משתמש:ציון הלוי/טקסטים לעריכה/רמב"ם פירוש המשנה/2

הקדמת המעתיק לפירוש המשניות הקדמת המעתיק רבי יהודה אלחריזי ז"ל נאום יהודה בן שלמה הספרדי הידוע - בן חריזי:

נקרא נקראתי בעיר מרשיליא אשר על מבואות ים יושבת. ובית נתיבות ניצבת. ובמבחר המקומות נחצבת. ושמעה יוצא בכל הארץ. ואליה גוים יבואו מאפסי ארץ ושם קהל גדול מזרע הקודש. עובדי עבודת הקודש. מלאכתם מלאכת ה'. וערב ובוקר שתולים בבית ה'. עולים במעלות גבוהים. אנשי חיל יראי אלקים. עומדים בארחות יושר ומעמידין. ומעלין בקודש ואין מורידין:
ותהי עלי שם יד רבותי אציליה ושועיה. נקובי ראשית בחכמה וידועיה. לפרש להם בלשון הקודש פירוש המשניות שחיבר רב הגדול נר ישראל. וברבוץ התורה משנה ליקותיאל. הוא עץ הדעת אשר תאוה הוא לעינים. כגן ה' כארץ מצרים. אשר העלה מזוהר התלמוד מנורות. והיו למאורות. לפקוח עינים עיורות. המחזיקים ידי גלות ספרד ופתח קבריהם. ונפח רוח חכמה בהם. ותבוא בהם הרוח ויחיו ויעמדו על רגליהם. רבנא משה נ"ר בן הרב רבי מימון ז"ל. לרב משה יהודה כל מחבר ולפי מעיניו ידום ויחשה. נביא חכמות שמו נקרא ולא קם נביא חכמות בישראל כמשה:

וכאשר דבריהם הבינותי חשתי ולא התמהמהתי ומצותם הקימותי. והעתקתי פרוש זה הרב ללשון הקודש מלשון ערב. והפכתי מאוריו למזרח מן המערב. והשיבותי אל שפתנו הפניניה הפנימה החודרת. שפת ידיעת מליצתו החיצונה הקיצונה במחברת. והעתקתיו מלשון קדר הקודרת אל לשון הזהב והאדרת. כי קנאתי לאלה הפרושים אשר ילדה התורה ולהם משפט הבכורה. ויולדו על ברכי הגר שפחת שרה ותהי שרה עקרה. ותמהתי ואמרתי איך קודש וחול יחד נחבר וימשך ואיזה דרך ישכון אור וחושך. אבל כונת החכם היתה לתת לפתאים ערמה ולא חיברו כי אם לאשר לא ידעו לשון הקודש כי אם הגרית. ולשונם חצי מדברת אשדודית. ואינם מכירים לדבר לשון יהודית:

ועל כן התאמצתי. ועוז התאזרתי. והסירותי מאמר קדוש מלשונות זרים. ויצא למלוך מבית האסורים. ורחץ במים טהורים. ופשט את בגדיו ולבש בגדים אחרים. ומליו באמרי צחות העתקתי. ובצוף לשון קודש טעמו המתקתי:
וזה משפט ההעתקה אשר אני נוטה אליה והדרך אשר אנכי הולך עליה. אני מעתיק ברוב המקומות מלה כנגד מלה. אבל ארוץ להשיג הענין תחילה. ולא אחדל לרדוף אחריו ולעוללהו במסילה. עד המקום אשר היה שם אהלו בתחלה. וכשאמצא בלשון ערב מלה בודדת ועלי מורדת ודרך מרי לוקחת כשפחה בורחת - חלוצי זממי ירדפוה עד השברים. וכל רודפיה השיגוה בין המצרים. וכשיזדמן לי בלשון קודש מלה קשה בזולתה אמירנה. ומגבירה אסירנה. ומלכותה אתן לרעותה הטובה ממנה. וכל מלה מלשון ערב אשר אני רוצה לפרש אזמן לה ארבע מלות או שלוש. והטובה אשר בכולן אדרוש אבחור דרכם ואשב ראש. ומלשון קודש מליו המתוקים אלקט ואחטוף. ומראש יונקותיו רך אקטוף. כדי שיהיו דבריו נכנסין בלב המאזין. וכולם נכוחים למבין:
וחכמי כל אומה הסכימו כי אין לאדם להעתיק ספר עד ידע שלושה דברים סוד הלשון אשר יעתיק מגבוליה. וסוד הלשון אשר הוא מעתיק אליה. וסוד החכמה אשר הוא מפרש מליה. ובשלושה אלה חבל המליצה ירתק. והחוט המשולש לא במהרה ינתק. ואם לבי מן החכמה נעור וריק כגפן בוקק והדעת ממני נשגבה ועד השלושה לא בא - אשיב כל מאודי לשמור הענין ולתקון הבנין. וזה יהיה קרבן שגגתי ובשניהן אצא ידי חובתי:
והאל המגלה עלומים ומרנין לשון אלמים ינצור לשוני בהגיוני. ויהיה עם פי בהטיפי. ויהיו לרצון אמרי פי. כמו שידעתי כי חנוניו הם חנונים. ומלומדיו הם מלומדים. כמו שנאמר ויאמר אני אעביר כל טובי על פניך וקראתי בשם ה' לפניך וחנותי את אשר אחון ורחמתי את אשר ארחם (שמות לג יט):

הקדמת הרמב"ם לפירוש המשניות הקדמה לרבינו משה בן מימון ז"ל לסדר זרעים:

התקבצו חכמים ועמדו על עמדכם. כי זבד טוב אזבדכם. לכו בנים שמעו לי יראת ה' אלמדכם. שמעו שמוע אלי ואכלו טוב. ותהיה נפשכם כגן רטוב. מי האיש החפץ חיים אוהב ימים לראות טוב. אשר לא העלה עליו מלך גדול ולא שחת תחתיו ולא השיאוהו משיאיו ולא היה ממפותיו. וישם על לבו אשר לא יתגאל בפת בג המלך וביין משתיו. יסור הנה אל טבחי אשר טבחתי. ואל ייני אשר נסכתי. ואל שולחני אשר ערכתי. לכו לחמו בלחמי ושתו ביין מסכתי. והנה בו מכל פרי מגדים חדשים גם ישנים. ויין הרקח עסיס הרמונים. דובב שפתי ישנים. והוא תרומת ייני. וראשית כל דגני. מדשתי ובן גרני. וייני מכרם קרן בן שמן. ולחמו לחם אבירים כל אוכליו חלק ושמן. וטעמו כטעם לשד השמן. אכלו משמנים ושתו ממתקים בני. אכלו רעים שתו ושכרו נבוני. זה השלחן אשר לפני אדני. והוא פירוש המשנה אשר שננו אבותיכם. ובאור הגדרות אשר גדרו הרועים מנהלי עולותיכם. ועקרי היסודות אשר המה יסודותיכם. והמנהגות והגזרות והתקנות אשר תקנו בעלי גבורותיכם. מן היום אשר צוה הן והלאה לדורותיכם. והנה הוא כמגדל דוד עומד על תליו. אלף המגן תלוי עליו. עם כל כלי מלחמות הגבורים. כל שלטי הגבורים. אני משה בן מיימון הספרדי בניתיהו. ומים התלמוד משיתיהו. ומספיר התוספתא יסדתיהו. ובפוך ספרא רבצתיהו. ומזהב ספרי טחתיהו. ובדברי הגאונים סמכתיהו. וככסף הצרוף זקקתיהו. ובמעבה לבי יצקתיהו. והנה הוא ככרם חמד ונטע שעשועים נטעתיהו. ויומי ולילי נצרתיהו. ולרגעים השקיתיהו. עד אשר נצניו גמלו. ואשכלותיו בשלו. וכל הסמדר פתח. וכל עץ בו פורח. והדודאים נתנו ריח. פתחתי את שעריו ולא נעלתיהו. ויומם ולילה לא סגרתיהו. ולכל ישר ונבר שמטתיהו. ומנחה אל התלמידים שלחתיהו. והנני אסרתיהו. על כל אשר מלין מעתיק. ליושבים לפני ה' יהיה לאכול לשבעה ולמכסה עתיק:
דע כי כל מצוה שנתן הקב"ה למשה רבינו ע"ה נתנה לו בפירושה היה אומר לו המצוה ואחר כך אומר לו פירושה וענינה וכל מה שהוא כולל ספר התורה. וענין למודו לישראל היה כפי שאומר (עירובין פ"ה דף נד ע"ב) היה משה נכנס באהלו ונכנס אליו בתחלה אהרן ומשה היה אומר לו המצוה הנתונה לו פעם אחת ולימדהו פירושה ויסתלק אהרן ויחזור לימין משה רבינו. ונכנסו אחריו אלעזר ואיתמר בניו והיה משה אומר להם מה שאמר לאהרן ויסתלקו וישב האחד לשמאל משה רבינו והשני לימין אהרן. ואחרי כן יבאו שבעים זקנים וילמדם משה כמו שלמד לאהרן ובניו. ואחרי כן יבאו ההמון וכל מבקש ה' וישם לפניהם המצוה ההיא עד ישמעו הכל מפיו. נמצא אהרן שומע המצוה ההיא מפי משה ארבע פעמים ובניו שלש פעמים והזקנים שני פעמים ושאר העם פעם אחת. ויסתלק משה וחזר אהרן לפרש המצוה ההיא אשר למד ששמע מפי משה ארבע פעמים כמו שאמרנו אל כל הנמצאים. ויסתלק אהרן מאתם אחרי ששמעו בניו המצוה ד' פעמים ג' מפי משה ואחד מפי אהרן. וחוזרין אלעזר ואיתמר אחרי שנסתלק אהרן ללמד המצוה ההיא לכל העם הנמצאים ונסתלקו מללמד. ונמצאו שבעים הזקנים שומעים המצוה ד' פעמים שתים מפי משה ואחת מפי אהרן ואחת מפי אלעזר ואיתמר. וחוזרים הזקנים גם הם אחר כן להורות המצוה להמון פ"א. נמצאו כל הקהל שומעים המצוה ההיא ד' פעמים פעם מפי משה ופעם מפי אהרן ושלישית מפי בניו ורביעית מפי הזקנים:
ואחרי כן היו כל העם הולכים ללמד איש לאחיו מה ששמעו מפי משה וכותבים המצוה ההיא במגילות. וישוטו השרים על כל ישראל ללמוד ולהגות עד שידעו בגרסא המצוה ההיא וירגילו לקרותה. ואח"כ ילמדום פירושי המצוה ההיא הנתונה מאת השם. והפירוש ההוא היה כולל ענינים. והיו כותבים המצוה ולומדים על פה הקבלה. וכן אמרו רבותינו ז"ל בברייתא (בתורת כהנים) וידבר ה' אל משה בהר סיני מה תלמוד לומר בהר סיני והלא כל התורה כולה נאמרה מסיני אלא לומר לך מה שמטה נאמרה בכלליה ובפרטיה ודקדוקיה מסיני אף כל המצות נאמרו כלליהן ופרטיהן ודקדוקיהן מסיני:
והנה לך משל שהקב"ה אמר למשה בסכות תשבו שבעת ימים (ויקרא כג). אחר כן הודיע שהסוכה הזאת חובה על הזכרים לא על הנקבות ושאין החולים חייבין בה ולא הולכי דרך ושלא יהיה סכוכה אלא בצמח הארץ ולא יסככנה בצמר ולא במשי ולא בכלים אפילו מאשר תצמח הארץ כגון הכסתות והכרים והבגדים. והודיע שהאכילה והשתיה והשינה בה כלו חובה ושלא יהיה בחללה פחות משבעה טפחים אורך על שבעה טפחים רוחב ושלא יהיה גובה הסוכה פחות מעשרה טפחים. וכאשר בא הנביא ע"ה נתנה לו המצוה הזאת ופירושה. וכן השש מאות ושלש עשרה מצות הם ופירושם. המצות בכתב והפירוש על פה:
ויהי בארבעים שנה בעשתי עשר חדש בר"ח שבט הקהיל את העם ואמר להם הגיע זמן מותי ואם יש בכם מי ששמע הלכה ושכחה יבא וישאלני ואבאר אותה וכל מי שנסתפקה עליו שאלה יבא ואפישנה לו כמו שנאמר (דברים א) הואיל משה באר את התורה הזאת לאמר. וכן אמרו חכמים בספרי (פ' דברים) כל ששכח הלכה אחת יבא וישנה וכל שיש לו לפרש יבא ויפרש. ולקהו מפיו ברור ההלכות ולמדו הפרושים כל הזמן ההוא מר"ח שבט עד שבעה באדר:

וכשהיה לפני מותו החל לכתוב התורה בספרים וכתב י"ג ספרי תורה גוילים כולם מבי"ת בראשית עד למ"ד לעיני כל ישראל (ב"ב פ"ק דף ט"ו). ונתן ספר לכל שבט ושבט להתנהג בו וללכת בחוקותיו והספר הי"ג נתנו ללוים ואמר להם לקוח את ספר התורה הזה (דברים לא). אח"כ עלה אל ההר בחצי היום השביעי (ספרי פ' האזינו) לחדש אדר (מגילה דף יג ע"ב) כפי אשר דקדקה הקבלה. והיה המקרה ההוא אשר קרהו מות בעינינו בשביל שחסרנו ופקדנו אותו וחיים לו לכבוד המעלה שעלה אליה. וכן אמרו (סוטה דף יג ע"ב) משה רבינו ע"ה לא מת אלא עלה ומשמש במרום. והדברים באלו הענינים ארוכים מאד ואין זה מקומם. וכאשר מת ע"ה אחר שהנחיל ליהושע מה שנאצל עליו מן הפירוש והחכים והתבונן בו יהושע ואנשי דורו וכל מה שקבל ממשה הוא או אחד מן הזקנים אין לדבר עליו ולא נפלה בו מחלוקת. ומי שלא שמע בו פירוש מפי הנביא ע"ה מן הענינים המשתרגים מהם הוציא דינים בסברות במדות השלש עשרה הנתונות על הר סיני שהתורה נדרשת בהם. ובאותם הדינים שהוציאו יש דברים שלא נפלה בהן מחלוקת אבל הסכימו עליהם ויש מהם מה שנפלה בו מחלוקת בין שתי דעות זה אומר בכה וזה אומר בכה וזה סובר סברא ונתחזקה לדעתו וזה סובר סברא ונתחזקה לדעתו כי מדות ההיקש שעל דרך התוכחת יקרה בסברותיהם המקרה הזה. וכשהיתה נופלת המחלוקת היו הולכים אחרי הרוב כמו שנאמר אחרי רבים להטות (שמות כג):

ודע שהנבואה אינה מועילה בפירושי התורה ובהוצאת ענפי המצות בשלש עשרה מדות. אבל מה שיעשה יהושע ופנחס בענין העיון והסברא הוא שיעשה רבינא ורב אשי. אבל יתרון הנביא ופעלו במצוה אם תשאל עליו הוא חי נפשי מן העיקרים הגדולים העצומים שעליו משען הדת ויסודה. ואני רואה שזה המקום ראוי לבאר בו העיקר הזה. ואי אפשר אלא אחרי אשר נחלק טענת התיחס הנביאים לנבואה ובמה תצדק הנבואה שזה כמו כן עיקר גדול. וכבר שגו בו כל המון האדם גם מתי מספר מידועיהם שהם מדמים בנפשם שהנבואה לא תתקיים לכל המתיחס אליה עד עשותו אות מופלא כגון אות מאותות משה רבינו ז"ל וישנה מנהג כמו שעשה אליהו זכור לטוב בהחיותו בן האשה האלמנה (מלכים א יז) או כמו שנודע לכל אדם מאותות אלישע עליו השלום. וזה אינו עיקר אמת שכל מה שעשו אליהו ואלישע וזולתם מהנביאים מהאותות לא עשאום כדי לקיים נבואתם שהנבואה כבר נתקיימה להם קודם לכך אבל עשו האותות ההם לצרכיהם ולרוב קרבתם אל הקב"ה השלים חפצם כמו שהבטיח לצדיקים ותגזר אומר ויקם לך (איוב כב). אבל תתקיים הנבואה במה שנספר בדבר שהחלונו לדבר בו:

ואומר בתחלה שעיקר דתנו בענין הנבואה על מה שאומר. והוא שהמתיחסים לנבואה נחלקים בתהלה לשני חלקים מתנבא בשם עבודת כוכבים או מתנבא בשם:

ונבואת עבודת כוכבים תיחלק לשני חלקים:
החלק הראשון שיקום נביא ויאמר כוכב פלוני נתן עלי רוחו ואמר לי עבוד אותי בכך או קרא אלי בכך ואענך. וכן אם יקרא בני איש לעבוד לבעל או לדמות מן הדמותים ויאמר הדמות הודיעני בכך והגיד לי כך וצוה עלי לצוות בעבודתו על ענין פלוני כמו שהיו עושין נביאי הבעל ונביאי האשרה (מלכים א יח):
והחלק השני שיאמר היה אלי דבר השם לעבוד הבעל הפלוני או להוריד כח מלכת השמים הפלוני לענין פלוני ויגיד להם ענין מעניני העבודות והפעלים שעושים אותם עובדי העבודה ההיא כמו שנתיסד אצלנו בתורה. וגם זה מתנבא בשם עבודת כוכבים שזה השם כולל מי שיאמר שהיא בעצמה צותה לעבוד אותה או מי שיאמר שהקב"ה צוה לעבוד שום דבר מהם. וכשנשמע מן המתיחס בנבואה אחת משני הדעות האלה והעידו עליו עדים כפי שנאמר בתורה דינו שיהרג בחנק כמו שאמר הקב"ה (דברים יג) והנביא ההוא או חולם החלום ההוא יומת. ואין לנו להביט להתיחסו לנבואה ולא נבקש ממנו אות. ואפילו יעשה מן האותות והמופתים לקיים לו הנבואה מה שלא שמענו מופלאים מהם יחנק. ואין להביט לאותותיו. שטעם קיום האותות ההם הוא שאמר הכתוב (שם) כי מנסה ה' אלקיכם אתכם. ועוד השכל המכזיב עדותו יותר נאמן מעין שהוא רואה אותותיו. שכבר נתבאר במופת אצל בעלי השכל שאין לכבד ולעבוד זולתי האחד הממציא כל הנמצאים והמתאחד בכלל השלמות:
והמתנבא בשם יחלק גם כן לשני חלקים:
החלק הראשון שיתנבא בשם האל ויקרא ההמון להאמין בו ויצוה על עבודתו ויאמר שהקב"ה הוסיף במצות מצוה או גרע מצוה מכלל המצות שאסף אותם ספר התורה. ואין הפרש בין שוסיף ויגרע על הפסוק ובין שיוסיף ויגרע על הפירוש המקובל. וענין שיוסיף או יגרע מן הכתוב כגון שיאמר שהקב"ה אמר אלי כי הערלה היא שתי שנים ואחר שתי שנים מותר לאכול הפירות הנטועות. או שיאמר שהקב"ה אמר אלי שהערלה אסור לאכול אותה ד' שנים חלף מה שאמר הקב"ה (ויקרא יט) שלש שנים יהיה לכם ערלים וכדומה לו. או ישנה בקבלה כלום ואפילו יסייענו פשט הכתוב. כגון שיאמר שזה האמור בתורה (דברים כה) וקצותה את כפה הוא כריתת יד באמת ואינו קנס המבייש כמו שבא בקבלה ויסמוך הדבר ההוא לנבואה ויאמר שהקב"ה אמר לי שזו המצוה שאמר וקצותה את כפה הוא כפשוטו גם זה יהרג בחנק שהוא נביא שקר והוא סומך אל הקב"ה מה שלא אמר לו. ואין להביט גם בזה לאות ולמופת שהרי הנביא אשר הראה כל אנשי העולם אותותיו והכניס בלבבנו להצדיקו ולהאמין בו כמו שאמר הכתוב (שמות יט) וגם בך יאמינו לעולם הוא הגיד לנר בשם הקב"ה שלא תבא מאת הבורא תורה אחרת מלבד זאת. והוא מה שאמר (דברים ל) לא בשמים היא. ואמר בפיך ובלבבך לעשותו. וענין בפיך המצוה הידוע על פה וענין בלבבך הסברות שהוציאו בעיון שהוא מכלל הכחות הנמשכות אל הלב. והזהירנו גם כן מלהוסיף בהם ולגרוע מהם כמו שנא' (שם יג) לא תוסף עליו ולא תגרע ממנו. ועל כן אמרו ע"ה (מגילה דף ב ע"ב) אין נביא רשאי לחדש דבר מעתה. ואחר שידענו שטענתו טענת שקר על הקב"ה וסמך לו מה שלא דבר לו נתחייב להורגו כמו שאמר הכתוב (דברים יח) והנביא אשר יזיד וגו' ומת הנביא ההוא:
והחלק השני בענין הנביא כגון שיקרא לבני אדם לעבוד את השם ויצוה על מצותו ויזהיר לשמור התורה בלי תוספת ומגרעת כמו שאמר הנביא מסיים הנביאים (מלאכי ג) זכרו תורת משה עבדי ויבטיח למי שיעשנה בגמולות טובות ויזהיר לכל העובר עליה בעונש כמו שעשו ישעיה ירמיה יחזקאל וזולתם ויצוה בצוויים ויאסור איסורים בדבר שאינו מן התורה כגון שיאמר הלחמו על עיר פלונית או עם אומה פלונית עתה כמו שצוה שמואל לשאול להלחם בעמלק (שמואל א טו) או ימניע מלהרוג כמו שמנע אלישע ליהורם מהרוג חיל ארם הנכנס לשומרון כפי הענין הנודע (מלכים ב ו) וכמו שמנע ישעיה מלהביא המים מבית לחומה וכמו שמנע ירמיהו את ישראל מלכת לארץ ישראל וכדומה לענין זה:
ובשביל זה נשיטעון הנביא טענת נבואה ולא יסמוך אותה לעבודת כוכבים ולא יוסיף בתורה ולא יגרע ממנה אבל יאמר דברים אחרים כמו שספרנו נצטרך אז לבחון אותו כדי שיתבאר לנו עדותו שכל מי שנתקיימה עדות נבואתו ראוי לעשות כל מה שיצוה מדבר קטן ועד גדול וכל העובר על צווי מצוויו חייב מיתה בידי שמים כמו שאמר הקב"ה במי שעובר על צווי הנביא (דברים יח) אנכי אדרוש מעמו. ואם לא תתקיים עדותו יומת בחנק. וקיום עדות הנביא יהיה כפי שאגיד כשיתיחס אדם לנבואה כמו שבארנו ויהיה הגון לה כגון שיהיה מאנשי החכמה והאמונה והנזירות והשכל ונועם המדות כאשר העיקר אצלנו שאין הנבואה שורה אלא על חכם גבור ועשיר (שבת דף צב.). ויתרונות רבות בזה הענין אי אפשר לכנוס אותם יחד והדבור בהם והראיה על כל אחת מהם בפסוקים מספרי התורה ובדברי נביאים ויצטרך לענין הזה ספר בפני עצמו ואולי השם יסייענו עליו עם מה שראוי להתחבר לענין ההוא:
ובהיות המתנבא הגון לנבואה כפי מה שראוי נאמר לו הבטיחנו ביעודים והגד לנו דברים מאשר למדך הקב"ה. ויגיד ויבטיח. ואם יתקיימו יעודיו כולם אז נדע שכל נבואתו אמת ואם ישקר בה או נפל אחד מדבריו ואפילו דבר קטן נדע שהוא נביא שקר. וזה כתוב בתורה בענין הבחינה הזאת (שם) וכי תאמר בלבבך איכה נדע את הדבר אשר לא דברו ה' אשר ידבר הנביא בשם ה' ולא יהיה הדבר ולא יבוא. וכשיצדק לנו בהבטחה אחת או בשתים אין לנו להאמין בו ולומר שנבואתו אמת אבל יהיה ענינו תלוי עד ירבו מופתיו האמתים ככל אשר ידבר בשם ה' פעם אחר פעם. ועל כן אמר בענין שמואל כשנתפרסם כי כל מה שידבר בא יבא כמו שנאמר (שמואל א ג) וידע כל ישראל וגו' כי נאמן שמואל לנביא לה ולא היה מתחדש אצלם דבר שלא היו שואלים עליו לנביא ולולי היה מנהגם לשאול לנביאים בכל עניניהם לא בא שאול לשאול לשמואל (שם ט) בעד אבידה שאבדה ממנו בהתחלת ענינו. ואין ספק שהדבר כך כי הקב"ה הקים לנו נביאים חלף הוברי שמים והמעוננים והקוסמים כדי שנשאלם בכללים ובפרטים ויודיעונו דברים נאמנים מהעתים כמו שיגידו הקוסמים ההם דברים שאפשר שיתקיימו ואפשר שלא יתקיימו כמו שנאמר (דברים יח) כי הגוים אשר אתה יורש וגו' נביא מקרבך מאחיך כמוני וגו'. ובשביל ענינים אלר היו קוראים שם הנביא רואה כי היה רואה העתידות קודם היותם כמו שאמר (שמואל א ט) כי לנביא היום יקרא לפנים הרואה:
ופן יחשוב חושב ויאמר כי בקיום הודעת החדושים והעתידות תתקיים הנבואה לטוען אותה הנה כל הקוסמים והוברי שמים ובעלי הכחות הנפשיות יכולין לטעון טענת נבואה שאנו רואים אותם עין בעין כל היום מגידים מה שעתיד להיות. וזה חי נפשי פרק גדול וראוי לבאר אותו כדי שיתבאר ההפרש בין דברי המתנבא בשם אלקים ודברי בעלי הכחות. ואני אומר שהקוסמים והוברי שמים ואנשל החבורה ההיא יגידו העתידות ההוות אבל יצדקו קצתם וישקרו קצתם בהכרה. וזה הדבר אנו רואים אותו תמיד ויסכימו עליו ג"כ אנשי המלאכה ההיא ואותותם לא ינכרו. אבל יתרון כל איש מהם על חבירו בהיות כל שקרי איש אחד פחות משקרי זולתו אך שיצדקו בכל דקדוקי העתידות זה אי אפשר להיות. ובעלי הכחות האלו לא יכנו נפשם ולא יתהללו שיצדקו בכל הלקי הדברים אבל אומרים שזאת השנה יהיה בצורת ושלא ירד גשם כלל ונמצא שיהיה בה גשם מעט או יאמר שמחר ירד גשם ונמצא שירד ליום שלישי וכדומה לו וזה הדבר יקרה לו כשיהיה בקי מאד והן הידועים בשם אשר דברו עליהם בספריהם:
וזה ענין דברי ישעיהו לבבל (ישעיה מז) יעמדו נא ויושיעוך הוברי שמים החוזים בכוכבים מודיעים לחדשים [מאשר יבואו עליך]. ואמרו רבותינו מאשר ולא כל אשר. ואין מיעודי הנביאים והבטחתם כן אבל יצדק הכל עד מלה אחרונה ולא יפול דבר מדבריהם לא קטן ולא גדול כל ימי עולם בכל אשר ידבר בו בשם האל. ועל כן כשישוב ריקם דבר מדבריו נדע שקרו. והוא מה שאמר (מ"ב י) כי לא יפול מדבר ה' ארצה:
ולענין זה רמז ירמיהו בחולמים שיצדקו במראיתם שהיו מודיעים מה שיראו להם החלומות על דרך הנבואה והיה מוכיחם ומשחית טענותם באמרו (ירמיה כג) הנביא אשר אתו חלום יספר חלום ואשר דברי אתו ידבר דברי אמת מה לתבן את הבר נאם ה'. ופירשו החכמים ענין הדבר הזה שהנבואה היא ברורה ואין בה תערובת מן הכזב כמו הבר המבורר מן התבן. והחלומות וכיוצא בהן מן הידעונים רובם כזב כתבן שיש בו גרגירי חטה. ואמרו (ברכות דף נה.) כשם שאי אפשר לבר בלא תבן כך אי אפשר לחלום בלא דברים בטלים:
ונשאר בכאן פרק גדול ראוי לנו לבארו. והוא שהנביא כשיתנבא בצרות ומאורעות לעם שהם חייבים כגון שיזהירם ברעב או חרב או שתהפך ארצם או ירדו עליהם אבני אלגביש וכדומה לו ואחר כן לא יתקיים דבר מן הענין ההוא ורוחמו מן השמים ועמדו כל עניניהם בשלום ובשלוה לא יודע בו כזב הנביא ואין ראוי לומר שהוא נביא שקר ושיהיה חייב מיתה מפני שהקב"ה ניחם על הרעה ואפשר שעשו תשובה וסרו מנאצותם או איחר גמולם הקב"ה בחמלתו והאריך אפו להם עד זמן אחר. כמו שעשה לאחאב באמרו ע"י אליהו (מלכים א' כא) לא אביא הרעה בימיו בימי בנו אביא הרעה. או ירחם עליהם למען זכיות שקדמו להם. ולא אמר על דבר כזה (דברים יח) ולא יהיה הדבר ולא יבוא. אבל אם הבטיח בבשורות טובות שיתחדשו לזמן קצוב ויאמר בשנה זו יהיה השקט ושלוה והיו בה מלחמות או יאמר שנה זו תהיה גשומה וברוכה ויהיה בה רעב ובצורת וכדומה לו נדע שהוא נביא שקר והתקיים ביטול טענתו ושקרו. ועל זה אמר הכתוב (דברים יח) בזדון דברו הנביא לא תגור ממנו ר"ל אל יפחידך ואל יבהילך מלהרוג אותו אמונתו וישרו וחכמתו אחרי אשר מלאו לבו להעיד דבר גדול כזה ודיבר סרה על השם יתברך. שהקב"ה כשיבטיח אומה בבשורות טובות על ידי נביא אי אפשר שלא יעשם כדי שתתקיים נבואתו לבני אדם. והוא מה שאמרו ע"ה (ברכות דף ז.) כל דבר שיצא מפי הקב"ה לטובה אפי' על תנאי אינו חוזר בו. אבל ענין פחד יעקב אחר שהבטיהו הקב"ה בבשורות טובות כמו שנאמר (בראשית כח) והנה אנכי עמך ושמרתיך בכל אשר תלך והיה מפחד פן ימות כמו שנאמר (שם לב) ויירא יעקב מאד וייצר לו אמרו חכמים ז"ל בענין ההוא שהיה מפחד מעון שמא יהיה גורם לו מיתה. והוא מה שאמרו (ברכות דף ד) קסבר שמא יגרום ההטא. יורה זה שהקב"ה יבטיח בטובה ויגברו העונות ולא יתקיים הטוב ההוא. ויש לדעת שענין זה אינו אלא בין הקב"ה ובין הנביא. אבל שיאמר הקב"ה לנביא להבטיח בני אדם בבשורה טובה במאמר מוהלט בלא תנאי ואחר כך לא יתקיים הטוב ההוא זה בטל ואי אפשר להיות. בשביל שלא יהיה נשאר לנו מקום לקיים בו אמונה הנבואה והקב"ה נתן לנו בתורתו עיקר שהנביא ייבחן כשיאמנו הבטחותיו:
ואל העיקר הגדול הזה רמז ירמיהו במחלוקתו עם חנניה בן עזור. מפני שירמיהו היה מתנבא לרעה ולמות ואמר שנבוכדנצר יגבר ויצליח ויחריב בית המקדש וחנניה בן עזור היה מתנבא לטובה ולשוב כלי בית ה' לירושלים המובאים בבלה. ואמר לו ירמיהו כשנתוכח עמו על דרך העקרים השמורים שאם לא תתקיים נבואתו ולא יגבר נבוכדנצר וישובו כלי בית ה' כמו שאתה אומר אין זה הדבר מכחיש לנבואתי אולי הקב"ה ירחם עליכם אבל אם לא יתקיים דבריך ולא ישובו כלי בית ה' בזה יתברר שנבואתך שקר ולא יתקיים לך נבואה עד יתקיימו היעודים הטובים שהבטחת בהם. והוא מה שאמר (ירמיה כח) אך שמע נא הדבר הזה אשר אנכי דובר באזניך ובאזני כל העם הנביאים אשר היו לפני ולפניך מן העולם וינבאו אל ארצות רבות ועל ממלכות גדולות למלחמה ולרעה ולדבר הנביא אשר ינבא לשלום בבא דבר הנביא יודע הנביא אשר שלחו ה' באמת. ר"ל בדבר הזה שהנביאים ההם המתנבאים לטוב ולרע לא נוכל לדעת מכל הדברים שהתנבאו לרע אם צדקו בעדותם או כזבו. אבל יודע אמונת דבריהם כשיבטיחו בטובה ותתקיים:
וכשתתקיים נבואת הנביא ע"פ אשר יסדנו ויצא לו שם כמו שמואל ואליהו וזולתם יש לנביא ההוא יכולת לעשות בתורה דבר שלא יוכל כל בשר זולתו לעשותו. והוא מה שאני אומר כשיצוה לבטל איזו מצוה מכל המצות ממצות עשה או יצוה להתיר דבר אסור ממצות לא תעשה לפי שעה חובה עלינו לשמוע לדברו ולעשות מצותו וכל העובר עליו חייב מיתה בידי שמים חוץ מעבודת כוכבים:

וזה מפורש לחכמים בתלמוד. והוא מה שאמרו (סנהדרין דף צ) בכל אשר יאמר לך נביא עבור על דברי תורה שמע לו חוץ מעבודת כוכבים. אבל על תנאי שלא יעמוד הדבר ההוא לעד ולא שיאמר כי הקב"ה צוה לבטל המצוה הזאת כל ימי עולם אבל יצוה לבטל המצוה לסבה וצורך שעה. והנביא בעצמו כשישאלוהו בצוותו לעבור על מצוה מכל המצות אשר צוה ה' אותנו על ידי משה תהיה תשובתו שביטול זאת המצוה אינו קיים אבל ראוי לעשותה עתה בלבד לפי שעה כגון מה שיעשו ב"ד בהוראת שעה וכמו שעשה אליהו בהר הכרמל (מלכים א יח) שהקריב עולה בחוץ וירושלים עומדת ובה בית המקדש בנוי. וזה מעשה כל העושה אותו בלא מצות הנביא חייב כרת והקב"ה הזהיר עליה בתורה (דברים יב) ואמר השמר לך פן תעלה עולותיך בכל מקום אשר תראה. ועושהו חייב כרת כמו שאמר על המקריב בחוץ (ויקרא יז) דם יחשב לאיש ההוא דם שפך ונכרת. אבל הוא ע"ה אולי ישאלוהו בשעת הקרבתו בהר הכרמל ויאמרו לו הנוכל לעשות כמעשה הזה כל ימי עולם היה אומר שאינו מותר וכל המקריב בחוץ חייב כרת אבל זה המעשה הוא לפי שעה לגלות בו שקרות נביאי הבעל ולהשבית מה שבידם. וכמו שעשה אלישע בצוותו להלחם עם מואב להכרית כל עץ עושה פרי כמו שאמר (מלכים ב ג) וכל עץ טוב תפילו. והשם מנענו מלעשות כן באמרו (דברים כ) לא תשחית את עצה לנדוח עליו גרזן. ואילו שאלו את אלישע אם בטלה המצוה הזאת ואם הותר לנו בעתיד לכרוה האילנות העושות פרי כשנצור על עיר היה אומר שאינו מותר אבל זה המעשה נעשה עתה לענין צורך:

ואני אביא לך משל יתבאר בו זה העיקר בכל המצות. אילו איש נביא שנתבררה אצלנו נבואתו כמו שאמרנו יאמר לנו ביום שבת שנקום כולנו נשים ואנשים ונבעיר אש ונתקן בה כלי מלחמה ונחגור איש את כלי מלחמתו ונלחם עם אנשי מקום פלוני ביום זה שהוא יום שבת ונשלל שללם ונכבוש נשיהם היה חובה עלינו אנחנו המצטוים בתורת משה לקום מיד ולא נתעכב כאשר צונו ונעשה כל מה שצוה בזריזות ובחבה יתירה בלא ספק ובלא עכוב ונאמין בכל מה שנעשה ביום ההוא ואע"ג שהוא יום שבת מהדלקת האש ועשיית המלאכות וההריגה והמלחמה שהיא מצוה ונקוה עליה גמול טוב מהקב"ה בשביל שעשינו מצות הנביא שהיא מצות עשה לעשות דברו כמו שנאמר על ידי משה (דברים יח) נביא מקרבך מאחיך כמוני יקים לך ה' אלקיך אליו תשמעון. ובאה הקבלה (סנהדרין דף צ) בכל אם יאמר לך הנביא עבור על דברי תורה שמע לו חוץ מעבודת כוכבים כגון אם יאמר לנו עבדו היום הזה בלבד זה הצלם או הקטירו לזה הכוכב בשעה זאת לבדה יהרג ואין לשמוע ממנו. ואם איש יחשוב בלבו שהוא צדיק וירא שמים ויהיה זקן בא בימים ויאמר הנה אני זקנתי באתי בימים ולי שנים כך וכך ולא עברתי בהם על מצוה מכל המצות לעולם ואיך אקום ביום זה שהוא יום שבת ואעבור על איסור סקילה ואלך להלחם ואני אין בי יכולת לעשות טובה או רעה וימצאו אחרים במקומי ובני אדם רבים לעשות הדבר הזה האיש ההוא מורד ועובר על דברי האל והוא חייב מיתה בידי שמים מפני שעבר על אשר צוה הנביא. ומי שצוה השבת הוא צוה לשמוע אל דברי הנביא ומה שיגזור. וכל העובר על דברו חייב כמו שזכרנו. והוא מה שאמר הכתוב (שם) והיה האיש אשר לא ישמע אל דברי אשר ידבר בשמי אנכי אדרוש מעמו. ובכלל זה כל מי שיקשור קשר קיים ביום שבת זה בעשותו המלאכות האלה ממה שלא יצטרך להיות לו עזר בעשיית המצוה אשר צוה הנביא חייב סקילה. וזה הנביא אשר צונו מה שצוה ביום שבת זה ועשינו דברו אם יאמר לנו שתחום שבת אלפים אמה פחות אמה או אלפים אמה ואמה ויסמוך הדבר ההוא שעל דרך נבואה נאמר לו לא על דרך עיון וסברא נדע שהוא נביא שקר ויהרג בחנק:
ועל זה הענין יש לך שההיה סובר כל מה שיצוה אותך בו הנביא וכל שתמצא במקרא מעניו הנביא שהוא סותר דבר מן המצות. וזה העיקר מפתח לכל העניו ההוא. ובזה לבדו יבדל הנביא משאר בני אדם במצות. אבל בעיון וסברא ובהשכל המצות הוא כשאר החכמים שהם כמוהו שאין להם נבואה. שהנביא כשיסבור סברא ויסבור כמו כן מי שאינו נביא סברא ויאמר הנביא כי הקב"ה אמר אלי שסברתי אמת לא תשמע אליו. רק אלף נביאים כלם כאליהו ואלישע יהיו סוברין סברא אחת ואלף חכמים וחכם סוברין הפך הסברא ההיא אחרי רבים להטות וההלכה כדברי האלף חכמים וחכם לא כדברי האלף הנביאים הנכבדים. וכן אמרו החכמים (חולין קכד.) האלקים אילו אמרה לי יהושע בן נון בפומיה לא צייתנא ליה ולא שמענא מיניה. וכן עוד אמרו (יבמות דף קב.) אם יבוא אליהו ויאמר חולצין במנעל שומעין לו בסנדל אין שומעין לו. ירצו לומר שאין להוסיף ואין לגרוע במצוה על דרך נבואה בשום פנים. וכן אם יעיד הנביא שהקב"ה אמר אליו שהדין במצוה פלונית כך וכי סברת פלוני היא אמת יהרג הנביא ההוא שהוא נביא שקר כמו שיסדנו שאין תורה נתונה אחרי הנביא הראשון ואין להוסיף ואין לגרוע כמו שנאמר (דברים ל) לא בשמים היא. ולא הרשנו הקב"ה ללמוד מן הנביאים אלא מן החכמים אנשי הסברות והדעות. לא אמר ובאת אל הנביא אשר יהיה בימים ההם אלא ובאת אל הכהנים הלוים ואל השופט אשר יהיה בימים ההם (שם יז) וכבר הפליגו החכמים לדבר בענין זה מאד והוא האמת:

וכאשר מת יהושע בן נון ע"ה למד לזקנים מה שקבל מן הפירוש ומה שהוציאו בימנו מן הדינים ולא נפל עליו מחלוקת ואשר נפל בו מחלוקת פסקו בו הדין על פי רוב הזקנים. ועליהם אמר הכתוב (יהושע כד) וכל ימי הזקנים אשר האריכו ימים אחרי יהושע. ואחר כן למדו הזקנים ההם מה שקבלו מפי יהושע אל הנביאים ע"ה והנביאים למדו זה לזה. ואין זמן שלא היה בו התבוננות וחדוש הענינים. והיו חכמי כל דור משימים דברי הקודמין עיקר והיו לומדין מהם ומחדשים ענינים. והעיקרים המקובלים לא נחלקו בהם. עד הגיע הזמן לאנשי כנסת הגדולה והם חגי זכריה ומלאכי ודניאל וחנניה מישאל ועזריה ועזרא הסופר ונחמיה בן חכליה ומרדכי וזרובבל בן שאלתיאל ונלוו לאלה הנביאים השלמת מאה ועשרים זקן מן החרש והמסגר ודומיהם. והתבוננו גם הם כאשר עשו הקודמים להם וגזרו גזירות ותיקנו תקנות. והאחרון מן החבורה הטהורה ההיא הוא ראשית החכמים הנזכרים במשנה והוא שמעון הצדיק והיה כהן גדול בדור ההוא:

וכאשר הגיע הזמן אחריהם אל רבינו הקדוש ע"ה והיה יחיד בדורו ואחד בזמנו איש שנמצאו בו כל החמודות והמדות הטובות עד שזכה בהם אצל אנשי דורו לקרותו רבינו הקדוש ושמו יהודה. והיה בחכמה ובמעלה בתכליתם כמו שאמרו (גיטין דף נט.) מימות משה רבינו ועד רבי לא ראינו תורה וגדולה במקום אחד. והיה בתכלית החסידות והענוה והרחקת התענוגים כמו שאמרו גם כן (סוטה דף מט ע"ב) משמת רבי בטלה ענוה ויראת חטא. והיה צח לשון ומופלג מכל האדם בלשון הקדש עד שהחכמים ע"ה היו לומדים פירוש מה שנשתבש עליהם מאותיות המקרא מדברי עבדיו ומשרתיו. וזה מפורסם בתלמוד (בר"ה דף כו ע"ב). והיה לו מן העושר וההון ורחב היכולת מה שנאמר בו אהורייריה דרבי הוה עתיר משבור מלכא (ב"מ דף פה.). וכן הרחיב הוא על אנשי החכמה ומבקשיה ורבץ תורה בישראל ואסף ההלכות ודברי החכמים והמחלוקות המקובלות מימות משה רבינו עד ימותיו. והיה הוא בעצמו מן המקבלים שהוא קבל משמעון אביו ושמעון מגמליאל אביו והוא משמעון והוא מהלל והוא משמעיה ואבטליון רבותיו והם מיהודה בן טבאי ושמעון בן שטח והם מיהושע בן פרחיה ונתאי הארבלי והם מיוסי בן יועזר איש צרידה ויוסי בן יוחנן והם מאנטיגנוס איש סוכו והוא משמעון הצדיק והוא מעזרא שהיה משירי אנשי כנסת הגדולה ועזרא מברוך בן נריה רבו וברוך מירמיה:
וכן קיבל ירמיה בלי ספק מאשר קדמוהו מן הנביאים נביא מפי נביא עד הזקנים המקבלים מפי יהושע בן נון והוא מפי משה:
וכאשר כלל הדעות והדברים החל לחבר המשנה שהיא כוללת פירוש כל המצות הכתובות בתורה. מהם קבלות מקובלות מפי משה ע"ה ומהם דעות הוציאום בדרך הסברא ואין עליהם מחלוקת ומהם דעות שנפלה בהם מחלוקת בין שתי הסברות וכתב אותם במחלוקותיהם פלוני אומר כך ופלוני אומר כך. ואילו היה האחד חולק על רבים היו נכתבין דברי האחד ודברי הרבים ונעשה הדבר ההוא לענינים מועילים מאד ונזכרו במשנה בעדיות (פ"א) ואני אזכרם. אבל אחרי עיקר גדול ראיתי לזכרו והוא שיוכל אדם לומר אם הם פירושי התורה כפי אשר יסדנו מקובלים מפי משה כמו שאמרנו מדבריהם כל התורה נאמרו כללותיה ופרטותיה ודקדוקיה מסיני אם כן מה אלו ההלכות היחידות שנאמר בהם הלכה למשה מסיני. וזה עיקר יש לך לעמוד על סודו. והוא שהפירושים המקובלים מפי משה אין מחלוקת בהם בשום פנים שהרי מאז ועד עתה לא מצאנו מחלוקת נפלה בזמן מן הזמנים מימות משה ועד רב אשי בין החכמים כדי שיאמר אחד המוציא עין חבירו יוציאו את עינו שנאמר עין בעין ויאמר השני אינו אלא כופר בלבד שחייב לתת. ולא מצאנו ג"כ מחלוקת במה שאמר הכתוב (ויקרא כג) פרי עץ הדר כדי שיאמר אחד שהוא אתרוג ויאמר אחד שהוא חבושים או רמונים או זולתו. ולא מצאנו ג"כ מחלוקת בעץ עבות שהוא הדס. ולא מצאנו מחלוקת בדברי הכתוב (דברים כה) וקצותה את כפה שהוא כופר. ולא במה שאמר הכתוב (ויקרא כא) ובת איש כהן כי תחל לזנות וגו' באש תשרף שזו הגזירה אין לנו לגזור אותה אלא אם תהיה אשת איש עכ"פ. וכן גזירת הכתוב (דברים כב) בנערה אשר לא נמצאו לה בתולים שיסקלוה לא שמענו חולק בה ממשה ועד עתה על מי שאמר שזהו לא יהיה אלא אם היתה אשת איש והעידו עדים עליה שאחר הקידושים זינתה בעדים והתראה:
וכיוצא בזה בכלל המצות אין מחלוקת בהן. שכולן פירושים מקובלים מפי משה. ועליהם ועל דומיהם אמרו כל התורה נאמרו כללותיה ופרטותיה ודקדוקיה מסיני. אבל אע"פ שהן מקובלין ואין מחלוקת בהם מחכמת התורה הנתונה לנו נוכל להוציא ממנה אלו הפירושים בדרך מדרכי הסברות והאסמכתות והראיות והרמזים המצוים במקרא. וכשתראה אותם בתלמוד מעיינים וחולקין זה על זה במערכת העיון ומביאין ראיות על אחד מאלו הפירושים והדומה להן כגון מה שאמרו במאמר הכתוב פרי עץ הדר אולי יהיה רמונים או חבושים או זולתם עד שהביאו ראיה עליו ממה שנאמר פרי עץ הדר (מסכת סוכה פרק ג דף לה.) ואמרו עץ שטעם עצו ופריו שוה ואמר אחר פרי הדר באילנו משנה לשנה ואמר אחר פרי הדר על כל מים. אלו הראיות לא הביאו מפני שנשתבש עליהם הענין עד שנודע להם מהראיות האלה. אבל ראינו ללא ספק מיהושע עד עתה שהאתרוג היו לוקחים עם הלולב בכל שנה ואין בו מחלוקת. אבל חקרו על הרמז הנמצא בכתוב לזה הפירוש המקובל. וכן היא ראייתם על ההדס (שם דף לב). וראייתם על דיני אברים בעונש ממון (בבא קמא דף פג) והוא מה שחייב למי שהשחית אבר מאברי חבירו. וראייתם גם כן על בת איש כהן הנזכרת לשם שהיא אשת איש (סנהדרין דף נ ע"ב) וכל הדומה לו שהוא נוהג על העיקר הזה:
וזה ענין מה שאמרו כללותיה ופרטותיה. רצו לומר הענינים שנוכל להוציאם בכלל ופרט ובשאר י"ג מדות והם מקובלים מפי משה מסיני וכולם אע"פ שהם מקובלים מפי משה לא נאמר בהם הלכה למשה מסיני שאין לומר פרי עץ הדר הוא אתרוג הלכה למשה מסיני או חובל בחברו משלם ממון הלכה למשה מסיני שכבר נתברר לנו שאלו הפירושים כולם מפי משה ויש להם רמזים במקרא או יוציאו אותם בדרך מדרכי הסברא כמו שאמרנו:
ועל כן כל דבר שאין לו רמז במקרא ואינו נקשר בו ואי אפשר להוציאו בדרך מדרכי הסברא עליו לבדו נאמר הלכה למשה מסיני. ובשביל זה כשאמרנו שיעוריו הלכה למשה מסיני הקשו עלינו (ברכות דף מ.) ואמרו מפני מה אתם אומרים שהם הלכה למשה מסיני והנה שיעורין נרמז עליהם בפסוק באמרו ארץ חטה ושעורה (דברים ח) תהיה התשובה שהיא הלכה למשה מסיני ואין לשיעורין עיקר להוציא אותם ממנו בדרך סברא ואין להם רמז בכל התורה אבל נסמכה זאת המצוה לזה הפסוק לסימן כדי שיהא נודע ונזכר ואינו מענין הכתוב. וזה ענין מה שאמרו קרא אסמכתא בעלמא בכ"מ שיזכרוהו:
ואני אכלול בכאן רוב הדינין שנאמר בהן הלכה למשה מסיני ואפשר שיהיה הכל. ויתבאר לך אמיתת מה שאמרתי שאין מהם אפי' אחת שהוציאוה בדרך סברא ואי אפשר לסמוך אותה לפסוק אלא על דרך אסמכתא כמו שבארנו. ולא מצאנו לעולם שחקרו בהן סברות או הביאו עליהם ראיות אלא לקחום מפי משה כמו שצוה אותו הקב"ה [חצי] לוג שמן לתודה ורביעית (יין) [שמן] לנזיר י"א ימים שבין נדה לנדה הלכה למשה מסיני. גוד ולבוד ודופן עקומה הלכה למשה מסיני. שיעורין חציצין ומחיצין הלכה למשה מסיני. תפילין על קלף ומזוזה על דוכסוסטוס וספר תורה על הגויל הלכה למשה מסיני. שי"ן של תפילין וקשר של תפילין ורצועות שחורות ותפילין מרובעות ומעברתא דתפילין הלכה למשה מסיני. נכרכות בשערן ונתפרות בגידין הלכה למשה מסיני. כותבין ס"ת בדיו ומסורגל הלכה למשה מסיני. פחותה מבת שלש שנים אין ביאתה ביאה הלכה למשה מסיני. העושה שדהו שני מיני חטין עשאן גורן אחת נותן פאה אחת שני גרנות נותן שתי פאות הלכה למשה מסיני. זרעוני גינה שאינן נאכלין מצטרפין אחד מעשרים וארבעה בנופל לתוך בית סאה הלכה למשה מסיני. עשר נטיעות מפוזרות לבית סאה חורשין כל בית סאה בשבילן הלכה למשה מסיני. עגול של דבילה שנטמא מקצתו תורמין מן הטהור שיש בו הלכה למשה מסיני. החזן רואה מהיכן התינוקות קוראין הלכה למשה מסיני (שבת יא.). האשה חוגרת בסינר בין מלפניה בין מלאחריה הלכה למשה מסיני. (שם צב ע"ב) ביין התירו לערב קשה ברך הלכה למשה מסיני (ב"מ ס.). עמון ומואב מעשרין מעשר עני בשביעית הלכה למשה מסיני (חגיגה ג ע"ב). ובכל מקום שיבא אחת מאלו ההלכות במה שאנו עתידין לפרש מן המשנה שם אפרשנה במקומה בעז"ה

הקדמת הרמב"ם לפירוש המשניות (המשך) לפיכך היו חלקי הדינין המיוסדים בתורה על העיקרים האלה שהקדמנו נחלקים לחמשה חלקים:

החלק הראשון פירושים מקובלים מפי משה ויש להם רמז בכתוב ואפשר להוציאם בדרך סברא וזה אין בו מחלוקת אבל כשיאמר האחד כך קבלתי אין לדבר עליו:
החלק השני הם הדינים שנאמר בהן הלכה למשה מסיני ואין ראיות עליהם כמו שזכרנו וזה כמו כן אין חולק עליו:
החלק השלישי הדינין שהוציאו על דרכי הסברא ונפלה בם מחלוקת כמו שזכרנו ונפסק הדין בהן על פי הרוב וזה יקרה כשישתנה העיון ומפני כך אומרים (יבמות דף עו ע"ב) אם הלכה נקבל ואם לדין יש תשובה. אבל נפלה המחלוקת והעיון בדבר שלא נשמע בו הלכה ותמצא בכל התלמוד שהם חוקרים על טעם הסברא שהוא גורם המחלוקת בין החולקים ואומרים במאי קא מיפלגי או מאי טעמא דר' פלוני או מאי בינייהו והם מביאים אותו על ענין זה ברוב מקומות. וזוכרים הטעם הגורם למחלוקת כגון שיאמרו רבי פלוני מחזיק טענה פלונית ופלוני מחזיק טענה פלונית וכדומה לו. אבל מי שיחשוב שהדינין שנחלקין בהם כמו כן מקובלים מפי משה וחושבים שנפלה המחלוקת כדרך טעות ההלכות או השכחה או מפני שאחד מהם קבל קבלת אמת והשני טעה בקבלתו או שכח או לא שמע מפי רבו כל מה שצריך לשמוע ויביא ראיה על זה מה שנאמי (סנהדרין דף פח ע"ב) משרבו תלמידי שמאי והלל שלא שמשר כל צרכן רבתה מחלוקת בישראל ונעשית תורה כשתי תורוה זה הדבר מגונה מאד והוא דברי מי שאין לו שכל ואין בידו עיקרים ופוגם באנשים אשר נתקבלו מהם המצות וכל זה שוא ובטל. ומה שהביאו להאמין באמונה הזאת הנפסדת הוא מיעוט הסתכלותו בדברי החכמים הנמצאים בתלמוד. שהם מצאו שכל הפירוש המקובל מפי משה הוא אמת ולא נתנו הפרש בין העיקרים המקובלים ובין תולדות הענינים שיוציאו אותן בעיון. אבל אתה אל יכנס בלבך ספק שמחלוקת ב"ש וב"ה באמרם (ברכות פ"ח דף נא ע"ב) מכבדין את הבית ואחר כן נוטלים לידים או נוטלין לידים ואח"כ מכבדין את הבית ותחשוב שאחד משני הדברים האלו אינו מקובל מפי משה מסיני אבל הטעם שהוא גורם להיות חולקים הוא מה שנזכר בתלמוד (שם נב ע"ב) שאחד מהם אוסר להשתמש בעם הארץ והשני מתיר. וכן כל מה שידמה לאלו המחלוקות שהם ענפי הענפים:
אבל מה שאמרו משרבו תלמידי שמאי והלל שלא שמשו כל צרכם רבתה מהלוקת בישראל ענין זה מבואר שכל ב' אנשים בהיותם שוים בשכל ובעיון ובידיעת העקרים שיוציאו מהם הסברות לא תפול ביניהם מחלוקת בסברתם בשום פנים ואם נפלה תהיה מעוטא כמו שלא נמצא שנחלקו שמאי והלל אלא בהלכות יחידות. וזה מפני שדעות שניהם היו קרובות זה לזה בכל מה שיוציאו בדרך סברא. והעיקרים כמו כן הנתונים לזה כמו העיקרים הנתונים לזה. אבל כאשר רפתה שקידת התלמידים על החכמה ונחלשה סברתם נגד סברת הלל ושמאי ובם נפלה מחלוקת ביניהם בעיון על דברים רבים שסברת כל אחד ואחד מהם היתה לפי שכלו ומה שיש בידו מן העיקרים. ואין להאשימם בכל זאת. שלא נכריח אנחנו לשני חכמים מתוכחים בעיון להתוכח כשכל יהושע ופנחס ואין לנו ספק כמו כן במה שנחלקו בו אחרי שאינם כמו שמאי והלל או כמו שהוא למעלה מהם שהקב"ה לא צונו בעבודתו על ענין זה. אבל צונו לשמוע מחכמי הדור כמו שנאמר (דברים יז) אל השופט אשר יהיה בימים ההם. ועל הדרכים האלו נפלה המחלוקת לא מפני שטעו בהלכות ושהאחד אומר אמת והשני שקר. ומה מאד מבואר ענין זה לכל המסתכל בו. ומה יקר וגדול זה העיקר במצות:
והחלק הרביעי הם הגזרות שתקנו הנביאים והחכמים בכל דור ודור כדי לעשותם סייג לתורה. ועליהם צוה הקב"ה לעשותם. והוא מה שאמר במאמר הכללי (ויקרא יח) ושמרתם את משמרתי ובאה בו הקבלה (יבמות דף כא.) עשו משמרת למשמרתי. והחכמים יקראו אותם גזרות. ולפעמים תפול בהם מחלוקת לפני החכם שהוא אוסר כך מפני כך ולא יסכים עליו חכם אחר. וזה הרבה בתלמוד שאומרים רבי פלוני גזר כך משום כך וכך ורבי פלוני לא גזר. וזה כמו כן סבה מסבת המחלוקת. שהרי בשר עוף בחלב הוא גזרה מדרבנן כדי להרחיק מן העברה ולא נאסר בתורה אלא בשר בהמה וחיה אבל אסרו חכמים בשר עוף כדי להרחיק מן האיסור. ויש מהם מי שלא יגזור גזרה זו שרבי יוסי [הגלילי] היה מתיר בשר עוף בחלב וכל אנשי עירו היו אוכלים אותו כמו שנתפרסם בתלמוד (שבת דף קל.). וכשתפול הסכמה על אחת מן הגזרות אין חולק עליה בשום פנים. וכשיהיה פשוט איסורה בכל ישראל אין לחלוק על הגזרה ההיא. אפילו הנביאים בעצמם לא היו רשאים לבטל אותה. וכן אמרו בתלמוד שאליהו ז"ל לא היה יכול לבטל אחד משמונה עשר דברים שגזרו בית שמאי ובית הלל. והביאו טעם על זה לפי שאיסורן פשט בכל ישראל:
והחלק החמישי הם הדינים העשוים על דרך חקירה וההסכמה בדברים הנוהגים בין בני אדם שאין בם תוספת במצוה ולא גרעון. או בדברים שהם תועלת לבני אדם בדברי תורה. וקראו אותם תקנות ומנהגים. ואסור לעבור עליהם. וכבר אמר שלמה ע"ה על העובר עליהם (קהלת י) ופורץ גדר ישכנו נחש. ואלו התקנות רבות מאד ונזכרות בתלמוד ובמשנה. מהם בענין איסור והיתר ומהם בענין הממונות. ומהם תקנות שתקנו נביאים כמו תקנת משה ויהושע ועזרא כמו שאמרו (מגילה פ"א דף ד.) משה תקן להם לישראל שיהיו שואלים ודורשים בהלכות פסח בפסח. ואמרו (ברכות פ"ז דף מח ע"ב) משה תקן הזן בשעה שירד המן לישראל. אבל תקנות יהושע ועזרא הם רבות. ומהם תקנות מיוחסות ליחידים מן החכמים כמו שאמרו התקין הלל פרוזבול (שביעית פ"י) התקין רבי גמליאל הזקן (גיטין דף לד ע"ב) התקין רבן יוחנן בן זכאי (ביצה דף ה). והרבה בתלמוד התקין ר' פלוני התקין ר' פלוני. ויש מהם תקנות מיוחסות להמון החכמים כמו שאמרו (כתובות דף מט ע"ב) באושא התקינו או כמו שנאמר תקנו חכמים או תקנת חכמים וכדומה לזה הרבה:
אם כן כל הדינין הנזכרין במשנה נחלקים על אלו החמשה חלקים. ומהם פירושים מקובלים מפי משה ויש להם רמז בכתוב או אפשר להיות סוברים עליהם סברא. ומהם הלכה למשה מסיני. ומהם מה שהוציאו בדרך הקש וסברא ובו נפלה המחלוקת. ומהם גזרות. ומהם תקנות. והטעם שהצריכם לכתוב המחלוקת הנופלת בין שתי הדעות הוא מה שאומר שההלכות אילו נכתבו פסוקות שאין בהם מהלוקת ונדחו דברי החכם שאין הלכה כמותו אפשר שיבא אחר כן מי שקבל הפך הדבר שעליו נפסקה ההלכה מהחכם החולק על הדעת ההיא או ממי שהוא נוטה לדעתו ותכנס ספקא בנפשותינו ונאמר איך יקבל זה האיש והוא איש אמת שדבר פלוני אסור והמשנה אומרת שהוא מותר או הפך הענין הזה. ובשביל זה כשיהיו לנו כתובות אלו הדעות יהיה נגדר זה הפרץ. כי כשיאמר המקבל שמעתי שכך וכך אסור נאמר לו כן דברת וזהו דעת פלוני אבל רבים חולקין עליו או פלוני חלק עליו וההלכה כדעת החולק מפני שסברתו יותר נכונה או מפני שמצאנו דבר אחד מסייעתו (עדיות פ"א):
אבל הטעם שהצריכום לכתוב דברי יחיד ורבים הוא מפני שאפשר להיות הלכה כיחיד וע"כ בא ללמדך כשתהיה סברה פשוטה ואפילו ליחיד שומעין לו ואע"פ שחולקין עליו רבים. והטעם שהצריכום לכתוב דעת איש אחד ואחר כן חוזר מן הדעת ההיא כגון שאמרו בש"א כך ובה"א כך וכך וחזרו ב"ה להורות כדברי ב"ש כדי להודיעך אהבת האמת והגברת הצדק והאמונה. שהרי אלו אנשים הנכבדים החסידים הנדיבים המופלגים בחכמה כשראו דברי החוק עליהם טובים מדבריהם ועיונו נכון הודו לו וחזרו לדעתו. כל שכן שאר האנשים בראותם האמת נוטה עם בעל דינו יהיה כמו כן נוטה לאמת ולא יקשה עורף. וזהו דברי הכתוב (דברים יד) צדק צדק תרדוף. ועל זה אמרו חכמים (אבות פ"ה) הוי מודה על האמת. רצו לומר אף על פי שתוכל להציל נפשך בטענות תוכחיות כשתדע שהם אמת דברי חבירך אשר טענתך עליו גלויה מפני חולשתו או מפני יכולתך להטעות האמת חזור לדבריו והריב נטוש:
וכאשר חשב המחבר לחבר זה הספר על זאת התכונה ראה לחלק אותו לששה חלקים:
החלק הראשון במצות המחויבות בצמח הארץ כמו כלאים שמטה וערלה ותרומות ומעשרות ושאר חקי המתנות:
והחלק השני בפרקי זמני השנה והמועדים ומה שנתחייב בהם והשתנות משפטיהם והאסור בהם והמותר ומה שנכון לחבר בכל פרק מהם מן הדינים והמצות:
והחלק השלישי בבעילות וההפרש שיש בדיניו בין האנשים והנשים כגון היבום והחליצה והכתובה וקדושין וגיטין ומה שהוא ראוי לומר בכל פרק מהם:
והחלק הרביעי בדינין ובמריבות שבין אדם לחבירו ובסחורות ובמשא ובמתן ובשותפות הקרקעות והדומה לו:
והחלק החמישי בעניני הקרבנות כפי השתנות משפטיהם ורוב עניניהם:
והחלק הששי בענין טהרות והפכם:

וקרא כל חלק מהם סדר. החלק הראשון נקרא סדר זרעים והשני סדר מועד והשלישי סדר נשים והרביעי סדר נזיקין והחמישי סדר קדשים והששי סדר טהרות (והסימן זמ"ן נק"ט):

והתחיל בסדר זרעים מפני שהוא כולל מצות מיוחדות בזרע הארץ וזרע הארץ היא מחיה לכל בעלי חיים. וכיון שאי אפשר לאדם לחיות בלא אכילת מזון לא יתכן לו עבודת השם ובשביל כך הקדים לדבר במצות המיוחדות בזרע הארץ:
ואח"כ דבר על סדר מועד שדרך סדורם בתורה כן הוא. כמו שנאמר (שמות כג) ושש שנים תזרע (שדך ושש שנים תזמור כרמך) [את ארצך] ואספת את תבואתה והשביעית תשמטנה ונטשתה. ואמר אחר כן ששת ימים תעשה מעשיך. ואחר כן שלש רגלים תחוג לי בשנה:
ואח"כ ראה להקדים דיני נשים קודם דיני נזיקין כדי ללכת אחר הכתוב שאמר (שם כא) כי ימכור איש את בתו לאמה וכי ינצו אנשים ונגפו אשה הרה ואחר כך כי יגח שור את איש. ובשביל זה הקדים סדר נשים על סדר נזיקין. וספר ואלה שמות כולל אלו הארבעה ענינים ענין סדר זרעים וסדר מועד וסדר נשים וסדר נזיקין. ואחרי אשר דיבר על ענין אלה שמות דיבר על ענין ויקרא כפי סידורם. וסדר אחרי נזיקין קדשים ואחריו טהרות שכך סדרם הכתוב. והקדים דין הקרבנות קודם דין הטומאות והטהרות שהרי הטהרות התחיל בהם בפרשת ויהי ביום השמיני:
וכשאסף כל אלו הששה מינים הכוללים המצות ראה לחלק כל מין כללי מהם אל מינים פרטיים כפי מה שהוא ראוי. וקרא שם כל מין מהפרטים מסכת. אחר כן חלק המאמר שיש בכל מין פרטי לפרקים וקרא שם כל אחד פרק. אחר כך חלק מאמר כל פרק לפרקים קטנים נכוחים להבין וקלים לדעתם על פה ולהורותם וקרא שם כל אחד מאלו הפרקים הקטנים הלכה:
וחלק המאמר בסדר זרעים כמו שאומר. התחיל במסכת ברכות. והטעם שהצריכהו להתחיל בה שהרופא הבקי כשירצה לשמור בריאות הבריא על תכונתה שהיא עומדת עליו יקדים תיקון המזון בתחלת רפואותיו. ועל כן ראה החכם הזה להתהיל בברכות שכל מי שאוכל אין לו רשות לאכול עד שיברך וראה לסדר בתחלת דבריו ברכות כדי לתקן המזון תיקון שיש לו ענין. אחר כך ראה לתקן דבריו כדי שלא יהיה חסר בענין מן הענינים ולפיכך דבר על כלל הברכות שאדם חייב בהם על המזונות ועל המצות. ואין לך מצוה שאדם חייב בה בכל יום אלא קריאת שמע בלבד. ואין נכון לדבר בברכות ק"ש קודם שידבר על ק"ש עצמה לפיכך התחיל מאימתי קורין את שמע וכל מה שנתחבר אליו:
ואח"כ חזר לענין הסדר והוא לדבר במצות זרע הארץ. והתחיל במסכת פאה אחר ברכות בשביל שכל המתנות שאדם חייב בהם על הזרע לא יתחייב בהן אלא אחר קצרו והקמה חייבת בפאה והיא עדיין בקרקע ובשביל זה הקדים לדבר בה. וסידר אחר פאה מסכת דמאי בשביל שיש בו לעניים זכות כמו שיש להם בפאה. וכן אמרו מאכילים את העניים דמאי. ואחר דמאי כלאים שכך סדרם הכתוב בסדר קדושים תהיו (ויקרא יט) לא תכלה פאת שדך ואחריו שדך לא תזרע כלאים. וסידר אחר כלאים שביעית והיה נכון להיות מסכת ערלה אחר כלאים שכך סדורה בתורה לולי שראה שהערלה אינה מן המצות שאדם מוכרח לעשותה שכ"ז שלא נטע לא יתחייב בערלה והשביעית היא מן המצות שאדם מוכרח לעשותה. ועוד שהשמטה יש בה סדר מיוחד מן התורה ולפיכך הקדים לדבר בשמטה. וסידר אחר שביעית מסכת תרומה גדולה מפני שהתרומה היא מתנה ראשונה שמוציאין מן הזרע. וסידר אחר תרומה מעשר ראשון מפני שהוא במעלה שניה לתרומה בדין הפרשה. וסידר אחר מעשר ראשון מעשר שני על סדר מעלותם. וסידר אחר כן מטכת הלה בשביל שאחר שמוציאין מן הזרע כל אלו המתנות שהם תרומה ומעשר ראשון ושני אז יטחנוהו ועושין אותו קמח ולשין אותו ואז יתחייב בחלה. וכשהשלים לדבר על הזרע ומתנותיו החל לדבר בענין הפירות וסידר אחר מסכת חלה מסכת ערלה ואחר כן בכורים שכך סדרם הכתוב הערלה בספר ויקרא והבכורים בפרשת כי תבא. ועלו מספר החלקים בסדר זרעים לעשתי עשרה מסכתות:
ואחר כך חלק סדר מועד למיניו הפרטים כמו שעשה בסדר זרעים והתחיל במסכת שבת מפני שהוא קדמון במעלה ומפני שהוא בכל שבעת ימים ותרבה תקופתו בזמן. גם בו התחיל בתורה בפרשת מועדות. וסידר אחר שבת עירובין מפני שהוא מענין שבת. ואחריו פסחים שהוא תחלה המצות הנתונות על ידי משה והיא כמו כן מצוה שניה לשבת בפרשת מועדות. וסידר אחר כן שקלים כמו שנסדרו בתורה. וסידר כפורים אחר שקלים כפי סדורה שמצות שקלים בפרשת כי תשא וכפורים בפרשת אחרי מות. ואח"כ בא לסיים דבריו בשלוש רגלים. וקודם זה דבר על פסחים ונשאר לו לדבר על ענין סוכות ושבועות ולא נמצא לו מה שידבר בשבועות אלא דברים מיוחדים בכל יו"ט והיא מסכת ביצה. והקדים סוכה על ביצה לרוב המצות שיש בסוכות. ולא נשאר לו מן הפרקים הנזכרים בכתוב אלא ראש השנה בלבד. ואחר ביצה דבר על ראש השנה. וכשהשלים דבריו על המועדים האמורים בתורה חזר לדבר על זמני התעניות הנזכרים בספרי הנבואה והם הצומות שתקנו הנביאים. וסידר אחר כך ענין תעניות. וסידר אחר תעניות מגילה מפני שהוא תיקון הנביאים שהיו אחרונים לאשר התקינו תעניות. וסידר אחר מגילה מועד קטן מפני שיש בינו ובין ימי פורים הצטרפות שבשניהם אסור התענית וההספד. וכאשר השלים לדבר על הזמנים וחובותיהם וכל מה שנתחבר עליהם חתם הענין במסכת חגיגה שענינה בחובת שלש רגלים והניחה לאחרונה בשביל שאינו ענין כללי ובשביל שאינו חובה אלא על הזכרים כמו שנא' (שמות כג) יראה כל זכורך. ועלו חלקי המאמר בסדר מועד לשתים עשרה מסכתות:
אחר כן חלק המאמר שיש בסדר נשים. והתחיל בסדר יבמות. והטעם שהצריכהו להתחיל ביבמות ולא התחיל במסכת כתובות ועיון השכל נותן שהיתה ראויה להקדים. אבל נעשה זה מפני שהנשואין הוא דבר עומד ברשות אדם ורצונו ואין לב"ד לכוף אדם עד שישא אשה אבל היבום הוא מוכרח לעשותו ולומר לו או חלוץ או יבם. וההתחלה בדברים המוכרחים הוא הנכון והראוי מן הדברים שאינם מוכרחים וע"כ התחיל ביבמות. וסידר אחר כך כתובות ואחר כתובות נדרים שפרשת נדרים כולה וההתבוננות שיש בה הוא נדרי נשים כמו שנאמר (במדבר ל) בין איש לאשתו בין אב לבתו. וכשיהיו הנשואין גמורין ותהיה האשה נכנסת לחופה יש לבעלה רשות להפר נדריה ומפני זה סמך נדרים לכתובות. וסידר אחר נדרים נזירות מפני שהנזירות גם כן מכלל נדרים וכשהאשה נודרת בנזיר יוכל הבעל להפר. ולפיכך סידר אחר נדרים נזירות:
וכשהשלים לדבר על הנשואין ומה שיתחייב בשבילן מהפרת הנדרים התחיל בענין הגירושין שאחרי נישואין באין הגירושין וסידר גיטין אחר נזירות. ואחר גיטין סוטה שענינה מענין הגירושין שהסוטה כשתזנה יש לכוף האיש והאשה על הגירושין כמו שאבאר במקומו. וסידר אחר סוטה קדושין:
ויש לשאול בכאן מפני מה סידר קדושין באחרונה והיה הנכון להקדימה ולהיות סדורה קודם כתובות. ואם תאמר שלא סדרו אותה קודם כתובות בשביל שלא נפריש בין יבמות לכתובות שענינם אחד והוא ענין ביאה ושיהיו דבריהם נקשרים ואילו נצרך עכ"פ לסדרו היה כותבו קודם גיטין כדי שיבא על סדר בראשונה קדושין ואחריה גיטין ויהיה סדורם נכון. ותהיה התשובה שסדורם נעשה כך מפני שהיה רצונו לילך על דרך הכתוב שהקדים גירושין קודם בישואין והוא מה שאמר הקב"ה (דברים כד) וכתב לה ספר כריתות ונתן בידה ויצאה מביתו והלכה והיתה לאיש אחר. ומתוך דבריו שאמר והיתה לאיש אחר למדנו פרק מפרקי קדושין כמו שנתבאר בתלמוד מקיש הויה ליציאה (דף ה). ועלו חלקי המאמר בסדר נשים לשבע מסכתות:
אח"כ חלק המאמר בנזיקין. וחלק המסכת הראשונה לשלשה הלקים. והתחיל בבבא קמא וענינה לדבר על נזיקין כגון שור ובור והבער ודין החובל ואין השופט רשאי להקדים דבר קודם שיסיר ההיזק מבני אדם ומפני זה הקדים אותה בראשונה על שאר הדינין:
ואח"כ בבא מציעא וענינה לדבר על הטענות והפקדונות ושכירות ודין השואל והשכיר וכל מה שהוא ראוי לחבר לזה הענין. כמו שעשה הכהוב שאחר דיני שור ובור והבער (שמות כא) וכי ינצו אנשים דבר על ארבעה שומרים:
ואח"כ בבא בתרא וענינו לדבר בחלוקת הקרקעות והדינין בענין הדירות המשותפות והשכונוה וביטול מקח וממכה במום הנמצא ולדבר בענין הממכרים והקנינים והאיך ראוי לדון אותם והערבות והירושות. וסידר החלק הזה באחרונה בשביל שכולו קבלה ודברי סברות ולא התבאר מן התורה:

וכשהודיע ענין הדינין התחיל לדבר על הדיינין גוזרי הגזירות והדינין ההם. וסידר אחר בבא בתרא סנהדרין. אבל מסכת מכות היא נקשרת בנוסהאות עם מסכת סנהדרין ובכללה היא מנויה. ואמרו שבשביל שאמר ואלו הן הנחנקין הדביק אליו ואלו הן הלוקין. ואין זה טעם אמת אבל היא מסכת בפני עצמה ונסמכה לסנהדרין מפני שאין רשות לבני אדם לענוש ולהלקות אלא השופטים בעצמם כמו שאמר הכתוב (דברים כה) והפילו השופט והכהו לפניו כדי רשעתו:

וסידר אחר מכות שבועות מפני שבין סוף המסכת שעברה ותחלת זו המסכת יש דמיונים בדיניהם ומשפטיהם והם דומים אלו לאלו כמו שנזכר בתלמוד והחבירוהו לענין ההוא מפני שהוא גם כן ממעשה הדיינים שאין רשות לכוף על השבועה אלא לשופט:
וכשהשלים לדבר על הדינים והדיינים וכל מה שהוא מעשה הדיינים מיוחד בו מן המחלוקת וחיוב השבועות בא לדבר בענין עדויות. ורוב ענין זאת המסכת הוא לזכור בה כל ההלכות שהעידו עליהם אנשים ברורים נאמנים ושעדותם ראוי לסמוך עליה והוא שער מן הדינים שהעדויות צריך לזכרם לפני הדיינים וכן כל עדות מהם היו מעידים אותו בב"ד. וסידר אותה אחר מסכת שבועות בשביל שמסכת שבועות יש צורך אליה תמיד יעדויות הם (הצעת) [הודעת] הדברים שהעידו בם לפני השופטים בעתים ידועים וקבלו אותם מהם:
אחר כן התחיל לדבר על עכו"ם לפי שענינה דבר מוכרח לשופט שידענו ואז יהיה שלם כשידע נימוסי העבודות ההם וחוקותיהם ומה שצריך אליהם ואז ידע היאך ידין עליה. כי כל מי שיעבוד לכוכב שבתאי בעבודת כוכב נוגה או יתפלל לכוכב צדק בתפלת מאדים אינו חייב מיתה כמו שבאה הקבלה הברורה. והניח זו המסכת לאחרונה מפני שלא יקרה ענין עכו"ם אלא באחד מני אלף לימים רחוקים:
וכאשר נשלם לו מה שהיה צריך אליו השופט התחיל באבות. ועשה זה לשני ענינים. האחד כדי להודיע שההסכמה והקבלה אמת ונכונה וקבלוה עם מעם. ולפיכך ראוי לכבד החכם מהם ולהושיבו במעלה נכבדת בשביל שהגיעה ההוראה אליו ושהוא בדורו כמו אלו בדורם. וכן אמרו (ר"ה כה.) אם באנו לחקור אחר בית דינו של ר"ג וכו'. ואמרו (שם) שמשון בדורו כאהרן בדורו יפתה בדורו כשמואל בדורו. ובענין זה יש מוסר גדול לבני אדם שלא יאמרו מדוע נקבל משפט פלוני או תקנת דיין פלוני. ואין הדבר כן שהמשפט אינו לפלוני השופט אלא להקב"ה שצוה אותנו בו כמו שנאמר (דברים א) כי המשפט לאלקים הוא. אבל הכל משפט אחד וקבלוהו איש מפי איש על הדורות החולפים. והענין השני שהוא רוצה לזכור במסכת זו מוסר כל חכם מן החכמים ע"ה כדי שנלמד מהם המדות הטובות ואין אדם צריך לזה הדבר כמו הדיינים שעמי הארץ כשלא יהיו בעלי מוסר אין ההיזק לכל ההמון אלא לבעליו בלבד. אבל השופט כשלא יהיה בעל מוסר וצנוע יזיק עצמו ויזיק לבני אדם. לפיכך היה תחלת דבריו במסכת אבות מוסר הדיינין כמו שאמר הוו מתונים בדין:
וצריך שיווסר השופט בכל הענינים שיש במסכת אבות. כגון שיהיה מתון בדין ואל ימהר פסק דין שאפשר שיהיה בדין ההוא ענין נסתר כמו שאמרו ע"ה דין מרומה. ואין לו להאריך בדין כמו כן כשידע שאין בו דבר נסתר שזה נקרא ענוי הדין:
ויש לו להשתדל בחקירת העדים ולהזהר בשעת החקירה שלא ילמדו העדים מדבריו מה שיסייעם על ענינם. ואין לו ללמד טענה לבעל הריב וזה נקרא עורכי הדיינין. ואל יחלל נפשו בחברת עמי הארץ שמא יהיה לבוז. ואל יתעלם מבני אדם עד שלא יוכלו לראותו בכל עת שיצטרכו אליו שמא יאבד האביון. ואל יבקש מנוחה ותענוגים פן יאבד האמת. ואל תמשכהו התאוה. ואל יהי רוצה להתקדם את חביריו לדין. ואל ילחץ עצמו להכנס בדיינות שמא יהיה חשוד:

וצריך להיות מהדר בכל דיניו אחר הפשרה. ואם יוכל שלא יפסוק דין בכל ימיו אבל שיעשה פשרה בין שני המריבים הנה מה טוב ומה נעים. ואם אינו יכול אז יחתוך הדין ואל יטריח אבל יתן זמנים ארוכים לבעל הריב ויניחהו לבקש על נפשו כל היום ואע"פ שירבה דברים וידבר הוללות וסכלות. ואם אי אפשר זה לפי מה שיראה בטענותם יגזור הדין מיד. כמו שאנו רואים רבותינו עושים בענין קשירת הידים והכאת השוט ללקות ולענוש והפשט הבגדים וקריעת השטרות הקיימות כשימצאו בהם מה שיחייב לעשות זה. והרבה כמו זה וכדומה לזו המצוה אומרים (סנהדרין דף ו ע"ב) יקוב הדין את ההר:

ועל דרך כלל צריך שיהיה השופט כרופא בקי שכל זמן שיוכל לרפא במזונות לא ירפא ברפואות. אבל כשרואה שההולי חזק ואי אפשר להתרפא במזונות ירפא ברפואות קלות קרובות אל טבע המזון כגון המשקים והמרקחות המבושמות והמתוקנות. ואם יראה שהחולי יתחזק ואלו הדברים אינם מכניעים אותו ואינם כנגדו יחזור לרפאותו ברפואות חזקות וישקנו רפואה משלשלת כגון סקמוני"א וכדומה לו מן הרפואות המרות והרעות. כן השופט ישתדל לעשות פשרה ואם אינו יכול ישפוט בנחת וירצה לבעל הריב בדבר רך ואם לא יוכל מפני אכזריות אחד מהמריבים ושהוא רוצה להתגבר בעול וחמס יתחזק עליו ויהדוך רשעים תחתיו:

וצריך לשופט שלא ירבה לרדוף אחר תענוגי העולם ואהבת העושר והמעלה כמו שאמר הכתוב (שמות יח) שונאי בצע. ואמרו ע"ה מלך במשפט יעמיד ארץ ואיש תרומות יהרסנה אם דומה הדיין למלך שאינו צריך לכלום יעמיד ארץ ואם דומה לכהן המחזר על הגרנות יהרסנה (כתובות קה ע"ב):

ואחר שנראה שהשופט צריך לכל אלו המוסרים כדי להוסר בהם אם כן מה נחמד ונכון היה תקון מסכת אבות אחרי מסכת סנהדרין ומה שנלוה אליה לפי שהיא כוללת אלה המוסרים ועוד נוסף עליהם ענינים אחרים מביאים לידי פרישות מן העולם וכבוד העולם ובעליה ומעשה היושר והיראה. וכאשר השלים מוסר הדיינים החל לבאר שגיאותם כי כל מי שיש בו טבע בשר ודם אי אפשר שלא יטעה ויחטא. ולפיכך סידר הוריות אחר אבות ובה התם סדר נזיקין. ועלו חלקי המאמר בנזיקין לח' מסכתות:
אחר כן חלק המאמר בענין קדשים. והחל בקרבנות הכהנים שהם מס' זבחים. ואחר זבחים מנחות כפי סדורם בתורה. וכשהשלים ענין זבחי קדשים ומה שנלוה עליהם דבר על ענין שחיטת שאר הזבחים על סדר הכתוב שהרי אחר שאמר והיה המקום אשר יבחר ה' שמה תביאו וגו' אמר רק בכל אות נפשך תזבח ואכלת בשר (דברים יב). והביא אחר מנחות חולין ואחר חולין בכורות על סדר הכתוב כמו כן. כי אחר שאמר רק בכל אות נפשך אמר לא תוכל לאכול בשעריך מעשר דגנך ותירושך ויצהרך ובכורות בקרך וצאנך:
וכשהשלים לדבר בעניני הקדושות סידר דמי הערכים שהם כמו כן קדש. והביא אחר בכורות ערכין ואחר ערכין תמורה על פי סדורם בכתוב כמו כן. וכשהשלים לדבר על המינין האלו הביא אחר כן מסכת כריתות ודבר בה על כל המצות שיתחייב בהם כרת וכל הנלוה לאותו הענין. והטעם שבשבילו סדר המין הזה בקדשים שכל דבר שחייבין על זדונו כרת חייבים על שגגתו חטאת אלא במעט כמו שיתבאר שם:
והביא אחר כריתות מעילה מפני שהדברים שחייבין עליהם מעילה יותר קלים מהדברים שחייבים עליהם חטאת. והביא אחר מעילה מסכת תמיד והניח אותה באחרונה בשביל שאיו בה דבור לא על דרך חכמה ולא על איסור ועל היתר אלא ספור שהוא אומר היאך היו מקריבין התמיד כדי לעשות כן תמיד:
והביא אחר תמיד מדות ואין בו ענין אחר אלא ספור שהוא זוכר מדת המקדש וצורתו ובנינו וכל ענינו. והתועלת שיש במין ההוא כי כשיבנה במהרה בימינו יש לשמור ולעשות התבנית ההוא והתבניות והצורות והערך מפני שהוא ברוח הקדש. כמו שאמר (דה"א כח) הכל בכתב מיד ה' עלי השכיל:
וכשהשלים לדבר בקרבנות הבהמה ובכל הנלוה עליהם ותבנית הבית שמקריבין בו אותן הקרבנות סידר אחריו מסכת קנים. ואין ענין במסכת ההיא אלא לדבר בתערובי העופות כשיתערבו קרבנות העופות אלו עם אלו. והניח זה הענין באחרונה מפני שאינו מוכרח לפי שאפשר שיתערבו ושלא יתערבו ועוד שהדבור עליו מעט מזער כמו שיתבאר במקומו. ובהם חתם סדר קדשים. ועלו חלקי המאמר בסדר קדשים לעשתי עשרה מסכתות:
אחר כן חלק המאמר בטהרות. והתחיל במס' כלים. וענינו שהוא כולל עיקרי הטומאות ולזכור כל מה שהוא מקבל טומאה ושאינו מקבל טומאה. כי כשיזכור לנו מה שהוא מקבל טומאה נדע כל הדברים שהם מקבלים טומאה ושאינם מקבלים:
והביא אחר כלים אהלות וענינו לדבר על טומאת מת. והקדים זאת המסכת בשביל שהיא קשה מכל הטומאות. ואחריה נגעים וענינו שהוא מדבר בטומאת צרעת שהמצורע יטמא באהל ויש בו קצת דמיון מטומאת מת כמו שיתבאר במקומו:

וכשהשלים טומאת מת והדומה לו בא לדבר בעניו טהרה והיא פרה אדומה. והביא אחר נגעים מס' פרה. וכשהשלים לדבר על הטומאות החמורות והאיך ענין טהרתם דבר בענין הטומאות הקלות שאין בם אלא הערב השמש. וסידר אחר פרה מסכת טהרות וקרא שמה טהרות בלשון נקיה שהדיבור בה הוא בטהרת הטומאה. ועוד שידיעת הטומאות מצריך לדעת ענין טהרה. ושמא יחשוב החושב שענין קריאת שם הסדר סדר טהרות וקרא שם מסכת ממנו טהרות שהוא תפישה על המחבר ואנו אומרים שאינו תפישה אצל חכמי ההגיון שהם קוראין המין הפרטי בשם המין הכולל אותו:

וכשהשלים הטומאות החמורות והאיך תעלה הטהרה מהם ודבר על טומאות קלות הביא אחר כך דיני טהרה וסידר אחר טהרות מקואות והניח נדה אחר כל אלו הטומאות מפני שאינה טומאה כללית לכל מין האדם. וסידר אחר מקואות נדה ואחר נדה מכשירין. והנכון היה לסדר אחר נדה זבים אבל הקדים מכשירין על זבים כמו שהקדימו הכתוב. שהרי מכשירין בפרשת ויהי ביום השמיני וזבים בפרשת זאת תהיה תורת המצורע. וסידר אחר זבים טבול יום כמו שאמר הכתוב (ויקרא טו) זאת תורת הזב ואשר תצא ממנו שכבת זרע. ואלו הטומאות המוקדמות כולן הן כוללות הגוף ר"ל כשיגע בהם אדם יטמא כל גופו. ובשביל זה בא לדבר על טומאת כל אבר ואבר בפני עצמו. וסידר אחר טבול יום ידים ואחר ידים עוקצין והניחה לאחרונה מפני שהוציאוה בדרכי הסברא ואין לה עיקר בכתוב ובה חתם ספרו. ועלו חלקי המאמר בטהרות לשתים עשרה מסכתות. והיו מספר כל מסכתות המשנה ששים ואחת ופרקים חמש מאות ושלשה ועשרים:

הקדמת הרמב"ם לפירוש המשניות (המשך) לפיכך היו חלקי הדינין המיוסדים בתורה על העיקרים האלה שהקדמנו נחלקים לחמשה חלקים:

החלק הראשון פירושים מקובלים מפי משה ויש להם רמז בכתוב ואפשר להוציאם בדרך סברא וזה אין בו מחלוקת אבל כשיאמר האחד כך קבלתי אין לדבר עליו:
החלק השני הם הדינים שנאמר בהן הלכה למשה מסיני ואין ראיות עליהם כמו שזכרנו וזה כמו כן אין חולק עליו:
החלק השלישי הדינין שהוציאו על דרכי הסברא ונפלה בם מחלוקת כמו שזכרנו ונפסק הדין בהן על פי הרוב וזה יקרה כשישתנה העיון ומפני כך אומרים (יבמות דף עו ע"ב) אם הלכה נקבל ואם לדין יש תשובה. אבל נפלה המחלוקת והעיון בדבר שלא נשמע בו הלכה ותמצא בכל התלמוד שהם חוקרים על טעם הסברא שהוא גורם המחלוקת בין החולקים ואומרים במאי קא מיפלגי או מאי טעמא דר' פלוני או מאי בינייהו והם מביאים אותו על ענין זה ברוב מקומות. וזוכרים הטעם הגורם למחלוקת כגון שיאמרו רבי פלוני מחזיק טענה פלונית ופלוני מחזיק טענה פלונית וכדומה לו. אבל מי שיחשוב שהדינין שנחלקין בהם כמו כן מקובלים מפי משה וחושבים שנפלה המחלוקת כדרך טעות ההלכות או השכחה או מפני שאחד מהם קבל קבלת אמת והשני טעה בקבלתו או שכח או לא שמע מפי רבו כל מה שצריך לשמוע ויביא ראיה על זה מה שנאמי (סנהדרין דף פח ע"ב) משרבו תלמידי שמאי והלל שלא שמשר כל צרכן רבתה מחלוקת בישראל ונעשית תורה כשתי תורוה זה הדבר מגונה מאד והוא דברי מי שאין לו שכל ואין בידו עיקרים ופוגם באנשים אשר נתקבלו מהם המצות וכל זה שוא ובטל. ומה שהביאו להאמין באמונה הזאת הנפסדת הוא מיעוט הסתכלותו בדברי החכמים הנמצאים בתלמוד. שהם מצאו שכל הפירוש המקובל מפי משה הוא אמת ולא נתנו הפרש בין העיקרים המקובלים ובין תולדות הענינים שיוציאו אותן בעיון. אבל אתה אל יכנס בלבך ספק שמחלוקת ב"ש וב"ה באמרם (ברכות פ"ח דף נא ע"ב) מכבדין את הבית ואחר כן נוטלים לידים או נוטלין לידים ואח"כ מכבדין את הבית ותחשוב שאחד משני הדברים האלו אינו מקובל מפי משה מסיני אבל הטעם שהוא גורם להיות חולקים הוא מה שנזכר בתלמוד (שם נב ע"ב) שאחד מהם אוסר להשתמש בעם הארץ והשני מתיר. וכן כל מה שידמה לאלו המחלוקות שהם ענפי הענפים:
אבל מה שאמרו משרבו תלמידי שמאי והלל שלא שמשו כל צרכם רבתה מהלוקת בישראל ענין זה מבואר שכל ב' אנשים בהיותם שוים בשכל ובעיון ובידיעת העקרים שיוציאו מהם הסברות לא תפול ביניהם מחלוקת בסברתם בשום פנים ואם נפלה תהיה מעוטא כמו שלא נמצא שנחלקו שמאי והלל אלא בהלכות יחידות. וזה מפני שדעות שניהם היו קרובות זה לזה בכל מה שיוציאו בדרך סברא. והעיקרים כמו כן הנתונים לזה כמו העיקרים הנתונים לזה. אבל כאשר רפתה שקידת התלמידים על החכמה ונחלשה סברתם נגד סברת הלל ושמאי ובם נפלה מחלוקת ביניהם בעיון על דברים רבים שסברת כל אחד ואחד מהם היתה לפי שכלו ומה שיש בידו מן העיקרים. ואין להאשימם בכל זאת. שלא נכריח אנחנו לשני חכמים מתוכחים בעיון להתוכח כשכל יהושע ופנחס ואין לנו ספק כמו כן במה שנחלקו בו אחרי שאינם כמו שמאי והלל או כמו שהוא למעלה מהם שהקב"ה לא צונו בעבודתו על ענין זה. אבל צונו לשמוע מחכמי הדור כמו שנאמר (דברים יז) אל השופט אשר יהיה בימים ההם. ועל הדרכים האלו נפלה המחלוקת לא מפני שטעו בהלכות ושהאחד אומר אמת והשני שקר. ומה מאד מבואר ענין זה לכל המסתכל בו. ומה יקר וגדול זה העיקר במצות:
והחלק הרביעי הם הגזרות שתקנו הנביאים והחכמים בכל דור ודור כדי לעשותם סייג לתורה. ועליהם צוה הקב"ה לעשותם. והוא מה שאמר במאמר הכללי (ויקרא יח) ושמרתם את משמרתי ובאה בו הקבלה (יבמות דף כא.) עשו משמרת למשמרתי. והחכמים יקראו אותם גזרות. ולפעמים תפול בהם מחלוקת לפני החכם שהוא אוסר כך מפני כך ולא יסכים עליו חכם אחר. וזה הרבה בתלמוד שאומרים רבי פלוני גזר כך משום כך וכך ורבי פלוני לא גזר. וזה כמו כן סבה מסבת המחלוקת. שהרי בשר עוף בחלב הוא גזרה מדרבנן כדי להרחיק מן העברה ולא נאסר בתורה אלא בשר בהמה וחיה אבל אסרו חכמים בשר עוף כדי להרחיק מן האיסור. ויש מהם מי שלא יגזור גזרה זו שרבי יוסי [הגלילי] היה מתיר בשר עוף בחלב וכל אנשי עירו היו אוכלים אותו כמו שנתפרסם בתלמוד (שבת דף קל.). וכשתפול הסכמה על אחת מן הגזרות אין חולק עליה בשום פנים. וכשיהיה פשוט איסורה בכל ישראל אין לחלוק על הגזרה ההיא. אפילו הנביאים בעצמם לא היו רשאים לבטל אותה. וכן אמרו בתלמוד שאליהו ז"ל לא היה יכול לבטל אחד משמונה עשר דברים שגזרו בית שמאי ובית הלל. והביאו טעם על זה לפי שאיסורן פשט בכל ישראל:
והחלק החמישי הם הדינים העשוים על דרך חקירה וההסכמה בדברים הנוהגים בין בני אדם שאין בם תוספת במצוה ולא גרעון. או בדברים שהם תועלת לבני אדם בדברי תורה. וקראו אותם תקנות ומנהגים. ואסור לעבור עליהם. וכבר אמר שלמה ע"ה על העובר עליהם (קהלת י) ופורץ גדר ישכנו נחש. ואלו התקנות רבות מאד ונזכרות בתלמוד ובמשנה. מהם בענין איסור והיתר ומהם בענין הממונות. ומהם תקנות שתקנו נביאים כמו תקנת משה ויהושע ועזרא כמו שאמרו (מגילה פ"א דף ד.) משה תקן להם לישראל שיהיו שואלים ודורשים בהלכות פסח בפסח. ואמרו (ברכות פ"ז דף מח ע"ב) משה תקן הזן בשעה שירד המן לישראל. אבל תקנות יהושע ועזרא הם רבות. ומהם תקנות מיוחסות ליחידים מן החכמים כמו שאמרו התקין הלל פרוזבול (שביעית פ"י) התקין רבי גמליאל הזקן (גיטין דף לד ע"ב) התקין רבן יוחנן בן זכאי (ביצה דף ה). והרבה בתלמוד התקין ר' פלוני התקין ר' פלוני. ויש מהם תקנות מיוחסות להמון החכמים כמו שאמרו (כתובות דף מט ע"ב) באושא התקינו או כמו שנאמר תקנו חכמים או תקנת חכמים וכדומה לזה הרבה:
אם כן כל הדינין הנזכרין במשנה נחלקים על אלו החמשה חלקים. ומהם פירושים מקובלים מפי משה ויש להם רמז בכתוב או אפשר להיות סוברים עליהם סברא. ומהם הלכה למשה מסיני. ומהם מה שהוציאו בדרך הקש וסברא ובו נפלה המחלוקת. ומהם גזרות. ומהם תקנות. והטעם שהצריכם לכתוב המחלוקת הנופלת בין שתי הדעות הוא מה שאומר שההלכות אילו נכתבו פסוקות שאין בהם מהלוקת ונדחו דברי החכם שאין הלכה כמותו אפשר שיבא אחר כן מי שקבל הפך הדבר שעליו נפסקה ההלכה מהחכם החולק על הדעת ההיא או ממי שהוא נוטה לדעתו ותכנס ספקא בנפשותינו ונאמר איך יקבל זה האיש והוא איש אמת שדבר פלוני אסור והמשנה אומרת שהוא מותר או הפך הענין הזה. ובשביל זה כשיהיו לנו כתובות אלו הדעות יהיה נגדר זה הפרץ. כי כשיאמר המקבל שמעתי שכך וכך אסור נאמר לו כן דברת וזהו דעת פלוני אבל רבים חולקין עליו או פלוני חלק עליו וההלכה כדעת החולק מפני שסברתו יותר נכונה או מפני שמצאנו דבר אחד מסייעתו (עדיות פ"א):
אבל הטעם שהצריכום לכתוב דברי יחיד ורבים הוא מפני שאפשר להיות הלכה כיחיד וע"כ בא ללמדך כשתהיה סברה פשוטה ואפילו ליחיד שומעין לו ואע"פ שחולקין עליו רבים. והטעם שהצריכום לכתוב דעת איש אחד ואחר כן חוזר מן הדעת ההיא כגון שאמרו בש"א כך ובה"א כך וכך וחזרו ב"ה להורות כדברי ב"ש כדי להודיעך אהבת האמת והגברת הצדק והאמונה. שהרי אלו אנשים הנכבדים החסידים הנדיבים המופלגים בחכמה כשראו דברי החוק עליהם טובים מדבריהם ועיונו נכון הודו לו וחזרו לדעתו. כל שכן שאר האנשים בראותם האמת נוטה עם בעל דינו יהיה כמו כן נוטה לאמת ולא יקשה עורף. וזהו דברי הכתוב (דברים יד) צדק צדק תרדוף. ועל זה אמרו חכמים (אבות פ"ה) הוי מודה על האמת. רצו לומר אף על פי שתוכל להציל נפשך בטענות תוכחיות כשתדע שהם אמת דברי חבירך אשר טענתך עליו גלויה מפני חולשתו או מפני יכולתך להטעות האמת חזור לדבריו והריב נטוש:
וכאשר חשב המחבר לחבר זה הספר על זאת התכונה ראה לחלק אותו לששה חלקים:
החלק הראשון במצות המחויבות בצמח הארץ כמו כלאים שמטה וערלה ותרומות ומעשרות ושאר חקי המתנות:
והחלק השני בפרקי זמני השנה והמועדים ומה שנתחייב בהם והשתנות משפטיהם והאסור בהם והמותר ומה שנכון לחבר בכל פרק מהם מן הדינים והמצות:
והחלק השלישי בבעילות וההפרש שיש בדיניו בין האנשים והנשים כגון היבום והחליצה והכתובה וקדושין וגיטין ומה שהוא ראוי לומר בכל פרק מהם:
והחלק הרביעי בדינין ובמריבות שבין אדם לחבירו ובסחורות ובמשא ובמתן ובשותפות הקרקעות והדומה לו:
והחלק החמישי בעניני הקרבנות כפי השתנות משפטיהם ורוב עניניהם:
והחלק הששי בענין טהרות והפכם:

וקרא כל חלק מהם סדר. החלק הראשון נקרא סדר זרעים והשני סדר מועד והשלישי סדר נשים והרביעי סדר נזיקין והחמישי סדר קדשים והששי סדר טהרות (והסימן זמ"ן נק"ט):

והתחיל בסדר זרעים מפני שהוא כולל מצות מיוחדות בזרע הארץ וזרע הארץ היא מחיה לכל בעלי חיים. וכיון שאי אפשר לאדם לחיות בלא אכילת מזון לא יתכן לו עבודת השם ובשביל כך הקדים לדבר במצות המיוחדות בזרע הארץ:
ואח"כ דבר על סדר מועד שדרך סדורם בתורה כן הוא. כמו שנאמר (שמות כג) ושש שנים תזרע (שדך ושש שנים תזמור כרמך) [את ארצך] ואספת את תבואתה והשביעית תשמטנה ונטשתה. ואמר אחר כן ששת ימים תעשה מעשיך. ואחר כן שלש רגלים תחוג לי בשנה:
ואח"כ ראה להקדים דיני נשים קודם דיני נזיקין כדי ללכת אחר הכתוב שאמר (שם כא) כי ימכור איש את בתו לאמה וכי ינצו אנשים ונגפו אשה הרה ואחר כך כי יגח שור את איש. ובשביל זה הקדים סדר נשים על סדר נזיקין. וספר ואלה שמות כולל אלו הארבעה ענינים ענין סדר זרעים וסדר מועד וסדר נשים וסדר נזיקין. ואחרי אשר דיבר על ענין אלה שמות דיבר על ענין ויקרא כפי סידורם. וסדר אחרי נזיקין קדשים ואחריו טהרות שכך סדרם הכתוב. והקדים דין הקרבנות קודם דין הטומאות והטהרות שהרי הטהרות התחיל בהם בפרשת ויהי ביום השמיני:
וכשאסף כל אלו הששה מינים הכוללים המצות ראה לחלק כל מין כללי מהם אל מינים פרטיים כפי מה שהוא ראוי. וקרא שם כל מין מהפרטים מסכת. אחר כן חלק המאמר שיש בכל מין פרטי לפרקים וקרא שם כל אחד פרק. אחר כך חלק מאמר כל פרק לפרקים קטנים נכוחים להבין וקלים לדעתם על פה ולהורותם וקרא שם כל אחד מאלו הפרקים הקטנים הלכה:
וחלק המאמר בסדר זרעים כמו שאומר. התחיל במסכת ברכות. והטעם שהצריכהו להתחיל בה שהרופא הבקי כשירצה לשמור בריאות הבריא על תכונתה שהיא עומדת עליו יקדים תיקון המזון בתחלת רפואותיו. ועל כן ראה החכם הזה להתהיל בברכות שכל מי שאוכל אין לו רשות לאכול עד שיברך וראה לסדר בתחלת דבריו ברכות כדי לתקן המזון תיקון שיש לו ענין. אחר כך ראה לתקן דבריו כדי שלא יהיה חסר בענין מן הענינים ולפיכך דבר על כלל הברכות שאדם חייב בהם על המזונות ועל המצות. ואין לך מצוה שאדם חייב בה בכל יום אלא קריאת שמע בלבד. ואין נכון לדבר בברכות ק"ש קודם שידבר על ק"ש עצמה לפיכך התחיל מאימתי קורין את שמע וכל מה שנתחבר אליו:
ואח"כ חזר לענין הסדר והוא לדבר במצות זרע הארץ. והתחיל במסכת פאה אחר ברכות בשביל שכל המתנות שאדם חייב בהם על הזרע לא יתחייב בהן אלא אחר קצרו והקמה חייבת בפאה והיא עדיין בקרקע ובשביל זה הקדים לדבר בה. וסידר אחר פאה מסכת דמאי בשביל שיש בו לעניים זכות כמו שיש להם בפאה. וכן אמרו מאכילים את העניים דמאי. ואחר דמאי כלאים שכך סדרם הכתוב בסדר קדושים תהיו (ויקרא יט) לא תכלה פאת שדך ואחריו שדך לא תזרע כלאים. וסידר אחר כלאים שביעית והיה נכון להיות מסכת ערלה אחר כלאים שכך סדורה בתורה לולי שראה שהערלה אינה מן המצות שאדם מוכרח לעשותה שכ"ז שלא נטע לא יתחייב בערלה והשביעית היא מן המצות שאדם מוכרח לעשותה. ועוד שהשמטה יש בה סדר מיוחד מן התורה ולפיכך הקדים לדבר בשמטה. וסידר אחר שביעית מסכת תרומה גדולה מפני שהתרומה היא מתנה ראשונה שמוציאין מן הזרע. וסידר אחר תרומה מעשר ראשון מפני שהוא במעלה שניה לתרומה בדין הפרשה. וסידר אחר מעשר ראשון מעשר שני על סדר מעלותם. וסידר אחר כן מטכת הלה בשביל שאחר שמוציאין מן הזרע כל אלו המתנות שהם תרומה ומעשר ראשון ושני אז יטחנוהו ועושין אותו קמח ולשין אותו ואז יתחייב בחלה. וכשהשלים לדבר על הזרע ומתנותיו החל לדבר בענין הפירות וסידר אחר מסכת חלה מסכת ערלה ואחר כן בכורים שכך סדרם הכתוב הערלה בספר ויקרא והבכורים בפרשת כי תבא. ועלו מספר החלקים בסדר זרעים לעשתי עשרה מסכתות:
ואחר כך חלק סדר מועד למיניו הפרטים כמו שעשה בסדר זרעים והתחיל במסכת שבת מפני שהוא קדמון במעלה ומפני שהוא בכל שבעת ימים ותרבה תקופתו בזמן. גם בו התחיל בתורה בפרשת מועדות. וסידר אחר שבת עירובין מפני שהוא מענין שבת. ואחריו פסחים שהוא תחלה המצות הנתונות על ידי משה והיא כמו כן מצוה שניה לשבת בפרשת מועדות. וסידר אחר כן שקלים כמו שנסדרו בתורה. וסידר כפורים אחר שקלים כפי סדורה שמצות שקלים בפרשת כי תשא וכפורים בפרשת אחרי מות. ואח"כ בא לסיים דבריו בשלוש רגלים. וקודם זה דבר על פסחים ונשאר לו לדבר על ענין סוכות ושבועות ולא נמצא לו מה שידבר בשבועות אלא דברים מיוחדים בכל יו"ט והיא מסכת ביצה. והקדים סוכה על ביצה לרוב המצות שיש בסוכות. ולא נשאר לו מן הפרקים הנזכרים בכתוב אלא ראש השנה בלבד. ואחר ביצה דבר על ראש השנה. וכשהשלים דבריו על המועדים האמורים בתורה חזר לדבר על זמני התעניות הנזכרים בספרי הנבואה והם הצומות שתקנו הנביאים. וסידר אחר כך ענין תעניות. וסידר אחר תעניות מגילה מפני שהוא תיקון הנביאים שהיו אחרונים לאשר התקינו תעניות. וסידר אחר מגילה מועד קטן מפני שיש בינו ובין ימי פורים הצטרפות שבשניהם אסור התענית וההספד. וכאשר השלים לדבר על הזמנים וחובותיהם וכל מה שנתחבר עליהם חתם הענין במסכת חגיגה שענינה בחובת שלש רגלים והניחה לאחרונה בשביל שאינו ענין כללי ובשביל שאינו חובה אלא על הזכרים כמו שנא' (שמות כג) יראה כל זכורך. ועלו חלקי המאמר בסדר מועד לשתים עשרה מסכתות:
אחר כן חלק המאמר שיש בסדר נשים. והתחיל בסדר יבמות. והטעם שהצריכהו להתחיל ביבמות ולא התחיל במסכת כתובות ועיון השכל נותן שהיתה ראויה להקדים. אבל נעשה זה מפני שהנשואין הוא דבר עומד ברשות אדם ורצונו ואין לב"ד לכוף אדם עד שישא אשה אבל היבום הוא מוכרח לעשותו ולומר לו או חלוץ או יבם. וההתחלה בדברים המוכרחים הוא הנכון והראוי מן הדברים שאינם מוכרחים וע"כ התחיל ביבמות. וסידר אחר כך כתובות ואחר כתובות נדרים שפרשת נדרים כולה וההתבוננות שיש בה הוא נדרי נשים כמו שנאמר (במדבר ל) בין איש לאשתו בין אב לבתו. וכשיהיו הנשואין גמורין ותהיה האשה נכנסת לחופה יש לבעלה רשות להפר נדריה ומפני זה סמך נדרים לכתובות. וסידר אחר נדרים נזירות מפני שהנזירות גם כן מכלל נדרים וכשהאשה נודרת בנזיר יוכל הבעל להפר. ולפיכך סידר אחר נדרים נזירות:
וכשהשלים לדבר על הנשואין ומה שיתחייב בשבילן מהפרת הנדרים התחיל בענין הגירושין שאחרי נישואין באין הגירושין וסידר גיטין אחר נזירות. ואחר גיטין סוטה שענינה מענין הגירושין שהסוטה כשתזנה יש לכוף האיש והאשה על הגירושין כמו שאבאר במקומו. וסידר אחר סוטה קדושין:
ויש לשאול בכאן מפני מה סידר קדושין באחרונה והיה הנכון להקדימה ולהיות סדורה קודם כתובות. ואם תאמר שלא סדרו אותה קודם כתובות בשביל שלא נפריש בין יבמות לכתובות שענינם אחד והוא ענין ביאה ושיהיו דבריהם נקשרים ואילו נצרך עכ"פ לסדרו היה כותבו קודם גיטין כדי שיבא על סדר בראשונה קדושין ואחריה גיטין ויהיה סדורם נכון. ותהיה התשובה שסדורם נעשה כך מפני שהיה רצונו לילך על דרך הכתוב שהקדים גירושין קודם בישואין והוא מה שאמר הקב"ה (דברים כד) וכתב לה ספר כריתות ונתן בידה ויצאה מביתו והלכה והיתה לאיש אחר. ומתוך דבריו שאמר והיתה לאיש אחר למדנו פרק מפרקי קדושין כמו שנתבאר בתלמוד מקיש הויה ליציאה (דף ה). ועלו חלקי המאמר בסדר נשים לשבע מסכתות:
אח"כ חלק המאמר בנזיקין. וחלק המסכת הראשונה לשלשה הלקים. והתחיל בבבא קמא וענינה לדבר על נזיקין כגון שור ובור והבער ודין החובל ואין השופט רשאי להקדים דבר קודם שיסיר ההיזק מבני אדם ומפני זה הקדים אותה בראשונה על שאר הדינין:
ואח"כ בבא מציעא וענינה לדבר על הטענות והפקדונות ושכירות ודין השואל והשכיר וכל מה שהוא ראוי לחבר לזה הענין. כמו שעשה הכהוב שאחר דיני שור ובור והבער (שמות כא) וכי ינצו אנשים דבר על ארבעה שומרים:
ואח"כ בבא בתרא וענינו לדבר בחלוקת הקרקעות והדינין בענין הדירות המשותפות והשכונוה וביטול מקח וממכה במום הנמצא ולדבר בענין הממכרים והקנינים והאיך ראוי לדון אותם והערבות והירושות. וסידר החלק הזה באחרונה בשביל שכולו קבלה ודברי סברות ולא התבאר מן התורה:

וכשהודיע ענין הדינין התחיל לדבר על הדיינין גוזרי הגזירות והדינין ההם. וסידר אחר בבא בתרא סנהדרין. אבל מסכת מכות היא נקשרת בנוסהאות עם מסכת סנהדרין ובכללה היא מנויה. ואמרו שבשביל שאמר ואלו הן הנחנקין הדביק אליו ואלו הן הלוקין. ואין זה טעם אמת אבל היא מסכת בפני עצמה ונסמכה לסנהדרין מפני שאין רשות לבני אדם לענוש ולהלקות אלא השופטים בעצמם כמו שאמר הכתוב (דברים כה) והפילו השופט והכהו לפניו כדי רשעתו:

וסידר אחר מכות שבועות מפני שבין סוף המסכת שעברה ותחלת זו המסכת יש דמיונים בדיניהם ומשפטיהם והם דומים אלו לאלו כמו שנזכר בתלמוד והחבירוהו לענין ההוא מפני שהוא גם כן ממעשה הדיינים שאין רשות לכוף על השבועה אלא לשופט:
וכשהשלים לדבר על הדינים והדיינים וכל מה שהוא מעשה הדיינים מיוחד בו מן המחלוקת וחיוב השבועות בא לדבר בענין עדויות. ורוב ענין זאת המסכת הוא לזכור בה כל ההלכות שהעידו עליהם אנשים ברורים נאמנים ושעדותם ראוי לסמוך עליה והוא שער מן הדינים שהעדויות צריך לזכרם לפני הדיינים וכן כל עדות מהם היו מעידים אותו בב"ד. וסידר אותה אחר מסכת שבועות בשביל שמסכת שבועות יש צורך אליה תמיד יעדויות הם (הצעת) [הודעת] הדברים שהעידו בם לפני השופטים בעתים ידועים וקבלו אותם מהם:
אחר כן התחיל לדבר על עכו"ם לפי שענינה דבר מוכרח לשופט שידענו ואז יהיה שלם כשידע נימוסי העבודות ההם וחוקותיהם ומה שצריך אליהם ואז ידע היאך ידין עליה. כי כל מי שיעבוד לכוכב שבתאי בעבודת כוכב נוגה או יתפלל לכוכב צדק בתפלת מאדים אינו חייב מיתה כמו שבאה הקבלה הברורה. והניח זו המסכת לאחרונה מפני שלא יקרה ענין עכו"ם אלא באחד מני אלף לימים רחוקים:
וכאשר נשלם לו מה שהיה צריך אליו השופט התחיל באבות. ועשה זה לשני ענינים. האחד כדי להודיע שההסכמה והקבלה אמת ונכונה וקבלוה עם מעם. ולפיכך ראוי לכבד החכם מהם ולהושיבו במעלה נכבדת בשביל שהגיעה ההוראה אליו ושהוא בדורו כמו אלו בדורם. וכן אמרו (ר"ה כה.) אם באנו לחקור אחר בית דינו של ר"ג וכו'. ואמרו (שם) שמשון בדורו כאהרן בדורו יפתה בדורו כשמואל בדורו. ובענין זה יש מוסר גדול לבני אדם שלא יאמרו מדוע נקבל משפט פלוני או תקנת דיין פלוני. ואין הדבר כן שהמשפט אינו לפלוני השופט אלא להקב"ה שצוה אותנו בו כמו שנאמר (דברים א) כי המשפט לאלקים הוא. אבל הכל משפט אחד וקבלוהו איש מפי איש על הדורות החולפים. והענין השני שהוא רוצה לזכור במסכת זו מוסר כל חכם מן החכמים ע"ה כדי שנלמד מהם המדות הטובות ואין אדם צריך לזה הדבר כמו הדיינים שעמי הארץ כשלא יהיו בעלי מוסר אין ההיזק לכל ההמון אלא לבעליו בלבד. אבל השופט כשלא יהיה בעל מוסר וצנוע יזיק עצמו ויזיק לבני אדם. לפיכך היה תחלת דבריו במסכת אבות מוסר הדיינין כמו שאמר הוו מתונים בדין:
וצריך שיווסר השופט בכל הענינים שיש במסכת אבות. כגון שיהיה מתון בדין ואל ימהר פסק דין שאפשר שיהיה בדין ההוא ענין נסתר כמו שאמרו ע"ה דין מרומה. ואין לו להאריך בדין כמו כן כשידע שאין בו דבר נסתר שזה נקרא ענוי הדין:
ויש לו להשתדל בחקירת העדים ולהזהר בשעת החקירה שלא ילמדו העדים מדבריו מה שיסייעם על ענינם. ואין לו ללמד טענה לבעל הריב וזה נקרא עורכי הדיינין. ואל יחלל נפשו בחברת עמי הארץ שמא יהיה לבוז. ואל יתעלם מבני אדם עד שלא יוכלו לראותו בכל עת שיצטרכו אליו שמא יאבד האביון. ואל יבקש מנוחה ותענוגים פן יאבד האמת. ואל תמשכהו התאוה. ואל יהי רוצה להתקדם את חביריו לדין. ואל ילחץ עצמו להכנס בדיינות שמא יהיה חשוד:

וצריך להיות מהדר בכל דיניו אחר הפשרה. ואם יוכל שלא יפסוק דין בכל ימיו אבל שיעשה פשרה בין שני המריבים הנה מה טוב ומה נעים. ואם אינו יכול אז יחתוך הדין ואל יטריח אבל יתן זמנים ארוכים לבעל הריב ויניחהו לבקש על נפשו כל היום ואע"פ שירבה דברים וידבר הוללות וסכלות. ואם אי אפשר זה לפי מה שיראה בטענותם יגזור הדין מיד. כמו שאנו רואים רבותינו עושים בענין קשירת הידים והכאת השוט ללקות ולענוש והפשט הבגדים וקריעת השטרות הקיימות כשימצאו בהם מה שיחייב לעשות זה. והרבה כמו זה וכדומה לזו המצוה אומרים (סנהדרין דף ו ע"ב) יקוב הדין את ההר:

ועל דרך כלל צריך שיהיה השופט כרופא בקי שכל זמן שיוכל לרפא במזונות לא ירפא ברפואות. אבל כשרואה שההולי חזק ואי אפשר להתרפא במזונות ירפא ברפואות קלות קרובות אל טבע המזון כגון המשקים והמרקחות המבושמות והמתוקנות. ואם יראה שהחולי יתחזק ואלו הדברים אינם מכניעים אותו ואינם כנגדו יחזור לרפאותו ברפואות חזקות וישקנו רפואה משלשלת כגון סקמוני"א וכדומה לו מן הרפואות המרות והרעות. כן השופט ישתדל לעשות פשרה ואם אינו יכול ישפוט בנחת וירצה לבעל הריב בדבר רך ואם לא יוכל מפני אכזריות אחד מהמריבים ושהוא רוצה להתגבר בעול וחמס יתחזק עליו ויהדוך רשעים תחתיו:

וצריך לשופט שלא ירבה לרדוף אחר תענוגי העולם ואהבת העושר והמעלה כמו שאמר הכתוב (שמות יח) שונאי בצע. ואמרו ע"ה מלך במשפט יעמיד ארץ ואיש תרומות יהרסנה אם דומה הדיין למלך שאינו צריך לכלום יעמיד ארץ ואם דומה לכהן המחזר על הגרנות יהרסנה (כתובות קה ע"ב):

ואחר שנראה שהשופט צריך לכל אלו המוסרים כדי להוסר בהם אם כן מה נחמד ונכון היה תקון מסכת אבות אחרי מסכת סנהדרין ומה שנלוה אליה לפי שהיא כוללת אלה המוסרים ועוד נוסף עליהם ענינים אחרים מביאים לידי פרישות מן העולם וכבוד העולם ובעליה ומעשה היושר והיראה. וכאשר השלים מוסר הדיינים החל לבאר שגיאותם כי כל מי שיש בו טבע בשר ודם אי אפשר שלא יטעה ויחטא. ולפיכך סידר הוריות אחר אבות ובה התם סדר נזיקין. ועלו חלקי המאמר בנזיקין לח' מסכתות:
אחר כן חלק המאמר בענין קדשים. והחל בקרבנות הכהנים שהם מס' זבחים. ואחר זבחים מנחות כפי סדורם בתורה. וכשהשלים ענין זבחי קדשים ומה שנלוה עליהם דבר על ענין שחיטת שאר הזבחים על סדר הכתוב שהרי אחר שאמר והיה המקום אשר יבחר ה' שמה תביאו וגו' אמר רק בכל אות נפשך תזבח ואכלת בשר (דברים יב). והביא אחר מנחות חולין ואחר חולין בכורות על סדר הכתוב כמו כן. כי אחר שאמר רק בכל אות נפשך אמר לא תוכל לאכול בשעריך מעשר דגנך ותירושך ויצהרך ובכורות בקרך וצאנך:
וכשהשלים לדבר בעניני הקדושות סידר דמי הערכים שהם כמו כן קדש. והביא אחר בכורות ערכין ואחר ערכין תמורה על פי סדורם בכתוב כמו כן. וכשהשלים לדבר על המינין האלו הביא אחר כן מסכת כריתות ודבר בה על כל המצות שיתחייב בהם כרת וכל הנלוה לאותו הענין. והטעם שבשבילו סדר המין הזה בקדשים שכל דבר שחייבין על זדונו כרת חייבים על שגגתו חטאת אלא במעט כמו שיתבאר שם:
והביא אחר כריתות מעילה מפני שהדברים שחייבין עליהם מעילה יותר קלים מהדברים שחייבים עליהם חטאת. והביא אחר מעילה מסכת תמיד והניח אותה באחרונה בשביל שאיו בה דבור לא על דרך חכמה ולא על איסור ועל היתר אלא ספור שהוא אומר היאך היו מקריבין התמיד כדי לעשות כן תמיד:
והביא אחר תמיד מדות ואין בו ענין אחר אלא ספור שהוא זוכר מדת המקדש וצורתו ובנינו וכל ענינו. והתועלת שיש במין ההוא כי כשיבנה במהרה בימינו יש לשמור ולעשות התבנית ההוא והתבניות והצורות והערך מפני שהוא ברוח הקדש. כמו שאמר (דה"א כח) הכל בכתב מיד ה' עלי השכיל:
וכשהשלים לדבר בקרבנות הבהמה ובכל הנלוה עליהם ותבנית הבית שמקריבין בו אותן הקרבנות סידר אחריו מסכת קנים. ואין ענין במסכת ההיא אלא לדבר בתערובי העופות כשיתערבו קרבנות העופות אלו עם אלו. והניח זה הענין באחרונה מפני שאינו מוכרח לפי שאפשר שיתערבו ושלא יתערבו ועוד שהדבור עליו מעט מזער כמו שיתבאר במקומו. ובהם חתם סדר קדשים. ועלו חלקי המאמר בסדר קדשים לעשתי עשרה מסכתות:
אחר כן חלק המאמר בטהרות. והתחיל במס' כלים. וענינו שהוא כולל עיקרי הטומאות ולזכור כל מה שהוא מקבל טומאה ושאינו מקבל טומאה. כי כשיזכור לנו מה שהוא מקבל טומאה נדע כל הדברים שהם מקבלים טומאה ושאינם מקבלים:
והביא אחר כלים אהלות וענינו לדבר על טומאת מת. והקדים זאת המסכת בשביל שהיא קשה מכל הטומאות. ואחריה נגעים וענינו שהוא מדבר בטומאת צרעת שהמצורע יטמא באהל ויש בו קצת דמיון מטומאת מת כמו שיתבאר במקומו:

וכשהשלים טומאת מת והדומה לו בא לדבר בעניו טהרה והיא פרה אדומה. והביא אחר נגעים מס' פרה. וכשהשלים לדבר על הטומאות החמורות והאיך ענין טהרתם דבר בענין הטומאות הקלות שאין בם אלא הערב השמש. וסידר אחר פרה מסכת טהרות וקרא שמה טהרות בלשון נקיה שהדיבור בה הוא בטהרת הטומאה. ועוד שידיעת הטומאות מצריך לדעת ענין טהרה. ושמא יחשוב החושב שענין קריאת שם הסדר סדר טהרות וקרא שם מסכת ממנו טהרות שהוא תפישה על המחבר ואנו אומרים שאינו תפישה אצל חכמי ההגיון שהם קוראין המין הפרטי בשם המין הכולל אותו:

וכשהשלים הטומאות החמורות והאיך תעלה הטהרה מהם ודבר על טומאות קלות הביא אחר כך דיני טהרה וסידר אחר טהרות מקואות והניח נדה אחר כל אלו הטומאות מפני שאינה טומאה כללית לכל מין האדם. וסידר אחר מקואות נדה ואחר נדה מכשירין. והנכון היה לסדר אחר נדה זבים אבל הקדים מכשירין על זבים כמו שהקדימו הכתוב. שהרי מכשירין בפרשת ויהי ביום השמיני וזבים בפרשת זאת תהיה תורת המצורע. וסידר אחר זבים טבול יום כמו שאמר הכתוב (ויקרא טו) זאת תורת הזב ואשר תצא ממנו שכבת זרע. ואלו הטומאות המוקדמות כולן הן כוללות הגוף ר"ל כשיגע בהם אדם יטמא כל גופו. ובשביל זה בא לדבר על טומאת כל אבר ואבר בפני עצמו. וסידר אחר טבול יום ידים ואחר ידים עוקצין והניחה לאחרונה מפני שהוציאוה בדרכי הסברא ואין לה עיקר בכתוב ובה חתם ספרו. ועלו חלקי המאמר בטהרות לשתים עשרה מסכתות. והיו מספר כל מסכתות המשנה ששים ואחת ופרקים חמש מאות ושלשה ועשרים:

אחר כן ראה להסתפק משמות המקובלים על הקרובים אליו משמעון הצדיק והיו דבריו במשנה דבר קצר וכולל ענינים רבים והיה הכל מבואר לו לחדוד שכלו אבל למי שהוא פחות ממנו הענין ההוא עמוק בעיניו שהחכמים הקדומים לא היו מחברים אלא לנפשותם. לפיכך ראה אחד מתלמידיו והוא רבי חייא לחבר ספר וללכת בו אחר רבו ולבאר מה שנשתבש מדברי רבו והיא התוספתא. וענינו לבאר המשנה. ותוספתא אפשר להוציא טעמה מהמשנה אחר יגיעה רבה והוא הוציאם ללמדנו היאך נוליד ונוציא ענינים מן המשנה. וכן עשה רבי אושעיא. ורב חיבר ברייתא והיא ספרא וספרי ורבים זולתם. כמו שאמרו כי אתא רבי פלוני אתא ואייתי מתניתא בידיה. ואולם לא היו אלה הברייתות כולם כצחות דברי המשנה ולא כתקון עניניה וקוצר מליה ועל כן היתה עיקר ר"ל המשנה וכל החבורים עולים אחריה ושניים אליה והיא המכובדת אצל הכל וכשיעריכו אותה להבורים ההם ראוה בנות ויאשרוה וכל הבא אחריה אחר החבורה הנכבדת ההיא לא שם לבו ומאודו אלא להתבונן בדברי המשנה:

ולא חדל דור אחר דור להתבונן ולחקור בה ולפרש אותה כל חכם כפי חכמתו ובינתו. ונחלקו בפירוש קצת הלכות ממנה לפי רוב השנים. ואין חבורה מהם שלא חקרה והתבוננה במשנה וגלתה חידושים והביאה ממנה דמיונים על ענינים אחרים. עד שהגיע הזמן לרבינא ורב אשי שהם האחרונים מחכמי התלמוד:
והתבודד רב אשי לחבר התלמוד. וראה בעצתו לעשות בדברי כל הבאים אחרי רבינו הקדוש כמו שעשה רבינו הקדוש בדברי כל הבאים אחרי משה. וכלל כל דברי המדברים ושכל המתבוננים ופירוש המפרשים ודקדוק ההלכות וקבצם וכבש הכל בחכמתו ובמה שנתן לו הקב"ה מנפש פשוטה וכבוד החכמה וחיבר התלמוד:
והיתה כוונתו בו ארבעה דברים. האחד פירוש המשנה וכל מה שנפל בה מדברים המכילים ענינים רבים ממחלוקת הפירושים וטענות כל מפרש על חבירו וגלוי טענת האמת וזה ראשית הכוונות שנתכוון. והשני פסק הדין על דעת האחד משני החולקים שנחלקו בדברי המשנה או בפירושה או בחידושים שנתחדשו בה ושחברו עליה. והשלישי בחידושי הענינים שהוציאו חכמי כל דור מן המשנה וגלוי העיקר והראיות שהורו בהן וסמכו עליהן התנאים המדברים על דברי המשנה עד שנסדר מדבריהם מה שנסדר והגזירות והתקנות העשויות מאחרי רבינו הקדוש עד המחבר הזה. והרביעי דרשות שהם ראויות לפי ענין כל פרק שנזדמן להיות בו דרש:
וזה הענין הרביעי ר"ל הדרש הנמצא בתלמוד איו ראוי לחשוב שמעלתו מעוטה ותועלתו חסרה אבל יש בו תבונה גדולה מפני שהוא כולל חידות פליאות וחמודות נפלאות. כי הדרשות ההם כשיסתכלו בהם הסתכלות שכלי יובן בהם מהטוב האמתי מה שאין למעלה ממנו ויגלה מהם מן הענינים האלקיים ואמתות הדברים מה שהיו אנשי החכמה מעלימים אותו ולא רצו לגלותו וכל מה שכלו בו הפילוסופים דורותיהם. ואם תביט אותו על פשוטו תראה בו ענינים רחוקים מן השכל שאין למעלה מהם. ועשו דבר זה לענינים נפלאים האחד מהם ללטוש רעיוני התלמידים וללבב לבותם. ועוד כדי לעוור עיני הכסילים שלא יזהירו לבותם לעולם ואילו היו מראים להם זוהר האמתות יסבו פניהם מהם כפי חסרון טבעיהם שנאמר בהם ובדומיהם אין מגלין להם את הסוד מפני שאין שכלם שלם כדי לקבל האמתות על בוריים:
וכן החכמים לא היו רוצים לגלות קצתם לקצתם סודות החכמה. וכבר זכרו (חגיגה פ"ב דף יג) שאיש מן החכמים נכבד [פיתה] לאנשים בקיאים בחכמת מעשה בראשית והוא היה בקי במעשה מרכבה ואמר להם למדוני מעשה בראשית ואלמדכם מעשה מרכבה ואמרו טוב הדבר. וכאשר למדוהו מעשה בראשית נמנע הוא מללמוד להם מעשה מרכבה. וחס ושלום שעשה זה מפני רוע לב למנוע החכמה או בשביל שיהיה לו יתרון עליהם שחמדות האלה מגונים באחד מהטפשים קל וחומר באלו החסידים הנכבדים. אבל עשה הדבר בשביל שראה בעצמו ראוי לקבל מה שיש אצלם ושאינם ראוים לקבל מה שיש אצלו. והביא על ענין זה דברי שלמה (שיר ד) דבש וחלב תחת לשונך. ופירשו עליהם השלום ואמרו שענין דבר זה שהחכמות המתוקות שהנפש תנעם בהם כמו שינעם החיך בדבש וחלב צריכים להסתירם ושלא ידובר בהם ואל יעלו על שפת לשון בשום פנים. וזהו שאמר תחת לשונך שהענינים האלה אינם ממה שראוי ללמוד ולהגות בם בישיבות החכמה. ואולם ירמזו בכתוב מהם רמזים נעלמים וכשיגלה הקב"ה מסוה הסכלות מלב מי שירצה אחרי אשר ייגע וירגיל בחכמות אז יבין מהם כפי שכלו:
ואין לאדם עם החכמה ודרישתה וההשתדלות אלא לעזוב עניניו ביד הבורא ולהתפלל אליו ולהתחנן לבוננהו ולהורותו ולגלות לו הסודות הגנוזות בכתוב. כמו שמצאנו דוד ע"ה עשה כן באמרו (תהלים קיט) גל עיני ואביטה נפלאות מתורתך. וכשיגלה הקב"ה את עיני האדם ויראה לו מה שהראה ראוי לו לגנזם כמו שאמרנו. ואם ירמוז מהם במעט ירמוז למי שיש לו שכל שלם ונודעה אמתתו. כמו שבארו וגלו במעשיות רבות בתלמוד. ועל כן אין ראוי לאיש חכם לגלות מה שידע מן הסודות אלא למי שהוא גדול ממנו או כמוהו שאם יגלה אותו לכסיל אע"פ שלא יגנהו לא ייטב בעיניו. ועל כן אמר החכם (משלי כג) באזני כסיל אל תדבר כי יבוז לשכל מליך. ועוד שהלימוד להמון העם צריך שיהיה בדרך חידה ומשל כדי שיהיה כולל הנשים והנערים והקטנים עד אשר ישלם שכלם ואז יתבוננו וישכילו עניני הרמזים ההם. ולענין זה רמז שלמה עליו השלום באמרו (שם א) להבין משל ומליצה דברי חכמים וחידותם:
ומפני אלו הסבות סדרו החכמים ע"ה דבריהם בדרשות על ענין שירחיקהו שכל הכסיל לפי מחשבתו. ואין ראוי לסמוך החסרון אל הדרש ההוא אבל יש לחשוב שהחסרון בא משכלו. וכשיראה משל ממשליהם שהוא קשה להשכיל אפילו פשוטו ראוי לו להשתומם מאד על שכלו שלא הבין הענין עד אשר חסרו בעיניו האמונות בתכלית הרחוק. שהרי הדעות יש להם יתרון זה על זה כפי יתרונות המזגים. וכמו שנמצא מזג איש אחד שהוא ישר ממזג איש אחר כן יש שכל איש אחד שלם משכל איש אחר. ואין ספק שאין שכל מי שידע דבר נכבד כשכל מי שישכיל הדבר ההוא שהאחד נקרא שכל בפועל והאחד שכל בכח. ובשביל זה יש דברים שהם בעיני אנשים בתכלית האמת והביאור ואצל איש אחר הם רחוקים ונמנעים מהיותם על פי המעלה בחכמה:
והנני נותן לך בו משל מבואר. כגון שנשאל לאיש מאנשי חכמת הרפואה והחשבון והנגון ומהיר בחכמת הטבע ונבוב ומשכיל והוא נעור וריק מחכמת התשבורת וחכמת הכוכבים ונאמר לו מה אתה אומר באיש שהוא טוען שגוף השמש שאנו רואים כאילו היא עגולה קטנה ויאמר שהוא גוף כדור וגודל הכדור ההוא כגודל כדור הארץ מאה וששים וששה פעם ושלשה שמיני פעם וכדור הארץ שבמדתה עשינו המדות האלה הוא כדור שיש בהקפו ארבעה ועשרים אלף מיל ויהיה על הדרך הזה מגיע לדעת כמה מילין יש במדות גודל כדור השמש. אין ספק שהאיש ההוא זך הרעיון אשר השכיל מן החכמות כל מה שאמרנו לא ימצא בנפשו מקום לקיים זאת האמונה וכל זה דבר רחוק בעיניו בלי מושג. והטענה השכלית תבאר לו בתחלת המחשבה שהטענה הזאת בטלה כי איך אפשר להיות האדם על מקום כפי זרת אחד מן הארץ וידע שעור גרם השמש והקפה ומדת שטחה עד אשר תהיה דעתו כוללת אותה כמו שהוא כולל מדת חלק מחלקי הארץ:
ועוד יאמר איך אפשר זה והנה גרם השמש בשמים בתכלית המרחק ואפילו ראיית גרם השמש על נכון אי אפשר לנו ולא נשיגהו אלא זיוו בלבד ואיך יגיע אדם למעלה שיוכל למדוד אותו וידקדק מדתו בשלשה שמיני פעם זה דבר שוא הוא שאין כמוהו ולא יהיה בלבו ספק על היות זאת הטענה בטלה ושלא תוכל להיות. אבל כשירגיל נפשו בלמוד ספרי המדות וחכמות מה שהוא ראוי בתבנית הכדוריות וזולתם מו הערכים הנערכים זה לזה ויעתק משם אחר כן אל הספר המסודר בענין זה והדומה אליו ר"ל ספר תכונת הגלגלים הידוע ספר אלמגסט"י אז יתברר אצלו זאת הטענה ותשוב לו הטענה אמת שאין בה ספק ושיש עליה מופת. ולא יהיה אצלו הפרש בין שגוף השמש הוא כשעור הזה או שהשמש היא מצויה. וירגיל שכלו להאמין הדבר שהיה בתחלה מרחיק הרחקה גדולה ויאמין בו אמונה גמורה הנה זה יוכל להיות. ואנחנו לא הסכמנו על האיש ששאלנוהו זה הענין שיהיה חסר מן החכמות האחרות אבל שיהיה טוב השכל וזך הטבע וחכם. והשאלה אשר שאלנוהו משאלות הלמודיות שהיא מן המדרגה שיעלו בה לאלהות. קל וחומר יהיה הענין במי שאין לו חכמה כלל ולא הרגיל נפשו בדרך מדרכי חכמות הלמודיות אבל היה נסעו משכל אמו לשכל אשתו שנשאל שאלה משאלות האלקיות שהם צפונות בדרשות אין ספק שהם רחוקים בעיניו כרהוק השמים מן הארץ ויקצר שכלו להבין דבר מהם:
ועל כן ראוי שנדין הדרשות ההם לכף זכות ונטיב לעיין בהם ואל נמהר להרחיק דבר מהם. אבל כשירחק בעינינו דבר מדבריהם נרגיל נפשנו בחכמות עד שנבין עניניהם בדבר ההוא אם יוכלו להבין לבותינו הדבר הגדול הזה. שהרי החכמים אף על פי שהיה להם מן התאוה ללמוד וטוב הרעיון והיגיעה וחברת החסידים הנכבדים והרחקת העולם בכל מה שיש בו היו מיחסים החסרון לנפשם כשהם מעריכים נפשותם לפי מה שקדם אותם. והוא מה שאמרו (עירובין דף נג.) לבם של ראשונים כפתחו של אולם ושל אחרונים אפילו כמחט סדקית. וכ"ש אנחנו שהחכמה נעדרה ממנו וכאשר הודיענו הקב"ה ואבדה חכמת חכמיו ובינת נבוניו תסתתר (ישעיה כט). יהד הכתוב כל אחד ממנו בארבעה דברים בהולשת השכל וחוזק התאוה ועצלות בבקשה החכמה והזריזות בבצע העולם ארבעת שפטיו הרעים ואיך לא נסמוך החסר לנפשותינו כשנעריך אותה עליהם:
ומפני אשר ידעו עליהם השלום בענין זה שכל דבריהם ברורים ונקיים ואין בהם סיגים צוו עליהם והזהירו שלא ילעג אדם עליהם. ואמרו (גיטין דף נז ע"ב) כל המלעיג על דברי חכמים נידון בצואה רותחת (כו') ואין לך צואה רותחת גדולה מן הכסילות אשר השיאתו להלעיג. ועל כן לא תמצא לעולם מרהיק דבריהם אלא איש מבקש תאוה ונותן יתרון להנאות המורגשות אשר לא האיר לבו בדבר מן המאורים הבהירים. ומפני שידעו אמתת דבריהם כלו בעסק ההוא כל ימיהם וצוו לשקוד עליו כל הלילה ומקצת היום ושמוהו תכלית החכמה וכן הוא. ואמרו (פ"ק דברכות דף ח.) אין להקב"ה בעולמו אלא ארבע אמות של הלכה בלבד. והשב לבך לזה הדבר שאם תסתכל אותו על פשוטו תמצאנו רחוק מאד מן האמת כאילו ד' אמות של הלכה בלבד היא התכונה הנדרשת ושאר החכמות והדעות מושלכות אחר גויו. ובזמן שם ועבר ואחריו שלא היתה שם הלכה הנוכל לומר שאין להקב"ה חלק בעולם כלל. אבל אם תעיין זה הדבר עיון שכלי תראה בו מן החכמות דבר פלא ותמצאנו אוסף כלל גדול מן המושכלות. ואני אבארם לך כדי שיהיה לך דמיון לשאר מה שיבוא לידך ולכך שים לבך אליו כראוי

מסכת ברכות פרק א משנה א (א) מאימתי קורין את שמע בערבין וכו' - כבר ביארנו בפתיחת דברינו מה טעם התחיל בזו המסכת ומה שהצריכו לדבר על עונת קריאת שמע ערבית קודם שידבר על עונת קריאתה שחרית שכן מצינו בתורה בחיובה בשכבך ובקומך רוצה לומר שיקראוה בשעת שינת בני אדם ושעת קימם משנתם ורצה לומר במה שאמר משעה שהכהנים נכנסין לאכול בתרומתן משעה שיכנסו כהנים טמאים שטבלו לאכול בתרומתן וזה לא יהיה אלא אחר כלות היום כאשר אמר הכתוב בכל מי שיטהר מטומאתו ובא השמש וטהר ואחר יאכל מן הקדשים ושהצריכו לומר משעה שהכהנים נכנסין ולא אמר מצאת הכוכבים ואף על פי שהעת אחד להועילנו תועלת מתוך דבריו והוא שכהן טמא כשיטבול מותר לו לאכול בתרומה אחר ביאת השמש ואם עדיין הוא מחוסר כפורים והוא שתהיה טבילה זו אחר השלמת הזיבה או הצרעת שלא תאמר לא תעלה לו טבילה עד שיקריב הקרבנות הראויים לו ממחרת והודיענו שמותר לו לאכול תרומה קודם שיקריב אותן הקרבנות שלא הקפיד באכילת התרומה אלא על ביאת השמש לא על הבאת הכפרה. ואשמורת שם שלישית הלילה אצלם ושאמר האשמורת הראשונה הוא השליש הראשון מן הלילה ועמוד השחר הוא האור הנוצץ בפאת מזרח קודם עלות השמש בכדי שעה וחומש שעה מן השעות הזמניות וטעם זה קרבת שטח אור השמש מן הקיטורים העבים העולים מן הארץ תמיד אשר די עלותם מן הארץ אחד וחמשים מיל כמו שהתבאר בחכמת הלמודית ודעת חכמים כדעת רבן גמליאל אלא שאמרו עד חצות כדי להרחיק אדם מן העבירה כמו שיתבאר אחר כן והלכה כר' גמליאל:

מעשה שבאו בניו מבית המשתה וכו' - בית המשתה בית משתה היין והביא דבר זה לסייע בו רבן גמליאל ושהוא הורה כדבריו:
ולא זו בלבד אמרו אלא כל מה שאמרו חכמים כו' - הקטר חלבים הם כלל חלבי הקרבנות אשר יקריבו הכהנים בכל יום ואיברים הם נתחי העולה הקרבה בכל יום והוא מה שאמר הכתוב את הכבש אחד וגו' והנותר מן החלבים ההם ואיברים ההם מקריבין אותן כל הלילה עד עלות עמוד השחר כמו שאמר הכתוב בעולת התמיד היא העולה על מוקדה על המזבח כל הלילה עד הבקר וכן אכילת קדשים שצוה הקדוש ברוך הוא באכילתן שלא יאכלו אלא ליום אחד אשר נאמר בהם ביום ההוא יאכל לא תותירו ממנו עד בקר דינם כן שיאכלו יום הזבוח ובלילה עד שיעלה עמוד השחר ומה שאמרו באלו כולם עד חצות ואף על פי שיש בשעה פנאי עד שיעלה עמוד השחר הוא סייג שלא תדחק עליו את השעה ונמצא עושה מהם דבר אחר עלות השחר וזה ענין מה שאמרו להרחיק אדם מן העבירה

מסכת ברכות פרק א משנה ב (ב) מאימתי קורין את שמע בשחרית כו' - תכלת הוא שם נופל על הצמר הצבוע כעין תרשיש בלבד ומה שאמר בין תכלת ללבן ר"ל בין תכלת שבציצית ללבן שבה וכרתי הוא הירוק וסוף שעת הקריאה לדעת ר' אליעזר עד הנץ החמה ולדעת ר' יהושע עד ג' שעות לפי שהוא סובר כי מה שאמר הכתוב ובקומך בעת שיהיו כל בני אדם עומדים ממטתם ויש מי שלא יקום ממטתו עד שעברו ג' שעות מן היום והם בני מלכים ועל כן מותר לקרותה עד סוף שעה שלישית ודע כי כל השעות הנזכרות בכל המשנה הם השעות הזמניות וענין הזמניות הם השעות שיש מהם י"ב שעות ביום וי"ב שעות בלילה ומה שאמר עד שלש שעות כאילו אמר עד כלות רביע היום אחד שהיה היום יום תקופת תמוז או יום תקופת טבת ועל זה היה סובר ומה שאמר לא הפסיד ר"ל לא הפסיד הברכות אלא מברך יוצר ואהבה וקורא קריאת שמע ואפילו אחר שש שעות מן היום אבל שכרו בענין ההוא כמי שקורא בתורה לא כמי שקורא ק"ש בעונתה ומכאן אתה למד שהקורא ק"ש בעונתה שכרו מרובה מקורא בתורה ואין הלכה כר' אליעזר והלכה כר' יהושע וזה במי ששכח אבל לכתחלה הוא חייב לכוין השלמת קריאתה עם הנץ החמה מסכת ברכות פרק א משנה ג (ג) בית שמאי אומרים בערב כל אדם יטה כו' - פי' יטה עד שיהא נוטה להשען או להיות מיסב והוא כמו לא יטה לארץ מנלם ומה שאמר אם כן היא קושיא שיקשו בית שמאי על בית הלל וטעם המחלוקת בין בית שמאי ובית הלל בזה הדין שבית הלל מביאין ראיה מפסוק ובלכתך בדרך כלומר כפי שיזדמן לאדם שלא יתכוין לא בשכיבה ולא בקימה ובית שמאי אומרים שלא בא ובלכתך בדרך אלא ללמדנו שכל העוסק במצוה פטור מקריאת שמע כלומר שכל זמן שתהיה מהלך בדרך ואינך עוסק במצוה אתה חייב בק"ש אבל אם היית מתעסק במצוה אחרת אינך חייב בה וכן דברי הכל העוסק במצוה פטור מן המצוה ובית הלל דקדקו העיון ואמרו להם כדבריכם כן הוא וכבר נתבאר ממה שאמרנו שיוכל אדם לקרות קריאת שמע כשהולך בדבר הרשות אם כן מותר לקרות ק"ש מי שהוא מהלך וזה מה שאנו מבקשים:

אמר רבי טרפון אני הייתי בא בדרך והטיתי לקרות כדברי בית שמאי כו' - פי' סכנתי שמתי נפשי בכפי לפי שהוא ירד מעל בהמתו וישב לארץ והטה ועל דעת בית הלל היה יכול לקרות ק"ש והוא הולך רוכב על בהמתו ולסטים הם שוללי הדרכים והגנבים:

כדי היית לחוב בעצמך ענין חייב מיתה היית מפני שעברת על דברי בית הלל ואם היית מת היית מתחייב בנפשך מסכת ברכות פרק א משנה ד (ד) בשחר מברך שתים לפניה ואחת לאחריה כו' - שתי הברכות שיברך בשחר קודם ק"ש הם יוצר ואהבה והא' שהוא מברך לאחריה אמת ויציב אבל בלילה יברך לפניה שתים מעריב ערבים ואהבת עולם ואחריה אמת ואמונה והשכיבנו והברכה הארוכה היא יוצר אור ומעריב ערבים והקצרה היא אהבת עולם ונקראת ברכת יוצר ארוכה ואהבת עולם קצרה מפני שכל ברכה שיש בתחלתה ברוך ובסופה ברוך נקראת ארוכה ושאינה כן נקראת קצרה ופי' אינו רשאי אין לו רשות כלומר לא יהא מותר לו לעשות ופי' לחתום רוצה לומר שיפסוק במקום שאינו ראוי לפסוק מסכת ברכות פרק א משנה ה (ה) מזכירין יציאת מצרים בלילות כו' - יציאת מצרים כינוי לפרשת ציצית שנאמר בה אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים והסברא נותנת שלא יקראו הפרשה הזאת בלילה כי הכתוב אומר וראיתם אותו בשעת הראייה כאשר באה הקבלה לולי יציאת מצרים שנזכר שם ויש לנו לקרותה מפני הענין ההוא ואולם מה שאמר ר"א בן עזריה הרי אני כבן שבעים שנה ולא אמר בן שבעים שנה כי לא היה בן שבעים אלא צעיר לימים היה והיה מרבה לשנות וללמוד ולקרות יום ולילה עד אשר תשש כחו ונזרקה בו שיבה וחזר כזקן בן שבעים שנה והיה התחלת השיבה ברצונו כמו שנתבאר בגמרא ואמר בענין תמיהה הרי אני אע"פ שהשתדלתי והתחברתי עם אנשי החכמה לא זכיתי לדעת הרמז שנרמז בכתוב בחיוב קריאת פרשת ציצית בלילה עד שדרשה בן זומא מסכת ברכות פרק ב משנה א (א) היה קורא בתורה והגיע זמן המקרא אם כוון לבו יצא כו' - זמן המקרא הוא אחד מזמני קריאת שמע הקצובים בפרק הקודם לזה ומה שאמר אם כוון לבו יצא ר"ל אם ישים לבו ומחשבתו ורעיוניו לקריאה ההיא שאפשר לשמור הנקוד ולא יתכוין לקריאת הפרשה ומה שאמר יצא ר"ל יצא ידי חובתו. ובפרקים הם פרקי קריאת שמע ונבארם אחרי זאת ודברי ר' מאיר בפרקים שואל מפני הכבוד וקל וחומר להשיב שלום למי שישאל בשלומו וכמו כן מה שאמר באמצע שואל יתחיל הוא לתת שלום וקל וחומר להשיב שלום ופי' מפני הכבוד הוא לתת שלום או להשיב שלום אל איש ראוי לכבדו כגון אביו או רבו או חכם ממנו ומפני היראה איש שהוא מפחד ממנו כגון אנס או מלשין. והלכה כרבי יהודה מסכת ברכות פרק ב משנה ב (ב) אלו הן בין הפרקים בין ברכה ראשונה לשניה כו' - ענין דברו אינו נוהג אלא ביום כי המצוה האמורה בפרשת ויאמר והיא מצות ציצית אינה מחוייבת אלא ביום כמו שביארנו קודם זה והלכה כר"י מסכת ברכות פרק ב משנה ג (ג) הקורא את שמע ולא השמיע לאזנו יצא כו' - דקדוק האותיות הוא להשמר במוצא שפתיו בעת הקריאה כדי שלא יניע אות נחה ולא יניח אות נעה ויבאר זכרון התנועות הראויות לבארם ויחטוף התנועות הראויות למהרם בחטיפה ויוציא האותיות דרך מוצאם ולא יבליע אות בשנית הסמוכה אליה בהיות האות מסוף המלה היא בעצמה ראש המלה הבאה אחריה כגון ואבדתם מהרה בכל לבבך וכדומה לו והדברים האלה כולם אי אפשר לכתבם בספר אבל יקחו אותם מפי מלמד שילמדם פה אל פה. ולמפרע פירוש הפוך והוא שיקרא פסוק ואחר כן שלפניו ואחריו השלישי שלפניו. ופי' טעה שגה וחטא וענין דברו יחזור למקום שטעה על הדרך שזכרו בתוספתא הוא שאמר טעה בין פרק לפרק ואינו יודע באיזה פרק חוזר לפרק ראשון באמצע הפרק חוזר לתחלת הפרק בין כתיבה לכתיבה חוזר לכתיבה ראשונה ואין הלכה כרבי יוסי ולא כרבי יהודה שאמרו לא יצא מסכת ברכות פרק ב משנה ד (ד) האומנין קורין בראש האילן או בראש הנדבך כו' - פי' אומנין עושי מלאכה ומנהג בוני הקירות בעפר להציב שני לוחות ומשליכים העפר באמצע וירקעו אותו בכלי עץ יד עד יאחז תבנית הקיר ויקשר ואח"כ מסירין הלוחות ההם מן הבנין אשר בנו וזה המעשה נקרא אצל בני אדם היום בלשון ערב טאפי"ה והלוח הא' מאלו השנים אשר בם יבנה ויכונן הקיר קורים אותו נדבך וזהו פי' המלה על אמיתתה וענין מ"ש בראש הנדבך ר"ל בראש הקיר בשעה שיהיו עושי המלאכה רוקעים וכותשים בין הלוחות הנקראין נדבכים ומה שאסר להם שלא יתפללו שם מפני טרדת הלב וק"ש לא תצטרך לכוונת הלב אלא פסוק ראשון בלבד מסכת ברכות פרק ב משנה ה (ה) חתן פטור מקריאת שמע בלילה הראשון כו' - האדם לא יפטור מקריאת שמע אלא בהיות לבו טרוד בדבר מצוה שהעוסק במצוה פטור מן המצוה ואם ישא בתולה פטור מק"ש בעוד שהוא יבא אליה מפני טרדת לבו שמא לא ימצאנה בתולה והוא שיהא בענין ההוא מתעסק במצוה ר"ל מצות פריה ורביה אבל אם נשא אלמנה חייב בק"ש שאע"פ שהוא טרוד במצוה אין לו טרדת מחשבה וכן אם יעמוד ימים לבתולה ולא יבא אליה אין לו אז טרדת הלב שכבר עברה ממנו טרדת הנשואים וזהו ענין שאמר אם לא עשה מעשה ר"ל אם לא בעלה ועמד עד לאחר שבת שנשאה לפניו כבר עברה טרדת לבו וזה המעשה שעשה רבן גמליאל חומרא שהחמיר על עצמו מסכת ברכות פרק ב משנה ו (ו) רחץ בלילה הראשון שמתה אשתו כו' - זו הרחיצה היתה במים חמין מפני שאבל אסור לרחוץ במים חמין ופי' אסטניס קר הגוף גזור ממלת צנת שלג ואע"פ שנכתב בסמ"ך וזה נמצא הרבה בלשונות מסכת ברכות פרק ב משנה ז (ז) וכשמת טבי עבדו קבל עליו תנחומין כו' - כל זה מבואר מסכת ברכות פרק ב משנה ח (ח) חתן אם רצה לקרות ק"ש לילה הראשון קורא רשב"ג אומר לא כל הרוצה ליטול את השם יטול כו' - ענין דברי רבן שמעון הוא אומר כי כשיקרא יביטו אליו בני אדם בעין הדור וכבוד וכשהוא מדקדק במצות ואפשר שיהיה מעשהו לפניה ולא לשם שמים ואין הלכה כרבן שמעון בן גמליאל מסכת ברכות פרק ג משנה א (א) מי שמתו מוטל לפניו פטור מקריאת שמע ומן התפלה כו' - ענין דברו מוטל לפניו אינו ר"ל שיעמוד לפניו אך ר"ל קודם שיקברהו ואע"פ שאינו עמו במקום אחד אבל כשלא יהיה המת ההוא קרובו מאותן שהוא חייב להתאבל עליהם הוא חייב בק"ש ואע"פ שעדיין לא נקבר אבל אם יהיה לפניו וישמרהו אז יהיה פטור מק"ש. ונושאי המטה וחלופיהן וחלופי חלופיהם הם האנשים המזומנים לשאת המטה כשייעפו נושאיה וכל מי שיבא לשאת המטה או יצטרך לעזור נושאי המטה אחד שיהיה לפני המטה או אחר המטה הוא פטור מק"ש ואם לא יהיה מן המזומנים לשאת המטה ולא מן העוזרים אבל בא ללוותם בלבד הוא חייב בקריאת שמע והכל פטורים מן התפלה והטעם מפני טרדת הלב מסכת ברכות פרק ג משנה ב (ב) קברו את המת וחזרו אם יכולין להתחיל ולגמור כו' - היה המנהג אצלם לקבור המת ואחר כך ישובו כל העם מן הקבר וירחקו ממנו עד מקום ידוע והמקום ההוא נקרא מעמד ויעמדו שם האבלים ויתקבצו האנשים אשר שם לנחם האבלים ושורה הוא מערכת אנשים ונקראת בזה השם בשביל האנשים העומדים זה אצל זה. ומה שאמר להתחיל ולגמור ר"ל להשלים פרשה ראשונה בלבד ואם יהיה המקום אשר יעמדו בו לנחם קרוב מן הקבר בכדי שלא יפסיק לקרות פרשת שמע באורך הדרך ההוא והם הולכים אינם רשאים להתחיל בק"ש. והפנימיים הם העם הרואים את האבלים ואין ביניהם אנשים אמצעיים ואשר אחריהם נקראים חיצונים מסכת ברכות פרק ג משנה ג (ג) נשים ועבדים וקטנים פטורים מקריאת שמע ומן התפילין כו' - כל זה מבואר ועוד יתבאר זה הענין במקומו במסכת קידושין במצות שאין הנשים חייבות בהן ומה טעם לא יתחייבו מסכת ברכות פרק ג משנה ד (ד) בעל קרי מהרהר בלבו ואינו מברך לא לפניה ולא לאחריה כו' - בעל קרי הוא הפולט שכבת זרע ברצונו או שלא ברצונו ופי' מהרהר מחשב ברעיוניו ר"ל יקרא ק"ש בלבו ולא יניע שפתיו ואולם נתחייב בברכה אחר המזון מפני שהוא מן התורה כמו קריאת שמע והוא מה שאמר הכתוב ואכלת ושבעת וברכת את ה' אלקיך ונפסקה ההלכה שדברי תורה אינן מקבלים טומאה ומותר לו לקרוא קריאת שמע ולברך לפניה ולאחריה וכן ברכת המזון ואף על פי שהוא בעל קרי אמנם התפלה כבר נהגו שלא יתפלל בעל קרי עד ירחץ במים אלא אם כן יהיה חולה ונכאב ואז לא יתחייב טהרה בשום פנים ואפילו על הזמן הראשון רוצה לומר שנתחייב בעל קרי אחרי הקרי טבילה ואז יתפלל כמו שיתבאר בגמרא וכן נאמר בו חולה לאונסו פטור מכלום מסכת ברכות פרק ג משנה ה (ה) היה עומד בתפלה ונזכר שהוא בעל קרי לא יפסיק כו' - דברי המשנה הזאת הם בזריזים והזהירים שהיו שומרים להשלים קריאת שמע עם הנץ החמה ועלותה פאת מזרח כדי שתהיה התפלה עם עלות השמש וסמכו זה לדברי הנביא ייראוך עם שמש ועל כן יתכסה במים ויקרא והמים הרעים הם המבאישים ומי משרה מים ששורין בהן הפשתים ומה שאמר עד שיטיל לתוכן מים אינו חוזר על המים הרעים ועל מי משרה אבל הוא חוזר על מי רגלים שנופל עליהם שם המים הרעים אבל המים המבאישים ומי משרת הפשתן לא יתכסה בהם בשום פנים ואפילו השליך לתוכן מים אך מי רגלים אם השליך עליהם רביעית מים בבת אחת מותר לו לקרות קריאת שמע אצלם במקום אחר בתוך ארבע אמות ויהיה תיקון דברי זו המשנה להיות כן אבל לא יתכסה במים הרעים ובמי משרה ולא יקרא כנגד מי רגלים עד שיטיל לתוכן מים וכמה ירחיק מהן אם לא הטיל לתוכן מים ומן הצואה ארבע אמות ועוד נבאר במסכת שאחרי זאת שיעור רביעית וזולתה מן המדות ומה שאמר להרחיק מן הצואה ארבע אמות כשתהיה אחריו או לצדדיו אבל לפניו בעוד שיראה אותה אינו מותר לו לקרות והיא כנגד עיניו מסכת ברכות פרק ג משנה ו (ו) זב שראה קרי ונדה שפלטה שכבת זרע כו' - הזב והנדה טומאתם חמורה וא"א להטהר ממנה ביום אחד כמו שנבאר במקומן. ופי' משמשת היא כינוי לאשה בשעת הבעילה ומנהג האשה כשתבעל ונכנסה הטפה במקום תחתונה שיקפא כל מה שימצא שם מן הליחה ונעשה העובר כמו שהתבאר בחכמת הטבע ואם יקרה בבית הרחם מדוה ולא ינהגו עניני העובר כראוי תהיה הטפה ההיא נופלת מן האשה ויש עת שהיא פולטת הזרע אחרי שנויו והפסדו ויש עת שהוא נופל והוא לא נשתנה כשתהיה פולט בתוך ג' ימים כמו שיתבאר בזולתי המקום הזה ותקרא האשה כשתפול ממנה הטפה ההיא פולטת שכבת זרע וכמו שנתחייב בטבילה האיש המוציא שכבת זרע כן תתחייב האשה אשר נבעלה או אשר הפילה הטיפה קודם שינויה ואע"פ שטהרה תיכף אחר הבעילה והפילה אותה ליום או לשני ימים ומפני זה אמרו חכמים שהזב שראה קרי והאשה הנדה כשתפול ממנה הטפה כאשר זכרנו או שראתה דם בשעת הבעילה ונעשית נדה כל אלו חייבים בטבילה מטומאת שכבת זרע ואח"כ יתפללו ואע"פ שהם בטומאה יותר חמורה משכבת זרע ר"ל הזיבות והנדות ורבי יהודה אומר אחר שהם בטומאה חמורה לא יטהרו מטומאה הקלה ואין הלכה כר' יהודה וכל זה היה בזמן הראשון שנתחייב כל הנטמא בשכבת זרע טבילה ואחר כן יתפלל וכאשר הביאו אחר כך בגמרא וכדבטלוה לטבילותא בטלו כל זה אבל יחוייב הרחיצה בלבד קודם התפלה מפני שנהגו בו בני אדם אבל זב ונדה אינם חייבים טבילה שלא נהגו בה ועל כן תתבונן בזה הענין שהוא אמת מסכת ברכות פרק ד משנה א (א) תפלת השחר עד חצות ר' יהודה אומר עד ארבע שעות כו' - דברי רבי יהודה עד ארבע שעות ר"ל עד סוף השעה הרביעית הזמנית והוא שליש היום כמו שביארנו בתחלת המסכת והלכה כר' יהודה. ופי' פלג חצי המנחה שם נופל על עת מן היום והוא כשישאר מן היום שתי שעות וחצי זמניות ונקראת התפלה השנית מנחה מפני היות תחלת זמנה בעת ההיא ופלג המנחה כשישאר מן היום שעה ורביע שעה זמנית ומי שהתפלל עד הערב והוא עת ביאת השמש כבר התפלל מנחה ואינה תפלה גמורה כי פסק ההלכה במקום זה מאן דעביד כמר עביד ומאן דעביד כמר עביד. ומה שאמר תפלת הערב אין לה קבע מפני שאינה חובה כשחרית ומנחה אבל היא רשות ר"ל התנדבו בה בלבד ועל כן לא הקפידו על תחלת זמנה וסופה ויכול אדם להתפלל אותה עד עלות השמש ואם עברה שעת תפלה מאלו השלש תפלות יוכל להשלימה אחר זמנה עם התפלה הבאה אחריה אבל יאחר התפלה שעבר זמנה ויקדים תפלת השעה שהוא בה. ומה שאמר ושל מוספין כל היום אין זמנה אלא עד סוף השעה השביעית הזמנית ואם התפלל אחר שעה ז' יצא ידי חובתו כמו שאמרו כל היום אבל נקרא פושע מסכת ברכות פרק ד משנה ב (ב) רבי נחוניא בן הקנה היה מתפלל בכניסתו לבית המדרש כו' - פי' יארע תקלה יבא מכשול על ידי והודיה על חלקי שבח לאל על הטובה שחלק לי וכבר ביארו דברי אלו שתי התפלות ואמר בכניסתו מה הוא אומר יהי רצון מלפניך ה' אלקי שלא אכשל בדבר הלכה ולא אומר על טמא טהור ועל טהור טמא ולא על מותר אסור ועל אסור מותר ולא אכשל בדבר הלכה וישמחו בי חבירי ולא יכשלו חבירי בדבר הלכה ואשמח בהם וביציאתו מהו אומר מודה אני לפניך ה' אלקי ששמת חלקי מיושבי בית המדרש ולא שמת חלקי עם יושבי קרנות שאני משכים והם משכימים אני משכים לדברי תורה והם משכימים לדברים בטלים אני עמל והם עמלים אני עמל ומקבל שכר והם עמלים ואינן מקבלים שכר אני רץ והם רצים אני רץ לחיי עולם והם רצים לבאר שחת ואלה שתי התפלות חובה לכל מי שיכנס בבית המדרש לקרות שהרי לא אמרו בכניסתו מה היה אומר כדי שיהיה ספור למה שהיה אומר ר' נחוניא בן הקנה ואז יהיה רשות בידינו אבל אמר בכניסתו מה הוא אומר ר"ל כשיכנס לבית המדרש מה חייב לומר ויש לו להתפלל אלה שתי התפלות יושב או עומד או כמו שיזדמן לו ולא יחזיר פניו למזרח ולא יברך ולא יעשה השתחויה בהם ולא נפילת אפים וקרא שמה תפלה על מנהג הלשון שהוא מכנה כל בקשה תפלה מסכת ברכות פרק ד משנה ג (ג) רבן גמליאל אומר בכל יום ויום מתפלל אדם י"ח כו' - פי' מעין שמונה עשרה וביארו ענין זה ואמרו סוף כל ברכה וברכה על דמיון שאומר לך אתה חונן לאדם דעת בא"י חונן הדעת סלח לנו אבינו בא"י חנון המרבה לסלוח וכן עד סופם לבד משלש ראשונות ושלש אחרונות לא יוסיף בהם ולא יגרע מהם. ופירש שגורה שלא נתבלבל לשונו אבל אומר אותה במהירות ורגילות והלכה כרבי עקיבא מסכת ברכות פרק ד משנה ד (ד) רבי אליעזר אומר העושה תפלתו קבע אין תפילתו תחנונים כו' - ר"ל בענין קבע שישים תפלתו כמי שיש לו עסק שהוא מצווה לעשותו וישלימהו כדי שינוח מעבודתו ויסיר מעליו טרחו ומשאו. ומה שאמר ואומר הושע ה' את עמך וכו' אין הדבר הזה ענין נוסף על תפלה קצרה אבל הוא ביאור ענין תפלה קצרה מה היא ומה שאמר פרשת העבור ביארו בגמרא שהוא גזור מעברה ענינו אפילו בשעת העברה הושע ה' את עמך ותרצה אותם ותשלים שאלותיהם ואין הלכה כרבי יהושע אבל דברי התפלה שיתפלל אדם בשעת טרדת הלב והמרוצה כך היא צרכי עמך ישראל מרובים ודעתם קצרה יהי רצון מלפניך ה' אלקינו שתתן לכל אחד ואחד כדי פרנסתו ולכל גויה וגויה די מחסורה והטוב בעיניך עשה בא"י שומע תפלה ויכול להתפלל אותה הולך או רוכב או כמו שיזדמן לו ואין בה השתחויה וכשיגיע לישוב ונשאר זמן שאפשר בו למלאת חסרון התפלה יתפלל אותה כראוי מסכת ברכות פרק ד משנה ה (ה) היה רוכב על החמור ירד והתפלל כו' - מה שאמר ירד אינה הלכה ואע"פ שיוכל לירד ויהיה לו מי שישמור בהמתו אינו חייב לרדת מבהמתו אבל יתפלל והוא רוכב שמא יהיה לו טרדת לב. ופירוש יכוין לבו יפנה לבו ורעיוניו ויחשוב בלבו שפניו כנגד קדשי הקדשים מסכת ברכות פרק ד משנה ו (ו) היה יושב בספינה או בקרון או באסדא כו' - קרון מין ממיני העגלות ואסדא ספינה קטנה מאד יעברו בה בנחלים הגדולים ושמה המפורסם בלשון ערב אצל בני אדם מעדי"ה מסכת ברכות פרק ד משנה ז (ז) רבי אלעזר בן עזריה אומר אין תפלת המוספין אלא בחבר עיר כו' - חבר שם תלמיד חכם ופי' חבר עיר חכם המדינה והוא כינוי בעד תפלת הקהל שלא יתקבצו אלא לפני החכם שבהם. ורבי אלעזר בן עזריה אומר שתפלת מוסף לא יתפללו אותה אלא בצבור ואינה חובה ליחיד בשום פנים. ורבי יהודה אומר משמו שהיא חובה ליחיד בזמן שלא יהא שם צבור מתפלל תפלת מוסף אבל בזמן שיש צבור מתפלל תפלת מוסף במדינה ההיא היחיד פטור מתפלת המוספין אחר שהקהל התפללו אותה והלכה כחכמים מסכת ברכות פרק ה משנה א (א) אין עומדין להתפלל אלא מתוך כובד ראש כו' - רוצה לומר בכובד ראש לעמוד בכוונה וביראה כמו שאמר עבדו את ה' ביראה. ופי' שוהין מתעכבין רוצה לומר שהן מתעכבים קודם התפלה שעה אחת כדי ליישב דעתם ולהשקיט מחשבותם ואז יתחילו בתפלה. ומה שאמר שהמתפלל לא ישיב שלום למלך כשישאל בשלומו אם היה המלך ממלכי ישראל אבל אם הוא ממלכי עו"ג יפסיק תפלתו בשבילו מפני שהוא סכנת נפשות. ואפילו נחש כרוך על עקבו לא יפסיק ודבר זה אינו אלא בנחש בלבד מפני שאינו נושך ברוב הפעמים אבל מי שמנהגו לנשך תמיד כגון עקרב ואפעה יפסיק התפלה בראותו אחד מהם הולך אליו כי זה סכנת נפשות מסכת ברכות פרק ה משנה ב (ב) מזכירין גבורות גשמים בתחיית המתים כו' - תחיית המתים היא אתה גבור וגבורות גשמים היא מוריד הגשם וכינה אותו במלת גבורה לגודל תועלתו וברכת השנים היא ברך עלינו ושאלה הוא שאלת גשמים והיא שאמרו בברכת ברך עלינו כו' והודיה היא הברכה השמונה עשרה והיא מודים אנחנו לך וכו' ואין הלכה כרבי עקיבא ולא כרבי אליעזר מסכת ברכות פרק ה משנה ג (ג) האומר על קן צפור יגיעו רחמיך ועל טוב יזכר שמך כו' - ענין מה שאמרו על קן צפור יגיעו רחמיך שיאמר כמו שחמלת על קן הצפור ואמרת לא תקח האם על הבנים כן רחם עלינו וכל מי שיאמר כן בתפלתו משתקים אותו מפני שהוא תולה טעם זאת המצוה בחמלת הקדוש ברוך הוא על העוף ואין הדבר כן שאילו היה מדרך רחמנות לא צוה לשחוט חיה או עוף כלל אבל היא מצוה מקובלת אין לה טעם. וכן אם יאמר על טוב יזכר שמך יוכל אדם להבין מדבר זה שעל הרעה לא יזכר וזה הדבר כנגד הדת כי הקב"ה ראוי להודות לו על הטוב ועל הרע. ופירוש סרבן איש מרי כלומר אין לו להמנע יותר מדאי והעובר לפני התיבה הוא שליח צבור מסכת ברכות פרק ה משנה ד (ד) העובר לפני התיבה לא יענה אמן אחר הכהנים מפני הטירוף כו' - סדר ברכת כהנים לעמוד לפני ההיכל בבתי כנסיות ולהחזיר פניהם אל העם ואחוריהם להיכל וש"צ כנגד הכהנים פנים אל פנים וישים בפיהם שלש ברכות אות באות על ענין זה אומר ש"צ אומר יברכך ויענו הכהנים יברכך ומאמרם לקהל ואח"כ אומר להם ש"צ ה' ויענו הכהנים ה' ואח"כ יאמר להם שליח צבור וישמרך ויענו הכהנים וישמרך אז יענו כל הקהל ויאמרו אמן וכן בשלוש ברכות כולן על הסדר הזה וכשיענו הצבור אמן לא יענה שליח צבור אמן שמא ישכח איזו ברכה היא אשר סיים אבל יחריש ויכוין לבו בברכה השנית אשר ישים בפיהם. ופירוש טירוף השכחה על הדרך שזכרנו. ופירוש הבטחתו מנהגו מסכת ברכות פרק ו משנה א (א) כיצד מברכין על הפירות על פירות האילן הוא אומר כו' - מילת כיצד מורכבת משלש מלות כאי זה צד ופירושו על איזה ענין והיא שאלה בעד איכות דבר או הדומה לו. וחוץ מלת שיור והניח תחלת כל ברכה מפני שהוא דבר משתתף בכל הברכות ר"ל בא"י אמ"ה. ופירוש ירקות הם העשבים אשר מנהג לאכלם חיים או מבושלים ואשר מנהג לאכלם מבושלים כגון הכרוב והתרדין יברך עליהם כשיתבשלו בורא פרי האדמה אבל מי שיאכל התרדין והכרוב וכיוצא בהן בלא בשול אין לו לברך אלא שהכל ואין הלכה כר' יהודה מסכת ברכות פרק ו משנה ג (ג) על דבר שאין גדולו מן הארץ אומר שהכל נהיה בדברו כו' - החומץ ידוע. ונובלות הם הפירות אשר נפלו מן האילנות פגים קודם שיתבשלו. ומה שאמר רבי יהודה כל שהוא מין קללה רוצה לומר הארבה והפירות אשר נפלו קודם בשולם ואין הלכה כרבי יהודה מסכת ברכות פרק ו משנה ד (ד) היו לפניו מינים הרבה רבי יהודה אומר אם יש ביניהם ממין שבעה כו' - ממין שבעה אחד משבעה מינין הספורים בתורה והם חטה ושעורה וגפן ותאנה ורמון זית ודבש והוא התמר והלכה כחכמים מסכת ברכות פרק ו משנה ה (ה) בירך על היין שלפני המזון פוטר את היין שלאחר המזון כו' - זה שאמר שכל מי שיברך על היין קודם המזון אינו חובה לשנות הברכה על היין שהוא שותה אחר המזון זה הדבר מיוחד בשבתות וימים טובים שאדם קובע סעודתו על היין וכשברך על היין תחלה היה בלבו לקבוע על היין אחר המזון אבל מי שאין בלבו לקבוע על היין אחר המזון ונשלם המזון ונצרך לקבוע על היין צריך לשנות הברכה. ופרפרת שם ללפתן ולכל מיני מטעמים שיאכלו בו הלחם ולשון רבים פרפראות. ומעשה קדירה כגון הריפות וגריסים והבריה העשויה מן הקמח והסולת ודומיהן. וב"ש אומרים שאם ברך על שום דבר מן הפרפראות לא פטר מעשה קדרה ואין הלכה כבית שמאי מסכת ברכות פרק ו משנה ו (ו) היו יושבין כל אחד ואחד מברך לעצמו כו' - פירוש הסבו הטו וענינו שהיתה אכילתם על דרך קבוץ וחברה והטעם להיות כל אחד ואחד מברך לעצמו כשבא היין בתוך סעודה מפני שבני הסעודה מתעסקים באכילה ואם יענה אמן יש לחוש שמא יחנק ולפיכך נותנין לו כוסו ויברך עליו כשיבלע מה שיש בתוך פיו. ומוגמר הוא הקטרת בשמים ואמר שמי שיברך ברכת המזון הוא יברך על המוגמר ואע"פ שהמוגמר לא יביאוהו אלא לאחר ברכת המזון שכן היה מנהגם להביא המוגמר לפני בני הסעודה לאחר הסעודה מסכת ברכות פרק ו משנה ז (ז) הביאו לפניו מלוח בתחלה ופת עמו מברך על המליח כו' - פי' עיקר הוא השרש ופי' טפלה הסמוכה אליו ודברי זאת המשנה אינה אלא בשומרי גנות שהם אוכלים הפירות בתכלית מתיקותם ובשביל כך עושים מאכל מלוח כדי לחתוך הליחות המתדבקות הנקבצות באסטומכא ואי אפשר לאכול המליח לבדו ומפני כך אוכלין אותו בלחם ואין כוונתם אכילת הלחם ומפני זה תהיה הפת במקום זה טפלה והמליח עיקר מסכת ברכות פרק ו משנה ח (ח) אכל תאנים וענבים ורמונים מברך אחריהם ג' ברכות דברי ר"ג כו' - דעת ר"ג שעל כל אחד ואחד משבעת המינים חייב לברך ג' ברכות ר"ל ברכת המזון שהטוב והמטיב שהיא הברכה הרביעית חכמים תקנוה לימים מועטים אחר החרבן. ומה שאמר לצמאו ר"ל השותה מים לצורך הצמא אבל השותה מים כדי לבלוע בו שום דבר או להטעים מה שיש בפיו אינו חייב ברכה. ופי' שלק הוא כל דבר שלוק מאיזה מין שיהיה. ואין הלכה כרבן גמליאל ולא כרבי עקיבא ולא כרבי טרפון שהוא אומר לברך קודם שתיית המים בורא נפשות רבות אבל ענין הברכה לברך אחר שתיית המים בורא נפשות רבות וחסרונן על כל מה שברא ברוך אל חי העולמים ומה שאמרו חכמים לברך אחר שבעת המינים ברכה אחת צריך להיות בה מעין ג' ברכות וכך סדורה בא"י אמ"ה על העץ ועל פרי העץ ועל תנובת השדה ועל ארץ חמדה טובה ורחבה שנתת לנו ה' אלקינו לאכול מפריה ולשבוע מטובה רחם ה' אלקינו על עמך ועל עירך ועל נחלתך ותבנה ירושלים בקרוב במהרה בימינו והעלנו בתוכה בשמחה ונאכל מפריה ונשבע מטובה ונברכך עליה בקדושה ובטהרה ברוך אתה ה' על הארץ ועל הפירות ואם יהיה בארץ ישראל יאמר על הארץ ועל פירותיה. וזאת הברכה בעצמה יברך על היין אבל יאמר על הגפן ועל פרי הגפן במקום על העץ ועל פרי העץ ואם אכל שום דבר מכל מה שיעשו ממיני התבואה אומר במקום על העץ ועל פרי העץ על המחיה ועל הכלכלה ויחתום על הארץ ועל המחיה מסכת ברכות פרק ז משנה א (א) שלשה שאכלו כאחת חייבין לזמן כו' - פי' זאת המשנה צריך להקדמות יתבארו במקומות מהמשנה והנני אבארם בדרך קצרה ואח"כ אפרש זאת הלכה ואומר שמתנות הקב"ה מן הזרוע אחר שקצרו אותו ויודש וימרחו אותו חייב להוציא ממנו חלק מנ' ולתת אותו לכהן וזה נקרא תרומה גדולה ואח"כ יוציאו מן הנותר חלק מי' זה נקרא מעשר ראשון ויתנהו ללוי ואח"כ יוציאו מן הנותר עשירותו וזה נקרא מעשר שני וחייב בעליו להעלותו ולאכלו בירושלים ואם אינו יכול להעלותו יגאל אותו במקומו ויקח כסף הפדיון בידו ויעלהו לירושלים ואם יגאלהו איש אחר יתן כסף ערכו לבד ואם יגאלנו בעליו יוסף חמישיתו כמ"ש ואם גאל יגאל איש ממעשרו חמישיתו יוסף עליו וכל מי שיקדיש דבר מכל הדברים אם יגאלנו הוא בעצמו יוסיף עליו חמישיתו כמו שיתבארו הכל במקומו ואח"כ יקח הלוי המעשר ההוא שנתנו לו ויוציא ממנו חלק מעשרה ויתנהו לכהן וזה נקרא מעשר מן המעשר והחלק שיפריש הלוי נקרא תרומת מעשר. וטבל הוא שם לכל דבר שלא הוציאו ממנו דבר מכל אלו המתנות אשר זכרנו והיא מלה מורכבת טב לא. והדמאי הוא דבר מסופק שלא נודע אם הוציאו ממנו מעשרות אם לא וזאת המלה כמו כן מורכבת דא מאי. והעיקר בידינו שכל מי שיבא לגורן קודם שיודש ויוציא ממנו מעשר ראשון קודם שיוציא תרומה גדולה ואותו מעשר יתנהו ללוי אין הלוי חייב להוציא מן השבלים ההם חלק תרומה גדולה שיש בם אלא תרומת מעשר בלבד אבל אם בא לגורן אחר שהודש ונמרח ונמצא שם כמו מאה סאין חטין ולקח מהן עשר סאין ונתנם ללוי ולא הוציא תרומה גדולה יתחייב הלוי להוציא מאותן עשר סאין חלק תרומה גדולה שהיא חובה להוציאה מן הדגן והיא חמישית סאה ואח"כ יוציא מן הנותר תרומת מעשר. ומן העיקרים שיש בידינו שמעשר שני אסור לפדותו אלא במטבע מצויר וחתום כמו שנאמר וצרת הכסף ובא בקבלה דבר שיש עליו צורה אבל לפדותו בחתיכות כסף או בחתיכות זהב אינו מותר וכן אסור לפדותו במטלטלין וכן אסור לפדות ההקדש בחלק מן הקרקע ועל כן שמור אלו העיקרים כולן. ויש לך לדעת שהמשנה אינה מדברת באיסור דבר שאיסורו מפורסם ולא בהיתר דבר שנודע שהוא מותר אבל היא אוסרת מה שיסתפק אם הוא אסור אם לא אבל הדברים המבוארים אין צריך לדבר עליהם וצריך להקשות בזאת הקושיא תמיד ר"ל שיאמר איזה טעם למדנו מזאת המשנה כשיהיה הדבר נודע ומבואר. ואחר כל זה שים לבך לשמוע פי' דברי זו המשנה אמר שכל מי שיאכל דמאי או מעשר ראשון שנטלה תרומתו אע"פ שיש בו חלק מתרומה גדולה כשיוציא מעשר ראשון מן השבלים שלא הודשו כמו שאמרנו או אכל מעשר שני והקדש שפדאוהו בעליו ואף על פי שלא נתן החמישית. אבל נשאר עליהם חוב. והשמש אף על פי שאינו מכלל האוכלין והכותי נבאר ענינו במקום אחר. והיה עולה במחשבתינו שכל אלה אינן חייבין זמון בשביל שאינם דברים שלמים בתכלית השלמות כמו שזכרנו ועל כן הודיענו שחייב לזמן על כלם. אבל אם אכל טבל ואפי' טבל מדרבנן וטבל מדרבנן הוא הדבר הצומח בכלים מלאים עפר שלא יתחייבו אלו המתנות שזכרנו מן התורה אלא לדבר שהוא צומח מן הארץ אבל מה שיצמח בכלים הוא מתחייב במתנות מדרבנן. ומעשר ראשון שלא נטלה תרומתו ר"ל שלא הוציאו ממנו חלק תרומה גדולה שיש בו כשיוציא ממנו מעשר קודם תרומה גדולה והיא חטה מרוחה. ומעשר שני והקדש שלא נפדו ר"ל לא נפדו כהוגן בשביל שפדה מעשר שני על מעות שאינן חתומין ולא מצויירים ופדה ההקדש בקרקע. והעיקר בידינו שהנכרי כשיתגייר לא יהיה ישראל אלא בשלשה דברים מילה וטבילה והרצאת קרבן ומה שנאמר בכאן והנכרי ר"ל כשיכנס בדת ישראל ונמול ולא טבל שמא היינו חושבים שאלו הנזכרים בכאן אחר שיש בם חלק משלמותם שמותר לזמן עליהם על כן הודיענו שאחר שלא נגמרו דיניהם כפי שזכרנו לא יתחייב עליהם זמון ועוד אפרש אחר זה ענין זמון מסכת ברכות פרק ז משנה ב (ב) נשים ועבדים וקטנים אין מזמנין עליהם כו' - אין הלכה כרבי יהודה. וזה שאמר קטנים אין מזמנין עליהם הוא כשלא ידעו ענין הברכה שהוא הדור ורוממות הקב"ה אבל כשידעו למי מברכים מזמנין עליהם. והנשים מזמנות לעצמן מסכת ברכות פרק ז משנה ג (ג) כיצד מזמנין בשלשה אומר נברך בשלשה והוא אומר ברכו כו' - מה שנאמר במשנה הזאת אחד עשרה ואחד עשרה רבוא הוא דעת רבי עקיבא וכל מה שיבא אחר כך הוא דעת רבי יוסי הגלילי שהוא אומר לפי רוב הקהל מברכין. ופסק ההלכה שמשלשה ועד עשרה אחד מהן מברך נברך שאכלנו משלו ומעשרה ולמעלה אחד מהן מברך (אומר) נברך אלקינו שאכלנו משלו ועונין הכל ברוך אלקינו שאכלנו משלו ובטובו חיינו. והלכה כר' ישמעאל מסכת ברכות פרק ז משנה ה (ה) שתי חבורות שהיו אוכלות בבית אחד כו' - חבורה היא קהילה. ושאמר אם לאו אלו מזמנין לעצמן ואלו מזמנין לעצמן על מנת שלא יהיה לשתי החבורות שמש אחד ישמש לשתי החבורות אבל אם היה להם שמש אחד ואע"פ שלא יראו אלו את אלו מצטרפין לזמון. והיין של זמן ההוא היה חזק מאד ולא היו יכולים לשתותו עד יתנו לתוכו מים הרבה וע"כ לא נתחייב לברך עליו בפה"ג לדעת ר"א עד שימזגו במים שקודם שיהיה מזוג אינו יין מפני שלא יוכלו לשתותו ואין הלכה כר"א מסכת ברכות פרק ח משנה א (א) אלו דברים שבין בית שמאי ובית הלל בסעודה כו' - ענין מברך על היום קידוש השבת או המועד ב"ש מקדימין הקידוש קודם פרי הגפן שאלולי כבוד היום לא נצרכו ליין ובית הלל מקדימים בורא פרי הגפן כי לולי היין לא היינו יכולין לעשות קידוש מסכת ברכות פרק ח משנה ב (ב) ב"ש אומרים נוטלין לידים ואח"כ מוזגין את הכוס כו' - בית הלל אומרים שאין נוטלין לידים עד שימלאו כוס של ברכה שמא יהו אחורי הכוס טמאים במשקים טמאים וכשיחזור הכוס בידו וידו לא נתנגבה נטמאו המים שעל ידיו באחורי הכוס ונטמאו ידיו במים ההם שעליהן וכשיהיו ידיו מנוגבים לא יטמאו באחורי הכוס שטומאתו על הענין שאמרנו ודעת בית שמאי שכוס שענינו כך אסור להשתמש בו אבל מחייבין בית שמאי נטילת הידים קודם קידוש שמא יהיו ידיו מטונפות ונטמאו המשקין שאחורי הכוס והמשקין ההם מטמאין את הכוס. והעיקר באלו הענינים כולן רוצה לומר בטומאת ידים ובטומאת משקין היאך יטמאו הכלים מגבן בלבד והיאך יטמאו המשקין ולא יטמא האדם אי אפשר לפרש אותו בכאן מפני שיצטרך לפירושו יותר מעשרה דפים אבל יתבאר לך הכל במקומו במסכת טהרות ופרה ומקואות וידים וטבול יום מאשר תראה מדברינו באלו המסכתות יתבארו לך אלו העיקרים מסכת ברכות פרק ח משנה ג (ג) ב"ש אומרים מקנח ידיו במפה ומניחה על השולחן וב"ה אומרים על הכסת - פירוש מקנח מנגב ופי' מפה היא היריעה הפרוסה על השלחן וכסת הוא המכבד שישב אדם עליו מצמר או ממשי או מפשתים. וב"ש אומרים שמא תהיה הכסת טמאה ונטמאו המשקין אשר במפה וכל מי שיקנח במפה ההיא יטמאו ידיו וב"ה אומרים שמא יהיה השלחן טמא ונטמאו המשקין אשר במפה ויטמאו האוכלין ובית שמאי אומרים שכל שלחן שענינו כך אסור להשתמש בו וכל זה נוהג על העיקרים שיתבארו במסכתות שזכרתי לך מסכת ברכות פרק ח משנה ד (ד) בית שמאי אומרים מכבדין את הבית ואחר כך נוטלין לידים כו' - פי' מכבדים את הבית להסיר הפתיתין שנפלו מן הסעודה ודברי הכל היא שאם יהיה שם פתיתין כזית שאסור לרחוץ הידים עד שיסירו אותם וב"ש אומרים מותר להשתמש בשמש עם הארץ ומפני שלא ידע מה שצריך להסיר ויהיה אז מותר בנטילת הידים על כן אמר אין נוטלין לידים עד שיפנו המקום כולו וב"ה אוסרין להשתמש בשמש עם הארץ ובשביל כך אומרין נוטלין לידים תחילה שהשמש עצמו לא יטול לידים עד שיסיר כל מה שהוא כזית והלכה כבית שמאי מסכת ברכות פרק ח משנה ה (ה) ב"ש אומרים נר ומזון בשמים והבדלה כו' - כבר נתבאר בגמרא שהכל מסכימין שברכת המזון היא הראשונה והבדלה אחרונה אבל נחלקו ב"ש וב"ה בהקדמת הנר על הבשמים שבית שמאי יקדימו הנר ובית הלל יקדימו הבשמים ומה שצריך לכלול המזון עם ההבדלה כדי ללמדך מתוך דבריו היאך יהיה הסדר אם התחיל לאכול בשבת ולא השלים עד מוצאי שבת ועוד שהוא כלל בראש הפרק הדברים שבין ב"ש וב"ה בסעודה לפיכך לא זכר מחלקותם בהבדלה עד שכלל הסעודה עם ההבדלה מסכת ברכות פרק ח משנה ו (ו) אין מברכין לא על הנר ולא על הבשמים של עבודת גלולים כו' - כבר ידעת מדברי התורה שאסור להנות בדבר מדברי הע"ג והוא מה שאמר הכתוב ולא ידבק בידך מאומה מן החרם ונר של עו"ג אסור להבדיל עליו מפני שלא שבת והעיקר בידינו אור שלא שבת אין מברכין עליו ובשמים של עו"ג אין מברכין עליהן שכל ענינם לשם ע"ג. ואסור ברכת הנר עד שיאותו רוצה לומר עד שיהנו ממנו ואז יהיה מותר לברך עליו במוצאי שבת מסכת ברכות פרק ח משנה ז (ז) מי שאכל ושכח ולא בירך ב"ש אומרים יחזור למקומו ויברך כו' - פירוש יתעכל יהיה נטחן המאכל ושיעור זמנו כל זמן שאינו רעב אחר אותה אכילה. ובמזיד דברי הכל חוזר למקומו מסכת ברכות פרק ח משנה ח (ח) בא להם יין לאחר המזון אם אין שם אלא אותו כוס כו' - יש מי שיקרא ישמע והענין אחד שהכוונה שלא יענה אמן בהיות הכותי מברך עד שישמע העונה אמן כל הברכה ובכאן אפרש לך ענין הכותים העם שהביא סנחריב מכותה והושיבם בערי שומרון העיד הכתוב בהם את ה' היו יראים ואת אלקיהם היו עובדים (מלכים ב' יז) אבל באורך הימים למדו התורה וקבלוה על פשוטה והמצות אשר החזיקו בהן היו מקפידים עליהם וישימו לבם עליהם מאד והוחזקו שהיו מאמינים בדתינו ומיחדים ולא יעבדו ע"ג עד אשר חקרו עליהם חכמים ומצאום מכבדים הר גריזים וחקרו על הדבר ההוא ומצאו להם בהר ההוא דמות יונה וידעו שהם עובדים ע"ג אז החזיקום בחזקת עכו"ם גמורים לכל דבריהם וכל מה שתמצא במשנה מן הדברים מענין הכותיים אשר תבין מהם שהכותים נכבדים מן העכו"ם ופחותים מישראל כמו שאמרו מזמנין עם הכותי וכותי המברך וזולתו לא אמרו זה אלא קודם שחקרו עליהם אבל מעת שחקרו עליהם ומצאו אשר זכרנו הם פחותים מן העכו"ם מאד ועל כן דע אותו ולא נצטרך לשנות לך זה העיקר בכל מקום שנזכר כותי מסכת ברכות פרק ט משנה א (א) הרואה מקום שנעשו בו נסים לישראל וכו' - מקום שנעשו נסים לישראל כגון ים ונחל ארנון ואבן שישב עליה משה במלחמת עמלק וכדומה לזה. וכבר אמרנו באשר הקדמנו כי בכל מקום שיאמר ברוך רוצה לומר בא"י אלהינו מלך העולם. ופי' נעקרה ידוע מסכת ברכות פרק ט משנה ב (ב) על הזיקים ועל הזועות ועל הרעמים ועל הרוחות כו' - זיקים הם ניצוצות והם התבניות הנראין בשמים כדמות כוכבים יש להם זנבות. וזועות קול שאון נשמע באויר כקול רחים סובבים לאטם. ופי' רעמים ידוע. וכן פי' הברקים ורוחות רוצה לומר הסערות הגדולות הנושבות שאינן מצויות תמיד. ומה שאמר על ההרים ועל הגבעות ומה שאחריו שיברך ברוך עושה בראשית אינו מברך ברכה אחרת אבל בדברים המוקדמים כמו הזיקים והרוחות ומה שזכר ביניהם יברך עושה בראשית או שכחו מלא עולם. ודברי רבי יהודה לפרקים ר"ל כשיראהו אחר זמן וזה משלשים יום לשלשים יום ולמעלה ואין הלכה כרבי יהודה מסכת ברכות פרק ט משנה ג (ג) בנה בית חדש וקנה כלים חדשים כו' - מה שאמר על הרעה מעין הטובה ר"ל כשיבא עליו מקרה רע ואע"פ שאפשר שסופו לטוב יברך דיין האמת וכן כשתבא לו טובה ואע"פ שאפשר להיות סופה לרע יברך הטוב והמטיב. ודמיון הענין הראשון כגון שיעבור גשם שוטף על ארצו זה מקרה רע אף על פי שסופו לטוב מפני שהוא מרוה הארץ ואפשר שהגשם ההוא יביא תועלת לשדהו. ודמיון הענין השני כגון שימצא מטמון ויראה איש בשעת מציאותו וזה טוב ואף על פי שאפשר שסופו לרע כי זה האיש שראהו בשעת מציאת הממון ילשין בו לשופט ויענהו ויבקש ממנו יותר ממה שמצא והטעם שהדברים המצויים אשר אין במציאותם ספק יברך על מה שנמצא מהם תחלה ואל יהא חושש למה שיקרה בסופם לפי שהעתידות ההם אפשר שיהיו או שלא יהיו. פירוש לשעבר הוא על דבר שחלף ועבר זמנו שלא יתפלל על דבר שכבר נגזר אבל יש לו להתפלל על העתידות מסכת ברכות פרק ט משנה ד (ד) הנכנס לכרך מתפלל שתים אחת בכניסתו ואחת ביציאתו כו' - כרך שם למדינה. ומה שאמר בכאן מתפלל אינו ר"ל תפלה בכוונה ולפאת מזרח ולא ג"כ ברכה אבל היא בקשה בשעת כניסתו הוא מתפלל להקב"ה שישמרהו במדינה ובשעת צאתו יודה לאל שהוציאו ממנה לשלום. ובן עזאי מוסיף שתים בשעת כניסתו הוא נותן שבח והודאה למקום על אשר הצילו בדרך עד שהגיעו לשלום המדינה ובשעת צאתו מתפלל להצילו כמו כן בדרך שילך בה וכבר אמר כלל זה הענין והוא שיתן שבח למקום על הטובה שגמלהו במה שעבר ויבקש מלפניו לגמול אותו כמו כן בעתיד והלכה כבן עזאי מסכת ברכות פרק ט משנה ה (ה) חייב אדם לברך על הרעה כשם שמברך על הטובה כו' - מה שאמר כשם שהוא מברך על הטובה רוצה לומר לקבל אותו בשמחה ולב טוב ולכבוש כעסו וייטיב נפשו כשיברך דיין האמת כמו שיעשה בשעה שיברך הטוב והמטיב וכמו שהיו אומרים החכמים ברוב דבריהם כל מה דעביד מן שמיא לטב וזה דבר שכלי אצל בעלי השכל ואפי' לא הורה הכתוב עליו לפי שיש דברים רבים נראים בתחילתן טובים ויהיה אחריתם רעה רבה ועל כן אין ראוי למשכיל להשתומם כשתבא עליו צרה גדולה מפני שאינו יודע סופה וכמו כן אסרו ע"ה להרבות בשמחה ובשחוק אבל תהיה השמחה במעשים עליונים רוצה לומר לעשות הצדק ולרדוף אותו ואולם אזהרת הכתוב על היגון והדאגה כל כך הוא גלוי ומפורסם בספרים בדברי הנבואה שאין צריך לדבר עליו וזה שלא היה הכבוד ההוא שהוא מצטער עליו לטובתו בעולם מתחלתו ועד סופו ויחשוב החושב שכבר הצליח ושהיא ההצלחה האמיתית והיה הכבוד ההוא סיבה לטרדו מחיי העוה"ב ועל כן נאמר (משלי יד) יש דרך ישר לפני איש ואחריתה דרכי מות. ולפיכך יכוין אדם מחשבתו ויתפלל לאל להיות כל מה שיבואהו בעולם הזה מרע ומטוב סיבה להשיג אליו ההצלחה האמיתית. ומה שאמר ביצר טוב וביצר רע רוצה לומר להשיב אל לבו אהבת האל ולהאמין בו ואפי' בשעת העברה והכעס והאף שכל זה הוא יצר רע כמו שאמר בכל דרכיך דעהו אפי' בדבר עברה. ופירוש מדה ענין רוצה לומר בכל ענין שיבואך שבחהו והודהו:

לא יקל אדם את ראשו כנגד שער המזרח כו' - קלות ראש הפך כובד ראש שהקדמנו וענינו שלא ירבה בשחוק ובדברי שעשועים. ושער המזרח ר"ל הפתח המזרחי מפתחי העזרה והוא נקרא שער ניקנור וקדש הקדשים מערב לעזרה כנגד השער הנזכר. ופירוש מכוון מקביל. ופירוש מקלו המטה אשר בידו. ואפונדתו בגד שילבש האדם על בשרו להזיע בו ולא יטנף בגדיו החמודות בזיעה ואין מנהג אדם לצאת בו לבדו עד שילבש עליו בגד אחר. ופי' קפנדריא שיעשה אותו לדרך לקצר דרכו וזה כגון שיכנס בשער זה ויצא בשער שכנגדו כדי שיגיע למקום ידוע כי אין ראוי להכנס במקום הנכבד ההוא תחילה אלא לענין מעניני תפלה ועבודה. ומה שאמר ורקיקה מקל וחומר פירוש שתהיה הרקיקה אסורה במקום ההוא מדרך ק"ו כי אחר שהמנעל שנעשה לשמירת הרגלים אסור להכנס בו במקום ההוא יותר ויותר הוא אסור הרוק שם מפני שהוא דבר מטונף:
כל חותמי ברכות שבמקדש היו אומרים עד העולם כו' - טועים הם הצדוקים הכופרים בתורה שלא יאמינו בחיי העוה"ב ועוד נבאר ענין העולם הבא במקומו במסכת סנהדרין. ופירוש קלקלו השחיתו הדעות והאמונות. ושאמר בכלל התקנות שתקנו שיהא אדם שואל בשלום חבירו בשם האל מפני שמלת שלום הוא שם משמות הקב"ה והביאו ראיה שהדבר ההוא מותר מענין בעז שאמר ה' עמכם והשיבוהו יברכך ה'. ומה שאמר אחר כן ואומר אל תבוז כי זקנה אמך אינו ראיה על מה שהקדים שיהא אדם שואל בשלום חבירו בשם אבל ראיה שלא יבוז וילעיג לתקנות חכמים אע"פ שהם ישנות וקדמוניות ועל זה הזהיר שלמה בזה המשל. ואחר כן הביא ראיה על כל העוברים על התקנות ההם כי יבא זמן להפרע מהם ולענוש אותם כי הם הפרו תורה וזהו שאמר הפרו תורתך עת לעשות לה' אבל מי שיעזוב הפסוק על סדורו ויפרשהו ויאמר עת לעשות לה' הפרו תורתך יאמר כי כשיבא העת להפרע מהם להנקם יזדמנו סיבות לבני אדם להפר התורה כדי שיבא עליהם העונש בשפט וזה הענין ארוך ורחוק עמוק עמוק מי ימצאנו כי נצא ממנו לענין הדין הנגזר מהקב"ה על כל אדם ועל כן אל תבקש ממני עתה בענין הזה אשר אני בו אלא לבאר דברי המדברים בלבד על דרך פי' פשוט בכל דבריו כי דברי הכתוב יבטלו קצתם לקצתם בענין ההוא וכן דברי החכמים אבל היסוד הוא כי הקב"ה יגמול לטובים ויעניש הרעים והכל במשפט כי כן העיד עליו הפסוק כי משפטיו ישרים שנאמר כי כל דרכיו משפט אל אמונה ואין עול ודרך הצדק בהם אין ביכולת אדם להשיגו כאשר אין בכח שכל אדם להיות שכלו כולל דעת הקב"ה וכבר הודיענו הכתוב כי אין ביכולת רעיונינו להשיג חכמתו וצדק דיניו בכל מה שפעל ויפעל והוא מה שאמר כי גבהו שמים מארץ כן גבהו דרכי מדרכיכם ומחשבותי ממחשבותיכם ועל כן יש לך לסמוך על היסוד הזה ואל תשגה נפשך להעמיק אחר הענין הזה כי כל מי שחקר אחריו מאנשי תורתינו וזולתה לא השיג ממש אבל הוא כמו שאמרו ע"ה צלל במים אדירים והעלה חרס בידו. ואם תראה בדברי מן המדבר בזה הענין דמות ענינים אמיתיים ומלים דומים טענה אינה כן אך בעת תטיב להסתכל יסור הצפוי ההוא שהוא כסף סיגים מצופה על חרס ויש עליו קושיות ובאחרונה יחזור למה שאמרתי לך ונאבד רוב הדברים וחבור הספרים אבל דברי הפילוסופים בענין ההוא והם הבקיאים בפילוסופיא הוא דבר מופלא מאד ועמוק וצריך להקדמות רבות. והרגיל בחכמות והאיש המשכיל הלבוב ישים אל לבו הדברים ההם ויקשור את דבריהם עם דברי הכתוב ראה נתתי לפניך היום את החיים ואת הטוב וגו' אות באות ויכוין מדבריהם ענין קרוב ממה שדברתי לך ביסוד הזה או מה שהוא יותר מדויק ממנו ומבורר ועוד נדבר בקצת הענין הזה במסכת אבות ואראך קצת מהסכמת בקיאי הפלוסופים לדברי הכתוב בכל הענינים ואין זה מקום להביא שם הדבר הזה לולי אשר כוונתי כשיבא זכר דבר בענין האמונה לבאר בו מעט כי יקר בעיני ללמד עיקר מעיקרי הדת והאמונה יותר מכל אשר אלמדהו:

סליק פירוש המשניות להרמב"ם ממסכת ברכות מסכת שבת פרק א משנה א (א) שתים שהן ד' בפנים ושתים שהן ד' בחוץ כו' - קודם שאתחיל בפירוש אקדים ההקדמות שהאדם צריך לעמוד עליהם ואז יתבאר עניני זאת המסכתא והמסכתא אשר אחריה ומהם כי שינוי המקומות בדיני השבת ארבעה והם הנקראים רשויות שבת. אחד מהם נקרא רשות הרבים והוא מקום שידרכו בו כל העם כולם ובתנאי שיהיה בלי קירוי ושיהיה רחבו שש עשרה אמה או יותר ושלא יהיה תוך דלתים או חומת מדינה כי המדינה כשהיא מוקפת חומה ודלתותיה נעולות אינה רשות הרבים אבל יש לה דינין עוד נבארם בפ"ה ממסכת עירובין ואולם כי רשות הרבים הוא כמו המדברות והיערים והדרכים המפולשין להם. והשני רשות היחיד והוא המקום שאין דורכין בו רבים והוא שיהיה גבהו י' טפחים ואורכו ארבעה טפחים ורחבו ארבעה טפחים או יותר על אלו השיעורים אבל אם היו פחות מאלו השיעורים ברוח מן הרוחות השלשה אינה רשות היחיד ואין חלוק בין שיהיה עמוד עומד בשטח הארץ בזה השיעור או חפירה בארץ שיהיה לה אורך ורוחב ועומק כאשר התנינו או מקום מוקף בארבעה כתלים כמו הבתים והדיורין הכל יקרא רשות היחיד ובתנאי שיהיה גובה הכתלים י' טפחים כמו שבארנו והחלל ביניהם ד' על ד' או יותר. והשלישי הוא הנקרא כרמלית והוא המקום אשר לא נשלמו בו תנאי רשות הרבים ולא רשות היחיד וגדרו כאשר אומר והוא כי כל מקום שיהיה בו ד' טפחים באורך וד' טפחים ברוחב או יותר וגבהו ג' טפחים הוא כרמלית בין יהיה חפירה בארץ או עמוד עומד על שטח הארץ הכל שוה אלא אם יהיה העמוד עומד גבוה ט' טפחים בצמצום אז יקרא רשות הרבים כי בני אדם יניחו עליו חפציהם ויסתייעו בו בנשאם משאות על כתפיהם אבל אם הוא פחות מט' טפחים עד שלשה הוא כרמלית וכן אם הוא יותר מתשעה עד עשרה אם הגיע לעשרה טפחים אז יהיה רשות היחיד לפי שנשלמו בו תנאיו ואם הוא ג"כ פחות משלשה טפחים הוא רשות הרבים לפי שהעיקר אצלנו בכל התורה כל פחות מג' כלבוד דמי אבל זה בתנאי שיהיה במקום ארבעה טפחים אורך וד' טפחים רחב לפי שהעיקר אצלנו אין כרמלית פחותה מד' וגם כן המקומות שיש להם ג' כתלים והרוח הרביעית ממול רה"ר הם כרמלית ובתנאי שיהיה בו ד' על ד'. והרביעי מקום פטור והוא בכל מקום שיהיה בגבהו יותר משלשה טפחים ואפילו עד לרקיע ורחבו פחות מזה השיעור זה יקרא מקום פטור ואפילו יהיה ארכו ד' טפחים ורחבו ד' טפחים פחות רוחב שעורה וגבהו משלשה טפחים עד לרקיע הרי זו מקום פטור ואין הפרש בכאן בין שיהיה עמוד עומד על שטח הארץ או חפירה בארץ יהיה בהם זה השיעור אלא אם היה בגובה העמוד העומד ט' טפחים בצמצום שהוא רה"ר מן הטעם שאמרנו ולא נחוש לאורכו ולרחבו. ודיני אלו הרשויות כך כי רשות היחיד ורשות הרבים מי שיוציא מאחד מהם לאחר בשבת יתחייב סקילה אם הוא מזיד או חטאת אם הוא שוגג לפי שהיא מלאכה מכלל אבות מלאכות כמו שנבאר ומי שיוציא מאחד מהם לכרמלית או מכרמלית לאחד מהם יתחייב [ופי' תוי"ט היינו מכות מרדות מדרבנן ובשוגג פטור ואינו חייב כלום אף מדרבנן לפי שאין בכל המצות כו' וכל דתיקון רבנן כעין דאורייתא תיקון וע"ע תוי"ט כריתות פ"ב מ"ד ד"ה שעשה בה את המזיד כשוגג וכו' הגיה בפי' הרמב"ם דהכא דצ"ל אלא שפחה חרופה בלבד שהיא לוקה והאריך עוד שם] מלקות אם הוא מזיד ואם הוא שוגג אינו חייב כלום לפי שאין בכל המצות שיש לנו מצות יתחייב בה השוגג מלקות אלא שפחה חרופה בלבד שהיא לוקה אפילו על השגגה כאשר נבאר במקומו. אבל מקום פטור מותר להוציא ממנו לכל אחד מהג' רשויות ומהם אליו וזה מותר לכתחילה ולכך נקרא מקום פטור. ומפני זה נקראת כרמלית לדמותו כאשה האלמנה שאינה בתולה ולא בעולת בעל כמו כן אלו הרשויות אינם רשות הרבים ולא נשלמו בהם תנאי רשות היחיד ויהיה אמתת השם כארמלית. ודע כי כל יציאה היא גם כן הכנסה בהיקש אל המקום שהוציאו אליו החפץ וכל הכנסה היא ג"כ יציאה בהיקש אל המקום שהוציאו ממנו החפץ אלא שמנהג המשנה לקרות טלטול הדבר מרשות היחיד לרשות הרבים הוצאה ועקירת דבר מרשות הרבים לרשות היחיד הכנסה ועל זה המנהג יאמרו מכניס ומוציא בכל זה הענין. ודע כי בכל מקום שאמרו בזו המסכתא פנים וחוץ רצונם בזה רשות היחיד ורשות הרבים. וכל מה שאמרו בו חייב הוא סקילה אם הוא מזיד או קרבן חטאת אם הוא שוגג. וכל מה שאמרו בו פטור באיזה דבר שיהיה ממשפטי השבת רוצה לומר פטור מן המיתה ויתחייב מלקות בהכרח אם הוא מזיד אלא בהלכות ידועות שאמר בהם פטור על דרך שתוף הלשון ואע"פ שהוא מותר ועוד נעורר עליהם כשנזכרם:

ומפני מה אמר העני ובעל הבית ולא אמר איש אחד עומד ברשות הרבים ואיש אחד עומד ברשות היחיד זה היה לאחוז דרך קצרה לפי שהיה צריך לומר האיש העומד ברשות הרבים במקום אמרו עני א"כ תורה לנו מלה אחת כל הענין כמו שיורו ד' מלות:
ומה שחייבו להתחיל בדין ההוצאה מרשות לרשות ואם היא מנויה בסוף אבות מלאכות (פ"ז דף ע"ג) רוצה לומר המוציא מרשות לרשות לפי שזאת המלאכה היא נמצאת תדיר ובה יכשלו בני אדם על הרוב לפי שאינם צריכין בה לכלום. וטעם שני ללמדנו שהיא מלאכה אעפ"י שהנראה ממנה אינה מלאכה ע"כ הקדימה להזהיר עליה לפי שהיא מדרשא אתיא כמו שיתבאר. והטעם שהצריכו לומר יציאות השבת ולא אמרו הכנסות השבת כי כל יציאה הוא הכנסה כאשר בארנו. ועוד כי אחז דרך המקרא כי המוציא מרשות לרשות למדנו אותם מדברי ה' יתברך שאמר (שמות לו) איש ואשה אל יעשו עוד מלאכה לתרומת הקדש ויכלא העם מהביא למדנו כי הבאתם מה שהיו מביאים תקרא מלאכה והיו מביאים מאהליהם למחנה לויה והיה מרה"י לר"ה והיא הוצאה כמו שבארנו ולפיכך אמר יציאות שבת. ואם תקשה ותאמר מפני מה נאסרה ההכנסה מאחר שלא למדנו מן המקרא אלא ההוצאה זאת הקושיא כבר הקשוה בגמרא (דף צו.) ואמרו מכדי גמרא הוא מה לי הכנסה מה לי הוצאה ענין גמרא בכאן הוא דבר תורה עליו הסברא לפי שענין הכנסה והוצאה א' כאשר בארנו זהו מה שראינו להקדימו בזה המקום ואני עתה אתחיל לפרש ואומר:
שתים שהם ארבע בפנים ושתים שהם ד' בחוץ רוצה בזה שהם שני מינים הכנסה מר"ה לרה"י והוצאה מרשות היחיד לרשות הרבים ויהיו באלה הב' מינים ח' חלקים ד' תלויות באדם העומד בר"ה וד' תלויות באדם העומד ברה"י וזהו ענין אמרם ד' בפנים וארבע בחוץ. והארבע מינים התלוים בבעל הבית חייב בשתים מהם ופטור בשתים וגם כן הארבע התלוים בעני כפי לשון המשנה. והעקרים שנבנית זאת המשנה עליהם שלשה וכשתדעם ותבינם תדע מאיזה דבר דנו על בעל הבית פעם חייב ופעם פטור וכמו כן העני. הא' מהם כי לא יתחייב אדם מיתה אם הוא מזיד או חטאת אם הוא שוגג על הוצאתו מרשות לרשות עד שיעקור החפץ מרשות הרבים ויניחנו ברשות היחיד או להפך אבל אם עקר מרשות היחיד ולא הניח בר"ה או הניח ולא עקר פטור הוא. והעיקר השני כי כשיתחיל אדם מלאכה בשבת ולא גמר אותה ובא אדם אחר וגמר אותה מלאכה בענין שאילו גמר אותה הראשון היתה מלאכתו גמורה שניהם פטורים לפי שהמלאכה נגמרה משניהם ולא עשה אחד מהם מעשה גמור וזהו מה שאמרה הגמרא (דף צג.) יחיד העושה אותה חייב שנים פטורין והרמיזה על זה מאמר השם יתברך בעשותה אחת ואמר העושה את כולה ולא העושה מקצתה. והדמיון על זה אם כתב שמעון א' ביום השבת וכתב ראובן ב' אע"פ שנגמר השם משניהם יחד וזהו שתי אותיות והוא שיעור הכותב אע"פ כן שניהם פטורין. והעיקר השלישי כי לא יתחייב העוקר מרשות והניח ברשות אחר [עד] שיעקור ממקום שיהיה בו ד' על ד' ויניח גם כן במקום שיהיה בו ד' על ד' או למעלה מזה כי מה שהוא פחות מזה השיעור לא יניחו בו כי החפצים המונחים לא יתקיימו אלא אם יהיו אותן החפצים דקים. ולפי שיד האדם ינוחו בה החפצים הגדולים ומה שיש בה מתכונת הקבוץ והפשוט והאחיזה מפני זה נחשוב אותה כאילו היא מקום שיש בו ד' על ד' ולפיכך מי שנתן דבר ביד אדם כאילו הניחו בארץ במקום שאותו האדם יושב עליו. ולפי שהיו אלו עקרים ידועים באמתת הקבלה אמר כי כשנתן העני לתוך ידו של בעל הבית העני חייב לפי שעקר מרשות הרבים והניח ברשות היחיד וגם כן כשלקח העני מיד בעל הבית והוציא העני חייב לפי שעקר מרשות היחיד והניח ברשות אחר לפי שכבר נתתי לך עיקר כי כל מה שיהיה ביד האדם כאילו מונח בארץ המקום שהוא שם אותו האדם ואם הכניס העני את ידו ונטל בעל הבית מתוכה שניהם פטורין לפי שהאחד עקר מרשות הרבים והוא העני והשני הניח ברשות היחיד והוא בעל הבית וגם כן אם נתן בעל הבית דבר ביד העני והוציאו העני שניהם פטורים לפי שבעל הבית עקר מרשות היחיד והעני הניח ברשות הרבים אלו הן ארבע בחוץ ועל זה החילוק בעצמו זאת הסברא גם כן מארבע שבפנים. ואם יקשה עליך מאמרו ארבע בחוץ מפני מה יחס ארבע מינים אלו לעני ואמרנו שהם תלוים בו והוא אינו מתחייב אלא בשתים מהם בלבד כמו שבארנו לפי כי השנים הנשארים יחוסם אליו כיחוסם לבעל הבית לפי ששניהם פטורים. זה מבואר ואינו קשה כי העני הוא שפשט ידו לפנים ולפיכך ייחס הפעולה לו והיה הארבעה מינים תלוים בו אע"פ שהחיוב לו ולבעל הבית בשנים מהם שוים וכן התשובה באמרו ארבע בפנים כי בעל הבית פשט ידו לחוץ וייחס לו הפעולה אע"פ ששניהם פטורין. וכבר הודעתיך בפתיחת דברי כי כל מקום שיאמרו בהלכות שבת פטור רוצה לומר פטור מן המיתה וחייב מלקות וזאת היא כוונתם באמרם פטור אבל אסור אלא מקומות שייעדנו להעיד עליהם כשיזכרו ומאותן המקומות אמרו בכאן העני חייב ובעל הבית פטור כי בעל הבית אינו חייב כלום לפי שלא עשה מעשה ר"ל שלא פשט ידו אלא שנשא חפץ ונשאר כמו שהיה כלומר לא עקר ולא הניח וגם כן אמרו העני פטור שהוא פטור לגמרי לפי שהוא ג"כ לא עקר ולא הניח אבל אמרו שניהם פטורין הוא פטור אבל אסור לפי שכל אחד מהן עשה מקצת מעשה כמו שבארנו

מסכת שבת פרק א משנה ב (ב) לא ישב אדם לפני הספר סמוך למנחה עד שיתפלל כו' - ספר ידוע. ובורסקי המקום שמעבדין בו העורות. וזה המנחה הנזכרת בכאן רוצה לומר אפילו מנחה גדולה כ"ש מנחה קטנה שעונתה קצרה כמו שבארנו במסכת ברכות. והטעם במניעת התספורת קרוב לשעת התפלה שמא ישבר הזוג או גזרה שיארע דבר בכלי מכלי התספורת אחר שהתחיל להסתפר ויצטרך לתקן הכלי ובין כך תעבור עונת התפלה:

והטעם במניעת הכנסת המרחץ גזירה שמא יתעלף:
והטעם במניעת הכנסה בית העבוד אפי' לראות העורות בלבד גזרה שמא יראה בהם שום פסידא וישלח ידו להניעם וימשך במלאכתו ותעבור שעת התפלה:
והטעם במניעת האכילה ואפילו דבר מועט לפי שהם היו שותים בתוך האכילה ומנעו הכל גזירה שמא ימשך באכילה ובשתיה ותעבור עונת התפלה. וכמו כן אין דנין סמוך לשעת תפלת מנחה ואפילו בגמר הדין ושמעו טענות בעלי הדין ונשאו ונתנו הדיינין בדבר ולא נשאר אלא גמר דין בלבד אין ראוי לדיין לפסוק הדין סמוך לשעת התפלה גזירה שמא יראה לדיין דבר חדש בדין ויצטרך להתחיל בדין מתחלתו וישאל טענות מבעלי הדין שנית וימשך הדבר ותעבור השעה אבל אם התחילו בדין אין מפסיקין בו עד שיגמור:
ומה שאמרו מפסיקין לקריאת שמע ואין מפסיקין לתפלה אינו רוצה בזה שבדין מפסיקין לק"ש ואינו מפסיק לתפלה אבל פירוש הענין כי כשבני אדם קורין בתורה והגיע זמן ק"ש מפסיקין וקורין ק"ש ואם הגיע שעת התפלה אין מפסיקין אבל בדין אם התחילו אין מפסיקין בשום פנים וכן אם התחיל בתספורת או באכילה או במרחץ או בהכנסת הבורסקי לא יפסיק כלל. וגדר זמן התחלת התספורת משישים הבגד הידוע אצל הספרים על כתפיו ויכין עצמו לתספורת ונקרא בלשון חכמים מעפורת. והתחלת המרחץ משיפשוט בגדו הסמוך לבשרו. והתחלת הבורסקי משיחגור חגורו ויתחיל להניע בעורות. וזמן התחלת האכילה משיטול ידיו. וזמן התחלת הדין משיסדרו סדר ישיבתם וישבו לדין ואם סדרו ישיבתם מתחלת היום ונמשכין בדין משיתחיל בעל דין לטעון טענותיהם. וזאת המשנה דברה בחסידים גדולים לומדי תורה תמיד כר"ש בן יוחאי וחביריו אבל חכמי הגמרא אמרו שהיו מפסיקין בין לקריאת שמע בין לתפלה כ"ש זולתם. ומפני מה באה זאת המשנה בכאן ואין בה מענין שבת כלום זה היה לשני טעמים האחד שהוא מכלל י"ח דבר שגזרו בו ביום כאשר נבאר לפנים. והשני שהוא דומה למשנת לא יצא החייט במחטו שהוא הענין השבת ולפי שהיה צריך לומר לא יצא החייט במחטו אמר כל הדומין לו מן הגזירות והטעם שהקדים זאת המשנה על לא יצא החייט הוא בספק ואולי על זה הסדר היו הגזירות באותו היום

מסכת שבת פרק א משנה ג (ג) לא יצא החייט במחטו סמוך לחשכה שמא ישכח ויצא כו מסכת שבת פרק א משנה ד (ד) ואלו מן ההלכות שאמרו בעליית חנניה בן חזקיה בן גרון כו' - חייט שם ידוע לאומן התפירה. ומחט שם כלי התפירה. ולבלר הסופר. וקולמוס ידוע. וזה גזירה שמא ישכחו ולא יפלה את כליו רוצה לומר להסיר הכנים מבגדיו גזירה שמא יתקן הנר ואפילו היה הנר בתכלית הגובה. וכן אסור לקרות לאור הנר אלא אם יש עמו אדם אחד לשומרו שלא יתקן הנר:

החזן רואה זהו שהתירו למלמדי תינוקות ליקח בידו ספר ולראות לאור הנר תחילת הפרשה שהוא רוצה להתחיל עם התלמידים שתי מלות או שלש לפי כי בזה השיעור לא יטעה שיתקן הנר ואחר שיראה תחלת הפרשה יניח הספר ויתננה לתלמידים ויקראו בו לאור הנר לפי שהוא שומר אותם. ואין ראוי למלמד שיקרא עם התלמידים בספר לאור הנר וזהו ענין אמרו אבל הוא לא יקרא ומה שחייבנו להרשות לתלמידים לקרוא לאור הנר והרב שישמרם ולא הרשינו לרב שיקרא וישמרוהו התלמידים לפי שהוא מושל עליהם והם אינם מושלים עליו ומוראו עליהם:
מפני הרגל עבירה כלומר שלא ירגילו עצמם הזב והזבה באכילתם יחד ושמא בתוך האכילה יחשוב ויסתכל בה ויבא עליה והיא בכרת מלשון התורה ולפיכך אסרו אכילת הזב עם אשתו הזבה יחד אע"פ ששניהם טמאים. וחנניה בן חזקיה בן גרון ז"ל מבעלי החכמה וגדול בדורו ונסתפקו חכמי דורו בספר יחזקאל והוא נער חצנו לפרש ענינו ונתיחד בעלייה לחבר הפי' והיו החכמים עליהם השלום מבקרין אותו תמיד והוא מתעסק באותו חבור ופעם אחת בקרו אותו ונתקבץ שם קבוץ גדול מתלמידי שמאי ובית הלל ולא נשאר באותו הדור מי שהיה ראוי להוראה שלא היה באותו מעמד ונמנו והיו בית שמאי יותר והשם אמר אחרי רבים להטות (שמות כג) כאשר נתננו העיקר בפתיחת חבורנו זה ובית שמאי כולם הסכימו על אלה גזירת הי"ח דבר באותו היום ויהי כן וגזרו י"ח דבר ועוד הסכימו ב"ש ובית הלל באותו היום בשמנה עשר הלכות ולא היו ביניהם מחלוקת אפילו באחת ונחלקו בי"ח הלכות ולא נמנו עליהם לדעת הרבים ואולי נמנו ורבו בית הלל כי אולי היה אחד מתלמידי שמאי סובר כדעת בית הלל או מתלמידי בית הלל סובר כדעת בית שמאי ואמרם אלו מהלכות שאמרו ר"ל שהם מן ההלכות שהסכימו עליהם ולא נפל בהם שום מחלוקת. וזה מספרם יציאות שבת שתים שהן ארבע בפנים ושתים שהן ארבע בחוץ והם שמנה דינין וכבר הקדמתי מחלקותם. והט' לא ישב אדם לפני הספר. והי' ולא למרחץ. והי"א ולא לבורסקי. והי"ב ולא לדין. והי"ג ולא לאכול. והי"ד ולא יצא החייט במחטו. והט"ו והלבלר בקולמסו. והט"ז ולא יפלה את כליו. והי"ז ולא יקרא לאור הנר. והי"ח ולא יאכל הזב עם הזבה. אבל השמנה עשר דבר שגזרו בו ביום אני אמנה אותם לך מבלי מפורשות לפי שכולם יתבאר במקומן מן המשנה. הראשונה האוכל אוכל ראשון. ב' האוכל אוכל שני. ג' השותה משקין טמאים. ד' הבא ראשו ורובו במים שאובין. ה' טהור שנפלו על ראשו ועל רובו שלשה לוגין מים שאובין. ו' הנוגע בספר. ז' הידים. ח' האוכלים והכלים. ט' המניח כלי תחת הצנור. י' כל המטלטלין מביאין את הטומאה בעובי המרדע. י"א הבוצר לגת הוכשר. י"ב גדולי תרומה. י"ג מי שהחשיך לו בדרך. י"ד פת עכו"ם. ט"ו שמנם. י"ו יינם. י"ז יחוד בנותיהם. י"ח שיהא תינוק כותי מטמא בזיבה. והי"ח הלכות שנחלקו בהם באותו היום יתבארו בזה הפרק. הא' אין שורין דיו. ב' סממנין. ג' כרשינין. ד' אונין של פשתן. ה' צמר ליורה. ו' מצודות חיות. ז' מצודות עופות. ח' מצודות דגים. ט' אין מוכרין לנכרי. י' אין טוענין עמו. י"א אין מגביהין עליו. י"ב אין נותנין עורות. י"ג ולא כלים לכובס נכרי. י"ד לא ישאלנו. ט"ו לא ימכור לו. ט"ז לא ילוהו. י"ז לא יתן לו במתנה. י"ח לא ישלח אגרות. ונשוב להשלים פירוש זאת ההלכה ומה שאמר כיוצא בו כשאמר לא יאכל הזב עם הזבה לפי שזה הדין יצא מענין המסכתא. וכשאומר לא ישב אדם לפני הספר והסמוך לו ממה שאינו מענין השבת זה הוא מפני טעם והטעם הוא כי לא ישב אדם ושאר המאמר כולו בכולם אנו חוששין הכנסת שום עת כמו לא יצא החייט במחטו שאנו חוששין בו גם כן הכנסת עת אבל לא יאכל הזב עם הזבה אין לחוש בו הכנסת עת ולפיכך אמר כיוצא בו ענינו שזה דומה לזה דמיון בלי חוק. ופנים אחרים והוא כי לא ישב אדם וכו' לא קדמו דבר מן הענין שיאמר בו כיוצא בו אבל לא יאכל הזב עם הזבה קדמהו דבר מן הענין לפיכך ראוי שיאמר בו כיוצא בו. ופירוש לבקרו ידוע והיא מלה עברית צחה לא יבקר בין טוב לרע (ויקרא כז) לא יבקר הכהן (שם יג

מסכת שבת פרק א משנה ה (ה) בית שמאי אומרים אין שורין דיו וסממנים וכרשינים כו' - שורין ידוע. ודיו שם לדבר שכותבים בו. ואמרו בכאן שורין דיו ענינו שלא ישרו עירוב סממני הדיו. וסם הוא שם איזה עיקר שיהיה ממיני העקרים בלשון רבים סממנין. וכרשינין הכוסמת לפי שבתחילה שורין אותה ואחר כך מאכילין אותה לשוורים מסכת שבת פרק א משנה ו (ו) בית שמאי אומרים אין נותנין אונין של פשתן לתוך התנור כו' - אונין ערב המטוה. שיהבילו בכדי שיעלה מהם ההבל ושם האור בלשון חכמים הבל וכן מנהג מבשלי המטוה להחם התנורים ולהשליך בהם מטוה הפשתים אחר שרייתו במים ואפר ויכסוהו בבגדים עד שיתלבן. ויורה קדרת צבע ואין מודים בזה ב"ה אלא בשני תנאים האחד שתהיה יורה עקורה ולא תהיה תחתיה אש שמא יחתה בגחלים והשני שתהיה היורה טוחה כלומר פיה סתום גזירה שמא יניע הצבע בשבת. ופירוש לקלוט את העין שיקבל את הגוון והענין שיתחיל להצטבע: בית שמאי אומרים אין פורשין מצודות חיה ועופות ודגים כו' - זה הפירוש מובן מעצמו מסכת שבת פרק א משנה ז (ז) בית שמאי אומרים אין מוכרין לנכרי כו' - טוענין עמו הגבהת המשא עמו ע"ג הבהמה. ומגביהין עליו הגבהת המשא על גבו. וענין מקום קרוב שיגיע הנכרי לביתו ומקום ישיבתו קודם הכנסת שבת ובית הלל אומרים כדי שיצא מפתח ביתו בלבד מסכת שבת פרק א משנה ט (ט) אמר רבן שמעון בן גמליאל נוהגים היו בית אבא שהיו נותנין כלי לבן כו' - הבגדים הלבנים הם צריכין כבוס יותר מן הבגדים הצבועים אבל הבגדים הצבועים מותר לתתם לכובס ואפילו ערב שבת ואפילו לרבן שמעון בן גמליאל ואין הלכה כמותו אלא כבית הלל שהתירו לתת איזה בגד שיהיה לכובס עם השמש ובלבד שיפסוק עמו השכר. וקורת בית הבד היא קורת הבד. והענין כי אבן הגת יורידו אותו על הזיתים ויניחו אותו והם נסחטין ומתמצין כל השבת. וג"כ יסבבו החבלים על הענבים הדרוכים כדי שיתמצו ויזובו כל השבת ועגול שם כל דבר עגול אצלם. ומותר לעשות כל זה עם חשכה מסכת שבת פרק א משנה י (י) אין צולין בשר בצל וביצה אלא כדי שיצולו מבעוד יום כו' - חררה חלה קרמו פניה כלומר שקרמו וקפאו פני החררה שהם כלפי אויר התנור. ורבי אליעזר סבר כי אפילו לא נשאר מן היום אלא כדי שיקרמו פניה הדבקים בחרס התנור שהם קופאים קודם מן הפנים שהם כלפי אויר התנור. ואין הלכה כרבי אליעזר. ואמרו כדי שיצולו בכדי שיהיו ראויין לאכילה אף על פי שלא נשלם בשולם מסכת שבת פרק א משנה יא (יא) משלשלין את הפסח בתנור עם חשכה כו' - משלשלין תולין עם חשיכה כשיחול ארבעה עשר בניסן ערב שבת ולא נגזר שמא יחתה בגחלים כדי למהר הבשול כי בני חבורה זריזין הן. ופי' מאחיזין את האור מדליקין או מבעירין והעיקר מאחיזין את האור. ומדורה כמו יוקדה או יקוד. ובית המוקד מפורש במסכת תמיד היא לשכה שהיו קורין אותה לשכת בית המוקד והיתה שם מדורת אש בוערת תמיד ולפיכך נקראת אותה לשכה בית המוקד והצורך אליה כי ידוע בקבלה שאי אפשר בלי הבערת אש על המזבח בכל יום ואע"פ שהיה שם אש מן השמים והוא אמרם מצוה להביא אש מן ההדיוט והתירו להדליק האש בראשי העצים באותה מדורה עם חשכה ולא נחוש שישלח ידו לדחות את העצים לגבי האש כדי שתגמור הבערתן כיון שנכנסת שבת ולא נגמרה הבערתן לפי שהכהנים זריזים הן אבל בשאר מקומות אין עושין מדורה אלא בכדי שיצת האור ברובו וכן אמרו כדי שיצת האור ברובן קודם הכנסת שבת ויודעת זה כשתהא שלהבת עולה מאליה מבלי סיוע ונפיחה והבאת עצים דקין תחתיה ואין הלכה כרבי יהודה שיאמר שיאחז האש בראשי הפחמין עם חשכה ואינו צריך לרובן מסכת שבת פרק ב משנה א (א) במה מדליקין ובמה אין מדליקין כו' - לכש הצמר המתהוה באילן הארז:

חוסן הפשתן שאינו מנופץ:
וכלך הוא המשי:
פתילת האידן כמין צמר המתהווה במין ממיני העץ:
פתילת המדבר עלי עשב שגודלין אותן ומדליקין בהם:
ירוקה שעל פני המים כמין צמר המתהוה בצדי הספינות כשמאריכין ימים במים וכאשר השלים המשפט בפתילות שאסור להדליק בהם בליל שבת התחיל לזכור השמנים שאסור להדליק בהם בליל שבת:
זפת ידוע:

שעוה ג"כ ידוע והוא הדונג:

שמן קיק הם זרועי עשב שמנים ונקראים בערבי כרוע והשמן הזה הוא עב ביותר:
שמן שריפה הוא שמן תרומה שנטמאת ונקראת כן לפי שאינה מותרת באכילה ואינו ראוי אלא לשריפה כאשר ביארנו במסכת תרומות בפרק אחרון וטעם איסור ההדלקה באלו הפתילות לפי שהאש אינו אוחז בהן. וכמו כן אלו השמנים אינם נמשכים אחר הפתילה המשכה יפה ובכן יהיה אור הנר חלוש וחשוך ויניחנו ויצא וזה אסור לפי שהעיקר אצלנו הדלקת נר בשבת מצוה. וטעם איסור שמן שריפה הוא ביום טוב שחל להיות ערב שבת והדלקת הנר היא אינה מבעוד יום נמצא שורף שמן שריפה ביו"ט והוא אסור כי אין מותר לשרוף קדשים שנתחייבו שריפה משום טומאה או משום דבר אחר בי"ט לפי שלא התיר השם יתברך בי"ט אלא אוכל נפש בלבד ואמר והנותר ממנו עד בקר באש תשרופו ואמרו בא הכתוב ליתן לו בקר שני לשריפה רוצה לומר שישרף ממחרת י"ט לא ביום טוב. והלכה כחכמים. ולשון התוספתא כל אלו שאמרנו אין מדליקין בהם בשבת אבל עושין מהן מדורה בשבת בין להתחמם כנגדה בין להשתמש לאורה בין על גבי קרקע בין על גבי מנורה ולא אסור אלא לעשות פתילה לנר

מסכת שבת פרק ב משנה ב (ב) אין מדליקין בשמן שריפה ביום טוב כו' - כבר ביארנו הטעם מפני מה אסרו הדלקת שמן שריפה ביום טוב:

עטרן ידוע והוא יוצא מן העץ שיוצא ממנו הזפת ואסרו אותו מפני שריחו רע:
שומשמין ידוע והוא זרע דק מתוק:
ושמן אגוזים ג"כ ידוע. וגם כן צנונות. פקועות בלשון ערבי עלק"ס ועלק"ס בלשון עברי לענה:
נפט הוא ממין זפת אלא שהוא לבן. והלכה כחכמים אלא בשני שמנים שאסור להדליק בהם בשבת האחד שמן אפרסמון וזה למעלתו שמא יסוך ממנו ואסור לנו למעט דבר מן השמן שבנר לפי שהוא מקרב זמן כבויו והעיקר אצלנו גרם כבוי אסור והשמן השני הוא הנפט הלבן שאסור להדליק בו מפני שהוא עף ושורף ולפיכך יברח ממנו ויצא

מסכת שבת פרק ב משנה ג (ג) כל היוצא מן העץ אין מדליקין בו אלא פשתן כו' - טומאת אהלים הוא שיטמא האהל עצמו במת שמת בתוכו ואמר השם יתברך והזה על האהל ואמרו חכמים למד על האהל שהוא טמא במת ואין כל אהל נטמא במת כי אם יהיה האהל מעצים או מאבנים או בנוי מטיט אינו מטמא אבל מטמא האהל אם הוא מדבר ארוג או מעורות כמו שיתבאר בפרק כ"ז ממסכת כלים כי אין לנו דבר יוצא מן העץ ויטמא כשהוא אהל המת אלא הפשתים בלבד וידענו זה מאמרו בטומאת מת והזה על האהל ואמר במשכן ויפרש את האהל על המשכן וכבר ידעת כי אהל המשכן היה מיריעות פשתים ויריעות שער ארוגות ומעורות וכל זה לשון תורה וקריאת הפשתים עץ הוא לשון תורה באמרה ותטמנם בפשתי העץ ופי' קפלה גדלה:

ופי' הבהבה חרכה באש:
ועוד יתבאר לך בפרק כ"ז ממסכת כלים כי הבגד כשיש בו ג' אצבעות על ג' אצבעות או יותר על זה שהוא נטמא במת וכמו כן מטמא בנגעים ואם הוא פחות מג' אצבעות על ג' אצבעות הוא טהור ואינו מטמא בשום דבר ממיני הטומאות וזו החתיכה של בגד שקפלה ועשה ממנה פתילה שבה נחלקו בכאן היא ג' אצבעות על ג' אצבעות מצומצמות וכשקפל זה הבגד ועשה ממנו פתילה רבי אליעזר אומר כי אותו הקפול לא חסר ממנה דבר והיא מטמאה בנגעים ובמת כמות שהיתה קודם הקפול. רבי עקיבא סובר כי אותו הקפול הפסידה ובטלה מתורת כלי. ולפיכך אינה מטמאה בנגעים ולא במת וטעם המחלוקת שביניהם בהדלקת הפתילה הנזכרת בשבת הוא גזירת יום טוב שחל להיות ערב שבת וטעם מחלוקתם להדליק בה בי"ט שחל להיות ערב שבת כי העיקר אצלנו כי שריפת הכלים ביו"ט מותר ושריפת שברי כלים אסור לפי שהן מוקצה כאשר יתבאר במסכת ביצה. ויש לנו עיקר אחר כי הדלקת הנר בשבתות ויו"ט צריך קודם שידליקם להבהב קצתם ר"ל מן הפתילות ואז ידליק אותם כי בזו ההבהבה יאירו הנרות יותר ולפיכך יחייב רבי אליעזר האומר שהיא כלי כי כשישרוף קצתה יהיו שברי כלים ואין מדליקין בשברי כלים ורבי עקיבא האומר שאינה כלי היא אצלו עץ בעלמא וכשמדליק אותה עץ בעלמא הוא מדליק כי הקפול בטלה. ואין הלכה כרבי אליעזר

מסכת שבת פרק ב משנה ד (ד) לא יקוב אדם שפופרת של ביצה וימלאנה שמן כו' - שפופרת של ביצה קליפה של ביצה רצה לומר הקליפה העליונה הקשה והטעם שאסרו חכמים אלו השלשה דברים רצה לומר שפופרת של ביצה ושל חרס וקערה גזירה שמא יסתפק מאותו השמן לסוך בו ויהיה מכבה ור' יהודה התיר זה לפי שהוא עשה זה המעשה לפני החכמים ולא הקשו על מעשיו ולפיכך חשב כי היה מותר לעשותו לכתחילה ולפיכך לא מנעוהו מזה ולא היה הדבר כן אבל מה ששתקו לפי שלא היה אפשר לו לשלוח ידו לשמן הנר כי הם היו רואים אותו ובטל טעם האיסור באותו המעמד ולפיכך לא הקשו עליו ומה שצריך לתנא שישמיענו מחלוקתם באלו השלשה דברים לפי שלא תספיק לנו ידיעת המחלוקת באחת מהן אלא בכולן השלשה כי אילו השמיענו המחלוקת בשפופרת של ביצה בלבד היינו אומרים כי שפופרת ביצה יותר אפשר לאדם להסתפק משמנה ובה נחלקו החכמים אבל בשל חרס לא נחלקו ואילו השמיענו המחלוקת בשל חרס היינו אומרים גם כן כי זאת היא בלבד מה שהתיר ר' יהודה לפי ששמנה מטונף ומאוס ואין אדם נמשח בו אבל שפופרת של ביצה אסור ואילו השמיענו המחלוקת באלו השנים היינו אומרים בכאן התיר רבי יהודה כי אין ביניהן ובין הנרות חבור אבל קערה שיש בינה ובין הנרות חבור פתילה אסור על כן הודיענו שהן חולקין בכולן. והלכה כחכמים מסכת שבת פרק ב משנה ה (ה) המכבה את הנר מפני שהוא מתירא כו' - רוח רעה קוראין לכל מיני החולין הנקרא בערבי מלקוני"א כי יש מין מן החולי הנזכר שיברח החולי ויבדל מן הטבע האנושי הממוצע כאשר יראה האור או כשיתחבר עם בני אדם וישתעשע ותנוח נפשו בחשך ובהתבודדות בעת השתוממות והדבר הזה נמצא הרבה בבעלי המרות:

ושעור זאת המשנה כך מפני נכרים מפני לסטים מפני רוח רעה פטור ואם בשביל החולה שיישן מותר ומפני זה אמר פטור במקום מותר לפי שהדין בסוף המשנה חייב ולא יתכן שיצא מדין מותר לדין חייב וזה הוא חולה שיש בו סכנה ובתנאי שאי אפשר להוציאו למקום אחר או להסתיר האור ממנו:
ואמרו כחס על הנר כחס על השמן כחס על הפתילה חייב ר' יוסי פוטר בכולן חוץ מן הפתילה מה שאמר חייב הוא דעת רבי יהודה שהוא אומר מלאכה שאינה צריכה לגופה חייב עליה ולפיכך יאמר שהוא חייב לפי שלא היתה כוונתו לכבוי הנר אלא שלא ישרף חרס הנר או שלא יכלה השמן ור' יוסי אומר מלאכה שאינה צריכה לגופה פטור עליה ולפיכך הוא פוטר בכולן חוץ מן הפתילה ובתנאי שיכוין להבהב מה שנשרף ממנה כדי שתאיר יפה כשידליקנה פעם שנית ואז תהיה מלאכה שצריכה לגופה. ואין הלכה כרבי יוסי

מסכת שבת פרק ב משנה ז (ז) על שלוש עבירות נשים מתות בשעת לידתן כו' - הודאי הוא הטבל והוא דבר שאינו מעושר ולא הוציאו ממנו חק מחוקי ה':

ודמאי הוא הדבר המסופק אם הוציאו ממנו המעשר או לא הוציאו וכבר קדמו אלו הדינים במסכת דמאי בפ"ק וביארנו בפ"ב ממסכת תרומות כי אסור להוציא תרומות ומעשרות ולא הטבלת כלים בשבת ועוד יתבאר זה וטעמו במסכת ביצה ולפיכך אסור לעשות כן בין השמשות לפי שהוא ספק וזהו שקורין אותו בכאן ספק חשיכה ספק אינה חשיכה וזה העירוב שאמר שמותר לעשותו בין השמשות הוא עירובי חצרות אבל עירובי תחומין אסור לעשותו בשעת הספק אלא מבעוד יום לפי שדינו יותר חמור כאשר נבאר בעירובין:
והתירו כמו כן הטמנת החמין והוא המים החמין בין השמשות כי לא אסרו ההטמנה בשבת עצמו כל שכן בין השמשות אלא משום גזירה כאשר נבאר לפנים ותכלית הגזירה בשבת אבל בין השמשות לא. ודע כי אחר ביאת השמש עד שיראה כוכב מן הכוכבים הבינוניים בגדולה נקרא יום ומשיראה כוכב אחד עד שיראו שנים הוא ג"כ יום משיראו שנים עד שיראו ג' הוא זמן בין השמשות וכשיראו שלשה הוא לילה בלי ספק. והעיקר אצלנו כי בין השמשות ספק. ועוד יתבארו אלו הדינין

מסכת שבת פרק ג משנה א (א) כירה שהסיקוה בקש ובגבבא כו'. תנור שהסיקוהו בקש ובגבבא וכו' - נותנין עליה ר"ל נותנין בערב שבת וישאר בה עד למחרת. ב"ה מתירין להשהות על הכירה הנזכרת חמין ותבשיל וב"ש אומרים חמין בלבד:

בית הלל אומרים מחזירין בשבת על גבי גרופה וקטומה או על גבי כירה שהוסקה בקש או בגבבא וב"ש אומרים אין מחזירין כלל ומה שאמרו בית הלל מחזירין בתנאי שלא תנוח הקדירה על דבר אלא שתהיה באויר עד שישפך ממנה ויחזירנה ומה שאמרו בית הלל שאסור לשהות התבשיל על גבי כירה אלא אם הוסקה בקש ובגבבא או שתהיה גרופה וקטומה הוא בתבשיל שנתבשל חצי בשולו לפי שנאמר גזירה שמא יחתה בגחלים לגמור בשולו אבל אם לא נתבשל כלל עד שנתיאשו מבשולו עד הבקר או אם נגמר בשולו עד שאינו צריך לאש והאש הוא מפסיד אותו מותר להשהותו על גבי הגחלים ואינו צריך להוציא האש והוא אמרם עד שיגרוף וגם אינו צריך להשים דשן על גבי הגחלים כדי שיועמו והוא אמרם עד שיתן את האפר וזו היא שקורין אותה קטומה תרגום דשן קיטמא והוא האפר וכשתתבשל בשיל ולא בשיל ישימו בו בעת הטמנתו דבר חי כגון בשר או ירק ויהא מותר לשהותו על גבי גחלים מפני שהוא מסיח דעתו:

וקש הוא התבן:

וגבבא זבל השדות:
וגפת פסולת הזיתים הנשאר אחר סחיטתן והוצאת שמנן:
כופח הוא שאשו פחות מאש התנור ויותר מאש הכירה:
והכירה מקום בנוי בארץ כדי לשפות בו שתי קדירות ויתנו האש תחת שתי הקדירות בכירה אחת וכופח הוא כמו כן בנוי בארץ והוא מקום ששופתים בו קדירה אחת ונותנין האש תחתיה ולכן יגדל חמימות הכופח יותר מן הכירה לפי שהאש מתחלק תחת שתי הקדירות בכירה

מסכת שבת פרק ג משנה ב (ב) אין נותנין ביצה בצד המיחם כו' - מיחם שם הכלי שיחמו בו המים והוא נעשה מנחשת או ברזל ברוב ותשאר חמה אחר שיורידוהו מן האש:

ופירוש תתגלגל תתערב הענין שתתבשל קצת בשול:
וסודר שם הבגד והקבוץ סודרים וכשהיה הסודר חם והוחם לשמש לא תתגלגל בו הביצה ולא חלק ר' יוסי בסודר שהוחם באש שאסור לצלות בו לפי שהכל מודים בתולדות האור שהוא אסור אבל המחלוקת במה שהוחם בשמש רבנן אוסרים אותו כדי שלא יתגלגל בתולדות האור ור' יוסי אינו מודה בזאת הגזירה וכמו כן אינו חולק ר' יוסי בחול ואבק הדרכים כי הוא אוסר להטמין שם הביצה לבשל ולא מפני שהוחמה מן השמש אלא מפני טלטול העפר שהוא אסור לדברי הכל. ואין הלכה כר' יוסי

מסכת שבת פרק ג משנה ג (ג) מעשה שעשו אנשי טבריא כו' מוליאר הגרוף כו' - סילון צנור עגול יהיה עשוי מחרס או עופרת או זולתם:

וחמי טבריא ידועים כי היו מימיהם כולם מרחצאות חמים בטבעם:
ואמה שם שוקת המים שמושכים ממנו בסילונות והיו אותן הסילונות משוקעות במימי המרחצאות ומתחממות והיו המים הנמשכים דרך אותן הסילונות חמים ונתנו חכמים אותן המים בשבת כחמין שהוחמו בשבת שהן אסורין בשתיה ולרחוץ בהם אפילו אבר קטן מאיברי הגוף וביום טוב כחמין שהוחמו ביו"ט שהן מותרין בשתיה וברחיצת פניו ידיו ורגליו ואסור לרחוץ בהן כל גופו ודע כי חמין שהוחמו מערב שבת הם מותרין בשבת לרחוץ בהן פניו ידיו ורגליו וכמו כן חמין שהוחמו מערב יו"ט הן מותרין ביום טוב לרחוץ בהן כל גופו:
ומוליאר הוא כלי מנחשת ידליקו בתוכו האש וסביב האש תעלה מבחוץ וממלאין אותה מים וכשמסירין האש מן המוליאר בערב שבת הם מותרין אותן המים לשתותן בשבת ואפילו הן חמין:

ואנטיכי כשמסירים האש מאותו הצד שיש שם המים החמין בשבת יתחמם הנחשת ויתמיד חומו כאילו האש תחתיו בשבת והן חמין שהחומו בשבת ואסורין בשתיה כאשר הוא העיקר אצלנו ומוליאר אינו כן כי צדדיו בלבד הם החמין וזה האנטיכי שוליו הן החמין. והלכה כחכמים מסכת שבת פרק ג משנה ד (ד) המיחם שפינהו כו'. האילפס והקדירה כו' - אינו רוצה באמרו פינהו שלא הניח בו כלל מן המים אבל רוצה לומר שחסר מן המים והניח שם מים חמין ולפיכך אסור לו להוסיף על אותן המים מעט מים כדי שיהיו הכל חמין אבל יכול להוסיף עליהם מים מרובין עד שיהיו הכל פושרין וזהו ענין אמרו אבל נותן לתוך הכוס כדי להפשירן:

והאילפס והקדירה הם הכלים שמשימין בהם התבשיל להתבשל ואסור לתת תבלין בכלי הבשול והם רותחין לפי שהתבלין מתבשלין בהם אבל אם נתן התבשיל בקערה אע"פ שהוא רותח מותר לתת בה התבלין לפי שהתבשיל כשהוא בקערה חמימותו חסר ואינו מבשל מה שמשימין בו. ור' יהודה אומר כי מותר לתת התבלין בקדירה רותחת אלא אם יש באותה קדירה חומץ או ציר לפי שהן ממהרין הבשול וכל זה בתבלין אבל מלח הכל מודים שמותר לתתו בקדירה רותחת כי המלח אינו מתבשל עד שישלוט האש עליו. ואין הלכה כר' יהודה

מסכת שבת פרק ג משנה ה (ה) אין נותנין כלי תחת הנר כו'. מטלטלין נר חדש כו'. נותנין כלי תחת הנר כו' - הטעם שבעבורו אסרו נתינת כלי לקבל בו שמן בשבת כי אותו שמן המנטף מן הנר אסרו ליהנות ממנו בשבת לפי שאינו מן המוכן כי כבר הקצה אותו להדלקה ועשה אותו מוקצה ונאסר טלטול הכלי מפני אותו השמן שיש בו שהוא אסור לטלטלו לפי שהוא מוקצה העיקר אצלנו אין מבטלין כלי מהיכנו בשבת:

וטעם איסור טלטול נר ישן לפי שהוא מאוס וזה יקרא מוקצה מחמת מיאוס ורבי שמעון אינו חושש למין ממיני המוקצה ולפיכך יתיר כל הנרות מלבד הנרות הדולקות גזירה שמא יכבה והפתילה מותר אצלו לטלטלה אע"פ שהיה אסור קודם לכן ואין הלכה כמותו בנר שהדליקו בו בשבת כי העיקר אצלנו כי כל מה שהוקצה בין השמשות ואינו מותר לטלטלו באותה שעה שאסור לטלטלו בכל השבת והוא אמרם מגו דאתקצאי לבין השמשות אתקצאי לכולי יומא ושאר הנרות דינם כרבי שמעון לפי שמעקרנו בשבת כר' שמעון שהוא אומר אין מוקצה:
ואמרם נותנים כלי תחת הנר לקבל ניצוצות הוא בשבת כי אותן ניצוצות אינן חשובות עד שיאסור טלטול הכלי בשבילם והוא אמרם ניצוצות אין בהם ממש ואסרו לתת בו מים ואפילו בע"ש וכל שכן בשבת לפי שממהר כבוי הניצוצות והעיקר גרם כבוי אסור כאשר הודעתיך

מסכת שבת פרק ד משנה א (א) במה טומנין ובמה אין טומנין כו'. טומנין בכסות ובפירות כו' - גפת כבר ביארנו שהוא פסולת הזיתים שיצא מתחת קורת בית הבד שיצא ממנו השמן וכן פסולת השומשמין:

וסיד ידוע:
וזגין קליפי הענבים:
וחרצנים הם הגרעינים והוא הנשאר מן הענבים אחר דריכתן וסחיטתן בגתות:
ומוכין הוא הצמר ובלאי הבגדים ודומיהן שממלאין בו הכרים והכסתות וזולתן:
ואמרו בזמן שהם לחים אינו רוצה בזה העשבין בלבד אבל חוזר על הכל ר"ל תבן וזגין ומוכין ועשבין ואינו רוצה באמרו לחים שיהיו שרויים במים אבל רוצה שיהיה בהם לחלוחית טבעית ויתכן להיות זה בצמר אם יהיה מבין יריכות הצאן ומן הסמוך לאליה כי יש שם לחלוח טבעי:
ונעורת שם הדבר הנופל מן הפשתים כשמנפצין אותו:

ונסורת של חרשים הוא הקש הדק הנופל מן העץ כשמגררין אותן במגירה וזה הוא שאוסר ר' יהודה הנעורת:

ואין הלכה כר' יהודה:
וטעם איסור הטמנה בתבשיל באלו הדברים המנויים לפי שהן מוסיפין בחמימות הדבר הטמון בהן ובשולו והדברים שהתירו בהם ההטמנה הם המחזיקין אותו הטמון בחמימות כאשר הוא בלי תוספת:
ודע כי זאת ההטמנה שהוא מדבר בה שאסרוה בדברים והתירוה בדברים כמו שהזכיר הוא ערב שבת אבל ביום השבת לא התירו הטמנת דבר חם אבל יטמין בשבת התבשיל הקר בלבד כאשר יתבאר בזה הפרק. והדעת היה מחייב שתהיה ההטמנה בשבת בדבר שאינו מוסיף מותרת והם הדברים שאמרה המשנה טומנין בהם מותר אבל אסרוה גזירה שמא יטמין ברמץ והוא האפר החם לפי שהוא אינו מוסיף ואסרנו ההטמנה באפר החם מפחדנו שתהיה בה גחלת האש קטנה ובעת שמניעים האפר יחתה בגחלים ולפיכך לא התירו ההטמנה בשבת ואפילו בדבר שאינו מוסיף משום גזירת הרמץ ורמץ גזירה שמא יחתה בגחלים. ואולי תקשה בעיקר שהוא אצלנו אין גוזרין גזירה לגזירה והוא שיגזרו ב"ד דבר בשעה מן השעות ואחר כך ישוב ויגזור גזירה לאותה גזירה זה הדבר אינם עושים אבל אם יהיו שתי הגזירות בשעה אחת הרשות בידם והוא דבר נעשה תמיד והוא ענין אמרם כולהו חדא גזירה היא ר"ל כי מי שגזר זאת הגזירה ראה שלא תתקיים זאת הגזירה אלא בגזירה אחרת תחזק אותה ותסמוך אותה ולפיכך גזר שתי הגזירות יחד. ודע כמו כן כי הדברים שלא התירו בהם ההטמנה מהם המנויין בכאן לא התירו ההטמנה בהן אפי' מערב שבת והסברא תחייב שתהיה ההטמנה בהם מותרת ואפי' בשבת לפי שלא אסרו בשבת תוספת החמום או החמום מתחלתו אלא בתולדות האש ואלו אינם מתולדות האש אבל אסרו אותם בשבת גזירה שמא ירתיח ויאמר האומר כמו שהוא מותר תוספת החמום בהטמנה כך הוא מותר על גבי האש ויבא לידי חמום על גבי האש בשבת על כן אסרו ההטמנה בשבת בדבר המוסיף ואפילו מבעוד יום להרחקה יתירה והתירו בה ההטמנה בין השמשות שהוא נקרא ספק חשיכה בין בדבר המוסיף בין בדבר שאינו מוסיף ובזו השעה לא נאמר גזירה שמא יטמין ברמץ וירתיח לפי שסתם קדירות בין השמשות רותחות הן מבערב שבת כי אינו אסור לנו להוסיף הבשול בשבת הלא תראה כי התבשיל שלא נגמר בשולו מותר להשהותו על האש כדי שיתבשל כל הלילה כאשר ביארנו בפרק שלפני זה אבל אסרו זה גזירה שמא יטמין בדבר המוסיף מערב שבת ותרתיח הקדירה אחר ביאת השבת במה שיעורר החום ויצטרך לגלות הקדירה מפני הרתיחה עד שתנוח רתיחתה ואחר כך יחזור אל הקדירה מה שהוציא ממנה ונמצא טומן בדבר המוסיף בשבת אבל בין השמשות מותר להטמין בדבר המוסיף כי הקדירה כיון שנגמרה רתיחתה לא תרתיח אח"כ וכשיבא בין השמשות כבר נגמרה רתיחת כל הקדירות וזהו אמרם בנתינת הטעם בזה הענין סתם קדירות בין השמשות רותחות הן. הנה נתברר לך מזה כי דבר המוסיף והם הדברים המנויים שאין טומנין בהם ר"ל אין טומנין בהם מבעוד יום אבל בין השמשות מותר מן הטעם שאמרנו ודבר שאינו מוסיף טומנין בו בכל עת בין בין השמשות בין מבעוד יום ואינו אסור אלא בשבת בלבד כמו שביארנו. הנה נתבאר ענין זה הפרק באור יפה ואתה תעיין בו ותשמור אלו הדינים כי לא נתבאר מן הגמרא אלא אחר העיון המדוקדק במקומות מפורדים

מסכת שבת פרק ד משנה ב (ב) טומנין בשלחין ומטלטלין אותן כו'. לא כסהו מבעוד יום כו' - שלחין עורות תרגום והפשיט את העולה וישלח:

וגיזי צמר ידוע והוא לשון רבים והנפרד גז צאנך או גזה:
ואמרו אין מטלטלין אותן זה כשלא ייחדן להטמנה אבל אם הזמינם לטמון בהם מותר לטלטלן:
נותן את הכסות הוא שיתן על פי הקדירה חתיכת בגד ואחר כך יתן על אותה החתיכה הגזות ואמרו יטול הבגד שעל פי הקדירה ויפלו הגזות שעליו זה הוא טלטול מן הצד והוא מותר. והכל מודים כי כשישתנה סדר מושב הדברים שטומנין בהם שאסור להחזיר החמין לאותו מושב ועל דרך הדמיון אומר כי מין שהטמין קדירה בתבן וכשהסיר הקדירה נהרס המקום ונתרפה התבן אסור לו להשיב הקדירה לאותו התבן כי מקומו נפסד ונרפה ותצטרך הקדירה לעשות לעצמו מקום בתבן כשמחזיר אותה ונמצא כמי שטומן בשבת. ואין מחלוקת בזה אבל המחלוקת כי רבי אלעזר בן עזריה רואה כי הוא חייב להשמר ולהזהר בשעת נטילת הקדירה מן הקופה שטמן בה כדי שלא יפסיד מקום הקדירה ויחזיר אותה אחר הריסות המקום ולפיכך יאמר שישנה מקום הקופה ויטה אותה כדי שלא יפסד מקום הקדירה כשיוציאה ואז יגלה אותה ויוציאה וחכמים לא הצריכוהו לזה אבל אומרים יטול כדרכו ויחזיר ואם נתקלקל גומא לא יחזיר. ואמרם לא כסהו מבעוד יום לא יכסנו משתחשך כדי שלא יטמין בשבת מן הטעם שזכרנו ואמרם ממלא את הקיתון ונותן תחת הכר ר"ל בשבת כי הטמנת מים בשבת על זו הדרך מותרת. וכר בגד מלא מוכין או נוצה וכיוצא בו משימין אותו תחת הראש כשאדם שוכב. וכסת מאותו המין אלא שהוא גדולה יותר. והלכה כחכמים

מסכת שבת פרק ה משנה א (א) במה בהמה יוצאה ובמה אינה יוצאה כו' - אפסר הוא חבל שקושרין על פיות הגמלים:

וחטם הוא טס של ברזל שקושרין אותו על הלחיים ובלשון עברי פח את פחי הזהב ומה שדקדק בנאקה לבנה לפי שהיא חזקה יותר ותצטרך שמירה מעולה:
ולובדקים הוא מין מן החמורים שאינן למודים והוא בינוני בין חמור הבר ובין חמור הישוב:
ופרומביא הוא רסן של ברזל:
ושיר הוא המתג:
וענין אמרו יוצאין בשיר ונמשכין בשיר שיוצאות הבהמות בעלי השיר וכליהן כרוכין על צואריהן ונמשכין בשיר כי הוא מותר למושכן במתג שלהן:
ומזין עליהם ר"ל על אותן המתגין כשנטמאו באהל המת:
ואמרו וטובלן במקומם בתנאי שלא יהיו חלקי אותן המתגין דחוקות קצתם על קצתם ויהיה הריוח ביניהם מעט כדי שלא יעשו חציצה ודע כי העיקר אצלנו כי כל מה שהוא מתכשיטי הבהמות אינו מקבל טומאה כאשר נבאר במסכת כלים ומה שאומר בכאן כי השיר וכיוצא בו מקבל טומאה לפי שהוא מכלי האדם בשעת הרכיבה לפי שהוא מנהיג בה הבהמה והוא מתשמישי האדם לפיכך מקבל טומאה

מסכת שבת פרק ה משנה ב (ב) חמור יוצא במרדעת בזמן שהיא קשורה לו כו' - מה שאמר קשורה לו ר"ל מע"ש אבל אם עבר אדם וקשר עליו המרדעת אסור לצאת בו בשבת:

ולבובים הוא שקושרין עורות על אברי הזרע מן הזכרים כדי שלא יעלו על הנקיבות ולא יתעברו:
ושחוזות שקושרין אליות הנקיבות על גביהן כדי שיעלו הזכרים עליהם בחוזק ויתעברו:
וכבולות הפך זה והוא שיקשרו אליותיהן ברגליהן כדי שלא יעלו עליהם הזכרים:
וכבונות פי' שמורות והוא שיכרכו בגד על צמרן כדי שלא יתלכלך באבק ושישאר בלחלוחיתו ורכותו ויעשו זה בכבשות בלבד לפי שצמרן יותר רך מצמר הזכרים. וצרורות קשורות השדים כדי שלא יזוב מהם החלב. וחלק ר' יהודה על זה ואמר כי אסור להוציאן צרורות לחלב ר"ל שתהיה הכוונה בקשירת השדים כדי שיתקבץ החלב ולא יזוב כדי שיחלבו מהם חלב הרבה אבל מותר להוציאן צרורות ליבש אם הכוונה ליבש החלב מן השדים כלל. והלכה כר' יוסי ואין הלכה כר' יהודה

מסכת שבת פרק ה משנה ג (ג) ובמה אינה יוצאה לא יוצאה גמל במטוטלת כו' - מטוטלת חתיכת בגד קשורה בזנב הבהמה לסימן או לסגולה לשום דבר:

ועקוד קשור היד והרגל יחד:
ורגול הוא שיכפפו היד על הזרוע ויקשרו אותו והרבה עושין זה בגמלים. ולא יקשרו גמלים זה בזה וימשוך ואפי' היו קשורין מערב שבת כדי שלא יראה כמי שמוליכין למקום שוק הבהמות:
ואמרו ובלבד שלא יכרוך רוצה בו שלא יקשור ויכרוך וזה המאמר שאמר ובלבד שלא יכרוך אינו תלוי בשבת בלבד אלא בשבת ובשאר ימים כי הטעם משום כלאים וזה כי כשהחבלים שמנהיגים בהם הבהמה הם מקצתם צמר ומקצתם פשתים ומקצתם גמי אז יהיה אסור לו שיקשור ויכרוך וינהיג אותה בהם ומה שהתיר בשאר חבלים בשבת בתנאי שלא יהיו ראשי החבלים תלויין ויוצאין מתחת ידו לארץ טפח או יותר כדי שלא יראה כמי שנושא חבלים תלויים מידו

מסכת שבת פרק ה משנה ד (ד) אין חמור יוצא במרדעת בזמן שאינה קשורה לו כו' - בזמן שאינה קשורה לו מערב שבת כאשר ביארנו קודם זה:

וזוג פעמון ותולין אותו בצואר הבהמה כדי שישמע קולה בעת מרוצתה ואסור להוציאה בזוג שדומה כמי שמוציאה לשוק:
ופקוק הוא שממלאין הפעמון בצמר או בצמר גפן וכיוצא בו כדי שלא ישמע קולו:
וסולם שבצוארו פירוש עצים שעושין כמו שתי וערב על צואר החמור כדי שלא יחזיר ראשו לגבו לחכך חבורתו אם יש שם חבורה ולא יניחנה להתרפא:
ורצועה שברגלו עור שקושרין ברגלו כשפרסתו סדוקה עד שתדבק:
ותרנגול ידוע והוא שם הזכר ושם הנקבה תרנגולת והשם הכללי לכולן תרנגולים. וחוטין שברגליהם הוא חוט קשור על הרגל סביב ולא יתלה ממנו כלל והוא עשוי לסימן שלא יתערב:
ורצועה הוא הרצועה התלויה מן הרגל:

ומן הכבשים מין שיש להם אליה גדולה כמו הכבשים הנמצאים במצרים שיש להם אליות גדולות כבדות כחלק גדול מגופן ועושין לאותן אליות עגלות כדי לא יתחככו על הארץ ויפשיטו העור מעליהן:

וחנונות מגזרת צמח ששמו יחנון והוא עשב שמשימין אותו בנחירי הנקבות מן הצאן כדי שישליכו התולעים שהם במוחן והזכרים אינן צריכין לזה לפי שהם מנגחין זה לזה ונופלים התולעים:
וגימון מחרישה של גמי ישימו אותו עליה כדי שיכוף אותה ותלמד לחרוש וחבירו הלכוף כאגמון ראשו (ישעיה נח):
ועור הקופר עור של שרץ מלא קוצים קושרין אותו על שדי הפרה כדי שלא ינקו אותה הנחשים כשתישן בלילה וכשבאין לינק מכין אותם הקוצים שבעור ובורחים מהם:

ואמר פרתו של ר' אלעזר בן עזריה רוצה לומר כי הוא דן בזה הדין לאשה שכנתו. ואין הלכה כמותו לפי שהוא כמו משוי ומזה הטעם אסרו כל מה שאסרו מסכת שבת פרק ו משנה א (א) במה אשה יוצאה ובמה אינה יוצאה כו' - מה שאמר לא תטבול בהם עד שתרפם הוא טעם איסור יציאתם באלו החוטין בשבת לפי שנחוש שתצטרך לטבילה בשבת ותסיר אותם מעל ראשה ומצחה כדי לא יהיו חוצצין ותעבירם ד' אמות ברשות הרבים כי אלו החוטין הם על הראש אבל חוטי הצואר מותר לטבול בהם ולפיכך תצא בהם בשבת. וטוטפת הוא ציץ יקשרו אותו על המצח מאוזן לאוזן:

וסנביטים נקראים בלשון חכמים לחיים והם ממיני התכשיט ונתלין מן הציץ על הצדעים ועל הלחיים ולפיכך נקרא לחיים:
ואמרו בזמן שהן תפורין רוצה לומר תפורין בטוטפת:
וכבול חתיכה של בגד כמו מצנפת שקושרין אותו על המצח ונותנין הציץ עליה כדי שלא יזיק הציץ במצח והוא בפני עצמו זולת הציץ תכשיט. ואמרו לרשות הרבים הוא משמש לכל מה שזכר כי טעם איסורה גזירה שמא יפלו ברשות הרבים ותטלם ותביאם בידה:
ועיר של זהב כליל של זהב על צורת ירושלים והיתה אצלם תכשיט:

וקטלא חונקת והיא חוטין שעורכין בה גרגרי זהב וקושרין אותה על הצואר בדוחק כאדם החונק את עצמו ולפיכך נקראת חונקת ובלשון ערבי מכנק"ה. ואמרו אינה חייבת חטאת לפי שטבעת שאין עליה חותם יש בה קצת תכשיט אע"פ שאינה מתכשיטי הנשים לגמרי ומחט שאינה נקובה אפשר שתחלק בה האשה שער ראשה ולפיכך היא ממיני תכשיטיה ולפיכך אינה חייבת חטאת מסכת שבת פרק ו משנה ב (ב) לא יצא האיש מסנדל המסומר כו' - סנדר המסומר את זה ודרסו זה את זה באותן הסנדלים המסומרים ומתו מהם רבים ולפיכך אסרו לצאת בסנדל מסומר בשבת ויום טוב לפי שהם ימי כניסה וכנופיא:

ואם יש ברגלו מכה יוצא בסנדל יחיד ברגלו הבריאה:
ואמרם מומחה סמוך על התואר וחסר המתואר כמנהג כאילו אמר מאדם מומחה ומומחה הוא שנבחן ונתנסה שלש פעמים ונתאמת בו הנסיון ויהיה האיש מומחה כשירפא בקמיע שלו שלשה פעמים:
שריון ידוע שריון קשקשים (שמואל א יז):
וקסדא כובע של ברזל:

מגפיים מלבוש של ברזל יתכסה בו האדם בשעת המלחמה כדי שלא יכו אותו ויפול מסכת שבת פרק ו משנה ג (ג) לא תצא אשה במחט הנקובה כו' - כאשר השלים לזכור הדברים שאם יצא באחד מהם לא יתחייב חטאת לדברי הכל התחיל לזכור הדברים שאם יצא באחד מהם יתחייב חטאת ומפני זה לא דבקו בזה המין הראשון:

וכוליאר כמו טבעת שמסבב הראש כולו ובלשון חכמים קורין אותו מכבנתא:
וכובלת כלי קטן מכסף או זהב ונותנין בו משיחה טובה יתעדנו בה הנשים:

ופלייטון המור הוא המוסק והדומה לו ממיני הבושם. והלכה כחכמים מסכת שבת פרק ו משנה ד (ד) לא יצא האיש בסייף ולא בקשת כו' - תריס הוא המגן:

ואלה הגנה מעץ ואין בין המגן והאלה אלא שהמגן תבניתו כמו משולש ואלה תבניתו עגולה ושניהם מעץ:
בירית אצעדה בשוק:
כבלים עכסין בצורת האצעדה והיו מטילין ביניהם שלשלאות והיו מתקשטים באלו הכבלים הבתולות כדי שלא יפסעו פסיעה גסה ויגיע להן היזק בבתוליהן:
ומה שאמר טהורים וטמאים אינו נכלל בדיני השבת אבל אמר זה מפני שהזכיר בכאן כבלים והודיענו דין אחר והוא כי העכסין אינן מקבלין טומאה לפי שאינן מכלי מתכות שיש לו שם בפני עצמו והכבלים מקבלין טומאה לפי שהם מכלל הכלים שיש להם שם מיוחד ועוד יתבארו אלו העקרים במסכת כלים. ופירוש תכשיטיה עדיה וחליה:

וגנאי פירושו לפי מקומו והוא הפך השבח כלומר רוע וכיעור. והלכה כחכמים מסכת שבת פרק ו משנה ה (ה) יוצאת אשה בחוטי שער בין משלה בין משל כו' - חוטי שער הם החוטים הנעשים משער כי אין ענינן כענין חוטי צמר וחוטי פשתן הנזכרים בראש הפרק כי חוטי שער אפילו קשורין על מצחה קשר מהודק אינם חוצצין לפי שהמים נכנסים בהם ולפי שמותר לטבול בהם מותר לצאת בהם בשבת כאשר ביארנו בראש הפרק. ואילו השמיענו שלה היינו אומרים שלה שאין מאוסין לה מותר אבל של חברתה שהן מאוסין לה ושמא יש לה לחברתה בראשה חולי הנקרא חולי השועל והוא מריטת השער וכיוצא בה אסור ואילו השמיענו של חבירתה היינו אומרים של חבירתה שהיא ממינה מותר אבל בשל בהמה שאינה ממינה אסור על כן השמיענו שהכל מותר:

ופאה נכרית כמו מגבעת ידבקו בו שער נאה והרבה ותשים אותו האשה על ראשה דרך עראי כדי שתתקשט בשער:
ומוך מעט צמר מצמר גפן ודומיהן ובמוך שהתקינה לנדתה אפילו נשתמשה בה שלא יהיה קשור לפי שאם נפל לא תטלנו ולא תביאנו מפני מאיסותו אבל מוך שבאזנה ושבעקיבה לא תצא בה עד שיהא קשור קשר מהודק באוזן או בעקב:
ומה שתתן האשה בפיה פלפל או מלח והדומין להם הוא להעביר ריח הפה אם יש בה זוהמא או ריח רע:

ושן תותבת הוא שן נכרי שנותנת האשה בפיה במקום שינה שנפל לה דרך עראי ויתחזק בלחיצת השינים האחרים:

ושן של זהב הוא שיהיה שן משיניה משונה במראיתו ותעשה מכסה מזהב בצורת אותו השן ותרכיבהו עליו להסתיר מומה ורבי אומר שכיון שזה המכסה הוא להסתיר מומה שלא תעקור אותו להראות לחברותיה וחכמים אומרים שתעקור ותראה בר"ה ולפיכך אסור לצאת בו. והלכה כחכמים

מסכת שבת פרק ו משנה ו (ו) יוצאת בסלע שעל הצינית כו' - צינית חולי הנקרא בערבי סלע"א וחכמים קורין אותו בת ארעא לעובי חלטיה וקושי עצמה:

וסלע כמו פשוט מפותח מכסף או נחושת וזולתו כי סגולת התועלת היא בפתוח:
וחוטין הוא חוטין קשורין בצואר ובלבד שלא יהיו צבועים כי אם הם צבועים מחמת יפיין תסיר אותם מצוארה ותראה לחברותיה בר"ה:
רעולות כמו פעמונים או זגין כי הנשים הערביות היו יוצאין בזגין כמו שמנהגן לצאת תמיד והוא מין ממיני החלי הנטיפות והשרות והרעלות (ישעיה ג) וכמו והברושים הרעלו (נחום ב) כלומר הונדו והונעו כדי שיפול פריין:
וקסמים שבאזניהם עצים קטנים עגולים היו מכניסין אותם בנקבי אזניהם כדי שלא יסגר הנקב:
ופרופות כמו כרוכות ר"ל כי הנשים היו אוספות שולי הרדיד וכנפותיו יחד על דבר קשה כמו אבן או עץ וקושרות מלמעלה:

ואח"כ אמר כי כל הנשים מותר להן לצאת בזה הענין ומה שיחד ערביות ומדיות לפי שהן הידועות בזה המעשה. וזה המנהג מסכת שבת פרק ו משנה ז (ז) פורפת על האבן ועל האגוז כו' - זאת הפריפה היא בשבת כי אין בה קשר אלא פריפת חוט בלבד: ואמרו ובלבד שלא תפרוף לכתחלה בשבת הוא חוזר אל המאמר האחרון והוא אמרו על המטבע לפי שאסור טלטול המטבע בשבת מסכת שבת פרק ו משנה ח (ח) הקיטע יוצא בקב שלו דברי ר' מאיר כו' - בית קיבול כתיתין ענינו שיהיה באותו עץ שהוא קב הקטע גומא שיכנסו בה קצוות הבשר עד שיבש ונשאר יוצא לחוץ ממי שקטעו ידו או רגלו ולא כוונו החתך:

ואמרו טמא ענינו שהוא מקבל טומאה אפילו טומאת מדרס לפי שהוא כלי קבול כאשר נבאר במסכת כלים:
טומאת מדרס הוא כי כל מה שהוא ראוי למשכב ומושב כשניתן כובד הזב עליו נטמא ואפילו יהיה בין הזב ובין המושב דברים בינוניים מאבנים וכיוצא בו. ועוד התבאר זאת הטומאה משלם במסכת זבים ולפי שזכר הקב והוא הרגל שיעשה הקיטע וזכר מסעדיו שהוא מותר לצאת בהם בשבת לפי שהן קיימות וחזקות ושיכול להכנס בהן לעזרה ואינו דרך הבזיון כמו הסנדל והמנעל שהוא אסור לכנוס בהן להר הבית כולו כאשר ביארנו בסוף ברכות דבר גם כן על סמוכות של כסא איזה כסא שיהיה ואמרו שהן מקבלות טומאה ומצורות אלו המסעדים שהיו ידועים אצלם יודע מאיזה טעם לא יצא בהם בשבת והוא לרוב המתפרקים מן הרגל וההולך בהן יראה כאילו הוא מוליכן או גוררן:

אנקטמים כמו מנעל מעץ ולפי שאינה ראויה למשכב ומושב ולא תקבל ההליכה בהם אין מקבלין טומאת מדרס. ועוד יתבארו אלו העקרים כולם במסכת כלים. והלכה כרבי יוסי מסכת שבת פרק ו משנה ט (ט) הבנים יוצאין בקשרים ובני מלכים בזגין וכל אדם אלא שדברו חכמים בהווה כו' - אלו הקשרים נתבארו בגמרא והוא כי הם זכרו כי הבן הקטן כשיש לו אהבה רבה באביו ולא יכול הנער לעזוב את אביו וישוב עליו להיזק שהאב לוקח שרוך נעלו הימנית ויקשרנו לו בזרועו השמאלית ויועיל לו בסגולה ואלו הן קשרים: ואמור וכל אדם חוזר להתיר לבני מלכים שיצאו בזגין מסכת שבת פרק ו משנה י (י) יוצאין בביצת החרגול ובשן שועל כו' - חרגול מין חגב את החרגול למינהו (ויקרא יא) וזה יועיל לחולשת עצבי הירכים בסגולה:

ושן של שועל יעשה לשינה ומי שיקח שן של שועל חי ויתלה אותו על מי שארך שנתו תקיצו ואם לוקח משועל מה יעשה להפך וכמו כן יזמו בעל סגולות כי כשיקח מסמר מעץ הצלוב ויתלה אותו על גרגרת מי שיש בו קדחת שלישית יועיל לו. והלכה כרבי יוסי כי העיקר אצלנו כל שיש בו משום רפואה אין בו משום דרכי האמורי ועל זה לא אמר הכתוב ולא תלכו בחוקות הגוים (שם כ

מסכת שבת פרק ז משנה א (א) כלל גדול אמרו בשבת כל השוכח עיקר כו' - מפני זה אמר כלל גדול מפני היות שבת עונש חמור משאר עונשים לפי שהוא בסקילה:

ואמרם כל השוכח עיקר שבת רצונו לומר ואפי' היתה לו ידיעה קודם לכן ומלת שוכח תורה על זה והוא שישכח כי השם יתעלה צוה לבני ישראל באיסור מלאכה בשבת והוא מאמין כי זה היום שהוא עושה בו מלאכה הוא שבת ולפיכך אינו חייב אלא קרבן אחד לפי שאין לו אלא שגגה אחת בעיקר התורה. אבל אם ידע כי השם יתברך אסר המלאכה בשבת והוא חושב כי זה היום אינו שבת חייב קרבן אחד על כל שבת ושבת כי שגגה אחת היא ליום כולו. אבל כשידע כי היום שבת והמלאכה בו אסורה אבל אינו יודע אם זו שהוא עושה היא מלאכה ותיאסר או לאו אבל חשב שהיא אינה מלאכה ואינו יודע שהיא בכרת אלא שחשב שהיא במלקות הרי חייב קרבן על כל מלאכה ומלאכה כי שגגה היא בכל מלאכה:
ואמרו מלאכות הרבה מעין מלאכה אחת הוא שיעשה בשגגה אב מאבות מלאכות עם תולדותיו הנקראות תולדות אינו חייב אלא חטאת אחת. ודרך משל אמר כי הטוחן חטים בשגגה שהוא אב מאבות מלאכות ואחר כן ישור עץ במשור לקבל הנסורות שלו ויטחון חתיכה של מתכת לקחת טחינתה וכל זה בהעלם אחד אינו חייב אלא אחת כי זאת הנסורת וזאת הטחינה תולדות טוחן הן

מסכת שבת פרק ז משנה ב (ב) אבות מלאכות ארבעים חסר אחת כו' - מעמר הוא הגודש העמרים הקצורים אחת על אחת ועמיר שם האגודה מן החטה והשעורה וזולתם מכל מה שיקצרו בני אדם:

בורר הוא מי שמנקה ובורר האבנים והצרורות ודומיהם מן הזרע:
מרקד הוא המנפה את הקמח להפרישו ממורסנו:
מנפצו בשבט כמו חובטו:
והמסיך הוא המוסך את השתי והיא ההסכה נגזר מן המסכה הנסוכה (ישעיה כה):
ובתי נירין הן חוטין תלויין קצתם בקצתם והוא מין מן האריגה ובהם יארוג האורג ושם הנירין ועצמם מפורסם אצל האורגים:
והמולחו רוצה לומר המולח העור:
והמעבדו הנותנו בעבוד:

המוחקו הגורר השער ממנו:

והמחתכו מי שיחתוך העור:
וסותר כמו הורס:
והמכה בפטיש פטיש כלי שמשתמשין בו הצורפים ואומני ברזל ונחשת והוא ידוע וכפטיש יפוצץ סלע (ירמיה כג) ומכה בפטיש אפילו בשעת גמר מלאכה כאשר עושין המכין בפטישין כי מנהגם להכות הכאות על עצם הסדן בשעת ההכאה ולפיכך כל תקון מלאכה והשלמתה כמו המירוט והחכוך ומיני היפוי כולם תולדות מכה בפטיש והוא אמרם כל מידי דאית ביה גמר מלאכה חייב משום מכה בפטיש:
ואלו האבות כולם דמיונות והוא כי אמרם קוצר הוא מאבות מלאכות וכמו כן כל התולש צמח מחובר לארץ כשכוונתו באותו דבר שתולש כמי שאורה תאנים או בוצר ענבים או חובט זיתים כל אחד מאלו המלאכות לא נאמר בהם שהן תולדות קוצר אבל הוא קוצר ממש כאשר לא נאמר במי ששחט כבש או שור שהוא תולדת השוחט או במי שבשל תבשיל מן התבשילין שהוא תולדות האופה אבל הוא אופה עצמו אבל התולדה שתקח ענין אותה המלאכה המנויה באבות בלבד ובאיזה מקום שתמצא אותו הענין הוא תולדה לאותו האב. המשל על זה אמרנו כי הטוחן הוא מאבות מלאכות וענין הטחינה היא כתיתת החלק הגדול ועשייתו חלקים קטנים ולפיכך חתוך הירקות בשבת או נסירת עץ לקבל הנסורת שלו או טחינת שפיית חתיכת מתכת לקחת טחינתו או כריתת עצים לשריפה כל זה תולדות טוחן וכמו כן ענין הבשול הוא רפיון העצמים הקשים ולפיכך כל מי שיתיך דבר מן המתכות או יחם אותם הוא תולדת אופה אע"פ שאינו מדליק אש ואינו מבעיר אותה אלא שנותן ההתכה באש בוער עד שתתחמם. ועל זה הדרך תקח הסברא כי ענין האריגה קבוץ החלקים הנפרדים ודבוקם והכנסת קצתם בקצתם:
וענין העבוד חזוק הדברים הרפים כדי שלא יפסדו במהרה. והבן זה הענין ושמרהו וזכור אותו תמיד כשתראה מלאכה מן המלאכות תעיין תולדות איזה אב היא ולא יתערב עליך המעשה שהוא אב מן האבות עם התולדה כאשר בארתי לך:
ואמרם המולחו והמעבדו אינם שתי מלאכות כי מליחת העור הוא מין ממיני העבוד וזכר אותו ללמדך כי המליחה עבוד. והשלים מנין התשעה ושלשים במלאכת השרטוט ופשע התנא בזכירתה בשעת הכתיבה ושם אותה מעניני הכותב:
ואמרם ארבעים חסר אחת ואחר כך מנאם להשמיענו כי מי שעשה אותם כלן בשגגה אחת בהעלם אחד חייב על כל אחת ואחת ובתנאי שתהיה השגגה במלאכה כמו שביארנו בתחלת הפרק וכאילו אמר כי אלו המלאכת השוגג בהן כולן בהעלם אחד יביא ארבעים חטאות חסר אחת:
ואמרו אחר שמנאם אלו אבות מלאכות לפרש שאינו חייב בשתי חטאות אלא על שתים מאלו המנויות אבל כשעשה אב ותולדתו אינו חייב אלא אחת וכמו כן כשעשה תולדות הרבה אלא שהן כולן תולדות אבל אחד אינו חייב אלא חטאת אחת. ומה שאמר וכפל ארבעים חסר אחת לדחות דברי רבי יהודה שהוא מונה שובט ומדקדק מאבות מלאכות:
ושובט הוא המכה בשבט או בקנה על השתי כשימשך על מנור האורגים כדי להפריד החוטין:
ומדקדק הוא המפריד החוטין בידו בשעת האריגה:

וחכמים אומרים כי אלו המלאכות ודומיהם הם כלם תולדות מיסך ואורג כאשר ביארנו קודם לכן. וכל אלו האבות שמנה מפני זה קראם אבות כמו שהיה שימושן במעשה המשכן שזכר אותן הכתוב בשם מלאכה וכל הדבר שנתלה או הדומה באחת מהן יקרא תולדה כמו שחלקנו מסכת שבת פרק ז משנה ג (ג) ועוד כלל אחר אמרו כל הכשר להצניע ומצניעין כו' - כשר להצניעו כלומר ראוי להצניעו ולשמרו ויש בו תועלת ולא יפסד כשישאר:

ומצניעין כמוהו ר"ל כי מנהג בני אדם להצניען כי יש דברים אילו היו מצניעין אותן היו נשמרין ולא היו נפסדין אבל אין מצניעין אותן ואין משמרים אותן מרוב מציאותם באותו המקום ופחיתותן שם וכאשר יכלול זה הדבר אלו השני ענינין כל מי שהוציא מאותן הדברים והסחורות בשבת השעור שנבאר חייב ואם אותו הדבר חסר אלו שני דברים שלא יהיה ראוי להצניעו ושאין מצניעין אותו בני אדם ובא זה והצניעו אותו שהצניעו בלבד הוא חייב על הוצאתו ושאר בני אדם פטורין

מסכת שבת פרק ז משנה ד (ד) המוציא תבן כמלא פי פרה כו'. המוציא אוכלים כגרוגרות חייב כו' - עצה הוא תבן הקטניות כגון הפול והאפונים והתורמסין ודומיהן מן הזרעים:

קליפיהן קליפה העליונה הדומה לעור הבהמה:
גרעיניהן הם הגרעינין הקשין שהן בתוך הפרי:
עוקצין הן אותן העוקצין שהפרי תלוי בהן באילניהון כגון עוקצי התאנים והענבים והאפרסקים והאתרוגים וזולתם:
וסובין הוא הסובין שלהן והוא הקמח הבינוני:
ומורסן הוא המורסן שלהן והיא הקליפה העליונה העבה היוצאה בנפה תחלה וכאשר אמר כי האוכלים כולם מצטרפין קצתם אל קצתם ושיעורם להוצאת שבת כגרוגרת והיא תאנה אחת בינוני. ומן המאכלים מהן שיש להן קליפה ומהן שיש להן גרעינין ועוקצין וסובין והודיענו כי לא יחשב דבר מאלו הדברים עם האוכל ומה שמשערין כגרוגרת הוא מן האוכל הברור המבורר מכל מיני אלו הפסולת כולם:

ואמר רבי יהודה כי העדשים בלבד משערין אותן בקליפה הדקה שעליהם לפי שהוא מתבשל שלם בקליפתן ויאכל עמו וכמו כן סברתו בפולין הרטובים לפי שהוא נאכל בקליפתו הסמוך אל האוכל. ואין הלכה כרבי יהודה מסכת שבת פרק ח משנה א (א) המוציא יין כדי מזיגת הכוס כו' - הכוס שרמז אליו בזה המקום הוא כוס של ברכה ושיעורו רביעית וכבר ביארנו פעמים כי שיעור רביעית אצבעיים על אצבעיים על רום אצבעיים וחצי אצבע וחומש אצבע וכל המדות בגודל שהוא הבוהן בלשון העברי והיו מוזגין יינם חלק אחד יין ושלשה חלקים מים א"כ יהיה מזיגת הכוס רובע רביעית היין שלהן:

וגמיעה הוא כדי בליעה אחת אם הוא חלב בהמה טהורה שהוא ראוי לשתיה אבל חלב בהמה טמאה שיעורו להוצאת שבת כדי לכחול עין אחת. וכתית הוא קצה המכה רוצה לומר פי המכה והקבוץ כתיתים וכבר קדם פירושו:
ואמרו אבר קטן רוצה לומר אבר קטן של אדם בן יומו והאבר הקטן שבאדם הוא אצבע קטנה שברגל. לשוף את הקלורין שיעור שימס בו הסם לעין הנקרא בערבי שיאוף וזהו במימי היאור בלבד שהן יפין לעין אבל שאר המימות שיעורן כדי לרחוץ פנים של מדוכה:

ושופכין הדברים הנשפכין כולם רוצה לומר הנגרים והם המשקין כולם. ואין הלכה כרבי שמעון מסכת שבת פרק ח משנה ב (ב) המוציא חבל כדי לעשות אוזן לקופה כו' - גמי הוא הגומא ובעברי תיבת גומא. תלאי כמו בית יד שיתלה ממנו:

ונפה ידועה. והיא דקת הנקבים:
וכברה היא שנקביה רחבים יותר:
וקשר מוכסין הוא הסימן שכותבין לוקחי המעשר ובעלי המכס להודיע כי זה פרע מה שנתחייב ושיעורן שתי אותיות וקורא אותן קשר כמו שקוראין אנשי דורינו הרשמים והצורות שמחשבין בהן הפנקסין עק"ר אלרומ"י בלשון ערבי ובלשון עברי קשר הרומיים:
ונייר ידוע:
ונייר מחוק שטר של נייר שנתבטל ואין מוציאין בו חוב:

ופלייטון מר דרור והוא המוסק. ואין הלכה כרבי יהודה מסכת שבת פרק ח משנה ג (ג) עור כדי לעשות בו קמיע כו' - לעשות בו קמיע לכסות בו קמיע: וקלף ידוע ועל הקלף יכתבו התפילין וזה הלכה למשה מסיני ופרשיות תפילין ארבעה קדש לי והיה כי יביאך שמע והיה אם שמוע. וכבר זכרנו כי הדונג הוא השעוה מסכת שבת פרק ח משנה ד (ד) דבק כדי ליתן בראש השבשבת כו' - דבק הוא דבר עשוי בידי אדם כל הנוגע בו ידבק בו:

ושבשבת הוא הגמי שבראשיה נותנין הדבק קושרין אותה בקנה ומכניסין אותה בקיני העופות ומוציאין האפרוחין:
וחרסית טיט האדמה והוא ידוע אצל הרופאים:
פי כור שפת הכור שמתיכין בו והוא שם עברי בחרתיך בבור עוני (ישעיה מח):
פטפוט רגל הכור כי עושין לו רגלים כשהוא גדול ובמשנת כלים פטפוטי כירה:
צורפי זהב ידוע והוא עברי ואתנהו לצורף (שופטים יז). סובין ידוע וכן יעשו הצורפים ישליכו הסובין על פני הכור בעת ההתכה:
וסיד הוא עברי ושדת אותם בשיד (דברים כז) והוא נעשה מאבנים שרופות והיה מנהגם למשוח בו הנערות על כל בשרם כמו מלבוש וכוונתם להביא להם הנדות ולמהר הבגרות ולהנעים בשר:

כלכול הצדעים: ואנדיפי המצח. ואין הלכה כרבי יהודה ולא כרבי נחמיה מסכת שבת פרק ח משנה ה (ה) אדמה כחותם המרצופים דברי ר' עקיבא כו' - אדמה טיט אדום יעשו ממנו חותמות על השקין שמשימין בהם הסוחרים ממונם הנקראין מרצופין וכמו כן יעשו מהן חותמות על הכתבים:

וקלח ענינו שרש:
וכרישה כרתי ובעברי חציר ואת החציר (במדבר יא). וחול גס החול העבה:
עב שיהיה עצם הקנה עב עד שלא יהיה ראוי לכתיבה:
ואמרו קלה רוצה לומר ממהרת להתבשל והיא ביצת התרנגולת:
ופירוש טרופה מעורבת רוצה לומר שמערבין אותה בשמן ומנענעין אותה היטב ומפני זה היא ממהרת להתבשל ואל תדמה כי מכלל השיעור הוא מה שיחם בו כלי הבשול כמו המרחשת או המחבת כי אינו אלא שיעור מה שקולין מביצת התרנגול שיעור גרוגרת והוא אמרם כגרוגרת מביצה קלה ותהיה האלפס הוחמה כבר חמום בינוני. ואין הלכה כרבי עקיבא

מסכת שבת פרק ח משנה ו (ו) עצם כדי לעשות תרווד כו' - תרווד כף הרופאים קטן מאוד קוראים אותו תרווד והרבה עושין אותו אצלנו:

וחף שן משיני מפתח העץ:

וכרכר ידוע ובלע"ז טורטי"ר והוא הכישור מסכת שבת פרק ט משנה א (א) אמר ר' עקיבא מנין לע"ז שמטמאה במשא כו' - טומאת משא היא כי מי שנושא דבר שהוא מטמא במשא אפי' שלא נגע בו אלא שיהיה בינו לבינו דבר מבדיל כיון שהיה כובד אותו הדבר הטמא עליו טמאו ובתחלת סדר טהרות יבאר הדברים המטמאין במשא ומה שאינן מטמאין ושם נזכיר הראיות כולם ורבי עקיבא סובר כי מי שנושא עבודה זרה נטמא ואפי' היתה בקופה וכיוצא בה וחכמים אומרים אינה מטמאה אלא במגע והנוגע בה בעצמו הוא נטמא והראיה שהביא רבי עקיבא שהיא מטמאה במשא מאותה ראיה עצמה אמרו חכמים שהיא לא תטמא לאברים והוא אמרם אקשייה רחמנא לנדה שאינה מטמאה איברים וכמו שיד הנדה ורגלה כשהן קטועין אינן מטמאין משום נדה כמו כן חלק מצורת עבודה זרה אינה מטמאה אלא כולה היא המטמאה במגע כשרץ שאינו מטמא אלא במגע כאשר נבאר בתחלת הלכות טהרות והמשילה הכתוב לשרץ באמרו שקץ תשקצנו ותעב תתעבנו כי חרם הוא (דברים ז) וטעם מה שהלכו חכמים בטומאת עבודה זרה לקולא לפי שהיא מדרבנן והעיקר אצלנו כי כל מה שהוא מדרבנן ונוכל להקל או להחמיר שנלך בה להקל. והלכה כחכמים מסכת שבת פרק ט משנה ב (ב) מנין לספינה שהיא טהורה כו'. מנין לערוגה שהיא ו' על ו' טפחים כו' - ראיתו מאמרו בלב ים שהיא כמו הים וכאשר הים אינו מטמא כמו כן כל מה שבתוכה אינו מטמא ואפי' היתה ספינה של חרס ואפי' טעונה ביבשה והורידוה לים:

וערוגה ששה על ששה טפחים כבר ביארנוהו בפרק שלישי מכלאים ואני אזכיר לך ממנו בכאן מעט מזער כפי דרכנו זה והוא כי אנחנו צריכים שיהיה בין כל זריעה וזריעה ריחוק טפח ומחצה כדי שלא יתערבו משום כלאים אלא אם תהיה זוית בצד זוית או בצד צלע מקום זריעה שניה אז לא נצטרך להרחיק ביניהן כי הגבלת הזוית יראה הבדלתם וכבר ציירנו בכלאים צורות הרבה ואני אצייר לך בכאן אחת כדי שיתבאר ענין זאת ההלכה ואיך יזרע אדם חמשה זרעים וראיתו ממלת זרועיה שהיא מורה על הרבוי ואינה ראיה אלא היא אסמכתא חלושה כמו סימן וכשתרצה לדעת דיני ערוגה תעיין דברינו בחמישי בכלאים והוא כולו דבר אמת ואינו לרבי עקיבא בלבד:
מנין לפולטת שכבת זרע ביום השלישי כו' - ממה שהזהיר על משכב האשה קודם מתן תורה בשלשה ימים ראיה כי כשיפול מן האשה שכבת זרע תוך שלשה ימים לבעילתה שהיא נטמאת באותה שכבת זרע ואם הפילה השכבת זרע אחר שלשה ימים הרי היא טהורה לפי שאותה שכבת זרע כבר נפסדה ולא תטמא בה ופסק ההלכה כי פולטת בשלישי טהורה ועוד נבאר זה בפרק שמיני ממקואות:
ומאמרם בהיותם כואבים ראיה כי היום השלישי קשה למהול כי הלחות ניגרות ויורדות ומתהוה מהם חבורה וירבו המכאובות ומפני זה התירו לרחצו במים חמים בשבת ואפילו הוחמו בשבת לפי שהוא סכנת נפשות:

וצורת תכונת המעשה בשעיר המשתלח עוד אבאר אותו בפרק ששי ממסכת יומא מסכת שבת פרק ט משנה ד (ד) מנין לסיכה שהיא כשתיה ביוה"כ כו' - אין רוצה באמרו כשתיה שיהיה חייב עליה כרת כמו שהוא חייב על השתיה אבל הכוונה שהוא אסור כמו השתיה ויתחייב עליה מלקות כמו שנבאר במסכת יומא מסכת שבת פרק ט משנה ה (ה) המוציא עצים כדי לבשל ביצה קלה כו' - כבר ביארנו כי ביצה קלה היא ביצת תרנגולת ותבלין בשמים כמו הפלפלין והזנגביל ובלנגאן וקדה ודומיהן וכולן מצטרפין זה עם זה לפי שפעולתן אחת:

איסטיס ניל בלשון ערבי והוא דבר שצובעין בו כעין הרקיע. ופואה בערבי אלפו"ה והם שרשי עשב אדומים צובעין בהם אדום:
סבכה כובע הראש שעושין כמין ציץ על המצח או על הראש:
נתר ובורית וקומניאה ואשלג כולם דברים הרוחצים בחוזק ומלבנים ושמותם בערב ידוע:
כתם הוא כתם הדם הנמצא בבגד והוא בספק אם הוא דם נדה או לא ורוחצים אותה בשבעה דברים ממרקין ומלבנים ומכללם אלו הארבעה כאשר נבאר בנדה. ואין הלכה כרבי יהודה

מסכת שבת פרק ט משנה ו (ו) פלפלת כל שהוא ועטרן כל שהוא כו' - עטרן ידוע ובלשון ערבי קטרא"ן:

ומיני מתכות הם כלי מתכות ששוחקין בהם הבשמים לפי שהם דברים קשים וחזקים ואפילו דבר קטן מהם הוא ראוי שיעשה ממנו דרבן ודומה לו:
ומקק הוא הדבר הכלה שנתעפש ולא נשאר בו אלא רושם והוא מלה עברית אתם ימקו (ויקרא כו) ורבי יהודה אומר מאחר שהמעט ממשמשי ע"ז חוששין לו וראוי להסירו הרי הוא חייב כשהוציא מהם כל שהוא לפי שהוא חשוב. ואין הלכה כרבי יהודה

מסכת שבת פרק ט משנה ז (ז) המוציא קופת הרוכלין כו' - רוכלין הבשמים:

זרעוני גינה הם הזרעים שאינם ראויים לאכילה כמו זרע המלפפונות והבצלים והלפתות ודומיהם ומי שהוציא מאחד מאלו קרוב לגרוגרת הוא חייב ורבי יהודה בן בתירא חולק על זה ואומר שאפילו לא הוציא מאלו הזרעים אלא חמשה גרגרים בלבד או יותר על זה שהוא חייב ונסתלקו דברי רבי יהודה בן בתירא ואחר כן התחיל מאמר שני והוא דברי הכל ואמר כי מי שהוציא מזרע הקשואים או הדלועין או הפול המצרי שני גרגרים שהוא חייב:

וענין אמרו חגב חי כל שהוא רוצה לומר אפילו היה קטן ביותר. ואין הלכה כרבי יהודה בן בתירא ולא כרבי יהודה מסכת שבת פרק י משנה א (א) המצניע לזרע ולדוגמא ולרפואה כו' - שיעור זאת המשנה הוא זה המצניע קודם השבת לזרע ולדוגמא ולרפואה ושכח למה הצניעו והוציאו בשבת סתם חייב עליו בכל שהוא שעל דעת הראשונה הוציאו וכאשר נשלמה כוונתו והוציא אותו דבר שהצניע לאותה הסיבה או סתם כאשר פרשתי פעמים אז שלמה מחשבתו ואחר כן כשהוציאו אם הכניסו אח"כ היה יחוס אותו דבר לו כיחוסו לשאר בני אדם ומפני זה כשחזר והכניסו אינו חייב אלא כשיעורו וכבר קדם זכר השיעורין כולם. ופירוש דוגמא משל ודמיון ר"ל שהצניע אותו דבר להראותו לעיון מסכת שבת פרק י משנה ב (ב) המוציא אוכלין ונתנן על האסקופה כו' - אסקופה נקראת המשקוף התחתון ממשקופי הבתים והדיורין וזולתם כמו שקורין המשקוף העליון משקוף ואסקופה החיצונה היא אצטבא והיא לפני משקוף פתחי הבתים ונקראת חיצונה לפי שהיא לצד רשות הרבים וזאת האסקופה שמדבר בה בזאת ההלכה היא כרמלית וכבר קדמו (מצרי) הכרמלית ודיניה בתחלת זאת המסכתא ופי' בבת אחת בפעם אחת לפי שאינה נקראת מלאכה אלא העתקת דבר מרה"ר לרה"י או מרשות היחיד לרה"ר אם לא יהיה ביניהם רשות אחרת כאשר נתננו העיקר בתחלת דברינו בזאת המסכתא מסכת שבת פרק י משנה ג (ג) המוציא בין בימינו בין בשמאלו כו' - הוצאת בני קהת לארון היתה בכתף וקראה השם יתברך עבודה שנאמר (במדבר ז) כי עבודת הקדש עליהם בכתף ישאו:

לאחר ידו פירוש ע"ג ידו:
מרפקו כך נקרא בערבי מרפק הוא הפרק האמצעי מן הזרוע:
אפונדתו הוא בגד הזיעה והוא בגד צר ילבש אותו האדם דבוק לבשרו ובו מקומות תפורים חלולים כמו חריטין ומצניע שם האדם מה שהוא רוצה ולובש עליו בגדו הנקרא חלוק וכאשר יהפך אפונדתו מלמטה למעלה ישוב פתיחת אותן החריטין למטה ויפול מה שבתוכם מדבר שיש לו כובד בלי ספק:

שפת חלוקו שפת בגדו התחתונה מסכת שבת פרק י משנה ד (ד) המתכוין להוציא לפניו ובא לו לאחריו פטור כו' - סינר חגור וכאשר תתלה דבר בסינר שלה בין מלפניה בין מלאחריה חייבת לפי שהוא חוזר כלומר סובב:

ומקבלי פתקין הם הלוקחים הכתבים והאגרות רוצה לומר שלוחי המלך הרגלים כלומר הרצים כי נותנין אלו הפתקים בעצים חלולים בצורת קנה חלול ותולין אותן בצואריהן:

רבי יהודה אומר כי זה הקנה החלול הוא סובב בצוארו וחוזר מצד אל צד כלומר לפניו ולאחריו. ואין הלכה כר' יהודה מסכת שבת פרק י משנה ה (ה) המוציא ככר לרשות הרבים חייב כו' - השמיעך בזו ההלכה העיקר שהקדמנו בראש פרק א' מזאת המסכתא והוא כי המלאכה כששנים גומרין אותה שהן פטורין העושה את כולה ולא העושה מקצתה ורבי שמעון אמר אפילו לא יכול אחד להוציאו והוציאוהו שנים פטורין. ואין הלכה כרבי שמעון:

המוציא אוכלין פחות מכשיעור בכלי כו' - העיקר אצלנו כי כזית מן המת ומן הנבלה וכעדשה מן השרץ המטמא כפי טומאת מינו ופחות מזה השיעור אינו מטמא ועוד יתבארו עקרים אלו במקומם וטעם ר"ש כי הוא רואה כי אין כוונת המוציא דבר מן הדברים האחרים ככוונת המוציא אלו הנזכרים אבל כוונתו הסרת הטומאה אם כן תהיה הוצאתו מלאכה שאינה צריכה לגופה שהוא פטור עליה וחכמים רואין כי אין הפרש בין המוציא דבר מאלו הטומאות ובין המוציא דבר אחר. ודע כי העיקר אצלנו החי נושא את עצמו ולפיכך המוציא אדם חי אינו משאוי אבל אם היה כפות הוא משאוי לדברי הכל אבל בהמה חיה ועוף אע"פ שהם חיים משאוי הם לדעת חכמים. ואין הלכה כרבי שמעון

מסכת שבת פרק י משנה ו (ו) הנוטל צפרניו זו בזו או בשיניו כו'. התולש מעציץ נקוב חייב כו' - וכן שערו וכן שפמו וכן זקנו רוצה לומר מי שנטל אלו בידו מעצמו כמו צפרניו בזה הוא המחלוקת שזכר אבל מי שנטל אחת מהם במספרים ודומה לו מכלי הגלוח כיון שנטל שתי שערות יתחייב לו לדברי הכל וכמו כן אם עשה בזה לאדם אחר אפילו ביד שהוא חייב ודע כי שער הראש כשנפסק או נתלש רובו ונשאר תלוי מן הראש ומצער אותו מותר לו לכרתו בידו בשבת:

וגודלת היא האשה היודעת לגדל השער ולעשותו עבות:
ופוקסת היא הנותנת שער על הצדעים והוא ממין גדילת השער:
וכוחלת היא הנותנת בעין כחול:
ורבי אליעזר אומר כי כל אלו תולדות כי גודלת תולדת בונה וכוחלת תולדת כותב:
וחכמים אומרים כי ענין גדילת השער אינו ענין בנין וענין הכוחל אינו ענין הכתיבה:

והעיקר אצלנו עציץ נקוב הרי הוא כארץ ושיעור הנקב כדי שורש קטן. וכבר ביארנו זה בפרק חמישי ממסכת דמאי ורבי שמעון אינו סובר שיהיה כארץ לענין שיתחייב סקילה: ואין הלכה כרבי שמעון והלכה כחכמים מסכת שבת פרק יא משנה א (א) הזורק מרשות היחיד לרשות הרבים כו' - דע כי רשות הרבים מגיע עד עשרה טפחים ולמעלה מעשרה טפחים ברשות הרבים הוא מקום פטור והמחלוקת ביניהם הוא כי הזורק דבר מרשות היחיד לרשות היחיד ועבר על רשות הרבים רבי עקיבא אומר כי אם עבר אותו החפץ שזרק על אויר רשות הרבים בתוך עשרה שהוא כאילו נח ורבנן אינן אומרים כן אבל אם זרק למעלה מעשרה אפילו רבי עקיבא פוטר. והלכה כחכמים מסכת שבת פרק יא משנה ב (ב) כיצד שתי גזוזטראות זו כנגד זו בר"ה כו'. חוליות הבור והסלע שהן גבוהין י' וכו' - גזוזטראות כצוצריאות והוא בנין מעצים יוצא מן הכותל ולחוץ בעליות על רשות הרבים ועושין אותו כדי להרחיב העליה היו אותן הגזוזטראות רשות היחיד גמורה וכבר הקדמנו זכירת מצריה וכשהיתה אותה הגזוזטרא יוצאה לרשות הרבים מזה הצד וגזוזטרא אחרת מצד אחר יהיה רשות הרבים באמצע ורשות היחיד מכאן ורשות היחיד מכאן. בדיוטא אחת שיהיו שתיהם בשוה בעליה אחת האחת נמשכת אחר חברתה ורשות הרבים ביניהם. המושיט חייב כי כן היתה עבודת הלוים כאשר יתבאר:

והזורק פטור כמו שאומרים חכמים כי זורק מרשות היחיד לרשות היחיד ורשות הרבים באמצע פטור והדין היה כמו כן במושיט לולי שהיא עבודה שנשתמשו בה במשכן וכל המלאכות ממשכן גמרינן להו. ודע כי אמרם המושיט חייב ואפילו למעלה מי' לפי שהלוים למעלה מי' היו מושיטין ואחר כן חזר לבאר איך היתה עבודת הלוים ואמרו שתי עגלות זא"ז מושיטין את הקרשים מזו לזו כי העגלות היו נושאין עליהם הקרשים. וכל אחת מאלו עגלות היה רשות היחיד:
חולית הבור הוא הרפש והטיט הנמצא בקרקעיתו והודיענו כי כשיש בעומק הבור עם החוליא עשרה טפחים יצטרף הבור עם החוליא להשלים עשרה טפחים:

ואמרם הנוטל מהם ונותן שיטול מהם ויתן ברשות הרבים והנותן עליהם שיטול מרשות הרבים ויניח עליהם כפי העקרים שביארנו בתחלת זאת המסכתא מסכת שבת פרק יא משנה ג (ג) הזורק ד' אמות בכותל למעלה מי' טפחים כו'. זרק לתוך ד' אמות ונתגלגל חוץ לד' אמות כו' - כבר ביארנו בתחלת זה הפרק כי למעלה מי' טפחים ברשות הרבים מקום פטור הוא וכן למטה מעשרה בארץ והעיקר אצלנו כי המעביר ארבע אמות ברשות הרבים חייב:

ואמרו כזורק בארץ רוצה לומר שהוא חייב ובתנאי שיהיה אותו הדבר שזרק נדבק בכותל כמו הטיט השמן או הבצק ודומה לו אז נמדוד מן המקום שהוא עומד בו בעמידה ברשות הרבים לאותו דבר שדבק בכותל אחר שנדמה קו בכותל יושר שיצא מן המקום שזרק ממנו מרשות הרבים לאותו הדבר הדבק ואם יהיה באותו קו ד' אמות וגובה אותו הדבר הדבק בכותל עשרה טפחים או פחות אז יהיה חייב לפי שזרק מתחלת ד' לסוף ד' ברשות הרבים ואמרו פטור באותו שזרק לתוך ד' אמות ונתגלגל חוץ לד' אמות מבואר ביותר לפי שהוא לא נתכוון לזריקה של איסור ואמרו בהפך זה חייב בתנאי שינוח חוץ לד' אמות ואפילו זמן מועט אבל אם לא נח כלל פטור

מסכת שבת פרק יא משנה ד (ד) הזורק בים ד' אמות פטור אם היה רקק מים כו' - הים היא כרמלית:

ופירוש רקק מים אמת המים. וענין אמרו רשות הרבים מהלכת בו בתוכו שיהיו בני אדם מהלכין בו וכשיהיה בגובה אותו רקק עשרה טפחים או יותר אינה נחשבת מרשות הרבים לפי שהיא חולקת רשות לעצמה כמו שנתבאר פעמים ומה שכפל מהלכות בו פעמים ללמדך אפילו שמהלכין בו רבים בדוחק ועמל כי העיקר אצלנו הלוך ע"י הדחק שמיה הלוך ומה שכפל רקק מים ב' פעמים ללמדך אפי' היה רחבו ד' אמות כיון שיש בגבהו פחות מעשרה טפחים רה"ר נחשב אותו כיון שמהלכין בו רבים וכשיהיה בגובה זה הרקק י' טפחים אפילו היה ברחבו פחות מד' טפחים שבני אדם יכולין לעברו במהירות לא יחשב כרשות הרבים והשוה בזה ימות החמה וימות הגשמים

מסכת שבת פרק יא משנה ה (ה) הזורק מן הים ליבשה ומן היבשה לים כו' - כבר ביארנו כי הים כרמלית:

ואמרו קשורות מטלטלין מזו לזו אחר עשיית הערוב לפי שהן כמו שתי חצרות:

ומוקפות הוא שיקיף ביניהם כלומר מחיצה מיריעות וכיוצא בהם מסכת שבת פרק יא משנה ו (ו) הזורק ונזכר לאחר שיצתה מידו קלטה אחר כו' - כשתדקדק לשון זאת המשנה תמצא בה קושיא והוא כי הוא אמר כשנזכר שהוא אסור ואחר כן קלטו אחר לאותו דבר שזרק שהוא פטור ואם לא קלטו אחר אלא שנפל לארץ יהיה חייב וזה אחר שנזכר ואחר כן אמר כל חייבי חטאות אינן חייבין עד שתהא תחלתן וסופן שגגה ושערוה בגמרא כך הזורק ונזכר לאחר שיצאת מידו או שלא נזכר וקלטה אחר או קלטה כלב או נשרפה פטור הא נחה חייב חטאת במה דברים אמורים כשחזר ושכח אבל לא חזר ושכח פטור שכל חייבי חטאות אינן חייבין עד שתהא תחלתן וסופן שגגה מסכת שבת פרק יב משנה א (א) הבונה כמו יבנה ויהא חייב כו' - מסתת הוא החרש המישר המלאכה והמחליק אותה בכלי הידוע אצלנו וזאת המלאכה היא תולדת המכה בפטיש:

ומעצד כלי אומנות ידוע חרש ברזל:
וקודח הנוקב והיא תולדת המכה בפטיש:
ורבן שמעון בן גמליאל סובר כי המכה בקורנס על הסדן אף על פי שלא הכה על שום דבר מהדברים שהוא רוצה לרקען או להחליקן שהוא חייב ובתנאי שתהיה ההכאה בשעת מלאכה לפי שכך עושין הנפחין והם חרשי הברזל פעמים רבות יכו על הברזל הכאות הרבה ועל הסדן הכאה או שתים כאילו אותה ההכאה מתקנת אותן ההכאות כולן. ואין הלכה כמותו

מסכת שבת פרק יב משנה ב (ב) החורש כל שהוא המנכש והמקרסם והמזרד כו' - מנכש הוא החופר סביב בעקרי הגפנים והצמחים והוא ממלאכות העבודה והיא והחרישה שוה:

מקרסם הוא הקוטע ירקות הכורת מהם מה שעלה על פני הארץ:
ומזרד הכורת ענפי האילנות. וזה המקרסם והמזרד כשהוא מתכוין לתועלתו במה שכרת הוא מאבות מלאכות הקוצר ואם נתכוין לתקן הצמח כדי שירבו ויגדלו כאשר יעשו בזמורות הגפנים הוא זורע. וענין אמרו לתקן לתקן הארץ לחרישה ואם היתה כוונתו בלקיטת העצים לשורפן או באסיפת העשבים לגדשן ולהאכילן לבהמתו נקרא מעמר

מסכת שבת פרק יב משנה ג (ג) הכותב שתי אותיות בין בימינו בין בשמאלו כו' - אמרם בין בימינו בין בשמאלו רוצה לומר מי שהוא משתמש בשתי ידיו והם קורין אותו שולט בשתי ידיו אבל שאר בני אדם אינה נקראת כתיבה אלא כתיבת ימין אבל כתיבת שמאל אינו אלא רושם לא כותב:

סימניות הוא לשון רבים של סימן והם סימנים כמו שכותבין בני אדם א' שיורה על אחד וב' שיורה על שנים בכל לשון ובכל כתיבה ורבי יוסי אומר כי כותב שתי אותיות אינו חייב משום כותב אלא משום רושם ורושם אצלנו מאבות מלאכות כיון שהיה במשכן כי קרשי המשכן היו כ' מצד צפון וכ' מצד דרום וח' מצד מערב ותכלית מה שהיו מונין שם כ' והיו כותבים על הקרש הראשון בצדו האחד א' ועל הקרש השני ב' וכך היו עושין עד הקרש האחרון שהיו כותבין עליו כ' וכיון שכן הוא כמו שאמרנו מי שכתב בקרש אחד י"א והם שתי אותיות וככה עד הי"ט חייב משום רושם ותועלת היותו משום כותב או משום רושם כי לדעת האומר משום כותב יתחייב על ב' אותיות כשכתב כתיבה בשבת בשוגג ואחר כן כתב ב' אותיות בהעלם אחת אינו חייב אלא חטאת אחת לפי שהיא מלאכה אחת והאומר משום רושם מונה רושם מאבות מלאכות יתחייב שתים:

ופירוש בן זוגו חיבור רוצה לומר שהוא בצדו בסדר ואומר ר' יהודה אם נתכוון לכתוב שמעון כיון שכתב שם חייב לפי שגמר שם ואף על פי ששם מ"ם סתומה וזאת פתוחה לא נחוש אלא הלשון וזה הדבר אמת לפי שלא נחוש לכוונתו אלא בגמר מלאכה והראיה אילו נתכוין לארוג בגד מכ' אמה בשבת שלא יהיה חייב עד שיגמור הכ' אמה ויארוג כל השבת ויהיה פטור זה שקר אלא משעה שיארוג שני חוטים יתחייב אע"פ שכונתו להשלים אריגת הבגד ובזה תדון בכל המלאכות. ואין הלכה כרבי יוסי מסכת שבת פרק יב משנה ד (ד) הכותב שתי אותיות בהעלם אחד כו' - דיו ידוע כותב על הספר בדיו (ירמיה לו):

וסם שם העיקר איזה עיקר יהיה ורצונו בכאן עיקר צובע:
סיקרא גם כן ידוע והוא כמו אבן שצובע צבע אדום:
קומוס מין עפר וצבעו שחור ובערבי אלזא"ג:
קנקתום ממין הקומוס וכן נקרא בערבי קנקנתום:
כל דבר שהוא רושם רוצה לומר שיתקיים רשומו:
פנקס ספר רוצה לומר חשבון הסופרים:
נהגין נקראין מן והגית בו (יהושע א) רוצה לומר שתהיה האות כנגד האות השניה:

ואמרי מסרט על בשרו הוא שיכתב בסריטה על שטח בשרו ואפי' הוציא דם אינו חייב חטאת לדעת רבי יהושע לפי שאין דרך כתיבה בכך. והלכה כרבי יהושע מסכת שבת פרק יב משנה ה (ה) כתב במשקין במי פירות באבק דרכים כו' - אחד בארץ ואחד בקורה רוצה לומר כתב אות אחת בארץ ואחת בקורה:

ונוטריקון הוא שיכתוב אות אחת מראש המלה ויובן מאותו אות כל המלה כמו שיכתוב ק' וינקוד עליה ויהיה רמז על קרבן או יכתוב מ' ויהיה רמז על מעשר ויובן ממנו זה כפי מה שהסכימו אנשי נוף אחד או אנשי מדינה אחת. רבי יהושע בן בתירא אמר כיון שהכל מבינים מאותה אות המלה כולה כאילו כתב אותיות הרבה. והלכה כחכמים

מסכת שבת פרק יב משנה ו (ו) הכותב שתי אותיות בשתי העלמות כו' - הכוונה בזאת ההלכה כי העושה קצת מן המלאכה בשעה אחת מיום השבת ולא גמר אותה וגמרה בשעה אחרת והוא שוגג בשתי שעות אלא שנזכר בין שתי השעות כי אותה הקצת שעשה עבר ואחר כן שגג וגמר המלאכה. ר"ג אומר אין ידיעה לחצי שיעור ואותה ידיעה הרי היא כאילו לא היתה ולא עשתה רושם כלל ובהעלם אחד עשה המלאכה כולה ולפיכך הוא חייב חטאת וחכמים אומרים יש ידיעה לחצי שיעור ונבדל קצת המלאכה מן הקצת בידיעה ולפיכך הוא פטור מן הקרבן אבל הוא חייב מכת מרדות על חצי שיעור כאשר ביארנו כי אמרו פטור זו היא כוונתו במה דברים אמורים כשעשה חצי שיעור במזיד אבל אם היה שוגג אינו לוקה. והלכה כחכמים מסכת שבת פרק יג משנה ב (ב) העושה שתי בתי נירין בנירין כו' - נירין הניר וכבר פירשנו אותו בפרק השביעי:

וקירוס יריעה ארוגה מן הסיב:
נפה ידועה:
וגם כן כברה:

וזכר בכאן אלו הדברים על דרך נתינת השיעורים וזכרם בפרק כלל גדול על דרך מנין אבות מלאכות מסכת שבת פרק יג משנה ג (ג) הקורע בחמתו ועל מתו וכל המקלקלין פטורין כו' - מקלקל על מנת לתקן רוצה לומר כמי שהורס וכוונתו לבנות:

ואמרו הקורע בחמתו או על מתו פטור כשאינו חייב לקרוע על המת:
ואמרו בחמתו פטור סברא דחויה היא והלכה הקורע בחמתו או על מת שחייב עליו קריעה חייב והטעם שיהיה הקורע בחמתו ועל מתו חייב מפני שדעתו מתישבת וחמומו מתפשר לאותו הקרע והוא דומה למתקן

מסכת שבת פרק יג משנה ד (ד) שיעור המלבן והמנפץ והצובע והטווה כו' - רוחב הסיט שתות הזרת והוא השיעור הקרוב לדעתי שראיתי בפירוש הסיט והוא הנכון אצלי כאשר בארתי בפ"ג ממסכת ערלה ויהיה רוחב הסיט כפול שליש הזרת וראיתי לגאון שהוא בין הגודל והאצבע כשיפתח ידו כל מה שיוכל האדם וכשילבן אדם מן הצמר וינפץ ממנו או יצבע ממנו שיעור שיטוה ממנו חוט ויהיה ארכו רחב הסיט כפול שהוא חייב והמובן לי מפירוש אלו המצות שפירשו הקדמונים כי מלא הסיט הוא שתות הזרת ומלא רחב הסיט הוא רחוק מה שיראה בין הגודל והאצבע מסכת שבת פרק יג משנה ה (ה) רבי יהודה אומר הצד צפור למגדל וצבי לבית חייב כו' - ביבר מקום שמכניסין בו העופות והבהמות. והלכה כחכמים כאשר פירש ר"ש בן גמליאל מסכת שבת פרק יג משנה ז (ז) ישב האחד על הפתח ולא מלאהו כו' - אמרם פטור בכאן הוא פטור ומותר מסכת שבת פרק יד משנה א (א) שמונה שרצים האמורים בתורה הצדן כו' - דע כי החובל והוא העושה חבורה אינו חייב אלא בשני תנאין האחד שיעשה חבורה בנפש חיה שיש לו עור ויצא ממנו דם או שיהיה הדם צרור תחת העור כמו שאירע מהכאות האבן וכיוצא בו והתנאי השני הוא שיתכוין באותה חבורה שיהנה באותו דם או באותו בשר לרפואה או להאכילה לבהמה אבל אם לא נתכוין אלא הזיק הבהמה או לצערה הרי הוא מקלקל וכבר קדם באמרם כל המקלקלין פטורין וזה הוא ענין אמרם החובל בצריך לכלבו והמבעיר בצריך לאפרו אז יהיה חייב והשורף דבר מן הדברים ומתכוין לאפרו הוא מבעיר המנוי בכלל אבות מלאכות והחובל ונתכוון למה שאמרנו הוא תולדת דש לפי שהוא מפרק אותו דבר ומבדילו מחבירו ואמר בכאן כי אלו הח' מינין הנזכרים בתורה לענין הטומאה והן החולד והעכבר והצב למינהו והאנקה והכח והלטאה והחומט והתנשמת (ויקרא יא) הם כולם בעלי עור ולפיכך החובל בהם כמו שהתנינו יהיה חייב וזולתם מן השרצים והרמשים אין להם עור ולפיכך בהם פטור לפי שהוא מתחדש וחוזר לקדמותו וכמו כן ההורגן פטור אלא הנולד מהם מזכר ומנקבה וכבר נתברר במלאכת הרפואות כי העור כשיחבל לא ישוב כמו שהיה לעולם ולפיכך הוא חייב על כל מה שיש לו עור מסכת שבת פרק יד משנה ב (ב) אין עושין הילמי בשבת אבל עושה הוא כו' - הילמי הוא המים והמלח ואין בה הילמי ובין מי המלח אלא שהילמי שיעור גדול ומי מלח שיעור קטן ורבי יוסי מחמיר ואוסר אפילו מי מלח ואינו מתיר אלא כשישפוך שמן על המלח או על המים. ואין הלכה כרבי יוסי מסכת שבת פרק יד משנה ג (ג) אין אוכלין אזוב יון בשבת לפי שאינו מאכל בריאים כו' - אזוב יון הוא בערבי אחטוברו"ם:

ויועזר הוא בערבי פורנ"ג וכיוצא בו:
ואבוב רועה בערבי אצאלדע"י:
ומה שאמרו כל האוכלין אוכל אדם לרפואה ענינו כי כל דבר שדרכו שאוכלין אותו הבריאים ויזונו בו שהוא מותר לאדם לאכלו על דרך רפואה כיון שהוא מזון אצל ב"א בכלל. ובארץ ישראל שני דקלים וביניהם מעין מים והשותה מהם ישלשל אותו וירפה בני מעים ואלו המים נקראים מי דקלים. ואסור לאדם לשתות אספרגוס והוא סם משלשל בשבת כלל. וכוס העקרין הוא שיחברו העקרין בד בבד ודכין אותן ושותין אותן ביין ומי שהיא זבה ושותה מהם שלש כוסות תתרפא ותחיה מאיליה וכששותה ממנה בעל הירקון באחד ממיני היין יתרפא ויהיה עקר ולא יוליד ולפיכך הוא נקרא כוס העיקרין:

וירוקה שם החולי הנקרא ירקון ובערבי ירקא"ן ואותן העקרים הם זאג מאסכנדיא"ה ועשב סרו בערבי עשבה אלסדו"ר ופירושו עשבה שמחה וכרכום מסכת שבת פרק יד משנה ד (ד) החושש בשניו לא יגמע בהן את החומץ כו' - החושש בשיניו לחזק רפיון בשר השנים אסור לו לגמע החומץ ולזורקו מפיו אבל מותר לו לגמע ולבלוע והוא אמרם לא יגמע ויפלוט אבל מגמע ובולע וגמע כמו אגמע מגזרת הגמיאני נא (בראשית כד). והלכה כרבי שמעון. וצריך שתהיה אותה המשיחה משתמשין בה בני אדם הרבה מסכת שבת פרק טו משנה א (א) אלו קשרים שחייבין עליהן כו' - העיקר שתסמוך עליו הוא זה כל קשר שהוא של קיימא חייבין עליו ושאינו של קיימא אין חייבין עליו: אבל אם היה הקשר בלולאות או בחבור קצוות ועניבתם בלבד הוא מותר לכתחילה ואם הוא קשר הוא פטור אבל אסור אם אינו של קיימא. ואין הלכה כרבי מאיר מסכת שבת פרק טו משנה ב (ב) יש לך קשרים שאין חייבין עליהם כו'. קושרין דלי בפסיקיא כו' - זאת המשנה יש לה שיעור וזהו אמרם יש קשר שאינו חייב על קשירתו כמו שהוא חייב על קשר הגמלים והספנים ולא זכר אותו הקשר והם הקשרים שקושרים כדי שיתקיימו זמן ידוע מן הזמן כמו שקושרין קשר במתג להנהיג בו הסוס ואחר כן מתיר אותו:

וחזר ואמר כי יש שם קשרים שהוא מותר לקשרן לכתחילה והתחיל לזכרן ואמר קושרת אשה מפתחי החלוק והם שפתי הבגד ואפילו יהיה לבגד שתי שפתות:
וחוטי הסבכה הם חוטי הכובע שעל הראש:
פסיקיא חתיכה של בגד וחבלי האורג מותר לקשור בהם הבהמה לדברי הכל כי כלי האורג כולם חבלים ועצים וקנים כולם מותר לטלטלן בשבת לפי שהם כשאר כל הכלים. והלכה כרבי אליעזר. ואין הלכה כרבי מאיר שהתיר לקשור הדלי בחבל

מסכת שבת פרק טו משנה ג (ג) מקפלין את הכלים אפילו ד' וה' פעמים כו' - מקפלין בכאן רוצה לומר הבגדים שמנהג בני אדם לקפלן ולהצניען ואמרו בכאן כי זה הקפול יש לו ארבעה תנאים ואז יהיה מותר להתיר קפולו ואלו הן שיהיה המקפל אדם אחד ולא שיהיו המקפלים שנים ושיהיה המקופל בגד חדש ושלא יהיה צבוע אלא לבן ושלא יהיה אצלו בגד אחר להחליף משום כבוד שבת ולפיכך הוא מותר לקפלו ולהתיר קפולו כדי שיראה כי עתה הותר מקפולו. ומציעין הצעות בגדים על המטות לישן עליהם והרבה יש כמו מטה מוצעת והיא מלה עברית יצועי עלה (בראשית מט). ואין הלכה כרבי ישמעאל מסכת שבת פרק טז משנה א (א) כל כתבי הקדש מצילין כו' מצילין תיק הספר עם הספר כו' - כתבי הקדש שקורין בהם הם הנביאים ושאינן קוראין בהם הם הכתובים ורוצה לומר שלא יקרא בהם כל אחד ואחד בביתו כדי שלא יבטל בה"מ ולא אסרו הקריאה בהם אלא בשעת המדרש בלבד. ומה שאמרו טעונין גניזה ר"ל בשאר ימים כשנקרעו או בלו אבל מפני הדליקה אין מצילין אותן אלא אם היו כתובים בכתב אשורית ובלשון עברית. ותיק כמו כיסוי של עץ. וזה המבוי שקראו מפולש אינו מפולש מב' רוחות כי הוא רשות הרבים בלי ספק אבל רצה באמרו מפולש מצד אחד והוא שלא יהיה לו לחי ושאינו מפולש הוא השער שיש לו לחי כאשר התבאר בעירובין. ואין הלכה כבן בתירא מסכת שבת פרק טז משנה ב (ב) מצילין מזון ג' סעודות הראוי לאדם לאדם כו' - אדם חייב בשלש סעודות בשבת האחת לילי שבת והשני יום שבת שחרית והשלישית במנחה ועוד יתבאר כי זאת ההצלה אינה אלא לחצר המעורבת מה שחייבנו שלא נתיר לו להציל כל מה שיוכל דילמא אתי לכבויי לפי שהוא בהול על אבוד ממונו וכשנאמר לו אין מצילין אלא שלש סעודות יסכים על אבוד ממונו ולא יחוש לכבות האש. ואין הלכה כרבי יוסי מסכת שבת פרק טז משנה ג (ג) מצילין סל מלא ככרות ואע"פ שיש בו ק' סעודות כו' - לפי שהסל כלי אחד התירו לו להוציאו כולו אע"פ שיש לו יותר ממזון שלש סעודות. ופירוש אם היו פקחין כאשר אגיד לך והוא כי כל מה שהצילו המצילים מן הדליקה הכל הוא להם מן הדין כי מהפקרא קא זכו אבל דבר באנשים חסידים שאינם רוצים לקחת לעצמם דבר שאינו שלהם ואינם רוצים גם כן לייגע עצמם בחנם ע"כ אמר כי אם היו המצילים פיקחין רוצה לומר מחודדין ידעו כי השכר שיקחו ממנו אחר השבת אינו שכר שבת ויהיה אסור אלא שכר עמלם ויהיה מותר. ואין הלכה כבן בתירא מסכת שבת פרק טז משנה ד (ד) ולשם מוציא כל כלי תשמישו ולובש כו' - הי"ח בגדים הן מנויים בגמרא מזאת המשנה והם בגד ישימו אותו על הראש ומצנפת ובגד יתכסה בו האדם בכניסתו לבית המרחץ וב' מנעלים ובגד הזיעה כלומר שהוא דבוק לבשרו של אדם וחלוק שעושה בו מלאכתו וחלוק אחר רחב שלובשין אותו על שני הבגדים ובתי השוקים לכסות השוקים ובתי ידים מלבישין אותן על הידים ומגיעין עד השחי כי ארצם היתה קרה והיו מכסין ידיהם תמיד וכסות אחר על השוקים ורדיד קטן יעטף בו ראשו וכתיפיו וב' רדידים יתנגב בהם כשהוא רוחץ בבית המרחץ ובגד נכבד ילבש אותו על כל בגדיו ומפה ינגב בו ידיו בעת הנטילה ואזור. ואין הלכה כרבי יוסי מסכת שבת פרק טז משנה ה (ה) רבי שמעון בן ננס אומר פורסין עור של גדי כו' - שידה צורתה ידועה אצלינו והיא תיבה קטנה. וגם כן תיבה ידועה. ומגדל אוצר של עץ ידוע אצלנו ונקרא בערבי מנשא"ר:

ואמרו מפני שהוא מחרך יודיעך תועלת פרישת עור של גדי כי הוא יתחרך ולא יתלהב וימנע האש מהגיע אל העץ ור' יוסי סבר גרם כבוי אסור אפי' בשעת נפילת האש. ואין הלכה כרבי יוסי

מסכת שבת פרק טז משנה ו (ו) נכרי שבא לכבות אין אומרים לו כבה ואל תכבה כו' - זה מבואר מסכת שבת פרק טז משנה ז (ז) כופין קערה על גבי הנר בשביל שלא תאחוז בקורה כו' - העיקר אצלנו כי כל צואה או לכלוך תהיה בבית ישיבתו של אדם שמותר להוציאה בשבת לפי שהוא גרף של רעי כי הוא אצלנו מותר לטלטלו בשבת אבל כל מה שאמר בכאן בצואה של תרנגולים כשתהיה בבית הבשול והמלאכה יש לכוף עליה כלי במקומה גזירה שמא יכנס לשם קטן ויתלכלך בה ולפיכך קראה צואה של קטן כלומר שיצחק בה הקטן. ומן החיות המזיקות יש מהם שממיתות בהכרח כשנושכות את האדם כמו קצת מיני האפעה והנחשים וכלב שוטה אלו כולן מותרין להרגן בשבת כשיזדמן לו ואין בזה מחלוקת כלל וזולת אלו מבעלי הארס מאותן שהן נושכות ולפעמים ממיתות ולפעמים אין ממיתות אבל הם מצערות ומכאיבות ימים. אלו ודומיהם אם רדפו אחר האדם לנושכו מותר להרגן ואם אינם רודפות אחר האדם אלא עומדות במקומן יש לכוף עליהם כלי כדי שלא ינשכו ואם רצה האדם לדרסן ולהרגן בעת ההליכה הרי זה מותר והצד נחש וכיוצא בו בשבת אם צד אותו כדי לצחק בו הרי זה אסור מסכת שבת פרק טז משנה ח (ח) נכרי שהדליק את הנר משתמש לאורו ישראל כו' - אילו השמיענו נר בלבד היינו אומרים נר לאחד נר למאה ולפיכך אם הדליק לעצמו משתמש אחריו ישראל אבל מים אפילו מלא לעצמו לא ישקה אחריו ישראל ואילו השמיענו מלא מים היינו אומרים בזה בלבד אם בשביל ישראל אסור כי נחוש שמא ירבה בשאיבת המים בשביל ישראל אבל נר אפי' הדליק בשביל ישראל ובשבילו מותר. ואמרו כבש מקום חלק שיורדין בו ואין מעלות כמו בסולם ולא זכר זה אלא להשמיענו מעשה ר"ג וזקנים ודע כי כשיהיה נכרי וישראל והוא יודעו ומכירו אסור לו להשקות בהמתו אחריו כי מפני הכרתו וידיעתו בו שמא הרבה בשאיבת המים בשבילו ובזה כל מה שאפשר להרבות ולהוסיף עליו יהיה אסור בו זה הענין מסכת שבת פרק יז משנה א (א) כל הכלים ניטלין בשבת ודלתותיהם עמהן כו' - אמרו אף על פי שנתפרקו בשבת שיעורו אע"פ שנתפרקו בחול ניטלין בשבת. ואין דומין לדלתות הבית שאם נעקרו שאינן מיטלטלין ואפי' נעקרו בשבת לפי שלא חשב לטלטלן ולהצניען ולא נעשו לזה וזה הוא ענין אמרם לפי שאינו מן המוכן מסכת שבת פרק יז משנה ב (ב) נוטל אדם קורנס לפצע בו את האגוזים כו' - קורנס הפטיש. וקורדום הגרזן. מגרה המשור שמנסרין בו הנגרים העץ. מגריפה מגרפות יעים. רחת לוח יזרו בה החטה וצורתה ידועה. מזלג עץ ארוך וראשו האחד מתחלק לשלשה עצים כצורת אצבעות היד יבררו בו התבן מן הזרעים. כוש עץ ארוך דק שבו טוות הנשים והוא הפלך. כרכר הוא הכישור שנותנות בפלך בעת הטויה טורטי"ר בלעז. מחט של יד מחט התפירה. ומאמרם ליטול בו את הקוץ יש ראיה שמוציא מה שנכנס בבשר האדם מן הקוצין והברקנים בשבת וכמו כן מותר לסחוט החבורה כדי שתצא הלחה ממנה אבל לא להרחיב הפה. ומחט של סקאין הוא המחט הגדולה שתופרין בה יריעות השער והן הנקראין שקין מסכת שבת פרק יז משנה ג (ג) קנה של זיתים אם יש קשר בראשו מקבל טומאה כו' - עושין מקל לחבוט בו את הזיתים ומהפכין בו הזיתים כשהן בגת ועושין בראשי קצת אותן המקלות כמו רמון עגול או קשר וכשמהפכין בו הזיתים ירימו המקל ויביטו באותו רמון אם יש בו שמנונית אם לא וידמה כלי קבול ולפיכך מטמא מסכת שבת פרק יז משנה ד (ד) ר' יוסי אומר כל הכלים ניטלין חוץ מן המסר הגדול כו' - מסר הגדול הוא המגרה הגדול שבה מגררין העץ העבה. ויתד של מחרישה ידועה. ואמרו לצורך ושלא לצורך רוצה בו בין לצורך גופו בין לצורך מקומו אפי' מחמה לצל וצריך שיהיו אותן הכלים ראויין להשתמש בהם בשבת כמו הסכינין והכסאות והקערות והם נקראים דבר שמלאכתן להיתר אבל הכלים שהן דבר שמלאכתן לאיסור כמו המדוכות והריחים מותר לטלטלן לצורך גופן ולצורך מקומן אבל לא מחמה לצל וזה הוא העיקר בטלטול שבת וזכור ואל תשכח. ואין הלכה כרבי נחמיה מסכת שבת פרק יז משנה ה (ה) כל הכלים הניטלין בשבת שבריהן ניטלין עמהם כו' - עריבה היא קערה. ומקפה תבשיל או מרק קופא והמחלוקת שביניהן הוא כשנשברו בשבת אבל אם נשברו מע"ש אפי' אינן עושין מעין מלאכתן מסכת שבת פרק יז משנה ו (ו) האבן שבקירויה אם ממלאים בה ואינה נופלת כו' - קירויה הוא כלי חרס ששואבין בו מים ותולים ממנו אבן כדי שיכבד וירד לתחתית המעין. טפיח קומקום קטן והטעם שבעבורו לא התירו לשאוב בשבת כשאינו מתוקן גזירה שמא יחתוך ממנו בידו בשבת ויתקנהו לשאוב מסכת שבת פרק יז משנה ז (ז) פקק החלון ר"א אומר בזמן שהוא קשור ותלוי כו' - פקק החלון הוא המפה שתולין כנגד החלונות כדי שיסתיר אורם ופירוש פקק המסגר כלומר הדבר שסוגרין בו. ומה שאמרו חכמים בין כך ובין כך רוצה לומר בין קשור ובין שאינו קשור כיון שהוא מתוקן פוקקין בו והמחלוקת הוא בתוספת באהלי עראי רבי אליעזר אומר אין מוסיפין באהלי עראי ואפי' ביום טוב וחכמים אומרים מוסיפין אהל עראי ואפי' בשבת. והלכה כחכמים מסכת שבת פרק יז משנה ח (ח) כל כיסויי כלים שיש להם בית אחיזה ניטלין בשבת כו' - אין ביניהם מחלוקת כי כסויי הכלים ניטלין בין שיש להן בית אחיזה בין אין להן. וכסויי קרקעות אינן ניטלין אלא אם כן היה להם בית אחיזה אבל המחלוקת בכלים המחוברין לקרקע רבי יוסי סבר כי אין הפרש בין מחוברין לאין מחוברין ינטלו כסוייהם ואע"פ שאין להם בית אחיזה וחכמים סוברין שהן כקרקע. והלכה כחכמים והוא העיקר האמיתי כי כל המחובר לקרקע הרי הוא כקרקע מסכת שבת פרק יח משנה א (א) מפנין אפילו ארבע וחמש קופות של תבן כו' - מפנין מלה עברית מן פניתי הבית (בראשית כד). ואמרו אפי' ד' וה' על דרך הרבוי כאילו אמר אפי' מנין גדול ובתנאי שלא יפנה אותו האוצר כולו עד שלא יניח שם שום דבר וזהו ענין אמרו אבל לא את האוצר והטעם בזה כי קרקע האוצר חפור וחרב וכחוש שמא ישוה קרקעו בידו והוא אמרם דילמא אתי לאשוויי גומות ולא התירו זה אלא לדבר מצוה כמו שהמשיל מפני האורחין ומפני בטול בית המדרש ואם הוצרך אדם לפנות לא יפנה יותר מד' או ה' אלא כל חד וחד מפני לנפשיה. והתירו טלטול התרומה ואפי' היה ישראל כיון שהיא ראויה לכהן ובתנאי שתהיה תרומה טהורה שתהיה ראויה לאכילה וכמו כן הדמאי הוא ראוי לעניים על העיקר שהוא אצלנו מאכילין את העניים דמאי. ואמרו כי מותר להניע מעשר ראשון שנטלה תרומתו ולטלטלו ואינו רוצה במעשר ראשון כשהוציאו כמשפטו ואחר כן הוציאו ממנו מעשר מן המעשר כפי החיוב כי אינו מדבר בכיוצא בו כי לא נשאר בו טעם שימנע הנעתו וטלטולו אבל מדבר במעשר ראשון שהוציאו הישראל בשבלים קודם שיודש ויהיה דגן ויוציאו ממנו התרומה גדולה בחיוב והודיענו כי המעשר שהוציאו על זה הדרך לא יתחייב הלוי להוציא ממנו אלא תרומת מעשר בלבד החלק שנשאר עליו אבל חלק תרומה גדולה שיתחייב בה אותו המעשר לא לפי שאותה תרומה אינה חלה אלא על החטה אחר הדישה והברירה. ואמר מעשר שני והקדש שנפדו אפי' פדה אותם לעצמו שיתחייב בתוספת חומש כיון שנתן הקרן יטלטלו אע"פ שנשאר עליו החומש. ואמרם ולא את הטבל אפי' טבל מדרבנן כשנזרע בעציץ שאינו נקוב. ואמרם ולא את המעשר ראשון שלא נטלה תרומתו אינו רוצה בו שלא הורם ממנו תרומת מעשר כי זה מבואר אבל מה שלא הוציאו ממנו חובתו מתרומה גדולה אע"פ שהוציאו תרומת מעשר וזה ראוי וחובה כשהוציאו המעשר מן הזרע אחר הדישה והברירה ואפילו הוציאו ממנו תרומה גדולה מקודם. ואמרם מעשר שני והקדש שלא נפדו רוצה בו שלא נפדו כהלכה כגון שיפדה מעשר שני על חתיכה של כסף וזה הפדיון אינו הגון ולא נעשה כהלכתו עד שיפדה על כסף מפותח רוצה לומר מעות מצויירים כמו שאמר הכתוב וצרת הכסף בידך ואמרו חכמים (ב"מ דף נד.) דבר שיש עליו צורה או שיחלל ההקדש על הקרקע ואין דין ההקדש שיפדה אלא במטלטלין כמו שאמר הכתוב (ויקרא כז) ונתן את הערכך ביום ההוא וגו' שיהיה הדבר הניתן מיד ליד וכבר הקדמנו פירוש אלו הענינים בעצמם וביאורם בתכלית הביאור בפרק ז' מברכות ונשנו אלו העקרים במקומות רבים מסדר זרעים ומה שאמרנו בכאן מזה הענין לא היה אלא על דרך הזכרון כאשר הקדמנו. ולוף מין ממיני הבצלים בלי ספק. ואין הלכה כרבן שמעון בן גמליאל מסכת שבת פרק יח משנה ב (ב) חבילי קש וחבילי עצים וחבילי זרדים אם התקינן כו'. כופין את הסל לפני האפרוחים כו' - חבילות הם האגודות. זרדים ענפי האילנות שכורתין בשעת הזמיר וכיוצא בו. וזהו שהתירו לתת סל לפני האפרוחין ואינו מבטל כלי מהיכנו לפי שהיא אינה עומדת עליו. וסייח הוא עייר בין אתונות. ופירוש מדדין כמו מסייעין או מנהיגים ביד והיא מלה עברית אדדה כל שנותי (ישעיה לח) ויותר מבואר אדדם עד בית אלקים (תהלים מב) ובכל מקום שאמר רבי יהודה אימתי הוא מפרש דברי חכמים ולפיכך הלכה כרבי יהודה מסכת שבת פרק יח משנה ג (ג) אין מילדין את הבהמה ביום טוב אבל מסעדין כו' - מילדין הוא משיכת הולד מן הרחם. מסעדין הוא שעוזרין הבהמה בהתרת רגליה ונעורה ונענועה וכיוצא בו. וחכמה האשה המקבלת הולד וקוראין אותה בלשון עברית מילדת. ורוצים באמרם ממקום למקום כי אין משגיחין ואין חוששין לאיסור תחומין. ואמרם מחללין עליה את השבת רוצה לומר שעושין לה כל צרכיה מהדלקת הנר ושחיטה והבשול ושחיקת סממנין לשתות וקשירת החבלים במה שתתלה עצמה בעת הלידה וזולתם מכל צרכיה הכל שוה בין אמרה צריכה אני או לא תאמר אבל אין מתחילין בחלול שבת עד שתשב על המשבר ויתחיל הדם להיות שותת ומאותה שעה לתשלום ג' ימים מחללין עליה את השבת בין אמרה צריכה אני בין אמרה איני צריכה ולתשלום ז' ימים מחללין עליה את השבת גם כן אלא אם אמרה איני צריכה ולתשלום ל' יום אפי' אמרה צריכה אני אין מחללין עליה את השבת אבל עושים כל צרכה על ידי נכרי לפי שהיא כמו חולה שאין בו סכנה והעיקר אצלנו כי חולה שיש בו סכנה מחללין עליו את השבת ואין עושין חלול שבת קטנים ולא נכרים ולא עם הארץ כדי שלא ינהגו עצמם בחלול שבת ויקל עליהם כי לא ידעו שזה החילול לא התירו לעשותו אלא מפני הצורך הגדול וההכרח אבל עושין אותו גדולי ישראל ואם הוא חולה שאין בו סכנה עושין צרכיו ע"י נכרי וכן אמרו דבר שאין בו סכנה אומר לנכרי ועושה. ואומר תנא קמא שקושרין טבור הולד ומניחין אותו נתלה ממנו עד מוצאי שבת וכורתין אותו ואינה הלכה אבל כורתין אותו ומנקין אותו ונותנין עליו אבק ההדס ודומה לו וכורתין אותו בבגדים וכל זה בשבת ועוד יתבארו צרכי מילה בפרק שאחר זה. והלכה כרבי יוסי כאשר זכרנו מסכת שבת פרק יט משנה א (א) רבי אליעזר אומר אם לא הביא כלי מע"ש כו' - מפני זה יביא אותו מגולה לחבובי מצוה. ויכסה אותו בשעת הסכנה ע"י עדים כדי שלא יחשדו אותו שהוא מחלל שבת וכשפשע בסכין יביא אותו בשבת אבל דרך גגות ור"א מתיר להביא דרך רשות הרבים. ואינה הלכה כי העיקר אצלנו שכלל שנתן ר"ע אמת והמילה א"א מערב שבת לפי שמצותה בשמיני על כל פנים מסכת שבת פרק יט משנה ב (ב) עושין כל צרכי מילה בשבת מוהלין ופורעין כו' - פורעין הוא כאילו אמר קורעין הקרום שעל הערלה. אספלנית הוא כמו משיחה עבה ונקראת בערבי מרה"ם. כמון ידוע. לועס ידוע והוא שאוכל אדם וכותש בשניו ואינו בולע. סמרטוט בגד בלוי. וחלוק הוא שיקוב חתיכה של בגד כדי שתכנס המילה באותו הנקב ויכרוך שאר הבגד על האבר ואחר כן אמר שיביא מבית לבית אפי' הם מבלי ערוב וכמו כן יביא מחצר אחרת והוא ענין אמרם אפי' מחצר אחרת מסכת שבת פרק יט משנה ג (ג) מרחיצין את הקטן בין לפני המילה כו' - אמרו מזלפין הוא מפרש הרחיצה שהחזיר עליה כאילו אמר בכאן כיצד מרחיצין את הקטן מזלפין עליו ביד אבל לא בכלי והזילוף הוא זריקת המים או כל משקה וחלק ר"א ב"ע על זה ואמר כי מותר לרחוץ כל גופו בשבת לפני המילה ולאחר המילה וביום השלישי למילה וזאת הרחיצה היא הרחיצה בחמין ואין הפרש בכאן בין חמין שהוחמו מערב שבת ובין שהוחמו בשבת לפי שהוא סכנת נפשות. והלכה כרבי אלעזר בן עזריה. ואין הלכה כרבי יהודה מסכת שבת פרק יט משנה ד (ד) מי שהיו לו שני תינוקות אחד למול אחר השבת כו' - העיקר אצלנו מילה שלא בזמנה אינה דוחה את השבת ולפיכך יחייב אותו רבי אליעזר לפי שהוא חובל ואינו מקלקל שיהיה פטור וכן אמרו לגבי מילה מתקן הוא ומה שפטר אותו רבי יהושע לפי שהוא מל האחד שהיה חייב להמול בשבת ברשות ואמר הואיל ונתנה שבת לדחות לזה האדם ויש לו למול האחד מן הבנים לא יתחייב על האחר והחלק הראשון שהודה בו רבי יהושע שהוא חייב חטאת זה אצלו אינו חייב אלא שקדם ומל בערב שבת אותו שהיה חייב להמול בשבת ואחר כן מל בשבת אותו שהיה חייב להמול מערב שבת אז יהיה חייב לדברי הכל כי לא נתנה שבת לדחות. והבן שתדחה השבת בשבילו כבר נמול בע"ש אבל אם לא קדם ומל בע"ש ונשארו שניהם ערלים ומל של ע"ש בשבת הרי זה פטור לדעת רבי יהושע הואיל ונתנה שבת לדחות. והלכה כרבי יהושע מסכת שבת פרק יט משנה ה (ה) קטן נימול לח' לט' לי' לי"א ולי"ב כו' - עקרי זאת ההלכה כי בין השמשות הוא ספק אם מן היום ספק אם מן הלילה ומילה שלא בזמנה אינה דוחה לא את השבת ולא את יו"ט כי המילה מצות עשה וי"ט עשה ולא תעשה כי השם הוא צוה לשבות בו והוא אמרו שבתון ומנע בו מן המלאכה והעיקר אצלנו לא אתי עשה ודחי לא תעשה ועשה ועוד עיקר אצלנו כי שני ימים טובים של ראש השנה בלבד שהן קדושה אחת ועוד יתבאר במקומו שהן כיום אחד נתנו וכשתדע אלו העקרים תהיה זאת ההלכה מבוארת. ואמרו עד שיבריא רוצה בו שיצא מחליו בכל ותגמר ירידת החולי וישאר אחר ירידתו ז' ימים שלמים והם ימי הטוהר אז ימול וענין אמרו שלמים שיהיו מעת לעת ודע כי מי שנולד ונסתפק אם נולד בחדש הז' שהוא בן קיימא או בח' אע"פ כי ברוב לא יתקיים ולא יחיה ראוי שימול ביום הח' ובשבת כי אם הוא בן של קיימא הרי מילתו בשבת חובה ואם הוא נפל לא עשה כלום ומי שמל אותו הרי מעשיו כמחתך חתיכה של בשר והוא אמרם [מחתך] בשר בעלמא הוא מסכת שבת פרק יט משנה ו (ו) אלו הן ציצין המעכבין את המילה בשר החופה כו' - ציצין הם קצוות הבשר החופה ראש האבר. ואמרו החופה את העטרה רוצה בו רוב גובה העטרה וכ"ז שהוא מתעסק במילה יחתוך בשבת בין ציצין המעכבין ובין ציצין שאין מעכבין ומשגמר המילה וסלק ידו אסור לשוב ולחתוך בשבת אלא ציצין המעכבין בלבד ולזה הענין רמז באמרו בתחלת זה הפרק עושין כל צרכי מילה ואמרו אינו אוכל בתרומה אם הוא גדול ונשאר ערל בלא מילה והעיקר אצלנו הערל וכל הטמאים לא יאכלו בתרומה כאשר יתבאר בשמיני מיבמות. ובעל בשר איש שמן רפוי הבשר כי מרפיון הבשר ודלדולו ותליתו יראה האדם ערל אע"פ שהוא מהול והעיקר אצלנו בכל זה שיבוקר האדם בשעה שהוא מתקשה אם נראה מהול מניחין אותו כמות שהוא ואם אינו נראה מהול חותכין הבשר סביב עד שיראה מהול כשיתקשה. ואמרם כאלו לא מל ר"ל שישוב ויפרע בשבת ואע"פ שסלק ידו מן המילה. וממה שאני חייב להזכירך בכאן שהאדם כשעבר ולא מל את בנו או יליד ביתו וחס עליו ביום הח' עבר על מצות עשה גדולה וחמורה כי אין בכל המצות כמוה ולא יתכן לו לעולם לשלם זאת המצוה אבל זה העון קשה יותר ממי שעבר עליו חג הסוכות ולא עשה סוכה או ליל פסח ולא אכל מצה לפי שזה אחר שעבר יום הח' למילה לא נפטר מזו המצוה אבל הוא מצווה ומוכרח למולו תמיד וכל זמן שלא ימול אותו ויהיה ערל יהיה עובר על מצות עשה שהגיע זמנה וכשימול אותו תסור ממנו זאת העבירה ויעשה מצוה וכמו כן כל מי שיראה זה האדם רוצה לומר הילוד הערל ולא ימול אותו עובר על מצות עשה עד שימול אותו כאילו היה בנו וכשיגדל הילד ויגיע לזמן חיוב המצוה נפטר כל אדם ממילתו ונתחייב הוא למול את עצמו מיד וכ"ז שלא ימול עצמו הוא עובר על מצות עשה עד שימול וכשימול ואפי' באחרית ימיו אז עשה מצוה וסר ממנו העון ואם מת והוא ערל אז יהיה מחוייב כרת הנזכר בתורה במי שלא ימול ואינו יודע בכל המצוות מצוה כזאת רוצה לומר שלא יתחייב בה מלקות והוא מכשול גדול כדי שימות החוטא בחטאו מסכת שבת פרק כ משנה א (א) רבי אליעזר אומר תולין את המשמרת בי"ט כו' - משמרת הוא שק שנותנין בתוכו שמרי היין והיין יורד ממנו זך וצלול והמשמרת קולטת את השמרים ואסרו חכמים לתלותה בשבת שלא יעשה כדרך שהוא עושה בחול והמסנן שמרים בשבת במשמרת עושה מלאכה שהיא תולדת בורר או מרקד והלכה כחכמים מסכת שבת פרק כ משנה ב (ב) נותנין מים על גבי השמרים בשביל שיצלו כו' - יצלו כמו יסננו כי הדבר הזך קוראין אותו צלול והוא הפך עכור ומסננין כמו צוללין היין בסודר ובתנאי שלא יטה בידו הבגד בפי הכלי כדי שיהיה שופך במקום משופע כדי שלא יעשה כדרך שהוא עושה בחול. והתנאי בכפיפה מצרית שלא תהיה גבוהה מתחתית הכלי טפח אלא פחות מזה כדי שלא יעשה אהל עראי בשבת לפי שהוא אסור כמו שביארנו. וטבע הביצים שטורפין ונותנין אותם בדברים העכורים ויזככו אותם ויבדילו העב מן הדק. ואנומלין הוא יין ודבש ופלפלין. ולגין כד:

ומה שאמר רבי צדוק הכל לפי האורחין אפשר לפרשו בשני פרושים האחד מהם כי הוא חלק על ר' יהודה במאמרו ובמועד בחבית ואמר במועד הכל לפי האורחין ואפשר שיהיה מאמרו הכל לפי האורחים בין בשבת בין בי"ט בין במועד והלכה כת"ק והוא שיעשה מן האנומלין כל מה שירצה

מסכת שבת פרק כ משנה ג (ג) אין שורין את החילתית בפושרין כו' - שורין מלה ידועה. חילתית היו משתמשים בו לפי שהיתה ארצם קרה. כרשינין היא זרע הנקרא בערבי כרסנה ובלשון הקודש כסמת ומאכילין אותן לבקר. ושפין פירוש כמו מקנחין או ממרחין ביד אבל נותן הוא לתוך הכברה והיא מתקנחת שם מאליה. כלכלה סל. כוברין פעולה מן כברה: מוץ התבן הדק. אבוס מקום שאובסין שם הבהמות אבוס בעליו (ישעיה א מסכת שבת פרק כ משנה ד (ד) גורפין מלפני הפטם ומסלקין לצדדין כו' - פטם השור שמשמנין אותו תרגום בריאות פטמוטא (בראשית מא). ורעי כמו רואי ובלשון עברי כמו צפיעי הבקר (יחזקאל ד) וחכמים אוסרים לגרוף מלפני הפטם ואפי' היה המספא בקופה או דומה לה אבל אם היה אבוס בקרקע והמספא לשם אסור הוא לדברי הכל דילמא אתי לאשווי גומות וכמו כן אוסרין סלוק לצדדיהן אבל לסלק מלפני הבהמה מותר אצלם ובתנאי שיסלק מלפני החמור ויתן לפני השור ולא שיסלק מלפני השור ויתן לפני החמור כי מה שהניח החמור הוא ראוי לאכילת השור ומה שהניח השור אינו ראוי לאכילת החמור כי הוא הפסידו ברירו. והלכה כחכמים מסכת שבת פרק כ משנה ה (ה) הקש שעל גבי המטה לא ינענעו בידו כו' - נענוע הוא הטלטול. כי הוא שמשימין תחת הרקת ואזן. סדין הרדיד הקטן הידוע אצלנו ונקרא בערבי אלחר"ם. מכבש נקרא בערבי תכ"ת והם שני לוחות שמשימין ביניהם הבגדים המכובסים מקופלים ואח"כ קושרין הלוחות ומהדקים אותן כדי שיתיישרו הבגדים ויהיה הקפול נאה. ואין הלכה כרבי יהודה מסכת שבת פרק כא משנה א (א) נוטל אדם את בנו והאבן בידו כו' - התירו לטלטל כלכלה והאבן בתוכה בג' תנאים. האחד שיהו בכלכלה פירות אבל אם אין בה פירות נעשית בסיס לדבר האסור והתנאי השני שיהיו הפירות שדרכן להתלכלך כמו הענבים והתותים והפרישים אבל אם היו אגוזים או שקדים לא לפי שאפשר לנערן מן הסל בארץ והתנאי השלישי שתהיה האבן בנקב מן הסל לסתום הנקב לפי שהוא חלק מן הסל. והמדומע הוא הדבר המעורב מחולין ותרומה. ודמע שם התרומה וכבר קדמו משפטי המדומע כולם במסכת תרומות וממה שקדם זכרו כשנפל חלק אחד מתרומה במאה חלקי חולין צריך להפריש מן הכל שיעור התרומה והשאר יהיה מותר כי התרומה עולה באחד ומאה. ואמר רבי יהודה כי מותר להוציא אותו החלק בשבת ויהיה אותו החלק שהוציא היא התרומה שנפלה בעצמה ולולא זה הדמיון לא יהיה השאר מותר. ואין הלכה כרבי יהודה מסכת שבת פרק כא משנה ב (ב) האבן שעל פי החבית מטה על צדה כו' - נוער את הכר והן נופלות זה הוא כשהוא צריך לכר אבל אם הוא צריך למקום הכר נוטל את הכר והמעות עליו ובלבד אם היה שוכח אבל אם הניח המעות ע"ש על הכר הרי זה בסיס לדבר האסור ואסור לנערו. לשלשת לכלוך וטנוף. מקנח ידוע כלומר מקנח אותו הטנוף. סמרטוט בלויי הבגדים מסכת שבת פרק כא משנה ג (ג) ב"ש אומרים מגביהין מן השלחן עצמות וקליפין כו' - מה שהרשו בית הלל טלטול הקליפות והעצמות לפי שהן ראויין למאכל הבהמות. וטבלא לוח גדול ישימו עליו השולחן כדי שיפלו עליו הפרורים. ושער של אפונים הם הקליפות האפונים. וספוג ידוע והיא כמו צמר נעשה לחוף הים ושואף המים ומסתפגים בו. ובית אחיזה שלו הספוג הנזכר כשיש לו בית אחיזה ואוחזין אותו בו אינו מתעצר ולא נסחט כשמסתפגין בו ואפי' ר"ש אוסר להסתפג בו כשאין לו בית אחיזה לפי שהוא מתעצר ונסחט בהכרח וכל דבר שיהיה הכרחי מודה בו ר"ש אע"פ שאינו מתכוין כי ר"ש אינו אומר דבר שאינו מתכוין מותר אלא כשהתפעלות המלאכה אפשר שיהיה ואפשר שלא יהיה כאמרם גורר אדם מטה כסא וספסל ובלבד שלא יתכוין לעשות חריץ כי אפשר לגררו ולא יעשה חריץ אבל דבר הכרחי לא והוא אמרם מודה ר"ש בפסיק רישיה ולא ימות ומאמר חכמים בין כך ובין כך רוצה לומר בין שיהיה לו בית אחיזה שמותר להסתפג בו או לא יהיה לו מותר לטלטלו בשבת. והלכה כחכמים מסכת שבת פרק כב משנה א (א) חבית שנשברה מצילין הימנה מזון ג' סעודות כו' - הטעם אשר בעבורו לא יספוג שלא יעשה כדרך שהוא עושה בחול:

ומאמר ר' יהודה אם לאכילה רוצה בו כי כשהכניס אותן הפירות לאכילה היוצא מהן מותר כי לאכילה היה מזומן אותו דבר הזב ממנו ואם הכניסו למשקין אותן המשקין אינן מותרין לפי שאין לו רשות לשתות מאותן המשקין בשבת ועיקר מחלוקת בזאת המשנה הוא בתותים ורמונים בלבד אבל ענבים וזיתים הכל מודים שהיוצא מהן אסור ושאר פירות מלבד ענבים וזיתים ורמונים הכל מודים שהיוצא מהן מותר ואפי' הכניסן למשקין ומחלוקתם בתותים ורמונים כי החכמים דמו אותן לענבים וזיתים שדרך בני אדם לעצור אותם כענבים וזיתים ורבי יהודה דן כל מין ומין לעצמו כאשר תראה. והלכה כרבי יהודה והלכה כרבי אליעזר

מסכת שבת פרק כב משנה ב (ב) כל שבא בחמין מע"ש שורין אותו בחמין בשבת כו' - אמר כי כל מה שנתבשל קודם השבת ואחר כך הוציאו מן המרק והצניעו שמותר להשרותו במים חמין בשבת ומה שלא נתבשל קודם השבת שאסור להשרותו אלא מדיחין אותן בלבד חוץ מן הדג המליח ומן דג דק הקליפה והוא הנקרא קולייס האספנין לפי שאלו הדחתן מכשירתן לאכילה ויהיה כמו שבשלן בשבת: (ג) שובר אדם את החבית לאכול הימנה גרוגרת כו' - לא יקבנה מצדה רוצה לומר מצד החבית. ושעוה הוא הדונג. ממרח כלומר מחליק כמעט שיחייב רבי יוחנן חטאת לזה שנתן שעוה על פי הנקב. והלכה כרבי יוסי מסכת שבת פרק כב משנה ד (ד) נותנין תבשיל לתוך הבור בשביל שיהא שמור כו' - אולי יעלה על הדעת כי אסור ליתן תבשיל לתוך הבור גזירה שמא ירד הכלי לתחתית הבור ואתי לאשויי גומות וג"כ יעלה על הדעת שלא יתן צונן לתוך החמה גזירה שמא יטמין ברמץ ולכך הודיענו בכאן מי מותר לעשותן ואת הדומה להם ואם הוא מבואר והוא אמרם ואת המים היפים ברעים. נשרו כליו נשרו מגזירת משרה ושורין. שוטחן אומר שמותר לשטוח בגדיו השרויים בחמה ושוטחן מלה עברית שוטח לגוים (איוב יב) משטח חרמים (יחזקאל כו) אבל לא כנגד העם כדי שלא יחשדוהו שרחצן בשבת וזה הסתם דחוי ואין היתר לשוטחן כי העיקר אצלנו כ"מ שאסרו חכמים מפני מראית העין אפי' בחדרי חדרים אסור מסכת שבת פרק כב משנה ה (ה) הרוחץ במי מערה ובמי טבריא ונסתפג כו' - זאת הרחיצה אינה אלא במקום שמותר לו לטלטל ממנו לביתו ומביתו לאותו מקום כמו שיהיה בחצר או במדינה ויהיה שם ערוב ולא נשאר להחמיר עליו אלא שמא יסחוט הבגד שמסתפג בו כשנשרה ואז יוציאנו והוא יבש וכשנאמר לו כי אין דרך להוציא הבגד שנסתפג בו ממקום רחיצתו יניחנו שם ולא יחוש לו בין שיהיה יבש או שרוי. ואמר כי אפי' נסתפג בעשר רדידים והם הנקראים אלונטיות כי האלונטיות האחרונה בלי ספק אין בה מים שיצטרף לסחוט אותה ואפי' סחט אותה לא יצא ממנה דבר אעפ"כ לא יביאם בידו גזירה שמא יביא הראשונה ויסחוט אותה ואם הרוחצים רבים בטלה הגזירה לפי שהם מזכירין אלו את אלו ולפיכך יביא הרדיד שמסתפגין בו ואפי' הוא שרוי לפי שרבים נסתפגו בו וזאת המשנה דחויה והפסק כי אפי' אחד יביא הרדיד שנסתפג בו בידו מסכת שבת פרק כב משנה ו (ו) סכין וממשמשין בבני מעיים אבל לא מתעמלין כו' - סכין כלומר מושחין בשמן וממשמשין הוא מגזרת משה משיתיהו (שמות ב) וענינו משיכה וגרירה כלומר כשמושכין וגוררין הידים על בשר האדם בחוזק. מתעמלין כמו מתיגעין והוא מגזרת עמל שיעמול האדם (קהלת א) עמלו בוניו בו (תהלים קכז) והוא העמל והיגיעה. מתגרדין מגזרת להתגרד בו (איוב ב) וכמוהו בלשון חכמים מתחככין לפלומה קורדימא בור המים ויש בו חמימות לפי שהמים מכונסין בו והנכנס לשם יזיע והזיעה ביום השבת אסורה:

אפיקטויזין פי' הקיא והיא מלה מורכבת ממלות ארמיות אפיק טוי זין פירוש הוצאת הלחם מן הבשול ר"ל שיקיא הלחם ויוציאנו מן האיסטומכא קודם שיתעכל ובתנאי שישתה סם מקיא וזהו האיסור אבל להכניס אצבעו לתוך פיו מותר. מעצבין הוא השבת חליות השדרה ועריכתן וזהו כמו בונה אבל כריכת הולד בבגדים וחתולו מותר ואמרם אין מחזירין את השבר אינה הלכה והפסק מחזירין את השבר. נפרקה ידו כלומר נשמט פרק היד או הרגל

מסכת שבת פרק כג משנה ב (ב) מונה אדם את אורחיו את פרפרותיו מפיו כו' - טעם מה שאסרו למנות מן הכתב גזירה שמא יקרא אגרת שלום בשבת והוא אסור כי לבד ספרי הנבואות או פירושיהם אסור לקרות בשבת או בי"ט ואפי' היה אותו הספר בחכמה מן החכמות. ומפיס פירושו מטיל גורלות ושיעור זאת המשנה כך ומפיס עם בניו ועם בני ביתו על השולחן בשבת אבל לא עם אחר ובחול מותר להפיס עם אחר ובלבד שלא יתכוין לעשות מנה גדולה כנגד מנה קטנה משום קוביא וקוביא שם נופל על כל מיני שחוק שיוסכם עליו שיקח אדם ממון חבירו בהסכמת אותו השחוק כמו הפספסין והנרדיסים וזולתו מן הדומים להם. וחלשים מין מן הגורלות והוא שיקבצו דברים שלא ידמה אחד מהם לחברו כמנין האנשים ויפרוש כל אחד מאותן האנשים דבר אחד מאותן הדברים ואותן החפצים לעצמו ויתנו אותן לאיש אחר נכרי שיבא במקרה וישים אותם החפצים חפץ אחד על כל מנה ומנה ממנות הקדשים ונוטל כל אחד ואחד מנתו כפי גורלו והתירו החכמים לעשות זה ביום טוב לפי שהזריזות באכילת קדשים ולטול מהם מנה גדולה ויפה מצוה. ומה שאמרו אבל לא על המנות ר"ל מנות של חולין שאין מטילין חלשים עליהם בי"ט ומלת חלשים מלה עברית חולש על גוים (ישעיה יד מסכת שבת פרק כג משנה ג (ג) לא ישכור פועלים בשבת ולא יאמר אדם לחבירו כו' - הכל מודים כי מותר לאדם שיאמר לחברו שמור לי פירותי שבתחומך ואשמור לך פירותיך שבתחומי וכמו שמותר לצוות חברו בשמירה כך מותר לו שיחשיך לשמור וזהו ענין אמרם כל שאני זכאי באמירתו רשאי אני להחשיך עליו וענין להחשיך עליו וענין להחשיך על התחום שילך בשבת עד סוף תחום שבת וישב בסוף התחום עד שיצא שבת ויעשה דבר פלוני וכבר ידעת כי אסור לנו בשבת הדבור והעצה וההשתדלות בשום דבר שנעשה אותו לאחר השבת מן הדברים שהן אסורין לעשות בשבת כמו שפירש ואמר ממצוא חפצך ודבר דבר וכתיב עשות חפציך ביום קדשי מלבד אם הוא דבר מצוה ויהיה דבור חפצי שמים כגון שידבר בו אדם בשדוכי הנערים והנערות ולמוד הבנים תורה או כתב או מלאכה כי השתדלות באלו הדברים כולם מצוה מסכת שבת פרק כג משנה ד (ד) מחשיכין על התחום לפקח על עסקי כלה כו' - לפקח פירושו בזה המקום לשאול ולחקור. עסקי כמו צרכי. ארון ארון עץ. תכריכין ידוע והם הבגדים שבהם נקבר המת. חלילין כלים חלולין עושין בהם קול ידוע לעורר הבכיה והאבל. ואמרם ממקום קרוב מתוך המדינה אבל אם לא היו עמו במדינה אסור לעשות אבל בהן גזירה שמא מחוץ לחומה באו שהוא רשות הרבים ואמרם בארון וקבר אם בשביל ישראל לא יקבר בו עולמית לפרסום הדבר אצל כל בני המדינה וכל מה שהתירו ממה שעשו הנכרים בשבת אינו מותר אלא עד שימתין למוצאי שבת בכדי שיעשה וכן אלו החלילים אע"פ שראינום שבאו מן המדינה מסכת שבת פרק כג משנה ה (ה) עושין כל צרכי המת סכין ומדיחין אותו כו' - כששומט אדם מה שתחת המת מן הבגדים נמצא מוטל על החול וזו היא כוונתו באמרו ומטילין אותו על החול לא שיזיזוהו ממקומו ויטול אותו על הארץ כי זה כבר התנה ברחיצתו ואמר בלבד שלא יזיזו בו אבר לפי שטלטול המת בשבת אסור. ומעמצין עצימת העינים וסתימתם מסכת שבת פרק כד משנה א (א) מי שהחשיך בדרך נותן כיסו לנכרי כו' - התרנו לו שיתן כיסו לנכרי מפני שאדם בהול על ממונו ואי אפשר שיזרוק כיסו ולולי זאת ההתרה היה מביא אותו הוא בעצמו ומה שאמרו מניחו על החמור בתנאי שיניחנו על החמור בשעת הלוכו וכשיעמוד שיטלנו מעליו כדי שלא יעשה הנחה וכשיחזור לילך מחזירו עליו עד שיגיע לפתח ביתו ויטלנו מעליו כשהוא מתהלך ויזרקנו לתוך ביתו כלאחר יד כדי שלא יהיה מכניס מרה"ר לרה"י ומה שהטרחנו אותו להניחו על הבהמה כשהיא מתהלכת כדי שלא יהיה מחמר ומחמר הוא הנותן דבר על הבהמה ומנהיג אותה או ינהיג אותה במשאה וימהר אותה ללכת אע"פ שלא נתן עליה דבר ואפילו יהיה המשא דבר מועט ופסק ההלכה המחמר בשבת פטור וכבר הודעתיך כי פטורי שבת פטור אבל אסור. ואם אין עמו לא בהמה ולא נכרי הוא עצמו מביא אותו וילך בו פחות מארבע אמות. ומה שאמרו הגיע לחצר הראשונה אינו נקשר בדין הכיס מסכת שבת פרק כד משנה ב (ב) מתירין פקיעי עמיר לפני בהמה כו' - פקיעין וזרין הם אלומות עמיר אלא שהפקיעין הן קטנות והם משתים שתים והזרין הן גדולות משלשה שלשה. ואמרו אבל לא את הזירין ר"ל אין מפספסין את הזירין אבל להתיר האגודות מותר. ופי' מפספסין כמו מפרכין והוא שמחככין אותן בין שתי הידים. וכיפין מין מן הפקיעין ומרסקין כמו מחתכין. ושחת ידוע ובלשון עברי גז אחר גזי המלך (עמוס ז). ואין הלכה כרבי יהודה מסכת שבת פרק כד משנה ג (ג) אין אובסין את הגמל ולא דורסין אבל מלעיטין כו' - אבוס שם המקום שמשימים בו המספא לבהמה וענין אמרם אין אובסין שלא יאכילנה מזון ימים רבים והוא אמרם אין עושין לה אבוס בתוך מעיה. ודורסין הפירוש הקרוב אצלי שלא ישימו בחזקה הגמל על המאכל כדי שיאכל הרבה. מלעיטין נתינת המאכל לתוך פי האוכל. ממרין זריקת המאכל למעי הבהמה עם המים. ואמרם מלעיטין למקום שיכולה להחזיר ואמרם ממרין למקום שאינה יכולה להחזיר ושתיהן מלות עבריות מלעיטין מגזרת הלעיטני נא (בראשית כה) וממרין מענין הפטום שור ומריא. מהלקטין שישים האוכל בידו והם לוקטין אותו. מורסן ידוע. גובלין כמו לשין. דורסיות יוני הבית והם מיוחסות להורדוס שהיה מגדל אותן בהיכלו מסכת שבת פרק כד משנה ד (ד) מחתכין את הדילועין לפני הבהמה כו' - ואין הלכה כרבי יהודה מסכת שבת פרק כד משנה ה (ה) מפירין נדרים בשבת ונשאלין לנדרים כו' - ההפרה שיפר הבעל או האב כאשר יתבאר במסכת נדרים. ושאלה הוא שיתחרט וישאל לחכם ויתיר לו נדרו וההפרה מותרת בין לצורך שבת בין שלא לצורך שבת אבל שאלה אינה מותרת אלא לצורך שבת. ופוקקין את המאור הוא שיסתמו את החלון שממנו תכנס האורה בכלי מן הכלים אבל לסתמו בבגד תלוי כמו מסך נתפרש דינו בפרק י"ז. ומטלית חתיכה של בגד מודדין אותה לידע אם יש בה שלש אצבעות על שלש אצבעות ואם יש בה יותר היא מקבלת טומאה כאשר יתבארו אלו העקרים במסכת כלים ואם היא פחותה מזה השיעור אינה מקבלת טומאה. וכמו כן ימדדו המקוה לידע אם יש שם שיעור מקוה והיא אמה על אמה ברום שלש אמות אם לא. וטפיח קיתון. מקידה לוח קטן. גמי גומא. גיגית קערה. ועלת זה המעשה כי כשיש מת בבית אחד ויש בין אותו בית ובית אחר חלון אם יש באותו חלון טפח על טפח או יותר נטמא הבית השני כי העיקר אצלנו טפח על טפח מביא את הטומאה כאשר נבאר במקומו במסכת אהלות ובאותו זמן היה בין שני בתים חלון ובאותו חלון קערה של זכוכית כמו שמשית ונשבר באותו השמשית שבר וקשרו לוח אחר בעץ וקשרו אותו הלוח בגמי להניח אותו הלוח על מקום השבור הפתוח בשמשית ואח"כ מדדו הלוח אם היה בו טפח על טפח יביא את הטומאה ואם הוא פחות אינו מטמא הבית האחר בטומאת האחד ומה שהתרנו מדידה בשבת בתנאי שתהיה מדידה של מצוה וכמו כן קשירה של מצוה ותנאי השני בקשירה שלא תהיה קשירה של קיימא אלא בגמי ודומה לו כאשר המשיל: סליק פירוש המשניות להרמב"ם ממסכת שבת מסכת עירובין פרק א משנה א (א) מבוי שהוא גבוה למעלה מעשרים אמה ימעט כו' - רבי יהודה אמר כי שער היכלי המלכים אולי הם גבוהות יותר מכ' אמה ולפיכך נוכל לעשות בפתח המבוי עירוב כאשר יתבאר לפנים ואפי' היה גבוה יותר מכ' כל מה שיהיה. ותנא קמא אומר כי כשיהיה גובה הקורה העומדת על ראש המבוי יותר מכ' אמה אינה ניכרת לא יביטו אליה ולפיכך אמר אם יש בקורה הנתונה בין כותלי המבוי פתוחים ומשכיות כמו אותן שאנו קוראין אותן בערבי מקרב"ץ והם שקורין אותן החכמים אמלתרא לא יצטרך למעט ואפי' יהיה גובה הקורה המפותחת יותר מעשרים אמה לפי שבני אדם כולם יביטו אליה לרוב חשיבותה ויתאמת ההיכר. וכמו כן אם יש לה צורת פתח אין צריך למעט ואפי' היה גבוה יותר מכ' אמה וצורת פתח הוא שני עמודים בגובה ושלישי ברוחב נטוי על ראשיהם מלמעלה והוא אמרם קנה מכאן וקנה מכאן וקנה על גביהן וכשנצטרך לצורת הפתח אינה אלא זו בלבד לא בעירובין ולא בסוכה. וחייב אתה לדעת כי המבוי לא יהיה גבהו פחות מי' טפחים בשום פנים ולא יותר מכ' אמה אלא באחד מאלו התנאים והם שיהיה לו צורת פתח או אמלתרא ולפיכך אם יש גובה קנה מכאן וקנה מכאן י' טפחים לא נצטרך שיהיה קנה על גביהן נוגע בהן אלא אפי' נתרחק מהן יותר מג' טפחים נחשוב אותו צורת פתח. ודע כי כל אמה הנזכרת בעירובין וסוכה וכלאים היא אמה בינונית רוצה לומר בת ו' טפחים וכל מה שנצטרך למוד איזה רוחק שיהיה באחד מאלו השלשה מקומות נתכוין בו לחומרא והוא כי אתה תמוד בטפח מצומצם אם יהיה בו חומרא כמו גובה סוכה וגובה המבוי אם יש בהם יותר מכ' אמה יהיו פסולין וכמו כן תמוד בטפח שאינו מצומצם אם יש בו חומרא כמו י' טפחים של גובה מבוי וגובה סוכה וט"ז אמה של קרחת הכרם וי"ב אמה של מחול הכרם שקדם ביאורם במסכת כלאים וכל הדומה לזה. וענין מצומצם שיהיו אצבעות ידיך מקובצות קצתם על קצתם מהודקות בשעת מדידת הששה טפחים וכשתהדק האצבעות כל מה שתוכל ושאינו מצומצם הוא הפך זה והוא שתניח אצבעותיך קרובות זו לזו ולא יהיו מקובצות אלא מרווחות שיכנס האויר ביניהם ושמור זה העיקר ואל תטריחני לשנותו בכל מקום. ואין הלכה כרבי יהודה מסכת עירובין פרק א משנה ב (ב) הכשר מבוי בית שמאי אומרים לחי וקורה כו' - המחלוקת שיש בין תנא קמא ורבי עקיבא שהאחד סובר כי המבוי שיש ברחבו פחות מד' טפחים אינו צריך לא לחי ולא קורה והשני סובר שהוא צריך ולא נתבאר בגמ' איזה מהם סובר אחת הסברות. והעקרים שאתה צריך לזכור כי המבוי הניתר בלחי וקורה על דעת בית הלל הוא שיהיה ארכו יותר מרחבו אפי' מעט וכשהוא מרובע ר"ל ארכו כרחבו הוא צריך לחי יועמד בצדו יהיה ברחבו ד' טפחים או לחי מכאן ולחי מכאן ויהיה רחבם איזה שיעור שיהיה כדין חצר שהיא צריכה פס ארבעה או שני פסין במשהו ואז יהיה מותר להשתמש בו. וכן כשיהיה בית ארכו יותר מרחבו דינו כדין מבוי ולחי או קורה בלבד יספיק לו ומותר לטלטל בתוכו בכולו. וענין הכשר מבוי הכנתו והזמנתו להשתמש בו אחר עשיית העירוב כאשר יתבאר באמרם הכשר אוכלין שענינו הכנתם והזמנתם לטומאה. ודע כי המבואות שאינן מפולשין הם כרמלית כשהמבוי פתוח לרה"ר כאשר ביארנו בתחלת שבת ואם עשה קורה לזה המבוי והוא עץ גבוה מן הכותל בגובה הנזכר ועוד יתבאר שיעור רוחב אותה הקורה ראוי לעשות בו העירוב והוא כרמלית לענין זריקה רוצה לומר כי מי שזרק מרה"ר עליו אינו חייב כרת ואם עשה לו לחי יהיה רה"י והזורק לתוכו חייב כי העיקר אצלנו קורה משום היכר לחי משום מחיצה. ואין הלכה כרבי אליעזר. וזה התלמיד הנזכר בכאן הוא רבי מאיר ועל שתי הדעות רוצה לומר דברי ר"ע או ר' מאיר הלכה כבית הלל מסכת עירובין פרק א משנה ג (ג) הקורה שאמרו רחבה כדי לקבל אריח כו' - לבנה ידוע והיא מרובעת מג' טפחים על ג' טפחים. ואמרו דיה לקורה שתהא רחבה טפח הוא השלמה למה שחסר כי לפי שצריכה שתהיה ברוחב אריח והוא טפח ומחצה השלים זה המאמר ואמר דיה לקורה שתהיה רחבה טפח ואחר כן הראה טעם זו דהשלמה ואמר כדי לקבל אריח לארכה ר"ל אפי' אין רחבה אלא טפח ואפשר שיתקיים עליה אריח שיהיה על אורך הקורה מסכת עירובין פרק א משנה ה (ה) היתה של קש ושל קנים רואין אותה כו' - יש לך לדעת כי יחוס אלכסון העגולה אל המסבב אותה בלי ידוע וא"א לדבר בו לעולם באמת וחסרון זו ההשגה אינה מאתנו כמחשבת הכת הנקראת גהלי"ה אבל הוא בטבעי זה הדבר בלי ידוע ואין במציאותו שיושג אבל ידוע זה בקירוב וכבר חברו חכמי התשבורת לזה חבורים לידע יחוס האלכסון אל המסבב בקירוב ודרך המופת בזה הקירוב אשר עליו סומכין חכמי החכמות הלמודיות הוא יחוס האחד לשלשה ושביעית וכל עגולה שיהיה באלכסון שלה אמה יהיה בהיקפה ג' אמות ושביעית בקירוב ולפי שזה לא יושג לעולם אלא בקירוב לקחו הם בחשבון הגדול ואמרו כל שיש בהיקפו ג' טפחים יש בו רחב טפח וסמכו ע"ז במה שהוצרכו אליו מן המדידה בתורה מסכת עירובין פרק א משנה ו (ו) לחיין שאמרו גובהן עשרה טפחים כו' - השיעור בזה המאמר לחיים שנחלקו בהן רבי אליעזר וחכמים שהאחד אומר לחי אחד והאחד אומר לחיים ושניהם מודים כי רחבן ועביין כל שהוא וכבר ביארנו כי אין הלכה כרבי אליעזר שאמר הכשר מבוי לחיים וכמו כן אין הלכה כרבי יוסי. ואמר גובהן עשרה טפחים לפי שהוא הגבוה הפחות שיש למבוי כמו שזכרנו ואפי' יהיה גובה המבוי כ' אמה ועשה לחי בגבהו עשרה טפחים דיו מסכת עירובין פרק א משנה ז (ז) בכל עושין לחיין אפי' בדבר שיש בו רוח חיים כו' - גולל הוא כסוי הקבר כל הנוגע בו יטמא שבעת ימים וזהו מה שאמרה תורה וכל אשר יגע על פני השדה בחלל חרב או במת או בעצם אדם או בקבר. ועוד יתבאר זה בתכלית הבאור במקומו במסכת אהלות. ואין הלכה כרבי יוסי ולא כר"מ ולא כר' יוסי הגלילי מסכת עירובין פרק א משנה ח (ח) שיירא שחנתה בבקעה והקיפוה בכלי בהמה כו' - תרגום ארחת ישמעאלים שיירת ערבאי. וכשהוא פרוץ מרובה על העומד בכל התורה אינה מחיצה וכשהוא פרוץ כעומד הוא מחיצה ומותר לטלטל בכולה אלא אם יש בכל אותו הפרוץ פרצה רחבה יתר על עשר אמות כאשר ביאר אינה מחיצה אפילו העומד מרובה אבל אם יש שם צורת פתח הרי היא מחיצה אפי' יהיה רחב הפרצה יותר מעשר אמות וזכור אלו העקרים תדיר מסכת עירובין פרק א משנה ט (ט) מקיפין שלשה חבלים זה למעלה מזה כו' - זה מבואר כי שיעור מחיצה י' טפחים והעיקר אצלנו כל פחות מג' כלבוד דמי וזה מכלל הדברים שהם הלכה למשה מסיני ולפיכך צריך שיהיה בעובי החבלים יותר על טפח להשלים השלשה שיעורים החסרים בין חבל לחבל כדי שיהיה ביניהן פחות מג מסכת עירובין פרק א משנה י (י) מקיפין בקנים ובלבד שלא יהא בין קנה לחבירו ג' טפחים כו'. ארבעה דברים פטרו במחנה כו' - הזכיר במה שקדם מחיצה של ערב בלי שתי והוא אמרם מקיפין בחבלים וזכר בכאן מחיצה של שתי בלי ערב והוא מקיפין בקנים. ואחר כן אמר רבי יהודה כי לא התירוה אלא לשיירא והוא שיהיו יתר על שנים ותנא קמא אמר כי אין הפרש בין שיירא ויחיד כל הצריך לעשות מחיצה בשיירא דיו שתי או ערב כמו מקיפין בקנים או בחבלים וחכמים שאומרים אחד משני דברים אומרים כי אפי' יחיד במדינה דיו אחד משני הדברים באיזה מקום שתהיה המחיצה. וממה שאתה חייב לדעת כי כששבת אדם אחד או שנים במדבר ועשו מחיצה כאשר זכרנו כי מתנאי המחיצה שלא יהיה בה יותר מבית סאתים והוא מקום שיש במדתו בעת השבור חמשת אלפים אמות באיזה תבנית שיהיה והוא שיעור מדת חצר המשכן שהיה ארכו מאה ורחבו חמשים. ואם היו ג' או יותר הם שיירא ויכולין לעשות מחיצה כשיעור הצריך להם ולכליהם ותשמישם ואפי' אם יהיה במדות המקום מילין הרבה ובתנאי שלא ישאר מן המקום שהקיפו בו המחיצה מקום פנוי ויהיה בשבורו בית סאתים. וזה המחנה הנזכר בכאן אפי' למלחמת הרשות וכ"ש למלחמת מצוה ואנו מקילין עליהם לפי שהם מתעסקין בכבוש ארצות האויבים: מביאין עצים מכל מקום אפי' כרתו אותן בעליהן ועשו אותן חבילות אין עליהן עון גזל:

ופטורין מרחיצת ידים הוא שהם יכולין לאכול בלא נטילת ידים קודם האכילה ואין מטריחין עליהם לבקש מים אבל אחר האכילה ירחצו ידיהם בהכרח לפי שהיא סכנה מפני שהמלח שלהם מזיק לעינים והיה מנהגם לטבול במלח בעת האכילה ולכן ניחוש שלא יגע בידו על עיניו ויזיקם וזהו טעם נטילת ידים אחר האכילה וקראו אותם מים אחרונים. ומדמאי ענינו שהיו רשאין לאכול דמאי והוא דבר שלא הוציאו ממנו החקים שהוא חייב להוציאם כגון תרומת מעשר ומע"ש וכבר ביארנו דמאי ומשפטיו במס' דמאי. ומלערב ענינו שהן רשאין להשתמש במחנותם מאהל אל אהל ופטורין מלעשות עירוב בין האהלים שהם כמו חצירות אבל עירובי תחומין חייבין בהם ועוד יתבארו עירובי תחומין במקומם מזאת המסכתא. ואין הלכה כרבי יהודה ולא כרבי יוסי והלכה כחכמים

מסכת עירובין פרק ב משנה א (א) עושין פסין לביראות כו' - דיומדין מלה מורכבת מב' מלות דיו עמודין ודיו בלשון יוני שנים ע"כ פי' המלה שנים עמודין. וביראות קבוץ באר והוא באר מים הנובע. ורבקות קבוץ רבקה והם עדת הבקר מגזרת רחב מה שבין הפסין לדעת ר"מ עשר אמות ולדעת ר"י שלש עשרה אמה ושליש ואין מחלוקת בין רבי מאיר ובין ר' יהודה כי כשיש בין הפסים עשר אמות או פחות אין צריך ארבעה פשוטין ואם יש בו י"ד אמות או יותר ביניהן היא צריכה פשוטין והמחלוקת ביניהם כשהוא רחב מה שבין פס ופס מעשר אמות עד ארבעה עשר ואמנם אחת נכנסת ואחת יוצאה כי אי אפשר שתהיה רבקה נכנסת ורבקה יוצאה אלא אם יש ביניהם ריוח והוא כמו שרומז לאותן י' אמות שיש בין כל שני פסין שיהיו רווחות ולא מצומצמות. והלכה כרבי יהודה בשני המאמרים מסכת עירובין פרק ב משנה ב (ב) מותר להקריב לבאר כו' - כשהפסין רבים ישמר שלא יהיה ברוחב כל פס ופס ו' טפחים ולא יהיה בין פס ופס יותר מי"ג אמות ושליש. והלכה כרבי יהודה כאשר אמרנו בהלכה שלפני זאת מסכת עירובין פרק ב משנה ג (ג) רבי יהודה אומר עד בית סאתים כו' - רבי יהודה אומר רחוק מצד הבור לפסין שיעור שבעים אמה ושיריים בלבד שהוא שיעור צלע בית סאתים כאשר יתבאר לפנים. וקרפף מקום מוקף בגדר. ודיר מקום יאספו שם הצאן. וסהר ידוע בית הסהר. וחצר מקום שאינו מקורה והטעם בזה כי הגנה והקרפף לא הוקף לדירה וכבר אמרנו כי בית כור הוא כמו שלשים סאה ואמרם מותר להרחיק כל שהוא ובלבד שירבה בפסין חוזר על פסי ביראות והוא מה שאמרו חכמים לרבי יהודה לא אמרו בית סאתים וכו'. ואין הלכה כרבי יהודה מסכת עירובין פרק ב משנה ד (ד) רבי יהודה אומר אם היה דרך רשות הרבים מפסקתן יסלקנה לצדדין כו'. אחד בור הרבים ובאר הרבים ובאר היחיד כו' - אם היתה דרך הרבים מפסקת ר"ל בין הפסין. יסלקנה לצדדין ר"ל שיהיה הלוך בני אדם חוץ מן הפסין לא בתוכן. ובאר הוא מעין מים הנובעים. ובור הוא הגבא שיתכנסו שם המים. ואין הלכה כר' יהודה והלכה כר' יהודה בן בבא. ובזה תנאים מיוחדים והוא כי מהמשפטי פסי ביראות שקדם זכרונו אינה נחשבת משום מחיצה אלא כשהבאר באר מים חיים ויהיה של רבים ויהיה בא"י כי זאת הקולא שהקלו בו לא עשו אותו אלא משום עולי רגלים והוא אמרם לא התירו פסי ביראות אלא לבהמת עולי רגלים בלבד ועם כל זה אין מותר להשקות בו אלא הבהמות שאינן יכולות לרדת אל הבור אבל האדם אין מותר לו לשאוב בין הפסין וישתה אלא אם עשה מחיצה גבוהה י' טפחים אלא אם יהיה הבור רחב כ"כ שלא יוכל האדם להרחיב רגליו בצדי הבור וירד יהיה מותר לו לשתות בין הפסין מסכת עירובין פרק ב משנה ה (ה) ועוד אמר רבי יהודה בן בבא הגינה והקרפף שהן שבעים אמה ושירים כו' - לפי שקדם המאמר לר' יהודה בן בבא הוסיף ואמר ועוד א"ר יהודה בן בבא. וכבר ביארנו כי חצר המשכן הוא בית סאתים וכבר ידעת כי חצר המשכן שיעורו הוא בית סאתים ה' אלפים אמה כי ארכו ק' אמה ורחבו נ' כל מקום שתהיה מדת השיעור שלו ה' אלפים אמה הוא בית סאתים באיזה צורה שיהיה. בין שיהיה עגול משולש או מרובע או זולתו מן הצורות אבל שטח מרובע שיהיה עומד הזויות יהיה מדתו ה' אלפים אמה לא יודע צלע אותו השטח אלא בקירוב לפי שה' אלפים חשבון בלי גדור וגדרו בקירוב ע' אמה וה' שביעיות אמה והדבר בכאן בזה החשבון כמו שזכרתי לך במה שקדם ביחוס אלכסון עגולה למסבבה כי לא יגיע לעולם לידיעות גדר החשבון שאינו (גדור) גדול אלא בקירוב ואין זה לחסרון דעתנו אלא מפני טבע זה החשבון ולפיכך אמרו שבעים אמה ושירים כי כשתשים אלו השירים חמש שביעיות כאשר זכרתי לך ותנכה שבעים וחמש שביעיות יהיה החשבון ה' אלפים וחצי אחד בקירוב ואם תשים השירים שני שלישים כמו שנוטה דעת הירושלמי תהיה מדת אותו השטח ארבעת אלפים תתקצ"ג ושבע תשיעיות וזה המחלוקת שיש בין מאמר רבי יהודה בין בבא שאמר שבעים ושירים ובין מה שאמר ר' עקיבא שאמר בלבד שתהא שבעים ושירים על שבעים ושירים מחובר אל המחלוקת שיהיה ביניהם בשומירה ובית דירה כי ר' יהודה בן בבא ידקדק החשבון מאד עד שתהיה מדת המרובע בית סאתים שלימים וישים השירים חמשה שביעיות כאשר זכרנו או מה שהוא יותר דק ממנו. ור"ע יקרב החשבון יותר וישים השירים שני שלישים או קרוב מזה עד שתהיה מדת המרובע קרוב מבית סאתים וכן נראה מדבריהם במקום אחר. ומאמר רבי יהודה אפי' אין בה אלא בור ושיח ומערה רוצה בו אחד מהם או בור או שיח או מערה. ונתבאר בתוספתא כי ר"א סובר אם היה ארכה יותר על שנים ברחבה אין מטלטלין בתוכה ומחלוקתם במה שאומר לך והוא כי רבי יוסי אומר כי המקום שהוא בית סאתים שמדתו ה' אלפים אמה כמו שביארנו אפי' יהיה ארכו כשנים ברחבו עד שיהיה ארכו ק' אמה ורחבו נ' אמה כמו חצר המשכן מטלטלין בתוכו ושיהיה בזה האלכסון קרוב לקי"ב והוא יותר מכפל הרחב. ור"א סובר כי לא יוסיף האורך על הרחב אלא כשיעור שיהיה האלכסון כפל הרחב ויהיה אורך השטח שלש ותשעים ושליש תשיעית והרחב חמשים ושלש ושליש אמה והאלכסון מאה ושבעה וחצי. ואלו החשבונות כולם בקירוב ומה שזכרתי לך לדמיון וא"א להוציאם בדיוק לפי שהם כולם חשבונות בלי גדורים ולא יהיה לדעת ר"א לעולם באורך בית סאתים יותר משלש ותשעים ושליש תשיעית אמה ולדעת ר' יוסי יהיה ארכו מאה אמה וזו היא צורת מה שזכרנו לדעת רבי אליעזר ויהיה שיעור מאמר ר"א כך היה אורך האלכסון יותר של שנים ברחבה אפי' אמה אין מטלטלין בתוכה וכל מה שזכרנו מן הגדירה והוצאת האלכסון והשיבור הוא קרוב מאד בעיני היודע בחכמת החשבונות והתשבורת וקשה מאד ויהיה בו כסומא מי שלא למד בזה הענין. והלכה כר"ע באמרו אפי' אין בה אחת מכל אלו ולא באמרו שהם שבעים ושירים על שבעים ושירים. והלכה כרבי יוסי באמרו אפי' ארכה כשנים ברחבה כמו שביארנו. וממה שאתה חייב לדעת כי כל מקום שעשו לו גדר הכוונה היתה לדור בו והוא מה שקורין אותו קרפף שהוקף לדירה אפי' יש במדתו אלף מיל מותר לטלטל בכולו ומה שדברו לא דברו אלא בגנה וקרפף שלא הוקף לדירה מסכת עירובין פרק ב משנה ו (ו) אמר ר' אלעאי שמעתי מרבי אלעזר ואפי' היא כבית כור כו' - כבר אמרנו פעמים כי בית כור הוא שלשים בית סאה. ואמרו אבל להן מותר כשבטל רשותו להם סתם. וחכמים סוברין כי אפי' בטל רשותו להם סתם אסור להם להשתמש בביתו אלא אם כן פירש להם שבטל להם רשות ביתו ר"ל רשותו בחצר והוא החצר שלפני הדיורים שאינה מקורה ועוד יתבאר זה במקומו בזאת המסכתא. ועוד שמע כי אדם יוצא ידי חובתו בפסח בעקרבלין כשאכלן משום מרור והוא בכלל הירקות שאדם יוצא בהן ידי חובתו בליל פסח המנויות בפרק שני ממסכת פסחים. ועקרבלין בלשון ערבי אלעקרבו"ץ והוא מפורסם אצלנו והם עלין בצורת העקרב ושאל רבי אלעאי לכל תלמידי רבי אליעזר אם שמע אחד מהם מרבי אליעזר אחת מאלו השלשה הלכות ששמע הוא ולא מצא מי ששמע אותו אלא הוא לבדו. ואין אחת מהן הלכה אלא כולן דחויות מסכת עירובין פרק ג משנה א (א) בכל מערבין ומשתתפין חוץ מן המים ומן המלח כו' - מערבין ר"ל עירובי תחומין ועוד יתבארו לקמן אבל עירובי חצירות יש להן דינין יתבארו בסוף פרק השביעי. ומשתתפין הוא שתופי מבואות והוא שתוף אנשי המבוי להשתמש בו מבית לבית כאשר יתבאר בפרק שמיני. ואין ראוי שיהיה דבר מזה העירוב אלא במאכלים והמים והמלח אינם מן המזונות אבל הם מוליכין המזון למקומותיו הידועות. וכן אין מערבין ומשתתפין בצמחים הידועים אצלנו בכמיהין ופטריות כי אלו מפני פסידת המזון המתהוה מהם והיותם בתכלית הרוע אינן נמנין מן המזונות. ואמרם בכל הוא לשון הבאי והעיקר אצלנו אין למידין מן הכללות ואפי' במקום שנאמר בהן חוץ. וכסף מעשר הוא מעשר שני שדינו לקנות בו מאכל ומשקה בלבד בירושלים והוא מה שאמר הכתוב ונתת בכל אשר תאוה נפשך וכבר ביארנו כל משפטיו במסכת מעשר שני. ואמרם הנודר מן המזון תקנו אותו מן הזן כי הנשבע שלא יאכל מה שיזון או יפרנס מותר במים ומלח לפי שאינם זנים כמו שביארנו. אבל מי שנשבע שלא יאכל מזון אינו אוסר עליו אלא מחמשת המינים ועוד יתבארו אלו הדינים בנדרים. ולנזיר ביין ולישראל בתרומה לפי שהם אפילו אינם ראויות לאכילתו ראוין הן לאכילת זולתו. וסומכוס אומר כי אנו צריכין לדבר שהוא ראוי למערב עצמו כי היין לנזיר ראוי הוא לו כשיהיה נשאל לחכם ויתיר לו נדרו והתרומה אינה ראויה לישראל באותה שבת שיערב בה בשום פנים כי אם נשאל לחכם והוא הוציאה תועה אינה תרומה אבל היא טבל והטבל אינו ראוי לאכילה ואין מותר לו להוציא ממנו התרומה והמעשרות בשבת כאשר יתבאר במסכת יום טוב ולפיכך חלק סומכוס בתרומה ולא ביין לנזיר. לכהן בבית הפרס הוא שישים הכהן עירובי תחומין שלו בבית הפרס ואנו צריכין בעירובי תחומין שיוכל המערב להכנס במקום שנתן בו עירובו כדי שיהיה הוא ועירובו במקום אחד. ובית הפרס ג' מינין מבוארין בסוף מסכת אהלות האחד כשנחרש הקבר בשדה ונתערבו העצמות בעפר והודקו אפשר לכהן להיכנס באותו המקום ובתנאי שיחפש העפר שהוא הולך עליו ואחר כן ילך כדי שלא יגע בעצם כשעורה. לחוץ ולאכול הוא שיכנס במחיצה עד שיגיע למקום העירוב ויאכלנו שם אם רצה כמו שיכנס בתוכה באויר. ועיקר מחלוקת רבי יהודה ורבנן מה שאומר לך והוא כי הכל מודים על הארבעה עקרים. האחד בית הקברות אסור בהנאה. והשני אין מערבין אלא לדבר מצוה. והשלישי מצות לאו ליהנות ניתנו. והרביעי כי שעת קניית העירוב הוא בין השמשות. והכל מודים כי בשעת קניית העירוב מותר להיות בבית הקברות אע"פ שהיא אסורה בהנאה כי זה העירוב מצוה ומצוות לאו ליהנות ניתנו ורבי יהודה אומר כי מעת שיקנה אדם עירוב אינו מקפיד אם נשאר אותו דבר שערב בו או אבד אח"כ ולפיכך הוא מותר אצלו שיקנה עירוב בבית הקברות ורבנן אמרי כי אדם רוצה שישאר לו אותו דבר שעירב בו לאוכלו כשיצטרך לו ואפי' אחר קניית העירוב ולפיכך אינו מותר אצלם להניחו בבית הקברות לפי שהיא אסורה בהנאה ואין מותר לו להצניע שם דבר ואין שם מצוה כי המצוה היא בשעת קניית העירוב ויתבאר לך מזה כי לא על הכהן לבדו אסרו חכמים הנחת העירוב בבית הקברות אלא על ישראל גם כן. ואין הלכה כסומכוס ולא כרבי יהודה מסכת עירובין פרק ג משנה ב (ב) מערבין בדמאי ובמעשר ראשון שנטלה תרומתו כו' - אומר כי יכול אדם לערב בדמאי ובמעשר ראשון שנטלה תרומתו ובמעשר שני והקדש שנפדו וזה מבואר. ואמר עוד אבל לא בטבל גם זה מבואר והתשובה בכל אחת מהם ופירושו על הפנים שזכרנו במסכת ברכות ושבת תבקש אותה לשם. ושולח עירובו ביד חרש הוא שישלח עירובו עמו להגיעו לסוף אלפים אמה. והמאמר בכאן אינו אלא בעירובי תחומין אבל עירובי חצירות די לו בקטן כאשר יתבאר. ומי שאינו מודה בעירוב והוא הנכרי והצדוקי שאינם מודים בעירוב אם שלחו ביד אחד מאלו הפסולים להגיע לידי אדם כשר והכשר יגיעו לסוף אלפים אמה הרי זה מותר. ובתנאי שיראה לאותו הפסול כשהגיעו ליד האדם כשר מסכת עירובין פרק ג משנה ג (ג) נתנו באילן למעלה מעשרה טפחים כו'. נתנו בראש הקנה או בראש הקונדס כו'. נתנו במגדל ואבד המפתח כו' - זאת המשנה צריכה לעקרים מהם שקדמו מהם שלא קדמו ואני אביאם בכאן לתוספת ביאור. והם העיקרים כי רשויות שבת ארבעה רה"ר ורה"י כרמלית ומקום פטור וכבר גדרנו אותם בראש מסכת שבת וזכרנו כי המוציא מכרמלית לרה"ר או לרה"י אינו חייב מיתה אבל הוא אסור משום שבות. ומהם כי שעת קניית העירוב הוא בין השמשות. ומהם כי רבי סובר כי דבר שהוא משום שבות לא גזרו עליו בין השמשות. ומהם כי אסור להשתמש באילן משום שבות. ומהם כי כשיערב אדם עירובי תחומין יצטרך שיהיה הוא ועירובו במקום א' ר"ל שיוכל לאכול עירובו במקום שנתכוין לשבות בו. ומה שאמרו בתחילת זאת המשנה נתנו באילן הוא בתנאי שיהיה באילן ד' טפחים על ד' טפחים או יותר ויהיה מתכוין לשבות ברה"ר אם נתן העירוב בזה האילן למעלה מי' יהיה העירוב ברה"י והוא ברה"ר ולפיכך אין עירובו עירוב לפי שא"א לו ליקח עירובו ביה"ש ולהוציאו למקום שביתה. ואם נתנו למטה מי' יהיה העירוב בכרמלית ויוכל להוציאו ביה"ש לרה"ר לפי שהוא משום שבות ואע"פ שהוא משתמש באילן ה"ז מותר ביה"ש לדעת רבי. ואלו ההלכות כולם הם לרבי. ועוד אמרו נתנו בבור והוא שיהיה הבור כרמלית ומקום שביתתו ברה"ר. וקונטרס הוא שבט דק יעשו ממנו הרמחים ושם הרומח קונדס וקנה וקונטס הכל שוה ולפי שהקנה והקונטס דקין ואין בהן ד' על ד' הוא מקום פטור ולפיכך כשנתכוין לשבות ברה"ר ונתן שם עירובו אפי' למעלה ממאה אמה ה"ז עירוב מפני שהוא יכול להורידו ואפילו בשבת. אבל הכריח רבי בכאן שיהיה הקונטס והקנה תלושין ונעוצין ולא יהא מחובר לקרקע אע"פ שהוא ביה"ש שהוא שעת קניית העירוב ומותר להשתמש במחובר אותה שעה גזירה שמא יקטום גזירה שמא יחתוך אותו קנה והוא מחובר לקרקע והוא איסור סקילה מפני שיתערב לו בקנה התלוש ממקום צמיחתו שהוא מותר לחתכו וכמו כן הקונדס. ומגדל הוא ארגז שנותנין שם הבגדים. וכשיש שם חוטין או מנעול שא"א להתיר אותו המגדל אלא במפתח או בפסיקת אותן החוטין ואבד המפתח אומר ת"ק כי הוא יכול לפסוק החוטין בסכין ולהוציא העירוב ואין בו איסור סקילה לפי שהוא מקלקל באותו החתוך ולפיכך עירובו עירוב ור"א סובר כי אין כלי ניטל אלא לצורך תשמישו ואסור לטלטל הסכין כדי לפסוק החוטין אלא לחתוך המאכל ולפיכך א"א להוציא העירוב אלא במפתח ומפני זה אמר אם אינו יודע שהמפתח במקומו אינו עירוב. והלכה כרבי שאמר דבר שהוא שום שבות ביה"ש לא גזרו במקום מצוה. ואין הלכה כרבי אליעזר מסכת עירובין פרק ג משנה ד (ד) נתגלגל חוץ לתחום ונפל עליו גל או נשרף כו' - נתגלגל חוץ וכו' עד כשר כבר ידעת כי המאמר באלו ההלכות כולם אינו אלא בעירובי תחומין וידעת כי שעת קניית העירוב ביה"ש וכשיגיע עת ביה"ש והעירוב מצוי ראוי לאכילה אין שואלין עליו אם נאבד לאחר כך ודע כי כשיניח אדם עירובו באיזה מקום שיניחנו כי יש לו ד' אמות במקום עירובו והוא באמצע הד' אמות ואמרם נתגלגל חוץ לתחום הוא שיתגלגל ברחוק ב' אמות ממקומו שהונח שם ואז יהיה חוץ לתחום ולא יהיה מותר לו להחזירו. ופירוש גמל וחמר כי זה הוא כמושך גמל וחמור וענין זה הדמיון כי המושך גמל וחמור אינו יכול ללכת האחד מהם מפני האחר כי הגמל אינו הולך אלא כשילך המושכו לפניו והחמור אינו הולך אלא כשילך המחמר אותו לאחריו ומפני זה כשילך האחד יעמוד השני ולא יוכל ללכת כמו כן זה שנסתפק בעירוב א"א לו ללכת למקום שעירב שמא נפסד העירוב מבעו"י ואינו עירוב וג"כ אינו יכול ללכת אלפים אמה לכל רוח כמו שהיה יכול מקודם שמא נפסד העירוב משתחשך ועירוב היה ביה"ש ואסור לו ללכת אלא למקום שעירב ודנו אותו לחומרא ואם עירב בדרך משל ללכת אלף אמה במזרח בלבד וג' אלפים במערב כאשר נבאר לפנים ונפל ספק בעירוב מה שנפל מן הספק אינו הולך במזרח אלא אלף אמה ובמערב אלפים בלבד. ור' יוסי ור' שמעון אומרים כי ספק העירוב כשר כי הם אומרים העמידו על חזקתו. ור' מאיר ר' יהודה אומרים כי תחומין של תורה לחומרא יהיה הדין בשבת והשמיענו נתגלגל שלא נשאר העירוב במקומו וכמו כן נפל עליו גל שנשאר במקומו הכל שוה או הפך אומרו נפל עליו גל שא"א להוציאו אלא אחר חפירה או נתגלגל שאפשר שיושיבנו הרוח הכל שוה והשמיענו נשרף להודיענו כח זה הדין אצל ר' יוסי שהוא מכשיר אפילו נשרף שנעדר מהכל וכמו כן כך הדין אצל ר"מ שהוא מחמיר ואפי' היתה תרומה גדולה ונטמאה שהיא עומדת במקומה וכמות שהיתה אבל נסתפק בטומאתה אם נטמאת מבעו"י אם לא. והלכה כרבי יוסי ורבי שמעון מסכת עירובין פרק ג משנה ה (ה) מתנה אדם על עירובו ואומר אם באו נכרים כו' - עירובי תחומין שיעדתי לך לבארם בכאן אבארם לך והוא כי יש רשות לכל אדם להלך אלפים אמה חוץ למדינה לכל רוח שירצה מארבע הרוחות למזרח ולמערב ולצפון ולדרום וזהו תחום שבת ואם ירצה שום אדם מבני המדינה ללכת לאחת הרוחות יותר מאלפים אמה אז יצטרך לעירוב וזהו עירובי תחומין והגע עצמך על דרך משל אדם שהוא רוצה ללכת לצד המזרח ג' אלפים אמה יקח עירוב מע"ש ויתרחק מן המדינה אלף אמה ויניח העירוב שם ויהיה כמו ששבת באותו מקום ויש לו ללכת ממקום עירובו אלפים אמה וכשיהיה ממחרת ר"ל יום שבת או יו"ט ילך עד מקום העירוב וממקום העירוב אלפים אמה נמצא שהלך ברוח מזרח ג' אלפים אמה ואסור לו ללכת בצד המערב אלא אלף אמה בלבד כי האלף שהוציא בצד המזרח גרע אותם מצד המערב וכן אם הניח העירוב ברחוק אלפים אמה מן המדינה במזרח יש לו לילך בצד מזרח ד' אלפים אמה ולא ילך בצד המערב אפי' אמה אחת לפי שהוא הסיר האלפים שהיו לו ברוח מערב והוסיפן ברוח מזרח ועל דרך זו יכול להוסיף י' אמה או כ' או ק' איזה שיעור שירצה כמו שזכרנו וכל מה שיוסיף ברוח אחת יחסר אותו מן הרוח השנית שכנגדה עד שיגיע לתת [הארבעת] אלפים כולם ברוח אחת ואתה שמור זה הענין ואל תצריכני להחזירו בכ"מ כי הענין הזה נזכר בהרבה מקומות. ואמר בכאן כי יוכל אדם להתנות בעירובו ולעשות מע"ש ב' עירובין ולהניח האחד ברחוק אלפים אמה מן המדינה במערב והאחד ברחוק אלפים אמה במזרח ויתנה ויאמר אם באו נכרים מן המערב אלך ארבעת אלפים אמה במזרח ואסמוך על העירוב שבמזרח ואם באו נכרים מן המזרח אסמוך על העירוב שבמערב לברוח מן הנכרים וכן אם בא חכם מן המזרח אסמוך על העירוב שבמזרח עד שאגיע לאותו חכם ואם יתחדש החידוש מב' הרוחות למקום שארצה אלך כלומר יסמוך על איזה עירוב שירצה ואם לא יתחדש חידוש הריני כבני עירי שילך אלפים אמה לכל רוח בלבד ולא יחוש לשני העירובין. ור' יהודה אומר שיגיע לרבו עכ"פ אע"פ שהאחד חכם ואין בידו הברירה שילך לאיזה מקום שירצה וחכמים אינם רואים בזה כי אולי יבחר אדם הקבלת פני רעהו על הקבלת פני רבו. ואין הלכה כרבי יהודה מסכת עירובין פרק ג משנה ו (ו) ר"א אומר יום טוב הסמוך לשבת בין מלפניה כו' - ר' אליעזר סובר כי שבת ויו"ט שתי קדושות הן וכל אחד מהן מובדל מחבירו ולפיכך מותר לאדם שיעשה ב' עירובי תחומין מעיו"ט כשחל יום טוב להיות בע"ש או מערב שבת אם חל יום טוב ביום ראשון ויניח העירוב האחד במזרח והשני במערב ויסמוך על האחד מהם ביו"ט ועל הב' בשבת או יעשה עירוב באחת הרוחות ויסמוך עליו באחד מן הימים וביום הב' יהיה כבני עירו וילך למקום שהן יכולים ללכת ויש בידו הברירה באלו הפנים כולם. וחכמים אמרו קדושה אחת הן לפיכך אין לו רשות לערב אלא ברוח אחת לשני הימים. ומה שאמרו חכמים בכאן בזאת המשנה הם כמו טוענים על רבי אליעזר ושיעור טענותם שהם אומרים לו כך כמו שהאדם אי אפשר לו לערב ביום א' חציו למזרח וחציו למערב אבל הוא מערב לרוח אחת בלבד או אינו מערב כל עיקר כמו כן בשני ימים יערב לרוח אחד בב' הימים או אינו מערב כל עיקר לפי שהם חושבין אותם קדושה אחת לחומרא וחושבין אותם שתי קדושות לענין שהוא חייב לחזור ולהניח עירוב אחר כאשר תראה בדמיונם. והעיקר אצלנו מי שעירב בפת בראשון ורוצה לערב בפת בשני צריך שיערב באותו העירוב ולפיכך נוטלו ובא לו וזה אי אפשר לו אלא כשיחול יו"ט בערב שבת הוא שאפשר לו שיוליך העירוב יום חמישי ומחשיך עליו ויביא אותו ויוליכנו למחר שהוא יום טוב ויחשיך עליו ויאכלנו לפי שהוא שבת ואינו יכול להחזירו וכשיהיה יום טוב אחר שבת אין לו דרך אחרת אלא שיניחנו שם מע"ש במקום מוכן וישאר שם עד מוצאי שבת שהוא ליל יו"ט וכששמע אותם ר' אליעזר שהם הצריכו לו להחזרת העירוב אמר להם מודים אתם לי שהן שתי קדושות ולולי זה היה מספיק לו שיחשיך עליו בראשון והן דנין לחומרא כמו שזכרתי לך. והלכה כרבי אליעזר בסברתו שהן שתי קדושות ויש לו לעשות כל מה שזכר ומה שחייב שלא נתיר לעשות עירוב ביו"ט לשבת לפי שהעיקר אצלנו אין יו"ט מכין לשבת כאשר נבאר במסכת ביצה ולפיכך נערב לשבת מערב יום טוב מסכת עירובין פרק ג משנה ז (ז) רבי יהודה אומר ר"ה שהיה ירא שמא תתעבר כו' - יום הספק היה אצלם כשהיו עושין ע"פ הראיה והוא יום ל' מאלול כי אם יראה הירח ליל ל' יהיה אלול מכ"ט ויהיה אלול חסר ואם לא יראה ליל ל' יהיה אלול מל' יום ויהיה אלול מעובר ויהיה ר"ה יום ל"א לאלול ואמר רבי יהודה שיעשה יום כ"ט מאלול ב' עירובין אם ירצה כיון שאינו יודע אם יהיה למחרת ר"ה או למחרת מחרתו ואע"פ שירצה ללכת למחר למזרח וליום אחר למערב ויתנה באיזה תנאי שירצה אם ירצה שיניח עירוב ליום ל' לרוח אחד וליום ל"א לרוח אחר או שיניח עירוב אחד מב' הימים לרוח אחת מן הרוחות ויום השני כבני עירו ויש בידו הברירה בכל זה לפי שיש ספק בקדושה. והלכה כרבי יהודה בזו ההלכה אבל בזמן הזה בשני ימים טובים של ראש השנה שאנו עושין אותן על פי החשבון אסור לחלק בהן העירוב לפי שהן קדושה אחת והעיקר אצלנו שהן כיומא אריכתא אבל שאר ב' ימים טובים של גליות הם ב' קדושות ומותר לעשות בהן כל מה שנזכר על דעת ר' יהודה מחילוק הערוב מסכת עירובין פרק ג משנה ח (ח) ועוד אמר רבי יהודה מתנה אדם על הכלכלה כו' - העיקר אצלנו כי אסור להוציא תרומות ומעשרות ביום טוב ועוד יתבאר זה במקומו ודמיון מאמר רבי יהודה הוא זה אם יש לפניו ב' סלין מטבל וירמוז אל הסל האחד ויקרא אותו ראשון ויאמר ביו"ט ראשון אם היום חול שמותר להוציא בו תרומות ומעשרות זה הסל הראשון תרומה ומעשרות על הסל הב' ואם היום קדש אין בדברי כלום ולמחר יאמר אם היום חול זה הסל עצמו שרמזתי לו אתמול הוא תרומה ומעשרות על הסל הב' ויהיה מותר לאכול הסל הב' ואם היום קדש אין בדברי כלום ויהיה מותר לאכול הסל הב' ביום טוב ב' בהכרח לפי שאם יו"ט שני קדש תנאו ביו"ט ראשון קיים ואם היום הא' הוא קדש תנאו ביו"ט קיים וכמו כן ביצה שנולדה בראשון תאכל בשני על זה הדרך כי אם הראשון קדש השני חול ותהיה מותרת לאכילה ואם יו"ט ב' קדש הראשון חול והחול הוא שהכין ליו"ט כאשר התבאר ויתפרש במסכת ביצה וכל זה הוא לפי מה שסבר שהן ב' קדושות והשמיענו אלו הג' הלכות ללמדך כח סברתו כי הוא ישים אותם ב' קדושות לענין העירוב שאינו עושה שם מלאכה ולענין כלכלה לא יגזור שמא יפריש ממנה תרומה באחד מן הימים וכן לענין ביצה לא יגזור שמא יאכל נולד ביום טוב והוא אסור כאשר יתבאר בביצה וכבר ביארתי לך שהלכה כרבי יהודה באלו הדברים כולם אבל לא בב' ימים טובים של ר"ה לפי שהן קדושה אחת מסכת עירובין פרק ג משנה ט (ט) רבי דוסא בן הרכינס אומר העובר לפי התיבה כו' - ר' דוסא כלל בזה המאמר שתי דעות האחת שהוא מזכיר של ראש חדש בראש השנה והשניה שמתנה בראש השנה ואומר אם היום אם למחר. והעיקר אצלנו מה שזכרתי לך כי ב' ימים טובים של ר"ה קדושה אחת הן והתנאי אינו מותר בהם והטעם גזירה שמא יקלו בהם עמי הארץ כשישמעו שהוא ספק ונחוש לזה בר"ה כי אפילו בזמן שהיו עושין על פי הראיה היו עושין ר"ה ב' ימים ברוב. והעיקר אצלנו גם כן שלא יזכור של ראש חדש בתפלת ר"ה אלא אומר זכרון אחד עולה לכאן ולכאן ואמר בכסה ליום חגנו חג שראש חדש מתכסה בו. הנה נתבאר לך כי דברי ר' דוסא דחויים מהכל מסכת עירובין פרק ד משנה א (א) מי שהוציאוהו עכו"ם או רוח רעה אין לו אלא כו' - רוח רעה קורין כל היזק שאינו בא מיד האדם מאיזה סיבה שתהיה וכשיצא אדם חוץ לתחום ברצונו אין לו אלא ד"א אפילו הושב שלא ברצונו וכן אם יצא שלא ברצונו וחזר ברצונו. ופרנדיסין שם מקום והפליגה שם להולכת הספינה בים. ודע כי ר"ע ורבי יהושע חלקו על רבן גמליאל ורבי אלעזר בן עזריה בספינה שהיא בנמל שהיא דומה לדיר וסהר אבל ספינה מהלכת ד"ה מותר להלך בכולה ולפיכך אמרו שרצו להחמיר על עצמן כי אפילו לדעתם מותר להלך בכולה וטעם מחלוקתם כי ר"ע ורבי יהושע אומרים אם אתה מתיר לו להלך בדיר וסהר שיש לו מחיצות כמו כן ילך בבקעה אם יונח שם ואינו רשאי ללכת בה אלא ד' אמות ויאסרו דיר וסהר כדי שלא יתערב דינם בדין בקעה ור"ג ורבי אלעזר בן עזריה אינם רואים בזו הגזירה והלכה כר"ג ורבי אלעזר בן עזריה בכל המאמר מסכת עירובין פרק ד משנה ב (ב) פעם אחת לא נכנסו לנמל עד שחשכה כו' - קורין נמל למקום שהספינות נסתרות שם מן הרוח ויוצאות משם ליבשה ואמרו הייתי מסתכל כ"ז לפי שאפשר לדעת מרחק איזה מקום תרצה ממה שישיגהו העין בכלים יעשו אותן בעלי התשבורת ויושג זה באותו הבריח שהוא בכלי נחשת שמסתכלין בו החוזים בכוכבים ונקרא בערבי אצטרל"ב ואיני רוצה להאריך ולהזכיר איך יושג כי זה הדבר בזה הענין ארוך ואפילו באריכות לא יבין זה אלא מי שידע בחכמת התשבורת וידע מה שיתחייב מן היחוס בדמיונות הדומין זה לזה ואיך יצא הצלע שאינו ידוע כשתדע צלעות אחרות שיהיה להם ענין ומה שישתתף חכמת התשבורת לזו החכמה ימצא זה הענין קרוב ואינו צריך אריכות. ודע כי הנמל אינו מוקף מחיצות כי אילו היה מוקף היה מותר לדעת רבן גמליאל ואפילו לא היה בתוך התחום עד שלא חשכה כאשר ידעתו מסברתו בדיר וסהר שאומר מהלך את כולה וכן נתבאר בירושלמי מסכת עירובין פרק ד משנה ג (ג) מי שיצא ברשות ואמרו לו כבר נעשה מעשה כו' - רוצה באמרו ברשות כי התורה נתנה רשות לעשות מצוה או להציל מיד הגייס או מן הנהר. וכשאומרים לו כבר נעשה המעשה שהיית יוצא לעשותו יש לו להלך ממקומו שהיה שם כשאמרו לו כבר נעשה המעשה אלפים אמה לכל רוח ואם יש בינו ובין המקום ששבת בו פחות מארבעת אלפים אמה ממקומו וכשיהלך אלפים אמה ממקומו כמו שאמרנו ישאר בינו ובין מקום שביתתו פחות מאלפים כבר הגיע לו תחומו שהיה לו מערב שבת ויש לו להגיע למקום שביתתו ויהלך ממנו אלפים אמה לכל רוח כאשר היה מקודם וזהו ענין אמרם ואם היה בתוך התחום כאילו לא יצא. ומה שאמרו שכל היוצאין להציל חוזרין למקומן אינו ראיה שידמה לדין שקדם זכרו אבל הוא דין אחר שיש בו קולא על מי שיצא ברשות התורה והביא ראיה עוד להקל על מי שיצא ברשות וכמו כן מי שיצא להציל נפשות מישראל וזהו ענין אמרם להציל. ונתנו להם רשות כלומר למצילין שיחזרו בכלי זיין עד שיגיעו למקומן וכן אמרו חוזרין בכלי זיינן למקומן מסכת עירובין פרק ד משנה ד (ד) מי שישב בדרך ועמד וראה כו' - רבי מאיר אומר כי לפי שלא ידע שהיה קרוב למדינה ושהיה בתוך התחום לא חשב להכנס במדינה ולא קנה שביתה בעיר ולפיכך אין לו ללכת אלא אלפים אמה לכל רוח וילך עד המקום שהגיע אליו סוף התחום ואסור לו להלך בכל המדינה ורבי יהודה אומר כי הוא אפילו לא חשב על זה כיון שהוא תוך התחום קנה שביתה בעיר עם אנשי העיר ויכנס ויהלך בכל המדינה ויהלך חוצה לה אלפים אמה לכל רוח. והלכה כרבי יהודה מסכת עירובין פרק ד משנה ה (ה) מי שישן בדרך ולא ידע שחשכה כו' - רבי יוחנן בן נורי אומר נכסי הפקר קונין שביתה במקומן ואין דרך לטלטלם אלא אלפים אמה לכל רוח וכמו כן האדם כשאין לו דעת בשעת העירוב רוצה לומר כשהיה ישן הרי הוא כנכסי הפקר שאין להם דעת בעלים ויש לו אלפים אמה לכל רוח. וחכמים אומרים נכסי הפקר אין קונין שביתה במקומן אלא מי שזכה בהם וקנה אותן יש לו להוליכם בכל מקום שיש לו ללכת וזהו ענין אמרם הרי הוא כרגלי כל אדם ולפיכך כשהאדם ישן בשעת העירוב הוא כמו נכסי הפקר שאין להם דעת ולא קנה שביתה ולא ילך אלא בארבע אמות. והלכה כרבי יוחנן בן נורי במה שאמר בכאן. והלכה כחכמים בנכסי הפקר שהם כרגלי כל אדם וזה קולא ולקחנו הקולא משתי הדעות מסכת עירובין פרק ד משנה ו (ו) היו שנים מקצת אמותיו של זה בתוך אמותיו של זה כו' - זו המשנה כוללת שבת ויום טוב והוא כי האדם בשבת מותר לו הטלטול בארבע אמות בלבד וכאן מדבר כשאירע השתוף לשני בני אדם ונשתמשו במקום המשותף וזה מבואר וכן אם נפל השתוף באלפים אמה אשר לכל אחד שמותר להם להשתמש במקום המשותף ביום טוב וכבר היתה מחלוקת בין רבי שמעון וחכמים בשלש חצירות פתוחות זו לזו וערבו שתים החיצונות עם האמצעית כי חכמים אומרים שלשתן אסורות ורבי שמעון אומר שתים החיצונות בלבד אסורות זו עם זו וכששמע אותם רבי שמעון שהורו בדומיהן בזה הדין במאמרם היו שלשה והאמצעי מובלע בינתיים התחיל להשיב עליהם ואמר להם הלא זה כשלש חצרות פתוחות זו לזו ומפני מה אתם חלוקים עלי בזה בדין שלש חצירות וחכמים חולקים עליו שם לפי שהם אומרים אם התירו לבית החיצון להשתמש עם האמצעי והאמצעי עם החיצון האחר שמא ישתמש אחד מן החיצון עם החיצון האחר ולא יערערו עליו אנשי אותה האמצעית לפי שיחשבו שהוא מהם לרוב השוכנים שם אבל בכאן שאין שם אלא שלשה אנשים כל אחד מהם נחפז על חבירו ולא יניחנו לעבור גבולו ואם שגג יזכירנו. והלכה כרבי שמעון באמרו כי שתים החיצונות בלבד אסורות זו עם זו מסכת עירובין פרק ד משנה ז (ז) מי שבא בדרך וחשכה לו והיה מכיר אילן או גדר כו' - העיקר אצלנו מה שאגיד לך הוא כי כל אדם ובלבד כשהוא בדרך לפי שהוא עני מותר לו לערב ברגליו כאשר יתבאר ויש בינו ובין מקום שהוא רשות היחיד פחות מאלפים אמה והוא היה יודע אותו מקום ואמר שביתתי במקום פלוני ר"ל באותו מקום קנה שביתה שם וכאילו הניח עירוב ויש לו ללכת בכל המקום וחוצה לו אלפים אמה ובתנאי שיהיה עוד היום גדול כשקנה שביתה באותו מקום כדי שיוכל להגיע לאותו מקום ואפילו בתכלית המרוצה קודם הכנסת שבת ויחשב לו כאילו הגיע שם וכמו כן אם קנה שביתה ברה"ר מקום ידוע כמו עיקר אילן או גדר יש לו באותו מקום ארבע אמות ואלפים אמה חוץ לאותן ארבע אמות ולפי שאמר תחתיו והוא אינו מסויים לא אמר כלום ואין לו ללכת אלא לעיקרו של אילן בלבד ולא ילך משם לבית אלפים אמה ולא הארבע אמות שיש לו לשם בלי מסויימות עד שנמדוד משם אלפים אמה וזהו כשיש תחת האילן שמונה אמות או יותר שבהם יפול הספק ולא נודע באיזה מקום קנה שביתה אבל אם יש תחת האילן פחות משמונה אמות יש לו ללכת משם לביתו אלפים אמה כי כשתקח מהם ארבע אמות שהוא שיעור מקום שביתתו תמצא קצתם משותפים עם הארבע אמות שיש לו לשם וכל זה כשישאר מן היום שיעור שיוכל להגיע לאותו מקום במרוצה כמו שזכרנו מסכת עירובין פרק ד משנה ח (ח) אם אינו מכיר או שאינו בקי בהלכה כו' - או אינו בקי בהלכה פירושו שלא ידע כי יש לאדם שיתן מקום שביתתו במקום רחוק ממנו מלבד המקום שהוא עומד בו. ואמרו כטבלא מרובעת לפי שאי אפשר במלאכה לעשות מרובע בדיוק ולפיכך הודיע שדי לנו שיראה כמרובע לפי היכולת האדם כמו הלוחות המרובעות שהכוונה בהם הרבוע כפי היכולת. נשכר את הזויות רוצה לומר את הארבע תוספות שיש במרובע על העגול שבתוכו ואותן התוספות הן בזויות המרובע לפיכך קראן זויות. והלכה כחכמים מסכת עירובין פרק ד משנה ט (ט) וזו היא שאמרו העני מערב ברגליו כו' - זה המאמר חוזר על המאמר שהזכיר כבר ואמר שביתתי במקומי זכה לו מקומו אלפים אמה לכל רוח. ורבי מאיר אינו מתיר זה המעשה אלא לעני לפי שאין לו יכולת לערב על הפת אבל מי שיש לו יכולת יש לו להניח עירוב במקומו על כל פנים ואז יוכל ללכת אלפים אמה לכל רוח לפי שדעת רבי מאיר עיקר עירוב בפת ונותן רשות לעני שיאמר שביתתי במקומי בלבד להקל על העני. ורבי יהודה אומר כי עיקר העירוב ברגל ולהקל על העשיר שיתן פת ביד שלוחו וישים השליח אותו הפת במקום ותהיה לו שביתה באותו מקום וילך משם אלפים אמה לכל רוח. ואין מחלוקת בין רבי יהודה ורבי מאיר כי כשהוא מכיר אילן או גדר או מקום מוקף מחיצה ואמר שביתתי במקום פלוני אין מספיק זה אלא לעני אבל עשיר מוכרח הוא שיגיע פת למקום שביתתו. והתירו זה למי שבא בדרך לפי שהוא עני כי אין לו יכולת להגיע שם ולהניח שם פת. והלכה כרבי יהודה מסכת עירובין פרק ד משנה י (י) מי שיצא לילך בעיר שמערבין בה והחזירו חבירו כו' - עיקר זה המאמר כי בני העיר עשו אותו שליח לעשות להם עירוב למדינה אחרת שהיא יושבת להם ברחוק שני תחומין כדי שיוכלו ללכת ממחרת חוץ למדינה ארבעת אלפים אמה וזה השליח כשיצא ללכת (ממחרת) חוץ למדינה החזירו חבירו למדינה קודם שיגיע ולא עירב רבי יהודה אומר כיון שיצא ונכנס בדרך לקנות בו שביתה ברחוק אלפים אמה קנה לשם שביתה לפי שהוא עני כאשר הקדמנו לומר שהוא קונה שביתה ברחוק מקום בלבד כשהוא יוצא לדרכו והחזיק לו בדרך כיון שיצא בזאת הכוונה יש לו ללכת חוץ לאותה מדינה ארבעת אלפים אמה ואנשי המדינה ששלחו אותו לא נגמר עירובם ולפיכך אין הולכין חוץ לאותה מדינה ארבעת אלפים אמה אבל הולכים חוץ למדינתם אלפים אמה לכל רוח בלבד. ור"מ אומר כי זה השליח מאחר שהיה לו לערב ולא עירב נדון אותו להחמיר ולא ילך אלפים אמה לכל רוח כמו אנשי המדינה שעשו אותו שליח אלא ילך אלפים אמה לאותו רוח ששלחו אותו לערב בו וברוח האחר שכנגדו ילך כמו שהיה הולך אילו היה מערב וזה הוא חמור גמל כמו שביארנו במה שקדם. והלכה כרבי יהודה מסכת עירובין פרק ד משנה יא (יא) מי שיצא חוץ לתחום אפילו אמה אחת כו' - רבי אליעזר סובר כי יש לאדם במקומו ארבע אמות והוא באמצען וכשהוא חוץ לתחום שתי אמות הנה נפל השתוף בין ארבע אמות שלו ובין סוף התחום ולפיכך יכנס. ממצין את המדות פירושו שאין המשוחות מדקדקים במדות להגיעם עד סוף התחום אבל מודדין פחות מן השיעור הראוי ומחסרין מכל חבל וחבל מעט מפני מה שאירע במקומות הנמוכין והגבוהים ויגרעו מן האלפים אמה אמות להחמיר לפיכך היה מתיר רבי שמעון להכנס. ואין הלכה כרבי אליעזר ולא כרבי שמעון מסכת עירובין פרק ה משנה א (א) כיצד מעברין את הערים בית נכנס בית יוצא כו' - ענין מעברין הוא שיחברו למדינה דבר אחד כמו העובר שהוא נוסף בגוף אמו ותהיה המדידה חוץ לאותו דבר הנוסף. ואמר בכאן כי אם יהיה בית חוץ למדינה ובית תוך המדינה שנמוד חוץ מן הבית היוצא מן המדינה כדי להוסיף לאנשי המדינה שבעים אמות. וכן כשהוא פגום והוא בנין חרוב או גדודיות הוא מה שיש לו שלשה גדרים בלבד. וגשרים ידוע. נפשות מקומות יוצאים מן הארץ ובתנאי שיהיה שם בית דירה ואמרם עושין אותה כטבלא מרובעת ר"ל כי כשתהיה המדינה עגולה שיעשו בה מרובע דבק לה ואז ימדדו חוץ למרובע אלפים אמה לכל רוח ומרויחין אנשי המדינה אותו התוספת שיוסיף המרובע על העגולה שבתוכו מסכת עירובין פרק ה משנה ב (ב) נותנין קרפף לעיר דברי רבי מאיר כו' - קרפף הוא צלע מצלעות מרובעות מדתו בית סאתים והוא שבעים ושירים וכבר ביארנו זה בפ"ב (מ"ה) מזאת המסכתא וביארנו כי אותם השירים שני שלישים בקירוב. ודעת רבי מאיר שצריך להתרחק מן המדינה שבעים ושירים ואז ישער אלפים אמה תחום וראיתו על זה מלשון התורה [במדבר לה] מקיר העיר וחוצה רוצה לומר כי המדה נופלת חוץ לעיר. וחכמים אינן סוברין כן אלא כשיש בין שתי המדינות שיעור שתי קרפיפות או פחות כל שהוא שהם כמדינה אחת וימדדו אלפים אמה לכל רוח חוץ לשניהם ויהיה מותר לכל אחת מהם שתלך לאחרת וחוצה לה אלפים אמה וזהו ענין אמרם עושה קרפף לשתיהן להיות כאחת כלומר כשיש ביניהם זה הרוחק אז יתן לכל אחת קרפף וידבקו יחד ויהיו כמדינה אחת. ואין הלכה כרבי מאיר מסכת עירובין פרק ה משנה ג (ג) וכן שלש כפרים המשולשין כו' - כשהן השירים שני שלישים הוא מבואר שיהיה שיעור שתי קרפיפות מאה ואחד וארבעים ושליש והכוונה כי כשיש בין שנים החיצונים מן המרחק שיעור כשנדמה האמצעי שהוא ביניהם יהיה הנשאר בינו ובין כל אחד מהם שתי קרפיפות מכל צד ובתנאי שני שיהיה האמצעי בינו ובין כל אחד משנים החיצונים אלפים אמה או פחות ואז ישובו השלשה כמו מדינה אחת ותהיה המדידה חוצה להם מסכת עירובין פרק ה משנה ד (ד) אין מודדין אלא בחבל של חמשים אמה כו' - זה החבל ראוי להיות מפשתים וברור הוא כי בכל מדידה יפול בה מעט קירוב ולפיכך התנה שלא יוסיפו על אורך זה החבל ולא יגרעו ממנו. ואמרם ולא ימדוד אלא כנגד לבו רוצה לומר שיתפוש קצת החבל לעומת לבו ולא עליו ולא תחתיו. וענין אמרם מבליעו שיפרוץ החלב עליו מלמעלה ולא יצטרך למדידת עומק הגיא או גובה הגדר וזה יתכן ר"ל שיהיה רחב הגיא חמשים אמה או פחות שהוא שיעור החבל וכמו כן גובה הגדר ואם לא יתכן ימדוד אותו כאשר נפרש לקמן וזה שאמר הגיע להר מבליעו בתנאי שיהיה גבהו על הארץ כדי שימצא כשימוד מארכו בארץ חמש אמות שימצא בגובה הקו הנופל על קצה החמש אמות על זויות עומדת עשרה טפחים אבל אם יהיה גבהו על הארץ כדי שימצא גבוה עשרה טפחים באותה קו הנופל ויהיה ממנו לקצה ההר פחות מחמש אמות הרי הוא כמו הגדר הגבוה העומד על שטח הארץ ולא יצטרך להבליעו אלא יקח אותו באומד ובלבד שלא יצא חוץ לתחום רוצה לומר שלא יעמוד אותו המודד חוץ לתחום כשירצה להעביר החבל על המקום הגבוה לראות לאיזה מקום יגיע וזה מפני שנחוש שמא יראה אותו שום אדם כשהוא מודד ויחשוב כי במקום עמידתו הגיע תחום שבת. שמעתי שמקדרין בהרים רוצה לומר האומד והקירוב וקודר בלשונם המחתך. ומקדרין מחתכין המדה ופירשו בגמרא זה הענין והוא שיקחו חבל מארבע אמות ויעמוד אחד במקום הגבוה מן ההר והשני במקום הנמוך ממנו ויתן העומד במקום גבוה קצה החבל נגד רגליו והעומד במקום נמוך יתן קצה החבל לעומת לבו ויתרחק ממנו כשיעור אורך החבל וככה ימדדו אותו כולו ד' אמות על זה הקירוב עד שיודע כמה יפסוק מתחום שבת והלכה כר' דוסתאי מסכת עירובין פרק ה משנה ה (ה) אין מודדין אלא מן המומחה כו' - מומחה הוא האדם החכם המהיר במלאכתו באיזו מלאכה שתהיה או בחכמה מן החכמות ורוצה בכאן שיהיה חכם בתשבורת מהיר במדידת הקרקעות. ומה שאמרו שומעים למקום שריבה פירשו אותו בגמרא שאם אמר שבכאן הוא תחום שבת והוא פחות מן השיעור שהיינו חושבים או אם אמר שבכאן תחום שבת והוא יותר ממה שהיינו חושבין כמו שנאמין אותו ונסמוך עליו שיהיה המקום פחות ממה שהיינו חושבין כמו כן נסמוך עליו שהוא יותר ממה שהיינו חושבין קודם לכן ושיעור הבבא השניה מזו המתני' כך ריבה אחד ומיעט אחד שומעים למרבה רוצה לומר אם באו שנים וחלקו זה על זה וכל אחד מהם מומחה שנסמוך ונעשה כדברי המיקל מסכת עירובין פרק ה משנה ז

(ז) עיר של יחיד ונעשית של רבים מערבין את כולה כו' - העיקר אצלנו כי עיר של רבים כשיש לה שני שערים יכנסו בני אדם על האחת ויצאו על השנית שאין עושין לכולה עירוב אחד כדי שלא ישתמשו בני אדם ברשות הרבים דעלמא והם אינם יודעים כי העירוב הוא שהתיר להם התשמיש בתוכה ולפיכך חובה להניח ממנו שיור בלא עירוב כדי שלא ישתמש אותו השיור עם המדינה להודיע כי העירוב הוא שהתיר לנו התשמיש בתוכה והודיענו כי כשהיתה העיר מקודם לכן של רבים אפילו היא היום של יחיד שהיא צריכה לשיור על כל פנים כמו שהיתה מקודם אבל אם היתה של יחיד מקודם שהיה אפשר לעשות עירוב אחד בכולה תשאר כמו שהיתה אפילו היא עכשיו של רבים ואם יש לה פתח אחד בלבד אפילו היתה של רבים אינה צריכה שיור. ומחלוקת רבי יהודה ורבי שמעון בשיעור השיור שישאר בה בלא עירוב והיתה בארץ יהודה עיר ושמה חדשה והיו בה חמשים דיורין והיא היתה עיר קטנה שבכל ארץ יהודה. ופסק ההלכה אפילו בית אחד בחצר אחת הוי שיור:

(ז) מי שהיה במזרח ואמר לבנו ערב לי במערב כו' - עבורה של עיר היא התוספת שמוסיפין על המדינה ואז יהיה מדת אלפים אמה לכל רוח שוה עם הנוסף עליה כשהיא עגולה ונרבע אותה או שיש בתים חוצה לה כמו שביארנו בתחלת הפרק שתצא המדה מן הבית החיצון וכשנתן העירוב באותה התוספת הרי הוא כאילו לא עשה עירובו והוא כמו אנשי המדינה וילך אלפים אמה לכל רוח. ואמרם חוץ לתחום אינו רוצה לאלפים אמה אבל רוצה חוץ לעבורה של עיר שבו קדם דברינו. מה שנשכר הוא מפסיד לפי שאם עשה עירובו ברחוק אלף אמה על דרך הדמיון מביתו שיש לו במדינה ברוח מזרח יש לו ללכת במזרח שלשת אלפים אמה אלף עד העירוב ואלפים ממקום העירוב ולא ילך ברוח אחר ר"ל ברוח מערב אלא אלף ואותן האלף שהרויח במזרח הפסיד אותן במערב וכבר ביארנו זה הענין פעמים ודע כי זה הדבר יהיה כאשר אמרנו בתנאי כי כשנמוד ממקום העירוב שנתן אותו על דרך הדמיון במזרח המדינה אלף אמה הגיע המדה לסוף המדינה או חוצה לה אבל אם הגיע המדה לקצת המדינה הרי הפסיד כל המדינה ואין לו ללכת במדינה לצד המערב אלא לסוף אלפים ממקום העירוב. וזכור שזה העיקר מסכת עירובין פרק ה משנה ח (ח) אנשי עיר גדולה מהלכין את כל עיר קטנה כו' - זו המשנה היא צריכה לשיעור ואני אבאר שיעורה אחרי עיקרים שאתה צריך לעמוד עליהם והם כי מי ששבת במקום שיש לו אלפים אמה לכל רוח כאשר נתבאר פעמים וכשמדד אלפים אמה ממקום אחד והגיע סוף האלפים לקצת המדינה או מערה אין לו ללכת אלא למקום שהגיע שם המדה ולא ילך במדינה כלל ולא במערה ואם הגיע המדה לסוף המדינה או חוצה לה ונכנסת המדינה כולה או המערה תוך אלפים נחשוב לו המדינה כולה ד' אמות ותכלה מדתו חוצה לה ואם יהיה על דרך דמיון בין מקום השביתה ובין המדינה מאה אמה ונכנסת המדינה תוך האלפים ילך המדינה כולה וחוצה לה אלף ושמונה מאות ותשעים ושש אמות לפי שנחשוב המדינה כולה כד' אמות וזה הדין בעצמו הוא דין מי שימוד ממקום העירוב אלפים אמה שיש לו ללכת ממקום העירוב ונזדמנה באמצע מדינה או מערה וזהו שקוראים אותו מודד אבל מי שנתן העירוב שעשה במדינה יש לו ללכת אותה מדינה כולה וחוצה לה אלפים אמה ואפילו היתה כמו נינוה ולפי אלו העיקרים כשיהיו שתי מדינות קרובות האחת גדולה והשנית קטנה בענין כי כשנמדוד חוץ לגדולה אלפים אמה תהיה הקטנה נבלעת תוך אותן האלפים אמה וכשנמדוד חוץ לקטנה אלפים מגיע המדה לקצת המדינה הגדולה כפי אלו העיקרים שהקדמנו מותר לאנשי הגדולה שיהלכו הקטנה כולה ואנשי הקטנה לא ילכו הגדולה כולה אלא עד מקום שתגיע מדתם וכל זה כשנמדוד אלפים אמה אבל כשנתנו אנשי המדינה העירוב במדינה אחרת מהלכין את כולה וחוצה לה. א"כ שיעור זאת המשנה וביאורה בזה הלשון אנשי עיר גדולה מהלכין את כל עיר קטנה. ואין אנשי עיר קטנה מהלכין את כל עיר גדולה במה דברים אמורים במודד אלפים אמה חוץ לתחום אבל הנותן את עירובו בין נתנו אנשי העיר גדולה את עירובן בקטנה בין נתנו אנשי עיר קטנה עירובן בגדולה מהלך כל המדינה שהניח בה העירוב כיצד מי שהיה מעיר גדולה וכו'. וחלק רבי עקיבא על זה לפי שהוא סובר כי אפילו נתן האדם עירובו ברה"י אינו הולך אלפים אמה אלא ממקום העירוב. ואין הלכה כרבי עקיבא מסכת עירובין פרק ה משנה ט (ט) אמר להן ר"ע אי אתם מודים לי בנותן כו' - אמרו כי מערה אין בה דיורין ואינה ראויה לדיורין רוצה לומר כשנפסדו המחיצות אבל כשנשארו המחיצות אפילו היא בלי יושבים מהלך את כולה וחוצה לה וכן מי שהניח עירובו או שבת במדינה ריקנית חריבה אם נשארה חומתה מהלך את כולה וחוצה לה אלפים אמה לדעת החכמים. ואמרם נמצא קל בתוכה מעל גבה כי על גבה ממקום עירובו בלבד ילך וכשנתן עירובו בתוכה ילך אלפים אמה חוצה לה. ואמרם למודד שאמרו וכבר פירשנו אותו שהוא עד סוף אלפים אמה בלבד ילך למקום שיכלו ואם כלו למקצת המערה אין לו ללכת בכולה מסכת עירובין פרק ו משנה א (א) הדר עם הנכרי בחצר או עם מי שאינו מודה כו' - העיקר אצלנו דירת נכרי לא שמה דירה ומן הדין היה שלא נצטרך עמו לערוב לפי שלא קנה כלום כדי שיצטרך לקחת ממנו רשות אבל נתנו לו דירה ואמרו שהוא אוסר ואין לנו דרך לעשות עירוב עמו עד שנשכור רשותו להודיענו שהנכרי אינו משכיר מפני שחושש מזה לשום תחבולה או הערמה או שיבא עליו שום נזק א"כ אין שום דרך יתכן לערב עמו וכשידע זה הישראל לא ישכיר מדור בביתו לנכרי וזה ההרחק כולו גזירה שמא ילמוד ממעשיו והעיקר אצלנו כמו כן כי הנכרי אין מתיחדין עמהן מפני שמקצתן חשודין על שפיכות דמים על כן אמר ר' אליעזר בן יעקב כי כשיהיה אחד נכרי ואחד ישראל אינו אוסר עליו לפי שאין אנו צריכין בזה שנאמר אוסר ושלא ישכיר ממנו כדי שלא ילמד ממעשיו כי מפנים אחרים ימנע הישראלי לדור עם הנכרי יחד לפי שהיה חשוד על שפיכות דמים אבל אם היו שני ישראלים שמותר להם להתייחד עמו אז נאמר אסור כדי שלא ידור עמו גזירה שמא ילמד ממעשיו ותנא קמא אומר אפילו אחד נכרי ואחד ישראל שמא יחזק לבו ויתחזק לדור עמו לבדו בדיעבד. וממה שאתה צריך לדעת כי העיקר אצלנו ישראל נותן רשות ומבטל רשות ובנכרי עד שישכור. ונתינת רשות הוא שיעשה עירוב מערב שבת וכבר קדמו דיניו. ומבטל רשות הוא שיאמר אותו שלא עירב מע"ש עם אנשי החצר או המבוי בטלתי רשותי לכם ומותר להם להשתמש ואסור עליו ומותר לו לאדם לבטל רשותו בשבת. והעיקר אצלנו מבטלין וחוזרין ומבטלין רצה לומר שיבטל ראובן לשמעון עד שישלים שמעון עסקיו בחצר ואח"כ ישוב ויבטל שמעון רשותו לראובן וזה שאמרנו שוכרין מן הנכרי ואפילו בדבר מועט ושוכרין ממנו בשבת. והלכה כר' אליעזר בן יעקב מסכת עירובין פרק ו משנה ב (ב) אמר ר"ג מעשה בצדוקי אחד שהיה דר עמנו כו' - פירוש צדוקי הוא מיוחד לצדוק תלמיד אנטיגנוס איש סוכו והוא היה ראשון לכופרים בתורה ועוד אבארנו במקומו (אבות פ"א מ"ג) והיה רבן גמליאל סובר שאינו כנכרי והביא ראיה מזה המעשה ונחלקו ר' מאיר ור' יהודה במאמר רבן שמעון אביו של ר"ג איך היה. ר' מאיר שאמר המאמר הראשון אומר כי זה הצדוקי ביטל להם רשותו ואמר ר"ש מהרו והוציאו את כל הכלים למבוי כדי שתתקיים לכם חזקה במבוי בתשמיש וכשיוציא הוא אח"כ לא יאסור עליכם התשמיש כי העיקר אצלנו מי שביטל רשותו ואח"כ נשתמש במזיד הרי ביטל מה שעשה מבטול רשותו ואוסר עליהם אפילו קדמו אותם שביטל להם רשותו ומפני זה צוה להם רבן שמעון שיקדימו אותו בתשמיש ונפקא לן מינה שהוא כישראל הלא תראה כי בישראל ביטל רשותו ורבי יהודה אומר כי רשב"ג דברו היה בערב שבת כי הוא אמר לאנשי המבוי עשו צרכיכם במבוי עתה עד שלא יצא היום ויאסר עליהם כלומר קודם הכנסת שבת ויראה מזה שהוא כנכרי. ופסק ההלכה כי כל בר ישראל מאיזה כת שיהיה אם הוא מחלל שבת בפרהסיא לא יעשו עמו עירוב ולא יבטל רשותו ושוכרין ממנו כנכרי ואם אינו מחלל שבת בפרהסיא ובתנאי שלא יהיה עובד ע"ז הרי זה ראוי שיבטל רשותו לנו אבל אינו נותן רשות אלא אם היה מודה בעירוב ר"ל מאמין בו ויתבאר לך מכל זה כי פושע ישראל כשאינו מחלל שבת בפרהסיא ולא עובד ע"ז מבטל רשות ואינו נותן רשות ולא שוכר וזהו הפסק האמיתי מסכת עירובין פרק ו משנה ג (ג) אנשי חצר ששכח אחד מהן ולא עירב כו' - זהו המקום שיעדתי לך לבאר בו ענין מבטל רשות וכבר קדם בזה הפרק כאשר הודעתיך כי האדם יבטל רשותו בשבת וכל השוכנים בבית יש לכל אחד מהם רשות בחצר ורבי אליעזר סובר כי מי שביטל רשותו סתם כמו כן ביטל ביתו ורשות חצירו וחכ"א כי הוא רשות חצירו ביטל רשות ביתו לא ביטל אבל כשפירש ואמר שביטל רשות ביתו וחצירו. או אחד מהם בלבד הוא מה שביטל אין מחלוקת ביניהם בזה וכבר ביארנו בסוף הפרק השני מזאת המסכתא שאין הלכה כר"א וזאת המשנה היא לחכמים ובמי שביטל רשותו בסתם ולפיכך ביתו אסור לו ולהם ומותר לכולם להשתמש בחצר ובדיורין שלהם ומפני זה התרנו לזה שביטל רשותו להשתמש ברשות אלו האנשים שביטל להם לפי שאנו חושבין אותו כאורח אצלם. ואמרו נתנו לו רשותם רוצה בו שיבטלו רשותם לאותו היחיד שלא עשה עירוב ויהיה מותר לו להשתמש בכל החצר ובביתו בלבד לא בבתיהם אלא אם פרשו שהם ביטלו לו רשות בבתיהם כאשר הזכיר מעיקר דעת החכמים ומה שאין אנו אומרין כי אלו שביטלו רשותם שיהיה מותר להם להשתמש בבית אותו שביטלו ושנאמר שהם אצלו כאורחים לפי שלא נחשוב רבים כאורחים אצל יחיד. ואמרו היו שנים אוסרים זה על זה ר"ל כששכחו שנים מאנשי חצר ולא עירבו שאינם יכולים אותם שעירבו לבטל רשותם לאותם השנים שלא עירבו לפי שהם כשביטלו לאחד מהם הוא אוסר עליו התשמיש כשביטלו רשותם לו מן הטעם האחר שהוא אחד מהם שלא עירב ואפילו חזר האחד וביטל רשותו לו אסור לו להשתמש לפי שבשעה שביטלו המערבים לא הותר התשמיש וזהו אמרם ושנים אין נוטלין רשות ויתבאר לך מזה כי אנשי חצר כשערבו קצת ונשארו קצת בלי עירוב ויהיו הנשארים יותר מאחד כי אותן שלא עירבו מבטלין רשותן למערבין ואותם שעירבו לא יבטלו רשותם לאותן שלא עירבו כי שנים שלא עירבו אין נוטלין רשות כשנתן להם וממה שאתה צריך לדעת כי מבטל רשות לבני חצר צריך לבטל רשות לכל אחד ואחד בפירוש מסכת עירובין פרק ו משנה ד (ד) מאימתי נותנין רשות בש"א מבעוד יום כו' - כבר הודעתיך כי האדם הנותן רשותו הוא שאנו קוראים אותו מבטל רשות והמקבל אותו רשות יקרא נוטל רשות א"כ מבטל ונותן נופלים על ענין אחד. ובית שמאי אומרים כי מי שביטל רשותו הקנה אותו לזולתו ואסור להקנות בשבת ובית הלל אומרים כי לא הקנה אבל ביטל רשותו וביטול רשות בשבת מותר וכשנשתמש אחר שביטל רשותו הנה ביטל מעשיו כאשר ביארנו במה שקדם ורבי מאיר קנס שוגג כדי שלא יהיה מזיד. והלכה כרבי יהודה מסכת עירובין פרק ו משנה ה (ה) בעל הבית שהיה שותף לשכניו לזה ביין ולזה ביין כו' - שותף ידוע. ואין הפרש בין שיערבו שניהם יינם או שיקנו כלי מלא יין בשתוף וזה הדבר הוא בשיתופי מבואות ולפיכך אמר שותף ובתנאי שיהיה יינם של השלשה ר"ל של בעה"ב ושני השכנים בכלי אחד ומה שאתה חייב לדעת בכאן כי שיתופי מבואות יעשו במאכלים כמו שביארנו ממאמרם בכל מערבין ומשתתפין אבל עירובי חצירות אינם אלא בפת עכ"פ ועוד אוסיף לך ביאור במקומות ואנשי המבוי חייבין שיערבו בחצירות וישתתפו במבוי ואז ישתמשו בבתים ובמבוי ביחד אלא אם נשתתפו במבוי בפת לא יצטרכו עירוב בחצירות וסומכין על שיתוף של מבוי. ואין הלכה כר"ש מסכת עירובין פרק ו משנה ו (ו) חמש חבורות ששבתו בטרקלין אחד כו' - טרקלין בית רחב והוא בירת מלכים וכן ארמון של מלכים. וכשתבדיל בין כל חבורה וחבורה מחיצה המגעת לתקרה אין בזה מחלוקת שהן חייבין עירוב כל חבורה וחבורה לפי שהם נתיחדו והוי כאילו הם שרוים בעליות וחדרים. אבל המחלוקת כשהמבדיל בין כל חבורה וחבורה מחיצות שאין מגיעות לתקרה מסכת עירובין פרק ו משנה ז (ז) האחים השותפים שהיו אוכלים על שולחן אביהם כו' - שעור זאת המשנה כך האחין שאוכלים על שולחן אביהם או השותפים שהן אוכלים על שלחן אחד. ומה שאתה חייב לדעת כי זו האכילה שהם אוכלים ביחד אינו רוצה לומר שעירבו מאכלם או קנו אותו בשותפות כי אם כן הוא הרי הם כמו אדם אחד ואין צריכים אלא עירוב אחר אבל הכוונה בזה שהבנים נשכרים אצל האב או השותפין נשכרים אצל אחד מהם לפי שהתנה עמהם שיזון אותם ויעשו לו המלאכה פלונית ולפיכך כשהם ישנים בבתיהם צריכין עירוב לכל אחד ואחד כאשר נתבאר מסכת עירובין פרק ו משנה ח (ח) חמש חצירות פתוחות זו לזו ופתוחות למבוי כו' - העיקר אצלנו אין המבוי ניתר בלחי או קורה עד שיהיו בתים וחצירות פתוחות לתוכו אבל כשהיו חצירות פתוחות זו לזו ופתוחות למבוי הם כמו בית אחד ולא יתכן עירוב בזה המבוי כשהוא בלחי או קורה. וזאת המשנה כולה בנויה על העיקר שזכרנו שצריך עירוב בחצירות ושתוף במבוי. וטעם זה כדי שלא לשכח התינוקות תורת עירוב. ולפי הענין נערב בחצירות כדי שיראו אותו התינוקות אף על פי שנשתתפו במבוי. ולפיכך כששכח אחד מבני החצר ולא עירב מותרין בחצר ובמבוי לפי ששתוף המבוי יספיק לו. ומה שאמרו כדי שלא תשתכח תורת עירוב הרי לא בטלה לפי שכולם ערבו בחצירות וזה היחיד אין משגיחין עליו מסכת עירובין פרק ו משנה ט (ט) שתי חצירות זו לפנים מזו עירבה הפנימית כו' - זו המשנה יש בה ג' מחלוקות. והם כי ר"ע אומר רגל המותרת אוסרת וענין זה כי אפילו עירבה הפנימית שמותרת להשתמש בחצר שלה היא אוסרת על החיצונה אלא אם עשו שתיהן עירוב יחד. וחכמים סוברים כי אפילו רגל האסורה אינה אוסרת וענין זה שאפילו לא עשתה הפנימית עירוב שאסור עליה להשתמש בחצר שלה אינה אוסרת על החיצונה. אבל כשעשתה החיצונה לבדה עירוב הותר להם התשמיש וזהו ענין אין דריסת הרגל אוסרתה. ות"ק אומר רגל האסורה אוסרת ורגל המותרת אינה אוסרת ולפיכך אומר עירבה זו לעצמה וזו לעצמה זו מותרת בפני עצמה וזו מותרת בפני עצמה כי הפנימית לא תאסור לפי שהיא מותרת במקומה. והלכה כת"ק מסכת עירובין פרק ו משנה י (י) שכח א' מן החיצונה ולא עירב כו' - זאת המשנה היא לת"ק שדיבר קודם ולפיכך אמר שכח אחד מן הפנימית ולא עירב שתיהן אסורות לפי שהיא רגל אסורה ואוסרת כאשר ביארנו. ואמרם במקום אחד רוצה בו החיצונה לבדה וקרא אותה מקום אחד לשיתופם יחד בתשמיש בו אבל כשהניחו שתיהן עירובן בפנימית ושכח אחד מן הפנימית שתיהן אסורות כמו שביארנו. אבל כששכח אחד מן החיצונה הפנימית מותרת. ואמרם ואם היו של יחידים רוצה בו שידור אחד בכל בית רוצה לומר הוא וכל אנשי ביתו שהם כמו אדם אחד כמו שביארנו מסכת עירובין פרק ז משנה א (א) חלון שבין שתי חצירות ארבעה על ארבעה כו' - מערבין שנים הוא שתערב כל חצר לעצמה לבדה. ומערבין אחד הוא שיחשבו שתי חצירות כמו בית אחד. ואמרם פחות מארבעה או למעלה מעשרה אע"פ שזה ממה שקדם מן הדבור להודיעך כי צריך שיהיה החלון כולו למעלה מעשרה טפחים ואי אפשר להם בעירוב אחד אבל אם היה קצת חלל החלון תוך עשרה טפחים די להם שיעשו עירוב אחד לפי שאין ביניהם מחיצה. וכבר ביארנו כי המחיצה לא תהיה פחותה מעשרה טפחים מסכת עירובין פרק ז משנה ב (ב) כותל שבין שתי חצירות גבוה עשרה ורחב ארבעה כו' - אמרו ובלבד שלא יורידו למטה רוצה לומר שלא יוליכו מה שעל הכותל אל הדיורין שבבתים אבל להוריד משם לחצר הבית מותר וכשיש ברוחב הכותל פחות מארבעה טפחים שהוא מקום פטור כאשר ביארנו פעמים מותר להם להוציא מה שבבתים ולהניחו על אותו הכותל ומותר לאנשי הבית השני שיקחו אותו הדבר עצמו מעל הכותל ויכניסו אותו לבתיהם מסכת עירובין פרק ז משנה ד (ד) נתן עליו נסר שרחב ארבעה טפחים כו' - לוח הגג קורין אותו נסר וכשנתן עץ באורך החפירה אפילו היה רחב אצבע אינו צריך יותר שהרי חלק אותה חפירה ונשאר רחבה פחות מארבעה טפחים וכצוצרה וגזוזטרא אחד והיא תקרה בולטת מרשות היחיד על רשות הרבים וכבר ביארנו בפרק אחד עשר משבת כי זאת הגזוזטרא רשות היחיד גמורה והיתה יוצאת על רשות הרבים כמו בניני הצרפתים שבונים בזמננו זה בארץ ישראל וכבר ביאר הגמרא כי זה התנאי שהתנית המשנה כשיהיו הגזוזטראות זו כנגד זו ואז יספיק להם עירוב אחד אמנם כשיהיה ביניהם ריחוק שלשה טפחים או יותר אבל יש ביניהם פחות משלשה טפחים אפילו היו זו שלא כנגד זו מערבין עירוב אחד אם רצו לפי שהיא כמו גזוזטרא עקומה כמו שביארנו מסכת עירובין פרק ז משנה ו (ו) כיצד משתתפין במבוי מניח את החבית כו' - העיקר אצלנו כי עירובי תחומין ושתופי מבואות ועירובי תבשילין כולם צריכין לזכות על ידי אחר וצריכין שיהיה הכלי שמקבצין בו שתופי מבואות גבוה מן הארץ טפח כדי שיראה מובדל. ומבואר הוא כי זה שאמרנו מזכה להם הוא כשיהיה אותו דבר שמשתתפין בו מאדם אחר אז יצטרך להעמיד אדם אחר שיזכה להם חלקם ויהיה במקומם אבל אם נתן כל אחד חלקו אין שם פנים למזכה מסכת עירובין פרק ז משנה ז (ז) נתמעט האוכל מוסיף ומזכה ואין צריך להודיע כו' - כלל זה הדין הוא שאם יהיה השיתוף ממין אחד ואפילו אבד כולו אין צריך להודיע ואם היו מינין הרבה וחסרו מוסיף ומזכה ואין צריך להודיע ואם נאבד כולו צריך להודיע וזה הוא כשיש לבית שני פתחים בשני מבואות לפי שכשעשה עירוב עם אנשי זה המבוי נאסר עליו התשמיש במבוי אחר ולפיכך צריך להודיע אליו כדי שנדע באיזה מבוי משני המבואות רוצה להשתמש אבל אם אין לו פתח אלא באותו מבוי בלבד אין צריך להודיע כי העיקר אצלנו זכין לאדם שלא בפניו ואין מחייבין אותו אלא בפניו מסכת עירובין פרק ז משנה ח (ח) כמה הוא שיעורו בזמן שהן מרובין כו' - מועטין הוא שיהיו פחות משמנה עשרה אדם ויתר על י"ח הם מרובים כי מזון שתי סעודות הם י"ח גרוגרות. ואמר להוצאת שבת ר"ל שהוא שיעור הוצאת שבת כאשר קדם לך במסכת שבת מסכת עירובין פרק ז משנה ט (ט) א"ר יוסי במה דברים אמורים בתחילת עירוב כו' - וזה העיקר שזכר שלא אמרו לערב בחצירות אלא שלא לשכח את התינוקות אמת לפי שהנערים הקטנים אינם יודעים מה שנגמר בין אנשי המבוי מן השתוף והוצרכנו לעירוב חצירות אע"פ שהם משתתפין במבוי כדי שלא ישכחו התינוקות במבוי תורת עירוב. ואין הלכה כרבי יוסי מסכת עירובין פרק ז משנה י (י) בכל מערבין ומשתתפין חוץ מן המים ומן המלח כו' - כבר קדם לך בתחילת פרק השלישי כי אמרם בכל מערבין ומשתתפין חוץ מן המים והמלח אין זה אלא בעירובי תחומין ושתופי מבואות ואין מחלוקת בזה אבל בכאן חלקו רבי אליעזר ורבי יהושע כי רבי אליעזר אומר שיספיק לעירובי חצירות בככר פרוסה והוא ענין כלל במאמרם בכל מערבין. ורבי יהושע אומר כי עירובי חצירות לא יספיק בשום פנים אלא בשלימה ואפילו תהיה שיעור מועט והטעם משום איבה כדי שלא יאמר אחד מן השכנים אני עושה שלימה ואתה פרוסה. והלכה כרבי יהושע מסכת עירובין פרק ז משנה יא (יא) נותן אדם מעה לחנוני ולנחתום כדי שיזכה לו עירוב כו' - כדי שיזכה בעירוב ענינו שיתן לו פת באותן מעות ומזכה לו על ידי אחר אף על פי שאינו מצוי לפי שמשעה שנתן לו המעות נגמר המקח מן התורה כאשר נבאר במקומו. וחכמים אומרים כי לא נגמר המקח עד שיקח הפת כאשר התנו חכמים במכירת המטלטלין מן המשיכה גזירה שמא יפשע החנוני ולא יזכה לו בפת על ידי אחר אבל אם נתן לבעל הבית וצוה עליו שיערב לו ויזכה לו על ידי אחר דיו אחר שצוה מן הטעם שזכר שאין מערבין לאדם אלא לדעתו ורבי יהודה חולק כאשר תראה. והלכה כרבי יהודה מסכת עירובין פרק ח משנה א (א) כיצד משתתפין בתחומין מניח את החבית כו' - מה שדמהו באמרו בית האבל ובית המשתה לפי שהם דבר מצוה והם גמילות חסדים כי העיקר אצלנו אין מערבין אלא לדבר מצוה ואמר כל מי שקבל עליו משחשכה אסור הני מילי כשלא הודיעוהו מבעוד יום אבל אם הודיעוהו מבעוד יום אפילו לא קבל עליו אלא משחשכה מותר מסכת עירובין פרק ח משנה ב (ב) כמה הוא שיעורו מזון שתי סעודות לכל אחד כו' - מה שהוצרכנוהו בכאן מזון שתי סעודות לכל אחד לפי שענין עירובי תחומין הוא שיתן שביתתו באותו המקום ויניח שם מזונו הצריך אליו לשבת ורבי מאיר אומר כי האדם אוכל בשבת יותר למציאות הלפתן:

פסול הגויה הוא כי מה שיאכל אוכלין טמאין יטמא גופו והוא יפסול את התרומה כאשר נבאר במסכת טהרות (פ"א מ"ג). ואמר כי חצי פרס הנזכר בכאן לענין פסול הגויה הוא כביצה ומחצה. והלכה כר' יוחנן בן ברוקה

מסכת עירובין פרק ח משנה ג (ג) אנשי חצר ואנשי מרפסת ששכחו ולא עירבו כו' - מרפסת מקום גבוה בחצר הבית כמו קרקע גבוה י' טפחים ובו מדרגות עולין בהם לעליות וזה המקום גבוה מוקף בבנין ודרין בו. ויקרא מרפסת לפי שהוא מקום דריסה לאותן העולין לעליות וכשיש מקום בחצר גבוה י' טפחים ויהיה בצד המרפסת או בקרוב ממנה בשיעור הנזכר ויש בשוה עמה ויהיה זה המקום הגבוה חצר לאותו המרפסת יהיה מותר לאותן הדרים במרפסת להשתמש בה ואסור על אנשי החצר לפי שהוא מובדל מן החצר כשלא עשה העירוב כמו שהזכיר. ואמרו פחות מכאן לחצר ענינו שהוא משותף בין החצר והמרפסת ואסור להם לאנשי החצר ולאנשי המרפסת להשתמש בו אלא אם עשו עירוב. וזה הבור מתנאיו שיהיה מלא מדבר שיהיה אסור לטלטלו בשבת עד שיהיה שוה עם קרקע המרפסת ולפיכך יהיה מותר לאנשי המרפסת להשתמש עליו אבל אם הבור ריקן לא ריקן ממש אלא שאינו מלא כל כך כדי שיגיע לשפתו אותו הדבר אסור להשתמש בו לא אנשי החצר ולא אנשי המרפסת עד שיעשה עירוב מסכת עירובין פרק ח משנה ד (ד) הנותן את עירובו בבית שער אכסדרה ומרפסת כו' - בית שער הוא מבוא החצר והוא מקום שבו נכנסין כל בני החצר לבתיהם. ואכסדרה מקום מוקף מג' רוחותיו. ומרפסת מקום הדריסה לכל כאשר ביארנו קודם. ותפיסת יד שימושו הוא שיהיה לו באותו מקום כלים יהיו אסורין לטלטל כיתד של מחרישה ודומיהם או יהיה הדר שם כמו אורח מן האורחים ולא מאנשי הבית ולפיכך אינו אוסר. והלכה כרבי יהודה מסכת עירובין פרק ח משנה ה (ה) המניח ביתו והלך לשבות בעיר אחרת כו' - אמרו הרי זה אוסר עניינו אוסר על בני עירו מאחר שהוא שכן מכלל השכנים ולא עירב עמהם אע"פ שאינו מצוי לא נעקרה שכונתו מהכל. ור' שמעון אומר מאחר ששבת בבית שאפשר לו לדור בו ולפיכך אמר בתו כבר נעקרה שכונתו מאותו המקום זה השבת ואינו אוסר עליו. והלכה כר' יוסי והלכה כר"ש מסכת עירובין פרק ח משנה ו (ו) בור שבין שתי חצירות אין ממלאין ממנו בשבת כו' - בור שבין שתי חצירות הוא שיהיה הכותל המפסיק בין שתי החצירות על הבור ויהיה קצת הבור בזה החצר וקצתו בחצר אחרת חוליית הבור והסמוך לו. והעיקר כי המחיצה העשויה בזה הבור שגבהה י' טפחים אם נעשית תחת המים צריכה שיראה ממנה על המים טפח עד שיבדיל בין מים למים כנגד החצירות ואם נעשית על פני המים צריך שישקיע ממנה במים טפח להבדיל המים כמו שזכרנו כנגד קרקעיתו ור' יהודה אומר נחשוב הכותל המבדיל בין החצירות כאילו ירד בתחתית הבור. ואין הלכה כר' יהודה מסכת עירובין פרק ח משנה ז (ז) אמת המים שהיא עוברת בחצר אין ממלאין כו' - צריך להתחיל בבנין האמה בעת כניסתה בבית ובמקום שהיא יוצאה ממנו ובתנאים שאמרנו שיהיה טפח מן המחיצה בתוך המים אם היתה המחיצה על המים או טפח מן המחיצה יוצא מן המים אם היתה מחיצה תחת המים ויש לחלוק בין המים הנכנסין בחצר ובין המים שברה"ר ורצוני לומר בחילוק המים בחילוק מקומן. ואמרו מפני שלא היה בו כשיעור לפי שלא היה בגבהו י' טפחים וברחבו ד' טפחים כי כל מה שתחסר מאלו השיעורין בגובה או ברוחב אינן צריכין מחיצה לפי שהיא לא חלקה רשות לעצמה. ואין הלכה כר' יהודה מסכת עירובין פרק ח משנה ח (ח) גזוזטרא שהוא למעלה מן המים אין ממלאין כו' - גזוזטרא כבר ביארנו צורתה והוא מקום מקורה יוצא מכותל רשות היחיד על רשות הרבים ואולי שיצא מאותה הגזוזטרא על מעיינות המים והנהרות כמו עץ או זיז ונוקבים בו נקב וממלאים מאותו הנקב מן המעיין או הנהר. ואמר בכאן כי אינו מותר למלאות מאותו הנקב למטה עד שיעשה מחיצה מתחת אותו הנקב היורד למטה מחיצה תלויה גבוהה עשרה טפחים כמו כוורת והרבה עושין אותו אצלנו ואז נאמר גוד אחית מחיצתא ונחשוב אותה הכוורת כאילו הגיעה למים או עושים מחיצה על המים ונאמר גוד אסיק מחיצתא ונחשב המחיצה כאילו הגיעה עד הנקב שהיא הגזוזטרא אשר שואבים ממנה ודבקה בה ותהיה השאיבה תוך המחיצה אם היתה החצר שתי עליות זו על גב זו ויצאה מכל עליה כצוצרה וחור זה כנגד החור השני עד שתהיה העליונה כמשלשלת הדלי למלאות יכנס הדלי על החור שבגזוזטרא התחתונה ואז יגיע אל המים וזה יארע הרבה. תדע לך שיש בזה דינים אני אגידם לך אם היו השתי גזוזטראות תוך י' טפחים כל אחת מהם אוסרת על חבירתה ואפי' עשו מחיצה ואין מותר למלאות אלא בעירוב יעשו אותו אחר עשיית המחיצות. ואם לא היו שתיהן עד תוך עשרה טפחים אבל היה ביניהם יותר מזה השיעור בזה נפל החילוק אם עשתה העליונה מחיצה ולא עשתה התחתונה העליונה מותרת והתחתונה אסורה. ואמרם בזאת המשנה שתיהן אסורות בתנאי שתהיה התחתונה התנית עם העליונה לעשות מחיצה עמהן ולפיכך אוסרת עליהן עד שיערבו. ואם עשתה התחתונה ולא עשתה העליונה ג"כ שתיהן אסורות לפי שהעליונה משותפת עם התחתונה כדרך שיש לה מן המים וכצוצרה התחתונה היא אוסרת עליה ועליונה ג"כ אין מותר לה למלאות שלא עשתה מחיצה ולפיכך שתיהן אסורות. ואם עשו מחיצה שתיהן מותרות. וכל מה שאמרנו אסורות ר"ל אסורות עד שעירבו מסכת עירובין פרק ח משנה ט (ט) חצר שהיא פחותה מד' אמות אין שופכין בתוכה כו' - כשיש בחצר פחות מד' אמות על ד' אמות המים שמשתמש האדם כששופך אותם בזה החצר הקטן יוצאין המים לרה"ר ויהיו המים השותתים ברה"ר באין מכחו ולפיכך אסור לשפוך המים באותו חצר עד שיעשה עוקה והיא חפירה יתקבצו שם המים מחזקת סאתים מתחת החור שיהיה באותה החפירה שהמים יוצאין ממנו כי אנחנו אומרים כי תכלית מה שיסתפק האדם ממים ביום אחד הוא סאתים. ואמרם בין מבפנים בין מבחוץ ענינו שהוא שוה בין שיעשה החפירה בתוך הבית או חוץ לבית אלא שזאת החפירה שמתקבצים שם המים חוץ לבית. אמנם אם נעשה החפירה חוץ לחצר צריך שיהפך עליה הבנין עד שתבדל מרה"ר. וקמירה היא עשיית קובה מלמעלה אמרו בשש עגלות צב (במדבר ז) קמורות ר"ל כי עליהם מכסה כדמות קובות והוא מגזרת איש ישראל אל הקובה (שם כה מסכת עירובין פרק ח משנה י (י) רבי אליעזר בן יעקב אומר ביב שהוא קמור כו' - ביב אמה או קילון נשפכין שם המים ויוצאין לרה"ר ואמר ר' אליעזר בן יעקב כי כשיהיה הבנין קמור הוא ברה"ר מותר לשפוך לתוכו מים בשבת מן החצר אע"פ שיהיו המים היוצאין מן החצר הולכין ארבע אמות תחת הקמירה הוא מותר לשפוך המים באותו הקילון ע"פ הביב שבחצר לפי שאינו יוצא לרה"ר אלא שהמים כלין תחת אותן ארבע אמות הבנויות מבחוץ. וחכמים אוסרין לשפוך על פי הביב באיזה צד שיהיה לפי שהוא כשופך ברה"ר אבל שופך חוץ לביב והמים שותתין אליו וכבר ביארנו כי אכסדרה הוא מקום מוקף משלש רוחותיו וכשיש בחצר עם האכסדרה ד' אמות על ד' אמות מותר לשפוך המים בחצר ואין צריכין לחפירה שיתקבצו שם המים. והלכה כחכמים מסכת עירובין פרק ח משנה יא (יא) וכן שתי דיוטאות זו כנגד זו מקצתן עשו עוקה כו' - דיוטאות ידוע והן דיורין. ובכאן מדבר שיהיו אלו הדיוטאות זו כנגד זו וביניהם חצר שישפכו שניהם מימיהן לשם כשעשה בעל הדיוטא האחת עוקה והיא חפירה בחצר לצד שלו אין מותר לאנשי חצר האחרת לשפוך מים עם חבירו באותו עוקה עד שיערבו שיש לחוש שמא ישתמשו מן הדיורים לחצר בלי עירוב כשנתיר להם שפיכת המים מבתיהם לאותה חפירה וזו היא כוונת זאת ההלכה מסכת עירובין פרק ט משנה א (א) כל גגות העיר רשות אחת כו' - אע"פ שהיה ר"מ סובר שהן רשות אחת כשנבדלו קצתם מקצתם אין מותר אצלו להשתמש מקצתן אל קצתן כי הוא אומר כ"מ שאתה מוצא שתי רשויות והן רשות אחת אסור להוציא מזו לזו כגון עמוד ברה"י גבוה עשרה טפחים ורחב ארבעה וחכ"א בגגות כמו שנחלקו הרשויות למטה כך נחלקו למעלה כל גג מובדל מן האחר. ור' שמעון אומר כי החילוק וההפרש הוא במקום הדירה בלבד אבל חצירות הבתים והגגות והמקומות המוקפים חומה בכותלים ולא נעשה לדירת אדם והם הנקראים קרפיפות כאשר נתבאר בזאת המסכת פעמים (פ"ב מ"ה פ"ה מ"ב) כולם הם רשות א' לאותם כלים שהם באלו המקומות כשנכנס שבת אבל להוציא כלים מן הדיורין ולהניחם בחצר ולטלטלם מן החצר לחצר אחרת אינו מותר. ומאמר ר"ש שהוא מותר להוציא מה שבחצר זו לחצר אחרת הכל שוה בין עשו אנשי הבית עירוב או לא עשו עירוב לא נאמר שמא אם עשו עירוב יוציאו מה שבבתיהם אל החצר ואחר כן יוליכו אותו לחצר אחרת. ועל דעת ר' שמעון כי מותר לאדם להוציא דבר שיהיה בחצר מבית ששבת שם אל הגג ומן הגג לחצר אחרת ומן החצר אחרת לקרפף ומן הקרפף לגג אחר וכן תמיד עד שיכול לטלטל אותו הדבר ולהוליכו בשבת בכל המדינה על הגגות ובחצירות הבתים והמקומות המוקפין בכותלים אם אין בהם דירה. אבל מה שהוא אסור להוציא דבר ממה שיש בבית אל הבית האחר או על הגג אלא אם עשו עירוב בין שני הבתים. והלכה כר"ש ואפילו היו הגגות גבוהות או נמוכות מסכת עירובין פרק ט משנה ב (ב) גג גדול סמוך לקטן הגדול מותר וכו'. חצר שנפרצה לרשות הרבים כו' - חצר גדולה שנפרצה לקטנה ותהיה הקטנה אין לה אלא שלשה כותלים והגדולה יהיה לה מקום הפרצה כדמות שער כאשר יתבאר מן הצורה שציירנו. וזה הדין הוא כשנפרץ מערב שבת אבל אם נפרץ בשבת אפי' הקטנה היא מותרת להשתמש בדיורין שלה כאשר היתה מאחר שהיה לה היתר קודם שנפרץ הכותל והעיקר אצלנו הותרה למקצת שבת הותרה לכל השבת כולה ועל זה הדרך בעצמו הוא גג גדול וגג קטן כשיש כותל מקיף בגגות אבל אם אין שם שום היקף כולם רשות אחת הן כאשר ביארנו. ואמרם עוד חצר שנפרצה לרה"ר הוא שיפול הכותל כולו מצד רה"ר וישארו שלשה כותלים רבי אליעזר סובר שהם רשות הרבים וחכמים חושבין אותן כרמלית וכבר ביארנו בתחלת שבת ד' רשויות ודיניהם. ואתה יודע כי ענין אמרם פטור הוא שאינו חייב מיתה אבל הוא אסור. ואין הלכה כר' אליעזר מסכת עירובין פרק ט משנה ג (ג) חצר שנפרצה לרה"ר מב' רוחותיה כו' - זאת הפרצה שנפרצה החצר היא י' אמות או פחות שהן כפתח אלא שהן בקרן זוית ופתח בקרן זוית לא עבדי אינשי ואם הוא יתר על עשר אמות אפילו מרוח אחד אסורה. וזה הבית שאמרנו שנפרץ משתי רוחותיו הוא שנפגם סדרם ונהרס זוית מזויותיו ונפל קצת מזה הכותל ולא תהיה קורה פרושה על מקום הפרצה אלא אשר יהיה מושב הקורות בקירוייו ולפיכך הוא אסור אבל כשנפרץ הרי הוא מותר כי העיקר אצלנו פי תקרה יורד וסותם ור' יוסי אומר אסורין באותה שבת ואסורין לעתיד לבא. והלכה כר' יוסי. ואל תחשוב כי זה המאמר יקשה לאותו עיקר שקדם זכרו שאמרנו הותרה למקצת שבת הותרה לכל השבת כולה. כי מה שאמרנו שם הוא בדין העירוב ר"ל כשנתחדש אחר הכנסת שבת מה שיאסור התשמיש באותו מקום לפי שנפסל בו העירוב וכיון שהיו מותרין בע"ש מותרין לכל השבת כולה ובזה המקום מדבר הוא במחיצות כשנפרצו וחזר התשמיש אסור מפני הסרת המחיצות לא מצד סילוק העירוב מסכת עירובין פרק ט משנה ד (ד) הבונה עלייה ע"ג שני בתים כו' - רבי יהודה סובר כי רה"י מאחר שיש לו שתי מחיצות כבר נבדל מרה"ר וכן אמר שתי מחיצות דאורייתא ולפיכך הוא מותר אצלו העירוב בשתי מחיצות. ואין הלכה כרבי יהודה מסכת עירובין פרק י משנה א (א) המוצא תפילין מכניסן זוג כו' - זוג זוג פירושו תפילין של ראש ותפילין של יד והוא שיניח של יד בידו ושל ראש בראשו לפי שהוא סובר כי שבת זמן תפילין. ור"ג אומר שבת לאו זמן תפילין ואסור להניחן בשבת אבל התירו לו ללובשן כדי להצילן שלא יאבדו ומפני זה מצילין ב' ב' רוצה לומר שיקשור שנים של ראש בראשו ושנים של יד בידו והני מילי כשהם ישנים ברצועותיהן וקשריהם אבל אם היו חדשים בלא רצועות ובלי קשרים לא נטריח עליו להצניען כי שמא הוא קמיע עשוי בצורת תפילין ותכונתן. וצבתים כמו אגודות והוא מגזרת שול תשולו לה מן הצבתים (רות ב) וכמו כן כריכות וההפרש ביניהם כי צבתים הוא שיהיו של ראש ושל יד בלבד קשורות אחת עם השנית בלבד וכריכות הוא שיהיו רבות קשורות קשר אחד. וזה שאמרנו מחשיך עליהם בתנאי שיהיו כ"כ רבות שלא יוכל במה שנשאר מן היום להביאן זוג זוג דרך מלבוש כמו שזכר. ואמר ובסכנה מכסן כגון שיהיה עת צרה ב"מ שאם נמצאו בידו יגיענו היזק אבל אם הוא ירא מליסטין בלבד יוליכם כולם פחות פחות מארבע אמות כאשר ביארנו בפרק אחרון משבת. ואין הלכה כרשב"ג מסכת עירובין פרק י משנה ב (ב) ר' שמעון אומר נותנן לחבירו וחבירו לחבירו כו' - רבי שמעון חלק על המאמר שזכרנו בסוף ההלכה הקודמת רוצה לומר מוליכן פחות פחות מארבע אמות לפי שהוא אומר חיישינן שמא ילך בהם ארבע אמות ברה"ר אבל הנכון שיתן הכריכה כולה לחבירו שלפניו וחבירו לחבירו עד שיגיע לבית. ומאמר ר' יהודה אפילו חוץ לתחום בתנאי שתהיה אותה החבית הפקר אבל אם יש לה בעלים העיקר אצלנו הבהמה והכלים כרגלי הבעלים כאשר יתבאר בביצה (פ"ה מ"ג) ואם החבית הפקר יוליכנה מיד ליד ואפילו הוציאוה חוץ לאלפיים אמה ור' יוחנן בן נורי סבר נכסי הפקר קונין שביתה במקומן ואינן הולכות אלא אלפיים אמה כאשר ביארנו בפרק הרביעי מזו המסכת והוא מה שאמר לר' יהודה לא תהלך זו יותר מרגלי בעליה כלומר אם היה לה בעלים. ודע כי מותר לאדם להוליך הדבר פחות פחות מארבע אמות או נותנו לחבירו וחבירו לחבירו כאשר הזכיר ר' שמעון. והלכה כרבי שמעון והלכה כרבי יהודה מסכת עירובין פרק י משנה ג (ג) היה קורא בספר על האסקופה כו' - אסקופה היא הבנין שלפני פתח הבית והיא כרמלית וכבר נתבארו הרשויות בתחלת מסכת שבת. ואמרם עד שלא הגיע לי' טפחים אשר ביארנו בשבת ובתנאי שיהיה הכותל משופע שיניח הספר ברה"ר אבל אם היה הכותל עומד על הארץ על זוית עומדת שיהיה הספר כשנתלה באויר רשות הרבים בלי מונח על שום דבר הרי זה מותר לגללו ולהביאו אצלו כל זמן שלא הגיע קצתו לארץ ור' שמעון אומר אפי' הגיע לארץ מותר להגביהו לפי שהוא משום שבות מאחר שמקצת הספר בידו ואינו כמי שעוקר מרה"ר לרה"י אלא אם יצא הספר כולו מידו ונח ברה"ר ואסרו להגביה דבר מרה"ר ואפי' הוא דבוק וקשור ברה"י מדרבנן דלמא נפיל ואתי לאתויי ודבר שהוא מדרבנן אינו עומד בפני כתבי הקדש. ואין הלכה כרבי שמעון מסכת עירובין פרק י משנה ד (ד) זיז שלפני חלון נותנין עליו ונוטלין ממנו בשבת עומד אדם ברשות היחיד ומטלטל ברשות הרבים כו' - זיז הוא הקצה היוצא מן הכותל מבנין או עץ או אבן או זולתם ובתנאי שיהיה בינו ובין רה"ר יותר מעשרה טפחים כי העיקר אצלנו כי רשות הרבים היא עד עשרה טפחים ולמעלה מעשרה טפחים ברשות הרבים מקום פטור ואסור להשתמש על זה הזיז היוצא אלא בכלי חרס ודומיהן לפי שהם אם יפלו ישברו אבל דבר שאינו נשבר בנפילתו אסור להשתמש בו על זה הזיז גזירה שמא יפלו ברשות הרבים ויגביהנו שם מסכת עירובין פרק י משנה ה (ה) לא יעמוד אדם ברשות היחיד וישתין ברה"ר כו' - חטאת וכאילו עקר מעל גבי מקום ארבעה כיון שזה השתן מונח במקומו מיושב כיושב החפץ במקום ד' כאשר ביארנו בהלכה ראשונה משבת. ומאמר רבי יהודה כי מי שנתלש רוקו מפיו שאסור לו להלך ארבע אמות בתנאי שיהפכנו בפיו. ואין הלכה כרבי יהודה מסכת עירובין פרק י משנה ו (ו) לא יעמוד אדם ברשות היחיד וישתה ברה"ר כו'. קולט אדם מן המזחילה למטה מעשרה טפחים כו' - זה שאסרנו לעמוד ברשות אחד ולשתות ברשות אחר בתנאי שתהיה השתיה בכלים נאים שהוא צריך אליהם ואי אפשר לו להניחן מפני חשיבותם שאם נתיר לו לשתות מהם נחוש שמא יוציאם מרשות לרשות אבל אם אין לשם כלים חשובים אצלו מותר לשתות ואפילו לא הכניס ראשו ורובו למקום שהוא שותה. ואמרו וכן בגת הוא ענין אחר רוצה לומר לענין מעשרות כי מותר לו לשתות קודם הוצאת המעשר עראי ויש לו לשתות תוך הגת אבל חוץ לגת אינו שותה עד שיוציא מעשר וכבר נתבאר זה הענין בעקריו וענפיו במסכת מעשרות. ואחר כן חוזר לענין שבת ואמר שקולט אדם המים כלומר מקבל ממקום שפיכת המים ומן הצנור כשיקבלנו מן המים עצמם אבל אם נגעה ידו במזחילה כדי שיתקבצו המים בכפו וישתה אסור אלא אם כן היה למעלה מעשרה טפחים שהוא מקום פטור ובלבד שלא יהיה במזחילה ארבעה טפחים שהוא שיעור מקום פטור ובתנאי אחר שלא יהיה בין המקום שמתקבצין ממנו המים ובין הגג היורדין ממנו המים פחות משלשה טפחים כי העיקר אצלנו כל פחות משלשה כלבוד דמי וכאילו קבל המים מן הגג שהוא רשות היחיד והוציאן לרשות הרבים. ודע כי זוחלין נקראו המים הנגרים מן הנהרות והמעיינות הנובעות הנגרים על הארץ והוא מלשון זוחלי עפר (דברים לב) ענינו הנחשים והשרפים הנגרים על הארץ ומזה קראו המקום שירדו בו המים מזחילה. וצנור ידוע מסכת עירובין פרק י משנה ז (ז) בור ברשות הרבים וחולייתו גבוה עשרה טפחים כו' - כבר הקדמנו פעמים כי למעלה מי' באויר רשות הרבים מקום פטור וזה הבור אין הפרש בין שיהיה בינו ובין הכותל ארבעה טפחים או למעלה או אם הוא סמוך לכותל ומצא בחולייתו גבוה עשרה ודע כי הבור וחולייתו מצטרפין לעשרה והוא ענין אמרם וחולייתו גבוהה כאילו אמר וחולייתו משלימתו לעשרה ובתנאי שיהיה סמוך לכותל. וזו האשפה היא של רבים שאין מפנין אותה ברוב אבל אשפה של יחיד אסור לשפוך עליה מים ואפילו היא גבוהה עשרה טפחים גזירה שמא יפנה אותה בעליה ונמצא שופך מרשות היחיד לרשות הרבים מסכת עירובין פרק י משנה ח (ח) אילן שהוא מיסך על הארץ כו'. הדלת שבמוקצה וחדקים שבפירצה כו' - כשיהיה בין קצות ענפי האילן והארץ פחות משלשה טפחים הרי הוא כאילו נדבק בארץ ונעשו הם מחיצות כי כל פחות מג' כלבוד דמי ובתנאי שימלא חלל הענפים כולה בדברים דקים כתבן ודומה לו כדי שלא יזיזנה רוח מצויה תמיד כי כל מה שיניע אותו הרוח מצויה אינו מחיצה. והעיקר אצלנו כל מחיצה שאינה יכולה לעמוד ברוח מצויה אינה מחיצה. וזה שהתרנו לו להשתמש תחתיו הוא שיעור סאתים בלבד והעיקר אצלנו כל דירה שתשמישה לאויר אין מטלטלין בה אלא בבית סאתים. וכשיהיו שרשי האילן גבוהים מן הארץ שלשה טפחים אסור להשתמש עליהן לפי שאסור להשתמש באילן ביו"ט וכל שכן בשבת גזירה שמא יחתוך ממנו ענף כאשר יתבאר במסכת ביצה (פ"ה מ"ב) ואם הם על הארץ פחות מג"ט הם נחשבים כמו הקרקע. והדלת שבמוקצה שיהיה מקום מיוחד ואין להם בו תשמיש ולא צורך כמו דיר או סהר ויש לו פתח ואין לו ציר אבל אם יש לו ציר אפילו נשמט או נשבר מותר לנעול בה את המקום. וחדקים קבוץ חדק והם קוצים כמו כמשוכת חדק (משלי טו) קושרין אלו הקוצים בקנים ועושין מהם לוח ונועלין בהם פרצות הגנות כדי שלא יכנסו שם גנבים או חיות. ואמרם גבוהים לה אפי' היו גבוהים על הארץ באיזה שיעור שיהיה וכל זה כשלא היו קושרין בקשר דבק בכותלים אלא עראי מגביהין אותן ומחזירין אותן מסכת עירובין פרק י משנה ט (ט) לא יעמוד אדם ברשות היחיד ויפתח ברה"ר כו' - כמו שאוסר רבי מאיר שיעמוד אדם ברשות הרבים ויפתח ברשות היחיד כמו כן אוסר שיעמוד בכרמלית ויפתח ברשות היחיד ולפיכך הביאו עליו ראיה מזה השוק שהיה בירושלים שהיו מפטמין שם העופות ומוכרים אותן שהיא כרמלית והחנות רשות היחיד והיו עומדין בשוק והיו פותחים החנויות בשבת. ונחשוב ירושלים כרמלית לפי שהיא עיר של רבים והיו לה פתחים רבים ולא היתה מעורבת על העקרים שביארנו בפרק חמישי מזו המסכתא. ואין הלכה כרבי מאיר בשני המאמרים לא ברשות הרבים ולא ברשות היחיד. פטמין תרגום בריאות (בראשית מא) פטימתא ולפי שזה השוק היו מפטמין בו העופות ומשמנין אותן נקרא שוק של פטמין מסכת עירובין פרק י משנה י (י) נגר שיש בראשו גלוסטרא ר"א אוסר ורבי יוסי מתיר כו' - נגר היא קורה שעושין אותה בשתי וערב ונותנין אותה בדלתות ונועלין בה השערים וקוראין אותה בני אדם בלשון ערבי מער"ץ ועניינו כמו בריח לפי שהוא מבריח מן הכותל אל הכותל וקלוסטרא דמות רמון או טבעת וכיוצא בו ממה שיורה עליו שהוא כלי ואינו קורה בעלמא שהא אסור לטלטלה בשבת. והלכה כרבי יוסי מסכת עירובין פרק י משנה יא (יא) נגר הנגרר נועלים בו במקדש אבל לא במדינה כו' - הנגר פירשו בה שהוא הדבק בדלת בקשר. והמונח הוא שהוא מובדל ואינו דבק ולוקחין אותו ביד ומרכיבין אותו על הדלתות על המנעול ואחר כן מסירין אותו ועושין במקום אחר ומפני זה קרא אותו המונח. וזה הדבר הוא בנגר שאין בראשו גלוסטרא כי מי שיש לו היכרא מותר ואפילו מונח כאשר ביארנו קודם. והלכה כרבי יהודה מסכת עירובין פרק י משנה יב (יב) מחזירין ציר התחתון במקדש אבל לא במדינה כו' - ציר ידוע מגזרת תסוב על צירה (משלי כו) והוא שם עברי ממש ואמרם אם נשמט מכף שלו אין מחזירין אותו מפני זה אסור החזרת הכף גזירה שמא יתקן אותו לפי שהוא צריך לחזוק יותר בלי ספק וכן אמרו שמא יתקע ואין הלכה כרבי יהודה מסכת עירובין פרק י משנה יג (יג) מחזירין רטיה במקדש אבל לא במדינה כו'. קושרין נימא במקדש אבל לא במדינה כו'. חותכין יבלת במקדש אבל לא במדינה כו' - רטיה היא חתיכה של בגד שפושטין עליו המשיחה לתת אותה על המכה וכשנפלה מן המכה או שפרשה בידו ונתנה על גבי כלי מותר לו להחזירה כל זמן שלא נפלה על גבי קרקע אבל כשנפלה על גבי קרקע אסור להחזירה אלא לכהן במקדש. ונתינת משיחה על המכה לכתחילה אסור בין במקדש בין במדינה. וקושרין נימא הוא שקושרין היתר כשנתק יתר מיתרי הנבלים והכנורות ודומיהן מן הכלים שהיו במקדש שהיו אומרים עליהם השיר בכל יום כאשר יתבאר במקומו (ערכין פ"ב מ"ו). ויבלת ידוע והוא כמו ראש מסמר בגוף האדם וגם כן ידוע שהעבודה אינה מותרת לבעלי יבלת מסכת עירובין פרק י משנה יד (יד) כהן שלקה באצבעו כורך עליו גמי במקדש כו'. בוזקין מלח על גבי כבש בשביל שלא יחליקו כו' - גמי הוא גמא ובכאן דיבר בדבר הידוע כי הגמא מועיל למכה ויש לו לקושרו בחתיכת בגד ויעבוד ולא יפסול לעבודה בתוספת אותו הבגד ובתנאי שלא תהיה מובדלת בין בשר ידו והמזרק או הסכין בעת עשיית העבודה. ואמרם אם להוציא ממנה דם לסחוט המכה ולהוציא ממנה דם. בוזקין כמו זורקים והוא מגזרת כמראה הבזק (יחזקאל א) רוצה לומר שהוא כמי שזורק דבר מידו פעם אחר פעם שלא יחליק כדי שלא תמעד רגלו בסיבת שמנונית הבשר הזב שם כי הבשר היו צוברים אותו על הכבש כאשר יתבאר במקומו במסכת תמיד. וכבש שם המעלה שהיו עולין בה למזבח. ובור הגולה בור היה בלשכה מן הלשכות והיה עליו גלגל והיה נשמע לאותו גלגל קול גדול בעת השאיבה וכן בור הגדול ובור חקר. חקר והקר שוין קורין אותו כך לפי שהיה נובע מלשון כהקיר ביר מימיה (ירמיה ו) והיו על אלו שני בורות הנזכרים גלגלים והתירו להם הנביאים בעלותם לרגל לדלות מאותן הבורות באותן הגלגלים ונשארו העם נוהגין לדלות מהן בלבד מפני התרת הנביאים ולא העתיקו הדין לבורות אחרים. ומה שאסרו השאיבה לגלגלים בשאר הבורות גזירה שמא ידלה לגנתו או לחורבתו או למקום שירצה למלאות מים למהירות השאיבה באלו הגלגלים וכמו כן מותר לשאוב בהן תוך המדינות והקול הנשמע לגלגל בעת השאיבה אין אוסרין אותו וכמו כן אין אוסרין להקיש בשלשלת הפתחים והדומה להם. אבל מה שהוא אסור מן הקולות אינו אלא מה שהוא כקול של שיר כלומר שיהיו לו נעימות על הסדר והוא אמרם לא אמרו אלא בקול של שיר בלבד והתרנו כל מה שקדם זכרו במקדש כי העבודה חייבת בשבת וכמו כן כל מה שהוא משום שבות והוא מצרכי העבודה והמקדש מותר לעשותו בשבת במקדש והוא אמרם ששבות שבת במקדש התירו מסכת עירובין פרק י משנה טו (טו) שרץ שנמצא במקדש כהן מוציאו בהמיינו כו' - המיינו הוא החגור שחוגר על עצמו תרגום אבנט (שמות כח) המיינא ודע כי כל מי שנכנס באיזה מקום שיהיה מן העזרה והוא טמא אם היה שוגג חייב חטאת ואם היה מזיד חייב כרת. רבי עקיבא אומר מוציאין השרץ בשבת מכל העזרה. צבת של עץ הם מלקחים מעץ שאינן מטמאין כי פשוטי כלי עץ אין מקבלין טומאה מן התורה כאשר יתבאר בתחילת כלים ותרגום סירותיו (שם כז) פסכתרוותיה והנפרד פסכתר. ור"ש סבר כי מי שנפסק לו יתר במקדש שלא יקשרנו כמו שזכרנו במה שקדם אבל קושר קצתו על קצתו בעניבה בלבד. ועוד קדם לך מדבריו בפרק הרביעי מזאת המסכת כי מי שיצא חוץ לתחום אפילו חמש עשרה אמה יכנס שאין המשוחות ממצין את המדות ודבר על שני המשפטים כמו שהוא סובר ואמר כי זה שאמרנו יכנס אפילו יצא מן התחום חמש עשרה אמה אינו מפני שיש לאדם חוץ לתחום אפילו אצבע אחד אבל נתנו לך אלו חמש עשרה אמה לפי שהם שלך ומכלל תחום שלך שאין המשוחות ממצין את המדות וכמו כן זה שהתרנו לך שתקשור היתר בעניבה התרנו לך דבר שהוא משום שבות שהם עצמם אסרו זה הדבר וכן הקשירה בעניבה מדרבנן היא אסורה. ואין הלכה כר"ש בשני המאמרים אלא כמו שזכרנו במה שקדם. והלכה כר"ע והלכה כר' יהודה: סליק פירוש המשניות להרמב"ם ממסכת עירובין מסכת פסחים פרק א משנה א (א) אור לארבעה עשר בודקין את החמץ לאור הנר כו' - בדיקת החמץ בליל י"ד אע"פ שאינו אסור בו באכילה עד חצות ליום י"ד כאשר התבאר. ותקנו זה לפי שאור הנר בלילה יפה לבדיקה ובני אדם מצויים בבתיהם באותו העת. נקרא לילה אור כמו שקוראין דברים הרבה בהפכן וכוון בזה כדי לדבר בלישנא מעליא ולא תהיה פתיחת הספר בשם העדר מן העדרים ר"ל לילה:

ומרתף שם אוצר היין. וזו המשנה שיעורה כך כל מקום שאין מכניסין בו חמץ אינו צריך בדיקה. ואוצרות יין ושמן אינן צריכין בדיקה. ולמה אמרו שתי שורות במרתף וכו' ונאמר על דרך הדמיון כגון שיהיה בית מלא חביות יין באורך עשר חביות וברחבו עשר ובגבהו עשר אחת בצד אחת עד שיהיה בבית אלף חביות. בית שמאי אומרים בודק השורה כולה שהיא כנגד הפתח באורך וברוחב שהם מאה חביות והשורה כולה שהיא כנגד גג הבית באורך וברוחב והם גם כן מאה חביות וזהו ענין שתי שורות על פני כל המרתף. וב"ה אומרים שבודק שתי שורות והם עשרים חביות בלבד והוא שתי שורות אחת בצד שניה כנגד פתח הבית ומן השורות העליונות כנגד הגג זהו ענין אמרם שתי שורות החיצונות שהם העליונות

מסכת פסחים פרק א משנה ג (ג) רבי יהודה אומר בודקין אור ארבעה עשר ובארבעה עשר שחרית ובשעת הביעור כו' - בתוך המועד ולאחר המועד ענינו בתוך ימי החג ואחר ימי החג. ותועלת הבדיקה אחר המועד כדי שיאבדנו ולא יהנה בו כי העיקר אצלנו חמץ שעבר עליו הפסח אסור בהנייה. ואמרם מה שהוא משייר חוזר על תחילת המאמר והוא אמרם אור לארבעה עשר בודקין את החמץ כי מה שמשייר יניחנו בצינעא עד שיחול שעת איסור כי הוא אם הניח בלי מוצנע ומצא שחסר ממה שהניח צריך בדיקה אחרת לפי שנאמר בידוע שגררה חולדה. וטעם מחלוקת רבי יהודה וחכמים כי רבי יהודה אומר אם לא בדק בשעת איסור החמץ אינו בודק כלל דילמא אכיל מיניה. וחכמים אינן רואין בזו הגזירה לפי שהם אומרים הוא עצמו מחזר עליו לשורפו מיכל אכיל מיניה ומפני זה אומרים יבדוק בתוך המועד ולאחר המועד. אין הלכה כרבי יהודה מסכת פסחים פרק א משנה ד (ד) רבי מאיר אומר אוכלין כל חמש ושורפין בתחלת שש כו' - צוה השם יתברך שבעת ימים שאור לא ימצא בבתיכם מכאן אנו לומדים שצריך להיות ביעור החמץ קודם השבעה בהכרח כדי שיהיו כל השבעה ימים מתחילתן ועד סופם לא ימצא בהם שאור. ומאמרו אך ביום הראשון תשביתו שאור מבתיכם למדנו שהוא יום ארבעה עשר ויהיה ביעור החמץ בתחלת יום ארבעה עשר לולא אמרו אך ביום הראשון כי אך הוא מלת מיעוט וכאילו מיעט ואמר מה שאמרתי ביום ראשון אינו בתחילת היום אלא מקצתו. ומכלל הרמיזות לזה העיקר המקובל רוצה לומר כי ביעור החמץ במקצת ארבעה עשר אמרו יתברך לא תשחט על חמץ דם זבחי והקבלה כי אותו המקצת בתחלת שעה שביעית והכל מודים מתחלת שעה ששית הוא אסור אבל הוא מדבריהם כדי להרחיק מאיסור תורה. ומחלוקת רבי מאיר ורבי יהודה כי רבי מאיר אומר יאכל כל זמן שמותר לו לאכול ורבי יהודה אומר לא יאכל בחמש שעות גזירה משום יום המעונן שאפשר שיטעה בשעה אחת. והלכה כרבי יהודה מסכת פסחים פרק א משנה ה (ה) ועוד אמר ר"י שתי חלות של תודה פסולות מונחות כו' - עוד יתבאר לך כי קרבן תודה יש בו ארבעים חלות ולפי שהם רבות נפסלות בלינה והיו לוקחין שתים מאותם החלות והיו עושין בהן מה שאמר. ואין הלכה כרבי שמעון בן גמליאל מסכת פסחים פרק א משנה ו (ו) ר' חנינא סגן הכהנים אומר מימיהם של כהנים כו' - אבות הטומאות הן מנויות בתחילת סדר טהרות ומשם תדעם. וכל הנוגע באב מאבות הטומאות יקרא ראשון. והנוגע בראשון יקרא שני. והנוגע בשני יקרא שלישי. והנוגע בשלישי יקרא רביעי. ועוד יקרא ראשון ולד הטומאה לפי שהוא מיוחס לאב הטומאה והשני ולד ולד הטומאה. ועל זה ההיקש חוזרין ואומרים מלת ולד בשלישי ורביעי. ויקרא שם גם כן הראשון והשני והשלישי והרביעי ולד הטומאה לפי שהם כולם תולדת אב הטומאה. ואמרו בכאן ולד הטומאה רצה לומר ולד ולד הטומאה וכבר ידעת כי בשר שנגעה בולד [ולד] הטומאה שלישי לטומאתה ובשר שנגע באב הטומאה ראשון וכשנגע שלישי לראשון חזר שני כמו שביארתי לך כי כל הנוגע בראשון יחזור שני. והודיעך בזה הדבר כי שלישי מותר לעשותו שני. וזהו ענין אמרו אע"פ שמוסיפין לו טומאה על טומאתו לפי שהיה שלישי והחזירו שני וזאת הטומאה שנתוספה לו היא מדרבנן אבל מדאורייתא העיקר אצלנו אין אוכל מטמא אוכל לפי שנאמר בטומאת אוכלין טמא הוא ובא בקבלה הוא טמא ואינו עושה כיוצא בו כלומר לא יטמא כיוצא בו מן המאכלות אבל מדרבנן אוכל מטמא אוכל ולפיכך חזר השלישי שני. והוסיף רבי עקיבא על זה ואמר כי שלישי מותר לעשותו ראשון כאשר אגיד לך כי טמא מת מכלל אבות הטומאה והאדם הנוגע במת יהיה אב והנוגע באב יהיה ראשון וכן שני שלישי ורביעי ואם היה הדבר הנוגע במת כלים לא יהיו אב הטומאה ונחשוב מהם ראשון ושני אבל יהיו הם והמת תורה אחת שהנוגע באותן הכלים יטמא טומאת שבעה והוא יהיה אב הטומאה ונחשוב ממנו ראשון ושני וזה לדבר השם יתברך בחלל חרב או במת וגו' ובאה בקבלה חרב הרי הוא כחלל וכמו כן שאר כלי מתכות וכלי שטף דינם ודין החרב שוה והכלים הם יותר חמור מן האדם לעולם במדרגה אחת אם נגע אדם במת יהיה אותו האדם אב הטומאה בלא ספק ואם נגע אדם שני בראשון יהיה השני ראשון כאשר ביארנו בתחילת דברינו ואם נגעו כלים בביתו באדם שנטמא במת והוא אב הטומאה לא יהיו ראשון אבל יהיו אב הטומאה ומהם יתחיל החשבון בראשון ובשני. ועוד יתבארו לך דיני אלו העיקרים כולם וראיותיו בביאור בראש מסכת אהלות. ונר אשר אמרו בכאן ר"ל נר של מתכת שנכללת בכל דיני הכלים שזכרנו אבל נר של חרס לא כי מעיקרנו שכלי חרס אינו אב הטומאה בשום פנים כאשר יתבאר במסכת כלים. וכשתגע נר של מתכת בטמא מת שהוא אב הטומאה לא יהיה אותו הנר ראשון אבל יהיה אב הטומאה כאשר ביארנו. ושמן שנפסל בטבול יום הוא שלישי כאשר יתבאר במסכת טבול יום. וכשנתנו בנר הנזכרת חזר ראשון כי הנר אב הטומאה כאשר ביארנו והתיר חזרת שלישי ראשון. כאשר ביארנו כי ר"ע יצטרך שיהיה הנר אב כדי שיהיה השמן ראשון ויטמא זולתו מן התורה. כי הוא סובר כי היות משקין טמאין מטמאין זולתם מן המאכלות מדאורייתא אבל אילו סבר שהוא מדרבנן כאשר הוא האמת די לו בטומאה דרבנן שיתיר להיות הנר של חרס לפי שהמשקין בין שנטמאו באב או בראשון או בשני יחזור ראשון וזה מדרבנן. ועוד נבאר זה במקומו בטהרות. ושני המאמרים אמיתיים לפי שהם עדות שהעידו במה שראו. ומה שנמשך זה הענין בכאן לפי שדברנו בשתי חלות פסולות מלחם תודה שהם קדשים ונשרפין מסכת פסחים פרק א משנה ז (ז) אמר ר"מ מדבריהם למדנו ששורפין תרומה כו' - ר"מ סובר אין משקין טמאין מטמאין זולתם מדאורייתא. ועוד יתבארו עקרי מחלוקתם במסכת טהרות. ושניהם מודים כי אמרו במה שקדם למה [לא] נמנעו מלשרוף הבשר שנטמאה בולד הטומאה מפני שהוא בשר שנטמא במשקין טמאין וזה הבשר לדעת ר"מ ולד מדרבנן לפי שהוא כאשר ביארתי לך סובר טומאת משקים לטמא אחרים דרבנן והוא לדעת רבי יוסי ולד מדאורייתא למה שביארנו מסברתו. ולפי שסבר רבי מאיר כי רבי חנינא התיר שריפת ולד הטומאה מדרבנן עם ראשון מדאורייתא אמר מדברי רבי חנינא במחלוקתו עם רבי עקיבא נודע שמותר לשרוף תרומה טהורה עם הטמאה לפי שולד מדרבנן לגבי ראשון דאורייתא אין הפרש בינו ובין טהור. ואמר לו רבי יוסי אינה היא המדה לפי שרבי יוסי סובר כאשר ביארנו כי אותו הבשר טמא מדאורייתא. ואמר לו אם התרנו טמא טומאה חמורה עם טמא טומאה קלה נתיר שריפת טהור עם טמא א"כ יהיה שריפת תרומה טהורה עם הטמאה לרבי מאיר על עיקר סברתו היא המדה ולר' יוסי אינה המדה. אח"כ אמר לו רבי יוסי אפי' רבי יהושע שהוא מיקל אינו מתיר שריפת טהורה עם הטמאה אבל הוא מתיר שריפת תלויה עם הטמאה. ועוד יתבארו לך דברים שעושים התרומה תלויה כשנגע בהם במסכת טהרות ורבי יוסי אומר כי הארבעה עשר שחל להיות בשבת שהחיוב לשרוף הכל קודם השבת שורפין טמאה לעצמו וטהורה לעצמו ותלויה לעצמו. והלכה כרבי יוסי באמרו אין שורפין טהורה עם הטמאה. אבל שיטמאו המשקין לזולתם הוא מדרבנן כרבי מאיר מסכת פסחים פרק ב משנה א (א) כל שעה שמותר לאכול מאכיל לבהמה לחיה ולעופות כו' - זו המשנה לרבן גמליאל שקדם לך דעתו שאמר חולין כל ארבע ותרומה כל חמש. ואמר בכאן כי כל [זמן] שהכהן אוכל תרומה מותר לישראל להאכיל לבהמה וזה אמת ר"ל שמותר לו ליהנות מן החמץ בשעה חמישית אע"פ שהוא עצמו אינו אוכל כאשר ביארנו. ואמרו ולבהמה ולחיה ולעופות כדי שיכלול בכלל מיני החיות כמו שהם חלוקים בענין אכילתם כי יש מהם מצניעים מה שישאר להם ויש מהם שמפזרין אותו וכיוצא בהן ומה שפרט ואמר ומוכרו לנכרי כי ב"ש אומרים לא ימכור אדם חמצו לנכרי אלא א"כ יודע בו שיכלה קודם הפסח והודיע כי זה המאמר דחוי. ורוצה במאמר ומותר בהנאתו לפי שהוא כששרף החמץ קודם הביעור הותר לו שיהנה באפרו לאחר הפסח. ואמר עבר זמנו אסור בהנאתו אפילו בשעה ששית שהוא מדרבנן כי הוא אסור בהנאה כמו איסור הנאה דאורייתא כל כך כי אפילו קידש אשה בחמץ בשש שעות אין חוששין לקדושין אפילו היה אותו החמץ אסור מדרבנן כמו החטים שנפל עליהם מים וכיוצא בו ואמר ולא יסיק בו תנור וכירים רוצה בו כי כששרפו בזמנו לא יסיק בו תנור בעת שריפתו כדי שלא יהנה באותו הביעור והוא אינו מותר בהנאה. ופרורין ידוע לשון העברי פיתים וכמו כן נפרש פתות אותה פתים (ויקרא ב) ואין הלכה כרבי יהודה וכשהחמץ הוא יבש אין מספיק לו להטילו בנהר אלא צריך שיפרר אותו היטב מפני שיובשו חזק חלקיו [וצריך] לכתת כדי שיאבד מהר מסכת פסחים פרק ב משנה ב (ב) חמץ של נכרי שעבר עליו הפסח כו' - למדנו בקבלה שלך אי אתה רואה אבל אתה רואה של אחרים ולפי שאין אדם עובר על מצות לא יראה לך חמץ בחמץ של נכרי הוא מותר ואפילו באכילה ומה שאמר בהנאה משום שאומר חמצו של ישראל אסור בהנאה ואמרו בירושלמי כי אמרו מותר בהנאה משום שהוא מורה שהוא אסור באכילה וזה הוא במקום שאוסרין שם אכילת פת נכרים ומזה הטעם אסור באכילתו ולא משום החמץ כאשר אמרו אבל באתרא דנהיג לאכול פת נכרים מותר באכילה וזה יורה הדבר בפת של נכרים תלוי במנהג והמנהג הוא אצלנו באיי ספרד לאכלו. ולפי שעבר הישראל על מצות השם שאמר לא יראה כשהחמץ שלו קנסינן ליה ונאסר אותה בהנאה אפילו לאחר הפסח מסכת פסחים פרק ב משנה ג (ג) נכרי שהלוה את ישראל על חמצו כו'. חמץ שנפלה עליו מפולת הרי הוא כמבוער כו' - התנאי בשניהם שיאמר לו אם לא הבאתי לך מעות ביום פלוני קנה מעכשיו אבל אם לא אמר לו הרי החמץ נחשב ברשות בעליו לא ברשות אותו שהוא ממושכן אצלו. וכל שאין הכלב יכול לחפש אחריו הוא שיהיה עליו גובה שלשה טפחים וצריך שיבטל בלבו ורשב"ג לא בא לחלוק אבל ביאר דין המפולת איך הוא מסכת פסחים פרק ב משנה ד (ד) האוכל תרומת חמץ בפסח בשוגג כו' - עוד אבאר לך במסכת מכות כי אוכל חמץ בפסח לוקה ועיקר אצלנו אין אדם לוקה ומשלם לפיכך פטור מן התשלומין. ומדמי העצים שיעורו אפילו דמי עצים אינו משלם ולא נאמר נחשוב החמץ כאלו הוא עץ בעלמא לפי שהוא אסור בהנאה ולפיכך אין משלם אפילו דמי עצים מסכת פסחים פרק ב משנה ה (ה) אלו דברים שאדם יוצא בהן ידי חובתו כו' - אכילת מצה בליל פסח מצות עשה והוא דברי השם בערב תאכלו מצות (שמות יב) ואמר לא תאכל עליו חמץ שבעת ימים תאכל עליו מצות (דברים טז) א"כ כל הזרעים שעיסתם מתחמצת אדם יוצא בהן ידי חובתו במצה. ואלו החמשת מינין בלבד הם באין לידי חימוץ וזולתם כמו אורז ודוחן ודומיהן מסריחין עיסתן ואינן מתחמצין. ואם אתה זוכר למה שפירשנו בפרק שלשה שאכלו כאחת בברכות ובפרק י"ח דשבת התבאר לך זאת ההלכה והתשובה בהן אחת ומה שפרט בחלה ובתרומה שמא יאמר אדם מצוה שוה לכל אדם בעינן ר"ל שתהא ראויה לכל ישראל ולזולתם הודיענו שאין הדבר כך. והטעם שאין אדם יוצא ידי חובתו בחלות תודה ורקיקי נזיר כשעשאן לעצמו להקריבן עם הקרבן שהוא חייב כמו שנצטוה אע"פ שהיא מצה גמורה לפי שאמר השם יתברך ושמרתם את המצות ובא בקבלה מצה המשתמרת לשם מצה יצתה זו שאינה משתמרת לשם מצה אלא לשם זבח מסכת פסחים פרק ב משנה ו (ו) ואלו ירקות שאדם יוצא בהן ידי חובתו כו' - כמו שאכילת מצה בליל פסח מצות עשה כך אכילת מרור מצות עשה בזמן שכבש הפסח נאכל. הוא מה שאמר יתברך על מצות ומרורים יאכלוהו. ואמרו ומרורים נופל על אלו שמונה. חזרת חסא. עולשין ידוע. תמכא מין ממיני עולשין אלא שהיא גדל בגנות. חרחרבינה פירש רבינו יצחק אלקרצינ"ה. מרור מין כוזברתא מר ביותר. ואמרו בין לחים בין יבשים רוצה בו הקלח שלהם כאשר הודיעך ויוצאין בקלח שלהן אבל העלין אינו יוצא בהם ידי חובתו אלא אם היו לחים מסכת פסחים פרק ב משנה ז (ז) אין שורין את המורסן לתרנגולים אבל חולטין כו' - מורסן ידוע והוא קליפת החטים העבה ושורין הוא שישרו המורסן במים וישימו אותן בפני התרנגולים שיאכלו אותן כדרכן. וחולטין הוא שילושו הקמח במים חמין בחוזק רתיחה ונהגו העם לאסור זה והגמרא התיר אותו. שפה פירושו שהאשה מחככת בשרה במורסן. וילעוס הלעיסה בשיניהם מסכת פסחים פרק ב משנה ח (ח) אין נותנין הקמח לתוך חרוסת או לתוך החרדל כו' - מחלוקת תנא קמא ורבי מאיר אינו אלא כשנתן לתוך החרדל אבל לתוך החרוסת דברי הכל ישרף מיד לפי שהוא ממהר להחמיץ ועוד יתבאר תערובת החרוסת מה הוא בפרק אחרון. ואמר הש"י בפסח ובשל מבושל במים ולפי ששינה איסור הבישול בלשון מקור קבלנו שבא לרמוז לאסור בישולו במי פירות אבל סכין ומטבילין אותו בהן אחר שנצלה: ומי הבצק שנוטלין בהם הידים וכלי הבצק ישפכו כמו שזכרו ובמקום מדרון כדי שלא יתקבצו וישארו במקום נמוך. ואין הלכה כרבי מאיר מסכת פסחים פרק ג משנה א (א) אלו עוברין בפסח כותח הבבלי ושכר המדי כו' - ענין עוברין שעוברין על בל יראה ובל ימצא. כותח הוא דבר שנופל בערובו קמח ונקרא בלשון ערבי אלמר"י. שכר דבר משכר שעושין דברים משכרין ממינין רבים ומחטים שרויים ושעורים וזולתם והיה משקה אנשי מדי מזה הענין רוצה לומר ממשרת לחם כגון אותו שעושין היום במצרים וקורין אותו אלמז"ר בערבי. וחומץ האדומי היו משימין בו שעורים מעט. וזיתום שלוקחין מלח וקמח שעורים וקורטמי וקורין אותו בערבי קרט"ם והוא זרע כרכום מדברי בד בבד ולשין אותו במים והיו עושין אותו לרפואה. וזומן של צבעים מיא דחיורי והוא מים ששורין בהן המורסן ומשתמשים בו צבעי הלבא ועמילן של טבחים הוא שלוקחין חטים שלא בשלו כל צרכם ומיבשין אותן וטוחנין אותן ולשין אותן ועושין מהן חלות ומכסין בהן הקדירה כשיתקרב המאכל להתבשל בתוכה ותסיר ממנה זוהמת המאכל וריחו הרע. וקולן של סופרים עיסה יעשה אותה מדבקי הספרים מעפר הריחיים ידבקו בו מה שהם רוצים לדבק ניירותיהם. וטפולי נשים הוא קמחים יקחו אותן הנשים מן הדברים שיש להם כח למרק ורוחצות פניהם בהן ובשרן ויש בכללן קמח שעורים. ורבי אליעזר אומר אע"פ שיהיה אבק ואין בו מים גזירה שמא ישרו אותו האבק בשעת הרחיצה. ואין הלכה כרבי אליעזר אלא כמו שאמר זה הכלל כל מה שהוא מין דגן. רוצה בו כל דבר שיהיה בו מין ממיני חמשת המינים עם המים עובר עליו בפסח אבל בלא מים או במי פירות אינו עובר ומותר לאוכלו כי העיקר אצלנו מי פירות אין מחמיצין ואמרו הרי אלו באזהרה רוצה לומר מי שיאכל אחד מאלו שיהיה בו תערובת דגן לפי שהעיקר אצלנו על חמץ דגן גמור ענוש כרת ועל עירובו בלאו וזה כשיהיה מן החמץ מעורב כזית בכדי אכילת פרס אז יתחייב האוכל זה התערובות מלקות אבל אם יש בשיעור הדגן המעורב פחות מזית אינו חייב על אכילתו מלקות אבל הוא אסור. ואין הלכה כרבי אליעזר מסכת פסחים פרק ג משנה ב (ב) בצק שבסדקי עריבה אם יש כזית במקום אחד כו' - אמרם בטל במיעוטו כשהוא במקום חיזוק הכלי ודיבוק שבריו אבל כשאינו לחיזוק אפילו פחות מכזית חייב לבער. ואמרו חוצץ מבואר וענינו כי אם הוא מקפיד עליו ודעתו ליטלו אז הוא חוצץ וכשנטמאת העריבה והטבילה לא עלתה לה טבילה. וזה המאמר בעריבה שיש לה טהרה במקוה אבל כלי חרס אין לה טהרה במקוה אלא שבירה וכמו שיתבאר במקומות הרבה. ובצק החרש הוא שיכו עליו ביד ולא ישמע לו קול ודומה כחרש לא ישיב כשקוראין אותו. וכאשר לא נודע אם נתחמץ או לא נשער אותו בזולתו או בזמן הידוע כי בזמן הזה תחמיץ העיסה ושיעורו כדי שיהלך אדם ברגליו הליכה בינונית מיל אחד והוא שיעור מן הזמן שהוא שני חומשי שעה משעות ההשוייה מסכת פסחים פרק ג משנה ג (ג) כיצד מפרישין חלה בטומאה ביום טוב כו' - כבר הודעתיך כי שריפת קדשים ביו"ט אסור וכשנטמאת העיסה חלה טמאה שיוציא ממנה דינה שתשרף ואמר רבי אליעזר שיאפה הבצק כולה ולא יוציאו ממנה חלה עד תשלום אפייתה ואז תטול חלה מן החלות ותקרא לה שם וזה מותר כאשר ביארנו במסכת חלה ומניחין אותה עד מוצאי יום טוב ושורפין. ובן בתירא אומר מוציאין אותה עיסה ומטילין אותה במים צונן ומניחין אותה שם עד שתשרף למוצאי יום טוב כי אסור לאפותה לפי שאין אופין ביום טוב אלא מה שהוא ראוי לאכילה. והלכה כרבי אליעזר מסכת פסחים פרק ג משנה ד (ד) רבן גמליאל אומר שלש נשים לשות כאחת כו' - ר"ג סבר כי ג' נשים מתעסקות בבצק כולן בזמן אחד ואופות זו אחר זו ואף על פי שישאר הבצק של השלישית עד שיסיקו את התנור פעמים ויאפו בו שתי אפיות ואח"כ תאפה השלישית שאינו בא לידי חימוץ בזה השיעור מהזמן. וחכמים אין סוברים כך אבל אומרים כי כשיתחיל הראשונה באפיה [תתחיל] השניה לערוך והשלישית ללוש נמצא כשתשלים הראשונה באפיה תשלים השניה בעריכה והשלישית בלישה ותתחיל השניה לאפות והשלישית בעריכה ותלוש הראשונה פעם שניה וכך עושין ולא יתמהמה הבצק בשום פנים ולא תגביה ממנו היד. ואמר ר"ע לר"ג לא כל הנשים ולא כל העצים ולא כל התנורים שוים כי יש תנור שמתחמם בשעה קלה ואחר בהיפך וגם כן כשהם העצים יותר יבשים שולט בהם האש במהרה ומן הנשים יש מהם זריזות ויש מהם להיפך ואמרו שאין מניחין העיסה כל זה הזמן אלא א"כ מטילין [הידים] במים צוננין ומצננין העיסה בהם. ודע כי כל עת שהיד מתעסק בבצק אינו בא לידי חימוץ ואפילו יום אחד שלם. והלכה כחכמים מסכת פסחים פרק ג משנה ו (ו) י"ד שחל להיות בשבת מבערין את הכל כו' - והלכה כרבי אליעזר בר צדוק מסכת פסחים פרק ג משנה ז (ז) ההולך לשחוט את פסחו ולמול את בנו כו' - וכל זה מבואר באר היטב מסכת פסחים פרק ג משנה ח (ח) וכן מי שיצא מירושלים ונזכר שיש בידו בשר כו' - ר"מ אומר כמו שטומאת אוכלין בכביצה רוצה לומר שאינה מטמאה עד שיהיה בה כביצה כאשר נבאר בפירוש רחב בראש מסכת טהרות כן לא יחזור אלא על כביצה. ורבי יהודה אומר כמו שהאוכל מבשר קדש ומן החמץ כזית לוקה כך יחזור אפילו על כזית ונתנו חכמים מדרגה בין בשר קודש ובין החמץ לפי שהוא חולין. והלכה כחכמים מסכת פסחים פרק ד משנה א (א) מקום שנהגו לעשות מלאכה בערבי פסחים כו' - לפי מה שאמרו נותנין עליו חומרי מקום שיצא משם שהוא מורה כי כשהלך ממקום שאין עושין למקום שעושין אינו עושה התנה ואמר כי זה הדין לא שייך והעיקר אל ישנה אדם מפני המחלוקת ומה שהכריח לחייבו שלא לעשות במקום שעושין לפי שזה אינו נראה שינוי שיבא ממנו מחלוקת אבל השינוי הוא אם יעשה במקום שאין עושין או שיעשה דבר משונה ממעשיהם או ימחה בהם אבל הבטלה אין בה מחלוקת מסכת פסחים פרק ד משנה ג (ג) מקום שנהגו למכור בהמה דקה לנכרים כו' - אסור למכור בהמה גסה לנכרי וטעם זה האיסור שמא ישכירנה או ישאילנה לו ויעבוד בה בשבת ולשון התורה (שמות כג) למען ינוח שורך וחמורך ושנית שמא ימכרנה לו ערב שבת ולא תיטב בעיניו ויחמר אותה בעליה הישראל כדי שתלך לפני הקונה והבהמה תלך לפניו ומחמת קולו של ישראל שהיא מכרת אותו נמצא הישראל מחמר אחר בהמתו בשבת ולפיכך מותר לאדם שיתן בהמתו לסרסור שימכרנה לנכרי והוא שלא יהיה שם מצוי כי אלו הטעמים כולם נסתלקו כשבעל הבהמה לא יהיה מצוי כי הסרסור לא ישאיל ולא ישכיר לפי שאינה שלו והבהמה לא תכיר קול הסרסור שתלך מחמתו כמו שזכרנו. והתיר רבי יהודה למכור שבורת יד או רגל לפי שאינה ראויה למשא וזה אינו אמת כי אפשר לקשרה ולמשוך ברחים והקרנות להניעם והתיר בן בתירא למכור הסוס הידוע לנשיאות הנץ והנשר ודומיהם מהחיות הציד כי הוא סובר החי נושא את עצמו בין אדם בין בהמה חיה ועוף ואלו העופות אינן משוי על הסוס. וחכמים אומרים כי האדם החי בלבד הוא שאינו משוי ונאמר בו החי נושא את עצמו. ואין הלכה כבן בתירא מסכת פסחים פרק ד משנה ד (ד) מקום שנהגו לאכול צלי בלילי פסחים אוכלין כו' - האוסרים לאכול בשר צלי בלילי הפסח כדי שלא יחשוב הרואה שהוא כבש הפסח והיה כאוכל קדשים בחוץ:

מקום שנהגו להדליק את הנר בליל יום הכפורים כו' - עוד יתבאר במסכת כפורים כי יום הכפורים אסור בתשמיש המטה ויש אומרים שהדלקת הנר יביא אותו להסתכל באשתו ותשא חן בעיניו ויבוא לידי תשמיש ויש אומרים כי האורה יפריש אותו מאשתו ואם לא תהיה שם אורה יבא לידי הרהור ויבעול

מסכת פסחים פרק ד משנה ה (ה) מקום שנהגו לעשות מלאכה בתשעה באב עושין כו'. וחכ"א ביהודה היו עושין מלאכה בערבי פסחים כו' - ואין הלכה כרבי שמעון בן גמליאל. וחכמים אומרים ביהודה עושין מלאכה לפי מה שקדם להם דבר כללי מקום שנהגו ומקום שלא נהגו הודיענו בשני המקומות ידועות באחד נהגו לעשות ובאחד לא נהגו מסכת פסחים פרק ד משנה ו (ו) רבי מאיר אומר כל מלאכה שהתחיל בה קודם לארבעה עשר כו' - עוד יתבאר לך במסכת מועד כי ההדיוט תופר וכמו כן היוצא מבית האסורין מספר ומכבס ולפיכך התירו חכמים אלו השלש מלאכות שיתחיל לעשותן בארבעה עשר אבל במקום שנהגו. ורבי מאיר אומר אפילו במקום שנהגו אין עושין מלאכה לכתחילה בשום פנים. ורבי יוסי אומר אף הרצענין לפי שהוא אומר שכן עולי רגלים מתקנין מנעליהן וסנדליהון לעלות לרגל בחולו של מועד. והלכה כחכמים מסכת פסחים פרק ד משנה ז (ז) מושיבין שובכין לתרנגולים בארבעה עשר כו' - אמרו תרנגולת שברחה מחזירין אותה למקומה ר"ל בחולו של מועד אבל בארבעה עשר אין צריך לדבר בו מאחר שאמר מושיבין כ"ש מחזירין. וענין מושיבין הוא שתהיה תרנגולת שישבה על הביצים שלשה ימים שכבר התחילו הביצים להפסיד ואם מתה מביאין אחרת ומרביצין אותה על הביצים מסכת פסחים פרק ד משנה ח (ח) ששה דברים עשו אנשי יריחו כו' - אלו הששה דברים לא שבחו אותם חכמים אלא השלשה מהם והם הראשונות לא מיחו בידם והשלשה הנזכרים באחרונה מיחו בידם. הראשונות הם שמרכיבין האילנות יום ארבעה עשר והוא שתולין יחור של דקל זכר על דקל נקבה וזה מפורסם אצל בעלי העבודה וזהו ענין אמרם מרכיבין דקלים. וכורכין את שמע הוא שהם לא היו אומרים ברוך שם כבוד מלכותו בשעת קריאת שמע. וקוצרין וגודשין מלפני העומר ענינו שמותר לקצור ולגדוש ולא ניחוש דילמא אתי למיכל מיניה. והג' האחרונות שמיחו הן מתירין גמזיות של הקדש הוא שהם היו מתירין לאכול גדולי הקדש ואמרו כי לא נאסר אלא הפרי שנקדש בעצמו אבל מה שצומח לאח"כ בשדה הקדש שהוא מותר. ואוכלין מתחת הנשרים שהיו אוכלים מה שהיה נופל מן הפירות תחת האילן בשבת ובי"ט אע"פ שהיה ספק אצלם ולא היו יודעים אם מערב שבת נפלו והן מותרין או נפלו בשבת הן אסורין כאשר יתבאר במסכת יום טוב. ונותנין פאה לירק כבר קדם לך במסכת פאה כי מתנאי הדברים שהם חייבין בפיאה שיהיה מכניסו לקיום והירקות אינן כן מסכת פסחים פרק ד משנה ט (ט) ששה דברים עשה חזקיהו המלך על שלשה כו' - זאת ההלכה היא תוספתא אבל ראיתי לפרש לפי שיש בה תועלת. ספר רפואות היה ספר שהיה ענינו להתרפאות בדברים שלא התירה תורה להתרפאות בהן כמו הדברים שחשבו בעלי הצורות והוא כי יש אנשים חכמים בחכמת הכוכבים ועל פיהם יעשו צורה לעתים ידועים ויועילו או יזיקו לדברים ידועים וזו הצורה נקראת בלשון יון טלס"ם ואומר כי הצורה שהיא נעשית כזו התכונה היא טובה לחולי פלוני וכיוצא בו מן הדברים המטעים ומחבר זה הספר לא חברו אלא על דרך החכמה בטבע המציאות לא על דרך שיעשה אדם פעולה ממה שנכתב באותו הספר וזה מותר. ועוד יתבאר לך כי יש דברים שמנע השם לעשותם והם מותרים ללמדם ולהבינם כי השם יתברך אמר לא תלמד לעשות ולמדנו בקבלה (סנהדרין דף סח) אבל אתה למד להבין ולהורות. וכאשר השחיתו בני אדם דרכם והיו מתרפאין באותן הדברים הסירן וגנזן. ואולי שהיה ספר והיה שם רפואה לסם המות והיה אומר סם המות פלוני מרקחין אותו כך ומשקין אותו כך ויארע ממנו מן המקרים ורפואתו כך וכך בדבר פלוני וכשיהיה רואה הרופא אותן המקרים היה יודע כי אותו הסם השקוהו והיה נותן לו אותה הרפואה להיות כנגד הסם ולהציל ממות וכאשר השחיתו בני אדם דרכם והיו ממיתים באותם הסמים הסיר הספרים וגנזן ואני הרביתי לך דברים בזה הענין לפי ששמעתי וכן פרשו לי הענין כי שלמה חבר ספר רפואות כשיחלה שום אדם או יקרנו שום חולי מן החולים היה מתכוין לאותו הספר והיה עושה כמ"ש בספר והיה מתרפא וכאשר ראה חזקיה כי בני אדם לא היו סומכין על הש"י הסיר אותו וגנזו. ואתה שמע הפסד זה המאמר ומה שיש בו מן השגיונות ואיך יחסו לחזקיהו מן האולת מה שאין ראוי ליחס כמותו לרעועי ההמון וכמו כן לסיעתו שהודו לו ולפי דעתם הקל והמשובש האדם כשירעב וילך אל הלחם ויאכל ממנו בלי ספק שיבריא מאותו חולי החזק החולי הרעב א"כ כבר נואש ולא ישען באלקיו נאמר להם הוי השוטים כאשר נודה לשם בעת האכילה שהמציא לי מה שישביע אותי ויסיר רעבתנותי ואחיה ואתקיים כן אודה לו שהמציא לי רפואה ירפא חליי כשאתרפא ממנו ולא הייתי צריך להקשות על זה הענין הגרוע לולא שהיה מפורסם עוד יתבאר כי מותר לעבר השנה בכל אדר ולעשות אותה השנה שני אדרים ומן העיקרים אצלנו אדר הסמוך לניסן לעולם חסר כיון שנסמך על החשבון ואם הם שני אדרים יהיה הראשון שלשים יום ובא חזקיהו ביום שלשים ועיבר את השנה ועשה את החודש הנכנס אדר השני ואילו לא היה מעבר אותה השנה היה יום שלשים של אדר יום ראשון של ניסן כאשר ביארנו והוא עיבר את השנה ביום שהיה ראוי להיות ראשון של ניסן וזה אינו מותר כי העיקר אצלנו אין מעברין את השנה בשלשים של אדר הואיל וראוי לקובעו ניסן והוא לא ראה בזה הדיוק רוצה לומר הואיל וראוי לקובעו ניסן מסכת פסחים פרק ה משנה א (א) תמיד נשחט בשמונה ומחצה וקרב כו' - העיקר אצלנו כי תמיד של שחר לא יקדים אותו שום קרבן ותמיד של בין הערבים לא תאחר אחריו קרבן בשום פנים אם לא קרבן פסח ותחלת שעת הקרבת תמיד של בין הערבים מחצי השעה השביעית עד סוף היום והוא השעה שיתחיל הצל שיארך בו ויראה לכולם ארכו ובכל הימים שהיו שם קרבנות רבות יתאחרו שתי שעות אחר תחלת השעה לפי שלא נוכל להקריב אחריו דבר כאשר נתננו העיקר וערבי פסחים שמותר להקריב פסח אחר התמיד נשחט שעה אחת אחר העת בלבד וכשיחול ערב פסח יום ו' נשחט בתחלת שעתו כדי להרחיב העת לצלותו לפי שאי אפשר לצלותו בלילי שבת מסכת פסחים פרק ה משנה ב (ב) הפסח ששחטו שלא לשמו כו' - עוד יתבאר לך בתחלת זבחים כי המחשבה פוסלת בקדשים בארבע עבודות בשחיטה וקבלת הדם ובהולכתו למזבח ובזריקתו על גבי המזבח אמרו כשיפסיד מחשבתו בשעה שמתעסק בעבודה מאלו העבודות שזכרנו נפסד הזבח כאשר התבאר לשם ובפרט הפסח וחטאת כאשר נפרש בתחלת זבחים ואמרו בירושלמי מנין שאין שוחטין את הפסח אלא לשמו שנאמר ואמרתם זבח פסח הוא לה מסכת פסחים פרק ה משנה ג (ג) שחטו שלא לאוכליו ושלא למנויו לערלים כו' - שלא לאוכליו הם חולה וזקן וקטן שאין יכולין לאכול כזית בשר מפורש הוא בתורה כי הפסח אינו נשחט אלא לאנשים ידועים והוא אומרו הש"י תכוסו על השה ואינו נשחט אלא למי שיכול לאכול ממנו שנאמר איש לפי אכלו ואינו אוכל ממנו ערל שנאמר כל ערל לא יאכל בו ואינו נשחט אלא לטהור שנאמר ויהי אנשים אשר היו טמאים לנפש וגו'. מה שחייב להיותו פסול כששחטו לשמו ושלא לשמו וכשר כששחטו לאוכליו כי לשמו ושלא לשמו היה הפסול בעצם הזבח ולאוכליו ושלא לאוכליו ההפסד חוץ ממנו ושנית כי לאוכליו ושלא לאוכליו אתה יכול להפריש הפסולין מן הכשרים ושלישית כי לשמו ושלא לשמו נוהג בכל הקדשים וזאת היא מיוחדת בפסח. ממרס בדמו פירושו ממשמש בו ומניעו כדי שלא יקרוש מסכת פסחים פרק ה משנה ד (ד) השוחט את הפסח על החמץ כו' - מה שאמר השם יתברך לא תשחט על חמץ דם זבחי ולא ילין לבוקר זבח חג הפסח חכמים אומרים כי אמרו זבחי רוצה בו קרבן וזה פסח כי כשיהיה החמץ ברשות השוחט או הזורק את הדם או המקטיר או אחד מבני חבורה אע"פ שיהיה אותו החמץ חוץ לעזרה שהוא לוקה ולא יפסיד הזבח. ורבי יהודה אומר זבחי המיוחד לי רוצה בו קרבן תמיד ולפיכך מי ששחט התמיד על החמץ ר"ל שהוא מקריב אותו בעוד החמץ קיים אצלו שהוא עובר בלא תעשה ור"ש אומר כי דבר הש"י זבחי זבחי ב' פעמים ר"ל כי באותה שעה שהוא חייב כששחט [פסח] על חמץ יהיה פטור אם שחט שאר זבחים על החמץ ולפיכך אר"ש כי מי ששחט הפסח ביום ארבעה עשר לשמו על החמץ חייב מלקות ושאר זבחים יום י"ד על החמץ פטור ובשעה שיהיה חייב אם שחט שאר זבחים על החמץ יהיה פטור אם זבח קרבן פסח על החמץ ולפיכך אמר ובמועד לשמו פטור לפי שאז הוא פסול ואינו קרבן פסח ובתנאי שיהיה נדחה לפסח שני שהיה אפשר להקריב זה הכבש פסח ושלא לשמו חייב לפי שהוא כשאר הקרבנות והוא יאסר הקרבת איזה קרבן שיהיה על החמץ וחייב עליו מלקות כאשר ביארנו דעתו ולפיכך חייב ואין הפרש באמרו במועד או בשאר ימות [הפסח] ומה שחייב שיהיה לדעת ר"ש כששחט כל הקרבנות על החמץ בשאר ימות [הפסח] בין לשמן בין שלא לשמן חייב חוץ מן החטאת ששחטה שלא לשמה וכמו שהעיקר אצלנו והוא אמרם בתחלת כל הזבחים שנשחטו שלא לשמן אע"פ שלא עלו לבעלים לשם חובה כשרים חוץ מן הפסח ומן החטאת הפסח בזמנו והחטאת בכל זמן. והלכה כחכמים מסכת פסחים פרק ה משנה ה (ה) הפסח נשחט בשלש כיתות כו' - זה מבואר מסכת פסחים פרק ה משנה ו (ו) שחט ישראל וקבל הכהן נותנו לחבירו כו' - היו נערכין שורות להתפאר והבזך כלי עגול כזו הצורה תרגום קערותיו בזיכוהי ויקרש פי' ויקפא מגזרת קפאו תהומות והודיעך בזו המשנה ענינים רבים מהם מה שאמר שחט ישראל להודיעך כי שחיטה כשרה בזרים. ואמר וקבל הכהן לפי שמקבלה ואילך מצות כהונה. ואמר נתנו לחבירו וחבירו לחבירו להודיעך כי כל מה שתוכל לעשות מצוה באנשים רבים ה"ז משובח ברב עם הדרת מלך. ואמרו מקבל את המלא ומחזיר את הריקן להודיעך הזריזות והחריצות של המצוה כי לא היה מחזיר את המזרק עד שהיה לוקח את השני והשם אמר אל יסוד מזבח העולה לימד על העולה שטעונה יסוד ונאמר בעולה זריקה וזרקו את הדם על המזבח ונאמר בפסח זריקה שהרי נאמר בבכור ואת דמם תזרוק על המזבח ולא אמר ואת דמו ובא בקבלה כי זה הפסוק הוא בבכור ובפסח ומעשר בהמה שכולן טעונין זריקה אחת כנגד היסוד וכמו שהעולה טעונה יסוד כך זה טעונה יסוד וכשאבאר לך צורת המזבח במקומו במסכת מדות יתבאר לך כי פאת המזרח לא היה בו יסוד ועוד יתבאר שם היסוד מסכת פסחים פרק ה משנה ז (ז) יצתה כת ראשונה נכנסה כת שניה כו' - זה מבואר מסכת פסחים פרק ה משנה ח (ח) כמעשהו בחול כך מעשהו בשבת כו' - לפי שאמר כמעשהו בחול כך מעשהו בשבת פירוש כי זה היה שלא ברצון חכמים ואילו היה ברצון חכמים היה בין מעשהו בחול ומעשהו בשבת הפרש והיא רחיצת העזרה כי לא היה רוחצים אותה בשבת. ואין הלכה כרבי יהודה מסכת פסחים פרק ה משנה ט (ט) כיצד תולין ומפשיטין אונקליות של ברזל כו' - אונקליות ידוע והוא ברזל עקום שתולין בה הבהמה להפשיטה ובלשון עברי מזלג מזלגות מקלות דקים חלקים ידוע ג"כ כלומר משופין. ור"א אינו מתיר טלטול אותן המקלות וחכ"א אין שבות במקדש. ואין הלכה כר' אליעזר מסכת פסחים פרק ה משנה י (י) קרעו והוציא אימוריו נתנן במגיס כו' - אימורין נקראין הנתחים הנשרפים מן הקרבן על גבי המזבח והם מקרבן פסח האליה הדבקה בעצם העצה והחלב המכסה את הקרב והכליות וחלביהן ויותרת הכבד עמהם ומגיס כלי שהיו נושאים בו החלבים וכל האמורים למזבח תרגום כף אחת מגיסא חדא ואמרו חשיכה יצאו וצלו את פסחיהן כך היו עושין כשהיה יום י"ד יום שבת שלא היו יכולים להוליכו ולא לצלותו אלא למוצאי שבת אבל בשאר הימים כשהיה נגמר הקרבה היו יוצאים ומוליכים אותו לצלותו מסכת פסחים פרק ו משנה א (א) אלו דברים בפסח דוחין את השבת כו' - אמר הש"י בקרבן תמיד במועדו וכמו שהיה תמיד קרב בשבת כמו שכתב בפירוש על עולת התמיד יעשה ונסכו כמו כן קרבן פסח היה קרב בשבת. ומחוי קרביו פירוש שיוציאו ממנו הרעי. ומה שאסר חתיכת יבלתו הוא שיחתוך אותה בכלי אם יש שם יבלת אבל ביד מותר לחתכה בשבת כאשר נתבאר בסוף עירובין. הרכבתו והבאתו הוא מלאכה לפי שהוא משאוי לדעת חכמים אבל לדעת בן בתירא אינו משוי כאשר נתבאר מדעתו בפרק הרביעי מזו המסכתא והבאתו מחוץ לתחום ג"כ אסור מדאורייתא אצל ר"ע שהוא סובר איסור תחומין דאורייתא ור"א סובר איסור תחומין דרבנן והחי נושא את עצמו ואפילו בהמה כבן בתירא ולפיכך היו אלו הדברים לפי סברתו כולן משום שבות בלבד מסכת פסחים פרק ו משנה ב (ב) אמר רבי אליעזר והלא דין הוא מה אם שחיטה שהיא כו' - רבי יהושע סובר שמחת יו"ט מצוה [ומ"מ] מבטל שמחת יו"ט כשהיה באותה שמחה דבר שהיה אסור משום שבות כגון הניגון בתופים ובמחולות ובכנורות ובצלצלים שכל זה אסור ביו"ט אע"פ שהוא מצוה אצלו ולפיכך היה נכון אצלו להשיב ולומר יו"ט יוכיח ורצה באמרו הזייה הזאת מי חטאת המחויבת לטמא מת בשלישי ובשביעי כי כשיחול שלישי או שביעי שלו בשבת אין מזין עליו וכמו כן אם יחול שביעי שלו יום שלשה עשר והיה יום שבת אין מזין עליו וישאר טמא ולא יקריב קרבן פסח ורבי אליעזר סובר שמזין עליו בשבת כדי שלא יבטל עליו קרבן פסח כי אם ישאר למחרתו שהוא יום י"ד והוזה עליו וטבל אסור להקריב פסח כמו שיתבאר. והלכה כרבי עקיבא מסכת פסחים פרק ו משנה ג (ג) אימתי מביא חגיגה עמו כו' - חגיגת יום ארבעה עשר היא רשות ולא חובה ולפיכך אם היה ארבעה עשר יום שבת או אם יהיה יום חול ויהיו הפסחים רבים או יהיה אותו הפסח בא בטומאה כאשר יתבאר בפרק שלאחר זה אין מביאין חגיגה עם הפסח יום י"ד מסכת פסחים פרק ו משנה ד (ד) חגיגה היתה באה מן הצאן מן הבקר כו' - יודיעך בזו ההלכה כי חגיגת ארבעה עשר אע"פ שהיא רשות ואינו יוצא בה משום חגיגה דינה ודין חגיגה שוה ואין ביניהם הפרש לא במין הקרבן ולא בזמן האכילה ועוד יתבארו הדינים המחויבים בחגיגה במסכת חגיגה מסכת פסחים פרק ו משנה ה (ה) הפסח ששחטו שלא לשמו בשבת חייב כו' - מה שאמר ר' יהושע אם אמרת בפסח ששינוהו לדבר האסור רוצה בו שהוא כששחטו לשם שלמים וכיוצא בהן בשבת. וידוע כי השלמים ושאר קרבנות יחיד אסור להקריבן בשבת וכששחט שלמים וזולתם בשבת לשם פסח כבר שינה שמו לדבר המותר כי הפסח מותר להקריבו באותה שבת. ומאמר ר' אליעזר אימורי ציבור יוכיחו ענינו התמידין והמוספין שמותר להקריבן בשבת לשמן אבל מי ששחט פסח בי"ד שחל להיות בשבת לשם תמיד או לשם מוסף חייב חטאת אע"פ ששינהו לדבר המותר ולא חלק ר' יהושע בזה כאשר ביארנו הפסח ששחטו שלא לשמו בשבת חייב עליו חטאת ולא חלק ר' יהושע בזה ופירש קצבה דבר קצוב כי התמידים והמוספין שהן קרבנות ציבור אין מוסיפין עליהן ולא גורעין מהם ולפי שהם ידועים במנין ואין רשות לכל אדם להקריבן יהיה השוחט לשמן חייב והלכה כר' יהושע מסכת פסחים פרק ו משנה ו (ו) שחטו שלא לאוכליו ושלא למנוייו לערלין כו' - כבר ביארנו בפרק חמישי כי פסח ששחטו לכשרים ולפסולים כשר לפיכך כששחטו בשבת למולים ולערלים פטור אבל כששחטו בשבת לפסולים שהפסח פסול בשוגג הוא חייב חטאת במזיד חייב סקילה וכמו כן כשנמצא בעל מום לפי שהיה לו לבקרו ואח"כ ישחטנו בשבת וכמו כן כשנמצא בו טריפה גלויה כמו נקובת הראש וחתוך הרגלים וכיוצא בהן אבל אם היתה טריפה נסתרת ולא נודע עד לאחר שחיטה כמו נקובת הלב והריאה וכיוצא בהן פטור. וענין אמרו פטור בכל זה המאמר ר"ל שהוא פטור מהבאת חטאת מסכת פסחים פרק ז משנה ב (ב) אין צולין את הפסח לא על השפוד כו'. נגע בחרסו של תנור יקלוף את מקומו כו' - אסור לצלות בשפוד של ברזל לפי שהוא מתחמם וצולה הבשר ואנו צריכים לצלותו בחמימות האש בלי אמצעי כמו שאמר הש"י צלי אש ולא צלי דבר אחר ולזאת המשנה שיעורו הוא כך ולא באסכלא ואם אסכלא מנוקבת היא כשירה א"ר צדוק וכו' וכן כשיזוב מלחלוחיתו על הסולת כאשר זכר יסיר אותו הסולת כי אסור לאכול ממנו אלא מה שנשאר בעצמותו אבל מה שיזוב ממנו הרי הוא כמרק. והלכה כרבי צדוק מסכת פסחים פרק ז משנה ד (ד) חמשה דברים באין בטומאה כו' - אמר השם ויהי אנשים אשר היו טמאים לנפש אדם ונתן בהם הדין שידחו מפסח ראשון לפסח שני והקבלה כי זה הוא לפי שהן מועטין אבל אם היו הקהל כולם טמאין או רובם יקריבו הפסח והם טמאים וכן אמרו יחידים נדחים לפסח שני ואין ציבור נדחה לפסח שני וכמו כן כל קרבנות ציבור כולם מקריבין אותן בטומאה כשנטמאו רובן לפי שאנו למדין מן הפסח לכולן כי אמר הש"י בפסח במועדו ואמר בקרבנות ציבור כולם אלה תעשו לה' במועדיכם ונתן לכולם מועד וכמו כן כל מה שיש לו זמן קבוע יבא בטומאה כשנטמא רוב הקהל או רוב הכהנים כאשר יתבאר ואלו החמשה שמנה הם מדברים הנאכלים מקרבנות ציבור והנותר ישרף וכמו כן שעירי מועדים דינם ודין שעירי ראשי חדשים אחד לפי שהם כולם חטאת הציבור. ואמרו חמשה ולא אמר אלו הדברים באין בטומאה למעוטי חגיגת חמשה עשר שענינה נפרש עוד כי אע"פ שהיא כקרבן ציבור כמו שאינה קריבה בשבת כמו שביארנו כך אינה קריבה בטומאה מסכת פסחים פרק ז משנה ו (ו) נטמא קהל או רובו או שהיו הכהנים כו' - דע זה העיקר וזכרהו והבינהו כי טומאת מת בלבד היא שתדחה בציבור ויקריבו בטומאה וכשהוא יחיד ידחה לפסח שני כמו שאמר הכתוב ואפילו היה יום שביעי שלו יום ארבעה עשר ידחו טמאים וזאת היתה השאלה ששאלו עליה למשה רבינו לפי שבא שביעי שלהם יום ארבעה עשר אמרו הפסח אינו נאכל אלא בלילה ואנו נהיה טהורים בלילה וראוין לאכילה יזרק הדם עלינו היום ולאיזה דבר נמנע והוא אמרם למה נגרע כי הטעם ברור לפי שהיו טמאים והכתוב רמז לזה באומרו ולא יכלו לעשות הפסח ביום ההוא באותו היום בלבד. היו נמנעים וזה הדין הוא בטומאת מת בלבד כמו שנתננו העיקר אבל טומאת שרץ לא אלא שמקריב טמא שרץ אפילו יחיד ולערב כשיטהר יאכל פסחו בטהרה ונתבאר זה העיקר בפרק השני מגמרת מסכת זבחים מסכת פסחים פרק ז משנה ז (ז) הפסח שנזרק דמו ואח"כ נודע שהוא כו' - ואח"כ נודע שהוא טמא ר"ל הדם שנטמא ועוד יתבאר זה בסוף עדיות כי דם קדשים אינו נטמא וכי זה הדבר כולו הנמצא בטומאת הדם היא משנה ראשונה. וטומאת הגוף שנטמא הכהן המקריב אותו. וטומאת התהום הוא טומאת מת נסתר ולא יוודע לעולם כאילו היה בתהום ולפיכך הציץ מרצה לפי שא"א בה ידיעה לעולם כי אין בעולם אדם שיודע כי באותו מקום מת או קבר ונקוה שידענו וידע שנטמא ויטהר א"כ כל קרבן שיקרב והוא טמא בקבר התהום כשר והציץ מרצה עליו והיות הציץ כפרה על הפסול הנולד ההווה בקדשים הוא לשון התורה אמר הש"י והיה על מצח אהרן ונשא אהרן את עון הקדשים וגו' ואמרו בברייתא בטומאת התהום איזה היא טומאת התהום כל שלא הכיר בה אחד בסוף העולם הכיר בה אחד בסוף העולם אינה טומאת התהום. ואני עשיתי לך דמיון בקבר התהום לפי שהעיקר אצלנו לא אמרו טומאת התהום אלא למת בלבד מסכת פסחים פרק ז משנה ח (ח) נטמא שלם או רובו שורפין אותו לפני הבירה כו' - הכוונה הוא שישרפו אותו בפני המקדש לביישן כדי שישמרו להבא ולא יבואו לידי טומאה וצוו אותם לשרפם מעצי המערכה כדי שלא יבייש מי שאין לו מסכת פסחים פרק ז משנה ט (ט) הפסח שיצא או שנטמא ישרף מיד כו' - אמר שיצא עניינו מן הבית שנאכל בו. ותעובר צורתו הוא שישאר עד שיתעפש ויפסד כי העיקר אצלנו כל שפסולו בגופו ישרף מיד בדם ובבעלים תעובר צורתו ותשרף ולא חלק רבי יוחנן בן ברוקא אלא כשנטמאו הבעלים או מתו קודם זריקת הדם לפי שהוא ידמה אותו לפסולו בגופו. ואין הלכה כרבי יוחנן בן ברוקא מסכת פסחים פרק ז משנה י (י) העצמות והגידין והנותר ישרפו בששה עשר כו' - גידין הן הגידין שהם אסורים באכילה ושריפתן מצות עשה כמו שצוה השם בו והנותר ממנו עד בקר באש תשרופו וי"ט עשה ולא תעשה כמו שנאמר בו שבתון וזו מצות עשה והעיקר אצלנו אין עשה דוחה לא תעשה ועשה. ומאמר השם עד בקר רוצה בו כי מה שישאר ממנו למחרתו שישרף ר"ל מחרת יו"ט מסכת פסחים פרק ז משנה יא (יא) כל הנאכל בשור הגדול יאכל בגדי הרך כו'. השובר את העצם בפסח הטהור הרי זה לוקה כו' - ראשי כנפים הם אותם הגידים הקשין שהם סביבות הפרקים באדם ובבהמה ובעוף ונקשרין אותן הפרקים באותן הגידין. והסחוסין מיני עצמות רכים כאותן שבראש הכתף. וטעם לוקה ואינו לוקה עוד יתבאר בסוף מכות מסכת פסחים פרק ז משנה יב (יב) אבר שיצא מקצתו חותך עד שמגיע לעצם כו' - קדשי הקדשים אינן נאכלין אלא בעזרה בלבד וקדשים קלים בכל העיר והפסח בחבורותו בלבד כי השם צוה בבית אחד יאכל לא תוציא מן הבית. ואלו הגדרים שנתן מקצתן כלפנים ומקצתן כלחוץ כוללים השלשה פרקים ר"ל העזרה והמדינה וחבורת פסח והשם אמר ובשר בשדה טריפה וקבלנו כי ענין זה הכתוב שכל בשר שיצא חוץ למחיצתו שהיא בשדה והיא טריפה וכאילו אמר ובשר שיצא לשדה טריפה היא ולפיכך כשיוציא אדם מבשר קדשי הקדשים חוץ לעזרה או כולם מבשר קדשים קלים חוץ לירושלים או כלום מבשר הפסח חוץ לבית נאסר אותו הבשר שיצא והוא אסור באכילה וכשיצא מקצת האבר מן הפסח אי אפשר לחתוך העצם ממקום היוצא מפני שמנענו הכתוב ועצם לא תשברו בו ומפני זה חותכין הבשר היוצא מזה העצם וקולף הנשאר מן הבשר הפנימי ואוכלו ומגלה הפרק ומשליך העצם כולו שלם ומה שעליו מן הבשר מה שיצא ממנו חוץ אבל בקדשים כשיצא קצת האבר חותכין אותו כל מה שיצא מן הבשר והעצם. וקופיץ הוא סכין גדול. ואגף מקום הדלתות כשסוגרין אותן הדלתות נבדל החיצון מן הפנימי מסכת פסחים פרק ח משנה א (א) האשה בזמן שהיא בבית בעלה שחט עליה כו' - רגל ראשון פירוש הרגל הראשון מזמן נשואין. ואמרו לא יאכל משל שניהן כשיש ביניהם קפידא על זה השיעור אבל כשהן מתרצין זה לזה רצה משל זה אוכל רצה משל זה אוכל. ואמרו לא יאכל משל רבו וכמו כן לא יאכל משל עצמו לפי כי עוד יתבאר לך כי הוא לא יניח עבד חציו בן חורין וחציו עבד ולפיכך לא יאכל ממנו בשום פנים עד שיעשה בן חורין ומה שאמר בכאן לא יאכל משל רבו שיראה ממנו שהוא אוכל משל עצמו זהו דעת האומר מניחין אדם חציו עבד וחציו בן חורין וזה הדין כולו בנוי על העיקר שבא אצלנו והוא מאמר הברייתא שוחט אדם על יד בנו ובתו הקטנים ועל ידי עבדו ושפחתו הכנענים בין מדעתן ובין שלא מדעתן מסכת פסחים פרק ח משנה ב (ב) האומר לעבדו צא ושחוט עלי את הפסח כו' - כשאמר לו רבו צא ושחוט עלי את הפסח סתם אף על פי שהיה מנהג העולם טלה ושחט לו גדי או גדי ושחט לו טלה הרי זה יאכל וזהו מה שרצה להשמיענו שלא נחוש למנהג והעיקר אצלנו אין נמנין על שני פסחים וזה שהתרנו בכאן ואמרנו יאכל מן הראשון הוא מיוחד למלך ולמלכה בלבד כשאמרו לעבדיהם צאו ושחטו עלינו את הפסח ושחטו שני פסחים וזה לחסרון דעת העבדים ומיעוט התעסקם במצות אבל שאר בני אדם אין אוכלין לא מן הראשון ולא מן השני וזה הדין שזכר באמרו שכח מה שאמר לו רבו אינו מתקיים אלא כשאמר לו הרועה של רבו קח טלה וגדי ושחוט אותם כדי שתכוין דעת רבך ואני הקניתי לך האחד בתנאי שלא יהיה לרבך רשות בו אבל אם לא היה כן לא יתקיים מזה הדין דבר כי העיקר אצלנו מה שקנה עבד קנה רבו א"כ אמרו שלי לא יתקיים אלא על הדרך שביארנו ולא יהיו פטורין מלעשות פסח שני אלא כששכח רבו מה שאמר לו אחר שנזרק הדם לפי שהפסח אחר זריקת הדם ראוי לאכילה אבל קודם זריקת הדם חייבים בפסח שני מסכת פסחים פרק ח משנה ג (ג) האומר לבניו הריני שוחט את הפסח כו'. לעולם נמנין עליו עד שיהא בו כזית לכל כו' - אמר להם על מי שיעלה מכם ראשון לירושלים כדי לזרזם על המצות ושישתדלו לעלות לירושלים אבל לענין הפסח כבר נמנו עמו בלי ספק ולפיכך כשנכנס הגדול זכה וזיכה אחיו עמו לפי שהן מנויין על הפסח כולן רבי שמעון סבר שנמנין על הפסח עד שישחט ומושכין את ידיהם אחר שנשחט קודם שיזרק הדם. ואין הלכה כרבי שמעון מסכת פסחים פרק ח משנה ד (ד) הממנה עמו אחרים בחלקו רשאין כו' - זה מבואר מסכת פסחים פרק ח משנה ה (ה) זב שראה שתי ראיות שוחטין עליו בשביעי כו' - זו המשנה היא צריכה לעקרים אני אבארם לך והם כי כשראה הזב שתי ראיות נטמא וסופר ז' ימים בלא ראיה וטובל בז' ואם ראה ג' ראיות מביא קרבן בח' ואחר יאכל בקדשים לפי שהוא מחוסר כפורים ומחוסר כפורים אינו אוכל בקדשים אמר הש"י כי יהיה זב מבשרו זובו טמא הוא זכר בכאן מלת זיבות ב' פעמים ואמר טמא ואמר עוד זאת תהיה טומאתו בזובו וזכר מלת זיבות ג' פעמים ואמר טומאתו ובאה הקבלה מנה הכתוב שתים וקראו טמא ג' וקראו טמא הא כיצד שתים לראיה ושלש לקרבן ופירוש דיני הראיה יתבארו במקומו ואין לנו צורך בכאן להאריך בם וכמו כן האשה כשראתה דם בלא עת נדתה ג' ימים רצופים הרי היא זבה וסופרת שבעה ימים בלא ראיה ותביא קרבן בשמיני כמו הזב ואחר תאכל בקדשים לערב ואמר הש"י ואשה כי יזוב זוב דמה ימים רבים בלא עת נדתה וגו' ובקבלה ימים שנים רבים שלשה וכשתראה יום אחד תמתין עד למחרת אם לא ראתה דבר טובלת בשלישי ואוכלת בקדשים לערב ואם ראתה בשלישי הרי היא זבה גמורה והיא תקרא באלו הימים השלשה שומרת יום כנגד יום ואחר שתדע אלו העיקרים תדע זאת ההלכה כולה וזה הדין הולך על העיקר שהזכרתיך בפרק שלפני זה והוא כי מי שאינו ראוי לאכילת הפסח יום ארבעה עשר אבל יהיה ראוי לערב שוחטים עליו ובתנאי אם טבל כבר שלא יהיה מחוסר אלא הערב שמש ויהיה גם כן כשנתן קרבנותיו לבית דין אם היה מחוסר כפורים ואז ישחט עליו ואע"פ שאותו היום אינו ראוי אלא בטומאת מת בלבד כאשר ביארתי לך שם מסכת פסחים פרק ח משנה ו (ו) האונן והמפקח את הגל ובן מי וכו' - אונן אינו אוכל בקדשים שנאמר ולא אכלתי באוני ממנו והאדם שמת לו אחד מקרוביו שחייב להתאבל עליו יום המיתה נקרא אונן מדאורייתא וכל זמן שהמת על פני האדמה ר"ל שלא נקבר נקרא אונן וכמו כן יום הקבורה הוא אונן אבל מדרבנן ולא נחוש לאנינות דרבנן לענין פסח. וכן אמרו אין אנינות אלא יום המיתה בלבד וזה לענין אכילת פסח ומפקח בגל הוא החופר בגל ומחפש שם מת להוציאו אין שוחטין עליו לפי שאין אנו יודעים מה שיארע לו כי אפשר שימצא באותו הגל מת ויטמא ולא יהיה מותר לאכול הפסח ששחטו עליו בני חבורתו שיאכלנו ואולי שלא ימצא שם מת ויאכל ואמרו כן מי שהבטיחוהו להוציאו מבית האסורים בשני תנאין האחד שהיה בבית האסורים של אותן שהכתוב העיד עליהם אשר פיהם דיבר שוא וימינם ימין שקר אבל אם היה בבית האסורים של ישראל אם הבטיחוהו ודאי יוציאוהו שארית ישראל לא יעשו עולה והשני שיהיה בבית האסורים חוץ להחומה אבל אם הוא תוך ירושלים מוליכין את הפסח לבית האסורין ואוכלו לשם ודע כי האונן הותר לו לאכול פסחו לערב כמו שיתבאר לקמן. ומה שאמר אין שוחטין עליו לכתחילה נחוש שמא לא יאכל דבר לגודל אבילותו ואנחנו שחטנו עליו וחשבנו על אכילתו ויותר הבשר וישרף ולפיכך אמר ועל כולן אין שוחטין עליהם בפני עצמן ר"ל כי אנו לא נשחוט פסח לחבורה של אוננין או חולים או זקנים או מפקחין את הגל ואחר כך ביאר טעם זה ואומר אולי תחשוב כי זה הוא לפי שאינם ראויין לעשות פסח אינו כן כי ראויין הם אבל איסור זה כדי שלא יביאו את הפסח לידי פסול והם לא יאכלוהו ויבא לידי שריפה וכן המפקח בגל שמא ימצא מת אחר שחיטת הפסח ויטמא וישרף. וכאשר הודיענו שהם ראויים אמר לפיכך אם אירע בהם פסול ר"ל אם שחטו פסח ונזרק עליהם הדם ואע"פ שלכתחילה אין ראוי לשחוט עליהם ואחר כך אירע פסול באלו האוננים או החולים או הזקנים ונטמאו במת שאינם יכולים לאוכלו בלילה פטורין הן מלעשות פסח שני לפי שהם שחטוהו והם ראויין לעשות פסח אלא מפקח בגל בלבד לפי שכשנשחט עליו הפסח והוא ראוי כאשר זכרנו ואחר כך מצא המת באותו הגל צריך פסח שני לפי שהיה טמא בשעת שחיטה כשהיה מחפש בגל וזה בתנאי שיהיה הגל עגול כשנמצא מת תחתיו נדע ידיעה אמיתית כי כל מה שהיה על גב אותו הגל טמא לפי שהוא היה על גבי המת אבל כשיהיה המקום שהוא חופר מקום ארוך ומצא תחתיו מת הרי פטור מלעשות פסח שני שאנחנו נאמר טהור היה בשעת שחיטה ואפשר שלא היה על מקום המת בכוון וגל עגול הוא שיהיה כמו עגול העומד מסכת פסחים פרק ח משנה ז (ז) אין שוחטין את הפסח על היחיד דברי רבי יהודה כו' - זה מבואר ורוצה באומרו נשים ועבדים משום תפלות וקטנים ועבדים משום פריצותא אבל כל מין ומין לעצמו הרי הוא מותר נשים לעצמן עבדים לעצמן. והלכה כר' יוסי מסכת פסחים פרק ח משנה ח (ח) אונן טובל ואוכל את פסחו לערב כו' - מה שחייב שנתיר לו אכילת הפסח לבדו ולא שאר קדשים לפי שאנינות לילה מדרבנן לשון התורה ביום המות בלבד הוא והוא מה שאמר אהרן ביום מות נדב ואביהוא ואכלתי חטאת היום הייטב בעיני ה' ולפי שאכילת פסח בכרת התרנו אכילתו בעת אנינות דרבנן אבל אכילת קדשים שהיא מצות עשה בלבד לא התירוהו וחייבנו לאונן טבילה כדי שתראה הפשטתו מאותה המחשבה והסרת אבילותו וזה הוא ראוי כשמת לו מת אחר חצות יום ארבעה עשר שהוא מחויב קרבן פסח ונתחייב בו קודם שיחול האנינות אבל אם מת לו קודם חצות שהוא אונן קודם שיחול שעת חיוב הקרבן ידחה לפסח שני ואין מקריבין עליו והוא אונן לפי שאינו ראוי מפני אנינותו. והמלקט עצמות ענינו כשמלקטין אותם לו אחרים לפי שהוא מין אנינות. ולא חלקו ב"ש וב"ה אלא בגר בלבד לפי שנאמר שמא לשנה הבאה יהיה טמא נפש ויאמר כמו שטהרתי בשנה שעברה ואכלתי פסח לערב כמו כן עכשיו אטבול ואוכל פסחי אבל ערל ישראל טובל ואוכל פסחו לערב מסכת פסחים פרק ט משנה א (א) מי שהיה טמא או בדרך רחוקה כו' - כשהיה טמא או בדרך רחוקה בפסח ראשון ולא עשה את השני אינו חייב כרת לפי שנפטר מפסח ראשון שנאמר בו לשון כרת ונדחה לפסח שני שלא נאמר בו לשון כרת וכששגג או נאנס בפסח ראשון ולא עשה את השני חייב כרת כי לשון התורה כל מי שלא היה טמא או בדרך רחוקה ולא עשה פסח כלל חייב כרת והוא אמרו יתברך והאיש אשר הוא טהור ובדרך לא היה וגו' וזה ענין אמרם בכאן אלו פטורין מן הכרת ואלו חייבין מסכת פסחים פרק ט משנה ב (ב) איזו היא דרך רחוקה מן המודיעים ולחוץ כו' - מודיעים מקום בינו ובין ירושלים ט"ו מיל והוא מהלך שילך אדם הליכה בינונית ברגליו מעת הנץ החמה עד בין הערבים ואם היה יום ארבעה עשר חוץ למודיעים הוא בדרך רחוקה. ורבי אליעזר אומר אפילו היה תוך ירושלים וחלה או נשתבש הלוכו ולא יכול להכנס בעזרה בשעת הקרבן אלא שהיה בסוף השעה כשהגיע לאסקופת העזרה דינו כדין מי שהיה בדרך רחוקה ורבי עקיבא אומר כי מאחר שהיה לפנים מן המודיעים ולא יכול להגיע שדינו כדין אנוס. והלכה כר"ע מסכת פסחים פרק ט משנה ג (ג) מה בין פסח ראשון לשני כו' - אמר השם בפסח שני ככל חוקת הפסח יעשו אותו אילו לא היה מוסיף על זה הכתוב דבר היה אדם חייב בשני ככל מה שהוא חייב בראשון ולפי שאמר אח"כ בפסח שני על מצות ומרורים יאכלוהו מיעט השבתת שאור ובאמרו לא ישאירו ממנו עד בוקר מיעט לא יראה ולא ימצא ובאמרו ועצם לא ישברו בו מיעט לא תשחט על חמץ דם זבחי לפי שלא היה צריך לאלו הביאורים כולם כי אמרו ככל חקת הפסח יספיק לכל אלו ומה שהחזירם כולם אינו אלא השלמת ענין כאילו אמר חוקת הפסח שנתחייבת בה אינו אלא זו בלבד על מצות ומרורים יאכלוהו ועל כיוצא בו אמרו אין ריבוי אחר ריבוי אלא למעט מסכת פסחים פרק ט משנה ד (ד) הפסח שבא בטומאה לא יאכלו ממנו זבין כו' - כבר ידעת כי כשהן רוב הקהל טמאים לנפש אדם בלבד לזה אנו אומרים שבא הפסח בטומאה שאין אוכלים אותו אלא טמא מת בלבד שהותרה להם טומאה כמו שביארנו אבל אם אכלו ממנו שאר הטמאים אינן חייבין כרת כי כן קבלנו נאכל לטהורים חייבין עליו משום טומאה שאין נאכל לטהורים אין חייבין עליו משום טומאה ור"א אומר וישלחו מן המחנה כל צרוע וכל זב וכל טמא לנפש בזמן שטמא מת משתלח זבין ומצורעין משתלחין ולפיכך אם נכנסו זבין ומצורעין למקדש בפסח שבא בטומאה פטורין. ואין הלכה כר"א מסכת פסחים פרק ט משנה ה (ה) מה בין פסח מצרים לפסח דורות כו' - רוצה באמרו נוהג כל שבעה איסור אכילת החמץ אבל פסח מצרים לא נאסר בו החמץ אלא יום אחד בלבד לאומרו ולא יאכל חמץ היום אתה יוצאים כאילו אמר לא יאכל חמץ אותו היום אתה יוצאים. ואמרו בכאן לילה אחת ר"ל כי ליל אותו יום גם כן היתה אסורה בחמץ מסכת פסחים פרק ט משנה ז (ז) המפריש נקבה לפסחו או זכר בין שתי שנים כו' - בכל מקום שאומר יפלו דמיו לנדבה רוצה בו עולת נדבה והוא שמטילין דמיו בתיבה שהיתה במקדש וב"ד היו מקריבין אותן הדמים עולות ומכלל הדברים שביאר מי שיביא עולתו נדבה או יטיל דמיה בתיבה כי אותה שהוטלו דמיה בתיבה נסכיה משל ציבור ועולה שיביא נסכיה משלו ועוד יתבארו מיני ההפרש שיש ביניהם בפרק שלישי ממסכת תמורה מסכת פסחים פרק ט משנה ח (ח) הפסח שנתערב בזבחים כולן ירעו עד כו' - המשל בזה כי אם נתערב פסח עם שתי עולות מניחין השלשה כבשים עד שיפסלו ומוכרים אחד אחד וידע איזה מהם דמיו יותר ונאמר על דרך הדמיון שישוה הא' דינר והשני דינר וחצי והשלישי שני דינרין נמצאו בידיו מן הג' כבשים ד' דינרין וחצי אז יתחייב להביא ג' בהמות ב' מהם בשנים שנים דינרין וא' בשנים דינרים וחצי וזהו אמרם ויפסיד המותר מביתו יקריב מהם שתים לעולה ואחת שהיתה בשנים דינרים שלמים וממה שאתה צריך לדעת כי הבכור נאכל לשני ימים ולילה אחד והפסח אינו נאכל אלא בלילה ואינו נאכל אלא עד חצות וכשנאכל בכור בתורת פסח אנו מביאין אותו לעשותו נותר לפי שאינו נאכל אלא עד חצות והעיקר אצלנו אין מביאין קדשים לבית הפסול ור' שמעון אומר מביאין את הקדשים לבית הפסול. ואמר אם חבורת כהנים יאכלו ר"ל יאכלו הכל עד חצות כדין הפסח. וחכמים אומרים ירעו עד שיסתאבו ויביא בהמה בדמי היפה והשמנה שבהן ויאמר כל היכא דאיתא לפסח תחול קדושתו על זה ויקריב אותה הבהמה שלמים ויאכל אותה הבהמה כולה שנפל בה מום כאשר יאכל בכור בעל מום. ואין הלכה כר"ש מסכת פסחים פרק ט משנה ט (ט) חבורה שאבד פסחה ואמרו לאחד צא כו' - כל זה מבואר אינו צריך פירוש. ואמרם לא אמר להם ולא אמרו לו רוצה בו שלא פירש דבר ולא הרשוהו בפירוש שישחוט בעבורם וגם הוא לא הרשה אותם בפירוש אע"פ שהיה שם מעשים ורמזים מורים על סמיכת קצתם אל קצתם מסכת פסחים פרק ט משנה י (י) שתי חבורות שנתערבו פסחיהן כו' - ברור הוא כי זה תערובות לא נפל אלא קודם שישחט הפסח מסכת פסחים פרק י משנה א (א) ערבי פסחים סמוך למנחה לא יאכל אדם כו' - סמוך למנחה הוא שישאר מן היום יותר משתי שעות ומחצה זמניות לפי שהעת שיקרא מנחה הוא שישאר מן היום שתי שעות ומחצה ומפני זה חייבנו לזה החיוב לפי שאכילת מצה בלילה הראשון חובה וראוי להרעיב אדם עצמו כדי שיאכל המצה בתיאבון וזה שמענו אותו מן האכילה אינו אכילת לחם לבדו כי אין ברשותו לאכול לחם באותה שעה ואסור לנו לאכול מצה יום ארבעה עשר עד שיאכלנה בשעת המצות אבל מנעוהו לאכול הרבה משאר המאכלים. וחייבנו לאכול בהסבה כדי שיאכל כדרך שהמלכים והגדולים אוכלים עד שיהיה דרך חירות. ותמחוי הוא כלי שמשימים בו התבשיל שמקבצים לצורך העניים מן הבתים ואסור לאכלו אלא לאדם שהוא בתכלית העוני כמו שביארנו בסוף פאה מסכת פסחים פרק י משנה ג (ג) הביאו לפניו ירקות מטבל בחזרת כו' - הסדר שהוא אומר לך הוא כן מביאין לפניו השולחן ומקדש כאשר זכר ואוכל איזה ירק שנזדמן לו אחר שיטבול אותו בחרוסת ויברך עליו בפה"א וזה שאמר מטבל בחזרת להודיעך כי בפה"א יברך אפי' על חזרת שהוא מן המרורים לפי שהוא אכלו במקום ירק בתחילה אבל כשאכל מצה ואח"כ חזרת מברך על אכילת מרור אם לא אכל תחילה מרור ואם אין לו אלא מרור תחילה וסוף יברך עליו תחילה בפה"א ואח"כ על אכילת מרור ואוכלו בסוף בלא ברכה. ומה שסדרנו לאכול ירק עכ"פ ואח"כ מרור כדי שיהיה שינוי וישאל הבן. ומטבל בכאן עניינו שמתעסק באכילת הירק. והחרוסת הוא תערובות שיש בו קהוי ודמות תבן וזה זכר לטיט ואנחנו עושין אותו כך שורין תאנים או תמרים ומבשלין אותן ודכין אותן עד שירטבו ולשין הכל בחומץ ונותנין בו שבולת נרד או אזוב וכיוצא בו בלי שחוקים ר"א בן צדוק אומר חרוסת מצוה לדעתו שחייב אדם לברך אקב"ו על אכילת חרוסת ואינה הלכה מסכת פסחים פרק י משנה ד (ד) מזגו לו כוס שני וכאן הבן שואל אביו כו' - מתחיל בגנות הוא שיספר איך היינו קודם אברהם אבינו כופרים ועובדי גלולים ומשתתפין השם יתברך אחר כך בחר בנו הש"י ואת כל התלאה אשר מצאתנו במצרים ואח"כ גאלנו הש"י ודרש אותה הפרשה ידוע ומפורסם מסכת פסחים פרק י משנה ה (ה) ר"ג היה אומר כל שלא אמר שלשה דברים אלו וכו' - והלכה כרבן גמליאל מסכת פסחים פרק י משנה ו (ו) עד היכן הוא אומר בש"א עד אם הבנים שמחה כו' - והלכה כר' עקיבא מסכת פסחים פרק י משנה ז (ז) מזגו לו כוס שלישי מברך על מזונו כו' - מה שחייב שלא נתיר לו לשתות בין שלישי לרביעי הוא כדי שלא ישתכר כי היין בתוך המאכל לא ישכר כמו שישכר בלי מאכל. וברכת השיר הוא נשמת כל חי עד סופה וכמו כן יהללוך עד הסוף יקרא ברכת השיר ואם אמר שתיהם הרי זה משובח מסכת פסחים פרק י משנה ח (ח) אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן כו'. ישנו מקצתן יאכלו כולן לא יאכלו כו' - נתנמנמו הוא שיתחילו לישן ולא ישתקעו בשינה אבל שומעין כשידברו להם ואם קראם אדם עונין מיד ונרדמו הוא שישתקעו בשינה. ואפיקומן הוא אכילת הפרפראות שאדם אוכל אחר סעודתו כגון מיני קטנית והזרעים הקלוים והגרוגרות והצמוקים והשקדים וכיוצא בהן והלכה כרבי יוסי מסכת פסחים פרק י משנה ט (ט) הפסח אחר חצות מטמא את הידים כו'. בירך ברכת הפסח פטר את של זבח כו' - טומאת ידים עוד יתבארו משפטיהם במקומות רבים ממסכת טהרות והזבח הנזכר בכאן הוא חגיגת יום ארבעה עשר שקדם זכרו בפרק הששי ולשון התוספתא איזה היא ברכת הפסח ברוך אשר קדשנו במצותיו וצונו לאכול הפסח ועל הזבח ברוך אקב"ו לאכול הזבח והלכה כרבי עקיבא: סליק פירוש המשניות להרמב"ם ממסכת פסחים מסכת ראש השנה פרק א משנה א (א) ארבעה ראשי שנים הם באחד בניסן ראש השנה כו' - למלכים רוצה בו למלכי ישראל. וזאת התועלת היא לענין השטרות לפי שכיון שיכנס יום אחד מניסן נחשוב לו שנה יתירה על מנינם. ולרגלים רוצה בו כי הרגל שבזה החדש הוא ראשון לרגלים והתועלת בזה כי העיקר אצלינו מה שאמר השם לא תאחר לשלמו אינו עובר עד שיעברו עליו שלשה רגלים ור' שמעון אומר כו' וחג המצות תחילה כדי שיהיו על הסדר והוא ענין אמרו בכאן לרגלים. ואינה הלכה. וכיון שעבר עליו רגל אחד ולא הביא קרבנותיו למקדש עובר בעשה והוא אמרו ובאת שמה והבאתם שמה עולותיכם. ותועלת ידיעת תחילה למעשר בהמה כדי שלא יוציא המעשר מן הנולדים בשנה זו עם הנולדים בשנה שלאחריה ועוד נבאר זה במסכת בכורות:

ואמרו ר"ה לשנים רוצה בו למנין היצירה והתועלת בו לידיעת מנין השטרות גם כן:
לשמיטין וליובלות אע"פ שדיני היובל אינן מתחילין אלא מיום העשירי לתשרי לפי שאמר השם יתברך ביום הכפורים תעבירו שופר וגו' אבל מראשית השנה מתחיל חשיבותה ומסתלק העבודה מן העבדים כדבר השם יתברך וקדשתם את שנת החמשים שנה. ולנטיעה הוא דבר השם שלש שנים יהיה לכם ערלים ובשנה הרביעית יהיה כל פריו וגומר. והוא שאם נטע אדם נטיעה קודם יום ראשון מתשרי למ"ד יום עלתה לו שנה כמו שנתננו העיקר בפרק ב' ממסכת שביעית ותהיה השנה הנכנסת שניה. ואני אמשול לך זה בענין האילן הזה שנטעוהו בט"ו באב בשנת כ"ה תחשוב שארית שנת כ"ה שנה ראשונה ושנת כ"ו שנה שניה ושנת כ"ז שנה שלישית והם שני ערלה אבל לא יסתלק דין הערלה עד ט"ו בשבט משנת כ"ח וכמו כן דיני נטע רבעי לא יסתלק מזה האילן עד ט"ו בשבט משנת כ"ט וזהו אמרם ופירות נטיעה זו אסורין עד ט"ו בשבט אם לערלה ערלה אם לרבעי רבעי וכבר קדמנו דיני הערלה ונטע רבעי במקומן. ולירקות ולאילן זה התועלת למה שקדם מן העיקרים בסדר זרעים אין מעשרין מן החדש על הישן. וענייני המעשרות גם כן ישתנו בשנים במעשר שני ומעשר עני כמו שביארנו לשם

מסכת ראש השנה פרק א משנה ב (ב) בארבעה פרקים העולם נדון בפסח על התבואה כו' - על התבואה במה שיתחדש עליה מלקות ואם תהיה מרובה או מעוטה. ובני מרון הצאן תרגום כבשים אמרנא ועניינו שמחשבין על בני אדם ודנין עליהם בבריאות ובחלאים והמות והחיים וזולתם מענייני האדם והנגלה מזה המאמר מבואר כאשר תראה אבל הנסתר עניינו קשה מאוד בלי ספק מסכת ראש השנה פרק א משנה ג (ג) על ששה חדשים השלוחין יוצאין כו' - העדת העדות בראיית הלבנה אינו אלא בירושלים ומירושלים היו ב"ד שולחין השלוחין לכל הארצות כמו שיתבאר. ובבית שני לא היו מתענין לא עשרה בטבת ולא שבעה עשר בתמוז אלא מי שהיה רוצה מתענה ומי שלא היה רוצה לא היה מתענה ומפני זה לא היו יוצאין על טבת ועל תמוז אמר הש"י כה אמר ה' צום הרביעי וצום החמישי וגומר נראה כמי שנתן בידם הבחירה רצו מתענין רצו אין מתענין. וצום הרביעי הוא י"ז בתמוז כי בתמוז החודש הרביעי. וצום החמישי ט' באב שיחול בחודש החמישי. וצום השביעי צום גדליה. וצום העשירי י' בטבת לפי שהוא בחודש העשירי. ואע"פ שהיה הרשות בידים שלא להתענות בט' באב כמו שזכרנו היו מתענין בו מפני תכיפת מיני האבל שאירעו בו כמו שיתבאר בתענית. ואמרו על אלול מפני ראש השנה כי אלול על הרוב עשרים ותשעה יום וכשידעו ר"ח אלול ידעו ר"ה ברוב השנים והיו יוצאין על תשרי לידע ראש השנה באמת לפי שאפשר שיהיה אלול שלושים יום מסכת ראש השנה פרק א משנה ד (ד) על שני חדשים מחללין את השבת על ניסן כו' - העדים שרואין את הלבנה הם שמחללין את השבת אם היו רחוקים מירושלים כמו שיתבאר לקמן. ואמר מפני תקנת הקרבן הוא לשון התורה בקרבן מוסף של כל חודש וחודש מסכת ראש השנה פרק א משנה ה (ה) בין שנראה בעליל בין שלא נראה בעליל כו' - בעליל פירוש נגלה ומפורסם והוא אם נראה הירח גדול בזכות האויר גבוה מן האופק כדי שיראוהו כל העם כי לפעמים יראה נסתר קרוב מהאדמימות הנראה בעת שקיעת השמש עד שלא ישיגנו אלא אדם שראות עיניו חד אמר רבי יוסי כי כשהוא נגלה לכל העם ראוהו בכל מקום כי באמת נראה בירושלים ואין צריכין לעדים ולפיכך אין מחללין את השבת. ואין הלכה כרבי יוסי מסכת ראש השנה פרק א משנה ו (ו) מעשה שעברו יותר מארבעים זוג ועכבן כו' - מפני זה עשה כן לפי שראה כי עדותם לא היתה בו תועלת ואמר לו רבן גמליאל אע"פ שאלו העדיות הם בלי תועלת שמא יהיה אצל אחד מהם בזמן העתיד עדות מועיל בירח אחד וימנע מלבא להעיד מפני שלא נשמעו דבריו בזמן שעבר. והלכה כרבן גמליאל מסכת ראש השנה פרק א משנה ז (ז) אב ובנו שראו את החדש ילכו לא שמצטרפין כו' - מי שמכשיר עדות החדש בקרובים יביא ראיה מן הפסוק ויאמר ה' אל משה החדש הזה לכם עדות זו תהא כשרה בכם. וחכמים אומרים עדות זו תהא מסורה לכם פירוש כי ראיית הירח עניינה יהיה מסור לבית דין לא לכל אדם שיראה אותו שיוכל לקבוע חג כפי ראייתו. ואין הלכה כר' שמעון מסכת ראש השנה פרק א משנה ח (ח) אלו הן הפסולין המשחק בקוביא ומלוי ברבית כו' - עוד יתבארו דיני פסולי עדות ותנאיהן בסנהדרין מסכת ראש השנה פרק ב משנה א (א) אם אינן מכירין אותו משלחין אחר עמו כו' - השיעור אם אין ב"ד מכירין זוג זה שהעיד על החודש משלחין אנשי המקום עמו זוג אחר להעיד שזוג זה כשר הוא ואחר כך זכר הטעם שמחמתן אין מקבלין עדות אלא מן הידועים והמכירים. ואמר בראשונה וכו' היו שוכרין הצדוקים עדי שקר להעיד על הראייה מסכת ראש השנה פרק ב משנה ב (ב) בראשונה היו משיאין משואות משקלקלו כו' - היו הכותים משיאין משואות עניינו שהיו מבערים אורים גדולים שלא בעת ראייה והרואה אותם האורים היה סבור שמירושלים היו יוצאין מסכת ראש השנה פרק ב משנה ו (ו) כיצד בודקין את העדים זוג שבא ראשון כו' - לפני החמה או לאחר החמה רוצה בו המאיר ממנה מצד השמש ואמר לצפונה או לדרומה כי הלבנה והכוכבים ירחקו מדרך השמש פעם בדרום ופעם בצפון ושמא היה רחב הלבנה צפוני כשיתחדש ושמא יהיה דרומי. ואמר כמה היה גבוה רוצה בו כמה היה גבוה מן האופק לפי ראות העין. ולאין היה נוטה עניינו קרניה כי קרני הלבנה ישתנה היותם אל נוכח הרוחות כפי רחב המדינה ורוחב הלבנה ומקומה מגלגל המזלות. וכמה היה רחב עניינו כי הלבנה ישתנה שיעור כשתתחדש כפי קירובה או ריחוקה מן השמש. וסיבות אלו השינויים כולם וידיעתם לא יתאמתו אלא במינים רבים מן החכמות במופתים וחכמת התכונה ובאותו זמן היו מחשבין הלבנה בכל חודש ויודעין אם תראה אם לא תראה כפי היות החשבון האמיתי ואם היו יודעים שלא תראה לא היו משגיחין לדברי האומר אני ראיתיה לפי שהוא עד שקר ואם היו יודעים בדרך החשבון כי ראייתה היתה דבר הכרחי היו מבקשין עדים על ראייתה לפי (שאי) שאפשר לראותה בדרך התכונה אלא שהעבים מכסין אותה או יהיה האויר בלי זך ועכור או יהיה המקום שמביטין אותה ממנו נמוך ולא תראה והיו בודקין אותן אם היתה ראייתם ראיה אמיתית או שקר באלו הפנים שזכרנו. וזה כי היו מחשבין ויודעין באיזה רוח הלבנה אם בצפון אם בדרום ולאן היו נוטים קרניה מרוחות האופק ושיעור האור הנראה בה וכמה היתה גבוהה לפי ראות העין. ואם העידו עדות מכוונת למה שתתחייב התכונה פסקו כעדותם וכמו שחשבו הבית דין מקודם כמו שביארנו ואם אמרו בדרך משל שראו אותה נוטה מדרך השמש לצד הצפון והיה רוחב הלבנה בדרום ידעו בלי ספק כי הם עדי שקר. ולא תתבטל עדותם באומרם כמה היה גבוה אלא כשחולקין העדים בשיעור גובה הלבנה מחלוקת גדולה אבל אם אמרו כולם כשיעור עשרה אמות היתה גבוה או אמרו כולם שיעור מאה אמה היתה גבוה אין מתבטל בזה הדבר שום עדות העדים לפי שנאמר זה השעור היתה גבוה כפי ראות עיניהם ואלו העיקרים שזכרתי לך היא דרך החקירה בראיית הלבנה ואני תמיה מאדם יכחיש הראות ויאמר כי דת היהודים אינה בנויה על ראיית הלבנה אלא על החשבון בלבד והוא מאמין אלו הכתובים כולם ואני רואה שהרואה זה אינו מאמינו אבל היתה דעתו בזה המאמר להשיב אחור בעל דינו באיזה צד יזדמן לו בשקר או באמת כיון שלא מצא מציל לנפשו מהכרח הויכוח ומה שתאמין אתה המעיין כי העיקר דתינו בנוי על הראייה אם לא תראה הלבנה נשלים שלשים יום לחודש שיצא ולשון המשנה והגמרא והמעשיות רבות ממה שאירעו בזה הענין באורך השנים כולם יעידו באמיתת זה העניין והשם יתברך אמר החדש הזה לכם ראש חדשים וגו' ובאה הקבלה האמיתית שהראה לו הקדוש ברוך הוא למשה דמות הלבנה ואמר כזה ראה וקדש. ומה שהיו סומכין על החשבון אם תראה לא תראה היא כמו שביארתי לך לא שיסמכו על החשבון בלבד ויעשו ראש חודש על פי החשבון אע"פ שמצד החשבון תראה ולסוד העיבור שמסר לו הקדוש ברוך הוא למשה בסיני הוא ענין חשבון שיודעין בו קצת הראייה באמת ובעלי החשבון מכל האומות והפילוסופים חולקין בו ועד הנה נמשך הדבר ועדיין לא נתברר אצלם שיעורו באמת. וזה החשבון שיש בידינו היום הוא חלק מאותו החשבון ותחילתו לפי שהוא מניין הקבוץ האמצעי בלבד. ועוד אבאר לך בחיבור מיוחד ענין זה העיבור שהוא בידינו ומה היתה הכוונה בראיות ברורות לא יכחישם אלא מי שהתנצלותו איולת ממש כפי רוב בני אדם אבל כולם אין אצלם אלא מלאכת הקבוץ בלבד רוצה לומר קבוץ מניין למניין אחד וידמה שהוא התגבר על חכמה גדולה ולא ידע לא עניין ולא כוונה אם היא מלאכה תכוין הראייה אם לא וכאשר התבאר לקצת המחודדים שהחשבון מכוין הראייה בשום פנים חזר להכחיש הראות ואמר שאין אנחנו עושין ע"פ הראייה והעיקר החשבון התוריים ולא נפל המחלוקת בין בני אדם והוכחשו הדברים האמיתיים אלא בהעדר החכמה ואין שום אדם שיבין שיעור מה שאמרנו ושהועלנו בזה המאמר המועט שקדם לא במה שאני עתיד לומר באותו חיבור שאחבר אלא אדם בעל אמונה ודעת וחריצות וזריזות בידיעות האמיתיות ומי שאינו מטעה עצמו ובתנאי שהוגע עצמו ועמל שנים רבות בחכמת הפרדסיות עד שלקח מהם מנה יפה לעצמו ואם לאו יהיו דברי בידו מחיר ביד כסיל מסכת ראש השנה פרק ב משנה ז (ז) ראש בית דין אומר מקודש וכל העם עונין כו' - זמנו הוא ליל שלשים מן החודש שעבר ושלא בזמנו ליל אחד ושלשים שהוא ר"ח בהכרח. ובין שנראה הירח בין לא נראה ות"ק אומר כי בליל ר"ח תראה או לא תראה צריך קידוש החודש על כל פנים. ור"א אומר כי אין חייבין בקידוש החודש על כל פנים שנאמר וקדשתם את שנת החמשים שנה שנים אתה מקדש ואי אתה מקדש חודשים עניינו שאין קידוש החודש חובה. והלכה כר"א בר צדוק מסכת ראש השנה פרק ב משנה ח (ח) דמות צורות לבנות היו לו לרבן גמליאל כו'. מעשה שבאו שנים ואמרו ראינוהו שחרית כו' - היה מצייר בלוח שיעור הלבנה שיהיה בו נטיית קרניה מצד האופק וחכמי הכוכבים מציירים זה הרבה ושמא תחשוב באמרם ראינוהו שחרית במזרח וערבית במערב מה שחושבין הטפשים שהאמינם בשני הדברים והיה אצל ר"ג אפשר שיראה הירח במזרח קודם הנץ החמה ובו ביום שיראה בעצמו במערב אחר שקיעת החמה זהו מן הנמנע בתכלית המניעות לא יתחייב בשום פנים ואין מאמין זה אלא אדם עם הארץ טפש בתכלית הטפשות לא ירגיש מן הגלגל אלא כמו שירגיש השור והחמור וכל מה שנפל בדמיונן מזה הוא אמרם בגמרא אמר להם ר"ג לחכמים כך מקובל אני מבית אבי אבא פעמים בא בארוכה ופעמים בא בקצרה וענין זה המאמר כי הזמן שיש בין קיבוץ השמש והירח ובין ראייתו ישתנה שינוי גדול כפי מהירות הירח והתמהמהתו וכפי רוחבו בצפון ובדרום וכפי ערך מערכי המזל שהוא בו וקוצר מערכיו וכפי שינוי תנועת השמש ומפני אלו השינוים כולם שהם מחייבים קוצר הזמן שיש בין הקבוץ וראייתו וארכו אמר פעמים בא בארוכה ופעמים בא בקצרה ומי שלמד בחכמת התכונה יודע כל מה שאמרתי ור"ג לפי שדקדק זה הענין ידע שאפשר שיראה באותו הלילה וקיבל דבריהם באמרם ראינוהו ערבית במערב ולא השגיח לאמרם שחרית במזרח כי התורה לא הטריח אותנו לשאול העדיות על ראייתו שחרית ולא היתה אמונתו שכזבו אבל האמין שנראה להם דבר בדמות ירח ולא היה כן כי מן הנמנע ראייתו בבוקרו של אותו היום ולפעמים יצטייר באויר צורת ירח כמו שאמרנו והם זכרו זה בגמרא ואמרו פעם אחת נתקשרו שמים בעבים ונראית הלבנה בכ"ז לחודש וכאשר קבל ר"ג עדותן שנראית ערבית הרחיקו חכמים זה הדבר לפי שלא היה בין הראייה ובין הקבוץ זמן הראייה לפי חשבונם הגדול והוא הודיעם העיקר ואמר פעמים בא בארוכה ופעמים בא בקצרה וכן יפרש מי שיבין וישכיל אצלו הכרה אנושית ואמרו ראינוהו בזמנו ובליל עיבורו לא נראה לפי שהן ראוהו ליל ל' ולא ראוהו ליל ל' ואחד והיה החשבון מחייב ראייתו ליל ל' כאשר נתננו העיקר ומן הדין היה להאמינם לפי שהעידו בראייה בעת הראייה ואמר שלא ראוהו בליל השניה אין חוששין לזה ולא יחייב אותנו בשום דבר כי שמא חלשה ראייתם או כסהו ערפל ואינן מרגישים בו ומכאן יתחזק מי שהוא קשה לשמוע הפי' שפירשתי כי ר"ג לא האמינם בזה המעשה לפי שהוא היה מאמין כי הירח נראה ליל ל' ונרתע אחור ושב אל השמש ונסתר בליל ל' וא' אבל האמינם בעדות שהעידו בראייתו בעת הראייה ויחשבו מוטעים לראיית עיניהם באמרם במעשה הראשון שראו אותו קודם לכן בשחרית ובאמרם במעשה השני שלא ראו אותו אחר כן בליל שני מן החודש מסכת ראש השנה פרק ב משנה ט (ט) שלח לו ר"ג גוזרני עליך שתבא כו' - זה מבואר ואמת מסכת ראש השנה פרק ג משנה א (א) ראוהו בית דין וכל ישראל נחקרו העדים כו' - שיעור זה המשנה ראוהו ב"ד וכל ישראל או שנחקרו העדים ולא הספיקו העדים לומר מקודש עד שחשיכה כי כשראוהו ב"ד וכל ישראל אולי יעלה על דעתינו שאין צריך קידוש מפני שהדבר גלוי ומפורסם ולפיכך הודיענו כי על כל פנים צריכין לומר מקודש מקודש ואז יהיה אותו יום ר"ח ושמא יעלה על דעתינו כי כמו שיספיק יחיד מומחה לדין אע"פ שהעיקר הדין בשלשה כמו שיתבאר במקומו כמו כן יספיק בקידוש החודש ביחיד לפיכך הודיעך כי אין מספיקין בכאן בפחות מג' או יותר לפי שאמר השם ויאמר ה' אל משה ואל אהרן בארץ מצרים כמו שביאר במה שקדם. וכן אם יעלה על לבך כי לפי שנחקרו העדים יום ל' ונתקיימה עדותם ביום שלשים כי הם ראוהו אמש נתברר היות אותו יום ר"ח ואע"פ שלא הספיקו ב"ד לומר מקודש מקודש אלא בליל ליל א' ול' ויהיה אמרם מקודש מקודש כאילו הוא גמר דין כי העיקר אצלינו גמר דין מותר בלילה ולפיכך הודיענו כי קידוש החודש לא יהיה בלילה בשום פנים כי התורה קראו משפט שנאמר כי חק לישראל הוא משפט וגו' ומשפט לא יהיה אלא ביום לפי שאמר הכתוב ועל פיהם יהיה כל ריב וכל נגע מה ראיית נגעים ביום ולא בלילה אף דינים ביום ולא בלילה והיות ראיית נגעים ביום ולא בלילה מה שנאמר וביום הראות בו בשר חי יטמא ביום ולא בלילה ולפיכך יהיה ר"ח יום א' ול' ויהיה החודש שיצא מעובר מל' יום אע"פ שנראה הירח ליל שלשים יכון שלא נתקדש יום שלשים. וממה שאתה צריך לדעת כי הירח כשנראה בזמנו והוא יום עשרים ותשעה ערבית ונשאר מן היום כדי שיאמרו מקודש מקודש קודם שיראה הכוכבים כי זה מותר אע"פ שהעריב השמש כי הלילה אצלינו אינה אלא משעת צאת הכוכבים כמו שביארנו בשני משבת וזכרתי לך שלא תחשוב כי קידוש החודש לא יהיה לעולם אלא יום ל' כי אפשר שיהיה קודם ליל ל' כמו שביארנו מסכת ראש השנה פרק ג משנה ב (ב) כל השופרות כשרין חוץ משל פרה כו' - קריאת קרן של פרה קרן הוא למה שאמר הכתוב בכור שורו הדר לו וקרני ראם קרניו. וחכמים טוענים על ר' יוסי ואומרים והלא כל השופרות נקראו קרן ונקראו שופר ושל פרה נקרא קרן ולעולם לא נקרא שופר. ואין הלכה כרבי יוסי מסכת ראש השנה פרק ג משנה ג (ג) שופר של ראש השנה של יעל פשוט כו' - זה הסדר לא היה אלא במקדש לאומרו הש"י בחצוצרות וקול שופר הריעו לפני המלך ה' אבל חוץ למקדש אין תוקעין בר"ה אלא בשופר בלבד. ואין תוקעין בתעניות אלא בחצוצרות בלבד ומפני זה היה מצות יום תעניות בחצוצרות לפי שהתענית אינו אלא על צרות הציבור והשם אמר על הצר הצורר אתכם והרעותם בחצוצרות ונזכרתם מסכת ראש השנה פרק ג משנה ה (ה) שוה היובל לראש השנה לתקיעה ולברכות כו' - ר"ל בתקיעה מנין התקיעות. וברכות מנין הברכות שבתפילה. ועוד יתבאר עניינם. ואמר במה שקדם כי שופר של ראש השנה צריך שיהיה מקרן היעלים אינה הלכה. ואין הלכה כרבי יהודה. אבל פסק הלכה ששופר של יובל ושל ר"ה של זכרים כפופים מסכת ראש השנה פרק ג משנה ו (ו) שופר שנסדק פסול דבק שברי שופרות כו' - נסדק פסול זהו כשנסדק לארכו אבל אם נסדק לרוחבו אם נשתייר מארכו לאחר מקום הסדק שיעור של שופר והוא כדי שיאחזנו בידו ויראה לכאן ולכאן הוא כשר. ואם ניקב יש בו דינים והם כי הוא צריך לסתום הנקב אם סתמו במינו ונשאר ממנו רובו שלם בלי נקב ולא עכבו הנקבים את התקיעה כמו שנזכר כשר ואם סתמו שלא במינו פסול מסכת ראש השנה פרק ג משנה ז (ז) התוקע לתוך הבור וכו' - ובור הוא חפירה בגוף הקרקע. ודות מקום גבוה על ארץ מוקף כתלים. ופיטם כלי גדול מחרס. ועל אותן שהם חוץ לבור אמרו אם קול הברה שמע לא יצא אבל אותן שהיו תוך הבור יצאו ידי חובתן. וצריך התוקע שיכוין להוציא את השומע ידי חובתו ואז יתכוין השומע לשמוע ויצא ידי חובתו ומה שלא התנה בכאן בכוונת משמיע כאילו הוא חזן הכנסת ושליח הציבור לפי שעיקר הקדמתו על התקיעה אינה אלא להוציא את הרבים ידי חובתן וכשהוא תוקע להוציא כל השומעין מחובתן מתכוין לפיכך לא נצטרך אלא כוונת שומע מסכת ראש השנה פרק ד משנה א (א) יום טוב של ראש השנה שחל להיות בשבת כו' - כבר ביארנו פעמים כי מקדש תקרא ירושלים כולה ומדינה שאר העיירות שבכל ארץ ישראל והטעם שבעבורו נאסרה תקיעת שופר בשבת גזירה שמא יטלנו בידו ויעבירנו ד' אמות ברשות הרבים כמו שביארנו בלולב לפי שתקיעת שופר אינה מלאכה. ואמרו אחר ביבנה ואחד בכל מקום שיש בו בית דין ר"ל כי אפילו כשיהיו בית דין עוברים ממקום למקום ונתארחו במקום מן המקומות לא על דעת להתיישב שם יש להם לתקוע שם בשופר ואין הלכה אלא כמו שזכרנו קודם שאין תוקעין אותו אלא במקום שיש שם בית דין קבוע. ואין הלכה כרבי אליעזר מסכת ראש השנה פרק ד משנה ב (ב) ועוד זאת היתה ירושלים יתירה על יבנה כו' - אמרו ועוד יורה כי היה שם מעשה שני מלבד זה שזכר והוא כי בירושלים היו תוקעין כל העם כל זמן שב"ד יושבין במקדש וביבנה לא היו תוקעין אלא בב"ד בלבד כמו שזכרנו ולא נאסר תקיעת שופר על ב"ד בשבת לפי שבית דין זריזין הם ולא יקרם עון בדבר הזה מסכת ראש השנה פרק ד משנה ד (ד) בראשונה היו מקבלין עדות החדש כל היום כו'. אמר ר"י בן קרחה ועוד זאת התקין כו' - נתקלקלו הלוים בשיר עניינו שלא אמרו שירה כלל שלא ידעו אם היה חול ואין שם עדים שיעידו על הראייה או אם הוא קודש ועוד יבואו העדים בסוף היום כי עכ"פ צריך שירה על כל קרבן כמו שיתבאר במקומות ועת המנחה הוא עת הקרבן תמיד שבין הערבים ואחר שמקריבין אותו לא היו מקריבין אחריו שום דבר כמו שמבואר בחמישי מפסחים. ומקום הועד הוא מקום הידוע לקבוץ ב"ד כדי שיהיה מקום אחד ידוע בלבד ילכו לשם העדים ולא יצטרכו לחזור על מקומות רבים בלתי ידועים ומבואר הוא כי כל ב"ד הנזכר בזה הענין ר"ל שיהיו סמוכין בארץ ישראל כמו שנתבאר בסנהדרין מסכת ראש השנה פרק ד משנה ה (ה) סדר ברכות אומר אבות וגבורות וקדושת השם כו' - אמר השם בראש השנה זכרון תרועה ובאה הקבלה זכרון אלו זכרונות תרועה אלו שופרות ועוד אמר והיו לכם לזכרון לפני אלקיכם אני ה' אלקיכם ובא הקבלה כי מה שהחזיר אלקיכם בנין אב כל מקום שנאמר זכרונות ושופרות יהיו מלכיות עמהן ומן הראוי להקדים המלכיות ואחריהן זכרונות ואחריהן שופרות כמו שאמר אמרו לפני מלכיות כדי שתמליכוני עליכם זכרונות כדי שיעלה זכרוניכם לפני לטובה ובמה בשופר. והלכה כרבי יהודה מסכת ראש השנה פרק ד משנה ו (ו) אין פוחתין מעשרה מלכיות מעשרה זכרונות כו' - אלו העשרה ועשרה ר"ל בהם ג' פסוקים מן התורה ג' מן הכתובים וג' מן הנביאים ואחד מן התורה משלים בו ורבי יוחנן בן נורי אומר אם אמר אחד מן התורה ואחד מן הכתובים ואחד מן הנביאים יצא ושיעור מאמר רבי יוסי האמור בכאן כפי מה שנראה מדעתו כך הוא כשם שיצא ידי חובתו אם השלים בתורה כך אם השלים בנביא יצא:

אין מזכירין זכרון מלכות ושופר של פורענות כו' - וזכרון ושופר ומלכות של פורענות כמו שאמר ויזכור כי בשר המה וגומר תקעו שופר בגבעה אם לא ביד חזקה ובזרוע נטויה וגו' וכמו כן זכרון יחיד כמו זכרה לי אלהי לטובה אין מוציאין מידי חובה. והלכה כרבי יוחנן בן נורי וכרבי יוסי

מסכת ראש השנה פרק ד משנה ז (ז) העובר לפני התיבה בי"ט של ראש השנה כו' - לא התקינו זו אלא בעת צרה לפי שהיו שומרין לאותו שהיה מתפלל שחרית שלא יתקע בשופר וכשהיו משלימין התפילה היו השומרים הולכים לדרכם ולפיכך אותו שהיה עובר לפני התיבה להתפלל תפילת מוסף היה תוקע ואמרו ובשעת ההלל לפי שלא היו קורין הלל לא בראש השנה ולא ביום הכיפורים לפי שהם ימי עבודה והכנעה ופחד ומורא מהשם ויראה ממנו ומברח מנוס אליו התשובה ותחנונים ובקשת כפרה וסליחה ובכל אלו העניינים אינו הגון השחוק והשמחה מסכת ראש השנה פרק ד משנה ח (ח) שופר של ר"ה אין מעבירין עליו את התחום כו' - כבר ביארנו לך כי יו"ט הוא עשה ולא תעשה כי אמרו שבתון מצות עשה ואמר כל מלאכה לא תעשו ושופר מצות עשה בלבד והעיקר אצלינו לא אתי עשה ודחי לא תעשה ועשה ודבר שהוא משום שבות הוא כמו שיחתוך אותו בסכין ומשום לא תעשה כמו שיחתוך אותו במגירה שהיא מלאכת חרושת עץ גמורה. ואין מעכבין את התינוקות מלתקוע ואפילו בשבת ובתנאי שיהיו קרובים להיות גדולים כדי שיהיו יודעים לצאת ידי חובתן כשיבוא ראש השנה