משתמש:מושך בשבט/רש"י עלבראשית רבה2
בוט נ/א
רצות אין כתיב כאן אלא רצוא. לשון רצוי ולא לשון מרוצה שהן רוצין לעשות שליחותן:
כמראה הבזק כזה שהוא בוזק גפת בכירה. מפזר פסולת של זיתים בכירה לדולקן ומסיק אש באחד מהן מיד הן נדלקים כולם מריח השמן שבהן כך קלין לעשות שליחותך:
נפטרין מאברהם בשש שעות ובאין סדומה בערב. ומניין שבאו אצל אברהם בשש שעות דכתיב כחום היום והיינו בשש שעות כמו שאמרנו ובאין לסדומה בערב והרי הכתוב מתמיה עליהם כיון שהן קלין בשליחותן היאך עכבו כל כך שבאו לסדום בערב בתמיהה אלא מלאכי רחמים היו וממתינים כל הדרך הזה כסבורין שמא אברהם מוצא להם זכות:
בוט נ/ב
והוא באחד ומי ישיבנו. נעשה שליחותו באחד:
ויבאו שני המלאכים סדומה. כתיב ישלח בם חרון אפו עברה וזעם וצרה משלחת מלאכי רעים כלומר כל א' וא' לשליחותו ואת אמרת שני אתמהא:
להלן על ידי שהיתה שכינה על גביהן אנשים. לגבי שכינה לא נחשבו כי אם כאנשים. כיון שנסתלקה שכינה מעל גביהן לבשו מלאכות. ממשלה:
אברהם שהיה לו כחו יפה נדמו לו כדמות אנשים. שלא היה מתיירא מהם:
לוט שכחו רע נדמו לו כדמות מלאכים. שהיה מתיירא מהם ובמדרש רבי תנחומא מפרש אברהם שהיו מצויים אצלו כל שעה לא הרגיש בם כי אם כאנשים אבל לוט שלא היו מצויים אצלו הרגיש בהם כמלאכים:
אמר ר' תנחום לאחד שנטל ממשלה מן המלך עד שלא הגיע לבית אודיין שלו מהלך כפגן. אודיין מקום גדולתו וישובו כדגרסינן במשקין אודייני ופירשו הגאונים שהוא מקום ישוב ומדרש רבי תנחומא מעיד עליו דאמר כל הימים שהיה מהלך בדרך היה מהלך כפגן משנכנס וישב במקומו התחילו מכבדין אותו ואית דגרסי לבית אודן שלו ואומרים שהוא לשון יון:
בוט נ/ג
ובשעה שהוא דן את העולם בלילה דן אותם. בשעה שהם ישנים מן העבירות להטותן לכף זכות משום דכתיב ורחמיו על כל מעשיו (תהלים קמ"ה):
ישפוט תבל בצדק. אלו ישראל שמתובלין במצות:
ארכי דיינין. גדול הדיינין:
ה' ראשי דיינין היו בסדום קו שקר ורב שקר רב נבל ורב מסטי דין וקלא פנדא. קו שקר מדת שקר:
בוט נ/ד
סורו נא אפילו איני כדאי סורו נא עקמו עלי את הדרך. היה לו לומר בואו נא מהו סורו נא מדרך הישרה ועשו שלא כדין אע"פ שאיני כדאי לכם:
אברהם מקפיד על טינופת עבודת כוכבים לפיכך הקדים רחיצה. שהיו משתחוים לאבק רגליהם:
ויש אומרים אף זה עשה כשורה. שהקדים לינה:
כדי שיצאו ויראו אבק שעל רגליהם ולא יאמרו אנשי סדום אלו לנו. אבל לכשיראו אבק שעל רגליהם יאמרו לא לנו אלא עכשיו באו ומה שכתוב ורחצו רגליכם למחר רחצו רגליכם כשתלכו ולא כשבאו:
ממאנין בקטן. זה לוט:
ואין ממאנין בגדול. שאמרו לו כן תעשה כאשר דברת:
ויפצר בהם הכניס בהם אף וצרה ויסורו אליו הדא אמרה סייעתא לההיא דאמר רב הונא עקמו עלי את הדרך כדי שלא תהיו נראים באין אצלי. והם עשו כמו כן דכתיב ויסורו ולא כתיב ויבאו:
מצוה גדולה עמדה על המלח. מצות דורש:
דהוה אמר. לוט לאתתיה הב לאלין אכסנאין קלי מלח:
אף הדא סוניתא בישתא את בעי מלפא הכא. מנהג כעור כדאמרינן סניא הדא דר' כעורה זו ששנה ר':
בוט נ/ה
טרם ישכבו התחילו המלאכים שואלין אותו ללוט שאלות:
ואנשי העיר אנשי סדום נסבו על הבית. אנשי העיר שבאו ממקום אחר לדור שם ואנשי סדום שנולדו שם:
בוט נ/ו
רק לאנשים האל. לשון קשות לשון קושי:
ד"א אלהות הן אלו כלומר חזקים הם אלו כמו את אלי הארץ:
בצל קורתי מלמד שהטו עליהן צל. כהדא דתנינן אצלי ודוך. לא תטה. לא תצלי:
אמרה ליה ללוט בעלה אין בעית למיקבלהון קבילהון בחולקך. ומפרש בתנחומא מלמד שבקש להכניסן לתוך ביתו ולא הניחה לו אשתו מה עשה הכניסן תחת קורה שלו הדא הוא דכתיב בצל תורתי שהטתה הבית עליהן כלומר שלא רצתה לקבלם בחלקה אלא הטתה הבית לצד אחד כלומר חלקה לשני חלקים ואמרה לא לקבלם בחלקה:
בוט נ/ז
וישפט שפט. דין שדנו ראשונים אתה בא לעות. וישפוט שפט. לדין דינך ולעות דין אחרים:
בוט נ/ח
מקטן ועד גדול. מי שהתחיל בעבירה תחלה בו התחילה הפורענות כמו שנאמר ואנשי העיר אנשי סדום נסבו על הבית מנער ועד זקן לפיכך הכו בסנורים למקטן ועד גדול:
וילאו למצוא הפתח אלאין. כמא דתימר ונלאו מצרים ומה שכתוב בספרים כי אויל עמי טעות הוא:
בוט נ/ט
מסטורין. סוד ורבי תנחומא הוה מפיק לישנא קלה שדבר קלות לא בשביל מסטורין אלא בשביל דבורן שתלו בהן הגדולה:
ויהי כמצחק בעיני חתניו. אמרו כל העיר מלאה שמחה וצחוק וכולן יושבין בשמחה ובשלוה ואתה אומר שהמדינה נהפכת:
הדרבלין וכרכלין במדינה והמדינה נהפכת. אתמהא הדרבלין כהדא דתנינן בערכין הדרבלין לא היה במקדש שלא לערבב את הנעימה. כרכלין אף הוא מיני זמר דכתיב בספר שמואל ודוד מכרכר בכל עוז לומר לך מנגן בכל עוז:
בוט נ/י
אמר ר' חנינא משיעלה עמוד השחר עד שיאיר המזרח אדם מהלך ארבע מילין ומשהאיר המזרח עד שתנץ החמה ד' מילין שנאמר וכמו השחר עלה וכתיב השמש יצא על הארץ ולוט בא צוערה ומסדום לצוער ד' מילין והא יתר הווין א"ר חנינא המלאך קצר לפניהם הדרך שנאמר ויאיצו אבל אדם אחר אינו הולך אלא ד' מילין ומה דאותיב והא יתר הויי' כדגרסינן בפסחים לדידי חזי לי האי אתרא והוה ה' מילין ומנ"ל משיאור המזרח עד שתנץ החמה ד' מילין כמו וכמו מילא דמיא למילא מאי כמו וכמו דבר זה דומה לחבירתה כמו משיעלה עמוד השחר עד שיאור המזרח ד' מילין כך משיאור המזרח עד שתנץ החמה ד' מילין מילא מדמיא למילא:
הדא איילתא דשחרא כוכבתא דצפרא היא שקרן הוא ובירושלמי בברכות האי איילתא דשחרא מאן דאמר כוכבתא היא טעי למה שפעמים פוחתת פעמים מוספת פירוש פעמים מקדמת כוכב לאילת פעמים מאחרת אלא כמין דוקרנין דנהור סלקין מן מדינחא ומנהרין לעלמא. בברכות ירושלמי בתחלת המסכתא מאילת השחר עד שיאור המזרח אדם מהלך ד' מילין ומשיאור המזרח עד שתנץ החמה ד' מילין:
תרין דוקרנין. שני עמודים של אורה דנהרין הרקיע ויוצאין:
א"ר יצחק כתיב בתהלים מצאתי דוד עבדי היכן מצאתיו בסדום:
בוט נ/יא
כמה אברור בכסף ובזהב או באבנים טובות ומרגליות:
זה שבט ראובן. דכתיב בהו ומקנה רב היה לבני ראובן:
ויחזיקו האנשים. זה מיכאל ורפאל:
בידו וביד אשתו וביד שתי בנותיו וגו' בחמלת ה' עליו זה רפאל שכל שמות האמורות בלוט חול חוץ מזה. ויאמר לוט אליהם אל נא אדוני תחלה אמר להם ואח"כ התחיל להתפלל לפני הקב"ה:
להמלט ההרה. רבי ברכיה בשם ר' לוי מן הן תנינן כשם שנוה הרע בודק כך נוה היפה בודק מהכא ואנכי לא אוכל להמלט ההרה אתמהא שרי בעומקא ואינון אמרי ליה סק לטורא והוא אמר כן לא אוכל להמלט ההרה אתמהא עד עכשיו היה שוכן בעמק בככר והמלאכים אומרים לו שיעלה להר והוא מסבב ואמר לא אוכל להמלט ההרה אתמהא אלא הדא אמרה אפילו מנוה הרע לנוה היפה כהר שהנוה יפה בודק:
בוט נ/יב
שני פטרונין. אדונים:
אחד בן המדינה ואחד עירוני בן כפר וכעס המלך עליהם וביקש לרדותן לבני המדינה אמר המלך אם אני רודה אותה בפני בן המדינה עכשיו יהו אומרים אילו היה עירוני כאן היה מתקיים עלינו וכו':
השמש יצא על הארץ ועדיין לבנה קיימת וכתיב וה' המטיר על סדום שכן בכל חדש באמצעיתו שניהם עומדים כאחד כשהחמה יוצאה עדיין לבנה נראית וה' המטיר על סדום:
בוט נא/א
כמו שבלול תמס יהלוך נפל אשת בל חזו שמש כהדין סיליי כשלשול הזה שהוא נמחה בצואה כאשת הזו שאינה מסתפקת לראות השמש עד שחוזרת לעפרה:
אשת. זו התנשמת שתרגום חומט והתנשמת חומטא ואשותא:
ד"א כאשת איש. שהיא יוצאת ומתביישת שלא יראה עוברה לחוץ והיא מחנקתו בלילה קודם שתחזנו שמש כך סדומיים לא הספיקו לראות השמש ונמחו מן העולם דכתיב השמש יצא על הארץ וסמיך ליה וה' המטיר על סדום:
בוט נא/ב
לשני מדינות שמרדו במלך אמר המלך אחת תשרף בעצמה משלה ואחת תשרף מטמיון מאוצר המלך כך להלן באדום ונהפכו נחליה לזפת ועפרה לגפרית מעצמה:
ברם הכא וה' המטיר על סדום וגו' מאת ה'. מאוצרו של מקום:
לשפחה שהיתה רודה פת בתנור בא בן גברתה ורדת פת ונתנה לו ובא בן בנה ורדת גחלים ונתנה לו כך להלן ויאמר ה' אל משה וגו'. בן גברתה. ישראל קרוים בנים למקום והוא אדון לשמים. בא בנה. לפי שסדומיים עובדין לשמש ולירח קרויין בניהם. שמים קרויין שפחה לפי שנבראו לתשמישם של בריות ובא בנה ורדת גחלים ונתנה לו וה' המטיר על סדום ועל עמורה גפרית ואש:
והרכבתם את בן המלך אין כתיב כאן. דאי הוה כתיב כן הייתי אומר ויאמר להם קחו עבדי אדוניכם שהזכיר בראש המקרא ומ"ש והרכבתם את בן המלך דבר אחד הוא הואיל ולשניהם נשמע כאלו מאדם אחר היה מדבר. עכשיו שכתב בתחלה קחו עמכם עבדי אדוניכם שמשמע על בני אדם אחרים היה אומר אדוניכם ולא על עצמו. שהדבר שקול הוא. בהכרע הוא עומד כלומר אלו אמרו אחר שלא אמרו דוד הייתי אומר מבני אדם אחרים מדבר השתא שאמרו דוד שאין לומר מבני אדם אחרים אמר קחו עמכם עבדי אדוניכם שהרי צדוק הכהן שלא היה לזה אדון אחר חוץ מדוד ואח"כ שינה הלשון שאמר והרכבתם את שלמה בני ולא אמר את בן המלך את למד שהזכיר שמו ב' פעמים בפסוק אחד ומפורש בתנחומא לא היה צריך לומר אלא עבדי ושלמה בני שאפילו יאמר אדם בדברים הרבה דבר זה שלי וזה שלו עד ק' פעמים בכולן אין נשמע שמזכיר עצמו אלא פעם אחת או מאחר שאמר עבדי אדוניכם לא הוצרך לומר אלא והרכבתם את בן המלך ממשמע שאמר והרכבתם את שלמה בני אתה למד שהזכיר שמו שתי פעמים בפסוק אחד:
בכתובים. כי כתב אשר נכתב בשם המלך ונחתום בטבעת המלך ומפורש בתנחומא אפשר לומר ונחתום בטבעת המלך אחר שנאמר נכתב בשם המלך אלא כדי להזכיר שמו שתי פעמים בפסוק:
בוט נא/ג
גפרית ואש הה"ד ימטר על רשעים פחים מהו פחים גומרים ומצדן. יש לפרש פחים שהוא גחלים כמ"ד צנים פחים ומפרש בברייתא דשמואל צנים שני מיני צינה שהאדם נכשל בהן. פחים שנים. אף שני מיני חמימות הן שהאדם נכשל בהם וגם מפורש במקום אחר צנים פחים קורא וחימנא ועוד ראיה לדבר פיח הכבשן לו גחלים. ויש לפרש שהוא לשון מצודות כמא דתימא התפול צפור על פח הארץ:
א"ר יוחנן אדם מריח גפרית ונפשו סולדת שהנפש יודעת שנדון בה להבא:
רוח זלעפות מנת כוסם. כפילי פטירין לאחר המרחץ. כוס משקה של בשמים ששותין אותו לאחר המרחץ לרפואה:
אין דבר רע יורד מלמעלה אתיבון אש וברד שלג וקיטור רוח סערה אלמא דברקיע איתנהו כלומר הללוהו בארץ בגבורותיו שהוא עושה מן השמים. ברד מניין. דכתיב וירעם בשמים ה' ועליון יתן קולו ברד וגחלי אש. שלג מניין. כי כאשר ירד הגשם והשלג מן השמים. סערה מניין דכתיב ה' בסופה ובסערה דרכו. ומשיב להם תשובה לעולם בארעא איתנהו שהרי דוד הורידן דכתיב לא יגור במגורך רע ומה שהוא אומר כאן ורוח סערה רוח סערה הוא שעושה דברו של הקדוש ברוך הוא שכשבני אדם חוטאים והמטר יורד הקב"ה מעלה רוח סערה מן הארץ ומערב בהן אש וברד וקיטור כדי לערבב המטר ומדסלקי לשמים ויורדין כיורדין מן שמיא דמי וכן הכתוב אומר יתן ה' את מטר ארצך אבק ועפר מן השמים ירד עליך מאחר שאבק עולה מן הארץ היאך יורד מן השמים אלא מדסלקי לשמיא ונחתי וכו':
מלתא דריש לקיש פליגא אהא דרבי חנינא בן פזי דאמר שאין דבר רע יורד מלמעלה דאמר ריש לקיש יפתח ה' לך את אוצרו הטוב את השמים ממשמע שנאמר אוצרו הטוב מכלל שיש לו אוצרות אחרים בשמים:
מאת ה' מן השמים. מכאן אתה למד כח גבורתו של הקב"ה שאע"פ שהיה יורד ומהלך כמו מן השמים לארץ אינו כבה:
כמרתק מן גבר. כאגרוף מן גבור. באבן או באגרוף מתרגמינן תרגום ירושלמי באבנא או במרתקא:
בוט נא/ד
יושבות בצור אחד. על צור אחד זו בצד חבירתה שהיו יושבות כולן על צור אחד אלא שהיו חתוכין בצור כל אחד בפני עצמה הה"ד משרש הרים. שלח המלאך ידו והפכן הדא הוא דכתיב בחלמיש שלח ידו הפך וגו':
תרין אמוראין חד אמר בחלמיש של יד. כלומר באצבע אחד. וחד אמר בחלמיש של אצבע. בחומש של אצבע:
בוט נא/ו
וישלח את לוט מתוך ההפכה בהפוך את הערים אשר ישב בהן לוט רבי שמואל בר נחמן אומר שהיה שרוי בכולן:
בוט נא/ז
ויעל לוט מצוער וישב בהר וישב במערה הוא ושתי בנותיו הה"ד למנצח אל תשחת לדוד מכתם בברחו מפני שאול במערה אמר לפניו רבון העולמים עד שלא נולדתי עשית חסד עם אחרים בשבילי שעשית חסד עם לוט בשביל שהייתי עתיד לצאת ממנו עכשיו שאני נתון במערה יהי רצון מלפניך אל תשחת:
בוט נא/ח
ואיש אין בארץ שהיו סבורות כמו שנכלה בדור המבול כן היו סבורות עכשיו שאין איש בארץ:
אותו זרע שהוא בא ממקום אחר ואיזה זה מלך המשיח. שבא מיהודה ומרות. נקוד על וי"ו שבובקומה שבשכבה לא ידע אבל בקומה ידע:
בוט נא/ט
שלטו בעצמן והוציאו ערותן. כלומר פתחו פתח והוציאו ערותן דהיינו בתוליהן ועברו מביאה ראשונה:
כל מי שהוא להוט אחר בולמוס. לשון יון הוא שמזנה ואינו שבע סוף מאכילין אותו מבשרו שמזנה עם קרובותיו כמו שהיה לוט שזינה עם בנותיו לבסוף והיינו דגרסינן מי שאחזו בולמוס שאוכל ואינו שבע ומתוך כך מאבד ראות עיניו מאכילין אותו דבש:
בשם רב אושעיה תורגמנא. מתורגמן:
בכל תושיה יתגלע. בכל מקום שהבריות דורשין יתגלה קלונו יתגלעו אין כתיב כאן אלא יתגלע האנשים נתרחקו והנשים נתקרבו אילו נאמר יתגלעו הייתי אומר אנשים ונשים עכשיו שנאמר יתגלע אנשים ולא נשים הה"ד אני ידעתי נאם ה' עברתו ולא כן בדיו עברתו עיבורו לא היה כן לשם זנות אלא לשם שמים אלא בדיו זרעו לשם זנות היה הה"ד וישב ישראל בשטים ויחל העם לזנות את בנות מואב:
בוט נא/יא
אבל אתה מפתק. נהרות שלהם כהא דתנינן פותקין מים לגנה שסותם מצד אחד כדי שיבאו המים לגנה:
ותהרין שתי בנות לוט מאביהן בנותיו של לוט הולכות לעבור עבירה ונפקדות באיזה זכות מאביהן אברהם שנקרא אב דכתיב כי אב המון גוים נתתיך היה לו לומר ותהרינה שתי בנות לוט ממנו מהו מאביהן בזכות אברהם:
בוט נב/א
ואולם הר נופל יבול זה לוט שנפל מהר. כלומר שנחסר מהר. כלומר על ידי הר. שנתרחק מישראל על עסק שעשה בהר. נופל לשון חסר כד"א לא נופל אנכי מכם.
וצור יעתק ממקומו זה אברהם. שנקרא צור דכתיב הביטו אל צור חוצבתם. שגרם לו לוט שפינה מקומו שהיו עוברים ושבים אומרים כך וכך עשה לוט והיה אברהם וכו' (כאן נחסר כמה שורות מן רש"י ז"ל):
בוט נב/ג
דבר אחר הנה הוא לך כסות עינים עשי ליך כסות שיהו הכל מביטין בה ולא בנוייך:
בוט נב/יב
כסות עינים כסות שהיא עושה עינים. שהכל מביטין בה:
רבי ברכיה אמר. נטל לבוש מלכות והלבישה ועשאה מטרונה למה כדי שלא יתבע אותה אדם אלא יהו שומעים שהיא מלכה ומתייראין לתבוע אותה:
ריש לקיש אמר בקש להקנותה בפני בעלה. להכניס קנאה ביניהם כדמפרש ואזיל:
דבר אחר הנה הוא לך כסות עינים אמר להן אתם כסיתם ממני את העין. שאברהם אמר אחותי היא והיא אמרה אחי הוא חייכם בן שאתם מעמידים יהא כסוי עינים:
ואת כל ונוכחת אמר לה כבר תוכחתיה דההוא גברא גביה. כלומר מפני מה אין לה כסות והלא האיש מצווה לעשות לאשתו ג' דברים שארה כסותה ועונתה:
צערו של איש מרובה משל אשה. אם מורדת עליו בתשמיש:
שהיתה נשמטת מתחתיו. בשעת גמר ביאה ומניין שצערו של איש מרובה משל צערה דכתיב ותקצר נפשו ולא נפשה:
בוט נב/יג
אמר רבי חמא ברבי חנינא מתחלת הספר ועד כאן לא נאמר בלשון הזה. שיהא אדם מתפלל על אחרים:
כי עצור עצר ה'. עצירה בכל דבר עצירה בפה מלדבר עצירה בגרון מלאכול עצירה בעין מלראות עצירה באזן משמוע עצירה מלמעלה קטנים עצירה מלמטה גדולים:
ור' ברכיה אמר למה לקו בני ביתו לפי שהיו ממרין זה אומר נראה היכול אבימלך ליקרב למנעלה של שרה כדרך שכתב בפרעה שבשעה שבא לשלוף מנעלה באת עליו צרעת ואף איפרכין שלו לכך לקו עמו והוא שכתוב כאן עצירה מלמעלה ועצירה מלמטה וסמוך לו אמר רבי ברכיה עלו דטולמוסין למקרב למסאנא דמטרונה על שדוחקין באבימלך ואומרים לו הנראה עכשיו אם אתה יכול ליגע בשרה אירע להם שלקו עמו כל אנשי ביתו שהיו אומרים כך דטולמוסין בלשון יון דוחקין:
בוט נג/ב
דבריו של בשר ודם. מה שאמר אלישע מתקיימים מה שאמר הקב"ה לא מתקיים בתמיה הוי האנוש מאלוה יצדק דבר שאי אפשר:
בוט נג/ג
כי תאנה לא תפרח זה אברהם. קודם שיוליד:
ואין יבול בגפנים זו שרה. קודם שילדה אמר הקב"ה וכי אפשר שתאנה לא תפרח ולא יהא יבול בגפנים:
כחש מעשה זית אותן מלאכים שבשרו את שרה האירו פניה כזית:
כחשים היו. בתמיה אלא ושדמות לא עשה אוכל השדים המתים לא עשו אוכל אתמהא:
גזר ממכלה צאן. ישראל שקרויין צאן גזורים ממנה:
בוט נג/ה
ויעש ה' לשרה מה שאמר לה. היפלא מה' דבר למועד אשוב אליך כעת חיה ולשרה בן:
רבי יהודה ורבי נחמיה ר' יהודה אומר וה' פקד את שרה כאשר אמר ליתן לה בן דכתיב וברכתי אותה וגם נתתי ממנה לך בן ויעש ה' לשרה כאשר דבר לברכה בחלב:
אמר ליה ר' נחמיה וכי כבר נתבשרה בחלב שאמרת כאשר דבר והיכן דבר לה בכך אלא מהו כאשר דבר אלא מלמד שהחזירה הקב"ה לימי נערותה כאשר דבר והיכן דבר אלא מתוך דבריה שאמרה אחרי בלותי היתה לי עדנה מכלל שבכך נתבשרה שעתיד הקב"ה להחזירה לימי נערותה ועל כך השיבה הקב"ה היפלא מה' דבר:
נותן אני יראתה על א"ה דלא יהו מונין לה וכו'. כאשר דבר והיכן דבר כי שרה שמה עד עכשיו שרי לאומתה מכאן ואילך שרה לכל באי עולם שיהו הכל מתייראין ממנה:
רבי יהודה בשם ריש לקיש אמר עיקר מטרין לא היה לה. בית הרחם בית הוולד:
וגלף לה הקב"ה עיקר מטרין. כאשר דבר והיכן דבר וגם נתתי ממנה לך בן וכתיב הביטו אל צור חוצבתם ואל מקבת בור נוקרתם שעשה לה בית וולד:
בוט נג/ו
רבי הונא אמר לז' שלמים שהן ט' מקוטעין. יום אחד לחדש שעבר ויום א' להבא חשוב כב' חדשים שהן חדשים מקוטעים יום לחדש:
בוט נג/ז
יצא חוק לעולם. ישראל שקבלו התורה כי חוק לישראל הוא:
בוט נג/ח
דבר אחר יצא דורייה לעולם. מתנה ודורון דכתיב ונברכו בך וגו':
הרבה שוטים נשתפו. חזר דעתן בשופי:
נאמר כאן עשייה. צחוק עשה לי אלהים:
ונאמר להלן והנחה למדינות עשה מה עשייה שנאמר להלן נותן דרוריא חרות כדמפורש במגלה דלי כרגא מס גולגלתא:
אף עשייה שנאמר כאן נותן דרוריא. שבאת רווחה לעולם כדמפורש למעלה בדברים הרבה:
בוט נג/ט
כאשר דבר אתו אלהים והיכן דבר ובן שמונת ימים ימול לכם כל זכר לדורותיכם:
ותאמר מי מלל לאברהם מי אמר מי דבר אין כתיב כאן אלא מי מלל רמזו שהוא מוליד לק' מנין מלל:
רבי תנחומא בשם ר' חלקיה אמר חורי קומתו של אברהם אבינו היתה יבשה ונעשית מלילות. ליחה כמה דתימא וקטפת מלילות:
בוט נג/י
אמרו לו לעוג לא היית אומר לאברהם פרדה עקרה אינו מוליד אמר להם עכשיו מתנתיה מה הוא לא שפופה אם אני נותן אצבעי עליו אני הורגו:
ויאמר ה' אל תירא אותו כי בידך נתתי אותו. כבר פסקתי דינו מימי יצחק:
לא נדנדה עריסה אלא בימי אברהם תחלה. הה"ד ביום הגמל את יצחק יום שנתנוהו בעריסה עשה משתה גדול ובאו וגמלו עמו חסד:
הוא ואנטיקסר שלו. שר צבא שלו ועמו היה ל"ב ואני אומר טעות יש בספרים שכתוב בהם ל"ב מלך ואין ראוי להיות אלא ס"ב מלך שהיה דורש אחד שאין ת"ל אחד ומה ת"ל אחד הוא ואנטיקסר שלו כלומר כל מלך ומלך ואנטיקסר שלו שבכל מלך ומלך של ל"א מלכים כתיב אחד שאין ת"ל אלא לרבות אנטיקסר שלו פירוש אותו שהוא ממונה תחתיו של מלך לעשות כל צרכי המלך כמו שהיה המלך ראוי לעשות:
בוט נג/יא
שמתוך תשובה שאמרה שרה אמנו לאברהם את למד כי לא יירש בן האמה מכלל שלא היו מדיינין אלא לענין ירושה:
עם בני עם יצחק. אפשר לומר עם בני יצחק מהו עם בני עם יצחק אפילו לא היה אהוב ויקר כיצחק לא היה יורש עמו שנולד בכמה תפלות ובכמה בקשות עם יצחק אף על פי שאינו בני אלא בנו של אברהם מאשה אחרת בכתובה וקידושין לא היה ראוי זה לירש עמו ק"ו עם בני אהובי עם יצחק שלי:
בוט נג/יב
ר' יודן בר שלום כי יצחק אין כתיב כאן אלא כי ביצחק. אילו נאמר כי יצחק יקרא לך זרע היית אומר יצחק וכל זרעו יקרא לך זרע עכשיו שנאמר כי ביצחק לומר לך ביצחק ולא כל יצחק במקצת מזרעו כגון יעקב יקרא לך זרע ולא כל זרעו כגון עשו:
בי"ת תרין לומר לך במי שהוא מודה בשני עולמות. שהיה יכול לומר כי יצחק מהו כי ביצחק כלומר במי שהוא מודה בשני עולמות בו יקרא לך זרע כגון יעקב ולא עשו שכפר בתחיית המתים:
זכרו נפלאותיו אשר עשה. ביצחק. מופתיו ומשפטי פיהו מופת נתתי לו למי שמוציא דבר מתוך פיו שכל מי שמודה בשני עולמות יקרא לך זרע:
בוט נג/יג
בן כ"ז שנים היה ישמעאל. כששלחו אברהם ולהגר אמו ואת אמרת ואת הילד והלא גדול היה שהרי כשנימול היה בן י"ג שנה וכשנולד יצחק היה בן י"ד וכשנגמל יצחק מיצר רע ליצר טוב היה יצחק בן י"ג שנה וישמעאל בן כ"ז שנים ובאותו הפרק גירס אברהם את הגר אלא מלמד שהכניסה בו שרה עין הרע ומתוך כך חלה ונכנס בו חמה ואכבית ונתמעטו איבריו ונתכחש הבשר עד שלא היה אלא כילד של ג' שנים תדע לך שכן כתיב ויכלו המים מן החמת ותשלך את הילד תחת אחד השיחים:
רותם היה. דברי ר' מאיר שכן דרך הרתמים להיות גדלים במדבר:
אמר ר' אמי שיחים ששם השיחו עמה מלאכי השרת:
למדנו נגד מנגד הרחק מרחוק. נאמר כאן ותשב לה מנגד ולהלן הוא אומר מנגד סביב לאהל מועד יחנו. נאמר כאן הרחק כמטחוי קשת ונאמר להלן רחוק יהיה ביניכם וביניו כאלפים אמה במדה מה נגד ורחוק האמור להלן אלפים אף כאן מטחוי קשת אלפים:
שתי טיחות בקשת מיל. כשאדם מושך בקשת שתי טיחות לסוף הראשונה מתתיל האחרת יכול לירות מיל וזהו אומן לירות בקשת ופחות מכאן לאו אומן לירות מיקרי:
אמר רבי ברכיה כמטחוי כמטחת דברים:
בוט נג/יד
ויקרא מלאך אלהים אל הגר מן השמים בזכותו של אברהם. שנאמר בו ויקרא מלאך ה' אל אברהם שנית מן השמים:
באשר הוא שם בזכות עצמו. שניצול בזכות קול תפלתו וכבר אמרנו חולה היה מכאן אמרו יפה תפלת החולה לעצמו יותר מכל תפלות אחרים דכתיב וישמע אלהים את קול הנער:
אדם שהוא עתיד להמית בניך בצמא. בשהולכין בגולה דכתיב משא בערב ביער בערב תלינו ארחות דדנים לקראת צמא התיו מים:
הדא אמרה מחוסרת אמנה היתה. דכתיב ותמלא את החמת שהיתה יראה שמא יחסרו לה המים ולא יתן לה עוד:
בוט נג/טו
אילו נאמר ויהי אלהים הנער היה הדבר קשה להטעות הבריות אלא את הנער עמו בצרתו:
הוא וחמרוהי וגמלוהי ובני ביתיה. שבכל דבר היה מצליח שלא תאמר בצרתו בלבד היה מתקיים עליו אלא לרבות הצלחה בכל מעשיו:
וישב במדבר ויהי רובה קשת רבה וקשיותו עמו ד"א רבה ומתלמד בקשת דבר אחר רבה אומן על כל המורים בקשת:
זרוק חוטרא לאוירא אעיקריה קאים. כשהוא נופל הוא ננעץ בארץ ועומד על עיקרו זקוף:
בוט נד/א
אויבי איש אנשי ביתו זו אשתו מעשה באשה אחת שקבלה על בעלה לדיין והתיז את ראשו ויש אומרים אף לאחר כן התיז את ראשה ומפרש בפסיקת' לאחר זמן מצא הדיין עילה עליה והרגה לפי שלא חמלה על בעלה:
א"ר שמואל בר נחמן מעשה בנחש אחד שירד בבית ומצא קערה של שום ואכלה והקיא בתוכה ארס וראה נחש שבבית ולא היה יכול לעמוד בו שאותו שהקיא ארס בקערה נחש חריף היה כמו שמפורש שם בפסיקתא וכיון שיצא לו אותו נחש ירד נחש הבית ומילא את הקערה עפר כדי שלא יאכלו ממנו בני הבית ומפורש בפסיקתא ולא איתרגיש לסוף זרק גרמיה לגויה כדי שלא יאכלו הוי ברצות ה' דרכי איש גם אויביו ישלים אתו שאף הנחש מסייע לו בזמן שהוא עת רצון:
בתוך פ' מפילו. ומפרש בפסיקתא כדרך שעלה ליוחנן כהן גדול ששמש פ' שנה בכהונה גדולה ולבסוף נעשה צדוקי:
יש לך גזלן גדול מזה. שנוטל נשמתו של אדם:
דבר אחר ברצות ה' דרכי איש זה אברהם שנקרא איש דכתיב מארץ מרחק איש עצתי:
גם אויביו ישלים אתו זה אבימלך:
בוט נד/ב
אילו היה צדיק לא היה שומע לקול אשתו. לדחות את בנו וכיון שנאמר לו כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקולה אמרו אלהים עמך בכל אשר אתה עושה ראו שעל פי הדבור הוא עושה הכל:
ולא חסר קילורין שלו. אוצר שלו:
שכל צבאותיו נושקין לו על פיו. שהיה אהוב בעיני עבדי אבימלך:
ע"כ רחמי האב על הבן. לי ולניני ולנכדי:
עד כאן לאחים השותפין. עד ג' דורות יכולין האחין השותפין לעמוד בשותפתן ולא יותר כמו כן דורות שעמדו ישראל בשותפותן עמהן לסוף נתרחקו מהם:
אמר רבי יוסי כתיב ואויבי חיים עצמו וגו'. וזהו ואויבי חיים עצמו שהאריכו שנים שמה שניתן לאברהם לז' דורות ניתן לאבימלך לד' שכשנכנסו ישראל לארץ כבר עברו ז' דורות מאברהם יצחק ויעקב לוי קהת עמרם ומשה ומזרעו של אבימלך לא עברו אלא ג' דורות שכשיצאו ממצרים לא היו כי אם ג' דורות אבל לא נכנסו עד ארבעה דורות דכתיב ודור רביעי ישובו הנה:
בוט נד/ג
שעל ידי הוכחה שהוכיח אברהם באבימלך בא שלום. שכרתו ברית בבאר שבע:
וגם אתה לא הגדת לי על ידי מלאך. שכן היו האבות רגילים לעשות שליחותן על ידי מלאך:
בוט נד/ד
רבי יוחנן אמר. מה אמרו שירו לה' שיר חדש כי נפלאות עשה הושיעה לו ימינו:
כמה יגע בן עמרם עד שלמד שירה ואתם אומרים מעצמכם יישר חילכם:
רני רני השיטה. הארון שהיה עשוי מעצי שטים:
בוט נד/ה
עוד מן אתרה לית היא חסירה. אין צריך להביא ראיה ממקום אחר שבאותו המקום אינה חסירה הראיה דכתיב בעבור תהיה היתה אין כתיב כאן אלא בעבור תהיה לי לעדה. לעדת ישראל מגיד הבאר כמו כן במדבר:
בוט נד/ו
שאל מה תשאל. היה אברהם אומר לאכסנאי מה תרצה תרצה ענבים תאנים ורמונים:
קופר. בשר צלי:
בוט נה/ו
ר"ע אומר נסה אותו ודאי שלא יהיו אומרים הממו ערבבו ולא היה יודע מה לעשות. כלומר בפתע פתאום ובערבוב בא עליו ואמר ליה קח נא ומה היה לו להשיב אלא הנני לכך נאמר נסה שנתן לו זמן כדי לנסותו אם יקיים אם לאו ותדע שלא מטירוף דעת השיבו:
הנני לכהונה הנני למלכות. ששתי פעמים כתיב בפרשה הנני ויש לומר הנני שני נוני"ן דריש שהיה יכול לומר הני כמו והנו נצב על עולתו:
בוט נה/ז
אית תחומים במעיא. כלומר יש תחום בבני מעים ממקום שזה יוצא זה יוצא וכל הבנים אהובים בשוה:
ולמה לא גלה לו בדיבור ראשון היה מאריך לו את הדברים:
א"ר לוי בר חיתא שתי פעמים כתיב לך לך. בנסיון ראשון ובנסיון אחרון ואין אנו יודעים איזה מהם חביבה אם הראשונה או השנייה ממה דכתיב אל ארץ המוריה אמור מעתה שהיתה חביבה מן הראשונה שפי' לו המקרא מה שלא עשה לו בתחלה אלא אל הארץ אשר אראך ולא פירש לו מקום ובהרנינו מפורש ממה דכתיב בשנייה בי נשבעתי נאם ה' הוי שנייה חביבה:
חד אמר למקום שהאורה יצאה לעולם. מסנהדרין שיושבין בלשכת הגזית שנאמר כי מציון תצא תורה:
דכוותה ארון. חד אמר למקום שהאורה יוצאת לעולם תורה אור:
דביר למקום שהדבור יוצא לעולם. דבור של הקב"ה:
שמשם מורה לרשעים ומורידן לגיהנם:
למקום שהוא ראוי כנגד בית המקדש של מעלה. ראוי מכוון כדמתרגמינן נורא אלהים ממקדשיך ומפורש בתנחומא ובפרקי ר"א ויירא ויאמר מה נורא המקום הזה שהוא מכוון כנגד כסא הכבוד של מעלה:
ומתהא. תוהא:
ומתלה. כלומר עיף כמה דתימא ותלה שמייגען בדברים ארוכים כדי שיקבלו עליהם שכר:
בוט נה/ח
אמר רבי אבהו שני בני אדם נהגו כדרך בני הארץ אברהם ושאול אברהם דכתיב ויקח את שני נעריו. שאול וילך הוא ושני אנשים עמו:
בשכר שני בקיעות שבקע אברהם לעצי העולה זיכה שיבקע הים פניהם שנאמר ויבקעו המים:
א"ר לוי דייך. עד כאן מלדרוש לדמות בקיעת אברהם לבקיעת שכינה:
בוט נו/ב
א"ר יצחק. מהו מרחוק עתיד המקום לירחק מבעליו משכינה יכול לעולם ת"ל זאת מנוחתי עדי עד פה אשב כי אויתיה. שבו לכם פה עם החמור לכשיבא אותו שכתוב בו עני ורוכב על חמור יחזור המקום לבעליו:
בשרו שהוא חוזר מהר המוריה בשלום. אשובה לא נאמר אלא נשובה. הכניס את יצחק בכלל אברהם:
לא חזר את יצחק מהר המוריה אלא בזכות השתחואה דכתיב ונשתחוה ונשובה אליכם:
אבותינו לא נגאלו אלא בזכות השתחואה שנאמר ויאמן העם וישמעו וגו' ויקדו וישתחוו:
בוט נו/ג
ויקח אברהם את עצי העולה וישם על יצחק בנו כזה שהוא נושא צליבו על כתיפו. קורה לתלותו. כך היה טעון עצי מערכתו:
בוט נו/ד
בא סמאל אצל אברהם אבינו אמר ליה מה סבא הובדת לבך כלומר נשתטית וכו' למחר אומר לך שופך דם אתה ששפכת דם אמר לו על מנת כן וכיון שלא הועיל כלום בא לו אצל יצחק אמר ליה אי ברא דעלובתא הוא הולך לשוחטך אמר ליה על מנת כן:
אמר ליה אם כן כל אותן הפרגזיות שעשתה אמך. כל אותן דברים החמודים שקנתה אמך למי קנתה אותן לישמעאל סנאיה דביתיה ירותא לישמעאל סנו הבית יפלו בירושה:
כד לא תיעול מילה כולא תיעול פלגא. כשאומרים לו לאדם דבר אחד של לשון הרע אף על פי שאינו מאמין בכולה מאמין בחציה שאם לא יכנס הדבר באזניו כולו יכנס חציו. וממה שיצחק שואל את אביו ואומר איה השה לעולה את למד שנכנס מקצת הדבר באזניו:
למה אבי אבי שתי פעמים. שיתמלא עליו רחמים. כאדם שהוא מיצר על עצמו ואמר ווי ווי:
ויאמר הנה האש והעצים ואיה השה לעולה א"ל יצף לההוא דגער. הקב"ה יגער בו ויצער אותו למי שהזקיקך לשאול בדברים הללו:
ומכל מקום אלהים יראה לו השה. הוא יזמין לידינו השה לעולה. ואם לאו. השה לעולה בני. אתה לעולה. בני בלשון יוני אישי לומר אם לא אמצא שה אעלה אותך במקום שה. ובתנחומא מפרש בא השטן מימינו של יצחק והיה אומר לו אי עלוב ברה של עלובה כמה תעניות נתענית אמך עד שהיה לה בן והזקן משתטה מזקנותו והרי הוא הולך לשוחטך חזר יצחק ואמר לאביו ראה מה אומר אלי זה. אמר ליה הוא בא ליצף לך הקדוש ברוך הוא יציף לו לשון צער ודאגה כמה דתימא ואם לא מדאגה מדבר ומתרגמינן ואם לא מיצפא (יהושע כ"ב) כלומר הוא בא להדאיג אותך הקדוש ברוך הוא ידאיג אותו ויצערנו:
בוט נו/ה
כל מה שהיה אברהם עוקד את יצחק מלמטה היה הקדוש ברוך הוא כופת שריהם של עובדי כוכבים מלמעלה. שאם יבא הקדוש ברוך הוא להזכיר עקידתו של יצחק ומבקש להושיע את זרעו מן העובדי כוכבים שלא יהו יכולין שריהם להרשיען:
אלא כיון שהרשיעו ישראל. עצמן לעבודת כוכבים בימי ירמיהו אמר להם הקב"ה מה אתם סבורים דאינון כפתייא קיימין שנאמר כי עד סירים סבוכים כי עד שרים סבוכין סבורין אתם כי עדיין שרי עובדי כוכבים כפותים מלמעלה אלא וכסבאם סבואים אשתרון יתהון כפתייה דכתיב אוכלו וגו' הותרו אותן הקשרים ואוכלו כקש יבש ומעכשיו הם שולטים בכם כמו שהם סבואים כשכור הזה שהוא משתגע ומזיק את הכל:
צעקו חוצה. מהו חוצה ר' עזריה אומר חיצה כתיב חיצה הוא ברייה למיכוס ית בריה. לשון מהירות כמה דאת אמר דבר המלך נחוץ דבר כרות ומופסק כמה דאת אמר מספר חדשיו חוצצו ומה היו אומרים נשמו מסלות וכי אין אברהם מקבל את העוברים והשבים:
שבת עובר אורח. בתמיה. כדמתרגמינן חדל להיות לשרה אורח כנשים:
הפר ברית. ואת בריתי אקים את יצחק:
מאס ערים. לפי שחרבה סדום וחברותיה ופסקו עוברים ושבים מאס מלישב שם והלך לו לדור במקום עוברים ושבים:
לא חשב זכות לאברהם אתמהא. ומי יאמר לך שאין הפסוק הזה מדבר אלא במלאכי השרת נאמר כאן ממעל לעצים ונאמר להלן שרפים עומדים ממעל לו ומפרש במדרש הרנינו מה היו צועקים נשמו מסלות היכן הוא מתן שכרן של עוברים ושבים שהיה אברהם מודיעך בעולם שבת עובר אורח בטל מתן שכרן של אורחים שהיו באים מכל מקום ולנין אצל אברהם לאכול ולשתות ולעשות אותם שיברכו לבורא עולם אלא הפר ברית שאמרת לאברהם ואת בריתי אקים את יצחק הרי המאכלת על צוארו עד מתי אתה ממתין:
בוט נו/ו
ומניין לשחיטה שהיא בדבר המטלטל. כמו בסכין ולא בדבר המחובר מהכא וישלח אברהם את ידו ויקח את המאכלת מכלל דתלוש הוה:
א"ל אם מן הגדה אמר לך רבי חזר הוא ביה. דאפילו במחובר שרי:
ואם מן אולפן. מן הלכה:
דתני לוי. דברים ששוחט בהן היו נעוצין מתחלתן הרי הן פסולין תלושין ונעוצין הרי אלו כשרים דתנינן השוחט במגל יד ובצור ובקנה כו':
בוט נו/ז
אברהם אברהם. רבי אליעזר בן יעקב אומר לו ולדורות שבועה שנשבע לו. לו נשבע ולכל העתידין לבא אחריו ודומין לו וכן לכל הצדיקים שנכפלו שמותן כמותו אברהם אברהם משה משה שמואל שמואל:
אל תשלח ידך אל הנער וסכין היכן היא נשרו ג' דמעות ממלאכי השרת עליה:
ונשרית. ונשחת כמגופת חבית שנשרית והיא נשחתת:
כי עתה ידעתי הודעתי לכל שאתה אוהבני ולא חשכת את בנך את יחידך ממני. מעלה אני עליך כאלו נפשך שנקראת יחידה הקרבת לפני שאין יחידך האמור כאן אלא נפשך שלא תאמר כל חוליין כלו' הואיל ולא עשית לעצמך כי אם לבנך אינו קשה לך אלא מעלה אני עליך כאילו אמרתי שתקריב עצמך ולא עיכבת:
בוט נו/ח
אמר ר' אחא. אמר אברהם כביכול יש לפניך שיחות כבני אדם שמחליפין דבורן אתמול אמרת לי כי ביצחק וגו':
ומוצא שפתי לא אשנה. וכי אמרתי שחטהו. העלהו אמרתי לך. אסיקתיניה. אחתיניה. העלית אותו. קיימת דברי. עכשיו הורידהו:
בוט נו/ט
כאימרא כדירים. הרי עלי להביא כמביא מן הדיר של בהמה:
ר' יוחנן אמר מהו כאימרא כאימרי תמידא:
בוט נו/י
הרי אני קורא אותו כמו שקראוהו שניהם ירושלם יראה שלם ירו גימטרי' יראה:
והוא שנאמר ויהי בשלם סוכו ומעונתו בציון. ועל מדרש זה יסד רבי אלעזר הפייט בקרובץ וחן בשלם סוכו:
בוט נו/יא
אשר עשית את הדבר הוה. וכי לא נתנסה אלא בדבר זה והלא זה אחרון היה אלא זה נס אחרון שהוא שקול כנגד כולם שאלולי שקבל עליו הנס האחרון אבד כל מה שעשה בתחלה:
כי ברך אברכך. בלשון כפול ברכה לאב ברכה לבן:
טבעו ברוק. שהיו אומות העולם רוקקים בפניהם ואומרים להם יודעים הייתם שהוא אלהים חיים ויכול לעשות לכם נסים ונפלאות והייתם עובדים עבודת כוכבים בארצכם:
אתה ורעיך היושבים לפניך כי אנשי מופת המה. אלו חנניה מישאל ועזריה:
בוט נז/א
חיי בשרים לב מרפא. זה אברהם שעד שהוא בהר המוריה נתבשר שנולד זוגתו של בנו:
בוט נז/ב
מים קרים על נפש עיפה ושמועה טובה מארץ מרחק תמן תנינן על הגשמים ועל בשורות טובות הוא אומר ברוך הטוב והמטיב מה ראו לסמוך בשורות טובות לירידת גשמים ר' ברכיה בשם ר' לוי על שם מים קרים על נפש עיפה כשמועה טובה מארץ מרחק מה שמועה טובה הטוב והמטיב כך מים קרים הטוב והמטיב וכמים קרים על נפש עיפה כך שמועה טובה מארץ מרחק:
דבר אחר זה אברהם שעד שהוא בהר המוריה וכו':
בוט נז/ג
אשיאנו מבנות ענר אשכול וממרא:
מה זו בני גבירה. הן בני מלכה דכתיב את עוץ בכורו וגו' עד שמנה ובני פלגשים טבח גחם תחש מעכה:
אף זו בני גבירה. הם ח' לפי שכתב ותתן אותה לאברם אישה לו לאשה וכתיב ויוסף אברהם ויקח אשה ושמה קטורה זו הגר לומר שלא נשאה לפלגש אלא לאשה ממש ותלד לו את זמרן ואת יקשן וגו' ויצחק וישמעאל הרי שמנה:
ובני הפלגשים ארבעה. לפי שנאמר ולבני הפלגשים אשר לאברהם ואין אנו יודעים כמה היו אלא אנו למדין מכאן מה כאן בני הפלגש ארבעה אף בני הפלגשים של אברהם ד':
בוט נז/ד
דינה אשתו של איוב היתה כדבר אחת הנבלות תדברי וכתיב כי נבלה עשה בישראל. בדינה:
זה ראובן ויהודה. ומפרש בתנחומא אימתי לא עבר זר בתוכם כשבא משה לברכן אמר יחי ראובן ואל ימות וזאת ליהודה שלא נתברך אחד מן השבטים ביניהם:
ר"י שנים היו ישראל במצרים. ובא שטן לקטרג. שהיה אומר הן עובדי עבודת כוכבים ומגלי עריות ומה ראית לגאלן וגירה אותו באיוב וכו':
ועל ידי רשעים ירטני והלואי בני אדם צדיקים אלא בני אדם רשעים. על חבריו היה אומר:
הן אתם כולכם חזיתם. אמר להם לחביריו חזיתם מעשי ומעשי דורי וכו':
בוט נח/א
כשם שהם תמימים כן שנותן תמימות. היה לו לומר מאה ועשרים ושבע שנה אלא כך הוא אומר בת מאה כבת עשרים לנוי בת עשרים כבת ז' לחטא:
יודע ה' ימי תמימים זו שרה אמר רבי יוחנן כהדא עגלתא תמימתא:
נחלתם לעולם תהיה שני חיי שרה לאחר שנאמר ויהיו חיי שרה מה צורך לומר שני חיי שרה באחרונה אלא לומר לך שחביב חייהן של צדיקים לפני הקדוש ברוך הוא בעולם הזה ולעולם הבא. ולפיכך הזכיר במקרא שתי פעמים חיי שרה לומר שזכתה לחיי העולם הבא הדא הוא דכתיב יודע ה' ימי תמימים ויהיו חיי שרה בעולם הזה ונחלתם לעולם תהיה לעולם הבא:
בוט נח/ב
עד שלא שקעה שמשו של יהושע זרחה שמשו של עתניאל בן קנז דכתיב וילכדה עתניאל בן קנז ועדיין יהושע קיים וכבר יוצא ובא:
בוט נח/ד
ותמת שרה בקרית ארבע ד' שמות נקרא אשכול וממרא קרית ארבע חברון. אשכול וממרא שניהם על שם מעשה אבל על שם ענר לא נקראת שלא מצינו מעשה וחברון נקראת על שם חבר נאה שדר בה ומצינו באברהם שנקרא חבר דכתיב אהבת צדק ותשנא רשע וגו' שמן ששון מחביריך ואלמלא שהיה חבר היאך יהו נביאים חבירים לו:
אמר רבי עזריה. לכך נקראת ארבע שמשם יצא אברהם אבינו שרדף ד' מלכים:
קוזמו קולטורון. קוזמו לשון יון עולם קולטורין שלטון:
שהוא עולה בקינסרון של ארבעה. קונסרון מזלות הדין קונסרא דשם בן נח:
בתחלה לאברהם ואחר כך לכלב ואחר כך ללוים ואחר כך לכהנים. לשבט יהודה נפלה בגורל ובחלוקה ונתנוה לכלב דכתיב ויתנו לכלב את חברון כאשר דבר משה. ללוים לערי מקלט ואת שדה העיר ואת חצריה נתנו לכלב בן יפונה באחוזתו. ובעזרא לכהנים:
ד"א שהוא מד' מקומות מגונים שבארץ ישראל. שהוא מקום טרשים ואלו הן רבי יצחק ורבנן רבי יצחק אמר דור ונפות ותמנת סרח וחברון ורבנן אמרי דנה וקרית סנה ותמנת סרח וחברון:
בוט נח/ה
מהיכן בא ר' לוי אמר מקבורתו של תרח. כלומר אותה שעה קברו אותו:
א"ל רבי יוסי והלא קבורתו של תרח קדמה לקבורתה של שרה שתי שנים. שהרי היה תרח בן ע' שנה כשהוליד את אברהם ואברהם בן ע"ה שנה בצאתו מחרן נמצא תרח בן קמ"ה בצאתו מחרן עדיין נשתיירו משנותיו ס' שנה שחיה ר"ה ושרה בצאתה עמו מחרן היתה בת ס"ה שנה שהרי אברהם גדול הימנה י' שנה דכתיב הלבן מאה שנה יולד ואם שרה הבת תשעים שנה תלד עדיין נשתיירו משנותיה של שרה ס"ב שנה שהרי חיתה קכ"ז שנה ומשנותיו של תרח לא נשתיירו כי אם ס' נמצא שמת קודם שרה שתי שנים:
אלא מהיכן בא מהר המוריה. מן העקידה ודאי ומתה שרה מאותו צער תדע שכן שהרי בת תשעים שנה ילדה את יצחק ומתה בת קכ"ז נמצא יצחק כשמתה שרה בן ל"ז שנים וקי"ל דבשעת העקידה היה יצחק בן ל"ז שנה:
בוט נח/ו
אמר רבי יוחנן מן הן תנינן מי שמתו מוטל לפניו פטור מן הקריאת שמע ומן התפלה ומן התפילין ומכל מצות האמורות בתורה מהכא ויקם אברהם מעל פני מתו וכי מעל פני מתו קם בכל שעה אלא שכל זמן שמתו מוטל לפניו ועליו לקברו כמוטל לפניו דמי:
גר ותושב אנכי עמכם. גר. דייר. דרך עראי. ותושב. מארי ביתא אם רציתם הריני כגר עמכם ואם לאו הריני מארי בית בעל כרחכם שכך אמר לי הקב"ה לזרעך נתתי את הארץ:
ואקברה את מתי. חד. איני מבקש מכם אלא מת אחד:
קבור את מתך. אפילו מתים סגי שאת מתך לשון רבים משמע:
וישתחו אברהם. מכאן שמודים על בשורה טובה שאין וישתחו אלא לשון הודאה כמא דתימא ויאמר ציבא השתחויתי מתרגמינן ואמר ציבא ואודת:
וישתחו אברהם לפני עם הארץ מכאן שמודים על בשורה טובה. שאין וישתחו האמור כאן אלא לשון הודאה כמו שפירשנו ולפיכך משתחוים בהודאה תחלה וסוף שהודאה היא השתחואה וכן בברכת אבות לפי שהיא כעין ברכת הודאה לפי שכתוב אתה הוא ה' לבדך אתה עשית את השמים שמי השמים וכל צבאם הארץ וגו' וצבא השמים לך משתחוים וכתיב אתה הוא ה' האלהים אשר בחרת באברם ומפורש בספר הזה כל אננקי הזה אינו אלא בשביל אברהם לפיכך נעשה סמוך מעשה אברהם למעשה שמים וארץ לומר שבזכותו נברא העולם ומצינו כתיב שם השתחואה דכתיב וצבא השמים לך משתחוים לפיכך הקדים הקב"ה ברכת אבות לברכת תחיית המתים שדין הוא מי שגרם לבריאות כל בריות הללו האמור בענין הזה שכולן משתחוים לפניו דין הוא שיוקדם ברכת שלו לשלהם והואיל ומצינו בה השתחואה במעשה אבות לפיכך משתחוים בברכת אבות תחלה וסוף:
בוט נח/ז
וידבר אתם לאמר וגו' שמעוני ופגעו לי בעפרון בן צוחר פגעוני לי סרסוני לי ואם לאו צלו לי עלויה אין פגיעה אלא בקשה כמא דתימא ואתה אל תתפלל בעד העם הזה ואל תשא בעדם רנה ותפלה ואל תפגע בי. פגעוניה לי. בקשו עלי ממנו:
סרסוני. עשו לי שליחות כאדם שנעשה סרסור בסחורה:
ועפרון יושב בתוך בני חת ר' יצחק בר אמי אמר ישב כתיב חסר וי"ו אותו היום מינוהו ארכיטרטיגוס. גדול שביניהם דלא יהא בר נש רב זבין מבר נש זעיר. הדיוט:
עובר לסוחר רבי אבא בר ביזנא אמר פרגמטיא נפקת. בסחורה יוצאת ובאה:
בוט נח/ח
אשר במכפלה. מלמד שנכפלה לעיני כל אחד ואחד. שכולן היו סבורים שעדיין כפלים היא שוה ממה שנתן בה אברהם:
ויקם דהות נפולה וקמת. עד עכשיו היתה נפולה ולא היתה חשובה בעיניהם משתבעה אברהם נתייקרה בעיניהם:
דבר אחר ויקם דהות דבר נש זעיר. עפרון. ואיתעבידת דבר נש רב אברהם:
דבר אחר אשר במכפלה. שכל מי שקבור בה ידוע ששכרו כפול ומכופל לעתיד לבא:
אמר רבי אבהו. לכך נקראת מכפלה שכפף הקדוש ברוך הוא קומתו של אדם הראשון וקברו בתוכה:
השדה והמערה אשר בו. אמר רבי מן הן תנינא. המוכר צריך שיכתוב סימנים מן הכא השדה וכמערה אשר בו וכל העץ אשר בכל גבולו מצרים שהיו לו מכאן למצרים מן התורה:
ללמדך שכל מי שמברר מקחו של צדיק כאילו קיים עשרת הדברות. שמשים דעתו ומסייע לקנותו בשוה:
בוט נח/ט
בא ולבוש לבושי. ועתיק יומין יתיב:
בוט נט/א
רבי מאיר אזל לממלא. שם מקום:
ראה אותם כולם שחורי ראש. כולם בחורים שלא היה בהם זקן:
בוט נט/ב
עוז והדר לבושה של תורה ותשחק ליום אחרון אימתי היא נותנת שכרו לאדם כו':
ממי את למד מאברהם. כלומר ממי את למד שהיא נותנת עוז והדר בעוה"ז:
הדר זו זקנה. כמא דתימא והדרת פני זקן מאברהם אבל קרן קיימת לעולם הבא:
אורך ימים בימינה לעתיד לבוא. בימינה. למיימינים בה כמא דתימא והארכת ימים בעולם שכולו ארוך:
ובשמאלה עושר וכבוד בעולם הזה. שהוא גרוע כנגד העולם הבא כשמאל כנגד ימין נותנת לו עושר וכבוד:
ד"א אפילו כשהיא באה להשמאיל לאדם. למי שמשמאיל לה. עושר וכבוד:
בוט נט/ד
אמר ר' אחא. והיא זקנה והיא שיבה אלא שאם נתת לי זקנה בימים תן לי שיבה בהדרת פנים:
כד דמך ר"ש בר רב יצחק דהוה מרקד אתלת שבשין ומהלך קומי קלייא כלות וכו' כד דמך נפקו למגמל עמיה חסדא ונחתת שובשיא דנורא ואיתעבידת כמו שיבשא דהדס ואיפסיק בין ערסי' לצבורא. אמרין חמון דהדין סבא דקאי ולעי טרח לפני הכלות דאהנית ליה שבשתיה:
בוט נט/ה
נתייפית בעליונים דכתיב הן אראלם צעקו חוצה. וסמוך ליה נשמו מסלות שבת וגו' המלאכים אומרים מה הועילה זכות שהיה מכניס אורחין שבת אותו זכות:
מי יעלה בהר ה' זה אברהם. שנאמר בו בהר ה' יראה:
נקי כפים. שנאמר אם מחוט ועד שרוך נעל:
ובר לבב. ומצאת את לבבו נאמן:
אשר לא נשא לשוא נפשו זו נפשו של נמרוד. שלא הרגו בחנם שהוא בקש להרגו תחלה:
ולא נשבע למרמה שנאמר הרמותי ידי אל ה':
ומי הוא רועה של דוד שנאמר ה' רועי לא אחסר:
בוט נט/ז
ברך את אברהם בכל ר' יהודה אומר שנתן לו נקבה. בכל לרבות אפילו בת ובקידושין מפרש בת ששמה בכל:
אמר ר' נחמיה והלא עיקר בתו של מלך אין כתיב ברכה. כלומר בתחלת בריאת האשה שהיתה ראשונה לכל הנשים ועיקר בעולמו של מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא לא מצינו שכתוב בה ברכה שלא ייחד לה הקדוש ברוך הוא ברכה בפני עצמה אלא עם אדם נתברכה דכתיב ויאמר להם אלהים פרו ורבו ואת אמר הכא ברך את אברהם בכל בנקבה וכי לא היה לו ברכה אלא בנקבה:
רבי לוי אמר תלת בכל שהשליטו ביצרו בכל שעשה ישמעאל תשובה בחייו בכל שלא חסר קילורין שלו כלום. קילורין מרתף אוצר שלו דלא חסר כלום:
בכל שלא חזר ונסה אותו:
בוט נט/ח
זקן שהיה זיו איקונין שלו דומה לו:
לפי שנתנה להם מילה בצער. שנימולו גדולים לפיכך לא היו נשבעין אלא בה:
לא תקח אשה לבני מבנות הכנעני הזהירו על בנות ענר אשכול וממרא:
כי אל ארצי ואל מולדתי תלך משל דאמרי בני אדם חיטיא דקרתא זונין זרע מנהון. חטים שבמקומך רעים אף על פי כן זרע מהן אפשר שיהפכו ויהיו טובים כך אמר אברהם כי אל ארצי ואל מולדתי תלך מוטב אתערב בהן ולא באחרים אפשר יצא מהן בן צדיק ומפרש בתלמוד ירושלמי זונין מין חטין הן אלא שהפירות מזנין משתנין לרעה היך מד"א ולא תזנה הארץ:
בוט נט/ט
כנען זה אליעזר:
בידו מאזני מרמה לעשוק אהב שהיה יושב ומשקל אם בתו ראויה ליצחק או אינה ראויה אמר ליה אליעזר אולי לא תאבה האשה ללכת אחרי ואתן לו את בתי וכו':
בוט נט/י
מארץ מולדתי. משכונתי:
ואשר דבר לי. לך לך בחרן:
בני אין חוזר. יצחק:
בן בני חוזר. יעקב שחזר לחרן:
בוט נט/יא
דיאתיקי. שטר מתנה:
ר' ברכיה אמר בן יומא. בו ביום שיצא משם בו ביום בא לעין:
הרעשת ארץ בימי אברהם. כשרדף ארבעה מלכים נקפצה לו הארץ:
פצמתה בימי אליעזר. שאף לו נקפצה:
רפה שבריה בימי יעקב. כשהלך לחרן:
כי מטה. בימי ישבי בנוב:
אניף במגיניה. הניפו לדוד במגינו:
זה נתיירא מזה וזה נתיירא מזה. ישבי מדוד ודוד מישבי אמר ישבי אם לאחורוהי קפץ כדין לקמוהי כמה אם לאחוריו קפץ דוד כל כך לפניו לא כל שכן וזה דוד נתיירא מזה אין במגיניה אניפי כדין היך אנא יכול למיקם ביה באותה שעה אמר דוד הלואי היה לי חד מבני אחותי מסייעני הה"ד ויעזור לו אבשי בן צרויה:
וכי לאחורי תרעא הוי קאים. כלומר והיכן היה שם שסייענו והלא בירושלים היה אתמהא. רבנן אמרי אפילו היה בסוף העולם הטיסו הקב"ה והביאו כדי שלא יהא אותו צדיק מצטער הא למדת שנקפצה לו הארץ תחתיו ובא לעזרו:
ויברך הגמלים ארבעתהון. הרביצם:
בוט נט/יב
לעת ערב לעת צאת השואבות אמר רב הונא בשעה שאדם הולך ליקח אשה ושמע קל כלביא מנבחין הוא צאית מבין מה אינון אמרין. כלומר אפילו על ידי כלבים יכול אדם לנחש כדרך שהיה אליעזר מנחש בעת צאת השואבות:
בוט ס/א
אשר הלך חשכים שבא מאספמיא ומחברותיה שלא היה יודע כאדם שהולך בחשך:
ד"א שומע בקול עבדו בקול אברהם אדונו שהיה עבד להקדוש ברוך הוא שנאמר אברהם עבדי:
והלך חשכים שלא היה יודע להיכן הולך בשעה שהלך להביא את רבקה:
בוט ס/ב
כבר קללתו של אותו האיש בידו. שנתקלל לעולם בעבד:
שמא יבוא ברברי אחד מן בני ברברא וישתעבד בו מוטב ישתעבד בבית זה לאברהם ולא ישתעבד בבית אחר:
ימשול בבן מביש זה יצחק שבייש את כל העולם בשעה שנעקד על גבי המזבח. ובסוטה ירושלמי שביזה כל בתי עבודת כוכבים:
ובתוך אחים יחלק נחלה מה אלו יצחק ויעקב מזכירין זכות אבות אף אליעזר מזכיר זכות אבות:
התחלת גמור. התתלת לעשות חסד שהיום יצאתי והיום באתי:
אפילו הקדש דמים לא היה חייב דתנינן תמן אמר על בהמה בעלת מום ועל בהמה טמאה לא אמר כלום אמר הרי אלו לעולה משמע בדמיהם וימכרו ויביא בדמיהם עולה אבל זה שאמר והעליתיהו כמו שאמר על בהמה טמאה הרי זו עולה ולא אמר כלום ואפילו הקדש דמים לא היה חייב הדא היא דברייתא אמרין בין חייתא למחבלתא אזלא ברא דעלובתא. חייתא מילדת מחבלתא יולדת כמה דאת אמר שמה חבלתך אמך:
בוט ס/ד
במענה פיהם. בעוד שהמענה בפיהם נענו:
בוט ס/ה
בתולה ואיש לא ידעה. תמן תנינן מוכת עץ כתובתה מאתים טעמא דר"מ ואיש לא ידעה הא אם נבעלה מעץ שהיתה מוכת עץ עדיין היא בתולה:
וכתובתה מאתים. טעמא דרבנן בתולה הא אם נבעלה מעץ אינה בתולה וכתובתה מאה:
לא נבעלה אשה ממהול לשמונה אלא רבקה. שנבעלה ליצחק שנימול לשמונה:
מה את כיון שראו אותך המים מיד עלו דכתיב ותרד העינה ותמלא שאר נשים היו שואבות מלמטה למעלה וגם ברבקה נאמר אחר כך ותשאב לכל גמליו וכאן נאמר ותמלא כדה ותעל אלא המים עלו לנגדה על שפת הבור ומלאת כאדם שממלא מכלי מלא ואין שם שאיבה:
בוט ס/ו
ויהי כאשר כלו הגמלים לשתות ונו'. וכי מה חשיבות היה בנזם הזהב בקע משקלו חצי שקל אלא נזם היה גדול ואבן יקרה בו:
עשרה זהב משקלם כנגד עשרה דברות. שהיו בניה עתידין לקבלם:
גם מקום ללון לינות הרבה:
ויאמר ברוך ה' אלהי אדוני אברהם משעה שקפצה הארץ לפני הייתי יודע שבדרך נחני ה' וכו':
בוט ס/ז
אתיבון ליה והכתיב ברחל ותרץ ותגד לאביה אמר להן שמתה אמה וכו':
ושמו לבן ר' יצחק אמר לשבח פרדוכוס. לבן דורש שני לדוכוס מושל היה והיה תבע דיקיון על בריות ומלבן מעשיהם ועושה דין בין אדם לחבירו ומלבין את הדין:
לגנאי. מלובן ברשעו:
וירץ לבן אל האיש החוצה אל העין מעיין ליה:
מהו אל העין מעיין גרמיה תחלה נסתכל בגמליו בממונו ובעשרו ואח"כ בעצמו היאך הוא דומה חשוב לאדם חשוב:
עבד לה אפטרה. להפטיר את העם הבאים לדרשה בפסוק זה:
ואני פניתי הבית. מטינופת עבודת כוכבים שהיה סבור בו שהוא אברהם:
בוט ס/ח
לא היו גמליו של אברהם אבינו דומין לחמורו של רבי פנחס בן יאיר שתימה גדול בדבר זה:
חמרתיה דר' פנחס בן יאיר נסבו יתה לסטאין בליליא:
עבדת גביהון. שהת גביהון:
תלתא יומין ולא טעמא כלום אמרי סופא מייתא ותסרי מערתא עלינו. תסריח מנבלתא המערה עלינו:
שלחו יתה ועלתהן לביתה דמרא מאיליה כיון דעאלת ונהקת חכמין לה הבינו שהיא היתה אמר רבי פנחס פתחין לאותה ענייה ויהבין לה דתיכול דאית לה תלתא יומין דלא טעמת כלום שהיה יודע שלא אכלה משלהם יהבון לה שערין לא טעמתינון אמרין ליה יהבין לה שערין ולא טעמא להון אמר להון תקונתינהון תקנתם אתם שהפרשתם ממנו מעשר אמרין ליה אין:
אסר להון אפיקתון דמאי מעשר דמאי וכו':
מה נעבד לה דהיא מחמר' על גרמ'. אבל גמלים של אברהם היו יוצאין זמומין שלא ליהנות מן הגזל אבל לא היו חסידים כחמורו של רבי פנחס בן יאיר שלא רצה לאכול טבלים:
קרטיל דתאנים. סל גרסי' התם בפ' הספינה בקרטלותא:
אמר ר' ירמיה. אפשר ר' זעירא אכיל להון דלא מתקנין ודאי תקנם בין דין לדין אתאכיל תאינייא בטבלהון מחר קם ר' ירמיה עם ר' זעירא וכו' עד ר' זעירא אכיל דלא מתקנין אמר ליה אף אנא אמרית אפשר ר' ירמיה משדר לי מידי דלא מתקנין:
ר' אבא בר ימינא משום דר' זעירא אמר אין היו קדמאי מלאכים אנן בני נש ואין היו בני נש אנן חמרין אמר רבי אפילו חמרא לית אנן דחמרתיה דר' פנחס בן יאיר יהבין להון שערין טבלין ולא טעמינתון ואנא אכלי תאני בטבליהון:
ר' שמעון בן יוחאי אמר טמא הטמא אפשר לומר וזה לכם טמא הטמא לרבות דמו כבשרו:
אפשר לומר זה לכם הטמא ומה וזה לכם לרבות דמו כבשרו:
יפה רחיצת רגלי בתי אבות מתורתן של בנים. שאפילו רחיצת רגלים שלו הוצרך לכתוב וכו':
בוט ס/ט
כך דרך ארץ לבני אדם מילתא דאתבהית בהיתה אמור קדמאי. דבר שאתה מתבייש בה הקדם אתה ואמרה בפני אחרים קודם שיקדימוך ויכלימוך כדרך שעשה אליעזר שפתח ואמר עבד אברהם אנכי:
ואפנה על ימין. לישמעאל הבא מכח אברהם שנסע הנגבה דקרוי ימין ואקח מבנותיו או על שמאל ואקח מבנותיו של לוט שדחה אותו אברהם לשמאל דכתיב אם השמאל ואימינה ואם הימין ואשמאילה:
בוט ס/י
מהיכן יצא מהר המוריה יצא לפי ענינו שבו בפרק שנעקד יצחק נולדה רבקה לומר שבהר המוריה היתה גזרה שתהא בת זוגתו:
בוט ס/יא
קונבי. אדרת עבה ודומה לו ותכסהו בשמיכה חפתיה בגונבא וקו"ף וגימ"ל מתחלפות. כלומר מיני בגדים או כלים:
קליות. ואגוזים היו חביבין מן הכל ללמדך שאם אדם יוצא לדרך ואין אצטרכיא עמו אצטרכיא כל מה שהוא צריך:
מסתגף הוא. מתענה הוא כדמתרגמינן לענות נפש לסגפא נפש:
בוט ס/יב
ימים אלו שבעת ימי אבלו. של בתואל:
או עשור אלו י"ב חדש שנותנין לבתולה לפרנס עצמה:
עשור. אלו עשרה חדשים או לרבות ב' חדשים:
הולכת אני ע"כ שלא בטובתכם. ממשמע שאמרה אלך ולא אמרה אם בדעתכם אלך:
בוט ס/יג
ויברכו את רבקה. ויאמרו בשפה רפה ולא בלב:
דוויין ושפופין. ולא היו מברכין אלא בפה:
שלא יאמרו תפלתנו עשתה פירות. שאמרו את היי לאלפי רבבה אלא ויעתר יצחק ואחר כך ויעתר לו:
בוט ס/יד
ויצחק בא מבא אתא ממיתי. ממקום שהלך:
בוט ס/טו
ותרא את יצחק ותפול. אמר ר' הונא צפת שידו שטוחה. ראתה ידו שטוחה ונדמה לה כיד אדם הגון וחשוב:
ותפול מעל הגמל ואתרכינת. נשתחוית מעט כדמתרגמינן כי יפול לא יוטל כי ה' וגו' שאינו נופל ממש כך היא לא נפלה אלא בקשה ליפול וסמכה הקב"ה:
מי האיש הלזה. ראתה אותו הדור כמא דאת אמר הנה בעל החלומות הלזה ביוסף שהוא יפה תאר:
ורבנן אמרי הוא ופלסונו. הוא והמלוה אותו המלאך שהיה מלוה אותו כמה דאת אמר פלס מעגל רגליך:
הלזה אלון זה. אחר הוא זה שהולך עמו. אלון בלשון יון אחר:
כלליה של תורה מרובין מפרטיה. כל מקום שבתורה כולל דברים אלו נאמר בא לכתבן היה מרובה מפרטיה ממה שמפורש בה שאילו בא לכתוב ג' דפין היה כותב אלא כללן יחד כל הדברים אשר עשה:
בוט סא/א
אשרי האיש אשר לא הלך. זה אברהם דכתיב ביה השב אשת האיש כי נביא הוא:
בוט סא/ב
שתולים בבית ה'. זה אברהם ששתלו הקב"ה בארץ ישראל:
כי יש לעץ תקוה. זה אברהם אבינו שהיה סבור שלא יצא ממנו בן צדיק ואף על פי כן היה לו תקוה:
אם יכרת ועור יחליף. אם יאמר עליו הקב"ה כרות הברית והוא כורת:
ויונקתו לא תחדל. זה לחלוחית שבו:
ועשה קציר כנטע אין כתיב כאץ אלא כמו נטע כנטועה עכשיו מחדש:
ותוספתו של הקב"ה מרובה על העיקר יצחק מרובה על ישמעאל:
בוט סא/ג
כולם מתו בפרק אחד. בין פסח לעצרת:
ר"י אומר קטורה זו הגר. א"ל רבי נחמיה והכתיב ויוסף אברהם לומר אחרת היתה ומשיבו לכך נאמר ויוסף לומר ע"פ הדבור נשאה כמא דאת אמר ויוסף ה' דבר אלי עוד לאמר:
בוט סא/ד
מצות ומעשים טובים א"ל והכתיב ולבני הפלגשים אשר לאברהם. אחרת משמע אמר ליה פלגשם כתיב:
בעודנו חי אותה שישבה על הבאר ואמרה לחי העולמים ראה בעלבוני. בעודנו חי דריש:
תאמר שנחשד עליה שום בריה. לפי שנאמר ותתע. ת"ל קטורה:
קטורה וחתומה. כזה שחותם גנזכה ומוציאה בחותמה שלא נבעלה לשום אדם:
והבל על ידי שהוא תוספת דכתיב ותוסף ללדת את אחיו את הבל נולד הוא ושתי תאומותיו כמו שפירש בסדר בראשית:
ער אבי לכה. אב ב"ד של לכה:
אבי מרשה אב ב"ד של מרשה ומשפחות בית עבודת הבוץ לבית אשבע וגו' ומונה עד עשרה:
שנותיו של איוב. היו ר"י שנים ועיקר שנותיו לא היו אלא ע' שנה דכתיב ויוסף ה' את כל אשר לאיוב למשנה ונתוספו לו ק"מ שנה דכתיב ויחי איוב אחרי זאת מאה וארבעים שנה מכלל שקודם ע' שנה היה עיקרו:
בוט סא/ה
שהיו מתקשין בעולם. שהיו מוחזקין בעולם ובשוחר טוב מפרש שהיו בני אדם קשים:
אע"ג דאינון מתרגמין עברין ולופרין עברין תגרין ולופרין אומנין ורישי אומין ולא אותם הנזכרים למעלה. כולם ראשי אומות הן. בתרגום ירושלמי מפרש בני דדן היו אשורים ולטושים ולאומים. אשורים. מאושרים היו בדרכים. לטושים. לוטשי נחושת ובני דדן היו תגרים ואומנין ורישי אומין ואנן מתרגמינן אשורים. משירייתא חיילות. לטושים כמו נטושים כמא דאת אמר וינטשו בעמק רפאים. ולשכונין שוכנין באהלים:
בוט סא/ו
אם אברך אני את יצחק בני עכשיו ישמעאל ובני קטורה בכלל שאף הם יבקשו ממני שאברכם היאך אני יכול לברך אחד ולהניח אותם חזר ואמר אני בשר ודם היום כאן ומחר בקבר כבר אנא עבד דידי כלומר כבר הולדתים מה שהקדוש ברוך הוא רוצה לעשות בעולם יעשה:
בוט סא/ז
גביעא בן קיסם. חכם היה והיה בעל חטוטרות ובתלמוד שלנו גביהא בן קיסם לפי שהיה גבוה מאחריו כמו גבן ובתלמוד ירושלמי בחטרתו במגבעתיה. ודבשת גמלים תרגומו חטרת גמלין:
הזהר שלא תחליט להן את ארץ ישראל. מחמת שאין אתה יודע להשיב להם תשובה:
מה בן גביעה זה. שיעיד עלינו. שידון עלינו:
אדוני המלך אין אדם עושה מה שהוא רוצה בין בניו. א"ל הין. והא כתיב ויתן אברהם את כל אשר לו ליצחק א"ל והיכן הוא שילוח שחלק בין בניו א"ל ולבני הפלגשים אשר לאברהם נתן אברהם מתנות:
מהם כספים מהם זהבים. שנותנין בשכרן דינר ליום:
ונתן בהם ב' אבנים טובות שוות ב' רבבות כסף. שהיה ירא לומר לו שלוף נעלך ולא תכנס במנעליך שאם היה אומר לו כן היה מעליל עליהם ואומר לא הניחו לי ליכנס כמו שהלשינו כותיים:
כיון שהגיע להר הבית אמרו לו שלוף מנעליך שהר הבית חלקה שלא תחליק את רגליך ונעול ב' אנפלאות הללו:
כיון שהגיע לבית קדשי הקדשים א"ל ע"כ יש לנו רשות ליכנס מכאן ואילך אין לנו רשות ליכנס א"ל לכשאצא אני משוה גבעתך גבהותך שכעס עליו. התחיל גביעא בן קיסם מחליקן בדברים. א"ל אם אתה עושה כן רופא תקרא ושכר הרבה תטול:
הקיפוה כמו כובין. שהקיפוה יישוב כאדם שמסבב כרמו בקוצים:
בוט סב/א
יודע ה' ימי תמימים זה אברהם שנאמר בו התהלך לפני והיה תמים ונחלתם לעולם תהיה שחיבב הקב"ה שנותיהן של צדיקים שכתבם בתורה כדי שתהא נחלת ימיהם זכורה לעולם:
הקב"ה יודע עונתן של צדיקים ומסלקם. מה טעם דודי ירד לגנו וללקוט שושנים אלו צדיקים שנפטרין בזמנם לרעות בג"ע. בירושלמי במסכת ברכות פרק ב':
בוט סב/ב
בן האמה חולק כבוד לבן הגבירה. שמזכיר יצחק תחלה אע"פ שישמעאל גדול ממנו:
והלא מקבורתו של שרה לקבורתו של אברהם ל"ח שנה. שהיה אברהם גדול משרה י' שנים וכשנפטרה שרה בת קכ"ז שנים היה אברהם קל"ז עד קע"ה שחיה אברהם תמצא ל"ח והכא את אמר שמה קובר אברהם ושרה אשתו לומר שנקברו ביחד.
בוט סב/ג
נתגרו בהן יושבי הארץ. שהיו יתד תקועה לישראל. דבר אחר יתירות. שהותירו מהן:
מתיבין חברייא לרבי סימון והכתיב ואחרי מות יהוידע באו שרי יהודה וישתחו למלך ולא חזר העולם לאחוריו:
אמר רבי תנחומא לא אתא רבי סימון למימר אלא ויהי אחרי. וכאן כתיב ואחרי מות יהוידע:
בוט סב/ד
מה ראה הכתוב לייחס תולדותיו של ישמעאל כאן להודיעך בן כמה שנים נתברך זקנך. ובמסכת מגלה מפורש למה נמנו שנותיו של ישמעאל לייחס בהן שנותיו של יעקב:
מקדקדו של מדבר. ממקום רחוק בא כדי לכבדו:
בוט סג/ג
מילתא עמיקתא. עמוק הוא טעם זה ומושב בני ישראל אשר ישבו במצרים ובארץ כנען ובארץ גושן שהיאך אפשר לומר שבארץ מצרים ישבו כל אותן השנים כולן אלא מאברהם אבינו חשב משעה שנדבר עמו בין הבתרים שהיה אברהם בן ע' שנה בין הבתרים ואומר בעצם היום הזה אותו היום שנגאלו ישראל ממצרים כבר היה להם שלשים שנה וארבע מאות שנה שנגזר עליהם גלות זה שנגאלו ממנו עכשיו ומדקא חשיב מאברהם וקרי ליה ישראל אלמא אברהם נקרא ישראל:
בוט סג/ד
וישלח יצחק את יעקב וילך פדנה ארם אל לבן בן בתואל הארמי. לאחר שנאמר וילך פדנה ארם מה ת"ל אל לבן בן בתואל הארמי אלא ללמד שכלל כולן ברמאות. לבן ואנשי מקומו:
בוט סג/ה
ששפך תפלות בעושר. ויעתר דורש כלומר תפלות הרבה. עותר עושר:
ולפום כן קריין ליה
עותרא דמהפך אודרא. עתרא כלי שמהפכין בו:
מטרין. רחם בלשון ערב ולכן נקרא אם בתלמוד:
ויעתר יצחק ויעתר לו לבן מלכים שהיה חותר וכו' בערביא קורין לחתירתא עתירתא:
בוט סג/ו
זה מתיר צווי של זה וזה מתיר צווי של זה. ויתרוצצו דרש:
אלא עם אותה צדקת. שרה:
בוט סג/ז
אף היא ע"י עילה. שאמר לה למה זה צחקה שרה:
בוט סג/ח
כהדין פרביטא. בלן:
דקלטיאנוס מלכא הוה רעי חזירים בהדא טבריה וכיון דהוה מטי סדרא דרבי. מקום בית המדרש מקום שהיו עומדין שם שורות שורות:
הוון מינקייא נפקין ובזיין ליה לבתר יומין איתעביד מלך ויתיב ליה בהדא פמייס ושלח כתבין לטבריה בעת רמשא ואמר ליה לא תתן כתבין להון אלא מטמועי יומא דערובתא. כדי שלא יהו מספיקין לבא ויהא עילה ואהרוג אותם:
נחת. רבי שמואל בר נחמן למסחי חזייה לרבי דקאים קומי סדרא רבה. לפני בית המדרש הגדול ופניו חולניות:
א"ל למה פניך חולניות אמר כך וכך אישתדור לי כתבין מן מלכותא אמר ליה איתא סחי דברייך עביד לך נסין עיילין למסחי ואתא הדין ארגינטין מגחיך ומרקיד קומיהון:
מגחיך. משחק:
בעי רבי דיזעוף. ליגער בו ולנזף ביה:
אמר רבי שמואל בר נחמן שבקיה דזמנין על נסין מתחמי אמר ליה מריך בעקא ואת מגחיך ומרקיד אמר לון אזלון אכלון ושתון ועבדון שבא טבא דברייכון עביד לכון נסין ואנא מוקים לכון קדמוהי בחד בשבא בצפרא:
באפוקי שבתא בתר סדרא. לאחר שהשלימו סדר היום שהבדילו:
נסבתון ואוקמינון קדם פילי דפמייס. לפני שער פמייס מקום שהמלך עומד:
עלון השומרים ואמרו ליה למלכא הא קיימין יהודאי קדם פילי אמר סגרון פילי ונסבתהון שידה ואוקמינון על מיטכסא דמדינתא. ברחוב העיר:
עאלין ואמרון ליה אמר אנא יהיבי קלוון דיתזון בי בני תלתא יומין ויעלון ויסחון וייתון לגבאי. שיחמו מרחץ כל שלשה ימים ולאחר כן יכנסו לתוכו עד שהוא חם וירחצו ויבאו לפני שהיה רוצה שישרפו שם מחמת חמימות המרחץ:
אזלון ואתזון בי בני תלתא יומין. ונכנסו לתוכו בגזירת המלך בעוד שהוא חם:
ועל ארגינטין מזגא קודמיהון. ומזג מים קרים וצנן אותם:
ועאלון וסחון ואתו לגביה אמר להון בגין דאתון ידעין דאלהכון עביד לכון נסין אתון מקילין למלכא. מבזין את המלך:
אמרין ליה לדקלטיאנוס רעי חזירים אקילינן לדקלטיאנוס מלכא אנן משתעבדין אמר להון אפי' כן לא תבזו ברומי זעיר ולא בגולייר זעיר. לא במשרת קטן ולא בגדול. ובירושלמי כתוב בחבר זעיר בפרסי קטן:
מי גרם להן להעשות כעור מן אדרי קיט. כמוץ יסוער מגורן פסולת התבואה הדשין בגורן:
בוט סג/ט
נטל קולמוס וכתב עליו ואחרי כן יצא אחיו וידו אוחזת בעקב עשו. ידו של יעקב אוחזת מלכות בעקב עשו:
ראו דברים ישנים מפי זקן חדש. הדברים ישנים הם מיום שנאמר המקרא הזה וידו אוחזת נותן הטעם הזה עמו אבל עכשיו חדש הוא שלא ידעו אדם עד עכשיו שאמרו זה:
בוט סג/י
עצבונית. קוצים:
צריך אדם ליטפל בבנו. ללמדו תורה ומצות:
צד את הבריות בפיהם אמר ליה גנבת והוא אומר לא גנבתי ומשיבו א"כ מאן גנב עמך קטלת והוא אומר לא קטלית אם כן מאן קטל עמך:
רבי אבהו אמר צדני שדני צד בבית צד בשדה:
הפקיר עצמו כשדה. שכל מי שרוצה לזרוע בו זורע כמה דאת אמר כי בשדה מצאה אמר הקדוש ברוך הוא הואיל והפקיר עצמו לכך אף אני בו בלשון אני נפרע ממנו הדא הוא דכתיב והיה לב גבורי מואב ביום ההוא כלב אשה מצרה (ירמיה מח) שנבעלה והרתה:
בוט סג/יא
מה טיבו של תבשיל זה א"ל שמת אותו זקן. ותבשיל אבל היא:
בכו בכה להולך לעשו. שכתוב בו הנה אנכי הולך למות:
בוט סג/יב
מיניה ומן פטרוניה. ממה שאתה אדון ממה שהיא שלך ומן פטרוניה כלומר הלעיטני נא מן האדום ממה שהיא של אדונך משל שכינה כגון נוב ושילה ובית עולמים לכך כתיב האדום האדום ב' פעמים הה"ד כי אכל את יעקב ואת נוהו השמו:
מנך ומן דכוותך. צדיקים שכמותך כגון ר' ישמעאל וחביריו הרוגי מלכות. האדום עושה לשון דומה כלומר בדומין לך:
בוט סג/יג
התחיל מחרף ומגדף למה זה לי זה אלי ואנוהו:
בוט סג/יד
מה עדשה זו עשויה כגלגל כך כל העולם עשוי כגלגל. שאבילות מתגלגלת על כל באי עולם במועד קטן:
מה עדשה זו יש בה אבל ויש בה שמחה. שאוכלין אותה במשתה ושמחה ואוכלין אותה באבילות כך מפורש בתנחומא אף אותה היינו שאכל אבל ושמחה:
לפי שהיו כמשחקין. שהיו סבורים לעשות שחוק ביעקב:
השכים הקדוש ברוך הוא ושחק בהם וקיים הבכורה ביעקב. לפי שכתוב בני בכורי ישראל:
בוט סד/ב
גרופית של שקמה. כלומר דורו לא היו חזקים לסבול כגרופית של שקמה שנכנעת מפני הרוח והביאו בימי דוד שנמשל לארז שהוא קשה:
שילא חטא ויוחנא משתלמא. מושלים בני אדם משל ואומרים זה חוטא וזה לוקה שאול חטא ודוד מה טיבו:
שפופים. חלשים:
שנת בצורת. שלא היו יורדין גשמים:
שנה עבדת ושנה לא עבדת. שנה זו היתה עושה תבואה ושנה זו לא היתה עושה תבואה:
רעב של מהומה. אוכלין ואינן שבעין:
בוט סד/ג
שכון בארץ תעשה שכונה בארץ הוי זורע והוי נוטע דבר אחר שכון בארץ שכן שכינה בארץ. בזכותך:
כי לך ולזרעך אתן את כל הארצות האל הקשות כמא דאת אמר ואת אילי הארץ לקח:
דבר אחר למה לא נאמר האלה אלא האל לומר מקצתן. איני נותן לזרעך כל הארצות של עשרה עממין שהבטחתי לאברהם אביך מיד אלא ארץ של שבעה עממין:
אימתי אני נותן לך את השאר. קיני וקנזי וקדמוני לעתיד לבא:
בוט סד/ד
בן מ"ח שנה הכיר אברהם את בוראו צא וחשוב אותיות פסוק עקב אתה מוצא מ"ה הוסיף עליהם ג' הברית מצותי חוקותי ותורותי הרי מ"ח. לישנא אחרינא שהרי בדור הפלגה היה אברהם בו מ"ח ולא מצינו שנשתתף בעצתם:
רבי לוי בשם ריש לקיש בן שלש שנים מנין עק"ב אשר שמע אברהם בקול בוראו. שהרי אברהם חיה קע"ה שנה צא מהם ג' למפרע נשתיירו קע"ב:
תורותי שתי תורות קיים אפילו מצוה קלה שבעל פה:
אפילו שם חדש שעתיד הקדוש ברוך הוא לקרוא לירושלים היה אברהם יודע דכתיב ויקרא אברהם את שם המקום ההוא ה' יראה. לומר עתיד הקב"ה לקרות המקום הזה ה' שנאמר ושם העיר מיום ה' שמה וסמך מכאן ג' יודין יתרין דמצותי חוקותי ותורותי הוא השם שעתיד לחדש:
בוט סד/ה
חלום קשה ונבואה שהיא קשה. ומאחרין לבא סבורים בני אדם שאריכות ימים מבטלתן ואינו כן. וכן אבל שוטה ששוכח מתו במהרה סבור הוא שאריכות ימים מבטלין:
נבואה קשה מניין שכך היו ישראל אומרים יארכו הימים ואבד כל חזון:
אבל שוטה מיצחק דכתיב ויהי כי ארכו לו שם הימים מיד והנה יצחק מצחק ושכח אבל אביו:
בשביל שהעלו לך הימים ארוכים היית עושה הדבר הזה בתמיה לא כן אמר רבי יוחנן וכו' ויצחק היה משחק משמש מטתו ביום:
הלואי אימא היתה נדה בשעה שבא אבא ליזקק לה שתאמר לו הורה גבר בתמיה לומר אין עכשיו עת הריון מגבר. כלומר וכי אשה נדה כמותי גורמין לה הריון מגבר בעוד שהיא נדה ואבא היה פורש ממנה ולא נתעברה:
ירמיהו מקלל יום לידתו ויום עיבורו דכתיב ארור היום אשר יולדתי בו זה יום העיבור יום אשר ילדתני אמי אל יהי ברוך זה יום הלידה אפשר חלקיהו אדם צדיק היה עושה הדבר הזה שהיה משמש מטתו ביום אלא לפי שהיתה איזבל הורגת וכו':
בוט סד/ו
ויזרע יצחק בארץ ההיא וגו'. הארץ שזרע בה יצחק קשה שנאמר בה בארץ ההיא והשנה קשה שהיתה שנת רעב שנאמר בשנה ההיא ואילו היתה ארץ יפה והשנה טובה על אחת כמה וכמה:
וימצא בשנה ההיא מאה שערים כו' מאה מנינים. כנגד מדה אחת שזרע מצא מאה מדות:
מאה כורים. מאה כרי. מאה שערים. מאה שעורים. מלמד שהאמידו אותה ששיעורו אותה ועשתה מאה חלקים יותר ממה שהאמידו אותה:
והלא אין הברכה שורה בדבר שבמשקל ובמנין ובמדה מפני מה אמדו אותה מפני מעשרותיו. ליתן ממאה ב' ומעשר א':
בוט סד/ז
הה"ד יגורו יצפונו המה עקבי ישמורו:
בוט סד/ט
ואבימלך הלך אליו מגרר מלמד שנכנסו לסטים לתוך ביתו והיו מקרקרים בו כל הלילה. שלא הלך כדרך מלך אלא כגר מגורר:
ד"א מגרר מגורר מלמד שעלו בו צמחים. שפרחו בו צמחים כד"א להתגרד בו:
רבי נחמיה אמר סיעת מן רחמוהי. מן אוהביו:
כל צבאותיו. של אבימלך היו פוסקין על פיו של פיכול:
בוט סד/י
ראה ראינו. כך פי' ראינו מעשיך ומעשי אבותיך. כאשר עשינו עמך. רק טוב מיעוט שלא עשו טובה שלימה שאמרו לו לך מעמנו:
טרפיזות. שולחנות בלשון יון והיו מספקים לבני גולה כסף וזהב וכל צרכן. מטבעות. לחלוף. ומזונות למכור:
מנדה זו מדת הארץ. מס של בתים:
בלו זו פרובגירון. כסף גולגולת:
או ישנוניה מן אתריה. ישנו העיר ממקומה או יוסיפון עליה חמש אמין או יבצרון מיניה חמש אמין ומן גרמיהון אינון חוזרים מיניהון:
הוו קהליא מצמתין מקובצים בהדה בקעתא דבית רמון כיון דאתו כתבייא שחזר בו שריין בכיין:
בעיין ממרוד. על מלכותא:
אמרין יעול בר נש חכים וישדל צבורא. ישדל יפתה:
אמרין ייעול רבי יהושע בן חנינא דהוא אסקולוסטיקא דאורייתא. מקבץ התורה בלשון יון:
עאל ודרש ארי טרף טרף ועלה עצם. בגרונו ואמר כל דאתי אפיק ליה אנא יהב ליה אגרא אתא הדין קורא מצראה דמוקריה אריך ויהיב מוקריה ואפקיה ראשו וחרטומו של אותו עוף ארוך א"ל הב לי אגרי א"ל זיל תהא מגלג משתבח. ואמר דעאלית לפומיה דאריה לשלם ונפקית לשלם ואין לך שכר גדול מזה כך אולי נשכון ביניהם בשלום ואין אנו רוצים מאומה מהם:
בוט סה/ט
אדם מת בלא חולי אינו מיישב בין בניו. שאינו מחלק להם נכסיו ומיישבן כראוי:
בחלותו ויחי מחליו השני מכאן שהיה בין חולי לחולי חולי כבד משניהם. אפשר לומר בחלותו ויחי מהו ויחי מחליו לומר שחוליו שני היה כבד מראשון ומשני שמת בו:
בוט סה/יא
למדינה שהיתה מכתבת ענקמין למלך. כמה תוציא למלך:
מקרו לפרוס. ארוך וקל בלשון יון:
בוט סה/יב
א"ר יהושע בן קרחה הגיע אדם לפרק אבותיו קודם ה' שנים או לאחר ה' שנים ידאג מן המיתה שכן אמר יצחק הנה נא זקנתי:
אם לשנים של אבא אני מגיע. שגזרו עלי שאחיה כשנים שחיה אבא עד עכשיו מתבקש לי עדיין יש לי שנים הרבה לחיות שלא הגעתי לשנותיו:
ואם לשנות אמי אני מגיע. הנה נא זקנתי שיצחק היה באותו הפרק פחות מאמו ה' שנים שכן מצינו שאותה שעה שנטל יעקב את הברכות היה בן ס"ג שנים וכתיב ויצחק בן ששים שנה בלדת אותם הא למדנו שהיה יצחק אותה שעה בן קכ"ב שנה ושרה חייתה קכ"ז הא למדנו שהגיע לימי אמו קרוב ה' שנים:
בוט סה/יג
שא נא כליך. שחוז מאני זיינך שלא תאכילני נבלות וטריפות. אין שא אלא לשון שחיזה כהדא דתנינא אבל משיאה ע"ג חברתה ביו"ט ודבר זה שמעתי מקרובי ר"מ בר יצחק:
וכן שלמה אמר ברבות הטובה רבו אוכליה ומה כשרון לבעליה כי אם ראות עיניו מכאן לסומין שאינן שבעים:
לא דמי ההוא דחמי סולגיתא פניא וכפין. סל הלחם ריקן ורעב:
למאן דחמי סולגיתא מליא ושבע. מן הראייה בלבד:
בוט סה/יד
הביאה לי ציד. וילך עשו השדה לצוד ציד להביא מצא טוב ואם לאו להביא מן הגזל ומן החמס:
לך נא אל הצאן לך וקדם אותה כמא דאת אמר ואתן צאני צאן מרעיתי. עשה דבר שעתיד להיות לתקנה כדמפרש:
טובים לך טובים לבניך אם מצאת מוטב ואם לאו הבא לי מפרא פורנין מתוספת כתובה שכך כתב לה בכתובה שהוא מעלה לה כך בכל יום:
בוט סה/טו
לקווץ. בעל שער כמא דאת אמר קווצותיו תלתלים:
אמר רבי יצחק לא שאיל הוא לה ולא שאילה היא לו. לא המשל הזה שאול הוא לדבר הזה ולא דבר זה שאול הוא למשל לפי שהרבה משלות הן שאינן אלא זכר לדבר ולא עיקר הדבר אבל זה עיקר הדבר הוא שהרי מצינו מעשה ביום הכפורים מענינו של דבר דכתיב ונשא השעיר עליו את כל עונותם וגו':
ואין תם. אלא יעקב:
אנוס וכפוף ובוכה. בעל כרחו אלא שלא רצה לעבור על דעת אמו:
בוט סה/טז
ותקח רבקה את בגדי עשו וגו'. והלא כמה נשים היו לו לעשו. ולא נתן להם בגדיו להצניע אלא לאמו לבדה ואת אמר אשר אתה בבית אלא דהוה ידע מה עבידתיהון מה מעשיהן של נשיו ושל רבקה איזה מהן יפין:
עובדא הוה. בחדא סיעא דפריצין. בכת אחת של פריצים:
בהדא כפר חטייא והוו נהיגין אכלין בבי כנישתא כל פתי רמשא דשבא מן דהוו אכלין נסבין גרמייא ומקלקין יתהון על ספרא מקלקין ומטלקין לשון אחד בירושל' כך היו נוהגין בשעה שהיו אוכלין היו נוטלין העצמות ומשליכין אותן על הסופר מלמד תינוקות אחד והיו מכין אותו בהן. והשליך אל תוך שריפת הפרה ויקלוק לגו יוקדת תורתא. בתרגום ירושלמי:
חד מנהון דמך. אחד מן הפריצים מת אמרין ליה למאן את מפקד על ברך לשמרו:
אמר להון לספרא והלא כמה רחימין אוהבים היו לו והוא אמר לספרא אלא דהוה ידע מה עובדיהון ודספרא הידין מנהון טב:
ואת עורות גדיי העזים וגו' תרין אדרעייא דאבונא יעקב כתרין עמודין. דיאפר שם מקום:
בוט סה/יז
ואת אמרת הלבישה על ידיו אלא חייטתינון:
היו מרכיבין אותן על ב' הוגנין והיו רגליהם שפופות בארץ. כל כך היו גדולים:
הוגנין. גמלים בחורים. בכרי מדין ועיפה מתרגמינן הוגני מדין וחוולד. ומאחר שהיו הבהמות שבא"י גדולות מה צורך לומר שתפרתן והלא אפשר שהיו מחזיקות ידיו אף על פי שהיו ידיו גדולות כשני עמודים אף העזים היו גדולות כנגדן:
קנמון היה גדל בארץ ישראל והיו עזים וצבאים גדולים כל כך שהיו מגיעין לראשו של אילן ואוכלין ממנו אף אתה אל תתמה אם היו מחזיקין עורות גדיי העזים ידיו של יעקב שבהמות של ארץ ישראל גדולות היו משאר בהמות:
אמר רבי חנינא ומה אתה תמה והלא עגלים נשחטים בארץ ישראל וזיתים נקצצין שהן קשין משאר אילנות ועפר שבהרים הגבוהים מכל אלא מעשה נסים היו אף כאן ביעקב מעשה נסים וכאן עלה בדעתו של רבי חנינא לומר עד שאתה תמה על דבר זה היאך הלבישה רבקה ליעקב עורות גדיי עזים לפי שהיו ידיו גדולות למה לא יפלא ממך דבר זה איך היו עגלים נשחטים בארץ ישראל שאם היו עזים כל כך גדולות כשמרכיבין אותן על ב' הוגנין היו רגליהם נוגעות בארץ עגלים לא כל שכן שהיו גדולים יותר ויותר והיאך היו נשחטין וכמו כן זיתים היאך היו נקצצים שהן קשין יותר משאר אילנות ועפר שבהרים שבארץ ישראל היאך מצוי שם עפר והיאך היו נזרעים והלא ארץ ישראל גבוה מכל הארצות וכולה הרים דכתיב ארץ הרים ובקעות והיאך היה אדם יכול לזרוע שם ועוד פליאה אחרת איך נמצא שם עפר בהר גבוה אלא מעשה נסים היו אף אתה אל תתמה ביעקב שהיו עורות גדיי העזים מחזיקות ידיו שמעשה נסים היו ויש גמגם בדבר זה אלא שכך קבלתי. אבל יש לפי דעתי לפי שלמעלה בענין מספר בשבחה של ארץ ישראל לפיכך הולך ומספר בשבחה. עגלים נשחטין וזיתים נקצצין. שהיו מוציאין זיתים בתוך מעיהם וכן בעפר שבהרים לקיים מה שנאמר ארץ זית שמן ודבש:
אמר רבי מונא. מעשה נסים היו שכל כך היתה ברכה משתלחת בה שאפילו בהמות היו אוכלים זיתים כדי שבען. אלא רבי לא פירש כן:
בוט סה/יח
א"ר לוי אנכי אני עתיד לקבל י' הדברות אבל עשו הוא בכורך:
אתה אמרת קום נא שבה חייך בו בלשון אני פורע לך ממנו שנאמר קומה ה' ויפוצו אויביך:
יש נספה בלא משפט זה עשו. שנתכוין לכבוד ואחר כך לא עלה בידו כלום:
אמר הקב"ה אתה אמרת יקום אבי גדא דעבודת כוכבים דאת קאים. מזל של עבודת כוכבים שאתה מעמיד אומרים לעץ אבי אף אני בו בלשון אני פורע לך דכתיב יקום אלהים יפוצו אויביו:
בוט סה/יט
מה זה מהרת למצא ברכה בני. אביך נתברך בן ע"ה שנה שכן היה כשנפטר אברהם אבינו שחיה קע"ה וכתיב ואברהם בן מאת שנה בהולד לו את יצחק בנו נמצא בן ע"ה שנים כשנפטר אברהם דכתיב ויהי אחרי מות אברהם ויברך אלהים את יצחק בנו ואתה בן ס"ג מפורש בהרבה מקומות:
לעורבא דאייתי נורא על קיניה. משל לעורב שמביא האש לשרוף את קינו כך יעקב תפס והביא לשון שנתפס בו שכיון שאמר כי הקרה ה' אלהיך לפני אמר יצחק אני יודע שאין בני מזכיר שמו של הקב"ה וזה מזכיר שמו של הקב"ה אין זה אלא יעקב מיד אמר ליה גשה נא ואמושך בני:
והיו אוחזין אותו במפרקיו. אצילי ידיו מפרקי ידוהי:
אל תשתע. אל יהי לבך עליך כשעוה:
בוט סה/כ
הא קל דחכים וידיא משלחין מתין. מפשיטין מתים:
אין שולט אלא בידיו דכתיב והידים ידי עשו:
מרמיז ליה והוא אתי. בשעה שהנביאים מוציאין קול על יעקב ומתנבאין עליהם פורענות להביא עליהם אומות מיד והידים ידי עשו מוכנין לשעבד בהן:
בשעה שיעקב מרכין בקולו ידי עשו שולטות. הקל חסר הוא אם יעקב הקל קולו מיד הידים ידי עשו:
פילוסופין. חכמים:
כבלעם בן בעור וכאבטימוס הגרדי. אבטימוס זה נכנסו אצלו כל אומות העולם וכו' וכן בשעת מתן תורה נתכנסו כל האומות אצל בלעם שהיו אומרים ה' למבול ישב ומחזיר את העולם וכו' והחזיר להם תשובה:
הקול קול יעקב בימי ירבעם קול בכי שהרגו מהן ת"ק אלף הדא הוא דכתיב ולא עצר כח ירבעם בימי אביה ויגפהו ה' וימת:
את סבור שירבעם ניגף והלא לא ניגף אלא אביה. וכן בחשבון המלכים מצינו שאביה היה ולמה ניגף על שביזה לאחיה השילוני שנאמר ועמכם אנשים ריקים בני בליעל והכניס לאחיה השלוני בכללן:
על שחשדם ברבים. שחרפו ברבים:
על ידי שבאת עבודת כוכבים לידו ולא ביטלה דכתיב וירדוף אביה אחרי ירבעם וילכוד ממנו את בית אל ואת בנותיה וכיון שכבשה היה לו לבטל עבודת כוכבים שבה:
קל וחומר. אם אביה שהיה מלך על שהונה מלך כמוהו ענשו הקב"ה שניגף כו':
בוט סה/כא
אין להם קוצים. שאין להם חוליות שיהו יכולין לקפץ וכו':
ואת אמר בעמדם. מכלל שיש להם ישיבה:
בוט סה/כב
אתה נושק לי בקבורה ואין אחר נושק לי בקבורה. שלא נקבר במערת המכפלה אלא יעקב:
ריח בגדיו. בוגדיו כגון יוסי משיחן שם מקום ויקום איש צרורות צרורות שם מקום:
יכנס מהם ובהם. הראשון ישראלי יכנס:
עול וכל דאת מפיק דידך. הכנס וכל מה שאתה מוציא יהא שלך:
אין דרכו של הדיוט להשתמש בכלי זה:
בחמור של חרשים. ספסל של דף עבה המגררין בו את הנסרים:
יקום איש צרורות היה בן אחותו של יוסי בן יועזר איש צרידה והיה רכיב סוסיא בשבתא אזיל קמי שריתא למצטבלה. שריתא היא קורה שנאמר ויהי האחד מפיל הקורה ומתרגמינן והוה חד מחי בשרותא. קורה שהיו מוליכין אותה לתלות את דודו יוסי בן יועזר א"ל יקום ליוסי חמי סוסי דארכבי מארי וחמי סוסא דארכבך מארך קורה שאת עתיד לתלות אמר ליה יוסי אם למכעיסיו משיב גמול טוב ק"ו לעושי רצונו א"ל יקום ועשה אדם רצונו יותר ממך והשיב לך גמול רע א"ל יוסי אם כן לעושי רצונו שנפרע מהן ק"ו למכעיסיו כמותך שמע ונבהל נכנס בו הדבר כארס של עכינא הלך וקיים בעצמו ד' מיתות ב"ד סקילה שריפה הרג וחנק מה עשה הביא קורה ונעצה בארץ וקשר בה נימא וערך עצים והקיף עליהם גדר אבנים ועשה מדורה לפניו ונעץ את החרב באמצע והצית את האש תחת העצים מתחת האבנים ונתלה בקורה ונפסק הנימא ונפל לאש וקדמתו החרב ונהפך עליו הגדר ונשרף:
נתנמנם יוסי בן יועזר איש צרידה וראה מעתו פורחת באויר ואמר אוי לי שבשעה קלה קדמני זה לגן עדן:
בוט סו/ב
אומה שמשימין כהנים שלום לה בכל יום דכתיב ושמו את שמי על בני ישראל ואומר וישם לך שלום:
אומה שהיא אסטטיונו של עולם. העמדתו של עולם:
הגשמים אינן יורדין אלא בזכותך:
ויתן לך. דורש ויתן לך ויחזור ויתן לך היה לו לומר יתן לך מהו ויתן לך אלא תוספת לומר יתן ויחזור ויתן יתן לך ברכות:
בוט סו/ג
ויתן לך כיבושיהו. יש מקום לסולת ויש מקום ליין מקום להתקיים שם הברכות:
ויתן לך את שלך. הראויות לך:
ויתן לך של אביך. שנתנו לי:
יתן לך שלך ויתן לך של אחיך. יתן לך האלהים יתן לך אלהותו אילות וכח אימתי שתצטרך לו:
ה' אלהים זכרני נא. למה הזכיר השם הזה ה' אלהים אלא כך אמר רשב"ע זכור אותה ברכה שברכני אבא ואמר ויתן לך אלהותא:
מטל השמים זה המן שנאמר בו הנני ממטיר לכם לחם מן השמים:
ורוב דגן אלו בחורים דכתיב כי מה טובו ומה יפיו דגן בחורים וגו':
ורוב דגן זה תלמוד. שהוא עיקר וכן מפורש יחיו דגן בתלמוד יפרחו כגפן באגדה שמושכת לבו של אדם כיין:
בוט סו/ד
הוה גביר לאחיך. הרבה אחים כמשמעו:
אלא בלעם. ע"י שהיה שונא פתח בברכה וסיים בקללה:
בוט סו/ה
פליונו של יצחק אבינו. פליון. אוהל:
כמין איצטראבמיטא היו הדלתות נקפלות לאחוריהן:
ועשו אחיו בא מצידו מזויין לצוד נפשו כמא דאת אמר ואשר לא צדה מדוע אתה צודה את נפשי לקחתה:
בוט סו/ז
שממית בידים תתפש כו' באי זו זכות השממית מתפשת. באי זו זכות עשו תופש מלכות בזכות אותן הידים שברכו אביו ועל חרבך תחיה:
שממית. שומם. ששמם בית אלהינו. שממית. סם המות:
בוט סז/א
ובוטח בה' ישוגב. שנתן בלבו וברכו:
עד מאד. מאד מאותה חרדה שחרד על המזבח:
בוט סז/ב
ציד היך ציידוך פכור תרעא. שוער היך תרעך פכור ומקולקל. כי הרס תהרסם תרגומו פכרא פכרינון. בירושלמי משל שבני אדם אומרים לצייד צייד היאך נשמטה צידה שלך מידך וכן לשוער לחרש הבונה שער לבני אדם אומר לו שוער והלא אתה מתקן שער של אחרים והיאך שער שלך שבור ומקולקל כך עשו לא נתקיימה צידתו בידו:
רבנין אמרין. מאי לא יחרוך לא יאריך לרמאי הקב"ה שהוא נפרע ממנו מיד:
מהו לא יחרוך לא יאריך. כלומר לא יחיה ולא יאריך ימים ולא יאחר הקב"ה לרמאי ולצידו:
דאמר ר' יהושע בן לוי כל אותו היום היה צד צבאים וכופתן ומלאך בא ומתירן עופות וקושרן ומסכסכן מסכסך כנפיהם ומלאך בא ומתירן ומפריחן וכל כך למה והון אדם יקר חרוץ כדי שיבא יעקב שהוא יקרו של עולם ויטול את הברכות שהן חרוצות פסוקות לו:
חרוצה. היא ביד הצדיקים שאינן נוטלין מן יקר שלעתיד לבא בעולם הזה:
ואוכל מכל. מכל מה שנברא בששת ימי בראשית שנראה לו כאילו טעם מכולן:
שעשיתי את שאינו בכור בכור. הוי גביר לאחיך. כיון שאמר לו עשו את בכורתי לקח אמר יאות בריכית:
א"ר אלעזר אין קיום הגט אלא בחותמיו שלא תאמר אלולי שרימה אבינו יעקב לא נטל את הברכות ת"ל גם ברוך יהיה שברכו מרצונו בזאת תדע שגם הראשונות היו ראויות לו:
בוט סז/ג
אין בעי הוא מפליג מצוו'. אם רוצה הוא מחלק מעות לצדקה:
תיאטריות. חצר המלך ששוחקין שם לפניו:
בוט סז/ד
כל האומר הקב"ה וותרן. שמוותר עונות בני אדם ואני עושה רצון יצרי והוא מוחל יתוותרון בני מעוי:
מן הנצולות. אפילו מן הריקנות:
בוט סז/ה
הן גביר שמתיו לך והלא ברכה שביעית שברכו ליעקב ולמה הוא אומרה תחלה לעשו כאילו היא ראשונה אלא אמר לו מלך שמתיו לכל ומה מועיל לך אם אברכך שלו הן עבדא למי נכסי למי ברם לך פיתא אפיא מזונותיך מזומנין לך:
אפוא אף וחימה מסורים לך. כלומר הממשלה בידך להרע:
כך היית אומר לו ולך אפוא. כלומר כעס עליו שהשליטו:
אמר יצחק לפני הקב"ה. יוחן זה. א"ל לא יוחן. א"ל בל למד צדק בתמיה כלומר לא כיבד את הוריו. א"ל בארץ נכוחות יעול עתיד לפשוט ידיו בבית המקדש א"ל אם כן השפע לו טובה בעולם הזה ובל יראה גאות ה' וגו':
בוט סז/ו
זו בית גוברין. שכל הפרכיות של איטליא היו לשרים ואין כל המקומות משועבדין אלא למס ולא יותר אלא כל מקום ומקום לשר שלו ולאלוף שלו:
בגין דתסוורתא. אוצרות חסרין:
עוקר פוגלין רברבין. היה עוקר צנונות גדולים:
ושתיל דקיקין. ושותל במקומן צנונות קטנים:
תררין. סילקי:
חסין. חזרת:
אנטיגרפא. כתב:
שרי. התחיל:
בוט סז/ז
עול חרבך ואת חיי. הכנס חרבך לנדנה שלא תרצח ואתה תחיה:
את יש לך ירידים שווקים. תריד דורש כלומר עת שיהא הוא שולט וכשתראה שעתך עומדת בהן אז ופרקת עולו:
אמר רבי יוסי בן אלעזר כך אמר יצחק לעשו אם ראית יעקב אחיך פורק עולה של תורה מעל צוארו גזור עליו גזירות ואת שולט בו. תריד דורש כלומר בשעה שמניח דתו של הקב"ה אתה יכול לו הדא הוא דכתיב כי אתה אבינו כי אברהם לא ידענו וישראל לא יכירנו יצחק לא נאמר בו לפי שלא די לו שלא ביקש עלינו רחמים אלא שאמר לגזור עלינו גזירות מי שהוא אומר גזור עליו גזרות אתה מתכיפו לאבות בתמיה לפיכך לא הזכירו:
בוט סז/ח
סנטרוי. נוטריקון שונא נוקם ונוטר:
בא לו במתינה. שלא אהרגנו בחיי אבי:
בוט סז/י
עוברתיה ונחרתיה. עברתו ואפו:
בוט סז/יא
כאלה. נשי עשו. קופחת על ראשיהן זו בזו:
בוט סז/יב
היו הברכות מפוקפקות בידו והיכן נתאוששו בידו כאן. דכתיב ויברך אותו:
בוט סז/יג
שנתבשמה דעתו עליו. נתיישבה עליו לטובה:
אלו הוציא את הנשים הראשונות. יפה היית אומר שנתגייר אלא על נשיו כאב על כאב ספות הרוה את הצמאה ראשונות היו רעות והשניות כמו כן:
כוב על כוב. קוצים על קוצים:
תוספת על בית מלא. ביתו היתה מלאה נשים נכריות והוא הוסיף לקחת עליהן:
בוט סח/ג
בתורה בנביאים ובכתובים. מצינו שהקב"ה מייחד שמו על ישראל:
בוט סח/ז
נמצאתי משהה בשמחת בני ז' דורות. אברהם עכבן ג' דורות:
בוט סח/ט
לגבור רוכב על הסוס וכליו משופעין אילך ואילך הסוס טפלה לרוכב ואין הרוכב טפלה לסוס וכו':
ויפגע במקום צלי במקום צלויי בבית המקדש:
בוט סח/י
אתא שמשא. יעקב שנקרא שמש:
עשאן כמרזב. אחת מכאן ואחת מכאן ואחת על גביהן ונתנן כנגד ראשו שהיה מתיירא מחיה רעה:
מי שנגלה עליו הקב"ה על אחת כמה וכמה. ויעקב נגלה עליו ותימר היה יכול לעמוד:
עשאן כמטה וכפרכוס. פרכוס לשון כנען כסת:
מה רטיבה הרטיב שם קורות בתינו ארזים:
בוט סח/יב
אזיל סב פועלא מן קפודקיא א"ל אזל אבוך לקפודקיא א"ל לא א"ל זיל מני עשרין שרייא בכרסא דביתך ואת משכח א"ל לית ביה עשרין שריין אמר ליה אין לית ביה עשרין מני מן רישיהון לסופיהון ומן סופיהון לרישיהון ואת משכח. וזהו פירושו של דבר אדם אחד היה רואה בחלומו שהיו אומרים לו לך וקח פקדון אביך בקפודקיא למחר בא לפני ר' יוסי בר חלפתא וספר לו החלום א"ל רבי יוסי כלום הלך אביך מימיו לקפודקיא אמר ליה לאו א"ל אם כן לך וספור עשרים קורות מכותל ביתך בכרסא דביתך בקרן זוית שבביתך ואתה מוצא מטמון שהטמין אביך שם אמר ליה והלא כל הכותל אין שם עשרים קורות ואתה אומר לי מני עשרין שריין בכרסא דביתך. שריין הן קורות כמו שריתא ויהי האחד מפיל הקורה מתרגמינן מחי בשריתא. א"ל רבי יוסי בן חלפתא אם אין שם עשרים קורות תתחיל למנות מקורה התחתונה עד קורה העליונה וכשאתה מגיע לעליונה תחזור למנות מלמעלה למטה עד שתגיע לקורה העשרים בקורה העשרים אתה מוצא המטמון:
קפא דקיא. קורה עשרים קפא היא קורה דקיא היא במסכת מעשר שני בירוש' וגם לשם הוא מפרש דקיא הוא עשרים:
תרכוסא של ג' רגלים. כסא של ג' רגלים:
אין עולים פחות משנים ואין יורדים פחות משנים הרי ד' מלאכים ומלאך אחד הוא גדול כשליש של עולם שנאמר וגויתו כתרשיש ברום ימא וים הוא שלישו של עולם:
מעלין ומורידין. פעמים מעלין בו:
אופזין בו. כמו אופנים בו דוחקין בו אפונא במסכת כלים:
קופצים בו סוטנים בו. מקטרגים אותו כמו שמפרש לפנינו [לקמן פ' ע"א] אפילו הגתיות מאחורי הקוריי' היו סונטין:
בסילקי. חצר המלך שהוא דן שם:
פרווד. הוא חצר החיצונה את שדה העיר ואת חצריה מתרגמינן ית חקל קרתא וית פרוודהא:
למעלה כל שהוא אומר זכותן של ישראל עולה. עלייה היא לו שמלמד סניגוריא על ישראל:
חובתו יורד. שכל המקטרג עליהם יורד שמורידין אותו על שמקטרג על ישראל. אבל למטה כל מי שהוא מלמד עליהם זכות יורד אבל מי שמלמד עליהם חובה עולה:
עולים. אלו שלוו אותו בארץ ויורדין ללות אותו בחוצה לארץ:
מלאכי השרת על ידי שגלו מסטורין של הקב"ה נדחו ממחיצתם קל"ח שנה. חשוב מאותה שנה שאמרו כי משחיתים אנחנו לשנה אחרת נולד יצחק וכתיב ויצחק בן ששים שנה בלדת אותם ויעקב בן ס"ג כשנתברך עשה עוד מוטמן בבית עבר ומשמשו י"ד שנה צרף חשבון זה לאחד הרי קל"ח ושנה אחת קודם נדחו:
רבי תנחומא הוה מפיק ליה לישנא קלה. לא ע"י שגילו אלא על ידי שאמרו כי משחיתים אנחנו שלא תלו הגדולה בבעלים:
בוט סח/יג
וראשו מגיע השמימה אמין שתין:
והנה מלאכי אלהים זה חנניה מישאל ועזריה:
עולים ויורדים. הן היו מעלין בו בנבוכדנצר ועבדיו חנניה מישאל ועזריה מורידין בו ואופזין בו קופצין בו וסונטין בו:
בוט סט/א
כמה לך בשרי בארץ ציה ועיף בלי מים אמר רבי איבו ככמהות הללו שהן מצפים למים. ככמהות כמו כמהים ופטריות בול"ץ בלע"ז:
כשם שנפשי צמאה לך כך רמ"ח אברי צמאים לך היכן בארץ ציה ועיף בלי מים. בהיותו במדבר יהודה וכו' מדבר ביעקב:
בוט סט/ב
אין סכין מתחדדת אלא בירכה של חברתיה כך אין תלמיד חכם משביח אלא בחבירו שנאמר ברזל בברזל יחד ואיש זה יעקב שנאמר ויעקב איש תם כיון שעמד יעקב שמה איש יחד פני רעהו שנתייחדה עליו השכינה:
בוט סט/ד
ואם יאמר לך אדם י"ט הם א"ל והנה ה' נצב עליו ויאמר אני ה' אלהי אברהם אביך ואלהי יצחק לית הוא מנהון ואם יאמר לך אדם י"ז הן אמור לו ויקרא בהם שמי ושם אבותי אברהם ויצחק מנהון:
בוט סט/ה
מקשקשין לך כמו מקשקשת עיסתה במים:
מעבירין רודי' עליה. מחרישה מעבירין עליהן:
פלטריות. רחבה. מה פלטיה זו מכלה עוברים ושבים מה רחבה זו מכלה וכו':
ופרצת ימה. את הוא תרועיי' דימא הוא קורע הים לפני ישראל. בזכותו של יעקב נקרע הים לבני ישראל הה"ד מה לך הים כי תנוס הירדן תסוב לאחור. מלפני אדון חולי ארץ מלפני אלוה יעקב. ונתץ את הבית מתרגמינן ואתרע ית ביתא:
חלוקי יחזקאל הראה לו. מפאת קדים עד פאת ימה יהודה אחד והלא לא פי' יחזקאל אלא מן המערב למזרח בא ישעיהו ופירש כי ימין ושמאל תפרוצי צפון ודרום:
בוט סט/ז
הרטיב מצות ומעשים טובים כלוז:
בוט ע/יא
אין פטטין את בעי. אם דברים אתה רוצה והנה רחל בתו הדא אמרת שהדבור מצוי בנשים:
בוט ע/יב
ויגל. את האבן כזה שמעביר את הפקק מעלגב הצלוחית:
בוט ע/יג
כיון דלא חמי אפסטיקתיה. פרגמטיא:
בוט ע/יד
כהדין גרמא אני מחליק לך. כעצם שהוא חלק שאין בו בשר:
אם היה פועלא בעשרה פולרין. אם היה נותן לעועל אחד י' פרוטות היה נותן לו ה' פרוטות:
ואם הות מובלתיה בששה פולרין הוה יהיב ג' פולרין. אם היה נותן לבני אדם אחרים לישא משוי ו' פרוטות מאותה משוי לא היה נותן לו כי אם ג':
אמר ליה יעקב מה את סבור ממון אתיתי בעי ממך לא אתיתי אלא בגין תרתין טלייתא וללבן שתי בנות:
בוט ע/יז
אפילו אתה נותן את הרשעים בחמור של חרשים. שמחליקין בו את הנסרים אין אתה מועיל:
בוט ע/יט
למה נקרא שמו לבן הארמי שרימה אפילו כל אנשי מקומו:
כל ההוא יומא הוו מכללין ביה כיון דעל רמשא אמר להון מהו כדין אמרו ליה את גמיל חסד בזכותך והיו מקלסין קמיה וא"ל לייא היא היא לאה היא לאה:
ברמשא אתון מעלתא. באו להכניסה:
וטפון. בוצינא אמר להן מהו כדין:
א"ל מה את צבי דאנן דיכרנין דכוותכון. וכי סבור אתה שאנו פרוצים כל כך ככם לשמש לנר: א"ר יוחנן כתיב ויברח יעקב שדה ארם ויעבד ישראל באשה אמר להן דוגמא דידכון דומה ליעקב אבוכון מה יעקב עד שלא נשא אשה נשתעבד ומשנשא אשה נשתעבד אף אתם וכו':
בוט עא/ב
סומך ה' לכל הנופלים אלו עקרות שהן נפולות בבתיהן:
וירא ה' כי שנואה שעשתה כמעשה שנואים שהיתה אמודה להנשא לשונא:
אף הגתיות מאחורי הקוריים היו סונטין בה. נשים האורגות אחרי קוריהן שדורכות אחרי הגת:
בוט עא/ד
כי שנואה אנכי אמרה שמעון עתיד להעמיד שונא זה זמרי:
ומי מרפא מכתו ויתן לי גם את זה זה פנחס העומד מלוי:
אתה נתת לי מחלקי לפיכך לא החזקתי לך טובה כך לפי שהיו סבורות שכל אחת מהן מעמדת ג' וכו':
בוט עא/ה
מי מעמיד רגליה של אשה בתוך ביתה בניה. שאין מגרשה עוד:
בוט עא/ז
כך עונין את המעיקות חייך שבניך עתידין לעמוד לפני בנה. יוסף:
בוט עא/ח
פתיתי. לשון פיוס כלום נתפייס לבא בכאן אלא בשבילי. ד"א לשון קשר כל הקשרים שקשר יעקב ונתגלגל לבא בכאן לא היה אלא בשבילי כהדא דתנינן אלא עושהו גדול ופותלהו מתוכו ומקרא מלא הוא כמו בחבלי אדם אמשכם בעבותות אהבה:
נינפי היה לי לעשות לפני אחותי. שכך קורין בכרכי הים לכלה נינפי:
אלו שלחתי ואמרתי לו תן דעתך שהן מרמין לך לא היה פורש אלא אמרתי אם איני כדאי שיבנה העולם ממני יבנה מאחותי:
פיתולייא לאו דידי הוויין כלום הלך יעקב אצל לבן אלא בשבילי:
נפת עצמו. דידי הוא דברי תורה:
בוט עא/ט
בא גד אתא גדא דביתא אתא גדא דעלמא ומי שהוא עתיד לגדד משתיתן של אומות העולם ומנו אליהו:
מאי חזית למימר כן. עדיין אין אנו יודעין בזה אם הוא משל גד. אמר להם דכתיב ויהי להם הגבול יעזר וכל ערי הגלעד:
בוט עא/י
כי אשרוני בנות אשרי מי שזכה לכך:
לא לן אשר באכסניא מימיו ירש אשר פלטריות מה שלא ירש יהודה ארצות הדא הוא דכתיב ובני אשר ימנה וישוה וגו' הוא אבי ברזות ברזות כתיב וברזית קרי זה דורש את הכתב ברזות כמו פרזות פלטריות הרבה:
שהיו בנותיהן נשואות לכהונה שנמשחו בשמן זית. ברזית דורש כמו הקרי:
בוט עב/א
חנוך לנער על פי דרכו גם כי יזקין וגו' יותן את הארץ הזאת וגו'. כלומר דרך שתפס ראובן תפסו בניו אחריו הוא תפס דבר שהיה מצוי לו יותר דודאים. וכן בניו תפסו דבר שהוא מצוי להם יותר בעבר הירדן אע"פ שהיתה א"י טובה הימנה:
שבעים בלחם נשכרו. לאה היתה שבעה בבנים ונשתכרה שכר טוב:
בוט עב/ב
מישון. פרי אותו אילן שקורין מייש:
הכל מודין שלא הביא אלא דבר שהוא מן ההפקר:
למאן דאמר שעורין. שעדיין בימי קציר חטים של שדה. ושל הפקר הן שכבר כלה קציר השעורים:
איפורייא. בלשון יון פרי:
בוט עב/ג
קחתך את אישי. הניית לסבי מן דקני. משל הוא שאומרים מהנה את לזקן שלי מזקן שלי כלומר לא די לך קחתך את אישי אלא שאת רוצה להנאותו משלי ולא משלך:
לפי שזלזלה בזקן. שאמרה לכן ישכב עמך הלילה עמך הוא דמיך ולא עמי:
רבי אליעזר אמר זו הפסידה וזו הפסידה זו נשתכרה וזו נשתכרה לאה הפסידה דודאים ונשתכרה שני שבטים ורחל נשתכרה דודאים והפסידה שבטים:
בוט עב/ד
שתהא הוצאה משל בעל הבית. כלומר משלו הוא נותן לפועל:
תכנסה משל פועל. משלו נותן לבעל הבית:
הוצאה משל בעל הבית שנאמר תזרח השמש יאספון מכאן ואילך יצא אדם לפעלו:
הכנסה משל פועל מנא לן ולעבודתו עדי ערב עד ערב לא נאמר אלא עדי ערב לומר עד שחשכה כמא דאת אמר עדי נשף:
בוט עב/ו
ביושבת על המשבר היא מתניתא איתיבון לרבי ינאי והא כתיב ואחר ילדה בת אמר ליה עיקר ברייתא של דינה זכר היה ומתפלתה של רחל שאמרה יוסף ה' לי בן אחר נעשית נקבה כלומר מקודם לכן נהפכה:
נתכנסו כל האמהות ואמרו דיינו זכרים תפקד עוד זאת. רחל:
בוט עג/ג
פדה בשלום נפשי. זה יעקב. מקרב לי. שלא תקרב לי עצתו של רשע שלא יאמר זו שילדה יטלנו עמו. וזו שלא ילדה לא יטלנו עמו. כי ברבים היו עמדי. בהרבה תפלות נפקדה:
ויזכור אלהים את רחל והדין נותן שהכניסה צרתה לביתה. אלהים דורש:
עד שלא תלד האשה הסרחון נתלה בה משתלד הסרחון תלוי בבנה:
בוט עג/ה
הדא מקמתא. שום דבר:
אסף אלהים את חרפתי. בפלגש בגבעה ארור נותן אשה לבנימין. שהתירו לו החרם:
אסף אלהים את חרפתי בימי ירבעם. שניגף אביה:
בוט עג/ו
יוסף ה' לי בן אחר אחר למחלוקת דאמר רבי פנחס מתפלת רחל לא חלק יהודה ובנימין עם עשרת השבטים:
אחר שעשה מעשה אחר. זה ירבעם שעבד לאל אחר:
בוט עג/ט
רבנן אמרי ק' פעמים דכתיב והחליף את משכורתי י' מונים ואין מנין פחות מי':
נתרת כתיב. מנהון קווסרן חולות קווסר כדקציר ורמי בערסיה קצירי ומריעי:
בוט עג/י
ר' תנחומא אומר ברודים שטף של גשמים. לשון ברד גשמים:
ר' יוחנן אמר בכירי' של לבן ר"ל אמר לקישייא דלבן. ר"י דורש העטופים כמו ועמקים יעטפו בר. ריש לקיש דרש כמו בהתעטף עלי נפשי וכמו כי רוח מלפני יעטוף ומתרגמינן משלהי ולאי כלומר אותן שהיו יגעין ועייפין ולא היה כחן יפה לקבל הריון מהרה כמו הבריאות:
רבי תנחומא. מאה ותרתין ריבוא ושבעת אלפין ומאה עאנים הוו ליה ליעקב מאד מאד דורש כפלים בדגלים:
בוט עג/יא
ויפרוץ האיש נפרצה לו פרצה מעין העולם הבא ק"כ ריבוא צאן היה לו ליעקב אבינו ומפרש בתנחומא נאמר במצרים וירב העם ויעצמו מאד והיו ס' ריבוא וכאן כתיב מאד מאד ב' פעמים לומר שהיו ק"כ:
בוט עד/א
תמן שובעא. תמן זולא. נכסי חוצה לארץ אינן בכלל ברכה אלא משתשוב אל ארץ אבותיך ואהיה עמך. ולהלן הוא אומר אנכי עמך ושמרתיך בכל אשר תלך אפילו בחוצה לארץ:
יהיה עמדי. עמודי. סומכי:
בוט עד/ג
כל דבר ודבר שהיה לבן מתנה עם יעקב אבינו היה חוזר בו עשרה פעמים למפרע שנאמר הן לו:
שנאמר עשרת מונים ואין מנין פחות מעשרה:
צפה הקדוש ברוך הוא מה לבן עתיד לעשות ליעקב אבינו והיה צר צורה כיוצא בה:
אם כה אמר אין כתיב כאן אלא אם כה יאמר. לעתיד עושה לך לעתיד לו ולדורות:
ויצל אלהים. כזה שהוא מציל את הנצולות. כזה שהוא מפריש את הריקנות:
בוט עד/ה
מה שהלך יעקב לז' ימים הלך לבן ליום אחד:
מה נפשך רוצה או אינו רוצה כבר כתיב וישם דרך שלשת ימים בינו ובין יעקב ויוגד ללבן ביום השלישי שלישי לבריחה:
בוט עד/ו
דרך שבעת ימים יומא דהוו קיימין ביה:
בוט עד/ח
למה נחבאת לברוח דלמא חזר ביה. לפיכך היה מדבר עמו דברים טובים דלמא חזר ביה ואלהי אביכם אמש אמר אלי וגו':
לית הוא מיניה. כלומר אלהיכם הוא ולא משלי:
כי נכסוף נכספתה. איתחמידת:
למה באהל רחל ב' פעמים דהוה ידע דהיא משמשנית ויחפש בנר:
בוט עד/ט
ולא מצא את התרפים. תרפים לא מצא קיתונות מצא:
בוט עד/יא
טריפה לא הבאתי אליך. כמו טרוף טורף:
אנכי אחטנה. אנכי הייתי חוטא על שהייתי גוזלה מאתו:
יאמר נא ישראל. הוא אחד מהן:
בוט עד/יג
כולן בנותיו היו. אף בלהה וזלפה:
כשן הזה של טבריה. כך היתה גבוהה:
כמה אחים היו לו. אנטיי' חד הוה ליה ולואי קבריה. עז פנים כנגדו ובלשון יון אנטידיקוס עז פנים בעל דין:
גבורים היו כיוצא בו. ולפיכך קוראן אחיו:
בוט עד/יד
אשר יריתי ביני וביניך כזה שהוא מורה את החנית. כך ירה לבן את האבן מרוב גבורתו:
בוט עד/טו
בקש לזנבן. להרגן כמו ויזנב בך:
הוציאו פיסטיליות. ראיות ועדות שלהן:
כמה אגרות שלח יואב רבי אייבו אמר שני איגרות כתב אחד לאדומים ואחד למואבים שהן פרצו הגדר תחילה:
בוט עד/טז
דוויים וסכופים. כמו לענות נפש לסגפא וכ"ף וגימ"ל מתחלפות רכיל רגל. כלומר עצבים ומעונים היו על כרחם:
בוט עד/יז
כמה מלאכים היו חלים. כמו מחולת המחנים:
ושלח פרוזבין לפניו. שלוחים בלשון יון:
בוט עה/א
קדמה פניו להשחיתו. קדמיה לחייבא עד שלא יקדמך להזיק לבניך:
בוט עה/ג
לארכיליסטים. שר לסטים:
עבר חד ושרי מעורר ביה אמר ליה קום דבישא שכיח הכא קם שרי מקפח ביה ינער בישא אמר ליה דמיך הוה ועוררתיניה כך אמר ליה הקב"ה עדיין לדרכו היה מהלך והיית משלח אצלו ואמרת ליה כה אמר עבדך יעקב:
אמר ליה הקב"ה לדרכו היה מהלך כמה דאת אמר כי יפגשך עשו אחי ושאלך:
בוט עה/ד
מלאכים. אלו היו שלוחי בשר ודם רבנן אמרין מלאכים ממש:
מה אם אליעזר שהיה עבדו של ביתו נזדווגו לו כמה מלאכים זה שהוא אוהבו על אחת כמה וכמה:
לפניו. לזה שבא שעתו לטול מלכות תחלה:
שלח פורפירא. הפשיט פורפירא שלו:
וטלקיה קדמוהי. ופרסה לפניו ולפני עשו. וישלח דורש:
אין שני זרזירין ישנין על דף אחד. כך אי אפשר לשנינו למלוך בעולם הזה נכנע אני לפניך עד שהשעה עומדת לי:
אל עשו אחיו. אפילו עשו הוא אחיו כלומר שלא היה נוהג בו כראוי אף על פי כן היה אחיו:
בוט עה/ה
עם לבן גרתי דהוא רביהון דרמאי יהיבתיה בחפתי. נתתי אותו בחיקי. לההוא גברא. שהוא אחי על אחת כמה וכמה:
ויאמר עשו בלבו קין הרג את אחיו בחיי אביו ולא הועיל לו כלום שהוליד שוב בנים אחרים וירשו עמו את העולם:
כמה היה מחנה שני אלפים ושתי ריבואות ממלאכי השרת שנאמר רכב אלהים רבותים אלפי שנאן:
בוט עה/ו
ויהי לי שור יחיד וחמור יחיד לישנהון דברייתא אמרין חמרתא גמלתא. והם הרבה:
בוט עה/ז
באנו אל אחיך אל עשו אתה נוהג בו כאח אל עשו והוא נוהג בך כעשו:
הלך ונטל אגרונימון ממצרים. ממונה על השערים שבשוק קנה לו מן המלך אותו מינוי כדי להעליל על יעקב במכסים:
בוט עה/ח
כי השתות יהרסון אמר לפניו רבונו של עולם אם הרסת ונטשת ולא עזבת את יעקב שהוא משתיתו ויסודו של עולם שנאמר וצדיק יסוד עולם:
בוט עה/י
מחנים שתי מחנות למה מלמד שנשתלחו ליעקב ארבע אלפים וכל מחנה ומחנה שתי אלפים מלאכים:
ונדמו כולם לחיילות של מלך:
בוט עו/א
הבחור שבאבות. מובחר שבאבות:
בוט עו/ב
תאמר שהוא בא אלי מכח ישיבת א"י. ומנצחני בזכותו:
תאמר שהוא בא אלי מכח כיבוד אב ואם. שהוא זכות גדול דכתיב ויירא יעקב כך אמר עשו יקרבו ימי אבל אבי ואהרגה את יעקב אחי תאמר שמת אותו זקן ובא עלי להרגני רבי יהודה בר סימון אמר כך אמר לו הקב"ה שוב אל ארץ אבותיך שמא תאמר עד כאן היו התנאים ושמרני בדרך הזה ולא יותר:
רבי הונא בשם רבי אחא אמר הנה אנכי עמך אעפ"כ אם יהיה אלהים עמדי אלא מכאן שאין הבטחה לצדיקים בעולם הזה:
אמר רבי אע"ג דנשאר לפליטה מתענין היו עליהם שני וחמישי:
בוט עו/ד
הא לעשו לא. בתמיה כלומר אף עשו (לא) היה בא מכח זכותם כמותו:
בוט עו/ה
בנביאים והודעתם את בניכם מחר לאמר וגו':
כי במקלי עברתי את הירדן הזה אמר רבי לוי אתרא כן הוא מצטווח ירדן. מקום הוא שנקרא ירדן בחמי טבריה והם מים חמין ובבהלה נכנס יעקב אבינו לשם ונעל עשו בפניו וחתר לו חתירה הקדוש ברוך הוא במקום אחר ויצא הדא הוא דכתיב כי תעבור במים אתך אני:
בוט עו/ו
הצילני נא בני לעתיד מיד אחי בני בניו שבאין מכחו של עשו הדא הוא דכתיב מסתכל הוית בקרנייא קדמייתא חארי זעירה סלקת ביניהון זה בן נצר:
ותלת מן קרנייא קדמייתא אתעקרו מן קדמה. אלו ג' מלכיות בבל יון ומדי:
פלן עתיר נעבדיניה ארכינוס. מושל על השרים בלשון יון:
פלן עתיר נעבדיניה בלווטוס. ונטול ממנו שחד בלווטוס כמו בליוטין:
בוט עו/ז
עזים מאתים מכאן לעונה האמורה בתורה. והמור' הגיה סימן לעונה האמורה בתורה כלומר כשם ששיערה תורה לבהמות כראוי להן כך יש לחשוב וליתן דעת לשער כמה עונה ראויה לבני אדם לכל אחד ואחד כראוי לו:
טיילין. אלו תלמידי חכמים עשירים:
הפועלים פעמים בשבת. והספנים שהם מפרישים בים אחד לששה חדשים:
עזים מאתים שהן צריכות תיישים עשרים. לזיוגן:
רחלים מאתים שהן צריכות אילים עשרים:
גמלים מיניקות ובניהם שלשים. ובניהם שלשים הכל לפי טרחו:
הוי רואה את עצמך כאלו אתה יושב על בימה ואני נדון לפניך. לפי שגמלים גבוהים כבימה זו:
בוט עו/ח
ראו גוי אחד בא לקראתם אמר תלת מילין ההוא גוי שאיל לן. מה אתון ומה אומנותכון ולאן אתון אזלון:
למזבן חטי מן אוצרא דיבנה:
עמד לו רבי. כלומר הלך ועמד לו כנגד הגוי לראות מה ישאל והמתין עצמו רבי יוסי ברבי יהודה אמר אם אמר מלה אנא אמר אוחרי אם יענהו הגוי מאותה תשובה שיאמר לו רבי אני אבא אחריו ואשיבהו תשובה אחרת:
במוצאכם אותו בגדולתו. מלמד היה לדורות הבאים איך יספרו כנגדו דרך בקשות כמו שהוא עושה הדא הוא דכתיב כדבר הזה תדברון אל עשו:
כי אמר אכפרה פניו. הדא הוא דכתיב ארץ נתנה ביד וגו' שיעקב היה מתיירא לראות את פניו כי אמר אכפרה פניו:
אתי למחסל אמר ליה קביל. לכשמסיים מנחה אחת אמר ליה קבל מנחה אחרת עוד להשביע עינו:
אף הוא הוה בעקא. אף ע"פ שהיה נתן לו מנחה היה יעקב שרוי לו בצער שהיה צריך לכל אלה:
בוט עו/ט
א"ל הקב"ה למס מרעהו חסד מנעת חסד מן אחיך שלא נתת לו את בתך לאשה לא גיירתיה אלו היתה נישאת לעשו לא נעשית זונה:
בוט עז/א
ומי כאל ישורון. ישרים שבכם:
בוט עז/ב
דלמא רבי חייא רבה. פעם אחת:
אומנות אבינו יעקב:
מחיילא דמיטקסי. משוי כרך אחד של מעילים לשון ישמעאל:
פרמקוס. מכשף בלשון יון:
נטל יעקב פקרן. בגד א' דק ונתנו למלאך על צוארו אמר ליה פרמקוס פרמקוס לית חרשין מצליחין בלילה:
אמר המלאך אני מודיע עם מי הוא עוסק נתן אצבעו בארץ התחילה הארץ תופס' מקום בנעיצת אצבעו:
בוט עז/ג
לאיתליטים. משרת של מלך:
שהוא עומד ומתגושש עם בן המלך תלה עיניו וראה המלך עומד על גביו והרפיש עצמו לפניו. לפני בן המלך:
מי נתמלא אבק האיש שהיה עמו. שהשליכו לארץ ונתמלא אבק:
כלב אגריות. בלע"ז שלואטיק"ו ולשון יון היא:
ארי נומרין. ארי תרבות:
והיה המלך נוטל את בנו ומלבבו בארי. ומשחיקו בארי שאם יבא הכלב להזדווג לו ולהזיקו יאמר לו המלך ארי לא היה יכול לעמוד בו וכו':
רבי אלעזר אמר שעייה בשם ר' אסי אמר סידקה. רב נחמן בר יצחק אמר פירש ממקומה:
היו פוגעין זה עם זה. נלחמין זה עם זה:
מגיניה דדין לקביל מגיניה דדין. שלא היה אחד מהן יכול לנגח חבירו:
בוט עח/א
והא כתיב שלחני כי עלה השחר והגיע זמני לומר שירה. וכבר היה נברא מאתמול מכלל שיש כת מקלסת ושונה. אמר ליה חנוקא מי סברת מחנקני. לתפוס אותי בדבריך כאדם שתופס את חבירו לחנקו:
מן זיעתהון דאינון מזיעין מן טוענא דכורסייא:
סונקתדרין דיליה. יועץ שלו שהיה זקן יושב בקתידרא:
והא הדין ירדנא מהלך ביממא ולית הוא הולך בלילה א"ל אדריינוס לא נטר הוינא בבית פעור וכמה דהוא מהלך ביממא מהלך בלילה:
ממה דכתיב כי מלאכיו יצוה לך לשמרך הוי אומר הנשמר זה יעקב גדול מן השומר:
מי גדול המשלח או המשתלח הוי המשלח גדול מן הנשתלח וממה דכתיב ויאמר שלחני וגו':
בוט עח/ב
אמר ליה שייצת סייבת. גמור מלאכתך וטול שכרך כלומר לכשתברכני ואח"כ אשלחך:
אבל אני לא נשתלחתי לכך א"ל שייצת סייבת לא אשלחך כי אם ברכתני:
לסוף א"ל המלאך אני מגלה לו. שהקב"ה עתיד לגלות עליו ולהחליף את שמו ואם אומר לי הקב"ה למה גלית לו אני אומר וכו':
בוט עח/ג
אמר רבי לוי לא יקרא עוד שמך אברם בלא תעשה אברהם בעשה איתיבון הרי כנסת הגדולה קראוהו אברם שנאמר אתה הוא ה' האלהים אשר בחרת באברם. שנייה היא כלומר הא לא קשיא מקרא הוא שמספר והולך שעד שהוא אברם בחרת בו ודכוותה הקורא לשרה שרי עובר בעשה בתמיה אלא אברהם הוא שנצטוה שלא לקרותה שרי שנאמר לא תקרא דלא יקרא אין כתיב כאן ודכותה הקורא ליעקב יעקב עובר בעשה בתמיה אלא לא שיעקר שם יעקב אלא ישראל עיקר ויעקב טפילה לו שהרי מצינו שחזר הקב"ה וקראו יעקב בירידתו למצרים:
וכי שרית עם אלהים נתגוששת. נאבקת:
בוט עח/ד
כתוב אחד אומר מונה מספר לכוכבים לכולם שמות יקרא וכתוב אחד אומר לכולם בשם יקרא שם אחד אלא מלמד שאין שם שנוי כשם שהוא נקרא עכשיו הוא נקרא לאחר זמן:
בוט עח/ו
ההוא פקקלתא. שומן שבין הפקוקלות:
ר' יהודה אומר באחת. גיד דירך אחת:
והדעת. מכרעת של שמאל שנאסרה ומאן דאמר הדעת מכרעת של ימין ויגע בכף ירכו המזומנת לו זה ירך ימינו ומ"ד של שמאל דכתיב כי נגע בכף ירך יעקב ירך ולא ירכו וזהו שמאל:
בוט עח/ז
והנה עשו בא. אמר מאן ניזיל מפייס יתיה אמר לון תעלא אתון להכא דאנא ידע תלת מאה מתלין ואנא מפייס יתיה:
א"ל. אגומין. כן יהיה בלשון יון:
הלך ציבחר וקם ליה. תעלא:
אמרו ליה מה דין אמר להו אנשיתי מאה מתלין אמרו ליה אית במאתן ברכאן. יש תקוה:
הלך ציבחר וקם ליה אמרו ליה מהו דין אמר להון אנשיתי אוף מאה אמרו ליה אית במאה ברכאן וכו':
בוט עח/ח
את לאה וילדיה אחרונים ואת רחל ואת יוסף אחרונים הדא אמרה אחרון אחרון חביב:
קנקלים. חדרים:
בוט עח/ט
נקודה רבה על הכתב אתה דורש את הנקודה. שרוב אותיות התיבה נקודות כגון ויאמרו אליו איו נקוד ל' אינו נקוד ומפורש לעיל למה זה:
כתב רבה על הנקודה אתה דורש את הכתב. כגון דרך רחוקה ומפרש במשנה למה נקוד על ה' שברחוקה לא מפני שהיא רחוקה אלא מאסקופת העזרה ולחוץ אלא שהוא רחוק שהיה מאסקופת העזרה ולחוץ:
זה בכה על צוארו. שלא ישכנו:
וזה בכה על שיניו. שנעשו שעוה ולא היה יכול לנשכו:
בוט עח/י
לפי ששמענו חנינה בי"א שבטים. דכתיב הילדים אשר חנן אלהים:
ואת רחל ואת יוסף אחרונים. וביוסף כתיב ואחר נגש יוסף ורחל אלא אמר יוסף דודי זה עינו רמה שלא יתלה את עינו ויביט באמי וגבה קומתו וכסה אותה:
הוא דאמר ליה בן פורת יוסף. בפרות רבית יוסף שנתגדלת על ידי פרות על ידי חלום של פרות:
בן פורת עלי עין. לשון פריה ורביה:
בן פורת רביית יוסף עלי עין. נתגדלת ועמדת בפני אמך עלי עין:
לפרוע מן אותה העין. שעמדת בפני אמך שלא ישלוט בה עינו של אחי:
בוט עח/יא
והיו מגיעין באלין דעשו. באנשיו של עשו והוו אמרין ליה מן דמאן אתון מן עשו והוון מלאכין אמרין יהבון להון תנו להם מכות חזרו ואמרון מן דבריה דיצחק אנן כלומר דעשו והוו אמרין יהבון להון מן בר בריה דאברהם אנן והוו אמרין יהבין להון וכיון דהוו אמרין אחוהי דיעקב אמרי שבקון להון דידן אינון בצפרא אמר מי לך כל המחנה הזה אמר ליה אמרי לך כלום אמר ליה מיכתת אנא גביהו וכו':
יש לי רב מכות יהי לך אשר לך:
לפי שהיה הברכות מפוקפקות בידו והיכן נתאוששו בידו כאן וכו':
בוט עח/יב
מה פני אלהים דין. שכל מקום שנאמר אלהים דין ועוד לפני הקדוש ברוך הוא יש דין אף פניך דין שאתה דן אותי:
מתחמי חזר וידיה פשוטה. נראה כמי שלא רוצה לקבל וידו פשוטה לקבל:
מתרפס ברצי כסף התיר את הפס ומתרצה את הכסף:
לא תיסב מן בר נש כלום ולית את יהיב כלום. לא תקח מן המלכות ואינו חומד משלך כלום:
מן דיתיב גביה אתא חדא איתתא טעינ' ליה חד דסקרין. קערה גדולה לשון יון:
קם רבי שמואל נסב סכינא וחזר לה דסקיר' אתא חד בלדר נסב סכינא אחד מחצר המלך חמא ית סכינא וחמדה ונסבה:
בפתי רמשא סליק ריש לקיש למשאל שלמיה דרבינו וחמא יתיה שחיק אמר ליה למה את שחיק וכו':
חד עם דארע. עם הארץ:
כל אותן הדודיו'. דורונות:
בוט עח/יג
כי הילדים רכים. זה משה ואהרן. כמו שמצינו במשה שנקרא ילד דכתיב ותפתח ותראהו את הילד:
כי הילדים רכים זה דוד ושלמה. דוד דכתיב בן מי זה העלם שלמה דכתיב טוב ילד מסכן וחכם:
בוט עח/יד
א"ל ואין את מתיירא מן דוכסא ומן אפרכיי ומן אסטרטולטי שלא יזיקוך:
להוני להוני אנא מהלך בנחת:
דבר אחר בפנים כרוכות אנא מהלך כמה דאת אמר הנה היא לוטה בשמלה:
בוט עח/טו
עד שמכר הסוס שלו. לשחדן:
בוט עט/א
וידעת כי שלם אהלך. זה מעשה ראובן שלא היה הדבר אמת:
ופקדת נוך ולא תחטא. בן פ"ד שנה היה ולא ראה טיפת קרי:
תבא לח לחלוחית אלי קבר שתהא בכחך עד יום מיתתך:
רבנן אמרין תבא בכלח אלי קבר מלא כלומר שאין חסר כלום:
בוט עט/ב
אמר ליה הקב"ה ויכלו לך. עשו לך כלום:
גם לא יכלו לי. שכן הוא אומר רבת צררוני מנעורי גם לא יכלו לי:
בוט עט/ג
אם זך וישר היית אין כתיב כאן אלא אם זך וישר אתה הא לשעבר לא היית צדיק כי עתה יעיר עליך עתיד הקב"ה להתעורר עליך ולשלם לך כל צדקות הנאות שעשית:
על שני דרכיך נגה אור. בהליכה ובחזרה לפי שהוא אומר אם יהיה אלהים עמדי ושמרני בדרך הזה וכן היה והנה אנכי עמך ושמרתיך ושבתי בשלום והשיבותיך:
בוט עט/ד
נושא משך הזרע. שמשך זרעו של אביו לבית לבן. בא יבא ברנה נושא אלומותיו. מודליה משוי כדגרסינן דלי מאביה שחזר טעון כל טוב אתי טעון עולימים ועולימיתה:
בוט עט/ו
ויחן את פני העיר. התחיל לחנן פנים שבעיר התחיל משלח להם דוריות התחיל מעמיד להם הטליסין ומוכר בשוק בזול:
רבי שמעון בן יוחאי עשה שלש עשרה שנה טמון במערה הוא ובנו:
אוכלים חרובין דגרודא. גרועין עד שהעלה גופן חלודה. בסופא נפיק יתיב ליה על פום דמערתא חמא חד צייד צייד צפרין וכד הוה רבי שמעון שמע ברת קלא אמרה מן שמיא דימוס רחמים בלשון יון:
הות פסגא. היתה בורחת והולכת ולא היתה נלכדת בפח וכד הוה שמע בת קלא דאמרה ספיקולא לשון הריגה כמו ספקלטור:
הות מיתצדא. נלכדה בפח:
אמר צפור מבלעדי שמיא לא מיתצדא על חד כמה וכמה נפש בר נש:
נפק ואשכח מילייא משדכן. דברי גזרתו שקטים:
אמר ליה בריה אבא כל הדא טבתא עבדת לן טבריא ולית אנן מדכין יתה מן קטוליא שלא להטריח הכהנים להקיף:
מה עבד נסב תורמוסא והוה מקצץ תורמוסיה ושדי קציצתיה. חתיכות שהיה לוחש עליה וקטילא סלוק ואינון מדדין ומפקי נושאין ומוציאים וכל מקום שלא היה שם טומאה תורמוס עומד הוא ומציין אי זה מקום טומאה ואי זה מקום טהור עד זמן דדכי יתה מן קטוליא:
בלילה קם חד עם דארע אית דאמרין מן הדין שוקא דרגונא ואית דאמרין מן הדין שוקא דסקאי נסב חד קטולא וטמריה בצפרא אמר להון אמריתו דדכי בר יוחאי טבריה אתון חמון הדין קטילא אתא וקם ליה על גביה אמר גוזר אני על זה שטמנו לשם דקאים דירבע כלומר שירבץ ויפול וימות ועל הדין דרבוע יקום על המת שיקום והוה כך:
סלק ושבת בביתיה ועבר בהדין מגדל צבעיא ושמע קליה דנקאי ספרא אמר לא אמרתון דדכי בר יוחאי לטבריה אמרי אשכחן חד קטיל אמר יבא עלי אם אין בידי הלכות כשער ראשי על טבריה שהיא טהורה חוץ מזה ומזה ואלו לא היה בידי תשובה ומסורת מזה ומזה ואתה לא היית עמנו במנין נתן עיניו בו ונעשה גל של עצמות:
עבר בהדא בקעתא דבית נטופה חמא חד בר נש קאי ומלקט ספיחי שביעית אמר לאו ספיחי שביעית הן אמר ליה ולא אתה הוא שהתרת אמר ליה ואין חבירי חלוקין עלי בתמיה פרצת גדרן של חכמים ופורץ גדר ישכנו נחש וכן הות ליה:
בוט עט/ז
ויקן את חלקת השדה. זה אחד מג' מקומות שאין אומות העולם יכולין להונות את ישראל ולומר גזולין הן בידכם ואלו הן מערת המכפלה דכתיב וישקול אברהם לעפרון בית המקדש לארנן ויתן דוד לארנן וגו' וקבורתו של יוסף דכתיב ויקן את חלקת השדה יעקב קנאו בשכם ויוסף נקבר בו דכתיב ואת עצמות יוסף קברו בשכם:
(דלמא) רבי חייא ורבי שמעון בן חלפתא שכחין מילייא מן הדין תרגומא ואתון בהדין תגרא ערבינה למילפונה מן תמן שמע קליה דערבי דאמר לחבריה תלי הדין טעונא עלי ואמר הכי תלי הדין יהבא עלי מיד הבינו שיהבא הוא משוי שנאמר השלך על ה' יהבך ועוד שמעו חד דאמר לחבריה מה את מכסה בי והיה רוצה לומר מה את מעסה בי שנאמר ועסותם רשעים ועוד שמעו דאמרה איתתא לחברתא אתון סחיא בואו לרחוץ והיא משיבה גלמודה אנא שנאמר ואני שכולה וגלמודה ושוב שמעו אשה אחרת רוצה לומר אתון מעוררה למעקיך ואמרה הכי מעוררה ללויתיך שנאמר העתידים עורר לויתן ואחרת ר"ל אשאיל לי מבניך כלים המכבדים את הבית ואמרה מטאטיך שנאמר וטאטאתיה:
במאה קשיטה. במאה אונקיאות במאה סלעים במאה טלאים. ק' אונקיאות. ס' סלעים. ט' טלאים:
קוף קאמילייא. ציגט' מילייא מאה אלפים:
ס' סלעים ט' טיראון. טיריינא שם מטבע על שם טריינוס:
יו"ד ה"א דקשיטה מה את עביד לון אלו חוליות. נזמה וחלייתה. קשר קטן:
ודייקינתא ודזמרגדא. טפך אזמירלדא שדרכן להנתן בנזמים:
ומי כותב את האונה. השטר:
יה כותב. את האונה ומעיד על האונה יה זהו יו"ד ה"א דקשיטה הה"ד ששם עלו שבטים שבטי יה עדות לישראל יה מעיד עליהן שהן בני אבותיהן אף כאן העיד:
בוט עט/ח
נוטל שררה לעצמך. שקרא עצמו אל:
למחר בתך יוצאה ומתענה לפיכך סמך ותצא דינה:
בוט פ/א
כי לכם המשפט. בתמיה כלומר שלכם הוא וזה יהיה משפט הכהנים לפיכך לכם המשפט לקבל הדין:
שמע רבי וכעס. משום דהוה הוא נשיא:
בפתי רמשא סליק ר"ל שאל בשלמיה דר' למפייס' יתיה עלוהי דיוסי מעונאה:
מאסין. כמו שחוק פסיפסין:
כדי שלא יהיו בטלין ומסיחין אלו עם אלו ויבאו לידי קטטה:
וידע הוא כלום. ויודע הוא כלום בדברי תורה:
ואולפן קביל. ולימודו קבלה היא בידו:
מגיב. משיב לשון ישמעאל:
יסוק הכא. יש לו רשות ליכנס:
עד כאן לא חסלית מפייסא מן הדא ואת מייתי לן חורי. עדיין לא גמרתי לפייסו מאחר שכעס עליה ואתה מביא אחרת:
לית תורתא נגישא עד דברתה מבעטה. אין יוצאין בפרה אם היא נגחנית עד שבנה בועט בירושלמי כי יגח שור יגיש:
א"כ לאה אמנו זונה היתה. שהרי בתה זנתה:
בוט פ/ב
מדרך רצחו שמעון ולוי לשכם. כלומר מן הדין עשו ולא בשביל ממון למה כי זמה עשו כבני אדם של הפקר ולא נתנקם:
בוט פ/ג
חית השדה אשר בלבנון. זה שמעון ולוי:
בוט פ/ד
דנסיבת לאנס. לא גיור' מנעת חסד מן עשו אחיך שלא נתת לו בתך ומוטב שתהא נשואה לאנס ולא תהא מזנה לא תנאף בירושלמי לא תהוון גיורין ומי גרם לה למס מרעהו חסד בשביל עשו:
אל תתהלל ביום מחר. בשביל אותו דבור וענתה בי צדקתי וגו':
בוט פ/ה
מייתי לה מן הכא ויבן שם מזבח וגו' ויקרא לו אל על שקרא עצמו אל:
וישכב אותה כדרכה ויענה שלא כדרכה:
הנך שוכב עם אבותיך וקם ותעמוד לתחיית המתים או וקם העם הזה וזנה:
בוט פ/ו
באו מן השדה כשמעם ויתעצבו האנשים:
וכן לא יעשה אפילו באומות העולם שמשעה שלקה העולם וכו':
בוט פ/ז
בג' לשונות של חיבה:
אין ישראל תובע מן הגוי תחלה אלא אם כן הגוי תובעו תחלה:
מוהר פראונין. כתובה:
מתן פור פראונין. תוספת כתובה:
בוט פ/ח
מה סבר רמיות דברים יש כאן. כלומר שאם נפשך לומר שלא כדין עשו לפיכך רוח הקדש צווחת אשר טמא את דינה אחותם לומר כדין עשו:
סברין למקפח ואתקפחון. סברין הוו לגזול את שלהם ונגזלו הן לעצמן:
עליל טעין מובילתיה. נכנס לעיר וטוען משאו:
תא גזור. בא והמול:
שכם נסיב ומבגאי קטע. שכם נושא אשה ואני מה אכפת לי:
מבגאי. שם אדם:
בוט פ/ט
מרחיצין את הקטן. כל גופו. תני רבי מרחיצין את המילה לבדה ולא כל הגוף ואם תאמר מרחיצין את המילה אם כן מאי שניא מכת קטן ממכת גדול שהרי לגדול עושין כן אלא ללמדך מרחיצין את הקטן כל גופו מה שאין כן בגדול אלא על גבי מכה בלבד והיינו דאמר ר' איסי על כרחך תני מרחיצין את הקטן:
חייתא מילדות:
כל שקועין. כל תיקונין ועיקר תיבה זו תמצא אותה על עיקרה בתלמוד ירושלמי במסכת שבת:
ביום הג' של מילה שחל להיות בשבת. משום דמסוכן טפי:
אלונטית. חתיכת בגד:
עדשה. כלי של נחושת:
על גבי כריסו בשבת מפני הסכנה אבל חמין לרפואתו מותר:
בוט פ/י
שנתנה נפשה על אומתה. שמסרה נפשה לזנות כדי שיכשלו בה ישראל ולנקום אומתה:
איש חרבו. איש דורש בן י"ג למצות היו:
בוט פ/יא
כך אמרה ואני אנה אוליך חרפתי ולא בקשה לצאת עד שנשבע לה שמעון וכו':
וקברה בארץ כנען. לכך קראה הכנענית:
בוט פ/יב
צלולה היתה החבית. צחה ועכרתם אותה ערבבתם אותה מסורת היא ביד כנענים שעתידין לפול בידנו והי' לכם להמתין עד הזמן שאמר לי הקב"ה עד אשר תפרה ועכשיו אני מתי מספר ויש להם רשות לשלוט בנו לפי שעברנו על הצווי:
כך השיבוהו עכורה היתה החבית וצללנו אותה. כלומר מתייסרין בדבר הזה שלא יבאו עלינו:
בוט פא/א
תבא מארה לאדם הנהנה מן ההקדש. כך תבא מארה לרשעים שנהנין מישראל שהם קדש:
בוט פא/ב
סוף נתבקרת פנקסו. לאל הנראה אליך בברחך. כלומר שלם נדרך:
אם נזדמנו אחריך דברים שאינן מהוגנים יד לפה שתיק:
חד ידע תרין לא ידעין. שאם אתה מהפך בהם סוף שאתה מגלה לכל:
סימוניא. מקום:
רקקה דם. היבמה ולא ירקה רוק מהו ולא היה יודע מה להשיב ועל כולם השיבו אין:
ולא לפסוק. בפיך שום דבר שלא לקיימו:
אם זמות לנדור יד לפה:
מה ידך סמוך לפיך כך יהא נדרך סמוך לפיך. לשלמו מיד:
כך יהא נדרך קודם לפיך. תפריש ואח"כ תנדור כדי שלא תתאחר:
כך אמר ליה הקב"ה עשית כבן אדם האומר לחבירו מפני מה לא קיימת נדרך והוא אומר לו בשעת עקתי נדרי בשעת רווחי שבקי העברתו את הנדר ולא קיימתיו:
מהולתך חרשה אקיש עלה. אם נפה שלך חרשת הקיש עליה ותשמיע קולה לנפות בה קמח כמו יעקב שתק ושכח לשלם נדרו ואמר ליה הקב"ה קום עלה בית אל שכחת לשלם נדרך מפני עשו אחיך מה אחיך נודר וכו':
בוט פא/ג
אין אנו בקיאין בדקדוקי ע"ז כיעקב אבינו. דכתיב ויטמון אותם את כל אלהי הנכר את כל דורש אפילו כסות:
פלאטנוס. פלטיא:
שמריי. שומרני:
קוקולתא. אשפה:
דין בעי מנסבא. מאחר שהוא יודע שע"ז שם ודאי יקחנה ונתייעצו עליו להרגו לר' ישמעאל וקם וברח בלילה וכו' בע"ז בגמ' ירושלמית:
בוט פא/ד
והיכן נתכנסו חד ויסעו ויהי חתת אלהים שנייה בימי יהונתן ותרגז הארץ ותהי לחרדת אלהים ג' בימי יהושע:
והיכן נתכנסו לחצור הדא הוא דכתיב רק כל הערים העומדות וגו' זולתי חצור לבדה שרף יהושע. לפי שנתכנסו לשם:
הרטיב מצות ומעשים טובים. כלומר וכו':
(לא היה אדם יכול לעמוד על פתחה של עיר אמר ר' יהודה לכן נקרא לוז שאילן לוז היה עומד על פתחה של עיר ר' אליעזר אמר לוז היה על פתחה של מערה והיה הלוז חלול והיו נכנסין דרך הלוז למערה וכו':
בוט פא/ה
עביד לה אפטרה. בסוף הדרשה:) [ע"כ שייך לפ' ס"ט]:
אלון אחר. אליו פלטיא בלשון יון:
בוט פב/א
זה שבנה מזבח לשמי אני נגלה עליו ומברכו כדכתיב אבא אליך וברכתיך:
בוט פב/ב
על דרכיך. על שני דרכיך בביאה וביציאה. מהו עוד עוד איני מייחד שמי על בריה ולא על אחר:
בוט פב/ג
הוא שנאמר אלהי אברהם אלהי יצחק ואלהי יעקב ולא אחר עמהם:
בוט פב/ד
כך אמר יעקב. במה אמר לי פרה ורבה והלא כבר נולדו כל בני ראובן כבר מבחוץ כלומר כבר נולד ראובן. ואמר גוי זה בנימין וקהל גוים זה מנשה ואפרים שעדיין לא נולדו הללו שני שבטים:
ומלכים מחלציך יצאו זה ירבעם ויהוא. אחד משבט מנשה ואחד משבט אפרים:
חולק על מלכות בית דוד. להמליך את איש בושת בן שאול ולעכב מלכות בית דוד:
מקרא קראו ורחקוהו אפרים ומנשה בראובן ושמעון יהיו לי. נכנסו אפרים ומנשה לכלל י"ב שבטים היה להם להוציא שנים זה לוי שיצא לעבודת המשכן ובנימין שנידוהו ולפיכך רחקוהו ואמרו איש ממנו לא יתן בתו לבנימין:
מקרא קראו וקרבוהו גוי וקהל גוים יהיה ממך. איזהו שבט שעדיין עתיד לצאת ממעי אמו זה בנימין ועל זה קרבוהו ודרשו ממנו ולא מבנינו:
בוט פב/ה
בניך מקריבין בשעת איסור במה. זה אליהו וכן כתב להלן רק הבמות לא סרו ויקח אליהו שתים עשרה אבנים למספר שבטי בני יעקב אשר היה דבר ה' אליו לאמר ישראל יהיה שמך מה צורך להזכיר כאן ישראל יהיה שמך אלא שמשעה שנאמר לו הפסוק הזה ישראל נאמר לו גוי וקהל גוים יהיה ממך לומר עתידין בניך להקריב באיסור במות כגוים:
ויקראו לו שם דן בשם דן אביהם אשר יולד לישראל מה צורך להזכיר ישראל כאן אלא שמשעה שנאמר לו השם הזה וכו' לומר שיהיו עובדי ע"ז ובדן הקימו פסל מיכה:
יזבחו זבחי צדק. אני עושה עמהם צדקה ומקבל קרבנות אפי' בשעת איסור הבמות:
לחייב. על כל שבט ושבט כדברי ר"ש וכו' בהוריות בגמ' בבלית:
בוט פב/ו
ויצק עליה שמן כמפי הפך:
בוט פב/ז
כברת ארץ. אותו הזמן היה בשעה שהארץ חללה ככברה חלולה ונקובה ככברה להוציא תבואה והבר מצוי:
בוט פב/ח
שינו עטיפתם. כסותם שלא יכירום:
אסטריוט. ממונה:
אם בניה של תורה אתם:
אנטידיקס. בעל דין:
מוטב שהוא חוכר שדה אחת וחורש' נרה ומזבלה ומעדרה ממי שחוכר שדות הרבה ומובירן שדה בור:
עובד אדמתו. זו תורה:
ממסמסין. משדלין אותה בדברי תנחומין:
אל תיראו כי גם זה לך בן. כדי להשיב נפשה:
כל שבט ושבט נולדה תאומתו עמו. כי גם זה ריבוי להודיע שתיומתו נולדה עמו:
בוט פב/ט
קרא לו בנימין בלשון הקודש. בלשון המקרא אבל בן אוני לשון ארמית אבל רבי' סעדיה פירש בן זעף כמו תהי ידך על איש ימינך מוזעף לך:
בוט פב/יא
קשה לפני הקב"ה לעקור שלשלת יוחסים ממקומה. שאע"פ שחטא ראובן יחסו כשאר שבטים הה"ד ויהי בשכון ישראל וגו' עד וילך ראובן וישכב וסמיך ליה ויהיו בני יעקב שנים עשר:
חד מנהון אמר ליוסף מייחסין ואין מייחסין לראובן והכי כתיב ולו להתייחס לבכורה ולו ליוסף ואין לראובן להתייחס ואחרינא אמר אין מייחסין ליוסף אלא לראובן:
בוט פב/יב
קליפת בצלים. כאדם שקולף בצלים כך גליתי אותו:
בוט פב/יג
לב חכם לימינו. ישרו של דבר דכתיב וישא את בניו תחלה:
בוט פב/טו
האש וכלאים דבהמה לא נבראו:
המיונוס. מן חיה:
המיסו. הוא כמו אחינו המסו את לבבנו פלגון לבנא לשון חלוקה חציו סוס וחציו חמור:
הרכיב סוס על גבי חמור ויצא מהן פרד:
סימן זה יהיה מסור בידך כל שאזניו דקות. קטנות אמו סוסיא:
אין בעיתו מוליין. מולאות תהוון זבנין מן דאודניהון דקיקין וכו':
מה עשה ענה הביא חמורה וזווג לה סוס ויצא ממנה פרדה. והיינו דכתיב אשר מצא את הימים היינו פרדות:
הביא חכינא וזווגה לחרדון. זה הצב ויצא חברבר:
מעולם לא אמר אדם וכו' ובלבד שהיא פרדה לבנה:
האש. מניין שלא נברא בששת ימי בראשית:
ל"ו שעות. משעה שעלה במחשבה להוציא ליצירה לאדם הראשון דתניא בפסיקתא שעה ראשונה עלה במחשבה שנייה נתייעץ עם מלאכי השרת:
בוט פג/א
עושין לה תורן ממקום אחר ומשוטות ממקום אחר רימוש:
הוגנין. אותו ברזל שקורין אנק"ר כמו עיגונין ארז מלבנון לקחו לעשות תורן עליך אלונים מבשן עשו משוטיך קרשך עשו שן בא אשורים כמו תדהר ותאשור כך זה ממקום זה וזה ממקום זה שמלה ממשרקה ושאול מרחובות הנהר:
נחלה. מבוהלת בראשונה וגו' המלכים שקדמו בבהלה קודם מלכות ישראל אחריתם לא תבורך:
הר שעיר שירשו תחלה באדונו':
בוט פג/ב
בא נבוכדנצר וביטל של אלו ושל אלו. ובברייתא דר' יוסי דמ"ט מדות מפרש חזון עובדיה כה אמר ה' אימת בימי יהושפט ומלך אין באדום במקום שעיר ובמקום אחר נצב מלך בעיר הגדולה ובס"ע דר' יוסי מפורש משנפלו אדומיים בימי יהושפט שוב לא העמידו מלך במקום עד היום וכו':
בוט פג/ג
ובאת בצרה וסיפק לה מלכים. יובב בן זרח מבצרה:
טביחה גדולה בארץ אדום. לפום תורא. שור גדול דכתיב עשו בנו הגדול אף הקב"ה גדול:
בוט פג/ד
מהיטבאל מטיבי אלהות היו. מתקני כמו מטיבי נשים מקשטין לנשים:
משהיו מטיבין אותה לבעלה. אח"כ היו טורדין אותה מבעלה בזנות ובתרגום ירושלמי מתרגם בת מטרד גברא טרודא דהוה לעולם כמטרידא כל ימי חייו:
שהרי מעמידין טיראות. פלטרין:
דבר אחר בת מטרד. בתחלה טרודין היו לעסוק להרויח מזונותם:
בת מי זהב. אמר כך משהעשירו לא היו חוששים לכסף וזהב מי זהב כלומר מהו זהב:
עוד מלך אחד נתבקש לאדום. עדיין עתיד להעמיד מלכים:
לערות תסווריות. לגלות אוצרות:
בלווטין. ממונה עשיר:
אבותיך מקבצין ממון ואתה מבזבז:
ולא זז עד שמלאן. העליל על בני אדם ומלאן כסף וזהב משוחדות:
בוט פד/א
בזעקך. לשון כינוס כמו ויזעק סיסרא:
כינוסו וכינוס בניו. שכינס בניו ונשיו למחנות:
בוט פד/ב
מפני שטר חוב. של גלות:
מפני הבושה. שאבד הבכורה:
בוט פד/ג
מגלבין. רצועות:
דין סכום לדין. זה מסכים לזה:
אבינו יעקב על ידי שביקש לישב וכו' נזדווג לו שטנו של יוסף. דכתיב וישב יעקב וסמיך ליה אלה תולדות יעקב יוסף אירע מעשה יוסף:
בוט פד/ד
עמו. גרים שגייר היו עמו:
מגויירי אביו. גרים שגייר אביו:
בוט פד/ה
הים לא נקרע אלא בזכות יוסף. גאלת בזרוע עמך בני יעקב ויוסף סלה וסמיך ליה ראוך מים יחילו אלו היו מי הים:
אף הירדן לא נקרע אלא בזכותו. דכתיב הים ראה וינס ויצא החוצה ואף הירדן תסוב לאחור בזכותו:
בוט פד/ו
זה רועה. את אחיו:
וזה רועה. ללבן:
זה נשטם. וישטום עשו את יעקב:
וזה נשטם. וישטמוהו בעלי חצים:
זה נגנב ב' פעמים. גנובתי יום וגנובתי לילה:
וזה נגנב ב' פעמים. כי גונב גונבתי:
זה נתברך בעושר. ויתן לך:
וזה נתברך בעושר. וממגד ארץ ומלואה וגו':
זה נתגדל על ידי חלום. דכתיב ואשא עיני וארא בחלום והנה וגו':
וזה נתגדל על ידי חלום. של פרעה:
זה נתברך בית חמיו. לבן דכתיב נחשתי ויברכני ה' בגללך:
וזה נתברך בית חמיו. פוטיפר דכתיב ויברך ה' את בית המצרי בגלל יוסף:
זה מצוה. ויכל יעקב לצוות:
וזה מצוה. ויצו יוסף את עבדיו:
וזה עלו עצמותיו ממצרים לארץ. דכתיב אל נא תקברני במצרים:
וזה עלו עצמותיו ממצרים. דכתיב ואת עצמות יוסף אשר העלו בני ישראל ממצרים קברו בשכם:
בוט פד/ז
ממשמש בעיניו. ליפות ולקשט:
על תלתיהון. כנגד אותן ג' דברים לקה בג':
בוט פד/ח
זקונים. נוטריקון זיו איקונין:
דבר אחר זקונים. הלכות שמסרו הזקנים שם ועבר ליעקב מסרן לו:
שהפיסו עליה גורלות איזה מהן יוליכנה לאביו ועלתה ליהודה:
לכו וראו מפעלות אלהים נורא עלילה וגו' וסמוך ליה הפך ים ליבשה למה וישנאו אותו שקרע לפניהם הים:
בוט פד/י
לעשות אלילים אלמים. אלומתי דורש: ד"א מאלמים מעלמים אל"ף מתחלפת בעי"ן:
משתוקיתא דאימא. ששתקה בנישואי אחותה:
קמה והנה קמה. היה לו לומר קמה ואמר והנה קמה וכן היה לו לומר נצבה ואמר וגם נצבה הרי ד' לריבוי והנה תסובבנה הרי ה' כנגד כולן:
לפי שעיינו אותו בעין רעה לפיכך הוא מעמיד רשעים. כירבעם וחביריו:
לפי שענו בלשון כפולה. דכתיב המלוך תמלוך עלינו:
בוט פד/יא
כך אמר יהושע לשמש עבדא בישא לאו זבינת כספא דאבא את:
שהדברים מגיעין לבלהה. שגדלתו ליוסף כאמו לפיכך אני ואמך:
בוט פד/יב
ואביו שמר את הדבר נטל קולמוס וכו':
דברים ממשמשין ובאין. צרות:
אם נתבקרה פנקסו. מה שכתוב בפנקסו לפשפש בעונותי:
בוט פד/יג
לרעות עצמן. באכילה ושתייה:
ויאמר לו הנני. נהג בו כבוד והיית אומר לי הנני שזמנת עצמך לילך אצלן:
בוט פד/יד
נלכה דותינה לקיים מדותיו של הקב"ה שהיתה גזרה מלפניו שע"י גלגול זה ירדו למצרים:
ויתנכלו אותו להמיתו אמרו וכו':
הנה בעל. עתיד לצאת מיוסף שמעשה את ישראל לעבוד בעלים וזה ירבעם בעל דורש:
בוט פד/טו
ואותו היום היה של ראובן. והיה לו לחזור לאביו והי' מתיירא אם יעשו לו שום דבר:
כך אמר ראובן בכור אני וכו':
הוא מונה אותי עם אחי. דכתיב ואחד עשר כוכבים וגו':
בוט פד/טז
בקילוס היה בא. שמח:
ויפשיטו. זה הסטטקיטא:
כתנתו. זה חלוק:
הפסים זה הפרגוד. קמיש"א:
אשר עליו זה פומלניא. מכנסים:
שני בורות. הבורה והבור:
נתרוקן בורו של יעקב. כלומר בניו שיצאו מחלציו נתרוקנו מדברי תורה שלא היו יודעין ענשו של דבר:
בוט פד/יז
עבירתן של שבטים זכורה לעולם תקנה לעולם. שעל ידם הציל יוסף במצרים מזון ובר וכלכל את העולם:
וישבו לאכל לחם. גרמו לו ליוסף שיהא מאכיל לחם לכל באי עולם במצרים דכתיב ויכלכל יוסף:
מפני שריחן של ערביים רע. מפני העורות והעטרן:
בשבח יהודה הכתוב מדבר:
ועשאוהו מלך. ששמעו עצתו ודבריו:
כנען שחטא לא לעבד נתקלל אף זה שהוציא עלינו דבה נמכרנו לעבד:
בוט פד/יח
עברו אותה המדינים. המחלוקת שביניהם ליוסף:
אתם מכרתם בנה של רחל בחמש סלעים בכ' כסף וכסף הוא דינר לפיכך יהא כל אחד מכם מפריש ה' סלעים דכתיב איש כי יפליא ארי יפריש ובערכין הכתוב מדבר וכתיב והיה ערכך הזכר חמשה שקלים כסף לפודה בנו בכורו בכ' כסף לפי שמכרו בכורה של רחל ונפל לכל אחד ואחד בקע יהא כל אחד מכם מגיע בקע לגולגולת מחצית השקל:
בוט פד/יט
עסוק היה בשקו ובתעניתו. על מה שפשע בבלהה:
כל טורחתו של בית היתה מושלכת עליו על ראובן על שהיה בכור:
שדמו דומה לדם האדם. להטעות את יעקב:
בוט פד/כ
ימים רבים אלו כ"ב שנה. שלא ראה את יוסף:
כנעניות היו נשותיהן של שבטים:
בוט פד/כא
חדא הוית. דינה:
ולואי קברה. שקשה עליו גלוי ערותה:
וינחם יהודה. שניחם מבניו שמתו:
ואין מתנחמין על החיים. ויוסף עדיין היה קיים:
ויבך אתו אביו. קרי ביה אתו מלמד שהיה אביו של יעקב בוכה עמו על יוסף אביו של יעקב דהיינו יצחק בוכה ונוהג עצמו כאבל לכך נאמר ויבך אותו עמו אבל כיון שהיה יוצא מאתו היה רוחץ וסך אוכל ושותה שהיה יודע שהוא חי:
למה לא גילה לו. יצחק ליעקב שהוא חי אמר הקדוש ברוך הוא לא גילה לו ואני מגלה לו:
על שם כל המתאבלים עליו הוא מתאבל עמו. שאלו ח"ו מת יעקב היה לו ליצחק להתאבל עליו עכשיו כמו כן היה מתאבל עמו על יוסף ובמ"ק גמר לה:
בוט פד/כב
כמה אוניות. שטרי מכירה נכתבו עליו:
לדימוסי' של מדינה. לממונה על המדינה לעשות צרכיה:
ונטלו מדימוסיא של מדינה. שנעשה מלך:
בוט פה/א
עד עדולם יבא כבוד ישדאל. עד עדולם היה לו ליהודה להתחתן שהיה כבודן של ישראל מלך עליהם ונשיא:
בורא אורו של מלך המשיח. מבהיק אורו של משיח שעתיד לצאת מתמר:
משעבד הראשון. פרעה ששעבד בישראל:
נולד גואל האחרון. פרץ שהוליד מלך המשיח:
בוט פה/ב
לא הוה צריך קרייא למימר אלא ויוסף הורד מצרימה למה נכתבה פרשה זו. וירד יהודה באמצע:
כדי לסמוך ירידה. דיהודה לירידה דיוסף:
כדי לסמוך הכר נא. דתמר להכר נא דכתונת יוסף:
מה זו לשם שמים. אשת פוטיפר כדי שתלד ממנו בן:
אף זו לשם שמים. תמר כדי שיצא ממנה המלכות:
רואה היתה אשת פוטיפר באסטרולוגיא שלה שעתידה להעמיד מיוסף בן:
לא הוה צריך למימר אלא ויעש ה' אלהים ואמר והנחש היה ערום שלא להפסיק פרשה במעשה נחש ועכשיו פסק במעשה אדם:
ודי מהלכין בגוה יכול להשפלה וסמיך ליה בלשצר מלכא עבד לחם רב והן הוא אויל מרודך שהיה בן נבוכדנצר שמזכיר מיד בלשצר היה לסמוך מעשה אויל למעשה אביו כדי לסמוך רשע לרשע נבוכדנצר ובלשצר שהיו שניהם רשעים אויל לא היה רשע שהרי בטל גזרות אביו:
גיותן לגיותן. זה גבה רוח וזה גבה רוח נבוכדנצר אמר ומאן הוא אלה וגו' ובלשצר אפיק מאני מקדשא ואשתמש בהו:
כדי לסמוך הפסק מלכות נבוכדנצר להפסק מלכות בלשצר ביה בליליא קטיל בלשצר וסמיך ליה ודריוש מדאה קביל מלכותא והן הוא בשנת שלש למלכות בלשצר המלך שאמר לאחר כן היה לו להקדים בשנת שלש ואח"כ ודריוש כדי שלא יאמרו דברי בדאי הן שאם היה כתוב בסדר היו אומרים שמי שכתב דברים בדאן מלבו וכאדם שמספר דברים שהיו בימיו עכשיו שנכתבו שלא כסדר י"ל ברוח הקדש נאמרו כלומר כסדר שנאמר לו בנבואה אמרן וכתבן:
כדי לסרוג על הספר כולו שאמרו ברוח הקדש. כלומר לפיכך הרחיק בשנת שלש וכתבן סירוגין שלא תאמר אותן דברים בלבד נאמרו לו בחזון אלא ללמד על הספר כולו שכשם שאותו דבר שאמר נאמר לו בחזון כמו שאמר חזון נראה לי כך כל הספר כולו אינו אלא דברי נבואות ודברי חזון:
וירד יהודה מאת אחיו אמר בואו ונפזר עצמנו וכו':
השטר מצוי לגבות. ליפרע ממנו עון אחינו:
עשרה בני אדם שנמצאו בגניבה אין אחד מהם נתפש ע"י כולן. בתמיהה כלומר למה אתם מתפזרים ומה הוא מועיל מאחר שתפוס אחד מכם כיון שכולכם בעצה אחת כולכם חייבין ויש לומר להיפך אין כולן נתפשין על ידי אחד בתמיהה:
כזה שממצה את החבית. אישפירא"ה בלע"ז כך ממצה את חובינו לפרוע:
בוט פה/ג
לפי שנגזר עליו שלא ליכנס לארץ ואי אפשר לו להכניסן לארץ ואלו ישראל מטפלים בהן שנכנסו לארץ:
קברו בשכם. מקום מכירתו:
בוט פה/ד
למוד היה אותו איש להיות אוהב לשבט הזה. שהרי היה אוהב ליהודה ואחריו היה אוהב לדוד ושלמה:
על דעתהון דרבנן היה קרוב לאלף ושלש מאות שנה. המורה דקדק דחיה קרוב לאלף ומאתים שנה צא וחשוב משנמכר יוסף וירד למצרים שהיה בן י"ז שנה עד שיצאו ממצרים ונכנסו לארץ ובנו הבית וגלו והחשבון נמצא ובשנה רביעית לגלות כבש נבוכדנצר לצור והרג את חירם כדמפרש בס"ע ומה שחסר מהחשבון הן השנים שהיו לו קודם שנדבק עמו יהודה ולפי שאינם ידועים הוא אומר קרוב ועל דעת דר' יהודה בר סימון היה קרוב לת"ק שנה וחשבון שם תמצא ממלכות בית דוד כשמלך חירם מימות דוד עד שנהרג לאחר הגלות והשנים התסרים שהיה קודם שנדבק בדוד הוא שאמר קרוב לפי שאין השנים של מעלה ידועים:
ושמו שוע בת גבר אביינס דאתרא. מיוחס וחשוב שבמקום ושוע זהו ראש וקצין:
שהוער מן העולם. שנתרוקן:
שהביא אניניו לעצמו. דכתיב וירע בעיני ה' אשר עשה וגו':
והיה בכזיב. פסק' וכן מתרגמינן בירושלמי והיא בפסק' באותו מקום ששמו כך:
ער בכור יהורה רע שהיה כגיגי'. ער רע למפרע כגיגית זו שאין יכולין להעמידה מפני שקצרה למטה אם לא שהופכין אותה והיא כלי חרס גדולה וכמו כן לא היה יכול לעמוד מפני רעותיו לפיכך וימיתהו ה':
בוט פה/ה
לפי שהיתה בכלל היתר. קודם שנישאה:
ונאסרה. משנשאה לאחר וחזרה והותרה משמת וכו':
תלמוד לומר יבמה יבא עליה למצוה להקים שם המת וגו'. במסכת יבמות בהחולץ:
דרך הסדין בעל. מפרש בירושלמי שפירש סדין שלא ליהנות מגופה וכו' בתחלת מסכת יבמות:
ר' אבדימס בר' יוסי הוו עינוהי זמורן דדמיין לאימיה. כזמורת הגפן שהיא אדומה ובמסכת שבת תני וורדימס שפניו דומין לורד:
ושחת ארצה דש מבפנים וזורה הזרע מבחוץ:
אע"פ שאין נחש יש סימן. כלומר אע"פ שאין מנחשין אם הקרה לו סימן רע מאמין בו לאחר ג' פעמים כדכתיב כי אמר פן ימות גם הוא כאחיו וכבר מתו ב' בניו כרבי דאמר בתרי הוויין חזקה:
בוט פה/ו
כל מקום שנאמר גזיזה עושה רושם. כאבשלום כנבל כלבן:
שתי תמנות אחת של יהודה ואחת של שמשון כאן עלייה וכאן ירידה:
רבי סימון אומר תמנה אחת היא ולמה הוא קורא אותה עלייה וירידה אלא של יהודה שהיתה לשם שמים היתה לו עלייה שהוא מעמיד מלכים ושל שמשון שלא היתה לשם שמים שנשא אשה גויה כתיב בו ירידה:
רבי איבו בר נגרי אמר תמנה אחת היתה ולמה מזכיר בה עלייה וירידה דהות כהדא דבית מעון דסלקי לה מן טבריה ונחתין לה מן כפר שובתי:
בוט פה/ז
לפתח שכל העינים תלויות בו. כלפי מעלה:
בוט פה/ח
להרגיל עצמו באחותו ובקרובתו שיכירנה יפה ולא יכשל בה:
כי כסתה פניה בבית חמיה. ולא רגיל בה:
מהיכן מלכים מהיכן גואלים יוצאין כי אם מכאן:
בוט פה/ט
ופתילך זה סנהדרין. שהיו מעוטפין בטליתות שיש בהן ציצית:
ותהר לו. מהו לו היה יכול לומר ותהר אלא שהרתה גבורים וצדיקים כמוהו:
משחקת. בתבל ארצו זו תורה שהיא משחקת על הבריות אמר הקב"ה ליהודה אתה רמית לאביך וכו':
בוט פה/י
הנה הרה לזנונים. יהודה אמר הרה לזנונים והיא אמרה לו אלו מלכים וגואלים:
אפרים מקשאה. מקשה הלכות ד"א שומר קישואין:
בוט פה/יא
היא מוצאת. מוצת קרי לומר שהיתה ראויה לשריפה:
אמר ר' יודן לפיכך כתב מוצאת מלמד שאבדו חותמת ופתילים והמטה והמציא הקב"ה אחרים תחתיהם כמא דתימא או מצא אבידה:
הוא והיא. יהודה והיא צריכים לצאת אלא אמרו מוטב לאדם להפיל עצמו לאש ואל ילבין פני חבירו ברבים מנא לן מתמר שלפי שלא רצתה לגלות היא מוצאת ולא הוא:
בקש יהודה לכפור אמרה חכים לבורייך עליהון הכר נא לבוראך עליהם. העוברים שלך ושל בוראך הן:
בוט פה/יב
בג' מקומות. הכריע בית דינו של מעלה כאן ובבית דינו של שמואל ובבית דינו של שלמה:
מברכותא עוברת. שיירא ועוסקין בצרכי עצמן בסחורה:
בוט פה/יג
כאן לחסרים. לחדשים חסרים דלא נאמר כאן וימלאו:
תאומים מלא. אל"ף ששניהם צדיקים:
להלן תומים חסרים. בלא אל"ף אחד צדיק ואחד רשע:
ג' הן שהן נאמנין על אחר לאלתר. בחזקת הבתים ירושלמי:
החיה. בשעה שיושבת על המשבר מן הדא ותקח המילדת ותקשר על ידו שני וגו':
אסופי. כדאמר ר' סימון תינוק כל זמן שמושלך בשוק אביו ואמו מעידין עליו נאסף מן השוק צריך שני עדים. וכן שיירא שהיתה עוברת וראה אחד ואמר בני הוא זה נאמן:
והמטהרת חברותיה. כדתנינן תמן בנדה ג' נשים ישנות במטה אחת ונמצא דם תחת אחת מהן כולן טמאות:
בדקה אחת מהן ומצאה טמאה היא טמאה וכולן טהורות:
אמר רבי אחא ובלבד מעת לעת. משעה שראתה עד עת שישנה עמהן ולא יותר:
בוט פה/יד
מה פרצת עליך פרץ זה רבה על הפריצים ממך יעמוד משיח שנאמר בו עלה הפורץ לפניהם:
וחרמו של מדין. שהטף היתה נחרמת:
חרמה של יריחו. והיתה העיר חרם:
חרמן של כנענים. והחרמתי את עריהם:
כנגד ד' דברים שעתיד ליטול מן החרם שנאמר וארח בשלל אדרת שנער אחת טובה ומאתים שקלים כסף ולשון זהב היה לו לומר אדרת אחת שנער ומאתים שקלים מהו אחת טובה כלומר אחרת טובה אחת של שנער ואחרת כמותה שאם לא כן אין כאן ד' דברים:
אדרת שנער פורפירא בבלאה ומה בבל עביד הכא ביריחו:
אנטיקיסר שלו. משנה למלך:
זה משגר לזה כותבת בבבל וזה משגר לזה דוריות מעילים:
בוט פו/א
אני מטה עליהם אכילות הרבה. לעתיד לבא אני מטה עליו אכילות הרבה דכתיב ויוסף הוא השליט הוא המשביר:
בוט פו/ב
ויוסף הורד כבשון. כבשם תחתיו כמו וירד מים עד ים:
שלט בהון. כמו כי הוא רודה:
הורד נסחון מאתריהון. טלטלם ממקומם דכתיב ואת העם העביר אותו לערים וירדהו אל כפיו מתרגמינן ונסחיה:
דבר אחר הורד שהוריד. לפרה שהיו מושכין אותה למקולין מקום שקוצבין הטבחים את הבשר למכור:
אם אתן בלבו של פרעה להורידו. אני מורידו:
פופולא. בזיון בלשון יון:
כתיב ישובו רשעים לשאולה. דאיכא ל' בתחלה וה"א בסוף לדיוטי התחתונה של גיהנם:
בוט פז/א
שית זונה. מגולה:
ונצורת לב. נוצרת איבה לבעלה למצרי:
הומיה. בכייה היא בוכה:
וסוררת. טעיתא:
בביתה. לא ישכנו רגליה פעם בחוץ פעם ברחובות ואצל כל פנה תארוב שאלה ואמרה חמיתון ליוסף:
בוט פז/ב
אין לו לצדיק הנחה בצד של רשעים. וסרס המקרא לדרשו לא ינוח גורל הצדיקים עם של רשעים:
בוט פז/ג
וכאורח איש ימצאנו הוא אמר נושאין עיניהן בבנות הארץ לפיכך ותשא אשת אדוניו ויבא יוסף את דבתם רעה וגו'. וכולא עניינא כדלעיל:
לגבור יושב בשוק וממשמש בעינו אמר אנא נצח אדם חשוב:
אי גבור את הא דובא קמך קפוץ אם גבור אתה קפוץ ע"ז הדוב כך אמר יוסף אמר ליה הקב"ה אם גבור אתה עמוד בנסיון הזה שאמרת על אחיך:
בוט פז/ד
אמר ליה הקב"ה איטיליס. בטל אתה וחושב דברים הללו אמר ליה יוסף אנא נתנסה וכו':
כך ווסתן של אומות העולם. מנהגן:
כיון שרוצה אחד מהם ליקח לו עבד הולך לו אצל אסטרולוגוס חוזה בכוכבים ואומר לו הא טב נחשא טב לנחש איזו שעה טובה לקנות והוא אומר לו הא שעה טובה לקנות:
אין לשון ותשא אלא לשון חוזה כמא דתימא ופן תשא עיניך השמימה (דברים ד' ט') וחוזים נושאין עיניהם לשמים:
להלן. ברות ופרשת כנפיך על אמתך לשון נקייה אבל זו כבהמה שכבה עמי:
בוט פז/ה
איך דן יוסף אמר מה בדבר מצוה ממאנין לדבר עבירה אין ממאנין בתמיה:
למוד הוא הקב"ה להיות בוחר וכו' אם אשמע לך שמא אהא נבחר לעולה ואהא נפסל לקרבן:
אמר לה למוד הוא הקב"ה להיות נגלה על בית אבא אני אשמע לך וכו':
הן אדני אמר הן מצוה אחת נצטוה אדם הראשון ועל שעבר עליה נטרד וכו':
דבר אחר הן אדני אחת שעשה ראובן כנגד אבא נענש ואני אם אשמע לך ארד מבכורתו:
אמרה לו אני הורגו לבעלי אמר לה לא דייני להיות מן אסטרטיין של נואפים כלומר מכת של נואפים אלא מאסטרטיין של רוצחנים שתהרגהו על ידי איני רוצה להיות מכת נואפים ורוצחנין:
ואם הדבר הזה את מבקשת הן אדני שכב עמו הא דא לקמיך הנה הוא לפניך:
אמר לה חלב עזים שחורות וחלב עזים לבנות חלב אחד הוא. כלומר כמו כן יש טעם לחלב של עז הלבנה כמו השחורה כלומר שכיבה שלו ושלי אחת הן:
ד"א הן אדני מתיירא אני מה' אחד:
אמרה לו איננו גדול אין הקב"ה כאן שנקרא גדול:
מקיטון לקיטון. מחדר לחדר בירושלמי אמר לה הדין אפיא כסית אותו פנים כסית אבל אותו שכתוב בו עיני ה' המה משוטטים מי כסית ולפניו הכל גלוי ואין להסתר מפניו:
הניח כל הפסוק כולו וידרוש סופו וחטאתי לאלהים כלומר בשבועת אלהים איני עושה הדבר הרע הזה:
בוט פז/ו
ולא שמע אליה. ביוסף:
ולא שמע אליהם. במרדכי:
אפשר יוסף בן י"ז שנה עומד על פרקו ועושה את הדבר הזה. שימנע מתשמיש:
בוט פז/ז
יום זיבול לנילוס היה. יום זיבוח וקרי ליה בלשון גנאי זיבול לפי שהיו משתחוים לנהר כדכתיב לי יאורי וגו':
יום תייטרים היה. תייטור חצר בלשון יון ועושים שם שחוק:
לעשות מלאכתו ודאי. לעבירה נתכוון:
נמתחה הקשת. האבר ממקומה וחזרה:
איקונין של אביו ראה וצנן דמו. ונתמעט כחו שנאמר מידי אביר יעקב:
איקונין של אמו ראה וצנן את דמו שנאמר משם רועה אבן ישראל זו אמו:
מי עשה כן. שנצטנן:
מאל אביך ויעזרך. אבן לשון נקבה כמו ולאבן את ילידתני:
בוט פז/ח
בזכות עצמות יוסף. שהיו בארון שהיו מוליכין עמהם ממצרים נקרע הים:
נתנה אותו בפי כולן. כלומר שמה הדברים בפיהם:
מחבקתו ומנשקתו. לבגד מרוב חבת יוסף:
בוט פז/ט
כדברים האלה עשה לי עבדך בשעת תשמיש אמרה לו כך וכך עשה לי:
ידע אנא דלית הוא מנך. שאין הפשיעה שלך אלא לערב בינינו לא נתכוונה אלא לשום קטטה בינינו:
בוט פז/י
בדבר הזה עשקתיך. בתמיה כלומר כך אמרה לו סבור אתה שלא אצערך בענין אחר כי אם בעבודה זו שאתה עושה:
חותכת אני אינונא שלך. פרנסה בלשון יון:
באשר ה' אתו עד עכשיו בשעת הצרה:
בוט פח/א
לא היו ראויין אומות העולם שיהו בהן דוויין וסכופים. חולים ומעונים לפי שהעולם הזה שלהן הוא:
מוטב שיפנו אלו באלו ולא יפנו בצדיק. הקציף מלך על עבדיו בשביל צדיק זה ליתן לו גדולה:
בוט פח/ב
פיילי פוטירין. בכוס של בשמים שהיה שותה לאחר המרחץ:
בוט פח/ג
מקציף עבדים על אדוניהם. בגתן ותרש:
קיטרא מכירין נתנו בתוך מנעליהן. סכינין חדין בלשון יון לתוך מנעליהן כדי שלא להרגיש בהן והיו רוצין להורגו בהחבא:
מנגנא עשו לו לחנקו. דבר המגלגל כמו מנגנא בלע"ז:
חכינא. נחש:
בוט פח/ד
איש כפתרון חלומו חלמא ופושרנים:
בוט פח/ה
הלא לאלהים פתרונים. תלה את הגדולה בבעליה:
כנגד ד' מלכיות. ואקח את הענבים. אלו ישראל כענבים במדבר:
ואסחט אותם אל כוס פרעה. כלומר שיהו נסחטין תחת יד פרעה כך יהיו נסחטין תחת ד' מלכיות:
בוט פח/ו
מכל מאכל פרעה. זו מלכות הרשעה מכל דורש:
יום גינוסיא של פרעה. לידה בלשון יון:
בוט פח/ז
בכל יום היה מתנה תנאים. שהיה אומר כך וכך אעשה וקושר קשרים כדי שיהא טרוד שלא להזכיר את יוסף:
בוט פט/ב
בכל עצב יהיה מותר. כלומר בכל עצב יש יתרון:
לפי מעשיו נראין כמו העצב נבזה לשון עצם היינו נמי דגרסינן אין מעצבין את הקטן ליישב העצמות:
בוט פט/ג
ולא פנה אל רהבים היינו רברביא דמתרברבין שמתגדלים עצמן על ידי שאמר לשר המשקים שפנה לרהבים:
אמר פרעה מי מתקיים על מי אני על אלהי או אלהי עלי אמרו לו בחלום אתה על אלהיך דכתיב והנה עומד על היאור לי יאורי:
רשתו של פוטיפר. עניותו:
בוט פט/ד
ופרעה חולם. וכי כל הבריות אינן חולמין אלא חלומו של מלך שכל העולם כולו ידו:
כירי קירי. מרובה בעולם. כירי עבד קירי אדון עבדים הם כאדוניהם בשנת שיש שובע בעולם:
וכה"א ישאו הרים שלום לעם וכי הרים נושאים שלום לעם אלא נשאו הרים משואתן פירות שלהן שלום לעם וכו': צומחות אחריהן בזמן שהשנים רעות גופן של בריות מעלה חטטין צומחות צמחים:
בוט פט/ה
כאן חלמא הוה ידע ופתרוניה בעיא גביה. לכך כתיב ותפעם אחת:
ולהלן חלמא ופשריה. לא הוה ידע נבוכדנצר:
שתי חלומות חלם חלום הצלם וחלום האילן:
ליתן גדולה לד'. דניאל חנניה מישאל ועזריה:
כאן שהיה סמוך לבוקר ותפעם רוחו ולהלן שהיה בערב ותתפעם רוחו כל הלילה:
בוט פט/ו
חרטומי מצרים פותרין היו אלא שלא היה קולן נכנס באזניו של פרעה בזכות יוסף:
בוט פט/ז
נער שוטה. בגימטריא:
עברי. (מולך) משונה:
עבד שכן מוכתב בסקוטר של פרעה בכתבים שאין עבד מולך:
בוט פט/ח
תנייתא דביתא פוקעת. קורה שנייה שבבית פוקעת:
תלמוד חכם שותה וטוב לו. ושתו ביין מסכתי:
עם הארץ שותה ורע לו. השקיתנו יין תרעלה:
בוט פט/ט
ויגלח ויחלף שמלותיו לחלוק כבוד למלכות. שהוא מעין דוגמא של מעלה שחלק מכבודו לבשר ודם:
אלהים יענה את שלום פרעה תלה הגדולה בבעליה:
י"ד שנה היו. הרעב ראוי לבוא במצרים:
שכן פרעה רואה. שבעה פרות ושבע שבלים:
כ"ח היו ראוין לבא שכן פרעה וכו' רואה אומר ליוסף כ"ח ויוסף אמר לפרעה י"ד הרי מ"ב:
כיון שירד אבינו יעקב לשם ובירכם כילה הרעב:
אימתי אותן מ' שנה חזרו בימי יחזקאל הדא הוא דכתיב ונתתי את ארץ מצרים שממה וגו' תהיה שממה ארבעים שנה. וכל זה מפורש בל"ב נתיבות מדבר שהוא שנוי:
בוט צ/ב
מאני של בשר ודם ממה שאמר פרעה אני פרעה ע"י שאמר אני פרעה ריבה ליוסף לכל אלו הברכות:
בוט צ/ג
קרונין. מרכבה:
נבוכדנצר. קראו ירמיה טפסר טפש בחכמה שר בשנים:
ובלעדיך לא ירים איש את ידו כלי ידים את רגלו כלידרים. הן אותן הנקראין בלע"ז אישטיריבו"ש שרגלי בני אדם דורסות עליהם כשהם רוכבין כלומר שלא ירכב אדם על סוס כי אם על פיך וכן מתורגם וית רגליה למרכב על סוסיא:
בוט צ/ד
צפנת פענח צפונות מופיע ונוחות לו לומר:
צפונה אחת שיש כאן שהיתה כבושה באת לגלות עליה שאת בנה של רחל:
גבה קומתו וכיסהה אותה כיסתה קומתו:
בפרות רבית יוסף על פתרון הפרות עלי לפרוע לך על אותה העין שלא שלט בה עינו של עשו:
בוט צ/ה
מן קרנא לרחייא דקמצתא ודלא קמצתא. מה שקמצה שאחזה מן הזרע ויותר ממה שאחזה:
מה שבתחום טבריה בטבריא:
עפר ואפר כמו קיטמא עפר אדומה שם בתוכה כדי שלא תרקב והיא ארץ מליחה:
אין בהם מקומץ קומץ. אין מגיע קומץ לאחד ויוסף נתן לכל העולם אוכל מתחום מצרים לומר שהברכה נתונה באוצרות:
בוט צ/ו
ותכלינה יצאו מכוללות. שיהיו בריאים ושמנים:
ותחילנה. נכנסו חלשות:
אשר יאמר לכם תעשו כפאן למול:
חייתנו אין כתיב כאן אלא החייתנו בזה ובזה במה שנימולו:
המאושרין שבהם. אשר דריש וכן הוא אומר אשר נשיא יחטא:
בוט צא/א
משהרס עצתן של שבטים. שבקשו להרוג את יוסף:
האומר לחרס ולא יזרח זה יעקב. שנאמר והנה השמש והירח שגלוי היה לפניו שיוסף קיים:
ובעד כוכבים יחתום אלו השבטים. דכתיב ואחד עשר כוכבים חתום היה מכם הדבר:
כי יש שבר כתיב זה הרעב כי יש סבר קרי ביה זה השובע:
בוט צא/ב
עשרה חלקים לאהבה בשביל אהבת יוסף וחלק אחד לשבר בר:
מניין לעדה שהיא עשרה שנאמר כאן אלהים נצב בעדת אל:
בוט צא/ג
ונאמר להלן עדה עד מתי לעדה הרעה הזאת כתוב במרגלים מה עדה האמורה להלן עשרה יצאו יהושע וכלב אף כאן עשרה:
נאמר כאן תוך. בני ישראל לשבור בתוך הבאים:
ונאמר להלן תוך. נקדשתי בתוך בני ישראל מה תוך שנאמר כאן עשרה שעשרה אחים היו אף להלן עשרה:
אם מן תוך הבאים אתה מלמד אפי' עד כמה אתה יכול לומר שהרי באים היו כמה אלפים אלא נאמר כאן בני ישראל דכתיב ויבאו לשבור ונאמר להלן בני ישראל מה בני ישראל שנאמר כאן י' אף בני ישראל שנא' להלן י':
תינוק עושין אותו סניף לי' לזימון והא תני אין מדקדקין בקטן. אם התחיל להביא ב' שערות אם לאו ובלבד שיהא ראוי להביא ב' שערות שבא לכלל י"ג שנה ומאחר דאין מדקדקין אינו סניף אלא כאחד מהם:
בב' קטנים נצרכה א' ספק וא' קטן. כלומר לא קשיא דהך דקתני אין מדקדקין בקטן ספק שאין ידוע אם הביא אם לאו אבל הגיע לכלל השנים הילכך עושים את הספק עיקר ודקאמר רבי סימון עושין אותו סניף בקטן ודאי שהוא ממש בן י' שנים ויום אחד:
קטן וספר תורה שעושין אותו סניף בקטן ודאי:
אמר רבי יודן כן היא מתניתא קטן לקרות בתורה עושין אותו סניף:
היו ט' נראין כעשרה מזמנין:
מה הינון מסיימין. כלומר היאך אפשר לט' שיהיו נראין כעשרה אלא קטן ביניהן עשירי מזמנין:
כשם שעושין אותו סניף לעשרה כך עושין אותו סניף לג' מה אם תמן שאומר את השם עושין אותו סניף כאן שאין אתה אומר את השם לא כ"ש:
אמר ליה הדא הוא לא כ"ש. כלומר מאי כ"ש הוא זה:
להלן שהוא מזכיר את השם. כלומר ט' שיש שם ג' חבורות שראויין לזימון בלא קטן ואין צריכין לקטן כי אם להזכרת השם לפיכך עושין אותו סניף לי':
כאן שאינו מזכיר את השם. שאינו בא להצטרף להזכרת השם אלא לזימון שנים אין עושין אותו סניף:
הדא אמרה. זאת אומרת:
עושין אותו סניף לברכת המזון. בעשרה דסגי התם בג' לזימון אבל לקריאת שמע ולתפלה דלא סגי להו בפחות מעשרה אין עושין אותו לסניף עד שהתחיל להביא ב' שערות:
כמה זמנים אכלית עם תחליפא אבא עם חביבי וכו':
ומאימתי יהא קטן קורא בספר תורה חד אמר עד שהוא יודע לברך. נברך לאלהינו:
וחרינא אמר משהוא יודע בטיב ברכה למי מברך:
שמואל בר שילת בעא קומי דרב ט' פת וא' ירק וכו' מחצה פת ומחצה ירק מזמני' או לא כולהון אתמהא:
א"ר זעירא עד דאנא תמן בארץ ישראל בעית נשאלינך הא ומדצרי לי מנך לא שאלתא:
רבי ירמיה בעי דין דאכל ירק מהו שיברך הוא עצמו:
תני ש' נזירים עלו וכו' ואינון בעיין תשע מאה קורבנין ג' בהמות לכל אחד ואחד כמו שכתוב בפרשה:
יהיב ליה ת"נ לצורך ק"ן ועבד להון:
אזלא לישנא בישא אמר ליה לינאי מלכא לא יהיב מדידיה כלום:
שמע ינאי מלכא וכעס דחיל רבי שמעון בן שטח וערק:
ניגסין. אוכלין:
נהירין. זכורים אנו דהוה הכא חד סב ואמר לן מילי דחכמה:
תני לון עובדא. ספר להון את המעשה אמרו שלח ואיתיתיה אמר לאחתיה שלח ואייתיה יתיה:
והב לי מילא. אמונה:
מהו כדין. שישבת ביני לאשתי:
למה אפליתא בי. שחקת בי:
את יהבת ממה דהוה לך. שלא מצאת להם פתח ונתת להם קרבנות אני מרוב חכמתי מצאתי להם פתח והיתר ולא הוצרכתי ליתן להם כלום:
ינאי ומסיבין. מסובין שלו:
חלוקין עליו חבריו על שמעון בן שטח:
ר' ירמיה אמר על הראשונה היו חלוקין עליו על מה שמצא להם פתח לפי שבאו מחוצה לארץ ומצא להם פתח חלקו עליו דהא גרסינן במסכת נזיר שאין נזירות אלא בארץ:
ר' אבא אמר על השנייה היו חלוקין עליו ששתה כוס ובירך דודאי כוס מצטרף לזימון אבל להוציא אחרים עד שיאכל כזית דגן:
מחלפא שיטתיה דרבי ירמיה תמן צריכא ליה לעיל בעי לה מי שאכל ירק מהו שיברך לאחרים וירק כיין לגבי מברך בזמן שלא אכל פת והכא פשיטא ליה דאמר על הראשונה היו חלוקין עליו ועל השנייה מודים שאם שתה כוס יין מברך:
ומתרץ הך דצריכת ליה. כלומר הך דמבעי ליה כרבנן דפשיטא ליה כר' שמעון בן גמליאל דתני רבן שמעון בן גמליאל אומר וכו':
תני שנים פת ואחד ירק מזמנין ומן תניתא רבן שמעון בן גמליאל:
בוט צא/ד
ג' גזירות גזר שלא יכנס לה עבד. שמא שלח יעקב עבדיו לשם:
שלא יכנס אדם בשני חמורים. כדי שיבא כל אדם בחמורו ויביאו הם בעצמם שאם היה נכנס בשני חמורים היה אחד שולח ביד חבירו י' חמורים שלא יבא הוא בעצמו:
בוט צא/ה
יקבוהו לאום. מלכות:
וברכה לראש משביר. זה יוסף דכתיב הוא המשביר את כל עם הארץ:
והרעב היה על כל פני הארץ. היה לו לומר והרעב היה על כל הארץ מה תלמוד לומר על כל פני הארץ:
בוט צא/ו
הוא שהניחן בחתימת זקנם ויכר:
בוט צא/ח
וגם דמו הנה נדרש דמו ודם הזקן. וגם דורש:
כי המליץ בינותם זה מנשה. שהיה מספר להם בלשון כנען או בלשון ארם והוא אומר ליוסף בלשון מצרי:
בוט צא/ט
כל הקורות אותם דברים קשים כקורות:
ויראו את צרורות כספיהם המה ואביהם וייראו היה לו לומר ויראו צרורותם וייראו מהו המה ואביהם מלמד שחשדן אביהן על הכסף:
עלי היו כולנה עלי י"ב שבטים כלומר עלי ליתן דין עליהם שנתנן לי הקב"ה ועכשיו חסרתים:
בשעה שהיו אומרין דבר תיקון לפני ר' טרפון הוה אומר כפתור ופרח. יפין הדברים הללו ככפתור ופרח:
ובשעה שהיו אומרים דבר של בטלה היה אומר לא ירד בני עמכם. בני כמו בנייני וכמו בינה שלי:
וקרהו אסון בדרך הא בבית לא שאין השטן מקטרג אלא בשעת הסכנה. דהיינו בדרך:
בוט צא/י
לנו ולמולדתינו אפי' עריסותינו גילה לנו. קטנים המוטלים בעריסה:
וחטאתי לאבי כל הימים זה העולם הבא שכולו יום:
בוט צא/יא
דבש בריא כאבן. קשה:
נכאת. שעוה:
ולוט מנטיכי. מסטיגה בלע"ז:
עבידה בול. מבולבלת חתיכה אחת בטנים ושקדים משח דבטנים ומשח דלוזים והם גרגרים:
כסף משנה. שמא הוקר השער:
בוט צב/א
ואם בא להקפיד. על היסורין:
ומתורתך תלמדנו. שיקבלם מאהבה:
שלום לך בר חורין:
מה את ידע דהוא בר עבדין. שאביו היה עבד משוחרר:
לחפשי ישלחנו. בשביל אבר אחד כך בשביל כל גופו לא כל שכן שאם יסורים באים עליו עונותיו מחולין:
אשר תיסר יה אין כתיב כאן דמשמע שמביא עליו יסורין מרחוק וכן הוא אומר וגבוה ממרחק יידע הקב"ה מביא עליו יסורין מרחוק כדי שלא יהא קובל ומתענה אלא אשר תיסרנו יה דמשמע שמייסר אותו פנים בפנים כדי שיהא קובל ומתענה אשרהו לזה כזה שהוא נדון לפני הדיין ואמר לדיין די. שכל מי שנדון לפני הדיין כדי שיהא קובל ומתענה אבל שלא בפניו אינו רוצה שיהא קובל ומתענה כך אמר יעקב אבינו מי שאמר לעולם די הוא יאמר ליסורי די שנאמר ואל שדי יתן לכם רחמים:
בוט צב/ב
תלתיהון אמרין תלת קריין מן דמכין. שלשתם אמרו ג' מקראות כשנפטרו לעולמם:
כיון שראה יעקב אבינו שנתמצה החשבון. שהיה מדקדק הקב"ה:
בוט צב/ד
ויוצא עליהם את שמעון עבד כהדין צרצורא. כצרצור של שמן שהוא רחב כך היה רחב ושמן:
בוט צב/ה
שלום לעבדך לאבינו. אבל יצחק כבר מת:
לפי ששמענו חנינה על י"א שבטים. דכתיב הילדים אשר חנן אלהים את עבדך:
בגין כך ויתן רישיה גבי דידי. בשביל כן יבא וישב אצלי:
וישכרו עמו עמו שתו חוץ ממנו לא שתו:
בוט צב/ו
זוגותי. מנעליו:
בוט צב/ח
ג' בני אדם שגנבו ונמצא אחד מהן בגניבה אין כולן בסירה. בתמיה וכי אין כולן חייבין בבית הסוהר:
מטרופולים. אם של מדינות:
בוט צב/ט
ויאמר חלילה לי נענע פורפורא שלו:
ואתם עלו לשלום אל אביכם אמר ליה הי שלום דכולא נטיפא. כלום זהו שלום שניטפה החבית כולה כלומר שכבר אנו חסרין והולכין ואתה פורץ לחסרנו עד לא שארית:
בוט צג/א
ברח. מן שלש והדבק בשלש:
מן הפקדונות ומן המיאונין ומלעשות ערבות בין אדם לחבירו:
לית שמיה פקדון אלא פוק דון. שמי שיש לו פקדון פוקדין עליו בכל שעה איך לגנוב לו:
והנצל כי באת בכף רעיך לך התרפס ורהב רעך התאבק בעפר רגלו והמליכוהו עליך. התרפס תהא נרפס תחת רגליו. ורהב המליך:
בוט צג/ב
עברו יחדו נתמלאו חמה. עברו לשון עברה:
בוט צג/ג
חיזורין דדהב בגו דיסקוס דכסף. תפוחים של זהב בתוך שולחן של כסף:
מה אופן מראה פנים לכל צד כך דברי תורה מראין פנים לכל צד. ד"א מה אופן וכו' כך דברי יהודה ליוסף מראי' פנים לכל צד:
בוט צג/ד
נימא בנימא. חוט בחוט כמו חבל:
בוט צג/ה
יטפו ההרים עסיס אלו השבטים. דברו דברים נעימים כמו והטף אל דרום:
בוט צג/ו
בי ולא בו. מוטב להשתעבד בי ולא בו:
אם לממלא אנא מוטב. אם למלאות מים הריני מזומן:
אם למשמשא אנא. כלומר אם לשמש כעבד הריני מזומן:
אם למפצע קיסין. לבקע עצים אני:
בייא אתה מעביר עלינו. זעקה אתה מעביר עלינו אתה עושה אותנו שנזעוק ונכריז עיוות דיננו בשווקים:
שכך אמרת לנו ואשימה עיני עליו אין זה השמת עין אלא אסימות עין:
אמרו לו בנמוסותינו כתיב. בחוקי התורה שלם ישלם ואם אין לו וגו' וזה יש לנו לשלם:
על חיבת עין וכו'. אשה שהיא חיבת עין כלומר על אחותינו כך על אחינו בנימין אכסניא של הקב"ה לא כ"ש:
דבר נא אני מוציא מבפנים ומכניס דבר:
בנא. אלכסנדריא דכתיב התטבי מנוא אמון:
כשהיה יהודה מעלה חימה היו שערות לבו בוקעות כליו. בגדיו:
ורפש חד רפש. בעט בעיטה אחת:
אמר ווי דין רפיש מדבית אבא הוא: ס"א שני כפירים נתעו:
בוט צג/ז
של בית שילו אמרי שהיו שני שלטין זולגות דם מקלותיו בשבט מתורגם בשולטן:
בוט צג/ט
פיוס ליוסף. שהיה אומר ראו היאך נתן נפשו על בני רחל:
כשם שנתתי את נפשי על אחיך שהציל את יוסף שאמר מה בצע:
הוציאו כל איש מעלי לא עשה יוסף כשורה. שנשאר יחיד עמהם שמא יהרגוהו:
בוט צג/י
אבא כהן ברדלא. כך היה שמו:
וישימני לאב לפטרון:
בסוליוס. מלך בלשון יון:
רדה אלי אל תעמוד שלא תעמוד בפני השעה הוי נדחה מפני השעה שעומדת לי ולא לך:
כי פי המדבר אליכם בלשון הקדש:
בוט צג/יב
ובנימין בכה על משכן שילה שעתיד ליחרב בחלקו של יוסף וצואריו לשון יחיד הוא כמו בעליו אדוניו אבל צוארי משמע שנים:
ואחיו מת. וכי אדם כיהודה יאמר דבר שאין ברור לו שאחיו מת:
כשהיה בנימין יושב אצלי היתה דעתי מיושבת עלי אחיו יוסף ועל אמו שמתה ועכשיו דומה לי כאלו שלשתם לקחתם ממני בבת אחת: בקש לכבות בפה אחד בנימין כבתה כל הנר כולה:
אני מעי. קמטין עלי כחבל:
בוט צד/ב
את טוב ארץ מצרים גריס של פול. פולים גריסים:
הלכו בנדרים אחר שיחת בני אדם:
בר עיבור. שאם נדר מן הבר זהו עיבור:
לחם כמשמעו:
כד הוה אכל חליטא. כדגרסינן התם פת חלוט של בעלי בתים:
בוט צד/ג
כי לא האמין להם מה טיבו של בדאי זה אפילו הוא אומר דברים של אמת אין מאמינין אותו כך לפי שבתחלה כזבו לו במעשה הכתונת לפיכך לא האמין להם:
בשעה שפרשתי ממך הלא בפרשת עגלות של משכן הייתי עוסק:
הרבה ממנו. הוצאתי מפי כלומר יותר ממנו שאמרתי נסתרה דרכי:
ועוד רב בטוח אני שיש לי במה רב טובך מאחר שהשבטים שלמים:
בוט צד/ה
שיאמרו לי פסוק זה. ויזבח זבחים לאלהי אביו יצחק:
בתחלה שואלין בשלום הרב ואחר כך שואלין בשלום התלמיד. משל הוא כלומר שלא רצה לתלות הדבר ביעקב אלא ביצחק אביו לאלהיו לא כתיב אלא לאלהי אביו:
שאליה לרבי יוחנן ולריש לקיש. מהו לאלהי אביו יצחק:
רבי יוחנן אמר שחייב אדם בכבוד אביו יותר מכבוד זקנו. לאלהי אברהם אביו לא כתיב כאן אלא לאלהי אביו יצחק:
על ברית השבטים הקריב. כלומר הקריב קרבן להקדוש ברוך הוא על אותה הבטחה שהבטיח הקדוש ברוך הוא לשבטים דכתיב שבועות מטות אומר סלה כלומר ברית כרותה עמהם שלא יכרת זרעם לעולם וכן הוא אומר וזכרתי להם ברית ראשונים ומפרש בתורת כהנים אלו השבטים וכיון שראה יעקב שהיו השבטים שלמים הקריב עליהם קרבן כדי שיתקיים הברית לאלהי אביו יצחק:
מה אבא להוט אחר גרונו. אהובו של עשו שהיה מאכילו:
אחר גרוני. אחר יוסף שיאכילני:
מה אבא משנה בין בניו. שאוהב עשו יותר ממני אף אני אוהב את יוסף מכל בני:
אני יש עלי טרחות ע' נפשות. בעל כרחי ארד למצרים:
ה' ברכות ברכני אבא. ואל שדי יברך עד אשר נתן אלהים לאברהם:
רבי יודן אמר חורי. דבר אחר סבור הייתי שהוא מטעימני מאותן ברכות. שיתקיימו בי אותן ברכות ונתקיימו ביוסף בני שנעשה שליט והכל משתחוין לו:
אין הקב"ה מייחד שמו על אדם חי. אלא לאחר מיתה דכתיב לאלהי אביו יצחק ולא לאלהיו:
אלא על בעלי יסורין. והרי יצחק שהיה בעל יסורין:
רבנן אמרי. לפיכך הזכיר יצחק רואין עפרו כאלו צבור על גבי המזבח כאלו היה עפרו צבור בשעת העקידה וכל שעה נזכרת לפניו כאלו עפרו מונח וצבור על גבי המזבח ולפיכך הזכיר יצחק שזכור הוא תדיר לפניו:
בוט צד/ו
בני בנים הרי הם כבנים ובני בנות אינם כבנים. בני בנותיו לא נאמר כאן:
בוט צד/ז
שמרי שמרונים:
אלא מן דמאן. מאיזה שבט אתה. תולע ופוה ויוב ושומרון אילין שמרייא. שמרונים:
אזיל לגבי אפטריכא דילהון. נשיא שלהם פטריארך בלע"ז:
בוט צד/ח
יש לי עשרה בני' וקראתי' על שם אחי:
שהיה אחי ודאי. מאב ומאם:
בוט צה/א
ואריה כבקר יאכל תבן לפיכך ואת יהודה שלח לפניו. לפי שהיה שלם עמו לפיכך שלחו:
בוט צה/ג
להתקין ליה בית תלמוד. להורות דריש:
בפ' עגלות פירש ממני. עגלוק המשכן במסכת שבת מה עשה יוסף נתן להם עגלות כדי שיהא ניכר שבפרשת עגלות פי' ממט:
בוט צה/ד
מקצה אחיו. מוקצין שבהן שלא היו גבורים כשאר שבטים ומי היו אותן וכו':
ולא זכר שמותן. בכפל לפי שלא היו גבורים:
בוט צו/ג
שלא יהא תוקע בהן. משה וישראל באין אצלו:
לפי השעה נתנה הישועה לפנחס והשפיל משה עצמו:
ויקרבו ימי דוד המלך אין כתיב כאן אלא ימי דוד למות ואף יעקב שנטה למיתה התחיל משפיל עצמו לפני יוסף ואמר ליה אם נא מצאתי חן בעיניך אל נא תקברני במצרים אימתי כשקרב למיתה שנאמר ויקרבו ימי ישראל למות:
בוט צו/ד
היום קובל עליך כי הוא יבא:
בוט צו/ה
בשביל שהיה ספק ביד יוסף. יכולת:
מת בריה דרחימך טעון. נשוא עמו צער:
מת רחימך פרוק. נפדה אתה ממנו:
שסופן של מצרים ללקות בכנים:
נבוכדנצר נפל על אנפוהי ומנחה וניחוחין אמר לנסכא ליה אבל דניאל לא בקש אמר וכו':
למה כל האבות תובעין קבורת ארץ ישראל:
דברים בגו. כלומר לא על חנם שיש טעם בדבר:
מהו דברים בגו לפי שנאמר אתהלך לפני ה' בארצות החיים בסוף מסכת כלאים ירושלמית ובכתובות ירושלמית בפרק הנושא את האשה:
בוט צח/ב
ויקרא יעקב אל בניו. *{(*) דברי רש"י בכל הפרשה זו נמשכין אחרי שיטה חדשה במדרש על ברכת יעקב הנספחה סוף פרשה זה. וכ"ה בילקוט בשם הב"ר.} לא היה צריך המקרא לומר אלא ויקרא עשו אל בניו שהיה גדול ובכור אלא אמר הכתוב וכו'. אדם אם אינו בן חורין אינו עושה דייתיקי יעקב דכתיב חי חי הוא יודך כמו שהיה חי על מטתו אבל עשו נהרג בפתאום היאך יעשה צואה:
אמר ליה הקב"ה. כבוד אלהים הסתר דבר ואתה רצית לגלות מסתורי:
נאמן רוח מכסה דבר. אברהם שנאמר בו והאמין בה' לא עשה כן:
ומצאו אותו חותם. שחתם בו הקב"ה חותמו אמת:
פרוקי פאות. שנתן להם מתנה לחלוק עליהם:
בוט צח/ד
ראשית אוני. כחי. זה קירי וכי ראובן צדיק חסיד זכה: בעת ההיא יובל שי. סרס המקרא ודרשהו עד כי יבא שילה עד שיובל שי שי לה:
בוט צח/ח
טבריה היא משלמת למשיח. משלמת הגדולה שבטבריה פסקה סנהדרין שמשם ואילך לא גלתה ושם ממתנת התורה עד שיבא מלך המשיח:
בוט צח/יב
שהיה שבט יששכר מעמיד מאתים ראשי סנהדראות שכל המופלאים שבהם בשבט יששכר ונתפלל עליו שינתן לו כח היינו דכתיב יהי דן יהי לו כח:
בוט צח/יד
ויפול רוכבו אחור וכה"א ויך אותם שוק על ירך פרשאין עם רגלאין (א"ה כן תרגם יונתן) והוא שנאמר ה' אלהים זכרני נא זכור לי תפלת אבי:
בוט צט/ח
הציל הקב"ה זרעו ד' אחד מן הבור ושלשה מן האש דניאל מן הבור חנניה מישאל ועזריה מן האש כנגד תמר פרץ זרח:
וחניתם. חונים תחלה שנאמר החונים קדמה מזרחה דגל מחנה יהודה אות רביעית באל"ף בי"ת ולשם הזה יהו דלי"ת אות רביעית לשמו:
לא יסור שבט מיהודה. כלומר משיח שנמשל לשמש שנברא ברביעי יהא תחלה וסוף כשם שברביעי נבראו המאורות כך יהודה וכו' ומונין מהן שנות עולם שכן מונין למלכות בית דוד:
יהודה נמנה ראש לשבטים. בארבעה מקומות בדגלים ובנשיאים ובכיבוש הארץ יהודה יעלה בתחלה שהוא רביעי לשבטים בכולן כתיב קרבנו לבד בנחשון שכתוב בו וקרבנו וביששכר כתיב הקריב אע"פ שהוא ששי כיון שהיה בן תורה נתקרב אצל מלך וכתב בדניאל כל קבל די רוח יתירה ביה וגו' ואחוית אחידן ומשרא קטרין מגיד חידות ומתיר קשורים של חכמה:
מהו כמשלש חדשים היה לו לומר כשלש מהו כמשלש אמר ליה אתה הצלת ג' כמשלש דורש כמו כן ג':
כשהוכיח יעקב לוי ושמעון הוריקו פניו של יהודה ונתיירא כו':
*{(*) ד"ה זה צ"ל בתחלת הפרשה ואח"כ ד"ה לא ואח"כ ד"ה הציל:} אמר ליה מטרף בני עלית. בני מסולק אתה מאותו עון שאמרתי טרוף טורף יוסף: