר בהן והתיצבו שם עמך בדומין לך בחכמה ובאמונה וביחס. ושוטרי הרבים אמנם זה בירושלים לפי שהם לא היו ממנין על עצמן לדיינים אלא מיוחס ואפילו לדיני ממונות. וגבאי צדקה הם במריבה עם בני אדם מאוד מפני שמטריחים בני אדם בנתינת הצדקה כמו שהעיקר אצלינו ממשכנין על הצדקה ואפילו בע"ש ואילו היה בהם פסלנות היו פוסלין אותו בו ויהיה הדבר נשמע:

וערכי הישנה של ציפורי לא היה מעיד בה אלא מיוחס. ואסטרטיא של מלך פנקס הגייסות שהיו יוצאין למלחמה עם מלכי בית דוד לפי שהם לא היו מוציאין למלחמה אלא מיוחס כדי שתהא זכות אבותן מסייעתן

מסכת קידושין פרק ד משנה ו (ו) בת חלל זכר פסולה מן הכהונה לעולם כו' - צריך שנבאר ענין חלל וחללה ואז נדבר על זאת המשנה וזהו כשכהן הדיוט בעל זונה או גרושה וכמו כן כהן גדול כשבעל אלמנה או גרושה או זונה עשאה חללה בין שבעל אותה בעילת נשואין או בעילת זנות באונס או ברצון בזדון או בשגגה ואפילו נשא אחת מאלו האסורות וגרשה היא תשאר חללה לעולם כל זמן שבעלה הכהן וכל ולד שיולד לזה הכהן מאלו האסורות הרי הוא חלל בין שיהיה זה הילוד זכר או נקבה וכמו כן כל כהן שישא חללה או שיזנה עמה כמו שזכרנו כל מה שיולד לו ממנה חללים וזאת הזונה שאסורה על הכהן וכשבעל אותה נעשית חללה וזרעו ממנה חללים היא גיורת ומשוחררת ומי שנבעלה בעילת זנות כמו שנקדם בפרק הששי מיבמות (הלכה ב) ובעילת זנות הוא שיבעול האשה מי שהוא אסור עליה משום ערוה מן העריות או שיבעול אותה גר עמוני ומואבי מצרי ואדומי וכותי ונתין וחלל וממזר ועובד כוכבים ועבד בין שהיה זה באונס או ברצון בשוגג או במזיד או בנישואין במי שאפשר מהם שיש לו נישואין נעשית זונה ונפסלה לכהונה וכשבעלה כהן אחר כך נעשית חללה ואין הפרש בזאת האשה שנעשית זונה בבעילות אלו בין היתה כהנת או לויה או ישראלית ואף על פי שבעילת חלל אינה בעילת זנות לפי שהעיקר אצלינו לא הוזהרו כשרות להנשא לפסולין ואינו אסור על הכהנת נשואי החלל ולא תאסר היא עליו עם כל זה יפסול אותה מן הכהונה וכן מנאוה מכלל הפסולים אבל מה שנתחזק אצלי שהוא יפסול אותה מפני שזרעו ממנו חללים כמו שביאר בזאת ההלכה לפי כשנשא חלל לבת ישראל ונולד לו ממנה בן וזה הבן נשא את בת ישראל גם כן ונולד לו ממנה בן ונשא זה הבן השני בת ישראל ונולד לו ממנה בת זאת הבת אסורה לכהונה ואפילו שתגלגל זה עד אלף דורות וזהו ענין מה שאמרו לעולם וזאת ההלכה נמשכת על העיקר הנקדם והוא מה שאמרו כל מקום שיש קידושין ואין עבירה הולד הולך אחר הזכר ואני תמיה מאד איך יפסל החלל לכהנת לויה וישראלית כמו שזכרו כשבא עליה שעושה אותה זונה שהרי זה סותר העיקר שאמרנו לא הוזהרו כשרות להנשא לפסולין ושמא תאמר שעושה אותה חללה זה ג"כ אינו אמת לפי שהעיקר אצלינו אין חללה אלא מאיסורי כהונה וכהנת אינה אסורה לחלל ושמא תאמר כשבא עליה שלא לשם אישות בלבד הוא פוסל אותה מפני שהוא חלל זה ג"כ אינו אמת לפי שהם אמרו על זכר חלל וחבריו כל שאי אתה נושא בתו אי אתה נושא אלמנתו וזו ראיה שבנשואין גם כן יפסול אותה. ואין הלכה כר"י מסכת קידושין פרק ד משנה ז (ז) ראב"י אומר ישראל שנשא גיורת בתו כשרה לכהונה כו' - פסק ההלכה שלכתחילה אין מניחין לישא כר' אליעזר בן יעקב אבל אם נשא בת גרים אין מוציאין מידו כרבי יוסי וזרעו כשר מסכת קידושין פרק ד משנה ח (ח) האומר בני זה ממזר אינו נאמן כו' - הלכה כרבי יהודה וע"מ שלא יהיה לזה הבן הממזר בנים אבל אם היו לו בנים אינו נאמן האב לפסול בן בנו לפי שתכלית הכוונה שנאמן האב על הבן מה שנאמר יכיר יכירנו לאחרים והאם אינה נאמנת ואין אנו צריכין לבאר אם אמר האב אין זה בני אלא ממזר הוא והאם אומרת שהוא מעובד כוכבים או מעבד שהיא נאמנת והולד כשר וזה נתבאר בתחילת כתובות מסכת קידושין פרק ד משנה ט (ט) מי שנתן רשות לשלוחו לקדש את בתו כו' - הוצרך לשתי הבבות ואע"פ שהענין אחד לפי שהאב יודע ביחוסין והיא אינה יודעת והיה אפשר לומר קידושי האב בלבד הם הקיימים אבל קידושיה לעצמה אינן קיימין ואפי' שקדמו וכמו כן האשה בודקת הראוי לה ואז מתקדשת אבל האב אינו בודק לה כמו שהיא בודקת ושמא נאמר היא בלבד קידושיה קידושין אם קדמו אבל האב לא קא משמע לן שאין הפרש בינה ובין אביה בזה הענין מסכת קידושין פרק ד משנה י (י) מי שיצא הוא ואשתו למדינת הים כו' - זה כולו מבואר מסכת קידושין פרק ד משנה יא (יא) אשה נשאתי במדינת הים הרי זה כו' - גם זה כולו מבואר מסכת קידושין פרק ד משנה יב (יב) לא יתייחד אדם עם שתי נשים כו' - פסק ההלכה ואפילו אשה אחת לא תתייחד וכ"ש שתי נשים ואיש אחד אלא אם כן היו שתי הנשים שתי צרות או שתי יבמות או אשה וחמותה או אשה ובת בעלה ואשה ותינוקת שיודעת טעם ביאה ואינו מוסרת עצמה לפי שאלו שונאות זו את זו ולא תבעל אחת מהן בפני האחרת כדי שלא תפרסם עניניה וכמו כן נערה שהיא קטנה מספרת הענין ולא תאסר אשת איש על בעלה משום ייחוד אלא א"כ קנא לה קודם לכן כמו שביארנו בתחילת סוטה ואין מלקין אשת איש על הייחוד ולא מי שנתייחד עמה גזירה שמא תוציא לעז על בניה ומלקין על ייחוד פנויה שניהם בכלל אמנם העיקר שהוא אצלינו במה שאמרו מלקין על לא טובה השמועה אין הפרש בזה בין פנויה בין אשת איש או זכור או שאר עריות עד שירבה השמועה רעה על שניהם שזנו בזה הענין ואינו מותר לבן ישראל שיתיחד עם הערוה מן העריות אלא בבהמה והזכור לפי שהעיקר אצלינו לא נחשדו ישראל על משכב הזכר ועל הבהמה והותיקין מן החכמים היו מרחיקין כל ייחוד ואפילו ייחוד בהמה עם גודל פרישות עליהם השלום. ומה שאמר והגדילו הוא שתהיה הבת משנים עשר שנה ויום אחד והבן משלשה עשר שנה ויום אחד וע"מ שלא תהיה בושה לעמוד לפניו ערומה אבל אם היתה בושה לעמוד לפניו ערומה הרי זו אסורה ואפילו בפחות מאלו השנים מסכת קידושין פרק ד משנה יג (יג) לא ילמד אדם רווק סופרים כו' - רווק מי שלא נשא אשה לעולם ובתרגום ובחורים ורווקים וזה אסור מפני אמות הנערים שמא יהיה בינו וביניהם שייכות כשהן מביאות בניהן לבית המדרש ומזה הטעם לא תלמד אשה מפני שאביהן באין. ואין הלכה כר' אליעזר מסכת קידושין פרק ד משנה יד (ד) ר"י אומר לא ירעה רווק בהמה ולא ישנו שני רווקים כו' - מה שאמר כל שאומנתו בין הנשים לא יתייחד עם הנשים רוצה לומר שאינו מותר זה בשביל פרנסתו בשום פנים וחייב אדם שילמד את בנו אומנות נקיה לכך אסור שיעשה ספר כו' וכבר ביארנו שלא נחשדו ישראל על משכב זכור ועל הבהמה. ולכך אין הלכה כרבי יהודה: סליק פירוש המשניות להרמב"ם ממסכת קידושין מסכת גיטין פרק א משנה א (א) המביא גט ממדינת הים צריך שיאמר בפני נכתב כו' - הגמוניא פקידות. ואמר שאפילו הביא גט במדינה זאת בעצמה מאדנות זה לאדנות איש אחר צריך שיאמר בפני נכתב ובפני נחתם ופסק ההלכה שכל המביא גט לחוצה לארץ ואפילו מא"י או המביא גט מחוצה לארץ ואפי' לארץ ישראל אם נתקיים אצלנו חתימת עדיו ונתקיים בב"ד כמו שנתבאר בפרק שני מכתובות (דף כא:) הרי זה גט כשר ויתנוהו בית דין ולא נצטרך שנשמע מן המביא שום דבר אלא שהוא היה שליח בלבד ואם אין מכירין חתימת העדים על כל פנים צריך שיאמר המביא אותו בפני נכתב ובפני נחתם ויתננו לה בפני שנים ואז תתגרש וחיוב על השנים שיקראו הגט ואז ינתן לה מסכת גיטין פרק א משנה ב (ב) רבי יהודה אומר מרקם למזרח ורקם כמזרח כו' - זה הגבול שמגביל המקומות להודיענו המקומות שאינו מחוייב בו לומר בהם בפני נכתב ובפני נחתם ולכך זכר העיירות שהם בסוף ארץ ישראל ואינם מהם. והלכה כרבי יהודה מסכת גיטין פרק א משנה ג (ג) המביא גט בארץ ישראל אינו צריך שיאמר כו'. המביא גט ממדינת הים ואינו יכול לומר כו' - עוררין. רוצה לומר אם ערער הבעל ואומר אני לא גרשתיה וזה הגט מזוייף ואני לא כתבתיו או שיפסול אותו בצד מצדדי הפסלנות ואי אפשר להעמידו אלא בענין זה לפי שהעיקר אצלנו אין ערער פחות משנים לפיכך אם היו שנים אותם המעררין על הגט ואומרים שהוא פסול ה"ז לא יועיל בו הקיום לפי שהם תרי ותרי ותעמוד בחזקתה שהיא אשת איש: ואמרו אינו יכול לומר רוצה בו שנתחדש עליו חידוש שמונע ממנו הדבור מסכת גיטין פרק א משנה ד (ד) אחד גיטי נשים ואחד שחרורי עבדים כו' - אומר שכל מי שהביא גט שחרור בארץ ישראל אינו צריך שיאמר בפני נכתב ובפני נחתם ואם הביא אותו בחוצה לארץ או מחוצה לארץ לארץ הרי זה צריך לומר בפני נכתב ובפני נחתם ואין צריך קיום וישתחרר בו העבד כמו גיטי נשים וכמו כן כל מי שהוא כשר להולכת הגט ולהבאתו כשר לשחרור עבדים וגם כן מביא שחרור העבד לידו או יזכה לו כמו שנתבאר מסכת גיטין פרק א משנה ה (ה) כל גט שיש עליו עד כותי פסול כו'. כל השטרות העולים בערכאות של עובדי כוכבים כו' - תנא קמא אינו מכשיר אלא עד אחד כותי ועד אחד ישראל ורבן גמליאל אומר אפי' שניהם כותים כשרים בגיטי נשים ועשה מעשה כמו שספר וזה כולו על מה שהיה בזמנם וכבר הודעתיך שהם גזרו על הכותים שיהיו כעובדי כוכבים לכל דבריהם כמו שיתבאר בברכות. וערכאות של כותים הם מעמדות דייניהם ר"ל בזה שיהיה זה השטר כבר נתקיים במעמד השופט בהגדת העדים עדותם אצלו והכיר אותם ועל מנת שיתפרסם אצל ישראל שאלו העדים וזה השופט לא מקבל שוחדא ושיהיה גם כן נכלל בגוף השטר שהעדים ראו נתינת המעות וזה אמנם כשר בשטר מקח וממכר אבל גיטי נשים וכיוצא בהן מכל דבר שהוא מעשה בית דין והודאה והכחשה אין עדות לעובד כוכבים בזה כלל באיזה פנים שיהיה ורבי שמעון מכשיר כל זה כשנעשה בערכאות של עובדי כוכבים ועל התנאים שהקדמתי. ואין הלכה כרבי שמעון מסכת גיטין פרק א משנה ו (ו) האומר תן גט זה לאשתי ושטר שחרור זה כו'. האומר תנו גט זה לאשתי ושטר שחרור זה כו' - הלכה כחכמים אבל לא תשלם לו החירות עד שיגיע גט לידו וכמו כן העיקר אצלנו יכול הרב לומר לעבדו עשה עמי ואיני זנך:

ואמרו פוסל את עבדו מן התרומה לא (תקנו) [יתקיים] זה אלא אם כשיהיה רבו כהן וכן כשיהיה רבו גם כן ישראל שהוא פוסל אותו משפחה כנענית לפי שאינה מותרת לו אם נשתחרר ומן העיקר גם כן אצלנו אין גט לאחר מיתה ומה שהשיבו חכמים לו מפני שהוא כקנינו רוצה לומר שזה העבד באכילת התרומה או בהיותו בועל כנענית לא הוסיף בעצמו מעלה עד שתאמר שחובה היא לו כשיוצא לחירות ואמנם זה כמו שתאכל בהמת כהן תרומה מפני שהיא קנין כספו לפיכך אינו אצלו מעלה שיפסידנה:
ומה שאמר תנו מנה לפלוני ומת יתנו ואפילו שאינו מייחד ואמר מנה זה והרי זה הוא כשיהיה שכיב מרע בשעת הצוואה לפי שמן העקרים שבידינו דברי שכיב מרע ככתובין וכמסורין דמו

מסכת גיטין פרק ב משנה א (א) המביא גט ממדינת הים ואמר בפני כו' - מה שאמר בזאת המשנה שהוא כשאמר בפני נכתב חציו פסול אינו רוצה לומר חציו ממש ואמנם רוצה לומר קצתו ובתנאי שלא יהיה זה הקצת תחילת הגט אבל אם נכתב תחלת הגט לפניו ואפילו שלא היה מצוי בכתיבת סופו אלא שכתב השלמתו והוא לא היה מצוי והעיד בו שהוא [לא] היה נמצא כשר לפי שהעיקר אצלנו אפי' לא כתב בו אלא שיטה אחת לשמה שוב אינו צריך ואינו צריך גם כן שיראה כתיבת הקולמוס על הקלף לפי שהעיקר אצלנו שאפילו לא שמע אלא קול הקולמוס כשעובר על הקלף וכל שכן אם ראה יותר:

וזה שאמר כשאמר אחד בפני נכתב ואמר אחד בפני נחתם פסול אמנם זה אם הגט יוצא מתחת יד אחד מהם אבל אם היה הגט יוצא מתחת יד שניהם כשר לפי שהעיקר אצלנו שנים שהביאו גט ממדינת הים אין צריכים שיאמרו בפנינו נכתב ובפנינו נחתם לפי שהם אפילו שלא נתנו גט אלא שאמרו בפנינו נתגרשה היו נאמנין וכמו כן מה שאמר שנים אומרים בפנינו נכתב וא' אומר בפני נחתם פסול זה הוא אם יוצא מתחת יד אחד מהם אבל אם יצא מתחת יד שניהם שהעידו בפנינו נכתב כשר. ור' יהודה מכשיר ואפי' היה יוצא מתחת יד אחד שהעיד בפניו נחתם. ואין הלכה כר' יהודה

מסכת גיטין פרק ב משנה ב (ב) נכתב ביום ונחתם ביום בלילה ונחתם כו' - ידוע שהיום הולך אחר הלילה לפיכך נכתב ביום והעיד בו בלילה יהיה עדות שקר לפי שהוא משנה זמנו ור' שמעון מכשיר לפי שאין לזמן אצלנו בגט אשה תועלת מרובה לפי שהעיקר אצלנו תקון זמן בגיטין אמנם הוא משום בת אחותו שמא תזנה תחתיו והיא אשת איש ושמא יכתוב גט בלא זמן קבוע ויתן לה ותאמר לעדים שהעידו על הזנות כבר אני גרושה הייתי בזה הזמן וזה הגט בידי לפיכך אין בין היום והלילה שיתחדש כמו זה. ואין הל' כרבי שמעון מסכת גיטין פרק ב משנה ג (ג) בכל כותבין בדיו בסם בסיקרא ובקומוס כו' דיו נקרא בערבי אלמידא"ר:

סיקרא הוא טיט אדום ונקרא בערבי אלמגר"א:
קומוס הוא מין עפר שמשחיר ונקרא בערבי אלזא"ב:
קנקנתום הוא כמו כן מין מן העפר המשחיר:
ואמרו נותן לה את הפרה לפי שאין מותר לחתוך הקרן אחר הכתיבה לפי שנאמר (דברים כד) וכתב לה ספר כריתות ונתן בידה מי שאינו מחוסר אלא כתיבה ונתינה יצא זה שמחוסר כתיבה וקציצה ונתינה:
ורבי יוסי דורש ספר ולא אוכלים ולא דבר שיש בו רוח מים וחכ"א מפני שאמר ספר בלתי ה"א הידיעה ולא אמר על הספר או בספר הנה התיר כל מה שאפשר הכתיבה בו. והלכה כחכמים

מסכת גיטין פרק ב משנה ד (ד) אין כותבין במחובר לקרקע כו' - כתבו במחובר לקרקע בתנאי שיניח מקום האיש ומקום האשה והזמן ויכתוב אלו השמות שיניח לשמה אחר שנתלש ונחתם ויתן לה והוא ענין מה שאמר חתמו ונתנו לה. ואין הלכה כרבי יהודה בן בתירא בגיטין אבל שטרות בעלמא בעינן כתב שאינו יכול להזדייף וזיוף הוא השקרנות לפי שהנייר חלק וגלד הקלפים הוא הנקרא דפתרא אפשר להחליק ויניח העדים ויכתוב מה שירצה מסכת גיטין פרק ב משנה ה (ה) הכל כשרין לכתוב את הגט כו'. הכל כשרין להביא את הגט כו' - אין ספק שכבר נתבאר ממה שנקדם ששם גט נופל על כל שטר והשטרות כולם נקראין גיטין ותרגום ספר כריתות (שם) גט פיטורין אבל הן קוראין ברוב לגט האשה גט במילה מוחלטת ואין בכאן דבר שיפול בו ספק לפי שעצם הענין יורה לך אי זה הדבר הוא בגט אשה או בזולתו:

ומה שאמר בכאן בגט אשה שהוא כשר שיכתבנו מי שאין לו דעת בתנאי שיהא גדול עומד על גביו ויכתוב הטופס בלבד ויכתוב ג"כ בן דעת תורף הגט והוא שם האיש ושם האשה והזמן והרי את מותרת לכל אדם ולא יכתוב כותי לכתחילה טופס הגט ואפילו גדול עומד על גביו לפי שהוא אדעתא דנפשיה כותב ושמא יכתוב התורף ומתנאי הגט בעינן כתיבה לשמה כמו שיתבאר בזאת המסכת וכמו כן עבד אינו כשר להבאת הגט לפי שאינו בתורת גיטין וקידושין ואינו כשר לעבד גם כן שיכתוב גט לכתחילה ואם כתב עובד כוכבים או עבד טופס הגט אחר שכתב ישראל הכשר תורף הגט הרי זה גט כשר לפי שאמנם אנו חוששין לשמה בתורף בלבד:
מה שאמר סומא לא יביא הגט כשהוא שליח להולכה בחוצה לארץ לפי שהוא אינו יכול לומר בפני נכתב ובפני נחתם. ואחר שזכרנו זה הענין נשלימהו. ודע ששלוחי הגט על שלשה דרכים אחד מהם שיביא הגט ויאמר בפני נכתב ובפני נחתם וזה אמנם יהיה שליח להולכה. והשני שיתן לו הבעל גט כתוב ויאמר לו הולך גט זה לאשתי או ששלחתו האשה שיביא לה גטה ונתן לו הבעל גט כתוב ויאמר לו הוליכהו אצלה הענין כולה אחד וזה הגט ג"כ יתקיים בחותמיו וינתן לה ותתגרש בה אחר שנתקיים כמו שבארנו וזה השליח נקרא גם כן שליח להולכה. והשלישי שתמנה האשה שליח לקבל לה גיטה ותשים ידו כידה לפיכך כשיגיע הגט לידו נתגרשה וזה נקרא שליח קבלה ואינו נמנע מן הסומא אלא הדרך הראשון בלבד

מסכת גיטין פרק ב משנה ו (ו) קבל הקטן והגדיל חרש ונתפקח כו' - אין ספק שאם בשעה שקבל הגט היה רואה ואח"כ נאבד הראות ואפילו שלא חזר שהוא יכול לומר בפני נכתב ובפני נחתם ואמנם אמר וחזר ונתפתח מפני שאמר וחזר ונשתפה שזה הכרחי ולכך אמר כל שתחילתו וסופו בדעת ולא אמר בכשרות וכל פסול לעדות בעבירה מן העבירות של תורה פסול להבאת הגט כשלא נתקיים בחותמיו ואין סומכין אפילו על מאמרו בפני נכתב ובפני נחתם אבל אם נתקיים הוא בחותמיו הרי הוא כשר מסכת גיטין פרק ב משנה ז (ז) אף הנשים שאינן נאמנות לומר מת בעלה כו' - כבר בארנו בפרק חמש עשרה מיבמות (ה"ג) מאיזה טעם אין נאמנות אלו הנשים כשהן אומרות מת בעלה והם נאמנות בגט ובגט חוצה לארץ דוקא שאם בא בעל וערער לא משגחינן ביה לפי שנתבטל הסבה שמא נתכוונו לקלקולה:

וזה שאמר שהאשה עצמה תאמר בפני נכתב ובפני נחתם אינו צריך זה אלא אם נתן לה הגט על תנאי ואמר לה על תנאי שתתגרש בב"ד של פלוני ותאמר בפניהם בפני נכתב ובפני נחתם וזה הב"ד ימנה שליח ויתן לה הגט הרי היא נאמנת בסיפור זה התנאי ובמה שאומרת בפני נכתב ובפני נחתם אבל אם לא היה שם תנאי כל אשה שיוצא גט מתחת ידה בכל מקום הרי זו מגורשת ואפילו שאין מכירין עדי הגט ואין צריך שתאמר בפני נכתב ובפני נחתם

מסכת גיטין פרק ג משנה א (א) כל גט שנכתב שלא לשום אשה פוסל כו' - מה שאמר סופרים מקרין לא שהיו קורין גט כשר אלא היו מלמדין נוסח הגט לתלמידים כדי שיזכרוהו והוא מה שאמרו בסופרים העשויין להתלמד:

ומה שאמר יתר מכאן מבואר היטב לפי שהגט שכתב בתחילה לא נכתב לגירושין כלל ואמנם נכתב להתלמד כמו שזכרנו והשני נכתב לגירושין אבל לא לגרשה מזה האיש והשלישי נכתב לשם גירושין של זה אבל לא לגרש זאת האשה ואמרה תורה וכתב לה לשמה והגט הרביעי לא נעשתה כוונה אחת מהם ועם כל זה כולם פסולים ואין באלו הגיטין כולם אחד פוסל מן הכהונה חוץ מהאחרון והוא מה שאמר כתוב ואיזה שארצה מהן אגרש לפיכך אם נתן זה הגט לאחת מהן נפסלה מן הכהונה אע"פ שהגט פסול

מסכת גיטין פרק ג משנה ב (ב) הכותב טופסי גיטין צריך שיניח מקום כו' - רבי יהודה יגזור טופס אטו תורף רוצה לומר חושש שיכתוב ג"כ כוונת השטר שאמר תנא קמא שיניח מקום עד שיכתוב בו שם הבעלים וכשעשה כן ר"ל שיכתוב תורף השטר ואינו יודע למי הוא עד שיזדמן שמות הנוסח למי שיזדמן הרי זה חספא בעלמא:

ואמרו מפני התקנה אמרו מפני תקנת הסופר הקלו עליו והותר לו כתיבת טופסי הגיטין כדי שלא יבטל וצריך שיניח גם כן מקום הרי את מותרת לכל אדם. והלכה כרבי אליעזר

מסכת גיטין פרק ג משנה ג (ג) המביא גט ואבד הימנו מצאו לאלתר כשר כו'. המביא גט והניחו זקן או חולה כו' - גלוסקמא וחפיסה אמתחות שמשימים בהם השטרות. ופי' לאלתר [ירושלמי על אתר] מיד וזה כדי שלא יעבור אדם שם ואם יש לעדים בו סימן מובהק כגון שיאמרו נקב יש בו בצד אות פלוני וכל כיוצא בו כגון שהן אומרים שהם לא העידו לעולם בגט באלה שמות אלא זה בלבד נותנין אותו לה וכשר ואפילו לזמן מרובה וכל זה כשנאבד ממנו במקום שהשיירות מצוייות שאנו אומרים שמא זה הגט שנמצא גט אחר הוא שנפל לאדם אחד אבל אם נאבד ממנו במקום שאין השיירות מצויות ה"ז כשר ואפילו שנמצא לאחר זמן:

וזאת החטאת הנזכרת בכאן היא חטאת העוף או חטאת אשם שאינה צריכה סמיכה כמו שנבאר במקומו ולפיכך אפשר שתקרב זאת החטאת ובעלים אינם מצויין שם והעיקר אצלנו שחטאת שמתו בעליה תמות כמו שיתבאר בתחילת פרק רביעי ממסכת תמורה וכמו כן מן העיקרים שבידינו אין גט לאחר מיתה אבל אם נתברר מיתתו קודם שיגיע הגט לידה נפסל הגט ותשאר זקוקה ליבם

מסכת גיטין פרק ג משנה ד (ד) שלשה דברים אמר ר"א בן פרטא לפני כו' - ספינה המטרפת בים הוא שסוער עליה הים ורצה לשברה והמלחים אינם יכולים להנהיגה כפי רצונם לגודל הסער אבל העצים והכלים שלהם נשארו:

הספינה שאבדה בים הוא שנשברו הכלים והעצים שלהם ונאבד הכל ונשארה הספינה על פני המים להנהגת המים ולא נשאר עוגין ולא משוטות שיתנהגו בה וזה כולו דבר אמתי

מסכת גיטין פרק ג משנה ה (ה) המביא גט בארץ ישראל וחלה הרי זה משלחו ביד כו' - וכבר נתבאר בפרק ראשון (ה"ג) שהמביא גט בארץ ישראל אין צריך שיאמר בפני נכתב ובפני נחתם ולכך אפשר לו שישלח הגט ביד אחר ואין מותר זה אלא אם כן חלה מסכת גיטין פרק ג משנה ו (ו) המביא גט ממדינת הים וחלה עושה בית דין כו' - וכמו כן יעשה שליח לשליח ואפילו אלף ובתנאי שימנה כל אחד מהם לחבירו בב"ד ובארץ ישראל אינו צריך לב"ד כמו שנקדם זכרו מסכת גיטין פרק ג משנה ז (ז) המלוה מעות את הכהן ואת הלוי כו' - זאת ההפרשה לפי מה שאגיד וזה שהוא יפריש התרומה או מעשר ראשון או מעשר עני ויזכה בו לזה האיש ע"י אחר ואם היה מנהג זה הכהן או הלוי או העני שמקבל מזה הישראל ואינו נותן גם כן לזולתו הנה כל שהוא אצל זה הישראל מהמתנות כאילו הגיעו לזה הכהן או הלוי או העני ואינו צריך זכוי על ידי אחר אלא אם כן יחשבם בדמיהם וינכה ממה שנתן לו עד שיוציא ממה שיש לו עליו לפיכך אם מת צריך ליטול רשות מן היורשין שירשו ממנו הקרקע והגיע עליהם שיעבוד החוב לפי שהם אולי לא ירצו בזה אלא יפרעו מה שעל אביהם מן החוב אחר שיתברר ויקחו מתנותיהם אח"כ ואמנם מעשר ראשון כבר בארנו בפ"ט מיבמות (ה"ד) שהוא מותר לזרים לפיכך כשלקח זה הישראל החלק מן המעשר ראשון או המעשר עני ה"ז יאכלו אבל התרומה שהיא חלק הכהן הנה יש לישראל בה הנאה שהוא יכול ליתן אותו לכהן מקרוביו או ימכרנה לכהנים ויכול לעשות כן לפי שהוא קנאה מן הכהן באלו הדמים שהלווהו מסכת גיטין פרק ג משנה ח (ח) המניח פירות להיות מפריש עליהן כו' - מה שאמר מעת לעת ר"ל מן השעה שביקש אותם ומצאם שנאבדו עשרים וד' שעות למפרע לפיכך כל מה שהפריש באלו הארבע ועשרים שעות הרי היא טבל וצריך שיפריש תרומה ומעשרות פעם שנית לפי שהם בחזקת אבודים וכל מה שהפריש קודם לכן הרי הוא מתוקן לפי שהם בחזקת קיימים בזה הזמן ופסק ההלכה שכל מה שהפריש אינו מתוקן לפי שהוא ספק: ור' יהודה סובר שבודקין היין באלו השלשה זמנים לפי שבהם יפסד בקצת ולכך יבדוק אותו אולי יחמץ ונמצא שהפריש חומץ על יין. והלכה כרבי יהודה מסכת גיטין פרק ד משנה א (א) השולח גט לאשתו והגיע בשליח כו' - זה השליח אמנם הוא שליח הולכה ולכך יבטל עד שיגיע גם לידה שכל זמן שהגיע הגט לידה אינו יכול לבטלו ואפילו נתנו באונס כמו שנבאר ענין האונס בגט ומה שאמר שקדם אצל אשתו לפי שאנו יכולין לומר לצעורה קא מכוון ולכך למדנו שהוא פסול אבל שליח קבלה הרי הוא מבואר שכל זמן שהגיע הגט לידו אין יכול לבטלו לפי שידו כידה ודע אם נתן אדם לאשתו גט על זמן או גט על תנאי והגיע לידה אם אמר לה כשיגמר תנאי פלוני או כשיגיע זמן פלוני הרי את מגורשת מעכשיו אינו יכול לבטלו אחר שהגיע הגט לידה ואם לא אמר מעכשיו יכול לבטלו ואפילו שהוא בידה אחר שנשאר לו בו שום סרך והוא יכול להוסיף על תנאו כמו שנתבאר מסכת גיטין פרק ד משנה ב (ב) בראשונה היה עושה ב"ד במקום אחר כו'. בראשונה היה משנה שמו ושמה שם עירו כו' - תקון העולם שהוא כשמסר עליו מודעא בב"ד או שבטלו אחר שנכתב ואפי' בפני ב' [או] אם שינה שמו או שמה תנשא והיא לא תדע שהגט בטל ונמצאו הבנים ממזרים לפי שהיא נשארה אשת איש לפיכך מי שמבטל גט היו מלקין אותו מלקות מטעם תקנת רבן גמליאל שאמר לא יהיו עושין כן וכמו כן אמרו רב מנגיד מאן דמבטל גיטא ומאן דמסר מודעא אגיטא וזה שאמר שהוא כששינה שמו ושמה וכתב כל שם שיש לו שזה כשר לא יתקיים זה אא"כ היה לו לאדם שתי שמות שנודע בשניהן או כשכתב א' מן השמות ובתנאי שיכתוב המפורסם מהם ואמר וכל שם שיש לי יהיה הגט כשר וכמו כן האשה אבל אם היה שמו על דרך משל יצחק וכתב בגט אני אברהם וכל שם שיש לי הרי הגט בטל ודע זה מסכת גיטין פרק ד משנה ג (ג) אין אלמנה נפרעת מנכסי יתומים כו' - נמנעו בית דין מלהשביע את האלמנה לפי שהם ראו שהיא מקילה בשבועות ותשבע על שקר וכשהיו מגבין אותה כתובה תיקן רבן שמעון בן גמליאל שיהיו מתנין עליה היתומין באיזה מין שירצו מן הנדרים כגון שיאמרו לה אמרי כל פירות שבעולם אסורים עלי אם קבלתי מזאת הכתובה שום דבר תעשה ממונך כולו קרבן אם קבלת שום דבר וכל הדומה לזה וכבר נתבארו הנדרים כולם ודיניהם במסכת נדרים. ופסק ההלכה שאלמנה משביעין אותה היתומים שלא בב"ד או נודרת להם כל מה שירצו בב"ד כמו שהתקין רשב"ג ולהם הבחירה באי זו משני הדרכים שירצו ולפיכך אם נשאת האשה קודם שתשבע אבדה כתובתה לפי שיאמרו היתומים אנו אין רצונינו להשביעה אבל רצונינו להדירה בב"ד ואין תועלת בהיותה נודרת והיא בעולת בעל לפי שהבעל יפר לה כמו שנתבאר בפרק עשירי מנדרים (ה"ה) והוא מה שאמר נשאת אין מדירים אותה לפי שמפר לה בעל לפיכך אם נתגרשה או מת בעלה גובה כתובתה אחר השבועה או הנדר וראיתי תשובה לרבינו האי ז"ל שאמר תשבע ותטול והוא הנכון כדי שיגיעו הזכיות לבעליהן וכמו כן העדים חותמין על הגט ואע"פ שאין תועלת בעדים שהן בגוף הגט ואמנם היא מתגרשת בעדים שהיא מקבלת הגט בפניהם והוא מה שאמרו עדי מסירה כרתי אבל אנו חוששים שמא ימות א' מן העדים שנתן הגט בפניהם ונמצא הגט בידה חספא בעלמא אחר שאין בו עדים לפיכך חותמין בו וכבר בארנו הפרוזבול בפרק עשירי ממסכתא שביעית (מהל' ג' עד הל' ח מסכת גיטין פרק ד משנה ד (ד) עבד שנשבה ופדאוהו אם לשום עבד כו'. עבד שעשאו רבו אפותיקי לאחרים כו' - מה שאמר אמנם הוא לאחר יאוש רבו ראשון לפיכך אם פדאו מי שפדאו לשם עבד ישתעבד בו לפי שרבו הראשון כבר נתייאש ממנו ואם פדאו לשם בן חורין לא ישתעבד בו אפילו רבו ראשון לפי שנתייאש ממנו ואנחנו נבאר יאוש בעלים בפ' אחרון מקמא (ה"א) ובפרק ב' ממציעא (ה"ה):

רשב"ג אומר ישתעבד בו השני באי זה ענין שיהיה ואפי' פדאוהו לשם בן חורין כדי שלא יהא כל עבד מפיל עצמו בגייסות ומפקיע עצמו מיד רבו. ואפותיקי מלה מורכבת פה תקנה ר"ל שאמר לבעל חובו אתה לא תגבה ממונך לעולם אלא מזה ואין לך שום דבר בכל מה שברשותי אלא בזה לפיכך כשמת (הוא) [העבד] או נאבד אבד ממונו ואם שחררו חייב הדין ודרך המשפט שיאבד הממון ולא יהיה חייב העבד שום דבר לפי שהעיקר בידינו חמץ הקדש ושחרור מפקיעין מידי שיעבוד אבל מפני תקון העולם שמא ימצאנו בעל חובו ויאמר לו עבדי אתה כופים את רבו שני שיש לו החוב שישחרר אותו כמו ששחרר אותו הראשון וכותב שטר עליו בשויו לא במה שיש לו עליו מן החוב ואם היה החוב יותר מדמיו זה ענין מה שאמר כותב שטר על דמיו רשבג"א שהמשחרר הוא שיכתוב החוב עליו לפי שהוא הזיק שיעבודו של חבירו ויהיה פי' דבריו אין כותבין שטר אלא על המשחרר לפי שהוא גורם לאבוד הממון ואחר שהעיקר אצלינו דיינינן דיני דגרמי יהיה בזה המאמר האחרון הלכה כרשב"ג

מסכת גיטין פרק ד משנה ה (ה) מי שחציו עבד וחציו בן חורין עובד את רבו כו' - אם היה עבד של שני שותפין ושחררו אחד מהם חזר חציו עבד וחציו בן חורין וכמו כן היו לו אלף בעלים ושחררו אחד מהם כופין את השאר וכמו כן אפילו היה לו אדון אחד וקבל ממנו קצת דמיו ושחרר קצתו באלו הדמים שקבל חזר ג"כ חציו עבד וחציו בן חורין אבל אם שחררו רבו חציו בשטר ה"ז אינו כלום לפי שהעיקר אצלנו המשחרר חצי עבדו לא קנה וזהו בשטר ובתחילת קידושין אבאר איך תתקיים השחרור בשטר ואיך תתקיים בכסף מסכת גיטין פרק ד משנה ו (ו) המוכר עבדו לעובד כוכבים או לחוצה לארץ כו'. אין פודין השבויין יתר על כדי דמיהן כו'. ואין לוקחין ספרים תפילין ומזוזות כו' - אם היו פודין אותם יותר מכדי דמיהם ישתדלו העובדי כוכבים שישבו אותם ואם היינו מבריחים אותם מאדוניהם ג"כ הנשארים הם יאסרו אותם בכבלי ברזל ויוסיפו להם בענויים ואם היה שבוי אחד לדעת רבן שמעון בן גמליאל הנזכר מותר לנו להבריחו לפי שאין עמו שבוי שני שנפחד עליו מן הענוי ושיאסר בברזל ולדעת חכמים שאומרים מפני תיקון העולם אינו מותר כדי שלא יאסרו שבויים אחרים והלכה כחכמים מסכת גיטין פרק ד משנה ז (ז) המוציא את אשתו משום שם רע לא יחזיר כו' - מי שגירש את אשתו מטעם חשדא שחושד אותה בדבר עבירה או מטעם שהיא נודרת הרבה אינו מותר שיחזירנה אלא נאמר לו מיד שרוצה לגרשה מפני אחד מאלו הטעמים הוי יודע שאתה מזה הטעם מגרש אותה ותדע שלא תחזירנה לעולם ולא תהיה מותרת לך לעולם אחר אלו הגירושין עד שיסור כוונתו ממנה ויגרשנה גירושין גמורין לפי שאנו חוששין שמא ישאר לו בה שום תוחלת שמא תינשא לאחר ולא יראה לו זה הטעם שנתגרשה עליו ויאמר בעל הראשון אילו הייתי יודע שהענין היה כן והיא לא תתנהג בכך לא הייתי מגרשה ונמצא הגט בטל ובניה ממזרים ולפיכך אומרים לו הוי יודע שהמוציא את אשתו משום נדר או משום שם רע אינו מחזירה לעולם:

ורבי יהודה אומר אמנם זה הדין כשנדרה נדר שידעו בו רבים לא פחות מעשרה וכשנתפרסם אצל עשרה או יותר שהיא פרוצה בנדרים אז לא יחזיר ורבי מאיר אומר אם היה הנדר שנדרה היא עצמה צריכה חקירת חכם לא יחזיר לפי שנחוש שמא יגרשנה ותינשא לאחר ואח"כ ישאל הבעל הראשון לחכם ויאמר לו זה הנדר יש לו היתר ויאמר אילו ידעתי שיש התרה לא הייתי מגרשה אלא הייתי מביאה לב"ד ויתירו לה לפי שרבי מאיר סובר אין אדם מקפיד על ביזוי אשתו בב"ד ונמצא הגט בטל לפיכך מודיעין לו שלא יחזיר ורבי אליעזר אומר אין אדם רוצה שתתבזה אשתו בב"ד והדעת היה נותן שהוא יחזיר אם היה צריך חקירת חכם לפי שאנו אומרים שמא יאמר אם הייתי יודע שיש לנדר היתר אצל ב"ד (כלום) הייתי מביאה לב"ד ויתירו לה לפי שהוא סובר אין אדם רוצה שתתבזה אשתו בב"ד ואין אסור עליו שיחזיר כשנדרה נדר ושצריך חקירת חכם אלא מפני נדר שאין צריך חקירת חכם שאפשר לו לומר אחר שנשאת לאחר ולא נשמע עליה שהיא פרוצה בנדרים אילו ידעתי שהוא כן לא הייתי מגרשה לפי שאני הייתי מפר הנדר שנדרה בעודה אצלי לפי שאינו צריך חקירת חכם והלכה כתנא קמא שאמר לא יחזיר על איזה צד שיהיה הנדר מפני תיקון העולם ר"ל לא יבטל הגט למפרע כמו שבארנו:
ואח"כ כלל במשנה מאמר אחר וכאילו אמר בד"א כשנדרה היא אבל נדר הוא יחזיר כלומר אם נדר שעל כל פנים יגרש את אשתו ולא תהיה בינו ובינה נישואין לעולם וגרשה מטעם הנדר אם רצה להתיר הנדר ויחזירנה ה"ז מותר ועל זה הדין הביא ראיה ר' יוסי מעשה בצידון:
ומה שאמר על זה המאמר האחרון מפני תיקון העולם ר"ל אין במניעת החזרה תיקון העולם ולפיכך יחזיר והוא ענין מה שאמרו אין בזה מפני תיקון העולם. והלכה כרבי יוסי

מסכת גיטין פרק ד משנה ח (ח) המוציא את אשתו משום אילונית כו' - כבר בארנו בסוף פי"א מכתובות שהאילונית אין לה כתובה לפיכך כשהוציאה משום אילונית תצא בלא כתובה ואם היה לה ולד ה"ז איגלאי מילתא למפרע שהיא אינה אילונית ואם תחזור על בעלה הראשון לתבוע כתובתה אומרים לה שתיקותיך יפה ליך מדבוריך לפי שהוא יאמר אילו ידעתי שהיא תלד לא הייתי מגרשה ונמצא הגט בטל ובניה ממזרים ומה שאמר בכאן וחכ"א יחזיר כבר בארו בגמרא ואמרו מאן חכמים ר"מ שמצריך תנאי כפול כמו שיתבאר אח"כ לפיכך כ"ז שלא יאמר לה הריני מגרשיך מפני שאת אילונית ואילו לא היית אילונית לא הייתי מגרשיך לא חיישינן לקלקולה. והלכה כרבי יהודה מסכת גיטין פרק ד משנה ט (ט) המוכר את עצמו ואת בניו לעובדי כוכבים כו'. המוכר שדהו לעובד כוכבים וחזר ולקח ממנו כו' - ובתנאי שימכור את עצמו ג' פעמים ואז לא יפדה בפעם שלישית אא"כ חוששין עליו שמא יהרג וכבר בארנו במקומות מסדר זרעים שהעיקר אצלינו אין קנין לעובדי כוכבים בארץ להפקיע מן המעשרות לפיכך לקח מן העובד כוכבים יביא מן התורה וכשראו חכמים שהיו מתייקרין בלקיחתם מן העובדי כוכבים התקינו שהלוקח מן העובדי כוכבים [לא] יביא בכורים כדי שיתבאר לו שירדה מקדושתה ולא יתאוו לקנות מהם וכשראו ג"כ שזה גורם שתשאר בידי עובדי כוכבים ותשתקע בידם התקינו שהלוקח מהם יביא כדי שידע שאין קנין לעובדי כוכבים בא"י קנין גמור ולכך ישתדל בפדיית זה הקרקע מידו לפי שהוא עומד בקדושתה ובמתנות ידועות מסכת גיטין פרק ה משנה א (א) הניזקין שמין להן בעידית ובעל חוב כו' - עידית מעולה שבקרקעות והמיטב שבהם וזיבורית הפחות והרע שבהם ורחמנא אמר (שמות כב) מיטב שדהו ומיטב כרמו ישלם ונפל המחלוקת בזאת הכוונה למי הוא חוזר אם על הניזק או על המזיק ואפילו למ"ד מיטב שדהו של ניזק מפני תקון העולם יקח הניזק שיעור נזקו במעולה מה שנמצא אצל המזיק כדי שלא תתרבה הנזק והתגבורת בין דיני אדם ודין בעל חוב מן התורה שיגבה מן הזיבורית לפי שנאמר (דברים כב) בחוץ תעמוד והאיש אשר אתה נושה בו ואין אדם מוציא מביתו לרצונו אלא הפחות ממה שנמצא אצלו ופחות שבתועלת אבל אמרנו בבינונית כדי שלא תנעול דלת בפני לווין והעמדנו באשה בזיבורית על עיקר של בעל חוב לפי שאין לנו לומר שמא אם אומרים לה שתגבה כתובתה מן הזיבורית לא תינשא לפי שהיא חפצה בנישואין יותר מהאיש הנושא אותה ואין שם נעילת דלת. ואין הלכה כר"מ מסכת גיטין פרק ה משנה ב (ב) אין נפרעין מנכסים משועבדים כו' - דמיון כגון שהזיק ראובן לשמעון ונתחייב ואח"כ מכר ראובן עידית שלו ונשאר לו זיבורית יקח שמעון שיעור הנזק מן הזיבורית המצויה אצלו ואינו יכול לומר זכיתי בעידית וכבר מכרת אותה אחר שהיה לי בה זכות לכך אוציאנה מיד הלוקח לפי שאין עושים כן אלא כשלא נמצאו אצל ראובן כלום שיכול לגבות ממנו מסכת גיטין פרק ה משנה ג (ג) אין מוציאין לאכילת פירות ולשבח קרקעות כו' - כשגזל ראובן קרקע משמעון והיתה מלאה פירות ואכל ראובן הפירות והפסיד הקרקע כגון שחפרה (והפילה) [והפסידה] כשיבא שמעון לגבות מראובן הפירות שאכל ומה שהפסיד הקרקע הרי הוא גובה מה שהפסיד הקרקע מנכסי ראובן ואפילו ממשעבדי וגובה את הפירות מנכסים בני חורין וזהו ענין שאמר ולא לאכילת פירות:

וכמו כן אם הלוה ראובן לשמעון מאה דינרין ואחר שנתחייב שמעון בזה החוב לראובן מכרה שמעון ללוי חמשים דינרין על דרך משל עד שהשביחה וחזרה ששוה מאה דינרין מצד השבח אח"כ בא ראובן וטרף מלוי זה הקרקע בשביל המאה דינרין שיש לו אצל שמעון חמשה ושבעים דינרין לפי שהדין אצלנו בעל חוב גובה חצי שבח וחזר לוי על אותן חמשה ושבעים דינרין ותובע אותן לפי מה שהוציא ממנו חמשה ושבעים דינרין הדין שיגבה חמשים דינרים משמעון ואפילו ממשעבדי והן החמשים שלקח בהן עיקר הקרקע לפי שאם לא ימצא שום דבר אצל שמעון היו מוציאים מיד הלוקח שלקח משמעון אחרי שלקחו ר"ל אחר שלקח לוי וכמו כן הדין אצלנו שיגבה החמשה ועשרים ג"כ אבל מנכסים בני חורין ואם לא נמצא אצלו כלום ישאר על שמעון כשאר החובות כולם וזהו ענין לשבח הקרקעות ואמרו למזון האשה והבנות מבואר וכבר נתבאר בכתובות וזה כולן מפני תיקון העולם שאין מוציאין מיד הלוקח אלא בדבר מפורסם חזק בחיוב וכמו כן אם אמר בעל המציאה שנאבד ממנו יותר מזה לא ישבע מי שמצאה שלא מצא אלא זה לפי שאם היו דנין בכך כל מי שימצא מציאה יניחנה ולא יאספנה ולא יחזירנה לחבירו או יקחנה לעצמו

מסכת גיטין פרק ה משנה ד (ד) יתומים שסמכו אצל בעל הבית כו'. המטמא והמדמע והמנסך בשוגג פטור כו' - אבא שאול אומר שבני אדם כולם משתדלין שימנו אותם ב"ד כדי שיתפרסם נאמנותם אצל בני אדם ואילו אתה מחייב אותם שבועה לא יהיו נמנעין מפני כך אבל האפוטרופוס שמינהו אבי יתומים אם אתה מחייב אותו שבועה ר"ל שמשביעין אותו היתומים בטענת שמא לעולם אין מקבלים אפוטרופסות ויפסידו היתומים ולכך בטלו ממנו השבועה מפני תיקון העולם:

ומה שאמר המנסך אפשר זה על א' מב' דרכים. אחד מהם שיערב יין נסך ביין של חבירו שהכל אסור כמו שיתבאר במס' ע"ז בפרק האחרון (ה"ח) והדרך השני שינסכהו לעבודת כוכבים וידע שהיין אסור בזה הניסוך כשיהיה מזיק בנזק ולא ידע שהוא חייב סקילה כשמנסך אותו לעבודת כוכבים לפי שאם היה יודע גם כן שהוא חייב סקילה לא היה חייב תשלומים לפי שעיקר אצלנו אין אדם מת ומשלם כמו שביארנו בפ"ג מכתובות (ה"א):
וכהנים שפגלו במקדש הוא שיפסיד הכהן הכוונה בשעה שמתעסק בשחיטת הקרבן או זריקת דמו או הדומה להם ויחשב בו שיאכל ממנו או שיקרב אותו חוץ לזמנו וזה הזבח נפסד על הבעלים ויתבארו אלו הענינים בפרק ב' ממס' זבחים (ה"ג) והדין היה מחייב שיהיו אלו כולם פטורים בין בשוגג בין במזיד לפי שהיזק שאינו ניכר לאו שמיה היזק ואמנם אמרנו מזיד חייב כדי שלא יהא כל אחד הולך ומטמא טהרותיו של חבירו. והלכה כאבא שאול ומן המבואר באמרו בכאן חייבין רוצה לומר חייבין בתשלום מה שפגלו

מסכת גיטין פרק ה משנה ה (ה) העיד רבי יוחנן בן גודגדא על החרשת כו' - מריש קורה. ועל זה הדין תעשה היקש בכל דבר גזול כשעשה בו הגזלן מעשה שאי אפשר להסירו אלא בהפסד מרובה הרי הוא נותן דמי זה הדבר שגזל בלבד ואמנם נעשה זה מפני תקנת השבים כדי שלא תקשה דרך התשובה על בעל העבירה. ואלו העדיות כולם הלכה מסכת גיטין פרק ה משנה ו (ו) לא היה סיקריקון ביהודה בהרוגי מלחמה כו' - סיקריקון אלם. ואנס לוקח שדות מיד בעליהן בלא דמים כדי שלא יהרגם ונתחדש זה החידוש משעת הרוגי המלחמה והיה זה הזמן ידוע אצלם באותה שעה. ובעל הבית הוא בעל הקרקע הראשון כשגזלה ממנו הסיקריקון וכבר ביארנו בסוף פרק עשירי מכתובות שקנין האשה והודאתה במה שמכר בעלה אינו מועיל לפי שהיא יכולה לומר נחת רוח עשיתי לבעלי ויכולה להוציא מיד הלוקח כשתגבה הכתובה:

ומה שאמר נותן לבעלים רביע כגון שלקח מהסיקריקון שדה בשלשים דינרין הוא נותן לבעל הבית עשרה דינרין לפי שאנו אומדים דמי הקרקע ארבעים דינרין ויותר והרוב שהסיקריקון עושה ממנה זול אע"פ שהיתה אצלו בלא דמים הוא זה השיעור והוא ענין מה שאמרו רביע בקרקע שהוא שליש במעות ואין ספק במה שאמר רבי שהיה המעשה כשהיה שם סיקריקון

מסכת גיטין פרק ה משנה ז (ז) חרש רומז ונרמז ובן בתירא אומר כו' - רמיזה ר"ל אי זה שירמוז. ובן בתירא אומר שמקחו וממכרו במטלטלין אינו כלום עד שיקבל הדבר ויהיה ברשותו ויתן ג"כ למי שהוא מוכר ולא תספיק לו הרמיזה בלבד: והפעוטות הנערים קטנים מבן שש ובן שבע אם היה להם חריפות או מבן שמנה ובן תשעה ובן עשרה לפי שיעור חריפתם וזה העיון תלוי בדיין. ואין הלכה כבן בתירא מסכת גיטין פרק ה משנה ח (ח) ואלו דברים אמרו מפני דרכי שלום כו' - דע שזה הדבר המפורסם בכל המקומות שיהיה הכהן קורא בבהכ"נ ראשון בין שיהיה ת"ח או ע"ה הנה הוא דבר שאין לו שורש בתורה כלל ולא נזכר זה בש"ס ולא היא זאת הכוונה הנרמזת אליה בזאת ההלכה ואני נפלא הפלא ופלא מערי הגלות שנוהגים בזה המנהג אחר היותם בריאים מחולאי המנהגות ומדעות האחרונים ודרכיהם ואין אצלם אלא ענינים נאותים ללשון הש"ס ואיני יודע מאיזה מקום בא להם זה ההפסד. ואמנם צורת הענין לפי מה שבא לנו בקבלה כמו שאגיד וזה שהכהן קודם ללוי ולישראל לפי שנאמר (ויקרא כא) וקדשתו כי את לחם אלקיך וגו' ובא בקבלה בכל דבר שבקדושה לפתוח ראשון ולברך ראשון וליטול מנה יפה ראשון וזה כולו בשאין שם חכם גדול ממנו כגון שיהיה שם כהן ולוים וישראלים ויהיו כולם במדריגה אחת בחכמה ולא יהיו קצתם יותר חכמים מקצתם אז תחזור הקדמת היחס כהן קודם ואחריו לוי ואחריו ישראל ויתבאר לך זה הלשון בפ' אחרון מהוריות (ה"ח) באמרו בזמן שכולם שווים אבל אם היה ממזר תלמיד חכם וכהן גדול עם הארץ ממזר ת"ח קודם בכל ענין ומבואר בש"ס (מגילה כב.) שאחד מן החכמים קרא ראשון בשבת בספר תורה ורב אמי ורב אסי גדולים מכהני ארץ ישראל היו מצוין שם ולפי שהיה יותר חכם מהם וכך אמרו רב קרא בכהני ר"ל קרא ראשון כמו הכהן ולפי שהיה יותר חכם מן הכהנים המצויים שם וזה אין מחלוקת בו ומן העיקרים ג"כ כשהכהן כשהוא ראוי שיקרא ראשון אם התיר לישראל שהוא כמותו או פחות ממנו שיעלה ויקרא הרשות בידו אבל אסרו חכמים זה מפני דרכי שלום לפי שיתחדש מזה המחלוקת שמא יאמר ישראל אחר מפני מה התיר לזה שיעלה ראשון ולא התיר לי אחר שהדבר תלוי בו לכך אנו אומרים שיקרא הוא עצמו לא שיתיר לזולתו ולזאת הכוונה רמז בזאת ההלכה באמרו כהן קורא ראשון וכן ביאר הגמרא:

ואם היה המנהג שהיה מניחים העירוב בבית מבתי החצר אמר שלא ישנה לעולם אלא בזה הבית שהיו נותנין בו בתחילה להניח אותו לפי שיש להם בזה הנאה שהבית שמניחין בו העירוב אינו צריך ליתן את הפת כמו שנתבאר שם:
ומה שאמר גזל גמור ר"ל גזל מדרבנן גמור וההפרש שיש באמרו גזל מפני דרכי שלום ובאמרו גזל גמור הוא שהגזל גמור יוצא בדיינין ויוסיף חומש ואע"פ שהוא מדרבנן לפי סברתו וגזל מדרכי שלום אין בו שום דבר מכל זה ואין הלכה כרבי יוסי

מסכת גיטין פרק ה משנה ט (ט) משאלת אשה לחבירתה החשודה כו' - כבר נקדם לנו פירוש זאת ההלכה אות באות בסוף פ' חמישי משביעית אבל אני אזכיר ג"כ פירושה בכאן מותר לה לתת מה שנזכר לחבירתה החשודה על השביעית לפי שהם כלים שאינן מיוחדין לעבירה שאנו יכולין לומר אפשר שתשאלה הנפה לתקן בו או להכין בו הדבר הראוי להרקדה והרחים לטחון בהם הסממנין והתנור להלבין בו המטווה לפיכך אם פירשה ואמרה לה תני לי הנפה להניף בו הקמח או תנור לאפות בו פת אינה משאלת לה ומה שאמר אשת חבר משאלת לאשת עם הארץ וכו' אין בזה הענין שום דבר משביעית אמנם הוא מותר לעולם לפי שהעיקר אצלנו רוב עמי הארץ מעשרין הן לפיכך בוררת וטוחנת ומרקדת עמה ומה שאמר משתטיל מים לעיסה לא תגע אצלה הוא דבר מענין הטומאה וטהרה וזה שעם הארץ אשתו ובניו בחזקת טומאה כמו שיתבאר במקומו במסכת טהרות והעיקר אצלנו גם כן שהאוכלין אינן מקבלים טומאה אלא אחר הכשר באחד משבעה משקין כמו שנתבאר במסכת מכשירין (פ"ו ה"ד) ולאלו העיקרים כולם מחוייבות להפריש ממנו משתטיל מים על הקמח שאז יקבל טומאה ויהיה עובר עבירה שמטמא התרומה ואפי' על העיקר האחרון שהוא מותר לגרום טומאה לחולין שבא"י לפי שבזאת העיסה חיוב תרומה והיא הקדש ודע זה: עוד אמר שכל מה שזכרנו מהיתר השאילה ואפילו על דרך הספק ומיעוט הסיוע אמנם הוא מפני דרכי שלום:

ומחזיקין ידי עובדי כוכבים בשביעית בדבור בלבד כגון שיראה אותו עובד אדמה שיכול לומר לו יהא אלקים בעזרך או יצליח מעשיך וכל כיוצא בזה. שואלים בשלומן של עובדי כוכבים ואפילו ביום חגם

מסכת גיטין פרק ו משנה א (א) האומר התקבל גט זה לאשתי כו' - כבר נקדם לנו בפ"ב (ה"ה) ששליח קבלה כשהגיע הגט לידו הרי הוא כאילו הגיע לידה לפי שהוא מורשה והלכה כרשב"ג שאמר טול לי לשון קבלה הוא מסכת גיטין פרק ו משנה ב (ב) האשה שאמרה התקבל לי גיטי כו'. נערה המאורסה היא ואביה מקבלין כו' - וקרע אינו מתנאים שיקרע על כל פנים ואמנם ר"ל שאם קרעו שיעידו על כך. ונערה המאורסה כבר ביארנו משפטיה בפ' עשירי מנדרים:

ומה שאמר היא ואביה רוצה לומר או היא או אביה:

ומי שהיא יכולה לשמור גיטה הרי היא ג"כ תקבל גיטה אחר מיתת אביה והיותה יכולה לשמור גיטה היא שתהיה מבחנת בין גיטה לדבר אחר. ואין הלכה כר' יהודה מסכת גיטין פרק ו משנה ג (ג) קטנה שאמרה התקבל לי גיטי אינו גט כו' - אין הלכה כר' אליעזר מטעם שהיא לא עשתה אותו שליח אלא לקבל לה גיטה במקום פלוני וכל זמן שעבר נתבטל השליחות וכבר נתבאר לך הכוונה שאם היה דעת הבעל להתנות שיתן לה הגט במקום פלוני ולא קיים התנאי בטל הגט ואם אמר הרי היא במקום פלוני אמנם רצה להודיעו באיזה מקום היא בלבד ולא לייחד מקום לתת באותו מקום ולא במקום אחר לפיכך בכל מקום שנתנו לה כשר מסכת גיטין פרק ו משנה ד (ד) הבא לי גיטי אוכלת בתרומה כו' - ואין הלכה כרבי אליעזר מסכת גיטין פרק ו משנה ה (ה) האומר כתבו גט ותנו לאשתי גרשוה כו'. בראשונה היו אומרים היוצא בקולר כו' - היוצא בקולר מי שיוצא מבית הסוהר לידון מאת המלך:

ומפרש המפרש בים. ויוצא בשיירא היוצא בדרך ללכת במדבר עם השיירא ודי לאלו באמרם כתבו בלבד ואע"פ שלא אמרו ותנו לפי שהענין מחייב שהוא גם כן רצה שיתנו לה גט ושיגרשנה משרותו. והלכה כרבי שמעון שזורי

מסכת גיטין פרק ו משנה ז (ז) אמר לשנים תנו גט לאשתי או לשלשה כו' - אינו מן הנמנע שבית דין הגדול לא יהיו בקיאין בכתיבה לפי שהתנאי בב"ד שיהיו חכמים לא שיהיו סופרים ואמרו אחד כותב וכולן חותמין לפי שהתנה בזה והצריך למגרש שיאמר כמו שסדרו שהוא כשאמר לרבים כתבו יבאר ויאמר כל אחד מכם פני עצמו ואם אמר לרבים חתמו יבאר ויאמר כל שנים מכם איזה שנים מכם שיהיו ואם אמר לרבים הוליכו גט לאשתי יבאר ויאמר אחד מכם איזה שיהיה והוא ענין מה שאמרו כתבו כל חד מנכון חתומו כל תרי מנכון אובילו כל חד מנכון וכל זמן שלא יבאר כולם חותמין כמו שזכר אמנם שנים משום עדים והשאר משום תנאי ולכך אין אנו קפדין בשאר היותן פסולין או קרובין או שנתאחר עדותן זמן מרובה לפי שהם תנאי לעדים ומזה הטעם אנו אומרים שעדי הגט אין חותמין אלא זה בפני זה שאנו חוששין שיאמר כולכם ויעידו מקצתם ותחשוב האשה שהוא גט כשר אחר שיש בו שני עדים ומתנאיו שיעידו כולם כמו שזכר. והלכה כרבי יוסי מסכת גיטין פרק ז משנה א (א) מי שאחזו קורדייקוס ואמר כתבו גט כו' - קורדייקוס. חולי מתחדש ממלוי חדרי המוח ומתבלבל הדעת מפני כך והוא מין ממיני חולי הנופל:

ואמרו אין דבריו האחרונים כלום ר"ל שאין אנו צריכין לשאול אותו פעם שניה אחר שיצא מחוליו אם יעמוד על דבריו או לא ואמנם לא יכתוב הגט עד שיקל מעליו חליו זה:

והרכין בראשו ר"ל שירמוז בראשו רמיזה תורה תשובה נכונה לשאלה ויפלוג בה בכל צדדי הנסיון בכל מה שאפשר מסכת גיטין פרק ז משנה ב (ב) אמרו לו נכתוב גט לאשתך ואמר להן כתובו כו' - אמרו לו אינו ר"ל למי שאחזו קודייקוס אלא לאיזה אדם שיזדמן וכמו כן אילו אמרו לו נכתוב גט ואמר להם תנו לה הגט בטל עד שיאמר הוא בעצמו כתבו וחתמו ותנו לה מסכת גיטין פרק ז משנה ג (ג) זה גיטיך אם מתי זה גיטיך אם מתי מחולי זה כו' - שיעור זאת המשנה לפי מה שאגיד בריא שאמר לאשתו זה גיטיך אם מתי או חולה שאמר זה גיטיך אם מתי מחולי זה לא אמר כלום לפי שהעיקר אצלנו אין גט לאחר מיתה ומה שאמר אם מתי משמעותו לאחר מיתה אלא אם ביאר ואמר מעכשיו או מהיום אבל אם אמר מהיום ולאחר מיתה הוא ספק אם על מה שאמר מהיום היה דעתו והוא גט כשר וכשאמר לאחר מיתה הוי תנאה או חזר בו ועל מה שאמר לאחר מיתה היה דעתו והוי גט בטל [כמו שאמרנו] שאין גט לאחר מיתה לפיכך חולצת ולא מתייבמת לפי מה שנתבאר בפ' שלישי מיבמות (ה"י) וכולן שהיו להן קידושין או גירושין בספק חולצות ולא מתייבמות מסכת גיטין פרק ז משנה ד (ד) זה גיטיך מהיום אם מתי מחולי זה ועמד כו'. לא תתייחד עמו אלא בפני עדים כו' - ממה שראוי שתדע שכל הנותן גט על תנאי או גט על זמן אינו מותר לו להתייחד עמה כל אותו הזמן אלא שיהיה פרוש ממנה משעת כתיבת הגט וכל זמן שהעידו שני עדים שנתייחד עמה הגט בטל ודיני מגורשת ושאינה מגורשת רבים מהם שהוא חייב במזונותיה ואינו מפר נדריה ואינו מטמא לה כמו המגורשת. ופסק ההלכה בזאת שהיא מגורשת לכל דבר ובלבד שימות לפיכך מי שבא עליה באלו הימים בעילתו תלויה אם מת הבעל יפטר ואם עמד ובטל הגט הנה בעל אשת איש ואם בא עליה בשגגה יביא חטאת מסכת גיטין פרק ז משנה ה (ה) הרי זה גיטיך על מנת שתתני לי מאתים זוז כו' - ותתן ר"ל שנתגרשה מעכשיו אבל מחוייבת שתתן מה שהתנה עליה לפיכך אם נקרע הגט או נאבד קודם שנתקיים תנאה ואח"כ קיימתו אינה צריכה גט אחר:

מה שאמר מכאן עד ל' יום אינו ר"ל שהיא תתן לו כשישלמו ל' יום על כל פנים אמנם הכוונה שתשלים בזה הזמן ואין עושין היקש על זה הדין כשאמר לה ה"ז גיטך ע"מ שתתני לי בגד פלוני או חפץ פלוני שנאמר תתן דמיו או אחר במקומו ששוה יותר ממנו אלא היא מחוייבת לתת אותו הדבר בעצמו ורשב"ג חולק על זה הדין כמו שזכר. ואין הלכה כמותו

מסכת גיטין פרק ז משנה ו (ו) הרי זה גיטיך על מנת שתשמשי את אבא כו' - אמרו כמה היא מניקתו שתי שנים אינו ר"ל שהוא מחייב אותה בזה התנאי שתניקהו ב' שנים לפי שהוא ע"מ שתניקהו סתם אמר לה והעיקר אצלנו כל סתם כמפרש יום אחד דמי לפיכך אינה חייבת שתניקהו אלא יום אחד בלבד וכמו כן לא תשמש אביו אלא יום אחד אמנם זה היום שתניקהו יהיה בזמן היניקה וכאילו שאל כמה זמן היניקה שתניק בו זה היום שהיא מתחייבת והשמיענו מחלוקת רבי יהודה ורבנן זה זמן היניקה שהוא מכריח את האשה להניק את בנה ואפילו היתה מגורשת והם ב' שנים אלא א"כ לא היה הולד מכירה כמו שבארנו בפרק שנים עשר מכתובות (ה"א) ואינו מותר אצלנו נשואי המעוברת והמניקה בכל אלו השתי שנים ואפי' שנתנה בנה להניק ומי שנשא מעוברת או מניקה יוציאה בגט ואפילו היה כהן ואם מת הולד תינשא ולא נחוש שמא תהרגנו לפי שזה רחוק מן האפשרות אלא א"כ היתה האם יורשת כגון שתהיה בת דודו שאז נחוש ממנה שמא תהרגנו בשביל הירושה ולא מניחין שתניקהו אלא בעדים ולשון התלמוד (כתובות קב:) מי שמת והניח בן קטן אין מניחין אותו אצל מי שראוי ליורשו מעשה שהיה והרגוהו. ואין הלכה כר' יהודה ולא כרבן שמעון בן גמליאל מסכת גיטין פרק ז משנה ז (ז) הרי זה גיטיך אם לא באתי מכאן עד שלשים יום כו' - אנטיפטרס מקום בארץ יהודה:

וכפר עותנאי מקום בארץ הגליל:
ועכו שכונה לארץ ישראל על המצר. וזאת המשנה בנויה על שני תנאין וזה כשהוא אומר לה [אם הגעתי לגליל הרי הוא גט] אם לא הגעתי לגליל אלא נשתהתי ביהודה ל' יום הרי הוא גט ואם לאו אינו גט לפיכך כשהגיע לאנטיפטרס וחזר בתוך ל' יום אינו גט לפי שאנטיפטרס מארץ יהודה הוא ולא שהה ל' יום וכמו כן הדין באמרו גליל ומדינת הים ומה שאמר היה הולך ובא ר"ל בזה שהוא גט כשר ואינו גט ישן ולא תתגרש בשום פנים אלא עד שלא יהיה מצוי במדינה ל' יום רצופים

מסכת גיטין פרק ז משנה ח (ח) הרי זה גיטיך אם לא באתי מכאן ועד י"ב חדש כו' - אבל אינה מותרת לאחרים אלא בחליצה עד שישלמו שנים עשר חדש מסכת גיטין פרק ח משנה א (א) הזורק גט לאשתו והיא בתוך ביתה כו' - קלתה. כלי מקבצות בו הנשים מה שטוות ואין הבעל מקפיד לא על מקום חיקה ולא על מקום קלתה ולכך מקנה לה ואע"פ שהיא ברשות הבעל. ומה שאמר לתוך ביתה או לתוך חצירה מגורשת ע"מ שתהיה עומדת בצד ביתה או בצד חצירה מסכת גיטין פרק ח משנה ב (ב) אמר לה כנסי שטר חוב זה או שמצאתו כו'. היתה עומדת בר"ה וזרקו לה קרוב לה כו' - מה שאמר מצאתו מאחוריו אינו גט עד שיאמר הרי זה גיטיך בתנאי שירמוז לה שתקבלנו והוא בידו או קשור על גבו לא שיהיה על גבי קרקע אמנם אחר שהגיע לידה אינו מועיל שום דבר שיאמר ודע שלעולם היא צריכה חליצה מדרבנן עד שיגיע גט לידה או לרשותה מסכת גיטין פרק ח משנה ג (ג) וכן לענין קידושין וכן לענין החוב כו'. היתה עומדת על ראש הגג וזרקו לה וכו' - ועל מנת שיאמר לו זרוק לי חובי בתורת גיטין לפיכך אם הגיע הממון קרוב מן המלוה נפטר הלוה שכבר הגיע לו הממון כמו הגט והוא כבר נתפייס ממנו בקבלת הממון בזה הענין אבל אם אמר לו זרוק לי חובי ותפטר ולא אמר בתורת גיטין וזרקו לו ונאבד או נשרף קודם שיגיע ליד המלוה הרי זה (אינו) פטור:

ומה שאמר כיון שהגיע לאויר הגג רוצה לומר לפחות מג' לגג לפי שפחות מג' כלבוד דמי וכאילו בא על פני המקום שהיא עומדת בו. ומה שאמר כיון שיצא מרשות הגג רוצה לומר ממחיצת הגג ונכנס במחיצות המקום שהיא עומדת בו:

ומה שאמר נשרף בתנאי שלא קדם האש בזה המקום קודם שיצא הגט מידו אבל אם היה האש והשליכו על האש הרי זה אינו גט מסכת גיטין פרק ח משנה ד (ד) ב"ש אומרים פוטר אדם אשתו בגט ישן כו מסכת גיטין פרק ח משנה ה (ה) כתב לשם מלכות שאינה הוגנת כו' - בית הלל סברי חיישינן שמא יאמרו גיטה קודם לבנה וב"ש אין חוששין לכך:

וגט ישן הוא שיכתבו לה הגט ואחר כך החזירה ונשאר הגט אצלו אחר זמן כתיבת הגט ואחר שהחזירה גרשה פעם שניה ונתן לה זה הגט בעצמו:
וענין מלכות שאינה הוגנת שלא יהיה לזה המלך דין בזה המקום שכתב בו הגט ומשום שלום מלכות תקנו הזמנים בגיטין כולם למלך מזאת הממלכה ולכך פסל כשכתב הזמן למדי וארם [מדי] שכבר נתבטלה ונאבדה או לחורבן הבית או לבנינו שאינו מלכות:
ומה שאמר הולד ממזר היא דעת ר' מאיר שאומר כל המשנה ממטבע שטבעו חכמים בגיטין הולד ממזר ואין הלכה אלא אם שינה שמו או שמה ושם עירו ושם עירה בלבד הוא שיהיה ולד ממזר ודע שמי שגירש את אשתו בגט ישן הרי היא תינשא בו לכתחילה

מסכת גיטין פרק ח משנה ו (ו) כל העריות שאמרו צרותיהן מותרות כו' - זה דעת רבי עקיבא שאומר יש ממזר מיבמה כמו שבארנו בפרק רביעי מיבמות (הי"ב) ואינה הלכה וחזר ושנה זה הדין אחר כך להודיעך שאפילו בכונס את יבמתו שנתקיימה מצות הייבום תצא צרתה וכל הדברים האלו בה מסכת גיטין פרק ח משנה ז (ז) הכונס את יבמתו והלכה צרתה ונשאת לאחר כו' - חוץ מן הממזרת כמו שבארנו מסכת גיטין פרק ח משנה ח (ח) כתב סופר גט לאיש ושובר לאשה וטעה כו'. כתב לגרש את אשתו ונמלך כו' - ר"ל בזה המאמר כשטעה הסופר ונתן גט לפי מחשבתו שהוא שובר לאשה שתתננו לבעלה וכמו כן נותן שובר לאיש לפי מחשבתו שהוא גט שיתנהו לאשתו ונתנו זה לזה:

ופי' לאלתר בכאן כל זמן שלא נשאת ולאחר זמן אחר שנשאת נשואין שניים:

ומה שאמר לאבד זכותו של שני. ר"ל שיאסר אותו עליו ואילו היה יכול בעל הראשון לעשותו כל אחד ואחד יעשהו. והלכה כרבי אליעזר מסכת גיטין פרק ח משנה ט (ט) המגרש את אשתו ולנה עמו בפונדקי כו'. כנסה בגט קרח תצא מזה ומזה וכל הדרכים כו' - זאת המשנה בנויה כשהעידו עליה שני עדים שהיא נתייחדה עמו ב"ה סברי הן הן עדי יחוד הן הן עדי ביאה ואין אדם עושה ביאתו ביאת זנות הרי קדשה בביאה ובש"א עד שיעידו שני עדים שנבעלה בפניהם. וצריך שנבאר גט קרח ואז יתבאר לך זה הדין וזה שהם היו כותבין גיטין שיכפלו בהם כמה כפלים והעד חותם בכל כפל מכפלי הגט וקראוהו גט מקושר מפני אלו הכפלים וקראו גט קרח הגט שהיו הכפלים מרובים מחשבון העדים שחתמו בו עד שנשאר בו כפלים בלא עדים ואמנם טעם שהתקינו גט מקושר יתבאר טעם עשותם כן במקומו בפ' האחרון מבתרא (ה"א) וזה הגט הנאמר מותר לחתום בו פסול לעדות אחר שחתמו בו ב' עדים כשרים וכבר נתבאר שאדם שרמז לרבים ואמר להם כולכם כתבו גט לאשתי שהדין בזה שיכתוב אחד וכולן חותמין ואז יהיה גט כשר וצריכין שיחתמו כולם בהכרח ולכך אמר מי שגירש אשתו בגט קרח ונשאת נשואי שניים יוציא וכל הדרכים האלו בה שאנו חוששין שמא זה הגט יש בו הרבה עדים וכשר בלא עד ויחשוב החושב כשאומר אדם ג"כ להרבה בני אדם כולכם כתובו וחתמו קצתם ונחסר מהם עד אחד או יותר שהוא כשר כמו זה הגט קרח שחתמו בו קצת עדיו ונשאר מקום לקצת העדים שלא חתמו וזה אמנם הוא דעת ר"מ שנקדם לך דעתו ואינה הלכה מסכת גיטין פרק ח משנה י (י) גט קרח הכל משלימין עליו דברי בן ננס כו' - בן ננס מתיר לחתום בו עבד ופסול לעדות ועם כל זה שהלכה כבן ננס אינו מותר לחתום בו אלא עד אחד פסול בלבד והשאר כשרים וכבר בארתי לך מפני מה יחד אותו בשם קרח להיות כפליו מרובין מחשבון העדים ונשאר כפל אחד או כפלים הרבה בין עד לעד ונמצא שהוא קרח מסכת גיטין פרק ט משנה א (א) המגרש את אשתו ואמר לה הרי את מותרת כו' - דע כי מה שאמר לאיש פלוני כגון שיאמר חוץ מאיש פלוני ואין זה ספר כריתות אבל אם עשה זה תנאי הרי הוא מותר כגון שיכתוב גט כשר כמו שצריך אחר כן יאמר לה ה"ז גיטיך ע"מ שלא תינשא לפלוני ה"ז מותר ואין בו מחלוקת ואינו מותר שיאמר לה ע"מ שתינשא לפלוני לפי שלא יאמרו נשותיהם מחליפים ונותנין זה לזה ומה שאמרו יטלנו ממנה ויחזור ויתננו לה על מנת שיאמר לה זה הדבר אחר כתיבת הגט והוא לא יתנה בה תנאי אבל כל זמן שהתנה תנאי מהתנאים קודם כתיבת הגט ואפי' שהיה זה התנאי על פה הגט פסול. ואין הלכה כר"א מסכת גיטין פרק ט משנה ב (ב) הרי את מותרת לכל אדם אלא לאבא כו מסכת גיטין פרק ט משנה ג (ג) גופו של גט הרי את מותרת לכל אדם כו' - רבי יהודה אומר אע"פ שגוף הגט הרי את מותרת לכל אדם צריך שיכתוב בו ודין דיהוי ליך מנאי והלכה כרבי יהודה ומותר לכתוב הגט באיזה לשון שיהיה ובאיזו כתיבה שיהיה וזה בשני תנאין תנאי בלשון ותנאי בכתיבה ואמנם תנאי בלשון בהזהרת אלו העניינים המיוחדים בלשון הגט אצלינו ואמנם התנאי בכתיבה שלא יהיה בו ספק בשום דבר שיובן הקריאה בענין אחר מחסרון התיבות או מהפסד צורת האותיות המוסכמות עליהם אצל זאת האומה מסכת גיטין פרק ט משנה ד (ד) שלשה גיטין פסולין ואם נשאת הולד כשר כו' - מה שאמר אין בו אלא עד אחד על מנת שיהיה כתוב בכתב ידו אבל אם כתב אותו סופר ויש בו עד אחד תצא והולד ממזר אבל באלו השלשה גיטין אם נשאת לא תצא. והלכה כר"א בגיטי נשים וזולתן מהשטרות שאומר עדי מסירה כרתי כמו שבארנו בפרק רביעי מזאת המסכתא (ה"ג מסכת גיטין פרק ט משנה ה (ה) שנים ששלחו שני גיטין שוין ונתערבו כו' - כלל הוא זמן אחד לכל כגון שיכתוב בשני בשבת גירש פלוני לפלונית ופלוני לפלונית וישלים שאר הדברים:

וטופס לכל אחד ואחד הוא שיכתוב זמן לכל אחד ואחד והוא שיאמר באחד בשבת גירש פלוני לפלונית וישלים הגט ועוד יתחיל ויאמר ובאחד בשבת גירש פלוני לפלונית וישלים הגט ג"כ בענין זה גט אחר גט והעדים מלמטן

מסכת גיטין פרק ט משנה ו (ו) שני גיטין שכתבן זה בצד זה כו' - ומה שאמר בכאן עדים יוונים אינו רוצה לומר יוונים באמונה אבל הם עדי ישראל כשרים וחתמו בכתיבת היוונים ואתה יודע שכתיבת היוונים אינו כמו כתיבת העברים והערבים שמתחילין בכתיבה מן הימין על השמאל ואמנם היוונים כותבין מהשמאל אל הימין:

ועל זאת הצורה היו הגיטין והחתימות שמדבר בהם בזאת ההלכה דע אילו היה כתוב תחת הגט האחד ראובן ותחת האחד בן אברהם וכמו כן תחת האחד שמעון ותחת האחד בן יעקב היו שניהם כשרים לפי שהיינו אומרים שתחת הגט השני גם כן שנים עדים עברים והם אברהם ובן יעקב לפי שאדם חותם שמו בעדות בג' ענינים או שיכתוב שמו בלבד כגון שיכתוב שמו והוא פלוני עד וכשיהיה כתוב לפי זאת הצורה אין ספק ששני העדים העברים על גט הראשון חתמו וכמו כן השני עדים יוונים על הראשון חתמו ואי אפשר להם שיחתמו אלא כמו שציירנו ואם העידו על הראשון הרי זאת היא צורת שני גיטין:
בכך וכך גירש:
פלוני לפלונית וכו':

עד וישראל:

ראובן:
שמעון:
בכך וכך גירש:
פלוני לפלונית וכו':
עד וישראל:
בן אברהם עד:
בן יעקב עד:

הגט האחד בד' עדים והשני בלא עדים ולכן אמרנו שהראשון כשר והוא אותו שהעדים נקראים עמו ומזאת הצורה עצמה יתבאר עד אחד עברי ועד אחד יוני לפי שאנו אומרים שהעברי הראשון והיוני הבא אחריו כוונו שלשתן לחתום על הגט הראשון ונשאר עד אחד בלבד לגט הב' ואפשר לומר ג"כ שהב' יונים עם אחד מהעברים העידו על השני ונשאר הראשון בעד אחד ולפיכך שניהם פסולין ומה שחייב זה שאני אומר שמא היוני עם ב' העברים חתמו בין שניהם וכולם על הגט ראשו חתמו כמו שנתבאר מן הצורה או נאמר ג"כ שהעברי הב' עם שנים היונים (חתם) שחתימתן אפשר שהם על הגט הב' ואין זה צריך צורה מסכת גיטין פרק ט משנה ז (ז) שייר מקצת הגט וכתבו בדף השני כו' - זה כולו מבואר אינו צריך ביאור מסכת גיטין פרק ט משנה ח (ח) גט שכתבו עברית ועדיו יונית כו'. [גט מעושה בישראל כו'] - מה שאמר כתב סופר ועד כשר ר"ל חתם סופר ועד כשר:

חניכתו וחניכתה כינוי ר"ל כינוי האיש המגרש וכינוי האשה המתגרשת. ונקיי הדעת הנבונים בדעתם:
גט מעושה בישראל לקוח באונס ובהכרח והם אונסים הבעל על הגט לפיכך אם היו ב"ד ישראל הם המכריחין אותו הרי הוא גט כשר ואם דייני עכו"ם הכריחוהו על הגירושין הרי הוא גט פסול על כל צד מן הצדדים אבל אם אנסו על מה שחייבוהו דייני ישראל כגון שהיתה האשה תובעת הגירושים או שהגירושים מחוייבים מצד התורה הגט הזה פוסל מן הכהונה ואע"פ שהוא פסול וכמו כן אם היו מכריחין ב"ד של ישראל על הגט שלא כדין זה הגט פסול ופוסל מן הכהונה ואם הכריחוהו העכו"ם עד שאמר רוצה אני מה שיצוה ב"ד ישראל אחר כך צוהו ב"ד של ישראל על הכתיבה הרי זה כשר

מסכת גיטין פרק ט משנה ט (ט) יצא שמה בעיר מקודשת הרי זה מקודשת כו' - מה שאמר מגורשת אינו ר"ל ששמענו שיצא קול מאשת איש גירשה בעלה לפיכך נאסור אותה על בעלה [כהן] מפני שיצא שמה מגורשת אבל הוא אומר שאם יצא שמה מגורשת אחר שיצא שמה מקודשת על אותה אשה בעצמה שהיא נתגרשה מאלו הקידושין הרי זו מגורשת שהרי קול ושוברו עמו לפי שהקול אסרה והקול מתיר אותה אבל אם נתבררו הקידושין בעדים וכל שכן אם היתה נשואה לא נתקיימו גירושיה אלא בעדים כמו שנתבאר בזאת המסכתא מסכת גיטין פרק ט משנה י (י) בית שמאי אומרים לא יגרש אדם את אשתו אלא אם כן כו' - בית שמאי סומכין במלת ערוה ובית הלל על לשון דבר. ומה שאמר ר"ע אינה הלכה שאם מצא נאה ממנה ישאנה ולא יגרש את זאת והיא לא עברה עבירה כלל והיא מוסכמת למדותיו. והלכה כב"ה: סליק פירוש המשניות להרמב"ם ממסכת גיטין מסכת בבא קמא פרק א משנה א (א) ארבעה אבות נזיקין השור והבור והמבעה וכו' - אלו ארבעה עיקרין מן הנזיקין הם נזיקין ההוים מממונו. והשור ר"ל רגל השור כלומר הנזק ההוה מדריסתו ושברו מה ששיבר ויקלקל בדרך הלוכו ברגליו. והמבעה ר"ל השן והוא הנזק המגיע מאכילתו למה שיאכל ממנו. ונקראת השן בזה השם מעין פעולתו לפי שהיא תשרש ותבקש מה שתאכל כמו שנאמר איך נחפשו עשו נבעו מצפוניו. לא הרי השור כהרי המבעה ר"ל כי מה שהוצרך הכתוב למנות אלו הארבעה נזיקין אחד אחד לפי שאי אפשר להתלמד קצתם מקצתם בקל וחומר לפי שבכל אחד מהם יש ענין שאין כן באחר על זה ההיקש לא הרי הרגל שהזיקה מצוי כהרי השן שאין הזיקה מצוי ולא ראי השן שיש הנאה להזיקה כראי הרגל שאין הנאה להזיקה ולא ראי זה וזה שיש בהם רוח חיים כהרי האש שאין בו רוח חיים ולא זה וזה שדרכן לילך ולהזיק כראי הבור שאין דרכו לילך ולהזיק ולפי שבכל אחד ואחד יש בו ענין שאין כן באחר הוצרך הכתוב לבאר בכל אחד מהם שהוא חייב בהיזק. וזה הצריכות אינו לפי שאילו כתב השי"ת הדין בבור ובאחד מאותן השלשה הנשארים היינו לומדים מהם השנים הנותרים בדרך הצד השוה כמו שזכר ואמנם חלקם הכתוב לארבעה דינים ליחד כל מין מהם בדין זולתי האחר שן ורגל לפוטרן ברשות הרבים בור לפטור בו את הכלים אש לפטור בו את הטמון ועוד יתבאר כל זה. ולא הוצרך למנות בכלל האבות קרן לפי שיש בו חילוק מועד ותם כמו שהתבאר הכתוב. ואמרו הצד השוה שבהן וכו' רצה לומר אף כל שדרכו להזיק ושמירתו עליך אם הזיק חב המזיק לשלם תשלומי נזק במיטב הארץ כמו שנאמר מיטב שדהו ומיטב כרמו ישלם. וכבר ביארנו זה בחמישי מגיטין. ולאלו אבות תולדות תולדה דרגל אם הזיקה בגופה או בשערה דרך הילוכה. תולדה דשן נתחככה בכותל להנאתה וטנפה פירות להנאתה. תולדה דהבער אבנו סכינו ומשאו שהניחן בראש הגג ונפלו ברוח מצויה והזיקו. תולדה דבור רוקו וניעו וכיוצא בהם ועוד יתבארו דיני אלה העיקרים ותולדותיהם מסכת בבא קמא פרק א משנה ב (ב) כל שחבתי בשמירתו הכשרתי את נזקו כו' - הכשר זה של משנה זו שם נופל על תקון הדבר והכנתו לקבל דין מן הדינים כמו שביארנו בתחלת עירובין ואמר שכל מה שיתחייב בשמירתן שלא יזיק לאדם אותו הדבר מוכן הוא כי בכל עת שיזיק ואפילו שלא מדעת בעליו יתחייב בתשלומים. כיון שלא שמרו וזהו טעם אמרו הכשרתי וכמו כן כל מה שהכשיר מקצת נזקו יתחייב עליו כאילו הכשיר כל נזקו כגון הבור שזכרנו לא יתחייב עליו מה שראוי להתחייב על נזק הבור עד שיהיה עמוק עשרה טפחים ואין הפרש בין שיחפור בור עשרה טפחים או שיחפור טפח בבור שהיה עמוק תשעה טפחים ועשאה עמוק עשרה לפי שכיון שהכינו להיזק הנה הוא כאילו חפרו מתחילתו וזהו שאמר הכשרתי מקצת נזקו חבתי בתשלומי נזקו כהכשר כל נזקו. אחר כן התנה חמשה תנאים ואמר כי לא יתחייב האדם לשלם בהיזק המגיע מממונו אם יחסר תנאי מאלו החמשה תנאים. האחד. שלא יהיו אותם נכסים מהקדש לפי ששורו אם הוא חטאת או אשם והזיק לא יתחייב שום דבר וזהו ענין שאמרו נכסים שאין בהן מעילה כי הקדשים מי שיהנה מהם יתחייב קרבן מעילה [כמו שנתבאר במסכת מעילה]. והשני שיהיה הניזק בן ברית אבל אם נגח שור ישראל לשורו של עכו"ם לא ישלם הישראל שום דבר כמו שיתבאר. והשלישי שיהיו אותם נכסים שהגיע מהם ההיזק מיוחדים והבעלים מיוחדים אבל אם אמר שורך הזיק ויאמר האחר שורך הזיק ולא יתברר איזה משני השורים הזיק או כשהפקיר שורו והזיק שאין לו בעלים מיוחדים בשעת ההיזק לא יתחייב בעל אותו ההיזק תשלומין אבל אם החזיק אחר באותו השור המזיק אחר שהזיק זכה בו כדין כל הפקר. והרביעי שיהיה ההיזק נעשה חוץ מרשות המיוחדת למזיק אבל אם נכנס שורו של ראובן לביתו של שמעון והוזק לא יתחייב שמעון שום דבר לפי שיאמר לו שורך ברשותי מאי בעי. ואם הזיקו שמעון בעצמו כגון שהכהו ופצעו או המיתו חייב לשלם לפי שיאמר לו נהי דאית לך רשותא לאפוקי לאזוקי לית לך רשותא. והחמישי שיהיה ההיזק נופל ברשות שניהם כגון שיהיה חצר משותף לניזק ולמזיק וכשהזיק שורו באותו חצר בשן ורגל לא יתחייב שום דבר אבל אם הזיק בקרן יתחייב כמו שיתבאר. וביאר ובלבד שתהיה הרשות משותפת ביניהם מיוחדת לפירות ולשורים אבל אם היתה מיוחדת לפירות ועבר אחד מן השותפין והכניס בו שורו והזיק בשן ורגל חייב ואע"פ שהוא רשות לשניהם. וכשישלמו אלו התנאים כולם והזיקו המזיק חייב המזיק לשלם תשלומי נזק במיטב הארץ מסכת בבא קמא פרק א משנה ג (ג) שום כסף ושוה כסף בפני ב"ד וע"פ עדים כו' - לפי שזכר מה הם הנזקים באיזה תנאים יתחייב האדם לשלם על ההיזק המגיע מנכסיו והתחיל לבאר היאך ישלם ואמר ששמין הנזק בדמים לא שיצא דבר בדבר כגון אם אכל שור פירות לא נאמר לבעל הפירות טול מהשור חלק מה שאכל משלך אלא נשום מה שאכל לו בדמים וכופין לבעל השור לשלם. ומה שאמר שוה כסף רוצה לומר כי הב"ד לא ישלמו הנזקין מיתמי אלא מן הקרקע לא מן המטלטלים כי המטלטלים הם עצמם כסף. ואמר כי הם לא ירדו אלא במה שישוה כסף הוא הקרקע ודין זה מיוחד ביתומים בלבד אמנם המזיק עצמו כשישלם שיעור מה שהזיק מן המטלטלין נסתלק יד ב"ד מקרקעותיו. ואותה שומא והתשלומין לא יהיו אלא בב"ד מומחין ולא הדיוטות ובעדים בני חורין ובני ברית אבל לא בעדות עבדים או עכו"ם שהוצרך למעטם לפי שיעלה על הדעת שנוותר ונקל בעדות הנזקין לרוב מאורעיהם ולמיעוט מה שיזדמן שיהיה עליהם עדים כשרים לפי שההכאות בין האנשים ובין הבהמות ג"כ רוב היותר במעמד עמי הארץ ועבדים ועכו"ם לכן הודיענו שלא יקבלו הב"ד אלא עדים כשרים כמו בשאר העדיות. ואין הפרש בין האנשים והנשים בנזקים בין שהיא מזקת או ניזוקת:

ומה שאמר הניזק והמזיק בתשלומין רמז אלו הדברים שחייבין עליהם חצי נזק כמו שיתבאר שישלם המזיק חצי הנזק ויפסיד הניזק החצי וזה החצי גם הוא לא יתקיים אלא במה שיתקיים הנזק שלם ר"ל בעדים ובב"ד מומחין ונכסי בני ברית ושאר התנאים מלבד מה שאמר במיטב הארץ כי זה אינו ראוי בחצי נזק כמו שיתבאר

מסכת בבא קמא פרק א משנה ד (ד) ה' תמין וה' מועדין הבהמה אינה מועדת כו'. מה בין תם למועד וכו' - תם נקרא הדבר המזיק בלא הרגל ואין דרכו שיבוא ממנו אותו ההיזק אלא שאירע בדרך המקרה. והמועד נקרא הדבר אשר הורגל שיבוא ממנו אותו המעשה תמיד או על הרוב. והנגיחה לא תהיה אלא בקרן ונגיפה תהיה באיזה איבר שיזדמן מאיברי הגוף:

ושור המועד שאומר עליו והועד בבעליו וגו' הוא שנגיחתו על הרוב. ומה שאמר ושור המזיק ברשות הניזק הוא דעת מי שסובר אפי' התם ברשות הניזק ישלם נזק שלם ודינו אצלו כדין מועד. ועוד יתבאר שאין הדין כן. ומשנה זו חסרה ויש להשלים לשונה ולומר כן ה' תמין הן מתחילתן ואם הועדו מועדין ושן ורגל מועדין מתחילה ויש מועדין אחרים כיוצא בהם והם הזאב וכו'. ומה שלא הוצרך למנותם כולם ויאמר אחד עשר מועדין הן לפי שמציאותן בישוב מעט וכל שכן שאינן נראים במדינות. וברדלס הוא החיה הנקראת בלשון ערבי אלצבע. ומה שאמר מן העליה ר"ל ממיטב נכסיו והמובחר שבהם כמו שאמרו הנזקין שמין להם בעידית. ואין הלכה כר' אליעזר

מסכת בבא קמא פרק ב משנה א (א) כיצד הרגל מועדת לשבר בדרך הלוכה כו' - העיקר בזה המין כולו מן הנזקין שכולו נזק שיבא מן הבהמה כשהיא עושה מהם שמנהגה לעשות תמיד או על הרוב זה הוא האמור עליו כדרכה משלם נזק שלם ושלא כדרכה הוא שהיה אותו הדבר שעשתה תעשה אותו על המיעוט או שבא ממנה באמצעות מעשה אחר ולא היתה הבהמה היא הפועלת אותה הפעולה פועל ראשון על זה יתחייב חצי נזק וזה הוא החצי נזק המחייב בצרורות הנתזים מתחת רגליה כי הוא ישלם מן העליה כמו שנבאר בשמיני מזו המסכת. ופירוש דליל דבר שהיה קשור ברגלה. ומהדס שיחפור ברגליו בארץ וזה עושין התרנגולים יותר משאר העופות מסכת בבא קמא פרק ב משנה ב (ב) כיצד השן מועדת לאכול את הראוי לה כו' - מה שאמר במה דברים אמורים הוא חוזר על מה שאמר אכלה פירות או ירקות אבל אכלה כסות או כלים ברשות הרבים חייב חצי נזק כי דרך בני אדם להניח כסות או כלים ברשות הרבים כפי צורך שעה. ופי' מה שנהנית כי ישלם מנכסיו מה שראוי לשיעור אותה אכילה מן הדבר שדרך אותה בהמה לאכלו כגון חמור שאכל עשרה ליטרים תמרים ישלם בעל אותו החמור דמי עשרה ליטרים משעורין. ואם היו השעורים יקרים יותר משלם דמי התמרים בלבד ועל זה הדרך תקיש ותדין. וכשהניחה תוך הרחבה ונטתה אל הצדדין ואכלה אז משלם מה שהזיקה מסכת בבא קמא פרק ב משנה ג (ג) הכלב והגדי שקפצו מראש הגג כו' - חררה עוגה דקה ופעמים שהגחלים נדבקים בה וכשאכל אותה בגדיש והדליק הגדיש באותה הגחלת הנה באכלו העוגה עושה כדרכו ומשלם נזק שלם ובהדליק את הגדיש משונה ולפיכך ישלם חצי נזק מסכת בבא קמא פרק ב משנה ד (ד) איזה הוא תם ואיזה הוא מועד כו' - ממשמשין ר"ל שמושכין אותו ומשחקים בו ואינו מנגחם. והלכה כר' יהודה בפירוש שור המועד והלכה כר"מ בפירוש שור תם. וכל זמן שהועד השור לנגיחה לא יחזור לתמותו עד שישחקו בו הנערים ולא יזיקם בנגיחה מסכת בבא קמא פרק ב משנה ה (ה) שור המזיק ברשות הניזק כיצד נגח נגף נשך כו' - כשנתלמד דין מן הדינין בקל וחומר והוא שלא יהיה אותו הלמד גדול מאשר למד ממנו אבל יהיה כמותו והוא מה שאמר דיו לבא מן הדין להיות כנדון ואין בזה מחלוקת לפי שהוא מן התורה והוא מה שאמר במרים ואביה ירק ירק בפניה הלא תכלם שבעת ימים ק"ו לשכינה כי אם יקצוף [אביה] עליה יתרחק ממנה שבעת ימים כ"ש מי שקצף הש"י עליו שראוי שיסתר ימים הרבה אבל אמר הכתוב תסגר שבעת ימים הנה שם דין השכינה הלמד מן האב כדין האב. ואמנם עיקר המחלוקת ר' טרפון וחכמים הוא כי ר"ט אומר סוף מה שאנו אומרים דיו לבא מן הדין להיות כנדון כשנרצה לחייב זה הדבר אשר נתלמד דין שלא למדנוהו קודם ואז לא יהיה אותו הדין גדול מן הדין אשר נתלמד ממנו כמו שלמדנו לקצף השכינה הסתר שבעת ימים וזה דבר שלא ידענו קודם לכן אמנם כשיהיה אצלינו דין ידוע בדבר מן הדברים כמו חצי נזק ואח"כ נלמד אותו בק"ו אם לא תוסיף לו דין ותשימהו נזק שלם יהיה זה הקל וחומר לשוא ולא יוסיף לנו ידיעת שום דבר שזה חצי נזק ידוע היה מבלי הקל וחומר ובכיוצא בזה לא נאמר דיו לבא מן הדין להיות כנדון לפי שלא בא מן הדין אבל ידוע היה החצי נזק. וחכ"א כי אפי' בכיוצא בזה נאמר דיו לבא מן הדין להיות כנדון כי לא בא מן הדין אבל ידוע היה (חצי) נזק. ואמנם ביארתי לך ענין זה שלא יעלה בדעתך שרבי טרפון לא היה דורש עיקר זה בשאר המקומות כי הוא אמנם בזה המקום בלבד שלא היה דורש אותו כמו שביארנו. והלכה כחכמים מסכת בבא קמא פרק ב משנה ו (ו) אדם מועד לעולם בין שוגג בין מזיד וכו' - כשאדם ישן ובא אחר וישן בצדו השני הוא המועד לראשון ואם הזיק שני לראשון חייב ואם הזיק הראשון שהיה ישן בתחילה לאותו שבא לישכב בצדו פטור ואם שכבו שניהם ביחד כל מי שיזיק מהם לחבירו חייב לפי ששניהם מועדין זה לזה מסכת בבא קמא פרק ג משנה א (א) המניח את הכד ברשות הרבים כו'. נשברה כדו ברשות הרבים והוחלק אחד במים כו' - עיקר הוא אצלינו אין דרכן של בני אדם להתבונן בדרכים ולפיכך אם בא אדם ונתקל בה פטור. ולא נאמר היה לך להתבונן היאך אתה הולך. ומה שאמר נשברה כדו והוחלק אחד מהם במים חייב שעניינו כי כשיזיק אדם בעת נפילתו או שבר שום דבר שחייב הנכשל לשלם מה שהזיק הוא דעת ר"מ שאומר נתקל פושע הוא אבל חכמים אומרים כי הוא אנוס בעת נפלו אינו חייב כלום ודעת (דברי) רבי יהודה שאומר דנתקל פושע הוא אם נתכוין לקחת החרסים. לפי שהוא אנוס כמו שביארנו וכאילו לא היה מעולם באותן החרסים רשות. והלכה כר"י ולא כרבי מאיר מסכת בבא קמא פרק ג משנה ב (ב) השופך מים ברשות הרבים והוזק בהן אחר כו' - מה שאמר המצניע את הקוץ ואת הזכוכית והגודר גדרו בקוצים והוזק בהן אחר חייב זהו כשהוציאו לרשות הרבים אבל אם עשה זה בסוף חצרו אינו חייב כלום. לפי שעיקר הוא אצלינו אין דרכן של בני אדם להתחכך בכתלים מסכת בבא קמא פרק ג משנה ד (ד) שני קדרין שהיו מהלכין זה אחר זה כו' - זה כשיהיה יכול הנופל לקום ולא קם אלא שעמד מושכב עד שנכשל בו זולתו ולכן הוא חייב אבל אם לא היה יכול לקום ונכשל בו זולתו לא יתחייב כמו שביארנו נתקל אנוס הוא מסכת בבא קמא פרק ג משנה ה (ה) זה בא בחביתו וזה בא בקורתו נשברה כדו כו' - כל זה מבואר מסכת בבא קמא פרק ג משנה ו (ו) שנים שהיו מהלכין ברשות הרבים אחר רץ כו' - עיקר הוא אצלינו כי מי שהוא רץ משנה הוא ואם הזיק שום אדם בעת מרוצתו חייב אלא אם כן אותה שעה הוא ערבי שבתות או בערבי ימים טובים לפי שבני אדם נחפזים ללכת בדבר מצוה. ומשנה זו חסרה וראוי לומר כן אם היה אחד רץ ואחד מהלך בערבי שבתות וי"ט או שהיו שניהם רצים בשאר ימות השנה והזיקו זה את זה פטורין מסכת בבא קמא פרק ג משנה ז (ז) המבקע ברשות הרבים והזיק ברשות היחיד כו' - הודיענו כי המבקע כשהזיק חייב בין שהוא ברשותו בין שהוא שלא ברשותו בין שהזיק במקום שהרבים מצויין בו והוא רשות הרבים או במקום שאין הרבים מצויין בו והוא רשות היחיד מסכת בבא קמא פרק ג משנה ח (ח) שני שוורים תמים שחבלו זה את זה כו' - משלמין במותר הוא שישום כמה יתחייב זה במה שהזיק וכמה יתחייב השני ג"כ ואם נשתוו הנזקין יצא האחד באחד. ואם הותיר נזק האחד שהיה ראוי לשלם האחד מהם יותר ממה שראוי לשלם האחר ישלם מי שהזיקו יותר שיעור המותר ובזה אין צריך למשול משל לפי שהוא מבואר. ומה שאמר הכתוב או בן יגח או בת יגח כמשפט הזה יעשה לו מחלוקת ר' עקיבא וחכמים בפי' זה הפסוק חכמים אומרים כמשפט שור בשור כך משפט [שור] באדם כלומר שהתם חייב חצי נזק והמועד נזק שלם וכבר קדם לנו שהכל מסכימין אדם מועד לעולם ור"ע אומר כמשפט הזה שהוא שור המועד לפי שבו הכתוב הזה מדבר כך יהיה לעולם דין שור שחבל באדם בין שהוא מועד בין שהוא תם. ואין הלכה כרבי עקיבא מסכת בבא קמא פרק ג משנה ט (ט) שור שוה מנה שנגח שור שוה מאתים כו'. שור שוה מאתים שנגח שור שוה מאתים כו' - מחלוקת ר"י ור"מ בשבח נבילה. וזה לפי שעיקר בידינו נבילה לבעלים כלומר לניזק וישומו אותה לו בשויה והוא מה שאמר הכתוב והמת יהיה לו וישלם לו עליו חצי נזק אם היה תם או נזק שלם אם הוא מועד כי מה שאמר יתברך וחצו את כספו ר"ל שיתחייב הניזק במחצית החציין לבד וזהו מה שאמרו פחת שפחתתו מיתה חולקין והוא הנראה למעיין. ומה שנאמר ומכרו את השור החי רצונו לומר שהתם משלם חצי נזק מגופו כמו שקדם ואין בכל העיקרים האלו מחלוקת. אבל מחלוקת ר"מ ור' יהודה כשהנבילה שוה סמוך למיתה על דרך המשל דינר והוסיפו דמיה והיא שוה קודם שיעמדו בדין שני דינרין ר"י אומר וגם את המת יחצון יחשב לו בדינר וחצי וישלם לו לתשלום חצי נזק כי הדינר שהותיר חולקין אותו ור"מ אומר לא יחשבו לו אלא הדינר שהוא היה שוה בשעת מיתה כמו שנאמר והמת יהיה לו כלומר כל מה שהותיר המת במותו לניזק. וכמו כן כשהנבילה אינה יפה כלום בשום פנים בשעת מיתה ואח"כ היא שוה כסף ר"מ אומר לא יחשב באותן הדמים אלא יתן לו חצי נזק וזהו שאמר על זה נאמר ומכרו את השור החי וחצו את כספו ור' יהודה אומר יחשב לו בחצי מה ששוה הנבילה לפי שדמי כולן שבח הוא כי לא היתה שוה שום דבר בשעת מיתתה והוא מה שאמר ר"י לחלוק עליו קיימת ומכרו את השור החי ולא קיימת וגם את המת יחצון. והלכה כר"י מסכת בבא קמא פרק ג משנה י (י) יש חייב על מעשה שורו ופטור על מעשה וכו' - עוד יתבאר לך כי המבייש ואפי' הוא אדם לא יחוייב בדין הבשת עד שיהיה מתכוין כ"ש כשביישו שורו שהוא פטור. וכבר ידעת כי מן העיקרים שלנו אין אדם מת ומשלם וביארנו זה בשלישי ממסכת כתובות. ומה שאמרו הוא שסימא את עין עבדו והפיל את שינו חייב ר"ל שיצא העבד בן חורין כמו שפי' הכתוב זו היא החובה שנתחייב בה מסכת בבא קמא פרק ג משנה יא (יא) שור שהיה רודף אחר שור אחר והזיק כו' - כל זה מבואר וברור ומה שאמר המוציא מחבירו עליו הראיה אם לא יביא ראיה אין לו כלום ואפילו הדבר שהודה בו המזיק אין לו באמרו תם הזיק או קטן הזיק לפי שעיקר הוא בידינו בדינים טענו חטים והודה לו בשעורים פטור אף מדמי שעורים אבל אם תפש הניזק שיעור מה שהודה לו המזיק זכה בו ואין מוציאים אותו מידו. וכמו כן אם בא ברשות הטוען חטים שיעור מה שהודה לו מן השעורים אין מוציאין מידו מסכת בבא קמא פרק ד משנה א (א) שור שנגח ד' וה' שוורים זה אחר זה כו' - כבר ביארנו בכתובות שדינר זהב הוא חמשה ועשרים דינרין כסף וכשתפש הניזק השור לגבות ממנו ויצא מתחת ידו והזיק לאחר האחרון גובה חצי נזק שלם ואם יש בו מותר יחזיר לשלפניו ור"ש אינו חולק בזה לפי שכיון שתפש נעשה עליו שומר שכר וחייב בנזקין וכל הדינים האלו הם בשור תם שהעיקר הוא בידינו שמשלם מגופו כמו שביארנו אבל כשהוא מועד אינו צריך לשום דבר מזה לפי שהוא משלם נזק שלם מן העלייה והלכה כר"ש מסכת בבא קמא פרק ד משנה ב (ב) שור שהוא מועד למינו ואינו מועד כו' - אמנם מה שהיה מועד למין אחד אינו מועד לשאר המינים אלא הרי הוא בחזקת תם עד שיועד וכאילו אמר שור שהוא מועד למינו אינו מועד לשאינו מינו וכן ענין שאר ההלכה על הטעם הזה. ודברי ר"י נכוחים מסכת בבא קמא פרק ד משנה ג (ג) שור של ישראל שנגח שור של הקדש כו' - כשאירע דין ישראל עם מצרי ענין הדין ביניהם כך הוא אם יש לנו בדיניהם זכות נדון להם בדיניהם ונאמר להם כך דינכם ואם היה טוב לנו בדיננו נדון להם כפי דיננו ונאמר לו כך דיננו ואל תתמה על דבר זה ואל יקשה בעיניך כמו שלא יקשה בעיניך שחיטת הבהמות ואע"פ שלא חטאו לפי שמי שאין בו שלימות המדות האנושיות (ר"ל מדות המשפטים בין אדם לחבירו המקיימים את החברה האנושית) אינו בכלל האדם על האמת אבל תכלית מציאותו לצורך האדם והמאמר בזה הענין היה צריך דיבור בפני עצמו מסכת בבא קמא פרק ד משנה ד (ד) שור של פקח שנגח שור של חרש שוטה כו' - כשירגיל בנגיחות שור חרש שוטה וקטן להזיק לבני אדם באותה שעה מעמידין להם אפוטרופסין. ואצטדין שור שבני אדם מרגילין אותו והוא שישלח זה שורו וזה שורו וירמוז עליו בקול שכבר הרגילו בכך כדי שיגבר על השור האחר לראות איזה מהם ינצח לחבירו וזה אינו מטבע השור אלא ברצון בעליהם ורבים מאוילי עם יעשו זה במינים הרבה מן הבהמות והעופות מסכת בבא קמא פרק ד משנה ו (ו) שור שהיה מתחכך בכותל ונפל על האדם כו' - ענין אמרו פטור. פטור מן המיתה לפי שהוא חייב בכופר אם היה מועד לזה המעשה כלומר שיהיה מועד להתחכך בכותלים כדי להפילן על בני אדם וכמו כן כל כיוצא בזה מסכת בבא קמא פרק ד משנה ז (ז) שור האשה שור היתומים כו' - חזר בתורה מלת שור בדיני נזקי שור שבע פעמים חד לגופיה והשש לרבות אלה המנויין כאן והם שור האשה ושור האפוטרופסין [כו']. ואין הלכה כר"י מסכת בבא קמא פרק ד משנה ח (ח) שור שהוא יוצא להסקל והקדישו בעליו כו' - אמרה תורה סקול יסקל השור ולא יאכל את בשרו וכיון שגזרו עליו סקילה היאך יתכן לאכלו אבל הוצרך לא יאכל לאסרו בהנאה מסכת בבא קמא פרק ה משנה א (א) שור שנגח את הפרה ונמצא עוברה בצדה כו' - זו המשנה היא על דעת סומכוס שאמר ממון המוטל בספק חולקין ואילו נתברר לנו כי אחר שהפילה זה העובר נגחה לא נתחייב על העובר שום דבר וכן אם נתברר לנו שנגחה והיא מעוברת והפילה יהיה חייב חצי נזק אף מן העובר ולפי שהוא ספק ישלם רביע דמי העובר שהוא חצי החצי וזה כשהוא תם. ואם היה מועד משלם נזק שלם לפרה וחצי נזק לעובר וכן כשנגחה פרה את השור ונמצא ולדה בצדה אם נמצאת הפרה יקח חצי נזק מגופה כמו שקדם ואם אבדה הפרה ולא נמצאת ונמצא הולד משלם ממנו רביע נזק לפי שאילו נתברר לנו כי בעודו בבטנה נגחה שהיה הדין שישלם חצי נזק מן הולד כפי העיקר שביארנו מעוברת היא ועוברה נגחו ולפי שהוא ספק משלם רביע כמו שביארנו. ואין הלכה כסומכוס בכל זה המאמר אלא כחכמים שאומרים המוציא מחבירו עליו הראיה ואפי' אם אמר הניזק ברי והמזיק אמר איני יודע לא נוציא ממנו שום דבר אלא בראיה מסכת בבא קמא פרק ה משנה ב (ב) הקדר שהכניס קדרותיו לחצר בעל הבית כו' - מה שאמר בפירות ואם הוזקה בהם ר"ל אם כשלה בהן אבל אם אירע לה נזק מאכילתן אינו חייב כלום בשום ענין שבעל הפירות לא קבל עליו שמירת בהמה של בעל הבית והיה לה שלא תאכל מסכת בבא קמא פרק ה משנה ג (ג) הכניס שורו לחצר בעל הבית שלא ברשות כו' - זהו כשיהיה אותו השור מועד ליפול על בני אדם בבורות ולפיכך יתחייב כופר ובלבד כשיפיל עצמו לשם בשביל מאכל שראה בבור ולכן לא יתחייב מיתה. והלכה כרבי שאמר שלא יתחייב בעל הבית שום דבר אם לא קבל עליו לשמור וכמו כן בעל השור לא יתחייב שום דבר לפי שברשות הכניס מסכת בבא קמא פרק ה משנה ד (ד) שור שהיה מתכוין לחבירו והכה את כו' - לפי שר"ל אדם שמתכוין לחבירו אמר שור שהיה מתכוין לחבירו ואין הפרש בין שהשור נתכוין לשור ונגח אשה או נתכוין לאשה עצמה לא יתחייב דמי ולדיה כי לא חייבה תורה בזה אלא האדם בלבד. ומה שאמר בגיורת שהוא פטור על ולדיה אין רצונו לומר כשנתגיירה והיא מעוברת כי זה מבואר הוא אבל ר"ל כשנתעברה בחיי הגר ומת הגר או כשהפילה אחר מיתת הגר לפי שעיקר הוא בידינו כי איתיה לבעל זכי ליה רחמנא ליתיה לא זכי ליה ולפיכך אינו חייב דמי ולדות כשלא יהיה לזה הגר יורשים רצוני לומר בנים שנולדו בדת ישראל והורתן היתה כשהוא ישראל. וכבר ידענו דברי רשב"ג כך וכי אשה למי שיולדת משבחת ואין לעצמה בשבח כלום וזה כי רשב"ג אומר אין דמי ולדות לבעל ושבח ולדות חולקין וחכ"א שבח הריון לבעל ולפיכך משער תנא קמא השבח והדמים ונותן הכל לבעל. ובזה ביאר הגמרא דברי תנא קמא ואומר כיצד שמין דמי ולדות שמין את האשה כמה היתה יפה. ואין הלכה כרשב"ג מסכת בבא קמא פרק ה משנה ו (ו) החופר בור בר"ה ונפל לתוכו שור כו'. בור של שני שותפין עבר עליו הראשון כו' - לפניו מקול הכריה הוא שיכשל בשפת הבור מקול החפירה שיחפור החופר בקרקע הבור ויפול בתוך הבור ואז יהיה בעל הבור חייב. אבל כשיפול לאחריו והוא שכבר עבר מן הבור וכשל וחזר לאחריו ונפל לאחר הבור הוא פטור אלא אם כן נפל לבור ואז הוא חייב על איזה בשני הפנים שיהיה ורחמנא אמר ונפל שמה שור או חמור וקבלנו בפירוש זה הפסוק שור ולא אדם חמור ולא כלים. ולא יהיה ג"כ חייב על הבהמה אלא כשתהיה חרשת או שוטה או קטן אבל שור שהוא גדול ופקח אינו חייב עליו כלום לפי שיכול לומר לו איבעי ליה לעיוני ומיזל מסכת בבא קמא פרק ה משנה ז (ז) אחד שור ואחד כל בהמה לנפילת הבור כו' - כל זה מבואר אינו צריך פירוש אלא מאמרו לכלאים שהוא רומז למה שאמר לא תחרוש בשור ובחמור יחדיו. ואמר כי כל שני מיני בהמות כך לא יוכל לחרוש בהן ולא למשוך אותן ביחד וזה מדרבנן. אבל מן התורה אינו אסור לחרוש ולמשוך ולהנהיג אלא בהמה טהורה וטמאה בלבד דומיא דשור וחמור וכבר ביארנו זה בפרק שמיני ממסכת כלאים מסכת בבא קמא פרק ו משנה א (א) הכונס צאן לדיר ונעל בפניה כראוי כו' - כראוי הוא שישים באותו מקום שנכנסה שם דלת שלא תפילה הרוח המצויה. ומה שאמר הוציאוה לסטים אינו רוצה לומר כשהוציאו הבהמות בידיהם כי זה מבואר. אבל ר"ל כשהיו סיבה ליציאתו. כגון שיעמדו בפניהם עד שישובו מלפניהם לצד אחר ויאבדו אותם והוא כאילו הוציאו אותם בידיהם מסכת בבא קמא פרק ו משנה ב (ב) הניחה בהמה או שמסרה לחרש שוטה וקטן כו' - דרך הרועים שיש להם משמשים תחת ידם ימסרו להם עדרי הצאן לשמרם. ואומר ג"כ כי הרועה הגדול כאשר מסר לרועים האחרים אשר תחת ידו הוא נכנס תחתיו וכשהזיקה יתחייב בנזקה הרועה השני אשר תחת הרועה הגדול ולא רועה הראשון שהוא רועה הגדול ולא נאמר בכגון זה שומר שמסר לשומר חייב לפי שמנהג הרועים כך. וענין הנפילה הוא כגון שכשלה באבן או עץ ונפלה אבל כשדחה קצת הצאן לקצתה ונפלה והזיקה משלם מה שהזיקה שהוא היה בעת ההיזק כשהעבירם כולם בפעם אחת ומנהגם לדחות קצתם לקצתם והיה ראוי לו להעבירם אחת אחת. כבר ביארנו בפרק ב' היאך הוא הדין במה שאמר משלם מה שנהנית וענין השומא במה שהזיקה על זה הדרך. והוא שנדע השיעור מן השדה נאמר כמה שוה זרע ששים אמה מזו השדה מאותן ירקות או מאותן פירות. וכשנדע הדמים ההם (אחר כן נאמר כמה שוה זרע ששים אמה מזו השדה ממין הזרע הזה ונדע אותן דמים). אחר כן נאמר כמה שוה זה החלק מן השדה שיש בו ששים אמה מן הזרע וזאת האמה שאכלה צמחים מכלל הששים אמה וידענו מה שבין השתי שומות וישלם המזיק. וכמו כן איזה שיעור שתאכל יושם בששים כמוהו וזהו ענין מה שאמר באותה שדה כלומר אם אכלה סאה יושם בששים סאים מאותה השדה ורמז על זה מה שאמר הש"י ובער בשדה אחרת ולמדנו ע"פ הקבלה מלמד ששמין ע"ג שדה אחרת וזה הדין הוא כדי להמציע בין הניזק והמזיק כי אילו היינו אומרים כמה שוה זו האמה שאכל צמחים היה מחוייב דמים הרבה ואילו אמרנו ג"כ כמה שוה זה השדה והוא זרע כך וכך סאה ונאמר אחר כן כמה ישוה כשנאכל ממנו אמה אחת נמצא שיהיה בין שתי השומות דבר מועט מאד לפי שאין שיעור אצל הלוקח לאמה אחת באלף כשיעורה בששים ואמנם שיערו זה בששים כמו שרוב השיעורים אצלינו בששים כמו שנבאר במסכת חולין. ור"ש אומר כי דין הוא זה לפרי שצריך אל השדה גמר בשולו וזהו ששמין על גב השדה כמו שביארנו אבל פירות גמורים דינם כאילו הם תלושים ולא ישומו אותם אלא שיעור מה שאכלה בלבד. והלכה כרבי שמעון מסכת בבא קמא פרק ו משנה ג (ג) המגדיש בתוך שדה חבירו שלא ברשות כו' - כיון שיאמר שומר השדות בבקעה לשום אדם שיגדיש בתוך השדה ויתן לו רשות הרי הוא כאילו קיבל עליו לשומרו. ולפיכך יהיה השומר חייב ואע"פ שלא אמר לו אני אשמור אבל בעל הבית כבר ביארנו כי הוא אינו חייב עד שיקבל עליו לשמור מסכת בבא קמא פרק ו משנה ד (ד) השולח את הבערה ביד חרש שוטה וקטן כו'. השולח את הבערה ואכלה עצים או אבנים כו'. עברה גדר שהוא גבוה ארבע אמות כו'. המדליק בתוך שלו עד כמה תעבור הדליקה כו' - מה שאמר ר"ש אומר הכל לפי הדליקה ר"ל שנראה שיעור האש שהבעיר ונשער כמה הוא סוף מה שיוכל לצאת. ונאמר על דרך משל כי אפשר על הרוב שתדליק מלהב שלה עד מרחוק עשרים אמה וכל מה שתאכל באותן העשרים אמה הוא חייב אם אכלה חוץ לרשותו. ואם הוסיפה חוץ לעשרים אמה הדליקה במרחק יותר פטור לפי שהוא דבר חוץ מן השיעור הידוע כאילו עברה נהר או גדר גבוה ד' אמות. והלכה כר"ש מסכת בבא קמא פרק ו משנה ה (ה) המדליק את הגדיש והיו בו כלים ודלקו כו' - כשהדליק בתוך שלו והלכה ואכלה בתוך של חבירו בכגון זה חכמים אומרים אינו משלם אלא גדיש אבל לא כלים. אבל משערין מקום אותם הכלים כאילו הוא מלא גדיש אבל אם הדליק גדיש חבירו משלם כלים שבתוכו ובלבד כלים שדרכן להניח בגדיש כמו המחרישה והמזרה. אבל זולת אלו המינים מן הכלים אינו חייב אלא בשיעור גופן מן הגדיש כמו שזכרנו. ואם הדליק את הבירה ישבע בעל הבירה על מה שהיה בתוכה שבועה בתורה וישלם המדליק כל שישבע עליו ובלבד שיהיה אמוד שיש לו כמה שטען שאבד בתוך הדליקה ואין הלכה כר"י מסכת בבא קמא פרק ו משנה ו (ו) גץ שיצא מתחת הפטיש והזיק חייב כו' - ואין הלכה כרבי יהודה מסכת בבא קמא פרק ז משנה א (א) מרובה מדת תשלומי כפל ממדת תשלומי כו' - אמרו בספרא על כל דבר פשע כלל על שור על חמור על שה על שלמה פרט על כל אבדה חזר וכלל כלל ופרט וכלל אי אתה דן אלא כעין הפרט מה הפרט מפורש דבר המטלטל וגופו ממון אף כל דבר המטלטל וגופו ממון יצאו קרקעות שאינן מטלטלין יצאו עבדים שהוקשו לקרקעות יצאו שטרות שאף על פי שהן מטלטלין אין גופן ממון. ומזה הדין יתבאר לך כי תשלומי כפל נוהג בדבר שיש בו רוח חיים ובדבר שאין בו רוח חיים מסכת בבא קמא פרק ז משנה ב (ב) גנב על פי שנים וטבח ומכר על פיהם או על פי שנים כו' - כשישחוט הוא בידו ביום הכיפורים אינו חייב תשלומי ארבעה וחמשה לפי שהוא מחוייב כרת ועוד יתבאר לך במסכת מכות שכל מחוייב כרת לוקה. ועיקר הוא אצלינו אין אדם [לוקה] ומשלם אמנם יתחייב בתשלומי ארבעה וחמשה כשיתן לזולתו שישחוט לו ביום הכיפורים וכמו כן אם שחט לו זולתו בשבת או לעכו"ם חייב בתשלומין לפי שעיקר בידינו שאין הפרש בין שישחוט הוא בעצמו או שישחוט לו זולתו לענין תשלומין. והראיה על זה מה שאמרה תורה או מכרו ולמדנו מפי הקבלה או לרבות את השליח. וכשיגנוב משל אביו וטבח ומכר משלם תשלומי ארבעה וחמשה לאחיו ויחשוב להם חלקו בזה. וכבר ביארנו בפרק שני ממסכת קידושין שחולין שנשחטו בעזרה אסורין בהנאה אבל לפי שאיסור זה מדרבנן הוא השוחט חולין בפנים חייב בתשלומי ארבעה וחמשה לרבנן. ואין הלכה כרבי שמעון מסכת בבא קמא פרק ז משנה ג (ג) גנב על פי ב' וטבח ומכר על פיהם כו' - הודיענו בזה ההלכה שהודאתו שמכר וטבח כמו עדות עד אחד עליו בזה וכמו שהעדות האחד אם יבוא שני ויעיד נתקיימה העדות ויתחייב בתשלומי ארבעה וחמשה וכמו כן כשהודה שטבח או מכר אם באו אחר כן עדים והעידו שטבח ומכר משלם ולא נאמר מודה בקנס פטור וכיון שהודה ואין שם עדים פטור אלא כ"ז שיבואו עדים חייב וזהו כשיכפור עיקר הגניבה קודם שיבואו עדי גניבה ואחר שבאו עדי גניבה הודה בגניבה ומכירה וטביחה אבל אם הודה בעיקר גניבה קודם שיבאו עדים פטור מתשלומי ארבעה וחמשה אפי' אם באו עדי טביחה ומכירה אחר כן מסכת בבא קמא פרק ז משנה ד (ד) גנב על פי ב' וטבח ומכר על פי עד אחד כו' - מחלוקת ר"ש וחכמים אינו במי שגנב והקדיש אבל הוא במי שגנב קדשים ושחטן ומכרן חכמים אומרים וגונב מבית האיש ולא מבית ההקדש ור"ש אומר קדשים שהוא חייב באחריותן נכסי בעלים הן וגונב מבית האיש קרינא ביה. וכבר נתבאר בראשון מן מגילה שהנדבות אינו חייב באחריותן והוא כשיאמר הרי זו עולה או שלמים. ואין ר"ש מחייב תשלומי ד' וה' למי שגנב בקדשים שהוא חייב באחריותן ושחטן אלא אם כן שחטן בעזרה לשם בעלים או כשהיו בעלי מומין ושחט חוץ מן העזרה לפי שכל העומד לפדות כפדוי דמי. ודין בעלי מומין שיפדו כמו שביאר במקומו אבל אם שחט אותם בחוץ והם תמימים בלא מום אינו חייב כלום לפי שהיא שחיטה שאינה ראויה. ודעת ר"ש כבר קדם שהוא פטור למי ששוחט חולין בעזרה לפי שהיא שחיטה שאינה ראויה ואין הלכה כרבי שמעון מסכת בבא קמא פרק ז משנה ו (ו) היה מושכו ויוצא ומת ברשות הבעלים כו' - לימד אותנו בזאת ההלכה שני עיקרים האחד כי הגנב לא יקרא גנב עד שיביא אותו דבר הגנוב ברשותו ויקנה אותו בדרך מדרכי קניות המטלטלין וכבר קדם ביאורם בראשון מקידושין. והשני כי ארבעה שומרים אינם קונים אותו הדבר הניתן להם לשמור לענין שיהיו חייבין בשמירתו ויתחייב בכל אחד מהם בדינים המיוחדין להם כמו שיתבאר אם לא קנו אותן המטלטלים באחד מן הדרכים שנקנין בהם המטלטלים במקח וממכר כמו שנתבאר בראשון מקידושין. וזהו מה שאמרו תקנו משיכה בשומרין כדרך שתקנו משיכה בלקוחות. ושמור זה העיקר כי הוא עיקר גדול ומועיל בדינים מסכת בבא קמא פרק ז משנה ז (ז) אין מגדלין בהמה דקה בארץ ישראל כו' - אין מגדלין בהמה דקה בא"י לפי שרועין בזרעים. וסוריא הם הארצות שכבש דוד וכבר ביארנו עניינים בששי מן דמאי:

ומה שאמר לא יגדל חזירים הוא הדין לשאר דברים שאסורין באכילה אבל דיבר בחזירים כפי הידוע שהם אפשר לגדל כמו הבקר והצאן:
ואין פורשים נשבים פחים או רשתות לצוד בהם יונים. אלא אם כן ירחיק מהם מן הישוב ר"ל ישוב המדינה ארבעה מיל והם שלושים ריס וזה להרחיק עצמם מן הגזל שלא יצוד יוני בני העיר:

והזהיר שלא לגדל כלב מפני הזיקו מסכת בבא קמא פרק ח משנה א (א) החובל בחבירו חייב עליו משום ה' כו' - כשיקטע ידו או רגלו יתחייב לו החמשה עונשין אבל כשיעשה בו אחד מאלה ההיזקים או שנים מהן כגון שבייש אותו בלבד לא יתחייב אלא בושת וכמו כן אם צער בלבד לא יתחייב אלא צער כמו שאומר דרך משל כוואו בשפוד על צפרניו ועל זה הדרך הקשה. ואם יעבור המוכה על דברי הרופא ונוסף חליו או נולדה בסיבתו מחלה לא יתחייב החובל שום דבר על אותו החולי המתחדש לפי שהחולה חמס על נפשו. ודע כי עיקר מעיקרי דתינו אין גובין קנסות בבבל והוא הדין בשאר כל הארצות חוץ מא"י בלבד לפי שאמר יתברך עד האלקים ואין לנו דיינים שיקרא שמם אלקים אלא הדיינים הסמוכין בא"י. כמו שנתבאר בסנהדרין. וכל דייני העולם כאילו הם עומדים במקום דייני א"י ואעפ"כ אין ממלאין מקומן אלא בדברים הנוהגים הרבה כדי שלא יאבדו זכיות בני אדם כגון ההלואות והמקח והממכר וההקנאות וההודאות והכפירות. וכשהזיקה בהמה בשן ורגל שהן מועדין לזה כמו שקדם וכמו כן כשהזיק אדם את הבהמה. אבל בהמה באדם או אדם באדם וכן כל קנס לא ישלם שום דבר אלא בב"ד בא"י לפי שאלה הדברים שמהם לא יארעו אלא מעט ומהם שאין בהם חסרון כיס. והראוי לעשות בחובל בחבירו שיושם כל מה שיתחייב משבת ובושת ורפוי וצער וקנס ויכלול הכל וישלם החובל בפעם אחת ויפטור אם היה הדין בא"י ואם הוא בחוץ לארץ מנדין החובל עד שיתן מה שיחוייב על דרך פשרה או יעלה עם בעל דינו לא"י וכשיתן מה ששמין עליו מתירין לו נדויו ואפי' לא נתרצה הנחבל בזה:

ומאשר ראוי לזכור בכאן כי החצי נזק שחייב התם קנס הוא ואין גובין אותו בחוצה לארץ אלא על דרך הנזכר. אבל חצי נזק צרורות שנזכר כבר בפרק השני מזו המסכתא והוא כשהיו צרורות מנתזין מתחת ידו ושבר את הכלים משלם חצי נזק מן העליה כי הוא הלכה ואינו קנס וגובין אותו בחוץ לארץ ובלבד שיהיה ברשות הניזק. אבל ברשות הרבים הוא פטור על כל היזק הרגל כמו שנבאר לשם. ונזק שלם אינו קנס וגובין אותו בחוץ לארץ אלא בשור המועד בלבד לפי שעיקר הוא בידינו אין מועד בבבל

מסכת בבא קמא פרק ח משנה ב (ב) זה חומר באדם מבשור שהאדם כו' - אמרו זה חומר באדם מבשור יש לו סמך על העיקר אשר קדם בפרק שלישי מזו המסכתא שורו שבייש פטור וכבר ביארנו בפרק חמישי ג"כ שהשור פטור מדמי ולדות מסכת בבא קמא פרק ח משנה ג (ג) המכה את אביו ואת אמו ולא עשה כו' - כבר ביארנו כי מן העיקר שבידינו אין אדם לוקה ומשלם אלא כשיעשה אדם דבר שחייב עליו מלקות ותשלומין לוקה ואינו משלם. זולתי חובל בחבירו ביום הכיפורים בלבד שזה משלם ואינו לוקה לפי שהמקרא מפורש בחובל שישלם על כל פנים והוא שנאמר יד ביד. ובא הפירוש בזה הדבר הניתן מיד ליד ומאי ניהו ממון כי אחר שאמר כאשר עשה כן יעשה לו שלא היה צריך לומר יד ביד. וזהו ענין מה שאמרו בפירוש רבתה התורה חובל בחבירו חייב בתשלומין. ואין הלכה כרבי יהודה מסכת בבא קמא פרק ח משנה ה (ה) המכה אביו ואמו ועשה בהן חבורה כו' - כבר ביארנו בפרק ארבעה עשר ממסכת שבת כי החובל לא יהיה מתחייב בנפשו אלא כשנתכוין לקחת הדם השותת מן המכה שישתמש בו במה שירצה אבל אם נתכוין להכאיב ולהזיק בלבד הוא מקלקל ופטור מצד חיוב שבת. וזהו בחובל בבהמה ובחיה אבל חובל בחבירו הוא חייב סקילה מפני ששככה רגזו ורפתה רוחו בהזיקו לבעל ריבו הוה כמתקן כמו שהתבאר בקורע בחמתו ועל מתו שהוא חייב לפי שתנוח דעתו באותו מעשה ואע"פ שהוא קלקול ולפיכך הוא פטור מכלום מחמת הניזקים. דע זה ולא תטעה בו מסכת בבא קמא פרק ח משנה ו (ו) התוקע לחבירו נותן לו סלע רבי יהודה אומר כו' - תוקע לחבירו הוא מי שמכה חבירו בפס ידו סגור בערפו:

סטרו שהכהו בפס ידו על פניו:
לאחר ידו שהכהו באחר ידו והוא קלון יותר:
צרם אזנו שפסל אזנו והכה בו כעין עקיצה:
ומה שאמר הכל לפי כבודו ר"ל פי' אלו השיעורים הנזכרים הם תכלית מה שהוא נותן לאדם חשוב ואם הוא אדם פחות יפחתו לו מאלו השעורים ולא יתנו לו אלא לפי כבודו. ור"ע חולק בזה ואמר שישראל כלם שוין באלו הדינים:
ומן העיקרים בדין שלא יאריכו ב"ד זמן בנזקין ואמנם עשה ר"ע זמן בבושת בלבד. ואין הלכה כר"ע בהשוות כל אדם ולא כר"י. וכל אלו הם קנסות ודינם בא"י כמו שביארנו

מסכת בבא קמא פרק ט משנה א (א) הגוזל עצים ועשאן כלים צמר ועשאן בגדים כו' - אמרו זה הכלל כל הגזלנים משלמים כשעת הגזילה ללמד כי מי שגנב בהמה קטנה וגדלה אצלו קנאה בשינוי ואם שחטה או מכרה אחר שגדלה שלו הוא זובח ושלו הוא מוכר ואינו חייב בתשלומי ארבעה וחמשה מסכת בבא קמא פרק ט משנה ב (ב) גזל בהמה והזקינה עבדים והזקינו כו' - כשהרקיבו מקצת הפירות אומרים לו הרי שלך לפניך ואם הרקיבו כולם משלם כשעת הגזילה. ומטבע ונפסל הוא שלא יעבור באותה מדינה אבל עובר הוא במדינה אחרת. והלכה כר"מ מסכת בבא קמא פרק ט משנה ג (ג) נתן לאומנים לתקן וקלקלו חייבין לשלם כו' - אין הפרש בין שיתן לאומן כלי העשוי לתקן אותו וקלקלהו או שיתן לאומנים עצים או ברזל לעשות לו ממנו כלי ויעשו אותו ויגמרו מלאכתו ואח"כ יקלקלהו והוא ישלם דמי הכלי בשני העניינים מסכת בבא קמא פרק ט משנה ד (ד) הנותן צמר לצבע והקדיחו יורה כו' - כאור שמראהו רע והוא שנאמר על דרך משל זה צבעו אדום אבל הוא עין רע לא יכשר למה שרצה אותו. וענין שבח והוצאה כמו שאומר לך על דרך משל אילו היה הבגד שוה דינר ואחר צביעתו שוה דינר וחצי והוציא בו הצבע רובע לא יתן לו אלא רובע דינר. ואם הוציא עליו שלש רביעי דינר יתן החצי מאשר הותיר בדמיו. וכל זה אינו תלוי ברצון בעל הבגד אלא אפי' אמר לו בעל הבגד כיון שעברת על מאמרי תן לי מה שהיה שוה בגדי בתחילה וטול לך הבגד לא יוכל לומר זה. לפי שאמרנו אם השבח יתר על ההוצאה ואם ההוצאה יתרה על השבח היא תקנה לכל אחד משניהם. והלכה כר' יהודה מסכת בבא קמא פרק ט משנה ה (ה) הגוזל את חבירו שוה פרוטה ונשבע לו כו' - יש לאדם שיתן את הגזילה לב"ד שבעירו ומביא אשמו ומתכפר לו וישאר אותו הממון ביד ב"ד עד שיבוא בעליו או ישלחהו לב"ד והם יעשו בו כטוב בעיניהם מסכת בבא קמא פרק ט משנה ו (ו) נתן לו את הקרן ולא נתן לו את החומש כו' - ואפילו היה הגזל בעין כיון שלא נשאר עליו מן הקרן אלא פחות משוה פרוטה אין צריך לילך אחריו ולא נאמר אפשר שהוקר אותו החלק ששוה עתה פחות מפרוטה וישוב שוה פרוטה מסכת בבא קמא פרק ט משנה ז (ז) נתן לו את הקרן ונשבע לו על החומש כו' - עד שיתמעט הקרן משוה פרוטה כיצד גזל ארבעה זוזים ישלם חמשה נתן ארבעה ונשבע על הזוז יתחייב זוז ורובע נתן הזוז ונשבע על הרובע יתחייב [רבע] רובע זוז ומשקלו גרגיר חרוב נתן את הרובע ונשבע על רובע החרוב אינו חייב אלא רובע החרוב בלבד לפי שהוא פחות משוה פרוטה. אמנם יתחייב בזה לפי שאמר הכתוב חמישיתו יוסף עליו וקבלנו בפירוש זה מלמד שמוסיף חומש על חומש וכן כל מי שנתחייב חומש דינם שוה לפי שפי' חמישיתו יוסף עליו חמישיות הרבה על דרך שביארנו: היכן פקדוני אמר לו אבד משביעך אני כו' - תוספת החומש לא יתחייב אדם בו אלא בהודאתו לא ע"פ עדים שנאמר והיה כי יחטא ואשם וגו' אמנם יהיה זה כששב מאליו מסכת בבא קמא פרק ט משנה ט (ט) הגוזל את אביו ונשבע לו ומת כו' - אמר רחמנא והשיב את הגזילה וגו' ולפיכך מי שגזל אין לו תקנה עד שתצא גזילה מתחת ידו או ימחול אותו הנגזל וזה כשתהיה הגזילה עודה אצלו לא נשתנית ולא קנאה בשינוי כמו שקדם לפיכך כשמת אביו וגזילה תחת ידו ואביו לא מחל לו מ"מ צריך שתצא אותה הגזילה מתחת ידו ואם היה אצלו אח מאביו יתן לו מה שגזל או יתן הגזילה לבניו הוא עצמו בענין שתצא הגזילה מתחת ידו ואם לא היה אצלו אח מאביו ולא בנים או לא החזיר הוא אותה הגזילה לבניו יתן אותן בחובו או בכתובת אשתו או צדקה וכל זה כשיודיע ויאמר זה גזל אבא לא שיתן על דרך זה הוא מממונו וכדי שתצא גזילה מתחת ידו מסכת בבא קמא פרק ט משנה י (י) האומר לבנו קונם אי אתה נהנה משלי כו' - כל זה מבואר ממה שקדם וצריך עוד שיבאר למי שנתן לו אותו הממון ויאמר להם כי אביו נשבע עליו שלא יהנה בממונו ולפיכך הוא נותנו להם כדי שלא יהנה הגוף מאותו הממון שעזב ואל יקשה בעיניך שהוא פרע את חובו מן הממון אשר נאסר ליהנות בו לפי שיתכן זה כמו שנתבאר בפרק רביעי מנדרים ולשם פרשנוהו מסכת בבא קמא פרק ט משנה יא (יא) הגוזל את הגר ונשבע לו ומת הרי זה משלם כו' - כבר ידעת כי הגר כשמת ולא הניח בנים בקדושה כי אין לו יורש וכל הקודם בנכסיו זכה ועל הגר שמת שאין לו יורשים נאמר ואם אין לאיש גואל אבל לאיש מישראל אי אפשר שלא יהיה לו גואל כי קבלה הוא בידינו [שלא יכלה שבט אחד לגמרי] א"כ האיש שישאר משבטו הוא ירשנו. וכבר ידעת כי בכ"מ שיאמר נדבה ר"ל עולת נדבה וכבר ביארנו זה במסכת שקלים ודיני עולת נדבה יתבאר לך מזה הפסוק שהביא ראיה על זו ההלכה שאשם נקרא הקרן שהוא מחזיר כלומר הגזילה בעינה או דמיה מסכת בבא קמא פרק ט משנה יב (יב) נתן הכסף לאנשי משמר ומת אין היורשין כו' - כבר ביארנו באחרון של סוכה כי משמרות כהונה כ"ד משמרות והיו עובדים בזה אחר זה כל משמרת שבת אחת ומכלל המשמרות יהויריב וידעיה והביא אותה על דרך משל וכשנתן כסף ליהויריב ואשם לידעיה והיה המשמרת משמרת ידעיה בזה חולקין ר"י וחכמים ר' יהודה אומר משמרת יהויריב עברה כשנטלה הכסף כיון שאין לה במשמרת שום דבר לפי שאינו שבתו לפיכך יחזור כסף אצל אשם וישיב הכסף לידעיה שיש לו המשמרת וחכ"א משמרת ידעיה עברה כשנטלה האשם מבלי שתקבל הכסף והראוי שיתן הכסף קודם האשם ולפיכך יוקח האשם מאתו ויתן ליהויריב שנטל כסף ברישא כמו שראוי והוא יקריב האשם כשתהיה משמרתו:

ולפי שאלו העיקרים אמיתיים ידועים אמר לנו מחבר המשנה במשנה זו כשנתן הכסף ליהויריב ואשם לידעיה והיה משמרת ידעיה אם הוא הלכה כחכמים שאומרים יצא אשם ליהויריב כמו שקדם וזה מבואר ואין שם ספק ואם הלכה כר"י שאמר ישיב הכסף לידעיה אם קיים האשם יקריבוהו בני ידעיה ואם לא שקפצה משמרת ידעיה והקריבה האשם קודם שתקח הכסף מן יהויריב זכו בני ידעיה בעור האשם אבל בשרו אינו ראוי לאכילה לפי שהוא פסול ויחזור ויביא אשם אחר ליהויריב אשר בידו הכסף ויקריב אותו במשמרתו. ומה שלמד רבינו הקדוש במשנה זו הוא איזה יתחייב על דעת ר' יהודה כשהקריבו בני ידעיה האשם וכך אמרה הברייתא בזה הדין כשהיתה המשמרת ליהויריב ונעשה מה שאמרנו א"ר לדברי ר' יהודה אם קדמו בני יהויריב והקריבו אשם יחזור ויביא אשם אחר ויקריבו בני ידעיה וזכו האחרים במה שבידם וזה הענין הוא מה שלמדנו בזאת המשנה והלכה כחכמים. והרמז שראוי להיות הכסף קודם לקרבן הוא מה שנאמר באשם אשר יכפר בו וקבלנו בפי' זה כי האשם הנאמר כאן כסף והוא מה שאמרו אשם זהו קרן וכבר ביארנו בהלכה שקודם לו דרחמנא קרא הכסף אשם ואמרו יכפר בו והוא פועל עתיד ר"ל שכבר התחיל בכפרה שהוא נתן הכסף ותגמר כפרתו ולא ישאר עליו עון בקרבו והוא איל האשם כמו שנאמר וכפר עליו הכהן באיל האשם וקבלנו בזה איל אשם מעכבים ואין החומש מעכב וכבר נתבאר כי האשם הוא הכסף ופירוש מעכבין את הכפרה

מסכת בבא קמא פרק י משנה א (א) הגוזל ומאכיל את בניו והניח לפניהם כו'. אין פורטין לא מתיבת המוכסין כו' - זו המשנה היא בנויה על שני עיקרין האחד מטלטלי לבעל חוב לא משתעבדי השני מלוה על פה אינו גובה מן היורשים. ושני העיקרים האלה אין הלכה כן אבל מן העקירים שנדון עליהם עכשיו מטלטלי לבעל חוב משתעבדי מלוה על פה גובים מן היורשין והראוי על הגזלן לשלם הוא מלוה על פה. לפיכך הגוזל ומאכיל לבניו חייבים לשלם באיזה פנים שיהיה נתייאשו הבעלים או לא נתייאשו בין שהניח מקרקעי או מטלטלי מנכסיו יקח על כל פנים כל מה שגזל ואם לא הניח אביהם שום דבר אם נתייאשו הבעלים אינם חייבין לשלם ואם אכלו מה שאכלו לפני יאוש חייבין לשלם ואם היה המוכס כותי או מוכס ישראל אלא שאין לו קצבה אלא שלקח רשות מן המלך שיכול להוסיף על המכס איזה שיעור שירצה על הקצבה שקצב לו המלך אותו שהוא גזלן בכל זה אין ראוי לפרוט דבר ממה שיש לפניו מן המעות לפי שהוא בחזקת גזלן ואותן המעות כולם גזילה וכמו כן לא יקחו צדקה מאותו המוכס מן המעות שלפניו. אבל אם פרט מהמעות שיש לו בביתו או נטלו ממנו צדקה כשהוא בשוק ואין תיבה לפניו זה הוא מותר. וזהו טעם מה שאמר מתוך ביתו או מן השוק וכמו כן אין פורטין ממה שלפני גבאי צדקה משום חשד שלא יחשדו אותו שהוא מנכסי הצדקה שיש עליו חוב כשיראה אותו שיתן מעות מי שלא ראה כשלקח הדינר. וכבר נתבאר לך מדבריו כי כשיהיה מוכסי ישראל ואין מוסיף על כל מה שחקק לו המלך ולא יגרע אינו גזלן כי מן העיקרים שלנו דינא דמלכותא דינא מסכת בבא קמא פרק י משנה ב (ב) נטלו מוכסין את חמורו ונתו לו חמור אחר כו' - אין אשה וקטן נאמנין בדין זה אלא כשהוא מסיח לפי תומו כמו שביארנו בעכו"ם לעדות אשה במסכת יבמות. ונחיל נקרא עדת דבורים הנקבצים על המלך שלהם כמו שזה מפורסם וידוע. ואין הלכה כרבי ישמעאל בנו של רבי יוחנן בן ברוקה מסכת בבא קמא פרק י משנה ג (ג) המכיר כליו וספריו ביד אחר ויצא לו כו' - זה הדין כשיהיה האיש ההוא אינו ידוע למכור אותן הדברים שהוא טוען עליהם שנגנבו לו ויצא לו שם גניבה בעיר ואין צריך שנבאר שצריך שני עדים שיעידו שאלו הכלים היו שלו ושאלו הספרים שלו היו לפי שזה מבואר. אבל אם דרכו שימכור כליו וספריו לא ידונו לו זה הדין אלא אם לנו עמו בני אדם ומצאו בבקר קירו חתור ואותם אנשים שלנו בביתו יצאו על אותו המחתרת וכליו וספריו של בעל הבית בידיהם באותה שעה ידונו לו דין זה כמו שכתבנו. וכבר ביארנו פעמים כי בכל מקום שאמרו במשנה שבועה היא שבועה בתורה מסכת בבא קמא פרק י משנה ד (ד) זה בא בחבית של יין וזה בא בכדו של דבש כו' - אילו השמיענו הדין בחבית של יין בלבד היינו אומרים כגון זה הוא שכשפירש עליו נותן לו דמי יינו אבל חמורו וחמור חבירו שאינו עושה מעשה בידו לא ואם השמיענו הדין בחמורו וחמור חבירו היינו אומרים בזה הוא שאין לו אלא שכרו כשלא פירש עליו לפי שאינו עושה מעשה בידיו אבל יינו ודבש חבירו אפי' לא פירש נותן דמי יינו לפי שהתעסק באיסוף הדבש בידו לפיכך הודיענו שהדין בשני המעשים אחד ושלא נאמר בזה משטה אני בך לפי שבשבילו הניח ממונו ונתעסק בשלו לאסוף מה שאבד ולפיכך אם פירש עליו נותן לו דמי חמורו ודמי יינו מסכת בבא קמא פרק י משנה ה (ה) הגוזל שדה מחבירו ונטלוהו מסיקין כו' - השמיענו בהלכה זו כשתהיה מכה טבעית כוללת או אינה כוללת כמו ששטפה בנהר או נשקעה או ירדו עליה אבני אלגביש שדינה דין מכת מדינה ולא יוכל לומר לו הרעה הזו באה בעונותיך וכאילו אתה הוא הסיבה כדי שיהא חייב לשלם אבל יאמר לו הרי שלך לפניך מסכת בבא קמא פרק י משנה ו (ו) הגוזל את חבירו או שלוה הימנו או שהפקיד לו כו' - תקנה היא זו לבעל הממון ולפיכך אם אמר בעל הממון לאשר הוא בידו תן לי מה שיש לי אצלך בכאן במדבר יש לו לפורעו ממונו מסכת בבא קמא פרק י משנה ז (ז) האומר לחבירו גזלתיך הלויתני הפקדת אצלי כו' - היה חייב לשלם כשטוענו חבירו טענת ברי ואומר גזלת אותי והלויתי אותך אבל אם היה חבירו ג"כ מסופק ואמר איני יודע אם הלויתי אותך ואם לא הלויתי והוא אמר הלויתני ודאי אבל איני יודע אם החזרתי או אם לא החזרתי אינו חייב לשלם אבל אם בא לצאת ידי שמים יתן לו כמו שהודה שהלוהו. ומה שאמר פטור ואפי' טענו חבירו טענת ברי ויאמר הוא איני יודע פטור ואינו חייב אלא שבועת היסת שהוא אינו יודע באמת שיש לו אצלו ממון מסכת בבא קמא פרק י משנה ח (ח) הגונב טלה מן העדר והחזירו ומת או נגנב כו' - אמרו ומנו את הצאן והיא שלמה פטור מלשלם וכל הענין הראשון והוא כשגנב וידע בעל הצאן שגנב לו אבל אם לא ידעו הבעלים לא בגנבתו ולא בחזרתו אינו פוטרו אלא א"כ יחזיר וידעו הבעלים שהחזיר לפי שלמד זה הטלה דרך אחר זולתי דרך הצאן ולכך צריך להודיע הבעלים כדי שישמרוהו כאשר יוכל ואז יפטר מאחריותו מסכת בבא קמא פרק י משנה י (י) מוכין שהכובס מוציא הרי אלו שלו כו' - כבר התבאר בשבת כי המוכין הם חתיכות צמר קטנים שממלאים בהם הכסתות והכרים וכיוצא בהם. וכובס הוא שמלבן את הצמר. וסורק הוא הסורקו והמנפצו. וכדי לתפור הוא כמו אורך מחט. ומעצד כלי הנגר שמחליק בו או כיוצא בו. וכשיל הוא כלי הנגר שמתקן בו העץ. ונסורת הוא שחיקת העצים כשנוסרין העצים לעשות מהן לוחות: סליק פירוש המשניות להרמב"ם ממסכת בבא קמא מסכת בבא מציעא פרק א משנה א (א) שנין אוחזין בטלית זה אומר אני מצאתיה וזה אומר כו' - זה הדין הוא כשאוחז כל אחד משניהם בחוטי שפת הטלית אבל אם תפס כל אחד מהם לעצמו בחלק ממנו יש לכל אחד משניהם מה שתפס והחזיק בו והנשאר מן הטלית יחלקו אותו בשוה אחר שישבעו שניהם כמו שנזכר. ומה שאמר זה אומר כולה שלי הוא מדבר כשמכר המוכר הטלית לאחד משני בני אדם שהיו מצויין לפניו בדמים ידועים וכל אחד משניהם נתן לו אותן הדמים ולקח מן האחד ברצונו ומן השני אנוס וקבל אותו ממנו על דעת שיחזיר לו ונסתפק למוכר שאינו יודע לאיזה מהם מכר וכל אחד מן הלוקחין טוען מכר לי ברצונו ישבעו שניהם כמו שאמרו בתקנת החכמים כדי שלא יהא כל אחד תופס בטליתו של חבירו ויחלקו הטלית והדמים שנתן האחד מהם שיחזיר להם המוכר. ואילו ידע המוכר מי היה הלוקח ויאמר לזה מכרתי יהא נאמן בעדותו ואע"פ שהטלית ביד שניהם וטוען כל אחד משניהם אני לקחתיה ותהיה עדותו כדין עד אחד דעלמא ואז תהיה השבועה דאורייתא מפני העד לא בתקנת חכמים כמו שאמרנו ולא יזכה בטלית האחד יותר מחבירו אלא אם יצטרף אל המוכר עד אחד. ומעיקרנו כי הנשבע הנוטל שום דבר בשבועתו לא ישבע על יותר ממה שראוי ליטול באותה שבועה ולפיכך ישבע שאין לו בה פחות מחציה ולא ישבע שהיא כולה שלו מאחר שאינו נוטל אלא חציה ועל אלו הדינים כולם תקיש ותדין מסכת בבא מציעא פרק א משנה ב (ב) היו שנים רוכבין על גבי בהמה או שהיה אחד כו' - למדך שרוכב ומנהיג שוים ובלבד שינענע רגליו על הבהמה כדי שתלך ואם לא היה כך אלא שהיה יושב עליה בלבד המנהיג קנה. והודיעך שאם הודו או באו עדים ואפילו אחר שפסקו הדין עליהם בשבועה חולקין שלא בשבועה מסכת בבא מציעא פרק א משנה ג (ג) היה רוכב על גבי בהמה וראה את המציאה כו' - אם הרוכב אמר להולך ברגליו זכה לי בו לא יוכל לומר כשיקחנה אני זכיתי בה אלא חבירו הרוכב קנה אבל יוכל לומר אני זכיתי בה כשאמר לו תנה לי כמו שנזכר מסכת בבא מציעא פרק א משנה ד (ד) ראה את המציאה ונפל עליה ובא אחר והחזיק כו'. ראה אותן רצין אחר מציאה אחר צבי שבור כו' - כשיהיה עומד בשדה כל מה שהוא עמו בתוך ארבע אמות שלו קנה וכאילו הגיע לידו ואין לשום אדם בו זכות. ואמנם זה הדין האמור בזו ההלכה הוא במי שהוא עומד ברשות הרבים או בשדה חבירו שאין דרך בני אדם לעמוד שם לפיכך לא קנו לו ארבע אמות שלו אפילו נפל על המציאה ובא אחר והחזיק בה זה שהחזיק קנה. ומה שאמרנו שזכתה לו שדהו יתכן זה בשני תנאים האחד שיהיה עומד בתוך שדהו והשני שיהיו אותן הגוזלות והצבי הולכים לאט ומתמהמהים בענין שיוכל להשיגם אם ירוץ מסכת בבא מציעא פרק א משנה ה (ה) מציאת בנו ובתו הקטנים מציאת עבדו ושפחתו כו' - כל הסומך על שלחן אביו מציאתו של אביו ואפילו הוא בן ארבעים שנה וכל בן שאינו סומך על שלחן אביו והוא מבן שש שנים ומעלה מציאתו לעצמו וזהו מה שכיון בזו המשנה באמרו גדולים וקטנים אבל הבת כל זמן שהיא נערה מציאתה לאביה ואפילו אינה סומכת על שולחנו ואפילו היתה מכורה רצה לומר שמכרה לאמה מציאתה לאביה לפי שכל שבח נעורים לאב כמו שנתבאר בפרק רביעי מכתובות מסכת בבא מציעא פרק א משנה ו (ו) מצא שטרי חוב אם יש בהן אחריות נכסים כו' - חכמים אומרים אחריות טעות סופר הוא לכך אין הפרש אצלם בין שטר שיש בו אחריות או שטר סתם שאין בו זכר אחריות נפרעין בו מנכסים משועבדים ולפיכך לא יחזיר ואפילו היה מודה אותו שיש עליו השטר שהוא חייב בו ושלא פרע ממנו כלום לא יחזיר לפי שיש לחוש שמא הסכמה ביניהם לטרוף בו מנכסים משועבדים ויטרוף מן הלקוחות שלא כדין והלכה כחכמים שאומרים אחריות טעות סופר הוא אבל אם הוא מפורש בשטר על מנת שאין לך עלי אחריות יחזיר כשיודה אותו שיש עליו החוב מסכת בבא מציעא פרק א משנה ז (ז) מצא גיטי נשים ושחרורי עבדים דייתיקי מתנה כו' - דייתיקי מלה מורכבת ופירוש עניינה דא תהא למיקם ולהיות והוא שטר שמקנהו בו נכסים מטלטלים או קרקע או דבר מן הדברים הנוהגים בין בני אדם מן התנאים והחיובים:

ושוברין שטרות מחילה שעושין המלוים ללווים מן הפרעון שמקבלין מהם וכיוצא בו:
ואמר כתובין היו ונמלך שלא ליתנם שמלמד כי כשיאמר תנו נותנים זהו בשכיב מרע שיכול לחזור בדבריו ומתנתו ויעביר אותה מאיש לאיש אבל דיני הגיטין כשנפלו כבר נתבאר זה בפרק שלישי מגיטין

מסכת בבא מציעא פרק א משנה ח (ח) מצא אגרות שום ואגרות מזון שטרי חליצה כו' - אגרות שום שטרי השומות וזה כי בעל חוב צריך שומא והכרזה ואותה שעה ירד בקרקע הלוה במקום ששמו לו שהוא כשיעור מה שיש לו אצלו אחר ההכרזה כמו שיתבאר:

ואגרות מזון רצה לומר מזון האשה והבנות שכתבו להם הדיינים הורדה בקרקע שימכרו אותו למזונות כמו שיתבאר בכתובות:
ושטרי ברורין הם שטרי ברירה כשמסכימין הבעלי דינים על הדיינים שידונו ביניהם איזה תביעה שתהיה כמו שיתבאר בסנהדרין זה בורר לו אחד וזה בורר לו אחד:
ותכריך של שטרות הוא שלשה שטרות כרוכות קצתם בקצתם או יותר מזה:
ואגודה הוא שלשה שטרות או יותר קשורות כולם אגודה אחת:
רבן שמעון בן גמליאל אומר אחד לוה משלשה יחזיר ללוה ובלבד שיהיו השלשה שטרות מקויימים בבית דין אבל אם אינם מקויימים לא יחזיר אותם לשום אדם לפי שיש לומר שמא כל אחד מהם הביא שטרו לבית דין לקיימו ונתקבצו כולם ביד הדיין או שלוחו ונפלו מידו ומצא אותם אותו שהחובות השלשה עליו. וכמו כן אמר שלשה לוין מאחד יחזיר למלוה ובלבד שיהיו כתיבתן שונות אבל אם היו מכתיבת איש אחד יש לנו לומר מיד הסופר נפלו לא מיד בעל חוב:
וסמפון דברים כתובים בפתקא בכלל השטרות יעשו באותן השטרות מה שכתוב באותו הפתקא הנמצאת עם השטרות ובלבד שיהיו אלו השטרות בין שטרות קרועים או שנמצא עם השטרות ביד שליש. שאם לא תהיה אותה פתקא קשורה עם השטרות יעשו כפי מה שכתוב בה לפי שהיא ביד שליש והשטרות גם כן ביד שליש והלכה כרבן שמעון בן גמליאל

מסכת בבא מציעא פרק ב משנה א (א) אלו מציאות שלו ואלו חייב להכריז כו' - רבי יהודה אומר כל מה שיהיה בו סימן יכריז לפי שאפשר לבעליו שיאמר אותו סימן ויחזיר לו את שלו:

וכלי אנפוריא הם כלים חדשים שלא נשתמשו ביד הבעלים בענין שיוכלו להכירם שאם נשתמשו בהם עד שיוכלו להכירם יש להראותם לאותו שטען שאבדן ואם הכירן יחזירו אותם לו אם האיש נאמן כמו שאמרו שתלמיד חכם הגון יחזירו לו אבדתו בטביעת עינא ולפי שזה לא נשתמש עד שיהיה לבעליו בהן טביעת עין אינו חייב להכריז:
וכשימצא מהם שנים או יותר כמו שני מחטין או שני שפודין וכיוצא בהן מן המנין הוא סימן וחייב להכריז וכל זה כשימצא ברשות היחיד שמעטים עוברים בהם אבל מי שמצא דבר בסרטיא ופלטיא גדולה אפילו היה דבר שיש בו סימן הרי הוא שלו ובלבד שיהיה המקום רוב כותים אבל אם רוב ישראל יכריז והלכה כרבי יהודה והלכה כרבי שמעון בן אלעזר

מסכת בבא מציעא פרק ב משנה ב (ב) ואלו חייב להכריז מצא פירות בכלי כו' - כלי כמות שהוא וכיס מעות כמות שהוא הוא שימצא אותם לבדם מבלי שום דבר בהם לפי שיוכלו הבעלים לתת בהם סימן: ושלשה מטבעות זה על זה או יותר מהם מורה שהונחו שם ביד ואפשר לבעליו שיתן בהם סימן ויאמר שהם מונחים זה על זה מסכת בבא מציעא פרק ב משנה ג (ג) מצא אחר הגפה או אחר הגדר גוזלות כו'. מצא בגל או בכותל ישן הרי אלו שלו כו' - אי אפשר לו שיקח אלו הדברים הנזכרים לפי שיש לו לומר הבעלים הניחום לשם שיחזרו ויקחום ואם לקחום לא יהו להם בהם סימן שיתנו כדי שיחזירו להם מה שלהם ולפיכך לא יגע בהן:

ואמרו מצא בגל או בכותל ישן ובלבד שיהיה אותו דבר בתוך הקרקע בעינן שיוכל לומר שטמנו מזמן מרובה אבל אם מצאו קרוב מן הקרקע או מפני הכותל דינו כדין הנמצא באשפה:
ואמרו מחציו ולחוץ שלו הוא כשיהיה זה הדבר הטמון בכותל לשון זהב או חתיכת כסף או כיוצא בזה אבל אם היה כלי מלא זהב הולכים אחר פי הכלי אם הוא לחוץ זה הוא שלו אם הוא לפנים של בעל הבית ולא נשגיח בחציו

מסכת בבא מציעא פרק ב משנה ד (ד) מצא בחנות הרי אלו שלו בין התיבה ולחנוני כו' - כבר ביארנו אנחנו פעמים רבות כי שולחני שם המצרף ומחליף כסף וזהב במעות וכסא שלו היא התיבה שישים עליה מעותיו:

ואמרו מצא בתוכן מעות הרי אלו שלו אין זה אלא כשיהיו אותן הפירות מאיש שאסף אותן הפירות הצריך להם בידיו ומקרקע שלו וידוע שהוא שלו ולכך חייב להכריז [צ"ל להחזיר

מסכת בבא מציעא פרק ב משנה ה (ה) אף השמלה היתה בכלל כל אלו ולמה יצאת כו' - בכלל כל אלו הוא מה שנאמר כל אבידת אחיך כולל לשמלה ולזולתה וכשיהיה לאותו הדבר סימנים ואין לו תובעים והוא שיתיאשו הבעלים ממנו אינו חייב להחזיר. וענין היאוש שיאמר מי שאבד ממנו אותו הדבר אוי לי שאבד כך וכך או שיאמר דבר שיהיה עניינו זה מסכת בבא מציעא פרק ב משנה ו (ו) ועד מתי חייב להכריז עד כדי שידעו בו שכניו כו' - עד האחרון שמיני של חג יכריז אחריו שבעת ימים כדי שילך האיש ההוא שאבד האבידה לביתו וידרוש חפציו ויראה איזה חפץ יחסר לו וישוב וימצא שמכריז ויתן סימן מה שאבד לו והלכה כרבי יהודה. וכל זה כשהיו בארץ ישראל אבל היום יכריז בבתי כנסיות ובבתי מדרשות ואם הכותי אנס ומתירא שמא יקחו מה שמצא ויעלילו למלך אינו חייב להודיע אלא לשכניו וחבריו בלבד מסכת בבא מציעא פרק ב משנה ז (ז) אמר את האבידה ולא אמר סימניה לא יתן לו כו'. כל דבר שעושה ואוכל יעשה ויאכל כו' - עושה ואוכל לא שיעמוד כן לעולם אבל יש לו זמן קבוע כפי דבר המצוי אם היתה בהמה גסה יטריח להטפל בה שנים עשר חודש וכמו כן התרנגולת ואם בהמה דקה כלומר צאן וגדיים ועגלים של מרעה ואינם של מרבק ועיירים יטרח וישתמש בהם ויאכילם שלשה חודשים אם היה הדבר מצוי אווזים של מים מטפל בהן שלשים יום ואחר הזמנים האלה יקבל דמיהן על עצמו והלכה כר' טרפון בדמי אבידה כמו שזכרנו בכאן אבל מעות אבידה עצמה לא ישתמש בהן כלל מסכת בבא מציעא פרק ב משנה ח (ח) מצא ספרים קורא בהן אחד לשלשים יום כו' - בגדי הצמר צריך לנערם כדי שלא ירקיבו ויתקלקלו אבל בגדי הפשתן לא יגע בהן כלל וכלי זהב וזכוכית אינם מעלים חלודה לעולם לפיכך לא יגע בהן לפי שאינם צריכין להשתמש בהם כדי שימנעם מן החלודה. ואמרו אין דרכו ליטול הוא שיהיה זקן ואינו לפי כבודו לפי שאינו ראוי להתבזות החכמה והרמז לזה מה שנאמר והתעלמת מהם כאילו צוה שיתעלם מהם בענין מן העניינים והוא מה שאמרו רבותינו ז"ל פעמים שאתה מתעלם מסכת בבא מציעא פרק ב משנה ט (ט) איזו היא אבידה מצא חמור או פרה כו' - כפועל בטל רצה לומר כפועל שבטל ממלאכתו שבטל ומצא חמור ממנה (צ"ל שבטל ממנה ומצא חמור). והשב מקור וידוע אצל כל בעלי לשון כי המקור נופל על המעט ועל הרוב תאמר שמרתי לפלוני שמור ותאמר שמרתי לפלוני ופלוני שמור ולפיכך מורה השב שחייב להחזיר פעמים רבות וכמו כן הקם תקים עמו שלח תשלח ועזוב תעזוב וזולתם מן המקראות מסכת בבא מציעא פרק ב משנה י (י) מצאה ברפת אין חייב בה ברשות הרבים חייב בה כו' - כבר ידעת כי פרישת הכהן או נזיר מן הטומאה היא עשה ולא תעשה נאמר בכהן וקדשתו ונאמר בנזיר קדוש הוא וזו מצות עשה ואמר בכהן לנפש לא יטמא. ובנזיר כתיב ועל כל נפשות מת לא יבא ובחזרת האבידה עשה בלבד הוא שנאמר השב תשיבם לאחיך ומעיקרנו אין עשה דוחה לא תעשה ועשה ואמר רחמנא איש אמו ואביו תיראו ואת שבתותי תשמורו כולן חייבין בכבודי ולכן אינו חייב בכבוד אב ואם אם אמרו לו לעבור על מצוה מן המצות. ומצוה מן התורה לפרוק בחנם ולטעון בשכר ור"ש אומר זה וזה בחנם ואין הלכה כר"ש ולא כרבי יוסי. ומן המבואר שמה שאמר זקן או חולה הוא שב לבעל המשא. ומה שאמר חייב רצה לומר כי הפוגם בו חייב שיפרוק המשא הוא לבדו ולא יטריח לבעל המשא שיפרוק עמו אם הוא חלש הגוף מסכת בבא מציעא פרק ב משנה יא (יא) אבידתו ואבידת אביו אבידתו קודמת כו' - דע כי אפילו לא יפרש לו זולתי דבר אחד מן המשנה נקרא רבו אבל אינו מחוייב להקדימו ולכבדו יותר מאביו כמו שנזכר באבידה ובשביה ולפרוק אלא אם כן היה רבו מובהק והוא שתהיה רוב חכמתו ממנו והרמז מן התורה שיש לאדם להקדים עצמו על זולתו הוא דאמר רחמנא אפס כי לא יהיה בך אביון כאלו אמר אין אתה חייב להסיר רעה מאחר אלא כשלא יבא לך כעין אותה רעה שהסירות ממנו כי אם תהיה בענין שאם תתן לאביון די מחסורו תשוב אתה עני כמוהו אינך חייב לתת לו וזה שאמרו ז"ל שלך קודם לשל כל אדם מסכת בבא מציעא פרק ג משנה א (א) המפקיד אצל חבירו בהמה או כלים ונגנבו כו' - הודיענו בזה כי אין הפרש בין בהמה שיש בה תשלומי ארבעה וחמשה או כלים שאין בהם זולת תשלומי כפל הואיל ושלם זכה בכפל. ואמרו שילם ולא רצה לישבע ואפילו לא שילם אלא שאמר בבית דין הריני משלם והחזיר הדבר הגנוב אחר כך הרי הוא ברשותו מסכת בבא מציעא פרק ג משנה ב (ב) השוכר פרה מחבירו והשאילה לאחר ומתה כו' - עוד יתבאר בפרק אחרון משבועות שהנושא שכר והשוכר אינם חייבים כלום מן המיתה אבל ישבע שמתה כדרכה ושלא פשע בה ונפטר והשואל יתחייב לשלם הבהמה אם מתה ברשותו כפי מה שיתבאר עוד. וזה השוכר שנותן לו רשות בעל הפרה שישאלנה שאם לא כן היה חייב לדברי הכל לפי שעיקר הוא אצלינו שומר שמסר לשומר חייב אלא אם יש עדים שלא פשע בה שומר שני כמו שנתבאר עוד והלכה כרבי יוסי מסכת בבא מציעא פרק ג משנה ג (ג) אמר לשנים גזלתי לאחד מכם מנה ואיני יודע כו' - זהו כשלא תבעוהו הם אלא שרצה לצאת ידי שמים אבל כשתבעוהו ואמר להם שגזל לאחד מהם ישבע כל אחד משניהם שהוא הנגזל ומשלם מנה לזה ומנה לזה וזהו קנס לפי שעבר על התורה וגזלו. וכן כשיאמר לו כל אחד מהם כי אביו הוא אותו שהפקיד אצלו ישבע כל אחד משניהם כי אביו היה המפקיד וישלם להם מנה מנה לפשיעתו שהיה לו לכתוב על אותו הממון זה הוא מופקד אצלי מפלוני מסכת בבא מציעא פרק ג משנה ד (ד) שנים שהפקידו אצל אחד זה מנה וזה מאתים כו' - זה הדין הוא כשנתנו השלש מאות דינרין בכיס אחד לפי שיאמר להם כיון שראיתי שהיה ביניכם מן האחוה והנאמנות כל אחד מכם לחבירו עד שנתתם ממונכם ביחד בכיס אחד לא עלה על לבי לזכור למי הם המאה ולמי הם המאתים אבל אם נתן זה המאה וזה המאתים בשני כיסים וכל אחד משניהם טוען שהמאתים שלו ישבעו שניהם שבועת התורה ויתן מאתים לכל אחד משניהם לפי שפשע ולא כתב שם כל אחד ואחד מהם על כיסו כמו שקדם ואין הלכה כרבי יוסי מסכת בבא מציעא פרק ג משנה ה (ה) וכן שני כלים אחד יפה מנה ואחד יפה אלף זוז כו' - ההיקש בזה כמו ההיקש במנה ומאתים והדין אחד ואמנם הביא זה המשל השני שלא תאמר הואיל ובזו התביעה יפסיד בעל כלי גדול עליו לפי שהוא מפסיד הכלי עצמו ונותן לו קצת דמיו יהיו שניהם מונחים עד שיבוא אליהו כדי שיודה הרמאי מהם על האמת קא משמע לן שאין הדבר כן אלא זהו כמו מנה ומאתים שלא הפסיד בעל המאתים עצם ממנו אלא הפסיד קצתו ואין הלכה כרבי יוסי מסכת בבא מציעא פרק ג משנה ו (ו) המפקיד פירות אצל חבירו אפילו הן אבודין כו' - מחלוקת הוא כשאבד מהם כשיעור חסרונו הידוע או פחות אבל כשהתחילו בהפסד ואבד מהן יותר מחסרונו הידוע לדברי הכל מוכרן בבית דין ועוד יתבאר לפנים שיעור החסרון למיני הזרעים ואין הלכה כרבן שמעון בן גמליאל מסכת בבא מציעא פרק ג משנה ז (ז) המפקיד פירות אצל חבירו הרי זה יוציא לו חסרונות כו' - כבר ביארנו במה שקדם מפירושינו כי הכור שלושים סאה והסאה ששה קבין. ופירוש איכפת שאינו משים דעתו לרוב המדה או למיעוטה כשאכלו העכברים לא נוסיף ברוב המדה. ופירוש קמעא מעט. ולזו המשנה תנאים. מהם שיערב הנפקד אלו הפירות עם פירותיו ואכל מן הכל ולא נודע שיעור מה שאכל אבל אם ייחד אותם הפירות אומרים לו הרי שלך לפניך וכמו כן אם ידע שיעור מה שאכל יחשב לו מן החסרון שיעור מה שראוי לו:

ואמרו הכל לפי המדה והכל לפי הזמן שיחשב לכל כור מה שזכר מהחסרון בכל שנה. וזרע פשתן הנאמר כאן הוא בגבעוליו. ואורז הוא שיהיה מקולף וצריך שיחזיר לו בזמן שמדד לו בשעה שהפקיד אצלו לפי שבימות הגשמים יוסיף הדבר המדוד לרטיבת האויר ובימות החמה יחסר ואין הלכה כרבי יהודה ולא כרבי יוחנן בן נורי לפי שנתפזר ונאבד מוסיף על מה שאוכלין העכברים שזכר. וזה הדין לא תקיש עליו לפי שהוא בארץ ידועה רצונו לומר ארץ ישראל ואמנם ידונו בזה הענין כפי הזרעים של אותה מדינה ואויר הידוע אצל הדרים בה מענייני חסרון הזרעים אצלם ודע זה

מסכת בבא מציעא פרק ג משנה ח (ח) יוציא לו שתות ליין רבי יהודה אומר חומש יוציא לו ג' לוגין כו' - זה שאמר רבי יהודה חומש לפי שהיין שבעירו היה חסר חומש וכבר אמרתי לך שהדין בזה הענין הוא לדון כפי המנהג באותה המדינה ואין הלכה כרבי יהודה מסכת בבא מציעא פרק ג משנה ט (ט) המפקיד חבית אצל חבירו ולא יחדו לה כו' - תחילת משנה זו הוא לרבי ישמעאל שאומר לא בעינן דעת בעלים וכבר נתבאר דעתו בסוף קמא ולפיכך הוא אומר משהניחה בין לצרכה בין לצרכו פטור וסיפא לרבי עקיבא שאומר דעת בעלים בעינן וכבר קדם לך דעתו בזה לשם ולפיכך הוא אומר משהניח לצרכו חייב לצרכה פטור וכבר נודע שהלכה כר"ע ולפיכך בשתי ההלכות לצרכו חייב לצרכה פטור לפי שאנו צריכים דעת בעלים ואע"פ שהחזירה למקומה מסכת בבא מציעא פרק ג משנה י (י) המפקיד מעות אצל חבירו צררן והפשילן כו' - כספים בעין אין להם שמירה מעולה אלא הטמנה בקרקע או בכותל בתוך טפח הסמוך לתקרה או סמוך לקרקע וכל מה שזולת זה הוא פושע ולא שמר כדרך השומרין וחייב לשלם עד שיפרש עליו וכמו כן אם נתן הכספים במלבושו שעושין בו כעין כיס או שקשר אותן בסדינו או על בטנו בכל אלה פושע אלא אם יתפשם בידו שנאמר וצרת הכסף בידך אלא אם יפרש על בעל הממון. ואם הפקיד אצלו ערב שבת ולא היה לו פנאי לטמנם יטמין במוצאי שבת מיד ואם אבדו ביום השבת אינו חייב כלום:

ומן העיקרים שלנו כל המפקיד על דעת אשתו ובניו של בעל הבית הוא מפקיד ולפיכך אם נתן הפקדון לבניו הגדולים אינו חייב לשלם. אלא ישבע שבועת התורה שנתן אותו הדבר להם וישבעו הם כמו שבועת התורה ששמרו כדרך השומרים ולא נאמר בכגון זה שיתן האדם לאשתו ולבניו שומר שמסר לשומר חייב. ודע כי שומר שמסר לשומר איזה שומר שיהיה כשיבאו עדים שהשומר השני לא פשע אלא ששמר כדרך השומרים אין השומר הראשון חייב לשלם ואין אחד מהם חייב שבועה לפי שהעדים מעידים באונס ואין מקום לשבועה אלא כשאין שם עדים

מסכת בבא מציעא פרק ג משנה יא (יא) המפקיד מעות אצל שולחני אם צרורין לא ישתמש כו' - צרורין הוא שיהיה קשר משונה או שישים עליהם חותם ומה שזולת זה קרואין מותרין. ומה שאמר חייב באחריותן ואפי' לא נשתמש בהן לפי שאם נתיר להם להיות משתמש בהם נעשה שומר שכר עליהם ועוד יתבאר לך דין שומר שכר אבל כשיהנה מהם ונשתמש בהם אפילו נאנסו חייב באחריותן לפי שנעשה עליו כמו חוב. והלכה כר"י מסכת בבא מציעא פרק ג משנה יב (יב) השולח יד בפקדון בש"א ילקה בחסר וביתר כו'. החושב לשלוח יד בפקדון בש"א חייב כו' - מחלוקת בית שמאי ובית הלל בהלכה הראשונה היא בתוספת שנתוספה בגוף הגזילה כגון שגזל רחל גזוזה וטענה אצלו בית שמאי אומרים משלם אותה ואת גיזתה וב"ה אומרים לא ישלם לו אלא רחל גזוזה ור"ע אומר אם היתה גזוזה בעת שתבעה בדין משלם גזוזה ואם היתה טעונה משלם טעונה והלכה כב"ה. אבל ביוקר ובזול אין ביניהם מחלוקת אבל הדין ביניהם כמו שאבאר כשגזל סחורה בשוה זהוב ואח"כ היה שוה ב' זהובים ואכל אותה אחר היוקר אם היא ראויה לאכילה או מכרה או נתנה לזולתו ישלם ב' זהובים כמו שהיתה שוה בעת שהוציאה מרשותו לפי שכל זמן שהדבר הגזול בעין חוזר לבעלים ולפיכך ישלם כמו שהיתה שוה הגזילה כששינה אותה או שהוציאה מרשותו אם אבדה אותו גזילה או נגנבה או יצאה מתחת ידו שלא מדעתו משלם כשעת הגזילה וכמו כן אם הוזלה משלם כשעת הגזילה. ומה שהם חולקין בסוף המשנה הוא בדיוק המקרא בית שמאי אומרים על כל דבר פשע ואפילו במחשבה יהיה פושע וב"ה אומרים אם לא שלח ידו במלאכת רעהו עד שישלח יד. ואמרו כיצד הוא מפרש דעת ב"ה וכשנטל ממנה רביעית והקרים הנשאר חייב לשלם אע"פ שלא הגביהה לפי שבסיבת מה שהטה נתקלקל השאר. ומה שאמר הגביהה ונטל ממנה רביעית אינו על תנאי שיטול ממנה שום דבר על כל פנים ואז יהיה חייב אלא כיון שהגביהה נתחייב באונסיה ואפי' לא פחתה בשום פנים ולא נטל ממנה שום דבר. ודע זה מסכת בבא מציעא פרק ד משנה א (א) הזהב קונה את הכסף והכסף אינו קונה את הזהב כו' - והעיקר בכל זה מה שקדם לך פירושו בפרק ראשון מקידושין כי קניית המטלטלין תהיה במשיכת הסחורה לא בנתינת הדמים והזהב והנחשת והמעות שאינם עוברים בכל מקום באותו הזמן והם הנקראים מעות הרעות וכמו כן חתיכות כסף שאינן מצוירות והם הנקראים אסימון כולם הם סחורות כנגד המעות המצויירות שהם מטבע שלוקחין ומוכרין בהם. ודע כי דינרי זהב הדינרין המצויירין העוברים בהוצאה באותו זמן ובאותו מקום גם הם דמים ואין הפרש ביניהם ובין המעות אלא הכל הם דמים לא פירות מסכת בבא מציעא פרק ד משנה ב (ב) כיצד משך הימנו פירות ולא נתן לו מעות כו' - עיקר הדין והראוי שמעות קונות אבל אמרו משיכה קונה גזירה שמא יאמר מוכר ללוקח נשרפו חטיך בעלייה באונס שאין המוכר חייב לשלם ללוקח ולפיכך תעמוד הסחורה ברשות המוכר ובאחריותו עד שימשוך אותה הלוקח ר"ש אומר כי כשיקבל המוכר הדמים ולא משך הלוקח סחורתו אלא שהם בבית הלוקח ואותו בית מושכר למוכר אין הלוקח יכול לחזור בו ולומר למוכר תן לי הדמים שמסרתי לך כי חזרתי בי מן המקח אלא המוכר שהדמים תחת ידו אם רצה יקיים המכר לפי שהבית שלו. ומעיקרנו דבר תורה מעות קונות ונסתלק מה שנאמר גזירה שמא יאמר לו נשרפו חטיך בעלייה לפי שהסחורה היא בביתו אם רצה לא יקיים המכר ויחזיר לו הדמים לפי שהסחורה בבית המושכר לו. וכמו כן אם מכר זה השוכר למשכיר סחורה והיא בזה הבית שעיקרו ללוקח אם רצה גם הוא יתקיים בידו המכר לפי שהסחורה בביתו ואם רצה חוזר בו לפי שהסחורה בשכירות המוכר. וזהו טעם ר"ש כל שהכסף בידו ידו על העליונה ואין הלכה כרבי שמעון אבל הדין שכל זמן שיכול המוכר לחזור בו יכול הלוקח גם הוא לחזור וכל עוד שלא ימשך הסחורה יכול כל אחד מהם לחזור בחבירו הן שיחזיר המוכר הדמים ויקבל עליו מי שפרע או יתבע הלוקח הדמים שלו ויקח אותם אחר שקבל מי שפרע והוא ענין מה שאמרו כדרך שתקנו משיכה במוכרין כך תקנו משיכה בלקוחות. וכשהבית מעיקרו ללוקח והוא בשכירות המוכר אין אחד משניהם יכול לחזור בו אלא תתקיים המכירה בהיות הסחורה באותו הבית כמו שביארנו:

ואמרו מי שפרע הוא צעקה על אותו האיש אשר חזר בדיבורו והוא הדין מדיני אותו שלא קיים מה שפסק עמו כי יש לו לצעוק אותה צעקה במעמד האיש ההוא שהוא צועק עליו ובאיזהו מקום שירצה וזה לשון אותה צעקה מי שפרע מאנשי דור המבול ומאנשי דור הפלגה ומאנשי סדום ועמורה וממצרים שטבעו בים הוא עתיד ליפרע ממי שאינו עומד בדיבורו

מסכת בבא מציעא פרק ד משנה ג (ג) האונאה ד' כסף מעשרים וארבעה כסף לסלע כו' - כשיקח מה ששוה ששה בחמשה או מה ששוה ששה בשבעה או מה ששוה שבעה בששה כל אלה שתות הוא נקרא ואונאה הוא אין הפרש בין שתות הדמים או שתות הסחורה והלוקח והמוכר יחזור כל אחד משניהם באונאה אלא שלוקח חוזר עד כדי שיראה לתגר או לקרובו והמוכר יחזור באונאה ואפי' אחר ימים רבים וזהו מה שאמרו מוכר חוזר לעולם כי לפי שאין הסחורה אצלו אינו יודע דמיה עד שיזדמן לו שיראה כמותה לידע דמיה. ואין הלכה כרבי טרפון מסכת בבא מציעא פרק ד משנה ד (ד) אחד הלוקח ואחד המוכר יש להן אונאה כו' - אמר מי שהוטל עליו ידו על העליונה הוא דעת רבי יהודה הנשיא ואין הלכה כמותו. אבל הדין הוא שתות קנה ומחזיר אונאה יתר על שתות בטל מקח ולאותו שהונה משניהם יש לגרוע לו לחבירו מסכת בבא מציעא פרק ד משנה ה (ה) כמה תהא הסלע חסירה ולא יהא בה אונאה כו' - כבר ביארנו פעמים רבות שהסלע ארבעה דינרין ושש מעה כסף דינר ומעה שני פונדיון ופונדיון שני איסרין. והלכה כר"ש מסכת בבא מציעא פרק ד משנה ו (ו) עד מתי מותר להחזיר בכרכים עד כדי שיראה כו' - אין כל בני אדם מכירין הדינרין ולפיכך נתנו לו זמן כדי שיראה לשולחני ואם הוא בכפר עד ערבי שבתות עד שיכנסו לכרך ויראהו למכירים:

ומה שאמר אם היה מכירה מקבלה ממנו אפילו לאחר שנים עשר חודש זהו במדת חסידות ואם לא רצה לקבלה אין לו עליו אלא תרעומת שאינה אלא נפש רעה וזה הדין הוא ראוי במקומות שלוקחין שם המעות בלא משקל ואינם מקפידים בחסרונם והנמנע מלקבל אותם הם מעט ועל דרך הכילות אבל במקומות שמקפידין בחסרונם ואפילו פחות כמשקל שעורה ראוי להשלים לו משקל בלא ספק והראיה על זה מה שאמרו שאינה אלא נפש רעה

מסכת בבא מציעא פרק ד משנה ז (ז) האונאה ארבעה כסף והטענה שתי כסף כו' - ארבעה כסף משקל ארבעה וששים שעורות וכשיהיה שיעור האונאה ארבעה כסף לסלע שהיא השתות חוזר האונאה ואם הוא פחות אינה אונאה כמו שקדם ואמנם החזיר זה הדין כדי לחבר מה שאמר ארבעה כסף עם מה שאמר שתי כסף בטענה וכן ביאר הגמרא בזה ופרוטה חצי שעורה מכסף וענין הטענה והודאה יתבאר במקומו במסכת שבועות מסכת בבא מציעא פרק ד משנה ח (ח) חמשה חומשין הן אלו הן האוכל תרומה כו' - כל זה מבואר ותוספת חומש זה בכלל מה שזכר מהם הוא מן התורה ויש מהם מה שלמדו עליהם וכבר זכרנום במסכת ערלה ומסכת בכורים מסדר זרעים ודיני מעילה נתבארו במסכת מעילה מסכת בבא מציעא פרק ד משנה ט (ט) אלו דברים שאין להם אונאה העבדים והשטרות כו' - אמר רחמנא וכי תמכרו ממכר וגו' אל תונו דבר הנקנה מיד ליד יצאו קרקעות שאינן מטלטלין יצאו עבדים שהוקשו לקרקעות כמו שנאמר בהן לרשת אחוזה יצאו שטרות דאמר קרא ממכר דבר שגופו מכור וקנוי יצאו אלו שאין גופן קנוי ומכור אלא לראייה שבהם וכבר נתבאר ויתבאר עוד במה שיבוא מסדר זה מאיזה טעם אינו חייב בהם תשלומי ארבעה וחמשה ונפטר שומר חנם ונושא שכר. ואין הלכה כר"ש ולא כר' יהודה מסכת בבא מציעא פרק ד משנה י (י) כשם שאונאה במקח וממכר כך אונאה בדברים כו' - דע כי אונאת דברים בא עליו מקרא מיוחד והוא מה שנאמר לא תונו איש את עמיתו ויראת מאלקיך והחמיר בה יותר מאונאת ממון כמו שאתה רואה שהזהיר והפחיד עליו ועוד כי האדם יכול לעשות תחבולה בה וזה בענין שיעמוד על הממכר ויאמר שרוצה לקחתו ולא יקחהו ויאמר אין רצוני לקנות או ישאל לאיש שאינו חכם באלה מן החכמות שיפרש לו כדי לביישו ויאמר הייתי סבור שהוא חכם או יספר ספורים שיש בהם דופי וחרפה לחבירו ויאמר לא נתכוונתי למה שאתם חושבים על זה נאמר ויראת מאלקיך שהוא יודע כוונתך ומה שחשבת בלבך וזהו טעם מה שאמרו ז"ל כל דבר שהוא מסור ללב נאמר בו ויראת מאלקיך וכן תמצא בתורה בכל מקום שנאמר ויראת הוא דבר שאין דייני בני אדם יכולין לדון עליו מסכת בבא מציעא פרק ד משנה יב (יב) התגר נוטל מה' גרנות ונותן לתוך מגורה כו'. לא יחלק החנוני קליות ואגוזין לתינוקות כו' - פיטם הגיגית הגדולה ועוד יתבאר זה במסכת כלים (פ"ג הלכה ו). ויש בקליפת הפול סימן שהיו יודעים בו אם יתבשל מיד או לא יתבשל אלא בטורח גדול כמו שהוא ידוע בענין הפול אבא שאול אוסר לבור את הגריסין כלומר להסיר קליפתן כדי להתלמד ממנו עליו וחכמים מתירין לפי שהוא לא הכניס בתוכה דבר אבל הוא אסור [לנקות] לקנות מה שנראה מן הכרי ויניח בתוכו הקליפה לפי שהוא גונב את העין ופרכוס הוא התקון והיפוי. ואין הלכה כרבי יהודה ולא כאבא שאול מסכת בבא מציעא פרק ה משנה א (א) איזהו נשך ואיזהו תרבית כו' - מה שקורא נשך הוא ריבית דאורייתא ומה שקראו תרבית הוא ריבית דרבנן. ומה שהתנה ויין אין לו שמורה שאם לא תהיה אצלו אותה סחורה אין מותר לו שיעלנה עליו בחוב אבל הוא זה כשהיה לו עליו חוב ואמרו לו תן לי מעותי שיש לי אצלך שאני רוצה ליקח בהם חטים והשיב לו וכי חטים יש לי צא ועשם עלי בשער אם היו אצלו חטים הוא מותר ואם לאו הוא אסור. ואמרו לקח ממנו חטים רצונו לומר לקח בהלואתו כלומר שהעלה על הלוה חטים כמה שיהיה אצלו אבל כשיתן איש לחבירו מעות ליקח ממנו כך וכך מדה מחטים והשער ידוע לא פחות ולא יותר זהו מותר ואע"פ שאין לו חטים וחייב ליתנו לו כל זמן שיתבענו ממנו ואפילו שלקחו ביותר או יקבל מי שפרע ויחזור בו. וכך פירש וביאר הירושלמי מסכת בבא מציעא פרק ה משנה ב (ב) המלוה את חבירו לא ידור בחצירו חנם כו'. מרבין על השכר ואין מרבין על המכר כו' - מבואר הוא ג"כ שמכירה כזו במטלטלין ריבית והוא שימכור לו סחורה ביותר משויה וימתין חציו בדמים ואפילו זמן מועט יהיה אבק ריבית וכמו כן כל מה שכיוצא בזה הוא אבק ריבית ואינו יוצא בדיינין מסכת בבא מציעא פרק ה משנה ג (ג) מכר לו את השדה ונתן לו מקצת דמים כו' - כשיקח אדם קרקע ופרע קצת הדמים הדין באלו הפירות של מי הם צריך ביאור וזה שאם אמר המוכר ללוקח אימתי שתביא שאר מעותי קנה הפירות למוכר. ואם אמר לו לכשתביא מעות קנה מעכשיו הפירות אסורות לשניהם כל אותו הזמן ויהיו מופקדות על ידי שליש אם יקיים הלוקח תנאו ינתנו לו ואם לא קיים תנאו יהיו הפירות כולם למוכר מסכת בבא מציעא פרק ה משנה ד (ד) אין מושיבין חנוני למחצית שכר לא יתן כו' - שכרו כפועל בטל כלומר כפועל בטל של אותה מלאכה שבטל ממנה בכל יום מה שראוי לו כל זמן שתמשך השותפות ואם נתן לו בשבח יותר מן ההפסד הוא מותר כגון שהתנה עמו בפירוש שאם יהיה בה הפסד שיהא לו ממנה כך וכך חלק ואם יהיה שם שבח שיהיה לו ממנה שבח כך וכך ויהיה חלק השבח יותר מחלק ההפסד בהכרח זה היתרון שהוא נתן לו מקום שכר על עמלו ואם לא פירשו כלל המתעסק בסחורה ירויח החצי ויפסיד השליש אם היה בה הפסד וכל זה כשלא ישים החנוני בקרן בין רב למעט אבל אם ישים בו ואפי' דינר לאלף ונתן לו יתרון איזה שיעור שיהיה חולק עמו בשוה ואין כאן ריבית לפי שהוא סוחר לעצמו באותו דינר ואינו מיוחד לשמוש זה בלבד. וכמו כן אסור שיתן האחד הביצים והשני התרנגולת ושיחלקו האפרוחים בשוה כשישתמש בגידול האפרוחים ובמזונם אלא כשיתן לו שכר עמלו ומזונו. וכמו כן לא ישומו העגלים והסייחים כמו שהם שוים עכשיו וימסרם לרועה לזון אותם עד שישמנו ויחלקו השבח בשוה אלא אם כן יקח המשתמש שכר עמלו ומזונו או אם יתן לו יותר שום דבר בשבח או יהיה לו בעיקר העגלים והסייחים חלק כמו שביארנו. וזה טעם מקבלין שיקבל אותו שותף בעיקר ויהיה חלק זה המתעסק קיים ולא יפסיד ואפי' מתו הבהמות וזו ההונאה הוא שתהיה כנגד עמלו ובא ללמד שאם ירצה כל אחד משניהם להפרד מחבירו אינו יכול עד תשלום שלש שנים וחמור עד שתהא טוענת והוא שתוכל לשאת משא מסכת בבא מציעא פרק ה משנה ה (ה) שמין פרה וחמור וכל דבר שהוא עושה ואוכל וכו' - מפריז על שדהו כגון מה שזכרו שישכור ראובן משמעון שדהו בעשרה כורין חטין בכל שנה ואם אמר לו ראובן תן לי כך וכך דינרין שאוציא על שדה זו ואני נותן לך שנים עשר כור על כל שנה מותר. ואין הלכה כרבן שמעון בן גמליאל שאומר שמין עגל עם אמו מסכת בבא מציעא פרק ה משנה ו (ו) אין מקבלין צאן ברזל מישראל מפני שהוא ריבית כו' - צאן ברזל הוא שיתנה עמו שלא יהא הפסד עליו וכבר פירשנו ענין זה הלשון בכתובות:

ומה שאמר מלוה לישראל מעותיו של כותי וכו' הוא כגון שהכותי נתן לישראל מעות בריבית וכשירצה להחזירם לכותי אין ראוי שיתנם הוא לישראל אחר ויאמר לו תעלה לכותי כדרך שאני מעלה לו אלא צריך שיתן אותו ממון לכותי וישוב הכותי וילוום לישראל האחר וזהו מותר והוא מדעת הכותי

מסכת בבא מציעא פרק ה משנה ז (ז) אין פוסקין על הפירות עד שיצא השער כו' - כשער הגבוה כלומר כשער הזול שבאותו המין וישיבו במובחר שבאותו המין. ואין הלכה כרבי יוסי ולא כר"י מסכת בבא מציעא פרק ה משנה ח (ח) מלוה אדם את אריסיו חטין בחטין לזרע כו' - ובלבד שיהיה המנהג באותו מקום שיתן האריס הזרע שהרי בעל השדה עושה עמו חסד במה שהלוה לו אבל אם היה המנהג שיתן בעל השדה הזרע אסור להלוותו חטים בחטים אלא אם כן האריס הזורעה לא התחיל עדיין בעבודת השדה אבל אם עבד בשדה שום עבודה ואפילו דבר מועט אסור שילוה לו לפי שכבר נתקיימה באריסות ולא יוכל בעל השדה לסלקו מן האריסות ונתחייב לתת הזרע רצוני לומר בעל השדה מסכת בבא מציעא פרק ה משנה ט (ט) לא יאמר אדם לחבירו הלויני כור חטים כו' - אין הלכה כהלל אלא לוין סתם ופורעין סתם ובלבד שיהא אצלו כל שהוא מאותו המין או יקח ממנו על שער שבשוק אבל אם לא היה אצלו ולא פירש עליו אם הוקרו החטים יפרע כמו שהיה שוה בשעת הלוואה ואם הוזלו יפרע לו שיעור מה שהלוה לו מסכת בבא מציעא פרק ה משנה י (י) אומר אדם לחבירו נכש עמי ואנכש עמך כו' - גריד ימות החמה ורביעה ימות הגשמים והקרקע בימות החמה קל לחפור לתקן למיעוט הטינוף ואורך היום. ונכוש הוא החפירה בשרשי האילנות כמו החרישה שחורשין לזרוע:

רנ"א יש ריבית מוקדמת ויש ריבית מאוחרת כו' - מה שאמר רבן גמליאל ור"ש הכל הלכה אבל צריך שתדע שהדברים האלה וכיוצא בהם הם דברים שראוי להתרחק מהם בלבד

מסכת בבא מציעא פרק ה משנה יא (יא) ואלו עוברין בלא תעשה המלוה והלוה והערב כו' - אמרו לוה עובר משום לא תשיך כלומר לא תנשוך ולפני עור לא תתן מכשול ערב ועדים אינם עוברים אלא משום לא תשימון עליו נשך וכמו כן הסופר מסכת בבא מציעא פרק ו משנה א (א) השוכר את האומנין והטעו זה את זה כו' - שוכר עליהם או מטען בשיעור שכרן כגון ששכרם בזוז יטעה אותם ויאמר להם אתן לכם שני זוזין או ישכור אחרים בשני זוזין ויטול מהם זוז ואם הוסיף לא יוכל ליטול מהם יותר מכדי שכרן וכל זה כשלא ימצא אומנים זולתם שיעשו מלאכתו באותו שכר בעצמו וזהו מה שאמר אם אין שם אדם. ומה שאמר הטעו זה את זה כלומר שחזרו בו או שחזר בהם מסכת בבא מציעא פרק ו משנה ב (ב) השוכר את האומנין וחזרו בהן ידן על התחתונה כו' - כששכר אדם אומנין שיקצרו לו שדהו על דרך משל בשני דינרין ונתן להם דינר חזרו בהם הרשות בידם אם רצו יחזרו לו דינר או יאמרו לו נעשה עמך כנגד מה שנתת לנו ואם קצרו חצי אותה שדה ורוצים לחזור בהם ישום להם מה ששוה אותו חצי שקצרו ואם הוא יותר מדינר לא יתן להם כלום יותר על הדינר שכבר נתן להם ויאמר להם כלו מעשיכם לקצור שאר השדה ואשלים לכם שכרכם וזהו טעם מה שאמר שחזרו בהם ידם על התחתונה. ואם בעל הבית חזר בו ידו על התחתונה ויתן להם מה ששוה עמלם אם הם ראויים ליטול יותר מן הדינר. ואמרו המשנה ידו על התחתונה והוא כמו שביארנו כשלקח קרקע ופרע קצת הדמים אם המוכר הוא שחזר בו הרשות ביד הלוקח אם רצה יקבל ממונו ואם רצה יקח מה שכנגד מעותיו מעידית שבאותה שדה שלקח ואם הלוקח הוא שחזר בו מן המקח הדבר הוא בהיפך ובלבד שיאמר לו ערבוני יקנה ואז הוא קונה כנגד מעותיו ואם יתבע המוכר ללוקח מה שנשאר לו מן הדמים והוא מעכב פרעונו לא יתקיים המכר עד שישלים לו פרעונו מסכת בבא מציעא פרק ו משנה ג (ג) השוכר את החמור להוליכה בהר והוליכו בבקעה כו' - אמנם יוכל המשכיר לומר לשוכר הרי שלך לפניך כשהשכיר לו לשאת משוי וייחד לו הבהמה אבל אם שכר ממנו לרכוב בה הוא עצמו או לשאת עליו משא אלא שאמר לו חמור סתם ולא ייחד לו הבהמה חייב להעמיד לו בהמה אחרת:

ומה שאמר חייב להעמיד לו חמור יש בו דינין וזה פירש אם ייחד לו בהמה ואמר לו חמור זה אני שוכר לך ומתה בדרך אם אותה נבילה שוה דמים שיקנה בהם בהמה יקנה בדמיה בהמה או ישכור בהמה באותם דמים שיוליכהו למקום שפסק עמו ואם המתה אינה שוה כדי שישכור לו בהמה אחרת יחשוב לו מה שהלך מן הדרך ויתן לו מה שראוי לו ואם שכר ממנו חמור סתם יעמיד לו בהמה על כל פנים ואם לא העמידה לו לא יחשב לו שום דבר מן השכירות. ומה שאמר הבריקה הוא שאינה יכולה להלך מחמת חולי מחליי הבהמות. ונעשית אנגריא רוצה לומר שתלקח לעבודת המלכות:

השוכר את החמור להוליכה בהר כו' - מבואר הוא כי המכשולים בהר יותר מבקעה וכמו כן יתחמם גוף הבהמה בבקעה יותר מבהר למיעוט נשיבת הרוחות במקומות מסכת בבא מציעא פרק ו משנה ד (ד) השוכר את הפרה לחרוש בהר וחרש בבקעה כו' - קנקן שם המחרישה. ואמרו פטור רצונו לומר שלא ישלם השוכר לבעל הפרה אלא האומן שחרש והיה תופס המחרישה ושברה הוא ישלם לבעל הפרה מסכת בבא מציעא פרק ו משנה ה (ה) השוכר את החמור להביא עליה חטים כו' - כשפסק עמו להביא חטים והביא עליו שעורים חייב אפי' שהמשא של שעורים כמשא של חטין הנפח יותר. ואם הביא עליה פחות ממשקל השעורים ואע"פ שמדתו יותר ממדת החטים פטור לפי שלא יהיה הנפח יותר אלא כשיהיה המשקל כמותו במשקל ושלשת קבין לחמור וסאה לגמל הוא חלק משלשים על מה שפסק עמו חייב. ואם הוסיף פחות מזה אינו חייב כלום אלא נותן השכר על הנוסף בלבד ואינו חייב לשלם לפי שהלכה כסומכוס מסכת בבא מציעא פרק ו משנה ו (ו) כל האומנין שומרי שכר הן וכולן שאמרו כו' - אם אמר הבא מעות וטול את שלך שומר חנם [צריך לומר שומר שכר ואם אמר טול את שלך והבא מעות שומר חנם] וכשאמר הנח לפניך או הנח סתם אינו חייב כלום ואפילו השבועה המחוייבת לשומר חנם לפי שלא קבל עליו לשמירה בשום פנים ואפילו שמירה בחנם. ואמר שמור לי ואשמור לך בזמן אחד זו היא שמירה בבעלים ואינו חייב לשלם ועוד יתבאר לך ואמנם יהיה שומר שכר כשיאמר לו שמור לי היום ואשמור לך למחר מסכת בבא מציעא פרק ו משנה ז (ז) הלוהו על המשכון שומר שכר רבי יהודה אומר הלוהו כו' - אין הפרש בין שהלוהו ואחר כך משכנו או שמשכנו ואחר כך הלוהו. ומה שאמר אבא שאול מותר אדם להשכיר משכונו של עני הוא שיהיה אותו המשכון כשישכירו יהיה שכרו יותר ממה שמתקלקל בגופו כגון כלי ברזל שחופרין בהן הקרקע וכיוצא בהן. ואין הלכה כרבי יהודה והלכה כאבא שאול מסכת בבא מציעא פרק ו משנה ח (ח) המעביר חבית ממקום למקום ושברה בין כו' - ישבע שבועת התורה שלא פשע בה ויפטר ותמה רבי אליעזר בזה הדין ואמר איך יתכן שישבע בכגון זה שומר חנם ושומר שכר לפי ששומר שכר ואפי' לא פשע ושומר חנם גם כן אם היה אותו המקום שצוה לו שיעביר לשם החבית מקום מדרון או יש לו עדים שלא פשע עליה יתחייב גם כן שבועה. ומה שאמר רבי אליעזר דין הוא אבל אמרו שבועה זו תקנת חכמים היא שאם אין אתה אומר כן אין לך אדם שמעביר חבית לחבירו ממקום למקום ותקנת חכמים אינה אלא בשומר חנם על איזה ענין שיהיה. ושומר שכר הוא שיעביר חבית בשכר וישברנה במקום מפורסם שאפשר שימצא לשם עדים ויתחייב לשלם אלא אם כן הביא עדים שלא פשע בה בשעה שהעבירה מסכת בבא מציעא פרק ז משנה א (א) השוכר את הפועלים ואמר להם להשכים כו' - והלכה כרבן שמעון בן גמליאל מסכת בבא מציעא פרק ז משנה ב (ב) ואלו אוכלין מן התורה העושה במחובר לקרקע כו' - אמרה תורה בשכיר שהתירה לו לאכול ואל כליך לא תתן וקבלנו בפי' זה הכתוב בזמן שאתה נותן לכליו של בעל הבית אתה אוכל אין אתה נותן לכליו של בעל הבית אינך אוכל ולפיכך אינו אוכל עד גמר מלאכה וכשיהיה הדבר שהוא עוסק בו תלוש מן הקרקע יש לו לאכול בשעת מלאכתו ולמדנו זה מדקאמר רחמנא לא תחסום שור בדישו וכמו שאוכל שור בתלוש בשעת מלאכה כך יאכל הפועל והראיה על זה ממה שאמר לא תחסום שור בדישו ולא אמר לא תדוש בשור חסום רצונו לומר שלא תהא חסימה בשום פנים לא לשור ולא לאדם מסכת בבא מציעא פרק ז משנה ג (ג) היה עושה בידיו אבל לא ברגליו ברגליו אבל כו' - רבי יוסי ב"ר יהודה אומר מה שור בידיו ורגליו אף פועל בידיו וברגליו. ואין הלכה כרבי יוסי ב"ר יהודה מסכת בבא מציעא פרק ז משנה ד (ד) היה עושה בתאנים לא יאכל בענבים כו' - אמר רחמנא בפועל ואכלת ענבים ובאה הקבלה ענבים ולא דבר אחר ואמנם התיר להם לאכול בהליכתן מאומן לאומן ובחזירתן לגת לפי שבאותה שעה הם בטלים וכיון שאי אפשר להם בלא אכילה טוב הוא לאכול בשעת הבטלה ולא יאכלו בשעת (גמר) מלאכה ויתבטלו כל זמן שאוכלין וזה לטובת בעל הבית. ומה שאמר ובחמור עד שתהא פורקת רצונו לומר שהבהמה לא ימנעו אותה מלאכול ממשוי שעל גבה כל זמן שהיא טעונה עד שיפרקו ממנה המשוי ובאותה שעה ימנענה מלאכול מסכת בבא מציעא פרק ז משנה ו (ו) קוצץ אדם ע"י עצמו ע"י בנו ובתו הגדולים כו' - מי שיש בהם דעת לא יאכלו כפי מה שהתנה עמהן אע"פ שכולן פועלין ואותם שאין בהם דעת יאכלו לפי שאינם יודעים ענין המחילה והמקום זכה להן באכילתן לפי שהפועל משל שמים הוא אוכל ולפיכך עיקר אצלינו לו זכה רחמנא לאשתו ובניו לא זכה להו רחמנא מסכת בבא מציעא פרק ז משנה ז (ז) השוכר את הפועלים לעשות בנטע רבעי שלו כו' - כבר ביארנו במקומו דין נטע רבעי ודין הטבל בסדר זרעים ואם אתה זוכר אותם כל זה מבואר מסכת בבא מציעא פרק ז משנה ח (ח) שומרי פירות אוכלין מהלכות מדינה כו'. ארבעה שומרים הן שומר חנם והשואל נושא שכר כו' - שומרי פירות רצונו לומר כשהיו תלושים אבל כשהוא שומר אותם והם מחוברים לקרקע כמו שומרי גנות ופרדסים אינן אוכלין לא מן התורה ולא מן הלכות המדינה:

ואלו הארבעה שומרים דיניהם מפורשים בכתוב בתורה וזה כי מה שנאמר כי יתן איש אל רעהו כסף או כלים עד סוף הפרשה קבלנו בו שזה הדין בשומר חנם והפרשה השניה והוא שנאמר כי יתן איש אל רעהו חמור או שור או שה וגו' בזה הקבלה כי הוא בשומר שכר והשוכר לפי שדין שניהם אחד והפרשה השלישית מבוארת שהיא בשואל שנאמר וכי ישאל איש

מסכת בבא מציעא פרק ז משנה ט (ט) זאב אחד אינו אונס שני זאבים אונס כו' - כבר נתבאר לך כי שומר שכר והשוכר פטורין מן האונס לפי שאמר הכתוב בהם הטרפה לא ישלם ואינם חייבים גם כן בשבורה ובשבויה לפיכך זכר בהם הדברים שהם אונס. ואין הלכה כרבי יהודה ולא כידוע הבבלי מסכת בבא מציעא פרק ז משנה י (י) מתה כדרכה הרי זה אונס סגפה ומתה כו'. מתנה שומר חנם להיות פטור משבועה כו' - תרגום לענות נפש לסגפא נפש ומה שאמר עלתה ונפלה הרי זה אונס הוא כשתחזק יותר מן הרועה ותכריחתו והוא רוצה להסיר אותה משם ותמלט מידו ותפול אבל אם הניח אותה לעלות ואע"פ שלא העלה אותה אינו אונס:

וצוק שם הר גבוה ונתבאר זה ביומא (פ"ז) וכבר ידעת כי נושא שכר והשוכר חייבין לשלם אבידה וגניבה וחייבין שבועה על האונס ולפיכך אמר שאם התנו שלא ישלמו מה שהם חייבין לשלם ולא ישבעו על מה שחייבים עליו לישבע

מסכת בבא מציעא פרק ז משנה יא (יא) כל המתנה על מה שכתוב בתורה תנאו בטל כו' - כל המתנה על מה שכתוב בתורה תנאו בטל אלא אם היה התנאי בדבר שבממון כמו שביארנו ומשנתינו זו בדבר שאינו של ממון. כל תנאי שהמעשה בתחילתו הוא שיהיה המעשה שנפל עליו התנאי קודם התנאי כגון שיתן גט לאשתו ויאמר לה הרי זה גיטך ואח"כ יחזור ויאמר לה אם יהא כך וכך תנאי זה אינו קיים וכל שאפשר לו לקיימו בסופו הוא שיתנה בדבר שיוכל לעשותו אבל אם התנה בדבר שהוא מן הנמנע כגון מי שאומר לאשתו הרי זה גיטך על מנת שתעלי לרקיע או תרדי לתהום או תבלעי קנה בן מאה אמה כל אלה התנאים בטלים והרי זה גט כשר וכל אלה עיקרים קיימים מוסכם עליהם. והלכה למעשה בכל דין מסכת בבא מציעא פרק ח משנה א (א) השואל את הפרה ושאל בעליה עמה כו' - מפי השמועה למדנו שזה שנאמר אם בעליו עמו לא ישלם רצונו לומר אם שאל בעליו עמו בשעת שאלה. והעיקר אצלינו באלו הדינים היה עמו בשעת שאלה אינו צריך להיות עמו בשעת שבורה ומתה לא היה עמו בשעת שאלה אע"פ שהיה עמו בשעת שבורה ומתה חייב ולא נאמר בזה בעליו עמו. ומן העיקרים גם כן אם כששאל פרה ובעליה אפי' פשע בה פטור מסכת בבא מציעא פרק ח משנה ב (ב) השואל את הפרה שאלה חצי היום ושכרה חצי היום כו' - מן העיקרים אצלינו בדינים כי מה שתובע ואמרו מנה לי בידך והלה אומר איני יודע פטור כלומר שאינו חייב לשלם ולא לישבע שבועת התורה אבל ישבע שבועת היסת שאינו יודע. אבל אם אמר לו חמשים יש לך בידי וחמשים איני יודע חייב רצונו לומר שהוא חייב לשלם הכל לפי שהוא מחוייב שבועה לפי שהוא מודה במקצת כמו שביארנו בפרק אחרון מכתובות ואינו יכול לישבע כיון שהוא מסתפק באותו המקצת שהיה חייב לישבע עליו והעיקר אצלינו כל המחוייב שבועה ואינו יכול לישבע משלם. וכיון שהעיקרים האלה הלכות פסוקות מה שאמר בכאן המשאיל אומר שאולה מתה והלה אומר איני יודע חייב אינה הלכה אלא על הענין שאמרנו והוא שיודה לו במקצת ויאמר במקצת איני יודע חייב כגון שיטעון המשאיל שתי פרות מסרתי לך יום אחד בשאילה ויום אחד בשכירות ומתו שתיהן בזמן שאלה ויאמר השואל אחת מהן מתה בזמן שאלה ואחת איני יודע ואז יהיה השואל חייב שתי פרות על זה הדרך תקיש. וגם כן ביארנו בסוף כתובות כי כשטוען חבירו חטים והודה לו בשעורים פטור ואינו חייב שבועת התורה לפי שמה שטענו לו לא הודה לו ומה שהודה לו לא טענו ואפילו דמי שעורים שמודה לו בהם אינו חייב להוציא מתחת ידו וכיון שזה מעיקרנו אם כן מה שאומר בכאן ישבע השוכר ששכורה מתה הוא על ידי גלגול וזה שישבע השוכר שבועת השומרים והיא שבועת התורה שמתה כדרכה ואפילו על טענתו שאומר ששכורה מתה וזהו עיקר השבועה וישבעו אותה על ידי גלגול ששכורה או בשעת שכירות מתה:

ומה שאומר יחלוקו הוא דעת סומכוס שאמר בכל מקום ממון המוטל בספק חולקים וכבר ביארנו שסברתו דחויה אבל העיקר הקיים שלא ימוש המוציא מחבירו עליו הראיה ואם לא נתברר הראיה ישבע הנתבע שבועת היסת שאינו יודע או ישביע אותו על ידי גלגול שאינו יודע

מסכת בבא מציעא פרק ח משנה ג (ג) השואל את הפרה ושלחה לו ביד בנו ביד עבדו כו' - כבר ידעת שעבד כנעני ידו כיד רבו ומה שאמר בכאן ביד עבדו חייב הוא כשיהיה עבד עברי:

ומה שאמר וכן בשעה שמחזירה רוצה לומר כשהחזירה בתוך ימי שאלה הוא שאין לו רשות לשלחה ביד אחר אלא ברשות בעלים אבל אם החזירה אחר ימי שאילתה ושלחה על יד זולתו ומתה פטור לפי שאחר ימי שאלה ישוב כשומר שכר ודע זה

מסכת בבא מציעא פרק ח משנה ד (ד) המחליף פרה בחמור וילדה וכן המוכר שפחתו כו' - איני צריך לחזור פעם שניה אותם העיקרים שכבר זכרתי בזה הפרק והם המוציא מחבירו עליו הראיה וטענו חטים והודה לו בשעורים פטור שאם אתה זוכר אותם תדע שזאת המשנה לדעת סומכוס: ומה שאמר ישבע המוכר רצונו לומר על ידי גלגול כמו שביארנו מן העיקרים אין נשבעין על טענת עבדים אלא בגלגול כמו הקרקעות מסכת בבא מציעא פרק ח משנה ה (ה) המוכר זיתיו לעצים ועשו פחות מרביעית כו' - מה שאמר בכאן יחלוקו הלכה הוא לפי שההנאה לשניהם ביחד ובלבד שיאמר קוץ סתם ואם עשו פירות פחות מרביעית אין אדם מקפיד על זה ואם הם יותר יחלוקו אבל אם אמר לו קוץ לאלתר אפילו פחות מרביעית הם לבעל הקרקע ואם התנה עם הלוקח ואמר לו קוץ כשתרצה אפילו עשו יותר מרביעית לבעל העצים:

ומה שאמר שטף נהר את זיתיו הוא כשעקרו בגושיהם כלומר בעפר שסביבות השרשים שיוכל האילן להסתפק מהם ושרשי אותו האילן קיימין באותן גושין ולכן יהיו הפירות שעושין כל שלשת השנים לשניהם ואחר ג' שנים הכל לבעל הקרקע כשיהיו גבוהין ג' טפחים ושרשי אותם הזיתים קבועין באותן גושין

מסכת בבא מציעא פרק ח משנה ו (ו) המשכיר בית לחבירו בימות הגשמים כו' - בימות החמה שלשים יום רצונו לומר שאינו יכול להוציאו אלא אם כן הודיעו קודם ימות הגשמים שלשים יום ואם לא הודיעו לא יוציאו עד שיעברו ימות הגשמים וכמו כן מה שאמר י"ב חודש רוצה לומר שיודיעו ויאמר לו בקש לעצמך בית דירה ואין יכול להוציאו עד שיעברו י"ב חודש אחר שהודיעו. והלכה כרבן שמעון בן גמליאל [לפי שאלו החנויות יש בהן בנין וטורח גדול מסכת בבא מציעא פרק ח משנה ז (ז) המשכיר בית לחבירו המשכיר חייב בדלת כו' - הזבל לבעל הבית זהו כשיכניסו בהמות שאינן לשוכר וזבלו הבית אבל זבל הבהמות שיש לשוכר הוא שלו מסכת בבא מציעא פרק ח משנה ח (ח) המשכיר בית לחבירו לשנה נתעברה השנה כו' - אין הלכה כרשב"ג ולא כר' יוסי אלא כל זמן שאמר דינר לחודש ואפי' אמר כך וכך לשנה כולו למשכיר לפי שעיקר אצלינו הכל הולך אחר הפחות שבלשונות וקרקע בחזקת בעליה קיימת לפיכך אמרו כולו למשכיר על איזה ענין שיהיה מסכת בבא מציעא פרק ח משנה ט (ט) המשכיר בית לחבירו ונפל חייב להעמיד לו בית כו' - זה הדין כשהראה לו בית ידוע ואמר לו בית כזה אני משכיר לך ולפיכך חייב להעמיד לו בית שיהיה מדת ארכו ומדת רחבו כמו הבית שהראה לו אבל אם אמר לו בית זה אני משכיר לך ונפל אינו חייב לבנותו ואם אמר לו בית סתם יעמיד לו מקום שיקרא בית בין שיהיה גדול ממנו בין שיהיה קטן ממנו מסכת בבא מציעא פרק ט משנה א (א) המקבל שדה מחבירו במקום שנהגו לקצור כו' - הקנים ששניהם חייבים לספק הם שסומכים בהם הגפנים וחולקים אותם בסוף הזמן וכאילו אמר מה טעם חולקים בקנים מפני ששניהם מספקין את הקנים מסכת בבא מציעא פרק ט משנה ב (ב) המקבל שדה מחבירו והיא בית השלחין כו' - צריך אתה לידע אלו השלשת שמות על איזה ענין הם נופלין והם שוכר וחוכר ומקבל וזה כי השוכר הוא שוכר הקרקע שיחרוש אותו בדמים קצובים בכך וכך דינר ומקבל הוא ששוכר אותו קרקע בחלק ידוע מן הפירות שיעשה כגון שיפסוק עמו בחצי הפירות שיוציא השדה או השליש וחוכר הוא ששוכר הקרקע בשיעור ידוע מחטים או משאר הזרעים הנזרעים והוא שיפסוק עם בעל השדה שיתן לו כך וכך מדה ממין פלוני מן הזרעים בין שתעשה הארץ הרבה או מעט ועוד פירוש מקבל נופל דרך כלל על השוכר ועל החוכר שכן הוא אומר במשנה מקבל ורצונו לומר חוכר או שוכר וכאילו אמר המקבל שדה בחכירות או בשכירות ומה שאמר בזו המשנה והלכה שלפניה מקבל זה הדין בעצמו בשוכר ג"כ לטעם שפירשנו:

ואמרו השכיר לו בית השלחין להודיענו שכוונתו שיהיה כמו שהוא עכשיו כל זמן שהוא ברשותו לפיכך יפחות לו משכירותו. ופירוש מנכה יפחות

מסכת בבא מציעא פרק ט משנה ג (ג) המקבל שדה מחבירו והובירה שמין אותה כו' - כבר ביארנו כי מקבל הוא ששוכר הארץ בחלק ממה שתוציא ואם הובירה ולא זרעה ישער מה שראויה לעשות אילו זרעה וישלם החלק שפסקו ביניהם וזה מבואר מסכת בבא מציעא פרק ט משנה ד (ד) המקבל שדה מחבירו ולא רצה לנכש אמר לו כו' - לנכש לנקות השדה כשיגדל הזרע יצמחו עמו מינים מן העשבים וכשמנקין אותן מוסיף הזרע על תבואתה הרבה לפי שתתן השדה כל כחה אל הזרע וזה דבר ידוע אצל עובדי אדמה ולפי שזה החוכר שנותן שיעור מסוים היה יכול לומר לו אני לא אנקה ואינך רשאי להכריחני לנקות לפי שאין לך הפסד אם אאסוף מעט תבואה. לולי מה שזכר מפסידות הקרקע להבא מסכת בבא מציעא פרק ט משנה ה (ה) המקבל שדה מחבירו ולא עשתה אם יש בה כו' - כרי הוא ערימת התבואה שיכול לכסות הרחת מגבהו והוא שיעור סאתים יצא ידי חובתו ור' יהודה אומר שזה שיעור שאינו ידוע לפי שזה הכלי הנקרא רחת אפשר שיהיה ארוך או קצר וכדי נפילה שיעור מה שזרע בה וזה הדין הוא במקבל שביארנו שהוא ששוכר בחלק מן התבואה שתצא בה. ואין הלכה כרבי יהודה מסכת בבא מציעא פרק ט משנה ו (ו) המקבל שדה מחבירו ואכלה חגב או נשדפה כו' - וזה הדין כולל לשוכר וחוכר. ומכת מדינה הוא שיהיו רוב שדות מאותה מדינה מקולקלות. ואין הלכה כרבי יהודה מסכת בבא מציעא פרק ט משנה ז (ז) המקבל שדה מחבירו בי' כור חטים לשנה כו' - זה מבואר מסכת בבא מציעא פרק ט משנה ח (ח) המקבל שדה מחבירו לזרעה שעורים לא כו' - דיני משנה זו הם כפי שינוי הארצות ועיקר הדבר הוא כשיפסוק עמו לחרוש שדה ולזרוע מין ממיני הזרעים יש לו לזרוע מה שהזיקו בקרקע מעט מאותו הדבר שפסק עמו ולא יזרע מה שהזיקו גדול ממנו ועושים בזה על פי שיודעים בטבע אותו המקום בזריעה מן המתעסקין בחרישתה ועבודתה מסכת בבא מציעא פרק ט משנה י (י) המקבל שדה מחבירו לשבוע אחד בז' מאות זוז כו' - זה מבואר מסכת בבא מציעא פרק ט משנה יא (יא) המקבל שדה מחבירו לשבוע אחד בשבעה מאות זוז כו'. שכיר יום גובה כל הלילה שכיר לילה גובה כו' - מפי השמועה למדו שזה שאמר יתברך לא תלין פעולת שכיר אתך עד בקר שזה מדבר בשכיר יום שגובה כל הלילה ומה שנאמר ביומו תתן שכרו שהוא מדבר בשכיר לילה שגובה כל היום:

ומה שאמר בזו המשנה שכיר שעות גובה כל היום וכל הלילה רצונו לומר שכיר שעות ביום גובה כל היום ושכיר שעות בלילה גובה כל הלילה

מסכת בבא מציעא פרק ט משנה יב (יב) אחד שכר אדם ואחד שכר בהמה אחד כו' - שבועת השכיר הוא שבועת התורה ובלבד כששכר אותו בעדים אבל אם לא שכרו בעדים מיגו דיכול לומר ליה לא שכרתיך נאמן לומר כבר נתתי לך שכרך וישבע שבועת היסת שנתן לו שכרו כמו שנתבאר בשביעי ממסכת שבועות ופירוש המחהו שהכניס את החנוני תחתיו לפורעו מסכת בבא מציעא פרק ט משנה יג (יג) המלוה את חבירו לא ימשכננו אלא בב"ד כו'. אלמנה בין שהיא עניה בין שהיא עשירה כו'. החובל את הרחים עובר משום לא תעשה כו' - אמר רחמנא ואם איש עני הוא לא תשכב בעבוטו רצונו לומר לא תשכב ועבוטו אצלך אלא יחזיר לו מה שאינו יכול לעמוד בלתו ואין אצלו מה שיחליף במקומו כמו שביאר השם יתברך כי הוא כסותו לבדה וגו' ואין הלכה כרשב"ג ואסור לחבול האלמנה משום חשד כשתתעכב אצל הממשכן אותה בשביל המשכון שלה או שיארע ביניהם קלקול ולפיכך השוה בדבר העניה והעשירה מסכת בבא מציעא פרק י משנה א (א) הבית והעליה של שנים שנפלו שניהם כו' - כשנוכל להביא ראיה מענין הנפילה מה שהוא לבעל הבית ומה שהוא לבעל העליה נעשה על פי אותה ראיה ואם לא נדע חולקין. ומה שאמר נוטלן ועולות לו הוא כשיודה לו בעליו במקצת מה שטען ויאמר לו במקצת איני יודע על העיקר שביארנו לך בזו המסכת שכל המחוייב שבועה ואינו יכול לישבע משלם מסכת בבא מציעא פרק י משנה ב (ב) הבית והעלייה של שנים נפתחה העלייה ואין בעל הבית כו' - משנה זו מדברת במי שהשכיר עלייה ואמר לשוכר עלייה על גבי הבית אני משכיר לך ולפיכך יורד ודר עמו בבית אבל אם אמר לו עלייה ולא זכר בית אינו חייב לתקן ואם אמר לו עלייה סתם חייב להשכיר לו עלייה על דרך מה שקדם בשכירות הבהמות. ומחלוקת רבי יוסי וחכמים במעזיבה והוא הטיט והעפר שטוחין על התקרה רבי יוסי אומר מעזיבה להשוות הגומות הוא לפיכך בעל העלייה נותן את המעזיבה וחכמים אומרים המעזיבה נעשית לחזוק התקרה לפיכך חייב בעל הבית לבנותו ואם אינו רוצה הרי בעל העלייה בונה את הבית ויושב בתוכו עד שיתן לו את כל יציאותיו מסכת בבא מציעא פרק י משנה ג (ג) הבית והעלייה של שנים שנפלו אמר בעל העלייה כו' - מה שאמר בכאן של שנים רצונו לומר שהיה עיקר הבית של אחד והעלייה של שני ולא ששכר האחד מן השני. ואין הלכה כרבי יהודה מסכת בבא מציעא פרק י משנה ד (ד) וכן בית הבד שהוא בנוי בסלע וגינה אחת כו' - כל מקום שאומר בו נפחת רצונו לומר שלא יוכל להשתמש בו בענין מה שהיה משתמש מתחלה מחמת אותו הפחת אלא בעמל וכל זמן שאנו נותנין הוא שלשים יום והוא זמן ב"ד מסכת בבא מציעא פרק י משנה ה (ה) מי שהיה כותלו סמוך לגינת חבירו ונפל כו'. המוציא זבל לרשות הרבים המוציא מוציא כו' - רשב"ג סבר שנותנין לו זמן ואם הזיק בתוך הזמן ההוא פטור ואם הזיק אחר הזמן חייב ואינה הלכה אלא כל היזק שיבא ממנו ישלם לעולם מסכת בבא מציעא פרק י משנה ו (ו) שתי גינות זו על גב זו והירק בינתיים רבי מאיר כו' - מה שאמר כל שיכול לפשוט את ידו הוא בענין שלא יסכן בעצמו ויתפשט פישוט שיהיה קרוב לנפול ממנו אלא שיתפשט שיעור מה שיוכל בלא סכנה והלכה כר"ש: סליק פירוש המשניות להרמב"ם ממסכת בבא מציעא מסכת בבא בתרא פרק א משנה א (א) השותפין שרצו לעשות מחיצה בחצר בונין את כו' - זה החצר שזכר בכאן הוא חצר שאין בה דין חלוקה ולפיכך אין חולקין אותה אלא ברצון שניהם אבל אם יש בה דין חלוקה ורוצה האחד לחלוק כופין לשני על זה וכיון שרצו לחלוק ונתרצה כל אחד משניהם ברוח פלוני כגון שהחזיק בקרקע ברגלו וכיוצא בו אין אחד מהם יכול לחזור בו אלא כופין אותו לבנות כמנהג המדינה וצריך להיות גובה הכותל שחייבין לבנות ארבע אמות כדי שלא יראה כל אחד מהם לחבירו כי הראייה היזק ויהיה הכותל שלם בלא חורים כדי שלא יזיקו זה את זה בראיה:

וגויל אבן שאינו משופה ומוחלק. וגזית אבן שוה וחלקה. כפיסין חצי לבנה. ולבנים שלמים. ומה שהצריך להיות הכותל הבנוי מכפיסין רחב יותר מרחב הכותל הנבנה מלבנים טפח לפי שעל כל פנים צריך להניח ריוח בין הכפיסין כדי לשום בו הטיט ושיעור זה עם הסיד שטחים על הכותל הכל כפי המנהג ואם מנהג המדינה לעשות מחיצה בקנים ובהוצים כופין אותו על זה ובלבד שתהא אותה מחיצה מעובה כדי שלא יראה אחד מהם לחבירו. המקום והאבנים של שניהם אע"פ שהם ברשות אחד מהם ולא נאמר המוציא מחבירו עליו הראיה כיון שהוחזק משניהם

מסכת בבא בתרא פרק א משנה ב (ב) וכן בגינה מקום שנהגו לגדור מחייבין אותו כו' - פשט משנה זה יש בו חיסרון ופירושה כמו שזכרו וזה כי מי שמכר גינה סתם ולא זכר שהיא מעורבת עם גינה פלונית מחייבין ללוקח לעשות מחיצת הגדר ואפילו במקום שנהגו שלא לגדור אבל מי שמכר בבקעה סתם אין כופין את הלוקח לגדור ואפילו במקום שנהגו לגדור סתם בקעה כמקום שנהגו שלא לגדור ופירוש חזית מחזה כלומר דבר הנראה להודיע למי הוא הכותל שיטוח בסיד מן הכותל שיעור אמה בראש הכותל לצד חלק חבירו. וטעם היותו מבחוץ כלומר לצד חבירו לפי שאם לא יטוח כלל יוכל חבירו לטעון שהכותל של שניהם ואם טח אותו לצד חלקו כלומר מבפנים היה חבירו טח מצד אחר סמוך לחלקו ויטעון שהוא משותף ביניהם וא"ת יקציע אותה הטיחה כיון שהיא בצד חלקו ויטעון שיש לו חלק בכותל זה אי אפשר לפי שמקום הגרירה היה ניכר ושאר המשנה מובן ממה שקדם מן הפירוש מסכת בבא בתרא פרק א משנה ג (ג) המקיף את חבירו משלש רוחותיו וגדר את כו' - מה שאמר ר' יוסי אם עמד וגדר את הרביעית מגלגלין עליו את הכל בין שהיה זה הגודר הרביעית אותו שגדר השלש רוחות בין שהיה האיש ההוא שהוקף מג' רוחותיו הוא שהקיף רוח רביעית כיון שנבנית הרביעית ונגמרה התועלת לדעת רבי יוסי מגלגלין עליו את הכל. וענין הגלגול שיראה כמה הוציא בארבע רוחות וישלם החצי וזה הבנין הוא כשיהיה לצד רשות הרבים וכל זמן שלא בנה הרוח הרביעית אינו חייב כלום לפי שלא הגיעה לו תועלת שהרי קרקעו פתוח כמו שהיה והלכה כר' יוסי מסכת בבא בתרא פרק א משנה ד (ד) כותל חצר שנפל מחייבין אותו לבנותו כו' - כשהכותל משותף בין שניהם כאחת יש לכוף לכל אחד מהם לבנות כשיתבענו חבירו ואם בנאו אחד מהם וטען השני שנתן חלקו נאמן עד שיביא ראיה האחר שלא נתן כלום והטעם לפי שהואיל ששניהם חייבין לבנות וזה ידוע לכל העולם יש לומר שנתן חלקו ואם רצה אחד מהם להוסיף על ד' אמות ברום הכותל הרשות בידו אבל לא יוכל לכוף לחבירו שיבנה עמו:

ואם חזר חבירו ובנה כותל אחר והגביהו יותר מד' אמות סמוך לכותל שבנה חבירו כותל אחר שסמך כופין אותו לתת חצי מה שהוציא חבירו באותו הגובה לפי שגלה דעתו שהוא רוצה במה שהגביה חבירו על הד' אמות ואע"פ שלא נהנה עדיין באותו הכותל שלא נתן התקרה אלא הואיל ודעתו כן חייב לתת חלקו ומה שטוען שנתן מה שמגלגל עליו אינו נאמן לפי שנאמר לו האיך ידעת שאתה חייב לשלם כדי שתתן לו קודם שתעמדו בדין

מסכת בבא בתרא פרק א משנה ה (ה) כופין אותו לבנות בית שער ודלת לחצר כו' - רבן שמעון בן גמליאל אומר שהעיירות הסמוכות לאויבים הם שצריכות חומה או דלתים ובריח אבל העיירות שאינן סמוכות לארצות האויבים אינן צריכות לכך וחכ"א שמא יעבור חיל עליהם וישללום. ומה שאמר כופין ר"ל כל אחד ואחד מבני העיר יכוף לחבירו על זה והלכה כחכמים מסכת בבא בתרא פרק א משנה ו (ו) אין חולקין את החצר עד שיהא ארבע אמות לזה כו' - הקרקעות המשותפות בבבל וכיוצא בו אין בהן דין חלוקה עד שיהיה ארבע אמות לזה וארבע אמות לזה כלומר בחצר השותפין אחר שיניח לפני פתח כל בית ובית ארבע אמות לתשמיש. למדנו מזה כי כשיהיה בחצר שני בתים זה כנגד זה אין חולקין עד שיהיה מפתח בית זה לפתח הבית השני שש עשרה אמה ודין זה הוא בחצר שהדין בה במדינות. אימתי בזמן ששניהם אין מרוצין אבל בזמן ששניהם מרוצים יחלוקו אע"פ שאין בחצר ארבע אמות לזה וד' אמות לזה. ור' יהודה אינו חולק על חכמים אבל הוא מדבר כפי מקומו לפי שבמקום ר' יהודה היה עושה תבואה שדה של ט' חציי קבין כשדה שהיה בו תשעה קבין במקום חכמים. ובית רובע רוצה לומר מדת בית רובע הוא רביע מדת בית קב וכבר ביארנו בפרק שני מכלאים שמשיחת בית רובע מאה אמה וחמש אמות וכמו כן משיחת בית תשעה קבין שלשת אלפים ושבע מאות וחמשים אמה ותשעה חציי קבין משיחת אלף ושבע מאות וחמשים אמה. ופסק ההלכה שאין חולקין הקרקעות המשותפות אלא אם יהיה בכל אחד מהם כדי עבודת העובד יום אחד כלומר בחרישה או זריעה וכיוצא בהן. וטרקלין ומורין מין ממיני ארמונים. וכדי לזה וכדי לזה הוא שיקרא שם כל אותו דבר על כל חלק וחלק מחלקיו כגון שיהיו הטרקלין כל כך גדול שיגיע לכל אחד מהשותפין בחלקו מקום שיקרא טרקלין וכן השאר אם לא יתכן החלוקה באותו קרקע בין לשינוי חלקיו או שתתבטל צורתו כשהוא נחלק לקטנותו כמו שביארנו אין אחד מהם יכול לכוף את חבירו לחלוק אבל כופין אותו על דרך אחר שיאמר לו קנה חלקי ממני או מכור לי חלקך בכמה שהוא שוה וזה ענין גוד או אגוד ופירושו קנה לך חלקי או אני אקנה חלקך. וכתבי הקודש אף על פי ששניהם רוצים לא יחלוקו כשהם בכרך אחד אבל כשהם כרכים הרבה מחוברים ביחד ורצו לחלוק שיקח אחד מהם ספר זה וחבירו ספר אחר אינם נמנעים מסכת בבא בתרא פרק ב משנה א (א) לא יחפור אדם בור סמוך לבורו של חבירו כו' - נברכת של כובסין הבריכה ששורין בה הכובסין הבגדים עם הדברים המלבנים אותם:

ומה שאמר מכותלו רוצה לומר מכותל בורו של חבירו וכותל הבור אין פחות משלשה טפחים. הנה נתבאר לך שצריך להיות מחלל בורו של זה לחלל בורו של חבירו ששה טפחים ושיסלק כל אחד משניהם מן המיצר המפסיק ביניהם שלשה טפחים ואז יחפור בורו. וזה על העיקר שיש לנו אין סומכין בצד המיצר וזה כי אסור לו לאדם שיסמוך אחד מאלו הנזקים הנזכרים בסוף מצרו בשוה אלא א"כ ירחיק השיעור הנזכר ואע"פ שאין סמוך לו כותל לחבירו לפי שאפשר שלאחר זמן שיבנה חבירו כותל בסוף מצרו ויהיה סמוך לאלו הנזקים ואם שדה חבירו אינה עשויה לבורות מותר לו שיחפור בורו בצד המיצר מבלי הרחקה. ומה שאמר נברכת ואמת המים הוצרכו שניהם כדי שלא נאמר באמת המים בלבד צריך להרחיק שלשה טפחים לפי שהמים נגררים לשם תמיד אבל נברכת כובסין לא ואם אמר נברכת כובסין ולא אמר אמת המים היינו אומרין בנברכת בלבד צריך הרחקה לפי שהמים מכונסים ושקטים ונבלעים בכותלים אבל אמת המים שהמים נגרים אין צריך הרחקה ג' טפחים קמ"ל שהדין בשניהם שוה. וגפת הוא פסולת הזיתים אחר שמוציאין השמן ודברים אלו מרפין את הכותל כשנוגעין בו ולפיכך צריך לסוד בסיד. ומה שאמר מחרישה ואפילו חרש לאילנות אבל לזרעים זה מבואר הוא לפי שכבר אמר מרחיקין זרעים. ואפילו היו שותין מן המטר אבל אם משקין אותם מאמת המים זה מבואר לפי שכבר קדם לנו שמרחיקין אמת המים. ומה שאמר מי רגלים ואפילו של איש אחד לפי שאסור לאדם שישתין מים בצד כותלו של חבירו עד שירחיק ג' טפחים אם הכותל מלבינים שרופים אבל כותל אבנים מרחיק ממנו טפח בלבד ואם הוא אבן חזקה אין מרחיק ממנו לפי שלא יזיק לו השריה. ומרחיקין הריחים מן הכותל לפי שהקול מזיק הבנין. ושכב הוא האבן תחתונה והיא רחבה מן האבן העליונה וכמו כן התנור כל מה שהוא עולה הוא צר

מסכת בבא בתרא פרק ב משנה ג (ג) לא יפתח אדם חנות של נחתומין ושל צבעין כו'. חנות שבחצר יכול למחות בידו ולומר לו כו' - ר"ל כי כשיהיה אוצר יין לחבירו יכול לעשות תחתיו חנות של נחתומין ושל צבעין אבל לא רפת בקר לפי שהוא מבאיש ריח היין וזה היה בימי זה התנא ובמדינתו שלא היה החום מזיק ליין שלהן. וכל מקום שיזיק החום הדין הוא כדין אוצר יין. וטעם למחות כלומר שימנעו מזה ולמה אינו מוחה עליו בהכנס התינוקות ואע"פ שהם נכנסים ויוצאים להרבות התורה בישראל ולפיכך אין הדין הזה נוהג אלא במלמד התינוקות תורה אבל אם היה מלמד חשבון או תשבורת יש לו רשות למונעו ולומר לו איני יכול לישון לא מקול הנכנסין ולא מקול היוצאין מסכת בבא בתרא פרק ב משנה ד (ד) מי שהיה כותלו סמוך לכותל חבירו לא כו' - פירוש משנה זו היא קשה כמו שאומר לך וזה כשהיה לראובן כותל ובנה שמעון כותל אחר סמוך לו כמו צורה זו ואח"כ רצה שמעון לבנות כותל אחר סמוך לכותל של עצמו שיהיה כנגד כותל ראובן יכול ראובן למנעו מזה אלא א"כ הרחיק מנכחו ארבע אמות כגון זה וזה כשיהיה הכותל ראובן ד' אמות או יותר כמו שביארנו בשתי הצורות אבל אם יהיה קצת הכותל שסמך לו שמעון פחות מד' אמות מותר לו לבנות נכחו מבלי הרחקה לפי שסוף הטעם שהוא מונעו כשמבטל ממנו דוושא דיותר מארבע אמות אבל כשמבטל ממנו דושא דפחות מארבע אמות לא ימנענו מזה. ודושא הוא דריסת הרגל וכן אמרו דשו בה רבים וענין זה שדריסת בני אדם בין שני הכתלים מעבה גוף הקרקע ומקשה אותו ויועיל לכותל וזה שאמרו דושא דהתם מעלי להכא. ואלו הדינים בכותל גינה או כותל חצר בעיר חדשה אבל כותל חצר שבעיר ישנה סומך בלי הרחקה לפי שכבר נתקשה ונתחזקה הקרקע. ודיני החלונות על דרך זה שאומר והוא שיהיה בכותל חבירו חלון חייב להרחיק ממנו היזק הראייה שעיקר הוא אצלינו היזק ראיה שמיה היזק לפיכך יש לו להרחיק בינו ובין החלון ד' אמות כדי שלא יאפיל עליו וימנע האור ואם היה החלון למטה בכותל יאמר לאותו שבנה כנגדו הגביה כותלך ארבע אמות כדי שכשתעמוד לא תביט בחלון וכמו כן כשיהיה החלון למעלה בכותל יאמר למי שבנה הכותל כנגד כותל הגבהי כותלך ארבע אמות שמא תעלה על ראש הכותל ותשקוף בביתי וזה טעם מלמעלן ומלמטן ומכנגדן ארבע אמות. וכשיבנה בצד החלון כותל מצד אחד ירחיק אותו מן החלון ד' אמות כדי שאם ישב עליו לא ישקיף עליו מן החלון או ישפע כותלו כלומר שיהיה ראש הכותל משופע ודק שלא יוכל לישב עליו ולהציץ ואם בנה שני כותלים משני צדי החלון ישים ביניהם ד' אמות והחלון יהיה באמצע כגון זאת הצורה מסכת בבא בתרא פרק ב משנה ה (ה) מרחיקין את הסולם מן השובך ארבע אמות כו'. מרחיקין את השובך מן העיר חמישים אמה כו' - שובך מגדל היונים. ושגר היונה הם צבור היונים שמפריחין ביחד כמו שגר אלפיך שפירושו עדרי הצאן ואמרו ואם לקח אפילו בית רובע וזה שיעור עשר אמות וחומש אמה בקרוב [על עשר אמות וחומש אמה אינו וכו'] אינו חייב להרחיק אבל ישאר כמו שהוא וזה שאמר הרי הוא בחזקתו וכבר ידעת שהכור שלשים סאה ורבי יהודה אומר בית כור לכל רוח [צריך לומר והוא שיעור רע"ג אמה ושש שיעור שביעית על רע"ג אמה ושש שביעית בקירוב וכן הגיה התי"ט] בקירוב. ואין הלכה כרבי יהודה. ומזחילה צנור שיורדין בה מימי גשמים מסכת בבא בתרא פרק ב משנה ז (ז) מרחיקין את האילן מן העיר עשרים וחמש אמה כו' - הטעם להרחיק אלה מן העיר כדי שיהיה מראה העיר יפה וזה שאמרו משום נויי העיר והלכה כאבא שאול. ומה שאמר אם האילן קודם קוצץ ונותן דמים כלומר יקוץ אותו מי שקוצץ מבני המדינה ויתן לבעל האילן הדמים:

ואמרו ספק זה וכו' לפי שאילן זה יקוץ על כל אחד משני הפנים בין קדם האילן בין קדמה העיר וכשיקוץ יאמר לו הבא ראיה שהוא קדם וטול דמים ולפיכך אמרנו קוצץ ואינו נותן דמים

מסכת בבא בתרא פרק ב משנה ח (ח) מרחיקין את גורן קבוע מן העיר חמשים אמה כו' - הסיבה להרחיק הגורן מן העיר כדי שלא יגיע הקש והמוץ אל העיר:

ומה שאמר כדי שלא יזיק הוא טעם ההרחקה מנטיעותיו ומנירו והרחקה הידועה שהוא חמשים אמה כדי שלא יזיק לפי שמפסיד עליו הנטיעות וכמו כן מפסיד עליו החרישה ויעשה הניר זבל

מסכת בבא בתרא פרק ב משנה ט (ט) מרחיקין את הנבלות ואת הקברות כו' - בורסקי בית העבדנין ומה שייחד רוח מזרחי יש בו שני טעמים לפי דעתי האחד כי הרוח המזרחית נושבת על המיעוט באלה הארצות רוצה לומר במערבו של הישוב שהם ארץ ישראל ומה שאחריהם לצד מערב וכמו כן בבבל והקרוב אליה מרוח המזרח כמהלך חודש או קרוב לזה והשני כי רוח מזרחית יתכן שתתקן ביאוש ריח הבורסקי ולא יגיע מזה נזק לבני אדם ורבי עקיבא לא היה חושש משאר הרוחות אלא רוח מערבית לפי שהוא הרוח שאנו מתפללין לעומתו לפי שההיכל במערב והוא ענין מה שאמר ר' עקיבא שכינה במערב ולפיכך אסור לעשות בורסקי במערב ואפילו בתכלית מה שאפשר מן ההרחקה ואין הלכה כר"ע מסכת בבא בתרא פרק ב משנה י (י) מרחיקין את המשרה מן הירק ואת הכרישין כו' - מה שאמר ר' יוסי מתיר בחרדל אין דעתו שיודה לחכמים שמרחיקין משרה וכרישין אבל רבי יוסי סבר שעל הניזק להרחיק את עצמו ולא ירחיק לא בעל המשרה ולא בעל הכרישין ולא בעל החרדל אלא מי שיגיע לו הנזק לדעת רבי יוסי עליו לעשות מחיצה בינו ובין המזיק אם הוא יכול ובזה הלכה כרבי יוסי. ואם הנזק מגיע מן המזיק לניזק בלא אמצעי שרבי יוסי מודה שהמזיק בכגון זה חייב להרחיק הזיקו וחכמים אומרים על המזיק לסלק את עצמו ולפיכך אומרים מרחיקין את המשרה וכו' ואמר להם רבי יוסי אמנם חרדל ודבורים כל אחד משניהם מזיק לחבירו כי כמו שמזיק החרדל דבורים ומפסיק דבשו ועושה אותו חריף וחד כמו כן מפסידין הדבורים החרדל ואוכל אותו ואפילו לדבריכם אין מרחיקין החרדל מן הדבורים. ומשרה הוא מקום ששורין את הפשתים ומפסיד הירקות בהפסד מימיה. וכרישין הוא החציר בלשון המשנה ובלשון הגמרא כרתי וכן הוא בלשון ערבי והוא גורע מחום הבצלים כשהוא קרוב מהם מסכת בבא בתרא פרק ב משנה יא (יא) מרחיקין את האילן מן הבור כ"ה אמה כו' - אומר חרוב ושקמה מתפשטים יונקותיהם בקרקע הרבה. וחרוב ידוע נקרא בלשון ערב כרוב. ושקמה הוא עצי תאנה מדבריות נקרא בערבי גמיז ומה שאמר בין מלמעלה בין מן הצד רצה לומר בין שהבור למעלה והאילן למטה בין האילן למעלה מן הבור לפי ששרשיו מגיעין לקרקע הבור ומרפה עפרו. ומה שאמר לא יקוץ לפי שספק ממון חומרא לתובע וקולא לנתבע. והלכה כרבי יוסי מסכת בבא בתרא פרק ב משנה יב (יב) לא יטע אדם אילן סמוך לשדה חבירו כו' - אומר כי כשהיה בשדה חבירו אילן לא יטע אילן סמוך לו אלא אם כן הרחיק ד' אמות וכן אם היה בשדה חבירו גפנים לא יטע גפנים סמוך לו אלא אם כן הרחיק ד' אמות וזה בא"י אבל בשאר ארצות אין מרחיקין הגפנים מן הגפנים אלא שתי אמות לפי שבארצות השמנים יפשטו שרשיהם בקרקע. ואם היה שדה חבירו גפנים ובא לסמוך לו שדה האילן מרחיק ארבע אמות בכל מקום. ומה שאמר מעמיק שלשה הוא בעל השדה שיצאו שרשין לתוך שדהו יעמיק שלשה ויקוץ מה שימצא ואינו חושש. וכשירצה בעל השדה לחפור בשדהו בור ושיח ומערה יקוץ כל מה שימצא משרשי אילני חבירו והעצים שלו ובלבד שיהיה הבור שחפר רחוק משדה חבירו שש עשרה אמה ואם היה בינו ובין אילן חבירו פחות מזה העצים לבעל האילן מסכת בבא בתרא פרק ב משנה יג (יג) אילן שהוא נוטה לשדה חבירו קוצץ כו' - מרדע הוא עץ המלמד שיש בשתי קצותיו שיני ברזל ומנהיגין בו הבקר בעת המחרישה. ומחרישה הוא שיש בקצתו שיני הברזל וכאילו אמר גובה המרדע כשהוא עומד על המחרישה בראשי הברזל. ובית השלחין היא ארץ עיפה וצמאה והיא שאין לה נהר וצל האילנות מזיק לה לפי שמונע הטל ממנה ולפיכך אמר כל האילן כנגד המשקולת וטעם כנגד המשקולת ההשואה כלומר שיקוצו הענפים כנגד המצר שבין שני השדות ואבא שאול חולק על מה שאמר בחרוב ובשקמה כנגד המשקולת למיעוט תועלתו לפי שאילן סרק הוא כל שאינו עושה פירות כמו הארז והברוש והדומה להן ואין הלכה כאבא שאול מסכת בבא בתרא פרק ב משנה יד (יד) אילן שהוא נוטה לר"ה קוצץ כדי שיהא גמל כו' - רבי יהודה אומר טעון פשתן בלי רוכב והוא פחות משיעור רבנן ומאמר רבי שמעון מפני הטומאה ר"ל טומאת אהל שמא יאהל על כזית מן המת וכיוצא בו מן הדברים המטמאים באהל ויטמא האדם העובר תחת אותם הענפים כמו שיתבאר במקומו במסכת אהלות והלכה כתנא קמא בלבד מסכת בבא בתרא פרק ג משנה א (א) חזקת הבתים והבורות והשיחין כו' - טעם אלה השלש שנים לפי שאדם שומר שטר המכר או של מתנה שנה הראשונה ושניה ושלישית לא יותר ועוד לא ישים לבו לשטר ואם אבד השטר לא יאבד ממונו. ולפיכך כשיביא ראובן ראיה שאכל פירות זה השדה שלש שנים רצופות תתקיים בידו אותה השדה ואע"פ שהיתה אותה השדה ידועה לשמעון ויש עדים לשמעון שהיא ידועה לו טענת ראובן שטוען שלקחה ממנו נאמן בזה ולא נאמר לראובן הבא שטרך על כל פנים לפי שאבדו ואנחנו נאמר לשמעון אם לא מכרת לו כמו שאתה טוען למה הנחתו לאכול פירותיהם ואם אמר לא ידעתי לפי שהייתי בדרך רחוקה נאמר לו תוך זמן שלש שנים אי אפשר שלא הגיע לך הדבר שפלוני משתמש בשדך ובעת שהגיע לך הדבר היה לך למחות בכל מקום שתהיה לפי שעיקרנו מחאה שלא בפניו הוי מחאה ואי אפשר שלא הגיע לו הדבר לפי שחברך חברא אית ליה וחברא דחברך חברא אית ליה:

וענין המחאה שיאמר לשנים דעו כי אני לא מכרתי קרקע פלוני לפלוני ולא נתתיו לו במתנה אבל הוא אוכל פירותיו כמו שאמרו לי בתורת גזלנות וכיון שלא עשה כן נתקיימה החזקה וזה כשלא יהיה חירום שאין השיירות מצויות מחמת מלחמות וכיוצא בהן אבל אם הדרכים נפסקים יש לו לטעון לא הגיע לי דבר. ומה שאמר שהעבדים יש בם חזקה הלכה היא ואע"פ שאמרו הגודרות אין להם חזקה הוא קורא הגודרות כל דבר שהוא מתנועע מעצמו והם כל בעלי חיים כשיהיה זה העבד ידוע שהוא לאיש פלוני או זה השור ואח"כ אנו רואים אותו בבית איש אחר לא תהיה לו שני חזקה לפי שנאמר הוא הלך ובא לזה מחמת עצמו אבל אמרו אין להם חזקה לאלתר אבל יש להם חזקה לאחר שלש שנים שמנה עשר חודש רצופות וכמו כן ארבעה עשר חודש לדעת רבי עקיבא והטעם לכל אחד מהם בזה כדי שיאכל שלש תבואות. רבי ישמעאל אומר פירות הקטניות ואינן באין בפחות משלשה חודשים ורבי עקיבא אומר אפי' פירות הירקות והם באים לשלשים יום. ואמרו אבל בשדה האילן רצה לומר שישער עם זרע האילן כי כשאסף כל תבואתו כאילו אכל פירות כל הקרקע מחטים וכן כשמסק זיתיו מאותו השדה עצמה כאילו אכל פירות כל הקרקע מפירות הזיתים וכן כשכנס את קייצו כאילו אכל אותה כולה וכן מפירות תאנים וענבים ונתקיימה לו חזקה בזה הקרקע שאכל ממנה שלשה פירות ואע"פ שאכלן בשנה אחת. ואין הלכה כרבי ישמעאל ולא כר' עקיבא אלא כמו שאמר שלש שנים

מסכת בבא בתרא פרק ג משנה ב (ב) שלש ארצות לחזקה יהודה ועבר הירדן והגליל כו' - מה שהתנה עד שיהא עמו הוא בשעת חירום לפי שהיו הדרכים משובשים בשעת חיבור המשנה. ובאומרו יהודה רוצה לומר ארץ יהודה ואף על פי שלא יהיה עמו בתוך אותה מדינה כמו שביארנו מחאה שלא בפניו הוי מחאה ומחאה בפני שנים ושלא בשעת חירום אפילו הוא באספמיא וזה המחזיק בירושלים תהיה חזקה ואפילו לדעת תנא קמא ורבי יהודה סבר שאפילו בשעת חירום הויא חזקה בשלש שנים וסבר גם כן שאם היה עמו במדינה תהיה לו חזקה מיד ואינו צריך שלשה שנים ולא זמן מועט מזה אלא הואיל והוא לפניו לאלתר הויא חזקה. ואין הלכה כרבי יהודה בשום דבר מזה מסכת בבא בתרא פרק ג משנה ג (ג) כל חזקה שאין עמה טענה אינה חזקה כו'. האומנין והשותפין והאריסין כו' - הבא משום ירושה הוא שירש אותה קרקע וכשיתברר שאכלו אביו שלש שנים או שאכלו הוא שלש שנים או שאכל אביו מקצת השלש והבן אכל תשלום השלש נתקיימה החזקה לבן:

אומנין בעלי האומניות. אריסין שעובדין השדה למחצה לשליש לרביע. אפוטרופסין הן הממונים על עסקי היתומים במצות האב. ודע שמה שאמר אומנין אין להן חזקה אינו רוצה לומר בקרקעות בלבד אלא גם במטלטלין כמו כן ובזה יש דינין חלוקין כמו שאומר וזה כי האומן כשיהיה בידו כלי ויאמר לו אחד העם זה הכלי שאתה עושה בו או שאתה מתקן אותו שלי הוא ואני נתתיו לך לתקנו והביא עדים והעידו לו שזה הכלי הוא ידוע לו ואם אמר לו האומן אמת שהיה שלך אבל לקחתיו ממך אינו נאמן בין שמסר לו הכלי בעדים או שלא בעדים ואם תבע אדם לאומן ואמר לו דבר פלוני שהוא אצלך הוא שלי ואני נתתיו לך שתעשה לי בו מעשה כך וכך והשיב לו האומן לקחתיה ממך האומן נאמן בין שנתנו לו בעדים או שלא בעדים אחר שאין הכלי מצוי לפי שאם נתנו לו בעדים יכול הוא לטעון החזרתיו לך ואם נתנו לו שלא בעדים היה יכול לומר לו לא היו דברים מעולם ומעיקרנו מגו כמו שביארנו פעמים רבות וכגון זה נקבל טענת מיגו מן האומן. וכן אם ראה אדם כלי מכליו אצל האומן ואמר לו הנה נתתיו לך לתקנו וכפר האומן ואמר לא נתת לי כלום האומן נאמן אבל אם אמר לקוח הוא בידי כלומר שיאמר לו אתה מכרתו לי אינו נאמן כיון שהוא מצוי לפנינו ויש שם עדים מעידין שהוא ידוע לו. ובכיוצא בזה אמרנו אומנין אין להם חזקה ולא נקבל מהם טענת מיגו דיכול למימר לא היו דברים מעולם אבל יפול מהם בכאן דין מיגו ואם הביא בעל הבית עדים שזה הכלי שלו הוא נוציאהו מיד האומן ואע"פ שיטעון לא נתת לי כלום אלו הן הדינין הנאותין למה שנתבררו מן הגמרא בזה הענין:
וכיון שאלו הדברים גם כן אם נפלה הכפירה בשכירות בין האומן ובין בעל הבית שהאומן אומר כך פסקתי עמך ובעל הבית אומר לא פסקתי אלא בפחות אם היה הכלי מצוי לפנינו אין האומן נאמן כמו שזכרנו ויהיה בעל הבית נאמן ואם הכלי אינו מצוי בפנינו האומן נאמן ואפילו מסר לו בעדים כי מיגו דיכול לומר החזרתיו לך נאמן הוא לומר לא החזרתיו לך וכך וכך פסקת לי וכל מה שאמרנו בזה נאמן ר"ל אחר שישבע בנקיטת חפץ לפי שאנו משביעין אותו על עיקר מיגו בתקנת חכמים עם שבועת השכיר שהוא נשבע ונוטל ר"ל האומן. ומה שאמר אריסין ובלבד שיהא אריס אבותיו שהבן מניח לו כל הנכסים ברשותו לפי שהוא כמו אפוטרופוס עליו ולפיכך אין לו חזקה אבל אם היה זה האריס בקרקע לאיש בעצמו ואכלה כולה שלש שנים נתקיימה בידו החזקה. ואין לאיש חזקה בנכסי אשתו בנכסי מלוג אבל בנכסי צאן ברזל כבר הם כתובים עליו ואפילו כתב לה בעודה ארוסה שלא יאכל לה פירות שנתקיים זה התנאי ואין לו פירות כמו שביארנו בתשיעי מכתובות עם כל זה אין לו חזקה כשטען והביא ראיה שאכלה שלש שנים לפי שהאשה תוותר לבעלה מנכסיה ואפילו דברים שאין לו בהם זכות אבל אם הביא ראיה בשטר או בעדים שהיא מכרה לו שום דבר מנכסי מלוג אותה מכירה קיימת ואין האשה יכולה לומר נחת רוח עשיתי לבעלי. וכן כשקבלה אחריות עם בעלה בנכסי מלוג כמו שיכולה לומר זה בנכסי בעלה עצמה ובנכסי צאן ברזל רצה לומר נכסי בעלה כגון שדה שכתב לה בכתובתה או שייחד לה בכתובתה לפי שאין בנכסי מלוג כלום כדי שתאמר מחמת שציער לי עשיתי זה. ואין לאשה חזקה בנכסי בעלה בכל נכסיו ואפי' ייחד לה מקום שתקח ממנו מזונות והיא אכלה מקום אחר שלש שנים לא עלתה לה חזקה לפי שהאיש גם הוא מוותר לאשתו ואפי' במה שאין לה בו זכות אבל כשתוציא ראיה בשטר או בעדים שהוא מכר לה אם הכספים שלקחה בהם היו טמונים אצלה המכר בטל לפי שיאמר כדי שאראה הממון שהיה טמון אצלה מכרתי לה כדי שאקחנו לא שיהיה שלה. ואם היו הנכסים ידועים נתקיים המכר והבעל אוכל פירות. ואם נתן הבעל לאשתו שום דבר במתנה אין לו פירות באותה מתנה. וכל אלו שאמרנו שאין להם זה על זה חזקה הוא בגוף הקרקע עצמו כדי שיקנה אותו באותה חזקה אבל שאר הדברים שיש להם חזקה כשמתרצים זה לזה כגון לטעון בכותלים ולפתוח מזחילות ואמות המים ופתיחת חלונות יש להם חזקה בדברים האלה האיש בנכסי אשתו ולאשה בנכסי בעלה וכן שאר הנזכרים. ואמרו במה דברים אמורים וכו'. רצה לומר שזה שאמרנו שאין להם חזקה הוא כשטען שלקח או שנתן לו במתנה ואבד השטר והוא מביא ראיה בחזקה ובעל הקרקע מכחיש טענתו בזה אמרנו שאין שומעין לו אבל אם נתן הבעל לאשתו או האשה לבעלה מתנה וקנה אותה בחזקה יש לו חזקה כמו שקבענו עיקר בריש קידושין כי כשיעשה שום דבר בגוף הקרקע קנה אותה. ונעל הוא שיסתום שום מקום בקרקע. וגדר שיבנה. ופרץ שיהרוס. ומעיקרנו שהגר שאין לו יורשין כל הקודם זכה בנכסיו וכשהחזיק באחד מאלו הפנים וכיוצא בהן קנה. וכן האחין שחלקו נתקיימה חלוקתם ואינם יכולים לחזור כיון שהחזיק אחד מהן בחלקו

מסכת בבא בתרא פרק ג משנה ד (ד) היו שנים מעידין אותו שאכלה ג' שנים כו' - משלשין כלומר יחלקו ביניהם ישלם כל אחד שתות הממון. וכיצד אחד מצטרף עמהם כגון שיעיד משה עם ראובן שאכלה שנה ראשונה ואחר כן יעיד אותו משה עצמו עם שמעון שאכלה שנה שנייה אחר כן יעיד אותו משה עם לוי שאכלה שנה שלישית עדות זו קיימת ועלתה חזקה בצרוף אלו השלש עדיות מסכת בבא בתרא פרק ג משנה ה (ה) אלו דברים שיש להם חזקה ואלו דברים כו' - מה שמדבר בכאן הוא בחצר השותפין שמקפידין על עשיית המחיצה אבל חצר חבירו אפילו עשה המחיצה לא עלתה לו חזקה באותו מקום עד לאחר ג' שנים מסכת בבא בתרא פרק ג משנה ו (ו) המרזב אין לו חזקה ויש למקומו חזקה כו'. הזיז עד טפח יש לו חזקה כו' - פירוש מרזב צנור קטן. ופירוש אין לו חזקה ויש למקומו חזקה רצה לומר כי כשיהיה לראובן מרזב ששופכין מימיו לבית שמעון אין ראובן יכול לומר לשמעון לא יסור זה המרזב מזה המקום כיון שהוחזק שם אבל יש לשמעון להסיר אותו ממקומו ולהחזירו במקום אחר לפי שיכול לומר לו אין לך עלי אלא שירדו מימי גגך בחצרי ואין לך היזק שירדו מצד זה או מצד זה:

ומזחילה. צנור מעץ גדולה ורחבה עומדת על הכותל ומימי הגג יורדין שם כדי שלא יתקלקל הכותל. ואמרו בחלון ובסולם יש לו חזקה ואין לו. הוא כי כשפתח אותו חלון או העמיד אותו סולם כשאמרנו אין לו חזקה אינו יכול לטעון כבר חזקתי ולא תפסד פעולתי אבל יש רשות לחבירו לבנות סמוך אותו חלון כשהוא חלון מצרי ולהסיר אותו סולם מצרי וכשאמרנו יש לו חזקה לא יבנה חבירו סמוך לאותו כותל עד שירחיק כמו שקדם. ומלבן הוא בנין עשוי מבחוץ כעין משקוף מלמטה ומלמעלה. וזיז הוא הבנין היוצא מן הכותל מקורות ואם יש בו טפח יש לו חזקה ויכול בעל הזיז למנוע בעל החצר הסמוך לו לבנות סמוך לאותו הזיז שלא יסיר אותו ויכנסהו בבנין. ואם הוא פחות מטפח אין חזקה ובעל הזיז אינו יכול למנוע לבעל החצר מלבנות אבל בעל החצר יכול למנוע לבעל הזיז מלהשתמש עליו כדי שלא יביט בו בעת שמשתמש לשם וכבר ביארנו כי מעיקרי דיננו היזק ראייה שמיה היזק ומעיקרנו גם כן יש חזקה לנזקין זולתי העשן והאבק וכיוצא בהן והריח הנבאש. ובכלל הנזקין שיש להם חזקה היזק ראייה. ואין צריך בחזקה לנזקין שלש שנים והוא מה שאמרנו אין דין חזקה בנזקין וגם כן לא הויא חזקה בהם לאלתר אלא כשיעמוד אותו הנזק כדי שיוכל לומר לאותו שהוזק כבר נתפייסת כיון שלא מחית עליו. ולפיכך כשיפתח אדם חלון שאין ראשו של אדם יכול ליכנס ממנו למעלה מד' אמות אין חזקה לפי שיאמר לו השכן אצלו לא נתרציתי לך אלא לפי שלא היה לי בו היזק כיון שלא תציץ עלי ולפיכך אם ירצה לבנות כנגד אותו חלון ולסתום אותו הרשות בידו ולא יוכל בעל החלון למנעו לפי שלא עלתה לו חזקה ויש לשמעון רשות למנעו מלפתוח זה החלון מתחילה אפילו למעלה מארבע אמות לפי שיאמר לו תעלה על כסא ותביט עלי ואם הניחו ופתח אין לו חזקה ויש לו רשות לבנות כנגדו. אבל אם היה החלון למטה מארבע אמות או שהיה חלון צורית והוא שראשו של אדם נכנס ממנה ואפי' היה למעלה מארבע אמות או שפתח חלון ליכנס בו האור ואפילו הוא קטן מאד ולמעלה מארבע אמות כל השלשה חלונות יש להן חזקה וכיון שנתפייס שמעון לראובן לא יוכל שמעון לבנות בסמוך לאותו חלון עד שירחיק ארבע אמות כמו שנתבאר בפרק שלפני זה

מסכת בבא בתרא פרק ג משנה ז (ז) לא יפתח אדם חלונותיו לחצר השותפין כו'. לא יפתח אדם לחצר השותפין פתח כנגד פתח כו' - הטעם בכל זה שלא יציץ עליו וכשיהיו שני בתים וביניהם רשות הרבים יש לו לפתוח חלון כנגד חלון ויוסיף בפתחים לפי שיכול לומר אין אני מזיק לך בראותי יותר מראיית כל באי עולם העוברים ברשות הרבים מסכת בבא בתרא פרק ג משנה ח (ח) אין עושין חלל תחת רשות הרבים כו' - חכמים אומרים לפי שברוב הימים מרקיבין הקורות והבנין שהוא מתחת הארץ ויפחות המקום מחמת ההולכים עליו. וגזוזטראות הם קורות גדולות שיוצאין מן הכותל שיכולין לקבל תקרה ומעזיבה. ומעיקרנו טוענין ליורש וטוענין ללוקח ולפיכך כשיקחם הרי היא בחזקתה לפי שאנו נטעון בשבילו נאמר אפשר שאותו הראשון שבנאו בתוך שלו הוציא כמו שהוא ראוי ונעמיד אותה כמות שהיה מסכת בבא בתרא פרק ד משנה א (א) המוכר את הבית לא מכר את יציע כו' - יציע הוא חלל בין שני כותלין כגון צורה זו: ומלת ממנו הוא חוזר אל הבית ואין הלכה כרבי יהודה מסכת בבא בתרא פרק ד משנה ב (ב) לא את הבור ולא את הדות אע"פ שכתב לו כו' - בור הוא חפירה בקרקע. והדות בנוי על הקרקע לפי שלא יועיל עומקא ורומא אלא להקנות מה שהוא נראה על הארץ או מה שעל הגג ואין מקנה לו בור ודות כשיאמר עומקא ורומא עד שיכתוב לו קני מארעית תהומא עד רום רקיעא. ואמרו מכרן לאחר אין ר"ל שמכר הבור והדות אחר שמכר הבית סתם כי היאך יתכן שהוא עצמו אין לו דרך ומי שלקח ממנו יש לו דרך שדי לו ללוקח שיהיה כמוכר אבל רצה לומר מכרן לאחר שמכר הבור והדות לפני מכירת הבית או מכר הבית לאיש אחר והבור והדות לאיש אחר בשעה אחת. וטעם מחלוקת ר' עקיבא ורבנן שר' עקיבא סבר מוכר בעין יפה הוא מוכר ולא שייר לעצמו כלום ולפיכך צריך ליקח לו דרך ורבנן סברי כי המוכר בעין רעה הוא מוכר והוא משייר לעצמו ולפיכך א"צ ליקח לו דרך כרבי שמעון וכבר קדם לנו שהלכה כרבי עקיבא מסכת בבא בתרא פרק ד משנה ג (ג) המוכר את הבית מכר את הדלת כו' - מכתשת הוא כלי שכותשין ושוחקין בו הדברים הגסים כגון מכתשת אבן וזולתה: ואצטרובל הוא עץ כעין ריחיים מעמידים עליו הריחיים לטחון וקלת עגול מעץ שעושין סביב לריחיים כדי שלא יתפזר כלום מן הדבר הנטחן מסכת בבא בתרא פרק ד משנה ד (ד) המוכר את החצר מכר בתים בורות שיחין כו' - אין הלכה כרבי אליעזר מסכת בבא בתרא פרק ד משנה ה (ה) המוכר את בית הבד מכר את הים כו' - ים האבן שטוחנין בתוכו הזיתים. וממל הוא האבן שטוחנין בו הזיתים למעלה:

בתולות הן כלונסות של ארז שמעמידין בהם את הקורה מהבד. עבירין הם הנסרים הכבדים שמכבידין אותן על האמתחות ששמים בהם הזיתים הכתושים ועליהן נתלית האבן וכובשן. וגלגל שמגלגל האבן ומגביה אותה ומכביד על הזיתים הכתושים והשמן יוצא

מסכת בבא בתרא פרק ד משנה ו (ו) המוכר את המרחץ לא מכר את הנסרין כו' - נסרים לוחות ששמין עליהם הבגדים. וספסלים כסאות. וילאות כעין יריעות שחוגרין כעין סינר לכסות הערוה בהן במרחץ מסכת בבא בתרא פרק ד משנה ז (ז) המוכר את העיר מכר בתים בורות שיחין כו' - בית השלחין הם הנהרות שהמים נמשכים עליהם להשקות אילני העיר. וסנטר הוא עבד ממונה לשמור העיר. ואין הלכה כרבן שמעון בן גמליאל מסכת בבא בתרא פרק ד משנה ח (ח) המוכר את השדה מכר את האבנים כו' - אבנים שהם לצרכה לגדרים. וקנים שהם לצרכו לסמוך בהם הגפנים. ומחיצת הקנים המקום שנטועין בו הקנים בלבד. ושומירה סוכת קנים וכיוצא בה שיושבים בה השומרים פירות. ובתולת שקמה הוא האילן משקמה קודם שיכרתו אותה לפי שדרכה לכורתה ואחר שכורתים אותה תחליף שנית ויגדל גוף העץ אחר שנכרתה מסכת בבא בתרא פרק ד משנה ט (ט) אבל לא מכר לא את האבנים שאינן לצורכה כו'. לא את הבור ולא את הגת ולא את השובך כו' - טעם מחלוקת ר' עקיבא וחכמים כבר זכרנוהו במה שקדם ואמרו בנותן מתנה שנתן את כולם לפי שהוא עיקר אצלינו נותן בעין יפה נותן ואפי' לחכמים ושאומרים מוכר בעין רעה מוכר ויש לו דרך הוא לפי שהלוקח היה לו לבאר מה שהוא לוקח אבל מי שמקבל המתנה בושת הוא לו לומר באר מה שאתה נותן לי. ונתבאר גם כן כי נכסי הגר שמת ואין לו יורשין הפקר וכל הקודם בהם זכה כלומר כשקדם והחזיק בהם. ופירוש דברי רבי שמעון המקדיש את השדה לא הקדיש את הקרקע אלא חרוב המורכב והוא שכבר הוא עושה פירות וסדן השקמה אבל אבנים של שדה שאינן לצרכה וכיוצא בהן אין מוקדשין מסכת בבא בתרא פרק ה משנה א (א) המוכר את הספינה מכר את התורן כו'. מכר את הקרון לא מכר את הפרדות כו' - התורן הוא עץ גבוה שתולין עליו הנס והנס בלשון גמרא וילון ובלשון הפסוק קלע וכן בערבי קלאע:

עוגין הברזלים שקושרין אותם בחבלים ומשליכין אותם בים כדי להעמיד הספינה. מנהיגים אלו המשוטות. ומרצופין אמתחות שנושאין בהם הסחורות בספינות יש מהן עשויין משער או מעורות ומנעורת הפשתן או מעץ. אנטיקי הסחורות עצמן שנושאין בספינה. וקרון מין מן העגלות. ופרדות עצים הנפרדים ממנו שמושכות אותו ובלבד שיהיו הפרדות נבדלות ממנו בשעת המכירה ויש מפרשין הפרדות קבוץ פרדה כלומר הבהמות שמושכין את הקרון. צמד הוא העול שבצוארי השורים המחבר אותם. וזה שאמרנו אין הדמים ראיה לענין קיום המכר אבל להיות בו דין אונאה או בטול מקח הדמים ראיה ובלבד שיהיו הדמים בקירוב אבל אם יש ביניהם הרחקה יתירה אין בהם אונאה ולא ביטול מקח לפי שהריחוק הגדול אין טועים בכיוצא בו וזה עיקר גדול וזכור אותו כי יש לנו לומר ברצונו נתן לו מתנה. ואין הלכה כר' יהודה

מסכת בבא בתרא פרק ה משנה ב (ב) המוכר את החמור לא מכר כליו כו' - אמנם הכלים העשויים לרכיבה כגון האוכף והמרדעת דברי הכל מכורין בין שהן עליו בשעת המכר בין שאינם עליו אבל כלי הטעינה יש בהם מחלוקת חכמים אומרים אינם מכירין במכירתו אפילו הם עליו בשעת מכירה והלכה כחכמים מסכת בבא בתרא פרק ה משנה ג (ג) המוכר את החמור מכר את הסיח כו'. הלוקח פירות שובך מחבירו מפריח כו' - זהו כשאמר פרה מניקה אני מוכר לך חמור מניקה אני מוכר לך וידוע שחלב האתון לא יצלח לכל אם כן לאיזה תועלת אמר חמור מניקה אלא כדי שימכור הסיח עמה ואמרו מכר בור מכר מימיו [הוא] דעת יחיד והוא דחוי. ואומרו מפריח בריכה ראשונה הטעם כדי שישובו לשובך וישבו אותו. נחיל ולדות הדבורים להכניסם בכוורת אחרת ואמר נוטל שלשה נחילות זה אחר זה ואח"כ נוטל פעם אחת האפרוחים ויניח האפרוחים פעם שניה כדי שיגדלו ויתחברו עם האבות כדי לישב הכוורת כך יעשה תמיד וזה פירוש מסרס נגזר מסרס כלומר כורת. וחלות דבש הם הבתים שעושים הדבורים מן השעוה ויצניעו בהם הדבש. ושתי גרופיות שיעור שני טפחים על הארץ מסכת בבא בתרא פרק ה משנה ד (ד) הקונה שני אילנות בתוך שדה חבירו כו' - לא ישפה לא יכרות רוצה לומר אין ראוי ללוקח שיכרות הענף הצומח ואין הלכה שנחוש שימשוך שרשו בקרקע ויעלה אילן שלישי ויאמר לו שלשה אילנות מכרת לי ויש לי קרקע ולפיכך חייב הלוקח שישפה ומלה זו דומה לארמי תרגום ואכות אותו טחון ושפית יתיה וגזע הוא הנראה מן האילן למעלה מן הארץ ושרשיו מה שתחת לארץ:

ואמרו הגדילו ישפה לפי שיאמר לו המוכר כיון שיש לך קרקע ואינו יכול לטעון עליך בו אחר שיש לך שלשה אילנות למה תניח הענפים שמתפשטים וממלאים שאר קרקע:
ומה שאמר יש לו קרקע שיעור אותו קרקע שהוא רחוק אילן מאילן וחוץ לאילנות שיעור שיעמוד אורה הפירות וסלו שמאסף בו וזהו כשיהיה רחוק אילן מאילן מד' אמות עד שש עשרה אמות אבל היה בין אילן לאילן פחות מארבע אמות או יותר משש עשרה אמה אין לו מן הקרקע סביבות כל אילן אלא מלוא האורה וסלו חוצה לו

מסכת בבא בתרא פרק ה משנה ה (ה) המוכר ראש בהמה גסה לא מכר את כו' - בהמה גסה הבקר בלבד מסכת בבא בתרא פרק ה משנה ו (ו) ארבע מדות במוכרין מכר לו חטים יפות כו' - שחמתית חטים אדומים והטעם בזה כי כשיהיו רעות ואמר לו הלוקח אני מתרצה בו ואין המוכר יכול להחזירם אבל חומץ ונמצא יין או יין ונמצא חומץ וכיוצא בהן יש לכל אחד מהם לחזור בו לפי שיש בני אדם שרוצין יין יותר מחומץ ואפשר שיהיה המוכר יצטרך לחומץ ולא יצטרך ליין מסכת בבא בתרא פרק ה משנה ז (ז) המוכר פירות לחבירו משך ולא מדד כו' - יש אצלינו עיקר במקח וממכר ראוי שתדע אותו ואז תבין ענייני הלכה זו מן העיקרים ההם ואלו הן משיכה קונה בסימטא ובחצר של שניהם מסירה קונה ברשות הרבים ובחצר שאינה של שניהם והגבהה (ומשיכה אין קונין ועיקר אחר והוא שכל מה שאמרנו) קונה בכל מקום והמקום שנקנית בו המטלטלין במסירה אין מועיל בו המשיכה והמקום שמועיל בו המשיכה אין קונין בו במסירה. ועיקר אחר והוא שכל מה שאמרנו כל מקום שהוא קונה במשיכה ואפילו במקום שתועיל בו המשיכה זהו בדבר שאי אפשר בו הגבהה אבל דברים שיתכן בהן הגבהה אינן נקנין אלא בהגבהה וכן כשישכור המקום שאותן הפירות בו חזר אותו מקום כשלו וקנה אותן פירות. ועיקר אחר והוא שכליו של אדם כל מקום שיש לו רשות להניחו קנה ולפיכך אין קונין לו כליו לא ברשות הרבים ולא ברשות היחיד של מוכר אלא אם כן אמר לו מוכר זיל קני או אם לקח ממנו את הכלי והגביה קודם שיקבל הפירות הלקוחים מאותו האיש בעצמו לפי שבשביל ההנאה שהיתה לו במכירת הכלי אין מקפיד עליו במקומו. ואלה הפירות שמדברת בהן המשנה בכאן הם ברשות הרבים ולפיכך כשמדד ולא משך לא קנה ואפילו היה אותו הדבר בכליו של לוקח לפי שאינו קונה ברשות הרבים כמו שקבענוהו עיקר וזהו כשהמוכר הוא המודד אבל אם מדד הלוקח קנה בהגבהה כמו שאמרנו אבל אם מדד המוכר ללוקח בסימטא יקנה. ואמרו משך רוצה לומר משך מרשות הרבים לרשותו או לסימטא לפי שהמשיכה ברשות הרבים אינה מועלת. ודע כי אפילו משך קצת החפץ והוציאו מרשות הרבים [לא] קנה כיון שאפשר באלה הפירות הגבהה אלא אם היו משואות גדולות כמו שאמרנו בעיקרנו ולפיכך אמרו בפשתן לא קנה עד שיטלטלנו לפי שאע"פ שהמשואות גדולות אפשר להגביהן מעט מעט ולא יתפזר ולפיכך אין נקנין במשיכה אלא בהגבהה. ועיקר ג"כ אצלינו כל העומד ליבצר כבצור דמי ולכן הפשתן המחובר לקרקע כשיבש במקומו וצריך לתלשו דינו כדין המטלטלין. וכבר פירש הגמרא מה שאמר בכאן ותלש ממנה כל שהוא קנה וזה כשיאמר לו זכה לי קרקע כל שהוא וקנה כל מה שעליה ולפיכך זה שקנאו הוא כדרך שכירות לפי ששכרו לעבודת זה המקום בדבר ידוע וכשעבד כמו שפסק עמו קנה שכירתו וקנה אותו הדבר הידוע וזכור כל אלה העיקרים שהבאתי בזה המקום ואל יליזו מעיניך מסכת בבא בתרא פרק ה משנה ח (ח) המוכר יין ושמן לחבירו והוקרו או שהוזלו כו' - הוקרו שהוסיפו דמיהם הוזלו שפחתו דמיהן. וסרסור הוא איש אחד סוחר שלוקח מבעל הבית ומוכר לאיניש מעלמא וזה כשהיתה המדה של סרסור ובסמטא או ברשות הלוקח והתבונן זה בעיקרים שהקדמנו. הרכינה רוצה לומר הרכין המדה ומה שיתמצה ממנו לבעל החנות לפי שנתיאשו הבעלים ומה שאמר רבי יהודה פטור רוצה לומר מליתן שלש טיפין לדוחק השעה ואין הלכה כרבי יהודה מסכת בבא בתרא פרק ה משנה ט (ט) השולח את בנו אצל חנווני ופונדיון בידו כו' - זה הבן הוא קטן בשנים בלא ספק וחכמים אומרים שלא שלח לו בנו אלא להודיעו כדי שישלח לו עם מי שראוי לשלוח לו ולפיכך חייב החנוני כשנתן לו השמן או כשאין לו שמן ונתן לו איסר ליקח בו מזולתו ומה שחייבו חכמים החנוני לשלם הצלוחית זהו כשיקחנה מיד הקטן למדוד בה לשאר בני אדם לפי שהוא שאלה שלא מדעת ושואל שלא מדעת חייב באחריות אותו הדבר שעבר עליו ולפיכך הוא חייב באחריות הצלוחית אבל כשיתן השמן בה כשהיא בידו ושבר אותה התינוק הוא פטור מדמי הצלוחית. ואין הלכה כרבי יהודה מסכת בבא בתרא פרק ה משנה י (י) הסיטון מקנה מדותיו אחת לשלשים יום כו' - סיטון הוא המחלק הסחורות של בעלי הסחורות על בעלי החנויות. ומקנח שמסיר החלודה ומה שנדבק בכלי. וממחה שרוחץ במים מסכת בבא בתרא פרק ה משנה יא (יא) אמר רבן שמעון בן גמליאל במה דברים אמורים כו' - חייב להכריע לו טפח במקום שנהגו אבל במקום שלא נהגו ישקול עין בעין כלומר שיעמוד קנה המאזנים בשוה. וגירומיו התוספת שהוא מוסיף במכר ושיעורו עשירית ליטרא כשמוכר עשרה ליטרין מן הלח וחצי עשירית ליטרא כשימכור עשרים ליטרין מן היבש. וגסה מדה גדולה ודקה מדה קטנה. למחוק שימדוד ויסיר מה שעל שפת המדה. ולגדוש שמוסיף על מלוי המדה. ואין הלכה כרבן שמעון בן גמליאל מסכת בבא בתרא פרק ו משנה א (א) המוכר פירות לחבירו וזרען ולא צמחו כו' - אפילו זרע פשתן שאין לוקחין אותו על הרוב אלא לזריעה והכל מודים שזרעוני גינה שאינן נאכלין חייב באחריותן ליתן להם דמיהם בלבד. ורבן שמעון בן גמליאל אומר הדמים וכל מה שהפסיד בשביל הזרע כאילו אמר חייב באחריות ההוצאה. ואין הלכה כרבן שמעון בן גמליאל מסכת בבא בתרא פרק ו משנה ב (ב) המוכר פירות לחבירו הרי זה מקבל עליו וכו' - טנופת מטונפות בעפר. מתליעות אכילות מתולעים. וקוססות מחמיצות אם היה המרתף חביות עשר חביות ואם המרתף כדים עשר כדים זהו כשאמר לו מרתף זה של יין אני מוכר לך ולמקפה כלומר לשמשו בתבשיל אבל אם אמר לו מרתף של יין למקפה אני מוכר לך נותן לו יין שכולו יפה ואם אמר לו מרתף [זה] של יין אני מוכר לך ולא זכר מקפה נותן לו יין הנמכר בחנות שאינו בתכלית היופי. ואם אמר לו מרתף יין אני מוכר לך ולא זכר מקפה ולא ייחדו שלא אמר לו זה הוא ג"כ מקבל עליו עשרה קוססות למאה כמו שאמרה המשנה אבל אמר לו מרתף זה ולא זכר יין אפילו כלי חומץ הגיעו. קנקנים בשרון במישור. ופירוש פוטסיאות רוצה לומר כעורות שאינם מבושלות כל צרכם ובלבד שיהיו נאות מסכת בבא בתרא פרק ו משנה ג (ג) המוכר יין לחבירו והחמיץ אינו חייב כו' - ובלבד שיהיו בכלים דלוקח ויבאר עליו שיש בלבו שהוא לוקח ממנו לבשל בו מעט מעט ובכן לא יהיה המוכר חייב באחריות אבל אם הוא בקנקני המוכר יאמר לו הא חמרך והא קנקנך ולא יוכל לומר לו המוכר למה הנחתו עד שנפסד לפי שכבר הודיע לו שהוא צריך לבשל מעט מעט מסכת בבא בתרא פרק ו משנה ד (ד) המוכר מקום לחבירו לבנות לו בית חתנות כו' - רפת בקר גדרות הבקר. והיכל שלמה ארכו ארבעים ורחבו עשרים ורומו שישים וזהו חצי האורך והרחב ואמרו בגמרא שרבן שמעון בן גמליאל אפשר שהוא מסייע סברת ת"ק שרוב הבתים צריך שיהיה חצי ארכן וחצי רחבן ואפשר שהוא חולק עליו וכאילו הוא תמה תמיהת הרחקה ואומר וכי ראויים כל הבנינים שיהיו כבנין ההיכל אינו כן רק הדבר חוזר כמנהג שנוהגין שם אבל ההיכל מדותיו מאת השם יתברך מסכת בבא בתרא פרק ו משנה ו (ו) מי שיש לו גינה לפנים מגינתו של חבירו כו' - הטעם שלא יכנס לתוכה לשדה אחרת ואף על פי שנתנו לו מדעת שניהם דרך לפי שהוא מרבה עליהם הדרך ולא נתנו לו אלא לצורך גינתו מסכת בבא בתרא פרק ו משנה ז (ז) מי שהיתה דרך הרבים עוברת בתוך שדהו כו' - מעמד מקום שמתקבצים שם להספד וכבר ביארנו במה שקדם משיחת בית קב: וטעם שמה שלו לא הגיעו ולא יוכל להסיר הדרך ממנו לפי שיש בידינו עיקר מיצר שהחזיקו בו רבים אסור לקלקלו מסכת בבא בתרא פרק ו משנה ח (ח) המוכר מקום לחבירו לעשות לו קבר וכן כו' - כוך הוא הקבר החופה גוף המת וזו היא צורת המערה (עיין הציור בפנים בגמרא) שזכר ת"ק מזו הצורה יתבאר לך תאר המערה שזכר ר' שמעון ומאמר ר"ש בן גמליאל הכל לפי הסלע ר"ל קושי הארץ ורכותה כי אם היא קשה אין המקבל חייב לחפור אלא מערה קטנה והוא שש על ארבע כמו שציירנו ואם היא רכה יחפור מערה גדולה כמו שזכר ר' שמעון והלכה כתנא קמא מסכת בבא בתרא פרק ז משנה א (א) האומר לחבירו בית כור עפר אני מוכר כו' - נמדדין הוא שימוד גב ההר וקרקע הנקח כשהיא פחותה מעשרה טפחים ויחשוב בכלל מדת בית כור חמשה ושבעים אלף אמה מסכת בבא בתרא פרק ז משנה ב (ב) בית כור עפר אני מוכר לך מדה בחבל כו' - כבר ידעת כי רובע לסאה הוא חלק מארבעה ועשרים. ומדה בחבל מורה על הקפדה על מדידת אותו קרקע:

ואמרו הן חסר הן יתיר יורה שנתפייסו שניהם בקירוב המדה הנזכרת ביתר או חסר:
אח"כ אמר שכשפסק עמו במדה בחבל והותיר איזה שיעור שיהיה או שפסק עמו בקירוב והיה התוספת יותר מרובע לסאה הלוקח חייב למוכר דמי אותו התוספת שנשארו אצלו משומת מקחן לכל הקרקע ואם רצה המוכר שיחזיר לו קרקע באותה התוספת הרשות בידו ולא יוכל הלוקח לחייבו במכירת אותה התוספת לפי שההנאה זו למוכר לפי שהוא לא תועיל לו אותה חלקה קטנה שאינה יכול לזרעה ולפיכך חייב הלוקח לקנותה שיצטרף אותה לשאר הקרקע שלקח ולא יפסיד כלום ואם היה השיור הנשאר למוכר שיעור שיוכל לזרוע ויקרא שם שדה עליו אין הלוקח חייב להחזיר לו מעות אלא קרקע וזהו טעם מה שאמר שאם שייר בשדה בית תשעה קבין וכו'. ומה שאמר ולא את הרובע בלבד וכו' כבר תיקן הגמרא זה הלשון ואמר שהכוונה לא את המותר בלבד הוא מחזיר אלא את כל הרבעים כולם כגון שמכר לו שדה זרע עשר סאין אם חסר או יתר וכשמדדו מצא עשר סאין ועשרה רבעים ומותר על הרבעים יחזיר לו הלוקח אותו המותר עם העשרה רבעים כולם ולא יקח אלא מדה בחבל

מסכת בבא בתרא פרק ז משנה ג (ג) מדה בחבל אני מוכר לך הן חסר הן יתר כו'. בסימניו ובמצריו פחות משתות הגיעו כו' - ינכה יפחות מן הדמים שיעור מה שחסר מן המדה ואין הלכה כבן ננס אבל יקח הלוקח בכגון זה הדבר כולו הפחות שבשיעורין וזה שאמר הלך אחר הפחות שבלשונות. וכבר ידעת כי המצרים הם הגבולים וכשאמר לו בית כור אני מוכר לך והגבילו והוא מה שאמר במצריו כלומר שיגביל אותו מכל צדדיו יראו המקום ההוא המוגבל אם כן הוא בית כור או פחות שתות או יותר שתות ודין שתות כדין פחות משתות מסכת בבא בתרא פרק ז משנה ד (ד) האומר לחבירו חצי שדה אני מוכר לך כו' - השדות ישתנו דמיהם כפי שמנן וכחשן ואמרו בכאן משמנין הוא שידעו כמה שוה כל השדה וכמה דמים ראוי לחצי השדה במדה מן הכחוש שבה והוא נותן ללוקח כגון שיהיה מדת השדה מאה אמה ויהיה בה מקום שמדתו שלשים אמה שוה ל' דינרין והמותר שוה כ"ה דינרין ימשח לו נ' אמה מן השבעים ויתן לו (נ') [כ'] דינרין ואם פסק עמו ברוח ובאותה הרוח על דרך משל היו אלה השלשים אמה השמנים ימשח לו מאותן השלשים אמה תשעה ועשרים בתשעה ועשרים דינרים שהוא חצי חבל והבן זה הענין. והלוקח הוא שיקבל עליו חריץ ובן חריץ ובכן יתן לו החצי והוצרכנו לעשות שני חריצין גדול וקטן לפי שאילו היה הגדול בלבד היתה הנמיה וכיוצא בה יורדת לקרקעיתו והיתה עולה משפת החריץ ותבוא אל השדה ואילו היה הקטן בלבד היתה קופצת עליו ונכנסת בשדה וכשהם שנים אינה יכולה להיכנס בקטן למיעוט רחבו ולא תקפוץ לרוחב השני חריצין ובין חריץ וחריץ רוחב טפח והשנים מבחוץ לגדר וכל זה בחציו של לוקח כמו שביארנו מסכת בבא בתרא פרק ח משנה א (א) יש נוחלין ומנחילין ויש נוחלין ולא מנחילין כו' - כל המשנה הזאת מבוארת וירושת האב קיבלנו מפי השמועה וכן ירושת הבעל לאשתו ורמז לירושת יוצאי יריכו ממה שנאמר לשארו ונאמר שאר אביך וירושת אשתו ממה שנאמר וירש אותה מסכת בבא בתרא פרק ח משנה ב (ב) סדר נחלות כך הוא איש כי ימות ובן אין לו כו' - יש לך לזכור בסדר הנחלות שלשה עיקרים. האחד כי כשימות אדם בניו קודמים לנחלתו ואם אין בנים תשוב הירושה לאב. והעיקר השני כל הזוכה בירושה אם הוא בחיים יירש הוא עצמו ואם מת נפלה ירושתו ליורשיו לחשוב כאילו זה הזוכה בירושה הוא אותו שנפטר. והעיקר השלישי כי הזכרים קודמין לנקבות כשקורבתם אצל המת שוה. ואלה השלשה העיקרים הם יסוד הענין לידע מי יירש ומי לא יירש. והנני עושה לך משל יתבאר לך ממנו היאך ראוי על אלה העיקרים לירש האחים והאחות ואחי האב ואחות האב ואבות האבות בענין שכשימות האדם על דרך משל יירש אותו אבי אבי זקנו ושים בלבך כי עמרם נפטר והיה ראוי לירש אותו משה ואהרן ואינם מצויים בחיים נבקש בניהם הזכרים ואם לא נמצאם נבקש בניהם הנקבות לא נמצא תשוב הירושה למרים להעדר הזכרים וזרעם. לא מצאנו מרים שכבר מתה נבקש אם הניחה בן זכר או זרע זכר ואם לא נמצא נחזור אחר כן לבקש אם יש לה בת או זרע הבת ואם לא נמצא חזרה הירושה לקהת שהוא אבי עמרם אם נמצא קהת יירש ואם לא נמצא נחשב שקהת הוא הנפטר לא עמרם ונחקור על יורשיו רצוני לומר יורשי קהת ועל דרך שעשינו בזרע עמרם ואם מצאנו יצהר וחברון ועוזיאל אחי עמרם נוריש אותם נכסי עמרם לפי שהם יורשי קהת ועל זה הצד ירושת האחים. ואם נעדרו נחקרו על הזרע הזכרים לפני הנקבות ואם נעדר זרעם נבקש בת קהת שהיא אחות עמרם ואם נמצא תירש ואם נעדרה יבוקש זרעה הזכרים לפני הנקבות ואם לא נמצא לה זרע ויהיה זרע קהת נעדר חזרה הירושה לאביו והוא לוי אם נמצא לוי יירש ואם נעדר אז נשים כאילו לוי הוא הנפטר ונבקש זרעו והם גרשון ומררי אם נמצאו ירשו לפי שהם בני לוי שראויים לירש והוא שזכה בנחלת קהת על דרך זה ירשו אחי האב ואם נעדרו גרשון ומררי וזרעם הזכרים והנקבות חזרה הירושה ליוכבד ואם נעדרה נבקש זרעה הזכרים לפני הנקבות ואם לא נמצא לה זרע חזרה הירושה ליעקב נחזור על יורשיו והם הבנים לא נמצא אותם ולא תולדותם חזרנו לדינה לא נמצא אותה ולא זרעה חזרה הירושה ליצחק ונחשוב כאילו יצחק הוא המת נחזור על יורשיו הוא עשו נעדר הוא וזרעו זכריהם ונקבותיהם חזרה הירושה לאברהם והזכרים קודמין לנקבות בכל זה ועל זה הדרך הולכת תמיד זהו שאמרו נחלה ממשמשת והולכת עד ראובן. הנה התבאר לך היאך יירש אברהם לעמרם ונתבאר לך שאין ירושה לאחים בחיי האב ולא לאחי אבי האב בחיי אבי האב ולא לאחי אבי אבי האב בהמצא זקנו של אבי האב ועל דרך זה תעלה תמיד ושמור העיקרים האלה ולא יסורו ממך מסכת בבא בתרא פרק ח משנה ג (ג) בנות צלפחד נטלו שלשה חלקים בנחלה כו' - כל היוצאים ממצרים היה להם חלק בארץ ואם יצא אב ובנו לכל אחד מהם היה חלק אחד בשוה. והיו צלפחד וחפר מיוצאי מצרים והיה לצלפחד חלקו והיתה לו בירושת חפר שני חלקים לפי שהוא בכור וארץ ישראל מוחזקת היתה ולפיכך ירש בה חלק בכורה מסכת בבא בתרא פרק ח משנה ד (ד) אחד הבן ואחד הבת בנחלה אלא שהבן כו' - רוצה לומר שהם שוים בירושת האב כלומר שדין ירושת הזכרים והנקבות בנכסי האם כענין ירושתם בנכסי האב והתורה הקדימה הזכרים על הנקבות ואין בין ירושת הבנים לאב או לאם הפרש אלא שהבכור נוטל פי שנים בנכסי האב מסכת בבא בתרא פרק ח משנה ה (ה) האומר איש פלוני בני בכור לא יטול פי כו'. האומר איש פלוני ירשני במקום שיש בת כו'. הכותב את נכסיו לאחרים והניח את בניו כו' - רבי יוחנן בן ברוקה אומר כי יש לו לאדם רשות להוסיף לאחד מאחיו אם הוא מורישם וכמו כן יוסיף בירושת אחד הבנים כשמוריש את בניו אלא אם היה אחד מהבנים בכור שאינו יכול לומר על אחר משום ירושה ואם אמר כן אין שומעין לו אלא יטול חלק בכורה לפי שנאמר לא יוכל לבכר ונאמר בבנים ביום הנחילו התורה נתנה רשות לאב להנחיל מי שירצה. ואמרו בתחילה ובאמצע ובסוף. ר"ל כי כשיזכור לשון מתנה ואמר אחר כן יירשנה או אמר יירשנה ואח"כ אמר תנתן או אמר יירשנה ותנתן לו כיון שזכר מתנה אם היא צוואה בלא שטר או בגוף השטר דבריו קיימין. ואין הלכה כר"ג והלכה כר"י בן ברוקה מסכת בבא בתרא פרק ח משנה ו (ו) האומר זה בני נאמן זה אחי אינו נאמן כו'. מי שמת ונמצאת דייתקי קשורה על יריכו כו' - נאמן לירש אותו ושלא תצטרך אשתו חליצה ולא יבום. ומה שאמר באח אינו נאמן לעניין יבום וחליצה אבל לירושה יורש נכסיו. ואמרו אחר כן ונוטל עמו בחלקו הוא ענין אחר ואינו תלוי במה שלפניו וזה כי אדם שיודה שיש לו אח יירש עמו בחלקו שיירש מאביו כמו שאבאר והוא כשמת אדם והניח ד' בנים וששים דינרין והודה אחד מן האחין שיש לו אח חמישי ואמר אחינו הוא זה וחמשה בנים הניח אבינו כשמת ושאר האחים אומרים אין אנו יודעים אם הוא אחינו או אינו אחינו יקח זה שהודה שזהו אחיו שנים עשר דינרין ויתן לאותו שהודה עליו השלש דינרים מהרובע שלו ואם נפטר האחד המסופק בו ישובו אותם הג' דינרים למי שנתנם וזהו שאמרו יחזרו נכסים למקומם ואם הרויח זה האח נכסים מלבד השלשה דינרים ונפטר יירשו אותו כל האחין הארבעה בין אותו שהודה בו בין אותו שנסתפקו בו לפי שיאמרו אתה מודה לנו שהוא אחינו וזה כשלא כפרו האחים כשאמר להם זה אחינו אלא שאמרו לא נדע ולפיכך כשימות יירשוהו אבל אם כפרו בו ואמרו אינו אחינו לא יירשנו אלא המודה בו בלבד: ודיאתיקי. מלה מורכבת פירושו דא תהא למיקם ולקנות וזה הדאיתיקי הוא צוואת החולה מתנת שכיב מרע וזולתם משאר הצוואות מסכת בבא בתרא פרק ח משנה ז (ז) הכותב נכסיו לבניו צריך שיכתוב כו'. האב תולש ומאכיל לכל מי שירצה כו'. הניח בנים גדולים וקטנים אין הגדולים כו' - הגדולים צריכין פרנסה והוא שצרכיהם יותר מן הקטנים לפי שלובשין ומשתמשין יותר מהם והקטנים צריכים מזונות יותר מן הגדולים לפי שהם אוכלים פעמים רבות ומפזרין בעת האכילה וכשישאו הגדולים נשים אחר מות האב ישאו כמו כן הקטנים מנכסי השותפות ומה שאמר אין שומעין להם כשנשא גדול אשה בחיי האב מסכת בבא בתרא פרק ח משנה ח (ח) הניח בנות גדולות וקטנות אין הגדולות כו' - שהבנות ניזונות עם הבנים. אם הניח בנות קטנות ובנים גדולים יאכלו כולם בלא חשבון ואע"פ שהקטנים מפזרים בעיקר הנכסים ומקלקלין ואינו כן כשלא הניח אלא בנות שאז חולקות הבנות ביניהן בשוה ותאכל כל אחת מהם משלה מסכת בבא בתרא פרק ט משנה א (א) מי שמת והניח בנים ובנות בזמן כו' - שיעור הנכסים מרובים כדי שיזונו בהם אלו ואלו עד שיבגרו ומה שהוא פחות מזה הן מועטין ואין הלכה כאדמון מסכת בבא בתרא פרק ט משנה ב (ב) הניח בנים ובנות וטומטום בזמן שהנכסים כו' - מעיקרנו המזכה לעובר לא קנה לפי שלא תתקיים הקנאה אלא למי שהוא אדם נמצא בפועל והעובר אינו כן ומה שהצריך בכאן שיקנה מה שנתן לו אביו בלבד אם מתנה זו היא מתנת שכיב מרע תתקיים באמירה בלבד:

וזה שאמר ילדה טומטום אינו נוטל כלום דחוי הוא אבל נוטל כפחות משניהם וסלקא דעתין שהטומטום בריה בפני עצמה ואינו ממין האדם השלם ולפיכך לא ירש ואפי' היה הוא לבדו קא משמע לן שאין הדבר כן אלא אם אין לו יורש אלא הוא יורש את הכל

מסכת בבא בתרא פרק ט משנה ג (ג) הניח בנים גדולים וקטנים השביחו כו' - כשהוציאו מקצת הנכסים על קצתם והשביחו הנכסים השבח לאמצע אבל אם הוסיף אחד מהם משלו להשביח הנכסים השבח לאותו שהשביח ואע"פ שהוא אינו ממונה עליהם ואמרו האשה שהשביחה זה הוא כשהיא יורשת בעלה עם שאר יורשין כגון שהיא בת ראובן שנישאת לשמעון ומת ראובן ולא הניח בנים זולתי אשת שמעון ואחר כך מת שמעון דודה ואשתו הנה היא יורשת אותו עם שאר אחי שמעון והוצרך זה הענין האחרון לפי שיעלה על הדעת הואיל שיש לה בזו שם טוב שהיא שולטת ומשבחת הנכסים שתמחול קא משמע לן מסכת בבא בתרא פרק ט משנה ד (ד) אחין השותפין שנפל אחד מהן לאומנות כו'. האחין שעשו מקצתן שושבינות בחיי האב כו' - זו האומנות עבודת המלך היתה והוא שהוציא על עבדי המלך מן האמצע כדי שיבא לו ריוח מן המלך אותה התועלת לאמצע הואיל שבא התועלת ההיא בשביל מה שהוציא מן האמצע אבל אם עשה סחורה לעצמו או עשה מלאכה והרויח אותו הריוח הוא לו לבדו:

וזה שאמרנו שיתרפא מנכסי עצמו לא מן האמצע הוא כשהוא סבב עליו אותו החולי בכוונה והוא שינהוג בעצמו ובמנהג שהוא ידוע אצל המון העם שהחולי יבוא בסיבתו בהכרח כגון שאכל המאכלות שהם מפורסמות ברעה והתמיד בהם או שעמד זמן רב לחום השמש או לקור כי דין זה כדין מי שפוצע בעצמו בידיו. ושושבינות הוא המתנות שנותנין קצת בני אדם לקצתם ממונם בעת הנישואין ואם נשא על דרך משל ראובן בתולה ויהיו אלה הנישואין באשתו שנייה ונתן לו שמעון דינר בשעת אלו הנישואין כדי לעזרו בהוצאת חופתו ונשא שמעון אשה אחר כן חייב ראובן לתת לו מתנה כמו שנתן לו ואם לא נתן יכול שמעון לתבוע לראובן ויוציא ממנו הדינר ובלבד שיהיה שמעון נושא בתולה ותהיה האשה השנייה לפי שראובן יכול לומר לו לא אעשה עמך אלא כדרך שעשית עמי. ואם היה יעקב על דרך משל שנתן שושבינות בנישואי אדם אחד ואחר כך נשא יעקב אשה ובא לשם האיש ההוא ואכל ושתה ולא נתן מה שהיה ראוי לו לתת מן השושבינות ומת יעקב אותה השושבינות תחזור לאמצע בלי ספק ואם ראובן הוא ששלח השושבינות לאיש בחיי האב ולא הודיע שהוא שלח אותו משלו בלבד אלא שלח אותה מנכסי אביו סתם במקום אביו ואחר כך מת יעקב כמו שאמרנו כשתחזור השושבינות חזרה לאמצע ואילו פירש הוא או אביו כי זה הדבר הוא מתנה משל ראובן היה הדין שתחזור לראובן

מסכת בבא בתרא פרק ט משנה ה (ה) השולח סבלונות לבית חמיו שלח כו' - סבלונות משאות וגזירתן מענין נושא סבל שנושאין אותו מיד זה ליד זה. ומה שאמר אפי' בדינר אין רצונו לומר למעט אלא לדקדק לפי שאם אכל פחות מדינר יגבה ופסק ההלכה שכל מה שישלח יגבה בין מרובין בין מועטין בין אכל בין שלא אכל בין מת הוא בין מתה היא יחזור הכל מלבד מה שאכלו ושתו שאינו חוזר ואם חזרה היא תחזור אפי' המאכל והמשתה ואפילו דמי הירק תשלם וכל שבלה או אבד דינו כדין המאכל והמשתה מסכת בבא בתרא פרק ט משנה ו (ו) שכיב מרע שכתב כל נכסיו לאחרים ושייר כו'. לא כתב בה שכיב מרע הוא אומר כו' - כששייר קרקע נאמר שדעתו היה שיעמוד מחליו ולפיכך שייר לעצמו מה ששייר ולפיכך לא יחזור בו ובלבד שקנו מידו על כל פנים ואם לא קנהו מידו יכול לחזור ואפילו שייר לעצמו ואפילו מת שכיב מרע לא יקנה אותה מתנה משעת קיומה ככל מתנת בריא הואיל ואין שם קנין לפי שמעיקרנו מתנת שכיב מרע במקצת בעיא קנין בין עמד בין לא עמד כשרוצה להקנותו אותו המקצת מחיים אבל אם אמר תנו לפלוני כך וכך אחר מותו הרי זה קיים. ודע כי אם שייר לעצמו מטלטלין כל שהוא דינו כדין מי ששייר קרקע ואם לא שייר לעצמו כלום יכול לחזור בו ממה שנתן ואפילו קנו מידו ושכיב מרע הוא החולי אבל אם הוא מצוה מחמת מיתה יש לו לחזור בכל מה שנתן כשיעמוד ואפילו נטל קנין ואפילו שייר דבר לעצמו אבל אם מת קנה כל מי שצוה לו שום דבר ואע"פ שלא קנו מידו על זה. וענין מצוה מחמת מיתה שיהיה החולה שיחשוב שימות על כל פנים מאותו חולי. וחכ"א עליו הראיה הוא שיביאו ראיה אותם שיש בידם שטר מתנה בעדים שהיה שכיב מרע בעת כתיבתו וממה שצריך שתדע כי כשימות שכיב מרע ונמצא במתנתו קנין בין שהוא מתנה במקצת או בכל הנכסים אותה המתנה בטלה שיש לומר שמא לא גמר להקנותו אלא בשטר ואין שטר לאחר מיתה אלא אם יהיה כמייפה את כחו והוא שיכתוב בשטר וקנינא מיניה מוסף על מתנתא דא או שזיכה לו ע"י אחר כבר שלא יוכל לחזור ואפילו נתן כל הנכסים ואע"פ שיש שם קנין לפי שזכו ע"י אחר כבר נתקיימה בו המתנה ובא הקניין ליפות את כחו. ואין הלכה כר"מ מסכת בבא בתרא פרק ט משנה ז (ז) המחלק נכסיו על פיו רבי אלעזר אומר אחד בריא כו'. [רבי אליעזר אומר] בשבת דבריו קיימין מפני כו' - כבר ביארנו בפרק ראשון ממסכת קידושין הפנים שיתקיים בהם קנין הקרקע וקנין המטלטלין רבי אליעזר אומר שאי אפשר לשום אדם לקנות שום דבר אלא באותם הפנים ואפילו אם יהיה המקנה לזולתו במשיכה לא בדיבור בלבד. ואמרם אבל לא בחול רוצה לומר החולה כשחלק נכסיו בחול. ופסק ההלכה שדברי שכיב מרע ככתובין וכמסורים דמו ואין הפרש בין דיבורו בחול או בשבת ואין צריך קנין כמו שהקדמנו אבל אם רצה הוא שיקנו מידו קונין ממנו אפילו בשבת שמא תטרף דעתו עליו אם היינו מטריחין עליו לחפש אחר עדים שידעו לכתוב ולחתום והלכה כחכמים והלכה זכין לגדול: ותרגום הרדידים כבינתא מסכת בבא בתרא פרק ט משנה ח (ח) נפל הבית עליו ועל אביו או עליו ועל כו' - מה שאומרים יורשי האב הבן מת ראשון ואח"כ האב אין להם תועלת על יורשי הבן לפי שיורשי הבן יירשו זקנם כשמת כמו שקבענו עיקר בפרק שלפני זה אבל אומר זה לבעלי חוב דבן יורשי הבן רצונו לומר שאותם שזכו בנכסיו כמו שזוכים בהם היורשים. ומה שאומרים בית הלל בחזקתן רצונו לומר בחזקת יורשי האב מסכת בבא בתרא פרק ט משנה ט (ט) נפל הבית עליו ועל אשתו יורשי הבעל כו' - כבר ביארנו במקומות מסדר נשים ששם כתובה נופל על מנה מאתים שהוא שטר כתובה עם התוספת שהוסיף לה משלו ונכסים הם הנכנסים והיוצאים עמה נכסי מלוג וכבר ביארנו זה לשם ומה שאמר בכאן נכסים בחזקתן הוא נכסי צאן ברזל ולא נתבאר בגמרא בחזקת מי והיתה המסקנא יחלוקו. ולמדנו מזה שיורשי האשה נוטלין כל נכסי מלוג וחצי נכסי צאן ברזל בלבד וכבר נתבאר בפרק שביעי מיבמות ובהרבה מקומות אחרים איזה נכסים הם הנקראים נכסי מלוג ואיזה מהם נקראים נכסי צאן ברזל