לדלג לתוכן

משתמש:מושך בשבט/רש"י עלבראשית רבה

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי

בוט א/א

אמון פדגוג. כמא דתימא כאשר ישא האומן את היונק ומתרגמינן בירושלמי כמה דסבל פדגוגא ית ינוקא:

אמון מוצנע. כמה דתימא ויהי אומן את הדסה (אסתר ב ז') וכן הפתרון בהשמע דבר המלך ודתו להקבץ את כל נערה בתולה והיה מרדכי מצניע את אסתר שלא תהא מחוללת לאותו רשע ומלאך בא ומגלה אותה הוא שיסד הקליר (ביוצר לפורים) את אסתר גל ממסתור לגאול ממה שהיה מרדכי מסתירה:

אמון מכוסה. כמא דתימא האמונים עלי תולע כלומר המכוסים בתולעת השני מרוב תענוג ותפנוק עתה הולכים ערומים ויחפים מאין כסות בקרה וכשמוצאין אשפה מחבקין אותה להתחמם בה. ס"א אין מספר וקצב לקדמות של תורה קודם ברייתו של עולם אבל משהתחיל הקב"ה להשתעשע בתורה והחריט בה מוצאיו ומבואיו של עולם:

יום יום. אלפים שנה יומו של הקב"ה אלף שנה שנא' כי אלף שנים בעיניך כיום אתמול כי יעבור:

אמון. הכתוב בתורה היינו פדגוג אומן וכן מתורגם בתרגום ירושלמי כאשר ישא האומן את היונק כמה דסבל פדגוגא וכו':

אמון מכוסה. מאן דאמר הכי לא משתבש. ומאן דאמר הכי לא משתבש דכל חד וחד יוכל להביא ראיה לדבריו כדמפרש ואזיל:

מכוסה. היינו דבר שהוא מכוסה מן העולם אבל ידוע שהוא [נמצא]:

האמונים. המכוסים והמקושטים בבגדי שש ומשי היו נחבקים ונשלבים באשפה:

מוצנע. דבר הנעלם מעיני כל חי שאין ידוע לכל בריה אפי' למלאכי השרת שהיא בעולם כמא דאת אמר ונעלמה מעיני כל חי וגו' ומאן דאמר נמי אמון היינו רבתא לשון גדולה ורבנות לא משתבש וכו' ע"כ:

דיפתראות. עור דקמיח ולא עפיץ. ס"א דפתר כתב המצוייר בו שעורי בנינים ועליות:

פנקס. לוח של עץ המתוקן בזפת ושעוה וציורת הבנינים חריטים בו ומעיין בתוכו האומן כשהוא בונה בנינים:

פשפשים. הלוכי הבנין שעושין מכאן ומכאן שלועזים א"ל דיי"ש:

ומביט בתורה וכו'. כמו שכתוב בספר יצירה שברא העולם באלפא בייתות בפרק שני:

והתורה אמרה. כלומר התורה מוכחת כדכתיב בראשית ברא אלהים:

בוט א/ב

ר' יהושע דסכנין בשם ר' לוי פתח כח מעשיו הגיד לעמו וגו'. מה טעם גילה להם הקב"ה לישראל מה שברא ביום ראשון וביום שני ואין שם שום מצוה מפני אומות העולם שלא יהו מונין את ישראל לשון מוניך את בשרם:

אומה של בזוזה אתם. אומה של ביזה ושלל שכל מה שמוחזק בידכם של אחרים הוא ועל ידי גזל וחמס בא לידכם שהרי ארץ ישראל משל שבעה עממין היתה לפיכך אם יבוא אחד מן העמים לערער בדבר זה משיבין להם בדבר זה למה אתם מונים אותנו שאנו אומה של בזוזות. גם אתם שנושבתם בה עד שלא (ראה) [באה] לידינו. בגזל באה לידכם שהרי כפתורים היו יושבים בה מתחלה ובאו עוים ועיוו את מקומם והשמידום וישבו תחתם. עכשיו מה אתם יכולים לומר נגדנו הלא כל העולם אינו משל שום אדם אלא משל הקב"ה כשרצה נתנה להם וכשרצה נתנה לנו. הדא הוא דכתיב כח מעשיו הגיד לעמו. לבעבור ליתן להם נחלת גוים הגיד להם בראשית ואגב שהתחיל הדורש לדרוש שהוא לבדו ברא את עולמו הולך ודורש באותו ענין והביא ראיה לדבריו מכל הדרשות שדרשו כגון ר' תנחומא שמפרש כי גדול אתה ועושה נפלאות אתה אלהים לבדך. וכגון ר' חנינא ור' יוחנן שהיו חולקין על בריאת המלאכים שאע"פ שר' חנינא אמר ביום השני נבראו ור' יוחנן אמר ביום החמישי נבראו שניהם מודים שלא נבראו ביום ראשון שלא תאמר מיכאל היה מותח בצפון וגבריאל בדרום והקב"ה ממדד באמצעיתו אלא אני ה' עושה כל נוטה שמים לבדי רוקע הארץ מאתי. מי אתי כתיב מי היה שותף עמי. ס"א וכולם באים לחזק דברי ר' יצחק דאמר לקמן וידברו אלהים אין כתיב כאן אלא וידבר וכו' דמשמע דהוא לבדו ברא שמים וארץ וכולם הולכים בשיטתו ולא לחלוק עליו ואל יכשל הקורא בספר בהגיעו כאן אימתי נבראו המלאכים לומר תחלת דבר הוא אלא סניף לשל מעלה:

בוט א/ג

ס"א שנושאים עמו במשאו. לחזק את המדינה איש ואיש לפי כחו ע"כ. וסמך לו התורה (נ"ל שדברי רש"י אלו שייכים לעיל לומר שהכל דבור אחד) התורה וכסא הכבוד נבראו:

בוט א/ד

האבות עלו במחשבה להבראות. כדכתיב כבכורה בתאנה בראשיתה ראיתי אבותיכם. ואין לשון ראיתי אלא כאדם שאומר רואה אני דבר פלוני כלומר עלה במחשבתי ליבראות וכו':

ס"א מדלא קאמר בראתי או עשיתי:

מילנין. (לא פירש רש"י כלום וצ"ל שנ"ל דיו. וקלמין קסת הסופר):

בוט א/ה

אתפרכן. ענין קשירה [כמה דאת אמר] והנה אנחנו מאלמים אלומים [הקושר] עומרים אינו אוגדן [יחד] בגורן וגם כשנאגדין זה על [זה] נפרכין כך שמעתי. ס"א והכי [פירושא] תתפרכו ותתפרדו שפת [שקר] שלא יוכלו לדבר ע"כ. ולי נראה דהכי [פירושא] אלומים בלשון ארמי נקראין פרוכין [כמו] גרש כרמל דמתרגמינן פרוכין רכיכן לשון אחר גרסינן יתכרכן והוא [כמו] מצא כרוכות בלשון משנה:

אתחרשן כמה דתימא או מי ישום וגו'. כלומר כל מי שמפרש תאלמנה לשון אתחרשן לא משתבש שתאלמנה משמע לשון חרש דכתיב או מי ישום אלם מי גרם לאלם שלא ידבר [חרשותו] גרמה לו שאלו היה שומע היה מדבר כדתנן חרש שדברו בו חכמים בכל מקום שאינו לא שומע ולא מדבר (פ"א מס' תרומות):

הדוברות על צדיק עתק. המקרא שהתחיל לפרש [הולך ומפרש] עד שמסיים את כולו וכן הוא אומר תאלמנה שפתי שקר הדוברות על צדיק עתק בגאוה ובוז [ואחר שפירש] הדוברות על צדיק הולך ומפרש בגאוה ובוז אתמהה (בשביל להתגאות ולומר אני דורש במעשה [בראשית] ובוז אתמהא) מבזה על כבודי כדי [שיתישב מה] שכתוב אחריו מה רב טובך אשר צפנת וסמיך ליה תסתירם בסתר פניך מרוכסי איש וכן פתרון חבור המקרא מה רב טובך אשר צפנת ליראיך תסתירם בסתר פניך מרוכסי איש [חבורות] המתחברים לדרוש במעשה [בראשית] בגאוה ובוז ומהכא הוי דרשי רבנן [אל] יהי במה רב טובך:

ס"א דברים שהעתיק פירוש דברים שהעלים וסילק מבריותיו [ספר] יצירה ומעשה מרכבה. עתק לשון [סילוק] כמו ויעתק דמתרגמינן וסלק:

ומה כתיב אחריו. מה רב טובך אשר צפנת ליראיך למי צפנת כל הטובה [הזאת] ליראיך היראים אותך שאינן מתכבדים לדרוש בדבר המכוסה מהם אבל לשפתי שקר הדוברות על הקב"ה עתק אין להם חלק לעולם הבא רבנין אומרים אל יהי לו במה רב טובך אל יהי לו לשפת שקר ודובר עתק חלק במה רב טובך הצפון ליראים ומהיכן נשמע אל יהי לו וכו' דכתיב בתריה תסתירם וגו' כלומר תמנעם לאותן הכתובין למעלה שפתי שקר (ודובר) [ודוברי] עתק ממה רב טובך. עד כאן:

ובמקום הסריות. מקום סרחון:

ביבין. צנורות שאדם עושה לקלח שופכין לחוץ:

בר קפרא אמר אילולי הדבר כתוב א"א לאומרו. כך עלה בדעתי. אפי' אותו מקצת שגילה הקב"ה אלמלא שהוא גילה אפי' היה חכם ומבין מדעתו לא היה רשאי לגלות ומה גילה גילה בבראשית ברא אלהים את השמים:

בוט א/ו

ר' יהודה בר סימון פתח הוא גלא עמיקתא ומסתרתא ידע מה בחשוכא וגו'. אלו מעשיהם של רשעים. מדרש זה אינו ענין לכאן אלא דרך זה תפרש לכל הדרשות כשהן צריכים להביא ראיה לדבריהם מן המקרא התחיל לדרוש את המקרא בכמה עניינים אע"פ שאינו ענין לדבר ולבסוף הוא מפרש לפי מה שהוא צריך:

אמר רב יהודה בר סימון. מתחלת ברייתו של עולם הוא גלא עמיקתא כלומר עמיקתא ומסתרתא שהיו בתחלת ברייתו של עולם שלא נתפרשו גלה אותן אחרי כן כמו שמפרש את השמים ולא פירש מאי זה ענין והיכן פירש וכו':

ר' אבא סרטונייא. על שם עירו נקרא כן (דברי רש"י אלו אין להם מקום לכאן רק שייכים לעיל אמר רבי אבא סרוגניא ולפני רש"י היה הגירסא סרטוניא).

בוט א/ז

ראש דברך אמת ולעולם כל משפט. מראש דברך שכתבת בראשית ברא ולא כתיב בראשית בראו. הבריות מבינים שאתה אלהים אמת ואין כל בריה יכולה לחלוק ולומר שתי רשויות הן ולפיכך ולעולם כל משפט צדקך כל דין שאתה מטיל על בריותיך הן מצדיקין עליהם את הדין שכל אדם שמדת הדין נוגעת בו ישים על לבו שלא נברא העולם אלא לצורך הבריות ולתשמישן מאחר שכל כך חבב הקב"ה את האדם שברא את העולם בשבילו יבא עליו בטרוניא פירוש בכח ובעלילה אתמהה:

בוט א/י

למה בבי"ת שהם שני עולמים. כלומר עם בר קפרא היה דורש במעשה בראשית זה בענינו וזה בענין אחר כדמפרש והולך מה בי"ת יש לו עוקצים שתים אחד מלמעלה כגון זה ב וא' מאחריו כגון זה ב כך אומרים לבי"ת זה מי בראך והוא מראה להם בעוקצו של מעלה זה ואם אומרים לו מה שמו והוא מראה להם בעוקצו של אחריו ד' שמו כלומר מה כתיב לפני הבי"ת א' שהוא אחד:

מה למעלה מה למטה. אתא כי אם לדרשה אחרת ור' יהודה בן פזי כמו כן סובר שאין בי"ת נדרשת למה למעלה מה למטה כו' כ"א למדרש שהם שני עולמים:

בוט א/יא

יום סגריר. יום חשך כמו דלף טורד ביום סגריר ואגב שהתחיל לדרוש באותיות למעלה דורש והולך למה נקרא שמו אל"ף שהקב"ה הסכים לתת התורה לאלף דור:

ס"א מנצפ"ך צופים אמרום. הלכה למשה מסיני להיות כן מחוברים ולא כמו שהן נזכרים באלפא ביתא כמנפ"ץ. ומשמע מנצפ"ך מה שהתקינו הצופים יבואו ונעסוק בצופים. באותיות שהתקינו הצופים:

בוט א/יב

דמוסיאות. מראות של בנין:

פרוכסיאות. טיירא"ס בלע"ז. כגון זיזין היוצאין מן הכותל ובונין עליהם בנין ומטיילין שם על פתח ביתם:

וכן היה בן עזאי דורש. ועונתך תרבני. בשר ודם מזכיר שמו ואח"כ מזכיר שבחו כגון פלן פרטטא. פלן אגוסטלא. ובמדרש רבי תנחום מפרש תיבות הללו פלן קומוס פלן איפרכוס פלן אגמון ובלשון יון אגוסטא אדוי:

בוט א/יג

להקדיש. לשום הקדש:

אמרה תורה לא יחול שם שמים. אלא על הקרבן שאמר תחלה שם קרבן קודם שיזכיר שם שמים שמא יזכיר שם שמים תחלה ואח"כ יתחרט בו מן הקרבן ונמצא מזכיר שם שמים לבטלה בתחלת דבריהם:

ס"א אבל לאחר שיאמר מנחה תחלה ואח"כ לד' שוב לא יתחרט שכבר נידר ונידב הקרבן מפיו ע"כ:

בשעה שהבנין עולה בידו. יפה הוא מרחיב והולך:

ועולה. שמוסיף עליה סביב סביב ואם לאו שאין הבנין עולה בידו יפה כמו שהוא רוצה מרחיב מלמעלה ומקצר מלמטה כלומר אם התחיל מלמטה להרחיב הבנין בשעה שהוא רואה שאינו עולה בידו אם יכול לקצר ממה שהיה בדעתו לבנותו מתחלה הוא מקצרו מלמעלה אבל הקב"ה אינו כן שלא קצר ולא הרחיב אלא כמו שעלה בדעתו מתחלה:

כי כאשר שמים חדשים אין כתיב כאן אלא החדשים שנתחדשו כבר מששת ימי בראשית:

הדין הוא דכתיב הכא. את השמים ואת הארץ:

בוט א/יד

שניהם לא נבראו אלא כאלפס וכסוי'. כאלפס שעושין אותו עם כסאו יחד:

בוט א/טו

משל למלך שעשה כסא ומשעשאו עשה אפיפורין שלו. פירוש שרפרף שלו כמו ויראו את אלהי ישראל ותחת רגליו ומתרגמינן בירושלמי אפיפירון דיליה:

אמר ר"א בר שמעון. שמעתי אם כדברי אבא היו למקרא בכ"מ שמזכירם להזכירם יחד כשם שמזכירים אותם במקרא שאמר קורא אני עליהם יעמדו יחדו אלא מדאשכחן שפעמים מקדים ארץ לשמים ופעמים שמים לארץ מצינו ששניהם שקולין זה כמו זה כלומר חשובים בשוה אף כאן מה שהכתוב אומר קורא אני עליהם יעמדו יחדו לא בא ללמדך שבראם כאלפס וכסוי' כאותו כלי שהאומן עושה אותה וכסוי' בבת אחת אלא ללמדך ששניהם שקולים זה כזה ואם כדעת שאמר אבא ששניהם לא נבראו אלא כאלפס וכסוי' למה פעמים הוא מקדים ארץ לשמים ופעמים הוא מקדים שמים לארץ אלא ללמד ששניהם שקולין זה כזה ונבראו ביחד ולפיכך רואה אני את דברי אבא:

בוט ב/א

רבי ברכיה גם במעלליו יתנכר נער. אם זך ואם ישר פעלו. עד שהוא נער יכולין להכיר בו מתוך מעלליו אם יהיה זך וישר פעלו להבא:

פגה. כמו שהארץ שהיתה פגה כלומר קטנה שעדיין היא בחידושה (כמ"ש חז"ל) ראויה היתה בת שבע לדוד אלא שאכלה פגה:

אפיקת כוביא. הוציאה קוצים כלומר דסמיך לבראשית ברא כתיב והארץ היתה תהו ובוהו והכי גרסינן עד שהיא פגה אפיקת בוביא קוצין כדמתרגמינן וקוץ ודרדר וכובין ואטדין:

הוא שהנביא עתיד להנבאות עליה בסוף ראיתי את הארץ והנה תוהו. כלומר ראיתי את ארץ ישראל והנה בא עליו נ"נ לשומה לתוהו ובוהו שמאותה שעה שראית את הארץ מיד היתה תוהו דסמיך לבראשית ברא כתיב והארץ היתה תוהו וגו':

בוט ב/ב

באוני אחת ובטימי אחת. אוני שטר וראיה כמו כותבין עליו שטר אונו ואפי' בשבת. כמו ויאמר אפרים אך עשרתי מצאתי און לי מדבר בירבעם בן נבט שהוא משבט אפרים ומתפאר בעצמו ואומר אך עשרתי ומצאתי און שטר שכל ישראל עבדים לי שאבי אבא קנה אותם דכתיב וילכו גם אחיו ויפלו לפניו ויאמרו הננו לך לעבדים ומה שקנה עבד קנה רבו כל ממונם שלי הוא לפיכך כל יגיעי לא ימצאו לי עון אשר חטא כל מה שאני נוטל מהם אין לי עון וחטא בכך כי עבדי הם ומה כתיב אחריו ואנכי ה' אלהיך המעלך מארץ מצרים א"ל הקב"ה הננו לך לעבדים לא שכחת אבל אנכי ה' אלהיך שכחת שהעמדת שני עגלים אחד בבית אל ואחד בדן:

טימי. דמים ובספר זה יש לו רעים רבים לקמן בפרשת שבת דין מסיק ליה בטימי ודין מסיק ליה בטימי עד דמטי נונא לתרין עשר דינרין:

שיהא אוכל מטמיון. ס"א אוצר המלך בלא שום יגיעה:

שיהא יגע ואוכל. בשכר יגיעה מן המלך:

תוהא ובוהא. ציער ומיצר בעצמו:

מטמון. מן האוצר דבר שהוא טמון וסגור. ס"א ביגיעה כך תחתונים מתפרנסין:

מה בין ר"י ב"ר סימון לר' אבהו. ר' אבהו ממשיל הדבר לשני עבדים על אחד גזר וכו' כך תחתונים יגיעים ואוכלים אבל ר"י בר סימון חולק בדבר ואומר על אחת גזר שלא תזוז מלפניו ותתפרנס כאחת מבנות המלכים ועל אחת גזר טרודים שתתנודד מפלטין ותצא לחוץ ותטרח לעצמה ותאכל ממה שהיא יגיעה ולא יגיעה ולא תתהנה משל מלך אפי' בעיא. ס"א ביגיעה כיום:

לבן מלך שהוא ישן ע"ג עריסה. ברצילי בלע"ז:

בוט ב/ג

ללמא. והנביאים יהיו לרוח (ירמיה ה' י"ג) מתרגמינן ללמא כלומר לא מה הבל המה (שם י' ט"ו) למה אינון כלומר לאין:

פתר קרא בדורות. ר"ל פתר קרא במלכיות:

בוט ב/ד

כתבו לכם שאין לכם חלק באלהי ישראל. כלומר מעלה אני עליכם. (ס"א) עון העגל. כאלו כתבתם על הקרן של שור שאין לכם חלק באלהי ישראל:

כך מלכות אין להם חקר. שמתגברות והולכות בעון הדור יותר מדאי:

ממשמשת. מקרבת ובאה כדגרסינן עדיו ממשמשין ובאין (ב"ק פ"ז):

כתבו לכם על קרן השור. לפי שכיון שעשיתם תבנית שור מאותה שעה גליתם בדעתכם שאין לכם חלק בו:

ברית כרותה למים שאפילו בשעת שרב רוחו שייפא. שמשמע רוח ברית כרותה למים אין מים בלא רוח אפילו בשעת החום נושבת והולכת ע"י הרוח:

ברית כרותה למים אפילו בשעת שרב רוחו שייפא לשון השופה יין לשמריו (מס' ע"א) דשף מדוכתיה (חולין פרק אלו טרפות) כלומר אף בשעת השרב לא יבש מקורם ולא יחרב מעיינם. והכי דריש ליה לקרא ורוח אלהים מרחפת רוח הקדש רחפה וחמלה על הבריות לתת פנים למים תמיד כדי שיהיו מושכין והולכין תמיד אף בשעת השרב שלא ימותו בצמא שייפ"א קולא"ר בלע"ז:

מאין הרגלים. רגליו של דבר ועקרו. אמור לי באיזה דבר היית מחשב ששאלתי בשלומך פעמים ולא השיבותני ובפעם שלישית השיבתני כאדם שעונה את חבירו בחפזון מתוך מחשבה:

הלך לו בן זומא. כלומר כבר נפגע לפי שיותר מדאי מחשב בדבר:

ובן זומא בעולם. כלומר נפטר מן העולם לפי שהיה עוסק במעשה בראשית יותר מדאי. לא היו ימים מועטים ובן זומא אינו בעולם ראוי היה לכתוב אלא שכנה המדרש:

בוט ב/ה

ס"א ויהי אור. ויהי קדריש דמשמע לעתיד (א"ה רצונו כאלו היה כתוב ויהי בחירק תחת הוי"ו) הרי בנוי ומשוכלל לעתיד לבא:

בוט ג/א

תמליוסי. יסוד ובלשון יון תמיליאוסו יסוד:

א"ל והלא מקרא מלא הוא ואת אמרת בלחישה. דכתיב עוטה אור כשלמה (תהלים ק"ד):

עטרו. סככו. עד כאן דרש ר' יצחק:

אתא ר' פנחס מפתח פומך. מפתיחת פומך לנו היה אור כלומר במאמר פיך הארת לעולם א"ל כשם שקבלתיו בלחישה כך אמרתיו בלחישה:

בוט ג/ד

א"ר ברכיה אלולי. דדרש על העיקר כבר אי אפשר לאומרה אי אפשר לפרש הדבר הזה כמו שפירש ר"ש בר נחמני שנתעטף הקב"ה בשמלה לבנה והבהיק זיו אורה מסוף העולם ועד סופו:

בוט ג/ו

יפה פירשה אלא שדרשה יפה ממנו ר' יצחק:

מקמי כן מה הוה אמרין. מקודם לכן מה היו אומרים מהיכן נבראת האורה כלומר קודם שפרשה ר"ש בר נחמני:

ס"א קודם שדרשה ר' יצחק ברבים:

ס"א רבי שמעון בן יהוצדק שאליה לר' שמואל בר רב נחמן אמר ליה כיצד ברא הקב"ה האורה אמר לו נתעטף הקב"ה באורה כאצטלית לבנה והבהיק את העולם מאורה שאלמלא שמעתי לר' יצחק ברבים לא אמרתיה ברבים:

מהיכן הביא הקב"ה את האורה ר' ברכיה בשם ר' יצחק מבית המקדש הביאה שנאמר כסא כבוד מרום מראשון וגו'. ומפרש בויקרא רבה חלונות היו בבית המקדש ומשם האורה יוצאה לעולם שנאמר וחלונות לו ולאלמין סביב סביב כהחלונות האלה כחלונות אין כתיב כאן אלא כהחלונות כהות החלונות אטומות מבפנים ורחבות מבחוץ כדי להוציא אורה לעולם כך מצאתי בשוחר טוב ובבראשית רבה כך כתוב אמר ר' ברכיה אלולי שדרשה רבי יצחק אפשר ממרינא מקמיה כן מה הוו אמרין רבי ברכיה בשם ר"י ממקום בית המקדש וכו' והכי פירושו אלולי שדרשה רבי יצחק ברבים מלמד שנתעטף וכו' אפשר ממרינא בתמיה וכי אפשר לומר שיצתה האורה מטלית לבנה של הקב"ה והלא הוא וכבודו אורה מובהקת שנאמר ה' אורי וישעי (תהלים כ"ז א') ונהורא עמיה שרא ולמה הוצרך לטלית לבנה להבהיק ע"כ:

ר' ברכיה בשם ר"י במקום בהמ"ק וכו'. וירא אלהים את האור כי טוב כנגד ספר ויקרא שהוא מלא הלכות רבות לפיכך הכתוב משבחו בלשון כפול אור כי טוב ושנים הראשונים בלשון פשוט יהי אור בלבד וכן השני ויהי אור בלבד שלא נטפל שום קילוס עמהם כשם שנטפל עם שנים אלו בספר ויקרא שנתוספה עם האור כי טוב ובמשנה תורה שנטפל עם האור יום דכתיב ויקרא אלהים לאור יום ויבדל אלהים בין האור ובין החשך כנגד ספר וידבר שהוא מבדיל בין יוצאי מצרים לבאי הארץ כדכתיב לאלה תחלק הארץ אף זה לא ניתוסף שם שני ויקרא אלהים לאור יום כנגד משנה תורה שהוא מלא הלכות מרובות מתיבין ליה חבריא לרב סימון והלא ספר ויקרא מלא הלכות רבות והיה לו לכפול דבר בס' ויקרא כמו במשנה תורה שכ' במ"ת אור ויום הרי שתי אורות כלומר לאחר שאמרת שלכך נוסף יום שני לויקרא דכתיב את האור כי טוב האיך תאמר אף במשנה תורה שהוא מלא הלכות רבות האיך אפשר לקבוע טעם בשני מקראות שאינן דומין זה לזה אחר שלא נוסף שם בשני במקרא השני אמר להם אף הוא שינה דבר הוא כלומר אף מפני מה שינה הכתוב בויקרא שכפל לספר בויקרא וחברייא דפרכי לר' סימון לא משמע להו אור וטוב דויקרא כפולה דלא מוכיח כאידך את האור יום לא הוא אור ולא הוא יום בתמיה:

ס"א לפי שכתוב כי טוב בוירא אלהים את האור מה שאין כן באחרים לפיכך דורש ממנו כנגד ספר ויקרא שהוא מלא הלכות רבות וכן ויקרא אלהים לאור יום והיינו שבח ועילוי מה שאין כן באחרים לפיכך דורש הימנו כנגד משנה תורה והלא ספר ויקרא מלא הלכות רבות ולמה אתה דורש ויקרא אלהים לאור יום כנגד משנה תורה אמר אף היא שונה בה דברים אף משנה תורה שונה מה שנאמר בשאר ספרים ומלא הלכות רבות ולפיכך תלה בו פסוק זה מויקרא אלהים לאור יום שגם הוא שונה דבר וכופל באורה:

אור יום לא היא אור ולא היא יום. בכל האחרים אין להקשות שכולם באים לצורך כמו ויקרא אלהים ליבשה ארץ שרצתה לעשות רצון קונה לפיכך נקראת ארץ וכן ויקרא אלהים לרקיע שמים כדדרשינן לקמיה שא מים. אבל בזה יכול להקשות שאור ויום דבר אחד הוא ע"כ:

אם קורא ליבשה אין זה תימה דקראה ארץ שרצתה לעשות רצון קונה ואם לרקיע שמים שא מים אלא אור למה נקרא יום והלא אור ויום אחד הוא ומשיב תני אור שנברא בששת ימי בראשית להאיר ביום אינה יכולה שהיא מכהה גלגל חמה לפי שאור שלה יתירה על אור החמה וכו':

ובלילה אינה יכולה להאיר. שלא נבראת אלא ביום זה והיכן היא באיזה מקום היא מאחר שאינה מאירה לא ביום ולא בלילה:

נגנזה. והיכן היא כלומר לצורך מה נגנזה:

לשבעת ימי משתותי. לשבעת ימי משתה שלי להכי משתעי קראי ויקרא אלהים לאור יום לאותו אור שהתקין לצדיקים לעתיד לבוא שהקב"ה גנזו בגנזיו והפקיד לכירה (א"ה פי' לסעודה כמו ויכרה להם כרה גדולה במלכים). וירא אלהים את האור כי טוב ויבדל כך מצאתי בשוחר טוב:

ר' נחמיה אומר כאור שבעת הימים אלו שבעת ימי אבלו של מתושלח. שנאמר ויהי לשבעת הימים וגו' ומפורש בסדר עולם אלו שבעת הימים מה טיבן אלו שבעת ימי אבלו של מתושלח שעכבו את הפורענות ובשכר שנתאבלו עליו כראוי השפיע להם הקב"ה אורה לכך כתיב כאור שבעת הימים כאור אותן שבעת הימים שנאמר וירא אלהים את האור כי טוב כי טוב הוא מתושלח כמה דתימר אמרו צדיק כי טוב (ישעיה ג' י'):

רבי יהודה ב"ר סימון אמר הבדילו לעצמו. למה הדבר דומה למלך שראה מנה יפה אמר זו שלי כך כשראה הקב"ה את האור אמר אין כל בריה יכולה להשתמש בה אלא אני ואור החמה יהיה שבעתים כאור שבעת הימים אתמהא לא ברביעי נתלו המאורות והאיך אפשר לומר כאור שבעת הימים ימי בראשית והלא אע"פ שנבראו המאורות ביום ראשון לא שמשו אלא מיום רביעי והיה לו לומר כאור ארבעת הימים אלא כאינש דאמר כך וכך אני מפקיד לשבעת ימי משתה משתותי כאדם שמניחין לפניו מנות יפות ואמר זו וזו אני מצניע לשבעת ימי המשתה שלי כך כשברא הקב"ה את עולמו וראה את האור כי טוב עמד וגנזו לצדיקים לשבעת ימי המשתה שעתיד לעשות לצדיקום:

הבדילו לו הבדילו הקב"ה לצרכו להאיר סביביו:

איסטרטיגין פקיד כמו נציב פלשתים דמתרגמי' איסטרטיג פלישתאי (ש"א י"ג ג'):

ס"א איזה הוא מקומו אם ישלוט ביום ובלילה. אמר רב תנחומא אני אומר טעם יוצר אור ובורא חשך עושה שלום לכשבראם עשה שלום ביניהם:

ס"א משבראם מאותו יום שבראן עשה שלום ביניהם:

בוט ג/ז

הכי גרסינן והיה ערב אין כתיב כאן שיהא משמש להבא אלא ויהי לשעבר מלמד שהיה סדר זמנים קודם לכן עד שלא נברא העולם:

דין הניין. אלו הנאוני:

בוט ג/ח

יום אחד. שבו נבראו שמים חדשים וארץ ואורה ס"א דסברים שהם חדשים שהם יחידים בעולם שאין עוד מלבדם ע"כ:

בוט ג/ט

אמר רבי שמואל בר נחמני מתחלת ברייתו של עולם נתאוה הקב"ה לעשות שותפות בתחתונים. ששתף חשבון שלו שהתחיל לספר בבריאת העולם עם חשבון הנשיאים שנאמר ביום הראשון הקריב (במדבר י') וכן כולם וכן כתוב בבריאת העולם יום שני אע"פ שאין לשון שני ושלישי נופל אלא על ראשון:

ס"א שמאחר שחשב יום אחד היה לו לחשוב מכאן ואילך יום שנים ושלשה וארבעה כהלוך החשבון שמתחילין בלשון אחד תחלה ולא יתכן לומר לשון שני ושלישי ורביעי כי אם לאחר ראשון:

ואימתי פרע. היכן השלים את הלשון שהיה לו לומר ויהי ערב ויהי בקר יום ראשון להלן פריך ויהי המקריב ביום ראשון אמר הקב"ה נדמה בעיני אותו יום הראשון של הקמת המשכן כאלו אותו היום בראתי את עולמי אותו היום של הקמת המשכן הוא יום ראשון בניסן ויום ראשון בשבוע דתניא בסדר"ע עשר עטרות נטל אותו היום יום שמיני למלואים ראשון למעשה בראשית שיום ראשון בשבת היה וראש חדש ניסן ובניסן נברא העולם וביום ראשון. ס"א וביום ראשון של שביעי עד כאן:

ראשון לנשיאים. אותו היום התחילו הנשיאים להביא קרבן:

ראשון למלכים. ראש חדש ניסן ראש השנה למלכים ודבר זה שבוש הוא שהרי תקנת סופרים היה כדמפרש בראש השנה משום שטרות ואינה כתובה לא בסדר עולם ולא במסכת שבת פ"ר עקיבא דהתם נמי תניא להאי לעשרה עטרות וכן לשחיטת צפון לא גרסינן התם ושבוש הוא דמה איריא עבודה זו משאר עבודות:

ראשון לכהונה. דעד שלא הוקם המשכן הותרו הבמות ועבודה בבכורות כדכתיב וישלח את נערי בני ישראל בכורי בני ישראל משהוקם המשכן נאסרו הבמות ועבודה בכהנים דכל שבעת ימי המלואים עשה משה על המזבח דתוך אותו אהל שנטה לו מחוץ למחנה עד שלא היה המשכן כך שמעתי. אבל בסדר עולם מוכיח כי שבעת ימי המלואים היה משה מעמיד המשכן להקריב על גבי המזבח ומפרקו לאחר ההקרבה. ובשמיני העמידו ושוב לא פסקו ובו ביום התחיל אהרן לשמש עבודה הראויה ואינו ראשון לעבוד עבודת ציבור דהיינו קרבן כדכתיב פרשת ביום השמיני (א"ה נ"ל שצ"ל והיינו ודוק) ואל בני ישראל תדבר לאמר קחו שעיר עזים והכי תניא בסדר עולם בו ביום הקריבו ישראל תמידים נדרים ונדבות חטאות ואשמות בכורות ומעשרות:

ראשון לשכון בישראל. ששרתה שכינה בישראל כדכתיב כי היום ה' נראה עליכם (ויקרא ט' ד') וכתיב וירא כבוד ה' אל כל העם:

ראשון לחדשים. כדכתיב ראשון הוא לכם לחדשי השנה ראשון לברך את ישראל כדכתיב וישא אהרן את ידיו (ויקרא ט' כ"ב) ראשון לירידת האש כדכתיב ותצא אש מלפני ה' וכו' ראשון לאכילה דכתיב בשלו את הבשר פתח אהל מועד ושם תאכלו אותו:

ראשון לאיסור במות. משהוקם המשכן נאסרו הבמות כדכתיב למען אשר יביאו:

בוט ד/ב

גלדה טפה האמצעית. לשון וקרח בלילה (פ' ויצא) דמתרגמינן וגלידא נחית עלי בלילא. ברוחו שמים שפרה לשון גליד דק כגלידא על ארעא כלומר הקפיאם לחין היו מעשיהן ביום ראשון ביום שני קרשו הקפאו ונתחזקה והיינו דכתיב ביום הראשון ברא שמים ובשני כתיב ויעש אלהים את הרקיע מלמד שהיו לחין ביום א' וקרשו בשני כמין מטלית יריעה כמו טלואים דמתרגמינן רקועים כלומר בשני נטה אותם שיש בהם ממשות:

ולחכה את פני הרקיע. שהיה לח וחזקו לעיל מינה כתיב עמודי שמים ירופפו והדר ברוחו שמים שפרה דמשמע שליחכה האש פני הרקיע לכך אמר יפה למדני ר' חנינא בא מעשה בראשית ולימד על מתן תורה שכשם שחצה האש במעשה בראשית בין עליונים ותחתונים כך היה במתן תורה דהכי כתיב בסוף ישעיה לוא קרעת שמים ירדת מפניך הרים נזלו וכתיב כקדוח אש המסים מים תבעה (ישעיה ס"ד) והכי משמע כאשר הקדחת את האש והבעית את המים במעשה בראשית כך היה במתן תורה כשירד הקב"ה על הר סיני ונזלו הרים מפניו ואין אנו מוצאין במעשה בראשית מפורש שחצה האש של מעלה בין עליונים לתחתונים (אלא) כשם שאנו רואין במתן תורה שבשעה שירד הקב"ה ליתן תורה על הר סיני התחתונים לא היו רשאין לעלות אל ההר כל זמן שהשכינה בהר הדא הוא דכתיב כקדוח אש המסים כשהיה הר סיני קודח ובוער באש אז המסו הוחצו העליונים מן התחתונים שהאש שכינה היה חוצץ ביניהם שהמסים הוא לשון הפלגה כדתנן (מעשרות פ"א) הרמונים משימסו ומפרש בגמרא לשון פלג אחינו המסו את לבבנו פלגו חצי בלשון לע"ז מיסו וימסו אסוריו מעל ידיו מתרגם ואיתמסיו אסרוהי מעל ידוהי וכך היה במעשה בראשית דבתר כקדוח כתיב בעשותך נוראות זה מעשה בראשית ולפי שהמסה מפרש חציצה לפיכך היא דורש והולך אימתי חצה האש כו':

בוט ד/ג

רבי פנחס בשם רבי הושעיא אמר כחלל שיש בין ארץ לשמים כך יש חלל בין רקיע למים העליונים. דכתיב יהי רקיע בתוך המים ביניים ובנתיים אילו לא אמר הדורש אלא ביניים לא הייתי שומע שהרקיע ממוצע בין ארץ לשמים עליונים ורחוק מזה וקרוב לזה אם רקיע קרוב למים העליונים רחוק מן הארץ ואם רקיע קרוב לארץ רחוק ממים העליונים ביניים ובנתיים ביניים הוא האמצע ומהיכן מצא לו להסמך שדורש ביניים ובנתיים מדכתיב יהי רקיע בתוך המים קרי כאן בתוך וקרי כאן בַּתָּוֶךְ יש אם למקרא ולמסורת והכי דרש במסכת ברכות ירושלמי:

כהדין קנדילא. שבתוך העששית הקבוע באמצע עששית ואינו נוגע בארבע דפנותיה אי נמי כנר זו שהשלהבת שלו עומד באויר:

ס"א תלוים במאמר עומדים באויר ע"כ:

ופירותיהם אלו מי גשמים. כמו שכתוב מפרי מעשיך תשבע הארץ (תהלים ק"ד) ומפרש בפרקי ר"א מים העליונים התלוים במאמר דומים לברכת מים והם מים של רקיע שהיא מחמתו של אש מזיעין המים של מעלה טיפים עבות ויורדים עד מקום הכיפה ס"א קרקוסי. לתוך המים המלוחים בתוך מימי אוקיינוס ומשם העבים שואבים אותו וממתיקין בהם והיינו דכתיב מעלה נשיאים מקצה הארץ (שם קל"ה):

בוט ד/ד

כותי אחד שאל את רבי מאיר אמר ליה אפשר מים עליונים תלוים במאמר אמר לו הן אמר ליה הבא לי אפרכס. לשון אפרכסת בכלי חרס שלועזין קריקלין יש סביביו בדפנותיו נקבים נקבים ומלמעלה יש נקב ששופכים בו תמיד קנוקנות שבתוכו עד שהוא מלא כולו וכשהוא משים אצבעו על הנקב אינו מקלח דרך הנקבים שבסביביו וכשמסיר אצבעו מקלחין הנקבים כולם:

טס של כסף ולא עמדו מים. לפי שחזק הוא ואינו שוקע בנקב כמו בשר האצבע:

מאשן של חיות ולמעלה מן הבריכה כיפה ומחמימות הבריכה שהיא למטה מן הכיפה כיפה מזיעת הים רוח הן ולא קרן שאינן אלא זיעה מתמלאות מתוך החום:

ס"א אפרכסת שהיא נקובה משני צדדיה הביאו לו אפרכס ומלא אותה מים וסתם את הנקב התחתון ולאחר שמלאהו נתן עליה טס של כסף לסתמו ולא עמדו המים כיון שנתן אצבעו עליה מיד עמדו המים לפי שבשר האצבע משתשקע בחור ונכנס יותר מן הנ"ל אמר ליה הרי דברים קל וחומר ומה אם אתה שאתה בשר ודם אצבעך מעמדת המים אצבעו של הקב"ה על אחת כמה וכמה הוי מים העליונים תלוים במאמר:

חזר ואמר ליה אפשר מי שכתוב בו את השמים ואת הארץ אני מלא היה מדבר עם משה מבין שני ברי הארון אמר ליה הבא לי מראות גדולות הביא לו אמר ליה ראה בבואה שלך בהן עשה כן ראה אותה גדולה. לפי המראה וקורין לה מורולייא"ר בלע"ז:

ופעמים שהוא מדבר מבין שערות ראשו של אדם. כלומר נגלה עליו ומצמצם שכינתו בפניו ולישנא דקרא נקט דכתיב (איוב ל"ח) ויען ה' את איוב מן השערה מבין שערות ראשו לפי שאמר הן קדם אהלך ואיננו א"ל הקב"ה אני מצוי לך מבין שערות ראשך:

הלך ושקל עצמו משנכנס ולא חסר כלום. אע"פ ששפשף עצמו במרחץ:

בוט ד/ה

מעשה נסים יש בדבר. אדם כובר חטין בכברה עד שלא ירדו תחת הכברה כשתים ושלש אצבעות בעודם באויר הם מתערבים. כל אחד ואחד בחבירו עד שלא ינוחו בכלי שתחת הכברה ואלו מהלכין כמה מילין ולא מתערבין:

אמר ליה אותו כותי אפשר פלג אלהים מלא מים ולא חסר כלום והלא כל הבריות לוקחין מהן לתשמישן ונמצא שהוא חסר והיאך קראו הכתוב מלא מים קרא הוא פלג אלהים מלא מים. והיא מזיעת טפים עבות והם יורדות מהלך ת"ק שנה ואינם מתערבין אמר רבי יונה אל תתמה הדין ירדנא עבר בימא דטבריא ולא מתערב ובמדרש שוחר טוב במזמור וידבר דוד כמו כן אמר רבי יוחנן מעשה נסים יש בדבר אדם כובר חטים בכברה עד שלא ירדה שנים ושלשה אצבעות מתערבין ואלו מהלך ת"ק שנה המים יורדים ואין טיפה נוגעת בחברתה שנאמר כי יגרע נטפי מים (איוב ל"ו) וגם במסכת ברכות ירושלמי כתוב כן כל המדרש עד כי יגרע נטפי מים ומוסיף מהו כי יגרע נטפי מים שמונען אלו מאלו כמה דתימא ונגרע מערכך (ויקרא כ"ז) והדר תני ר' יודן ברבי שמעון אומר שהוא מודדן במדה שנאמר ומים תכן במדה למדנו שטעות סופר הוא מה שכתוב בבראשית רבה סמוך לואלו מהלך כמה מינין ולא מתערבין רבי יודן בר שמעון אומר שהוא מודדן במדה שנאמר כי יגרע נטפי מים שמונען זו מזו כמה דתימא ונגרע מערכך:

רב אחא אמר כטס הזה. חולק הוא על דבריו של ראשון שאמר כעביה של ארץ כך עוביו של רקיע והוא אומר אינו אלא כטס הזה. ס"א שאינו עד כי אם מקצת ע"כ. שלכך נקרא רקיע שהוא לשון טס כדמתרגמינן וירקעו את פחי הזהב ורדידו ית טסין דדהבא:

בברכות ירושלמי כשלשים גזוזטראות מתחת שתי זרועות האדם אילך ואילך קרי גזוזטראות בלע"ז טוייש"ש וטעמא דבן עזאי דדריש בין מים למים שהיה יכול לומר בין מים ומים ומהו למים תלתין הוו:

רבנין אמרין מחצה. דכתיב ויעש אלהים את הרקיע ויבדל בין המים אשר מתחת לרקיע ובין המים אשר מעל לרקיע בין המים שתי פעמים כתוב כאן שהיו ביניים ובנתיים והוא מחצה על מחצה:

שלשים גזוזטראות. משמע עביין יתר על עובי התחתונים דאמר רבי יוחנן לעיל חציין ברקיע פליגי:

בוט ד/ו

שהרעיש בן זומא את העולם. כדאמרינן לעיל לא היו ימים קלין עד שבן זומא בעולם נפטר מן העולם:

והלא במאמר הן. שנאמר בדבר ה' שמים נעשו (תהלים ל"ג). ואינו משיב על התמהון:

ליטול את שלו מתחת ידיהם. כלומר שנכשל בשבילם על ידי מריבת המים:

וזו אחד מן המקראות שהרעיש בן זומא שחקר עליהם עד שעמד על בוריו כמה היו בין מים העליונים למים התחתונים וכן חקר בשאר מעשים:

ויעש אתמהא. כלומר אלמלא שכתוב ויעש אי אפשר לפי שאנו למדין שבמאמר נעשו דכתיב בדבר ה' שמים נעשו והקורא בספר כשיגיע לזה אחד מן המקראות שהרעיש בן זומא את העולם שם הוא סוף הענין וראוי להיות שם שתי נקודות ואף ויעש אתמהא עד כי בדבר ה' שמים נעשו תחלת מלה וסוף מלה ולמה אין כתיב בשני כי טוב תחלת מלה:

יש שני שיש בו תמול. שהעומד בו זכה להזכיר יום ראשון שעבר ויכול לומר אתמול אבל אינו יכול לומר אתמול שלשום שהרי לפני ראשון לא היה יום:

בוט ד/ז

סמים מה סמים הללו מהן ירוקין וכו'. טיפה אחת של מסו בלע"ז פרדשור"א שמעמידין בה גבינה:

קופא. כמו וכגבינה תקפיאני:

ובשני קרשו. כמו יין קרוש:

בוט ה/א

כתיב מגערתך ינוסון. באותו מזמור כתיב למעלה מן הפסוק הזה זה הים גדול ורחב ידים ומפרש המקרא כתיב ינוסון המים ממעשה בראשית והלכו להם. ס"א לדכים ע"כ:

עשה מדה למים. ומשמע יקוו לשון מדה ימדדו אל מקום אחד היכן. ס"א היינו ע"כ. שיעור וכמו שמצינו קו לשון מדה כדכתיב וקו ינטה על ירושלים:

ס"א כמו כן יקוו לשון מדה ע"כ:

יקוו המים. יקוו לי המים. ס"א יקיימו לי תנאם ע"כ:

מה שאני עתיד לעשות בהם. בדור אנוש ובדור המבול:

דיורין. אכסנאים:

מנולין. סודר הראש ויש מקומות כשנותן אדם שלום לרעהו מכיפין קצת סודר שעל ראשם בכפו שלימו:

ס"א להושיב בה דיורין אלמים והוו משכימים שואלים בשלומו ברמיזה ובאצבע ובמנולין לפי שלא היו יכולין לשאול את שלומו בפה כי אלמים היו מנולין הוא סודר שמתעטפין בזה בני אדם את ראשם בארצות יון וכשהמלך עובר מעבירים אותו מעל ראשם עד שהוא עובר מפני כבוד המלך וראיה לדבר שמנולין הוא סודר שכל ההגדה הזאת הוא מביאה במדרש איכה וכן היא שנויה שם למלך שבנה פלטין והושיב בתוכה דיורין אלמים והיו משכימים ושואלים בשלומו של מלך ברמיזה ובסודרין:

מקולות מים רבים. נהרות וחזק מהם אדירים משברי ים וחזק על כולם אדיר במרום:

עמד דור אנוש ומרד בו. כדכתיב אז הוחל לקרא בשם ה' ונשטף שליש העולם הדא הוא דכתיב ויהי הגשם על הארץ גשם לא נאמר אלא הגשם כלומר אותו הגשם שהיה מששת ימי בראשית:

בוט ה/ג

קלווסים. גזהה דכוס משמע שם מקומות ס"א שני מקומות ע"כ ולפיכך היו דורשין אותו בלשון כפול מר הכי ומר הכי לדכס"ד ס"א להדך ימא לזה היה כדוכסס היה וכו' ע"כ לממשלת הים לשון דכים אנו משבחים ס"א מדוברין אנו ואנו משוברין ומולקין ע"כ והולכין דרושות:

להן ניזיל. להיכן נלך שהקב"ה אומר לנו יקוו המים אל מקום אחד היכן זה המקום אמר להם הקב"ה ישאו נהרות דכים רבי לוי אומר דרך הים רבי אבא בר כהנא אמר לדוכתא פלן ולזוית פלן ר' הונא אמר להדך ימא כמו להדא לים זה אוקיאנוס:

לדוכסאי'. לצד הים הסמוך למלכות פלן דוכסי דוקדי לשון דוכוס כך שמעתי:

רבי אלעזר אמר קלטן הים. ומאי משמע דהאי דוך לישנא דקליטא הוא דכתיב הבאת עד נבכי ים (איוב ל"ח) עד קליטין ימא עד ים הקלוט והקרוש והכי משמע ליה כמו נבוכים הם בארץ (פ' בשלח) נקלטין הן בארץ ונשברים במדבר:

בוט ה/ד

קולו של הקב"ה נעשה מיטיטור למשה. מיטיטור מנהיג בשעה שאמר ליה עלה אל הר העברים הזה הר נבו. ס"א פני הסלע כל פנים טפח:

בוט ה/ו

חפניו שלמה משחפן בשתי ידיו. (אמר המגיה אלו שני דבורי רש"י שייכים לקמן אחר דבור המסוים שייראו מלפניו):

אמר רבי אלעזר מתחלת ברייתו של עולם גזר הקב"ה ואמר יקוו המים. מתחלה שמים ומאחר שגזר ותראה היבשה למה חזר וקרא למי הים שני פעמים ושפכם על פני הארץ דכתיב הקורא למי הים וישפכם על פני הארץ (עמוס ה') ובפי' כתוב מקרא זה בספר עמוס שתי פעמים אחד בדור אנוש ואחד בדור המבול ולמה חזר מגזרתו שגזר תראה היבשה ושפכן על פני הארץ בשביל שייראו מלפניו הדא הוא דכתיב ידעתי כי כל אשר יעשה האלהים הוא יהיה לעולם (קהלת ה') שכל מה שעשה מששת ימי בראשית ראוי להיות לעולם עליו אין להוסיף שמשעה שגזר יקוו המים ותראה היבשה אין להוסיף מן היבשה לים ממנו ומן הים אין לגרוע ושלא ישתנו מעניינם לעולם שמים לא יעשו ארץ וארץ לא יעשו שמים ואדם לא יעשה בהמה ובהמה לא יעשה אדם ואם תאמר למה עלה הים בימי דור אנוש ובימי דור המבול האלהים עשה שייראו מלפניו מה שנשתנה היבשה ונעשה מים בשביל והאלהים עשה שייראו מלפניו:

בוט ה/ז

זקפן. העמידן צמדן הושיבם כולם בין שני בדי ארון כל אחד אצל בן גילו. הזקן אצל זקן שכמותו הבחור אצל בחור כולם יושבים צמודים בריוח:

צמצמן. בדוחק היו יושבים ומשמע להו גושו לשון גוש:

ותעלה לך גמל *{*) דברי רש"י זו צע"ג וע' במהרז"ו פה סי' ט' ד"ה אף הן יש בהן הנאה הגי' שהי' פה לפני רש"י.} קושיא היא שקשה גידולו מקטנותו ושמעתי עליו שמתריז בבני אדם וספק למורה אם הוא גמל או חיה אחרת:

בוט ה/ט

לייטין ביזיא דהדין מיניק. כאדם שאומר לחבירו ארורים השדים שהניקוהו ובתלמוד ירושלמי כתיב בזיעייא כמו קרועות ומתרגמינן בזועו על שם שהדדים נקובים במקום יניקת התינוק:

בוט ו/א

למה נבראת לבנה למועדים. כדי לקדש בה ראשי חדשים:

אף על פי כן שמש ידע מבואו. אע"פ שעשה ירח למועדים שמש ידע מבואו משתשקע אף על פי שהיה המולד קודם חצות אין החדש מקודש עד שתשקע החמה תדע לך שכן הוא שהרי אומר ויסעו בחדש הראשון בחמשה עשר יום לחדש (במדבר ל"ג ג') ואם ללבנה אתה מונה עד כדין לית בה אלא ארבעה עשר מטמועין פירוש שקיעות ימים ויהי השמש באה מתרגמינן בתרגום ירושלמי והות שמשא מיטמעא ומשום דקים לן בברייתא דשמואל ירחינאה ניסן שבו יצאו ישראל ממצרים יום ה' היה והמולד היה ביום ד' אחר חצות בתחלת שש אחרונות וגם בסדר עולם מפורש שאותו חמשה עשר יום שנסעו מרעמסס יום ה' היה ואתמול ביום רביעי שחטו פסחיהם ותנינן כל חדש שנולד משש שעות ולמעלה אין כח בעין לראותו ואמרינן בריש תנחומא אותו חדש שאמר לו הקב"ה למשה קדש אותו משש שעות ולמעלה היה ולא היה כח בעין לראותו אלולי שהקב"ה הראה לו למשה באצבעו ואמר לו החדש הזה כזה ראה וקדש ואמרינן נמי בראש השנה נולד קודם חצות בידוע שהיה נראה היום סמוך לשקיעת החמה ואותו מולד ניסן כיון שנולד לאחר חצות ביום ד' לא נראה בעליל עד ליל ששי וקשיא לי הא מנא לן דתלתין שעות מתכסי והא בארבעה שעה (א"ה נ"ל שצ"ל כ"ד עי' גמרא ר"ה) אמרינן ותו לא והא לא קשיא לית ליה לרבי יוסף דלהכי נקט ליל ששי לפי שביום ה' אינה נראית בעליל עד הלילה לפיכך אם אתה מונה ללבנה מה בליל ששי אם תמצא מראש חדש ניסן עד יום חמישי שבו יצאו ישראל ממצרים אלא ארבעה עשר שקיעות וכתיב בחמשה עשר יום ואם למולד אתה מונה עדיין יש שעות יותר מחמשה עשר יום ומאחר שכתוב בחמשה עשר יום למדנו שאין מונין ללבנה אלא משתשקע החמה שאין אתה עושה יום רביעי מן החשבון עד שקיעתו ומליל חמישי ואילך אתה מונה ותמצא חמשה עשר יום והוא שיסד הפייט קץ מולדו חל להקצות ביום רביעי בחצות בתחלת שש אחרונות ועד שלשים מרוצות שעות לא ניכר בחוצות פירוש שלא נראית הלבנה עד ליל ששי שהם ל' שעות צא וחשוב שש אחרונות מיום רביעי וארבעה עשר מיום חמישי ולילו הרי שלשים לאה ציר ופחד ותר מעת לעת ספור אחד פירוש בקש משה לקדש את החדש בו ביום שהיה המולד ולחשוב מעת תחלת שש אחרונות של ארבעה עד חצות של יום חמישי להיות יום אחד ולחשוב משם ימי החדש ואילך פץ לו הצור ויחד משה לא יפה כיון שאין לך לחשוב כן אלא מערב עד ערב סבר שאין לך לחשוב אלא משתשקע החמה:

ולא נברא להאיר אלא גלגל חמה בלבד. שנאמר יהי מארת חסר כתיב וכן מפורש במדרש ר' תנחומא למה נברא לבנה אלא צפה הקב"ה והיינו דאמרינן בתחלת יוצר של שבת קרא לשמש ויזרח אור ראה והתקין צורת הלבנה מה ראה ראה הקב"ה שאומות העולם וכו':

בוט ו/ב

אתה הכינות מאור ושמש. מאור בלילה ושמש ביום:

בוט ו/ג

על ידי שנכנס בתחומו של חבירו. כדאמרינן לקמן ששולטות ביום ובלילה:

בוט ו/ד

בולי ודימוס. בול המון ודימוסשורה של חיילות:

ס"א ראש בולי היה. בולי עשירים שורות של שרים:

שהיה מצעיר את עסקיו. שהיה מנשה משמש בבית אביו כדכתיב ויצו לאשר על ביתו (בראשית מ"ד א') זה מנשה בנו שכל תשמישי אביו נעשים על ידו ונעשה שליט ומושל על כל הבית אבל אפרים שהיה מקטין את עצמו זכה לבכורה שנאמר ואפרים בכורי הוא (ירמיה ל"א):

בוט ו/ה

רב יצחק בר מריון אומר אף הפרשת הים הגדול. שאלמלא הקב"ה שיכך את הרוחות היה הרוח בא וטובע כל הפורש בים:

מאימתי הוא נותן בים מעצרת עד החג. שאין הרוח מצוי כל כך ובמים עזים נתיבה אפילו מן החג עד חנוכה אפילו אם ישלוט שם רוח אינו כל כך מסוכן במים עזים כמו בים אבל מחנוכה ואילך אפילו בנהרות סכנה להפריש לפי שהרוחות נתקפו ואם ישאל השואל למה כתוב בים דרך ובמים עזים נתיבה לפי שבים כל פינות שאתה פונה לתוכו שם אתה מוצא דרך אבל במים עזים דהיינו בנחלים אתה צריך לבקש שם נתיבה שיהא עמוק כדי להנהיג הספינה:

אמר ליה מה נצלי עלך. מאחר שרצונך להסתכן בנפשך שרוב הפורשים בזה הזמן טובעים ומה יועיל לך תפלתנו ומסורת זה יהיה בידך הן זאת קטר לולבך קטר רגלך בזמן שאתה קושר לולב של מצוה בימי החג קשור רגלך ומנע עצמך מנתיבות המים ועוד אם נכנסת ושמעת צבור מתפללין על הגשם בחג שמזכירין ושואלין אל תכנס לים שכבר כלה הקיץ וקרבו ימי החורף והגיע זמן רוח ימים ולא תסמוך דלא כל שעתא ושעתא מתרחיש ניסא. ס"א אל תסמוך על תפלתך כי נדחת היא מפני תפלת הצבור ע"כ:

בעי דיפרוש בימא בימי החורף:

באלין יומיא. מפרש בתמיה. אף אביו נראה לו בחלום והזהירו שלא יעבור שאם יעבור יטבע בים ואין לו קבורה ולא שמע לקולם:

והיא הות ליה. והיה לו כן:

בוט ו/ו

ברקיע השמים. היה לו לומר ברקיע שמים מהו ברקיע השמים ברקיע שעל השמים זה רקיע שני:

מקרא מלא הוא. שהן נתונין ברקיע השני דכתיב אתה עשית את השמים ושמי השמים וכל צבאם (נחמיה ט') כל צבאם בשמי השמים נתונים:

מן הארץ ועד רקיע. תחתון מהלך חמש מאות שנה ועביו של רקיע התחתון מהלך ת"ק שנה וממנו ועד הרקיע השני ת"ק ועובי השני גופו ת"ק הרי מהלך אלפים שנה שחמה ולבנה נתונים:

ס"א אין צל לכל בריה מכח החמה שאף הצל חם כדכתיב ואין נסתר מחמתו (תהלים י"ט) ע"כ:

ניאשתו"ק נרתק. דכתיב שם אהל בהם אהל זה נרתק שלו:

בהם. כלומר בשמים:

מערטלו. מערימו כמו כי ערומים הם ומתרגמינן ארי ערטילאין. ס"א מוציאו ערום עם כל כחו כדי ללהט בו את הרשעים ע"כ. והיא שמלהטת את הרשעים כלומר שם הם:

אשר אור לו. גיהנם:

ותנור לו. פתחה כך מפורש במסכת עירובין גיהנם גופו עומד בציון ופתחו בירושלים:

תהרו חשש תלדו קש. זורעים רשעים וקוצרין אותו וכן הוא אומר הרה עמל וילד און על מעשיהם הרעים לכן רוחכם אש תאכלכם אש תצא מתוך רוחכם ותאכל אתכם:

מאשו של יום. מכח השמש:

בוט ו/ז

מסוף העולם ועד סופו. דרך שביל שאין נשמע לבריות כאדם שמשמיע קול לחבירו באזנו דרך קנה וחבירו שומע ואין אחרים שומעין כך אותו הקול הקב"ה מכניסו דרך שביל אחד שלא ישמע לבריות:

שף ברקיע. שהוא יורד בו בנחת ואינו אלא כמסר כך חמה כשהיא יוצא נוסרת ברקיע ומשמעת קול ואע"פ שאינו נשמע:

מסר. זו מגירה וכן תרגום יונתן וישר אותם במגרה (ש"ב י"ב) ומסר יתהון במסרון:

לקול. צווחין מלמד שמוציאין קול:

דלמא מעשה הוא. שאירע פעם אחת:

הוה דמיך בציפורי. השלים נפשו ונפטר לבית עולמו:

וחבריא. חכמים יושבים גבי רבי פנחס:

ההיא שעתא. עת שמספרים זה עם זה:

אתת מלתא ושרין גחכין. בא להם דבר של שחוק והתחילו מצחקין שמע קול שאמר נפשיה דאחוה דההוא גברא. רבי פנחס. ס"א אתא מלה שרין גחכין נשמע קול ביניהם והרכינו עצמן מאימת הקול אמר להם רבי פנחס כמה נפשיה דההוא גברא אחוה דרבי פנחס דרבי שמואל שנפטר אחוה דרבי פנחס הוה ונשמתו היתה צוחת בשעה שיצאת מן הגוף ואחיו רבי פנחס היה מבין לה ואומר לתלמידיו שהיו יושבין אצלו כמה נפשו של אחי מקצציא ארזין ומעקרא אילנין מתוך יסורין ואתם יושבים כאן ואינכם מבינים לה:

מקצצת ארזין. כלומר נשמתו צועקת ושוברת ארזים לקולה ואתון יתבין הכא ולא ידעין מיד הבינו שנפטר רבי שמואל ולמדנו שאין קול נשמה נשמעת לבני אדם חיים:

בוט ו/ח

שכל העולם רותח. שהחמה למעלה מהן מעיינות פושרין שהמה למטה מהן תחת הקרקע:

לפי שנאמר ויתן אותם ברקיע השמים. ואין אנו יודעים היכן נתנם אם באויר הם פורחין וכו'. ס"א ואם מהלכין כדרכן וכן אין אנו יודעים אם מהלכין כדרכן אם לאו ודבר קשה הוא לידע שאין יודעים איזה הליכה של חמה בלילה ושל לבנה ביום אם הליכתם שוה ביום ובלילה אם לאו משעה שהן שוקעין לא נודע איזה דרך יסבו לכתם ע"כ:

בוט ו/ט

במה שנברא להאיר ביום ובלילה. אלו חמה ולבנה שזה שולט ביום וזה שולט בלילה וצדיקים כמו משה ויהושע שולטין בהם שהעמידו חמה ולבנה:

ספר הישר. זה ספר בראשית:

אברהם יצחק ויעקב. שנקראו ישרים:

רבי אלפא מייתי לה מהכא מריש ספר דכתיב וזרעו יהיה מלא הגוים (פ' ויחי) וכי אפשר כן שהעמיד אפרים בנים כל כך אלא רמז שאחד מזרעו יעשה דבר שהוא אות לכל העולם שהעמיד גלגל חמה ולבנה:

ינגח יחדיו אפסי ארץ. וכי אפשר שהעמיד אפרים בנים מנגחין מסוף העולם ועד סופו אלא זה יהושע שהעמיד גלגל חמה ולבנה וראו אותו כל אפסי ארץ:

סיגנים. חותם שלו שבו היה עוסק תדיר ס"א סגינור:

כשם שלא דממתי מזה. שעסקתי אתה תדום מלפני כלומר אם דממתי מזה לא תדום מלפני ואם לא דממתי מזה שעסקתי בו אתה תדום מלפני:

כך אמר ליה אתה לא מקנת כסף אבא אתה מיד וידום. ס"א אמר לו רבי יצחק כך אמר הקב"ה לגלגל חמא עבדא בישא וכו':

בוט ז/ב

תא לקי. בא ולקי שחייב מלקות:

מילי דאורייתא. דבר תורה:

ומנין היא דאורייתא. היכן מצינן בתורה שיהיו דגים טעונין שחיטה שהשוה הכתוב דגים לעופות דכתיב ישרצו המים שרץ נפש חיה ועוף מה עוף וכו'. מה זאת הודע לי דלא הורת טבית. יפה:

רבע לך. כשתרבץ לארץ לקבל מלקות עבור שלא הורית כדת אח"כ אני מודיעך ראיה לדברי:

אלא יאסף. אלמא פטורין משחיטה:

משפחת אב קרויה משפחה ולא משפחת אם. וכיון דיש לו אב ישראל מותר דאלו בן כותי אסור דכתיב במילה בני ישראל דוחים ולא בני כותים אין משפחת אב קרויה משפחה אלא בבן ישראל אבל בבן כותי' הולכין אחר האם לעולם דכתיב בעולי בבל ונכרת ברית לאלהינו להוציא כל הנשים והנולד מהן שהתולדות כאמן לכך אין בן כותית שהוא מישראל דוחה שבת:

מקבלה את מלקה אותי. מפני שאתה מביא ראיה מדברי קבלה אתה רוצה להלקות אותי:

ואמר ליה וכתורה יעשה. לומר מן התורה אתה חייב ומן התורה אסור למול בנה של כותית בשבת שכן הפסוק ועתה נכרת ברית לאלהינו (עזרא י') להוציא כל נשים והנולד מהם וגו' והחרד במצות אלהינו וכתורה יעשה אמר להם עזרא מלבי איני מצוה אתכם להוציא כל הנשים אלא כתורה דכתיב לא תתחתן בתך לא תתן לבנו וגו' בנך הבא מן הישראלית קרוי בנך ואין בן כותית קרוי בנך אלא בנה למה כי יסיר את בנך מאחרי:

ס"א כי יסיר אבן בתך מן הכותי קאי ולא אבן בתך מן הכותית קאי דלא כתיב כי תסיר לשון נקבה אלא כי יסיר לשון זכר ע"כ:

רצוף רצפך. דבר דבריך וכנס הלכותיך שהם נאים וראוים להתלמד.

בוט ז/ג

בחלל. באויר פורחין:

בוט ז/ד

זה בהמות ולויתן. שאין להם בן זוג כדמפרש בבבא בתרא שאלמלא היו נזקקין לזוגותיהם היו מחריבין את העולם:

בהמות יש לו בן זוג. הנה נא כחו במתניו זה הזכר ואונו בשרירי בטנו זו נקיבה ואין לו תאוה דכתיב יחפץ זנבו כמו ארז כשמעמיד זכרותו ורוצה לשמש אין לו תאוה לפי שגידי פחדיו ישורגו נעקרו ואין לו כח להוליד בהן:

פחדיו. מרוח אשך תרגום מריס פתדין:

את כל נפש החיה הרומשת. זה צבוע מין נחש:

ס"א הצבוע עוף הוא מצובע בכמה מיני צבעונים ופסוק בירמיה העיט צבוע נחלתי לי ע"כ:

חית הים. קרי כל מינין שבים כמפורש בהעור והרוטב כל מה שיש ביבשה יש בים חוץ מן החולדה:

המרביע מחית הים. כך מפורש בתלמוד ירושלמי במסכת כלאים ר' יאשיה שאל את ר"ש המרביע מחית הים זה בזה מהו שהן כלאים:

אף הן. חית הים כתיב בהן למיניהם ר' אחא לא אמר כן דלא שאל ממנו המרביע בפירוש ואמר בשם ריש לקיש בסתם כל שכתוב בו למינהו כלאים נוהג בו מתיב רב כהנא הרי חית הים כתיב בהן למיניהם דכתיב כל נפש החיה הרומשת אשר שרצו המים למיניהם מעתה כלאים נוהג בכולן וחיה ועוף שנינו במשנה בפרק שור שנגח את הפרה שהן כלאים בבהמה דכתיב בהמתך לא תרביע כלאים ריבה אף חיה ועוף לכלאים ומפיק לה בירושלמי מאת חוקותי תשמרו רבוייא הוא ובפרק הפרה מפיק לה מגזרה שוה דגמר בהמתך בהמתך משבת בדגים לא שנינו שיהיו כלאים בהרבעה שאם כדברך שכל מי שכתוב בו למינהו כלאים נוהג בו דגים נמי ינהוג בהן כלאים שאף הן חית הים הכי פרס רב כהנא מצודותיה על ר"ל וציידנהו כלומר תפסו בדבריו:

אמר רבי יונה. ועדיין לא צדייה בהרבעת כלאים לא אמר ריש לקיש כל שכתוב בו למינהו כלאים נוהג בו יכול אנא פתר לה משום מנהיג כלומר בהנהגת כלאים הוא דאמר דאפשר לקיים אף בדגים. כיצד מייתי חוט וקטר באודניה דלכסיא מין דג ובאודני דיריקא גם הוא מין דג אחר:

אינו שייכין. נמשכין אין עוברין ומזריעין משני מינין הן:

כתוב בלשון אחר מייתי שני דגים חד אוכם וחד חיור וקושרן בגמי וממשיכן כלאים הן שאין דומים זה לזה דתנינן אסורין לחרוש ולמשוך ולהנהיג אבל בהרבעת כלאים בחית הים לא אמרו שיהא אסור:

למינהו לרבות את הטווס פאוין בלע"ז:

בוט ז/ה

נפש חיה זה רוחו של אדם הראשון. דכתיב ביה ויהי האדם לנפש חיה:

בנפשות הוא אומר ארבעה. דכתיב תוצא הארץ נפש חיה למינה בהמה ורמש וחיתו ארץ למינה ובגופין הוא אומר שלשה דכתיב ויעש אלהים את חית הארץ למינה ואת הבהמה למינה ואת כל רמש האדמה למינהו ואילו חיתו ארץ לא נאמר אלא אלו המחיין השדים היך מה דאת אמר וקטב מרירי שברא הקב"ה בערב שבת את נשמתן:

תוצא הארץ נפש ביום ששי בא לבראות גופן וכו'. והניחן רוח בלא גוף ופרים כבני אדם ואין נראים לעינים לכן לא נאמר אלא שלשה:

בוט ח/א

אם זכה אדם. הראשון היה אוכל שתי שולחנות העולם הזה והעולם הבא דכתיב אחור וקדם צרתני (תהלים קל"ט). בתחלה צרתני להיות מושל קדם ואחור לעתיד ואחר ותשת עלי כפכה היך מה דאת אמר כפך מעלי הרחק וכן כל אדם אם זכה יפה ואם לאו בא ליתן דין וחשבון אדם כפך. לשון חבוט ולבוט כלומר גיסורין ומכות מעלי הרחק:

דיו פרצופין. לשון יון שני פרצופין אחד מלפניו ואחד לאחריו:

ונסרו. גזרו לשני גזרין שלאחריו דמות אשה ולפניו דמות איש:

גבי' לכאן וגבי' לכאן. לומר משני גופין עשאו:

דכתיב ויקח אחת מצלעותיו. מכלל שלא ברא פרצוף אלא מצלע לקחה. א"ל מצלע ולא צלע ממש אלא מן סטרו היה מצדו והלא מאחוריו גולם בראו מבלי יד ורגל ואחר עשאו איברים:

אחור וקדם. ממערב למזרח מצפון לדרום דכתיב למן היום אשר ברא אלהים אדם על הארץ ולמקצה השמים וגו':

אלו ממזרח לממרב לא נאמר. שהרי מפורש באחור וקדם אלא בצפון ודרום נאמר אף בחללו דכתיב ותשת עלי כפכה (תהלים קל"ט) שמגיע לכסא כבוד כביכול שנתן הקב"ה ידו עליו ומיעטו:

אחור וקדם צרתני. אחור למעשה יום אחרון שגופו נברא אחרון לכל מה שנברא ביום ששי שהכל ברא לו ואחר הזמינו לסעודה:

וקדם למעשה יום אחרון. שנפשו קדמה לכל מה שנברא ביום ששי:

כרבי אלעזר. דאמר תוצא הארץ נפש חיה למינה זה רוחו של אדם הראשון היך מה דאת אמר ויהי האדם לנפש חיה זה נאמר בששי וכתיב אחריו בהמה ורמש וחיתו ארץ ונפשו קדמה לכולן:

אחור לכל מעשה בראשית. וקדם לעונשין שהוא נענש תחלה שעבר על הצווי. ענין אחר וקדם לעונשין בשעת המבול דכתיב וימח את כל היקום אשר על פני האדמה מאדם וגו' (פ' נח). ענין אחר אחור לכל המעשים כלומר בשעת מיתתו שהגיע לגמר מעשיו נפרעין ממנו מעשיו שעשה בנערותו ועונשים ונפרעין הכל עד עון האחרון ובויקרא מפורש אחור וקדם אם זכה אדם אומרים לו קדמת למעשה בראשית בנפשך ואם לאו אומרים לו יתוש קדמך שלשול קדמך בגופך:

אף קילוסו. אינו אלא אחר כל בהמה חיה ועוף. דכתיב בסוף כולם מלכי ארץ וכל לאומים (תהלים קמ"ז):

הוא אחור לכל המעשים. בויקרא רבה הוסיף כשם שיצירתו אחר בהמה חיה ועוף הדא הוא דכתיב זאת תורת הבהמה והעוף וסמיך ליה אשה כי תזריע (פ' תזריע):

מסתפקות מן החמרין. שמביאין מן הכפרים לעיר כל צרכי העיר ומזונותיה:

וחמרין שואלים ליוצאים מה שכרן נעשה במדינה. כלומר מה שכר נתנו לחמרים במה שהכניסו לה:

אותם שנכנסו בששי שואלים לאותם שנכנסו בחמישי:

בדימוסי של מדינה. האיש הממונה על המדינה שאינו זז מן המדינה ועוסק בבנינה ובצרכיה. ס"א בסדר המדינה ע"כ:

המעשים גופם שואלים אלו לאלו לא לתורה שקדמה לברייתו ש"ע שבה נמלך הקב"ה ובראו לכך נאמר הזאת ידעת מני עד (איוב כ') הזאת זו תורה דכתיב זאת התורה היא ידעה מה שנעשה קודם שנברא העולם:

בוט ח/ב

ומני שים אדם עלי ארץ. משנברא עד מה שעתיד להיות. ואין לך לדרוש. אלא מני שים אדם משנברא אדם ואילך:

ארבע מדות יש כאן. בגדול ממך אל תדע וחזק ממך בל תחקור לומר שלא תחקור מה לפנים ומה לאחור דגדול וחזק הוא השכינה במופלא ממך בל תדע במכוסה ממך בל תדרוש אין לך לדרוש מה למעלה מה למטה במה שהורשת התבונן מן היום אשר ברא אלהים אדם:

אין לך עסק בנסתרות. במעשה בראשית בספר יצירה ובמעשה מרכבה:

בוט ח/ג

סנקלטין. חיל ס"א יועצים במי נמלך הקב"ה לברא אדם שנאמר נעשה אדם:

ארדיכל. חרש אבן ויפסלו בוני שלמה מתרגמינן ארדיכלי שלמה:

ויתעצב אל לבו. שנמלך בו לבראת אדם שמשחית עולמו בשבילו:

בוט ח/ד

שתף בו מדת רחמים ובראו. הדא הוא דכתיב וייצר ה' אלהים את האדם ה' זו מדת רחמים:

רבי חנינא אמר. מהו כי יודע ה' דרך צדיקים בשעה וכו':

בוט ח/ה

שהוא גומל חסד. עתיד הוא להיות גומל חסד:

דכוליה שקר:

שהוא עושה צדקה. ובחסד ובצדקה העולם מתקיים:

ודכוליה קטטה. שכולו מריבה:

אלטיכסייה. חותמו של הקב"ה אמת הדא הוא דכתיב נפגשו קרבו לריב זה יאמר יברא אדם וזה יאמר אל יברא אדם לכך השליך הקב"ה חותמו לארץ כביכול כעס עליהם הקב"ה על שהיו מדיינין זה עם זה אמר להם על מה אתם מעכבים על אמת נטלו והשליכו אינו חשוב לפני לעכב עליו עולמי וא"ת ישלך שלום לא היה נחשב האמת לעכב כיון שראו כך מיד נשתתקו וכי האי גוונא אמר השליך משמים ארץ תפארת ישראל נטל הקב"ה משם ישראל שחקק בכסא הכבוד זה והשליכו לארץ ס"א ולפי שלא נמצא הפסוק שיעלה שלום מן הארץ לא אמר רבי סימון נטל שלום והשליכו לארץ מפי המורה ע"כ:

מאד אדם. אתוון דדין אינון:

כבר נעשה אדם. הדא הוא דכתיב ויאמר אלהים נעשה אדם ומה אתם מדיינים זה עם זה:

בוט ח/ו

רב הונא אמר עד שהן מתעסקין זה עם זה בראו. במהירות:

בישוב דעת. משנבראו צרכי מזונותיו בששת ימי בראשית בראו אחר כך ביום ששי:

הדא עקתא להן נבראת. צרה זו למה נבראת כלומר אחר שזה אינו אלא צרה עד כל ימיו ואחריתו רמה ותולעה מה צורך לברא אותו בכך:

צפור שמים ודגי הים. שבראתי לו לטעום באלו ששת ימים לריק פעלתי כל מלאכתי אם לא אברא אדם מה תהא עליהם:

מגדל מלא כל טוב. זה העולם בראתי על מלואתו אם לא אברא אדם שהוא אורח מה תהא בעולמי כלומר אחזירנו לתוהו:

עביד מה דאהני לך. הדין והאמת עמך:

בוט ח/ז

המה היוצרים. צדיקים היו עמו ביצירה ובנטיעה ובגדרה שבהן נמלך ובראו:

בוט ח/ח

רבש"ע אם אני כותב נעשה אתה נותן פתחון פה לאפיקורסים. לומר שתי רשויות הן:

נמלך במלאכי השרת. שהיו קטנים ממנו קל וחומר לבשר ודם לכך נראה נעשה אדם כלומר שנמלך בהם:

לית הכא מלכו. כלומר שלא היה נמלך:

בלורין אחת. בלשון יון אבן גזית נכונה לבנין. ס"א קצץ עץ טרוקא בלע"ז ע"כ:

דימוסיאות. בנינים:

פרדסאות. מושבות לסביב חצר המלך:

אנדרטון. אני עושה אותה דמות שלי שכן דרך המלכים לעשות צורתם כדי שיזכרוהו בעולם כך מה נעשה אדם אלא ראה המקום גולם מוטל אמר בעצמו לשמיעת אזנים של מלאכים מה נעשה בגולם אמר הקב"ה בצורה אחת אני עושה הדא הוא דכתיב בצלם אלהים עשה אותו ברא אותו בלשון יחיד:

בוט ח/ט

ס"א אני ואתם שואלים דבר זה ומפני דרך שלום אמר אני ואתם שהכניס עצמו בכלל השוטים ע"כ:

תשובה. כתוב כאן רפואתה בצדו להחזיר להם תשובה:

לא שניהם בלא שכינה. הגוף מהן והנשמה מהקב"ה מרוחו של הקב"ה:

לומר לפניו קדוש. לפי שנברא בצלם אלהים והן סבורים שהיא שכינה:

אפרכוס. פחה:

קרונין. מרכבה קווריקא:

הימנון שיר. ס"א שירה כמין נחשת היא והבן:

ויברא אלהים את האדם בצלמו בצלם וגו'. ס"א מכאן ואילך בצלמנו כדמותנו והכי דריש קרא עכשיו נעשה אדם מאדמה וחוה מאדם מכאן ואילך בצלמנו כדמותנו שלשתנו שותפים בולד ע"כ:

בוט ח/יא

זכר ונקבה בראם. ברא בו ארבע בריאות מלמעלה וארבע מלמטה עומד זקוף כמלאכי השרת ולא כבהמה שהולכת על ארבע רגלים ומדבר כמלאכי השרת לשון הקודש:

ומבין. בינה יש לו לכך נאמר בצלם אלהים בדמות מלאכים בראו:

זכר ונקבה בראם. אלו ארבע כבהמה:

זה מצדד ורואה. לא מצדד ממש שיהא מצדד ראשו לכל עבריו שאפילו בהמה מצדדת פניה לכל מקום שתרצה אלא היינו מצדד שהאדם אפילו כשהוא מביט לפניו יכול להסתכל לצדדין ופעמים שהוא מסתכל לצדדין מה שאינו רוצה להסתכל ובהמה אינה רואה לצדדין אם אינה הופכת פניה לצדדין:

הריני בורא אותו. מצלם דמות כעליונים:

פרה ורבה כתחתונים. לכך נאמר בצלם אלהים כמלאכים. זכר ונקבה. כבהמה בראם:

את שהוא בצלם ובדמות. אדם ירדו:

בוט ח/יב

את שאינו בצלם ובדמות. כגון בהמה:

זכה אדם ורדו. שולטים בכל:

לא זכה ירדו. אחרים מושלים בהם כגון בהמות וחיות מזיקן שהקב"ה נפרע מהן על ידם:

למה שכתוב בהן ברכה. ברכה לדגים ברכה לאדם:

והלא אין כתוב בהם ברכה אלא בששי לאדם ובחמישי לדגים. א"כ למה נישאת ליום רביעי. דברכה בחמישי ובששי כתיב. עדיין הוא בכלל ברכה:

רביעי אור לחמישי. מערב רביעי נעשה ערב חמישי לכך בתולה נשאת ברביעי ונבעלת לאור חמישי הואיל ונאמר בו ברכה לדגים:

חמישי אור לששי. ערב חמישי הוא ליל ששי לכך אלמנה נשאת בחמישי ונבעלת בליל ששי הואיל ונאמר בו ברכה לאדם:

וכבשה. האיש כובש את אשתו לתשמיש:

על שניהם הוא אומר וכו'. דשניהם נצטוו על פריה ורביה:

ויברך אותם אלהים נטל כוס של ברכה וכו'. מצינו שהקב"ה מברך חתנים מכאן שבני אדם חייבים לגמול עם קטניהם וגדוליהם:

בוט ח/יג

ויבן. בנאה וקשטה:

וירא אליו. אברהם חולת מילה היה:

בוט ט/א

כבוד תורה שנמשלה למלכים חקור דבר. ראויה לדרשה:

בוט ט/ב

ולא היה ראוי להבראות קודם לכן. שהרי הוא בורא עולמות שאינן הגונים ומחריבן וכשבראו בעתו עשאו יפה הדא הוא דכתיב והנה טוב מאד(פ' ב'):

אלין הניין לי. אלו שעכשיו בראתי יש לי קורת רוח מהם ואותן עולמות שהחרבתי לא הניין לי לכך נאמר את כל אשר עשה והנה טוב מאד שעשה עכשיו ולא מה שעשה מקודם:

בוט ט/ג

בעליונים ובתחתונים ראייה אחת. דכתיב וירא אלהים את כל אשר עשה הכל ראה בבת אחת ובסקירה אחת:

הנה אתה עשית את השמים ואת הארץ. באותה שעה לא יפלא ממך כל דבר שהכל הבטת בראיה אחת:

וכל יצר מחשבות מבין. כלומר קודם שלא נוצרה מחשבה וכו' ענין אחר כל יצר מחשבות אפילו קודם שלא נוצר יצור וכו':

רבי יודן אמר לגרמי'. בתחלה פי' בשם ר"י ואחר פירש משמיה דנפשיה:

יארוש. ידבר:

בוט ט/ד

בשעה זו. שהעליתה חן לפני כן וירא אלהים את אשר עשה והנה טוב מאד שהעלתה חן לפניו:

וכיירה. שמקרה אותה בארזים היך מה דא"א אנכי יושב בבית ארזים ומתרגמינן בביתא דמטללא בכיור ארזיא:

וציירה. בציורין נאין:

בוט ט/ה

בתורתו של רבי מאיר. בספר תורתו:

הנה טוב מות. הדא הוא דכתיב טוב שם משמן טוב ויום המות מיום הולדו (קהלת י') דשוב אינו חוטא:

אתה הוא שגרמת לאותו שבגן עדן שימות. כך אמר ליה יחזקאל לחירם בשביל שצפה הקב"ה שאתה עתיד לעשות עצמך אלוה לכך קנס מיתה באדם הראשון שתמות אף אתה ותראה מה אחריתך:

אתה הוא שגרמת הכרוב שימות נער רביא. ומפרש במסכת חגיגה כרוב כרביא לכך נאמר את כרוב ממשח הסוכך אתה שגרמת לאותו כרוב שנמדד במדת סיכוכו של עולם שמת:

ממשח. לשון מדה כדמתרגמינן ומדותם ותמשחו זה אדם הראשון שמגיע עד לשמים שהוא סיכוכו של עולם. דבר אחר ממשח הסוכך שנמשך למלך וכי האי גוונא אמר ויניחהו בגן עדן וכתיב וישם שם את האדם אשר יצר היך מה דאת אמר שום תשים עליך מלך (דברים י"ז ט"ו):

סוכך. מלך וכי האי גוונא אמר ימהרו חומתה והוכן הסוכך:

אם בשביל הרשעים נקנסה לו מיתה יגזור על הרשעים וכו':

הוגעתם. לשון יגיעה כך הצדיקים אומרים דיינו עתה במה שיגענו בחיינו לזה גזר מיתה על אדם הראשון. ס"א מפני מה נגזרה מיתה על הרשעים לאו דוקא שדין הוא שיגזור עליהם מיתה אלא מפני שאומר בסוף ומפני מה נגזרה מיתה על הצדיקים התחיל לומר גזירת הרשעים ע"כ:

ליתן לאלו שכר. לצדיקים כפלים ממה שסובלין יסורי מיתה:

בוט ט/ו

הניח לעולם. שאין חוטאין:

רע להם ורע לעולם. מתוך שאין עוסקים בתורה רע לעולם שמתקיים עליהם:

טוב מאד. זה יצר הרע לכך יצר הרע טוב מאד שאלמלא הוא לא בנה אדם בית ולא נשא אשה וכו' נמצא העולם לתוהו ובוהו חוזר וכתוב לא תוהו בראה וגו':

בוט ט/ח

באים לחיי העולם הבא. שהן ממרקין עונות ומכפרין:

תוכחת מוסר. מדת יסורין:

בוט ט/ט

הרי גיהנם. טוב מאד מגן עדן שהבריות מתייראין ואין חוטאין:

בוט ט/י

מלאך החיים. שמדריך האדם לדרך חיים:

מלאך המות. לכך נקרא טוב שמפחיד האדם לשוב אל הדרך הטובה והישרה:

הרי מלאך חיים. שיוליכהו בגן עדן:

בוט ט/יא

שקד. להביא פורענותן של ישראל. כדי שיוכלו לסבול שלא הגלם בימי החורף הדא הוא דכתיב הקודרים מני קרח עלימו יתעלם שלג (איוב ו' י"ז) שלא גלו בימי הקרח והשלג:

ס"א את מוצא שתי שנים גלו ישראל עד שלא הגיעה זמנם לגלות שהיה להם לעמוד בארץ מנין ונושנתם והם גלו שתי שנים קודם כדי שלא ליתן פתחון פה למדת הדין לומר כשם שקיימת עליהם את כל דברי הטובה כך דין שיתקיימו עליהם כל דברי התוכחות הוי וישקוד ה' על הרעה וגו' (דניאל ט') ששקד להביאה קודם זמנה ע"כ. בעת יזורבו נצמתו וגו' שעתידין לגלות בטבת והקדים להגלותם בתקופת תמוז מפני שהולכים ערומים ויחפים שיוכלו לסבול הוי מדת הפורענות להם היתה טובה:

כל המדות. תשעה וארבעים מדות שבהן נברא העולם:

בוט ט/יג

הנה טוב מאד. טובה מדת טובה ממדת פורענות למוד מדה כנגד מדה שאדם מודד בה:

דקיון. עלבון. ס"א לשון שבר כמו דק מחוספס כלומר השבר והחמס שעושה לחבירו תובעת המלכות ע"כ:

אנכי עשיתי ארץ ואדם עליה בראתי. לתבוע דקיון שלה:

בוט ט/יד

יום הששי. ה"א יתירה להרבות שעה ראשונה אחרונה ליום ששי ראשונה לשבת:

מתחלת מעשה. כלומר מיום ראשון ועד כאן מונין למנינו של עולם ויהי ערב ויהי בקר יום אחד יום שני יום שלישי עד יום ששי מששי ואילך מונין למנין אחר בכך וכך לחדש בכך וכך שנים לכך סמך ויכולו ולא אמר ויהי ערב ויהי בקר יום שביעי. ס"א ע"כ למנינו של עולם קודם שבא יום שביעי עדיין לא היה שבוע שלימה מאחר שבא יום שביעי בא השבוע שלימה ומכאן ואילך מונים שבועות וחדשים שמיטין ויובלות לפיכך כתוב ה"א בששי מה שאין כן באחרים:

בוט י/א

סיקוסין. קץ וזמן בלשון יון:

לכל תכלה. לכל שכלול יש קץ שמים וארץ יש לו סיקוסים דכתיב ויכולו:

בוט י/ב

הגו סיגים מכסף. כשאתה נוטל התערוב' שלו כמו בדיל ועופרת מיד ויוצא לצורף כלי:

לאמבטי. כלי אבן שקבוע סמוך לכותל בתוך המרחץ ומכניסים לתוכו מים דרך חור שבכותל ודרך צנור ומספיקין המים לבני המרחץ פעמים חמים ופעמים קרים:

דיסקוסים. שולחנות מצויירי':

כיון שנעקר תהו ובהו נעשו ככלים. הדא הוא דכתיב ויכולו נעשו ככלים שיוצאים צרופים ומזוקקים מבית הצורף:

בוט י/ג

שתי פקעיות. לימושייאל"ש בלע"ז:

אחת למעלה. משמים:

ואחת למטה. לארץ:

הכניסו לבית קטן אמר פשוט ידך לכל צד. כלומר מה בית קטן זה שאתה עומד באמצע ומניח לכל דפניו כך היה כל העולם כולו לפני הקב"ה:

בוט י/ד

הרבה להם בדיצה. צוה להם לעשות שליחותו מהרה:

מעט להם הדרך. שנתן להם דרך קצרה שיעשו שליחותו בנחת שלא ייגעו יותר מדאי:

כעס עליה ומיעט לה בדיצה. שלא ילכו מהרה:

והרבה להם הדיוכים. ס"א הדוכים דרך בלשון יון ע"כ. נתן להם דרך רחוקה כדי ליגעם יותר כך קודם שחטא אדם היה הילוכן של מזלות ודרכן קצרה משחטא נתן להם דרך ארוכה וצוה להם שילכו במהירות לכך יש מזל שגומר וכו' לכך נאמר ויכולו שניתן להם חסר וכליה שהכל לקה במעשה אדם הראשון:

בנות שוח שביעית שלהן נוהג אפילו שנה שנייה. שלאחר שמיטה והיא בתשיעית לפי שהן עושות לשלש שנים דאי חנטו בשביעית לא יהיו מבושלים עד סוף שנה תשיעית ואזלינן בתר חנטה בשביעית ואסורין ואותו יום שבראן עשו כל מיני פירות בני יומן להודיעך כיון שחטא אדם הראשון לקה הכל ובאת מכה וכליה לעולם:

בנות שוח. תאני חיוורתא ובמקום אחר קורא אותן בנות שבע מפני שהביאו שבעה ימי אבילות לעולם למאן דאמר פרי שאכל אדם הראשון תאנה היתה. ס"א הוא פרי שקורין קברא פיא ע"כ:

ויכלו. נתכללו ונתייפו הוא שיכלול:

בוט י/ה

משוכללין. היו שמים כבר מיום ראשון ומותחין והולכין עד סמוך לחשיכה בערב שבת מיד ויכל אלהים ביום וגו' גער בהן והעמידן:

ס"א מכוללין היו המעשים קודם יום הששי ובא לחלוק על דברי רבי יהושע בן לוי ע"כ:

ימי צבאי. יסורין שבאין עלי לצבא ד"א הלא צבא לשון צביון כל צביוני של אדם אינו אלא על הארץ אבנה לי בית ואטע לי כרם אשא אשה ואוליד בנים ומה יתרון לו לסוף מניח הכל כימי שכיר ימיו שעוזב מלאכתו לערב ולא דיו שמדקדקין אחריו לעולם הזה אלא עוד כימי שכיר ימיו מה שכיר הזה כל מה שהוא עושה מלאכה ביום לערב הוא מחשב עם בעל הבית כך כשאדם נפטר מן העולם בא ליתן דין וחשבון מכל מה שפעל:

ס"א צבא לתלמידים לא שמענו:

שלשה צבאים הם. שהם לשון צביון ותאוה צבא לתלמידים שנאמר כל ימי צבאי איחל (איוב י"ד י"ד) לעיל מינה מיירי בתלמידי חכמים אם יזקין בארץ שרשו וגו' מריח מים יפריח ודרשינן ליה אם רואה אדם שתורתו פוסקת מזרעו ישא בת תלמידי חכמים וכו' ועל זה אמר איוב אם ימות גבר בלי תורה היחיה לפיכך היה כל צביוני ותוחלתי לתורה ולתלמידים:

אם זכה צבא לו. צבאות השמים והארץ נעשו בשבילו ואם לאו צבא עליו הצבאות ילחמו עמו וימיתוהו ולא עוד אלא וכימי שכיר ימיו כלומר ומה יתרון לו אפילו אם ינצל מכל אלו שלא ישכנו נחש וארי כל עיקר שלא ינצל מיום המיתה:

האדם מתאוה לחיים. אע"פ שכל ימיו בעמל ויסורין שנאמר הלא צבא לאנוש עלי ארץ (איוב ז') כל צביונו של אדם להיות חי על הארץ ומה יתרון לו בחיים וכימי שכיר ימיו בעמל ויגיעה ויסורין כפועל הזה. ונחמן בריה דרבי שמואל דריש ליה הכי צבא ממש ודריש הלא צבא לאנוש למ"ד של אנוש משמשת על אנוש ומשמשת מאנוש צבא לו וכו' ע"כ וכל צבאם מקיש צבאם להם מה שמים וארץ ליתרונו של עולם אף כל צבאם ליתרונו של עולם הרבה דברים אתה רואה וסבור מה יתרון ותועלת יש בם אף הוא בכלל יתרונו של עולם:

בוט י/ו

בהם הרופא מרפא את המכה והרוקח מרקח מרקחותיו. וכתב בן סירא העלתה סומכ' מן הארץ בהם הרופא וכו' ס"א בר סירא אמר וכל צבאם אלוה העלה סמים בהם הרופא מרפא את המכה. ובספרי רבותינו שבכרך כתוב אלוה העלה סממנין מן הארץ בהן הרופא מרפא את המכה וכו' ע"כ:

מעדנות. כימה מעדן את הפירות שכימה משמשת בימי הגשמים ומצנן את האילנות שלא ירקבו:

ס"א משטרו. שוטר:

התקשר. דשליא"ר:

מעדנות. קישורין כמו אגג מעדנות אגג מקושר ע"כ:

מושכות כסיל. מושך בין קשר לקשר כשינצו הפירות באילן כמין קשרים קטנים בכל ימות החמה מושכן ומגדלן ובין קשרי השבולין מגדלם החמה והגשם מעכבן. ס"א שמחשיך הפירות באמצעיתו בין קשר של מעלה לזנבו של מטה מזל כימה משמש בימי הסתיו ומזל כסיל בימי הקיץ וכדגמרינן במסכת ראש השנה ביום הזה נבקעו כל מעינות תהום רבה רבי אליעזר אומר אותו היום שמונה עשרה במרחשון היה יום שמזל כימה שוקע ביום ומעיינות מתמעטים ומתוך ששינו מעשה בראשית שינה עליהם הקב"ה מעשה בראשית והעלה מזל כימה ביום נטל שני כוכבים מכימה והביא מבול לעולם וכן מצינו מקרא שבתהלים (א"ה מאד תמוה לי שמקרא זה הוא בספר משלי סימן כ"ו פ' יו"ד ואולי הוא מאיזה תלמיד טועה) רב מחולל כל שוכר כסיל ושכר עוברים והכי פירושו הקב"ה שהוא מחולל כל כשהוא שוכר מזל כסיל המשתמש בקיץ כמו ויסכרו שוכר עוברים אזי מונעים עוברי הים מלעבור בתוכה מפני הסכנה שרוח סערה מנשבת באותו עת עד שמזל כימה משמש וכמו שאמרנו למעלה הנותן בים דרך מעצרת ועד החג ובמים עזים נתיבה מהחג ועד חנוכה אבל מהחג ועד עצרת אין פורשים בים כלל ענין אחר שמעתי רב מחולל כל נאמר על בעל הבית שבונה בנינים ושוכר פועלים כסיל שאינו אומן לעשות מלאכתו שוכר גם עמו עוברים ושבים בדרך שרואים אותו הפועל שאינו עושה יפה ומלעיגים עליו וזהו שוכר כסיל שוכר עוברים והראשון עיקר:

התוציא מזרות וכו'. היה לו לומר מזלות:

מזרות. לשון הפרשה כמו הנה זורה את גורן השעורים:

בוט י/ז

אפילו דברים שאתה רואה מבוזה. כמו ואני אראה בשונאי (תהלים קי"ב):

היה משתעי כדין. כזה שאמרנו בכל עושה הקב"ה שליחותו אפילו ע"י נחש וכו':

חמא חד עורדען כו'. ראה צפרדע שנושאה עקרב על גבה ומגיזה יתה והיתה מעבירתו עבר נהר. מגיזה לשון העברה כמו מגיזת עיבראי:

למחצד. לקצור:

אמרין קושטא. כדין הרגת לאותונחש מאחר שהיה עמך אותו עשב:

מטייל לעשות צרכיו. לשון נקי:

משוניתא דימא. שפת הים:

בלדר. שליח ע"כ:

נשרו איבריו. שכח העשב הצילו מארס של נחש קודם לכן:

מצנע לה. שלא עכשיו יכשל בה אדם:

והיא מתגלגלה. ויוצאת:

חרבו מליאה. איכא דאמרי מדם הקדשים שנתלכלך הדם שבפרוכת ונגע בו חרבו ואיכא דאמרי מדם שעיר של יום הכפורים:

וחרף וגדף. שהיה אומר עצמו הרג כינוי ונטל כל כלי בית המקדש ועשאן גרגותני ומפרש במסכת גיטין נטל הפרוכות ועשאן כמין גורגותני והביא כלי בית המקדש והניחן בהם והושיבן בספינה להשתבח בעירו:

נקיטא ברבריא. מלך שבידו הנצחון בלשון יון:

פיילא פוטירון. כוס קיסר ס"א פיילא פיאול בלע"ז:

פוטרין. בשמ"י:

כל מה דהוה שני הדין. כל אותם השנים שהיה היתוש חי היה טיטוס חי עד כאן:

בוט י/ח

ויכל אלהים ביום השביעי מלאכתו אשר עשה. אמר רבי חנינא משכני רבי ישמעאל בר יוסי אצל פונדק אחד. אמר כאן התפלל וכו':

רבי ירמיה מקשי אפשר שהתפלל של שבת בערב שבת ולא צריך לאקשוי דחמרי סלקין מערב שבת לצפורין ואמרו כבר התפלל ר' חנינא בן דוסא בעירו ואע"ג דמבעוד יום הוה שפיר עביד דהוה מוסיף מחול על הקדש:

דלא צריך לאקשוי. ובדבר הזה יש להקשות דאמר רבי חנינא משכני רבי ישמעאל אצל פונדק אחד ואמר כאן התפלל אבא של אחר שבת בשבת כו':

רבי יתיב ואמר לאמוריה אכריז קומי דציבורא יצלון דחולא. אפילו בשבת וכו':

עד דיומא קאי. טעמא מפורש בהלכות גדולות:

בוט י/ט

ויכל אלהים ביום השביעי אתמהא. וכי אפשר דבר זה שעשה מלאכה בשביעי:

אמר כזה שהוא מכה בקורנס וכו'. והקב"ה שיודע עתיו ורגעיו נכנס בשביעי כחוט השערה:

ס"א משכני הוליכני:

ולא היה צריך לאקשויי. תירוצא היא כלומר אין לתמוה על דבר זה דחמרייא סלקי וכו':

איבעית מקשה הדין קשי. אלא אם אתה רוצה להקשות בדבר הזה יש להקשות דאמר ר' חנינא משכני כו' עד דיומא קאים בעוד שיתפללו יחשיך היום ויהיה לילה והטעם מפורש בהלכות גדולות במס' ברכות:

והדרא משתחשך. והחזיר ידו מן המלאכה משתחשך:

והקב"ה שיודע עתיו ורגעיו וכו':

מה העולם חסר שבת. יום הקילוס וכן מפורש בספר יצירה כשברא הקב"ה שמים וארץ עשה ממונים לכל מה שברא למזלות ולדשאים ואילנות ולימים וכשבא יום השבת נתקבצו כל הממונים וקלסו להקב"ה ואמרו מזמור שיר ליום השבת ע"כ:

מה נברא בו מאחר ששבת. מלאכתו בשבת שאנן ובטח שלוה והשקט:

אסטאטיבה. מנוחה:

דונטיבה. מתנה. ס"א ראיתי בפסיקתא רבתי ותאמר ציון וכו' בשעה שבא נבוכדנצר ושרף ביהמ"ק ושבה את א"י בשבי לא עשה אסטאטיבה בכל הארץ אלא רוד"פ חוששי' בנפשם לומר אלוה של אומה זו מצפה להם שיעשו תשובה שמא יעשו תשובה עד שהם בתוך ארצם והוא עושה לנו כדרך שעשה לסנחריב לכך לא היה להם אסטאטיבה בכל א"י וכיון שבאו על נהרות בבל וראו עצמן שהם נתונים בתוך ארצם מיד עשו אסטאטיבה אלו נפנו לאכילה ושתייה ואלו נפנו לבכי ולהספד ועל זאת אמר דוד המזמור על נהרות וגו' מכאן סמך למה שאומר כאן הקב"ה נתן אסטאטיבה וכו':

בוט יא/א

ולא יוסיף עצב עמה זה האבל. שאין אבילות נוהגת בשבת:

בוט יא/ב

וקדשו במקושש. לפי שחללו נסקל:

וברכו בעטיפה. אחת לשבת ואחת לחול:

ס"א צריך לערב די לו אם יערב בגד אחד או שנים עם אותן של חול:

צריך לשלשל. אם אין לו מה להחליף ישלשל חלוקו מכמות שהיה נוהג בחול ודיו לפי שנראה עכשיו שאינו עסוק במלאכה והיכרא היא מחול לשבת:

בוט יא/ג

כל יום שיש בו חסרון. שמחסרין ממה שנברא בו כתיב בו ברכה להשלים החסרון שלא יהיה חסר כלום ע"כ:

בשביעי מאי אית לך למימר. מפני מה כתב בו ברכה והכי אדם נוטל ומסתפק בשבת. ס"א בשביעי מה אית לך למימר והלא לא נברא בו כלום שאין אדם נוטל ומסתפק בשבת:

מפני היציאה. שמוציאין לכבוד שבת ע"כ:

בוט יא/ד

קלרין. אוצר:

בני בבל בזכות מה הן זוכין חיים. בזכות תורה דכתיב בשמאלה עושר וכבוד (משלי ג'):

בזכות מעשר. דכתיב עשר תעשר כדי שתתעשר:

בזכות שבת. דכתיב ברכת ה' היא תעשיר (משלי י'):

באשונא דאריסטיין. בשעת הסעודה ויהי בעת לדתה תרגום ירושלמי והוה באשונא דמולדא ס"א:

דיסקוס. שולחן:

בוט יא/ה

לנגדא את נגיד לי. למשיכת דברים בעלמא את מושכני כלומר בדחייה אתה מדחה אותי שהבאתה ראיה מדבר שלא ראיתי ולא ידעתי אם זה אמת שאמרת ע"כ:

בוט יא/ו

אפילו אדם צדיך תיקון. הדא הוא דכתיב אשר ברא אלהים לעשות ברא ועשה אין כתיב כאן אלא לומר שהכל צריך תיקון:

ס"א אם חביבה היא המילה מפני מה לא נתנה לאדם הראשון כלומר מפני מה לא נולד מהול אלא ממה שלא נולד מהול אני למד שאין המילה חביבה לפניו ומעצמכם אתם בודים שאתם מוהלין עצמכם השיב לו אותו החבר להפילוסוף אם כדבריך שכל מה שנברא עם אדם מתחלה כשהוא נולד הוא חביב מפני מה מגלח אתה את הראש ומניח את הזקן והלא שער הראש הוא חביב שנברא עמך משעה שנולדת השיבו הפילוסוף מפני שגדל עמי בשטות כשהייתי נער אמר לו החבר אם כן יקטעו את ראשך וישברו את רגליך לפי שגדלו עמך בשטות אמר לו הפילוסוף ולאלין מלייא אתינן כלומר וכי לתשובה הזאת הוצרכתי לדחות אותי בדברי הבלים השיב לו החבר לפי תוכחה שלך השיבותיך אך להוציאך חלק אי אפשר לפטרך ולדחותך בדברי הבלים שאינו עיקר אי אפשר אך עתה אשיבך עיקר הדבר כל מה שנברא בששת ימי בראשית צריך תיקון החרדל צריך למתק והחטין צריכין ליטחן ואפילו אדם צריך תיקון שצריך למול והרי לך כל מעשה בראשית שחביבין לפניו דכתיב וירא אלהים את כל אשר עשה והנה טוב מאד אף על פי כן צריך תיקון ואם תאמר עדיין יש לי להשיב אם אדם צריך תיקון והמילה חביבה תנתן לאדם הראשון לאחר מכאן ישיב המשיב והרי דברים קל וחומר ומה על מצוה קלה שאינה נוהגת בגופו נצטווה עליה ולא קיימה מילה שאדם מתקיים עליה ולא כל שכן הדא הוא דכתיב אשר ברא אלהים לעשות אשר ברא ועשה אין כתיב כאן אלא לעשות לומר שהכל צריך תיקון ע"כ:

בוט יא/ז

אברהם שאין כתוב בו שמירת שבת. בפירוש אלא וישמור משמרתי:

בוט יא/ח

למה ברכו. לשבת:

שאין לו בן זוג. כשאר ימי החול חד בשבת שני זוגו תלתא רביעי זוגו חמשתא ערב שבת זוגו שבת לית ליה בת זוג לכן זווג לו ברכה ס"א:

יום הכפורים נדחה. משום ירקיא ומשום מיתיא כדאיתא סוף פרקא קמא דראש השנה ע"כ:

בוט יא/ט

שלשה בריות. הקדוש ברוך הוא בורא בכל יום בראשון ברא שמים וארץ ואורה בשני רקיע וגיהנם ומלאכי השרת בשלישי אילנות ודשאים וגן עדן ברביעי חמה ולבנה וכוכבים בחמישי עופות ודגים ולויתן בששי אדם וחוה ורמשים הקדים וברא בו בשלשה דברים ממה שברא בכל יום אותם שהיה לו לבראת בשביעי:

בוט יב/א

רעם גבורותיו. הרעם הזה בשעה שיוצא כתקונו הוא בכחו בגבורתו אין בריה יכולה לעמוד עליו דכתיב ורעם גבורותיו מי יתבונן (איוב ל"ח) אין מתבונן אין כתיב כאן שהיה נשמע אין שום אדם שיתבונן בדבר אלא מי יתבונן לומר הפקחים יודעים רמזו של דבר והגיונו רמז יודע ולא עיקרו מה טעם פעמים בנחת פעמים בגבורה:

אמר רבי הונא. אם על סדר רעם אי אתה יכול לעמוד בסדר עולם על אחת כמה וכמה אם יאמר לך אדם על סדר עולם אמור לו כי מה האדם שיבא אחרי המלך מי חשוב לעמוד על סוף דעת הקדוש ברוך הוא זה מלך מלכי המלכים:

לחרישת הקנים. לחרישת קנים שאין אדם יכול ליכנס בתוכה וכו' מפורש בשיר השירים במדרש חזית ולשם הוא מביא שני משלים הללו על שלמה עד שלא עמד שלמה אין יכולין לסבול לדברי תורה כיון שלמד שלמה מדבר לדבר וממשל למשל עד שעמד על סוד התורה התחילו הכל סובלים דברי תורה איזן עשה אזנים ואגב שמספר למעלה פקחין יודעין רמזם דבר מייתי להאי:

ס"א הן אלה קצות דרכיו למעלה כתוב בספר יצירה נוטה צפון על תוהו תולה ארץ על בלימה צורר מים בעבים מאחז פני כסא עמודי שמים ירופפו ועתה צא וראה כל מה שברא הקדוש ברוך הוא הכל ברא בששת ימי בראשית וכשאתה מגיע לאלה תולדות השמים שהוא בסוף המעשה עדיין סבור אתה להבין כל מעשהו הן אלה קצות דרכיו כלומר עדיין לא הגיע כי אם לקצות דרכיו של הקב"ה שאין קצב ושיעור לתכלית דרכיו וגם באותו מיעוט קצות דרכיו שאתה רואה מה שמץ דבר בי שיאמר אדם דבר זה לא נעשה יפה:

יכולני לעמוד על סדרו ש"ע. יודע אני איך נסדר העולם והאיך הוא נברא אמור לו אחרי מלך מלכי המלכים הקב"ה בתמיהא כלומר אין זה חכמתך שתהא יודע סדרו של עולם שאחר הקב"ה אתה יודע שהוא הודיעך ומסרו לך ספר יצירה וכל מעשה בראשית כמו שעשה הכל ולשון הפסוק הוא זה כי מה האדם אשר יבא אחרי המלך לעשות את אשר כבר עשוהו ולקמן מוכיח שעל הפסוק הזה עומד דמסיים למילתיה את אשר כבר עשהו אין כתיב כאן אלא עשוה אמר רב נחמן סדרו של עולם שאין אדם יכול ליכנס לתוכו ולהבין העיקר כי אם אחרי הקב"ה:

דומה לחישת הקנים. חריות של קנים כדאמרינן ובני דן חושים שהיו גדלים כחשיות של קנים:

כסח. הזמיר כדמתרגמינן לא תזמור לא תכסח ע"כ:

בורא מקלסן. ומי יתן בהם דופי אלא נאין ומשובחין הן שנאמר תולדות השמים כמה הן נאין ומשובחין:

בוט יב/ב

ודכותה ואת כל אלה ידי עשתה ויהיו כל אלה נאם ה'. לא בעמל ולא ביגיעה ברא הקב"ה את עולמו ואת אמר ואת כל אלה ידי עשתה ס"א ודבר שיש בו מעשה אינו אלא ביגיעה ע"כ אמר רבי יודן אלה תולדות השמים בזכות אלה החוקים והתורות:

בוט יב/ו

ואולך אתכם קוממיות. תני רבי חייא בקומה זקופה ולא יראים מכל אדם ר' יוחנן אמר מאה אמה ומפורש בתורת כהנים אין לי אלא אנשים כמו אדם הראשון נשים מניין תלמוד לומר בנותינו כזויות מחוטבות תבנית היכל מה היכל מאה אמה אף הן מאה אמה רבי אליעזר אומר שלש מאות אמות קומה כקומת אדם קומה מאה מיות מאתים:

כימי העץ ימי עמי. השקמה הזו עושה בארץ מתקיימות ועושה פירות שש מאות שנה והולד יוצא ממעי אמו גרמיד' ומחצה צא וחשוב אמה ומחצה שיגדל לכל שנה לשש מאות שנה הרי תשע מאות אמה ס"א והכי דריש קוממיות בגימטריא מאה קומה והמ"ם ראשונה היינו מאה ומיות היינו מאתים:

עושה בארץ. מתקיימות ועושה פירות בארץ שש מאות שנה הילד יוצא ממעי אמו אמה ומחצה רוב ולדות גדלין במעי אמן אמה ומחצה באמה שלו צא וחשוב לשש מאות שנה אמה ומחצה בכל שנה הרי תשע מאות אמות ומהו כימי העץ ימי עמי הן שנות חייו שיהיו שש מאות שנה ולא יותר שהרי כבר נאמר בלע המות לנצח שהן קיימין לעולם אלא מהו ימי עמי גדלין כימי העץ מה ימי העץ שש מאות שנה אף ימי גדולן שש מאות שנה ומצינו שיעור גדולן לשנה אחת שהוא במעי אמו אמה ומחצה באמה דידי' צא וחשוב וכו' ולא שיהיו גדלין בכל שנה אמה ומחצה אלא כשיעמדו בקומתן להחיות מתים תהא קומתו תשע מאות אמה אמה ומחצה לכל שנה:

בוט יב/ז

מטר יש לו תולדות. שנאמר היש למטר אב אב ובן לא נאמר אלא היש למטר אב מכלל הא תולדות יש לו:

מרגליות של טל. שלועזין צובר"א:

כל מי שיש לו תולדה מת ובלה ונברא ואינו בורא. כלפי מעלה הדבר אמור שהקב"ה אין לו תולדות ולא נברא ובורא:

בוט יב/ח

גדול השלום. שכשברא הקדוש ברוך הוא את עולמו עשה שלום בין העליונים לתחתונים ביום הראשון ברא מן שניהן שנאמר ברא אלהים את השמים ואת הארץ בשני ברא מן העליונים שנאמר יהי רקיע בשלישי מן התחתונים שנאמר תדשא הארץ כו' וכמו כן כתוב בו קרא המשל ופחד עמו זה מיכאל וגבריאל עושה שלום במרומיו אפילו עליונים צריכין שלום כו':

האונקוס. היגיעה הזו:

בוט יב/ט

רוח תזזית. רוח שטות:

הדין טפזא מגין תחות שקפא. שפן זה ישן תחת הסלע שמתיירא מן העוף בשעה שהוא ישן שלא יטוש עליו ויאכלנו:

בוט יב/י

אנדיקוס. במדינה ממונה על בימה שלו שלטין במדינה ממונה על איקונין שלו שבכל מקום אשר ממשלת ידו מגעת צרים צורת איקונין שלו דמות שלו בייה שלו והקב"ה ממונה על בייה שלו הוא האדם הנוצר בדמותו ס"א על מבוי שלו ע"כ:

בוט יב/יא

אפילו גלגל חמה. הדא הוא דכתיב האומר לחרס ואין חרס אלא מן הארץ שנאמר אלה תולדות השמים והארץ בהבראם ביום עשות ה' אלהים ארץ ושמים. ואחר כך מביא:

בוט יב/יב

נווטים. חבלי הספינה ס"א עוגנים אנקור"ש בלע"ז נווטים ספנים שמנהיגים הספינה ע"כ:

בוט יב/יג

אהל אננקי. אין אננקי אלא צער וראיה לדבר כתוב במדרש אחר תדע אין אדם זוכר אינקו שלו בשעת מהומה:

סיכך בילס בולסא. חתיכה של נחושתו אם אדם מתיך דבר או כלי מתכת ע"י שהות מעלה חלודה ברם הכי חזקים כראי מוצק נראין כבשעת יציקה:

בוט יב/יד

אשר ברא אלהים לעשות. עדיין עתיד לעשות אלא יום יוצא יום נכנס שבת יוצאת ושבת נכנסת אין לך יום שאין הקב"ה מחדש בו מעשה בראשית:

בוט יב/טו

מקריסין. משתברין ס"א נבקעין בבקיעה יש חסרון אבל בקריסה אין חסרון פינדידור"א בלע"ז ע"כ:

בוט יב/טז

הואיל ולגיון זה. המליכני תחלה הריני נותן פרוקופי זו שלא תזוז ממנה:

הארץ עשתה צביונו. של הקב"ה תחלה כשאמר לה תוצא דשא מיד ותוצא הארץ דשא:

בוט יג/א

וכל שיח השדה. הכי את אמר במעשה יום ששי וכל שיח השדה טרם יהיה בארץ ולהלן הוא אומר במעשה יום שלישי ותוצא הארץ דשא עשב מזריע זרע אומר רבי יוחנן להלן לגן עדן משלישי נבראו אילנות ודשאים בגן עדן וכאן שאמר וכל שיח השדה לישובו של עולם:

בוט יג/ב

כל האילנות כאלו משיחין עם הבריות. כאדם שמלוה לחבירו כור חטים על מנת לפרוע לו לאחר זמן כוריים כך כלום אדם זורע סאה של חטים אלא להוציא ממנה כמה סאין נמצא כשהארץ מוציאה פירותיה כאילו היא משיחה עם הבריות שמחזרת להם מה שהוציאו בה. וכעין משא ומתן הוא. ס"א:

כאילו משיחה עם הבריות. כשהרוח מנשבת ביניהם נשמע קול ביניהם והיינו שיחתם:

להנאתם של בריות. כמה דאת אמר וכל שיח השדה וגו' ואדם אין שתלה צמיחתן באדם ואף על פי שלהנאתם נבראו פעמים שנכשל בהם כההיא מעשה שאירע באחד שבצר וכו':

על בית המקדש. והיינו כל שיח השדה כל תפלתן של בריות אינן אלא על בית המקדש שנקרא שדה ציון שדה תחרש:

בוט יג/ג

שם מלא כפול. רצית ה' ארצך למעלה כתוב בענין פקדת הארץ ותשוקקה ברביבים תמוגגנה צמחה תברך וסמוך ליה רצית ה' ארצך:

בוט יג/ז

כאליהו. שהחזיר את ישראל לאביהם שבשמים והיו מסורות בידו מפתחות גשמים:

כחוני המעגל. שהיה מתפלל על עצירת גשמים ונענה:

בוט יג/ח

כי לא המטיר ה' אלהים על הארץ. משמע דין הוא שימטיר הקב"ה על הארץ אפילו אדם אין שאפילו לא היה אדם ברית כרותה לארץ דינה להמטיר עליה כמה דאת אמר להמטיר על ארץ לא איש וגו':

בוט יג/ט

לא באנו לכאן אלא לנסיון. נמלא מכאן חבית מים ומלאו משם חבית מים וכו' ע"כ:

על דעתיה דרבי אליעזר. שא"ל לרבי יהושע כיון שהגיעו למים בלועים למלאות משם לגין אחד שהוא היה יודע קודם לכן שהם בולעים כל מימי בראשית ומניין לו לרבי אליעזר והלא לא היה שם קודם לכן אלא מקרא היה דורש בענין הזה אל המקום שהנחלים הולכים שם הם שבים ללכת ואותם המים הם בולעים אותם ורבי יהושע והלא אף הוא נזכר למקרא ואף הוא מפני מה לא אמר למלאות משם לפי שלא היה דורש למקרא כמו שרבי אליעזר דורשו אלא הוא דורש משם הם שבים ללכת מצד אחד נכנסין ובצד אחר יוצאין כדקין הללו של בהמה שבהם המאכל יוצא:

כהדין קבריאל דמרבה וקבר. וחד אמר כהדין תווי נהר הוא ושמו תווי ועל דבר זה נחלקו שני אמוראין חד אמר כיצד הארץ שותה התחילה כהדין קבריאל נהר הוא ושמו קבריאל דמרבה וקבר פעם אחת לכמה שנים הוא עולה ומתפשט וקבר כלומר בכל מקום שהוא מתפשט המים נבלעין ונותן לחלוחית בארץ לכמה שנים וחד אמר לא כי אלא כך היתה שותה כנהר תווי שבזמן שהוא עולה אין המים נבלעים אלא קם אדוכתיה זה מביא ראיה לדבריו מנהר תווי וזה מביא ראיה לדבריו מנהר קבריאל ולא פי' לי ע"ז נקרא שמו תווי ס"א על דעתיה דר"א דאמר לקמן בסמוך שהארץ מימי אוקיאנוס הוא שותה ומפיק טעמא מלשם הם שבים שלאחר ששתו ונתמתקו בהן שבים וחוזרין לים אוקיאנוס ורבי יהושע מפיק טעמא מללכת כהדין נילוס המשקה וחוזר ומשקה כנהר נילוס הזה שעל פני מצרים שמנהגו לעלות יוצא ומתפשט בכל השדות וחוזר לו וחוזר ומעלה ומשקה פעם שנייה ושלישית בשנה כך היה אד עולה מן הארץ וחוזר לו ועולה פעם שנייה ומשקה כהדין קבריאל דמרבה וקם שעולה פעם אחת בשנה ומשקה ומרבה את השדות ושוב אינו חוזר להשקות לפי שאינו כנילוס הזה שמשקה וחוזר אלא זה עולה ומשקה ועומד בשדה בכל השנה ומלחלח אותה ואינו חוזר למימיו ולכך אינו צריך לחזור ולהשקות וכן היה אד עולה:

כהדין תווי. נהר שבבבל אינו נוהג כשאר נהרות שהוא עולה ומתפשט ומשקה את השדות אלא מהו עושה עולה כמעט בקומה סמוך לקרקע והוא מתלחלח יפה לפי שארץ בבל עמוקה היא ומקום אגמים לפיכך היא מתלחלחת מהרה הדא הוא דכתיב שוכנת מים רבים אוצרות (ירמיה נ"א) וכן היה אד עולה:

בוט יג/י

יזלו שחקים. כל המים הנוזלים הם מתוקים יזלו כמו ימתקו נוזלים מתוקין ע"כ ואד עולה:

כמפי הנוד יזוקו מטר לאדו. אותן נודות נצבו כמו נד ומתרגמינן קמו להון צרירין כזיקאי:

רבי אבא כו' שוחקין אותן. כדקין הללו בבני מעין של בהמה ששוחקין המאכל יותר מכל הגוף לפי שמקומן צר ואין המאכל נכנס בהן אם אין שחוק מאוד ס"א:

בוט יג/יא

שכבד את חבירו. היין והקנקנים נתן לו:

בוט יג/יב

שמעבב את הרקיע. מענין זוהר הרקיע ע"כ:

שעושה הבריות נשיאים אלו לאלו. כשהמטר יורד יש שדה מתברכת ויש שאינה מתברכת ואלו מתנשאים על אלו ס"א שעושה חזיונות ברקיע מראות ירוקים ואדומים כמה דאת אמר בהיר הוא בשחקים (איוב ל"ז כ"א):

חזון. לשון חזיז:

שמתבלת את פירותיה. כמו שהתבלין מתבלין את המאכל כך השמש והשרב מתבל הפירות והיינו דכתיב וממגד תבואות שמש (דברים ל"ג) ע"כ:

בולין בולין. כמו בול של מלח לפי שבתחלה בתקופת תמוז העולם חם ואדמה מתבקעת ומתפרכת פירוכין פירוכין ובתקופת תשרי שיורד רוב מטר על הארץ מקובצת ביחד וכבולין של מלח הוא נעשית שהמים מחברים את העפר לצד אחד:

ס"א שהיא מוחקת את פירותיה ולא נשתיירו באיביהן מפני הקור ע"כ:

בוט יג/יג

כמה גשמים יורדים ויהיה בהם כדי רביעה. כדי להפסיק תענית אי נמי לברכה כדמפורש במסכת תענית (דף ו' ע"ב):

כמחרישה שיורדת בעומק הארץ שלשה טפחים ס"א:

בקשה טפה. בקרקע שהיא קשה אם יורדים הגשמים בתוכה טפח מפסיקין מן התענית:

ובשבעה. בארץ שבעה מלוחלחת כעין מקום אגמים שלשה טפחים ע"כ:

תהום אל תהום קורא לקול צנוריך. (תהלים מ"ב) תהום אל תהום תרי לקול צנורות הבאים מלמעלה כנגד כל צנור וצנור תהום אל תהום קורא לחבירו ושניהם מעלין מים כנגדו:

בוט יג/יד

אד יעלה מן הארץ שברון לב הבריות בתשובה.

בוט יג/טו

ולבסוף כל שהן. לרביעה שנייה:

מגופה. סתימה שעושין אותה מטיט ומדבקין אותה בפי חבית של יין:

ויש מגופה נשרית. בתמיה שאין בני אדם משהין את החבית אלא באוצר ס"א:

פי המגופה. אותה קרקע שעושין ממנה:

מגופה. על פי החבית והיא קרקע קשה שלועזים גר"ש:

שאת ממניען אלו מאלו שאם היו יורדים בבת אחת היו שוטפין את הזרע:

שהוא מורידן במדה. יש קרקע שצריכה רוב מים ויש קרקע שאינה צריכה רוב מים אלא קמעא ולפי מדתה המטר יורד:

בוט יג/טז

אף משא ומתן. שנושא ונותן איש עם חבירו ובשעת הסחורות יורדין הגשמים מסורת הוא לתגרים שיש בה סימן ברכה ע"כ:

פרגמטוטין. סוחרים ס"א:

אף החולים מרויחין איבריהן רפוי עליהם. החולים שיש להם חולי בכל הגוף וגם אותן שאין להם חולי כי אם בחד מאיבריהן או בשנים גם אותן האברים רפים עליהם ויחיו בשעת הגשמים. לשון אחר אף החולים מרויחים שיש להם חלי באיבריהם ורפים עליהם בירידת מטר:

נינוחו. כלומר הקלו מעט מחלים:

בוט יג/יז

לפי חיסומה. לפי מה שהיא חסומה וצנומה וקשה שאם היה ארץ צנומה וקשה אין המטר יורד לתוכה כדי סיפוקה לפי שהיא קשה ביותר ימים רבים לא יוכלו להשקותה מלמעלה כל כך כמו שעושין לארץ שבעה ורכה ולהכי קפריך אם כן שאינה שותה קרקע קשה אלא לפי חסומה ולא כל צרכה מה יעשו שרשי חרוב ושקמה שבוקעים בצור והולכין עד תהום ואם שותה די ספוקה לא היו שרשי חרוב ושקמה גדלים בצור ובוקעים עד תהום אלא שמע מינה שהיא שותה כדי סיפוקה ולא כדי חסומה כדקא אמרת אמר רבי לוי כן הוא כדקאמר ר"א שאין הארץ שותה אלא לפי חסומה ודקא אמרת מה יעשו שרשי חרוב ושקמה אחד לשלשים יום:

עושה פנים לאדמה. שגדלים הזרעים והירקות ונעשו פנים לקרקע:

בוט יד/ב

בגמרא בירושלמי יבמות. נוצר לשבעה ונולד לשמונה חי וכל שכן לתשעה נוצר לתשעה ונולד לשבעה מהו א"ל איתא חמי אי לשמונה אינו חי כ"ש לשבעה בעון קומי רבי אבהו מניין לבן שבעה שהוא חי אמר לון מדידכון אנא ממטי לכון וכו' ס"א:

אם נגזר לילד בשעת יצירה שיהא במעי אמו שבעה חדשים ואתרמי שנולד לשמונה חי בר קיימא וכל שכן אם יהיה במעי אמו תשעה חדשים שהולד הולך ומתעצם וגדל עד תשעה חדשים במעי אמו:

נוצר לתשעה חדשים. אם נגזר עליו בשעת יצירה שיעמוד במעי אמו תשעה חדשים ואיתרמי שנולד לשמונה אינו חי שקודם זמנו בא:

נוצר לתשעה. ונולד לשבעה מהו מי אמרינן הואיל ורוב ולדות לשבעה חדשים וחיין אף זה בר קיימא הוא או דלמא הואיל שנגזר עליו שיהא במעי אמו תשעה חדשים והוא לא השלים זמנו משני חדשים אינו חי אמר ליה איתא חמי בא וראה ותדקדק בדבר אם לשמונה אינו חי לפי שלא השלים זמנו מחדש לשבעה לא כ"ש:

איט"א. חי איפטא לשבעה אוקט"א לשמונה אוקט"ו פי' לשון יוני הוא שאומרים למתעטש חיה השביעי ובשמיני למות כלומר אותו שנולד לשבעה חדשים חי אבל לשמונה אינו חי ע"כ:

בוט יד/ד

וייצר שני יודי"ן. הן שני יצרים ולבהמה אין כתיב אלא יו"ד אחת. ס"א:

היתה משחרת מקדמת וממיתה את עצמה מרוב צער:

צרורה בקרבו. שאין לו רשות להשמיטה:

בוט יד/ה

אין למדין ממתי יחזקאל. לפי שעדיין היה בהם עצמות ולא נחסרו כי אם גידין עור ובשר ולפיכך התחיל לארוג בהם הגידין תחלה על העצמות ושוב הבשר והעור אבל לעתיד לבא שהכל עפר ואין שם עצם אין הקב"ה מתחיל בגידין ועצמות כי אם כעין יצירות העולם הזה בתחלה עור ובשר ואח"כ גידין ועצמות:

תסוככני. לשון ארוג כמו ויסע את יתד האהל עם המסכת:

כעין האורג הזה. שאורג השתי תחלה ואח"כ מכניס הערב לתוכה כך הקב"ה בורא העור והבשר תחלה ואח"כ מכניס העצמות והגידין בנתים:

בוט יד/ו

לביתה של מקולקלת. כדי שתראה מקולקלת מעשיה הטובים של מתוקנת ותלך אחריה:

לביתה של מתוקנת. שלא תהא מתוקנת למדה ממעשיה הרעים של מקולקלת:

בוט יד/ז

עופר עולם. נגמר כולו בקלר בלע"ז:

מביא עפר זכר. מיני עפרות הן שקורין חול הגס עפר זכר חול הדק עפר נקבה ע"כ:

איכא דאמרי מינאי הוה אבי הבן ואית דאמרי מינאי הוה יתיב גבי דאב ובן דלא סליק רבי יוסי בן חלפתא למחמי ליה אפין לנחם את האבל להקביל פניו:

חמתיה. אבל לרבי יוסי יתיב שחיק א"ל רבי יוסי אנן רחיצין במרי שמיא דאתחזו לאפי ברך לעלמא דאתי אמר ליה לא מסתיי' לההוא גברא עקתא אלא דאתית ומעקת ליה לא כך כתיב ככלי יוצר תנפצם אתמהא אמר ליה ר' יוסי כלי חרס ברייתו מן המים והכשירו באור כלי זכוכית ברייתו מן האור והכשירו באור מפני מה זכוכית אם נשבר יש לו תקנה וכלי חרס נשבר ואין וכו' ככלי חרס שהוסקו תנפצם אין כתיב כאן אלא ככלי יוצר תנפצם כלי יוצר שלא הוסקו יכולים לחזור שלא נקרא כלי חרס אלא לאחר שהוסקו דכתיב חרשי אדמה אבל עד שלא הוסק כתיב כחומר ביד היוצר (ירמיה י"ח):

ס"א. מינאי הוה יתיב גביה דאב הבן אבל הוא לא היה כותי:

חמתיה. ראהו האבל לרבי יוסי דיתיב ושחי' מה כלי חרס לאחר שתתנפץ לא יתחבר כן המתים מאחר שיעשו עפר לא יקומו עולמית ואתה אומר שיראה פני הקב"ה היא לעולם הבא:

והוכשרו באור. שעל ידי האור המסיקו הוא עומד:

אמר רבי יצחק. מן הפסוק עצמו שאמר הכותי היה רבי יוסי יכול להשיבו תשובה נצחת ע"כ:

בוט יד/ח

ויפח באפיו מלמד שהעמידו גולם מי הארץ עד לרקיע. שלא הוצרך לזרוק בו נשמה שאין זריקה אלא מלמעלה למטה אבל אדם לא היה צריך בו זריקה שמגיע לרקיע והקב"ה מטיל בו נשמה כביכול כאדם שנותן לתוך פיו של חבירו שעומד אצלו:

בעולם הזה בנפיחה. לכך אדם מת ולעתיד לבא שתנתן במתנה דכתיב ונתתי רוחי בכם הוא חי לעולם. ס"א:

בוט יד/ט

שהיא עולה ויורדת. כשאדם ישן הרוח עולה מן הגוף ומשוטטת מן הגוף ועל זה חולם חלומותיו ממה שהרוח רואה ושומעת בעולם ויורדת בגוף. מצינו עליה אצל הרוח שנאמר מי יודע רוח בני האדם (קהלת ג' כ"א) ע"כ:

נשמה זו האופתא. הוא דברייתא אמרין הא אופיתא טבא דעת כדגרסינן בשקלים (פ"א ד"ל) אין יכולין לעמוד על אופי זו. ס"א והאופתא העיקר שבהם היא דברייתא אמרין האופיתא טבא דבר זה עיקר הוא וגרסינן במסכת שקלים אין אנו יכולים לעמוד על אופי של אומה זו (פ"א הלכה א') ובפסיקתא אין אנו יכולים לעמוד על אופי של דוד פעמים קורא אותו עני פעמים קורא אותו עשיר:

והיא חיה בגוף. שפעמים היא מצומצמת בצד הגוף בצד אחד וצד האחר של גוף כולו מת ואינו יכול לסייע מאותו צד שאין החיה שולטת בו ע"כ:

כל אבריו מזוגות והיא יחידה. שתי עינים שתי אזנים שתי ידים שתי רגלים:

אם ישים אליו לבו. לאדם הזה להמיתו רוחו כבר הוא בידו מבערב ונשמתו אליו יאסוף בגופו כבר יגוע כל אדם אם מאספה בתוך גופו ממקום אחד שלא תהא מפוזרת בכל האברים כבר יגוע כל אדם והקב"ה הוא מפזרה בכל הגוף שמחממת אותו בשעה שהוא ישן שלא ינשום וימות. לכך נקראת יחידה:

רבנן אמרין אם ישים אליו לבו רוחו היא בידו ונשמתו אליו יאסוף כבר יגוע כל אדם יחד. מקצתו היא מלמעלה ומקצתו בגוף ואלו אוספה כולה למעלה כבר יגוע כל אדם יחד אלא בשעה שהוא ישן הקב"ה מניחה מקצתה בגוף ומחממת אותו שנא יצטנן וימות האדם חוזרת עליו מלמעלה למטה לתוך גופו לכך על כל נשימה שאדם נושם צריך לקלס להקב"ה מאי טעמא כל הנשמה תהלל יה אכל נשימה שאלמלא שחוזרת מיד היה מת מיד ס"א:

שלא ינשום וימות פן תפרח נשמתו מן הגוף באותן נשימות שהוא מנשם כשהוא ישן ע"כ:

בוט יד/י

רבי הונא אמר עשאו עבד מכודן בפני עצמו דאי לא לעי לא נגיס. אם אין נלאה במזונותיו אינו אוכל כך אם אינו עוסק בתורה כל ימיו אינו אוכל חיי העולם הבא לכך נאמר ויהי האדם לנפש חיה לכך בראו שיעסוק בחיי נפשו בעולם הזה למזונותיו ולעולם הבא לחיים מהו לנפש חיה שהעבידו לעצמו כבהמה לאדוניה וחיה בכלל בהמה ובהמה בכלל חיה:

ס"א. מכודן עבד הנמכר לצמיתות:

נגיס. על שם הקערה הנקראת מגיסת בלשון תרגום שמשימים בתוכה המאכל ע"כ:

כאן עושה נשמה נפש ולהלן הוא עושה נשמה רוח. כל אשר נשמת רוח חיים באפיו מניין ליתן וכו':

בוט טו/א

מתחלת ברייתה וכו'. מקודם שנברא אדם צריך לכוין איזה מקום הוא נוטעה שיש מקומות מרובים שאין ראוין לנטיעה הדא הוא דכתיב ישבעו עצי ה' ארזי וכו' (תהלים ק"ד) שכוון הקב"ה את מקומן לכן הצליחו וגדלו ולכך הזכיר שם מלא על מטעת זו כביכול שהיתה כוונה גדולה לפני הקב"ה ואמר עד שלא נוצרה ממעי אמה צריך לכוין רוחותיה לפי שיש נטיעות הרבה שהן מגרעינין בת גרעיני תמרה ופחות שלהן הן אמריות:

הדא הוא דכתיב ישבעו עצי ה' ארזי לבנון אשר נטע. ר' חנינא אמר כקרני חגבים היו ועקרן הקב"ה ושתלן בגן עדן הה"ד ישבעו עצי ה' וגו' ויטע ה' נטיעות אשר ברא אלהים שכבר היו ברואים אלא נטלן ממקום ברייתן ושתלן בגן עדן לכך נאמר ויטע ה' היה לו לומר ויברא אלא נטלן הקב"ה ושתלן בגן:

א"ר חנינא. ישבעו חייהן וישבעו מימיהן וישבעו מטעתן ישבעו עצי ה' במדתן ושבע ימים הוא אורך ימים ישבעו מימיהן שיהיו שבעים מים לצרכם ומצינו שביעה במים ארץ לא שבעה מים (משלי ל') ישבעו מטעתן כל מטעותם שיהיו נוטעין יהיו כמותן. ס"א:

מאן דדריש ישבעו ימיהן שיחיו אורך ימים שפיר קא דריש שכן מצינו שביעה בימים דכתיב זקן ושבע ימים (פ' חיי) ומאן דדריש ישבעו מימיהן דהיינו שיהו שבעים מים כל צרכן אף הוא דריש שפיר שמצינו שביעה במים דכתיב ארץ לא שבעה מים ומאן דדריש נמי ישבעו מטעתן שפיר קא דריש שם בפסוק עצמו יש שביעה בנטיעה דכתיב אשר נטע ה' (תהלים ק"ד):

בוט טו/ב

על דאמר. גן גדול מעדן דומה דבר זה לפיגי למעיין שהיא נתונה וכו' מתרגמינן בתרגום ירושלמי עיינות מים כגן דמין ומשקה כל הגנה כך העדן שהוא קטן משקה את הגן שהוא גדול:

מתמצית בית כור שותה תרקב. מתמצית בית כור שהוא שלשים סאים שותה תרקב שהוא אחד מששים בבית כור שהרי בבית כור שלשים סאין עושים ששים תרקבים לפי שסאה ששה קבין ותרקב פירוש תרי וקב שהם שלשה קבים כך מתמצית עדן שותה הגן שהוא אחד מששים בעדן כדגרסינן במסכת תענית:

וישם מדברה כעדן מדבר גדול ממקום ערבה ולפיכך השוה הקב"ה מדבר לעדן וערבה לגן גדול לגדול וקטן לקטן:

בוט טו/ג

פועלה טבא. פועל טוב היה הקב"ה שהעמיד לי שכרי גן עדן עד שלא עמדתי לפעול קודם שנבראתי ע"כ:

בוט טו/ד

עילהו. כמה דאת אמר שום תשים עליך מלך:

ר' נחמיה אמר פיתה אותו. הזמינו לסעודתו למלך שעשה סעודה והזמין אורחים ואין שים אלא לשון בקשה כמו שים נא ידך תחת ירכי (פ' חיי) כך כל ששה ימים היה עסוק בסעודה לשבת בערב שבת בא אדם והזמינו לשבת:

את האדם. עילהו בזכות אברהם שנקרא אדם גדול בענקים וגו' באיזה זכות יעצת לבראותו בזכות אותו שבא מרחוק הדא הוא דכתיב מארץ מרחק איש עצתו. ס"א:

בוט טו/ה

אשר יצר זהו שבח שהוא עצמו יצר ע"כ:

בוט טו/ז

רבי נחמיה אמר המוציא להם מן הארץ. צריך לומר שכבר הוציא לחם מן הארץ קודם שחטא אדם הראשון היה הלחם גדל ומשחטא אדם ונגזר עליו בזעת אפך תאכל לחם נהפך לתבואה:

רבנין אמרין מוציא לחם. שעתיד להוציא לחם מן הארץ לעתיד לבוא שנא' יהי פסת בר בארץ (תהלים ע"ב):

רבי חנינא ורבי שמואל. חד אמר לפת לא פת היתה וחרינא אמר לפת לא פת היא עתידה להיות. למה נקרא שמה לפת לא כך שפת היתה קודם שחטא משחטא ללפת וחד אמר לפת לא פת שעתידה היא להיות אתמה שדבר שהיא עכשיו לפת עתידה להיות לחם לעתיד לבא לכמו שהיתה והוא טעם למאן דאמר להוציא לחם מן הארץ:

רבי ירמיה בריך קומי רבי זירא המוציא. וקלסיה:

כרבי נחמיה. שביק רבנן ועביד כר' נחמיה אלא שלא לערב האותיות לא משום הכי קלסיה דסבר כר' נחמיה דאמר המוציא אלא דאי אמר מוציא מערב מ"ם דהעולם עם מ"ם דמוציא ויחטוף אות אחת:

בוט טז/ב

מהלכין בשופי. בנחת ס"א:

הזהב. משמע הזהב טוב ובחון מדלא כתיב אשר שם זהב:

טובי דהיא בביתא. טובי דהיא בביתא טוב היא בבית להנאתו למכרו ולקנות מדמיו כדי סיפוקו ואם היה הולך בדרך ויש עמו זהב לווי טוב הוא לו שבכל מקום שילך יכול למכרו ולהספיק מדמיו ובמקום מועט יכול להטמינו:

בדולח של פטמין. ששותין הימנו לרפואה:

יגיד עליו ריעו. דכתיב בתריה ואבן השהם מה זו אבן טובה שהיא אחת משתים עשרה אבנים הנזכרים בעשיית אפוד:

בוט טז/ג

שהוא חד. בקולו. קולנו הוא משאר נהרות רני"ם בלע"ז ע"כ:

פרת אוותיניטן של נהרות. גדולות שבכל הנהרות רבי חנינא אמר גילירי רבי לוי אמר אובל אוותינטין וכו':

והא כתיב ואני הייתי על יד הנהר הגדול הוא חדקל. וקשיא בין למאן דאמר פרת גדול מכולן בין למ"ד אובל גדול מכולן ואמר פרת גדול הוא לפי שדניאל ראה שני חלומות אחד בחדקל ואחד באובל וחדקל גדול מאובל והא דקראו גדול שגדול מאובל הא פרת גדול משניהם מאי שנא בבריאת עולם לא קרא נהר פרת גדול והכי אמרין עד הנהר הגדול נהר פרת והשיב כיון שעלה והקיף את ארץ ישראל דכתיב ביה כי מי גוי גדול לכך נקרא שמו גדול משל הדיוט אומרין עבד מלך מלך הדבק לשחוור וישחון לך. ס"א:

אוונתינטין. לשון איתן חזק וחבירו מצאתי בפסיקתא פרשת כי תשא אמר משה לפני הקב"ה משבעים אומות אותנטיית שיש לך לעולמך אין אתה מביט אלא על ישראל:

והא כתיב ואני הייתי על יד הנהר הגדול הוא חדקל ואת אמרת פרת היא אותינטין של נהרות ומתרץ לפי שדניאל ראה שני חלומות אחד באובל ואחד בחדקל וחדקל נראה גדול מאובל אבל פרת גדול מכולן ע"כ:

רב אמר ליה לחייא בריה בנה לי בארץ ישראל אמר ליה הין א"ל עברת נהרא בני שמואל אמר עד מקום שהנהר מהלך היא ארץ ישראל ואי זה מקום זה תרביקוס:

הוא פרת הוא נהר כבר. פרת שמפריד והולך עד שכלה רחבו כמגריפה.

כבר שמימיו כלין לגמרי. ובני אדם אומרים כבר היה נהר. ס"א:

שהוא פרה ורבה. שמקום טבען קצר הוא ומשם יפרד ויתפשט עד שעוברים אותו בספינה ונעשה נהר גדול:

עד שכלה רחבו במגריפה. שיכולין לסותמו במגריפה אחת מרוב קוטנו:

פרת. לשון אוכלא דאפרת הוא ע"כ:

בוט טז/ד

ונהר יוצא מעדן. ממקום שהעדן יוצא:

פישון. זה בבל:

ננסא. קורטא. קיטע. פושכא:

הוא הסובב את כל ארץ החוילה. שעולה ומקיף את כל ארץ ישראל דכתיב ביה הוחילי לאלהים:

קדמת אשור. אמר רב הונא בשלשה דברים קדמה מלכות יון למלכות הרשעה בנימוסין ובפנקסין ובלשון:

דכתיב ביה הוחילי לאלהים. שמיחלת להקב"ה:

שהיה המן הרשע. שהיה מזרע עמלק שף עמה כנחש שנתחבר עם אחשורוש לפורענותן של ישראל ונחש נקרא גיחון על שם על גחונך תלך ועל זה יסד הפייט גחון גח מבין עכסים (יוצר לפרשת זכור):

בנימוסין. בגזרות בחוקות הגוים מתרגמינן בנימוסי עממיא:

בפנקסין. בשטרות שכל משאם ומתנם והלואתם שעושים ביניהם כותבין בשטר:

ובלשון. שיש להם לשון כנגד עשו:

גרמידא. בלע"ז הכי כתיב בספרים:

רבי הונא בשם רבי אחא כל המלכיות הנקראו לשם אשור על שם שהן מתעשרות מישראל. כך הוא העיקר כמו שמצאתי בויקרא רבה אבל מה דגרסינן רבי הונא בשם רבי אחא כל המלכיות נקראו לשם שיבוש הוא וכן פירושו כל אותן מלכיות שנקרא באותו מקום שיש להם לשם אשור לא נקראו כך אלא על שם שמתעשרות מישראל וכן כל מלכיות שנקרא לשם ננוה בלשון הזה בויקרא רבה עד תכליתה:

להפרע לה. בסוף לעתיד לבא ישכח זכרם:

בוט טז/ה

עילה אותו. מדלא קאמר ויולך ה' אלהים אלא ויקחו לשון עילוי כמה דאת אמר ולקחום עמים (ישעיה י"ד) דמשמע נמי לשון עילוי:

פיתה אותו. לקחו בלשון רצויה:

בוט טז/ו

צוהו על הגזל. שלכולם נתן לו רשות חוץ לעץ הדעת טוב ורע:

ודייק המו"ר מכל עץ הגן אכל תאכל צוהו על הגזל שעכשיו הרשוהו לאכול מכל עץ הגן לפי שהיה אדם יחיד בעולם ואין איש אחר עמו וכל מה שיש בעולם הפקר הוא לפניו ואינו גזל אבל משבאו לעולם דורות הבאים ולקח כל אחד ואחד בעולם חלקו אם היה אוכל מכאן ואילך מעצי הגן נחשב עליו כגזל שיש לאחרים חלק בו ומשלהם הוא אוכל:

רבנין דרשין ליה. בכל עניינין דאמרינן לעיל ועדיין דורשין היינו דרשה אתרת ויצו ה' אלהים השמר שתתנהג עמי כאלוה:

רמז על אבר מן החי. אפשר לומר תאכל מהו אכול תאכל בתחילה עשאהו אוכל ואחר תאכל:

ואת עביד סגי נהור. ס"א:

ננסא אותו נבוכדנאצר מלך בבל ננוס היה. קורטה בעי קטן. קטיעא מקוטע. פושכא זרת ארכו וזרת רחבו טפח סביב מתרגמינן פושכא סחור סחור:

בוט יז/ג

ס"א. אם זכה כאשתו של רבי חנינא בן חכינאי. שהמתינה אותו כמה ימים ולא רצתה ליקח איש אחר המעשה מפורש בכתובות (דף ס"ב):

בוט יז/ה

תחלת מפלה שינה. תחלת מפלתו של אדם לא בא עליו כי אם ע"י שינה ועצלות שמתעצל מלהרויח:

דמך ליה ולא לעי באורייתא. שמרוב הצלחתו אין לו פנאי לעסוק בתורה:

ולא עביד עובדא. אינו עוסק בשום מלאכה:

מרמטא. לשון בהלות אישטורדישאי"ן בלע"ז:

נובלות. דוגמות:

בוט יז/ו

תחתנה. משמע תחתית כל דבר ותחתנה אינה לשון תחתית דבר כמו תחתינה ע"כ:

עשה לו הקב"ה נוי מתחתיתו. שאינו נפנה מן הצד כבהמה לעין כל אלא מלמטה שלא יתבזה להפנות כבהמה:

עשה לו מנעל ואפיפורין כבוש עליו. אפיפורין שרפרף ותחת רגליו בתרגום ירושלמי תחות אפיפורין דיליה. ס"א. עשה לו מנעל ואיפופרין כבוש עליו שפיעות בשר השפיעו מלמטה והוא כמין שרפרף כדי שלא יצטער. אפיפורין כסא ותחת רגליו תרגום ירושלמי ותחות אפיפורין דיליה עשה לו כסתות ממש לישב עליהן שלא יצטער ע"כ:

בוט יז/ז

מטרונא. שאלה לרבי יוסי מפני מה לקח ממנו צלע אמר לה משל אם הפקיד לך אדם אונקיא של כסף בחשאי את מחזרת לו ליטרא של כסף בפרהסיא כך אדם הפקיד אצלו צלע והחזיר לו כפלי כפלים זו גניבה בתמיה אמר לה את שואלת למה נטלה הימנו במטמוניות כשהוא ישן ולא כשהוא ער בתחלה בראה לו בפרהסיא וראה אותה ולא ערבה לו והפליגה ממנו וחזר ובראה לו פעם שנית במטמוניות וערבה לו אמרה לו מוספת אני על דבריך אמורה הייתי לינשא לאחי אמי וע"י שגדלתי עמו בבית התכערתי בעיניו ונשא אשה אחרת שלא ראה אותה מעולם ואינה נאה כמותי:

בוט יז/ח

מפני מה האיש נוח להתפתות. משכנס ואין האשה נוחה להתפתות משכנסה:

משל לאחד שהיה בידו פקדון ומבקש אדם נאמן שיפקדנו אצלו. כך אדם מפקיד זרע באשה והיא נאמנת ומחזרת לו דרחבה מלמטה ומקבלת עוברין והאיש גופו צר ואין גופו ראוי לקבל עוברין:

מפני מה נשים מהלכות אצל המת תחלה מפני שהן גרמו לכך מהלכות לפני המטה הדא הוא דכתיב ואחריו כל אדם ימשוך (איוב כ"א) לומר שאותן שהולכין אחריו כולן יומשכו אחר המת ולפניו נשים הולכות לפניו אין מספר במשקין ירושלמי (פ"א דמ"ק). ד"א המת ימשך כל אדם אחריו. ס"א:

הכל מן האשה. כל מה שעושה אדם מן אשתו הוא עושה בין טוב ובין רע:

והאשה מבטת למקום ברייתה. לאיש שנבראת ממנו שהוא על הארץ:

שהיא צריכה להתבשם. צריכה רחיצה וביסום וכיבוס יותר מן האיש שזוהמא קופצת עליה יותר מן האיש:

נוח להתפתות. מכעסו:

בוט יח/א

ויבן ה' אלהים. ניתן בה בינה יותר מן האיש:

משקשטה בעשרים וארבעה מיני תכשיטין אחר כך הביאה לו. ומפרש בל"ב נתיבות שהאגדה נדרשת שאינו מתפרש במקומו ומתפרש במקום אחר כיצד ויטע ה' אלהים גן בעדן מקדם ויצמח ה' אלהים מן האדמה שמענו ששם הקדוש ברוך הוא את האדם בגן עדן וברא בו כל מיני מאכל וכל מיני מגדים אבל לא שמענו שברא לו חופות של זהב ואבנים טובות והיכן שמענו בחירם מלך צור בעדן גן אלהים היית (יחזקאל כ"ח י"ג) אמר לו הקב"ה וכי אתה הוא אדם שעשיתי לו כל הכבוד הזה:

כל אבן יקרה מסכתך. רבנין אמרין עשר וריש לקיש אמר אחד עשר רב חייא אמר שלשה עשר רבי חייא וריש לקיש תרווייהון אמרין כלל ופרט נעשה כלל מוסיף על הפרט כל אבן יקרה כלל אודם פטדה ויהלום פרט וכלל מוספת על הפרט רבי חייא דאמר שלש עשרה עבד אבן יקרה מסכתך תלתא כללי ובפרט עשר היינו שלש עשרה וריש לקיש דאמר אחד עשר עביד אבן יקרה מסכתך חד כללא ובפרט עשרה היינו אחד עשרה ורבנן דאמרי עשר סברי כלל ופרט אין בכלל אלא מה שבפרט:

כרס"נ זהב בלשון יון קורין לזהב כורסנא עושה מלאכת זהב. ס"א:

אית דמחלפין. יש שמחליפין רבי אליעזר בשם רבי יוסי בן זמרא דאמר לעיל ניתן בה בינה ברבי ירמיה בשם רבי שמעון ברבי יצחק מכאן אתה למד שניתן לה בינה יותר מן האיש שדרכה של אשה להיות יושבת בתוך ביתה ואפילו הכי יש לה חכמה אבל האיש יוצא לשוק ולומד בינה מבני אדם:

משקשטה בעשרים וארבעה מיני תכשיטין. האמורים בספר ישעיה דכתיב ביום ההוא יסיר ה' את תפארת העכסים והשביסים והשהרונים וגו' כ"ד הם ומפרש בל"ב נתיבות וכו':

קורקוסים. קרסים:

בוט יח/ב

פרסנית. הלכנית:

בוט יח/ג

מגורות מדורי בית הרחם:

טבות לקרתא דמלכא שושבינה. טובה העיר ומשובחת שהמלך שושבינה:

בוט יח/ד

לקשקש עליו כזוג. בתמיה. וכי זו האשה שהיא עתידה לגנות אותי בדברים. זו היא שמפעמתני כל הלילה כולה בשעת תשמיש כמו ותפעם רוחו (פ' מקץ) ומתרגמינן ומטרפא רוחיה לשון טרף בקלפי קל טרפי כולם לשון הקשה:

החלומות מיגעין את האדם. כמה דאת אמר וחתתני בחלומות (איוב ז'):

וזו מיגעת את האדם. בשעת תשמיש:

אינה אלא בחלום. שבשעת שינה נבראת דכתיב ויפל ה' אלהים תרדמה וגו' ע"כ:

בוט יח/ה

גר שנתגייר. והיה נשוי לאחותו בין מן האב ובין מן האם אחר מתן תורה יוציא דברי רבי מאיר וכו':

מן האב יקיים. שאין להם משפחת בית אב. ס"א:

איתובין ליה חכמים לרבי מאיר והא כתיב וגם אמנה אחותי בת אבי היא (פ' לך לך) אלמא מן האב יקיים וקשיא לר' מאיר דהא אברהם כלאחר מתן תורה דמי דכתיב ביה עקב אשר שמע אברהם בקולי וגו' (פ' וירא) וקאמר אחותי בת אבי היא ומשני בשיטתן השיבן וכו' ע"כ:

וגם אמנה אחותי בת אבי היא וגו'. ואמאי יקיים:

בשיטתן השיבן. וכסבורין הן שאחותו ממש היתה אפילו מאב אלא לפי שידע הוא מנהגן שאין חוששין לצד אב אמר כן שלא ישלחוה ממנו:

על כן יעזב איש את אביו ואת אמו. אלמא צריך להרחיק מקרובותיו בין מן האב ובין מן האם. ס"א. והכי משמע קרא על כן יעזב איש אחותו הבא מן האב ומן האם ודבק באשתו שאינה קרובה ע"כ. ופשטו ליה על כן יעזב איש וגו' הסמוך לאביו והסמוך לאמו כלומר לעולם אימא לך מן האם ולא מן האב וכגון שהיתה אחות אביו מאם ואחות אמו מאם אבל אחות אביו ואחות אמו ואחות עצמו מאב לא ובהא לא תקשי:

אתיב ר' אבהו והא כתיב ויקח את יוכבד דודתו לו לאשה. מאי לאו דודתו מאם ותיובתא דרבי מאיר ורבנן דאמרי אחותו מאם מעתה אפילו כבני נח לא היו ישראל נוהגין קודם מתן תורה אלא דודתו מאב ופשטו ליה על כן יעזב איש הסמוך לו מאביו הסמוך לו מאמו כדאמר ר' שמואל:

זונה שהיא עומדת בשוק ובאו עליה שנים הראשון פטור והשני חייב משום בעולת בעל. שהשני יודע בעילת הראשון והראשון אינו יודע בעילת האחרון ואי נמי מצאה בעולה אפשר מוכת עץ היתה אי נמי אלמנה היתה:

וכי נתכוון הראשון לקנותה בבעילה הדא אמרה בעילה בבני נח קונה שלא כדת. דבדת ישראל אין בעילה אם לא נתכוין לקנותה בבעילה:

ס"א. הסמוך לאביו. כדפרישית והא נמי אחות אביו מן האב היתה ולא מן האם וכדמוכח תרגום ית יוכבד אחות אבוהי:

על הנשואות חייבין. על ודבק באשתו סמוך כלומר לאחר שיש לו אישות בה שכן דרך הספר הזה הולך ומפרש המקרא שהוא עומד בו ודורש בו בשני דפין ואינו מזכיר כי אם ראשי תיבות המקרא והולך ודורשו על פני כולו סתם אבל צריך שיפקח הצופה את עיניו ויתפוס בידו משוט לאחוז תיבות המקרא שהדורש עומד בהם להשען עליהם המדרש אף כאן את מוצא שהמקרא הזה ודבק באשתו הוא עומד מכאן ואילך ראה בעיניך ושים לבך אל כל הדברים האלה אשר אני מראה אותך לקבוע כל מדרש ומדרש על מוסדו אשר יוסד משם:

ועל הארוסות פטורין. על ודבק באשתו סמוך להוציא ארוסה שאין לה אישות בה עדיין:

שהשני יודע בעילת הראשון וכו' וקנאה בבעילה דכתיב ודבק כיון שדבק בה נעשית אשתו. ע"כ. ומניין שאין להם גרושין לומר שאף בדבר זה אינן נוהגין כדת ישראל לגרש את אשתו בגט או ששניהם מגרשין זה את זה נמצאת תורתנו אינה שוה לתורתם אף לדבר הזה שבדת ישראל האיש מגרש את אשתו ולא האשה ובדתיהם שניהם מגרשין זה את זה דאמר רבי יוחנן בדיניהן אשתו מגרשתו ונותנת לו דופרון פירוש דיו פורנא כתובה מוכפלת כיון דהיא רוצה לגרש אותו ולא הוא אותה:

ס"א. מניין שאין להם כו' כלומר כשם שלמדך כאן שבעילה קונה בבני נח מודבק באשתו שלא כדת משמע דבדביקה נעשית אשתו מנין שאף דבר זה יכול ללמוד ממנו שאין להם גרושין שאינו רשאי לגרשה דכל שעתא ושעתא דבא עליה מודבק באשתו ואם בא לגרשה נמצא שאינו מודבק בה ועובר על ודבק באשתו:

רבי יהודה בשם רבי סימון ורבי חנן בשם רבי יוחנן אמר שאין להם גרושין. שכל שעה ושעה הכתוב מזהירו ודבק באשתו והיו שניהם לבשר אחד ולא יתפרדו איש מעל אחיו שאינו רשאי לגרשה כדמפורש כבר דאודבק באשתו סמוך:

או ששניהם מגרשין זה את זה. דכתיב והיו לבשר אחד דמשמע כשם שהוא רשאי לגרשה כך היא יש לה רשות לגרש אותו והאי ודבק באשתו לא להכי נפקא דילפינן מיניה שאינה רשאה לגרשו אלא אצטריך ליה לכדאמרן שבעילה קונה בבני נח שלא כדת כלומר שהדבר שקול שהכתוב נשמע לשני דברים:

אשתו מגרשתו ונותנת לו דיופורין. כלומר הוא ודאי אינו רשאי לגרשה שכל שעה הוא מצווה על ודבק באשתו אבל היא אינה מצווה עליו שלא לגרשו דלא כתיב ודבקו שניהם כאחד והאי והיו לבשר אחד נפקא ליה לכדלקמן למקום ששניהם עושין בשר אחד פרט לשלא כדרכה:

ובדרש רבי יהודה בר סימון אומר שאין להם גרושין או ששניהם מגרשין זה את זה. עדיין היה הדבר שקול. שלא נתברר לן לאיזה משני דברים הללו יהא המקרא נדרש וכדאמרה רבי יוחנן לגרמיה דלא אמרה חד אמורא משמיה אלא הוא גופיה עמד על בירורו של דבר זה המקרא נדרש שהוא אינו רשאי לגרשה דכתיב ודבק באשתו אבל היא מגרשתו מדלא כתיב ודבקו שניהם כאחד ע"כ:

תני ר' חייא עובד כוכבים שגרש את אשתו והלכה ונשאת לאחר ונתגיירו. המגרש וגרושתו שנשאת אין אני קורא עליו לא יוכל בעלה הראשון אשר שלחה וגו' (דברים כ"ד) הואיל ובשעת גרושין עובד כוכבים היה ובעילתו זנות:

כביכול לא ייחד שמו על הגרושין אלא על ישראל. כדכתיב כי שנא שלח אמר ה' אלהי ישראל שלא אמר הכתוב אמר ה' כי שנא שלח אלא הרחיק שמו הגדול מן הגרושין ונתנו על ישראל דכתיב כי שנא שלח אמר ה' אלהי ישראל:

ס"א. גם ר' חייא אהאי קרא קא סמיך דדריש ותני עובד כוכבים שגרש את אשתו והלכה ונשאת והלכו שניהם ונתגיירו איני קורא עליו לא יוכל בעלה לשוב לקחתה שהרי גרושיו אינן גרושין שהוא מצווה עליה לידבק בכל שעה ולא לגרשה דכתיב ודבק באשתו לפיכך אין גרושיו גרושין ולא נשואיה נשואין ועדיין היא אשת הראשון וכשנתגיירו יכול הראשון לשוב לקחתה:

וכששנא רבי יוחנן תו' של רבי חייא הבין דרבי חייא אהאי קרא קא סמיך ולהכי אתא קרא שאינו יכול לגרשה ואמר אשתו מגרשתו ולא הוא לאשתו ומביא ראיה לדבריו הא דתני רבי חייא וכו' והא דאמר רבי אחא בשם רבי תנינא שלא יחול שמו של הקב"ה על הגירושין אינו אלא על ישראל בלבד שהעובד כוכבים אינו בתורת גרושין מדלא כתיב כי שנא שלח אמר ה' אלא אמר אלהי ישראל כאן למדך שישראל הוא שנצטוו על הגרושין ולא על העובד כוכבים וענין הפרשה מספר בגרושין וכל הפרשה לא כתיב ה' אלהי ישראל כי אם בפסוק הזה. ע"כ:

בשעה שעלו ישראל מן הגולה נתפחמו פניהם של נשים מהשמש והניחו אותן ונשאו נשים נכריות והיו נשיהן מקיפות המזבח ובוכות הוא שמלאכי אמר וזאת שנית תעשו חטא שנייה לשטים:

כסות דמעה את מזבח ה' בכי ואנקה. מאין עוד פנות אל המנחה וגו' אמר הקב"ה מי יקבל מכם מנחה או זבח ואנקה שאתם גורמים לנשיכם בכיה:

שגזלת וחמסת וכו'. כל איסור שכתוב בבני נח אינו לא בעשה ולא בלא תעשה אלא במיתה:

למקום ששניהם נעשים בשר אחד. שמולידין בנים פרט לשלא כדרכה:

ס"א. מקיפות את המזבח וכו'. ולפיכך היו מקיפות את המזבח שהיו אומרות מה פשענו שהניחונו בעלינו אם מקנאין ומחשדין אותנו מזנות הרי אנו מזומנים לבא כאן ויבא הכהן וישקנו מי המרים כדין סוטה שקינא אותה בעלה והוא שמלאכי אומר וזאת תעשו שנית לשטים חטא שניה לאותו חטא שעשיתם בשטים דכתיב ויחל העם לזנות (במדבר כ"ה א'):

ומניין שהיו מוזהרין על העריות כישראל ת"ל ודבק באשתו וגו'. הרי כאן מלמד על מה שאמר למעלה אדרבי יהודה בר סימון ורבי חנין בשם ר' יוחנן ואדרבי יוחנן ואדרבי חייא ואדרבי אחא בשם רבי חנינא ואהא שבני נח מוזהרין על גילוי עריות כישראל והיך עבידא כלומר שחייב עליה בביאה שלא כדרכה ואיך יבא עליה בהיתר תלמוד לומר והיו לבשר אחד למקום ששניהם נעשו בשר אחד:

הא דאמרינן לעיל בעילה קונה בבני נח שלא כדת כגון שלא נתכוון לקנותה בבעילה שבא עליה בזנות אפילו הכי קונה שבדת ישראל אין בעילה קונה אם לא נתכוין לקנותה בבעילה:

בוט יח/ו

(נשלה מלשון השולה דגים מן הים) וכי לא היה צריך קרא למימר וכו' סמוך אולא יתבוששו:

ויעש ה' אלהים לאדם ולאשתו כתנות עור וגו'. בתמיהא דבההיא ענינא משתעי קרא ולמה הפסיק הענין והתחיל לספר מעשה נחש והניח ענין הראשון:

רבי יעקב דכפר חנין. אמר לפיכך עירב פרשת נחש לענין אחר שלא להפסיק בפרשתו של נחש לעשות לה פרשה בפני עצמה ולפסוק בפורענותן לפיכך עירבה ע"כ:

בוט יט/א

הוספתי דעת הוספתי עלי מכאוב. שאמרתי אני ארבה ולא אסור ובדבר זה נכשל:

שמעת מימיך אמרו חמור זה יוצא עליו צינה. יוצא עליו חמה. זה חולי קדחת:

אבב פי' קור:

ס"א חככים חולי אש פלשו"ן בלע"ז:

רב אמר אין צריך ת"ח התראה. שלא נתנה התראה אלא לבני אדם שאין יודעין אם חוטאין בדבר אם לאו הרי ברוב חכמה רוב כעס ואין יסורין מצונן אלא על בני אדם ולא על הבהמה הה"ד כי רעת האדם רבה עליו עליו ולא על אחר:

אמר. אומר כלי פשתן הדקין:

הבאין מאדבל אם מתפחמין הם במה. אין בכך כלום:

כמה הם וכמה דמיהם. בדמים מועטים אדם קונה אותם. כך ת"ח כמו שחכמתו יתירה הוא נקנס יותר:

קפילין. חנות שמוכרים שם לחם יין ובשר:

קופר. בשר צלי:

שיחנא. משוי. ולא נשא אותם הארץ (פ' לך לך) תרגום ירושלמי לא אשחינת יתהון ארעא:

ס"א. כך לפי חכמתו של אדם מרבין עליו דעה ע"כ:

דיקרטום. היה ממונה על החיות והיה זקוף ורגלים לו כאדם:

אפיקורס. עז פנים מפקיר עצמו בפני בוראו בפרהסיא:

ס"א. כגמל היה אותו הנחש ולא יותר והיה הולך ובא ואין איש גוזל לו מרוב אימתו ע"כ. (א"ה כלל זה בידך שכמה פעמים כתב רש"י ס"א ואינו ענין לשלמעלה ממנו רק הוא ענין בפ"ע קאי למטה):

בוט יט/ג

אל תוסף על דבריו פן יוכיח בך. שלא תעשה את הגדר יתר על העיקר שלא יפול ויקצץ הנטיעות. כיון שראה אותה שקרובה נטלה ודחפה עליו. אמר כיון דלא מתה בקרובתיה כן לא מתה במכלי':

בוט יט/ה

ס"א. שאלה זו. והייתם כאלהים יודעי דמשמע לשון רבים אלוהות הרבה דלא כתיב והייתם כאלהים יודע טוב ורע. ע"כ:

א"ר איבו סחטה ענבים ונתנה לו. דכתיב מפריו מדבר היוצא מן פריו וזהו תירוש:

ס"א. נאמר כאן ותקח וגו'. ונאמר להלן ואקח את הענבים וגו' (פ' מקץ):

בישוב הדעת באתה עליו. עד שאכל עמה מתוך שהוכיחה אותו בדבר:

בוט יט/ו

קלקלת עובדך סב חוט וחייט. ס"א. כאומר לא תהנה מן העולם אלא בעמל יגיעה שאלמלא כו'. ע"כ. שאלמלא לא חטא. לא היה צריך לזאת שהכל נבראו לשמשו:

ויעשו להם חגורות. היה לו לומר חגור או חגורה ואמר חגורות מלמד שנעשו מינין הרבה:

אצטבין גולין סדינין. אצטבן כמו אצטלוואן:

וכן בכלאים ירושלמי יש לו דומה אצטבא אבל תרגום ירושלמי מתרגם חגורות אצטלוואן:

גולין. גלימה:

כשם שעושין לאיש כך עושין לאשה. כלומר כשם שאתה דורש חגורות לענין האיש שעשו מינין הרבה כך יכול אתה לדרוש לענין האשה לענין חוה שעשתה מנין הרבה צלצלין קולסין סבכין:

קולסין. וכובע נחושת (ש"א י"ז) מתרגמינן קולסא:

בוט יט/ח

לרוח היום רב אמר לרוח מזרחית דנו. לרוח שהוא עולה עם היום:

זבדי בן לוי לרוח מערבית דנו. לרוח שהוא שוקע עם היום:

על דעתיה דרב הקשה עליו. היה מחמיר בדינו והולך יותר ויותר שבתחלה אמר ליה איכה ואח"כ המן העץ אח"כ ארור אתה שכשם שרוח מזרחית שכל זמן שהוא עולה הוא מרתיח יותר ויותר עד חצות כך היה מחמיר בדינו והולך יותר ויותר. ועל דעתיה דזבדי בן לוי דהוא אמר לרוח מערבית דנו לרוח שהוא שוקע עם היום:

ריתה עליו. מהו ריתה ריחם ודומה לו בתורת כהנים. ויקצוף על אלעזר ועל איתמר בני אהרן הנותרים מלמד שאף הן היו ראויין לשריפה אלא שריתה עליהם הכתוב:

שכשם שרוח מערבית. כל זמן שהיא שוקעת יותר ויותר היום מצטנן כך בתחלה היה מחמיר בדינו כי ביום אכלך ממנו מות תמות ואח"כ הרויח לו היום לאלף שנים:

בתוך עץ הגן. היה לו לומר בתוך גן עדן מהו בתוך עץ רמז לתולדותיו שיהיו נתונים בארונות עץ כשהם מתים:

גרע קומתו. על מאה אמה שאלמלא כן אדם היה מסוף העולם ועד סופו היאך היה יכול להתחבאות:

בוט יט/י

שואלת חומץ שנכנסה אצל אשתו של חבר. שלוחש נחשים ומכניסן בלחישה לכל כלי שהוא רוצה ועוד למדתי לשואלת חמין מים חמין ללוש אלא שהדעת נוטה לשואלת חומץ שכשם שהאוכל בוסר תקהינה שיניו כן איש בעונו ימות חוה ששמעה לקול הנחש נתקללה נחש שפיתה אותה נתקלל אדם ששמע לקול אשתו נקנסה עליו מיתה:

בוט יט/יא

ס"א. שהקיש הקב"ה על קנקנם. כלומר בא לנסותם ולירד עד סוף דעתם טינטירש בלע"ז:

השומר אחי. אתה שנקראת שומר היה לך לשומרנו כשהיינו מתקוטטין יחד עכשיו הוא מת ואתה מבקשו ע"כ:

בוט יט/יב

היא נתנה לי. מן העץ ואוכל אמר רבי אבא בר כהנא ואכלת אין כתיב כאן אלא ואוכל אכלית ואוכלית לבהמה ולחיה ולעוף:

אמר רבי שמעון בן לקיש. אדם לא נטרד עד שחרף וגדף שנאמר ויקו לעשות ענבים ויעש באושים כרם זה אדם הראשון בקרן בן שמן ר"ל בג"ע מקום משובח:

ויסקלהו ויעזקהו מצות נצטוה:

ויטעהו שורק שיעשו מעשים טובים. ויבן מגדל בתוכו עשה לו חופות וגם יקב חצב בו שדרכו ויקו שיעשה מעשים טובים ולא עשה אלא ויעש באושים שחרף וגדף שמתוך תשובתו שהתחיל מתרעם על הקדוש ברוך הוא שאמר והאשה אשר נתתה עמדי אנו רואים שחרף וגדף:

הנחש השיאני. השיאני לשון חיוב לשון גירוי לשון טעות לשון גירוי כמו לא ישיא לא יגירהו עליו לשון חיוב כמו כי תשה ברעך שמתחייב לך ממון הטעני כמו אל ישיא אתכם חזקיהו אל יטעה אתכם:

בוט כ/א

ס"א איש לשון בל יכון בארץ. בעל הלשון המרבה דברים בל יכון בארץ שעל ידי רבוי דבריו נכשל באומר פיו:

נוטל הקב"ה אלו ואלו. הגוים והישראלים ע"כ:

יצודנו למדחפות. יצודנו הקב"ה במצודה רעה למדחפות:

בוט כ/ב

נחש זה בעל תשובות. הוא אם אני אומר לו דבר והוא משיבני אתה צוית אותם ואני צויתי אותם מפני מה הניחו צוויך מפני צוויי:

בוט כ/ג

היה לו לומר כי עשית. מהו כי עשית זאת כל מה שעשית בשביל זאת בשביל חוה שהיה רוצה ליקח:

בוט כ/ד

ס"א. הלין סלעיא דביה צרען אינון. אותם כתמים שבו הנראים כסלעים קטנים צרעת הן:

ראית מימיך מאחר שאדם מכה את חבירו במקל הוא חוזר ומכה אותו ברצועה וכו'. אין מנהגו של אדם הכועס על חבירו לעשות כך אלא כשמתחיל לכעוס מכה אותו ברצועה וכשתוקף עליו כעסו חוזר ומכה אותו במקל כך היה לו להקב"ה לעשות מכל חית השדה שיולדת לששה חדשים כגון הצבי והשועל שאין צערן גדול כשל בהמה ואחר כך מכל הבהמה שיולדת לשנים עשר חדשים שצערה גדול משל חיה והקב"ה לא עשה כן אלא אמר ארור אתה מכל הבהמה שצערה גדול לא כל שכן מכל חית השדה ומתרץ תני בהמה גסה טהורה וכו'. עד הארי והזאב והנמר והפיל כו' לשלש שנים. נמצאת חיה יולדת לשלש שנים וזמן צער עבורה גדול מן הבהמה וכשהוא אומר ארור אתה מכל הבהמה ומכל חית השדה נמצא מכה ברצועה ואחר כך במקל שהרי גדול צערן של חיות מצערן של בהמה:

הכלב כחיה לחמשים יום. קים ליה דאיכא חיה שיולדת לחמשים יום:

שהבהמה ארורה מן החיה שבעה. שבע פעמים חמשים הן שנות הלבנה:

כך נחש ארור מן הבהמה שבעה שבע שנים. ע"כ:

ושומט גידים גידי אדמה ואוכל. שיש בקרקע מיני אדמה כעין גידין שקורין ומלש:

לא שמענו בנחש שקולו הולך מסוף העולם ועד סופו משבא למפלתה של בבל הוא אומר קולה כנחש ילך (ירמיה מ"ו) מכאן שקולו של נחש וכו':

בוט כ/ה

אל תקרי יעבדוהו אלא יעבידוהו. מכל שבטי ישראל. והכי משמע קרא אותו שיהיה קודם לכן עובד העיר לעתיד גם כן ישתעבדו בו כל שבטי ישראל כבתחלה:

ס"א. אמרי ארבע ארבעתן היו אומרים דבר זה:

אותה צדקת. שרה:

כמה כרכורין כרכר. כמה גלגולין מגלגל הקב"ה כדי להשיח עמה:

לפי שאמרה שרה לא צחקתי כי יראה השיב לה המקום לא כי צחקת:

כל שהוא במעי אמו. מאתים ושנים עשר כמנין הרב"ה הוא חי ע"כ:

או לרע"ג. כמנין תשעה חדשים הן ועיבוריהן כמנין ההריון בגימטריא:

ס"א. לא שמעתי באורייתא ע"כ. אמר ליה למה לית את סביר אמר ליה דהא חמרתי מעברה ובעיא למילד ואני מתירא שמא תצטנן ותמות וכו':

בוט כ/ו

אין פוחתת מימות הלבנה. שלש מאות וארבעה וחמשים ואין מוספת מימות החמה שס"ה:

א"ל להלן בדקה. וכאן בגסה אמר ליה חיה טהורה כבהמה טמאה מה זו אינה פוחתת ואינה מוספת כך חיה טהורה כך כתוב במסכת נדה ירושלמי אמר ליה והרי בקרות של רבי יש מהן שילדו עכשיו ויש מהן שילדו אחר זמן אמר ליה להלן בטהורה וכאן בטמאה:

ס"א בדקה תספור ירחים תמלאנה ובגסה פעמים מוספת ופעמים פוחתת דהא בקרות של אנטונינוס וכו':

והרביעו ממנה בקרות של רבי. בזמן אחד בפ"א וכו' אמר ליה להלן בטהורה וכאן בטמאה ובמסכת נדה ירושלמי כתוב כך אמר להלן בדקה וכאן בגסה:

אמר ליה טהורה כבהמה טמאה מה זו אינה פוחתת ואינה מוספת אף חיה טהורה מדקתני חיה טהורה כבהמה טמאה מה זו אינה פוחתת ואינה מוספת אמר ליה והרי בקרות של אנטונינוס וכו':

וכאן בגסה. וגסה פוחתת ומוספת:

אמר ליה להלן בטהורה. כגון בקרות פרים ופרות מודינא לך שפוחתת ומוספת וכאן בטמאה שאינה פוחתת ומוספת לכך מתירא אני מן חמרתי ע"כ:

אמר רבי אלעזר נוח לו לאדם לגדל לגיון א' של זיתים בגליל ולא לגדל תינוק א' בארץ ישראל. לפי שמתפרנסים בצער ובדוחק:

בגליל. שם גדלים זיתים:

בוט כ/ז

ואין תשוקה של הקב"ה אלא על ישראל שנאמר ועלי תשוקתו. תאותו תשוקתו אף ע"פ שאנו תשים:

ס"א מדוככים ונשומים ע"כ לו אנו מקוים:

לפי שרפרפה. הרהרה הנדר בלבה ולא הוציאה בפה תביא קרבנה מרופרף קל ורפי:

יכול ממשלה מכל צד. יהא מושל עליה בכל ענינים שירצה אפילו למשכנה תלמוד לומר לא יחבול רחים ורכב (דברים כ"ד ו') שאינו יכול למשכנה:

ס"א. כי נפש הוא חובל. נפש שעתיד לצאת ממנה הוא חובל ע"כ:

מעשה באשה אחת משל בית טוורינוס שהיתה נשואה ללסטים אחד כיון שבא דבר אצל חכמים הוציאה לפניהם מנורה של זהב ונר של חרס על גבה. רמזה להם שאע"פ שהיא חשובה כמנורה של זהב והוא רק כנר של חרס שעל גבה אעפ"כ היתה אוהבת אותו:

בוט כ/ח

ותאכל מן העץ. היא מסייע לההוא דר' אבא דמן עכו אתרוג היה שאיזו אילן שעצו ופריו שוה הוי אומר זה אתרוג:

אשר צויתיך לאמר. להזהיר את הבהמה ואת החיה והעופות שלמי היה לו לומר כי אם להן והלא לא היה בעולם אלא הוא:

בוט כ/ט

הקיש גאולה לפרנסה. דכתיב האלהים הרועה אותי וסמיך ליה המלאך הגואל אותי וגו':

מה גאולה פלאים. דכתיב נפלאות בארץ חם נוראות על ים סוף וכתיב כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות (מיכה ז' ט"ו) אף פרנסה פלאים דכתיב לעושה נפלאות גדולות לבדו (תהלים קל"ו) וכתיב באותו מזמור נותן לחם לכל בשר:

ס"א. פרנסה על ידי הקב"ה. שנאמר האלהים הרועה אותי (פרשת ויחי):

הכי גרסינן רבי יהושע בן לוי אומר גדולה כקריעת ים סוף דכתיב לגוזר ים סוף לגזרים (תהלים קל"ו) וסמוך ליה נותן לחם לכל בשר:

בוט כ/יא

דבר אחר גדולה מקריעת ים סוף. שזה לישראל בלבד ופרנסה לכל באי עולם דכתיב לכל בשר:

קוץ. זה קונדס ודרדר זה עכבית ויש שמחליפים קוץ זה עכבית ודרדר זה קונדס שהיא עשויה דרין דרין שורה שורה:

שאדם משליף שדהו ואוכלה עד שהוא עשב. שבלים רכים והיינו דאמר ריש לקיש במסכת פסחים אשרינו אם עמדנו בראשונה ואכתי לא פלטינן מנייהו דקא אכלינן עשבא דדברא:

נוח לו. אם עמד בקללתו הראשונה שיהא אוכל עשב ולא יהא טרוד אחר מזונותיו:

ס"א. אף הילוך מעים שלשול כדרך הארץ שאין לו שלשול יותר מדאי אף הוא יפה לחולה:

קומץ עפר של אדמה. אממנה לוקחת קאי:

תלך. אין כתיב כאן אלא תשוב דמשמע שאע"פ שתלך אל עפר תשוב. ע"כ:

ויקרא האדם שם אשתו חוה. ניתנה לו לחיותו ומוצצתו כחויא דבר אחר חיוה לה אדם כמה דורות אבדה:

אמר רבי אחא. חויא חיווייך הנחש שלך שהשיא אותך לחוטא ואת חוויא דאדם שעל ידך חטא:

כי היא היתה אם כל חי. רשב"י אמר שעולה עם כל חי שאם העשיר בעלה עולה עמו. דאם הכניסה לו ארבע שפחות היא בטלה מאותן שבעה מלאכות שמנו חכמים שהאשה חייבת לעשות לבעלה ואינו יכול לומר לה והלא לא הכנסת עמך שום שפחה שנאמר אם כל חי עם חיות שלו היא נהנית כמו כן העני אינה יורדת עמו שאם הכניסה לו כמה שפחות והעני ומכרן אע"פ שאמרו חכמים שכל זמן שאין לו שפחות חייבת לעשות לבעלה במקום שפחה זו כיון שהכניסה לו עכשיו שמכרן יושבת בקתדרא לפי שאינה יורדת עמו דכתיב אם כל חי עם החיות ולא עם המיתה ואין לך מיתה גדולה מעוני:

בשבט אנשים. זה הדד ורזון בן אלידע במדרש רבי תנחומא:

ס"א. דכתיב בהעוותו וגו' וכתיב ויולד בדמותו כצלמו מכלל דעד השתא לא אוליד בצלמו כדמותו כי אם בדמות אנשים:

מאן דאמר רוחוי דביתא טבין. שדים הדרין בבית טובים הן משאר שדים היינו טעמיה משום דרבין עמיה. גדלין עמו ונהנין משלו להכי אוהבין דרי בית ואין מזיקין אותן:

רוחוי דחקלא. הדרין בשדות דלא רבין עמיה ולא נהנים ממנו:

דחכמין יצריה. יודעין ומבינין זדון לבו ולפיכך מזיקין אותו. ע"כ:

בוט כ/יב

שהן דומין לפנס. מאירין כעששית ומתוקנים כשאר מלבושים של בני אדם כיצד רחבין מלמטה וצרין מלמעלה:

יצחק רביא אמר. חלקין כצפורן ונאים כמרגליות המאירה ולמה קורא אותן כתנות עור שהן דבקין לעור ומפרש במדרש רבי תנחומא שהן דבוקין על בשרו של אדם ואינו מרגיש שכל כך הם דקים:

ס"א אגיאה אגניא. כולן בגדים משובחים הן ופירושו לא שמעתי:

בכורות משתמשין. לעבודה ע"כ:

ר' שמואל בר נחמן אמר צמר גמלים וצמר ארנבים היו. ולמה קורא אותם כתנות עור שהן באין מעור משער גמלים וארנבת:

לפום חילך אכול ופרא ממה דאת לביש. פרא כמו פחות פחות ממה שיש לך לבוש:

ויתיר ממה דאת שרי. יותר ממה שיש לך עשה בית דירה שלך:

לפום חילך אכול. מכל עץ הגן אכול תאכל פרא ממה דאת לביש ויעש ה' אלהים לאדם ולאשתו כתנות עור ומעיל היה יכול לעשות ולא עשה. ויתיר ממה דאת שרי שהרי שניהם בכל העולם:

בוט כא/א

מדבר גוזר גזירות על בריותיו. כדרך שגזר על אדם הראשון וקוץ ודרדר תצמיח לך:

רב הונא אמר לפלניא. כאדם שאומר לפלוני המדבר:

תירגם עקילס לפנימי זה אדם הראשון שהיתה מחיצתו לפנים ממלאכי השרת ומה היה אומר עד מתי החזון התמיד גזרה שגזרת לאדם הראשון לעולם היתה אתמהא:

והפשע שומם. כך יהא פשעו שומם עליו בקבר שכל הדורות יהיו נתונין בקבר על פשעו:

תת וקדש וצבא מרמס כך יהיו הוא ותולדותיו עשוין מרמס דייש לפני המלאך המות אתמהא:

עד מתי אתה משיבו מאותה גזירה ובתנחומא מפרש פנימי זה מיכאל שהיה לפנים שהיה יכול לומר לפלוני מהו לפלמוני לפלוני שהיה מדבר על עסק הפנימי וכו' עד ונצדק קדש אני מצדיקו מאותה גזירה באותה שעה התחיל מקונן עליו הן אדם. ס"א. ואשמעה אחד. זה הקב"ה שנקרא אחד:

מדבר. גוזר גזירות על בריותיו כדרך שגזר על אדם הראשון קוץ ודרדר תצמיח לך וכשהיה גוזר היה מגיד הגזירה לפמליא של מעלה למלאכי השרת המשרתים לפניו לאחד מהן:

ויאמר אחד קדוש לפלמוני המדבר. לאותו מלאך שהקב"ה מדבר ומגיד לו הגזירה עד מתי וכו' כאדם שאומר לפלוני המדבר ובמדרש רבי תנחומא מפרש מה פלמוני רבי יוחנן אמר זה מיכאל שהוא עומד לפנים רב חנינא אמר זה גבריאל המדבר בישראל:

עד מתי החזון התמיד. הנבואה שהן רואין בכל יום מסתלקת מישראל והפשע שומם בית המקדש ששמם בעבור פשעים ועונות:

תת וקדש. ואין קדש אלא ישראל שנא' קדש ישראל לה' וגו' (ירמיה ב):

וצבא מרמס עד מתי עשוים מרמס לאומות העולם וכו' תירגם עקילס לפנימי זה אדם הראשון שהיתה מחיצתו לפנים ממלאכי השרת עקילס מפרש דעת אחרת וכן עלה בדעתו לומר. ואשמעה אחד קדוש מדבר הקדוש ברוך הוא שהיה גוזר גזירות על אדם הראשון בפנים ואדם הראשון היה צווח לפני הקב"ה ואומר רבונו של עולם גזירות הללו שאתה גוזר עלי התמיד בתמיהא כלומר הלעולם יהיו שאין להם הפסק:

ויאמר אלי עד עת ערב בקר וגו' הקב"ה השיבו לאדם כשיעשה ערבן של ישראל בקרובקרן של אומות העולם ערב אותה שעה אני מצדיקך מאותה גזרה ומשמעות המקרא כך הוא ואשמעה אחד זה הקב"ה שהוא אחד קדוש שהכל אומרים לפניו קדוש מדבר גוזר גזרות על אדם הראשון ומסתמא הוא שומע שהוא צווח עד מתי כמו מי שהוא אומר למכהו עד מתי אתה מלקני הדא הוא דכתיב ויאמר אחד קדוש לפלמוני וגו' ומה השיבו כך השיבו ויאמר אלי עד ערב בקר וגו' אמנם בא המקרא לידינו נמצא ידינו לפרש הדבר על בוריו. עד מתי החזון התמיד כלומר אותו חזון התמיד הלעולם יהיה והפשע שומם שיהיו כל הדורות נתונים בקבר על פשעו. תת וקדש וכי ינתן הקדש וצבא למרמס דייש למלאך המות. עד מתי אתה משיבו לאותה גזרה. ויאמר אלי וגו' ויש לפרש רבי הונא אמר לפלניא לפלוני הצועק עד מתי החזון התמיד נאמרה אמירה זו. תירגם עקילס להדא דרבי הונא מהו פלמוני פנימי זה אדם הראשון שהיה מחיצתו לפנים ועקילס בא לפרש דברי של רבי הונא ולא פליגי וזה עיקר ע"כ:

בוט כא/ב

הדא הוא דכתיב על שדה איש עצל עברתי וגו'. במדרש רבי תנחומא שנתעצל מלעשות תשובה:

ועל כרם אדם חסר לב זו חוה. ששמעה לדבריו של נחש:

כולו קמשונים. שמצאו את כל העולם כולו פורענות:

וגדר אבניו נהרסה. גדרו של עולם וגדר אבניו נהרסה וישלחהו ה' מגן עדן ועל גזרות הללו התחיל מקונן עליו ואמר הן האדם:

ויאמר ה' אלהים הן האדם היה כאחד ממנו. הדא הוא דכתיב אם יעלה לשמים שיאו וגו' (איוב כ):

בוט כא/ג

ס"א. לרומא לא לשמים ממש כי אם עד מקום גבוה כדכתיב ערים גדולות ובצורות בשמים (פ' שלח לך) לא מפני שהן גדולות עד לשמים אלא כלומר גדולות ביותר:

עד מטי ענני. עד שהוא מגיע לעננים שהן גבוהים ביותר:

בוט כא/ד

לעולם היה. כל ימות עולם היה עתיד לעמוד באותו תוקף אלא שסרח:

בוט כא/ה

דרש רבי פפוס גרסי':

ובירר לו דרך אחרת. הניח דרך החיים ובירר לו דרך האחרת שכנגדה והיא המות:

כיצד היה לבוש כהדין קומצא דלבושיה מניה וביה. אף זה היה כולו מכוסה כצפורן:

כל זמן שהיה אדם היה כאחד. מאותן הכתובים למעלה:

כיון שנטלה ממנו צלעתו לדעת טוב ורע. מכאן ואילך נגזרה לו הטוב והרע וזהו ממנו לדעת טוב ורע שנגזרה עליו גזרה:

בוט כא/ז

הקשה עליו. בדינו. ודנו במיתה והכבוד עליו לאחר כן שאין לו חלק לעולם הבא:

ריתה. ריחם עליו שלאחר שדנו במיתה ריחמו וזיכהו לחיי העולם הבא:

דרש רבי יהודה בן פדיה כך אמר הקב"ה לאדם הראשון מי יגלה עפר וכו' מי הוא זך וישר שיחנן בעדך לעתיד לבוא כדי לגלות העפר מעל עיניך קסבר רבי יהודה שאין לו לאדם הראשון חלק לעולם הבא ע"כ:

בוט כא/ח

ר' יוחנן אמר כאשת כהן שנתגרשה ואינה יכולה לחזור כך נתגרש מן העולם הבא ריש לקיש אמר כאשת ישראל שנתגרשה שיכולה לחזור:

ס"א. והושיב עליו שומרים. חיות שישמרו אותו פן יכנס לגן:

בוט כא/ט

מזרחית קולטת. הנרדפים כלומר בצדי מזרח הולכין כל הנדונים ומזרח קולטן ע"כ:

דבר אחר מקדם קודם לגן עדן נבראו כרובים הדא הוא דכתיב היא החיה אשר ראיתי תחת אלהו ישראל בנהר כבר ואדע כי כרובים המה (יחזקאל י) המה שנבראו מששת ימי בראשית ס"א הדא הוא דכתיב היא החיה אשר ראיתי וגו' המה קדריש שנבראו מששת ימי בראשית:

בוט כב/א

ס"א לא מן דכדון לא מאותו רחמים שעושה עכשיו הוא אומר זכור:

אלא כי מעולם המה. מאותם הנעשים ונאמרים מעולם לאדם הראשון שכך אמרת לו כי ביום אכלך ממנו מות תמות:

ואלולי שנתת לו וכו'. ולא שמשה בריה. עם זוגו בתשמיש:

בוט כב/ב

והוא ידע אין כתיב שהיה לו לומר והוא ידע דהא לעיל מדבר כל הפרשה באדם מדקאמר והאדם ידע ש"מ הוא היה הראשון לכל בריה ששמשו עם זוגן ע"כ:

הודיע דרך ארץ לכל. תשמיש ומפורש במקום אחר:

רבי הונא בשם רבי יעקב בר אבין בשם רבי אבא בר כהנא לא שמשה בריה קודם לאדם:

[נשלה. מלשון השולה דגים מן הים]:

מג"ע נשלה. כמו כי ישל זיתך:

דבר אחר ידע הודע מה עבדת ליה חוויה בשבילה על שראה אותן נזקקין:

עלו למטה שנים וירדו שבעה קין ותואמתו הבל ושני תאומותיו. בקין כתיב ריבוי אחד דכתיב ותהר ותלד את קין לרבות תאומתו אחת אבל בהבל כתיב שני ריבוין דכתיב ותוסף ללדת את אחיו את הבל לרבות שתי תאומותיו שנולדו עמו:

והאמר קניתי איש את ה' אמר רבי יצחק חמת לה אתתא בנין היא אמרה הא קנין בעלי בידי. מעכשיו קניתי אותו שאינו יכול להניחני ולילך מאתי בשביל הבנים:

ס"א. אמר ליה כי לא דבר רק הוא מכם ואם רק הוא מכם הוא כלומר אין עיקר הדבר רק לידע אבל מכם הוא רק שאין אתם יודעים לדרוש הטעם על בורי' שאינו כמו שאתם דורשים אלא כך הוא עיקר הדבר לשעבר אדם נברא מהאדמה וכו'. ע"כ:

בוט כב/ג

שלשה שהיו להוטין אחר אדמה ולא נמצא בהן תועלת. קין הרג את אחיו. נח נשתכר. עוזיה נצטרע וערער על הכהונה:

בוט כב/ד

ס"א הכל מודים שלא עשה הבל קיים כלומר חי בעולם:

הכל. ואפי' לרבי אלעזר לא עשה הבל בעולם אלא חמשים יום והאי דקאמר מן החג ועד חנוכה לאו דוקא נקט חנוכה אלא מפני שזמן קצוב הוא ע"כ:

בוט כב/ה

לאריס רע שהיה אוכל את הבכורות ומביא למלך את הסייפות. אלו נאמר ויבא קין את פרי האדמה היינו אומרים יפה כלומר שהביא מן המובחר עכשיו שנאמר מפרי האדמה מן הפירות. שהביא ממה ששייר מפריו:

ס"א. הסייפות אותן שלא נתבשלו אלא לבסוף ע"כ:

והבל. הביא גם הוא מבכורות צאנו וגו' רבי אלעזר אמר הקריבו בני נח שלמים וכל שכן עולות:

רבי יוסי בר חנינא אמר עולה הקריבו שלמים לא הקריבו התיב רבי אלעזר לר' יוסי בר חנינא והבל הביא גם הוא מבכורות צאנו ומחלביהן מדבר שחלבו קרב. שהן שלמים שחלבן קרב ובשרן נאכל לבעלים מה עביד ליה רבי יוסי בר חנינא כלומר מה תירץ לר' אלעזר מן שמניהון:

התיב רבי אלעזר לר' יוסי בר חנינא וישלח את נערי בני ישראל ויעלו עולות ויזבחו זבחים שלמים מה עביד ליה רבי יוסי בר חנינא עולות היו ומה שנאמר שלמים שלמים בעורן היו שאין הפשט וניתוח בעולה אלא מאהל מועד ואילך בלבד ובברייתא בפרק פרת חטאת הביא שאין הפשט וניתוח בעולה אלא ממתן תורה ואילך התיב ר"א לרבי יוסי בר חנינא ויקח יתרו חותן משה עולה וזבחים וזבחים הן שלמים כדמתרגם נכסת קודשין:

מה עביד ליה ר' יוסי בר חנינא כמ"ד לאחר מתן תורה בא יתרו. לר' אלעזר דאמר שלמים הקריבו בני נח כל שכן שהקריבו אף עולות שאם תאמר לרבי אלעזר שלמים דוקא ולא עולות אם כן כל הני תיובתא דאותיב לר' יוסי בר חנינא לותיב לנפשיה אלא על כרחך לרבי אלעזר כשם שהקריבו שלמים כך הקריבו עולות:

אמר רבי הונא איתפלגון רבי ינאי ורבי הונא רבה רבי ינאי אמר קודם מתן תורה בא יתרו ורבי הונא רבה אמר לאחר מתן תורה בא יתרו:

ולא פליגי. כלומר לא פליגי ביתרו כלל דלתרווייהו מסתפקא להו אי קודם מתן תורה בא או לא אלא בהקרבת בני נח מאן דאמר קודם מתן תורה בא יתרו הקריבו שלמים ומאן דאמר לאחר מתן תורה בא יתרו עולות הקריבו שלמים לא הקריבו:

הדא מסייע לר' יוסי בר חנינא עורי צפון זו עולה שנשחטת בצפון. בהקמת המשכן נאמר פסוק זה בסדר עולם:

מהו עורי צפון דבר שהיה ישן ונתעורר. כלומר דקודם לכן היו נהיגין בני נח להקריב עולות:

דבר של חידוש. שלא הקריבוהו בני נח עדיין:

זאת תורת העולה היא העולה. מה היא העולה היה לו לומר העולה על מוקדה מהו היא אלא היא העולה שהיו בני נח מקריבין:

כאן היא אתיא לשלמים. ס"א וכד הוא אתיא לשלמים מה כתיב שם ע"כ:

זאת תורת זבח השלמים. אשר הקריבו אין כתיב כאן אלא אשר יקריבו מכאן ואילך:

בוט כב/ו

וישע ה' אל הבל ואל מנחתו נתפייס ממנו ואל קין ואל מנחתו לא שעה לא נתפייס ממנו:

ויחר לקין מאד ויפלו פניו נעשו כאור. נעשו פניו כאורים כמה דתימא נחר מפוח (ירמיה ו) וכתיב והעצמות יחרו (יחזקאל כ"ד):

אם תטיב שאת אני מוחל לך על עונותיך. שאין שאת האמור כאן אלא לשון מחילה כמה דתימא שא נא ואם לאו חטאו של אותו האיש גדוש ומגודש. ס"א כלומר יתמלא סאתו ושאת לשון סאה דבר שיש בו משא כמה דאת אמר (תהלים לח) כי עונותי עברו ראשי כמשא כבד יכבדו ממני ע"כ:

אשריו לאדם שהוא נשאוי על פשעו ולא פשעו נשאוי עליו. ס"א מתנשא ומתגבר על יצרו עד כאן. לכך נאמר אם תטיב שאת אם תטיב תנשא על פשעך ואם לא תטיב פשעך נשאוי עליך לכך נאמר אם תטיב שאת:

ס"א חטאת רובצת אין כתיב כאן דלאחר חטאת שהוא לשון נקבה יתכן לומר רובצת ולא כתיב אלא רובץ לשון זכר עד כאן:

בתחלה הוא תש כנקבה. דכתיב חטאת:

ולבסוף מתגבר כזכר. דכתיב רובץ:

כחוט של כוביא. עכביש:

אמר רבי תנחומא בר מריון כלבין ברומי ידעין למשתדלא. לפתות. כי יפתה איש בתולה מתרגמינן ישדל כמו כן פתי את אישך מתרגמינן שדיל:

אזיל קמי פלטירא ועביד גרמיה מתנמנם ומריה פלטירא מתנמנם והוא שמיט עיגולא לארעא ועד דאינון מצמתון הוא משכח ספי עגולא מהלך ביה (במסכת מנחות ובשקלים והיו חייך תלואים לך מנגד זה שלוקח חטים מן הסדקים מערב שבת לערב שבת ולא תאמין בחייך זה הלוקח פת מן הפלטר בכל יום) ופירוש הדבר יש כלבים ברומי יודעים לפתות הולך ויושב לפני הפלטר ועושה עצמו מנמנם וכשהוא רואה שהוא מנמנם שומט ככר לחם המונח בארץ ועד שבני אדם מתקבצין מוצא יותר ונוטל והולך לו כך יצר הרע עושה לבן אדם מפתה אותו ומסיתו:

ס"א. שפוף כפוף ואורב. שפוף כמו כפוף לשון כפיפות ושפלות כמו שפיפון עלי אורח (פרשת ויחי). ושפו עצמותיו. דשף מדוכתיה:

עבר עליו פקח אחר וראה אותו לסטים שאין בו תוחלת לגזול לו כלום התתיל מכתתו. להכות. כך כיון שעמד אברהם וראה יצר הרע שאין בו תוחלת לשלוט עליו התחיל אברהם לכתתו. עד כאן:

התחיל מכתתו. שולט על יצרו הרע ומכתתו בדברי תורה:

ס"א. לצדדין. מקום שאין בני אדם מצויין:

מתלא בעקבו. מגביה בגופו:

תקוה לכסיל ממנו. תקותו של יצר הרע לשלוט עליו:

מפנק. משביעו ומפנקו מתאותו:

אם בא יצרך להשחיקך. להלעיגך ולהכשילך:

דחהו. חדדהו והמיתהו בדברי תורה:

יצר סמוך. אם יצר הרע סמוך וקרוב ממך:

תצור שלום. תקרא בתורה ותעלה עליך כאלו את בראת את השלום. ע"כ:

תצור שלום שלום ואם תאמר שאינו ברשותך תלמוד לומר כי בך בטוח. וכבר כתבתי ואליך תשוקתו. ס"א. דין אמר חלץ המטלטלים שעליך:

בוט כב/ז

פרח. אל תעמוד בקרקעי ע"כ:

אמר רבי איבו חוה הראשונה לעפרה חזרה ולא עליה היו מדיינין ועל מה היו מדיינין וכו':

בוט כב/ח

מן תמן אינון אמרין טב לביש לא תעבד. מאותו היום ועל אותו מעשה הבריות מושלים. לנק"ר פטרי"ם דיי"ן תיתי"י מורא"ש בלע"ז:

בוט כב/ט

יבעי דינא קדם מלכא. על המלך עצמו היה אומר שהיה בידו להפריד ביניהם כן כביכול היו צועקים:

בוט כב/י

ס"א בלשון מועט בלשון קצר שאמר ארור אתה ולא פי' במה נתקלל:

ואם בריאה יברא ה'. לשון קצר ולא פירש אם נברא לה פה וכו':

במסכת נדרים פציתי פי בנדר והיה היוצא וגו' והוא לא פירש אלא קיצר הדבר ע"כ:

כחה אינו נותנת לך. שהוא הרבה אבל כחך נותנת לך לפי טרחך שעמלת בה הדא הוא דכתיב ומעט תאסוף:

בוט כב/יא

גדול עוני מנשוא. אתה נקראת נושא עון וגדול עוני מנשוא בתמיהא:

ס"א. דבר אחר גדול עוני משל אבא בניחותא:

שמא מפניך אסתר. בנוהג שבעולם אם יש לאדם שונא הוא בורח מפניו ונסתר מעיניו אבל מפניך אי אפשר ליסתר שעיניך משוטטות בכל הארץ לכן לא ידעתי אנה אלך מפניך. ע"כ:

בוט כב/יב

נתכנסו. בהמה וחיה ועופות לתבוע דמו של הבל. אמר להן הקב"ה לכן כל הורג קין יהרג:

ס"א. לכן כל הורג קין והלא אין בעולם אלא הוא ואדם מי יהרגנו אלא נתכנסו בהמה וחיה ועוף לתבוע דקיונו של הבל הנהרג אמר להן הקב"ה לכם אני אומר כל הורג קין יהרג:

ולא היה לו לקין ממי ללמוד. הדין מכאן ואילך פירש לו הקב"ה הדין ואמר כל הורג קין יהרג. עד כאן:

הזריח לו גלגל חמה. בשבילו כדי שידעו הכל שתלה הקב"ה את דינו ולא רצה להרגו:

שהזריח לו את הצרעת. כמה דאת אמר והיה אם לא יאמינו לך ולא ישמעו לקול האות הראשון והאמינו לקול האות האחרון. זה צרעת:

ס"א. כלב מסר לו. לשמור מן הרצחנים ע"כ:

עשאו אות לרצחנין. שיעשו תשובה:

תלאו. כמו תולין לא אוכלים ולא שורפים וכמו תרומות תלוים בפסחים:

ברפיון. מרופרף להלוך ביסורים ללכת נד דכתיב ויצא קין מלפני ה' וישב בארץ נוד ולא רצה לפרוע ממנו עד שבאה שעתו שבא המבול ושטפו ברפיון כמה דתימא בתורת כהנים וקדשתו ואם לא רצה דפנו הכהן:

בוט כב/יג

ס"א. יצא כגונב דעת העליונה. שאמר להקב"ה לא ידעתי השומר אחי אנכי:

ופשרתי. כלומר יצאתי נקי והיינו ויצא קין:

בוט כג/א

ס"א שאינן לא חיים ולא נדונים. שאינן חיים מרוב צרות ולא נדונים שלא יגמר דינם לעולם שכל שעה הם קיימין ונדונים בצרות גיהנם:

בוט כג/ב

כולהון לשון מרדות. על שם שמרדו בהקדוש ב"ה נקראו כך. ע"כ:

עירד עורדן אני מן העולם. כערוד שהוא במדבר ואין אדם יודע בו כך מאבדן מן העולם שאין אדם יודע בהן:

ס"א. מה לי ללמך ולתולדותיו. למך דריש כלומר אין חפצי בו. ע"כ:

רועה עקרה לא תלד. מאכילה ומקשטה. ולאלמנה לא ייטיב זו היתה אשתו אחרת:

תדע לך שהרי למך הברור שבהם. המובחר שבהם ולקח שתי נשים:

שם האחת עדה. שהיתה עדויה מעליו כד"א ויסר ומתרגמינן ואעדי:

ס"א. לשון אחר עדה לצורך הריון ותהר ועדיאת:

בוט כג/ג

מקנין. מכעיסין להקב"ה בהבליהם. ע"כ:

סמל הקנאה. המקנה. בברייתא דרבי יוסי דל"ב מדות אבי יושב אהל ומקנה שהיו מקנין בסתר חזרו להכעים בגלוי ומשמיעין את קולם שנאמר אבי כל תופש כנור ועוגב (בראשית ו) חזרו להיות מתבלין בכל פעם ס"א בכל כעס ע"כ שנאמר תובל קין ואחות תובל קין שחזרו לתבל בזנות כמה דתימא תבל עשו (פ' קדושים) ס"א סמל הקנאה פסוק הוא ביחזקאל ופירושו אשר שם בביהמ"ק מושב סמל הקנאה שהיו מקנין להקב"ה בפרהסיא. בברייתא וכו'. ע"כ:

ועוגב ערדבלין. כלי שיר כהדא דתנינן הרדבלין לא הי' במקדש. ס"א הרדבלין היה במקדש כדי לערבב את הנעימה ומאי דגרסי' לא היה במקדש שבוש הוא שעל כן יסד הפייט שירת ערבוב לערב שיר ניב הפה לערבב. זה בפה וזה בכלי. שאותן הלוים המשוררין בפה קול ערב לא ישירו בכלי ואותן המשוררין בכלי לא ישירו בפה שאין זה נכנס באומנות חבירו דכתיב ביה מיתה כדכתיב וזאת עשו להם וחיו ולא ימותו בגשתם את קדש הקדשים לשורר ושמו אותם איש איש על עבודתו ואל משאו (פ' במדבר). זה באומנתו שלו וזה באומנתו שלו וסמוך ליה ולא יבואו לראות כבלע את הקדש ומתו (פ' במדבר) שלא יהיו נבלעים ומעורבבים זה באומנות של חבירו אלא זה ינגן בכלי שיר וזה ישיר בפה כדי לערבב את הנעימה ע"כ:

זה תבל עבירתו של קין. שהיה מתקן חרבות. קין הרג ולא היה לו כלי להרוג וזה תיקן חרבות ורמחים להרוג בהן בני אדם. סייע בעבירתו של קין ונתן בהן תבלים כאדם שנותן בקדירה תבלין ליתן טעם בתבשיל. ואלו הן תבלין שנתן בה. כלי זיין שתיקן:

בוט כג/ד

ס"א. כי עד שבעה דורות יוקם קין. צא וחשוב מקין ועד למך לא היו אלא ששה דורות תולדותיו של למך ישלימו לשבעה דורות ועל כן סרבו נשי למך לשמוע אליו פן יולדו בניהם למארה ע"כ:

אתמהא. קין שהרג במזיד נתלה לו שבעה דורות אני שלא הרגתי אלא בשוגג בדין שיתלה לי שבעים ושבעה:

אם כן מהיכן הקב"ה גובה את חובו. כלומר חובו מדור המבול:

כי שת לי אלהים זרע אחר כו' נסתכלה באותו זרע שהוא קם ממקום אחר. מרות וזה מלך המשיח:

פכרה רוח את אחת מהן. שברה הרוח את אחת מהן:

ס"א. ערו ערו מתרגמינן פכרא ובלשון תלמוד פכרן לניבה. עד כאן:

מכאן ואילך קנטורין. כמה דתימא התחיל מקנטרן בדברים:

ס"א. כי איש הרגתי לפצעי. במזיד כקין שהרג להבל במזיד שאפצע:

וילד לחבורתי. וכי ילד הרגתי במזיד כקין כהרוג קין להבל שיבואו עלי חבורות בשבילו אם הרגתי אני איש וילד בשוגג הרגתים והוא שרבי יעקב מקשה אם איש למה ילד וכו' למה קורא אותו איש וילד ובמדרש רבי תנחומא מפרש שהרג למך לקין ולנער שהיה מוליך אותו. קין באבן שהשליך עליו ונערו בספוק כפיו על שהרג לקין:

קל וחומר של חשך. שאין בו ממש אם כן שימתין הקב"ה שבעה ושבעים דורות כמו כן יאמרו האחרים ומהיכן יגבה הקב"ה שטר חובו:

בוט כג/ה

שיהיו נזכרין את בתיהם. ומשמשין מטותיהן תכף לנסיעתם ובאים מיד ונכנסים לספינה שאע"פ שהיה מבול עתיד לטבעם לא נמנע אדם הראשון מלעסוק בפריה ורביה:

ממקום אחר. מרות המואביה שהיה מזרע אחר:

בוט כג/ו

ברדלא. שם לווי:

אדם שת אנוש ושתק. למה לא חשב מכאן ואילך את התולדות:

נבראו קנטורין. כנגד עשויין. נשתנו בדמותן ולא נבראו בצלם אלהים ממש:

כאן נשתנו. לפי מעשיהם:

ההרים נעשו טרשין. קשין כסלע שלא היו יכולין לחרשן:

ס"א. לשון אחר טרשים שפלים בתחלה היו גבוהים למי שאין לו אלא בית כור מלמעלה יכול לזרוע בשפוע ד' כורים מארבעה צדדין והכי אמרינן בספרי הארץ אשר אתה בא שמה לרשתה ארץ הרים ובקעות. הפסוק הזה שקול הוא כסבור אתה בגנותה של ארץ ישראל הכתוב מדבר אינו מדבר אלא בשבחה של ארץ ישראל שמי שאין לו אלא קרקע בית כור יכול לזרוע חמש כורים אחד מלמעלה וארבעה בצדדין וזהו שבחה של ארץ ישראל ועל כן יסד הפייט זרע קדש מטעתו בכפל להכין מרעיתו:

מרחיש. מבאיש:

חולין למזיקין. שהיו מופקרין שהיו מזיקין שולטין בהם:

בוט כג/ז

אז הוחל לקרוא בשם ה'. שהיו מכנין לעבודת כוכבים שמו של הקב"ה:

והא כתיב וזה החלם. איכא טפי משלשה שהוא לשון מרדות אמר ליה האי וזה החלם לאו להכי כתיב:

זה המרידן. כלו' זה הזקיקן למרוד בהקב"ה ונמרוד כבר חשיב ליה לעיל:

הן הן שגרמו לעצמן. זה המזיקין שהיו אומרין מה בין דגחן לצלמא להדין דגחן לבר נש והלא אדם כורע ומשתחוה לגדול הימנו:

א"ל ולמה בחלום יהא בבירור. כך בתחלה במטמוניות דכתיב יושב אוהל ומקנה (פ' בראשית) ועכשיו בפרהסיא אתם רוצים לפרוש מדרכי שנאמר אז הוחל לקרא וקריאה בפרהסיא וכך אני עושה פורש אני ותעשו חולין למזיקין:

אף אני קורא למי הים לשמי. הדא הוא דכתיב הקורא למי הים וישפכם על פני הארץ ה' שמו (עמוס ה'):

ס"א. א"ר אבהו אוקיינוס גבוה. רבי אבהו בא לחזק דברי ר' אחא. ע"כ:

שתי פעמים שעלה והציף את העולם. ומפרש בירושלמי דפרק י"ג שופרות אחד בדור אנוש שהציף שליש העולם וא' בדור הפלגה שהציף חציו ולמה קורא לים מוצאים שנאמר אל הימה המוצאים על שם שתי פעמים שיצאו ובשטיפת המבול לא איירי כלל:

ועד היכן עלה בראשונה ועד היכן עלה בשנייה. רבי אחא בשם רבי חנינא בראשונה עד כפי ברבריאה ובשנייה עד עכו ועד יפו הה"ד עד פה תבא ולא תוסיף עד יפו תבא:

ס"א. וביפו ישית תצמצם תרחיש בלע"ז ע"כ:

רבי אלעזר בשם רבי חנינא בראשונה עד קלבריאה ובשנייה עד כפי ברבריאה:

ס"א. עד כפי ברבריאה. עד שפת של אותו נהר. עד כאן:

בוט כד/א

לארכיטיקטוס. גבאי. גובה מנת המלך:

מדמין אתם צורה ליוצרה נטיעה לנוטעה. רוצים אתם לחשוב עין של מעלה לשל מטה:

ויצר אמר ליוצרו לא הבין. סבורים אתם לסתור מעשיכם מלפני הקדוש ב"ה שהוא יוצר הכל:

הכרמל ליער יחשב. לחורשין דבר אינש. ירבו בני אדם בעולם כחיות ביער:

ס"א. כעצים ביער אם יהיו מפרסמים מעשיהם וחוזרים בתשובה:

ושמעו ביום ההוא החרשים דברי ספר. אותם שלא שמעו לשמע אוזן הם יראו בספר ויתגלה להם ספרו של אדם:

ס"א. ספר בראשית. כדגרסינן בבבא בתרא לדידי חזי לי ספרא דאדם הראשון:

הלא עוד מעט וגו'. אם תחזרו בתשובה ושב לבנון לכרמל כרמל גדול מלבנון ויער גדול מכרמל:

בוט כד/ב

מלא כל העולם כולו בראו. אדם נברא בתוך גן עדן שהעולם אחד מששים בג"ע ע"כ:

בוט כד/ג

מספר חיים. מספר תולדותיו של מטה הכתובים לחיים ועם צדיקים אל יכתבו מספר תולדות של מעלה הכתובים בפרגוד שעתידין לבא בעולם ולכך קורא אותם צדיקים שעדיין לא חטאו:

ס"א. שלח חי ארפכשד חי אבל למך חי קין חי לא נאמר:

בוט כד/ד

משלהי ליה. מיגעו ומחלישו פן יזיק הבריות:

והאניה חשבה להשבר. אי אפשר שלא היו בים אניות הרבה אבל לא הטיל בהם רוח סערה אלא על אותה הספינה של יונה בלבד מדלא כתיב והאניות חשבו להשבר (יונה א'). ע"כ:

קוזמיקון. קול חזק: ס"א. חזר ואמר שתי מצות נתתי לו מצות עשה ומצות לא תעשה דכתיב ויצו על האדם לאמר מכל עץ הגן אכול תאכל הרי מצות עשה ומעץ הדעת טוב ורע לא תאכל ממנו הרי מצות לא תעשה ולא עמד בהן והיאך אני נותן וכו' ופתרון המקרא כך הוא אז ראה ויספרה הכינה ליתן אותה לבריותיו לאדם הראשון חזר ואמר הן יראת ה' וסור מרע אלו שתי מצות נתתי לו הן זו מצות עשה וסור זו מצות לא תעשה:

בוט כד/ה

ולא עמד בהן. ואיך יעמוד בכל המצות כולן שהן עשה ולא תעשה רמ"ח מצות עשה ושס"ה מצות לא תעשה:

כי אם לבניו. והיינו זה ספר תולדות זה הספר אתן לתולדותיו של אדם:

בוט כד/ו

ומה הן אלהות. בתמיה:

ומשני כדבעי קמיה דאבא כהן ברדלא וכו'. ע"כ:

בוט כד/ז

סירגולו של ספר. ששעי"ל בלע"ז:

אלה תולדות ואין הראשונים תולדות. למה שהיו כלים במים ואם תאמר אף אלו כלו במים שכל אותן הדורות שהוא חושב מאדם ועד נח כולן כלו בדור המבול אלא בזרעו של קין שכלה בדור אנוש ובדור המבול שלא נשאר מהן בעולם אבל מאלו התולדות נשאר נח שנבנה העולם ממנו:

ואהבת לרעך כמוך זה כלל גדול בתורה. דעלך סני לחברך לא תעביד:

בוט כה/א

ויתהלך חנוך את האלהים ואיננו מהו ואיננו אמר רבי חמא בר אושעיא אינו נכתב בתוך נימוסן של צדיקים אבל נכתב הוא בתוך נימוסן של רשעים:

טימוסן. שמותן:

בראש השנה דנו. דכתיב כי לקח אותו אלהים אלקים זה יום שהוא דן את הבריות:

לוקח את אדוניך מעל ראשך. באליהו הכתוב מדבר מה הוא לא מת אף חנוך לא מת:

אם לקיחה אתם דורשין. נאמר כאן לקיחה וכו':

יפה השיבן רבי אבהו. שלא ליתן פתחון פה לומר הלא שמו כשם רבו ח"ו שיתפו עמו לפיכך אמר להן:

בוט כה/ב

ס"א. לא השם הוא המדרש לא השם של נח נשמע בלשון מדרש זה ינחמנו שהיה צריך למימר נח זה יניחנו או כיון דאמר הכי היה לו לומר נחמן כמו שהוא אומר ינחמנו אלא לכך קראו נח שגרם להם מנוחה ונתנחמו מצרה:

ס"א הפרה היתה נשמעת לחורש ולא היתה מסרבת בחרישתה:

והתלם היה נשמע וכו'. כלומר כל המלאכות שהיו רוצים לעשות היתה המלאכה מכוונת מאליה למה שהיא עשוייה לדעת האומן עושים:

כיון שעמד נח נחו הבריות. מאותו צער והיו המלאכות מכוונות לדעת עושיהן כבראשונה:

נייחת שור. שהיו השורים והבהמות נשמעות לחורש בלא צער. ע"כ:

הללים היו. מתחתיהם שהמים עולים ושוטפים אותם ודבר זה היה נוהג מדור אנוש ועד דור נח:

ס"א. חללים שוכבי קבר מסתמא מחמת שהיו שוכבי קבר חללים היו אלא מהו חללים שהיו המים עולים מתחתיהם ושוטפים אותם ודבר זה היה נוהג מדור אנוש עד נח. ע"כ:

לא שימשו המזלות כל שנים עשר חודש. אותן שנים עשר חודש שנידונו בהם דור המבול:

ס"א. לא שימשו המזלות כו' עד דור המבול לא האיר השמש כהלכתו ולא שימשו כל המזלות כהלכתן ולאחר שנים עשר חדש חזרו למשפטן הראשון ולזה ינחמנו סמוך:

לא היה רשומן ניכר. מאור השמש. והלבנה לא היתה נזרחת כתקונה. ע"כ:

בוט כה/ג

ואחד בימי למך. שנאמר זה ינחמנו ממעשנו מן האדמה אשר אררה ה' לא מאותה קללה שהיתה מאדם אלא מאותה גזירה שהיתה בימי למך אביו של נח לכך היו אומרים זה ינחמנו:

ס"א. אוותנטיא. חוזק של רעב כדאמרינן לעיל אוותנטיות:

דייטרוטין. שורות של ערקי"אה לצורך:

ונתלה בה. היה תולה עצמו תחלה ביתד לידע אם תסבול כובד הקופה:

שפופים. בלא זכות. לשון אחר בלא כח ולא באו בימי שאול שהיו שפופים בלא כח אלא בימי דוד שהיו גבורים שהיו יכולים לעמוד בו ולסובלו כדכתיב ויהי רעב בימי דוד שנה אחר שנה וגו' ויאמר ה' אל שאול ואל בית הדמים וגו'. ע"כ:

בימי בני אדם גבורים שהן יכולין לעמוד בהם. כלומר לא בא בימי שאול אלא בימי דוד שהיו גבורים לעמוד בו ולסובלו:

ס"א. נותן ליעף כח. שלפי חלישות שבהן העצים כחן לסבול הרעב והעמיד להן זכות דוד. ע"כ:

בימי אברהם. מלבד הרעב הרי האחד. הראשון הרי שני:

ס"א. הראשון. מכלל דהוה שני. ע"כ:

רעב של בצורת. גשמים מועטים:

מהומה. אכול ולא לשבעה:

ס"א. של מהומה בבהמות נפלה המיתה ונתיקר הבשר עד שמוכרין ראש חמור בשמונים כסף וכן הפסוק מוכיח בפרשה שלא היה הרעב כי אם בבהמות בלבד דכתיב ויהי רעב גדול בשומרון עד היות ראש חמור וגו' ולא כתיב עד היות סאה חיטין בשמונים כסף ע"כ:

אפילו סאה בסלע לא יצא חוצה לארץ ואילו אלימלך יצא לפיכך נענש:

בוט כו/א

אשר לא הלך בעצת רשעים. רבי יהודה ורבי נחמיה רבי יהודה אמר בשלש דורות בדור אנוש ובדור המבול ובדור הפלגה על דעתיה דרבי יהודה דהוא אמר בשלש דורות וכו' ובמושב לצים לא ישב זה דור הפלגה שהיו כולם לצנים:

אשר פריו יתן בעתו זה שם. שהיה משובח שבכולן פרי נאה:

ועלהו לא יבול זה חם. שאע"פ שלא היה צדיק כשם לא היה כעלה נובל שראה זרע מקוים:

וכל אשר יעשה יצליח זה יפת. שהצליח במלכות יותר מכולם דכתיב יפת אלהים ליפת (פ' נח):

בוט כו/ב

בשוחר טוב איתא כבש הקב"ה על מעינו של נח שלא יוליד בן שיהא בן מאה שנה ויאבד עמהם לפי שאין ב"ד של מעלה עונשין אלא לבן ק' אלו היה לו בן מאה שנה באותו זמן היה מת עמהן. ובשוחר טוב ועתיד לחזור לעיקרה לימות המשיח דכתיב כי הנער בן מאה שנה ימות. ס"א ראוי לכלל עונשים ממאה שנה:

מות ירעם. מלאך המות ישברם כמו רועו עמים וגו' אלמא דיש מיתה לעתיד לבא עד כאן:

מיטוטר שלהם. מנהיג שלהם ורודה בהם בכל מיני יסורין מחיים:

(צ"ל קודם ד"ה מיטוטר):

לפי שבעולם הזה. פרעה נדון לשעתו סיסרא נדון לשעתו אבל לעתיד לבא נדונים בשוה לעולם. ומה שאמרנו מות במלאך המות שיהא ממונה עליהן על אותן שמתו כבר הוא אומר אבל החיים לא ימותו שאין מות לעתיד לבא כלל:

בוט כו/ג

והלא יפת הוא הגדול. גדול שבאחים דכתיב ולשם יולד גם הוא וגו' והכא את אמר ששם גדול שבכולן דכתיב ויולד נח שלשה בנים את שם וגו' אלא בתחלה אתה דורש שהוא צדיק וכו' שלכך הקדימו הכתוב (גדול שבאחים) לפי שהוא גדול שבכולן ואח"כ אתה דורש טעמים אחרים הרבה על מה הקדימו הכתוב לאחים:

ושנולד מהול. שלכך נקרא מלך שלם:

ושהקב"ה מייחד שמו עליו. דכתיב ויאמר ה' לה ע"י (של) שם:

ושהיה כהן גדול. שנאמר והוא כהן לאל עליון:

ושנבנה בית המקדש בתחומו. דכתיב וישכן באהלי שם:

בוט כו/ד

שהיו שופכין זרעם על העצים ועל האבנים. על פני האדמה דורש:

רבי שמעון בן יוחאי קרי להו בני דייניא. דייני סדום היו:

רשב"י מקלל מאן דקרי להון בני אלהייא. על שהיו בצלם ובדמות:

כל פרצה שאינה מתחלת מן הגדולים אינה פרצה. שהרי כאן גדולים שבהם התחילו בה דכתיב ויראו בני האלהים את בנות האדם לפיכך הותרו לכולן:

ר' עזריה בשם ר' לוי (א"ה כך היה הגירסא לפני רש"י ז"ל שזה המאמר אמרו ר' עזריה אבל בכל הספרים שלפנינו נאמר מאמר זה בשם רשב"י רק לקמן איתא בשם רבי עזריה מאמר אחר) כומריא גנבין אלהין מאן מומי ביה או מאן מקרב. מאחר שהן רואין שהכומרין שהיה להן לכבדן הן גונבין אותן ומבזים אותם מי יכבד אותם או מי ישבע בהם או יקריב להן קרבן כך לאחר שכתוב ויראו בני האלהים גדולים שבהן היו עושים כך ומה היה לאחרים לעשות:

לפיכך נתן להם אריכת ימים כדי לעמוד על התקופות ועל המזלות. שיהיו בקיאין בהן ויהיו מוסרים אותם לדורות הבאים אחריהם שיש מזל שגומר הלוכו לארבע מאות שנה וקיימן הקב"ה עד גמר הלוכו כדי שיהיו רואין אותו ויהיו בקיאין בו וילמדו את הדבר לדורות:

בוט כו/ה

כדי שיטלו את שלהן ושל הדורות הבאים אחריהם. לכך הרבו ימים בלא צער ובלא יסורין שאלמלא היו מתייסרין היה מתכפר להן אבל הגדיש הקב"ה סאתן מפני שהיו עתידין לקבל פורענותן ופורענות הדורות הבאים שלקו כנגד דורות הבאים:

ס"א. לפיכך הזכיר שמו עליהם וקראם בני האלהים כדי שיעמדו על התקופות. ע"כ:

גמומסיות. כתובות סטרי מוהר (א"ה סטרי הכוונה שכר ותשלומים וכמ"ש בערוך ערך סטר הרביעי) כמו לנשים שהיה דבר זה להן בהיתר:

בוט כו/ו

מהו לא ידון רוחי אר"י בר אלעאי אין הדורות הללו נדונים לפני לעולם. שאינן חיים ליום הדין ואינם נידונין:

בשעה שאני מחזיר רוח לנדנה. לתחית המתים אין אני מחזיר רוחן לנדניהן:

אמר ר' חייא בר אבא אין אני ממלא רוחי בהן. בשעה שאני ממלא רוחי באדם לעתיד:

לפי שבעוה"ז היא נבזקת. מפוזרת באחד מאברים וכו':

לא אוסיף לסגי לסגי. שתי פעמים כתיב לא אוסיף בפסוק אחד לומר לא אוסיף לעשות כן להרבה בני אדם לאבד עולמי בכך אלא אם כן ליחיד או לשנים:

הריני משגשן. כמו ושגשינן שיגוש רב (עיין במתנות כהונה). ס"א משגמן אלו באלו. זה עם זה יתקוטטו יחד ויהרוג איש את חבירו. ע"כ:

אין לך מתחייב באדם אלא אדם כיוצא בו. שיהו תובעים עליו דין שמים אם מזיק את האדם אא"כ הזיק אדם כיוצא בו:

אפילו כלב ואפילו זאב. תובעין עליו דין שמים אם מזיקין לאדם:

אפילו מקל ואפילו רצועה הה"ד כי את עול סבלו ואת נטה שכמו. מכלל שהקב"ה תובע דינו של אדם אפילו מן העצים שמתוך שרואה שהיה לו להקב"ה לתבוע דקיון של ישראל מיד סנחריב ומניח ותובע דין ממטה שכמו ומעול סבלו מכלל שאפילו עצים נותנים דין וחשבון:

מה האדם נותן דין וחשבון. בדין של מעלה כשהזיק אדם אף כל דבר וכו':

ס"א. אף בהמות וחיות דין זה נוהגת בהם שמתחייבים אלו באלו שדין של בהמות נתבע ע"י חיות ודין בהמה דקה על ידי חיה דקה אפילו מקל ואפילו רצועה נפרעין זה מזה:

החתת. כלומר דכית ושברת וזהו דין פרעון המטה והשבירה. ע"כ:

הריני מביא להם מיעוט שנים שקצבתי להם בעולם ואחר כך אני משגמן ביסורין. זה המבול:

ס"א. אין דנין רוחן בעצמן. כלומר אין דנין רוחן בפני עצמן בשגם הוא בשר כלומר מפני שגם הבשר חטא עם הרוח לפיכך איני דן הרוח בפני עצמו אלא שניהם כאחד אני דן לאחר שאני ממלא מיעוט שנים שקצבתי להן בעה"ז ע"כ:

מי גרם להן. לא על ידי שלא שגמתי אותן ביסורין אתמהא:

הדלת הזה מי מעמידו שגמיו. צירי הדלת:

ס"א שגמת. לשון פגם או שמא כמו אותן צירים שהדלת תסוב בהן שהן נחתכים ונפגמים ודמיונם לא שמעתי. ע"כ:

א"ר אלעזר בכל מקום שאין דין. למטה:

יש דין. למעלה:

ס"א בכל מקום וכו'. והכי משמע קרא לא ידון רוחי בשביל שלא היה דין באדם אני עושהו באדם מלמעלה. ע"כ:

רב ביבי בריה דרב אמי אמר בשיטת רבי אליעזר לא ידון רוחי הם לא עשו דין למטה רוחי עושה אותו למעלה אמר ר"מ הן לא עשו מדת הדין למטה אני אעשה מדת הדין למעלה:

ס"א לית דין ולית דיין. ומה שייטיב בעינינו נעשה. והקב"ה משיבן אית דין ואית דיין:

בוט כו/ז

מוח קולייתו. עצם הארכובה שקורין נדוכייל. ע"כ:

מגסטי מלחמה. מלומדי מלחמה ומגסטא בלשון רומי משטיר בלע"ז:

שהיו מרבים ענקים על גבי ענקים. תכשיטין על תכשיטין כמו וענקים לגרגרותיך:

שהיו עונקין את החמה. שהיו עושין תכשיטין דמות חמה לפי שהיו משתחוים לה והם אומרים לשמים ראו מה עשינו לכבודכם הורידו לנו גשמים:

ושגרמו לעולם שיצוד. כמו והות ארעא צדייא:

כמה דתימא עוה עוה. שממה:

עוים. שהיו בקיאים בעפרות איזה מקום נטע ואיזה מקום זרע כנחש שיודע להריח עפרו איזה יפה לאכלו:

ס"א. אחראי לא ילפי מן קדמי. דורות האחרונים לא למדו מן הראשונים שנאבדו מן העולם. ע"כ. במדרש רבי תנחומא מפרש וילדו מהם אין כתיב כאן אלא וילדו להם מלמד שהיתה האשה רואה אחד מהן מתייחדת כנגדו ויולדת:

בני נבל גם בני בלי שם. נכאו מן הארץ. אלו דור המבול. רבי לוי בשם רבי שמואל בר נחמני אמר. מעולם אנשי השם. אנשים שנתפרשו שמותן למעלה מן הספר. אלו היה בני קין מחוייאל ומתושאל:

המה הגבורים. שנפלו מדור המבול. ס"א. ומי פי' מעשיהם. אנשי השם פירשוהו. אליפז ובלדד וצופר:

כל אורה שנאמר באליהוא. כגון יפיץ ענן אורו והרבה כמו כן:

בוט כז/א

בחכמה ובדעת ובכשרון. בתנחומא שהיו המעשים מתכשרין מעצמן בלא עמל ויגיעה:

שהן מדמין הצורה ליוצרה. שכמו שקורין הצורה אדם כך קורין היוצר אדם:

דמחוור יותר. הנראה יותר ממה שאמרת ועל דמות הכסא דמות כמראה אדם והדין קרא משתעיא בהדיא בהכי. ע"כ:

בוט כז/ב

פורען בלילה. דכתיב ארבעים יום וארבעים לילה וכתיב וימח את כל היקום:

גם בלילה לא שכב. לבן של סדומיים מן העברות שנאמר טרם ישכבו:

דבר אחר גם בלילה לא שכב לבו של הקב"ה מלהביא עליהם פורענות ביום ופורענות בלילה הדא הוא דכתיב והפך לילה וידכאו וכמו השחר עלה וגו' ביום מניין דכתיב. וה' המטיר על סדום ועל עמורה:

בוט כז/ג

רבה רבה לגזרה שוה. נאמר כאן וירא ה' כי רבה רעת האדם ונאמר להלן זעקת סדום ועמורה כי רבה מלמד ששניהם נדונו באש ובמים:

רק רע כל היום מזריחתה של שמש ועד שקיעתה לא נמצא בהן תוחלת לא היו מקוים שום טובה אלא כל שעה רק רע:

הדא הוא דכתיב לאור יקום רוצח. כיון שאור בא מיד היו מתחילין בעברה ומקשינן והכתיב חתר בחשך בתים ואת אמרת ביום ומתרץ למה שיומם חתמו למו:

מה היה עושה היה מביא אפופלסמון ושף באבן ובא בלילה ומריח וחותרה כך דרש רבי חנינא בצפורי איתעביד בה תלת מאה חתרות וכו'. מה שהיו נוהגין אנשי דור המבול שמעו הגנבים ולמדו דעת לחתור הבתים והלכו ועשו כמו כן ובאותו הלילה נחתרו כמה בתים שם:

בוט כז/ד

רבי יהודה אמר תיוהא. תהות לפני שבראתי את האדם למטה שאלו בראתי אותו למעלה כשם שאין עליונים מורדים בי כך לא היה מורד בי:

רבי נחמיה אומר. נחמה היא לפני שבראתי אותו למטה שאלמלי בראתי אותו למעלה כשם שהמריד בי את התחתונים כך היה ממריד בי את העליונים:

מורד בי. את האדם לרבות יצר הרע שנברא עמו:

שעשיתי אותו ניתן בארץ. שמת ונקבר. שאלמלא כן היה מורד בי:

בוט כח/א

מהו דכתיב לכן יכיר מעבדיהם והפך לילה וידכאו. אמר ליה משהקב"ה רואה מעשיהם הופך יום ללילה והקשיטן לפורענות ואחר כך פורע מהן כך בתחלה ראה מעשיהם וירא ה' כי רבה רעת האדם (פ' בראשית) ואחר כך קשטם לפורענות דכתיב. נחם ה' כי עשה את האדם בארץ (פר' בראשית) ואחר כך נפרע מהם ויאמר ה' אמחה:

בוט כח/ב

מה הם סבורים גסטריות אני צריך. חיילות אני צריך להביא עליהם. דבר אני מוציא ומכלה אותם מן העולם:

ס"א. והיינו אשר בראתי. עשיתי לא נאמר אלא בראתי דמשמע בלא שום יגיעה בראתיו. ע"כ:

מהו לשון זה אמחה. היה לו לומר אשמיד אכלה א"ר ברכיה כלום בראתי אותו אלא מן העפר מי ממחה את העפר אלא המים:

בוט כח/ג

ס"א. אפילו של אדה"ר. שהיה נקבר בעת המבול נמחה והיינו אמחה את האדם אשר בראתי אדם הראשון. עד כאן.

אמחה את האדם אשר בראתי אפילו אצטרובלין של ריחים נמחה. פירש רב האי אצטרובולין ריחים התחתונה ומפיק ליה מאת האדם את אפילו דבר שאינו ראוי למחות כמו אבן וכך דרשה רבי יהודה בר סימון בצבורא וכו':

ואפילו לוז של שדרה שממנו מציץ הקב"ה את האדם לעתיד לבא נמחה. ומפיק ליה מאת האדם אשר בראתי כלומר דבר שממנו נברא בו אני נפרע:

אמר ליה מהיכן הקב"ה מציץ את האדם אמר ליה מלוז של שדרה אמר ליה מנין אתה יודע אמר ליה אייתי לי ואנא מודע לך:

מלוז. קשר גדלו הוא כלוז אגוז קטן שלועזים מליי"ר ועומד בסוף השדרה והוא אינו כלה לעולם וכך מפורש בויקרא רבה וינאץ השקד זה לוז השדרה וכן תרגום ירושלמי בטנים ושקדים משח דלוזין:

בוט כח/ד

ס"א. למלך שהיה לו אוצרות בלומין. שהצניע שם מיני סריות אשפה ורקיבות והיו בני אדם מליזים כסבורים הם שהצניע המלך דבר חשוב:

המאושרים. החשובים שבהם:

אמרו החשוכים שבהם כך. חשוכים חשובים ושם כינוי הוא כמו שאנו קורין לחכם שבעובדי כוכבים טיפש:

מאלף מצאתי. כהדא מכניס וזטחא אלפא לסולת:

המאושרים כך עשו הגרועים על אחת כמה וכמה. פי' כך עלה בדעתו של הקב"ה לומר אם הדורות הללו המאושרים שבהם כך עשו אלו היו אותן שעלו במחשבה לבראות על אחת כמה וכמה. הדא הוא דכתיב אדם אחד מאלף מצאתי מן החשובים שבהם מצאתי וזה היה נח שממנו הושתת העולם. אלף לשון מעולה כמה דתנינן במסכת מנחות תקוע אלפא ליין מכניס וזטחא אלפא לסולת. כפרים אלו הם משובחות לעשות בהן מכל עיירות ארץ ישראל:

ה"ג אלף דור עלה במחשבה לבראות כמה נמחו מהן רבי יוחנן בשם רבי אליעזר בר יוסי תתקע"ד דורות מה טעם דבר צוה לאלף דור זו התורה והכי פירושו תתקע"ד דורות נמחו בדור המבול עשרה דורות מאדם עד נח עשרה דורות מנח ועד אברהם ומאברהם עד משה ששה דורות הוי דבר צוה לאלף דור ואין דבר אלא תורה דכתיב וידבר אלהים את כל הדברים האלה וגו' (פ' יתרו):

רבי לוי בשם ר' שמואל בר נחמן תתק"פ דור. ממה שהיה ראוי לעמוד מהם כיון שבא אברהם נתנה לו המילה דכתיב דבר צוה לאלף דור זו מילה. ע"כ:

בוט כח/ה

אמר רבי ברכיה נעשה בשבט יהודה ובנימין מה שלא נעשה בסדום. בסדומיים כתיב וחטאתם כי כבדה מאד (פר' וירא) חדא זמנא. ובשבט יהודה ובנימין כתיב עון בית ישראל ויהודה גדול במאד מאד (יחזקאל ט ט) תרי זימני ואית קרא דמחוור מן הדין ויגדל עון בת עמי מחטאת סדום ואותן סדומיים לא נותר בהם פליטה ואלו נשתייר בהם פליטה אלא ההפוכה כמו רגע מי גרם להם כלומר מפני מה לא נשתייר בהם פליטה לפי שנאמר בהם ולא חלו בה ידים (איכה ד' ו'):

אמר רבי תנחומא לא חלת יד ליד. לפי שלא פשטו ידיהם במצות:

ס"א. חלו לשון שיכון כמו על ראש רשעים יחול (ירמיה כ"ג) כלומר לא שכנה יד עשיר ביד עני ליתן לו משלו. ע"כ:

אבל אלו פשטו ידיהם למצות. דכתיב ידי נשים רחמניות בשלו ילדיהן (איכה ד'):

כל כך למה היו לברות למו על שבר בת עמי. ומפורש במדרש איכה שהיתה נוטלת גלוסקאות מפיה ומפי בעלה ומפי בנה והולכת ומברה את שכינתה ומנחמת אותה והעלה להן הקב"ה כאלו בשלו ילדיהן לגמילות חסדים הדא הוא דכתיב ידי נשים רחמניות בשלו ילדיהן כל כך למה היו לברות למו בשבר בת עמי לברות כמו להברות:

אמר רבי חנין. נעשה בכרכי הים מה שלא נעשה בדור המבול שנאמר הוי יושבי חבל הים גוי כרתים (צפניה ב' ה') גוי הראוי ליכרת באיזה זכות עומדים בזכות גר אחד וירא שמים אחד שעומד מהם הקב"ה מקבל מידם אבל דור המבול לא היה יכול לעמוד להם שום זכות:

ר' לוי הוה פתח ליה לשבח. גוי כרתים גוי שהוא כורת הברית כמה דתימא כורתי בריתי עלי זבח (תהלים נ' ד') וכן מפורש בפסיקתא דרב כהנא ובמדרש חזית:

בוט כח/ו

כלום הוציא את בני לתרבות רעה אלא זה. בני אבד וזה קיים. לפיכך מעוף השמים ועד בהמה שלפי שהיו אוכלין בהמות שמנות בעטו בהקב"ה ויצאו לתרבות רעה:

אסף עוף השמים ודגי הים. למה. לפי שהם הכשילום:

ס"א. ומכניע בחצאות. הכניע והשפיל המחיצות ומקרע בכילאות (הוי לזנות לפי והריעות):

מתחילה קודם המבול היתה אימתן של בריות נופלת על העופות משום דכתיב ורדו בדגת הים ובעוף השמים (פ' בראשית) וכו'. עד כאן:

כד הוה חד צייד. אומר לעוף לך ותשמן עצמך ואחר כך שוב אלי והוא היה עושה כן:

בוט כח/ז

בלריות. אוצרות:

בוט כח/ח

אותן גרעינים שחורים. המעורבים בחטין שלועזים נייל"א הן אותן זוניא שנשתיירו בדור המבול ולכך קורין אותן זונייא שזנתה הארץ והוציאה שלא כדרכה. ע"כ:

אלין זונייא מדרא דמבולא אינון. אותן זנין שעדיין נמצאין בתבואה כמעט. עדיין הן נשתיירו מדור המבול שעשתה כל הארץ זונין והיא כמו חטה דקה וארוכה וקורין אותה בלע"ז מוליין:

בוט כח/ט

ס"א: אמר רבי יוחנן משפט דור המבול שנים עשר חודש נטלו דינם ויהיה להם חלק לעולם הבא. חזר רבי יוחנן ואמר אי אפשר שיהא להם חלק לעולם הבא הדא הוא דכתיב בהם בעת יזורבו נצמתו בעת שנפל עליהם זרם מים בשעת המבול מאותה שעה היו נצמתין ונחלטין בגיהנם ושפיל לסיפיה דקרא וחלק אין להם עוד לעולם על דברת בני אדם על דבר אותו חטא שעשו בעולם:

כי נחמתי כי עשיתים. וסמיך ליה ונח משמע אפילו מנח נחם הקב"ה על שעשאו והיינו תמיהא מאחר שנתחרט ממנו למה לא שטפו עם האחרים אלא אפילו נח שנשתייר מהם לא היה ראוי לכך אלא שמצא חן בעיני ה':

הוא מצא. הטובה והחן מאת הקב"ה אבל הקב"ה לא מצא חן בעיניו דלא כתיב וה' מצא וגו'. ע"כ:

בוט כט/א

ס"א אינוניתא. מיעוט אוזן זכות שהיה לו לנח אונקיא וכו'. ע"כ:

אונקיא. משקל אונקיא של זכות א"כ למה נמלט בבור כפיו של הקדוש ברוך הוא שרצה הקב"ה להצילו כדי להעמיד העולם ממנו:

בוט כט/ב

כאשר ימצא התירוש באשכול. תרגם רבי יונתן כמה דאשתכח נח צדיקא בדרא דמבולא:

ואמר אל תשחיתהו כי ברכה בו. ס"א. כי ברכה הוא לא נאמר אלא בו מלמד שלא רצה הקב"ה להשחיתו בשביל הצדיקים שעתידין לעמוד ממנו ע"כ:

בוט כט/ד

ס"א. לא מפרשין. כלומר אין נותנים חילוק בין מציאתו של נח למציאת דוד וישראל שאף על פי לא תלה הכתוב מציאתו של נח בהקב"ה כמו שתלה במצאתי דוד עבדי במצאתי ישראל אף על פי כן צדיק גמור היה נח ואין צריך ליתן חילוק במציאות:

רבי יוחנן ורבי שמעון בן לקיש מפרשין. כלומר ודאי לא היה נח כדאי ואין מציאותו כמציאת דוד וישראל:

לאחד שהיה מהלך בדרך וראה אחד. כלומר פגע באדם נכרי שלא הכירו אלא מתוך שהיה מהלך יחיד ריחם עליו ונטפל לו:

דבקו עד שקשר עמו. ולא מפני טובתו של נכרי נטפל זה אצלו אלא מפני טובתו של נכרי נטפל זה אצלו אלא מפני טובתו של זה שמצאו. כך הקב"ה לא ריחם על נח מפני טובתו וחסידותו אלא מפני חסידותו וטובתו של הקב"ה שרצה להעמיד העולם ממנו:

ר"ש בן לקיש אומר. רבי יוחנן וריש לקיש כולם שוים בדעת אחת שלא היה נח כדאי אלא זה ממשיל משל שהקדוש ברוך הוא אהבו עד שנתן לו בתו וזה אומר עד שקשר עמו אהבה ע"כ:

בוט ל/א

כעבור סופה ואין רשע זה דור המבול וצדיק יסוד עולם זה נח. שנאמר ויעבר אלהים רוח על הארץ וישוכו המים. וכבר היו אבודין מן העולם וכן בשעה שירד להן מטר אי אפשר שלא עברה עמו סופה וסערה שאין מטר בלא רוח:

בוט ל/ב

קל הוא על פני מים. גזרה נגזרה שיאבדו במים שקל הוא לשון גזרה וכן הוא אומר בדניאל קל מן שמיא נפל. קל לשון קול כלומר בת קול ירדה מן השמים וגזרה:

תקולל חלקתם בארץ. הדורות עתידין לומר מי שפרע מדור המבול יפרע ממי שאינו עומד בדבורו וכל כך למה לא יפנה דרך כרמים לא היתה כוונתם למטעת לישא אשה:

בוט ל/ה

לא היה צריך קרא למימר אלא אלה תולדות נח שם. כמו שנאמר במקום אחר אלה תולדות יעקב יוסף אלה תולדות יצחק בן אברהם וכאן הוא אומר אלה תולדות נח ואינו חושב תולדות אלא הולך ומחשב מעשה דור המבול:

ס"א. אלא נייחה לו וכו' כדכתיב לעיל פרשה כ"ט:

נייחה לו. שניצל מפורענות נייחה לעולם שנתקיים בשבילו ונייחה לאבות לדורות הראשונים שהיו המים עולים ומציפין אותן בתוך קבריהם וכיון שבא נח נחו:

נייחה לבנים. פרה לא היתה נשמעת לחורש ותלם לחורש עד שבא הוא וחזר העולם לקדמותו:

נייחה לעליונים. שבתחלה היו מקטרגים בכל יום ואמרו יפה אמרו הראשונים מה אנוש כי תזכרנו וכיון שבא הוא נחו מקיטרוגם:

נייחה לתחתונים. שמכל אשר נשמת רוח חיים באפו בזכותו זכה לעולם הזה וזכה לעולם הבא:

בוט ל/ו

בא לצאת ונשתלם בתמיהא. בא לקבל שכר בצאתו מן התיבה והוא נדון במכאובות שהכישו ארי ושברו. נשתלם לשון השלמה וכליון כמו ותשלם כל המלאכה. ע"כ:

בוט ל/ז

איש צדיק מומחה. לשון זה תפסו חכמים מגזרת לא איתי די ימחא בידיה וימר ליה מה עבדת בדניאל שאין מי ימחא לדבר:

ס"א. שכל מאה ועשרים שנה וכו'. דכתיב והיו ימיו מאה ועשרים שנה אותן מאה ועשרים שנה נתן להם הקב"ה זמן שיחזרו בתשובה ואם יקשה לך לומר עשרים שנה היכן הם שהרי שם בן נח לא היה נולד לפני המבול כי אם מאה שנה תריץ קודם לידתו של שם נאמר הדבר איש צדיק וכו'. עד כאן:

כיון שמת מתושלח אמרו ליה הא לא אתא מבולא אלא על ביתא דההוא גברא הה"ד לפיד בוז לעשתות שאנן. מהו לפיד בוז אמר רבי אבא בר כהנא אמר הקב"ה כרוז לי בדור המבול זה נח תמן אמרין ליה כרוז ליה לפיד ליה במקום אחד יש מנהג כשאדם קורא לחבירו הוא אומר לפיד ליה לפיד זהו קרא בלשונם:

ס"א. אומר לחבירו קרא לי לפלוני הוא אומר לפיד ליה ע"כ:

והיו קורין. לנח בוז בוזא סבא:

לעשתות שאנן. שהיו קשים כעשתות של ברזל שלא לשמוע שום דבר טוב:

ס"א. למועד רגל אין כתיב כאן אלא למועדי רגל משמע שתי מעידות:

שבר מלמטה. זה התהום:

שבר מלמעלה. המים העליונים שנפלו עליהם ונמוחו:

בוט ל/ח

השלים שניו למדת שבוע. שחיה אחר המבול שלש מאות וחמשים שנה וכולם אתה יכול להטילם שבעה שבעה והיינו השלים שלאחר דור המבול השלים שנים אלו שבעה שבעה והיינו מדת שבוע למדת שבעה שבעה יכול להטילם וכן אתה מוצא באברהם שנאמר בו תמים התהלך לפני והיה תמים שלאחר שנמול השלים שניו למדת שבוע שחיה אחר המילה שבעה ושבעים שנה שקודם שנימול היה בן תשעים ותשע שנה כדכתיב. וכל ימי אברהם מאת שנה ושבעים שנה וחמש שנים. נמצא שלאחר שנמול חיה שבעים ושבע שנים ותוכל להוציאם שבעה שבעה כנגד שבעה ארצות שבעה רקיעים שבעה מזלות שהם יסוד עולם כך שנותיהם של צדיקים הן הן יסוד העולם ולפיכך השלמת שנותם היה שבעה שבעה:

מעתה הוא תחלתו הוא סופו. והא מתחלתו מוכר צלמים היה בבית תרח אביו ע"כ:

ור' לוי בשם ריש לקיש אמר בן שלש שנים הכיר אברהם את בוראו. שנאמר עקב אשר שמע אברהם בקולי מנין עק"ב. ס"א בן שלש שנים כו' והיינו מקטנותו ור"י סבירא ליה כלוי:

איצטרובלין. רחים התחתונה שהוא קשה מן העליון:

והכא את אומר ויהיו בני נח. כלומר כיצד נמלטו מאחר שזאת האבן נמחת:

גחון צבורא. כבשו פניהם בקרקע לפי שלא נראה הדבר בעיניהם. עד כאן:

ולאו מתניתין היא. במכשירין. ס"א. בשוק סמיא צווחין לעוירא בריבי בשוקן של סומין קורין לאיש שאינו רואה כ"א קצת בריבי גדול וחשוב שהוא רואה קצת והם אינם רואים כלום כך במקום שאין צדיקים קורין לנח צדיק עד כאן:

בוט ל/ט

פתח חבית ראשונה ונמצאת של חומץ שניה ומצא של חומץ פתח שלישית ומצאה קוסס. קוסס בלע"ז אייגרו:

אמר להון אית הכא טב מינה אמר ליה לא:

בוט ל/י

רבי יהודה ורבי נחמיה. רבי יהודה אמר לאחד שהיו לו שני בנים אחד גדול ואחד קטן אמר לקטן הלך עמי שלא תפול ארצה אמר לגדול הלך לפני שאינו צריך סיוע כך אברהם שהיה כחו יפה אמר ליה הקב"ה התהלך לפני והיה תמים אבל נח שהיה כחו רע את האלהים התהלך נח הוא צריך חיזוק:

רבי נחמיה אומר. מה היה נח דומה לאוהבו של מלך שהיה משתקע בטיט הציץ המלך וראה אותו אמר ליה עד שאתה משתקע בטיט הלך לפני הדא הוא דכתיב את האלהים התהלך נח ולמה היה אברהם דומה לאוהבו של מלך שראה את המלך במבואות האפלים התחיל מאיר לו דרך החלון והציץ המלך וראה אותו אמר ליה עד שאתה מאיר לי דרך החלון בא והאר לפני. כך אמר הקב"ה לאברהם אבינו עד שאתה מאיר לפני מאספוטמיא ומחברותיה בא והאיר לפני בארץ ישראל:

על דעת רבי יוחנן אנו צריכין לכבודו:

ס"א. משקע בטיט ולא היה במה להחזיק כי אם באותו טיט עב לבדו ואותו חיזוק קטן הוא נחלש כך היה נח צריך חיזוק:

לרועה שהיה מביט בצאנו. שלפניו כך היה אברהם לפני הקב"ה והקדוש ברוך הוא שומרו:

וזקנים לפניו. וזהו כבודו של נשיא שהוא מתכבד מאותן זקנים שלפניו כביכול שהקדוש ברוך הוא צריך לכבודנו:

בוט לא/א

ס"א לחיובו של רשע. והאי למטה דריש כמו להטות כלומר להטותו ברשעתו:

ולא מן תמהתהון. שנתעכבו והאריכו ימים:

מהמהם. כמו ויתמהמה לשון עכבה. ע"כ:

לא מהם ולא מהמונם. לא מנהון ולא מממוניהון ולא מהמהון למה לא נח בהם לא היתה לבריה נחת רוח מהם ואם תאמר היה להקדוש ברוך הוא נחת רוח בהם ולא נח בהם לא היה מי שיאמר להם נהיה:

ס"א. אין לא למעלה ולא למטה מי שיאמר נהי עליהם. נהיה לשון נהי עד כאן:

לא נח בהם כי ההיא דאמר ר' אבא כי נחמתי כי עשיתים ונח:

בוט לא/ב

אספרגס. מין זיתים לעשות מהן יצהר ומן מה דכתיב בין שורות יצהירו למד שהיו עושין בדדות קטנות שורות שורות של בדין לפי הזיתים שלא היו בו מעט (ע"כ):

יצהירו. לשון יצהר שמן. אפילו יקבים דרכו ויצמאו. אין להם שיפוע מכל טוב. ועל דור המבול נאמר:

בוט לא/ד

ישועו. אלו העוסקים והחומסים את הנגזל ואלו רבים על אלו כלומר נעשקים אחר נעשקים:

בוט לא/ה

בתה. חורבה כמו ואשיתהו בתה וגו' לפני הגיע קטגוריא שלהן לפני:

ואין משים אלא דיין גרסינן:

בוט לא/ו

חמס. זו עבודת כוכבים כמה דאת אמר כי מלאה הארץ חמס מפניהם:

בוט לא/ז

נרדת. נלקה:

בוט לא/ח

דקדרינון. של אותו מקום:

גלבין טינור. חתיכות של צור שהם חריפין כאיזמלין. גלבין. אזמלין:

בוט לא/ט

קילין. אלו חדרים גדולים ומדורין בתוך כל חדר לשום בתוכו סיפוקי בהמות וחיות ועופות:

אף תיבתך מטהרתך. שלא תכשל עם האחרים:

בזפת. בחוץ מפני המים ובחמר מבפנים מפני הריח שלא יריח אותו צדיק ריח הזפת אבל כאן צריך זפת מבית ומחוץ:

כופר. זפת:

בוט לא/י

זה וזה. היה לו לומר זה למה נאמר וזה עתיד אחד למוד באמתך הדא הוא דכתיב במדה הראשונה שהיתה תחלה והיא אותה אמה של נח:

ולמה קורין לאותה אמה שמדדו בה הבית תביקין שהיו מתביאות שוה לאותה אמה שמדד נח את התיבה כהדא דתנינן במסכת נגעים כעדשה מובאת בינונית ועל שם כך נקרא תביקין לפי שהיו מתביאים בינונית ששלש אמות היו במקדש אמה מחמשה טפחים ואמה מי' טפחים ואמה מששה טפחים וטופח וזו היתה בינונית מששה טפחים. לשון מורי:

לשון אחר על שם תיבתו של נח נקראה תביקין לשון תיבה ארייא"ל בלע"ז:

בוט לא/יא

לא מפרשין. כלומר כולם שוים בצוהר או חלון או מרגלית:

מפרשין. חולקין זה אומר חלון וזה אומר מרגלית. וכפי' זה פירשה לעיל בנח מצא חן:

אמר רבי הונא עריקין הוינן מן גונדיא בהדא בוטיטא דטבריא. בורחין היינו מן החיל במערת טבריא:

רבי יהודה ורבי נחמיה רבי יהודה אומר שלש מאות וששים קילין הוו בה. וכל קיל וקיל עשר על עשר שני קילין באמצע ושתי פלטיות של ארבע ארבע על גביהן וקיל מכאן וקיל מכאן ושני אמות לצדדין:

רבי נחמיה אומר תת"ק קילין היו בה. כל קיל וקיל היה ששה אמות על ששה אמות:

ארבעה קילין באמצע ושלשה פלטיות של ארבע ארבע על גביהן וקיל מכאן וקיל מכאן ושני אמות לצדדין:

כמין קומרוטין היתה והיה וכו':

דרך ארץ המטר יורד והתהום עולה דכתיב תהום אל תהום וגו' ברם הכא ביום הזה נבקעו כל מעינות תהום רבה ואחר כך וארובות השמים נפתחו:

שלש מאות וששים קילין היו בה. בכל מדור ומדור מאה ועשרים קילין הרי שלשה ושלשים מדורין שבתוכה שלש מאות וששים קילין:

כיצד ג' מאות אמה אורך התיבה נ' אמה רחבה ובנה את הקילין ד' שורות ברוחב התיבה על פני אורך התיבה לכל קיל וקיל היו בה עשר אמות על עשר אמות ושני פלטיאות שני דרכים של ארבע ארבע אמות שבהם היו מהלכין לקילין וקיל מכאן וקיל מכאן ושני אמות לצדדין ופירושה הכי הוא אותן ארבע שורות שהיו ברוחב התיבה על פני ארכה השתי שורות אמצעיות היו תכופות ודבוקות אחור כנגד אחור כעין שתי תיבות שמצדדין ומדבקין זו אצל זו אחור כנגד אחור והפתח היה מכאן ומכאן זה בצד אחד וזה בצד אחר ואין צורך להלך בנתים כדי לפותחם וכך היו שתי שורות של קילין האמצעיות תכופות ודבוקות שלא היה צריך להלך בנתים שהיה דרך פלטיא לצד שני והיה יכול להלוך שם ובין כל שורה ושורה עשר אמות לצדדין הרי חמשים אמות ברוחב התיבה:

רבי נחמיה אומר תשע מאות קילין היו בה כל קיל ששה אמות על ששה אמות ושלשה פלטיות של ארבע ארבע וקיל מכאן וקיל מכאן ושני אמות לצדדין והכי פירושה ארבע אמות של קילין היה באמצע חשוב לכל שורה ושורה שש אמות הרי ארבעה ושלשים שורות ארבעה וכ' אמות וי"ב אמות משלשה פלטיות ושנים עשר מקילין שהיו מכאן ומכאן ושני אמות לצדדין הרי חמשים ולדברי רבי יהודה דאמר שלש מאות וששים קילין היו בה צא וחשוב לכל שורה ושורה שלשים קילין היו לארבע שורות ש"ס קילין ואת מוצא שבשורה יש שלשים קילין וכל קיל וקיל עשר על עשר הרי שעולין לשלשים קילין שלש מאות אמה באורך התיבה ואף לדברי ר' נחמיה את מוצא אורך התיבה לפי חשבונו שהוא אומר תשע מאות קילין היו בה ועולה לכל מדור ומדור תשע מאות קילין צא וחשוב לכל שורה ושורה מאה וחמשים קילין נמצא שלשים וששה שורות תשע מאות קילין וכל קיל וקיל ששה על ששה הרי למאה וחמשים קילין שבשורה עולין לשלש מאות אמה והוא אורך התיבה על דעתיה דר' יהודה לא ניחא ועל דעתיה דרבי נחמיה ניחא:

מאי דכתיב. ואל אמה תכלנה מלמעלה. כשם שאמתן הן מלמטן למטה בתחלת הבנין באותה אמה עצמה היו ממדדין הבנאין הבנין מלמעלה לא היו מקצרין ובאין והיינו אל אמה תכלנה מלמעלה שבאותה אמה שהיו מתחילין למטה מסיימין למדוד למעלה בתכלית הבנין ולדעתיה לא אתי האי קרא שפיר דלא משמע כדדריש אלא לדעתיה דרבי נחמיה דאמר כעין קמרוטין היתה ניחא דהכי משמע קרא כדדריש:

קמרוטין. פירוש רב האי גג משופע קמרון במסכת כלים פי' רב האי כעין קובה של מעלה בכיסוי התיבה ושמה קמרון כדגרסינן עגלות צב דומה לקמרוטה שהיא קובה שאין העין שולטת והוא בצבים כך מצאתי בפיר' רב האי:

משקיף. משופע כמו חלוני שקופים לשון שפוע דבר המשופע כעין גגות שלנו:

מן הצד. בקרן זוית שאם יעשה הפתח באמצע יחזיק יותר מאויר הבית מבפנים:

שנים לו ולבניו ולטהורים. כדי שיהיו נשמרים למעלה מפני הרוח ולמטה מפני לחלוח המים:

פוססן. מצמצמן ומאספן מן הצד ודמיון לא שמעתי:

אף היא היתה מסייעת. מלאכת התיבה היתה מסייעת את עצמה והיתה מכוונת למקומה ומיתור וא"ו שבואני קא דריש שהקב"ה הסכים לדברי מלאכי השרת והלך אחר דעתם למחות את הבריות:

בוט לא/יב

נעשית מבול. שמבלים את העולם:

יצמוק. דמוני"ר בלע"ז לשון מצטמק ויפה לו:

ושלא ישתנו. שלא תעבור צורתם:

מתערכלות. נכוות:

יחוללו. חיל ורעדה אחזתם מחמימות המים שמכווים את רגלם:

ארי היה בא. לא אותו ארי שניצול בתיבה עם זוגו אלא שאר אריות שהיו באים להנצל על נפשם לתיבה:

נגר היית. כלומר אומן נגר היית שבנית את התיבה אבל אם לא היה בריתי אתך מה היה מועיל לך התיבה:

ואימתי. הועיל לך בריתי כשבאת אתה וביתך אל התיבה ולא נתערכלו רגליכם כמו שנעשו לאחרים שרצו ליכנס שלא ברשות:

בוט לא/יד

רוב מכניסו דבילה. רוב מה שהכניס נח בתיבה דבילה היתה לפי שכל הבריות אוכלין אותה:

ועל דעתיה דר' לוי. דאמר זכוכית לנעמיות הדא הוא דכתיב והיה לך ולהם דבר שהוא צריך לך ולהם ואף שהוא צריך להם כגון זכוכית:

ועל דעתיה דר' אבא. דאמר דבילה מהו לך ולהם דמשמע שיכניס אף דבר שאינו מאכל אדם אלא מאכל בהמה ומשני לך ולהם אתה עיקר והם טפלה:

ואספת אליך. דבר הצריך אליך מכאן שאין אדם כו':

זה שכן. זה שכנו של פסוק זה ודינו ליכתב פה שכמו שצוה הקדוש ברוך הוא לנח כן עשה:

בוט לב/א

מדברותיהן. דברן ומנהיג שמסייעים אותן לעשות רע מנטואורי"ש בלע"ז:

זיטויטוס. חי כמו זוטא איפטא:

יתעב ה'. שאינן לא חיים ולא נדונים מתועבים הם לפני המקום כל כך לנקום נקמתם מהם ולכלותם מכל וכל אבל מניחן ומכניען ביסורין:

ואני כאשר עשו כן עשיתי. מדסמיך ליה ואני ברוב חסדך משמע עשיתי כמותן במעשה אוריה אלא בחסדך גמלתני ואמרת לי גם ה' העביר חטאתך לא וגו' (ש"ב י"ב י"ג) פי' ואני ברוב חסדך כך אמר דוד לפני הקב"ה רבש"ע בקשתי לפניך איש דמים ומרמה יתעב ה' מה ביני לבינם כמו שחטאו כן חטאתי במעשה בת שבע אשת אוריה אלא הן לא חזרו בתשובה לפניך אבל אני ברוב חסדך אבוא ביתך להתפלל ולהתודות על עוני. מר' קלונימוס:

ברור המבול שאינן לא חיים ולא נידונים. כלומר כל כך הם מתועבים לפני הקב"ה דלא איכפת ליה לא בדינן ולא בחייהן:

ואני כאשר עשו וכו'. כך אמר נח לפני הקב"ה:

בוט לב/ב

ישר יחזו פנימו. פניהם של צדיקים יחזו הקב"ה שהוא ישר:

בוט לב/ה

קומיני. זה היה קין שקם על הבל אחיו והרגו דכתיב ויקם קין (פ' בראשית):

ברפיון. ביסורין ובמלקות עד שבא מבול ושטפו כד"א וקדשתו לא רצה דפנו:

בוט לב/ו

אינה עולה מן המנין. לשנותיו של נח כשהקב"ה מונה שנותיו של נח אינו מונה שנת המבול שאתה מוצא שנח חי ט' מאות ונ' שנה ואחת עם שנת המבול שכן הוא אומר ונח בן שש מאות שנה והמבול היה משמע שהמבול היה לאחר שש מאות שנה דכתיב ויהי באחת ושש מאות שנה חרבו המים וכתיב ויחי נח אחר המבול שלש מאות וחמשים שנה וכתיב ויהי כל ימי נח אשר חי תשע מאות שנה וחמשים שנה והיה לו לומר תשע מאות שנה וחמשים ואחת שנה אלמא שאין שנת המבול עולה למנין שנותיו ולפי שהיתה שנת צרה לא עלתה לו שנת המבול למנין שנותיו:

אף על פי שאינה עולה. לשנות נח עולה היא בתקופות ובחשבונות שכשתחשוב מבריאת העולם למנין תקופות ועבורים תכלול אותה שנה של מבול עם שאר שנים שאתה מונה מברייתו של עולם עד שנה שאתה עומד בה:

בוט לב/ז

דרך ארץ המטר וכו':

בוט לב/ח

בעצם היום הזה ודרגיש ליה ימלל. מי שמרגיש על הדבר עכשיו יבא וימחה:

אמר רבי אלעזר בשם רב יוסף לחבריה פרט למרוטים ולקטועים וכו'. דדריש כל כנף:

לסרוחים. דדריש כל צפור:

סרוחים. יתירי אברים:

קניגי. צייד:

דרולומוסיא. חיל:

ונתן ספרגוס עליו. כדי שלא יזיקו לו החיל:

ספרנוס. חותם:

בוט לב/ט

כספינה העומדת בנמל. מקום שהספינות עומדות על שפת הנהר פור"ט בלע"ז דלא כתיב אלא ותרם מעל הארץ ולא כאניות שייט ההולכת בנהר:

כעל שתי קורות. והקורות שטות על פני המים שאינן הולכין במהירות:

כמן טבריה לסוסיתא. מקומות שאינן רחוקות זו מזו:

בוט לב/י

פלטניס. פלטין:

נתעלמה מעיני ר' יונתן שעה. ומה שכתוב בספרים נתעלמה הלכה שיבוש הוא:

יוצר. מחודד ובלע"ז אגושים כמו חרבות צורים (יהושע ה' ב') ומתרגמינן חריפין:

בוט לב/יא

אף הם בכלל מאוספים. דכתיב אסף עוף השמים ודגי הים (צפניה א' ב'):

בוט לג/ג

מיד נתכרכמו פניו *{*) דברי רש"י זה עד וישלח את העורב שייך לדף סט.}. כיון שראה שנתכרכמו פניו א"ל ארונו הוא אמר ליה רבי פוק חמי מאן בעי לך לברא נפק ולא אשכח בר נש:

כיון דאתי רבי חייא רבה לגבי רבינו א"ל מה עבדא ההיא שינך א"ל מן עונתא דיהבת ידך עלה אתנשמת וכו':

ס"א ר' הוה מתניה שבחיה דרבי חייא רבה קמיה דרבי ישמעאל ב"ר יוסי א"ל אדם גדול הוא אדם קדוש הוא חד זמן חזייה בי בני ולא אתכנע מיניה א"ל הדין גברא דאת מתני שבחיה חמיתיה בי בני ולא אתכנע מינאי א"ל ולמה לא איתכנעתא א"ל ייתו עלאי דאין סחית ביה. כך וכך יבא עלי אם רחצתי עמו במרחץ היום באותה שעה מסתכל הייתי באגדת תהלים כיון ששמע רבי כן מסר ליה תרין תלמידין דהויין עיילין עימיה לאשונא בכל עת דלא לישיה ולא לזעיר נפשיה:

ס"א. משל את הצדיקים בדירתן בבית דירה הראויה להן לעתיד ואת הרשעים בדירתן הראויה להן דכתיב ביום רדתו שאולה האבלתי הובלתי כתיב כמו יובל שי:

כסיתי עליו את התהום. הראוי לו:

בטפיטין. טפיט בלע"ז:

דמחית. גזית מכלה אותו:

מלכא קציא. בקץ העולם:

גידמי דדהב. לחם של זהב בפסיקתא כתיב דבר זה עיגול דדהב ובתרגום ירושלמי כתוב וככר לחם אחד ועיגול דלחם חד וגידומי דבר אחד הוא:

דיסקוס דדהב. לוחות של זהב:

קביל על חבריה. צעק על חבירו:

קלקלתא. אשפה:

לא עשיתי עמו. אלא עד הררי אל כלומר לא נראה הצדקה שעשיתי עמו עד שנחה התיבה בהרי אררט שכל זמן שצפה על פני המים ונח גר בתיבה לא היה מאמין בחייו אבל כשראה שנתמעטו המים ונחת התיבה אז נודע לו שלצדקה הכניסו הקב"ה להעמיד העולם ממנו:

העולם שהוא קטן בעיני הקב"ה שהוא גדול כענין שנאמר השמים ושמי השמים לא יכלכלוך:

עיקמן. עקם עליהם כדי לתפסם וכמון ארב תרגום ואשר לא צדה ודלא כמן:

מנהרין. זוכרין:

ומרחמיו הוא נותן לבריותיו. שנותן בלב הבריות שירחמו אלו על אלו:

בתר יומין. כשהגיע זמן שרצה הקב"ה לרפאתו עבר חד שרץ קמי ברתיה וכו' ובאותו זכות נתרפא כיצד נתרפא ר' הוה ענותן סגי וכו':

והוא מן דוכרין ואנא מן נקבתא. כלומר ובאותו צד שאני מן יהודה ולכך אני נשיא הוא מן נוקבתא אבל רב הונא מן הזכרים:

מאן בעי לך לברא. לא רצה להסירו מעל פניו בנזיפה לפי שאדם קדוש היה אלא בלשון הגון:

אלין הלכתא דבבלאי. תלמוד בבלי:

שרי נהיג ביה יקר. שהבין שאליהו זכור לטוב ריפא אותו בדמות רבי חייא כדי שיתפייס עמו:

ומעייל ליה מלגאו. שצוה להכניסו לפנים מן התלמידים וכשצוה כן א"ל ר' ישמעאל בר יוסי ולפנים ממני א"ל רבי לא יעשה כן בישראל:

חמתיה בי בני. חמי' רבי חייא רבה לרבי ישמעאל בר יוסי ולא איתכנע רבי חייא מקמי רבי ישמעאל א"ל רבי ישמעאל לרבי וכו':

דהוו עיילין עמיה לאשונא. שהיו נכנסין ויוצאין עמו בכל שעה אשונא הוא עת תרגום ירושלמי ויהי בעת לדתה והוה באשונה דמילדה:

דלא ישהי ותזער נפשיה. שלא ישהה על הגדת תהלים ויחשוב ביותר ויצטער בעצמו:

י"ב של חדש חמה. היה דור המבול והתחילו בי"ז במרחשוון והיה לו לומר כשנשלמה שנת המבול בי"ו בחדש השני יבשה הארץ ומהו בכ"ז יום אלא אלו י"א יום שימות התמה יתרים על ימות הלבנה:

א"ר יוחנן לא שמשו המזלות כל י"ב חדש. וכל זמן שלא שמשו אף הרוח לא נשבה והארץ לא יבשה שאלמלא שמשו היתה הארץ יבשה קודם לכן:

לא שמשו המזלות. לא הלך גלגל עולם כל י"ב חדש של מבול דדריש רבי יוחנן ויעבר אלהים רוח על הארץ ואין רוח בלא מזל:

לא שבתו. לא נחו משמושן מעולם אפי' בימי המבול:

מכאן ששבתו. כלומר לא ישבותו משמע מכאן ולהבא לא ינוחו משמושן דהאי קרא נאמר אחר המבול ומכאן אתה למד דכבר היו ימים ששבתו והן ימי המבול:

בוט לג/ה

הה"ד שלח חשך ויחשיך. היינו העורב שהוא חשך ששלח בעולם שהוא חשך:

ויצא יצא ושוב. התחיל העורב משיב תשובות לנח ואומר לו מכל בהמה וכו':

ושמה ערבו. ואנשים הדרים בה נקראו עורבים על שם מקומם הדא הוא דכתיב והעורבים מביאים:

ולא בכו. כשדרש שהביא עליהם מבול לפי שהיו אכזרים על הבריות ואף הבריות לא נשמו על שברם אבל כשדרש להם מעשה איוב שנעשה רחמן על הבריות בכו וכיון שראה שבכו במעשה איוב ולא בכו במעשה דור המבול קרא עליהם על דור המבול המקרא הזה ישכחהו רחם הם שכחו רחמים מן הבריות אף הקב"ה שכח רחמיו שנותן בלב הבריות שמרחמים אלו על אלו:

מתקו רמה. שמתק רמה מהם שהטעים תולעת ורמה מבשרם:

וישלח את העורב. הדא הוא דכתיב שלח חשך ויחשך וגו'. וזה מרה את דברו:

אמר רבי איבו תעקר אין כתיב אלא ותשבר. ככד הזה שהוא נשבר ואינו מעלה חליפין:

נעשים כמקפא. וזרעו אותה ולא צמחה שהיה סימן קללה שמימי המבול קללה הן ואין קללה בכלל ברכה:

בוט לג/ו

שלשה שבועים ימים. מדכתיב שבעת ימים אחרים מכלל דאיכא שבעת ימים קודם. שהוחיל לו בין עורב ליונה. ושוב כתוב שבעת ימים הרי שלשה:

קטיל. ענף אחד שבור מן האילן:

משבטוטין שבארץ ישראל. שנשמט ענף אחד מארץ ישראל וצפה על פני המים ומצאה:

הדא מסייעא לההיא דרבי יוסי בר חנינא. דאמר שלשה שבועים שבתחלה הוחיל שבעת ימים בין עורב ליונה וישלח את היונה וכתיב וייחל עוד שבעת ימים אחרים ויוסף שלח את היונה ואלו אמר וייחל עוד שבעת ימים ושתק הייתי אומר אינן אלא שני שבועות כשהוא אומר אחרים אני אלמד שהמתין בין שליחות שני לשליחות שלישי שתי שבועות ושבעת ימים בין עורב ליונה הרי ג' שבועות:

בוט לג/ז

בחודש השני בשבעה עשר יום לחודש. זה מרחשון שהוא שני לדין ומשבעה עשר בו עד סוף החדש שלשה עשר יום שמרחשון חסר וכתיב ויהי הגשם על הארץ מ' יום נמצאת אומר שכלו מ' יום בשבעה ועשרים בכסליו ונשתייר מכסליו שלשה ימים וכתיב ויגברו המים חמשים ומאת יום שהם חמשה חדשים שלמים נמצינו למדים שכלו תגבורת המים בראש חדש סיון שאותן ג' ימים שנשארו מכסליו הוסף אותן על טבת שבט אדר אדר ניסן ואייר שהם אחד מלא וא' חסר נמצאת למד שמשבעה ועשרים בכסליו עד ר"ח סיון מאה וחמשים יום:

ותנח התיבה בחדש השביעי וגו'. זה סיון שהוא שביעי להפסקת גשמים שמי המבול פסקו מלירד בכ"ז בכסליו ומכסליו עד סיון ז' חדשים לט"ז יום חסרו ד' אמות אמה לד' יום טפח ומחצה בכל יום שהאמה ו' טפחים נמצאת אתה למד כשנחה התיבה בחדש השביעי בי"ז יום על הרי אררט עדיין היתה התיבה משוקעת במים י"א אמה הא כיצד כולן לששים יום חסרו והם התחילו לחסור מר"ח סיון והמים היו הלוך וחסור עד החדש העשירי בעשירי באחד לחדש נראו ראשי ההרים זה אב שהוא עשירי לירידת גשמים וכשאתה מחסר ט"ו אמה שגברו המים מר"ח סיון עד ר"ח אב שהם ששים יום נמצאת מחסר לד' יום אמה לששה עשר יום ד' אמות נמצא כשנחה התיבה בי"ז לחדש השביעי שלא חסרו המים אלא ד' אמות ועדיין היתה משוקעת במים י"א אמה:

נעשית כמין טפיח. כמו ועדיין משקה טופח עליהם כלומר שהיה כאלו הארץ שרויה במים עדיין:

נעשית כגריד. כארץ יבשה שאינה צומחת זרעים כמו גריד של מנחות שהוא ל' יובש:

שהיה סימן קללה. המבול היה סימן קללה ואין סימן קללה חוזר לברכה כלומר אינו דין שיהו צומחין להם על מי מבול שבא:

בוט לד/א

יתכללון בי צדיקייא. בנסים שעשה עמי יודו הצדיקים ויכתירו שיתנו לך כתר של שבח שיהיו קובעים בתפלתם גם את נח באהבה זכרת:

בוט לד/ח

היצא קרי. עשה להם שיהיו פרים ורבים:

למשפחותיהם. פרט לסירוס שאינו עושה משפחה:

על כל האמור בפרשה נצטוו בני נח. דכתיב כי תועבת ה' כל עושה אלה ובגלל התועבות האלה ה' אלהיך מוריש אותם מפניך ולא ענש אלא אם כן הזהיר:

בוט לד/ט

ויבן כתיב. מדלא כתיב ויבנה כמ"ש ביהושע אז יבנה יהושע מזבח וכן באליהו ויבנה את האבנים מזבח:

עמד בנו ולא כבדו עמד בן בנו וכבדו אמר דמי דורון דידך כו'. כן משעה שהושלך אברהם אבינו בכבשן לא השליך אדם עצמו על יחוד השם לתוך כבשן האש עד שבאו חנניה מישאל ועזריה אמר להם הקב"ה דומה דבר זה לאברהם זקניכם:

הריח ריחן. של עשרה הרוגי מלכות:

ומצא צלוחית של אפלסמון. בקרקע הים ומיישב בדעתו שאותה צלוחית מונחת בארון והלך לריחה עד שמצא אותו מקום שהיא מונחת שם ובנה אותה שם אף כאן העולם הזה היה חרב ומלא מים הריח וחזר עולם לישובו:

בוט לד/י

אמר נבל בלבו. כלומר נבל נתון בלבו שמסור בלבו לעשות בעל כרחו כל מה שיכריחנו לבו:

לא אוסיף ליסגי ליסגי. להגדילו. להוסיף עון על עון ולפרוע ביחד:

עלובה עיסה. כי יצר לב האדם רע:

עלוב השאור. הוא יצר הרע שנאמר כי הוא ידע יצרנו:

משהפקדתני. והיינו בשעת יצירה שהקב"ה פוקד עליו שיהא נוצר:

בוט לד/יא

זורעין ולא קוצרין. בלא טורח גמר להם מחייתם:

מכאן ואילך. מדור המבול כמשמע זרע וקציר כלומר דמכאן ואילך היה זריעה וקצירה:

מקיץ אני עליהם. על פגריהם את העוף מקיץ שיעמוד כל ימות הקיץ:

הא כיצד. כלומר ממשמע שנאמר עוד כל ימי הארץ זרע וקציר וקור וגו' אני למד שלא היה להם קודם לכן מכל אלו העתים הא כיצד כלומר איזה ענין היה עולם שלהם ומתרץ היה עולמם כעין שלנו מפסח ועד עצרת שאין בהם לא זרע ולא קציר קיץ וחורף וקור וחום:

לא שמשו המזלות כל שנים עשר חדש. ממה שהוא אומר עוד כל ימי הארץ וגו' הא קודם לכן לא שמשו שבזמן שהמזלות משמשין קור וחום וקיץ וחורף בעולם:

בוט לד/יב

מורא וחתית. מה שהשליט הקב"ה את האדם על בהמה חיה ועוף חזרו בימי נח דכתיב ומוראכם וחתכם יהיה על כל חית השדה:

רדיה לא חזרה. שיהא אדם קורא אותן והם באים שיהיו ברשותו לא חזרה דכאן לא כתיב ורדו:

בוט לד/יג

וכתיב כל רמש אשר הוא חי לכם יהיה לאכלה כירק עשב. שהתרתי לאדם הראשון נתתי לכם את כל:

לא הותר בבשר תאוה. דכתיב הנה נתתי לכם את כל עשב זורע זרע ובשר לא כתיב ולפיכך לא הוצרך להזהיר על אבר מן החי:

בוט לד/יד

בדיין אחד ובעד אחד. דכתיב באדם דמו ישפך:

על ידי שליח. אע"פ שאין בדיני ישראל שליח לדבר עבירה שהשולח פטור והעובר חייב בהלכות בני נח אינו כן שהשולח להרוג את חבירו חייב דכתיב שופך דם האדם באדם ופירושו על ידי אדם דמו ישפך של שולח:

ע"י עוברים. דכתיב דם האדם באדם וזהו עובר במעי אמו:

לכשיבא אדם. לכשיבא יום הדין הקב"ה שהוא שופך דם האדם באדם שנתן דם האדם בקרבו אז דמו ישפך:

שרצו בארץ ורבו בה. שבאותו מקום שאתם פרים ורבים בו ישא חן בעיניכם:

בוט לד/טו

ברית נחלקה לאוירות. דחן מקום על יושביו:

אלטיס. רחוב:

לית תמן אלא תרתין עמודים. אין בה ישוב אלא בין עמודים:

אדמדמני. כמו הדבדבניות רבי מחייב והיינו ענבים שלא בשלו כל צרכם וכשנולד שם תינוק מושחין מקום מוחו בדבדבניות שלא ינקרו את מוחו יתושים ויאכלוהו:

בוט לה/א

לפי שעבר על צוויו. שכך אמר לו הקב"ה צא מן התיבה אתה ואשתך התיר לו מתחלה והוא לא עשה דכתיב ויצא נח ובניו לפיכך נתבזה שבתחלה לא היה מספר אלא עמו לבדו שבצווי נאמר ויאמר אלהים לנח. ואל בניו לא נאמר. ומשעבר על הצווי. הוסיף הקב"ה לדבר עם בניו דכתיב ואל בניו אתו לאמר:

הוסיף על הציווי. ונהג בקדושה שיצא עם בניו ולא עם אשתו לפיכך זכות היה לו שבזכות זה זכו בניו לדבר עמו:

ס"א לפי שעבר על הצווי. שצויתיו צא מן התיבה אתה ואשתך והזהרתיו על פריה ורביה דכתיב ופרו ורבו על הארץ כשתצאו מן התיבה ותהיו על הארץ פרו ורבו והוא לא עשה כן אלא ויצא נח ובניו ואשתו ונשי בניו והמתין לשמש עד שנטע כרם ושתה ממנו לפיכך נתבזה בתשמיש שאינו הגון וישכר ויתגל בתוך אהלה:

רבי נחמיה אומר. אין זה עובר אלא מוסיף על ציווי ראשון שנצטווה בבואו אל התיבה שיהיו הוא ובניו לעצמן ואשתו ונשי בניו לעצמן ונהג בקדושה לכוף את יצרו ולא למהדר בתשמיש לפיכך זכה לדיבור:

בוט לה/ב

פרט לשני דורות. שלא הוצרך להראות הקשת בימיהם שצדיקים גמורים היו:

הוו תניין בהדא. שמועה מדרבי שמעון בן יוחאי ונתקשו באותה שמועה אמרין הא מרה דשמעתא ניעול ונשייליה אזל אליהו לגבי ר' שמעון בן יוחאי אמר ליה ר"ש לאליהו מן עמך מפרש בפסיקתא שכבר נפטר רשב"י ונראין הדברים מדקאמר ליה נראתה הקשת בימיו דמשמע בימיו ולא בימי ועוד שרשב"י תנא וריב"ל אמורא:

בוט לה/ג

אפשר כן. שיהא הקשת שוה לו שאתה מפרש לשון קשת דבר שהוקש למראה כבוד:

אלא קשיין דפרי. קשייתא דפרי שהוא טפל לפרי ברוציץ בלע"ז:

והיה בענני. סימן להוריד מים על הארץ אשיב חמתי על הארץ:

קולב. קרדום בקרדומות באו לך מתרגמינן בקולביא:

בקש ליתנה ביד בנו ונתנו ביד עבדו. כדי שיירא הבן אף כאן בענני ענן להביא מבול על הבריות אשיבנו על הארץ ולא על האדם:

בני פמליא של יהושע. בני עסק שלו שהיו עמלים עמו לכבוש את הארץ וליוה אותן עד הירדן וכיון שראו שנתמעטה פמליא שלו שהיה לו לחזור יחידי לביתו חזרו וליוו אותו עד ביתו שאין כבוד לו שיחזור יחידי לביתו:

ורבי יודן. פליג דקסבר לא נטלו רשות אלא פעם אחת אבל כשחזרו וליוו אותו עד ביתו ברכם ברכה שנייה:

ואוחרנא דרש כבר כתיב ביום השמיני שלח את העם. ויום שמיני של חג הוא שנים ועשרים של תשרי וכתיב ביום עשרים ושלשה לחדש שלח את העם:

שהללנו את השבת. בקרבן חנוכת המזבח:

וכדי לפייסן. ראוי לפייסן:

מה תלמוד לומר ותבא ותגד לאיש האלהים. וכי מה צורך היה לה לחזור להגיד לאלישע שנתקיימה נבואתו אלא ויעמוד השמן שהוקר השער של שמן ובאתה לשאול אם תמכרנו מיד אם לאו ותמתין עד שיהא יקר יותר:

אותה מדת הדין. שהיתה עד עכשיו מתוחה כנגד ישראל שהיו המצריים משתעבדין בהם הפכה הקב"ה כנגד המצרים:

בין אלהים זו מדת הדין של מעלה ובין כל בשר אשר על הארץ זו מדת הדין של מטה ולמדת שכל זמן שמדת הדין נעשית למטה שאין העולם אבד במים:

ר' אחא בשם ר' תנחומא בר חייא. חפצי אלו דברי תורה וחפציך אלו אבנים טובות לא ישוו בה אלא בזאת יתהלל המתהלל:

בוט לו/א

גלוג. אמור:

על גוי זה דור המבול:

בהסתר פנים. נגזר על נח שלות השקט:

בוט לו/ב

אבוהי דפחתא. אביו של גרוע ופחות מכולן:

בוט לו/ג

נתחלל ונעשה חולין. לאדמה:

למה ויטע כרם. בשביל שנטע כרם:

איש האדמה. שכל לשונות שעל פני האדמה יצאו ממנו:

בורגר. לשון בורגורותא:

אלום חסר אבר:

בוט לו/ד

ונתפזר זרעו. ממנו:

ונתשה. נעשה תש וחלש וישן לו:

תש כחו. מפני ששימש:

בוט לו/ה

אמר להון ואגיד להון. משך את לבן בדברים שהגיד להם:

מה טעם עבד יוצא בשן ועין מהכא וירא ויגד. ראה בעינו והגיד בשינו המחתך את הדבור. וכיון שלקה באחד מן האברים שחטא נפטר מקללתו ויוצא לחירות:

בוט לו/ו

לטלית. להתעטף בטלית:

ויפת לפיוולא. לסודר:

במוקסיהון. מלבוש א' שקורין בלשון יון אוקסמיטא:

בוט לו/ז

יהיה אותו האיש עבד לאחיו. במקום שהם עבדים לי:

בן רביעי שלך. ובני חם כוש ומצרים ופוט וכנען:

יצא חם מפוחם. שמוליד בן שיהיו פניו מפוחמות דכתיב ובני חם כוש ומצרים:

מוניטין. מטבע:

בוט לו/ח

בלשונו של יפת בתוך אהלי שם. והיינו דכתיב יפת אלהים ליפת ומתרגמינן יפתי ה' ליפת כלומר ירחיב. שלשונן של יפת רחב ונשמע משאר לשונות ואותו לשון ישכון באהלי שם:

אלו הטעמים. שמפרשין את המקרא שהרבה מקומות במקרא אדם יכול להבין מתוך הטעם את פירוש המקרא:

אלו ההכרעות. פסקינן ולגרמיה שמבדילין בין מלה למלה:

והתגאות. לא נתפרש לי:

בוט לז/ד

ס"א. בתשניק. חונקת האדם מרוב זוהמא וינער ה' תרגומו ושניק:

בלא נר. כהדא דגרסינן במסכת שבת מה יעשו אנשי בבל שאין להם שמן כו' לא כך ולא כך:

בלא מרחץ. כהדא דתנינא באגדתא גם ברושים שמחו לך ארזי לבנון מאז שכבת לא יעלה הכורת עלינו בתחילה לא היה ארזים בבבל עד שעמד אותו רשע ועקרן מארץ ישראל ושתלן בבבל הדא הוא דכתיב גם ברושים (ישעיה י"ד):

ששריה מתים נערים. תלמידי חכמים שבה כי הא דגרסינן אמרו ליה לר' יוחנן איכא סבי בבבל תמה אמר למען ירבו ימיכם וימי בניכם על האדמה כתיב:

אתה יצאתה מארבע. בבל וארך ואכד וכלנה:

חייך שאני נותן לך ארבע. דכתיב ויבן את נינוה ואת רחובת עיר ואתכלח ואת רסן וגו' הרי ארבע:

אתמול אפרוח. אתמול מפריח מעשים טובים שברחת מן העצה הרעה על קדושת שמי ועכשיו ביצה שחזר לקלקולו ונשתתף עם שונאינו בחורבן בית המקדש דכתיב גם אשור נלוה עמם (תהלים פ"ג) והרי אתה מכונן כביצה:

בוט לז/ה

אינן נפתחים. דליברש בלע"ז כלומר אין בהם אחד שלא תמצא בו מום:

פרווטיות. הם היו יודעים דבר מום בשם זה:

פקוסין. קונטירי"ש בלע"ז.

פתרוסים. חנויות:

והיו מגנבים. בשעה שהנשים באות לקנות מהם דבר היו מגנבים נשותיהן ומהם יצאו פלשתים ואת כפתורים והכתוב מוכיח שלא דיבר הכתוב בתולדותם כמו בשאר תולדות ומצרים ילד וכנען ילד אבל הכא כתיב אשר יצאו משם מכלל שנא היה להם הולדה כי אם בזמה:

פלשתים גבורים:

וכפתורים. בני זמה הם וננסים היו:

בכולן היו יודעים בהם מום לכך הוא אומר אינן נפתחים אין אחד בהם ישר ופתוח:

בוט לז/ז

ממה דכתיב שם בן מאה ויולד את ארפכשד שנתים אחר המבול. ששנתים אחר המבול היה שם בן מאה שנה ולא יותר ואנו יודעים שנח הוליד בן בן חמש מאות שנה כדכתיב ויהי נח בן חמש מאות שנה ויולד נח את שם את חם ואת יפת ובשנת שש מאות ירד מן התיבה נמצא בנו הבכור באותו הפרק בן מאה שנה וכתיב שם בן מאה שנתים אחר המבול הא למדת שיפת הוא הגדול. ואם תאמר שלא הוברר לנו ע"י החשבון שאמרנו חם ויפת אי זה מהם גדול לפיכך גילה לנו הכתוב אחי יפת הגדול שיפת הוא הגדול ומה שאמר הכתוב את שם את חם ואת יפת שהקדים את שם לאחיו לפי שהיה צדיק:

בוט לז/ח

בבל בריאה. שכולן מיוחסין ואין בהם פסול כדאמרינן לא עלה עזרא מבבל עד שעשאה כסולת נקיה פירוש שלא הניח בה פסול שהעלה כל הפסולין שבה כדתנינן עשרה יוחסין עלו מבבל כהנים וכו' עד שתוקי ואסופי:

מישא מתה. כולן חשובין כמתין שכולם ממזרים:

מדי חולה. רובן כשרים כמו רובן של חולים לחיים:

גובבי. גוססת רובן למיתה רוב גוססין למיתה רובן ממזרים:

פפייר. כלי מן קנים שבמים שלועזים פייל"א:

בוט לח/א

ס"א טלטלימו. בעניות:

חילך. כמו חלכאים:

לאלף ותרנ"ו שנה. שמיום שנברא העולם ועד דור המבול יש אלף ותרנ"ו שנה וכן מפורש בספר יצירה:

בוט לח/ב

ועד הוא סליק ועד הוא נחית לא תסור וכו'. בעוד שהוא מגביה ידו מן המכתש וירד להכות לא תסור מעליו אולתו כך דור הפלגה לא למדו מדור המבול:

בוט לח/ג

א"ר אלכסנדרי משיב רעה תחת רעה. שאמרה תורה כי תראה חמור שונאך. ומה שכתוב עליו הוא אומר משיב רעה תחת טובה טעות הוא:

בוט לח/ד

כי טח מראות עיניהם. כך דור הפלגה לא הכירו נסים של הקב"ה שנעשה להם בדור המבול שהציל נח ובניו שיצאו מהם:

בוט לח/ה

רפאנו את בבל בדור אנוש. שלא הציף אלא שליש של עולם:

ונלך איש לארצו. שנפלגו איש ללשונו בארצותם:

בוט לח/ו

מעשה דור הפלגה לא נתפרש. דכתיב דברים אחדים סגורים כמו ואת הדלת סגרו מתרגמינן אחדו:

הא משפו דכולא בישא. זה יין שהורק מכלי אל כלי רע הוא משפו דאייר בלע"ז:

בוט לח/ז

נסעו ממדינחא. דכתיב ויהי מושבם ממשא בואכה ספרה הר הקדם שהוא במזרח כדמוכח בראש השנה כ"ד שעי מכסי סיהרא:

בוט לח/ח

משתרפא מגו עלמא. כמו שורפה חיה כלומר עתידין להיות נבלעים מן העולם:

בוט לח/ט

הואיל ועם אחר ושפה אחת וכו'. נמצא בהם דבר טוב שאוהבים זה את זה:

ועתה ישראל מה הן הקב"ה אמר להם הן. דכתיב הן עם אחד ופתח להם פתח של תשובה דכתיב ועתה והם אומרים לא. דכתיב ועתה לא יבצר. אמר הקב"ה יבצר מהם:

גוממין אותו. כורתין אותו כמו גוממו עם השופי:

בוט לח/י

קולב. קרדום:

מגרופי. רודיבל"א בלע"ז:

הלכו בני צור לצידון ובני צידון לצור. והיינו ניפוץ שכל אחד ואחד נפוץ במקום חבירו:

רבי נחמיה אומר כל אחד ואחד תופס ארצו שהיה תחילת שבתו שם ולשם הוא חוזר אלא מהו ויפץ שנכנסו כל הארצות בראשי תורין במקום גבוה שרואה משם פני כל הארץ והיינו דכתיב על פני כל הארץ:

והיתה כל אחת בולעת אנשי מקומה. שנפצה כל אומה ואומה אשה מאת רעותה שלא יספו עוד להקבץ יחד שכל אחת בולעת אנשי מקומה:

בוט לח/יב

שיש לאביו חלק לעולם הבא. לפי שעשה תשובה והוא בא עליו לעולם הבא:

בוט לח/יג

מה את מפליא בי. מה את מלעיג עלי כמו ותשוב תתפלא בי (אמר המגיה גם דברי רש"י אלו שייכים לקמן פרשה ל"ח):

פינך. היא קערה כדגרסינן מלחיך פינכי:

בולקסא. קולב"א בלע"ז מצייג"א:

מפלה בי. מצחק ומלעיג עלי כמו ותשוב תתפלא בי (איוב י' ט"ז):

בוט לח/יד

אברהם גדול משרה עשר שנים. דכתיב הלבן מאה שנה יולד ואם שרה הבת תשעים שנה תלד וגדול מהרן שתי שנים דכתיב ויולד את אברם את נחור ואת הרן וגדול מנחור שנה ומהרן שתי שנים והוא הוליד מלכה לו' שנים ונולדה לז' ושרה נולדה לשמונה:

שנה לעיבורה. של כל אחת ואחת נמצא כשנולדה שרה היה הרן בן תרח שמונה שנה ואברם בן עשר שנים הרי שהוליד הרן את מלכה לשש:

בוט לט/א

ושכחי עמך. כל אותן שעובדים עבודת כוכבים:

לפי שהיה אברהם אבינו אומר תאמר שהעולם בלי מנהיג. ראה שמים וארץ ראה שמש ביום וירח בלילה וכוכבים מאירין אמר אפשר שיהא דבר גדול כזה בלא מנהיג הציץ עליו הקב"ה ואמר אני הוא בעל העולם:

ויתאו המלך יפיך. יתאו מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא ליפותך בעולם:

לך לך מארצך ושם תעבוד אותי בארץ ישראל שכל זמן שאתה בחוץ לארץ כאלו אין לך אלוה:

שמעי והטי אזנך. לדברי. לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך מפורש בתנחומא זו עבודת כוכבים שנאמר אומרים לעץ אבי אתה:

בוט לט/ג

אחות לנו קטנה. זה אברהם שאיחה להקב"ה עם כל העולם כולו כזה שהוא מאחה את הקרע:

קטנה. שעד שהיה קטן סיגל מצות ומעשים טובים:

ושדים אין לה. אב לא למדו רב לא היה לו מהיכן היה לומד תורה ס"א:

אם מעמיד דברים כחומה. כנגד נמרוד כחומה שאדם הדן עם חבירו וממאן לעשות רצונו הוא נעשה כנגדו כחומה כמה דאת אמר ונתתיך לעם הזה לחומת נחשת בצורה ע"כ ומפרש בתנחומא נבנה עליה טירת כסף אם נותן נפשו על קדושת שמו נבנה עליה טירת כסף אגדל את שמו בעולם. ואם דל הוא מליתן נפשו על קדושת שמו נצור עליה לוח ארז:

ס"א. מה הצורה הזאת אינה אלא לשעה שצרים בששר. ע"כ:

אמר אני נותן נפשי על קדושת שמך אני חומה מעמיד אני דברי כחומה ושדי כמגדלות אלו בני חנניה מישאל ועזריה שאף הן עתידין להעמיד דבריך כמגדלות שמוסרים נפשם לכבשן האש:

בוט לט/ה

רפאנו את בבל בדור אנוש. שלא שטפו מים אלא שליש של עולם בדור אנוש ונתרפאת בבל מאותו שטף ולא נתרפאת בימי המבול שכיון שלא שבה בימי המבול נשטפה:

עזבוה בדור הפלגה. ונלך איש לארצו על כן קרא שמה בבל כי שם וגו' ונתפרשו הכל משם ואף אברהם פי' דכתיב ויאמר ה' אל אברם לך לך:

בוט לט/ו

אמר ר' יצחק. למה סמך הכתוב מיתת תרח ליציאתו מחרן:

בוט לט/ז

אם לענין חשבון. שנים של תרח אתה מוצא שהיו ר"ה שנים ואתה מוצא בצאת אברם מחרן עדיין נשתיירו משנותיו של תרח ס"ה שנים תדע שכן הוא בן שבעים שנה הוליד תרח את אברם ואברם בן שבעים שנה בצאתו מחרן דמה שכתוב בן ע"ה זהו היה ביציאה שנייה אחר חזרתו מברית בין הבתרים כדאיתא בסדר עולם ומכל מקום בראשונה היה בן שבעים. שבעים ושבעים שתי פעמים הם ק"מ נמצא שכשיצא אברם מחרן עדיין היו משנותיו של תרח ס"ה שנה ואתה סומך מיתתו ליציאה. ונראה בעיני לפרש דבר זה שנית לפי שמפורש בערבוביא. אם לענין החשבון צריך מתבקש לו לתרח ס"ה שנה לחיות כשיצא אברם בראשונה מחרן שבן שבעים שנה היה תרח כשהוליד אברם. ותנינן בסדר עולם אברהם אבינו בן שבעים שנה היה כשנדבר עמו בין הבתרים וחזר לחרן ועשה שם עוד חמש שנים נמצא שכשיצא מיציאה הראשונה שלא היה תרח אלא בן ק"מ שנה ומה שנאמר ואברם בן חמש ושבעים שנה בצאתו מחרן זה היה ביציאה שנייה:

בוט לט/ח

רבי יהודה ור' נחמיה ר' יהודה אומר לך לך שני פעמים אחד מארם נהרים וא' ארם נחור עיר אחת נקראת ארם נהרים על שם שהיו שתי נהרות מקיפות אותה. ואחרת היתה שמה ארם נחור:

ר' נחמיה אמר לך לך שתי פעמים אחד מארם נהרים. ביציאה ראשונה ובא לארץ ישראל ואז נדבר עמו בברית בין הבתרים ואחד שהפרידו מבין הבתרים והביאו לחרן:

מהדרו של עולם הקדשתיך. ממזרח שהוא מקום הדרו של עולם דכתיב קורא ממזרח עיט:

מרחם משחר מרחמו של עולם שחרתיך. ממקום שהאורה יוצאת כעובר היוצא ממעי אמו מפורש בתנחומא עמך הייתי בשעה שזיינת חיילותיך ונתנדבת להלחם עם המלכים:

ס"א. ושותים ופוחזים. גבוהי עינים היו ולועזים גייש:

בוט לט/ט

אית תחומי במעיא. וכי יש תחומים במעים שאני יודע איזה מהם אני אוהב יותר:

בוט לט/י

מכברות. בליי"ש בלע"ז:

בוט לט/יא

ומנח לא העמדת שבעים אומות. כלומר והלא נבראו שבעים אומות ואתה אומר לי ואעשך לגוי גדול ואין עשייה אלא בריאה וכבר הם ברואים אלא ואעשך ממה שאני בורא אותך בריה חדשה ע"כ:

ואשימך לגוי אין כתיב כאן אלא ואעשך לגוי. ממה שאני בורא אותך בריה חדשה. שאתה נימול את פרה ורבה ותהיה לגוי גדול ואין עשייה אלא בריאה כמה דתימא ויעש אלהים את הרקיע:

ג' גדולות. ואעשך לגוי גדול א' ואגדלה שנים ואברהם היו יהיה הרי שלשה:

ד' ברכות. ואברכה מברכיך והיה ברכה ונברכו בך הרי ד' אמר ר' ברכיה לפיכך נתן לו ברכות הללו שהדרך גורמת לג' דברים הללו:

ממעטת פריה ורביה. שאין דרך ארץ לשמש בדרך:

וממעטת את היציאה. נכסיו:

וממעטת. את השם. שאין אדם יכול לעסוק במצות בדרך כאדם שיושב בשלוה בביתו:

מבית לבית חלוק. אפילו כשאין אדם יוצא אלא מבית לבית אי אפשר שלא יאבד חלוק או דבר אחר:

מאתר לאתר נפש. ממקום למקום פעמים שמאבד נפש אחת מנפשות ביתו מרוב הדרך ומטורח:

ברם את לא ממון תחסר ולא נפש תאבד:

מוניטין. מוניטה בלע"ז ומצודתי בשוחר טוב מפר' מוניטין דידי:

הבט נא השמים אין כתיב כאן אלא השמימה. בה"א זה בראתי את עולמי הריני מוסיפו על שמך וקוראך אברהם ואת פרה ורבה:

ואמר ר' יודן והיו אותיותיך מנין אברככה. מה אברככה מנין רמ"ח אף אותיותיך אותיות שבשמך רמ"ח וא"ו שבואברככה אינה מן המנין שאינה באה אלא לשמש בתיבה:

שבתחלה המליכו הקב"ה על רמ"ג אברים שבו כמנין אברם הוסיף בו ה"א המליכו על רמ"ח אברים שבאדם שתי עיניו שתי אזניו וראש הגויה שאברהם כמנין רמ"ח אברים ואברככה כמו כן מנין רמ"ח אברים. ס"א. שראה זרעו. ושמע באזניו שיצאו ממנו ששים רבוא ומעכשיו הוא מוליד ולא היה עליו שום אבר לבטלה ע"כ:

לא שם אדם פרה מאברהם עד שנתברך. לא קנה אדם אפילו פרה מאברהם עד שנתברך שדרכו של קונה בשעה שהוא קונה שהוא שם את הדבר כמה הוא שוה:

ולא שם לו. שלא מכר לו עד שנתברך שכל מי שעושה עמו סחורה מתברך ממנו בין ליקח ממנו בין למכור לו:

בוט לט/יב

תני אלו ברכות ששוחה בהן ראשונה תחלה וסוף ובמודים תחלה וסוף. לפי שכן דרך בני אדם בנוהג שבעולם אדם בא לפני מלך בשר ודם מיד הוא כורע ומשתחוה בא לפרוש הימנו משתחוה והולך לו אבל כל זמן שמדבר עמו אין משתחוה לו על כל דבור ודבור שנראה כיוהרא וכ"ש לפני הקב"ה לפיכך בברכה ראשונה שוחה תחלה וסוף ובמודים שהיא אחרונה שוחה תחלה וסוף ולא אחרונה לכולן שעדיין יש שים שלום שבה הוא פורש ופוסע לאחוריו כבשר ודם שפורש מן המלך אבל אחרונה היא לשאר וכל זמן שמתפלל אין כבוד להשתחוות בכל פעם ופעם בכל ברכה וברכה הוא שאמרו כאן ומי שהוא שוחה על כל ברכה וברכה מלמדין אותו שלא ישחה:

כהן גדול. סוף כל ברכה שוחה והמלך תחלת כל ברכה וסוף כל ברכה:

כל משפחות האדמה. הדא הוא דכתיב ויודע הדבר למרדכי ויגד וגו' מרדכי מהול אחשורוש ערל וכי מה איכפת ליה אם מבקשים לשלוח בו יד ולמה חס עליו אלא אמר כלום יעקב לא ברך את פרעה כלום יוסף לא גילה את חלומו כלום דניאל לא גילה לנבוכדנצר את חלומו אף אני אעשה כן:

הם נשאלין לנו ואנו מגלין להן. ויגד לאסתר המלכה:

רבי נחמיה אומר. לכך הגיד שאמר מרדכי בעצמו אמר הקדוש ברוך הוא לאברהם אבינו ונברכו בך כל משפחות האדמה ובאיזה דבר הן צריכים לנו אם לעתר הן צריכים לנו אינון עתירים מינן. אם תאמר בעושר והלא הן עתירים ממנו אלא לשאלה כשהן נכנסין לצרה הן שואלין מכאן שמצוה לגלות מיד ויגד:

בוט לט/יג

גואל שאני מעמיד ממך. יהיה מתבקש לדבר בת שבעים וחמש כמנין הדס"ה זו אסתר שנשאת למלך בת חמשה ושבעים שנה כמנין הדס"ה:

בוט לט/טו

ויעבור אברם בארץ וגו'. והכנעני והפרזי אז יושב בארץ עד עכשיו מתבקש להם זכות בארץ כי לא שלם בארץ עונם עד עכשיו להתגרש משם:

לזרעך. אתן את הארץ הזאת ויבן שם מזבח זה שיכן לבשורת הארץ מזבח זה שבנה לא בנה כי אם לבשורת הארץ שכן מפורש לפנינו ג' מזבחות בנה וכו':

מקדם לבית אל. מהו מקדם לבית אל לשעבר מקדם היתה נקראת בית אל ועכשיו בימי ירבעם היא נקראת בית און אמר רבי אלעזר לא זכתה שתהא נקראת בית העומד הרי היא נקראת בית עמל תמן קריין לפעלא טבא עמידא ולהרהון של מי רגלים עמילא בית העומד בית החומה כמו יקח מכם עמדתו:

ויט אהלה. א"ר חנינא אהלה כתיב נטה אהלה של שרה ואח"כ אהלו:

בוט לט/טז

אחד לבשורת הארץ זה הראשון. ואחד. שלא יפלו בניו בעי זה שני:

ואחד לקנינה. זה שלישי. ראשון וירא ה' אל אברם ויאמר לזרעך אתן את הארץ הזאת ויבן שם מזבח לבשורתה. שני ויעתק משם ההרה מקדם לבית אל ויט אהלה בית אל מים והעי מקדם ויבן שם מזבח התחיל מתפלל שלא יפלו בניו בעי:

לקנינה. דכתיב קום התהלך בארץ לארכה ולרחבה כי לך אתננה וסמוך ליה ויאהל אברם וישב באלוני ממרא אשר בחברון ויבן שם מזבח לה':

ס"א ובגמרא לא נקט בנין המזבחות כסדרן כי אותו שבנה בעי לא היה שלישי כי אם שני והכתוב מוכיח כי שניהם כתובים כאחד זה אחר זה ומזבח של בשורה ראשון ומזבח של הקנין לאחרון ואיידי דבעי לפרש מעשה דיהושע קודם נקט ועשאו אחרון:

ויקרא בשם ה'. מקום שהיה רגיל להתפלל שם ע"כ:

התחיל מגייר את הגרים. הקריא שמו בפי הכל התחיל קובע חק:

בוט מ/ב

ס"א טרף. כמו נטרפים ע"כ:

בוט מ/ג

שנים וארבעים מדות ונעשו אחד וארבעים. שנים וארבעים מדות היו נותנים בדינר זהב עד שלא בא רעב ומשבא רעב לא חסר אלא אחת משנים וארבעים מדות בדינר אחד ולכך יצא אלימלך משם ולכך נענש:

בוט מ/ד

שעל ידי הדרך. אדם מתבזה מפני טרחות הדרך ונמצא כעור. לשון אחר שאינו מלובש בבגדים הנאים הוא מתבזה כך שרה על ידי הדרך היתה מתבזת ואפי' כן לא נמצא אשה יפה כמותה:

עכשיו שאנו נכנסין למקום כעורין. במצרים לפי שהם סמוכים למזרח כולן מפוחמים ס"א ל' אחר מפני שמצרים יצאו מחם שהיה אביהם כדכתיב ובני חם כוש ומצרים וגו' ע"כ:

ויאמר אליה ברק אם תלכי עמי והלכתי. עשה עצמו טפלה. ברק היה עיקר דכתיב ותשלח ותקרא לברק בן אבינועם אם תלכי עמי לקדש ותהיה ידך עמי להזעיק לי בני נפתלי ובני זבולון אלך עמך לחצור:

למלחמה. לפי שהיו משועבדים לחצור. דכתיב. וימכור אותם ביד סיסרא שר צבא חצור ואם לא תלכי עמי לא אלך שלא יאמינו לי אבל לפי שאת נביאה בך יאמינו:

ס"א ונעשה טפלה. מכל וכל אפילו על השירה דכתיב ותשר דבורה וברק מלמד שדבורה עיקר לשירה וברק טפל לה והוא שדבורה אומרת לו מה את סבור כו' ע"כ:

מה את סבור שתפארתה של שירה נמסרת לך לבדך. שאתה אומר עמי שאת עיקר חייך אינו כן אלא כי ביד אשה ימכור ה' את סיסרא ומפורש בתני דבי אליהו וכי מה טיבה של דבורה אצל ברק והלא דבורה במקומה וברק במקומו אלא אמרה לא כך כתוב בתורה ודרשו השופטים היטב וסמוך ליה כי תצא למלחמה מה ענין זה לזה אלא רמז לשופטים שמנהיגים בישראל שיצאו עמהם למלחמה ועוד לפי שברק שמש את הזקנים בחייו של יהושע ושמשן לאחר מיתתו לפיכך הביאוהו ונתנוהו אצל דבורה באותה שעה הראוהו לדבורה במה שהקב"ה מושיע את ישראל מבין האומות בבני אדם שמשכימין ומעריבין לבית המדרש ולבית הכנסת ועוסקים בכל יום בדברי תורה תמיד הן ומשמשיהן ומה נשתנה זבולון ונפתלי מכל השבטים ליעשות תשועה גדולה זאת על ידן אמרה נפתלי שמש את יעקב אביו ומצא ממנו קורת רוח זבולון שמש יששכר ועשה לו אכסניא ס"א:

בוט מ/ה

מאנין. בגדים:

מטכסין. מעילין:

מתעלה והולכת. דכתיב ותקח האשה וגו' כמה דאת אמר ויקח את האדם אמרינן עילה אותו ע"כ:

בוט מא/א

לא עקומים ולא פקוסים. ס"א סיקוסים. לא עיקום ולא קשר:

מעשה בתמרה אחת בחמתן. שם מקום:

ולא היתה עושה פירות עבר אדם אחד וראה אותה ואמר תמרה זו צופה מיריחו. תמר צופה מיריחו והיא מתאוה להרכיב אותה ממנו. ובשוחר טוב מפורש מעשה בתמרה אחת שהיתה עומדת בחמתן והיו מרכיבין אותה ולא היתה עושה פירות אמר להן דקלי אחד תמר היא רואה מיריחו ומתאוה לו והביאו לה ומיד עשתה פירות כך כל תאותן של ישראל וסיכוין להקדוש ברוך הוא:

בוט מא/ב

בראתן לקה. ואדם חלש ממנו מאד עד שכמעט נופל בכל מקום שהולך ואין לך מכולן שהאשה רעה לו אלא ראתן בלבד שקשה לתשמיש המטה מפני שמחולי זה אדם חלש ותשמיש המטה מחליש:

טולמוסין. אנשי חמס דולמי בלע"ז תרגום אדם בליעל גברא טלומא:

ס"א נכנסו הנבלים. למנעלה של שרה:

טולמוסין. גלוטוס בלע"ז:

לשון אחר נכנסו הנבלים להתגרות ולזרז את פרעה ואומרים לו למה לא תקרב למסאנה לתשמיש:

חוץ לסירה. חוץ מן הצרה סירה כמו קוץ ודרדר:

ומגלב בידו. רצועה בידו ולועזין קודייר:

וכל כך למה. רוצעו המקום והלא בהיתר גמור לקחה דכתיב הנה הוא אמר לי אחותי היא וגם היא אמרה לי אחי הוא אלא שהיתה אומרת לו וכו' ע"כ:

בוט מא/ג

למסעותיו. שהלך בהם חזר להתפלל שם:

הקפותיו. מה שנטל באמנה:

בוט מא/ו

אם השמאל ואימינה. א"ל אם את לשמאל הוא צפון ואנא לדרום ואם הימין אם אנא לדרומא ואת לשמאלא מן כל אתר מכל מקום אנא לדרומא כלומר אי אפשר שלא אלך לדרום לפיכך תדע אם אתה תלך לצפון מוטב ואם אין אתה הולך לצפון בעל כרחך אני אלך לדרום:

ואשמאיל אותך. דמשמע אני הולך ימין אמר רבי יונתן לשני בני אדם שהיה להם ב' כורים אחד של חטים ואחד של שעורים אמר אם חטיא דידי שעריא דידך ואם שעריא דידך חטייא דידי מכל מקום חטייא דידי:

אין כתיב כאן אלא ואשמאילה אותך. מכל מקום אנא משמאיל לההוא גברא:

בוט מא/ז

כל מי שלהוט אחר בולמוס של עריות. רעב כאדם שאוכל ואינו שבע בלשון יון קורין לאדם שיש לו אותו חולי בולמס"א:

סוף שמאכילין אותו מבשרו. סוף שנכשל בקרובתו שאסרה לו תורה:

כגן ה' לאילנות. שהיתה נטועה מכל אילנות מובחרין כאותן שבגן עדן. ע"כ:

ויבחר לו לוט את כל ככר הירדן. כאיניש דבחר פורנא דאימיה. כאדם שבוחר כתובת אמו:

ס"א. שבוחר כתובת אמו כלומר לוט היה להוט אחר הזנות כמו שבאה לו בירושה כזה שהוא רודף אחר ירושתו מכתובת אמו. ע"כ:

פרן זה מוהר כאילו היה בא לו בירושה:

אין לך בכרכים הללו רע כאנשי סדום. תדע שכשאדם רע קורין אותו סדומי ואין לך קשה כאמורי תדע שכשאדם קשה קורין אותו אמורי:

ס"א. וזה גנותו של לוט שלא נתישב אלא אצל הרשעים שבכולן ור' יוסי חולק ואמר דלא בא הכתוב אלא לספר בשבחו של לוט וללמדך גנותן של חמשה כרכים הללו דאין לך בכרכים הללו יפה מסדום שחזר לוט על כל ערי הככר ולא מצא מקום נאה כסדום אנשים טובים במדתם ואלו הן החשובין שבהם החשובים והטובים שבהם ובא וראה מה נאמר בהם ואנשי סדום רעים וחטאים ומפרש והולך רעים אלו לאלו. ע"כ. ואלו היו החשובים שבהם הגרועים שבהם עאכ"ו דכתיב ואנשי סדום רעים וחטאים לה':

בוט מא/ח

כעס היה לאברהם אבינו. בשעה שפירש לוט מעמו מן השמים היו כועסין עליו אמר הקב"ה לכל הוא מדבק ומקרב אותן תחת כנפי השכינה ולוט בן אחיו אינו מדבק:

ר' נחמיה אמר. כעס היה לאברהם אבינו בשעה שהיה לוט בן אחיו מהלך עמו אמר הקב"ה כך אמרתי לו לזרעך נתתי את הארץ הזאת והוא מדבק ללוט בן אחיו אם כן פריסטקין הוא עושה ילך כמו כן ויביא לו שני פריסטקין מן השוק שני אסופים ויורישם את שלו כמו שהוא רוצה להוריש את בן אחיו ועובר על דברי:

הדא הוא דכתיב גרש לץ ויצא מדון וישבות דין וקלון מיד ויאמר אברם אל לוט אל נא תהי מריבה:

אוהב טהר רב הן שפתיו רעהו מלך. הקב"ה אוהב כל מי שהוא טהר לב. ומי שיש לו חן בשכתיו. מלך הוא רעהו. כמו אברהם שהיה תמים וטהר לב ומצאת את לבבו נאמן לפניך ונעשה אוהבו של מקום שנאמר זרע אברהם אוהבי ולפי שהיה לו חן בשפתותיו שנאמר ודבר גבורות וחין ערכו נעשה לו הקב"ה כריע שמתוך אהבה שהיה אוהבו אמר לו לזרעך אתן את הארץ הזאת:

בוט מא/ט

ושמתיה ביד מוגיך. דמגיין מכתיך:

ס"א. ומלחלחין מכתיך. ע"כ:

אפילו הן לטובתיך משקשקין ליך מן חוביך. כמה דתימא כמשק גבים שוקק בו כלומר מדיחין אותך מעונותיך:

ס"א. רדיה מחרישה. ע"כ:

בוט מא/י

קום התהלך בארץ לארכה ולרחבה. תני בברייתא הקונה שדה והולך בה הלך בשדה בין לארכה בין לרחבה קנה עד מקום שהלך כדברי רבי אליעזר שהיה ר"א אומר הלוך בשדה קנה מקום הלוכו וחכמים אומרים עד שיחזיק אמר רבי יעקב בר זבדי טעמא דרבי אליעזר מהכא קום התהלך בארץ לארכה ולרחבה הלך בה וקנאה בהלוך אלמא קנה עד מקום שהלך ובבבא בתרא מפרש ולרבנן התם משום חביבותא דאברהם אבינו כדי שתהא נוחה לפני יהושע:

בוט מב/א

קוזזות אדמה. כתיכות כמו קציצות:

עלה אביו לנדותו. שאחיו קטרגו עליו ואמרו לו ראית אלעזר בנך שהניחך לעת זקנותך שאינו משמשך היום ולמחר לאחר פטירתך יחלוק עמנו בנכסיך:

באבות דר' נתן מפרש ציצית הכסף וכן כתוב שם ציצת הכסף ומפרש לפי שהיה מסב על מטות של זהב וכסף נקרא ציצת הכסף ומפרש בגיטין:

נקדימון. שנקדה לו חמה בעבורו:

בן כלבא שבוע. שכל הנכנס לביתו רעב ככלב יוצא שבע:

מפרש בתנחומא חרבם תבא בלבם. אלו ארבעה מלכים שעד עכשיו לא היה חרב בעולם ובאו הם ופתחו בחרב כדכתיב חרב פתחו רשעים לפיכך חרבם תבא בלבם. ס"א. כמה שהוא אתי בחליטין. בחטיפה. כמו שחטפו הדבר במהרה כמו וימהרו ויחלטו הממנו. ס"א. ושבו אל שדה העמלקי. וגם את שדי האמורי ואף כל רכוש סדום ועמורה ואת לוט ואת רכושו לקחו והלכו להם כך הלך בחטיפה שבא אברהם והציל את כל השביה וחטפה מידם:

בוט מב/ב

אמר רבי אבין. פליג על ר' שמואל בר שילת ע"כ. והוא כמו דבר אחר מהו כל עומת שבא כן ילך רמז רמז כשם שבאו ארבע מלכיות להזדווג ולהשתעבד בהם והנה אימה חשכה גדולה אלו ארבעה מלכיות כמו שמפרש לפנינו:

ויהי בימי אמרפל. מה צרה היתה שם עשו מלחמה:

בוט מב/ג

לאוהבו של מלך. שהיה שרוי במדינה ובשבילו היה המלך נזקק למדינה עושה להם טובה ונושא להם פנים בשבילו וכיון שבאו ברברים ונזדווגו לו לאוהב להלחם בו אמרו אוי לנו שאין המלך נזקק למדינה מעכשיו כמו שהוא למוד עד עכשיו שאם נהרוג את אוהבו של מלך מה טיבו אצלנו. כך אברהם היה אוהבו של הקב"ה. שנאמר זרע אברהם אוהבי ובשבילו היה הקב"ה נזקק לעולמו להיטיב להם שאפילו ספינות שהיו מפרישות בים הגדול ניצולות בזכותו של אברהם אבינו וכיון שבאו ברבריים להזדווג לו התחילו הכל צווחין ווי ומניין שלא באו להזדווג אלא על אברהם שנאמר וישובו ויבואו אל עין משפט היא קדש ואמר רבי אחא לא באו להזדווג אלא לתוך גלגל עינו של עולם והן מבקשין לסמותה:

אם אין זקנים אין נביאים. ואם אין נביאים אין הקב"ה משרה שכינתו בישראל מה עשה נעל בתי כנסיות ובתי מדרשות הה"ד צור תעודה חתום תורה ובויקרא רבה אם אין חכם אין תורה אם אין תורה אין בתי כנסיות ובתי מדרשות אם אין בתי כנסיות ובתי מדרשות אין שכינה שורה בישראל מה עשה נעל בתי כנסיות ובתי מדרשות:

פרוסטוגמא. פירוש האגרת פתשגן כתב הדת מתרגמינן פי כתיבא ודיוטגמא:

ויהי כקרא יהודי שלש דלתות וארבעה. מפורש במקרא כיון שהגיע לפסוק החמישי היו צריה לראש מיד יקרעה בתער הסופר והשלך אל האש אשר על האח:

נטלו אותו והכו אותו והגבו אותו. פירש הענישוהו קנס תרגום וענשו אותו ויגבון מיניה:

ליפס. מס המלך:

אוי לדור ששפטו את שופטיהן:

ויהי בימי שפוט השופטים. מה היו עושין כשהיה אחד מהם עושה דבר שלא כהוגן היו מוליכין אותו אצל הדיין מה שהדיין צריך לעשות לנשפט הנשפט עושה לדיין. אמר להם הקדוש ברוך הוא. אתם מאבדים את שופטיכם חייכם שאני מעמיד עליכם שופט שאין אתם יכולים לעמוד בו ואי זה זה מכת רעב שנקרא שופט שנאמר אף כי ארבעת שפטי וגו':

הא כתיב ויהי ביום השמיני ושמחה היתה שם שהוקם המשכן ושניתנה כהונה. והא כתיב ויהי כי ישב המלך בביתו וה' הניח לו:

אף היא אינה שמחה. שבו ביום בא נתן הנביא וא"ל רק אתה לא תבנה הבית:

איפופסין. פירעון בלשון יוני:

בוט מב/ד

כוש. שהיה כושי ודאי:

ס"א. שיצא מנמרוד שנאמר וכוש ילד את נמרוד. ע"כ:

נמרוד. שהעמיד מרד בעולם:

אמרפל שהיתה אמירתו אפלה. שהיה גוזר גזרות רעות. אמרפל דאמר ואפלי בעלמא כל העולם משתחוים לו:

ס"א. ששחק בבריות. כדאמרינן צד את הבריות בפיהם. ע"כ:

דאפלי באברהם. שחק בו שהשליכו לכבשן האש שאין אפלי אלא שחוק כדאמרינן חד היה מפלי בבני ירושלים:

א"ר יוסי ממלחייא. שם מקום:

תמן תנינן איסרין לשם אלסר. מטבע שאנו קורין איסרין לשון אלסר אנו קורין אותן איסרים לפי שהוא שתיקן מטבע זו:

א"ר לוי אתר הוא תמן ברומי מצטווח גוים. מקום הוא ונקרא כן:

בוט מב/ה

שנתבלעו דיוריה. בהפיכת סדום:

עמק השדים. שהיה מגדל סדנין עצים גדולין שהיו ראוין לעשות סדין מהם שהיו גדלין בו אילנות שהיו עושין מהן סדנים לטבחים ס"א של פחם ע"כ:

ד"א שהיה עשוי שדים שדים תלמים. כמה דתימא תלמי שדי וכתיב יפתח וישדד אדמתו אף הוא לשון תלם שכשאדם חורש עושה תלמים בשוה:

דבר אחר שדים. שהוא מניק את בניו כשדים הללו שמשמנין את התינוק כך היא מוציאה פירות שהיו כחלב ודבש והיו משתמנין בהם:

ששם הושוו כל אומות העולם ועשו לו בימה גדולה. לאברהם כשחזר מן המלחמה והושיבוהו למעלה:

שהוא מסוכך באילנות. ואלו הן שבעה מיני אילנות שהיו שם זה למעלה מזה:

א"ר תנחומא גפן תאנה ורמון וגו'. ומפרש במדרש הרנינו שאין לך כל שביל ושביל בסדום שלא היו בו שבעה מיני אילנות זה למעלה מזה שהיה כל השביל מסוכך לקיים מה שנאמר נתיב לא ידעו עיט:

ס"א. צורת היאורים. סלעים ע"כ:

בוט מב/ו

רבי יוסי אומר שתים עשרה שנה עבדו ושלש עשרה שנה מרדו:

רשב"ג אומר כולהון שלש עשרה שנה הוו. דבין עבודה ובין מרד לא היו כי אם שלש עשרה וה"ק שתים עשרה עבדו ובשלש עשרה מרדו מה מקיים רשב"ג ובארבע עשרה שנה בא וגו' אלא בארבע עשרה למרדן כלומר חשוב שנת מרד שלהן עם עבודתן ועם שנה זו הרי ארבע עשרה:

והמלכים אשר אתו. בעל הקורה טוען בעביה. שבו תלה הכתוב המרדות והעבדות דכתיב שתים עשרה שנה עבדו את כדרלעומר וגו' לפיכך התחיל הוא במלחמה תחלה ונכנס הוא בעובי הקורה ושאר המלכים נעשו טפלין לו דכתיב את כדרלעומר תחילה ואחר כך המלכים אשר אתו:

ס"א. ואת הזוזים. בעלי כחות היו ע"כ:

בשוה קריתים. שתי עיירות היו ששמן שוה היינו דכתיב קריתים שתי קריות היו:

ואת החורי זה טרופולים. מטרופולים משכיר די"ל פורט"י. פולו הוא שער ס"א מטרופולי שומר השער ולשון יוני הוא ובלע"ז וכו'. ע"כ:

ולמה קורא אותה חורי שביררו אותה ויצאת להם לחרות בדור הפלגה כלומר שנתקיימה בידם לפי שמצינו כתוב וימצאו בקעה בארץ שנער וכתיב ויפץ אותם משם אבל אלו בררו להם את החורי ונתקיימה בידם לעולם:

בוט מב/ז

בחצצון תמר בעין גדי דתמריא. מקום תמרים היה מקום שמסובך בתמרים:

ס"א. מסקן חמר. בורות מלאים חומר כדי שיפלו בהם שונאיהם העולים כנגדם. ע"כ:

ר' יהודה ורבי נחמיה. רבי יהודה אמר ויפלו שמה אלו האוכלוסין והנשארים הרה נסו אלו המלכים ר' נחמיה אמר ויפלו שמה אלו המלכים והנשארים הרה נסו אלו האוכלוסים:

על דעתיה דרבי יהודה. דאמר הנשארים אלו המלכים ניחא לפי שמצינו לאחר מכאן שכתב ויצא מלך סדום לקראתו ואלמלא שניצול היאך היה יוצא לר' נחמיה דאמר ויפלו שמה אלו המלכים קשיא ומשני ודאי נפלו אלא ניצולו כי הא דרבי יונתן דאמר שהוצל מן החומר שנפל:

ואת כל אכלם. רבי יהודה אמר זה עבודה ר' נחמיה אמר אלו הכותבות:

ויקחו את לוט ואת רכושו. מה עשו ללוט נתנו אותו בסוהר:

בוט מב/ח

ויבא הפליט. שנפלט מאותם שכתוב בהן ויכו את רפאים בטשתרות קרנים הדא הוא דכתיב כי רק עוג מלך הבשן נשאר מיתר הרפאים:

המרה פנים לאברהם. העיז פנים לנגדו והחזיקו למול:

ס"א החליפו לענין טוב שלא אמר לאברהם מה שאמרו לו חביריו אלא אמר לו לימול. ע"כ:

בוט מג/א

משמועה רעה לא יירא זה אברהם. וישמע אברם כי נשבה אחיו:

בוט מג/ב

אוטם אזנו משמוע דמים. לא רצה לשמוע על דם ריעו אלא הלך ועזר אותו:

רבי יהודה אומר. ילידי ביתו הוריקו כנגד אברהם אמרו חמשה מלכים לא יכלו לעמוד כנגד אלו ד' מלכים ואיך נעמוד אנחנו:

בוט מג/ג

ס"א. הלילה נחלק מאליו. כך אירע המעשה מעצמו שכשהגיע חצות כבר גמר מהכותם וכשהגיע חצות כבר הוכו כולם:

יוצרו חלקו. שנתכוון להכותם בחצות לילה:

אמר הקדוש ברוך הוא אברהם יצא. לישנא דקרא נקט דכתיב אני יוצא בתוך מצרים:

ויכם וירדפם. היה לו לומר וירדפם ויכם. ע"כ:

א"ר ראובן. מהו צדק יקראהו לרגלו צדקה היתה הולכת וצווחת ואומרת אם אין אברהם עושה אותי מי יעשה אותי:

פסיעותיו של אברהם אבינו. שלשה מילין שנאמר ארח ברגליו ארח שלשה אותיות:

רבי יהודה בר סימון אמר מיל שנאמר ארח ברגליו לא יבא. לומר שאין אורח פחות ממיל:

בוט מג/ד

אנשים ונשים החזיר וטף לא החזיר. דכתיב וגם את האנשים ואת העם וטף לא נאמר:

ס"א. וע"כ לא החזירם כדי שלא ישאלם מלך סדום ממנו. והניחן במקומם אחר שהרג האוכלוסים ע"כ:

עמדו. הטף במקומם ונתגיירו וגדרו ערות אביהם הה"ד והבאתי רעי וגו':

ס"א והבאתי. להתגייר:

בוט מג/ה

התחיל לקשקש בזנבו. התחיל להתגייס כנגדו יען שנצל מן המלחמה ע"כ:

בוט מג/ו

ומלכי צדק. זו ירושלים שנקראת עיר הצדק שנאמר צדק ילין בה המקום הזה מצדיק את יושביו שנקראת על שמו:

כל יין שבתורה עושה רושם. בנח. בבנות לוט. בבני אהרן. כולן אירע להן דבר תקלה חוץ מזה שנתן מלכי צדק לאברהם:

ס"א המקום הזה מצדיק את יושביו. כלומר כל אדם העומד בירושלים המקום עושה אותו צדיק ומגופיה דקרא נפקא:

אף מזה לא יצאנו. לא ידענו שמשם קרא לו ועבדום וענו אותם ארבע מאות שנה דכתיב בסמוך אחר הדברים האלה נגזר הדבר הזה:

בוט מג/ז

קונה שמים וארץ. עושה שמים כדמתרגמינן עשה לי את החיל הזה קנה לי. ורבי יצחק פליג על ר' אבא בר כהנא דאמר ר' יצחק קנאם ממש ע"כ:

ממי קנאם. בתמיה לאו לשון קניה הוא אלא לשון תיקון:

בוט מג/ח

מנגנון שלך. לשון ערמות ובלע"ז אינגיניות כלומר מחשבתם שחשבו עליך נהפך עליהם לשון אחר לשון גלגל קורין בלע"ז מאנגאגילו הגלגל שהיה מורה דם עליך נהפך ששפכת דמם:

בוט מח/ג

איתתיה דרבי יוסי הוות מכתשא עם אמתה. היתה עושה מריבה עם שפחתה וכחשה רבי יוסי שאמר הדין עם שפחתה אמרה ליה למה את מכחישני בפני שפחתי א"ל לא כך אמר איוב אם אמאס משפט עבדי ואמתי (איוב ל"א):

בוט מח/ד

הריני נגלה עליו ומברכו. דכתיב בכל המקום אשר אזכיר את שמי אבא אליך וברכתיך (שמות כ'):

בוט מח/ה

שהקריב שור ואיל לשמי הריני נגלה עליו ומברכו. דכתיב כי היום ה' נראה עליכם (ויקרא ט') וכתיב וישא אהרן את ידיו ויברכם:

בוט מח/ו

לשני תינוקות. שברחו מבית הספר זה לוקה וזה מרתת כך פחדו בציון חטאים אלו השוגגין יש להם להתפחד:

חנפים. רשעים מזידין שעתידין ליתן את הדין פירש המקרא מי יגרום לנו לגור בציון עם הקב"ה שהוא אש אוכלה ועם משרתיו שהן מוקדי עולם ולפי שפסוק זה הולך צדקות בסמוך לו התחיל ודורש למעלה הימנו עד שמגיע לו:

בוט מח/ז

אטימס. מזומן בלשון יוני:

בוט מח/ח

שלח ידיו בשלומיו. שלח ידו באותן שהיה להם להיות שלמים כנגד הקב"ה ומחלל ברית שלהם ומורידן לגיהנם ונותן ערלה במקום מילה:

כחום היום. הרי שש שעות אמורות הא מה אני מקיים וחם השמש ונמס בארבע שעות או חילוף הדברים כחום היום בארבע שעות והלא בד' שעות אין חום אלא במקום שהחמה זורחת שבד' שעות טולא קריר ושמשא שריב בו' שעות טולא ושמשא שריבין כחדא אם היום חם בכל מקום לפי שחמה זורחת בחצי יום בכל מקום הא אין לומר כלשון אחרון אלא כלשון ראשון כחום היום בו' שעות וחם השמש ונמס בד' שעות שבמקום שהחמה זורחת נמס:

אמר ר' ינאי נקב ניקב בגיהנם והרתיח כל העולם כולו על יושביו בשעה קלה. אמר צדיק זה בצער מחמת מכת מילתו והעולם בריוח מוטב יהא כל העולם בצער שאני מיחם היום ויהא הוא בריוח שהחמה יפה לו ואחר כך והנה שלשה אנשים נצבים עליו:

בוט מח/ט

שמות חדשים עלו בידן מבבל. כמו שמצינו במגלת אסתר רובן של שמות הי"ב חדשים וקודם לכן לא נתגלו וכן שמות מלאכים דכתיב מיכאל שרכם (דניאל י' כ"א) והאיש גבריאל אשר ראיתי בחזון (שם ט' כ"א) וקודם לכן לא נתגלו לפי שכתוב והנה שלשה אנשים ולא נתפרשו שמותן:

אמר רבי לוי. אחד מן המלאכים נדמה לו בדמות נווטי שכן קורין לספן בלשון יוני נווטי וכן מצינו בספר ישעיה בורא השמים ונוטיהם מנהיגיהם:

ואחד נדמה בדמות סדקי. מוכר פת:

בדמות ערבי. ישמעאלי:

מפולש היה. לפי שנאמר וירא וירץ אהלו מפולש היה כדי שיראה מכאן ומכאן העוברים והשבים והיינו דגרסינן ביתו פתוח לרוחה היה:

אם רואה אני אותם מפליגין בדברים אני יודע שהן באין לדור אצלי:

בוט מח/י

ויאמר אדני אם נא מצאתי חן וגו'. תני ר' חייא למלאך הגדול שביניהן זה מיכאל כדגרסינן במסכת שבועות כל שמות האמורים באברהם קדש חוץ מזה שנאמר אדני אם נא מצאתי חן וגו':

כך כתיב ואל הבקר רץ אברהם חייך שאני פורע לבניך שנאמר ורוח נסע מאת ה' ויגז שלוים וגו' (במדבר י"א). בשר כנגד בשר רץ כנגד רץ הוא רץ ושליו רץ זה כנגד זה:

בוט מח/יא

א"ר יצחק. בתורה ובנביאים ובכתובים מצינו דהאי פיתא מזוניתא דלבא:

וסעדו לבבכם אין כתיב כאן אלא לבכם. לב אחד שאין להם אלא לב אחד:

שיתו לבבכם לחילה אין כתיב כאן אלא לבכם. עתיד הקדוש ברוך הוא לעשות ראש מחול לצדיקים שנאמר שיתו לבכם לחילה (תהלים מ"ח) לחולה קרי לשון מחול לומר לך אף על פי שעסוקין בדברי שמחה אין יצר הרע שולט בהן:

אנו אין לפנינו אכילה ושתיה אתה שיש לפניך אכילה ושתיה תעשה כאשר דברת כמו שאמרת תעשה לעצמך:

ותני יומא לבר דכר. כשם שעשית לנו משתה עכשיו כך יזכה אותך הקב"ה לעשות משתה יום תניין בבן זכר שיתן לך הקב"ה:

בוט מח/יב

שלש לחביץ. קדרה:

ושלש למיני מלוטמיא. למיני מתיקה:

הוא מדבר סין הוא אלוש. ולמה שינה הכתוב לקרותו אלוש בזכות מי שאמר לושי. מאיזו זכות זכו ישראל שניאן להם מן במדבר בזכות של אברהם שאמר לושי ועשי עוגות:

בוט מח/יד

אמר ר' חנינא. המעולה בחמאה אחד מששים בחלב והבינוני אחד מארבעים והקיבר כלומר הגרועים אחד מכ':

ואל הבקר רץ אברהם אמר ר' לוי לקדם אותה אומה שנאמר בהם אפרים עגלה מלומדה. להקדים להם דבר שיהיו מתכפרין בו:

אי רך יכול חסר. פירוש כחוש ת"ל וטוב:

אפרים מקשאה מוכר קשואין ואמרי לה מקש' הלכות:

עד שלא יצא ידיהן נצבים. עד שלא יצא ידי חובתן נצבים עליו משיצא ידי חובתן והוא עומד עליהם:

ס"א ד"א אימתו היתה עומדת עליהם מיכאל מירתת וגבריאל מירתת. מפחדו של א"א כלו' אימתו היתה עומדת עליהם:

בוט מח/טו

כ"מ שאתה מוצא כתב רבה על הנקודה. כגון או בדרך רחוקה נקוד על ה':

נקודה רבה על הכתב אתה דורש את הנקודה. כגון כאן שהנקודה רבה על הכתב שבאליו אי"ו נקוד למ"ד אין נקוד אתה דורש את הנקודה דורש איו איו אברהם שכשם ששאלו לאברהם איה שרה אשתך כך שאלו לשרה איו אברהם:

רבי אלעזר ורבי שמואל בר נחמן. ר"א אומר תבורך מנשים זה דור המדבר שהיו יושבים באהלים דכתיב איש לפתח אהלו (במדבר י"א) ולמה תבורך מהן לפי שהן ילדו ומה היה מועיל להם שאלמלא היא שהרגה את סיסרא כבר היו אבודין אותן שהן ילדו:

רבי שמואל בר נחמן אמר. תבורך מן האמהות שהיו יושבות באהל דכתיב ושרה שומעת פתח האהל וכתיב ויביאה יצחק האהלה וכתיב ויבא לבן באהל יעקב ובאהל לאה ובאהל שתי האמהות וגו' (פ' ויצא) שאלמלא היא כבר היו אבודין:

בוט מח/טז

פתח האהל והוא אחריו זה ישמעאל מפני היחוד שהיה ישמעאל ממוצע בין שרה למלאכים כתרגום ירושלמי וישמעאל מצית ליה מאחורוהי מאחריו של מלאך:

ד"א והוא אחריו. הרגיש שבאת אורה. שהמלאכים היו יושבים בחוץ תחת העץ והיה האהל מאחוריהם שאחוריהם אל אהל שרה ובשעה שהיו אומרים לאברהם שוב אשוב אליך כעת חיה והנה בן לשרה אשתך באת שרה לציית לשמוע מה הם מדברים וכיון שקרבה לשמוע מה הם מדברים הבהיקה החצר מהוד יפיה כמו שדרשו בספר הזה שהבהיק ארץ מצרים מאורה וכיון שבאת אותה אורה מאחרי המלאך הרגיש המלאך וכן נוהג בעולם כל זמן שאדם יושב באפלה אם יש נר או אבוקה לפניו אינו מרגיש מאורה אבל אם האור באה מאחריו הוא מרגיש:

א"ר יוחנן כבר כתיב ואברהם ושרה זקנים מה ת"ל ואברהם זקן אלא כשנולד יצחק החזירן הקב"ה לימי נערות:

א"ר אמי כאן זקנה שיש בה לחלוחית ולהלן זקנה שאין בה לחלוחית:

חדל להיות לשרה אורח כנשים כמה דתימא כי תחדל לנדור. נמנע ממנה לבא ווסתה כדרך הבחורים אלא כדרך זקנות שווסתן רחוקה אחת לג' חדשים:

בוט מח/יז

בקרבה לאמר. זה אחד מן הדברים ששינו לתלמי המלך שכתבו לו בקרוביה לאמר:

אתם מיילדין עצמכם ומזקינים אדוניכם. עושים עצמכם כבחורים ואומרים שזקן אדוניכם כלומר שאתם תולין הדבר בהן. שאף שאת תולה הדבר באברהם. חייך שאף בך הדבר תלוי:

ואני זקנתי מלעשות נסים. שיהא לו ילד:

בוט מח/יח

ואדני זקן אין כתיב כאן אלא ואני זקנתי כדי להטיל שלום בינו לבינה:

בוט מח/יט

לאחד שהיו בידו שתי קפליות. פותחות כעין שעושין למרצופים ויש ספר שכתב ספליות ספלים הוליכם אצל נפח אומרים לו יכול אתה לתקנם וכו':

בוט מח/כ

מעולם לא נזקק הקב"ה להסיח עם אשה אלא עם אותה הצדקת. שרה:

כמה כרכירים כרכר. כמה חיזורים חזר להסית עמה:

מתלא אמר. אכלית אשקית לווית האכלת אורח משלך והשקית משלך עשה לו לוויה:

בוט מט/א

שמותן של רשעים דומים לכלי קוריים. כלי אריגה יתדות והמסכת כל זמן שאתה משתמש בהן עומדים בחוזק וכל זמן שאין אתה משתמש בהן וכו':

רב כד מטי להמן אמר ארור המן ארורים בניו לקיים מה שנאמר שם רשעים ירקב. רבי פנחס כי מטי לחרבונה אמר חרבונה זכור לטוב:

בוט מט/ב

אוסיא. נחלות שדות וכרמים:

בוט מט/ח

מנחם רגלאה ננס קטן הרגלים: [נראה דקאי על מה שמובא מירושלמי במ"כ בסי' ח']

זה שהוא עובר לפני התיבה א"א לו בא ועשה בא והתפלל אלא בא קרב בא ועשה תפלה של ציבור:

א"ר תנחומא למה התקינו שומע תפלה בברכת ט"ו כנגד מ"ו הזכרות שבהבו לה' בני אלים עד ה' למבול ישב לפיכך תקנוה ברכת ט"ו ששם ט"ו ה' למבול ישב לפיכך ישאל אדם צרכיו בשומע תפלה ונענה:

מהו למבול ישב. שכלה הפורענות מלבא לעולם:

רבי הונא בשם רבי אחא האף תספה. אתה מכלהו:

אתה גודר את האף. אתה מפסיק את האף והאף לא יגדרך. באף שאתה מביא בעולמך אתה מכלה את הצדיקים עם הרשעים ולא די שאתה תולה מעשיהם ולוקין בעולם הזה אלא שאתה מכלה אותם מן העולם ותולה מעשיהם של רשעים בצדיקים:

שנשתלח לגבות מבני טבריא ומבני צפורי. שהיו חייבין למלכות:

רבי סימון אמר למגל כוסחת כובין ולא שלם לה שושנה (לצדיקים) ולא שלם לה לא מספיק לה כך הקב"ה לא מצא לחייב רשעים ונוטל צדיקים לא די ברשעים עד שהשלים בצדיקים:

בוט מט/ט

חלילה לך. אמר רבי יודן בריה הוא לך דבר חיצון חולין הוא לך חילול הוא לך מכבודך:

אמר ר' אחא חלילה חלילה שתי פעמים חילול שם שמים. חילול שם שמים יש בדבר שלא יאמרו באי עולם כך הוא אומנתו שמאבד את הדורות במכת אכזריות איבד דור אנוש ודור המבול ודור הפלגה אינו מניח אומנתו לכך כפול חלילה לך בתנחומא מפורש דבר זה:

מעשות דבר זה אין כתיב כאן אלא מעשות כדבר הזה:

לא היא ולא דכוותה. כיוצא בה:

ולא דפחיתא מינה. ולא שפחותה ממנה:

אברהם נטל עליה שכר איוב נענש. לפי שאברהם אמרה בישוב הדעת בלשון יפה נטל עליה שכר:

איוב אמרה פגה. בוסר. כמו פגי אמרה ששיניו של אדם קהות בהן שאמרה בלשון כפירה:

והקב"ה אמר והיה כצדיק כרשע. כך השיבו יתלה לרשעים בשביל הצדיקים וודאי הייתי תולה לרשעים בשביל הצדיקים אלא אינם צדיקים אלא נכלי רמאים הם כמו בנכליהם:

זקני אשמה היו. סבין דבהתא חרפה כמו מבושיו תרגומו בהתתיה:

צרף מעשיהם. אם יחסרון מעשה הצדיקים צרף מעשיהם הטובים אי אפשר שלא יהא בהם שנים ושלשה דברים טובים:

לא אתה הוא צדיקו של עולם. צרף זכותך עמהם ויעלו למנין חמישים:

בשר ודם תולין לו אנקליטים ויועצים. אומרים לו אי אפשר לעשות מפני דוכוס מפני איפרכוס:

בוט מט/י

לא אחריש בדיו לך אני מחריש ולבדים הבאים ממך. ולא לאחרים ששתק כשאמרתי לו קח נא את בנך שהיה לו להשיב תשובה ולא השיב:

בוט מט/יא

תמן תנינן. סדר תענית כיצד מוציאים את התיבה לרחובה של עיר ונותנים אפר מקלה על גבי התיבה ובראש כל אדם:

מ"ד זכותו של אברהם ואנכי עפר ואפר. בתלמוד ירושלמי רצה עפר רצה אפר מ"ד זכותו של יצחק אפר בלבד היו נותנים על גביהן ולא עפר וביצחק כתוב אפר ולא עפר דכתיב ועולתך ידשנה סלה:

מילתא דרב יודן פליגא אדרבי יהודה בן פזי דהוה מכריז בצבורא ואמר. בשעה שהיו מתענין ונותנין אפר מקלה בראש כל אדם והוה מכריז ואמר כל דלא מטא שלוחא דצבורא לגביה למתן קיטמא ברישיה יסב איהו גופיה קיטמא ברישיה והיינו פליגי דלמ"ד להזכיר זכותו של אברהם דכתיב ביה עפר דקסבר עפר נמי נותנין פליגי אהא דר' יודן דאמר קיטמא ולא עפרא וכו' בגמרא דתענית ירושלמי ומשני מילתא דרבי יודן בן פזי אמרה ולא פליגי אלא הא אתא לאשמועינן הוא אפר הוא עפר:

בוט מט/יב

חזור בך למפרע. שיחסרון מחמשים חמשה ולא שיחסרון מנ' מ"ה שהחמשה אינן כדאי להגן על כולן:

פעמים שהדיין מבקש שילמוד זכות הסניגור והוא אומר הוסיפו לתוכה מים. כך כל זמן שהשכינה פותחת לו בזכותו היה הוא מוסיף ואמר אולי אולי:

בוט מט/יג

למה עשרה כדי כניסה לכולם. עדה לכולם שעדה ראויה שתשרה שכינה ביניהם דכתיב אלהים נצב בעדת אל ויש לומר שלפיכך אמר בתחלה חמשים צדיקים כדי כניסה לכל כרך וכרך מחמשה כרכים הללו:

ד"א למה עשרה שכבר נשתייר בדור המבול ח' ולא נתלה לעולם בזכותן. נח ושלשה בניו ונשותיהם:

ובירושלים אפילו אחד הה"ד שוטטובחוצות ירושלים. וראו נאודעו ובקשו ברחובותיה אם יש איש אפילו אחד כלומר כאן בקש הקב"ה לתלות אם נמצא בם עשרה ובירושלים בקש לתלות אפילו באחד ולא נמצא:

עד כמה הוא מצוי חשבון לעיר אחת עד אחד אם נמצא אחד תולין בזכותו לכל העיר: