משתמש:מושך בשבט/רש"ש

הזנה אוטומטית גיטין/ז

ג

במשנה זה גיטך וכו' מחולי זה. במשניות הגי' אם מתי מחולי זה אבל מפרש"י והרע"ב מוכח דל"ג אם מתי וכ"ה בגי' הרי"ף והרא"ש. אכן הרמב"ם גריס להו ולא יפה עשה התוי"ט שהעתיקו ולא העיר כלום: שם זה גיטך לאחר מיתה לא"כ. אף דזה אתי במכש"כ דאם מתי נקיט לה משום סיפא באם אמר מהיום יש חילוק ביניהם. והתוי"ט נדחק בזה ועי' בדבריו רפ"ב דנדרים:

ז

במשנה הגיע לאנטיפרס במשניות הגי' לאנטיפטרס. וכן נזכר ביומא (סט) ובנדה (סב):

הזנה אוטומטית גיטין/ח

ב

בתוי"ט ד"ה מחצה ע"מ כו' והב"י הקשה עוד בשם הרשב"א כו'. א"כ שניהם יכולים לשומרו היינו שכ"א יוכל לשומרו לבדו וא"כ אמאי אינה מגורשת ע"ש. ולכאורה כיון שהשמירה עושה רשות כמ"ש לעיל מינה בשם הר"ן הוה כרשות שניהם וכמו לאוקימתא דרב כששניהם עומדים בד"א של הגט אם היה אפשר לצמצם:

ג

בתוי"ט ד"ה קרוב ללוה כו' אלא גמ' דידן לא חש להקשות גם זו הקושיא דמסיפא ע"ש. ומצאתי כה"ג בקדושין (כה) על שפתיו פשיטא והיה יכול להקשות טפי אמאי פליגי חכמים. אבל לפלא שהעלים עין מדברי התוס'. ופשוט שהרמב"ם והטור שהביא אזלי בשיטת התוס'. שוב מצאתי כן בב"ח ודרישה. והש"ך שם רמז עליהם. ובפיה"מ להרמב"ם כתב אבל כו' ותפטר ה"ז אינו פטור והוא תמוה דלכה"פ בקרוב למלוה פטור לכ"ע. וכבר תמה עליו הלח"מ:

הזנה אוטומטית גיטין/ט

ב

בתור"ע אות צ"ח ד"ה ולכל מי כו' ומלשון רש"י כו' לא הוי שיור כו'. ולי צ"ע בזה דעי' בשו"ע יו"ד סי' רי"ז סל"ה באמר יורדי הים לאחר ל"י עלי מי שהוא בשעת הנדר מיורדי הים אסור בו ור"ל אפי' נעשה מיושבי יבשה קודם חלות הנדר עי' ב"י שם בשם הירושלמי. וכש"כ דאם בשעת חלות הנדר היה מיורדי הים אף שבמשך זמן הנדר נעשה מיושבי היבשה אסור בו. וזה לכ"ע אפי' לרי"ש עי' בירושלמי. וא"כ נראה דה"ה מן הקטנים אסור בהם אף בנתגדלו אח"כ (וק"ק מ"ש מנודר מן הענבים דמותר ביין בפ"ו דנדרים מ"ז ויש לחלק). ולכן בנידון שלפנינו נמי אפי' לאחר שנתגדלו ג"כ בכלל לשונו. ועמש"כ שם (פג ב) בס"ד:

ה

בתור"ע אות ק"ב ד"ה תוי"ט וכו' מוקדם. וק"ל דהא מוכח מתוכו דהוא מוקדם ע"ש. ול"נ כיון דמאוחר כשר כמש"כ התוס' לעיל (פ) בד"ה כי. א"כ ליכא הוכחה דיתלו דאחרונים אחרום:

ו

במשנה ב' גיטין כו' ושנים עדים יוונים כו' את שהעדים הראשונים כו'. עי' פי' הרע"ב והוא לקוח מפי' הרמב"ם (ובציור שבו ט"ס דצ"ל בן תחת הימני כדאיתא בגמרא וכמו שבאר בעצמו. ובלשון רומי הוא שם לנכון [FILIS] תחת השמאלי ועמש"כ בסמוך. וכן ט"ס בו בג' הענינים שהעד חותם בם שבאר עי' במשנה דלקמן ובתוס' בסוגיין). והרע"ב הסבירו ביותר ונראה דמש"כ שהאחרונים הפכו כתבם כו' היינו בסדר התיבות כגון אם היוונים אחרונים. כתבו גם המה התיבות מימין לשמאל אבל האותיות מהתיבה גופה ע"כ כתבו כדרכן משמאל לימין. דא"ת דגם האותיות כתבו גונדלית כגון [BOCAJ] א"כ מוכח דודאי כתבו גונדלית משמאל (וזהו שאמר התוי"ט שלא הבין) וכן אם העברים אחרונים חיישינן שהפכו כתיבת התיבות משמאל לימין אבל האותיות מהתיבה גופה כתבו כסדרן מימין לשמאל וכנ"ל. כגון אם הוא ראובן בן יעקב כתב כזה יעקב בן ראובן. והרמב"ם בחבורו השמיט דין זה. וכתב הה"מ לפי שכבר נשתקע כתב היווני כו'. ותמוה כיון דכל הלשונות כשרות בגט ובעדיו וא"כ מה לנו שנשתקע ונשתבש. ול"ד למש"כ בהל' תפילין דהתם. לשון יווני הברור דוקא. והב"י סי' ק"ל כתב טעם השמטתו מפני שאינו מצוי לכתוב בדרך הזה גם ז"א לפי דרכו ז"ל בחבורו: ודע דק"ל במש"כ הרע"ב דאם היוונים חתומים למעלה השמאלי כשר. דמשמע אפי' הגיטין עצמן כתובין עברית (ועי' ד' פ"ז ע"ב בתד"ה דהא) אמאי לא חיישינן דהיוונים הפכו כתבם לסדר כתיבת הגט. וכן יקשה הא דמשמע ממתניתין דאם העברים ראשונים הימני כשר אף דהגיטין כתובים בלשון יווני ניחוש דלמא גונדלית חתמו ככתיבת הגט (ובדוחק י"ל דדוקא בעדים חיישינן להתדמות אחרונים לראשונים מפני שאין חותמין אלא זה בפני זה) ולפעד"נ דהמשנה דקדקה בלשונה לומר נקראין עמו דר"ל דנקראין בשוה עם הגט (כמו לשון עמו דבמשנה דלקמן) והיינו אם הגט כתוב עברית אינו כשר אלא אם העדים הראשונים עברים דנקראין בשוה מימין לשמאל. ולאפוקי אם הראשונים יוונים דאין נקראין עמו בשוה דשניהם פסולים אף השמאלי (ודלא כהרע"ב) וכן אם הגיטין כתובין יוונית והעדים הראשונים עברים שניהם פסולין אף הימני מטעם הנ"ל ונכון בעיני בעז"ה:

י

במשנה בש"א כו' דבר ערוה שנאמר כו'. לכאורה קשה דהא שם בפרשה כתיב ושנאה האיש האחרון כו' ורש"י פי' (דף צ' ב') אם שנאת שלח כר"ע. מוכח דשנאה משמע אפי' מחמת שמצא אחרת נאה הימנה (וצע"ק מהא דפסחים (קיג ב) דמוקי שם שונא דקרא דחזיא ביה דבר ערוה). ובקל י"ל כיון דכבר נמצא בה דבר ערוה תחת בעלה הראשון לכן מותר השני לגרשה אפי' במצא אחרת כו'. והעיקר נ"ל דבבעל שני אפי' אחר אלמנות מותר אף לב"ש במצא אחרת כו'. ונ"ל עוד דהא דקאמר הש"ס לקמן הא בזוג שני כולל ב' ענינים בין שאצלו הוא זוג שני אף שעדיין היא בתולה. ובין שאצלה הוא זוג שני אף שהוא עדיין בחור. וזוג ראשון אינו כי אם בחור עם בתולה. ומה שאמרו שם כל המגרש אשתו ראשונה כו' כולל שניהם היינו שהיא ראשונה לו שהיה בחור. וגם היא ראשונה בנשואיה וכדאמרינן ביבמות מאי שני' שניה בנשואין ע"ש בר"פ כיצד. וא"ש מאי דכתיב בתריה דההוא קרא דכסות דמעה. אשת נעוריך (פי' שלקחתה בימי נעוריך בעוד שהיית בחור) ואשת בריתך (היינו שלקחתה בעודה בתולה) כדאמרי' בסנהדרין (כב ב) אין אשה כורתת ברית אלא למי שעשאה כלי: הזנה אוטומטית קידושין/א

א

במשנה וקונה א"ע בחליצה כו'. היינו מהזיקה לבדה קודם שנקנית לו בביאה. ולא הוה כקונה א"ע דאשה דהוא אחר שנקנית לו בא' מהג"ד: שם בתוי"ט ד"ה בביאה כו'. ועי' בפי' הרע"ב כו' דדריש יבא עליה מ"מ ולא מויבמה. ול"נ דתרוייהו צריכי (וכ"מ מהתניא אידך דשם דנקיט לתרוייהו דרשי) דהרי חזינן דיש חילוק בינו לבינה בישן הוא דלא קנה ובהיא ישנה קנה (אף דלענין שוגג ומזיד כו' דילפינן מיבא עליה כהדדי נינהו) וע"כ משום דרשה דויבמה הוא:

ב

במשנה וקונה עצמו בשנים. עתוי"ט בד"ה וקונה שכ' דאפילו מוכר עצמו הואיל ויוצא בשנים שקצב כו'. וזהו דוחק. ולפמש"כ המל"מ בפ"ב הל"ג מפרש"י והרמב"ם דבנמכר סתם יוצא בשש א"ש בפשיטות. ואולי דמכאן גופא הוא דדייקי להו. ובזה מיושב קצת קושית הרש"א לקמן (טו ב) בתד"ה אמאי:

ד

במשנה דר"מ ור' אלעזר. כצ"ל בל"י והוא ר"א בן שמוע חבירו דר"מ אבל ר' אליעזר היה רבי' דרבי' וב"מ מוגה בגליון הרי"ף בשם ד"ת. אך לפ"ז לא א"ש מש"כ התוס' בד"ה בהמה הב' אבל אכתי קשה כו' והתם קתני ר' אליעזר כו'. וראיתי בר"ן שהעתיק בההיא דב"מ ג"כ אלעזר בל"י והשתא גם דברי התוס' מיושבין. והסה"ד ל"ד בהביאו משנתינו בדר' אליעזר:

ה

במשנה שיש להם אחריות וכו'. מה שהקשה בתור"ע אות ט"ו מזה לר"נ בב"ק (יב) לפי' הרע"ב ע"ש. לדידי לק"מ כיון דכבר תני לעיל קנין עבדים בפ"ע שנקנין בכסף כו'. ואדרבה לדידי' ניחא טפי דנכללו גם בכאן לענין קנין משיכה דמהני בהו כדאמר שמואל לעיל (כב ב): שם בתוי"ט ד"ה בשטר כו' במוכר שדהו מפני רעתה כו'. עי' בזה לשון התו"ח. ול"ד דאדרבה שמואל סתמא קאמר במכר לא קנה. ולרב המנונא צ"ל דשמואל מודה בה ולר"א איכא לאוקמי מילתא דשמואל דאף מפני רעתה לא קנה:

ז

במשנה ובל תטמא למתים. ופרש"י דכהנים וכ"מ להדיא בגמרא. והא דלא מפרשי לענין טומאה ברגל דישראל מוזהרין עליה כדאיתא בר"ה (טז ב) משום דההיא אף בטומאת נבלות ומאי איריא דנקיט למתים ועי' בתשו' ש"א סי' ס"ו:

ח

ברע"ב ד"ה חוץ מסוטה ונזירה שהן מניפות מנחתן כו' שמנחתן כו' כ"כ רש"י. לכאורה אינו מדוייק דבנזיר אין תנופה במנחה. (ר"ל במנחת נסכיו של עולתו ושלמיו) רק בהזרוע וכו' כדכתיב בקרא. אולם לשון המשנה משמע ג"כ דמנחת קאי נמי אנזירה. ונ"ל דקורא התנא לחלה ולרקיק דטעונין תנופה בשם מנחה כמו דהתורה קוראה לשתי הלחם בשם מנחה (בפ' פנחס) וכדאיתא במנחות (מו ב). וע"ש בתוס' ר"פ כל המנחות:

ט

בתוי"ט ד"ה חוץ מן הערלה כו'. אבל תו"מ אינן מוטלות אלא על מי שיש לו קרקע כו'. ול"נ שכוונו להא דדרשינן בב"מ (פח) תבואת זרעך ולא לקוח וע"ש בתוס'. ולע"ד ה"נ לחלק משום דתנן ברפ"ב דחלה דפירות חו"ל שנכנסו לארץ חייבים בחלה ומשמע דהוא מה"ת ולכן גזרו בה טפי אטו דנכנסו לארץ ועמש"כ בחדושי להרמב"ם בפ"א מהל' תרומות הל' כ"ב:

י

במשנה כל שישנו כו' לא במהרה הוא חוטא. לכאורה זה מתאים עם האמור בפ"ב דאבות מ"ב יפה ת"ת עם דרך ארץ שיגיעת שניהם משכחת עון:

הזנה אוטומטית קידושין/ב

א

ברע"ב ד"ה האיש מקדש כו' שמצוה בו יותר מבשלוחו כו'. בגמ' א"ד בהא איסורא נמי אית בה כדר"י א"ר כו'. לכאורה כיון דקי"ל הכי כדר"י א"כ טעמא דמתניתין דקתני בו הוא משום איסורא וכ"ה בפי' הרמב"ם. ואולי דר"ל אע"פ שמכירה מ"מ מצוה איכא וכדמוכח מבבא דהאשה מתקדשת כו' ועי' בתד"ה אי איתמר. אבל מ"מ לא ה"ל להשמיט דינא דר"י א"ר. ופי' הרמב"ם בכאן מגומגם ע"ש: שם בתוי"ט ד"ה התקדשי לי כו' אבל בפ"ד מהל"נ כתב כו'. אמרי' ראה רבי דבריו של ר"ש בקידושין כו'. ואנכי תמה דא"כ דיש סברא לחלק מנ"ל לרבה לומר דמתניתין ר"ש דוקא דלמא אתיא ככ"ע דבקידושין מודו. ואין לדחוק ולומר דבאמת אין כוונת רבה דאתיא כוותיה דוקא אלא דר"ל דאתיא כסברת ר"ש שם. דהא לעיל מפקינן מתניתין מדר"י מדפליג עליה דר"ש שם בשבועה:

ב

במשנה בדינר זה של כסף ונמצא של זהב כו' א"מ. ופי' הרע"ב דאיכא דניחא כו'. לכאורה ע"כ לא הוצרך הש"ס להאי טעמא לקמן אלא למיפרך לר"ש. אבל לרבנן בלא ה"ט נמי ניחא דס"ל דאפי' הטעה לשבח א"מ וכ"מ מפרש"י לקמן (מט ב) במשנה ובפי' הרמב"ם ועי' בב"ש סי' ל"ח ס"ק מ"ד ומ"ה:

ג

במשנה בן עיר ונמצא בן כרך כו'. נ"ל מדהתחיל בבבא שאח"ז בעל מנת ולא סמך על הע"מ שהזכיר בתחלת המשנה. דבן עיר וב"כ אין המכוון בהם שדר עתה בעיר או בכרך כדמשמע מפרש"י. אלא שהרצון בהם שנתגדל בעיר או בכרך וידוע בנסיון ההפרש שביניהם בטבעם ובד"א. ולפי שהוא שינוי שבגופו לכן כללו בסדר אחד עם הקודמים שכולן הם בגופן. ובבבא דלאחריו ששונה בה דברים שחוץ לגופו התחילה בע"מ בפ"ע:

ד

בתוי"ט ד"ה אינה מקודשת כו' ותנן נמי גבי גיטין כו' וצריכא כו' והשתא א"ש כו' ולא תני כו' האשה כו'. ול"נ דבלא"ה נמי א"ש דל"ת לה דמ"ל לכפול לתנא לאשמעינן בדידי' ובדידה והתם איצטריך משום דפליג ר"א. אך מצינו לעיל דכפל תנא לאשמעינן וכן היא שהטעתו:

ה

במשנה שכל המומין הפוסלין כו'. מהרש"ל הגיה כל ועי' הגרי"פ. ואפשר לומר שהשי"ן כאן במקום ו' כמו שאפר כירה כו' בריש ביצה:

ז

בתוי"ט ד"ה אינן מקודשות כו' וכתבו התוס' כו' ואחות אשה נ"ל כו' דחייבי כריתות היא. הלשון תמוה דשם מסקינן דאחות אשה ממעטינן מן והיתה לאיש אחר ושאר ח"כ ילפינן מינה בהיקשא דר' יונה. ואולי כוונתם ליישב מדוע לא נמעט מאיש אחר חייבי לאוין דכתיב בהו ג"כ לא יקחו על לכתחלה לזה אמרו דח"כ היא לכן מסתבר יותר למעט אותה. ודברי התוי"ט בזה מגומגמין. גם מה שהביא מפרש"י דשם דכולהו ח"כ מאחות אשה ילפינן דכתיבא בה לא תקח לא תקדשנה. שגה ברואה במחכ"ת דרש"י קאי שם על לכתחלה. ודיעבד נ"ל מאיש אחר כמש"כ. ודברי התו"ח בזה תמוהים:

ח

ברע"ב ד"ה המקדש בחלקו. שחלק עם אחיו הכהנים. וכ"כ רש"י. אף דמשמע מפירושו בגמרא (נב ב') ד"ה כי קא זכו דגם הבעלים אם קדשו בחלקם א"מ. מ"מ לשון בחלקו משמעו טפי דקאי על הכהן כמש"כ התוס' בב"ק (יב ב) ד"ה ומחיים. ועוד קדשי קדשים אינן אלא בכהן: שם בתוי"ט ד"ה רי"א כו' ופליגי אמוראי כו' ורי"א איפכא כו'. עי' פרש"י ד"ה רי"א ור"ל דלהכי מספקא ליה. וא"כ לענין פירושא דמתניתין לא שבקינן מאי דפסיקא ליה לר' ירמיה משום ספיקא דר' יעקב כמש"כ הפוסקים בכ"ד:

הזנה אוטומטית קידושין/ג

ד

במשנה רחבג"א כו' שאפי' באכ"נ לא ינחלו. עפרש"י ותוס' ובסוגית הגמרא ובתוס'. ולכאורה קשה דהכא משמע דאי לא כפלי' ה"א דיוקנסו ולא יטלו כלל ואף שילכו ויסייעו בכיבוש אכ"נ כשאר שבטים ובגלעד כבר סייעו כאחד מהם. ולקמן בגמרא אמרינן אליביה סד"א כו' לא תיטיב לא אגרא ולא דינא וכן גבי אם בחוקותי כו' וגבי אם תאבו ושמעתם. וי"ל דהכא ודהתם ר"ל דלא הוה ידעינן המכוון איך הוא אם ר"ל לא אגרא ולא דינא. או אפי' דינא:

ו

במשנה דבר עליה לשלטון כו' מקודשת. וכ' התוי"ט ד"ה דבר מסיים הרמב"ם והניחה השלטון ולא תבעה והיינו כהתוספתא כו' דתני אם דבר כו' כדרך המדברים כו'. ותימה דאדרבה מהתוספתא משמע דאם רק דבר כדרך המדברים אע"פ שלא נעתר לדבריו ולא מלא בקשתו מקודשת. ועיינתי ברמב"ם שם וראיתי שלא כתב כן אלא במקדש בשכר שידבר כו' דאינה מקודשת. ושם שפיר נקט כן לרבותא:

ז

בתור"ע אות ל"ו הקשה על הרשב"א שמביא הר"ן דתיפוק ליה דהוה ע"א בהכחשה. ול"נ דאתי לאפוקי מדעת הרמב"ם הובאה בשו"ע סי' י"ז סל"ז בעד אומר מת וע"א אומר לא מת ובאו בב"א דאם נשאת לאותו עד שאמר מת ל"ת. אך שם התנה שהיא אומרת ברי לי שמת והכא היא א"י למי קדשה אביה. ועי"ל דכוונת הרשב"א דאם אותו שאמר אני קדשתיה כנסה בעצמו בלא התרת ב"ד אפי' קודם שבא השני תצא ולאפוקי מדעת הר"ן בתשו' הובאה שם סל"ט:

ח

ברע"ב ד"ה אין הבוגרות כו' אמרינן לא שביק אינש כו'. נראה דלפ"ז כש"כ קטנות דאינן בכלל דהא בהו איסורא נמי איכא (לעיל רפ"ב) ודנקיט לעיל קטנה לאו דוקא אלא הכוונה על נערה וכלפי אחותה הבוגרת ק"ל קטנה וכה"ג מצינו טובא. ולפ"ז ל"ד הרע"ב במש"כ אח"כ אבל הקטנות והנערות כולן צריכות גט. הוסיף נערות על לשון הגמרא וגרע. אמנם לפ"ז יש לדקדק טובא בדינא דב' כתי בנות אם נאמר דגם שם אין הבוגרות והקטנות בכלל הספק עי' בתוי"ט מ"ט ד"ה משתי נשים וכו' בהעתקת לשון הב"י לא משכחת לה ב' בנות מאשה אחת שתיהן נערות דהרי משך ימי נערות אינן אלא ו' חדשים ואינן כדי עיבור. אם לא בתאומים או דהגדולה איחרה בהבאת סימניה. או דגם לנערה לא הודיע מהקדושין שתתרצה וא"כ ממ"נ עביד איסורא וא"ש גם דברי הרע"ב:

ט

בתוי"ט ד"ה ואמר. ולשון הרמב"ם כו' ובשעת הקדושין כו' וא"נ שנתכוון כו'. הרמב"ם ודאי לא נתכוון למידק אבל אם פירש כו' כיון שפסק כר"י דאין אסורה אלא גדולה שבגדולות ואין כאן ספק. ופשוט דגם הר"ן לא נתכוון רק כיון דפסקינן כאביי בקדושין שא"מ לביאה דהוו קדושין לכן פי' דאפי' בכה"ג ר"מ ס"ל דכולן אסורות ול"ת דוקא כשהוכרו ולבסוף נתערבו כדמוקמינן לעיל אליבא דרבא:

יב

במשנה הולד הולך אחר הפגום ואיזה זו זו אלמנה לכ"ג כו'. לכאורה קשה הלא גרושה וחלוצה מותרות בתרומה ואלמנה מותרת אף להנשא לכה"ד. והולד הוא חלל ואסור בתרומה ואם היא בת פסולה לכה"ד וא"כ הוא פגום יותר מהן. וי"ל הרי גם הן נעשות חללות עכשיו כדלקמן (עז):

הזנה אוטומטית קידושין/ד

א

במשנה נתיני. וכ' התוי"ט ד"ה נתיני לא אמר בגמ' מנלן כו'. ול"נ דהגמרא סמיך על הא דמייתי על כהני כו' קרא דוישבו הכהנים כו' והנתינים כו': [שם בתוי"ט ד"ה לויי כו' אין תירוצם עולה כו' נ"ב כבר העירו ע"ז התוס' ביבמות (פו סע"ב) ד"ה ומבני לוי לא מצאתי שם וז"ל ואפילו למ"ד עיקר שירה בפה מ"מ הקפיד משום דאיכא נמי מצוה בכלים עכ"ל וזהו כדמסיק התוי"ט ומיהו אפשר כו'. מהגרמ"ש]:

ח

ברע"ב ד"ה האומר כו' דקרוב הוא אצלו כ"כ רש"י. עי' בר"ן. ובגמרא ד"ה לא מהימנא פי' בעצמו דלא מיפסל אלא בעדות גמורה. והא דלא פי' שם משום קורבה. דהלא אומר שאינו בנו. אבל מ"מ ה"ה חורגו דנחשב בקרובים בפ' ז"ב: שם בתוי"ט רי"א נאמנים כו' ומ"ש הר"ב ואין האם נאמנת כו'. וכ' התו"ח דאם נאמין לה א"כ תהא נפסלת משום זונה ואין אדם נפסל ע"י עצמו ע"ש. ואין זה מספיק דאם היתה זונה כבר מא"ל. ועוד דגם על עצמה נאמנת דשויתה אנפשה חתיכה דאיסורא עי' יבמות (מז) תד"ה נאמן. ועי' שלהי נדרים גבי האומרת טמאה אני לך ובר"ן שם: הזנה אוטומטית בבא קמא/א

א

תוי"ט ד"ה השור כו' אבל מ"מ כו'. בגמ' וקרן מאי שייריה כשהזיק כו'. ק"ל מדוע לא משני דקתני סיפא שור המועד כדאמר בסמוך לענין אדם: שם תוי"ט ד"ה לא הרי כו' פי' אין קולתו וכו' ואין פירושו כש"מ שבתלמוד לא ראי זה כו' אין חומרא כו'. תימה לי דהלא (בסנהדרין סו) איתא לא ראי דיין כראי נשיא שהרי דיין אתה מצווה על הוראתו כו' ולא ראי נשיא כראי דיין שהנשיא אתה מצווה על המראתו כו' וכן בריש תו"כ ובמ"ר פ' נשא בסופה לא הרי דבור הסנה שהוא תחלה לדברות כו' לא הרי דבור הר סיני שהוא בכל ישראל כו' וע"כ פירושם כדהכא ונראה דכל לא ראי דבש"ס נוכל לפרש כן וצ"ע: שם ד"ה כהרי הבור כו' וכתבו עוד כו' דאין עונשין ממון מן הדין כו'. לכאורה כאן לא רצה התנא ללמוד מק"ו רק כמו כל התולדות דקאמרה הגמרא לקמן עליהן מ"ש קרן כו' וכן בכולהו תולדות דשארי אבות וכן לרב באבנו סכינו כו' דיליף במה"צ משור ובור (לקמן ג' ב') ובתוס' שם (ולקמן ו') בפיסקא דהצד השוה יליף ג"כ כה"ג (ובדף ה' ב') א"ר וכולהו כו' אתיא במה"צ והלא בשבת איתא נמי תולדות והיו עונשין עליהן סקילה כדלקמן. והנה רש"י (בסנהדרין ע"ג) כתב טעם דא"ע מה"ד משום דאדם דן ק"ו מעצמו אבל היקש לא ניתן לידרש מעצמו. אמנם לדעת התוס' (בסוכה לא) דכה"מ אדם דן מעצמו לבד גז"ש ואפ"ה ע"י היקש עונשין ע"כ צריך לחלק מטעם אחר עי' כ"מ בפ"כ מהל' עדות ה"ב ועמש"כ (לקמן כ"ד ב') בס"ד: שם ד"ה תשלומי נזק בסופו וה"ה היכא דשבחה כו' דניזק הוי (נ"י). ותמוה דהא הלכה כר"י (לקמן ל"ד ב') דל"ל לניזק אלא פלגא בשבחא:

ב

ברע"ב ד"ה נכסים שאין בהם מעילה כו' נכסים שאינן הקדש כו'. מלשונו נראה שמפרש למתניתין כרבא. ונראה הא דנד רבא מאוקימתא דריו"ח הוא דלדידי' יקשה האיכא קרקעות ועוד דלקמן (לז ב) איתא במתניתין שור ש"י שנגח שור של הקדש כו' פטור ומשמע אפי' של ק"ק דסתמא תני של הקדש וכן בפ"ד דב"מ סתמה המשנה הקדשות לענין פטור כפל ושומרים ולפמש"כ הלח"מ רפ"ח מהל' נ"מ אין ראיה מפטור כפל ועוד דמוקי כרבנן וכדס"ל כן להלכה כדמוכח (לקמן נג ב) וכמ"ש התוס' לעיל ד"ה ואם איתא. ול"ד התוי"ט בהביאו אוקימתא דריו"ח ולא העיר כלום מהרע"ב ועי' ברא"ש:

ג

במשנה. והנשים בכלל הנזק. לכאורה זה ה"ל לשנות במשנה הקדומה המדברת בתנאי הניזוקים והמזיקים שאין בהם מעילה שהן של ב"ב ונ"ל משום דהכא דקאמר וע"פ עדים כו' בני ברית אתיא למעוטי נשים נמי דפסולות לעדות אבל במשנה דלעיל דאמרה נמי תנאי דב"ב גם נשים בכלל להכי קאמר הכא והנשים בכלל הנזק ור"ל דשם הויין בכלל ונכון בעז"ה: שם ברע"ב ד"ה שום כסף כו' שדרסה עליו ברשות הניזק כו'. ותמה עליו הגרע"א ז"ל דהא לפי מאי דקי"ל כר"י ושמואל (לקמן כ) אפי' בר"ה ובמתכוין להזיק נמי חייב ע"ש. ולנ"פ דכוונת הרע"ב דזה פשיטא דא"א תעלה זה בזה דהא בעל הפרה א"ח אלא חצי נזק ואפי' הרא"ש דלקמן בהמניח (סי' יג) יודה בכאן כמבואר להמעיין:

ד

בתוי"ט ד"ה ושור המזיק כו' ע"כ רבנן היא דהשן מועדת כו' ע"כ בחצר הניזק כו' ותנן הבהמה אינה מועדת כו'. ול"ד דהנך רואה דמזה אין הכרע רק מהא דקתני את הראוי לה כדמסקינן:

הזנה אוטומטית בבא קמא/ב

א

במשנה היתה מבעטת כו'. נ"ל דלהכי תנא לה הכא אף דתולדה דקרן היא משום דסד"א דהוה תולדה דרגל וכדמקשה הגמרא בריש מכלתין לכן אשמעינן דאינו כן ומה"ט תנא נמי לקמן אצל שן אכלה כסות או כלים אף דתולדה דקרן היא וביותר לשמואל וריו"ח שם בגמרא דהבד"א ברשות הניזק כו' לא קאי עלייהו ותירוץ התוס' בזה דחוק: שם דרסה עה"כ כו' ועל האחרון משלם ח"נ. עי' גיטין (כט ב) דמדקדק הש"ס מדקתני אחרון מכלל דשליח דשליח ג"כ משוה שליח וא"כ ה"נ מדקתני על האחרון ולא תני על השני מוכח דאפי' על כלי שלישי משלם ח"נ וסייעתא להרא"ש (בסי' ב) גבי בעיא דר"א דכח כחו לכ"ע ככחו דמי ותיובתא להתוס' (לקמן כב) בד"ה וריו"ח והרווחנו עוד לומר דזה אתא התנא לאשמעינן בבבא זו ולא נצטרך לדברי ר"י בתד"ה דרסה:

ג

בתוי"ט ד"ה ועל הגדיש כו'. דבאדיי' אדויי היא מתניתין ע"ש (ועמש"כ בס"ד בר"פ) והתור"ע הקשה עליו דע"כ מיירי ע"י שינוי מדתני עלה דמשלם מגופו וא"כ אתיא כר"ט כו' ע"ש. ול"נ דדעת הרע"ב לפסוק דאין שינוי לצרורות כיון דרבא בעי באת"ל דאין שינוי כדאיתא (לעיל רי"ד י"ט) וכ"נ מפירושו לקמן פ"ג מ"י גבי שורו שהדליק אה"ג שכ' חייב ח"נ דמשונה הוא (והוא מפירש"י) ומשמע דעל כל הגדיש משלם ח"נ וזהו שינוי בצרורות ועי' במע"מ אות ו' ולכן מצי אתיא אפי' כרבנן דר"ט:

ד

במשנה כל שהעידו בו ג' ימים. נ"ל לדקדק מדברי הנ"י לקמן פ"ד בסוגיא דמועד למינו ואינו מועד לשא"מ דגם לר"י בג"פ ביום א' מועד הוא לאותו היום עכ"פ: שם בתוי"ט ד"ה כל שיהו כו' די אפילו כו'. וכ"כ התוס' אבל מלשון הרע"ב שכ' ובהא הלכה כר"מ שאין כו' עד שיהו תינוקות כו' וכן מלשון הרמב"ם בפי' ובחבורו פ"ו ה"ז וביותר בהל' ח' וע"ש במ"מ משמע להדיא דלא כהתוס' והנ"י והרא"ש והתוי"ט ל"ד כאן בהביאו את הנ"י והרא"ש ולא העיר עליו כלום:

ה

במשנה רט"א נזק שלם כו'. למ"ד פלגא נזקא קנסא נסתפקתי לר"ט בחצר הניזק דמשלם נ"ש אי ממונא הוא או קנסא. ולכאורה נראה דהוי קנסא חדא דכל מה שאנו יכולין לומר דיו אמרי' כמ"ש התוס' (לעיל י"ח ב') ד"ה היכא. שנית זיל בתר טעמא משום דבחזקת שמור קיימי א"כ בחצר הניזק נמי אבל קשה לפ"ז איך מלפיהו משן ורגל דהא ממונא וקנסא לא ילפי מהדדי: שם א"ל ר"ט ומה כו'. לכאורה מדוע לא הביאו התוס' בריש מכלתין מזה דעונשין ממון מ"ה דגם רבנן ל"פ עליה אלא משום דיו (וכן לעיל אר"מ ריחק נגיחותיו חייב קירב לכש"כ) שוב ראיתי להתוי"ט שכ' באמת ומכאן ג"כ ראיה כו' אבל נ"ל לפמש"כ הה"מ ברפ"ב מהל' מא"ס דדבר שכבר נאסר בביאור באיסור עשה מזהירין מה"ד ע"ש אף אנו נאמר כיון דח"נ בא בביאור כדלקמן בגמרא נוכל להביא הח"נ הב' מן הדין ואף שהש"א בתשו' פ' הוכיח דהתוס' בפסחים ל"ל סברת הה"מ מ"מ אפשר למידחי הראיה מכאן בסברתו:

הזנה אוטומטית בבא קמא/ג

א

במשנה ואם הוזק בה בעה"ח חייב בנזקו ופי' הרע"ב שכל המפקיר נזקיו שלא ה"ל רשות כו'. הן לקמן מ"ב פי' השופך מים בר"ה אע"ג דברשות קעביד כו' וצ"ל דהתם מיירי שלא הפקירן ע"ש בגמרא ובפרש"י ותוס' ודלא כהתוי"ט שם בשם הנ"י אך במ"ג לפי פי' הרע"ב שם מוכח דזה פלוגתת רשב"ג ות"ק: שם בתוי"ט ד"ה בעל החבית כו' ואם היה התנאי לתת לו חבית ונתן הלוקח דמים כו' לכאורה אף בלא נתינת דמים נ"מ דיכול המוכר לומר לא אתן לך אלא כד אף שקנו מיניה על חבית ועי' הג"א. ואולי לרבותא נקטי דבנתן דמים מוכרח הלוקח לקבל כד אבל החילוק בין הך דהכא להא דהמוכר כו' ונמצא נגחן שהביאו בסמוך בשם ר"ת נראה דאינו אלא באם לא נתן עדיין דמים ונ"מ כמש"כ אבל בנתן דמים להכריח הלוקח לקבל כד לא כי זה דומה להא דנגחן דו"ק: שם בתוי"ט ד"ה במתכוין כו' משום דבגמ' מוקמינן לרישא כר"מ דברייתא כו' וכ"כ הנ"י דיחיד ורבים הלכה כרבים. וק"ל דמ"מ כיון דרבי סתם דעת ר"מ וזה נקרא סתם עי' ריש ביצה תד"ה גבי ה"ל כסתם במתניתין ומחלוקת בברייתא דהל' כסתם עי' יבמות מ"ב ב' ובתוס' שם ועמש"כ (בעירובין מ"ז וביומא ל"ו ב'):

ב

במשנה השופך כו' חייב בנזקו. עי' בנ"י שכתב דאליבא דהלכתא אפי' בדאפקרינהו ומשמע בדבריו דהטעם דלא הוה מאונס והא דכ' לעיל דבמתכוון להשליך אע"ג דמחמת אונס חייב היינו כשהזיק בשעת נפילה וכמש"כ שם:

ו

בתוי"ט ד"ה והוזקו כו' שכל א' גרם כו' ולא הזיקו ממש במתכוין. ל"ד דאפילו שלא במתכוין חייבים כמבואר בדף מ"ח ברש"י ובתוס':

ט

בתוי"ט ד"ה נוטל את השור כו' ודלא כר"י כו' דמזיק בע"ח דניזק הוא. הנה במה שאמרו בגמ' ר"י סבר בע"ח הוא ר"ל הניזק דבכ"מ בש"ס הונח שם בע"ח על המלוה ולקמן בסמוך עשה עבדו אפותיקי ומכרו בע"ח גובה הימנו כו' וכן לקמן ר"פ שור שנגח ד' וה' קאמר הש"ס אי לרי"ש דאמר בעלי חובות נינהו ע"כ דשב על הניזוקין מדקאמר בל"ר והתוי"ט ל"ד בלישניה ואולי תפס לישנא דאינשי דקורין למי שיש לו נושים הרבה שהוא בע"ח גדול ואפשר דהיא בלשון סגי נהור:

יא

ברע"ב ד"ה בסלע לקה מתחכך וכ"כ רש"י משמע דאלו מחמת שהיה נרדף משורו נס ונכשל ולקה ע"י זה בסלע היה חייב אבל הנ"י בשם הרמ"ה כ' דזה לא הויא גרמא ופטור. והתוי"ט ל"ד בהעתיקו דבריו על פי' הרע"ב שהוא כלשון רש"י: שם ד"ה היו שנים כו' שני שורים של ב' בנ"א רודפים אחר שור של אדם אחד. והוא מלשון רש"י לעיל (י"ג ב') אולם רש"י כאן כתב ושלשתן של ג' בנ"א ואולי צ"ל ברע"ב של אדם אחר ברי"ש: בתור"ע אות מ"ם והמהרש"א כו' וק"ל דא"כ כו' ע"פ בעלים מודה בקנס הוא ואם איתא משכחת לה בכה"ג. ול"נ דבכה"ג גם השור היה בסקילה לא מיבעיא לדעת רש"י דהא דאינו נסקל ע"פ הבעלים הוא משום דמודה בקנס הוא הא אין זה נקרא מודה אלא אפי' לדעת התוס' דהוא משום דאדם קרוב אצל ממונו זה אינו נקרא ע"פ קרובו כמו שא"נ עפ"ע וכן א"נ ע"פ עד אחד דאהני סהדי סמכינן כמ"ש המהרש"א והודאתו אי העדאת ע"א אינו אלא גילוי מלתא ע"ד שאמרו (בהחולץ ל"ט ב') עי' בריב"ש סי' קפ"ב וכן מה שהקשה עוד מהא דבעבד לא משכחת ליה קנס עפ"ע (לעיל מ"ג ב) הא מ"ל בכה"ג גם זה ל"ק כיון דזה לא נקרא עפ"ע: בתוי"ט ד"ה הממע"ה כו' ומיהו באחד תם כו' דהא מודה בקנס פטור. תמוה דהא כ' לעיל בד"ה היו בשם הנ"י דמיירי בדאיכא סהדי כו' וגדולה מזו עי' לקמן בר"פ הפרה במהרש"א בתד"ה דאפילו ועוד תימה דע"כ כולה מתניתין באחד תם או שניהם תמין מיתוקמא דאל"כ מאי נ"מ כדלקמן (בגמרא ל"ו):

הזנה אוטומטית בבא קמא/ד

א

בתוי"ט שור שנגח כו' כתב הר"ב ובכולן היה תם כו' כגון כו' והוה מצי כו' כגון דלא אייעוד בב"ד כו'. לכאורה המ"ל נמי דלא אייעוד כלל עד אחר כל הנגיחות. ומש"כ התו"ח שקודם שפסקו את הדין אפילו לר"ע לאו שותפי נינהו נעלמו ממנו דברי התוס' (ל"ג ע"א) ד"ה שני שוורים ומ"ש כמ"ש התוי"ט בשם הרא"ש כו' ע"ש דאין שום רמז לזה. ועי' בתוס' כאן בד"ה אי כר"ע:

ב

במשנה ה"ז מועד לשבתות וא"מ לחול. עי' בנ"י שהשאלה היתה דלמא ימות החול דלא נגח בהן סתרי לנגיחות דשבת דלפניהם כיון דחזרת ג"י סתרה העדאה גמורה כש"כ דליסתרו מקצת ימי העדאה. ואנכי תמה דמה זו שאלה דממ"נ ליהוי מועד לדילוג ר"ל מז"י לז"י כמו ראה שור נגח שור ולא נגח כו' דלקמן בברייתא דמה לי דילוג שורים ומ"ל דילוג ימים וכדלקמן ע"ב בגמ' נגח שור יום ט"ו בחדש זה ויום ט"ז כו' וע"ש בתוס'. ולעד"נ דשאלתם היתה אם היום גורם נעשה מועד בג' שבתות אבל א"ת דהוה מועד לדילוג אינו עד שישלש בדילוג והוא ד' שבתות עי' בתוס' הנ"ל. עוד נ"מ אם אירע יו"ט בין השבתות ונגח בו דאם היום גורם מטעם הירושלמי או מטעם רש"י יו"ט נמי מצטרף להעדאתו ואם מחמת דילוג צריך שיהיו הדלוגים שוים כמ"ש רש"י בר"פ וגם אם כבר נעשה מועד לשבתות נ"מ אם נגח אח"כ ביו"ט שלאחריהם באמצע השבוע ועמש"כ לקמן ע"ב בתד"ה שור: שם בתוי"ט ד"ה משיחזור בו ג' שבתות כו' והוא ירושלמי כו' ולשון הירושלמי הוא משנה דעתי' משמע דלפי שחשובין בעיניו נכרים הוא משתגע ונוגח אפי' בהמות (עמש"כ כעין זה לעיל כ"ג ב' בתד"ה שיהו) כי כן דרך הבהמות כשבאים לפניהם אנשים נכרים נעשין כמו פראים וכ"מ בהמפרש פ"מ ודלא כמו שהבין מהר"ם וקצת משמעות התוי"ט:

ג

במשנה שור של ישראל שנגח שור של הקדש ושל הקדש שנגח שור של הדיוט פטור כו'. לכאורה יפלא דפתח בשל ישראל וסיים בשל הדיוט. ונ"ל דבדיוק תני ולאשמעינן דשור של מצרי שנגח שור של הקדש דחייב עי' בגמרא אח"ז ראיתי בהגהת הב"ח שמגיה ברישא נמי של הדיוט ול"נ כמש"כ ובמשניות וכן בסדר המשנה דירושלמי וברי"ף הגירסא בסיפא ג"כ של ישראל: שם בתור"ע אות מ"ג הקשה אמאי נקיט הפירכא בדרך צידוד הא ודאי רעהו דוקא כדקתני רישא שור רעהו ולא הקדש. ואישתמיטתי' דברי התוס' (במנחות ס"ז) ד"ה חד דמסברא מחד מיעוט לא הוה ממעטינן אלא הקדש לחוד ע"ש:

ה

במשנה נגח עבד או אמה נותן כו'. וכן השור בסקילה כדכתיב בקרא. ונסתפקתי באם נגח עבד של בעליו אם ישנו גם הוא בדין יום או יומים אם נאמר גם לענין הזה כמיתת בעלים כך מיתת השור או מטעם דכ"ז דכסף יתן לאדוניו אז השור יסקל אין הבעלים משלמים אין השור בסקילה ע"ד דדרשי רשב"ל ורבה (לקמן מ"ג) (וגם ריו"ח ל"פ עלייהו שם אלא מרבוי' דאם ולטעם זה אפילו לא שהה מע"ל נמי פטור ועמש"כ לקמן מ"ה בתד"ה אפילו) ועי' בנ"י דמשמע מדבריו דגם שור ישנו בדין יום או יומים ולעד"נ דליתא. דפשוט דגם הבעלים אינן בדין יום או יומים בגוונא דשור דא"פ אלא אם הכוהו בשבט דרך יסור ותוכחה עי' רמב"ם פ"ב מהל' רוצח הלי"ד. שוב ראיתי במכילתא משפטים סוף פ"ז שלא חלק בין שורו לשור אחר במיתה על עבדו ועל אמתו ע"ש ודברי הנ"י צ"ע. ועמש"כ לקמן מ"א ב' בתד"ה ע"פ ע"א:

ז

בתור"ע אות מ"ה עי' בהרא"ש כו' לענין תשלומין ס"ל כר"י נגח ואח"כ הפקיר דפטור כו' פקע החיוב כו' הא בהקדיש פקע החוב לגמרי. ולע"ד נ"פ דהכא דמיירי בתם אפי' לרי"ש כיון דמשועבד לניזק לאו כל כמיניה למכרו לגמרי או להקדישו כמ"ש התוס' (ל"ג ע"ב) בד"ה משום:

ט

בתוי"ט ד"ה נכנסו כו' בדלא עבדו שמירה כלל כו' ובגמ' ארהב"ח הא מני ר"א כו' אביי אמר כו'. הנה לתרווייהו מיירי הברייתא בדנטרו ש"פ אבל מתניתין מוקי לה הנ"י בדלא נטרי כלל והתו"ח כ"ע דבגמרא בברייתא משמע דאיירי בדנטרו ש"פ ול"ד כלל דהברייתא מסיימת חוץ מש"ח הלכך ע"כ איירי בדנטרי ש"פ אבל מתני' דתני אכולהו נכנסו תחת הבעלים כו' ע"כ איירי בדפשעי ולא נטרי כלל ועוד דפסקא לומר מועד משלם נ"ש ואי בדנטרי שמירה פחותה הלא ר"י פוטרו מצד העדאתו בבבא הסמוכה:

הזנה אוטומטית בבא קמא/ה

ד

בתור"ע אות נ' תמה על דברי רש"י בהא דנסיב דרשא דריה"ג דהא מסקי' בסוגיא שם דלדידיה מועד חייב כו' ותמיהני דהא על אוקימתא זו פריך אביי שם ואסקינן כראב"א ע"ש וממילא דה"ה מועד פטור דמסברא אמרינן דלא חייב הכתוב במועד אלא במקום שחייב בתם כמש"כ התוס' שם בד"ה כתב הב':

ז

בתוי"ט ד"ה לפריקה כו' והא דלא כו' משור שור דשבת. ונעלם מכ"ת שקדמוהו התוס' בזה (לעיל בע"א) בד"ה ה"א ותרצוה ומש"כ הוא ז"ל דל"י אלא תלת מתלת כו' ותדע דאלת"ה כו' ה"נ כו' תמוה דהתם איך נילף חמור או בהמה משור כיון דל"ד התיבות להדדי אבל הכא שפיר איכא למילף כל היכא דכתיב שור משור דשבת וכן אינך וכמו דפריך (במכות י"ג ב') חייבי מיתות ב"ד נמי נגמור כו'. משמע דר"ל דנילף תרווייהו כריתות ומב"ד וכן בכ"ד ועמש"כ לעיל ריש פרק ב': שם בתוספות י"ט ד"ה לכלאים כתב דהשתא הדר ביה ממאי דקא יליף לעיל כלאים דחרישה שור שור משבת אלא דכלאים מכלאים גמר כו'. מה יענה לשטת הרמב"ם דכלאי הרבעה אסור מה"ת בכל ב' מינים וכלאי הנהגה אינו אסור מה"ת רק טמאה עם הטהורה א"כ ע"כ ל"ד להדדי וכן לכ"ע אדם מותר בהנהגה עם בהמה ואסור לרבוע בהמה וחייב עליה סקילה ולקמן בדף הסמוך בתד"ה המנהיג בסופו משמע להדיא דלא כדבריו:

הזנה אוטומטית בבא קמא/ו

ב

בתוי"ט ד"ה נפלה כו' ולימא מסייעא להו כו' ולכאורה תמוה הכי לא ידע ר"כ למידק כוותיה וכן הש"ס לא הוה שתיק מלומר דייקא מתניתין כוותיה דרבא אלא ע"כ דאין זה דיוק וכמש"כ התו"ח או די"ל הא דחפתה נעשה כמו ירדה כו' וכדמשני הש"ס כן בכ"ד. אולם מצינו בפוסקים שהכריעו הלכה מפני פשטא דמתניתין:

הזנה אוטומטית בבא קמא/ז

ב

במשנה גנב משל אביו וטבח ומכר ואח"כ מת אביו כו' משלם תשלומי דו"ה. נ"פ דאם אין לאביו בנים זולתו אין לו ליתן כלום ומתניתין ביש לו בנים אחרים ג"כ דאז נותן להם חלקם וחלקו מעכב לעצמו וכן משמע קצת (לקמן ע"א ב') והא הכא כיון דמת אביו כמו שקדם והודה לא' מהן דמי כו' וע"ש ברש"י ר"ד ע"ב בד"ה ומ"ש ול"ד להא (דלקמן ס"ד ק"ח) במשנה דנותן לבניו כו' דהתם בנשבע דבעי למיעבד השבה מעלייתא ובפרט לדעת הרמב"ם שם דאם אין הגזילה קיימת עושה עמהם חשבון וזה דלא כדמשמע מהתוי"ט לקמן במ"ד ד"ה משלם דמדמן אהדדי: שם בתור"ע אות נ"ז ממילא הקדש זו הוא הקדש בד"ה כו' ודבריו לקוחים המה מהתוס' (לקמן ע"ט) ד"ה גנב ע"ש. ולע"ד משכחת לה דאקדשיה לדמי קרבן וכמו בע"מ מעיקרא עי' (לקמן ע"ו ב') רש"י ד"ה וכל העומד ליפדות כו':

ד

בתור"ע אות ס"א הוכיח דבקנס אם ע"א מעיד והוא מודה מיקרי מודה בקנס דאל"כ הוי מחוייב שבועה כו' והוא חשוד כו'. ונלע"ד לפמש"כ התוספות לעיל ברפ"ה ד"ה דאפי' ועוי"ל דלמ"ד פ"נ קנסא כו' וכפי שפי' שם המהרש"א כוונת דבריהם (ועמש"כ שם) ה"נ י"ל אע"ג דבמודה חייב מ"מ בכפר פטור מלישבע וגם אישתמיטתיה הירושלמי שהביאוהו הרא"ש והר"ן בר"פ שבועת הדיינים דמקשה על כללא דכ"מ ששנים מחייבים ממון ע"א מחייבו שבועה והרי מחייבין אותו קנס כו' ע"ש הרי דפסיקא ליה דאין עד אחד מחייב שבועה בקנס:

ז

בתוי"ט ד"ה נשבים פי' הר"ב פחים כך תרגם יונתן כו' [נ"ב יונתן לא תרגם כתובים. ובתרגום שלפנינו מתורגם אישתזבית מפחי תקליא והערוך כתב: נשבין פי' רשתות הנצל כצבי מיד (משלי ו' ה') דתתפצי היך טביא מן נשבא ע"כ וכן הוא בתרגום שלפנינו וכ"ת צנים פחים (שם כ"ב ה') נישבא ופוחי מהגרמ"ש]:

הזנה אוטומטית בבא קמא/ח

א

במשנה כמה היה יפה וכמה הוא יפה. ע' ברא"ש שכ' ושומא זו להקל כו' ולמדין מובער בשדה אחר דא"ת לשום ערוגה אגב שדה. ולא תקשה לך איך ילפינן קולא מבהמה מזקת לאדם המזיק דחמיר עמש"כ (לעיל מ"ז) בס"ד: שם צער כו' אומדין כו' כיוצא בזה. עתוי"ט אולם יען דלא פרש"י שרואין ג"כ אם הוא עשיר ודאי היה נותן הרבה כדי להנצל מן הצער משא"כ כשהוא עני משמע דבאמת משערינן כל אדם גם בזה כעבד כיוצא בו כמה היה נותן רבו להצילו מצער כזה אבל הרמב"ם בפ"ב מהל' חובל ה"ט כתב שמשערין ג"כ לפי ממונו: שם רוצה ליטול להיות מצטער כך. ע' ברא"ש דמסיק דאין שמין כמה רוצה ליטול ולצער דכל אשר לאדם יתן בעד נפשו הלשון הוא הפך המכוון דלשון זה יורה דאף להנצל ג"כ יתן את כל אשר לו: שם בתוי"ט ד"ה רואין אותו כו' וכפירות שאין עידי הודאה כו' דאלו בעדי הודאה כו' אע"ג דשייך נמי כפירה כו' מ"מ לא שכיח כו'. לכאורה משמע מלשונו דבכי זה באמת לא דנינן בבבל אבל א"א לומר שזה יהיה כוונתו דהוא נגד כמה מעשיות בגמרא בפ' חזקת וש"מ וסתימת כל הפוסקים: שם נפל מן הגג כו'. ופטור על הבשת שנאמר ושלחה כו'. כ"ה הגי' במשניות וכמו שהגיהו המהרש"ל והב"ח ובתוי"ט מושלחה דייק כו' ע"ש ונראה דאשתמיטתיה הגמ' לעיל ס"פ כיצד דיליף מן והחזיקה דכיון שנתכוין להזיק אע"פ של"נ לבייש חייב ולפי זה פשוט דהמשנה דנקטה נפל הוא בדיוק לאשמועינן דדוקא בכה"ג דל"נ אפי' להזיק ולכן סיימא עד שיהא מתכוון סתם דמשמע כוונה כל דהוא דהיינו אפילו רק להזיק וע"ז מביאה בדיוקא קרא דוהחזיקה ג"כ: שם בתוי"ט ד"ה והמביש את הישן כו' אבל כו' שנסתלק כו' הוי בכלל כו' ע"ש. משמע מדבריו שאם הערימו כשהוא ישן ואחר כך כסהו קודם שהקיץ דנסתלק הבושה אע"פ שנודע לו בהקיצו שגלהו בתוך שינתו פטור ומדמהו למת ואינו נכון כלל. דהא הכא מרגיש עתה בקומו הבשת שבישהו כבר משא"כ במת לא הרגיש ולא ירגיש לעולם:

ב

בתוי"ט סד"ה ושור כו' לא דקדקו לפרש כו'. משמע דלר"ע אתי שפיר עי' (לעיל מ"ב) ובתד"ה גבי דמזה לא ממעטינן בושת לכ"ע אף לר"ע:

ג

במשנה וחובל בחבירו ביוה"כ חייב. וכתב הרע"ב דנ"ל מיתורא דקרא כו'. וכ"ה בפי' הרמב"ם ובחבורו פ"ד מהל' חובל ה"ט. וק"ל דבגמ' (כתובות ל"ב ב') לא משמע דבא לרבות אלא שלא יפטור מתשלומין מחמת מלקות דחובל גופיה אבל אם בא עליו חיוב מלקות עוד מחמת ד"א כמו משום יוה"כ מנ"ל וכמו דחובל בשבת פטור דלא ילפינן מיתת ב"ד דלא ליפטריה משום דאמרי' דלא אתי היתורא אלא למלקות ה"נ נימא דלא אתי אלא למלקות דידיה וכמו חובל גופיה בפחות מש"פ ובהדי דמחייה קרע שיראין פטור (כתובות ל"ה ב') אלמא דגם מלקות דידיה פוטר תשלומין דד"א ה"נ נימא דתשלומין דידיה נפטרו מפני מלקות דד"א ומתניתין איכא לאוקמי דומיא דטבח ביום הכפורים (לעיל ע"א ובתוספות שם ד"ה ובטובח ובמש"כ שם) והא (דכתובות ל"ב) הס"ד דעולא גמר בא על אחותו נערה לתשלומין מחובל אע"ג דהתשלומין הוא משום ביאה בעלמא והמלקות הוא מצד אחר שהיא אחותו יש לומר דהתם שאני דהס"ד למיגמר לכהת"כ אבל לדידן דקיימא לן דבכל התורה כולה לוקה ואין משלם אלא דבחובל חדשה תורה דמשלם ואין לוקה. יש לומר דאין לך בו אלא חדושו ועי' מה שכתבתי (לקמן צ"א ב') ועי' תוס' (כתובות ל' ב') ד"ה זר וד"ה רב אשי:

ו

במשנה שהם בני אברהם י"ו (ב"מ פ"ג א'): שם בתוי"ט ד"ה מנה כו' ומיהו בכסף שבו אבל נחושת כו' ונעלם מכ"ת שלהתוס' (בסוכה כ"ב ב') בד"ה כזוזא משמע דסלע מדינה אין בו נחושת כלל רק הוא ממש קטן כחצי דינר צורי והרא"ש שם משמע דמפרש שאין בו רק נחושת שווי שמינית שבסלע צורי וצ"ע בלשון הרמב"ם וכ"מ בפרק ג' מהל' טוען ה"ב ע"ש:

הזנה אוטומטית בבא קמא/ט

א

במשנה משלם דמי פרה העומדת לילד כו'. עתוי"ט שהקשה לשטת רש"י והנ"י דפרה עצמה חוזרת בעיניה דה"ל למיתנא הכא נמי כשעת הגזילה כמו בסיפא ע"ש. ותימה דודאי יש נ"מ גם לשיטתייהו דע"כ שמין אותה כמה היתה יפה כשהיתה מעוברת וכמה היא יפה עכשיו דגופה סריקה ומשלם דמי דביני וביני ואשמעינן דשמין כמה היתה יפה מעוברת לאיש שנותן עיניו בולד לגדלו. ועוד נ"ל דע"כ לא כתב הרא"ש דחזרה השומא לשעת הגזילה אלא לשיטתו דקנה גם הפרה עצמה וכדדייק לומר דכל היכא דקנה גוף הגזילה כו' חזרה כו' אבל לשטת רש"י דהפרה עצמה חוזרת פשוט דשמין כמה היתה שוה רגע אחד קודם לידתה וכפשטא דמתניתין ולא כשעת הגזילה:

ד

בתוי"ט ד"ה נותן לו כו' ולא שכר שלם. ולקמן בדר"י כו' פי' שאם השכר פחות כו' ומסתבר ודאי דהכא נמי אם השכר פחות מן היציאה כו'. ואני אומר דרש"י דק שפיר שלא לפרש זה כאן דכיון דצבעו באותו צבע עצמו שהתנה עמו רק בפסולת שבו איך יתכן שיעלה הצבע יותר משכרו ובסיפא שצבע בצבע אחר יתכן שהשני דמיו יקרים יותר מהראשון והיה סבור שבעה"ב יוסיף לו על שכרו הנקצב בעד זה עי' מהרש"א ואולי ט"ס בדבריו וצ"ל דהכי נמי ביו"ד וקאי על הסיפא (ועי' בנ"י העתקת לשון רש"י דמשמע באמת דקאי אתרוייהו) אך לפ"ז ה"ל לקבוע דבריו אלו שמה בסיפא:

ו

במשנה מחל לו על זה ועל זה חוץ מפחות שוה פרוטה בקרן אין צריך לילך אחריו. הן מדקדוק לשון המשנה משמע דאם לא מחל לו החומש וגם פחות מש"פ מהקרן צריך לילך אחריו דכיון דלהפחות משוה פרוטה דבקרן יש עוד חומש מצטרף עמו להתחשב ממון ובזה היה מתיישב התימה דהתוספות לקמן ק"ד ב' בד"ה חוץ דאצטריך לאשמעינן זה הדיוק אלא דמסיפא דקתני מחל לו ע"ז וע"ז חוץ מש"פ בקרן צריך לילך אחריו משמע להיפך דדוקא אם שייר ש"פ מהקרן לבד אבל צירוף דהחומש לא מהני ליה. אמנם בלא זה נראה ליישב תמיהתם דברישא מתחלה לא כפר ונשבע רק על פחות מש"פ והכא אשמעינן אע"פ דמתחלה היתה הכפירה והשבועה בש"פ וכבר נתחייב בהשבה לידו אפ"ה אם לא נשאר רק פחות מש"פ בקרן א"צ לילך אחריו. ולענ"ד הא דמסיק רבא (לקמן ק"ה) גבי גזל שני אגודות בפרוטה והחזיר לו אחת מהן אע"פ שגזילה אין כאן [ועי' שם בתוד"ה אמר] (פי' מה שנשאר ת"י אין שם גזילה עליה כיון דאינה ש"פ). מצות השבה אין כאן (פי' דמ"מ מצות השבה דחל עליו לא קיים במה שהחזיר כיון דאינה ש"פ) אבל אם היתה ההשבה בפרוטה ונשאר עוד פחות מש"פ ת"י מצות השבה יש כאן וגזילה אין כאן וזהו ג"כ דאשמעינן משנתינו ועי' לח"מ ונכון בעז"ה:

ז

במשנה והעדים מעידים אותו שאכלו כו' הודה מעצמו משלם קרן וחומש ואשם. לענין קו"ח ואשם בהודה מפ"ע ה"ה אם פשע כמבואר בסוף שבועות. אבל בסיפא בטוען טע"ג והעדים מעידים אותו שגנבו דמשלם כפל פשע לא כדאיתא (לעיל ס"ד ק"ז) וע"ש בתד"ה מה: שם בתוי"ט ד"ה וכן בפקדון. דבריו אינם מובנים ונראה דט"ס שם וצ"ל וכן בגנב או דר"ל דפי' וכן היינו לענין כו':

ט

הגוזל את אביו כו' ה"ז משלם כו' לבניו כו'. הרמב"ם בפי' מוקי לה דוקא כשהגזילה בעין ועי' בחבורו רפ"ח מה"ג. וק"ל דלפ"ז מאי פריך הגמרא נמחליה לנפשיה מי לא תנן מחל לו כו' נימא התם שאין הגזילה קיימת וכל"ק דר"פ (לעיל ק"ה) על הא דפחות מש"פ:

י

בתוי"ט סד"ה ויחזיר לבניו כו' ולדבריו הא דתנן כו' ה"ה דרשאי ליתנה להם כו' אבל להר"ן כו' ול"נ כיון דהתם רשאין ליטול ע"כ ממילא אין לו בו טה"נ הואיל דאפילו לא יתן יטלו מעצמם בע"כ או כיון דהתם הוא כאלו אינן שלו כמש"כ התוי"ט שם בתירוצא דרבא א"כ מחוייב לתתן לכהן וללוי שיבא ראשון וכדאיתא בפ"ד דפאה מ"ט לרבנן מאי טה"נ יש כאן:

יב

במשנה נתן אה"ק ול"נ אה"ח אין החומש מעכב ופרש"י נתן אה"ק לכהנים ל"ד נקט דדין זה הוא אף שלא בגזל הגר וכ"כ הרמב"ם בחבורו:

הזנה אוטומטית בבא קמא/י

ב

בתור"ע אות ע"ז הקשה דבסוגיין משמע דזה לא מיקרי ש"ר וה"ר מהתוס' (לעיל ס"ז) שכתבו טעם מדוע לא הוה כאן ש"ר ותמיהני שהביא מקושיית התוס' והעלים עין מתירוצם דמסקי דזה הוה שפיר ש"ר וסוגיין ישבו שם א"כ על הרע"ב אין כאן תלונה כלל ויסבור כשיטתייהו. ורש"י שפי' לקמן בגמרא בד"ה יאוש כדי שנתיאשו הבעלים ביד המוכס (וזה דלא כדמסקי התוס' שם) הרי פי' דברייתא פליגא אמתני' והברייתא סברה דאפי' יאוש וש"ר לא קנה והא דקאמרה הגמ' קסבר יאוש כדי לא קני הוא להסביר הטעם דהואיל דיאוש כדי ל"ק ה"ל כקודם יאוש דאר"ח לעיל בר"פ דרצה מזה גובה כו' ופרש"י דהשני נעשה כגוזלו מבעליו וזהו ג"כ כוונת סיום הגמרא ומעיקרא באיסורא אתא לידי' כנ"ל נכון ליישב שיטת רש"י בעז"ה:

ד

בתוי"ט ד"ה אין לו אלא שכרו כו' ותירץ בשם הרמב"ם דהתם במתבטל כו' [נ"ב אגב שטפיה העתיק התוי"ט מהנ"י התירוץ בשם הרמב"ם ע"ש ואולי צ"ל הרמב"ן מהגרמ"ש]:

ו

בתוי"ט ד"ה לא יחזיר כו' אין זה יכול לכופו לקבל כו'. כלומר אבל אם החזיר וקבלו פטור. זה מילתא דפשיטא אבל פשוט דרש"י כוון לאפוקי דאם המלוה תובעו במדבר חייב הלוה להחזיר לו אף שם וכדלקמן בגמרא:

ז

בתוי"ט ד"ה חייב כו' אבל אומר ברי לי שלא הלויתיך היה זה פטור. הן בזה אפי' באומר הלה הלויתני ולא פרעתיך בודאי ג"כ פטור:=

הזנה אוטומטית בבא מציעא/א

א

במשנה או שיש להם עדים חולקים בל"ש. נראה דהכוונה שכ"א הביא עדים שהיא כולה שלו. ואף שהעלה הש"ך בסי' פ"ז סקט"ו דבכה"ג סלקינן עדותייהו ואי הוה חייב שבועה (אפי' היסת) בלא הם השתא נמי מישתבע. מ"מ הכא דכל שבועה זו תק"ח היא שלא יהא כאו"א הולך ותוקף כו' ובמידי דלא שכיח כהאי שיביא עוד עדי שקרים ע"ז לא תקנו חכמים. ובדאיכא ע"א לכאו"א אנכי מסתפק. דאף להפוס' דעד המסייע פוטר משבועה (עי' לקמן בתד"ה וליחזי) מ"מ כיון דיש אחר כנגדו המכחישו הוה כמאן דליתי' וכדעת הש"ך שם. ואשר ע"כ אנכי תמה על הא דנתקשה בתור"ע על דעה זו מדוע תני עדים ל"ר ע"ש. וגם י"ל דנקיט עדים משום דלכאו"א יש עד וה"ל ביחד שנים: שם בתוי"ט ד"ה זה אומר כו' דאי מחד א"נ לומר שמכר לאחד ונראה דט"ס וצ"ל לאחר ברי"ש ור"ל לאותו שלא קבל ממנו המעות וכדכתבו התוס' בקדושין שם ולשון הנ"י דאילו קבל מחד לא שכיח דישכח:

ב

בתוי"ט ד"ה היו שנים כו' דהא למסקנא לא עדיף כו'. עי' תד"ה רכוב לחודיה כה"ד. ומשמע דהשתא איפשיט ליה דשמואל אמר ברכוב לחודיה דל"ק וקשה דלמא לעולם אמר במקום מנהיג וברכוב דמנהיג ברגליו ואמר דרכוב קני וי"ל משום דכיון דשניהם בלחודייהו הוו קנין סברא הוא כדהוו ביחד דשניהם קנו ולא איסתפיק ליה מעיקרא דדלמא אמר ברכוב במקום מנהיג אלא משום דעדיין לא פסיקא ליה דרכוב לחודיה ל"ק א"כ ע"כ אמר במקום מנהיג אבל השתא דאיפשטא ליה דרכוב ל"ק אמרינן דזהו שאמר שמואל. ולזה נראה דכוון התוי"ט. ובזה מיושב הצע"ג שבתור"ע אות ו' דדלמא הא דשניהם מודים אתא לאשמעינן דרכוב במקום מנהיג שניהם קנאו דזה מילתא דפשיטא הוא מסברא:

ד

בתור"ע אות ע' בסופו דמנ"ל דאם המצא איצטריך משום דאשלד"ע דלמא איתרבי משום ידו ובעומד בצדו נ"ל דלק"מ דחזינן דס"ל להש"ס דכל היכא דא"ל דאיתרבי משום שליחות ל"א דאיתרבי משום יד רק דבגט הוא מוכרח משום דלשליחות ל"צ כמש"כ רש"י:

ז

בתוי"ט ד"ה שאני אומר כו' ולהא ל"ח כו' כיון דעתה כו' ועי' בתור"ע אות יו"ד שמלא דבריו במה שמחלק הש"ס בין זה לשט"ח ע"ש ונ"ל של"ד במחכ"ת בתרתי חדא דלאביי שפי' הרע"ב לעיל מתניתין דמצא שט"ח אליבי' לק"מ משם כמבואר. שנית דהתם דהלוה מודה שלוה מזמן הכתוב בשטר א"כ הוה דומיא דברייתא שאין לו קול והתוי"ט לא בא אלא ליישב המשנה מדתפס לשון התוס' ודו"ק:

הזנה אוטומטית בבא מציעא/ב

א

במשנה ככרות ש"נ פי' הרע"ב שכולם שוים וכן פירש"י כל ככרות הנחתומין שוין הן. בפ"ה דדמאי מ"ד הכריח הר"ש דמשונה דפוס של נחתום זה מזולתו ע"ש (ובמשנה גופה שם ודלעיל מינה מבואר דנחתום א' עושה ג"כ מדפוסים שונים) ולע"ד נל"פ דנחתום כיון שעושה למכור ללוקחים הרבה א"כ תו ל"י אם מהנחתום אם מהלוקח ומאיזה לוקח נפלו וכמש"כ התוס' כה"ג לקמן (כ"ג ב') ד"ה אביי. וגיזי צמר הבאות (כ"נ עיקר הגי' וכמו שהעתיקו רש"י והרע"ב כאן וגם גי' הלקוחין יל"פ על כוונה שאבאר) מבית האומן דמתניתין לקמן נראה דדרך הבע"ב לקנות גיזים ונותנים לאומן לתקנם (או לצובען כדאיתא בטוש"ע) כ"א לפי רצונו: שם במשנה דברי ר"מ כו'. בתוי"ט כ' דהרע"ב ל"ג דר"מ ולכן לא הוצרך לומר דא"ה כר"י שזה כלל מפורסם דהל' כת"ק הן במקומות הרבה לא נמנע הר"ב בכה"ג מלכתוב דא"ה כהיחיד דוק ותשכח: שם ברע"ב ד"ה ברה"ר שהכל דשין כו' והיינו כרבה [עי' תורע"ק] ולפ"ז גם מקום לה"ס דתלוים זה בזה וכמש"כ התוס' לקמן (ס"ד כ"ב) ד"ה ורבה ותמה אנכי על התוי"ט שכפל ושילש דמקום ה"ס:

ח

במשנה קורא בהן א' לשלשים יום כו' אבל לא ילמוד בהן בתחלה ולא יקרא אחר עמו. נ"ל דקריאה היינו בלא עיון ולימוד הוא בעיון שיבין היטב מה שקורא וקריאה בעלמא מותר אף בתחלה ועם אחר אסור אף בקריאה והסמ"ע בסי' רצ"ב ס"ק מ"ד ל"ד בזה ע"ש: שם ברע"ב ד"ה אבל לא לשחקן ול"י בהן זמן ארוך כו' [כפירש"י] הא דלא פי' דר"ל ע"י האור כדלקמן בברייתא לא ע"י האור מפני שמשחיקן והיה ג"כ יותר מדוייק לישנא דאבל (עמש"כ בחדושי לשו"ע או"ח סי' תקפ"ט סק"ב במ"א) הוא משום דכלי כסף אסור בחמין אף שלא ע"י האור כדאיתא שם ואולי יכוון התנא בלשון לשחקן גם ענין ישון כמו משוחקין בזבחים (יח) דפירש"י ישנים וכן בש"מ טובא ונכלל בזה גם כלי כסף בחמין שמשחירין ונראים כישנים:

יא

במשנה אבידתו ואבידת אביו אבידתו קודמת. ברי"ף ורא"ש וכן בגמרא סנהדרין הגי' שלו קודמת כמו ברבו דבסמוך: שם ואח"כ מניח את של אביו כו' ואח"כ פודה את אביו. נ"ל מדקאמר בהני ואח"כ ול"ק סתם קודם כבדיני אבדה לעיל הוא לאשמעינן דדוקא בשיש שהות להניח את של שניהם וכן בסיפק בידו לפדות שניהם הוא דרבו קודם אבל אם אין שהות ואין סיפוק אביו קודם וטעם החילוק הוא פשוט. וכיו"ב במ"א סי' תרפ"ד סק"ב והוא מהתוס' בשבת (כ"ג ב') וכה"ג דקדק הש"א בתשו' י"ט בהא דאריו"ח בברכות הלכה מתפלל של מנחה ואח"כ של מוסף ע"ש שוב ראיתי להלח"מ ברפ"ה מהל' ת"ת שעמד בדקדוק זה ויישבו בדרך אחר: שם בתוי"ט ד"ה של רבו כו' ולפי שלשון מובהק הוא מבנין הפעל ול"ד שהוא בינוני פעול מהפעיל [באמת דברי התוי"ט צדקו ממנו לפי"ד בעלי הלשון האחרונים. המעתיק]: [שם בתוי"ט ד"ה ואם אביו חכם כו' וגירסא זו נ"ל שהיתה לו להרמב"ם כשחבר כו' נ"ב וכ"כ הרדב"ז בתשו' ח"ב סי' תשנ"ה וז"ל. א"נ בתחלה היה [הרמב"ם] גורס כגרסת הספרים שלנו, ושוב חזר לגרסת הריא"ף ז"ל שהיא הנכונה עכ"ל ובהגמי"י כ' שט"ס יש כאן (בהל' ת"ת) והסכים לזה הכ"מ וכ"כ הרדב"ז שם מקודם וז"ל: הלשון שכתב הרמב"ם בפרק י"ב ה"ב מהל' אבידה אם היה אביו שקול וכו' הוא האמת ומש"כ בפ"ה מהל' ת"ת כו' טעות סופר עכ"ל אמנם בתשובותיו שם ללשונות הרמב"ם (סימן ק"כ) יישב את לשונות הרמב"ם האלה ופתח תשובתו בלשון: לעולם אין דרכי לשבש הספרים כו' ע"כ. ועי' בשו"ת המביט ח"א סי' ס"ג (ואולי מש"כ שם: החכם ה"ר דוד יצ"ו הוא הרדב"ז) ועי' בשו"ת התשב"ץ ח"ג סי' רע"ד ובכה"ג יו"ד סי' רמ"ב. (ומש"כ שם בשם שו"ת הרדב"ז ח"ב סי' ר"ב. היא היא התשובה הנז' מסי' תשנ"ה והיא התשובה שהעתיקה בשט"מ לב"מ שם בשם תשובת מ"ה סי' אלף שט"ו) ועי' בשה"ג כאן: שם ד"ה ואם היה אביו חכם פודה ה"ג וכתב נ"י בטעמא דמלתא כו' נ"ב בנמוקי יוסף לא מצאתי ובודאי הוא ט"ס וצ"ל "כ"מ" או "ב"י" כי כן כתב מרן בכ"מ הל' ת"ת פ"ה ובב"י יו"ד סי' רמ"ב. מהגרמ"ש]:

הזנה אוטומטית בבא מציעא/ג

ב

במשנה השוכר כו' והשאילה לאחר כו'. נ"ל מדשביק תנא פקדון דאיירי ברישא ולא תני המפקיד אצל שומר חנם והוא מסרה לש"ש ונגנבה או שנאבדה וכמו בפלוגתת רב וריו"ח לקמן שומר שמסר לשומר כו' משמע דדוקא בשוכר הוא דפליג ת"ק דשכירות ביומי' מכירה היא (לקמן נ"ו ב') והוא כמו מכירה על תנאי שיחזירנה אחר כלות משך השכירות או שתמות (ולס"ד דרב אידי שישבע ג"כ) וזהו כונת הגמרא דקני בשבועה או במיתה ר"ל למפרע דאלת"ה איזה קנין הוא מיתה או שבועה. ועוד מאי יקנה אז כיון דאיננה שמתה. ונ"ל ראיה עוד מהא דפ' השואל שהביאו התוס' דלרבנן בעלה פטור משום שהיא עמו במלאכתו (וכ"כ התוס' לקמן בסה"ע) והא קי"ל שם דאם לא היה עמו בשעת שאלה אף שהיה עמו בשעת האונס אינו כלום והא בשעה שנעשה הבעל שואל או שוכר היא עדיין לא נעשית בעליה אלא ע"כ דלמפרע הוא דנקנית לה (ויש לדון בזה) אבל לשומר לא נקנית הפרה מעולם. ונ"מ אף לדידן דפסקינן כר' יוסי היכא דהמפקיד היה שם שכ' התוס' דמודה ר"י וכ"מ לי מפרש"י לקמן (ל"ו) ד"ה ולא מיבעיא שכ' דפטור מן האונסים ולא נקיט רבותא טפי דהיינו גניבה ואבידה ע"כ דס"ל דבזה היה השומר הב' משלם לבעלים אך י"ל דפי' אליבא דר' יוסי דהל' כוותיה: שם ברע"ב ד"ה השוכר כו' ברשות המשכיר כו' והשיג עליו התו"ח דהא לרבא לא נצרך לזה ול"נ דעל הרע"ב אין תפיסה דאולי אזיל בשיטת ר"ח דפסיק כאביי אבל על הרמב"ם בפי' יש לתמוה שכתב ג"כ דמיירי ברשות וסיים לפי שעיקר אצלינו שומר שמסר לשומר חייב אלא אם יש עדים כו' והיינו כרבא וצ"ע:

ד

בתוי"ט ד"ה שנים שהפקידו כו' ומש"ה ל"ד כו' דבטוענו שמא הלויתיך חייב לציד"ש תמוה לדמותם אהדדי דהתם מיירי שהלוה אומר אמת הלויתני וא"י אם החזרתי לך אבל אם גם הוא אמר א"י אם הלויתני תני התם דפטור אפי' לציד"ש והכא ג"כ הוא אומר לכאו"א א"י אם ממך קבלתי מנה הב' והנ"י אינו מחלק אלא בין דינא דמשנתינו לדין דמנה לי בידך והלוה אמר א"י דחייב לציד"ש ואע"ג דהתם ג"כ כלא ה"ל למידק ואמר דש"ה דאינו מעכב מדידהו כלום ע"ש:

ה

במשנה ומתוך הגדול נותן דמי קטן לשני. ופרש"י שישברנו וכ"כ לקמן בהצריכותא [וכן פי' הרע"ב] והנ"י פי' שמוכרין אותו ולכאורה כדבריו מבואר לעיל (סוף ד"ז ורד"ח) ע"ש ולדעת רש"י ז"ל נ"ל דהתם ברי הזיקא לאלתר אבל הכא דהשאר יהא מונח לא איכפת לן:

ז

במשנה אריב"נ וכי מה כו' אלא כו' לכור אחד בלבד. לכאורה כיון דמיירי שעירבן עם פירותיו לא יוציא לו לכור שלם אלא כפי חשבון ואולי דאה"נ קאמר:

יב

במשנה החושב כו' בש"א חייב. לכאורה לרי"ש דל"ב דעת בעלים ודי שיחזיר למקום שגנב א"כ כש"כ כשלא לקחה ממקומה וצ"ל דמיירי דבשעה שנאנסה היה עדיין עומד במחשבתו זאת ולכן לא הוי חזרה אך הא דהגביהה ונטל כו' דמשמע אפי' החזירה למקומה דומיא דהטה שלא זזה ממקומה קשיא ואולי מש"ה קאמר שמואל לא נטל ממש אלא כיון שהגביה ליטול דאיכא למימר דבשעה שנאנסה לא חזר ממחשבתו: שם ברע"ב ד"ה החושב אמר בפני עדים. ופירש"י ל"י למאי הצריך עדים דנ"פ דאפי' הודה מעצמו שאמר לשל"י יתחייב לב"ש ודוחק לומר משום דסיפא דקרא דעכ"ד פשע דמיניה ילפי ב"ש כתיב אשר ירשיעון אלהים דדרשינן פרט למרשיע א"ע (ב"ק ס"ד ב') דנראה דלדרשה דב"ש וב"ה האי עכד"פ שב על סיומא דקרא דלעיל מיניה אם לא שלח ידו וגו' ומופסק מענין דלקמיה:

הזנה אוטומטית בבא מציעא/ד

א

הנחושת קונה אה"כ כו'. ונחושת נגד הזהב מחלוקת הפוסקים ואין להקשות לדעה דנחושת קונה אה"ז יותר ה"ל לתנא למתניה תחת קונה אה"כ דזה הוה ידעינן מק"ו דמה לנגד זהב הוה פירי כש"כ נגד כסף דאף הזהב נגדו פירי די"ל דה"א דחריפות אינו מועיל אלא נגד חשיבות דחדא מדרגה כמו כסף נגד זהב אבל נגד חשיבות דב' מדרגות כמו נחושת נגד זהב לא אע"ג דחריפא טפי אף מכסף באתרא דסגיא ולכן ה"א דנחשת הוה טיבעא נגד כסף דאינו חשוב מינה רק מדרגה אחת ואיהי חריפא טפי קמ"ל ועי' רא"ש ונ"י. גם אין להקשות מלקמן לתרי לישני קמאי למ"ד דאף בפירות על דינרין מחלוקת ועל פריטי מודו ב"ש דמחללינן אלמא דפריטי חשיבי מטבע יותר מדהבא דז"א אלא למ"ד דדהבא אינו נחשב למטבע כלל אבל לדידן דחשיב מטבע לגבי נפשיה הוה מטבע אפי' נגד פריטי כיון דחשיבא מינה בב' מדרגות ותדע דבלישנא מציעא הקשה למ"ד דטעמא דב"ש מכסף ראשון מהא דהפורט סלע של מע"ש ואמר השתא כו' לגבי פריטי כו' לגבי דהבא דחשיב מיניה כו' אע"ג דלמ"ד שכנגדו ע"כ פריטי חשיבי טפי כנ"ל אלא ודאי כדאמרן וזה יש לדחות ע"פ מש"כ התוס' שם:

ב

בתוי"ט ד"ה ר"ש אומר כו' דבריו הללו אינם בעיני אלא דברי תימה כו'. [נ"ב לפלא שלא הביא כלל מש"כ הרמב"ם בפי' המשניות. והרע"ב נמשך אחריו. וראיתי במהר"ם שיף בחידושי הש"ס (מ"ט ב') גמ' כגון שהיתה עלי' של לוקח כו' כתב וז"ל. הרמב"ם בפי' המשנה ונמשך אחריו הברטנורה שגגו שגגה גדולה שסברו שקאי אמשנה ע"ש עכ"ל. מהגרמ"ש]:

ג

במשנה האונאה ארבעה כסף מכ"ד כסף לסלע. נ"ל דשיעור המשנה הוא האונאה ד"כ לסלע ומכ"ד כסף בא לבאר באיזה כסף מדבר או אתי לפרש את הסלע דדוקא אם הוא יוצא בכ"ד כסף אז הוי' אונאתו ד' כסף (ועי' לעיל מד"ב בתד"ה אחד משמונה) ומלת לסלע משמשת לשתים ולכן בר"ט לא נזכר מכ"ד כסף (כפי הגי' במשניות ובירושלמי ורי"ף) דכבר ביאר תנאי זה:

ו

במשנה אפי' לאחר יב"ח כו'. נקיט זמן זה לרבותא משום דדרך להתיאש בו כדלעיל (כ"ד ב'):

ח

בתוי"ט ד"ה ותרומת מעשר של דמאי כו' שהרמב"ם בפ' ט"ז מהל' מאכלות אסורות הל' י"ז השמיט ותרומת מעשר של דמאי מהאי טעמא כו'. [נ"ב עי' מה שכתבתי שם בגליון ששגה בזה במחילת כבודו: שם בא"ד ולא דק הכ"מ כו' הראה מקום שהוא בפרק הזהב כו' נ"ב וכן הסמ"ג לאווין רנ"ח כתב הלשון: אבל אמרו חכמים שאם לא יתחייבו עלי' חומש יזלזלו בה כדאיתא פרק הזהב עכ"ל. מהגרמ"ש]:

ט

במשנה העבדים כו'. עתוי"ט שדקדק על סדורן ולפלא שלא הביא גי' הגמרא לקמן (נ"ז) הקרקעות והעבדים והשטרות: שם רש"א קדשים שחב"א יש להן אונאה. וכתב התוי"ט דכן חולק בתשלומי דו"ה בפ"ז דב"ק. ואני מוסיף דכן נמי לענין שומרים דכ"מ בפ"ו דשבועות מ"ה ולקמן (נ"ח) בגמרא הא מני ר"ש היא כו' וע"ש בפרש"י והא דנקט אונאה עמש"כ בפ"ב דפאה מ"ז ונ"ל דר"ש יודה דאם יש במעות די קניית אחרת לצאת בה ידי נדרו דפטור הלוקח להחזיר לו אונאתו כמו בגנב שור דפוטר עצמו בכבש (ב"ק ע"ח ב') וע"ש בפרש"י: שם בתור"ע אות ל"ט הקשה הא האי קרא מוקמינן לי' לקמן (נ"ח ב') באונאת דברים ותמוה דקרא ב' דולא תונו איש את עמיתו הוא דמוקמינן באנ"ד ע"ש ומה שהקשה דנמעט הקדש מעמיתך אישתמיטתיה במחכ"ת סוגיא דבכורות (י"ג ב') ע"ש ועי' רמב"ם פי"ג מהל' מכירה הל"ז וח' ובל"מ שם:

יב

במשנה לתוך פיטוס כצ"ל בסמ"ך מלשון בעלי פטסין (ביצה ט"ו ב'):

הזנה אוטומטית בבא מציעא/ה

א

במשנה ואיזהו תרבית המרבה בפירות כו'. הא דתארוהו בשם תרבית ולא בנשך או מרבית (עתוי"ט) נ"ל משום דשם איסור תרבית לא מצאנוהו בתורה אלא בלשון לקיחה וכן בקראי דיחזקאל (י"ח וכ"ב) והמרבה בפירות בשעת פסיקה אין איסור דשמא לא יוקרו רק דאח"כ אם הוקרו אסור לקחת הפירות כפי שפסק אלא כשער של עכשיו או שיחזיר לו דמיו כיון דידוע כמה דמים נתן וכ"מ לקמן (ע"ד ב') במשנה דר"ג דהחמיר ע"ע מ"מ הלווה סתם רק דאח"כ בהוקרו קבל מהם כשער הזול ובשעה שהלוו שם דמיהם כדי שידע בשעת השבה איך ליטול מהם וכ"מ בשבת (קמ"ח ב') הא באתרא דקיץ דמי' ע"ש בפרש"י וע"ד דרוש יש להוסיף עוד דלתרבית מסיים קרא ויראת מאלהיך ולא כתיב שם הוי"ה כדכתיב אחר נשך ומרבית אני ה' אלהיכם הוא לרמז שייראו מהדיינים שגזרו עלה כי אלהים בכ"מ ר"ל דיינים: שם עמדו חטים בל' דינרים. הוא שער הרגיל ד' סאה בסלע כמש"כ בתענית (י"ט ב') בס"ד ע"ש: שם בתור"ע אות מ"ג הקשה דלדעת התוס' לעיל (מ"ו ב') בד"ה יש ע"כ מיירי בהנאת מחילת המלוה וא"כ מאי מקשה ליה אביי אפי' יש לו נמי והיינו מהך ברייתא כפרש"י דלמא היא מיירי בפסק בגוף החוב (כ"נ כוונתו) ולק"מ דע"כ רבה גופיה מוקי לה ג"כ בהנאת מחילה דאל"כ מאי מייתי מינה לפי' דמתניתין:

ב

במשנה מכר לו את שדהו. עי' בתוי"ט דקדוק נכון וכדבריו מוכח להדיא בערכין (ל' ב'):

ד

במשנה וסייחים. פי' התוי"ט בני אתונות לפ"ז לא א"ש סיפא ומגדלין אותן כו' וחמור כו'. לכן נראה דסייח כולל גם בן סוס וכ"נ מפרש"י כאן ובריש ר"ה פי' ג"כ סייח עייר בן סוס:

י

במשנה כל ימי גריד אחד כי"ר אחת פשוט דצ"ל בתרווייהון שוה או אחד כגי' המשניות או אחת כגי' הרי"ף והרמב"ם בחבורו ונ"ל דלא שרי אלא בהתנו שזה ישוב עמו לעשות אותו שיעור עצמו של שדה בית סאה או סאתים וקמ"ל דל"ח שמא יהי' יום התשלומין יום סגריר שקשה למלאכת השדה ולכן אז הפועלין ביוקר יותר והא דפרש"י שלא חשו לאריכת הימים זה מזה (דמשמע לכאורה שמחליפין מלאכת יום ביום) נ"ל דכוונתו דכשהיום קצר הפעולה ביוקר למיעוט עת הראוי למלאכה ועי' לשון הרמב"ם בפי':

יא

עוברין משום לא תתן כו'. הא דלא חשיב לאוי דלא תשיך שהלוה עובר (עי' מהר"ם) אולי דהתנא ר"ל דאף באבק רבית עוברין על השמות הללו מדרבנן ובא"ר יש דאין הלוה עובר אפי' מדרבנן בלאוי דלא תשיך רק משום ולפ"ע כמש"כ הרא"ש בסי' מ"ב:

הזנה אוטומטית בבא מציעא/ו

ג

בתוי"ט ד"ה והבריקה וכן בירושלמי פי' דבזק נראה שמפרשו ע"פ הגמ' דחגיגה (י"ג ב') מאי כמראה הבזק אריב"ח כאור כו' אבל שם אין אור פי' של בזק עי' פירש"י שם וכן ביומא רפ"ב בגמרא בזק לישנא דמיבזק הוא אכן נראה דהירושלמי מפרש כרבא בכאן וכן הבינו הפ"מ:

הזנה אוטומטית בבא מציעא/ז

ד

במשנה אבל משום השב אבידה לבעלים. כה"ג בבכורות (כ"ח): שם בתוי"ט ד"ה היה עושה כו' ע"ש שדקדק מדל"ק נמי בעינן ש"מ דלזה הצד אינו מוכח מהאי קרא למין ופשוט דמשכחת לה במודלית כדלקמן והרל"צ במחכ"ת לא ירד לזה:

ו

במשנה קוצץ כו' ע"י אשתו מפני שיש בהן דעת. לפ"ז אם היא קטנה אינו יכול לקצוץ ע"י וכ"מ להדיא מלשון הרמב"ם והטוש"ע ולישנא דמתניתין צ"ע:

ז

ברע"ב ד"ה הרי אלו כו' [כן פירש"י צ"ב ע"ב ומסיים הרע"ב] והרי הן טבל ובנ"י שם מפורש יותר דהטעם דלא יאכלו הוא משום טבל משמע דאם מעושרין הן יאכלו ותימה דאטו מעשר גרים גמר מלאכה קא גרם כדפריך לעיל (פ"ט) וזה ע"כ גרע אפי' מבח"ל מדלא מוקי שם בתחלה במעושר שוב ראיתי שלשון הרע"ב הוא מהרמב"ם בפי"ב מהל' שכירות ה"ו וע"ש במל"מ:

ח

תוי"ט ד"ה והשואל כו' שבויה לא כתיבא בפ' שואל אלא ו' כו' ל"ד דשבויה נפקא לה לקמן מאו דכתיב בשואל גופיה ומן ו' דוכי ישאל לא ילפינן אלא גניבה ואבדה דכתיבי בש"ש לחיובא אבל שבויה אדרבה כתיבא שם לפטורא:

הזנה אוטומטית בבא מציעא/ח

א

במשנה או שכר בעליה עמה. בגמ' צ"ה ע"ב תנן כו' השואל הפרה ושכר כו' ובמשנה לא נזכר עוד הפעם בשואל גבי ושכר בעליה ונ"ל דהש"ס הוסיף זה לביאור לומר דהשואל דרישא קאי ג"כ על שכר בעליה דלא תימא דלצדדין קתני ואו שכר קאי אשוכר פרה (וע"ד שתירץ רנב"י בב"ק ע"ז בברייתא דטרפה בהמה ואכלה ע"ש וכן בש"מ) וזה מוכח מסיפא דלא תני ואח"כ שאל הפרה או שכרה:

ב

במשנה שכר אחת ושאל א'. ברי"ף ורא"ש וכן בירושלמי הגי' בהפך ונכון וכ"מ בפרש"י: שם בתור"ע אות ס"ז הביא את דברי הנ"י שפי' דהא דקתני שאלה חצי היום ושכרה כו' משתמע נמי דחצי הא' מן היום בשכירות והב' בשאילה ומזה הוא הפירכא והקשה עליו דא"כ חזקת חי דבהמה מסייעא לברי דמשאיל ובכזה אפי' לר"נ חייב כדאיתא בכתובות (י"ב ב'). והנה אם נאמר כדעת הט"ז ביו"ד סי' שצ"ז דבמיתה כיון דעומדת לכך אמרינן הרי מתה לפנינו ולא מוקמינן אחזקת חי לק"מ אמנם בתוס' לקמן (ק') ד"ה הא מני מוכח דל"ל סברא זו שכתבו דמוקמינן אחזקת חי ומעוברת אע"ג דהשתא מתה וילדה ועומדת לכך וכבר הזכירם הנקה"כ שם:

ח

במשנה מעשה כו' מדינר זהב לחדש. ברא"ש הגי' דינר בל"מ:

הזנה אוטומטית בבא מציעא/ט

ב

במשנה והיא בית השלחין. אילו לא נקרא בשם זה אלא משום לישנא דמשלהי א"כ העיקר חסר היינו שהיה בה מעיין ואולי לזה כוון הסמ"ע בר"ס שכ"א להשיא שם זה ע"ש הכתוב ושולח מים וגו' ושפיר נכלל בשם זה גם המעיין שמשקה אותו ושם בה"ש פירושו מתחלף בכ"מ עי' ב"ב (ס"ח) ובתוס' שם ולחנם השיג עליו התוי"ט:

ח

במשנה לא יזרענה חטים עי' בתוי"ט בשם רש"י ולשון הה"מ שם משמו אבל בקבלנות אפי' לזרעה שעורים יזרענה חטים משמע דכש"כ חטים יזרענה שעורים וכן לשון הרמ"א בסי' שכ"ד דבקבלנות יכול לשנות אפי' לדבר המכחיש. ונ"ל דר"ל והוא יקח לו חטים מן השוק כמו דיוכל להובירה ולשלם במיטבא עי' ט"ז סי' שכ"ב ועי' בנ"י על הא דלעיל (ק"ה) חטי דארעאי בעינא והטור שכ' שם דבקבלנות אינו יכול לשנות לדבר שהוא שוה פחות אפי' אם אינו מכחיש כ"כ נ"ל דר"ל אדעתא דיתן לו חלקו מאותו המין שזורע ול"פ אהדדי. ולפלא בעיני שלא העירו האחרונים בזה. ודע דמה שהקשה התוי"ט בחכירות יאמר מפירות דקרקע שלי אני רוצה לק"מ לפי מה שהבאתי מהא דהובירה ומהנ"י גם ישובו בקבלנות אינו עולה להא דקדושין (מ"ח ב') בדינר זה של כסף ונמצא של זהב דאינה מקודשת ע"ש:

יג

במשנה ולא יכנס לביתו כו'. נראה דלחצירו או לבית תבנו וכיוצא שרי דלענין מזוזה איצטריך ביומא (יא) בשעריך לרבויינהו וכן לענין מעקה בספרי: שם היו לו שני כלים נוטל א' ומניח א'. עפרש"י ולפירושו ומניח (או ומחזיר כפי שהעתיק) דקתני היינו מיד וכדמשמע מהתוי"ט ואילו לא היה החוב אלא נגד א' מהם מה לו ליטול אותו שצריך להחזירו מיד כיון שיש די בא' לגבות כל חובו ואפילו מבניו וכן שביעית לא תהא משמטתו (אך לכאורה י"ל דנ"מ שיוכל אח"כ ליטלו בעצמו בלתי שליח ב"ד וצ"ע בזה) אך קשה מדוע לא תני דין זה באם לא היה לו אלא כלי אחד דנוטלו ומחזירו בעת הצטרכו אליו אם ביום או בלילה לכן נלע"ד דכלפי דקתני בערכין פ"ו מ"ג לענין סידור דנותנין לו שני כלי אומנות מכל מין ומין כו' אשמעינן הכא במשכון דא"צ להשיב לו רק כלי אחד והחילוק מבואר דהתם שמא יתקלקל הא' ויהיה הב' תחתיו אבל הכא אם יתקלקל אז ישיב לו הב': שם ומחזיר את הכר בלילה. לקמן ע"ב בסופו משמע דגרסינן במשנה גם כסת ע"ש ברש"י ד"ה בשלמא כר ובתד"ה השתא: שם ואם מת אינו מחזיר ליורשיו. עפרש"י וק"ל מגיטין (ע"ד) דס"ל לרשב"ג לי ואפי' ליורשי ואולי משום דהכא מלת לו מיותר דהשבה לחודא משמע ג"כ למקומו הראשון ועי' לעיל (מ' ב') במשנה דהמפקיד חבית ובסוגיא שעלה. ובזה א"ש דגבי השבת אבדה נמי כתיב תשיבנו לו והשבותו לו ופשוט דאפי' ליורשיו דהתם לו אינו מיותר דאשמעינן דישיבנה למקום המשתמר עיין ב"ק (נ"ז) ועי' קדושין (י"ז ב') דדרשינן ג"כ גבי נרצע ועבדו לא את הבן כו': [שם בתוי"ט ד"ה לא ימשכננו כו' ונראה לי דבגמ' כו' נ"ב עי' בתומים שם אות ב' שהצדיק את הסמ"ע: שם ד"ה ומניח אחד כו' והר"ב העתיק ומחזיר אחד. נ"ב שכח להזכיר את רש"י שהעתיק ג"כ ומחזיר ועי' בשט"מ שהאריך בזה וכ' שבהלכות הרי"ף הגי' ומניח אחד. מהגרמ"ש]: שם במשנה אלמנה כו' א"מ אותה. ובגמרא בטעם ר"ש דמשיאה שם רע מוכח דלאו זה אינו אלא באלמנה וק"ל דכמו דדרשינן בבכורות (כ"ה) גבי לא תעבוד בבכור שורך ולא תגוז בכור צאנך ליתן את האמור ש"ז בזה וע"ש בפרש"י ובמש"כ בס"ד בשבת (קנ"ה) ה"נ כתיב לא תטה משפט גר יתום ול"ת בגד אלמנה נדרוש נמי דלא תחבול האמור באלמנה שב ג"כ לגר יתום ורש"י בנימוקיו כתב על הא דלא תטה ושנה בעני לעבור עליו בב' לאוין משמע לי משום דמפרש לא תטה קאי ג"כ על אלמנה דבתריה וכההיא דבכורות וכן כתיב קרא אחרינא ארור מטה משפט גר יתום ואלמנה והיכי דכתיבי תלתיהן כל העניים במשמע כבפרשות שאחריו: שם שנאמר ל"ת בגד אלמנה. ק"ל מנ"ל לרבויי שא"ד כיון דל"כ אלא בגד. וראיתי להש"ג בשם ריא"ז שכתב באמת דלא אסרה תורה אלא בגד לבישתה ומצעותיה (ואולי מדרבנן מיהא אסור אף בשאר כלים דכ"מ מסתימת לשון המשנה והפוסקים) וקשה לתנא דברי"ש דא"ל דכל בגדים שנאמרו בתורה סתם אינן אלא צי"פ וא"כ ה"נ לענין חבול אלמנה ומדוע לא משני הש"ס בשבת (כ"ז) דאף כל כו' לאתויי הא אתא: [שם בתוס' רע"א אות ע"ז ודעת הש"ך שם דדוקא באלמנה כו' נ"ב וכן הסכים התומים מהגרמ"ש]:

הזנה אוטומטית בבא מציעא/י

א

ברע"ב ד"ה רואים שאם נחבט הבית מיסודו כו'. כ"פ רש"י לכאורה נראה להגיה שאם נחבס כו':

ג

במשנה אמר בעה"ע לבעה"ב לבנות עי' רש"י ורע"ב. הסמ"ע בסימן קס"ד סק"ד כתב ליישב שלא לסתור דבריו אלו למש"כ התוס' במשנה דלעיל דבאחין שחלקו אין על התחתון לבנות תקרה וכ"כ שם הרא"ש בדעת רש"י דכאן שאני שנפלו לגמרי כו' ע"ש. ותמוה דא"כ מה הקשו שם התוס' מהא דלקמן תחתון שבא לסכך כו' והרא"ש נדחק ליישב הלא שם מיירי בדנפלו לגמרי:

ד

במשנה בעה"ג יורד וזורע למטה כו' לא התבאר בגמרא ובפוסקים אותו הנשאר למעלה מי זורעו:

ה

במשנה השוכר אה"פ כו' וא"ל טול כו' אין שומעין לו. התוי"ט הביא בשם המרדכי והגמ"י דבמידי דאכילה כגון חטין ושעורין שומעין לו והש"ך בסימן של"ו סק"ב נראה שלא הסכים לזה ואולי דוקא בחטין כו' דאינן ראויין לאכילה כמות שהן אבל פת אפוי וכיוצא גם הש"ך יודה: שם במשנה אבל גובלין כו' אבל לא ללבנים. כ"ה גירסת הרי"ף ונכון:

ו

ברע"ב ד"ה והשאר וכו' דעליון גופי' אפקורי מפקיר להו לגבי' דתחתון. עמש"כ בס"ד לעיל (כ"ז) ע"ד רש"י בכה"ג: הזנה אוטומטית בבא בתרא/א

א

במשנה בונין אה"כ באמצע כו' זה נותן ג"ט כו'. לכאורה ה"נ דז"א אלא כשחלקיהן שוין אבל כשחלק א' גדול משל חבירו נותנין לפי הערך שיש לכאו"א חלק בו. ודומה להא דלקמן (ז' ב') דגובין לפי ממון וע"ש בתד"ה לפי קירוב. וזה אשמע לן התנא באמרו באמצע לומר דמיירי בחלקים שוים. אבל לא כן כתב הטוש"ע בסי' קנ"ז ס"ג. ועל ראיות הגר"א ז"ל שם אומר אני ערבך ערבא צריך: שם כפיסין לבנים. פי' הרע"ב דשיעור לבנה ג' טפחים. ול"ד במחכ"ת דלפי המסקנא בגמרא משמע דמתני' בזוטרי דעם סידן לא הוין אלא ג"ט: שם וכן בגנה כו'. עתוי"ט העתקת פי' הרמב"ם בזה (ויש בו ט"ס במש"כ ולא זכר שהיא מעורבת עם גנת פלוני. דצ"ל עם גנה פלונית וכ"ה בפיה"מ וכ"מ להדיא מהה"מ שם וע' ש"ך ר"ס קנ"ח). ושלזה כוון ג"כ בחבורו ומ"מ חלוקין הן דבפירושו כ' דבבקעה סתם אין כופין כו' ואפי' במקום שנהגו לגדור. ובחבורו כ' אלא במקום שנהגו. גם מהכ"מ משמע שהיה גורס (בחבורו) בגנה סתם ואפי' במקום שלא נהגו לגדור. ופי' דבריו דהיינו סתם. ובפירושו כ' ואפי' במקום שנהגו שלא לגדור. אמת דבב"י משמע דגם בחבורו גורס כן (וכגי' שלפנינו) וכן העתיק בשו"ע ואפ"ה פרשהו דהיינו סתם ודוחק: שם בתוי"ט ד"ה כפיסין כו' ותמיהני כו' וקשה לר"י כו'. דכפיסין ארחי גמרא גמירי לה כו'. ולנ"פ דהא גם מקמי דשני ליה גמרא גמירי לה לא פריך אלא דילמא הם ליבני (כ"ה גי' רש"י) דלא משפיין אבל דליהוי עץ לא הוי קס"ד ולכן מקשה ר"י שפיר: [שם תוי"ט ד"ה מחייבין וכו' ואפי' במקום שנהגו לגדור כו' נ"ב בחבורו כתב אבל אם מכר בקעה סתם אין מחייבין אותו לגדור אלא במקום שנהגו ע"כ וכ"ה מפורש בירושלמי ונ"ל שבפי' הוא ט"ס ותחת תיבות "ואפילו" צ"ל "אלא":

ד

בתוי"ט סד"ה מגלגלין כו' והכי תני' בתוספתא נ"ב סוף פרק בתרא דב"מ. מהגרמ"ש]:

ו

במשנה רע"א בית רובע. מש"כ התוי"ט דרובע הוא ק"ד אמות וחומש ל"ד כי איננו אלא ק"ד אמות ושתות כי הו' הנשארים נצטרך לחלקם לל"ו חלקים כמנין הרביעיות ויעלה שתות. ומש"כ עוד דבעשר וחומש על עשר וחומש יעלה שטחו לק"ד וחומש. שגה מאד דלא הוי רק ק"ד ואחד מכ"ה שהרי החומש הנשאר הוא ארכו כרחבו חומש על חומש וכשתרצה לעשותו רוחב אמה תצטרך לחתכו לה' חלקים ותחבר אורך חלק לחלק ויהיה אמה על א' מכ"ה באמה:

הזנה אוטומטית בבא בתרא/ב

א

ברע"ב ד"ה מערה. מקורה בקירוי כ"כ רש"י. והיא מרובעת כדאיתא בב"ק (נ' ב'): שם ד"ה גפת. פסולת זיתים כו' כ"כ רש"י. בר"פ במה טומנין מבע"ל גפת של זיתים תנן או דשומשמין ע"ש ונקטו הפוסקים שם דאפי' דשומשמין אסור עי' בהגר"א ז"ל באו"ח סי' רנ"ו סקי"א. ולקמן בגמרא (י"ט) מדמן להדדי. וכן בר"פ כירה פי' רש"י דשומשמין: [שם בתוי"ט סד"ה וסד בסיד כו' ובב"י סי' קנ"ה ראיתי כו' נ"ב כבר תפסוה בשו"ת הרש"ך ח"ב סי' קצ"ה ובלח"מ פ"ט מהל' שכנים וכן הדרישה והב"ח סי' הנ"ל: שם בתוי"ט סד"ה מי רגלים שהרי האבנים. [צ"ל הלבנים] עצמן נמוקין והולכין. מהגרמ"ש]:

ב

ברע"ב ד"ה ואם הזיק ואעפ"כ כו' ואין לו מה לשלם כ"כ רש"י. ע' לקמן (ס') בפי' רשב"ם על הא דאין עושין חלל תחת ר"ה שאין רצונם כו' לירד לדין כו' וכה"ג כתבו התוס' לעיל (ס"ד י"ז) אבל הכא מילתא פסיקא דאם ידלק הבית קרוב הדבר שלא יציל מאומה מכל אשר לו וכ"מ מלשונם שכ' ואין לו ולא כ' ולא יהיה לו וע' בסמ"ע סי' קנ"ה: [שם בתוי"ט סד"ה ובכירה כו' וכ"כ בנ"י ובכירה טפח בין מלמעלה בין מלמטה נ"ב והרמ"ה כתב וז"ל ומסתברא מדלגבי עליה תילתא דשיעורא דתנור הוה. גבי בית נמי שיעורא דכירה תילתא דשיעורא דתנור נמי הלכך כו' אא"כ י"ל ע"ג גובה ח' טפחים עכ"ל. וכ"כ הש"מ בשם הרשב"א דאפשר לומר דילפינן מלמטה כלומר דכשם ששיעור שתחת הכירה א' מג' בתנור ממילא שמעינן בשיעור שלמעלה שהוא א' מג' בתנור והוא אמה ושליש עכ"ל: שם בתוי"ט ד"ה ר' שמעון כו' וכתב עליו הרא"ש שלא הוצרך לראי' זו דבלא"ה הלכתא כרבים. נ"ב והרמ"ה כתב וז"ל וליתא לדר"ש חדא דיחיד ורבים הלכה כרבים ועוד דהא אסיקנא לר"ש בש"ס בפ' הבוה"ע ע"ש. מהגרמ"ש]:

ג

במשנה ביין התירו. פירש"י שאין העשן קשה ליין. עיין לעיל (י"ח) תד"ה לא ובמש"כ שם. והרע"ב פתח בעשן וסיים בחום ול"ד:

ד

במשנה מלמעלן. רש"י פי' דהכותל למעלה מהחלונות. ומלמטן היינו שהוא נמוך מהם והרמב"ם פי' איפכא. ולכאורה לפרש"י לא קאי בין כנגדן אדסמיך ליה דכשהכותל נמוך מהחלונות אינו מאפיל וא"צ להרחיק מכנגדן כדאיתא ברמב"ם ושו"ע. אמת דבנ"י משמע דאף כשהכותל נמוך צריך להרחיק מכנגדן שלא יאפיל אבל הוא תמוה וגם האחרונים לא הביאוהו. גם מש"כ בנ"י אם בא כו' ולהעלות בנינו צריך שיהיה ממקום שיעמדו בו רגליו ולמעלה ד"א כו' נ"פ דט"ס הוא וצ"ל תחת ולמעלה ולמטה: [שם בתוי"ט ד"ה לא יסמוך כו' ולפירושו אני תמה דאי מהתם כו' נ"ב כן תמה גם הדרישה סי' קנ"ה אות י"ג ולפניו היתה הגי' במרדכי נ' שנה ועי' בש"ך שם ס"ק ט' ובהגר"א והשט"מ בשם הרשב"א כ' וז"ל ולא גילה עד מתי תקרא חדשה ומתי תקרא ישנה לפי שהכל כדי ראיית ב"ד שבאותו מקום ושבאותה שעה שאין כל המקומות שווים עכ"ל. מהגרמ"ש]:

ו

במשנה נמצא בין ב' שובכות פירש"י בתוך חמשים לשניהן. בגמרא מסיק דמיירי בחוץ לנ' אמה ובשביל של כרמים (ויותר תמוה לכאורה פי' הרע"ב שפירש ג"כ כפרש"י) וכן מש"כ לקמן בגמרא בד"ה וליזיל דקס"ד כו' אחוץ לנ' אמה כו' לכאורה אינו מדוייק דהא למסקנא נמי הכי קאי. אולם התוס' כ' שם דהמ"ל דמיירי תוך נ"א:

ט

במשנה ואין עושין בורסקי אלא למזרח העיר. נ"ל דה"ה לנבלות וקברות ונקיט במאי דסיים ועמ"ש בס"ד בפ"ב דפאה מ"ז ולעיל (י"ח) בתד"ה ואם: שם בתוי"ט סד"ה חוץ ממערבה כו' ועוד דקשיא עליו גמ' דמגילה וכמו שהקשיתי לשאול ע"ד הרמב"ם כו' ואישתמיטתיה פי' הרשב"ם לקמן (צ"ט) ד"ה ארון שעשה משה ע"ש:

י

מרחיקין את המשרה כו'. ופי' הנ"י דהיינו נ' אמה ע"ש. וכ"ע התוי"ט וע' בד"ה ר"י וכו' דעת הרא"ש ודעת הרמב"ם. משמע דר"ל דפליגי עליה. וכ"מ מדבריו שם. ותמוה דהנ"י לא כתב הרחקת נ"א אלא לדעת הת"ק והם כתבו אליבא דהלכתא דקי"ל כר' יוסי ולזה גם הנ"י מודה כמבואר בדבריו ע"ש. רק שחולק על הרמב"ם במה דמצריך להרחיק ג"ט גם בחרדל ולהנ"י א"צ וכ"נ דעת הרא"ש וכ"כ הטור:

יב

בתוי"ט ד"ה אחד גפנים כו' אבל אם נטע גרעין לא כו'. נ"פ דלפי מש"כ הנ"י דכי סליק למגדריה לדקליה מפריח העופות על הגפנים וה"ל גיריה א"כ אפי' נטע גרעין נמי וכ"כ הרב"י שם אליבא דהרא"ש שכ' כעין פי' הנ"י. ומהתוי"ט משמע דל"פ נ"י על התוס' ול"ד: שם בתורע"א אות י"ח כו' דלהרמב"ם לא מהני ד"א בין אילנות לגפנים הוא תמוה ע' בפירושו ובחבורו שם. ואולי ט"ס הוא ונ"ל להראב"ד ע"ש בהה"מ או דצ"ל להרא"ש. גם דברי הרב"י סי' קנ"ה אות ל"ה ד"ה אבל שכ' דהנ"י נסתפק אי ד"א דקאמר בר משתים לבני בבל וד' לבני א"י דה"ל לבני בבל ו' ולבני א"י ח' תמוה דלענין זה מה חילוק בין בבל לא"י וכן איתא בנ"י להדיא דאף בא"י סגי בו':

יג

במשנה קוצץ מלא המרדע ע"ג המחרישה. ובמשנה הסמוכה כדי שיהא גמל עובר ורוכבו. נ"ל דבא לארויי בזה ג"כ שיעור קציצת המשוך ברוחב לשדהו או לר"ה שא"צ לקוצצו עד המיצר או עד סוף רוחב ר"ה כי גב המחרישה מסתמא מופלגת קצת מן המצר וכן רוחב הגמל אינו חופף עצמו באילן. ולכן אמר בניגודו כנגד המשקולת הנופל יותר על שיעור המשך ברוחב כמו בעירובין (נ"ח) ע"ש: [שם בתוס' חדשים משנה י"ג ד"ה ובחבורו שם הוסיף אף על בית השלחין [צ"ל האסלן. מהגרמ"ש]:

הזנה אוטומטית בבא בתרא/ג

א

במשנה בית השלחין פירש"י וכ"ד שעושה פירות תדיר כו' מיום ליום. פשוט דכוונתו בזה לתת טעם מדוע חזקת בה"ש אינה אלא ג"ש מיום ליום ולזה כוון ג"כ הרע"ב ולחנם תפס עליו התוי"ט: שם כנס את תבואתו. פירש"י יין של גפנים. נ"ל משום דגיתות שלהם היו בכרם ושם היו דורסין כמש"כ התוס' במס' ע"ז (נ"ו) ד"ה ואע"פ. אבל הבדים היו בעיר כמש"כ התוי"ט לקמן פ"ד מ"ט (וכ"מ בפ"ג דמע"ש מ"ז דתני בתי הבדים שפתחיהן לפנים כו' ע"ש בפי' הרע"ב ול"ת ג"כ בתי הגיתות) ולהכי תני גבי זיתים מסיקה משום דתיכף לאחר מסיקתן מכניסן לבית לדורכן. ומה שפרש"י דשדה לבן נלקטין כל פירותיה בפ"א. אף דקציר שעורים הוא בפסח ודחטים בעצרת ובמדרש רות (סוף פרשה ב') מתחילת קציר שעורים עד כלות קציר החטים ג' חדשים וע' בנדרים פ"ח מ"ד ומקרא מלא בס"פ וארא כי השעורה אביב וגו' והחטה וגו' אפילות הנה. מ"מ אסיפתם לבית דהוא עיקר החזקה כמש"כ התוס' הוא בזמן אחד בעת האסיף. עי"ל דשדה לבן אינה נזרעת בערבוב אלא כל מין לבדו משא"כ בשדה האילן עי' לקמן (ל"ז) בפי' הרשב"ם סד"ה דבזאי בזויי: שם בתור"ע אות י"ט הניח בצע"ג דעת הרמב"ן דטעם דלא חציף עדיף ממיגו. א"כ אמאי נאמן לומר לקוח במיגו דלהד"ם (כוונתו נראה להא דרפ"ב דכתובות ומודה ר"י כו' וע"ש בתוס') ול"א אחוי שטרך. ומטעם דלא חציף א"נ ע"ש. ותמיהני דשם איכא טעם דלא חציף ג"כ ולכן נאמן משום דאיכא תרתי:

ה

במשנה היה מעמיד כו' תנור וכירים כצ"ל וכ"ה ברי"ף ורא"ש ובמשניות ובפי' הרשב"ם וכדתני בסיפא:

ו

במשנה ד"ה ויכול למחות. דודאי איכא חסרון כדאמרי' כו'. והתוס' נדחקו לרב יהודה למאי דס"ד דל"ל היזק ראיה. ולכאורה הטעם פשוט דכיון דיש לו חזקה לכן יכול למחות כדי שלא יטעון אחר ג' שנים דשלו הוא. ואולי דמשמע להו דאפילו אם רוצה בעל הגג לתת לו שטר דאין לו זכות בזה ושיוכל בעל החצר לקצצו כשירצה לבנות אצלו מ"מ יכול למחות. אבל מכל מקום קשה דיכול לומר בשטר אינני מובטח מן העכברים:

ח

במשנה שתהא עגלה מהלכת וטעונה אבנים. נראה משום דבדבר קל המשקל אין טוענין כ"כ שיהיה שוה במשקל כמו דבר כובד המשקל מפני הנפח דקשה למשאוי או כמשאוי (ב"מ פ') להכי שיער באבנים שהם רבי המשקל. או כפשוטו דאבנים כובדם במקום אחד ומעיק תחתיו משא"כ דבר קל מתפשט כובדו. ומאי דכתיב כאשר תעיק העגלה המלאה לה עמיר (עמוס ב') רצונו שתהיה מועקה כוללת כמו שאמר אחריו ואבד מנוס מקל וגו' כאשר העגלה מועקת בכל צדדיה ע"י העמיר. או כפירוש הביאור שם:

הזנה אוטומטית בבא בתרא/ד

א

במשנה ולא את הגג. כתב התוי"ט אבל עלייה בכלל בית כחכמים בפ"ז דנדרים. ותמה על הי"א שבטור דעלייה לא הוי בכלל בית ע"ש. ואנכי תמה דהרי אף לדעת הרי"ף והרמב"ם דעלייה מכורה אינו אלא בפתוחה לבית דרך ארובה. ולענין נדרים פשיטא דבכל גווני אסור. ועוד להכא תרגימו דיציע היינו אפתא וזהו עלייה לפי' הרי"ף מא"ל. אבל פשוט דכ"ע מודו דעלייה ג"כ נקראת בית כחכמים דנדרים שם והטור עצמו הביא שם באות י"ח המוכר לחבירו בית יכול ליתן לו עלייה. אלא דהיא חשובה בית בפ"ע ואיננה בכלל הבית שמכר. ויציע וחדר איצטריך לאשמועינן דאע"ג דתשמישן לבית וס"ד דבטלין לגביה. ואולי לענין נדרים גם הם אסורין (ופי' הרא"ש שם בנדרים ד"ה וחכמים לענ"ד צע"ג. ונ"ל דחזר בו בפסקיו דשם לא כתב זה וכן הטור לא הביאו ודלא כב"י והש"ך שהעתיקוהו). ועיין לקמן מ"ט מש"כ בעצמו בשם הרשב"ם לענין מחיצת הקנים:

ב

במשנה וצריך ליקח לו דרך דר"ע. לעד"נ דדוקא דרך דהוא רוחב ד' אמות (לקמן צ"ט ב' במשנה) הוא דל"ל אבל שביל דהוא כי היכא דשקיל כרעא ומנח כרעא (שם ק') אית ליה דאין סברא כלל דיהיה כ"כ עינו יפה שלא ישייר לו מקום להגיע לשם עד שיצטרך לחזור ולקנות ממנו ועי' לעיל (ז') תד"ה א"ל. וכ"מ לי מדברי התוס' לקמן (פ"ב ב') ד"ה מדברי דאל"כ מי יחלוק ע"ז דיותר מצטרך לו דרך ממלא אורה וסלו. והגמרא שפיר קרי ליה פריחת אויר לקמן ע"ד העברה כמו עומדין צפופין (אבות פ"ה מ"ה): [שם תוי"ט סד"ה אעפ"י אבל לא קנה בבינונית (צ"ל בבנינות) מהגרמ"ש]:

ג

במשנה המוכר את הבית מכר כו'. לכאורה הא אתי ועסיק במשניות הקודמות במכירת בית ולא ה"ל למיתני אלא מכר את הדלת כו' ועוד קשה מדוע לא כלל האינם מכורין דלעיל במשנה זו כמו דתנא הכא ולא את התנור כו'. ונראה משום דלא תטעה דהאי בזמן שא"ל הוא וכל מה שבתוכו כו' קאי נמי על הנך דלעיל לכן פתח בכאן המוכר אה"ב בכדי להפליגה מהקודם לענין הא דסיים בזמן כו' וכדאיתא בברייתא לקמן:

ד

ברע"ב ד"ה מכר כו' מכר בתים הפתוחים לחצר כ"פ הרשב"ם. ר"ל לאפוקי הפתוחים לר"ה ואין להם מבוא כלל בחצר אבל הפתוחים לבית הפתוח לחצר זהו בתים הפנימים שבברייתא דמכורים ועי' בנ"י: שם בתוי"ט ד"ה לא מכר אלא אוירא ודמים כו' דאין אונאה לקרקעות כו' אבל לדעת הסוברין דבפלגא איכא כו' כשהדמים יותר מפלג הוה ביטול מקח. דבריו סותרין זא"ז וע' בדבריו בכתובות שם שהאריך בזה:

ט

במשנה. לא את הבור כו'. לשון הרע"ב אע"פ שמכר לו השדה כו'. ול"ד דהכי הל"ל אע"פ שא"ל כל מה שבתוכה כדפי' הרשב"ם דהרי קאי על בין כך וב"כ לא מכר כו' דבמשנה דלעיל. וביותר לפי הגי' דבמשניות ולא את הבור כו' וכ"כ בעצמו לקמן ואפי' הני דאינן בכלל כ"מ שבתוכה כגון כו' ובור וגת:

הזנה אוטומטית בבא בתרא/ה

א

במשנה ובזמן שא"ל היא וכל מה שבתוכה הכ"מ. נראה דלשון זה לא מהני אלא אם היו בתוכה בשעת מכר. אבל אם א"ל וכל מה שראוי להיות בתוכה מכורין אפי' לא היו בתוכה. וד"ז מתבאר מלקמן (ע"ח). ותמיהני על לשון הסמ"ע בסי' ר"כ ס"ק י"ד שכתב ה"ה אם א"ל וכ"מ שראוי כו' ע"ש דאדרבה לשון זה עדיף לקנות ע"י אפי' לא היו עליו. וכן לשון הטור בשם רמ"ה שם אינו מכוון בזה ע"ש:

ב

בתוי"ט ד"ה לא מכר כו' והיינו שהר"ב לא פי' בתחילה היאך מיירי כו'. תמוה דהרי שפתיו ברור מללו ת"ק סבר לא מכר כו' שעליו ונחום המדי סבר מכר כו' שעליו. הרי דמוקי פלוגתייהו בעודן עליו. וכ"מ דעת הרמב"ם בפי' ובחבורו דלא משום ספיקא פסק דלא מכר אלא דמיפשט פשיטא ליה וכמו שהעיר גם התוי"ט. וטעמייהו נ"ל משום דהדחויים דלא למיפשט מהברייתא ומדברי ר"י דחויי בעלמא נינהו ופשוטם כמשמעם וכיוצא בזה כ' הפוסקים בהרבה מקומות: [שם דתכשיטי חמור הוו כו' נ"ב בתוס' הגירסא. דתכסיסי. מהגרמ"ש]:

ג

במשנה הלוקח פירות שובך כו'. עי' נ"י מש"כ ליישב אליבא דמ"ד אין אדם מקנה דשלבל"ע. דאין לפרש דלוקח פירות שנה שעברה שכבר נולדו. דלפי' ר"י א"ש בהא דומסרס דבסמוך ע"כ לא איירי אלא בלוקח אותן שעתידין להולד. וע"ע מש"כ בביצה (יו"ד): שם ברע"ב ד"ה גרופיות. ענפים. וכ"כ רשב"ם ויל"פ ג"כ או באגרוף (דפ' משפטים) דר"ל בענף עץ וכמש"כ בפ' מסעי או בכלי עץ יד. והנ"י הביא בשם הריטב"א דפי' ב' אגרופין והוא פרש"י בב"ק (פ"א) ד"ה חוץ מגרופיות: שם בתוי"ט ד"ה הסייח כו' ויש לדקדק אמאי הכא בחמור קרי הבן בשם עצמו כו' ותירוצו לא מחוור. ול"נ דתני בכל חד רבותא. בחמור אף שכבר גדל קצת ואינו נקרא שוב על שם אמו אלא יש לו שם בפ"ע סייח אפ"ה מכור. ובפרה אף בעודו קטן ביותר עד שאינו ראוי עוד להיות לו שם בפ"ע עגל. אלא שנקרא עדיין ע"ש אמו אפ"ה אינו מכור:

ח

בתוי"ט ד"ה הרי הוא של מוכר כו' ותמהו התוס' כו' ובעניי כו' ועוד כו'. קושייתו השני' אינה מובנת דאימא דגם כוונת התוס' שיהיה טבל ותמיהתם אינה רק דלמה יהיה תרומה. או י"ל כוונתם דאם מדד ד"מ נ' סאה לתוך כלי הרי הם חסרים נ' מיצויים וא"כ כשתורם אח"כ מהם סאה לתרומה הוה בה ג"כ אחד מנ' לבד המיצוי שלה והוא ישאר חולין ודע דהסאה שתורם לתרומה צריכה להיות מאומד ולא במדה ממש כדתנן שם בפ"א מ"ז:

י

בתוי"ט ד"ה רשב"ג כו' ובב"י סימן רל"א כתב ואפשר כו' דמסתבר טעמיה דת"ק ע"כ. נ"ב ונראה שרומז למ"ש הרי"ף בסוף פ' ג"פ דלא אמרו הלכה כרשב"ג אלא עד דאיכא טעמא והרא"ש העתיק שם דבריו כמ"ש בתוי"ט בפ"ח דפסחים מ"ה. אח"ז ראיתי שכבר קדמני בזה הדרישה שם. מהגרמ"ש]:

יא

במשנה היה שוקל לו עין בעין. נראה פירושו דהמשקל הוא שוה בלא הכרעה כמו העינים שעומדים בקו שוה. או ירצה שמעיין היטב בהמשקל (וכלישנא דברייתא לקמן אין מעיינין כו') להעמידו במכוון והוא כלשון המקרא (במדבר י"ד): שם למחוק לא יגדוש. ומשמע שאין נותנין ויתור כלל. וקשה מ"ש ממשקל דהא גם גבי מדה כתיב וצדק. ועי' ברשב"ם לקמן בגמרא ד"ה וצדק: [שם בתוי"ט ד"ה אמר רשב"ג כו' והטור כ"כ בשם הרמ"ה כו' וכתב עליו הב"י כו' ומהר"ר פאלק כהן כתב שדבריו במדות כו'. נ"ב הרמ"ה כתב וז"ל מקנח כף המאזנים על כל משקל ומשקל ל"ש בלח ול"ש ביבש כת"ק דגזר לח אטו יבש וליתא לרשב"ג עכ"ל. וראיתי בדרישה שכ' ג"כ מדלא אמר רשב"ג בד"א משמע דלא לפלוגי את"ק אתא אלא לפרשו וכדקי"ל דכל לשון אימתי ובמה כו' ועוד אף את"ל דפליגי הלא הלכה כרשב"ג בכ"מ ששנוי במשנתינו, ונראה דהרמ"ה ס"ל דרשב"ג לא קאי כ"א אמשקלות ומאזנים כו' משא"כ במדה שיש לה תוך עמוק וצר ס"ל להרמ"ה דמודה רשב"ג בזה שצריך לקנחו אף ביבש כו'. מהגרמ"ש]:

הזנה אוטומטית בבא בתרא/ו

א

ברע"ב ד"ה אפילו זרע פשתן דרובא קונין אותו לזריעה וכ"כ הרשב"ם דרוב זרע פשתן (כצ"ל) הנקח בעולם לזריעה כו'. וכן איתא בגמרא לקמן. ותמוה דאיך יתכן זה הלא איתא בב"מ (ק"ה ב') דבימי ר' אמי דכחישא ארעא היתה מוציאה קרוב לד' פעמים בזרעה. ואם בכל שנה יוכפל הזריעה מהקודמת ילך הדבר עד אפס מקום לזרוע. וצ"ל דודאי רובה לתשמיש כגון לשמן וכיוצא אולם אותם הקונין לזה קונים בשופי הרבה ביחד. ואותן הקונים לזריעה ולמאכל קונים מעט הכמות ומהן הוא רובה לזריעה ובהו איירי מתניתין:

ג

במשנה יין מבושם כו'. אולי צ"ל מבוסם בס' והוא מלשון מחייב איניש לבסומי בפוריא מגילה (ז' ב') ושם עוד איבסום כו' ולעיל (ס"ד ע"ג) כמאן דמיבסמי דכולן לשון שכרות הן (וגם לפי' הגי' בש' יל"פ כן) וכאן ר"ל יין חזק המשכר שמתקיים יותר כדאיתא בב"מ (ס') במשנה התירו לערב קשה ברך מפני שהוא משביחו ופי' הרא"ש דמתקיים יותר:

ד

במשנה המוכר מקום לחבירו לעשות לו בית וכן המקבל מחבירו לעשות לו בית חתנות כו' כ"ה גי' הרי"ף והרא"ש וע' תוי"ט. ונ"ל דלגירסתם המשנה מתפרשת ע"פ מדה י"ט מל"ב מדות דר"א בשריה"ג מדבר שנאמר בזה וה"ה לחבירו. וכה"ג כתבתי בשבת (קנ"ה) ע"ש:

ו

במשנה ולא יכנס מתוכה כו'. פי' הרע"ב דכיון כו' שעובר באמצע שדהו כו'. תימה דהא גם בנתנו לו מן הצד תני סיפא דלא יכנס כו'. ונראה דהציון הוא ט"ס וצ"ל ואינו מכניס לתוכה וכ"מ מפי' רשב"ם: שם במשנה דרך היחיד ד"א. בגמרא פסק ר"ה דלא כמתני'. ותימה על פי' הרמב"ם והרע"ב דשתקו מזה:

הזנה אוטומטית בבא בתרא/ז

ו

במשנה חציה בדרום כו' כצ"ל ועמש"כ בב"ק (נ"ח ב'): שם והוא מקבל עליו כו' הרשב"ם פי' דקאי אמוכר. אבל הרמב"ם מפרשו אלוקח. (וכן פי' הרע"ב) ופשוט דלפירושו קמ"ל מתניתין לאפוקי מסברת הרשב"ם. וגם נראה דאשמעינן דהמוכר יכול לכופו בכדי שלא תהא חי' נכנסת דרך חלקו לתוך שלו ועי' בהה"מ בפ"ב מהל' שכנים הל' י"ז. ועי' לעיל ד' ב' בסוגיא דהמקיף א"ח מג' רוחותיו ודברי התו"ח בזה מגומגמין ע"ש: שם חריץ ובן חריץ ובגמ' תאנא חריץ מבחוץ כו' ולפלא על התוי"ט שהביא זה מפי' הרמב"ם ורשב"ם:

הזנה אוטומטית בבא בתרא/ח

א

בתוי"ט ד"ה והאיש את אשתו (קמא) הילכך תנדבר"י תני וירש אותה. בברייתא וירש אותה מלמד שהבעל יורש את אשתו דברי ר' עקיבא ריש"א אינו צריך כו'. וע"כ ט"ס הוא. ומה שהביא מרפ"ח דכתובות צ"ל רפ"ט ומש"כ ורש"י מפרש התם אליבא דרבא ג"כ ט"ס וצ"ל דאביי: [שם בתוי"ט ד"ה והאיש את אשתו (ב') כו' וראיתי בתו"כ ריש פ' אמור כי אם לשארו אין שארו אלא אשתו כו'. נ"ב עי' בבאור רנה"ו ז"ל פ' אמור (כ"א ב') שהביא את התו"כ וכתב: ולא ראיתי מי שפירש ראיה זו כו' ונעלם ממנו התוי"ט הלז. וראיתי בס' יונת אלם להרמ"ע (פשכ"ט) וז"ל: ואשכחן נמי בתו"כ תניא אין שארו אלא אשתו שנא' אל אשתו לא תקרב שאר אביך היא פסוק זה מורכב ממאי דכתיב באשת אחי האב ובאחות האב וה"ק אין לפרש שארו דכתיב גבי טומאת כהן שהיא אחותו כדקס"ד מדכתיב גבי אחות האב שאר אביך היא דהא אחותו גבי טומאת כהן בהדיא כתיב אלא אם אינו ענין לאחותו תנהו ענין לאשתו דכתיב גבי אחות שייך נמי גבי אשת אחי האב דמ"ש ומלתא אגב אורחא אתא לאשמעינן שלעולם ישא אדם בת אחיו ובת אחותו עכ"ל. ועי' בס' הזכרון פ' קדושים שעמד ג"כ על התו"כ ועל הרי"ף מהגרמ"ש]:

ה

במשנה ריבה לאחד כו' משום ירושה ל"א כלום. הרשב"ם פי' דלא אתיא כריב"ב. אבל שיטת הרמב"ם ורבותיו דאתיא גם כוותיה עי' בהה"מ פ"ו מהל' נחלות ה"ג והל' ה'. וכ"מ מהרי"ף בגמרא דלקמן (ק"ל) ע"ש. ולפ"ז להאב"א השני דשם. לא נמצא מחלוקת עליו במשנה. וק"ל א"כ מאי פריך לעיל (קכ"ב ב') סתם ואח"כ מחלוקת היא ושם אזלא הסוגיא להאב"א הזה מדקאמר שם בן בין הבנים: שם במשנה ועל מי שא"ר לו ליורשו כו'. לעיל וכן ברי"ף ובמשניות ליתא לתיבת לו וכברישא:

ו

במשנה נפלו לו נכסים ממקום אחר יירשו אחיו עמו. לכאורה נראה כיון דאין לו אב ידוע הוי נכסיו הפקר וכל הקודם בהן אפי' אחד מן השוק זכה. הכא ע"כ מיירי שקדם וזכה האומר עליו שהוא אח. ומה שפי' הרשב"ם שנפלו לו בחייו כתב עליו התוי"ט ול"י למה דקדק לכתוב כן. ולנ"פ דהא א"א שתפול לו ירושה אלא מאמו (או ממשפחתה) וכיון שאינו מוחזק באב ידוע ולא באחין מן האב ואותו איננו שמת א"כ קרובי האם מן האב יורשין אותה. ועוד דהא אין הבן יורש את אמו בקבר להנחיל לאחין מן האב לעיל (קי"ד ב'). אולם משכחת לה שנפלה לו ירושה מבנו שמת אחריו:

הזנה אוטומטית בבא בתרא/ט

ז

במשנה ואמרה תנו כבינתי לבתי. לעיל (קמ"ט) בתד"ה דקא מגמר מוכח להדיא דהי' לפניהם הגי' תנתן וכ"ה בגמרא לעיל (קנ"א ב') וברי"ף ורא"ש וברשב"ם כאן:

ט

בסוף המשנה יורשי האב עתוי"ט ותימה שלא הביא גירסת הרי"ף והרא"ש דגרסי גם בסיפא יורשי האשה: שם בתוי"ט סד"ה בש"א כו' כדאמרי' לרש"י דהגמרא מפרש כאן כו'. פשוט דכוון למה שפי' רש"י בכתובות דנכסים בחזקתן דבדברי ב"ה דשם הוה פירושו כמו הכא והביאו התוי"ט לעיל בקיצור וכמו שהביאו התוס'. והתו"ח שהגיהו כמ"ש הרשב"ם שגה במחכ"ת:

י

בתוי"ט ד"ה נפל הבית כו' אבל כתבו עליו התוס' כו' ועוד הקשו ופירשו כו' דינא הכי [והוסיף] שיש לה בנים אחרים כו' אלא שאין לה בן מאבי הבן הזה. משמע דאם היה לה בן מאיש הזה אף דהיה לו עוד בן מאשה אחרת דהשתא הוא אינו טוען רק חלק רביעי גם הר"י מודה דאין לו כלום משום דהבן שלה יש לו חלק ודאי גם בחצי השני אפי' אם הבן מת אחרון ובן שלו שמא אין לו כלום. ולעד"נ דגם כה"ג היה נוטל בן שלו חלק שמינית לסברת הר"י כיון דשניהם יורשין ודאין להבן המת ולא דמי להא דהחולץ דהתם הספק אינו יורש ודאי להסבא. ונראה דסוף דבריהם שכתבו אבל הכא הוי אלו ספק כמו אלו בחלק המגיע לבן. אטעי' להרב במחכ"ת. אבל הישר הולך יוכל לכוון דבריהם למש"כ ואכמ"ל:

הזנה אוטומטית בבא בתרא/י

ב

במשנה זוזין מאה דאינון סלעין עשרין אין לו אלא כ' וכו'. פי' הרשב"ם דיד בעה"ש עה"ת. ובגמרא ל"א עלה טעם זה אלא משמע דאביי לא חידש זאת רק לטעם הברייתא. ונ"ל דהכא בלה"ט נמי דינייהו הכי דבהיפך דליהוי מטבעות גדולות מהשיעור לא שכיחא (והא דלעיל (ק"ה ב') דאמרי' מ"ד פירושי קמפרש אינו כפרש"י בב"מ אלא כפי' רשב"ם או פר"י) אבל דליהוי חסרים שכיחא כפירש"י בב"מ (נ"א ב') במשנה. וכן בסיפא ע"כ הכוונה על סלעים חסרים שנחסרו שתות דדרך להוציאם עדיין בתורת מטבע כדאיתא שם: שם כסף זוזין דאינון ונמחק כו'. נל"פ דנמחק שם המטבע הכוללת (ומצינו ג"כ דדרכן היה לקבץ מספר המטבעות הקטנות ולכוללן במטבע הגדולה מהן כדלעיל זוזין כו' דאינון סלעין כו') אין פחות משתים די"ל דנמחק שקל אחד. וכן כסף סלעין דאינון י"ל דנמחק דרכון אחד דהוא ב' סלעים כדפי' הרמב"ם ברפ"ב דשקלים. וכן תפרש בדרכונות דאולי היה להם גם מטבע פי שנים בדרכון. ומיושב בזה הצ"ע דתוי"ט:

ג

בתוי"ט ד"ה ובלבד כו'. אבל במלוה ולוה כו' לא נצרך להכיר את שניהם דב' יוסף ב"ש אין מוציאין עליהם שט"ח. תמוה דאף א"ת דמוציאין עליהם מה יועיל הכרת המלוה לזה דמ"מ יש לחוש שזה המלוה יתבע ע"י השטר ליב"ש האחר. אח"ז עיינתי בהה"מ עצמו שכ' ועוד דאל"כ בהכרת המלוה כו' מה יועילו וזהו מש"כ. ומה שסיים התוי"ט וכלומר משא"כ שובר כו'. לכאורה בשובר ממלוה (ר"ל לאפוקי שובר דאשה לבעלה דאיירי בה משנתינו) מה יועיל אם מכירין את הלוה ג"כ דשמא הוא חייב ליב"ש אחר ונפסידנו בשובר זה. ואפי' יראה לפני העדים השט"ח שלו שיכתב השובר עליו יש לחוש דעשו קנוניא ביניהם וכתב לו שט"ח מכוון להשט"ח שיש ליב"ש האחר עליו וצ"ע. אח"ז מצאתי להתומים ר"ס מ"ט שעמד בזה ע"ש:

ה

בתוי"ט ד"ה ר' יוסי אומר כו' וקשה לי לשונם כו' וצ"ע. ול"נ דר"ל כגון בנידון שלפנינו שמבטיחו שלא יעלה לו המקצת דמים שנתן עתה לפרעון ע"מ שיקיים התנאי דהוא תשלום המותר ליום הנועד ור"ל דלא היתה הכוונה רק להסמיכו יפה שיקויים התנאי בבירור:

ז

במשנה נמצא לאחד שם שנים הגדול פרוע. ק"ל דהא יש כאן ס"ס ספק שהפרוע אינו שלו ואת"ל שלו שמא הוא הקטן. ולדעת האומרים דס"ס הוה כרובא יקשה מכאן לרב דאזיל גם בממון אחר הרוב. ועוד יקשה לו דאם היה לאחד שנים ולאחד אחד נימא דאזלינן בתר רובא דנשתלם אחד מהשנים. ולזה י"ל דהרי הספק הוא על האנשים מי משניהם פרע ועמש"כ לעיל (צ"ג ב'). ולכאורה י"ל משום דהכא הוה רובא דתלי במעשה דהיינו הפרעון עי' רפ"ג דבכורות בגמרא. אך ז"א אלא אם המיעוט הוא ממילא בשוא"ת אבל היכא דתרוייהו ע"י מעשה אזלינן בתר רובא כדמוכח בכ"ד: שם [בתוי"ט ד"ה המלוה כו' ותימה על הב"י ריש סימן קכ"ט כו'. ומ"ש הר"ב נ"ב עי' בשו"ת שער אפרים סימן קנ"ג ולא הביא את התוי"ט. מהגרמ"ש]: הזנה אוטומטית סנהדרין/א

א

בתוי"ט ד"ה נזק כו' ופי' התוס' כו' ומ"מ קשיא אמאי שייר לאינך נזקים. ותמיהני דהא כ' התוס' לעיל בד"ה שלא דנזקי שור בשור וכל הני דעבדינן שליחותייהו הויין בכלל הודאות והלואות דהיינו בכלל דיני ממונות דתני ברישא: שם בתוי"ט ד"ה מפני שיש כו' או שהם פסולים ולפיכך הוסיפו כו' כ"פ הרמב"ם אבל כו' ל"י מאי קאמר כו' דהא עדיין הם יושבים ודנין עם אלו. אולי דעת התוי"ט שגם בדיינין נמצא אחד מהם קרוב או פסול דינם בטל. אולם ד"ז תלוי באשלי רברבי ועי' תומים סי' מ"ו ס"ק כ"ח שהוכיח דעת הרי"ף ששאר הדיינים לא נפסלו. וא"כ י"ל שגם הרמב"ם הולך בזה בשיטת רבו הרי"ף: בא"ד שהרי אמת הוא שא' אמר א"י. אבל מה יענה להא דתנן לקמן (מ' א') י"ב מחייבין וי"א מזכין דיוסיפו הדיינין. וי"ל דהתם ג"כ אמת הוא שלא היו יכולין להכריע גם אחד מהם לדעתם כדאיתא שם בגמרא בסוה"פ כדי שלא יצאו מב"ד מעורבבין:

ב

במשנה רשב"ג אומר כו'. עי' ברע"ב ובתוי"ט ובמהרש"א. ובפשוטא נראה דהב' שמוסיפין בסוף לתשלום ז' אינם לסיועת המו"מ אם צריכה לעבר (דזה כבר נגמר בהחמשה כיון דג' אמרו דצריכה הולכין אחר הרוב) רק בכדי שיוגמר העבור במושב ז' לטעמים דלקמן וכ"מ מפירש"י. אולם דעת הרמב"ם בפי' ובחבורו פ"ד מהל' קה"ח ה"י נראה דאחר הוספת הב' האחרונים נו"נ עוד הפעם וכ"נ מפירש"י בשבת (יא) ד"ה עיבור שנה. וכבר כתבתי זאת בהגהותי למ"ר ויקרא פכ"ט. ונראה דאף לדעת הרמב"ם ה"ה אם בתחלה הסכימו כל הג' שנצרך לישב מוסיפין עוד ב' שיהיה המו"מ בה' וכן אף אם הסכימו כל הה' שצריכה להתעבר מוסיפין עוד ב' שיהיה הגמר בז'. ותמה אנכי על המפרש להל' קה"ח ואחריו נמשך התוי"ט שנראה דעתו שאם הסכימו כולם אין מהצורך להוסיף. ומה שמדמה שם עיבור השנה לד"נ. נ"ל ראיה מה דפסק הרמב"ם שם דמתחילין בה מן הצד כד"נ. ומפרשיו לא חשפו מקורו. והוא מהירושלמי בפ"ב דר"ה ה"ה ובפרקין ה"ב. וטעמא נ"ל דנ"מ בה לד"נ להעשות בני עונשין בני יג"ש ובנות יב"ש. וגם להעשות בן תשע ובת ג' שתהא ביאתן ביאה להענש אחרים ע"י. ומש"כ התוי"ט בסה"ד להשלים המכוון כו' להיות כו' והאסיף בזמנן. משמע דמעברין ג"כ בשביל האסיף שיהא בזמן החג כדכתיב וחג האסיף. אך ל"מ זה בגמרתינו רק אם תקופת תמוז נמשכת כו' וכמש"כ בדבור הקודם אח"ז מצאתי בת"כ פרשת אמור באספכם את תבואת הארץ עבר אה"ש שתעשה החג באסיפת הפירות. הביאו רש"י בנימוקיו בשינוי לשון קצת ומפירוש הרמב"ן שם משמע דזהו על פירות האילן דלקמן (י"א ב') ודלא כפירש"י ותוס' שם והרמב"ם בפ"ד מהל' קה"ח ה"ג מפרש שלא צמחו פירות האילן שדרכן לצמח בזמן הפסח ובאמת יש לתמוה על הת"כ איך יכולין ב"ד לידע קודם ניסן מה יהיה בשלהי קייטא באסיפת הפירות וביותר כשרואין שהאביב הוא בזמנו ועי' תוס' שם בד"ה או דילמא:

ג

במשנה הערכין המטלטלין כו' עי' רע"ב ותוי"ט. ק"ל מאי איריא ערכין אפילו דמי נמי בשלמא לאוקימתא קמייתא בגמ' י"ל דאתי לאשמועינן אגב אורחיה כר"מ דאין אדם מ"ד לבטלה. ולהשניה שם נמי י"ל דאשמעינן דאע"ג דערך הוא דבר קצוב לפי השנים מ"מ כשאמר הרי אלו לערכי דעתו לאתפוסי כל דמי שויין אף אם המה הרבה יותר מדמי ערכו הקצוב. דל"ד להא דמ"ג פ"ב דשקלים ע"ש דהתם כתיב העשיר לא ירבה אבל הכא כמה דבעי מנדב לבהד"ב וכש"כ בדמי עלי דאינו קצוב. אבל לאוקימתא זו קשה. ואולי בדמי עלי כיון דצריך עשרה למשיימיה לא פסיקא ליה למתני בשלשה. אולם קשה דמ"ל נמי באומר הרי עלי מנה לבדה"ב וכדאמרינן בב"ק (ס"ד ו') וכן מ"ל בנהנה מן ההקדש דמשלם קרן וחומש ועמש"ש בב"ק שם. ולזה יש לומר דמועל אינו משלם בקרקע דהתשלומין הוא כמו פדיית ההקדש שנהנה ממנו (עמש"כ בס"ד ברפ"ו דתרומות) ואין הקדש נפדה בקרקע. או מדכתיב גבה ונתן אותו לכהן וכמו שפי' הרע"ב בפי"ח דשבת על הא דהקדש א"נ בקרקע משום דכתיב ונתן אה"ע כו' דבר הניתן מיד ליד והוא מפי' הרמב"ם אך התוי"ט קיהה בדרשה זו ועי' ג"כ מש"כ שמה בס"ד. והעיקר נ"ל דמתניתין תרתי תני הערכין ר"ל עני שהעריך שנידון בהשג יד בג' דצריך ג' לאמוד ערך השגת ידו דבו כתיבי הג' כהנים. והמטלטלין זהו דין שני אף בעשיר דאם בא לגבות ממנו מטלטלין ג"כ בג'. וה"ה בדמי ובהרי עלי מנה כו' אלא משום דאיירי בערכין נקטיה. וזה ילפינן מג' כהנים דכתיבי גבי פדיון בהמה דמה לי עיולי כו'. וכן הא דאמר קרקעות בעשרה דמשמע דזהו פי' והקרקעות תשעה וכהן דמתניתין ה"ה אם בא לפדותן מן ההקדש דעיקר כהנים כתיבי בזה. ודברי התוי"ט בכאן מגומגמין: שם ברע"ב ד"ה אחד מהן כהן דבערכין כהן כתיב כערכך הכהן. ל"ד בתרתי חדא דזה כתיב בפדיון בהמה. שנית דה"ל למינקט כהן קמא הכתוב שם וגם התוי"ט ל"ד בזה ע"ש. גם מש"כ דל"ד בערכין אלא ה"ה בהקדשות כו' אינו מוכרח די"ל דדוקא בערכין (וכמש"כ לעיל פי' הערכין דמתניתין) משום דכהן קמא דאתא לגופא בהו כתיב אבל אינך אדרבה אתו לרבות אפי' ישראל כדלקמן: שם בתוי"ט ד"ה סמיכת זקנים כו' לפי שאפשר לדחות ראיית הרמב"ם כו' אך מה יענה להא דאיתא בעירובין (מ"ג ב') לב"ד הגדול אתא ע"ש הרי דאיתא לב"ד הגדול טרם ביאתו: שם בתוי"ט ד"ה והמיאונין. דכל דתיקון רבנן כעין דאורייתא תיקון כו'. רש"י. הנו"ב במ"ת חא"ע סימן קי"ד וכן בתור"ע הבינו דר"ל כעין גט של תורה. וקהו בזה דהיכן מצינו בגט שיהא צריך ג'. ולי אפשר לומר דכוונתו על חליצה שהיא כעין מיאון שהיבם ממאן ליבמה כדכתיב מאן יבמי וגו':

ה

במשנה אין מוסיפין על העיר כו'. ופרש"י ירושלים. וכתב הרע"ב (והוא מהרמב"ם) דאין מוסיפין קדושה כו'. וק"ל מדוע לא תני כל העיירות המוקפות חומה דקדושות ג"כ לענין שילוח מצורעים (פ"א דכלים מ"ז). ולפמ"ש הרע"ב שם (והוא מהר"ש) דדוקא מוקפות חומה מימות יהב"נ. [ועי' רש"י מגילה (י' ב') ד"ה כל המצות ובשבועות ט"ז סע"א] אולי אף סנהדרי של ע"א לא מהני להרחיב החומה. אבל ק"ק גם משאר עיירות שאמק"ח דקדושות ג"כ לענין הוצאת אבנים המנוגעות מהן כמ"ש שם התוי"ט. וכמו כן קשה מהר הבית דהוא נגד מחנה לויה ומשתלחין ממנו זבים כו' ועי' תוס' שבועות (ט"ו) ד"ה ויוצא. ואולי גם עליו אין יכולים להוסיף כי משכו שהוא ה' מאות אמה על המ"א והוא מרומז בקרא דרוחב חמשים בחמשים. שיהיה שטחו נ' פעמים כחצר המשכן כמש"כ המפרש המכונה בשם רש"י בד"ה (א' כ"ח י"ט) אלא שלשונו מגומגם שם. וכש"כ שלא היו רשאין להוסיף על ההיכל כי הכל בכתב כו'. רק על המזבח שהוסיפו לדעת ר' יוסי בבית שני מקרא דרשו כדאיתא בזבחים (ס"ב) ומה שהוסיפו על רוחב האולם לעשותו י"א אמה ובבית שלמה לא היה אלא עשרה אפרש אי"ה במדות: שם ברע"ב ד"ה את השבט רובו כו' כ"כ רש"י. מה שהקשו הרש"ל והרש"א מהמקשה לקמן בגמרא דאמר אבל כולו לא. לק"מ דרש"י לא בא לשלול כולו אלא דפי' דה"ה רובו דהוא ככולו ברוב המקומות. ולכן מקשה שפיר מעיקר הכוונה. דזה ודאי לא ניתן להאמר שיכוין התנא לרובו דוקא ולא לכולו. אולם מפי' הרמב"ם ומחבורו ברפ"ה מהל' סנהדרין משמע דדוקא כולו. ונ"ל ראיה לפירש"י דהא אמרינן נמי ואי אתה מוציא כל העיר כולה והתם רובה ככולה כדאיתא לקמן (קי"א ב') במשנה ועד שיודח רובה. ומש"כ הרש"א וה"ק ריו"נ בהדיא עד רובו משמע דמרובו כו'. לכאורה תמוה דהא רש"י פי' בדר' יאשיה וטפי ממאה נפקא כו' אלמא שפי' דעו"ע בכלל וא"כ נוכל לומר גם בדריו"נ דעד רובו ורובו בכלל וכל שאינו כולו ממש הוא נכלל ברובו. וכן הלשון ואפילו ריו"נ ל"ק אלא רובו כו'. מוכח להדיא דלא כדבריו ועי' בלח"מ:

ו

במשנה ומנין להביא עוד שלשה כו' הטייתך לרעה ע"פ שנים. מוכח דאף [בסנהדרי] (בסנהרי) קטנה נגמר הדין לחובה ע"פ שנים מכריעין וכ"מ לקמן בפ' היו בודקין ובכ"מ. וק"ל מדוע לא ילכו לב"ד הגדול וישאלו וכדכתיב כי יפלא וגו' וקמת ועלית וגו' ועוד והצילו העדה כתיב. וביותר קשה להפוסקים דאין סומכין על הרוב היכא דאיכא לברורי: שם בר"ב ד"ה אין ב"ד שקול. ולמ"ל הטייתך לטובה עפ"א כו' כ"כ רש"י. לכאורה הא משכ"ל במוסיפין כמו דמשני ר' אבהו על הטייתך לרעה עפ"ש ונל"פ דהא דאין ב"ד שקול הוא מקרא דלנטות עשה לך ב"ד נוטה כדלקמן (ג' ב'). ולישנא דסוף סוף כו' דלקמן בדברי המקשה קאי על רישא דמילתא דקאמר ומנין להביא עוד כו' הטייתך לרעה עפ"ש. וראיתי להתוי"ט שגם הוא העתיק ע"ז דרשה דלנטות. ולא הרגיש על הרע"ב שפי' טעמא דלמ"ל הטייתך כו' כפירש"י. שוב התבוננתי דרש"י לשיטתו בסוגיא דלקמן דמפרש לנטות אחרי רבים עשה לך ב"ד שיהיה בו נטייה אחרי רבים. וקיצר בכאן וסמיך אדלקמיה: שם בתוי"ט ד"ה רי"א שבעים כו' דכתיבי קראי כו' הלכך אי לא מסתפינא כו' דכתיבי בקרא ע"ש (וברש"ל משמע דכן היה לפניו הגי' ברש"י) הן לפי פירושו לא היה צריך להגהה דהכתוב שם שנה ושלש שבעים וכן בפ' משפטים כתיב ושבעים מזקני ישראל. ויתפרש ע"ד שאמרו בחולין (כ"ב ב') לא לישתמיט קרא כו' וה"נ לא לישתמיט קרא ולכתוב שבעים ואחד חד זימנא. ולי ה"נ דכוונת הש"ס על הקרא דוישארו שני אנשים דדרשינן (לקמן י"ז) בקלפי נשתיירו ע"ש ואם היה ע"א לא ה"ל להשאר אלא אחד:

הזנה אוטומטית סנהדרין/ב

א

במשנה רי"א אינו יוצא כו'. בגמ' שפיר קאמר ר"י כו' אלא ה"ק כו' מקדושתו לא יצא כו' ור"י אגב מררי' כו'. משמע דר"י נמי דריש מקדושתו וקרא דומן המקדש ל"י דנסיב במתניתין קאי לתרווייהו ונ"ל משום דמשמע דולא יחלל דכתיב בתריה הוא טעם וביאור להקודם ועי' רש"י במשנה (ועליו נוכל לומר דפי' לפי הס"ד כדרכו) אך על הרע"ב קשה: שם במשנה דרך כל העם עוברין ובגמ' ש"מ אבלים עומדין וכ"ה עוברין והרע"ב ל"ד במש"כ ועומדין בשורה לנחם. וסיום דבריו הוא כהוגן. אך במשנה דברכות פ"ג איתא ג"כ העומדים בשורה כו': שם בתוי"ט ד"ה מעיד כו' וזה נדחה דהא כו' ותנן אין מעידין כו'. הן רש"י פי' דהקושיא בגמ' היא מולא דנין אותו וכ"נ שפי' התוס'. והתוי"ט ל"ד שהבין דהקושיא היא מולא מעידין אותו. די"ל דהיינו לחובתו וכדמשמע לישנא דאותו ורי"א למלך דר"ל לזכותו:

ב

בתוי"ט ד"ה לא דן כו' וא"ת כו' יש כאן ט"ס ולכן רבים מתקשים בו. ונראה לסרס התיבות וכצ"ל וא"ת כו' ואף במלכי ב"ד וא"כ ה"נ לא יהיו נדונין מה"ט (ר"ל משום דיהיה נצרך לעמוד כנ"ל) וקשוט עצמך ואח"כ קשוט אחרים (ומה"ט יפסלו ג"כ לדון) וי"ל כו' דשאני ד"נ דחמירי דלכן אין בזיון להם כשיעמדו: שם ד"ה ולא חולצין כו'. מפני שאסורה לינשא. רש"י. לכאורה ה"נ דמצות חליצה אינה בכדי שתהא מותרת להנשא. אלא שהיא מצוה מטעם הכמוס מאתנו אף אם אינה רוצה להנשא לעולם. ובתשובת חכ"צ סי' א' משמע דדעתו ג"כ דאם אינה רוצה אין כאן מצוה וצ"ע בד"ז ועמש"כ ביבמות (ל"ט ב') בס"ד. ואולי י"ל דכוונת רש"י דקרא לא מיירי אלא באותן שהן מותרות להנשא משום דכתיב ל"ת אה"מ החוצה כו' דמשמע דזולת זה שזקוקה ליבום היתה מותרת לחוץ עי' פסחים (ר"ד ל"ו) מי שאיסורו משום ב"ת חמץ בלבד כו' ובר"ש פ"א דטהרות מ"ג. וכמו דאמרינן בקדושין (ר"ד י"ב) היכא דלא מצי מיעד לא הוה זביני' זבינא כו'. אך מקרא זה יש לדחות בהא דאיתא שם (י"ג ב') בסוגיא דמיתת בעל מתרת ע"ש. אבל י"ל מהא דכתיב בסה"פ ונקרא שמו בישראל דדרשינן שם (י"ד) כיון שחלץ כו' הותרה לכ"י. אלמא דאיירי קרא באותן שמותרות להנשא אחר החליצה. וממזרת ונתינה דחולצות. מותרות הן לפסולים: והרמב"ם בחבורו פ"ב מהל' מלכים ה"ג כ' כיון שא"א ליבם את אשתו כך אין חולצין לה כו'. ונ"פ דר"ל מטעם דכל העולה ליבום עולה לחליצה כו' (ולא עמדתי ע"ד מרן הכ"מ שחתר למצוא טעם על הא דאין חולצין ויש בו חסרון מלת או קודם משום דגנאי כו' כי ב' טעמים חלוקים הם) אלא דק"ל דהא חייבי עשה דעלמא גם כן מדאורייתא ל"ע ליבום דאין עשה דוחה עשה מ"מ מרבינן מיבמתו דעולין לחליצה כמ"ש התוס' בפ' כיצד (כ' ב') ד"ה גזירה וכ"כ הה"מ בפ"ו מהל' יבום הל"י בשם בה"ג דריבויא דיבמתו דרשינן לאלמנה מן הנשואים ע"ש. ומאי אולמא האי עשה דשום תשים עליך שתהא אימתו עליך משארי עשה. ואין לומר כיון דרשות בידו להרוג המבזהו כמ"ש הרמב"ם בפ"ג מהל' מלכים. לכן יבמתו דומה לעריות דח"כ. דהא ודאי דתפסי בה קדושין והגמרא שם תלי טעמא בהכי. ודע דנ"ב דאף דאינו חולץ וא"מ מ"מ אסורה להנשא לשוק ונשארה זקוקה אף אם אין שם אח אלא הוא וכלשון הרמב"ם באם מת הוא אלא תשב לעולם בזיקתה:

ג

במש' וכשמברין אותו כה"ע סמוכין עה"א כו'. ולעיל גבי כה"ג מסובין (ובמשב"ג גם כאן מסובין). ונ"ל דגבי כה"ג גם המה אוכלין אתו כדרך כל המברין דפי' הר"ב בפ"ג דמו"ק מ"ז. אבל במלך לא היה אוכלין אתו דנראה כעין גסות ולהכי נקיט סמוכין:

הזנה אוטומטית סנהדרין/ג

ב

ברע"ב ד"ה נאמן עלי אבא להיות דיין. כ"כ רש"י וכ"ע התוספות יו"ט דלרבותא נקיט כו'. הן לעיל (כ"ג סע"א) גלה לן כוונתו דז"ל שם נאמן כו' בדיינין מיירי מדקתני שלשה רועי בקר:

ד

במשנה ואלו הן הקרובין אביו כו' וכן במ"ר ר"פ שופטים. אבל מהרמב"ם בפי' מוכח להדיא דל"ג ליה [אביו וכ"ה במשב"ג] ונתן טעם לדבר. ואין לה"ר דל"ג ליה מדתני ר"ח לקמן שמונה אבות כו' משום דל"ח אלא הני דאיתנייהו בבניהם וחתניהם (וכמו דל"ח גיסו וחורגו מה"ט) ואביו אינו בבן וחתן שיעלו במנין דהיינו אחיו ובעל אחותו דתני בהדיא. אף שכ' התוס' שם דגם בהני איכא טובא דחדא נינהו היינו עם הנך דאתו מכללא. אבל כל הכ"ד המה אישים נפרדים ודו"ק: שם וכל הראוי ליורשו. בפשטיה משמע דזהו ג"כ ממשנה ראשונה וכ"נ שהבין רש"ל מפירש"י אבל נתחוור יותר בפי' הרמב"ם דזוהי תשלום משנת ר"ע. ולכאורה אדרבה פי' זה תמוה דהאר"י זו משנת ר"ע דמשמע דקאי על כל מה דחשיב הת"ק והוא קחשיב אחי אמו ובעל אחות אמו וכן בנו של בעל אמו דהוא אחיו מן האם כדלקמן בגמרא. והתוי"ט שמלא א"ד דהא בכלל דודו הוא אף מן האם. בעיני אז"נ דהא דודו וב"ד דקרא (ויקרא כ"ה) דוקא מן האב כדאיתא ביבמות (נ"ד ב') וע"ש. גם מש"כ וגיסו נמי כו' ראויות לירש זא"ז כו'. הן לקמן בגמרא גבי מתנתא דהוו חתימי עלה תרי גיסי משמע דלר' יוסי דמתניתין כשר בגיסו ואולי יפרש דהיינו למשנה ראשונה ועי' בסוגיא זו במאור ובמלחמות:

ה

במשנה שונא כל שלא דבר עמו ג"י באיבה. נ"פ דשיעור דג"י הוא מהכתוב והוא לא שונא לו מתמול שלשם (דברים י"ט). ועי' ב"ק (ס"ד כ"ג) בדרשת אביי במתמול שלשום דשור המועד ובתוס' שם:

ו

ברע"ב ד"ה אפילו כו' ואע"ג כו' כ"כ רש"י. והתוי"ט דייק מזה דלא ס"ל מש"כ הכ"מ לחלק דדוקא בד"נ אמרינן דהוא כמאן דליתא ע"ש ול"ד במחכ"ת דהם ל"א אלא עכשיו כשאומר א"י הוה כמאן דליתיה. אבל אח"כ כאשר התבונן ואומר דעת ברור אף דבד"נ גם בזה אין שומעין לו וכמש"כ לעיל (י"ז) מ"מ בד"מ יכול להיות דשומעין לו כדעת הכ"מ:

ח

במשנה אמר לו כל ראיות כו'. ברי"ף ורא"ש הגי' אמרו. וכן לקמן אמר הבא ראיה כו' הגי' ברא"ש אמרו לו וברי"ף ל"ג ליה כלל. אמנם מצינו רבות בש"ס דקרו לב"ד בלשון יחיד וכן הכא סותר את הדין פירש"י בית דינו: שם הבא עדים ואמר אין לי כו' ה"ז אינו כלום. שינה מלשון הרישא דתני אינו סותר. לומר דאף קודם גמר דין אין בהם כלום:

הזנה אוטומטית סנהדרין/ד

א

במשנה מה בין ד"מ לד"נ כו'. ק"ל מדוע לא חשיב הא דעדות מיוחדת כשרה בד"מ ולא בד"נ כדאיתא במכות (ו' ב'): שם ד"נ כו' ואין מחזירין לחובה נ"ל דאם בתחלה חייבוהו ואחר כך החזירוהו לזכות מחזירין לחובה ואין אני קורא בזה צדיק אל תהרוג כיון דבפעם הראשון יצא חייב. וראיה מלקמן (ע"ח) בפלוגתת ר"נ ורבנן דאמרי שם לר"נ דאמדוהו לחיים ומת ל"צ קרא שהרי יצא מב"ד זכאי ופירש"י ונ"ל מצדיק א"ת. ואפ"ה מצריך קרא להיכא דאמדוהו למיתה והקל ואמדוהו לחיים ומת. וגם זה מטעם שרגלים לדבר ועי' פירש"י שם ד"ה אין אומד אחר אומד:

ג

בתי"ט ד"ה כחצי גורן. אין פני הראשונים רואים זא"ז. רש"י. ר"ל ראשון שבקצה מזה עם הראשון שבקצה אחר: [שם בתוי"ט ד"ה ר' יהודה אומר ג' כו' שאם יטעה האחד יוכיח כתבו (על) של חבירו. נ"ב הב"ח מחקו מפירש"י. מהגרמ"ש]:

הזנה אוטומטית סנהדרין/ה

א

ברע"ב ד"ה מכירים כו' וזו כו' אלא כשאר בדיקות שאינן כו' [ברש"י הלשון אלא כל שאר בדיקות אינו כו']. זה פשוט דמ"מ אינו בכלל בהא דתני בדיקות אמר א"י כו' עדותן קיימת. דודאי אם א"י אם ישראל או נכרי עדותן בטלה ובשבועות (ל"ד) אמרינן מי לא בעי מידע אם נכרי הרג כו' וכן אם לא התרו בו אינו כלום. ולשון הרמב"ם בפי' אין זה מכלל החקירות כו' אבל הוא דבר שאין שם עדות כו' אלא שידע אמיתתו. ובר"פ דלעיל כ' כי החקירה והדרישה כו' כגון כמה הלוה כו' ועל איזה דרך הלוהו. וע"ע בחבורו פ"א מהל' עדות ה"ד וברפ"ב שם ובמל"מ. ודע דמדבריו ברפי"ב מה"ס נראה שמפרש דאותו קאי על העובר עבירה וזה נ"ל יותר דכיון דלא נזכר מקודם דמיירי בעדות רציחה משמע דזה איירי בכל העבירות. ומה שאמר בברייתא ע"ז נכרי הרג כו' איננו ביאור להקודם רק הוא שאלה בפ"ע אולם גם לדידי יקשה מה דלא הזכיר בברייתא קודם שאלת נכרי הרג. ההורג אה"נ כמו דהקדים העובד ע"ז לשאלת את מי עבד. אך מצאתי כה"ג בספ"ק דמכות היכי הוו עבדי כו' טרפה הרג כו' ולא הקדים לומר בהורג אה"נ כדמקדים שם בבועל את הערוה. אך שם י"ל משום דבמתניתין שם ארשב"ג אף הן מרבים שופכי דמים הרי דאיירי ברוצח:

ב

ברע"ב ד"ה אמר א' א"י כו' ואפי' הן מאה כו' כ"כ רש"י. הן לא פירשו כמסקנא דרבא לקמן (מ"א ב') ויותר קשה על הרע"ב שנמשך אחריו (כי רש"י אורחיה לפעמים לפרש במשנה כהס"ד) ובפרט לדעת הרמב"ם שפסק כמסקנתו דרבא בפ"ב מהלכות עדות הל"ג וע"ש בלח"מ ובמש"כ בס"ד במכות. והפלא על התוי"ט שהעתיק בסמוך אוקימתא דרבא ולא העיר מדברי הר"ב מאומה: שם במשנה בזמן שמכחישין זה את זה עדותן בטלה. וכ' הרמב"ם בחבורו בפ"ב מהל' עדות ה"ג דאפילו אחד הכחיש את שנים. ולכאורה יפלא דהא אפילו אם היה מכחישן לגמרי אין דבריו ש"א במקום שנים ואולי דהכא גרע דכיון דגם הוא מודה בגוף הענין א"כ הוה עד כמוהם והואיל דהוא מוכחש משנים הוה כנמצא א' מהם פסול דעדות כולן בטלה ועי' לשון רש"י לקמן (ס' סע"א) ול"ד למש"כ התוס' לעיל (ל"א) בסד"ה שב"ש. דהתם מכחשי אהדדי בגוף הענין ועי' לקמן בגמ' (מ"א):

ג

בתוי"ט ד"ה אחד אומר בשלשה כו' דבתרי עבורי והעיר על זה בראשון לציון דבגמ' תרי שפורא. ועל פיו הגיהו כן בתוי"ט בד"ח. ול"ד דזה אומר הש"ס לדחויי הסיעתא אבל אליבא דאמת דפסקינן כריו"ח נשאר הטעם דתרי עבורי (ומשום דברובא ידע) וכ"ה בתד"ה שזה בסופו. וכן בפסחים שם:

ד

במשנה אמר א' מן התלמידים כו' מעלין אותו ומושיבין כו' ואפי' הוא אומר כו' שומעין לו. משינוי הלשון נראה דתלמיד מתחשב ג"כ למנין כאשר יצטרך לילך אחר הרוב. וכדמוכח נמי מהא דריב"ח לעיל (ל"ד) אחד מה"ת שזיכה ומת רואין אותו כאילו חי כו' ופירש"י לענין המנין. אבל הנידון פשוט דאינו מן המנין רק דשומעין דבריו אולי יישרו בעיני הדיינים או מקצתם וכן מתבאר בירושלמי הל' ה' וכ"כ בשם הרמב"ן. ובדברי הרמב"ם בחבורו פ"י ה"ח נראה דיש ט"ס ועולה למנין הכתוב אצל הנידון צריך להציגו לעיל בא' מן התלמידים. והא דפריך לעיל (י"ז) לרעה ע"פ שנים ל"מ לה הוה מצי לשנויי בכה"ג בא' מה"ת. או דזה נכלל ג"כ במוסיפין דמשני התם:

ה

במשנה וכמה מוסיפין ב' ב' כו'. הן למאי דאמרי' לעיל (י"ז) דהאי דקאמר א"י כמאן דליתיה דמי (עמש"כ שם) ע"כ באחרונה אין מוסיפין אלא אחד דאל"כ המ"ל ע"א ועמש"כ בספ"ק:

הזנה אוטומטית סנהדרין/ו

ב

במשנה אומרים לו התודה (ר"ל על כל עבירות שעבר מימיו) כו' שכן מצינו בעכן כו' וכזאת כו' (ר"ל שכן גם עכן התודה גם על מעילתו בחרמים אחרים וזהו אולי כוונת רש"י במ"ש בגמרא כו') ואם א"י להתודות (ר"ל שאינו זוכר כל העבירות) א"ל אמור (בסתם) תהא כו': שם ברע"ב ד"ה תן לו תודה ואע"ג דאין אדם נהרג על הודאתו כו'. והוא מפי' הרמב"ם אבל לא השלים דבריו. ובגמ' א"ל יהושע בגורל אתה בא עלי כו'. משמע דע"י הגורל לבד (אפי' אם לא היה מודה) רצה להרגו וכמו שא"ל ה' והיה הנלכד כו' ישרף רק שבקשהו שיתודה בכדי שידעו הכל שמשפט הגורל הוא מה' ושמו יהיה מכובד וגם כדי שיהיה לו כפרה:

ד

בתוי"ט סד"ה ואין האשה כו' וא"כ למה צריך לרבויי. ול"נ דה"א דלא מרבינן אלא כעין מקלל שעל חטאו נהרג ובכל ימי צבאו משא"כ בסו"מ שע"ש סופו נהרג ואינו אלא עד שיקיף זקן או עד שראוי לקרותו אב:

הזנה אוטומטית סנהדרין/ז

א

בתוי"ט ד"ה סקילה כו' ומ"ש הר"ב ונ"מ כו' כ"פ רש"י כו' ויש לתמוה כו' ע"ש ופשוט דרש"י נקיט לישנא דגמרא לקמן (נ' ב') נ"מ למי שנתחייב ב' מב"ד נידן בחמורה וע"ש במהרש"א:

ב

במשנה רי"א אף הוא כו'. נל"פ דלקמן במתני' תני ג"כ בהנחנקין כריכת סודר כו' לכן קאמר אף הוא ר"ל שהוא מהנשרפין אם מת כו' ורש"י נדחק בזה: שם ברע"ב ד"ה וחומרת כו'. ולא נשרפו גופותם דכתיב וישאום בכתנותם. ותימה דבגמ' איתא ומאן דיליף מב"א מנ"ל דכתיב וימותו כו' כעין מיתה כו' אותם ולא בגדיהם ועי' בתוס':

ד

בתוי"ט ד"ה הזכור כו' וכתבו התוס' והא דלא קתני והביא זכר עליו כו'. ולעדנ"פ דכיון דתני הבא עה"ז ממילא מישתמע גם הנשכב וכמו דבכל העריות לא תני להנשכבות באפי נפשייהו ובזה א"ש מה שאמר אם כו' בהמה מה חטאה דגמגם התוי"ט דהלא לא נשנית מקודם דהבהמה נהרגת ע"ש שנדחק וכן נ"ל דהא דל"ת והביא בהמה עליו הוא דמיסרך סריך בלישנא דריש כריתות דלא מיתניא ליה התם משום דליכא חילוק חטאות בהם כדאיתא (שם ג'). ולפ"ז אתיא כמין חומר הא דהשמיט התם הביא זכר עליו דהוא למנינא לשינויי דריו"ח שם דמיסרך סריך בלישנא דהכא. אולם מלקמן (ס"ה א') קצת סתירה לזה. ודעת התוס' בקושייתם מהביא זכר עליו. י"ל ע"פ מש"כ רש"י שם בכריתות ד"ה דאר"א ואי קשיא כו' אבל מ"ז דלא מיתהני כו' ע"ש. וע"ע בתוס' יבמות (נ"ד ב') בד"ה בזכור:

ח

בתוי"ט ד"ה וחכמים פוטרים כו'. והר"ב וכן הרמב"ם [מש"כ גם כן בשם הרמב"ם לא נמצא בפי' שלפנינו] שפירשו לעיל כו' דאל"ה בענין המשנה אינו מוכרח. ואני אומר דמוכרח מדתני יכה יוסי את יוסי כדפירש"י וכן דברי הכ"מ (שהביא שם) דלכן פסק הרמב"ם כן משום סתמא דברייתא דהכא תמוהים דיותר הל"ל מן המשנה עצמה מן יכה יוסי כנ"ל והכ"מ כ' שם בהל' ח' בעצמו ולהכי נקט יכה דא"ח עד שיברך שם בשם כמו שקדם. ול"נ ראיה דבד"ז ליכא פלוגתא מהא דמשני לקמן בעינא שם בשם ולא מקשה הניחא למ"ד דבעינא כו' אלא למ"ד דלא בעי מא"ל:

י

במשנה אמר לשנים הן עדיו כו' מדברי התוי"ט ד"ה מכמינים נראה דלשנים א"צ לומר לו היאך נניח כו'. אבל ל"נ כן מהתוס' לעיל (ס"ד ח') ע"ש:

ש

בתוי"ט ד"ה המדיח זה האומר כו' פי' הר"ב כו' דהך סיפא כרבנן כו' ורישא כו' כר"ש כו' והוא כדקס"ד דמקשה ותמוה ונראה דהוא מפרש רישא ר"ש וסיפא רבנן הוא תירוץ כסתמא דהש"ס [וכה"ג פירש"י בב"מ מ"א בד"ה אתאן לר"ע] וכה"ג משני ר"ח במגילה (ט' ב') ובהוריות (י"ב ב') ומהרמב"ם בפי' נראה דמפרש דנביא המסית את היחיד לכ"ע בחנק (ובחבורו בפ"ד מהל' ע"ז חזר בו) ודקאמר הש"ס טעמא דהדיוט הא נביא בחנק הוא בניחותא והקושיא איננה רק מוהמסית את ההדיוט טעמא כו' ובשנויא דר"פ גריס כי קתני מסית את ההדיוט להכמנה ור"ל דלמדיח אין מכמינים וב"ס היה ג"כ מסית:

הזנה אוטומטית סנהדרין/ח

ב

במשנה אכל טבל כו' עד שלא נפדו. התוי"ט הכריח דל"ג לה דהא א"ח עד שיאכל בשר וישתה יין. ומשום הא לא איריא די"ל דהכוונה דהיין ששתה היה טבל ושתיה בכלל אכילה ושיגרא דלישני דהקודמים נקיט. ומע"ש של"נ דקתני אף שצריך שיקח במעות כמש"כ רש"י לקמן (ע"ב בד"ה אכל מע"ש) וא"כ ממילא נפדה מ"ל דלקחו דרך מקח ולא נתכוין שיהיו המעות נתפסים בקדושת מעשר (עי' בהרע"ב פ"ד דמע"ש מ"ו) או שלקחו באסימון והקדש מ"ל כנסכים שקדשו בכלי דשוב אין להם פדיון: [שם בתוי"ט סד"ה אכל דבר כו' ואני תמה דהא עבור החדש כו' נ"ב עי' בחידושי הרש"א. מהגרמ"ש]

הזנה אוטומטית סנהדרין/ט

א

במשנה רוצח שהכה א"ר באבן כו'. נראה דחשיב כאן כולהו ד"מ ב"ד. אבן הוא סקילה ברזל סייף מים חנק אור שרפה. ואשמעינן דלא נהרג באותו מיתה שהרג דס"ד דנילף ק"ו מעדים זוממין עיין מכות (ב' ב') בתוס':

ב

בתוי"ט ד"ה נתכוין כו' משום דכי אתרו ביה ה"ס הוא כו' רש"י. ועי' לקמן בתד"ה א"נ דה"ס כה"ג לכ"ע לא הוה התראה אבל ל"י מה הכריחם לטע"ז הלא בפשוט י"ל מטעם דבעינן שיתכוין למה שחייבין עליו מיתה וכמו לר"ש דפטור אפילו בנתכוין לזה והרג לזה דהוי התראת ודאי וכ"מ במכות (ז' ב') דעל הא דתניא שם בבלי דעת פרט למתכוין מפרש רבה למתכוין להרוג אה"ב וכו' ואם איתא דפטור דידהו מקטלא הוא מטעם התראה גרוע א"כ לוקי בלא התרו בו ואפי' נתכוין לאדם ולפמש"כ התוס' שם יש לדחות:

הזנה אוטומטית סנהדרין/י

א

במשנה שנאמר ועמך כו' יירשו ארץ. בתוי"ט בשם הרמב"ם בחבורו ארץ זו משל כו'. הוא ז"ל כ"כ לשיטתו שם בפ"ח (ע"ש בכ"מ) שעוה"ב הוא עולם הנשמות. אבל לפי' הרע"ב שהוא אחר התחיה יהיה ארץ כמשמעו:

ג

במשנה אבל עומדין בדין. נראה דקאי אתרוייהו ר"ל על דור הפלגה ועל אנשי סדום ור"נ לא פליג אלא על אנשי סדום ולא על דור הפלגה וזהו כוונת רש"י במש"כ ובחדא פליג והתוי"ט ל"ד בזה: שם הגר"א ז"ל גורס עדת קרח קודם דור המדבר ונראה ראיה מפסקי דגמרא דמפרש תחלה עדת קרח ואח"כ דור המדבר: שם במשנה אמר ליה אינם עומדים בעדת צדיקים אבל עומדים בעדת רשעים. לכאורה שפיר קאמרי רבנן ונ"ל דר"נ מפרש לקרא ע"פ מדה י"ט מל"ב מדות דר"א בנו של ריה"ג מדבר שנאמר בזה והוא הדין לחברו ע"ש: שם עדת קרח אינם עתידים לעלות כו'. לכאורה עדת קרח הם הר"ן איש השרופים והראיה מהמקרא אינה על הבלועים אולם מצאתי בפירש"י בפסחים (נ"ד) שקורא ג"כ להבלועים עדת קרח וכן הרע"ב בפ"ה דאבות במ"ו:

הזנה אוטומטית סנהדרין/יא

ב

במשנה נמצא חומרו קולו. עי' פירש"י. ולכאורה הנל"פ דחומרו ר"ל חומר העבירה דעדיין לא הגיע להוראה והעיז נגד הסנה"ג גורם לו להקל שאינו נהרג וכמו שפי' הרע"ב והוא מהרמב"ם. אולם לשון כזה יש בפ"ד דחלה מ"ה ושם אינו מתפרש רק ע"ד פירש"י דהכא. אך מצינו רבות שהלשון שוה והפירוש משתנה. [ובפרה פ"ד מ"ד איתא ג"כ כלשון זה ושם יש לכוין ב' הפירושים]:

ד

במשנה אלא מעלין אותו לב"ד הגדול שבירושלים כו'. משמע דבעינן שב"ד הגדול יהיה שם ג"כ דוקא ואם כבר גלו ליבנה יחזרו לירושלים ברגל. וקושיית התוס' דא"כ מ"ל לריב"ז דהוה בסנהדרין לא תקשה די"ל דאין חוזרין אלא לחניות דהא לא קאמר רק שבירושלים ודו"ק היטב בתוס'. רק דל"י מנ"ל הא דבעת מיתתו בעינן שיהא ב"ד הגדול בירושלים: שם איש פלוני נתחייב מיתה בב"ד. נראה דשמוש הב' מן בב"ד הוא לסבה הגורמת כמו איש בחטאו יומתו. ור"ל על שהמרה דבריהם:

ו

במשנה אפילו כוון את ההלכה לטמא אה"ט כו'. קשה דבדבר הלכה אפי' ניבא בשם ה' הוא בחנק שהוא נביא שקר דלא בשמים היא וכמש"כ הרמב"ם בפ"ט מהל' יסה"ת ה"ד או שאמר בדין מד"ת שה' צוה לו שהדין כך הוא ה"ז נביא השקר ויחנק כו' ע"ש. ולולי דברי הרמב"ם הייתי אומר כיון דל"א אלא בפרט א' מן המצוה אינו בכלל נביא השקר דדבר כתיב דמשמע דבר שלם כדפטרינן לקמן בגמרא בעוקר קצת דשאר מצות. ונלע"ד דזה תלי בפלוגתת אם משגיחין בב"ק עי' תוס' יבמות (י"ד) ד"ה ר"י היא: שם בתוי"ט ד"ה חוץ מזוממי ב"כ כו' וז"ש רש"י כו'. הנה דקדק מדבריו דדוקא היכא דמחייבין גם את הבועל ע"ש. ול"נ מדבריו לעיל בסמוך ד"ה ובועלה דס"ל דאף דאינן מחייבין אותו מ"מ נידונין בחנק. ודקדוקו מכאן אין הכרח כ"כ:

הזנה אוטומטית מכות/א

א

במשנה יעשה זה ב"ג כו' וכן בסיפא יגלה זה. הא דנקיט להו בל"י משום דכן גם לישנא דקרא בכה"פ: שם בתוי"ט ד"ה שהוא ב"ג כו' קודם שנולד כו'. כלומר קודם שהולידו אביו שהוא שעת ההריון. סוף דבריו אינם בדיוק דההריון יוכל להיות בסוף ג' ימים לביאתו: [בתוי"ט ד"ה שהוא חייב לגלות כו' והא יכול לומר מזיד הייתי כו' נ"ב הרמ"ז ובס' מים חיים הקשו ע"ז ממ"ש תוס' ב"מ (ג' ב.) וכבר קדם בזה המהרש"א ע"ש. מהגרמ"ש ז"ל]: בא"ד לאו כה"ג דומיא דאוהב גולה. ר"ל דאל"כ מאי אריא שונא אפילו אוהב נמי וז"פ ודברי התוי"ט בזה תמוהים ע"ש: בא"ד ואמאי אינו גולה כיון כו' וי"ל כו'. הן לת"ק דר"ש משמע שם דאפילו שאין אנו יכולין לומר דלדעת הרגו אעפ"כ אינו גולה וכמש"כ שם בס"ד וא"כ ע"כ לא איירי הכא אלא לר"ש וקשה דבברייתא שם מפרש כיצד כו' נשמט (היינו החבל) אינו גולה מוכח דאוהב כה"ג גולה ואע"פ שאין בזה רגלים לדבר: [שם בתוי"ט ד"ה אומדין כמה אדם כו' ומ"ש בכסף משנה שרש"י כתב על פירושו שלבו מגמגם בו לא עיין יפה כו' נ"ב עיין בלח"מ פכ"א מהל' עדות ה"א שהעיר ג"כ על הכ"מ שכתב הלשון ורש"י פירש בדרך אחרת וכתב שלבו מגמגם בו עכ"ל וכתב הלח"מ ז"ל. לא כתב רש"י כן אלא על פי' השני ששמע אבל פי' הא' אתי לי' שפיר עכ"ל אבל לשון התוי"ט שכתב על הכ"מ "לא עיין יפה שלא על פירושו זה כ"כ אלא על פי' ששמע מזולתו" לא עולה יפה ואנה מצא בכ"מ שכתב בשם רש"י שלבו מגמגם על פירוש ראשון אפשר שגם הכ"מ ורש"י פי' בדרך אחרת כוון על פי' שני ששמע מזולתו. מהגרמ"ש ז"ל]: שם בתור"ע אות ב' מביא בשם הריטב"א לפרש דכיון דכופרא כפרה אין ממשכנין אותו ומאליו לא היה נותן כיון שיודע שהוא שקר וק"ל חדא דא"כ מדוע לא פשטינן מכאן בב"ק (מ') דאין ממשכנין על כופרא. שנית כיון דהוא מכחישן ודאי ממשכנין כמ"ש התוס' ביבמות (פ"ז ב') ובכריתות (י"ב) לענין חטאת:

ב

בתור"ע אות ה' בצע"ג הא' ע"ש. בגמ' ורבנן האי ל"ת ברעך ע"ש מאי דרשי ביה. ר"ל לאיזו דרשה מוקי ליה אשר בעבורה ל"מ למילקי שמונים א' משום כאשר זמם וא' משום אותו דאילו הא דמבע"ל לאזהרת עדי ב"ג זאת לא ימנע שילקה גם הכא בעבורו ומיושב הצע"ג שלו. ומה שהקשה בצע"ג הב' שם דמ"מ יקשה באמת מדוע לקי בב"ג הא הוי לאו שניתן לאמב"ד (ר"ל ולא ענש אא"כ הזהיר כמ"ש התוס') וע"ש לכאורה ה"מ להקשות ג"כ איך לקי מכאשר זמם כשמעידין שחייב מלקות הא בעינן אזהרה גם לזה. אולם יפלא שלא ראה מש"כ המהרש"א דיישבו בטוב ע"ש:

ג

במשנה. משלשין בממון. עי' בגמ' (רד"ג) במש"כ רש"י על לישנא דמשלשין וכן התוי"ט נדחק בזה ול"נ דשיגרת לישן הוא ממתניתין דב"ב (נ"ו) ע"ש וכה"ג תמצא הרבה ומהן בשבת (מ') בתד"ה הלכה ובב"ק (קט"ז) בד"ה הכרעה ועי' כתובות (ק"ד) מהו שתשלש ובפרש"י ובב"ב (קמ"ו) ובתוס':

ד

במשנה היאך אתם מעידים כו' אותו היום במקום פלוני כו'. לכאורה נ"פ שאם היה אותו מקום רחוק מהמקום שמעידין ד"מ ב' ימים ואמרו עמנו הייתם יום קודם או אחר יום שמעידין עליו במקום פלוני הרחוק כנ"ל שנהרגין (עי' לקמן בגמרא א"ר באו שנים ואמרו בסורא כו') ולישנא דאותו היום שבמשנה י"ל דלא קאי על אותו יום שאמרו העדים אלא דר"ל איזה יום שיהיה רק שהמקום רחוק כ"כ עד שא"א לבוא מזה לזה במשך זמן שבין אמירת אלו לאלו ולכן תמיהני על לשון הרמב"ם בפי"ח מהל' עדים ה"ב שכ' אבל אם א"ל א"א יודעים אם הרג זה ביום זה בירושלים כו' שאתם עצמכם הייתם עמנו ביום זה בבבל כו' ע"ש והלא בין ירושלים לבבל מהלך כמה ימים ואפ"ה כ' ביום זה:

ה

במשנה איסטסית. בתוס' כ' ברב אלפס פי' לשון סטיס כצ"ל בס' בסוף והתוס' קצרו בדבריהם דלפי' הרי"ף הגי' איסטסית וכצ"ל ברי"ף וברע"ב גם כן ט"ס דלפי' הא' צריך להיות איסטטית בב' טיתי"ן ופשוט שפי' הרע"ב בדר"י שב על הב' הגי' והפי' שבמלת איסט' והתוי"ט ל"ד בכוונתו בזה:

ז

במשנה אף השנים יזומו את הג'. נראה דנקיט סוף דינא ומשפטו בשלימות הכי הוא אף שנים מזימין את השנים (ולכן כ' התוי"ט ולכאורה איפכא כו') ומה שנים מזימין את השנים אף השנים יזומו את הג' ולכוונה זו נקיט בראשית דבריו להקיש שלשה (ור"ל המוזמים) לשנים (ולא נצטרך להפך הגי' כמ"ש התוי"ט): שם רש"א מה שנים כו' רע"א כו' ומה שנים כו'. ברא"ש הגי' ר' ישמעאל תחת ר"ש וגי' זו ישרה מאד (ונעלמה מהתוי"ט) אך לא מצאתי לו חבר וכ' הרמב"ם בפי' ודר"ע ור"ש קיימין ואין עליהם חולק ותמיהני דבסנהדרין (מ"א ב') אסיק רבא בפי' מתניתין דשם דאפי' בחקירות ב' אומרים ידענו וא' אמר א"י עדותן קיימת כמאן דלא כר"ע וע"ש פרש"י ותוס' הרי חזינן דסתמא דמתניתין פליגא עליה ונ"ל דהרמב"ם לא הוה גריס שם כמאן דלא כר"ע וכ"נ מהא דפסק להא דרבא בפ"ב מהל' עדות ה"ג ופסק ג"כ להא דר"ע ור"ש והלח"מ שם הניחו בצ"ע ונ"ל ראיה לגירסא זאת מהא דשם (ס' סע"א) מוקמינן לסתמא דמתניתין שם דוקא כר"ע ואם איתא ה"ל להגמ' למיפרך סתמא אסתמא: שם רע"א לא בא השלישי להקל כו'. מלת להקל ליתא במשניות ובירושלמי ובגמרא סנהדרין (ט') וברי"ף ורא"ש וכ"נ מפירש"י אכן הנ"י והתוס' דסנהדרין שם גרסי ליה ע"ש:

ח

במשנה מה שנים נמצא א' מהן קרוב כו'. עי' בנ"י שכ' י"ל שהוא סיום ר"ע כו' או שנאו מפני מחלוקת ר"י ורבי והתוי"ט כ"ע ול"י כו' ול"נ דר"ל או שזה אינו מדר"ע אלא מסתמא דמתניתין ולהכי שנאו בסוף בפ"ע ולא כללו עם סתמא דרישא הוא כדי להסמיך ליה פלוגתא דר"י ורבי דפליגי ביה. אמנם תמיהני עליו דהרי בסנהדרין (ט') מבואר להדיא דזהו מדר"ע וכן שם (ס' סע"א) סתמא כר"ע דמקיש ג' לב' ע"ש בפירש"י ושם (מ"א ב') לפי' התד"ה כמאן: שם בתוי"ט ד"ה עדותן בטלה כו'. נ"ל כו' ה"ז בא ללמד ונמצא למד כו' והתו"ח כ"ע ואינו מובן כו' ונ"ל דכוונתו דבטלה משמע דאינה מועילה כלל אף לשבועה וכ"מ מדברי הרי"ף בתשובה שהביאו הרא"ש ונ"י ומנ"ל הא (ועי' תד"ה אר"י) לזה קאמר דה"ז בא ללמד על ג' דאע"ג שנשארו ב' כשרים אפ"ה אינם מועילים למה שב' מועילים בעלמא דהיינו להוציא ממון ע"פ והדר למדין לשנים דאף שנשאר אחד אינו מועיל למה שמועיל בעלמא דהיינו לשבועה וכעין זה כתבתי בחגיגה (י' ב') בס"ד ואגב אורחין למדנו דאף שע"א קם לשבועה מ"מ ע"י קרוב או פסול לא דאל"כ מדוע יפסול העד הכשר לשבועה כיון דגם הקרוב כשר לה וסייעתא להרמב"ם בפרק ה' מהלכות עדות הלכה ג' אשר הכ"מ כ"ע של"י מקור לזה:

ט

במשנה בזמן שמקצתן רואין אלו את אלו כו'. לכאורה הל"ל זה את זה עי' בתד"ה הוא שכ' אלמא לא בעינן שיהא כל השנים כו' אלא בחד סגי ונ"ל דתנא מיסרך סריך בלישנא דמתניתין דברכות (נ') ונ"ל עוד דסגי בא' רואה את חברו אף שאין חבירו רואהו וכן התם להצטרפות זימון וכמו דאמר רבא לקמן בראיית המתרה לפי' המשי"ח ולגירסתנו (לאפוקי מגי' הרמב"ם ברפ"ד מהל' עדות והמתרה רואה אותן כמ"ש הכ"מ שם): [שם בתור"ע אות ח' אע"ג דבשעה שהעידו כו' כיון דאז עדיין לא נגמר דינו לא מקרי בר קטלא דשמא לא יבואו עדים כו'. נ"ב אינו מדויק דמ"ש "אם נמצאה אחת מהן זוממת" קאי גם על הכת השניה שהעידו אחר שהעידו הראשונים אבל בלא"ה אתי שפיר בדבריו. "דכיון דאז עדיין לא נגמר דינו לא מקרי בר קטלא". מהגרמ"ש ז"ל]:

י

במשנה ופלוני ופלוני עדיו. וכתב התוי"ט דדילמא יש להזימם או להכחישם קיצר במקום שה"ל להאריך דאמר אביי בסנהדרין (מ"ג) על משנה כיוצא בזו וצ"ל ביום פלוני כו' דילמא כו' ואתו ומזים להו ע"ש:

הזנה אוטומטית מכות/ב

א

בתוי"ט ד"ה היה משלשל כו'. ולכך לא ר"ל נפסק דא"כ ל"א כרבי כו'. עדיין קשה ל"ל למינקט בסיפא ונפסק. ולעד"נ דאורחא דמילתא נקיט דדרך המשלשל להרפות ידיו מעט מעט מהחבל כדי שישמט וירד מטה מטה לכן יקרה לפעמים שירפה ידיו הרבה ויפול בב"א משא"כ כשמעלה אדרבה מחזיק את החבל בחזקת יד בטרם שישמט ידו האחת מושיט ידו השני' תחתיה לתפשו בחזקה ואין דרך ליפול אלא ע"י פסיקת החבל מחמת ב' כחות המתנגדות כובד החבית מושכו למטה והוא מושכו למעלה ונכון בעז"ה: שם בתוי"ט ד"ה רבי אומר כו' לשון רש"י פירושו שהשיל כו' ולא יתכן כו' ר"ל שהוא מבנין פִּעֵל הדגוש במשקל פִּקֵד וא' מהוראותיו להוציא הפעלים העומדים בקל והתוי"ט במחכ"ת שגה בהבנתו ועי' צה"ת בל"ד מפעלים אבל קשה דפעל נשל מצינו יוצא גם בקל כמו ונשל כו' את הגוים. של נעליך. וא"כ אף אם רבי יסבור י"א למקרא מ"מ מפרש הכא דמן העץ המתבקע קאמר מדל"כ מעצו. ואולי י"ל דכאן הוה כמו יוצא לשלישי מדל"כ ונשל הברזל עץ אלא מן העץ משמע דהברזל עשה שישיל העץ קיסם ממנו:

ב

במשנה הוציא הלה א"ר כו'. במשניות הגי' הלז ומהתוי"ט נראה שגם במשנה שבגמרא היה לפניו כן ומביא לו חבר מקרא מי האיש הלזה. יותר ה"ל להביא קרא דמה הציון הלז (מלכים ב' כ"ג) שהוא בלא ה' בסוף כלשון המשנה או אל הסלע הלז (שופטים ו') ואילו הוטב בעיניו להביא קרא דנאמר בו לשון זה על אדם נמצא ג"כ אל הנער הלז (זכריה ב'): שם ושליח ב"ד. הראב"ד ספ"ה מהל' רוצח ה"ו פי' דר"ל שהלקהו יותר ממה שאמדוהו ב"ד. ותימה דהתנן להדיא לקמן (כ"ב ב') הוסיף לו עוד רצועה אחת ומת ה"ז גולה ע"י ולשון הרמב"ם בספט"ז מהל' סנהדרין ואם הוסיף רצועה אחת על האומד ומת הרי החזן גולה ועי' ב"ק (ל"ב ב'):

ג

במשנה רש"א יש שונא כו' זה"כ כו' ושלא לדעת הרגו הז"ג. ועפרש"י משמע דהת"ק סובר דאפי' בכה"ג שא"א לומר דלדעת הרגו כגון דנפל מן הגג (עי' תד"ה נשמט) אינו גולה ודלא כמש"כ הרע"ב בטעם הת"ק שחזקתו שהוא קרוב למזיד והוא מהרמב"ם בחבורו ולכאורה קשה מ"ט ונ"ל דר"ש לטעמיה דדריש טעמיה דקרא ורבנן לטעמייהו דלא דרשי ועוד י"ל דטעמייהו דרבנן דלא הוה שב מידיעתו וכמו גבי קרבן חטאת: שם בתוי"ט ד"ה חוץ מע"י גר תושב כו' דבקללות עבד וכותי פטור כו'. בגמ' אלא ישראל גולה ולוקה ע"י כותי כו' אמאי דלטיי' ונשיא בעמך כו'. מדשביק לעבד משמע דשפיר קרינן ביה עושה מעשה עמך דלא גרע מאשה (ועי' מנחות ס"א ב' בתוס' סד"ה אין לי) והתוי"ט במחכ"ת ל"ד שכולל עבד עם כותי דא"ח על קללתו מטעם עושה מעשה עמך ועי' בכ"מ ספי"ו מהל' סנהדרין דמוכח מדבריו שלא היה בגירסתו בסיפא ועבד וא"כ נפל הדקדוק שלנו אך לפני התוי"ט היה הגי' שלפנינו: בסה"ד מצאתי בספרי כו'. רעהו פרט לגר והז"א פי' שם דר"ל פרט לגר שהרג את ישראל וא"כ אין כאן סתירה:

ד

בתוי"ט סד"ה לשלש כו' והמ"ל נמי דא"ב פלוגתת ר"י ור"מ דס"פ. ול"נ דל"א הכי מתרי טעמא חדא דמלשון המשנה משמע דחלוקין הן בעיקר דין קליטה שנית דלא ליהוי סתם ואח"כ מחלוקת:

ה

בתוי"ט ד"ה ר"מ אומר אף הוא מדבר כו' פירש"י דברים שאינם נעשים ע"י אדם כו'. [נ"ב כתב הריטב"א על פירש"י וז"ל ולפ"ז ר"מ חולק הוא ול"ג אף הוא מדבר ובנוסחי דידן נמי ל"ג אף אבל הוא במקצת נוסחאות כו' עכ"ל. מהגרמ"ש ז"ל]:

ו

במשנה ואחד שעבר ממשיחתו. ל"י מדוע תני ממשיחתו דמשמע דוקא שהיה נמשח מתחלה ובאמת נראה דגם במרובה בגדים שעבר חוזר ואולי שיגרת לישנא דרפ"ג דהוריות נקט או דכאן פירושו מגדולתו כמו דדרשינן למשחה לגדולה כו':

הזנה אוטומטית מכות/ג

א

במשנה ועל אחות אשתו ועל אשת אחיו. התוי"ט תמה דכולהו נשנו כסדרן בפ' א"מ חוץ מאלו השתים כו' ול"ד דגם אשת אחי אביו נשנה שלא כסדר הפרשה דשם כתיבא קודם לאשת אחיו אבל עיקר תמיהתו אינה כלום אם תעיין בגמ' ריש יבמות והביאה בעצמו שם בד"ה בתו: שם אלמנה וגרושה חייבין עליה משום ב' שמות. לשון הרע"ב שנתאלמנה כו' והיא גרושה משמע שהיתה גרושה מקודם שנתאלמנה וז"א דבכה"ג לא מחייב אלא אחת כמבואר בקדושין (ע"ז) ולשון רש"י בזה בדיוק יותר:

ב

במשנה והמפטם אה"ש. מש"כ התוי"ט ועוד מצינו כלי נקרא פיטם כו' טעות נזדקרה לפניו דעיקר הגי' פיטוס בס' וכ"ה בר"ס והוא מלשון פיטסות דבב"ב (צ"ג ב') במשנה [ובפ"ג דכלים מ"ו יבלת שטופלין בה הפטסין]. ופטסין דרפ"ב דביצה בגמרא וכן בערוך הביא כולם בערך פטס: שם שקצים. התוי"ט כתב דבהמה וחיה טמאה כללו ג"כ בשם שקצים כו' ומיהו לא בכ"מ כו' ופ"ג דנדה דתנן בהמה כו' ואינם כלולים בשקצים כו' דהתם טמאה נמי משמע. שם איתא להדיא בין טמאים וא"כ אדרבה משמע דאי לא פרט להו ה"א דגם המה נכללו בשקצים דתני לעיל ע"ש ומש"כ עוד בביאור רמשים הוא לקוח מלשון הרמב"ם בחבורו פ"ב מהל' מ"א הלי"ג: שם בתוי"ט ד"ה ומע"ש שלא נפדה כו' ומ"ש הר"ב ואזהרתי' מולא בערתי כו' וכ"כ הרמב"ם כו' ותימה כו' הן הרמב"ם בעצמו מביא ג"כ קרא דלא תוכל כמו שהעתיקו התוי"ט בר"ד אבל כשתעיין היטב בדבריו תראה שהוא מפרש דעיקר אזהרה היא מלא בערתי (נ"ל ראיה שכן הביא הש"ס בפסחים (כ"ד) ורש"י נדחק שם) ושאלת והיכן הוזהר פי' באיזה מקום אם בירושלים או בחוצה לה והיתה התשובה מקרא דלא תוכל דבירושלים דוקא וכמו שבארו הרמב"ם שוב מצאתי שכבר השיגו הרמב"ן בסה"מ בסוף שורש הח' והמג"א ישבו ע"ד שכתבתי ומה שנתקשה לפי' זה בפרכת הגמרא טומאת הגוף להדיא כתיב כו' ונצטער הרבה בזה ע"ש נ"ל דלק"מ דמדכתיב ולא יאכל כו' כי אם רחץ כו' מוכח דמיירי בירושלים ששם דוקא מותר אחר הרחיצה:

ג

ברע"ב סד"ה ומע"ש כו' דכתיב לפני כו' ואח"כ לא תוכל כו'. שלא בדיוק כתב כן דאדרבא קרא דלפני כתיב אחר לא תוכל:

ה

במשנה הקורח קרחה בראשו. והנ"י הוסיף או זקנו ותימה דמנ"ל הא הא לא כתיב אלא בראשם וכן במשנה וגמרא ופוסקים לא נזכר אלא ראש ונראה דט"ס הוא: שם בתוי"ט ד"ה שרט שריטה א' כו' נ"ל מדלא כתיב למת כו' וכתיב לנפש. ותימה דהרי מוכח כאן דדריש מיתורא דכבר כתיב לא תתגודדו כו' למת ושריטה וגדידה אחת היא ואולי כתב זה מדנפשי' לרבנן דפליגי עליה דר' יוסי דסברי דשריטה ביד וגדידה בכלי וקיצר בדבריו ודע דהק"א שם בפסוק ושרט לנפש כ' מהגמרא שלפנינו דדרשת רבי יוסי היא מן למת דכתיב גבי לא תתגודדו דמיותר דכבר כתיב לנפש גבי ושרט והביא סמוכין לזה מלשון רבי יוסי עצמו בת"כ ת"ל לנפש לחייב ע"כ מת ומת ול"א ע"כ נפש ונפש ש"מ דמלמת קדריש ודברי תימה הן (א) אנה מצא משמעות מהגמרא דדריש מלמת ולא מלנפש (ב) דהרא"ש כתב דלהכי לא תני במתני' חיוב דה' קרחות על מת אחד משום דלא מיתני ליה קרחה א' על ה' מתים דבשריטה מרבי ליה מן לנפש ובקרחה ליכא רבויא ואם איתא אדרבא למת סמיך טפי לקרחה מן לגדידה (ג) דלמת אינו מיותר דאיצטרך לקרחה אבל לנפש ודאי מיותר דלמת שב אתרוייהו (ד) דאיך לא שת לבו לגי' הגמרא בדר"י לחייב ע"כ נפש ונפש: שם בתוי"ט סד"ה על הראש כו' ובעיני נראה כו'. נראה דכונתו היא דקרחה ושריטה צריכין לימוד לחייב עכאו"א משום דחיובן אינן רק על מת משא"כ פאה דאיסורה מחמת עצמה חייב ע"כ פאה ופאה מסברא. והנה הנ"י מביא תוספתא דחייב בפאה בב' שערות ושיעור פאה מביא בשם הרמב"ם שהיא ארבע שערות ולפנינו איתא ארבעים שערות וא"כ לפ"ד ליחייב על כל ב' שערות מלקות אחת וכן איסורי נזיר הם מחמת עצמם ואפ"ה א"ח אלא אחת ושמא יאמר דשם ג"כ קבלת הנזירות גורמת לאיסוריו מה יענה ללבישת כלאים ואכמ"ל:

ט

במשנה א"ל אינו השם. כה"ג בכריתות (ר"ד י"ג) במשנה: שם א"ל אף הנזיר לא הוא השם. וכתב הרע"ב ומיהו ת"ק כו' לפי שאינו יכול לחרוש בשוורים אא"כ הולך עמהם ומנהיגם אף דאריו"ח בב"מ (צ' ב') דהנהיג בקול חייב וזה אפשר מרחוק מ"מ חרישה א"א שלא ילך אחריהם להחזיק הקנקן כדאיתא שם (פ') והשתא דאתינן להכי י"ל דמיירי שע"י החרישה הסיט עצם כשעורה:

יד

במשנה הוסיף לו עוד רצועה א' ומת ה"ז גולה ע"י. וכ' הרע"ב כגון דטעה במנינא והוא מהגמרא דבפרק המניח (ל"ב ב') דאי לאו הכי הוי שוגג קרוב למזיד ע"ש. ומהתוי"ט נראה דאשתמיטתיה הגמרא הלזו:

הזנה אוטומטית שבועות/א

א

בתוי"ט סד"ה ידיעות הטומאה כו' דהא הכא דכתיבן בהדדי נמי אמרינן ובמחכ"ת הרי הקדימו דבטעמא דכתיב גבי הדדי סגי וא"כ ע"כ הא דקאמר תו ודמיין כו' הוה כמו א"נ והקשו שפיר לטעם הב' וז"פ: שם בתוי"ט ד"ה שהן ארבע כו' והא דנקט הר"ב תחלה הכא העומד בפנים כו' וכן לשון רש"י. ול"נ דבתרוייהו הקדימו הושטת ידו לרשות אחרת ליטול משם חפץ להביאו אליו: שם תוי"ט ד"ה מראות נגעים כו' דמראה ל"ז הוא כדכתיב כו'. לכאורה י"ל דמראות הוא מנפרד מראָה בקמץ וכדכתיב המראָה הגדולה הזאת (דניאל י' ח') יותר ה"ל להביא מקרא דמראה הנגע עמוק (ר"פ תזריע) דמראה דנגע הוא בל"ז:

ב

ברע"ב ד"ה הרי זה כו' ועני חטאת העוף. ברש"י ולעני עוף הכולל בזה החטאת והעולה:

הזנה אוטומטית שבועות/ב

א

במשנה ולא ידע ומשאכל ידע. (וכ"ה הלשון במקדש) ולכאורה שפת יתר הוא דהא כבר אמר ונעלמה נעלם נעלמו כו' ואכל אה"ק ונ"ל דבא לאפוקי דאם אכל כזית בהעלם ואח"כ נודע לו ועכ"ז לא הניח אכילתו דאינו מביא קרבן דנקרא לא שב מידיעתו דאמרי' הוכיח סופו על תחלתו וכ"מ להדיא דברי התוס' לקמן סוף די"ז ע"ש והא דמשמע בזבחים (מ"א ב') דדוקא מחשב ואח"כ שתק אמרי' לר"מ דע"ד ראשונה הוא עושה אבל בשתק ואח"כ חשב ל"א דהוכיח סופו על תחלתו לכ"ע וכן בחולין (ל"ט ב') לרבנן דרשב"ג דהתם משום דשתיק מעיקרא מוכח דלא כוון לזה וע' בריש שו"ע יו"ד ברמ"א בדין שוחט שבדקוהו ונמצא שא"י הל' שחיטה לענין שחיטתו למפרע ובאחרונים שם (ועי' בספרי פ' ראה פיס' פ"ד ולא חשוד למפרע גי' הז"ר ופירושו דלכאורה חולק על סברתי אך המעיין הישר יראה שיש לחלק ואכמ"ל) ולזה קאמר ואכל אה"ק ולא ידע (ר"ל כל משך אכילתו) ומשאכל (לאחר גמר אכילתו) ידע ה"ז בעו"י וכן יתפרש בבא דמקדש:

ג

במשנה נטמא בעזרה כו'. כתב התוי"ט בשם התוס' דאיצטריך לאשמעינן כו' ול"ד במחכ"ת דמתניתין טובא אשמעינן דא"ח אלא בהשתחויה או בשהייה או ביציאת ארוכה והתוס' לא כתבו רק על הא דבעי הגמרא ע"ז מנלן ואיצטרך ליה לימוד מיוחד בזה:

ה

רא"א השרץ ונעלם כו' רע"א כו' ריש"א כו'. ופסק הרמב"ם בפי"א משגגות כרי"ש וע"ש בכ"מ והתוס"ח הקשה דהא הוי סתם ואח"כ מחלוקת כו' ע"ש. ול"נ כיון דרבי סתם תחלה כאן ובפ"ק כרי"ש ודאי כוון לסתום כהלכה ולא הדר ביה והמחלוקת דהביא לבסוף הוא מפני פלוגתת ר"א ור"ע בידיעה שבתחלה אי סגי בידיעת הטומאה כר"ע או דבעינן ג"כ שידע במה נטמא כר"א ובהא פסק הרמב"ם כר"ע נגד ר"א כי מאי דמשמע מהכ"מ דגם רי"ש סובר בזה כר"ע (ונ"ל כוונתו מדנקיט בלישני' העלם טומאה כר"ע) תמוה דלפום תלמודנו לא בעי רי"ש ידיעה כלל בתחלה כדהוכיחו התוס' לעיל (ג') בד"ה אי רי"ש:

הזנה אוטומטית שבועות/ג

א

במשנה שבועה שלא אוכל ואכל כ"ש חייב דר"ע כו'. נסתפקתי בלא אכלתי ואכל כ"ש מהו דלכאורה תשובת ר"ע שזה מדבר ומביא קרבן דר"ל מדבר ואוסר אינה אלא בלהבא עי' לקמן (כ"ב) ובתד"ה והרי מגדף וי"ל גם לאידך גיסא לפי מה דמסיק המל"מ דרבנן מודים דבלשון בנ"א אכילה בכ"ש רק דס"ל דבסתמא לא אסר על עצמו אלא כשיעור איסורי תורה א"כ בלעבר דלא שייך הך טעמא יודו דאפי' כ"ש:

ה

בתוי"ט ד"ה שאתן לפלוני כו' ותנן לקמן נשבע לקיים כו' פטור הנה בזה פליג ריב"ב שם ומחייב ועי' תוס' שם ד"ה לקיים ונ"ל לפרש דהקושיא היא על ושלא אתן דמודה ביה ריב"ב דפטור ועמש"כ לעיל (כ"ג ב') בתד"ה דמוקי:

ו

במשנה נשבע לבטל אה"מ ולא בטל פטור. לכאורה יפלא על לשון פטור דאדרבה מותר ומחוייב הוא לעשות המצוה כדאיתא בנדרים (ט"ז) במשנה ובשבועות מותר ושם בגמרא דמיחל הוא לחפצי שמים ודוחק לומר דמשום סיפא דלקיים תנא פטור ובקל י"ל דהכא לא עסיק התנא אלא בדיני הקרבן אם חייב אם פטור ואולי י"ל דאשמעינן דאפילו היכא דחייל השבועה לבטל אה"מ כההיא דהירושלמי שהביאו התוס' לעיל (כ"ד) ד"ה אלא הן מ"מ אם לא ביטל פטור מקרבן כדיליף הכא בגמרא דקרא דלהרע לא מיירי בביטול מצוה ועיקר ד"ז מצאתי בר"ן בשם הרמב"ן בס"פ לתרץ בזה קושיית התוס' הנ"ל מהירושלמי על הא דהן המ"ל ע"ש וזהו כוונת הגמרא בנדרים שם (רדי"ז) חד קרא למיפטרי' מקרבן שבועה ור"ל אפי' היכא דחל השבועה כגון ע"י כולל וחד למפטרי מן לאו דשבועה והיינו שלא ע"י כולל דלא חייל כלל ויש לי עוד בזה דברים וכן בבבא דלקיים כו' אלא שאכמ"ל ישמע חכם ויוסיף לקח:

ח

במשנה שלא לעשות סוכה ושלא ליטול לולב. הא דתני גבי סוכה העשייה ולא הישיבה כדתני גבי לולב הנטילה (ובנדרים ט"ז ב' אמר רבא באמת הא דאמר שלא אשב בסוכה) עי' סוכה (י"א ב') גבי פלוגתא דעבר וליקטן ויתיישב לך:

י

במשנה שבועת ביטוי כו' ברחוקים ובקרובים כצ"ל וכדלקמן גבי שבועת שוא (ובציון דרש"י שם ט"ס) וכ"ה בגמרא לקמן:

הזנה אוטומטית שבועות/ד

א

במשנה ולא בנשים כו'. אף דאמרינן לקמן (ל"ב) הכל מודים בעד סוטה ובעד מיתה ולאלו גם אשה וקרוב נאמנים מ"מ פטורים מקרבן שה"ע דאין שם עד עלייהו משא"כ בע"א כשר דשם עד עליו דראוי להצטרף עם אחר כו' כ"כ בתור"ע וכבר קדמו בזה בעל מל"מ בהגהותיו לחינוך בסוף ויקרא ונראה דלזה כוון רש"י במש"כ דכתיב והוא עד כו' וכ"ה בתוספתא בפ"ז והוא עד הכשר לעדות אבל עדיין קשה מההיא דירושלמי שהביא הר"ן לקמן במשנת והם יודעים לו עדות עד מפי עד דע"א אף שקבלוהו כשנים פטור אח"ז ראיתי בתשובותיו סי' קע"ט שעמד בזה:

ד

בתוי"ט ד"ה שתיהן חייבות כו' וקשיא גוססות דקאמרי דמשמע דתרוייהו גוססות למאי כו'. וי"ל דלרבותא יותר קאמר דאף ששתיהן גוססות ואיזו שתמות יתכשרו אפ"ה הראשונים חייבים:

ה

במשנה שבועה שאא"י לך עדות כו'. הקשה התוי"ט שבועה זו למה ור"ל דבאא"י לך עדות לבד סגי דזה הוה מושבע מפי אחרים דמיירי עיקר קרא ותירץ בתירוץ הב' דאיידי דבבא השניה נקטה ע"ש. לכאורה אף שם מיותרת דכיון דפרטו פקדון ותשו"י כו' בלא צורך דהא כבר הזכירם המשביע ש"מ שכוונו לקבל השבועה אכל חדא וחדא ואולי סברתו דהואיל דהמשביע לא כוון להשביעם אכל חדא וחדא אלא דפרט תביעתו לא מהני קבלתן השבועה בפרט לחלק וצ"ע בזה:

ו

בתוי"ט ד"ה ושאנס כו' ושותא דמרן ל"י דלא אשכחן זכותא לאבוה בכתובתה. אין אשכחנא בכתובות (מ"ג ב') במשנה ונוכל לחשוב הטה"נ שיש לו בה: שם בתוי"ט ד"ה ושאנס כו' משום בשת ופגם. ומסתבר דכשם שחולק ר"ש בשה"פ לקמן כמו כן חולק בכאן ונדחק בפ' דלקמן מ"ג ליישב מדוע לא העמיד רבי דבריו בהך דקדים. ולכאורה תימה ע"ד דהא ר"ש ס"ל בעלמא דהגל"ם כממון דמי וא"כ לדידי' בקנס נמי חייבים כדאמר הש"ס לעיל לראב"ש דהכא ולהי"מ שכ' התוס' בכתובות (ל"ד) ד"ה ס"ל י"ל דאף אנו נאמר גם לר"ש דאין להכריח דלחייב משום גורם לממון בשה"ע אך מ"מ תמוה דמנ"ל להקשות דילמא ס"ל לר"ש דהגל"מ כממון דמי גם לענין שה"ע ולהכי ל"פ כאן גם בפסחים (רד"ו) משמע דלכל אמרינן לר"ש כממון דמי ואולי יש לכוון דבריו למאי דמסקינן בכתובות (מ"ב ב') דר"ש בפקדון לדבריהם דרבנן קא"ל ולכן גם הכא הל"ל לדבריהם ולפמש"כ לעיל (ל"ב) לחלק בין דהגל"מ דר"ש לדראב"ש א"ש דבריו בפשיטות אבל קשה הא דאמר הש"ס רישא חדא קמ"ל כו' הלא גם אונס איצטריך לאפוקי מדר"ש ועוד ק"ל בשלמא בפקדון טעמייהו דרבנן שפיר דלא שביק כו' וקתבע מידי דכי מודה ביה מיפטר אבל בעדות אדרבה איפכא מסתברא דקנס דכי מודה בי' מיפטר לכן תובעם שיעידוהו קודם דלא תהני לו הודאתו אח"כ אבל בו"פ דגם אם יודה יהא חייב וכן אימתי שיעידו יהא חייב לא בהיל עליהם לתובעם: אשר ע"כ נלע"ד דאף דילפינן תחטא תחטא משה"פ דבעינן תביעת ממון מ"מ אמרינן דלהכי לא כתבי' בגופי' לומר דאפי' לא תבעו על הממון גופיה רק שיש בו ממון ג"כ חייבים וסברא זו מצינו לאביי בפסחים (כ"ה) ע"ש וכה"ג ביומא (מ"ח ב') ע"ש ברש"י ד"ה הולכה בשמאל מהו וכן כתבתי בפסחים (ה' ב') בס"ד ע"ש וכן לענין קנס אע"ג דבפקדון פטור הכא י"ל דחייב מטעמא דאמרן ומתורץ תמיהת התוס' ד"ה א"ד דעל תירוצם ק"ל למאי דמסקינן בכתובות שם דר"ש פוטר אפי' כשעמד בדין דכי הוה מודה היה חייב א"כ לדידי' גם בשה"ע יפטר וה"ל להש"ס לומר אליבא דר"ש לא תיבעי לך כדאמר אליבא דראב"ש וכן מתורץ תמיהתו לקמן ע"ב בד"ה ונאמר. ובזה מיושב ג"כ מה שהקשה לי חכם אחד לדעת הנ"י בשם הריטב"א בהאשה שלום דבע"א במיתה בעינן נמי שהביאתו לב"ד שיתירוה אבל לכתובתה לא מהימן א"כ איך אר"פ לעיל הכל מודים בעד מיתה שהוא חייב דממ"נ אי דתבעתו להעיד לכתובתה אינו נאמן אי להתירה הא בעינן תביעת ממון דוקא כדמוכח מפלוגתת ר"ש ורבנן ובמש"כ א"ש דלעולם בתובעתו להתירה וכיון דיש בו ממון חייב:

ז

במשנה שאני כהן. עפירש"י ורע"ב וק"ק דמ"ל בזה ג"כ תביעת ממון כגון שנתן תרומת טבלו לכהן מפני של"י שהוא עצמו כהן ועכשיו שנודע לו טוענו להחזירה לו דהוה מתנה בטעות ומשביע עדים ע"ז:

ח

במשנה שאמר כו' ליתן לי מאתים זוז כו'. וכתב התוי"ט ואפי' הוא עני כו' אלא מטעם נדר כו' שאין ב"ד יורדין לנכסיו כו'. מאין ליה הלא תנן בערכין פ"ה חייבי ערכין ממשכנין אותן ואולי דוקא גזברין אבל לא ע"י ב"ד עי' ב"ק (מ') תד"ה חייבי כופר ובמהר"ם שם וכאן אין לומר דגבאי צדקה ימשכנוהו כיון דאיננה רק לעני פרטי אין להם להזדקק לזה:

ט

במשנה משביע אני עליכם כשתדעון לי עדות שתבואו ותעידוני כו' בתור"ע כתב שאם ענו אמן ואח"כ ידעו ולא העידו הוי כשבועת ביטוי ול"נ דהוה כנשבע לקיים אה"מ כמו בפ' דלעיל דשבועה שלא נעידך הוי נשבע לבטל אה"מ:

יא

בתוי"ט ד"ה והם יודעים כו' והתוס' כתבו או שהיה אחד מהן כו' דאפי' אם יש שם ג' עדים כו'. נראה דר"ל ומשביע כולם שיעידוהו ואם העידוהו כאשר השביעם היו עדות כולם בטלה או אפי' שלא השביע את הקרוב כדמשמע לישנא דאמר לשנים כו' מ"מ כיון דהוא ביניהן כדאמר אחד מהן (וע"כ פירושו אחד מהעומדים שם) אם נתכוון להעיד בשעת ראיה יכולין לומר אילו העדנו גם זה היה מעיד אתנו (ומה שהזמין הכשרים לבדן לא מהני כמ"ש הש"ך בסי' ל"ו סקי"ז) וא"ש מתניתין כרבי במכות ומיושב קושיית התו"ח. מש"כ התי"ט וצ"ל שסברתם דמה ששמענו במס' אחרת כו' ל"ד במחכ"ת דהא טובא אשמעי' כאן למיסתם כרבי ולאפוקי מדר' יוסי שם וגם פי' התוס' בסנהדרין (מ"א ב') בד"ה כמאן ר"ש דמכות שם ל"ל כלל הא דעדות שבטלה מקצתה בטלה כולה וא"כ אשמעינן למיסתם דלא כוותי' ולאפוקי גם מסתמא דסנהדרין שם לפי מאי דמסיק רבא שם דסתמא כוותי':

יב

במשנה עד שישמעו מפי התובע. לעיל אמרינן דע"י שליח א"ח אלא בבא בהרשאה ובתור"ע אות ל"ד תמה על הרמב"ם בפ"ט מהל' שבועות ה"ו שכ' סתם שלוחו וסיים ול"מ מי שהערה בזה וצע"ג ותמיהני שנעלם ממנו שכבר העירו התוי"ט לקמן פ"ה מ"ב והלח"מ בפ"ז שם וישבוהו וכן תמיהני על הפ"מ בפי' לירושלמי שהביא ת"כ דממעט שליח וכתב דדחהו הרמב"ם מפני גמרא דילן דאמרה דמהני בבא בהרשאה ונעלם מכ"ת לחלק בין שליח סתם לבא בהרשאה:

הזנה אוטומטית שבועות/ה

א

במשנה אשם בכסף שקלים. ל"י מדוע שייר לחומש ויותר קשה לקמן בברייתא דתני חמורה הימנה שה"פ כו' דשיירו: שם ברע"ב ד"ה בפני ב"ד כו' ואח"כ הודה כו'. עי' מהרש"א ותוי"ט ותמיהני שנעלם מכ"ת שע"י עדים בלתי הודאתו אינו מתחייב בקרבן וחומש כמ"ש רש"י לקמן ברפ"ח ד"ה ה"ג דאינה באה עד שמודה ושב מרשעו ולהכי קתני שם והעדים מעידים כו' משלם אה"ק הודה מעצמו משלם קרן וחומש ואשם וכ"מ בד"ט ויותר מבואר בב"מ (ג' ב') וע"ש בתד"ה אשם:

הזנה אוטומטית שבועות/ו

א

במשנה וההודאה בש"פ. עי' בר"ן שכתב ואכתי איכא למידק מודה במקצת דחייב רחמנא המ"ל דהא ה"ל הודה בקרקעות לכאורה אינו מובן דהרי כתב בתחלה על הא דר"ח קמייתא דמיירי שלא העידו שלא פרעו ולכן לא גבי מלקוחות דטענינן להו דלמא פרעי' והלכך לא מקרי שעבוד קרקעות משמע דס"ל כהרמב"ן שהביא הרא"ש בס"פ דלעיל ע"ש וא"כ מודה במקצת נמי וצ"ל דלעולם לא ס"ל כהרמב"ן ובתחלה אינו מתרץ רק דלא מיקרי שעב"ק כיון דאינו גובה מלקוחות ואח"כ מקשה דמ"מ כיון דגובה מב"ח ה"ל הודה בקרקעות גופיה וזה היה יכול להקשות גם אהא דר"ח דעסיק ביה אלא דתפיס עיקרא דמילתא דמינה יליף ר"ח: שם ברע"ב ד"ה וההודאה (שמתחייבת) כו' [שמחייבתו] כ"ה לשון רש"י. מהגרמ"ש ז"ל: שם בתוי"ט ד"ה וההודאה בשוה פרוטה כו' וכתב הר"ן כו' ומלוה ע"פ גובה בין מן היורשים בין מן הלקוחות נ"ב דבר תורה כ"ה בהר"ן. מהגרמ"ש ז"ל]:

ג

בתוי"ט ד"ה שהכל מין כו' פר"ח כלומר כו' ל"ד בהעתיקו פי' זה בסתם דלא זכר שהרע"ב במ"א הולך בשיטת רש"י בזה:

ז

במשנה ומי נשבע מי שהפקדון אצלו כו'. התוי"ט דקדק על לשון פקדון דהא במשכון איירינן ואמר דאשמעינן בזה דבפקדון נמי דינא הכי דישבע שאינו ברשותו וזהו לאוקימתא דר"א לקמן דמי נשבע תחלה אלא דהקשה אמאי לא איסתייע ר"ה שם ממתניתין ע"ש ול"נ דאף לפי' הראשון דלקמן דשקלוהו כו' וזה היה דעת המקשה לר"ה שם וכן לתירוץ רב יוסף ואביי שם מ"ל גם בפקדון כה"ג שטען הנפקד שאבד ומתחייב לשלם והמפקיד אמר שהיה שוה סלע והלה אומר שקל דאף דשבועה היא גבי נפקד מ"מ למר בר"א לעיל היה יכול להפכה על המפקיד ולהחולקים עליו מ"ל היכא דשניהם מתרצים וקמ"ל דבזה אינו יכול להפכה דשמא יוציא זה אה"פ והא דמקשה הגמרא אילימא אסיפא ות"ל דשבועה גבי מלוה ולא משני דמיירי לענין הפוכי דזה דוחק להעמיס זאת בדין המפורש אבל הדקדוק נוכל לכוון בזה:

הזנה אוטומטית שבועות/ז

ד

במשנה אחת שבה"ע. עתוי"ט שעשה מחלוקת בין הרמב"ם והר"ן והרמ"ה והתור"ע השוום ואישתמיטתיה שכבר קדמהו הש"ך בסי' צ"ב סק"ו: שם במשנה היה אחד מהן כו'. ר"ל אחד מן הנשבעין שבתורה:

ה

תן לפועלי בסלע מעות. נ"ל לקרוא הל' הב' בפתח והוא ל"ר וכן הר"ן נקיט בלשונו פועלים וכן בגמרא. ולכן שפיר מסיים והן נשבעין ונוטלין דלא קאי רק עליהם דאבן ל"מ קאי שהרי לא נתחייב לו באמירתו וכדמשמע ג"כ מהר"ן (והרמב"ם בפי' שהזכיר גם בנו אצל שבועה לכאורה תמוה) ובזה לא נצטרך למש"כ התוי"ט בכדי שיוכל הפועל להוציאם בפרוטרוט אלא הואיל שהן רבים צריכין למעות קטנות לחלקן ביניהם: שם והן נשבעים ונוטלים. לכאורה יקשה לפ"ז מדוע לא תני ברישא רק החנווני ולא נקיט נמי הפועלים ולפמש"כ התוס' בכתובות (פ') דלא חשיב אותן שה"א דנוטלין בלא שבועה א"ש דגם הפועלים מה"ד היו ראוים ליטול בלא שבועה כמ"ש הר"ן ולגי' הר"ן בבן ננס הוא נוטל בשבועה והם בלא שבועה י"ל דלא נקיט ברישא רק מה שהוא אליבא דכ"ע: ומה שכ' הר"ן בטעמא דהן נשבעין לת"ק כיון דמפסיד בעה"ב כו'. לכאורה בפשוט י"ל כיון דחנווני מכחיש להו והיא קאי במקום בעה"ב כמש"כ בעצמו לקמן:

ח

נתגלגלה לו שבועה ממ"א מגלגלין עליו אה"כ. עיין תוי"ט שדקדק דהל"ל נתחייב לו ול"נ דהתנא דק בלישני' לאשמעינן דאף ע"י שבועת גלגול מגלגלין כגון שאמר הריני משלם הטענה הראשונה אחר שגלגל ע"י שבועה על טענות אחרות דהדין הוא שאינו נפטר בזה משבועת הגלגול ושוב חזר וגלגל עליו עוד טענות אחרות דאף דמחמת טענה הראשונה כיון שכבר אמר הריני משלמה א"י שוב לגלגל מ"מ הואיל שנשאר עליו עדיין שבועת הגלגול מגלגל עוד על ידה אף שהיא עצמה אינה באה רק ע"י גלגול ועי' בב"י ססי' צ"ד מה שהביא בשם תשובת הרשב"א ובש"ך שם [אכן רש"י ותוס' בקדושין (ר"ד כ"ח) העתיקו נתחייב]: שם והשביעית משמטת את השבועה. הר"ן כ' הטעם דכיון דהשמיטה אותו מקצת שהודה נמצא שאינו אלא כופר בכל כו' וא"כ כי כתבו ב"ד עליה פס"ד דשוב אינו משמט (שו"ע סי' ס"ז ס"ח) לא תהא גם השבועה נשמטת וכן שבועה עפ"י ע"א (וע"ש סע"ו וסע"ז) ולכאורה הטעם פשוט דהואיל דהשבועה באה במקום תשלומי ממון לכן כמו שאם היה עליו לשלם ממון היה נשמט כן גם השבועה הבאה חלופיו נשמטת: הזנה אוטומטית עדיות/א

ו

[בהקדמת התוי"ט ד"ה התחיל במ"ר שניה ושלישית נ"ב שם ליתא (המלה ושלישית): בא"ד אח"כ הביא ההלכות שדעת שמאי עצמו בהן כדעת חכמים נ"ב נראה שזה היא נוסחא ישנה אשר מעתיק אחד החליפה בלשון שבא אח"ז. מהגרמ"ש ז"ל]: בתוי"ט ד"ה למה מזכירין כו' ולמדתי ישוב לזה מדברי הרמב"ם בחבורו כו' שאין ב"ד כו' עד שיהיה גדול וכו' במד"א וכו' אלא בשאר דיני תורה כו'. ק"ל דבדיני תורה כתב שם בראש הפרק (הביאו התוי"ט לעיל בד"ה שאין הא') דלא בעינן שיהא גדול כו' וברמב"ם שלפנינו ד"ב הגי' במד"א בדברים שלא אסרו אותן כדי לעשות סייג לתורה אלא בשאר ד"ת משמע דהחילוק הוא בין שהסייג הוא לחיזוק התורה בכללה לבין שאינו סייג אלא למצוה אחת ממצוות התורה אבל מהכ"מ א"נ כן ועוד הכי י"ח דבר סייגים להתורה בכללה לכן נ"ל דצ"ל אלא כשאר ד"ת בכ"ף וכ"ה במ"ע ור"ל דלא היתה רק תקנה בעלמא לא משום סייג כמו ד"ת שאינם משום סייג על הרוב אבל מ"מ קשה דלשונו ברה"פ גזירות ולשון זה נופל על סייגים כדקרי הש"ס לי"ח דבר גזירות וי"ל דסייג נקרא כמו שניות דגזרי בכדי שלא יקילו בערוה גופה ותתבטל מצות אותה ערוה כולה וגזירה היא כמו סדין בציצית דגזרו אטו כסות לילה דאינה אלא חשש דבזה יעבור על איסור כלאים אבל גוף האיסור לא יתבטל בכללו:

יד

תוי"ט ד"ה אבל ולדבריהם כו' ולא ישאל מהם שום כלי שטף. תמוה דא"כ למה גזרו דלא יציל אלא דלשיטתם צ"ל דע"ה צייתי וא"כ יוכל החבר לשאול מהם וכן בגמרא שם משמע דשואלין מהם כ"ש:

הזנה אוטומטית עדיות/ב

ב

והכא צ"ל דמיירי שאין בו ה' גפנים או דרי"ש ס"ל כריב"נ בכלאים שם ועי' בפי' הראב"ד:

ג

תוי"ט ד"ה והבשר ועי' במ"ו פ"ד דמכשירין דמים תלושין מכשירין כו' ומסולקת קושיית התוס' כו'. הן כיון דמשקי בי מטבחייא דאין מכשירין היינו מים ודם כמו שמביא לקמן ע"כ צ"ל דתלושין אין מכשירין מדאורייתא כמ"ש התוס' שם ד"ה לא דיין ואי משום דרבנן תיפוק ליה משום חבת הקדש כמ"ש לקמן בשם הרמב"ם ולפמש"כ התו"ח בשם הרמב"ם לקמן פ"ח מ"ד יתכנו דבריו:

ד

בהרע"ב ד"ה עריס חמש גפנים כו' ובד"ה תזרע והוא כו' כדי עבודת הכרם שהם ו"ט כו'. (וכעין זה הוא לשון הרמב"ם) הן עבוה"כ הוא ד' אמות כדתנן בפ"ו דכלאים מ"א ובעירובין (צ"ג) ובב"ב (כ"ו) ובכ"ד ועי' לקמן פ"ה

י

במשנה ריבנ"א מן הפסח ועד העצרת שנאמר ומדי שבת בשבתו. עי' בפי' הרמב"ם והראב"ד ולפמש"כ בויקרא פכ"ט אות ג' במ"ק דעצרת היא טפילה לחה"פ כמו ש"ע לחה"ס ע"ש א"ש בפשוטו מה שנקרא עצרת שבתו דר"ל שבת של פסח:

הזנה אוטומטית עדיות/ג

ב

במשנה מה שהביא התו"ח ראיה לפי' הראב"ד מפ"ג דטהרות מ"ב שגגה היא דהא התם יש ג"כ משקה השמן היוצא מהם אלא דשם טעמא אחרינא דמשקה היוצא מכל פרוד אינו נוגע בפרוד אחר וגם המשקין אינן מתערבין יחד ותיכף הן נשרפין לכן טהור שם לכ"ע:

ח

הרע"ב מפרש אבן השעות קודם ארון של גרוסות ונראה שבכוונה סרסן כדי להסמיך דיני המסמרים יחד עתו"ח ודלא כרל"צ שהגיה בדבריו:

הזנה אוטומטית עדיות/ד

ב

בהמה שנולדה ביו"ט מותרת. התוי"ט העתיק כאן לשון הרא"ש ולא שייך טעמא דהכנה כו' משמע דהבין בו דבא לתת טעם מדוע לא תאסר בו ביום משום הכנה וז"א דגם ביצה אינה אסורה אלא משום דמאתמול גמרה לה וגזירה משום יו"ט אחר השבת אבל משום לידתה ביו"ט אין חשש דיו"ט מכין לעצמו והרא"ש דינא אשמעינן דאף ביו"ט ושבת הסמוכים זל"ז דקי"ל דביצה הנולדה בזה אסורה בזה משום הכנה כדאיתא שם (ד) ותד"ה אלא מ"מ בעגל מותר וכ"מ בטור בסי' תצ"ח ובמ"א שם סקי"א אכן הרב"י שם הבינו ג"כ כהתוי"ט ומש"כ דולד הוא טוב לאכילה כו' כמו אחר הלידה עי' מה שהעירותי ע"ז שם מזבחים:

ה

בש"א יש לו פרט כו'. ופי' הראב"ד והא נמי חומרא לב"ה כו' ועתו"ח שהקשה עליו בזה וי"ל קושיותיו ע"פ מש"כ התוי"ט לקמן מ"ז בשם התוס' ול"נ דלא תני זה אלא מפני שהוא נמשך מפלוגתתם הראשונה וכה"ג לקמן (מ"ח) חלצו ב"ש פוסלין כו':

י

במשנה סדין בציצית כו'. עתוי"ט מה שהביא בשם הכ"מ לתרץ קושיית התוס' ול"נ דכוונתם להקשות דהרי הא דעשה דוחה ל"ת ילפינן מכלאים בציצית וא"כ נילף מינה אפי' היכא דאפשר לקיים:

הזנה אוטומטית עדיות/ה

א

במשנה דם נבלות כו' וב"ה מטמאין. בפי' הראב"ד מוכח דאינו אלא מדרבנן דגזרו משום כזית בשר ונראה שכוון בזה לתרץ קושיית התוס' במנחות (ק"ד) ד"ה הואיל דמוכח מכ"ד דדם אינו כבשר והתוי"ט לקמן רפ"ח רצה להעמיס בפי' הר"ב דב"ה אינן מטמאין אלא טומאת משקין ותימה דבכריתות (כ"א) מוכח להדיא דמטמא מדאורייתא טומאת נבלה דקאמר שם ואם דם מטמאה טומאה חמורה דתנן דם נבלות כו' והתם אדרשא דקרא קאי וש"מ דהוא מה"ת: שם ומודים בביצת טרפה. (ר"ל אפי' נגמרה קודם שנטרפה כמ"ש התוי"ט בשם הר"ן) שהיא אסורה מפני שגדילה באיסור פי' שהיא יכולה להגמר (כדאיתא בחולין אליבא דמ"ד טרפה א"י) באיסור ר"ל אף לאחר שנטרפה ואז נאסרת מדינא כיון דבשעה שנטרפה לא נגמרה עדיין ולכן גזרו אף אם נגמרה קודם שנטרפה אטו אותן שנגמרו אחר טריפתה משא"כ נבלה דא"א שיגמרו אחר שנתנבלה לכן ליכא למיגזר:

ד

בהרע"ב ד"ה ומודים ביולדת בזוב כו' שאם לא ספרה ולא טבלה כו'. והוא מפי' הרמב"ם ולא טבלה כדי נסבו דמאי תהני לה טבילה אם לא ספרה והעיקר תלוי בספירה דאם ספרה אע"פ שלא טבלה עדיין היא מחלוקת וכמ"ש הרמב"ם תחלה והוא מהגמרא דנדה (ל"ה ב') וכ"פ שם הרע"ב:

ו

תוי"ט ד"ה ח"ו כו' ופרש"י אלמלא תודוס אתה אדם חשוב כו' שכן בירושלמי כו' שהיה שולח פרנסת חכמים. תמוה הרי גם בגמרא דילן שם בפסחים איפשטא דגברא רבא הוא מדדרש כו' וריב"א אמר שם מטיל מלאי כו' והוא כהירושלמי שהביא. ומש"כ עוד דבגמרא דברכות כו' גרסי' ר' יוסי בגמרא שלפנינו* הגי' ר"י בר"ת ובפרש"י שם מפורש ר' יהודה:

• הד"ס העיד שבכל הדפו"י הגי' בגמ' דברכות וברש"י ר' יוסי ושכן הוא בב"נ ובע"י ובאו"ז והמהרש"ל הוא שהגיה ר' יהודה ע"פ המשנה דעדיות.

הזנה אוטומטית עדיות/ו

ב

במשנה שרא"א לא אמרו אלא על אמה"ח כו'. נראה דבאבר מן הנבלה (וכן מן השרץ) גם הוא מודה דמטמא מק"ו דאמרו לי' דהתם ליכא לדחויי דמרובה טומאת החיים וראיה לדבר דבס"פ העור והרוטב מתרץ להא דר"ש מטהר גבי אבר המדולדל באדם דאזיל בשטת ר"א ולא תירץ כן דבריו דבמשנה הקודמת בהא דמטהר גבי אבר המדולדל בבהמה ולפ"ז נדחה הלכאורה דבתוס' שם ד"ה כזית: שם שהחי עושה מו"מ מתחתיו כו' מה שאין המת מטמא. ופי' הרמב"ם (והרע"ב אחריו) דאם שמו המת מלמעלה ממאה בגדים כו' כל מה שאחר הג' טהור כו' ואם השלכנו על המת כו' לכאורה כיון דטומאת מת בוקע ועולה בוקע ויורד כל הבגדים שתחתיו או ע"ג כולם טמאים כמת עצמו ועי' לשונו בחבורו ספ"ה מהל' טומאת מת שסיים בזה במד"א כו' ע"ש:

ג

כזית בשר הפורש מאמה"ח ר"א מטמא נראה דבבהמה מודה ר"א דטהור וראיה ברורה דבס"פ העור והרוטב מסקינן דת"ק דהוא ר"מ אית ליה כר"א בהא ושם לעיל (קכ"ח ב') אמרינן לדידיה דבשר הפורש מאמה"ח (דבהמה) לא מטמא: שם ד"א אבר שיש עליו בשר כראוי כו' עתוי"ט שהר"ש פירשו דבאבר מן המת איירי ותמיהני דא"כ מאי שייטא ביה בשר כראוי לר"א הלא לדבריו במ"ב העלאת ארוכה לא מעלה ולא מורידה אלא בכזית תליא מילתא ועוד קשה דחסר הבשר דטמא ע"כ בנשאר בו עצם כשעורה לר"א דאין חשיבות לאמה"מ וכ"ש לריו"ח בנזיר (נ"ג ב' ונ"ד) (ועמש"כ ברמב"ם פ"ג מט"מ הל"ג) וחסר העצם דטהור היינו בלא נשאר בשר כזית ומאי פסקא ועוד מה זה ראיה לחומרת בשר מעצם. ומש"כ הכ"מ דבאמה"ח אם חסר מהעצם כ"ש טהור לגמרי אע"פ שכה"ב קיים כו' תמוה דהא בדר"א קיימינן ולדידי' כזית בשר הפורש ממנו טמא ודע דהר"ש עצמו תברי' לגזיזי' בפ"ג דאהלות מ"ה ופי' תחלה משנתינו זאת באמה"ח ע"ש: ומה שכ' התוי"ט דאין סברא לומר דעצם כשעורה הפורש מאמה"מ לא יהא דינו כו' וה"ז דומה ממש לתמיהת הכ"מ כו' על הראב"ד כו' תמיהני דאישתמיט לשני האדירים האלה דר"ש א"ל סברא זו בס"פ העוה"ר לפי' הרמב"ם והרע"ב אחריו ע"ש ובעיקר כוונת הראב"ד עי' בחדושי שם: שם שהבשר הפורש מה"ח טהור ואבר כו' והוא כברייתו טמא. ופי' הרע"ב כברייתו בשר וגו"ע ולשון הראב"ד שיש עליו בשר כראוי ותמיהני דא"כ מאי חומרא דעצם מבשר כמו דבשר לחוד טהור כן עצם לחוד טהור ואינו טמא אלא בהצטרפותם יחד וגידין עמהם לכן נלע"ד דר"נ בשטת ר"ע בחולין (קכ"ח ב') דמטמא בבהמה ושרצים אמה"ח אף שאין עליו בשר (ומפרש"י שם משמע דאינו מטמא אלא רכובה דברייתה בלא בשר וזהו שאמר כאן והוא כברייתו ולהתוס' שם יל"פ כברייתו כדרך בריאת אחד מן האברים כגון רכובה שהיא בלא בשר ולפי ריב"א שם י"ל דסובר ר"נ כרבי) ומטהר בכוליא וניב שפתים אף שהם כברייתן ומביא ראיה ממה דמצינו חומרא בעצם יותר מבשר באברי נבלה ושרצים וכמו דהביא ר"א ראיה מהם על חומרת בשר מעצם ואולי לר"ע אף באמ"ח דאדם הדין כן עי' בתוס' שם בסה"פ ד"ה כזית ובמש"כ שם ועוד יל"פ דקי"ל אמה"ח שאין עליו בשר כראוי מטמא במגע ובמשא רק אם העצם הוא שלם (עי' אהלות פ"ב מ"ג ומ"ה) והבשר ממנו אף שהוא שלם טהור מכלום ויהיה פי' כברייתו דהעצם הוא שלם כמו שנברא אף שאין עליו בשר היפך מפי' הראב"ד והרע"ב: שם תאמרו בחי שאין בו כו' ורובע נראה משום דאף במת א"מ רובע אלא מן רוב בנין או מנין ומעצם אחד א"מ אלא שמאי לעיל פ"א מ"ז:

הזנה אוטומטית עדיות/ז

ח

[בתוי"ט ד"ה שהיו אומרים כו' פירש הראב"ד וז"ל כו'. יותר ממה שאין שולקי כו' נ"ב דצ"ל ששולקי. מהגרמ"ש ז"ל]:

הזנה אוטומטית עדיות/ח

א

[בתוי"ט ד"ה העיד ריב"ב והר"ב כו' נ"ב בירושלמי שקלים פ"ח הגירסא כלפנינו: שם בא"ד בברייתא תני בה העיד ר"י וריב"ב נ"ב עי' מ"ג ובתוי"ט שם. מהגרמ"ש ז"ל]: שם בתי"ט ד"ה על דם נבלות. שמטמאי' טומאת משקים כו' עמש"כ לעיל רפ"ה בס"ד:

ג

ארשב"ג קבלנו עדותכם עתוי"ט שגי' אר"ג עקרית והתו"ח סייעו מהא דעדיות בו ביום נשנית כו' אבל מצאנו לעיל בפ"ה ר"י ור' יוסי ור"ש (לנ"א) וכן בס"פ והמה היו בדור רשב"ג וי"ל דהכוונה דוקא על לשון עדות הנאמר בה או דרבי הוסיף בם גם ד"א הדומים להם: [שם בתוי"ט ד"ה וריב"ב בגמרא דכתובות מייתי לה וגרס ר' יהושע ב"ב. נ"ב בגרסתנו גם שם* ובקדושין ע"ה א' ור' יהודה ב"ב ובערוך ערך אלמנה בתחילה כתב ר' יהודה ב"ב ובסוף ר' יהושע ב"ב:

• הד"ס העיד שבד"ו הגי' בכתובות ר' יהושע ב"ב כמ"ש התוי"ט והמהרש"ל בדפוס הראשון הגיהו שם כלפנינו וגם בערוך השלם ובערוך בדפו"י הגי' בתחלה ובסוף ר' יהושע ב"ב.

שם בתוי"ט ד"ה אלמנת עיסה כו' ש"מ דל"ג במתניתין אלמנה. נ"ב במחילה מכ"ת דלא דק שפיר ונעלמה ממנו סוגיא ערוכה דפ' עשרה יוחסין שהביאו התוס' בדבור הקודם (ד"ה אלמנת עיסה) הכל מודים באלמנת עיסה שפסולה ולאפוקי מהני תנאי דתנן בעדיות אלמנת עיסה אלמא דבמשנה דעדיות גרסינן אלמנת עיסה ור"ת אינו מוחק אלמנה אלא מברייתא ולא ממתניתין כו' (פ"י כתובות שם). מהגרמ"ש ז"ל]:

ו

במשנה אר"י כו'. ומע"ש אע"פ שאין חומה כו' עתוי"ט שכ' דהא דאם אין מקדש ירקבו דתנן במע"ש ופסקה הרמב"ם הוא מדרבנן מטעם דאם אין מקדש אין העם רגילין בטהרה. וכ' עוד ואע"פ כו' העתיק ג"כ האי דאוכלים מע"ש כו' לכאורה י"ל בפשיטות דנ"מ כשיש מקדש או כמו בימי עזרא שעשו מזבח לבד והקריבו קרבנות ואז רגילין בטהרה כיון שהתחילו להקריב רק שיקשה עדיין מהגמרא דנפול מחיצות שהביא הראב"ד: שם ד"ה שקדושה כו'. וכ"ע הכ"מ וא"י מה כח חזקה גדולה כו' ול"נ דכוונת הרמב"ם דגם עתה כשקנה ישראל קרקע בא"י ברשיון המלך הוי דומיא דזמן עזרא דאז כ"כ עלו והחזיקוה ברשיון כורש ולכן חוזרת לקדושתה:

ז

בתוי"ט ד"ה שנאמר כו' לפי שסברתו שאין החמס [צ"ל הענין] כו' נ"ב הגהה זו טעות היא עי' לשון הרמב"ם שהעתיק התוי"ט בראש המשנה. מהגרמ"ש ז"ל]: הזנה אוטומטית עבודה זרה/א

א

בתוי"ט ד"ה שלשה ימים כו'. מנינא בסוף כי הכא כו'. אין זה ממש בסוף כי לפני אידיהן הוא הגבלת זמן המנין והוא חלק ממנו ושוה להא דבז"ד בודקין אה"ז ולבג"ד שוו גיטי נשים דהמנין קודם להענין רק הוא נגד להא דז"י קודם יוה"כ. ועי' לשונם בריש קדושין:

הזנה אוטומטית עבודה זרה/ב

ה

בתוי"ט ד"ה אמר לו כי טובים כו' אלא דה"ק ישקני כו' שמעתי כו' נ"ב ול"נ שסמיך על אידך קרא (ד' יו"ד) מה יפו דדיך אחותי כלה מה טובו דדיך מיין. מהגרמ"ש ז"ל]:

ז

בתו"ח ד"ה וציר כו' אבל בירושלמי רפ"ז דנדרים הל"ד הנודר מדגה אינו אסור אלא בכלבית. ולכאורה י"ל דהכוונה שם לאסר בהנאתו עי' עירובין (ל') אולם בירושלמי איתא דגה שאני טועם ע"ש ולפ"ז הראיה נכונה:

הזנה אוטומטית עבודה זרה/ג

ו

ברע"ב ד"ה ד' אמות כו' אלא ממלא המקום קוצים. וכ"ה לשון הרמב"ם בחבורו פ"ח ה"ה והטוש"ע בר"ס קמ"ג (ובגמ' דגדר לי' בהיזמי כו') וצ"ל שגי' אחרת היה לפניהם והתוי"ט ל"ד שהעתיק לשון הגמ' כפי הגי' שלפנינו על לשון הרע"ב ולא העיר ועי' בהגהות הטור שם: שם בתוי"ט ד"ה אבניו כו' ותימה כו' ואולי דמשום חומרת ע"ז אמרו דא"ב ונ"ל דכן ג"כ דעת התוס' לקמן (ס"ד ב') ד"ה תנ"ה ע"ש היטב דאל"כ דלמא שאני נשתתפו דיש לו חלק מן הדין. אבל ירושה דאינה אלא מדרבנן כדאיתא בקדושין שם אמרינן ברירה וסברת התוי"ט איתא בגמרא לקמן (נ"ב א') משום חומרא דעבודה זרה שויא רבנן כטומאה דאורייתא כו' ע"ש והתו"ח הביא בשם הרמב"ם בחבורו דאמרינן גם הכא ברירה משום דרבנן היא ול"ד כלל. א) דהרמב"ם כתב כן לענין הנאה והיא דאורייתא כמש"כ לקמן (נ"ג ב') בס"ד ע"ש. ב) דהרמב"ם לא כתב מטעם ברירה אלא כתב סתם מחצה שלו מותר בהנאה וי"ל דמיירי במכיר או במוכר חלקו בכ"מ שהוא כמ"ש הר"ן וכ"נ שהבינוהו הכ"מ והלח"מ ע"ש:

ט

בתוי"ט ד"ה הפת כו'. והלכך כו'. אנכי ל"מ טעם בדבריו דמ"מ קשה מדוע לא ינוכה שם הנאת דמי עצים דחולין. ועוד אפה בו אה"פ בחדש לדידן דמותר אם אח"כ הוסק בעצי היתר מחמת זוז"ג ולדבריו עצי היתר הגורמים לא יועילו ועמש"כ שם ב' חלוקים נכונים בס"ד: [שם בתוי"ט ד"ה אסורה בהנאה כו' ולכך צ"ל דה"ק דדרך ליקח פת מן הע"ג כדי להאכיל לפועליו הע"ג. נ"ב כ"כ התוס' ביבמות (פ"א ב') ובזבחים (ע"ב ב') ד"ה כולן ידלקו הלשון. "חיישינן שמא יקנה ממנו ישראל ליתן לפועליו". מהגרמ"ש ז"ל]:

הזנה אוטומטית עבודה זרה/ד

ח

ברע"ב ד"ה מה שבבור אסור. אם יגע כו'. והרשב"ם בתוס' פי' מטעם כחו כו'. ולכאורה קשה דתיפוק ליה מטעם סתם יינם כדלעיל (כ"ט ב') בריש המשנה ובתד"ה יין מנלן. ודוחק לומר דמפרשי דקאי על הרישא דלקח ישראל בעוד שהיה בגת דכשיקרא עליו שם יין כבר היה של ישראל. ועוד דהמטהר יינו של עובד כוכבים יצטרך לקנותו בעודן ענבים וזה לא שמענו ועי' לקמן (נ"ו ב') בתד"ה מהו וברש"א ועי' לשון הר"ן שהבאתי לעיל שם דכל שאין בו חשש ניסוך לא מיתסר משום בנותיהן ולשטתו א"ש. ולשון הרמב"ם בפי"א מהל' מ"א ה"ג יין העובד כוכבים שאין אנו יודעים אם נתנסך כו' והוא הנקרא סתם יינם אסור בהנאה. משמע ג"כ דבידוע שלא נתנסך אינו בכלל סתם יינן. אבל שם הוכחתי דשטת רש"י אינו כן דעכ"פ אסור בשתיה. ואולי י"ל כיון דיינן נאסר משום בנותיהן כמו פתן דינו כמוהו דאינו אסור עד שיהא גמרו ע"י עובד כוכבים לעיל (ל"ח ב') ואפי' לדעת הר"ן שהביא הב"י ר"ס קי"ב דבפת של עובד כוכבים לא מהני באפהו ישראל מ"מ היינו דוקא כשהלישה והעריכה היה ע"י עובד כוכבים ע"ש בב"י באורך:

ט

תוי"ט ד"ה ולא בוצרין עמו כו'. ולפיכך הויין טבולין לתרומה קודם בצירה. בפסחים (ל"ג) כגון דאחמיץ במחובר ועמש"כ שם בפרש"י ועי' לקמן (נ"ו) תד"ה שמותר. והל"ל דהוויין טבולין בשעת בצירה קודם דריכה: [נ"ב נראה דצ"ל דריכה. מהגרמ"ש ז"ל]:

הזנה אוטומטית עבודה זרה/ה

ב

במשנה כגון חומץ שנפל ע"ג גריסין. וכ"ה בתוס' כאן אבל לקמן (ס"ו ב') העתיקו וכן: שם בתוי"ט ד"ה כגון חמץ כו' ותמיהה לי דמה ענין זה למשביח ולבסוף פוגם כו'. ול"נ דהרע"ב כוון למש"כ התוס' בסוף מכלתין בד"ה מכאן ואילך ע"ש ותבין:

ג

במשנה עובד כוכבים שהיה מעביר עם ישראל כדי יין כו'. הרא"ש בשם הרמב"ן כ' דלא מיירי בפתוחות לגמרי דודאי יש לחוש דלמא נגע ע"ש. והתוי"ט לקמן מ"ז ד"ה המערה תמה דתיפוק ליה משום נדנוד כו' ע"ש. ואין כאן תימא כלל. דבכלי רחב אינו נאסר מפני נדנוד דרך הילוכו. עי' בט"ז סי' קכ"ה סקי"ג ובש"ך סקי"ט:

ז

במשנה משנכנסה לרשותן אסור. לכאורה ה"נ הטעם כדלקמן (בע"ב) בגמ' דמיתחזי כעבודת כוכבים ביד ישראל וכפרש"י שם ומהרא"ש ל"מ כן: שם במשנה פסק עד שלא מדד דמיו מותרין. עתוי"ט שדעת הרמב"ם כשמדד בכליו של עובד כוכבים דמיו אסורין מפני תערובות עכבת יין שבכליו ושהראב"ד השיגו דהא קי"ל כרשב"ג. ובד"ה אסור קיים דעתו בדברי הר"ן בהא דמשפך דמתניתין דלקמן שכתב דאפי' לרשב"ג אינו אלא במפרש כו' ע"ש ותמה על הראב"ד והכ"מ. ודבריו אינן אלא דברי תימה. דבמדד בכליו של עובד כוכבים שיש בהם עכבת יין של העובד כוכבים לא קנה הישראל מעולם ההוא יין ולא בא ברשותו כלל והרי נשאר בידו של עובד כוכבים כשהיה ואינו מוכר לו אלא יינו שמודד ועדיף יותר ממפרש: [שם בתוס' חדשים ד"ה אומנין של ישראל הרמב"ם גריס בין בפירושו בין בחבורו אומנין ישראל נ"ב ונרא' לי שהגי' אומנין של ישראל היא נכונה לפי הפי' שהביא הרשב"א בתוה"ב (והביאו הב"י) וז"ל וי"מ כגון שעשו מלאכה אצל ישראל וישראל זה אמר לנכרי לפרען בשבילו והוא שלח להם חבית של יי"נ כו': שם בתוי"ט ד"ה ואם משנכנסה כו' ב"י סי' קל"ב בשם ר' ירוחם. נ"ב אתמה על הב"י ועל התוי"ט שלא השגיחו שר' ירוחם העתיק את לשון הרא"ש במשנתינו סי' כ"א והי' להם לכתוב בשם הרא"ש. מהגרמ"ש ז"ל]:Rashash on Pirkei Avot רש״ש על משנה אבות Vilna Edition https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001300957/NLI

רש״ש על משנה אבות

הזנה אוטומטית אבות/א

ה

במשנה באשתו אמרו. מה שהקשה התוי"ט דאם נאמר דזהו דברי רבינו הקדוש לא הל"ל אמרו בל"ר. נ"ל די"ל דהו' הוא לכינוי ונקראהו בחולם:

ח

בהר"ב ד"ה אל תעש עצמך כעורכי הדיינין שעורכין ומסדרין טענות בעה"ד (איך שיטענו בעה"ד) לפני הדיינין כ"נ כוונתו והתוי"ט נדחק: שם בתוי"ט ד"ה אל תעש. שאלו אמר כו' עורך הדיינים היה במשמע בעריכה האסורה מצה"ד כ"נ דצ"ל: בא"ד והא דאריו"ח משום ומבשרך היינו כו'. יותר הל"ל דאל"ה לא הי' עושה נגד משנתנו דהזהירה על אדם חשוב:

י

שמעיה ואבטליון. עתוי"ט בשם ד"ח דאמן מישראל הוו אבל עדיין יקשה לדעת הרי"ף ור"א משבחא שהביא הנ"י בר"פ מ"ח דלד"נ בעינן ישראל מכל צדדיו וכ"נ דעת הרמב"ם כפי שבאר הכ"מ בפ"ב מהל' סנהדרין וצ"ל דאביהן הי' מישראל ואמן הי' אביהן מישראל ואמן מגרים ועי' בנו"ב חלק חו"מ סי' א':

הזנה אוטומטית אבות/ב

א

בתוי"ט ד"ה עין רואה כו' בשם ד"ח כי אמר עין ואוזן בל"י כו'. מצינו רבות בל"ר עיני ה' צופות (משלי ט"ו) עיני ה' אל צדיקים ואזניו אל שועתם:

ד

בהר"ב ד"ה כדי שיבטל כו' כאותה שאמרו בפ' במה אשה כו'. לפנינו שם איתא אפי' הקב"ה גוזר גזירה הוא מבטלה וכן במו"ק (ט"ז ב') מושל בי צדיק שאני גוזר גזירה ומבטלה ולשון זה יותר נאות לעניננו: שם בתוי"ט סד"ה הלל. וזו היא הסבה כו' שגורס כו' הלל אומר כו' ול"נ דלא מהשם הוא זה אלא משום דבסוכה (נ"ג) מביא הש"ס הא דגולגולת ע"ש הלל הזקן: שם ד"ה שא"א לשמוע. אבל הרמב"ם כו' שלא יהא פשוטו הדברים מרוחק מאד ובטל כו' חיסר הרבה בהעתק וע"ש בשלימותו אבל ק"ל שהרי רוב דברי חז"ל בהגדה המה ע"ד זה וכמו שהאריך בעצמו בזה בתחלת פרק חלק ודע שבציון הרע"ב ט"ס וצ"ל וסופו להשמע בו' לא בשי"ן:

ח

בהרע"ב ד"ה ירא חטא. דאל"כ מאי רבותי' אפי' ע"ה אפשר להיות יר"ח. תימה הכי מפני שאפשר איני ראוי להשתבח בזה מי שהוא כך בפועל הרי כ' הרמב"ם ברפ"ה מהל' תשובה כל אדם ראוי להיות צדיק כמשה רבינו כו':

י

בר"ב סד"ה לחישת שרף כו'. כך ת"ח אם תקניטנו ותבא לפייסו אינו מקבל פיוס. ק"ל הכי זה מדת ת"ח אדרבה אמרינן ביומא (כ"ג) דמפייסו ליה ומפייס ע"ש:

הזנה אוטומטית אבות/ג

א

בהר"ב ד"ה מטפה סרוחה כו' והמסתכל שבא מטפה סרוחה ניצל מן הגאות והמסתכל כו'. הן לקמן פ"ד מ"ד א"ר לויטס מאד מאד הוי שפל רוח שתקות אנוש רמה הרי שההסתכלות דלאן כו' מבטלת גאות האדם: שם בתי"ט ד"ה עקביא כו'. בזמן הבית הי' (והרמב"ם בהקדמתו לפי' המשניות בפ"ד חשבו בחבורת שמעיה ואבטליון והסה"ד בזמן הלל) כדתנן כו' שאין העזרה כו'. אינני רואה מזה ראיה כי יל"פ דה"ק כשהיתה העזרה ננעלת כו' לא נמצא אז אדם כו' כעקביא בדורו וע"ש במהרש"א בח"א: [שם בתוי"ט ד"ה מאין באת כו' שאלת המקום שבא משם כו' כמו מאין באו האנשים. נ"ב לא נמצא כן במקרא אבל יש הרבה אחי מאין אתם מאין באתם והתוי"ט בוודאי כיון על הפסוק כן באו אלי האנשים ולא ידעתי מאין המה (יהושע ב' ד'). מהגרמ"ש ז"ל]:

ג

במשנה שנאמר וידבר אלי כו'. עי' בהרע"ב שם פרש"י ונ"ל להוסיף ע"ד דת"ח נקרא מזבח כדדריש ר"א (ע"ז נ"ב) ובמקום ת"ח כו' שנאמר אצל מזבח כו' ע"ש פרש"י ומגין על דורו כעץ כדאיתא בב"ב (ט"ו):

ט

במשנה כל שיראת חטאו קודמת לחכמתו. עתוי"ט שכתב ובהכי מיתרץ דל"פ אדהלל כו'. גם בלא"ה אין משם סתירה לפי' הרע"ב שם דע"ה יוכל להיות יר"ח:

יב

בתוי"ט סד"ה לתשחורת כו' או התשחורת ובכללו כל איש שאין לו מעלה. מפירוש הרע"ב נראה דגם הוא ראש בישיבה רק שהוא עדיין בחור:

יג

במשנה מסורת סייג לתורה נ"ל לפרש שהיא סייג להמתפרצים מחכמים בעיניהם לעשות ט"ס בכה"ק במקום אשר הלשון דחוק לפניהם לפרשו כפשוטו או שהיא נגד כללי הדקדוק או אם נמצא איזו סתירה ממקום למקום ובפרט בס' ד"ה אשר הוא בעיניהם כעיר פרוצה ושם תורה כולל כל ספרי תנ"ך כמש"כ בס"ד במ"ר נשא פ"ט אות י' במ"ק: שם מעשרות סייג לעושר. עי' פי' הרע"ב אולם לשון סייג מובנו על שמירת הדבר שכבר נמצא לכן נ"ל שכוון למעשה המסופר בש"ר ס"פ ל"א באדם שהיה לו שדה כו' ע"ש: שם בתוי"ט ד"ה שחוק כו' אלו תנן הסייג כו' לא הוה משמע מיני' אלא כו' מביאין כו'. ואני אומר דגם זה לא הוה משמע לפמש"כ הרע"ב בפ' דלעיל מ"ט על בבא דאיזו היא דרך רעה שיתרחק כו' ע"ש:

יז

תי"ט ד"ה אם אין חכמה כו' וכדתנן כו' אין בור יר"ח. עמש"כ לעיל במ"ט ע"ד ופירושו יתכן אם נפרש יראה דכאן יראת הרוממת אשר היא ודאי לא תתכן בלתי חכמה:

הזנה אוטומטית אבות/ד

ב

במשנה הוי רץ למצוה קלה כו' שמצוה גוררת מצוה. לכאורה תיפוק ליה משום מצוה זו גופה וכדלעיל רפ"ב ונראה דכאן יכוין דאפי' מצוה שאין מחוייב לרוץ אחריה כמו שאמרו בחולין (קל"ט ב') גבי שילוח הקן יכול יחזור בהרים כו' (רמז לדבר דשם בסוף המסכת קוראה מצוה קלה) וכן מצות ציצית שאינו מחוייב ללבוש טלית בת ד' כנפות כדי להתחייב בה אשמעינן דמ"מ ישתדל וירוץ אחריה כדי לקיימה עי' בפי' הרמב"ם מה שהביא דוגמא לזה ממשה רבינו:

ה

במשנה הא למדת כל הנהנה מד"ת נוטל חייו מה"ע פ' הרע"ב שחייב מיתה בידי שמים כמו שנהנה מן ההקדש א"כ שנה ר"צ כרבי בסנהדרין (פ"ג) דהזיד במעילה במיתה דלית הלכתא כוותיה אלא כחכמים דאינו אלא באזהרה:

י

במשנה ואם בטלת מה"ת. (פירוש כדי לעסוק בעסקיך) יש לך בטלים הרבה כנגדך (פי' ישלח ה' בך מבטלים אחרים זולתה שיבטלוך מעסקיך) ואם עמלת בתורה (וע"י זה נתבטל העסק שהיה לפניך) יש לך שכר הרבה כו' (ישלם לך כנגדו ממקום אחר):

יב

במשנה ומורא רבך כמורא שמים. עי' בהרע"ב והוא מאדר"נ והרשב"ם בפסחים (ק"ח) פי' מקרא אחר ע"ש ובמ"ר פרשה שמות איתא על פסוק ואתה תהיה לו לאלהים מכאן אמרו מורא רבך כמו"ש:

יג

תוי"ט ד"ה הוי כו' ששגגת התלמיד כו'. ראיה מפורשת לזה ממעשה דיואב עם רבו שרצה להרגו בב"ב (כ"א) וכפי' התוס' שם בשם ר"ח:

הזנה אוטומטית אבות/ה

א

בהר"ב ד"ה שנברא כו' ואינו דומה כו' ביום א' כו' בהרבה ימים. דבריו שלא בדיוק פתח במאמרות וסיים בימים הכי אמר בששת ימים נברא העולם והלא ביום אחד (או אפי' ברגע א') יכול להברא:

ב

תוי"ט ד"ה להודיע הב'. ונ"ל דהיינו דכתיב ארך אפים ולא ארך אף. בעירובין (כ"ב) דרשוהו בענין אחר ע"ש:

ג

במשנה עשרה נסיונות נתנסה א"א כו'. הן הרע"ב חשב בנסיון הג' ויהי רעב בארץ והוא מפי' הרמב"ם וכן חשבו בפדר"א פכ"ו בנסיון ד' והרמב"ן בפיה"ת חשבהו אדרבה לו לחטא לצאת מהארץ שנצטוה עליה מתחלה מפני הרעב כי האלהים ברעב יפדנו ממות וכ' עוד דעל המעשה הזה נגזר על זרעו הגלות במצרים מקום המשפט שמה הרשע. ול"נ דהמקום צוהו על ב"ד. א) שילך מארצו והוא אמרו לך לך מארצך. ב) אנה ילך והוא אמרו אל הארץ אשר אראך ואברהם קיים מיד מצותו הראשונה כאמרו וילך אברם כאשר דבר אליו ה' אך יען אשר לא הראהו עדיין הארץ אשר יבא שמה לכן הלך באשר יתהלך כדכתיב עד מקום שכם עד אלון מורה ויעתק משם כו' ובדרך כלל אמר ויסע אברם הלוך ונסוע ובהיות הרעב בא"י וירד אברם מצרימה עד שא"ל המקום ב"ה שא נא עיניך וראה כו' (וזהו אשר אראך שא"ל בתחלה) אז ויבא וישב באלוני ממרא ור"ל דנתיישב שמה ולא נסע עוד ומה שהלך תחלה לארץ כנען. לא מפני שנצטוה עליה כמו שחשב הרמב"ן רק כמו תרח אביו לקחו מתחלה ללכת כנענה:

ד

תוי"ט ד"ה ועשרה הא'. ואם להאהיל עליהם מפני החמה. אגב שיטפי' ל"ד דלא עברו הים אלא בלילה:

ה

תי"ט סד"ה ולא הסריח כו'. ויש להוסיף משכן שבמדבר ג"כ. ולי יש להוסיף ג"כ גלגל:

ו

במשנה והמטה פי' הרע"ב שנעשה בו האותות. ול"נ לפרש יותר על מטה אהרן אחר שמצינו בפסחים (נ"ד) וי"א אף מקלו של אהרן שקדיה ופרחיה וכמו שסתם פה השמיר והוא דעת יחיד שם לעיל ר' יאשיה בשם אביו: שם והכתב והמכתב. עמש"כ שם בפסחים בס"ד: שם תוי"ט ד"ה עשרה כו' ויקשה ע"ז מאד מאמר כו'. אינני רואה באלו קושיא כלל כי כבר היה גלוי לפניו יתעלה לאיזה זמן יאמר פרעה ושם אז בטבע הצפרדעים שימותו באותו זמן וכן תאמר בגדעון ובאחז היה גלוי לפניו שלא ישאל אות לכן לא שם אז שום שינוי בטבעי היצירים: שם ד"ה נבראו כו' והלוחות כנגד מאמר פרו ורבו כו'. אישתמיטתיה מ"ר בראשית רפי"ז ופדר"א ספ"ג שלא חשבו ויאמר זה בהעשרה מאמרות ע"ש: שם ד"ה פי הארץ. שממה שלא אמר שאול הוא כפי כו' לשאולה כו' הכא הה' משמשת במקום ל' בתחלה משא"כ התם דכבר כתב ל' בתחלה וכן מבואר שם בפרש"י והוא ממ"ר בראשית פ"נ ושוח"ט שם: בא"ד וזהו אשר בקש כו' באמרו ופצתה שעל פתיחה כו' הל"ל ופתחה. ומה יאמר בפצתה דגבי הבל: שם ד"ה ופי הבאר כו'. כלו' שיהיו עונים כנגד הדבור שלה כצ"ל:

ח

תי"ט ד"ה מקצתן כו' משא"כ בחלה דכתי' בה נתינה גם בתרומה כתיב ראשית דגנך כו' תתן לו עי' שבת (כ"ה רע"ב) ובתוס' שם ועמל"מ פ"ו מהל' מת"ע ובנו"ב מ"ת חלק יו"ד סי' ר"א:

טו

בהרע"ב ד"ה ביושבים כו' והשתא מיירי בענין הסברא הישרה כו'. ולפ"ז צל"פ משפך כו' היינו ששכלו גס ואין מתקבל על לבו שום ד"ת שלומדין אותו לכן למודו הוא מקופיא ומשכח מהר ומשמרת כו' היינו שאין שכלו ישר ושלם והעקב לו למישור ומתקבל על לבו ולכן זוכרו והישר אצלו לעקום ואינו מתקבל עליו ושוכחו מיד:

כ

בהרע"ב ד"ה עז כנמר כו' נולד מן חזיר היער והלביאה כו'. זה דבר חדש וזר ולפ"ד לא יולידו ולא ראיתי זאת בספרי הטבע:

הזנה אוטומטית אבות/ו

ג

במשנה שכן מצינו בדוד מלך ישראל שלא למד מאחיתופל אלא ב' דברים. עפרש"י והנה מצינו בסוכה (נ"ג) דלמד ממנו שמותר לכתוב שם אחספא כו' וזה י"ל ע"פ מש"כ במכות (י"א) בס"ד ע"ש אבל מצינו במ"ר במדבר פ"ד שלמד ממנו שהלוים צריכין לשאת הארון על הכתף: הזנה אוטומטית הוריות/א

א

במשנה בין שלא עשו ועשה פטור. מש"כ הרע"ב והן חייבין הוא שלא בדיוק דמשמע דקאי על מתניתין ביחיד שעשה ע"פ הוראתם וז"א דהב"ד לכ"ע א"ח עד שיעשו רוב הקהל ול"פ אלא על היחיד אם הוא חייב או לא וכוונתו הוא דלעולם אין המעשה תלויה בב"ד אלא אף שלא עשו בעצמם הוראתם לבד פוטרת את היחיד ומחייבת אותם בעצמם בעשיית רוב הקהל:

ג

במשנה אבל המוציא מרה"י לרה"ר פטור. צ"ל המוציא מרשות לרשות וכדמוכח לקמן בגמרא וכ"מ שהגיה בתור"ע וכצ"ל לקמן בהברייתא:

ד

במשנה או שהיה אחד מהן גר כו' נתין. לכאורה נתין היינו גר. וי"ל דאשמעינן דאף באמו מישראל דכה"ג בגר כשר (עי' סוטה מ"א ב' תד"ה אותו היום) ושמעיה ואבטליון יוכיחו עי' פ"א דאבות מ"י ובתוי"ט שם. מ"מ נתין פסול. ומיירי בעבר ונשא ישראלית והרמב"ם בפי"ג מהל' שגגות השמיט נתין: שם או זקן שלא ראוי לבנים. משמע דהמשנה עצמה מפרשת שיעור זקן דהוא שאינו ראוי שוב להוליד אבל הרמב"ם בפ"ב מהל' סנהדרין הל"ג כ' זקן מופלג בשנים וע"ש בלח"מ וגירסתו נראה היתה שלא ראה בנים עי' בפירושו ובחבורו רפי"ג מהלכות שגגות וכ"ה הגי' במשניות ובהרע"ב ומפרש דאו קתני ועי' רש"י סד"ה או שלא היה מופלא אבל מלשון זה משמע דאף דעתה אין לו בנים אם ראה בנים בזמן עבר כשר ובסנהדרין (ל"ו ב') הגי' ומי שאין לו בנים וכן העתיק הרמב"ם בחבורו שם וקשיין אהדדי: שם שוגגין ועשו מזידין ה"א פטורין. לשון הרמב"ם בפי"ג מהלכות שגגות הל"ו וידעו הקהל שטעו כו' ק"ל הא ידיעתם לאו ידיעה היא כמש"כ בהלכה הקודמת דמצטרף לכל השוגגים על פיהם וצ"ל דמיירי שהיו בכלל רוב העושים איזה תלמידים שהגיעו להוראה ובלעדם לא הוי רובא ומה שהניח בתור"ע בצ"ע דהיאך החליט התנא לפוטרם אפי' מכשבה ושעירה הא מ"ל שחייבים כגון שידעו שדבר הזה אסור בלאו אבל לא ידעו הכרת ע"ש ולפמש"כ ל"ד במחכ"ת דממ"נ שאר העם פטורין דה"ל יחיד שעשה בהוב"ד דפטור אפי' ידעו שטעו ואשר הגיעו להוראה בפשוט מ"ל שיהיו חייבים כגון שטעו במצוה לשמוע ד"ח וכדלעיל וציורו ג"כ לא מחוור דהא שגגת הכרת אשר בעבורה יתחייבו הוה ע"י הוראת ב"ד ויותר יש לחייב את הב"ד פר מלחייבם כשבה או שעירה ועי' במל"מ ברפי"ב שם דשקיל וטרי בכעין זה ולולי דברי הרמב"ם הנל"פ ועשו מזידין היינו שעשו אחר שכבר חזרו בהם הב"ד כמו שוגג ועשה מזיד דר"פ דלקמן:

ה

במשנה רי"א ז' שבטים שחטאו כו' ושאר שבטים של"ח מביאין ע"י פר פר כצ"ל וכדלקמן בברייתא וכ"מ מפרש"י והנה רש"י פי' דלר"י ה"ה שבט א' שחטא ע"פ ב"ד הגדול גורר שאר השבטים להביא כ"א פר ולעד"נ דבכה"ג שאר השבטים אינן מביאין בין כולם אלא פר אחד בלבד דכעין זה מצינו לר"ש דבששה והן רובו של קהל או שבעה ואינן רוב אין מביאין אלא פר אחד בין כולם לפרש"י לקמן ע"ב ולפ"ז א"ש דנקיט ז' שבטים דאז נגררין שאר השבטים להביא פר לכאו"א וכן לקמן (ו') אמרינן בשלמא לר"י מ"ל להני י"ב חטאת כו' א"נ דחטאו ז' שבטים כו' ולרש"י הא אפי' שבט אחד סגי ובזה א"ש מה דאמר בברייתא אשר חטאו ב' שבטים מביאים ב' פרים כו' ופרש"י דה"ה חטא שבט א' כו' והא קמ"ל דב' שבטים לא סגי להו בפר א' והקשה המהרש"א דהיאך הס"ד לומר כן דהא אפי' אותן שלא חטאו מביאין כאו"א פר לעצמו ותירוצו דחוק אבל לדידי א"ש כיון דשאר השבטים שלא חטאו אינן מביאין אלא פר א' ע"י כולם ה"א דה"ה אותן ב' שחטאו לא יביאו אלא פר א' לשניהם: שם הורו ב"ד של אחד מה"ש ועשה אותו השבט ע"פ כו'. פי' הרע"ב ואין כאן רוב מנין ישראל פשוט דלרבותא נקיט ולא לדיוקא כמו שהבין התוי"ט ומתניתין מיירי בכל גוונא בין שהיה רוב מנין ישראל או לא ודיוקא דגמרא דבב"ד הגדול אף שאר שבטים חייבים הוא בחד צד דהיינו אם היה רוב מנין לשיטתו דאין גרירה בשבט אחד אלא ברוב מנין והוא שיטת הרמב"ם:

הזנה אוטומטית הוריות/ב

ג

בתוי"ט סד"ה אין חייבין כו' ואיכא למידק כו'. ותימה מאי ראיה מרישא אה"נ דרבי היא ולהכי חייב אף בעוקר כל הגוף. ועוד דלרבא למ"ל שגגת מעשה בעבודת כוכבים אלא בעוקר כל הגוף כדאיתא בסנהדרין (ר"ד ס"ב) וזה נראה דאישתמטתיה להרב ז"ל:

ד

במשנה א"ח על עשה כו'. פרש"י ב"ד וכ"פ הרע"ב והשלים עליו התוי"ט סוף פרש"י דבמשיח פלוגתא כו' ול"ד דבמשנה הקודמת דתני אין ב"ד חייבין עד כו' ושגגתו חטאת נראה להדיא שפי' הר"ב דר"ל חטאת קבועה ותני וכן המשיח אלמא דסתם דלא כר"ע ובעקר פרש"י עמש"כ לקמן במשנה הסמוכה:

ה

במשנה והנשיא כיוצא בהם דריה"ג. וק"ל דהל"ל נמי כהן גדול דפטור לדידי' כדאיתא בגמרא וא"ל דסמיך על מה דתני אין חייבין כו' דכולל ב"ד ומשיח כדאיתא בגמרא (ס"ד ז') (וזה נ"ל כוונת רש"י במש"כ וה"ה למשיח והתוי"ט ל"ד) ז"א דלטעמי' משום דאין באין לידי עניות אף מרובה בגדים פטור והוא אינו נכלל בשם משיח כדלקמן (י"א ב') במשנה ולהיפך ק"ל במשנה הסמוכה לקמן דאין כ"ג חייב על טומאת מקו"ק דר"ש מדשביק לישנא דמשיח דבכולה מכלתין ונקיט כ"ג משמע דר"ל אף מרובה בגדים (אמת בגי' המשנה שבגמרא איתא כ"ג משיח אבל במשניות ובמשנה דירושלמי ובפיסקא בגמרא וכן בפי"ב דפרה מ"ד ליתא מלת משיח ולשון רש"י בסוף המשנה שם כ"ג ומשיח) וכן איתא להדיא לקמן (י"ב ב') וכולן נוהגין במרובה בגדים חוץ כו' וחשיב שם לעיל ג"כ פטור דטומאת מקו"ק ולפי מאי דמסקינן טעמא דר"ש שם בגמרא מי שחטאו שוה ליחידים לא יפטור אלא משוח דוקא והנ"ל דע"כ לא ממעטינן מרובה בגדים אלא מהבאת פר אבל לענין דא"ח בשגגת מעשה דינו כמשיח ולכן מימעט שפיר בהא דאין חטאו שוה: שם שהמלך כו' ולא מעיד. עתוי"ט ומש"כ דלא אימעוט מלכי ב"ד מן לא מעיד אלא בע"נ אבל בשאר עדות לא עמש"כ שם (י"ט) על דבריו דשם אך מש"כ לר"ע דכיון דאין הנשיא כו' הלכך כו' אפי' בעדות שיכולין להעיד ולהכי ל"פ הרמב"ם כוותי' דטעמי' לא מכרעא כו' דברי תימה הן דהא שבה"ע איננה אלא בתביעת ממון כמבואר בשבועות פ"ד ובה גופה אינו ראוי להעיד:

הזנה אוטומטית הוריות/ג

ג

במשנה רש"א אם נודע כו' ומשנתמנו פטורים. התו"ח מביא בשם הירושלמי דטעמו משום שהגדולה מכפרת ולפ"ז הוה א"ש דל"פ ברישא ודלא כפרש"י וכ"ה להדיא בירושלמי אבל מגמרא דילן לעיל (ג) גבי מרובין ונתמעטו וכן לקמן (יא) בבעיא דר"ז אכל ספק חלב כו' מוכח דל"ל הא דירושלמי מ"מ י"ל דל"פ ברישא משום דילפינן מקרא שהביא הרע"ב (והוא מהרמב"ם) דאזלינן בתר חטא ואולי אף לרבנן צריך קרא דל"ת הואיל ואישתני דינא אשתני קרבן עי' כתובות (מ"ה) ובמש"כ שם בס"ד וילפי מזה דה"ה לחטאו עד שלא נתמנו ור"ש לא יליף ודלא כהתוי"ט שכ' דא"צ להקרא ודע דכעין זה מצינו לר"ש בפ"ה דתרומות מ"ח ע"ש:

ז

במשנה בזמן ששניהם עומדים בקלקלה האיש קודם לאשה. פי' הרמב"ם והרע"ב אחריו שהאיש אין דרכו בכך כו' והוא מהירושלמי וק"ל תיפוק ליה שהוא מקודש ממנה:

ח

במשנה אבל אם היה ממזר ת"ח כו'. נראה דדוקא נקטיה משום דגם הוא מטפה כשרה אבל נתין ואינך לא: בריך רחמנא דסייען הזנה אוטומטית זבחים/א

א

ברע"ב ד"ה אלא כו' אלא ה"ק אם כו' שנשחט לשם נדר [עי' פירש"י ובפי' הרמב"ם]. משמע דאם שחטו לשם עולת נדבה או חובה אינו עולה ג"כ לשם נדרו. ואולי מדמה לה לחטאת חלב ששחטה לשם חטאת דם דמסקינן לקמן (ט' ב') דפסולה. אבל יותר נראה לדמותו לתודה ששחטה לשם תודה אחרת דכשרה לקמן (ז) ע"ש בפרש"י ד"ה לא דידיה. וכ"מ לקמן בספ"ד במשנה דתנן והחטאת והאשם לשם חטא. דמשמע דשאר קרבנות לא בעינן לשם אותו דבר דוקא. וכ"מ במנחות (ב' ב') רש"א כו' שהקומץ מחבת לשם מרחשת מעשיה מוכיחין כו'. ואם איתא משכחת לה בכה"ג וע"ש בכל הסוגיא. ואגב עיוני תמהתי על מה שהשמיט הרמב"ם דין השוחט תודה לשם תודת חבירו דפליגי בה רבה ור"ח לקמן (ז): שם בא"ד אבל קרבנות צבור שנשחטו שלא לשמן עלו לצבור לשם חובה שהשחיטה מושכתן כו' והוא מפי' הרמב"ם ותמה אני דבגמ' (ד' ע"א) מה לשינוי קדש כו' וישנו בצבור כביחיד וכן איתא בפסחים (ר"ד ס"א, ס"ב, ב'). אח"ז מצאתי לקצת מפרשים אחרונים שהרגישו בזה. וצ"ל שהם מפרשים דהא דאמר וישנו בצבור כביחיד היינו בשאר עבודות חוץ משחיטה. והם לא אמרו אלא בשחיטה דוקא. או דמפרשי כוונת הגמ' דש"ב לא שייך בק"צ אפי' לכתחלה כיון דאין בעליו מיוחדים. ובש"ק שייך עכ"פ לכתחילה. או דמפרשי דהא דסכין מושכתן למה שהן. היינו משום דלב ב"ד מתנה עליהם עי' לקמן (ו' ב') ובפרש"י וכ"כ התוי"ט אבל מדין תורה פסיל להו שלא לשמן אף בשחיטה ועמש"כ בביצה (כ' ב'). אמנם הרמב"ם בחבורו פט"ו מהל' פסהמ"ק תבריה לגזיזיה ומשוה לגמרי ק"צ לקרבן יחיד אף בשחיטה שלא לשמו: שם ד"ה וחטאת כו' מחטאתו אשר חטא שתהא לשם אותו החטא. ועי' תוס' (ט' ב') ד"ה ושחט כו'. ותימה על התוי"ט שלא העיר עליו בזה: שם [בתורע"ק אות ה' ותמוה לי על הרע"ב והרמב"ם כו'. נ"ב על פי' הרמב"ם כבר קדמו בזה הפנים מאירות (ועי' בח"נ) והשעה"מ בפט"ו מהל' פה"מ ה"א, ע"ש שהעיר ג"כ על המהרש"א בביצה ע"ש. וכן המ"ח העיר ג"כ על פי' הרמב"ם והרע"ב. מהגרמ"ש ז"ל]:

ב

במשנה הבכור והמעשר כו'. ק"ל מדוע לא קאמר נמי מעשר ששחטו לשם בכור כשר ואיפכא פסול דהא לקמן פ"י מבואר דבכור קדוש טפי ממעשר שקדושתו מרחם ונאכל לכהנים: [שם בתוי"ט ד"ה כשרים כו'. ובגבוה מודה לרבנן כצ"ל. מהגרמ"ש ז"ל]:

ד

ברע"ב סד"ה כיצד כו' ואין הלכה כר"א כו' והוא מהרמב"ם מוכח דס"ל דפליגי ולת"ק אף בהולכה לחוץ פסלה מחשבה וכ"פ בחיבורו שם בסה"פ. וברש"י ד"ה אי תניא ואין מחלוקת בין ר"א לת"ק. ונראה לה"ר לפרש"י דסתמא דגמרא לעיל משני לא דקאי זר בראי עפרש"י שם. וע"ש במל"מ. אולם מה דסיים רש"י אלא אר"ש אבוה כו'. תמוה דסתם ר"א הוא בן הורקנוס. וכן אי גרסינן ר' אלעזר בל"י וכן הגיה הגרי"פ (וזה יותר נראה שהוא חבירו של ר"ש הנזכר לפניו אבל ר' אליעזר היה בדור שלפני פניו. ודלא כסה"ד שחשבו בר' אליעזר. ועמש"כ בס"ד בפסחים (ע"ז).) היינו בן שמוע. אח"ז ראיתי בהגהת הב"ח שגורס במשנה ר"א בר"ש וזה היה בבירור גי' רש"י:

הזנה אוטומטית זבחים/ב

א

במשנה ומחוסר כפורים ומחוסר בגדים. גי' זו נראה ישרה בעיני התוי"ט (ונסתייע מפרש"י) ומסמיך כו' ע"ש. ול"נ עוד דנאות להסמיך מחו"כ לטבו"י דתרוייהו בני בקתא נינהו דלא נגמרו טהרתן. אכן בגמרא מוכח דהגי' הוא בהפך כאשר העיר הגרי"פ. ונ"ל דברש"י צ"ל הבד"א ובא לחלוק לנו בין טבו"י למחו"כ דבטומאות חלוקות הן: שם ברע"ב ד"ה עומד כו' הואיל ורצפת העזרה מקדשת וכ"ש מקדשין כו' וכ"ה בתוס' ובפי' הרמב"ם. אולם ברש"י ד"ה הואיל וד"ה וכ"ש נראה דגרסתו היתה מקודשת מקודשין והתוי"ט לא דק בהעתיקו פירש"י על פי' הרע"ב. ובדוחק יש לכוון גם פירש"י לפירושם: שם בתוי"ט ד"ה קבל בשמאל כו' וחכמים למדין יד מאצבע הרמב"ם. ותימה דהרי מבואר בסוגיין (כ"ד ע"א) דמאצבע גופיה דכתיב בקבלה (דסברי דבאצבעו אולקח דכתיב לפניו נמי קאי כדאיתא לקמן) ילפי. ועוד דלא מצינו כתוב יד בקבלה. ועוד דיד מיד גופיה דכתיב גבי מצורע עשיר גבי שמן ילפינן כדלקמן ובמנחות (י'). ועי' בלשון הרמב"ם עצמו דלא כתב כן:

ב

במשנה או מקצת אימוריו. ק"ל מדוע לא תני כזית מאימוריו כדתני באכילת בשר או כזית מבשרו. דהא גם בהקטרה בעינן כזית דוקא עי' ס"פ ובפ' דלקמן (ל"ה) במשנה וכדיליף לה בר"פ הקומץ רבה בגמרא. ולקמן (כ"ט ב') במשנה איתא זה הכלל כל השוחט כו' דבר שדרכו להקטיר כזית כו'. ובגי' שבמשניות ליתא גם שם תיבת כזית. אולם בגמרא ס"פ מוכח דגרסי' שם כזית ע"ש היטב: שם לזרוק דמו למחר. כלומר חוץ לזמנו. דאפי' חשב לזרוק בלילה ג"כ פיגול כדאיתא בגמרא לקמן (נ"ו ב') ועי' בפ"ב דמנחות מ"ב בהרע"ב ותוי"ט שם ד"ה לאכול: שם לאכול בשרו למחר. עפרש"י. ולעד"נ דמצי איירי אף בשלמים ור"ל דחשיב לאכלו כל יום המחרת דהיינו אף בלילה שאחריו דגם היא נכללת בשם מחר (ובפרט בקדשים שהלילה הולכת אחר היום) וראיה לזה מלקמן (נ"ו ב') יכול יהו נאכלין לאור שלישי כו'. ואע"ג דלא כתיב רק ביום זבחכם יאכל וממחרת וע"ש בפרש"י:

ג

במשנה חוץ למקומו פסול ואב"כ. בתוי"ט מביא ע"ז קרא דקדושים ע"ש. ותמיהני דהלא רבא מסיק בסוגיא דלעיל (כ"ח ב') דכולהו מקרא אריכא (דפ' צו) אתיין ועי' לעיל (כ"ג ב') תד"ה עון פיגול: שם ובלבד שיקרב המתיר כמצותו. בתוי"ט העתיק לשון רש"י דמעילה כדכתיב גבי כשר ירצה לכפר עליו. ולא הרגיש כי מקרא זה איננו. וצריך להגיהו ונרצה לו לכפר הכתוב בריש ויקרא. ומה שהביא הוא קרא דלרצונכם כו' דכתיב גבי קרא דלא ירצה. תמוה דקרא זה דפ' קדושים אוקמיה אחוץ למקומו לעיל בד"ה חוץ למקומו. ואולי לסימנא בעלמא נקטיה. ובפסחים (ס"א ב') מביא רש"י קרא דמיום השמיני והלאה ירצה:

הזנה אוטומטית זבחים/ג

א

במשנה ובטמאים. בתוי"ט ולא כי"נ דל"ג דהא כו'. אנכי שמעתי בשם גדול אחד ליישב קושיית התוס' על הלכות א"י שכ' דנשים לא ישחטו מדוע לא קאמר הש"ס משום דבעי למיתני נשים. ואמר דפי' כל הפסולים היינו הנך דחשבינהו בפרק דלעיל. והתם הוזכר טמא. אבל לא נשים. וממילא לפ"ז מאן דל"ג כאן ובטמאים לא משתבש. אמנם לשון הגמרא משום דקבעי למיתני טמאים למ"ה:

ב

במשנה נתנו ע"ג הכבש. בתוי"ט כיון דהבעלים נתכפרו כדתנן ברפ"ב. ל"ד. דבמשנה איתא סתם פסול. אלא דשמואל הוא דאמרה שם בגמרא והביאו הר"ב שם:

ג

במשנה לאכול כח"ז ולהקטיר כח"ז כשר כו'. ובתוי"ט וצ"ע דהא תנינא לה חדא זימנא בס"פ דלעיל. הנה כבר הקשה רש"י בכיוצא בזה ברפ"ג דמנחות ותירץ דלר"א איצטריך כו' והביאו התוי"ט שם. וה"נ דכוותיה. ואף דמלשון רש"י שם משמע דלא בא לתרוצי רק בבא דלאכול ולהקטיר פחות מכזית. מ"מ בתירוצו מיושבת גם בבא זו וכ"מ שם מציון התוי"ט. אמנם ק"ל דבתירוצו עדיין לא יתיישב לר' ירמיה שם בספ"ק דמוקי מתניתין דהתם כר"א א"כ כבר ידעינן משם דאף ר"א לא גזר בכזה. וכן הכא יקשה לר' ירמיה דמוקי מתניתין דס"פ דלעיל כר"א ע"ש בגמרא:

ה

ברע"ב ד"ה לאכול שליל כו' דשליל ושליא לאו גופה דזיבחא הוא. העתיקם מפרש"י במשנה. אבל ל"ד במחכ"ת. דלר"א ע"כ הטעם משום שאין דרכה ליאכל הוא וכמו שפרש"י כאן והסכימו גם התוס' ע"י. ומה שלא פי' כן במשנה הוא מפני דהגמרא לפניו ולכן מפרש כפי הס"ד וכמה שכתב התוי"ט בכ"מ:

ו

בתוי"ט ד"ה שחטו ע"מ כו' וצ"ע כו'. עפרש"י ד"ה ולפלוג בליתן כו' ור"ל דממחשב ליתן בחוץ את הניתנין בפנים לא מקשי משום דמתורץ במה שאמר כבר דסבר שלא במקומו כמקומו דמי ועי' תוס' לעיל (כ"ו ב') ד"ה אמר שמואל ולפלא בעיני שנשמטו מכ"ת פרש"י והתוס' שהזכרתי:

הזנה אוטומטית זבחים/ד

ג

במשנה לוג שמן של מצורע רש"א אח"ע משום פיגול. התו"ח כתב דלחכמים דלעיל דס"ל דאין פיגול בנסכים כלל מ"מ בלוג שמן של מצורע מודו דנתפגל במחשב בשעת מתן שבע ובמתן בהונות (מש"כ במתן בהונות לא נראה כלל כדמוכח לקמן (מ"ד סע"א) בגמרא ובפרש"י. אבל בשעת מתן שבע לכאורה יש מקום לומר כן וכרב יוסף שם אליבא דרבי). ויש להוסיף עוד דר"ש דס"ל דאין בו פיגול כלל אזיל לשיטתו לקמן דכל שאינו על מזבח החיצון אח"ע משום פיגול. וביותר לפמש"כ התוס' במנחות (ע"ד ב') ד"ה איכא מתנות שהיו על הפרוכת. רק דלפ"ז יקשה על הרמב"ם שפסק כר"ש. אולם אישתמיטתי' דהא דרב יוסף איפרך שם ואסקינן דלכ"ע אין מתנותיו מפגלין: שם ברע"ב ד"ה לוג שמן. שיריו נאכלין עתוי"ט. ול"נ פשוט דכוונתו משום דאין פיגול נוהג אלא בדבר שיל"מ בין לאדם ובין למזבח. ומה"ט פסק הרמב"ם דפרים ושעירים הנשרפים אין פיגול בבשרם כאשר הבאתי לעיל (ל"ה) ע"ש. ולכן אנכי תמה על הא דאיתא לקמן (מ"ד ב') בברייתא לוג שמן כו' ח"ע משום פיגול מפני שדם (האשם) מתירו לבהונות והכי הל"ל שדם מתירו לשיריו לאכילת כהנים:

ה

בתוי"ט ד"ה ר"י מחייב ומכאן סתירה כו'. עי' בבה"ז שיישב בטוב דברי הכ"מ: שם ד"ה העצים כו' או הקריב עצים כו'. הרמב"ם. נראה משום דמשמע ליה דבאכילת עצים אפי' לת"ק פטור דלא שייך בהו אכילה כלל וכמש"כ התוי"ט לעיל במ"ג בד"ה והלבונה. אבל קשה דמ"מ ה"ל לפרושי בלבונה וקטורת ג"כ לענין הקרבה נמי. ועוד קשה דבגמרא מוכח דלא מיירי אלא באכילה:

ו

במשנה אר"י כו' שהוא תנאי ב"ד. כה"ג אמר ר' יוסי עצמו בסוף טבול יום ובפ"ז דדמאי מ"ג:

הזנה אוטומטית זבחים/ה

א

ברע"ב ד"ה שחיטתן בצפון כו' שלאחר שקבל כהן אחד למקצת דם בידו היה כהן אחר מקבל הדם בכלי. ול"ד אמנם בגמ' איתא אחד ביד ואחד בכלי אולם במ"ח בפי"ד דנגעים איתא א' בכלי ואחד ביד וכ"ה בתו"כ ובתוספתא שם פ"ט הובאה שם בר"ש ובא"ר איתא להדיא זה שקבל בכלי מקבל תחלה וזה שקבל ביד מקבל אחריו ואם שינה כשר. והרמב"ם בפ"ד מהל' מחכ"פ ה"ב לא ביאר ג"כ דלכתחלה צריך לקבל בכלי תחלה. רק בזריקה על המזבח כתב שתהיה תחלה ואח"כ על התנוך ובהונות ע"ש וצ"ע:

ד

בתוי"ט ד"ה ק"ק כו'. ואני אומר דאף יוצא כו'. ואני אומר דפשוט דכוונתם על יוצא דחוץ לקלעים ועי' לקמן (ס"ד פ"ט) בגמרא:

ו

במשנה שחיטתן בכ"מ בעזרה. בתוי"ט כ' ויל"ד אמאי שינה כו'. לי יש דקדוק יותר בהא דלקמן רפ"ו (ס"ג) דתני נקמצות בכ"מ בעזרה ונאכלין לפנים מן הקלעים. אבל נ"ל משום דלאכילה לא בעינן לפני אה"מ וכשר אפילו צידי צדדין כדמסקינן לקמן (נ"ו) להכי תני לפנים מן הקלעים לכלול גם אותם. משא"כ בשחיטה שפסול צ"צ כמבואר שם ופרש"י כגון לשכות להכי נקיט עזרה דמשמעה מקום הגלוי ולמעוטי הלשכות. אך ק"ק דהא אפי' לשכות הבנויות בחול דהמה חוץ לקלעים רק דפתוחות לקדש אוכלין שם קק"ד כדאיתא שם. וי"ל כיון דפתוחות לפנים ואין יכולין להכנס בתוכן אלא דרך פנים שפיר גם הם נכללין בשם לפנים מן הקלעים. ודע דבתוי"ט ד"ה בכל העיר בסופו שכתב וה"נ קשה דה"ל למינקט חוץ ממחנה ישראל. ט"ס וצ"ל בכל מחנה ישראל כל' המשנה בפרק בתרא: [שם בתוי"ט ד"ה לנשיהם ולעבדיהם כל הנאכלים לכהנות כו' כצ"ל. מהגרמ"ש ז"ל]:

ח

במשנה שינה באכילתן כו' ונאכלין בכל העיר כו'. יל"ד שהרי הפסח נאכל ג"כ בכל העיר. ואולי רמז התנא בזה דהפסח אינו נאכל בשתי מקומות עי' בפסחים ס"פ כ"צ. והא דלא חשיב לה הכא בפסח כמו שחשב שאר הדברים שחלוק מהם דלא חש להאריך כיון שכבר באר זה במקומו במס' המיוחדת לו ודי לו כאן ברמז מעט ונכון בס"ד: [שם בתוי"ט ד"ה לשני ימים כו' אלא מהדר אמר הכתוב לך יהיה דלא כו' כצ"ל. מהגרמ"ש ז"ל]:

הזנה אוטומטית זבחים/ו

א

במשנה המנחות כו'. קשה מ"ט מפרשן קודם לקרבנות העוף הלא הם קודמין להן כדלקמן פ"י. ועי' לקמן (ס"ד ב') תד"ה חטאת. ואולי משום דזוטרן מילייהו הכא דכל פרטי דינייהו מפורשין במקומן במס' מנחות והכא לא תני להו רק אגב דתני בפרק דלעיל מקומן של עבודות הזבחים ומקום אכילתן דהנאכלין וזמנן ולמי. פסיק ושדי להו. וק"ל דלא תני בחטאת העוף דיני אכילתה: שם ברע"ב ד"ה לפנים מן הקלעים. דכתיב כו' וסמיך ליה כו' כ"כ רש"י. הן בפרשת וזאת תורת המנחה גופה כתיב תאכל במקום קדוש בחצר א"מ כו' כל זכר כו'. וכה"ג דקדק התוי"ט אחריו בפרק דלעיל גבי אשם. ואולי י"ל (גם דקדוק התוי"ט) משום דהכא כתיב ולכל גבייהו:

ב

במשנה ושירי הדם. ופרש"י ואחריו הרע"ב של חטאות החיצונות וכ"כ התוס' לקמן (ס"ד). ולכאורה ה"נ כיון דתני סתמא משמע אף מחטאות הפנימיות. וכמ"ק בגמרא דמביא ע"ז קרא דכתיב בפהע"ד לבד. וס"ל להאי תנא דכוליה מזבח בצפון העזרה קיימא ולכן נותן על יסוד מערבי שבקרן דרומית עי' לעיל (נ"ג סע"א):

ג

במשנה עולין דרך ימין ומקיפין. נראה פי' הגם שא"צ אלא לקרן דרומית מזרחית כגון בעולת העוף. לאחר שיגמור עבודתו שמה אינו חוזר על העקב אלא מקיף כל המזבח לימינו אף לחנם משום כל פינות כו' וכ"נ מפרש"י בסוכה. וכמ"ק מהא דלג"ד אלו אי לאו טעמא דיתעשנו היה מקיף דרך ימין חנם כל הרוחות השלשה. ופרש"י והרע"ב בכאן בשביל צרכי עבודה כו' תמוה בעיני. וכן אינו מדוייק לשונו ביומא (מ"ג ב') במשנה ד"ה בכל יום כהנים שכ' ומקיף את המזבח לעבוד: שם חוץ כו' שהיו עולין ויורדין על העקב. הלשון תמוה דהעיקר חסר דלא תני איך היו עולין אם דרך ימין או דרך שמאל (ועי' לקמן ס"ד ב') לשון הברייתא. ונ"ל דחסר ב' תיבות וכצ"ל עולין דרך שמאל ויורדין עה"ע וכלשון הברייתא שהובאה בסוכה (מ"ח ב'). ועוד אני אומר דשם בסוכה צ"ל תנן התם במקום ת"ר והכוונה על המשנה שלפנינו. וע"ש בתד"ה ועולת העוף (שבע"א): שם בתוי"ט ד"ה וחוזרין. ותוס' כתבו דטעמא כו'. הן כפי העתקתי לשון רש"י אין ביניהם כלום. אבל בתוס' סוכה שם העתיקו לשונו שלא ירבה בהלוך בחנם ע"ש:

ד

ברע"ב ד"ה היה מתמצה שמקרב ב"מ כו' ברש"י שמקיף ומקרב כו' ובריש מנחות (סד"ב) פי' רש"י מיצוי סוחט בין אצבעותיו וניצוק הדם הולך למרחוק. ונ"ל ראיה לפירושו דכאן מלקמן בגמרא (ר"ד פ"ח) דמגע להו (פי' לכותל מזבח כשמזה) ופריך הזאה היא מיצוי היא. וכן במשנה דלקמן נטל את הראש והקיף בית מליקתו למזבח. וזה יש לדחות די"ל דדוקא הראש שהוא קצר וקשה צריך לדחקו לכותל (ובזה נדחו דברי התוס' לקמן (ס"ה) בד"ה דמו ועמש"כ שם). ואדרבה משם ראיה להפך. מדל"ק כן ברישא במיצוי הגוף. אבל לכאורה יש להכריע כפי' דמנחות מהא דלעיל (ט"ו) אלא חטאת העוף דפסולה בה מחשבה לר"ש המ"ל כו' ואי בתר דנפיק דם איתעביד מצותה מאי קושיא דלמא מדפריש ועד דמטא למזבח. ואי כפי' דהכא יקשה מעולת העוף דלית בה אלא מיצוי:

ז

במשנה כיצד קרב המתיר כמצותו כו' כיצד ל"ק המתיר כו' או שמלק ומיצה הדם חוץ למקומו כו' ובסוף המשנה לאכול כח"ז ולהקטיר כח"ז כשר כו'. עי' בכ"ז מש"כ בגמ' (ל"א ב') בס"ד. ומש"כ התו"ח כאן דאם חשב סתם חוץ לזמנו מ"מ הוי פסול ע"ש. לא מחוור בעיני דהרי בגמרא שם אמר רבא בר ר"ח וא"א אויר מזבח כמזבח דמי עולת העוף דפסלה במחשבה המ"ל. מדלא קאמר דמפגלה וקאמר דפסלה משמע דאפי' פסול לית בה:

הזנה אוטומטית זבחים/ז

ב

[בתוי"ט ד"ה כמעשה כו' והלכך כיון דבהבדלה ליכא פסולא כלל כו' כצ"ל. מהגרמ"ש ז"ל]: בא"ד בסופו. ואי איתא דמתני' ראב"ש היא בלא"ה כו'. לכאורה לראב"ש מאי מהני הא דשינה במליקה לר' יהושע להוציאה מעולת העוף. אם במאי דלא הבדיל הא אמרי דלא פסל בה. ואם במאי דמלקה למטה הא כתב לקמן דלשיטתם לכ"ע לא פסל בה:

ד

בר"ב ד"ה ומה חטאת העוף כו' [כשעשאה לשמה כו' כצ"ל. מהגרמ"ש ז"ל]:

ה

במשנה כה"פ שמלקו כו' וא"מ בבה"ב. בגמ' איתא הך בבא בראש המשנה. ומהא דקאמר בגמרא לקמן (בע"ב) לרב האי כל לאתויי שמאל ולילה ותני והדר מפרש. משמע כגי' המשב"ג:

ו

במשנה ק"ו אם נבלת בהמה כו' נה"ע שא"מ כו'. עי' לעיל (נ' ב') תד"ה מה נבילת שתמהו הא א"ל מה לנבלת בהמה שא"מ בבית הבליעה כדלקמן בגמרא:

הזנה אוטומטית זבחים/ח

א

במשנה ברובע ונרבע. עי' בפי' הרע"ב. ומה שהוסיפו בד"ח בדבריו מלת של. נראה שבוש וכן בפי' הרמב"ם אשר ממנו לקח הרע"ב ליתא. וכוונתם פשוטה דר"ל שהיה הרובע או הנרבע והנהרג עובד כוכבים דאז אין הבהמה נהרגת עי' רמב"ם פ"ט מהל' מלכים ה"ו. ודע דמה שחדשו לנו הרמב"ם והרע"ב דקודם שנגמר דינו אסור לגבוה. יש לו מקור נאמן מהגמרא ר"פ כל האסורים לפי' הראשון של התוס' שם בד"ה טול. אך ע"י עובד כוכבים לא ראיתי עדיין מקורו. ואולי דחילייהו מהא דקרא סתמא כתיב מן הבהמה להוציא את הרובע והנרבע ומן הצאן להוציא את הנוגח. ממעטינן כל הני דליכא בהו סקילה ועי' תד"ה ע"פ עד אחד. שוב נזכרתי שגם זה גמ' בר"פ אין מעמידין לוקחים מהם בהמה לקרבן וא"ח לא משום רובע ולא משום נרבע. דמשמע דאם ידעינן שכן הוא נאסרים לגבוה. וממילא מוכח גם הא דלא נגמר דינו. [וכמו כן מהא דנפסל ע"י ע"א] ועמש"כ לקמן (פ"ד) דברים הסותרים לכאורה לזה. אבל דעת לנבון נקל לחלק ביניהם: שם בתוי"ט ד"ה כל הזבחים כו' ואי אשמעינן הכא דלגבוה דמאיס אבל להדיוט אימא ה"נ דליבטלו כו'. ונראה דל"ד במחכ"ת דהא מהכא שמעינן דאפי' להדיוט לא בטילי מדקתני ימותו ולא תני תקנתא דירעו וימכרו כמו בבבא הסמוכה וכמו שפרש"י בד"ה אימא ניבטלי אבל לגי' דהכא א"ש דר"ל דכיון שנתערבו בקדשים להכי מאיסי אפי' להשהותן עד שיוממו ויפדו. וע"ד שאמרו בתמורה חדא בחולין וחדא בקדשים וצריכי דאי אשמעינן גבי קדשים משום דמאיסא ע"ש. ושם בתמורה קאי ארובע וחבריו דתנן הכא דאינן אסורין אלא להקדש ע"ש:

ב

בתוי"ט ד"ה זה יקרב כו' והרמב"ם פ"ו מהל' פסוה"מ כ' כו' שיתן האחד חלקו לחברו. וק"ל הא בפסחים (פ"ט ב' וצ') איתא דאינו יכול למכור וליתן עולתו ושלמיו שהפריש לעצמו ופסקה הוא ז"ל בפ"ד מהל' מעילה ה"ח. ומש"כ התוי"ט שלמד כן מדר"ש כו' אינו כלום דהתם בתחלת הקדש ודאי מצי לאתנויי. ומש"כ עוד ואע"ג דהתם הלכה כר"ע כו'. תמוה דהתם ה"ט משום דבעינן או הודע אליו חטאתו. ולפי שיטתו היה יכול להביא מסתם מתניתין דרפ"ח דנזיר שהביא לעיל מהתוס':

ג

במשנה חתיכות בחתיכות קדשי קדשים כו' יאכלו כחמור שבהן. לכאורה עולה נמי קק"ד והלל"פ קדשי קדשים הנאכלין. אבל עי' בפ"ז דשקלים מ"ג שעולה נחתכת לאברים. והנאכלים לחתיכות. ולכן כיון שאמר חתיכות ממילא מובן דמיירי בנאכלין. ובמשנה הסמוכה דקדק ג"כ התנא למינקט אברי כו' ונכון בעז"ה:

ד

ברע"ב ד"ה יתן למעלן כו' [שתי לחם מן השאור ובכורים מן הדבש כצ"ל. מהגרמ"ש ז"ל]:

ז

בתוי"ט ד"ה בדם הפסולים פי' הרע"ב כו' וה"ה בדם כו' ורש"י כתב כגון בדם רובע ונרבע או שנשחט כו'. ק"ל דהא לרב זביד לקמן בגמרא (ע"ט ב') ע"כ צ"ל דנותנן לשם מים בעלמא וכסברת ר"א לעיל באברי חטאת (עי' תד"ה בדם בהמה ושם ד"ה במאי קמיפלגי). וכן לר"פ שם אינו אלא משום גזירה. והא ר"א גופיה מודה לכ"ע ברובע ונרבע ולמתניתין ג"כ בבע"מ. וע"כ טעמא משום דמאיסי כדלעיל וא"כ בדם נמי וכדלקמן (פ"א) בברייתא בדברי ר"י. ואולי לזה כיון הרע"ב שהשמיט רובע ונרבע שבפרש"י ודלא כהתוי"ט שכ"ע וה"ה כו':

ט

ברע"ב ד"ה רואה אני כו'. ומפני שמצוה כו' כ"כ רש"י. לכאורה לא היה צריך לזה דבלא"ה הכי שפיר טפי. דעתה כשיחזור ויתן למטה לא נצטרך לומר שמה כאילו הן מים אלא דתעלה לו לשפיכת שיריים וכמו דמסיק. משא"כ אם יקדים למטה נצטרך לומר גם שמה רואין כו'. אבל הא דתעלה לו לשפיכת שיריים שכ' איננו אליבא דהלכתא וכמו שפסק הרמב"ם בפ"ב מהל' פהמ"ק הל' י"א כרב יוסף לקמן (פ"א) דשפיכת שיריים צריכה איצטבא ע"ש. ולהכי לקמיה כוון יפה במה שפי' באם לא נמלך ונתן כשר. העליון. והשמיט סיומא דברייתא (שם בע"ב) דיחזור ויתן למטה שהביא התוי"ט. דלר"י לרבנן ישפך לאמה. והברייתא מיירי דאיערב חטאת בשיריים כמבואר שם בגמרא. ודברי הרמב"ם בזה צ"ע וע"ש בלח"מ והתוי"ט לא חלה ולא הרגיש בזה. וכן שפיר דק רש"י לפרש לקמן בדברי ר"א שאמר ינתנו במתן ארבע. ורואה כו' כאילו הן מים. ולא פי' דעולה לשפיכת שיריים. אבל ק"ל לאביי ולרשב"ל דס"ל מקום עולה מקום שיריים. וע"כ צ"ל כמש"כ התוס' שם ד"ה אבל. וא"כ אמאי פליג ר' יהושע שם: שם בתוי"ט ד"ה ואם לא נמלך בסופו. אבל לר"א ל"ק כו' דס"ל דא"ב. תמוה דהא אוקמינן ליה בכוס בכוסות וכמ"ש בעצמו לקמן בדבור הסמוך. וא"כ ודאי נתן גם מן (הניתין) [הניתנין] למטה למעלה וכבר נתכפר. הכי הל"ל דלדידיה ל"ק מטעם דנתן לשם מים וכדאיתא בתוס' שם:

יב

במשנה שהציץ מרצה על הטמא כו'. ופי' הרע"ב (הוא מהרמב"ם) דילפינן מן איש אשר יקרב כו' אל הקדשים כו' וטומאתו עליו כו'. ק"ל דהרי האי קרא איירי בטומאת הגוף וקי"ל לעיל (כ"ג ב') עון מקדישים לא וי"ל:

הזנה אוטומטית זבחים/ט

א

ברע"ב ד"ה ר"ש ס"ל בנסכים ש"ז כר"י כ"כ רש"י. ומ"מ א"ב מנחת נסכים ש"ז דלר"י ל"י ולר"ש ירדו כמו שנתבאר בגמרא:

ג

במשנה הרובע כו'. התוי"ט דקדק מדוע לא תני הנוגח כמו בר"פ דלעיל. ולולי דמסתפינא הייתי אומר דלר' יהודה דפוטר שור ההקדש מן המיתה בב"ק (מ"ד ב') ה"ה דמותר להקרבה. ול"ד לעל פי עד אחד או עפ"י הבעלים דהתם שור בר מיתה הוא אלא שמחוסר עדים. והכא כולהו איירי כשאירעו פסולייהו לאחר שהוקדשו כמש"כ התוס' לקמן (ע"ב) בד"ה ומוציא. ועמש"כ בר"פ דלעיל בס"ד:

ו

ברע"ב ד"ה ואין מועלין. דכיון דה"ל כמעוכלין כו' כ"כ רש"י. זה אינו מספיק דהא אף באפר מועלין עד שתצא לבה"ד כדתנן בפ"ב דמעילה אלא הכא משום דפקעו ואין מצוה להחזירן:

ז

במשנה כלי הלח כו' ומדות יבש כו'. עי' רש"י ותוס' שנדחקו. ולעד"נ לפרש כלי מלשון וכל בשליש (ישעיה מ') וזהו דאשמעינן שמואל ל"ש אלא מדות אבל מזרקות כו'. (ותמיהני על פרש"י ויותר על הרע"ב אחריו שפי' כלי הלח קערות ומזרקות נגד דברי שמואל. שוב התבוננתי בפרש"י וראיתי דמפרש דשמואל לא קאי אלא אסיפא אהא דאין כלי הלח מקדשות את היבש). ואולי שהונח מתחלה שרש כול על מדידת הלח. ומדוד על מדידת היבש. ואין סתירה מן מי מדד בשעלו מים. (ועי' תוס' מנחות ח' ב' ד"ה כלי הלח). וכל בשליש עפר הארץ. דגדולה מזו מצינו דאותיות שהן ממוצא אחד או הדומות בכתיבה וכיוצא באים לפעמים זו תחת זו כמו שנתבאר בספרי המדקדקים ומפרשי התנ"כ. ועוד יל"פ דהתנא רוצה לאשמעינן דכלי שאין לו תוך אינו מקדש (דכ"מ במנחות ע"ח ב') מב' לישני דר"פ ע"ש. ועי' עוד שם (בדף י"א) בעי ר"פ דבקיה כו' מאי תוך כלי בעינן כו' (ובדף פ"ז ב') בבעי' אחרונה דרמי ב"ח (מר"ח) וכלי הלח ודאי יש לו תוך אבל כלי יבש אפשר להיות בלתי תוך. לכן קאמר מדת היבש וכלי מדה א"א בלא תוך. ואולי לזה כוון התוי"ט:

הזנה אוטומטית זבחים/י

ג

בתוי"ט ד"ה דמו ואמוריו כו' ויראה לי דמתניתין אליבא דר"א כו' וכ"מ בסוגיא. ל"ד דז"א אלא לפי דקס"ד דפלוגתייהו בדהדר עיילינהו. אבל לר"פ דמוקי בדאיתנהו אבראי ורע"ס דזריקה מועלת ליוצא לענין מעילה כו'. ולאפסולי ודאי מיפסלי. עי' בהראב"ד פ"א מהל' פהמ"ק הל' ל"ג ובתוס' במעילה שם בסה"פ. א"כ ר"א ור"ע שוין בזה. ולהרמב"ם שם יש קצת מקום לדבריו:

ה

ברע"ב ד"ה ובאין בכסף שקלים. ואתי אשם תלוי כו' בגז"ש בערכך כו' וכ"כ הרע"ב בכריתות פ"ו מ"ו. ונ"ל דל"ד דלפי המתבאר לעיל (מ"ח) וע"ש בתד"ה גמר. ובכריתות (כ"ב ב') לרבנן דר"ע שם דהל' כוותייהו לא ילפינן א"ת אלא מואם נפש ו' מוסיף על ענין ראשון. וע"ע מש"כ לעיל (מ"ח):

ו

ברע"ב סד"ה וחכמים אומרים כו'. ונראה דתדיר קודם. וכתב התוי"ט טעמו משום דתדיר מקרא נ"ל אבל למקודש ל"ל קרא כו'. לכאורה אישתמיטתיה גמרא דהוריות (ס"ד י"ב) וכל המקודש מחבירו קודם א"ח מנלן דתניא וקדשתו כו' והביאה ג"כ הרע"ב שם עי' תשובת ש"א סי' כ"ח. אבל נ"ל דכוונת הגמרא שם איננה אלא להביא ראיה מתדבר"י דהקדמה הוא מענין קדושה ולכן ממילא מוכח דדבר המקודש יותר ראוי להקדימו לדבר שקדושתו פחותה ממנו:

ז

במשנה רשאין לשנות באכילתן כו'. עתוי"ט שנדחק בפירוש לישנא דלשנות. ול"נ דהכוונה דיכולין לשנות אכילתן מאכילת המזבח דהיא דרך צלי על האש אבל הם רשאין לאוכלן צלויין ושלוקין כו'. והתוספתא שמבארת במנחות הוא לרבותא יותר דהא מחבת ומרחשת ומאפה תנור כבר הן מתוקנות לאכילה ואפ"ה רשאין לשנותן לאיזה אופן שירצו:

הזנה אוטומטית זבחים/יא

ד

ברע"ב ד"ה זה חומר. אכיבוס קאי כ"כ רש"י. אבל הרמב"ם מפרש דקאי נמי אשבירת כ"ח. ולומר דבשאר קדשים אף כ"ח סגי במריקה ושטיפה. וכ"כ בחבורו בפ"ח מהל' מעה"ק הי"ד. ולכאורה קשה מהא דאמרי' בפסחים (למ"ד ב' ושם) התורה העידה על כ"ח שא"י מידי דופיו לעולם. והרי מהני בהו מו"ש בשאר קדשים. וי"ל דקדשים שאני מפני דהתירא בלעו כדמשני ר"א בשלהי מס' ע"ז לענין שפוד ואסכלא. ומ"מ ילפינן לענין איסורא מהא דאף בחטאת בכלי נחושת התירה התורה ע"י מו"ש ובכ"ח הצריכה שבירה עי' תוס' פסחים שם ד"ה התורה. והא דאמרינן שם לענין חמץ התורה העידה כו' אע"ג דהתירא הוא דבלע. וכ"מ שם ג"כ לענין בשר בחלב דלא מהני להו אלא הסקה. איכא למימר כמש"כ הר"ן שם בשם הרמב"ן דחמץ כיון דשמו עליו לא מיקרי התירא ע"ש. וכן בבו"ח א"ל האי טעמא. וזה דלא כהה"מ בפ"ה מהל' חמץ הכ"ג בדעת הרמב"ם דחמץ מיקרי התירא בלע ע"ש:

ז

בתוי"ט ד"ה רש"א כו' ומפני כן אני תמה על הרמב"ם כו' וכן הקשה הלח"מ ג"כ על הרמב"ם דמזכה שטרא לבי תרי דהכא פסק כר"ש והתם פסק כר"י וכן הקשה הברה"ז. ולעד"נ דחיליה דהרמב"ם מהא דלקמן אחר משנה הסמוכה ת"ר יכול ניתז מן הצואר על הבגד יהא טעון כבוס ת"ל אשר יזה לא אמרתי לך אלא בראוי להזאה. ומזה נילף מק"ו להיכא שלא היתה לה שעת הכושר כגון שנשחטה חוץ לזמנה כו' דהא בניתז מן הצואר רגע קודם נפילתה על הבגד ראויה היתה להתקבל בכלי ולהזות (עי' תד"ה ניתז) ממעטינן מחמת שאינה ראויה להזאה כמות שהיא בלתי מעשה הקבלה בכלי כש"כ נשחטה חוץ לזמנה שאינה ראויה כלל להזאה וכן רש"י במשנה ר"פ פי' הטעם דפסולה א"ט כבוס מדכתיב אשר יזה כו' וא"כ ע"כ מדמה אתי למעוטי שהיתה לה שעת הכושר ואותה פרט לתרומה וכן הרמב"ם בפי' לא הביא אלא מיעוט אחד דמדמה ונכון בעז"ה: שם בתוי"ט ד"ה מריקה כמריקת הכוס כו' ולפ"ז גרסי' מריקה ושטיפה בצונן כו' ונ"א דגרסי מריקה בחמין כו' היא גי' הרמב"ם. ול"נ דאינו מוכרח דהרמב"ם גורס בהדיא חמין. ומש"כ יאמרו מריקה בחמין לא קאי אמתניתין אלא על חכמים דברייתא. ותדע דאמר ע"ז ואמרו ל"ר ועל כמריקת הכוס כתב ומה שאמר בל"י. ואפ"ה מפרש כוונת המשנה לדעת החכמים כמו שמפרש רבה בשלהי ע"ז כמש"כ התוס' כאן ד"ה השפוד. ואביי דמקשה ליה הוא משטיפה דלכ"ע בצונן. ורש"י ע"כ יאמר דגם רבה ל"ג וכפי מש"כ ראשונה ואביי פליג עליה בפירושא:

הזנה אוטומטית זבחים/יב

א

בתוי"ט ד"ה לערב כו' משום טבו"י נקט לה. והוא מדברי תוס' דהכא ודרפ"ג דחגיגה. וגם תירוץ התו"ח איתא בדבריהם כאן ושם. ונראה שלא ראם. גם נשתבש בדברי התוי"ט שהבין בו שהטבילה לחוד מעכבתו מחלוקה. די"ל דכוונתו שלא הביא עדיין כפרתו. אבל לדינא נוכל לומר דאפי' הביא כפרתו אלא שלא טבל ג"כ אינו חולק. וכ"כ הצ"ק בשם בה"ז וקלסי'. ומאי דפשיטא ליה להתו"ח כיון דמה"ת ראוי הוא. אין איסור דמד"ס מעכבתו מחלוקה. אונן ביום קבורה יוכיח לאוקימתא דרב אסי לקמן (צ"ט ב') דג"כ אינו אלא מדרבנן ואינו חולק: שם ד"ה וכל שאין לו בבשר כו'. מש"כ התוי"ט בשם כך מצאתי. היא גמרא ערוכה בפרקין (ק"ג ב') ע"ש ופלא הוא :

ב

במשנה עולה שנשחטה שלא לשמה כו' עורה לכהנים. בפי' הרמב"ם ומה שאמר שעלתה לאיש כו' ר"ל עלתה לגבי המזבח. ודוחק דהא קרא קאמר עולת איש. וכן המשנה אומרת שעלתה לאיש. ול"נ לפרש דעלתה לאיש לשם נדבה כדאיתא בריש מכלתין. וע"ד דאמרי' בערכין פ"ח מ"ז כמה אדם רוצה ליתן כו' להעלותו עולה שאינו רשאי: שם ואחד עולת האשה כו'. בפי' הרמב"ם ומה שאמר איש פרט לעולת הקדש כו'. תימה וכי סני ליה דרשה דמתניתין עולה שעלתה לאיש וכ"ה בברייתא לקמן בסה"ע. ואולי דהרמב"ם דינא הוא דאתי לאשמעינן ותרתי שמעת מיניה:

ג

בתוי"ט ד"ה עורות קק"ל כו' וא"צ מעוט לקק"ל כו'. ואני אומר דלקק"ל ליכא ק"ו דמה לעולה דלא זכו בה הבעלים כלום משא"כ בקק"ל דזכו בם בבשרם:

ד

במשנה וחכ"א אין כו'. בגמ' אמרו והלכתא כחכמים. פשוט דזהו מסתמא דגמרא ודלא כרחב"א אר"י דפסק כר"ע וכ"נ מפרש"י כאן ומתוס' בכורות (ל"ב ב'). ומדברי הרמב"ם והרע"ב אחריו נראה שמפרשים דגם זה הוא מדברי רחב"א אר"י ותמוה:

ו

בתוי"ט ד"ה יצאו כו' וסמכוהו למה שנאמר בפהע"ד והוציא את כל הפר כו' אמרו כיון כו' (וע"כ ט"ס הוא וצ"ל למה שנאמר בפר כהן משיח. או למחוק מלת כל והתוי"ט לא הרגיש בזה והעתיק בשבוש כאשר הוא בפי' הרמב"ם) ועפירש"י דמאל מחוץ למחנה הכתוב גבי פר ושעיר דיו"כ יליף לה וצ"ל דגי' אחרת היה לפני הרמב"ם בגמרא ותו"כ. והתוי"ט לא העיר בזה. ולא עוד אלא שביומא פ"ו מ"ז הביא הגמרא ופרש"י כמו שהוא לפנינו: שם ד"ה ניתך כו' ומ"ש הר"ב דכתיב והשורף כו' יכול כו'. דהל"ל לאחר שניתך כלישנא דמתניתין. ופשוט דהרע"ב כתב כן אליבא דהלכתא שפוסק כת"ק דברייתא וכ"פ הרמב"ם בחבורו. ונראה שהם מפרשים דניתך הבשר דמתניתין הוא סיום דברי ר"ש (ולא מסתם מתניתין) וכמו דשמעינן ליה בברייתא לגי' שלפנינו:

הזנה אוטומטית זבחים/יג

א

במשנה א"ל אף השוחט בפנים כו'. בתור"ע תמה מה זו שאלה הלא לקמן (ר"ד ק"ט) תנן אחד כו' שהיה פסולן בקדש כו' חייב. וכן קשה לרבי ע"ש. ול"נ דע"כ כלל זה ל"ד דהתנן שם (ע"ב) וכלם שחסרו כ"ש כו' פטור. והרי היה להם שעת הכושר ואם עלו ל"י. ויוצא הוה דומיא דפסול חסרון כדאמרי' לקמן (ק"י) מה לי חסר מה לי יצא: שם בתוי"ט ד"ה כיון שהוציאו כו' ואל פתח אוהל מועד לא יביאנו כצ"ל: [שם בא"ד שהעלן בחוץ כדתני דבר"י כו' כצ"ל. מהגרמ"ש ז"ל]:

ג

בתוי"ט ד"ה חייב כו'. הרמב"ם בנא"י. והן דברי ריו"ח בגמרא. ותמוה. (וכבר כ"ע המל"מ שלא יוכל ליישבם). ובעיקר דברי הרמב"ם נל"פ כוונתו דר"ל דר"ש דריש אותו לחייב על כל אבר ואבר ולא למעוטי חסר. ור' יוסי דריש אותו למעוטי חסר ולא לחייב על כל אבר ואבר. ור"ל דמפלוגתייהו דמתניתין דמיירי בד' וה' אברים שמעינן נמי דפליגי ג"כ במקטיר אבר אחד חסר דלר"ש חייב ולר"י פטור. ואף שאינו כחד מאמוראי בסוגיין צ"ל שהיה לפניו גי' אחרת בגמרא:

ד

במשנה ר"א פוטר כו'. הוא ר' אלעזר בלא י' בן שמוע כדמוכח לקמן (ק"י ב') בתד"ה ומודה. וכן צריך להגיה בגמ' ופרש"י ובמשנה דהקומץ והלבונה הכל בל"י. מה שכ' הרע"ב דקסבר כל המתירין נפסלין בחסרון כו'. הוא שלא בדיוק דבזה ל"פ רבנן. ולשון רש"י בזה מדוייק שפיר: שם בתוי"ט ד"ה שהקריב כו' קסבר כו' אשיעור הקטרה כו' כזית ועי' בתור"ע. ומש"כ שהתוי"ט כתב במשנה הקודמת דלר' יוסי קאי על קרבן כולו וזהו כאוקימתא דר"ל. ל"ד במחכ"ת שזהו כפי גי' שלפנינו בפיה"מ אבל התוי"ט העתיק הנא"י דאפי' לר"י קאי אותו על אבר שלם וסיים ע"ז שהן דברי ריו"ח בגמרא ועמש"כ שם. ונלע"ד בשטת רש"י דאותו פי שנים במובנו. אבר שלם והקטרה שלמה. ובקומץ ולבונה כו' דלא שייך אבר לא בעינן אלא שיעור הקטרה. וכ"נ מהכ"מ שהביאו התוי"ט בד"ה המעלה כזית:

ח

בתוי"ט ד"ה נתן שניהם בפנים פטור כו'. יש לדחוק דכולי גווני קתני. כה"ג כתבו התוס' לעיל ר"פ חטאת העוף הביאם בעצמו שם:

הזנה אוטומטית זבחים/יד

א

במשנה וכן שעיר המשתלח. עפרש"י. ולשון התוי"ט דאי קודם וידוי בעי לכנס כו' וה"ה ראוי לבא. משמע דבאמת חייבין עליו קודם וידוי וז"א דגם זה ממעטינן בברייתא לקמן (ס"ד קי"ג) מלה'. אלא דמתניתין לא איירי מזה שוב ראיתי שגם הרמב"ם בפי"ח מהל' מעה"ק הי"א פסק דחייבין עליו קודם וידוי וע"ש בהראב"ד ובנו"כ ועצ"ק. ודע דלשון הרע"ב שכ' כל שאינו ראוי לבא שאין עתיד להקריב דמשמע דממעטינן מזה שעיר המשתלח אפי' קודם וידוי הוא שלא בדיוק כדאמרן:

ב

במשנה שרש"א כל שהוא ראוי לבא לא"ז ה"ז בל"ת. וטעמו מלא תעשון ככל אשר כו'. והעתיקו הרמב"ם בפי' בקוצר. וכ' עוד בדברי חכמים אין הענין כו' אבל הכוונה שהלאו הזה הוא אזהרה לכרת שאין לוקין עליו. והעתיקו התוי"ט. וק"ל הא סתם מתניתין ברפ"ג דמכות דלוקין על לאו שניתן לאזהרת כרת וכר"ע שם בגמרא וכ"פ בחבורו רפי"ח מהל' סנהדרין ובפ"א מהל' א"ב ה"ז. ועוד ק"ל דהא כבר נ"ל אזהרה לשוחט ומעלה בגמרא בר"פ דלעיל: שם וחכ"א כל שאין בו כרת א"ב בל"ת. לכאורה חכמים היינו ת"ק. ונראה דר"ש וחכמים פליגי בפירושא דפטור שבדברי הת"ק וכה"ג בפסחים (קט"ז ב') במשנה ע"ש ברשב"ם ותוס':

ג

במשנה עולותיהן ושלמיהן בחוץ חייבין. עתוי"ט בלשון הרמב"ם בנא"י אבל העולה היא דורון אפי' הקריבה בתוך ימה"ס כו'. משמע דאם הביא עולתו בתוך הזמן יצא ואפי' למצוה א"צ להביא אחרת והוא חדוש גדול ולא כן משמע בפסחים (נ"ט סע"א). ובתוספתא פ"א דזבחים איתא להדיא עולת נזיר ועולת יולדת ועולת מצורע כו' ששחטן מח"ז בבעלים כשרים כו' אלא שלא עלו לבעלים לשם חובה:

ד

במשנה ומשהוקם המשכן נאסרו הבמות. וכתב הרע"ב אבל עובדי כוכבים מותרין להקריב שלמים כו'. ל"י אמאי נקיט שלמים עי' לקמן בגמרא (קי"ז) ובמנחות (ע"ג ב') דיש פלוגתא בזה אם מביאין שלמים. ועולות לכ"ע מביאין. ולשון הרמב"ם בפי' ומותר לעובד כוכבים עכשיו להקריב עולות כו':

ו

ברע"ב ד"ה באו לשילה נאסרו הבמות כו'. ומנוחה זו שילה כו' שלא היו נוסעים כו' כמו במדבר. ובגמרא לקמן (קי"ט ב') איתא בשלמא למ"ד זו"ז שילה מנוחה דנחו מכיבוש כו' ע"ש:

ט

ברע"ב ד"ה הרי אלו בעשה כו' א"נ עשה והביאום לה'. כ"כ רש"י. לכאורה קשה הא מוקמינן ליה לעיל (ק"ו ב') באותן שהקדישן בשעת היתר הבמות כו'. וי"ל דילפינן מינה בק"ו להקדישן בשעת איסור הבמות כדאיתא שם בגמרא ועל עשה אין שייך למפרך וכי מזהירין מן הדין: שם ברע"ב ד"ה הקדישן בשעת איסור. מההיא שעתא כו' וכיון שהמתין עד שלא יוכל לקיימו כו' כ"כ רש"י. ול"י למה לא יוכל לקיים עתה להקריבם בבמת ציבור. ועוד ק"ל דאם תיכף כשהקדיש חרבה שילה מאי ה"ל למיעבד. ועוד כיון דהעשה כבר עבר א"כ לכתחלה יקריב בבמה קטנה ומלשון המשנה משמע דבעת ההקרבה עובר בעשה. ולעד"נ דהעשה הוא כיון דהקדיש בשעת איסור הוי כמו שפירש להדיא ע"מ שיקריבם במשכן הואיל דא"א בבמה והוי בעשה דמוצא שפתיך כו' כאשר נדרת ועשית כמש"כ רש"י לקמן בסמוך ועי' מש"כ בסמוך: שם בתוי"ט ד"ה אין חייבין כו' על השוחט בחוץ והמעלה בחוץ כו' כן איתא ברש"י. ולא דק. דבאמת יש למחוק ברש"י המלות ועל העלאת חוץ דזה כתיב אחריו: שם בסה"ד זאת להם עונש עשה ול"ת כו'. והוא מרש"י. ולא דק כי הרע"ב מפרש כאן באופן אחר:

י

במשנה קדשים שהוקדשו למשכן עי' רש"י ורע"ב. ול"נ לפרש דר"ל שהקדישן בשעת איסור הבמות דאז הוי כאילו הוקדשו בפירוש למשכן וכמש"כ לעיל: שם קה"י שהוקדשו למשכן כו' ואם הקריבן בבמה פטור. נראה דמ"מ ידי נדרו דהיינו אם אמר עלי לא יצא ועי' בפי"ג דמנחות מ"י: שם ומתן סביב. פי' הרע"ב דכתיב כו' על המזבח סביב ולא בבמה. וכ"פ לענין הגשה וכיהון. ולכאורה קשה לר' יוסי בפרק דלעיל (ק"ח) במשנה (וע"ש בגמרא) דהל' כוותיה מא"ל. ועי' לקמן (קי"ט ב') בגמרא ופרש"י שהביא בכל הני קראי דכתיבי בהו פתח א"מ או לפני ה'. רק לענין מחיצה בדמים פרש"י ג"כ מדכתיב המזבח פי' בה"א. ובהכי י"ל ג"כ פי' הרע"ב בכל הני. אך הקרא דהביא לענין כיהון הוא שלא ככתוב ואולי ט"ס הוא: הזנה אוטומטית מנחות/א

א

ברע"ב ד"ה ומנחת קנאות כו'. כחטאת שויוה רבנן. וכ"ע התו"ח משמע דמדרבנן הוא. ואין מלשון זה הכרע כמש"כ בס"ד בר"ה ספ"ק ע"ש:

ב

במשנה קמץ בשמאל פסול. עי' תוי"ט שהביא משמא דגמרא דילפינן מן וימלא כפו ממנה כו'. אבל לימוד זה נדחה במסקנא לקמן (י') אלא דילפינן יד יד ממצורע. ולרבנן מסיק שם דמכהונה לבד נפקא דכהונה לא בעיא אצבע. וכי איצטריך יד יד לקידוש קומץ. ולר"ש נפקא ליה קמיצה גופא מהקישא דכחטאת בא לעובדה ביד עובדה בימין. וקידוש לא בעי כלל. או דמכשיר בשמאל. ואיצטרך יד יד לקמיצה דמנחת חוטא עי' היטב שם בסוגיא: שם בתוי"ט ד"ה פושט כו'. ואע"ג דשלשתן נקמצות לאחר אפייה כו'. והלשון אינו מדויק דמשמע דמנחת סלת ניחא ליה אע"פ שהיא ג"כ בלולה נופל בה שפיר לשון קמח. וסיים דמשכחת נקמצות קמח אותן שאין בה שמן כו'. ועי' לקמן (נ"ד) תד"ה ת"ש:

ג

ברע"ב ד"ה חסר לבונתה כו'. ואילו רבה לבונתה לא קתני דלא פסל אלא כשרבה יותר על שני קמצין. (ועי' רש"י י"א ע"ב ד"ה שהפריש לה ב' קמצין כו') ול"ד דבשני קמצין מצומצמין ג"כ פסול לפי' הא' דרש"י שהחזיק הרע"ב אחריו. ובפי' הרמב"ם יש ט"ס וכצ"ל והוא שיתן משני קומצין של לבונה ולמעלה. וכ"פ בחבורו פי"א מהל' פהמ"ק. ואולי גם בדברי הרע"ב חסר קו על מלת על והכוונה עלה ור"ל על המנחה או על הלבונה. ודע שהתוי"ט מלא דברי הרע"ב וז"ל דב' קומצין לגבי ב' קרטין הוא יותר מדאי הרבה כו'. ור"ל דחסר לבונתה דמתניתין היינו משני קרטין וכר' יהודה וכמש"כ הכ"מ שם בהל' ח' לחד תירוצא בדעת הרמב"ם. אבל זה דוחק גדול. דהרי חזינן דריו"ח מפרש חיסר לבונתה דמתניתין. דהיינו מקומץ. ואולי יאמר דהרמב"ם פסק כתירוצא קמא דסתמא דגמרא על הברייתא תני קורע כו' (ועמש"כ בס"ד בשבועות (ט"ז) בתד"ה תני) ולכן גם במתניתין י"ל תני חיסר לבונתה משני קרטין. אבל קשה דלריו"ח (לפמש"כ התוי"ט) יקשה מדוע לא תני מתניתין יתר לבונתה. ול"נ דהרמב"ם מפרש דריו"ח לא בא רק לתרץ הקושיא דוהתניא כו' ובא לומר דאתיא כר"מ וריו"ח גמיר לה דר"מ פוסל בחסר כ"ש (כה"ג תמצא לו בסנהדרין (נ' ב') ע"ש בפרש"י ד"ה מרגלא) ולא ניחא ליה בתירוצא דתני קורט כו' דמשמע ליה דתני לה דומיא דקומץ כיון דכייל להו בחד חסר. וכן לא ניחא ליה בתירוצא דכאן כו' כאן כו' אף דאית ליה חילוק זה כדאמר לקמן. דמשמע ליה דהברייתא מיירי ג"כ בלבונה הבאה עם המנחה מדכייל לקומץ בהדיה. אבל מתניתין מפרש ג"כ דחיסר משני קרטין וכר"י וכדמוכח מהא דלא תני רבה לבונתה כדכתב התוי"ט. ועוד נ"ל ראיה ממשנה הסמוכה לקמן דתני להקטיר לבונתה ופרש"י עצמו דהך סתמא כר"ש (כן הגיה הצ"ק) כו' דלבונה כשרה בקורט א'. ול"ד דה"ה דמצי אתיא כר"י דמכשיר בב' קרטין דהל' כוותיה נגד ר"ש:

הזנה אוטומטית מנחות/ב

ב

במשנה שני כבשים כו' וכ' רש"י אע"ג דז' כבשים כו' שאין הלחם קדוש אלא כו'. לשונו מזוקק. ולשון הרע"ב ושאר כבשים דמוספין נינהו. ול"ד במחכ"ת. עי' לקמן (מ"ה ב') רע"א יכול הן הן כבשים האמורים כאן הן הן האמורים בחוה"פ אמרת כו'. ועי' בפירושו לקמן פ"ד מ"ב:

הזנה אוטומטית מנחות/ג

ב

במשנה לא פתת. ברש"י וברע"ב וזה אם לא פתת אלא כדי קמיצה כשר. ונ"פ דכוונתו דע"כ פתת מהחלות כדי קמיצה דקומץ היתר פסול כדלעיל (ו) במשנה והתוי"ט ל"ד בכאן במחכ"ת. ומש"כ רש"י כדאמרינן באלו מנחות. שב למש"כ קודם ה"ה לכל המנחות כו' והוא שם (ע"ה) מנחה לרבות כל המנחות לפתיתה. או דצ"ל האי כדאמרינן כו' קודם וזה אם לא פתת כו':

שם במשנה והן בולעות זו מזו. עתוי"ט. ונראה דאישתמיטתיה מש"כ הרמב"ם בפי"א מהל' פהמ"ק ה"ח דאם נפל לתוכה שמן מנחה אחרת כ"ש נפסלה. וא"כ נוכל לפרש הכא דהפסול הוא משום ריבה שמנה. אם לא שיאמר דהרע"ב לקח לו שיטה אחרת דאף בזה לא מיפסל עד שיוסיף לוג ודלא כרש"י ולא כרמב"ם. זה ה"ל להתוי"ט לבאר. (ואגב ראיתי להכ"מ שם בהל' ט' על מש"כ הרמב"ם דבריבה שמנה עד שני לוגין כשרה. שכתב ודלא כפרש"י שכתב אהא דאמרינן ולוקמה כגון דעריב שמן דחולין כו' דעריב ביה פורתא כו'. ותמוה דהא גם הרמב"ם מודה בעירב בה דחולין או דמנחה אחרת אפי' כל שהוא פסולה. וה"ל לאתויי הא דפרש"י לעיל אבל בלוג ומחצה קס"ד דלא מיפסלא. משמע דלמסקנא מיפסלא בהכי. ושני לוגין דנקיט הוא לרבותא דס"ד הואיל והאי חזי ליה כו'): ומה שכ' התוי"ט שלא הבין לשיטת רש"י והתוס' דהטעם הוא משום ריבה שמנה קושיית הגמרא וכי בולעות זו מזו מה הוי מב"מ הוא. לאחר העיון בפירושם נראה דהכי פריך כיון דמב"מ לא בטיל לכן אע"פ שהקומץ בולע שמן מהמנחה כיון דלא בטיל לגביה. כל היכא דאיתיה אמנחה שדינן ליה. כדפרש"י לקמן (כ"ג) בד"ה רי"א לא יקרב. משום דעולין א"מ זא"ז והיכא דאיתיה אמנחת נדבה שדינן ליה. ולכן לא הוה ריבה שמנה לגבי קומץ ולא חסר שמנה לגבי מנחה. ועי' עוד שם בבעיא דרבא קומץ שמיצה שמנו כו' ובתוס' שם ובד"ה חרב. ומשני רבא כ"ש מב"מ וד"א כו' שא"מ (דהיינו הקומץ) רבה עליו (על שמן הנבלע בו) ומבטלו. ולכן הוה ריבה שמן בקומץ כיון דבטיל בתוכו. וחסר שמנה גבי מנחה. אך קצת סתירה לזה מהא דפרש"י שם (בע"ב) ד"ה לימא דלא כר"ח שכתב דבטיל כמאן דליתיה דמי ולא אייתיר ליה. וכבר הרגישו עליו בזה התוס' כאן בד"ה והן הא': שם ברע"ב ד"ה לא מלח כל המנחה כו'. פירושו זה לא נמצא בגמרא עי' לקמן (ר"ד כ'). והפי' גופיה לא מחוור כלל. דמאי קמ"ל מתניתין בלשון דיעבד כיון דאפי' לכתחלה לא בעיא כל המנחה מליחה. בשלמא לא יצק דפי' לא יצק כהן אלא זר. אף דגם לכתחלה משמע דכשרה בזר דמקמיצה ואילך מצות כהונה. מ"מ אפשר דאפ"ה היו נוהגים הכהנים ליצוק. וכיוצא בזה כתבתי בברכות (כ"ח. ל"א ב') ע"ש. או דאתי לאפוקי מר"ש דס"ל לקמן (בע"ב) דבעינן דוקא כהן. והרמב"ם פי' דלא מלח כהן אלא זר. ולקושיית רב יוסף לקמן ע"ז וכי תעלה ע"ד כו' לא חש לה די"ל קמ"ל דאם עבר ועלה או בשוגג ומלח כשר. (ורב יוסף דלא ניחא ליה בזה אולי ס"ל דהוה מצוה הבאה בעבירה ולכן אפי' עבר ועלה ומלח לא יצא ובפרט זה יש להאריך ואכ"מ) ועי' בכ"מ ולח"מ בפ"ה מהל' אמ"ז הי"ב: שם בתוי"ט ד"ה לא מלח כו'. לא דקדק בסדר כו'. ונ"ל דל"ד הרב ז"ל בזה. דהתוס' מפרשי' לא מלח קאי על הקומץ. או שלא מלחו כלל. או שלא מלחו כהן אלא זר. וכדאיתא בגמרא שציינתי לעיל. אבל לפי' הרע"ב דלא מלח קאי על כל המנחה. אדרבה י"ל דבדוקא אקדים התנא לא מלח לארויי לן דמיירי במנחה כולה דקדים לתנופה ולהגשה:

ג

בתוי"ט ד"ה ואינו מרצה כו' ותמיהני כו' ע"ש כה"ד. ואולי יכוון רש"י דאותן קדשים המותרין להקריבן בבמה קטנה אפי' אם הקריבן בבמה גדולה אין נפסלין ביוצא עי' זבחים (ס"ד קי"ט) ובפרש"י שם:

ו

במשנה שני שעירי יוה"כ מעכבין זא"ז. ק"ל מאי איריא השעירים דהוזקקו זל"ז בהגרלה. אפי' הפר של כה"ג והקטורת דלפני ולפנים וכל האמור בפ' אחרי בסדר היום מעכבי אהדדי עי' יומא (ס') פלוגתת ר"י ור"נ. ואולי קמ"ל דאף שעיר המשתלח דעיקר מצותו בחוץ להשתלח וגם כשר בזר אפ"ה מעכב. ועי"ל דהא כבר תני להו בדוכתייהו ביומא שם. אלא דכאן רצה התנא לזווג שנים שנים ועמש"כ לקמן בסמוך: שם שעל הפרוכת ומה"ז עי' רש"י. ועי' בלשון הרע"ב דמשמע מדבריו דגם פהע"ד ופכה"מ טעונין ז' הזיות על מזבח הפנימי וז"א כדמוכח בזבחים (ר"ד מ"ב) ובש"ד. ומש"כ עוד וד' מתנות כו' אע"פ שלא הוזכרו במשנה. נ"ל דזה כבר שנה בפ"ד דזבחים כל הניתנין על מזבח הפנימי כו' ושם תני דומיא דחטאת החיצונה דהויא בקרנות. וכן לקמן (מ"ד ב') תני המתנות שעל מזבח החיצון א"מ זא"ז דמשמע הא דפנימי מעכבות. אך ק"ל מדוע לא תני הזאה ראשונה שעל בין הבדים ושעל הפרוכת דפר ושעיר של יוה"כ. וה"ל למיתני בבא דשמונה. שכן רש"י כללה עם השבע לעיל (ט"ז) ד"ה מ"ג דיו"ה ועשאו שמונה. ואולי דזה כבר נכלל בהא דיומא (ס') וכאן לא שנה רק לזווג שבע שבע וכמש"כ בסמוך לעיל:

ז

במשנה שתי פרשיות שבמזוזה כו'. ק"ק מדוע לא חשבה לעיל בהדי שנים שנים. וכן ד"פ שבתפילין וד' ציציות בהדי ד"ד כמו שחשב שם ד' שבלולב אע"פ שאינו מעניני עבודה:

הזנה אוטומטית מנחות/ד

א

במשנה תפלה כו'. עתוי"ט ולע"ד יל"פ מלשון מחשבה כדפרש"י בפ' ויחי על לא פללתי. והוא לפי שאסור להסיח דעתו מתפילין וצריך שיהא מחשבתו עליהם תמיד:

ב

במשנה והכבשים א"מ זא"ז. בגמ' איתא גם והשעירים. ומסובבת בד"ח בסימן המחיקה. ולכאורה גי' והשעירים נכונה ופירושה כמו דמפרש הש"ס לוהאילים דלא אילים דתו"כ מעכבי ליה לאיל דחוה"פ כו' דב' שעירים הן א' שבפ' אמור בגלל הלחם והב' שבחוה"פ למוספין כמש"כ הרמב"ם ברפ"ח מהל' תומו"ס והוא מהגמרא לקמן (מ"ה ב'). רק ק"ק לפ"ז מדוע לא הזכירם הש"ס לפרשם כמו והאילים:

ד

ברע"ב ד"ה התמידים א"מ כו' דאי בעי כו' ואי בעי מוספין מקריב ברישא. כן פי' רש"י. ונ"פ דלא פי' כן רק לפי הקס"ד. אבל לפי מאי דמסיק אביי לקמן ע"כ פירושו דאין מעכבין אה"מ בדיעבד אם קרב המוספין קודם והרע"ב שהעתיק לשון רש"י ואי בעי מוספין כו' לפירושא דמתניתין לפי האמת ל"ד במחכ"ת. ולא עוד אלא דהוא עצמו מסיים דדרשה דהעולה אינה אלא למצוה כו' וא"ל דבריו סותרין אהדדי: [שם בתורע"ק אות ט"ו. כן העיר הצ"ק מהת"י ועי' בריטב"א ליומא שם ובח"נ כאן. מהגרמ"ש]:

ה

במשנה ושלימה היתה קריבה. עפרש"י וכ"ה המסקנא בגמ' לקמן. והתימה על הרמב"ם והרע"ב שנשמטו מלפרש כן. וגם התוי"ט לא העיר מזה:

הזנה אוטומטית מנחות/ה

א

במשנה רי"א אף היא אינה מן המובחר. כלשון זה אמר הוא עצמו בסנהדרין (נ"ב) במשנה ופרש"י שם אף הוא לישנא בעלמא כו'. ועמש"כ שם והכא י"ל דנקט לשון זה אשיגרת לישן דאמרו לו אף היא כו' דסיפא:

ג

ברע"ב ד"ה מנחת הסלת המתנדב מנחה סתם מביא כו' כ"כ רש"י. ושנו משנתם כר"י ברפ"י לקמן דל"ה כוותיה. עי' מל"מ פי"ז מהל' מעה"ק הלכה ה': שם בתוי"ט ד"ה לחה"פ אי אכללא דכה"מ קאי כו' דאקרי מנחה כו' ולי מוכח להדיא דקרינן ליה מנחה ממתני' דשקלים והובאה בגמ' לעיל (מ"ו ב') אלא שהכהנים כו' וכל מנחת כהן כו' הואיל כו' ולחה"פ כו' האיך נאכלין וע"ש בגמרא. וכ"מ לקמן (ס' ב') דקס"ד לרבויי לחה"פ להגשה מאת המנחה:

ד

במשנה נתן כלי ע"ג כלי לא פסלה. לשון הרע"ב ול"א הרי עבר כו' וכ"כ הרמב"ם בפי' ובחבורו פי"ב מהל' מעה"ק ה"ח. ולכאורה מדתני גבי שיריה אינו עובר. והכא לא תני רק לא פסלה משמע דעובר מיהא. וכבר דקדק בזה הלח"מ שם ונ"ל דהם מפרשים כאן ע"ד שפי' הגמרא בסנהדרין על הא דבחדא מתני' תני שם מאכילין אותו שעורים ובאידך תני לחם צר. דבתרוייהו עבדינן תרוייהון ומה שחסר זה גילה זה ויגיד עליו ריעו. וכה"ג כתבתי בשבת (קנ"ה) בד"ה אר"ה ע"ש. ודע דהל"ל לפרש בהא דנתן כלי ע"ג כלי דתרתי קתני ואו או קאמר. ור"ל נתן כלי ע"ג גופא דמנחה. או שנתן השמן ע"ג הכלי שהמנחה בתוכה. אך לשון הרמב"ם בפי' ל"מ כן:

ה

במשנה יש טעונות הגשה וא"ט תנופה. תנופה ולא הגשה. הגשה ותנופה. לא כו'. כ"ה הגי' במשניות וכן הובא בנדרים בגמרא. וכן מפרש להו על סדר הזה במשנה הסמוכה: שם בתוי"ט ד"ה מנחת הסולת כו' המנחה והבאת כו'. משמע דדריש הא דהמנחה לרבוי אולם בתוס' שמהם העתיק איתא את המנחה כו' ר"ל דאת הוא רבוי וכדמוכח להדיא מדבריהם לקמן ד"ה ר"ש:

ו

במשנה ואימורי שלמי יחיד וחו"ש שלהן. ק"ל מדוע נקיט שלמי יחיד הלא גם שלמי ציבור טעונין תנופה שחוטין כדלקמן בדברי ר"ש. ואולי מתניתין כרבי דאמר לקמן (ס"ב) דתנופת שלמי צבור לאחר שחיטה כמות שהן וכהרמב"ם בפ"ח מהל' תומ"ס הי"א דלאחר שחיטה ג"כ הנפתן עם הלחם. וא"כ הוא נכלל במה שאמר אח"כ ושתי הלחם וב' כבשי עצרת כו'. (והרווחנו בזה למצוא מקור לדברי הרמב"ם הנ"ל דלאחר שחיטה ג"כ תנופתן עם הלחם ע"ש בלח"מ. ואין לדחות דלמא דוקא לרבי דס"ל דון מינה ואוקי באתרא לכן ס"ל ג"כ דתנופתו עם הלחם. אבל לרבנן דפסק הרמב"ם כוותייהו דס"ל דון מינה ומינה מנ"ל דבעי' עם הלחם. ז"א דהא לר"פ שם אף רבי ס"ל דון מינה ומינה ואפ"ה ס"ל דעם הלחם וא"כ ה"ה לרבנן נמי) אולם לפ"ז דסתם מתני' אתיא כרבי ה"ל לפסוק כוותיה ויקשה על הרמב"ם דפסק כחכמים. ולכן נ"ל דמשמע שם דלחכמים דרבי אימורין דשלמי ציבור אינן בתנופה וכ"נ להדיא ברמב"ם שם (ובאמת ל"י למה כיון דמשלמי יחיד ילפינן ליבעו אימורין נמי תנופה כדיחיד. ולרבינא שם דאמר דילפי משלמיהם ניחא דהתם לא כתיב אלא חו"ש אבל לאינך אמוראי דשם קשיא) ולכן יל"פ כאן דהכינוי שלהן מוסב על שלמי שזכר (ונכלל בזה גם דשל ציבור) לא על היחיד שעמו ונכון בעז"ה. ודע דק"ל מדוע שייר התנא מלחשוב לחמי תודה ודנזיר דטעונין ג"כ תנופה (עי' ספ"ט בהרע"ב ובמש"כ שם) ואין בהם הגשה: שם ברע"ב ד"ה שתי הלחם וכבשי שלמים של עצרת הבאים בגלל הלחם. עמש"כ בהוריות (י"ג):

ט

במשנה הרי עלי בתנור לא יביא מאפה כופח כו'. לכאורה אפי' אמר הרי עלי מנחת מאפה סתם ל"י מכל הני כיון דילפינן מדכתיב מאפה תנור. הרי לא גילתה התורה שיוכל להתנדב זולת מאפה תנור. ואמרי' לעיל (ס' ב') ת"ל אלה אין לי אלא אלה: שם במשנה יורות הערביים. עי' פי' הרמב"ם והרע"ב. וכן מפורש במשנה עצמה בפ"ה דכלים מ"י: שם ברע"ב ד"ה רעפים כו'. ומסיקין אותן בכבשן. גם תנור וכופח מסיקין בכבשן והוא גמר מלאכתו עי' שבת (קכ"ה). ונראה שיש חסרון בדבריו וכוונתו למה שפי' הרמב"ם ומאפה רעפים (כ"נ דצ"ל) הוא שמחממין אבן קשה כו':

הזנה אוטומטית מנחות/ו

ג

ברע"ב ד"ה ומתן שמן כו'. ואופה בתנור ופותתה ויוצק כו'. ונ"פ דתיבת בתנור ט"ס* דהא מאפה תנור ממעטינן מיציקה:

• וכן כתב ג"כ בעל מלאכת שלמה וגם ברע"ב שבתי"ט ד"פ וד"ק ליתא:

שם בתוי"ט סד"ה כל כו' ומאי קושיא כו'. עי' תוספות (ע"ה ע"ב) ד"ה איזהו:

ד

במשנה רש"א כו' ומנחת כה"מ אין בהם פתיתה. עי' לח"מ ומל"מ פי"ג מהל' מעה"ק הל' ד': שם בתוי"ט ד"ה הנעשות כ' דמב' מיעוטין ממעטינן להו [לב' הלחם ולחה"פ] דחלוקין הם לענין לבונה. וקשה דהרי לענין הגשה ממעטינן להו לעיל (ס"ד ס') ממיעוט אחד:

ז

במשנה רש"א לא היה להן קצבה. במשניות הגי' לא היה לה כו'. ומשמע לפי גי' זו דלא פליג אלא על לחה"פ. ולחם נקרא לפעמים בל"נ כמש"כ התוס' לקמן בר"פ שתי הלחם. וכן הקרא שמביא הוא בלה"פ. ושביק קרא המוקדם סלת תהיינה הכתוב בשתה"ל. וגם לגי' דלהן י"ל דל"ר שב על הנפות. והרע"ב העתיק הגי' לה ואפ"ה פי' דפליג אכולהו: ודע דלכאורה תימה על הרע"ב ואחריו התוי"ט (וכ"מ מפי' הרמב"ם) שפי' כרשב"א ולא כת"ק. והרמב"ם בחיבורו מיסתם להו סתומי בג' המקומות. ועלח"מ פ"ז מהל' תומ"ס הי"ב. ונ"ל משום דלת"ק לא היה אלא שתי נפות ובהן היו מניפין י"ג פעמים כדפרש"י. ומה דאיתא בתוספתא שהעתיקו התוס' בהת"ק י"ג נפות. נ"ל דנפות אינו שם העצם בל"ר. אלא הוא שם המקרה או מקור ורשב"א דס"ל די"ג נפות ממש היו נקיט בלישניה י"ג יפה. וא"כ סתמא דמתניתין דנקטה גם כן נפה אתיא כוותיה לכן פירש אליביה ונכון בעזרת השם:

הזנה אוטומטית מנחות/ז

א

במשנה שהן שש מדבריות כו' עשרה לחמץ כו'. עי' לקמן בגמרא (ע"ז ב' ע"ח) דיליף להו שפיר משתי הלחם. והרע"ב והתוי"ט שתקו מזה ולא ביארו: שם ורבוכה. עי' בתוי"ט בשם הרמב"ם טעם לשם זה. ומש"כ שם והוא שנאמר סולת בשמן תעשה. תמוה דהאי קרא כתיב במנחת מרחשת. ובפי' הרמב"ם ליתא לתיבת סלת ונכון ור"ל הא דכתיב בחביתין על מחבת בשמן תעשה:

ד

בהרע"ב ד"ה ולד תודה שהפריש תודה מעוברת. ול"י כוונתו דאדרבה דלריו"ח בתמורה (כ"ה) דאם שיירו משוייר ה"נ כמפריש ב' תודות לאחריות (עי' בתוס') וקודם כפרה באיזו שמתכפר טעונה לחם. וגם לאחר כפרה בתודת נדבה נראה דג"כ טעונה לחם דמרבה בתודות הוא. ואילו בהקדיש ואח"כ נתעברה. בתודת נדבה אפי' קודם כפרה אין הולד טעון לחם. ובתודת חובה ג"כ לאחר כפרה מיהא א"ט לחם לכ"ע. ולמ"ד אין אדם מתכפר בשבח הקדש אפי' קודם כפרה א"ט לחם כמבואר כ"ז בסוגיא:

הזנה אוטומטית מנחות/ח

א

במשנה עפריים בבקעה כצ"ל כמו שציינו התוס'. ובמשניות הגי' חפריים וגם היא נמצאת ביהושע (י"ט י"ט) ופי' בבקעה נראה דר"ל דדוקא בבקעות שבתוכה לאפוקי הרים ומישור. ודלא כהרע"ב. וכן מפרש לקמן (פ"ו ב') ובית לבן בהר וכפר סיגנה בבקעה:

ג

במשנה תקוע אלפא לשמן. במשניות הגי' תקועה. וט"ס הוא כי שם העצם שלה תקוע כדכתיב בריש עמוס ובירמיה (ו') והא דכתיב וישלח יואב תקועה. שם בא הה"א במקום למ"ד בתחלתה:

ז

במשנה משלישה מאמצעה. הפי' הנכון בזה לע"ד הוא דאינו מביא אלא משליש האמצעי. ומאמצעה דקאמר הוא לביאור על משלישה לומר דיכוון לשליש האמצעי. ולפ"ז היה משים הברזא תחת שני השלישים העליונים. ויתחיל להמשך מתחתית שליש האמצעי. וכשיכלה ויתחיל להמשך משליש העליון (דהיינו זרק הגיר ודלא כמשמעות פרש"י ומהא דאיתא בגמרא גיר של שמרים ל"ק כי גם למעלה לפעמים נמצא שמרים כידוע) אז הקיש בקנה. ויתכן ג"כ לפרש דמאמצעה שב על מקום מושב החבית במרתף. וירצה בזה שלא לקחו מאותן החביות הסדורות סביבות כתלי המרתף אלא מאמצעו. וכעין זה פי' הלח"מ בפ"ז מהל' איסורי מזבח ה"ו לדעת הרמב"ם: שם שנאמר תמימים כו'. פשוט שזה אינו מדברי ריב"י אלא מסתמא דמתני' והוא טעם כולל לכל הפסולים שנשנו בפרקין ודלא כדמשמע קצת מפרש"י. וכ"מ להדיא מפי' הרמב"ם (והרע"ב) ובחבורו רפ"ו מהל' אמ"ז וע"ש בכ"מ:

הזנה אוטומטית מנחות/ט

ב

במשנה ז' מדות של לח כו'. עי' לעיל (ח' ב') בתד"ה כלי הלח ובמש"כ שם: שם אלא כו' לוג ומחצה כו' למנחת כ"ג כו'. ק"ל הא רביעית לא נמשחה אלא בשבילה כדלקמן (פ"ח רע"ב) וא"כ לוג ומחצה ל"ל. ויותר קשה הא דאיתא (שם רע"א) א"ל חצי לוג היתה שם כו'. מדוע לא א"ל דרביעית היתה שם והיא ע"כ מוכרחת לה. שוב ראיתי להמל"מ בפי"ג מהל' מעה"ק ה"ג שהתעורר בזה. ועי' לעיל (ח') תד"ה ולר"ח:

ה

במשנה כל מדות שבמקדש היו נגדשות. משמע דכולל גם מדות הלח דהם ג"כ נקראים מדות סתם כמש"כ התוס' לעיל (ח' ב') ועמש"כ שם. וק"ל דהרי בהן היו מודדין יין ושמן ומים ואין גודשן שוה כמש"כ התוס' בזבחים (פ"ח) (וכדמוכח ג"כ מהא דגפן כדי רביעית יין לנזיר לפרש"י בעירובין ובסוכה). ולעיל (פ"ח) איתא דלר"מ אסור להוסיף ומתניתין אוקימנן כוותיה לקמן בגמרא: שם בירוציהן. רש"י מפרש דזהו מה שנופל אחורי הכלי ופירושו עולה יפה. והרע"ב שמפרש דהיינו גודשן לא מחוור כלל דהא תני רישא דכה"מ היה נגדשות ובמה נתקדש הגודש ביבש. וגם טעמי פלוגתתן דמפרש בגמ' ל"מ הכי:

ח

במשנה הכל סומכין. מש"כ התו"ח דלא משכחת לקרבן חש"ו אלא ביורש. נעלם מאתו הא דאיתא בנדרים (ל"ה ב') דאדם מביא קרבן מצורע על בניו הקטנים ע"ש: שם בתוי"ט ד"ה סומא כו' ותמיהני דשבקו לנכרי כו'. ול"נ דמנכרי לא רצו להקשות דא"ל דעיקר קרא אתא למעוטי נשים כדמייתי הגמרא בעירובין (צ"ו ב') ובש"ד (וזה נראה דאישתמיט מהתוי"ט כאן. וכ"נ מהא דכ' לקמן על הרע"ב ומיהו דרשה דנקט בת"כ מתניא. ולא הביא מהגמרא) ודרשה דלמעוטי עובד כוכבים (דאיתא ג"כ בת"כ) לא מייתא. והכא דמייתא לעיל אינו אלא לרווחא דמלתא. או קודם דילפינן מסנהדרין כמ"ש גם התוי"ט לענין חש"ו. ודע דבמקום משנתינו ב"פ שבדבריו צ"ל גמרתינו: שם בתוי"ט ד"ה על הראש. דת"ר ידו על הראש ולא כו' ולא כו'. משמע דמחד ראש ממעט כולהו. ובגמ' ידו על הראש ול"י על הצואר ידו על הראש ול"י עה"ג כו'. נראה דכאו"א ממעט מראש בפ"ע דטובא ראש כתיבי בויקרא וכ"מ מהא דקאמר צריכי דאי כתב רחמנא חד כו' וכמו לעיל בדרשות דידו:

ט

במשנה שהתנופה נוהגת בקה"י ובקה"צ. אע"ג דסמיכה איתא נמי בק"צ כדלעיל (צ"ב) מ"מ א"נ בכל אותן שכנגדן ביחיד טעונין סמיכה משא"כ בתנופה ודו"ק. א"נ י"ל דכרוך ותני ובקה"צ בחיים ובשחוטין: שם ובדבר שא"ב רוח חיים. בהרע"ב כגון לחמי תודה. זה דהן טעונין תנופה מבואר בגמרא לעיל (פ"א). אולם מה דאיתא בהרמב"ם פ"ט מהל' מעה"ק ה"ז דטעונין תנופה עם האימורין וחו"ש. ל"מ זה מפורש בש"ס. דמה שציין הכ"מ למכלתין (ע"ז) חפשתי שם ול"מ. ואדרבה מדאמרי' שם על הא דפריך ונילף מלה"פ (ר"ל ללחמי תודה) דנין מנחה הבאה חמץ עם הזבח כו'. ולא אמר ג"כ דשוין בהא דבעו תנופה. משמע דלחמי תודה א"ט תנופה. אבל הא א"א כדהבאתי לעיל מהא (דבדף פ"א). וגם מדל"ק להפך דלחה"פ ולחמי תודה תרוייהו א"ט תנופה לכן ה"נ דלח"ת ממוצעין בין לחה"פ ובין שתה"ל. והוא דבעיין תנופה אבל לא ביחד עם הבשר ודלא כהרמב"ם. ולכאורה דעת הרמב"ם תמוה מהא דאמרינן לעיל (ט"ו) להדיא דתודה ולחמה לא הוזקקו זל"ז בתנופה. וצ"ל לדעתו ז"ל דשם הכוונה דלא הוזקקו להניפם יחד בחיי התודה כמו הכבשים עם הלחם. וא"כ א"ש גם לדידיה הא (דבדף ע"ז) שהבאתי. ודע דגם דעת רש"י לעיל (פ"א) ד"ה משום דאיכא ארבעה. כדעת הרמב"ם. ואולי מדאמר הש"ס לעיל (ר"ד ס"ב) ובכ"מ שיש לחם הלחם למעלה למדו כן וילפינן מלחמי נזיר:

הזנה אוטומטית מנחות/י

א

במשנה וחכ"א אחד בשבת כו' בשלשה כו'. לכאורה לפמש"כ התוס' ברישא. שבת דמודה רי"ש מזכיר ברישא. ה"ל למיתני כאן חול קודם. ואולי שיגרא דלישנא דרישא נקיט ואזיל:

ג

במשנה אומרים לו קצור. התוי"ט העיר מדוע בשאלה זו לא השיבו הין כמו בהקודמות. ולכאורה ה"נ משום דקצור אינו אלא מלה אחת כמו הין משא"כ באינך ולשון קצר עדיף. אמנם משמע דכאן אדרבה היו מכוונים להרבות בדברים מפני הבייתוסים:

ו

בתוי"ט ד"ה ואם הביא כו' נסכים בכורים רש"י פי' יין שביכר כו' ול"נ כו'. ונראה דרש"י לא פי' כהתי"ט משום דא"כ לא הל"ל סתמא בכורים דנכללו בהם גם בכורי דגן. והם ודאי פסולים כדמוכח להדיא מפרש"י בס"ד הסמוך לקמי'. ונלע"ד להוכיח מלשון המשנה וסדורה דלא מיירי רק מבכורי דגן ודנסכים ג"כ כשירין כרנב"י. מלשונה. מדנקטה מנחת בהמה ולא מנחת נסכים כדנקטה בכ"ד ומהן לעיל (נ"ט א' ס"א) אלא משום דבמנחת נסכים נכללו לפעמים גם הנסכים עצמן. ואע"ג דלקמן (ע"ד ב') בגמרא מוכח דהא דתנן התם מנחת נסכים למזבח אין הנסכים בכלל. מ"מ כאן דאיכא למיטעי חשש התנא. מסדורה. מדנקטה בכורים בין המנחות ודאי כוונה לאשמעינן בזה דבבכורי תבואה קמיירי דומיא דמנחות האמורות לפניהם ולאחריהם. ועתה לך ואראך חכמת הרמב"ם ז"ל. דלפי שלא פסק כר"י בר נחמיה. ולא כרנב"י שאמר לשיטתו (כהתוי"ט בדעתו ז"ל ודלא כרש"ק) לכן שינה לשון המשנה וסדורה בפ"ז מהל' תומ"ס הל' י"ז. וכתב שאין מביאין מנחות ולא מנחת נסכים ולא בכורים מן החדש קודם הבאת העומר ואם הביא פסול. ונכון בעז"ה. אמנם לולי פרש"י הנ"ל לומר בדרנב"י דלעולם תרתי קאמר. ודאפילו בכורי דגן קאמר ומשום דאין למזבח בהן כלום לכן ליכא בהו ממשקה ישראל. והכהנים יאכלום אחר הקרבת העומר. ומתני' לא אתיא כוותיה כמש"כ התוי"ט. אך קצת עומד לנגדי הא דתניא בזבחים (פ"ח) אין מביאין כו' ובכורים מן המדומע ואצ"ל מערלה ומכה"כ כו'. ויש לחלק ע"ש בתוס' ואכמ"ל:

ז

במשנה ומלקצור לפני העומר. נ"ל דבזמן שאין מקדש מותר לקצור דאיסור קצירה הוא מדכתיב ראשית קצירכם וכיון דאין קציר בעומר שרי ודלא כדמשמע בס' משכנות יעקב סי' ס"ד ליו"ד (דף צ"א ע"ד) ד"ה ויש למצוא. במה שהביא ראיה מפ' א"נ ע"ש. (גם מש"כ דאפשר דבח"ל מותר לקצור. כן מבואר להדיא ברמב"ם בפ"ז מהל' תומ"ס הי"ג דאין איסור קצירה אלא בא"י). ונ"ל עוד דלמ"ד לקמן (לגי' התוס' ופירושם) בל"ק דאיסור קצירה נמשך עד הבאת העומר. יש לאסור אף בזמן שאין מקדש. אולם לפי מאי דמסקינן שם דאסיפא איתמר. ולכ"ע איסור קצירה אינה נמשכת אלא עד קצירת העומר. איסורה אינה נוהגת אלא בזמן שיש עומר. ובזה אתי כעין חומר הגי' שלפנינו כאן ובריש חלה ואסורין בחדש מלפני הפסח. מפני דאיסור אכילה אינו תלוי בעומר דאף בזמן דליכא עומר אסור. (ומלפני הפסח ר"ל היום שבפסח שמביאין בו העומר כמש"כ התוי"ט בחלה שם בסד"ה ואסורים להירושלמי). ומלקצור לפני העומר. משום דאיסור קצירה תלוי בעומר דוקא. ומקשה שפיר הגמרא למ"ד דאיסור קצירה נמשך עד הבאת העומר ליערבינהו וליתנינהו כיון דלדידיה אין חילוק בשום דבר בין איסור קצירה לאיסור אכילה. וא"ש בין להגי' ליערבינהו וליתנינהו אסורין כו' לפני הפסח. או לגי' לפני העומר. דלגי' רש"י ותוס' וכפי שהגיהו הבה"ז והתוי"ט ומלקצור מלפני הפסח. קשה דהא אפילו במוצאי יו"ט הא' נמי אסור עד שנקצר העומר. והתוס' נדחקו לומר דמיד בליל ט"ז קוצרין העומר (גם י"ל משום שאין דרך לקצור בלילה כמש"כ לעיל (ס"ח). וכש"כ דקשה טפי למ"ד עד הבאה. והגמ' לא פריך עליה אלא דליערבינהו כו'): שם ברע"ב ד"ה ואם השרישו כו' קודם קצירת העומר כו' ומותר לקצור כו' אלא אחר קצירת העומר אסורים כו'. ונ"ל דהיינו לקצור דוקא אבל לאכילה מותר אפי' השרישו אחר קצירה רק קודם הבאה ופסק כמ"ד קודם קצירה. והא ראיה שהרי גם הרמב"ם פי' כן כאן וכן בריש חלה. ואפ"ה פסק בחבורו בפ"י מהל' מא"ס ה"ד אם השריש קודם הקרבת העומר כו' מותר באכילה. ודלא כהכ"מ שם שכתב שפסק כמ"ד קודם הבאה. ובפ"ז מהל' תומ"ס הי"ד לענין קצירה מיסתם לה סתומי וכ' שהשריש קודם העומר וקאי אדלעיל דמיירי בקצירת העומר. ולפמש"כ אין ראיה מסוגיא דמקום שנהגו דאזלא דוקא כמ"ד קודם הבאה כמו שהביא הגר"א ז"ל בס' שנ"א. דהתם איכא למימר דלאכילה מיירי. דקצירה אפשר ע"י קיטוף ומהירושלמי אין ללמוד מאומה לפי שנשתבש שם בגירסא:

ח

במשנה עד שלא הביא שליש. פי' הרע"ב שליש אחרון כו'. והוא מפי' הרמב"ם. ותימה דבכ"מ משמע דפי' שליש הראשון:

הזנה אוטומטית מנחות/יא

א

במשנה שתי הלחם התוי"ט מביא משמואל (א' י"ז י"ז) ועשרה* הלחם הזה. ונראה שחפש בהקונקורדנציא כי שם במספר הלחם מביאו בלשון זה. אבל הוא שבוש כי בכה"ס שלפנינו כתוב ועשרה לחם הזה. וכן הביא בעצמו במספר ועשרה. ותימה גם על המנ"ש שלא תפשו בזה. ובעיקר הדבר שכח התוי"ט מקרא מוקדם (שם ט' ז') הלחם אזל. והרל"צ מביא מפ' אמור (כ"ד ט') ואכלהו. וגם הוא שכח הפסוק שלפניו. יערכנו. ומה שהביא עוד מן ולחם אין. זו שגיאה כי מלת אין משמשת גם לנקבה כמו אין חכמה ואין תבונה ואין עצה (משלי כ"א): שם ובדפוס בתוס' כתבו ומתוך הסברא נראה כו' אבל כו' ומשני כיון דאפי לה נפחה משמע שהלחם חוץ לדפוס דאי כו'. מוכח דזה פסיקא להו דדפוס הראשון שהיה לו בעודו בצק היה הלחם נעשה בתוכו. דאלת"כ אלא דבתרווייהו כהדדי מספקא להו. איך ניחא להו אם היה הלחם לחוץ הא מ"מ לא מינפח לפנימיותו דאין הדפוס מניחו וישאר הקושיא וליהדרה בדפוס קמא. וכן מה שגמגם התוי"ט בפי' הרע"ב מדברי התוס'. ואחר כך מסיק בדעת הרע"ב כמש"כ. ומשמע ודלא כהתוספות ל"ד במחכ"ת. וכן דברי הלח"מ בפ"ה מהל' תומ"ס ה"ח שהכריע דעת הרמב"ם שלא כדעת התוספות מדכתב שנותנין בו החלה והוא בצק (והוא הדפוס הא') דמשמע שנותנין אותו בתוך הדפוס ע"ש. אינם לפמש"כ דגם התוס' לא נסתפקו בזה:

• כ"ה בתי"ט ד"פ וד"ק ובדפוסים האחרונים תקנו כלפנינו.

ד

במשנה לחה"פ כו' וקרנותיו ז' אצבעות. הרמב"ם בחבורו פ"ה מהל' מעה"ק הל"ט מפרש דקרנות היינו עובי הלחם. ותימה דהרי בפסחים (ל"ז) אמרינן שכן מצינו בלה"פ טפח. ועל הגמרא לא קשיא מחשבון הרלב"ג (שהביא הכ"מ שם) שלא יתכן עוביו יותר מג' רביעי אצבע בקרוב. די"ל דרק בשפתיו היה עביו טפח כדי שיהיה לו פנים כפרש"י שם ובאמצעיתו היה דק. ומה שהקשה הלח"מ לפי' הרמב"ם מאי פריך הגמרא לקמן בסה"ע והא איכא קרנות. אישתמיטתיה מה שהקשו התוס' לעיל (צ"ד ב') בד"ה כמין תיבה בסה"ד מהא דעביו טפח. וכן יתפרש קושיית הגמרא מהא דקרנות לפי' הרמב"ם וכן הבין התוי"ט. וכתירוץ התוס' שם יש לכוון גם תירוץ הגמרא אלא שהלשון דחוק קצת כמש"כ התוי"ט. ואולי גי' אחרת היה להרמב"ם בתירוצא:

ה

במשנה א"ל הרי כבר נאמר ועליו מטה מנשה. וכ' התוי"ט ורבי דמייתי קרא דוסכות על הארון את הפרוכת. דניחא ליה למינקט קרא דמשכן לראיה על התנופה כו'. ל"ד דעיקר דברי רבי הוא על הבזיכין לקמן (צ"ח) ולעיל (ס"ב). ומש"כ התו"ח דאבא שאול להכי לא מייתי קרא דוסכות. דיש לדחות דהכוונה דניכוף ביה פורתא דמחזי כסכך לא (הואיל) [הועיל] כלום בזה לדעת הרשב"ם בב"ב (צ"ט) דהארון היה במערבו דבית קה"ק וכ"ה דעת הרמב"ם. ומסתמא כ"כ במשכן. א"כ היה מרוחק מן הפרוכת ואפי' הסיכוך לא היה עליו נגדו ממש אלא בסמוך:

ו

במשנה מפוצלין בראשיהן. נראה דפיצול פי' כאן ענין פגימה ונקב שהיו הקנים נכנסין בהן עי' לשון התוס' לעיל (צ"ד ב') ד"ה דסמכי. ואולי דאחד מהסניפין היה מנוקב נקבים מפולשין מעבר לעבר בכדי שיהיו יכולין לתחוב דרכם מאבר החיצון את הקנים ולדחותם בין הלחמים דרך הפגימות שהיו בראשיהן (כדאיתא בגמרא לקמן קנים שקועי משקע להו) עד שיגיע להפיצולים שכנגדם אשר בסניף השני. וכן כשהיה שומטן היה מושכן דרך נקבי הסניף אשר באו בהם בלתי טלטול הלחמים כלל. רק כשמסדרן לפי שהיו עביין קצת יותר מפגימת הלחמין (מלמעלה למטה כדאמרינן שם דמגביה ליה פורתא) היה צריך להגביה קצת הלחם אשר יעברו תחתיו כדאיתא בברייתא (צ"ז). וזה דלא כהציורים הנמצאים שעשויין כעין בליטות יוצאות מהסניפין: שם ושומטו ונותנו לארכו של שולחן. עי' לקמן (צ"ו) תד"ה לארכו:

ז

במשנה ועל של זהב ביציאתו שמעלין בקדש ול"מ. ונ"ל דהיה במשכו ובעביו כשל פנים לא פחות. דאם לא כן אכתי הוה הורדה כדמוכח בפסחים (ס"ד ב') דפריך דלמא שקלי בר מאתן ומעיילי בר מאה ע"ש. אך לפ"ז היו יכולין לעשות השני ג"כ של זהב וקטן משל היכל. ואולי דבזה לא היה ניכר כ"כ ההעלאה בקדש. ועיקר המטרה היה כדי להראות כו' כדפרש"י: שם אלו מושכין ואלו מניחים כו'. וע"כ היו נוטלין הסניפין תחלה אותן ד' שבאו ריקנין ליטול את הישנים. ומשמע דעליהם לא גזרו איסור טלטול כמו על הקנים לעיל: שם חל להיות בע"ש כו'. הקשה התוי"ט מדוע לא מייתי הגמרא דסוכה (נ"ד ב') מהך דהכא ע"ש. ולולי דברי הרמב"ם שמביא בסמוך הנלע"ד דבסוכה עיקר הפירכא מהברייתא דמייתי שם מר"ז דתנא לא היו כו' דמשמעו שכבר אירע כן פעמים ולא היו כו'. והמשנה דחלבי שבת כו' שהביא שם אינו רק להבנת דברי ר"ז במה שאמר דברי הכל. ר"ע היא. על איזו פלוגתא כוונתו. וא"ש לפ"ז דמעיקרא מביא ממשנה והדר מברייתא דהוה כיהודה ועוד לקרא. אבל מהכא לא פריך דא"ל דל"א רק אם יארע כך והוא ע"ד התנאי שאמר הרמב"ם. וכן יתורץ בזה קושיית התוס' בס"פ בד"ה שני יו"ט של ר"ה. ומה שדחה הרמב"ם זה מהא דהמשנה אומרת הלכה למעשה שהבבליים היו אוכלין חי. אולי שגירסתו היתה היו אוכלין. אבל לפנינו דליתא למלת היו יל"פ דר"ל אם יארע כך יכולין הבבלים לאכלו חי. ולפי' התוס' לקמן בד"ה ששונאין שהרגילו עצמן כו' אף בכל השנים א"ש גם לשון היו. וגם לא נצטרך לתירוצם שהרי מעולם לא אכלו את השעיר בחל בע"ש שאז מצוה לאכלו כן: שם בתוי"ט ד"ה המכניסין כו'. דקדושת צפון חמירא. כלומר דקק"ד שחיטתן בצפון. ולכאורה קשה ממה שפרש"י עצמו בזבחים (נ"ה ב') ד"ה וחד להכשיר צפון. דמאי קדושתיה דצפון מדרום. וי"ל דהתם היינו אם לא היה לנו קרא להכשיר צפון בשלמים. אבל בתר דגלי לן דכשרים בכל הרוחות. וקק"ד אינן אלא בצפון ע"כ קדישא טפי: שם ד"ה ר' יוסי וכוותיה סתם לן כו' משום דהכא עיקר כו'. סברא זו מקורו בסנהדרין (ל"ד ב') ואב"א משום דקתני לה גבי הלכתא דדיני ע"ש בפרש"י. ומוכח להדיא בהר"ן בספ"ב דמגילה דסתמא דדוכתא עדיפא מסתמא דגבי הלכתא פסיקתא. ולהתו"ח אישתמיט זה. גם מש"כ דבשבת פי"ט מ"ב סתם כרבנן כדאיתא התם בגמרא (מאן תנא כו' ומסיק רבנן דר' יוסי היא) שגה בזה בפי' השמועה. דמאן תנא קאי שם על הברייתא דתנא בה פירש אינו חוזר. אבל מתניתין דשם אדרבה סתמה עושין כ"צ מילה ומרבינן מינה ציצין שאינן מעכבין. ומשמע טפי אפי' פירש דומיא דפרטי דקחשיב שם וא"כ אדרבה הוא דוקא כר"י:

ח

בר"ב סד"ה והקטיר כו' שבת ראשונה דמפסיל בלינה. ורש"י סיים הואיל ולן הלחם בלא בזיכין. לכאורה אינו מובן. והרע"ב השמיטם. וכן בד"ח נמחקו ברש"י תיבות אלו כאשר הביא הצ"ק. אולם לדעתי רמז לנו בזה לתרץ קושיא והוא דבזבחים (פ"ז) לשלחן מדמינן לה כו'. דמשמע להדיא דעל השלחן אינן נפסלין בלינה וכמש"כ התוס' שם דמשום דנסדר כהלכתו לא מיפסל בלינה. ולכן כתב רש"י דהכא שאני הואיל ולן כו' ור"ל דדוקא כשהוא כהלכתו עם הבזיכין לא נפסל בלינה. ובזה מתורץ התימה שבתוס' שם בסה"ד. דכיון דנסדר שלא בזמנו הוה שלא כהלכתו ונכון בס"ד. ובא ואחוך עוד כוונה נאותה בפרש"י דבבבא השניה בסידר אה"ל ואה"ב בשבת (כהלכתו) והקטיר אה"ב לאחה"ש פי' ז"ל למחר (והרע"ב השמיטו) משום דק"ל דאם נפרש דר"ל לאחר שבת שניה. אמאי פסולה וא"ח עליהן כו' כיון דעל השלחן א"נ בלינה (ובאמת לא מצינו בתורה מפורש שתקבע זמן הקטרת הבזיכין בשבת דוקא רק ממשמעות שצותה ביום השבת ביוה"ש יערכנו שמעינן דאז מסלקין את הישנה ומקטירין אה"ב. ועתה נתגלה לנו בעז"ה מש"כ התוס' בזבחים שם דע"כ שום פסוק יש עד"ז שאינו נפסל כי נסדר כהלכתו). לכן השכיל לפרש דר"ל למחר דהוי מח"ז. ובזה א"ש גם התוספתא (אשר העיר עליה התוי"ט) דשם איתא בבבא זו דחייבין עליהן משום פיגול כו'. דהתם ר"ל דהקטירן לאח"ש השניה. ומה שאמר שם פסולה אפשר דהוא מדרבנן. וברמב"ם נראה דט"ס הוא מש"כ בין לאח"ש זו. ולא נצטרך למה שנדחק הכ"מ ליישב הא דלא קרב המתיר כמצותו:

הזנה אוטומטית מנחות/יב

א

במשנה העופות כו' אין להן פדיון. לכאורה טעמא בעי מ"ש ממנחות עד שלא קדשו בכלי. ובגמרא משמע דאפילו קדשן בכלי הוה ס"ד דליפרק. דנילף מבע"מ. אלא דמכ"ש לא אשכחן דמפריק. (ור"ל דאפי' בהמה לא מיפרקא לאחר שחיטה אם הוממה עי' זבחים (כ"ה ב')) ועי' לעיל (ע"ח ב') אבל עופות שנחסר אבר מנ"ל דלא מיפרקי. ונ"ל הטעם דהואיל דאין בהן קדושת כלי כלל דמליקתן והזאתן ומיצוי דמן הכל בגופו של כהן (ומש"כ התוי"ט בד"ה והעופות. כגון עולה שאינה באה לכ"ש ל"י כוונתו דהא גם חטאת העוף אין בה כלי כלל). לכן מקדשי קדושת הגוף מיד בהקדשן לענין פדייה (ר"ל משא"כ לענין להפסל בטבו"י כו' דרפ"ב דמעילה דלא שייכא מחיים) ולזה נראה שכוון רש"י לקמן בגמרא בד"ה עופות קדושת הגוף נינהו. וטעם הרמב"ם בחבורו פ"ו מהל' א"מ ה"ד על כל אלו דמשנתינו לפי שאינן בהעמדה. תמוה לי חדא עוף מדוע אינו בהעמדה. הא תנא לוי הכל היו בכלל העמדה כו' ואפי' עופות (תמורה ל"ג). שנית בדבר שאינו בע"ח לא בעינן העמדה כמו שכתב רש"י ותוס' בר"פ ראשית הגז: שם בתוי"ט ד"ה שלא נאמר כו' וכן משמע מפירש"י ותמיהני כו'. ול"נ דכוונתו לאפוקי אם לא אקדשינהו אלא לדמי למוכרן וליקח בהן קרבן או לבד"ה דיש להן פדיון:

ד

במשנה והלא אלו לפרים ואלו לכבשים כו'. והרע"ב הוסיף ואלו לאילים כו'. וגרע דמנחת פרים ואילים בלילתן שוה. והכי הל"ל אלו לפרים ואילים ואלו לכבשים ועמש"כ לעיל (פ"ט ב') בס"ד. ולכן ל"ד התוי"ט במש"כ בסד"ה אלא. דלא אשכחן כו' בלילה שוה כו'. דאפי' תשכח אין מערבין לכתחילה. ור"ש אולי לרווחא דמלתא קאמר. ובהאמור מיושב הצ"ע של תור"ע עיין עליו:

ה

במשנה מתנדבין יין. לעיל ולקמן (ק"ז) ילפינן לה מאזרח וכ"כ רש"י במתניתין. והתוי"ט מביא מת"כ דיליף לה מקרבן ע"ש וכ"כ לקמן בפי"ג מ"ג. ולפלא דשביק גמרא דילן ואזל בתר ת"כ. ולעיל מ"ד ובפ' דלקמן מ"ה הביא בעצמו דרשא דאזרח. ובאמת מאזרח ליכא למילף אלא שמתנדב מנחת נסכים כדאמר רבא לקמן והיינו סלת ושמן ויין דהכתיב שם יעשה ככה ולעיל מיני' כתובים שלשתן. ואולי הואיל דאין הסולת והשמן מעכבין את היין כו' בבאין עם הזבח לכן יכול ג"כ להתנדב כאו"א בפ"ע. אבל קשה דהא בקרא דאזרח מסיים להקריב אשה כו' והמתנדב יין קי"ל דלשיתין אזיל לעיל (ע"ד ב') וכדפרש"י ועי' זבחים (צ"א ב'): שם רט"א מתנדבין שמן. ולעיל (ע"ד ב') אמר שמואל דקומצו ושיריו נאכלין כדפרש"י. וכ' התוי"ט דלקמצי' בפס ידו כו' א"א אלא שמפריש בכלי שיעור קומץ כו'. עמש"כ עליו ביומא רפ"ה: שם ברע"ב ד"ה ואין מתנדבין שמן בלא סלת ויין כ"ה ברש"י ול"נ למחוק תיבת ויין דודאי מתנדבין שמן עם סלת בלא יין אפילו מנחת נסכים אף לר"ע כמו שמנדבין יין לבד וכמו שבאר טעמו: שם בסד"ה שכן הוא קרב כו' אינו מעכב המנחה. הלשון הפוך וכך הל"ל אין המנחה מעכבתו. והתוי"ט כ"ע דהא לא תנן דיין מעכב מנחה (והוא לפי לשונו של הרע"ב) ולפלא דאישתמיטתיה משנה מפורשת (בפ"ד מ"א) הסלת והשמן א"מ את היין ולא היין מעכבן:

הזנה אוטומטית מנחות/יג

א

במשנה פירשתי וא"י איזה מהן כו' עפרש"י. ובמשניות הגי' וא"י מה פירשתי. וגם גי' זו יש לכוונה ע"ד פרש"י. ופי' הרע"ב לא מחוור: שם ברע"ב ד"ה פרשתי כו' והשאר יהא לנדבה כ"כ רש"י. וכן פרש"י לקמן בדברי ת"ק דרבי. והתו"ח גמגם ע"ד הרע"ב ע"ש. ול"נ דמש"כ והשאר נדבה ר"ל דאף שלא נתחייבתי אלא בפחות. השאר מנדב אני לנדרי שיהיה יותר גדול על מה שנדרתי והיינו כמו קטן והביא גדול דלרבנן יצא והוא כאוקימתא דרב אשי לקמן (ק"ו ב'). וזה ע"ד שפירשתי בס"ד בנזיר (נ"ט ב') במשנה והעולה נדבה שבדברי ב"ז ע"ש:

ג

במשנה לבונה לא יפחות מקומץ עתוי"ט. ומש"כ דהרמב"ם בפט"ז מהקרבנות העתיק לשון משנתינו. אישתמיטתיה שדין זה ביאר בפי"א מהל' פהמ"ק הלכה י"ז וכמ"ד דמחלק:

ו

במשנה פירשתי מן הבקר כו' יביא פר ועגל כו'. ק"ל למה לא יצטרך ג"כ להביא בן בקר דהיינו בן שתים שהרי יש לו שם בפ"ע כדאיתא בר"ה (י') ויהיה מזה ראיה להרמב"ם בפ"א מהלכות מעה"ק דפר הוא ג"כ בן שתים וכגירסתינו בפ"ק דפרה וחכמים אומרים אף בני ג' ודלא כהר"ש ומהר"ם שם. ואולי י"ל כיון דפר נקרא ג"כ פר בן בקר עי' תוס' ר"ה שם לכן אפילו אמר בן בקר יוצא בהבאת פר אף לרבי. שוב נזכרתי שכבר עמד בזה הט"א בר"ה שם וע"ש ובמה שהעירותי עליו בק"א: סליק מס' מנחות הזנה אוטומטית חולין/א

ב

בתוי"ט ד"ה בצור כו' ולא כן לענין עבודת כוכבים. תמוה דאדרבה גם בעבודת כוכבים אמרינן לקמן תלוש ולבסוף חברו הוי תלוש ועיין שם בתוספות: שם ברע"ב ד"ה ובכל שוחטים כו' ונוקבים הסימנים. כ"כ רש"י ט"ז ע"ב ד"ה ה' דברים. והרע"ב מסיים ואתי למיעבד חלדה. ויפה כיון דבלא זה לא היה מיפסל דהוה כמו שוחט בשנים וג' מקומות דלקמן (ל') ע"ש:

ד

במשנה שחיטתו פסולה וכתב הר"ב דקודם שהגיע לסימנים נטרפה כו' וכ"כ רש"י. ק"ל דא"כ תיהני לה שחיטה עכ"פ לטהורי מידי נבלה כדלקמן (כ' ב'). ולשון שחיטתו פסולה משמעו דמטמאה כנבלה כדלעיל (י"ח) במשנה ב"ש פוסלין ע"ש בגמרא. ומש"כ רש"י (לקמן שם) דמתניתין איכא למימר דטרפה היא ולא נבלה. שם י"ל דמש"ה אלימא לי' לר"ח טפי לאותביה ממתניתין דמלק בסכין דקתני בה בהדיא דמטמאה. אבל לפי האמת צ"ל או משום דזעירי (שם) וברוב בשר עמה. או משום חלדה כר"ה שם. אבל קשה לרבא שם דל"ל טעמא דר"ה. ואי ליתא גם לזעירי א"כ מ"ט שחיטתו פסולה דהא טעמא דרבא משום דרסה ל"ל כאן דהא קתני השוחט דמשמע בהולכה והבאה:

ו

במשנה טהור בכ"ע. בהעתקת התוי"ט דברי התוס' דשבת נפלו בה שבושים הרבה וראה בתוס' שם לתקנה:

ז

במשנה כל מקום שיש תקיעה. פי' רש"י כל מקום שיש תקיעה. ע"ש וימים טובים וכ"פ הרע"ב. אנכי בעניותי. ל"מ באיזה מקום בש"ס שיהיו תוקעין בעיו"ט. ואדרבה בסוכה (נ"ד) מוכח דלא היו תוקעין בערב פסח להבדיל מדקאמר שם שייר ערה"פ וע"ש פרש"י ותוס' ואם איתא הלא יהיה נ"ד. ומאי דחי שם דהא מני ר"י הוא דאמר מימיהם כו'. הא אכתי יהיה מ"ח עם השש דבכל עיו"ט. ודוחק לומר דשאני ער"פ משארי עיו"ט משום דאסור במלאכה מחצות ולהלן כמבואר בר"פ מקום שנהגו. והתוס' כתבו שם דבירושלמי משמע דמדאורייתא אסור. דהא מ"מ קילא טובא באיסור מלאכה מביו"ט. ואפי' מחוה"מ כדאיתא שם (נ"ה ב') ונראה דלרש"י דחק מה שאמר במו"ש מבדילין ולא תוקעין דמשמע לו דאי לאו מו"ש היו תוקעין וכ"נ מדבריו בס"פ ואלו קשרים. אבל לפמש"כ הרמב"ם בחבורו בספ"ה מהל' שבת דבכל מו"ש תוקעין אחר צה"כ להתיר העם למעשיהן. פשוט דאתי לאפוקי האי תקיעה וע"ש בהה"מ: ודע דממש"כ הרע"ב תוקעין ג' תקיעות כו' ובה"ש תוקע ומריע כו'. משמע דהג' ראשונות היו כולן תקיעות וכ"מ מלשון הרמב"ם בחבורו שם. אבל התוס' בשבת (ל"ה ב') הוכיחו דגם המה היו תר"ת:

הזנה אוטומטית חולין/ב

א

ברע"ב ד"ה עד שישחוט את הוורידים. כמין חוטין שעל שני צדי הקנה כ"כ הרמב"ם וצ"ע בגמ' שאמרו משום דושט סמוך לוורידין ועפירש"י שם: שם בא"ד הואיל וצוליהו כולו כאחד כו' ושחיטה כו' ל"ד אלא כו' קודם שיקרוש הדם דתו לא נפיק ע"י מליחה. מליחה מאן דכר שמה. ונראה להגיה ע"י צלייה:

ב

במשנה שנים אוחזין בסכין כו'. וכתב התוי"ט דבבא זו דמשמע דאפי' לכתחלה איירי דוקא בחולין ע"ש. והוא דוחק. אבל אישתמיטתיה הא דארבב"ח אריו"ח לעיל אבל חכ"א שנים שוחטים זבח אחד וכ"פ הרמב"ם בפ"א מהל' פהמ"ק ה"ה. וא"כ פשוט דמיירי אפי' בקדשים ואתיא כחכמים וע"ש בכ"מ. וגם דיוקו דב' אוחזין כו' משמעו אפי' לכתחלה ליתא כדמוכח לקמן מ"ח מ"י וזה קשה גם על הכ"מ שם. וע"ש בלח"מ. ודע דגם דברי הר"ן ברפ"ב דקדושין במה שפי' מה שאמר ריב"ק וכי כל הקהל שוחטין כו' היינו משום דכתיב תזבח שלא יהיו שנים שוחטין זבח אחד. ק"ל דא"כ אדפריך שם הניחא לריב"ק אלא לריו"נ כו' מנ"ל. טפי ה"ל למיפרך הניחא לראב"ש אלא לחכמים דס"ל שנים שוחטין כו' מנ"ל. וכן הרי"ף הביא ילפותא דריב"ק ואע"ג דהלכה כחכמים דראב"ש כמש"כ לעיל. אלא התם ר"ל וכי אפשר דכל הקהל דהיינו ס' רבוא שחטו פסח אחד ואכמ"ל:

ג

במשנה התיז את הראש בב"א פסולה. נ"פ דהכא אפי' בסימן אחד פסולה. ולשיטת רש"י לעיל אפי' במיעוט הושט. ולא נקיט התיז אה"ר אלא אגב סיפא דהיה שוחט דהיינו בהולכה או בהבאה דאז אם לא שחט אלא סימן אחד היה כשר דסי' א' מישתחיט שפיר בהולכה או בהבאה. ולכן דק הרע"ב שלא לפרש ולשחיטת כו' קרי התיז אה"ר אלא בסיפא. ולשון הר"ן בזה בא שלא בדיוק ע"ש: שם ברע"ב ד"ה נפלה סכין כו'. ואע"ג דלא איכוין לשחיטה. אינו מדוייק כלל דזה אפי' רבנן לא בעו כדלקמן (בע"ב ועי' בתוס') והפך הל"ל ואע"ג דלא איכוין אפילו לחתיכה:

ד

במשנה או ששחט א' מהן והמתין לה עד שמתה כו' רע"א טרפה. נ"ל דטעמיה הואיל ועשה בה הכשר שחיטה בעוף עי' לעיל (כ"ט ב') בגמרא ובתוס' שם ד"ה כגון. או דנפ"ל מהיקשא דזאת תורת הבהמה והעוף דלעיל (כ"ז ב') דעיקרה לענין טומאה נאמר כדפרש"י שם (ועי' תוס' שם ד"ה באיזו). דמה עוף יוצאה מידי טומאה בסי' אחד אף בהמה כן. וה"ט דכולהו דמשמע דדוקא בשחט סימן אחד כהוגן מטהר. אבל בשפסק שניהם או החלידם אף הוא מודה דנבלה היא. ובנפסקה הגרגרת ואח"כ שחט את הושט הוה ס"ל כדקס"ד דרבא לענין עוף מיהא. וממילא גם בבהמה טהורה מהיקשא. ואפשר דאפי' לאחר חזרה בעוף מיהא טהור כאינך. ומסתבר יותר דדמי לשמוטת הגרגרת דאפי' בעוף קרי לה (לעיל י') פסול בשחיטה:

ה

במשנה ול"י מהן דם כשרים כו'. בתור"ע מביא בשם הרשב"א בת"ה דמשום דיוקא איצטרך דבקדשים א"נ בידים מסואבות דחבת הקדש מכשרתן. ק"ל דבקדשים פסולין לגמרי כדאמרינן בגמרא אי בקדשים כי ל"י מהם דם כשרים הוא עצמו לדם הוא צריך. ואם כוונתו שנוכל לפדותם ואי משום העמדה והערכה הא תנן שחט בה שנים או רו"ש כו' ה"ה כחי' לכ"ד. לעיל (ל') ואף שכ' התוס' לקמן (פ"ד) דבשחיטה דמשתרי בה ל"א ה"ה כחיה. איכא למימר דאתיא כרבנן בתמורה (ל"ג ב') דקדשי מזבח לא הי' בכלל העמדה והערכה ע"ש בתד"ה כדתניא. אבל א"כ אזלא לה חבת הקדש:

ח

במשנה השוחט לשם הרים כו'. הרמב"ם בחבורו כ' אע"פ של"נ אלא לרפואה כו'. והב"י ר"ל בדעתו דבמתכוון לעובדם נמי דינא הכי דמותר בה בהנאה ע"ש. ולכאורה קשה דא"כ מנ"ל להרמב"ם דמיירי אף במתכוון לרפואה. ונ"ל משום דהיה ק"ל דאי מיירי דוקא במתכוון לעבדם מאי איריא דנקט שחיטתו פסולה דמשמע מפני דשחט לשם אלו והוה כעין תקרובת עבודת כוכבים כדפרש"י לקמן. והוא עצמו לא נפסל מכאן ולהבא לשחיטה. תיפוק לי' דהוה מומר לעבודת כוכבים ושחיטתו פסולה לעולם. עי' בפי' הרמב"ם בריש מכלתין על הא דהשוחט בשבת במזיד. ועי' תור"ע אות ט' בשם הט"א: שם בתוי"ט ד"ה שנים אוחזין כו'. והא דמסיק הר"ב כו' דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו כו'. במחכ"ת ל"ד דהתם טעמא לחוד כמש"כ שם הר"ש. ותדע דהגמרא מייתא לקמן כתנאי מברייתא. ומדוע לא הביאה ממתניתין דשם. וכן התם פסקו הרמב"ם (בפ"ה מהל' כלאים ה' ח') והשו"ע (יו"ד סי' רצ"ו ס"ד) כר' יוסי ור"ש דאין אדם אוסר דבר שא"ש. ובכותי שנסך יינו של ישראל פסקו דאוסר. ומה שהביא אוקימתא דמתניתין מיירי בישראל מומר. א"נ כשהתרו כו' בזה ל"ד כלל. דאוקימתא זו אינה אלא למאי דמסיק דטעמייהו משום דלצעורי קא מכוין ולעולם אדם אוסר דשא"ש. אבל למאי דס"ד מעיקרא (וכן לפ"ד בדעת הרע"ב) דאין אדם אוסר דשא"ש מאי מהני דהוי מומר או שהתרו בו דהא אפי' כותי גמור אינו אוסר וכן מתבאר בפרש"י בד"ה בישראל מומר:

ט

בתור"ע אות ט' ואם שחט אסור כו' שמא מין הוא [הרמב"ם] והרשב"א כו' ובטו"א כו' וכל מה שישחוט פסול כו'. וק"ל דה"מ למיתני שחיטותיו פסולות כדתני בבכורות (כ"ט) הנוטל שכרו לדון דיניו בטלים. להעיד עדותיו בטלין. ודקדק הר"ן מל' זה דכל דינין שדן וכל עדיות שהעיד בטלין. וי"ל דל' זה היה משמעו דגם מה ששחט למפרע פסולות כמו התם ובאמת אף להרמב"ם אין פסול אלא מכאן ולהבא:

י

במשנה השוחט לשם עולה כו' שחיטתו פסולה. ק"ק לישנא דפסולה דמשמעה דהוי' כנבלה כמו לעיל (י"ח) במשנה ב"ש פוסלין ע"ש בגמרא ועי' בתוס' ר"פ דלקמן והא אפי' קדשים ממש בחוץ הוי שחיטה לטהרה מידי נבלה כדאיתא בזבחים (ס"ט). ועי' בפ' דלקמן מ"ב בתוי"ט ד"ה וחכמים פוסלין: שם בתוי"ט ד"ה לשם חטאת כו' כי אמר זו לחטאת פסולה ט"ס הוא וצ"ל לחטאתי ביו"ד:

הזנה אוטומטית חולין/ג

א

במשנה נקובת הושט כו'. כתב התוי"ט מסקינן בגמרא כו' דר"ע שנאה קודם חזרה כו'. זהו תירוצא דריו"ח שם. אבל רבא תירץ דאלו אסורות קתני כו'. ואולי כיון דסידר הש"ס תירוצא דריו"ח באחרונה משמע דהוא עיקר. וכה"ג כתבו התוס' בכ"ד: [שם ברע"ב ד"ה ודרוסת הזאב כו' ואם ודאי דרוסה היא נ"ב וניכר מקום הדריסה מבחוץ. מהגרמ"ש ז"ל]:

ב

במשנה רשבג"א עד כאיסר האיטלקי. כל' הזה אמר ג"כ במקוואות פ"ט מ"ה: [שם בתור"ע אות י"ג הרשב"א וכן הטור פסקו כו'. נ"ב עי' בב"י שכ' שכן נראה מדברי הרמב"ם ומדברי הרי"ף והרא"ש שלא הביאו כלל דברי רשב"א. וסיים שכן הלכה. ועי' בפר"ח שגם דעתו נוטה לפסוק כרשב"א והתב"ש הביאו והשיג עליו ועי' בלבושי שרד סי' ל"ו ס"ק ק"כ שסיים ומאחר שכל הפוסקים פסקו כת"ק זולת ס' צדה לדרך והרע"ב שפסקו כרשב"א פשיטא שיש להקל כו' עכ"ל. מהגרמ"ש ז"ל]:

ג

במשנה הכתה חולדה על ראשה מקום שעושה אותה טרפה. אם נפרש דר"ל דטרפה עד שיבדוק הקרום כמ"ש רב כו' בגמ'. וכ"מ מפרש"י שכ' חיישינן לנקיבת הקרום וכ"כ הגר"א ז"ל בסי' ל' סק"ז יקשה דהא בסוף מתניתין קתני לישנא דכשרה אף דצריך עדיין בדיקה כדאיתא בגמרא. ומדוע קרי לה כאן טרפה כדקתני ואלו טרפות בעוף. והלא יש לה תקנה בבדיקה. וכ"מ לקמן (נ"ז) דטרפה משמע דלא מהני בדיקה גבי שמוטת גף העוף דרב אמר טרפה ושמואל פליג עליה ואמר תיבדק. ועוד קשה מדוע נדחק רש"י לפרש דאיצטרך לאשמעינן דלא תימא תיטרף בנשבר העצם כו'. לימא דהיא גופא קמשמע לן דטרפה עד שתיבדק. מה שאין כן בבהמה דלא חיישינן כמו שפסק הרמ"א שם ועי' שם בהגר"א. ונ"ל דרש"י מפרש מקום שעושה אותה טרפה ר"ל דהכתה אותה בשיניה על הקרום דהיינו מקום דמיטרפא בו אם ניקב. לכן הוה בחזקת טרפה דחיישינן דאינקב. ובכה"ג אף בבהמה חיישינן. אבל קושיא ראשונה עדיין אינה מיושבת יפה: ודע שראיתי להתוי"ט שכ' על פרש"י והמ"ל דקמ"ל דבנקיבת קרום העליון נטרפת כו' ע"ש. ותמוה דמוכח בגמרא להדיא דאין חילוק בזה בין עוף לבהמה. דקאמר הניחא למ"ד עד דמנקב קרמא תתאה כו'. ועוד איך מוכח ממתניתין דבר זה דבעילאה לחוד טרפה. ואולי י"ל דהוכחתי מהא דמשני הגמרא אליבא דמ"ד דבעילאה לחוד טרפה. אי איתא כו' והשתא תיקשה להיפך לאידך עד מתי אתה מכלה ממונו ש"י דדילמא אינקב עילאה לחוד ואגב רוככיה דתתאי מיפקע. אלא ע"כ דבעוף מודה דבעילאה לחוד מיטרף. אבל א"כ תיקשי ליה מדתני לוי מדוע ל"א ג"כ דיתר עליהן כל עוף (ר"ל אף שאינו של מים) דמיטרף בעילאה לחוד ואכמ"ל: כתב הרע"ב בסוף המשנה יתר עליהן בעוף אלו השנויין במשנה. תמוה דכל אלו השנויין כאן כנגדן בבהמה נמי טרפה במה דשייך בה (ור"ל לאפוקי קורקבן דליתיה בבהמה). ולענין נפלה לאור כו' עי' ברא"ש. וכן לוי לא הבדילם אלא בנשבר העצם כו' וזה לא תנן במתניתין:

ה

במשנה אכלה סם המות. פירש"י שהוא סה"מ לאדם. והרע"ב הוסיף ואינו סה"מ לבהמה. הוסיף וגרע דמאי איכפת לן אם היה גם סה"מ לבהמה דמ"מ כשרה היא כמו באכלה הרדופני וסה"מ דבברייתא לקמן דאוקימנא בסה"מ דידה. ואולי כוונתו ואינו (ר"ל ואין פירושו) סם המות לבהמה לבד כסה"מ דברייתא:

הזנה אוטומטית חולין/ד

א

[בתוי"ט ד"ה זה הכלל כו' דאמר ר"ש קלוט בן פרה כו'. כצ"ל. מהגרמ"ש ז"ל]:

ב

במשנה יצא רובו. בתור"ע העלה פי' הרע"ב בצ"ע הא דפי' יצא רובו כאחד. דהא מסקינן דאפי' מחתך ומניח ג"כ יקבר. ואנכי תמה עליו דהא ז"א אלא לר"ה אבל לרבה מתניתין כפשטו דדוקא יצא רובו כאחד. והרא"ש פסק כוותי' ע"ש וא"כ פי' הרע"ב הוא כהלכה:

ד

במשנה מה מצינו בטרפה כו'. נראה דלהכי ילפי מטרפה משום דהיקשן הכתוב כדלעיל בר"פ:

ה

במשנה ומוציא את דמו. כתב הר"ן אע"ג דחלבו מותר מכל בבהמה תאכלו (עי' לקמן (ע"ה) תד"ה מה) מ"מ דמו כיון דמשקה הוא לא נפיק משריותא דכל בבהמה תאכלו כו' כיון דאיכא לאוקמיה אמידי דבר אכילה לא מוקמינן לי' אדם. וק"ל מהא דאמרי' בשבועות (כ"ב ב') שבועה שלא אוכל ושתה חייב כו' ואב"א קרא שתיה בכלל אכילה כו'. והרי התם איכא לאוקמי ג"כ שבועתו אמידי דבר אכילה גרידא ואפ"ה אמרי' דשתיה בכלל:

ו

בתוי"ט ד"ה הארכובה. [על הברכים מתורגם כו' כצ"ל. מהגרמ"ש ז"ל]:

הזנה אוטומטית חולין/ה

ג

במשנה והשוחט פרת חטאת כו' ור"ש פוטר. ק"ל לר' אושעי' דלעיל מדוע לא קתני פלוגתייהו בשאר קדשים. וכן לרבא דלעיל ה"ל למינקט בעולה. ולפי מאי דמסקינן בגמרא דפרת חטאת אינה משנה. י"ל דבקדשים לא מיירי: שם בתוי"ט ד"ה ונתנבלה כו' דהא לא מתעבדא מילתא כלל בסימנין. אישתמיטתיה דברי רש"י כ"ז ע"ב ד"ה אין שחיטה לעוף מה"ת וע"ע תוס' (כ' ע"א) ד"ה לא אמרן: שם במשנה אבל יש לו ריוח כו'. עי' רע"ב וכן פירש"י. ונראה דה"ה או כש"כ אם מכר לשניהם ביום אתמול וכ"נ מהלח"מ בפי' דברי הראב"ד. ולפי' הרמב"ם (במש"כ בחבורו שאותו שלקח באחרונה נחפז כו') נראה דא"צ להודיע רק אם יודע שהראשון ישחטנה היום וכ"נ מהלח"מ שם. וא"כ חולק על מה שפסק בשו"ע דבכה"ג אף בשאר ימוה"ש צריך להודיע. והאחרונים לא דברו בזה מאומה:

הזנה אוטומטית חולין/ו

ב

במשנה חיה ועוף הנסקלים. ק"ק למה פרט בהו חיה ועוף. הלא כל הני דלעיל נמי רק בהם איירי. ואולי כלפי דתני בפ' דלעיל שור הנסקל (והתם נקט שור נגד פרת חטאת) תני הכא חיה ועוף:

ד

בתוי"ט סד"ה כסהו ונתגלה כו' ולא נכתב בל' מקור כסה בחול"ם הסמ"ך. ול"ד דכיון דוכסהו הוא מבנין פעל הדגוש. המקור ממנו כַסֵה: שם בתוי"ט ד"ה כסהו הרוח כו' הא אידחי לי' מכסוי. דהא כסהו ונתגלה פטור מלכסות כ"כ רש"י. לכאורה כך הל"ל דהא כי לא חזר ונתגלה פטור וכן פירש"י בעצמו בסוכה וע"ז:

ה

במשנה או בדם החיה. פירש"י ואחריו הרע"ב בדם היקז כו'. ורמב"ם פי' בדם חיה טמאה. לפירושם העיקר חסר מן הספר. ולע"ד נל"פ בדם החיה דהוא לשון חיות ר"ל בדם חיה ועוף שהמה חיים עדנה דהיינו בדם המכה או בדם היקז (ויש לכוון לזה גם פרש"י). וכלפי דם המתערב שהוא של שחוטה קרי לזה דם החיה וכה"ג מצאתי בבכורות (נ"ז ב') מפשיטין את המתה ומלבישין את החיה ע"ש. וכאן י"ל עוד שבא לזווג מלות בהמה וחיה אהדדי. ולפי' הרמב"ם קשה עוד מדוע לא תני ג"כ עוף טמא. אבל לדידי נכללו חיה ועוף. ועי"ל דשיגרא דלישנא דמתניתין דזבחים דמייתי הגמרא. נקט גם הכא:

הזנה אוטומטית חולין/ז

ה

בתו"ח (על הרע"ב סד"ה והרוטב) ותימא דמין בשא"מ כו' ע"ש. ובאמת הטור יו"ד סי' שפ"ג כתב בששים והוא מסה"ת וכ"פ הרמ"א אחריו שם. אמנם אנכי מצאתי חבר גדול להרע"ב והוא הרמב"ם בפט"ו מהל' מ"א סוף הל' למ"ד ע"ש. ותימה על הרב"י והאחרונים שלא הביאו דעתו הגדולה בזה. וצ"ע להלכה כי אין הכרעת הרמ"א מכרעת דכיון דשלא הביא דעת הרמב"ם והרע"ב כלל נראה דגם מאתו נעלם במחכ"ת דעתם ז"ל. ולענין תמיהת התו"ח נ"ל דגזרו אטו מב"מ דלא לשערו ג"כ בס' וכולא חדא גזירה היא. וה"ט ג"כ בערלה וכה"כ היכא דליכא קפילא דבעו מאתים כנ"ל נכון בס"ד:

הזנה אוטומטית חולין/ח

א

במשנה ואסור להעלות עם הגבינה עה"ש. לכאורה יפלא מדוע שביק לישנא דחלב דפתח בי' והוא ג"כ לישנא דקרא. ונקיט הכא גבינה. ולולא דמסתפינא הייתי אומר. דבדוקא נקיט גבינה. דאילו חלב שהוא נוזלי ואין מעלין אותו אלא בכלי לא הוי כעין תפיסה אחת דלקמן (ק"ז ב) וע"ש בתוס' וכן הא דתני אגרא לקמן (ק"ד ב') עוף וגבינה נאכלין באפיקורן בדוקא נקיט גבינה לפי דנאכלת בידים הוא דדייקינן מינה הא בשר לא דהיינו דבעי נט"י אבל חלב דע"י כלי אפי' בבשר לא בעי נט"י. וכן ראיתי בשם הפר"ח דהאוכל במגריפה א"צ נט"י. וענ"ל דדוקא גבינה מסקינן שם דבעי קינוח והדחה משום שהוא מודבק בחניכים ובבין השינים ואינו יוצא ע"י הדחה לחודה. אבל בחלב סגי בהדחה לחודה: שם בתוי"ט ד"ה כל הבשר כו'. דאיסור בב"ח חייל אאיסור מוקדשין. לכאורה כיון דמתניתין איירי באיסור בישול פשיטא דחייל. דהא במוקדשין ליכא איסור בישול. ודומה למש"כ בס"ד לעיל (ק"א) ע"ש. אולם הר"ן מלא דבריהם למ"ד דכל היכא דאאכילה לא לקי אבישול נמי לא לקי. וכוונתו להא דלקמן (ר"ד קי"ד). ולעד"נ דאף באימורים איכא איסור בישול משום דכתיב בהן ריח ודרשינן מיניה בזבחים (מ"ו ב') לאפוקי אברים שצלאן ואח"כ העלן. ועוד נלע"ד דאיצטריך לאשמעינן אף בחלק הכהנים. דסד"א הואיל דכתיב בהו למשחה ודרשינן בסוטה (ט"ו ושם) לגדולה כדרך שהמלכים אוכלין וה"א אפי' בחלב נמי וכמו דאישתרי מליקה גבייהו קמ"ל:

ג

ברע"ב ד"ה הלב קורעו כו' אבל בשר הלב אינו נאסר כו' כ"כ רש"י. ר"ל כדאיתא בגמ' (מ"ט ע"ב) בברייתא קורעו לאחר בשולו ומותר:

ד

בתוי"ט ד"ה ולבהמה טמאה כו'. והא דתנן ר"ע אומר בלשון פלוגתא כו'. כאן י"ל דנקט לשון פלוגתא משום ריה"ג דפליג עליה:

הזנה אוטומטית חולין/ט

א

במשנה והגידין כו' אבל לא טומאת נבלות. ופרש"י דתניא בנבלתה כו' ולא בגידים. הנה בפסחים (כ"ב) אמרינן למ"ד יש בגידין בנ"ט כשהותרה נבלה היא וחלבה וגידה הותרו. ופרש"י לפי שגם הן קרויין עמה נבלה (וע"ש פ"ג ב' אר"י א"ר כל הגידין בשר כו') וסתם מתניתין לעיל (צ"ו ב') דיש בגידין בנ"ט. ואולי דהכא ממעטינן להו ממיעוטא דה' דבנבלתה או ממ"ם דבנבלתם עמש"כ לעיל (ע"ז ב'): שם בהרע"ב ד"ה אבל לא ט"נ כו'. וא"מ לכזית להשלים שיעור נבלה לטמא אדם ובגדים שעליו. ל"ד במחכ"ת דכיון דעסיק ואתי במגע כדמסיים בקרא דהנוגע בנבלתה. הרי במגע נבלה אין טומאת בגדים עמש"כ לעיל (כ"ט ב'). ולשון רש"י לקמן בגמרא בד"ה להא דת"ר לטומאת אדם וכלים כנכון:

ב

במשנה ריבנ"א ח' שרצים יש להן עורות. לכאורה ה"ל להתנא להציג דבריו מיד אחר דברי ר' יהודה וי"ל:

ג

בתוי"ט ד"ה כולו חבור כ' הר"ב כו' וכ"כ רש"י כו' ויתכן בעיני כו'. ול"נ שדחקו לפרש כן שלא תיקשי חכמים היינו ת"ק:

ד

בתוי"ט ד"ה שתחבן בקיסם כו' ושיטת הרמב"ם כו' וכתב הכ"מ כו' כלומר כו' ואינו מובן. ולי נראה דכוונת הרמב"ם בנוגע במקצתו וזהו שסיים שאין חיבורי אדם חבור. אבל אם נגע בשני החציים מודה דטמא דיש נוגע וחוזר ונוגע:

ה

בתור"ע אות מ"ז ואף היכא דא"א לבא לידי מגע לא מטמא משום שומר כו' צ"ל דהתם מיקרי אתיא לכלל מגע דאילו מאהיל על העצם שנגד המוח טמא משום טומאה בוקעת ועולה והוי כמגע. וק"ל דהא השתא אכתי לא אסיק אדעתיה דזה נקרא מגע עד שחידש לנו ריו"ח. ואינו אלא אליבא דרבא (ולא לר"ז ואביי כמש"כ לקמן רש"י ותוס' בד"ה ומאן תנא). ול"נ דדוקא בקולית נבלה דלטמא השומר במגע צריך שתהא הטומאה בעצמה ראויה לטמא במגע. אבל הכא לענין שיהא השומר מטמא באהל די לנו שתהא הטומאה עצמה ראויה לטמא באהל. והרי ראויה היא אם האהיל כנגדה:

ז

ברע"ב ד"ה ור"ש מטהר. א"א לאוקמי כו' אהך דסיפא כו' הלכך ע"כ ר"ש ארישא קאי כו'. ל"ד כלל במחכ"ת. ורש"י לא כתב אלא וכ"ש דפליג על הרישא כו':

ח

במשנה האבר והבשר המדולדלים באדם טהורין. לכאורה יפלא מדוע לא תני נמי הכא מטמאין ט"א במקומן כדתני לעיל גבי בהמה דהכי תנן בעוקצין פ"ג מ"ב החותך מן האדם ומן הבהמה כו'. ואולי משום דלא מתניא ליה בסיפא מת האדם הבשר צריך הכשר כמו בבהמה משום דבטלה דעתו אצל כ"א כדאיתא בכריתות (כ"א ב'). להכי לא תני גם ברישא: שם במשנה דברי ר"מ ור"ש מטהר. הרמב"ם והרע"ב אחריו פירש דפלוגתייהו בכזית בשר ועצם כשעורה הפורשין מאבר מן המת דר"ש מטהר. ותמוה דלא מצינו מחלוקת בזה באבר מן המת. וגם אין שום סברא לחלק בין הפורשים מן המת להפורשים מן האבר ממנו. וע"ק לפירושם דכן היה יכול הגמרא לפרש פלוגתת ר"ש לעיל דקאי אכזית בשר הפורש מאבר מן המת דבהמה ועמש"כ בס"ד בפ"ו דעדיות:

הזנה אוטומטית חולין/י

ב

ברע"ב ד"ה חוץ מן הבכור. ובע"מ נאכל לכהן כ"כ רש"י. ל"ד דלב"ה בכורות (ל"ב ב') במשנה נאכל אפילו לעובד כוכבים אלא ר"ל דניתן לכהן. וכדמסיים לימד על בכור בע"מ שמתנה לכהן: שם ד"ה ועושין תמורה. קודם פדיונן כפרש"י. תמוה דשם (ט"ו ב') איתא להדיא בברייתא דגם לאחר פדיונן עושין תמורה. וע"ש (ט"ז) בגמ' ובתוס' וכ"פ ברמב"ם בפ"ג מהל' תמורה ה"ד. ולפלא שלהלח"מ שם אישתמיט הגמרא והתוס' הנ"ל. וכן הא דואם מתו יקברו לטעם השני שבפרש"י. הוא אפילו מתו לאחר פדיה. ואף דהא דהשוחטן בחוץ חייב אינו אלא לפני פדיונן. וכן הא דואם מתו יקברו לפמש"כ לעיל. ל"ק דהא כדאיתא והא כדאיתא:

ג

במשנה בזמן שמאה שוחטין כו'. ואם לקח אחד מהמאה נראה דתליא בפלוגתת אדמון וחכמים בפ' בתרא דכתובות גבי מי שאבדה דרך שדהו. ועי' בשו"ע ח"מ סי' קי"ט ס"ה ובאחרונים שם: שם ברע"ב סד"ה בכור כו'. שאין קדושה חלה על קדושה כ"כ רש"י. ובגמ' (קל"ד) בד"ה חלה פי' רש"י דמתנות אין בהן קדושה. והט"ז בסי' ס"א ס"ק כ"א הרגיש בזה ונדחק. ולע"ד נ"פ הטעם משום דאיתקש לצבי ואיל בפ' ראה. וכמו שפרש"י בר"פ גבי פהמ"ק שנפדו. והוא מהגמרא דבכורות (ט"ו):

ד

במשנה רי"א שוק מן הפ' כו' עד סובך של רגל. וכ' התוי"ט וא"כ לר"י אין במתנת הזרוע רק עצם האמצעי כו'. ותימה דמלשון ר"י משמע דל"פ אלא אשוק. אבל בזרוע מודה לת"ק דהוא ב' עצמות. ונראה דט"ס בדבריו וצ"ל השוק תחת הזרוע. וכ"מ מהמשך דבריו: שם עד פיקה כו'. רש"י פירש (ואחריו הר"ב). עד פיקה כו' שהיא פקיעתה כו'. נראה שמפרש כאילו היה כתוב פיקעה בעיי"ן. וע"ד שכתבתי בפסחים (ק"ט) בד"ה ועוד מפרש. ומש"כ רש"י קנה בית הבליעה. ר"ל במקום בה"ב שהוא בוושט. וברע"ב ליתא כלל תיבות בה"ב אך רש"י הזכירו גם כן לקמן בגמרא:

הזנה אוטומטית חולין/יא

א

במשנה ורה"ג א"נ אלא ברחלות. ק"ל דהא מוכח בפי"ג דמנחות מ"ז דרחל היא נקבה בת שתי שנים. ורה"ג נוהג ג"כ בזכרים ובבני שנה. טפי ה"ל למיתני כשבים שכולל כולן לפמש"כ בפסחים (ס"ט ב'). שוב ראיתי להמהרש"א בח"א לקמן (קל"ז ב') שהעיר קצת בזה: שם בתוי"ט ד"ה חומר כו' וא"ת ליתני נמי הא דתנן לקמן כו' בתוס' לפנינו הא דתניא לעיל והכונה לסוף דף קל"ג. ואולי תלמיד טועה הוא שהגיה בתוי"ט כן דעיקר הכונה לסיומא דזה חומר בזרוע דאיתא בברייתא שם ובמתניתין ליתא:

ב

במשנה משקל חמש סלעים ביהודה שהן כו'. כזה בכתובות (ס"ד ב') במשנה: הזנה אוטומטית בכורות/א

א

ברע"ב ד"ה אם פטרו את של ישראל כו' דכתיב כו'. כל שישנו בבכור אדם ישנו בבכור בהמה טמאה כו'. גמ' לכאורה יש לפטור מהיקש זה נשים ג"כ מפדיון פ"ח שלהן כמו שפטורות מלפדות בכור אדם מבניהן כדאיתא בקדושין (כ"ט). והרמ"א בסי' שכ"א סי"ט לא פטר אלא כהנת ולויה. וי"ל דכוונת ההיקש כאן הוא בכור לבכור. (כדמשמע לישנא דכל שישנו בבכור כו'. ולא אמר כל שישנו בפדיית בכור כו') ונשים אע"ג שאינן בפדיית בכור מ"מ לא פקע ממנו שם בכור וצריך לפדות א"ע. ובזה ינצל פרש"י מקושיית התוספות בד"ה אם דדלמא איצטריך הקישא כו' דהתם הוא מהקישא דפדייה והכא הוא מהקישא דבכור. וא"ת מ"מ ליפטרו נשים מהקישא דפדייה י"ל דכיון דעכ"פ שם בכור עליו כדאמרן לכן לרבי יהודה לקמן (ט' ב') יאסר בהנאה ואף לר"ש ע"כ מצות פדייה מוטלת עליו כמו על בכור אדם. ומי יקיימנה אם לא בעליו:

ג

במשנה שתי נקבות וזכר כו'. אין כאן לכהן כלום. לכאורה יש כאן ס"ס לכהן ספק נולד הזכר לבד ואת"ל עם נקבה ס' הוא יצא תחלה. ודעת התוספות בכתובות (ט' ב') ד"ה אי דבס"ס מוציאין ממון מחזקתיה. וכן הרשב"א הביאו הש"ך בכללי ס"ס סימן כ"ז כתב דס"ס עדיף כרוב. ואפשר דאלים יותר מרוב. ועכ"פ יקשה לרב דס"ל דאזלינן בממון אחר הרוב: שם ברע"ב ד"ה שתי חמורות כו' ואאידך כו' מפריש טלה והוא לעצמו כ"כ רש"י וכ"ה הלשון בטוש"ע סי' שכ"א סי"ד לפי' ר"ת לעיל בגמרא (ד' ב') בתוד"ה ופודה וכן פסק הטור והרמ"א שם ס"ה והש"ך כתב שם ורשאי אח"כ לחזור ולפדות עליו ודאי פ"ח לכאורה היה יכול לפדות בכאן שניהם על טלה אחד ויתנהו אח"כ לכהן אך גם לשון התוס' בסד"ה מאן ל"מ כן. ואולי דהכא נתפס בתחלה בשביל הודאי וא"כ צריך ליתנו לכהן לכן אינו יכול לחזור ולפדות עליו את הספק וצ"ע בזה אכן בב' זכרים וב"נ שכתב רש"י ואחריו הר"ב דמפריש עליהן שני טלאים וכ"כ הטור והש"ך שם ודאי ל"ד: שם [בר"ב ד"ה שני זכרים כך פירשו רבותי. נ"ב כן פירש"י. ומצאתי בתוספתא ספ"א מפורש כדעת רש"י וז"ל ב' נקבות וזכר או ב' זכרים וב' נקבות ואין יודע אין כאן לכהן כלום אלא מפריש טלה א' ופודה בו כאו"א לעצמו ע"כ. והנה כאן ג"כ מפורש שא"צ רק שה אחד וזה כמ"ש במשנה ופודה בו פעמים הרבה. ועי' בתוס' (י"א סע"א) ד"ה שהיו ודברי רש"י והר"ב שכ' ב' טלאים צע"ק. ואח"ז ראיתי בהגהות אאמו"ר זלל"ה שכתב שרש"י לא דק בזה, וכתב זה מדנפשי' וכיון להלכה בהתוספתא. ואח"ז הגיע לידי ס' מזבח כפרה וראיתי בו שכ' התוס' חיצוניות וז"ל ומ"מ מפריש ב' טלאים והם לעצמו כו' ולפי' ר"ת הפודה בו פעמים הרבה דפודה וחוזר ופודה בשה א' גם הכא ל"צ רק טלה אחד. אכן רש"י שפי' ב' טלאים הולך לשיטתו דפי' לעיל דפודה פה"ר אם חזר ולקחה מן הכהן עכ"ל. (ואח"ז כ' שאם הפרישו לעצמו ונולד לו פטר חמור אחר ודאי יכול לפדותו באותו שה עצמו עכ"ל. ולזה כיון הש"ך מדעתי'). ולכאורה לא נראה לומר שלרש"י אין יכול להפריש הטלה פ"ש לעצמו אף שמשמע כן מדברי התוס' לקמן (י"א סע"א) וצ"ע בזה כי יש פנים לכאן ולכאן. וע"ד התוספתא מצאתי באו"ז הל' בכורות אות תפ"ה שכתב וז"ל ב' נקבות וזכר או ב"ז וב"נ אין כאן לכהן כלום אבל גבי ב"נ וזכר מפריש טלה אחד לעצמו וגבי ב"ז וב"נ מפריש ב' טלאים לעצמו וכך היא שנויה בתוספתא עכ"ל. מהגרמ"ש ז"ל]: שם בא"ד אבל רמב"ם סבר כו' ואפי' טלה לעצמו א"צ כו'. ונ"ל דטעמיה משום דלישנא אין כאן לכהן כלום משמעו דאפילו דין ספק אין לו כדמוכח במשנה רפ"ג כל שידוע שבכרה אין כאן לכהן כלום כו'. ואם ספק יאכל במומן לבעלים. והא דלקמן (י"ח ב') גבי רחלים דתני ג"כ בהאי לישנא ושם מודה הרמב"ם שהוא ספק. י"ל דהתם נקט שיגרת לישנא דהכא. וכה"ג כ' התוספות בד"ה שתי חמוריו. וכתב התוי"ט ואע"ג דבזכר ונקבה כו' לא ממעיט מהפרשת טלה כו'. והוא מלשון הכ"מ ע"ש. זו"נ בכדי נקטי דשם אינו אלא ספק אחד. ואין לומר דכוונו למש"כ הרא"ש דשם איכא ג"כ עוד מיעוט דנפקא מקצת נקבה בהדי זכר כו' וה"ל חציצה. דע"ז אינו מועיל תירוץ הכ"מ. אלא ע"כ צ"ל דהאי מיעוטא לא שכיח כלל ואינו נחשב למאומה:

ו

ברע"ב ד"ה כפדיון מע"ש כו' וחכ"א כו' לפדייה הקשתיו כו'. ותמה התוי"ט דלענין איזו פדייה הוקשו ע"ש. ול"נ דכוונתם על ההיקש דא"ר לעיל (ד') לפטור כהנים ולוים מבכור בהמה טמאה וכדמסיק התוי"ט בעצמו. ור"ל דוקא לענין עיקר חיוב פדייה כגון לפטור כהנים ולוים. וכן לענין במה שיהיה הפדייה כדאיתא שם (ע"ב) מה בכור אדם לא חלקת בין לדורות כו' וזה ההיקש הוא לכ"ע דהא מיניה ילפינן הא דפודה בו פעמים הרבה ועיין בתוספות שם ד"ה אם. וזה נראה דאישתמיט מהתוי"ט במחכ"ת:

הזנה אוטומטית בכורות/ב

ו

במשנה וחייב במתנות. כ' רש"י וסתם משנה היא זו. משמע אבל והשני ירעה לאו ד"ה אלא ר"ע קא"ל דלר"ט הוה ודאי חולין וכ"מ בתוי"ט. וק"ו הוא אם מוציאין ממון מחזקתו ע"י סברתו דחמיר מאיסורא דאין הולכין בו אחר הרוב לשמואל. כש"כ איסורא. עי' לקמן (כ') ובתד"ה ורבי יהושע וד"ה לקולא. אבל לקמן בשני זכרים ונקבה ה"נ לכאורה דאף לר"ט השני ירעה די"ל דהיפה יצא יחידי והגרוע יצא מהשניה ראשון ואחריו הנקבה. אבל י"ל דהוה ס"ס. ספק השני זכרים מא' ודאי יצא היפה תחלה ואת"ל דהיפה נולד יחידי שמא מהשניה יצאה הנקבה תחלה. אבל עדיין יש הרהורי דברים באם הנקבה יפה או גרועה מהזכר הב' או בהיא יפה מכולן ואכמ"ל. ועמש"כ במשנה שם:

ז

במשנה ב' זכרים ונקבה כו'. רט"א הכהן בורר לו אה"י. לכאורה אם הנקבה גרועה אף מזכר הב' הל"ל דודאי יצא הזכר תחלה וגם הוא לכהן. וכן במשנה דלעיל בזו"נ והזכר יפה מהנקבה:

הזנה אוטומטית בכורות/ג

ג

בתוי"ט ד"ה עושה מקום כו' כתבו התוס' כו' לפי שהקדשים נשחטין בעזרה כו'. ותימה דבכור תמים נמי נשחט בעזרה ואי מיירי בבע"מ. א"כ קדשים נמי במומן נפדים ונשחטים חוץ לעזרה. ונלע"ד להגיה לפי שהקדשים נשחטין באיטלז משא"כ בכור כדאיתא לקמן רפ"ה. ובאיטלז שהוא מקום מיוחד לשחיטה מצוי שם ג"כ סכינים: שם ד"ה ותולש השער כו' ואיכא למידק אמאי תנן שער דהא בצאן צמר מיקרי כו'. הן עזים ג"כ בכלל צאן וגיזתם נקראו שער. ולקמן פ"ה מ"ג קרי לצמר איל ג"כ שער דאיתא שם מעשה בזכר של רחלים זקן ושערו מדולדל. ואין לומר בזקן שאני. דא"כ לא יהיה בו איסור כלאים. ויפסול לבגדי כהונה. וכן הנודר מן הצמר יהיה מותר בו וזה לא שמעינן. ולענין דקדוקו נ"ל דלפי מאי דמסקינן דטעמיה דר"י בן משולם הוא משום דתולש לאו היינו גוזז. והוא כרבי יוסי בחולין (קל"ז) ואמרינן שם דבנוצה של עזים מודה משום דאורחיה הוא (וכמו דאמרינן לקמן שאני כנף דהיינו אורחי'). לכן קאמר הכא ותולש השער לאפוקי הנוצה. עי' תוספות שבת (כ"ז) ד"ה ונוצה: ואגב אומר דלהכי פסק הרמב"ם בפ"ב מהל' מת"ע ה"ו כרבי יוסי (וע"ש בכ"מ שנדחק בטעמו וכן הר"ן שהביאו שם) משום דקאי ריב"מ דפסקינן כוותי' בשיטתיה. וכן במנחות (ר"ד ס"ח) אמרינן דקיטוף שרי קודם העומר וע"ש בפרש"י והיינו כרבי יוסי. ודע דמה שהקשה השעה"מ בפ"ג מהלכות יו"ט בסתירת פסקי הרמב"ם מהלכות בכורים אישתמיטתיה שכבר קדמו הר"ן בזה הביאו הכ"מ שם:

הזנה אוטומטית בכורות/ד

א

בתוי"ט ד"ה רי"א בדקה כו'. שתהא הנתינה דרך גדולה וכדכתיב למשחה בהם. ומצויין שמות כ"ט. ונ"ל דלשון הרמב"ם אטעי' במכ"ת. דז"ל שכל מת"כ אינו מותר לתת אותן לכהנים אלא דרך גדולה כו' וכבר פירשנו מה שא"ר למשחה בהם לגדולה כו'. וכוונתו למה שפי' בפ"י דזבחים מ"ז א"ר בדברים שהכהן אוכל למשחה כו' לגדולה. והוא מה שנאמר בפ' קרח לך נתתים למשחה וכדפי' רש"י והרע"ב שם. ומלת בהם שכ' כאן שב על המתנות שהזכיר. אבל קרא דלמשחה בהם לא כתיב אלא גבי בגדי כהונה שאין לו ענין כלל להך דהכא:

ב

בתוי"ט ד"ה בתוך שנתו כו' דגבי מעשר דכתיב שנה בשנה דרשינן כו'. שם כתיב שנה שנה בלא בית. ולא שייך למידרש בה כעין כאן ודשכיר:

ו

במשנה הנוטל שכרו לדון דיניו בטלים. עי' בהר"ב מה שקרא תגר על הרבנים מסדרי גיטין. והרמ"א בסי' קנ"ד בסדר הגט סעיף ד' כ"ע דסדור הגט אינו דין אלא לימוד בעלמא. לכאורה זה אינו מספיק אלא שלא יהא הגט בטל. אבל עדיין עוברים על מה אני בחנם כו' וכדמוכח ג"כ בתוספות כתובות (ק"ה סע"א) ממש"כ ומה"ט א"ש כו' מלמדי הלכות שחיטה והלכות קמיצה כו'. ועיין בשו"ע יו"ד סי' רמ"ו סעיף ה' וסעיף כ"א בהגהת רמ"א:

ח

במשנה אין לוקחין הימנו פשתן. התוי"ט הביא ירושלמי דמקשה ופשתן לא קסמין הוא כו' לכאורה לא שייך קושיא זו לפרש"י (והרע"ב אחריו) דחשוד לזרוע בשביעית:

ט

בתוי"ט ד"ה תו"מ בכל הדבור. מש"כ שלאשה שניסת לנכרי דאסורה במעשר כדתנן ברפ"י דיבמות ע"ש דלא מיירי אלא באשה שניסת עפ"י עד אחד (לישראל) ואח"כ בא בעלה. ומש"כ וכתבתי שם דלתוספות מספקא להו. עי' מה שהשגתי עליו שם (צ"א) ומש"כ ובמתני' דלקמן תנן נמי מעשרות וא"א לפרש אלא מע"ש דחומרא דחומה כו' כצ"ל. ומש"כ ומיהו מע"ר נמי איכא חומרא דאסור לזרים. ואין להקשות א"כ מאי חומרא דשביעית מיניה. די"ל משום דאיסורה שוה בכל. ומש"כ דא"כ לנקט מתניתין נמי תרומה. עמש"כ בהגהות למ"ר בראשית פ"א אות ז' במ"ת דנוכל לומר דגם תרומה נכללת בשם מעשרות. ומש"כ ויראה דמעשרות כלומר דגן תירוש ויצהר כו'. לכאורה קשה ע"ד מהא דר"ה (י"ב) דפריך וליתני מעשר אחד מע"ב כו'. מדוע ל"ק דל"ר קאי אדגן תוי"צ ע"ש בתוספות. אבל ז"א דהרי לאילנות ר"ה שבט. ואולם עמש"כ שם בק"א להט"א ותראה שאין דבריו בזה מחוורין:

י

במשנה חשוד על טהרות. עתוי"ט שהביא לשון הרמב"ם בחבורו "שהאוכל הטמא כו' א"מ אחרים אלא ד"ס". וק"ל הא משקין מטמא מדאורייתא כדמוכח בפ"ד דטהרות מ"ט ופסקה הרמב"ם בפי"ד מהל' אה"ט ה"ז וכ"מ בסוגיא דרחס"ה בפסחים. וכן צ"ע לשונו שם ברפ"ז שכתב אבל מד"ס גזרו על האוכל הטמא שאם נגע באוכל אחר טמאהו וכן אם נגע אוכל הטמא במשקין טמאין. דמשמע ששניהם מד"ס מדכתב וכן וצ"ע: שם ברע"ב ד"ה אין חשוד כו' ושביעית כיון שנאסרה אין לה פדיון. ול"ד דהרי מעולם אסורה. ואולי כונתו אלאחר זמן הבעור. אולם בגמ' הלשון שביעית כיון דקא מיתסרא לי' כו' והוא לשון בינוני ור"ל דמיתסרא עלי' לעולם ול"ל תקנה בפדיון :

הזנה אוטומטית בכורות/ה

א

במשנה כל פסה"מ הנאתן להקדש. ק"ל דהא גם בהם מ"ל הנייתן לבעלים כגון באומר הרי עלי שור במנה והפרישו ונסתאב והוזל צריך להשלים המותר מביתו. וכן אפילו בסתמא הרי הל"מ דיביא הוא ונסכיו במנה כדאיתא בפ' בתרא דמנחות. וכן אשם שדמו קצוב בתורה וצ"ע: שם ושוקלין מנה כנגד מנה בבכור. מש"כ התו"ח דבע"מ אינו מתחלק רק נותן לכהן אחד. גם תם יכול ליתנו לבל כהן שירצה כדמוכח בספ"ח דערכין במשנה: שם בתוי"ט ד"ה בבכור כו' דמדאורייתא לא מיתסרא מכירתו אלא תמים חי דומיא דתמורה הכ"מ פ"ו מה"ב. וכ"מ מלשון הרמב"ם שם שכתב בהל' ה' מע"ב אסור למוכרו כשהוא תמים כו' ובהל' ו' כתב מד"ס שאסור למוכרו בע"מ כו' והוא תמוה דהא מדקאמר הגמרא אימתי עושה תמורה מחיים אימתי אינו נגאל מחיים כו'. מוכח דמחיים אסור למכרו אף כשהוא בע"מ דומיא דתמורה. וכן לדרשה דר"ש בי"צ לקמן איזהו דבר שאין בו ברכה מחיים כו' ובבע"מ משתעי קרא כדפרש"י וצע"ג:

ו

בתוי"ט ד"ה מכרוהו לנכרים כו' ואני תמה כו'. עי' בס' אהלי יאודה (אמאדו) בחי' הרמב"ם הל' מאכלות אסורות ספ"ח. ובמהריט"א כאן והארכתי בחי'. מהגרמ"ש ז"ל]:

הזנה אוטומטית בכורות/ו

א

בתוי"ט ד"ה על אלו מומין כו'. א"ה מומין שבסתר נמי אלמה כו'. נפגמו ונגממו לא. ק"ל דהא משמע בכ"ד דמומין שבסתר שוחטין לכתחלה במקדש. ועי' לקמן (ל"ט) בסוגיא דחסרון מבפנים. והשלש מחלוקת דלקמן (ל"ט) בחוטין הפנימים שנעקרו ע"ש. נ"ל טעמם משום דאמרינן לעיל (ל"ה) דכי אכיל לא מיחזי וכי פעי מחזי (הגמרא זו נראה שנעלמה מהתוי"ט לקמן במ"ד שהביא זאת מהרמב"ם) דמ"ד דמותר לשחוט עליהם במדינה סבר דכיון דכי פעי מיחזי הוי מומין שבגלוי. ולמ"ד דשוחטין במקדש סבר הואיל דכי אכיל לא מיחזי הוי מום שבסתר. ומ"ד דאין שוחטין לא במדינה ולא במקדש סבר דכיון דכי פעי עכ"פ מיחזי גזרינן אטו מומין שבגלוי. והשתא אמאי פסלינן לקמן נפגמו (או נגממו לגירסת התוספות כאן לקמן (מ"א ב') ד"ה אילימא וכן הרמב"ם בפ"ב מהלכות א"מ ה"ח. ותימה על התוי"ט שלא העיר בזה לפי דרכו) הלא מום שבסתר הוא לכ"ע עיין פרש"י לעיל (ל"ה) ואולי משום גזירה אטו חיצוניות או אטו שנעקרו. אבל יקשה א"כ נגזור נמי נעקרו דלא לשחוט במדינה אטו נפגמו וכן בנפגמו חיצוניות אטו פנימיות. והרמב"ם שם כתב אין מקריבין אותן לפי שאינן מן המובחר כו' ואם הקריבן יראה לי שהורצו. ונכון מאד:

ו

בתוי"ט ד"ה רע"א כו'. דס"ל דרי"ש ור"ע במילתיה דת"ק פליגי כו'. ותמוה דהרי ת"ק אמר דה"ז מום ולרי"ש לא הוה מום. ול"נ דהרמב"ם מפרש דאין לו אלא ביצה אחת הוא בבא בפ"ע וקאי אדלקמיה ור"ל דבה פליגי רי"ש ור"ע ול"ג או וכן ליתא בגירסת הרא"ש ובמשניות. וכה"ג בר"פ דלקמן ובעלי חטרות ר"י מכשיר וחכמים פוסלין. וכאן בגמרא היה לפניו גירסא אחרת קצת. אך לשונו בפיה"מ וכן לשון הרע"ב אחריו ל"מ כן:

ז

במשנה איזהו שחול שנשמטה ירכו. ובהרע"ב בדפוס אמשטרדם איתא שנשמטה ידו. אולם בד"ח הגיהו ירכו והשמיטו לגמרי הנוסחא ישנה * ורע עלי המעשה. דנ"ל שכיון בזה ליישב קושיית רש"י ותוס' מהא דבוקא דאטמא דשף כו'. וכ"מ בפלתי סימן נ"ה סק"ג שתירץ כן לדעת הרשב"א. אולם מש"כ עוד שם דלדידן דבעינן איעכול ניביה אין נ"מ בין הרמב"ם להרשב"א ע"ש. הוא תמוה. דלפי מה שפסק הרמ"א שם דאיעכל ניביה בלי שמיטת ירך כשרה. א"כ יש נ"מ רבתי באם נשמט הירך מתחלת ברייתה ואח"כ איעכל ניביה דלהרמב"ם כשרה ולהרשב"א טרפה:

• בכל הדפו"י שלפני דפוס אמשטרדם וגם בר"ב ד"ר איתא יריכו.

ח

במשנה מומין אלו מנה אילא כו'. פירש הרע"ב נשבר עצם ידו כו'. תמוה מדוע לא פירש כפשוטו דקאי אכל הני דחשיב בפרקין עד כאן. וגם לשון מנה אין נופל יפה על שנים לבד. גם לפירושו יהיה התוספות מרובה על העיקר: שם בתי"ט ד"ה את שגלגל עינו כו' ובגמ' פרכינן כו' ורמינהו המפלת כו' דלר"מ אפילו עינו אחת כשל אדם הוי בהמה. ודברים אלו מתמיהים דקושית הגמ' פשוטה דהרי חזינן דדרך עין בהמה להיות עגול כשל אדם וא"כ לא הוי מומא:

ט

במשנה בזמן שהוא עצם אחד מום כו'. עי' רע"ב וכן פרש"י. אבל הרמב"ם פסק להיפך ונדחק הב"י לכוון לשון המשנה לשיטתו עתוי"ט. ויותר נראה שהוא גורס אחר ברי"ש. ומש"כ הב"י שבפיה"מ לא פי' כן. כ"ע התוי"ט כוונה רחוקה ע"ש. ול"נ דכוונתו להא שמביא התוי"ט בשמו לקמן בדבור הסמוך ענין עצם כו' כמו שנטל גולם אחד רך וכפלו. והוא ביאור לבזמן שהוא עצם אחד:

יא

בתוי"ט ד"ה כל מרבית כו' שאין לפרש שדעתו כהרמב"ם כו' דא"כ לא ה"ל להר"ב לכתוב נמתחות. זה יש לדחות די"ל דהיינו עד הערקוב. אבל יש להכריע מדכתב שיהא זנבן מגיע לערקוב. דאי כפירוש הרמב"ם הל"ל שלא יהא כו':

הזנה אוטומטית בכורות/ז

ב

במשנה אין לו גבינים אין לו אלא גבין אחד. קשה השתא אין לו אלא גבין אחד אמרת הוי מומא אין לו כלל מבעי' כדפריך הגמרא לעיל (מ') כה"ג. ואולי שלא תאמר דזהו מאוס יותר כשאין לו אלא גבין אחד משאין לו כלל. או משום דהוי כמין שרוע וזגדן: שם זהו גבן האמור בתורה. נראה משום דכל הפרק מדבר במומין הפוסלין מטעם דאין שוין בזרעו ש"א. לכן אמר בזה שהוא גבן כו' ונ"מ דמחיל עבודה כדלעיל. וכן הכונה בגמ' לקמן (מ"ד ב') גבי מרוח אשך. אך ממש"כ הרע"ב כאן דכ"ע מודו כו' ומשמעות דורשין א"ב והוא מפי' הרמב"ם ל"מ הכי:

ג

במשנה איזהו חרום הכוחל שתי עיניו כאחת. סתם לן כר' יוסי בברייתא ודלא כת"ק דידיה ודלא כאמרו לו. והרמב"ם בחבורו פ"ח מהל' ביאת המקדש הלכה ב' פסק כת"ק דלא כסתמא דמתניתין. ותמה עליו הכ"מ (ויישבו בדוחק). ובפיה"מ וכן הרע"ב לא הזכירו מדברי הת"ק. ואנכי תמה על המזרחי שלא ידע טעם רש"י בפיה"ת שהביא דעת ר' יוסי. הלא כתורה עשה כסתמא דמתניתין:

ה

במשנה שפתו העליונה עודפת כו'. התוי"ט הביא להוכיח מהגמרא דלעיל דמפני מראית עין לא קאי על הא דשפתו כו'. ואני אומר דמהמשנה עצמה מוכח כן מדסיימא אחריהן הרי זה מום: שם המאושכן. כצ"ל בכ"ף והוא מלשון מרוח אשך: שם ובעל גבר. לשון התוס' יו"ט בשם הרמב"ם. ולפעמים קורא גבר על משקל גבל. נראה דכוונתו על פסוק עם גְבַר תמים (תהלים י"ח) כי משקל פֶעל בשש נקודות לא ישתנה בסמיכות (לבד שבע) עי' תל"ע קע"ח ולכן ע"כ שהם שני משקלים: שם שנמרחו אשכיו. וכ' התוי"ט והא דכ' קרא אשך ל"י פי' שאין לו שום אשך. לשונו שלא בדיוק. שהרי רי"ש פליג את"ק ואומר שנמרחו. ופירושו דחוק. וטפי יל"פ שהוא ע"ד ויהי לי שור וחמור בר"פ וישלח ודומיו: שם ר"ח בא"א כל שמראיו חשוכים. ופירש הרע"ב ואע"פ שאינו שחור ככושי. ותימה דבגמרא קאמר דהיינו כושי ומש"כ עוד ובעיקר הדין ל"פ כו'. עמש"כ לעיל (מ"ג ב') במשנת אין לו גבינים. ועק"ל כיון דהגמרא קאמר דרחב"א לא תני כושי. ואם גם חכמים ל"פ עליה בעיקר הדין אם כן מאן קתני ליה. ודברי התוספות יום טוב שם מגומגמין:

ו

במשנה פיקא יוצאה מגודלו. מפרש"י משמע דזהו פירושו של בעל הפיקים וכ"כ הר"ב להדיא. וכ' התוי"ט אבל להרמב"ם לא פריש מתניתין אלא עיקל בלבד כו' ומפרש בעל פיקה היא שתהא עקבו כו' בולטת כו' מזה נראה דעקבו יצא לאחוריו דבמתניתין מפרש דהוא פי' דבעל פיקום: שם יתר בידיו ורגליו שש ושש כ"ד ר"י מכשיר וחכ"פ. ופי' הרע"ב כלומר אפי' כו' אפ"ה חכ"פ וכש"כ אם כו'. טפי יל"פ דבזה אפי' ר"י פוסל:

ז

ברע"ב ד"ה הנושא נשים כו' דכיון דקיי"ל שהבא להתיר נדרו צריך לפרש כו' והוא מפי' הרמב"ם. ותמיהני דהא בגמ' מבואר דלמ"ד צל"פ לא נצרך עד"ר וכן בעד"ר מהני אפי' למ"ד דאצ"ל ומה שחששו שמא יאמר לחכם דלדבר מצוה הוא שואל התרה. הרי הגמרא לא חששה לזה. והטעם נ"פ דהואיל דבאמת אין בו מצוה דאדרבה דיש בו עבירה לא תועיל התרה דחכם. וכן תמוה דבריו בחבורו בפ"ו מהל' ביאת המקדש ה"ט שהצריך להדירו עד"ר כיון דקי"ל דצל"פ כמש"כ כאן בפירושו (ולפלא שבחיבורו לא נמצא מפורש דצריך לפרט. ואולי ס"ל כהתוספות בערכין (כ"ג) בד"ה מ"ס דא"צ כי אם לפרש הלשון שנדר בו. וזה נכלל במש"כ בפ"ו מה"ש ה"ה שיאמר אני נשבעתי על כך וכך). אח"ז מצאתי להמ"א בסי' קכ"ח סקנ"ח שעמד ע"ז וכתב בזה ישוב דחוק ע"ש:

הזנה אוטומטית בכורות/ח

א

במשנה נתגיירה מעוברת כו' בכור לכהן ואין בכור לנחלה. ק"ל הא אפי' כפשוט לא שקיל וכדפריך הש"ס לקמן על הסיפא. לא מיבעי' לפי' ר"י בתוס' קדושין (ר"ד י"ח) אלא אפי' לפרש"י שם מ"מ לכתחלה ליכא חיוב להחזיר ומכש"כ לפי' הב"ח בדעת הטור שהבאתי שם דלכתחלה היה אסור להחזיר בכל ענין. ואולי דוקא כשהיו הנכסים כבר ביד אחר כשמת היה זוכה בהן. אבל אם היו ברשותו של אביו כשמת נוטל חלק ירושה כאחיו שהורתן ולידתן בקדושה מד"ס. אבל לפ"ז קשה לשון השו"ע ר"ס ער"ה "גר מעובדי כוכבים שמת כו' אע"פ כו' לידתן בקדושה כו' וכל הקודם כו'". גם בלא זה קשה לפי לשון הרמזים שהביא הש"ך בסימן קכ"ז סק"ז ע"ש וצ"ע. ולולי פרש"י כאן הייתי מפרש דמיירי שאביו לא נתגייר (וכ"מ מפרש"י עצמו לקמן (מ"ז ב') ד"ה אמאי שכתב דלא ציית דינא. משמע מפני שהוא עובד כוכבים ועמש"כ שם) וגר היה יורש את אביו עובד כוכבים מד"ס: שם היא וכהנת כו'. מפרש"י ואחריו הרע"ב נראה להדיא דר"ל דהכהנת היתה אשת אחר. וכ"ה להדיא בגמרא לקמן (מ"ז סע"א) אליבא דר"פ. וקשה דא"כ אף כפשוט לא לירתו. וכ"ת דמיירי בבאו בהרשאה ולחלק פשיטות מהני הרשאה אפילו בלא הוכרו כמש"כ הב"י בסימן רע"ג אות י"ג בשם רי"ו וכ"כ הט"ז שם סעיף י"א. ועיין בב"ב (קס"ג) ובפי' הרשב"ם שם. ודלא כדמשמע מלשון רש"י לקמן (מ"ז ב'). א"כ ה"ל להש"ס שם לדקדק הכל על בבא זו ולא היה נצרך להביא משמואל. דמינה ובה גופא מוכח דמיירי בבא בהרשאה דאל"כ אפילו כפשוט לא ירתי. וי"ל דסוגיא דשם הולכת אליבא דמר בר"י משמיה דרבא דלקמן (מ"ז) ולדידיה יל"פ דהכהנת היתה ג"כ אשתו וא"כ לא נצרך הרשאה לחלק פשיטות. וקושיא דלכתוב הרשאה קאי ג"כ על בבא זו. ולר"פ ע"כ מיירי בבאו בהרשאה. אבל קשה לשיטת הרשב"ם בב"ב (קכ"ו ב') דחלק פשיטות אין יכול למכור קודם חלוקה וגם הרשאה אין כותבין אלא בדבר שיכול להקנות ועי' בשו"ע סי' קכ"ג א"כ לא מהני הרשאה לחלק פשיטות ועי' מל"מ פ"ב מהל' נחלות ה"ו וצ"ע: שם בתוי"ט ד"ה סנדל. הביא מסקנת הגמרא דנדה דא"צ צורת פנים. משמע דר"ל דגם הכא פוטר הבא אחריו מכהן וכן הרמב"ם בפי"א מהל' בכורים הי"ד כללא כייל כל נפל שאמו טמאה לידה הבא אחריו אינו פטר רחם. וק"ל דהא בסמוך כ' התוי"ט בשמו דשם הוא חומרא שהחמירו בו כו' וא"כ לא ה"ל לפטור הבא אחריו ממצות פדייה וצ"ע: שם ד"ה עד. לישנא דעד ל"י לפרושי. לכאורה נ"פ דר"ל דהפוטר רחם אינו פוטר את הבא אחריו עד שיפטור מישראל:

ב

בתוי"ט ד"ה רש"א כו' וסברא תמוה היא זו דמסתברא לשון לידה משמעותו כדרך לידה כו'. ותימה דהוא עצמו הביא לעיל בד"ה שניהם מהתוספות שהוכיחו מגמרא דר"פ יוצא דופן דלשון לידה לא משמע דרך לידה דוקא. אבל הא דנצרך למילף מתלד דגבי יולדת. הוא רק כדי שלא נילף לידה לידה מבכור בהמה עי' בתוספות:

ד

ברע"ב ד"ה אם לכהן א'. ואיגלאי מילתא דנפל הוא. כ"כ רש"י עי' לקמן (מ"ט) תד"ה מת בנו: שם בתוי"ט ד"ה בתוך ל' יום. כלומר בתוך ל' ויום אחד כדתנן בספ"ד דערכין כו'. תמוה דהא לקמן תני בזה פלוגתת ר"ע וחכמים דלר"ע אם נתן לא יטול לכן שפיר תנא בתוך ל' מילתא דפסיקא לכ"ע. וכן שם אצל פלוגתתן הקדים ותני בתוך ל' אע"פ שנתן יחזיר ור"ל אליבא דכ"ע. ועוד דבתוך ל' יל"פ דגם ל' עצמו נכלל בו וכדמשמע לקמן בתד"ה מת ביום ל'. לכן מסתם ליה סתומי ולכל חד כדאית ליה:

ו

במשנה רע"א אם נתן לא יטול. נ"ל דלפ"מ שחילקו התוס' בב"מ (ו' ע"ב) בין תפס קודם שנולד הספק לתפס אח"כ (כאן בד"ה ואם לשני בנ"א לא באו דבריהם בביאור) כוונת ר"ע אם נתן דוקא טרם שמת דהיינו קודם שנולד הספק אבל אם נתן אחר שמת דהוה אחר שנולד הספק יחזיר. ולכן לעיל גבי שתי נקבות וזכר או ב' זכרים וב' נקבות קתני אין כאן לכהן כלום דמשמע דאפי' תפס מוציאין מידו משום דהוה לעולם אחר הספק וכן בכל הני דקתני אין לכהן כלום. והיכא דקתני פטור היינו פטור מליתן. אבל אם נתן יש חילוק דפעמים דהיינו בשנתן קודם שנולד הספק לא יחזיר:

ז

במשנה כולם בשקל הקדש כו'. ברש"י כאן ובגמרא לקמן (נ"א) הועתק וכולם בו': שם חוץ משקלים. הא דלא תני נמי מעשר וראיון כדתני בברייתא לקמן (נ"א). הוא משום דלאו חדא מחתא נינהו דשקלים הוא דוקא מטבע של כסף וזהו המכוון כאן באמרו חוץ כו' ר"ל דאינן בשוה כסף אלא בכסף (ממש) דוקא. משא"כ מעשר דנפדה אפילו במטבע דפרוטות כדלקמן (נ"ב) (ולשון הרע"ב "ומע"ש נמי א"נ אלא במטבע של כסף" הוא שלא בדיוק כלל). וכן הראיון נראה דאין קפידה אלא על המטבע מאיזה מין שיהיה :

ח

במשנה לפיכך אם רצה כו'. פרש"י בזה דחוק. ולע"ד נל"פ עפ"י מה ששנינו ברפ"ו דתרומות אינו משלם תרומה אלא חולין כו' אם רצה הכהן למחול אינו מוחל. ופירש הרע"ב כיון דגזה"כ כו' ואינו יכול לפטור עצמו בדמים אין הדבר תלוי בבעלים. והכא ה"נ קאמר לפיכך כיון שהקפידה התורה שלא לפדות בעבדים כו' אינו יכול למחול. ואין תקנה אא"כ רצה הכהן ליתן לו במתנה אח"כ וכפרש"י:

ט

במשנה בנכסי האם פירש"י והרע"ב. נכסי מלוג. וק"ל דע"כ איירי באלמנה או גרושה דאל"כ הבעל יורש את הכל. וא"כ מאי האי דנקיט נ"מ הלא עתה גם הכתובה תחת ידה:

י

במשנה וחכ"א מתנה כמכר. נסתפקתי במתנה אם יוכל הנותן לגאול בע"כ של המקבל קודם היובל. בתי ע"ח משמע בערכין (פ"ט מ"ד) דאף במתנה יוכל לגאול בתוך שנתן. אבל שם מרבינן מתנה מן לצמיתות. דמשמע דוקא אחר שנתן כדכתיב ברישא דקרא הא בתוך שנתן לא וע"כ משום דיכול לפדות. משא"כ הכא האי קרא דמרבינן מתנה מיניה לא כתיב אפי' בפרשה דגאולה:

הזנה אוטומטית בכורות/ט

ב

ברע"ב ד"ה (שלשה) [שלשים] ושנים מיל כו' מצטרפות את הצדדין (ר"ל עם הצדדין. וזה מוכח מלשון מצטרפות. דא"ת דר"ל דעושה דגם הצדדין יצטרפו זל"ז הל"ל מצרפות) להכי תני כו' אין האמצעי מצרפן (ר"ל את הצדדין יחד זל"ז ודלא כשמואל) ועי' ברש"י בגמ' ד"ה וכמה אמר רב כו' והתוי"ט לא הבין כן בדבריו. וגם יש ט"ס בדבריו דמש"כ וכרבה צ"ל וכרב:

ג

במשנה האחין השותפין. כ"ה הגי' במשניות בלא ו' וכ"נ מפרש"י ועי' תוי"ט בספ"ג דשקלים: [שם בתוי"ט סד"ה האחים כו'. עי' בספ"ק דשקלים כו'. נ"ב עי' בלח"מ בפ"ג מהל' בכורות ה"י שהאריך בזה וחידוש על התוי"ט שלא הביאו לא כאן ולא בשקלים. מהגרמ"ש ז"ל]: שם ד"ה פטורים ממע"ב כו' דאיפכא ל"ל כו'. והתו"ח כ' דלרבויי שותפות במעשר ל"צ דמה"ת לומר דפטירי ע"ש. ול"נ דצריכה דלא נילף העברה העברה מבכור עי' לקמן מ"ח בתוי"ט:

ד

ברע"ב ד"ה הכל נכנס כו' הכל לאתויי כו' וטומטם ואנדרוגינוס כו' והתוי"ט הקשה על הרמב"ם דפסק דבריה הוא ואפ"ה ל"פ כרשב"י ע"ש. ול"נ דהכא שאני דכתיב וצאן ודרשינן ליה בר"פ לכל צאן אחד הוא ואנדרוגינוס אטו משום דמיפקע מכלל זכר ונקבה מיפקע נמי מכלל צאן בתמי' וכה"ג אר"א בברייתא לעיל (מ"ב) עוף הואיל ול"נ בו זו"נ אין אתה מוציא טוא"ג מביניהם ואף דהתם ל"פ הרמב"ם כר"א. הכא אית לן דרשה דוצאן כדאמרן. והגמרא לרווחא דמילתא אמרה דפליגי בספיקא וברי' וכה"ג מצינו בכ"מ: שם בתוי"ט ד"ה ויתום כו' תימה כו' אמאי לא תנן לי' בשום דוכתא כו' ע"ש ודחק בישובו. והנה תמיהתו חזקה ותירוצו חלוש. גם מה שהבין בהשגת הראב"ד שקושייתו איננה מוסבת על הרמב"ם לבד כי אם גם על המשניות כו' ונסתייע מלשונו שכ' מ"ט לא תני כו'. נ"ל דט"ס הוא וצ"ל מ"ט לא מני וכ"נ מהלח"מ ע"ש ובמל"מ. ולענין תמיהתו נלע"ד דבאמת ס"ל לתנא דמתניתין דיתום אינו פסול בקדשים. וכ"מ לי מהא דספ"ז דלא חשבינן בין הפסולין בבהמה וכשרים באדם. דהכי אשכחנא במכילתא סוף פרשת בא שמעון ב"ע אומר כו' לפי שהוא אומר כל אשר יעבור כו' שומע אני אף היתום במשמע. והדין נותן מה אם בע"מ כו' יתום שהוא כשר לגבי מזבח כו' נאמר כאן עברה כו' ע"ש והרי לב"ע כשר לגבי מזבח. ומ"מ מודה דא"נ לדיר להתעשר מהעברה העברה. לכן איננו רחוק בעיני שגם תנא דמתניתין סבר כוותיה ונכון בעז"ה. רק דק"ק לפ"ז מאי דמייתי הגמרא לפרושי טעמא דמתניתין מהא דתחת אמו פרט ליתום:

ה

במשנה רבי אלעזר ורש"א כו' כצ"ל בל"י וכן בתוספות: משנה ו במשנה חמשה לפני ר"ה וה' לאחר ר"ה אינן מצטרפין. וכתב הרע"ב אגב כו' תנא נמי האי. ול"נ דאצטריך טובא לגופה משום דבפ"ד דחלה מ"ד תנן קב חדש וקב ישן שנשכו זב"ז ריש"א יטול מן האמצע. אלמא דמצטרפי אהדדי קמ"ל הכא במע"ב דלא מצטרפי ועמש"כ שם בשלהי המסכת בס"ד:

ז

במשנה קפץ אחד מן המנוין. כו' פי' הרע"ב שמנה עשר כו' ונטל העשירי כו'. במחכ"ת ל"ד דלא אמרה הגמרא לקמן (נ"ט ב') לפרש כן אלא דלא להוכיח דינא דרבא מזה. אבל כיון דבאמת קם ליה דיני' יש לפרש המשנה משום מנין הראוי. וכפרש"י:

ח

במשנה יצאו תשיעי ועשירי כאחת כו'. אמת דבפי' הרמב"ם נמי משמע שהיה לפניו כן הגי' במשנה. אבל מפרש"י מוכח להדיא דל"ג לה שכ' והא דקתני יצאו שנים כאחת לא מיירי מתשיעי ועשירי דהא מתשיעי ואילך קמפרש רבא דינא בגמרא. וכ"נ מהרע"ב מדלא פירשה. והתוי"ט ל"ד כלל במחכ"ת בהעתיקו דברי התוס' דלעיל פ"ב על בבא זו. דהם לא כתבו זאת רק על מימרא דרבא ביצאו שנים בעשירי דהיינו שיצאו עשירי ואחד עשר כאחת ע"ש. אבל על בבא זו לא שייכי דבריהם כלל: [שם ברע"ב ד"ה שלשתן כו' יכול כו' אף שמיני ושנים עשר כו' כצ"ל. מהגרמ"ש ז"ל]: סליק מסכת בכורות

הזנה אוטומטית ערכין/א

א

בתוי"ט ד"ה הכל (ב') וכ"ה בפירש"י. לפניו היתה הגי' ברש"י בן י"ג [וכמו שהוא בגמ' ד"ו (רפ"א)] וכ"מ מדסיים רש"י ואינו איש עד שיביא שתי שערות ובבן י"ב ויו"א לא מהני ב"ש דקי"ל תוך זמן כלפני זמן בנדה (מ"ו) ע"ש בתד"ה קטנה. ולכן הגהת התוי"ט בהרע"ב בן י"ב אין נראה מדכתב ולא הביא ב"ש:

הזנה אוטומטית ערכין/ב

א

במשנה אין בנגעים כו'. ישנה גם בספ"ג דנגעים: שם בתוי"ט ד"ה פחות מסלע והעשיר. ל"ד כו' אלא אפי' כו' חוץ מסלע א' כו'. נראה דגם בדבריהם חוץ מסלע דנקטי ל"ד אלא אפי' נשאר פחות מסלע ג"כ מגלגלין. ואני מסתפק דאולי לרבנן דדרשי האי וכ"ע יהיה בשקל כו' לא יהו פחותים משקל ר"ל ג"כ דאם היה לו שקל וחצי אינו נותן אלא שקל. או לאידך גיסא דמחוייב ללות ולהשלים לב' שקלים שלמים. ואם לא ישיג נשאר עליו החוב עדיין דומיא דאין מחשבין חדשים להקדש דלקמן רפ"ז. ומהא דלקמן דקאמר יהיב תרתי ופלגא להאי כו' אין ראיה. די"ל דלאו בדוקא נקיט: שם בסה"ד אטו כו' מי לא פסקינן כחכמים. י"ל משום דסד"א דמסתבר טעמי' דר"מ וכה"ג אמרינן בנדה (ל' ב') וכיוצא בזה כתבתי בתמורה (י"ח) וע"ש: [שם ד"ה ואין פתח בטועה כו' לפי שאם נאמר שב' ימים מאלו הד' מתחילת עת נדתה ישארו עד הי"א כצ"ל. מהגרמ"ש ז"ל]:

ב

ברע"ב ד"ה ולא נראה יותר כו'. ובדין היו שיהיו כל חדשי השנה אחד מלא ואחד חסר אלא מפני יתירות הב' ידות שעה כו'. ואין טעם זה מספיק על הוספת ב' עיבורין שהיה די מפני זה עיבור אחד נוסף. ומכש"כ שאינו טעם על ח' חסרין. אלא יש עוד סיבות כגון שלא נראה הירח מפני העבים. או משום מתיא וירקא ועי' ברמב"ם בפרק י"ח מהלכות קה"ח. וז"ל בפירושו (אחר שכתב כטעם הרע"ב). וזו היא אחד מהסבות כו' ואין כוונתינו לדבר בכאן על כל אותן הסיבות ולא על טעם מנינן כו':

ד

[בתוי"ט ד"ה לוים היו כו' פשטי' דקרא כו'. נ"ב בסמ"ג עשה קס"ט כתב וז"ל. ואע"פ שבפרק החליל (נ"ה) דורש פרשה זו בכהנים כאן דורש מפשוטו של מקרא שאומר שם וכי יבא הלוי מאחד שעריך וגו' עכ"ל. והח"ן כתב מדנפשי' ולא ראה את התוי"ט. מהגרמ"ש ז"ל]:

ה

במשנה א"פ מששה טלאים כו'. מש"כ התוי"ט דהא דתנן בפסחים פסח מצרים מקחו מבעשור אין נראה שיהא פסח מדבר בכללו. תמוה איך ס"ד לומר כן דהא חשיב שם ג"כ הזאה בא"א על המשקוף כו' בחפזון (ותימוצו) [וחימוצו] כל היום. הכי כל אלו נהגו בפסח מדבר:

הזנה אוטומטית ערכין/ג

ב

במשנה ובשדה מקנה נותן את שוויו רא"א כו'. ופסק הרמב"ם פ"ד מהל' ערכין הכ"ו כת"ק ושאינו מוסיף חומש כדמסקינן לקמן בגמרא. וכ"כ הרשב"ם בס"פ המוכר את הבית והתוס' ספ"ד דגיטין דפודין אותה בשוויו. ולפלא בעיני על המל"מ שם שפלפל בדין זה ונעלמה מאתו משנה זו עם הגמרא שעליה. וכן פרש"י לקמן (כ"ו ב') במשנה וגם מהכ"מ אישתמיט לפי שעה המשנה והגמרא שלא ציין מקור דינים הללו:

הזנה אוטומטית ערכין/ד

ב

במשנה אבל בקרבנות אינו כן אפי' כו'. לשון הרמב"ם בפיה"מ אבל היה עני באותו הפרק שנתחייב בקרבן ה"ז יביא קרבן עני ואפי' אחר שהגיעו לרשותו הנכסים. ומשמע דבכל קרבן עולה ויורד הדין כן. ותימה דהלא משנה מפורשת בסוף כריתות הפריש לעשירית האיפה העשיר יביא עוף העשיר יביא כשבה כו'. הרי דאפי' כבר הפריש לקרבן עני אם העשיר אח"כ מחוייב להביא קרבן עשיר. וע"כ לא פליגי לקמן בגמרא במצורע אלא בתר איזה קרבן אזלינן אבל למיזל בתר חיוב ליכא למ"ד. ועמש"כ בתמורה (כ') בתד"ה הני: שם ברע"ב ד"ה ה"ג כו' היה עני והעשיר כו' אשר תשיג יד הנודר א"ר כו' עשיר והעני נמי תשיג יד הנודר כתיב והתו"ח גמגם עליו מלשון הגמרא שלפנינו ועי' רש"י. וע"כ גירסת הרע"ב היה בגמרא כמו שהעתיק. ונ"ל משום דמשקל פוֹעֵל לו שני מובנים. הא') לשמוש התואר כמו ראובן הכותב שתוכל לקראו כן אף בשעה שאינו כותב. והב') הוא לבינוני פועל שהוא כותב בשעה שמדברים עליו. וכאן מפרשינן ליה בהב' מובנים ולחומרא: שם בתוי"ט ד"ה והעשיר כו' ונ"ל דר"ל קודם שיערכנו כו'. ונ"ל דל"ד בזה במחכ"ת דפשוט דאף שהיה עני בשעת הערכת הכהן אם העשיר קודם נתינה נותן ערך עשיר כדמוכח לעיל רפ"ב נתן סלע והעשיר כו' דודאי ר"ל עפ"י הערכת הכהן ואפ"ה תני סיפא פחות מסלע והעשיר נותן נו"ן סלע ומשמע אעפ"י שהעריכו הכהן כבר כדין השגת יד. וכ"מ שם בתד"ה בעידנא דפירשו היה עשיר היינו בשעת הערכת הכהן והעני היינו קודם נתינה. א"כ היה עני פי' ג"כ בשעת הערכה והעשיר קודם נתינה. וכ"מ מפרש"י בב"מ (קי"ג ב') בד"ה ומפץ שכתב ואפי' העשיר לאחר שאמדוהו ונטל מה שבידו אך לכאורה מפרש"י לקמן בס"פ שום היתומים משמע כהתוי"ט שכ' ולפי דמים ששמאוהו יתן שהרי בזמן שהעריכו כהן לא היה לו יותר. ומוכח דאעפ"י שלא נתן אז שהרי כתב מקודם וזה משהא אותה וימכרנה כו' יתן. אולם י"ל דדינא דהעשיר אינו אלא שהעשיר בכדי שיוכל לתת כל הערך שעליו משלם. וכה"ג כתב הלח"מ בפ"ג מהלכות ערכין לענין עשיר והעני ויישב בזה קושיית התוס' דלעיל (ל' ב') ד"ה בעידנא לדעת הרמב"ם ע"ש: שם ד"ה רי"א כו' ולא ידעתי מאי קשיא להו דהא דרשינן לי' בפ"ו מ"ג (ועי' בגמ' רכ"ד) ול"נ ליישב דהרי ר"י לא פליג על הנך דרשות דלקמן. ואפ"ה דריש ליה להך דהכא ג"כ וע"כ צ"ל דיש במשמעו עוד דרשה אחרת לבד הנך דלקמן. ולכן שפיר הקשו מאי דרשי בי' רבנן. אבל עדיין צ"ע מגמרא דב"מ (קי"ד) דאיתא שם הוא ולא ב"ח ואידך עד שיהא במכותו מתחילתו ועד סופו וע"ש בתד"ה במכותו ובד"ה מהו: שם בא"ד והא תנן היה קרוב ונתרחק ה"ז כשר כו' בגמ' הא תניא. ול"ד כלל במחכ"ת דמתניתין יל"פ דנתרחק קודם ראיית העדות וא"כ היה כשר מתחלתו דהיינו משעת ראיית העדות עד סופו דהוא הגדתו בב"ד. דזה ודאי אין לומר דמקשה דליבעי שיהא כשר אף קודם ראיית העדות. דהא גם בערכין לא בעי ר"י שלא יהא עשיר קודם קבלת הערך עליו. אבל מברייתא פריך שפיר דמכשרת אף בנפסל ביני לביני:

ד

ברע"ב ד"ה נותן כו' דכתיב כערכך יקום. ותמה התוי"ט דהאי קרא לא כתיב בערכין אלא במקדיש שדה אחוזה ושם אין דין השגת יד (השגת יד מאי בעי הכא) ותירץ דאם א"ע למקדיש שדה אחוזה כו' תנהו ענין למעריך כה"ג דריש בחולין (קל"ט) קרא דונתן את הערכך הכתוב בשדה מקנה לענין ערכין ע"ש בפרש"י:

הזנה אוטומטית ערכין/ה

א

במשנה ושוקל בשר כו' בתוס' כתבו. ואני כו' דוקא נקט שוקל מעיקרא כו'. לפי' זה נראה שנותן מעט מעט בהחבית עד שתתמלא. ואם יִוָתֵר בבשר ששקל בתחלה ישקול המותר וינכהו ממשקל הראשון. ואם יפחות דהיינו שלא יהיה די בהבשר ששקל בתחלה למלאות הכלי יוסיף עוד בשר אחר שישקלהו טרם נתינתו להחבית עד שתתמלא. והתוי"ט לא הבין כן בדבריהם ע"ש:

ב

בתוי"ט ד"ה יתנו היורשין כו' וקשה לי דהך קרא לא כתיב אלא במך כו' וא"כ כשאינו מך כו'. זה לק"מ דהא לעיל (ו ב') אמרינן דגוסס לא נערך דלאו בר העמדה והערכה הוא וכן לעיל (ד'). ופשוט דאפי' אם המעריך אינו מך פטור. והוא כפרש"י שם (ד') ד"ה ולא כהן הלכך ליתא בערכין דאי עני הוא לא קרינן בי' והעמידו כו'. ועמש"כ בס"ד בקדושין (ד' ב') בתד"ה מעיקרא: מה שהביא מלשון הראב"ד דשם דהעמדה והערכה באה למעוטי גוסס ויוצא ליהרג שאינן ראויין כו'. תימה דיוצא ליהרג לא מימעט מטע"ז אלא מקרא דכל חרם כו' כדאיתא לעיל (ו' ב'). ואולי אשגרת לישן הוא דתרוייהו תנינו להו כאחד שם במשנה: שם בא"ד מה שרצה ליישב דעת הרמב"ם בהא דמטלטלי דיתמי לא הוו משתעבדי אלא מתקנת הגאונים. דבריו בזה מגומגמין מאד כמבואר למעיין הישר. ולבסוף מסיק שלפני הרמב"ם לא היתה הגירסא בסוגיא כמו שהוא לפנינו. אבל מ"מ ע"כ אוקימתא דמיירי בשעמד בדין גם הוא הי' גורס ואני אומר דהתוס' ע"כ לא הוי גרסי כלל כל השקלא וטריא ואוקימתא דכשעמד בדין וכן בסה"ע לא גרסי מאי ניהו שעמד בדין כו'. דלגי' שלפנינו קשה טובא מש"כ לעיל (ו' ב') בד"ה כי פליגי. ובנודר ומעריך שמא יחול מיד ולהכי גובה מן היורשין. ור"ל אפי' לא עמד בדין. דאי עמד בדין אפי' אם הזיק חייב כמבואר שם בסוגיא. ות"ק הא ס"ל דמלוה ע"פ אינו גובה מן היורשין. ומלוה הכתובה בתורה לאו ככתובה בשטר דמי מדפוטר בהזיק כדאיתא שם. וטעמא נ"ל משום דאמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט ואפי' בעלי כדמוכח לקמן בפ' המקדיש את שדהו (כ"ז) במשנה חזר כו' ממשכנין כו' וכן הבין שם התוי"ט. וא"כ אין מקום להוציא שלפנינו וע"כ ל"ג לה כלל: [שם סד"ה ערך ידי כו'. נ"ב עי' בשמע שלמה להאלגזי פ' בחקתי ובמל"מ פ"ב מהל' ערכין ה"ד. מהגרמ"ש ז"ל]:

ה

בתוי"ט ד"ה חייבי חטאות כו' וה"נ אשם נזיר טמא מה שאין מעכבו מלמנות מש"ה ל"א דאתי לשהויי. תמוה מאד דהא כיון דאינו מעכבו לשום דבר מדוע לא ימנע מלשהות אותו. ועי' בלח"מ בפ"י מהלכות נזירות ה"ח דאשם נזיר טמא באמת ממשכנין עליו וכן אשם מצורע ועולתו לדידן דלא פסקינן כרבי ישמעאל בנו של רבי יוחנן בן ברוקא:

הזנה אוטומטית ערכין/ו

א

ברע"ב סד"ה בבקר ובערב כו'. השתא דקי"ל מטלטלי דיתמי הוו משתעבדי לבע"ח הרי בע"ח היה נשבע וגובה כו'. ותמה התוי"ט דמה מקום לשבועה זו כיון שע"י הודאת האב כו'. וי"ל דאין כוונתם רק על בע"ח עובד כוכבים כשרבית אוכלת בהן וכגון שקבל עליו לדון בד"י כדאוקימנא. וכן בכתובת אשה. ואח"ז מצאתי כן בתור"ע וצריכין דבריו הגהה קצת: שם בתוי"ט סד"ה הערב כו' ועוד שמעתי שיש לפסוק כר"א כו'. ואין זה ראיה של כלום דהא גם ר' יהושע מודה דהוי חיישינן לקינוניא אם לא דיש שאלה להקדש כדמסקינן בגמרא (כ"ג ע"א):

ב

ברע"ב ד"ה והיתה. שקדמו גירושין כו' כ"כ רש"י. לרווחא דמילתא פי' כן. דאיכא לאוקמה כשהדירה:

ד

בתוי"ט ד"ה המקדיש כו' ובפ"ט דב"ק שם מתקיף לה ר"ז וכי דעתו ש"א על תפיליו. ומשני אביי המקדיש סבר מצוה קא עבידנא. והרי הכא מסקינן דגם בזבינא הדין כן. ונ"ל דאביי ל"א שם כן אלא לתרוצי מלתא דר' אבא דאמר כל המקדיש אין דעתו כו' אבל שם במסקנא בלא"ה לא קם דבריו וגם ר' אבא חזר בו שם. אלא אמרינן דאף שאין דעתו ע"ז. כיון דבאמירתו נכללו גם המה. דברים שבלב אינם דברים. ולכן גם בזבינא דינא הכי. וכן סתמא דגמרא בב"ב (קנ"א) תפילין איקרי נכסי כו'. וקאי על הא דלעיל שם אמר נכסי לפלניא. ומש"כ עוד התוי"ט והיינו נמי טעמא דבערכין כו' ולא היה דעתו אתפילין. ל"ד כלל דבערכין ודאי לא מהני מה שבדעתו לא היה ע"ז כדפריש שם רב אושעיא וכי דעתו ש"א ע"ע למשכנו. והחילוק שבין ערכין להקדש הוא משום גזה"כ בערכין דמסדרין מקרא דואם מך הוא. ואע"ג דגם בהקדש ס"ל לריו"ח בב"מ (קי"ד) דמסדרין היינו דוקא בכגון דאמר הרי עלי מנה לבד"ה כדאיתא שם. אבל במקדיש דבר מיוחד פשוט דאפי' הקדיש מזונו של אותו יום ה"ז מקודש. וה"נ במקדיש נכסיו כיון דתפילין בכללן הוה כאילו הקדישן בפירוש:

ה

ברע"ב ד"ה לכרך. שדרך סוחרים לבוא שם כ"כ רש"י. בפשוטו יל"פ דשם נמצאים עשירים ונשיהם מתקשטות יותר מדשל עיירות וכפרים:

הזנה אוטומטית ערכין/ז

א

בתוי"ט ד"ה ולא גואלין כו' בשלמא לשמואל כו' לא גואלין לאחר היובל כו'. נלע"ד דה"פ לא גואלין בגירוע (דומיא דאין מקדישין דרישא) וכ"מ מדל"ק בשינויא אליבא דרב דולא גואלין היינו בגירוע ע"כ משום דגם לשמואל פירושו כן. ולהכי לשמואל ניחא דאין גירוע פחות משנה אחר היובל דזהו דכתיב אם משנת היובל כו' דפירושו אליביה משנה שאחר היובל והיינו בכל השנה דאין מחשבין חדשים להקדש. אבל לרב הא אפי' יום אחד אחר היובל יש כאן גירוע שנה שלימה דשנת היובל. ונ"ל דגם רש"י פי' כן. ומש"כ דקמ"ל כו' הוא ליישב דלא תיקשי גם לשמואל מאי קמ"ל דאין מחשבין כו' כדמקשה אליבא דרב. והתוי"ט נראה דלא הבין כן ולשון רש"י אטעיתי'. ולכאורה אינו מיושב לשון המשנה לפי הבנתו. אולי יפרש דיובל פי' בתחלתו דיובל הוא משמט בתחלתו. כדלקמן (כ"ח ב') (וכל השנה כולה נקראה שנת היובל) ואתיא כרי"ש בנו של ריב"ב שם. ואף לרבנן י"ל פחות משנה למנין עולם. ור"ל דא"צ לגאול דהקדישו אינו כלום. אח"ז מצאתי בלח"מ בפ"ד מהל' ערכין הי"ב קצת ממש"כ: שם בתוי"ט ד"ה היו שם נקעים כו' כבר כתבתי כו' שאינו מפרש במשנה כפי האמת שבגמ'. תמוה דאף לפי המסקנא דמוקמינן לה במלאים מים הוה הדין כן כדהביא לקמן מרשב"ם ותוס'. ומנ"ל למשוכי דעתיה לדעת הרמב"ם המוקשה כמש"כ לקמן:

ג

בתוי"ט סד"ה גאלה אחר כו' ושוב ראיתי בתוס' כו' שהרי אם גאלה אחר לא ימכרנה כו'. בתוס' הלשון שהרי אם גאלה אחר למכרנה כו'. נראה דר"ל דלמאי איצטריך עוד מלמד שיוכל לגאול ושתהא לפניו כשדה מקנה פשיטא דיכול למכרנה לבעלים אם ירצה. וגי' התוי"ט [וכ"ה בדפוס ויניציא (רפ"ח)] לא ימכרנה ל"י להולמה אם לא בלשון תמיהה:

הזנה אוטומטית ערכין/ח

ג

במשנה אמר אחד ה"ה שלי בכ"א הבעלים נותנין כ"ו כו'. נ"ל דאם ירצו הבעלים לתת לגיזבר החומש לבד דהיינו ה' סלעים (ואולי דדי אפי' בד' וכ"מ מקושיית הגמרא ולימרו אתא גברא בחריקין) הרשות בידם והשדה תשאר אצל האחר בכ"א בע"כ. (וכן בשארי הבבות לפי חשבון שימולא רק כ"ה). ואלת"ה לקתה מדת הדין שיבא אחר ויוסיף על מחיר השדה שאמרו הבעלים עד פחות מעט מחומש רק בכדי שיכופו את הבעלים לפדות בתוספתו של זה: שם בחמשה ועשרים. וכתב התוי"ט דכן העתיק הר"ב תרי זימני. לפנינו נמצאו ד' זימני. ואולי היה לפניו השאר בנוטרק"ן:

ד

במשנה אראב"ע מה אם לגבוה כו' עאכו"כ שיהא אדם חס על נכסיו. ובגמרא דאתי לאסופי הא דאל יבזבז יותר מחומש. וקשה דמנ"ל הא. נימא דיו וכר"א: שם בתוי"ט סד"ה אמר ראב"ע כו' והרמב"ם כו' פסק כראב"ע. נראה טעמו משום דסתמא דגמ' פריך בכתובות (ס"ז ב') מהא דר"א על מר עוקבא דבזבז לפלגי' דממוניה:

ז

במשנה רי"ש אומר כו'. הסדר הדורות בהגהות הש"ס הביא בשם הסמ"ג דגורס במשנה הא כיצד אי אתה מקדשו קדושת מזבח אבל אתה מקדשו קדושת חביבות פירוש כו' לומר הרי הוא מקודש בקדושת בכור כו' מפני חביבות המצוה ע"ש. וגירסא זו תמוה דהרי לעיל אמרינן וריב"ב דחל על קק"ד ועל קק"ל מנ"ל ס"ל כרי"ש הרי מוכח דרי"ש דריש ליה להקדש עילוי. אבל קדושת חביבות ל"ל וכדאיתא לקמן בגמרא. והסמ"ג צ"ל דגריס כן בברייתא דמייתי הגמרא לקמן: שם הא כיצד מקדישו אתה הקדש עילוי. פירש הרע"ב כמה אדם רוצה ליתן בו להעלותו עולה כו'. ויפה כ"ע התוי"ט דלא דק. דהא אינו רשאי להתפיסו לזבח אחר כדקאמר ואי אתה מקדישו הקדש מזבח. והתו"ח ל"ד כלל בזה דנתחלף לו עולה בבכור עיין עליו:

הזנה אוטומטית ערכין/ט

א

במשנה מכרה לו לפני ר"ה והיא מלאה פירות כו'. נ"פ דאם מכרה לפני ר"ה אחר שקצרה והגיע שנתים ימים ועדיין לא בכרה התבואה אינו מותר לגאול דבעינן תרתי שנים ותבואות. אולם אם רק אותה באגא לא בכרה. אולי יוכל לגאול כמו בשדפון שהביאו התוספות: שם ברע"ב ד"ה אינו מותר לגאול כו' כגון אם מכרה עשר שנים לפני היובל במנה נמצא שמכר פירות כשו"ש בעשירית מנה כו' כ"כ רש"י וכ"כ הרמב"ם בפירושו ובחבורו פי"א הלכה ה'. וק"ל דהא בהעשר שנים דלפני היובל נמצאים ב' שמיטות דאינן בנות תבואה וקרא כתיב כי מספר תבואות הוא מוכר לך. וכה"ג פריך בב"מ (ק"ו) על פדיון הקדש דשדה אחוזה. והתם משני דחזיא למישטחא בה פירי ופרש"י דלא כתיב ביה שני תבואות. אבל הכא הא כתיב כי מספר תבואות כו'. וצ"ל דס"ל ז"ל דכיון דגבי גאולת מכירת שד"א כתיב וחשב את שני ממכרו ולא כתיב תבואת ממכרו ש"מ דלא קפדינן אלא משנים. וכ"מ בב"מ שם דפריך סתמא שביעית ל"ת לו מן הגירוע דמשמע דפריך מסתם פדיון בין דמכר בין דהקדש דפסיקא ליה דגם במכר עולה בגירוע. וכן רש"י שם בתירוצא כתב סתם דגבי פדיון שד"א ל"כ שני תבואות. דמשמע אפי' דמכר. ואגב ראיתי ברמב"ם שם ה"ו שכ' ואינו מחשב כו' שנאמר ע"פ השנים לא ע"פ התבואות. ותימא דהאי קרא כתיב אצל פדיית הקדש. והביאו על פדיית מכר שהקפידה תורה גם אתבואות. ולפמש"כ י"ל קצת: שם ד"ה אינו עולה וכו'. אבל היתה שנה הראויה לתבואה ונרה כו' וכ"כ רש"י. ולע"ד הנל"פ דנרה כו' קאי ארישא דאפי' היתה שנת שדפון בכה"ע והוא נרה או הובירה עולה לו דכה"ג אמר שמואל בב"מ שם אמתניתין דהתם ל"ש כו' אבל לא זרעה כלל לא דא"ל אילו זרעת כו' ע"ש:

ב

במשנה לא ימכור ברחוק ויגאל בקרוב כו'. הנה כשנגאלת בקרובים לא בארה לנו המשנה אם בהם ג"כ נוהגים דינים אלו או לא. והקרא שמביאה הגמרא לקמן למעוטי דברים אלו לא כתיב אלא בגאולת בעל השדה. אך בת"כ פרק ה' סמן ה' ממעטם גם בקרובים מקרא דואם לא מצאה ידו כו' באם אינו ענין ע"ש. אמנם נראה דדין גרעון אינו אלא בגאולת בעל השדה אבל קרובים כשבאים לגאול מחוייבים ליתן כל מחירה שנתן הלוקח בעבורה ואינו מגרע להם השנים שעברו שהיתה בידו. כי לא כתיב וחשב כו' רק בגאולת בעל השדה בעצמו. וכ"מ פשטיה דקרא למתבונן בעינא פקיחא. וק"ל הא דאיתא בקדושין (כ"א) איתיביה אביי מה ת"ל יגאלנו כו' לרבות כל הגאולות שנגאלו כסדר הזה כו' בתי חצרים ושדה אחוזה בהדיא כתיב כו' ע"ש. מדוע לא נאמר דאתי לרבויי בהן גאולת קרובים בגירוע כמו עבד עברי הנמכר לנכרי דבהדיא כתיב ביה גירוע אף בפדיון קרובים:

ג

במשנה רבי אומר ליתן לו שנה ועיבורה. עי' פרש"י והרע"ב. והגרי"פ ברל"צ כ"ע דל"ד שהרי נודע דיתרון שנת החמה על שנת הלבנה היינו יכ"א ר"ד כו'. וממחכ"ת אדרבה הוא ל"ד דהחשבון דיכ"א ר"ד הוא בהחשב שנת הלבנה שנ"ד ימים ח' שעות תתע"ו חלקים שכך היא שנתה באמת כדאיתא לעיל פ"ב בסוגיא דא"פ מד"ח המעוברין בגמרא ופרש"י. ושנת החמה שס"ה יום ורביע עי' בעירובין (נ"ו). אבל הרע"ב שכ' שנת לבנה שנ"ד יום לבד שכן הוא ברוב שנים כשאחד מלא ואחד חסר. כי אליבא דרבנן ודאי דאין מונין השעות דאמרי בברייתא י"ב חדש. ואמרינן במגילה (ה') שאין מחשבין שעות לחדשים א"כ אדרבה יהיה שנת חמה יתירה י"א ימים ורביע. אבל באמת גם אליבא דרבי לא חשיב הו' שעות כדאמר בברייתא מונה שס"ה ימים כמנין ימות החמה ולא הזכיר השעות וכ"כ הרמב"ם בפי' להדיא ואין חוששין לשעות כו' וזה אישתמיט מהגרי"פ. ונמצא שפרש"י והרע"ב מכוון יפה: שם ברע"ב ד"ה ואינה רבית גמור כו' ולא ע"י מכר כו'. כיון לתירוצא של התוס'. אבל מ"מ ק"ל על הרע"ב שפי' אליבא דריו"ח ולא כרבא דלכ"ע צד אחד ברבית אסור וע"ש בפרש"י ותוס' וק"ק דהרי הלואה פשוטה ג"כ אינה אלא צד אחד ברבית דאם לא יפרענו קודם שביעית תהא משמטתו. וי"ל:

ה

במשנה חוץ מן השדות כו'. משמע דחצירות לכ"ע נחלטות אף אם לא מכר אלא החצר לבד דומיא דשדות. (ולפי מאי דמוקי לה בגמרא בחולסית ומצולה אינה ראיה). וכ"מ בתוי"ט פ"ג דמעשרות מ"י (וראייתו שם מהא דג' חצירות של ב' ב' בתים תמוה דשם לא איירי אלא לאשמעינן מה זה נקרא עיר חומה להיות נחלטים בה הבתים). וא"כ קשה הא דאיתא בסוכה (ג') בית שאין בו דע"ד אינו נחלט בבתי ע"ח ואמאי נימא דלא גרע מחצר כדאמרינן שם לענין הנחת השיתוף בו ע"ש. וי"ל דשם מיירי שאין באותו חצר אלא בית זה בלבד דומיא דאין משתתפין בו ששנינו שם ולכן לא מיקרי חצר כיון שאין בו בתים זולתו. גם י"ל דשם איירי לענין הא דבענין ג' חצירות של ב' ב' בתים דבית כזה אינו מצטרף לחשבון ב' בתים:

ו

במשנה עיר שגגותיה כו'. נ"ל דאתי לאפוקי דאם כתלי החצירות (שהם בלא גגין) המה חומתה דשפיר ה"ל דין עיר חומה דקרינן בה בית מושב עיר חומה. ונראה דהך מתניתין אתיא ככ"ע דאפי' ר"ש דלעיל מודה בה דע"כ ל"פ אלא דכל העיר מוקפת חומה כראוי דנקראת עיר חומה. רק באותו בית נבנה בחומה. אבל אם כל בתיה נבנו באופן זה לא נקראת כלל עיר חומה:

ז

במשנה ונגאלין מיד וכל יב"ח כבתים. לכאורה ל"ל למתני וכל יב"ח ליתני דנגאלין מיד לבד וכמו דתני בברייתא גאולה תהיה לו מיד. אדרבה טפי ה"ל לאשמעינן דנגאלין לאחר יב"ח דאינן כבתי ע"ח שלאחר יב"ח אינו יכול לגואלן. ואולי דאשמעינן דדוקא כל יב"ח ולאפוקי בשנה שניה א"י לגאול דלמאי מדמית להו אי לשדה הא אינה נגאלת בפחות מב' שנים. ואי לבתי ע"ח ג"כ אין נגאלים דכבר נחלטים ללוקח בכלות השנה. אך לקמן בגמרא משני ר"פ ל"נ אלא כו' ופגע בו יובל בשנה שניה כו' להכי איצטריך וביובל יצא. וא"כ אית לן למימר דגם גאולה תהיה לו דסמיך ליה מיירי ג"כ בשנה שניה וכ"מ בקדושין (כ"א) בתד"ה משום ובמהרש"א שם דנגאלין אף בשנה שניה. אמנם נ"ל דמתניתין אתי לאשמעינן דכל יב"ח נגאלין כבתים. דהיינו בלא גירוע כדמוכח במתניתין לעיל (ל"א) וכפרש"י ולא כפי' התוס' שם (בע"ב) אליבא דרבא. אבל לאחר יב"ח נגאלין בגירוע: הזנה אוטומטית תמורה/א

א

בתוי"ט ד"ה הכל ממירין כו'. אבל הכא כיון דעונש שאש"ב הוא דתנן אין הציבור כו' גמ'. והרמב"ם בריש ה' תמורה פסק דגם בקרבן ציבור אם המיר לוקה. וכתב הלח"מ והש"א תשו' פ"ב דע"כ היה גורס כגי' קמא שהביא רש"י אבל לאו שאין בו מעשה כו'. וכתב עוד הש"א דלגי' זו אדרבה יהיה ראיה להרמב"ם דציבור ישנו באזהרה דלא ימיר דאל"כ ה"ל לאו שאש"ב ול"ל לא יקחו ללמד שהאשה מוזהרת ע"י האיש ביבמות (פ"ד ב') ולא ילפינן מהא דהשוה הכתוב אשה לאיש כו' הואיל דאש"ב. הא נוכל למילף מתמורה דאף דא"נ בצבור וה"ל לאו שאש"ב ואפ"ה נשים חייבות. ואנכי תמה דאיך נקרא לתמורה לאו שאש"ב. כיון דכל יחיד ויחיד מוזהר עליה רק דהתורה לא הזהירה על ק"צ ואין זה אלא תנאי במה הזהירה. וכמו שאינו נקרא אש"ב מה שא"נ בקדשי בה"ב. הכי נקרא לאו דשעטנז אש"ב הואיל ואינו אלא בצמר ופשתים ובשוע וטוי ונוז דוקא וכן שארי לאוין הרבה כיוצא בזה. וגדולה מזו חילקו התוס' ביבמות (ה') בד"ה ואכתי בשם ר"י ע"ש. ולגי' שלפנינו צ"ל שאינו אלא אשגרת לישנא. ומה שהקשה הש"א על גי' דלאו שאין בו מעשה. הלא ריו"ח אמר לקמן לא תיתני מימר דבדיבורו עשה מעשה. נ"ל דאינה קושיא דמ"מ ה"א דאינו נכלל בכלל איש או אשה כי יעשו כו'. כיון דאינו עושה מעשה בידים ממש. ועוד דהרמב"ם לא פסק כריו"ח דבריש הלכות תמורה חשיב גם למימר בלאו שאין בו מעשה. ואפשר דסמיך על סוגיא זו דסתמא דגמרא קרי ליה לאו שאב"מ. ותמיהני על הה"מ בפי"ג מהל' שכירות שצידד לומר דהרמב"ם כתב כלשון המימרא דחשיב גם למימר אבל באמת ס"ל דהטעם הוא כריו"ח משום דבדיבורו בא לכלל מעשה. דהלא בריש הלכות תמורה כתב דמי שהמיר בקרבן ציבור לוקה ואין התמורה קודש. הרי דאף שלא בא לכלל מעשה מ"מ לוקה. ועי' בלח"מ בהל' שכירות שם שהסב כוונת הה"מ לדרך אחר:

ד

ברע"ב ד"ה ואין מים שאובים כו'. כ"נ פי' משנה זו וכ"פ במס' תרומות כו' והוא כרחב"א אר"י ותמיהני כיון דהגמרא דחי ליה מפני מימרא דרבין אריו"ח מאן ספין כו' לקיימו:

ה

בתוי"ט ד"ה אין ביה"פ כו' ומצאתי בפי' הר"ש כו' ומיהו קשה דאכתי ס"ס הוא כו'. ולעד"נ דלק"מ דזה הכל נקרא ס' אחד אם נתגלגל עצם עד כאן או לא. ודמיא להא דכ' התוס' בכתובות (ט') בד"ה ואב"א דשם אונס חד הוא, ועיין באחרונים בכללי ס"ס. ולכאורה הייתי רוצה לתרץ בסברת התוס' בנדה (כ"ז) ד"ה חומר ע"ש הבאתיה בר"ה (כ"ט) ועמש"כ שם ובכתובות ספ"ב:

ו

במשנה הציבור והשותפין א"ע תמורה כו'. ור"ש אומר בלשון אחר יצאו קרבנות ציבור. וכ' התוי"ט דלדינא אין ביניהם מחלוקת וע"ש דלשונו מגומגם והכי הל"ל דגם לת"ק העיקר תלוי בבעל הקרבן אם הוא יחיד או צבור ושותפין. דלא ימיר היינו בעה"ק וקאמר בל"י ממילא משמע דהוא יחידי:

הזנה אוטומטית תמורה/ב

א

במשנה שקרבנות הצבור דוחין כו' ואת הטומאה. פי' הרמב"ם (והר"ב אחריו) והוא שיהיו רוב הכהנים טמאים. ול"י מנ"ל זה. עי' ביומא (ו' ב') פלוגתת ר"נ ור"ש בטומאה דחויה או הותרה והנ"מ שביניהם ולא נזכר שם רוב. ולא אשכחן רוב אלא בקהל ולענין פסח בפסחים (ע"ט) במשנה נטמא הקהל או רובו או שהיו הכהנים טמאים. ומדל"ק או רובן כדאמר בקהל משמע דבהם לא תלי הדבר ברוב. (ודע דמשמע לי דבעבודת הפסחים כל המשמרות שוות. ובשלהי סוכה דתנן בג"פ בשנה היו כה"מ שוות כו' ופרש"י בג' רגלים. י"ל דעה"פ נכלל ברגל שלו. או דלא חשיב רק אותן שיש בהן הנייה לכהנים וכפרש"י שם ובפסח אין להם הנאה של כלום. אך אמר שם ושאר ק"צ ואמרינן בגמרא לאתויי פהע"ד ש"צ כו' והרי בהם ג"כ אין לכהנים כלום). ובפי' הרמב"ם בפ"ז דפסחים במשנת ה"ד באים בטומאה כ' ג"כ כשנטמאו רוב הכהנים. והוסיף ג"כ או כשנטמא רוב הקהל. וזה תמוה ביותר דמה לי טומאת קהל בקרבנות ציבור. הלא גם יחיד טמא משלח קרבנותיו. ובחבורו פ"ד מהלכות ביאהמ"ק הי"ד כ' אם היה רוב הכהנים נכנסים שם בירושלים כו' ע"ש. ול"מ מקור למה שתלה בירושלים. כי לענין פהע"ד ש"צ אמרינן בהוריות (ג') דהולכין אחר רוב יושבי א"י. ולענין פסח אמרינן בפסחים (צ"ד ב') אחר רוב העומדין בעזרה. ובחבורו פ"ז מהלכות ק"פ הל"ו כ' משערין בכל הנכנסין לעזרה ועד שהן מבחוץ קודם שתכנס כת הראשונה כו' וצ"ע בכ"ז: שם ברע"ב ד"ה קרבנות היחיד כו' כגון עולת יולדות וקרבנות מצורע (ברש"י כגון קרבן עולת יולדת וקרבנה וקרבנות מצורע). הא דלא נקיט גם חטאתה משום דהיא באה מן העוף אף בעשירה. והגמרא תירצה לרישא דבבהמה קתני. ועי"ל משום דתני ובאחריות נסכיהם והחטאת א"ט נסכים. אבל עולת בהמה דיולדת טעונה נסכים כדאיתא במנחות (צ"א ב'). ויותר נראה דתחת וקרבנה שמחק הצ"ק ברש"י (ברע"ב ליתא) צ"ל וחטאתה: שם ד"ה משקרב הזבח כו' מנחתם ונסכיהם של קרבנות ציבור קרבים אפילו בלילה אפי' למחר. ל"ד דבקרבנות יחיד נמי דינא הכי. ובזבחים (מ"ד) איתא אדם מביא א"ז היום ונסכים מיכן עד עש"י. וכן לקמן בגמרא דמקשה ונסכים מי קרבי בלילה מדתניא דנסכים ביום ולא משני הא בק"צ והא בק"י: שם בתוי"ט ד"ה קה"י חייבין באחריותן. כלומר יש כו' וטעמייהו כו' ולפ"ז קשה מאי דשקיל וטרי הגמרא בהא דעושין תמורה. נימא דיש מהן תני וכן בהא דמקשה בגמרא על בבא דנוהגות בזו"נ נימא דיש מהן קתני והיינו בשלמים וכדמסיק בואב"א. וצ"ל דכ"ז אינו אלא משום יגדיל תורה ויאדיר. ותדע דרישא משני כי קתני בבהמה קתני. ובמציעתא משני האיכא עולת העוף:

הזנה אוטומטית תמורה/ג

א

במשנה רא"א ולד שלמים לא יקרב שלמים. בתור"ע (אות ד') דקדק מדשייר ולד תמורה משמע דמודה בי' ר"א דקרב משום דלא שכיח דיעבור בלאו דלא יחליפנו כו' וכמש"כ רש"י לקמן בגמרא בד"ה גזירה גבי ולד תודה. ותמיהני והרי אדרבה לקמן (כ' ב') מדמה הש"ס ולד תמורה לולד ולד דלר"ש לכ"ע לא קרב וע"ש בתוס'. ולכן נראה דלהכי שייר ולד תמורה דכ"ש הוא דדמי לולד ולד כנ"ל בגמרא. ועי' לח"מ ברפ"ד מהלכות תמורה. גם מה שהקשה אלישנא דר"ש דאמר ועל ולד ולד תמורה דלפי הגמרא הנ"ל אפי' ולד תמורה נמי כולד ולד דמי. נ"ל דלק"מ דהגמרא לא קאמרה אלא דהוא גרע מולד קדשים ולכן לר"א דאפי' ולד ראשון לא קרב כש"כ ולד תמורה (ע"ש בתוס') אבל שיהא שוה ממש לולד ולד לא קאמרה. והוא כמו ממוצע בין ולד לולד ולד. עמש"כ בחדושי הרמב"ם בפ"ד מהלכות תמורה. ומה שהקשה על פסק הרמב"ם כר"ש הא הוה מחלוקת ואח"כ סתם. כבר קדמו בזה הלח"מ. ולי קשה בלא זה מדוע פסק כר"ש נגד הת"ק. וע"כ צ"ל משום דפליגי אמוראי אליבי' משמע דהלכתא כוותיה וכמש"כ הפוס' בכ"מ: שם בתוי"ט ד"ה ולד שלמים כו' לר' יהודה כו'. נראה דצ"ל לר"מ לפמש"כ בעצמו שם. אולם שם דבריו תמוהים וכבר השיגו שם התו"ח: שם בא"ד וי"ל אחרי שכתוב מיעוט כו' אצטריך כו'. והא דלא תירץ איפכא. משום דא"כ יקשה ל"ל קרא לרבויי עוד גבי תודה לקמן (י"ח א' וב'): שם ד"ה לא יקרב כו' וקשיא דת"ל דמשהה עובר בעשה כו'. ול"נ משום דל"מ דיבטלו רבנן מ"ע משום סייג רק כי היכי דלא יבוא לידי איסור בקום ועשה וכ"כ הש"א בתשו' ד' ע"ש: שם ד"ה וחכ"א. צ"ע כו'. ולעד"נ ליישב ע"ד תירוץ הגמרא בנדה (ל' ב'. ומ"ט) מהו דתימא מסתבר טעמא כו'. וכה"ג תירצו התוס' במנחות (י"ב) גם אנכי בערכין (ח'):

ב

במשנה תמורת עולה כו' הרי אלו כעולה וטעונין הפשט ונתוח כו'. נ"פ דה"ה דטעונין סמיכה ונסכים כדלעיל בשלמים (ובמנחות צ"א מרבינן סתם ולדות קדשים ותמורתן לנסכים) ולא תני הכא אלא אותן דברים שאינן בשלמים. ובתודה לא הוצרך לפרט בה כלום דהואיל ותני בה ובלבד כו' מוכח דבשאר דברים שוים:

ג

במשנה המפריש נקבה לאשם תרעה כו'. וכתב התוי"ט ובעולה מילתא דפשיטא. ור"ל דלהכי לא איצטרך למיתני גבה דין זה דתרעה. וה"ל להוסיף תבלין דאפילו ר"ש מודה בה כמש"כ רש"י והרע"ב. וכמו שסיים לקמיה לענין ולד אשם דלא תני דאפילו ר"א מודה ביה. אבל מלשון רש"י ותוספות והרע"ב משמע דהיה לפניהם הגירסא במשנה מפורש גם גבי המפריש נקבה לעולה דתרעה. וכ"נ להדיא מפרש"י לקמן (כ' א' בסה"ע):

ה

במשנה אר"ש מ"ט שהבכור כו'. לכאורה ה"נ דר"ש לטעמיה דדריש בעלמא טעמיה דקרא עי' לקמן (ע"ב) בתד"ה ממקום אבל כשתעיין סיום דברי הספרי הביאוהו התוס' לעיל (י"ח) תראה דנצרך הטעם לכ"ע:

הזנה אוטומטית תמורה/ד

ג

במשנה המפריש מעות לחטאת ואבדו והפריש כו' עד שנמצאו הראשונות כו'. עי' מה שכתבתי בראש השנה (ה' ב') מדוע לא נאמר דהשניים הוו כהקדש טעות. ועל מה שתירצתי שם משום דהוה כנולד. לכאורה יש סתירה לזה מב"ק (ס"ד ק"י) דפריך שם על אביי דאמר אדעתא דהכי לא יהיב ליה. מחטאת ואשם שמתו בעליה ליפוק לחולין דאדעתא דהכי לא אפרשה. אבל י"ל דפריך אליבא דר"א דס"ל דפותחין בנולד. אמנם עכ"פ למדנו משם ישוב לקושייתנו. משום דהלכתא גמירי להו: שם והשניה תמות דברי רבי כו'. לשון הרע"ב דרבי סבר כו' וכי היכי דאם נתכפר בשאינו אבוד האבוד הנשאר כשימצא כו'. הוסיף על לשון רש"י לקמן (כ"ג) בד"ה דרבי סבר. תיבת כשימצא. וגרע במחכ"ת דהא כאן הכוונה בנמצאת קודם כפרה. שוב ראיתי בפירוש הרמב"ם שגם דבריו בזה כסיגנון הרע"ב ותמוה. אולם בנא"י שהביא התוי"ט לעיל במ"א ליתא לכ"ז: שם וחכ"א אין חטאת מתה אלא כו'. וכתב התוי"ט ה"ק אין חטאת מתה ודאי כו' בין שאינה אבודה אלא כו'. וזה הוסיף מדעתו על לשון התוספות לקמן בד"ה הכל מודים. ולד דשאינה אבודה שתמות בנמצאת אחר כפרה איך משכחת לה כיון דכבר נתכפר בה:

הזנה אוטומטית תמורה/ה

א

במשנה כיצד מערימין כו'. התוי"ט כתב בשם הרמב"ם דתחבולה שאינה להתיר תקרא מרמה. לפ"ז ק"ל הפיוט דיום ליבשה שיסד הר"י הלוי הטבעת בתרמית. בת ענמית. ולמש"כ התוי"ט דבלשון תורה מצינו גם לערמת היתר א"ש קצת. וראיתי להמפרש דפירש בתרמית של מצרים ור"ל דהב' בא לשמוש הסבה כמו איש בחטאו וכדומה. ודוחק: שם ואם נקבה זבחי שלמים. וכתב התוי"ט והכא דלמיתה אזיל רשאי לשנותן אף לשלמים. אין טעם זה מספיק אלא לפרש"י (ואחריו הרע"ב) שפירש לקמן בגמרא אהא דמוקי לה בבהמה דהקדש. דהיינו חטאת. אבל הרמב"ם בפירושו כ' שהקדישה לאחד מן הקרבנות וכ"נ מפירוש התוספות וכפשטיה דלישנא דגמ' ור"ל אף בתודה או שלמים ורוצה להתפיס את הולד לחובת נדרו שהיה עליו. והטעם פשוט משום דא"א לעיולי ליה דנקבה לעולה לא חזי: שם אם זכר עולה ואם נקבה כו'. וכתב התוי"ט אע"ג כו' שכשיש לו ב' בהמות כו'. דבריו אינן מחוורין דמנין הוא יודע שתלד תאומים (וביותר לפמש"כ הרשב"ם שארמזהו לקמן אין דבריו עולין כלל). אלא הטעם כיון דהוא זכר ויכול להקדישנו לעולה אינו רשאי להקדישו לשלמים וכדאיתא בגמרא גבי בכור. והתוי"ט לשיטתו לעיל בדבור הסמוך שכתב הטעם משום דדמיתה אזיל כו'. אבל כבר השגתי עליו גם שם כנ"ל: שם בתוי"ט ד"ה אם זכר כו'. אבל שלמים לא דנחתא מקדושתיה שיהנה בו'. הרמב"ם כו'. ועי' תוס'. וק"ל דאדרבה שלמים קדשי טפי מבכור כדאיתא בריש זבחים ובפרק כל התדיר. ושם בגמרא אדרבה בכור קדים כו' אפ"ה כו' (וכן ק"ק לקמן בגמרא בהא דא"ל ר"ע לר"ש אמר על הבכור כו'. עולה הוי כו'). ולשון רש"י לקמן בגמרא אבל שלמים דקדושה קלה היא כו'. יל"פ דר"ל קלה מעולה. וכיון דאיכא לעיולי טפי דהיינו לקדושת עולה אסור להתפיסו בקלה הימנה:

ב

במשנה ילדה שני זכרים כו' והשני ימכר כו'. נ"ל דהטעם הוא דמי שיצא ראשון הרי הוא קדוש כפי מאמרו והב' הוא חולין גמור דלא הקדיש אלא אחד. וגדולה מזו כתב הרשב"ם בב"ב (ק"מ ב') במתניתין ובגמרא שם (קמ"א ב') ע"ש (ולכאורה ממתניתין דלפנינו תיובתא לאה"נ שכתב שם במתניתין ואכמ"ל) אך מפני דלא ידעינן הי מינייהו נפק ראשון לכן ימכר השני לצרכי אותו המין. וכ"כ יקרב למי שהוא. וכ"מ מפרש"י בגמרא בד"ה אי בהמת הקדש היא. אך דבריו במתניתין ל"מ כן וצ"ע:

ד

בתוי"ט ד"ה דבריו קיימים כו' כלומר דכי נמי אמר תמורת עולה תמורת שלמים כו' כצ"ל מהגרמ"ש ז"ל]:

ו

במשנה אמר על בהמה טמאה כו' הרי אלו עולה לא"כ. משמע דלא מהני מידי אמירתו. ומוכרח הוא לפי' הי"מ שהביאו התוספות לקמן. וקשה דמ"מ יועיל דבורו לאסור אותם על כה"ע כקרבן כדתנן בפ"א דנדרים מ"ד וצ"ל דמתניתין אתיא כר"י שם:

הזנה אוטומטית תמורה/ו

ג

בתוי"ט ד"ה שכנגד הכלב כו'. אבל הני תערובתו בהיתר כו' אז סמכינן אברירה כו' תוס'. פשוט דהתוס' ר"ל דוקא למ"ד דיש ברירה כמש"כ בריש הדבור. והרי הא דהלוקח יין מביא הש"ס בכ"מ לפלוגתא דברירה. וכן הא דסוגיין פריך בבכורות (נ"ז) רק למ"ד דיש ברירה. ותמיהני על התוי"ט דנראה שהבין דר"ל דבכה"ג לכ"ע י"ב. דהביא דבריהם לתרץ מה שתמה בתחלה דהא קי"ל דבאורייתא א"ב. ועי' בתו"ח שאמר דבר חכמה דקושיית הש"ס קאי על הא דמשמע דמה דאמר בר"פ כה"א לגבי מזבח אוסרין בכש"ה כו' ומחיר דקאי נמי על הא דכשנגד הכלב אסור. ובע"ח דלא בטלי אינו אלא מדרבנן לכן פריך שפיר אפילו למאי דקי"ל דל"א ברירה אלא בדרבנן. אבל אין זה מכוון לפי המבואר בש"ך בכללי ס"ס אות י"ט ואחריו החזיק המל"מ בפ"ד מהלכות בכורות ה"א בסופו דהיכא דנפל הספק בהיותו דאורייתא לא מהני מה שבא אח"כ מצד אחד להיות דרבנן וכש"כ הכא דגם עתה הנשארים שלא נתערבו יהיו אסורים דלדידהו ל"א י"ב. אולם עפ"י דרכו י"ל דהוי כב' תערובות המבואר בסימן ק"י בש"ך סק"נ וס"ק כ"ב ע"ש אך אין זה ענין לדין ברירה. ולא נצטרך ג"כ למיפק חדא. ומה שהתפלא בתור"ע דאף בלא תערובות אחר כיון דמחיר הכלב מעורב עם ט' מדאורייתא בטל ברוב נ"ל ליישב עפ"י מש"כ המל"מ בפ"ט מהלכות מטמאי מו"מ בכוונת המרדכי וז"ל ונראה דעיקר החילוק הוא שכ"ד שתחלת איסורו כו' היה מעורב לא שייך ביה ביטול ע"ש:

ה

במשנה כל האסורים כו' ולדותיהן מותרים. ופירש הרע"ב כגון כו' כשהוא חולין והוא מפירוש הרמב"ם משמע דבנרבעו כשהן מוקדשין אסורין והוא כרבא אר"נ לקמן בל"א אבל בחבורו פ"ג מהלכות א"מ הי"ג פסק דאפילו בשנרבעו כשהן מוקדשין מותרין וע"ש בכ"מ ותימה על התוי"ט שלא העיר בזה. ומש"כ הרע"ב טעמא משום זוז"ג הוא כל"ק דרבא ונ"ל דבאתנן ומחיר אפי' היה הזכר ג"כ כיוצא בה מותר הולד משום מיעוטא דהם ולא ולדות ועוד דלא גרע משינוייהן לב"ה דהא נשתנה לזרע ואח"כ לולד. ולכן חלקן התנא לשנותן בפ"ע לעיל ולא סמך על הכלל דכאן. (וזה י"ל משום דחלוקין באם היו מעוברות קודם לכן כמש"כ לעיל) ולפ"ז יפה דקדק הכ"מ בספ"ד שם על הרמב"ם מה שהשמיט היתר דולדותיהן בהדי שינוייהן בפ"ע כמו תנא דמשנתינו ואין תפיסת המל"מ עליו כלום. אבל אחר העיון נלפע"ד בדעת הרמב"ם שגם בשאר איסורין הולדות מותרין אפי' היכא דהזכר ג"כ אסור דליכא זוז"ג ומטעם דאישתנו. וטעם זה נזכר בגמרא לקמן בל"א לר"נ. ותירץ בזה קושיית התד"ה אבל. והראיה מדסתם הרמב"ם ולדותיהן מותרין ולא הזכיר טעם דזוז"ג. וכן בפירושו לא זכר טע"ז אלא בולד טרפה. ועוד ראיה ממה שפסק שם בפ"ג הי"ד דהמשתחוה לקמה חטיה מותרין למנחות שהרי נשתנו ונדמו לולדות של א"מ כו'. וזהו כמו שפשט מ"ז בריה דר"נ בע"ז כדהביא הכ"מ שם. ש"מ דחד טעמא הוא משום דנשתנו. ונכון בס"ד:

הזנה אוטומטית תמורה/ז

א

במשנה ולדן וחלבן אסור כו'. התוי"ט כתב דשייר הא דא"י לחולין להגזז ולהעבד הנשנה בחולין ובבכורות. והוא ז"ל שייר הא דפטור מן הבכורה דנשנה שם ג"כ. ממתנות לק"ל. דהא א"נ אלא בשור ושה והמקדישן תמימים לבד"ה א"י מידי מזבח. ובע"מ אפילו למזבח נמי אבל בכור שייך במקדיש חמור לבד"ה. ואולי משום דקולא הוא בקדשי מזבח. ומש"כ עוד ושייר נמי הקדש עילוי דלקמן עמש"כ שם בס"ד. אמנם לדעת הראב"ד ורש"י שהביא התוי"ט שם. שייר נמי דבקד"מ אין משנין מקדושה לחברתה. ובקדב"ה משנין אף מהיכל למזבח. ואפילו לדעת הרמב"ם בקדב"ה משנין עכ"פ מקל לחמור. ובקד"מ כלל לא: [שם בתוי"ט ד"ה שקדשי כו' וכי קתני כו' ומש"ה לא קשה מולד כצ"ל. מהגרמ"ש ז"ל]:

ג

במשנה ומקדישין אותן הקדש עילוי. הכוונה ע"כ אקד"מ כפרש"י [ואחריו הר"ב]. דאילו קדב"ה אין להם הקדש עילוי כדאיתא לקמן בברייתא. והלשון משמעו דקאי ארישא אאחד קד"מ ואחד קדב"ה. ותו דואם מתו יקברו אליבא דר"ל לקמן בגמרא לא קאי אלא אקדב"ה והתנא מיסתם לה סתומי ונצרך סכינא חריפא למיפסקה. ונלע"ד דמשנה זו מישך שייכא למשנה דלעיל על יש בקדב"ה (וראיה דלא סיים שם משא"כ בקד"מ כדמסיים ברישא משא"כ בקדב"ה). ואמר כאן אף שאחד קד"מ כו'. מ"מ מקדישין אותן (ר"ל קד"מ) הקדש עילוי משא"כ קדב"ה. וזה חשוב לחומר קדב"ה דקדושים כ"כ עד שהבעלים אין בהם שום יד להקדישן אף הקדש עילוי משא"כ קד"מ עדיין יד הבעלים עליהן להקדישן הקדש עילוי. (וזה דלא כהתוי"ט שהבאתיו לעיל). ואמר עוד ואם מתו יקברו לר"ל א"ש בפשיטות דדוקא קדב"ה בעו העמדה והערכה אבל קד"מ לא. ולריו"ח ג"כ לא קאי אלא אקדשי בדה"ב ובבע"מ מעיקרא דמודה דל"ב העמדה והערכה בק"מ. עיין לקמן בסוגיא ובפרש"י ונכון בעז"ה. וק"ק דה"ל למיחשב ג"כ דגנב והקדיש לבד"ה מחייב בד' וה'. ובהקדיש למזבח פטור עי' ב"ק (ע"ו. ע"ח). אך י"ל דזה הויא בכלל הקדש עילוי דחשיב. עמש"כ בס"ד בתוס' ד"ה מקדישין: שם בתוי"ט ד"ה ואם מתו בסופו. ואע"ג דלבד"ה ל"ל קרא י"ל דכיון דגלי קרא בשל מזבח ה"ה בשל בד"ה. ותמיהני איך אישתמיטתיה הגמרא ל"ג ע"א ופירש"י במקומו ד"ה וריו"ח:

ד

בתוי"ט ד"ה ופטר חמור כו'. ופירש"י כו' ואידי ואידי בטהור או טמא. פשוט דזה לא קאי רק אשער נזיר דבפטר חמור מאי שיייטא דטומאה וטהרה גבי'. והתוי"ט ל"ד דהעתיקו רק על פ"ח. אבל קשה דבנזיר טהור ודאי אף בשער ישרף כדכתיב בקרא. וראיתי בהגהה מהר"ב רנשבורג דמחק או טמא. ול"נ איפכא לגרוס בטמא לבד: שם ד"ה וכן חיה כו'. והוא מלתא בלא טעמא. ונראה דאישתמיטתיה גמרא חולין (פ"ה ב') קדושין (נ"ח) ופרש"י ותוספות ע"ש:

ה

ברע"ב ד"ה את שדרכו. אערלה וכה"כ קאי כ"פ רש"י והרמב"ם. ונראה כוונתם דאתרומה ל"מ קאי דהא איתא בספ"ק דפסחים דתעשה זילוף. עי' שבת (כ"ה) תד"ה כך. ושאר הנשרפים נמי אמרינן בס"פ כל התדיר נסכים שנטמאו כו' ושורפן אלמא דבר שמצוה מה"ת בשריפה אפי' משקה נמי. וכן חמץ לר"י דיליף מנותר אפי' משקין מחוייב לעשות היסק גדול ולשורפן. לכן ל"מ קאי רק על ערלה וכה"כ. וטעמא נ"ל משום דשרפה דידהו לא כתבה תורה בלשון חיוב רק פן תוקדש. ובזה א"ש מה שפרש"י על הא דכהנ"ש לא יקברו דלמא כו'. שהעלה הגה"ש בקושיא דתיפוק ליה דמצותו בשרפה ע"ש. דמשום ערלה וכה"כ איצטרך לה"ט ונכון בעז"ה. ומזה לכאורה קשה לפי' א"נ שבתוספות שבת שם דתרומה מצותה מן התורה בשרפה דאם כן למה שריא בזילוף. אם לא שיפרשו כדפרישית בסוף פרק קמא דפסחים בס"ד:

ו

ברע"ב ד"ה אשם תלוי כו' נודע לו שלא חטא כו' כ"כ רש"י וכמ"ק בפירוש הרמב"ם. משמע דהיכא דלא נודע לו רק שאירע בו פסול אחר כגון נותר או טומאה או שנשחט חל"ז וחל"מ לכ"ע בשרפה כשאר קדשים. וצ"ע דמוכח להדיא בפסחים (ר"ד כ"ח) דר"י פליג אף בגווני שזכרתי וכפרש"י בעצמו שם וע"ש בתד"ה ואתה דיליף ליה מקרא בת"כ (והוא בצו פרשתא ט' פי"ג הלכה ה' והק"א הבין שם הת"כ כפרש"י דהכא). וגם לשון המשנה עצמה מוכח כן דקאי על נשחט חו"ל כו' דסמיך ליה דנודע לו מאן דכר שמיה. וכ"מ בכריתות (כ"ד ב') דמשני התם ר"א תברא מי ששנה זו כו'. משמע דלא אשכח תנאי בהדיא דפליגי בהא. ולפרש"י הל"ל הא רבנן והא ר"י. והא דל"ק הא רבנן והא ר"ש דפליגי בחולין שנב"ע. י"ל דס"ל דבהא אפילו חכמים דר"ש מודו משום דמחזי כזבח פסול. רק דלא ידע לחלק בין א"ת לאשם ודאי:

בתוי"ט ד"ה כה"ק כו'. ומה"ט בשר קדש שנטמא או נותר כו' וכן שער נזיר טהור כו'. ול"ד דבשער נזיר נמי כתיב ונתן על האש כו' וכדפרש"י לקמן בגמרא:

הזנה אוטומטית כריתות/א

א

בתוי"ט ד"ה כריתות כו'. יש מהן בחנק ויש מהן בסקילה. נקיט שתי הקצוות הקלה והחמורה שבהן. אבל יש מהן גם בשרפה והוא אשה ובתה: שם ד"ה הבא על האם כו' והמגדף עד והמחלל שבת כו' אלא דלא בעי למפסק בין כריתות דעריות ויותר נכון כל' רש"י ובין כריתות שע"י ביאה: שם ד"ה ובעל אוב כו'. ובפ"ז דסנהדרין קתני נמי וידעוני דהתם לענין מיתה חילקן הכתוב כו'. ול"ד דאטו בתרי קטלי קטלינן ליה. ולענין חיוב אכל חד אם עשאו לבדו אף אם לא חילקן הי' חייב ועי' בגמ'. גם מה שהביא זאת מסנהדרין תמוה. דשם אינו מבואר יותר ממה דאיתא בגמרא שלפנינו: [שם ד"ה והסך כו' דכתיב למען יאריך ימים על ממלכתו הוא ובניו (כל הימים). ליתא במקרא ואולי הוא נמשך למטה. מהגרמ"ש ז"ל]: שם בסה"ד ותמיהני על הרמב"ם כו' פי' להא דיהוא כו'. ולי אין קושיא כלל. דהא דיהואחז ל"נ בשה"מ הוא משום דלא הוה אבל בדין הי' למשחו בו כשלמה וכיואש לכן מיסתם ליה סתומי הרמב"ם כמו הברייתא. אבל יהוא אף דאז היה עדיין הש"מ לא היו רשאין למשחו בו כי אם באפרסמא דכיא. ולהכי לא חשבתו הברייתא קמייתא בהדי הנך משום דלא דמי להו: שם בתו"ח ד"ה ומסיים רש"י ואיכא למ"ד כו' וצ"ל לפי"ז דעבודתו בכך כו'. וכ"כ רש"י בעצמו בסנהדרין (סוף דף ס"ד) וא"כ קשה דהיינו עובד עבודת כוכבים. וכה"ג דייק הש"ס שם (בע"א) לענין מולך. וע"כ מגדף דהכא הכוונה על ברכת השם וכפירושו בעצמו לקמן (ז' רע"ב):

ב

בתוי"ט ד"ה ועל שגגתן חטאת כו' כסבור בהמות אלו של צבור מותרות בבמות ומוקי ליה לקרא בבמת יחיד וברש"י וכסבור במות אלו של ציבור מותרות. ולא הבנתי דאימתי נאסרו הבמות בשילה ובב"ע. הרי בשילה היתה בפנים הבמה הגדולה דהיינו מזבח שעשה משה. ואפי' לר"ה בזבחים (ס"א ב') דעשו מזבח אבנים שמה מ"מ גם מזבח משה היה עומד אצלו ע"ש בפרש"י. ובב"ע הרי גנזו שלמה עפרש"י בשבת (נ"ה). אולם גם גי' התוי"ט אינו נוח לי. ועוד דלפ"ז נצטרך להגיה בס"ד ומוקי לי' לקרא בבהמת יחיד: שם ד"ה וחכ"א כו' אדר"מ מהדר דאמר חוץ ממטמא מקדש וקדשיו כו'. ואינו כלום דחוץ ממטמא כו' אינו מפיק אלא מא"ת כדמפרש הש"ס לעיל. ומגדף לדברי חכמים פטור אף בודאי חטא:

ד

במשנה אר"י אימתי כו' אבל כו' ונאכל. ואמרינן בגמרא משום דמודה ר"י במחו"כ (ר"ל דלא בעי ידיעה). ומשמע לי מדברי התוספות לקמן (כ"ב ב') דגם ת"ק לא פליג עלי' בהא. אבל מפירוש הרמב"ם כאן ולקמן ספ"ה (והרע"ב אחריו) ובחבורו פ"א מהלכות מחוכ"פ ה"ז מוכח להדיא דס"ל דת"ק פליג דאף מחו"כ צריכין ידיעה. ולכאורה נראה דע"כ ל"פ עלי' אלא בהא דקאמר ונאכל. משום דבעו ידיעה אבל להתכפר לאכול בקדשים מודה לר"י דמייתו ומתנו. דהא גם אם כל אחת תביא לעצמה הוה בלא ידיעה. לכן טפי ניחא שלא להרבות בחטאות ספיקות עיין לקמן (ח') ברש"י במשנה ד"ה ואין השאר עליה חובה. ונראה דיש עוד נ"מ בפלוגתייהו אם נודעה אח"כ האשה שילדה מין חובה לר"י פטורה כמו באשם מעילות לקמן (כ"ב ב') דאמר רבא מדברי שניהם נלמד אשם ודאי ל"ב ידיעה לכתחלה ע"ש. וכן באשה אחת שהביאה על הספק ואח"כ נודע שהפילה מין חובה לר"י פטורה. ולת"ק חייבת. ועוד נ"מ באשה אחת שנודע שהיא חייבת אחר הזאה דחטאת ספק לר"י נאכלת דהרי פטורה להביא אחרת ולת"ק אינה נאכלת דהא צריכה להביא חטאת אחרת ועמש"כ לקמן (כ"ו ב') בזה בס"ד. אבל מפירוש הרמב"ם לקמן בספ"ה וכן בחבורו שם משמע דלת"ק אין מביאין כלל בשותפות וצריך טעמא. ושמא משום דזה שמביאה על הספק ומתירתה לאכול בקדשים אף בלא ידיעה ילפינן בנזיר (כ"ט) מקרא. אבל שיביאו שתיהם ויתנו אין לנו וצ"ע: שם בתוי"ט ד"ה אר"י. וכן נמי באשם תלוי שם במ"ה פ"ה כו'. נראה למחוק תיבת תלוי וצ"ל במ"ד וע"ש בדבריו בד"ה רי"א (דבמ"ד) וגם שם נראה למחוק תיבת תלוי. ומתחלה הייתי רוצה להעמיס בכוונתו כגון שהיו מונחים במקום אחד כזית חלב וכזית שומן. ובמק"א שני זיתי שומן. ואכל אדם אחד כזית מאלו. והשני מהשניים שלא יביאו שניהם א"ת א' ויתנו. ושוב חזרתי מזה מפני כמה טעמים. א) דאין ד"ז מבואר שם פ"ה. ב) מדוע לא יביאו ויתנו בכזה דהרי בא"ת לא כתיב הודע. ג) דנראה דכ"א לעצמו אינו מחויב להביא א"ת דלכאו"א ה"ל ס"ס:

הזנה אוטומטית כריתות/ב

א

במשנה ארבעה מחוסרי כפרה. לשון הרע"ב שמביאים כפרה כו'. וכ"ע התוי"ט וז"ל רש"י מביאין חטאת כו'. ול"נ דהרע"ב שינה לשון רש"י בכוונה דראב"י אומר אף גר מח"כ והוא אינו מביא חטאת כדלקמן: שם בתור"ע אות ד' העלה בצ"ע דהא לקמן (ט' ב') מוקי סתמא דמתניתין כריב"י דאמר דנזירות טהרה משביעי הוא דחיילא וא"כ ליכא עיכובא בקרבן ונימא דראב"י כוותיה ס"ל. אי דס"ל כרבי דאמרינן בנזיר (י"ח ב') אליביה דמונה אע"פ שלא הביא קרבנותיו. ולי י"ל עפ"י סוגיא דיבמות (ל"ז) דאביי ורבא מהדרי כאו"א לאוקמי דראב"י אליבא דהלכתא ע"ש. וה"נ הרי קי"ל כרבנן בנזיר שם דאינו מונה עד שיביא חטאתו וכמו שפסק הרמב"ם בפ"ו מהנ"ז להכי רוצה הש"ס לאוקמי ג"כ הא דראב"י דהכא אליבא דהלכתא:

ג

במשנה ומצורע שנתנגע נגעים הרבה. עפרש"י. וכתב התוי"ט ואיכא למידק אי ה"נ כשהיה ראוי להביא קרבנותיו אי מתחייב על כל נגע כו'. פשוט דר"ל שנתנגע ביום השמיני להבאת ציפרין שהוא יום הבאת קרבנותיו כדכתיב בפרשה ומבואר במשנה פי"ד דנגעים ותימה על המחבר נ"ת שהבין דיום הבאת ציפרין קרוי ראוי להבאת קרבנותיו וכן הביא בשם ס' מ"ח ואשר ע"כ תמה על התוי"ט שלא כדת. ושגיאות מי יבין:

ד

במשנה ועל בטוי שפתים ועל טומאת כו'. מפרש"י והרע"ב משמע דהוי גרסי טומאת כו' קודם בטוי וכסדרן בכתוב. והתוי"ט לא הרגיש בזה: שם במשנה זה חומר כו' שעשה בה את המזיד כשוגג. התוי"ט כתב בדעת הרמב"ם בפירושו דס"ל דה"נ הוקשה אשה לאיש לענין דאף כשהיא שוגגת חייבת מלקות. והא דת"כ ל"ק דיליף ליה מקרא ע"ש. לכאורה אישתמיטתיה דעת הרמב"ם בחבורו שם דקטן בן ט' חייב הוא נמי בקרבן. וא"כ אין כאן קושיא כלל מהא דת"כ. ואולי יכוון להקשות מדוע לא ילפינן נמי לקטנה שתהא חייבת כמו דאם הוא קטן דחייב (לשיטתו בחבורו) וכדילפינן לחייבה שוגגת ממה שהוא חייב בשוגג. ולזה אמר דילפינן מקרא ור"ל מדכתיב אשה דמשמע גדולה. אמנם באמת נראה דבפירושו ס"ל כהתוספות דבקטן הוא פטור ולא מרבינן בת"כ אלא לחייב אותה. וזה מוכח בפירושו דהתחיל לבאר דבשאר עריות קטנה שבא עליה גדול חייב. וכן קטן חייבת הנבעלת אם היא גדולה. וכשבא לבאר דין דש"ח לא כתב רק דא"ח אם היא קטנה. משמע דבהוא קטן אין דינה חלוק משאר עריות. ונראה עוד מפירושו דגם בהוא ישן והיא ערה היא חייבת כבשאר עריות מדלא כתב בה חלוקא דלפטור אלא כשהיא ישנה. ויליף זה מקטן דת"כ דמרבה לה לחיובא. וכ"מ מלשון התוי"ט שכתב ולענין זה לרבות שוגג כמזיד. משמע ולא זולת: הקשה לי חכם א' דלפי מה שפסק הרמב"ם כר"ע דלעיל דש"ח היינו חציה שפחה וחציה ב"ח ומאורסת לע"ע היכא מ"ל בקטנה דהרי אין קידושיה כלום. ועי' בגיטין (מ"ג). והשבתי לו דמ"ל עפ"י האמור בירושלמי כתובות פ"א סוף הלכה ב' בת ג' שנים ויום א' ונמלכו ב"ד לעברו הבתולין חוזרין כו'. וכ"נ פשוט בבת יב"ש ויום אחד וא"כ מ"ל שקבלה קדושיה בהיותה בת י"ב שנים ויום אחד. ואח"כ נמלכו ב"ד לעבר אה"ש והרי היא קטנה. וקידושיה לא פקעו דהרי אז היתה גדולה. אולם יש לבעה"ד לחלוק ולומר דנעשה קטנה למפרע וא"כ פקעו ממילא הקדושין. והחכם השואל תירץ דמ"ל בישראל שבא על ח"ש וחב"ח וילדה לו בת וגם היא דינה כח"ש וחב"ח. ולצד חירות שבה הוא אב ויכול לקבל קידושיה: בתו"ח (במ"ה) הקשה הלא משנה זו נמי מיירי בחילוק שבין כל העריות לש"ח כמו משנה הקודמת. ומדוע לא שנאן ביחד והפסיק בינם בבבא דאיזו שפחה כו'. ועוד דקדק למה לא סיים כאן משא"כ בשפחה כדלעיל. (הן גם שם לא סיים בבבא אחרונה. ואולי דשם סמיך על הקודמים. או על מה דתני אח"ז זו חומר מכלל דהא דחשיב ראשונה קולי בש"ח). ונדחק בישובם ע"ש. ול"נ משום דדיני משנה זו נוהגין בחד צד גם בש"ח דהיינו באם הוא קטן או ישן או שוגג והיא לא. היא חייבת (עמש"כ לעיל ובהה"מ פ"ג מהלכות א"ב) משא"כ בחילוקי משנה דלעיל. ולזה נכון מאד פירוש הרמב"ם לעיל בחייב על כל ביאה וביאה דהיינו אפילו שלא כדרכה ונד מפרש"י. משום דאזיל לשיטתיה (בחבורו שם) הלכה י"ד דהיא חייבת על כל ביאה וביאה וא"כ בצד זה שוה ש"ח לשאר עריות ולא ה"ל לחשבה שמה ונכון בעז"ה: שם ברע"ב ד"ה והמפלת תאומים כו'. כגון שנתעברה ג' והפילה אחד כו' כ"כ רש"י. לולי פירושו הנל"פ דמיירי כמו בבבא דרישא דהראשון היתה נקבה בת קיימא ואחרי שבועיים עברה שני זכרים תאומים והפילה הראשון בתוך שמונים ללידה ראשונה והשני בתוך מ' לנפל הראשון ואחר פ' ללידה הראשונה. שוב התבוננתי דרש"י אזיל לשיטתי' לקמן בגמרא ד"ה מפלת תאומים איצטריכא ליה ע"ש. אבל משם אין הכרע דיל"פ דסד"א דב' נפלי התאומים חדא לידה אריכתא היא והואיל דהראשון היה בתוך מלאת דלידה הראשונה גם הנפל הב' נמשך אחריו וחשיב גם הוא בתוך מלאת דלידה הראשונה דאזלינן בתר אתחלתא קמ"ל דלא: שם בתוי"ט ד"ה והפילה כו'. דאטו ברשיעי עסקינן. ובמחכ"ת הא אפי' ברשיעי לא מ"ל בתוך מלאת דזכר דהא ביום ארבעים גופי' עדיין מיא בעלמא היא. והכ"מ שהביא לקמי' שפיר קאמר דהתם מיירי אחר מ'. וכן בהא דלעיל בפ"ק מ"ל באור למ"א. ומש"כ ע"ד הכ"מ ואני אומר שא"צ לכך כו'. אני אומר שא"צ לכך ולכך דאפשר בתאומים. ואף שכ' ברישא היולדת דמשמע דכלו חדשיו. י"ל שהראשון נגמר צורתו לשבעה והב' ה"ל לגמור לט' והפילתו ביו"ד לתשיעי דקי"ל דהיולדת לט' א"י למקוטעין עי' בנדה (כ"ז) ותבין. אמנם עיקר דינו דהרמב"ם תמוה אצלי דכיון דיש עליה ודאי חיוב מהטומטום והאנדרוגינוס הא אריב"נ לעיל ספ"ק שלספק אם יש ודאי ביניהם תאמר על הודאי ותיפטר וע"ש בפרש"י. ואין לומר דמיירי שכבר הביאה על הראשון אחר פ' מלידתו ובתוך ימי מלאת דהנפל. דהא פסק שם לעיל בהלכה ה' דאם הביאה תוך מלאת של ולד זה אפי' על ולדות הראשונים לא יצאת. (ולפי מה שפרש"י לקמן דלדברי חכמים ולד שני גורם לקרבן וראשון ל"ל קרבן. א"כ בדינו של הרמב"ם על הנפל חייב ודאי ועל הטומטום והאנדרוגינוס חיוב ספק). ואפשר ליישב דברי הרמב"ם דמיירי שהפרישה על הולד הראשון קודם שהפילה השני. ונאמר דללידה שלאחר הפרשה אינה מטהרה עי' זבחים (ו') דמבעי' אי עולה מכפרת על עשה דלאחר הפרשה ולפירש"י שם (ר"ד ז') לא איפשטא. ועי' שבת (ע"א ב') בפלוגתת ריו"ח ור"ל ובתוס' שם (ע' ב') ד"ה נודע:

הזנה אוטומטית כריתות/ג

א

במשנה שנים אומרים אכל והוא אומר לא אכלתי כו'. פי' הרע"ב (והוא מהרמב"ם) טעם דפטור (אליבא דחכמים) דכתיב או הודע כו'. ותמיהני דהא מוקי להאי קרא בגמרא באחד דא"ל אכלת חלב והוא אמר איני יודע (עי' בתוס'). וגם הגמרא לא מיבעי' אלא אם טעמייהו משום דאדם נאמן ע"ע כו'. אבל לא מטעם הקרא:

ג

במשנה כאלו אכלן קליות דברי ר"מ וחכ"א כו' בגמ' איבעי להו ר"מ לחומרא קאמר או לקולא קאמר כו' ופירש"י לחומרא כאלו אוכל כו'. אף אם שהה כו' יותר מכדי אכילת פרס כדי אכילת קליות בסמוך זל"ז כו' כצ"ל. ורמב"ם פי' דפלוגתייהו הוא רק באכלן כאכילת קליות ממש דהיינו שאכל הכזית בחלקים דקים חלק אחר חלק תכופות וסמוכות זל"ז ושהה בזה אפי' כל היום כולו לר"מ מצטרפות. ולרבנן דוקא באכלן בכדי אכ"פ. ומשמע דבהפסיק בינתיים לא פליג ר"מ. והרע"ב הרכיב ב' הפירושים כאחד ועשה ב' פלוגתות בין ר"מ לחכמים ע"ש. ונ"ל להכריע כדבריו. דמלשון כאילו כו' משמע כפרש"י דמיירי בהפסיק בינתיים. ומיתור לשון שבדברי חכמים מתחלה ועד סוף מוכח דשמעי לר"מ דזמן אכילתו ולעיסתו לא מיחשב בשיעור שהייה (ולכן אם אכלן כקליות ממש אפי' כל היום כולו מצטרפין) וחכ"א עד שישהה מתחלה ועד סוף דר"ל מתחלת אכילתו עד סוף אכילתו. דגם זמן אכילתו מצטרף לשיעור השהייה:

ד

במשנה א"ל אינו מן השם. כה"ג במכות (כ"א ב') במשנה: שם בתוי"ט ד"ה ארבע חטאות כו'. ואפי' לר"ש כו' כמו שאכתוב כו' בספ"ה. אבל מה יענה על חטאת דיוה"כ דאינה מחמת קדשים. ובהדיא פליג באוכל נבלה ביוה"כ:

ה

במשנה הבא על בת בתו חייב כו'. לכאורה לפי פסק הרמב"ם בפ"ב מהל' א"ב הל"ו דהבא על בתו מנשואתו חייב שתים משום בתו ומשום אשה ובתה. ונראה פשוט דה"ה (או אפשר כש"כ דבה כתיב אזהרה מפורשת ערות כו' או בת בתך ל"ת משא"כ בתו דילפינן לאביי כדא"ל ולרבא כדא"ל בהנשרפין) בבת בתו מנשואתו. ונ"ל דאפי' להראב"ד שהשיגו בזה (עי' טעמו בלח"מ שם) מודה דאם אנס אשה וילדה בת דנאסרה עליו משום בתו מאנוסתו ואח"כ נשא את אמה דחייל על הבת ג"כ אסור אשה ובתה ע"י כולל דשאר בנותיה מאיש אחר והלח"מ שם שגה בזה במחכ"ת. וא"כ קשה מדוע לא חשיב כאן איסור דבת בתה ויהיה שמונה. וי"ל דהתנא רצה לאשמעינן בסיפא בת בת אשתו בפ"ע דיש בה ג"כ כל השמות הללו. וזה ממילא מובן דבהצטרפותם יהיו ח' חטאות. ודע דבירושלמי ר"פ נושאין מבואר להדיא שלא כדברי הרמב"ם דז"ל שם בעון קומי ר"א בת בתו מן הנשואין ב"ב מן האונסין. א"ל כל שם בת בת אחת וע"ש. דמוכח דבכ"ע א"ח אלא אחת ואף באנס ואח"כ נשאה ודלא כמש"כ דבזה גם הראב"ד מודה: שם וכן הבא כו' ועל בת בתה. וכתב הרע"ב ומ"ל שהיא אחות אשתו כגון כו'. והוא מפי' הרמב"ם תימה דגם בהיתר מ"ל כגון שהיה לחתן אשתו בת מאשה אחרת ונשאה זה ועמש"כ לקמן במשנה הסמוכה: שם בתוי"ט ד"ה ואשת אחיו כו' אבל התוס' כתבו וי"ל דמיירי כו' דהוא עצמו כ"כ ממזר. נ"ל דר"ל דע"כ אותו שנשאה הוא ממזר דהא ת"ק לא מיירי בעבד איסורא כמש"כ לקמן ולכן י"ל בטח דאחיו כ"כ ממזר. ונ"ל דכמו כן מש"כ הרע"ב א"נ אם היו אחי אביה ממזרים ר"ל שהיו (כלום) [כולם] ממזרים אף אותו שנשאה וא"כ תו לא נצרך לומר מש"כ קודם שקדושין תופסין בח"ל. ודלא כמש"כ התוי"ט עליו דל"ד: שם ד"ה הבא כו'. ונשא בת לאה שהיתה לה מיעקב כו'. בס' נ"ת מביא בשם ב"ד להגיה שהיתה לה מאיש אחר כו' ה"ה בת בן אשתו ובת בתה. ולעד"נ של"ד כלל דעל בת בנה ובת בתה (בגוף אחד) א"ח אלא חטאת אחת כיון דנאמרו בלאו אחד כמו במשנה הסמוכה לקמן להאמרו לו ועמש"כ שם. ול"נ לסרס דבריהם ולתת הבת לרחל מאדם אחר והבן ללאה מיעקב ותהיה הבת הנולדה מהן בת בתה (כציור דמתניתין) ובת בנו. וכצ"ל בקושייתם (על הסיפא). והא דלא הקשה ר"ב ברישא אמאי לא חשיב גם בת בנו כגון שבא בנו על בתו והולידו בת. דבזה ודאי חייב שתים כיון דכתיב או בת בתך דאו בא לחלק כדמוכח בסנהדרין (ס"ה) ע"ש בפרש"י ד"ה חלוקין הן במיתה. משום דעדיפא ליה להקשות ממה שבא ע"י היתר:

ו

במשנה הבא על חמותו כו'. עי' בפירוש הרע"ב והוא מהרמב"ם. הן בפשוט יל"פ בהיתר כגון ראובן נשא אשה ובנו נשא אמה ואח"כ נשא ראובן ג"כ את אחות חמותו. (ובהכי לא נצטרך ג"כ למה שנדחק התוי"ט בהסדר. וגם לפי גירסתינו בסדר המשנה שבגמרא אחות אשתו אחר אשת אחי אביו לא יעלה יישובו). וכן תפרש הבא על אם חמותו שבנו נשאה ואח"כ נשא הוא עוד את אחותה. ועד"ז אם חמיו. וכ"נ שהבין רש"י מדלא פירש כלום בזה ואולי לא רצו לפרש באיסור כולל כמש"כ התוספות לעיל. או משום יגדיל תורה ויאדיר: שם ריבנ"א הבא ע"ח כו'. לכאורה צ"ל דס"ל איסור כולל אפילו בשני שמות ודלא כרבי יוסי (עיין תד"ה הכא בסופו) ואולי י"ל דכולהו הוויין שם אחד שם חמות ולענין זה דריש ריב"נ זימה היא הכתוב עשאן לכולן זימה אחת שדרש ר"א בשם ריו"ח אליבא דרבנן לענין שא"ח אלא חטאת אחת. גם י"ל דמ"ל באיסור ב"א כגון דשוויין אינהי שליח לקבלת קידושיהן: שם א"ל שלשתן שם אחד. פירש"י ובחד לאו. ותימה דהא כתיבי בתרי לאוי ערות אשה ובתה ל"ת. את בת בנה כו' לא תקח ובסנהדרין ר"פ הנשרפין ילפינן דורות דלמעלה מדורות דלמטה ע"ש. ואולי דרשינן את בת בנה ואת ב"ב למעלה אלא תגלה. ולא תקח חוזר ג"כ אכולהי לאורויי דדרך ליקוחין אסרה תורה. וכדבר"פ נושאין. וע"ע בקדושין (ס"ז ב'). אח"ז מצאתי בירושל' ר"פ נושאין וז"ל מ"ט דריב"נ מה אשה ובתה ובת בתה בשני לאוין אף אשה ובת בנה ובת בתה בשני לאוין. מ"ט דרבנן מה בת בנה ובת בתה בלאו אחד אף אשה ובתה (כצ"ל) כו' ובת בנה בלאו אחד. והשתא מקויים פירש"י. ועי' בפי' הרמב"ם פי' אחר ולע"ד נל"פ שם אחד הוא מה שפי' לנו ר"א בשם ריו"ח לקמן בגמ' זימה היא הכתוב עשאן לכולן זימה אחת:

ז

במשנה הבא על אחותו כו' ועל אחות אמו (בהעלם אחד). ונראה דטעותא היא לפי מאי דמפרשינן בגמרא דבאחותו שהיא אחות אביו כו' קמבע"ל. ולפי מאי דפשיט רב אשי בשבת (ע"א ב') דלריו"ח ידיעות מחלקות וכ"פ הרמב"ם י"ל הגי' ובא לאפוקי בנודע לו תחלה שהיא אחותו ואח"כ נודע לו שהיא ג"כ אחות אביו כו' אולם במשב"ג ליתא:

ח

במשנה שכך היו מוכי שחין כו' הולך לו ע"פ כו'. פירש"י שלא יהא מאוס ברגל כו'. והוא דוחק דלכאורה יותר הוא מאוס באבר מחותך לגמרי. ולעד"נ משום דשנינו בתוספתא ספ"ו דמקואות האבר והבשר המדולדלין באדם הרי אלו חוצצים כ"ה גי' הרא"ש בפ' בתרא דנדה סי' כ"ו ובטור סימן קצ"ח וכ"פ בשו"ע שם סעיף כ"ב. (לאפוקי מגי' שלפנינו אינן חוצצים וכ"ה בר"ש פ"ט מ"ד ובסמ"ג שהביא הב"י שם) ולכן בע"פ שנצרכו לטבול מטומאתן לעשות הפסח הוכרחו לחתכן משום חציצה ונכון בס"ד: שם ורואין אנו שהדברים ק"ו. פרש"י מפרש בגמרא אדם שמטמא מחיים כו'. כאן לא נמצא בגמרא רק בחולין (ע"א ב') אבל לענין אחר. ולעד"נ דהק"ו הוא דאמה"ח באדם מטמא באהל. וטומאתו ז"י וצריך הזאה גו"ז וכהן מוזהר עליו ונזיר מגלח עליו משא"כ באמה"ח מבהמה:

י

ברע"ב ד"ה הבא על הבהמה יוכיח שחייב על כל ביאה וביאה. בגמרא אמרינן דרבה תני נדות וכמו קטנות ונראה דגם כאן תני רבה הבא על הבהמות יוכיח ול"ד הרע"ב במש"כ הבא עה"ב שחייב על כל ביאה וביאה והכי הול"ל דחייב על כל בהמה ובהמה ולשון רש"י בסוף הסוגיא אטעי':

הזנה אוטומטית כריתות/ד

א

ברע"ב ד"ה ואפילו אכל כו' שסבור שומן הוא כו' כ"כ רש"י ע"ש משמע דאתי לאפוקי אם ידע שהוא חלב וסבור שאין בו כשיעור ואח"כ נודע שהוא ספק אם יש בו כשיעור ומשום דזה מיקרי לא שב מידיעתו. ותימה דלא מיבעי' לריו"ח בשבת (ס"ט) דהזיד בלאו ושגג בכרת דחייב אלא אפי' לר"ל שם דבעי עד שישגוג בלאו וכרת מודה בהזיד בעשה ע"ש בתד"ה דידע לה. ומכ"ש חצי שיעור דאפי' עשה אין בו רק איסורא בעלמא. וגם לר"ל עצמו אינו אסור אלא מדרבנן. וכ"מ ביומא (פ') אי נימא דמחייבי קרבן אכזית קטן והתניא כו': בא"ד ואח"כ נודע לו שהוא חלב כו'. כ"כ רש"י. נראה להדיא דלא ס"ל כדעת התוס' דמחייבי אפי' בספק ספיקא. וא"כ ל"ד התוי"ט בהעתיקו דברי התוס' עפ"י הרע"ב ועלח"מ רפ"ח מהלכות שגגות: שם ד"ה אכל אחד מהן. אבל אם בשעת אכילה היה לו ספק והזיד כו' הוי מזיד ופטור כ"כ רש"י. נסתפקתי בכה"ג אם נודע לו אח"כ שהוא ודאי חלב אם חייב חטאת. די"ל דאע"ג דלא פריש מספק אבל בודאי היה נפרש ונקרא שב מידיעתו ועי' ב"מ (ו') פרשי אינשי מספק שבועה כו'. ועי' שבועות (י"ד ב') א"ד כיון דכעדשה לא ידע אי מטמא אי לא מטמא העלמה היא. אבל אין זה ענין לנידן דידן. ולכאורה ספק איסורא אין בו איסור כרת ולאו אלא הוא כמו חצי שיעור אליבא דריו"ח (רק דחמיר מיניה שחייבין עליו א"ת) וא"כ הוי כמו הזיד בלאו לריו"ח או בעשה לר"ל דחייב חטאת כמש"כ לעיל. ועוד אני מסתפק אם נעלם ממנו שספק איסור אסור ואכל ספק חלב וס' דם וכו' אם חייב א"ת על כאו"א או אחד על כולן. ואין זה דומה לתינוק שנשבה בין העובדי כוכבים דחייב על כאו"א (שבת ס"ח ב') דהתם יש הרבה שגגות סבר שבחלב מותר וכן סבר שדם מותר וכן כולם. אבל הכא חדא שגגה היא שסבר שספק מותר. וכן ספק זה הוא לענין חטאות אם נודע אח"כ שודאי איסורי הן: שם בתוי"ט ד"ה ספק אכל כו'. ומ"מ נ"ל ליישב דעת הרמב"ם והר"ב משום דר"ע ור' יוסי (דלקמן כ"ג) סברי ע"כ טעמא דאיקבע איסורא. ואישתמיטתי' תוס' דנדה (ט"ו) דמוקי להו דהראשון לא אכל כל החתיכה. ואף דבסוכה (ו' ב') דחו זה ע"ש היינו דמ"מ מוכח שפיר דלר"ע אפשר לומר דלא דריש מצוות מהא דר"ל דחתיכה מב' חתיכות א"ב. אבל לפי מאי דמסיק י"ל דגם המה דרשי מצוות ומיירי כשהראשון שייר קצתה דהיינו כזית ודו"ק:

ב

במשנה א"ר יוסי ל"נ כו' שאני אומר מקצת עשה היום כו'. משמע דת"ק סבר דאף בזה נחלקו ור"א מחייב ומ"ט. ונ"ל משום דמצינו לר"א לעיל (י"ז) דמחייב בכתב אות אחת בש"ז ואות אחת בש"ז וס"ל לת"ק דה"ה בשבת ויוה"כ:

ג

במשנה שהוא משם אחד. פירש"י כגון שתי אילנות כו'. והרע"ב צייר בשתי נדות. ובתור"ע הקשה עליו דהא אפי' נתכוון לטהורה ובא על הנדה שהוא מתעסק גמור ג"כ חייב. ותמיהני שהרי הרע"ב לא פי' דבריהם לענין מתעסק אלא לענין ידיעה אחר החטא במה חטא ובזה אין חילוק בין שבת לחלבים ועריות. וה"ל לתפסו במה שלא פי' דבריהם גם לענין מתעסק כדמוכח בגמרא ועי' תוס' לקמן (ר"ד כ'). וכמו ששכל רש"י לפרש וכן בנתכוין כו'. גם מש"כ בתור"ע דר"ש ור"י פליגי בשחורות ולבנות אם הויין שם אחד. ג"כ תמוה דמפרש"י מוכח דלכ"ע הם שם אחד אלא דר"י ס"ל דאפי' בשם א' ממש פוטר ר' יהושע. ושחורות ולבנות דנקט צ"ל דל"ד אלא אורחא דמילתא נקט וכ"מ לישנא בגמרא: שם במשנה על מה נחלקו. ופירש"י וכן בנתכוון בזו ועשה א"ז דבה דכתיב כו' בין אחטאת כו' לר"י עד שיתכוון לחטא בה. הן לקמן בסה"ע פי' דלר"י מתעסק פטור מטעם מלאכת מחשבת ואפי' במין אחד. והיא סתירה והרגיש בה התוי"ט. וכן בכל הסוגיא דבריו נראין לכאורה כנאחזין בסבך. ונלע"ד דרש"י לשיטתו לקמן (ע"ב) בד"ה אפי' ר"י מחייב. דאביי ורבא פליגי אדשמואל וס"ל דדוקא מתכוין להיתר מיקרי מתעסק ופטור ולא מדרשה דמלאכת מחשבת (דס"ל דלא בא אלא למעוטי הנך דס"פ כיצד הרגל ושם) דא"כ אפי' במתכוון לאיסור ליפטרו כדשמואל וכפרש"י שם. אלא מדרשה דבה ולדידהו ר"י תרתי מיני מתעסק ממעט מיניה. א) במתכוון להיתר אפי' במין אחד. ב) במתכוון לאיסור בשני מינין. ור"א לא דריש ביה אלא למעוטי נתכוון להיתר לבד. ור' יהודה הוסיף דאפי' בלקדם פטר ר' יהושע בב' מינין ושחורות ולבנים הוו ג"כ ב' מינים כדקס"ד דרב אושעי'. והוא כעין תירוצא דרבא אליבא דשמואל לקמן (כ'). והא דפרש"י בסוף מתניתין פרט למתעסק בהיתרא כו'. הוא לב' טעמים. א) ליישב דרשה דבה גם לר"א. ב) דדרכו בכ"מ לפרש המשנה כמשמעה בפשוט והיינו דר' יהודה מיירי במתכוון לזו ועשה א"ז. אבל למסקנא דאיירי בלקדם (ורמזה רש"י במש"כ בגמרא מפרש מאי פלוגתא דר"י עלייהו) מצינן לאוקמי מיעוטא דבה לר' יהושע אף במתכוון לזו ועשה א"ז בב' מינים. וכ"ה שיטת הרמב"ם בחבורו פ"א מהלכות שבת ומוצל מהשגת הראב"ד משום דפסק כאביי ורבא ודלא כשמואל. והלח"מ הלך ג"כ קצת בדרך הזה אבל לא בכולן: והרע"ב נראה שהולך בשיטת התוס' דאביי ורבא לא פליגי אדשמואל. ואינהו מיירי שחתך אותו דבר שנתכוון לו אלא דסבור שהיה תלוש וזה ממעטינן מן בה. ומה שהזכיר גם דרשה דמלאכת מחשבת בזה (והרגיש עליו התוי"ט). נ"ל דכוונתו דהא האי בה לא כתיב גבי שבת וא"כ מנ"ל דמדרשיה דוקא לענין שבת. לזה אומר לפי שמצינו דכ"ר גבה מלאכת מחשבת למעט מתעסק דשמואל לכן מוקמינן נמי מיעוטא דבה דאתי להא דאביי ורבא ג"כ דוקא לענין שבת. ועמש"כ בס"ד בשבועות (י"ט) בתד"ה פרט. רק עדיין דברי הרע"ב בס"פ אינן מדוייקים:

הזנה אוטומטית כריתות/ה

ב

במשנה ומודה ר"ע שאינו מביא את מעילתו כו'. לכאורה קשה למה לא ישלם מספיקא להקדש לכ"ע. מי גרע הקדש מצדקה לדעת הרמב"ן שהביא הר"ן בנדרים (ז') דספיקא לחומרא. וי"ל דהקדש שאני שהרי פטרה התורה כל המזיקין אותו כמש"כ התוס' בב"ק (ז') ד"ה שור רעהו. רק דבנהנה בשוגג חידשה להביא אשם ומעילתו לכפרה ואין לך בו אלא חדושו דהיינו בודאי אבל לא בספק: שם בתוי"ט ד"ה ר"ע מחייב כו' [ורבנן מצות אפקיה מהיקשא כו' כצ"ל. מהגרמ"ש ז"ל]: בא"ד ומסקי שם (ר"ל בזבחים) דלרבנן איצטרך כו'. ע"ש בגמ' דל"א סברא זו אלא קודם שהביא דרשה דזאת תורת וג"ש דבערכך. ובגמרא שלפנינו איתא לסברא זו לאפוקי מדרשה דזאת תורת. אבל לא לענין לאפוקי מגז"ש דבערכך. ונראה דחסר בדבריו וכצ"ל ומסקי שם בתוס' ותמצא:

ה

במשנה ר' יוסי אומר אין שנים מביאין חטאת א'. בגמ' א"ל רבא לר"נ לר"י חטאת היא דלא מייתו כו' היינו ת"ק כו'. הא דלא מקשה כזה על בבא הקודמת בהא דאר"י אין שנים מביאין אשם אחד הוא משום דת"ק דהיינו ר"ע אומר זה מביא א"ת כו' ור"י בא לומר דגם א"ת אין מביאין כחכמים דא"מ א"ת על ספק מעילות. והוא כעין הוכ"ת כו' דקאמר הכא ודעתם לא הוזכרה בבבא זו. אבל הכא דלכ"ע זה מביא א"ת כו' ולהכי דייק לומר הא א"ת מייתו שניהם. א"כ היינו ת"ק. והנה בבבא דחתיכת חלב וחתיכת חלב קדש דנזכרה במשנה גם דעת חכמים דפליגי על ר"ע דתני זה מביא חטאת כו'. ואילו א"ת לא קתני גם שם איכא למיפרך ר"י היינו ת"ק. ובזה תראה שהתוי"ט במ"ז תמה על הרע"ב שלא כדת:

הזנה אוטומטית כריתות/ו

א

ברע"ב ד"ה לבית השריפה. ואע"ג דחשנ"ב טעונין קבורה האי הוי כזבח פסול שטעון שרפה. עי' רש"י שגירסא אחרת היתה לו בגמרא בדברי רב אשי. אבל הרע"ב נראה דגרס כגירסא שלפנינו. וע"כ הכי פירושו דרבה דאמר א"ת מתוך שלבו נוקפו כו' ר"ל דאתי כרבנן דאית להו הך סברא. ור"א משני דאתי אפי' כר"מ ומשום דמתחזי כז"פ. אבל קושיא דאשם ודאי נשאר תירוץ דתברא. ובזה נחלץ הרע"ב ממה שתמה עליו התוי"ט במ"ב וממה שגמגם עליו במ"א:

ג

במשנה חוץ מאחר יוה"כ יום אחד. נראה משום דבכל יום היה מע"ל בין א"ת לא"ת או קרוב לו לכן חשש שמא חטא בינתיים. אבל יוה"כ דכל היום מכפר והוא לא היה יכול להביאו אלא קודם תמיד של בה"ע א"כ יחסר הרבה ממע"ל לכן ליכא חשש כ"כ שמא חטא בינתיים:

ה

במשנה חטאת העוף הבאה עה"ס כו'. והנה אם קודם שנמלקה נודע לה שלא ילדה מבואר לקמן (כ"ו ב') בברייתא דת"כ דריו"ח דתצא לחולין. ותמיהני מדוע לא תני לה בר"פ דחה"ע הבאה עה"ס אינו כן ר"ל כא"ת: הזנה אוטומטית מעילה/א

א

כתב התוי"ט בשם הרמב"ם הביא אחר כריתות מעילה מפני כו'. לכאורה בפשוט י"ל דכ"ה הסדר בויקרא תחלה חטאת קבוע דבאה על חייבי כריתות ואח"כ קרבן עולה ויורד ואח"כ אשם מעילות: במשנה ואיזו היא שלא ה"ל שע"ה פירש"י וה"ה לכל הני כו' וה"ט דנקיט הני כו'. והוא דוחק. ולכאורה נראה דלפי סוגיין לקמן בגמ' דלר' יהודה דלכ"ע בהני דרישא אם עלו ירדו. אין בהן מעילה אלא מדרבנן. א"ש בפשיטות דר' יהושע מעילה דאורייתא אתי לאשמעינן דכל הנך דחשיב הכא לכ"ע אם עלו לא ירדו. ולכן דברי התוי"ט בד"ה ושקבלו פסולין שתלה טעם מעילתן מדאורייתא משום דא"ל תקנתא. שלא בדקדוק דבל"ה נמי כיון דאם עלו ל"י ועוד דודאי מיירי שאין עוד דם הנפש דאל"כ עדיין יש תקנה שיקבלו כשרים ויזרקו ויצאו מידי מעילה. אלא שהרמב"ם סתם ברפ"ג דהל' מעילה וכתב דאם נפסלו בדברים שיפסלו בהן הקרבנות כו' מועלין בהו מד"ס. ושיטתו הוא דאפילו בהך דאם עלו ל"י אין בהן מעילה ד"ת וכמו שבאר הלח"מ בפ"ג מהל' פהמ"ק ה"ז ע"ש: שם ברע"ב ד"ה בלילה כו'. האי כל שכן הוא כו' וכ"כ רש"י. ועתד"ה שחטן ולעד"נ דבהך בבא אתי לאשמעינן דאף דזרק ביום מ"מ לא יצאו מידי מעילה. ולהכי בבבי קמייתא דלא מיירי בזריקה הוה רבותא בהיפך. אבל הכא הוה רבותא דאף דהזריקה היתה כהוגן מ"מ ל"י מידי מעילה דומיא דשחטן חוץ לזמנן כו' דהוה הרבותא בזה כמ"ש התוס' לקמן:

ב

ברע"ב ד"ה בשר קק"ד. ואח"כ נכנס כ"כ רש"י. תימה דמאי מעליותא מחזר ונכנס כיון דכבר נפסל ביוצא. דע"כ לא אמרינן בזבחים (צ') מאי לאו דהדר עיילינהו. וכן ר"פ שם דאמר בדהדר עיילינהו כ"ע ל"פ כו' אלא בסיפא דוקא באימורי קק"ל די"ל דלא מיפסלי ביוצא קודם זריקה. וכן במנחות (מ"ז ב') לענין שתי הלחם דאר"פ דבהדר עיילינהו פליגי היינו דנאמר דר"ע ס"ל דשחיטה לא מקדשא ולא איפסלו כלל. וכ"כ קשה בזבחים שם דקס"ד דטעמא דר"ע באימורי קק"ל דס"ל דלא מיפסלי ביוצא. דא"כ מ"ט בבשר קק"ד. ועי' בתוס' שם (כ"ו) ד"ה דלמא. והתוי"ט שהקשה על מה שפרש"י לקמן בסיפא ג"כ דמיירי בחזרו מהא דר"פ שם בזבחים דאמר בדהדר עיילינהו כ"ע ל"פ. זה לק"מ דר"פ ל"ק שם אלא למידחי הכתנאי. אבל באמת לפי דקאמר רבינא ב"ש שם דמיפסלי ביוצא. אפי' בדהדר פליג ר"א. ודלא כהרמב"ם בפ"א מהלכות פהמ"ק הל' ל"ג דמשמע שדחה דברי רבינא ב"ש מהלכה ועצ"ק שנגע במקצת דברי אלה: שם ד"ה וא"ח עליו משום פיגול כו' פירש"י הואיל כו'. אלא זריקה כשרה וכ"פ אחריו הרע"ב. והתוס' כתבו ביתר ביאור לענין פיגול דאמרינן כהרצאת כשר כך הרצאת פסול וכ"כ במנחות (מ"ז ב') (והתוי"ט ל"ד במש"כ בשמם דפיגול יליף בגז"ש כו'. דל"כ הגז"ש אלא לענין נותר). ואף דמוקמינן לקמן ביצא מקצת בשר. דאפי' ר' יהושע מודה דאם נשתייר כזית בשר זורק אה"ד (פסחים ע"ט) וכש"כ לר"א דס"ל שם (ע"ז) דם אע"פ שאין בשר וא"כ זריקה כשרה היא. מ"מ לענין בשר היוצא דלא מהני הזריקה ליה לאשתרויי באכילה כדלקמן בסה"פ ה"ל לדידי' כזריקה פסולה ועי' לשון רש"י במנחות שם:

ג

בתו"ח ד"ה דאיתא שם כו' אי נמי מזריקת הדם. נראה דט"ס הוא וצ"ל בקבלת הדם ועי' בתוס':

הזנה אוטומטית מעילה/ב

ג

במשנה פרים הנשרפים כו' ומועלין בהן בבה"ד עד שיתיך הבשר. ק"ל מדוע לא קתני דבאימוריהן מועלין עד שיצאו לבה"ד. ונלע"ד דלפי דמצות הרמת והוצאת הדשן לא כתיבי אלא גבי עולה. לא ילפינן מינה אלא הנעשין על מזבח החיצון דומיא דידה. ע"ד שאר"ש בפ' ב"ש בזבחים (מ"ג) במשנה כל שאינו על מזה"ח כשלמים א"ח עליהן משום פיגול. וכעין תירוץ התוס' לקמן (י' ב') ד"ה הכל מודים. ודע דמשמע דחייבין עליהן משום פיגול כו' קאי ג"כ על הבשר שהרי ומועלין בהן כו' לא קאי אלא עלייהו לחוד ועמש"כ בזבחים (ל"ה) וצ"ע:

ט

במשנה זה"כ כל שיל"מ אח"ע משום פיגול כו'. ומש"כ התוי"ט דפה"נ דמן מתיר בשרן ועורן לבה"ד. משמע דחייבין עליהן משום פיגול ועמש"כ עליו בזבחים (ל"ה) בס"ד: [שם בתוי"ט ד"ה קדשו בכלי כו' אגב הני דלעיל נקט לי'. תוס'. נ"ב עי' הלשון בתוס'. מהגרמ"ש ז"ל]:

הזנה אוטומטית מעילה/ג

ב

במשנה המפריש. פירש"י ולא פי' אלו לחטאת כו'. וכן פי' הרע"ב. וכ"ע התוי"ט ל"ד דאפי' אמר אלו לחובתי מפורשין הן כו'. ואני אומר עליו ז"ל דל"ד דלפי מה שפירשו לקמן בהא דשהן ראויין להביא בכולן שלמים דר"ל דבכל מעה ומעה כו' וכפי שבאר דבריהם שם התוי"ט בעצמו. פשוט דאפי' אמר לחובתי ואף באמר אלו לחטאתי ולעולתי כו' נמי דינא הכי. ומה שהביא התוי"ט ממש"כ בנזיר. אינו כלום דשם קאי על דינא דלקמן במת דשם מחלק במתניתין בין סתומין למפורשין. אבל ברישא דלא מחלק משמע דאפי' במפורשין (דבסיפא) נמי. ועי' בתוס' דנזיר (כ"ו) בסד"ה הא. אבל לפי' התוס' שהביא התוי"ט בד"ה מת בועי"ל הוה איפכא דברישא מיירי ביותר סתומין מבסיפא. ואין זה משמעות המשנה. אולם על מה שפי' הרע"ב ג"כ בסיפא גבי מת שלא פי' אלו לחטאתי כו'. שם יפול עליו שפיר דל"ד: [שם בתוי"ט ד"ה לא נהנין כו' דאפי' מדאורייתא אסור אע"ג דקיימא כו' כצ"ל: שם בא"ד תוס' נ"ב בנזיר כ"ד ע"ב: שם ד"ה מת כו' והקשו דלישני כו' כצ"ל: שם בא"ד ואמר מעות הללו לקרבנות נזירתו כצ"ל. מהגרמ"ש ז"ל]:

ג

במשנה לשיתין. כ' התוי"ט דהוא לשון ארמית כו'. והוא ג"כ לשון עברי והיו שתותיה מדוכאים (ישעיה י"ט). כי השתות יהרסון (תהלים י"א):

ד

במשנה המקדיש דישון בתחלה כו'. פירושי המפרשים בזה דחוקים מאד. ולעד"נ דר"ל דקדושה שהיה בהן קודם כבר אזלא לה כדקתני רישא. אבל אם הקדישו אדם עתה מחדש (וזהו שכוון במלת בתחלה) מועלין בו. ועי' בפי' הרע"ב דלכאורה כוונתו נעלמה. ואולי יכוון דדוקא אם הקדיש דמיו בעוד היותו בפנים ר"ל בהיכל דאז לא היה ראוי לשערו ולשומו משום דכ"א אסור ליכנס שמה שלל"צ עבודה והוא באזהרת אל יבוא דר"פ אחרי. ותיכף כשהוציאוהו לעזרה דאז היה ראוי לשומו נהנה ממנו מעל. משא"כ אם היה שהות לשומו קודם שנהנה ממנו. או שהקדישו לאחר שהוציאוהו לעזרה דהיה שהות לשומו קודם שהקדישו לא מעל. ובזה ינצל מכל גמגומי התוי"ט עליו:

ו

במשנה אילן ואח"כ נתמלא פירות שדה ואח"כ נתמלאה עשבים כו' וא"מ במה שבתוכן כו'. מה שהקשה התוי"ט מביצת תרנגולת ומחלב חמורה דלעיל. נראה דלק"מ די"ל דהתם מיירי בחלב שהיה בדדיה וביצה שהיתה במעיה בשעה שהקדישם. ומה שהביא ראיה בסד"ה רש"א לפסוק כר' יוסי מגידולי קונם דפ"ז דנדרים. עמשכ"ע שם (נ"ז) בס"ד. ובר מן דין הא איסורא מיהא איכא אפי' לת"ק וכדאיתא בפסחים שהביא לעיל. ולכאורה ה"נ ראיה לפסוק כר' יוסי ממשנה דלקמן שרשי אילן של הדיוט הבאין בשה"ק וכו'. ומדאיצטריך לאשמועינן בהו דאין מועלין ש"מ דבשאר גידולי הקדש מועלין. אבל י"ל דרישא מיירי דכשהקדיש הקרקע היו כבר שרשי אילן של חבירו לתוכה. וכן סיפא כשהקדיש את האילן כבר היו שרשיו לתוך שדה חבירו. וכ"מ לישנא דגמרא בב"ב (כ"ו ב') מידי איריא בגידולין הבאין לאחר מכאן עסקינן. מכלל דלשינויא דרבינא שם לאו בהכי איירי: שם ולד מעושרת כצ"ל וכן לקמן עי' הנוסח במשב"ג. והקשה התוי"ט דבדמאי קרי מעושרת לכלכלה שהופרש ממנה המעשרות והרמב"ם העתיק ולד המעשר. ונראה דאישתמיטתיה מ"ז דפ"ט דבכורות מן המעושרים דפירושו מן העשיריים. ובגמרא שם (נ"ט ב') הוה ס"ד דפירושו אותן שעישר עלייהו ודחי שם דאינו אלא העשיריים ודיקא נמי כו'. וז"ל הרמב"ם שם בפירושו והוא מה שאמרו בתיקון מה שאמר מעושרין מאי מעושרין עשיריים: שם בתוי"ט ד"ה אילן מלא פירות כו' וז"ל רש"י כו'. ובבכורים לא מיתוקמא שהרי אין קרבין כו' וע"ש. ול"נ דמשום הא לא איריא כיון דטעונין הנחה לפני המזבח שפיר מיקרי ראוי למזבח. ומה שאח"כ נוטלין הכהנים משלחן גבוה קזכו כמו בשר החטאת והאשם ודומיהן:

ז

במשנה ראבצ"א כו'. התוי"ט העלה בצ"ע על הרמב"ם בחבורו שהשמיט ד"ז ע"ש. ול"נ דהרי הרמב"ם מפרש בפיה"מ דראב"צ אתא לאפלוגי ולומר דמותר ליהנות ממנה והביא ראיה מהא דנוהגין כו'. ות"ק סבר דאין זה ראיה דהתם טעמא משום דמצות ללה"נ (ויש ט"ס בפירושו וצ"ל תחת אינה מודה. אינו ראיה ובהגהת התוי"ט ג"כ ט"ס וצ"ל לא שמעינן) ולכן לא הביאו הרמב"ם להלכה דלענין לתתה בלולב הוא פשוט דשרי מטעם דמללה"נ וזה הביא בד"ט. ולשאר הנאות פסק דאסור כת"ק. אלא דלכאורה קשה מ"ש זה מהא דפסק הרמב"ם בפ"א מהלכות שופר ה"ג דבשופר של עולה לא יתקע לכתחלה. וי"ל דשאני הכא דאפילו הנאה גמורה אינו אסורה אלא מדרבנן מדקתני ולא מועלין לכן בהנאה דמצוה ל"ג אפילו לכתחלה:

הזנה אוטומטית מעילה/ד

ג

במשנה כלל אר"י כו'. ופסקו הרמב"ם בפ"ד מהלכות ט"א הי"א וכ"כ בפי' הכלל הזה אמת. וקשה דהלא ביומא (פ"א) אמרינן דרבנן פליגי עליה ע"ש. ונ"ל דסמך אסוגיא דסוכה (י"ז) דאזלא כוותיה ע"ש:

ד

במשנה השרץ והנבלה כו' א"מ זע"ז כו'. לפרש"י במשנה דלעיל אתיא כר' יהושע. אבל לשיטת הרמב"ם והתוס' שם שהבאתי י"ל דאתיא אפי' כרבנן:

ה

במשנה במזון שתי סעודות לעירוב. מש"כ הרע"ב שהם שמונה ביצים לדברי רבותי. במחכ"ת אגב שיטפי' ל"ד דעי' בפ"ח דעירובין מ"ב דזה ליכא למ"ד. שוב נזכרתי שכ"כ גם הטור או"ח סי' ת"ט וע"ש בט"ז סק"ח:

ו

במשנה הערלה וכלאי הכרם מצטרפין זע"ז. מש"כ הרע"ב לאסור במאתים ביבש ובלח בנו"ט. ל"ד. וכך הל"ל במין במינו במאתים ושלא במינו בנו"ט או אפי' במינו וכגון המחמץ עי' פ"ב דערלה מ"ו: שם בתוי"ט ד"ה רש"א כו' והרמב"ם בפי' מסיים שאנו חוששין להשוות השיעור לטומאה בדברים שמטמאין לא בדברים שמתטמאים ע"כ: בא"ד וגם בזה לא נוח לי. לכאורה שפתי הרמב"ם ברור מללו דל"ח שיהיו שיעוריהן שוין אלא לענין הצטרפות המטמאין. אבל להצטרפות המתטמאין ל"ח שיהיה שיעוריהן שוין (גם נראה שבתוי"ט נפל ט"ס וצ"ל דהא אמרן לעיל טומאתו ולא שיעורו. גם לקמן שכ' "וזהו פירושו שבכאן". ט"ס וצריך להציגם אחר וי"מ כו'). אמנם ק"ל לפי מה שחילק הרמב"ם. מסוכה (י"ז ב') דפריך על רבה דאמר דמש"ה לא מצטרפי סכך פסול ואויר מפני דלא שוו שיעורייהו להדדי מהא דהבגד והשק כו'. והלא סכך פסול ואויר הוויין כדברים המטמאין. אך לפי מה שהוסיף הרמב"ם כאן ביאור בדברי ר"ש. י"ל דהיינו הא דמשני התם כדקתני טעמא אר"ש מ"ט כו': מלשון הרע"ב שכ' וכן כ"א מצטרף לקל וכולן מצטרפין זע"ז כו'. משמע דאפי' שלא כסדר השנוי במשנה. ולא כן פי' בכלים ועי' תוי"ט שם:

הזנה אוטומטית מעילה/ה

ב

במשנה נהנה בכחצי פרוטה ופגם בכח"פ כו'. נראה דהו' מן ופגם הוא ו' המחלקת:

ד

במשנה נתנה לחבירו הוא מעל. וכ' התוי"ט בשם הרמב"ם בטוה"נ הבאה לו. וסייעתא לפסק השו"ע או"ח סי' רכ"ג ס"ה וע"ש במ"א סק"ח: שם נטל פרוטה של הקדש כו'. התוי"ט הקשה דהא תו ל"ל. ולי י"ל משום דרצה לאשמעינן דינה בבלן:

הזנה אוטומטית מעילה/ו

א

במשנה השליח מעל פי' בתוס' כדאמרינן כו' דילפינן חטא כו'. והרע"ב כתב מקרא דואשמה הנפש ההיא כו' והוא מפי' הרמב"ם ועתוי"ט. ואנכי תמה דהרי מקרא זה לא כתיב אצל מעילה רק בגזל הגר בפ' נשא: שם כולן מעלו. התוי"ט העתיק הירושלמי מה שמחלק בין הא דהכא להא דתרומות פ"ד מ"ד ע"ש. ול"נ דע"כ גמרא דילן ל"ל הך חילוק דהירושלמי דא"כ היאך רצה לפשוט ממתניתין בעיא דאמר לשלוחו זבין לי ליתכא ואזיל וזבין ליה כורא דהתם הרי זבין בב"א ודומה להך דתרומות. וע"כ צריך לחלק לגמרתנו כמו שחילק הר"ש שם בתחלה מדעת עצמו ע"ש:

ב

במשנה כיצד יעשה נוטל כו'. עפרש"י ותוס' וכ"נ מהרמב"ם בחבורו בפ"ז מהמ"ע ה"ו. דבהקדש יכול לחלק אף שהוא ברשות אחר כמש"כ התוס' בב"ק (ס"ח ב') ד"ה הוא. והרע"ב נמשך אחרי הרמב"ם בפי' ולא מחוור:

ו

בתו"ח ד"ה ואפשר דאתיא כר"י דסבר מב"מ לא בטיל. זה אינו למש"כ התוס' במנחות (כ"ב ב') ובש"מ דביבש ביבש אפי' ר"י מודה דבטיל ע"ש:

הזנה אוטומטית תמיד/א

א

במשנה בית אבטינס ובית הניצוץ היו עליות. פי' הרע"ב בנויות בצד שערי עזרה. וכ"כ בריש מדות. (וכ"כ הרמב"ם בחבורו בפ"ח מהלכות בית הבחירה ה"ה) אבל שם מ"ה ובפירושו משמע להדיא דעל שער הניצוץ ממש היתה העליה. ואולי כיון דב' כותלים היו בולטים חוץ לשער ועליהם היתה העליה להכי קרי ליה מצד: שם ופרחי כהונה איש כסתו בארץ. הרע"ב פי' דהן היו השומרים. אבל פשטא דמתניתין משמע דזקני ופרחי הן היו מעובדי עבודה ומחלק במקום שינתם. הזקנים היו ישנים על האיצטבאות. ופרחי על הארץ. והשומרים היו הרובים שלא הגיעו עדיין לעבודה וכמו שפי' המפרש הטעם. ועמל"מ בסוף הלכות בה"ב: בהרע"ב בסוה"מ. לפי שטבו"י משתלח חוץ לעזרה כו' וכל זב לרבות בע"ק. במחכ"ת ל"ד דטבו"י אפי' דמת ושרץ דאין משתלחין אלא ממחנה שכינה אסור ג"כ בעזרה מה"ת כדאיתא בפרה פי"א מ"ד. ורבנן גזרו אף במחנה לויה שהוא בע"נ. וקרא דוכל זב. אתי לרבות דקודם טבילה אסור אפי' במחנה לויה. גם מש"כ לעיל ומפני שהיה בע"ק לא היה מהלך דרך העזרה כו'. הוא שלא בדיוק. דהל"ל דרך הר הבית:

ג

בהרע"ב ד"ה פשפש. פתח קטן שבתוך גופו של פתח גדול. ולקמן פ"ג מ"ז פי' לפשפשין דשם. דהיו רחוקין קצת מן השער ופי' דשם הוא מוכרח עמש"כ שם. וכ"מ לי עוד ממה שאמר אבא יוסי בספ"ב דמדות שהיו ג' השתחויות כנגד שער נקנור ושני פשפשיו. וש"מ שהיו בצידיו לא בתוכו: שם בתוי"ט ד"ה ושתי אבוקות. דלישא אבוקה כו' יש בו משום הטיית הנר שהוא מבעיר ממש. לכאורה קשה דבשבת (בדף מ"ז) לא משכח הש"ס טעמא לאסור טלטול בנר הדולק בשבת לר"ש אלא משום דנעשה בסיס. ויש לחלק בין לטלטל לבין לשאת. וכן בין טלטול בלא כוונת הארה להכא שנושאם בכדי להאיר. וכן בין נר יחידי לאבוקה:

ד

בתוי"ט ד"ה אין אדם כו'. שבין אולם למזבח אין אדם יכול ליכנס בהן אלא בשעת עבודה. תימה ולא תנן במסכת כלים מ"ט אלא שאין בע"מ ופ"ר נכנסין לשם משמע דשארי כהנים רשאין ועמש"כ שם בס"ד: שם ד"ה ולא נר. לפי שהולך יחידי. נראה דר"ל שהרי הוא יצטרך לקדש ידיו ולא יהיה אז מי שיאחז לו את הנר. וכן בשעת הרמה ג"כ ודאי יצטרך לב' ידיו:

הזנה אוטומטית תמיד/ב

א

ברע"ב ד"ה סונקין כמו מסלקין כו'. ומפרש סולקין כמו מסלקין נראה דר"ל שהוא פועל יוצא. והרל"צ כ' שהיה לפניו הגי' סונקין כמו שהוא לפנינו: שם בתוי"ט ד"ה סודרן כו'. ואמרינן כו' דאין לינה במזבח. וכ"כ התוס' ביומא (מ"ה ב'). אבל שם בזבחים (פ"ז) איתא דלרבא לינה מועלת במזבח והרמב"ם פסק כוותי'. אולם אם לא ירד לכ"ע יקטיר. רק דקשה איך יפסלם לכתחלה ולעבור על לאו דלא ילין עי' פסחים (ע"א) ובתד"ה מנין. ולולי דבריהם היה נ"ל דכיון דמשלה בהן האור שוב אין לינה פוסלת בהם. עי' זבחים (מ"ג). ועי' בהגר"א ז"ל:

ד

בתוי"ט שהי' מציתין כו'. והצתת האליתא נפ"ל מוערכו עצים על האש דה"ק כו'. ותימה דהא מן וערכו עצים נפ"ל ביומא (כ"ו ב') לשני גזרי עצים בב' כהנים לתמיד של בה"ע. והצתת אליתא. מרישא דקרא ונתנו בנ"א הכהן אש עה"מ נפ"ל כדאיתא שם מ"ה. ונראה דלישנא דגמרא שם (כ"ד ב') דנקיט כולי' קרא ונתנו בנ"א כו' וערכו כו' לימד על הצתת אליתא כו'. אטעייהו במחכ"ת:

ה

במשנה בררו משם עצי תאנה. וכ' התוי"ט וא"נ של אגוז כו' אלא חד מתלת נקט. עמש"כ בס"ד בפ"ב דפאה מ"ז:

הזנה אוטומטית תמיד/ג

א

בביאורי הגר"א ז"ל. ד"ה בואו והפיסו ואח"כ היה הולך יותר ממאה אמה כו'. לע"ד ל"ד במחכת"ה דהרי הוי יותר מקנ"ב אמה כיצד מקום הטבעת שנשחט שם היה רחוק מן המזבח י"ב אמה כמש"כ התוי"ט לקמן רפ"ד (ולמש"כ שם היה כ"ז אמה) ול"ב אמה כנגד רוחב המזבח לצד מערב. ומשם לרגלי הכבש יותר משלשים אמה אף אם היה הולך באלכסון. רוחב הכבש ט"ז. משם עד קרן דרומית מזרחית המזבח ג"כ יותר משלשים אמה. ורוחב המזרחי של המזבח ל"ב אמה. ס"ה קנ"ב אמה. אמנם גם עיקר דבריו תמוה דכיון שכתב שהשחיטה והקבלה היו קודמין איך יתכן שיהא שהות לדישון ולהטבה בכדי ההילוך. דשיעור מהלך מאה אמה הוא פחות מן א' מינו"ט לדעת השו"ע או"ח סימן תנ"ט ס"ב. או יותר קצת לפמש"כ שם המ"א והגר"א ז"ל. ואיך אפשר במינו"ט אחד לדשן ולהיטיב שהיו בזה אח"ז כמש"כ בעצמו ז"ל לקמן מ"ט. והטבת חמש נרות לבדן צריכין שהות הרבה אף למ"ד דשל פרקים היו וכש"כ למ"ד דשל חוליות היו עי' מנחות (פ"ח ב'):

ו

במשנה הטני דומה לתרקב גדול כו'. וכן לקמן פ"ה מ"ד ועתוי"ט. ול"נ דרוצה באמרו גדול דהינו במדת ציפורי עי' שבת (ט"ו) וש"מ: שם אחד שהוא יורד לאמת השחי. לע"ד נל"פ דר"ל דהמנעול היה במורד הפשפש כנגד קצה יד האדם כאשר היא משולשלת למטה. וא"כ כאשר ירצה לפתחו נצרך לשוח למטה. ואחד פותח כיון ר"ל שהיה מכוון כנגד האדם שאינו נצרך לשוח וכ"נ מפי' הרמב"ם:

ז

במשנה ושני פשפשין ה"ל לשער הגדול. מש"כ הרע"ב והיו לו דלתות בתחלת עובי הכותל כו'. ל"ד דלא היו אלא בהרחק אמה מתחלת עובי החומה לפנים לרבנן ברפ"ד דמדות. ולר"י שם בהרחק חצי אמה ע"ש. גם מש"כ דהפשפשין היו רחוקין קצת מן השער. ג"כ ל"ד שהרי הצפוני היה בהתא. והוא היה רחוק מהשער י"א אמה. ה' אמות חלל ההיכל מן השער עד כותל הצפוני. ושש עובי הכותל. כמבואר כ"ז במדות שם מ"ג ובתוי"ט שם ד"ה ובקרן וכ"כ שם התוי"ט במ"ב בשם הראבי"ה:

ח

במשנה מיריחו היו שומעין קול המגריפה. לפי סדר הקולות שבגירסתינו במשניות (לאפוקי גירסת המשנה שבגמ') נראה שזאת המגריפה איננה כלי ניגון כאשר הבינו הרמב"ם והרע"ב אחריו. מדאפסיק בינה לשאר קולי כלי השיר. בקול מוכני ובקול גביני. אלא היא היא המגריפה המוזכרת לקמן ספ"ה. וההיא דערכין אין הכוונה עליה:

ט

במשנה מדשן את השאר. מה שפי' הרע"ב דנותן שמן חדש ופתילה חדשה. וכ"כ לקמן. קשה דהא לעיל תנן וארבעה כלים בידם. ואם איתא יתוסף עוד כלי עם השמן. (ומלשון תשובת הרשב"א סימן ע"ט בסופה הביאה התוי"ט לקמן רפ"ו מוכח דמפרש דבהכוז היה השמן החדש). ולעד"נ שעתה לא היה רק מדשנן. ולערב בהגעת זמן הדלקתן אז מביא השמן והפתילות ונותנין לתוכן ומדליקן. וק"ק מדוע לא שנה סדר בין הערבים ועיין היטב פירוש הרשב"א במתניתין דרפ"ו שהביאו שם התוי"ט. גם ק"ל דהא לצורך הדישון היו בזיכין קטנים שבהם חותה את האפר כדפרש"י בפ' תרומה על ומחתותיה. ואמאי לא חשיב להו בהכלים שמכניסים. ואולי שהן היו מונחים תמיד בהיכל אצל המנורה: ומש"כ דקודם שמת שמעון הצדיק לא היה מדשן אלא הנר הראשון ואע"ג דכתיב כו' דאין הטבה פחות משנים הכי עדיף טפי כו'. ק"ל דהרי יכולין לתקן שניהם שלא ייטיבו מעיקרא רק ד' נרות: ומש"כ ולכך נמי מדליקה אם מצאה כבויה קודם שחיטת התמיד כיון שצריך כו'. תמוה דהא הוא עצמו פירש לקמן רפ"ו דאפי' אם מדליקה עכשיו ואחר זריקת התמיד מצאה עדיין דולקת מכבה ומדשנה ומדליקה. א"כ מה תועלת יש בהדלקותה עתה. ועוד דאין טע"ז מספיק על הדלקת נר המזרחי עכשיו ג"כ. וטעמא דלעיל כדי שיהא ניכר יפה ההפסק כו' הוא יפה ומספיק לשתיהן: שם בתוי"ט ד"ה ומניח. והא דהטבה ראשונה קודמת לדם התמיד לרבנן כו'. תמוה דהא לרבנן דם התמיד קודם אפילו להטבת ה' נרות כמש"כ לעיל בדבור הסמוך בסופו ולקמן בדבור זה: ומש"כ מדלא אמרינן דהעלאת אברים נמי תהא מפסקת כו'. הן מסדר המשנה משמע דגם היא היתה קודם הטבת ב' נרות דבספ"ד תנן העלתם ואח"כ ברפ"ו תנא דישונם. וכ"ה מפורש בתשובת הרשב"א סי' ע"ט וז"ל שם והרי לא"ש ששחיטת התמיד כו' והעלאת אברים לכבש הכל היה מפסיק בין הטבת ה' נרות להטבת ב' נרות. וכן עוד שם בהעתיקו פי' המפרש שכתב לו השואל כתב ואחר זריקתו והעלאת אברים לכבש חוזר ומכבה כו' כדי שתהא ההפסקה ניכרת. שוב התבוננתי דכוונת התוי"ט על העלאתם מן הכבש למזבח כי כן קוראן העלאה סתם ג"כ לקמן פ"ז מ"ב בשם הרמב"ם. אך מ"מ דבריו תמוהים דהא ביומא (ל"ג) ילפינן דקטורת קודמת לאברים ונרות קודמין לקטורת ע"ש וא"כ איך יתכן שתוקדם הקטרת אברים לגמר הנרות: שם ד"ה ומטיב. למה תלה טעם כו' במה שממנו מדליק כו' שאינו מפורש והניח העיקר המפורש כו'. מל' הרע"ב משמע דעיקר קרא דתמיד להכי הוא דאתא דא"ת קבע נר אחד להדליק ממנו שאר נרות: בא"ד חמישית מי דחקו לומר כו' אפי' מצא דולק יכבנו כו'. קושיא זו איננה לפירוש הרע"ב שהרי לא פירש לקמן רפ"ו דאע"פ שנמצא דולק כו' מכבהו אלא אם כבה קודם בשעת הטבת ה' נרות והדליקו אז. והרי חזינן שאין הנס קיים:

הזנה אוטומטית תמיד/ד

א

במשנה על טבעת שניה. עי' במפרש כה"ד. ולע"ד נל"פ טבעת שניה היא בסדר השני שמצד צפון דהוא סדר החמישי מצד המזבח. וכ"נ שהבין בעל המאור שהביאו התוי"ט. וא"ש מה שקראה צפונית כו' דלפירוש המפרשים אדרבה דרומית היא בערך מקום הטבעות. וגם תהא מיושב תמיהת התוי"ט (דלא יספיק הריחוק מהאפלת המזבח) ע"ש. כי לפ"ז יהיה הריחוק יותר מכ"ז אמה כי מש"כ התוי"ט שד' אמות מזה לזה עם הטבעת ל"ד במחכ"ת. דו' סדרים עושין ה' חללים. וגם בלא זה תמיהתו אינה חזקה כ"כ כי בירושלים (שרחבה ל"ב מעלות) אפי' בתקופת טבת אינה עושה השמש צל ארוך כ"כ לצפון בהנצה ודי בי"ב אמות הרחק מהמזבח. גם מש"כ לקמן דתמיהתו תפול גם על פירוש הרא"ם בשם הסמ"ג תמוה דהרי ההיכל והאולם במערב שחיטתו ואיך יחוצו בעד השמש הזורחת ממזרח:

ב

במשנה הגיע לחזה חתך את הראש. ל"י מדוע לא חתכו קודם התחלת ההפשט והיה יכול להפשיטו בב"א: שם חתך את הכרעים. נראה דר"ל הארכובות התחתונות הנמכרות עם הראש ועדיין נשאר תלוי כי הנקבים היו קצת למעלה מהן לצד הגוף. ולשון התוי"ט בזה תמוה: שם מרק את ההפשט קרע את הלב והוציא א"ד. לכאורה תמוה דהרי הלב עדיין טמון בגוף הטלה. שהרי אינו קורעו עד לאחר חתיכת הידים ורגל ימין. כדלקמן. ואולי פירושו קרע נגד הלב עיין ע"ז (ל"ב) גבי עורות לבובין. וכמו כן יכוון דקרע את הלב עצמו כמו בחולין (ק"ט) במשנה: שם לא היה שובר. במפרש נסתרסו התיבות בדבור זה ולכן נבוכו בו בהבנתו עיין הגהת הב"ח ובהגר"א. ולעד"נ דכצ"ל סדור דבריו כשהיה מתחיל להפשיט דרך הרגל ויורד עד לחזה וכ"מ ביומא דאמרינן התם דרך הפשטו היה קרב הראש והרגל העוקץ כו' לא היה שובר כו' ומניח כו' ברגל האחר דרך הנקב שינקוב כו' כנ"ל נכון בעז"ה: ודע שהתוי"ט שהעתיק דברי המפרש על פירוש הרע"ב ל"ד במחכ"ת שאינן עולין בקנה אחד דהרע"ב מפרש דאתי לאפוקי מדרך הטבחים שחותכין לגמרי את הרגלים עם העור שעליהן קודם ההפשט ע"ש: [שם בתוי"ט ד"ה חתך את הכרעים כו' ולכן יתכן לומר דהרגלים עד מקום כו' כצ"ל. מהגרמ"ש ז"ל]: שם ד"ה כל צרכה. ולא קבע בה הדחה. ר"ל שלא קבעו בה כמה פעמים מדיחין אותה כמו בקרבים שקבע בם ג' פעמים. לפי שיש כרס כו':

ג

במשנ' נטל את הרגל השמאלית ונתנה כו'. מלת חתכה ליתא במשניות ונכון כי הוא נשאר לבדו בלתי ד"א מחובר בו ובמשב"ג חתכה ונתנה ואינו נכון: שם במשנה ומלחום. לא קאי על כל הנזכרים דיין לא בעי מליחה כדאיתא במנחות (ר"ד כ"א): שם בתוי"ט ד"ה נטל את הסכין. ועד עכשיו לא ה"ל צורך לסכין כו'. הא ודאי דלחתיכת הראש והכרעים והידים והרגל היה צורך ג"כ לסכין. אלא משום דאז כבר היה בידו מעת הפשטו. אבל אחר חתיכתם הניחו מידו. ולכן עתה שנצרך לו שוב אמר נטל כלומר שחזר ונטלו:

הזנה אוטומטית תמיד/ה

א

במשנה ברכו את העם כו' וברכות כהנים. מש"כ הרע"ב דנשיאת כפים היה לאחר הקרבת התמיד עמש"כ בס"ד בברכות (י"א ב'). ומש"כ התוי"ט לדעת הרמב"ם דב"כ היינו שים שלום. דנקרא כן ע"ש התחלת הש"ץ כו'. הוא דוחק. ול"נ דלכן קורא לברכת שלום ב"כ מפני שהשלום הוא העיקר בה שהרי מסתיימת בו וכדאיתא במ"ר נשא פי"א גדול שלום כו' אף בב"כ אחר כה"ב סיימו בשלום וע"ש עוד: שם ובשבת מוסיפין ב"א למשמר היוצא. משמע דעתה באותו מעמד היו אומרין אותה. וקשה דהא בשלהי סוכה אמרינן דמשמר היוצא עושה המוספין והם קרבין בשש (ר"פ ת"נ). ועכשיו עדיין לא הגיע זמן יוצר אור וא"כ עוד לא נכנסו הנכנסים. לכן ה"נ לע"ד לפרש ברכו את העם לא כדפרש"י עם העם אלא ברכו אותם כפשטיה. דגם באמת ויציב בסופה בנוסחתנו יש ברכה צור ישראל קומה בעזרת כו'. ואולי בנוסחתם היה בה עוד הוספת דברי ברכה. וכ"נ מפירוש הרמב"ם שכתב שכולן תפלה על ישראל כו' ע"ש. וכיון דאיירי במה שברכו את העם אמר נמי דבשבת היה עוד ברכה בכגון אלו. ומברכין אותה בזמנה:

ד

תוי"ט ד"ה בתוכו. ובמקרא כף אחת ל"נ. ה"ל להעמיד דקדוקו קודם על הא דתני מחזיק ל"ז. ואם היה גורס מחזקת כגירסא שבגמרא. ה"ל לדקדק בלשון המשנה מינה ובה. ואולי משום דשם יל"פ דקאי על התרקב:

ה

מי שזכה במחתה כו'. התוי"ט תמה על הרמב"ם בחבורו שכתב דמי שזכה בתה"ד הוא שזכה בהמחתה הזאת דמנין לו זה. וכן תמה עליו הלח"מ. והכ"מ ג"כ לא הראה מקומו. ולעד"נ דממשנה שלפנינו למד הרמב"ם דקאמר מי שזכה במחתה. ועדיין לא השמיענו מי זכה ואיך זכה. לכן פירש דר"ל מי שזכה במחתה לתרום בה הדשן כדלעיל פ"א מ"ד. ויתכן ג"כ שבאותה מחתה עצמה שתרם בה היה חותה ג"כ הגחלים לקטורת ונכון בס"ד:

ו

תוי"ט ד"ה המגרפה. והתוספות כתבו דשני מיני מגרפות היו כו' לאו למעוטי כו'. נעלם מכת"ר פירוש הראב"ד למסכת תמיד שכתב לעיל בפ"ג דזאת שבכאן היא עצמה דלעיל שהיא כ"ז ופירש וזורקה כמו נזרקה מפי חבורה ור"ל שנזרקה ממנה כל הקולות שהיו בה ביחד להשמיע קול גדול:

הזנה אוטומטית תמיד/ו

א

במשנה מי שזכה בדישון כו'. התוי"ט העתיק לשון הרמב"ם בחבורו פ"י מהלכות תומ"ס ה"ד (שפסק כרבנן דא"ש) דיוצא זה שהקטיר (הקטורת) עם מדשן המנורה. משמע דבעוד שהיה המקטיר שם נכנס המטיב להיטיב הנרות המזרחיים. וק"ל דהא אמרינן ביומא (ר"ד מ"ד) דאפילו ביציאתו אין אדם רשאי ליכנס שם כדכתיב עד צאתו ועמש"כ שם. וכ"כ הרמב"ם עצמו שם בפ"ג ה"ג לא יהיה שם אדם עד שיצא זה שהקטיר הקטורת: שם בתוי"ט ד"ה ומצא בסופו. אלא שצריך טעם למה מקדימין בשחר כלל כיון שאין עושין אז כלום כו'. תמוה שהרי אז מדשן אותן הפתילות שכבו. ומדשן ומדליק ב' נרות המזרחיים אם מצאן שכבו כמש"כ לעיל בספ"ג בשם הרשב"א: שם ד"ה ומדליקו (בסופו). נדחק הכ"מ ליישב דלשון רבינו ל"ד כו'. ט"ס וכצ"ל דלשון המשנה (שאמרה שכבו כו' ומדליקן ל"ר) ל"ד כו' ע"ש בכ"מ:

ג

התחיל מרדד ויוצא. לכאורה תמוה. א) מדקתני התחיל מכלל דאיכא גמר וא"כ איך יצא טרם שיגמור. ב) דבסוף המשנה חוזר ושונה והקטיר והשתחוה ויצא. ולא קאי שם אכה"ג. דומיא דפרשו העם דמיירי בכל הכהנים. ונ"ל דהאי ויוצא קאי על המלמדו הוי זהיר כו' (ויתכן לומר דהמלמדו הוא אוהבו או קרובו שזכר) ואחר שראה שהתחיל לרדד כמו שלמדהו היה יוצא. מפני המקרא דוכל אדם לא יהיה בא"מ כו' וכדקתני לקמן פרשו העם: ונ"ל עוד מדלא תני הכא והשתחוה ויצא (עי' תוי"ט בשם הרמב"ם בד"ה נותנו) דהשתחואה לא הוה אלא למי שעבד עבודה וכשגמרה השתחוה ויצא. אבל זה המלמדו דלא עביד מאומה דאפילו את"ל דזהו אוהבו או קרובו כו' גם הוא לא עביד אלא מעשה איצטבא. לא היה משתחוה ביציאתו: ודע דמה שפירש הרע"ב דהוי צובר הקטורת. ממשנה דיומא (נ"ב ב') הוא שלמד כן וע"ש בגמרא. ואילו במשנה שלפנינו אדרבה תנן מרדד דמשמע כהי"א (שם מ"ט ב') בברייתא דמפזרה כו' וכמו שהעיר התוי"ט. והרע"ב צ"ל דמפרש מרדד דהכא הוא דלאחר שצברה הוא נעשה חד מלמעלה בראשו כעין (מגדול) [מגדל] לכן היה מרדדו קצת שיהא שטוח מעט. אבל זה דוחק. ולעד"נ דדוקא בקטורת דבין הבדים ביוה"כ הוא דתנן צוברה אבל בקטרת דהיכל לכולי עלמא היה מפזרה והיינו דתנן הכא מרדד. וכן הרמב"ם בחבורו לא הזכיר צבירה אלא בקטורת דמחתה בפרק ד' מהלכות עבודת יום הכפורים. ובקטרת דמזבח הפנימי כתב בפ"ג מהלכות תומ"ס ה"ח ומשליך הקטורת כו' עד שתתרדה על כל האש ע"ש: והא דלא חשיב לה התם בין החילוקים דיוה"כ לדכל יום. י"ל דתנא ושייר ויהא מיושב ג"כ התוי"ט ממה שהעירותי עליו שם בד"ה והיום בסופו ע"ש. ולפמש"כ י"ל ג"כ דברי התוספות דשם. ממה שחשדם התוי"ט כאן דאישתמיט מיניהו מתניתין שלפנינו ע"ש. דהם סוברים דממשנתנו לא היה מביא אביי שם לראיה דהיא מיירי בקטורת דהיכל שהיה מפזרה. ואין ראיה לקטורת דמחתה שהיה צוברה. אלא ודאי דברייתא היא דמתנייא בקטרת דמחתה. ונכון בעז"ה:

הזנה אוטומטית תמיד/ז

א

[בראשון לציון ד"ה תוי"ט סד"ה הפרוכת כו'. עכ"ל הל"מ וכבר קדמו הבה"ז בחדושיו למנחות (צ"ח א') והביא ג"כ מ"ש מרן פ"ד מהל' בית הבחירה דין ב' דבבית ראשון לא היה פרוכת ע"כ. ועי' בחק נתן מנחות שם שהאריך בזה להצדיק את הכ"מ בהל' בית הבחירה. מהגרמ"ש ז"ל]:

ג

במשנה מהיכן הוא מתחיל כו'. בהגר"א ז"ל כסתמא דמתניתין פ"ד דיומא. ולא אבין דלכאורה אף ר"י דשם דס"ל דלעולם כה"ג עולה באמצע כו'. מודה דמ"מ צריך להקיף דרך ימין: ומש"כ עוד בד"ה על שלחן. עמש"כ בשקלים פ"ד מ"ו: הזנה אוטומטית מדות/א

א

במשנה ואחד בלשכת הפרוכת. ל"י היכן מקומה ולא נזכרה בשום מקום זולת כאן: שם בתוי"ט ד"ה שומרים. ואין נראין כו' שכתב שיהיו שומרים יום ולילה. ולי קשה עליו דהרי ג' מקומות דכהנים ילפינן מקרא דאהרן ובניו שומרים כו'. וא"כ היאך אפשר שיהיו שומרים ביום הלא היו צריכים לעבוד עבודה. וזולתם לא היו כהנים. עי' זבחים (ק"א ע"ב). [וכ"כ הב"ש על דברי המפרש זה לא היה ולא נברא. וכ"כ המל"מ פ"ח מהל' בית הבחירה הל"ב דדברי המפרש תמוהים הם בעיניו. וחידוש שלא הביא את התוי"ט והב"ש שקדמוהו בזה. ומ"ש (דה"א כ"ו י"ז) למזרח הלוים ששה לצפונה ליום ארבעה לנגבה ליום ארבעה. עי' בנ"ע שמ"ש "ליום" הוא מהופך מן "לוים" כמו כבש כשב וכדומה אך מ"ש שם הלשון שביום ובלילה היו שומרים בכ"ד מקומות הוא ל"ד. ואח"ז מצאתי בס' דרך הקדש (הנספח לשו"ת מגיד מראשית) דף י"א ע"ג שהעיר מזה הפסוק ומביא בשם הגהות הרב ר' בצלאל אשכנזי דאלו ב' רוחות צפונה ונגבה היו שומרין בין ביום ובין בלילה (דיום ר"ל מעל"ע) אבל בשאר מקומות לא היו שומרין רק בלילה וסמך כתוב בפתרוני הר"ר שמואל החסיד ז"ל מפסוק על חומותיך ירושלים הפקדתי שומרים כל היום וכל הלילה כו'. א"נ מצינו למימר איפכא דבצפונה ונגבה היו שומרים ביום דוקא דכתיב היום למעוטי לילה אבל בשאר מקומות בין ביום ובין בלילה. מהגרמ"ש ז"ל]: שם ד"ה והלוים. ובסה"פ כתב הר"ב עוד שגם כו' הלוים ג"כ משמרים. ועמש"כ בשמו פ"ג דפרה בסופו. ול"נ דל"ד במחכ"ת דכוונת הרע"ב היא משום דחשיב בהכ"א מקומות דלוים ה' על ה' שערי העזרה. ובתוך מנין השערים הרי היו הניצוץ ובית המוקד לקמן במ"ה. ובית אבטינס נמי פירש הרע"ב כאן שהיה בנוי בצד שערי העזרה. ובשם היו הכהנים שומרים ג"כ:

ב

במשנה ורשות היה לו לשרוף את כסותו. לכאורה מה זה תשלום גמול. ואולי דסמכו על המקרא דוקרעים תלביש נומה (משלי כ"ג) ולפי' הר"ב בשקלים דגם בכהן היה כן. לכן לא היו קורעין כי המקרע בגדי כהונה לוקה (יומא דף ע"ב). אבל לשורפן אולי רשאי. וקצת ראיה מהא דמבלאי מכנסי כהנים היו מפקיעין ובהן היו מדליקין. אלא דמ"מ יקשה ממה שהיו מפקיעין תחלה. ואולי כיון דהוה לצורך שריפה שרי. דאינו אסור אלא דרך השחתה כמש"כ הרמב"ם בפ"ט מהל' כהמ"ק ה"ג. אבל יש לדחות דבלו שאני עי' קדושין (נ"ד): שם מה קול בעזרה. לכאורה הל"ל בהר הבית:

ג

במשנה ה' שערים היו להר הבית כו'. פירש הר"ש לחומת עזרת נשים המקפת כל ההר לפנים כו'. אף שפירושו דחוק. וגם מפשטות המשנה לקמן פ"ג מ"ה משמע דע"נ לא היתה רק מצד מזרח. וכ"מ לקמן בפרקין מ"ה דקאמר ופתח היה לו לחיל. וכן במ"ז אחד פתוח לחיל (ועמש"כ שם מתמיד). ועמש"כ בפ"ג דמע"ש מ"ח. וא"כ איך יפרנס מה שאמר קיפונוס מן המערב. והלא שם היה שער נקנור במזרח עזרת ישראל. (ולהכי שכל לפרש מקפת כל ההר). מ"מ לפי פירושו תתיישב תמיהתי בפסחים (פ"ו) ע"ש: שם בתוי"ט ד"ה טדי. ונכתב שם טרי בריש כו'. עי' מש"כ בזה ביומא (י"א ב'):

ד

בתוי"ט ד"ה שער המים כו' [בדברי ראב"י ובו כו' כצ"ל. מהגרמ"ש ז"ל]:

ה

במשנה ופתח היה לו לחיל. בריש תמיד (כ"ו ב') הגירסא לחול. וכן לקמן במשנה ז' במפרש שם ז' משמע דגורס לחול:

ו

תוי"ט ד"ה מזרחית. הרי לשכת החותמות שבצפונית מזרחית כו'. תמוה דהרי מסקינן ביומא (י"ז) דגם תנא דתמיד מודה דלשכת הטלאים לצד מערבית דרומית הואי טפי ומאותו הקרן מתחיל החשבון וא"כ לפ"ז הוה לשכת החותמות במזרחית צפונית ע"ש ובפירש"י:

ז

תוי"ט ד"ה שנים. כיון דב' שערים ה"ל אמאי לא קחשיב כו' אלא חד שומר. לכאורה הא קחשיב באמת שם שני שומרים במ"ט הכהן מבפנים ובן לוי יושב (כ"ה עיקר הגי' כהעתקת הרע"ב בד"י וכ"כ המל"מ בפ"ח מהל' בה"ב) מבחוץ ולעיל קחשיב שמירת הלוים בה' שערים ואיכא למימר דבית המוקד א' מהן. וכהן ודאי היה שומר שם כדאיתא בר"פ ובריש תמיד. וע"ש בגמרא (כ"ז) תרי מינייהו ל"צ שימור ובמפרש שם. ובמל"מ שם באורך:

ט

במשנה נתן כסותו עליה. נראה להגיה דצ"ל כסתו כדלעיל איש כסתו בארץ: שם יוצא והולך לו בטדי. בהגר"א ז"ל נ"ל דהוא דברי הכל כצ"ל. (והיה כתוב בר"ת ד"ה וטעה המעתיק) ור"ל דזה אינו מדברי ראב"י אלא סתמא דמתניתין ואתי לכ"ע. וראב"י ל"פ אלא על מה שאמר ת"ק במסיבה כו' תחת הבירה והוא אומר תחת החיל. ודלא כהר"ש והתוי"ט לעיל במ"ג שהבינו שגם זה הוא מדברי ראב"י:

הזנה אוטומטית מדות/ב

ב

במשנה נכנסין דרך ימין. עתוי"ט בשם פי' הרמב"ם. עדיין חסר לנו ביאור ויוצאין דרך שמאל. ועי' פ"ו דזבחים מ"ג ובפי' הרע"ב שם ותפרש כן גם כאן:

ג

במשנה כל המעלות שהיו שם רום מעלה חצי אמה כו'. ק"ל הא סתמא דמדות ראב"י היא כמש"כ הרע"ב לקמן מ"ה ועי' תוי"ט מ"ד ד"ה שהכהן. והוא אמר לקמן מ"ו מעלה היתה שם וגבוהה אמה. ועיין לקמן פ"ה מ"ב בתוי"ט ד"ה והמותר:

ד

במשנה חוץ מכותל מזרחי שהכהן כו'. בפי' הרמב"ם ואמרו שהוא נמוך מכ' אמה העתיקו התוי"ט. וט"ס הוא וצ"ל מכ"ד. או מד' ויהיה הכוונה על גובה הכותל שלמעלה מן השער שהוא גבוה כ' ככל השערים. וא"ש לפ"ז מה שסיים כדי שיהא הנראה משער ההיכל יותר מב' אמות. אולם לפי השיעור דב"א ל"י מנ"ל. ובגמרא יומא שם איתא הא איכא פלגא דאמתא דמיתחזי ליה פיתחא בגווי'. מוכח דסגי בהאי שיעורא. וה"ה ודאי גם בפחות מזה. ואולי גם הוא ז"ל לא כוון בדוקא וכמו שאמר דרך משל. ובחבורו פ"ו מהל' בה"ב ה"ה סתם וכתב שהיה נמוך. ועי' תוי"ש ביומא שם. [ודע דמה שהעתיק התוי"ט מפירוש הרמב"ם ובין האולם והמזבח בקרקע אחד ישר. זהו לשיטתו לקמן בפ"ג מ"ו בפי' אמה אמה ורובד שלש דקאי על בנין כותל האולם. אבל לפירוש הרע"ב שם לא היה קרקע ישר בתחלתו רק ג' אמות לת"ק וב' אמות לר"י לבד הרובדים]. ובפסקי תוס' כאן סי' ח' כתבו שהיה גבהו ששה אמות. וע"כ כוונתם כדי שיוכל לראות דרך עליו כל גובה שער ע"נ. אבל ל"י מה יועיל זה לראיית פתח ההיכל דסוף סוף לא יראנו אלא דרך ד' אמות עליונות דשער עזרת נשים:

ה

במשנה בסופה לא היו טרוטות אלא מוקפות כחצי גורן עגולה. עי' פי' הרע"ב. ומזה לכאורה קשה לפי' הב' דרש"י בשבת (ל"א) ע"ש. ובמכלתא פ' בשלח בפסוק ויחנו לפני פי החירות. ולא היו טרוטות אלא מוקפות ולא היו עגולות אלא מרובעות: שם בתוי"ט ד"ה וארבע לשכות. בארבע המקצועות שמבחוץ לעזרה זו. לפ"ז לא היו הלשכות שלצד מערב בהמקצועות ממש שיכילו ב' הרוחות. שהרי עזרת ישראל תכופה לה. אלא שהיו בצד דרומי וצפוני בסופם במקצוע המערבי: שם ד"ה וחלקה. וצ"ל שמעקה ה"ל כו'. א"כ אין זה חלקה. אבל י"ל דאין צורך למעקה אלא לגובה בזקיפה. והכא הלא מעלות ה"ל ע"פ כל הרוחב כמש"כ לעיל במ"ג בשם רש"י:

ו

במשנה ובה שלש מעלות כו'. לעד"נ דפי' בה היינו בעזרת כהנים והוא ענין בפ"ע אבל גם זה הוא מדברי ראב"י כדמוכח ביומא (ט"ז). דלפירוש המפרשים דמוסב על הדוכן (וע"כ גרסי ובו כדאיתא ביומא שם) קשה מאי דסיים נמצא עה"כ גבוה מע"י ב"א ומחצה וכי הדוכן הכיל כל עזרת הכהנים ועי' פירש"י ביומא שם ד"ה ר"א היא. ודברי התוי"ש שם דחוקים. ונ"ל עוד דראב"י פליג על הא דקאמר ת"ק וראשי פספסין מבדילין כו'. ואמר דלא היו צריכין לזה דהיכר גדול היה בל"ז דמעלה היתה שם כו' וגם דוכן נתון עליה. וכ"מ מהר"ש והתוי"ט בפ"א דכלים מ"ח ע"ש. וכן הרמב"ם בחבורו לא הזכיר הפספסין: שם ולמה נקרא שמו שער המים כו'. י"ל עוד טעם ג' מפני שע"ג היה בית טבילה לכ"ג כדאיתא ביומא (י"ט): שם תוי"ט ד"ה פספסין. א"כ אין איסור בנטיעת עץ בע"י. אבל מה יענה להפספסין דעלייה לקמן פ"ד מ"ה: שם ד"ה והדוכן. לברך את העם הרר"ש. תמוה שמלא פי' הרע"ב עם דברי הרר"ש ואינן עולים בקנה אחד. שהרי הרע"ב פי' ודוכן של לוים והוא מפירש"י ביומא ור"ל לשיר. וכ"כ הרמב"ם בחבורו פ"ו מהל' בה"ב ה"ו. וכ"כ התוספות בסוכה (נ"א) ד"ה שעליהן. ועל פי' הרר"ש ק"ל דבפ"ז דתמיד מ"ב איתא דעל מעלות האולם היו הכהנים מברכין. ועמש"כ בפתיחתא דאיכה בפתיחת משא גיא חזיון: שם ד"ה שער הנשים. ואע"ג דאמרי' אשה בעזרה למה. הוא בקדושין (נ"ב ב') בשינוי לשון קצת ומש"כ לק"מ עי' בתוס' שם:

הזנה אוטומטית מדות/ג

א

במשנה אמר רבי יוסי מתחלה כו' עד שנמצא מקום המערכה כ' על כ'. קרא כתיב כן בדה"י (ב' ד' א') ויעש מזבח נחשת (פי' תחת נחשת. אבל שלו היה של אבנים עי' זבחים (ס') ובפרש"י ד"ה ה"ק) עשרים אמה ארכו וע"א רחבו. ואמקום המערכה קאי כדפרש"י בזבחים שם. ולכן נ"ל דליכא דפליג על ר"י בהא וכן סתם הרמב"ם בחבורו פ"ב מהל' בה"ב. ופרש"י במלכים (א' ח' ס"ד) שכ' מקום מערכתו כ"ד על כ"ד צ"ע וכבר עמד עליו הבה"ז שם (נ"ט ב') ע"ש. וכן צ"ע במש"כ בשבת (נ"ה) דשלמה עשה מזבח אבנים של ל"ב אמה: שם בהרע"ב ד"ה כל קרש ארכו ל"ב אמות. הן ע"כ חלל הדפוס היה מחזיק ל"ב אמה וא"כ אורך הקרש היה צ"ל יותר. אם לא שנאמר דהקרשים היו נוגעים זה בזה בקצוותיהם הפנימיים [וק"ל]: [שם בתוי"ט ד"ה מקום הקרנות כו' ואותן ג' כתובות כו' ופי' הכ"מ כו' היינו משפת סובב כו' כצ"ל. מהגרמ"ש ז"ל]: שם ד"ה כמין גמא. דבריו וציוריו צריכין תיקון למתבונן בם:

ד

במשנה ובפגימה לכל דבר. משמע דמ"מ בעינן שיפגמו ע"י איזה דבר אף שלא ע"י ברזל. אבל אם מצאן פגומין תחת קרקע בתולה שידוע שכן היה גידולן לא מיפסלי. ומה שאמר ברישא אבנים שלמות וכדכתיב דברים (כ"ז) אינו אלא לאפוקי שנחסרו אחר הוצאתן ממקורם. לכן תמה אנכי על התוס' בחולין (ר"ד י"ח) שהקשו אנה ימצאו אבנים בלא פגימה:

ה

תוי"ט ד"ה על שלחנות. לשון הראבי"ה פי' שבין הטבעות ולעמודים כ"נ דצ"ל: שם ד"ה אלא כל דממזרח למערב עמודים ח' כו'. ובציור שבסוף המסכת צייר לעמודים ח' מצפון לדרום בשורה אחת והשלחנות לפניהם בשני סדרים. וזה דלא כמאן דלהראבי"ה משמע דהעמודים הי' בסדר אחד ממזרח למערב וכן השלחנות לפניהם. ולרש"י ביומא שהביאו התוי"ט לקמן פ"ה מ"ב היו השלחנות בד' סדרים. ובציור הרמב"ם מסודרים העמודים כדעת הראבי"ה. ושלחנות באמצען (והוא כדעת התוס' ביומא (ט"ז ב') בד"ה מן "וי"ל הני אחריני נינהו כו'" והוא ג"כ דעת המפרש למס' תמיד (ל"א) בד"ה מדיחין אותן ג"פ). והשלחנות ח' שהוזכרו במסכת שקלים פ"ו מ"ד והן הן דלקמן פ"ה מ"ב ציירן בשני סדרים. ועוד ראיתי בציור התוי"ט שצייר הטבעות ד' סדרים של ו' ו' כהי"א והוא תימה. ובציור הרמב"ם המה נכונים כדעת הת"ק:

ז

ברע"ב ד"ה של מלת כו'. נ"ב עי' מ"ש בהגהותי לגמרא עירובין (ג' א'). מהגרמ"ש ז"ל:

ח

בתוי"ט ד"ה גפן כו' להתברך הגפן כו'. נ"ב ברמב"ם איתא כגפן. מהנ"ל]:

הזנה אוטומטית מדות/ד

א

בהרע"ב ד"ה בסופו. ושתים דלתות לדלתות שתיהם. ל"ד דתיבת לדלתות מוטעמת באתנח. הוי דמלת שתים מוסבת למטה וכהרמב"ם שהעתיק התוי"ט:

ב

הרע"ב ד"ה ושני פשפשין. רחוקים קצת מן השער. עמש"כ עליו בפ"ג דתמיד מ"ז: שם ד"ה ופתח את הפשפש. ובא לו אל שער השני שבסוף עובי הכותל כו'. ל"ד בזה וכמש"כ עליו בתמיד פ"ג מ"ז ע"ש:

ג

הרע"ב ד"ה ט"ו בצפון. אלא עובי הכותל עם החלל שבינו ובין הכותל השני כו'. לישנא קטיעא היא דהל"ל נמי ועובי הכותל השני. או בקוצר אלא עובי הכותל והחלל שבתוכו הוא מונה ולשון הרמב"ם הוא כעין זה ע"ש ועמש"כ לקמן מ"ז: שם בתוי"ט ד"ה ט"ו. מאין נפלה האורה אל כל התאים כו' ובשלמא להיכל כו'. עי' מה שהשגתי עליו בזה לקמן מ"ה. ובנידון האור אל התאים היה נ"ל שהיו בהם חלונות. באותן שבצפון ושבדרום בקציותיהן המזרחיות והמערביות. ובאותן שבמערב בקצוותיהן הצפוניות והדרומיות. כי התאים לא היו נמשכים רק כנגד כותלי ההיכל. והקרנות היינו צפונית מערבית ודרומית מערבית היו פגומים ומשם האורה באה. אולם מרוח מזרח לתאי צפוניים ודרומיים לא היה אור גדול כ"כ כי האולם היה כנגדם. ולא בא להם רק מאורו של אולם. וגם התוי"ט ע"כ סובר כן מדלא מקשה מהתאים החיצונים. ולהרמב"ם האולם היה נמשך גם בצפון ודרום ההיכל והתאים. אך היציעות שהיו מחוץ לתאים לפי' הרמב"ם במשנה דלקמן עדיין מאפילות אפי' על התאים החיצונים. אמנם לפמש"כ שלא היו נוגעים התאים שבצדדי ההיכל לאשר במערבו רק בקרנותיהם א"כ ודאי כבד לפסוע על גגותיהם מאחד לחבירו דרך משעול צר כזה דהוא דרך הקרנות ולקמן במ"ה תנן שהי' הולך דרך עליהם. אבל מצינו כה"ג לר"ש בב"ב ספ"ו דס"ל ד' מערות. ויהיה ע"כ המבוא להחצר דרך קרנות ע"ש: שם ד"ה ובקרן. וז"ל הרמב"ם ומ"ש כאן לפשפש אחד כו' כצ"ל: [בא"ד אבל רש"י ז"נ בפי' יחזקאל כו' מה שיש בין ב' הכתלים כו' כצ"ל. מהגרמ"ש ז"ל]: שם (בסופו) וא' לפשפש כלומר כו'. והוא דחוק. ול"נ דפשפש הונח כאן על חדר קטן שעושין לפני פתח הבית מבחוץ לבוא דרך עליו אל הבית (פארהויז בל"א). והיה עומד אצל פתח התא מבחוץ. אח"ז מצאתי להגר"א ז"ל שנראה שכוון לזה:

ד

בתוי"ט ד"ה התחתונה. כ"ש באורך רב כזה שהוא שבעים אמות. ל"ד דאורך כותל המסיבה היה נגד אורך ההיכל וכותליו (עמש"כ במ"ג) שהוא ע"ג אמה. ואם מגרע ממנו מה שנגד עובי כותליו המזרחי והמערבי לא ישאר רק ס"ג: [שם בא"ד עובי הכותל חצי אמה שלשיעור יציעות כו' כצ"ל בתיבה חדא מהגרמ"ש ז"ל]:

ה

במשנה הי' מהלך בדרום עד שהוא מגיע לפתחה של עליה כו'. משמע שהיה נכנס בדרך ישר מהגגות של התאים להעלי'. בלתי סולם. דאל"כ היה אומרו כמו שאמר הכלונסות שעולין דרך עליהם לגנה. וא"כ ע"כ גובה גגי התאים היה שוה לרצפת העלי'. ותחתיה עד חלל ההיכל היה עוד ה' אמות. אמה מעזיבה. אמה תקרה. אמתים ב"ד. אמה כיור. וא"כ מאין יבא האורה להיכל מלמעלה לגג התאים שכ' התוי"ט לעיל בריש מ"ג. וסתירה ג"כ למאי דמשמע לעיל מדבריו במ"ד. דגובה כל התאים אינו רק י"ח אמות. ועי' בראב"ד פ"ד מהל' בה"ב ה"ט דמוכח דדבריו ג"כ דגובה כל תא היה יותר מששה אמות: שם בתוי"ט ד"ה וראשי פספסין. וניחא לי כו' אבא שאול אומר עליית בית ק"ק חמורה מבית קה"ק כו' וצ"ע דמתניתין דהכא דלא כמתניתין דספ"ק דכלים כו'. ול"נ דמתניתין דהכא לא אתיא ג"כ כא"ש. דלבית קה"ק תני דהיו משלשלין אה"א כו' כדי שלא יזונו כו'. ובעלייה משמע שהיו מתקנים כדרכן בלתי תיבות:

ז

במשנה וההיכל צר מאחוריו כו'. לפמש"כ לעיל במ"ג יל"פ דר"ל אחוריו ממש במקום התאים דלא היה שם רק רוחב ל"ב נגד ההיכל וכותליו. וא"ש גם לפי' הרמב"ם והרע"ב בבנין האולם. אשר הרע"ב כ' על הא דצר מאחוריו דלא איתפרש לו והרמב"ם נדחק. והראב"ד מביא מזה עזרה לשיטתו שלא היה האולם אלא על פני מזרח: שם בהרע"ב ד"ה ט"ו אמה. והאולם עשר כו'. לפירושו לעיל במ"ה שהיו עוד יציעים סביבות ההיכל חוץ לכותל המסיבה לצפון וכן לדרום משמע שהיה חוץ לכותל הורדת המים. לא יתכן להיות חלל האולם עשרה דחלל היציע לבד כותלה החיצון היה חמש אמות. והא לא תקשה לפירושו מדוע לא חשב היציעים ברוחב ההיכל. וכן המערביים בארכו ויהיה יותר ממאה. די"ל משום דלא היו קדושים בקדושת ההיכל. אבל התאים משמע שקדושתן שוים להיכל. וכ"מ מפרש"י בזבחים (נ"ה ב') ד"ה לא. אולם זה קשה לפי' הרע"ב בהא דיציעים מהא דתנן לקמן ברפ"ה וי"א אמה לאחורי בהכ"פ וכ"ה בכ"ד בש"ס. דמשמע שהיה פנוי בלא שום בנין: שם בתוי"ט ד"ה כותל ההיכל. ולסברא זו כו' י"ל ג"כ להרמב"ם כו'. נראה דכוונתו ליישב בזה מה שגמגם עליו לעיל במ"ד ע"ש. ותימה דלפ"ז יקשה מדוע לא חשיב המגרעות ויתוסף עוד ב' אמות ברוחב ויהי' ע"ב דבשלמא לפי' התוס' לא יתוסף כלום דיחסר לעומת זה חלל התא וכמ"ש דאידי ואידי חד שיעורא היא משא"כ להרמב"ם: בא"ד (בסופו) אבל כמו שפי' לעיל במ"ג הוא נכון. גם שם לא באר ככל הצורך כמו שהעירותי שמה. ודע שאחר התבוננות בלשון הרע"ב משמע דדעתו דכותל ההיכל וחללו (שקוראו תא) לבד היו שש. והכותל הב' ממנו הוא בכלל שש דהתא שאצלו וכן כולן לבד האחרון לפי הבנת התוי"ט בו. (אבל ל"נ דדעת הרע"ב דכותל החיצוני של התא הוא נכלל בי"א אמה שאחורי בהכ"פ ולא נחשב בחשבון ההיכל. וכמו דלא נחשבו כותלי עזרה בחשבון עזרה לקמן ברפ"ה. וכ"מ מדבריו לקמן פ"ה סמ"א שכתב י"א אמה של חלל עם עובי הכותל. ור"ל הכותל התא החיצוני). אבל מפי' הרמב"ם במ"ג משמע דגם הכותל הב' הוא נכלל בשש דכותל ההיכל וכן כולן והתוי"ט לא הבין כן בדעת הרע"ב: שם ד"ה האולם (בסופו). מש"כ שהשבעים אמה רוחב היה באורך פ"ד אמה. וכ"כ עוד בסה"ד דהעודף ט"ו אמה מזה וט"ו אמה מזה היה במשך ממערב למזרח ט"ז אמה כשיעור כותל האולם חמש והאולם י"א כו'. ל"ד במחכ"ת ושכח לחשוב כותל האולם במערבו שהי' ג"כ עוביו חמש (עי' זבחים (כ') רש"י ד"ה ה"ג אבל מן החליפות. ושם (נ"ה ב') בד"ה שני פשפשין וכל הענין דשם) וא"כ היה רחבו מאה במשך ממערב למזרח כ"א אמה. ורוחב ע' באורך ע"ט אמה. ואולי לשון הראב"ד שהביא לעיל שכ' שלא היה לאולם אלא כותל המזרח כו' הטעהו. אבל זה דבר שא"א לשמוע שיהיה שם פרוץ בלי חומה. וגם לעיל ספ"ג מבואר שה"ל תקרה ג"כ. וכ"מ להדיא במנחות (כ"ח ב') בתד"ה אכסדרה שהיה מגופף מד' רוחות. וזה אין לומר שכותלו המערבי הי' מנגד קרן מזרחית צפונית של כותל המסיבה למזרח. וכן בדרום נגד קרן דרומית מזרחית דכותל הורדת המים ולמזרח. דא"כ לא יהי' חללו שם י"א. וגם לא יהיה הכותל מיושר כי כותלי התאים וההיכל נכנסים לפנים:

הזנה אוטומטית מדות/ה

א

במשנה וי"א אמה אחורי בהכ"פ. ר"ל החלל שבין כותל התא המערבי עד כותל המערבי של העזרה. ודברי הרע"ב בזה שלא בדיוק ועמש"כ עליו בפ' דלעיל מ"ז [צ"ל ברע"ב י"א אמה של חלל עד עובי הכותל או צ"ל לבד עובי כו'. מהגרמ"ש ז"ל]:

ב

מן השולחנות ולננסין ארבע. מדלא קאמר לננסין בלא ו' כמו באינך. משמע לי דה"ק מהתחלת השולחנות ועד לננסין וכולל השולחנות עם החלל שבינם לננסין ואמר שהם ביחד ד' אמות. ואולי שהחלל לא היה אמה שלמה לפי שהשלחנות היו צריכין להיותן קרובים להננסים כדי שיוכל להניח עליהם הכבש בשעת תלייתו באונקלויות שבננסים להפשיט. ע"כ לא נתן לו קצב בפ"ע וכללו עם מקום השלחנות. עי"ל דהשולחנות היו עשויין חוליות ופרקים כמין איצטרמיטא ונכפפות ונפתחות. כשתולה בהמה קטנה להפשיט היה פותחן כדי לקרבן להננסין. ובגדולה (או בשעה שהיה תולה הבהמה שהיה נצרך לו מקום מרווח להתעסק בתלייתה) אז מקפלן. לכן לא יהיב שיעורא להשולחנות לבד ולהחלל לבד. כי היו משתנין בשיעורן כפי הנצרך. או י"ל דלא נעשין בחוליות רק שלא היה קבוע עמידתן במקום אחד אלא מזיזן ממקום למקום כפי הנדרש לקרבן או לרחקן. ונכון בס"ד כי בזה מיושב מה שגמגמו הראשונים נ"ע אודותם: שם בתוי"ט ד"ה מן הטבעות. וכן גם רש"י עצמו כו' שמקום השלחנות כלול כו' ומעתה אין לתמיהת כו'. ל"י איך יתיישב לפי' זה דרש"י. דהלא מ"מ ס"ל דהחלל שבין הננסין לשולחנות היה ארבע:

ג

בתוי"ט ד"ה לשכת הפרוה. ואני תמה כו'. ואני תמה דהתנן פ"א דכלים מ"ח החיל מקודש ממנו שאין עובדי כוכבים וט"מ נכנסים לשם. ובפסקי תוס' סי' כ"ב ראיתי עובד כוכבים לא היה בונה שום דבר בהר הבית. ואולי הכוונה דע"י נבנה אבל הוא עצמו לא נכנס לשם. או שהיה ישראל מומר. ועל עיקר פירושם בהא דאמגושא דיומא מכשף. ק"ל דהא בשבת ע"ה פליג ביה רב ושמואל ורב סבר גידופי: בא"ד ועשאן דומה לדומה וכו'. אולי צ"ל רומה לרומה וז"ל רש"י ביומא (י"ט) ד"ה על גגה מי מעיין הי' באין לשם ברומה: שם ד"ה לשכת המדיחין. הקרבים מדיחין פע"ר בלשכת מדיחין כו'. לפ"ז מה לו לדחוק ולפרש דקרבי קדשים דהכא היינו כרס. ולפנינו במפרש ליתא לכ"ז ונוסחא משובשת נזדמנה לו:

ד

במשנה ודנה את הכהונה. נראה דבכל ע"ש שהיתה באה משמרה חדשה למקדש היו דנין אותה וכל משמר שלא נמצא בו פסול באחד מהם היה עושה יו"ט והיו אומרים ברוך כו': שם בתוי"ט ד"ה אבא שאול. שאע"פ שהיתה בנויה בקדש היתה פתוחה לחול כו'. כבר הקדימוהו בזה התוס' ביומא (ח' ב') בד"ה דאי: הזנה אוטומטית קינים/א

ב

בהרע"ב ד"ה חטאת שנתערבה. בשני קנין של חובה כו' שכל קן מהן הוא א' עולה כו'. וכ"כ לקמן בסוה"מ. ול"ד בלישניה. דע"כ לא מיירי שכל קן מופרש לבד דא"כ לא הוה כשר אלא פרידה אחת. וכן לקמן פ"ג דבריו מגומגמין בזה אשר שם כבר צווחו עליו קמאי דקמן. ולקמן פ"ב מ"ב תמה עליו התוי"ט בכה"ג:

ג

תוי"ט ד"ה אחת. מפני שחייבות מהן (אולי צ"ל בהן) כמו האנשים ומוסף כו'. ק"ל מקרבן דשמיעת קול דאינו בנשים כדאיתא בר"פ שבועת העדות. ועי' נו"ב מ"ת חלק חו"מ סי' ח':