משתמש:ציון הלוי/טקסטים לעריכה/רמב"ם פירוש המשנה/3

מסכת ראש השנה פרק ד משנה ט (ט) סדר תקיעות שלש של שלש שלש כו' - העיקר אצלינו כי תקיעות של ר"ה ותקיעות יובל שוין וכל הכתוב בר"ה נתחייבנו כמותו ביובל וכל מה שכתב בתקיעות יובל נתחייבנו כמותו בראש השנה וכאילו הכתובים בו כולם נכתבו בכל אחד משני הזמנים וזה למה שאמר השם והעברת שופר תרועה בחדש השביעי וגו' ובאה הקבלה שיהיו כל תקיעות של חודש השביעי זה כזה והעיקר אצלינו כי כל תרועה יש תקיעה לפניה ולאחריה וכן באה הקבלה מניין שפשוטה לפניה תלמוד לומר והעברת שופר תרועה ומניין שפשוטה לאחריה תלמוד לומר תעבירו שופר ונשנית מלת תרועה בר"ה וביום הכיפורים שלש פעמים והעברת שופר תרועה שבתון זכרון תרועה יום תרועה יהיה לכם ולפיכך תוקעין שלשה תרועות ושתי תקיעות לכל תרועה כמו שנתננו העיקר ואלו הם הט' תקיעות שנתחייבנו בהם בר"ה ובי"ה. ואמר שיעור תקיעה כג' תרועות ר"ל כי שיעור כל התקיעות הוא כשיעור כל התרועות והם ג' ומפני זה אנו תוקעין היום תקיעות הרבה כמו שהוא נראה לעין לפי שנתחדש לנו ספק אם תרועה הנזכרת בתורה היא אותה שאנו קורין היום תרועה והיא כמו יללה או אם ג' שברים היא התרועה או אם שם תרועה נופל על שני המינים ולפיכך אנו תוקעין תשר"ת תש"ת תר"ת ג' פעמים ומפני מה אין אנו תוקעין תרש"ת לפי שמצינו אומר בתרגום תרועה יבבא וכתיב בעד החלון נשקפה ותיבב ומן הידוע כי האדם כשתמצאנו תלאה והוא מתאנח תחילה כמו ג' שברים ואח"כ ירים קולו בדמות תרועה. ואמרו תקע בראשונה עניינו כי כשתקע תקיעה הראשונה שהיא קודם התרועה והאריך בה זמן ואח"כ הריע ואח"כ תקע תקיעה שנייה והאריך בה זמן כמו שהאריך בראשונה כדי שתעלה לו לפי דעתו אותה תקיעה לשני תקיעות אחת לתשלום בבא הראשונה ואחת לתחילת בבא שנייה ואמר בכאן שלא תעלה לו אלא בתקיעה אחת בלבד:

ורצה באמרו מי שבירך כמו מי שהתפלל כי התפילה הם ט' ברכות שקדם זכרם והם ג' ראשונות ומלכיות וזכרונות ושופרות וג' אחרונות. ואמרם כשם שש"ץ חייב ר"ל חייב בברכות ומחלוקת רבן גמליאל וחכמים אינו בתפילת ראש השנה בלבד אבל המחלוקת בכל התפילות כולם כי חכמים אומרים כשם שש"ץ אינו יוצא ידי חובתו אלא בתפילת עצמו כל יחיד ויחיד אינו יוצא ידי חובתו אלא בתפילת עצמו ורבן גמליאל אומר כי בתפילת שליח ציבור יוצא ידי חובה היודע להתפלל ומי שאינו יודע והלכה כר"ג בתפילת ראש השנה ושל יום הכיפורים בלבד לפי שהתפילות ארוכות בשני ימים אלו:

סליק פירוש המשניות להרמב"ם ממסכת ראש השנה מסכת יומא פרק א משנה א (א) שבעת ימים קודם יום הכיפורים מפרישין כהן גדול כו' - אמר ה' יתברך בשבעת ימי המלואים ומפתח אהל מועד לא תצאו וגו' ואחר כך אמר כאשר עשה ביום הזה צוה ה' לעשות לכפר עליכם ובאה הקבלה לעשות זה מעשה פרה לכפר עליכם זה מעשה יום הכפורים לפיכך כהן השורף את הפרה וכהן גדול העובד ביום הכיפורים מפרישין אותו שבעת ימים ומפרישין אותו מאשתו כדי שלא תמצא נדה ויהיה הוא טמא שבעת ימים כמו שאמר הכתוב בבא על נדה ותהי נדתה עליו וטמא שבעת ימים:

וחכמים אומרים טומאה שכיחא מיתה לא שכיחא ואם תחוש למיתה אין לדבר סוף לפי שאנו אומרים שמא תמות זאת השניה וכן השלישית וכן הרביעית וענין באמרם מיתה לא שכיחא ר"ל שהמיתה בפתע פתאום אינה נמצאת אלא לעתים רחוקים. ואין הלכה כרבי יהודה

מסכת יומא פרק א משנה ב (ב) כל שבעת הימים הוא זורק את הדם ומקטיר כו' - היה מרגיל עצמו בעבודה כל אלו השבעת ימים כדי שתהא נוחה עליו יום צום כיפור. ומקריב חלק בראש עניינו שיקריב הוא ראשון לכל המקריבין ויקריב איזה קרבן שירצה וכמו כן יאכל מן הקרבנות הנאכלות איזה שעור שירצה:

ויקח חלקו בראש. ובתוספתא כיצד מקריב חלק בראש אומר עולה זו אני מקריב מנחה זו אני מקריב. כיצד נוטל חלק בראש אומר חטאת זו אני אוכל אשם זה אני אוכל במה דברים אמורים בקדשי מקדש אבל בקדשי הגבול אחד כהן גדול ואחד כהן הדיוט חולקים בשוה

מסכת יומא פרק א משנה ג (ג) מסרו לו זקנים מזקני ב"ד וקורין לפניו כו' - העיקר אצלינו כי כהן גדול צריך שלא יהיה באנשי דורו מן הכהנים יותר שלם ממנו בחכמה ובאמונה וביופי ובעושר ובכח. אמר השם יתברך והכהן הגדול מאחיו ובאה הקבלה שיהא גדול מהם בנוי בעושר ובחכמה ואם אין לו ממון מקבצין ממון מן הכהנים ונותנין לו עד שיהא עשיר יותר מכל אחד מהם אמר השם הגדול מאחיו שיגדלוהו מאחיו אבל במקדש שני שהיו בו הדברים כולם בלי שלמים כמו שידעת והמלכים לא היו הולכים על הדרך הישר היו ממנים כהנים גדולים בחזקה ואפילו שלא היו ראויים לכך ובהם אפשר לומר שמא לא למדת. ולזה הטעם נקראת הלשכה שמושיבין בה כהנים גדולים לשכת פרהדרין ועניינו בית המחשבים רוצה לומר פוסקי השערים שממנין אותן המלכים על השוקים ומעבירין אותן לפי שעה ברצון המלכים וכך היו עושין בכהנים גדולים מי שהיה יותר קרוב למלכות ונקרב אליו בממון היה ממנה כהן גדול מסכת יומא פרק א משנה ד (ד) כל שבעת הימים לא היו מונעין ממנו מאכל כו' - וכן לא יאכל ערב יום הכיפורים דבר מן המאכלים המרבים את הזרע ומוסיפין בקשיות האבר כדגים וחלב והביצים המתובלין בתבלין. וכן כל מה שיש בו נפח מסכת יומא פרק א משנה ה (ה) מסרוהו זקני ב"ד לזקני כהונה והעלוהו כו' - היו מוליכין אותו לעליית בית אבטינס ללמדו חפינת הקטרת וזה לדעת האומר שהוא מן העבודות הקשות שבמקדש ועוד נבאר בתחילת מנחות כי אין הדבר כן אלא כמו שאמרו שלם מלא חפניו כדחפני אינשי. וכבר קדם לך בפרק החמישי משקלים בית אבטינס על מעשה הקטרת:

ומשביעין אותו על דבר שאי אפשר לאדם שיראהו זולתו וזה כי הצדוקים מאמינים שהוא היה נותן הקטרת על האש בהיכל ואחר כך מכניס את המחתה לפני קודש הקדשים וראיתם על זה ממה שאמר הכתוב כי בענן אראה על הכפרת כי הוא לא היה נכנס אל הכפורת אלא בענן לדעתן:
והקבלה האמיתית באה כי אין הדבר כן אלא כמו שביאר ואמר ונתן את הקטרת על האש לפני ה' ובאותה שעה לא יוכל שום אדם לדעת מה שהוא עושה כמו שנאמר וכל אדם לא יהיה באהל מועד בבואו לכפר בקודש עד צאתו ומפני זה היו משביעין אותו. והוא היה בוכה מפני שחשדוהו בטעות. והם היו בוכין שחשדוהו כי אסור בתורתינו לחשוד ולחשוב מחשבה רעה על אדם שעניינו מסופק אלא לצורך הכרחי כמו שתראה

מסכת יומא פרק א משנה ז (ז) בקש להתנמנם פרחי כהונה מכין לפניו באצבע כו' - מכין באצבע צרדה הוא שיכה בגודל עם האצבע האמצעי בכח והרבה עושין אותו בני אדם בעת השמחה ויעשו בו תנועות עריבות. וענין והפג אחת על הרצפה רוצה לומר הפשיר חמימות רגליך שתעמוד שעה אחת על הרצפה לפי שהרצפה תצנן הרגלים ותדד השינה וכשיתחממו הרגלים תבא השינה ונתבארה זו הסיבה בשאלות הטבעיות והפג היא מלה עברית ויפג לבו ועניינו שנפשרה חמימות לבו. והרבה משתמשין חכמים בזו המלה בזה הענין כמו מפיגין טעמן מסכת יומא פרק ב משנה א (א) בראשונה כל מי שרוצה לתרום את המזבח כו' - כבר הודעתיך כי תרומת המזבח היא הסרת הדשן. ואמרו כל הקודם את חבירו לתוך ארבע הוא שיקרב אל המזבח בארבע אמות. ומעשה הפייס שזכר כמו שאגיד לך ידוע כי אינו מותר אצלינו למנות אנשים מישראל בשום פנים ואפי' לדבר מצוה ומעשה דוד המלך מפורסם. אבל מונין אותם כשירצה אדם למנותם שיקחו מכל אחד מהם דבר ואח"כ מונין אותם הדברים ומפני זה כשהיו קריבים כהנים רבים אל המזבח היה אומר להם הממונה הצביעו כלומר שישליכו האצבעות וזה אחר שיעמידם שורה ויסכימו ביניהם ממי יתחיל המנין כיצד יסכימו על דרך הדמיון כשהיה המנין שלשים או ארבעים או חמשים או כמו שירצו מן המנין ואח"כ ישליך כל אחד מהם אצבע אם הוא חלש או חולה או שתי אצבעות אם הוא בריא. ויתחיל למנות אותן האצבעות אחד שנים שלשה על השורה עד שיצא המנין שיסכימו עליו בתחילה והאיש שיצא סוף המנין אצל אצבעו היה מקדים לאותה עבודה ולא יחשבו הגדול למי שהשליך גודלו לפי שהוא נח לפשטו ולקפצו ושמא יפשוט אותו כשיקרב המנין לצאת כדי שיבא הפייס אצלו. ועל זה הדרך היו הפייסות הארבעה שהיה במקדש ודע זה והבן אותו כי אלו הפייסות לא פירשם שום גאון מן הגאונים שהיו לפנינו מאותם שעמדנו על דבריהם לפי שלשונות הגמרא לא יושג מהם מה שדומה לאדם בתחילת העיון אבל הסברא באותן הדברים הוא מה שספרנו מסכת יומא פרק ב משנה ב (ב) מעשה שהיו שניהם שוין ורצין ועולין בכבש כו'. הפייס השני מי שוחט מי זורק מי מדשן כו' - אלו הדברים כולם הם בפייס אחד כמו שאדמה לך והוא כי כולם היו כמו שורה אחת או עגולה והיו מסכימין על האדם שיתחיל ממנו המנין ואחר כך היו מסכימין כי אותו שיצא אצלו המנין שיסכימו עליו כמו שביארנו. הוא זורק את הדם והסמוך לו שוחט. והסמוך לו מדשן את המזבח. והסמוך לו מדשן את המנורה. והסמוך לו מעלה איברים לכבש. ואותו שמעלה איברים לכבש הוא ושמונה בני אדם כמו שעומדים בשורה זכין בתמיד של שחר כל אחד מהם במה שיש לו לשאת ולהעלות על הסדר שאומר. הראשון הוא מעלה הראש והרגל. השני הסמוך לו שתי הידים. השלישי בעוקץ וברגל. הרביעי בחזה ובגרה. החמישי בשתי דפנות. הששי בקרבים. השביעי בסלת. השמיני בחביתין. והם חביתי כהן גדול שאמר בהם השם יתברך זה קרבן אהרן ובניו וגו' ונקראו חביתים לאומרו בהם השם יתברך על מחבת בשמן תעשה. ותשיעי ביין. נמצא שהפייס הזה זכים בו י"ג. תשעה אותם שמנינו ושוחט וזורק ומדשן מזבח ומדשן המנורה. והזורק הוא מקבל הדם כמו שביאר הגמרא והקדמנו בזה הפייס זורק על שוחט לפי שהזריקה מעולה כיון שהעיקר אצלינו שחיטה כשרה בזרים והמדשן היה מסיר הדשן והטינופים ומקנח ומנקה כמו שיתבאר בגמרא. וכבר ידעת כי שם האפר דשן ודרך הלוכו כמו שיתבאר בברייתא הראש והרגל והחזה והגרה שתי ידים ושתי דפנות העוקץ והרגל ות"ק חש ליפה ולטוב והקדימו ואיחר הגרוע. ואין הלכה כבן עזאי מסכת יומא פרק ב משנה ג (ג) הפייס השלישי חדשים לקטורת באו והפיסו כו' - היו הכהנים מתברכין בהקטרת הקטורת והיו אומרים כל מי שמקטיר קטורת היה מתעשר וממונו מתרבה למאמרו השם יתברך ישימו קטורה באפך וכתיב ברך ה' חילו וגו' ולפיכך כל מי שהקטיר לא היו מניחין אותו להקטיר פעם שנייה שישאר זולתו מן הכהנים שלא יקטירו ולא היו אוספין לפייס הקטורת אלא למי שלא הקטיר קטורת מימיו ולפיכך יאמר חדשים לקטורת באו והפיסו מסכת יומא פרק ב משנה ד (ד) תמיד קרב בתשעה בעשרה באחד עשר כו' - אמר השם יתברך וערכו עצים על האש ובא הקבלה כי זה נאמר בתמיד של בין הערבים כי בשל שחר כבר נאמר בו בפירוש ובער עליה הכהן עצים בבקר בבקר מסכת יומא פרק ב משנה ה (ה) איל קרב באחד עשר הבשר בחמשה כו' - כמו שביארנו בתמיד של כל יום מסכת יומא פרק ב משנה ו (ו) פר קרב בעשרים וארבעה הראש והרגל כו' - ענין אם רצה להקריב מקריב הוא שהוא יכול להקריב באיזה מנין שירצה פחות מאלו או יותר על אלו. ורוצה באמרו הפשטן וניתוחן של אלו ושל אלו שוין שהם כשרים בזר ומותר בזר לפשוט ולשחוט ולנתח בין קרבנות ציבור בין קרבנות יחיד וכבר קדם לך זה העיקר בפסחים במקום שאמרו מקבלה ואילך מצות כהונה מסכת יומא פרק ג משנה א (א) אמר להם הממונה צאו וראו אם הגיע זמן השחיטה כו' - מקום היה להם גבוה במקדש שבו היה עולה הצופה וכשהיה רואה את פני המזרח מתחילין להשתנות היה אומר להם ברקאי עניינו כמו התחיל האור להבריק. והיו אומרים לו אותן שהיו בעזרה עד שהוא בחברון כלומר הגיע האור כפי ראות עיניך לחברון. והיה אומר להם הן ומיד היו שוחטין. וממה שאתה חייב לדעת כי הזמן שזכר מתתיה בן שמואל באומרו האיר פני המזרח הוא אחר הזמן שזכר התנא קמא. והלכה כמתתיה בן שמואל מסכת יומא פרק ג משנה ב (ב) ולמה הוצרכו לכך שפעם אחת עלה מאור הלבנה כו' - ידוע כי הלבנה אינה עולה מן המזרח אלא אחר חצות החודש. ואמרו עלה מאור הלבנה ואירע בסוף חודש משאר חודשי השנה ואירע בליל צום כיפור ג"כ סיבה אחרת ודימו שהאיר המזרח ושחטו את התמיד והוא כלל בכאן שתי המעשים ואומר פעם אחת כלומר זולת ליל צום כיפור עלה מאור הלבנה מחובר למה שאירע ליל צום כיפור. ועוד יתבאר כי כהן גדול טובל ושוחט התמיד בצום כיפור וכאשר נפסל התמיד כמו שזכר מפני שנשחט בלילה יצטרך טבילה אחרת אחר כך ישחט את התמיד. ומסיך את רגליו כינוי לנקבים גדולים מסכת יומא פרק ג משנה ג (ג) אין אדם נכנס לעזרה לעבודה אפי' טהור עד שיטבול כו' - כל טבילה מקדש ידיו ורגליו לפניה ולאחריה כאשר יתבאר. ואמר חוץ מזו רוצה לומר הטבילה הראשונה והוא יגיד אותה מסכת יומא פרק ג משנה ד (ד) פרסו סדין של בוץ בינו לבין העם קידש ידיו ורגליו כו'. פשט ירד וטבל עלה ונסתפג הביאו לו כו' - סדין של בוץ עניינו רדיד של פשתן. קרצו כמו שחטו והוא מגזרת קרן מצפון בא והוא שישחוט רוב שנים כי עבודת היום לא תהיה אלא בכהן גדול:

ופירוש מירק אחר שחיטה על ידו השלים אחר שחיטה אחריו. ומירוק נקרא השלמת הפעולה איזו פעולה שתהיה:

ונסתפג כמו נתקנח מסכת יומא פרק ג משנה ה (ה) קטרת של שחר היתה קריבה בין דם לאיברים כו' - כבר קדם לך בהלכות שלפני אלו כי קטורת של שחר היתה קריבה בין דם לנרות. ואמרם בכאן בין דם לאיברים רוצה לומר כי אין זריקת דם התמיד והקטרת איבריו מעשה תכוף כלומר שיהיו זה אחר זה אבל מבדיל בינתים הקטורת וכמו כן בהדלקת נרות ומפני זה לא זכר בכאן הדלקת נרות לפי שלא נתכוון בזה המאמר לסדר העבודות והוא ענין אמרם בסידורין לא קא מיירי. ואיסטניס הוא מי שגופו מצונן וקר:

וענין חימום המים הוא שיהיו מחמין עששיות של ברזל מערב יום הכפורים ומניחין אותו באש עד למחרת ומכבין אותם במים שהיה טובל בהם והיו נפשרין המים וזו אינה מלאכה כי אין כוונתן השקאת הברזל לחזקו כמנהג הלוטשין אבל כוונתם חימום המים והעיקר אצלינו מלאכת מחשבת אסרה תורה. ועוד עיקר אחר אצלינו אין שבות במקדש ולפיכך הותר זה המעשה וכמו כן אם הוסיפו מי חמים שהוחמו מערב הצום במים שטבל בהם מותר

מסכת יומא פרק ג משנה ו (ו) הביאוהו לבית הפרוה ובקדש היתה כו' - בגדי זהב הם בגדי כהונה גדולה שלובש בשאר ימי החול. והם שמונה כלים והם מארגמן ושש וצמר צבוע תכלת וזהב ואבנים כמו שמפורש בתורה והם כתנת מכנסים אבנט ומצנפת ואפוד וחשן ומעיל וציץ. ובגדי לבן הם ארבעה והם שמשתמש בהם כהן גדול העבודה המיוחדת בצום כיפור והם כולם מפשתים לבן. אמר השם יתברך כתנת בד קודש ילבש וגו'. ואין הלכה כרבי מאיר מסכת יומא פרק ג משנה ז (ז) בשחר היה לובש פלוסין של שנים עשר מנה כו' - פלוסים והנדויים מינים מן הבגדים ידועים אצלם בזמנם. ויש הפרש ביניהם בצורת החיתוך בלבד. אבל עצמן רוצה לומר השתי והערב שלהם הוא מפשתים הלבן כמו שביאר הכתוב. ואמרם אם רצה להוסיף מוסיף משלו ובתנאי שיתן אותו התוספת להקדש. ואין הלכה כרבי מאיר מסכת יומא פרק ג משנה ח (ח) בא לו אצל פרו ופרו היה עומד בין האולם כו' - כל מה שמשתמשין חכמים בכל המשנה מצורת המקדש או חלק מחלקיו ודמיון רוחותיו והעזרה והלשכות והמזבח וזולתו לא תבקש ממני לציירו לך בכל מקום לפי שאני עתיד לבארו לך ולהרבות צורותיו עד שתדמה אותו דמיון יפה ויצטייר הכל בדעתך כאילו ראית אותו בעין במסכת מדות בע"ה. והכהנים והעם וכו' אמר הכתוב כי שם ה' אקרא הבו גודל לאלקינו ובא בקבלה כי משה רבינו עליו השלום אמר לישראל בזמן שאני מזכיר שמו של הקדוש ברוך הוא אתם הבו גודל לאלקינו וכן ראוי ומצוה לעשות כן תמיד מסכת יומא פרק ג משנה י (י) בן קטין עשה י"ב דד לכיור שלא היה לו כו' - עשה לכיור שנים עשר חוטמין שהמים יוצאין משם כדי שיהו כל הכהנים המתעסקין בתמיד מקדשים ידיהם ורגליהם כאחת. והוא לא מנה שוחט כי השחיטה כשירה בזרים כמו שקדם. וזורק הוא מקבל הדם. וכבר קדם לך כי שלשה עשר היו זכין בו יחסר מהם שוחט נשארו שנים עשר. והכיור מכלל כלי שרת. וכשהיו בו מים נתקדשו ונפסלו בלינה כמו שיתבאר במקומו מקדשים וזה עשה כלי סביב לכיור והיו בו המים תמיד והיו שותתין מאותו כלי לכיור כדי הצורך ראשון ראשון ואותו הכלי היה נקרא מוכני. וכל ידות הכלים הם הקתות כלומר בית ידו של סכין או של קרדום שהיו חותכין בהן הבשר ודומיהן:

ונברשת היא כמו שמשית שעושין על פתחי הבתים מזכוכית והיא עשתה אותה מזהב טוב ממורט. וכשהיה השמש זורח עליה היה לאותה השמשית אורה ונוגה בתחילת היום כעלות השמש מאופק ירושלים ואותה שעה קורין קריאת שמע:
וניקנור היה איש מן החסידים והלך לאלכסנדריא של מצרים ועשה שם שתי דלתות של נחשת והתקין מלאכתן מאד והיה דעתו להעמידן לעזרה והביאן על הים ויהי כאשר סער הים על המלחים השליכו אחת מן הדלתות בתוך הים להקל מעליהם ומאנייתם ורצו להשליך השנייה וכאשר ראה קשר עצמו בדלת ואמר להם אם רצונכם להשליך זאת הדלת אל תשליכוה אלא עמי אז עמד היום מזעפו וכאשר יצא הוא לנמל בעכו היה מצטער על הדלת שטבעה ורצה השם יתברך והשליך הים את הדלת האחרת שטבעה לאותו מקום שיצא זה החסיד וזהו הנס שנעשה לדלתותיו והעמידן לרוח מזרחי מן העזרה לעומת ההיכל:

וענין לשבח תהלה וגדולה והמלה עברית וארמית והענין אחד ויהללו אותה ושבחו יתה ואומר שבחי ירושלים מסכת יומא פרק ג משנה יא (יא) ואלו לגנאי של בית גרמו לא רצו ללמד כו' - גנאי היפך שבח. ולחם הפנים עב היה כמו שיתבאר במנחות אבל היו מתקנין אפייתו בדפוסים עד שהיו מקפלים אותו כמו שמקפלין הבגדים והוא היה בתכלית ההשוייה ותקון האפייה במלאכה שהיתה ידועה אצלם. ופיטום הקטרת ידוע ועוד אזכרנו במקומו במסכת כריתות. ובכלל סממנים עשב כשנותנין אותו עם הקטרת על האש היה העשן כולו עולה מכונס לא מפוזר והיו מכירים אותו העשב ולא הודיעוהו לאדם. והיה הגרוס בן לוי מוציא אותיות בפיו בהוצאה נפלאה בשעת קריאת השיר של כל יום שהיה נותן גודלו בפיו עם לשונו בשעת הקריאה ולא הודיע לשום אדם איך היתה המלאכה בשינוי נתינת הלשון בפה ואנה היה משים בוהנו כשהיה יוצאין אותם הנעימות העריבות. ובן קמצר היה כותב בקולמוסים רבים בבת אחת ואע"פ שכל אלו נתנו אמתלא מפני מה נמנעו מללמוד מעשיהם גנה אותם כאשר תראה מסכת יומא פרק ד משנה ב (ב) קשר לשון של זהורית בראש שעיר המשתלח כו' - לשון של זהורית הוא לשון של צמר צבוע אדום תרגום ותולעת שני וצבע זהורי ומשקלו שני סלעים. וכבר ביארנו פעמים משקל הסלע. והשם יתברך אומר וכפר בעדו ובעד ביתו ובעד כל קהל ישראל ולפיכך אומר בוידוי ראשון אני וביתי ואומר בשני ובני אהרן לפי שהוא מכפר תחילה בעד נפשו ואחר כך בעד הכהנים ואחר כך מכפר על כל ישראל. וזה שתראה כתוב בשלשה הוידויין עון פשע וחטאה הוא דעת רבי מאיר והוא סומך על מה שאומר הכתוב והתודה עליו את כל עונות בני ישראל ואת כל פשעיהם לכל חטאתם ואין הדבר כן לפי שכוונתו בזה אינו אלא שיכלול מיני העונות כי עונות הם העונות שאדם עושה במזיד וחטאים הם הנעשים בשוגג ופשעים הם מיני הכפרה והמרד בהשם יתברך בעשיית העונות הגדולות שעושיהן נקרא פורק עול כחילול שבת ועבודת אלילים והעיקר אצלינו מתודה על הקלות ואחר כך על החמורות ולפיכך יהיה סדר הוידויין כולם ליחיד כמו לציבור חטאנו עוינו פשענו. ואין הלכה כרבי מאיר מסכת יומא פרק ד משנה ג (ג) שחטו וקבל במזרק את דמו ונתנו למי שהוא כו' - ממרס עניינו שמניע את הדם כדי שלא יקרוש ויקפא: רובד אצטבא מסכת יומא פרק ד משנה ד (ד) בכל יום היה חותה בשל כסף ומערה בתוך של זהב כו' - חותה הוא חתיית האש בלבד ולשון עברי הוא ולחתות אש מיקוד ולא היו מצריכין אותו ביום צום כיפור לערות אש ממחתה למחתה אחרת כדי של ייגע כהן גדול ושלא יוסיף בעמלו אלא באותה מחתה עצמה שהוא חותה האש מן המזבח וקלה היתה כנגד המחתה של כל יום ויום וידה ארוכה כדי שיקל משאה וכבר ביארנו שיעור הקב והסאה וזולתם מן המדות והמשקלות בסוף מסכת פאה. ופרס חצי המנה רוצה לומר משקל חמשים דינר ואמר השם יתברך בהקטרת של כל יום ושחקת ממנה הדק ואמר ביום צום כפור ומלא חפניו קטרת סמים דקה ובאמרו בכאן דקה נבין שירצה לומר להוסיף לה שחיקה וזהו ענין דקה מן הדקה מסכת יומא פרק ד משנה ה (ה) בכל יום כהנים עולין במזרחו של כבש כו' - מפני כבוד כהן גדול הטריחו לכהנים שיהיה עליתם וירידתם באמצע הכבש לפניו מפני כבודו היה מקדש גם כן ידיו ורגליו מקיתון של זהב הוא לבדו משאר הכהנים. ואין הלכה כרבי יהודה מסכת יומא פרק ד משנה ו (ו) בכל יום היו שם ארבע מערכות והיום חמש כו' - מערכה הוא צבור האש שנעשה מן העצים המסודרים וגודשין ומבערין האש ורבי יהודה אומר כי במזבח החיצון היו בה שני מערכות האחת מערכה גדולה והיא שמקריבין עליה התמיד ומערכה שנייה שלוקחין ממנה האש במחתה לקטרת כמו שזכרנו. ורבי יוסי אומר כי מערכה שלישית היו עושין לקיום האש לא תסור משם אש לעולם. ור"מ אומר כי רביעית היו עושין ושורפין עליה האיברים ופדרים שנשארו מן התמיד של בין הערבים שלא שלט בהם האש כל הלילה. וכולם מודים על שתי מערכות כי באה הקבלה כי אמרו על מוקדה על המזבח כל הלילה עד הבקר זו מערכה גדולה ואש המזבח תוקד בו זו מערכה שנייה של קטרת. ואמרו אחר כך והאש על המזבח תוקד בו אמר ר' יוסי זו מערכה שלישית של קיום האש ורבי יהודה אומר שהוא חוזר על המערכה הנקדמת ורבי מאיר אומר היה מייחד מערכה לאברים ופדרים שלא נתאכלו מבערב וזולתו אומר כי בצידי מערכה גדולה היו נשרפין והכל מודים כי על כל פנים צריך תוספת מערכה ביום צום כיפור לכבוד ולהדור בעיני העם. והלכה כרבי יוסי מסכת יומא פרק ה משנה א (א) הוציאו לו את הכף ואת המחתה וחפן כו'. היה מהלך בהיכל עד שמגיע לבין שתי הפרוכות כו'. החיצונה היתה פרופה מן הדרום והפנימית מן הצפון כו'. משניטל הארון אבן היתה שם מימות נביאים ראשונים כו' - מקדש ראשון היה בו פרוכת אחת ובמקדש שני היו שתים מפני ספק שנתחדש להם בעת הבנותו. ועוד נבאר זה במקומו במסכת מדות. ורבי יוסי נתבאר לו אותו ספק וראה כי הפרוכת על צורתו כך וזהו ענין אמרו לא היתה שם אלא פרוכת אחת ועוד אבארה לך במקומו. ואמרו עד שהוא מגיע לארון רוצה בו למקום ארון כי בבית ראשון שהיה שם ארון לא היה שם אלא פרוכת אחת והוא יספר בכאן סדר בית שני שלא היה שם ארון והיו שם שתי פרוכות:

וענין אומרו ובא לו בדרך בית כניסתו שהיה יוצא אחורנית ופניו כלפי קדשי הקדשים ואחוריו אל הפתח וזה גדולה וכבוד למקום וכך היו עושים כהנים בחזרתן מן העבודה ולוים בחזרתן מן הדוכן וישראל בחזרתן מן המעמד כולם היו חוזרים אחוריהם. ולשון תפלה קצרה כך יהי רצון מלפני ה' אלקינו שאם תהיה שנה זו שחונה תהיה גשומה ואל יעדי עביד שלטן מדבית יהודה ולא יהיו עמך בית ישראל צריכין לפרנסה זה לזה ואל תכנס לפניך תפילת עוברי דרכים פירוש שחונה חמה תרגום ולא יחם לו ולא שחין ליה. והיה מתפלל שישוה מזג אותה שנה וזו טובה גדולה כוללת האדם והבהמה כי כשהאויר שוה במזגו יבריא גופות בני אדם החולים ויתמיד בריאות הבריאים והברכה הראשונה הוא והסיר ה' ממך כל חולי ואחר כך היה מתפלל בהתמדת מלכות היושר והאמונה וזהו הצריך יותר. ואחר כך היה מתפלל אחר אלו השני דברים הכללים על דברים פרטיים לכל בני אדם שיתקן השם מעשה כל אחד ואחד שיצליח מעשיו וסחורותיו כדי שלא יצטרך לבקש ולשאול מאחר. ואחר כך היה מתפלל בירידת הגשמים והוא אמרו ואל תכנס לפניך תפילת עוברי דרכים לפי שאלו לא יבקשו תמיד אלא התמדת זריחת השמש וצחות האויר ומניעת הגשם. שלא להבעית את ישראל כלומר שלא להפחיד לפי שאילו היה מתאחר היו מפחדין שמא אירעו מיתה כי הרבה כהנים גדולים היו מתים בקודש הקדשים אם לא היו ראויין או אם ישנה דבר במעשה הקטרת הלא תראה אמר יתעלה לאהרן ולא יומת כי בענן אראה על הכפורת. ופירוש שתיה יסוד ובאמת כי מקום העבודה יסוד העולם כמו שזכרנו בתחילת אבות

מסכת יומא פרק ה משנה ג (ג) נוטל את הדם ממי שהיה ממרס בו נכנס כו' - נכנס במקום שנכנס עניינו למקום שנכנס בקטורת בין בדי הארון והיה מזה מן הדם לפני הארון כמו שאמר השם יתברך על הכפרת ולפני הכפרת:

כמצליף כמו שמלקה בשוט. והיה מחזיר פעמים מלת אחת כדי שלא יטעה במנין והיה מונח ההזאה הראשונה מכלל שבע של מטה והשם יתברך אמר והזה באצבעו והיא ההזאה הראשונה ואחר כך מן הדם באצבעו שבע פעמים כך באה הקבלה וכאילו הוא העיקר

מסכת יומא פרק ה משנה ד (ד) הביאו לו את השעיר שחטו וקיבל במזרק כו' - היה שופך דם הפר במזרק שהיה בו דם השעיר ומחזיר הכל במזרק שהיה בו דם הפר כדי שיתערבו הדמים עירוב יפה והדבר כולו מבואר מסכת יומא פרק ה משנה ו (ו) הזה על טהרו של מזבח ז' פעמים ושיירי הדם כו' - טהרו של מזבח הוא המקום המגולה ממנו והוא כי קטורת של כל יום היה במזבח של זהב כמו שאמר השם יתברך והקטיר עליו אהרן קטרת סמים וכל יום היה מוציא ממנו מותר גחלים והדשן כמו שביארנו והיה נזהר שיזה הדם על מקום שלא יהיה בו דשן ולא גחלים אלא עצם המזבח מגולה. ואמרו משל מזבח החיצון רוצה בו דמים הניתנים על המזבח החיצון שייריהן ניתנין על יסוד דרומי ועוד יתבאר לך ענין המעילה משלם במקומו מסכת יומא פרק ה משנה ז (ז) כל מעשה יום הכיפורים האמור על הסדר אם הקדים כו' - רבי שמעון ורבי אליעזר אומרים שאם הזה שלש הזאות או ארבע ונשפך הדם שישלים המנין על מה שיש לו מן ההזאות מדם אחר. ואין הלכה כמותן מסכת יומא פרק ו משנה א (א) שני שעירי יום הכיפורים מצותן שהיו שניהן כו' - החזיר מלת שני בשעירי יום הכיפורים שלשה פעמים והוא אמרו ומאת עדת בני ישראל יקח שני שעירי עזים ואמר ולקח את שני השעירים ואמר ונתן על שני השעירים גורלות. ובאה הקבלה שיהיו שניהן שוין במראה ובקומה ובדמים. ואמרו מצוה ולא אמרו חובה לפי שאמר אחר כך השעיר ולא אמר האחד יראה שרוצה בו שעיר מכל מקום. ואמרו בכאן ויאמר אם של שם מת ואם של עזאזל מת אינו רוצה שיאמר השני מאמרים להוציא את הספק כמו שאמרנו בפסחים אם גדי אמר לי רבי ואם טלה אמר לי רבי כי אינו ספק אצלו כיון שאחר הגורל מת אחד מהם אבל הוא מספר איך יהיה מאמרו אם של שם מת או איך יאמר אם של עזאזל מת. ואמרו והשני ירעה עד שיסתאב רוצה בו השני מן השנים שהגריל עליהם בסוף כי פסק ההלכה אין בעלי חיים נדחין וענין מיתה שתאסף לבית ויניחוה עד שתמות וידוע כי שעירי יום הכיפורים הם חטאת ציבור אמר השם יתברך ומאת עדת בני ישראל יקח שני שעירי עזים לחטאת. ואין הלכה כרבי יהודה מסכת יומא פרק ו משנה ב (ב) בא לו אצל שעיר המשתלח וסומך ב' ידיו עליו כו' - כבר ביארתי לך כי סדר הוידוי חטא עון ופשע מסכת יומא פרק ו משנה ד (ד) וכבש עשו לו מפני הבבליים שהיו מתלשים בשערו כו'. מיקירי ירושלים היו מלוין אותו עד סוכה הראשונה וכו' - הריס שני חלקים מחמשה עשר מן המיל ובמיל שבעה ריסין ומחצה והיה מירושלים עד המקום ששמו צוק שנים עשר מילין והם תשעים ריסין והיה בין כל סוכה וסוכה מיל והוא אלפים אמה שהוא תחום שבת נשאר בין הסוכה האחרונה ובין הצוק שני מילין מסכת יומא פרק ו משנה ה (ה) על כל סוכה סוכה אומרים לו הרי מזון והרי מים כו' - כבר ידעת כי בין כל סוכה וסוכה תחום שבת על כן היה אפשר להם ללוותו מסוכה לסוכה הסמוכה לה והסוכה האחרונה שבינה ובין הצוק שני מילין ואי אפשר לו להלך אלא מיל שהוא תחום שבת ולפיכך עומד מרחוק מסכת יומא פרק ו משנה ו (ו) מה היה עושה חולק לשון של זהורית כו' - לא היה קושר הלשון כולו בצוק שמא ילבין קודם דחיית השעיר ויחשבו כי העונות מתכפרים קודם שידחה השעיר. ומה שחייב שלא יקשור אותו כולו בין קרנותיו שמא בשעת דחייתו יכוף ראשו ולא יראה לשון של זהורית אם הלבינה ותחלוש דעתן שיחשבו שהכפרה לא נשלמה ולשון התורה במשלח השעיר שהוא מטמא בגדים אמר יתברך והמשלח את השעיר לעזאזל יכבס בגדיו. ואין הלכה כר"ש מסכת יומא פרק ו משנה ז (ז) בא לו אצל פר ושעיר הנשרפין קרען והוציא כו' - קלען במקלעות פירוש שיירים חתיכות הבשר בלי הפשטה לאומרו יתברך את עורותם ואת בשרם ולשון התורה והשורף אותם יכבס בגדיו. ואין הלכה כרבי שמעון מסכת יומא פרק ו משנה ח (ח) אמרו לו לכהן גדול הגיע שעיר למדבר כו' - דרכיות הם [מצבות] גדולות שהשומרים עומדים שם ומניפין בסודר ורבי יהודה סובר כי משהגיע שעיר למדבר נעשית מצותו אף על פי שלא הגיע לצוק ולפיכך משערין שיעור כדי שמגיע לבית חורון שהוא במדבר בלבד. ואין הלכה כרבי יהודה מסכת יומא פרק ז משנה א (א) בא לו כהן גדול לקרות אם רצה לקרות כו' - אצטלית לבן משלו להודיע כי הקריאה אינה עבודה ומותר לו לקרות באיזה בגד שירצה. ואמר אם רצה בבגדי בוץ קורא הודיעך כי מותר לו ללבוש בגדי כהונה אפילו שלא בשעת עבודה כי העיקר אצלינו בגדי כהונה ניתנו ליהנות שלא בשעת עבודה והיו נותנין ספר תורה מיד ליד לתפארת וגדולה והקריאה היתה בעזרת הנשים שמותר לאדם לישב שם כי אמרו עומד ראיה שהיה יושב קודם לכן אבל בעזרת ישראל ומה שאחריה לא ישב שום אדם כלל אלא מלכי בית דוד בלבד כמו שכתוב ויבא המלך דוד וישב לפני ה'. ומה שחייב שיקרא ובעשור שבחומש הפקודים על פה לפי שאין אדם אחד קורא בשני ספרי תורה משום פגם ראשון ואין ראוי לגלול ספר תורה בציבור משום כבוד ציבור לפיכך לא היה גולל ספר תורה כדי שיגיע לחומש הפקודים ולא היה ג"כ קורא בספר שני משום פגם ראשון נמצא שקורא על פה. ואלו השמונה ברכות הראשונה אשר בחר בנו מכל העמים וכו' ואחר שישלים קריאתו מברך אשר בחר בנו מכל העמים וכו' ואחר שישלים קריאתו מברך אשר נתן לנו תורת אמת וכו' והיא הברכה השנית והשלישית רצה ה' אלקינו והרביעית מודים אנחנו לך והחמישית סלח לנו והששית מתפלל בהתמדת השכינה במקדש ושיקיים השם הדרו והודו והשביעית יתפלל שיברך השם לכהנים ויקבל קרבנותיהם וכיוצא בזה והשמינית יתפלל שיושיע השם לישראל ויצילם וחותם ברוך אתה ה' שומע תפלה מסכת יומא פרק ז משנה ג (ג) אם בבגדי בוץ קורא קידש ידים ורגליו כו' - רבי אליעזר סובר כי סדר הקרבנות יום צום כיפור הוא על סדר הכתובים והוא שיקריב תמיד של שחר ואחריו עבודת היום כאשר קדם בו הסיפור ואחריו תמיד של בין הערבים לפי שעבודת יום הכיפורים בחומש ויקרא ופר העולה ושבעה כבשים בחומש הפקודים. ור' עקיבא אומר שהסדר הוא שיקריב תמיד של שחר ואחריו פר העולה ושבעה כבשים לפי שהן קרבן מוסף והשם אמר במוספין מלבד עולת הבקר וגו' וסמך אותן לתמיד של שחר. ורבי אליעזר אומר שכן הוא אבל לא ביום העבודה. ואחר כן עבודת היום ואחר כך שעיר הנעשה בחוץ ואח"כ אילו ואיל העם ואח"כ אימורי חטאתו ואחר כך תמיד של בין הערבים. והלכה כרבי עקיבא מסכת יומא פרק ז משנה ד (ד) קידש ידיו ורגליו ופשט וירד וטבל ועלה ונסתפג כו'. כהן גדול משמש בשמונה כלים וההדיוט בארבעה כו' - אמרם באלו נשאלין רוצה לומר שאין נשאלין באורים ותומים אלא בכהן גדול לבוש אלו השמונה בגדים. וצורת השאלה כיון שזכרנו אותה כך היא כהן גדול היה מחזיר פניו לארון והשואל היה מחזיר פניו לאחורי הכהן והיה אומר לו האעשה כך וכך או לא והכהן היה משיבו עשה או לא תעשה כפי הנראה לו בחושן כי בחושן יש אלפא ביתא שלימה לפי שיש שם כתוב אברהם יצחק ויעקב ושמות שנים עשר שבטים כמו שפירש הכתוב ושם כתוב אחר שמותם שבטי יה והכהן הנשאל אינו אלא נביא כי הקבלה אצלינו כל כהן שמדבר ברוח הקודש ושכינה שורה עליו שואלין בו ושאין מדבר ברוח הקודש ואין שכינה שורה עליו אין שואלין בו. ומה שהתנה שלא ישאל אלא מלך ואב בית דין וכיוצא בהם למה שאמר ביהושע שהיה מלך ולפני אלעזר הכהן יעמוד ושאל לו במשפט האורים לפני ה' ובאה הקבלה וכל בני ישראל זה משוח מלחמה וכל העדה זה סנהדרין וכמו כן כל מי שצורך הציבור בו נכנס תחת מאמר וכל בני ישראל אתו וכיון שזכרנו מה שהיה כתוב בחושן אודיעך איך היו שמות השבטים הכתובים על אבני האפוד וזהו צורתם:

ראובן - שמעון:

לוי - יהודה:

יששכר - זבולן:
נפתלי - דן:
גד- אשר:
יהוסף - בנימן:
תמצא מנין האותיות הם בכל אבן ואבן חמשה ועשרים אותיות ושם יוסף כתיב יהוסף והרמז על זב באומרו עדות ביהוסף שמו והאבן שכתוב בתחילתו ראובן על כתיפו הימיני ואבן שכתוב בתחילתה שמעון על כתיפו השמאלי

מסכת יומא פרק ח משנה א (א) יום הכיפורים אסור באכילה ובשתיה וברחיצה כו' - לא ביארה התורה מניעה מאלו הדברים ביום צום כיפור אבל אמר הכתוב לשון עינוי ה' פעמים. אמר שבת שבתון ואמר שבת שבתון ואמר ובעשור לחודש ואמר אך בעשור לחודש ואמר והיתה זאת לכם ובא הקבלה כי באו לאסור חמשה דברים מהנאת הגוף והם האכילה והשתיה והרחיצה במים וסיכה בשמן ונעילת הסנדל ותשמיש המטה ובא בכל אחת מאלו המלות בספרים מלת עינוי לפי שהם רמזים ואסמכתות ועיקר איסורא קבלה וכולן יתחייב העושה אחת מהן מכת מרדות וזהו ענין אמרו אסור מלבד האכילה והשתייה שהוא חייב כרת כשאכל שיעור הנזכר ואם אכל פחות מכשיעור הוא אסור וחייב מכת מרדות אמר הש"י בעונש העינוי והאבדתי את הנפש ההיא מקרב עמה ובאה הקבלה דבר שהנפש תלויה בו זו אכילה ושתייה. ואמרו המלך והכלה מלך צריך שיהיה עמו הנוי אמר מלך ביפיו תחזינה עיניך וכן הכלה כדי שלא תתגנה על הבעל ולפיכך התרנו להם רחיצת פנים מסכת יומא פרק ח משנה ב (ב) כותבת גסה תמרה גדולה אמרו כותבת הגסה שאמרו חסירה מכביצה. ופירוש גרעינתה ידוע ומלא לוגמא הוא שישתה כל כך שכשמסלק אותו לצד אחד מפיו יהיה אותו הצד בולט ונראה. וממה שאתה חייב לזכרו תמיד כי כל השיעורים שהם בכל התורה הם הלכה למשה מסיני. והלכה כרבי אליעזר מסכת יומא פרק ח משנה ד (ד) התינוקת אין מענין אותן ביום הכיפורים כו' - מחנכים אותן כלומר מלמדין אותן מגזירת חנוך לנער ומרגילין אותן להתענות קודם שיהיו חייבין בתענית בב' שנים לבריאים ובשנה אחת לחולים. ודע כי הזכרים מי"ג שנים שלמים והנקבות מי"ב שנים שלמים הם חייבין להתענות מדאורייתא אם הביאו שתי שערות כי הנקבות סובלות התענית יותר מהזכרים לפי שמזג הזכרים חם והנמס מגוף יותר והזכרים והנקבות מאחד עשרה שנה מתענים כל היום כולו מדרבנן כדי לחנכן במצות ומתשעה שנים ומעשרה שנים מתענין לשעות מן היום בין זכרים בין נקבות בשוה כדי שיתחנכו במצות ואין מאכילין אותם עד שיצערם הרעב מסכת יומא פרק ח משנה ה (ה) עוברה שהריחה מאכילין אותה עד שתשיב נפשה כו' - וכן עוברה שהריחה בשר קודש או בשר חזיר ונתעורר טבעה ותאותה לאכול מאכילין אותה ממנו עד שיתישב נפשה. ובקיאין הם המהירים במלאכתן ורצה בו בכאן הבקיאים מן הרופאים. ובזה הענין משפטם אבארם לך והוא כי החולה כששאל לאכול אפי' כל הרופאים אומרים אינו צריך מאכילין אותו על פי עצמו עד שישבע. ואם הורה רופא בקי שהוא צריך לאכול והוא אומר איני צריך מאכילין אותו ע"פ רופא ואין שומעין לחולה. ואם נחלקו הרופאים ואמרו מקצתן צריך ומקצתן אין צריך שומעין לרובם. ואם הם בשוה במנין ובחכמה כפי סברתינו מאכילין אותו כי העיקר אצלינו ספק נפשות להקל מסכת יומא פרק ח משנה ו (ו) מי שאחזו בולמוס מאכילין אותו אפילו דברים כו' - בולמוס מין ממיני החולאים שנופל בו האדם ואינו מרגיש כלל וזה החולה הוא מין ממיני החלאים הנקראים בלשון חכמים נכפין ויארע לאלו הנזכרים בכאן כמו נשיכה בפי האסטומכא וכשיאכלו יקל מעליהם ויאירו עיניהם. ודברים טמאים הם הדברים האסורים כשקצים ורמשים ובהמה טמאה וזולתם. לאלו ולכיוצא בהם אין נותנין להם בתחילה האיסור החמור אבל נותנים להם איסור הקל יותר אם נתישבה דעתם מוטב ואם לאו נותנין להם מה שהוא אסור יותר ממנו. וחושש בפיו הוא שיתעכלו החניכים שאם יניחוהו יתעכל החיך. וסם שם העיקר איזה עיקר שיהיה. ואין הלכה כרבי מתיא בן חרש בזה שהוא מתיר להאכיל לאדם הכבד של כלב שוטה כשנשך כי זה אינו מועיל אלא בדרך סגולה. וחכמים סוברים כי אין עוברין על המצות אלא ברפואה בלבד ר"ל בדברים המרפאין בטבע והוא דבר אמיתי הוציאו הדעת והנסיון הקרוב לאמת. אבל להתרפאות בדברים שהם מרפאים בסגולתן אסור כי כחם חלוש אינו מצד הדעת ונסיונו רחוק והיא טענה חלושה מן הטועה וזה העיקר דעהו וזכרהו כי הוא עיקר גדול. ואמרם כל ספק נפשות דוחה את השבת להזהירך ולזרז אותך להקדים ולהתחיל בזה הענין ושלא לאחרו ואפילו בשבת הראשונה מן החולים שהחולה סובל חליו ושלא נאמר אין ספר החולי יתמיד עד לשבת האחרת ונצטרך לחלל עליו השבת ע"כ נניחהו היום עד למחר כדי שלא נחלל עליו שני שבתות מסכת יומא פרק ח משנה ז (ז) מי שנפלה עליו מפולת ספק הוא שם ספק כו' - מפקחין פירוש שחופרין ומחפשין אותו וכשמגיע לחוטמו ולא נמצא בו נשמה אז אסור לו לחפור יותר לפי שבודאי הוא מת ואם מצאו חי אף על פי שהוא בענין שאינו יכול לחיות אלא זמן מועט וימות לפי שעה חופרין עליו ומוציאין אותו וזהו ענין אמרם מצאוהו חי מפקחין עליו. ואמרם אם מת יניחוהו כי יש מן החכמים שסובר מצילין את המת מפני הדליקה והודיענו בכאן שמניחין אותו תחת המפולת ואין על זה חולק מסכת יומא פרק ח משנה ח (ח) חטאת ואשם ודאי מכפרין מיתה ויום הכיפורים מכפרין כו' - שמור אלו העיקרים וסמוך עליהם והוא כשהאדם שוגג בעשה ולא תעשה או מזיד בעשה ועשה תשובה מכפרים לו לאלתר והתשובה הוא שיתודה אדם על עונותיו לפני השם ויתנחם על מה שחטא ויקבל עליו שלא ישוב לאותו עון לעולם. אמר בוידוי והפרישה מן העון ומודה ועוזב ירוחם ואמר בחרטה על העון כי אחרי שובי נחמתי. וכשהזיד בלאו ועשה תשובה תשובה תולה ויום הכיפורים מכפרת וכששגג בכריתות ובמיתות בית דין במה שהוא חייב עליו חטאת או שחטא חטא שהוא חייב עליו אשם ודאי והביא אשמו וחטאתו ועשה תשובה נתכפר לו במקומו לאלתר. ולשון הכתוב הוא כי מביא חטאתו צריך תשובה שנאמר והתודה אשר חטא עליה. כשהזיד בכריתות ובמיתות בית דין ועשה תשובה תשובה ויום הכיפורים תולין ויסורין ממרקין אז וכשימות נגמרה כפרתו הוא שנאמר אם יכופר העון הזה לכם עד תמותון. כל זה כשעבר ברצונו אבל באונס פטור וכל זה כשאין עבודת יום הכיפורים אבל בזמן שהיתה העבודה כבר ידעת כי בשעיר המשתלח היו מתכפרין על כל העונות כמו שנתבאר בתחילת שבועות מסכת יומא פרק ח משנה ט (ט) האומר אחטא ואשוב אחטא ואשוב כו' - האומר אחטא ויום הכיפורים מכפר אין יום הכיפורים מכפר כמו אמרם אין מספיקין בידו לעשות תשובה ולפיכך לא יעזרהו השם שיעשה בצום כיפור מה שראוי לו לעשות כדי שיתכפרו לו עונותיו באותו היום ושעיר המשתלח אינו מכפר עבירות שבין אדם לחבירו: סליק פירוש המשניות להרמב"ם ממסכת יומא מסכת סוכה פרק א משנה א (א) סוכה שהיא גבוהה למעלה מעשרים אמה פסולה כו'. סוכה ישינה בית שמאי פוסלין כו' - העיקר אצלינו סוכה דירת עראי בעינן ולפיכך אין ראוי להיות גבוה יותר מעשרים אמה ורבי יהודה סבר סוכה דירת קבע בעינן ולפיכך הוא מתיר שתהיה גבוה אפילו בתכלית הגובה. ושיעור רחבה לא פחות משבעה טפחים באורך על שבעה טפחים ברוחב וכבר קדמו לך בזה הסדר עיקרים מכללם כל פחות משלשה כלבוד דמי. ומהם כי שיעור מקום לא יהיה פחות מד' טפחים:

ואמרם ושאין לה שלש דפנות פי' שיהיו שני הכתלים גמורים והכותל השלישי אפילו לא יהיה בו אלא טפח ומשהו יתן אותו בפחות משלשה סמוך לדופן עד שיהיה הכל שיעור מקום. ולזו הסוכה שלש צורות הראשונה שיהיו לה שלשה כתלים גמורות דבוקות בגג ולא יצטרכו לדבר אחר וזו היא צורתו:
והצורה השניה שיהיו לה שני כתלים דבוקים ותצטרך לכותל שלישי יהיה בה יותר מטפח ויעמידנה בפחות משלשה סמוך לדופן עד שיהיה בטפח עם החלל שיש בינו לבין הכותל ארבע טפחים וצריכה צורת פתח וזוהי צורתה והצורה השלישית הוא שיש לה שני כתלים זה כנגד זה ותצטרך לכותל שלישי יהיה בו יותר מארבעה טפחים ויעמידנה בפחות משלשה ויהיה בו שיעור סוכה קטנה והיא ז' טפחים וזו גם כן צריכה לצורת פתח וזו היא צורתה וזו הצורה האחרונה היא צריכה לארבעה ומשהו לפי שהשני כתלים מובדלים וכבר קדם לך בעירובין צורת פתח שאמרנו קנה מכאן וקנה מכאן וקנה על גביהם ושם ביארנו שאין אנו צריכין שידביק קנה שעל גביהם בהם. ואמרו שחמתה מרובה מצלתה פסולה היא ראיה שאם חמתה וצלתה שוין שהיא כשרה וזה יראה בקרקע אם נראה שיעור השמש בקרקע כשיעור הצל ר"ל שיהיה כשיעור המקום שכיסה אותו מגג הסוכה ואין בו שמש כלל שהיא כשרה לפי שהנקבים שבגג הסוכה שמהם נכנס השמש פחות מן הסכוך וזה יתבאר בחכמת הראיות נקראה בערבי על"ס אלמנט"ב במופת השמש כשנכנס על חור או חלון שיהיה אורו בארץ יותר גדול מאותו חור בהכרח. ואין הלכה כרבי יהודה

מסכת סוכה פרק א משנה ב (ב) העושה סוכתו תחת האילן כאילו עשאה כו' - רוצה באמרו דיורין שלא תהיה ראויה לדירה והוא כי כשתהיה תחתונה חלשה כל כך שאינה יכולה לסבול בשום פנים מה שפורשין עליה מכרים וכסתות אין מחלוקת כי התחתונה כשרה לפי שאנחנו על העליונה נסמוך ואם היא חזקה כל כך שתוכל לקבל מה שפורשין עליה מכרים וכסתות אין מחלוקת כי התחתונה פסולה ואם יכולה לקבל כרים וכסתות על ידי הדחק והגג מתנענע בהם בזה חולקין רבי יהודה וחכמים וכל זה בתנאי שיהיה החלל שבין שתי הגגות עשרה טפחים או יותר אבל פחות מעשרה תהיה התחתונה כשרה. ואין הלכה כרבי יהודה מסכת סוכה פרק א משנה ג (ג) פירס עליה סדין מפני החמה כו' - נשר הוא דבר הנושר מן העלין והלולבין מן הצמחים שמסככין בהן. וקינוף הוא ארבעה עמודים וכשפירש עליהם יהיה גג ותהיה סוכה בתוך סוכה ובתנאי שתהיה בגובה העמודים י' טפחים או יותר. ונקליטי המטה הם שני עמודים בלבד וכשפירש עליהם אינו סכך ואם פירש מסך תחת גג הסוכה לנוי הרי היא כשרה מפני שפרט ואומר מפני הנשר מסכת סוכה פרק א משנה ד (ד) הדלה עליה את הגפן ואת הדלעת כו' - אם היה הסיכוך הרבה מהם כשרה בתנאי שיקוץ אותן שאם לא קצצן יצטרף סכך כשר לסכך פסול ופסולה לפי שאין מותר לסכך בצמחים בעודן מחוברין לקרקע מן הטעם שנבאר. עוד אמר או שקצצן כשרה בתנאי שינענע אותן ואז תהיה כשרה ואף על פי שרוב הסוכה מזה הגפן או הדלעת כדי שיהיה נעשה לשם סוכה כי העיקר אצלנו חג הסוכות תעשה לך ואמרו תעשה ולא מן העשוי. וזה העיקר הנזכר כי כל שגדוליו מן הארץ אינו מקבל טומאה והוא שלא יהיה כגון מחצלאות ובגדי פשתן וכלי עץ שמקבלין כולם טומאה הוא עיקר אמיתי וראוי לסמוך עליו והראיה בזה אמר הש"י חג הסוכות תעשה לך שבעת ימים וגו' ובאה הקבלה בפסולת גורן ויקב הכתוב מדבר עניינו שתהיה הסוכה מהם וכיוצא בהם מסכת סוכה פרק א משנה ה (ה) חבילי קש וחבילי עצים וחבילי זרדין כו' - נחוש שמא ישים אדם מתחילה חבילת האגודה ליבש או להצניע קודם החג וימלך אחרי כן ויניחנה להיותה סוכה והוא אסור מן הטעם שזכרנו תעשה ולא מן העשוי רוצה לומר שאינו עשוי לצל רק ליבש ולפיכך הטרחנוהו להתיר אותם החבילות כדי שיהיה מעשה לשם סוכה ולפיכך צריך להתיר החבילות מפני זה החשש ולאסור עשיית הסכך בחבילות הקשורות מסכת סוכה פרק א משנה ו (ו) מסככין בנסרין דברי רבי יהודא כו' - נסרים הם הלוחות אם היו אותם הנסרים קצרות שאין ברחבן שלשה טפחים מותר לסכך בהם לדברי הכל לפי שהן כקנים ואם היה ברוחב כל נסר מהן ארבעה טפחים שהוא שיעור מקום אסור לסכך בהם לדברי הכל ואם היה רוחב אותן הנסרים פחות מארבעה ויותר משלשה בזה נחלקו רבי יהודה ורבי מאיר רבי יהודה מתיר לסכך בהן לפי שהן פחות מארבעה ואין בהם שיעור מקום ורבי מאיר אוסר לפי שהם יותר משלשה טפחים ויצאו מתורת לבוד. והלכה כרבי יהודה מסכת סוכה פרק א משנה ז (ז) תקרה שאין עליה מעזיבה כו' - תקרה היא גג או סכך מעצים ומעזיבה היא הטיט או העפר או הסיד שנותנין על הנסרים. ופקפק פירוש שיעקור אותן ממקומן מן המסמרין התקועין בהם. ונוטל אחת מבינתים פי' שיטול נסר אחד מבין שני נסרים וימלא מקום אותם הנסרים שעקר מסכך כשר. וב"ש אומרים אע"פ שפקפק נוטל אחת מבינתים לפי שהם סוברים כי ביטול תקרה לא יהיה אלא בנטילת אחת מבינתים. ור' יהודה אומר כי בית הלל סוברין שבאחד מאלו שני מעשים יהיה ביטול תקרה ור"מ אומר כי ב"ש ובית הלל מודין שביטול תקרה לא יהיה אלא בנטילת אחת מבינתים. והלכה כרבי יהודה כמו שהורה מדברי בית הלל מסכת סוכה פרק א משנה ח (ח) המקרה סוכתו בשפודין או בארוכות המטה כו' - אין ראוי לסכך בשפודים לפי שאינן גידולי קרקע וארוכות המטה כלים ומקבלין טומאה. ואמר כמותן רוצה בו כיוצא בהן בקירוב ולא בדיוק כי העיקר אצלינו כי כשהסוכה פרוץ כעומד שהיא פסולה ואלו השפודים וכמו כן כל סכך פסול נחשוב אותו כפרוץ ולפיכך צריך שיהיה חלל ביניהן יותר מעט מהם כדי שימלא אותו חלל שביניהן סכך כשר ואז תהיה כשרה מפני שהעומד מרובה על הפרוץ. ומה שאמרנו כי החוטט בגדיש אינה סוכה מן העיקר שזכרתי לך תעשה ולא מן העשוי וכשפרץ בגדיש העומרים סוכה אין ספק כי גג אותה סוכה לא נתכוין הגודש בשעת גדישת אותן העומרים להיותם סוכה ולפיכך אם היה בגדיש חלל טפח במשך שבעה ונעשה לשם סוכה בתחילה והשלים עליו שיעור סוכה אחר גדישת העומרים הרי זו כשרה מסכת סוכה פרק א משנה ט (ט) המשלשל דפנות מלמעלה למטה כו'. הרחיק את הסיכוך מן הדפנות שלשה טפחים פסולה כו' - גובה הסוכה אין ראוי שיהיה פחות מעשרה טפחים כמו שזכרנו ור' יוסי סובר כי מחיצה תלויה מותרת ולפיכך אומר כי כשהדופן הוא לבוד בגג ויש בו ד' טפחים אפי' יהיה בינו ובין הארץ יותר משלשה טפחים שהיא כשר. ואין הלכה כרבי יוסי מסכת סוכה פרק א משנה י (י) בית שנפחת וסיכך על גביו כו' - גם זה עיקר גדול ראוי לשמרו כי כשיש מראש הדופן עד גג הסוכה פחות מד' אמות וביניהן בנין או סכך פסול נראה כאילו ראש הדופן עקום ומגיע בסכך הכשר וזה הענין שנאמר עליו דופן עקומה והיא הלכה למשה מסיני. וסוכה גדולה היא שישאר באמצע הסוכה סכך כשר שיש בו שבעה על שבעה. וכבר נתבאר לך כי דין דופן עקומה בארבע הרוחות. ואכסדרה הוא מקום לפני הבתים ומוקף משלש רוחותיו והביא אלו השלשה הלכות ללמדך כי דופן עקומה דנו בו על איזה מין שיהיה מן הבתים שאותן הכתלים נבנו לבית או לחצר הבית שאותן הכתלים לא נתכוונו בהם שיהיו כתלים לתקרה שמקרים חצר הבית אבל נבנו לשמור הבית מן הדרך שהולכים בו רבים או בסוכה גדולה שמבדיל סכך פסול בין הדפנות ובין סכך כשר ושמור זה הלשון וזכרהו והוא אמרם סכך פסול מן הצד פוסל בארבע אמות ובאמצע פוסל בארבעה טפחים כמו שנתבאר בזה הפרק מסכת סוכה פרק א משנה יא (יא) העושה סוכתו כמין צריף כו' מחצלת קנים גדולים עשאה לשכיבה כו' - כמין צריף הוא כמו זו הצורה ונקרא בערבי מכנ"ס. והלכה כרבי אליעזר שפסל ואם יש לה גג טפח כזו הצורה [או] אם הכותל גבוה טפח כזה הרי היא כשרה. ומחלוקת רבי אליעזר וחכמים במחצלת כי תנא קמא סבר סתם מחצלת קטנה לשכיבה וסתם מחצלת גדולה לסיכוך ולפיכך אמר עשאה לשכיבה מקבלת טומאה ענין זה כי סתמא לעולם לסיכוך עד שיתבאר שהיא לשכיבה. ואמרו לסיכוך מסככין בה היא במחצלת קטנה שסתמה לעולם לשכיבה עד שיתבאר שהיא לסיכוך ורבי אליעזר אומר סתם גדולה נמי לשכיבה עד שיתבאר שהיא לסיכוך. ואין הלכה כרבי אליעזר מסכת סוכה פרק ב משנה ב (ב) הסומך סוכתו בכרעי המטה כשרה כו'. סוכה המדובללת ושצילתה מרובה כו' - ר"י סבר סוכה דירת קבע בעינן וכבר קדם לך דעתו ולפיכך הוא מצריך שתהיה יכולה לעמוד בפני עצמה: המדובללת הוא שיהיה גג שלה אינו שוה כמו שביארנו אלא קנה עולה וקנה יורד. ואין הלכה כרבי יהודה מסכת סוכה פרק ב משנה ג (ג) העושה סוכתו בראש העגלה כו' - בראש הספינה כשרה ובתנאי שתהיה זו הסוכה חזקה כל כך שלא יהפכנה הרוח המצוי תמיד ביבשה מבלי הכרח. ועוד יתבאר לך כי מכלל הדברים האסורים ביום טוב אין עולין באילן ואין רוכבין על גבי בהמה מסכת סוכה פרק ב משנה ד (ד) העושה סוכתו בין האילנות כו'. שלוחי מצוה פטורין מן הסוכה כו'. מעשה והביאו לו לרבן יוחנן בן זכאי לטעום את כו' - האילנות אין ראויות שיהו דפנות אלא בשני תנאים. האחד שיהו אותם האילנות בתכלית העובי והחיזוק כדי שלא תניעם הרוח ויטו לארץ כאשר יקרה לענפים הדקים. והשני שימלא ראש האילן ובין ענפים בתבן וכיוצא בו כדי שתתקיים ולא יניענו הרוח כי העיקר אצלינו מחיצה שאינה יכולה לעמוד בפני רוח מצויה אינה מחיצה. ועוד עיקר אחר אצלינו העוסק במצוה פטור מן המצוה. ואמר חולין פטורין מן הסוכה ואפילו חולי קל ביותר. ואכילת עראי הוא שיאכל אדם שיעור מועט לא יחשוב עליו לסעודה אבל אכלו לדחות תאותו עד שיגמור סעודתו אחר כך וזה המעשה הביאו ללמדך כי המדקדק על עצמו ואינו אוכל ושותה דבר חוץ לסוכה הרי זה משובח אף על פי שאין בו חיוב מסכת סוכה פרק ב משנה ו (ו) רבי אליעזר אומר י"ד סעודות חייב כו' - רבי אליעזר אומר כי מה שאמר הכתוב בסוכות תשבו שבעת ימים יחייב האדם להשתמש בסוכה כמו שמשתמש בביתו תמיד אכילתו ביום ואכילתו בלילה וחכמים למדים חמשה עשר בתשרי מחמשה עשר בניסן כמו שאכילת מצה לילה ראשונה בלבד מצוה ואחר כך אם רצה לאכול או לצום או לאכול פירות הרשות בידו כמו שביארנו במקומו כמו כן בסוכות. ומה שאמר רבי אליעזר וישלים רוצה לומר שיאכל מן הפירות פי שנים ממה שהוא רגיל לאכול מהם כל לילה ולילה אבל הלחם והבשר אין עולין לו לשתי סעודות. ואין הלכה כרבי אליעזר מסכת סוכה פרק ב משנה ז (ז) מי שהיה ראשו ורובו בסוכה ושולחנו כו' - והלכה כבית שמאי מסכת סוכה פרק ב משנה ח (ח) נשים ועבדים וקטנים פטורין מן הסוכה כו' - אמר הש"י כל האזרח בישראל ישבו בסכות ובאה הקבלה כי זה להוציא נשים ועבדים וקטנים. וקטן שאינו צריך לאמו הוא שאינו קורא לאמו בשעה שעומד משנתו כמנהג נערים קטנים. ואין הלכה כבית שמאי שהחמיר וחייב הסוכה לזכרים כולם בכל השנים מסכת סוכה פרק ב משנה ט (ט) כל שבעת הימים אדם עושה סוכתו קבע כו' - ענין קבע הוא עיקר ועמוד והוא שיעלה כליו הנאים לסוכה ויציע אותם בהצעה נאה וטובה שיש אצלו וישתדל לנאותם ויאכל וישתה בה וישן בה וישים ביתו כמו בית השמוש והסוכה כמו בית הדירה. וסרוחה בלשונם הוא כמו הפסד. ומקפה הוא המרק הקרוש והוקפה לפי רוב בני אדם מואסין אותו ומעט מים מפסיד אותו וכתבו זה במקפה של גריסים והוא הפולים הנטחנים לפי שהתבשיל שנעשה מהם הוא נפסד מהר במים וירידת הגשמים בתחילת הסוכות רמז כי השם אינו מקבל מעשיהם ברצון מסכת סוכה פרק ג משנה א (א) לולב הגזול והיבש פסול כו' - מצוה הבאה בעבירה אינה מצוה ולפיכך לולב הגזול ושל אשירה ושל עיר הנדחת פסול וזו האשירה היא שיהיה האילן הזה נעבד ועוד יתבארו חילוקי אלו האשירות בע"ז. וכבר ידעת אמרו יתברך ולא ידבק בידך מאומה מן החרם. ואמר יתברך פרי עץ הדר ובאה הקבלה כי כולם צריכין הדר ולפיכך נפסל לולב יבש לפי שאין לו הדר. נפרצו עליו הוא שישתברו עליו מגב הלולב שהם קבועות בו ונפרדו עליו הוא שיפרדו עליו קצתם מקצתם כזו הצורה ודעת ר"י כי כל לולב צריך שיאגדו אותו כדי שיתקבצו עליו קיבוץ חזק ובמקום ידוע מארץ ישראל יש דקלים שבריאת הלולבים לשם הם ראש עלה של זה בצד עיקרו של זה ואינן מורכבות קצתם על קצתם כשאר הלולבים כזו הצורה והם הנקראים ציני הר הברזל. ואמר ג' טפחים כדי לנענע אותם רוצה בו וכדי לנענע עניינו כדי שיאחזנו בידו וינענענו והוא שיעור טפח. ומן החיוב שלא יהיה הלולב פחות מארבעה טפחים ומן הטפחים שכל טפח מהם ד' אצבעות בגודל שהוא הבוהן והמדה תהיה מגב הלולב ומתחת עיקר השני עלין התאומים שהם בראש הלולב. ואין הלכה כרבי יהודה מסכת סוכה פרק ג משנה ב (ב) הדס הגזול והיבש פסול כו' - ענביו הם הזרעים שיש בהן בתנאי שיהיו אותן הגרעינין שחורים או אדומים אבל אם היו ירוקים אפילו היו יותר מן העלים כשר. ואמר נקטם ראשו פסול אינה הלכה מסכת סוכה פרק ג משנה ג (ג) ערבה גזולה ויבשה פסולה כו' - שמא יעלה על הדעת כי ערבה אינה באה אלא ממקום המים לפי שאמר הכתוב ערבי נחל לא רצה אלא להודיע המין באיזה המקום שיצמח ואמרו נקטם ראשה פסולה אינה הלכה מסכת סוכה פרק ג משנה ד (ד) רבי ישמעאל אומר ג' הדסים ושתי ערבות כו' - דע כי שיעור ערבה והדס באורך שלשה טפחים מן הטפחים הידועים שהן ארבע אצבעות בגודל. והלכה כרבי ישמעאל וכרבי טרפון מסכת סוכה פרק ג משנה ה (ה) אתרוג הגזול והיבש פסול כו' - ערלה ותרומה טמאה הן מכלל הדברים הטעונין שריפה כמו שנתבאר בזרעים לפיכך הוא פסול למאמר הש"י פרי דאלו אינן ראויין לאכילה בשום פנים. והעיקר אצלינו שאין מביאין קדשים לטומאה וכבר נשנה זה העיקר במה שקדם:

והמאכלות כולם אינן מקבלות טומאה עד שיפול עליהם אחת מז' משקין וכמו שיתבאר אלו העיקרים וענפיהם במסכת מכשירין ולפיכך לא נתיר לכתחילה שיטול אתרוג מתרומה טהורה ושל מעשר שני שמא יכשיר אותה לטומאה ומה שייחד ואמר בירושלים לפי שמעשר שני אין ראוי לאכילה אלא בירושלים וחוץ לירושלים יפדה כמו שנבאר במקומו. ומה שהתירו אתרוג של דמאי לפי שהדמאי אוכלין אותו העניים כמו שנבאר במקומו ואם רצה להקדיש נכסיו ויהיה עני יהיה זה האתרוג של דמאי מותר לו לאכילה וכיון שיש בו צד היתר שיהיה ראוי לאכילה מותר לברך עליו

מסכת סוכה פרק ג משנה ו (ו) עלתה חזזית על רובו נטלה פיטמתו נקלף כו' - פיטמתו הוא הדד היוצא מעיקר האתרוג. אם היה הנקב מפולש אפי' במשהו פסול ואם אינו מפולש עד שיהיה כאיסר ואיסר רביעית המאה ומשקל האיסר ארבע שעורות. ואינו רוצה בנקלף שתהיה נקפלת הירוקה עד שיראה הלבן כי זה נכלל באמרו חסר כלשהו אבל רוצה לומר שנקלף ממנו גלד דק אחד מאותו הגלד הירוק ובתנאי שיהיה נקלף כולו אבל אם נשאר ממנו דבר מועט שלא נקלף הרי הוא כשר. ואמר חסר כלשהו פסול ביום טוב ראשון בלבד אבל בשאר הימים לא. ומה שאמרנו שהוא כשר כשעלתה חזזית על מיעוטו בשתי תנאים האחד שתהיה חזזית אחד במקום אחד אבל אם היו שתים בשני מקומות אפי' היו אותן המקומות כשיצטרפו מיעוט האתרוג פסול והתנאי השני שלא תהיה החזזית בפיטמתו כי כשיהיה שום שינוי בפיטמתו הרי זה פסול. והלכה כרבי יהודה מסכת סוכה פרק ג משנה ח (ח) אין אוגדין את הלולב אלא במינו דברי ר' יהודה כו'. והיכן היו מנענעין בהודו לה' תחילה וסוף כו'. מי שבא בדרך ולא היה בידו לולב כו'. מי שהיה עבד או אשה או קטן מקרין אותו כו' - ולמה שאמר בתחילת הפרק כדי לנענע שהודיעך כי מצותו הנענוע הודיעך היכן מנענעים וצורת זה הנענוע מוליך ומביא מעלה ומוריד. והלכה כרבי מאיר ואין הלכה כרבי עקיבא מסכת סוכה פרק ג משנה ט (ט) מקום שנהגו לכפול יכפול לפשוט יפשוט כו'. הלוקח לולב מחבירו בשביעית כו' - לכפול הוא שיקרא מאודך כי עניתני עד סוף הלל כל מלה ומלה שני פעמים. לפשוט הוא שיקרא כל מלה פעם אחת כמו שקורין כל הלל. והברכה על קריאת הלל קודם קריאתו חובה בכל מקום ואין הדבר הולך אחר המנהג. וכבר קדם הדין בפירות שביעית כי אין מותר לעשות מהם סחורה ולא יתן דמיהם לעם הארץ והעיקר אצלינו אתרוג בתר לקיטתו אזלינן וכיון שנלקט בשנה שביעית דינו כדין פירות שביעית [אע"פ] שנגמרה בשנה ששית אבל לולב מותר למכרו כמו העצים ואין קדושת שביעית חלה עליו מסכת סוכה פרק ג משנה י (י) בראשונה היה לולב ניטל במקדש שבעה כו' - מדינה היא כל העיירות שבארץ ישראל מלבד ירושלים וכבר ביארנו זה במסכת מעשר שני. ויום הנף הוא יום ששה עשר מניסן שאמר בו השם והניף את העומר ודרש רבן יוחנן בן זכאי אחר חורבן הבית יום ששה עשר מניסן אסור לאכול חדש כל היום וזהו ענין התיקון. וכן אמרו מאי התקין דרש והתקין ועוד יתבארו עיקרי זה המאמר וטעמו בעשירי ממסכת מנחות ואלו התקנות כולם הלכה בכל מקום שנמצא מהם דבר בכל המשנה מסכת סוכה פרק ג משנה יא (יא) יו"ט הראשון של חג שחל להיות בשבת כו' - אמר הש"י ולקחתם לכם ביום הראשון ובא הקבלה לכם משלכם ואם נתנו במתנה יצא ואפי' תהיה המתנה על מנת להחזיר כי העיקר אצלינו מתנה על מנת להחזיר שמה מתנה ומותר לתת מתנה ביום טוב מסכת סוכה פרק ג משנה יב (יב) רבי יוסי אומר יו"ט הראשון של חג שחל להיות בשבת כו'. מקבלת אשה מיד בנה ומיד בעלה כו' - בתנאי שיוציאו אותו הפוך שיוציאנו בכלי שהרי לא יצא ידי חובתו אבל אם נטלו בידו והוציאו שוגג חייב חטאת כי העיקר אצלינו מדאגבהיה נפיק ביה וכיון שיצא ידי חובתו לא נאמר שהוציאו ברשות. והלכה כרבי יוסי והלכה כרבי יהודה מסכת סוכה פרק ד משנה א (א) לולב וערבה ששה ושבעה כו' - הוא יבאר אלו המאמרים כולם אחד אחד מסכת סוכה פרק ד משנה ב (ב) לולב שבעה כיצד כו' - הלולב נטילתו חובה מן התורה ביום ראשון בכל העולם ונטילתו חובה כל שבעת הימים במקדש בלבד וכן הוא הלשון בתורה ושמחתם לפני ה' אלקיכם שבעת ימים. ואמר השם ולקחתם לכם ביום הראשון ואפי' בגבולין. ומה שחייב שלא יטול הלולב בזמן הזה בשבת ביום טוב הראשון כדי שלא נחדש דבר והוא כי אנו לא היינו נוטלין אותו בחוצה לארץ ביום הראשון שחל להיות בשבת בזמן שבית המקדש קיים לפי שלא היינו יודעים באמת ראש חודש המכוון לקביעות בית דין של ארץ ישראל והדבר על הענין הראייה והעיבור שהוא בידינו אולי נחבר בו חיבור מיוחד לבאר בו מה שנסתר על רוב בני אדם. ומה שמחייב לאסור בנטילת הלולב בשבת שבתוך החג אפילו במקדש גזירה שמא יטלנו בידו ויעבירנו ארבע אמות ברשות הרבים ולא עשינו הגזירה ביום טוב הראשון כי מצותו כל כך חזקה עד שהוא חובה ואפי' בגבולין כמו שנתננו העיקר מסכת סוכה פרק ד משנה ג (ג) ערבה שבעה כיצד כו' - זו הערבה היא הלכה למשה מסיני ליטול ערבה מלבד הערבה שבלולב והיא מנהג הנביאים שהיו נוטלין אותה בלא ברכה ולא שמנו אותה שתדחה שבת ביום טוב ראשון מפני שלא יתפרסם ענייניה אבל יאמרו מחמת הלולב שנטלו היום נטלו הערבה וגם כן לא שמנו אותה שתדחה שבת שבתוך החג שמא יאמרו כמו שערבה דוחה שבת כך ידחה הלולב וכבר ביארנו כי לולב אינו ניטל בשבת שבתוך החג אבל שמנו אותה שתדחה שבת כשתחול ביום השביעי כדי שיתפרסם זכרה ויודע שהיא חובה וכן אמרו כדי לפרסמה שהיא מן התורה ובכאן לא נחוש שמא יעבירנו ארבע אמות ברשות הרבים לפי שעניינה מסור לבית דין ושלוחי בית דין בקיאין הם מסכת סוכה פרק ד משנה ה (ה) מצות לולב כיצד כו'. מצות ערבה כיצד כו' - אני משמות הש"י וכמו כן והו. כך אמרו המפרשים לגמרא ואני אומר שהוא קורא ורומז למה שאומר ראו עתה כי אני אני הוא שזה הפסוק בא בשמירת ישראל וישועתם וכאילו אמר אתה שאמרת ראו עתה כי אני אני הוא הושיעה נא כמו שהבטחתנו ומקצת הגאונים אמרו שהוא רוצה בו מי שאני והוא בצרה הושיעה נא וזה על דרך הפשט והוא אמרו יתעלה עמו אנכי בצרה מסכת סוכה פרק ד משנה ו (ו) כמעשהו בחול כך מעשהו בשבת כו' - רבי יוחנן אומר כפות תמרים אחת ללולב ואחת למזבח ואסור לאכול אתרוג בשביעי כי העיקר אצלינו כיון שנאסר מקצת היום נאסר כולו ולפיכך אמר התינוקות כי אינם מדקדקים באיסור והיתר. ואין הלכה כרבי יוחנן בן ברוקה מסכת סוכה פרק ד משנה ט (ט) ניסוך המים כיצד צלוחית של זהב כו' - החוטם שהיה בספל המים היה דק יותר מאותו שהיה בספל היין כי יינם היה עב יותר מן המים ורבי יהודה אומר לוג של מים בלבד היה מנסך כל שמונת ימי החג וניסוך המים בחג הלכה למשה מסיני ויש לו רמזים נסתרים בתורה ואותן שאינן מאמינין בתורה שבעל פה אינן מאמינים בניסוך המים ולפיכך כשניסך זה המים על רגליו רגמוהו כל העם באתרוגיהם לפי שהיה צדוקי שאינו מאמין בניסוך המים מסכת סוכה פרק ה משנה א (א) החליל חמשה וששה זהו החליל של בית השואבה כו' - החליל הוא כלי מכלי שיר הנקרא בלשון ערבי מזמ"ר והיו שם מינים רבים מכלי הניגון אבל לפי שזה הוא עיקר השיר נתייחס אליו. ובית השואבה שם המקום שהיו מתקנין לשמחה וקראו לו זה השם משום ושאבתם מים בששון מסכת סוכה פרק ה משנה ב (ב) במוצאי יום טוב הראשון של חג ירדו לעזרת נשים כו' - תיקון גדול רוצה לומר גדול התועלת והוא כי העם היו מתקנים מקום לאנשים ומקום לנשים ומקום הנשים למעלה ממקום האנשים כדי שלא יסתכלו האנשים בנשים וכשאצייר העזרה בכללה במקומה יתבאר לך עזרת הנשים וזולתה מן המקומות: ואמרו אנו ליה וליה עניינו קיצר בדבר ולשונם היה כך אנו ליה משתחוים ועינינו ליה מיחלות מסכת סוכה פרק ה משנה ה (ה) אין פוחתין מעשרים ואחת תקיעות במקדש כו' - ואין מוסיפין על ארבעים ושמונה רוצה בזה על הרוב כי יתכן במקצת השנים שיהיה בו יום יהיה בו שבעה וחמשים תקיעות והוא כשיחול ערב פסח בשבת וכבר קדם לך בפסחים כי הפסח נשחט בשלשה כיתות ושם אמר נכנסה כת ראשונה תקעו והריעו ותקעו ועוד אמר קראו את ההלל אם גמרו שנו ואם שנו שלשו ואמר כמעשה הראשונה כך מעשה שנייה ושלישית הרי נתבאר מזה כי שלש תקיעות בכל קריאה שהם בשלשה כיתות שבעה ועשרים תקיעות וי"ח לשני תמידין ותשעה למוסף שבת ושלשה לפתיחת שערים ואי אפשר להיות במקדש יותר מזה המנין מסכת סוכה פרק ה משנה ו (ו) יום טוב הראשון של חג היו שם י"ג פרים כו' - כל זה מבואר בידיעת שני עיקרים האחד מהם כי משמרות כהונה עשרים וארבע וכולם עובדים במועדות. והשני כי קרבנות ארבע עשר כבשים ושני אילים ושעיר בכל יום משבעת הימים וביום הראשון מוסף על מה שזכרנו שלשה עשר פרים וביום השני שנים עשר פרים וביום השלישי אחד עשר פרים וכן פוחתין אחד אחד עד שיהיו קרבנות יום שביעי שבעה פרים ושני אילים ושעיר וארבע עשר כבשים והם עשרים וארבע בהמות כמניין המשמרות תקריב כל משמרה ומשמרה בהמה אחת וזהו ענין אמרם ויד כולם שוה כי אין שם משמרה שתקריב שתי בהמות ובשאר ימות החג תקריב משמרה לכל פר ופר ומשמרה לשעיר ושני משמרות לשני אילים ומה שנשאר ממנין המשמרות חלקו הארבע עשר כבשים יש מהם מי שמקריב שני כבשים שני פעמים ומהם מי שמקריב אחד כמו שנזכר עד שישתוה המנין ויחזרו חלילה על הסדר הנזכר ומנין אלו הקרבנות הם לשון התורה ומה שאמרו בכאן אחד שנים שלשה על המשמרות אף על פי שמשמרה ומשמרות לשון נקבה מאמרם לא היה אלא על ראש המשמרה כאשר יאמרו בכל המשנה יהויריב וידעיה רוצה בו משמרת יהויריב משמרת ידעיה ואולי שהיה מונה וסומך על מלת משמר שהוא לשון זכר מסכת סוכה פרק ה משנה ז (ז) בשלשה פרקים בשנה היו כל משמרות שוות כו'. יום טוב הסמוך לשבת בין מלפניה בין מלאחריה כו' - פרקים הם ג' רגלים ובעצרת יש לנו לחם חמץ במקדש וצוה הש"י ממושבותיכם תביאו לחם תנופה ולחם הפנים מצה וכשיחול יום עצרת בשבת היו מחלקין על הכהנים חמץ ומצה. ואמרו שוין באימורי הרגלים רצה לומר קרבנות שנאמרו ברגלים מה שראוי מהם לאכול אוכלין אותו בשוה והראוי לשריפה מקריבין אותו בשותפות כמו שנזכר ומשמר שזמנו קבוע הוא המשמר שאותה השבוע היתה לו לבדו ואפילו אם לא היה בו חג ואמר כל קרבנות הציבור לאתויי פר העלם דבר של ציבור ועוד יתבאר עניינו במסכת הוריות. ואמרו הוא מקריב את הכל לאתויי קיץ המזבח וכבר ביארנו ברביעי של שקלים ואמרו בזמן שיום טוב סמוך לשבת בין מלפניה ובין מלאחריה עניינו כשהיה יום טוב הראשון של חג יום ראשון חולקין כולם לחם הפנים בשוה יום שבת שהוא ערב הרגל אף על פי שלא חל הזמן להיות שוין בו וזה הדבר תקנה מפני הקדמתן וכניסתן לעבודה מקודם וכמו כן כשיחול יום טוב אחרון יום ששי חולקים לחם הפנים בשוה יום שבת שלאחריו שהוא יום אסרו חג אף על פי שהחג נגמר וזה תקנה לפי שאם יתאחר מאותה משמרה שום אדם תשאר שארית מאלו המשמרות ותמלא מקומה מסכת סוכה פרק ה משנה ח (ח) חל להיות יום אחד להפסיק בינתים כו' - חל יום אחד להפסיק בינתים הוא שהיה יום טוב הראשון של חג יום שני או יום טוב האחרון יום חמישי וכשאירע כן לא ישאר למשמר השני הנכנס אלא עבודת יום אחד בלבד ויבא החג וישתתפו כולם בעבודה אם יחול יו"ט הראשון יום שני או יכנס משמר שני יום שבת אם יחול יום טוב האחרון יום חמישי לפי שכל יום שבת הוא היום שמתחלפים המשמרות תצא אחת ותכנס השנית ומחלקין לחם הפנים וכשיזדמן לאחת המשמרות זה המשמר שלא ישאר לו לעבוד אלא יום אחד יתעצל בדבר ויתעכב מלבוא ותרגום ויתמהמה ויתעכב לפיכך תיקנו לו שיקח מלחם הפנים שתי ככרות בלבד. ורבי יהודה רואה שראוי להעדיף משמר הנכנס מפני נעילת אלו השערים של מוצאי שבת. ומפני מה חולקין לחם הפנים הנכנסים בצפון העזרה כדי שידעו כי העבודה בזו השבוע שלהם כי השחיטה בצפון כמו שיתבאר במקומו. והיו במקדש ארבע ועשרים טבעות טבעת לכל משמר היו תולין בהם הבהמות ומפשיטין אותם והיו כולם קבועות בכתלים וכשהיתה נכנסת משמרה היתה תולה אותה טבעת לרמוז שהעבודה שלה וכמו כן היו שם עשרים וארבע חלונות ושם בגדי כהונה חלון לכל משמרה ומשמרה והיו כולם סגורות וכשנכנסת משמרה לעבודה היתה פותחת החלון שלה מלבד משמרת בלגה שגזרו עליה חכמים שתהיה לעולם זו המשמרה חולקת בדרום וטבעתה קבועה וחלונה סתומה כמו המשמרת היוצאה ולא הניחו לה סימן שיורה עליה שהעבודה שלה ועשו לה זה מפני כי כשתקפה יד היונים על ירושלים כמו שנתפרסם נישאת נערה אחת מהם לאחד משרי היונים וחזרה לדתם והעיזה פניה ונכנסה לבית המקדש והכתה בסנדלה על המזבח והיתה מדברת ואומרת לו בלשון יוני יאריב יאריב עד מתי אתה מכלה ממונן של ישראל ולא תושיעם בעת צרתם ולפיכך עשו חכמי אותו הדור בכל המשפחה שיצא ממנה זו התרבות רעה מה שכתבתי וקבעו זה לדורות משום והנשארים ישמעו וייראו. ואין הלכה כר"י: סליק פירוש המשניות להרמב"ם ממסכת סוכה מסכת ביצה פרק א משנה א (א) ביצה שנולדה ביו"ט בית שמאי אומרים תאכל כו' - המוקצה אסור לאכלו ביום טוב ומוקצה הוא הדבר שהפרישו מאכילה ונתכוין עליו שלא לאכלו וכמו כן נולד איסור ביום טוב. ונולד הוא הדבר שיאסר ביום טוב מה שלא חשב עליו כמו הפירות הנובלות מן האילנות ועל אלו השני עיקרים תסוב זו המסכתא. ואין מחלוקת ביניהם בזה המקום. וכשיהיה שום עוף עומד לגדל ביצים בלבד ולא לשחיטה ולאכילה אין מחלוקת בין בית שמאי ובית הלל שביצתה שנולדה ביום טוב אסורה לפי שאותו עוף מוקצה. אבל המחלוקת בתרנגולת העומדת לאכילה וטעם איסור בית הלל משום הכנה הוא כי לשון התורה והיה ביום הששי והכינו את אשר יביאו חול מכין לשבת וחול מכין ליום טוב ואין יום טוב מכין לשבת ואין שבת מכינה ליום טוב ויש לנו עוד כי הביצה שנולדה היום מאתמול נגמרה כשיחול יו"ט אחר שבת ונולדה ביום טוב אסורה מפני שהשבת הכינה אותה ונאסור אותה בכל יו"ט גזירה יום טוב אחר השבת וכמו כן תיאסר כשנולדה בשבת משום שבת אחר יום טוב וכמו כן הכנה שהיא הכנה טבעית אסרוה גזירה מדרבנן ובה חולקין בית שמאי ומתירין אותה. אבל אם ההכנה היא במלאכה מיום טוב לשבת הרי היא אסורה לדברי הכל וממה שאתה חייב לדעת כי בזמן הזה שאנו עושין שני ימים טובים ביצה שנולדה ביום טוב ראשון תאכל בשני חוץ משני ימים טובים של ראש השנה מפני שהם קדושה אחת וכאילו שניהם יום אחד. וכן שבת ויום טוב נולדה בזה אסורה בזה. ודע כי כל מה שנאסר באכילה ביום טוב אסור לטלטלו ממקום למקום. וכבר קדמו לך מזה עיקרים בשבת. ושאור הוא השאור עצמו שבו מחמיצים העיסה ואין מחלוקת בין בית שמאי ובית הלל כי שאור וחמץ לענין אכילה בכזית ואמר יתעלה שבעת ימים שאור לא ימצא בבתיכם כי כל אוכל חמץ אמרו חכמים פתח הכתוב בשאור וסיים בחמץ לומר לך זהו שאור זהו חמץ אבל מחלוקתם לענין ביעור בית שמאי אומרים עכ"פ יש ביניהם הפרש ואם לאו למה אמר חמץ ולמה אמר שאור אלא כיון שהשוה ביניהם באכילה יש הפרש ביניהם לענין ביעור ובית הלל אומרים ילפינן ביעור מאכילה. והביא בכאן זו ההלכה לפי שהיא מקולי בית שמאי ומחומרי בית הלל והיא דומה לביצה שנולדה ביום טוב מסכת ביצה פרק א משנה ב (ב) שוחט חיה ועוף ביו"ט בש"א כו' - אינו רוצה בכאן באמרו השוחט חיה ועוף לומר מי ששחט שיורה זה הענין דיעבד אין לכתחילה לא אלא רוצה לומר האיש השוחט כשנמלך בנו איך ישחט ביום טוב היאך נשיב לו. בית שמאי אומרים נתיר לו לחפור בדקר על הדרך שנזכיר לקמן וישחוט ויכסה ובית הלל אוסרים אלא אם כן היה לו עפר מוכן ויחד לו מקום מערב יום טוב. ואמר מודים שאם שחט שיחפור בדקר ויכסה בשני תנאים האחד שיהיה אותו הדקר נעוץ בארץ ויעקור אותו ובשעת עקירתו יעקור העפר. והשני שיהיה העפר תיחוח כלומר קל ולא יהיה קשה ועב כדי שלא יהיה חופר. ומה שאמרו בית שמאי יחפור בדקר ויכסה על אלו הפנים אמרוהו. ושאפר כירה מוכן הוא אין רוצה בזה שהן מודין שאפר כירה מוכן הוא כי לא היה ביניהם משא ומתן על האפר אבל הוא פתיחת דברים והודיעך כי האפר מוכן הוא ומותר לשחוט עליו ובתנאי שיהיה אפר שהוסק מערב יו"ט ולא בשלו בו ביום טוב אבל אם הוסק האפר ונעשה ביום טוב אסור לשחוט עליו לפי שהוא נולד אבל אם היה חם ביותר כדי לצלות בו ביצה תרנגולת וכיון שהוא ראוי לבשל בו יהיה מותר לטלטלו ולשחוט בו מסכת ביצה פרק א משנה ג (ג) ב"ש אומרים אין מוליכין את הסולם כו'. ב"ש אומרים לא יטול אלא אם כן נענע כו' - אין מחלוקת ביניהם בסולם של עליה שאסור לטלטלו ואין חולקין בסולם של שובך ברשות הרבים שאסור להוליכו משובך לשובך כי הרואה אותו מוליך סולם יאמר לתקן גג ביתו מוליכו ויחשוד אותו בחילול מועד אבל המחלוקת ביניהם הוא ברשות היחיד בית שמאי אומרים כל מקום שאסרו חכמים מפני מראית העין אפילו בחדרי חדרים אסור והדבר כן הוא אבל בית הלל מתירין זה המעט מפני שמחת יום טוב. ומה שאמרו בית שמאי שאסור ליקח היונים ביו"ט אלא אם כן נענע מערב יום טוב הוא בבריכה ראשונה שבאותו שובך כי האדם חס על בריכה ראשונה ושמא ימלך ולא ירצה לקחתם ואחר הכנסת יום טוב ימלך שנית ויקח אותם והם מוקצה אבל בבריכה שנייה והבאים אחריהם אין מחלוקת ודי לו שיאמר זה וזה אני נוטל מסכת ביצה פרק א משנה ד (ד) זימן שחורים ומצא לבנים לבנים ומצא שחורים כו' - רוצה בזה המאמר כשזימן שחורים ולבנים ומצא שחורים במקום לבנים ולבנים במקום שחורים אסורות ביום טוב כי נאמר אותם שזימן פרחו והלכו להם ואלו שמצא אחרים הן שבאו ממקום אחר וזהו התועלת שהשמיענו וכמו כן כשהניח השנים ומצא שלשה נאסרו ממה נפשך אם נוסף עליהם שלישי הרי נתערב המוקצה במוכן ואם הם אחרים הרי כולם אסורים. ואמרו אם אין שם אלא הם הרי אלו מותרין בתנאי שלא יוכלו לעוף. ואם יש שובך שני בקרוב מזה השובך אבל אינו עומד בשורתו אלא שיהיה עומד בקרן זוית למדנו בכאן שלא נאמר מן השובך השני נדדו לזה השובך לפי שהם כשמדדים משובכם והולכין אין מדדין והולכין אלא בשוה לשובכם ואינן נוטים ממנו מסכת ביצה פרק א משנה ה (ה) בית שמאי אומרים אין מסלקין את התריסין כו'. בית שמאי אומרים אין נוטלין את העלי כו'. בית שמאי אומרים אין מוציאין לא את הקטן כו' - תריסין הם הנסרים שנועלין בהם פתחי החנויות. וכשאין להם ציר אין מחלוקת שהן מותרות ואפילו הם לנעול בית שבתוך החצר וכשיש להם ציר בצד הנסר אין מחלוקת שהן אסורות ואפילו הן לחנות שברשות הרבים לפי שנחוש שמא יתקע לחזוק הנסר אבל המחלוקת בנסרים שיש להם ציר באמצע הנסר ובתריסי חנויות בלבד בית שמאי אוסרין ובית הלל מתירין החזרת תריסין ונתינת העור לפני בית הדריסה מפני שמחת יום טוב כי אם נאסר עליו החזרת התריסין ימנע מפתיחת חנות להוציא תבלין כדי שלא יניח החנות פתוח ויגנבו משם ממונו. וכמו כן אם יש אצלו בהמה לא ישחטנה כדי שלא יפסיד העור:

עלי הוא יד המכתש גדול מעץ והוא עגול שכותשין בו הריפות ודוגמתן. ופירוש לקצב בו לחתם עליו. ובית שמאי אין מתירין הוצאה אלא אם יש בה צורך אכילה לאמרו יתעלה אך אשר יאכל לכל נפש ולפיכך אמרו אין מוציאין את הקטן ואת הלולב וכיוצא בהם ובית הלל אומרים שמתוך שהותרה הוצאה לצורך אכילה הותרה שלא לצורך וכמו כן אמרו מתוך שהותרה הבערה לצורך הותרה שלא לצורך וזהו עיקר אמיתי

מסכת ביצה פרק א משנה ו (ו) בית שמאי אומרים אין מוליכין חלה כו' - מתנות הן הזרוע והלחיים והקבה ועוד יתבאר לך כי מכלל הדברים האסורין ביו"ט אין מגביהין תרומות ומעשרות:

ואמרם בזו המשנה כי ב"ש וב"ה חולקין בהולכת חלה ומתנות ומודים שאין מוליכין תרומה אינו אמת אבל הן מודין שמוליכין חלה ומתנות וחולקין בתרומה ובית הלל אומרים חלה ומתנות מתנה לכהן ותרומה מתנה לכהן כשם שמוליכין את המתנות כך מוליכין את התרומה. ובית שמאי אמרו להם לא אם אמרתם במתנות שזכאי בהרמתן תאמרו בתרומה שאינו זכאי בהרמתן זהו לשון מחלוקתם

מסכת ביצה פרק א משנה ז (ז) בית שמאי אומרים תבלין נדוכין במדוך כו' - עץ הפרור הוא העץ שמגיסים בו הקדרות ומה שהצריך לעשות שינוי בשחיקת המלח לפי שאינו מפיג טעמו ואינו מחסר פעולתו כשנשחק מערב יום טוב והתבלין מפיגין טעמן ומחסרין חמימותן וחריפותן כשישארו שחוקים מערב יום טוב ולפיכך מי שצריך לשחיקת מלח ביו"ט ישנה על כל פנים והשינוי היא שיטה המכתש על צידו מסכת ביצה פרק א משנה ח (ח) הבורר קטנית ביום טוב בית שמאי אומרים כו' - בורר אוכל הוא שילקט האוכל מן הפסולת אחת אחת וכשהפסולת יותר מן האוכל אין מחלוקת שבורר ונוטל את האוכל. ומדיח ושולה פירוש שיתן מים על העדשים הטחונים או הפולין ודומיהן וכשיגביה וירבה הפסולת על פני המים וירד האוכל והוא מסיר אותו הפסולת בידו זהו ענין שולה כלומר מסיר הפסולת ושוטף אותו מעל פני המים. ואין הלכה כרבן גמליאל מסכת ביצה פרק א משנה ט (ט) בית שמאי אומרים אין משלחין ביום טוב כו' - הטעם שאוסרין ב"ש שלא יעשה כדרך שהוא עושה בחול וגם בית הלל לא התירו אלא לשלוח ביד אדם אחד או שנים אבל לשלוח ביד שלשה או יותר בריבוי ויתן ביד כל אחד מהם הרי זה אסור כדי שלא יעשה מלאכות של חול גמורות. והתבואה אינה ראויה לאכילה לפי שהיא צריכה טחינה והטחינה ביו"ט אסור ור"ש אומר שיכול לבשל אותן הזרעים ולאכלן. ואין הלכה כרבי שמעון מסכת ביצה פרק א משנה י (י) משלחין כלים בין תפורין בין שאינן תפורין כו' - הבגדים התפורים הם ראויין ללבוש ושאינן תפורין הם ראויין לכסות ואמרו אע"פ שיש בהם כלאים בבגדים שהם בתכלית הקושי והעובי ומיעוט הריכוך כי כשהן בזה הענין מותר לתלותן וכיון שמותר לתלותן מותר לשלחן ביו"ט וזהו ענין אמרם והם לצורך המועד. וסנדל מסומר כבר ביארנו איסור נעילתו בשבת וביו"ט בפרק ששי בשבת. ומנעל שאינו תפור עניינו שלא נגמרה מלאכתו אלא כשהוא מדובק במין מן הדיבוק אסור לשלחו ובמקום דירתו של רבי יהודה לא היה ראוי מנעל לבן לנעילה עד שיעובד בסיד זמן ידוע וזהו הכלל שזכר אמיתי ושיעור דברו כן זה הכלל כל שנאותין בו אפילו בחול כמו שהוא ביו"ט משלחין אותו ולפיכך מותר לשלוח תפילין ביום טוב אף על פי שאסור ללובשן בשבת וביו"ט כמו שנתבאר בסוף עירובין ואל יקשה עליך בזה העיקר מה שאסרו לשלוח תבואה ביו"ט לפי שהיא אינה ראויה בחול כמות שהיא עד שיעשו בה מעשה שהוא אסור לעשותו ביום טוב והוא הטחינה מסכת ביצה פרק ב משנה א (א) יום טוב שחל להיות ערב שבת כו' - כבר ביארנו במה שקדם אמרם חול מכין לשבת וחול מכין ליום טוב ואמרו עושה תבשיל מערב יום טוב לא פחות מכזית בין לאחד בין לאלף וזהו עירובי תבשילין וצריך ברכה ואדם אחד שיזכה בו למי שלא הניח ואינו צריך ליטול מהם רשות על הדרך שביארנו בעירובי חצרות מסכת ביצה פרק ב משנה ב (ב) חל להיות אחר השבת בית שמאי אומרים כו' - כשהכלים הן טמאין אסור להטבילן ביו"ט ולא בשבת לפי שקודם הטבילה לא היו ראויין להשתמש בהם באותם הדברים שמשתמשין בהם לאחר הטבילה ונראה כמתקן מנא ביו"ט וכשיהיה אדם טמא באחד מן הטומאות מותר לו לטבול בשבת לפי שנראה כמתכוין לצנן גופו בלבד. ואמרם ושוים שמשיקין את המים בכלי אבן לטהרן אבל לא מטבילין פירוש כי כשהמים הם טמאים שאפשר לו לתתם בכלי אבן ולהכניס אותו הכלי במקוה מים עד שיעלה מי מקוה על פני הכלי שהן בו אותן המים הטמאין ויטהרו המים וזהו ענין משיקין שיעלו המים עליו ומה שהצריך להיות הכלי מאבנים לפי שכלי אבנים אינו מקבל טומאה כמו שיתבאר במסכת כלים אילו היה נותן אותן המים הטמאים בכלי עץ וכיוצא בו מן הכלים שמקבלים טומאה היה נטמא הכלי באותן המים הטמאין שבתוכו כמו שיתבאר במקומות מטהרות וכשיכניס הכלי במקוה נמצא שמטביל כלי טמא ביום טוב והוא אסור כמו שקדם בתחילת המאמר וזהו ענין אמרם אבל לא מטבילין ושיעורו אבל לא מטבילין כלי טמא על גב מימיו וכל זה בשבת אבל ביום טוב מותר לו להטביל כלי על גב מימיו ויטהר המים והכלי כאחד. ומה שהצריכו לטהר המים לפי שהמים הטמאים הן מתוקין ומי מקוה אינן ראויין לשתיה. ואמר מטבילין מגב לגב רוצה בו כי כשיש אצלו כלים טהורים משתמש בהן בבית הבד של שמן בדרך דמיון והוא חולין ורוצה להשתמש בהם בגת היין והוא תרומה מותר לו להטבילן טבילה שנית ביום טוב לפי שהן אם הם טהורים על כל פנים צריכין טבילה אחרת אם ירצה שיעשה בטהרה וכמו כן מחבורה לחבורה הוא שיהיה בו כלי טהור ויאכל בו בחבורה אחרת מעשר שני בדרך משל אם רצה לאכול בו בחבורה אחרת מותר לו להטביל אותה הטבילה שנית ביום טוב והעיקר בזו הטבילה מה שאגיד לך דע כי עוד יתבאר בפרק שני מחגיגה כי מי שטבל לחולין אף על פי שהוא טהור בלי ספק אסור לו לאכול מעשר שני עד שיטבול פעם שנית לשם מעשר וכן אם טבל למעשר ורצה לאכול תרומה על כל פנים טבילה אחרת וכן אם היה טהור לתרומה ורצה לאכול קודש יטבול לשם קודש ואלו הטבילות שאדם הטהור טובל אותן בין מעשר תרומה וקודש הם המותרות לעשות ביום טוב והתרנו זאת הטבילה ביום טוב לפי שאינה להסיר טומאה אלא לתוספת טהרה אם כן שיעור דבריו כך אם טבל על גבי גתו טובל טבילה אחרת את הכלי על גבי בדו ואם טבל לאכול בו בחבורה זו טובל לאכול בו בחבורה אחרת ביום טוב מסכת ביצה פרק ב משנה ג (ג) בית שמאי אומרים מביאין שלמים ואין סומכין כו' - מחלוקת בית שמאי ובית הלל אינו אלא בשלמים של חגיגה ועולה של ראייה והוא דבר השם יתברך ולא יראו פני ריקם. בית שמאי אומרים חג לה' חגיגה בלבד היא הנקרבת ביום טוב אבל עולות ראייה הם קרבות בשאר ימי החג ובית הלל אומרים לה' כל דלה'. וכן מביאין ראיה ב"ש מן הכתוב עצרת תהיה לכם תהיה לכם ולא לגבוה. ובית הלל מביאין ראיה מן הכתוב עצרת לה' כל דלה'. אבל נדרים ונדבות דברי הכל אין קריבין ביום טוב ועוד יתבאר דבר הסמיכה במקומו מסכת ביצה פרק ב משנה ד (ד) בית שמאי אומרים לא יחם אדם חמין לרגליו כו' - כלל הדברים כי חמים שהוחמו ביום טוב שרוחץ בהן פניו ידיו ורגליו ואינו רוחץ בהם כל גופו אלא אם כן הוחמו מערב יום טוב וחמין שהוחמו מערב שבת רוחץ בהם בשבת פניו ידיו ורגליו אבל לא כל גופו ואוסרים ב"ש שיבעיר אדם אש להתחמם בו לפי שעיקרה ממה שאמר אך אשר יאכל לכל נפש אינו נכנס תחתיו הנאות הגוף מבחוץ ובית הלל אומרים כי מאמר השם אך אשר יאכל לכל נפש כלל הנאות הגוף כולם מסכת ביצה פרק ב משנה ה (ה) שלשה דברים רבן גמליאל מחמיר כו' - דעת ב"ש מה שאומר לך והנה כי הם אומרים אין אופין מיום טוב לשבת אלא אם כן עירב בפת ואין מבשלין אלא אם כן עירב בתבשיל ואין טומנין את החמין אלא אם כן היו חמין טמונין מערב יום טוב. וב"ה אין מצריכין אלא עירובי תבשילין בלבד ולפיכך אמר רבן גמליאל אין טומנין את החמין מיום טוב לשבת אלא אם כן היו לו חמין כמו שביארנו מדעת ב"ש. וזוקפין את המנורה עניינו כשהמנורה תהיה מחוליות. ב"ש אוסרין להקימה מפני שנראה כבונה. ובית הלל אומרין אין בנין בכלים. וגריצין ככרות לחם גדולות. ורקיקין ככרות דקות. ואין הכוונה גודל הככר ולא קטנו אבל הכוונה רוב הלחם ומיעוטו כי ב"ש אוסרין לאפות פת מרובה ביום טוב ובית הלל מתירין. וחורי מין גדול מיני מעשה האופים. והלכה כרבן גמליאל מסכת ביצה פרק ב משנה ו (ו) אף הוא אמר שלשה דברים להקל כו' - מכבדין ידוע. וזה אע"פ שהיתה ארצם עפרית. ומוגמר הוא הקטרה להריח אבל לגמר הכלים דברי הכל אסור. וגדי מקולס כלומר מכובד שהיה ראשו על כרעיו ועל קרבו כמו כבש (הפסח) שהיה נאכל בירושלים. והלכה כחכמים מסכת ביצה פרק ב משנה ז (ז) שלשה דברים רבי אלעזר בן עזריה מתיר כו' - פרתו של רבי אלעזר בן עזריה כבר קדם הדיבור בו בפרק חמישי בשבת. מקרדין הוא הסרת הזבובים הקטנים הנתלין ביריכות הבהמה ועושין שם חבורה כשמסירין אותן. ומקרצפין הסרת הזבובים הגדולים שאינן עושים חבורה כשמסירין אותם. וחכמים סוברין דבר שאין מתכוין אסור כמו רבי יהודה. והלכה כרבי אלעזר בן עזריה באומרו מקרדין את הבהמה בלבד כי העיקר אצלינו כמו שהודעתיך פעמים דבר שאין מתכוין מותר מסכת ביצה פרק ב משנה ח (ח) הרחים של פלפלין טמאה משום שלשה כו' - צורת אלו הריחים היתה כמו שאגיד לך והוא כי הריחים עצמן שטוחנין מסבבין בהם כמו נפה ויורד מהן כל הנטחן ובשולי הנפה כמו קערה קטנה יתכנס מה שיורד מן הנפה וטס של ברזל סובבת בכל ותחזור הכל גוף אחד נמצא הריחים של מתכות שטוחן שהוא כלי מתכות ומטמא בפני עצמן והנפה המנופה שמניעה מה שיורד ממנה מן הדבר הנטחן היא נטמאת בפני עצמה לפי שהיא כלי בפני עצמה כמו שנטמאת הכברה והקערה שמתקבץ בו הדבר המנופה המטמאה בפני עצמו כמו כלי קיבול. והודיענו שכל חלק מאלו השלשה חלקים כלי בפני עצמו ואפילו פירש אחד מהם מזה הכלל אינו שברי כלים אלא כלי ומקבל טומאה מסכת ביצה פרק ב משנה ט (ט) עגלה של קטן טמאה מדרס וניטלת בשבת כו' - וטומאת מדרס שתטמא כשהלך עליו הזב ואפילו היה בינו ובינה דבר מבדיל וכבר נתבאר לך מזה דבר מועט בשבת ועוד יתבאר לך כל משפט המדרס במסכת זבים. והיו אומרים בשם רבי יהודה אינה נגררת אלא על גבי כלים כדי שלא תעשה רושם בארץ והאחד אומר בשמו חוץ מן העגלה מפני שהיא כובשת עניינו שהיא משוה הארץ בלבד ואינה חופרת. ודעת רבי יהודה כבר שמעת אותה כי הוא סובר דבר שאין מתכוין אסור והעיקר מה שהודעתיך דבר שאין מתכוין מותר ולפיכך יהיה הדין כמו שנתבאר בשבת גורר אדם מטה כסא וספסל ובלבד שלא יתכוין לעשות חריץ מסכת ביצה פרק ג משנה א (א) אין צדין דגים מן הביברין ביום טוב כו' - ביברים פירוש בריכות מים שצודין בהם דגים. ועוד פירוש ביברים בתים מוקפות שמגדלין בהם החיות. וכל מה שהוא אסור לאכלו ביום טוב מפני שהוא מוקצה אסור ליתן לפניו מזונות מחוסר צידה הוא כל שאומרים הבא מצודה ונצודנו ומה שהוא כן מוקצה הוא. והלכה כרשב"ג מסכת ביצה פרק ג משנה ב (ב) מצודות חיה ועוף ודגים שעשאן מערב יום טוב כו' - רבן גמליאל סובר כי ספק מוכן מותר וכן סובר כי נכרי שהביא ביום טוב דגים או פירות אף על פי שצדן ביום טוב מותרין. ואין הלכה כרבן גמליאל. וכשהביא נכרי פירות ונתאמת אצלינו מצורתן שלא נתלשו ביום טוב. וכן דגים שנתאמת אצלינו שלא נצודו ביום טוב ולא באו מחוץ לתחום שהן מותרין לאוכלן ביו"ט ואפילו לאותן שבאו בשבילו ואם באו מחוץ לתחום או נסתפק בזה מותרין לישראל אחר ולא לאותו שבאו בשבילו. והדבר הנצוד או הנתלש ביום טוב ראשון מותר לאוכלו בשני ולא בשני ימים טובים של ראש השנה שהן קדושה אחת מסכת ביצה פרק ג משנה ג (ג) בהמה מסוכנת לא ישחוט אלא א"כ יש שהות כו' - ואין הלכה כרבי עקיבא מסכת ביצה פרק ג משנה ד (ד) בכור שנפל לבור רבי יהודה אומר ירד מומחה כו' - רבי יהודה אומר רואין את המומין ביום טוב. ורבי שמעון אומר אין רואין את המומין ביום טוב. ולשון התורה כי הבכור קודש אבל אם נפל בו מום מיד נסתלקה הקדושה ממנו ויהיה מותר לאכלו כחולין אמרו כי יהיה בו מום ועוד יתבארו לך המומין כולן המתירין הבכורות לשחיטה במסכת בכורות. ולפיכך אם נפל לבור ולא נפל בו מום אין מותר להעלותו מן הבור לפי שאינו ראוי לאכילה אע"פ שאצלינו צער בעלי חיים דאורייתא. ומ"ש ואם לאו לא ישחוט ולא אמר ואם לאו לא יעלה רוצה בו כי אם עבר אדם [והעלהו מהבור] והיה בו מום עובר מערב יום טוב שאסור לשחוט בו את הבכור וחזר עתה אחר שהעלהו מום קבוע אסור לשוחטו ביום טוב לפי שיעלה על דעתינו שכיון שהתחיל המום מערב יום טוב דעתיה עליה ואינו מוקצה כי רבי יהודה סובר כי על כל פנים היה מום ניכר מערב יום טוב ומה שהתיר בבכור שנפל לבור לשוחטו במומו שיש בו משום צער בעלי חיים לפי שמעלין אותו ושוחטין אותו כיון שמותר לו ראיית מומין ביום טוב אבל כשעלה ונסתלק צער בעלי חיים אינו דין לשוחטו ואפילו היה המום עובר מום קבוע שהוא מוקצה. ועוד יתבאר לך בבכורות מומין עוברין ומומין קבועין ור' שמעון שאינו מתיר ראיית מומין ביו"ט אי אפשר לראות כלל. והלכה כרבי שמעון מסכת ביצה פרק ג משנה ה (ה) בהמה שמתה לא יזיזנה ממקומה כו' - זה הדבר אינו אלא בבהמת קדשים שמתה כי העיקר אצלינו אין מאכילין את הקדשים לכלבים ולפיכך אין מזיזים אותה ממקומה אבל בהמת חול שמתה מחתכין אותה ומאכילין אותה לכלבים. ובתנאי שתהיה מסוכנת מערב יום טוב אבל אם אינה מסוכנת מוקצה היא ואסור לטלטל מסכת ביצה פרק ג משנה ו (ו) אין נמנין על הבהמה לכתחילה ביום טוב כו' - אין נמנין פירוש שלא יפסוק דמים ביום טוב ויאמר זאת הבהמה בעשרה פשוטין בדרך משל ליקח אותה עשרה בני אדם פשוט לכל אחד:

ר' יהודה אומר שוקל אדם בשר כנגד הכלי כו' - אין משגיחין בכף מאזנים כל עיקר שאסור להשתמש בה ואפילו שלא לשקול כגון לתת שום חפץ בכף מאזנים או לכסות בהן כלי. והלכה כחכמים

מסכת ביצה פרק ג משנה ז (ז) אין משחיזין את הסכין ביום טוב כו' - השחזה היא העברת הסכין בריחים: לא יאמר אדם לטבח שקול לי בדינר כו' - והם מחלקין ביניהם שיאמר לו תן לי רביע הכבש או שמיניתו או חלק כך ממנו מסכת ביצה פרק ג משנה ח (ח) אומר אדם לחבירו מלא כלי זה כו' - אבל לא במדה רוצה בו אבל לא בכלי מיוחד למדה אבל אם היה כלי מוכן להיות מדה ועדיין לא נעשה בדיוק ולא שמוה מדה מותר לתת בה:

הולך אדם אצל חנוני הרגיל אצלו כו' - ורבי יהודה אוסר לפי שהוא כלי ידוע למדה. והיה עושה אבא שאול בן בטנית מה שאמרו עליו מפני ביטול בית המדרש כדי שלא יתבטל בעת המשקל. ואין הלכה כרבי יהודה

מסכת ביצה פרק ד משנה א (א) המביא כדי יין ממקום למקום כו' - העיקר בכל זה שלא יעשה כדרך שהוא עושה בחול אלא בשינוי ואם אי אפשר לו לשנות מותר. ומתחילין בערימת התבן בתנאי שיהיה התבן מלא קוצים שאינו ראוי אלא לשריפה והוא כמו מוכן לאש ואינו צריך הכנה אבל אם אינו כן כמו שזכרנו הרי הוא כמו עצים שבמוקצה בשוה ורצה בכאן במוקצה מקום מיוחד להצניע שם העצים מסכת ביצה פרק ד משנה ב (ב) אין נוטלין עצים מן הסוכה אלא מן הסמוך לה כו' - סוכת החג בחג אסור להנות בעציו כל ימי הסוכות לאמרו חג הסוכות שבעת ימים לה'. ובא הקבלה כשם שחל שם שמים על החגיגה כך חל שם שמים על הסוכה. והדיבור בכאן הוא על סוכה שאינה של מצוה כי העיקר אצלינו אין עושין אהל ואין סותרין אהל ביום טוב וכל שכן בשבת וכבר קדם זה בשבת:

ואמרו מן הסמוך לה עניינו מן הסמוך לדפנות:
מביאין עצים מן השדה מן המכונס ומן הקרפף כו' - אמרם מן הקרפף אפילו מן המפוזר אין הלכה אלא מן המכונס על כל פנים ובתנאי שיהיה מן המכונס שבקרפף אבל מן השדה לא יביא ואפילו מן המכונס. ורבי יהודה אומר כי על כל פנים צריך פתח ויהיה סמוך לעיר ורבי יוסי אומר כי כשיש לו פתח ואפילו רחוק מן העיר קרוב לאלפים אמה שהוא תחום שבת מותר ליטול ממנו. והלכה כרבי יוסי

מסכת ביצה פרק ד משנה ג (ג) אין מבקעין עצים לא מן הקורות ולא מן הקורה כו' - שיעור זו המשנה כך אין מבקעים עצים מסואר של קורות ולא מן הקורה שנשברה ביום טוב אלא אם נשברה מערב יום טוב. וכשהן מבקעין אין מבקעין לא בקרדום ולא במגל. וטעם אלו הדינים כבר כולם קדמו ונתבארו. וקופיץ הוא כלי ברזל שחותכין בו הבשר ואין ראוי לבקע העצים אלא בצד הקצר שהוא כמו החץ ונקרא זכרות והצד הרחב נקבות לפי שאין דרך בני אדם לבקע בו ויהיה שינוי:

בית שהוא מלא פירות סתום ונפחת כו' - ומה שאמר רבי מאיר פוחת אינו רוצה לומר שיסתור הכתלים ביום טוב אבל כפי סברתו הוא מותר לפחות אם היו כותלי אותו החצר לבנים סדורים מבלי בנין. ואין הלכה כר"מ

מסכת ביצה פרק ד משנה ד (ד) אין פוחתין את הנר מפני שהוא עושה כלי כו' - נר ידוע והנרות שלהם היו עושין אותן זוגות וחותכין אותן אחר עשייתן. חותכה באור לשתי נרות הוא שיתן הפתילה קצתו בנר אחד וקצתו בנר אר ויתן האור בינתיים ותתחלק ותהיה פתילה דולקת בזה הנר ופתילה דולקת בזה הנר ואסור חתיכת פתילה בסכין או במספרים לפי שהוא מתקן מנא ולמעכה ביד מותר והלכה כרבי יהודה מסכת ביצה פרק ד משנה ה (ה) אין שוברים את החרס ואין חותכין הנייר כו' - נייר ידוע וכשנותנין עליו שמן עומד לפני האש כל זמן שימצא בו שמן ואין גורפין תנור וכירים ומכבשים פירוש שמשוין האפר ואם מנע הבישול גורפין אותו האפר. ובקעת חתיכה של עץ שאינה כלי. ואמר וכן בדלת רוצה בו כי כן המשפט בדלת אין סומכין אותו בבקעת כי העיקר אצלינו לא ניתנו עצים אלא להסקה מסכת ביצה פרק ד משנה ו (ו) רבי אליעזר אומר נוטל אדם קיסם משלפניו כו' - לא התירו חכמים שיטול אדם קיסם לחצוץ בו שיניו אלא מאבוס של בהמה בלבד ואסור לחתכו ולתקנו אלא אם כן היה רטוב וראוי לאכילה לבהמה כי כל מה שהוא ראוי לאכילת בהמות מותר לחתכו בשבת. ואין הלכה כר' אליעזר. ומאמר חכמים ומגבב מלפניו עניינו כי כשמבשל בשדה שקושש מסביבותיו ומדליק מסכת ביצה פרק ד משנה ז (ז) אין מוציאין את האור לא מן העצים כו' - רעפים לבנים שרופים בכבשן ואינו אוסר ללבן הרעפים אלא החדשים מהם לפי שהם נשרפים ומתחזקות ונראה כמתקן כלי ביום טוב אבל האבנים והרעפים הישנים (והחדשים) מותר ללבנן ולבשל ולצלות עליהם:

ועוד א"ר אליעזר עומד אדם על המוקצה כו' - מוקצה הוא משטח ששוטחין בם תאנים וענבים וזולתם ליבש. ומה שהתנה בשביעית לפי שבשנה אחרת שלא תהיה שביעית אסור לאכול מה שנמצא באותו משטח ביום שבת עד שיוציאו מעשרותיו כי עיקר אצלינו שבת קובעת למעשרות כמו שביארנו במקומות מסדר זרעים. ושביעית אינה חייבת במעשרות כמו שנתבאר במקומות מסדר זרעים. ואין הלכה כר' אליעזר

מסכת ביצה פרק ה משנה א (א) משילין פירות דרך ארובה ביום טוב כו' - מותר להשיל פירות ארובה בגג אחד כשירצה לטלטלן ממקום למקום אבל להשילן מגג לגג אחר אסור. והטעם מה שאמרנו כמה פעמים שלא יעשה כדרך שהוא עושה בחול. ודלף המים הנוזלים מן הגגות התלשות בעת ירידת הגשם מסכת ביצה פרק ה משנה ב (ב) כל שחייבין עליו משום שבות משום רשות כו' - אמרם משום שבות ומשום רשות ומשום מצוה רוצה בו כי מה שאמר ה' תשבות נכנס תחתיו השביתה מן הדברים שהוא מספר והם הנקראים שבות ועוד מן הדברים שרשות לאדם לעשותן ושלא לעשותן אבל הם תלוים במצות ויש להם מבוא בדברים התוריים והם הנקראים רשות. ועוד יכנס תחת אמרו תשבות בהשלמת הדברים שעשייתן מצוה ושלום מצוה והם אותן שנקראין משום מצוה וטעמי איסורן כולן מה שאגיד לך. אין עולין באילן גזירה שמא יתלוש. ולא רוכבין על גבי בהמה גזירה שמא יחתוך זמורה להנהיגה. ולא שטין גזירה שמא יעשה חבית של שייטין ולא מספקין ולא מרקדים ולא מטפחין גזירה שמא יתקן כלי שיר. ומספקין הוא הנגון וההכאה בצלצל ומטפחין ההכאה יד על יד. ואמרו משום רשות לא דנין ולא מקדשין ולא חולצין ולא מיבמין לכולן יש תנאים לא דנין בתנאי שיהיה במקום יותר חכם ממנו. ולא מקדשין בתנאי שיהיו לו אשה ובנים שאינו חייב במצות פריה ורביה. ולא מיבמין ולא חולצין בתנאי שיהיה לו אח גדול ממנו שבו היא המצוה כמו שאמרו מצוה בגדול ליבם וכשיהיו אלו התנאים אז יהיו אלו הדברים רשות. אבל אם הדבר להיפך שלא יהיו אלו התנאים לא יהיו משום רשות אלא משום מצוה. והטעם שאסרום כולן גזירה שמא יכתוב. ולא מקדישין ולא מעריכין ולא מחרימין גזירה משום מקח וממכר. ולא מגביהין תרומות ומעשרות ואפילו ליתנן לכהן בו ביום ובזה דיבר. ולא דיבר בהוצאתם ביום טוב כדי ליתנן אחר יום טוב. וזה שאמר אין בין יום טוב לשבת אלא אוכל נפש בלבד זהו דעת בית שמאי. אבל דעת בית הלל כי יש דברים רבים מלבד אוכל נפש שהן מותרין ביום טוב ואסורין בשבת. ומהם אמרם בתחילת הפרק משילין פירות וכמו כן הוצאת לולב וקטן וספר תורה כמו שביארנו במה שקדם מסכת ביצה פרק ה משנה ג (ג) הבהמה והכלים כרגלי הבעלים המוסר כו' - כבר קדם לך בעירובי תחומין כי האדם יכול לילך לאיזה רוח שירצה יותר מאלפים אמה והוא שיחסר שיעור אותה התוספת מן הרוח שכנגדו על הדרכים שקדם חילוקם לשם ואמר בכאן כי בכל מקום שיוכל האדם ללכת תלך בהמתו וכל חפציו. ואמרו המוסר את בהמתו לרועה או לבנו הרי אלו כרגליו רוצה בו רגלי הבעלים ובתנאי שיתן אותה לשני בנים או לשני רועים שלא נתקיימה קנייתה לאחד מהם אבל אם נתנה לרועה אחד הרי היא כרגלי הרועה מסכת ביצה פרק ה משנה ד (ד) השואל כלי מחבירו מערב יום טוב כו' - אמרם כרגלי השואל אפילו לא נתן לו אותו הבגד אלא ביום טוב כיון שקדם שאילתו מערב יום טוב הרי היא כרגלי השואל. ואמרם כרגלי המשאיל ואפילו היה רגיל לשאול ממנו אותו חלוק בכל יום טוב לא נאמר שיהיה עיקר לאותו רגילות אלא כיון שלא שאלו מערב יום טוב הרי הוא כרגלי בעליו. ואין הלכה כרבי יהודה. ואמרם כרגלי שתיהן עניינו שבאותה העיסה הוי בה שותפות כדי שלא תלך אותה העיסה אלא עד מקום ששתיהן יכולין לילך שאם האחת ערבה למזרח אלפים אמה שאי אפשר לה ללכת במערב אפילו זרת אחת כמו שנתבאר והאחרת ערבה במערב אלפים אמה שאי אפשר לה ללכת בצד המזרח כלל אותה העיסה לא יזיזנה במקומה מסכת ביצה פרק ה משנה ו (ו) מי שזימן אצלו אורחים לא יוליכו בידם מנות כו' - רוצה באמרו לנות בעיר בתוך תחום שבת. ולנות באפר שיהיו בכפרים כל ימי החום והקיץ ואינן נכנסות לעיר עד שירדו הגשמים. ואפר שם הכפרים מסכת ביצה פרק ה משנה ז (ז) אין משקין ושוחטין את המדבריות כו' - ואמרו משקין להודיעך תועלת כי ההשקאה קודם שחיטה יתיר ריאתה ואם יש שם סירכא חלושה נשמטת ונכרתת ואסר שחיטת המדבריות לפי שהם מוקצה: סליק פירוש המשניות להרמב"ם ממסכת ביצה מסכת תענית פרק א משנה א (א) מאימתי מזכירין גבורות גשמים רבי אליעזר אומר מיום טוב הראשון כו' - כבר קדם לך בסוף הפרק השני מסוכה כי ירידת הגשמים בסוכות אינו סימן ברכה. והלכה כרבי יהושע מסכת תענית פרק א משנה ב (ב) אין שואלין את הגשמים אלא סמוך לגשמים כו' - סמוך לגשמים היא תפילת מוסף של יום טוב האחרון של חג כמו שביאר רבי יהודה וביום טוב הראשון של פסח הראשון והוא המתפלל שחרית אומר מוריד הגשם והאחרון והוא המתפלל תפילת מוסף אינו זוכר גשם אבל אומר מוריד הטל. ובזמן הזה שאנו עושים שני ימים טובים מפני המנהג אומר מוריד הגשם במוסף יום טוב הראשון מן הימים האחרונים של חג רוצה לומר יום שמיני עצרת ויתמיד זה ביום השני ומה שאחריו והלכה כרבי יהודה מסכת תענית פרק א משנה ג (ג) עד אימתי שואלין את הגשמים רי"א עד שיעבור כו'. בשלשה במרחשון שואלין את הגשמים כו' - התנא ששנה בכאן בשם רבי יהודה עד שיעבור הפסח לא היה אותו ששנה על שמו מה שקדם זכרו. וכבר אמרנו במה שקדם מן המשנה. הלכה כרבי יהודה. והלכה כרבן גמליאל. וכל זה בארץ ישראל ובארצות הדומות לה. וכמו כן כל מה שיגיע לידך מן הדבר בזמני התעניות הוא בארץ ישראל. ומה שהוא קרוב לאוירה. אבל בשאר ארצות השאלה בזמן שהמטר טוב והגון באותו המקום ונתן אותו הזמן כאילו הוא שבעה במרחשון וכשיתעכבו הגשמים לאחר אותו הזמן על אלו הדרכים הנזכרים יתנהגו בתעניות כמו שזכר. כי יש ארצות לא יתחילו בהם הגשמים אלא מניסן. וארצות שיש בהם במרחשון הקיץ והגשמים אינם להם טובים אלא ממיתין ומאבדין והיאך ישאלו אנשי זה המקום גשם במרחשון הלא זה מן השקר והאיולת וכל זה דבר אמיתי וגלוי מסכת תענית פרק א משנה ה (ה) הגיע ראש חודש כסליו ולא ירדו גשמים כו' - בכל מקום שאומר לך אוכלין משחשיכה מותר לאכול עד שיעלה עמוד השחר אלא אם ישן לפי שאין מותר לאכול ולשתות אחר שישן בשום פנים באיזה תענית שיהיה מסכת תענית פרק א משנה ו (ו) עברו אלו ולא נענו ב"ד גוזרין ג' תעניות כו' - אלו השבע תעניות משלימין שלשה עשר תעניות על הציבור. לפני שכבר התענו ששה: ומטין עם חשיכה פירוש שפותחין קצת דלתי החנויות עם חשיכה ואין מוציאין הסחורות שבחנות ואין עושה מהן שורה מסכת תענית פרק א משנה ז (ז) עברו אלו ולא נענו ממעטין במשא ומתן כו' - נזופין כמו געורין תרגום ויגער בו ונזף ביה (בראשית לז) ובנין ונטיעה האסורים באלו התעניות הוא בנין של שמחה ונטיעה של שמחה כמו הפתוחים והציורין כמו שעושין העשירים המאריכים בבניינם ונטיעת הבשמים והפרדסים שעושין המלכים. אבל בנין לדירה ונטיעה הנטועה לפירותיה ולחיות בשבחה אינו אסור ואין מבטלין אותה לעולם. וירידת הגשמים אחר ניסן סימן קללה הוא כשלא ירדו מתחילת השנה עד ניסן ובא"י או מקום שהוא כמוהו כמו שביארנו במה שקדם מסכת תענית פרק ב משנה ב (ב) עמדו בתפילה מורידין לפני התיבה זקן ורגיל כו' - ביתו ריקן רוצה לומר ריקן ממזונות וריקן מעבירות. והאיש הראוי למנותו קודם לכל אדם הוא מי שהוא רגיל בתפילה ולדבר על ראש הקהל ואח"כ שיהיה זקן ויש לו נעימות קול. וזה בכל שליח ציבור. ומוסף עליו זה שמדבר בו בזה המקום שיהיה מטופל כלומר בעל בנים וביתו ריקן שלא יצא עליו שם רע בילדותו כדי שיתרצו אליו לבות בני אדם ויקבלו כולם דבריו ברצון. ואלו השש ברכות הם נאמרים אחר גואל ישראל וקודם רופא חולים מסכת תענית פרק ב משנה ג (ג) ואלו הן זכרונות ושופרות אל ה' בצרתה לי כו' - הזכרונות והשופרות כמו שקדם זכרם בראש השנה (פ"ד הלכה ז) ר"ל שלא יאמר זכרון של יחיד ולא זכרון של פורענות. והלכה כרבי יהודה מסכת תענית פרק ב משנה ד (ד) על הראשונה הוא אומר מי שענה את אברהם כו' - אמר על השביעית רוצה לומר השביעית מן הברכות שהוסיפו עליהם לפי שכבר אמר שש ברכות בלבד הוא מוסיף. והוא כי הוא מוסיף אגואל ישראל תוספת וחותם בה מי שענה את אברהם בהר המוריה וכו' עד גואל ישראל. ולפי שמנה גואל ישראל ברכה אחת מפני התוספת שהוסיף בה וקראה ראשונה היו כולן שבע ברכות גואל ישראל שהיא מכלל שמונה עשרה והשש שהוסיפו מסכת תענית פרק ב משנה ו (ו) שלש תעניות הראשונות אנשי משמר מתענין כו' - כבר קדם בסוף סוכה שמשמרות כהונה היו היו ארבעה ועשרים משמרות והיו עובדין משמר בכל שבוע על הסדר בכל משמר בתי אבות היו עובדין גם כן בתי אבות באותו משמר כל אחד ואחד יומו. ואמרו אנשי בית אב רוצה לומר כל הבית אב שהיתה עובדת אותו היום והיו מקילין עליהם בתענית מפני העבודה כדי שלא יחלשו גופם. והלכה כחכמים מסכת תענית פרק ב משנה ז (ז) אנשי משמר מותרים לשתות יין בלילות אבל לא בימים כו' - מה שאסרו היין על אנשי משמר ביום ההוא דבר תמידי והטעם שמא תכבד העבודה על אנשי בית אב ויבואו אנשי משמר ויסייעו אותם. ועל אנשי בית אב אסור כל זמן עבודתם לפי שהן עוסקין בעבודה. וכבר ידעת איך אסר הכתוב לעשות שום דבר מענייני המקדש בשכרות והוא שנאמר יין ושכר אל תשת וגו' (ויקרא י) והמעמד הוא מישראל. ועוד יתבאר עניינו בסוף זו המסכתא ואסור התגלחת על אנשי משמר ואנשי מעמד כל ימי עבודתם הטעם בזה כדי שלא יכנסו כשהן מנוולים כמו שהוא אסור בחולו של מועד מסכת תענית פרק ב משנה ח (ח) כל הכתוב במגילת תענית דלא למספד כו' - היתה אצלם מגילה והיו קורים אותה מגילת תענית והיה כתוב בה ימים ידועים מחדשים ידועים שעשה עמהם השם נסים ונתבטלו מהם הצרות והיו משבחים אותן הימים מהן ימים כמו שזוכר באותה מגילה שהיו אסורין בהספד ומהן ימים שהם אסורין בתענית וכבר בטלה אותה מגילה ואינן אסורין בהספד ובתענית אותן הימים עצמן כל שכן לפניהם ולאחריהם והוא אמרם בטלה מגילת תענית מלבד פורים וחנוכה שהם אסורים בהספד ובתענית ולפניהם ולאחריהם מותר מסכת תענית פרק ב משנה ט (ט) אין גוזרין תענית על הציבור בתחילה בחמישי כו' - להפקיע השערים ליקר שערי המזונות מפני שאומר דלת העם לולא הצורך הגדול למטר לא היו מתענין קודם השבת. ואין הלכה כרבי יוסי מסכת תענית פרק ב משנה י (י) אין גוזרין תענית על הציבור בראשי חדשים כו' - ואם התחילו אין מפסיקין רוצה לומר אם התחילו להתענות שעה אחת אין מפסיקין התענית אלא שמשלימין היום:

ואמר רבי מאיר מודה היה שאין משלימין רוצה לומר שמתענין קצת היום ואוכלים קצתו. וכן תשעה באב שחל להיות ערב שבת מתענין קצת היום ואוכלין בסוף היום מפני כבוד השבת. ואין הלכה כרבי מאיר אלא אם התחילו מתענין ומשלימין. אבל תשעה באב שחל להיות ערב שבת מתענין לכתחילה ומשלימין. ותשעה באב לא יחול בערב שבת אלא כשהיו עושין על פי הראייה אבל לא בחשבון העיבור שהוא בידינו היום

מסכת תענית פרק ג משנה ה (ה) על אלו מתריעין בכל מקום על השדפון כו' - חיה רעה הוא שיראו חיות רעות בישוב והתנאי שיראו ביום וכן אם רדפו החיות אחר שני בני אדם הרי זה משולחת ומתריעין עליהן ואמרו על החרב ואפי' אין דעת בני החיל להורגם אלא להרוג אומה אחרת ואין כוונתם אלא לעבור עליהם הרי היא צרה ומתריעין עליה ומהבטחת השם יתברך לישראל וחרב לא תעבור בארצכם. ואמר כמלא פי תנור ר"ל מקום מן הקרקע שיעורו כפי התנור וכן אמרו כמלא תנור וכבר אמר כי כשיראו החיות המזיקות ביום בישוב שמתריעין עליהם מסכת תענית פרק ג משנה ז (ז) על אלו מתריעין בשבת על עיר שהקיפוה נכרים כו' - רבי יוסי אומר שאין תוקעין שופר בשבת אלא כדי שיתקבצו העם להושע אותה מדינה אבל לצעוק לשם ולהתענות לא. ואין הלכה כרבי יוסי למנוע מהם הצעקה בשבת אלא שצועקים ומתענין עליהם בשבת בלא תקיעה. ולא כר' שמעון התימני שאומר מתריעין על הדבר אבל הדין אצלינו אין מתריעין על הדבר כל עיקר אבל מתענין עליו בלבד ואותן שנפל בהם הדבר הם בלבד מתענין ומתריעין כמו שקדם מסכת תענית פרק ג משנה ח (ח) על כל צרה שלא תבא על הציבור מתריעין כו' - עג עוגה כמו עגול. ואבן התועים היא אבן גדולה שהיתה בירושלים וכל מי שהיה מוצא מציאה עולה עליה ומכריז כדי שישמעו בעליה ויחזירו לו אבידתו ולפיכך נקראת אבן התועים. ורוצה באמרו נמחית שכסו המים עצם האבן:

וגמר המעשה כי הוא מתפלל והתודה על חטאתיו ומיד נסתלק המטר היה הדבר קשה לשמעון בן שטח כמו שתראה והוא ענין ראיתו שהביא בזה המעשה ופירוש מתחטא מגעגע

מסכת תענית פרק ג משנה ט (ט) היו מתענין וירדו להם גשמים קודם הנץ החמה כו' - הלל הגדול הוא מהודו לה' כי טוב עד שיר המעלות ומה שחייבם שלא קראו הלל הגדול עד שאכלו ושתו כי העיקר אצלינו אין אומרים הלל הגדול אלא בנפש שביעה וכרס מלאה. והלכה כרבי אלעזר מסכת תענית פרק ד משנה א (א) בשלשה פרקים בשנה כהנים נושאין את כפיהן כו' - שיעור זו המשנה כך בשלשה פרקים הכהנים נושאים את כפיהם בכל תפילה ויש מהם ארבעה פעמים ביום והוא יום הכיפורים ומקצת המעמדות כמו שיתבאר כי בתענית אין בהם תפילת מוסף אבל במעמדות היה מתפללין תפילה יתירה בכל יום והיא נקראת מוסף וזכור תמיד זה העיקר. וכל זה דעת ר' מאיר אבל רבי יוסי אומר נשיאת כפים בשחרית ובמוסף ובנעילה אבל במנחה אין הכהנים נושאין כפיהם. וטעם מחלוקתם כי העיקר אצלינו שכהן שיכור לא ישא את ידיו ויברך שנאמר (דברים י) לעמוד לפני ה' לשרתו ולברך בשמו וכאשר היתה אסורה העבודה בשיכור כמו שנתבאר בתורה (ויקרא י) כמו כן אסור לשיכור לברך. והכל מודים כי בכל הימים מלבד אלו שלשה פרקים אין נשיאות כפים במנחה לפי שהוא עת ידוע לשכרות ורוב בני אדם שיכורים ונחוש שמא ישא ידיו והוא שיכור. ועוד יתבאר לך כי אנשי מעמד אסור להם לאכול ביום ארבעה ימים בשבוע. ור' מאיר אומר כי אלו שלשה פרקים שנסתלקה מהם חשש השכרות ישאו הכהנים ידיהם בכל תפילה. ור' יוסי אומר תפילת המנחה שמתפללין בכל יום גזרינן שמא אם נתיר להם נשיאת כפים במנחה באלו השלשה פרקים יעשו גם הם כן בשאר ימים שאפשר בהם השכרות ותפילת נעילה שאינה אלא ביום שהשכרות בו אסור נושאין כפיהם ולא גזרינן. והלכה כרבי יוסי. ונתיר היום לכהנים ביום תענית נשיאת כפים במנחה מפני שהן מאחרין תפילת המנחה וכאילו היא תפילת נעילה מסכת תענית פרק ד משנה ב (ב) אלו הן מעמדות לפי שנאמר צו את בני ישראל כו' - כבר נתבאר לך מזה הלשון כי מלת מעמד כוללת משמרות כהונה ולויה ואנשי אותו מעמד והיו אנשי מעמד ההם שלוחי ישראל כולם והיה דעתם וכוונתם כולם להתעסק בעבודה ובתפילה ולא היו מתעסקין בעסקיהם והיה לבם ומחשבתם בקרבנות וכשהיה מגיע זמן המעמד כל מי שהיה מהם מאנשי אותו מעמד קרוב מירושלים היה נמצא במקדש בשעת הקרבת הקרבן עם הכהנים והלוים שבאותו משמר ומי שהיה רחוק מירושלים היו מתכנסים בבתי כנסיות שלהם ומתפללין וקוראין כמו שנזכר והיו מתעסקין בעבודת השם כל אותו השבוע שהיה המשמר שלהן בתפילה ובקריאה ותענית כמו שיתבאר והיו קורין מעשה בראשית לפי ששלימות המציאות בעבודה ואין אצלינו עבודה אלא עם הקרבנות וכן אמרו אלמלא מעמדות לא נתקיימו שמים וארץ מסכת תענית פרק ד משנה ג (ג) ואנשי המעמד היו מתענין ד' ימים בשבוע כו' - היו קוראין בספר תורה בשחרית ובמוסף רוצה לומר בתפילתם היתירה שהיא מוסף שלהם אבל במנחה היו קורין על פיהם:

ואמרו נכנסים רוצה לומר נכנסים לבית הכנסת וידיעת איזו פרשה קורא אותה אחד ואיזו פרשה קורא אותה שנים והיאך סדר הקריאה עוד יתבאר במסכת מגילה (פ"ד הלכה א

מסכת תענית פרק ד משנה ד (ד) כל יום שיש בו הלל אין מעמד בשחרית כו' - יום שיש בו הלל בלי מוסף הם ימים של חנוכה ולפי שהם מדברי סופרים עשו להם חיזוק ודחו המעמד מתחילת היום. ויום שיהיה בו קרבן מוסף ידחה מעמד ממוסף פירוש מתפילת מוסף שלהם ומתפילה שניה חוץ מתפילת מוסף. ואמרו במה שקדם שאנשי מעמד קורין במוסף מורה שיש מעמד במוסף וכבר ביארנו כי ענין תפילתם היא הנוספת המיוחדת באנשי מעמד ושאנשי מעמד היו מתפללין תפילה יתירה בכל יום והיא נקראת מוסף וביום שיש בו תפילת מוסף לכל העם בכלל תדחה הקריאה באותה תפילה היתירה ובתפילת מנחה ואין קורין אלא בשחרית ובנעילה. ומזו ההלכה יתבאר לך כי אנשי מעמד היו מתפללין תפילת נעילה בכל יום. והלכה כבן עזאי מסכת תענית פרק ד משנה ה (ה) זמן עצי כהנים והעם תשעה באחד בניסן כו' - תדע כי אחד בטבת מכלל ימי חנוכה ולפיכך הוא יום הלל לא מפני שהוא ר"ח דהלל בראש חדש אינו חיוב לא ליחיד ולא לציבור לפי שהוא מנהג ועל הציבור לקרותו בדילוג ויחיד לא יתחיל ואם התחיל גומרו ואם היה יום ר"ח יום הלל לא היה באחד בניסן מעמד ועיקר קרבן העצים הזה כי המשפחות המנויות היו קובעות להם לכל משפחה ומשפחה יום ידוע להביא להם עצים לאש המערכה באלו הזמנים הידועים וביום שיהיה יומם הידוע היו מקריבין קרבנות נדבה וזהו קרבן העצים והעתים המזומנים הכתובים בעזרא (נחמיה ו מסכת תענית פרק ד משנה ו (ו) חמשה דברים אירעו את אבותינו בי"ז בתמוז כו' - זה הדין הוא בשני תנאים האחד שתהיה סעודה המפסיק בה והשנייה שתהיה אותה האכילה אחר חצי היום אבל אם אכל קודם חצות סעודה המפסקת או אחר חצות ודעתו לאכול פעם אחרת מותר לו לאכול בשר ולשתות יין ומאמר רבן שמעון בן גמליאל שאמר ישנה רוצה לומר שישנה מנהגו לגרוע כלומר שיגרע מריבוי המאכל והמשקין. ואין הלכה כר' יהודה. ואמרו בחמישי מותרין הוא מאמר רבן שמעון בן גמליאל שאמר כל השבת אסור ואפי' לאחר התענית ואינה הלכה. וממה שאתה חייב לדעת כי כל המצות הנוהגות באבל נוהגות בט' באב ועוד יתבארו הלכות אבל במקומן. ודין תעניתו כדין תענית צום כיפור רוצה לומר שאסור ברחיצה ובסיכה ובנעילת הסנדל ותשמיש המטה ומוסיפין מחול על הקודש ועשיית מלאכה בו מגונה מאד מסכת תענית פרק ד משנה ז (ז) אמר רשב"ג לא היו ימים טובים לישראל כט"ו באב ויום הכיפורים כו' - מה שחייב להטביל לכלים כולם מפני שהיו מתערבות זו בזו ובלי ספק היה בכל ההמון נשים בלי טהורות וכמו כן באנשים בלי טהורים:

והנשים הנאות והיפות שבהם היו אומרות בחור שא נא עיניך וראה מה אתה בורר לך שאין אשה אלא ליופי. והמיוחסות כשלא היו נושאות חן בעיני רואיהן היו אומרות אל תתן עיניך בנוי תן עיניך במשפחה שאין אשה אלא לבנים:
ובחרו יום חמשה עשר באב לפי שבו נסתלקה המגיפה ממתי מדבר בשנת הארבעים כי המות היתה הרבה בכל ט' באב ובשנה האחרונה נסתלקה והמתינו עד חצי החודש ואז בטחו בנפשם והאמינו בעצמם והרגישו בו רצון הבורא והשבת אפו וסילוק חמתו מהם ולפיכך עשו אותו משם והלאה יום משתה וששון:

סליק פירוש המשניות להרמב"ם ממסכת תענית מסכת מגילה פרק א משנה א (א) מגילה נקראת באחד עשר בשנים עשר בי"ג כו' - אמרו ז"ל לקיים את ימי הפורים האלה בזמניהם זמנים הרבה תקנו להם חכמים ואמר על כן היהודים הפרזים היושבים בערי הפרזות וכשהיו אנשי הפרזים עושים יום י"ד היו אנשי הכרכים עושים בחמשה עשר ואם היתה מוקפת חומה מימות יהושע בן נון ואפילו נפלה החומה ונהרסה לא נחוש לזה. והטעם שסמכו עליו לכרכים המוקפים חומה מה שזכרו בירושלמי והוא אמרם חלקו כבוד לא"י שהיתה חרבה באותן הימים ותלו אותו בימות יהושע בן נון ואנשי שושן קורין אותה יום ט"ו אע"פ שהיא מחודשת לפי שעיקר הנס היה שם ועיקר חיבור המגילה ונוח בט"ו בו. ויום הכניסה הוא יום שני ויום חמישי לפי שאנשי הכפרים מתכנסים בהם לשמוע ספר תורה. ואסור לקרות המגילה בשבת והטעם מה שביארנו בשופר ובלולב. וקריאתה בימים חלוקים היה בזמן שהיתה ידינו פשוטה ותקיפה לקיים המצות בשלימותן. אבל בזמן הזה רוצה לומר מיום שנתחבר הגמרא עד שיבוא משיח במהרה בימינו אין קורין אותה אלא בזמנה והוא יום ארבעה עשר וחמשה עשר כמו שביארנו. והמגילה חובה לקרותה בלילה ולשנותה ביום מסכת מגילה פרק א משנה ב (ב) כיצד חל להיות יום י"ד בשני כו' - כבר ביארנו כי יום הכניסה הוא יום ב' וה' ושהמגילה אינה נקראת בשבת ולפיכך כשיחול יום י"ד להיות בשבת שאי אפשר לקרותה בו ידחו עיירות גדולות ליום הכניסה שהוא יום חמישי ואין קורין אותה בערב שבת לפי שנאמר הואיל ונדחו ידחו ליום הכניסה מסכת מגילה פרק א משנה ג (ג) איזו היא עיר גדולה כל שי שבה עשרה בטלנים כו' - י' בטלנים הוא שיהיה בבהכ"נ י' בני אדם שלא תהיה להם שום מלאכה אלא עסקי ציבור ות"ת וקביעותם בבהכ"נ וכשיחול יום ט' באב יום שבת מתענין יום ראשון כי אקדומי פורענותא לא מקדמינן וכן כשיחול יום חגיגה ביום שבת נקריב ביום ראשון כמו שיתבאר במסכת חגיגה וכשיחול יום הקהל ביום השבת תהיה הקריאה ביום (שמיני) [צ"ל ראשון] וזמן עצי כהנים כבר קדם לך גדרו בסוף תעניות וכשיחול אחד מאלו הימים ביום שבת יהיה הקרבן יום ראשון וכל אלו מאחרין לפי דלא מטא זמן חיובייהו. ואמרו מתנות לאביונים ר"ל כי מי שנתן באותן הימים ר"ל יום אחד עשר שנים עשר ושלשה עשר מתנות לאביונים יצא ידי חובתו ורבי יהודה יפרש דברי חכמים שקדם זכרם מסכת מגילה פרק א משנה ד (ד) קראו את המגילה באדר הראשון ונתעברה השנה כו' - שיעור זאת המשנה כך אין בין ארבעה עשר וחמשה עשר ימים של אדר ראשון לאדר שני אלא מקרא מגילה ומתנות לאביונים אבל אלו ואלו אסורים בהספד ובתענית מסכת מגילה פרק א משנה ה (ה) אין בין יום טוב לשבת אלא אוכל נפש בלבד כו' - כבר ביארנו בסוף ביצה כי אלו דברי בית שמאי אבל בית הלל יש להם דברים אחרים מלבד אוכל נפש שהם מותרין לעשותן בי"ט ואסורין בשבת כמו שביארנו שם מסכת מגילה פרק א משנה ו (ו) אין בית המודר הנאה מחבירו כו' - נדר הוא שיאמר אדם הרי עלי עולה או שלמים. ונדבה הוא שיאמר הרי זו עולה או שלמים. ואם מת או נגנב קרבן נדבה אינו חייב באחריותו לפי שהוא יחדו והפרישו והוא עובר בבל תאחר על שניהם כמו שאמר השם יתברך (דברים כג) מוצא שפתיך תשמור ועשית וגו' ואמרו בפירוש כאשר נדרת זה נדר לה' אלהיך אלו חטאות ואשמות עולות ושלמים נדבה כמשמעה אשר דברת אלו קדשי בדק הבית בפיך זו צדקה מסכת מגילה פרק א משנה ז (ז) אין בין זב הרואה שתי ראיות לרואה שלש כו' - כבר ביארנו בפרק שמיני של פסחים (הלכה ה) מענין זב בעל שתי ראיות או בעל שלש ראיות כל מה שצריך בהבנת זה הדבר ועוד יתבארו כל משפטי הזבות במקומן והדבר שהן שוין בו הוא טומאה וספירת שבעה כמו שביארנו שם:

אין בין מצורע מוסגר למצורע מוחלט כו' - ומצורע מוסגר הוא אותו שאמר בו הש"י והסגירו הכהן. ומוחלט הוא אותו שאמר בו הש"י וטמאו הכהן. ענין מוחלט שנצמת דינו ופסקו עליו לטומאה תרגום לצמיתות לחלוטין ונשתוו שניהם לטומאה ושלח מחוץ למחנה וטהור מתוך ההסגר אינו צריך תגלחת וצפרין למה שאמר הש"י ויצא הכהן אל מחוץ למחנה וראה הכהן והנה נרפא נגע הצרעת מן הצרוע ובאה הקבלה אע"פ שהדבר ברור מי שצרעתו תלויה ברפואתו הוא שצריך תגלחת וצפרים יצא מוסגר שצרעתו תלויה בימים והוא אמרו והסגירו שבעת ימים ואחר יטהר אפילו נשאר אותו סימן כמו שנתבאר בפירוש במסכת נגעים ונשתוו שניהן בטהרה במים לפי שנאמר בטהור מתוך הסגר וכיבס בגדיו וטהר

מסכת מגילה פרק א משנה ח (ח) אין בין ספרים לתפילין ומזוזות כו' - רצו באמרם בכל לשון בכתב כל אומה ובלשון כל אומה וספרים ותפילין ומזוזות שתנאי כתיבתם כולם שוין כמו שנתבאר במנחות. והלכה כרבן שמעון בן גמליאל מסכת מגילה פרק א משנה ט (ט) אין בין משוח בשמן המשחה למרובה כו' - מרובה בגדים הוא כהן בית שני שלא היה להם שמן המשחה אבל היה כהן גדול בלבישתו בגדי כהונה גדולה. ופר הבא על כל המצות הוא מה שאמר הש"י אם הכהן המשיח. ונשתוו שניהן בפר יוה"כ ועשירית האיפה. וכהן שעבר הוא כשאירע פסול בכהן גדול ביום הכיפורים ומינו אחר תחתיו כמו שביאר ביומא שאחר יוה"כ ישוב הראשון לגדלותו ויעבור השני שנתמנה ונשתוו שניהן שהם מצווין על הבתולה ואסורין באלמנה ושאר דיני כהן גדול חובה על שניהן מלבד אלו שזכרנו מסכת מגילה פרק א משנה י (י) אין בין במה גדולה לבמה קטנה כו' - במה גדולה היא במת ציבור כמו שאמר הכתוב היא הבמה הגדולה ואמרו אינו קרב בבמה ר"ל בבמה קטנה שהיא במת יחיד וכל זה בשעה שהותרו הבמות כמו שיתבאר בפרק האחרון מזבחים (הלכה ט מסכת מגילה פרק א משנה יא (יא) אין בין שילה לירושלים כו' - בכל הרואה ר"ל שהיו אוכלין בכל מקום שהיה יכול לראות את שילה. ואמר יש אחריה היתר רוצה לומר כי אחד שגדל השם יתברך לשילה כשחרב התיר לנו ההקרבה בבמות. ומאחר שבחר בירושלים אין מקריבין בשום מקום זולתו לעולם ואע"פ שחרב אסור להקריב בבמה. ועוד יתבארו עיקרי אלו הדינים כולם וראיותם בסוף זבחים מסכת מגילה פרק ב משנה א (א) הקורא את המגילה למפרע כו' - כתוב במגילה נזכרים ונעשים כמו שאי אפשר לאדם לעשות מלאכה בזמן שעבר אם לא עשאה כמו כן אין ראוי לקרות את המגילה אחר זמן קריאתה ואסור לקרותה על פה לאמרו נזכרים ואמר כתוב זאת זכרון בספר ושיעור זו המשנה ופירושה כך עברי שקראה תרגום בכל לשון לא יצא חוץ מלשון יוני אבל קורין אותה ללועזות בלעז והוא שתהיה כתובה בלעז כדי שלא תהא קריאתו על פה ומה שנשתנה לשון יוני משאר הלשונות לפי שהיה מובן אצלם הלא תראה מה שאמר במה שקדם אף בספרים לא התירו שיכתבו אלא יוונית והטעם מפני שהם פירשו התורה בלשון יון לתלמי המלך ונתפרסמה אצלם אותה העתקה עד שהיתה אצלם אותו הלשון כמו לשונם וכאילו היתה אשורית וכן אמר לשון יוני לכל כשר ומוסיף על זה כי זה הלשון היה משובח אצלם רבינו הקדוש אומר מה לי לשון טרסי או לשון עברי או לשון יוני. והלועז ששמע אשורית יצא לפי שאע"פ שאינו יודע פי' כל מלה ומלה יודע הוא כל המעשה מסכת מגילה פרק ב משנה ב (ב) קראה סירוגין ומתנמנם יצא כו' - סירוגין פיסקי פיסקי ואפילו שהה כדי לגמור את כולה. ומתנמנם הוא שהתחיל לישון אבל לא נשתקע בשינה כמו שדקדקנו בסוף פסחים. ואמר כותבה בתנאי שתהיה כוונתו על הקריאה שהוא קורא במגילה שכותב ממנה שהיא שלימה ולא על קריאתו באותה שניה שהוא כותב לפי שאינו יוצא ידי חובתו עד שיקרא בספר שלם. סם שם העיקר. סקרא הוא כמו אבן שצובעים בו צבע אדום. קומוס מין עפר ירוק והוא מסמני הדיו ובערבי אנזא"ג. וקנקנתום ממיני הקומוס. נייר הוא הנקרא בערבי נאגד. דיפתרא הוא העור שאינו מעובד כל צרכו מסכת מגילה פרק ב משנה ד (ד) הכל כשרין לקרות את המגילה כו'. אין קורין את המגילה ולא מלין כו' - הכל אפי' אשה וכבר ביארנו (פ"א ה"א) כי המגילה נקראת ליל פורים ויום פורים ועל קריאת היום אמרו אין קורין עד שתנץ החמה לאמרם והימים האלה נזכרים ונעשים ואמר במילה וביום השמיני וגו' ואמר בהזאה והזה הטהור על הטמא ביום השלישי וביום השביעי וגו' הקיש טבילה להזאה כי בשביעי טובל כמו שביאר הכתוב. ושומרת יום כנגד יום כבר ביארנו דינה בפסחים (פ"ח ה"ה) ועוד יתבאר בשלימות במסכת נדה ומה שנאמר שנחשוב יום מעת עלות השחר לאמרו בעזרא (נחמיה ד) מעלות השחר עד צאת הכוכבים וקרא אותו הזמן יום והוא אמרם והיו לנו הלילה למשמר והיום למלאכה. ומה שאמר וכולם שעשו משעלה עמוד השחר כשר למי שעבר ועשה בעת הצורך הגדול אבל המעשה הגמור הוא אחר הנץ החמה. ואין הלכה כר"י מסכת מגילה פרק ב משנה ה (ה) כל היום כשר לקריאת מגילה כו' - וידוי המעשר כבר ביארתי אותו במסכת מעשר שני (פ"ה ה"י) ובאה אחר זאת הפרשה היום הזה ה' אלקיך וגו' ודרשינן סמוכין היום נאמר בהלל זה היום עשה ה' ובשופר יום תרועה יהיה לכם. ובמוספים דבר יום ביומו. ובתפלת המוספין כמו המוספין. וידוי פרים הוא הוידוי הנאמר על פר כהן המשיח ופר העלם דבר של ציבור ועוד יתבאר עניינם בהוריות. ומפני העבודה כולם שזכר לא יהיו אלא ביום לאמרו ביום צוותו את בני ישראל להקריב את קרבניהם ביום ולא בלילה. וכבר ביארנו בשלישי מר"ה (הלכה א) כי הדינים לא יהיו אלא ביום. ואמרינן בסוטה ועשה לה הכהן את כל התורה הזאת ואמר על פי התורה אשר יורוך ועל המשפט מה משפט ביום אף השקאת סוטה ביום ואמר בעגלה ערופה ונכפר להם הדם ולפי שבא בהם לשון כפרה כקדשים לא יהיו אלא ביום כמו שהקדשים לא יקרבו אלא ביום כמו שזכרנו. וטהרת מצורע הוא בפירוש ביום טהרתו מסכת מגילה פרק ב משנה ו (ו) כל הלילה כשר לקצירת העומר כו' - קצירת העומר אינו אלא בלילה והוא קבלה ועוד יתבאר ענין קצירת העומר בעשירי ממנחות. והקטר חלבים ואברים הם מותר תמיד של בין הערבים והוא אמרו היא העולה על מוקדה על המזבח כל הלילה. ואמר דבר שמצותו ביום כשר כל היום לאתויי סידור בזיכים והם שני בזיכי לבונה שנותנין על לחם הפנים כמו שיתבאר במנחות (פי"א) דבר שמצותו בלילה כשר כל הלילה לאתויי אכילת פסחים וכבר ידעת כי אכילת פסח אין מותר לאכלו אלא עד חצות אבל גזירה היא כדי להרחיק את האדם מן העבירה מסכת מגילה פרק ג משנה א (א) בני העיר שמכרו רחובה של עיר כו' - זו המשנה היא לרבי מנחם בר יוסי שהוא נותן לרחובה של עיר קדושה מאחר שמתפללין בו בתעניות ובמעמדות ואינה הלכה לפי שלא יחדוהו לתפלה והתפלה בו עראי והעיקר בכל זה מעלין בקודש ולא מורידין ואסור למכור בית הכנסת אלא בכפרים אבל בית הכנסת של כרכים אי אפשר למוכרו לפי שהרבים יש להם בה זכות: אין מוכרין את של רבים ליחיד כו' - ואין הלכה כרבי יהודה מסכת מגילה פרק ג משנה ב (ב) אין מוכרין בית הכנסת אלא על תנאי כו' - זהו כשלא מכרו אותו אנשי הכפר כולם בהסכמה אבל אם מכרוהו זקני המקום כולם במעמד אנשי המקום כולם יכולים למכור ואפילו לעשות ממנו דירה לשתות בו יין תמיד. ואין הלכה כרבי מאיר ולא כרבי יהודה מסכת מגילה פרק ג משנה ג (ג) ועוד א"ר יהודה בית הכנסת שחרב אין מספידין בתוכו כו' - עגמת נפש רוצה לומר שיכאב הלב כשיש בו עשבים וישתדלו בבנינו אם יוכלו או תכנע נפשם וישובו אל ה' אם אין בהם יכולת לבנותו ולפיכך מותר לתלוש העשבים ולהניחם במקומם. אבל לא יתלוש ויאכיל או יאבדם לגמרי. ודברי ר' יהודה אלו כולם אמת מסכת מגילה פרק ג משנה ד (ד) ר"ח אדר שחל להיות בשבת קורין בפרשת שקלים כו' - שבת ראשונה הוא שבכלל ימותיה היא ראש חדש אדר והוא כשיתחיל ראש חדש אדר יום ראשון או שני או שלישי או רביעי או חמישי או ששי קוראין פרשה ראשונה והיא פרשת שקלים יום שבת שהוא שבת האחרון של שבט וכשתדע שבת ראשון ושניה ושלישית ורביעית יתבארו לך שבתות ההפסקה ואני אבארם שבת שניה היא השבת שבכלל ימיה פורים על הדרך שביארנו בשבת ראשונה ושבת שלישית היא השבת הבאה אחר פורים או קודם ראש חדש ניסן אם יחול ראש חדש ניסן בשבת ושבת רביעית היא שיחול ראש חדש ניסן בתוכה על הדרך שקדם. ומה שאמרתי בראש חדש אדר שאפשר להיותו בכל יום מימי השבוע על עיקר הצווי ר"ל הראייה ופרשת שקלים היא כי תשא עד סוף הפרשה ואמרו חוזרין לכסדרן רוצה לומר סדר ההפטרות כי בכל שבת קורין ההפטרה מענין הסדר ובזמן אלו הפרשיות והמועדים הן הפטרות מענין הפרשה לא מענין הסדר כי בשבת ראשונה מפטיר ביהוידע הכהן ובשנית פקדתי את אשר עשה לך עמלק ובשלישית וזרקתי עליכם מים טהורים וברביעית בראשון באחד לחדש וכן בראשי חדשים וחנוכה יהיו הפטרות מענין הזמן ומפסיק ענין הסדר כמו שיתבאר וזהו ענין אמרם לכל מפסיקין מסכת מגילה פרק ג משנה ה (ה) בפסח קורין בפרשת מועדות כו' - זה הדבר מבואר וסדר הקריאה באלו הזמנים והוא מנהג פשוט בכל ישראל מה שאומר לך. יום ראשון של פסח [קורין] משכו וקחו לכם והפטרה בפסח גלגל. יום שני שור או כשב והפטרה פסח יאשיהו. יום שלישי קדש לי. יום רביעי אם כסף תלוה את עמי. וביום חמישי פסל לך. ויום ששי ויעשו בני ישראל. ביום שביעי ויהי בשלח הפטרה וידבר דוד. ביום שמיני כל הבכור הפטרה עוד היום. ושבת שבתוך הפסח קורין ראה אתה אומר אלי הפטרה העצמות היבשות. וביום ראשון של עצרת קורין בחדש השלישי הפטרה ויהי בשלשים שנה וביום שני כל הבכור הפטרה תפלה לחבקוק וביום ראשון מראש השנה. קורא וה' פקד את שרה והפטרה ויהי איש אחד מן הרמתים וביום שני והאלקים נסה הפטרה מצא חן במדבר ובצום כפור בשחרית קורין אחרי מות הפטרה כה אמר רם ונשא ובמנחה פרשת עריות הפטרה בנבואת יונה וביום ראשון וביום שני מסוכות קורין שור או כשב הפטרה ביום ראשון הנה יום בא ביום שני ויקהלו אל המלך שלמה ושאר ימות החג קורין בקרבנות החג וביום שמיני כל הבכור הפטרה ויהי ככלות שלמה ובתשיעי קורין וזאת הברכה הפטרה ויהי אחרי מות ושבת שבתוך החג קורין ראה אתה אומר אלי הפטרה ביום בא גוג מסכת מגילה פרק ג משנה ו (ו) בחנוכה בנשיאים בפורים ויבא עמלק כו' - שבת שבתוך חנוכה מפטירין בנרות בזכריה ואם חל יום ראשון מחנוכה ביום שבת שיהו בחנוכה שתי שבתות שבת ראשון מפטירין בנרות בזכריה ושנייה בנרות שלמה ואם חל יום פורים בשבת תהיה ההפטרה פקדתי את אשר עשה עמלק וכן אם יחול ר"ח בשבת מפטיר והיה מדי חדש בחדשו ואם יחול ביום ראשון הפטרה מחר חדש וזהו ענין אמרו לכל מפסיקין לראשי חדשים לחנוכה ולפורים וכן לתעניות ולמעמדות מפטירין מענין תעניות ומעמדות לא מענין סדר אותה שבת ובתשעה באב קורין כי תוליד בנים ומפטיר אסוף אסיפם ונהגו העם לקרות בזה הגלות הפטרה קודם תשעה באב מענין התוכחות לא מענין הסדרים וכן אחר תשעה באב מפטיר בנחמות עד השבת שקודם ראש השנה שהיא ההפטרה מענין התשובה וההפטרות שקודם תשעה באב דברי ירמיהו שמעו דבר ה' חזון ישעיהו איכה היתה לזונה ואחר תשעה באב נחמו נחמו ותאמר ציון עניה סוערה אנכי אנכי הוא מנחמכם רני עקרה קומי אורי שוש אשיש שובה ישראל וקורין ברכות וקללות בתעניות לאומרם מוסר ה' בני אל תמאס. ואמר ואינו עולה להם מן החשבון שאינה עולה להם אותה הקריאה שקורין בשני ובחמישי לקריאת יום שבת ולא נאמר שיחשבו השלשה שקראו ויקראו ד' ביום שבת ממקום שפסקו בו השלשה לקריאתה וישלימו לחשבון שבעה אלא חוזרין לראש הפרשה כמו שהוא גלוי ומפורסם מסכת מגילה פרק ד משנה א (א) הקורא את המגילה עומד ויושב כו' - אמרו מקום שנהגו לברך יברך רוצה לומר אחר קריאת המגילה אבל לפניה על כל פנים צריך לברך לפי שהיא מצוה והעיקר אצלינו כל המצות כולם מברך עליהם עובר לעשייתם ויברך לפניה שלש ברכות על מקרא מגילה ושעשה נסים ושהחיינו ואחריה נהגו לברך הרב את ריבנו. וזכור אלו הדברים והוא שלא יקראו על ראש הציבור פחות מג' בני אדם ולא יקרא אדם אחד בספר פחות מג' פסוקים ואז יהיה ראוי לו שיפסיק הקריאה וירד ולא יניח מן הפרשה פחות מג' פסוקים ואז יהיה מותר לו להפסיק. כל אלו הם עיקרים בקריאה על ראש בני אדם. והמתחיל לקרות בספר תורה הוא חייב לברך אשר בחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו וחותם נותן התורה והקורא אחרון שהוא משלים יברך לאחריו אשר נתן לנו תורתו תורת אמת וחיי עולם נטע בתוכנו וחותם נותן התורה. ומה שסידרנו שבזמן הזה יברך כל אחד ואחד לפניה ולאחריה מפני הנכנסים בבהכ"נ שלא ראו אותו שבירך תחילה וכשרואין איש אחד שעולה וקורא בלא ברכה יחשבו כי הקורא בתורה אינו צריך ברכה לפניה וכמו כן הנמצאים בבהכ"נ שראו הראשון שירד ולא בירך ויצאו ולא ראו אחרון שבירך לאחריה יחשבו כי אין צריך לברך אחר קריאת התורה מסכת מגילה פרק ד משנה ב (ב) בראשי חדשים ובחולו של מועד קורין ארבעה כו' - אמרו זה הכלל סימן בעלמא לפי שאין לנו יום שיש בו מוסף ואינו יו"ט אלא מה שנזכר וכל זה מבואר ואמת. ובכ"מ שיאמר מברך לפניה ולאחריה רוצה לומר על דרך החיוב כמו שביארנו מסכת מגילה פרק ד משנה ג (ג) אין פורסין על שמע ואין עוברין לפני התיבה כו' - אמר השם ונקדשתי בתוך בני ישראל. ובאה הקבלה כל דבר שבקדושה לא יהיה פחות מעשרה. ופורסין על שמע היא הפריסה וההצעה שהיא קודם קריאת שמע רוצה לומר שיסדר אדם אחד יוצר ואהבה. ועוברין לפני התיבה הוא שיתמנה אחד להתפלל בקהל. ומעמד ומושב הוא כשהיו מתקבצים בני אדם ללוות את המת ובאין לסופדו שהיה אדם אחד ספדו ואומר להם בפרק מפרקי ההספד עמדו יקרים עמדו שבו יקרים שבו ואין מטריחין כל זה הטורח אלא אם כן הוי עשרה או יותר. וכשיאמר אדם ערכי עלי והערכים פסוקים וידועים הם כבר בלשון התורה ואין לו לזה המעריך מה שיתן אלא אחוזתו הכהן הממונה על ההקדשות יקח מאותה אחוזה דמי הערך שנתחייב בו לפני עשרה מישראל ואחד מהם כהן שיסכימו כולם שזו שוה זה הערך ואז ירד לתוכה וכן כשאמר דמי ערכי עלי שהוא חייב במה שישומו אותו כעבד הנמכר בשוק ויתן דמיו כמו שיתבאר בערכין ג"כ צריך זה שישומו אותו עשרה בני אדם ואחד מהם כהן ויתן כפי שומתן וזה ענין באמרם ואדם כיוצא בהם עניינו כקרקעות וזה שאמר תשעה וכהן אינו תנאי אבל הוא רשות כי אם הם ט' מישראל דיו לפי שפרשת ערכים נשנית בה מלת כהן עשרה פעמים ובאה הקבלה כי כהן אחד בלבד יספיק לנו וכל מה שנשנה כהן הוא רבוי אחר רבוי למעט ואפילו ישראל מסכת מגילה פרק ד משנה ד (ד) הקורא בתורה לא יפחות מג' פסוקים כו' - אם היו שלשתן ג' פרשיות כמו הפרשה שבישעיה (נב) כה אמר ה' חנם כה אמר ה' אלקים מצרים ועתה מה לי פה וגו'. כמו אלו הג' פסוקים לא יקראם כולם למתורגמן ואח"כ יתרגם אבל קורא אותם אחד אחד ואין מדלגין בתורה בשני עניינים אבל בענין אחד כמו באחרי מות ואך בעשור לחדש מדלגין ובנביאים אפילו מענין לענין והתנאי בשניהם שלא ישהה אלא כדי שישלים המתורגמן לתרגם הפסוק שהוא מתרגם או הג' פסוקים אם הוא מתרגם בנביא מסכת מגילה פרק ד משנה ה (ה) המפטיר בנביא הוא פורס על שמע כו' - משום כבוד עצמו תקנו לו חכמים זה מאחר שהוא ממציא עצמו להפטיר ראוי הוא שיעשו על ידיו אלו המעשים המשובחים וכשהמפטיר בנביא קטן שא"א לו לעבור לפני התיבה עד שיתמלא זקנו אביו או רבו יורדין במקומו לאלו הדברים ויהיה כאילו הוא עצמו מפטיר בנביא כיון שהוא תלמידו או בנו והכל שוה מסכת מגילה פרק ד משנה ו (ו) קטן קורא בתורה ומתרגם כו' - קטן קורא בתורה אמר אחד מן הגאונים האחרונים כי זה אחר השלישי. ופוחח הוא שהיה הבגד שעליו נקרע העליון ממנו עד שכתפיו ולבו נראין ערומין דמתרגמינן ערום ויחף פחח ויחף. ואין הלכה כרבי יהודה. באמרו כי מי שלא ראה מאורות מימיו לא יפרוס על שמע שאף על פי שלא נהנה מאורם שיראה נהנה מפעולתם בעולם רוצה לומר הפעולות הבאים מאודם בעולם הזה מסכת מגילה פרק ד משנה ז (ז) כהן שיש בידו כו' - ואסטיס צבע כדמות תכלת ובערבי פל"ג. ופואה שרשים דקים אדומים שצובעין בהם אדום ובערבי פו"וה. וכמו כן כל דבר שצובע הידים אמנם אם היו רוב בני אותה העיר צבועי ידים מפני שמתעסקים באותו צבע מותר לו לישא את כפיו שהרי נסתלק מעט מפני שהעם מסתכלין בו מסכת מגילה פרק ד משנה ח (ח) האומר איני עובר לפני התיבה בצבועין כו'. האומר יברכוך טובים הרי זה דרך הצדוקים כו' - על מצחו או על פס ידו פי' שישים של הראש על מצחו או של יד על פס ידו הרי זה דרך טועים לפי שהוא הולך אחר לשון התורה ממש לפי דעתו. על בית אונקלי שיתלה אותה על זרועו או כתפו או שיתן אותה בחיקו. והחיצונים הם הכופרים בתורה בכל ואינם מאמינים ממנה לא תורה שבכתב ולא תורה שבע"פ. ואין ראוי לומר יברכוך טובים לפי שהשם יתברך מברכים אותו טובים ורעים כמו שכתוב מי לא יראך מלך הגוים. ועל קן צפור יגיעו רחמיך לפי שהטעם אינו צד רחמניות מהשם יתברך באומרו לא תקח האם על הבנים אבל היא גזירת הכתוב. ועל טוב יזכר שמך מפני ששמו נזכר על טוב ועל רע כמו שאמרו מברך על הרעה כשם שמברך על הטובה. ואם אמר מודים מודים משתקין אותו מפני שנראה כאילו ההודאה לשתי רשויות וההודאה אינה אלא לאחד והמכנה בעריות הוא שיכנה וישים כינוי הנסתר במקום כינוי הנוכח ויאמר במקום אביך ואמך ואחותך אביו ואמו ואחותו. ואם תרגם מזרעך לא תתן להעביר למולך ומזרעך לא תתן לארמיותא הנה הפך הלשון ממשמעותן בכל וכוונת הפסוק לשם איסור עבודת המולך מסכת מגילה פרק ד משנה י (י) מעשה ראובן נקרא ולא מתרגם כו' - ענין עגל השני הוא מה שנשנה מעניינו והוא מפסוק ויאמר משה אל אהרן עד פסוק וירא משה את העם וגו' וכמו כן ויגוף ה' את העם וגו'. ואלו הפסוקים אינן מיתרגמין על הראש הציבור מפני כבוד אהרן. ואין מתרגמין ברכת כהנים מפני שאומרים בה ישא השם פניו אליך ויראה להמון הפך מה שאמר אשר לא ישא פנים. ואמר מעשה דוד ואמנון לא נקראין ולא מתרגמין אינה קושיא למה שאמר מעשה תמר נקרא ומתרגם כי כל מה שזוכר אמנון סתם נקרא ומתרגם ומה שזכר אמנון בן דוד אינו נקרא ואינו מתרגם משום כבוד דוד וטעם האומר אין מפטירין במרכבה כדי שלא ישאלו ההמון כשישמעו אותו ולא יוסיף להם אלא ספק וטעם רבי אליעזר הוא כבוד לירושלים וישראל. והלכה כרבי יהודה ואין הלכה כרבי אליעזר: סליק פירוש המשניות להרמב"ם ממסכת מגילה מסכת מועד קטן פרק א משנה א (א) משקין בית השלחין במועד ובשביעית בין במעיין שיצא כו' - באה הקבלה כי חולו של מועד אסור בעשיית מלאכה והמשנה תקרא חולו של מועד הימים שבין כל מועד ומועד וקבלנו שיש מלאכות מיוחדות שמותר לעשותם במועד ומלאכות מיוחדות שאסור לעשותם במועד וזו היא כוונת המסכת. ומן הדברים שמותר לעשותם הם כל דבר שאם מניחים אותו לעשותו עד לאחר המועד יהיה לו הפסד גדול כמו השקאת הארץ הצמאה והיא הנקראת בלשון חכמים בית השלחין תרגום עיף משלהי מפני שהיא צמאה ברוב ואם יניחוה בלי מים יפסדו כל אילנותיה ובלבד שלא יהיה בהשקאתה טורח הרבה אבל אם יש בו עמל הרבה אסור לעשותו במועד ולפיכך אסור להשקות הארץ הצמאה במועד ממי הקילון וכיוצא בדבר והם המים המכונסים במקום נמוך לפי שצריך להשקות מהם בדלי ויש בו עמל הרבה זהו ענין קילון כלומר בור עמוק וכן מי גשמים שמתקבצים מהם אגמים וכשהגשמים פוסקים יתמו המים הבאים לאגמים ויצטרך להשקות מהם בדלי. ועוגיות הוא שיחפור סביב עיקרי האילנות חפירות קטנות ויתקבצו שם המים וכבר קדם לך בתעניות עג עוגה מסכת מועד קטן פרק א משנה ב (ב) רבי אלעזר בן עזריה אומר אין עושין כו' - אמת המים היא שוקת המים ואסור לחפור אותה בשנה שביעית לפי שהוא מתקן את הארץ שבצדה לזרע כי היא מתחלחלת בלחלוח המים ותצמיח. וכבר ידעת ונתבאר לך בשביעית כי כל שבחי הארץ והאילנות הם אסורין בשביעית שנאמר ושבתה הארץ. ומתקנין את המקולקלות פי' שיוסיף להעמיקן ויהיו מתוקנין כהוגן וקלקולי המים מה שנפסד בבריכות המים מותר לתקנן ולהשוותם ואם רבים צריכים להם לאותן הבריכות כגון המעיינות ששותים מהם רבים מותר לחפור אותן בחולו של מועד. וכל צרכי רבים הם כגון קציצת הקוצים והשוואת הדרכים המקולקלים ובנין הגשרים ודוגמתן. והממונין יוצאין לעקור הכלאים בחולו של מועד כי שכירות העוקרו חובה על ב"ד ולוקחין אותו השכירות מתרומת הלשכה ובני אדם בחולו של מועד בטלין ונשכרין בזול ויש בזה ריוח לתרומת הלשכה. והלכה כחכמים מסכת מועד קטן פרק א משנה ג (ג) ראב"י אומר מושכין את המים מאילן לאילן כו' - מושכין את המים מאילן לאילן הוא שמושכין את המים מעיקר אילן זה לעיקר אילן אחר. ואם היתה כל השדה מטוננת מותר להשקותה כי אותה ההשקיה אינה נראית בו. וזרעים שלא שתו לפני המועד לא ישקם במועד לפי שהם צריכים מים רבים. וכבר אמרנו כי כל דבר שיש בו עמל הרבה שאסור לעשותו. והלכה כרבי אליעזר בן יעקב מסכת מועד קטן פרק א משנה ד (ד) צדין את האישות ואת העכברים משדה האילן כו' - אישות הוא מין שרץ שאין לו עינים וזו הבריה מפסדת האילנות. ושדה הלבן היו חורשים וזורעין אותו ואין בו אילנות ואסור לצוד אותן בשדה הלבן אלא אם כן הוא בקרוב לשדה האילן שמא ימשכו אותן האישות לשדה האילן ויפסידו אותו לפי שאין להם בשדה הלבן מה שיפסידו. ואמרם כדרכו הוא שיחפור חפירה בקרקע ותולה בה מצודה. ושלא כדרכו הוא שיחפור אותה חפירה שלא כדרך חפירה והוא שתוקעין יתידות בקרקע ועוקרין אותן וישאר הקרקע חפור. ומקרין את הפרצה הוא שמשים האבנים או הלבנים זו על גב זו ולא יטיח בטיט ולא יסיד בסיד זה בכותל גינה אבל בכותל חצר אם נפרץ בונה כדרכו. והלכה כחכמים מסכת מועד קטן פרק א משנה ה (ה) רבי מאיר אומר רואין את הנגעים בתחילה כו'. ועוד אמר רבי מאיר מלקט אדם עצמות אביו ואמו כו' - כבר ידעת כי מן הנגעים שאמר השם בהם (ויקרא יג) והסגירו הכהן שבעת ימים ומהם שאמר השם בהם (שם) והסגירו שבעת ימים שנית ומחלוקתם הוא בראייתו בהסגר שני ר"מ אומר כי אם ראה אותו שטהר אומר לו טהור אתה ואם ראה אותו שנטמא שותק וזהו ענין אמרו להקל אבל לא להחמיר. וחכמים למידים ממאמרו לטהרו או לטמאו דכיון שראהו על כל פנים יש לו לדון ולומר טהור או טמא ואין לו לשתוק. ולפיכך אינו רואה במועד כדי שלא יטמאנו וידאג במועד והשם אמר (דברים טז) ושמחת בחגך. וכך אין סופדין את המת ל' יום קודם המועד כדי שלא יבוא המועד והוא מתאנח ודואג מפני התעוררות אבילותו. ואין הלכה כר"מ בשתי ההלכות מסכת מועד קטן פרק א משנה ו (ו) אין חופרין כוכין וקברות במועד אבל מחנכין כו' - כוכין הוא שחופרין בקרקע קברים. וקברות הוא שבונין קבר על גבי קרקע ואסור לעשות קבר לקבור בו את המת לאחר המועד. ומחנכין הוא שיוסיף באורך הקבר וברחבה אחר שהיתה חפורה. ונברכת היא חפירה כאותן ששורין בו את הפשתן ודומיהן. ואין הלכה כר"י מסכת מועד קטן פרק א משנה ז (ז) אין נושאין נשים במועד לא בתולות ולא אלמנות כו' - אמרו מפני ששמחה היא לו הטעם לאסור לישא אשה במועד כי העיקר אצלינו אין מערבין שמחה בשמחה ולפיכך אין לערב שמחת הרגל בשמחה אחרת. ותכשיטי אשה הוא שתכחול עיניה ותעשה משערותיה עבותות כדי שלא יתפזרו ותשים בפניה צבע כדי שתראה אדומה ותסיר השער ממקומות מגופה ואפי' בתער וכל הדומה לזה מותר במועד. והיה מנהג הנערות הקטנות שלהם כשהיו קרובות לבגרות שהיו טופלות בשרם בסיר וכיוצא בו מן הדברים שיחממו הבשר כדי להביא דם נידותן והיו נותנין עמו סממנים אחרים כדי לפתוח נקבי הגוף הקטנים כדי להשיר את השער ור' יהודה היה אומר זה במועד למי שיש בו מן הטינוף. ואין הלכה כר' יהודה מסכת מועד קטן פרק א משנה ח (ח) ההדיוט תופר כדרכו והאומן מכליב ומסרגין כו' - ההדיוט הוא מי שאינו בקי במלאכת התפירה וגדרו כאן הוא שאינו יכול לכוין אמרא בשפת חלוקו בשעת חיתוך הבגדים. ומכליב הוא שתופר תפירה שאינה שוה אלא כשיני הכלב. ומסרגין את המטות הוא שמותחין חבלים באורך וברוחב בארבע כרעי המטה. ומה שאמר רבי יוסי אומר אף ממתחין ר"ל ממתחין אבל לא מסרגין וממתחין הוא שמותחין אותן כשהן רפות עד שיתמתחו בחוזק ויתקשו כמו היתרים המתוחים ואין הלכה כרבי יוסי מסכת מועד קטן פרק א משנה י (י) עושין מעקה לגג ולמרפסת מעשה הדיוט כו' - מעשה הדיוט כמו שקדם זכרו שיתן האבנים זו על גב זו בלא טיט. ושפין את הסדקין פי' ששפין ומחליקין הסדקין של גג כדי שילכו המים ולא ירדו לבית דרך אותן סדקין. ואמרו ומעגילין אותן כעין מעגלה ביד או ברגל אבל לא במחלצים ומחלצים כלי ברזל שהבנאים מחליקין בו ובלשון עברי מקצוע. וציר הדלת ידועה היא כמו עלי המכתש של ברזל והוא קטן. וצינור ידוע. ומנעול דבר שסוגרים בו הדלתות. ופי' שלא יכוין מלאכתו במועד שלא יתעצל קודם המועד במלאכתו ויתכוין לעשותה במועד מסכת מועד קטן פרק ב משנה א (א) מי שהפך את זיתיו ואירעו אבל או אונס כו' - רצה לומר שהטעוהו שלא עמדו האומנים בתנאם עמו. ואמר לאחר המועד ולא אמר אחר האבל ללמדך שהדברים שאסור לאדם לעשות בידיו בימי אבלו כמו הפיכת זיתיו שהוא מותר לעשותן בחולו של מועד. וקורה ראשונה שיטחנו הזיתים הטחינה הראשונה בלבד. וזולף הוא שיגרוף אותם מן הבור. וגומר הוא שיסחוט הזיתים כדי שיצא מהם כל השמן. וגף הוא שיסתום פי החבית. והלכה כרבי יוסי מסכת מועד קטן פרק ב משנה ב (ב) וכן מי שהיה יינו בתוך הבור ואירעו כו' - לימודים פי' שיכסה אותם בנסרים. והלכה כרבי יוסי מסכת מועד קטן פרק ב משנה ד (ד) אין לוקחין בתים עבדים ובהמה אלא לצורך המועד כו'. אין מפנין מבית לבית אבל מפנה כו' - מבית לבית פי' מבית זה לבית אחר ואמר מפנה הוא לחצירו רצה לומר שמפנה אותן לבית אחר שבאותו חצר וכשהכלים הם לצורך המועד כגון כרים וכסתות ומצעות וכלי אכילה ושתייה מביאין אותו מבית האומן מסכת מועד קטן פרק ב משנה ה (ה) מחפין את הקציעות בקש ר' יהודה אומר כו' - מעבין פי' שנותנין אותם זו על גב זו והוא קרוב ללשון ערבי וכן אמרו בפירות העושה אותן כמין כרי. ודשושות מוכרי החיטים גריסים. וגרוסות מוכרי פולין גריסין. וכבר ידעת כי הפולין הטחונים נקראין גריסין רבי יוסי אומר הן החמירו על עצמן שאינן מוכרין לעולם ואפי' בצינעה ואין טוחנין. ואין הלכה כר' יהודה ואין הלכה כרבי יוסי מסכת מועד קטן פרק ג משנה א (א) ואלו מגלחין במועד הבא ממדינת הים כו' - מה שאסרו על כל אדם הגילוח וכיבוס הבגדים במועד כדי שלא יתכוונו לאחר גילוחן וכיבוס בגדיהם עד חולו של מועד שיהיו בטלים ממלאכתם ויבא יום טוב ראשון והם מנוולין ואינן מתקשטין ליום טוב והבא ממדינת הים בתנאי שיפרש לים בסחורה או בדבר הצריך. אבל אם הפריש להשתעשע בלבד לא לעסק אחר אסור לגלח. ומנודה אסור לגלח בימי נידויו. ומי שנשאל לחכם הוא מי שנשבע שלא יגלח זמן ידוע ולא נזדמן לו חכם שיתיר לו נדרו אלא בתוך המועד. וכבר ידעת דין התורה בתגלחת נזיר ומצורע. והעולה מטומאתו לטהרתו כמו מי שהיה טמא בי"ט ולא שלמו ימי טהרתו אלא בתוך המועד כגון טמא מת או בא על נדה וכיוצא בו מסכת מועד קטן פרק ג משנה ב (ב) ואלו מכבסין במועד הבא ממדינת הים ומבית השביה כו' - מטפחות הספג הם הרדידים שמנגבין בהם הידים. וזה האיסור אינו אלא בבגדים שאינו של פשתן אבל בגדי פשתן בלבד מותר לכבסן במועד לפי שהם מתלכלכין מהרה כי אפי' הכבוסים קודם יום טוב צריכין לכבס אפילו בחולו של מועד. ומי שאין לו אלא חלוק אחד מותר לכבסו במועד מאיזה מין שיהיה הבגד מסכת מועד קטן פרק ג משנה ג (ג) ואלו כותבין במועד קידושי נשים גיטין ושוברין כו' - שוברין שטרי המחילות והחלוקות הנופלות בין בני אדם הנושאין ונותנין זה בזה. דייתיקי הוא מין ממיני המתנות וחלק זה המלה דא תהא למיקם ולהיות והיא מתנת שכיב מרע והאחרונה שהוא סומך עליה בסוף. ופרוזבול כבר נתבאר דברו במסכת שביעית. אגרות שום הם שומא ששמים ב"ד קרקע ומעריכין אותה לבעל חובו. אגרות מזון הם שמוכרין בית דין הקרקע למזון האשה והבנות וכותבין בזה המעשה בית דין. ושטרי ברורין כמו שביארנו זה בורר לו אחד וזה בורר לו אחד כמו שיתבאר בסנהדרין. גזירות ב"ד עניינו גזר דין. אגרות של רשות כתבים ששולחין בני אדם זה לזה ממקום למקום מסכת מועד קטן פרק ג משנה ה (ה) הקובר את מתו ג' ימים קודם לרגל בטלה הימנו כו' - פסק ההלכה הקובר את מתו אפי' שעה אחת קודם הרגל בטלה ממנו גזירת שבעה וענין עולה ואינה מפסקת שיחשבו מכלל שלשים ועולין למנין ואינו מפסיד האבילות. כי העיקר אצלינו דברים שבצינעה נוהג כגון תשמיש המטה ורחיצה בחמין ופריעת הראש כי כל זה אסור באבל ואפי' בשבת. אבל לרגל מפסיק עכ"פ ואין נוהגין בו דבר מאבילות. ואינן עולין לפי שכשישלימו שבעה ימי אבילות וחל הרגל אח"כ בטלה גזירת שלשים יום כמו שנזכר ולא נאמר כי מנין ימי הרגל בלבד תעלה למנין שלשים וכמו כן רגל אינו עולה למנין שבעה אבל נאמר שתבטל גזירת שבעה לגמרי כמו שיתבאר. ואם נקבר המת בתוך הרגל אינן נחשבין ימי הרגל מימי האבילות מסכת מועד קטן פרק ג משנה ו (ו) ר"א אומר משחרב בית המקדש עצרת כשבת כו' - הלכה כחכמים באמרם עצרת כרגלים וכרבן גמליאל באמרו ראש השנה ויום הכיפורים כרגלים. וכשקובר האדם מתו אפילו שעה אחת קודם חג המצות בטלה ממנו גזירת שבעה ושבעה ימי החג נחשבין ויחשב אחר הרגל ששה עשר יום להשלים שלשים יום. וכן אם קבר מתו אפילו שעה אחת קודם עצרת או לפני יום הכיפורים וראש השנה יחשוב אחריהן ששה עשר יום לפי שהן כרגלים. ולפיכך כשנקבר לפניהם שבעה ימים בטלה ממנו גזירת שלשים. אבל מי שקבר מתו אפילו שעה אחת קודם חג הסוכות בטלה ממנו גזירת שבעה כדין כל רגל ושבעת ימי החג ושמיני של חג יעלו לו למנין שבעה ימים אחרים כי העיקר אצלינו שמיני של חג רגל בפני עצמו ולא ישארו אחר שמיני של חג אלא תשעה ימים מכל השלשים יום. והקובר את מתו ברגל אינו חייב באבילות עד יום האחרון של חג ר"ל יום טוב שני של שמיני עצרת ויתחיל למנות ממנו ואחר כך ששה ימים ויתחייב באותן הששה גזירת שבעה ואח"כ ימנה שלשים יום מיום שמת בו המת ויתחייב בשאר הדברים אחר המועד בגזירת שלשים. וגזירת שבעה הוא מה שאגיד לך והוא. כי כל שבעה ימים חייב בכפיית המטה הוא שלא יהיה בביתו מטה אלא כפוייה. ואסור בתשמיש המטה. ובנעילת הסנדל. ובעשיית מלאכה בגלוי. ובשאילת שלום. וברחיצה בחמין אפי' מקצת גופו וברחיצת כל גופו בצונן. ואסור בסיכה ולקרות בתורה ובמשנה ובגמרא. וחייב בעטיפת הראש רוצה לומר שיכסה ראשו ויעטה על שפם. ואסור לשלול את הקרע. ואסור ליטול צפורניו בכלי וליטול שפמו ואפי' מעכב עליו בשעת האכילה. ואינו רשאי לכבס בגדיו. כי אלו הדברים הם חובה על האבל כל שבעה. ומה שאתה צריך לדעת כי יום ראשון אסור לו להניח תפילין ולאכול קדשים כמו שביארנו בפסחים. וחייב לישב על המטה כפוייה על הארץ. ואינו אוכל משלו. ושלשה ימים הראשונים אסור בעשיית מלאכה ואפי' בסתר. ואם נותנין לו שלום אינו מחזיר אלא שיאמר להם אבל הוא. וגזירת שלשים ששה דברים והם. שלא יגלח שערו. ולא ילבש בגד לבן חדש מגוהץ ומוחלק. ואינו מאחה הקרע שקרע על המת. ואינו הולך בסחורה. וכן אמרינן בירושלמי על כל המתים אסור ללכת בסחורה עד שלשים יום. על אביו ועל אמו עד שיגערו בו חביריו ויאמרו לו לך עמנו. אסור לו לשתות במשתה מריעות כל שלשים יום. על אביו ועל אמו שנים עשר חדש. ואסור לישא אשה שניה ולשמש מטתו עמה והוא אמרם כל שלשים יום לנישואין. ויש בגזירת שבעה עשתי עשר דבר ובגזירת שלשים ששה מסכת מועד קטן פרק ג משנה ז (ז) אין קורעין ולא חולצין ואין מברין אלא קרוביו של מת כו'. אין מוליכין לבית האבל לא בטבלא כו' - אמרו אין קורעין אלא קרוביו של מת רוצה לומר בחולו של מועד. כי המשנה הזו מדברת בדברים שמותר לעשותן בחולו של מועד. אבל שלא בחולו של מועד. כל הרוצה לקרוע בגדיו ולחלוץ מנעליו אין מונעין אותו. ועוד זה שאמרנו שאין קורעין בחולו של מועד אלא הקרובים כשאין המת חכם או אדם כשר או אינו עומד בשעת נטילת נשמה כי העיקר אצלינו חכם שמת הכל קרוביו והכל קורעים עליו וכמו כן אדם כשר. ועוד יש לנו עיקר אחר כל העומד בשעת יציאת נשמה חייב לקרוע. וחולצין ר"ל בכאן חליצת כתף. וקרוביו הם החייבין באבילות. והם האחים כולם בין זכרים בין נקבות בין שבאו מאם בין שבאו מאב והבנים בין זכרים בין נקבות והבעל והאבות והאשה אלו כולם חייבין באבילות קצתם על קצתם. וקריעת הבגדים מכלל חיובי האבילות. וחיובי הקרע בדרך קצרה מה שאגיד לך. והוא שיקרע טפח מן הבגד העליון בלבד וקורע בכלי ואינו צריך להבדיל שפת הבגד ויש לו להכניס ידו בפנים תחת בגדיו וקורעה ואינו חייב לקרוע אלא בתוך ז' ושולל לאחר ז' ומאחה לאחר ל' וכל זה חייב על כל המתים חוץ מאביו ואמו ורבו אבל על אביו ועל אמו ועל רבו שלמדו תורה קורע ואפילו לאחר ז' וקורע כל בגדיו עד שיתגלה לבו וקורע בידו ומבדיל קומי שפה וקורע מבחוץ ושולל לאחר שלשים יום ואינו מאחה לעולם ודע כי כל קריעה אינה אלא מעומד. ואם החליף בגדו הקרוע בבגד אחר אינו חייב לקרעו אף על פי שהוא בתוך שבעה אלא על אביו ועל אמו שלא יהיו עליו כל ז' אלא בגדים קרועים ובשבת מחזיר הקרע לאחריו. ומברין הוא שעושים סעודה לאבלים לפי שהאבל אסור לאכול משלו יום ראשון כמו שביארנו. ואסור לאבל לישב על גבי מטה כל ז' אלא בשבת לפי שהוא חייב בכפיית המטה כמו שביארנו והבאים להברותו ולנחמו אין מברין אותו בחולו של מועד אלא על מטות זקופות כמו שהיו יושבין קודם על מטות זקופות וכן טבלא ואסקוטלא וקנין הם כלים חשובים כמו כלי כסף ודומיהם לפי שאינן מצויין אצל העניים ויתביישו ולפיכך התקינו שיהיו הכל מביאים בסלים של ערבה שהן נמצאים ביד העשיר והעני מסכת מועד קטן פרק ג משנה ח (ח) אין מניחין את המטה ברחוב שלא להרגיל את ההספד כו'. נשים במועד מענות אבל לא מטפחות כו' - ולא של נשים לעולם ר"ל לא במועד ולא בחול. ושל איש אסרו אותו במועד בלבד שלא להרגיל את ההספד במועד על דרך שאמרנו בפרק ראשון. ואין הלכה כרבי שמעון: סליק פירוש המשניות להרמב"ם ממסכת מועד קטן מסכת חגיגה פרק א משנה א (א) הכל חייבין בראייה חוץ מחרש שוטה וקטן וכו' - ראייה היא מה שאמר הש"י יראה כל זכורך. ולפיכך זו המצוה אין חייבות בה נשים וטומטום ואנדרוגינוס. ואמר את פני האדון ה' מי שאין לו אלא אדון אחד יצא עבד ולפיכך העבדים פטורין. ואמר שלש רגלים אע"פ שרגל הוא המועד אבל לפי מה שאמר רגלים ולא אמר פעמים כמו שאמר במקום אחר ובאה הקבלה שהוא רומז שזו המצוה אינה חובה על מי שאינו יכול ללכת ברגליו ולפיכך יצא זקן וחיגר וחולה. ועוד אמר לראות את פני ה' אלקיך ולפיכך אינו חובה אלא על מי שהוא רואה יצא סומא. ואמר במצות הקהל למען ישמעו ולמען ילמדו ולמדנו מזו הראייה שהיא בשנה השביעית לכל ראייה שאינה חובה על השוטה לפי שאינו למד. ולא על חרש לפי שאינו שומע. ואם חלתה רגלו אחת או עינו אחת או אזנו אחת אינו חייב בראייה לאמרו רגלים. ואמר בהקהל באזניהם ואמר לראות שתהא הראייה שלימה. ואמרו הכל חייבין בראייה להביא מי שחציו עבד וחציו בן חורין. וכבר הודעתיך כי חזר מזה הדעת והדין אצלינו שלא נניח אדם חציו עבד וחציו בן חורין שלא יגמור פדיונו מסכת חגיגה פרק א משנה ב (ב) ב"ש אומרים הראייה שתי כסף וחגיגה כו' - אמר ה' לא יראה את פני ה' ריקם רוצה לומר שיביא קרבן עולה בידו כשיעלה לחג ואלו העולות הם הנקראות עולת ראייה ונקראות ג"כ ראייה בחסרון מלת עולה. ואין לה שיעור למעלה בריבוי למה שאמר השם איש כמתנת ידו אבל אין ראוי להיות פחות מעולה במעה כסף והוא משקל ששה עשר שעורות מכסף. והחגיגה הוא מה שאמר השם וחגותם אותו חג לה' רוצה בזה שיביא קרבן שלמים ואלו השלמים נקראין חגיגה וג"כ אין להם קצבה ולא שיעור למעלה ואין ראוי שיהיו פחות משתי כסף והם שתים ושלשים שעורות מכסף. וב"ה אומרים כי העולה צריך שתהיה מדמים יותר לפי שהיא כולה להשם. וב"ה אומרים כי שלמים יהיו הדמים שלהם יותר לפי שיש בהם חלק לשם וחלק לבעלים וחלק לכהנים ולאלו הראיות והתשובות וטענות יקצר המקום הזה מלהגידם. ודע כי המצות שחייבין בהן ישראל ברגל שלשה והם הראייה והיא קרבן עולה וחגיגה והיא שלמים כמו שביארנו. והשמחה והיא ג"כ שלמים כמו שביארנו. ונקראין שלמי שמחה ואין להם גדר ולא שיעור ידוע והן חובה על הנשים ועל האנשים ועליהן אומר נשים חייבות בשמחה לשון התורה וזבחת שלמים וגו' ושמחת לפני ה' אלהיך וזכור זה מסכת חגיגה פרק א משנה ג (ג) עולות במועד באות מן החולין והשלמים כו' - כבר שיערו זו המשנה ופירשוה כך. עולות נדרים ונדבות במועד באות. ביו"ט אינן באות. ועולת ראייה באה ואפי' ביום טוב. וכשהיא באה אינה באה אלא מן החולין. ושלמי שמחה באין אף מן המעשר. ורוצה בזה המעשר מעות מעשר שני. וכבר ביארנו שלמי שמחה. ומה שאומרים בית הלל מן המעשר רוצה בו שהוא מותר להביא שלמי חגיגה ממעות מעשר שני ובתנאי שיביא אכילה ראשונה מן החולין לפי שכבר ביארנו כי חגיגה חובה. והעיקר אצלינו כי כל דבר שהיא חובה אינה באה אלא מן החולין. ומה שפרט יום טוב הראשון של פסח להודיעך כי חגיגת ארבעה עשר אינה חובה כמו שביארנו בפסחים ולפיכך אינו מדבר אלא בחגיגת יום טוב הראשון ודע כי בשאר ימות החג אדם יוצא ידי חובתו במעשר בהמה ולא נתיר זה ביום טוב גזירה שמא יעשר ביום טוב וזה אינו מותר לפי שצריך שירשום המעשר בסיקרא כמו שיתבאר בבכורות וזה אינו מותר ביום טוב מסכת חגיגה פרק א משנה ד (ד) ישראל יוצאין ידי חובתן בנדרים ונדבות כו' - ידי חובתן פירוש חובת שמחה והוא מאמר השם יתברך ושמחת בחגך. ובאלו יוצאים ידי חובתן בשלמי שמחה אבל חובת ראייה וחובת חגיגה אינה באה אלא מן החולין כמו שביארנו. ואין יוצאין ידי חובתן משלמי שמחה בעופות ומנחות כי העיקר אין שמחה אלא בבשר מסכת חגיגה פרק א משנה ו (ו) מי שלא חג ביום טוב הראשון של חג חוגג כו' - רוצה באמרו חג ולא חג הקרבת עולה והשלמים שהוא חייב בהן כמו שביארנו. ודע כי חג השבועות אע"פ שהוא יום אחד יש לו תשלומין כל שבעה לאמרו בחג המצות ובחג השבועות ובחג הסוכות ובאה הקבלה מה חג המצות יש לו תשלומין כל שבעה אף חג השבועות יש לו תשלומין כל שבעה מסכת חגיגה פרק א משנה ח (ח) רבי שמעון בן מנסיא אומר איזהו מעוות כו'. היתר נדרים פורחין באויר ואין להם על מה שיסמכו כו' - אמרו הן הן אינו סיפור לזרז אבל הוא מחוסר וי"ו הדיבוק ושיעורו הן והן גופי תורה רוצה לומר המצות הבאות בהן מסכת חגיגה פרק ב משנה א (א) אין דורשין בעריות בשלשה כו' - אומר שאסור לדרוש בסתרי עריות אלא אם כן הם השומעין פחות משלשה והטעם שלא יתעסק האחד להקשות על הרב והשנים להקשות זה עם זה ויטרדו מחשבתם ולא יבינו המשפט הישר בסתרי עריות. ומרוב תאות בני אדם בזה הענין יורו היתר לעצמן כשיפול ביניהן ספק מה ששמעו מן הרב והולכין להקל. ואמרו ולא במעשה בראשית בשנים כל שכן אם הם יותר ואמרו כי שאל נא לימים ראשונים יחיד שואל ואין שנים שואלין והטעם כבר זכרנוהו בפתיחת דברינו זה החיבור. והוא כי ההמון אינם יכולים להבין אותן העניינים ואינן מתלמדין אלא מאחד לאחד בקבלה כי מעט מזעיר הוא מה שישכילו מהם ההמון וכשישמעם הסכל תשתבש אמונתו ויחשוב שהם סותרין האמת והוא האמת והנכון. ומעשה מרכבה אין דורשין בו כלל אפילו ליחיד אלא א"כ היה כמו שאמרו חכם ומבין מדעתו. והוא שיתעורר מעצמו ויבין הכוונה מעצמו ולא יהיה צריך לפירוש אלא שרומזין לו הרמזים והוא סובר בהן סברתו ושיקול דעתו. וזה ענין אמרם מוסרים לו ראשי פרקים לפי שיש שם עניינים הרבה יתציירו בנפשות השלמים מבני אדם ואם פירש אותם אדם בלשונו ודמם בדמיונות יתקשו ויצא מן הכוונה. ושמע ממני מה שנתבאר לי לפי מחשבתי ממה שראיתי מדברי החכמים. והוא שהם מבינים במעשה בראשית החכמה הטבעית וההעמקה בהתחלות המציאות. ורוצים במעשה מרכבה חכמת אלקית שהוא הדיבור בכל המציאות ובמציאות הבורא בידיעתו ותאריו וחיוב כל הנמצאים ממנו והמלאכים והנפש והשכל הדבק באדם ומה שיהיה אחר המיתה ולפי שגדלו אלו החכמות השתים הטבעית והאלקית וראוי להם להיותם גדולות ומנעו מללמדם כשאר החכמות הלמודיות. ונודע כי כל אדם בטבעו משתוקק לכל החכמות כולם בין יהיה טפש או חכם והאדם על כל פנים מחשב באלו השתי חכמות בתחילת מחשבתו וישליט מחשבתו עליהם בלי התחלות ובלי מדרגות בחכמות מנע זה ללמדם והזהיר עליו ואמר להפחיד אותו המשליט דעתו בהתחלות מבלי הקדמות כמו שביארנו כל המסתכל בארבעה דברים וכו'. ואמר להכניע המשליט שכלו ומחשבתו בדברים האלקיים בדמיונו המופשט בלי התחלה בחכמות:

כל שלא חס על כבוד קונו ראוי לו כאילו לא בא לעולם פירוש כי העדרו מן האנושית. והיותו כשאר בעלי חיים טוב למציאותו ממציאותו אדם מפני שמבקש לדעת הדבר חוץ מדרכו ועל מה שאינו בטבעו כי לא ידמה מה למעלה ומה למטה אלא אויל בצורת הנמצאים וכשירצה האדם הערום מן החכמה לחשוב עוד שידע מה שעל השמים ומתחת לארץ בדמיונו הנפסד שהוא מדמה אותם כמו בית ועלייה וכמו כן מה שהיה קודם שנבראו השמים ומה שיהיה אחר שיפסדו השמים תוציא אותו זו המחשבה אל השגעון ותמהון הלבב. וענין זו המלה המפוארה וזה העזר האלקית. באמרם כל שלא חס על כבוד קונו רוצה בו מי שלא יחוס ויחמול על שכלו כי השכל הוא כבוד השם ושאינו יודע שיעור זה הדבר שניתן לו נשתלח עם תאותו ונמשל כבהמות. וכן אמרו מי שלא חס על כבוד קונו זה העובר עבירה בסתר. ואמרו במקום אחר אין המנאפין מנאפין עד שתכנס בהן רוח שטות וזה אמת כי בעת התאוה איזו תאוה שתהיה אין השכל שלם. ומה שהביא זה הענין בזה המקום היה למה שאמר במה שקדם הן הן גופי תורה. וכן מנעו בגמרא ללמדם בפרהסיא והזהירו על זה מאד ויעצו שילמדם האדם בינו לביו עצמו ולא יגלם לזולתו וסמכו זה למאמר שלמה שאמרו בזה הענין על דרך משל דבש וחלב תחת לשונך

מסכת חגיגה פרק ב משנה ב (ב) יוסי בן יועזר אומר שלא לסמוך כו' - אמרו יצא מנחם רצה לומר יצא מבית המדרש לעבודת המלך ולא שמענו לו דעת בסמיכה ביום טוב ומפסק ההלכה מביאין עולת ראייה ושלמי חגיגה ביו"ט וסומכין עליהן מסכת חגיגה פרק ב משנה ג (ג) ב"ש אומרים מביאין שלמים ואין סומכין כו' - כבר פירשנו בפרק שני ממסכת ביצה זו ההלכה ופירשנו כי מחלוקתם היא בעולות ראייה ושלמי חגיגה אבל נדר ונדבה אין קריבין ביום טוב. ואסרו בית שמאי הסמיכה לפי שהוא משתמש בבעלי חיים ומייגע עצמו גם כן בסמיכה כי סמיכה בכל כחו בעינן מסכת חגיגה פרק ב משנה ד (ד) עצרת שחל להיות בערב שבת כו' - כבר קדם לך כי חג השבועות יש לו תשלומין כל שבעה וידעת דעת ב"ש שאין מביאין עולות ביו"ט ולפיכך כשחל עצרת ערב שבת מביאין עולת ראייה לאחר שבת והוא יהיה יום טבוח. וב"ה אומרים שלא יהיה יום טבוח אלא בערב שבת עצמו יביאו עולת ראייה כמו שקדם לך מדעתם. ומה ששנה מחלוקתם כדי שלא תאמר בית שמאי מודים לבית הלל בעצרת שחל ערב שבת שמביאין עולות ביו"ט כיון שאינן יכולין להקריבן למחר לפי שהוא שבת. ובית הלל ג"כ אינם מודים לבית שמאי ואפילו במה שקדם אע"פ שאפשר להקריב עולות ממחרת יו"ט. אותן שאינן מאמינים בתורה שבעל פה מאמינין כי עצרת לא תחול לעולם אלא אחר שבת שנאמר וספרתם לכם ממחרת השבת והפסוק קרא יום טוב שבת כמו שקרא כולם שבתות השם מסכת חגיגה פרק ב משנה ה (ה) נוטלין לידים לחולין ולמעשר ולתרומה כו' - אמר שאסור לו לאדם שיאכל לחם ואפילו חולין עד שיטול ידיו וכמו כן חייב ליטול לתרומה ולמעשר בין לפת בין לפירות. וכשנגע לתרומה בלי נטילת ידים פוסלה אפילו אינו ודאי שידיו טמאות כמו שיתבאר במסכת טהרות. ובשר קודש או לחם קודש מטביל ידיו ואז יגע בהם. ועוד יתבאר בתחילת מקוואות שיעור המים ומראיהן שראוי להיות בהם טבילת ידים והחטאת הנזכר בכאן היא פרה אדומה שאמר השם בה חטאת היא ונתן לאפרה מעלה יתירה על הקודש ועוד יתבאר הטעם במסכת פרה. וכשנטמאו ידיו אין לו לטהר בשום דבר מדברי אפר פרה עד שיטבול במי מקוה ולא יטבול ידיו בלבד כמו שהוא עושה לזולתו מן הדברים הצריכין לטהרה והדברים המטמאין הידים בלבד כשנגעו בהן אבל לא כל הגוף הם אוכלין טמאין ומשקין טמאין והדומה להם מטומאות קלות כמו שיתבאר במסכת טהרות ופרה וידים מסכת חגיגה פרק ב משנה ו (ו) הטובל לחולין הוחזק לחולין אסור למעשר כו' - כשטבל אדם ונתכוין בזו הטבילה לאכילת חולין ונשאר על אותה טהרה אסור לו לאכול מעשר על אותה טבילה עד שיטבול פעם שנית ויחשוב שהוא טובל למעשר בזו הטבילה וכן כולם על כל פנים צריך כוונה לאותו דבר שהוא טובל לו וכשטבל סתם ולא כיוון לשום דבר לא למעשר ולא לזולתו כאילו לא טבל ואינו אוכל באותה טבילה אלא חולין בלבד מסכת חגיגה פרק ב משנה ז (ז) בגדי עם הארץ מדרס לפרושין בגדי פרושין כו' - פרושים הם אוכלי חולין בטהרה ונזהרין מן הטומאות כולן תמיד וכמו כן שומרין מאכליהן ומשתיהן כדי שיהיו טהורין. וענין מדרס לפרושים כי הם כשהיו נוגעים בבגדיהם נטמאו כאילו נגעו במדרס הזב וצריכין טבילה. וכבר אמרו כי זו המשנה חסר ממנה מעלה אחת וכי סדר אלו המעלות כולן כן. בגדי עם הארץ מדרס לפרושים בגדי פרושים מדרס לאוכלי מעשר בגדי אוכלי מעשר מדרס לאוכלי תרומה בגדי אוכלי תרומה מדרס לקודש בגדי קודש מדרס לחטאת. ומאמרם ר' יוחנן בן גודגדא היה אוכל וכו' תדע שחולין שנעשו על טהרת הקודש כקודש דמו לפי שכבר אמרנו בגדי קודש מדרס לחטאת ואמר בזה שהיה אוכל חולין שנעשו על טהרת הקודש מטפחתו מדרס לחטאת. וכבר נתבאר בסוף נדה כי זאת המשנה ראשונה ושהם חזרו לומר כי חולין שנעשו על טהרת הקודש אינן כקודש בכל הדברים אבל במקצתן. ועוד יתבאר כל זה במקומות מסדר טהרות. ועוד ימנה בפרק שלאחר זה דברים יתרים בטהרת הקודש על התרומה ואמרו בהן אחד עשר מעלות שנו כאן ששה ראשונות בין לקודש בין לחולין שנעשו על טהרת הקודש אחרונות לקודש אבל לא לחולין שנעשו על טהרת הקודש. ולא יתערב לך אוכל חולין בטהרה עם אוכל על טהרת הקודש כי אוכל חולין בטהרה ישמור מכל דבר שיטמא החולין כדי שיהיו אותם החולין טהורים. ואכלו על טהרת הקודש ישמור מכל מה שיטמא הקודש וישים אותן חולין כאילו הם בשר חטאת או אשם ועוד יתבאר זה במסכת טהרות ומיני הטומאות שהן מטמאות החולין והמטמאות התרומה והמטמאות הקודש ושם יתבארו אלו ההלכות כולם באר הטיב לגמרי מסכת חגיגה פרק ג משנה א (א) חומר בקודש מבתרומה שמטבילין כלי כו' - מטבילין כלים בתוך כלים עניינו שנמלא קופה טהורה בדרך משל מכלים ונטבלם במקוה ולא נעשה כן בכלים שנרצה להשתמש בהם בקודש כי מפני מעלת הקודש נחשוב שאותה קופה חוצצת בפני הכלים אע"פ שהמים נכנסים שם. וענין אחוריים ותוך דין אחוריים ותוך לא שנשים אחורי הכלי כתוכן והוא כי כשנטמא אחורי הכלי במשקין טמאין אינו מטמא הדבר שבתוכו אם היא תרומה אבל אם היא קודש מטמא מה שבתוכו והיו עושין בכליהן בעובי הכלי מקום שמכניס בו האצבע כדי לשום שם האצבע בעת השתייה ולא יצטרכו להכניס היד בכלי והוא הנקרא בית הצביטה ואם נטמא אחורי הכלי במשקין טמאין לא נטמאת בית צביטתו לתרומה ונטמא לקודש ועוד יתבאר לך אלו העיקרים כולם במסכת כלים ובמסכת טהרות. ואמרו הנושא את המדרס הוא נושא את התרומה רוצה לומר שהוא נושא תרומה ובגד שנטמא במדרס הזב ביחד והוא שישים שניהם בלוח וירים אותם ואסור לעשות כן בקודש. ואמר מנגב ומטביל רוצה לומר שינגב הכלי שמא תהיה עליו שמנונית ותמנע המים מלהכנס. ואמר ובתרומה קושר ואח"כ מטביל הוא רשות שנתן לו שיכול להטביל הכלים והם קשורים קצתם בקצתם כמו המטות ודומיהן מסכת חגיגה פרק ג משנה ב (ב) כלים הנגמרים בטהרה צריכין טבילה כו' - ואפילו היה העושה אותן תלמיד חכם על כל פנים צריכים טבילה ואינן צריכין הערב שמש וזה לקודש. ורוצה באמרו הכלי מצרף מה שיש בתוכו כי כשיש כלי מלא מככרות ודומיהן ונגע טבול יום או מי שהוא במעלתו מטומאתו בככר אחד מהם לא פסל אלא מה שנגע בה בלבד בתרומה אבל בקודש מטמא הכל. וסמכו זה לאמרו כף אחת עשרה זהב הכתוב עשה כל מה שבכף אחת. וכבר זכרנו שלישי ורביעי מפ"א מפסחים כל מה שצריך לו בזה המקום וכשנטמאה ידו בדברים המטמאין את הידים וכבר זכרנו מה הן במה שקדם ויהיה באותה היד הטמאה לחלוחית מיד נטמאת ידו השנית לקודש ואפילו שלא נגעה היד הטהורה בטמאה ואם אין בה לחלוחית לא תטמא היד השנית עד שתגע ביד הטמאה ואז תפסול אותה לקודש ועוד יתבארו כל אלו העיקרים בשלימותן במקומות רבים מסדר טהרות וכשתרצה להיות כולל על ידיעת הטומאה והטהרה ולדקדק במשפטיהן תעיין בדברינו באותו הסדר בהשגחה גדולה מתחילתו ועד סופו ולא תקרא אותו קריאת העברה וקצור אלא קריאה השלמה ועיון אמיתי מסכת חגיגה פרק ג משנה ג (ג) אוכלין אוכלים נגובים בידים מסואבות בתרומה כו' - העיקר אצלינו חיבת הקודש מכשרתו ואין צריך הכשר וכיון שזה הוא העיקר האוכל אוכלין נגובין בידיו והן טמאין אין ספק שיטמאו ואין אנו צריכין בזה לדבר אבל דיבר בכאן אם לא נגעו בידיו אלא במלקחים ודומיהן וזה גזירה שמא יאכל אח"כ שום דבר של משקה בידיו ויטמא אותו הקדש שבו כמו שנתבארו אותן העיקרין במקומן. וזו הגזירה לא עשינו אותה בתרומה וכבר קדם לך בפסחים וזולתו דין אונן ומחוסר כפורים שהוא אסור לאכול בקדשים עד שיטבול כמו שביארנו לשם אבל לענין נגיעה מחוסר כפורים פוסל את הקודש כשנגע בו והאונן מותר ליגע בו כמו שיתבאר בשנים עשר מזבחים מסכת חגיגה פרק ג משנה ד (ד) חומר בתרומה שביהודה נאמנין על טהרת כו' - מה שייחד ארץ יהודה משאר א"י לפי ששאר הארץ מלבד ארץ יהודה היו שוכנין בה העכו"ם ולא היו יכולין לטהר שום דבר ולשומרו ובעבורה חזרו כל הארצות כארצות העכו"ם ובארץ יהודה היו נאמנין בני אדם בכל השנה על יין ושמן של קודש שהוא טהור כשהיה אומר אדם זה היין טהרו והוא לנסכים וזה השמן טהור והוא למנחות לגודל מעלת הקודש מי הוא זה שמלאו לבו לעבור על הדבר ולא שיקל בו ולא שיאמר טהור אלא על דבר שנתאמת אצלו טהרתו. ואינן נאמנין באמרם זה יין של תרומה טהורה אלא בשעת הגתות בלבד שבני אדם נזהרין כולן ומטהרין כליהן ועצמן כדי שיהיה מה שסוחטין מן הענבים טהור ויוציאו תרומה טהורה וכשעברה שעה הגיתות והבדים והוא עת הבציר נשתלחו בני אדם ופשעו בטהרה ומפני שהן מקילין בתרומה אין שומרים אותם שימור גמור ולפיכך אין נאמנין ואם עברו הגתות והבדים והביא אחד מהן לכהן חבית של יין של תרומה בדעת שהיא תרומה טהורה לא יקח אותה ממנו אלא אם לקחו לדעתו שהיא תרומה פסולה כיון שהיא בספק. ואמרו אבל מניחה לגת הבאה רוצה לומר בעל החבית מניחה לגת הבאה ואז יתן אותה לכהן לפי שבאותה שעה הוא נאמן ואם אמר לו הפרשתי לתוכה רביעית של קודש הרי זה נאמן דכיון שהוא נאמן במקצתה ר"ל אותו רביעית של קודש. והעיקר נאמנין על טהרת יין ושמן של קודש כל ימות השנה נאמן בכולה שהיא טהורה. ואמרו כדי יין וכדי שמן המדומעות נאמנים עליהם אבאר לך פירושם. והוא כי המדומע כבר קדמו לך כללי משפטיו במסכת תרומות וביארנו כי הוא הדבר שנתערב בו התרומה שקרא אותה השם דמע. ובכאן רוצה בו שהם נאמנים באמרם אלו הקנקנים טהורים אף על פי שהוא קודם לגיתות שבעים יום. ובירושלמי אמרו קודחין בהם את הדמע ועניינו הקנקנים שמכניסים בהם המדומע. ולשון התוספתא קודם לגיתות שבעים יום נאמנים על הקודש ועל המדומע ועל הקנקן אבל לא על התרומה ובשעת הגיתות והבדים אף על התרומה. אבל הבבלי ביאר שאין נאמנים באמרם קנקן ריקן שהוא טהור לתרומה בשום פנים ואפי' בשעת הגיתות. וכי מאמרם בזו המשנה נאמנים על כדי יין ושמן המדומעות רוצה בו המעורבות בלבד ואינן מענין דמע שהיא התרומה. וענין אותן התערובות כמו שזכרנו במשמר יינו להפריש ממנו נסכים קודם לגיתות ע' יום ומפני שכוונתו היתה להוציא הנסכים ממנו היה כמו הדבר המעורב מן הקודש והם נאמנים על טהרת הקודש כמו שהוא העיקר. ולפיכך יהיו נאמנים על אלו הקנקנים אפי' קודם לגיתות שבעים יום והוא הזמן שהעם מתחילין להזמין כליהם ולטהר אותם לבציר ואלו הדינים כולם שאמרו נאמנים ואין נאמנין הם בעמי הארץ אבל תלמידי חכמים נאמנים לעולם על כל מין ממיני הטהרה ונסמך על כל מה שיאמר כמו שביארנו ממנו קצת במסכת דמאי ועוד יתבאר הכל במסכת טהרות מסכת חגיגה פרק ג משנה ה (ה) מן המודיעות ולפנים נאמנין על כלי חרס כו' - כשמניחים הקדירות חוץ למודיעות ונכנס והרי הוא לפנים מן המודיעות והקדירות חוץ למודיעות ובא הלוקח ולקח הקדירות ונכנס לפנים מן המודיעות נאמן שהם טהורות וזהו ענין אמרם הלוקח נאמן כיון שהעיקר אצלינו נאמנים על טהרת כלי חרס מן המודיעות ולפנים אבל מי שיצא מירושלים וקנה מאותן הקדירות והוציאן בידו אינו נאמן כיון שהוא חוץ למודיעות אעפ"י שהקדירות הן הן הקדירות והקדר הוא הקדר עצמו ועומד במקומו. וזהו ענין אמרם הוא הקדר והן הקדירות השיעור בזה אף על פי שהקדר הוא הקדר והקדירות הן הקדירות הנכנס נאמן והיוצא אינו נאמן לפי שדבר הנאמנות תלוי על מקומות. והטעם כי הבא חוץ למודיעות וקונה ונכנס רואה בעל הקדירות ומרגיש בו ולוקח מהם מה שירצה ומכניסם בידו ולפיכך נאמן אבל היוצא מן המדינה אינו רואה הקדר כי אחריו כלפי פניו ושמא נגע זה הקדר במשקין טמאים בידיו ובקדירות ויטמאם ואותו הלוקח לא יראה אותו ואנו לא נאמין הקדר שאלו הקדירות טהורות אלא אחר שיהיה לפנים מן המודיעות כמו שביאר באומרו הנכנס לפנים מן המודיעות אבל אם ישב חוץ למודיעות אינו נאמן וכן אפילו לא הניח קדירותיו חוץ למודיעות אלא שהכניסן עמו לפנים מן המודיעות יהיה הנכנס והיוצא נאמן ואפי' נגע בהם הקדר והוא לפנים מן המודיעות נאמן הוא שלא טמאם ואין הכוונה בזו ההלכה אלא ההפלגה כי הנאמנות בטהרת כלי חרס תלוי במקום מן המודיעות ולפנים וכי אותו האדם בעצמו אינו נאמן על אותו הכלי בעצמו מן המודיעות ולחוץ וכבר זכרנו בתשיעי מפסחים כי מודיעות מקום קרוב לירושלים ועוד נבאר באיזה טעם הקילו בטהרת כלי חרס בירושלים בלבד וכל זה בע"ה אבל ת"ח נאמנים בכל מקום מסכת חגיגה פרק ג משנה ו (ו) הגבאין שנכנסו לתוך הבית וכן הגנבים שהחזירו כו' - שהחזירו עניינו שעשו תשובה והחזירו מעצמן ולפיכך נאמנין. ואמר ובירושלים נאמנים על הקודש רוצה בו כלי חרס הגדולים כמו הצלוחיות הגדולות והקדירות נאמנים עם הארץ עליהן שהן טהורות לקודש לפי שלא היה אפשר להיות בירושלים כבשן לשרוף בו כלי חרס ולפיכך היו חסין עליהם ולא היו מטמאין אותן ועוד הקלו בהם לפי שהיו מועטות והעיקר אצלינו כל ישראל חברים ברגל כמו שזכרתי לך פעמים ולפיכך נאמנים אף על התרומה מסכת חגיגה פרק ג משנה ז (ז) הפותח את חביתו והמתחיל בעיסתו כו' - כבר ביארתי לך כי כל ישראל חברים ברגל ונתנו עם הארץ כת"ח כרגל וכשנתערב היד בחבית ועיסה ברגל ר' יהודה אומר כיון שנתת טומאת עם הארץ טהורה ברגל הרי הוא כאילו לא נגע בה עם הארץ לעולם וגומר לשתותם אחר הרגל כאילו היא טהורה ויעשה בה כל מה שיעשה אדם בדבר טהור. וחכ"א כי כל מה שעשו בזה אינו אלא ברגל בלבד. וא"ר יהודה אף לא יום חמישי רוצה לומר אם עבר הרגל ברביעי לא היו מעבירין בחמישי לפי שהיו טרודים בדישון המזבח ואין הלכה כרבי יהודה מסכת חגיגה פרק ג משנה ח (ח) כיצד מעבירין על טהרת עזרה מטבילין כו' - זהו לפי שבני אדם היו מעורבים במקדש ברגלים כמו שנצטוינו יראה כל זכורך אבל היו נזהרים בשולחן לבדו לפי שאמר השם יתעלה לפני תמיד ואי אפשר לסלקו ולשום אחר במקומו: סליק פירוש המשניות להרמב"ם ממסכת חגיגה מסכת יבמות פרק א משנה א (א) חמש נשים פוטרות צרותיהן וצרות צרותיהן כו' - אקדים עיקרים לזאת המסכתא ומיד אתחיל בפירוש ואומר כי העיקרים אשר צריך שתדעם קודם העיון בכלל הבבות והדינין הבאים בזאת המסכתא ד' עיקרים אחד מהם כשימות אח האדם מאביו עכ"פ שימות בלא זרע והניח נשים רבות אין לו שיחלוץ או לייבם חוץ מאחת מהן שנאמר אשר לא יבנה את בית אחיו בית אחד הוא בונה ואינו בונה שתי בתים וכשחלץ לאחת מהם או ייבם הותרו השאר בלא חליצה ובלא יבום וכמו כן אם הניח המת אחים רבים ואשה אחת או נשים רבות אחד מן האחים לבד ייבם או יחלוץ לאחת מהן מן הטעם שזכרנו. והעיקר השני כשמת האח והניח אשה והיתה זאת האשה אסורה על האחים או על אחד מן האחים הזקוקים לחליצה או ליבום כגון שתהיה אשת המת בת זה האח החי או אחות אשת זה האח שהיא אסורה עליו משום ערוה לא ייבם אותה שנאמר ואשה אל אחותה לא תקח לצרור לגלות ערותה עליה ואמר יבמה יבא עליה והוא כאילו אמר באמת יבמה יבוא עליה אם תהיה אחות אשתו לא תקח לצרור ולמדנו שאר עריות מאחות אשה. והעיקר השלישי כשמת האח והניח נשים רבות. ואחת מהן ערוה על האח החי בענין שאינו יכול לייבם זאת האסורה כמו כן לא ייבם לשאר הצרות שנאמר אשר לא יבנה בית אחיו ובא הקבלה בית שהוא בונה את כולו בונה מקצתו ומי שאינו בונה את כולו אינו בונה את מקצתו. והעיקר הרביעי שכל מי שיכולה להתייבם מן התורה היא כמו כן זקוקה לחליצה וכל מי שאינה יכולה להתיבם מן התורה כגון שתהיה ערוה כמו שזכרנו גם כן היא אינה צריכה חליצה שנאמר ועלתה יבמתו השערה וגו' מאן יבמי וגו' וחלצה נעלו ובא בקבלה כל העולה ליבום עולה לחליצה וכל שאינה עולה ליבום אינה עולה לחליצה אלא תפטר. ואחר ידיעת אלו העיקרים אתחיל בפירוש. ידוע ומבואר שאפשר להיות באלו ט"ו נשים כולם המנויות שתהיה כל אחת מהן אשת אחיו שלא בעבירה. ואילונית דוכרניתא המיוחסת לאיל והוא זכר הצאן והיא לא תלד מצד המזג שלה וסימניה שאין לה שדים כמו שדי הנשים ולא יצמח השער בשטח גופה כנשים וקולה עבה עד שאין הפרש בין קולה וקול האנשים ואותו מקום אינו בולט מגופה על שטח הגוף כמו שאר הנשים וע"ז הענין פירשו באמרו אין לה שיפולי מעים כנשים ומצינו מי שטעה בזה וחשב בו מה שאינו מסימני האילונית אבל הוא דבר נמצא ברוב הנשים וקשה עליה תשמיש האדם ולא תמצא בזה תאוה וכשתהיה האשה קטנה והשיאוה קרובים ורצתה היא בנישואי עצמה הרשות בידה שתצא מזה הבעל כל זמן שלא הביאה שתי שערות שהם סימני הנערות בלא גט לפי שהנישואים אינם גמורים למיעוט שנותיה ויציאתה בלא גט נקראת מיאון לפי שאינה רוצה להשאר עמו ואם תפסו הקידושין רוצה לומר שקיבל אביה קידושיה אפילו היתה בת יום אחד הרי היא אשת איש ואינה יכולה למאן אבל תתגרש בגט עכ"פ. ולמיאון דינים וחילוקים הרבה נבארם במקומם בזאת המסכתא ואמנם זכרנו מן המיאון כאן שיעור מה שיובן הענין אשר נופל עליו זה השם ולכך יש להקשות איך אפשר שתמאן בתו והרי אביה קיים שהרי הוא לא הוציא מכלל ט"ו נשים זולת חמותו ואם חמותו ואם חמיו שיש להם בנים ולכך אי אפשר שימאנו לפי שבנים כסימנין ואמנם בתו אפשר שתמאן לפי הנראה מזה המאמר והענין כך הוא כי מחלקי המיאון שהאדם כשהשיא בתו והיא קטנה ונתגרשה בגט ועדיין היא קטנה נעשית יתומה בחיי האב וכשנישאת פעם שנית בחיי אביה והיא קטנה הרי היא יכולה למאן כל זמן שלא תביא שתי שערות על פי התנאים אשר נתבארו במקומם לפי שאין דינה מסור באביה כל זמן שהיא נערה אלא כל זמן שלא נישאת אבל כשהשיאה פעם שנייה כבר נסתלק דינו כמו שיתבאר ודע שהאדם כשאנס אשה או פתה אותה זאת האשה הרי היא מותרת שתינשא עם בן האונס אותה לפי סברת חכמים ועל זה אפשר שתהיה אמו אשת אחיו ותהיה אמו ג"כ פוטרת צרתה ומפני כן לא מנה אמו בכאן בזאת המשנה לפי שהוא אליבא דרבי יהודה וסברתו שאדם אסור באנוסת אביו ומפותת אביו והיא במדרגת אשת אב. ואין הלכה כרבי יהודה מסכת יבמות פרק א משנה ב (ב) כיצד פוטרות צרותיהן היתה בתו או אחת כו' - וכל היכולה למאן ר"ל כגון שימות אחיו והניח שתי נשים אחת מהן ערוה על זה היבם והיא קטנה שיכולה למאן אבל לא מיאנה קודם מיתת בעלה לכך צרתה חולצת ולא מתייבמת לפי שזאת הערוה אילו היתה גדולה והיו נישואיה גמורין היתה צרתה פטורה מן החליצה ומן היבום כמו שביארנו ואילו גם כן מיאנה היתה צרתה ראויה לחליצה או ליבום ואם אפשר שתמאן ולא מיאנה צרתה חולצת ולא מתייבמת מסכת יבמות פרק א משנה ג (ג) שש עריות חמורות מאלו מפני שנשואות לאחרים כו' - אמרו חמורות מאלו ר"ל מחמש עשרה נשים הנזכרות לפי שאלו ט"ו אפשר שישא אותם אחיו מאביו ואמנם אלו השש עריות אי אפשר שישא אותם אחיו מאביו לפי שהן עריות על אחיו ואין קידושין תופסין בעריות ואמנם יש להן קידושין על אחרים כמו שאמר מפני שהן נשואות לאחרים ולפיכך אם עבר אחיו ונשא אחת משש העריות צרתה או חולצת או מתייבמת לפי שעל דרך האמת היא אינה צרתה לפי שאין אלו נישואין אבל הוא זנות ועבירה וכל שכן אם היתה אחת מהן נשואה לאיש אחר בנישואין גמורין כפי הראוי ויש לה צרות הנה אלו הצרות מותרות לפי שהעיקר אצלינו אין צרה אלא מאח וכבר ביארנו במה שקדם מן האפשר הוא שתהיה אמו נשואה לאחיו מאביו שלא בעבירה לפי סברת חכמים והוא האמת מסכת יבמות פרק א משנה ד (ד) ב"ש מתירין הצרות לאחים וב"ה אוסרים כו' - אם חלץ לצרת ערוה תהיה זאת הצרה פסולה לכהונה לפי דעת ב"ש מפני שהיא חלוצה וב"ה מכשירין לפי שאינה אצלם בת חליצה ואם יבוא אדם ויגרש אשה שאינה אשתו בגט אינה נקראת גרושה לפי שאמרו ואשה גרושה מאישה ולא מאיש שאינו אישה וכמו כן זאת היא חלוצה ממי שאין לו עליה זיקה ואם ייבם צרת ערוה ב"ה פוסלין זאת הצרה לכהונה לפי שהיא זונה אחר שנבעלה בעילת זנות ומה שחייב שלא נמנעו אחת מהכתות אלו העניינים הנזכרים לפי שלא היו חושדין אלו מאלו שיכניס עליהן חשש בשום דבר שסברתו לאסור ואע"פ שהאחרים סברתם להיתר אחר שהסברא הביאה להחמיר או להקל מסכת יבמות פרק ב משנה א

(א) כיצד אשת אחיו שלא היה בעולמו כו' - למדנו איסור אשת אחיו שלא היה בעולמו ממה שנאמר כי ישבו אחים יחדיו פרט לאשת אחיו שלא היה בעולמו ומאמר הוא הקידושין ודין הקידושין באלו המקומות וכיוצא בהן במדרגת קידושין שאינן גמורין וצריך לדון בהן להחמיר ואני אפרש בכאן זה הענין על דרך משל להקיש עליו שאר הדינין אשר ימצא בהן זה הענין ונאמר על דרך משל ראובן היתה לו אשה ושמה לאה ואח"כ מת שמעון אחיו והניח אשה ואחר מיתת שמעון נולד לוי ואחר שנולד לוי קידש ראובן רחל שהיא יבמתו ומת הדין נותן שיחלוץ לוי ללאה ולא ייבם אותה וזה מפני שאם ראובן לא קידש רחל היה לו ללוי שייבם ללאה אם ירצה או יחלוץ ועוד אילו ראובן כנס רחל היתה לאה פטורה מן החליצה ומן היבום מפני שהיא צרת ערוה לפי שרחל ערוה על לוי ומפני שקידשה והיו שם קצת קידושין (אין) דנין על לאה שלא תתייבם וגם כן אינה מותרת בלא חליצה וזה חומרא משני צדדין ואפילו היו הקידושין גמורין אין הפסד בחליצה לפי שנחשוב אותה כאילו לא היתה ואם אלו הקידושין לא גמרו הנישואין הרי חלץ לאה וכן תבין לעולם כל זמן שתראה בדברי זאת המסכתא חולצת ולא מתייבמת בבעלת מאמר או גבי צרתה ולא נצטרך להחזיר לך זה הענין תדיר:

---

<SCRIPT language='JavaScript' src='../page_rating1.php?9186'></SCRIPT>

---

<SCRIPT language='JavaScript' src='../../../mycounter.php?9186' ></SCRIPT> <SCRIPT language='JavaScript' src='../../../paypal.php' ></SCRIPT> <script language="javascript"> u="u1062.13.spylog.com";d=document;nv=navigator;na=nv.appName;p=1; bv=Math.round(parseFloat(nv.appVersion)*100); n=(na.substring(0 2)=="Mi")?0:1;rn=Math.random();z="p="+p+"&rn="+rn;y=""; y+=""; d.write(y);if(!n) { d.write("<"+"!--"); }//--></script><noscript> </noscript><script language="javascript1.2"></script>

<A HREF="http://www.jewish.ru/topjews" target="_parent"><IMG border=0 SRC="http://www.jewish.ru/cgi-bin/jdirectory/gdcount.pl?id=184&counter=1" alt="Jewish TOP 20" width=88 height=33></A>

<script language="JavaScript"></script><script language="JavaScript1.1"></script><script language="JavaScript1.2"></script><script מסכת יבמות פרק ב משנה ב (ב) שני אחין ומת אחד מהן וייבם השני את אשת אחיו כו' - מה שאמר ר"ש חוזר על שני המאמרים לפי סברתו כשייבם ואח"כ נולד להם אח אינה אשת אחיו שלא היה בעולמו לפי שהוא מצאה ברשות אחיו השני ונישואי הראשון כאילו לא היו. ואין הלכה כר' שמעון מסכת יבמות פרק ב משנה ג (ג) כלל אמרו ביבמה כל שהיא איסור ערוה כו' - איסור ערוה הן וצרותיהן וצרות צרותיהן וכן אילונית לא חולצת ולא מתייבמת שנאמר והיה הבכור אשר תלד פרט לאילונית שאינה יולדת וכן אשת סריס חמה וכן אנדרוגינוס לא חולצת ולא מתייבמת שנאמר ומת אחד מהן ובן אין לו מי שראוי להיות לו בן פרט לאלו שאינן ראויים להיות להם בן וכך אשת גר ואשת עבד משוחרר לפי שאין אחוה לכותים ולא לעבדים. איסור מצוה ואיסור קדושה חולצת ולא מתייבמת אבל עקרה וזקנה או חולצת או מתייבמת אע"פ שאינן ראויות לילד וכל אשה מתייבמת ולא חולצת או חולצת ולא מתייבמת או חולצת ומתייבמת חוץ מצרת ערוה וצרות צרותיהן שלא תחלוץ ולא תתייבם כמו שביארנו. ואמרם אחותה שהיא יבמתה ביארנו בפרק הסמוך לזה (הלכה ג מסכת יבמות פרק ב משנה ד (ד) איסור מצוה שניות מדברי סופרים כו' - איסור מצוה מצוה לשמוע דברי חכמים ואיסור קדושה שנאמר קדושים יהיו לאלקיהם. והשניות עשרים ואלו הן אם אמו ואין לה הפסק ואם אבי אמו בלבד ואם אביו ואין לה הפסק ואשת אבי אביו ואין לה הפסק ואשת אבי אמו ואשת אחי האב מן האם ואשת אחי האם בין מן האם בין מן האב וכלת בנו ואין לה הפסק ר"ל כלת בן בנו עד סוף כל הדורות וכלת בתו ובת בת בנו ובת בת בתו ובת בן בנו ובת בן בתו ובת בן אשתו ובת בת אשתו ואם אם אבי אשתו ואם אם אם אשתו ואם אב אם אשתו ואם אב אבי אשתו מסכת יבמות פרק ב משנה ה (ה) מי שיש לו אח מכל מקום זוקק את אשת אחיו כו' - אמר אח מ"מ ואפילו ממזר שהוא פסול ואמרו לכל דבר ליורשו ולהטמא לו ואפילו היה אח פסול וכן הבן אפילו היה ממזר. ואשר חייב שלא נחשב בן שפחה וכותית מיוחס אל האב שנאמר האשה וילדיה תהיה לאדוניה וכבר נתבאר שבן שפחה אחר אמו נמשך והוא כמותה ואמר ג"כ כי יסיר את בנך מאחרי ונתבאר שהוא יסור מאחרי ה' וימשך עם אמו וכן בא בקבלה האמיתית בנך הבא מן הישראלית וקרוי בנך ואין בנך הבא מן הכותית קרוי בנך אלא בנה שנאמר כי יסיר את בנך מאחרי מסכת יבמות פרק ב משנה ו (ו) מי שקידש אחת משתי אחיות כו' - מן העיקרים שצריכים שמירה זקוקה ליבם אינו מותר ליבמה לישא אחת מקרובותיה כגון אמה ואחותה ובתה ולפיכך אם הניח שני אחים אחד חולץ בתחילה ואחר כך ייבם השני אחותה לפי שהיא מותרת לו על איזה צד שיהיה אם היתה אשת אחיו הרי ייבם אותה ואם היא אחות מקודשת אחיו היא מותרת לו לפי שאשת אחיו כבר נחלצה אבל לייבם אחת תחילה לא שמא זאת שייבם היא אחות מקודשת אחיו ופגע באחות זקוקתו מסכת יבמות פרק ב משנה ז (ז) שנים שקדשו שתי אחיות זה אינו ידוע איזו קידש כו' - זה כולו מבואר כשתבין מה שקדם ואתה כבר הסכמת שהאחד קידש אחת משתיהן ואין ידוע איזו מהם קידש וכמו כן תסכים לשני כך שהוא קידש אחת משתיהן ואין ידוע אי זו מהן קידש כמו שביארנו והחליצה לעולם קודמת ליבום בכל הדומה לאלו העניינים מן הצד שזכרנו ואמר קדמו שנים וחלצו ר"ל אפילו אחי אחד מן המתים שנפל בהם מן הספק ואמרו ולא ייבמו שנים מבואר שמא יהיה הראשון מהם פוגע באחות זקוקתו כמו שביארנו אלא אחד חולץ ברישא והדר מייבם השני ממה נפשך אם המקודשת לאחיו היא אותה שנחלץ תחילה לכך מותר לו לישא אחותה ואם המקודשת לאחיו היא אותה שייבם הרי ייבם אותה מסכת יבמות פרק ב משנה ח (ח) מצוה בגדול ליבם ואם קדם הקטן זכה כו'. הנטען על השפחה ונשתחררה כו' - זה לפי שנאמר והיה הבכור אשר תלד ר"ל אשר תלד אם המת ותלד במקום ילדה ובא העתיד במקום עבר. ונטען הוא החשוד ודין נטען על אשת איש כמו שאומר וזה אם הוא נטען עליה שהעידו עדים בדבר קרוב להיות כמו שראו אדם יוצא מביתה והיא חוגרת אזורה או שראו אדם שפירש מן המקום והיא עומדת מעל המטה וכל כיוצא בזה. מן הדברים שנקראים דבר מכוער הרי זה לא ישאנה האדם ואם כנס לא יוציא ואם יצא קול בעיר כשאירע הדבר מכוער ורננו אנשי המדינה על זה יום וחצי דינו שיוציא אלא אם יהיו לו בנים ממנה שלא יוציא אע"פ שמרננין אנשי המדינה כדי שלא יוציא לעז על בניו ואם העידו עדים שראו דבר ערוה ראיה ברורה אם כנס יוציא אפילו יהיו לו בנים ממנה לפי שהעיקר אצלינו טמאה לבעל טמאה לבועל מסכת יבמות פרק ב משנה ט (ט) המביא גט ממדינת הים כו' - העיקר אצלינו אין אדם משים עצמו רשע לפיכך אם אמר הרגתיו תינשא [אשתו] לאחר אבל הוא לא ישאנה גזירה שכל מי שיחשוק אשת איש יהרוג בעלה וישאנה רבי יהודה אומר אדם משים עצמו רשע לפיכך אם אמר הרגתיו לא תינשא אשתו ואמרו הרגנוהו אינו ר"ל אני הייתי אחד מהרוצחים דהיינו הרגנוהו היינו הרגתיו אבל רצונו לומר אני הייתי עם הורגיו. ואין הלכה כר"י מסכת יבמות פרק ב משנה י (י) החכם שאסר את האשה בנדר כו'. וכולם שהיו להם נשים כו' - אדם שהוא מומחה יכול להפר נדרים לבדו ויאסור לבדו ואמרו וכולם ר"ל כל אלו האנשים אשר נאמר בהן לא ישאנה מותר לאחיו או לאביו או לשאר קרוביו שישאנה שהעיקר אצלינו אין אדם חוטא ולא לו וכולם אם כנס לא יוציא חוץ מאשת איש על הצד שזכרנו במה שקדם מסכת יבמות פרק ג משנה א (א) ארבעה אחין שנים מהן נשואין שתי אחיות כו' - מן העיקרים גם כן שנמשכין אחריהן בבות זאת המסכתא שכל זמן שנפלו שתי עריות לפני אחים הראויות להם הרי אלו חולצות ולא מתיבמות לפי שזיקת כל אח ואח נפלה על שתיהן והן כמו צרות ולפיכך אינן מתיבמות לפי שכל אחת מהן ראויה לאחד מן האחים ואמרו כאן יקיימו לדברי ב"ש אמנם אין זה דעת ב"ה והעיקר אצלינו ב"ש במקום ב"ה אינה משנה רצונו לומר כל זמן שתמצא ב"ש מקילין וב"ה מחמירין וזה היפך המפורסם מסברתם לפיכך תדע שהמשנה מוטעת ושהדבר מיוחס לבית שמאי אמנם הוא חוץ מן המקומות המנויין שהם מקולי בית שמאי ומחומרי בית הלל ולפיכך פסק ההלכה בכאן יקיימו מסכת יבמות פרק ג משנה ב (ב) היתה אחת מהן אסורה על האחד איסור ערוה כו' - זה כולו מבואר לפי שכשאחת מהן ערוה אין זיקה נופלת על הערוה ואינה ראויה לו ולפיכך ייבם אחותה מסכת יבמות פרק ג משנה ג (ג) היתה אחת מהן אסורה על זה איסור ערוה כו' - זאת היא המשנה אשר רמז אליה בפרק הקודם לזה (הלכה ג מסכת יבמות פרק ג משנה ה (ה) שלשה אחים שנים נשואין שתי אחיות ואחד כו' - מופנה הוא מי שאין לו אשה ובית הלל אומרים אין הקידושין אצלה גמורים עד שישאנה ותדחה אחותה משום אחות אשה ומה שחייב שיחלוץ ויתן גט לפי שהיבמה אינה מותרת לשאר בני אדם אלא בגט ובחליצה והחליצה לא תתיר קשר הקידושין ואמנם יתיר הגט קשר הקידושין ולפיכך נותן גט וחולץ והנכון יותר שיתן גט תחלה ואחר כך יחלוץ לפי שאמר בגט ובחליצה מסכת יבמות פרק ג משנה ו (ו) שלשה אחים שנים מהם נשואין שתי אחיות ואחד נשא נכרית מת אחד מבעלי אחיות כו' - זה מבואר היטב ואמנם הביא זאת המשנה ואף על פי שהיא מבוארת לפי שהיא מוקדמת במשא ומתן ואחרונה בחיבור ור"ל באמרו נכרית בכל אלו המשניות הבאות בזה הענין נכרית שאין לה קורבה עם האחרות מסכת יבמות פרק ג משנה ז (ז) שלשה אחים שנים מהם נשואין שתי אחיות ואחד נשוי נכרית מת הנשוי נכרית כו' - זה מבואר גם כן: שלשה אחים שנים מהם נשואין שתי אחיות כו' - הטעם מפני שהיתה אחות אשתו ונפלה לפניו ליבום ואשתו קיימת וכבר נתבאר שהיא אסורה עולמית אבל צרתה ר"ל נכרית לא מצינו בה דין בגמרא ולא דבר לאחר מן הגאונים והדין אצלי בה שהיא חולצת ולא מתייבמת לפי שאני מסופק אם אסורה משום ערוה ותהיה צרתה פטורה מן החליצה ומן היבום או אסורה עליו מדרבנן שאמרו הואיל ונאסרה עליו שעה אחת נאסרה עליו עולמית והיא כמו שנייה וצרת שנייה או חולצת או מתייבמת ולפיכך תחלוץ להחמיר: שלשה אחים שנים מהן נשואין שתי אחיות ואחד נשוי נכרית גירש אחד מבעלי אחיות כו' - אמרו זו היא שאמרו ר"ל שזאת המשנה גם כן נכללת בזה העיקר מסכת יבמות פרק ג משנה ח (ח) וכולן שהיו בהן קידושין או גירושין בספק כו' - אמרו וכולם ר"ל כל העריות שהיו להן קידושין או גירושין בספק צרות חולצות ולא מתיבמות וכל זמן שקידש אחיו אשה בספק ומת מתייבמת ממה נפשך ואם גירש אחיו אשה בספק ומת היא כמו כן חולצת ולא מתייבמת ומכללי ספק גירושין שיזרוק לה גט ספק קרוב לה ספק קרוב לו והוא שיהיו שניהם בחצר שאינה שלהן כמו שנבאר מסכת יבמות פרק ג משנה ט (ט) שלשה אחים נשואין שלש נכריות ומת אחד מהן ועשה בה השני מאמר ומת כו' - טעם זה אינו ממה שנאמר יבמה יבא עליה עד שיהא איסור דאורייתא אבל הוא מדרבנן גזירה שמא יאמרו שתי יבמות הבאות מבית אחד מתיבמות ואינו ייבם לשתיהן או חלץ לאחת מהן וייבם השניה יאמרו שזה ג"כ מותר בשתי יבמות הבאות מבית אחד. ואין הלכה כר"ש: שני אחים נשואין שתי אחיות ומת אחת מהן כו' - דין זאת המשנה נקדם אצל בעלי המשנה קודם הלכה השביעית מזה הפרק ואיחרה בחיבור אע"פ שלא היה צריך אליה אחר כן: שנים שקידשו שתי שנים כו' - טעם היותו כולל יחד אלו האסורין לפי שהן שוגגין ולפיכך יביאו קרבן על כל אחד מאלו העריות אף על פי שהעיקר אצלינו אין איסור חל על איסור סברתנו שיתחייב באיסור כולל ואיסור מוסיף ואיסור בת אחת ובאלו השלשה עיקרים יתחייב קרבנות הרבה ועוד נבאר אלו העיקרים כולם בפ"ג (הלכה ה) מכריתות וטעם היותם פסולות מן הכהונה לפי שנבעלו בעילת זנות ולפי שהן שוגגין נפסלו מן הכהונה אפילו היו ישראליות לפי שהעיקר אצלינו אשת ישראל שנאנסה אף על פי שהיא מותרת לבעלה פסולה מן הכהונה ואמרו בכאן אם היו כהנות נפסלו מן התרומה ביארוהו אם היו כהנות נשואות לישראל נפסלו מן התרומה ר"ל שזאת הכהנת לא תאכל בתרומה לעולם ואפילו גרשה זה הישראלי לפי שהיא זונה מסכת יבמות פרק ד משנה ב (ב) הכונס את יבמתו ונמצאת מעוברת כו' - העיקר אצלינו כל שחייבין על זדונו כרת ועל שגגתו חטאת חייבין על לא הודע שלו אשם תלוי אבל בדמיון הספק שיתחייב עליו אשם תלוי מחלוקת יתבאר בכריתות (פ"ד הלכה א) ואחר ידיעת אותם העיקרים יתבאר שפסק הלכה הוא שאינו חייב כאן אשם תלוי וכל כיוצא בזה הספק מסכת יבמות פרק ד משנה ג (ג) שומרת יבם שנפלו לה נכסים כו' - מה שאמרו ב"ה נכסים בחזקתם כוונתם בנכסי צאן ברזל וכתובה היא מנה מאתים עם התוספת שהוסיף הבעל ונכסים הנכנסים ויוצאים הם נכסי מלוג ונכסי צאן ברזל הם הנכסים שהכניסה לבעלה בנדוניא ומקבלם עליו בחוב כמו שיתבאר אחר כן ונכסי מלוג הפחת והתוספת שלה. ומה שאמרו ב"ה בנכסי צאן ברזל בחזקתם לא ביארו בחזקת מי אם בחזקת הבעל או בחזקת האשה. ופסק ההלכה בנכסי צאן ברזל שיחלוקו ואפילו לדעת בית הלל מסכת יבמות פרק ד משנה ד (ד) כנסה הרי היא כאשתו לכל דבר כו' - אמרו כאשתו לכל דבר ר"ל שיכול לגרשה ולהחזירה תדיר כאשתו. ואמרו כתובתה על נכסי בעלה הראשון עניינו שיהיה קרקע בעלה עומד תחת שיעבוד כתובתה ואם אין לה כתובה מראשון יכתוב לה היבם כתובה על כל פנים והוא מנה בלבד מסכת יבמות פרק ד משנה ז (ז) החולץ ליבמתו הרי הוא כאחד מן האחים לנחלה כו'. החולץ ליבמתו הוא אסור בקרובותיה כו' - העיקר בזה כשחלץ אדם לאשת אחיו הרי כאילו היתה אשתו וגירשה וכל החיובין שהם בקרובות אשה כשגירשה הם בקרובת חלוצתו וכמו כן תאסר עליו צרת קרובת חלוצתו לפי שקרובת חלוצתו כערוה וכבר ביארנו (פ"א הלכה א) שצרת ערוה אסורה מסכת יבמות פרק ד משנה ח (ח) החולץ ליבמתו ונשא אחיו את אחותה כו' - אמרו כאן שנה רבי אחות גרושה מדברי תורה ולכך פטורה מן החליצה ומן היבום ואחות חלוצתו מד"ס ולכך חולצת ולא מתייבמת כמו שהעיקר אצלינו שניות חולצות ולא מתיבמות מסכת יבמות פרק ד משנה ט (ט) שומרת יבם שקידש אחיו את אחותה כו' - אמרו הגדול על העיקר הנקדם מצוה בגדול לייבם ובהיות היבמה זקוקה לגדול קידש הוא את אחותה והלכה כרבי יהודה בן בתירא מסכת יבמות פרק ד משנה י (י) היבמה לא תחלוץ ולא תתיבם עד שיש לה כו' - אלו השלשה חדשים הם תשעים יום חוץ מיום שנתגרשה בו או מת בעלה וחוץ מיום שקבלה הקידושין ואין הלכה כרבי יהודה אלא כרבי יוסי מסכת יבמות פרק ד משנה יא (יא) ארבעה אחים נשואין ארבע נשים ומתו כו' - השיעור באמרו ארבעה אחים וכוונתו לארבעה עצה טובה קמ"ל שלא ישא אדם יותר מארבע נשים והטעם לפי שא"א לו לאדם לעמוד בעונתן על היותר. ואמרו אם היה חולץ חולץ לפסולה ר"ל לאותה שהיא פסולה לכהונה כדי שלא יפסול הכשרה ויחזירנה חלוצה ותאסור לכהונה. ואמרו כאן שנה רבי לא ישפוך אדם מי בורו ואחרים צריכים להם מסכת יבמות פרק ד משנה יג (יג) איזהו ממזר כל שאר בשר שהוא בלא יבא כו' - שיעור דברי ר"ע כל שאר בשר וכל שהוא בלא יבם לפי שעיקר דעתו כל שאין לו ביאה בקהל הולד ממזר ואפילו הוא מחייבי לאוין. והלכה כשמעון התימני אבל הבא על הנדה אין הולד ממזר: אשתו שמתה מותר באחותה כו' - אמרו כאן שנה רבי משנה שאינה צריכה מסכת יבמות פרק ה משנה א (א) רבן גמליאל אומר אין גט אחר גט כו' - העיקרים שצריך שיהיו מזומנים בלבך בזה הפרק מה שאגיד והוא שהיבמה לא יהיו גירושיה גמורים ואינה מותרת לאחרים אלא בחליצה ולא תשלם קנינה ותסתלק מדין יבמה ותחזור כא"א בעלמא אלא בבעילה והמאמר הוא נתינת הקידושין בפרוטה או בשוה פרוטה בלבד וקונה קצת קניין וכמו כן הגט ביבמה מגרש קצת גירושין וקשר הקידושין לא יתירנו אלא הגט ולפיכך מי שנתן גט ליבמתו צריך על כל פנים שיחלוץ לה ומיד יסתלק זיקת היבם ומי שעשה מאמר צריך על כל פנים ליתן גט לסלק ממנה קשר המאמר ויחלוץ אם ירצה להתירה לאחרים ויסלק זיקת היבום כמו שיתבאר וסברתו של ר"ג ששתי יבמות ליבם אחד כשנתן גט לזו ואחר כך לזו או בעל שתיהן או קידש לזו ואח"כ לזו או חלץ לשתיהן מעשיו האחרונים בטלים וכאילו לא עשה כלום וכשנתן גט לזו וגט לזו חולץ לראשונה ומותר בקרובות שנייה לפי שהגט השני כאילו לא היה וכן אם קידש לשתיהן זו אחר זו חולץ לראשונה ונותן לה גט מחמת המאמר ומותר בקרובות שנייה וחכ"א כי גט אחר גט עושה רושם כלומר קצת מעשה ושהוא אסור בקרובות שנייה וכמו כן יש מאמר אחר מאמר ובעלת המאמר השני צריכה גט ואסור בקרובותיה. והלכה כחכמים מסכת יבמות פרק ה משנה ב (ב) כיצד עשה מאמר ביבמתו ונתן לה גט כו' - אמרו כיצד ר"ל כיצד לא לאחר בעילה ולא לאחר חליצה כלום. ואלו המשניות כולם מבוארות ומפורשות כמו שקדמנו בעיקרים. ואמרו נתן גט ובעל צריכה גט וחליצה אמנם צורך הגט מבואר לפי שהיא נקנית בבעילה וחזרה אשת איש וחייבנוה חליצה אף על פי שנבעלה מפני הגט שקדם לבעילה שאין אנו אומרים בעילה קונה קנין גמור ואין אחריה כלום אלא כשהיתה בעילה כשירה אבל זאת שהיא בעילה פסולה צריך אחריה חליצה. ואמרו אין אחר חליצה כלום יורה שלא יועיל המאמר בחלוצתו ואמנם זהו דעת ר"ע דס"ל אין קידושין תופסין בחלוצתו לפי שכשנחלץ חזרה ערוה כמו שהיתה קודם מיתת אחיו. ואין הלכה כר"ע מסכת יבמות פרק ה משנה ד (ד) כיצד עשה מאמר בזו ומאמר בזו כו' - כל אלו המשניות כולם מבוארות על העיקרים אשר הקדמנו וכבר ביארנו כי באמרו אין אחר חליצה כלום הוא דעת ר"ע ואין הלכה כמותו וכמו כן אין הלכה כרבי נחמיה ואמנם משפט העיקרים כך הוא כשנבעלה היבמה בתחילה או אחר מאמר שהיא בעילה כשירה ר"ל שיתן לה קידושין ואח"כ יבעול אותה הרי נשלם קנינה וכמו כן כשנחלצה נסתלק זיקת היבם ממנה ובעילה פסולה אינה קונה קנין גמור ואי אפשר בלא גט לכל מי שקבלה קידושין ואז יגמרו גירושיה וכל יבמה שלא נבעלה בעילה כשירה צריכה חליצה וכבר נתבאר לך שחליצה פסולה תתיר היבמה לשוק והוא מה שאמר גט לזו וחלץ לזו אין אחר חליצה כלום וכשיהיו שני יבמים ושתי יבמות הבאות מבית אחד וחלץ אחד מהן לאחת מן היבמות חליצה פסולה הותרה אבל צרתה לא הותרה לשוק עד שיחלצו כל האחים לזו שנחלצה חליצה פסולה או תחלוץ זו הצרה לפי שהעיקר אצלינו חליצה מעולה בעינן למיפטר צרה וענין שלמותה כמו שזכר חליצה פסולה צריכה לחזור על כל האחים כולם ומיד הותרה צרתה לשוק מסכת יבמות פרק ו משנה א (א) הבא על יבמתו בין בשוגג בין במזיד כו' - היבמה אינה צריכה קידושין מן התורה לפי שאשה הקנו לו מן השמים וקידושי יבמה מדרבנן ולפיכך הבא על יבמתו באיזה צד שיהיה קנה קנין גמור והעראה הוא הכנסת העטרה ומפגיעת העטרה היא נקראת נשיקה עד הכנסת העטרה כולה אמנם הוא שמוש דרך אברים וגומר הוא הכנסת האבר כולו. ואמרו לא חלק בין ביאה לביאה ר"ל לא חלק הכתוב בין ביאה כדרכה לביאה שלא כדרכה והוא אמרו במשכב זכור משכבי אשה מגיד הכתוב ששתי משכבות יש באשה מסכת יבמות פרק ו משנה ב (ב) כן הבא על אחת מכל העריות שבתורה כו' - אמרו וכן ר"ל כל הבא על אחת מכל העריות האמורות בתורה בין באונס בין ברצון בין בשוגג בין במזיד פסולה מן הכהונה בין שבא עליה כדרכה בין שלא כדרכה לפי שעשאה זונה אע"פ שהיא מותרת לבעלה אם היתה אנוסה והיא אשת ישראל לפי שהעיקר אצלנו אונס ישראל משרא שרי מ"מ נפסלה מן הכהונה וכמו כן בת ישראל לממזר ולנתין נעשית זונה וכמו כן אלמנה לכהן גדול גרושה וחלוצה לכהן הדיוט נעשית חללה אפילו באונס או בשגגה מסכת יבמות פרק ו משנה ג (ג) אלמנה לכ"ג גרושה וחלוצה לכהן הדיוט כו' - מן האירוסין לא יאכלו בתרומה לפי שהן משמרות לביאה פסולה ולפיכך לא יאכלו. ור"א ור"ש אומרים שתאכל עד שתבעל ואז תפסל ואם נתאלמנו או נתגרשו אלו הנשים הכהנות מן הנישואין פסולות לאכול בתרומה לפי שנתחללו בבעילה שנבעלו על העיקר שלנו אין חלל אלא מאיסורי כהונה מן האירוסין כשרות לאכול בתרומה לפי שלא נבעלו ולא נתחללו. ואין הלכה לא כר"א ולא כר"ש מסכת יבמות פרק ו משנה ד (ד) כהן גדול לא ישא אלמנה כו' - כתוב בתורה והוא אשה בבתוליה יקח ואמרו חכמים פרט לבוגרת שכלו בתוליה ובוגרת נקראת הבתולה כשיהיה לה ששה חדשים אחר הבאת סימני נערות וסימני נערות הם שתביא שתי שערות אחר שנשלמו לה שתים עשרה שנה לפי שהבאת ב' שערות בתוך זמן משתים עשרה שנה אינם סימנים אבל הם שומא וג"כ כל זמן שלא תביא שתי שערות אפילו אחר השתים עשרה שנה היא קטנה עד שתשלים עשרים שנה כמו שיתבאר בזאת המסכתא. ואין הלכה כר"א ור"ש: לא ישא את מוכת עץ אירס את האלמנה ונתמנה להיות כהן גדול יכנוס כו' - זה כולו מבואר ומפורש מסכת יבמות פרק ו משנה ה (ה) כהן הדיוט לא ישא אילונית כו' - אין הפרש בין כהן לישראל במצות פריה ורביה ולפיכך אינו מותר לישראל ולא לכהן ולא ללוי לישא את האילונית אא"כ יש לו אשה ובנים והאי דנקט כהן הדיוט לאשמעינן מחלוקת רבי יהודה שאינו מתיר לו בשום פנים ובעילת זנות הוא שתבעל בעילה שהיא בכרת או במלקות דאורייתא או בעשה דאורייתא בין שיהיה באונס בין ברצון נעשית זונה כמו שנקדם בזה הפרק (הלכה ב) אבל ישראל כשבא על מי שאינה אשת איש ולא משאר עריות ולא מחייבי לאוין לא נעשית זונה. ואין הלכה כרבי יהודה מסכת יבמות פרק ו משנה ו (ו) לא יבטל אדם מפריה ורביה כו'. נשא אשה ושהה עמה עשר שנים כו'. האיש מצווה על פריה ורביה כו' - ב"ש מביאים ראיה ממשה וב"ה סברי משה שמנע מן האשה לפי שהנבואה שורה עליו תמיד ואין מביאים ממנו ראיה לאחרים אבל המצוה זכר ונקבה שבהם יתקיים המין ר"ל בזכרים ובנקבות והסיבות המונעות ההריון הם רבות והם ידועות אצל הרופאים ואפשר שתהיה סיבה זה מן האיש לבדו או מן האשה לבדה או משניהם יחד ולפיכך כשגירשה ישאנה אחר ואינה מותרת להנשא לשלישי לפי שכבר הוחזקה. וטעם עשר שנים אמרו מקץ עשר שנים לשבת אברם ומיד נתאמת לשרה שהיא עקרה ונתנה לו הגר וצריך שיהיו כל העשר שנים מתמידים בתשמיש כדי שיעלו לחשבון ולפיכך ימי חוליים או פרידת אחר מהם שהלכו בדרך אינם עולים מכלל העשר שנים וכשיהיה הענין כך מיד אינו מותר לו להשאר עמה ויוציא ויתן כתובה אם היא אומרת שהסיבה ממנו שאין יורה כחץ ואין פוטרו מלפרוע הכתובה אלא הודעתה שהוא יורה כחץ ולפיכך הוא יכול להחרים חרם סתם בשם מי שיודע שאני יורה כחץ ולא תודיע הדבר ואם הוא יטעון שהיא הפילה בתוך עשר שנים כדי שיעמוד עמה ותאמר היא שלא הפילה יוציא ויתן כתובה לפי שהיא אינה חשודה לאחזוקי נפשה בעקרה. ואין הלכה כר"י בן ברוקא מסכת יבמות פרק ז משנה ב (ב) בת ישראל שניסת לכהן והכניסה לו עבדים כו'. בת ישראל שניסת לכהן ומת כו' - דברי רבי יוסי מפני חלקו של עובר ר"ל כשיניח המת בנים רבים מאשתו בת ישראל והניחה מעוברת הדין נותן שלא יאכלו עבדיה בתרומה לפי שהם ירושה מכל האחין ועובר במעי זרה זר הוא ובשביל חלק העובר לא יאכלו עבדיה בתרומה. והרחיקו חכמים זה ואמרו לו אם אתה אומר שחלקו של עובר פוסל ושהוא קונה כמו כן בת כהן לכהן כשהניח בנים והניחה מעוברת לא יאכלו עבדיה בתרומה שהעיקר ילוד מאכיל. ויהיה שיעור קושייתם עליו כך מאחר שהעדת בנו על בת ישראל לכהן כך אתה צריך להעיד על בת כהן לכהן ומת והניחה מעוברת ואמנם סברת חכמים הוא כיון שיש לו בנים יאכלו עבדיה בתרומה אע"פ שהיא מעוברת והעיקר אצלינו אין קנין לעובר. והלכה כחכמים מסכת יבמות פרק ז משנה ד (ד) העובר והיבם והאירוסין והחרש כו' - פוסלין ולא מאכילין עניינו אם היתה בת ישראל מעוברת מכהן או שומרת יבם לכהן או מאורסת מכהן או בעלה כהן חרש או כהן בן תשע שנים ויום אחד לא תאכל בתרומה לפי שהם אינם קונין קנין גמור ואם היתה בת כהן מעוברת מישראל ושאר העניינים הנזכרים נפסלה מלאכול בתרומה לפי שהם קונים קצת קנין וכיון באמרו בן תשע שנים ויום אחד לפי שמעיקרנו הוא בן תשע שנים ויום אחד ביאתו ביאה וכבר ביאר בש"ס שאמרם בכאן בן תשע שנים ויום אחד פוסל אמנם זה בפסול כהונה כמו אם יהיה חלל בן ט' שנים ויום אחד ובא על הכהנת פסלה מלאכול בתרומה או תהיה גרושה וחלוצה ובא עליה בן תשע שנים ויום אחד שהיא ג"כ נתחללה ונפסלה לכהונה ואם נפל הספק אם הוא בן תשע שנים ויום אחד או פחות מבן תשע פוסל מן התרומה ומן הכהונה כמו שפירשנו אע"פ שהוא ספק וכמו כן אם כשבא על יבמתו ונפל הספק אם הוא בן תשע שנים ויום אחד וקנה כמו שיתבאר או הוא פחות ואין ביאתו ביאה או אם חלץ האיש ליבמתו ונפל הספק אם הביא ב' שערות והחליצה גמורה או לא הדין בכל זה לחומרא והוא מה שאמרו חולצת ולא מתייבמת וכשהיה שם אחד מאלו העניינים תדין בזה הדין. ואח"כ חזר למין ממיני הספק והוא אמרו נפל הבית עליו ועל בת אחיו שאין אנו יודעין מי מהם מת תחילה שאילו ידענו שבת אחיו מתה בתחילה היתה צרתה מותרת לאחיו כאשר הקדים לנו באמרו וכולן שמתו וכו' ואילו ידענו שהוא מת תחילה היתה צרתה פטורה מן החליצה ומן היבום ומפני שנתחדש הספק חולצת ולא מתייבמת מסכת יבמות פרק ז משנה ה (ה) האונס והמפתה והשוטה לא פוסלין כו' - אמרו פוסל משום ביאה כשבא על אשה עשאה זונה ופסלה מן הכהונה לפי שאינו ראוי לבוא בישראל ולכך בעילתו בעילת זנות ואין פוסל משום זרע כמו שאמר לפי שהעיקר אצלינו אין יחס לעבדים: ממזר פוסל ומאכיל כיצד בת ישראל לכהן כו' - זאת ההלכה על דעת מי שאמר כותי ועבד הבא על בת ישראל הולד ממזר. והרבה בש"ס נושא ונותן בזה ופסקו כותי ועבד הבא על בת ישראל הולד כשר בין בפנויה בין באשת איש בין באונס בין ברצון מסכת יבמות פרק ז משנה ו (ו) כהן גדול פעמים שהוא פוסל כיצד בת כהן לישראל כו' - ומן העיקרים שלנו שכל זמן שיהיה לכהנת זרע מישראל בין שיהיו זכרים או נקבות לא תאכל בתרומה ולשון ספרא ובן אין לה אין לי אלא בנה בתה ובת בנה ובת בתה ובן בתה ובן בת בתה מניין ת"ל וזרע אין לה עיין עליה ר"ל תדין על הזרע וזרע זרע עד שיכלה. ועל זה הדמיון בעצמו אם היתה ישראלית לכהן כל זמן שיהיה לה ממנו זרע או זרע הזרע עד סוף כל הדורות תאכל בתרומה מסכת יבמות פרק ח משנה א (א) הערל וכל הטמאים לא יאכלו בתרומה כו' - הטעם בהיות הכהן ערל לא יאכל בתרומה וקדשים מה שנאמר בפסח תושב ושכיר לא יאכל בו ואמר בתרומה תושב כהן ושכיר לא יאכל וכמו שהערל אינו אוכל פסח לאמרו וכל ערל לא יאכל בו כמו כן לא יאכל הערל בתרומה וקדשים וכבר ידעת שפצוע דכא וכרות שפכה בעילתן בעילת זנות מסכת יבמות פרק ח משנה ב (ב) איזהו פצוע דכא כל שנפצעו הביצים שלו כו'. פצוע דכא וכרות שפכה מותרין כו' - ממה שאתה צריך לידע שכשנפצע הגיד או חוטי הביצים כמו כן או נכרתו הביצים או נקב הגיד או נקבו הביצים ובכלל כל חולי שיתחדש בכלי הזרע ממה שיחייב חכמת הטבע שהוא לא יזריע בהן הרי הוא פסול מסכת יבמות פרק ח משנה ג (ג) עמוני ומואבי אסורין ואיסורן איסור עולם כו'. ממזרין ונתינין אסורין ואיסורן איסור עולם אחד זכרים ואחד נקבות כו' - התשובה שאפשר להם להשיב בה לר"ש שיאמרו לו מה לעמון ומואב שכן נתפרש טעמן על דבר אשר לא קדמו אתכם האיש דרכו לקדם ולא האשה תאמר במצרי ואדומי שלא תלה ריחוקם בשלשה דורות בדבר בעולם. ואין הלכה כר"ש מסכת יבמות פרק ח משנה ד (ד) אמר רבי יהושע שמעתי שהסריס חולץ כו' - הלכה כר"ע שאמר סריס אדם חולץ וחולצין לאשתו וכמו כן לדעתו מייבמין לאשתו ואמנם א"ר עקיבא חולץ תשובה לרבי יהושע שלא דיבר אלא בחליצה. ומבואר הוא שסריס אדם אינו מייבם לפי שהוא אסור לבוא בקהל ורוצים לומר באמרם סריס חמה שלא ראה חמה מעולם אלא הוא סריס ר"ל משעת יציאתו לעולם יצא סריס ר"ל מבוטל מתשמיש מסכת יבמות פרק ח משנה ה (ה) הסריס לא חולץ ולא מייבם כו' - זה הסריס הוא סריס חמה כרבי עקיבא לפי שהוא דומיא דאילונית שאינו בידי אדם והיות בעילתה בעילת זנות אינו בשביל שהיא אילונית אלא בשביל שאינה בת יבום ובעלוה אחין והיא אסורה עליהן מסכת יבמות פרק ח משנה ו (ו) סריס חמה כהן שנשא בת ישראל מאכילה בתרומה כו' - דברי רבי יוסי ור"ש בכאן שאנדרוגינוס שנשא בת ישראל מאכילה בתרומה יורה שהוא זכר אצלם. אח"כ חזר רבי יוסי מזאת הסברא בברייתא ואמר אנדרוגינוס בריה בפני עצמו ולא הכריעו בו אם זכר אם נקבה והלכה כרבי יוסי כפי מה שנתבארו דבריו בברייתא ולכך הדין הוא שאינו מאכיל בתרומה לפי שהוא ספק וספיקא דאיסורא לחומרא. ואחר שנתקיים אצלנו שסריס אדם חולץ וחולצין לאשתו אין הלכה כרבי יהודה והלכה כר"א באמרו חייבין עליו סקילה כזכר כששכב אותו משכב זכור אבל אם שכב אותו במקום נקבותו אין חייבין עליו סקילה כזכר מסכת יבמות פרק ט משנה א (א) יש מותרות לבעליהן ואסורות ליבמיהן כו' - אמרו כשר וכשרה ר"ל כהן כשר וכהנת כשרה והנראה מזאת המשנה שכהנת כשרה אסורה לחלל וזה מאמר דחוי לפי שעיקר אצלינו לא הוזהרו כשרות להנשא לפסולין אלא מותר חלל בכהנת כשרה מסכת יבמות פרק ט משנה ג (ג) ואלו אסורות לאלו ולאלו כהן גדול שנשא את האלמנה כו' - רצה לומר באמרו בשניה אין לה כתובה עיקר כתובה והיא מנה לבעולה ומאתים לבתולה בין הכיר בה בין לא הכיר בה אבל תוספת יש לה ואפילו לא הכיר בה ולא מזונות ר"ל בשלוותה ואכלה במזונותיה והיה בעלה במדינת הים כשיבא בעלה לא יחייבוהו לפרוע זה החוב כמו שיחייבוהו בנישואין גמורין בלא עבירה. ובלאות מה שנשתמש בבגדיה ובכליה עד שבלו ונאבדו כולם לא תוציאם ממנו ומה שאנו אומרים שאין לה בלאות של נכסי מלוג אבל של נכסי צאן ברזל יש לה וזה הדין אמנם הוא קנס לשנייה על העבירה לפי שהדעת נוטה אחר שאין לה כתובה שלא יהיו לבעל חוקי הנישואין ולא יהנה מנכסי מלוג. אבל מצד הקנס עשינו נכסי מלוג שלה כנכסי שאר הנשים והעיקר אצלינו בכל מי שיש לו נכסי מלוג מה שאמרו עיילא ליה גלימא פירא הוי ומכסי ביה עד דבלאי והיא הלכה פסוקה ולכך לא יתחייב הבעל בבלאות נכסי מלוג בשום צד ונשתנה בזה הענין דין השניה כדין זולתה וזה כולן בשאין בלאותיה קיימין כמו שפירשנו אבל כשבלאותיה קיימין אידי ואידי אית לה ר"ל בלאות של נכסי מלוג ושל נכסי צאן ברזל וענין שאמרו אין לה פירות שהיא לא תוציא מיד הבעל מה שאכל מן הפירות לא מנכסי מלוג ולא מנכסי צאן ברזל לפי שיעלה על הדעת אחר שהנישואין בעבירה שאין לו פירות והיא תוציאם ממנו ובאמרו באלמנה לכהן גדול וחברותיה יש להן כתובה וכן בלאות ומזונות ופירות ר"ל ושהיא תוציא ממנו פירות שאכל ותזון מנכסיו אחר מותו אבל בחייו אין לה מזונות לפי שיש לנו להכריחם על הגירושין ואין לנו לסבב להם שום צד שיתקיימו יחד וזה כולו כשהכירו בהם אבל לא הכירו בהם אין להם לא כתובה ולא פירות ולא בלאות ולא מזונות אבל תוספת יש להם. מה שאמרו באלמנה לכ"ג וחברותיה כשלא הכיר בהם אין להם בלאות במה שנאבד ונפסד מנכסי צאן ברזל לפי שהם ברשות הבעל קיימי ולכך לא תוציאם ממנו אפילו נאבדו בעין אבל נכסי מלוג דברשות האשה כל מה שנאבד מן הבלאות חייב בהם וזה כולו בדליתנהו בעינייהו אבל איתנהו בעינייהו לבלאות אידי ואידי שקלא ואית לה וטעם שאין לשניה כתובה וחייבי לאוין מה"ת יש להן כתובה לפי שהללו דברי סופרים וצריכין חיזוק והללו ד"ת ואין צריכין חיזוק מסכת יבמות פרק ט משנה ד (ד) בת ישראל מאורסת לכהן מעוברת מכהן כו' - כבר נתבאר שהעובר והיבם והאירוסין פוסלין ולא מאכילין ואלו המשניות אמנם הם דעת רבי מאיר שאומר מעשר ראשון אסור לזרים אבל הנראה מן הש"ס שמעשר ראשון מותר לזרים ומה שאמר רבי מאיר בכאן כי בת כהן לא תאכל בתרומה ולא במעשר ר"ל אין חולקין לה מעשר בבית הגרנות גזירה משום גרושה בת ישראל שהיא אסורה לאכול מעשר לדעת ר"מ אחר שנתגרשה מן הלוי וכשחלקה בבית הגרנות בעודה עם הלוי לא יודע לבני האדם שבשביל בעלה היא אוכלת אבל יחשבוה לויה ולכך לא תחלוק אשה לדעת ר"מ בבית הגרנות כלל בין שתהיה לויה או כהנת גזירה משום גרושה בת ישראל. ואמרו בכאן מאורסת כמו כן אפילו היתה נשואה בת לוי לכהן או בת כהן ללוי אין חולקין לה בבית הגרנות אבל אמר מאורסת לפי שאמר במה שקדם בבת ישראל לכהן מאורסת לכהן שהיא מאורסת דוקא לפי שאם היתה נשואה תאכל מסכת יבמות פרק ט משנה ה (ה) בת ישראל שניסת לכהן תאכל בתרומה כו' - כל זמן שיהיה לישראלית זרע מכהן כפי מה שפרשתי בפ"ז (הלכה ז) תאכל בתרומה וחזה ושוק וכן פירשו היא בתרומת הקדשים תאכל במורם מן הקדשים תאכל מסכת יבמות פרק ט משנה ו (ו) בת כהן שניסת לישראל לא תאכל בתרומה כו' - כתוב בתורה מלחם אביה תאכל ואמרו חכמים מלחם ולא כל לחם ובא בקבלה חוזרת היא לתרומה ואינה חוזרת לחזה ושוק וכבר הודעתיך שמעשר ראשון מותר לזרים מסכת יבמות פרק י משנה א (א) האשה שהלך בעלה למדינת הים כו' - מן העיקרים שהם אצלינו שכל מי שזנתה אשתו תחתיו אסורה עליו ועל מי שזנתה עמו לפי שנאמר בסוטה נטמאה נטמאה ב' פעמים ובא בקבלה טמאה לבעל וטמאה לבועל ולפיכך חייבנו בכאן תצא מזה ומזה אע"פ שהיא שוגגת לפי שהיא נעשית זונה. וחיוב הגט מן הראשון מבואר ואמנם מן השני גזירה שמא יאמרו אשת איש יוצאה בלא גט. ולא יתחייב אחד מהם בכתובה ולא תנאי כתובה לפי שהדין הכריח שניהם לגרשה ואין דינה כדין אשת כהן שנשבית שבעלה חייב בכתובתה. ואחזור למה שאמרו ולא בלאות ר"ל לא מה שנאבד ונפסד מנכסי צאן ברזל ולא מנכסי מלוג אין מוציאין מהם ואם היו הבלאות בעין היא תקחם בלא ספק שהעיקר אצלינו שהיא לא הפסידה בלאותיה הקיימין. ולא פירות שאין מוציאין מהם מה שהגיע אצלם מפירות נכסיה וכמו כן אין לה תוספת כתובתה. ואמרו הולד ממזר מזה ומזה ר"ל אם כשבא עליה הראשון שנית והיא תחת השני קודם שתקבל ממנו גט הולד ממזר והוא ממזר מדרבנן והולד משני ממזר מדאורייתא ולכך הולד מראשון אסור בממזרת ואסור בבת ישראל. ומן העיקרים שבת לוי שזינתה לא נפסלה מן המעשר אבל נפסלה בכאן משום קנס. ואין הפרש בין נישאת ברשות ב"ד בין שלא ברשות ב"ד ואפילו העידו ב' עדים במיתתו ולא נאמר מאי הוה לה למיעבד אלא כל זמן שיבא בעלה הראשון תצא מזה ומזה וכל הדרכים האלו בה. ואין הלכה כרבי יוסי ולא כר"א ולא כר"ש מסכת יבמות פרק י משנה ב (ב) ניסת ע"פ ב"ד תצא ופטורה מן הקרבן כו' - זאת ההלכה דחויה אבל היא חייבת קרבן מכל הצדדין לפי שהעיקר אשר הוא אצלנו בעושה בהוראת ב"ד שהוא פטור מן הקרבן יש לו תנאים רבים כמו שיתבאר בתחילת הוריות ובהתקבץ אלו התנאים יהיה העושה פטור ואלו התנאים אין בכאן מהם גם אחד ולכך האשה ובעלה השני חייבין בקרבן לפי שהם שוגגין וזה הקרבן חטאת נקבה מן הצאן מסכת יבמות פרק י משנה ג (ג) האשה שהלך בעלה ובנה למדינת הים כו' - ר"ל באמרו הראשון ואחרון אשר נולד לפני שמועה ולאחר שמועה וזה דעת ר"ע דסבר יש ממזר מחייבי לאוין שהיבמה איסור לאו בה הוא שנאמר לא תהיה אשת המת החוצה. ואין הלכה כרבי עקיבא מסכת יבמות פרק י משנה ד (ד) אמרו לה מת בנך ואחר כך מת בעלך כו' - כל מה שאמר הולד הראשון ואחרון ממזר ר"ל שנולד לפני שמועה ולאחר שמועה כמו שזכרנו במה שקדם ומאמר ר"א אמיתי ובזה הפסק ענין אחר והוא כשיכתוב אדם גט לאשתו ויבאר בו שהוא מגרש אותה ממנו והניחה אסורה על שאר בני אדם כגון שיאמר לה הרי את מגורשת ממני ואי את מותרת לכל אדם בלא ספק הגט הוא פסול והוא חספא בעלמא אבל היא אסורה לכהן בזה הגט ואינה מותרת להנשא עד שיכתוב לה גט כשר לפי שנאמר גרושה מאישה אפילו לא נתגרשה אלא מאישה וזהו ריח הגט שפוסל בכהונה מסכת יבמות פרק י משנה ה (ה) מי שהלכה אשתו למדינת הים כו' - ידוע הוא שאין קידושין תופסין בעריות ונאמר בסוטה ושכב איש אותה ובא בקבלה שכיבתה אוסרתה ואין שכיבת אחרת אוסרתה וזה מן הדין כי האדם כשזינה עם קרובת אשתו לא תאסר עליו אשתו. ומאמר רבי יוסי צריך ביאור גדול שת"ק ביאר דבריו כפי מה ששמע רבי יוסי ממנו שאם היה יעקב וישמעאל נשואים לאה ורחל ויעקב בעל לאה והלך ישמעאל ולאה למדינת הים ושמע יעקב שמתו שניהם ונשא יעקב לרחל אח"כ באו ישמעאל ולאה וידוע הוא שרחל אסורה על ישמעאל בעלה בלא ספק לפי שהיא צריכה גט מיעקב וכל הדרכים האלו בה כמו שנקדם אבל לאה מותרת ליעקב בעלה בין שהיתה לאה מאורסת ליעקב או נשואה לפי שאין שכיבת אחותה אוסרתה וחלק רבי יוסי על זה ואמר שאם תהיה לאה מאורסת ליעקב בלבד תיאסר עליו לפי שאפשר שתנאי היה לו בקידושין ולא נתקיים התנאי ונישואין גמורים היו נישואי אחותה רחל וצריכה רחל ממנו גט ונפסלה לבעלה וכמו שפסל על ידי אחרים פסל ע"י עצמו אבל אם היתה לאה נשואה ליעקב ידוע הוא שאין קידושין תופסין באחותה ואינה צריכה רחל גט ולכך מותרת שתחזור לישמעאל בעלה ולא תיאסר עליו לפי שלא קבלה גט וכמו שלא פסל רחל על בעלה לא פסל אשתו. והלכה כרבי יוסי במה שאסר חזרת הארוסה ליעקב בלבד מסכת יבמות פרק י משנה ו (ו) אמרו לו מתה אשתך ונשא אחותה מאביה כו' - אמרו מתה מתה ר"ל אמרו לו מתה. ומן המבואר כשתהיה לאה אחות רחל מן האב בלבד ורחל אחות רבקה מן האם בלבד שהזיווג בלאה ורבקה מותר לפי שאין ביניהן קורבה כלל ועל זה הענין תתבאר ההלכה בקלות מסכת יבמות פרק י משנה ז (ז) בן תשע שנים ויום אחד הוא פוסל על ידי אחין כו'. בן תשע שנים ויום אחד שבא על יבמתו כו' - מן העיקרים הוא שבן תשע שנים ויום אחד ביאתו ביאה ויש לו גט ויש לו מאמר אבל אינו גט גמור ואינו מאמר גמור. ואמרו בכאן פוסל תחילה ר"ל במאמר לפי שאם נתן אחיו הגדול מאמר ביבמתו ואחר כך נתן הוא מאמר אינו פוסל על ידי אחיו הגדול אבל הוא כאילו לא נתן שום דבר אבל בביאה הוא פוסל לעולם בין בתחילה בין בסוף והעיקר אצלינו עשו ביאת בן תשע שנים ויום אחד כמאמר הגדול וכבר ידעת מן הפרק החמישי דין מאמר אחר מאמר ועל זה תעשה היקש. ואין הלכה כר"ש מסכת יבמות פרק י משנה ח (ח) בן תשע שנים ויום אחד שבא על יבמתו ואח"כ בא על צרתה. בן תשע שנים ויום אחד שבא על יבמתו ומת כו' - כבר ביארנו שמאמר גדול כביאת בן תשע שנים ויום אחד. ומעיקרנו ג"כ אשת קטן ואשת שוטה פטורות מן החליצה ומן היבום ולפיכך נשא אשה ומת פטורה מן החליצה ומן היבום מסכת יבמות פרק י משנה ט (ט) בן תשע שנים ויום אחד שבא על יבמתו ומשהגדיל כו' - היות הראשונה חולצת ולא מתייבמת לפי שביאת בן תשע שנים כמאמר בגדול וכבר נקדם לך שאם נתן גדול מאמר ליבמתו ומת חולצת ולא מתייבמת ובן כ' שנה שלא הביא ב' שערות אם נראו בו סימני סריס הוא סריס חמה ואם לא נראו בו הרי הוא במדרגת קטן לכל המצות ודינו בענייני התשמיש כדין בן תשע שנים ויום אחד עד שיגיע לחמש ושלשים שנה וכשהיה לו יותר על חמש ושלשים שנה ולא הביא שתי שערות הרי הוא סריס חמה אע"פ שלא נראו בו סימני סריס וסימני סריס הם כל שאין לו זקן ושערו לקוי ר"ל שערות ראשו דקים חלושים מאד ובשרו מחליק ואין מימי רגליו מעלין רתיחה ומטיל מים ואינו עושה כיפה ר"ל העדר קילוח השתן ושכבת זרעו דוהה ר"ל שמראיתו כהה ואין מימי רגליו מחמיצין ורוחץ בימות הגשמים ואין בשרו מעלה הבל כשאר הבריאים וקולו דק עד שאין ניכר בין קולו לקול הנשים. וכשיראו בו אחד מאלו הסימנים ונשלמו לו כ' שנה ולא הביא שתי שערות הרי הוא סריס חמה ובתנאי שלא יהיו בזקנו ב' שערות או יותר לפי שכשהיו בזקנו אפילו שתי שערות לא יהיה סריס עד שיהיו בו הסימנים כולן או עד שיהיה בן ל"ה שנים ויום אחד ומכאן יתבאר לך ששתי שערות הנזכרות בכל מקום באיש ובאשה אינו ר"ל שיצמחו באיזה מקום שיהיו בגוף אלא מתנאי השערות שיצמחו למטה בגוף בהמקומות הידועים שהשער צומח בו ודע זה מסכת יבמות פרק יא משנה א (א) נושאין על האנוסה ועל המפותה כו' - הדין בזאת ההלכה לפי מה שאגיד וזה כי האדם כשנחשד עם אשה על הצד שנקדם לנו בענין הנטען מן הפחה ונתאמת החשד עמה אין הדין נותן שיניחו לו לישא אשה מקרובות זאת האשה שנתברר עליו החשד עמה ר"ל באמרו הקרובות הם הקרובות שנאסרה הביאה עמהם אם היתה אשתו וכמו כן כשאנס אדם אשה או פתה אין לו רשות להשנא עם הקרובות המיוחדות באנוסתו ומפותתו שאינו מותר לו לבא עליהן וזאת המניעה מדרבנן והסיבה שלא נחזיק בעוברי עבירה לפי שאם ישא קרובותיה יתגבר עליה ואם נשא קרובת אנוסתו או מפותתו שנטען עליה אין מוציאין אותה ממנו ואם מתה מפותתו או אנוסתו מותר לו לישא קרובותיה לפי שנסתלקה הסיבה. ואמרו נושאין על האנוסה ר"ל אחר מותה ורבי יהודה מביא ראיה ממה שנאמר לא יגלה כנף אביו כנף שראה אביו לא יגלה. ואין הלכה כרבי יהודה מסכת יבמות פרק יא משנה ג (ג) חמש נשים שנתערבו ולדותיהן הגדילו כו' - עיקר זאת המשנה שיהיה לכל אחת מאלו הנשים בן ידוע ואחר כן הולידו חמשה בנים אחרים ונתערבו ומתו התערובות ונשארו החמשה הידועים דינם כמו שאגיד וזה כל זמן שיחלצו ארבעה לאחת מהם ישאנה החמישי והוא מותר ממה נפשך אם היתה זאת אשת אחיו עליו ליבם אותה ואם היא אשת ממי שאינו אחיו כבר חלץ לה אחי בעלה לפי שכבר חלץ כל אחת מד' וכל אחת מהן יחליץ לה ד' אחים תחילה ואחר ישאנה החמישי אחר השלמת חליצות הארבעה ואחר יחזור זה שנשא ויהיה מכלל הארבעה שחולצין לשניה וייבם אותה אחר מי שחלצו לראשונה ועל דרך זה עד שתהיינה החמש נשים אצל החמשה אחים וזה לפי שיהיה כל אחד מן האחים מקיים מצות יבום וזה מותר ואם חלצו כולם לכל אחת מהן אין צ"ל שהן הותרו להנשא לאחרים מסכת יבמות פרק יא משנה ד (ד) האשה שנתערב ולדה בולד כלתה כו' - אמרו הכשרים ר"ל הודאין ואמרו אחד חולץ ואחד מיבם מבואר לפי שאם הוא זה שחלץ בן הכלה וחלץ אשת אחיו הרי השני הוא בן הזקנה מותר לישא אשת בן אחיו אחר החליצה ואם היה מי שחלץ בן הזקנה ואשת בן אחיו חלץ הרי לא הוסיף לה החליצה כלום ואינה חליצה והשני שהוא בן הכלה ייבם אשת אחיו והתנאי בכאן כמו כן להקדים החליצה מסכת יבמות פרק יא משנה ה (ה) כהנת שנתערב ולדה בולד שפחתה כו' - אלו הדינים כולם בנוים על שלשה עיקרים. אחד מהם ספיקא דאיסורא לחומרא. והשני המוציא מחבירו עליו הראיה. והשלישי הוא שלא לחייב לשום אדם בעונש מן העונשים מספק ואמרו חולקין חלק אחד ר"ל חולקין בחלק האחד שלקחו מן הגורן לפי שהם נותנים להם עכ"פ חלק אחד. וחומרי ישראל וחומרי כהנים בקרבנות לפי שמנחת כהן נאמר בה לא תאכל באש תשרף ומנחת ישראל נשרף ממנה הקומץ והשאר נאכל וכשהביא אחד מהם מנחה נקמצת כמנחת ישראל וקמצה קרב בפני עצמו ושייריה נשרפים מסכת יבמות פרק יא משנה ו (ו) מי שלא שהתה אחר בעלה ג' חדשים כו' - זה כולו מבואר על העיקר המפורסם שאשת אחיו מאמו אסורה לעולם ולפיכך חולץ ולא מייבם וכמו כן הם חולצים לה ולא מייבמים. ואמרו הוא או חולץ או מיבם ר"ל כשמת האח שאין בו ספק ובתנאי שאין לו אח ודאי זולת זה יחלוץ או ייבם אבל ממ"נ כשמת האחד מן האחים שהם מאחד מן האבות חולץ ואחד מן האחים שהם מן האב השני מיבם ובתנאי שתקדים החליצה כמו שביארנו כמה פעמים מסכת יבמות פרק יא משנה ז (ז) היה אחד ישראל ואחד כהן נושא אשה ראויה לכהן כו' - אמרו אחד ישראל ואחד כהן ר"ל בעל ראשון ובעל שני. ואונן נקרא האדם שמת לו מי שיתחייב עליו אבילות כמו שביארנו בפסחים (פ"ח ה"ו) והתועלת בזה שאונן אסור באכילת קדשים ואינו רשאי שישרת בקרבן כמו שיתבאר בפרק אחרון מן הוריות (הלכה ה). ואמרו אינו יורש אותם על העיקר שזכרנו הממע"ה ולכל אחד מהן יורשים ודאים. ואמרו והן יורשים אותו בשלא הניח זרע לפי שירושתו לאביו ושניהם ספק אביו ולכך חולקים לפי שהוא ממון המוטל בספק והוא פטור על מכתו ועל קללתו של זה ושל זה כשהכה זה בזמן אחד וזה בזמן אחר אבל כשהכה שניהם ביחד או שקלל אותם בדיבור אחד חייב. ואמרו נוטל חלק אחד בזמן שיהיו ג"כ האנשים שנפל בהם הספק איזה מהם הוא אביו ממשמר אחד מבית אב אחד מסכת יבמות פרק יב משנה א (א) מצות חליצה בשלשה דיינין כו' - הדיוטות אינן חכמים אלא שיודעין קריאת הלשון והחליצה מותרת בהן בשעת הדחק ואף על פי שמצות חליצה בשלשה על כל פנים צריך שישלים למנין חמשה לפרסומי מילתא ואין קפידא באותן השנים המשלימין למנין החמשה אם הם תלמידים או עמי הארץ. ואנפליא הוא צורת מנעל מפשתן ארוג. ואמרו מן הארכובה ולמעלה מן הארכובה ולמטה שיקשור רצועות המנעל למעלה מן הארכובה או למטה אבל אם נחתכה רגלו או נעקמה ויצאה ממקומה עד שאינו יכול לנעוץ עקבו בארץ כמו אלו שהולכין על אצבעות רגליהם והדומים להם אין החליצה מועלת לפי שהעיקר אצלינו צריך לתרוצי לכרעיה מסכת יבמות פרק יב משנה ב (ב) חלצה בסנדל שאין שלו או בסנדל של עץ כו'. חלצה בלילה חליצתה כשירה ור"א פוסל בשמאל חליצתה פסולה ור"א מכשיר כו' - בשל עץ ע"מ שהיתה מחופה עור וזה כולו בדיעבד אבל לכתחילה אינו מותר ואין הלכה כת"ק באמרו חלצה בלילה חליצתה כשרה ולא כר"א בהיותו מכשיר בשמאל מסכת יבמות פרק יב משנה ג (ג) חלצה ורקקה אבל לא קראה חליצתה כשירה כו' - הלכה כרבי עקיבא מסכת יבמות פרק יב משנה ד (ד) החרש שנחלץ והחרשת שחלצה כו' - אמרו שנחלץ ולא אמר חלץ לפי שהוא חרש ואינו שלם בדעת כדי שיתיחס לו המעשה. ודין חליצה פסולה הנזכרת בכל זה הפרק שא"א בה יבום אחר כך ואינה מותרת לאחרים אלא אחר חליצה שניה כהילכתה. וזאת המשנה לרבי מאיר אבל דעת חכמים חליצת קטן אינה כלום ואינה פוסלת. והלכה כחכמים מסכת יבמות פרק יב משנה ה (ה) חלצה בשנים או בשלשה ונמצא אחד מהן קרוב כו' - היה זה המעשה בבית האסורים והיה כמו כן ר"ע בבית האסורים והיו שם עדים העידו בראיית החליצה. ופסק ההלכה שאין מחלצין מבלתי שלשה דיינים לפי מה שנקדם ואז תהיה חליצה כשירה מסכת יבמות פרק יב משנה ו (ו) מצות חליצה בא הוא ויבמתו לב"ד כו' - פירוש עצה ההוגנת לו שאם היה הוא קטן בשנים והיא זקנה או הוא זקן והיא קטנה יועצין לו שיחלוץ ולא ייבם ואם היתה הוגנת לו מצד שנותם יועצים לו שייבם יותר משיחלוץ. והלכה כרבי יהודה מסכת יבמות פרק יג משנה א (א) ב"ש אומרים אין ממאנין אלא ארוסות כו' - שיעורו או תמאן ותינשא ר"ל כשממאנת לא תתארס עד שתגדיל או תמאן ותינשא מיד ובאה הוי"ו במקום או אבל שתמאן ותתארס והיא קטנה אין מתירין אותה ב"ש לפי שא"א לה המיאון פעם שניה לפי שסברתם אין ממאנים אלא ארוסות כמו שנקדם מדבריהם מסכת יבמות פרק יג משנה ב (ב) איזו היא קטנה שצריכה למאן כו' - ענין אמרו אינה צריכה למאן שהיא אינה צריכה למאן בפני ב' אלא שתלך ותעשה רצונה. וזאת שאינה יודעת לשמור היא שתהיה בת שש שנים או פחות ויש לנו לבדוק אותה לפי אומדן דעתה ופתיותה אחד השש שנים עד תשלום עשר שנים אבל לאחר העשר שנים הרי היא צריכה למאן אפילו היא סכלה ביותר. והלכה כרבי חנינא בן אנטיגנוס ואין הלכה כר"א אלא שהעיקר אצלנו נושא קטנה הרי היא כאשתו לכל דבר אלא שיוצאה במיאון בלא גט. וממה שאתה צריך לידע שהבת ממאנת עד שתביא שתי שערות לאחר י"ב שנה ויום אחד לפי שקודם הזמן הזה היא שומא או עד שיודע שהיא איילונית זה הוא כשלא בא עליה בעלה אחר שתים עשרה שנה אבל אם נבעלה לאחר שתים עשרה שנה אינה יכולה למאן ואע"פ שלא מצינו שתי שערות לפי שנוכל לומר שמא נשרו לפי שכבר נקנית בקידושין דאורייתא רוצה לומר הביאה כמו שיתבאר בקידושין (פ"א ה"א מסכת יבמות פרק יג משנה ג (ג) ר"א בן יעקב אומר כל עכבה שהיא מן האיש כו'. הממאנת באיש הוא מותר בקרובותיה כו' - ר"ל ר"א אומר במאמרו כשעכב האיש והוציאה בגט הרי היא כאשתו ואסור בקרובותיה וכשמיאנה ולא היה לאיש שום עכבה הרי זו כאילו אינה אשתו ומותר בקרובותיה וכבר ביאר זה על דרך הדמיון מסכת יבמות פרק יג משנה ד (ד) המגרש את האשה והחזירה מותרת ליבם כו' - אמרו החזירה אסורה ליבם ר"ל כשהחזירה כשהיא קטנה ומת ועדיין היא קטנה לפי שגירושיה גירושין גמורין והחזרתה אינה גמורה אבל אם החזירה והיא גדולה או היא קטנה וגדלה אצלו ואח"כ מת מותרת ליבם. ואין הלכה כרבי אליעזר מסכת יבמות פרק יג משנה ה (ה) שני אחין נשואין לשתי אחיות קטנות כו' - והלכה כרבי אליעזר מסכת יבמות פרק יג משנה ו (ו) מי שהיה נשוי לשתי יתומות קטנות ומת כו' - העיקרים אשר נבנו עליהם אלו המשניות הם כשאדם יש לו נשים רבות ונשאו כל אחת מהן נישואין גמורין ביאת אחת מהן או חליצתה פוטרת צרותיה ואם היתה כל אחת מהן נשואות שאינן גמורין וחסרון נישואיהן שוה בכולן כגון שתהיה כל אחת מהן קטנה או כל אחת מהן חרשת ביאת אחת מהן פוטרת צרתה שהחליצה אי אפשר לפי שחרשת לא תחלוץ ואמרו וכן שתי חרשות ר"ל ששתי חרשות ביאת אחת מהן פוטרת צרתה והוא ענין מאמרם מאי וכן אביאה ואם היתה אחת מהן קטנה ואחת חרשת ואין ביאת אחת מהן פוטרת צרתה לחלוק צדדי גרעון הנישואין ואם היו לו לאדם נשים מהן בנישואין גמורין ומהן בנישואין שאינן גמורין ביאת הנשואה נישואין גמורין או חליצתה פוטרת צרותיה וביאת מי שאין נישואיה נישואין גמורין או חליצתה אינה פוטרת צרותיה שנישואיה נישואין גמורין אבל תפטור למי שנישואיה נישואין שאינן גמורין שהיא כמותה כמו שביארנו ומן הדמיון שאמרנו נתבאר לך שקטנה וחרשת אין נישואיה נישואין גמורין מסכת יבמות פרק יג משנה ז (ז) מי שהיה נשוי לשתי יתומות קטנות ומת כו' - ביאת הקטנה פוסלת לביאת החרשת לפי שהיא ראויה לאחר זמן מסכת יבמות פרק יג משנה ט (ט) גדולה וקטנה בא יבם על הגדולה כו' - והלכה כרבי אליעזר מסכת יבמות פרק יג משנה י (י) יבם קטן שבא על יבמה קטנה כו' - זה שאמרנו כופין אותו שיחלוץ לה דוקא כשגרשה בגט אבל אם לא כתב לה גט הרשות בידו שיבעול ויתנהג כמנהג האנשים עם נשותיהם או יכתוב גט ויחלוץ ואם אמרה נבעלתי והוא אומר לא בעלתי אין חוששין לדבריו ואינה צריכה חליצה מסכת יבמות פרק יג משנה יא (יא) הנודרת הנאה מיבמה בחיי בעלה כו' - כל מקום שאמרו כופין ר"ל ותטול כתובתה ומן העיקרים האמיתיים שתסמוך עליהם שכותבין אגרת מרד על היבמה ואם מרדה ותבעה חליצה תצא בלא כתובה הלכה למעשה בכל בתי ישראל ועל זה העיקר צריך לדון בכל העניינים הנופלות בין היבם והיבמה ועכ"פ כופין אותו כשמרדה. ואמרו בכאן מבקשין אמנם הוא בשביל שתטול כתובתה אם רצה בזה מוטב ואם אינו רוצה כופין אותו לחלוץ ותצא בלא כתובה כמו שביארנו וזה אמת ותסמוך עליו מסכת יבמות פרק יד משנה א (א) חרש שנשא פקחת ופקח שנשא חרשת כו' - אמרו נשתטה לא יוציא ואפילו היא יודעת לשמור גיטה וטעם זה לפי שהיא בקלות דעת תפקיר עצמה לזנות ולכך לא יגרשנה ואל תפשע באלו המשניות כולם בעיקר שהקדמתי לך והוא כשהנישואין גמורין והגירושין אינן גמורין מפני כך אינו מקיים אלא הדין הוא שלא יוציא עולמית מסכת יבמות פרק יד משנה ב (ב) א"ר יוחנן בן נורי מפני מה האשה שנתחרשה כו' - רבי יוחנן בן נורי אין הפרש אצלו בין אשה שנתחרשה לאיש שנתחרש לא יוציא ולכך שאל בתמיהה ע"ז ההפרש שעשו חכמים בין איש לאשה ואמרו טעם בזה. ואין הלכה כרבי יוחנן בן נורי מסכת יבמות פרק יד משנה ג (ג) העיד ר' יוחנן בן גודגדא על החרשת כו' - ר"ל אף נושא פקחת ונתחרשה כיוצא בה לפי שכמו שנישואי הפקחת נישואין גמורין כך כשמשיא האב את בתו החרשת נישואין גמורין ואע"פ שהיא חרשת לפי שהיא בדעת אביה נתקדשה ולא בדעתה וכמו שזו יוצאה בגט כך זו יוצאה בגט וזה אמת מסכת יבמות פרק יד משנה ד (ד) שני אחין חרשין נשואין לשתי אחיות הרשות כו' - העקרים אשר יתבארו בהם טעם אלו המשניות הנקדמות כולם שלשה עיקרים. האחד מהם שהחרש והחרשת מיבמים ולא חולצים. והשני שהחרש כשנכנס אינו מוציא לעולם לפי שהנישואין גמורין לפי שהוא ראוי לייבם כמו שאמרנו וגירושיו גרועין מפני שהוא חרש וכבר ידעת שהחרש והחרשת נישואיהן גרועין וגירושי החרש כמו כן גרועין. והעיקר השלישי כי האדם כשיש לו אשה ויש בנישואיה חסרון כגון שתהיה חרשת ונפלה אחותה לפניו ליבום הדין נותן בזה שתאסר עליו אשתו ויבמתו לפי שהן ב' אחיות שנשתתפו בקנינו אחר שאין נישואי אשתו גמורין שאילו היו נישואין גמורין תהיה אחותה יוצאה משום אחות אשה ולפיכך מוציא את אשתו בגט ואת אשת אחיו בחליצה ואם החליצה נמנעת ממנו כגון שיהיה חרש תהיה אשת אחיו אסורה לעולם מסכת יבמות פרק טו משנה א (א) האשה שהלכה היא ובעלה למדינת הים כו' - כשתהיה מלחמה בעולם ניחוש שמא הוכה וכשראתה שנפל גוזרת עליו המיתה ואפשר שיתרפא מן המכה וכמו כן כשיש בינו לבינה קטטה ומריבה מפני שנאתה בו גוזרת עליו המיתה ואע"פ שיש בו תקוה שהוא חי ולכך אינה נאמנת. ואין הלכה כרבי יהודה מסכת יבמות פרק טו משנה ב (ב) ב"ה אומרים לא שמענו אלא בבואה מן הקציר כו'. ב"ש אומרים תינשא ותטול כתובתה כו' - זה מבואר לפי שהוא נתן לה רשות כשתינשא תטול כתובתה לפי שמתנאי הכתובה כשתינשאי לאחר תטלי מה שכתוב ליכי מסכת יבמות פרק טו משנה ג (ג) הכל נאמנין להעידה חוץ מחמותה כו'. עד אומר מת ונישאת ובא אחד ואמר לא מת כו' - אלו הנזכרות חשודות משום איבה שמא יפתוה עד שתינשא ותצא מזה ומזה ויהיו בניה ממזרים אבל כשהביאה לה אחת מאלו הנזכרות גטה ואמרו בפני נכתב ובפני נחתם הרי היא נאמנת ולא נחשוד אותה שהיא משקרת מפני שהכתב מוכיח ואף על פי שהגט אינו מתקיים אלא על פיה מ"מ לא נמנע אותה להנשא עד שתזייף כתב פעם אחת ואמרו עד אחד אומר מת ושנים אומרים לא מת ואפילו היה העד הראשון פסול או אשה והיו השנים פסולים או שתי נשים מסכת יבמות פרק טו משנה ד (ד) אחת אומרת מת ואחת אומרת לא מת כו' - ואין הלכה כרבי מאיר מסכת יבמות פרק טו משנה ה (ה) האשה שהלכה היא ובעלה למדינת הים כו' - והלכה כרבי טרפון מסכת יבמות פרק טו משנה ו (ו) קידש אחת מחמש נשים ואין יודע אי זו קידש כו' - והלכה כרבי עקיבא מסכת יבמות פרק טו משנה ז (ז) גזל אחד מחמשה ואין יודע כו'. האשה שהלכה היא ובעלה למדינת הים כו' - במשנה הראשונה לפי שאנו יודעין שיש לה בן ומשום כך היא אסורה ליבם לכך לא נאמין אותה כשהיא אומרת מת בני ואח"כ מת בעלי כדי שתהיה מותרת ליבם לפי שהאיש שהוא ברור אצלינו שהיא אסורה עליו באיזה ענין שהיה לא נאמין אותה שנסתלק האיסור בדיבורה ולכך חוששין לדבריה כמו שנזכר במשנה השניה לפי שאין אנו יודעין לה בן ויצתה מכאן והיא מותרת ליבם הרי היא נאמנת כשאומרת הרי אני בחזקתי הראשונה ומותרת ליבם ותתיבם וכשאומרת ניתן לי בן ומת בחיי בעלי הפה שאסר הוא הפה שהתיר אבל אם אמרה הבן שנולד לי מת לאחר מיתת בעלי אינה נאמנת לפי שהיא רוצה לפטור עצמה מן החליצה ומן היבום במה שאומרת ואנו ידענו אותה בזמן שאם ימות בעלה תהיה זקוקה ליבום לפיכך מדרך האיסור חוששין לדבריה כמו שזכרנו מסכת יבמות פרק טז משנה א (א) האשה שהלך בעלה וצרתה למדינת הים כו' - וכמו כן אינה חולצת לעולם עד שיודע לה בודאי שצרתה לא ילדה וטעם זה לפי שהחלוצה פסולה לכהן כמו שנתבאר במה שנקדם בזאת המסכת (פ"ז ה"א) וכשנחלצה ונפסלה לכהונה ואחר כך ידוע לנו שצרתה ילדה נמצאת שזו החליצה אינה צריכה ולא תפסל לכהונה ואנחנו נצטרך לפרסם להודיע שזאת החליצה לא היתה צריכה ושהיא מותרת לכהונה ולכך לא תחלוץ עד שיתברר הדבר אם היא צריכה חליצה אם לא ואמרו אינה חוששת ר"ל אינה חוששת שמא נולד לה יבם ור"ל באמרו מלאה שהיתה מעוברת. ואין הלכה כרבי יהושע מסכת יבמות פרק טז משנה ב (ב) שתי יבמות זו אומרת מת בעלי וזו אומרת מת בעלי כו' - כבר הקדמנו בפרק שלפני זה (ה"ג) הכל נאמנים להעידה חוץ מחמותה ויבמתה ולכך כשאמרה יבמתה מת בעלי אינה נאמנת על יבמתה שיש לנו לומר שמא לא מת אבל רוצה שתינשא יבמתה והיא זקוקה ליבום מפני שתאסר על בעלה ואע"פ שהיא עצמה כמו כן אסורה על בעלה אם תינשא עם כל זה ניחוש שמא סברה ואמרה תמות נפשי עם פלשתים ורוצה בקלקול עצמה מפני קלקול יבמתה ולכך אסורה בפני בעלה של זו ר"ל מפני יבמה שאין עדות במיתתו אלא יבמה והיא אינה נאמנת וזו אסורה מפני בעלה של זו שהיא יבמה ואם יש עדים לאחת מהן שמת בעלה יבמתה מותרת לפי שיש לנו עדים שהעידו במיתת היבם והיא עצמה נאמנת לומר מת בעלי כמו שנקדם לנו וזאת שהעידה במיתת בעלה אסורה לפי שיבמתה בלבד הוא שהעידה במיתת יבמה ואינה נאמנת. ואמור מתייבמת ר"ל שתאמר זאת מת בעלי ויש להם יבמים אחרים הרי אלו מתייבמות בלי ספק לפי שאין שם מקום חשש ואם מתו היבמים אסורות להינשא לשאר בני אדם. ואין הלכה כר"א מסכת יבמות פרק טז משנה ג (ג) אין מעידין אלא על פרצוף פנים עם החוטם כו' - פרצוף צורה. וכשנשאר המת שלשה ימים לא יעידו על צורת פניו לפי שמשתנה ודומה לאחר ואמרו חיה אוכלת ממנו כשאוכלת אבר שאם נחתך לא ימות אדם ממנו אבל אם ראה אותה אוכלת מוחו או בשר לבו מעיד שהוא מת ור' יהודה מפריש העניינים כמו שתראה ונפקא לן מהפרש העניינים פעם להקל פעם להחמיר לפי דברי חכמים מסכת יבמות פרק טז משנה ד (ד) נפל למים בין שיש להן סוף בין שאין להן סוף כו' - ומים שיש להם סוף בור או מערה של מים כשאדם עומד עליו אפשר לו לאדם לראות כל סביביו ומים שאין להם סוף מים שאי אפשר לו לאדם לראות כל סביביו ולר"מ אין הפרש ביניהם וחכ"א מים שאין להם סוף אשתו אסורה שיש לנו לומר שמא יצא ממקום שאין אנו רואים אותו ומים שיש להם סוף אם שהה שם שיעור שאי אפשר לו לאדם לחיות בשעה זו בתוך המים אשתו מותרת. ור"מ חולק על זה והביא ראיה מאדם אחד שנפל לבור גדול ועלה לאחר שלשה ימים והוא מים שיש להם סוף ועמד שם שיעור גדול וחכמים אומרים אין מביאים ראיה ממעשה נסים. ודין מים שאין להם סוף אשתו אסורה כמו שביארנו אבל אם נשאת לא תצא והלכה כחכמים בכל הדברים. וכמו שזכר רבי יוסי כמו כן מסכת יבמות פרק טז משנה ה (ה) אפילו שמע מן הנשים אומורת מה איש פלוני דיו כו' - נאמנים דברי התינוקות אצל רבי יהודה בשני תנאים האחד שיאמרו הרי באנו מלספוד ומלקבור פלוני. והשני שישמע אותם מסיחים בקצת ענייני ההספד שיאמרו כך וכך ספדנים היו שם והיה שם פלוני ועשה פלוני כך ואמר פלוני כך וכך וכן כל כיוצא בזה ונאמן הכותי כשאמר מת פלוני אם הוא מסיח לפי תומו והלכה כרבי יהודה ור' יהודה בן בבא מסכת יבמות פרק טז משנה ז (ז) אמר רבי עקיבא כשירדתי לנהרדעא לעבר השנה כו'. אמרו מעשה בבני לוי שהלכו לצוער עיר התמרים כו' - אמרו שהמדינה הזאת משובשת בגייסות הוא התנצלות שלא יכול להגיע שיגיד העדות אצלם וא"ל מסיבת שיבוש הדרכים לרבוי הגייסות לא הייתי יכול להגיע להם אבל הוגד להם בשמי זה העדות. ואין הלכה לא כר"א ולא כרבי יהושע ולא כרבי עקיבא אלא הדין אצלינו משיאים על פי אשה ועל פי קרובים חוץ מן הנשים המנויות ועד מפי עד מפי אשה מפי עבד מפי שפחה כשר לעדות אשה. וזאת הפונדקית היתה כותית ומסיחה לפי תומה ולכך אמרו לא תהא כהנת כפונדקית שאנו מקבלים עדותה לפי מה שביארנו שהכותי המסיח לפי תומו כשר: סליק פירוש המשניות להרמב"ם ממסכת יבמות מסכת כתובות פרק א משנה א (א) בתולה נישאת ליום הרביעי ואלמנה ליום החמישי כו' - מה שחייב שתינשא בתולה ביום רביעי ולא תינשא באחד בשבת כדי שיטרח בצרכי החופה ויכין שלשה ימים קודם ההכנסה ואי אפשר פחות מזה לבנות ישראל. ואלמנה ביום חמישי כדי שישמח עמה שלשה ימים חמישי וששי ושבת וזה במקומות שאין בית דין יושבין בהם אלא בחמישי ושני אבל אם היה בית דין קבוע בכל יום יכול לישא כל זמן שירצה חוץ מיום ראשון ויום ששי והטעם שמא יחלל שבת מפני צורך הסעודה ושאר הימים מותרים ובתנאי שיטריח לצרכי הסעודה שלשה ימים קודם לכן ואינו ראוי לו לעשות מלאכה שלשה ימים אם נשאה בעולה ואם היתה בתולה שבעת ימים שהן ימי שמחה ואין הפרש בנשואין בין בחור בין אלמון לענין שמחה אבל יש הפרש בנשואין לענין ברכה לפי שאם היה הבעל בחור ואפילו היתה בעולה או היתה אשה בתולה ואפילו היה הוא אלמון יתחייב בברכה שבעת ימים ואם היה אלמון שנשא אלמנה יהיה הברכה יום א' בלבד ר"ל ברכת חתנים. ופירוש טענת בתולים חשש הבתולים והוא שיטעון שהוא לא מצאה בתולה מסכת כתובות פרק א משנה ב (ב) בתולה כתובתה מאתים ואלמנה מנה כו'. הגיורת והשבויה והשפחה כו מסכת כתובות פרק א משנה ג (ג) הגדול שבא על הקטנה כו מסכת כתובות פרק א משנה ד (ד) האוכל אצל חמיו כו'. אחת אלמנת ישראל כו' - העיקר אצלנו שכל מי שנבעלה והיא פחותה משלש שנים ויום אחד הרי היא כאילו לא נבעלה ויש לו טענת בתולים ואמרו בכאן גדול ר"ל בן תשע שנים ויום אחד כמו שיתבאר במסכת יבמות בכמה מקומות שביאתו ביאה והקטן שאין ביאתו ביאה מי שהוא פחות מאלו השנים וגדולה שהיא בת שלשה שנים ויום אחד ולמעלה אשר ביאתה ביאה והקטנה נקראת כאן מי שהיתה פחותה מאלו השנים. וכבר ידעת שהשבויה וגיורת ושפחה בחזקת בעולות לעולם והיה מנהגם בערי יהודה כשאדם מקדש אשה שעושים לו סעודה בבית אביה ר"ל סעודת אירוסין ומתייחד עם ארוסתו ולכך אם נשאה אח"כ אינו יכול לטעון טענת בתולים. והלכה כחכמים מסכת כתובות פרק א משנה ו (ו) הנושא את האשה ולא מצא לה בתולים היא אומרת משארסתני נאנסתי כו' - והלכה כרבן גמליאל שאמר נאמנת אבל יש לו להשביעה שבועת היסת שאמת היא טוענת כדין כל טוען ואם היא מכחשת ואומרת בתולה מצאני הוא נאמן ואינו חייב שבועה ותפסיד שטר הכתובה כמו שאמרו חכמים תקנו כתובה לאשה והם האמינוהו שאם אמר פתח פתוח מצאתי נאמן חזקה אין אדם טורח בסעודה ומפסידה וממה שאתה צריך לידע שהבוגרת והוא שהיו לה ששה חדשים שלמים אחר הבאת שתי שערות ובתנאי כמו כן שיצמחו השתי שערות אחר שנים עשר שנה אין לה טענת בתולים רוצה לומר טענת דמים לפי שכלו בתוליה אבל יש לה טענת פתח פתוח כן הורו כל הגאונים שידענו דבריהם ומה שנתבאר אצלי הוא שהדבר בהפך וטענת דמים יש לו פתח פתוח אין לו מסכת כתובות פרק א משנה ז (ז) היא אומרת מוכת עץ אני והוא אומר לא כי אלא דרוסת איש כו'. ראוה מדברת עם אחד כו' - מדברת כנוי על הייחוד וטיב היא סיבה ובכמה מקומות הם אומרים טיב גיטין וקידושין טיב עבודת כוכבים ומשמשיה רוצה לומר סבתם. ורבי יהושע מחמיר ואמר אף על פי שהיא נתיחדה עם אדם ידוע והוא בתכלית הכשרות אינה נאמנת אלא היא בחזקת בעולה לפסולים ותהיה פסולה לכהונה לפי שהיא בחזקת שנבעלה בעילת זנות והלכה כרבי גמליאל וממה שאתה צריך לידע שהכהן אם ארס בתולה ואחר האירוסין לזמן נשואין טוען שלא מצאה בתולה הרי היא אסורה עליו וכופין אותו לגרשה לפי ששוייה אנפשיה חתיכה דאיסורא שאנו חוששין שמא אחר הקידושין היא נבעלה והיא זונה ואסורה על הכהן בין שנבעלה באונס או ברצון על העיקר הידוע אונס בישראל מישרא שרי ובכהנים אסור מסכת כתובות פרק א משנה ט (ט) היתה מעוברת ואמרו לה מה טיבו של עובר זה כו' - כשאמר ר"ג נאמנת אין ענינו שתהא נאמנת שזה העובר בן פלוני ויירשנו אבל עניינו שהיא נאמנת שנבעלה לכשר והיא כשרה לכהונה וכן העובר אם היתה בת הנה היא גם כן כשרה לכהונה והלכה כרבן גמליאל אבל לכתחילה אין אנו מורין לזאת המעוברת או לכל מי שנבעלה לספק שתינשא לכהן שיש לחוש שמא נבעלה לפסול אלא אם כן היו רוב כשרים אצלה והוא שיהיה רוב אנשי העיר ישראלים כשרים ויפרוש אחד מן הרוב ויבעול זו חוץ לעיר ואז תינשא לכתחלה לכהן היא ובתה מסכת כתובות פרק א משנה י (י) אמר רבי יוסי מעשה בתינוקת כו' - זה המעשה היה חוץ מן המדינה שרובה כשרים והיה חוץ מזאת המדינה סיעה רובן כשרים כמו כן ופירש אחד מזאת הסיעה ואנסה והיו תרי רובי רוב העיר ורוב סיעה של מקום שנאנסה בו וזאת היא חומרא שאין אנו צריכין אלא חד רובא אבל מעלה עשו ביוחסין שהיא לא תינשא לכתחלה אלא בתרי רובי. והלכה כרבי יוסי מסכת כתובות פרק ב משנה א (א) האשה שנתארמלה או שנתגרשה היא אומרת כו' - הינומא מפה ממשי היה מנהגם נושאים בו בתולות מבית אביה לבית בעלה. והעיקר בזה הדין כל זמן שנאבדה הכתובה הוא נאמן באמרו אלמנה נשאתיך אלא אם נמצאו עדים שהעידו שנשאת בתולה או ממי שהיה מצוי בחופתה וראה שנעשה לה ממעשה אנשי המקום ההוא שעושין לבתולה ממיני הקישוט או ממיני השחוק וזולת זה והיה מנהגם במקומו של ר' יוחנן חילוק קליות מסכת כתובות פרק ב משנה ב (ב) ומודה ר' יהושע באומר לחבירו שדה זו כו' - אמרו מודה ר' יהושע ר"ל מודה לרבן גמליאל שחולק עליו בפרק הראשון במה שדומה לדין זה באמרו היא אומרת משארסתני נאנסתי לפי שאינה נאמנת אליבא דר' יהושע אפי' שיש שם מיגו דיכולה למימר מוכת עץ אני וכשרה לכהונה וקאמר' נבעלתי דפסלה עצמה לכהונה נאמנת לומר משארסתני נאנסתי אבל אינה נאמנת אליבא דר' יהושע לפי שהוא אינו מחייב הבעל בכתובה מטעם שהיא יכולה לומר מיגו במה שתלוי בדרך איסור והיתר לפי שפסולה לכהונה או כשרה לכהונה הוא איסור והיתר אבל בכאן מודה ר' יהושע לפי דמיגו דהכא תלוי בנתינת ממון שהוא מיגו דיכול למימר שלי הוא וקאמר של אביך הוא ולקחתיה ממנו נאמן ואם יש עדים שהיא של אביו אינו נאמן בתנאי שיהיה אכילת הפירות שתי שנים בחיי האב ושנה בחיי הבן שלא נשלמו לו שני חזקה בחיי האב ולכך אינו נאמן לפי שהעיקר בידינו אין מחזיקין בנכסי קטן ואפילו הגדיל ר"ל כ"ז שהתחיל שני חזקה והוא קטן ואפילו נשאר זה המחזיק באכילת הפירות עד שנשלמו לו שני חזקה אחר שגדל הקטן אינה חזקה וזה הוא שרצה להשמיענו מסכת כתובות פרק ב משנה ג (ג) העדים שאמרו כתב ידינו הוא זה כו' - אנוסים הוא אונס נפשות כגון שיאמרו פחדנו שיהרגנו אבל אם אמרו אנוסי ממון היינו או שפחדנו שאם לא נעיד לו שיקח ממונינו ולכך העדנו לו אינם נאמנים לפי שהעיקר אצלינו אין אדם משים עצמו רשע וכשאומרים שהם הצילו ממונם בממון חבירם הוא רשעת כל שכן כשאמרו שהם לוקחים שוחד מפני זה העדות שאינם נאמנים וכמו כן כשפסלו עצמם בעבירה אינם נאמנים אבל נאמין אותם בכאן באמרם פסולי עדות היינו כשפסלו עצמן מחמת קורבה כגון שיאמרו קרובים היינו באותה שעה ולא היינו ראויין לעדות זה השטר. ואמנם קיום העדות כשכתב ידם יוצא ממקום אחר הרי זה יתקיים על שלשה דרכים הדרך הראשון הוא שיהיה בזה השטר עדים ראובן ושמעון ונראה לקיים חתימתן ממקום אחר ונמצא שטר אחר שיש בו עדים כמו כן לראובן ושמעון והעידו שני עדים שזו חתימת ראובן ושמעון ונמצאת הכתיבה כמו הכתיבה רוצה לומר חתימת העדים שהם בשטר האחר שהעידו עדים שהיא חתימת פלוני ופלוני שהיא כמו החתימה שאנו רוצים לקיים. והדרך השני שיהיה שטר ובו אלה העדים בעצמם רוצה לומר ראובן ושמעון שהוחזקו כבר בבית דין ועליו קיום בית דין והיה כבר קרא עליו ערער ואחר כך הוחזק ומצינו כתיבת זה השטר מקויים רוצה לומר חתימת העדים כמו החתימה שבשטר שאנו רוצים לקיים הרי זה כמו כן יתקיים בזה הדרך. והדרך השלישי שנמצא שטרי שני שדות במקח וממכר בזה העדות רוצה לומר באלו העדים בעצמם והלוקחים אכלו פירות אלו השדות שני חזקה גמורים ר"ל שלש שנים בפני המוכרים ולא נפל ערעור ולא הכחשה ולא שום דיחוי בעדות או שהיה כמו כן עדותן בשני שטרות כתובות ונמצא חתימת העדים אשר בשטר שאנו רוצים לקיים כמו חתימתן אשר בשני שטרי שדות או שני שטרי כתובות הרי יתקיים השטר כמו כן ובתנאי שיהיו שני השטרות שאנו רוצים לקיים מהם שלא ברשות התובע זולת השטר שאנו רוצים לקיימו לפי שאם יהיו השטרות כולם בידו ניחוש שמא דימה הכתב וזייפו מסכת כתובות פרק ב משנה ד (ד) זה אומר זה כתב ידי וזה כתב ידו של חברי כו' - ואין הלכה כרבי מסכת כתובות פרק ב משנה ה (ה) האשה שאמרה אשת איש הייתי וגרושה אני נאמנת כו' - אם משנשאת ר"ל אם משהתירוה להנשא הרי זו לא תצא מהיתרה ואפילו באו עדים שנשבית אבל אם באו עדים שנטמאת אפילו היו לה כמה בנים תצא וכשאמרה אשת איש אני ואח"כ לזמן אמרה פנויה אני אבל מה שאמרתי שאשת איש הייתי מטעם כך וכך היה הרי זו נאמנת ודבריה נשמעים ובלבד שתתן אמתלא לדבריה הראשונים ובלבד שלא יהיו שם עדים מסכת כתובות פרק ב משנה ו (ו) שתי נשים שנשבו זאת אומרת נשבתי וטהורה אני וזאת אומרת כו'. וכן שני אנשים כו' - ענין אמרו שנשבו ר"ל שיש ידיעה ברורה בעדים שנשבו ועם כל זה הם נאמנות והם מותרות כשהעידה כל אחת מהן על חבירתה שהיא טהורה לפי שכשרים בעדות אשה שבויה שהיא טהורה אשה וקרוב וקטן המסיח לפי תומו ומתקיים העדות בשבויה שהיא טהורה כשיעיד העד הלזה שהוא לא פירש ממנה מזמן שנשבית עד שיצאת מרשות הכותים מסכת כתובות פרק ב משנה ח (ח) רבי יהודה אומר אין מעלין לכהונה על פי עד אחד כו' - עוררין חולקים ואומרים שהוא אינו כהן והעיקר אצלנו אין ערעור פחות משנים ומחלוקת רשב"ג עם ת"ק אמנם הוא בצירוף עדות כמו שאומר והוא שיש כאן אדם שידוע לנו שאביו כהן הוא ואח"כ יצא קול על זה הבן שהוא חלל ונדחה מן הכהונה ואח"כ העיד עד אחד שהוא כשר והחזרנו אותו לכהונה לפי שהעיקר אצלנו מעלין לכהונה על פי עד אחד ואין הלכה כר"י אא"כ העידו שני עדים שהוא חלל ונדחה מן הכהונה פעם שניה ואח"כ העיד א' שהוא כשר רשב"ג אומר יצטרף זה העד עם העד הראשון ואע"פ שיש ביניהם זמן ומעלין אותו לכהונה לפי שעדות השנים שהעידו שהוא כשר והשנים שהעידו שהוא פסול תבטל עדותן וישאר הבן בחזקת אביו שהוא כהן כשר ות"ק אמר לא יצטרף ואין מעלין אותו לכהונה עד שיעידו שני עדים בזמן אחד שהוא כשר לפי שנעמיד אלו שהעידו שהוא חלל כנגד אלו שהעידו שהוא כשר ויעמוד בחזקתו. והלכה כרשב"ג לפי שהעיקר אצלנו שהעדות מצטרף ואפילו היו ביניהם כמה דנים וכמו כן העדים יכולים להעיד זה שלא בפני זה בכל העדיות חוץ מגט כמו שיתבאר ובעדות נפשות כמו כן יש להם דינים יתבארו במקומם בסנהדרין מסכת כתובות פרק ב משנה ט (ט) האשה שנחבשה בידי כותים ע"י ממון מותרת לבעלה כו'. עיר שכבשוה כרכום כו'. א"ר זכריה בן הקצב כו' - כשהכותים ידם תקיפה על ישראל אפילו ע"י ממון אסורה לבעלה וזה כולו כשבעלה כהן אבל ישראל העיקר אצלנו אונס בישראל מישרא שרי וכרכום הוא גייס ואם יש בעיר מקום להתחבא ואין בני המלחמה יכולים להגיע שם נאמנת כל אחת מהן באמרה לא נטמאתי ואפילו אין לה עדים לפי שנאמר בכל אחת מהן מגו דיכולה למימר נחבאתי נאמנת לומר לא נחבאתי ולא נטמאתי וכבר ביארנו שהקרוב והאשה כשרים להעיד לאשה שהיא לא נטמאה חוץ מבעלה ושפחתה המשמשתה ואדם שהעיד לשבויה שהיא טהורה והוא כהן לא ישאנה אבל ישאנה כהן אחר כמו שיתבאר בספ"ב מיבמות אבל אם פדאה בממונו והעיד עליה שלא נטמאת ישאנה שאם לא נתברר לו כן לא היה נותן ממונו עליה בפדיונה מסכת כתובות פרק ב משנה י (י) ואלו נאמנין להעיד בגודלן מה שראו בקוטנן כו' - ואלו הענינים כולם אמנם הם ענינים צריך בהם פירסום בעלמא בלבד והם כולם מדרבנן לפי שקיום שטרות דרבנן ותקנת כתובה מנה מאתים ותחומין וטומאת בית הפרס דרבנן וכמו כן זאת התרומה אשר תנתן לזה הכהן שיעלה לכהונה בזאת העדות הקלה אמנם היא תרומה דרבנן ר"ל שיהיה זה הדבר שיוציאו ממנו התרומה צומח בעציץ שאינו נקוב כמו שבארנו במס' תרומות ומה שהוא דומה לזה ולא תתקיים זאת העדות באמרם דרך ומעמד היה לפלוני לפי שהוא ממון ועכ"פ צריך בו עדות גמורה ואינו מותר לנו ללמוד העבד תורה וכמו כן מן העיקרים שבידינו שאין חולקין תרומה לעבד בגורן אא"כ רבו עמו ולכך אין לנו לחוש ולומר שמא עבד כהן הוא לפי שהעבד לא ילמוד לפי שאינו מותר ללמדו כמו שבארנו וכמו כן לא יחלוק על הגורן מסכת כתובות פרק ג משנה א (א) אלו נערות שיש להן קנס הבא על הממזרת כו' - שיעור המשנה כך ואלו נערות פסולות שיש להן קנס ור"ל באמרו קנס מה שנאמר ונתן האיש השוכב עמה לאבי הנערה חמשים כסף וכבר ידעת שהכותי והעובד כוכבים אצלנו שוות כמו שבארנו במסכת ברכות ואמרו אשת אחיו ואשת אחי אביו אפשר זה כגון שאחיו או אחי אביו ארס אשה והיא בתולה ונתגרשה מן האירוסין והתנאי באלו הלאוים כולם שהם מחוייבי כרת שלא יהיה שם התראה לפי שאם התרו בהן חייב מלקות לפי שהעיקר כל חייבי כריתות לוקין כמו שיתבאר ומן העיקר שסומכין עליו אין אדם לוקה ומשלם מסכת כתובות פרק ג משנה ב (ב) ואלו שאין להם קנס הבא על הגיורת ועל השבויה כו' - מה שנאמר לא יהיה אסון ענינו שלא יהא אסון בין שני האנשים הנצים ענוש יענש הנוגף ואם אסון יהיה בין שני הנצים רוצה לומר שימות אחד מהן יהרג ההורג ולא יהיה שם עונש כלל והוא אמרו ונתת נפש וגו' ויסתלק מן התשלומים לפי שאין אדם מת ומשלם ואפי' היה שוגג שאין בו חיוב מיתה לפי שכל עבירה שיש בה מיתת ב"ד אין תשלומין ואפילו לשוגג וזה הוא ההפרש שיש בין מחוייבי מלקות ובין מחוייבי מיתת ב"ד ואין הלכה כר' יהודה והלכה כר"ע מסכת כתובות פרק ג משנה ד (ד) המפתה נותן ג' דברים והאונס ד' המפתה כו' - אונס נותן את הצער פירשו בהש"ס ואמר אינה דומה נבעלת באונס לנבעלת ברצון ומן העיקר אצלם מפותה אין לה צער וכמו כן לשון התורה זכר באנוסה עינוי ולא זכרו במפותה ומפתה לכשיוציא רצה לומר לכשלא יכנוס אבל אם רצתה היא ורצה אביה וכנס נותן בושת ופגם בלבד ולא יתן קנס מסכת כתובות פרק ג משנה ו (ו) יתומה שנארסה כו' - הלכה כר"א ואפילו לא היתה יתומה מסכת כתובות פרק ג משנה ז (ז) איזהו בושת הכל לפי המבייש והמתבייש פגם כו' - אמרו השוכב עמה הנאת שכיבה חמשים כסף אבל בושת ופגם אינו בכלל וכמו כן צער אנוסה חוץ מן הקנס והקצבה הוא חק ידוע מסכת כתובות פרק ג משנה ח (ח) כל מקום שיש מכר אין קנס וכל מקום שיש קנס אין מכר כו' - בכאן אבאר לך אלו השמות על מה הם נופלים ולא אצטרך להחזירם בכל מקום וזה שהאשה מיום לידתה עד שנשלמו לה י"ב שנה שלימים ויום אחד נקראת קטנה בין שהביאה ב' שערות או לא הביאה ב' שערות ואחר אלו השנים נקראת נערה כשתביא ב' שערות ואם לא תביא שתי שערות הרי היא עומדת בקטנותה כל זמן שלא תביא עד שנשלמה כ' שנה וכששלמה כ' שנה ולא הביאה ב' שערות ונראו בה סימני איילונית הרי היא איילונית ואם לא נראו בה סימני איילונית תעמוד עד תשלום ל"ה שנה והיא כמו כן נקראת קטנה כל זה הזמן ודינה כדין קטנה עד שתביא שתי שערות ואם לא תביא תהיה איילונית ואפילו לא נראו סימני איילונית וכ"ז שהביאה ב' שערות אחר י"ב שנה ויום א' עד תשלום ל"ה שנה מיד שתביא נקראת נערה ותעמוד אחר הבאת ב' שערות ששה חדשים והיא נערה וזהו זמן הנערות ואחר הששה חדשים נקראת בוגרת ושמור זה הלשון אין בין נערות לבגרות אלא ששה חדשים בלבד וסבירא ליה לרבי מאיר שקטנה ימכור אותה אביה והבא עליה אינו נותן קנס ונערה אין לאביה בה רשות למוכרה והבא עליה נותן קנס והמשנה שאמרה כל מקום שיש מכר אין קנס הוא אליבא דר"מ וחכמים חולקין עליו ואמרו הבא על הקטנה אחר ג' שנים ויום אחד עד שתבגר חייב בקנס ולפיכך יש מכר במקום קנס לפי סברתם אבל בוגרת אין מחלוקת ביניהם שהיא אין לה לא מכר ולא קנס אבל בשת ופגם יש לה כשנאנסה אבל כשנתפתתה אין לה כלום ואין הלכה כר' מאיר מסכת כתובות פרק ד משנה א (א) נערה שנתפתתה בושתה ופגמה וקנסה של אביה והצער בתפוסה כו' - אמרו מעשה ידיה ומציאתה ר"ל מעשה ידיה כמציאתה כמו שמציאתה בחיי אביה לאביה כמו כן מעשה ידיה שעשתה בחיי אביה לאחים ואע"פ שלא נגבו אלא לאחר מיתת האב וזה אמת ואין הלכה כרבי שמעון מסכת כתובות פרק ד משנה ב (ב) המארס את בתו וגרשה אירסה ונתארמלה כתובתה שלו כו' - רבי יהודה אומר שהכתובה הראשונה שיש לו בה זכות היא של אביה הואיל וברשותו היתה בשעה שנכתבה לה אותה כתובה ואין הלכה כר' יהודה מסכת כתובות פרק ד משנה ג (ג) הגיורת שנתגיירה בתה עמה וזנתה הרי היא בחנק כו' - וזנתה ר"ל שזנתה לאחר שנתגיירה והיא נערה המאורסה ולא נמצאו לה בתולים מיתתה בחנק כמו כל אשת איש שזנתה לפי שהיא אינה בחזקת בעולה מפני שהיא גיורת ובעלה אינו חייב מאה סלע אם הוציא עליה שם רע ואפילו נתפרסם שקרו מסכת כתובות פרק ד משנה ד (ד) האב זכאי בבתו בקדושיה בכסף בשטר ובביאה כו' - אלו הענינים שהאב זכאי בהם כל זמן שבתו נערה לפי שנאמר בנעוריה בית אביה ובא בקבלה כל שבח נעוריה לאביה אבל משתבגור אין לאביה בה רשות ואין לו דין עליה כלל מסכת כתובות פרק ד משנה ה (ה) לעולם היא ברשות האב עד שתכנס לרשות הבעל לנישואין כו' - היה העיקר אצלם בראשונה שבת ישראל כשנתארסה לכהן תאכל בתרומה והיא בבית אביה לפי שהיא כבר חזרה לכהן קניין כספו אבל נאמר זה שאנו חוששים שמא תאכל אחרת עמה והיא אצל אביה ולכך אמרו לא תאכל בתרומה עד שתכנס לחופה ולזה רמז באמרו לעולם היא ברשות האב ואף על פי שהגיע זמן ולא נשאת שחזר חיוב מזונותיה על בעלה כמו שיתברר בפרק הבא אחר זה מסכת כתובות פרק ד משנה ו (ו) האב אינו חייב במזונות בתו זה כו' - כרם הוא שם הקיבוץ מן החכמים שהיו מתקבצים ביבנה באותו הזמן שנאמר הרם חמר ענו לה והלכה כראב"ע אבל יש בזה דינין ואני אבארם לך בכאן וזה שהאדם חייב במזונות בניו עד שישלמו שש שנים ירצה או לא ירצה וכופין אותו על זה בין שהוא עשיר או עני. וכשהוסיפו הבנים על אלו השנים ואינו רוצה לזונם ראוי לו לדיין לכופו בדברים ולהוכיחו על זה בפני ראשי הקהל ויאריך דבריו בזאת הכוונה ואם לא ירצה להוציא עליהם בשום פנים יראה הדיין בענינו אם יש לו ממון כופין אותו ולוקחין ממנו מה שיצטרך להוציא לפי שיעור ממונו כמו שעושין במזון האבות לא שיהיה חייב במזונותיהם ר"ל באביו ובבניו שיש להם יותר משש שנים אבל הוא מחוייב בצדקה לפי שיעור ממונו וכשאנו לוקחין ממנו זאת הצדקה אנו מוציאין אותו על בניו או על אביו לפי שהם בני צדקה ויש להם בה דין יותר לפי שנא' לאחיך לענייך. ומן הידוע שיש לו לדיין לכפור בני אדם על נתינת הצדקה לפי שהיא מכלל מצות עשה שהוא מן החיוב להלקות האדם עד שיעשה מצוה זאת שיש לו לעשותה באותו הזמן או ימות וזה עיקר בכל מצות עשה ואין הפרש בזה בין הזכרים ובין הנקבות בענין ההוצאה מסכת כתובות פרק ד משנה ז (ז) לא כתב לה כתובה בתולה גובה מאתים ואלמנה כו' - אפילו היה לו לאדם קרקע באלף דינרי זהב כולם תחת שיעבוד הכתובה ואפילו היתה מנה והיא תטרוף כל מה שימכור או יתן אלא אם כן תסתלק ידה משיעבודה וזה תקנת שמעון בן שטח בכתובת אשה מסכת כתובות פרק ד משנה ח (ח) לא כתב לה אם תשתבאי אפרקיניך ואותביניך לי לאינתו כו' - כבר ידעת שהכהן נאסרת עליו השבויה ואמרו בכאן ובכהנת ר"ל אם היתה אשת כהן שהיא אסורה עליו הרי הוא מחוייב לפדותה ולהחזירה למדינתה אשר נשאה שם וחייב בכתובתה ואף ע"פ שהיא אנוסה כמו שנבאר בפרק אחרון ממסכת נדרים ואין דינה כדין האשה שהלך בעלה למדינת הים ובאו עדים ואמרו לה מת בעליך ונשאת ואח"כ בא בעלה שאין לה כתובה אחר שנאסרה על בעלה ואפילו שהיא אנוסה ומאי הוי לה למעבד מסכת כתובות פרק ד משנה י (י) לא כתב לה בנין דכרין דיהוין ליכי מינאי אינון ירתון כו' - דין זה התנאי כמו שאפרש לך וזה כי האדם כשנשא אשה ויש לו בנים ממנה בן זכר או בנים זכרים ואח"כ מתה היא בחייו ונשא אח"כ אשה אחרת ויש לו ממנה כמו כן בנים זכרים ואח"כ מתה ואח"כ מת הוא והניח קרקע שיעור כתובת הראשונה ושנייה ודינר יותר יירשו כל בני אחת מהן כתובת אמן ואז יחלקו כולם שאר הממון בשוה ואם מתה אחת בחייו ואחת אחר מותו אותה שמתה אחר מותו אין יורשיה יורשים כתובתה אלא אם נשבעה ואח"כ מתה ובכך יורשיה יורשין כתובתה תחלה ואחר כך יירשו כמו כתובת אמם הבנים שמתה אמם בחייו אם נשאר אליהם מה שירשו ואם הותיר שום דבר על שתי הכתובות חולקין השאר בשוה ואם מתו שניהם אחר מותו ואחר שנשבעו כמו שאמרנו הרי יורשי הראשונה קודמים ליורשי אחרונה וזה מבואר כמו שיתבאר בפרק העשירי מזאת המסכתא מסכת כתובות פרק ד משנה יא (יא) בנן נוקבין דיהויין ליכי מינאי יהויין יתבן בביתי כו' - עד דתנסבן עד שיתארסו ומשיתארסו אין להם מזונות וכמו כן אם בגרו אין להם מזונות אפילו לא נתארסו וזה הוא פסק הלכה שבוגרת אין לה מזונות ואפילו לאחר מיתת אביה מסכת כתובות פרק ד משנה יב (יב) את תהא יתבא בביתי ומיתזנא מנכסי כל ימי מיגר אלמנותיך כו' - ואין הלכה כאנשי יהודה אלא כל זמן שאינה תובעת כתובתה בב"ד ולא תינשא תדור בבית שהיתה דרה בה עם בעלה בחייו והרי היא משתמשת בכל המטלטלין והכלים שהיתה משתמשת בהם עמו בחייו ויתבאר שלימות זה הדין לקמן ופי' מיגר אלמנותיך בביתי ר"ל אחר מותו מסכת כתובות פרק ה משנה א (א) אף על פי שאמרו בתולה גובה מאתים ואלמנה מנה אם רצה להוסיף כו'. נותנין לבתולה י"ב חדש כו' - דין זאת המשנה לפי מה שאבאר לך וזה כשאדם קידש בתולה או אלמנה ועמד אחר הקידושין זמן ואפילו עשר שנים על דרך המשל ואח"כ תבעה לינשא נותנין לה משעת תביעה לבתולה שנים עשר חדש ולאלמנה שלשים יום וכמו כן אם תבעתו היא שיכניסנה ואם תבעה אחר שבגרה או קידשה ביום הבגר נותנין לה י"ב חדש מיום הבגר וכשעמדה י"ב חדש אחר הבגרות מיד שנתקדשה ותבעה אחר הקידושין נותנין לה ל' יום כאלמנה וכל אשה שתאמר לבעלה איני רוצה ליקח כל מזונותי תרומה לפי שאני צריכה זריזות ושמירה לאכלה בטהרה לכן נותנין לה מחצה חולין ומחצה תרומה כר"ע ובזה המחלוקת ר"ע ור"ט ור"ל אחר הנישואין בין שתהיה כהנת או אשת כהן והיא ישראלית אבל בת ישראל מאורסת לכהן כבר בארנו בפ' שקודם זה שהיא אינה אוכלת בתרומה עד שתכנס לחופה מסכת כתובות פרק ה משנה ג (ג) היבם אינו מאכיל בתרומה עשתה ששה חדשים בפני הבעל כו. המקדיש מעשה ידי אשתו כו' - מעיקרינו שתקנו מזונות תחת מעשה ידיה ולכך עושה ואוכלת לדברי הכל ומן העיקר שסומכין עליו אין אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם ולכך הלכה כר' יוחנן הסנדלר מסכת כתובות פרק ה משנה ה (ה) ואלו מלאכות שהאשה עושה לבעלה כו' - בין שיש לה שפחות כפי זה המנין בין שהכניסה לו ממון מהם אלו השפחות הדין א' ומחיוב עליה לעשות על כל פנים שתהיה רוחצת פניו ידיו ורגליו ומוזגת לו את הכוס מצעת לו את המטה אפילו היו אצלם אלף שפחות לפי שאלו הענינים אינו מותר לו לאדם שישתמש לו אלא מאשתו לפי שמעיקר תורתינו אין משתמשים באשה ואין הפרש בין שפחה או זולתה בין גדולה בין קטנה וענין אמרו טוחנת שתהיה ממונה על ענין הטחינה ותנועע את הריחיים וקתדרא אהל נעשה ממשי וממיני הבגדים ומן העצים יושבין בו המלכים כשהולכים בדרכים ופי' שעמום בהלה תרגום ובתמהון לבב ובשעממות לבא ומקום המחלוקת בין רבי אלעזר ורבן שמעון בן גמליאל כשהיא מתעסקת במיני השחוק והגיעגועים לפי שהיא בזה תבוא לידי זימה ולא תבוא לידי שעמום והלכה כר' אלעזר מסכת כתובות פרק ה משנה ו (ו) המדיר את אשתו מתשמיש המטה בש"א כו' - שבת אחת בלבד יקיים את נדרו ויותר על זה יוציא ויתן כתובה ואפילו היה גמל או ספן ואמרו התלמידין יוצאין בלא רשות נשותיהן שלשים יום אמנם זה דברי א' אליעזר אבל לדעת חכמים שתים שלש שנים והלכה כחכמים וטיילים הם הבעלים שאין להם טורח ומשא משום אדם המעונגים שאינם עוסקים לא בסחורה ולא במלאכה ודע כי יש לאשה למנוע לבעלה שלא יפרש בים ולא יצא בשיירה כי אם למקום קרוב מפני שלא יגרע עונתה וכמו כן תמנע ממנו שלא ישנה עצמו מאומנות לאומנות שתגרע בסיבת זה העונה אלא תלמוד תורה בלבד מסכת כתובות פרק ה משנה ז (ז) המורדת על בעלה פוחתין לה מכתובתה שבעה דינרין בשבת כו' - טרפעיק שלשה דרכמונים נקראים דרהאם בלשון ערבי והטרפעיק הוא משקל ג' דרכמונים מכסף צרוף מן הדרכמונים שכל דרכמון ודרכמון מהם יש בו משקל שש עשרה שעורות הכסף וכבר בארנו פעמים רבות שהדינר ששה דרכמונים נמצא שהשלשה טרפעיקין דינר ומחצה ואמרו בש"ס רבותינו חזרו ונמנו ואמרו מכריזין עליה ארבעה שבתות זו אחר זו ושולחין לה מב"ד הוי יודעת שאפילו כתובתך מאה מנה הפסדת אחת ארוסה ואחת נשואה ואפילו נדה ואפילו חולה ואפילו שומרת יבם ותהיה זאת ההכרזה בבתי כנסיות ובבתי מדרשות ובכל יום ויום רצופין ואומר פלונית מרדה על בעלה ושולחין לה קודם ההכרזה ויאמרו לה אנו רוצין להכריז ואחרי תשלום הכרזה יודיעוה ג"כ ויאמרו לה נשלמה ההכרזה ואז הפסידה כתובתה. ומורדת נקראת בכאן הנמנעת מתשמיש המטה בלבד אבל אם אינה רוצה לעשות שום דבר מן המלאכות שאשה עושה לבעלה אינה מורדת אלא כופין אותה על כך בכל צד מיני הכפייה מסכת כתובות פרק ה משנה ח (ח) המשרה את אשתו ע"י שליש לא יפחות לה משני קבין כו' - שיעור זאת המשנה לא פסק לה שעורים כפלים בחיטין אלא רבי ישמעאל שהיה סמוך לאדום ששעורים שלהם רעות וזה כולו מבואר והדין בזה כולו חוזר לפי ראות עיני הדיין לפי ענינו וענינה כפי מה שנוהגים אנשי המדינה מסכת כתובות פרק ה משנה ט (ט) נותן לה מעה כסף לצורכה ואוכלת עמו מלילי שבת ללילי שבת כו' - יש לו לאדם רשות שלא יאכל עם אשתו ולא ידור עמה אלא משרה אותה על יד שליש אבל ישלים העונה המחוייבת ביום או בלילה לפי מה שהוא ראוי אבל אוכל עמה מלילי שבת ללילי שבת על כל פנים כמו שזכר מסכת כתובות פרק ו משנה א (א) מציאת האשה ומעשה ידיה לבעל וירושתה כו' - פגמה הוא שיחתוך אבר מאבריה או שיחדש מום בגופה מסבת מכות או כל כיוצא בזה רואין אותה כאילו היא שפחה הנמכרת בשוק וכל מה שנפחת מדמיה זה הוא פגמה והלכה כרבי יהודה מסכת כתובות פרק ו משנה ב (ב) הפוסק מעות לחתנו ומת חתנו אמרו חכמים יכול הוא שיאמר לאחיך הייתי רוצה ליתן כו'. פסקה להכניס לו כספים כו' - אמר אם הביאה האשה בנדוניא זהב בעין כותב לה בתוספת החצי ואם הביאה בגדים ותכשיטין ודומה להם מן החפצים כותב לה בפחות החומש ושום הוא הערך והשיעור שמשערין בו הענינים שהביאה וטעם לזה שהזהב בעצמו ירויח בו ויתעסק בו והבגדים והתכשיטין התועלת לעצמה שהיא לובשת אותם ומתקשטת בהם ולכך אם פסקה אלף דינר כותב לה חמשה עשר מנה שהוא אלף וחמש מאות ואמרו שום במנה כותבת אחד ושלשים ודינר ר"ל שהיא כשהכניסה שום לא יכתוב לה מנה בכתובה אלא אם היו דמי אלו הבגדים ותכשיטיהן ודומיהן אחד ושלשים סלע ודינר אחד שסך הכל מאה וכ"ה דינרין שהסלע ד' דינרין וזהו לפי מה שאמרנו שהוא כותב פחות חומש וכמו כן אם הכניסה שיעור חמש מאות כותב לה ד' מאות ואמנם זכר שני דמיונים להודיעך שהשום לעולם בפחות חומש בין מעט בין הרבה ואמרו ג"כ סלעים יעשה ששה דינר ר"ל מה שביארנו שהממון בעצמו ג"כ בתוספת החצי לפי שהסלע ד' דינרים ואמנם חזר זה הענין ואע"פ שהקדימו בדמיון פסקה להכניס אלף דינר כותב לה חמשה עשר מנה להודיעך כמו כן בתוספת שהוא החצי בין במעט בין בהרבה ואפילו לא הכניסה אלא סלע כותב לה ששה דינרים. וקופה היא קופה של בשמים ר"ל מה שהיא צריכה מן הבשמים ודומיהן והלכה כרשב"ג בכל מה שזכרנו מן התוספת והפחות וזולתה מסכת כתובות פרק ו משנה ה (ה) המשיא את בתו סתם לא יפחות לה מחמשים זוז פסק כו'. יתומה שהשיאה אמה או אחיה מדעתה כו' - ר"ל באומרו אם יש בכיס כיס של צדקה והלכה כר' יהודה דסבר שמין דעת האב לפי מה שנדע מדעת האב בה וכבודו ואם אין לנו ראיה שנוכל לעמוד על דעת האב ינתן לה עשור מכל הנכסים ובתנאי מגוף הקרקעות או משכירות קרקעות אבל מטלטלין אין להם עשור וזה העניין של נדוניא בין שהיא באומדן או עשור הוא הנקרא פרנסה סתם וזה שהבת כשהיא ניזונת מנכסי אביה לפי מה שבארנו ונשאת הרי היא מוציאה אחר נשואיה מה שראוי לה מן הפרנסה ואפילו לא הזהירה לאחים בשעת הנשואין ולא תבעה מהם הפרנסה ואם לא היתה ניזונת מנכסי יתומים ונשאת והיא קטנה ולא ערערה על האחין ולא תבעה פרנסה לא נאמר כבר נתפייסה דעתה ולא תוכל להוציא מן האחין אחר הנשואין שום דבר אלא הרי היא מוציאה לפי שהיא קטנה ואם לא נשאת אלא אחר שהיא נערה ופסקו מלתת מזונותיה ולא תבעה הפרנסה כבר נתפייסה ואם לא פסקו אחין מלתת לה מזונותיה לא אבדה פרנסתה וכשבגרה אין לה מזונות כמו שבארנו בפרק רביעי ואח"כ נשאת הרי זו צריכה למחות ואפילו פייסו אותה והיתה נזונת מנכסיהם ואם לא מיחתה הרי זו נתפייסה ואין לה פרנסה אחר הנשואין ואינו יכולה להוציאה מסכת כתובות פרק ו משנה ז (ז) המשליש מעות לבתו והיא אומרת נאמן בעלי עלי כו' - ויעשה שליש מה שהושלש בידו הוא שיעשה בו מה שצוה האב ואין שומעין לה ואין נותנין לבעל שום דבר וזה כשהיא מאורסת אבל אחר הנשואין הרי היא עושה מנכסיה מה שהיא רוצה אלא אם היתה קטנה כי אין המחלוקת ר"מ ורבי יוסי אלא בגדולה מן האירוסין והלכה כרבי מאיר מסכת כתובות פרק ז משנה א (א) המדיר את אשתו מליהנות לו עד ל' יום יעמיד פרנס כו' - בפחות משלשים יום אפשר שלא ישמע הדבר ולא יגיענה בזה בזוי ויותר מזה ישמעו בני אדם ותתבזה אצלם ולכך יוציא ויתן כתובה ואפילו היו מעשה ידיה מספיקים למזונותיה. ואמר יעמיד פרנס אינו ר"ל שיעמיד ממונה לפי ששלוחו של אדם כמותו ואמנם ביאורו שיאמר כל הזן אינו מפסיד. ועניין מאמר רבי יהודה בכהנת ר"ל אשת כהן לפי שהכהן כל זמן שיגרש את אשתו נאסרה עליו ולכך אין ממהרין עליו הגירושין. ופירוש קצבה דבר מוגבל והוא י"ב חדש לפי שאם היה עני ונשבע עליה שלא תתקשט י"ב חדש שומעין לו והלכה כר"י ואין הלכה כרבי יהודה מסכת כתובות פרק ז משנה ד (ד) המדיר את אשתו שלא תלך לבית אביה בזמן שהוא עמה בעיר חדש אחד כו' - שיעור זאת המשנה כך רגל א' יקיים שנים יוציא ויתן כתובה בד"א בישראל אבל בכהנת שנים יקיים שלשה יוציא ויתן כתובה ומתניתין ר' יהודה שמחלק בין דין ישראל ודין כהן כמו שנתבאר ואין הלכה כר' יהודה אלא בכולם יוציא ויתן כתובה מסכת כתובות פרק ז משנה ה (ה) המדיר את אשתו שלא תלך לבית האבל או לבית המשתה יוציא ויתן כתובה כו' - טוען משום דבר אחר פירשו בו משום בני אדם הפרוצים המצויין שם ובתנאי שיתקיים שם הקול שיש שם אנשים חשודים או אנשים מראין עצמן כנשים ואמרו שתאמר לפלוני מה שאמרת לי הוא שיכריחנה שתאמר לאחד מבני אדם דבר שאי אפשר לה שתאמר אותו כי אם לבעלה מענייני התשמיש וזה ענין ביאורם דברים של קלון אבל שתהא ממלא ומערה לאשפה הוא מעשה ממעשה השוטים והמשוגעים וכמו כן ר"ל כל זמן שיכריח אותה שתעשה מעשים שתחשב בעשייתן שהיא שוטה יוציא ויתן כתובה מסכת כתובות פרק ז משנה ו (ו) ואלו יוצאות שלא בכתובה העוברת על דת משה ויהודית כו' - יתאמת שהיא עוברת על דת משה שסומך עליה באלו הדברים הנמנין וישאלנה ואומרת לו מותרין ואחר הדרישה והחקירה הרגיש שהן אסורין וצריך בכל אלו הדברים עדים והתראה ואז תפסיד כתובתה. ואמרו וראשה פרוע ואפילו במטפחת על ראשה ובתנאי שתצא בה לשוק או למבוי מפולש. ואמרו טווה בשוק שמראה זרועותיה לבני אדם או שהיא טווה ונתנה וורד או הדס או רימון וכן הדומה לזה בגבות עיניהם או על לחיה וכל כיוצא בזה מן הפריצות ומיעוט הצניעות. ואמרו מדברת עם כל אדם פירוש משחקת עם הבחורים. ומקללת יולדיו בפניו שמקללת אבי בעלה בפני בעלה באי זה צד יהיה מן הקללה והחירוף וקולנית תובעת תשמיש בקול רם עד ששמעו אותה שכינותיה ואלו הדברים כולם מבוארים אבל אחר עדים והתראה כמו שבארנו ודע שעוברת על דת אין לה לא כתובה ולא תוס' ולא תוציא מבעלה ממה שנאבד מנדונייתה אבל יש לה בלאותיה הקיימין בלבד מסכת כתובות פרק ז משנה ז (ז) המקדש את האשה על מנת שאין עליה נדרים ונמצאו עליה נדרים אינה מקודשת כו' - אלו הנדרים הם שלא תאכל בשר ולא תשתה יין או שלא תתקשט בבגדי צבעונין חוץ מאלו השלשה נדרים אין חל עליו מזה כלום אבל הקידושין קיימין ומומי כהנים מבוארים כולם בפרק שביעי ממסכת בכורות ומומי הנשים יתרים על אלו המומין אשר מבואר לשם שמונה מומין הראשון ריח רע והוא שיצא מאחד ממקומות גופה ריח רע נמאס והשני שתהיה רבת הזיעה והשלישי שתהיה בפניה שומא כאיסר האיטלקי או שתהיה בפניה שומא קטנה פחותה מכאיסר אבל יש בה שער צומח והרביעי שיש לה ריח הפה והחמישי שקולה עבה ומשונה מקולות הנשים והששי שיהיו שדיה גסין יותר משאר שדי הנשים טפח באורך והשביעי שיהיו השדים רחוקים טפח זה מזה עד שיהיה ביניהן טפח והשמיני שנשכתה חיה ונעשה מכה במקום אחד ואח"כ נתרפא ונשאר המקום קבוץ נשתנה מראהו דומה למכות אש מסכת כתובות פרק ז משנה ח (ח) היו בה מומין ועודה בבית אביה האב צריך להביא ראיה שמשנתארסה נולדו בה מומין הללו כו' - מומין גדולים אצל ר' שמעון בן גמליאל הוא אם נסמית עינו נקטמה ידו נשברו רגליו ואין הלכה כרשב"ג והלכה כחכמים מסכת כתובות פרק ז משנה י (י) ואלו שכופין אותו להוציא מוכה שחין ובעל פוליפוס והמקמץ והמצרף נחושת והבורסי כו' - מוכה שחין המצורע. בעל פוליפוס סרחון האף. מקמץ שמקבץ צואת הכלבים לעבד בו עורות. מצרף נחשת המחצב נחשת ממחצב שלו. ובורסי הוא מעבד העורות והלכה כחכמים מסכת כתובות פרק ח משנה א (א) האשה שנפלו לה נכסים עד שלא תתארס מודים בית שמאי ובית הלל שמוכרת ונותנת וקיים כו' - אמרו שמוכרת ונותנת וקיים ר"ל ואפילו אחר שנתארסה ואמרו הואיל וזכה באשה ר"ל בארוסה הואיל וזכה בה יזכה בנכסים ויהיה מכרה בטל כאילו נפלו לה והיא נשואה ואמר להם רב"ג על החדשים אנו בושים והם נכסים שנפלו לה והיא נשואה לפי שאני ג"כ דעתי באלו הנכסים שאם מכרה קיים אלא שאתם מגלגלין עלינו נכסים שנפלו לה והיא ארוסה ותאמרו הואיל וזכה באשה זכה בנכסים ויהיה מכרה בטל ופסק ההלכה בין שנפלו לה נכסים עד שלא תתארס ובין שנפלו לה משנתארסה ומכרה אחר שנשאת מוציא הבעל הפירות מיד הלקוחות בחייה ומוציא הקרקע אחר מיתתה: נפלו לה משנשאת אלו ואלו מודים שאם מכרה ונתנה שהבעל מוציא מיד הלקוחות כו' - פסק ההלכה כבר נקדם לך הנכסים הידועים לבעל הוא מה שיש לה מן הנכסים באותה המדינה שהיא יושבת שם או במקומות הקרובים מזאת המדינה המיוחסת אליה ונכסים שאינם ידועים לבעל הוא מה שראוי לה מן הנכסים במדינה אחרת והלכה כר"ש מסכת כתובות פרק ח משנה ג (ג) נפלו לה כספים ילקח בהן קרקע והוא אוכל פירות כו' - כל זמן שנפל מחלוקת בין הבעל ובין האשה בקרקע שלוקחין מאלו הדמים ילקח בהן קרקע שמוציא פירות יותר והלכה כחכמים מסכת כתובות פרק ח משנה ד (ד) רבי שמעון אומר מקום שיפה כחו בכניסתה הורע כחו ביציאתה כו' - ר"ש חולק עם חכמים בפירות מחוברין בשעת יציאה ר"ל כשמגרשה ויש לה פירות מחוברין לקרקע שצמחו בעודה תחתיו ר"ש אומר של אשה וחכמים אומרים במה שקדם מחוברין לקרקע שלו לעולם בין בכניסתה בין ביציאה והלכה כר"ש מסכת כתובות פרק ח משנה ה (ה) נפלו לה עבדים ושפחות זקנים ימכרו וילקח בהן קרקע והוא אוכל פירות - והלכה כרשב"ג וכרבי יהודה: המוציא הוצאות על נכסי אשתו הוציא הרבה ואכל קימעא כו' - קמעא דבר מועט ואפילו כל שהוא. ואמרו ישבע כמה הוציא ויטול ר"ל שבועה כעין תורה ובתנאי שיהיה שבח כנגד הוצאה או יותר אבל אם היתה הוצאה יתירה על השבח ישבע שבועת התורה שהוציא כנגד השבח ונוטל כנגד השבח בלבד ויפסיד השאר וזה כולהו בנכסי מלוג והוא כשגרשה הבעל אבל כשמרדה בין אכל בין לא אכל ישבע כמה הוציא ויטול כנגד השבח כמו שבארנו אבל בנכסי צאן ברזל כל השבח לו כמו שבארנו אם הוסיפו הוסיפו לו מסכת כתובות פרק ח משנה ו (ו) שומרת יבם שנפלו לה נכסים מודים בית שמאי ובית הלל שמוכרת ונותנת וקיים כו' - כבר נקדם לך פירוש זאת ההלכה אות באות בפרק הרביעי ממסכת יבמות ועיין אותה לשם מסכת כתובות פרק ח משנה ז (ז) הניח אחיו מעות ילקח בהן קרקע והוא אוכל פירות כו' - אלו הפירות המעות מנכסי אחיו לפי שכל מה שהניח מנכסים אם הותירו ואם פחתו הם תחת שיעבוד הכתובה וזה כולו דעת מי שסובר מטלטלי משתעבדי לכתובה ואינה הלכה ואע"ג דרבנן בתראי כבר תקנו לגבות כתובה מן המטלטלין תכלית כח האחרונים לגבות אבל שיהיו המטלטלין מונחין ולא יהיה כח לאח שהוא היבם להשתמש בהן אחר היבום זה אצלי בלתי אמת ואין דעתי בזה ואינו נוטה לזה דעת התוריים בשום פנים. ואמרו פירות המחוברין לקרקע שלו פירשו ואמרו תני שלה. ועניין אמרו כאשתו לכל דבר שהוא כשגרשה מותר לו להחזירה אחר כן כמו שבארנו בפרק הרביעי מיבמות ואין הלכה כרבי מאיר מסכת כתובות פרק ט משנה א (א) הכותב לאשתו דין ודברים אין בנכסייך הרי זה אוכל פירות בחייה ואם מתה יורשה כו' - זאת הכתיבה מועלת לה כשכתב לה ועודה ארוסה על העיקר אשר אצלנו נחלה הבאה לו לאדם ממקום אחר אדם מתנה עליה שלא יירשנה או אם קנו מידו ואפילו לאחר הנשואין ופירי פירות הוא שתמכור האשה הפירות אשר נסתלק מהם הבעל וילקח בדמיהן קרקע הנה בעל יאכל פירות זה הקרקע ואע"פ שאין לו בגוף הקרקע כלום שהוא לא סילק נפשו אלא מן הפירות הראשונים בלבד כי מה שאמר אין לי בנכסיך ובפירותיהן אבל פירי פירות אוכל לפי דעת רבי יהודה עד שיכתוב ובפירי פירותיהן עד לעולם. ומה שאמר רשב"ג שהתנה על מה שכתוב בתורה הוא טעם שאינו אמיתי לפי שהעיקר אצלנו ירושת הבעל דרבנן אבל עשו חיזוק לה כשל תורה ולכך הלכה כרשב"ג במה שאמר יירשנה מצד הטעם שזכרנו והלכה כר' יהודה מסכת כתובות פרק ט משנה ב (ב) מי שמת והניח אשה ובעל חוב ויורשין והיה לו פקדון או מלוה ביד אחרים כו' - כושל נקרא בעל חוב ונקרא בזה השם לפי שאינו גובה את חובו מן המטלטלין לפי שאלו הדינים נבנים על זה העיקר והוא שהמטלטלין לא משתעבדי לב"ח וזה הדין אין אנו דנין אותו היום אבל דנין שהמטלטלין משתעבדי לב"ח ואין ליורש ירושה עד שיגבו החובות והכתובה או חוב מן החובות ואם הניח קרקע כל מי שקדם חובו יגבה חובו ראשון ראשון והמותר יגבה הבא אחריו ואם זמן החובות כולם בזמן אחד ואין הממון מספיק לכל החובות יקח כל אחד ואחד כפי חלקו ועוד יתבאר כיצד יחלוקו בפרק של אחר זה ואם הניח מטלטלין אין הפרש בין החוב המוקדם ובין המאוחר אלא כל הקודם בהן זכה ואין מוציאין מרשות מי שזכה במטלטלין ואם לא קדם אחד מהן יחלקו המטלטלין כפי מה שיתבאר בפרק שלאחר זה מסכת כתובות פרק ט משנה ד (ד) המושיב את אשתו חנוונית או שמינה אפוטרופא הרי זה משביעה כו' - חנונית שיניחנה בחנותו כדי שתקנה ותמכור לו. ואפוטרופא ממונה לתמוד למשא ומתן ולהתעסק בממונו וכמו כן אם הניח ממונו או סחורתו בידה ישביענה כ"ז שירצה שבועת התורה בטענת שמא ויגלגל עליו. פלכה ועיסתה ר"ל שהיא לא עשתה לו אונאה בפלכה ועיסתה ואין נשבעת לכתחילה על פלכה ועיסתה לפי שאין הלכה כר' אליעזר מסכת כתובות פרק ט משנה ה (ה) כתב לה נדר ושבועה אין לי עליך אין יכול להשביעה כו' - זה כולו מבואר ואמת והעיקר מה שזכרתי לך כל תנאי שבממון קיים ובאים ברשותה הם הלקוחות או מקבלי המתנה מסכת כתובות פרק ט משנה ו (ו) הלכה מקבר בעלה לבית אביה או שחזרה לבית חמיה כו' - זה מבואר כשנתעסקה בממון אחר מיתת בעלה הנה היורשים משביעין אותה שבועה על כל מה שהתעסקה בו אחר שנקבר בעלה ואין משביעין אותה במה שהתעסקה בין מיתה לקבורה לפי שאילו היינו משביעין אותה שבועה על כך לא תתעסק בקבורתו אלא בעדים שיעידו במה שהיא מכרה בשויו אם לא כדי שלא יחייבוה שבועה וישהה המת מלהקבר ויש בה זילותא הלא ידעת כי מן העקרים הידועים לכרגא ולמזוני ולקבורה מזבנין בלא אכרזתא לפי שהם ענינים נחפזים אינם סובלין המתנה ועכוב מסכת כתובות פרק ט משנה ז (ז) הפוגמת כתובתה לא תפרע אלא בשבועה כו' - נפרעת שלא בפניו כשהיא מוציאה כתובה וגט והיה בעלה בדרך רחוקה הרי היא נשבעת שבועת התורה ותפרע מנכסיו אבל אם הלך בעלה ולא גרשה לא תפרע מן הכתובה לפי שהעיקר אצלנו לא נתנה כתובה לגבות מחיים אבל יש לה מזונות בלבד כמו שיתבאר בפרק האחרון מזאת המסכתא וכמו כן בעל חוב נפרע שלא בפני בעל חובו בשבועה וידקדקו בדבר דקדוקים הרבה ואם אפשר לשלוח לו ולהודיעו מוטב וישתדלו להודיעו בכל השתדלות שאיפשר. ולא נצטרך לבאר לך שזאת השבועה שבועת התורה לפי שזה העיקר יהיה אצלך שכל שבועה שנזכר במשנה הנה היא שבועת התורה או דרבנן כעין דאורייתא בנקיטת חפץ כמו שנבאר במסכתא שבועות והוא שאנו קורין אותה שבועת התורה ור"ש חולק על ההלכה השלישית מזה הפ' שחולקין בה תנא קמא ור"א ואר"ש שהאשה לא תשבע כלל ואע"פ שעשאה אפוטרופוס אינו משביעה אא"כ תובעת כתובתה ואין הלכה כר' שמעון מסכת כתובות פרק ט משנה ט (ט) הוציאה גט ואין עמו כתובה גובה כתובתה כתובה ואין עמה גט כו' - אמרו גובה כתובתה במקום שנוהגין שלא יכתבו שטר כתובה אלא מעידין עליו על זה וסומכין על תנאי ב"ד וזה מותר אבל במקום שנהגו לכתוב שטר כתובה עכ"פ יש לה להוציא שטר כתובה עם הגט ואז תגבה כתובתה. ושובר הוא שמשמעותו שזה החוב כבר פרעו או נתנו לו וכבר בארנו הפרוזבול ודינו בפרק האחרון ממסכת שביעית ומבואר הוא שזה החוב כבר עבר עליו שמיטה. ומה שחייב שיהיה נאמן בעל חוב כשהוא אומר אבד פרוזבלי כיון דתקינו רבנן פרוזבול לא שביק היתרא ואכל איסורא וחל עליו איסור מטעם השמיטה והבעל כמו כן מגו דיכול למימר לא גירשתיה נאמן לומר אבד שוברי אבל ישבע שבועת היסת שפרעה. ודע שזה שאמרנו שהאשה גובה שלא בגט עיקר כתובה בלבד אבל תוספת עד שתביא עידי גירושין ואז תגבה התוספת בין במקום שכותבין כתובה בין במקום שאין כותבין כתובה. ומה שאמרנו במה שקדם כשהוציאה גט במקום שאין כותבין כתובה גובה כתובתה אמנם זהו עיקר כתובה בלבד אבל התוספת אינו נגבה בלא כתובה או עדים יעידו עליה והלכה כרשב"ג: שני גיטין ושתי כתובות גובה ב' כתובות ב' כתובות וגט אחד כו'. קטן שהשיאו אביו כו' - כתובתה קיימת ר"ל עיקר כתובה מנה ומאתים אבל תוספת אינו חייב אלא א"כ העידו עליו בזה אחר שנעשה גדול ועל זה ראוי להעיד עליו מסכת כתובות פרק י משנה א (א) מי שהיה נשוי שתי נשים ומת הראשונה קודמת לשנייה ויורשי הראשונה קודמים כו' - כשנשבעה האלמנה שבועת התורה כמו שנשבעת כל אלמנה כאשר תגבה כתובתה כמו שיתבאר לפנים ואם אח"כ מתה אז יתבעו יורשיה כתובתה אבל אם מתנה קודם השבועה תפסידו כתובתה כולה לפי שהעיקר אצלנו אין אדם מוריש שבועה לבניו. ואמרו שנייה ויורשיה קודמין ליורשי ראשונה ר"ל לירושת בנין דכרין שיורשי שנייה יורשין כתובת אמן ואחר כן יירשו יורשי ראשונה כתובת אמן אם נשאר להם שום דבר ואמנם דין זה כשמתה האחת בחייו והשניה אחר מותו אבל כשמתו שתיהן בחייו אין דין לכתובת בנין דכרין עד שיניח יותר על שתי כתובות דינר כמו שיתבאר בזה הפרק מסכת כתובות פרק י משנה ב (ב) מי שהיה נשוי שתי נשים ומתו ואח"כ מת הוא ויתומים מבקשין כתובת אמן ואין שם אלא שתי כתובות כו' - אמרו אלו נוטלין כתובת אמן ואלו נוטלין כתובת אמן ויחלקו כולם הדינר או מה שיש להם בה יותר על זה בשוה. וראוי הוא הדבר שעדיין לא הגיע לידו אבל אפשר הוא וקרוב שיגיע לידו כגון שהניח חובות או סחורות ביד מתעסקים או ממון בעיר אחרת והלכה כרבי שמעון מסכת כתובות פרק י משנה ד (ד) מי שהיה נשוי שלש נשים ומת כתובתה של זו מנה ושל זו מאתים ושל זו שלש מאות ואין שם אלא מנה כו' - מנה הוא ארבעה דינרין של זהב וכל מנה הנזכר במשנה הם מאה דינרין של כסף לפי מה שנתבאר בסוף פאה וכמו כן כשהם אומרים מאתים וארבע מאות וזולת זה מחשבון המאות וזאת החלוקה מחוייב בזמן שהכתובות ביום אחד או כשלא הניח להן [אלא] מטלטלין כמו שנבאר שהעיקר אצלנו אין דין קדימה במטלטלין. ואמרו היו שם מאתים היו שם ג' מאות כבר אמרו בש"ס שרבינו הקדוש אומר אף אלו חולקות בשוה וכן הלכה. וצריך שתעיין בזה העיקר שנפל עליו דין החלוקה לעולם בין בעל חובות ועל זה תעשה היקש בענין הכתובות והוא שהאדם אם הניח ממון ובעלי חובות הרבה ונתחייבו לחלוק לפי מה שהקדמנו רואין בכלל כל החובות ומה שהניח ואם הניח ממון כפי החובות יקח כאו"א חלוקו וזה מבואר ואם היה הממון פחות רואין אם כשיתחלק ביניהם בשוה יגיע לפחות שבהם שיעור חובו או פחות מכאן חולקין בשוה ואם כשיתחלק בשוה יגיע לפחות שבהם יותר מן החוב שיש לו מסלקין זה התוספת וחולקין השאר ביניהם בשוה עד שיגיע לפחות שבהם שיעור חובו ויסתלק. אחר כך חוזרין לזה התוספת שנסתלק וחולקין אותו לאותן בעלי חובות שנשארו כמו שחלקו בתחילה עד שיגמר כל הממון. ומשל זה בזאת הבבא הנזכרת במשנה כשהניח שלש מאות או פחות חולקין בשוה ואם הניח ד' מאות חולקין ג' מאות בשוה ותסתלק בעלת המנה מהכל ויחלקו זה המנה היתר בעלת המאתים ובעלת שלש מאות בשוה ואם הניח חמש מאות חולקין שלש מאות בשוה ותסתלק בעלת המנה מהכל והמאתים חולקות אותן בעלת המאתים ובעלת ג' מאות בשוה ונמצאת הראשונה והשנייה שיגיע להם כל חלקם ונמצאת השלישית שהגיע לה מאתים ועל זה תעשה היקש ואפילו היו בעלי חובות אלף. ואמנם מה שאמר וכן שלשה שהטילו לכיס הוא חוזר אל הבבא אחרונה שהם יחלקו ביניהם הריוח וההפסד לפי מה שיש לכל אחד מהם בקרן וזה כשיש ריוח והפסד וגוף הממון קיים והענין בזה לפי מה שאני מבאר כגון שנשתנה המטבע או הוסיפו עליו בחילוף או פחתו על דבר זה חולקין לפי המעות אבל אם לקחו השותפין סחורה והרויחו בה או הפסידו יהיה הריוח וההפסד ביניהם בשוה בלתי שנשגיח למה שיש לכאו"א מהם בעיקר הקרן וזה הוא הדין המוסכם הנאות ללשון המשנה לפי מה שביאר הש"ס והוא פסק מן הגאונים האחרונים מסכת כתובות פרק י משנה ה (ה) מי שהיה נשוי ארבע נשים ומת הראשונה קודמת לשנייה ושנייה לשלישית ושלישית לרביעית כו' - כשיש שם יורש או בעל חוב אין בו מחלוקת שאין לאחת מהן לגבות כתובתה עד שתשבע ואמנם מחלוקת בן ננס (נ"א כשאין) כשיש שם מערער שהוא אומר כשנמצאת שדה אחת מאותן שלש שדות שזכו בהן שלש נשים הראשונות שאינה שלו והוציאו אותה קרקע מתחת ידיה אין מוציאין מיד הרביעית שדה שבידה ואע"פ שהיא מאוחרת ממנה לפי שהוא סובר בעל חוב מאוחר שקדם וגבה מה שגבה גבה ואין לזאת שיצאה הקרקע מתחת ידה עם הרביעית אלא שבועה בלבד שבדין תפסה ולכך תשבע שבועת התורה ומיד תרד לזה הקרקע שלא תצטרך שבועה כשיתבעו ממנה ות"ק סבר שהיא לא תשבע לפי שהעיקר אצלנו בעל חוב מאוחר שקדם וגבה מה שגבה לא גבה וכשיצאה הקרקע מיד אחת מהשלשה קודמות תחזור ותגבה מה שביד אחריה ומוציאין הקרקע שהיא ביד הרביעית ולכך אין תועלת לשבועתה אחר כשהורדנו אותה לזה הקרקע אינה הורדה גמורה לפי שהיא מזומנת לצאת ממנה. ומתוך דברינו יתבאר לך כי אלו הארבע נשים כשתפסו מטלטלין אם תפסה הרביעית מטלטלין בכתובה שהיא נשבעת לדברי הכל לפי שאין מחלוקת במטלטלין שאין מוציאין מתחת ידה וכבר בארנו פעמים הרבה שהעיקר אצלנו אין דין קדימה במטלטלין והלכה כת"ק במה שאמר מה שגבה לא גבה. ומה שאמר אין שם אלא מנה חולקות בשוה הוא דבר מחוייב הכרחי על העיקר שהקדמנו באיכות החלוקה לפי שהכתובה הפחותה בתורתינו מנה כמו שנתבאר בתחילת המסכת בתולה כתובתה מאתים ואלמנה מנה מסכת כתובות פרק י משנה ו (ו) מי שהיה נשוי שתי נשים ומכר את שדהו וכתבה ראשונה ללוקח דין ודברים אין לי עמך כו' - זאת הכתיבה שכתבה הראשונה היא בקניין עכ"פ ובתנאי שהיא לא רצתה להקנות ללוקח אחר זולתי לזה הלוקח כדי שלא תטעון ותאמר נחת רוח עשיתי לבעלי שאנו אומרים לה אין מנהגך לעשות נחת רוח לבעליך לפי כשרצית שלא להקנות לא הקנית ולכך כל הקנאה שתקנה האשה במכירת בעלה בקרקעותיו או בנכסי צאן ברזל אינו עשוי ואינו מועיל לפי שיכולה לומר נחת רוח עשיתי לבעלי ולכך הקנתי אלא אם מכר בעלה לראובן ולא רצתה להקנות ואחר כך מכר בעלה אותה שדה בעצמו לשמעון והקנתה שאנו נאמר לה זה היה ברצונך שאם לא כן היית נמנעת מלהקנות כמו שנמנעת מלהקנות לראובן. ופירוש פשרה על אמתת הלשון ביצוע הענין ר"ל תיקון וכן קורין למים שאינן קרים ולא חמין פושרין. ואמרו וכן ב"ח פירשו ואמרו וכן ב"ח ושני לקוחות וכן אשה בעלת חוב ושני לקוחות כשתרצה לטרוף כתובה והיא כבר הקנת לאחד משני הלקוחות ולא הקנת לשני מסכת כתובות פרק יא משנה א (א) אלמנה ניזונת מנכסי יתומים ומעשה ידיה שלהן כו' - כבר נתבאר כי מתנאי הכתובה את תהא יתבא בביתי ומתזנא מנכסי וכבר בארנו כמו כן שיורשיה לא יורשין כתובתה אא"כ נשבעה ומתה אבל אם מתה והיא לא נשבעה אבדה כתובתה ויתעסקו בקבורתה יורשי בעלה מסכת כתובות פרק יא משנה ב (ב) אלמנה בין מן האירוסין בין מן הנישואין מוכרת שלא בבית דין כו' - שלא בב"ד ר"ל שלא בבית דין מומחין אבל הרשות בידה בבית דין הדיוטות ובתנאי שיהיו יודעים בשומת הקרקעות שמכרה וממה שראוי שתדעהו שהאלמנה ניזונת מן המטלטלין כמו כן ואפילו שאין המטלטלין תחת ידיה ואין הלכה כרבי שמעון מסכת כתובות פרק יא משנה ג (ג) מכרה כתובתה או מקצתה משכנה כתובתה או מקצתה כו' - כבר ביארנו כי מה שאמרו חכמים שלא בבית דין רצה לומר בב"ד מומחין. ואמרו שהיא מוכרת מקרקעות בעלה בב"ד הדיוטות למזונות או לעיקר כתובה ואפילו שלא נשאר לה מן כתובתה אלא חלק מעט. ודע שפסק ההלכה מוכרת שלא בב"ד צריכה שבועה ואינה צריכה הכרזה ר"ל שהיא תשבע שבועת התורה שלא הניח לה מזונות והלכה כחכמים מסכת כתובות פרק יא משנה ד (ד) אלמנה שהיתה כתובתה מאתים ומכרה שוה מנה במאתים או שוה מאתים במנה כו' - רשב"ג אומר שאם מכרה שדה בדמים פחות ממה שהוא שוה בענין שאם אנו לוקחין אותו ממנה בשווי נשאר מן השדה חתירה שתהא מדתה בת תשעה קבין ובגנה אם מכרה גנה ישאר חצי קב הנה המכר בטל. וכבר ביארנו בסדר זרעים בכמה מקומות כי סאה ו' קבין ומדת בית סאה אלפים וחמש מאות אמה ותשבורת בית קב ד' מאות ושבע עשרה אמה פחות שליש ובית רובע הוא רובע הקב ואין הלכה כרשב"ג מסכת כתובות פרק יא משנה ה (ה) שום הדיינין שפיחתו שתות או הוסיפו שתות מכרן בטל כו' - אגרת בקרת הוא שטר חקירה ועיון והוא שתהיה שם שומא והכרזה ויכתבו שהם הפליגו בעיון ובחקירה בכל כחם ואלו דברי ת"ק והלכה כמותו מסכת כתובות פרק יא משנה ו (ו) הממאנת והשניה והאילונית אין להן כתובה ולא פירות ולא מזונות כו' - כבר בארנו זאת ההלכה בפרק התשיעי מיבמות ונחזור לפרשה גם בכאן עד שלא ישאר בה ספק ונבאר דיניה אחד אחד ותחילת זה כי ממאנת ושניה ואילונית שלא הכיר בה אין להן כתובה ר"ל מנה מאתים אבל תוספת כתובה יש להן ועניין ולא פירות שהפירות שאכל הבעל אין מוציאין ממנו ואמנם אמרם ולא מזונות בממאנת ר"ל כגון שהלך בעלה למדינת הים ולוותה ואכלה ואח"כ מיאנה אינו חייב לשלם מה שאכלה אחר הליכתו וקודם המיאון אחר שמיאנה אבל שניה ואילונית אינו חייב במזונות כלל ואפילו הוא מצוי בעיר והם תחתיו. אבל אמרם ולא בלאות הוא לפי מה שאבאר וזה שבלאותיה כשהם מצויין ואיתנהו בעינייהו אין ספק שנוטלת בלאותיה בין היתה ממאנת או אילונית ואפילו זנתה תחת בעלה ברצון הפסידה הממון ולא הפסידה בלאותיה המצויים והוא מה שאמרו זנתה לא הפסידה בלאותיה קיימים אבל חילוק הדינים כשהבלאות נפסדו ונאבדו ע"י שנשתמש בהן אם תוציאם מיד הבעל ויתן מה שהיו שוין הבלאות או לא. וכל מקום שיאמר יש לה בלאות ר"ל שתוציא ממנו ערך דמיהן וכל מקום שיאמר אין לה בלאות ר"ל שלא תוציאם ממנו. ואמרו בכאן בממאנת אין לה בלאות ר"ל מה שנאבד מממונה בין בנכסי מלוג בין בנכסי צאן ברזל אין לה בלאות והשניה אין לה בלאות של נכסי מלוג אבל בלאות של נכסי צאן ברזל יש לה וזה הדין אמנם הוא קנס לשניה על הצד אשר ביארנו בפרק התשיעי מיבמות. והעיקר אצלינו בנכסי מלוג והוא פסק ההלכה עיילא ליה גלימא פירא הוי ומיכסי בה עד דבלי ולכך אין האדם חייב בבלאות נכסי מלוג בשום פנים ונגמר בזה העניין דין שנייה וזולתה ודע זה ודין האילונית כשלא הכיר בה שאמרנו בה ג"כ אין לה בלאות הם בלאות של נכסי צאן ברזל לפי שהן ברשותו וכל מה שנאבד מהן אינו חייב בו אבל בלאות של נכסי מלוג יש לה לפי שהם ברשותה ולא היה לו להשתמש בהן עד שיאבדו מכל וכל אלא א"כ נגמרו הנישואין ונתקיימו אבל הכיר בה דינה כדין שאר הנשים אבל אלמנה לכהן גדול וחברותיה אשר אמר בהן יש להן כתובה וכמו כן פירות מזונות ובלאות ר"ל שהיא תוציא ממנו הפירות שאכל בין מנכסי צאן ברזל בין מנכסי מלוג וכמו כן יש לה מזונות לאחר מיתה אבל בחייו כופין אותו לגרש ואין נותנין לה מזונות ויש לה בלאות נכסי צאן ברזל כדין כל אשה וכל זה כשהכיר בהן אבל אם נשאו בטעות ולא נודעו איסורן אלא אחר כן דינם כדין האילונית שלא הכיר בה בכתובה ובבלאות ובמזונות ובפירות. והכלל מכל זה בדיני הבלאות כשהן בעין אין ספק שיש לה בין מנכסי מלוג בין מנכסי צאן ברזל יהיו הנישואין על איזה דרך שיהיו ואם הבלאות אינן בעין כלל והנישואין גמורין ואין בהם שום הפסד או שהיתה שניה בין הכיר בה בין לא הכיר בה או שהיתה אלמנה לכהן גדול ושאר חייבי לאוין והכיר בהן הדין בהן אחד בלאות נכסי צאן ברזל יש להן בלאות נכסי מלוג אין להן אבל הממאנת אין להן בלאות בין מנכסי מלוג בין מנכסי צאן ברזל ואילונית שלא הכיר בה ואלמנה לכהן גדול ושאר חייבי לאוין שלא הכיר בהן הדין לכולן אחד הוא בלאות נכסי צאן ברזל אין להם בלאות נכסי מלוג יש להן הפך מן השניה והטעם שהשניה אין לה כתובה ואפילו הכיר בה ואלמנה לכהן גדול והדומות לה יש להן כתובה כשהכיר בהן לפי שהשניה מדרבנן וחייבי לאוין מדאורייתא והללו צריכין חזוק והללו אין צריכין חזוק מסכת כתובות פרק יב משנה א (א) הנושא את האשה ופסקה עמו כדי שיזון את בתה חמש שנים חייב לזונה חמש שנים ניסת לאחר כו' - העיקר אצלינו בת אצל אמה בין גדולה בין קטנה וזה כשרצתה האם אבל אם לא תרצה אין כופין אותה על זה אבל יטרח בה אביה ובתנאי שהיא כבר נגמלה וכמו כן שאינה מכרת אמה ולכך אין כופין אותה להניק אותה אבל כל זמן שהולד מכיר אמו בין שיהיה זכר או נקבה הרי היא מניקתו בהכרח עד שיגמל ולה הבחירה בבת ולאב הבחירה בבן אחר שש שנים אם רצה להניחו אצל אמו ויתן מזונותיו ורצתה היא בזה ואם רצה יאמר לה לא אתן הפרנסה אלא א"כ הוא אצלי וכבר בארנו במה שקדם שאין האב חייב במזונות הבנים אלא עד שש שנים וזה שאנו מחייבין בעל האם במזונות בתה כמו שחייב עצמו בתנאי שהיה בשעת הנישואין או שיאמר לעדים אתם עדיי שאני חייב לזון את בתה או שיאמר הרי עלי חוב בשטר לזון את בתה וכמו כן כל מי שחייב עצמו בשום דבר שאינו חייב בו באחד מאלו הצדדים הרי הוא מחוייב בו אמנם בקניין ושטר אין בזה שום ספק שהוא חייב מסכת כתובות פרק יב משנה ב (ב) נישאת הבעל נותן לה מזונות והן נותנין לה דמי מזונות מתו כו' - זה כולו מבואר וכבר הקדמנו העיקרים שמזון האשה והבנות מנכסים בני חורין אבל אינה מוציאה מיד הלקוחות ונכסים משועבדים הם מה שיצא מרשות זה והגיע תחת שיעבוד אחר מסכת כתובות פרק יב משנה ג (ג) אלמנה שאמרה אי אפשי לזוז מבית בעלי אין היורשין יכולין לומר לה כו' - וכמו כן מניחין לה הכלים והבגדים שהיתה משתמשת בהן ואפילו היו של משי וזהב וכמו כן העבדים והשפחות שהיו משמשין אותה אין מונעין ממנה וכבר נתבאר לך שזה מתנאי הכתובה ואם נפל הבית שהיתה יושבת בו אבדה זכות הדירה מכל נכסיו לפי שהתנאי הוא את תהא יתבא בביתי ואין לה רשות לבנותו אפילו מממונה ולא לטוח אותו ואתה יודע כי הרבים שנתחברו בהוצאה יעזרו קצתם אל קצתם ולכך יכולין לומר לה אם את אצלנו יש לך מזונות ואם אין את אצלנו אין לך מזונות אלא אם רצתה בחלק המגיע לה כשהיתה עמהם בכלל הרי היא נוטלת זה בלא ספק מסכת כתובות פרק יב משנה ד (ד) כל זמן שהיא בבית אביה גובה כתובתה לעולם כ"ז שהיא כו' - אין מחלוקת בין אחד מהם אם שטר כתובה יוצא מתחת ידה שגובה כתובתה לעולם בכל מקום שתהיה אבל מחלוקתם בשאין שם שטר כתובה והיא תובעת מנה ומאתים שחכמים אומרים שהיא אם היתה בבית בעלה גובה לעולם מפני ששתיקתה מן התביעה אמנם הוא בעבור שהיא ניזונת עמהם מתביישת מהם אבל בבית אביה שתיקתה זה הזמן הארוך אמנם הוא לפי שמחלה כתובתה וכבר בארנו שיורשיה אין להם כתובה על איזה הענין שיהיה אלא אם נשבעה קודם מיתתה והלכה כחכמים מסכת כתובות פרק יג משנה א (א) שני דייני גזירות היו בירושלים אדמון וחנן בן אבישלום חנן אומר שני דברים אדמון אומר כו' - תשבע בתחילה הוא שישביעוה ב"ד שבועת התורה ומיד פוסקין לה מזונותיה ובסוף הוא כשיבא בעלה ויהיה מצוי ויכחישנה ויאמר לה אני הנחתי לך מזונות או אין את צריכה כלום וכל כיוצא בהן והלכה כרבן יוחנן בן זכאי. וממה שאתה צריך לידע שהרשות ביד האדם לומר לאשתו צאי מעשה ידיך במזונותיך כל זמן שאינו מצוי ואין לה מזונות וזה כשאינו מצוי עמה אבל כשהוא מצוי עמה אינו יכול לומר כן והרשות בידה לומר כל זמן שתרצה איני נזונת ואיני עושה ואין פוסקין מזונות לאשה כשבעלה אינו מצוי אלא אחר ג' חדשים מיום הליכתו שהוא לא יניח ביתו ריקן ואם תבעה האשה לבעל המזונות והוא טוען אני הנחתי לה מזונותיה והיא טוענת לא הניח לי שום דבר ורוצה להוציא ממנו נשבע שבועת היסת שהוא הניח לה מזונות מסכת כתובות פרק יג משנה ב (ב) מי שהלך למדינת הים ועמד אחד ופירנס את אשתו חנן אומר איבד את מעותיו כו' - אבל אם לוותה ואכלה אין שום חולק שהמלוה לא אבד מעותיו ואם הודה הבעל שלא הניח לה מזונות הרי הוא יפרע ואם כפר ישבע כמו שזכרנו ויתקיים החוב עליה והלכה כרבן יוחנן בן זכאי מסכת כתובות פרק יג משנה ג (ג) אדמון אומר שבעה מי שמת והניח בנים ובנות בזמן שהנכסים מרובים הבנים כו' - שיעור נכסים מרובין מזונות כל הבנים זכרים ונקבות עד שיבגרו הבנות ואם הם פחות מזה הרי הם מועטין ואדמון אמר לא יהיה הזכר פחות מן הנקבה ויזון עם הבנות מהנכסים מועטין ואין הלכה כאדמון מסכת כתובות פרק יג משנה ד (ד) הטוען את חבירו כדי שמן והודה בקנקנים אדמון אומר הואיל כו' - מעיקר תורתינו מי שטוענין לו מטלטלין והודה במקצת מה שטוענין לו וכפר במקצת חייב שבועת התורה על החלק שכפר וזה הוא הנקרא מודה במקצת ואם כפר הכל ואינו מודה בשום דבר או הודה במין אחר שאינו ממין הטענה כגון שיטעון ראובן על שמעון עשר מדות של חיטין ושמעון אומר לו אין לך אצלו כי אם בגדים או כך וכך מדות שעורים או פולין הרי זה פטור ורצה לומר פטור משבועת התורה וישבע שבועת היסת ואלו הם עיקרים שאין בהם ספק ויתבארו כל דינם ותולדותם במקומם ולפי אלו העיקרים אם טוען ראובן על שמעון ואמר לו יש לי אצלך י' חביות מלאות שמן ואמר לו שמעון אין לך אצלי אלא י' חביות בלא שמן הרי זה פטור ואפילו לאדמון לפי שהוא טוען בשמן והודה לו בקנקנים מה שטענו לא הודה לו ומה שהודה לו לא טענו אבל הם חולקים אם היה לשון טענת ראובן עשרה כדי שמן יש לי אצלך אדמון אומר משמעות הטענה השמן והכלים והודאתו בכלים הודאתו במקצתו וחכמים אומרים אין משמעות זה אלא שמן בלבד והלכה כאדמון מסכת כתובות פרק יג משנה ה (ה) הפוסק מעות לחתנו ופשט לו את הרגל תשב עד שילבין ראשה כו' - פשט הרגל פירוש על אריכות הליכתו. עד שילבין ראשה דרך גוזמא הכוונה עד שיביא מה שפסק והלכה כאדמון מסכת כתובות פרק יג משנה ו (ו) העורר על השדה והוא חתום עליה בעד אדמון אומר כו' - נבאר זאת ההלכה בדרך משל ראובן מכר הקרקע לשמעון והיה לוי מכלל העדים שהעידו בשטר קרקע המכורה אחר כן בא לוי העד ומערער לשמעון בזה הקרקע שהוא שלו וראובן עשה לו בה שלא כדין אדמון אומר יכול הוא לטעון ואין מבטלין טענתו מפני שהיה עד במכירה לפי שיכול לומר מפני כן העידותי שתצא מיד ראובן שהוא קשה ותקיף ממני עד שיגיע ליד שמעון שהוא נשמע לדין ואני עכשיו אתבע אותו בדין כדי להוציא מתחת ידו וחכמים ואומרים שעדות בשטר קיום למכירת ראובן וחיזוק לקיום הקרקע בידו ואין לו לערער על שמעון והכל מודים שלוי אם עשאו סימן לאחר כגון שהוא ממצר הקרקע ואומר לצד המערב קרקע פלוני שהוא לשמעון וכמו כן אם היה שטר מכירה איש מאיש ובכלל מצרי מקומות הזכיר הקרקע של שמעון והיה לוי עד בזה השטר הרי הוא אינו יכול לערער על שמעון בזה הקרקע בשום פנים לפי שהוא כל זמן שהעיד כבר קיימה בידו. וכל זה כשהעיד בגוף השטר אבל אם היה דיין והעיד בקיום השטר לא איבד את זכותו לפי שיכול לומר לא הייתי יודע מה שהיה בכלל בשטר שאינן מחוייבים הדיינים שיקראו השטר ואז יקיימוהו אלא שיכירו העדות בלבד ואין הלכה כאדמון מסכת כתובות פרק יג משנה ז (ז) מי שהלך למדינת הים ואבדה דרך שדהו אדמון אומר כו' - כשהקיפו שדהו ארבעה בני אדם אדמון אין חולק עם חכמים שכ"א מהם יכול לומר לו הבא ראיה שיש לך עלי דרך ויהיה לך דרך בשדה שלו וכשהקיפו ג"כ אחד מד' רוחותיו אין חולקין חכמים על אדמון שהוא יכול לומר לו מכל מקום ארחי גבך אבל המחלוקת שלהם באחד שבא מכח ארבעה שהיו מצרנין שלו מד' רוחות ד' אנשים ומכר כל אחד מהם שדהו ולקח אחד הארבע שדות אדמון אומר יכול לומר לו מכל מקום ארחי גבך והרי מחוייב לתת לו דרך הפחותה שבדרכים וחכמים אומרים יכול לומר לו אם תניחני מוטב ואם לאו אקרע שטרי המקח וישוב כל אחד ואחד לשדהו ואין לך ממי שתתבע כמו שבארנו והלכה כחכמים מסכת כתובות פרק יג משנה ח (ח) המוציא שטר חוב על חבירו והלה הוציא שמכר לו את השדה אדמון אומר כו' - הכל מודים באתרא דיהבי זוזי והדר כתבי שטרא שהיה לו לומר שהיה לך להפרע את שלך אבל מחלוקתן באתרא דלא יהיב לוקח מעות עד שיכתוב השטר אדמון אומר היה לו למסור מודעה ואחר כך יכתוב השטר ואחר שלא מסר מודעה אבד את זכותו וחכמים אומרים לא יכול לעשות מודעה כי חשש שמא ישמע הלוקח וימנע מן המקח דחברך חברא אית ליה וחברא דחברך חברא אית ליה ואין הלכה כאדמון מסכת כתובות פרק יג משנה י (י) שלש ארצות לנשואין יהודה ועבר הירדן והגליל אין מוציאין כו' - מעיר לעיר הם הכפרים שהם סביבות המדינה וכרך היא המדינה הגדולה המוקפת חומה. ופירוש בודק מחפש ומבקש דבר הנאה לו ואמרו בהש"ס שינוי ווסת תחלת חולי מעים פירוש שינוי המנהג תחילת סבת החולי ואפילו שינה אותו לטובה והלכה כרבן שמעון בן גמליאל. וכשנשא אשה איש מארץ יהודה בארץ הגליל או מן הגליל ביהודה כופין אותה לצאת עמו שהוא לכוונה זאת נשאה ודין פשוט בכל אלו המקומות מוציאין מעיר שרובה כותים לעיר שרובה ישראל ולא מעיר שרובה ישראל לעירו שרובה כותים מסכת כתובות פרק יג משנה יא (יא) הכל מעלין לארץ ישראל ואין הכל מוציאין כו' - אמרו הכל מעלין ואפילו מנוה היפה לנוה הרע ואפילו מעיר שרובה ישראלים לעיר שרובה כותים. ואמרו אין הכל ר"ל ולא שום אדם יוציא מארץ ישראל ואפילו מנוה הרע לנוה היפה ואפילו מעיר שרובה כותים לעיר שרובה ישראלים וכל אחד ואחד משניהם כופה זה לזה לעלות לארץ ישראל או לירושלים ואם היא מעכבו תצא בלא כתובה ואם הוא מעכב יוציא ויתן כתובה. וקפוטקיא הוא כפתור ונקרא בלשון ערב טמי"אטי וייחד אותה על דרך משל מפני שהיא קרובה לארץ ישראל ומפני שהכתובה היא מדרבנן הקילו בה שיפרע פעם לפי מקום הנשואין ופעם לפי מקום הגירושין וכוונתינו בכל זה להקל עליו הפרעון ורשב"ג אומר יפרע לפי מקום השיעבוד קסבר כתובה דאורייתא ואין הלכה כרשב"ג: סליק פירוש המשניות להרמב"ם ממסכת כתובות מסכת נדרים פרק א משנה א (א) כל כינויי נדרים בנדרים וחרמים כחרמים ושבועות כו'. כנדרי רשעים נדר בנזיר ובקרבן כו' - מודר אני ממך מופרש אני ממך מרוחק אני ממך אינם כינויי נדרים אבל הם חלקים ממיני הנדרים והם נקראים בלשונינו ידות ר"ל חלקים ושיעור זאת המשנה כך כל ידות נדרים וכל כינויי נדרים כנדרים ויבאר ידות נדרים והם מודר אני ממך מופרש אני ממך ויתבאר אחר כך כינויי נדרים כשיבאר כינויי חרמים וכינויי שבועות וכינויי נזירות. ואמרו שאיני אוכל לך שאיני טועם לך אינם מחלקי הנדרים אבל הוא מותנה עם חלקי הנדרים אשר זכר עד שיאמר מודר אני ממך שאיני אוכל לך ושאיני טועם לך מופרש אני ממך שאיני אוכל לך ושאיני טועם לך מרוחק אני ממך שאיני אוכל ושאיני טועם לך ואז יהיה אסור לאכול לו או לטעום לו אבל אם אמר לו מודר אני ממך בלבד אינו אסור עליו לאכול אצלו לפי שמשמעותו שלא ידבר עמו וכמו כן מופרש אני ממך משמעותו שלא ישא ויתן עמו ומשמעות מרוחק אני ממך שלא ישב עמו בד' אמות קרקע ולכך לא יהיה אסור מלאכול לו באמרו מאלה הדברים עד שיאמר שאיני אוכל. וענין אמרו חוכך בזה להחמיר שהוא היה קרוב לאסור אבל לא היה פוסק לגמרי. ומי שאמר מנודה אני לך שאיני אוכל לך או שאיני טועם לך לרבי עקיבא אסור לאכול לו או לטעום לו ואם עבר אינו חייב מלקות לפי שהוא אינו פוסק לגמרי לאסור אבל הוא קרוב לו: ונדרי רשעים הוא שיאמר כנדרי רשעים עלי אם אוכל לך ומפרש ואומר מה שהוא ממשמעותם הריני נזיר הרי עלי קרבן ושבועה וכשיאמר בזה הלשון מיד יתחייב באלו העניינים כולם אם עבר ואכל ר"ל יביא קרבן והוא עולה ויהיה נזיר לא פחות משלשים יום כמו שיתבאר בנזירות וילקה מפני שבועת בטוי כמו שיתבאר במסכת שבועות: כנדרי כשרים לא אמר כלום. לפי שהחסידים אינם מחייבים עצמן בנדר מפני שלא יכינו עצמם לעבירה והוא מה שאמר הכתוב לא תאחר לשלמו וכנדבותם נדר בנזיר ובקרבן ובתנאי שיאמר כך כנדבות כשרים ה"ז קרבן. והריני נזיר עלי שאיני אוכל לך. והחסידים גם כן אינם מתנדבין בקרבן ואפי' נדבה מפני שלא יתאחרו ויעברו על מה שנאמר לא תאחר לשלמו ואמנם היו מביאין הקרבן והוא חולין עד העזרה ושם יתנדב בו כל מה שירצה. והלכה כרבי עקיבא מסכת נדרים פרק א משנה ב (ב) האומר לחבירו קונם קונח קונס הרי אלו כו' - עיקר הפסדת אי זה לשון שיהיה אמנם הוא כשמתערב בו משאר לשונות וההשתתפות בו ואלו הכינויין כולם היו מצויין אצל העלגים מן הכותים לשבשם הלשון המורגל להוצאת האותיות ממוצאם כמו הכושים והצרפתים וזולתם והועתקו אלו הכינויים אל ההמון עד שהיו אלו הכינויים מורים אצלם על מה שהיה מורה עליו הענין הראשון: במומתא כינוי מומתא שהוא תרגום שבועה מסכת נדרים פרק א משנה ג (ג) האומר לא חולין לא אכלו לך לא כשר ולא כו' - לא חולין לא אוכל לך. שכל מה שאוכל לך לא יהיה חולין והוא כאילו אמר כל שאוכל לך יהיה כקרבן. וכמו כן כשאמר לא כשר לא אוכל לך לא דכי לא אוכל לך לא טהור לא אוכל שיעור זה ופירושו כל שאוכל לך טמא עלי ופי' מה שאמר טמא נותר ופיגול שיאמר לו כך טמא שאוכל לך נותר שאוכל לך פיגול שאוכל לך כאימרא שאוכל לך כדירים שאוכל לך כעצים שאוכל לך נאסר עליו באלה כולן לאכול עמו לפי שהוא עשה כל מה שיאכל לו כמו הדברים שהם איסורי הנאה: ואימרא הם ב' תמידים. ודירים מקומות שבעזרה. ועצים עצי מזבח. ואישים ר"ל כמו הדברים שנקרבין לאישים והם אימורי קדשים שאינן מותרין באכילה. ומשמשי המזבח הם יעיו ומזרקותיו ומזלגותיו ואם אמר כיעים שאוכל לך כמזרקות שאוכל לך עשאו כקרבן וכמו כן כשאמר כירושלים שאוכל לך. ואין הלכה כר' יהודה וזה הצד מהנדרים הוא הנרמז בפסוק באמרו לאסור אסר על נפשו ר"ל שיאסור על עצמו הדבר המותר ויעשנו כמו הדברים שהם אסורים לגמרי מסכת נדרים פרק א משנה ד (ד) האומר קרבן עולה מנחה חטאת תודה כו'. האומר לחבירו קונם פי מדבר עמך ידי עושה כו' - ר"ל ג"כ בזה הדבר כשאמר לו קרבן שאיני אוכל לך עולה שאיני אוכל לך וכו' שהוא אוסר אם יאכל לו שום דבר לפי ששיעור זה הדיבור ופירושו שכל דבר שאוכל לך עשיתי אותו על עצמי כמו עולה או כמו חטאת או שלמים או תודה ור' יהודה אומר אינו אסור עליו שיאכל עמו לפי ששיעור זה הלשון ופירושו שהוא נשבע בחיי הקרבן או בחיי התודה אם אוכל לך שום דבר ואין זה נדר: וכמו כן כשאמר קרבן כקרבן הקרבן שאוכל לך ענין זה הוא שוה כאילו אמר לו קרבן שאוכל לך או אמר לו כקרבן שאוכל לך ואסר עליו לפי שפי' זה כל שאוכל לך הרי הוא עלי כקרבן. אבל אם אמר לא קרבן לא אוכל לך לא אסר עליו האכילה לפי שפירוש זה הדבר בשביל הקרבן לא אוכל לך שום דבר ואין זה נדר ור' מאיר אומר שפירוש לא קרבן ג"כ שלא יהיה קרבן הדבר שלא אוכל לך אבל הדבר שאוכל לך לקרבן יהיה לפיכך לא אוכל לך אסור. והעיקר אצלנו שהנדרים אין חלין אלא על דבר שיש בו ממש וכבר ידעת שקונם מכינויי קרבן: ואם אמר קונם שאיני מדבר עמך או שאיני עושה עמך או שאיני מהלך עמך אינו אסור עליו זה לפי שהדבור ועיקר המלאכה שעשה בידיו אינו גוף שיעשהו כקרבן אבל אם אמר יאסר פי לדבורו וידי למעשהו ורגלי להלוכו אז יחול עליהן הנדר ולכך דקדק בזאת המשנה באמרו פי מדבר עמך ולא אמר שאיני מדבר עמך או שאיני עושה עמך ודע שאם אמר לכשאדבר עמך או אלך עמך או מכיוצא בזה מדברים שאין בהם ממש הרי עלי קרבן הרי הוא מחויב קרבן כשידבר עמו ולא נאמר על זה נדרים אין חלין אלא על דבר שיש בהם ממש שזה הולך בדרך השבועה אבל הנדרים שרמז עליהם הוא שיאסר עצם הפעולה או שיעשה איזה דבר שיהיה כמו קרבן זהו שלא יחול אלא על דבר שיש בו ממש אבל מי שאומר כל זמן שיהיה זה או אעשה זה הדבר הרי עלי קרבן מאיזה מין שיהיה זה הוא מחוייב בדיבורו לפי שהוא מין ממיני השבועה ודע זה והבינהו היטב לפי שהוא מן המקומות המטעים בתכלית הטעות. ואין הלכה כרבי יהודה ולא כרבי מאיר מסכת נדרים פרק ב משנה א (א) ואלו מותרין חולין שאוכל לך כבשר כו'. קונם שאיני ישן שאיני מדבר שאיני מהלך כו'. שבועה שאיני ישן שאיני מדבר שאיני מהלך כו' - אמר הש"י איש כי ידור נדר לה' ובא בקבלה עד שידור בדבר הנדור ולכך אינו אוסר עליו האכילה באמרו הרי היא כבשר חזיר וכעבודת כוכבים ואסור עליו כשאמר כקרבן לפי שהוא יכול לידור קרבן ולומר על מה שירצה ה"ז קרבן ויהיה קרבן ואי אפשר שידור ויאמר על שום דבר ה"ז בשר חזיר או עבודת כוכבים ויהיה בשר חזיר או עבודת כוכבים וכ"כ לא כחלת אהרן ולא כתרומתו לפי שלא יתנדב אדם חלה ותרומה ויש בכאן קושיא גדולה וזו היא שהוא אמר בפרק הראשון שאם אמר חטאת שאיני אוכל לך אסור וידוע שהחטאת אינה באה בנדר ונדבה ותשובת זה שקרבן חטאת אע"פ שהוא עצמו אינו בא בנדר ונדבה הרי הוא בא מחמת הנדר שהרי הוא מבואר אצלנו נודרין בנזיר וכבר ידעת שהנזיר כשנשלמו ימי הנזירות יביא קרבן חטאת בכלל קרבנותיו לכך עשינו קרבן חטאת כמו הדבר הנדור לה' לענין הנדרים ואם אמר לאשתו הרי את עלי כאימא אינו אסור מן התורה לפי שזה כמו האומר לחבירו מה שאוכל לך כבשר חזיר אשר אמרנו שזה אינו כלום אבל אין אומרים לו אשתך מותרת לך שאין זה נדר אבל מראים שזה הדבור קיים שלא יקל ראשו לכך ופותחין לו פתח ממקום אחר ומתירים לו הנדר כמו שיתבאר במקומו בזאת המסכתא. כבר נתבאר לך בפרק שלפני זה (הל"ו) שהנדרים אין חלין אלא על דבר שיש בו ממש ושבועות חלות על דבר שיש בו ממש ועל דבר שאין בו ממש ולכך אמר קונם שאיני ישן שאיני מדבר ה"ז בבל יחל דברו ולא אמר ה"ז אסור לפי שקונם מכינויי נדרים ואלו הדברים הם דברים שאין בהם ממש ולא יתחייב בהם שום דבר מדאורייתא אבל מדרבנן אסור ולכך אמר ה"ז בבל יחל דברו לפי שהוא מדרבנן שאמרו דברים המותרים ואחרים נהגו בהם איסור אי אתה רשאי לנהוג בהם היתר כדי לבטלן משום שנאמר לא יחל דברו ולכך אמר באלו הדברים ה"ז בלא יחל דברו ר"ל בזה שאלו הדברים אע"פ שהם בלתי חלות אחר שבני אדם מחשבין אותם נדרים הרי הן אסורות מטעם לא יחל דברו לפי מה שבא עליו הפי' אבל באמרו שבועה שאיני ישן כבר אמר בזה אסור כמו שהעיקר בידינו שבועה חלה על דבר שיש בו ממש ועל דבר שאין בו ממש ודע כי מי שנשבע שלא ישן ג' ימים רצופין לילה ויום מהם ה"ז לוקה וישן כשירצה לפי שהוא נשבע על מה שאי אפשר ועוד יתבארו עיקרי עונש השבועות במסכת שבועות אבל בזאת המסכת יתבארו איזו מן השבועות והנדרים חלין ואיזו אינם חלין מסכת נדרים פרק ב משנה ב (ב) קרבן לא אוכל לך קרבן שאוכל לך לא קרבן כו'. שבועה לא אוכל לך שבועה שאוכל לך כו'. זה חומר בשבועות מבנדרים חומר בנדרים כו' - דע כי שאני אוכל יורה אצלם שאוכל על כל פנים ומורה ג"כ שלא אוכל ומביא ראיה לזה הדברים הנמשכים אחר הענינים שאם היה מפייסו חבירו שיאכל ולא רצה ונשבע שבועה שאוכל לך אז אסור עליו שיאכל לו שום דבר ומבואר הוא כי מה שאמר קרבן לא אוכל לך קרבן שאוכל לך הקרבן לא אוכל לך שאין כל זה מורה שהוא עושה כל מה שיאכל משלו כקרבן ואמנם פי' זה הדבור שהוא נשבע בקרבן וכאילו אמר בחיי הקרבן אם אוכל לך שום דבר ואמרו בנדרים אסור לפי שהוא אסר גוף הדבר שלא יתקיים המצוה אלא בהיותו דבר מותר כגון שיאסר סוכה זו עליו שחזרה ישיבתה עבירה ויהיה ענינו בה כמו מי שלא ימצא בליל הפסח אלא מצה שהיא אסורה עליו באכילה כגון שתהיה טבל או הקדש שאסור עליו אכילתן לפי שהוא מצוה הבאה בעבירה וזאת היא הסברא בהיות הנדרים חלים על כל דבר שיחייב איסור גוף זה הדבר ביטול מצות עשה אבל כל זמן שמחייב עצמו קרבן כל עת שיעשה מצוה יוכל לקיים הנדר ולעשות המצוה כגון שיאמר קרבן עלי כל זמן שאניח תפילין ה"ז חל וכל זמן שיניח תפילין יתחייב קרבן ואמנם החומרא שהוא בשבועות יותר מבנדרים הוא מה שנקדם ביאורו מסכת נדרים פרק ב משנה ג (ג) יש נדר בתוך נדר ואין שבועה בתוך שבועה כו' - חייב על כל אחת ואחת הוא שיהיה נזיר שלשים יום אם אמר נזיר סתם כמו שיתבאר או הזמן שקצב ויביא קרבן נזיר עוד יתחייב בשנית ויביא קרבן וכמו כן השלישית והרביעית: ואמרו בשבועה אינו חייב אלא אחת שהוא לוקה מלקות א' בלבד אבל אם ישאל לחכם והותרה לו שבועה ראשונה ישאר הדבר שנשבע עליו אסור מצד השבועה השנייה וכמו כן אם הותרה שבועה שניה אסור עליו לאכול מצד השבועה שלישית הלא תראה אמרו אינו חייב אלא אחת ולא אמר הרי זו שבועה אחת מסכת נדרים פרק ב משנה ד (ד) סתם נדרים להחמיר ופירושם להקל כיצד כו' - כבר נתבאר שהנדר לא יהיה אלא בדבר שנדר ומעשר בהמה אע"פ שלא יבא בנדר אבל קדושתו בידי אדם כמו שנבאר במקומו ויש לו לאדם לעשות זאת הבהמה מעשר ותהיה קרבן ושאר הדברים מבוארים. ואין הלכה כרבי מאיר מסכת נדרים פרק ב משנה ה (ה) נדר בחרם ואמר לא נדרתי אלא בחרמו של ים כו' - חרמו של ים היא מצודת הציידים אמר הפסוק (חבקוק א) יגורהו בחרמו יאספהו במכמרתו: ואמרו עצמי קרבן שיאמר לאחר עצמי עליך קרבן בענין שיאסר על זה הנאתו. ואמרו על כולן אין נשאלין להם רוצה לומר שהם אינם צריכים שאלה לחכם שיתירם לפי שהם אינן חלין [וזה כשהיה ת"ח] ואם היה עם הארץ מיד שיבא לשאול לנו ויבקש התרת אלו הנדרים ה"ז אין מתירין לו ואין פותחים לו פתח בחרטה וזהו ענין אמרו מחמירין עליהם ואם אנו רואין שעבר עליהם משמתין אותו וזהו ענין אמרו ועונשין אותו וזה כולו לאיים עליהם זה דעת רבי מאיר. אבל חכמים אומרים מראין להם שהנדר קיים ומה שהם מסכימים בינם לבין עצמם אינו מועיל ופותחין להם פתח מטעם אחר ומתירים להם נדרים. ואין הלכה כר' מאיר מסכת נדרים פרק ג משנה א (א) ארבעה נדרים התירו חכמים נדרי כו'. ראב"י אומר אף הרוצה להדיר את חבירו כו' - זרוזין ר"ל שהוא מתכוין בנדר לחזק ההסכמה בלבד. ונדרי הבאי הגוזמא וכבר הודעתיך פעמים הרבה שהסלע ארבע דינרים ושקל חצי סלע. ופי' דברי ר"א בן יעקב כך ר"א בן יעקב אומר הרוצה שיאכל חבירו ומסרב בו ומדיר בו הרי אלו נדרי זרוזין והרוצה שלא יתקיימו נדריו כל השנה כולה יעמוד בראש השנה ויאמר כל נדר שאני עתיד לידור כל השנה כולה הרי בטל ובלבד שיהיה זכור בשעת הנדר וענין זה הוא כשנשבע ונזכר שקדם זה התנאי בלבו וכוונתו הרי בטל הנדר אבל אם נזכר מהתנאי אחר שיגמר הנדר כשיעור זמן כדי שאלת שלום לרב או שנזכר מיד ואז הסכים לבטל התנאי שהתנה מתחילת השנה וקיים את הנדר הרי הנדר קיים וכמו כן יכול לומר כל נדר שאני עתיד לידור עד עשר שנים או איזה זמן שירצה וכמו כן זה הדין בשבועות. והלכה כר"א בן יעקב מסכת נדרים פרק ג משנה ב (ב) נדרי הבאי אמר קונם אם לא ראיתי בדרך כו'. נדרי שגגות אם אכלתי ואם שתיתי ונזכר כו' - אם לא ראיתי הוא חיוב לא שלילה והרי הוא כאילו אמר שראיתי ואינו רוצה לומר כקורת בית הבד הגדולה לפי שזה נמצא ברוב ואין זה מן הגוזמא ואמנם רוצה לומר על צורתה ובריאתה וזה שקורת בית הבד היתה צורתה אצלם שהיה לה שטח פשוט וגבה משולש כמו שהולך ועולה נעשה דק כמו המצבה שעל הקבר וזאת הצורה אינה נמצאת בנחשים כמותה ממש ואמנם נמצא מה שקרוב לה והוא אמרו כקורת בית הבד מסכת נדרים פרק ג משנה ג (ג) נדרי אונסים הדירו חבירו שיאכל אצלו כו'. נדרי שגגות אם אכלתי ואם שתיתי ונזכר כו' - זכר שני מינין מן האונסין אחד מהם שנשבע על דבר ונאנס או שהשביעו אנס ואם הודה לו על האמת הזיק לעצמו או לזולתו בממון או בנפשות לפי שאם ישביענו בשביל אחר כמו כן ישבע לו: ואמרו בית שמאי אומרים לא יפתח לו בנדר רוצה לומר לא ישבע עד שישביענו ולא יתחיל. ובית הלל אומרים יתחיל וישבע קודם שישביענו. וחרמין מפסיקי הדרכים. והגנבים ומוכסין ידוע ובתנאי שיהיה מוכס העומד מאליו אבל אם העמידו המלך הנה העיקר אצלינו דינא דמלכותא דינא ואין מותר לו לברוח מן המכס ואיך ישבע עליו ואין הפרש בזה בין מלך כותי ומלך ישראל. ודע שאלו הארבעה נדרים כולם אין הפרש בהם בין נדר ושבועה ולכך אינן צריכין הפרה אלא נדרי זרוזין ולפיכך אין זה מותר בשבועות מסכת נדרים פרק ג משנה ה (ה) הרי נטיעות האלו קרבן אם אינן נקצצות כו' - ביאור זאת המשנה שהוא כשאמר הנטיעות האלו קרבן אם אינן נקצצות היום ועבר היום ולא נקצצו יכול לפדותן מיד ההקדש כדין קדשי בדק הבית כולם שנפדין מיד הגזבר אבל אם אמר הרי הנטיעות האלו קרבן עד שיקצצו אי אפשר לפדותן עד שיקצצו לפי שאם פדאן קודם קציצתן כשיצאו לחולין חזרו הקדש לפי שעשאן הקדש עד שיקצצו וכשנקצצו אז יכול לפדותן ותצא לחולין אם פדאן אחר ואפילו קודם שנקצצו אינן חוזרות קדושות אלא תצא לחולין וכן הדין בטלית ובכל הדומה להן מסכת נדרים פרק ג משנה ז (ז) הנודר מרואי החמה אסור אף בסומין שלא כו'. הנודר משחורי הראש אסור בקרחין ובעלי כו' - זה כולו מבואר והוא מדבר לפי המלות המפורסמות המורות אצלם באותו הזמן והעיקר בכל זה בנדרים הלך אחר לשון בני אדם מסכת נדרים פרק ג משנה ט (ט) הנודר מן הילודים מותר בנולדים מן הנולדים כו' - ילודים היו משמעותו באותו הזמן אצל ההמון אותם שנולדו ונולדים היה משמעותו העתידים להולד. ושיעור זאת המשנה כך הנודר מן הילודים מותר בנולדים מן הנולדים אסור בילודים רבי מאיר אומר אף הנודר בנולדים מותר בילודים כמו שהנודר בילודים מותר בנולדים וחכמים אומרים שפירוש נולדים מי שדרכו להוליד ר"ל בזה מי שדרכו להוליד כמותו כגון אדם והלך על ארבע מן החיות לא מי שדרכו להוליך ביצים כמו רוב הדגים והעופות מסכת נדרים פרק ג משנה י (י) הנודר משובתי שבת אסור בישראל ואסור כו' - יתבאר לך בזאת המסכת שהיה מנהגם לאכול שום בערב שבת עכ"פ והיות הכותים מואסים לירושלים ומקללין אותה הרי הוא מפורסם בכל הארץ וטעם זה מה שנתבאר בעזרא כל שכן שלא יעלו שם לרגל מסכת נדרים פרק ג משנה יא (יא) קונם שאיני נהנה לבני נח מותר בישראל ואסור בעובדי כוכבים שאיני נהנה לזרע אברהם אסור בישראל כו'. שאיני נהנה לישראל לוקח כו' - מבואר הוא בלשון התורה שזרע אברהם על דרך כלל אמנם הוא זרע יעקב לבד וזהו מה שאמר לו הבורא (בראשית טו) כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם וזה לא היה אלא זרע יעקב ולכך מותר לו ליהנות ואפילו בעשו וישמעאל: קונם שאיני נהנה לערלים מותר בערלי כו' - זה גם כן מבואר שרוצה לומר במולים במי שמאמין בברית מילה וערלים מי שאינו מאמין בברית מילה. וי"ג בריתות הם מלת ברית ובריתי הנכפלים במצות הש"י לאברהם אבינו בברית מילה במעמד אחד בפני עצמו (בראשית יז) ואלו מניינם: א) ואתנה בריתי ביני ובינך ב) אני הנה בריתי אתך ג) והקימותי את בריתי ביני וביניך ד) לברית עולם ה) ואתה את בריתי תשמור ו) זאת בריתי אשר תשמרו ז) והיה לאות ברית ביני וביניכם ח) והיתה בריתי בבשרכם ט) לברית עולם י) את בריתי הפר יא) והקימותי את בריתי אתו יב) לברית עולם יג) ואת בריתי אקים את יצחק הנה אלו י"ג בריתות נכפלו בזה הדבור ואז נסתלק ממנו הדבור כמו שאמר אחר כך ויכל לדבר אתו ויעל אלקים מעל אברהם: והיתה דוחה את הנגעים כשיש נגע צרעת בראש הזכרות יקצץ בעת המילה אע"פ שקציצת הנגעים מצות ל"ת שנאמר (דברים כד) השמר בנגע הצרעת וגו' רוצה לומר לא תקצצה ולא תכרות אותה אבל תסמוך על דברי הכהנים בלבד ובא אלינו בקבלה כל מקום שנאמר השמר פן ואל אינו אלא מצות לא תעשה מסכת נדרים פרק ד משנה ב (ב) המודר הנאה מחבירו שוקל את שקלו כו' - שוקל שקלו שיתן בשבילו מחצית השקל שהוא מחוייב בו לפי שאינו מגיע לו בזה הנאה לפי שאינו נותן לו שום דבר ואמנם מנע ממנו היזק ואינו אסור על ראובן כשנדר שלא יהנה ממנו שמעון שימנע שלא יגיע היזק לשמעון ואמנם אסור עליו שיהנהו במתכוין: ומחזיר לו אבדתו בין שהיו נכסי מחזיר אסורין על בעל אבידה או נכסי בעל אבידה אסורין על המחזיר לפי שהוא מצוה שהתורה מכריחתו עליה ואם היה מנהג שהמחזיר אבידה מקבל שום דבר הרי זה לא יקבל ממנו לפי שבזה המנהג יצא מדין התורה וכאילו החזירה מצד מה שיקבל ממנו ונמצא שזה שנשבע שלא יהנהו מהנה אותו מצד הדבר שהחזיר לו ואם הניח לו כמו כן השכר הידוע הרי זה מהנה אותו בזה השיעור שהניח לו לפיכך לוקחין השכר ממנו ותפול להקדש מסכת נדרים פרק ד משנה ג (ג) ותורם את תרומתו ומעשרותיו לדעתו כו'. וזן את אשתו ואת בניו אף על פי שהוא חייב כו' - כבר ביארנו (הל"ג) שאם פרע הוא בשבילו שום דבר המחויב בו ה"ז מותר ואינה נקראת הנאה אמנם היא הנאה בדרך מקרה לפי שהוא סילק ממנו היזק והספקת מזונות יש לו בזה קורת רוח אבל אינו מגיע לידו שום דבר: ואמר ולא ילמדנו מקרא זה הוא במקום שמלמדין תורה שבכתב בשכר אבל במקום שמלמדין תורה שבכתב בלא שכר מותר לו ללמדו מקרא ואין אנו צריכין להתנות שום דבר מזה בהלכות והגדות מדרשות לפי שאינו מותר בתורתנו כלל ללמד מין ממיני חכמת התורה בשכר שנאמר (דברים ד) ואותי צוה ה' בעת ההיא ללמד אתכם בא בקבלה מה אני בחנם אף אתם בחנם ואמנם ללמד תורה שבכתב בשכר במקומות שפשט המנהג בזה לפי שזה השכר הוא מדין למוד הטעמים והתנועות ומדין שמירת התינוקות שלא יהיו משולחים ונשחתים ואני תמיה מאנשים גדולים שיעור אותם התאוות והכחישו האמת ופסקו דין לעצמם ליטול שכר מן הדינים והתלמוד ונתלו בחבלי השוא ועוד יבא הענין בזאת הכוונה במקום ידוע ממסכת אבות (פ"ד מ"ד): ואשר חייב שיהא אסור עליו לזון את בהמתו לפי שכל מה שהוסיפה בשמנונית ובכח הוסיפה בדמיה. ורבי אליעזר אומר אחר שהבהמה טמאה אינה מותרת באכילה לפיכך אין לו תועלת בשמנוניתה ובתוספת בשרה. וחכ"א שהוסיפה בדמיה או במשקלה אם שחטה ומכרה לכלבים. ואין הלכה כר' אליעזר מסכת נדרים פרק ד משנה ד (ד) הנודר הנאה מחבירו ונכנס לבקרו עומד כו'. ורוחץ עמו באמבטי גדולה אבל לא בקטנה כו'. לא יאכל עמו מן האבוס שלפני הפועלים כו' - זה שנכנס לבקר הוא שאסר עליו שלא יהנה ממנו החולה: ואמרו אבל לא יושב זה הוא במקום שלוקחים שכר מן הישיבה רצה לומר שמקבל שכר מי שמבקר החולה בישיבתו עמו ומי שמרפא אותו או עושה לו צוות לפיכך אם נכנס זה וישב ולא קבל שום דבר הרי נהנה בו החולה בדבר שיש לו דמים: ורפואת נפשו הוא שירפא לגופו ורפואת ממון שירפא בהמתו ומותר לו להגיד מה שיועיל לבהמתו ואמנם אסור לו לרפאותה בידיו ואין זה אסור לחולה עצמו לפי שהוא מצוה רוצה לומר חיוב הרופא מן התורה לרפאות חולי ישראל וזה נכלל בפירוש מה שאמר הפסוק (דברים כב) והשבותו לו לרפאות את גופו שהוא כשרואה אתו מסוכן ויכול להצילו או בגופו או בממונו או בחכמתו: ואמבטי כיור המרחץ. ואסור לרחוץ עמו בקטנה לפי שהוא מגביה המים עליו וזה הנאה הוא לו: ולא יאכל עמו בכלי אחד לפי שהוא חולק לו כבוד וישים חתיכת בשר טובה לפניו או יניחנה כדי שיאכלנה. זה הוא הטעם גם כן שלא יאכל עמו מן הסלין שממלאין מפירות לאכול מהם כל הפועלים ועל דרך משל כשנשבע ראובן שלא יהנה לשמעון ואכלו שניהם עם לוי וכשגמר ראובן לאכול מן הקערה החזירה ללוי אחר כך נתנו לוי לפני שמעון מותר לשמעון לאכול ממנו ולא נאמר שמא לא גמר ראובן אכילתו אלא כדי שיניח ללוי ממה שיתן לפני שמעון וזה הוא ענין אמרו אבל אוכל הוא מן התמחוי החוזר לבעל הבית: ולא יעשה עמו באומן שלא יקצור עמו בשורה אחת כדי שלא יקל עליו מה שיקצור כי בהיותו קוצר קרוב ממנו הוא מוצא מקום לילך וימצא מקום פנוי שיכול למהר מלאכתו וכבר נתבאר לך פירוש לשון אומן בהרבה מקומות מזרעים (פאה פרק ד הל"ה). והלכה כרבי יהודה ואין הלכה כרבי מאיר מסכת נדרים פרק ד משנה ה (ה) המודר הנאה מחבירו לפני שביעית אינו יורד כו' - נוטות פירות התלויין מן האילן הנוטים חוץ מן הפרדס וכבר ידעת בלא ספק שפירות שביעית הפקר ואין להם בעלים ואשר חייב שיהיה אסור על המודר ליכנס בשדה חבירו בשביעית לאכול מן הפירות לפי שהיא נדרסת לאכילת הפירות ולא נעשה גוף הקרקע הפקר וכשעמד זה לשם והוא אינו מתעסק באכילה וישהה לעמוד נמצא נהנה ממה שאינו שלו מסכת נדרים פרק ד משנה ו (ו) המודר הנאה מחבירו לא ישאילנו כו' ולא כו'. א"ל השאילני פרתך אמר לו אינה פנויה אמר כו' - אסור על מי שאסר עליו שלא יהנה מפלוני שלא ילונו שמא ילוה ממנו וכמו כן שלא ישאילנו שמא ישאל ממנו ולא ימכור לו שמא יקח ממנו וזה ענין מאמרם כולה משום גזירה מסכת נדרים פרק ד משנה ז (ז) המודר הנאה מחבירו ואין לו מה יאכל הולך כו' - כל זה נמשך על העיקר שביארתי לך בזה הפרק באמרו שוקל לו שקלו ופורע לו את חובו שהוא כשנתן לו החנוני מה שנתן ואחר שעשו לו הפועלים מה שעשו חזרו כולם לו בעלי חובות והוא מה שנתן להם שכרן פרע לו חובו בלא ספק מסכת נדרים פרק ה משנה א (א) השותפין שנדרו זה מזה אסורין כו' - חצר נקרא רחבה של עיר שבבית ואלו השני שותפין אמנם הם שותפין בזה הבית לכל אחד ואחד מהם בית ידוע והמשותפין בזאת הרחבה שלפני הבתים והיא הנקראת חצר ואם אפשר שיחלקו זאת החצר והוא שיהיה בה ד' אמות לזה וארבע אמות לזה או יותר אחר שנניח לפני כל בית ארבע אמות כמו שיתבאר בבבא בתרא הכל מודים שהם אסורין ליכנס לחצר עד שיחלוקו ואמנם מחלוקת רבי אליעזר וחכמים בחצר שאין בה דין חלוקה. וכל זמן שאחד מן השותפין נשבע הוא בעצמו שלא יהנה בו חבירו הרי זה כופין אותו למכור אבל אם הדירו חבירו והוא שנשבע ראובן שלא יהנה בשמעון ה"ז אין כופין שמעון למכור לפי שהוא אנוס והוא אינו אותו שנדר. והלכה כרבי אליעזר בן יעקב מסכת נדרים פרק ה משנה ב (ב) היה האחד מן השוק - כבר אמרנו שהלכה כרבי אליעזר בן יעקב מסכת נדרים פרק ה משנה ג (ג) המודר הנאה מחבירו ויש לו מרחץ ובית הבד כו' - תפיסת יד שישאל לו תשמיש בזה הקרקע כגון שישייר לעצמו שום דבר בזה הקרקע שלא ישכירנו ואפי' שייר בו מים בזה המרחץ או הדומה לזה ושאר הדברים מבוארים הם בעצמם מסכת נדרים פרק ה משנה ד (ד) הריני עליך חרם המודר אסור הרי את עלי כו' - המודר אסור פי' שאם עבר המודר על הנדר הוא הנקרא עבריין כגון שנשבע ראובן שלא יכנס שמעון בביתו הרי שמחוייב שמעון שלא יכנס בבית ראובן שהרי נשבע על מה שהיה ברשותו לפיכך אם עבר שמעון ונכנס בביתו של ראובן הוא הנקרא עבריין וזהו פי' המודר אסור והבן זה הענין ועשה לו היקש שהשבועות והנדרים אדם מחוייב לקיימן ואפי' שהוא אינו הנשבע והנודר אבל נשבע עליו זולתו: וענין דבר של עולי בבל הדבר שיש בו שותפות לעולי רגלים והוא מה שזכר מהן אע"פ שהיציאה והבנין שלהם ממון כל ישראל ולכל אחד מהן יש בהן זכות אין זה כי אם זכות מעט מאוד שאין לאחד מהן שום רשות: ודבר של אותה העיר הדברים שהם בשותפות לכל אנשי המדינה כגון הרחובות והמרחצאות ומה שמנה. אבל מה שאמר זה כותב חלקו לנשיא פירוש לפי הענין הכותב כותב חלקו לנשיא וענין זה הדבר שאלו האנשים שאסר כל אחד מהן הנאה לחבירו ואסר עליו ממונו באמרו כל אחד ואחד לחבירו הריני עליך ואת עלי הרי הם מחוייבים מפני זה שלא ישתמשו במקומות המשותפין לכל אנשי המדינה לפי שיש לכל אחד מהם זכות בהם ונמצא כל אחד מהם נהנה בחבירו במה שמשתמש מרשותו וצד התחבולה שיש להן וכיצד יהיו מותרין שיכתוב כל אחד מהן חלק לנשיא וכל זכות שיש לו באלו המקומות המשותפין לכל ונסתלק חלקו מהם ולא נשאר לאחד מהן זכות לא ברחובה ולא במרחץ ולא בבית הכנסת ולא במה שדומה להם ונמצאו שניהן נהנין כל אחד מהן בממון בני אדם וממון הנשיא לא בממון חבירו ור' יהודה אומר שהם ג"כ כשסלקו זכותם מאלו המקומות ונתנום לאחד מבני אדם שזה מותר אבל צריך שיאמר לאחד זכה לפלוני באלו הזכיות ויתן לו השטר ואנשי הגליל היו כותבין לנשיא כל המקומות המשותפין והדברים המשותפין כולן כדי שלא יבואו לעבור על הנדרים והשבועות כשהיו נשבעין זה מזה כמו שאמרנו ולא יהיו צריכין לכתוב לא לנשיא ולא להדיוט. והלכה כחכמים מסכת נדרים פרק ה משנה ו (ו) המודר הנאה מחבירו ואין לו מה יאכל נותנו וכו' - זה המעשה לא זכרו לחזק הדבר שנקדם ואמנם זכרו לבאר מה שאנו אומרין והלה מותר בה שיהיה בתנאי שלא יבאר בעל המתנה שם האיש הזה והביא ראיה ממעשה בית חורון ודע שהוא אם נתן המתנה סתם בלא שום תנאי ואח"כ אמר לו דרך מקרה רצונך שיבא פלוני ויאכל עמנו הרי זה אסור לפי שהעיקר אצלינו אם הוכיח סופו על תחילתו אסור: ואמרו ג"כ בזה המעשה סעודתו מוכחת עליו ר"ל שרבוי הסעודה וההכנה מעיד שלא נתנה במתנה אלא שיאכל אביו ממנה מסכת נדרים פרק ו משנה א (א) הנודר מן המבושל מותר בצלי ובשלוק כו' - מעשה קדירה הריפות והגרש וכיוצא בהן. ופירוש רך שאינו יכול לעמוד בעצמו ועבה שהוא עב שיכול לעמוד בעצמו וביצת תרמיטא ביצה מבושלת במים חמים ומשמרין אותה שימור גדול שלא יקפה וקוראין אותה הרופאים נימרשת: ודלעת רמוצה מין מן הדלועין שאינה ראויה לאכילה עד שטומנין אותה באפר חם ושם האפר שנשאר בו חמימות רמץ וכבר ביארנו זה כמה פעמים במסכת כלאים מסכת נדרים פרק ו משנה ב (ב) מעשה רתחתא הוא המאכל שעושין מן הקמח ומן לביבות הפת במים רותחין והעיקר שנגררים אחריו אלו הדינים ונסמכים הוא מה שאמרו בנדרים הלך אחר לשון בני אדם וזה ג"כ תלוי לפי לשון הידוע והמורגל בין בני אדם שבאותו מקום שנשבע בו האדם ולפי מה שמורה עליו באותו הזמן ועל דרך משל אם היה המקום שנשבע בו קוראין באותו זמן מבושל לצלי ושלוק הרי הכל אסור עליו ואם אין קוראין מבושל אלא המבושל ממש הרי זה אסור עליו המבושל לבדו ועל זה תעשה היקש מכל מה שיש בזו המסכתא באמרו הנודר מכך אסור בדבר פלוני ומותר בפלוני לפי שכל זה אמנם אמרו התנא לפי מקומו ולפי לשונם באותו הזמן ולפי המפורסם אצל ההמון ומסר לנו זה על דרך הדמיון לפיכך הבן זה ולא נצטרך להחזירן במה שאנו עתידים לומר מסכת נדרים פרק ו משנה ג (ג) מן הכבוש אין אסור אלא מן הכבוש של ירק כו'. מן הצלי אינו אסור אלא מן הצלי של בשר כו' - כבר ידעת ההפרש שיש בין השם הידוע לשאינו ידוע לפיכך אם אמר מן השלוק בה"א הידיעה הרי זה מורה על השלוק הידוע והוא ברוב מן הירקות ואם אמר שלוק בלתי ה"א הידיעה הרי זה מורה על כל מה ששולקים אותו זה כלל ידוע בכל הלשונות שהשם שאינו ידוע כולל כל המינין על דרך כלל והשם הידוע פוטר ולא תפשע בעיקר הידוע בנדרים הלך אחר לשון בני אדם. ואין הלכה כרבי יהודה מסכת נדרים פרק ו משנה ד (ד) דג דגים שאינו טועם אסור בהן בין גדולים כו' - דע כי בלשוננו כשיתחבר שם האחד עם הרבים הרי זה מורה על הכלל ועל הפלגה ברבוי כגון הבל הבלים שיר השירים ואם אמר דג דגים כלל כל המינים כולו באיזה ענין שיהיה: ותפל הוא הדבר שאין בו טעם: וטרית טרופה מין מן הדגים מחותך לחתיכות קטנות מבואר בע"ז: וציר ר"ל המים היוצאין מן הדגים המלוחין: ומוריס שם הוא הנקרא בלשון ערבי אלטמאר"י ופעמים נעשה מן הדגים ועל זה המוריס הנעשה מן הדגים מדבר בזאת ההלכה: וצחנה ר"ל הדג הכבוש שכבר נתעפש והסריח מגזירת ותעל צחנתו מסכת נדרים פרק ו משנה ו (ו) הנודר מן הבשר מותר ברוטב ובקיפה ור"י כו' - רוטב הוא המרק קיפה הוא התבלין וחכ"א כשאדם נשבע על דבר ידוע ומפרש אותו ומיחדו הרי הוא עליו כמו הדבר האסור מעצמו ומשערים אותו כשנתערב במין אחר בנותן טעם כדין שאר האיסורין כולן מין במינו בכל שהוא ושלא במינו בנותן טעם אבל אם נשבע על מין מן המינין אינו אסור עליו אלא אותו המין בעצמו ובעינו בלתי תערובת זולתו כמו שביאר בזאת ההלכה באמרו הנודר מן היין. ואין הלכה כר' יהודה מסכת נדרים פרק ו משנה ח (ח) הנודר מן הענבים מותר ביין מן הזיתים כו' הנודר מן התמרים מותר בדבש תמרים כו' - תנא קמא אומר הנודר מן התמרים מותר בדבש תמרים לפי שהתמרים ראוין לאכילה ונאמר שהוא לא נתכוין אלא לעצמן כמות שהן וחכמים אומרים אפי' היה הדבר שנשבע עליו אינו ראוי לאכילה כלל שהיה לנו לומר שהוא לא נתכוין אלא על הדבר היוצא ממנו עם כל זה מותר ביוצא ממנו כגון הסתווניות והם הפירות שבימות הגשמים ושם ימות גשמים סתיו ואינם ראויין לאכילה ועושין מן הענבים שבימות הגשמים חומץ. והלכה כחכמים מסכת נדרים פרק ו משנה ט (ט) הנודר מן היין מותר ביין תפוחים מן השמן כו' - שם לווי שם מחובר ר"ל שזה לא יודע אלא במה שנתחבר בו והוא אמנם נשבע בדבר שנודע בזה השם בלא שם מחובר: ושומשמין נקרא בערבי אלסמ"ס. וכרשין כרתי. וקפלוטות שם הכרתין שבארץ ישראל מסכת נדרים פרק ו משנה י (י) מן הכרוב אסור באיספרגוס מן האיספרגוס כו' - אספרגוס קוראים המים ששולקים בהן הירקות אי זה ירק שיהיה והוא רוצה לומר בכאן באמרו אספרגוס המים ששולקים בו הכרוב. גריסין שם נופל על הפולים הטחונים. ומקפה שם התבשיל אי זה התבשיל שיהיה הלא תראה שהם קוראים תבשיל הפולים מקפה של גריסין ואשישין עדשים טחונים. ואין הלכה כרבי יוסי בכל מה שאמר מסכת נדרים פרק ז משנה ב (ב) הנודר מן הדגן אסור בפול המצרי יבש דברי כו' - חמשת המינים הם החיטין והשעורים והכוסמין ושבולת שועל ושיפון. כוסמין מין חיטים ושיבולת שועל ושיפון מין שעורים ופול המצרי מין ממיני הקטניות אינו נמצא אלא בארץ מצרים וכן קוראין אותו הרופאים הפול המצרי ואינו הפול הידוע אצל ההמון. והלכה כחכמים מסכת נדרים פרק ז משנה ג (ג) הנודר מן הכסות מותר בשק וביריעה כו' - שק ארוג במטוה שער. ויריעה בגד גס ועבה שאינו תפור. וחמילה מסך והיא אצל בני אדם בתכלית העובי מגין אדם בה ראשו מהמטר וכמו כן יריעה הנזכרת בכאן ור' יהודה אינו הולך אחר פשט הלשון אבל מביא ראיה מן הענין שנופל עליו הנדר ומאיזו סיבה היה. והלכה כרבי יהודה מסכת נדרים פרק ז משנה ד (ד) הנודר מן הבית מותר בעליה דברי רבי מאיר כו'. הנודר מן המטה מותר בדרגש דברי רבי כו' - דרגש מטה קטנה נותנין אותה לפני המטה הגדולה שנקראת מטה כמו הסולם שעולין בו אל המטה הגדולה וכבר ביארנו בפ"ה ממסכת עירובין שהבתים ודומיהן ממקומות הדירה היוצאות חוץ מן המדינה אם היו קרובים מן המדינה ע' אמה או פחות מהם הרי הם מתחברות אל המדינה ונמדוד אותם כולם בריבוע ואז מודדין חוץ מן המרובע אלפים אמה לכל רוח והוא תחום שבת הנקרא תחום העיר ואלו המקומות הנוספים שנתוספו אל המדינה כשנרבע מסוף הבתים היוצאים ממנה נקרא עבור העיר והוא כמו המדינה ודינו כדין המדינה וכבר ביארנו זו וציירנו בו צורה במקומו: ואגף הוא נעילת הדלת מגזירת יגיפו הדלתות. ואין הלכה כרבי מאיר בכל מה שאמר מסכת נדרים פרק ז משנה ה (ה) הנודר מן העיר מותר ליכנס לתחומה של עיר כו'. קונם פירות האלו עלי קונם הן על פי קונם הן כו' - דבר שזרעו כלה הוא מה שנפסד זרעו בארץ ונאבד כמו החטה והשעורה ושאר הזרעים ודבר שאין זרעו כלה שיהיה הדבר שנשבע עליו בצל או שום או מה שדומה להם הוא כשזרע זה הבצל או זה השום בעצמו צומח ממנו מה שצומח וישאר הגרעין הזרוע קיים בארץ וכבר נתבאר זה בפ' התשיעי ממסכת תרומות וביאורו שם מסכת נדרים פרק ז משנה ו (ו) שאת עושה איני אוכל עד הפסח שאת עושה כו' - זה כולו מבואר אינו צריך זולת תקון הקריאה ולהפסיק הדבור במקום שראוי להפסיק ולא דבר בו הש"ס כלל לרוב ביאורו ולא זכרו התנא אלא מצד הבבא האחת בלבד והוא מה שאמר ואחר הפסח בל יחל דברו שהוא אפשר לו שאמר אחר שהיתה השבועה על דרך משל בשבט שלא תהנה בו עד הפסח אם תלכי לבית אביך מהיום ועד סוכות ועבר הפסח וה"א שיניחנה שתלך לבית אביה שכבר עבר הזמן שהתנתי בשבועתי שהיא לא תהנה כשתלך לבית אביה ולמדנו שהענין אינו כן אבל הוא מחוייב למנוע אותה עד תשלום הזמן שנשבע ואע"פ שנתבטל העונש שהתנה בו עם עברה אחר שעבר הפסח וזה הענין בלבד רצה להשמיענו אבל שאר הדברים הרי הם מבוארים מסכת נדרים פרק ח משנה א (א) קונם יין שאיני טועם היום אינו אסור כו' - ענין אמרו ושבת שעבר שאסור עליו היין גם כן יום השבת לפי שהוא נמנה עם הימים שעברו לפניו שאסור עליו בהן היין למה שאמר שבת זו וכמו כן הדין באמרו שבוע זה שנחשוב השביעית במדרגת מה שלפניה ואינו כן ראש חדש וראש השנה אבל מותר לו לשתות בהם ודע כי מי שנשבע שאינו טועם היום אינו מותר לו לשתות לכשתחשך עד שישאל לחכם וזה גזירה שמא ישבע פעם אחרת שאינו טועם יום אחד שהוא מחויב לשהות מעת לעת וישתה משתחשך לא יפריש בין אמרו היום או יום אחד וכמו כן כשאמר קונם יין שאיני טועם יום או שנה או שבת או שבוע דינו הוא כדין מי שאמר יום אחד או שבוע אחד או שנה אחת שצריך לשהות מעת לעת כשאמר יום ומיום ליום כשאמר שבוע או שנה או שבת ואם אמר חדש צריך לשהות שלשים יום שלמים מסכת נדרים פרק ח משנה ג (ג) עד הפסח אסור עד שיגיע עד שיהא אסור כו'. עד הקציר עד הבציר עד המסיק אינו אסור כו' - קציר קציר החטים ובציר בצירת הענבים ומסיק חביטת הזיתים. והלכה כרבי יוסי מסכת נדרים פרק ח משנה ד (ד) עד הקיץ עד שיהא הקיץ עד שיתחילו העם כו'. עד הקציר עד שיתחיל העם לקצור קציר כו' - קיץ שם לימות השרב אבל היה מפורסם זה השם אצלם על זמן בשול התאנים וכשמתחיל זמן אכילתם ולכך פירשו כי באמרו כלכלות רוצה לומר סלי התאנים. ומקצועות הם המחצלאות ששוטחין עליהם התאנים להצטמק וליבש ומה שאמרו עד שיקפלו רוב המקצועות רוצה לומר עד שמאספין בני אדם מה ששוטחין ומקפלין המחצלאות ממקומות השטיחה. ואמרו אם היה בהר ר"ל אם נדר בהר ימתין זמן הקציר או הבציר בהר ואף ע"פ שירד לבקעה וכמו כן אם היה בבקעה בשעת הנדר ימתין זה הזמן בבקעה ועל זה תעשה היקש בכל הנדרים והכל מודים שהוא אם אמר עד הגשם ימתין זמן הגשם לא ירידת המטר וכבר ביארנו בפרק שמיני מפאה (הל"א) שזמן רביעה שניה הוא התחלת זמן הגשם בארץ ישראל הוא בי"ז במרחשון וזה בשנה מבכרת אבל במאוחרת בראש חודש כסליו ובבינונית בשלשה ועשרים במרחשון לפיכך זה שנשבע עד הגשם אסור עד ראש חודש כסליו אלא אם כן ירדו גשמים בתחלת הזמן. ואין הלכה כרשב"ג והלכה כר' יהודה מסכת נדרים פרק ח משנה ו (ו) קונם יין שאיני טועם לשנה נתעברה השנה כו'. ר"י אומר קונם יין שאיני טועם עד שיהא הפסח כו' - לילי צום רוצה לומר צום כפור והיה מנהגם לאכול השום בלילי שבתות בתחלת הלילה לפי שהיה מסייע להם על התשמיש לפי מאכלם וארצם וכבר ידעת שעונת תלמידי חכמים מלילי שבת ללילי שבת מוסף עם היות השבת בעצמו מחוייב בו העונג בכל צד מצידי ההנאה לבני אדם כולם. ואין הלכה כרבי יהודה ולא כרבי יוסי בנו אבל העיקר מה שקדם מאמרו כל שזמנו קבוע אמר עד שיגיע אסור עד שיגיע עד שיהא אסור עד שיצא מסכת נדרים פרק ח משנה ז (ז) האומר לחבירו קונם שאני נהנה לך אם אין כו' - מסרבין מפצירין ואמרו בת אחותו לפי שהוא נהוג ועוד שהיא מצוה וחייב אדם להשתדל בזה ואמרו (ישעיה נח) ומבשרך אל תתעלם זה הנושא בת אחותו. ואין הלכה כר"מ מסכת נדרים פרק ט משנה א (א) רבי אליעזר אומר פותחין לאדם בכבוד אביו וכו' - אמר ר' אליעזר שהוא כשאמר לו אביו או אמו הכעסתנו בזאת השבועה שאינך צריך שאילה לחכם ולא הפרה ורבי צדוק אמר אם הדבר כן כבר ידוע שהקב"ה אינו חפץ בשבועות ובכעס ולפיכך אומרים לו בכל שבועה שהקב"ה מואס ממך זה הכעס שהביאך לידי שבועה א"כ לא תהיה אצלנו שבועה בשום פנים שתצטרך שאלה לחכם כדי שיפר אותה והוא אמרם בפי' זה הענין א"כ אין נדרים נשאלין לחכם אבל חכמים אומרים על כל פנים צריך שאלה לחכם ויתיר לו נדרו. והלכה כחכמים מסכת נדרים פרק ט משנה ב (ב) ועוד אמר ר' אליעזר פותחין בנולד כו' וחכמים כו' - רבי אליעזר מתיר אחר השאלה לחכם ואפי' שהוא אינו מתחרט אלא שהכריחו הכרח הענין המתחדש ודעתו וכוונתו שלא יתחדש זה הענין אלא שיתמיד על מה שנשבע וחכמים אוסרים שהם מצריכים החרטה עכ"פ על גוף הדבר שנשבע ושינוי הכוונה בו ואח"כ תועיל השאלה לחכם וההתרה. והלכה כחכמים מסכת נדרים פרק ט משנה ג (ג) ר"מ אומר יש דברים שהם כנולד ואינן כנולד כו' - מפני שביאר בענין השבועה סיבת שבועתו הרי הוא כמי שנשבע על תנאי ונתבטל התנאי שאינו חייב בשבועה וכאילו אמר שבועה שאיני נושא פלונית אא"כ אני בטוח מהיזק אביה וכן אמרו בש"ס נעשה כתולה נדרו בדבר ואינו צריך הפרה ועל זה כולם נסמכים עליו ועשה היקש עליו גם כן מסכת נדרים פרק ט משנה ד (ד) ועוד אר"מ פותחין לו מן הכתוב שבתורה כו' - מה שאמר רבי מאיר הרי זה מותר אחר השאלה לחכם והיא הלכה אלא על כל פנים צריך שאלה לחכם והתרה וכמו כן צריך שיהיה נמצא שם זה האיש שנשבע שלא יהנה ממנו לפי מה שאמרו המודר הנאה מחבירו אין מתירין לו אלא בפניו והביא ראיה על זה ממה שנאמר (שמות ד) לך שוב מצרים אמר לו במדין נדרת לך והתר נדרך במדין דכתיב (שם ב) ויואל משה לשבת את האיש מסכת נדרים פרק ט משנה ה (ה) פותחין לאדם בכתובת אשתו ומעשה באחד כו' - העיקר אצלנו מטלטלי לא משתעבדי לכתובה אלא בתקנת רבנן בתראי ולכך ביאר הש"ס שאילו הארבעה מאה זוז שהיה לו אמנם היה לו קרקע שוה זה הסך ואמר לו אפילו לא ישאר לך שום דבר אחר פרעון הכתובה אלא על דרך משל שתצטרך למכור שער ראשך לצורך אכילה יש לך ליתן כתובתה ואינו רוצה לומר שיתן לה כתובתה מדמי המטלטלין מסכת נדרים פרק ט משנה ו (ו) פותחין בימים טובים ובשבתות בראשונה היו כו' - כגון שנשבע שלא ישתה יין או שלא יאכל בשר כך וכך ימים לכך אומר אילו ידעת בשעת השבועה שהשבת או יום טוב שנכלל באלו הימים אתה מחויב בו באכילת בשר ושתיית יין לפי שנאמר (ישעיה נח) וקראת לשבת עונג כלום היית נשבע והוא אומר לא. מתירין לו שבועתו. ואמרו לזה קרבן ולזה קרבן אמנם זה מאמר רבי שמעון שאינו סובר החלוקים עד שיאמר שבועה לכל אחד ואחד כמו שיתבאר בשבועות עיקר דעתו ואינה הלכה אבל כשאומר שאינו נהנה לזה ולזה צריכין פתח לכל אחד ואחד אחר (שלא) הזכיר וי"ו הנוספת. והלכה כרבי עקיבא מסכת נדרים פרק ט משנה ח (ח) קונם יין שאיני טועם שהיין רע למעיים אמרו כו' - אמרו רע למעיים ורע ללב על דרך דמיון וכן נתבאר בש"ס ובא בדמיון מזמן הנדר ומן הדברים שנשבע עליהם ומן האדם שנשבע עליהם וכל זמן שאמר הנודר אילו ידעת שהמיושן יפה הייתי מתנה על היין והייתי אומר ישן מותר והחדש אסור או שיאמר אילו ידעתי זה לא הייתי נשבע כלל הוא מותר בחדש ובישן בלא שאלה לחכם כמו שנזכר ואם אמר אילו הייתי יודע הייתי אומר כל יין עלי אסור חוץ מן הישן יהיה הישן לבדו מותר לו וזה היקש לכל הבבות מסכת נדרים פרק ט משנה י (י) קונם שאיני נושא את פלונית כעורה והרי היא כו' - שהנדר טעות ואינו צריך שאילה לחכם ולא התרה ורבי ישמעאל חולק על זה הענין ואומר שאפילו היתה כעורה ונעשית נאה שהוא נולד שאינו צריך התרה והביא זה המעשה לדעת רבי ישמעאל וכן נתבאר בש"ס כשאמר והתירו רבי ישמעאל אינו רוצה לומר התיר לו נדרו אלא שהוא התיר והורה לו שלא חלה עליו השבועה או יהיה זה נולד שפתח לו והתיר כרבי אליעזר שכבר נקדם לך דעתו שהנולד אצלו פותחין בו. ואין הלכה כרבי אליעזר מסכת נדרים פרק י משנה א (א) נערה המאורסה אביה ובעלה מפירין כו' - מפני שאמר אביה ובעלה יובן מזה הדבור הבחירה או זה או זה ולכך חזר וביאר שכוונתו שיהיו שניהם. ואמרו ואין צריך לומר שקיים אחד מהם ואפילו חזר זה שקיים ונשאל לחכם ונתחרט על קיומו וחזר והפר לה לפי שהעיקר אצלנו נשאלין על ההקם ואין נשאלין על ההפר וכשנשאל וחזר והפר לה אינו מופר עד שיפירו שניהם בבת אחת וראיה לזה הדין בנערה המאורסה שמשתתפין בדינה האב והבעל מה שאמר בין איש לאשתו בין אב לבתו בנעוריה בית אביה מסכת נדרים פרק י משנה ב (ב) מת האב לא נתרוקנה רשות לבעל מת כו' - הבעל אין לו רשות בהפר נדרים אלא אחר כניסתה לחופה אבל אחר מיתת הבעל ונשארה היא נערה בבית אביה הרשות ביד האב בהפרת נדריה למה שאמר בנעוריה בית אביה וזה לשון התורה שהאב לא יפר אלא בזמן הנערות אבל הבעל מיפר לעולם וכבר ביארנו בסוף פרק השלישי מכתובות מכמה שנים נקראת קטנה ומכמה שנים נקראת נערה ומתי תהיה בוגרת ודקדקנו כל זה עד שלא הנחנו בו ספק כלל ובקש אותו משם מסכת נדרים פרק י משנה ג (ג) נדרה והיא ארוסה נתגרשה בו ביום נתארסה כו' - הנדרים שנדרה בפני ארוס ראשון מפר אותה ארוס אחרון אחר שאינה ברשות עצמה לפי שהיא נשארה ברשות האב אחר היותה נערה מסכת נדרים פרק י משנה ד (ד) דרך ת"ח עד שלא היתה בתו יוצאה כו' - העיקר אצלינו אין הבעל מפר בקודמין וכשנכנסה לחופה ויש לו לבדו רשות בהפר נדריה לעתיד ונתרוקנה רשות האב ואינו יכול להפר הנדרים שנדרה והיא ארוסה קודם שתינשא מפני שאינו יכול להפר לה בעוד שהיא ארוסה אלא בשותפות האב כמו שנתבאר ומכאן תדע שהבעל מיפר בלא שמיעה לפי שהוא אמר בכאן יפר אף על פי שהוא לא ידע השבועה ולא שמע על איזה דבר נשבעה וכן ביאר הש"ס מסכת נדרים פרק י משנה ה (ה) בוגרת ששהתה י"ב חדש ואלמנה ל' יום כו' - כבר נתבאר בפרק חמישי מכתובות שהארוסה כשהגיע זמנה הנזכר ולא נשאת אוכלת משלו ויתבאר בזה הפרק שנערה מאורסה אביה ובעלה מפירין נדריה אבל הבוגרת לא כמו שבא העיקר בכתובות כיון שבגרה אין לאביה רשות בה ור' אליעזר אומר אחר שזאת הבוגרת יצאת מרשות האב ונתחייב בעלה במזונותיה כבר נתייחדה לרשותו ויפר. והלכה כחכמים מסכת נדרים פרק י משנה ו (ו) שומרת יבם בין ליבם אחד בין לשני יבמין כו' - מאמר רבי אליעזר אמנם הוא ביבם שעשה מאמר ביבמתו לפי שר' אליעזר סובר דעת בית שמאי בכל דבריו כמו שביארנו כמה פעמים באמרם רבי אליעזר שמותי ובית שמאי אומרים מאמר ביבמה קונה קנין גמור ואין הדבר כן אלא כמו שנתבאר ביבמות: ומה שאומר רבי עקיבא אין היבמה גמורה לאישה לפי שדברי הכל יבמה ארוסה אין חייבין עליה סקילה כנערה מאורסה. והלכה כרבי עקיבא מסכת נדרים פרק י משנה ז (ז) האומר לאשתו כל הנדרים שתדורי מכאן עד כו' - שבאו לכלל איסור רוצה לומר אחר שבועתה שחייב אותה זאת השבועה בלא ספקא אלא א"כ בטלו והפר לה והיאך לא יפר קודם חיוב. והלכה כחכמים מסכת נדרים פרק י משנה ח (ח) הפרת נדרים כל היום יש בדבר להקל כו' - מכאן תדע שהפרת נדרים אינו מעת לעת אבל ימתין בהם בלבד לפי שנאמר בו (במדבר ל) ביום שמעו ומה שאמר מיום אל יום עניינו שהוא מפר ביום ובלילה כשיזדמן כך ר"ל כשיהיה הנדר בלילה ואפשר בו ג"כ מיום אל יום אם נשבעה בתחילת הלילה ואמר על דרך משל יום שבת להודיעך שהפרת נדרים מותר בשבת וכן העיקר אצלינו שהפרת נדרים מותר בשבת בין לצורך השבת בין שלא לצורך השבת אבל הם אמרו לא יאמר אדם לאשתו בשבת מופר ליכי כדרך שהוא אומר בחול אלא אומר לה טלי אכלי טלי שתי. והנדר בטל מאליו וצריך שיבטל בלבו ואם א"א לו שיבטל נדרה בשבת במעשה שיכריחנה לעשותה כמו שזכרנו יבטל בלבו לפי שכך הוא לשון התוספתא יבטל בלבו וא"צ להוציא בשפתיו בין בחול בין בשבת. וממה שצריך שתדעהו מה שאמרו קיים בלבו קיים ומה שאמרו הפר יכול לקיים ר"ל שהוא אם הפר בלבו וחזר וקיים השבועה קיומו קיום כמו כן ואם שתק כששמע השבועה והיה כוונתו להכעיס אותה על דרך השחוק ולא הפר באותו היום הרי הנדר קיים ולא יפר אחר כן ואע"פ שלא היה שתיקתו לקיום הנדר אלא כמשחק והוא מה שאמרו בספרי ואם החרש יחריש בשותק ע"מ לקיים הכתוב מדבר אבל מה שאמר הפר בלבו אין הפר שזה מורה שהוא צריך שיוציא בשפתיו בהפרה זה אינו סותר מה שאמר מבטל בלבו וא"צ להוציא בשפתיו לפי שהביטול קשה לבטל מן ההפרה לפי שענין ההפרה הוא שיתיר הקשה שקשר ונשאר הענין כמו שהיה בתחילה קודם שבועתה אם תרצה תעשהו ואם לא תרצה לא תעשהו הרשות בידה אין עליה מניעה והביטול הוא שיכריחנה לעשות הדבר שנשבעה שלא לעשותו כמו שביארנו אומר לה טלי אכלי טלי שתי ואינו צריך להוציא בשפתיו והבן זה ההפרש שיש בין הביטול וההפרה עד שלא יהיו הלשונות סותרים זה את זה שהוא ענין נפלא: אמנם היתר נדרים בשבת זה לא יהיה אלא בנדרים שהן לצורך השבת והעיקר אצלינו נשאלין לנדרים מעומד יחידי ובלילה ובשבת ובקרובים ואפי' היה להם פנאי מבעוד יום ואמנם יחיד מומחה יתיר נדרים יחידי אבל הדיוטות לא פחות משלשה אם אמר החכם לאותו שמתיר נדרו מופר לך או מה שמורה על זה הענין או אמר הבעל לאשתו שרוי לך או משמעות זאת הכוונה הרי זה אינו כלום לפי שהם אמרו חכם שאמר בלשון בעל ובעל שאמר בלשון חכם לא אמר כלום ולשון ספרי חכם מתיר ואין בעל מתיר בעל מפר ואין חכם מפר לפי שענין הפרה בטול השבועה מעיקרא וכאילו לא היתה כלל וזה לא יעשנו זולתי האב והבעל לפי מה שנתבאר בתורה ובש"ס וענין השאלה לחכם שאנו קורין אותה היתר נדרים הוא שיתיר השבועה הנקשרת והמחוייבת ויסתלק דינה מן העתיד וזה לא יעשנו זולתי חכם מומחה או שלשה הדיוטות כמו שזכרנו לפי מה שבאה לנו בקבלה לא יחל דברו הוא אינו מוחל אבל אחרים מוחלין לו וזה הענין אין לו ראיה בתורה וכן אמרו החכמים עליהם השלום שזה הענין אין לו עיקר זולתי הקבלה והוא מה שאמרו היתר נדרים פורחים באויר ואין להם על מה שיסמכו. ומעשה היתר השבועות לפי מה שמסרו חכמים לנו מן הרבים מן החכמים ולפי מה שראינו והתרנו בפני אבותינו לפי מה שהיו עושין הם ז"ל בפני אבותם ורבותם שזה אצלינו בערי המערב ר"ל היתר השבועות מעשים בכל יום לפי שבמקומינו אין נובעין בהן מים הרעים ר"ל המינות והוא כמו שאגיד לך יבא האיש או האשה שלא הופר נדרה אל החכם או לשלשה הדיוטות ויאמר אני נשבעתי על ענין כך ואני מתחרט משבועתי ואומר לו מה הסיבה שהביאך שתתחרט ומודיען בנולד שנתחדש לו או פתח שנפתח לו כמו שנתבאר בפרק שקודם זה ואומר לו גדול הדיינין אילו ידעת בשעת השבועה שיתחדש עליך כך וכך או שהענין כך וכך כלום היית נשבע והוא אומר לא אבל אילו היה מצוי אצלי זה הענין אז לא הייתי נשבע ואומר לו אתה מתחרט על זאת השבועה והוא אומר כן והגדול מן הג' הנמצאים שם אומר שרוי לך ומחול לך שרוי ומחול לך במתיבתא של מעלה ובמתיבתא של מטה ככתוב (במדבר טו) ונסלח לכל עדת בני ישראל ולגר הגר בתוכם וגו' ואחר כן אומרים השנים הנשארים שרוי לך ומחול לך שרוי לך ומחול לך ואחר כך יחזור גדול הדיינים ואומר לא יהיה לך למנהג שתהיה פרוץ בנדרים ואם תכעוס מכאן ואילך ותחזור לישבע אנו לא נתיר לך וזה ראינו אותו ועשינו בו מעשה והבן אלו הפסקים כולם ושמרם ותתנהג בהם מסכת נדרים פרק יא משנה א (א) ואלו נדרים שהוא מפר דברים שיש בהן כו' - השבועות נקראו גם כן נדרים וכן אמרו בש"ס והביאו ראיה על זה ממה שאמר כנדרי רשעים נדר בנזיר ובקרבן ובשבועה ולכך אמרו בכאן אלו נדרים והביא דמיון מנזיר ודמיון משבועה אמנם דמיון הנדר באמרו אם ארחץ והוא שתאמר נדר עלי שלא ארחץ לעולם אם ארחץ והוא מה שאמר הנאת רחיצה עלי לעולם אם ארחץ היום ועל זה חולק רבי יוסי ואמר לא תרחץ היום נוול דיומא לאו שמיה נוול אחר שאמרה שבועה שלא ארחץ לעולם וזה הוא ענין אמרו אם לא ארחץ ולפי זה הפירוש גם כן מה שאמר אם אתקשט אם לא אתקשט. ואין הלכה כרבי יוסי מסכת נדרים פרק יא משנה ב (ב) ואלו הן נדרי עינוי נפש אמרה קונם פירות כו' - הכל מודים שנדרים שבינו לבינה יפר כגון שנשבעה על עניין מעניני הקשוט והפרנסה ומה שתלוי בענין התשמיש למה שאמר בין איש לאשתו אבל נדרי עינוי נפש יש בהם מחלוקת ומשא ומתן בש"ס בעניינים הכללים ושאינם כללים והעולמי ושאינו עולמי ומה שהוא תלוי בבעל עצמו ומה שתלוי בזולתו והחילוק והפסק בכל זה שהוא יפר הכל על איזה צד שיהיה בין שיהיה עינוי נפש גדול או קטן או עולמי או שאינו עולמי בינו לבינה או בינה לבין אחרים וכמו כן כל מה שתלוי בעניין הקישוט והוא מה שאמרו כל נדרים בעל מיפר לאשתו חוץ מהנאתי על פלוני שאין מיפר אבל הנאת פלוני עלי מיפר אבל נדרים שיש בהם עינוי נפש אם הפר הפר לכל אדם וכאילו לא נדרה מעולם ודברים שבינו לבינה אמנם ההפרה תלויה במה שמיוחד לו בלבד אבל לשאר בני אדם הנדר נשאר בחיובו: ונתבאר לנו מזה המאמר שאין צד שבועה ולא נדר שתדור האשה שלא יוכל הבעל לבטלו לפי מה שיחייב חוץ ממין אחד והוא שתשבע על איש אחד או אנשים הרבה שלא יהנו ממנה שזה לא יפר ואע"פ שיש קושיא על זה המאמר במשניות רבות ממשניות זה הפרק שמורה שהוא לא יפר במה שאפשר לו להחליט ולעשות תחבולה ובדבר שאין בו עינוי גדול יהיה התירוץ בזה דמה שאמר בזה הפרק כולו לרבי יוסי שאמרנו שאין הלכה כמותו והוא שאמרו כוליה פרקא רבי יוסי הוא והביאו ראיה על זה מה שחזר ושנה בסוף זאת ההלכה דברי רבי יוסי והוא כבר אמר בתחלה אמר רבי יוסי אין אלו נדרי עינוי נפש ואחר כך זכר הוא איזה דבר הוא אצלו עינוי נפש ולכך אמרו שהוא לא יחזור וישנה דברי רבי יוסי אלא להודיעך שכל מה שעתיד לומר הוא דעת רבי יוסי וזה הוא מה שאמרו שמע מינה מכאן ואילך ר"י הוא ושמור זה מסכת נדרים פרק יא משנה ג (ג) קונם שאיני נהנה לבריות אינו יכול להפר כו' - כבר הודעתיך שזה כולו דברי רבי יוסי והוא דחוי שהוא יכול להפר כשנדרה שלא תהנה מפלוני לפי שזה מדברים שבינו לבינה לפי שבא לו טורח כשלא יגיע לה מאכל או כיוצא בזה מזה האיש וכל שכן כשנדרה שלא תהנה מכל הבריות ואמרו קונם כהנים ולוים נהנים לי אין זה תלוי בנדר אשה ואמנם הובאו בכאן לדמיון הדין ממה שאמר שמי שנדרה שלא תהנה מן הבריות יכולה היא ליהנות בלקט שכחה ופאה שזה ממתנות העניים אמר גם כן הנודר שלא יהנו ממנו הכהנים והלוים יטלו מתנותם ממנו אלא א"כ פרט לאלו שאם אמר כן יכול ליתנם לאחרים מסכת נדרים פרק יא משנה ד (ד) קונם שאיני עושה על פי אבא ועל פי אביך כו' - פי' שאיני עושה לפי אבא שכל מה שאעשה לא יאכל ממנו אבא מאומה ר"ל שלא יהנה בו והרי הוא כאילו נדרה שלא יהנה יחיד או רבים במעשה ידיה וכבר ביארנו במה שנקדם שזה הנדר לבדו אינו יכול להפר בו ואין שום חולק על זה אבל כשנדרה שלא יהנה בעלה במה שתעשה והוא מה שאמר שאיני עושה לפיך אינו צריך הפרה לפי שכל מה שהיא עושה זכה בו בעלה כמו שהעיקר בתורתנו שהאשה מעשה ידיה לבעלה כמו שנתבאר בכתובות. ור' עקיבא אומר שצריך הפרה שמא תעשה יותר מהשיעור שיפסקו עליה בית דין שזה התוספת הוא שלה ויזכה בו ההקדש לפי שהענין בכאן באשה שאמרה יקדישו ידי לעושיהן. ואומר ר' יוחנן בן נורי שהוא יפר זה שאם לא יפר יתקיים הנדר ואע"פ שמעשה ידיה לבעלה ויהיו משועבדין לפי שהעיקר אצלנו הקדש חמץ ושחרור מפקיעין מידי שעבוד ויתקיים זה הדבר ואע"פ שהיא תחת בעלה ולכך גם כן צריך להפר. והלכה כר' יוחנן בן נורי במה שאמר יפר שמא יגרשנה אבל אם לא גרש לא יפקיע ההקדש זה השיעבוד בלבד לפי שזה שיעבוד מדבריהם עשו חזוק לדבריהם מסכת נדרים פרק יא משנה ה (ה) נדרה אשתו וסבור שנדרה בתו נדרה בתו כו' - הרי זה יחזור ויפר לאחר שהפר על איזו כוונה שיהיה ואחר כך נתבאר שאין הדבר כן לא תועיל זאת ההפרה לפי שנאמר לא הניא אותה עד שתהיה הפרה לה בעצמה ועל הדבר שנדרה עליו ושידע הנדר שנדרה והראיה ג"כ למה שאמר ושמע אביה את נדרה מסכת נדרים פרק יא משנה ו (ו) אמרה קונם תאנים וענבים אלו שאני טועמת כו' - זאת המשנה היא ליחידים אבל דעת חכמים הוא מה שהפר הפר ומה שקיים קיים והלכה כחכמים ואפילו היה הנדר אחר ולא יהיה דין זה דין נדר שהותר מכללו הותר כולו לפי שהיתר נדרים אינו הפרת נדרים כמו שביארנו ובררנו בפרק שקודם זה מסכת נדרים פרק יא משנה ז (ז) יודע אני שיש נדרים אבל איני יודע שיש כו' - ענין זאת המשנה שהוא שמע נדר אשתו או בתו ולא הפר ביום שמעו אלא לאחר זמן מן הנדר ידע שיש לו רשות להפר או שזה הנדר צריך הפרה הרי זה יפר ביום ידיעתו במה שהיה מסופק ויחזור לו זה היום במדריגת יום הנדר. והלכה כחכמים מסכת נדרים פרק יא משנה ח (ח) המודר הנאה מחתנו והוא רוצה לתת לבתו מעות כו' - השמיענו בכאן שהוא אם התנה תנאי קיים ולא קנה הבעל ואם אשתו נהנית אינה הנאה לבעלה ואע"פ שהוא מונע ממנו בזה חיוב וטורח הרי נמשך על העיקר שבפרק רביעי מזאת המסכתא (הלכה ג מסכת נדרים פרק יא משנה ט (ט) ונדר אלמנה וגרושה יקום עליה כיצד אמרה כו' - מה שאמר השם יתברך ונדר אלמנה וגרושה אילו היה כפי פשוטן יהיה הדבר בטל ומי הוא שיפר והלא אין לה בעל אמנם הכוונה שהיא כשנדרה ואין לה בעל והתנית שהנדר יהיה לזמן פלוני אחר כך נשאת בזמן שהוא קודם מן הזמן שהתנית שיהיה הנדר בו והגיע זמן הנדר והיא בעולת בעל אינו יכול להפר והענין כולו מבואר מסכת נדרים פרק יא משנה י (י) תשע נערות נדריהן קיימין בוגרת והיא יתומה כו' - תחילת מה שאתה צריך לידע שיתומה נקראת בכאן מי שנתגרשה בחיי אביה או מת בעלה ובתנאי שתהיה המיתה או הגירושין אחר הנישואין והוא שקורין אותה בהש"ס יתומה בחיי האב ואחר כן תדע כי באמרו תשע נערות רוצה לומר שהן היו נערות בשעת קבלת הקידושין וכל מה שמונה בהן בוגרת רצה לומר שהיתה בשעת הנדר כבר בוגרת וכבר נתבאר בפרק שקודם זה שנערה מאורסה אביה ובעלה מפירים נדריה ושהאב אינו מפר בבגר ואביה ובעלה האחרון מפירין נדריה אם כשנתגרשה מן האירוסין אבל מן הנישואין הרי היא יתומה בחיי האב כמו שביארנו ונתבאר גם כן שהבעל לא יפר אלא משתכנס לחופה וצריך שתהיה זכור לכל זה. אמר שתשע נשים מאורסות נדריהן קיימין אמנם מצד מניעה שאין האב קיים או בהיותה יתומה בחיי האב שאין שם אב שיפר וההפרה שלהן אמנם הוא מן הבעל או האב או מצד היותה בוגרת שלא יפר לא בעל ולא אב כמו שהקדמנו. והראשונה מהן בוגרת והיא יתומה והיא שנתארסה ועודה נערה ואח"כ בגרה ונעשית יתומה בחיי האב והיא נדרה אחר כך הנה שנכללו ביחד שתי סיבות המונעות ההפרה היותה בוגרת ויתומה בחיי האב. והשניה נערה ובגרה והיא יתומה וזה כגון שנשאת ונתגרשה וחזר וקידש אותה אחר הגירושין ואח"כ בגרה הרי זה לא יפר הנדר הראשון שנדרה והיא נערה שהיה מן הדין לפי מה שביארנו שיפר הוא ואביה לפי שהוא בעל אחרון לולא סיבת חזרתה היותה יתומה ובוגרת וכוונת מה שאמרנו שאביה ובעלה מפירין הנדר שנדרה בפני בעלה ראשון כשהיא נערה בשעת ההפרה. והשלישית נערה שלא בגרה והיא יתומה וזאת דוגמת הקודמת לה אלא שהיא נשארה בתוך זמן הנערות וחזרה סיבת מניעת הפרת נדריה בשותפות האב והבעל היותה יתומה בחיי האב לפיכך אין לאב ולא לבעל דין שיפר נדריה עד שתכנס לחופה. והרביעית בוגרת ומת אביה והוא שהשיאה נערה כמו שביארנו ואין הפרש בין שנדרה ועודה נערה ולא שמע הבעל אלא אחר מניעת ההפרה מפני הבגרות או במיתת האב שכל אחד מהן בפרט סיבת מניעת ההפרה או שהיה הנדר אחר הבגרות. והחמישית נערה ומת אביה והוא שנתן לה קידושין והיא אצלו ואז נדרה אחר כן תבגור וימות אביה וזאת הבבא היא שרמזנו עליה בבבא הקודמת לה. והששית נערה שלא בגרה ומת אביה זאת גם כן דוגמא לקודמת לה לבד שאין עמה אלא סיבה אחת שמונעת ההפרה והוא מיתת האב השביעית נערה שמת אביה ומשמת אביה בגרה אין בין זאת ובין החמישית אלא קדימה מיתת האב על הבגרות. והשמינית בוגרת ואביה קיים זאת נתקדשה נערה כמו שביארנו אבל בשעת הנדר היתה בוגרת. והתשיעית נערה בוגרת ואביה קיים והוא שיהיה הנדר בעוד שהיתה נערה ואח"כ תבגור ואביה קיים ואז שמע האב והבעל הנדר. הרי נתבאר לך שכל מה שזכר מאלו התשע נערות נערה בתחילת הבבא שהוא רוצה לומר שהנדר היה והיא נערה המאורסה אבל לא שמע עד שנתחדשה הסיבה שמונעת ההפרה ובכל מקום שלא זכר בתחילה נערה רוצה לומר כשהנדר היה אחר שיצאת מדין הנערות ואע"פ שהיא נערה בשעת הקידושין וכבר נתבאר בפרק השלישי מכתובות על איזה ענין נקראת נערה ובאיזה זמן ומתי נקראת בוגרת ונתקיים מזאת החלוקה שנערה המאורסה אם היתה בשעת הפרה עודה נערה ואביה קיים ושתינצל מהיותה יתומה בחיי האב אז אפשר שיותר נדרה בשותפות האב והבעל כמו שביארנו ולא מנה זה התנא בכלל מה שמנה מן הנערות שנדריה קיימין יתומה מיוחדת רוצה לומר אם קידש יתומה בחיי האב אבל שתק ממנה ויהיה זה מורה שהיא מכלל הנערות שאין נדריהם קיימין אלא אביה ובעלה מפירין נדריה וזה אמנם הוא דעת רבי יהודה שאומר אף המשיא בתו והיא קטנה ונתאלמנה או נתגרשה וחזרה אצלו ועדיין היא נערה ואם נתארסה אחר כך אביה ובעלה מפירין נדריה ורבי מאיר סובר כרבי יהודה במי שקידש יתומה וחולק עליו במי שקידש נערה ואחר כך נעשית יתומה בחיי האב והיא השלישית מתשע נערות שרבי מאיר אומר נדריה קיימין ולכך נמנית בכלל תשע נערות וכן אמרו זו דברי רבי מאיר וחלק בה רבי יהודה עליו ואמר עדיין היא נערה ואביה ובעלה האחרון מפירין נדריה הראשוו וחכמים חולקין על זה ואומרים ג' נערות נדריהן קיימין בוגרת ויתומה ויתומה בחיי האב והלכה כחכמים ויהיה המגיע מזה שהיא אם נתארסה והיא נערה ונדרה והיא נערה ולא שמע האב והארוס אלא אחר שבגרה או שנעשית יתומה בחיי האב או מת האב ואז שמע הארוס הרי הנדר קיים ומה שהוא זולת זה אביה ובעלה מפירים נדריה מסכת נדרים פרק יא משנה יא (יא) קונם שאיני נהנית לאבא ולאביך אם עושה כו' - האמת אצלי שזה הנדר אמנם זכרו בזה המקום לפי שהוא נדר נערה המאורסה ואומר שהיא אם התנה בנדר שלא תעשה רצון אביה ובעלה וכל זמן שתעשה רצון אחד מהם לא תהנה מן האחר וזה הנדר אמנם יפר אותו אביה ובעלה יעלה על הדעת כשעושה רצון אחד מהם מהפרה יאסר עליה ליהנות מן האחר ויהיה זה הנדר שלא תועיל בו ההפרה למדנו שהן מפירין כדין כל נדר ואפשר שיהיה זה הדין לכל אשה אשר תדור תחת בעלה מסכת נדרים פרק יא משנה יב (יב) בראשונה היו אומרים שלש נשים יוצאות כו' - טמאה אני לך רוצה לומר הוא שתאמר שהיא זנתה תחתיו וממה שכבר ידעת שאשת ישראל שזנתה ונתאמת זנותה בעדים כמו שנבאר בתחלת סוטה אי אפשר שתהיה זנותה אלא או באונס או ברצון וכשזנתה באונס הרי היא מותרת לבעלה כמו שביארנו בכתובות ואם זנתה ברצון אז תאסר לבעלה ואין לה כתובה אבל אשת כהן הרי היא אסורה לבעלה כל זמן שנבעלה בעילת זנות בין באונס בין ברצון כמו שנתבאר בכתובות וכמו כן הדין אצלנו באשת כהן שנאנסה הרי היא אסורה על בעלה ואף על פי שהתורה אסרה הרי הוא חייב בכתובתה מפני שהיא יכולה לומר אנא קא חזינא את הוא דנסתחפה שדך לפיכך מה שאמר בכאן בראשונה היו אומרים האומרת טמאה אני לך נוטלת כתובתה ויוצאה אי אפשר זה הדין באשת ישראל בשום פנים לפי שאם אמרה שנטמאת באונס הרי היא מותרת לבעלה ואם אמרה ברצון אין לה כתובה לפי שכל מי שמודה שהיא זנתה ברצון אבדה כתובתה וכל תנאי כתובתה ואין לה אפילו ממה שהביאה מבית אביה לא מנכסי מלוג ולא מנכסי צאן ברזל אלא מה שהוא בעין נוטלת מה שבפניה ויוצאת והבחירה לו אם רצה לגרש ואם רצה שתהיה תחתיו אחר שאין שם עדים כמו שמבואר בכאן וכמו שנבאר במסכת סוטה ולא נאמר לו אילו היית מכחיש אותה ומפני כך היית בא עליה א"כ אתה מחוייב בכתובתה לפי שהעיקר אצלנו פסוק ומוסכם עליו בכל התורה דפלגינן דיבורא רוצה לומר שאנו נאמינהו הדבר בעצמו לאיזה ענין שיהיה ולא נאמינהו לענין אחר וכבר נקדם לך מזה משלים במסכת יבמות לפיכך אין מאמרם בכאן בראשונה היו אומרים אלא באשת כהן שאמרה נטמאתי באונס שהם מאמינים אותה ואומרים שהיא אינה מותרת שיבא עליה ואסורה עליו וכן ביאר הש"ס ואחר שזכרנו זה הענין נגמור אותו דע שזה שנזכר עליו בהש"ס שהאשה כשאמרה לבעלה שהיא זנתה בפיתוי או בטעות וכסבורה היא שהוא בעלה אנו אומרים שאינה נאמנת ונתנו טעם לזה שמא עיניה נתנה באחר שזה מורה שאם היתה נאמנת אסורה עליו דין זה אינה אלא באשת כהן והמעשיות שהביא בהש"ס בזה הענין באשת כהן אבל אשת ישראל אפילו שנאמין אותה תהיה מותרת לפי שהטעות ופיתוי חלק מן האונס בלא ספק. ואשוב לכוונת פירוש השמים ביני וביניך שהיא טוענת בענין שאי אפשר הידיעה אלא ליודע הנסתרות כגון שאומרת שהוא אינו שלם לתשמיש ואינו יורה כחץ אשר לא תתעבר ממנו בשום פנים והעיקר אצלנו היא קים לה ביורה כחץ הוא לא קים ליה לפי שהיא יודעת זה בהיותה מרגשת בו והוא אינו יכול לשער זה לפי שהוא לא ירגיש במה שמתחלק מגופו ולולי שאנו חוששין שמא עיניה נתנה באחר היינו מגרשין אותה ממנו והיינו מחייבין אותו כתובה ולפיכך אם הוא רוצה לגרשה ולהוציאה בלא כתובה אחר ששהה עמה עשר שנים ולא ילדה כמו שביארנו ביבמות יש בזה ג' דרכים אחד מהם שתאמר איני יודעת מה זאת הסיבה רוצה לומר מניעת ההריון אם ממנו או ממני הרי היא יוצאה בלא כתובה על העיקר בכל מקום שנפל בו הספק אוקי ממונא בחזקת מריה. והשני שתתאמת ותאמר שהסיבה ממנו ולא ממני לפי שהוא אינו יורה כחץ הרי זה מחוייב כתובה אבל מחרים בשם מי שאינה יודעת אמתת הענין וטוענת ואינו יכול להשביעה היסת אחר שאינו יכול לומר שהוא יורה כחץ ואחר שאינו יודע אמתת הדבר. והשלישי שהוא מודה שהוא יורה כחץ וזה דין פשוט ואמרו יעשו דרך בקשה שתתפייס ותהיה מרוצה להשאר עמו ואין כופין על הגירושין בשום פנים וגם כן אין מכריחים שתשאר עמו ואין דנין לה דין מורדת מבעלה אבל מאריכין הענין וממצעין ביניהם על דרך השלום ואין פוסקין ביניהם דין עד שיתרצו שניהם על מה שיתרצו. ופירוש נטולה מן היהודים שהיא אסרה הנאת עצמה על כל היהודים ויהיו כולם מודרות הנאה ממנה. ואמרו יפר חלקו מאמר דחוי לפי שהוא מאמר רבי יוסי כמו שהודעתיך וכן ביאר הש"ס אבל חכמים אומרים שיפר הנדר כולו לפי שהוא מן נדרי עינוי נפש וכבר הודעתיך שנדרה אינו קיים בשום דבר מזה הענין אלא כשאומרת הנאתי על פלוני אבל כל היהודים יפר. וביארנו שהלכה כחכמים: סליק פירוש המשניות להרמב"ם ממסכת נדרים מסכת נזיר פרק א משנה א (א) כל כינויי נזירות כנזירות האומר אהא הרי זה נזיר כו' - זה שאמר אהא או אהא נוה אינו כינויי נזירות אמנם הם חלקי הנזירות והם הנקראים ידות רוצה לומר חלקי הדברים שמורים על ענין הנזירות לפיכך יהיה פירוש זאת המשנה כך כינויי נזירות כנזירות וידות נזירות כנזירות ואלו הן ידות האומר אהא פי' אהיה והכוונה שהוא אומר אהיה נזיר ובתנאי שיהיה נזיר עובר עליו באותה שעה ושהוא יאמר ג"כ שלזה הדבר נתכוין ואמנם משמיענו שאין אנו צריכין בנזירות עד שיהא פיו ולבו שוין אלא אחר שהוא בלבו אע"פ שאין פיו מורה על זאת הכוונה הוראה גמורה הרי הוא מחוייב בנזירות וכמו כן כשאמר אהא נוה שפירושו אהיה נאה ובתנאי שיהיה אוחז בשערו כשהיה אומר זה על דרך הרמז כאילו אמר אתנאה בזה. ונזיק ונזיח הוא כינויי נזירות והעיקר בהם שהעלגים מן האומות המשתתפין לישראל היו משבשין לשון נזיר על צד שינויי לשונם אח"כ נעתק זה אל ההמון ונפסד הלשון לפי דיבורם עד שהיו אומרים בשביל נזיר נזיק נזיח ופזיח. והריני כזה רוצה לומר שהוא רומז לנזיר. ומסלסל מחליק השיער ומשתעשע בו ביד ומכלכל גדול שיער ואמרו בגודל שער הערוה ורבויין משתכלכל העטרה לפיכך כששלח ידו בשיער ראשו והוא אוחז בו ואמר הריני מכלכל הריני מסלסל. חייב בנזירות. וצפרים הם שתי תורים או שני בני יונה והם מחוייבים לקרבן נזיר שנטמא וכשיעבור לפניו נזיר טהור ואמר הוא הרי עלי צפרים ר"מ אומר אחר שהם מקרבן נזיר טמא ועבר לפניו נזיר הרי הוא חייב בנזירות וחכמים אומרים שאינו מחוייב ואמנם חייב להביא שתי תורים או שני בני יונה בלבד ויקריב אותם נדבה. והלכה כחכמים מסכת נזיר פרק א משנה ב (ב) הריני נזיר מן החרצנים ומן הזגים כו'. כשמשון בן מנוח כבעל דלילה כו'. מה בין נזיר עולם לנזיר שמשון כו' - כשאמר הריני נזיר מן החרצנים בלבד הרי הוא חייב בכל דיני הנזירות וכמו כן אם אמר מן הזגין או מן התגלחת. ופירוש אמרו נזיר שמשון שהוא כמו נזירות שמשון אשר לא היה נמנע מן הטומאה ודבר זה מפי הקבלה והוא מה שאמרו גמרא גמירי לה ואשר התיר לו זה שהוא לא נדר בנזיר אבל המלאך אמר לאמו (שופטים יג) כי נזיר אלקים יהיה הנער עניינו פרוש. ושיעור זאת המשנה האומר הריני נזיר עולם הכביד שערו מיקל בתער רוצה לומר שמותר לו לגלח בתער אמנם מי"ב חדש לי"ב חדש והביאו ראיה על זה מאבשלום שהוא היה נזיר עולם וזה ידוע ומפורסם אצל המקובלים ומצינו שהכתוב אומר בו (שמואל ב' יב) ויהי מקץ ימים לימים אשר יגלח כי כבד עליו וגלחו ולא תחשוב זה הפך מה שאמר (במדבר ו) תער לא יעבור על ראשו לפי שהפסוק הזה אינו בנזיר עולם ואמנם בא במי שנדר לזמן קבוע כל ימי נזרו תער לא יעבור על ראשו עד מלאת הימים ומה שאמר בנזיר שמשון אם נטמא אינו מביא קרבן שזה מורה שאינו מותר לו שיטמא לכתחילה אין הענין כן אבל מותר לו להטמא לכתחילה כמו שמשון אבל מפני שאמר בנזיר עולם אם נטמא אמר בנזיר שמשון ג"כ אם נטמא מסכת נזיר פרק א משנה ג (ג) סתם נזירות שלשים יום כו'. אמר הריני נזיר אחת גדולה כו'. הריני נזיר ויום אחד הריני נזיר ושעה אחת כו'. הריני נזיר שלושים יום ושעה אחת כו' - סמכו זה העיקר ר"ל סתם נזירות שלשים יום למה שנאמר (במדבר ו) קדוש יהיה ומנין יהיה שלשים לפיכך לא יהיה נזירות פחות מל' יום וזה ענין מקובל ואמנם סמך לזה על דרך סימן. ומה שאמר מכאן ועד סוף העולם פירשו ענין זה המאמר שהוא אומר שזאת הנזירות האחת אשר נדרתי היא אצלי גדולה כשיעור מכאן ועד סוף העולם ועם כל זה אינו חייב אלא שלשים יום אבל אם אמר הריני נזיר שנתחייב ל' יום אח"כ הוסיף ואמר ויום אחד או שעה אחת או אמר אחת ומחצה ר"ל נזירות וחצי נזירות בכל זה חייב שיהיה נזיר ל' יום והוא מה שאמר הרי זה נזיר שתים ויתבאר לך בפרק השלישי כיצד דינו מי שנדר שתי נזירות ואמנם חייב שתי נזירות לפי שהראשון כבר פירשו באמרו הריני נזיר ונדר מן הנזירות השניה יום או שעה הרי עליו להשלימו על כל פנים אבל אם אמר הריני נזיר ל' יום ושעה אחת הרי הוא נזיר ל"א יום לפי שהעיקר אצלנו אין נוזרין לשעות למה שנאמר ימי נזרו מסכת נזיר פרק א משנה ד (ד) הריני נזיר כשער ראשי וכעפר הארץ וכחול הים כו' - מפני שאמר הרי זה נזיר עולם ודין נזיר עולם שיגלח משנים עשר חדש לשנים עשר חדש כמו שביארתי לך (הלכה ג) חזר ואמר ומגלח אחת לל' יום לפי ששער ראשו והחול חלקים נפרדים והנה הוא כאילו נדר בכך וכך אלף נזירות אשר לא ישלים זמנו בהם אבל הם נחלקים לפיכך הוא חייב שיגלח כל ל' יום ויביא קרבנות ורבי אומר אין הדבר כן אבל הוא נזיר עולם ואינו מגלח אלא לשנים עשר חדש ואחר שאמר הריני נזיר נתחבר הנזירות. ומה שאמר כעפר הארץ אמנם כיון להתמדה ולהיות עולמי לפי ענין חלקי העפר ואמנם אמר שהוא נדר נזירות מוחלקות כשאמר הרי עלי נזירות כשער ראשי אז נאמר שפירוש זה הדבר כמו ששער ראשי חלקים נפרדים כמו כן תהיה זאת הנזירות מוחלקים. ואין הלכה כרבי מסכת נזיר פרק א משנה ה (ה) הריני נזיר מלא הבית או מלא הקופה כו' - כבר נקדם לך שסתם נזירות שלשים יום אפי' כיון לזמן מרובה לפיכך כל זמן שאמר אני לא נתכוונתי שאהיה נזיר לעולם אבל נתכוונתי לזמן מרובה אינו חייב אלא שלושים יום ואם אמר סתם נזרתי ולא נתכוונתי שיהיה נזירות שיש לה גבול וגם כן לא נתכוונתי שיהיה לעולם הרי זה נזיר כל ימיו ומגלח כל שנים עשר חדש מסכת נזיר פרק א משנה ו (ו) הריני נזיר מכאן עד מקום פלוני אומדין כו' - ובתנאי שיהיה מוחזק בהליכת זה הדרך אבל אם לא החזיק בה הרי אנו אומרים שהוא לא כיון אלא אחת גדולה ויהיה נזיר ל' יום בלבד ואפי' היה המקום רחוק מהלך שנה ונאמר בזה כמו שאמרנו במי שאומר מכאן ועד סוף העולם מסכת נזיר פרק א משנה ז (ז) הריני נזיר כמנין ימות החמה כו' - רבי חולק על זה הסתם ואומר אם אמר הריני נזיר כמנין ימות החמה ה"ז נזיר עולם עד שיאמר נזירות עלי כמנין ימות החמה או מנין ימות הלבנה ואז מונה נזירות כמו שקבע ורבי יהודה חולק עליו והביא מעשה שכל האומר הריני נזיר כמנין ימות החמה אינו נזיר עולם והוא מה שאמר כיון שהשלים ראיה שהיה נזיר לזמן. והלכה כרבי יהודה מסכת נזיר פרק ב משנה א (א) הריני נזיר מן הגרוגרות ומן הדבילה ב"ש אומרים נזיר כו' - ב"ש אומרים אין אדם מוציא דבריו לבטלה וכל זמן שאמר הריני חייב בנזירות ומה שאמר אחר כך מן הגרוגרות ומן הדבילה מחוייב הנזירות לפי שהוא חזר מזה ודעת בית שמאי אין שאלה בנזירות ואי אפשר לו החזרה ובית הלל אומרים אחר שלא נדר כדרך הנודרין אינו חייב נזירות אבל אסור בגרוגרות ובדבילה. ופי' מה שאמר רבי יהודה לדעת ב"ש הרי עלי קרבן לפי שהוא אחר שנזכר הנזירות והקרבן שהוא מתנאי הנזיר דיו ומאמר דברי ר' יהודה לדעת בית שמאי ומאמר בית שמאי דחוי אין אנו חוששין ויאמרו מה שיאמרו מסכת נזיר פרק ב משנה ב (ב) אמר אמרה פרה זו הריני נזירה אם עומדת אני כו' - ביאר הש"ס שזה הדבר הוא כגון שהיתה פרה רבוצה לפניו ונמנעה מלעמוד וכמו כן דלת סגור קשה לפתוח ואמר זה האיש שמשתדל לפתוח זה הדלת או להקים זאת הפרה אמרה זאת הפרה נזירה אני על דרך העברה כמו שאומרים בני אדם בזמנינו זה בשביל הרבה מן הגולמים כשקשה עליו המלאכה בהם נשבע זה הדבר שהוא לא יתפעל וכמו כן בלא ספק היה ג"כ בזמנם אלו הדברים משתמשין הרבה בין בני האדם אחרי כן יאמר הריני נזיר מבשרה אם לא עמדה וכמו כן הריני נזיר מדלת זה אם אינו נפתח ואח"כ עמדה הפרה מעצמה או שנפתח הדלת ב"ש אומרים אחר שלא העמידה בידיו ולא פתח הדלת בעצמו חל עליו הדיבור שאמר הריני נזיר מבשרה או מדלת זה לפי שהוא לא כיון בזה הנדר אלא שיעמידה בידיו לפיכך חל עליו הנזירות לפי סברתם שאומרים שכל האומר הריני נזיר מן הגרוגרות חייב נזירות וכמו כן זה שאמר הריני נזיר מבשרה או מן הדלת והשיבום בית הלל לפי דבריהם ואמרו להם אמנם לדעתינו ואפי' אמר בפירוש הריני נזיר מבשרה אינו נזיר אלא לפי דבריהם לאיזה דבר אתם מחייבים אותו בנזירות והרי לא אמר הריני נזיר מבשרה אלא ע"מ שלא תעמוד וכבר עמדה וכי כלום היתה כוונתו אלא עמידתה ופתיחת הדלת באיזה צד שיהיה ור' יהודה אומר שבית שמאי אינן מחייבין הנזירות עד שיאמר גם כן והרי בשרה קרבן אם לא עמדה וכמו כן דמי הדלת יהיו קרבן מן הטעם שזכרנו מסכת נזיר פרק ב משנה ג (ג) מזגו לו את הכוס ואמר הריני נזיר ממנו כו' - זה המעשה לא הביאו על מה שקדם לפי שהוא סותם אותו ואמנם הדין במה שקדם הוא באדם בריא אבל במי שנאנח ודואג לא לפי שהוא לא כיון אלא שלא ישתה זה שאנו נזקקין עליו כדי שתסיר אנחתו וזהו ההיקש בשכור כשאמר הריני נזיר ממנו שאינו חל עליו נזירות לפי שכוונתו שלא יכביד עליו מרוב היין והביא ראיה על זה מזה המעשה ויהיה שיעור המשנה דאם היה שכור אינו נזיר ומעשה באשה וכו' ומה שאנו אומרים שהוא בשכור שלא נשתקע בשכרות ולא הגיע לשכרותו של לוט שכל מעשיו ודבריו קיימין ונענש על כל מה שהוא עושה ממה שראוי לו מן העונש כמו הבריאים אבל מי שהגיע לשכרותו של לוט הרי כל מעשיו ודבריו בטלין ואין דין עליו ולא דבר שיחייב אותו בשום מעשה מן המעשים מסכת נזיר פרק ב משנה ד (ד) הריני נזיר על מנת שאהא שותה יין כו' - הבבא הראשונה אין חולק עליה לפי שהעיקר אצלנו כל המתנה על מה שכתוב בתורה תנאו בטל והבבא השניה טעם מחלוקת רבי שמעון וחכמים בה שחכמים אומרים שכל האומר הריני נזיר מן היין בלבד או מן התגלחת בלבד או מן הטומאה בלבד שחל עליו הנזירות יאמר בכאן שחל עליו הנזירות ואפילו שהוא סבר שאחד משלשה דברים הללו מותר ורבי שמעון שאמר אינו חייב בנזירות עד שיזיר מכולן אומר אינו חייב בנזירותו אחר שהיה סבור באחד מאלו הדברים שהוא מותר וטעם מחלוקת בבא השלישית מפני שהוא נדרי אונסין בלא ספק וההוא מכלל ארבעה נדרים שהתירו חכמים לפיכך אינו צריך הפרה כמו שביארנו בפרק שלישי מנדרים (הלכה א) ורבי שמעון אומר שארבעה נדרים אלו על כל פנים יש בהן שאלה לחכם והפרה ולכך אמר בכאן שחל עליו הנזירות אע"פ שהוא אנוס עד ששואל לחכם. ואין הלכה כרבי שמעון בשני המאמרים כולם מסכת נזיר פרק ב משנה ה (ה) הריני נזיר ועלי לגלח נזיר ושמע חבירו כו' - פירוש מה שאמר ועלי לגלח נזיר שיביא הקרבנות שחייב בהם בשעת התגלחת כשנשלם הנזירות וכמו כן פירוש מגלחין זה את זה שיביא כל אחד הקרבנות שחייב בהם חבירו ונמצא שלא יפסידו שום דבר ויהיה כל אחד מהם כבר קיים נדרו ודע שהוא כששמע חבירו ואמר ואני ולא אמר עלי לגלח הרי הוא חייב בנזירות בלבד מסכת נזיר פרק ב משנה ו (ו) הרי עלי לגלח חצי נזיר ושמע חבירו ואמר ואני כו' - כולם נסכמים שהוא אם אמר חצי קרבנות נזיר עלי שאינו חייב אלא חצי הקרבנות שחייב הנזיר יקריב אותם בשביל איזה נזיר שירצה וישלים זה הנזיר החצי אחר והם גם כן נסכמים שהוא אם אמר קרבנות חצי נזיר עלי שחייב בכל הקרבנות לפי שאין אצלנו חצי נזירות ואמנם חולקים בזה הלשון רבי מאיר אומר כל זמן שאמר הרי עלי חייב בקרבנות נזיר שלמים ומה שאמר אחר כן חצי נזיר הוא חזרה ולא תתקיים לו החזרה וחכמים אומרים נדר ופתחו עמו חזרתו קיימת. והלכה כחכמים מסכת נזיר פרק ב משנה ז (ז) הריני נזיר לכשיהיה לי בן ונולד לו בן כו' - יעלה על הדעת שענין אמרו בן רוצה לומר שיהיה לו זרע ממה שנאמר (בראשית ל) ואבנה גם אנכי שענינו זרע לבד וג"כ יעלה על הדעת כשאמר כשיהיה לי ולד ענינו ולד נחשב בין בני אדם אבל לא טומטום ואנדרוגינוס לפיכך למדנו שאין הדבר כן אלא שנסמוך על המורגל מהלשונות מסכת נזיר פרק ב משנה ח (ח) הפילה אשתו אינו נזיר ר"ש אומר יאמר אם היה בן קיימא כו' - רבי שמעון אומר יאמר אם היה ראשון בן קיימא הראשונה חובה וזו נדבה ואם לאו הראשונה נדבה וזו חובה ר' שמעון סובר שספק נזירות להחמיר. ואינה הלכה מסכת נזיר פרק ב משנה ט (ט) הריני נזיר ונזיר כשיהיה לי בן כו' - זה כולו מבואר. ודע כי כשנטמא בימי הנזירות שחלה עליו כשנולד הבן סותר את הכל לפי שנזירותו ונזירות בנו במדריגת נזירות אחת אנו חושבים אותו מסכת נזיר פרק ב משנה י (י) הריני נזיר לכשיהא לי בן ונזיר מאה יום כו' - כשנולד לו בן והוא מנה מימי הנזירות עד שבעים אינו מפסיד כלום לפי שהוא מפסיק כמו שאמרנו וימנה נזירות בנו וישלים אותה ויגלח ואח"כ יחזור ומשלים את שלו כמו שאמרנו ותהיה המותר שנשאר עליו מנזירות שלו ל' יום לפיכך ימנה אותה אחר תגלחת נזירות בנו ויגלח כמו שאמרנו וחוזר ומשלים את שלו ויהיה בין תגלחת לתגלחת שלשים יום אבל אם נולד לו בן אחר ע' יום ופסק וחזר לנזירות בנו והשלים אותה וגלח אינו יכול לחזור להשלים הנזירות לפי שמה שנשאר מהם הוא פחות ואין תגלחת פחותה משלשים יום לפיכך צריך שימנה אחר נזירות של בנו שהם שלשים יום שניים להשלים נזירות שלו שהם מאה ואז יגלח ויפסיד התוספת כולו שמנה אחר ע' קודם שנולד לו הבן מסכת נזיר פרק ג משנה ב (ב) מי שנזר שתי נזירות מגלח את הראשונה כו' - יחשוב יום התגלחת הראשון מן הל' הקודמים ומהתחלת השלשים השניים לפיכך יהיה תשלום הל' השניים יום תשעה וחמשים וכשתשמע לשון גילוח הבן ממנו הבאת הקרבנות בלשון התורה מסכת נזיר פרק ג משנה ג (ג) מי שאמר הריני נזיר נטמא יום שלשים כו' - כתיב בתורה בנזיר שנטמא והימים הראשונים יפלו (במדבר ו) לפיכך אם נטמא בתוך ימי הנזירות נתבטלו כל הקודמים בלא ספק ואם נטמא ביום מלאת ימי הנזירות אמרו חכמים שהוא ג"כ סותר את הכל ורבי אליעזר אומר שהוא לא סותר אלא סתם נזירות בלבד שהוא ל' יום ואם נטמא אחר מלאת ר"ל אחר שנשלם הנזירות אומר רבי אליעזר שהוא סותר שבעה בלבד וחכ"א שהוא סותר שלשים וכבר נתבאר שסתם נזירות ל' ואם הוא גלח יום ל' יצא ביום ל' כאילו היה אחר מלאת לפיכך סותר שבעה וחכמים שאומרים שכל מי שנטמא אחר מלאת סותר שלשים ואמרו סותר הכל לפי שכולם אינן אלא שלשים יום אבל אם אמר הריני נזיר שלשים שהיה יום שלשים הוא יום תשלום הנזירות ונטמא אז כבר סותר כולם לדברי הכל רבי אליעזר לפי סברתו סותר ל' וזה הנזירות אמנם הם שלשים וכמו כן לחכמים לפי סברתם סותר הכל ואפילו היו יותר מל' נתבטלו כמו שביאר בבבא הג'. והלכה כחכמים בכל זה מסכת נזיר פרק ג משנה ד (ד) הריני נזיר מאה יום נטמא יום מאה סותר כו'. מי שנזר והוא בבית הקברות כו' - מה שאמר ואינו מביא קרבן טומאה כמו כן אינו חייב תגלחת וחייב מלקות מפני שעמד שם אחר שהתרו בו בלא ספק. ומה שאמר עולין לו ואין עולין לו לפי מה שביארו וזה כי מי שנזר בבית הקברות כך וכך ימים אח"כ עמד שם בבית הקברות ימים ויצא והזה שלישי ושביעי וטבל ואח"כ חזר בבית הקברות הם יעלו לו ממנין הימים שעמד בבית הקברות מכלל ימי הנזירות ואם הוא חזר אחר שיצא קודם שישלים טהרתו ונכנס בבית הקברות סותר הכל ולא יעלו לו מן המנין אלו הימים שהיה בהם בבית הקברות לא הראשונים ולא האחרונים אלא סותר הכל לפי שלא נכנס אחר טהרה אלא הטומאה מחוברת וכאילו לא יצא שאמרנו שהימים שעמד שם לא יעלו לו מן המנין. ויהיה שיעור המשנה ופירושה מי שנדר בנזיר והוא בבית הקברות אפילו הוא שם שלשים יום אין עולין לו אם נטמא שם טומאה שהנזיר מגלח עליה אינו מביא קרבן טומאה יצא והזה ושנה וטבל וחזר עולין לו מן המנין חזר ונכנס קודם הזאה וטבילה אין עולין לו מן המנין ר' אליעזר אומר אם חזר בו ביום שנזר אינו סותר אותו היום שנאמר והימים הראשונים יפלו. והלכה כרבי אליעזר וכמו כן הדין בנזיר טהור מתחילתו שנטמא ביום שנזר אינו סותר אותו היום אבל ישלים עליו המנין ואם נטמא בשני אח"כ אז סותר הראשונים מסכת נזיר פרק ג משנה ה (ה) מי שנזר נזירות הרבה והשלים את נזירותו כו' - הנזירות אי אפשר בח"ל מפני הטומאה ומה שאמרו בתוספתא שהנזירות נוהגת בארץ ובח"ל ר"ל שכל מי שחייב עצמו נזירות בח"ל נתחייב בזה על צד הקנס לפיכך יעלה לא"י ויתחייב שם בנזירות. וזה שנדר בח"ל ב"ש אומרים יהיה קנס שנחייבהו סתם נזירות א"י והוא ל' יום וב"ה אומרים נחייבהו מן הנזירות כפי מה שחייב עצמו בארץ ור' יהודה סבר שכל מי שנטמא ביום מלאת אינו סותר הכל ואמנם סותר לו ל' יום בלבד כמו שאמר רבי אליעזר וכן נתבאר שלפי דעתו אמר זאת הסברא וסמך זה למה שנאמר זאת תורת הנזיר ביום מלאת התורה אמרה נטמא ביום מלאת נותנין לו תורת נזיר ר"ל סתם נזירות שהוא שלשים ולכך אומר לא היתה נזירה אלא ארבעה עשר שנה ולא מנה הל' יום אחר שלא השלימה השנה. ואין הלכה כרבי יהודה מסכת נזיר פרק ד משנה א (א) מי שאמר הריני נזיר ושמע חבירו ואמר ואני כו' - זה שאמרנו שהאומר ואני חל עליו הנזירות כשיהיה זה בתוך כדי דיבור והוא שיעור שיאמר שלום עליך רבי כדרך בינונים וכמו כן השלישי והרביעי וכל מה שיהיה יותר מזה המניין האומר ואני אם היה בין אמרו ואני ובין מי שקדם ממנו ומה שאומר ואני פחות מכדי דיבור אז חל עליו מה שחל על הקודם ממנו ומ"ש פי כפיו ע"מ שיאמר פי כפיו מיין ושערו כשערו מלהגזז וממה שצריך שתדעהו שהאשה שנדרה בנזיר שמע אותה אחר ואמר ואני אח"כ בא בעלה והפר לה זה שאמר ואני חייב בנזירות אף ע"פ שהופר נדרה לפי שהבעל כשהפר אינו עוקר מן הנדר אלא מה שתלוי באשה בלבד והוא מה שאמרו בזאת הכוונה בעל מיגז גייז ולא מיעקר עקר והיוצא מזה הוא מה שאמרנו וכשאמר הבעל עצמו ואני לא יפר אחר כן לפי שכבר קיים נדרה כמו שביארנו בסוף פרק עשירי מנדרים מסכת נזיר פרק ד משנה ב (ב) הריני נזיר ואת ואמרה אמן מיפר את שלה כו' - כשאמר אדם לאשתו הריני נזיר ואת על דרך הפסק והחלוטין ואמרה אמן אינו יכול להפר אבל אם היה אומר לה על התימה כגון שיאמר ואת מה תאמרי התחייבת במה שחייבתי על עצמי או לא ואמרה אמן אז רוצה לומר אני מחוייבת ה"ז אפשר לו שיפר לה כמו שזכר מסכת נזיר פרק ד משנה ג (ג) האשה שנדרה בנזיר והיתה שותה ביין כו' - ואמר אם נדרה בנזיר ועברה והיתה שותה ביין או מיטמאה למתים אח"כ שמע בעלה נדרה והיפר לה היו מכין אותה מלקות מ' על מה שעברה קודם ההפרה אמנם מכות מרדות בזה המקום וזולתה עניינה תלוי לב"ד יעשו כפי השתדלותם. וממה שאמר ר' יהודה הלכה כמותו מסכת נזיר פרק ד משנה ד (ד) האשה שנדרה בנזיר והפרישה את בהמתה כו' - כל מה שהוא ברשות האשה הוא לבעלה כמו שנתבאר בכתובות לפיכך מה שאמר בכאן משלה אי אפשר אלא על דרכים שיאריכו פירושם בכאן ושאחד מהם הוא שיתן לה אחר אלו הקרבנות במתנה ויתנם במתנה שלא יהיה לבעלה זכות בהם וזה אפשר כמו שנתבאר בפרק אחרון מנדרים (הלכה ד) וכבר ידעת לשון התורה שאיל השלמים שמקריב הנזיר אי אפשר שלא יהיה עמו לחם אבל הוא בכאן בלא לחם לפי שלא נשלם הנזירות וענין החטאת תמות הוא שממיתין אותו עד שתמות כמו שנתבאר בפרק שני במסכת תמורה. וענין סתומים שלא נתברר איזה מהם חטאת ואיזה מהם עולה ואיזה מהם שלמים ומפורשין הוא שנתברר. וענין לא נהנין ולא מועלין שהוא אינו מותר ליהנות בהם לכתחילה ומי שנהנה אינו חייב קרבן מעילה כמו כל מי שיהנה מן ההקדש כמו שיתבאר במסכת מעילה (פ"א הלכה א). ויפלו לנדבה הוא שיטיל אלו המעות בתיבה מתיבות הבית אשר ביארנו אותם בשקלים עד שילקח באלו המעות כולן בהמות קרבנות כולן עולות נדבה וההפרש בין עולות נדבה שמקריב אותן האדם ובין העולות שלוקחין אותן ממעות שיפלו לנדבה הם הם הענינים הנזכרים בפרק שלישי ממסכת תמורה ושם נבאר אותם מסכת נזיר פרק ד משנה ה (ה) נזרק עליו אחד מן הדמים אינו יכול להפר כו' - ר' עקיבא חושש להפסד קדשים לפיכך אומר כל זמן ששחט אחת משלש בהמות לא יפר וכבר ידעת שתגלחת טומאה הוא שנטמא הנזיר ויביא שתי תורים או שני בני יונה ויטהר ויקריב ואח"כ יחזור ויתחיל בנזירות והימים הראשונים יפלו ולכך יפר. וענין מנוולת כלשון מלוכלכת בלתי נקיה הביאו בכאן בענין המניעה מן היין והוא מה שאמר אי אפשי באשה מנוולת שאינה שותה יין ורבי אומר אפילו בתגלחת הטהרה שמותר לה היין הרי זה מיפר ואפי' שנשחטה הבהמה ונזרק דמה לפי שאם לא יפר תתחייב בתגלחת ויכול הוא לומר אי אפשי באשה מגולחת ות"ק אומר שמהתגלחת לא יחוש לפי שהיא יכולה לעשות פיאה נכרית. ואין הלכה כרבי ולא כר"ע מסכת נזיר פרק ד משנה ו (ו) האיש מדיר את בנו בנזיר ואין האשה מדרת כו' - זה שאמר האיש מדיר את בנו בנזיר והוא שיאמר לו הרי את נזיר או יאמר הרי בני פלוני נזיר וישתוק הבן וקרוביו ותחול הנזירות לזה הבן הוא ענין שבא מפי הקבלה אין לו סמך בתורה ולא רמז והוא מה שאמר הלכה היא בנזיר וכבר סברו קצת החכמים לתת טעם כדי לחנכו במצוות ולא נגמר זה הדבר. והזמן אשר ימשוך בו מעשה האב להתחייב הבן בנזירות הוא עד שיביא שתי שערות ואפי' שכבר הגיע עונת הנדרים ר"ל י"ג שנים ויום אחד והוא שלא הביא שתי שערות ידירו בנזיר לפי שהוא קטן כמו שנתבאר בפ"י מיבמות. ומ"ש כיצד ר"ל יעשה בקרבנות שהפריש לנזירות בנו אם לא נתקיים הנזירות כגון שהלך הבן בעצמו וגילח ראשו או שגילחוהו הקרובים או שמיחה על אביו מה שחייבו או שמיחו בו הקרובים ואמרו לו למה חייבתו בזה החיוב כיצד יעשה אלו הקרבנות ואמרו היתה לו בהמה מופרשת וכו' וזה כולה מבואר ממה שנקדם פירושו בזה הפרק וזה כולו ענין שבא מפי הקבלה ר"ל שלא תחול זו הנזירות על הבן כשעשה מעשה שמורה שהוא אינו רוצה במעשה אביו או שיבא באמירה שהוא לא יקבל הנזירות בין שיאמר הוא או קרוביו אבל חייב בנזירות בשתיקתו כשאין ביניהם הכחשה וכל זמן שחל עליו הנזירות והתנהג בו אינו יכול לא הוא ולא קרוביו לבטלו אח"כ וזה יתכן אצלי מסכת נזיר פרק ד משנה ז (ז) האיש מגלח על נזירות אביו ואין האשה מגלחת כו' - זה שאומר רבי יוסי שהוא מגלח על נזירות אביו הוא ג"כ דרך אמיתי וכשהניח בנים רבים וקדם אחד מהם וגלח על נזירות אביו זכה וכמו כן אם נדר על תנאי שיביא קרבנות אביו אם גלח וזה הדין ג"כ אין לו סמך מן התורה אלא קבלה בלבד והוא מה שאמר הלכה הוא בנזיר. ואין הלכה כרבי יוסי מסכת נזיר פרק ה משנה א (א) בית שמאי אומרים הקדש טעות הקדש כו' - בית שמאי למדין מתמורה כמו שהתמורה אפי' בטעות מתקדשת הבהמה כמו כן ענין ההקדש מתחילתו ויתבאר זה במסכת תמורה (פ"ב הלכה ג) ובית הלל אומרים התמורה שהגיע אצלינו קדש אבל בכאן אין אצלינו קדש ובטעות לא נתחייב הקדש מסכת נזיר פרק ה משנה ב (ב) דינר זהב שיעלה בידי ראשון הרי הוא הקדש כו' - כבר ביארנו שזה המאמר ואפילו במקום שהיין שם ביוקר יותר מן השמן שיהיו דמי מה שעלה בידו פחותים מדמי הדבר שנדר אינו הקדש לדעת בית הלל לפי שהוא טעות והביא דמיון משור שהוא קדושת הגוף ומן הדינר והחבית שהם קדושת דמים מסכת נזיר פרק ה משנה ג (ג) מי שנדר בנזיר ונשאל לחכם ואסרו כו' - מה שאמר מונה משעה שנדר שינהוג לאיסור כימים שנהג בהם היתר רוצה לומר שישאר אחר הנזירות שמנה משעה שנדר כמו הימים שבין נדרו ושאלתו לחכם שנהג בהם היתר ולא נהג הנזירות בהם וכאילו מנה משעה שנשאל ואמנם זה מדרבנן על דרך חומרא אבל החיוב הוא מה שזכר שמנה משעה שנדר ואע"פ שלא נהג נזירות אלא משנשאל לפי שהיה באותו הזמן טועה והיה סבור שלא חל עליו הנדר ובפרק אחרון מבכורות (הלכה ט) נתבאר שהתשיעי והעשירי ואחד עשר שלשתן מקודשין ושם נתבאר דין כל אחד מהם והטעם בזה שהמעשר אינו מתקדש בכוונה ואמנם הדבר תלוי בקריאת החשבון לפי שנאמר (ויקרא כז) העשירי יהיה קודש לה' ואינו כהקדש אבל הוא תלוי בכוונת מי שהקדיש וכל זמן שאמר עשירי בין שנתכוין לקדושה או לא נתכוין הגע בעצמך אם הניח השבט על השמיני והוא יודע שהוא שמיני אינו קדוש בהכאת השבט עליו וכמו כן כשהניחו על התשיעי או על אחד עשר והוא יודע שהוא תשיעי או י"א אינו קודש ואמנם אמר שמיני לפי שהתשיעי והעשירי ואחד עשר טעם בחשבונם מסכת נזיר פרק ה משנה ד (ד) מי שנדר בנזיר והלך להביא את בהמתו כו' - מבואר הוא כי מה שאמר בכאן בהמתו ר"ל שלש בהמות המחוייבות לו. והטעות שטעה נחום מבואר כי באמרו התירם אינו רוצה לומר התיר נדרם אבל רוצה לומר שהוא התיר להם שתיית יין והטומאה ואמר להם שהנזירות בלתי קיימת אבל אילו התיר להם נדרם אין מחלוקת שזה מותר. ומאמר חכמים כשחרב בית המקדש אינו נזיר שמורה בלא ספק שהוא אינו צריך הפרה לפי שלא חל עליו הנזירות נמשכו בזה המאמר לאחר דעת רבי אליעזר שאומר פותחין בנולד רוצה לומר שהוא אינו צריך הפרה כמו שביארנו בפרק תשיעי מנדרים (הלכה ב) ואמרו בהש"ס שטפוה רבנן לר' אליעזר ואוקמוה בשטתייהו דתנן פותחין בנולד והלכה כחכמים ומכאן יתבאר שענין מאמר ר' אליעזר פותחין בנולד ר"ל שאינו צריך הפרה ונתבאר מדבר שבא בנדרים שהוא צריך הפרה לדעת רבי אליעזר וכבר ביארנו זה לשם מסכת נזיר פרק ה משנה ה (ה) היו מהלכים בדרך ואחד בא כנגדן כו' - ב"ש אומרים כולן נזירין ר"ל מי שנתקיימו דבריו ומי שלא נתקיימו דבריו כולם חל עליהם הנזירות לפי כמו שהקדש טעות אצלם הקדש כך נזירות בטעות נזירות ור"ע אומר שכל אחד ואחד מהם לא פסק הדבר ולא אמרו אלא לפי כח המחשבה ולא חייב עצמו בזה הנדר חיוב גמור לפיכך בין מה שנתקיים מ"ש בין מי שלא נתקיים אינו חייב בנזירות. וב"ה אומר שכל מי שלא נתקיים מדבריו דבר שיצילהו מן הנזירות הוא המחייבו בנזירות לפיכך אם אמר הריני נזיר שזה פלוני אם נתקיימו דבריו והרי הוא פלוני חל עליו הנזירות ואם אמר הריני נזיר שאין זה פלוני ונמצא שלא היה אותו פלוני שלא נתקיימו דבריו כדי שינצל מן הנזירות חל עליו הנזירות והכוונה בודאי המאמר מי שלא נתקיימו דבריו הוא מה שאמרנו. ואין הלכה כרבי טרפון מסכת נזיר פרק ה משנה ו (ו) הרתיע לאחוריו אינו נזיר כו' - הרתיע לאחוריו חזר לאחוריו ר"ל זה האיש שהיו חולקין עליו אם הוא פלוני או לא או אם נזיר או לא לאחר שהוא בא נגד פניהם חזר לאחוריו ולא נודע מי מהם אמר האמת לפיכך לא נתחייב אחד מהם בנזירות ור"ש שסובר ספק נזירות להחמיר כמו שנקדם בפרק השני (הלכה ח) מחייב כל אחד מהם נזירות מספק כמו שזכר. ואינה הלכה מסכת נזיר פרק ה משנה ז (ז) ראה את הכוי ואמר הריני נזיר כו' - וכבר נקדם לך בפרק אחרון מבכורים כוי יש בו דרכים שוה לחיה ולבהמה וכו' ולפיכך חל עליו הנזירות באיזה צד שיאמר ואם יאמר אדם אחד בעצמו אלו הדברים כולם על הכוי וידור בנזיר על כל צד מאלו הששה צדדין נתחייב ששה נזירות ודע זה ולפי שזכר הכוי שהוא מין חיה ומין בהמה וזכר דיני מי שנדר שהוא כך או אינו כך הביא מה שהוא דומה לזה וזה שיהיו שני אנשים באים כנגדו אחד נזיר ואחד אינו נזיר הרי מי שאמר עליהם הריני נזיר שאחד מכם נזיר חל עליו הנזירות וכמו כן אם אמר ששניכם נזירין לפי שכבר אמר אמת במקצת כמו שאמר בכוי וכמו כן אם היו הבאין נגדו רבים והיו בהן נזירין ושאינם נזירין ואפילו היו מאה חסר אחד שאינן נזירין ואחד נזיר ואמר שכולכם נזירין חל עליו הנזירות לפי שיש בקצתם נזיר כמו שחל עליו בכוי כשאמר שזה חיה לפי שקצת דרכיו דרכי חיה וזהו ענין אמרו הרי כולכם נזירין ר"ל הנזירות חל עליו על אלו כולם שאמרו כל חלק מאלו החלקים מסכת נזיר פרק ו משנה א (א) שלשה מינין אסורין בנזיר הטומאה ותגלחת כו' - כבר ביארנו הרבה פעמים (פאה פ"ח הלכה ה ושבת פ"ח הלכה א') שהרביעית היא מדה שיעור אצבעיים על אצבעיים ברום אצבעיים וחצי אצבע וחומש אצבע ואלו האצבעות שמשערים בהן הוא הגדול מאצבעות היד. ושרה פתו הוא לשון עברי וכל משרת ענבים. וענין לצרף כזית שיהיה בלחם עם היין ששרה בו הפת כזית לפי שר' עקיבא סובר היתר מצטרף לאיסור. ואין הלכה כרבי עקיבא מסכת נזיר פרק ו משנה ב (ב) וחייב על היין בפני עצמו ועל הענבים בפני עצמן כו' - ראית ר' אלעזר בן עזריה מה שאמר מחרצנים ועד זג ופחות רבים בלשון עברי שנים. וענבל צורה שתולין בצוארי הבהמות והוא הפעמון שם החלל ממנו זוג ושם הגוף המקשה שמכה בצידי החלל וישמע לו קול ענבל. והלכה כר' יוסי שאמר שהחרצנים הם הגרעינין וזג הקליפה החיצונה. ואין הלכה כרבי אלעזר בן עזריה אלא כשאכל החרצנים או הזגין כזית חייב כמו שאנו אומרים ברוב המאכלות האסורות מסכת נזיר פרק ו משנה ג (ג) סתם נזירות ל' יום גלח או שגלחוהו ליסטים כו'. נזיר חופף ומפספס אבל לא סורק ר' ישמעאל כו' - כתוב בתורה בנזיר (במדבר ו) גדל פרע ולאחר שנתבאר אצלנו שסתם נזירות שלשים יום הרי השער שיהיה לו שלשים יום נקרא פרע ולכך אם גלח ראשו ימתין ל' יום עד שיהיה לו פרע ואז יתחיל למנות וישלים הנזירות וכמו כן אמרו בענין גידול פרע וליכא. ונאמר בתורה גדל פרע שער ראשו ולכך נאסר הסרת שער באיזה הדרך מדרך ההסרה וכשהסיר שערו חייב מלקות כל זמן שהסיר שער אחד לבדו אמנם בענין הסתירה רוצה לומר שהוא סותר לו מן המנין ל' יום כמו שאמר לא יהיה זה אלא עד שיגלח רוב שער בתער או מה שדומה לתגלחת ר"ל שיספר השער במספרים סמוך לשטח הראש. ואמרו פספס כל שהוא חייב ר"ל יעקרנו ביד ופירוש חופף החכוך ביד ומפספס החכוך בצפרנים או בכלי ובתנאי שלא יתכוין להשיר השער לפי שזאת ההלכה אמנם היא לר"ש שאומר דבר שאינו מתכוין מותר וכבר נתבאר לנו במה מקומות שהלכה כר"ש בדבר שאין מתכוין. ואדמה טיט איזה טיט שיהיה מכל מיני הטיט שרוחצין בהם השער כמו הנתר והטיט האדום נקרא בלשון ערב אלנגב"ר ונקרא טיט ארמיני. ופירוש סורק מסרק שער ראשו במסרק והכלי שמסרקין בו שער הראש נקרא מסרק. והלכה כר' ישמעאל מסכת נזיר פרק ו משנה ד (ד) נזיר שהיה שותה יין כל היום אינו חייב אלא אחת כו' - זה שאמרנו באלו הבבות אינו חייב אלא אחת אין זה אלא בדיני אדם שאינו מחוייב מלקות אלא אחר ההתראה ולכך צריך ההתראה על כל מלקות והוא מה שאמרו לו אל תשתה אבל בדיני שמים כל זמן ששתה רביעית יין עבירה ועל כל גלוח שערו עבירה וכל טומאה שיטמא עבירה ועל זה תעשה היקש לכל איסורין שבתורה אין הפרש בזה בין איסור לאו ובין איסור כרת או איסור מיתת ב"ד אבל תדע שהבא על הערוה איזה ערוה שתהיה חייב על כל ביאה וביאה בכלל ואם אנחנו לא נוכל להעניש עליו אלא עונש אחד הקב"ה מעניש אותו על כל עבירה ועבירה ואם המיתו אותו ב"ד על אחת מאלו עבירות והתוודה מתכפר לו על הכל מצד התשובה לא מצד שהעונש האחד שמענישין אותו ב"ד יכפר עונות הרבה ונבאר זה במקומו מסכת נזיר פרק ו משנה ה (ה) שלשה מינין אסורין בנזיר הטומאה והתגלחת כו' - כתוב בתורה (במדבר ו) מיין ושכר יזיר ואמרו בספרי לעשות יין מצוה כיין הרשות אבל בטומאה לא אמר לא יטמא בלבד אבל אמר (שם) לאביו ולאמו לא יטמא ובא בקבלה לאביו לא יטמא אבל מטמא הוא למת מצוה ומת מצוה הוא מת שאין לו קוברין. ותגלחת מצוה הוא שפגע בו צרעת בימי הנזירות ונרפא ממנו שהתגלחת מצות עשה שנאמר (ויקרא יד) וגלח את כל שערו את ראשו ואת זקנו ואת גבות עיניו והעיקר בכל התורה מה שאמרו כל מקום שאתה מוצא עשה ולא תעשה אם אתה יכול לקיים את שניהם מוטב ואם לאו יבא עשה וידחה את לא תעשה וזהו ענין הותר מכללו ר"ל שיש שם צד שמותר בהם אלו הדברים האסורים ויהיה מותר בהם והענין כולו מבואר מסכת נזיר פרק ו משנה ו (ו) תגלחת הטומאה כיצד היה מזה בשלישי וכו' - מה בין זה למצורע לפי שהמצורע אינו מביא קרבנותיו אלא ממחרת יום התגלחת השניה כמו שנבאר במסכת נגעים והשיב לו ר"ע שהמצורע טהרתו תלויה בתגלחת הוא שנאמר בו יגלח (שם) ואת כל שערו יגלח וכבס בגדיו וגו' אבל זה הנזיר שנטמא במת הטומאה תלויה בימים כמו שנאמר וטמא שבעת ימים וכשטבל בשביעי והעריב שמשו וגלח בשמיני יביא קרבנותיו והם שתי תורים או שני בני יונה וכבש בן שנתו לאשם בשמיני ואם לא טבל בשביעי אלא בשמיני הרי זה לא יביא קרבנותיו עד שיעריב שמשו רוצה לומר בתשיעי והוא מה שאמר ר"ט אינו מביא קרבנותיו אלא אם כן העריב שמשו. והלכה כר"ע מסכת נזיר פרק ו משנה ח (ח) רשב"ג אומר הביא שלש בהמות ולא פירש כו'. היה נוטל שער ראשו נזרו ומשלח תחת הדוד כו'. היה מבשל את השלמים או שלקן הכהן כו' - כבר ידעת לשון התורה בקרבנות נזיר שהם כבש לעולה וכבשה לחטאת ואיל לשלמים ותורת הנזיר שיגלח פתח אהל מועד לפיכך בא הלשון בנזיר טהור ור' מאיר אומר שנזיר טמא כמו כן כשגילח פתח אהל מועד ישלח שערו גם כן על האש אשר תחת זבח השלמים וחכ"א אינו משלח שערו על האש אשר תחת זבח השלמים אלא נזיר טהרו שגילח פתח אהל מועד שנעשה כמצותו וז"ש (במדבר ו) תחת זבח השלמים למצוה ואם שלח תחת החטאת יצא. ומה שאמר רשב"ג הלכה כמותו. ואין הלכה כר"ש מסכת נזיר פרק ו משנה י (י) גלח על הזבח ונמצא פסול תגלחתו פסולה כו' - כבר נקדם לך מה שאמר אם גלח על אחת משלשתן יצא וכבר ביארנו בפסחים ואנו נשלים לפרש זה בתחילת זבחים שאחד מן הדברים המפסידין הקדשים הוא שיחשב בהם בשעת השחיטה הפך מה שהוא הזבח וזה הענין הוא שאומרין עליו שלא לשמן. ואין הלכה כר"ש מסכת נזיר פרק ו משנה יא (יא) מי שנזרק עליו אחד מן הדמים ונטמא כו' - כבר נקדם לך בפרק השלישי (הלכה ג) שר' אליעזר סובר שנזיר שנטמא אחר מלאת סותר ז' ימים ומה שאמר בכאן סותר את הכל אינו רוצה לומר מימי הנזירות ואמנם רוצה לומר בטול כל הקרבנות וסתירת כולם וצריך קרבנות שלמים אחר תשלום שבעת ימי סתירה וחכ"א שהוא מביא שאר הקרבנות. ואין הלכה כרבי אליעזר. וממה שצריך שתדעהו מאמר התוספתא (פ"ב) נזיר שכלו ימיו אסור לגלח ולשתות יין וליטמא למתים ואם גלח ושתה ונטמא סופג את המ' רוצה לומר שדיני הנזירות נשארין עליו עד שיגלח תגלחת טהרה לפי מה שנתבאר בזה הפרק מסכת נזיר פרק ז משנה א (א) כהן גדול ונזיר אין מטמאין בקרוביהן כו' - לשון התורה בנזיר (במדבר ו) על נפש מת לא יבא לאביו ולאמו לאחיו ולאחותו לא יטמא להם במותם והלשון בכהן גדול (ויקרא כא) על כל נפשות מת לא יבא לאביו ולאמו לא יטמא וכבר ביארנו בפרק שקודם זה שהנזיר מטמא למת מצוה והביאו ראיה על זה ממה שכתוב לאביו ולאמו וכן כ"ג מטמא למת מצוה שנאמר לאביו ולאמו. והלכה כחכמים מסכת נזיר פרק ז משנה ב (ב) על אלו טומאות הנזיר מגלח על המת כו' - מה שאמר על המת אינו רוצה לומר כל גוף המת לפי שזה מבואר ואמנם רוצה לומר עצמותיו במנין או בבנין ואף ע"פ שאין בהם רובע עצמות ואמנם יטמא הנזיר באהלות וחייב עליהם תגלחת כשהעצמות יש בהם רוב בנינו של מת או רוב מנינו אע"פ שאין בהם רובע הקב הרי הן מטמאין באהל כמו שנבאר בפרק שני ממסכת אהלות ואם אין בעצמות לא רוב מנין ולא רוב בנין והיה בהן חצי קב אז יגלח הנזיר על אהלו. ונצל היא הליחה הזבה מן המתים כשנתעפש הבשר וזב והתחיל לכלות. ורקב הוא עפר המת שנשאר ממנו כשנאבד הליחות כולו וזה הרקב שמטמא באהל אינו אלא במת שנקבר ערום בארון של שיש או של אבן והדומה להם ויהיה שם המת כולו רוצה לומר שיהיה נקבר שלם שלא נחסר ממנו אבר ואמרו מת שחסר אין לו רקב ולא שכונת קברות ולא תבוסה. ותרווד כף יתבאר בפרק עשירי ממסכת כלים שהיא כף גדולה ושיעורה מלא חפניו. ושדרה שלשלת והם חליות שעל הגב בכללם וגלגלת היא גלגלת הראש כל אחד מהם בפני עצמו. וחצי קב שני לוגים וחצי לוג שתי רביעיות וכבר ביארנו (לעיל פ"ו הלכה א) שיעור הרביעית וזה הענין כולו בפרק ב' ממסכת אהלות שמטמאין באהלות ובמגע ובמשא ושם נתבאר עוד שעצם כשעורה מטמא במגע ובמשא ואינו מטמא באהל וביארנו טעמי כל אלו הדברים וראייתם. ומה שאמר בתחילת זאת ההלכה על אלו הנזיר מגלח למעוטי עצם כשעורה שאינו מטמא באהל ומה שחזר ושנה על אלו הנזיר מגלח למעוטי סככות ופרעות שיתבארו אחר כך. ומה שאמר עד שיטהר רוצה לומר עד שיעריב שמשו אחר שיטבול אחר ההזאה ג' וז מסכת נזיר פרק ז משנה ג (ג) אבל הסככות והפרעות ובית הפרס וארץ העמים כו' - הסככות צללים ר"ל האילנות שעושין צל על הארץ אם היתה טומאה תחת ענפיהם ועבר הנזיר תחת אלו הענפים ופרעות האבנים והעצים הבולטים מן הכתלים ומה שדומה להם אם היה תחתיהם טומאה ועבר הנזיר תחתיהם. ובית הפרס שדה שנחרש בו קבר ונתערבו עצמותיו עם העפר כמו שיתבאר בפרק האחרון ממסכת אהלות. וגולל הוא גב הקבר. דופק צידי הקבר. ויתבאר לך בפרק א' מאהלות שכל הנוגעים במת מי שנגע בהם יטמא טומאת שבעה וכמו כן יתבאר בפרק ב' מאהלות שבית הפרס וארץ העמים מטמאין במשא ובמגע ורביעית דם מטמא במגע ובמשא ובאהל והגולל והדופק מטמאין במגע ובאהל ואין מטמאין במשא ולשון התורה בטומאת הקבר מ"ש (במדבר יט) או בעצם אדם או בקבר יטמא שבעת ימים אבל אם היות שנטמא בכל זה וחייב הזאת שלישי ושביעי כמו שביאר ואמר (שם) ומזה בשלישי ובשביעי אינו חייב בתגלחת ואינו סותר הימים הקודמים אלא בטומאות ידועים והם שיהיה מעצמו של מת לפי שנאמר (במדבר ו) וכי ימות מת עליו בפתע פתאום ולא אמר וכי יטמא לנפש וטמא את ראש נזרו. ומה שאמר ואהל רוצה לומר שנגע באהל המת או אם האהיל על רובע עצמות והוא ענין מה שאמר רובע עצמות אח"כ זכר ימי ספרו וימי גמרו של מצורע לפי שהם סותרים כמו ימי הטומאה ואין עולין לו למנין ימי הנזירות ואין סותרין הקודמין להם כמו הטומאה אלא ישלים ימי הנזירות אחר השלמת ימי ספרו וימי גמרו כמו שהוא משלים ימי הנזירות אחר שעברו שבעת ימי הטומאה שנטמא במת או בכזית מן המת ומה שמנה עמהם ולשון התורה במצורע כשנרפא מצרעתו שיגלח כמו שזכרנו וישהא שבעת ימים אחר התגלחת הטהרה והוא מ"ש (ויקרא יד) וישב מחוץ לאהלו שבעת ימים ואח"כ יביא קרבנותיו ואלו השבעה ימים נקראים ימי ספרו וימי הצרעת שהיה בהם מוחלט שהן ימי החלטו נקראין ימי גמרו רוצה לומר תשלום טומאתו ואומר שימי ספרו ג"כ וימי גמרו אינן עולין לו מימי הנזירות כמו שאינן עולין לו ימי טומאה כשנטמא באחת מאלו הטומאות המנויות שהנזיר מגלח עליהן אבל המצורע שצריך להסגר כמו שמבואר בתורה (שם יג) והסגירו שבעת ימים שנית ואלו ימי הסגר עולין לו ונמנין מימי הנזירות וכמו כן הזב והזבה כל ימי טומאתם וימי הספירה ג"כ המחוייבים להם אחר הפסקות הזיבות הכל עולין מן המנין וזה הלכה למשה מסיני כמו שאמר באמת [אמרו] ימי הזב והזבה מסכת נזיר פרק ז משנה ד (ד) אמר רבי אליעזר משום רבי יהושע כל טומאה מן המת שנזיר מגלח עליה כו' - לא תהא זו קלה מן השרץ ר"ל לא תהיה זאת הטומאה מן המת שאינו חייב עליה הנזיר תגלחת קלה מטומאת השרץ ואחר שהעיקר אצלנו שטומאת שרץ חייבין עליה על ביאת המקדש כמו שמבואר בתורה (ויקרא ה) או בנבלת שרץ טמא כ"ש זאת ומאמר ר"מ אינו נכון וכבר נתבאר בזה הפרק שהנזיר מגלח על מגע עצם כשעורה ועל משאו ואינו מגלח רביעית דם אף ע"פ שעצם כשעורה אינו מטמא באהל ורביעית דם מטמא באהל כמו שזכרנו בפ"ב מאהלות והנה רצה ר"ע ללמד רביעית דם בק"ו מעצם כשעורה כמו שאתה רואה ועצם כשעורה לא בא לנו לשון מבואר בתורה בטומאתו כמו שנתבאר במסכת אהלות אבל היא הלכה והעיקר אצלנו אין דנין ק"ו מהלכה וזהו הענין שרמז לו בו ר' אליעזר רבו והוא ג"כ דעת רבי יהושע באמרו יפה אמרת ר"ל ההיקש נכון אילו היה מן התורה אבל מפני שזה הדין הלכה אין דנין ק"ו ולכך לא יתחייב זה והוא מה שאמר אלא כך אמרו הלכה מסכת נזיר פרק ח משנה א (א) שני נזירים שאמר להן אחד ראיתי אחד כו'. מת אחד מהן אר"י יבקש אחד מן השוק כו' - העיקר אצלנו יתבאר לך בשלמות במסכת טהרות (פ"ד הלכה ה) ונשנה במקומות הרבה שספק טומאה ברה"ר טהור וברה"י טמא ולמדנו זה מסוטה שאמר הכתוב (במדבר ה) ונסתרה והיא נטמאה הנה שספק בטומאה אחר שנסתרה ברה"י וזה כשיש ברה"י אדם אחד או שנים כמו הסוטה שאין שם אלא בועל ונבעלת אבל אם היו ברה"י שלשה אנשים או יותר ונתחדש ספק טומאה ספיקו טהור לפי שהם במדרגת רה"ר לפיכך זה שאמר לשני נזירין ראיתי אחד מכם שנטמא לא שהיה עמהם בבית אחד לפי שסיפקו טהור יהיה כמו שביארנו ואמנם היה יוצא עמהם וזה שאמר סופרין ל' יום מדבר על סתם הנזירות שהוא ל' יום וכמו כן אם היה עליהם על דרך משל עשר שנים וזה לא יהיה ג"כ אלא כשהיה זמן אחד מהם כמו זמן חבירו וכבר ידעת שהקרבן טומאה הוא שתי תורים או שני בני יונה אחד לעולה ואחד לחטאת וכבש בן שנתו לאשם וקרבן טהרה כבש בן שנתו לעולה וכבשה לחטאת ואיל לשלמים. והלכה כבן זומא מסכת נזיר פרק ח משנה ב (ב) נזיר שהיה טמא בספק ומוחלט בספק כו' - זאת ההלכה צריכה לששה עיקרים יהיו מצויין בלבד ואז יתבאר עניינם. העיקר הראשון שמחוסר כפורים אסור בקדשים עד שיביא כפרתו ושהמצורע מכלל ארבעה מחוסרי כפרה כמו שיתבאר בפרק ב' מכריתות ואין הנזיר מכלל מחוסרי כפרה כמו שיתבאר שם. והעיקר השני שהמצורע מגלח שתי תגלחות ואז יביא כפרתו וזה כתוב בתורה התגלחת הראשונה כשנטהר מן הצרעת אחר הטבילה והתגלחת השניה ביום הז' מן התגלחת הראשונה ויביא קרבנותיו בשמיני ואז מותר לו לאכול בקדשים וזה כולו כתוב בתורה (ויקרא יד). והעיקר השלישי שימי ספרו הם הימים שבין שתי התגלחות וימי גמרו והם ימי החלט אין עולין לו מימי הנזירות וכבר ביארנו זה בפרק הקודם לזה (הלכה ג). והעיקר הרביעי שאין אדם מגלח תגלחת אחת ותעלה לו לנזירותו ולצרעתו. והעיקר החמישי וכבר נשנה שנזיר שנטמא בימי הנזירות ואפילו ביום אחרון סותר את הכל. והעיקר הששי הוא נזכר בזאת ההלכה במה שאמר שתגלחת הנגע דוחה לתגלחת הנזיר בזמן שהוא ודאי אבל בזמן שהוא ספק אינה דוחה ואחר שכל אלו העיקרים קיימים יתחייב מהם שנזיר אם היה עליו סתם נזירות שהם ל' יום כמו שיתבאר והוא שמדבר בו בזאת ההלכה וכשהוא ביום אחרון מן הל' יום כולם ספק טמא וכמו כן היה באלו השלשים יום ספק מוחלט הנה שאי אפשר לו לאכול בקדשים אלא אחר שישלים כמו הנזירות שהיה עליו וזהו ששים יום ואינו מותר לו היין והטומאה ושיפסוק ממנו הנזירות אלא אחר מנין ד' פעמים כמו ימי הנזירות שהם עליו וזה אחר ק' ועשרים יום וטעם זה לפי שהתגלחות המחוייבות לו הם ד' תגלחיות תגלחת טומאה לפי שהוא ספק טמא ותגלחת טהרה ושתי תגלחות של מצורע לפי שהוא ספק מצורע ויגלח כל אחד מאלו הד' בתשלום זמן הנזירות לפי שאלו שתי הספיקות שנפלו בטומאה ובצרעת ארבע הרכבות אחת מהם שהוא טמא ודאי ומוחלט ודאי או טמא ודאי ואינו מוחלט או מוחלט ודאי ואינו טמא או ודאי טהור ואינו לא מצורע ולא טמא מת והתגלחת הראשונה שיגלח אחר תשלום ל' יום שהיה בהם ספק טמא וספק מוחלט אם הוא אינו לא טמא ולא מוחלט אינו חייב באחרת ואם היה הוא מוחלט וטמא תהיה זאת התגלחת הראשונה משתי התגלחיות המחוייבות למצורע ואין אנו יכולין לגלחו התגלחת השניה ביום הז' מזאת התגלחת לפי שהוא מוחלט בספק ונחוש שמא אינו מצורע אבל הוא טמא ודאי וכבר סתר הל' יום הראשונים מפני הטומאה והוא עכשיו באלו הל' יום השניים נזיר ואינו מותר תגלחתו בימי הנזירות זאת התגלחת השניה המחוייבת לו בהיותו ספק מוחלט אחר שהוא ספק וזהו ענין מה שאמרו לגלחו בתוך שבעה אי אפשר דילמא לאו מוחלט הוא ורחמנא אמר (במדבר ו) תער לא יעבור על ראשו לפיכך נניחהו עד שישלים השלשים יום השניים ואז נגלחהו התגלחת השניה אשר בה נשלמה טהרת מצורע ואז יאכל בקדשים לפי שהוא כבר גלח שתי התגלחיות ובין כל אחת ואחת ל' יום ואם היה מוחלט כבר נטהר לפי שאינו מתנאי הטהרה שלא יהיה בין תגלחת ותגלחת אלא שבעה ימים ולא יותר אלא הכוונה שלא יהיה פחות וכבר נתבאר שאי אפשר לו טהרתו אלא אחר ששים יום ונשאר ענין היתר שתיית היין והטומאה ונאמר ג"כ אולי מוחלט ודאי היה בשלשים יום הראשונים והיו ימי גמרו והל' השניים היו ימי ספרו והם אותן שיהיו בין שתי התגלחות כמו שביארנו והעיקר אצלנו שימי גמרו וימי ספרו אין עולין לו לפיכך צריך שישהא אחר אלו הס' יום ל' יום נזיר ויגלח תגלחת שלישית ואמנם אילו היה מוחלט בלבד לא היה צריך יותר אלא שאנו אומרים גם כן שמא טמא היה בודאי ועל כל פנים יש לו לגלח תגלחת טומאה לפי שלא תעלה תגלחת אחת לנזירותו ולצרעתו לפיכך ישהא שלשים יום פעם רביעית ויגלח תגלחת רביעית ותהיה התגלחת הראשונה מזאת הד' לספק ימי גמרו ר"ל התגלחת הראשונה מב' התגלחות המחוייבות למוחלט והתגלחת השניה לספק ספרו ר"ל השניה משתי תגלחות המוחלט והתגלחת השלישית לספק טומאתו שצריך שתהיה ג"כ אחר ימי נזירות עד שיסתור אותה אחר שזה הספק נתחדש בימי הנזירות כמו שביארנו בתחלה והתגלחת הרביעית תגלחת טהרה ועל זה ההיקש בעצמו יהיה הדין במי שנזהר בנזיר י' שנים על דרך משל ואח"כ היה בהם כולם ספק מוחלט ונתחדש לו ספק טומאה בסופם הנה הוא אוכל בקדשים אחר כ' שנה ושותה ביין אחר מ' שנה כמו שביארנו והוא מה שאמרו בת שנה ר"ל נזירות בת שנה אוכל בקדשים אחר שתי שנים ושותה ביין אחר ד' שנים ומגלח ד' תגלחיות ואמנם הקרבנות שיקריב אין ספורו נאות בכוונת זה הפירוש מסכת נזיר פרק ט משנה א (א) הכותים אין להם נזירות נשים ועבדים יש להן כו'. חומר בעבדים מבנשים שהוא מפר נדרי אשתו כו'. עבד מכנגד פניו רמ"א לא ישתה ור"י אומר ישתה כו' - בתחילת פרשת נזיר נאמר (במדבר ו) דבר אל בני ישראל ואמרו בני ישראל ולא כותים ואמר הבורא יתברך בענין השבועות והנדרים כולם (שם ל) לאסור אסר על נפשו ואמרו מי שנפשו קנוייה לו יצא עבד שאין נפשו קנויה לו וכפוף הוא שיכריחהו על שתיית היין והטומאה והעיקר אצלנו בעבדים לנזירות כופהו לנדרים אינו יכול לכפותו לשבועה אינו צריך לכפותו לפי שלא ישבע אלא על מה שיש לו רשות והוא אין לו רשות בעצמו ואמנם הנדרים המחוייבים לו כגון שיאמר עלי כך וכך כל זמן שאעשה כך וכך או שיאסור על עצמו דברים שאין בהם עינוי נפש שלא יגיע לעבד נזק לעצמו ולא יתבטל רצון רבו ואם אמר אדם לעבדו מופר לך כבר בטל ממנו זכותו וחזר בן חורין לכך משלים נזירותו. ומה שאמר עבר מלפניו רוצה לומר אם ברח ממנו או שיצא מאצלו והוא נזיר ר' מאיר אומר לא ישתה בשביל שידאג ויחזור לרבו שיכריחנו לשתות יין ור' יוסי אומר ישתה כדי שלא יחליש וימות שאי אפשר שרבו לא יבקשנו ויחפשנו ויחזור לרשותו ונמצא כאילו הוא נשאר ברשותו מסכת נזיר פרק ט משנה ב (ב) נזיר שגילח ונודע לו שהוא טמא אם טומאה ידועה כו' - טומאת התהום היא הטומאה הנעלמת אשר לא ידעה אדם בשום פנים ר"ל שאין רמז וראיה שיש בזה המקום מת ושהוא מקום טומאה עד שנטמא זה והוא לא ידע וזהו מה שאמרו כל שאין מכירה אחד בסוף העולם ועוד אמרו לא אמרו טומאת התהום אלא למת בלבד לאפוקי הרוג דלא לפי שכבר נודע מי שהרגו בלי ספק וכמו כן נקרא הקבר אשר לא ידעו אדם בשום פנים קבר התהום והנזיר שנטמא בקבר התהום וידע אחר טומאתו שהוא נטמא במת אינו מבטל ימי הנזירות ואינו סותר ואין זה לקוח מהקבר ואין לו ראיה אלא הלכה למשה מסיני והוא מה שאמרו טומאת התהום גמרא גמירי לה ומה שאמר נזיר שגילח ר"ל תגלחת טהרה ואחר כך ידע שהוא נטמא בימי הנזירות טומאת התהום עשו ספיקו טמא ואפילו היתה הטומאה שטה על פני המים מפני שהיא טומאת מת ונבאר בפרק רביעי ממסכת טהרות (הלכה ח) שספק טומאה צפה על פני המים טהור אמנם זה בשרץ לבדו ונבאר ראיה לזה ופי' להקר להצטנן והוא שם הצנה ומה שאמרנו שספיקו טהור כשידע זה אחר התגלחת שהיא בהיותה טומאת התהום לפי שהוא משוקע בקרקע ויש לנו לומר שלא ידע בה שום אדם ואין אנו יכולין לומר כן כשצף על פני המים לפי שהוא מזומן שיראוהו בני אדם וידעוהו וכבר הגיע לך מזה המקום ענין צריך שיהיה מצוי לזכרון תמיד והוא שמת כשנמצאהו בענין שאי אפשר שלא ידע אותו שום אדם בזה המקום הנה אנחנו נחשבהו במדרגת טומאת התהום אא"כ נמצא מי שידע בו ואם נמצאהו מגולה ונראה לא נאמר אולי לא עבר שום אדם עליו ולא ראהו ואין מי שידעהו אלא נאמר שכבר נודע ואינה טומאת התהום ואשוב אל הכוונה אם זה אשר ירד ליטהר מטומאת מת וטהר והשלים נזירותו ואח"כ ידע שזאת המערה שנטהר בה היה בה מת משוקע בקרקע המערה סותר ויעמוד בחזקת טומאה והטעם בזה מה שאמר שחזקת טמא טמא ופי' רגלים לדבר שהענין יצא לדבר שאין לו תכלית כל זמן שנלך אחר האפשריות ואמנם העיקר כשנתקיים איזה ענין שיהיה נניחהו בחזקתו עד שיבא דבר מבואר שיבטלהו מזאת החזקה וכל דבר שיהיה בו ספק ואפשרות אחר הרי זה לא יסתלק החזקה אחר כן הביא כל מה שדומה לזה מסכת נזיר פרק ט משנה ג (ג) המוצא מת בתחילה מושכב כדרכו נוטלו כו' - מה שאמר המוצא לא שיהיה מגולה בלתי שיחפש אחריו ויחפור אמרו מת לא שיהיה הרוג ואמר מושכב לא שימצאהו יושב ואמר כדרכו לא שיהיה ראשו בין ירכותיו לפי שכל זמן שיהיה בו דבר מאלו אינו עושה שכונת קברות. ופי' תבוסת המקום שמתגלגל בו נגזר מלשון מתבוססת בדמיך (יחזקאל טז) זה שמאסף עם המת העפר הלח וביארו שלו כולו שהוא מתחתיו ויחפור מן העפר התיחוח ומקרקע בתולה ג' אצבעות ואז יטהר זה המקום וסמך לזה למה שאמר (בראשית מז) ונשאתני ממצרים וידוע שהם ישאוהו משם אבל הכוונה טול עמי מעפר מצרים שאני שוכב בו לפי שתמצית הלחות והבשר המעופש מעורב בזה העפר וכבר ביארתי לך בפרק השביעי העיקר שהוא אצלנו מת שחסר אין לו רקב ולא תבוסה ולא שכונת קברות וזה כשנמצא מת אחד או שנים או יותר אבל הם במקום אחד רוצה לומר קרובים זה לזה לפי שנאמר מקום זה הוצברו בו מתים אבל אם היו שלשה מתים ובין כל אחד ואחד ארבע אמות או יותר מד' אמות פחות משמונה הרי אנו חוששין שיהיה זה המקום בית הקברות ודין בית הקברות שיבדוק בהן עשרים אמה כמו שיתבאר מעשה הבדיקה בסוף אהלות מסכת נזיר פרק ט משנה ד (ד) כל ספק נגעים בתחילה טהור כו'. בז' דרכים בודקין את הזב עד שלא נזקק לזיבה כו' - יתבאר היאך הוא ספק נגעים בסוף פרק חמישי ממסכת נגעים ומשם דרשהו לפי שזה המקום צר לבארו לפי שאין בו שום דבר מכוונת המסכת וכמו כן בפרק שני מזבים נבאר אלו השבעה דרכים. וענין אמרו ספיקו ושכבת זרעו טמאים שאנו לא נאמר כשראה ראיה אחת אחר שכבת זרע מחמת שכבת זרע ראה כמו שאנו אומרים בראיה וזהו ענין מאמרם לומר שאין תולין בה ובזבים יתבאר עקרים אלו כולם. והלכה כחכמים מסכת נזיר פרק ט משנה ה (ה) נזיר היה שמואל כדברי ר' נהוראי שנאמר ומורה לא יעלה כו' - תועלת ידיעתינו בשמואל אם הוא נזיר או לא למי שאמר הריני כשמואל או שיספר ספור מספוריו כמו שאמרו בשמשון. והלכה כרבי נהוראי: סליק פירוש המשניות להרמב"ם ממסכת נזיר מסכת סוטה פרק א משנה א (א) המקנא לאשתו ר' אליעזר אומר מקנא לה על פי שנים כו' - הקינוי הוא המניעה מדברים הדומים להביא החשד וצריך שימנענה וימחה בידה בפני ב' עדים ואם נסתרה אח"כ בפני ב' עדים נאסרה עליו עד שישקנה מי המרים כמו שיתבאר. ודע שאדם חייב לקנאות על אשתו ויקנא לה ולא יפשע בה וכן אמרנו וקנא את אשתו חובה ואמרו אין אדם מקנא את אשתו אלא אם כן נכנסה בו רוח טהרה ובאיסור האשה על בעלה ג' חלקים החלק הראשון שיקנא לה בפני שני עדים ואח"כ תסתר בפני שנים כמו שיתבאר הרי היא אסורה עליו עד שתשתה מי המרים ותבריא ואז תהיה מותרת והיום שאין לנו מי המרים אסורה עליו לעולם והוא מה שאמרו והאידנא ליכא מי סוטה למיבדקה ואסר לה איסורא דעלמא ותצא בלא כתובה בלא ספק. והחלק השני שיקנא לה בפני שנים ואח"כ זינתה בעד אחד עם עדי סתירה כמו שיתבאר הרי היא אסורה עליו איסור עולם ואין משקין אותה מי המרים אחר שיש שם עד בטומאה אלא תצא בלא כתובה וראיה לזה שהעיקר אצלינו שכל מקום שאמרה תורה עד אמנם הכוונה בו עדות שהוא משני עדים כמו עד שקר העד גבי עדים זוממין ולא תתקיים הזמה אלא בשני עדים כמו שיתבאר במסכת מכות וזה יסוד שבכל מקום שאמרה תורה עד הכוונה בו שני עדים ואמר בסוטה ועד אין בה והיא לא נתפשה ר"ל שאין עליה שני עדים כמו שאמרנו אלא עד אחד ועם כל זה לא נתפשה ר"ל שזינתה בלא אונס ונתפרסם הדבר נאסרה עליו ואינה שותה והוא ענין מה שאמרו והיא לא נתפשה הא נתפשה אסורה. והחלק הג' שלא נקדם לה קינוי אבל העידו עליה עדים שראו שזינתה הרי היא אסורה ותצא שלא בכתובה אבל אם העידו עליה שני עדים בסתירה ולא נקדם לה קנוי או שהעיד עליה עד אחד שראה שזינתה אינה אסורה עליו ולשונם זנתה אשתו בעד אחד הוי דבר שבערוה ואין דבר שבערוה פחות משנים ואמרו גם כן טומאה בעלמא בלא קנוי ובלא סתירה מנלן דלא מהני עד אחד נאמר כאן דבר ונאמר להלן דבר וכו' ר"ל נאמר כאן מצא בה ערות דבר ונאמר על פי שנים עדים יקום דבר. וראיית הזנות לפי תורתנו כמו שאודיע והוא שיעידו על תכונת הענין והוא מה שאמרו במנאפים עד שיראו כדרך מנאפים ואינו צריך שיעידו כמכחול בשפופרת ושמור אלו העיקרים כולם והבינם. והלכה כרבי יהושע מסכת סוטה פרק א משנה ב (ב) כיצד מקנא לה אומר לה בפני שנים אל תדברי כו' - זאת ההלכה נכללת על שני מינין מהקנוי אחד מהם קנוי אמיתי והוא שרמזנו בהלכה הנקדמת והאחד הוא שמנעה מלדבר עם איש פלוני בפני שנים ואחר כך ראה אותה מדברת עמו בפני שנים הרי זה אינו קנוי ואינה אסורה על בעלה ולא תאסר בתרומה אם היתה ישראלית אשת כהן וכן כשנסתרה עמו בפני שנים לא תאסר עליו ג"כ אחר שלא מנעה אלא מן הדבור אבל אם אמר לה בפני שנים אל תסתרי עם איש פלוני זהו הקנוי הגמור הרמוז אליו ואם ראה אותה אח"כ מדברת עמו לא תאסר גם כן אבל היא מותרת לביתה ר"ל לבא אליה ואם נכנסה עמו לסתר בפני שנים ושהתה כדי טומאה ושיעור זה מן הזמן כשיעור לצלות ביצה של תרנגולת באש בינונית וכדי לגמעה אחר שנצלית ואז תאסר על בעלה ואינו מותר לה לאכול בתרומה עד שתשתה מי המרים ולפיכך אם מת בעלה קודם שישקנה חולצת ולא מתייבמת וזה למה שאמרה התורה באדם שמצא באשתו ערות דבר דומה לזה הענין ויצאה מביתו והלכה והיתה לאיש אחר ואמרו לאחר ולא ליבם ולכך לא תתייבם ועכ"פ צריכה חליצה לפי שהיתה צריכה גט מבעלה ולכך אנו מצריכין אותה חליצה ואז תהיה מותרת לשאר בני אדם מסכת סוטה פרק א משנה ג (ג) ואלו אסורות מלאכול בתרומה האומרת כו'. כיצד עושה לה מוליכה לב"ד שבאותו מקום כו' - מה שאמרו ושבאו לה עדים שהיא טמאה ר"ל אחר ששתתה מי המרים אבל קודם שתיית מי המרים הרי זה מבואר ומה שחייב שמי המרים אינן ממיתין אותה לפי שמי המרים אינן ממיתין אלא כשאין עדות כשזנתה בשום פנים אבל אם יש עדים שזינתה ואפילו היו במדינת הים אינן ממיתין אחר שהעדים יגידו מעשיה ותתגרש והוא מה שאמרו והיא נטמאה טומאה דליכא שידע בה ר"ל שאין שם מי שיתאמת בזנותה אלא היא עצמה מיד ממיתין אותה מי המרים. ומה שהצריכו תלמידי חכמים לפי שהם יודעים ההתראה וימנעוהו שלא להתקרב עמה ור' יהודה אומר אחר שבעלה נאמן כשהיא נדה שהוא איסור כרת לא יהיה נאמן על איסור לאו וחכמים אומרים לקלות האיסור מתגבר עליו יצר הרע. ואין הלכה כר' יהודה מסכת סוטה פרק א משנה ד (ד) היו מעלין אותה לבית דין הגדול שבירושלים כו' - כתוב בתורה בפרשת סוטה ועשה לה הכהן את כל התורה הזאת ואמר בזקן ממרא על פי התורה לפיכך כמו הזקן ממרא בבית דין הגדול כמו שנתבאר מלשון התורה כפי שנתבאר בסנהדרין כמו כן הסוטה בבית דין הגדול. ומאיימין עליה יתבאר איום עדי נפשות בפרק ב' מסנהדרין (הלכה ה). וענין שאינה כדי לשומען שא"א שיהיו נמצאים באנשי ביתה ובמשפחתה בזכרון אלו הדברים שיאמרו לה מעשה תמר ויהודה והענין שבא בראובן ומן הדומה לזה ממה שיש במקרא זה כולו לאיים עליה מסכת סוטה פרק א משנה ה (ה) אם אמרה טמאה אני שוברת כתובתה ויוצאת כו' - מה שאמר מעלין אותה לשער המזרח רוצה לומר מעלין אותה ומורידין כדי שתתייגע אולי תודה לפי שהיא בשער המזרח לפיכך אי אפשר להעלותה אלא על הדרך שזכרנו ואם היתה כתובתה מצויה קורעין אותה ואם לא היתה מצויה תכתוב שובר והיא המחילה. ונקרעו שנקרעו באורך. ונפרמו שנקרעו מן הצדדין כשאוחז בהן. וסותר את שערה שיתיר גדולי שער ראשה ויפרוש אותם ורבי יהודה אומר שמא תצא נקיה וישחקו בה פרחי כהונה וחכמים מקפידין בנוולה ובגנותה. והלכה כחכמים מסכת סוטה פרק א משנה ו (ו) היתה מתכסה בלבנים מכסה בשחורים כו' - ביארו בתוספתא אם הבגדים שחורין היו מייפין אותה מלבישין אותה בגדים שמגנין אותה ויעלה על הדעת שמגנין אותה בבגדיה ומניחין עליה תכשיטין שזה גם כן גנאי למיעוט השתתפותה ודמיונה למדנו שאין דרך להניח לה תכשיט. ופירוש קטליות ענקים והם חרוזי זהב מכניסין אותם לחוט ועונקים בהם הצואר. נזמים הם תכשיטי האף. טבעת ידוע. וניוול הוא לפי הלשון הגיעול והגנאי. ומה שאמר הרוצה לראות ר"ל האנשים אבל הנשים מחוייבות בהכרח שיהיו מצויות שם והוא מה שאמרו נשים חייבות לראותה שנאמר (יחזקאל כג) ונוסרו כל הנשים. וענין לבה גס בהן רגיל שהיא יש לה נחת רוח כשהיא רואה למי שמכרת. ואם אין שם חבל מצרי באיזה חבל שיזדמן לפי שהכוונה בזה כדי שלא ישמטו בגדיה אחר שנקרעה השפה שלהם ובירושלמי פירשו למה חבל מצרי שעשתה מעשה מצרים מסכת סוטה פרק א משנה ז (ז) במידה שאדם מודד בה מודדין לו כו' - קשטה ענין הקשוט ידוע. והמקום ניוולה הוא מה שנקדם מגילוי ראשה וסתירת שערה וקריעת בגדיה וקשירתה בחבל. היא גלתה עצמה רומז שהיתה יושבת בפתחי הבתים ומיעוט היותה נסתרת מן האנשים עד שחשדה בעלה עם מי שחשדה ועונשה בזה שתהא מגולה לעיני האנשים והנשים והוא מה שאמרו המקום גילה עליה וכמו כן ביאר הגמרא תלקה הירך תחילה ואח"כ הבטן כשהיה מארר אותה הכהן והוא אמרו בתת ה' את ירכך נופלת ואת בטנך צבה. ואמרם ושאר הגוף לא פלט ר"ל ששאר איברי גופה אינם פלטים מן החולי אלא מגיע לכולם הנזק אבל הירך תחלה ואח"כ הבטן ואח"כ האיברים כמו שנתבאר מסכת סוטה פרק א משנה ט (ט) וכן לענין הטובה מרים המתינה למשה שעה אחת כו' - וכן רצונו לומר דמיון השכר לא בשוה לפי שהשכר יותר לפי שהיא המתינה שעה אחת והמתינה לה שכינה שבעת ימים כמו שנתבאר מסכת סוטה פרק ב משנה א (א) היה מביא את מנחתה בתוך כפיפה מצרית כו' - כדי ליגעה כדי שתיעף כדי שתודה ולא תשתה מי המרים. ר"ל במה שאמר תחילתן בכלי שרת הראויין לכלי שרת כלומר כלים של כלי זהב ושל כסף לפי שכל המנחות אמנם באות בכלי זהב וכסף ואז נתנות בכלי שרת. ומה שאמר כל המנחות טעונות שמן ולבונה אינו רוצה לומר שזאת המנחה היפך כל המנחות בכל אחד מאלו שתי המעשים אבל ר"ל שהיא היפך המנחות בכל ענינים לפי שמנחת חוטא אם היא בלא שמן ולבונה הרי היא נעשית מסולת חיטין ומנחת העומר אם היא מן שעורים הרי היא גרש וטעונה שמן ולבונה וכבר נכלל בה האפשרויות כולם מסכת סוטה פרק ב משנה ב (ב) היה מביא פיילי של חרס חדשה ונותן לתוכה כו' - פיילי של חרס כלי שהוא מחרס וצריך שיהיה זה הכלי שלא ישתנה שינוי הרבה באורך הזמן. ומה שאמר חדשה שלא נעשה בהם מלאכה כלל ואפילו בדבר מועט כגון כלי חרש של מצורע שנאמר בו אל כלי חרש על מים חיים ואמרו מה מים חיים שלא נעשה בהם מלאכה אף כלי שלא נעשה בה מלאכה. ואין הלכה כר' יהודה מסכת סוטה פרק ב משנה ג (ג) בא לו לכתוב את המגילה מאיזה מקום הוא כותב כו' - תנא קמא אומר שהוא כותב אם לא שכב איש אותך ואם לא שטית טומאה תחת אישך וגו' לפי שאלו הפסוקים אע"פ שאין בהם קללות מ"מ משמעותן קללות כי מה שאמר אם לא שכב הנקי ואם (לא) שכב לא הנקי ועל דרך ההקש הנעשה בתורה ואלו הם קוראים אותם קללות הבאות מחמת ברכות אבל מה שאמר והשביע הכהן את האשה היא צוואה וכולם חולקין בפירוש מה שכתב וכתב האלות האלה ת"ק אומר [האלות] לרבות קללות הבאות מחמת ברכות האלה למעוטי צוואות ור' יוסי אומר את לרבות הצוואות ולכך אומר אינו מפסיק אלא כותב וכותב ג"כ והשביע הכהן ור' יהודה אומר האלה למעוטי קללות הבאות מחמת ברכות ולכך אינו כותב הפסוק כולו והוא והשביע [אותה] הכהן מסכת סוטה פרק ב משנה ד (ד) אינו כותב לא על הלוח ולא על הנייר כו' - לא יקשה עליך זה המאמר עם מי שאמרנו בפרק שלישי מיומא (דף לז.) אף היא עשתה טבלא של זהב שפרשת סוטה כתובה בה לפי שזאת הפרשה הכתובה בלוח של זהב אמנם היתה כדי לכתוב ממנה פרשת סוטה על הספר כמו שנזכר ולא נצטרך להביא ס"ת לכתוב ממנו כשהיתה אצלינו סוטה וכבר ביארו בגמרא (שם) שפרשת סוטה שהיתה כתובה על לוח של זהב היתה כתובה כך: אם - ואת: לא - כי: שכב - שטית: איש - תחת: אותך - אישך: והטעם בזה שאינו מותר אצלינו לכתוב פסוק מן התורה על הסדר בשטה אחת אלא בספר לפי תנאי הכתיבה המבואר בספר תורה תפילין ומזוזה אבל על הלוחות אין כותבין אלא תיבה תחת תיבה או שתי תיבות תחת שתי תיבות ומשלים דף אחת ויתחיל דף אחרת על הצורה אשר ביארנו וכשהיה הכהן כותב בספר מזה הלוח יכתוב כתיבה ישרה וממה שצריך שתדעהו מה שאמרו מגלת סוטה שכתבה בלילה פסולה לפי שנאמר את כל התורה הזאת ואמר על פי התורה אשר יורוך ועל המשפט ולא יהיה המשפט אלא ביום כמו שביארנו בר"ה (פ"ג הלכה א) ואמרו כתבה למפרע פסולה לפי שנאמר האלה כמו שהיא מסודרת ואמרו כתבה קודם שתקבל עליה שבועה פסולה לפי שנאמר והשביע וכתב ואמרו כתבה אגרת פסולה בספר אמר רחמנא כתבה על שני דפין פסולה ספר אחד אמר רחמנא ולא שנים ושלשה ספרים. ומה שאמר כאן שהיא לא תכתב אלא בדיו ונתן טעם לזה כתב שהוא יכול להמחק ובכ"מ שאנו מצריכין כן בספרי תורה וזולתם שלא יכתבו אלא בדיו ראיה שספרי תורה ג"כ צריך שיהיו כתיבתם כתב שהוא יכול להמחק ולכך ראיתי בא"י מרחיקין כתיבת ספרי תורה באחד ממיני הדיו נקרא בערבי חיב"ר אלא בדיו ממש ומי שהורה להם בכך אינו אצלי אלא טועה הרבה מאוד שאומר שספרי תורה הכתובים באלחיב"ר פסולות מפני שאינם נמחקות והנה טעה בפסק ההלכה שהוא לא ידע הדרכים שמתקיימת בהם פסק ההלכה מן הגמרא שהדבר האחרון הבא בגמרא בזה הענין הוא מה שאמרו בכל מטילין קנקנתום חוץ מפרשת סוטה שבמקדש ואחר שהדבר הוא כך אין אצלינו מה שיאסר כתיבתו באלחיב"ר אלא מפרשת סוטה שבמקדש בלבד למה שאמר ומחה כמו שאמרו צריך שיתן מר לתוך מים דאמר קרא מי המרים שמרים כבר כלומר שהוא מטיל במים מה שימר טעמם ואז תמחק בהם הפרשה: אמר המעתיק ראיתי לבאר בכאן מהו חיב"ר ומה הוא דיו כמו שפירשו אותו הגאונים בחבוריהם כדי שיתבאר למי שאינו יודע זאת המלה ועניינה מה בין החיב"ר והדיו. החיב"ר הוא הדיו של עפצים ומטילין בתוכו הקנקנתום והוא מין ממיני העפר המשחיר ואינו נמחק וכ"כ ר"ח ז"ל וכן רבינו יעקב שדיו סתם אין בו עפצים. והדיו הוא הנעשית מפיחם הגפנים ומעשן השמנים אבל אין בו עפצים וקנקנתום כלל והוא קרוב לימחק לפי שהעפצא והקנקנתום מעמידין הדיו ואינו יכול להמחק וכן כתב הרב המחבר ז"ל בהלכות תפילין ומזוזות וספר תורה (פ"א הלכה ד) וזה לשונו אם כתב שלשתן במי עפצא וקנקנתום שהוא עומד ואינו נמחק כשרים ועוד כתב (שם) על מעשה הדיו שורהו במי עפצא שאם תמחקנו לא ימחק ראיה שהדיו שאינו נמחק הוא העשוי מן העפצא והקנקנתום הנקרא חיב"ר והדיו הנמחק הוא שאין בו לא עפצא ולא קנקנתום ע"כ מסכת סוטה פרק ב משנה ה (ה) על מה היא אומרת אמן אמן אמן על האלה כו' - זאת המשנה לרבי עקיבא שומרת יבם ערוה וכבר נתפרסם לו זה הדעה במקומות מיבמות ולפיכך אם זינתה אסורה על יבמה ולכך היה צריך שיתנה עמה שלא זינתה שומרת יבם. ואין הלכה כר"ע אלא פסק ההלכה שומרת יבם שזינתה מותרת ליבמה ולפיכך אין צריך להתנות עליה כשהיתה שומרת יבם ור"מ אומר שהיא נשבעת על העתיד לבא ולפיכך כל זמן שזינתה מכאן ולהבא תמות והשם הוא היודע מסכת סוטה פרק ב משנה ו (ו) הכל שוין שאין מתנה עמה לא על קודם שתתארס כו' - ממה שצריך שתדעהו שכל מי שגירש אשתו וזנתה אח"כ אינה אסור עליו להחזירה ואם קבלה קידושין מאחר נאסרה עליו אף על פי שלא נבעלה לפי שלא תלה הדבר בבעילה ואמנם תלה אותו בקידושין אמר ויצאה מביתו והלכה והיתה לאיש אחר ולא אמר ובעלה איש אחר ודע זה ושומרהו מסכת סוטה פרק ג משנה א (א) היה נוטל את מנחתה מתוך כפיפה מצרית כו'. עד שלא נמחקה המגילה אמרה איני שותה כו' - נאמר בקרבן שלמים ידיו תביאנה ונאמר בסוטה ולקח הכהן מיד האשה לפיכך כמו שיש בשלמים תנופה בבעלים ובכהן כמו כן במנחת סוטה. ואין הלכה כרבי שמעון מסכת סוטה פרק ג משנה ד (ד) אינה מספקת לשתות עד שפניה מוריקות כו'. ר"ש אומר אין זכות תולה במים המרים כו' - מה שאמר אין מספקת לשתות וכו' הוא דברי ר"ע לפי שהוא סובר ג"כ מקריב מנחתה ואח"כ משקה כמו שאומר ר"ש ואינה הלכה ומה שאמר יש לה זכות ר"ל זכות תורה ואע"פ שהיא אינה מצווה בכך לפי שאין מצות ת"ת אלא על האנשים שנאמר ולמדתם אותם את בניכם בניכם ולא בנותיכם. ואמרו מלמדה תפלות הוא דברי הבאי ודברי משלים. וענין מאמר רבי יהושע הוא שהאשה רוצה באיש זנאי מאנשי השקר ואפי' שאינו נותן לה אלא קב בכל יום למזונותיה יותר מאדם חסיד פרוש מן העבירות ואפי' שנותן לה תשעה קבין בכל יום. חסיד שוטה ואמרו בגמ' שענין זה הוא המדבק בניוול ומדקדק על עצמו עד שהוא כבד בעיני בני אדם ויעשה מעשים שאינם מחוייבים כאילו הוא שוטה בחסידותו ואמרו בגמ' שבת ירושלמי מי שהוא פטור מדבר ועושהו נקרא הדיוט. ורשע ערום אנשי התחבולה וזה שהחכמים קוראין עצמן פרושין להיותם מופרשין מבני אדם שיש להם חסרונות והמדות הפחותיות והרדיפה אחר תאות העולם והם מוחלין לשכר העולם הבא ולמדות המעלות ויש מבני אדם שמתפארים ומראין לבני אדם שהוא פרוש מן המעשים המגונים ומן המדות הפחותיות והוא מתבודד בהן בעצמו ואמנם נפרש מהם לכוונה מכוונות העולם וכן אמרו רבותינו ע"ה שבעה פרושים הם ומנו בהם כל מי שיתפאר ביהרות לסיבה מסיבות העולם כדי שיכבדוהו העם או בשביל שלא יאבד הבורא ממונו ויפסיד ענייניו ואין אצלם פרוש אמיתי אלא עובד מאהבה כמו אברהם אבינו והששה הם גרועין והם מוסיפין בחיוב ומפליגין בחניפות כדי שיגנבו דעת הבריות וכינוי התוספת שלהם והכבדות שנוהגין בתורה בלשון מכות ואמרו מכות פרושין. ומה שאמר מבלי עולם או מכלי עולם שאלו הדברים מפסידין מציאות האדם מסכת סוטה פרק ג משנה ה (ה) מדהה אתה את המים כו' - ומדהה לפי לשונם הוא הגוון החסר שאינו בתכלית הלובן ואין לו זוהר ולא בירקות וזה הרבה במסכת נגעים וענין אומרו בכאן מדהה שאתה מחשיך אורם ותסיר זהרם מעיני בני אדם. ומתנוונת שתחלה בחולי השחפת ונעשית כחושה. וכבר אמרתי פעמים רבות כשיש מחלוקת בין החכמים בסברת אמונה אין תכליתו מעשה מן המעשים שאין אומרים שם הלכה כפלוני. ואין הלכה כבן עזאי מסכת סוטה פרק ג משנה ז (ז) בת ישראל שנשאת לכהן מנחתה נשרפת כו' - נאמרה בתורה וכל מנחת כהן כליל תהיה לא תאכל ובא בקבלה כהן ולא כהנת ונאמר ולא יחלל זרעו בעמיו זרעו מתחלל והוא אינו מתחלל וענין אינו מתחלל שאינו נעשה חלל לעולם אבל הוא פסול כל זמן שהוא עומד עם זאת האשה שעשאה חללה כגון כהן שנשא גרושה כיון שבא עליה נעשית חללה כמו שנבאר במסכת קידושין (פ"ד הלכה ו) בין שהיתה כהנת ולויה או ישראלית ומה שאמר בכאן כהנת מתחללת אין עניינו שכהנת בלבד תהיה חללה ואמנם עניינו שהיא מתחללת בכלל מי שמתחלל וכשהיתה זאת האשה חללה תעמוד חללה לעולם בין שמת בעלה או גרשה וזה הכהן כל זמן שהוא עמה הוא פסול לעבודה ואם גרשה ונדר שלא ישא אשה בעבירה כמו שיתבאר בפרק שביעי מבכורות (הלכה ז) חוזר לכשרותו ולשון ספרא להחלו בזמן שהוא נוהג מנהג זה הרי הוא חולין וכתוב בתורה אמור אל הכהנים בני אהרן ולא בנות אהרן אבל קדשי הקדשים והם החטאת והאשם כמו שקרא אותם התורה קדשי הקדשים מבואר בתורה כל זכר בכהנים יאכלנה מסכת סוטה פרק ג משנה ח (ח) מה בין איש לאשה האיש פורע ופורם כו' - כתיב בתורה והצרוע אשר בו הנגע יכבס בגדיו וגו' ואמר איש צרוע הוא וגו' לפיכך לא יהיה דין פריעה ופרימה אלא באיש צרוע ואמנם אלו השני דינין שייחד האנשים בהם ולא הנשים בענין הנזירות היא הלכה למשה מסיני אין רמז להם בלשון התורה וכבר ביארנו זה בסוף פרק רביעי מנזיר ונאמר בתורה כשמשיא האב את בתו ואמר אבי הנערה אל הזקנים וגו' ואמר וכי ימכור איש את בתו לאמה ואמר וסקלתם אותם באבנים ובא בקבלה אותו ולא כסותו הא אותה בכסותה ואמר ותלית אותו על עץ ובא בקבלה אותו ולא אותה וכמו כן נאמר בגנב ונמכר בגניבתו מסכת סוטה פרק ד משנה א (א) ארוסה ושומרת יבם לא שותות ולא נוטלות כו' - עוד יתבאר לך כשאדם בעל אחר שהגדיל בעילה אסורה איזה איסור שיהיה המים המאררים אין עושין רושם באשתו לפיכך אלמנה לכה"ג והדומה לה כשנתבאר עליהם הקנוי והסתירה כמו שביארנו יוצאת בלא כתובה לפי שיש להן כתובה ואף על פי שנשואיהן באיסור כמו שנתבאר בסוף פרק אחד עשר מכתובות מסכת סוטה פרק ד משנה ג (ג) מעוברת חבירו ומינקת חבירו לא שותות כו' - רבי מאיר סבר מי שנשא מעוברת חבירו ומינקת חבירו יוציא ולא יחזיר עולמית ולפיכך הוא אצלו עובר עבירה כמו ישראל שנשא נתינה והדומות לה ולפיכך לא ישקה אותה וחכמים אומרים שיגרשה עד תשלום זמן הנקה והוא כ"ד חדשים כמו שביארנו בגיטין (פ"ז הלכה ו) חוץ מיום שנולד ומיום שנתארסה בו ויחזיר. ור' אליעזר אומר מה שכתוב בתורה ונקתה ונזרעה זרע רוצה לומר תיקון זריעה שתלד בריוח אם היתה מנהגה שתלד בצער או תלד זכרים אם היתה מנהגה שתלד נקבות לפיכך לפי דעתו איילונית וזקנה שותות ואם תאמר שבעלה עמה באיסור מפני שהוא נמנע מפריה ורביה ולא ישקנה מזה הטעם הרי זה אינו אמת שהוא יכול לישא אשה אחרת וחכ"א ונקתה ונזרעה זרע את שראויה להזריע. ואין הלכה כרבי אליעזר והלכה כחכמים מסכת סוטה פרק ד משנה ד (ד) אשת כהן שותה ומותרת לבעלה אשת סריס כו' - שמא יעלה על הדעת אשת ישראל כשזינתה באונס שהיא מותרת לבעלה היא שותה ותהיה מותרת לבעלה אבל אשת כהן שזינתה באונס שהיא אסורה עליו היה לנו לומר שלא תהיה מותרת לו אחר ששתתה שמא באונס זינתה ולכך הוצלה והיא אסורה עליו ולכך למדנו שהיא שותה ומותרת לבעלה וכמו כן אשת סריס ואע"פ שאין לו שכיבה. ומה שאמר על ידי כל העריות מקנאין שמא יעלה על דעתינו שהוא אם קנא לה עם אחיה או אביה או אחד מן העריות הדומין להם אינו קנוי לפי שאמר ונטמאה שני פעמים ובא בקבלה טומאה לבעל טומאה לבועל לפיכך האיש שהיא אסורה עליו בזה הזנות הוא שתשתה על ידו אבל זה האיש שהוא אסור עליה לעולם קודם זה הקינוי הרי זו אינה שותה בשבילו לכך למדנו שהוא משקה אותה וקטן הוא פחות מבן תשע שנים ויום אחד כמו שנתבאר ביבמות (פ"י הלכה ז) ומי שאינו איש ר"ל בזה בהמה למה שנאמר ושכב איש אותה פרט לקטן ולבהמה מסכת סוטה פרק ד משנה ה (ה) ואלו שב"ד מקנין להן מי שנתחרש בעלה כו' - רבי יוסי אומר כל מי שיקנא ישקנה לפי שנאמר וקנא והביא. ואין הלכה כרבי יוסי. ומה שצריך שתדעהו שאם היה בעלה סומא לא היה משקה אותה שנאמר מעיני אשה וכמו כן אם היתה היא חיגרת או שאין לה ידים או אלמת אינה שותה ולפי שנאמר והעמיד את האשה ונתן על כפיה ואמרה האשה ונאמר גם כן אשה תחת אישה מתחייב מזה שיהיה כל מה שימנענו מלהשקותה ימנענה גם כן מלשתות וכן מה שימנענה מלשתות ימנענו מלהשקותה לפיכך אם היתה סומא או היה הוא חיגר או שאין לו ידים או אלם אינה שותה אבל בכל זאת יוצאת שלא בכתובה מסכת סוטה פרק ה משנה א (א) כשם שהמים בודקין אותה כו' - בודקין אותו ר"ל בזה שימות מי שזנה עמה כמו שתמות היא כששותה ואין בין רבי ובין ר"ע מחלוקת בדין ואמנם חולקין בראיית הדין וסיבת מחלוקתם וראיית כל אחד מהם נכונה לפי שיטת הגמרא ולא נזכיר מהם בזה המקום כדי שלא יאריך הדיבור ותמעט התועלת מסכת סוטה פרק ה משנה ב (ב) בו ביום דרש ר"ע וכלי חרש אשר יפול מהם כו' - השרץ מאבות הטומאות וכשנפל לאויר כלי חרס ואפילו שלא נגע בגבו נטמא זה הכלי כמו שיתבאר בפרק שני מכלים ויחזור זה הכלי ראשון לטומאה והאוכל שבו שני לטומאה מפני שנטמא בכלי שהוא ראשון ואמר שכל מה שיש בזה הכלי שהוא שני כמו שביארנו יטמא זולתו ר"ל שהוא יטמא אוכל אחר הרי למד על ככר השני שהוא מטמא את השלישי ולדעת ר"ע שני עושה שלישי בחולין ואינה הלכה אלא אין שני עושה שלישי בחולין אלא בתרומה ויתבארו אלו העקרים כולם וראיותם במקומם מסדר טהרות. ובכל מקום שאומר במשנה בו ביום ר"ל בו ביום שהושיבו את רבי אלעזר בן עזריה בישיבה מסכת סוטה פרק ה משנה ג (ג) בו ביום דרש ר"ע ומדותם מחוץ לעיר כו' - ר"ע סבר שאיסור תחומין מדאורייתא ואמר שהם מפורשות בפסוק ור"א אומר תחומין מדרבנן ר"ל שאין להם גדר אלא שיעור תחום שבת דרבנן. והלכה כר"א בנו של ר' יוסי הגלילי שאומר תחומין דרבנן מסכת סוטה פרק ה משנה ד (ד) בו ביום דרש ר"ע אז ישיר משה ובני ישראל כו' - רבי נחמיה אומר כי מה שאמר ויאמרו ראיה שכולם היו אומרים ביחד השירה אלא שמשה היה מתחיל בדבור תחילה לבד כמו שעושה שליח ציבור בקריאת שמע ור"ע אומר ראשי פרקים בלבד היו אומרים אחריו כמו שעושין בקריאת ההלל מסכת סוטה פרק ה משנה ה (ה) בו ביום דרש ר' יהושע בן הורקנוס לא עבד איוב את הקדוש ברוך הוא כו' - לו אפילו שהוא כתוב באל"ף הנה הוא מורה לפעמים על הין ואפילו שהוא כתוב בוי"ו הרי הוא מורה על הלאו לפעמים וכבר זכר טעם זה המדבר באותיות הנח ולפיכך מה שאמר לא איחל לא היה כתיבתו אצלו באל"ף או בוי"ו ממה שיסור הספק בין הלאו וההין. ואמר בשביל ר"ע תלמידך לרוב מעלתו לפי שר"ע תלמיד רבי אליעזר בן הורקנוס ורבי אליעזר תלמיד רבן יוחנן בן זכאי ולא חש לזה השיעור ברבי יהושע בן הורקנוס אבל אמר תלמיד תלמידך כמו שהיה מסכת סוטה פרק ו משנה א (א) מי שקנא לאשתו ונסתרה אפילו שמע מעוף כו' - אמר ר' אליעזר ואפילו שיש לו ראיה מצפצוף העוף שהיא נבעלה אינו מותר לו להשקותה ולא להשאר עמה אבל הוא נפטר שיוציא ויתן כתובה. ורבי יהושע אומר עד שישמע הטוות ללבנה והוא בתכלית הפרסום והעסק בדיבור בני אדם עד שידברו בדבריהן ויאמרו שפלונית שקנא לה עם פלוני ונסתרה עמו כבר זנה עמה אז יוציא ויתן כתובה. והלכה כרבי יהושע מסכת סוטה פרק ו משנה ב (ב) אמר עד אחד אני ראיתי שנטמאת כו' - אמנם נאמנים פסולי עדות לפוסלה מכתובתה כמו שזכר או הנשים השונאות אותה שלא תשתה כשהעידו בראיית הזנות אחר הקינוי והסתירה בעדים לפי מה שביארנו בתחילת המסכתא מסכת סוטה פרק ו משנה ג (ג) שהיה בדין ומה אם עדות ראשונה כו' - עדות הראשונה עדות סתירה אחר הקינוי כמו שנקדם וכבר ביארנו בתחילת המסכת שלא תתקיים אלא בשנים עדים ושהיא אסורה אחר הסתירה על בעלה עד שתשתה מי המרים ואין זה איסור עולם. ועדות האחרונה היא עדות טומאה וכבר ביארנו בתחילת המסכתא שתתקיים בעד אחד ותאסר עליו לעולם וכבר ביארנו ראיה לזה והוא מה שאמר ועד אין בה רוצה לומר אין שם עדות שלמה אבל יש שם עד אחד בלבד שהוא קצת עדות ואמר והיא לא נתפשה רוצה לומר שאינה אנוסה ולכך היא אסורה לעולם לפי שסלוק התפיסה מחייב האיסור והראיה שיהיה עד עדות ואין הכוונה בעד אחד ממה שאמר לא יקום עד אחד ואילו היה גם כן עד מורה על האחד לא היה צריך שיפרט אותו באחד וזה שאנו אומרים שעד אחד נאמן בסוטה לפוסלה מכתובתה ולא תשתה אמנם הוא כשנקדם הקינוי והסתירה כמו שביארנו בתחילת המסכתא וכבר זכרנו שערות דבר הוא גם כן דבר זמה מסכת סוטה פרק ו משנה ד (ד) עד אומר נטמאת ועד אומר לא נטמאת כו' - מה שאמר עד אחד אומר נטמאת ועד אחד אומר לא נטמאת היתה שותה בתנאי שיעידו שניהם כאחד אבל אם אמר עד אחד נטמאת ואח"כ בא אחד אחריו ואמר לא נטמאת אין משגיחין לעדות האחרון ואינה שותה לפי שכבר אמרנו התורה האמינה עד אחד בסוטה והעיקר אצלינו כל מקום שהאמינה תורה עד אחד הרי הוא במקום שנים ואין דבריו של אחד במקום שנים ומה שאמר עד אחד אומר נטמאת ושנים אומרים לא נטמאת שהדבר תלוי באחרון אמנם זה בפסולי עדות כגון שהיו עבדים או נשים או אחד מן הפסולין שאז חוששין לרוב המנין אבל אם היה עד כשר ושנים פסולין הרי הוא כמו עד אחד ועד אחד והשמיענו באלו השתי בבות שבפסולי עדות הלך אחר רוב דעות בין לקולא בין לחומרא מסכת סוטה פרק ז משנה א (א) אלו נאמרין בכל לשון פרשת סוטה כו' - נאמר בסוטה ואמר הכהן לאשה ובא בקבלה בכל לשון שהוא אומר ואומר בוידוי מעשר ואמרת לפני ה' אלקיך בכל לשון שאתה אומר וכבר ביארנו וידוי מעשר בפרק האחרון ממסכתא מעשר שני ואמר בקריאת שמע שמע בכל לשון שאתה שומע. ותפלה ידוע ומתפללין בני אדם בכל לשון ואמנם זה בציבור אבל יחיד יזהר בעצמו שלא יתפלל אלא בלשון הקודש. ואמר בברכת המזון וברכת בכל לשון שאתה מברך. ושבועת העדות נאמר בה ושמעה קול אלה בכל לשון ששומעת ולמדנו משבועת העדות שבועת הפקדון לפי שנאמר בכל אחת מהן תחטא מסכת סוטה פרק ז משנה ג (ג) ואלו נאמרין בלשון הקודש מקרא ביכורים כו' - וענו הלוים ואמרו אל כל איש ישראל קול רם ואמר משה ידבר והאלקים יעננו בקול מה להלן בלשון הקודש אף כאן בלשון הקודש ולמד ר' יהודה חליצה ממה שאמר ככה לפי שבכל מקום שאמר בתורה ככה או כה רוצה לומר בלשון הזה לא להוסיף ולא לגרוע מסכת סוטה פרק ז משנה ו (ו) ברכת כהנים כיצד במדינה אומרים אותם כו' - אמר בברכת כהנים כה תברכו ואמר אלה יעמדו לברך את העם כמו שאלו הברכות בלשון הקודש כמו כן זאת בלשון הקודש. ככתבו הוא הדבר הנקרא מיו"ד ה"א וי"ו ה"א וזהו [שם] המפורש הגדול ודע זה ואל תטה מחשבתך במה שמהבלין בו כותבי הקמיעות והמשוגעים מבני אדם. וכינוי הוא אותו שאנו קורין היום. וממה שראוי שתדעהו שאינו מותר בשום פנים שיקרא בשם המפורש ולא ידבר בו והוא יו"ד ה"א וי"ו ה"א אלא במקדש בלבד והרמיזה בזה בתורה במה שאמר בכל המקום אשר אזכיר את שמי ואמרו סרס המקרא ודרשהו בכל המקום אשר אבא אליך וברכתיך אזכיר את שמי. ומה שחייב שהיו עושין אותה ברכה אחת ולא היו עונין אמן על כל ברכה כמו שאנו עושין בכל המקומות לפי שהעיקר אצלינו אין עונין אמן במקדש אלא כך היו עונין ברוך ה' אלקי ישראל מן העולם ועד העולם וראיה לזה מה שאמר קומו ברכו את ה' אלהי ישראל מן העולם ועד העולם. ואין הלכה כרבי יהודה מסכת סוטה פרק ז משנה ז (ז) ברכת כהן גדול כיצד חזן הכנסת נוטל ספר תורה כו' - קורא על פה לפי שמעקרנו אין גוללין ס"ת בציבור ואי אפשר גם כן שיקרא בשתי תורות לפי שלא יקרא אדם אחד בשתי ס"ת בציבור משום פגם ספר ראשון. ומה שאמר עומד ומקבל ראיה שהוא היה יושב וזה אי אפשר אלא בעזרת נשים לפי שהישיבה אינה מותרת בעזרה אלא למלכי בית דוד כמו שביארנו בפרק שביעי ממסכת ביכורים (הלכה א) א"כ זאת הקריאה היתה בעזרת נשים. ונתינת הספר איש לאיש משום כבוד שנאמר ברוב עם הדרת מלך. ולשון אלו הברכות הראשונה אשר בחר בנו מכל העמים וכו' וקורא בס"ת ומשלים הקריאה ומברך הברכה השניה והוא אשר נתן לנו תורתו תורת אמת וכו' והשלישית רצה ה' אלקינו והרביעית מודים אנחנו לך והחמישית סלח לנו אבינו והששית מתפלל שיתמיד הקב"ה השכינה במקדש וחותם השוכן בציון השביעית מתפלל בקבלת הקרבנות הכהנים ושיברכם האל וירבה אותם וחותם מקדש הכהנים והשמינית מתחנן במה שאפשר לו ומבקש ומתפלל על ישראל שיושיעם הבורא ויתמיד ממשלתם ויגביר אותם על אויביהם וחותם עמך ישראל צריכין להושע בא"י שומע תפלה ומן המפורסם שכל זה היה ביום צום כיפור אחר שהיה משלים עבודת היום כמו שביארנו בפרק שביעי מכיפורים מסכת סוטה פרק ז משנה ח (ח) פרשת המלך כיצד מוצאי יום טוב הראשון של חג כו' - בשמינית אמרו בשמינית רוצה לומר שנה שמינית מהשמיטה והיא תחילת השמיטה שניה בלי ספק והקריאה היתה ביום שני מסוכות מזאת השנה והוא מה שאמרו אי כתב רחמנא בחג הסוכות הוה אמינא אפילו ביום טוב האחרון כתב רחמנא בבא כל ישראל מאתחלתא דמועדא רוצה לומר תחילת חולו של מועד ואמנם היו נותנין ס"ת מיד ליד לכבוד ולתפארת. ומה שאומר קורא ויושב תדע שבעזרת הנשים הקריאה שהישיבה מותרת בה אלא אם היה המלך מבית דוד שהוא היה יושב בעזרת ישראל כמו שביארנו ביומא (פ"ז הלכה א). ואגריפס היה מקהל גרים ולא היה לו אב מישראל ולא היה מותר למנותו בשום פנים לפי שנאמר שום תשים עליך מלך מקרב אחיך ובא בקבלה כל משימות שאתה משים עליך לא יהו אלא מקרב אחיך ואמנם אמרו לו אחינו אתה משום שלום המלכות ואמרו באותה שעה נתחייבו שונאיהם של ישראל כליה מפני שהחניפו לו לאגריפס והעיקר אצלינו מלך שמחל על כבודו אינו מחול שנאמר שום תשים עליך מלך שתהא אימתו עליך ואמנם שבחו לו העמידה מפני שהיא מצוה. ומה שהוא קורא מהתורה הוא מאלה הדברים עד סוף פרשת שמע ומחבר אותה עם פרשת והיה עם שמוע עד סוף הפרשה ומחבר אותה בפרשת עשר תעשר וקורא על הסדר עד סוף הברכות והקללות שנאמר אשר כרת אתם בחורב מסכת סוטה פרק ח משנה א (א) משוח מלחמה בשעה שמדבר אל העם כו'. ודברו השוטרים אל העם ואמרו מי האיש כו' - אמר במשוח מלחמה ודבר אל העם ואמר משה ידבר והאלקים יעננו בקול מה להלן בלשון הקודש אף כאן בלשון הקודש. וצחצוח חרבות הוא מריטת כלי המלחמה כגון הסייף והרמחים. והגפת התריסין הכאת המגינים זה עם זה. ושפעת הקלגסים העמדת השרביטין שראשיהן עקומין והם מקלות מכין בהם האבנים ועל ידי כך קופצין ומכין בקרסול האנשים והסוסים מפילין גבורתן וכחן מסכת סוטה פרק ח משנה ב (ב) ואלו שאינן חוזרין הבונה בית שער אכסדרה כו' - כתוב בתורה אשר בנה בית ר"ל בנה בית הראוי לדירה. ואמר אשר לקח אשה אשה שלקחה לפי מה שמחייב הדין מסכת סוטה פרק ח משנה ד (ד) ואלו שאין זזין ממקומן בנה בית וחנכו כו' - מה שאמר שאינן זזין ממקומן רוצה לומר שהן אינן חייבין לצאת מבתיהם לעורכי המלחמה ואח"כ יחזרו כמו אלו שקדם זכרם אלא שאינם חייבין לטרוח בשום פנים שנה שלימה מסכת סוטה פרק ח משנה ה (ה) ויספו השוטרים לדבר אל העם וגו' רבי עקיבא אומר הירא כו' - רבי יוסי הגלילי אומר המתיירא מן העבירות בין שהיו עבירות דאורייתא בין עבירות דרבנן רבי יוסי אומר עבירות דאורייתא בלבד ולכך אמר אלמנה לכהן גדול וכו'. והלכה כרבי עקיבא מסכת סוטה פרק ח משנה ו (ו) והיה ככלות השוטרים לדבר אל העם ופקדו שרי צבאות בראש העם ובעקיבו של עם כו' - שתחילת ניסה נפילה ר"ל שתחילת הנצוח אמנם מתחיל מן הניסה ואח"כ הנפילה והוא מה שאמרו אימא מפני שתחילת נפילה ניסה מסכת סוטה פרק ח משנה ז (ז) במה דברים אמורים במלחמות הרשות אבל במלחמות מצוה הכל יוצאים כו' - ואין מחלוקת ביניהן שמלחמות שבעה עממין ומלחמת עמלק חובה ואין מחלוקת ביניהן שהריגת שאר אנשי המקומות משאר האומות היה רשות ואמנם מחלוקתם בהריגת ההורגים אותם ולהחלישם עד שלא יהרגו ישראל ולא ילחמו בארצם תנא קמא קורא לזה רשות ורבי יהודה קורא לזאת ההריגה מצוה ולפי דעת רבי יהודה מי שהיה מתעסק בזאת ההריגה או בעניינה פטור מן המצוה לפי שהעיקר אצלינו כמו שידעת העוסק במצוה פטור מן המצוה ועל דעת תנא קמא אינו עוסק במצוה. ואין הלכה כרבי יהודה מסכת סוטה פרק ט משנה א (א) עגלה ערופה בלשון הקודש שנאמר כי ימצא כו' - נאמר בעגלה ערופה וענו ואמרו ונאמר וענו הלוים ואמרו אל כל איש ישראל מה להלן בלשון הקודש כמו שביארנו במה שנקדם (פ"ז הלכה ב דמכלתין) אף כאן בלשון הקודש. ומה שאמר שנאמר אמנם רצה להביא ראיה ממה שנאמר וענו אלא התחיל בתחילת סדר מעשה וביאר איך תהיה. והלכה כרבי יהודה. וענין בית דין שקול שיהיה מנין מיוחד עד שאפשר להיות בו אחרי רבים להטות כמו שנבאר בתחילת סנהדרין מסכת סוטה פרק ט משנה ב (ב) נמצא טמון בגל או תלוי באילן או צף על פני המים כו' - נאמר בתורה כי ימצא וכשהיה קרוב לעיירות העכו"ם השכנים לנו והם נקראות ספר הרי הוא כאילו המציא עצמו למיתה. ואמר ולקחו זקני העיר ההיא לפיכך אין מודדין לעיר שאין בה בית דין. ומה שחזר ושנה לא היו מודדין אלא לעיר שיש בה בית דין שלא תחשוב שהוא כשנמצא קרוב לעיר שאין בה בית דין בטל דין עגלה ערופה אלא מניחין זאת המדינה ומודדין לעיר אחרת שיש בה ב"ד. ונאמר בתורה באדמה אשר ה' אלקיך נותן לך לרשתה וירושלים לא נתחלקה לשבטים ולכך אין מביאה עגלה ערופה. ור"א אומר שהוא יכול לדקדק במדידה ומה שאמר הקרובה ואפי' קרובות ות"ק אומר צריך שיהיה קרוב לאחת יותר מן השניה כמו שיראה מן המדידה לפי שאי אפשר לדקדק עד שתאמר שיהיו רחוקות מאלו ב' העיירות בשוה וכבר דקדקו בגמ' בכורות (דף יח.) כשנמצא מכוון בין ב' העיירות יביאו עגלה אחת בשותפות. וכן הלכה מסכת סוטה פרק ט משנה ג (ג) נמצא ראשו במקום אחר וגופו במקום אחר כו' - מחלוקתם בכאן אינו תלוי בענין המדידה עוד יבא המשא והמתן בזה ואמנם מחלוקתם במת מצוה שהעיקר אצלינו קנה מקומו ונקבר בארבע אמות שלו אם במקום שנמצא בו ראשו או במקום שנמצא בו גופו ודין קבורת זה ההרוג כמת מצוה לפי שהוא נקבר במקום שנמצא. והלכה כרבי עקיבא מסכת סוטה פרק ט משנה ד (ד) מאין היו מודדין ר' אליעזר אומר מטיבורו כו' - רבי אליעזר אומר עיקר החיות טיבורו לפי שהוא אמצעות הגוף הכולל כלי המזון שבהם נמשך המאכל רבי עקיבא אומר מקום שאיפת הרוח הוא הצורך הגדול בחיות לפי שנאמר כל אשר נשמת רוח חיים באפיו. והלכה כרבי עקיבא מסכת סוטה פרק ט משנה ה (ה) נפטרו זקני ירושלים והלכו להן זקני אותה העיר כו' - ענין איתן גדול כמו שאמר (ירמיה ה) גוי איתן הוא ואומר אם היה חזק ההמשכה ואפי' שלא היה גדול השיעור כשר וכבר פירשו איתן הוא קדמון וקופיץ הוא סכין הגדול והרחב שמחתכין בו הבשר נקרא בערבי סאטורי"ר ונאמר בתורה אשר לא יעבד בו ולא יזרע ובא בקבלה מה זריעה מיוחדת שהיא בגופה של קרקע אף כל שהוא בגופה של קרקע יצא סורק שם פשתן ומנקר שם אבנים ופירוש סורק שמנפץ שם הפשתן ומנקר שם אבנים שמסתתין שם אבנים מסכת סוטה פרק ט משנה ו (ו) זקני אותה העיר רוחצין את ידיהן במים כו' - אלו הכינוין שאומר פטרנוהו וראינוהו והנחנוהו חוזרין על ההרוג רוצה לומר בכך שאנו לא פשענו בו ולא חטאנו בענינו שנהיה כאילו סבבנו הריגתו והוא מה שאמר לא בא לידינו ופטרונוהו בלא מזונות ולא ראינוהו והנחנוהו בלא לוייה מסכת סוטה פרק ט משנה ח (ח) עד אחד אומר ראיתי את ההורג כו' - לפי שנאמר בתורה לא נודע מי הכהו ואפילו עד אחד אין עורפין וכבר הודעתיך בזאת המסכתא (פ"ו הלכה ד) שבכל מקום שהאמינה תורה עד אחד שהוא במקום שנים ואין דבריו של אחד במקום שנים ומה שאמר בכאן באלו הבבות היו עורפין אמנם הוא כשהכחיש עד לעד בבת אחת אבל אם אמר אחד אני ראיתי ההורג ואח"כ בא אחר והכחישו ואמר לא ראית לא היו עורפין לפי שהעיקר אצלינו אין דבריו של אחד במקום שנים. ומה שאמר עד אחד אומר ראיתי ושנים אומרים לא ראית אמנם זה בפסולי עדות כמו שביארנו בסוף פרק ששי מזאת המסכתא בפסולי עדות הלך אחר רוב דעות מסכת סוטה פרק ט משנה ט (ט) משרבו הרוצחנין בטלה עגלה ערופה כו' - כתוב בתורה ונקה האיש מעון והאשה ההיא תשא את עונה בזמן שהאיש מנוקה מעון המים בודקין את אשתו. ואשכולות כינוי על אדם הכולל המדות ומעלות והחכמות לפי מיניהם והוא מה שאמרו אשכולות איש שהכל בו מסכת סוטה פרק ט משנה י (י) יוחנן כהן גדול העביר הודיית המעשר כו' - זאת ההלכה בעצמה באה בסוף מעשר שני וכבר פירשנוה לשם עניינה אות באות ובקש אותה לשם. אמר המעתיק ראיתי לכתוב פירוש ההלכה הזאת בכאן לפי שהיא בסדר אחר ואכתוב אותה כמו שביאר אותה המחבר עצמו אות באות בסוף מעשר שני למען ירוץ הקורא בו. העביר רוצה לומר העביר הודיית המעשר לפי שלא היו יכולין לומר ככל מצותך אשר צויתני לפי שהקב"ה צוה לתת המעשר ראשון ללוים והם היו נותנין באותו הזמן לכהנים וזה היה בגזירת בית דינו של עזרא הסופר לפי שכשעלה עזרא לא עלה עמו לוי כמו שביאר הכתוב ואבינה בעם ובכהנים ומבני לוי לא מצאתי שם. וקנס הלוים שלא יתנו להם מעשר ושיותן לכהנים. ומעוררים הם הלוים שהיו אומרים בכל יום בשעת קריאת השיר על הקרבן עורה למה תישן ה' והוא שתקם מזה וצוה שלא לאומרה עוד לפי שהם היו אומרים זה הפסוק כאילו היו מדברים עם הש"י והיו צועקים אליו בזה הפסוק וזה מה שאינו ראוי לעשות ולומר כלפי מעלה. ונוקפין הם בני אדם שהיו שורטין שריטות לשוורים שהיו מקריבין על גבי המזבח כדי שיהיה הדם יורד ושותת בין עיניהם ולא יראו ועל ידי כך יוכלו לכפותו ולשחטו. ונוקף הוא העושה מכה ואמר בגמרא אין אדם נוקף באצבעו מלמטה אלא אם כן מכריזין עליו מלמעלה והוא מגזירת כנוקף זית לפי שנוקף הזית משבר אותה כשנענעה בחוזק וזה הנזכר ביטל זה המעשה לפי שהיה נראה אותו השור הקרב כאילו הוא בעל מום ונתן שלשלאות של ברזל תקועות בארץ והיו מכניסין בהן רגלי הקרבן והיו יכולין לשחטן כמו שיתבאר במסכת מדות. עד ימיו היה פטיש מכה בירושלים רוצה לומר בזה בחולו של מועד והוא ביטל זה המעשה ומנען שיהו מכין בפטיש שלא יעשו מלאכתן בחולו של מועד. ואמר ובימיו אין אדם צריך לשאול על הדמאי מפני הטעם שאגיד לך והוא כי בימיו היו בני אדם מקילין במתנות ולא היו מוציאין מהזרעים אלא תרומה גדולה בלבד והיו אוכלין השאר והאנשים שהיו מדקדקין על עצמן היו שואלין וחוקרין אם מעושר אם לא או מעשר דמאי וכשהיה יודע שהיה דמאי היה מניחו ולא היה לוקחו מפני שהיה צריך להוציא ממנו המעשרות ומי של היה מדקדק היה אוכלו דמאי לפי שהיה די לו בהוצאת תרומה גדולה בלבד וזה הכהן אמר לאנשי דורו כשם שתרומה גדולה עון מיתה כך תרומת מעשר וטבל עון מיתה אבל אתקן לכם דבר שיהיה קל לכם לסובלו ובני אדם יוכלו לעמוד בו ותנצלו מעון המיתה ואמר כי הדמאי אין מוציאין ממנו אלא תרומת מעשר ומע"ש תרומת מעשר תנתן לכהן ומעשר שני יאכלו אותו בעליו בירושלים אבל מעשר ראשון ומעשר עני באותן השנים שמוציאין בהם מעשר עני אינו חייב להוציאו מן הדמאי אבל אומר ללוי או לעני הבא ראיה שהוא טבל וטול המתנה והזכות שלך על העיקר שהוא אצלינו המוציא מחבירו עליו הראיה וכאשר התקינו זה התיקון היו בני אדם כל מי שלקח פירות מעם הארץ לא היה שואל אותו כלל אם היו טבל או לאו אבל היה מוציא מהן תרומת מעשר ומעשר שני ואוכל השאר כיון שפירות עם הארץ דמאי עד כאן מסכת סוטה פרק ט משנה יא (יא) משבטלה סנהדרין בטלה השיר מבית המשתאות כו' - כתיב זקנים משער שבתו בחורים מנגינתם וכשפסקו הסנהדרין והם הזקנים שאמר הקב"ה עליהן תתן לך בכל שעריך נפסק השיר גם כן. ועוד אומר בענין הסנהדרין דבר ממה שצריך שיאמר במסכת סנהדרין מסכת סוטה פרק ט משנה יב (יב) משמתו נביאים הראשונים בטלו אורים ותומים כו' - נביאים הראשונים הם נביאי בית ראשון אבל נביאי בית שני והם חגי זכריה ומלאכי וחבריהן קורין אותן נביאים האחרונים. ושמיר נחש חופר אבנים ובו פתחו אורים ותומים והיה מצוי בזמן מן הזמנים. ונופת צופים מין דבש שהיה בא מארץ ישראל נקראת צופים היה מאד נפלא במראה ובטעמו ובריחו: רבן שמעון בן גמליאל אומר משום רבי יהושע מיום שחרב בית המקדש אין יום כו' - טעם הנאה ושומן ידוע ר"ל בזה פירות ארץ ישראל וכן אנו מוצאים אותם היום בעונות מסכת סוטה פרק ט משנה יד (יד) בפולמוס של אספסיינוס גזרו על עטרות חתנים כו' - פולמוס הוא תאריך בלשון ערבי כלומר זמן זה האיש וזמן ממשלתו. וארוס צורת אסטואה והיתה חלולה וקושרין על אחת מצדדיה עור עבה ומכין בו והוא מין מהשחוק והגעגועין קורין אותו בארץ המערב אלט"ר. ועטרות הכלה עיר של זהב וכבר ביארנו זה בשבת (פ"ו הלכה א) וכמו כן העטרה וכל כיוצא בה. אפריון הוא כמו אהל והתירו שתצא הכלה בזה האהל מפני שיש בו הסתרה וצניעות. ומה שאמר פולמוס האחרון ר"ל הממשלה שהיתה בימיו. ורבותינו ז"ל ר"ל רבינו הקדוש המחבר. ומה שאמר יוונית ר"ל חכמת יוונית וזה שהם קורין חכמת יוונית הרמזים שהם בלשונות והלשונות שנוטים מדרך הישרה לפי שנראה מהם ויש להם פנים ובגמרא אמרו רבי משתעי בלשון חכמה וכבר בא לנו בלשונות ובחידות כמו שמבואר בגמרא והיו אצל היוונים לשונות מזה הענין מיוסדין באומתם שהיו נושאין ונותנין בהם כל מה שהיו רוצים כמו הרמזים והחידות. וטעם שאסרו זה מפני שבזמן בית שני צר אחד ממלכות בית חשמונאי ירושלים והיו אנשי ירושלים משלשים להם במחנה קופה של דינרין בכל יום והיו נותנין להם בה שני תמידין לקרבן והיה שם איש אחד שהיה יודע אלו הלשונות שבדו מלבם היוונים ודבר להם בה וזה נוסח התלמוד לעז להם בחכמת יוונית שהם בעוד שיקריבו קרבן לא ינצחו ומנעו מהם הקרבן וזה הענין אין ספק שנאבד ולא נשאר ממנו היום בעולם לא מעט ולא הרבה מסכת סוטה פרק ט משנה טו (טו) משמת ר' מאיר בטלו מושלי משלים משמת בן עזאי בטלו השקדנים כו' על ידי אליהו זכור לטוב אמן - שקדנין שקדו בקריאה ובלימוד וענין בן עזאי מבואר בבראשית רבה (וביבמות דף סג:) שלא נשא אשה לעולם ונשאל על זאת הסיבה ואמר אני בתורה חשקה נפשי. ובזמן רבן גמליאל הזקן היו בני אדם לומדין התורה מעומד ואחר מיתתו החלישו גופות האנשים וחזר הלימוד מיושב וזהו שרומז אליו בביטול כבוד התורה. ואמנם אמר בר' עקיבא גם כן בטל כבוד התורה ר"ל רוב החכמה והוא מה שאמרו משמת ר"ע בטלו זרועי התורה ונסתמו מעיינות החכמה. ופירוש קטנותן של חסידים כללם ושרשם לפי ששורש הדבר והתחלתו קטן. ואשר היו אחר רבינו הקדוש הם שהוסיפו בכאן משמת רבי בטלה ענוה ויראת חטא: סליק פירוש המשניות להרמב"ם ממסכת סוטה מסכת קידושין פרק א משנה א (א) האשה נקנית בשלשה דרכים וקונה את עצמה בשתי דרכים כו' - דרך נופל בין על לשון זכר בין על לשון נקבה כתוב בתורה את הדרך אשר ילכו בה וכתוב בדרך אחד יצאו אליך. ומה שאמר האשה נקנית ולא אמר האיש קונה ללמדינו שהיא אינה נשאת ותהיה אשת איש אלא ברצונה אבל אם קדשה בעל כרחה אינה מקודשת. ולמדנו שהיא מתקדשת בכסף לפי שנאמר כי יקח איש אשה ונאמר בעפרון נתתי כסף השדה קח ממני גמר קיחה קיחה. והקידושין בשטר הוא שיכתוב לה על איזה דבר שיזדמן ואפילו על גב החרס או על עלי הצמחים הרי את מקודשת לי או הרי את מאורסת לי ומה שדומה לזה הענין ויתן לה זה הדבר הכתוב בפני שני עדים והראיה על זה מה שאמר ויצאה והיתה מקיש הויה ליציאה מה יציאה בשטר כמו שנאמר בתורה וכתב לה ספר כריתות אף הויה בשטר. וענין הקידושין בביאה הוא שיבא עליה בפני שני עדים לשם קידושין ואין שם דרך מבואר בקידושין יותר מזו והוא הכתוב בתורה שנאמר ובא אליה ובעלה בביאה נעשית בעולת בעל אבל מי שקידש בביאה או בלא שידוכין שקדמו לקידושין יש לו לדיין להלקותו מכת מרדות כדי שלא יהיו בני אדם פרוצין ואף על פי שהם נשואים קיימין ויכנוס את אשתו: ומשקל הדינר ששה ותשעים גרעיני שעורה מכסף ואיסר הוא רובע הדרכמון נקרא דרה"ם בערבי. והדינר ששה דרכמונים א"כ משקל האיסר ארבעה גרעינין ופרוטה חצי גרעין מכסף. ומפני שאמר האשה נקנית אמר ג"כ היבמה נקנית והיה מן הדין שיאמר היבם קונה לפי שהעיקר אצלינו שהאונס יבמתו ובא עליה בלא כוונה שקנאה כמו שנתבאר בסוף פרק ששי מיבמות מסכת קידושין פרק א משנה ב (ב) עבד עברי נקנה בכסף ובשטר וקונה עצמו כו' - כתוב בתורה בעבד עברי מכסף מקנתו מלמד שהוא נקנה בכסף ונאמר באמה העבריה והפדה מלמד שמגרעת מפדיונה ויוצאה ואמר כי ימכר לך אחיך העברי או העבריה מקיש עברי לעבריה ונאמר באמה העבריה אם אחרת יקח לו הקישה הכתוב לאחרת מה אחרת בשטר אף אמה העבריה נקנית בשטר וילמוד עבד עברי מאמה עבריה שהוא נקנה בשטר כמותה ויצא בגרעון כסף ונלמוד אמה עבריה מעבד עברי שהיא נקנית בכסף כמותו ותצא בשנים. ומה שאמר בשנים ר"ל עבודת שש שנים מיום שנמכר עד תשלום ששה שנים ואפילו היה בכלל השש שנים שמיטה והוא מה שאמר שש שנים יעבוד ובשביעית ר"ל פעמים שהוא עובד בשביעית ואם נזדמן שנת היובל בתוך השש שנים יצא לחירות. וגרעון כסף הוא שיחשוב הקונה לפי חשבון השנים שעבד אצלו וגורע מה שמגיע להם מדמיו ונותן לו השאר ויצא כיצד הרי שלקחו בששה דינרין ועבד אצלו שתי שנים נותן לו ארבעים דינרין ויצא בן חורין ואל זה הענין רמז באמה העבריה כשאמר והפדה. ובסימנין ר"ל שתביא שתי שערות אחר תשלום י"ב שנה ויום אחד וזה בא בקבלה ויצאה חנם אלו ימי הבגרות אין כסף אלו ימי הנערות וימי הנערות הם אחר שהביאה ב' שערות עד ששה חדשים כמו שביארנו בפרק שלישי מכתובות (הל"ח). ואמר בנרצע ואף לאמתך תעשה כן ולכך האמה העבריה גם כן יוצאה במיתת האדון ולא זכר אותה התנא מפני שהיא משותפת עם הנרצע בזה הענין. ואמנם עבד עברי כשמת האדון אם הניח בן עובד את הבן עד תשלום שש שנים ואם לא הניח בן יוצא לחירות ואינו עובד לא את הבת ולא את האח ולא שאר יורשים. ודע שעבד עברי כשמכר הוא את עצמו מפני העניות הוא שנאמר עליו בתורה כי ימכר לך אחיך העברי וכשמכרוהו ב"ד נאמר בו ונמכר בגניבתו ואם היו דמיו יותר מן הסך שנשאר עליו מקרן גניבתו אינו נמכר. וכבר נקדם לך בפרק ג' (הל"ח) מסוטה האיש נמכר בגניבתו ואין האשה נמכרת בגניבתה ואמנם מוכר אותה אביה בעודה קטנה כמו שביארנו בפרק שלישי מכתובות (הל"ח). ואמרו שטר אמה עבריה מי כותבו האב כותבו כגון שיכתוב לו בתי מכורה לך בתי קנויה לך ונותן לו השטר בפני עדים. ואחר שזכרנו קצת מדיני עבד עברי נשלים אותם דרך העברה אחר שתדע שהנמכר לכותי יוצא גם כן במיתת האדון ומזה הענין הוא מה שאמרו המוכר עצמו נמכר לשש ויותר על שש מכרוהו ב"ד אינו נמכר אלא לשש המוכר את עצמו אינו נרצע מכרוהו ב"ד נרצע המוכר עצמו אין מעניקין לו מכרוהו ב"ד מעניקין לו המוכר עצמו אין רבו מוסר לו שפחה כנענית מכרוהו בית דין רבו מוסר לו שפחה כנענית והיא מותרת לו כל זמן שהוא עבד והבנים שיש לו ממנה עבדים והוא מה שאומר בתורה האשה וילדיה תהיה לאדוניה ויש לו רשות לאדון להכריחו על זה אם לא רצה העבד. ואמרו ואלו מעניקין להם היוצא בשנים וביובל ובמיתת האדון ואמה עבריה בסימנין אבל יוצאין בגירעון כסף אין מעניקין לו ושיעור הדבר שיגיע לו מממונו לא פחות ממה ששוה ל' סלעים והסלע ד' דינרין וכבר ביארנו שיעור הדינר. ואמרו מנין לבורח שחייב להשלים שנאמר שש שנים יעבוד. ואמרו ענק אמה עבריה ומציאתה לאביה לפי שהיא עדיין נערה כמו שביארנו והיא ברשות אביה ואם מת אביה הרי היא לעצמה לפי שהעיקר אצלינו אין אדם מוריש זכות בתו לבנו לפיכך אין לאחיה בזה שום דבר וענק ע"ע לעצמו ואין לב"ח שום זכות בו ולא יגבה חובו מזה וכל זמן שחלה ע"ע והוא אצל רבו והיה חולה פחות מד' שנים רצופין או מקוטעין יחשב לו זמן החולי מכלל שש שנים ואם התמיד בחליו ד' שנים חייב להשלים לפי שהוא כמו השכיר והנך רואה מה שכתוב בתורה (דברים טו) כי משנה שכר שכיר: וכבר ידעת לשון התורה באמה העבריה אשר לא יעדה ואמרו כיצד מצות יעוד אומר לה בפני שנים הרי את מקודשת לי הרי את מאורסת לי הרי את לי לאינתו אפילו בסוף שש ואפילו סמוך לשקיעת החמה ונוהג בה מנהג אישות ואינו נוהג מנהג שפחות. וכתוב בתורה ואם לבנו ייעדנה והוא שיאמר לה הרי את מקודשת לבני אבל צריך שיהיה הבן גדול וירצה בכך וכן אמרו אין יעוד אלא בגדול ואין יעוד אלא מדעתה ומכר אמה העבריה אינו קיים אלא לאדם שיש לה עליו קידושין או יש לה על בנו קידושין ואף על פי שאין לה עליו כגון שימכור את בתו לאביה שאי אפשר שייעד אותה אלא לבנו מפני שהיא בת אחיו ואמרו לאמה מלמד שמוכרה לפסולין. וכשיעדה לו או לבנו אינה יוצאה אלא בגט ואמנם יוצאה בכל אלו הדרכים כשלא יעדה לא לו ולא לבנו. ודע שמחייבין האב לפדות את בתו כשמכרה משום פגם משפחה והוא מה שאמר מפדין אותה בעל כרחו ואמרו אינה נמכרת ונשנית. וממה שצריך שתדעהו שהגנב כשגנב מראובן ונמכר בגניבתו אח"כ גנב פעם שניה מראובן עצמו הרי זה אינו נמכר פעם שניה לפי שלא ימכרנו ראובן שני פעמים. אמרו כיון שנמכר פעם אחת אי אתה רשאי למוכרו. ולא יהיה המרצע אלא של מתכת ואין רוצעין אלא בגובה של אוזן ועבד עברי כהן אינו נרצע מפני שנעשה בעל מום אבל לוקח שפחה כנענית מפני שהיא מותרת לו כל זמן העבדות ואמרו בכל עבד עברי יש לו אשה ובנים רבו מוסר לו שפחה כנענית ואמרו אם אמר יאמר העבד עד שיאמר וישנה העבד עד שיאמר כשהוא עבד ועד שיאמר בתחלת שש ובסוף שש. לו אשה ובנים ולרבו אין אשה ובנים אינו נרצע שנאמר כי אהבך ואת ביתך לרבו אשה ובנים ולו אין אשה ובנים אינו נרצע שנאמר את אשתי ואת בני הוא אוהב את רבו. ורבו אינו אוהבו אינו נרצע שנאמר כי טוב לו עמך רבו אוהבו והוא אינו אוהב רבו אינו נרצע שנאמר כי אהבך ואת ביתך הוא חולה ורבו אינו חולה אינו נרצע שנאמר כי טוב לו רבו חולה והוא אינו חולה אינו נרצע שנאמר עמך ת"ר כי טוב לו עמך עמך במאכל עמך במשתה שלא תהא אתה אוכל פת נקיה והוא פת קיבר אתה שותה יין ישן והוא יין חדש אתה ישן על גבי המוכין והוא ישן על גבי התבן מכאן אמרו כל הקונה עבד עברי כקונה אדון לעצמו ואמרו רבו חייב במזון אשתו ובניו ולכך אמר ויצאה אשתו עמו ויצא מעמך הוא ובניו עמו לפי שאין לו עליהם רשות ואמנם ר"ל שהם יוצאים מטרחו וכמו כן אינו מותר לו שישתעבד בו בכל ימי העבדות בעניינים שיש בהם גנאי גדול כגון שינעול מנעליו או יוליך כליו לבית המרחץ לפי שנאמר לא ימכרו ממכרת עבד ואמרו אין עבד עברי נוהג אלא בזמן שהיובל נוהג מסכת קידושין פרק א משנה ג (ג) עבד כנעני נקנה בכסף ובשטר ובחזקה כו' - כתוב בתורה בעבד כנעני והתנחלתם אותם לבניכם אחריכם לרשת אחוזה הקיש עבדים לקרקעות מה קרקע נקנה בכסף ובשטר ובחזקה כמו שיתבאר עתה כמו כן עבד כנעני נקנה באלו הדרכים בעצמם. ושמור בלבך שני עיקרים אחד מהן זכין לאדם שלא בפניו ואין חבין לו אלא בפניו והעיקר השני מחלוקת ר"מ וחכמים שהוא בפרק ראשון מגיטין (הל"ח) בענין יציאת עבד לחירות שר"מ אומר חובה הוא לו וחכמים אומרים זכות הוא לו ומן הידוע מה שקנתה אשה קנה בעלה ומה שקנה עבד קנה רבו ובזה אין חולק בו שום אדם ר"מ סבר כשנתן שום אדם ממון לעבד ואמר לו קנה אותו על מנת שתצא בו לחירות קנה אותו רבו ואינו יוצא לחירות לפי שכל זמן שאמר לו קנה אותו קנה רבו ואינו מועיל לו תנאו אחר כך לפיכך אמר רבי מאיר שהוא לא יצא בכסף לחירות אלא על ידי אחרים כגון שיתן אחד מבני אדם ממון לרבו כדי לפדותו וחכמים אומרים שתנאו מועיל ולא קנה העבד מזה הממון שום דבר עד שיצא לחירות ולכך אפשר לפי סברתם בכסף על ידי עצמו וכל שכן על ידי אחרים ורבי מאיר ג"כ סבר שאינו יוצא לחירות עד שיגיע גט שחרור לידו אבל אם זיכה לו על ידי אחר לא יצא לחירות לפי שהיא חובה לו ולכך אמר בשטר על ידי עצמו וחכמים אומרים שהוא קונה את עצמו אפילו בשטר על ידי אחרים לפי שזכות הוא לו. והלכה כחכמים. ומה שאמר בכאן בחזקה כבר ביארוהו ואמרו כיצד בחזקה התיר מנעל רבו או הנעילו הוליך אחריו כליו לבית המרחץ הפשיטו הרחיצו סכו גרדו הלבישו הגביהו או שהגביה הרב את העבד קנאו. ועבד כנעני גם כן יקנה עצמו בראשי איברים והוא שיכה אותו רבו ויבטל ממנו אחד מעשרים וארבעה איברים והם אצבעות הידים והרגלים וראשי אזנים וראש החוטם וראשי שדים שבאשה וראש הזכרות או שיבטל פעולת עינו או שינו כמו שכתוב בתורה ומה שחייב שלא מנה אותם בכלל מה שיקנה בו העבד עצמו לפי שהוא צריך גט חירות מרבו אחר שעשאו בעל מום כמו שזכרנו מסכת קידושין פרק א משנה ד (ד) בהמה גסה נקנית במסירה והדקה בהגבהה כו' - מסירה הוא שימסור לו בהמה או שתלך בראש הבהמות ונמשכות אחריה על ידי ההולך ופסק ההלכה בין בהמה דקה בין בהמה גסה נקנית במשיכה וכל שכן בהגבהה ומן העיקרים שאנו עתידין לבארם בב"ב (פ"ה הלכה ט) הם אלו שהמשיכה קונה בסימטא ובחצר של שניהם ומסירה קונה ברשות הרבים ובחצר שאינה של שניהם והגבהה קונה בכל מקום וכל מה שדרכו בהגבהה אינו נקנה אלא בהגבהה ואפילו שאנו אומרים בו שנקנה במשיכה ואשר חייב שתקנה בהמה דקה במשיכה ואע"פ שאפשר בה בהגבהה מפני שהיא מתחזקת עצמה בקרקע ואינה נעתקת הוא מה שאמרו משום דמסרכא ובמקומות שאמרנו שקונין בהם במסירה לא תועיל בהם המשיכה והמקומות שתועיל בהם המשיכה לא תועיל בהם המסירה ושמור אלו העקרים תמיד מסכת קידושין פרק א משנה ה (ה) נכסים שיש להם אחריות נקנין בכסף כו' - נכסים שיש להם אחריות הם הקרקעות ואמנם נקראו כך לפי שאחריות הוא חזרה והשגה והחזרה וההשגה אמנם הוא על קרקע בלבד כיצד ראובן מכר שדה לשמעון וראובן חייב ללוי חוב שהוא קודם לזאת המכירה הנה לוי מוציא השדה המכור מיד שמעון אם לא תמצא אצל ראובן ממה שיגבה חובו וזהו ענין אחריות. ושאין להם אחריות הם המטלטלין כולם לפי שאין יכול לוי להוציא מיד שמעון המטלטלין שמכר ראובן אחר שקיבל החוב מלוי. ואמנם שתהיה הקרקע נקנה בנתינת המעות הוא מה שנאמר (ירמיה לב) שדות בכסף יקנו ועל מנת שלא יהיה מנהגם בזה המקום לכתוב את השטר אבל המקומות שנוהגין בהם לכתוב השטרות במקח וממכר לא קנה עד שיכתוב השטר אלא א"כ פירש שהוא בנתינת המעות בלבד יקנה. וענין קניית הקרקע בשטר הוא שיכתוב לו באיזה דבר שירצה שדי נתונה לך שדי קנויה לך או כל כיוצא בזה וזהו במתנה בלבד שיקנה בשטר אבל במקח וממכר לא קנה עד שיתן הדמים אלא אם כן היה מוכר שדהו מפני רעתה ומביאין אנו ראיה שקונין בשטר ממה שכתוב (שם) וכתוב בספר וחתום. והחזקה קונין בה לבדה לעולם בכל ענין ואנו עתידין לבאר מיניה בבבא בתרא במקומה ומהם שיבנה שום דבר או יהרוס איזה שיעור שיהיה בזה הקרקע שרוצה לקנותו בפני בעל הקרקע וכל זמן שיעשה שום דבר בגוף הקרקע ובעל הקרקע לא ימחה בידו נתקיים המקח ומחייב לזה המוכר בזה המכר ואם היה שלא בפניו צריך שיאמר לו לך חזק וקני והראיה שקונין בחזקה מה שנאמר וירשתם אותה וישבתם בה במה ירשתם בישיבה. ושאין להן אחריות אין ניקנין אלא במשיכה הביאו ראיה על זה ממה שנאמר וכי תמכרו ממכר לעמיתך או קנה מיד עמיתך דבר הנקנה מיד ליד רוצה לומר שהדבר שאפשר לתתו מיד ליד לא יתקיים קנינו אלא בנתינה מיד ליד. ומה שאמר שהמטלטלין נקנין עם נכסים שיש להן אחריות כגון שימכור ראובן לשמעון ככר של פלפלין ובית פלוני בכך וכך מעות כשקנה שמעון הבית באחד משלשה דרכים שהקרקעות נקנין בהם קנה הפלפלין עם זה הבית ואע"פ שלא משך אותן ואפילו שהיו הפלפלין במדינה אחרת ועל מנת שיאמר לו קני הני אגב הקרקע והביאו ראיה על זה ממה שנאמר (דה"ב כא) ויתן להם אביהם מתנות רבות לכסף ולזהב ולמגדנות עם ערי מצורות ביהודה. וכבר זכרנו בזה הסדר במסכתא כתובות (פ"ט הלכה ז) שבכל מקום שנאמר במשנה שבועה שהוא שבועה התורה או שבועה בתקנת חכמים כעין דאורייתא ואין מחייבין שבועת התורה בטענת קרקעות ועוד יתבאר זה במקומו במסכת שבועות (פ"ו הלכה א) אבל נשבעין שבועת התורה על המטלטלין שנאמר כי יתן איש אל רעהו כסף או כלים וגו' ואמר ונקרב בעל הבית אל האלקים וכבר זכרנו שמודה במקצת הוא המחוייב שבועת התורה אבל אם כפר בכל זה הוא פטור ר"ל שישבע היסת כמו שביארנו בסוף כתובות ואם היה טוען ראובן לשמעון מנה ובית פלוני והודה לו בקצת המנה חייב שבועת התורה על כפירת קצת המנה וישבע ג"כ על כפירת הבית על ידי גלגול וגלגול שבועה מן התורה לפי שנאמר בסוטה אמן אמן ובא בקבלה אמן מאיש זה אמן מאיש אחר וכו' כמו שביארנו במקומו (פ"ב הלכה ה דסוטה) לפיכך כל מי שנתחייב שבועה יכול המשביעו לגלגל עליו בכלל שבועתו כל מה שירצה ממה שיתלה בטענה הראשונה או לא יתלה בה ומכח דברי יתבאר לך שכל מי שטוען לחבירו קרקעות והודה באחד מהם או טען עליו כלים וקרקעות והודה במטלטלין וכפר בקרקעות כולם או הודה בקצתם וכפר בכל המטלטלין הרי הוא בכל אלו החלקים פטור מן התורה משבועה וחייב בשבועת היסת בכל טענה מהם וכמו כן מי שטען על חבירו במטלטלין והזמין קצתם ואמר לו זהו שיש לך בידי טול והילך אינו מחוייב אלא שבועת היסת ושמור אלו העיקרים כולם ודי בהם מסכת קידושין פרק א משנה ו (ו) כל הנעשה דמים באחד כיון שזכה זה כו'. רשות הגבוה בכסף ורשות ההדיוט בחזקה כו' - כל הנעשה דמים באחר פי' כל הנישום דמים באחר ופי' זה כל מה שאפשר שמשערים בו והוא דמי ענין מהענינים כגון שיאמר אדם אלו הבהמות או זה השדה שוים כך וכך ליטרין מפלפלין לפיכך כשהחליף הפלפלין עם הבהמות כיון שמשך זה נתחייב האחר בחליפיו ואפילו לא משך השני וזהו ענין הקנין שאתה רואה שנוהג תמיד בבעלי המקח והממכר שהלוקח נותן למוכר זה הדבר ויתקיים בו הקנין חליפין על הדבר שלקח ממנו וכל זמן שהגיע זה הדבר ביד המוכר קנה הלוקח ואע"פ שהוא לא משך בהיות הדבר שנפל בו החליפין אין לו שיעור אנו אומרים קונין בכלי אע"פ שאין בו שוה פרוטה ולא יתקיים הקנין לא בפירות ולא במטבע רוצה לומר מטבע הדרכמוני שיש בהם צורה והדינרים וכמו כן כל הדברים נקנין בחליפין רוצה לומר הקנין כמו שביארנו בין שהיה הדבר הלקוח מקרקעי או מטלטלי או עבדים אלא המטבע שהוא אינו נקנה בחליפין והוא אינו ראוי שיהיה חליפין לקנות בו דבר אחר אא"כ לקח האדם הדרכמונים הרבה או דינרים בלתי שאינו חושש למשקלם וחשבונם ואמר אלו חליפי דבר פלוני בין מטלטלי או עבדים ונתן לו אלו הרי זה יתקיים הקנין ותתקיים המכירה בזה ויהיה זה המטבע דינו כדין החליפין וכבר ביארנו שבכל מקום שאנו אומרים חליפין או קנין שהענין כולו אחד ולכך נאמר קנין ומה שחייב שלא יתקיים הקנין במטבע משום דדעתיה אצורתא רוצה לומר הפיתוח והציור שבו וצורתא עבידא דבטלה לפיכך אם לקח מזה המטבע באומד ואינו חושש שיגיע למשקלו ולמנינו הרי נתבאר מדעתו שהוא אינו מעיין אותו מטעם שהוא מצוייר ומפותח אלא שמעיין שיעור גופו והרי הוא כאילו היה לשון של זהב או חתיכות כסף שמתקיים בו הקנין בלא ספק ואי אפשר לו לאדם שיקנה מטבע שאינו בעין אא"כ קונה אותו אגב קרקע כמו שנקדם ויתקיים לו קניית זה הקרקע בכסף ובשטר ובחזקה ובקנין לפי מה שנקדם ביאורו: ומה שאמר רשות הגבוה בכסף רוצה לומר שהגזבר כשלוקח שום דבר לצורך ההקדש ונותן דמיו קונה ואפילו שלא ימשוך ובהדיוט עד שימשוך והוא פירוש מה שאמר ההדיוט בחזקה וכבר נתבאר לקח הדיוט מהדיוט מטלטלין ונותן הלוקח דמים קצתם או כולם אבל לא תפס המטלטלין ולא באו לידו המקח אינו קיים ואינו חייב המוכר על המכר וכל אחד מהם יכול לחזור מהמקח וממכר אבל על החוזר לקבל מי שפרע ויחזיר הדמים לחבירו והסחורה תשאר ביד בעלים אא"כ נתן הממון בתורת חליפין והוא שיתן לו באומד כמו שביארנו ואם תפס במטלטלין וקנה אותן בדרך מן הדרכים שהמטלטלין נקנין בהם וכבר זכרנו אותם נתקיים המקח והממכר ונתחייב הלוקח בנתינת המעות ונתחייב המוכר ליתן הסחורה אם היא מצויה אצלו. וכשיאמר אדם שור פלוני הקדש קנה אותו הקדש כמו שקנה אותו הלוקח אחר המשיכה כשהוא הדיוט והוא ענין מה שאמרו אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט והמקח והממכר בדברים והסכמה על הסך אינו כלום בשום ענין מהענינים לא במקרקע ולא במטלטלי ואינו מועיל בו העדים ואפילו שיאמר אתם עדים שלקחתי ממנו כך וכך או מכרתי לו כך וכך בכך דמים ואפילו מי שפרע אינו חייב בזה מי שיחזור ואמנם יתקיים קניית הדברים כולם בדרכים הנזכרים בזה הפרק והבן אלו העיקרים כולם שזכרתי בזה הפרק שהם עקרי הדינים ולא תשאל ממני להחזירם לך בכל מקום כדי שלא נאריך החיבור בחזרת הדברים וכל זמן שיבא מהם שום עיקר במה שאנו עתידין לומר אעורר על זה הפרק ולכך הארכתי בביאור ענינו מסכת קידושין פרק א משנה ז (ז) כל מצות הבן על האב אנשים חייבין ונשים פטורות כו' - מצות האב על הבן שש מצות והם אלו למולו ולפדותו וללמדו תורה ולהשיאו אשה וללמדו אומנות ולהשיטו בנהר והביאו על כולם ראיות מן הפסוקים יאריך פירושם ותמעט התועלת בזה ואלו כולם מחוייב האב לעשות לבן. ואין האם חייבת לעשותם לבנה והוא ענין מה שאמרו האנשים חייבים והנשים פטורות. ומצות הבן על האב הרבה מלהביאם בכאן והענין ארוך מאד אבל כולל אותן שני עיקרים מורא וכבוד ומסרו לנו מהם דוגמא ואמרו מורא לא ישב במקומו ולא עומד במקומו ולא סותר דבריו. כבוד מאכיל ומשקה מלביש ומכסה מכניס ומוציא ואלו כולם והנגרר אחריהם מחוייב על הבנים ועל הנקבות כולם שיעשו אותם לאביהם אלא אם היתה האשה בעולת בעל שאין חיוב עליה מתורת הכבוד אלא מה שאפשר בידה לעשות מפני עסקי בעלה המחוייבין לה מתורת הזווג לפי מה שנתבאר בכתובות (פ"ה הלכה ה): ומצות עשה שהזמן גרמא הם מצות שאדם חייב לעשותם בזמן מוגבל וכשלא יהיה זה הזמן נתבטל חיובם כמו הסוכה והלולב שופר תפילין וציצית שהם מחוייבין ביום ולא בלילה וכל מה שדומה לזה. ומצות עשה שלא הזמן גרמא הם המצות המחוייבות בכל הזמנים כגון מזוזה ומעקה והצדקה וכבר ידעת שהעיקר אצלנו אין למדין מן הכללות ומה שאמר כל אמנם רוצה לומר הרוב ואמנם מה שהנשים מחוייבות ממצות עשה ומה שאינן מחוייבות ממה שמגיע אליהן אינו תלוי בכלל ואמנם נמסרים על פה והם דברים שבאו בקבלה הלא ידעת שאכילת מצה בלילי פסחים ושמחה במועדים והקהל ותפלה ומקרא מגילה ונר חנוכה ונר שבת וקידוש היום אלו כולם מצות עשה שהזמן גרמא וכל אחד מהם מחוייבות על הנשים כמו שהם מחוייבות לאנשים וכמו כן מצות פריה ורביה ות"ת ופדיון הבן כל אחד מהם מצות עשה שלא הזמן גרמא ואע"פ כן אין הנשים חייבות בהן ואמנם נמסר היה על פה כמו שזכרנו אמנם העיקר שזכר במצות לא תעשה הוא אמיתי שנאמר איש או אשה כי יעשו מכל חטאות האדם וביארו השוה הכתוב אשה לאיש לכל עונשים שבתורה חוץ מאלו השלשה שנאמר לא תקיפו פאת ראשכם ולא תשחית את פאת זקנך ולא תטמא למתים לפיכך מי שיש לו זקן ואפשר למנעו מתגלחת הוא שאסור עליו גילוח כל הראש והוא מה שאמר הני נשי הואיל וליתנהו בהשחתה ליתנהו בהקפה ואמרו אמור אל הכהנים בני אהרן ואמרת אליהם בני אהרן ולא בנות אהרן מסכת קידושין פרק א משנה ח (ח) הסמיכות והתנופות וההגשות והקמיצות כו' - כל אלו המנויות באו בלשון זכר אמר וסמך ידו והניף והגיש וקמץ והקטיר ומלק ואמר והקריבו בני אהרן ואמר בתורת כהנים והקריבו זה קבלת הדם ואמר והזה מן הדם ואמר במנחת סוטה ולקח הכהן מיד האשה ואמר במי שמביא קרבן שלמים ידיו תביאנה את אישי מה שלמים תנופה בבעלים אף סוטה תנופה בבעלים ומעשה תנופה בבעלים כמו שזכרנו כהן מכניס ידו תחת יד הבעלים ומניף ולמדנו הנזיר מסוטה לפי שנאמר בסוטה ונתן על כפיה את מנחת הזכרון ונאמר בנזיר ונתן על כפי הנזיר ודין הנזירה והנזיר בענין הקרבן שוה למה שנאמר בתחילת הפרשה איש או אשה כי יפליא לנדור נדר נזיר והוא מה שאמר אתיא כף כף מסוטה מסכת קידושין פרק א משנה ט (ט) כל מצוה שהיא תלויה בארץ אינה נוהגת אלא בארץ כו' - שאינה תלויה בארץ המצות שאינם תלויות בארץ ואמנם הם חובת הגוף. שהיא תלוייה בארץ הם הדברים שהם חובת קרקע וכבר ביארנו בסוף מסכת ערלה שאיסור הערלה בחוצה לארץ הלכה למשה מסיני וכלאי הכרם מדרבנן אבל כלאי זרעים מותר לזורען בחוצה לארץ והלכה כרבי אליעזר שאומר החדש אסור מן התורה בכל מקום ואע"פ שהוא תלויה בארץ כמו שנתבאר בסוף מסכת ערלה מסכת קידושין פרק א משנה י (י) כל העושה מצוה אחת מטיבין לו כו'. כל שישנו במקרא ובמשנה ובדרך ארץ כו' - רוצה לומר באמרו כל העושה מצוה אחת שיעשה אותה יתירה על זכיותיו שהיו נגד עונותיו עד שחזרו זכיותיו מרובין מעונותיו בזאת המצוה ואמר כל שאינו עושה מצוה אחת ר"ל מי שעונותיו מרובין מזכיותיו ולא עשה מצוה אחת כדי להשוותם אלא נשארו עונותיו מרובין מזכיותיו. אמר מטיבין ומאריכין את ימיו בעולם הזה וענין נוחל את הארץ ארץ החיים רוצה לומר העולם הבא ואנו עתידין לבאר אותו בסנהדרין בפרק עשירי: ודרך ארץ הוא חבורת בני אדם חבורה טובה בנחת ובמוסר: וענין אין זה מן הישוב שאין תועלת בו בישוב העולם אבל להוציא מן המקום תועלת למדינה ואמרו באדם שאלו מעשיו מושבו מושב לצים ופסול לעדות מסכת קידושין פרק ב משנה א (א) האיש מקדש בו ובשלוחו כו'. האומר לאשה התקדשי לי בתמרה זו כו' - העיקר אצלינו שלוחו של אדם כמותו והביאו ראיה על זה ממה שנאמר ושחטו אותו כל קהל עדת ישראל (ואע"פ) שמותרת שחיטת כל הפסחים לאחד לפי שהוא שליח ציבור אבל הנכון אצלנו שיקדש האדם בעצמו יותר משיקדש לו שלוחו לפי שמעיקרנו לא ישא אדם אשה עד שיראנה לפי שאנו חוששין אולי לא תישר בעיניו ויעמוד עמה ולא יאהבנה וזה אסור לפי שנאמר ואהבת לרעך כמוך ולפיכך הקדים בו על שלוחו ומזה הטעם בעצמו אנו אומרים לא ישיא אדם את בתו כשהיא קטנה עד שתגדיל ותאמר בפלוני אני רוצה ולפיכך הקדים בה על שלוחה ואמר כשהיא נערה ולא כשהיא קטנה ואע"פ שיש רשות לאב שיקדש בתו בת יום אחד ותהיה אשת איש מן הטעם שאמרנו כי נשואי קטנה הוא דבר מכוער: ומה שאמר עד שיהא באחד מהן שוה פרוטה בתנאי שתהיה זאת האחד שיהא בה שוה פרוטה היא שנשארה באחרונה ויהיה כל מה שאכלה כאילו הוא מלוה והעיקר אצלינו המקדש במלוה ופרוטה דעתה אפרוטה אבל אם היה במה שאכלה שוה פרוטה ומה שנשאר פחות משוה פרוטה אינה מקודשת לפי שהם קידושין במלוה ואינן קידושין מסכת קידושין פרק ב משנה ג (ג) על מנת שאני כהן ונמצא לוי כו' - גדלת אמרו בגמרא גדלת רוצה לומר מקשטת הנשים ור' שמעון אינו חולק בהטעת יוחסין שהיא אינה מקודשת ואפילו הטעה או הטעתו לשבח לפי שאפשר שאינו אוהב אחד מהם אלא הדומה לו ביחס או פחות ממנו ומהעיקרים שבידינו דברים שבלב אינם דברים מסכת קידושין פרק ב משנה ד (ד) האומר לשלוחו צא וקדש לי אשה פלונית כו' - כשאמר לו הרי היא במקום פלוני והלך וקדשה במקום אחר מראה מקום הוא לו ואין זה תנאי וכבר נתבאר זה הדעת בעצמו בפרק ששי מגיטין (הלכה ד מסכת קידושין פרק ב משנה ו (ו) המקדש שתי נשים בשוה פרוטה כו' - מה שאמר קטן שקידש ר"ל ושלח סבלונות משהגדיל וסבלונות הם המגדנות והדורונות ונגזר זה השם מסבל והוא נושא המשא והוצרך לאלו השלשה דמיונות ואע"פ שעניניהם א' משום דלא נפיק חד מחבריה שאילו השמיענו הבבא הראשונה בלבד ה"א איידי דנפק מיניה ממונא טעי ויחשוב שהם קידושין גמורין ואמנם בבבא השניה יש לנו לומר אדעתא דקידושין שלח הסבלונות ואילו השמיענו אלו שתי הבבות יש לנו לומר בכל כיוצא בזה נופל הטעות בין פרוטה לפחות משוה פרוטה אבל קטן שקידש הכל יודעין שאין קידושי קטן כלום ואלו הדברים ששלח אחרי כן אמנם אדעתא דקידושין שלחם מפני שהוא ידע הפסד הקידושין הראשונים ולכך למדנו שכוונת כולם על הקידושין הראשונים והם אינם שוין כלום מסכת קידושין פרק ב משנה ז (ז) המקדש אשה ובתה או אשה ואחותה כאחת כו' - העיקר אצלינו אין קידושין תופסין בעריות לפי שנאמר ואשה אל אחותה לא תקח לצרור בשעה שנעשו צרות זו לזו לא יהיו לך לקוחין אפילו באחת מהן ונלמוד כל שאר העריות משתי אחיות ולמדנו מזאת המשנה שלשה עיקרים אחד מהם שמקדשין בפירות שביעית והשני שהמקדש בגזל אינה מקודשת מפני תנאו שהתנה בכלכלה זאת שהיתה שלהם שהיה זה הזמן שביעית שפירות שביעית הפקר ואינו גזל ולפיכך לא נתבטלו הקידושין מזה הטעם והשלישית אשה נעשית שליח לחבירתה ואפילו במקום שנעשית לה צרה ודע שגזל שלה כגון שחטף מידה שום דבר אח"כ נתנו לה ואמר לה הרי את מקודשת בזה אינה מקודשת אלא אם כן קדם ביניהן שידוכין ומה שאנו אומרים קידשה בגזל אינה מקודשת דווקא כשלא נתייאשו הבעלים אבל אם נתייאשו הבעלים הקידושין קיימין ומה שאמר כאן אין האחיות מקודשות שיראה מזה שהנכריות מקודשות אמנם הוא זה כשאמר להן הראויה מכם לביאה מקודשת לי אבל אם אמר כולכם מקודשות לי אין אחת מהן מקודשת. ודע שאם אמר לשתי אחיות או אשה ובתה והדומות להן הרי אחת מכם מקודשת לי ונתן הקידושין לשתיהן יחד או קבלה אחת מהן על יד חבירתה הנה הקידושין תפסו בהן וצריכות שני גיטין מסכת קידושין פרק ב משנה ח (ח) המקדש בחלקו בין קדשי קדשים כו' - הדברים שלוקח הכהן מקדשי הקדשים ומקדשים קלים ממון גבוה הם וכהנים משלחן גבוה קא זכו ולא נתן להם הקב"ה אלו החלקים אלא לאכילה לא שיעשה בהם אלא זה והוא מה שאמר וזה יהיה לך מקודש הקדשים מן האש וגו' כמו שהאש אין אתה משתמש בה אלא לצורך אכילה ג"כ אלו המתנות שאתה לוקח מקדשי המזבח לא תשמש בהן אלא לאכילה וכתוב בתורה בענין מעשר לה' הוא בהוייתו יהא ולכך אינה מקודשת ורבי יהודה אומר כשקידש בו במזיד רוצה לומר שהוא יודע שזה הדבר מעשר שני הרי חללו לפי שמעשר שני מתחלל כמו שביארנו במסכת מעשר שני (פ"ב הלכה ו) ואם נתחלל הרי היא מתקדשת בו בלי ספק ורבי מאיר אומר אין דרך חילול בכך רוצה לומר אין זה דרך חילול המעשר והם חולקים בהקדש בדק הבית להיפך רבי מאיר אומר במזיד מתחלל בשוגג אין מתחלל ורבי יהודה אומר הפך זה והלכה כרבי מאיר במעשר וכרבי יהודה בהקדש מסכת קידושין פרק ב משנה ט (ט) המקדש בערלה בכלאי הכרם בשור הנסקל כו' - אלו הדברים שזכר כולם אסורים בהנאה וזה מעיקר תורתינו כל מקום שנאמר לא תאכל לא תאכלו אחד איסור אכילה ואחד איסור הנאה במשמע עד שיפרוט לך הכתוב כדרך שפרט לך בנבלה וכל מה שאנו אוסרין אכילתו ומתירין ליהנות בו יש ראיה עכ"פ על היתר הנאתו או מלשון התורה או מן ההיקש וכתוב בתורה בערלה שלש שנים יהיה לכם ערלים לא יאכל ונאמר בכלאי הכרם פן תקדש פן תוקד אש וכבר ביארנו זה בסוף כלאים ואמר בשור הנסקל ולא יאכל את בשרו ואמר בעגלה ערופה ונכפר להם הדם ואמר כפרה כתיב בה כקדשים: וצפורי מצורע הם ממכשירי מצורע ומעשיהם חוץ למקדש כמו שמבואר בתורה וכמו כן עגלה ערופה מכפרת והיא חוץ למקדש ואשם מצורע ג"כ הוא ממכשירי מצורע והוא בפנים ר"ל במקדש וכמו כן חטאת מצורע מכפרת והיא בפנים שדין המכפר והמכשיר שבפנים אחד והוא אשם מצורע וחטאתו כמו כן דין המכפר והמכשיר שבחוץ אחד והם צפורי מצורע ועגלה ערופה וצפורי מצורע תאסר בהנאה משעת השחיטה ר"ל הצפור השחוטה בלבד ועגלה ערופה ירידתה אל נחל איתן אוסרתה. ונאמר בנזיר קדוש יהיה גדל פרע שער ראשו ואמר גדולו יהיה קדוש. ופטר חמור נאמר בו וערפתו וכתיב וערפו שם את העגלה ולא יאסר בהנאה אלא אחר עריפה. ונאמר בבשר בחלב לא תבשל גדי בחלב אמו ג' פעמים אחד לאיסור אכילה ואחד לאיסור הנאה ואחד לאיסור בישול. וכתוב בתורה בבשר תאוה והוא חולין כי ירחק ממך המקום ואמרו בת"כ ברחוק מקום אתה זובח ואי אתה זובח בקירוב מקום פרט לחולין שנשחטו בעזרה ושם אמר יכול לא יאכלנו אבל יטילנו לכלב ת"ל לכלב תשליכון אותו אותו אתה משליך לכלב ואי אתה משליך לכלב חולין שנשחטו בעזרה ואם מכר שום דבר מאלו שהם איסורי הנאה כבר עבר אבל דמיהן אינן אסורין בהנאה לפי שאין אצלינו שום דבר שיהיה דמיו במקומו אלא עבודת כוכבים ופירות שביעית נאמר בעבודת כוכבים והיית חרם כמוהו כל מה שאתה מהוה אחריו הרי הוא כמוהו פירוש כל מה שנשאר מחליפיה הרי הוא כמותם ונאמר בשביעית קודש היא מה קודש תופס דמיו אף שביעית תופסת את דמיה וכבר ביארנו זה בשלימות בפרק שני משביעית ואין מלמדין מעבודת כוכבים ושביעית לשאר האיסורים לפי שהן שני כתובין הבאין כאחד וכל שני כתובין הבאין כאחד אין מלמדין לפי עיקרי ההקשים שבידינו מסכת קידושין פרק ב משנה י (י) המקדש בתרומות ומעשרות ובמתנות כו' - תרומות תרומה גדולה ותרומת מעשר ומעשרות מעשר ראשון ומעשר שני ומתנות הזרוע והלחיים והקיבה ואמרו אפילו ישראל איירי בישראל שנפלו לו טבלים מבית אבי אמו כהן וקא סבר מתנות שלא הורמו כמו שהורמו דמו וכבר זכה בהן ויש לו רשות למוכרם למי שהם ראויות לו לאכילה ויקח דמיהן לפיכך מקדש בהן ואפר פרה אדומה והמים שהוא מזה עליו יש מזה האפר לזאת האשה תועלת לפי שתמכור אותה לאיש טמא ליטהר בהם ויקח ממנו שכירות הבאת אפר הפרה ושכירות מלוי המים וזה מותר. אינו אסור לעולם אלו הדמים אלא בהזאה והקידוש בלבד כמו שיתבאר בפרק רביעי מבכורות (הלכה ז) הנוטל שכרו להזות ולקדש מימיו מי מערה ואפרו אפר מקלה ועוד יתבארו דיני הקידוש והמלוי במקומו במסכת פרה מסכת קידושין פרק ג משנה א (א) האומר לחבירו צא וקדש לי אשה פלונית כו' - אמר חבירו ולא אמר שלוחו להודיעך ואפילו שהוא אוהבו שלא היה מרמה אותו כמו שרימהו מה שעשה עשוי: ואמר מקודשת לשני שהרשות בידו לישאנה כל זמן שירצה ואפילו בתוך אלו השלשים יום או אחר כן. ואמר בת כהן לישראל לא תאכל בתרומה חוזר על הבבא הראשונה שאמר הרי את מקודשת לי לאחר שלשים יום לפיכך אוכלת בתרומה כל אלו השלשים יום לפיכך אם אמר לה מעכשיו ולאחר שלשים יום אינה אוכלת בתרומה משקבלה אלו הקידושין: ואמר מקודשת ואינה מקודשת ואפילו אחר ל' יום הרי היא מקודשת ואינה מקודשת לכל אחד מהם וצריכה גט מזה ומזה דילמא מחלפא באשת איש מסכת קידושין פרק ג משנה ב (ב) האומר לאשה הרי את מקודשת לי על מנת כו' - מה שאמר ויתן רוצה לומר שהוא חייב ליתן לפיכך כשנותן נעשית מקודשת משעת קבלת הקידושין וכאילו אמר לה הרי את מקודשת מעכשיו לאחר שאתן לך מאתים זוז וכמו כן ע"מ שאראה לך מאתים זוז מכאן ועד שלשים יום לפי שהעיקר אצלינו כל האומר ע"מ כאילו אומר מעכשיו דמי וממה שאמר הרי את מקודשת לי ויש לו רוצה לומר שאם נמצא אצלו מה שזכר הרי זו מקודשת בודאי ואם אמר שאין לו שום דבר ואנו לא נמצא שיש לו שום דבר מפורסם הרי היא מקודשת בספק דחיישינן שמא יש לו ויתכוין לקלקולה: ומה שאמר הראה על השלחן שאם לקח ממון בשותפות והראה לה מזה הממון מאתים זוז או שהלוה מאחרים והראה לה אינה מקודשת