משתמש:מושך בשבט/לקראת החזרה לישיבה/2

הזנה אוטומטית ט"ז/אורח חיים/שכח אומר לעכו"ם להוציאו. כ"כ ב"י בשם א"ח ולי צ"ע בזה דהא עכ"פ הישראל מסייע לזה במה שיוציא העכו"ם השן ומ"ש מניקף פרק בתרא דמכות דאמרי' דחייב דהכי אמרי' שם רבא אמר במסייע וד"ה פי' המפרש שם מסייע שמזמין השערות למקיף וא"כ ה"נ כך במה שמזמין שינו להוציאו ואיכא להביא ראיה איפכא מפרק ב' דביצ' דף כ"ב אמימר שרי למיכחל עינא מעכו"ם בשבת ופריך ליה רב אשי שם והא קא מסייע בהדיה דקא עמיץ ופתח. פירש"י דסוגר ופותח ריסי עיניו להכניס הכחל ומשני מסייע אין בו ממש פי' מי שאין עושה מלאכה ממש אלא מסייע מעט כי האי ובלא"ה מתעבדא אין בו ממש והכי איתא ג"כ בפרק המצניע (שבת דף צ"ד) דמסייע אין בו ממש וא"כ ה"נ מותר בהוצאת עכו"ם השן אלא דקשיין הגמרות אהדדי דכיון דמסייע אין בו ממש אין הניקף חייב מלקות דבעינן מעשה למלקות ולא ראינו בתוס' ובפוסקי' שיש חילוקים בזה ומסתמ' תרוויהו הלכתא נינהו ותו דרב אשי גופיה אמר כן בפרק המצניע וא"כ קשיא דרב אשי אדרב אשי והתוס' הקשו בפ' המצניע דרב זביד אהדדי ולא זכרו דקשי' רב אשי אהדדי מכח מ"ש וע"כ צריכים אנו לחלק ביניהם דההיא דאמימר לא עביד שום מעשה דכבר עיניו הם פתוחות אלא שהוא מסייע עמו בשעה שהוא עוש' המלאכה וכיון שא"צ לו רק לסיוע בעלמא אין בו ממש משא"כ בההיא דניקף שקודם שמתחיל המקיף להקיף מזמין הניקף את שערו הוה כמו מתחיל במלאכה ויש בו ממש וכן בטור כתב ג"כ שמטה עצמו אליו לזה ואם כן ה"נ בזה שפותח פיו ועוש' מעשה קודם לעכו"ם כי סתם אדם פיו סגור תמיד אלא פותחו אם רוצה לאכול או כיוצא בזה ואם כן זה הוה מסייע שיש בו ממש ודומה לניקף ממש ואסור. וראיתי למו"ח ז"ל שהביא בשם רש"ל לאיסור בזה וז"ל כת' רש"ל דלהוציא השן בשבת ע"י עכו"ם אומן אין ראיה להתירו מטעם סכנות נפשות דדוקא ע"י סם שהיא רפואה ודאי' מחללין אפי' במלאכ' דאוריי' אבל הוצאת השן הוה סכנת נפשות ג"כ ע"כ אבל הב"י כ' בשם א"ח דמותר לומ' לעכו"ם להוציאו ואע"ג דהישראל מסייעו קי"ל דמסייע אין בו ממש כדאי' בפ' המצניע עכ"ל וכבר הוכחנו שצריך לחלק בין ההוא דהמצניע לשאר דוכתי ומטעם זה כתבו בי"ד סי' קצ"ח דאשה שאירע טבילתה בי"ט ראשון ושכחה ליטול צפרניה בערב י"ט לא תאמר לעכו"ם שתטול צפרניה בי"ט מטעם שהיא פושטת ידיה במכוין לזה וזה דומה לניקוף שזכרנו כן נלע"ד נכון בס"ד להלכה לאיסור ועמ"ש בס"ז: או עם סימור. מלשון תסמר שערת בשרי ונרא' שהוא מה שאומרים בל"א שודר"ן והוא עכ"פ אין זה בקדחת המצוי ל"ע שידוע שאין זה סכנת נפשות ותחלתו קר וסופו חם אלא זה מיירי שבשעה אחת בא עליו החמימות והקרירות כנ"ל: ותחלת אוכלא. פירוש תחלת חולי: אין מחללין עליו. עמ"ש שם לחלק בזה: ויש אומרים דאם אפשר כו'. דיעה זו איתא בש"ג בשם ריא"ז ול"נ דבר זה תימה דכי היכי דיש איסור לעשות ע"י עכו"ם אם יש לחוש שיתעצל כמה שכת' אח"כ כאן ה"נ יש חשש שמא אתה מכשילם לעתיד באם יראו עכשיו שאין עושין רק על ידי עכו"ם יסברו שיש איסור ע"י ישראל ולפעמים לא יהי' עכו"ם מצוי ועי"ז יסתכן החולה במה שימתינו על עכו"ם והרבה פעמים מצינו בגמרא נמצא אתה מכשילן לעתיד לבא וגם בזה אמרי' בירושלמי השואל ה"ז ש"ד והנשאל ה"ז מגונה כמ"ש הטור סי' זה מטעם שהנשאל היה לו כבר ללמד דבר זה עם רבים שפ"נ דוחה שבת כמ"ש ב"י בשם ת"ה כ"ש שאין לעשות מכשול ויתן מקום לטעות ותו דהא אמרינן בזה וכל הזריז ה"ז משובח אם כן למה לא יהי' הישראל זריז קודם לעכו"ם ועפ"ז נל"ל מה שכ' תרי בבי בגמרא פרק בתרא דיומא אין עושין דברים הללו לא ע"י עכו"ם ולא ע"י קטנים אלא על ידי גדולי ישראל וא"א לעשות דברים הללו על ידי נשים ולא כותים כו' וכבר נזכר בב"י טעמים לחילוק תרי בבות ולפ"ד א"ש טפי דתחלה אמר שיש איסור לעשות ע"י עכו"ם שלא יאמרו שיש איסור לעשות ע"י ישראל ואח"כ אמר מצוה לעשות ע"י גדולי ישראל וא"א לעשות ע"י נשים וכותים דהיינו אפי' אם הם מזומנים לפנינו והם שומרי שבת אם כן אין שייך מכשול הנזכר כאן אפ"ה יעשו דוקא גדולי ישראל כדי להורות הלכה למעשה לרבים והב"י כת' דהך גדולי ישראל לאו גדולים בחכמ' קאמר כדמשמע מדברי הרמב"ם שכת' גדולי ישראל וחכמיהם דאם כן מאי אריא נשים וכותים אפילו שאר אינשי נמי אלא ודאי גדולים לאפוקי קטנים ישראל והוסיף רמב"ם וחכמיהם כלומר שהם בני דעת לאפוקי נשים ועבדי' שדעתן קלה עכ"ל וכמה וכמ' שיכל הרב את ידו לצאת מפשוטו ולפרש בדוחק גדול דאם כדבריו הי' לו לומר גדולי ישראל לשון דביקות אלא ישראל גדולי' [גם בר"ן פ' ח' שרצים כת' ומכאן אתה למד שחולה שיש בו סכנה צרכיו נעשים ע"י גדולי ישראל עכ"ל ושם אין שייך לומר לאפוקי נשים ועבדים דהוא לא זכר זה כלל ובחנם נכנס לזה] דודאי במ"ש גדולי ישראל לאו למידק איסורא בסתם ישראל קא מכוין אלא למצוה מן המובחר קאמר והכונ' שלא תאמר שיש לעשות ע"י עכו"ם ואסו' ע"י ישראל אלא אדרבא מצוה יש בדבר וגדולי ישראל יעשוה ונמצא שיש איסור ע"י עכו"ם ובישראל עצמם יש מעלה לעושה זה כנלע"ד נכון והבא לעשות ע"י עכו"ם המזומן לכל הפחות יגלה לרבי' באותו פעם שיש היתר לישראל עצמו אלא שהעכו"ם הוא מזומן כאן אבל עיקרא דמילתא שלא ישגיח על העכו"ם כל עיקר אם רואה סכנה בבירור ויש אפי' ספק הצלה הזריז ה"ז משובח אם יעשה הוא עצמו כי אע"פ שהעכו"ם לפנינו ועושם ההצלה מ"מ הישראל יעשנה טפי בזריזות ואף שכתב רמ"א וכן נוהגין אין מזה ראיה דלאו מנהג ותיקון הוא גם מדברי הר"ן שמביא ב"י משמע כן שכ' שמא יבא הדבר כו' משמע דחש על העתיד אע"פ שעכשיו אין חשש ומה שנרשם כאן במ"מ תוס' והר"ן הוא טעות המעתיק ואינו אמת בעיקר הדין שזכר רמ"א בזה כנלע"ד ברור: שוחטין לו כו'. כי בנבילה יעשה עבירה בכל כזית וכזית ועוד שמא יהי' קץ באכילת נבילה ובס"ס זה הביא ב"י בשם הגהות אחרונות דמרדכי כ' ראבי"ה אם הי' חולה צריך לחמם יין ימלא ישראל ויחם עכו"ם ומוטב שיתנסך היין משיתחלל שבת עכ"ל וצידד ב"י אם מיירי ביש סכנה או לא ול"נ דמיירי ביש בו סכנה וראבי"ה ס"ל כהראב"ד שמביא ב"י דגם בנבילה הוי הדין כן דמוטב שיעבור הוא על לאו דנבילה ולא יעברו אחרים על לאו דסקילה אבל הד"מ לא ס"ל כן כמ"ש הרא"ש בשמו אלא טוב יותר לשחוט לו ה"נ בזה טוב יותר שישראל יחמם כי אם יתנסך אז יעשה איסור על כל טיפה וטיפה ששותה וכ"פ מו"ח ז"ל: חולה שנפל כו'. תחלה נעתיק ונבאר דברי הטור לפע"ד כמ"ש בשם הרמב"ם לפשוט ספיקא דהרא"ש דהיינו שהרא"ש נסתפק בחולה שאין בו סכנה אם מותר לו שבות ע"י ישראל וז"ל הרמב"ם חולה שאין בו סכנה עושים לו כל צרכיו ע"י עכו"ם כיצד א"ל לעכו"ם לעשות והוא עושה לבשל לו לאפות לו כו' וכן כוחל עיניו מן העכו"ם בשבת אע"פ שאין שם סכנה ואם היו צריכים לדברים שאין בהם מלאכה עושה אותן אפי' ישראל לפיכך מעלים אזנים כו' עכ"ל ולמד הטור מרמב"ם שכתב דברים שאין בהם מלאכה היינו מה"ת אבל שבות יש בהם והקשה הב"י היאך פשט הטור ספק שלו לקולא מדברי הרמב"ם דמותר בחולה שאין בו סכנה ע"י ישראל אפילו בדבר שיש בו איסור לישראל מכח שבות מ"מ יעשה ישראל מעשה זה כיון שהוא לצורך חולה שאין בו סכנה מכח מ"ש הרמב"ם באם היו צריכים לדברים שאין בהם מלאכה כו' דא"כ קשה מ"ש בכוחל דאינו מותר כ"א ע"י עכו"ם דהא כוחל הוא מדברים שאין בהם אלא משום שבות כדאיתא במשנה ס"פ המצניע גבי כוחלת ופוקסת כו' ובזה הביא ב"י לתרץ ע"פ דברי ה' המגיד שפי' דברי רמב"ם דמעיקרא אמר בחולה שיש בו חולי כל הגוף מותר ע"י עכו"ם ובכוחל שאין בו חולי לכל הגוף אלא לחבר א' אע"פ שאין בו סכנה אז מותר גם כן ע"י עכו"ם ובסיפא אמר בחולי של כל הגוף דהיינו אונקלי ומעלה אזנים מותר ע"י ישראל כיון שכל הגוף חולה בו זהו תורף פי' אע"פ שאין זה לשונו. ולפ"ז מתיישבים דברי הטור לפי' הרמב"ם מדין כוחל דאין היתר רק ע"י עכו"ם והקשה הב"י על הרב המגיד שלא נרמז ברמב"ם רמז מחילוק חולי של כל הגוף ופי' הוא דברי רמב"ם בדרך זה דאין חילוק בין חולה כל הגוף אך לא אלא החילוק הוא בין שבות שיש בו עיקר מלאכה שהיא סמוכה לעיקר מלאכה דאורייתא כגון כוחל דאיכא חשש שחיקת סממנים זה אין מותר רק ע"י עכו"ם אבל שבות שאינה סמיכה לעיקר מלאכה דאורייתא מותר אפי' ע"י ישראל ומטעם זה התירו להעלות אזנים ואונקלי שדברים אלו לא נאסרו מצד שהם דומין למלאכה וגם ליכא למגזר בהו משום שחיקת סמנים שאין דברים הללו נעשים בסמנים וז"ש אם היו צריכים לדברים שאין בהם עשיית מלאכה כו'. ומעתה לא נפשט ספיקו דהרא"ש מן הרמב"ם לקולא או לחומרא ולא עוד אלא אפילו מאי דפשיטא להרא"ש והר"ן דביש סכנת אבר הותר שבות הנעשה ע"י ישראל ולרמב"ם כל שהוא דומה למלאכה או מידי דאיכא למגזר ביה משום שחיקת סמנים אסור לעשות ע"י ישראל ולא הותר אלא דבר שאינו דומה למלאכה ואינו נעשה ע"י סמנים עכ"ד ב"י: ואני עמדתי משתומם בדברי הרא"ש וטור בזה במה שנסתפקו דהא איתא בהדיא בפ"ב דביצה בפשט דאמימר בענין לכחול את העין דאסור דאמרינן התם אמימר שרא למכחל עינא בשבת ע"י עכו"ם א"ל רב אשי מאי דעתך דכל צרכי חולה שאין בו סכנה אומר לעכו"ם ועושה הא מר מסייע דעמיץ יפתח א"ל מסייע אין בו ממש ש"מ דע"י ישראל אסור וכ"פ שם הרא"ש גופיה וכ"פ הטור סי' תצ"ו וא"כ היאך נאמר כאן בחולה שאין בו סכנה ואין חסרון אבר דיהא מותר על ידי ישראל והא דאמרינן בפ"ח שרצים דרב אמר עין שמרדה מותר לכוחלה בשבת סבור מיניה ה"מ דשחיקי סמנים מאתמול כו' כמ"ש ב"י ש"מ באין בו סכנות נפשות מותר כי שחיקי סמנים מאתמול ואע"ג דיש איסור דרבנן כבר תירץ הר"ן דהתם היה עכ"פ סכנת אבר משא"כ בעובדא דאמימר לא היה עכ"פ סכנה בעין אלא חולי לחוד אבל הרא"ש דבעי למימר בחד צד דמותר אפילו באין סכנת אבר ע"י ישראל למה הוצרך אמימר לעכו"ם וא"ל דהתם לא היה אפילו חולי רק מיחוש בעלמא זה אינו דהא בהדיא מדמה לזה בגמרא לחולה שאין בו סכנה ואם כן כל שיש בכחיל' עין הוא כחולה שאין בו סכנה ותו לא דאם הם חלוקים היאך יליף בגמרא דין כוחל מחולה שאין בו סכנה ואם כן נסתר מ"ש ב"י לתרץ דברי הטור ע"פ ה' המגיד לחלק בין חולי כל הגוף דהיינו חולה שאין בו סכנה לכוחל וגם א"ל דאמימר מיירי לשחוק הסמנים בי"ט דהא שם אמרי' אחר זה אמימר שרי למיכחל עינא בי"ט שני של ר"ה וזה ודאי מיירי בשחוקים קודם י"ט וכן פירש"י להדיא התם למכחל עינא להשים בו כחול לרפואה והיינו שלא היה רק שימה בלבד ואם כן מבואר דאע"ג דשחוקין מאתמול צריך דוקא ע"י עכו"ם ודברי הרמב"ם מתפרשים ג"כ הכי כמ"ש בשם הב"י בפי' דברי הרמב"ם והוא הפי' האמיתי דלא התיר הרמב"ם אלא דבר שאין בו גזירת שחיקת סמנים כההיא דמעלין אונקלי כמ"ש הרמב"ם גופיה בפכ"א וא"כ צ"ע עוד מ"ש ב"י על פסק דהרא"ש וז"ל והרשב"א פסק ספק זה לקולא שכתב בתשו' חולה שאין בו סכנה או שיש בו סכנת אבר דברים שאין בהם אלא איסור דרבנן נעשים אפילו ע"י ישראל עכ"ל קשה טפי ע"ז מההיא דאמימר למה הוצרך לעכו"ם וי"ל דזה מיירי במידי שאין בו גזירת שחיקת סמנים וכעין שפירש ב"י דברי הרמב"ם במ"ש ואם היו צריכים לדברים שאין בהם מלאכה כו' ועמ"ש ע"ז עוד בסמוך אבל דברי הרא"ש והטור איני יודע ליישבם עד שיבא מי שלבו שלם בדבר ויוריני: באיסור דרבנן בידים. משמע אפי' במידי דאיכא גזירת שחיקת סמנים ואפ"ה יש מתירין והיינו הרשב"א שזכרתי בשם ב"י דאל"כ קשה דבזה הכל מודים דמותר על ידי ישראל וכבר כתבתי התימא על זאת מההיא דאמימר: וי"א שאם יש בו כו'. הוא דעת הר"ן שזכרנו בסמוך שמחלק בזה בין ההוא דפרק שמונה שרצים בעין שמרדה ובין ההיא דאמימר ומ"ש ואם אין בו סכנת אבר פ' והוא חולי כל הגוף רק שאין בו סכנה דאז עושין דוקא ע"י עכו"ם: עושים בשינוי. הוא דעת הרמב"ן בדברי ה"ה דבחולה שאין בו סכנה ואפי' לאבר אסור ע"י ישראל כ"א בשבות שיש בו שינוי ונעשה כלאחר יד וראייתו מפרק ר"א דמילה אין טורפין יין ושמן לחולה בשבת וכו' וסיים ה' המגיד ודעת הרשב"א כהרמב"ן ומזה תמוה לי הרבה האיך כתב ב"י בשם הרשב"א בתשו' להתיר בחולה שאין בו סכנה כמו בסכנת אבר ע"י ישראל והיא הי"א הראשון דכאן ואם כן דברי הרשב"א סותרים זה את זה וכמדומה לע"ד דההיא תשובה לאו דסמכא היא או שיש בה איזה ט"ס כי על התשובה לאו מר בר רב אשי חתים עליה וכאן הרב המגיד העיד על הרשב"א שכ"כ וא"כ אין שום מקור ליש מתירין הראשון דא"ל דעל הטוב קמרמז דיליף כן מדברי רמב"ם לקולא דכבר דחאו ב"י וכ"ש לפי מה שהקשינו מן הגמ' דאמימר: וי"א אפי' יש בו סכנת אבר. הוא דעת הרמב"ם כפי פי' ב"י בו וי"ל ע"ז דאמרינן בפ' ח' שרצים עין שמרדה מותר לכוחלה בשבת סבור מיניה ה"מ דשחיקי סמנים מאתמול אבל משחק ואתוי לא א"ל ההוא מרבנן לדידי מפרשי לי מיניה דרב יהודה דאפי' משחק ואתויי דרך ר"ה נמי משום דשורייני דעינא בליבא תליא ויש סכנת נפשות ומזה למדו הרא"ש והר"ן דמדאמרינן בסלקא דעתיה מעיקרא דליכא בעין שמרדה סכנת נפשות ואפי' הכי מותר בשחיקי מאתמול ואע"ג דרבנן אסרו משום רפואה אם כן ש"מ דבסכנת אבר מותר אפי' ע"י ישראל ומזה קשה על הרמב"ם דאוסר אפי' בסכנת אבר בעינן דוקא שלא יהא בו סמך מלאכה דאורייתא דהיינו שחיקת סמנים אז דוקא מותר. וא"ל דברי הרמב"ם דמיירי בכוחל עין שלא במקום סכנת אבר וכדפירש הר"ן ולא כמ"ש ב"י דאם כן קשה ה"ל להרמב"ם לכתוב דין סכנת אבר דמחללין ע"י ישראל ע"כ נראה דודאי האמת בפי' ב"י דלהרמב"ם אין חילוק בין סכנת אבר או לא וכלהו הוה כחולה שאין בו סכנה לחוד וההוא דפרק ח' שרצים נראה שהרמב"ם ס"ל דמעיקרא היה סבור דאיירי בשחוקים מאתמול ואז היינו צ"ל דאע"ג דליכא סכנת נפשות מותר ע"י ישראל אפי' במקום שיש איסור דרבנן מחמת שחיקת סמנים אבל לבסוף דמיירי בסכנת נפשות ומותר אפי' שחיקת היום א"כ לא נרמז מזה הדין כלל במקום שאין בו רק סכנת אבר אלא הכל תלוי בסכנת נפשות דאז מותר לגמרי ובאינו סכנת נפשות אסור במקו' שיש סמך לאיסור תורה כנלע"ד נכון לדברי הרמב"ם: ודברי הסברא השלישי' נראין. משמע דמסכים לדעת הרמב"ן שהיא דיע' השלישי' ומו"ח ז"ל פי' דעל הרמב"ם קאי שהיא סברת י"א השלישי ולא חשיב דיע' ראשונה דהיינו יש מתירין כו' אלא על ג' י"א קאי וכ"מ בלבוש ולא ידענא למה פי' כך ולא נפרש עם דיעה קמייתא ותו דא"כ היה לו לומר ודברי סברא זאת נראין כיון דעלה קאי ע"כ נלע"ד כפשוטו דעל הרמב"ן קאי: לסייעו קצת. עמ"ש בס"ג דהסיוע תהיה דוקא בשעה שהעכו"ם עוסק בה לא שיקדים לפניו כלל ומשמע מל' זה דדוקא להחולה הותר בסיוע קצת אבל לא לאחר ואיני יודע בה טעם לחלק כי לא מצינו היתר בחולה טפי רק לענין אם אומר צריך אני ונראה דגם כאן לאו דוקא קאמר לחולה אלא ה"ה באחר: מותר בבשולי עכו"ם. ואם נשאר למ"ש אסור לבריא ואפי' לדידי' אם הבריא ועמ"ש בי"ד סי' קכ"ג בסופו: אם פותח וסוגר כו'. דאז מוכחא מלתא דלרפואה עושה וכיון שהישראל נותן היין אסור משום רפואה ורוק תפל שהוא חזק מוכח' מלתא דלרפואה מיכוין דאי לרחיצה הא מאוס הוא וכתב רש"ל דמי שלא יכול לפתוח העינים יכול ללחלחן ברוק תפל ואין זה חשיב רפואה אלא לפתוח עינים מכוין: בגמר מכה. דליכא צערא כצ"ל פי' אלא לתענוג כן הגיה מו"ח ז"ל: וחדשי' שאינן לרפואה. חילוק זה איתא בגמרא גבי חתיכות בגדים לתרץ דומיא דבגדים ובטור משמע דקאי גם אספוג דנקט חתיכות של בגדים וספוג יבשים וחדשים וכ"מ עוד בגמ' דחילקם לתרי בבי מוך יבש וספוג יבש: לא יחזירנה. גזירה שמא ימרח פי' להשות אותה: ע"ג כלי יחזירנה. בטור הביא אספלנית שפירשה מהאגד מחזירין אותה תחת האגד ע"פ המכה והיא תוספת' והקשה ב"י דהא כבר פסק ברטיה אפילו פירש ע"ג כלי מותר להחזירה כ"ש בהוחלקה ואם כן למה הוצרכו הפוסקים לכתוב זה וע"כ השמיט' כאן ונ"ל דקמ"ל דל"ת דאסור להחזירה תחת האגד דשמא יבא לאגדה אם יתקלקל האגד והוא אסור מדין קשר בשבת כי היכי דגזרי' משום שמא ימרח בנפלה על גבי קרקע וזה מבואר במ"ש מחזירין אותה תחת האגד שהך תחת האגד הוא יתור אלא כדפרישית: וע"י עכו"ם מותר. נ"ל דהיינו שמצטער הרבה דאם לא היה אלא מיחוש הא כתב ב"י בשם הר"ן דאסור אפי' ע"י עכו"ם לעיל בסי' זה: ה"ז מותר. אע"ג דשאר פטורים דשבת אסרי' לכתחילה וכאן אמרו במשנה פטור ומ"מ בזה מותר לכתחילה משום צערא: מי שנגפה כו'. פר"י כגון שלא באה מחמת ברזל דאלו בא מחמת ברזל אפי' שלא ע"ג היד או רגל מחללין עליה שבת כדלעיל ס"ז [ב"י בשם התוס']: ומצערות אותו. סיים הרמב"ם ואם אין מצערו' אותו אסו' פי' אע"פ שהם כלפי מעלה: החושש בשיניו כו'. פשוט שלא מיירי כאן אלא במיחוש בעלמ' אבל אם יש לו צער גדול מחמת הכאב ובשביל זה נחלש בשאר הגוף שרי לעשות כל הרפואות כדלעיל ס"ג: וכן אם נפל למשכב שרי. הג"ה זו תמוה דבב"י כת' וז"ל אבל אם היה חולה שאין בו סכנה הרי אמרו שצרכיו נעשים ע"י עכו"ם ומשמע דאוכל אוכלין המרפאין ול"ח שמא ישחוק סמנים כיון שלא התירו לעשות מעש' הרפואה ע"י ישראל ואפי' ע"י החולה עצמו עכ"ל והנה רמ"א פוסק דלא כותיה אלא ע"י ישראל קא שרי. ודברי שניהם תמוהים דלהרמ"א פשיט' דקשה הא כבר נפסק בסי"ז דבחול' שאין בו סכנה אין מתירין אפילו בשבות לחלל ישראל עליו ואפי' על הב"י דמתי' ע"י עכו"ם קשה דע"כ לא שרי בע"י עכו"ם אלא כשאין הישראל עושה שום מעשה ואפילו מסייע אסור אם לא בסיוע קל כמ"ש בסי"ו משא"כ שהעכו"ם מכין המאכל וישראל אוכלו זה לאו מסייע מקרי אלא הוא עושה עיקר המעשה בלי צירוף העכו"ם ופשיטא דאסור וכך פירש מו"ח ז"ל דאסור בחולה שאין בו סכנה וכן עיקר: שעירו ממנו מים חמין. דאל"כ אפילו בחול אסור כמ"ש סי' שכ"ו ס"ו: מי שנשתכר כו'. דמה שמפקח שכרותו ממנו אין זה הרפואה ואין ללמוד מזה היתר לאותם שנוהגים בקצת מדינות להשים תוך החוטם אפר מעשב כתוש להפיק השכרות כי אותו אפר פעולתו ברפואה לשאר דברים גם כן אעפ"י שאינו שכור ושייך בו גזירת שחיקת סמנים כנ"ל: כדי שיגע ויזיע. בטו' כתוב שאסור לחולה ליגע עצמו בשבת כדי שיזיע מפני שהיא רפואה עכ"ל וק"ל כיון שאין כאן שייכות שחיקת סמנים היה לנו להתיר לחולה שאין בו סכנה ומ"ש מהא דסעיף שאח"ז שמותרים מטעם זה. ונ"ל דכיון שלפעמים מביאים הזיעה על החולה ג"כ ע"י סמנים חיישינן שיעשה רפואה האחרת משא"כ בסעיף שאח"ז שאין שייכו' רפואה לאותן הדברים ע"י שחיקת סמנים כלל לא גזרינן אלא דמ"מ קשה ע"ד הטור שהבי' לעיל ספיקא דהרא"ש ומדברי רמב"ם למד קולא קשה עליו מכאן דאסו' אפי' ע"י חולה עצמו וצ"ע ליישבו: שכל א' מאלו כו'. בסעיף הקודם לזה נתברר

הזנה אוטומטית ט"ז/אורח חיים/של אפי' היא סומא. דמיתבא דעתה סברה אי איכא מידי חזיא חבירתה ועבדה לה וכתבו התוס' דהכא א"צ מומחה כמו שצריך בחולה ביה"כ דיותר יכולה היולדת להסתכן ע"י פחד שתתפחד שמא אין עושין יפה מה שהיא צריכה ממה שנסתכן החולה ברעב: נקראת יולדת לחלל. נ"ל שזהו לענין הדברי' אשר אפשר לעשותן כאן בלי עיכוב ע"כ אין מחללין שבת בזה כ"א אחר שיהיה א' מאלו אבל לענין קריאת חכמה לא שייכי שיעורי' הללו דהם קרובים ללידה יותר משיעור ביאת החכמה אלא משעה שמרגשת קצת אפילו בספק מותר בקריאתה כנ"ל מצד הסברא וא"צ לראייה בזה: או משעה שהדם שותת כו'. בטור כתוב תחלה משתשב על המשבר והדם שותת ויורד והוא דעת הרי"ף וקשה על הרי"ף דהוא כתב וכאביי עבדינן ואביי לא זכר רק שתשב על המשבר אלא דרב הונא זכר אח"כ משעה שהדם יורד ופליג על אביי ומיקל טפי ממנו אבל מ"מ לאביי לא קפדינן על הדם ונ"ל דהרי"ף ס"ל דהנך תרי סימנים דהיינו משבר וחברותיה נושאות אותה אינו שיעור מבורר לסמוך עלייהו כי הרבה פעמים שהאשה טועה ויושבת על המשבר ועדיין לא הגיעה העת ללדת וכן בחברותיה נושאות אותה לפעמים יש לה חולשה ואף שלא הגיעה זמן לידה עדיין אלא הנהו סימנים מועילי' אחר ירידת הדם דאז הם סימן טוב להלידה ואביי סבירא לי' דתרתי בעי' דם ומשבר וכן ס"ל להרי"ף: או משעה שחברותיה כו'. היינו דעת הרמב"ן כמבואר בב"י וקשה על הטור שלא הביא בשם הרמב"ן הך דחברותיה כו' רק דם ומשבר ונ"ל דהטור ס"ל דחברותיה כו'. הוא נלמד בכ"ש מירידת דם דהוא סי' קרוב ללידה טפי מדם: אפי' אמרה א"צ כו'. ב"י בשם תשו' רשב"א כ' כמסוכנת אנו חושבין ליולדת מפני שאיבריה מתפרקי' ומרוסקת היא אלא שאינה מרגשת לשעתה אם תאכל צונן או דברים שאין המסוכנת אוכלת אותם יביאוה לידי סכנה עכ"ל וק"ל מפ' הדר (עירובין דף ס"ח) ההוא ינוקא דאשתפיך חמימי' א"ל רבא נשיילי' לאימיה אי צריכה נחים לי' עכו"ם אגב אימיה א"ל רב משרשי' אימי' הא קא אכלה תמרי פירש"י כיון דאוכלת צונן אין צריך חמין א"ל אימור תונבא בעלמא הוא דנקיט לה פירש"י תונבא אשטרדי"שון ואוכלת ואינה יודעת מה משמע דאי היתה צלולה בשכלה הי' מועיל אם אכלה צונן וי"ל דהתם מיירי לאחר ג' שאין היתר מצד מסוכנת רק מצד שאמרה צריכה אני: מיישרין איברי הולד כו'. בטור כתוב אסובי ינוקא פי' שמיישרין כו' ביאור דבריו דבס"פ חבית תנן אין מעצבין את הקטן ומוקמי' בחומרי שדרה ומשום דמחזי כבונה ופרש"י חוליות שדרה שנתפרק אחד מהם זו היא שכתב הטור דאסובי ינוקא בזה האופן שזכרנו אסור אחר יום לידה דאילו ביום לידה מותר הכל דאסמכוהו אקרא דיחזקאל ומ"ש אח"כ אבל לכרכו בבגדיו כו' היינו פלוגתא דר"נ ור"ש בפ' כל הכלים באסובי ינוקא והיינו לפופי ינוקא דס"פ חבית ואע"ג דשם הכל מודים דשרי היינו ביום לידה אבל אח"כ פליגי ר"נ ור"ש והלכה כר"ש דשרי אפילו אחר כך וזהו שיטת הרא"ש ולא כדכתבו התוס' בפ' כ"ה דאסובי ינוקא לאו היינו לפופי ינוקא וא"כ מ"ש כאן בש"ע מיישרין איברי הולד כו' היינו ביום לידה דוקא כנ"ל:

הזנה אוטומטית ט"ז/אורח חיים/שלא אם נגמרו שערו וכו'. עמ"ש בי"ד סי' רס"ו בזה דאין כאן סוגיות חלוקות כמ"ש ב"י בזה:

הזנה אוטומטית ט"ז/אורח חיים/שלב אין מילדין. הטעם פירש"י דאיכא טירחא יתיר' ובמשנה אמרו אבל מסעדין בי"ט פי' אוחז בולד שלא יפול לארץ. וכתב הרא"ש נסתפק ר"י אם הך מסעדין דוקא בי"ט א"ד אפי' בשבת שרי והא דקתני בי"ט משום רבותא דאין מילדין והטור כ' להתיר אפי' בשבת ותמה ב"י עליו כיון דר"י נסתפק ביה ונראה לכאורה דטעם הטור כיון דעכ"פ אין כאן איסור דאוריית' אלא משום טירח' יתירה ובדרבנן אזלי' בספיקו להקל אלא דא"א לומר כן שהרי בפרק מפנין אאיבעי' דכל אחד מפנ' לנפשי' דלא אפשיט' כ' הרא"ש וכיון דאיסור' הוא עבדינן לחומר' ושם לא הוה אלא משום טירח' ע"כ נראה דבספרו של רבינו הטור לא הי' כתוב כך נסתפק ר"י וראי' ברור' שהרי ברמזי' שאין שם אלא העתק' דברי הרא"ש ולא זכר שם הך ספיק' דר"י אלא ודאי הג"ה הוא באשר"י ולא מד"ע: יכול להריצה כו'. דאע"ג דזהו רפוא' וברפואה גזרו משום שחיקת סמנים ברפואת בהמתו אין אדם בהול כ"כ שיבא לשחוק סמנים: אם אחזה דם כו'. הטעם במרדכי משום דאם לא נתיר לו על ידי עכו"ם יעשה בעצמו כדאיתא פ"ק דחולין לענין בכור לפי זה נ"ל דהך דיכול להריצה שנזכר לפני זה אינו בענין זה שיר' שמא תמות ולפיכך לא החמירו שם:

הזנה אוטומטית ט"ז/אורח חיים/שלג אסור להתחיל בו. אין הטעם משום מוקצה שהרי מותר להסתפק ממנו אלא ודאי דלא אסור משום מוקצ' דקי"ל כר"ש כמ"ש הפוסקי' שמבי' ב"י ולא אסרו אלא בדבר הרשות וצ"ל משום טירח' אסרוהו ומלשון זה שכתב הרמב"ם אסור להתחיל משמע לכאורה דאם כבר התחיל קודם שבת מותר לפנות אח"כ אפי' לדבר הרשות וכ"כ ב"י ע"פ מה שבא ליישב מ"ש הרא"ש וז"ל ב"י ובהכי ניחא לי מ"ש עוד הרי"ף ת"ר תבוא' כ"ז שמתחילין בה בע"ש מות' לטלטלה בשבת ואם לאו אסור לטלטל' בשבת. ותמה עליו הרא"ש למה כתב' ונ"ל דלפנותה לדבר הרשות קאמר כו' ולפ"ז צ"ל שכל שהתחיל באוצר מבע"י מותר לפנותו אפי' לדבר הרשו' עכ"ל משמע דלדבר מצוה הותר לד"ה כיון שאין איסור משום מוקצה ותמהתי מאוד על דבריו אלה דהא בגמ' איתא תחלה דר"ש ס"ל לאיסורא ור' אחא מתיר ופרכינן ע"ז כלפי לייא פירש"י היכן פונה הדבר הזה האמור להיפך ר"ש מתיר מוקצה בכ"מ וכאן הוא מחמיר ומשנינן אלא אימ' דר' אחא אוסר ור"ש מתיר הרי לפנינו דעיקר פלוגתא שלהם לענין מוקצה וע"כ הוצרכו להפוך הפלוגתא וא"כ אפי' לדבר מצוה אסור לרב אחא ואי ס"ד דפליגי לענין טירח' בדבר הרשות ואפי' ר"ש דמתיר משום מוקצה יכול להיות שאוסר בדבר הרשות משום טירחא ורב אחא מתיר וזה נראה פשוט. ואגב חורפיה דהרב"י לא עיין בזה כראוי ותו דהא דמתיר בדבר הרשות כל שהתחיל מבע"י הוא דבר תמוה מאד דכיון דאסור בדבר הרשות משום טירחא יתירה מה מועיל ההתחלה מבע"י לזה דזה אין שייך אלא לענין מוקצה ותו דהא לרב חסדא מפרשים מאי אבל לא את האוצר שלא יתחיל משמע דאע"פ שמתחיל מבע"י מפנין לדבר מצוה דוקא ולא לדבר הרשות דמזה ילפי' האיסור פינוי לדבר הרשות ע"כ נראה דודאי לאיסור לדבר הרשות שהוא משום טירח' אסור אפי' בהתחיל מבע"י דחד טעמא הוא ובבריית' דבעי לרב אחא שיתחיל מבע"י היינו מטעם מוקצה דס"ל לרב אחא כר"י ובברייתא קמיית' דאין מתחילין באוצר תחלה אע"פ דנוקמוה בדבר הרשות כמ"ש ב"י בשם רבותיו של הרמב"ן מ"מ לא תידק מינה דאם התחיל מבע"י מותר בדבר הרשות אלא קמ"ל דאפי' התחלה בעלמא אסורה אע"ג דלא מפנה שיעור ד' או ה' קופות וזהו בעצמו כוונת הרמב"ן כאן שכתב אסור להתחיל כו' כ"ז נראה ברור ופשוט לע"ד: אבל כשזימן חברו כו'. פשוט שאין בכלל זה המזמן חבירו לבוא אצלו לכבוד אורח הבא אצלו שגם חבירו בכלל אורח לענין זה וכ"ש שאר סעודת מצוה:

הזנה אוטומטית ט"ז/אורח חיים/שלד משום דאיכא למיחש כו'. כאן אסרי' ההיתר משום שלא יעשה כיבוי ולעיל סי' שי"א אנו מתירין איסור גבי טלטול המת משום דאי לא שרית ליה איסור טלטול יבא לכבות כיון שבהול על מתו כבר כתבו התו' בפ' כירה (שבת דף מ"ד) בזה וז"ל ואף ע"ג דגבי ממון אמרינן איפכא אי שרית ליה אתי לכבויי והיינו משום שאין מצטע' על ממונו כמו על מתו ואי שרית ליה מתוך שיהא טרוד להציל ישכח שהיום שבת ויבוא לכבות בשוגג אבל על מתו מצטער ביות' ואי לא שרי' ליה אתי לכבוי במזיד עכ"ל מבואר כוונת' דבדבר שהוא בהול ביות' חיישינן לכבוי במזיד אי לא נתיר לו איסו' קל כההיא דמת אבל במה שאין בהול ביותר אין חיישינן למזיד רק לשמא ישכח שהוא שבת והיינו מחמת טירדא כההיא דדליקה דהכא וע' בסמוך אחר זה: יש מתירין לטלטל מעות כו'. הוא דעת סה"ת שמביא הטור והי"א הוא הטור החולק עליו וס"ל דלא התירו למי שהחשיך לטלטלו פחות מד"א אלא כדי שלא יבוא לידי איסור דאוריית' כו' לטלטלו בהדיא אבל הכא דליכא למיחש שיבוא לידי איסור גדול מזה שירא להוציא מפניהם כו' ואין מזה תפיסה על בעה"ת דגם כאן יש חשש איסור גדול דשמא יעשה איזה מלאכה דאורייתא להצניע הממון ועוד כ' הטור וגם בדליקה נמי ליכא למיחש שמא יכבה כ"ז שלא הגיע אצלו. לשון וגם כו' משמע דבתרתי פליגי דהיינו באונסין ס"ל לטור דבכל גווני אסור כיון שאין חשש איסור גדול דאורייתא ובדליקה יש חשש איסור דאורייתא דהיינו שמא יכבה אלא דאין זה אלא בבית שהדליקה בו אז מותר במוקצה אפי' טובא ולא חיישינן שמא ישכח שהוא שבת דיש כאן ב' חששות מתנגדות דיש חשש של מזיד וע"כ צריך להקל ויש חשש שמא ישכח וע"כ צריך להחמיר וטפי מסתבר למיחש למזיד מאחר שהוא בהול הרבה על ממונו יכבה במזיד ממה דניחוש אם יהיה מותר שמא ישכח שהוא שבת מחמת טרד' דהצלה אבל בבתים הסמוכים ודאי חיישינן דשמא ישכח שהוא שבת כיון דליכא חשש אחר כנגדו ונראה שמטעם זה כתב ב"י בשם מהרי"א שדקדק מדברי הר"ן דבעה"ת מתיר אפי' בבית שהדליקה בו והטור לא הקשה עליו אלא לשאר בתים דזה לא דמי למת שיש שם חשש איסור דאורייתא וא"כ הך יש מתירים היינו אפי' לענין דליקה בכל ענין אפי' בבתים סמוכים והיש אוסרים הוא דעת הטור לאסור בדליקה בבתים הסמוכים אבל בבית שבו הדליקה מותר מטעם דאם נאסר שמא יכבה כמו במת ובאנסים אסור בכל ענין וחילוק זה הוא במוקצים דהם חשובים ובהול עליהם כעל מת דסי' שי"א אבל בדברים המותרים דאין חשובים כ"כ אין חשש מזיד כלל אלא חשש שמא ישכח שהוא שבת וע"כ אסור ביותר מג' סעודות כנלע"ד בזה וכן מבואר בדברי המרדכי שהבאתי סי' זה ס"י ודלא כמ"ש מו"ח ז"ל דליכא לשום חכם דמתיר בבית שבו הדליקה ובדבר המותר וחשוב ואינו מוקצה נראה דלכ"ע מותר אפי' הרבה בבתים הסמוכים ולא בבית הדליקה: פת הדראה. פי' פת קיבר שניטל הדרה ממנו ואין כאן שייכות ערמה לומר פת הדראה ניחא לי: אבל לא משבת ליה"כ. כגון שיה"כ חל בא' בשבת דהא לא אכל עד לאורתא ולאורתא לטרח ולייתי: וחוזר ולובש. והא דלא שרינן כן באוכלין ומשקין משום דהתם חיישי' שמא ישכח שבת ויכבה אבל הכא כיון שלא התירו אלא דרך לבישה רמי אנפשי' ומדכר כ"כ רשב"א: ולא הוי שכר שבת. דמעיקר' לאו אדעתיה דשכר פעולה נחית: כל הצלה שאמרנו כו'. זהו דעת הטור ותימא לי בבגדי' מה חילוק יש בין מעורב' או לא מעורב' כיון שמוצי' אות' דרך מלבוש אפי' בר"ה אין כאן איסור הוצאה משא"כ במזון דהוא באיסור הוצאה באינו מעורבת ונ"ל שזהו טעם רבינו ברוך שכ' בסמ"ג בשמו דבבגדים מותר אפי' באינה מעורבת ובמרדכי פ' כ"כ כתוב ג"כ דברי ר"ב וז"ל מסקינן דמצילין כתבי הקדש מפני הדליקה כו' ומציל לחצר שלו שא"צ עירוב כל חפציו הן מזונות הן בגדים כל מה שיש לו אבל לחצר של חבירו שיש עירוב דוק' כליו הצריכי' לאותו יום ומזון ג' סעודות לכל אחד בדרך שילך ואם אינו הולך אלא דרך א' יציל אף ק' סעודות יחד ובגדי' לחצר שאינה מעורב' לובש ומוציא ופושט וחוזר ולובש ומציל הרבה אפי' לחצר שאינה מעורבת דמתוך שהוא בהול על ממונו אי לא שרית ליה אתי לכבויי אבל כשהדליקה בבית אחר מותר להוציא כל מה שיחפוץ עכ"ל ונ"ל דמ"ש ובגדים לחצר שאינה מעורבת הוא ט"ס כיון דכתב אח"כ אפי' לחצר שאינה מעורבת אלא צ"ל ובגדים לובש כו' והטעם דבבגדים הקילו טפי מבמזון וכלים כיון שהוא לובשם ע"כ מותר בהם אפי' באינה מעורבת ומ"ש אח"כ דמתוך שהוא בהול כו' נ"ל דכ"כ לתרץ דל"ת לאסור גם בבגדים משום דאי שרית ליה יהיה טרוד אתי למשכח שבת דיש כאן גזירה להיפך דאי לא שרי לי' אתי לכבוי במזיד משא"כ במזונו' וכ"כ ש"ל ומדברים אלו שבאו מרבינו ברוך משמע דבבגדים אין חילוק בין מעורבת או לא ובמזונות יש חילוק וא"כ מ"ש רמ"א יש מקילין אף לשאינה מעורבת קאי על בגדים לחוד ובב"י כתוב שר"ב פסק כבן בתירה וא"כ אף במזונות מקיל וזה אינו אלא לת"ק הוא מחלק כמ"ש וכבר כתב מו"ח ז"ל בזה דהב"י לא דק בזה דבסה"ת כתב ר"ב בהדיא הלכה כת"ק: י"א דכל הצלה כו'. זהו דעת ר"ב בסה"ת שמביא הטור והקשה עליו דכיון דטעמא הוא משום שמא יהא טרוד ויכבה א"כ מה לי בחצר ומה לי בבית. עוד כתב בסה"ת דיש חילוק בין חצר שלו לחצר חבירו אפי' במעורב' דאלו בחצר שלו מותר להוציא כל חפציו וכתב ב"י שקושית הטור שייכה גם כן על חילוק זה וכ"כ כאן בש"ע וי"א שאין חילוק משמע דגם בחצר שלו יש להחמיר ולי תימא דא"כ הוי ליה לטור לכתוב רבותא זו דאפילו לחצר שלו אסור להוציא יותר משלש סעודות אלא ודאי דבזה מתיר הטור ונ"ל טעמו דלחצר שלו שהוא קרוב לו מסתמא אין לו טורח כ"כ כמו לרשות חבירו ועל סה"ת קשה לי מדתנן בפרק כ"כ מצילין סל מלא ככרות ואע"פ שיש בו ק' סעודות ומקשינן והא תנא ליה רישא ג' סעודות ותו לא א"ר הונא ל"ק כאן בבא להציל פי' בסל א' כאן בבא לקפל פי' סלים הרבה ר' אבא אמר אידי ואידי לקפל כאן לאותה חצר כאן לחצר אחרת וממילא לרב הונא בבא לקפל אפי' לאותה חצר אסור. דא"ל דס"ל לרב הונא דבאותו חצר מותר אפי' לקפל וכן להציל מותר אפי' בחצר אחרת ואין איסור אלא בתרתי לריעותא דהיינו בחצר אחרת ולקפל דא"כ היינו דר' אבא אלא ודאי דרב הונא מחמיר אפי' באותו חצר וקי"ל כרב הונא ואם כן אמאי התיר סה"ת בחצר שלו להוציא כל מה שרוצה והיינו קיפול וצ"ע אבל על הטור אין להקשות כמ"ש כיון דטעמא משום שמא ישכח שבת מפני טירדת ההצלה מה לי חצר מה לי בית א"כ מ"ט מותר לקפל באותו חצר לרבי אבא י"ל דלחצר אחרת יש יותר טירחא מסתמא וע"כ טרוד טפי ויש חשש שמא ישכח: מצילין האידנא. פי' דבזמן חכמי התלמוד היה אסור לכתוב ספרים אלא בלשון הקדש או יוונית אבל האידנא משום עת לעשות לה' הפרו תורתך התירו לכתוב בכל לשון: פ"ה אותיות. שכן יש בפ' ויהי בנסוע: הואיל ואין בה אזכרות. במרדכי כתוב מפני שניתנה לכתוב בדתי פרס ומדי ע"כ אין בה אזכרות: הקמיעין. טעם דיעה הראשונה דבקמעי' אין שייך בהם טעם דעת לעשות לה' כו' דאין בזה תורה ללמוד או להתפלל ע"כ אסור לכתוב אותם וי"א ס"ל כיון דאתיהב רשות למכתב ברכות יש נמי רשות לכתוב קמעין: תפילין בארנקי כו'. היינו בבית שבו הדליקה דאלו בבית הסמוך מותר אפי' במוקצה לחד דיעה בס"ב וכ' ב"י דמשמע מזה אפי' בשבת אלא שבשם ר"מ במרדכי כתב דאסור להניח ביום השבת כו' וע"כ כתב כאן ויש מי שאומר כו' ולי נראה שיש חילוק בדבר אם מניח לשם זה שיהיה לו היתר להציל זה אינו שרי רק אם הוא עושה בע"ש אבל אם הניח קודם לזה בלא"ה אז יש היתר אפי' אם הונח בשבת כיון דלאו לשם הצלה הניחו שם וע"כ כתב הטור שהניח תפילין בארנקי פי' שלא לשם הצלה יכול להצילו וזה אפי' הונח בשב' משא"כ בטבעת אפי' שלא הונח לשם הצלה אסור ואח"כ כ' בשם ס"ה דבירושלמי שרי ע"י ככר או תינוק והיינו אפי' נותן בשבת משום היתר הצלה מותר כמ"ש במת וע"ז אמר שמא בדליקה התירו כמו במת ור"מ במרדכי מיירי שנותן בשבת משום הצלה כנ"ל ליישב דבר זה ואין כאן פלוגת' והך טבעת אין עליו איסור להציל בבתים הסמוכי' לכ"ע כי אינו מוקצה: ע"י ככר או תינוק. ואע"ג דאמרי' בפ' נוטל רב אשי אמר לא אמרו ככר או תינוק אלא למת בלבד מ"מ גבי פסידא דדליק' מודה דשרי כ"כ הטור בשם ס"ה והיינו שיכול ליתן אפי' לכתחלה בשבת כדי להציל ע"י וכמ"ש בסמוך: ובלבד שיהו כו'. א"א להבין דבר זה דמאי ובלבד אלא הל"ל ואפי' אם יש בו ג' מחיצות ולחי ותו מ"ש ולמבוי שאינו מפולש שזהו זו ואצ"ל זו כיון שכתב כבר לחצר שאינו מעורבת. ותו דבסעיף ט"ז כתב למקום שיכול להציל התפילין ולא נזכר כלל איזו מקום הוא שרי בכתבי קודש ע"כ נראה ברור דט"ס יש כאן וצ"ל אבל לא לחצר שאינה מעורבת אבל ספרים מצילין אפי' לחצר שאינה מעורבת ולמבוי שלא נשתתפו בו ובלבד כו'. וכ"ה בטור ובלבוש נגרר אחר לשון הש"ע ואינו נכון: ואף בחול שורפן כו'. כ' מו"ח ז"ל מכאן יש להזהיר על אותן מטבעות של זהב וכסף שיש עליהם שם בן ד' אותיות שטבעו אותו המינים לשם ע"א שאסורים לתלות על הס"ת ואף אין להחזיק אותם ברשותם אלא יתיכם מייד עד כאן לשונו ואני מוסיף לומר שמה שנוהגים באיזה קהלות כשמברכין חולה וגובין מעות מכל א' ומניחין הכלי עם המעות לתוך ארון הקודש שלא יפה עושים כי יש שם טומאה על המטבעות ואפילו בלא"ה אסור להשים לתוך ארון הקודש דבר של חול ע"כ יש למנוע אותו המנהג כנ"ל: ויש מי שאומר כו'. היינו הטור שכתב בזה כיון שאינו מכוין לכך מזה למד ב"י לדעת הטור שצריך שלא יתכוין לכבות ע"י כך ואע"פ שאחר כך כ' מותר ליתן עליו משקין כו' התם לא הוה אלא גרם כיבוי שהרי אינו עושה מעשה בגוף הדליקה אלא לכשיגיע האש למקום המים לא ישלוט שם ויכבה מאליו אבל הכא כשמתכס' בטלית שמנענע האש עצמה ועי"כ הוא נכבי' אסו' אם נתכוין לכך אבל שאר פוסקי' ס"ל דאפי' לא נתכוין אלא לכבות שרי וזהו הפלוגתא שכ' כאן ותמוה לי למה אסור לדעת הטור במתכוין כדי שיכב' הא עיקר שנתנו חכמי' עצה לכבות האור בזה הטלית ותו קשה לי דאם יש חומ' בטלי' יותר מנתינ' מים כמ"ש ב"י מאי פריך בגמ' מיתיבי טלית שאחז בה האור כו' כלו' דדוקא בכה"ג הוא דשרי אבל נתינת מים לא כמ"ש ב"י דאדרב' טלי' יש יותר חומר' לפי דברי ב"י וקמ"ל התנא דאפי' כה"ג שרי ולא תידוק מיניה דמים אסו' ותו נ"ל מאוד תמוה מ"ש ב"י גבי טלי' שמנענע האש עצמ' ועי"כ נכבית דזה ודאי אסור שיעש' מעש' כיבוי דהא אפי' בפתיח דלת אסו' סמוך לנר כמ"ש סי' רעז מטע' שמא יכבנו הרוח וכ"ש שלא ינענע בידים לכבות האש מה לי ולכוונתו ונלע"ד דודאי אסור לנענע הנר כדי שיכבה דזה כבוי ממש וכאן מיירי שאינו מכבה מה שדולק לפניו רק שעושה כדי שלא יוסיף הדליקה כי ע"י החבור של הטלי' ניתוסף ההדלק' וכשמפזר החבור לא יהי' הוספ' והא שזכרו בגמ' פושטו ומכס' בו לא זכרו את הכיסוי כדי שע"י יכב' הדליק' דהא אמרו שם וכן בספר שאחזו האור פושטו וקורא בו ושם ודאי לא שייך לו' שע"י הקריא' תכבה אלא ודאי שאורחא דמילתא דפותחו ומניחו דהיינו מתכסה בו וכן בספר וא"כ הוא ממש כעין נותן מים על הבגד שלא במקום האש מ"מ גרע טפי במים דהוא כיבוי ממש וע"כ פריך שפיר המקשן ובזה אמרו שהותר לו לפשוט הטלית ובזה מפזר החבור ולא תלך ההדלקה אח"כ למקום הסמוך לו ובאם אירע שעי"ז נכבה האור אינו חושש כיון שאיהו לא נתכוין לכבו' ההדלקה אלא שלא תלך עוד ולזה אמר כיון שאינו מכוין לכך פי' שתכב' מה שהודלק כבר ואין כאן מחלוקת כלל בין הטור לש"פ וניענוע הטלי' שאחז בו האו' כדי שיכבה איסור גמור הוא לע"ד ולא יעשה כן בישראל כנלע"ד: שאין יכול וכו'. דס"ל גרם כיבוי אסור וי"א ס"ל גרם כיבוי מותר רק שבמקום ששייך כיבוס דהיינו מים אסור ויש מתירין אפי' במים ס"ל דלא שייך כיבוס אלא במקום שיש טינוף או דם: אבל קטן כו'. טעמו בגמ' דבקטן שעושה ע"ד אביו גרע טפי ואע"ג דלשון זה משמע שידענו בודאי שעושה כן בשבילו החמירו חכמים אפי' בסתם לפי שאין בקיאים בזה כנ"ל: ולא יאכל בשר. נראה דלילה שאחר התענית קאמר כמו שמצינו לענין לילה שאחר ט"ב סי' תקנ"ח שכ' שם מפר אבלו של יום: אוסר בשל עץ. דשייך בו כיבוי מן התורה אם רוצה לעשות פחמין ממנו ואף ע"ג דזה המכבה אינו מכוין לזה וה"ל מלאכה שאצ"ל מ"מ פוסק כר"י דאמר מלאכה שאצ"ל חייב עליה ודעה קמייתא שהיא דעת הטור פוסק כר"ש דמלאכה שאצ"ל אין בו אלא איסור דרבנן ובמקום הזיקא לא גזרו: תשלום דיני כבוי והדלקה נתבאר בסי' רע"ז:

הזנה אוטומטית ט"ז/אורח חיים/שלה מזון שלש סעודות. הטעם משום דאי שרית ליה טפי מתוך שהוא בהול אתי לתקנו כמו בדליקה סימן של"ד וע"ל סי' ש"ז סי"ט: מצילין בכל ענין. תמוה הוא זה דלא הותר בדליק' להוציא לבית חבירו המעורב אלא לדעת בעה"ת. אבל הטור חולק ולא הכריע שם בש"ע סי' של"ד סי"א וכאן פסק להיתר סתם ונראה דלחצר שלו יש להתיר בזה כיון דלא מצינו חולק בזה וכמ"ש סי' של"ד סי"א:

הזנה אוטומטית ט"ז/אורח חיים/שלו אין עולין באילן. אע"ג דגבי עשבים מותר לילך עליהם כמ"ש ס"ג התם הטעם משום דעיקר החשש שנתלשו בדריסתו ובזה קי"ל כר"ש דס"ל דבר שאינו מתכוין מותר משא"כ באילן הוה הטע' משום שמא יתלוש בזה מוד' ר"ש דאסור כ"כ ב"י וכ' הרא"ש דנרא' דהרי"ף לא מפליג בין אילן לעשבים ולהכי לא הביא בהל' ההיא דאילן יבש עכ"ל משמע דבאילן מותר אפי' בלח כמו בעשבים ויפה הקשה הב"י עליו דא"כ לא היה לו להביא ההיא דאין עולין באילן כו' אלא ודאי דהרי"ף ס"ל הכל אסור אפי' ביבש ושלא כמשפט כ' מו"ח ז"ל על הב"י דתקפה עליו משנתו כי הרי"ף מחלק ג"כ בין לח ליבש דא"כ ה"ל להרי"ף לכתבו כהרא"ש: ואין משתמשין במחובר לקרקע. מל' זה משמע אפי' בירק ועמ"ש אחר זה: ודוקא אדם שעל' שם. פי' דוקא באדם התירו באלו מפני שעושה איסור בעמידתו שם וצריך לירד אבל אם הניח חפץ אסור להורידו בשום צד: אבל קנים כו'. זה צ"ע ותחל' נקדים שזהו הג"א שמביא ב"י וטעמו דלא הוה אלא ירק ובירק אין שבות כלל וכתב שלמדו כן מדאמרינן א"ל ר"נ פוקו כבושו כו' וסיים ב"י והפוסקים שלא הזכירו זה אפשר שסמכו על מ"ש אסור להשתמש באילן דמשמע דוקא אילן אבל בירק מותר דאל"כ ה"ל לכתוב אסור להשתמ' במחובר עכ"ל וא"כ כיון שכבר כ' הש"ע בתחלת הסעיף אין משתמשין במחובר ממילא משמע אפי' ירק והוא ל' הרמב"ם פכ"א והיאך כתב כאן רמ"א דברכים מותר להשתמש ועל הב"י קשה היאך פסקו הפוסקים דלא כסתם גמ' דאמרה לחלק בין רכים לקשים וע"כ נלע"ד דרך אחר והא לך הסוגיא בפ' בכל מערבין (עירובין דף ל"ד) דקודם לזה אי' במשנה דאם נתן העירוב על האילן הוה עירוב ואע"ג דלא מצי לטול העירוב משום דאין משתמשין באילן מוקמי לה כר' דס"ל כל שהוא משום שבות לא גזרו עליו ב"ה ועיקר קנין העירוב הוא ב"ה ואח"כ אמרי' במשנה דאם נתן העירוב בראש הקנה בזמן שהוא תלוש ונעוץ הוה עירוב ואמרי' שם דהך סיפא לאו ר' היא דאל"כ מ"ש מאילן דהוי עירוב ברישא רבינא אמר כולה ר' היא וסיפא גזירא שמא יקטום פירש"י לפי שהקנ' רך הוא איכא למיגזר שמא יקטום כי שקל לי' אבל ברישא באילן קשה הוא ובין השמשות לשמא יעלה ויתלוש לא חיישי' אבל לקטימת קנה ודאי הוא איידי דרכיכא מיקטמא ולאו משום שבות אלא מלאכה דמחייב משום קוצר ההוא פולמסא (פי' חיל) דאתא לנהרדעא א"ל ר"נ פוקו עבידו כבושא כבשא באגמ' ולמחר ניזל ונתיב עלייהו (פי' כפו הקנים זה ע"ז כדי שיוכלו לישב) איתביה רמי בר חמא לר"נ תלוש ונעוץ אין לא תלוש ונעוץ לא פירש"י דקנים כאילן הם ואסור להשתמש עליהם א"ל התם בעוזרדין פירש"י שהוקשו כבר הרי הוא כאילן וכי שרינן באינן עוזרדין בעוד הם רכים דהוי כירק ובירק לא הזכירו חכמים שבות והנה אנו רואין שיש כאן מחלוקת דלרבינא חמיר טפי היכא דרכיך ודומה לירק ולר"נ כל היכא דרכיך ודומה לירק לית ביה משום שבות והיכא דקשה דומ' לאילן ויש בו משום שבות ול"ל גזיר' דשמא יקטום והג"ה אתיא כר"נ ולהכי מיקל ברכיך אבל האשר"י פוסק כרבינא ונמצא דרכיך חמיר טפי משום שמא יקטום וא"כ כ"ש בירק דרכיך טפי דיש חשש שמא יקטום ואסור להשתמש בו ול"ד למ"ש אח"כ בסי' זה דמות' לילך ע"ג עשבים דשאני התם דאינו משתמש בו וידיו רחוקות ממנו משא"כ במשתמש דהוא עוסק בו ויש חשש שמא יקטום והשימוש באילן הוא ג"כ מטעם זה דשמא יתלוש כיון שהוא סמוך לידו וא"כ דחשש שמא יקטום הוא אפילו בירק שפיר כתב הרמב"ם דאין משתמשין במחובר לקרקע לכלול גם ירק אחר שזכר תחלה דין אילן והיינו כרבינא ותו נ"ל דגם מחמת מוקצה אין להשתמש בירק דודאי מוקצה הוא וא"ל למה לא אסרו בגמ' משום טעם זה די"ל שנתנו טעם לכ"ע אפי' למאן דל"ל מוקצה ולחלק בין אילן לקנים לכ"ע ולא קי"ל כהך הג"ה להתיר בקנים רכים ובירק ודברי רמ"א תמוהים בזה אחר שראה דברי הש"ע ע"פ הרמב"ם שאין משתמשין במחובר כלל ולא כ' עליו שם כלום: היו גבוהים מן הארץ כו'. ברמב"ם פכ"א כתוב וז"ל היו גבוהים ג' אע"פ שצידן א' שוה לארץ או שיש חלל תחתיהם ג' אסור לישב עליהם וכ' ב"י וז"ל ושיעור הל' כך הוא היו גבוהים ג' או שיש חלל תחתיהן אע"פ שצידן א' שוה לארץ אסור לישב עליה' עכ"ל. פי' דברי הב"י כך הוא דל"ת דמ"ש אע"פ שצידן א' כו' קאי אחלוק' הראשונה ולא אדבתרי' ואינו כן דבגמ' אית' בהדי' כן אחלוקה השניה בברייתא ובגמ' לעיל מיניה איתא זה על חלוקה הראשונה אלא ודאי דגם הרמב"ם שכתבו אחר חלוקה ראשונ' ע"ז קאי גם על חלוקה שניה ופי' הענין הוא כך דחלוקה הראשונה פירושה שהאילן גבוה מן הארץ ג' ובמקום שכלה צדו של הענף שם גבוה הקרקע עד הענף וכן פירש"י בגמ' וחלוק' השני' היא כפשוט' שהקרקע שוה רק שהענף נכפף ויורד בקצה א' על הקרקע זהו פשוט אלא שמו"ח ז"ל כ' על ב"י ואיני יודע למה הפכן לדברי הרמב"ם ופי' הוא ז"ל דהך שצדן (א' שוה) לארץ הוא על חלוקה הראשונה לחוד ובשניה מיירי ששוה לארץ בכל צד רק שיש תחתיו גומא בארץ עמוק ג' קמ"ל דחשבי' הג' טפחים מעומק הקרקע והוי כאלו למעלה בקרקע ג' וקשה על פי' זה דבגמ' אמרי' וכן באניגרא פירש"י אילן היוצא מתוך החריץ הקצר העשוי להוליך המים לשדות וב' צידי האילן שלצד גידודי החריץ נכנסים בגדודיו ואם בא למדוד מצדדין שבתוך הנגר הרי היא גבוה ג' ואם בא למדוד מצדדיו השני' שהם מגדודי החריץ ולמעל' אין גבוה ג' לרבה דמודד הגדודים שרי דכל פחות מג' לארץ כארץ לרב ששת מודד מעומקו והרי היא גבוה ג' ומכח איסור' קאתי עכ"ל וא"כ תקשה לרבה מהך ברייתא דחלל תחתיהן שמודדין מן הקרקע לפי פי' מו"ח ז"ל ומ"ש שהב"י מהפך דברי הרמב"ם היה סבור שהב"י מפ' דברי הרמב"ם דלא קאי הך שצדו א' שוה לארץ דוקא על חלוקה א' דבאמת קאי אתרוייהו וכדפרישית והוא פשוט לפע"ד: מותר לילך ע"ג עשבים. כמ"ש בס"א דמ"מ להשתמש אסור אפי' בירק לדעת הרמב"ם: אסור לתלוש אפי' כו'. משמע דחיוב ליכא אלא בנקב וק' מ"ש בס"ה בעשבים באוזן הכלי דחייב כבר תי' ע"ז בגמ' דבעציץ שאינו נקוב לאו היינו רביתיה דאין דרך זריעה שם אבל בעשבי' באוזן הכלי הוא עיקר גידולן ולכן טוב להחמיר שלא לאכול בגינות ול"נ מטעם אחר דיש שם איסור טלטול ד"א דהא גינה דיש בה יותר מן ע' אמות הוה כרמלית כמ"ש סי' שכ"ח ולא מהני היקף לדירה בגינה כמ"ש רש"י בעירובין דף כ"ד: מותר לתלוש הפירות ממנו. צ"ע מ"ש ממ"ש רמ"א סי' שי"ט ס"ו דיש מחמירין לפרק האוכל מתוך השבלים ולכן כתב דאין לפרק האגוזים מתוך קליפתן הירוק ונ"ל דשאני הכא שאין איסור דאוריי' רק במחובר לא החמירו בתלוש כלל משא"כ לעיל דהאיסור דאוריית' משום מפרק הוא שייך בתלוש ע"כ החמירו אפילו במפרק כלאחר יד: ממעכן ברגליו כו'. ואע"ג דמה שאסרו חכמים מפני מראית עין אפילו בחדרי חדרים אסור היינו באיסור דאורייתא כמ"ש בסימן רמ"ג: מותר להריח בו. דלא חיישי' שמא יקוץ אותו לאכלה דלאו לאכילה קאי ולפי מש"ל ס"א דאין משתמשין אפילו בירק צ"ל דכאן אינו נוטלו בידו דאלו נוטלו להדס בידו אסור וע"ש. צריך אדם ליזהר במלבוש שנעשה מעור בהמה שלא יתלוש שער ממנה שיש בו חיוב חטאת דהכי איתא בירושלמי פ' כלל גדול התולש מהבהמה מתה חייב שתלישתה זו היא גיזתה ועוד יש ליזהר שלא יתלוש מן עור שלו בידו או במקומות אחרים דהוי כמחובר לקרקע דכ"מ בריש סנהדרין דאדם הוי כקרקע:

הזנה אוטומטית ט"ז/אורח חיים/שלז פסיק רישיה. פי' שאע"פ שאינו מכוין לעשותו א"א שלא יעשה: הקרקע מרוצף. דאז לא חיישי' לאשויי גומות ויש מתירין ס"ל דאפי' באינו מרוצף לא הוי פסיק רישיה לאשויי גומות ויש מחמירין ס"ל דבאינו מרוצף ה"ל פסיק רישיה וגזרי' מרוצף אטו שאינו מרוצף: שלא ישברו קסמיהן. תמוה לי הא אפי' משבר אינו אלא מקלקל ופטור:

הזנה אוטומטית ט"ז/אורח חיים/שלח מ"מ הואיל והכלי כו'. מכאן משמע דכ"ש דאסור לתלות בשבת רצועה שבה תלויה פעמונים על הפרוכת כדי להשמיע קול לאנשי בה"כ בשעה שמוציאין הס"ת דזה עיקר עבידתי' לקלא ואותן שעושין כן נראה למחות בידם: מותר לערכו. מהרי"ו סי' ק"ל אוסר ומדמהו לריחיי' ומסתבר להיתר דידוע לכל שהעמידו מאתמול כמ"ש ב"י: ולא בתפוחים. בטור כתוב אגוזים לחוד ולא זכר תפוחים וכלל אותם במ"ש וכיוצא בהם דהיינו תפוחים במקום שמשמיעים קול לר"ח ובחנם כ' ב"י דוחק בזה: הדלף ראוי לרחיצה. ז"ל הרמב"ם והטור כ' עליו ולא נהירא וכו' ובודאי צ"ע לתרץ דברי הטור דהא בפ' כירה (שבת דף מ"ג) מוקמי' לה בדלף הראוי דוקא כי היכי דל"ת הא אסור לבטל כלי מהיכנו ונ"ל לתרץ דהא אי' בפ' משילין בי רחייא דאביי דלוף פי' הדלף נפל על הרחיים שלו והיא עשויה בטיט ונימוחים מפני הגשמי' ולא הי' מספיק לכלים הצריכים תחת הדלף אתא לקמי' דרבה א"ל זיל עיילי' לפורייך להתם דליהוי כגרף של רעי ואפקי' יתיב אביי וקא קשיא לי' וכי עושין גרף של רעי לכתחל' אדהכי נפל בי ריחייא דאביי אמר תיתי לי דעברי אדמר ונראה דהרמב"ם שכ' כאן שאין עושין גרף של רעי לכתחלה ס"ל כאביי דאע"ג דאמר תיתי לי דעברתי על דברי רבה דרך אנינו' אמר כן אבל לדינא לא הדר ביה וכ"כ ב"י בסי' ש"ח בשם ה' המגיד וע"כ אמר שאם המי' אינם ראוים אסור דה"ל גרף של רעי ואע"ג דבפרק כירה אי' דבעי' דלף הראוי מטעם דאל"כ ה"ל מבטל כלי מהיכנו כולי חדא היא דהטעם איסור מבטל כלי מהיכנו הוא דה"ל כבונה כיון דאסור לטלטל ה"ל כבונה בנין בזה והיינו משום דאסור לטלטלו ולא מועיל כאן גרף של רעי כאביי דה"ל לכתחלה וז"ש ב"י בשם הר"ן הטעם משום מבטל כלי מהיכנו והב"י כתב בשם הר"ן דהרמב"ם נתן טעם אחר והוא תמוה מאד בעיני דתרוייהו חד הם דזה תלוי בזה כמ"ש ועוד הקשה ב"י להרמב"ם שכ' ואם נתן כלי תחת הדלף מותר לטלטלו א"כ אמאי הוצרכו בפ' כירה למוקמא בדלף הראוי משום איסור כלי מהיכנו ממילא בלא ראוי אסור משום מבטל כלי מהיכנו הא באמת אין מבטל כלי מהיכנו כיון שמותר לטלטלו אם נתן ומתוך כך נכנס לתירוצים ולעד"נ דלק"מ דכיון דאין כאן היתר טלטול אלא באם עובר על איסור זה שאנו חושבין אותו מבטל כלי מהיכנו דאסור לעשו' לכתחל' גרף של רעי ל"מ לזה מה שיש לו היתר אם יעבור ול"ד למ"ש שם בגמ' גבי טבל דלא הוי מבטל כלי כו' כיון דאם עבר ותקנו לטבל בשבת מותר דהתם העובר הוא על איסור אחר דאסור לתקן בשבת הטבל ואיהו עובר ותיקן נמצא דהעביר' היא על איסור תיקון לא על איסור טלטול משא"כ כאן דהעבירה היא שעובר על איסור טלטול במה שעושה לכתחלה גרף של רעי כדי שיוכל לטלטל בזה איסור כלי מהיכנו קיים דהא מבטל עכ"פ הכלי מהיינו לענין טלטול לכתחלה זו דעת הרמב"ם שכ' הטעם משום אין עושין גרף כו' לכתחלה והא דלא זכרו בפרק כירה רק הטעם של מבטל כלי מהיכנו לפי שלא מיירי שם מענין שפיכת הדלף לחוץ רק מענין העמדת הכלי תחת הדלף ואסרוהו בשביל בטול כלי מהיכנו כיון שאח"כ אסור לשפכו שאין המים ראוי' וכ"ת שיהיה היתר מחמת גרף של רעי לזה כ' הרמב"ם כאן שאסור לכתחלה כי הרמב"ם קאי על השפיכה לחוץ. אבל הטור ס"ל כרבה דאין בזה איסור גרף לכתחלה כיון שכבר הגשמים מזלפין בבית וכמ"ש התוס' בפ' משילין שם וסוגיא דפ' כירה היא אליביה דאביי כמ"ש שם דאותביה אביי לרב יוסף וע"כ הוה ביטול כלי מהיכנו כמ"ש להרמב"ם ואנן קי"ל כרבה כדמשמע בפ' משילין דאביי הדר ביה וא"כ אין כאן ביטול כלי מהיכנו דמותר לשפכו משום גרף של רעי וע"כ פסק כאן דא"צ שיהיו המים ראוים לרחיצה כנ"ל בישוב דבריהם ולענין הלכה פסק כאן כרמב"ם:

הזנה אוטומטית ט"ז/אורח חיים/שלט אפי' בבריכה. פי' שאין בה גזירה משום שמא יעשה חבית של שייטין דבכלי לא גזרו ובריכה שיש לה שפה ה"ל ככלי: דמוטב שיהיו שוגגין כו'. וכתב בית יוסף בשם מהרי"ק שורש ט' שביום ש"ת מותר לרקד בשעה שאומרים קלוסים לתורה משום כבוד התורה כיון דלית בה אלא משום שבות עכ"ל וזה לכ"ע: דמלתא דלא שכיח הוא. בזה מתורץ מה שי"ל מפ"ק דביצה דאמרי' שאע"פ שנתבטל טעם הגזירה לא נתבטלה הגזירה דהכא שאני כיון דלא שכיח כ"כ ב"י: ולא מחרימין. עמ"ש בי"ד סי' רכ"ח ס"ג דבדבר שנוגע על הכלל מחרימין בשבת וכיוצא בזה כתב ב"י ססי' שמ"א לענין היתר נדרים וחרמים: הכונס את האלמנה. ע' בא"ע סי' ס"ג ומ"ש בי"ד סי' קצ"ג ס"ב:

הזנה אוטומטית ט"ז/אורח חיים/שמ המוחק דיו כו'. בטור כתוב המטשטש בדיו כו' והוא ט"ס וצ"ל המוחק טשטוש דיו על הקלף כמ"ש כאן. וכתב מו"ח ז"ל ולכן צריך ליזהר כשנוטף שעוה על הספר שאין לסלקו ואפי' לא נטף אלא על אות א' ואם על שתים חייב חטאת עכ"ל: אסור לשבור עוגות כו'. במרדכי בשם מהר"מ כ' בזה אי משום מוחק ליכא איסורא דאוריית' אלא במוחק ע"מ לכתוב ומיהו איסורא דרבנן איכא ובתינוק אין לחוש כו' דאין מצווין על הקטן רק דלא ספינן ליה בידים משמע דבגדול אסור ולא הבנתי זה דהא אפי' במקום שיש אב מלאכ' כגון בורר אין שייך במקום אכילה כיון שהוא עושה כן לצורך אכילה כמש"ל וכן בטוחן כ"ש בזה שהוא מקלקל כיון שאין מוחק ע"מ לכתוב וכל המקלקלי' פטורים למה יהיה אסור דרך אכיל' ואם האיסור משום שעושה תחיל' האותיות ויודע שישתברו בשעת האכילה אם זה היה איסור אף בקטן יש לאסור העשיי' כן דהוה ליה ספינן בידים וצ"ע ובלבוש כ' ור"ל דה"ה אותן ספרים שכותבין עליהם בראשי חודי הדפים למעלה או מצדיהן אותיות או תיבות כמו שנהגו קצת שאותן הספרים אסור לפותחן בשבת משום מוחק שהרי שובר ומוחק האותיות וכן לחזור ולסוגרו אסור משום כותב ולפיכך נראה דחמיר טפי משבירת העוגות דאין שם אלא מוחק וכאן יש מוחק ע"מ לכתוב שהרי דעתו לחזור ולסוגרו אחר הלימוד וקרוב אני לומר שחייב עליו חטאת עכ"ל וכמה וכמה הפריז הרב על מידותיו לענוש בזה חטאת מטעם כותב דאפי' לפי סברתו פטור דהא אין מתכוין בסגירת הספר כדי שיהיו האותיות מסודרים אלא על סגירת הספר מכוין ותו נ"ל דאין כאן לא מוחק ולא כותב וראי' ממ"ש פ' הבונה א"ר אמי כ' אות א' בטבריא ואות א' בצפורי כתובה היא אלא שמחוסר קריבה והתנן כתב על שני כותלי הבית ועל ב' דפי הפנקס ואין נהגין זה עם זה פטור. התם מחוסר מעשה דקריבה פי' אינו מקרבן אלא ע"י קציצה המפסיק ביניהם וכי קאמר כגון כתב א' על שפת לוח זו בטבריא ואתה יכול לקרב שלא במעשה אלא קריבה בעלמא והנה מחיוב דהתם נלמד פטור לנדון דידן דכי היכי דהתם חייב משום כתיבה אע"פ שאין סמוכים אלא הוויין כאלו הם זה אצל זה וחייב חטאת ממילא כאן דנתרחקה הכתיבה חשבי' לה כאלו עדיין סמוכים ואיהו לא עביד מידי הן לענין שלא עשה מחק הן כשחוזר וסוגרם דלא עביד מעשה חדש כי הכתיבה כבר היא קיימת וא"ל דהתם אמרי' כן לחומרא דוקא משא"כ כאן דלקולא דלגבי חיוב חטאת אין שייך חומרא דהא יש חשש שמביא חולין לעזרה אלא דע"כ ברור הוא כן. ותו דגם לקולא נלמוד בהדיא מהתם דהתם משמע דאלו היו כתובים קודם שבת אות אחד רחוק מחבירו וקורבם להדדי בשבת דודאי אין חיוב בזה דאל"כ אמאי אמרינן שם דחייב בכותב ב' אותיות הל"ל דאפי' כתובים כבר אלא שהיו מרוחקי' וקירבן בשבת דחייב אלא ודאי שפטור בזה דהקירוב אינו מועיל ולא מבטל כלל. הכא נמי כאן דמה שקירב האותיות שנתרחקו לא עביד מידי ופשוט שבזה לא שייך לומר דמדרבנן מיהו אסור לדעת מהר"ם כעוגות שזכרנו דהתם הוה עכ"פ מקלקל כיון דאחר שנשתברו לא מועיל שם קירוב דא"א לעשות מהם חיבור א' אחר ששיברם אבל כאן אין קלקול במה שמרחיקם ע"י הפתיחה וכ"ש שלא נתכוין אפי' לזה שיהיו האותיות נשכרים וכ"מ עוד ממ"ש בפ' הבונה כת' אות א' והשלימו לספר חייב משמע דאלו נטל אות א' שהוא נכתב כבר וקירבו להספר דאין בו חיוב ואין לחלק דדוקא בין אות שלם לאות שלם לא מהני הקירוב אבל באות א' שיתפרק מחמת פתיחת הספר מהני מה שנתרחק ונתקרב זה אינו דכך לי אות א' שאין בו חיוב שבת כמו חצי אות והקירוב הצריך לענין חיוב שבת בב' אותיות הוה כמו חצי אות דאין בו חיוב כנלע"ד ושמעתי שרמ"א בתשו' מתיר ג"כ פתיחת ספרים שכתובים עליהם אך ראייתו לא ידענא: לרשום באויר כו'. הטעם בת"ה שאין רישומו ניכר כמו במשקין ואפר. ולפ"ז לאו דוקא באויר מותר אלא ה"ה אם רושם על דף נגוב צורת אותיות שרי דגם בזה אין רישומו ניכר כלל וכ"מ בת"ה בשם א"ז שכ' צריך ליזהר שלא יכתוב אדם בשבת במשקין על השלחן כו' משמע על השלחן גריד' מותר: מותר לרשום בצפורן כו'. אע"ג דבפ' הבונה איתא במשנה דרושם הוה כמו כותב שכן היו רושמין בקרשי המשכן לסי' וע"כ חייב אם עושה ב' רושמים כמו בכותב ואפילו בדבר שאין מתקיים אי' במשנה דפטור משמע אבל אסור מ"מ כאן הוה רושם א' והוה אינו מתקיים כיון דתרתי לטיבותא מותר כנ"ל לכאורה אלא דקשה דא"כ היה לו להשמיענו דדוקא רושם אחד מותר אבל שנים אסור. ע"כ נראה דדוקא דומיא דמשכן שהיו רושמין שני רישומים להיכר שלא יתחלפו הקרשים ונמצא שלסימן אחד היו עושים ב' רושמים ובזה אסור מדרבנן אפילו באינו מתקיים משא"כ ברושם על הספר בב' מקומות הוה כל אחד סימן לדבר מיוחד על כן מותר אפילו מדרבנן ופשוט דהרשימה היא אסורה אם רושם אותיות דהא בכותב אסרו אפילו בדבר שאין מתקיים וכתב רש"ל וז"ל וסמ"ק אוסר לרשום על הספר ושמעתי מחכם ח' שהיה מכריע ביניהם ואמר שזה בקלף הקשה וזה בנייר הרך וסברא נכונה היא עכ"ל וחילוק זה שמעתי ג"כ מאחי הגאון מהר"י הלוי ז"ל מחמת שעינינו רואות שהרושם שאדם עושה בצפורן על הנייר מתקיים אפילו לאחר כמה שנים. ובזמן הטור היו כותבין הספרים על הקלף: אבל אסור ליתנם כו'. דהשתא משוי ליה מנא:

הזנה אוטומטית ט"ז/אורח חיים/שמב להביא לולב. בטור כתוב או שהי' טרוד והוצרך לעשר פירות ב"ה והקשה ב"י אי בדמאי מיירי אפי' בלא טרוד נמי דהא תנן אבל מעשרין את הדמאי ואי בודאי ל"מ טרוד דהא תנן אין מעשרין את הודאי ומסיק ב"י דמיירי בודאי ואפ"ה מותר אפי' שלא לצורך שבת כיון שאין בו אלא שבות והוא היה טרוד והא דתנן אין מעשרין הודאי אתיא כמ"ד כל שהוא משום שבות גזרו אפי' ב"ה וכפירש"י שם וקשה ע"ז שהרי כתב הטור והוצרך לעשר כו' משמע שיש צורך שבת ומו"ח ז"ל פירש דדוקא לצורך שבת מיירי ואפ"ה בעי' שיהיה טרוד דלא הוה מצוה כ"כ כיון דאפשר להיות בלעדו ואינו דומה ללולב ע"כ בעי' כאן עוד לטיבותא שיהיה טרוד ובסמ"ג כתוב והוא שיש בו צורך מצוה או דוחק כגון שהיה טרוד ונחפז לדבר זה עכ"ל. משמע כל דבר שהיה נחפז עליו ואם לא יעשה כן יהיה צער כה"ג התירו לו השבות ב"ה ונל"ל גם דברי הטור כן ומ"ש והוצרך לעשר פירותיו הוה כמו או הוצרך ומיירי בדמאי נמצא דמ"ש שהיה טרוד קאי אשאר מילי וכדעת סמ"ג וכתב רש"ל בתשו' סי' מ"ו שלצורך גדול והפסד מרובה שרינן אמירה לעכו"ם ב"ה שהרי אפי' בשבת עצמו הקילו בהפסד מרוב' לו' כל המציל אינו מפסיד ע"כ ב"ה לא גזרו כלל בזה וכתב שכן שמע מזקן שהורה לו' ב"ה לעכו"ם שידליק נר של יא"ר צייט ששכח להדליקו מבע"י ע"כ וכ"נ כוונת הרמב"ם שכתב והוא שיש שם דבר מצוה או דוחק כמו שהעתיק הש"ע כאן דמשמע דוחק אפי' בדבר הרשות:

הזנה אוטומטית ט"ז/אורח חיים/שמג מאיסור דאורייתא. כתב זה ע"פ תי' ב"י בהרמב"ם דהיינו שהרמב"ם כתב באיסור דרבנן אין ב"ד מצורן להפרישו וכן אם הניחו אביו אין ממחין בידו והקשה הטור דבגמרא משמע אפילו איסור דאורייתא ותי' ב"י בשם חמיו דהא דנקט רמב"ם איסור דרבנן היינו משום סיפא דאין ממחין ביד אביו הא בדאורייתא ב"ד ממחין ביד אביו ועל פי זה כתב רמ"א כאן דדוקא מאיסור דאורייתא ול"נ דדוקא לענין שיצטרך ב"ד למחות ביד אביו מחלק ב"י כן אבל לענין אב עצמו דנקט הש"ע ודאי צריך הוא לגעור בו אפילו באיסור דרבנן וכ"כ ב"י בסמוך וז"ל וכן אסור להרגילו בחילול שבת ומועד אפי' בדברים שהן משום שבות עכ"ל: הב"י הביא כאן מ"ש הטור בי"ד סימן שע"ג לענין טומאת מת שאביו צריך להפרישו וכתב ב"י טעמו דאע"ג דבפ' חרש משמע דדוקא לענין דלא לטמאתו בידים אמרינן שצריך להזהיר הגדולים על הקטנים היינו מקמי דידעינן הג' למודים דהיינו טומאה ודם ושרצים אבל אחר שנתגלו לנו ה"ל תרי כתובים הבאים כא' ואין מלמדין ואע"ג דעביד בגמרא צריכותא הוא לאו דוקא דא"כ לכתוב רחמנא נבילה וטומא' כו' ותימא ע"ז דאם הצריכותא לאו דוקא וה"ל ב' כתובי' ואין מלמדין ג"כ קשה לכתוב רחמנא נבילה וחד מנייהו ולא יהי' לנו צריכותא ונצרך לו' דה"ל ב' כתובים כו' אלא ע"כ דאין זה קושיא כלל דלכתוב חד משאר איסורים דלא הוזכרו לענין זה אלא אנו צריכים לתרץ מה דקשה לא לכתוב חד מנייהו ממה שזכרה התורה ועוד הביא ב"י בשם מהרא"מ דהקשה לא לכתוב שרצים ותיתי במה הצד מטומאה ודם אלא הצריכותא לאו דוקא וזהו פלאי להתחכם על התלמוד שעשה כאן צריכותא ואנן נימא דלאו צריכותא הי' ויוצא לנו מזה נפקותא גדולה לענין מלמדין ונלע"ד דודאי הצריכותא דוקא היא ויש כאן פירכא על מה הצד דהא בטומאת מת אשכחן נמי פעמים דמביא לידי כרת כגון אם נכנס למקדש וקדשיו ע"כ הוה פירכא דהא על מה הצד פרכינן פירכא כל דהוא וכאן הוה פירכא חשובה אף ע"ג דאינה חשובה כמו הפירכא דפרכינן בגמר' מ"מ ג"ז הוא פירכא טובה אלא ברור היא דהאי צריכותא הוא דוקא ואין כאן ב' כתובים הבאים כא' כלל דאל"כ היה לו לתלמוד לתרץ כן והנלע"ד לפ' דברי הטור בדרך זה דז"ל שם כשם שהכהן מוזהר שלא לטמאות כך הוא מוזהר על הקטנים מלטמאות וכ' הרמב"ם שאין הגדולים מוזהרים אלא שלא לטמאות ביד אבל אם בא לטמאות בעצמו אין ב"ד מצווין להפרישו אלא שאבי הבן מצווה לחנכו בקדושה ונ"ל שצריכין להפרישו וכ"מ הל' שדרשו אמור ואמרת להזהיר גדולים על הקטנים משמע שצריך להזהירם מלטמאות עכ"ל וזה ודאי קשה מאי למד הטור מן משמעות הל' של הדרשה אחר שבגמר' פירשוהו דלא לטמאות בידים דוקא ע"כ נלע"ד דל' להזהיר הגדולים כו' יש משמעו' דלא קאי רק על הב"ד ואפי' הם ישראלים ובזה אמרו בגמ' דהאזהר' היתה על טומאה בידים דוקא והיינו הב"ד אבל על אביו לא היתה שום אזהרה מן התורה רק מצד החינוך ראוי לחנכו כמו שסיים לחנכו בקדוש' והקדושה היא אינה מצד חיוב דאורייתא אלא מדרבנן וזו היא דעת הרמב"ם וטור חולק ואומר דעכ"פ האי אמור ואמרת משמעו שצריך להפרישו אלא דהא דאמרי' בגמ' דלא ליספו ליה בידים דוקא היינו על הב"ד כפי משמעו' שהבין המקשן דקאי על הב"ד ובזה יש חילוק אבל מ"מ לפי האמת עיקרא דקרא דמזכיר אזהרה היינו על האב שהוא חייב מן התור' וזה מדוקדק בלשון הטור שהתחיל בכהנים שהכהנים מוזהרים דהיינו האב על בנו כ"ז שהוא ברשותו ולא זכר הב"ד וע"כ סיים לומר שצריך להזהירם לשון יחיד דעל אביו קאי לקיים בו אמור ואמרת להזהיר אותו ולהפרישו דתחלה אמר ונ"ל שצריכים להפרישו לשון רבים היינו בכל הכהנים קאמר שיזהירו את בניהם כמו שהתחיל בכהנים אבל לעולם הטור ג"כ ס"ל דלענין טומאה אין על הב"ד מוטל להפרישם וראיה לזה שהב"י מביא דברי נ"י דס"ל כהטור ודברי נ"י הם באב דוקא כנלע"ד נכון להסכים דבריהם עם הרמב"ם ולא לחלק בין טומאה לשאר עבירות כיון דהתלמוד משוויה אותם להדיא: מ"מ טוב לו שיקבל על עצמו כו'. עפ"ז נל"ל דברי רש"י בב"ק דצ"ח בשורף שטרו של חבירו דאמרינן הוה עובדא וכפיה רפרם לר' אשי ואגבי' מיניה כי כשורא לצלמא ופרש"י שר' אשי שרף שטר חבירו בילדותו ואיכא למידק דודאי כוונת רש"י להציל ר' אשי מענין זה דהוא שרף שטר חבירו פי' דבילדותו עשה כן וכ"כ בתשו' מהרמ"פ בסוף תשובותיו וא"כ למה כפה אותו לשלם והא משנה שלימה היא הקטן פגיעתו רעה הוא שחבל פטור כ"ש ממונו ובא"ז למד מכאן דקטן חייב כשהגדיל ומביא עוד ראיה מדאמרי' בב"ק דף ל"ט מעליית יתומים ממ"ש הג"א בפרק החובל כן בשם א"ז אבל מו"ח ז"ל כתב דלא קי"ל כן דשאני גבי מועד דהיתה תקנת חכמים כן מפני תיקון העולם כמ"ש התוס' בפ' ד' וה' שם ונלע"ד דר' אשי ודאי פטור מן הדין אלא דרפרם כפאו בדברים לעשות לפנים משורת הדין כדאשכחן בסוף האומנין דרב פסק על רבה ב"ב חנה שישלם לפועלים שכירותם על מה שנשאו לו חבית ושברוהו בפשיעה ואמר שם רבה דינא הכי א"ל אין דכתיב למען תלך בדרך טובים ואורחת צדיקים תשמור ה"נ עשה רפרם כן לרב אשי וחלילה לרב אשי שהוצרך לכפיה אלא בדברים אכפיה כדאשכחן בהמדיר בכפיה שהיה בדברים וכוונת רפרם היתה שיעשה רב אשי לפנים מ"ה וכפוהו בדברים על זה כנ"ל נכון בזה:

הזנה אוטומטית ט"ז/אורח חיים/שמד ואז יעשה מלאכה. הטעם מפני פ"נ שאם לא יעשה מלאכה ימות וע"כ אסור לעשות מלאכה להתפרנס יותר מיומו וע"כ נראה שאם יש לו מה לאכול כגון לחם אסור לבשל לו תבשיל דאין כאן פ"נ והא דמותר לילך משום דתחומין דרבנן ואין כאן אלא ספק בכל יום:

הזנה אוטומטית ט"ז/אורח חיים/שמה מקום המוקף מחיצות. בסי' שס"ג יתבאר כמה מחיצות צריך שיהו שם: ויש בו ד' טפחים כו'. משמע דעובי המחיצות הם נמדדים עם החלל לד"ט וכ"כ הרא"ש להדיא פרק קמא דשבת גבי כוורת שהדפנות מצטרפות עם החלל הכוורת לרוחב ד' כו' וכ"כ התו' בפ"ק דף ח' דלא כפי' ר"מ שפי' שיהו ד' בתוך הכוורת אלא גם העובי מצטרף כמו בחולית הבור דמצטרף לחלל הבור כיון דחזי למינח עליה מידי כו' וסיימי כדפרש"י ומ"ש רש"י הביאו ב"י וז"ל וכן גדר דאמרי' מד' צדדין גוד אסיק פני המחיצה על ראשו ונמצא ראשו מוקף מד' צדדין וחללו ד' עכ"ל אין לטעות בזה דדוקא בחלל צריך שיהיה ד"ט בלא המחיצות דלהכי כתב רש"י פני המחיצות להורות שחודו החיצון עולה ואסיק מחיצות נמצא שעובי המחיצות הם בכלל החלל בין חודו של זה החיצון לחוד שכנגדו וזה מוכח דאם תרצה לפרש דברי רש"י על חלל ממש יהיה פירושו מוסכם עם ר"ח והתו' סיימו שפירש"י מסכי' לפי' שלהם והרמב"ם כ' בפי"ד מוקף ד' מחיצות גבוהי' וביניהם ד"ט כוונתו ג"כ עם עובי הכתלים ומ"ש ביניהם פירושו בין הכל כנ"ל אלא דק"ל ממ"ש בפ' הזורק (שבת דף צ"ט) בעי ר"י כותל בר"ה גבוה י' ואינו רחב ד' ומוקף לכרמלית ועשאו רה"י וזרק ונח ע"ג מהו מי אמרינן כיון דאינו רחב ד' מקום פטו' הוא א"ד כיון שעשאו רה"י כמאן דמלי' דמי פירש"י והוה אצלו ראשו כארעא סמיכתא כל החלל אמר עולא ק"ו לאחרים עושה מחיצה לעצמו לא כ"ש פירש"י ראש הכותל הרי לפנינו דכיון שעשאו רה"י אז אמרינן דהו' כמאן דמלא דרה"י עול' עד לרקיע משא"כ כאן דבלא העובי לא הוי רשות היחיד א"כ אינו עולה עד לרקיע ולא הוי כארעא סמיכתא וכן במה דסיי' לאחרי' עוש' רה"י כו' וזה אינו מבורר כאן וצ"ע: ע"ג רה"י. פי' ואע"ג דאין רחבין ד' הוויין רה"י דכיון שהם עושין היקף שלהם את הקרקע המוקפת רה"י שהיה כרמלית קוד' לזה ק"ו שהן עצמן יהיו רה"י ועמ"ש לפני זה מה שקשה מזה: אפי' כלי. עמ"ש סי' שנ"ו לענין רקק מים בר"ה או ברה"י: ואין דלתותיו נעולות. נראה דאם דלת א' נעול מבטל ג"כ ר"ה כיון דלא הוה מפולש: וי"א שכל שאין ס' רבוא כו'. כתב ב"י הדיעה האחרונה היא דעת רש"י והתו' והרא"ש והטור וסמ"ג וסמ"ק וסה"ת (והמרדכי פ' כל כתבי) והרוקח והאחרון מהרי"ו בתשו' ודיעה ראשונה הוא דעת הרמב"ם ורמב"ן ורשב"ם והמ"מ והר"ן והריב"ש ותמהתי דכאן כתב ב"י בשם המ"מ ורמב"ם ורשב"א דא"צ ס' רבוא בוקעים ולעיל סי' של"ד כתב הטור להקשות על סה"ת מהך סברא דאין כאן איסור דאוריי' לדידן שאין לנו ר"ה כו' וכתב ב"י שזו הקושי' הקשה המ"מ בשם הרשב"א א"כ משמע דס"ל שלא הוה ר"ה עד שיש ס' רבוא ג"כ דאל"כ גם לדידן יש ר"ה וכתב רש"ל בפ' א"צ סי"ח וכ"כ מהר"ר בנימן בתשו' סי' צ"ב דיש להחמיר כדיעה ראשונה ורמ"א כ' בסי' שמ"ו שכל רשויות שלנו כרמלית הם משמע כדיעה אחרונה ובפי העולם מורגל עכשיו שאין לנו ר"ה הוא כדעת הי"א והם רבים ובפרט שבדעת המ"מ ורשב"א מצינו ג"כ להיפך כמ"ש וע"כ המחמיר יחמיר לעצמו ואין בידו למחות למה שנוהגין עכשיו כאותן הרבים שמקילין כנ"ל: י"ג אמות ושליש. אף ע"ג דרוחב ר"ה הוא י"ו אמות כמו שהי' בין העגלות במדבר מ"מ כאן ששני ראשיה הם לר"ה הוה זה ג"כ ר"ה וטעם לשיעור זה הוא כמו שמצינו בפסי ביראות שהי' בין כל פס לפס שיעור זה דהיינו כשיעור שיוכלו לעבו' שם שני רבקות של ארבע' בקר כשפוגעות זו בזו א' נכנסת וא' יוצאת דאז ניחא תשמישתיה שם כמו בר"ה וכל בקר הוא אמה וב' שלישי' כדאי' פ' עושין פסין: הוה כרמלית. דל"ד לגבוה י' דכאן הוה תשמיש ע"י הדחק ולאו שמיה תשמיש: ואין להם לחי כו'. דאלו הי' שם לחי הוי רה"י גמור דלחי משום מחיצה ואלו הי' שם קורה דלא הוה מחיצה להרמב"ם אלא משום היכרא מ"מ הוה רה"י לטלטל בתוכו ועכשיו שאין שם לא זה ולא זה שוי' ככרמלית: גג הבולט כו'. טעם לפי שנעש' הגג רה"י מחמ' גוד אסיק לא אמרי' כן (אלא) היכא שהמחיצות ניכרות: וכל זה דוקא כו'. פי' בר"ה אמרינן באין בו ד' דלא הוי כרמלית אלא מקום פטור אבל בעומד בכרמלית אע"ג דלא הוה ד' הוה ככרמלית דמצא מין כו' ויש חולקים ס"ל דאף בכרמלית הוה זה מקום פטור:

הזנה אוטומטית ט"ז/אורח חיים/שמו וחכמים אסרו כו'. גזירה משום מרה"י לר"ה: אבל העומד ברה"י או מוציא כו'. האי או ט"ס היא וצ"ל ומוציא וכ"ה בטור וצריך ביאור מ"ש אחר זה או מושיט דהא רישא נמי מיירי ממושיט דאל"כ היאך יכול להוציא כיון שעומד ברה"י ע"כ צ"ל מ"ש העומד ברה"י אין פירושו שנשאר עומד אלא שהיה עומד והלך והוציא או הכניס או שנשאר עומד אלא שהושיט או זרק וב"י כתב שהיה כתוב בספרו קודם חלוקה זו ובלבד שלא יוציא מרה"י למקום פטור דרך ר"ה וכתב ע"ז דאף על גב דפסק בסמוך מהלך לאו כעומד דמי ואם כן כיון שלא עמד לפוש בר"ה הוי מוציא מרה"י למקום פטור דשרי מ"מ כיון דאם עמד בר"ה חייב גזרי' שמא יעמוד ובס' ישן כתוב ובלבד שלא יוציא מרה"י למקום פטור ויעבירנו דרך מקום פטור לר"ה או איפכא עכ"ל וקשה ע"ז דא"כ מה כתב הטור אח"ז וכן העומד ברה"י כו' דפירושו ע"כ שהולך מרה"י דרך מקום פטור לר"ה כמ"ש וא"כ היינו רישא ולגי' של הב"י ניחא זה ומו"ח ז"ל כתב על נוסחא זו שהיא מוטעה דלא מצינו גזירה זו שמא יעמוד לפוש ולפי הדין מותר לכתחלה להוציא מרה"י ולעבור ברגליו דרך ר"ה ולהניחה במקום פטור ותמוהין מאד דבריו דודאי גזירה זו נכללת במ"ש בגמרא ובלבד שלא יטול מבע"ה ונותן לעני דמזלזל באיסורי שבת לכתחלה לגרום הוצאה מרה"י לר"ה גזירה דלמא אתי לאקולי ולאפוקי להדיא מרה"י לר"ה עכ"ל וכאן נמי שייך גזירה זו ותו נ"ל ראיה ברורה לאיסור בזה דאם נתיר מרה"י לפטור דרך ר"ה מטעם דמהלך לאו כעומד ה"נ נתיר מרה"י לרה"י דרך ר"ה כיון דאין כאן עמידה בר"ה ועקירה והנחה הוה מרה"י לרה"י ובסי' שמ"ח בטור מבואר שאסור אלא פשוט דאף דמהלך לאו כעומד דמי היינו לענין חיוב אבל לענין היתר ודאי אסור בכל גווני משום זלזול שבת וחס לנו לומר שום היתר בזה ומ"מ קשה על גי' ב"י דלא מצינו זה בהדיא בגמ' והבבות שכ' הטור אח"ז הם כתובים בהדיא וטפי היה לו להקדים מ"ש בהדיא בגמ' ע"כ נראה דאף שמן הדין יש לאסור אף בנדון של הב"י מ"מ הגי' הישינה של ב"י הוא עיקר ומ"ש אח"כ או מושיט צריך לפרש דה"ק שהוא מוציא ומכניס בין דרך הושטה בין דרך זריקה כנלע"ד: שלא הוקף לדירה. מן התורה הוא רה"י גמור לכל דבר אלא שהתירו לטלטל ממנו לכרמלית שאם נאס' זה יאמרו שהוא רה"י גמור ויבואו לטלטל בתוכו בכולו ומתוך זה יבואו שאר אנשים לטלטל בר"ה כי דומה זה לר"ה ואע"פ שעכשיו ג"כ הוא עוש' איסור דרבנן במה שמטלטל מרה"י לכרמלי' מ"מ לא אסרו זה דלא שכיח הוא ולא גזרו בו רבנן: ולכן מותר ליקח כו'. דאע"ג שהגינה היא רה"י מן התורה לא אסרו הטלטול ממנו לכרמלית וזהו ממש הדין הנזכר לפני זה: דאז הוי רה"י. פי' ואסור להכניס לשם מן הכרמלית שלפניה וא"כ הי' ראוי להתיר להכניס מאסקופ' זה לרה"י אלא דמ"מ אסור שמא לא יהי' רחב ד' ויהיה כרמלית אף שאין רחב ד' כיון שיש לפניה כרמלית מצא מין כו' ומ"ש כמו לרה"י האי כמו הוא ט"ס: מיהו אסור להכניס כו'. בהגהות מרדכי פ"ק דשבת כתו' וז"ל דאסקופה שלנו מה שיש מן הפתח ולפנים כשהוא נעול ר"ה גמור הוא ומה שיש חוץ לפתח אסור להכניס מעליו לפנים דליכא לדקדק השתא בקירוי שאין לנו קירוי רחב ד' והמדקדק שמא יבוא לעבור על ד"ת ואף אסור להוצי' מעליו לחוץ דשמא התקרה ד' ואסור להוציא מדאוריי' לחוץ עכ"ל. וב"י בשם כלבו כ' שאין אדם יכול לעמוד בר"ה או כרמלית ולנעול בית ולהכניס המפתח לפנים תחת הדלת או למעלה מן הצדדין לפי שאפי' משהו אסור להכניס ולהוציא מרשות לרשות עכ"ל וכ' המרדכי פ"ק דשבת דכשהתינוק מביא מפתח עמו מותר ליקח המפתח ולפתוח כיון דאין המשקוף בולט ד"א בר"ה הוי כר"ה אבל לאחר שנפתח המנעול צריך להסיר המפתח טרם שיפתח הפתח עצמו שהרי מה שיש מן הפתח ולפנים רה"י גמור הוא עכ"ל. העתקתי כל זה לפי שראיתי רבים נכשלים באותן מקומות שאסור הטלטול מחמת שאין שם עירוב ופתח בהכ"נ הוא לצד הרחוב ואין שום חדר לפני הפתח והעכו"ם מביא המפתח יש ליזהר שלא יקח השמש המפתח מידו עד שיהי' עם העכו"ם תחת משקוף שעל הפתח דשמא יש שם בתקרה ד' והוי רה"י ומטלטל מכרמלית שלפני בה"כ לתוך רה"י ע"כ יקח המפתח ממנו תחת המשקוף ואח"כ יפתח המנעול ולא יפתח הפתח עד שיסיר המפתח ואח"כ יפתח הפתח דשמא אין בתקרה שחוץ לפתח ד' נמצא ששם הוא כרמלית והוא מכניס מן כרמלית לרה"י ע"כ יסיר תחלה המפתח ויתנהו לעכו"ם או יטמינהו בפתח בתחתיתו או מצידו ובית שפתחו פתוח לכרמלית צריך ליזהר שלא יטלטל מן הבית ולחוץ רק עד שיעור שהפתח שוקף שם ותו לא דשמא אין בחלק החיצון ד' והוה כרמלית ומטלטל מרה"י לכרמלית וראוי לאותו קהל שיעשו לפני הפתח איזה חדר שהוא רה"י ויביא העכו"ם המפתח לשם ושוב אין חשש ומשמע במרדכי שיש היתר להביא ע"י תינוק המפתח כמו ע"י עכו"ם ואע"ג דפ' חרש אי' דנאבדו המפתחות וא"ר פדת לידבר תינוק לשם וימצאנו משמע דאסור לעשות ע"י שיביא התינוק לשם כדאמרינן התם דליספו בידים אסור התם מיירי מר"ה שהוא דאוריי' אבל אנו אין לנו אלא כרמלית שהוא מדרבנן כנלע"ד: וכן בגנין שלנו הבולטין כו'. בכאן מבואר הספק שמספקין בו הרבה בענין הבית שיש לפניו לצד הרחוב גג בולט לרחוב ובנוי תחתיו בנסרים שקורין בל"א פי"ר ליב"ן מה דינם אם יוכל לטלטל שם מן הבית והרבה טועים לומר פי תקרה דלשם בצד הבולט לרחוב יורד וסותם והוה כאלו בנוי עד למטה בארץ ומכאן משמע להדיא דדרך שתחת הגג כרשות שלפניהם וכ"מ בב"י בשם ש"ל בתשו' העתיקה ב"י וז"ל ואם יהיו קורות או עמודים עומדים לצד הבתים פתוחים לר"ה תחת אותו הקירוי שעל פתחי הבתים הרי אלו לא מעלין ולא מורידין וכי אמרי' שיירות שחנתה כו' אבל מרה"י לר"ה אפי' ע"י סטיו אסור וכ"ש אם יהיו בין הקורות והעמודים שכנגד פתחי הבתים יותר מג"ט כו' והא דנקט מרה"י לר"ה ה"ה לכרמלית דלא מחלק אלא לענין שעי"ז עושה כרמלית ע"ש וכתב עוד שם הגע עצמך אם הי' ר"ה מקורה יש בו הנאה של כלום אין לתקרה הנאה לענין איסור שבת זה מי שמוציא מפתח הבית ולחוץ כו' הרי מבואר דלא מהני כאן פי תקרה יורד וסותם והוא דבר פשוט דהא אפי' בתחת התקרה של האסקופה כדלעיל לא אמרי' כן ק"ו לפני הפתח והטעם דלא אמרי' כאן פי תקרה יורד וסותם כיון שאין מחיצות מהצדדים דינם כרשות שלפניה כמ"ש רמ"א כאן וע' בסי' שס"ה מ"ש שם בסופו:

הזנה אוטומטית ט"ז/אורח חיים/שמז וחבירו פטור אבל אסור. לא משום איסור שבת אלא שמכשיל את חבירו וגורם לו להוציא חפץ:

הזנה אוטומטית ט"ז/אורח חיים/שמט ואפי' בכרמלית. בב"י בשם הכל בו למד כן מדאמרי' בפ' כירה (שבת דף מ"ב) דקוץ ברה"ר מוליכו פחות פחות מד"א ופי' רש"י עד שיסלקנו לצדדים של ר"ה דאיסור דרבנן הוא עכ"ל משמע שאסור לכתחלה פחות פחות מד"א והחמירו בזה אפי' בבין השמשות דשאר שבותים שרי כדלעיל מ"מ כאן יעבור בקלות ויוציא חוץ לד' וע"כ החמירו אפי' בכרמלית כי קרוב הוא שיוציא חוץ לד' ומ"מ נ"ל דבתרתי לטיבותא דהיינו בין השמשות ובכרמלית לא החמירו כ"כ דהוי תרתי דרבנן וההיתר שזכר בס"ג שנותן לחבירו שאצלו כו' היא אפי' שכל א' הולך פחות מד"א אין איסור דשם לא גזרי' שיוציא חוץ לד"א דכל א' ודאי נזהר וכן פרש"י בהדיא שכ"א מטלטל תוך ד"א שלו ופשוט שזה אינו מועיל אלא לענין טלטול חוץ לד"א בר"ה או בכרמלית אבל לא להוציא מרה"י לכרמלית וכ"כ רש"ל בתשובה סי' נ"א והביא הוכח' לזה ולי תמוה שהוא פשוט דהא משנ' מפורשת לענין מרה"י לר"ה במשנ' ראשונ' דשבת וה"ה לענין כרמלית מדרבנן וע"כ קראתי תגר על מה שראיתי באיזה קהילות בשבת שנותנין ס"ת לבהכ"נ והולכין דרך הרחוב שהיא עכ"פ כרמלית נושאין אות' ע"י הושטה מאחד לחבירו בפחות מד"א ועושין איסור במה שמוציאין אותה מן הבית לרחוב דלזה לא מהני הושטה וע"י עכו"ם ודאי אסור להוציאה מן הבית וה"ל מצוה הבאה בעבירה לפי דעתי וכשנושאין בשבת תינוק נמול יש להתיר שיוציא עכו"ם התינוק מן הבית דלא להוציא מרה"י לכרמלית ואחר כך יטלטלוהו ישראל בפחות פחות מד"א וכן כשיכניסוהו לביהכ"נ צריך שיכניסו עכו"ם דהוה מכניס מכרמלית לרשות היחיד כל זה נראה ברור וה' יכפר בעד השוגגים:

הזנה אוטומטית ט"ז/אורח חיים/שנ ובלבד שלא יעבירם ד' אמות. פירוש אע"פ שהוא עומד ברה"י רק שבידו מוליך חפץ ד' אמות ממקום זה שהוא מונח עד סוף ד' אמות ברשות הרבים:

הזנה אוטומטית ט"ז/אורח חיים/שנא בתוך ג' טפחים. פירוש המזחילה מונחת סמוך לגג תוך ג' טפחים אמרינן לבוד ושם גג על זה והוי כמוציא מגג לרשות הרבים אבל מותר לקלוט מן האויר אפילו ידו תוך שלש למזחילה ולא שייך בזה לבוד דהא על כל פנים אינו מוציא מרה"י ממש ואין בחיוב הוצאה אלא מוציא ממש מרה"י אבל הרר"י כתב דגם בזה אסור בסמוך לשלשה למזחילה: שאין בהם ארבע על ארבע. דאל"כ אסור דהוי כמוציא מרשות לרשות ואפילו למטה מעשרה הוי על כל פנים כרמלית:

הזנה אוטומטית ט"ז/אורח חיים/שנב הקורא בספר כו'. כל הספרים העשויים בימים הראשונים עשוים בגליון כס"ת שלנו: גוללו אצלו. בגמ' פרק בתרא דעירובין דף צ"ח פרכינן הא דמותר לגוללו אצלו אע"ג דמונח על הארץ ולא גזרינן שמא יפול כולו לארץ ואתי לאתויי ארבע אמות ברה"ר משום בזיון כתבי קודש ואמאי אסור בסיפא בסעיף ב' בקורא על הגג באם הכותל משופע כו' דאסור לגללו אצלו מטעם גזירה זו ומשני רבה הכא ברישא באסקופה הנדרסת עסקינן ומשום בזיון כתבי קודש פרש"י לעולם אסקופה רשות היחיד הוא אבל נדרסת דרגל הרבים עוברת דרך לה ובמקום דריסת הרגל בני אדם עומדת איכא בזיון כתבי קודש להכי התירו לגוללו אצלו דלא דמי לקורא בגג דהתם ליכא בזיון כולי האי אבל בהא כיון דאגודו בידו ושבות בעלמא הוא לא גזרינן עכ"ל. וז"ש רמ"א דרבים דרסי וכו' ואם כן משמע דגם באסקופה יש איסור לגוללו אם היא אינה נדרסת לרבים ולמה התיר הטור בסתם באסקופה משמע דכל אסקופה היא נדרסת והי' לו לטוש"ע להזכיר דמיירי בנדרסת וכלשון הגמ' וכ"ה באשר"י וברמזי' גם על הרי"ף קשה דלא זכר כלל מנדרסת וגם על הרמב"ם שהביא ב"י שפוסק כאביי דסבירא ליה דדוקא באסקופה כרמלית שרי ובגמרא אמרי' דגם בכרמלית יש חשש שמא יוציא מרשות היחיד לרשות הרבים וצריך לאוקמיה בגמרא באסקופה ארוכה דוקא ורמב"ם לא זכר מזה אלא התיר בסתם אסקופה כרמלית ואע"ג דיש בגמ' תירץ אחר דהיינו שסתם כתבי קודש מעיינו בהו לא קי"ל כאותו תירץ דאתיא כבן עזאי ולא קי"ל כבן עזאי וכמ"ש הרז"ה הביאו הרא"ש שם וכל זה צ"ע: על הגג. כי הגג הוא רשות היחיד וכל שלא הגיע לי' טפחים התחתונים שם הוה מקום פטור ע"כ גוללו אצלו אבל הגיע לי' טפחים שם הוה רשות הרבים ויש חשש שמא יפול כולו מידו ויבוא לאיתויי מרה"ר לרה"י. וכבר נתבאר חומרא דגג מה הוא טפי מאסקופה: בענין שנח. דאין חיוב אלא במונח על גבי משהו:

הזנה אוטומטית ט"ז/אורח חיים/שנג ואם א' גבוה כו'. משום גזירה דלמא מיגנדר ונפיל ואתי לאתויי ואע"ג דבסי' שאח"ז כתוב בהג"ה דבדבר רחב אין איסור בכל הכלים שאני הכא שהוא זורק מגבוה לנמוך או להיפוך וצריך לאמן ידיו משא"כ לקמן שהוא מניח:

הזנה אוטומטית ט"ז/אורח חיים/שנד אם עומד בתוך ד' טפחים. פי' הבור עצמה והוה המקום הפנוי שבין הבור להכותל מקו' פטור ואע"ג דקי"ל תל ברה"ר שאין בו ד' לא הוה מקום פטור אלא כשהוא גבוה ג' שאני הכא דכל הפסק פחות מד' בין בור וכותל לא דרסי ליה רבים כלל ע"כ הוה מקום פטור באין בו ד' אע"ג שאין גבוה ג' כ"כ ב"י בשם ריטב"א וט"ס יש שם וצ"ל כמ"ש: ואם הוא רחוק וכו'. פי' הבור עצמה דהשתא לא הוה מקום פטור אלא או רשות הרבים או כרמלית בקרן זוית הסמוכה לרה"ר על כן צריך שתהיה החוליא של הבור גבוה י' ממילא הדלי ששואב בו הוא למעלה מי' ושם לא הוה רה"ר והוא ממלא מרשות היחיד לרה"י דרך מקום פטור שכל שלמעל' מי' ברה"ר הוה מקום פטור משא"כ אם החוליא פחות מי' הולך הדלי דרך רשות הרבים ומטלטל מרה"י לרה"י דרך מקום ר"ה. וכתב ב"י שהריטב"א הקשה אפילו ברחוקה יהיה מותר אפי' בלא גבוה י' כיון שאגדו בידו דהיינו ראש הדלי כי מיית לה מרשות היחיד לרשו' הרבים נמי אפי' שבות ליכא כדאיתא בסוף פירקין דהיינו מ"ש בסימן שנ"ב ותי' בדרך דחוק כמ"ש ב"י ומו"ח ז"ל חילק דבסי' שנ"ב דיעבד הוא ולא נח ברה"ר אבל הכא לכתחלה קא ממלא הלכך אע"ג דאגודו בידו ה"ל כמטלטל מרה"י לרה"י דרך ר"ה להדיא ואסור עכ"ל ול"נ תמוה מאוד דאין כאן קושיא כלל דגם בסימן שנ"ב יש חשש דלמא נפל כלו ואתי לאתויי ד"א בר"ה לפיכך צ"ל שם באסקופה נדרסת ולא גזרי' כן משום בזיון כתבי קודש וכן לשאר תי' שם יש טעם למה לא גזרי' כן וא"כ כאן באגודו בידו נמי יש ודאי לגזור דלמא נפיל כל הדלי מידו וילך למטה ויביאנו מרשות הרבים לביתו ושבות זה ודאי אסור זה נ"ל פשוט ונעלם ממנו כוונת הריטב"א בקושיתו:

הזנה אוטומטית ט"ז/אורח חיים/שנה גזוזטרא. פי' דף היוצא מן הכותל למעל' מן המים ויש שם נקב באמצעיתה וחלון פתוח לה וכשימלא מים דרך הנקב מטלטל מן המי' שהם כרמלית לרשות היחיד ע"כ צריך שיעשה מחיצה כל סביבה דהשתא הוה כל שכנגדה עד למטה רה"י דאמרי' גוד אחית: ד' על ד'. דכל מחיצ' העשוים לפחות מחלל ד' אינה מחיצה כ"כ ב"י בשם רש"י ותו': מותרים גם לשפוך ממנו. לאפוקי מחד מ"ד דס"ל לשפוך אסור מפני שהנהר מוליכים המים חוץ למחיצת הגזוזטרא: שהקילו בספינה. פי' שבגזוזטרא הנזכר ברישא צריך דוקא מחיצות והקולא הוא דאמרי' גוד אחית אבל בספינ' יש עוד קול' דאין צריך אפ ' מחיצות. אלא אמרי' כוף הצדדי' כאלו היה שם מחיצות ואח"כ אמרי' גוד אחית: זיז כל שהוא ועושה בו נקב כו'. דבר זה הוא תמוה ואין בו ישוב ונעתיק הסוגיא איתמר ספינה רב הונא אמר מוציאין הימנה זיז כל שהוא וממלא (פירש"י ממלא מן הים ומכניס לספינה) קסבר כרמלית מארעא משחי' פירש"י שיעור איסור כרמלית הוא עד י' משחי' להו מקרקעי' הים ואוירא שהוא למעלה מי' דאפי' הן מים הוה מקום פטור הלכך בהתירא קא שקיל לכתחלה ובדין הוה דזיז נמי לא ליבעי אלא כי היכי דליהוי ליה הכירא ור"ח ורבה בר רב הונא אמרו עוש' מקום ד' קסברי כרמלית משפת מיא משחי' מיא ארעא אסמיכתא היא ואי לא עביד מקום ד' ממלא מכרמלית לרה"י ופסקי' כר"ח ורבה אלא דאם יש בדופני הספינה גבוה י' מעל המים קי"ל כר"ה דסגי בזיז כל שהוא והטעם דאז מטלטל הדלי על דופני הספינה והיינו למעלה מי' שהוא מקום פטור שהרי הדופן הוא י' והדלי למעלה ממנו. וכתב המ"מ פט"ו וז"ל ושאלו המפרשים מקום ד' זה מהו מועיל שהרי אם הוא תוך י' לשפת הים דינו ככרמלית והספינה רה"י ופי רבינו הרי שדרך הזיז ממלא כלומר שהזיז הוא חלול באמצעיתו ומשלשל כליו דרך שם וממלא וכיון שהוא מקום חשיב אמרינן כוף הצדדים וגיד אחית כאלו הן עד שפת המים והכל רה"י עכ"ל מבואר כוונתו דדוקא במקום שצריך ד' בעינן מילוי דרך הנקב משום דקשה הא מפיק לרה"י מכרמלית דכיון שאין י' מן המים והמקום ד' שעושה הוה שם כרמלית מן המים למקום ד' שעושה ומה מועיל מקום הד' הזה ע"כ צ"ל שיש שם נקב והמקום הוא חשוב הוה כאילו יש שם מחיצות סביב הנקב נמצא שאותו המקום שיש שם מחיצות מצורף לדופן הספינה והוי רה"י כמו הספינה וא"כ מבואר דביש י' בגובה דופן הספינה דמפיק ממקום פטור לכרמלית ומותר בזיז כל שהוא משום היכרא בעלמא א"צ שיהיה נקב באמצעיתו ולמלאו דרך שם דהא בזה קי"ל כרב הונא דס"ל סגי בזיז כל שהוא ושם אמרי' בהדיא בגמרא בדין הוא דזיז נמי לא נבעי אלא משום הכירא בעלמא ולהיכרא ל"צ שיעשה נקב באמצעו וא"כ א"צ שיהו שם מחיצות ול"צ לומר כוף ותו דמחיצה שם לא מעלה ולא מוריד דהא כל מחיצה שאין עשויה לחלל שיש בו ד' אין מועיל כלל כמ"ש בתחלת הסעיף זה בשם רש"י ותו' וכאן לא הוה אלא כל שהוא נמצא דמ"ש המ"מ בשם רבינו האי שדרך הזיז הוא ממלא פי' בזיז שיש בו ד' על ד' וז"ש הטור והרמב"ם אבל אם הוא למעלה מי' מוציא זיז כל שהוא וממלא שהרי דרך מקום פטור ממלא כו' הרי שלא זכרו כאן שיעשה נקב בזיז כמ"ש ברישא מתוך י' אלא ודאי הכונה שדרך אויר מקום פטור ממלא דהיינו האויר שלמעלה מדופני הספינה ובטור כתוב בהדיא דרך אויר מקום פטור כ"ז נראה ברור ופשוט אלא שהב"י ומ"מ הבין שכוונת הרמב"ם שגם הזיז כל שהוא צריך בו נקב וימלא דרך שם. ולישנא דרבינו האי שמביא המ"מ אטעיתי' שסבר מ"ש המ"מ שדרך הזיז הוא ממלא פי' בזיז כל שהוא ולא עיין יפה דכל הפשט אינו הולך בדרך זה אלא גם מקום ד' קרוי זיז ועוד כתב המ"מ וז"ל וכבר ביאר רבינו דבר זה באמרו שהרי דרך מקום פטור ממלא נראה מזה שדרך הזיז נכנס הדלי עכ"ל ותקפה עליו משנתו של רבינו בעל ב"י ומ"מ בפירוש זה דאם תאמר שיש שם נקב ממילא תאמר שיש שם מחיצות הוה ע"ז שם רה"י כמ"ש המ"מ דהוה כולו רה"י ואי משום שאין בו ד' לא הוה רה"י ואין אתה מצרפו להספינה א"כ הוה כרמלית שהרי הדופן של הספינה הוא י' ממילא הדף שעושה אפי' אם יעשנו סמוך ממש לשפת הדופן מכל מקום מה שהוא אויר תחת הדף למים הוא כרמלית והדף מונח על הכרמלית ולאו שם מקום פטור בזה אלא מכניס דרך אויר כרמלית שתחת הדף להספינה שהוא רה"י אלא פשוט דהאי מקום פטור לא קאי על דרך הנקב דאין כאן נקב כלל אלא אאויר דלמעלה מדופן הספינה קאמר כמו שכתוב בהדיא דרך אויר מקום פטור ומו"ח ז"ל כתב דמשמע מכל הפוסקים דלא בעינן נקב בזיז כל שהוא אלא מדברי המ"מ בשם רבינו האי למד כן הנה האמת אתו דבכל הפוסקים משמע כן אלא דמ"ש דמדברי המ"מ משמע כב"י גם הוא ז"ל שגג בזה דלא עלה זה על דעת המ"מ כלל: ולענין דינא יפה כוון מו"ח ז"ל והאי מילתא שכתב כאן ועושה בו נקב כו' הוא שלא בדקדוק ולא תפסיה כן אלא ממלא בהדיא מן המים לספינה וכמו שפירש רש"י בדברי רב הונא בהדיא כן ה"נ לר"ח ורבה בגבוה עשרה וזה ברור לכל מעיין בצדק: ומימיו יכול לשפוך על כו'. זה קאי אאין גבוה עשרה בדופני הספינה דצריך מקום ארבע אבל לשפוך אין צריך זיז כלל אלא שופך בהדיא על דופן הספינה כיון דאין כאן אלא כחו מה שאין כן אם שופך קצת רחוק מן הדופן הוה זורק מרה"י לכרמלית ממש ואם יש בו גבוה י' ואינו רוצה לשפוך על הדופן כגון שהם סרוחים והריח יכנס לתוך הספינה ורוצה לשפוך מרחוק לכותל צריך ג"כ היכר זיז כל שהוא כנלע"ד: ואינה רחוקה כו'. דממילא שניהם נוחים להשתמש בשניהם ואוסרים זע"ז מ"ה אם עשו מחיצה לעליונה לבד בשותפות אוסרות זע"ז וכ"ש אם עשו שתיהן לתחתונה דעליונה אוסרת על התחתונה דניחא ליה להשתמש בתחתונה ע"י שלשול אבל אם כל א' עשתה לבדה ואין לה חלק במחיצת חבירו אינה אוסרת עליה וכן אם עשו לשניהם מן השותפות כל אחת גילתה דעתה דסילק' נפשה מחבירתה שוב אינה אוסרת עליה כ"ז שאין רחוק ביניהם ד"ט אבל ברחוק ד"ט אין התחתונה יכולה להשתמש בעליונה אלא תשמיש אויר ולאו תשמיש הוא ע"כ אינה יכולה לאסור על העליונה ואגובה יותר מי' ביניהם לא קפדי' דמשתמש ע"י זריקה אע"פ שהי' תשמיש קשה כיון שאינו משתמש דרך אויר אוסרת עליה:

הזנה אוטומטית ט"ז/אורח חיים/שנו עמוקה י' ורחבה ד'. דאם אינו כן אין נעשה רשות לעצמה וא"צ תיקון דאם היא ברה"ר הוה האמת מים ג"כ רה"ר ואם היא ברה"י הוה ג"כ רה"י אבל אם היא בשיעור זה נעשה רשות לעצמ' והוה כרמלית אפי' בחצר וצריך תיקון להבדיל בין המים שבתוך המקום הזה למים שחוצה לה בכניסת המים וביציאתן שתהא מחיצה נעשית בשביל המים בתוך אוגנים אבל מחיצות החצר שהיא תלויה ועובר' על גבה אינה מועלת לה כ"כ רש"י במשנה דף פ"ז ועמ"ש בסי' זה בסמוך: ויהיה טפח ממנה משוקע כו'. פי' המחיצה שעשה לאמת המים כדי להבדיל כמ"ש יהיה ראשה שלמטה משוקע במים טפח הן במחיצה של צד הכניס' הן של צד היציאה דבלא"ה לא מקרי הבדלה דעירובי מיא שחוץ לחצר עמהם: אצל השפ' מכל צד כו'. פירוש שבצד הכניסה ובצד היציאה עשה מחיצה לרחב האמה אלא שלא עשה מחיצה בצד הכניס' כולה בחתיכה א' אלא בב' חתיכות דבאמצע המחיצה הניח מקום פנוי וכן במחיצה של צד היציאה ועשה כן כדי שבאותו מקום הפנוי ילכו המים אם אותו מקום הפנוי אינו ג' על ג' הוה כלבוד. והב"י פירש הדבר הזה דברישא היא מונחת לרוחב האמה והשתא אמר שלא עשה המחיצה לרוחב האמה אלא לארכה מצד א' וכן מצד השני אם אין בין ב' המחיצות ג"ט כו' וכתב מו"ח ז"ל כד ניים כתב להאי פירושא וכ"ה באמת שאין הדעת סובלת פירוש הב"י בזה ואין כאן חילוק בין רישא לסיפא אלא דברישא עשה כל המחיצה של רוח א' בחתיכה א' וכן בשני ובסיפא עשה כל מחיצ' בב' חתיכות: ואם הנקבים כו'. משמע דבנקבי' רחבים ד' צריך מחיצה וקשה מ"ש מל' ים שבסעיף שאח"ז דמותר אפי' בפירצה עד י' תי' ע"ז ב"י בשם הריטב"א דאמה שאני שהיא עוברת מצד לצד ע"כ אינה בטל' לגבי חצר ונחשב' רשות בפ"ע משא"כ בל' ים שנכנס ומתערב בחצר ע"כ בטל לגביה כל שאין בפירצ' עשר ושיט' זו אי' בהשגת הראב"ד מביאה ב"י שיש חילוק בזה בין אמת המים דכאן ובין ל' הים דאח"ז ותמיה לי טובא דאם אמת המים שגבוה י' ורחבה ד' נחשבת לרשות בפ"ע ואינה בטילה גבי חצר מה מועיל עשיית מחיצ' בצד כניסה ויציאה לענין מילוי המים מן האמה דהא האמה היא כרמלית והמחיצות לא מועילות רק להפסיק בין המים שחוץ לחצר דמתערבים עם אותן שבחצר אבל מ"מ אותן שבחצר עצמו הם כרמלית אע"ג דהם בחצר כיון שיש שם גבוה י' ורוחב ד' הוי כרמלית כדמוכח ברש"י דף פ"ז דלא הוי כרה"י אלא אם אין כשיעור שכ' שם וז"ל שלא היתה כשיעור כרמלית בעומק או ברוחב שאין מים נעשים רשות לעצמן בפחו' מעומק י' ברוחב ד' ואם עובר' ברה"ר הוי רה"ר כדתנן בהזורק כו' אלמא מים שאינן עמוק י' אינן רשות לעצמן וכי הוי נמי בחצר ה"ל רה"י ש"מ דאם יש גוב' י' הוי כרמלי' אפי' בחצר שהוא רה"י דומיא דרה"ר דהוה כרמלית אפי' ברה"ר ונ"ל דלענין זה לא הוי ר"ה ורה"י שוה דברה"ר הוה גוב' י' כרמלי' וברה"י הוי רה"י וטעמ' נ"ל דברה"י הוי רה"י משום שיש שם מחיצו' ומים שבתוך הרקק לא מבטלי המחיצות כדאיתא בהזורק ד' ק' דמיא לא מבטלי מחיצו' אבל ברה"ר לא תליא במחיצות ע"כ הוי כרמלית אפי' ברה"ר אלא דאם יש כרמלית מחוץ לרה"י ומשם נכנס לחצר אז הוי כרמלית אפילו מה שהוא בחצר מ"ה מהני המחיצ' כדי לבטל החבור שיש לו עם מה שהוא בחוץ ממילא לא הוי כרמלית ובאותן מקומות שיש נהר סמוך לחצירות פשוט שאסור לשאוב מים שם כי הוא ממלא מים מכרמלי' לחצר שהוא רה"י ולזה לא מהני עירוב ורבים נכשלים בזה

הזנה אוטומטית ט"ז/אורח חיים/שנז כדי שיהא מקום פטור. שאם לא יכסנה ה"ל ר"ה ואם עמוק שלשה הוה כרמלית אבל אם הוא מכוסה אין לה אלא מקום פטור: לא ישפוך בה כלל. גזירה דלמא אתי למשפך סאתים דהוא שיעור האדם אבל בימות הגשמים ליכא למיגזר ומפורש בגמ' הטעם: אפי' הוא אריך וקטין. דמ"מ יש כאן שיעור לבלוע סאתים: וה"ה ב' דיוטאות שלפני כו'. כצ"ל: אבל אם היא סמוכה לכרמלית כו'. קשה דא"כ למה צריך לקמור העוקה שמבחוץ בתחילת סי' זה הא העוקה הוה עכ"פ כרמלית כשהיא מג' עד י' וכ"ש אם הוא ביותר מי' דהוי רה"י וי"ל שמא יעלה רפש וטיט ותהי' אפי' פחות מג' ממילא היא ר"ה וחשש זה הביא ב"י בשם הריטב"א מש"ה הצריכו לקמור והטעם שהקילו בכרמלית לפי שאין כאן אלא כחו וכחו בכרמלית לא גזרו כדלעיל גבי ספינה ששופך על דופני הספינה בסי' שנ"ה: ביב שמכוס' כו'. פי' חריץ העשוי לקלח שופכין שבחצר לרה"ר: מותר לשפוך כו'. דקים לן בד"א יש שיעור לבלוע כדפי' ואפי' יש בו מים מבע"י כיון דרוב שנה עשויה ליבלע ה"נ כי נפקי לבראי לא להך איכוין ושרי: וי"א דאין חילוק. נראה פשוט דפליגי גם על מ"ש בס"א להקל בכרמלית דחד טעמא הוא: דמיחלף ברשות הרבים. דמכח זה חמיר מספינה דספינה לא שייך כלל ברשות הרבים:

הזנה אוטומטית ט"ז/אורח חיים/שנח אם הוא יותר מסאתים. דאז נקרא כרמלית אבל אם הוא סאתים נקרא קרפף והוא רשות אחד עם החצר לכלים ששבתו בתוכם ולא לכלים ששבתו תוך הבית כמ"ש בסימן שע"ב: ובלבד שלא יהא אורכו כו'. כחצר המשכן שהיה אורך מאה אמה ורוחב חמשים: לא הוי מיעוט. שכן דרך הקרפף להיות בו אילנות: אם אין בו אלא סאתים מותר. כיון דבלאו דירה שרי באנפי נפשיה ה"נ שרי ואע"ג דמקום זריעה קרוי קרפף ושאינו נזרע הוי חצר ופרוצין זה לזה שאין מחיצה ביניהם אפ"ה לא אסרי אהדדי הואיל ודחד גברא הוא דקי"ל כר"ש דאמר רשות חצר וקרפף לא אסרי אהדדי לענין כלים ששבתו בחצר אבל לא לכלים ששבתו תוך הבית עכ"ל רש"י ונראה שיש ט"ס וצ"ל אע"ג דלאו דחד גברא כו' ע"ש ברש"י ומשמע דבנזרע מיעוטו עכ"פ מקום הזרוע אסור דאין שם דירה עליו אבל ביותר מסאתים הוי כרמלית ואין היתר מחצר לכרמלית בשום דבר לכ"ע ומבואר בדברי הטור דסאתים ופחות מסאתים שוין הן ע"כ מ"ש כאן בש"ע אפי' אין בהם אלא סאתים הכוונה ה"ה פחות מסאתים: מי שיש לו גינה וכו'. פי' ואין גדר בין החצר ובין הגינה ואם יש גדר ביניה' החילוק הוא בזה בגינה עצמה דאם הגינה יותר מסאתים אסור לטלטל מחצר לתוכו בכל גווני ואם הוא סאתי' או פחות מותר לטלטל בתוכה אפי' כולה ומן החצר לתוכה בכלים ששבתו בחצר אבל לא לכלים ששבתו בבית ע"כ ראוי שלא לאכול או לשתות בגינה בשבת דא"א ליזהר בזה וכבר זכר רמ"א זה בסימן של"ו מטעם אחר ואפי' לטלטל סכינים או מפתח בחגורו מחצר לגינה אסור דהוה כלים ששבתו בבית וכאן לא שייך הוקף לדירה דזרעים מבטלים הדירה והרבה נכשלים בזה: אסור להוציא ממנה לבית. משמע אבל מחצר לבית מותר אע"ג דהגינ' אסור בו בעצמו ממנו לבית מ"מ אינו אוסר את החצר לאוסרו על הבית ולא אמרינן דנפרץ במילואו למקום האסור אלא באסור מצד עצמו: כתוב בטור אפי' אם הקירוי הוא משופע דחשבינן כאלו מחיצה כו'. עמ"ש ע"ז בסי' שס"א:

הזנה אוטומטית ט"ז/אורח חיים/שס וכן הדין אם הם שנים. ב"י נסתפק אם ר"ל דלשני' נותנים נמי בית סאתים לשניהם ביחד כיון ששבתו ביחד או אם ר"ל דאין נותנים לכ"א מהם אלא ב"ס ובפ' כל גגות גבי ג' קרקיפות דף צ"ג משמע דלכ"א נותנין ב"ס דקא' אמצעי מגופף כו' אין נותנין להם אלא בית שש ושמא יש לחלק דשאני התם ששבתו כל א' בקרפף שלו אבל היכא ששבתו ב' בקרפף אחת אפשר שאין נותנים לשניהם אלא קרפף א' עכ"ל ולעד"נ מדאמרינן בפ"ק דרש ר"נ יחיד נותנים לו ב"ס ב' נותנין להם ב"ס ג' נעשו שיירא ונותנין להם שש ואי ס"ד דלב' נותנין להם ד' סאים מאי רבותא דג' דנותנים להם שש ולמה לנו מעלה דנעשים שיירא אם נותנין לפי ערך אלא ע"כ דעד ג' אין נותנין להם לפי ערך אלא בג' דוק' יש מעלה דהוי לפי ערך ולמסקנא כל צרכו וכ"מ ל' הרמב"ם והטור וכ"כ הר"ר יונתן בפי' ב' סאתים לג' יחידים: אבל אם לא הקיפו יותר על שש כו'. כ"כ ב"י בשם המרדכי ותימא שהרי רש"י פי' בהדיא וז"ל ואע"ג דאינהו ג' אם א"צ אלא לסאתים והקיפו ד' סאין נמי בטלו מחיצות ולא מצינו חולק על רש"י ולכל הפחות היה לו להביא דברי רש"י ולגלות שיש פלוגתא בזה ומ"ש ב"י ראייה מדאמר רב גידל לא הוצרכו אלא לה' והקיפו ז' אפי' בד' אסורין ולא אמר רבותא דאם לא הצריכו אלא לה' והקיפו ו' אפי' בד' אסורין אין זה ראייה דאם נימא דאין מעלה לשש מיתר על שש אין כאן רבותא כלל ובכל גווני אם יש יותר מבית סאתים אסורים גם הטור ושאר פוסקים לא חילקו בזה:

הזנה אוטומטית ט"ז/אורח חיים/שסא בתוך י'. ובני ר"ה משתמשי' שם והו' כר"ה ואסור להוציא שם מן הבית מהני סולם קבוע דגלי דעתיה דסלקי' לגג מן ר"ה ואיהו ניח' ליה לאשתמושי ביה אבל בסולם עראי אין כאן סילוק כיון דמסלק ליה לסולם: והוא שלא יהי' פי תקרה משופע. כ"כ הטור וז"ל וכגון שפי התקרה חלק' ורחבה ד"ט אבל אם הוא משופע ואין בו ד"ט לא אמרי' יורד וסותם עכ"ל וכ' ב"י שלמד כן מדאמרי' בפ"ב דעירובין דף כ"ה בפלוגתא דרבה ור"ז אי אויר קירוי מייתר או אינו מייתר דרבה ס"ל מייתר וה"ל יותר מב"ס ור"ז ס"ל אינו מייתר דאמרי' פי תקרה יורד וסותם וה"ל כאלו יש מחיצה עד למטה לימא בפלוגתא דרב ושמואל קא מפלגא דאתמר אכסדרה בבקעה רב אמר מותר לטלטל בכולה אמרי' פי תקרה יורד וסותם ושמואל אמר אין מטלטלין אלא בד"א לא אמרינן פי תקרה כו' אי דעבדא כעין אכסדרה שהגג שוה ה"נ דרבה מודה דאמרינן פי תקרה כו' והא דפליג רבה כאן דעביד כי ארזילא פירש"י יציע גג משופע דליכא פה ומשמע לרבינו דכיון דליכא פה לכ"ע לא שייך למימר פי תקרה ור"ז דשרי התם לאו דמותרת פי תקרה היא אלא משום דכיון דמקורה לא חשיב קרפף ואע"ג שהתו' והרא"ש חולקים בפ' כל גגות על רש"י שפי' קירוי ובאלכסון בשיפוע לאו למימר דס"ל שאע"פ שהוא בשיפוע אמרי' פי תקרה דהא (כצ"ל) דעבד כי אורזילא דאמרי' בעושין פסי' דלא אמרי' ביה פי תקרה לכ"ע היינו גג משופע ולא פליגי אלא בפירוש אלכסון ומ"ש ואין בו ד"ט פי' שאם אין בקורה רוחב ד"ט אע"פ שאינו משופע לא אמרי' פי תקרה וכתב רבינו וי"ו במקום או עכ"ל ומאוד מאוד תמוהין דבריו דא"ת שבמשופע לא הוה אמרי' פי תקרה לכ"ע למה כ' הטור בסי' שנ"ח בסופו קרפף בג' סאין וקורה ממנו בית סאה מותר אפי' אם הקרוי משופע דחשבינן כאלו מחיצה בסוף הקירוי כו' עכ"ל משמע בהדיא דאמרי' פי תקרה וזה שלא כדברי ב"י דאמר דבזה כ"ע ס"ל לאסור ולא אמרי' פי תקרה ותו דלדברי ב"י מ"ט דר' זירא דשרי כיון דלא אמרינן פי תקרה ותו קשה דרבינו הטור כ' בהדיא ברמזים פ' עושין פסין בקרפף של ג' סאין וקירה בו בית סאה אפי' הקירוי משופע אמרי' ביה פ"ת יורד וסותם הרי מבואר שלא כדברי ב"י ע"כ נראה דרבינו הב"י לא יצא כל ידי חובת העיון בזה הגם כי מו"ח ז"ל הסכים עמו אלא העיקר הוא דדברי הטור כשיטת הרא"ש דפר' עושין פסין גבי קרוי אף לר"ז ההיתר משום פ"ת אלא דתלמודא קאמר שם דל"ת פלוגתא דרבה ור"ז בפלוגתא דרב ושמואל פליגי לענין אם אמרי' כלל פי תקרה והיינו דעביד כאכסדרה ורבה ור"ז ס"ל דודאי קי"ל דאמרינן פי תקרה כו' היכא דעבד בשוה אלא דאם עביד כאורזילא דהיינו בשיפוע כפירש"י שכן מביא הרא"ש האי פירש"י שם ובזה פליגי רבה ור"ז דלרבה לא אמרי' פי תקרה באם הוא משופע ולר"ז אמרי' כן אפי' במשופע וקי"ל כר"ז כמ"ש הרא"ש אלא דעדיין צריך תנאי א' דהיינו שצריך רוחב הקורה שפיה יורד וסותם ד"ט דלא כרש"י שס"ל די בטפח כמ"ש התו' בפ' כיצד משתתפין (עירובין דף פ"ו) ד"ה קורה ד' מותרת כו' שלא הוצרך הטור להזכיר שם שיהא רוחב ד' דהא שם מיירי בתקרה שהיא כסוי לאכסדרא ובודאי יש שם ד' טפחים אבל כאן דמיירי בקירוי שנפרצה ולפעמים יש שם קורה אחת שנשארה פחות מד' טפחים ע"כ הזכיר שיהיה שם דוקא ד"ט ופי' דבריו הוא וכגון שפי התקרה חלק ורחבה ד"ט פי' שהפה הוא חלק ורחב ד' טפחים באותו רוחב אבל אם הוא משופע ואין באותו שיפוע שהוא לצד הפה של התקרה ד"ט לא אמרינן ביה פי תקרה וע"כ לא אמר בסיפא ואין ברחבו ד"ט כמו שזכר ברישא רחבה ד"ט דכאן לא קאי על הרוחב כפשוטו אלא בהשיפוע אמר שיש בשיפועו ד"ט במקום שהוא הפה של התקרה אז מותר וא"כ אין אנו צריכין לדחוק לפרש דהוי"ו הוה במקום או כמ"ש ב"י אלא דהוא כפשוטו והא דאמרינן כאן בפרק כל גגות דאמרי בי רב משמיה דרב כגון שנפרצה בקרן זוית באלכסון ס"ל לטור כשיטת הרא"ש כאן שאין הטעם משוה שהוא באלכסון א"א פי תקרה אלא משום דהוה בקרן זוית וטעם דפי תקרה יורד וסותם הוא משום דהוה כפתח וכאן בקרן זוית לא עבדי אינשי פיתחא נמצא לפ"ז דאף במשופע כל שיש בשפוע שלפה ד"ט אמרי' שפיר פי תקרה והכל ניחא אחר העיון בס"ד והב"י וש"פ לא נחתי לזה כל עיקר ותו הקשה מו"ח ז"ל דברי הטור אהדדי דכאן פסק כתו' דבעינן רוחב ד"ט לפי תקרה כו' ולא כרש"י ובה' סוכה סי' תר"ל כ' אפי' אם יש בפי התקרה של אכסדרה טפח לא אמרינן ביה יורד וסותם כו' משמע דבשיעור טפח תליא מילתא וחילק בין שבת לסוכה והוא דוחק גדול ולק"מ מתחלה דהתם לא פסק להלכה דבטפח סגי אלא דנקט שם שיעור דמהני ביה פי תקרה דהיינו לרש"י כדאית ליה בטפח ממילא לתו' בד"ט וברמזים כתב שם ספ"ק דסוכ' בהדיא בד"ט וע"ז אמר דאפ"ה לא אמרי' שם פי תקרה מטעם הנזכר שם כ"ז פשוט וברור:

הזנה אוטומטית ט"ז/אורח חיים/שסב וה"מ שלא היתה שם מחיצה. לפי' ר"ת דהטור וש"ע נמשך אחריו יש ב' דרכי' לענין חומרא במזיד הא' הוא כמ"ש כאן ובטור דהיינו אם לא היה ברה"ר שם מחיצה קודם שבת ובשבת עשה מחיצה במזיד אינה מועלת לקולא דהיינו לטלטל בתוכה כמו ברה"י דקנסוהו רבנן אבל אם הי' ברשות הרבים כבר קודם שבת שם מחיצה וע"ש הי' רה"י ועירב עם אחרת שהיא רה"י ונפלה בשבת ממילא הי' חוזר ונעשה רה"ר ונאסר הכל בין לטלטל בתוכה בין לטלטל לחבירו ועשה במזיד המחיצה חזרו להתירן הראשון וז"ש כאן נגללו המחצלאו' דהיינו כל המחצלאו' וחזר להיות רה"ר לגמרי ובזה מהני חזר ועשה אפי' לזה שיהיה מחדש רה"י לגמרי אפי' לטלטל בתוכה וזהו קולא והדרך השני הוא דאין חילוק בין היה קודם שבת או לא אלא אפי' אם היה קודם שבת אין מועיל בנפל וחזר ועשה אלא בענין שהי' כבר רה"י אלא שהיו ב' חצירות שם ועירב כ"א לעצמו והיו המחיצות שביניהם מועילים שאין א' אוסר על חבירו ונפלו ונאסרו כ"א מכח חבירו וחזר ובנה אפי' במזיד מהני שכ"א יכול לטלטל בחצירו ואין השני אוסר עליו אבל הי' אפי' קודם שבת מחיצה ברה"ר ועשה כאן רה"י ונפל וחזר ונבנה במזיד אינו מועיל לעשות רה"י שנית לטלטל בתוכו כי זהו נוגע באיסור תור' לעשותו רה"י משא"כ ברישא שהמחיצו' הראשונות שנפלו לא היו נצרכים אלא לאיסור דרבנן דהיינו שאחד יאסור על חבירו בלא מחיצה לזה מהני המחיצה. והדרך האחד הוא דעת הר"ן והשני הוא דעת הרא"ש כמ"ש ב"י וכתב שאף הדרך הא' יש לכוונו בדברי הרא"ש ובאמת א"א שהרי כתב הרא"ש דר"נ איירי בעושה מחיצה ברה"ר שע"י נעשה רה"י אבל הכא אף בלא מחיצה זו היא כבר רה"י אלא שהמחיצה אינה בא אלא לסלק הדיורין פירוש שלא יאסרו זע"ז מכח שעירבו שנים ולא יחד וא"כ כל שרוצה לעשות עכשיו רה"י לא מהני מה שהי' כבר ונפל ולדרך הא' מהני כיון שהי' קודם שבת ומו"ח ז"ל כ' להגיה בדברי הטור במ"ש או ג' שהקיפו במחצלאות סביבותיהן ברה"י ומחק תיבות ברה"ר וכן באשר"י ורוצה להכניס הדרך השני שזכרנו בדברי הטור דהיינו שהמחיצות הראשונות קיימות והוה רה"י אלא שהחדשות נפלו וזה א"א שהרי הטור כ' שעירבו יחד וא"כ אין המחיצות גורמים היתר טלטול מזה לזה והיאך אמר נגללו נאסרו אדרבא נגללו יש טפי היתר דהא עירבו יחד בשלמא לדרך השני שפיר עשו המחיצות המבדילות ההיתר שהם עירבו שנים ולא יאסור ח' על חבירו הוה שפיר נגללו נאסרו וזה פשוט והדברים כפשוטן והג"א אינה תיקן אלא עיוות בזה: ואפי' כשהם מהלכים. בפ' מי שהוציאו דף מ"ג נחמיה בר חנילאי משכתיה שמעתא ונפק חוץ לתחום א"ל ר"ח לר"נ נחמיה תלמידך בצער א"ל עשה לו מחיצה של בני אדם ויכנס ויתיב רבה וקא מבעיא ליה אר"נ ב"י מאי קבעיא ליה אילימא בדמלו גברא עסקינן פרש"י שהיו לו אנשים הרבה שיכולין לצאת חוץ לתחום כגון שעירבו לעשות לו מחיצה מכאן ומחיצה מכאן ממקום שהוא שם עד התחום וקא מבעי' לי' אי הלכתא כר"ג דליהני ליה מחיצות שלא שבת בהם מבע"י א"ד בדלא מלו גברי עסקינן ומבעיא ליה אי הלכה כר"א כו' והקשו התו' וא"ת כי לא מלו גברי נמי ילך עד מקום שהמחיצה מגעת ואח"כ יעשה היקף אחר עד שיגיע לתחום וי"ל כיון שכבר עשו פעם א' ידעו שלדעת כן עשה ואסור מכאן ואילך כו' עכ"ל וכתב ב"י שהקשה הרא"ש מאי קמבעיא ליה ואי מחיצת בני אדם מועלת דרך הילוכם אמאי לא מלאו גברא ונלע"ד לתרץ דגם קושיא זו מתורצת בתי' התוס' דאם היה מעמידם ואח"כ מוליכם היו מרגישים שלצורך המחיצה הוא עושה כן משא"כ בהעמדה בעלמא לא היו מרגישים כ"כ: והוא שלא ידעו כו'. ב"י כ' זה בשם הר"ר יונתן ונתן טעם לזה דכיון שלא ידעו שלשם מחיצה משים שם הוה מחיצה שנעשית בשוגג דהוי מחיצה אפי' לטלטל שאם ירגישו בדבר הזה נעשית במזיד ולא הוי מחיצה אלא להחמיר עכ"ל וקשה לי דאם באת לדמות זה למזיד שיש בו חילוק לענין הנ"ל מה מועיל כאן שאותו אדם שהוא עומד במקום מחיצ' אינו יודע דבר זה מ"מ העושה את המחיצה ההיא הוא יודע ובמזיד הוא עושה מה לנו שהאדם העומד אינו יודע והלא אותו אדם הוא דומ' לעצים ואבנים שעושי' במחיצ' והקפידו בתלמוד על העוש' מחיצה במזיד לעיל וא"כ רב חסדא שאמר לעשות מחיצ' ע"י אדם אין לך מזיד גדול מזה ואע"ג דאיתא בגמ' לחלק בין לדעת דהיינו שאם יודע שלשם מחיצה הועמד אסור ושלא לדעת פירש"י דאין שם משום עשיית אוהל ופרכי' והא ר"ח לדעת הוה ומשני ר"ח לא היה מן המנין זה אינו ענין למזיד דלעיל דהתם לא מיירי אלא מענין המחיצ' עצמה שיש בה איסו' אם נעשית לדעת מי שהוא במקום המחיצ' אבל לענין העוש' אותה במזיד ודאי אסור משום קנס כדלעיל וא"כ קשה על ר"ח שציוה לעשות מחיצה כזו לכתחלה ואם היה כאן היתר דלא לשוויי' מזיד בזה ה"נ נימא לעיל בעשא' במזיד דיהיה מותר אם עשאה אחר שלא ירצה ליהנות ממנה ובאמת נ"ל שכאן אין שייך איסור העושה כיון שבמחיצה עצמה אין שם איסור בנין כמ"ש רש"י והא דהחמירו בלדעת הוא משום שלא יבא להקל באיסור שבת כמ"ש ב"י בשם א"ח בשם הרשב"א לענין אם א' מהם יודע שאסור: מן הצד לא מהני. פירש"י שלא נתן העליון על שני הקנים העומדים אלא חברו להם מן הצד לפי שאינו דומ' לפתח שהמשקוף ניתן על ב' המזוזות עכ"ל. ונרא' פשוט דהך מן הצד לפירש"י אין האיסור אלא אם החבל שלמעלה קשור שלא בקצה העליון של הקנה אלא בולט קצת מן הקנה למעל' מן החבל אבל אם הוא כרוך בקצה עליון מצדו ואין בולט מהקנה למעלה מהחבל כשר וכ"ה ברש"י פ"ק ד' י"א לעיל מיניה וז"ל מן הצד כלומר שמתח זמורה מזה לזה באמצעיתן ולא על ראשיהן עכ"ל ועבסי' שס"ז סכ"ג מ"ש מזה בעירוב שלנו בס"ד:

הזנה אוטומטית ט"ז/אורח חיים/שסג שיש לו ג' מחיצות. בטור כתוב כאן שהוא רה"י גמור מן התורה והקשה ב"י דהא בסי' שמ"ה כ' הטור דמבואות שיש לשם ג' מחיצות ואין לחי וקורה ברוח רביעי' דהוה כרמלית ותי' דהא דאמר כאן רה"י גמור לאו לחייב הזורק לתוכו מרה"ר אלא להתיר הטלטול בתוכה וכו' שכך דין כרמלית מן התורה כו' והוא דחוק דהא רה"י גמור אמר כאן ולעד"נ לתרץ דבסי' שמ"ה מיירי שהרוח הרביעית הוא לרה"ר שכ"כ שם וקרן זויות הסמוכות לרה"ר כגון מבואות שיש להם ג' מחיצות כו' וזה המבוי זמנין דחקי בו רבים להיכנס שם כשיש ברה"ר הרבה בני אדם כדאיתא בגמרא פ"ק דשבת דף י' הלכך אע"פ שהוא מצד עצמו הוה רה"י גמור מ"מ הרה"ר מפסידו מלהיות רה"י אלא בטל אצל רה"ר ונקרא צידי רה"ר והוה כרמלית משא"כ כאן דלא מיירי בענין זה שדוחקין שם רבים לפעמים ממילא נשאר עליו שם רה"י גמור מן התורה אע"ג דאמ' כאן כ"מ שיש ג' מחיצות כו' והיינו באין שם ביטול מצד כניס' הרבים מדוחק חילוק זה מצאתי במ"מ פי"ז וז"ל ויש מחלקים בין פתוח לרה"ר ובין פתוח לכרמלית עכ"ל ולשון כ"מ שזכר הטור משמע אפי' פתוח לרה"ר והיינו במקום שאין רבי' נדחקים שם ועי"ל דכל מקום דנקט הטור קאי אחצר ומבוי: חצר שנפרץ כו'. פי' מרובעת אבל מבוי הוא ארכו יותר על רחבו: טפח מכאן. משמע דיש חילוק בין עושה פס דאז סגי בב' משהויין כמו דזכר ברישא אבל בנשתייר צריך טפח ולא הוזכר בב"י מזה ואדרבה כתב בהיפך ע"ש מ"ש על דברי ר"י אלא שבתו' פ"ק דף י' כתבו לחלק כן וז"ל א"כ בפס גמור סגי בב' משהויין אבל כותל עצמו לא חשיב פס אם לא ברוחב טפח דאין היכר כ"כ בכותל כמו בפס גמור עכ"ל והב"י עצמו הביא זה אח"כ: ולכן עושין לחי מסיד טחוי כו'. ואע"ג דבס"ה כ' דלחי דאי נשיב ביה זיקא לא קאי פסול וכאן ודאי הסיד לא מצי קאי התם מיירי בלחי שהוא הכשר מצד עצמו למבוי בלא צ"ה דבעי שעורא קצת אבל הכא מה שעושין מסיד מחוי היינו בצ"ה דא"צ רק קנה א' מזה וקנה א' מזה סגי בכל שהוא וכ"מ החילוק בת"ה סי' ע"ד ולפ"ז אינו מיושב ל' רמ"א שכ' ולכן עושין לחי כו' דמשמע דמיירי מדין לחי בלא צ"ה וזה אינו ולקמן סי' זה סכ"ו מבואר בהדיא דזה קאי על צ"ה שאנו עושין. וכ' בתשו' ההיא אמנם תמיה קא חזי' דמיחוי הסיד הטחוי בכותל דזימני' דאתי לידי תקל' כי הכלבים רגילים להתחכך בכותלים ומוחקים מיחוי הסיד מן הכותלים למטה יותר מג"ט מהקרק' ותו לא חזי ללחי ולא למחיצ' דהו' מחיצה שהגדיים בוקעים בו עכ"ל משמע דעכ"פ בעי דליהוי בהאי מיחוי קצת דבר ממש ועב קצת ולא סגי במראה הסיד שניכר על הכותל לחוד וכ"כ בההיא תשו' תחלה דעכ"פ בעי' שיה' עב כחוט הסרבל וכ"כ ב"י בשם תשו' הרא"ש שיהיה מקצתו בולט כתבתי זה לפי שראיתי מורה א' שצוה לרשום בכותל במקום לחי במין עפר לבן שקורין קריי"ד ודימה אותו להך מיחוי סיד וטעה מאוד בזה בפרט בענין זה של מיחוי הסיד שאינו עולה שפיר להל' כמ"ש ת"ה עצמו שם שנדחק כדי ליישב המנהג בזה והבו דלא לוסיף עלה ואין בזה רק חוכא ואטלולא: מעצי אשיר' כשר. כ' ב"י ולדברי מהר"מ דס"ל דחוט הסרבל דוקא לא תקשה מדמכשרינן עצי אשירה דכתותי מכתת שיעורי' דא"ל הא דבעי' כחוט הסרבל לאו משום דבעי שיעורא אלא משום דבעי' שיהא ראוי להעמיד בה שום דבר ואשיר' נמי ראוי להעמיד בה כו' א"נ דטעמא דמכתת שיעורא לפי שעומד לשריפה וכיון שאפשר שישרף ויעשה אפר אם גבלו ועשה ממנו עמוד מהני משום לחי עכ"ל ותמהני שנעלם ממנו משנה שלימה דסוף תמורה כל הנשרפים אפרן מותר חוץ מעצי אשירה וכמ"ש בי"ד סי' קמ"ב דאפר אשירה אסור בהנאה וא"כ צריך לפזרו לרוח והוה האפר כמו העצים עצמן: בין שנראת בליטת כו'. בגמרא איתא תחלה האי מילתא נראה בפני' ושוה בחוץ וכן להיפוך דנידון משום לחי ופירש"י נראה בפנים שהעמיד הלחי רחבו לצד ארכו של מבוי ולא משך קצת רחבו קימע' כלפי חוץ אלא השוה חודו החיצון לעובי כותלי המבוי ודומה כמי שמוסיף על רוחב הכותלים ואינה נראה מבחוץ כלחי אבל חודו הפנימי נראה מבפנים שעביו בולט לתוך רוחב המבוי ונראה מבחוץ ושוה מבפנים היינו שמשך כל לחי לחוץ וחוד הפנימי נכנס בכותלי המבוי ואינו נראה מבפנים אלא דומה כמוסיף על אורך הכותל אבל מבחוץ ניכר שאינו מכותל המבוי שהרי נמשך להלאה מרוחב הכותל כו' ואח"כ איתא בגמ' ברייתא דרבי חייא כותל שצדו א' כנוס מחבירו בין שנראה מבחוץ ושוה בפנים בין להיפוך נדון משום לחי ופירש"י בענין אחר וז"ל כנוס שנכנס הבנין ומיעטו מעביו דהשתא בולט ויוצא ממנה כמין עמוד שקורין פליי"ר בין שכניסתו נראית בפנים כו' ששוקע הכותל מאחריו ונראית הפנימית בפנים בין שנראה בחוץ ושוה בפנים כגון ששוקע הכותל מלפניו שאין הכניסה נראית לעומדים מאחרי' אלא לגבי רה"ר עכ"ל וכ' ב"י לפ' הפי' השני של רש"י וז"ל וצ"ל דצד הכותל שהי' לתוך המבוי קרוי אחורי הכותל וצד הכותל שהוא חוץ למבוי קרוי פני הכותל עכ"ל ופי' תמוה מאוד דאמאי יקרא לצד חלל המבוי אחורי כותל שנית דהא תו' מקשי' על פי' הראשון של רש"י דאי חשיב נראה מבחוץ כשהלחי לצד הפנימי היכי משני לקמן נכנסין כותלי קטנה כו' ולפי' ב"י בפי' השני יקשה גם על פי' השני כן דהא כשנשאר צד הכותל שלתוך המבוי יהיה ממש כנכנסו כותלי קטנה בגדולה כקושית התוספות על פי' הראשון וע"כ נראה דהחילוק הוא בין הפירושים בזה דלפי' הא' הוה נראה בפנים כזה ט ונראה בחוץ כזה ם נמצא שבשניהם אין הלחי בקצה הכותל של צד המבוי דזה לא מהני כקושית התוספות אלא מסכימים לפי' השני והוא בדרך זה דפני הכותל קרוי אותו הצד שכנגד רה"ר דהיינו ראש הכותל ממש ואחורי הכותל נקראו הצדדים שבכותל וע"כ הוה שפיר דנראה בפנים הוא כשיש פגם באחורי הכותל דהיינו הצד שלתוך המבוי כזה ט והוא ממש כמו בפירוש הראשון ונרא' בחוץ הוה כשיש פגם בפני הכותל שהוא ראש העליון כזה ח זהו מהני דוקא כיון שהלחי אינו לצד חלל המבוי דאז אין היכר כ"כ אלא נראה ככותל ארוך וזהו מבואר במרדכי שכתב שיש ב' פירושים ברש"י על נראה מבחוץ ולפי' ב"י יהיה גם בנראה בפנים ב' פירושים של פרש"י אלא ודאי כדפרישית כן נכון פרש"י ותו ראיתי עוד דרכים אחרים והנלע"ד כתבתי ועמ"ש סי"ג: אם הלחי בולט לתוכו ד"א. פירש"י כיון דאורך הכשר מבוי ניתר בכך בעלמא ומקרי מבוי ה"נ נפיק מתורת לחי דלא סמכי' עליה אע"ג דאי עבדי' לשם לחי הוה כשר דמשום דרביי' בסתימתו לא גרע מלחי משהו הכא כיון דלאו ללחי הוקבע אנן במחשבה לא מצינן לאפוקי מתורת כותל ולשויי' לחי דכיון דנפיק לי' מתורת לחי נמצא שאין תיקון למבוי זה וצריך לחי אחר להתיר המבוי עכ"ל. וכיון דנקט רש"י דבמחשבה לא מפקינן ליה מתורת מבוי ממילא משמע דצריך למעשה דוקא היינו עשייתו מעיקר' לשם לחי ולא מהני בלחי העומד מאליו וסמך עליו מע"ש למנין זה אע"ג דבלחי קטן כשר וכ"מ דברי התו' שמביא ב"י שכת' דכשהעמידו לשם לחי יש לו קול ויש היכר' ומ"ה כתבו הטור וש"ע דין זה אפי' בסמכו עליו ובב"י כ' שמרש"י ותו' משמע דבסמכו הוה כמו העמידו בפירוש והשאיר דברי הטור בצ"ע והוא שלא בדקדוק: בקצת ש"ע נכתב כאן הג"ה אבל לא היה שם לחי והוא טעות המדפיס דמקומו קודם סעיף זה: לחי המושך כו'. פי' לאורך המבוי ובזה הוה הדין אפי' הוקבע לשם לחי דאע"ג דקודם לזה מותר היינו דבולט לרוחב המבוי וסתמ' דעדיף מלחי משהו משא"כ כאן דאינו סותם וכל שהוא ד"א אין בו תורת לחי אפי' הוקבע לשם לחי אבל פחות מד"א כשר דה"ל נראה בחוץ ושוה בפנים ודין זה אינו בטור רק בגמ' ע"פ פי' התו' וכאן משמע דלא קי"ל כדברי התו' שזכרנו בס"ט דלא אמרינן בכזה נראה מבחוץ ושוה מבפנים דהוה לחי: וצריך שיניחנה. דקורה משום היכר ואין כאן היכר אבל לחי הוא משום מחיצה מש"ה מהני לעיל בעומד מאליו: שאין ברחבן טפח. דאל"כ היו המעמידים עצמם תורת קורה עליהם ולא בארכן ג' כדי שתהיה הקורה לבוד להכותל וזה מבואר בסעיף כ"ה: שצריך שיהיו חזקים. בטור כתוב עוד בבא א' היתה של קש של קנים פסולה נ"ל דהוצרך לכתוב זה דשל קש וקנים אינם נפסקים בשביל כובד חצי לבינה אלא שמתוך שהוא רך ודק נתמעך ונתעקם ואפשר שהעיקום יגיע למקום פסול ואפי' אם לא תנתק לגמרי אפ"ה פסול: בתוך טפח. ואע"ג דדין לבוד הוא עד ג' הכא שאני דזיל הכא ליכא שיעורא וזיל הכא ליכא שיעור': קצת למט' מי'. בטור כ"כ רק שתיבת קצת לא כתוב שם ופי' ב"י וז"ל ונרא' דכשהקור' מונחת למעל' מי' איירי דאי במונחת למטה מי' אפי' אינה רחב' יותר מהראוי פסול' כמ"ש בשם הרר"י כו' ואין לדבריו הבנ' דפשיטא דקור' שהיא למטה מי' דפסול' וכשהיא למעל' מי' ורוחב שלה הולך עד למטה מי' פשיטא דכשר' דכאן א"צ ליטול שום דבר כמו בעקמומית אלא רואין מה שיש תחתי' כאלו אינו וכ"ז אינו ענין לכאן שעוש' קורה רחבה מלמעל' למטה לענין הכשר דבר זה שאינו עוסק בו ומ"מ פשוט שאין דעת הב"י לתלות ההית' של דבר זה במה שתלוי למט' מי' דוקא דודאי אי הוה למעל' מי' עדיף טפי אלא דהוא אמר שצריך שיהי' ראש הקורה למעלה מי' ומו"ח ז"ל חולק על הב"י וכ' שהוא הבין דהקפידא היא במה שמקצת' הוא למט' מי' ולא למעל' מי' ואינו כן אלא צריך למחוק המ"ם של מעשרה וצ"ל עשרה ור"ל שהמחיצה היא עשר' וברמזים כתב ג"כ כמו כאן גם שם ט"ס אלא צ"ל עשר' דהוא שיעור מחיצ' ע"כ דבריו ובאמת לא נתכוין ב"י לזה וחליל' לומר שיהי' נדון משום קורה טפי במגיע למטה מי' ממה שמגיע למעל' מי' אלא דלענין איסור אמר ב"י כן שלא יהיה הראש של הקורה למטה מי' והוא דבר שלא ניתן להיכתב כאן והעיקר שאין כאן ט"ס לא בטור ולא ברמזים אלא דלרבות' אמרו כן דכשהקורה היא למעל' מי' פשיטא שהיא כשיר' משום קורה דהא לא נתבטל שם קורה משום מחיצה דהא אין מחיצה למעל' מי' כלל וזה אפילו לרשב"א כשר דהא אמר קורה שהיא משוכ' למטה מי"ט פסולה ש"מ דלמעלה מי"ט כשר' ע"כ אמר הרא"ש והטור דאינו כן אלא אפילו אם היא מגיע עד למטה מי' וה"א דיש בה משום מחיצה ובטל שם קורה קמ"ל דלא בטיל שם קורה מפני גדלות' כיון שהקורה ניראית כ"ז פשוט ואין להגיה כאן כלל ותמו' לי דעת הרשב"א החולק ע"ז וס"ל דבטל שם הקור' מפני גדולת' מ"ש מסי"ב שזכרתי בשם רש"י לענין לחי הבולט לתוך המבוי דלא נתבטל שם לחי בשביל שהוא גדול יותר אי עבדי לשם לחי מעיקרא ומ"ש כאן לענין קורה דלא נימא הכי: מרווחים. ובסיפא מצומצמות ובתרוייהו אזלינן לחומרא: אינו ניתר בקור'. דקורה משום היכר ולמעל' מכ' אין היכר דלא שלטא ביה עינא אבל לחי מהני דקי"ל לחי משום מחיצה ואע"ג שהמבוי גבוה מאוד ל"ל בה: צריך לחוק כו'. הא דלא סגי בטפח כמו בפסול למעלה מכ' תי' רש"י דהתם איתא לדופן שכבר נקרא דופן אלא שצריך למעט קצת בהיכר מועט סגי אבל הכא דהשתא הוא דמשוי ליה לדופן דפחות מי' לא מקרי דופן בעי' דליתחזי האי דופן לשיעור הכשר אורך מבוי: ויש חולקים בזה. והם הרי"ף ורמב"ם דס"ל דכיון שהם פתוחות זו לזו ה"ל כאלו כולם חצר א' ומבוי צריך שיהיו פתוחים לו ב' חצירות ודיעה ראשונה היא הרא"ש וטור מרדכי והמרשי' מראה מקום טעה כאן: יש להם דין חצירות. לפ"ז היה לנו לתקן פס ד' מצד א' או ב' משהויין א' לכל צד כדלעיל בחצר אלא דנר' דלא נהיגי לעשות כן משום מבוי מפולש שצריך דוקא צ"ה: וע"כ יש ליזהר כו'. ונרא' כיון דצריך להעמיד קנים למטה בגבוה עשרה אין צריך לקשור החבל למעל' בקנים אלא יכול לקשור החבל אפי' בגג מזה ומזה כיון דעיקר צ"ה מכח הקנים שלמטה וכ"מ בגמרא מדמסקינן דאין הקנה שלמעלה צריך ליגע בקנים א"כ ע"כ הוא נקש' במקום אחר וכן א"צ עכשיו להזה' שלא לקשור החבל מצד הצד של הקנים דאמרי' לעיל סי' שס"ב סי"א דלא מהני היינו דשם אותן הקני' הן עצמן הקנים שעושין מהם צ"ה או שיש למעלה ג"כ קנים דהיינו למעל' מן הגג ולמטה קנים אחרים בזה יש ליזהר שהן במקום מזוזות ואין דרך הפתח אלא המשקוף על המזוזות משא"כ אם למעל' אין קנים רק עושים צ"ה ע"י קנים שמשימין למטה בגובה י' לשם צ"ה ולמעל' קשורי' בגג כי לא יוכל להעמיד שם קנים ארוכים מן החבל עד הארץ אז א"צ ליזהר היאך הוא נקשר למעל' בגגים אלא שצריך שיעמדו מכוונים תחת החבל שהרי אין כאן מזוזות אלא מה שהוא למטה בגובה י' ונחשב כאלו החבל מונח עליהם ממש כנ"ל להכריע בהאי מלתא דרבנן: ונ"ל עוד דאם למעלה מן הקני' שמעמידין למטה יש גג שמפסיק בין גובה החבל להקנים יש איסור בזה דלא הוה צ"ה בזה כיון שהגג מפסיק בין החבל להקנים ואין עושין צ"ה בענין זה אלא צריך שיפתח נקב גדול בגג למעלה מהקנים בענין שיהיו מכוונים תחת החבל בלי הפסק ולעיל כתבנו בס"ז מענין לחי מסיד מחוי: ונ"ל באם יש תחת החבל בכותל יוצאים חיפופים עד י"ט סמוך לקרקע שפיר יש לסמוך עליהם מע"ש במקום קנים של לחי וג"כ צריך שיהיו החפופים מגולה למעלה תחת החבל כנ"ל בענין זה: שמא יעלה הים שרטון. יתבאר בתשובת שאלה שהשבתי לק"ק שטייניץ וזה נוסחה שאלה בק"ק שטייניץ במדינות מעהרין נהגו לטלטל בשבת בני עירוב על סמך שהעיר מוקפת נהר סביב לה וקנה הרשות מהשר אי שפיר למיעבד כן או לא. תשובה נראה דלא נכון לעשות כן מתרי טעמי. האחד מפורש בגמ' ובפוסקים והשני אף שאינו מפורש מ"מ מוכח הוא שפיר בגמ' ובפוסקים. טעם המפורש הוא דאי' בעירובין דף ח' אמר ר"י מעשה במבוי אחד שצידו א' עולה לים וצידו א' כלה לאשפ' ובא מעשה לפני רבי ולא אמר בה לא איסור ולא היתר איסור לא אמר בה דהא קיימי מחיצות היתר לא אמר בה שמא תינטל האשפה ויעלה הים שרטון פירש רש"י שרטון של חול ואבנים אצל שפתו כי כן דרכו ומתקצר רוחב הים ונעשה קרקע ברוחב פרסה או יותר וכתב ב"י בא"ח סי' שס"ג בשם המ"מ דחיישינן שמא יבא לטלטל מן המבוי לשרטון ונמצא מטלטלים מרה"י לכרמלית והנה בזה יש מחלוקת בין הפוסקים אי קי"ל כהך חששא דיעל' הים שרטון כמבואר בסימן שס"ג ופסק ב"י להקל ורמ"א הביא דעת המחמירים וא"כ ודאי ראוי לכם להחמיר בחששא זו דשמא יתכסה חלק מהמים בשפתו בחול ואבנים ויטלטלו שם. שני' נרא' דכאן כ"ע ס"ל לאיסו' ואע"ג דאמרי' בסוף הזורק במס' שבת דף ק' בור ברה"ר עמוק י' ורחב ד' מלא מים וזרק לתוכו חייב מלא פירות וזרק לתוכו פטור מ"ט מים לא מבטלי מחיצתא פירות מבטלי מחיצתא כו' ש"מ דמכח המים לא נתבטל המחיצה מ"מ כיון שדרך המים כאן להתקרש ולהגליד בעת הקרירות הקש' הרי באות' פעמים אין כאן מחיצו' לגמרי ופשיט' דמבטל מחיצה טפי מפירות שזכרנו וחשש זה לא שייך בים שאינו נקרש ע"כ לא חשו בו לזה חכמים וזה פשוט וכן בההיא דעושין פסין ד' כ"ב במ"ש מקיף לה פרת מהאי גיסא: ואין ללמוד היתר ממתני' דפ' חלון (עירובין דף ע"ח) דתנן חריץ שבין ב' חצירות עמוק י' ורחב ד' מערבין ב' ואין מערבין אחד אפי' מלא קש או תבן מלא עפר או צרורות מערבין א' ואין מערבין שנים כו' ש"מ שע"י מילוי תבן לא נתבטלו המחיצו' כיון שעתיד ליטול התבן משם לבהמתו ה"נ נימא כיון שהמים הקרושים סופן להתפשר ויהיו מים הנגרים כבראשונה לא מבטלי המחיצה של הבור העמוקה תחתיהם וא"ל ע"ז דשמא שאני הכא שהקרישה נעשית מאלי' לא ע"י אדם כההיא דמילוי תבן וא"כ אפשר דלא מהני בזה מה שעתיד לינטל משם הא ל"ק דהרי מצינו בפ' לא יחפור (בבא בתרא דף כ') לענין מיעוט החלון דמייתי התם תלש עשבים והניחם בחלון או עשבים שעלו מאליהן בחלון דלא הוי מיעוט הרי לפניך דעלו מאליהן אין לו מעלה להיות מבטל טפי מבאו שם ע"י אדם וה"נ נימא דנחשב הקרישה של המים כאלו מלאה הגומא בתבן דלא נתבטלה הגומא כל זה אינו דהא פי' בתוס' שם בפ' חלון דההוא דמילוי תבן דלא מבטלי המחיצה הוא מטעם דאותו תבן ניטל בשבת ואינו מוקצה ומביאין ראיה ממאי דאמרינן שם אחר כך דאפילו ארנקי מבטל אינש והא דפירות מבטלי מחיצתא אע"ג דניטלים בשבת היינו מדאורייתא וודאי מבטל אבל לעירוב דרבנן יש לחלק בין ניטל בשבת לאינו ניטל ע"כ ש"מ מזה דכל שהוא ודאי שיהיה שם בשבת דאסור ליטול משם כגון בתבן שהזמינו ללבנים לא למאכל בהמה מקרי ודאי ביטול מחיצה ואע"ג דודאי אחר כך יטלנו מ"מ כל שבת זה מקרי ביטול מחיצה ה"נ כאן וכ"ש הוא דודאי תעמוד הקריש' כל השבת דעדיף טפי לבטל המחיצה מתבן המוקצה. ועוד ראיה מפ' חלון (עירובין דף ע"ז א)' רב יחיאל כפה ספל פי' סמוך לכותל ומיעט גבהו של כותל פחות מי' מן הספל לראש הכותל ממעטו ופרכינן שם ואמאי דבר הניטל בשבת הוא ודבר הניטל בשבת אינו ממעט ומשני ל"צ דחבריה בארעא לההיא ספל ולא יזיזו בשבת ופרכינן מ"ש מפגה שהטמינה בתבן המוקצה דאסיר ליטלה בשבת אם אין מקצתה מגולה. ומשני לא צריכא דבעינן מרא וחצינא הרי לפנינו דדוקא מאי דחזי ליטול באותו שבת לא חשיב לבטל המחיצה אבל לא מה שאסור ליטול בשבת אע"ג דודאי יטלנו אחר השבת על ידי מרא וחצינא מכל מקום חשיב השתא מיהא ביטול המחיצה א"כ כ"ש כאן דדרך הקרישה להיות עומדת כמה וכמה שבועות על המים ועוד ראיה לאיסור מעיקר התקנה שתקנו רבנן לעשות היכרא בלחי וקורה למבוי הסתום מג' צדדים דפירש"י בתחלת עירובין במשנה הראשונה דרבנן גזרי במבוי משום דלא ליתי לאחלופי בר"ה גמורה וכן בכרמלית דגזרי בהו רבנן משום רה"י כדאיתא פ"ק דשבת דף ו' וכל רשויות שלנו הם כרמלי' כמ"ש כל הפוסקים א"כ כאן שהמים נקרשים ובני אדם הולכים שם כמו בשאר העיר ולפעמים מכסה השלג עד שאין ניכר כלל שיש שם מים תחתיו פשוט הוא דבזה גזרו רבנן טפי משום איחלופי ברה"ר דאין כאן היכר לגמרי. וא"ל דדוקא באותן שבתות שהמים נקרשים יהיה אסור לטלטל בכל העיר אבל בשאר שבתות לא זה אינו דהא אמרינן בההיא דחיישינן שמא יעלה הים שרטון שהבאתי לעיל דר' לא רצה לומר היתר אע"ג דיש מחיצות מטעם דשמא לפעמים לא יהיה שם מחיצה כ"ש בזה שהוא ודאי ברוב השנים ודאי יש לגזור אף בכל השנה משום שבתות אלו ועוד ראיה ממתני' דפ' חלון (עירובין ד' ע"ח) דלעיל בחריץ אם נתן עליו נסר שרחב ד"ט דאם רצו מערבין א' מטעם דכיון דאפשר לילך על הנסר כעין גשר הוי כפתח ה"נ בזה כיון שאפשר לילך על כל המים לא אכפת לן בגומא שתחתיו והוי פירצה גמורה ע"כ אהובי אחיי יושבי ק"ק הנ"ל חדלו לכם מהיום והלאה מהאיסור הזה ותעשו לכם עירוב כנהוג בכל הקהלו' שאינם מוקפים חומה ונסלח לכם על השגגה שהיתה לכם בזה כ"ד אוהביכם דוד הקטן הלוי: אכן אם יש על הנהר ביבשה מקים מדרון נחשב אותו מדרון במקום מחיצה והיינו אם יש במקום ההוא גובה י' במשך ד"א כעין ההיא שנזכר בסימן שס"ג סל"ז לענין מבוי ששוה מתוכו כו': אלא כנגד הקצר. פי' אסור להניחו באלכסון ולהשתמש בצד הארוך עד הקורה דרבא ס"ל קורה באלכסון לא הוה הכירא פירש"י שהרואה בני מבוי נמשכין ומשתמשין בר"ה חוץ מכנגד כותל הקצר או' מותר להשתמש בר"ה לפי שאין אותו העודף דומה שיהא מן המבוי עכ"ל. ומ"ה נראה הטעם דמותר באלכסון בתוך המבוי כיון ששם אין לטעות בהיתר בר"ה וזהו דוקא באין יותר מי' באלכסון דהא אי' בגמרא דביותר מי' כ"ע ס"ל דאינו מניח כנגד הקצר אלא באלכסון אלא דבעשר קי"ל כרבא דאמר כנגד הקצר וא"כ בההיא דתוך המבוי דמודה רבא דמותר באלכסון היינו ג"כ תוך י' כן היה נראה לכאורה אלא מדכתב הטור וש"ע אבל אם ירצה יעשה שם צ"ה באלכסון לתוך המבוי יכול כו' משמע דתוך המבוי שוה לצ"ה וצ"ה הוא אפילו ברוחב מעשר וכתב ב"י על חוץ למבוי דמהני צ"ה ונראה לכאורה דה"ה ללחיים דהא קי"ל לחי משום מחיצה ונהי דבחד לחי לא שרי נכחו וביושר אבל ב' לחיים מונחים זה כנגד זה באלכסון מותר להשתמש עד כנגד הלחיים באלכסון והוא שלא יהיה בין הלחיים יותר מי' כו' ואפשר דאע"ג דלחיים משום מחיצה הם לא מהני כמו צ"ה כו' עכ"ל ומו"ח ז"ל כתב בפשיטות דבאין יותר מי' מהני בלחיים כמפורש בסמוך אחר זה אבל אם עשו באמצע ב' פסים כו' ש"מ דדומה לצ"ה ומ"ש הראב"ד כאן דצ"ה מהני היינו לומר אפי' ברוחב מי' מהני משא"כ ב' לחיים ולא כמסקנת ב"י דלחיים לא מהני ושגגה היא גביה דודאי מהני אפי' באלכסון עכ"ל ול"נ דאפי' ספיקא אין כאן כמו שעלה על דעת ב"י אלא פשוט דלא מהני כלל דכל שאין הלחיים עומדים בשוה אינם ענין זה לזה דאותו שעומד אצל הקצר הוא עצמו מתיר טלטול במבוי עד כנגדו ביושר ותו לא לצד החוץ ואותו לחי שעומד אצל הארוך לא מעלה ולא מוריד דהוא אינו מתיר כנגדו דהא אין כנגדו רק ר"ה ואם כן אינו אלא כעץ דעלמא ומה יועיל לו הלחי שכנגד הקצר ואין לו שותפות עמו והוא לא צריך לו משא"כ בקורה שהיא מונחת באלכסון מזה לזה השיתוף נראה לעינים שהולך מזה אל זה משא"כ בב' לחיים דכאן דהא' א"צ לחבירו שבחוץ ומתיר כנגדו שפיר לבדו והוא לבדו משום מחיצה ורואין כאלו מחיצה פרוסה בשוה כנגדו ואין שייכות מחיצה עם השני בזה ול"ד למ"ש בסמוך דשני לחיים מתירים באמצע המבוי דשם עומדים ביושר וכ"א צריך לחבירו כדי לחלק הרשויות ושם צריך שנים דוקא כמ"ש בסמוך משא"כ כאן באלכסון ואפילו בתוך המבוי דמותר כאן בקורה אלכסון מכל מקום אם עשה שני פסין באלכסון אין שייך שם שותפות אלא אותו הקרוב יותר לחוץ הוא לבדו מתיר על כנגדו והשני הוא ללא צורך כל זה נראה ברור ואין כאן אפילו ספק להיתר: אם יש חצר כו'. שאז בני אותו חצר אוסרים לתוך המבוי על אותם שרוצים לערב לעצמן ואם לא עשו החיצונים לחי או קורה לצד ר"ה לא היו ראוים לערב כלל עם הפנימי כיון שלא הוכשר המבוי מצדה אינה יכולים לאסור על האחרים דאין אוסרים זע"ז אא"כ כולם רשות אחד ויכולים לערב ביחד: אבל אם עשו באמצע כו'. זה אינו לענין היתר טלטול לפנים דא"כ בלחי א' סגי כמו בראש המבוי אלא דבאו כאן לחלוק הרשויות שיסתלקו החיצונים מהפנימים ולא יאסרו עליהם בזה צריך צ"ה או ב' פסים פי' משהו מכאן ומשהו מכאן ויהיה כאלו מחיצה ממש ביניהם דדוקא לענין היתר טלטול סגי בא' לא בחילוק רשויות כ"ה סברת הרא"ש בזה: ומעמידו באמצע. פי' באמצע הפתח: וכל תנאי מבוי כו'. כצ"ל ולא כמ"ש בקצת ספרים תנאי חצר: ומה שיש מן הפס עד כותל כו'. באשר"י וטור כתוב אם יש מן הפס לכותל האמצעי של המבוי יותר מי' אמות כו' וכ' ב"י לא ידעתי למה כ"כ דהא אפי' אין ביניהם יותר מי' דינו כמבוי עקו' שדינו כמפולש לרב דמבוי עקו' כו' ותמיהני על הרא"ש איך סתם דבריו ועל רבינו ועל הר"ר ירוחם שלא הרגישו בזה עכ"ל ומ"ה לא כתב כאן בש"ע יותר מי' כלשון הטור אלא שרמ"א כתבו בלשון י"א. ומו"ח ז"ל יישב דברי הטור בדוחק גדול ואני תמהתי על תמיה' ב"י בזה דודאי במבוי עקום ממש כי ההיא דסימן שס"ד שצורתו כן בזה אמרי' דאפילו אין בעקמימותו יותר מי' תורתו כמפולש לרב והכי קי"ל כן משא"כ כאן דאנו עושין המבוי א' שהולך בשוה ב' מבואות דהיינו ע"י פס ד' במשך ד"א ויש לנו לו' שאלו ב' מבואות הולך בשוה עד הכותל האמצעי ואין כאן מבוי עקום כלל כי מקו' הפתוח למט' מהפס הוא פתח ממבוי א' לחבירו וא"כ הוה דינו כב' מבואו' זא"ז ויש פתח מא' לחבירו ע"כ כתבו דאם יש יותר מי' בין הפס לכותל אמצעי דאז אין תור' פתח עליו אלא המבוי עצמו הולך בעקמומיתו לחבירו ועי"ז נעש' מבוי עקום וזה מדוקדק בל' התו' בד"י שהביא ב"י שכתבו אי איכא מראש הפס של צד פנים עד כותל האמצעי יותר מי' צריך למבוי זה צ"ה דהוי כמבוי עקום כו' הרי מבואר דעי"ז שאין עליו תורת פתח נעשה מבוי עקום משא"כ במבוי עקום דבסי' שס"ד צורתו ובניינו הוה ממש בעיקום ול"צ לעשותו עקום ותמהתי על שלא הרגיש ב"י בזה שהוא דבר פשוט לפע"ד וא"כ גם כאן ראוי להגיה כן שיש יותר מי' מן הפס לכותל כמו בטור: ויעשה פס רחב ג"א כו'. הכלל בזה דבעי שהפס יהא יתר על האויר שבינו לכותל דאל"כ אתי אוירא דהאי גיסא ודהאי גיסא ומבטל ליה לפס: מתוך ד"א. פירוש בתוך ד"א יש גבוה י' דהוה כמו רה"י אבל אם מתוך ה' הרי הוא כשאר ר"ה דניחא תשמישתיה להילוך:

הזנה אוטומטית ט"ז/אורח חיים/שסד צריך צ"ה מכאן. כי היכי דליהוי כסתום במחיצה מההוא צד והוי כמבוי סתום מג' צדדין וסגי בצד השני בלחי או קורה אבל אם צד אחד פתוח לחצר שאינה מעורבת הוה אותו צד כסתום בלא תיקון והתיקון אינו אלא משום היכר מדרבנן מ"ה סגי גם בקורה מכאן ומכאן וכ"ש בלחי שהוא משום מחיצה ואם פתוח חד צד לחצר מעורבת א"צ אותו צד שום תיקון דהוי כמבוי סתום מג' צדדין ממש אפי' מדרבנן אלא הצד השני כנ"ל בזה ובחנם תמה מו"ח ז"ל בזה הדין דסגי בקורה לצד החצר: מבוי עקום כו'. פי' רש"י שני פתחיו לר"ה משמ' דאם פתוחים לכרמלית אין דינו כן אלא כסתום בעקמימותו ומטעם זה העתיק בס' מ"ב סי' צ"ב בשם מהרי"ו דעכשיו שאין לנו ר"ה א"צ תיקון בעקמימותו ושם חלק על מהרי"ו ואמר היכא שיש י"ו אמה יש גם אצלינו ר"ה וכבר כתבתי בסי' שמ"ה דלא משגחינן בזה אלא סומכין על רוב הפוסקים דאין ר"ה אלא שיש ס' רבוא בוקעין בו. אלא דתימה לי הא קי"ל במבוי עקום דדינו כמפולש ומפולש אין בו חילוק בין לר"ה כין לכרמלית כמ"ש רסי' זה וא"כ גם לדידן במבוי עקום צריך תיקון כמו במפולש ובכל מקום שמתקנין עירוב במבואות צריך ג"כ תיקון בעקמומית כנ"ל בעיקר הדין: כנדל. הוא שרץ שיש לו רגלים הרבה כן הוא מבוי זה שפתוחין לו מבואות הרבה בשורה אחת:

הזנה אוטומטית ט"ז/אורח חיים/שסה מצדו כלפי ראשו. פירוש אחד מהכתלים שבצד ארכו כלפי ראשו סמוך ללחי או לקורה ולפני' אם נשאר עומד בראשו ד"ט שהוא שיעור אורך הכשר מבוי לא בטיל הפתח הגדול ואף על גב דשיעור אורך המבוי הוא ד"א היינו אם תחלה נעשה מבוי אבל כאן כבר היה מבוי אלא שנסתר די בד' טפחים במה שנשאר ממנו וסעיף זה הוא לשון הרמב"ם אבל הטור הולך בשיטת הרא"ש ומחלק בין בקעו ביה רבים או לא וכמ"ש בס"ב. והב"י הקשה למה כתב הטור במראשו בד' טפחים ולא חילק בין קרן זויות או לא ועוד הקשה דהא הוכיחו התו' דבקרן זוית דוקא אמרי' כן דאל"כ הא אמרי' לעיל סי' שס"ד אם ירצה ירחיק ב"א מן הכותל ויעשה פס ג' חמות ומחצה הרי הפירצה ב"א בראש המבוי ואפ"ה מותר כיון שאינו בקרן זוית ונ"ל לתרץ כיון דמסקינן דבבקעי בה רבים תליא מילתא א"כ בראשו אסור אפי' שלא בקרן זוית דהא בקעו בה רבים היינו שהוא במקום נקי ושלא במקום נקי אלא מקום מטונף אז מקרי לא בקעי רבים וזה פשוט דבראשו שהוא סמוך לפתח אין שם מקום מטונף דודאי אין אדם עושה פתח במקום שאין נקי ע"כ הוה כמצידו דבקעי רבים ואסור ומה שהוכיח התוס' מההיא דסי' שס"ד לענין שמרחיק ב' אמות תמהתי שאין זה הוכחה דכאן אנו באים לפסול הפירצ' מצד שנתבטל הפתח שעשה מתחלה באותו צד כיון שעכשיו נעש' פירצה במקום שהיה סתום מה שא"כ לעיל שעש' מתחלה בהיתר הרחקה ב' אמות ואין שייך שם ביטול פתח כי כן הוה מתחלה ובלי ספק שכך היתה כונת הטור בזה לפע"ד: דלא בקעי בה רבים. לענין חצר אין איסור מחמת בקעי רבים כמ"ש אח"ז: ואפי' בקעי בה רבים. אע"ג דלעיל במבוי פוסל בקעי רבים כאן לענין החצר לא משגחינן בבקעי רבים וכ"ה לשון רמב"ם שהחצר שרבים בוקעים בו נכנסין בזו ויוצאין בזו הרי הוא רה"י גמור עכ"ל ומשמע דבמבוי הרמב"ם מודה. וצ"ע למה לא הזכיר חילוק זה גבי מבוי כמ"ש הטור והך חצר היינו מרובע דאלו ארכו יותר על רחבו הוי כמבוי כמ"ש סי' שס"ג: מצד החצר. כזה דאלו היה כן שכותל המבוי שוה לאורך כותל החצר נראה כמבוי ארוך ומושך עד ר"ה שכנגדו ומפול' ואסו' ע"כ צריך שיהי' המבוי ואמצע כותל החצ' כזה: והחצר של יחיד אסור. דזמנין דמימלך היחיד ובנה בתי' ברוחב העודף על המבוי ומשוה כותלי אורכה לכותל אורך המבוי ממילא הוה גם בצד החצר כדלעיל: אבל בפתו' לכרמלי' כו'. אע"ג דכרמלית קיל מר"ה מ"מ לענין זה אמרינן מצא מין את מינו וניעור פירוש דכרמלית שבין לחיי' שלא היה בו שיעור כרמלית מצא את מינו שחוצה לו שהיה בתחלה בטל אצל שאין מינו אבל פתוח לרשות הרבים שלא זה מינו ולא זה מינו לכאן ולכאן בטל עמ"ש מכח זה בסימן שמ"ו לענין פי"ר לי"בן שאצל הבתים שפשיטא שאסור לטלטל שם וכאן הביא ב"י דברי המ"מ בשם הרשב"א שאם היתה הקורה ארבע ובריאה לקבל מעזיבה אפילו פתוח לכרמלית ירא' לו שמותר להשתמש תחתי' לפי שחוד' החיצון יורד וסותם עכ"ל ואין זה סותר מ"ש בענין פי"ר ליב"ן דלא אמרינן חודה יורד וסותם דהתם אין מחיצה סביב התקר' כמ"ש רמ"א ססי' שמ"ו משא"כ כאן בקורה המונחת על המבוי שיש ג' מחיצות ואמרינן דהתקרה יורד וסותם צד הרביעי כל שיש בו ד"ט כנ"ל פשוט: שוב ראיתי בתשובת מהרי"ל סי' קט"ו בבליטה שלפני הבית אם יש לה ג' מחיצות וברביעית פי תקרה שרחבה ד' ומסיק דטוב להחמיר אפילו בזה וצ"ה לא מהני בפי"ר ליב"ן דלא מהני אא"כ עומד מרובה על הפרוץ כמבואר סי' שס"ב ס"י: אסור משם ואילך. ולא אמרי' כאן שבת הואיל והותר' הותר' כיון דליתנהו למחיצות משא"כ בסי' ש"ס ס"ב דאמרי' הואיל והותר' כו': אבל בעיר מוקפת חומה כו'. דהוה רה"י מכח החומה והיינו ישבה ולבסו' הוקפ' כסתם עיירות כן הוא בת"ה שם: אבל אם היה עומד לסתור. פי' כגון במקום ששכיחי עכו"ם שמקלקלים העירוב באותו לילה (כ"ה שם): הפתוחות לו מותרות. דקי"ל סומכין על שיתוף במקום עירוב אבל חצירות שאין פתוחות לאותה חצר ליתי' לעירוב גבייהו ולא אתו לאתוי אותו דרך המבוי כיון שנשברה הקורה:

הזנה אוטומטית ט"ז/אורח חיים/שסו א"צ ליתן פת. שהרי אין העירוב אלא שנחשוב כאלו כולן דרין שם והרי הוא דר שם: וא"צ שיהיה בעירוב שוה פרוטה. בגמרא אמרינן אמר שמואל עירוב משום קנין פירש"י שמקנ' להו בע"ה רשותו ונמצאו כולם בעלים בבית שהעירוב בתוכו וכל החצר משועבד לרשותם זו ואחת היא ורבה אמר עירוב משום דירה שדעתו של אדם על פתו וה"ל כאלו דיירי בההוא ביתא ואין בחצר זו אלא דירה א' והרי כל החצר משועבד לבית זה מאי בינייהו א"ב כלי ופחות מש"פ וקטן והטור הכניס בין האיכא בינייהו האלו עוד חד מילתא דהיינו ואין מניחין אותו בחצר כו' כמ"ש כאן בש"ע. ובאמת דבר זה תלוי ג"כ בהא דעירוב משום דירה כדאית' בדף פ"ה וכתב רש"י הטעם ע"ז דעירוב משום דירה וא"כ קשה דלמה לא חשבה בתלמוד להאי מלת' וי"ל דגם למ"ד משו' קנין בעינן עכ"פ דירה דעיקר טעם העירוב לערב הדירות והרשיות אלא דמ"ד משום קנין ס"ל כשמפרש בהדיא משום קנין מהני אפי' בכלי כמ"ש התו' שם בדף מ"ט. ובזה מתורץ ג"כ מה דקשה כיון דשמואל ס"ל עירוב משום קנין למה אמר שמואל דאין אותו הבית שמניחי' שם העירוב צריך לתת פת מטעם שנחשב כאלו דר שם אלמא טעמי' דעירוב משום דירה וקשיא דשמואל אהדדי אלא ודאי כמ"ש דדירה עכ"פ בעי': להניח העירו' בבה"כ. נ"ל דאם הבה"כ או שאר בית שמונח בו העירוב הוא בענין שאסור לטלטל שם כגון שאין שם עירובי מבואו' או שהו' חוץ לעירוב אין כלום באותו עירוב כיון שהטע' של עירובי חצירות כתב הטור דאנו חושבין כאלו כולן דרין באותו בית וכל החצירות שייכי' לשם וכאן א"א לומר כן דהא אסור לטלטל שם מן החצירו' ואע"ג דאיסור טלטול הוא דרבנן ואמרינן סי' ת"ט כל שהיא מדרבנן הוה עירוב דלא גזרו עליו בין השמשות היינו לענין קניית עירוב שהו' בין השמשו' משא"כ כאן ועמ"ש סי' שצ"ד ס"ב אלא יניחנו בבית שמותר לטלטל שם וכ"ש במקום שאין שם עירוב בעיר כלל ואסור לטלטל מבית לבית שאין לעשות שם ע"ח כלל אם לא לאותן שמותרים לטלטל מחצירם לחצר שמונח העירוב כנ"ל פשוט וכ"מ בתשובת רשב"א שמביא ב"י ססי' ש"ע ע"ש ועמ"ש סי' שצ"ד: בכלי א'. דהא שמו עירוב דהיינו שיהו כולן מעורבין ומרוצין בו שלא ימחה זה בחבירו אלא שותפות נוחה ועריבה: בפרוס'. משום איבה שיבואו לידי מחלוקת שיאמר אני נותן שלימה ואת' פרוסה ואפי' כולם בפרוס' שמא יבוא זה ליתן פרוסה וזה שלם וזה דוקא בשבת ראשון אבל אח"כ מותר אפילו בנשתייר כל שהוא כמ"ש סי' שס"ח: מן הקרקע טפח. ואם הניחו על ידו התלוי' באויר צריך שיגביה ידו טפח וכתב ב"י דמשמע מדברי הרמב"ם דאפי אם נותנין כ"א משלו צריך להגביה א' טפח מטעם דליהוי היכרא ובתוספתא איתא דא"צ לזה כשהם נותנים: וי"א שאע"פ שלא יזכה. עמ"ש בסי' שס"ח ס"ד: וברכת העירוב עמ"ש סי' שס"ח ס"ד מה שראוי להוסיף בה ורש"ל פ"ק דביצה סי' ל"ד כתב שיש להוסיף ולומר ולכל י"ט של שנה זו ועסי' תקי"ח:

הזנה אוטומטית ט"ז/אורח חיים/שסז אשתו של אדם. נכתוב דרך כלל העולה לנו בסי' זה בס"ד אי' בדף פ' ההוא טורזינא פי' עכו"ם שומר כלי זיין של עיר דהוה בשיבבות' דרב יהודה בר אושעיא א"ל אוגר לן רשותך לא אוגר להו אתא לקמיה דר' יהודא א"ל הכי אמר שמואל אשתו של אדם מערבת לו שלא מדעתו מתיבי שלא מדעת בעליהן אין ערובן עירוב ל"ק הא דאסר להו פירש"י על בני המבוי לא בעינן דעתיה ומתני' בדלא אסר כגון חצר שבין ב' מבואות ורגילה עם זה ולא עם זה ה"נ מסתברא דא"כ קשיא דשמואל אדשמואל דאמ' שמואל א' מבני מבוי שרגיל להשתתף ולא נשתתף פירש"י מתכוין לאסור עליהם בני המבוי נכנסים לתוך ביתו ונוטלין שתופן בע"כ רגיל אין שאין רגיל לא אלא ש"מ פי' הרא"ש הא דאמר שמואל הך רגיל היינו רגיל בשיתוף עמהם ונוטלין בע"כ היינו עכ"פ מדעת אשתו ואפי' מיחה בעלה והיינו דכיון דהוא יכול לאסור עליהם ובלא רגיל דאז לא יוכל לאסור עליהם ואין רגיל להשתתף עמהם אז לא מהני דעת אשתו ע"כ פסק הטור ברגיל שאוסר דהיינו בין שרגיל לילך שם אע"ג דאינו רגיל בשיתופם ובין שרגיל בשיתופם אע"ג דאינו אוסר מהני דעת אשתו בלא דעתו והיינו אפי' מיחה בפי' אבל בתרתי לטיבות' שאינו רגיל לא בשיתוף ולא בהילוך עמהם ואינו אוסר אין עירוב אלא מדעתו ולכאור' קשה מנא להו להרא"ש וטור דאפילו במיחה בפירוש מהני דעת אשתו דלמא דוקא בההיא דטורזינ' דלא מיחה רק שלא רצה לאגורי שם מהני וי"ל דא"כ לא היה יכול להוכיח מדקשי' דשמואל אדשמואל דלמא הא דאמ' שאין רגיל לא היינו במיחה כדאמר סתם ונוטל בע"כ דמשמע דעומד ומוחה כדפירש"י שמתכוין לאסור משא"כ בההיא דטורזינא אלא ודאי דכל שאינו רוצה להשכיר הוא ממש מוחה. זה דין אשתו. ובני בית יש להם כח לתת פת ב"ה כל שלא יודעים דעתו אבל אם לא גילה דעתו שאינו רוצה דזה הוי כמוחה ואין לבן בית כח לזה ואפי' מן הסתם אין מועיל אלא באותה חצר הפתוח למבוי דוק' דהיינו כשאין שם רק חצר אחד או שיש ב' ורגיל באחד ולא בשני אז יש לו כח לרגיל אבל לבני חצר כת' הטור שאין יכולים ליקח פתו מביתו לערב שלא מדעת שום אחד מבני הבית אפי' רגיל עמהם ואוסר עליהם וק' ע"ז שהרי בסי' שס"ח כ' הטור דבאינו פתוח אלא לזה החצר מערבין שלא לדעת ש"מ אפי' בני חצר יש להם כח ע"ז והיינו שמערב משל בע"ה דע"ז קאי התם וא"כ מה עדיף בן בית מבן חצר ומו"ח ז"ל חילק ביניהם דבן בית מהני אפי' באינו רוצה רק שלא מיחה בפי' ובן חצר דוקא בסתם שאינו יודע כלל דעתו מהני וכבר הוכחנו שאין לחלק בזה מן התלמוד אלא כל שאינו רוצה הוה דינו כמוחה בפירוש ונלע"ד דהא דסי' שס"ח לא מיירי שיש לו לבן חצר כח ליקח פת מבע"ה בלא דעתו אלא הבן בית יתן לו הפת ובן החצר יערב אותו עם של החצר וזה שדקדק הטור וכתב אבל בני חצר אין יכולין ליקח פתו לערב כו' דהיינו הלקיח' אין יכול לעשות וניחא השתא לשון אבל דכ' דלכאור' הי' לו לומר ובני החצר כו' הא אין כאן דבר והיפוכו אלא מלתא אחריתא ולפי מ"ש ניחא דקאי אבני בית וה"ק הבני בית יכולים לערב שלא מדעת וליקח הפת מן בע"ה אבל בני חצר אע"פ שיש להם כח לערב שלא מדעת מ"מ לקיחת הפת צריך שיהיה בדעת אחד מבני הבית והטור בסי' שס"ח לא בא אלא ללמד דין עירוב וסמך עצמו על מ"ש כאן מלקיחת הפת וכל מ"ש אין התנגדות לזה מדברי הב"י ומו"ח ז"ל כתב שלהב"י בני בית ובני חצר שוין לערב שלא מדעת בחצר אחד ואינו אמת ואני אומר אמת גמור הוא רק שבלקיחת הפת יש חילוק כמ"ש ודומה לזה הוא לסברת י"א דכאן שהוא הרמב"ם דס"ל דב"ד כופין ליתן והן מערבין כנ"ל נכון:

הזנה אוטומטית ט"ז/אורח חיים/שסח לחזור ולתקנו. זה מיירי בשבת ראשון דנתקלקל קוד' שנכנס שבת ראשון דאלו בשבת שני א"צ תיקון דהא סוף עירוב הוא וכשר בנשתייר אפי' בכל שהוא כמ"ש אח"כ: ואפילו מערב עליהם משלהם. כ"כ סוף סימן שס"ז דלקיחת הפת אין להם ליקח מבית בע"ה אלא בידיעת א' מבני הבית: אפילו כל שהוא כשר. ומ"ש בסי' שס"ו שאין מערבין בפרוסה היינו בשבת ראשון ועמ"ש ססי' זה: וזה טוב יותר כו'. ולעד"נ דיותר טוב לערב כל ע"ש דרוב פעמים שהמצה של העירוב מתקלקלת ומתעפשת מאורך הזמן ואינו ראוי לאכילה כלל והוה כלה לגמרי ועוד יש מנהג בקצת קהלות שבע"ש הגדול הולך השמש מבית לבית ונותן לכל א' קצת ממצת העירוב וזהו איסור דהרי באותה שבת אין שם עירוב כלל ואולי נתפשט המנהג שהי' השמש משייר בב"ה מן העירוב חתיכ' קטנה דסוף עירוב הוא וטועי' בזה שמחלקו כלו. ע"כ טוב עכ"פ לערב אותו שבת משלו ולזכות לכל הקהילות דהיינו בעיס' שעושין לחמים לכבוד שבת. ובע"ש יצרף כדי שיהי' כשיעור במה שמערב ומזכה ועסי' שצ"ד מאכילת העירוב והרוצה לעשות עצהי"ט יערב משלו בכל ע"ש ויזכ' ע"י אחר ובזה לא חיישי' לקלקול העירוב של בה"כ ולא יברך כיון שיש בבה"כ מצת העירוב והברכות אינם מעכבות כנ"ל: ונ"ל דיש ליזהר שלא לסמוך על עירוב שנתמעט דשמא יתמעט משיעורו ויתוספו אחר כך דיורין באותו עיר ואז צריך להוסיף בשביל' כמ"ש סי' שס"ו ס"ט או ראוי שיאמר כל אדם בשעת ברכה ולכל מי שיתוסף בעיר הזאת כדיעה ראשונה שם וא"כ אין חשש באם יתוספו אח"כ כנ"ל:

הזנה אוטומטית ט"ז/אורח חיים/שסט אינו עירוב אפי' אם כו'. פי' הוא עצמו מזכה להם ולו אבל לא ע"י אחר דהא ע"י אחר מהני כמ"ש אח"כ ובטור כ' וזיכה כתב ב"י אם אינו ט"ס צ"ל דהאי וזיכה ג"כ מיירי ע"י עצמו והטעם בטור שלא כוון לזכו' לו במתנ' חנם אלא בשביל מעה שנותן לו ומעו' אינן קונות נמצא שאין לו חלק בעירוב עכ"ל: אבל אם אמר לו ערב לי. הטעם בטור שהרי עשאו שליח לערב לו בענין שיועיל וכיון שא"א להיות לו עירוב אא"כ יזכה לו כמו לאחרים הוי כאלו אמר שיזכ' לו כמו לאחרי' עכ"ל. וק"ל ממ"ש הרא"ש פ"ק דקידושין הבאתיו לעיל סימן י"ד וז"ל וכן המשאיל טבעת לאוהבו לקדש בו אשה אנן סהדי שדעתו ליתנו בכל יפוי לשון שמועיל דאדעתא דהכי מסרו לו ואם לא יועיל לשון שאלה יתפוס בו לשון אחר שיועיל לשם קדושין דכ"ע לאו דינא גמירי והיו סבורין שיועיל ל' שאלה ואמדי' דעתיה שאם לא יועיל לשון שאלה שיתנהו בל' אחר המועיל ולכל הפחות במתנה ע"מ להחזיר עכ"ל הרי לפנינו שזה אומר ל' שאלה ואפ"ה אנו מפרשים מכח אומד הדעת דהוא לא ידע הדין וסובר שיהיה זה במקום לשון דמהני ע"פ הדין דהיינו מתנה ה"נ נימא אם אמר זכה לי הוא סבר בעד מעות מ"מ כיון דמן הדין לא מהני במעות נימא דנתכוין בל' דמהני כגון ערב לי דאמאי לא אמדי' דעתיה כאן כמו בקידושין מ"ש התם דחפץ בקידושין ה"נ חפץ בעירוב דהוא מצוה וי"ל דהכא שאני שאדם רוצה לעשות מצוה דוקא בשלו לא בשל חבירו מ"ה אפשר דקפיד ולא עשאו שליח לזכות בחנם אלא דוקא קאמר בעד המעות יזכה לו לא בחנם אלא דבסמוך יתבאר דהרא"ש לא ס"ל האי סברא ע"כ צ"ע: אם נתן לו כלי. דדוקא מעות אינן קונות עד שימשוך החפץ אבל אם מקנה לו כלי הוה חליפין וכיון שזכה זה בכלי זכה זה בפת ששייך להעירוב כמ"ש גבי חליפין בהרבה מקומות: ע"י אחר כו'. התוס' דף פ"א כתבו וז"ל ור"י פירש דאפי' מתכוין להקנות לו בחנם ואפי' זיכה לו ע"י אחר או לקח המעות וקנה לו מהשוק אינו עירוב כיון שהנותן נתכוין לקנות לו מהחנוני ואין המעות קנויה לו וכל הזכיות שעושה החנוני עביד שלא מדעת בע"ה עכ"ל והרא"ש תמה ע"ז דכיון שזה גילה דעתו שחפץ בעירוב שנותן שהרי נתן מעה לחנוני ומאחר שאין קונה המעה וזוכה לו החנוני אמאי לא זכה ומ"ה פסק דזיכה לו ע"י אחר מהני וכ"כ הטור וש"ע וק"ל דאמאי דחה סברת התוספות דהא ודאי יש לו לומר לא ניחא לי שיתן לי אדם א' מתנה אלא איעבד מצוה בממוני וע"ז גילה דעתו בנתינת מעות ואפילו במידי דלאו מצוה מצינו בפ"ק דב"ב דיכול למימר לחד תנא לא ניחא לי לקבל מתנה דכתיב ושונא מתנת יחיה ק"ו כאן במידי דמצוה והוא נותן מעות ודאי דוקא אינו רוצה בחנם כנלע"ד דברי התו' שאין בהם תמוה בזה: מעה לבע"ה. לפי שאין דרך בע"ה למכור משלו ולדעת שיקנה לו במעותיו אמר לו וכאלו אמר ערב לי שעשאו שליח וחזקה שליח עושה שליחותו:

הזנה אוטומטית ט"ז/אורח חיים/שע צריכים כל אחד לערב. דמגו דאסרי הני אחרים אסרי נמי הנך שדרים שם בבית שיש לו לבע"ה בו תפיסת יד וכתב ב"י בשם מהרי"ק דאפי' יש פינה מיוחדת לבע"ה מקרי תפיסת הבית וע' סי' שפ"ב סי"ג: אלא שנים הפנימים. פירוש הם ביחד נותנים עירוב אחד לאותו שנותני' בני חצר כמ"ש בסיפא וכאן בא לאפוקי משמואל בגמ' דהפנימי לבד נותן לעירוב והשאר כולן חשיבי כבית שער לאותו הפנימי אלא כר' יוחנן דס"ל בית שער דיחיד לא מקרי בית שער אלא גם אותו שלפני הפנימי דינו כפנימי ומה שחוץ לשני' הפנימי' האלו מקרי הכל בית שער כיון ששם דורסים רבים. וכ' מו"ח ז"ל דאין פנימי' אלו חייבים אלא אם חולקים במחיצות המגיעות לתקר' ולע"ד ל"נ כן דכאן אין חילוק בין מגיעות לתקר' או לא דכל הטרקלין חשוב כבית א' לכל מילי כיון שאין לכולם אלא פתח אחד ואין עליהם חיוב עירוב אלא ביש עוד דיורין בחצר שמערבין שם ואז כל הטרקלין נותן עירוב א' דהיינו שנים הפנימים נותנים אותו אפי' אם אין מחיצות' מגיעות לתקרה והשאר פטורים דא"ת באין מגיעות לתקרה פטורים ח"כ כל הטרקלין לא יתן כלום לעירוב שבחצר שנותנין שאר דיורים וזה ודאי אינו דכל הטרקלין לא עדיף בזה שאין לו אלא פתח א' ממה דזכר בסיפא במקום שיש פתחים הרבה ואין מחיצות מגיעות דצריך עכ"פ עירוב א' היכא שיש דיורין דקי"ל כיון דהני אסרי אסרי נמי הני ואם יש לחלו ב' פנימי' מחיצות מגיעות אפ"ה אין נותנים אלא עירוב א' כיון שאין להם אלא פתח א' אלא בסיפא דיש לכל א' פתח מיוחד אז יש חילוק דאם מחיצות מגיעות ויש דיורין בחצר חייב כ"א בפ"ע ואם אין מגיעות לא יתנו כולם אלא עירוב אחד דהיינו שנים הפנימים כמו ברישא באין אלא פתח א' ומ"ה לא זכר בפתח אחד חילוק כלל בין מחיצות מגיעות או לא כ"ז נרא' פשוט ומו"ח ז"ל אגב חורפי' לא דק בזה לפטור הפנימי' אם אין להם מחיצות מגיעו' לתקר': לכל א' פתח לחצר. בסמ"ג וסמ"ק כתבו לר"ה: צריך כל אחד ואחד כו'. דכיון דאסרי הנך דיורי שבחצר אסרי נמי הנך שבטרקלין והנך שבטרקלין גופייהו מחולקים הם כיון שהמחיצות מגיעות: הן כמשותפין. פי' ואז כולם נותנים עירוב אחד: אפי' יש לכל א' פתח א' כו'. הטעם כיון שכולם משתמשים בשל בע"ה באפייה ובישול ובכל דבר חשיבי כולהו כאלו אוכלים וישני' במקו' א' ואע"פ שיש להם פתח לצד ר"ה נקראים ע"ש בע"ה ועוד דאין משאיל להם רשותו לאסור עליו כ"כ התוספות וכתב ב"י שעיקר ההיתר בצירוף טעם השני דוק' ואין לסמוך להתיר משום טעם הראשון במקום שאין שם שייכות טעם השני: הואיל ואין מחיצה מפסקת בין מקום אכילתו. פירוש אף ע"פ שכל אחד אוכל על שלחן בפני עצמו מ"מ כיון שאין מחיצה בין שלחן לשלחן חשוב מקום אחד: וה"מ כשנותנין בני החצר כו'. דהואיל והוצרכו לעירוב אמרינן מיגו דשאר דיורים אוסרים אינהו נמי אסרי: שנים הפנימיים כו'. פירוש שניהם נותנין עירוב א' כיון שאין להם אלא פתח א' כמ"ש לעיל ס"ג: אלא לל' יום. משמע ביותר מל' יום אוסר וזה מיירי ביחיד הדר במקום אבל במקום שיש קהל ועשו עירובי חצירות בע"פ כדרכינו אז פטור גם בזה כיון שלב ב"ד מתנה על כל שיתוספו דיורים. כמ"ש סי' שס"ו ס"ט ועמ"ש סוף סי' שס"ח:

הזנה אוטומטית ט"ז/אורח חיים/שעא וי"א שגם עכו"ם כו'. משמע דלא איכפת לן במה שיכול לבוא בשבת וקשה הא פסקי' בסי' שס"ה ס"ז דאם עומד לסתור בשבת פסול וי"ל דהתם מיירי שרגיל בשבת להתקלקל כגון ע"י עכו"ם שרגילין בכך משא"כ כאן דאה"נ דאם העכו"ם רגיל לחזור לביתו באותו יום דאסו' וכאן מיירי דהלך לדעת לשבות שם כל היום וק' א"כ כי בא עכו"ם בשבת אמאי אסור כאן הא נמלך הוא במה שבא בשב' ומ"ש מהא דאי' אחר זה בישראל שנמלך ובא בשב' דמותר וכ' ב"י בשם הרא"ש הטעם כיון דכבר הסית לבו ובודאי לא יחזור ה"ל שבת שהותר' ושוב לא תאסר ה"נ נימא בעכו"ם שבא בשבת כשלא היה דעתו בע"ש לחזור לכאן וע"ד כן הלך כבר הסיח הישראל מלבו ונימא שבת שהותר' דהא כאן לאו בנאמנו' תליא מלתא אלא במה שהסיח דעתו בע"ש וע"כ נרא' דבאמת אין חילוק בין עכו"ם לישראל אלא בספק לנו בע"ש אם יבא בשב' ובזה פליגי גבי עכו"ם בשבת תנאי' במשנ' והכריע רמ"א להקל בעכום בספק ובזה פסק דאם בא בשבת העכו"ם אוסר ולא אמרינן בזה שבת שהותרה כו' כיון שלא הותר אלא מכח ספק אבל באם היה נרא' בבירור בע"ש שלא יבא בשבת והסיח מלבו אלא שאח"כ נמלך ובא בשבת אפי' בעכו"ם י"ל שבת שהותרה הותרה דמ"ש משראל וכ"מ דברי הרא"ש שב' בפ' כיצד משתתפין וז"ל אם חזר לביתו בשבת י"א שאוסר ומביאים ראיה מעכו"ם דכי ליתיה לא אוסר וכי איתיה אוסר. ועוד ממבטל רשות שאם חזר והוציא אוסר ול"נ כיון דר"ש לא שרי אלא משום דמסיח מלבו ובודאי לא יחזור ה"ל שבת שהותר' ושוב לא תאסר ול"ד לעכו"ם שהי' עתיד לבוא בשבת כו' עכ"ל הרי שלא חילק אלא בין מסיח מלבו ובעכו"ם לא הסיח מלבו ממיל' אם ברור לן גם בעכו"ם שהסיח מלבו למה יאסר אח"כ ולפ"ז מ"ש הטור ריש הסי' והולך מבע"י לשבות אצל בתו ואפי' חזר בשבת מותר פי' בודאי מסיח בלבו בע"ש מביאתו בשבת. ומ"ש אח"כ גבי עכו"ם ומיהו אם בא בשבת אוסר היינו בספק היה בע"ש. וצ"ע בזה לפרש כך לשונו: ישראל בן חצר זו כו'. כבר נתבאר דגם גבי עכו"ם יש לדון כן באם ודאי הסיעו מלבו בע"ש ונמלך בשבת ובא אלא שלשון הטור צ"ע וגם כאן בש"ע צ"ע למה נקט ישראל: א' מן השוק. פי' מסתמא לא עירב וה"ה בא' מן החצר שלא עירב ומ"ה אם מת משחשיכה אוסר. ומו"ח ז"ל הקשה כאן נימא כיון דהותר' שבת הותרה ולא דק דכאן לא הותר בכניסת שבת שהרי לא היה שם עירוב: אם עירב כו'. דאז אמרי' הואיל והותר שבת הותר ובלא עירב דלא אסר היורש אלא א"כ בא בשבת א"ל הואיל ונאסר בכניסת שבת נאסר לכל השבת דהא כאן לא היו לו בעלים ביום השבת כל זמן שהיורש לא בא אחר מיתת אביו דירה בלא בעלים אינה אוסרת אבל כשבא היורש שם בשבת הרי יש לדירה בעלים ואז אסור מכח מה שלא עירב תחלה אביו ועירוב של יורש לא מועיל למה שיורש בשבת כ"ה דעת הטור ע"פ הרא"ש: ישראל וגר כו'. פי' ועירבו ביחד וכשמת הגר מבעוד יום בטל העירוב שלו וזה ישראל אחרי כול להחזיק אע"פ שלא החזיק עד חשיכה חשבי' כאלו החזיק מבעוד יום ואוסר אבל מת גר בשבת נשאר ההיתר הראשון של עירוב הגר בין השמשות:

הזנה אוטומטית ט"ז/אורח חיים/שעב גגין וחצירות כו'. דאלו אין תשמישן מיוחד ותדיר וא"צ לערוב חצירות אלא בשביל כלי הבית: שבין ב' בתים. דביתא כמאן דמליא דמי והוי כמאן דלא גבוה י' מן הארץ: סריגה לפני החלון. פי' גגאטי"ר בל"א דאין הנקבים מצטרפין לד' ועיין בי"ד סי' שע"א לענין טומאת מת: והשני אסור להשתמש בו כו'. דהוי הכותל רה"י אבל אם אין רוחב ד' הוה מקום פטור: שלא יהא נפרץ במילואו. פי' שיהא נשאר קצת מכאן ומכאן: בין לערב יחד. נראה דהיינו אם עושה עוד סולם גם לצד השני: מותר להשתמש כנגד המיעוט. משמע אבל לא בכל הכותל וקשה מ"ש מסולם דס"ח דמהני לכל הכותל ובאשר"י וברמזים לא כתב הך מילתא דכנגד המיעוט אלא סתם ממעט ומשמע לכל דבר וכ"מ תחלת לשון הטור שכתב אפילו כפה אצלו ספל כו' דמשמע דהוה דינו כמו הקודם דמהני המיעוט לכל אלא שאח"כ מסיי' כנגד המיעו' וכאן בש"ע משמע דל"ג האי אפי' וכ' מו"ח ז"ל דיש ט"ס בטור וצ"ל אפי' שלא כנגד המיעוט ונראה דנכון הוא כן אלא שאפשר לתקן הלשון שאמר הטור כנגד המיעוט ר"ל בכל הכותל כנגד המיעוט לאפוקי דלא מקרי פתח לערב עי"כ עם השני כיון שאין בצד השני ספל ומ"ש שיחברנה בטיט הטעם דאז צריך למרא וחצינא אם ירצה ליטלו משם ובשבת א"א לעשות כן ע"כ הוה ביטול וממעט: אבל סומכו אצלו לא. דאז ארווחיה לזיז ולא הוה הסולם מתחתיו דרגא לזיז ואין כאן מיעוט שהוא מובדל מהקרקע הרבה: חריץ שבין ב' חצירות כו'. כ' ב"י וכתב הר"ר יונתן אפילו לא נסתם מכל אותו חריץ אלא י' אמות בלבד ונשאר חריץ מכאן ומכאן כפתח הוה ואם רצו מערבין א' ואם רצו מערבין שנים אלא משום דלא שכיח למיהוי בענין זה לא הוזכר במשנה עכ"ל ואיני יודע למה הצריך י' אמות וגם למה כת' שלא הוזכר במשנה דכל כה"ג משמע דבד' טפחים סגי מכ"ש דנתן עליו נסר דסגי בד' טפחי' עכ"ל ב"י. ול"נ דדברי הרר"י שייכי לבבא דתנן נתן עליו נסר כו' וע"ז אמר הרר"י דלא תימא דוקא נתינת נסר שהוא ד' טפחים אז תלוי ברצונם באם הוא יותר מד' טפחים אין רשות לערב שנים כי האחד אוסר על חבירו מאחר שיש כאן פירצה גדולה קמ"ל דאפי' נסתם החריץ עד י' אמה דנשארו חריצין מכאן ומכאן אפ"ה לא נחשב לפרצה רק לפתח ויוכל לערב ב' כנ"ל פשוט כוונת הר"ר יונתן: אסור לשום א' מהן ליתן כו'. דלמא שקיל טובא וממעט ליה מי' ומטלטל בחצר באיסור ועוד טעם אחר דמוקצ' הוא ולהרא"ש אפילו בחול אסור דדלמא ממעט ליה בע"ש סמוך לחשיכה ולאו אדעתיה ומטלטל בשבת בחצר האסור' אבל בבתים כיון דאיכא מחיצות ותקרה כי מפחית מינכרא מלתא. כתב ב"י הא דנזכר כאן נתמעט בחול הטעם משום דקתני צריכין לערב יחד והא לא שייך בנתמעט בשבת. ומו"ח ז"ל כתב טעם אחר דנתמעט בשבת כיון שהותר למקצת שבת הותר לכל השבת כולה ואולי יש טעות סופר בדבר כי אין להם פירוש: כל הני מילי דכותל וחריץ מיירי בלא עירבו בני החצר אבל עירבו בני החצר מותר הכל:

הזנה אוטומטית ט"ז/אורח חיים/שעג גזוזטראות. פי' נסרים בולטים משפת תקרת העלייה לר"ה. רש"י: הרי הוא כפתח. פי' על ידי זה מותר לטלטל בשני החצירות מזה לזה אם ירצו לערב יחד ועל זה כ' רמ"א דאם אין המרחק שביניהם ד' אפי' בלא נסר הוה שם כפתח כיון דיכול לפסוע מזה לזה והוה דינו כמו בחריץ שבסי' שע"ב סי"ו כל שיש שם פתח דהיינו אם נסתר קצתו עד עשרה ה"נ הך קירוב שיש בין החצירות על הגזוזטראות שיכולין לפסוע מזה לזה הוה פתח ובתו' דף ע"ח כתוב בשם ר"ת דלא איירי בנותן נסר מזו לזו ודין חריץ נותן לגזוזטראות דאם יש בין זו לזו ד' מערבין שנים ולא אחד כמו חריץ אבל בפחות מד' רגיל לפסוע מזו לזו משום הכי אמר היכא דליכא ד' מזו לזו מערבין שנים ואם רצו א' כו' והיינו כמ"ש. ובב"י בשם המ"מ כתב כאן שאם אין ביניהם מרחק ד' א"צ נסר מזו לזו אלא אף בלא נסר מערבין א' ולא שנים כל שהן זו כנגד זו עכ"ל והנה זה סותר מ"ש בשם התו' ודברי הרמ"א ולק"מ דזה מיירי במערב לטלטל מגזוזטרא לחברתה והם רחבות הרבה נמצא שההפסק אויר שביניהם שאין בו ארבע טפחים מבטל הפתח ודומה לחריץ וכותל שנפרצו יתר מעשר דא"א לערב אלא א' משא"כ בדברי תו' ורמ"א כאן שהגזוזטרא אינם רחבים ואינו רוצה להשתמש שם רק שעל ידיהם יהיה פתח מחצר לחצר ובזה מערבין כמו שרוצים כל זה בריר ופשוט: אינם יכולים לערב יחד. הטעם בטור שכשיתנו הנסר מזו לזו יבוא מקרן זוית של זו לזו ולא חשוב פיתחא דפיתחא בקרן זוית לא עבדי אינשי משמע כל שאינם בקרן זוית שפיר מהני הנסר אע"ג דהוה בעיקום וכ"מ בקושיית התוספות דבנסר מהני אפילו זו שלא כנגד זו:

הזנה אוטומטית ט"ז/אורח חיים/שעד ואפילו סתמה במזיד. כתב מו"ח ז"ל ול"נ לחלק דאם פרץ פצימיו נתבטל העירוב ואם לא פרץ פצימיו דכשסתם פתחו לא סילק מזוזתו ומשקופו ומפתנו דגלי דעתיה דלא סילק לנפשיה חזר העירוב למקומו והכי מחלק תלמודא פ"ק דב"ב דף י"א עכ"ל. ולי מהא לא אירי' דשאני התם בב"ב שתליא מילתא בגליא דעתיה אבל הכא לא איכפת לן באסוחי דעתיה דא"כ כי נפל בחול ולא ניתקן קודם השבת ודאי היה לו היסח הדעת בשעת כניסת שבת וכן בספינות שנקשרו והותרו בשבת ודאי הסיח דעתו שלא יתוקן בשבת זה אלא ודאי דהעיקר תלוי בעשיי' העירוב כיון דהיה ראוי באותה שעה דאע"פ שנתקלקל אח"כ כיון דנתקון אח"כ לית לן בה וחזר העירוב למקומו: מותרים לטלטל. כיון דלא נפרץ לרשות אחר אלא לחצר משא"כ בסיפא שנפרץ לרשות הרבים או לכרמלית:

הזנה אוטומטית ט"ז/אורח חיים/שעה כדי שתהא רגל המותרת במקומה. פי' דרגל האסורה במקומה אוסרת שלא במקומה וכי עירבו מותרין וקמ"ל דלא תימה דהוה כחצר אחרת שעירבה חציה לעצמה וחציה לעצמה דאסרי אהדדי אלא הוה כב' חצירות: אם לא עירבו יחד כו'. הכלל מסעי' זה דכל שלזה תשמישו בנחת ולזה בקשה לא מקרי רק רשות לאותו שתשמישו בנחת ואין השני יכול למחות בידו כלל אבל אם שניהם שוים הן בנחת כגון ששניהם משתמשים ע"י פתח הן בקשה שייך לשניהם ואוסרין זה על זה אלא דיש פלוגתא בגמ' איזה מקרי בנחת ואיזה בקשה דהיינו כל שצריך לתשמישו זריקה דהיינו שהמקום ההוא גבוה ממנו י"ט וצריך לזרוק שם מקרי קשה וכן בשלשול דהיינו שהמקום נמוך ממנו י"ט וצריך לשלשל שם ואם הוא פחות מי"ט הן בזריקה והן בשלשול לא מקרי קשה ועוד קרוי קשה אפי' אם הוא פחות מי' טפחים כגון אם הוא מופלג בריחוק המשך ממנו ד"ט אלא דאם לא' בזריקה ולא' בשלשול ס"ל לשמואל דאע"פ דתרווייהו קשים הם מ"מ שלשול אינו קשה כל כך כמו זריקה ע"כ הוא שייך לבעל השלשול דהוא בעל נחת ורב סבירא ליה דלא מיקרי נחת אלא במשתמש דרך פתח אבל כאן לא אכפת לן בנחת קצת ושלשול וזריקה שוין הם ואסור והכי קי"ל ובטור כתוב ואם אינו גבוה י' לבני החצר וממנו למרפסת ד' צ"ל יו"ד במקום דל"ת וכן הגיה מו"ח ז"ל והוא פשוט וא"צ למה שנדחק ב"י לפרשו ומ"ש כאן ואם היו רחוקים מהמרפסת ד' טפחים או יותר אע"ג שגבוהי' י' מן החצר לתוך י' למרפסת היינו שלכל א' יש לבעל החצר ריעות' מכח זריקה ולבעל מרפסת מכח הפלגה ד"ט ולגביה אין ריעותא מכח שלשול כיון שהוא תוך י' שלו וע"כ אסור ששניהם שולטים בו ואם היו תרתי לריעות' לבעל המרפסת דהיינו למעלה מי' ומופלג נ"ל שמותר בעל החצר בהתל ואין בעל המרפסת יוכל לאסור עליו מפני שאין אדם אוסר דרך אויר ויתבאר אי"ה בסמוך בסי' שע"ו ס"ג. ובטור כתוב אבל כל שתשמישו בנחת יותר מלחבירו נותנין אותו למי שהוא בנחת כו' עכ"ל ותמה ב"י שהרי ל' זה הוא דברי שמואל לענין לזה בשלשול ולזה בזריקה ואנן קי"ל כר"פ כמ"ש ונ"ל דכיון דכבר כ' הטור דין שלשול וזריקה דאסור ממילא לפרש הך מלתא על ענין שלזה יש ריעותא ולזה אין ריעותא כל זה שיטת הטור אבל הרמב"ם לא ס"ל כך ומבואר מלשונו דהיינו לשון הש"ע שבסעיף זה זולת הגהות רמ"א מבואר דברישא באין גבוהין י' אסור לשניהם אפילו במופלג ד' ממרפסת מדלא זכר ברישא מחילוק מופלג או סמוך וכ"כ ב"י וכ"מ וגם לא זכר שם מענין גובה המרפסת מן התל כלל הדברים לדעתו שיש שייכות טפי למרפסת להתל ממה שיש לחצר להתל מ"ה כל שיש מעלה לתרווייהו דהיינו לחצר תוך י' ולמרפסת בסמוך פחות מד' טפחים פשיטא שאוסרין זה על זה ואפי' יש לחצר מעלה ולמרפסת ריעותא וכן אם לשניהם ריעותא ג"כ אוסרים זה על זה אלא שאם יש למרפסת מעלה ולחצר ריעותא אז יש היתר למרפסת היינו בגובה י' ואינם רחוקים ד' טפחים ולא זכר הרמב"ם כלל מענין נמוך התל ממרפסת י' או יותר ורמ"א הכניס לתוך דברי הרמב"ם מן שיטת הטור דהיינו ובתוך י' למרפסת בבבא דגבוהים י' וא"כ גם ברישא באין גבוהים י' ה"ל להגיה גם נמוכים ממרפסת פחות מי' דאז דוקא שוה לשניהם אבל בנמוך י' ממרפסת בני החצר מותרים כדעת הטור ולהרמב"ם אינו כן: היתה מצבה כו'. דכיון שעשה הפסק לפני המרפסת גילה דעתיה דסליק נפשיה מהחצר:

הזנה אוטומטית ט"ז/אורח חיים/שעו ואם היתה המחיצה כו'. ז"ל הרמב"ם שפוסק כרב יהודא דמפרש מתני' כן דאמרי' למטה היינו למטה מן המים והטור לא זכר האי מילתא ותמה ב"י ע"ז ונ"ל דהוא מסופק דשמא הלכה כרב הונא דאוסר בזה כמ"ש ב"י בשם רש"י והראב"ד והרז"ה ע"כ לא נקט אלא מאי דשרי לתרוייהו דהיינו למעל' מהמים סמוך למים: שאין אדם אוסר על חבירו דרך אויר. ז"ל רמב"ם וי"ל א"כ למה פסק הרמב"ם בסי' שע"ה ס"ג גבי תל שבחצר שבעל החצר אוסר על בעל המרפס' בגבוה י' והלא אין תשמישו על התל אלא בזריקה והיינו דרך אויר וצ"ל דלא אמרו האי מילתא אלא במים שאין שם תשמיש רק מילוי מים וכן בחורבה דאמרי' בגמ' שאין אדם אוסר דרך אויר כמ"ש בסמוך שם ג"כ אין דרך להשתמש בחורבה אבל בתל שבחצ' דרך להשתמש שם בתשמיש קבוע: ויש אומרים דאם אין מופלגים כו'. זה דעת רש"י דס"ל דלא אמרו אין אדם אוסר דרך אויר אלא דוקא בתרתי לריעות' דהיינו באינו יכול להשתמש אלא דרך זריק' או שלשול כזה בבאר ועוד ריעותא דבעי' שיהיה מופלג מן רשותו ד"ט בזה מתירין בדרך אויר ולפ"ז לק"מ במ"ש בסמו' להרמב"ם מדין התל שבחצר דלרש"י שהוא כשיטת הטור לא תמצא שם תרתי לריעותא דוקא שם במקום שאמרו אוסרין זע"ז ומו"ח ז"ל כ' כאן ויש מקשים א"כ אמאי כ' בסי' הקודם דאם התל גבוה י' לחצר ולמרפסת רחוק ד' דאוסרים זע"ז והא אין אוסר דרך אויר ותי' דדוקא גבי בור וחורבה דאין שם תשמיש כלל בחול אלא ע"י זריקה משך ד"ט דרך אויר אמרו אין אדם אוסר דרך אויר כו' ובסמוך יתבאר דרש"י לא כ"כ והקושיא מעיקרא ליתא כמ"ש לדעת רש"י: והאמצעי' מותרת בשניהם. הטעם דשניהם אינם יכולים להשתמש באמצעית אלא דרך זריקה כי אין שם פתח לחורבה וכיון שיש תרתי לריעותא כמ"ש בסמוך דהא גם כאן הוה האמצעית מופלגת מכל אחת שהרי החיצונה מפסק' בינה לחצר ע"כ אין אוסרין זה על זה דרך אויר: והשלישית הקרובה לשני החצירות אסור לשתיהן. דכאן אף ע"ג דמשתמשין דרך זריקה מכל מקום היא סמוכה להם ואין כאן אלא חדא לריעותא על כן אוסרים דרך אויר וכתב רש"י ואע"פ דאיכא לאקשוי מבאר דלעיל דהיינו מ"ש בס"ב דדמי לאמצעי דכאן שהרי שני הבתים סמוכים לאויר המבוי ואי משום הפסק ארבע לכל אחד הכא נמי איכא הפסק כל חלל חורבה האמצעית וכולה אסורה אפי' רחבה כמה אמות (פי' ולמה אוסר כאן דרך אויר דהא יש תרתי לריעותא ולמה יאסר באמצעית אפי' אחר ארבעה טפחים) ותירץ דבחורבה משתמשים בה תשמישים הרבה בין בסמוך בין ברחוק אבל גבי באר ליכא תשמיש אלא מילוי וההוא ע"י הפלגת אויר ד' הוא ע"כ הרי מבואר כוונת רש"י דגבי תרתי לריעותא אמרינן אין אוסר דרך אויר והיינו במילוי מים דאין משתמשין אלא בהפלגת ארבע טפחים מה שאין כן בחורבה שמשתמשים בה אפילו בסמוך ואין שם אלא חד לריעותא וגבי תל דלעיל דמי למים דכאן דהא התל מופלג ד"ט מהמרפסת וא"א להשתמש בסמוך ע"כ הוצרכתי לתרץ לעיל לרש"י דאין שייך שם תרתי לריעותא במקום שאוסרין זע"ז דבאמת אם הית' מרפסת גבוה י' מהתל מופלגת ד"ט בעל החצר מותר ואין בעל המרפסת יכול לאסור עליו דרך אויר כנ"ל ברור:

הזנה אוטומטית ט"ז/אורח חיים/שעז עשתה גומא בחצר כו'. בסעיף זה העתיק לשון הטור ובאמת הסכנתי נפשי מאוד לישב זה ולא עלתה בידי דבמשנה איתא ב' דיוטאות זו כנגד זו מקצתה עשתה עיקה ומקצתה לא עשתה את שעשתה מותרת ואת שלא עשתה אסורה ואמר רבא ל"ש אלא שלא עירבו אבל עירבו מותר וכי לא עירב אמאי אסור אמר רב אשי גזירה דלמא אתי לאפוקי ממאני דבתים להתם והקשו התו' ואי דלא עירבו תרווייהו ליתסרו וי"ל דאינן שופכין ממש תוך העוקה שבחצר אלא שופכין על הדיוטא והן יורדין אל העוקה הסמוכה לה ואע"ג דהוה חצר שאינה מעורבת מ"מ לא אסרו חכמים כאן כו' ואותן שלא עשו עוק' אסורין כדאמרי' דלמא אתו לאפוקי מיא במאני דבתי להכא שיורידו מן הדיוטא בכלים מלאים מים לשפת העוקה שרחוקה מהם דאין רוצים שיפלו המים למטה ויקלקל החצר עכ"ל מבוא' יפה החילוק שבין עלייה העוש' העוק' ובין עלייה אחרת שכנגד' בלא עוקה דאות' אחרת כיון שהיא רחוקה מהעוק' לא ישפוך ממעל' להחצ' שיזובו משם להעוק' שיתקלקל החצר משא"כ באות' שעשתה העוק' שהעוק' סמוכה לה לא יצטרך לשפוך לחצר כלל: והנה הטור הולך בשיטת התו' והכניס דברי' אחרים לכאן מה שאין להם ענין כי בחלוק' דלא עירבו עשה חילוק בין העליות בענין העירוב לעצמן שאלו עירבו לעצמן והשני' לא עירב' כלל עירוב זה מאי בעי הכא ומה פי' יש לו כיון שאין כאן עירוב חצר ביחד מה עירוב תעשה העליי' לעצמה בלא החצר ואת"ל שעלייה עשויה בענין שבה עצמה צריך לעירוב בלא החצר ואין בו תועלת לחצר מי ביקש זאת מידו ומה תיקן בזה וזה אין לו רמז בגמרא ובפוסקים ולשון רבינו הטור בעצמו מעורב דהתחיל בענין עשיית העוקה שאיסו' של האחר' מחמת שלא עשת' עוקה וסיים אח"כ שהאיסור הוא מחמת שלא עירבה לעצמה ואם צריכה עירוב בפ"ע ולא עירבה מה לנו לעוקה ולמו"ח ז"ל ראיתי שפי' בזה שיש שם מרפסת להעליי' וכל רוא' דבריו בזה לא ימצא ישוב ותי' כלל על התימהון שיש כאן והוא ז"ל סיים שראה רבים טעו לפרש פרושי' זרים ולהגיה כאן ואני בעניי לא ראיתי עד הנה שום פי' כלל ועיקר אפי' בדרך זר ואולי יש ט"ס וחסרון איזה בבא בדברי הטור והתימא הגדולה שהב"י לא הרגיש בתימה זו והעתיק כאן בש"ע הנחנו הדבר למי שלבו שלם בדבר אולי יכול ליישבו: שוב ראיתי בלבוש שנשאל ע"ז כמ"ש והשיב ע"ש וכמדומה לי שלא היתה באותה שעה הגמ' עם התו' לפניו שכתב וז"ל ונתת טעם לדבר מתוך שהגומא לזה קרובה ולזה רחוקה אינו אמת כי אין הדבר תלוי ברחוק וקרוב רק בגומא ועירוב כו' עכ"ל והרי בתוס' כ"כ בהדיא כמ"ש וזהו עיקר החילוק שבין העליות מלבד שאין שום פירוש לדבריו שם במ"ש וה"ה אם בני השנייה כו' ולמה לא תועיל גומא של זה גם לזה ובלי ספק שכתב אותן הדברים בלי דקדוק במחילה מכבודו ומרן דמותיב ליה התם שפיר קא מותיב ואיהו לא משני מידי: ויש לעיין בדברי הב"י כאן שכתב וז"ל ודע דמיירי בחצר פחות' מד"א דאם יתיר' מן ד"א אין שופכין לתוכה ממש אא"כ עירבו ואם לא עירבו כל אחת שופכת ברשותה והמים הולכים מכחו לחצר שאינה מעורבת ולא חיישינן שמא יוציא המים בכלים ששבתו בחצר דכיון שיש בחצר שיעור לא חיישינן לכך דלא מקלקלא החצר עכ"ל חשב הרב דבחצר פחותה מד"א החשש הוא באותה שאין לה עוקה מחמת שידאג שלא יתקלקל החצר מחמת קטנותו מן המי שופכין ומ"ה התיר בחצר גדולה ותמהתי דכיון שיש עוקה בחצר סמוך להעליה האחרת למה יתקלקל החצר הקטן הלא יזובו המים הניגרים לתוך העוקה ולא ישארו בחצר מאי אית לך למימר שבדרך הליכתם יקלקלו הכי נמי בחצר גדולה מארבע אמות אלא ודאי דא ודא א' היא והחשש גם בחצר גדולה שלא עירבו ויש עוקה סמוכה לאחד מן העליות שהשני' הרחוק' לא ישפוך המים דרך עלייתו ויזוב לארץ דשמא לא ירצה ללכלך קרקע החצר ויוריד בכלי הבית למטה עד שפת העוקה וע"כ ודאי שייך לחילוק זה גם בחצר של ד"א ויש עוקה סמוכה לא' מהם אע"פ שא"צ לעוקה מ"מ אם יש עוקה יש חילוק זה בלא עירבו דהסמוכה מותרת לשפוך על העליי' וניגרים לעוקה והרחוקה אסורה מטעם הגזירה דלעיל ומה שפירש"י במשנה זו דהחצר שלפניהם פחותה מד"א הוא מטעם דדין העוקה הוא בחצר כזה. ויש קצת ליישב דאם יש בחצר ד"א אין רגילים בחול תמיד לשפוך לתוך העוקה אלא לפעמים לחצר עצמו שיבלעו המים בו וע"כ גם בשבת אין כאן חשש אם שופך על העלייה ויורד לארץ כן הוא סברת ב"י ורמ"א מביאו אבל תימה לי שהרמב"ם כתב דין זה פ"ד וכתב המ"מ דמיירי בחצר שהיא ד' על ד' וצ"ע:

הזנה אוטומטית ט"ז/אורח חיים/שעח עירובה בזו ובזו. דאז דמיא אמצעית כאלו דרה בהן ואין דיורים חיצוניות באמצעית למימרא דכי הדדי נינהו אבל אם עירובן באמצעיות דאז דמי כאלו כולהו דרים באותו בית וחצר דההוא בית הוין: ופנימית פתוחה לחיצונה. כלומר ולא למבוי ועי"כ יש לה דריסת הרגל על החיצונה דאין לה מקום לכנוס מהמבוי לפנימית אלא דרך החיצונה: שתיהן אסורות. דקיימא לן רגל האוסרת במקומה אוסרת שלא במקומה: פנימית מותרת. דיכולה היא להסתלק מהחיצונה דאחדא לדשא באפה ומשתמשת דהא עירובה אצלה ואע"ג דעירוב החיצונה נתון בפנימי' אמר' לי' לתקוני שדרתיך ולא לעוותי:

הזנה אוטומטית ט"ז/אורח חיים/שפ לך ולך. משמע דלדיע' זו לא מהני לכולכם ונרא' הטעם דמצינו רובו ככולו וע"כ אי אמר לכולכם אפשר דלא נתכוין רק על הרוב ומה"ט נ"ל נוסח התפלה בר"ה מלוך על כל העולם כולו דאמר כפל לשון להוציא שלא נפרש על רובו: וי"א שאינו מועיל. זהו דעת הר"מ באשר"י ולא זכר טעם ע"ז ונ"ל כיון דבשכירות שוכרין אפי' בפחות מש"פ כדלקמן סי' שפ"ב ומ"ה דוקא בעכו"ם שמצינו שב"נ נהרג על פחות מש"פ משא"כ בישראל דפחות מש"פ לאו כלום הוא ע"כ בטלו השכירות לגמרי בישראל כנ"ל: והם אסורים כו'. כן עיקר ולא כנוסחא שבטור אף מביתן: אינו מועיל. כיון שתיכף שביטלו אותן שעירבו לאותן שלא עירבו לא הותר לטלטל בחצר כיון שהיו שנים שוב לא מהני ביטול א' מהם לחבירו ואפי' ע"מ שאמר לא מועיל כיון שלא זכה בחלק שביטלו לו בענין שיוכל לטלטל בחצר אינו יכול להקנו' לחבירו:

הזנה אוטומטית ט"ז/אורח חיים/שפא שהרי חוזר בו מביטולו. וקשה מ"ש מסי' שע"א ס"ב בישראל בן חצר זו שהלך לשבות כו' דאינו אוסר דאמרי' כיון דהותר' שבת הותר' ולמה לא נימא כאן ג"כ הכי באם חזר וביטל בשבת דלא יוכל לחזור ולאסור כיון שכבר הותר בכניסת שבת י"ל דשאני התם דההיתר תלוי בכניסת שבת דהא צריך להסיע מדעתו בכניסת שבת שלא יהי' שבת זו בבית זה ע"כ תלוי בהיתר בכניסת שבת לחוד משא"כ כאן יכול לבטל רשות אפי' משחשיכה כמ"ש סי' ש"פ ע"כ צריך להיות ההיתר כל השבת דוקא כנ"ל: ולרש"י אין חזקה מועל' כו'. דאי' ברש"י על מעש' דר"ג שאמר שצדוקי היה דר עמהם במבוי וביטל רשותו וא"ל אבא מהרו והוציאו את הכלים למבוי עד שלא יוציא ויאסור עליכם פירש"י החזיקו במבוי ושוב לא יוכל לחזור מביטולו וכשקידש היום עסקינן דחזקה דמבע"י לא מוכח' עכ"ל נראה דה"ק דבאמ' אין כאן חזק' גמור' שיקנה קנין גמור אלא דלא בעי אלא לאפקועי איסור שבת וזה אין שייך בע"ש דאין שם איסור טלטול עדיין עד שקידש היום ואסור בטלטול ואתם שתוציאו כליכ' לשם תגלו בזה שהחצר שלכם כ"ז נ"ל פשוט ובחנם אפקי' מו"ח ז"ל להאי ורש"י פי' מן נוסחאו' הטור וכ' שהוא ט"ס אלא הדברים כהוייתן דבאיסור טלטול תליא מילתא וכמ"ש: ואפי' המבטל מותר כו'. ואין כאן משום חוזר ומחזיק ברשותו שאין נקרא מחזיק אלא כשמכניס לרשות שביטל אבל מה שמוציא ממנו אינה חזרה ומ"ה כתבו התו' והרא"ש דמעשה בא לפני רש"י בחופה א' ששכחו ולא עירבו והוצרכו להוציא מבית זה לבית זה והתיר להם ע"י שביטלו רשותם לא' עכ"ל וי"א שמביא רמ"א הוא ר"י ור"ת שחלקו עליו דאין מועיל ביטול מבית לבית דא"כ יהי' מותר לטלטל לכולן ויבטל תור' עירוב כיון שיש תקנ' ע"י ביטול אא"כ ישאיר לעצמו חדר א' שלא ביטל וא"כ ישתכר בעירוב שיהי' מות' גם מאותו חדר ומ"ש רמ"א ואף מות' להכניס צ"ל ואז מות' כו': אינם יכולים לבטל א' לחבירו. הטעם לפי שלא היו יכולים לערב מאתמול:

הזנה אוטומטית ט"ז/אורח חיים/שפב בב' בתים. אבל ב' ישראלי' בחד בית כחד חשבי' להו אפי' אינם אוכלים על שלחן א' ודבר זה דב' ישראלים הוא מדרבנן שחששו שמא ילמוד ישראל הדר עם העכו"ם ממעשיו ובקשו עליו למנוע דיר' ישראל עם העכו"ם הלכך אמרו שאוס' עליו כדי שיקש' דירתו ויצא משם ומזה הטעם אינו מועיל ביטול רשות מהעכו"ם עד שישכיר כי לא ירצה להשכיר ומתוך כך יצא הישראל משם ואינו מצוי שידור ישראל א' עם העכו"ם שמא יהרגנו ולכך לא הוצרכו לאסור אלא כששני ישראל דרים עמו: או השאיל כו'. עמ"ש ע"ז ס ' שפ"ד: לא מהני. פי' לענין שיהי' נחשב ב' ישראלים בבית א' ולא יאסר העכו"ם עליהם: אינו מועיל. דהא החשש שלא ילמדו ממעשיו לא נתבטל בזה: אם אין לעכו"ם דריסת כו'. דאז לא שכיח גביה ללמוד ממעשיו: אפי' בפחות מש"פ. הטעם בגמ' דבן נח נהרג אפי' על פחות מש"פ וא"כ בישראל לא מהני אם שוכר ממנו בפחו' מש"פ דלאו ממון הוא כלל וא"ל דמ"מ לא גרע מביטול רשות דמהני י"ל כיון שבא עמו בתורת שכירו' ובאמת אין כאן שכירות גרע טפי ודמיא לההוא דסי' שס"ט הנותן מעות לנחתום כו': בשבת. דאין זה כמקח וממכר שאין זה אלא כמתנה להתיר טלטול בשבת: עד שיחזיר הדמים. משמע מזה אפי' שכרו לזמן מצי למיהדר אפי' תוך הזמן אם נותן הדמים: לכשיכלה הזמן כו'. נראה לי דאם שוכרין מעכו"ם ומת והניח יורש אין מועיל מה ששכרו מן המוריש דאז נתבטל כח השכירו' דהא אפי' בחייו מצי למיהדר ביה אם ירצה וראיה נ"ל ממה דאמרו בפ' הדר (עירובין דף ס"ו) שוכר כמערב דמי לכמה דברים ומצינו במערב בסי' שע"א שלא מהני עירוב של האב שמת לבנו ובמיתת האב נתבטל עירובו אלא צריך לערב יורש מחדש ה"ה נמי בשוכר מעכו"ם מיתה מבטלת שכירות כנ"ל שצריך לחזור ולשכור מן היורש ועמ"ש סי' שפ"ג ס"ג: די בשכירות הראשון. נראה הטעם דעכו"ם הראשון לא סילק נפשו ממנו כיון שאחר הזמן משכירו' השני תחזור לו והוה כאלו לא זזה ממנו ממילא לא נתבטל השכירות הראשון ואע"ג דלגבי עירוב שאם השכיר המערב לאחר ודאי אוסר וצריך עירוב חדש שאני התם שכיון שמשכירו לאחר ועקר דירתו ה"ל כאלו חוזר מן השיתוף שהיה לו דאין לך חזרה גדולה מזו משא"כ בשכירות העכו"ם לאחר לא ראינו חזרה בזה ממה שהשכיר כבר הרשות לישראל דהוא משום היתר טלטול ולא תקשה אמה שהבאתי ראי' בסמוך לענין מיתת העכו"ם לענין שכירות ממיתת המערב וכאן אנו מחלקים ביניהם דשם לא באנו אלא לומר כי היכי דאין היורש יורש העירוב שנתן מורישו דיהיה כאלו נתן הוא העירוב דיורש במקום מוריש קאי אלא הוה כאיש אחר ה"נ לענין שכירות הוה היורש כאיש אחר אבל כאן אתה בא ללמוד כי היכי דהשכירות לאחר מבטלת השיתוף ה"נ בשכירות מעכו"ם שהשכיר לאחר הא לאו כלום הוא דאין דומה שכירות זה לאחר לשכירות זה לאחר כנ"ל נכון: א' שוכר כו'. דכמערב דמי דגם במערב ה' ששרוים בחצר מערב א' מהם ע"י כולם ה"נ אין כל א' צריך לשכור מן העכו"ם בפ"ע: בעל כרחו אינו מועיל. אע"ג דלגבי עירוב אמרי' ססי' שס"ז דאם רגיל לערב עמהם נוטלין ממנו בע"כ בזה לא ילפינן שכירות מעירוב ונ"ל הטעם דשם יכולים אנו לכוף את הישראל לקיים דבר מצוה שהורגל בה משא"כ כאן בעכו"ם: אע"פ שהוא מוחה. מו"ח ז"ל כת' שחילק בזה בין אשתו לשכירו ולקיטו ולא מהני בשכירו ולקיטו מוחה ואנו אין לנו אלא כמ"ש כאן ע"פ הרשב"א והכי מוכח מדברי התוס' בפ' חלון (עירובין דף פ') בד"ה אתי לקמיה דר"י: אם ייחד לו מקום כו'. לעיל סי' ש"ע ס"ב כתב ב"י בשם מהרי"ק דלא איכפת לן בפינ' מיוחדת שאני הכא שיכול לשכור מעכו"ם אפי' אין לעכו"ם כלי שם מאחר שיש לו רשות להניח שם כליו הלכך בעינן שיהיה לו רשות בכל הבית ואפילו הניח שם כלים כל שאין לו רשות בכל הבית אין שוכרין ממנו דלא פלוג רבנן משא"כ התם דבעינן שיהיה לו שם כלים ממש אפילו בפינה מיוחדת סגי כ"כ מהרי"ק וכתב ב"י דהך יחד לו מקום פירושו שבפירוש מנעו מלהשתמש בשאר הבית אבל כשנותן לו חדר אחד סתם לא חשיב יחוד מקום ולשון הטור לא משמע כן ומשמע דהדר ביה ב"י ולא קבע כן בש"ע: אע"פ שסילקו תוך הזמן. הטעם דחשבי' אותו השכירות כאלו שכרו מבע"ה כיון שנחשב כאלו עשה ברשותו: וישראל בחיצונה. פי' שיש איסור על אותו ישראל אע"פ שאין שם עכו"ם מ"מ יש להעכו"ם שבפנים דריסת רגל עליו ויש שם ב' ישראלים דהיינו עם הפנימי אבל ישראל הדר עם העכו"ם בפנים אין עליו איסור מחמת עכו"ם שלו שאין שם אלא ישראל א' כי החיצון אין לו דריסת רגל לפנים הכי איתא להדיא בגמ' אר"י אמר רב ישראל ועכו"ם בפנימית וישראל בחיצונה בא לפני ר' ואסר פירש"י אסר החיצונה ואמרינן ע"ז אח"כ דהפנימי במקומו פי' בחצר שלו מביתו לחצר מותר ובלבוש כתב על חלוקה זו דשניהם אסורים ותמהתי על מכשול כזה דפסק בהדיא נגד הגמ': או שישראל ועכו"ם בחיצונה וישראל בפנים. בזה פשיטא דאין איסור על הפנימי במקומו כיון שאין שם עכו"ם כלל דהא אין דריסת הרגל להפנימי: ואפי' עכו"ם בפנימי כו'. בגמ' איתא עכו"ם הרי הוא כרבים פירש"י אם דר עכו"ם בפנימית וב' ישראלים בחיצונה אוסרת דריסת רגלו עליהן עד שישכרו והא ליכא למימר דביחיד בחיצונה אסור דהשתא אפילו דר עמו בחצר מותר כיון דאין אוסר עד שיהיו ב' ישראלים אוסרין זע"ז דריסת רגלו לא כ"ש דלא אסרה ופרכי' מ"ש ישראל דלא אסר (פי' באם יש ב' ישראלים בחיצונה וא' בפנימית דלא אסר הפנימי עליהם דקי"ל רגל המותר אינה אוסר) דמאן דידע שהוא שם יחידי סבר דאין דריסת הרגל אוסרת וידע שאין רגל המותרת אוסרת ולא נפק מיניה חורבה ומאן דלא ידע סבר דעירובו עירוב עכו"ם נמי אמרינן דידע ידע דלא ידע סבר אגורי אוגר סתם עכו"ם אם איתא דאוגר מיפעי פעי פירש"י קלא אית ליה והני לא אוגר ומאן דלא ידע שהוא דר שם יחידי סבר דאין דריסת הרגל אוסרת אם כן עירוב של פנימית וחיצוני' מועיל במקום עכו"ם בלא שכירות עכ"ל רש"י נראה כוונת רש"י דמאן דלא ידע שהעכו"ם דר בפנימית יחידי סובר שדר שם ישראל עמו כיון שהכל רואים שבאלו החצירות דרים ב' ישראלים ועכו"ם א' דסברו שבפנימית יש עכו"ם וישראל ואם כן אוסר ישראל הפנימי על החיצון מחמת דריסת הרגל שלו עם העכו"ם שעמו ויטעו לומר שבאמת אין דריסת הרגל אוסרת כלל או יטעו לומר לפי טעות' שהעירוב של החיצון והפנימי של ישראל מועיל במקום עכו"ם והשתא פשוט הדין בזה דבישראל א' בחיצון ועכו"ם אחד בפנימי דאין שום טעות לומר דאין דריסת הרגל אוסרת דהא הכל רואין שאין שם רק ישראל א' ועכו"ם א' בשני החצירות ולא חשו לטעות שמא יסברו לומר שיש עוד ישראל בפנימי או בחיצון דזה לאו סברא כלל דלא חשו אלא באם רואין שם ג' דהיינו ב' ישראלים ועכו"ם א' ולא ידעו הדירות היכן הם וכ"מ בדברי הרמב"ם פ"ד מה"ע היה אחד דר בחצר זו ואחד דר בחצר זו אין צריך לערב אלא כל אחד משתמש בכל חצירו ואם היה עכו"ם בפנימית אע"פ שהוא אחד הרי הוא כרבים ואוסר על החיצונה עד שישכרו מקומו עכ"ל הרי שלא אסר בעכו"ם אחד אלא אם כן יש ב' ישראלים בחיצונה שהרי סיים לשון רבים שישכרו ותו דאי יש איסור בישראל א' בחיצונה ועכו"ם א' בפנימית אמאי כתב בפ"ב ב' חצירות זו לפנים מזו וישראל ועכו"ם בפנימית וישראל א' בחיצונה או שהיה ישראל ועכו"ם בחיצונה וישראל א' בפנימית ה"ז אוסר על החיצונה עד שישכור ממנו שהרי רגלי ב' ישראלים ועכו"ם מצוים שם והפנימי מותר בפנימי עכ"ל הרי מבואר דבישראל א' מותר בכל גווני ע"כ תמהתי מאוד על הב"י שכתב על דברי הרמב"ם שבפ"ד שזכרתי וז"ל נראה מדבריו שאפי' ביחיד בחיצונה אוסר וכ"מ לכאורה דבה' נמי איכא למיחש למאן דלא ידע שהוא דר שם יחידי וכיון דלא פעי עכו"ם ודאי לא שכרו ממנו וא"כ הרי הם אוסרים זע"ז ואפ"ה אין דריסת רגלים אוסרת כו' מלבד שיש לתמוה היכן נראה לו מדברי הרמב"ם אדרבה מוכח להיפך כמ"ש יש לתמוה הרב' על חשש שלו דכ' דלא ידע שהוא דר יחידי והלא הכל רואים שאין בשני החצירות אלו רק ישראל א' ועכו"ם א' ומי הוא שיטעה לומר שיש שם יותר ע"כ ברור הוא שלא ס"ל להרמב"ם אלא כרש"י שזכרנו וכ"כ התוס' דבישראל א' בחיצונה ועכו"ם אחד בפנימית מותר והא דכ' כאן בש"ע ויש מי שאומר שאפי' עכו"ם בפנימית כו' אזיל לשיטתיה לדעת הרמב"ם ואינו כן וליכא מאן דס"ל הכי כנלע"ד פשוט: אינו יכול לערב. הטעם דאסור לעשות יחיד במקום עכו"ם פי' שלא ילמוד ממעשיו לפיכך לא יערבו אלו עמו ולא ישתמשו עמו במבוי כדי שיהיה יחיד וירא מהעכו"ם שלא יהרגנו ויצא ופר"י דוק' נקט חלונות משום דכי לא מיערבו בהדדי מרתת ישראל ולא דייר עמו וכי מערבי בהדדי לא מרתת ע"כ אסור לערב אבל דרך פתחים דאפילו לא מערבי שכיח דדיירי ולא מרתת כיון שיש פתח ביניהם נראה לו כאלו דר עמו בביתו שרי לערב בהדיא כיון דבלא עירוב נמי שכיח דדייר ורש"י לא מחלק ואפי' דרך פתחים נמי אסור לערב מה"ט שיצא מן הדירה ובטור יש ט"ס לרש"י במקום לר"י ור"י במקום רש"י והב"י ומו"ח ז"ל לא הרגישו בזה הט"ס: דירה של עכו"ם כדיר' בהמה ומותר לישראל הדר שם להכניס ולהוציא ואם נתאכסן שם ישראל עמו אין בע"ה אוסר על האורח ולא האורח על בע"ה (ת"ה וב"י):

הזנה אוטומטית ט"ז/אורח חיים/שפג יכולים לשכור ממנו בשבת. דאין זה אלא משום היכר להתיר טלטול: יבטל הא' לחבירו. ולא אמרי' בזה דהדר העירוב שעשו לכתחלה לקדמותו ואע"ג דאמרי' גבי ספינות קשורות זו בזו כו' חזרו להיתרן הראשון וכן לעיל סי' שס"ב ס"ג שאני הכא דמתחלה כשעושה העירוב אין סופו להתקיים כל השבת שעתיד העכו"ם לבא אבל התם אין הספינה עומדת להיפסק כ"כ התו' ונ"ל דמה"ט יש ללמוד במש"כ אח"ז וכ"ש אם מת העכו"ם בשבת שיבטל א' לחבירו כו' והיינו שלא שכרו ממנו תחלה רק היו אסורים ובמיתת העכו"ם נעשה היתר ע"י שיבטל א' לחבירו אבל שכרו ממנו קודם שבת והיה להם עירוב רק שבשבת שמת העכו"ם נאסר כמש"ל סי' שפ"ב ס"ז שכרו מן היורש בשבת ההוא שא"צ אח"כ ביטול רשות דזה דמיא לספינות שזכרנו הא גם בזה לא היה עומד העכו"ם למות בשבת ועדיף מההיא דספינות על כרחך שפיר אמרי' בזה חזרו להתירן הראשון ודי בעירוב שעשו תחל' וכ"ש אם מת העכו"ם בחול כנלע"ד:

הזנה אוטומטית ט"ז/אורח חיים/שפד אנשי חיל כו'. זהו מתשו' הרשב"א הביאו ב"י ותמה אני דדברי הרשב"א סתרי אהדדי דהא כ' המ"מ בפ"ב מה"ע משמו הביאו ב"י ורמ"א סי' שפ"ב ס"א דאם השאיל לו או השכיר ביתו לעכו"ם אינו אוסר דלא השאיל לו אדעתא דליאסר עליו א"כ הכא אמאי יאסרו אנשי חיל עליו כל שאין לבעלי בתים כלים שם וצ"ע רב:

הזנה אוטומטית ט"ז/אורח חיים/שפה צדוקי כו'. בסעיף ב' כתב שהמחלל שבת בפרהסיא הוה מומר אפי' במידי דרבנן מ"מ צדוקים דהאידנא לא חשיבי מומרים אף על פי שעוברים בפרהסיא אמילי דרבנן דמזיד דידהו כאונס דמי דמעש' אבותיה' בידיהם והוי ליה כתינוק שנשבה בין העכו"ם (ב"י):

הזנה אוטומטית ט"ז/אורח חיים/שפז המשתתפין במבוי כו'. בברייתא אית' מערבין בחצירות ומשתתפין במבוי דברי ר"מ פירש"י במילתא דר"מ אין סומכין על שיתוף במקום עירוב היכא דלא עירבו בני חצר לעצמן שאם יסמכו על זה תורת עירוב תשתכח אבל עירבה כל חצר לעצמה ונשתתפו כולם במבוי אע"פ שלא עירבו חצירות זע"ז שיתוף המבוי מחברן ומטלטלין מזו לזו בין דרך המבוי בין דרך פתחיהן וחכ"א מערבין או משתתפין פליגי בה ר"נ ורבה ח"א בפת כ"ע ל"פ דבחד' סגי כ"פ ביין וח"א ביין כ"ע ל"פ דבעי' תרתי ומסקי' רבי יוחנן אמר נהגו העם כר"מ פירש"י אורויי לא מורינן לכתחלה ואי עביד לא מחינן בהו פי' מהר"מ לכתחל' אין מברכין על כל א' דהוי ברכה לבטלה משמע מפירש"י דבעירבה כל חצר לעצמה אפי' ר"מ מודה דסומכין על השיתוף ולא בעינן עירובי חצירות זה על זה דרך פתחיהן אלא דבלא עירבה כ"א לעצמ' פליגי אי מהני בזה שיתוף המבוי דר"מ ס"ל לא מהני וחכמים סבירא להו מהני והיינו אף אם לא עירבו החצירות זע"ז ולא כל א' לעצמה ומדברי הרמב"ם שמביא ב"י וכת' שנראה מדבריו שאפי' לא עירבה כל חצר לעצמה אם נשתתפו בפת סומכין עליו וא"צ לערב בחצירות שהרי התינוקו' מכירין בפת נראה דס"ל דהלכה כר"מ כמ"ש ב"י בשם המ"מ ובפת דוקא סומכין על השיתוף וזהו הדיעה הראשונה דכאן אלא דכתב ב"י אליבא דרש"י וז"ל דאם לא עירבה כל חצר לעצמה ליכא למ"ד דסומכין על השיתוף אלא בשכל חצר עירבה לעצמה ונשתתפו במבוי ולא עירבו דרך פתחים שביניהם או בלא נשתתפו פליגי ושגגה יוצאה מלפני השליט דדברים אלו שמועיל עירבה לעצמה כ' רש"י אליבא דר"מ שהוא מודה בזה ולא פליג על חכמים רק בלא עירוב חצירו' כלל ובפ' הדר (עירובין דף ע"ג) כתבו התו' בד"ה כל שיתוף במאי דאמרי' בגמ' אם יש פתחים מחצר זו לזו לא מהני שיתוף מבוי וא"ת היכי משכחת לה פלוגתא דר"מ וחכמי' דמערבין ומשתתפין אם לא בחצירות הפתוחות זו לזו ומשמע התם דמהני שיתוף וי"ל דמשכחת לה כשעירבו דרך חלונות כו' פי' דבריהם מדנקט עירוב ש"מ שיש פתחים מחצר לחצר דאם לא כן היאך סומכין על שיתוף במקו' עירוב לחכמים דהא אין שייך עירוב וע"כ הקשו דהא בזה לא מהני שיתוף מבוי וע"ז תירצו דאפשר ביש חלונות דבזה סומכין לחכמים על עירוב במקום שיתוף אבל בסומכין על שיתוף במקום עירוב ל"צ כלל עירוב דרך חלונות להחצירות אלא השיתוף מתיר הכל וכאן כ' הרב בש"ע וי"א שאם לא עירבה כל חצר לעצמה אין סומכין כו' ואזיל לשיטתי' בב"י דבזה כ"ע ל"פ דאין סומכין על השיתוף ובאמת אינו כן ובהא פליגי וקי"ל כחכמים דאפילו בזה מהני דקי"ל כר"י דלא מורינן כר"מ וכ"כ מו"ח ז"ל דטעות אירע כאן לפני ב"י וכך הם דברי הטור בסימן שפ"ז דאם שיתפו במבוי א"צ עירוב דמשמע כלל לא בחצירות והיינו כחכמים וגם הרמב"ם ס"ל כן לדינא דשיתוף בפת מועיל אפי' אי לא עירב כלל בחצירות רק שהוא פוסק כר"מ כמ"ש הב"י בשם המ"מ וביין ס"ל דלא מהני דבהא פליגי דפסק כמ"ד ביין פליגי ובפת כ"ע ס"ל דסגי בחדא והטור פוסק כר' יוחנן דהיינו כחכמים קי"ל ביין פליגי ואפילו ביין מהני כמ"ש בסימן שפ"ז וא"כ האי י"א שכתב הש"ע הוא יש מאין כי אינו בשום דיעה: ונ"ל הטעם כו'. תמהתי למה לא אמר טעם בזה כיון דאנן בפת ערבינן ובפת קי"ל דלכ"ע סגי להו בחדא ע"כ א"צ רק חד לעירוב ולשיתוף:

הזנה אוטומטית ט"ז/אורח חיים/שפח מותר לטלטל. דקי"ל חצירות ומבוי רשות א' הם אפי' בעירבו בחצירו' ורמב"ם ס"ל דוקא בלא עירבו חצירו' עם הבתים אבל עירבו אסו' לטלטל במבוי דהבתים גורמים לסלק החצירות מן המבוי דכלים ששבתו בתוך הבית אסור להוציא' למבוי וגם לחצר אסור רק שעירב ומאני דבתי שכיחו בחצר

הזנה אוטומטית ט"ז/אורח חיים/שצ ויש מי שאוסר. היינו רש"י גם כאן יש ט"ס בטור ברוב ספרים בין רש"י לר"י כמו בסי' שס"ג:

הזנה אוטומטית ט"ז/אורח חיים/שצא אף על פי שהם רבים כו'. כ"כ הטור ופי' ב"י כלומר וקי"ל דאין מבטלין רשות לשנים שלא עירבו כמ"ש סי' ש"פ אפ"ה מבטלים לבני חצר זו לפי שבני החצר גבי מבוי חשובים כיחיד בחצר ולמדו רבינו מענין עיר שכולה עכו"ם עכ"ל ותמיה לי דאם מיירי כאן דבני החצר ההיא לא עירבו לעצמן מ"ט באמת יכולים לבטל להם דהא עכ"פ אוסרים זע"ז ומה מועיל להם הביטול ומ"ש מסי' ש"פ לענין חצירות דחד טעמא הוא ואין תיקון בזה שנחשב כיחיד לגבי מבוי כיון שעכ"פ אוסרים זה את זה ואי מיירי כאן שעירבו בני החצר לעצמן א"כ מאי רבותי' כאן מה לי רבים מה לי יחיד ונ"ל דהאי אע"פ שהן רבים לא קאי אחצר דהא נקט לה לחצר בל' יחיד קודם לזה שכ' והן לה אלא הל"ל אע"פ שיש בה רבים אלא קאי אמבוי ואין כאן אלא המשך ל' א' וה"ק דאע"פ שהמבוי הרבים שהחצר נחשב ליחיד נגדם כדאי' במשנה בדף ע"ג שהמבוי לחצר כחצר לבתים ופירש"י שקמ"ל דאף החצר נחשב למבוי כיחידים ול"ת דה"ל הכל רבים וקמ"ל כאן דהרבים יכולים לבטל ליחיד כנלע"ד: עד שיהא ב' חצירות. דאז אוסרים זע"ז אבל בחצר א' אין איסור כלל לטלטל בני העיר המוקפת חומה או במבוי וסתם מבצרים פי' כגון מה שאנו קורין בל"א שלא"ס שהוא מוקף תחלה בחומה ואח"כ בונים בתוכו בתים משא"כ בכל העיירות שבונין בתים תחלה ואחר כך מקיפין חומה סביבם: ואין מספיק במה שישכור משר העיר. במרדכי פ' הדר כ"כ מהר"ם וראייתו מההי' דסי' ש"ע ס"ה אחין שאוכלין בבית אביהם כו' דאם אין נוטלין פרס מאביהם צריכים לערב ה"נ אין מספיק רשות משר העיר כיון שאין נוטלין פרס ממנו וק"ל דהא מצינו קולא טפי לענין שכיר' רשות מעכו"ם מחיו' לערב דהא לענין שכירו' יש רשות לשכור אפי' משכירו ולקיטו אפי' אם הוא מוח' כמ"ש סי' שפ"ב ובעירו' אסו' בע"כ אפי' ליקח מבני ביתו שלא מדעתו כמ"ש סי' שס"ז אלא ודאי שרשות עכו"ם קיל טפי כמ"ש ב"י כאן בשם ריב"ש שמה שהעכו"ם אוסר אינו מן הדין שהרי אין דירתו אלא כדירת בהמה כו' ה"נ למה לא יועיל בשר העיר ואף שאיני כדאי לחלו' מ"מ כבר צידד ב"י לחלק בין שר לשר דהשר שאין לו רשות להשתמש בבתי העיר כו' וכמ"ש כאן בד"א כו' אלא דדברי רמ"א צ"ע שהכני' הגה לחלק בין להוציא מרשות העכו"ם או טלטול במבוי והוא מדברי ריב"ש בב"י וריב"ש כ' דדברים אלו בכל שר ואמר שיש טעם א' לחלק בכך אבל אין מסקנתו כן לדינא. וא"כ כל שיש לנו היתר לטלטל במבוי מצד הכרעת ב"י בשרים שלנו שיש להם כח להכניס אנשי מלחמתו בכל הבתים א"כ יש היתר גם להוציא מבתי העכו"ם וכן נוהגין בכל המקומות שיש להם מצד א' היקף חומה וקניית רשות מהשר שקונין שכר מבתי העכו"ם ושאר משקים והכי עיקר ובמקום שאין היתר כגון שאין השר רק גובה מס אסור אפי' לטלטל במבוי כנלע"ד וכבר זכרנו לעיל בכל עכו"ם שאין מועיל שכירות מעכו"ם אלא כ"ז שהוא חי ואח"כ צריך שכירות חדש מבנו:

הזנה אוטומטית ט"ז/אורח חיים/שצב עיר שהיתה קנין יחיד כו'. הטעם דה"ל כחצר אחד אבל של רבים צריך שיור שאסור שם משום היכרא שלא תשתכח תורת ר"ה: בשיתוף שעושים לעצמם אם היו. כצ"ל לא ואם בוי"ו ולא כלבוש שהעתיק בוי"ו ואח"כ גרסינן ואסורין לטלטל וכ"ה ברמב"ם פ"ה: אין מערבין אותה לחצאין. כיון דמעולם הורגלו להיות א' אסרו אהדדי:

הזנה אוטומטית ט"ז/אורח חיים/שצג ואם שכח ולא עירב. פי' בי"ט דעלמא ולא בע"ש: יהא זה עירוב. פי' בשבת: למחר יאמר כו'. בטור כתוב על אותו פת וכתב ב"י לאו דוקא דה"ה אם אומר על פת א' כו' ונ"ל דמצוה מן המובחר על אותו פת דהואיל ועביד בי' כבר מצו' ליעבד ביה מצו' אחרית' כמ"ש בסי' שנ"ד דיש לאכול העירוב בשחרית דהיינו לבצוע עליו והוא מטעם זה ק"ו כאן דתרוייהו חדא מצוה דעירוב נינהו כנ"ל ותו נ"ל דיש מקור לדברי הטור מן הגמ' שהביא סי' תי"ו ס"ב ע"ש: ויש אוסרים כו'. על דיעה זו ק"ל במאי דפרכי' בפרק במה מדליקין (שבת דף ל"ד) הא גופא קשיא אמרת ג' דברים צ"ל ע"ש עם חשיכה עם חשיכה אין דהיינו מבע"י אבל ספק לא מערב והדר תנא ספק חשיכה מערבין לא קשיא כאן בע"ת כאן בע"ח אמאי לא מוקמי אידי ואידי בע"ח ורישא מיירי בקיבל עליו תוספת שבת בזה אסור אלא דוקא מבע"י דהיינו קודם קבלת שבת דמסתמא קרינן קודם שבת מבע"י וזה מוכח מדאמר הדליקו את הנר וסיפא מיירי קודם קבלת שבת דודאי מיירי סיפא בזה דהא אמרי' וטומנין את החמין וזה ע"כ קודם קבלת שבת וצ"ע: אבל אם עירב כו'. דכולי האי לא מקלינן לשווי' לגבי האי עירוב מקצתו יום דהיינו לענין הנחה ומקצתו לילה לענין אכילה שצ"ל בשבת:

הזנה אוטומטית ט"ז/אורח חיים/שצד ויש לבצוע בשחרית. הטעם הואיל ואיתעביד חדא מצוה נעשה בו מצוה אחרת: ואבד המפתח. בטור כתוב אם מצא המפתח בי"ט בין בעיר בין בשדה הוה עירוב שיכול לטלטלו ולפתוח אע"פ שלא היה בידו ב"ה כיון שמצוי הוא שימצאנו חשבינן לי' כאלו הוא בידו אבל בנמצא בשבת בעיר הוה עירוב שיכול להביאו ע"י גגין וחצירות בשדה אינו עירוב עכ"ל וק"ל כיון שאפילו בשדה אין איסור להביאו אלא מדרבנן דהא שדה היא כרמלית וכל עירוב קונה ב"ה וכל דבר מצוה לא גזרו עליו ב"ה וכמ"ש הש"ע אחר זה דוקא במלאכה גמורה והרמב"ם לא הביאו באמת חילוק דשדה לעיר. וכתב ב"י דטעמא מכח זה דכל מצוה לא גזרו עליו ב"ה לא בתחומין ולא בחצירות אלא דקשה על הטור שהרי בסימן ת"ט כתב בפי' גבי תחומין דלא גזרו עליו ב"ה ממילא ה"ה כאן בחצירות שהרי ג"כ מצוה היא כמ"ש סי' שצ"ה בפי' מצוה לחזור בין אחר עירובי חצירות כו' ועמ"ש סימן ת"ט: אלא א"כ עשה מלאכה גמורה. אבל במלאכה דרבנן לא גזרו עליו ב"ה בדבר מצוה וזה דוקא לענין קניית עירוב שעיקרו ב"ה ודי במה שהיא ראויה ב"ה אבל לעיל במה שהוכחנו בסי' שס"ו דאין ליתן עירוב חצירות במקום שאסור לטלטלו אין שייך להקל בשביל זה ולומר דמן התורה יכול ליטלו דהתם מטעם שע"י העירוב חשבי' כאלו כל החצירות שייכים לאותו בית וזה צ"ל כל השבת דהא בנפרץ בשבת אוסר אע"ג דהיה ראוי ב"ה וא"כ כיון שביום השבת אסור לא מהני מה שהיה קולא ב"ה בדבר מצוה דביום השבת העמידו דבריהם אפי' בשבות כנלע"ד נכון:

הזנה אוטומטית ט"ז/אורח חיים/שצה מצוה לחזור כו'. דלא יבא לידי איסור טלטול: או בשעה שמזכה להם. בטור כתוב בשעה שמקבץ אותו מבני החצר או בשעה שמזכה להם ואחד זוכה לכולם ואומר בדין יהא שרי כו' ופי' ב"י דה"ק או בשעה שאינו מקבץ אלא א' מזכה לכולם וק"ל דאם כן מאי וא' זוכה לכולם דאמר אח"ז הלא כבר נכלל במ"ש או בשעה שהוא מזכה ונ"ל דהטור מיירי בשניהן דרך מקבץ אלא שעל שעת הברכה נקט תרי גווני שעושה הברכה בשעת הקבוץ או שממתין אחר הקיבוץ לברך בבה"כ כדרך שאנו עושין בע"פ וכדי של"ת היאך מזכה הא יש להרבה חלק בזה וזכוי אין שייך אלא אם נותן משלו ע"כ א' ואחד מזכה לכולם דאף שיש להרבה חלק בו מ"מ אחד מברך ומזכ' לכולם דהיינו שאפשר שעיקר העירוב לא נעשה משל כולם מ"מ אותן שנעשה העירוב משלהם מזכין להאחרים שלא נעשה משלהם ודבר זה עושה אחד מהם בשביל כולם שמזכה לכולם בשביל כל א' מהם וע"ד כן נתנו תחלה כל אחד להעירוב שיזכה המזכה בשבילם ויזכה לאחרים כנ"ל ובלבוש כתו' לכן מנהגינו לגבות קמח מכל בית ואופין מקצתו מצה א' לעירוב והשאר נותנין להשמש וסיים ע"ז ונ"ל לפי מנהגינו לא הוי עירוב אם שכחו לברך דהא לא זיכוהו להם ואין קמח של כולם נילוש בתוכו ואינו עירוב עד שיזכוהו להם עכ"ל ולא נלע"ד כן מטעם שכתבתי שכל אחד שנותן תחלה קמח נותן על מנת כן שיזכה בו כל הקהל אף מי שלא יתן קמח והמותר יחזיק לעצמו ואם כן השמש שעושה מצה של עירוב עושה בשביל כולם דהקמח הוא של כולם והזכוי שעושה הרב אחר כך בשעת הברכה הוא לפרסם הדבר שכל הקהל זוכים בו ואני מדמה זו לתמידין שהיו קרבין משל צבור והמותר היה לקיץ המזבח וא"כ תקשי לך הא ע"כ נשאר שום חלק ושמא נשאר חלק א' משל א' כולו וא"כ אין לו חלק ח"ו בתמיד אלא ודאי כיון שנתערב תחלה הכל ביחד נעשה הכל של כל אחד ואחד ה"נ בעירוב כנ"ל נכון:

הזנה אוטומטית ט"ז/אורח חיים/שצו יש לו ד"א. בטור כתוב ופסק רי"ף שאין לו אלא ד"א והוא באמצען והרז"ה פסק שיש לו ד"א בכל רוח שהן ח' על ח' ויש לתמו' דלפ"ז פסק רי"ף כר"א דס"ל במתני' כן בדף מ"ה ולא מצינו לרי"ף שפסק כן ואדרב' הרא"ש כ' הא דלא הביא הרי"ף מאי דאמרי' בגמ' ר' יהודא היינו ת"ק כו' משום דס"ל הלכה כת"ק דריש פירקין דאין לו אלא ד"א והב"י הוכיח דהטור לא ס"ל כר"א כיון שכ' סי' ת"ה מי שיוצא חוץ לתחום אפי' אמה א' לא יכנוס להיות כבני העיר ואין לו אלא ד' אמותיו עכ"ל ולא הבנתי הוכח' זו דודאי אם יצא חוץ לתחום יהי' לו מאותו מקום ב' אמות לכל צד ועכ"פ לא יכנס לתוך התחום להיות כבני העיר ובאשר"י כ' כדברי הרז"ה ח' על ח' והוא באמצען והוא לא זכר זה בפסקי הרי"ף גם ברמזים לא זכר בדברי הרי"ף רק ד"א ולא זכר והוא באמצען ע"כ נלע"ד דהך והוא באמצען אין זה מקומו אלא אחר דברי הרז"ה כמ"ש באשר"י כנלע"ד:

הזנה אוטומטית ט"ז/אורח חיים/שצז כרגלי אנשי העיר. פירש"י אפי' עירב רועה זה ד' אלפים לרוח אינו מעכב על א' מבני אותה העיר שלקחו ממנו מלהוליכ' ממנו לרוח שכנגדו אלפים דמאתמול מוקמינן לה ברשות בני העיר לפי שרגילים ליקח ממנו עכ"ל: כרגלי שניהם. לפי שבין השמשות ינק כל אחד מחבירו: כרגלי השואל. כיון שמע"ש אמר להשאיל לו:

הזנה אוטומטית ט"ז/אורח חיים/שצט של חמשים. דכתיב ורוחב חמשים בחמשים אמרה תורה בחבל של נ' מדוד נ': כנגד לבו. קבעו חכמים מקום לשום כנגדו ראש החבל שלא יתן זה כנגד צואריו וזה כנגד רגליו והחבל מתקצר והתחומים מתמעטין: בכל כחו. לפי שהחבל הוא מכביד באמצע ואינו נמתח כראוי: כטבלא מרובעת. ב"י הביא בשם הר"ר יונתן וז"ל בעיר מרובעת עסקי' שאין בה אלא אלפים על אלפים דזה נמי תחומי' מרובעים שאם אינה מרובעת כגון ג' אלפים ארכה ורחבה אלפים לא יהיו מרובעים התחומין דוקא שלא יהא אורכן אלא כרחבן או שנאמר שניתן לרחבן כמו לאורכן אלא כך יהא דינא על פני כל העיר רחבן אלפים ומשך התחומין כמשך כל העיר ואם היתה עיר קטנה שאין לה אלא אלף אמה רוחב אין לה לתחומים אלא טבלה ארכה אלפים אמה ורחבה של אלף אמה רק במדת הקרנות הם שוות עיר של אלף לשל אלפים שלעולם נותנין לקרנות טבלא של אלפים על אלפים עכ"ל והקשה ב"י דאטו מפני שהעיר קטנה שאין לה אלא אלף אמה יגרע שיעור התחומין מי גרע ממי ששבת בבקעה שזכה לו מקומו ד"א ואלפים לכל צד מרובעות וא"כ עיר קצרה כנגד כל צדדי העיר יש לו אלפים אמה נמצא שאם הי' ארכה ג' אלפים ורחבה אלפים מהלך חוץ לעיר ממזרח למערב ז' אלפים ג' אלפים שכנגד העיר ואלפים לצד מזרח ואלפים לצד מערב ומן הצפון לדרום מהלך ו"א אלפים שכנגד העיר ואלפי' לצד צפון ואלפים לצד דרום אם היתה אורכה אלפים ורחב' אלף מהלך ממזרח למערב ו"א אלפים שכנגד העיר ואלפים לצד מזרח ואלפים לצד מערב ומצפון לדרום מהלך ה"א אלף שכנגד העיר ואלפים לצד צפון ואלפים נצד דרום עכ"ל ואני תמה מאוד דודאי גם הרר"י ס"ל לדינא הכי דמ"ש אין לה לתחומים כו' פי' דטבלא כזו אנו מציירים תחלה מלבד התחומין ואליה נותן אלפים לכל רוחב שלה ואורך מלבד מילוי הקרנות והיינו כדברי הב"י ומ"ש הרר"י ומשך התחומין כו' פי' דלענין התחומין פי' כמה יכול לילך היינו ממזרח למערב במשך העיר כולה הן רב או מעט ונוסף ע"ז הקרנות נמצא שהטבלא של התחומים אינה מרובעת וכמ"ש ב"י לדינא כן נתכוין הרר"י ובחנם טרח ב"י בזה:

הזנה אוטומטית ט"ז/אורח חיים/תא אבל חפצי הפקר אינם קונים שביתה. בגמ' אמרי' בדף מ"ו דהיינו לקולא דאלו היה קונה שביתה לא היה יכול להוליכו רק לתחום שלו ונ"ל דאם נפקא לן קולא מזה דקנה שביתה כגון ששנים זכו בו בפעם א' וא' עירב למזרח וכלה תחום שלו סמוך למקום החפץ והשני עירב למערב וג"כ כלה תחום שלו סמוך למקום החפץ דבזה אמרינן שאין א' מהם יכול להוליכו רק למקום שמותר לשניהם דהיינו באותו מקו' החפץ וסמוך לו קצת ותו לא כמו דאי' לעיל סי' שצ"ו בדין שנים ששאלו חלוק כו' ואלו אומרים שהחפץ קנה שביתה יכול להוליך כל א' עד אלפים ממקום שכלה תחום של החפץ דודאי ששביתה של החפץ על ידי אלו המוצאים אותו בשבת בזה אמרי' ג"כ לקולא דקנה שביתה ולפ"ז קשה במ"ש אח"ז בחפץ של עכו"ם דקנה שביתה משום גזירה משום חפץ ישראל ולפמ"ש דיש לפעמים קולא אם קנה שביתה במצאוהו שנים ה"נ יש קולא אם יש שבית' באם שנים שאלו אותו מהעכו"ם וכיון שבאמת אין להם שבית' נעש' קולא שלא כדין וצ"ע: שלא לטלטלן חוץ לד"א. אם אין העיר מוקף מחיצה נ"ל דאם הביאו למבוי של יהודים שעושין שם עירוב שלנו דהיינו צ"ה דהוה כולו כד"א דהא עי"ז מותר לטלטל מרשות לרשות ובמבוי עצמו דאנו חושבין כל המבוי כרשות א' ה"נ לענין בא מחוץ לתחום דהוה כולה כד"א ומותר לטלטלו בכל המבוי וכ"מ לרש"ל בפ' א"צ סי' ט' ז"ל דוקא בתוך ד"א אם הוא בשד' או שהובא בתוך חומת העיר דחשבינן כולה כד"א וכ"ש בחצר עכ"ל הנה לא מצא איסור רק בשדה ולא בחצר וזה המבוי שהותר' בצ"ה כחצר א' דמי כנלע"ד ברור:

הזנה אוטומטית ט"ז/אורח חיים/תב ומקצתו בעיר אחרת. קשה הא אסור אפי' בלא עיר אחרת כיון שהם חוץ לתחום ומתערבין עם אותן שתוך לתחום וי"ל דאותן שחוץ לתחום הוין הפקר ואין קונין שביתה והוה כמו מושכין דהם הפקר משא"כ בהנך שתוך התחום דעת בני עיר עלייהו וכמ"ש בגמ' ד' מ"ה בגשמים שירדו מעי"ט הסמוכים לעיר דדעתן עלייהו: ואפי' היא תלויה. דבמים הקילו דאפי' מחיצה תלויה מתרת:

הזנה אוטומטית ט"ז/אורח חיים/תג כיון שלא שבת באויר המחיצות. זה אסור לענין שלא נחשוב כל ההיקף כד"א אבל לענין איסור טלטול לא איכפת לן בזה כיון שיש מחיצות עכ"פ עכשיו: אבל לטלטל כו'. ברש"י כתוב וז"ל מטלטל בכולה אפי' חוץ לאלפים שאין לו רשות להלך מותר לטלטל על ידי זריקה כלומר מותר לזרוק שם דקי"ל מחיצה העשויה בשבת שמה מחיצה וממילא שמעי' דמתוך אלפים מטלטל כדרכו והא מחיצות נינהו עכ"ל והתו' כתבו וז"ל נראה לר"י דאף תוך אלפים מטלטל על ידי זריק' אבל כי אורחיה אינו מטלטל אלא ארבע אמות דלענין טלטול כי אורחיה נפרצה למקום האסור לה עכ"ל ואני איני כדאי להכריע מ"מ נ"ל דהדין עם רש"י דלא מקרי למקום האסור לה אלא אם אסור שם מצד עצמו של זה הדבר כעין ההיא דפרש"י על מלתא דרב הונא דס"ל אינו מטלטל אפי' ע"י זריקה אלא ד"א מטלטל כי אורחי' ותו כלל לא ופרכינן ונטלטל בכולו ע"י זריקה ומשני שמא ימשך אחר חפצו באלפי' מיהת ליטלטל כי אורחי' משום דהו' כמחיצ' שנפרצה במילוא' למקום האסור לה ופרש"י דאלפים דיליה נפרצים חוץ לאלפים דאסורין ליה משום גזירה שמא ימשך אחר חפצו דהא אין הפסק ביניהם והוה נפרץ במילואה למקום האסור לה היינו שאסור שם הטלטול עצמו דשמא ימשוך אחר החפץ משא"כ כאן לשמואל דמתיר לטלטל ע"י זריקה אפי' חוץ לאלפים סבירא ליה דמן הדין מותר לטלטל בכולה אפי' כי אורחי' כיון דיש מחיצות אלא כיון דא"א לו לילך שם חוץ לב' אלפים מצד שלא שבת באויר מחיצות היאך יטלטל שם א"כ אין איסור על הטלטול עצמו ואדרבה מצינו היתר כגון שאנסוהו עכו"ם לילך חוץ לאלפים שם ודאי מותר בטלטול מצד איסור טלטול אז כיון שאנוס על ההליכה מ"ה אין שייך כאן נפרץ למקום האסור לה ובהא ניחא לי דל"ת דברי רש"י סתרי אהדדי והוא חילוק נכון ואמיתי וראוי לקבוע להלכה:

הזנה אוטומטית ט"ז/אורח חיים/תד ואין בכל אחד מהן ד"ט. דאי היה ד"ט היה ניחא להילוך שם פשיטא דאיסור תחומין נוהג שם אלא באין שם ד"ט ולא ניחא הילוך שם מספק' לן:

הזנה אוטומטית ט"ז/אורח חיים/תה מהלך את כולה. דכיון שהוא מוקף מחיצות חשיב כולו כד"א אבל אם יצא חוץ לתחומו לדעת כן אז לא אמרינן דכל העיר חשוב לו כד"א כיון שלא שבת באויר אותה מחיצות וביאתו לשם היא באיסור כ"ה דעת הרמב"ם פכ"ז מה"ש וכ' המ"מ שם דרשב"א חולק ע"ז דאפי' בלדעת אמרי' כל העיר כד"א ופסק כרמב"ם: אם היא מהלכת כו'. דבכל קפיצה וקפיצה היא יותר מד"א נמצא שאין לה תורת ד"א כלל שלא עמדה הספינ' ד"א פסיעה א' הלכך לא קנו לו ד"א: המוקפת מחיצות כו'. לעיל ס"ס ת"א כתבתי דנ"ל דהוא הדין למבוי שיש בו עירוב צ"ה: ואפי' יצא לדעת וחוזר לדעת. כצ"ל: אם הוא י"ט. פי' שאז מותר להוציא מרשו' לרשו' משא"כ בשב' שאין היתר אלא במקומ': ואסור לטלטלם חוץ לארבע. בטור כתוב אם הוציאן בשוגג מותרים במזיד אסור לטלטלם חוץ לד' אמותיו וכתב ב"י דודאי אפי' הוציאן בשוגג אין להם אלא ד"א והטור דנקט במזיד היינו משום איסור אכילה ול"נ לפרש דברי הטור דמיירי בעיר המוקפ' ובזה ס"ל כרמב"ם דסעיף ו' שזכרנו שם דביוצא לדעת ונכנס לדיר וסהר דלא אמרינן כל העיר כד"א אלא דוקא ביצא באונס ה"נ דכוותיה דאם בשוגג נחשב לו כל העיר כד"א אבל במזיד לא נחשב לו כן וע"כ נקט הטו' חוץ לד' אמותיו בוי"ו להורות אפי' אם הוא ברה"י או בעיר המוקפת אין לו אלא ד"א ולרש"ל ראיתי בפ' א"צ סי' ט' שהביא דברי הטור אלו במ"ש ואסור לטלטל חוץ לד"א וכ' ע"ז פי' בעיר שאין מוקפת חומה כו' ולעד"נ כמ"ש דאפילו במוקפת חומה קאמר דאסור כיון שאין כאן אונס וכמ"ש בההיא דבסמוך: שוב ראיתי להעתיק דברי רש"ל שם ומה שנראה לי בזה ז"ל שם כתב הרי"ף והרא"ש וז"ל הא דאמרי' אם יש מאותו מין במחובר אסור לא מבעיא באכילה דאסור אלא אפי' לטלטל נמי אסור דלא חזי לאכילה וכמוקצ' דמי אבל הבא מחוץ לתחום אע"ג דאסור באכילה מותר לטלטל כיון דמותר לישראל אחר ע"כ כו' והטור כ' בסתמא סוף סי' ת"ה היכא שהוציא הישראל פירות חוץ למקומן במזיד שאסורים באכילה לכל ואסורין לטלטל חוץ לד"א הא בתוך ד"א שרי וחוץ לכבודו לא נחית לדקדק הלא אביו הרא"ש תפס דברי הרי"ף שכל שאסור באכילה מכח איסור היום אסור לכל נמי לטלטל ולכאורה כך נראה להורות כי מי הוא שיכול להקל כנגדם בלי ראייה אכן כשירדתי לדקדק בריש שמעתא דא"צ אומר אני דליתא לסברת הרי"ף ואף שהרא"ש הסכים עמו כי תורה היא וללמוד אני צריך מדמסקי' שם במתני' דעכו"ם שהביא דגים לר"ג דאמר מותרים הם ומסיק שם דלא שרי ר"ג אלא לקבל דהיינו בטלטול אבל באכיל' מודה דאסור דספק ניצוד היום ואמאי לא אסר נמי לטלטל מטעם דאסור באכיל' ומה בכך שספק הוא ס"ס מאחר שאסור באכילה מוקצה הוא ואסור לטלטל ועוד דפריך אח"כ מברייתא דקתני עכו"ם שהביא דורון לישראל דגים לחים ופירות ב"י מותרין אא"ב מותרין לקבל שפיר אא"א לאכילה פירות ב"י מי שרי באכילה אלמא דס"ל דאפי' ב"י דאסורים באכילה שרי בטלטול ואיך ס"ד דמקשן דמותרים לקבל ואמאי לא אסירי משום מוקצ' ואף לפי המסקנא שהשיב לו ולטעמיך פירות ב"י מי שרי בטלטול משמע דכולי עלמא ידעי דפירות בני יומן אסורין והיינו משום מוקצה דמחובר כמו שפירש רש"י דאי כסברתו הל"ל ולטעמיך מאחר דאסורי באכילה בטילטול מי שרי דהא מוקצה הוא אלא ודאי ליתא להאי סברא ודברי רש"י נכונים ועיקר והשתא נמצא מ"ש הטור שאסורין לטלטל חוץ לד"א הא תוך ד' אמות שרי הוא הנכון ואליבא דרש"י וכ"ד האחרונים עכ"ל ואשתומם על זה דבא לדחות דברי הרי"ף והרא"ש בתלמוד ערוך בסוגיא שהם עוסקים וחליל' לייחס זה אפי' לקטן מהמחברי' כ"ש לגדולי ישראל שהאמת אתם כאשר אבאר וממקום שבא עליהם רש"ל משם ראיית' אי' שם בא"צ בסוגיא משנה מצודות חיה ועוף ודגים שעשאן מעי"ט לא יטול מהם בי"ט אלא א"כ יודע שניצודו מעי"ט ומעשה בעכו"ם א' שהביא דגים לר"ג ואמר מותרים הם אלא שאין רצוני לקבל הימנו מעשה לסתור חסורי מחסר' וה"ק ספק מוכן אסור ור"ג מתיר ומעשה נמי כו' ואמרי' בגמ' מותרין הם אמר רב מותרין לקבל פירש"י בטלטול דכולי האי לא אחמור רבנן בספק מוכן לאסרו בטלטול אבל באכילה לא שרינהו ר"ג ולוי אמר מותרים באכילה מיתיבי עכו"ם שהביא דורון לישראל אפי' דגים המפולמין פי' לחים ופירות בני יומן מותרין בשלמא למ"ד מותרין לקבל שפיר אלא למ"ד מותרין באכילה פרי ב"י מי שרי באכילה ולטעמיך פרי ב"י מי שרי בטלטול אלא בכוורי דאדימי ופירי דכבשא פירש התוס' דאז יש ספק מאימת נינהו דלא כפירש"י והנה פירש הרי"ף והרא"ש דרב דאמר מותרים שאמר ר"ג היינו לקבל ודאי לא פסק הלכה כר"ג אלא לפרש מילתיה דר"ג וכמ"ש גם רש"י ומדר"ג נשמע לת"ק דפליג על ר"ג ואסר דרב ס"ל דר"ג ס"ל בספק מוכן לא החמירו לאסור בטלטול אלא באכילה ממילא ת"ק דאוסר אוסר אפי' בטלטול וללוי מותר לר"ג אפילו באכילה ממילא לת"ק אוסר באכילה דוקא ופרכינן מההוא דפירי דמותר בשלמא למ"ד בטלטול שפיר נראה דה"ק דאפי' במחובר ודאי אין כאן מוקצה דקי"ל כר"ש דל"ל מוקצה אלא בגרוגרות וצמוקין וזה מחובר עדיף מגרוגרות וצמוקין דאפשר דדעתי' עלוי' מאתמול שיהי' נתלש ע"י עכו"ם וכן במחוסר צידה ואעפ"י שלפי האמת הוא מחובר כמו גרוגרו' וצמוקין מ"מ המקשן לא ס"ל כן ומ"ה קשה על מ"ד מותרין באכילה וע"ז אמר ולטעמיך מי שרי בטלטול דאיהו ס"ל כמו שהוא האמת דמחובר הוה כגרוגרת וצמוקין ואסור וע"ז משני דמיירי דיש ספק אימת נתלש או ניצוד ובזה ר"ג מתיר אפי' באכילה ללוי ולרב רק בטלטול ממילא לת"ק דקי"ל כוותיה אסור אפי' בטלטול ואע"ג דאין כאן מוקצה כיון דספק הוא מ"מ מדאסור בספק באכילה היום מקצה ליה מאתמול דעתיה מזה וזה עצמו הטעם שפסקו רי"ף ורא"ש דבמחובר אפי' בספק אסור אפי' בטלטול והטור שפסק כאן בפירות שיצאו בשבת ולא הוחזרו מותרים בטלטול תוך ד"א אפי' במזיד שהרי אין כאן מוקצה שהרי ב"ה היו תוך התחום והא דאסור באכילה משום קנסא דקעביד איסורא במזיד כנ"ל כ"ז ברור ורש"ל אגב חורפיה לא עיין שפיר בזה:

הזנה אוטומטית ט"ז/אורח חיים/תט בבית הפרס. הוא שדה שנחרש בה קבר וטומאתו מדרבנן וע"ז אמר שאפשר שינפח העפ' אם יש עצם כשעורה וילך ע"י ניפוח: לא גזרו עליו בין השמשות. עיין סי' שצ"ד מה שיש לתמוה על הטור מזה במ"ש שם אבד המפתח בשדה אין עירובו עירוב והא אין איסור הוצאה בשדה אלא מדרבנן שהוא כרמלית ואין לחלק דשאני כאן בעירובי תחומין שהוא לדבר מצוה שהרי אין מערבין תחומין אלא למצוה מה שאין כן לעיל גבי עירובי חצירות שמערבים אפילו לדבר הרשות וא"כ אין בעירובו מצוה ע"כ גזרו עליו אפי' ב"ה זה אינו שהרי בסי' שצ"ה כ' מצוה לחזור על עירובי חצירות כו': מפני שהם רכים ונוחים חיישי' שמא יקטום. ואע"ג דכל שבות לא גזרו עליו ב"ה מ"מ חשו כאן כיון שנוח לקטום: בתוך ד"א ה"ז עירוב. הקש' ב"י דהא תנן מי שיצא חוץ לתחום אפילו אמה א' לא יכנס כמ"ש סי' ת"ה ואמאי הא אפי' יצא ד"א פחות משהו מותר י"ל דל"ד דהתם כיון דנתכוין לשבות בעיר היא חשובה לו כד"א ואין לו ד"א אחרים אבל הכא שהוא רוצה לעקור דירתו מהעיר ראוי לתת לו במקום שמניח עירובו ד"א כי שם ביתו עכ"ל ויפה תי' אבל מו"ח ז"ל תירץ דשאני הכא דנתגלגל שלא מדעת וה"ל כמו יצא שלא לדעת דיש לו ד"א כדאי' סי' ת"ו דזה אינו לפי הטעם שכתב הטור כאן דתוך ד"א הוה עירוב מטעם שהרי הנותן עירובו יש לו ד"א והם נחשבו לו מתוך התחום עכ"ל ואי מטעם יצא שלא מדעת אין כאן תוך התחום לגמרי אלא ד"א לחוד ולפ"ז נראה דאפי' אם עבר במזיד וגלגלו חוץ לתחו' תוך ד"א לא הפסיד עירובו: חוץ לד"א אינו עירוב. וא"ל דהא תחומין דרבנן ובשבות לא גזרו עליו ב"ה כדלעיל תרצו בתו' כיון דאם קנה שביתה במקום שמתגלגל העירו' היה עומד עתה חוץ לתחום ואין לו אלא ד"א הלכך תקנו רבנן שלא יהי' עירוב אלא כשהוא בתוך התחום: אבל אם לא היה לו חזקת כשרות. בי"ד סי' ס"ט כ' בבשר שנתבשל וספק אם נמלח תחלה דמותר ולכאורה יש לדמותו לכאן דיש ספק אם הניח עירוב או לא דאסור כיון דאין כאן חזקת כשרות אלא דכתבתי שם טעם משום דאזלינן בתר רובא דמולחין תחלה ורוב עדיף מחזקה מה שא"כ כאן דאין רוב מכחיש החזקה דלא עירב ותחומו מביתו ע"כ אזלינן לחומרא אפילו בספק תחומין שהוא דרבנן ועמ"ש סי' תכ"ב עוד ראיה לזה: ב' סעודות כל א' כו'. בטור כ' ב' סעודות כל א' וא' כפי מזונו לחולה ולרעבתן הוה שיעור ב' סעודות בינונית כו' ופירש ב"י דה"ק כל א' לפי מזונו לחולה אבל רעבתן הוה שיעור ב' סעודות בינונית וזה פי' תמוה מאוד שישערו לכל א' כפי מזון של חולי וגי' דכאן בש"ע היא תמוה ביותר שהשוה חולה לרעבתן והעיקר הוא שיש חסרון למ"ד א' דכצ"ל ב' סעודות לכל אחד ואחד ואח"כ מפרש השיעור כמה הם הב' סעודות ואמר כפי מזונו לחולה אבל רעבתן סגי ליה בבנונית פי' כמו אדם אחר בינוני והכל לקולא וכ"כ ברמזים וזכר שם זקן אצל חולה וכן צ"ל ג"כ כאן הכי: שהם כששה ביצים. בטור כתוב ח' ביצים והאריך ב"י שזה דלא כמאן דאפי' מאן דס"ל בבי' המנוגע הוה שיעור סעודה ד' ביצים מ"מ לענין עירוב לא פליגי כלל וע"כ הגיה וצ"ל שהם ה' ביצים ועוד ופסק כרבי שמעון כו' ולענד"נ כיון שבאנו להגיה יש להגיה כדברי הטור שכתב ברמזים שהם כששה ביצים והיינו כר"י בן ברוקה ונ"ל שלמד כן מדהביא הרא"ש דברי הרי"ף שכתב הלכך כד הויין תמניא סעודתא לקבא כו' וזה לדברי ר"י בן ברוקא דאלו לדברי ר"ש ט' הוי מ"ה פסק ברמזים שיעור ו' ביצים וכך יש להגיה בטור וכ"כ הרמב"ם כמו שהעתיק כאן בש"ע וא"כ אותן י"ח גרוגרו' הנזכרי' בסי' שס"ח בטור היינו שיעור ו' ביצים: ואם אמר לאחר לקבלו ממנו ושלחו ע"י א' מאלו. הלשון אינו מתוקן קצת דה"ק ואם שלחו ע"י א' מאלו ואמר לאחר לקבלו מאחד מאלו ומיירי שראה שאותו א' מאלו נתן לאותו אחר הוה עירוב:

הזנה אוטומטית ט"ז/אורח חיים/תיא ונשאר לו שביתת ביתו. פי' רש"י שהרי בתחום ביתו היה אע"ג דגבי אילן (בסי' ת"ט סי"א) אמרינן באם אמר שביתתי רחוק מאלפים לא יזוז ממקומו ה"מ בבא בדרך דכיון דבמקום פלוני לא יוכל לקנות דרחוק יותר מאלפים ובמקום רגליו לא הוה ניחא ליה דליקני ליה אין לו שביתות כלל לפיכך לא יזוז ממקומו אבל בעומד בביתו ועירב במקום שאינו עירוב יש לו שביתה דמסתמא בביתו ניחא ליה למיקני כשאין עירובו עירוב כדתנן גבי נתגלגל חוץ לתחום ספק מבע"י ה"ז חמר גמל. ולא תני לא יזוז ממקומו ש"מ דאם אינו עירוב יש לו שביתה בביתו עכ"ל והר"ר יונתן תירץ דשאני בבא בדרך דלעיל שפשע בעצמו שה"ל לפרש דבריו ולומר אם אני רחוק מאותו מקום יותר מאלפים תהא שביתתי במקומי וכיון שלא אמר פושע הוא אבל כאן ששלח ע"י שליח היה לו לשליח לדקדק בשליחותו שיכוין שכשיקדש היום לא יהא אביו חוץ לתחום כיון שלא דקדק יכול האב לומר לתיקוני שדרתיך ולא לעוותי וקנה שביתה במקומו והרי הוא כאלו לא עירב כלל עכ"ל נראה דלא ניחא ליה בתירוץ רש"י כיון שגם כאן אינו בביתו אלא בשדה ורש"י ס"ל דבתחום ביתו ה"ל כאלו הוא בביתו ונ"מ בין פי' הרר"י לרש"י דלהרר"י אם היה בשדה במזרח העיר והלך בעצמו והניח עירובו חוץ לאלפים מזה המקום ודעתו לחזור לכאן בשעת קידוש היום דהפסיד שביתת ביתו כיון שלא נעשה ע"י שליח אבל לרש"י אף בזה יש לו שביתת ביתו כיון שעכ"פ הוא בתחום ביתו ומדברי הש"ע סי' ת"ח ס"ד משמע כרש"י להלכה דהא כתב דנתן הוא עירובו חוץ לתחום לא אמר כלום ממילא לא הפסיד שביתת מקומו:

הזנה אוטומטית ט"ז/אורח חיים/תיג לכל א'. לעיל סימן שס"ה כתב דיני ע"ח וכ' שם די"ח גרוגרות סגי אפי' למרובין והכא בעינן לכל אחד וא' נראה דבחצירות הוא האיסור משום שהאחד אוסר על חבירו מ"ה סגי שיש בין כולם י"ח גרוגרות דעי"ז הם מעורבין והיו לאחדים משא"כ בתחומין אין האיסור משום אחד אוסר על חבירו אלא דגבול יש לכל א' אלפים אמה ותו לא וע"י העירוב נעשה כמי שדר שם ע"כ צריך כל א' להתיר לו יותר מגבולו ואין תועלת מן אחד על חבירו לערב הרשויות כנ"ל פשוט ובלבוש טרח עצמו לחלק בענין דחוק ללא צורך: וכל מי שירצה לסמוך. הטעם בגמרא דבדרבנן קי"ל דיש ברירה:

הזנה אוטומטית ט"ז/אורח חיים/תטז צריך לערב ברגליו ביום שני. ואע"ג דאין מערבין ע"ת בי"ט אפי' על ידי תנאי דמותר בסי' שצ"ג לגבי חצירות מ"מ גבי תחומין אסור כמ"ש סוף ה' י"ט אפ"ה מותר כאן כיון שכבר עירב בעי"ט על י"ט ראשון: וכ"ש שאינו יכול לערב בפת כו'. כצ"ל כתב מו"ח ז"ל דהני תרי איסורי' אינם שוים דבאיסור אמירה שזכר תחלה אם עבר בדיעבד הוה עירוב כיון דאף בלא אמירה הוה עירוב אבל באיסור פת חדש לא הוה עירוב אפילו בדיעבד כמ"ש ב"י בשם המ"מ בשם הרשב"א דאינו עירוב וכ"מ בגמ' דף ל"ח דפרכינן על מערב בראשון ברגליו מערב בשני ברגליו והא מכין מי"ט לשבת פירוש בשלמא עירב בפת בשני תרצת דעירוב קונה בתחלת יום השבת ועירוב דפת היא שתיק' ממילא קנה אלא עירב ברגליו ס"ד דבעי למימר שביתתי במקומי ולא מצי לכוין תחילת היום ובעי למימר מבע"י וקא מכין מי"ט לשבת ומשני מי סברת דאזיל ואמר מידי דאזיל ושתיק ויתיב א"כ משמע לדעת התרצן א"צ לומר שביתתי במקומי ובזה מחולק עם המקשן וכבר קי"ל כן בסי' ת"ט ס"ז דאצ"ל שביתתי במקומי וא"כ שיש איסור לומר שביתתי במקומי אע"פ שא"צ לכך ממילא גם באם מערב בשני בפת של ראשון אסור לו' ה"ז עירוב אע"פ שא"צ לכך וא"כ קשה למה לא זכרו בזה ג"כ איסור אמיר' ונראה דאותה אמירה חמיר טפי דהא אמרי' שם בגמ' דהא דמותר במהלך ברגליו בשני בלא אמירה הוא משום דלא מוכחא מילתא דאזיל בשביל עירוב וא"כ זה שמערב בפת אע"פ שא"צ לקרות עליו שם עירוב מ"מ כל שאומר כן שזה יהי' עירוב גם למחר ודאי אסור: ואם רצה לערב בפת. פי' שרוצה לילך למחר לרוח אחר וא"א באותו פת שהניח אתמול לרוח זה: באותה הפת עצמה שעירב בה. הטעם מבואר בהדיא דאסור בפת אחר משום הכנה מי"ט לשבת ובגמ' אמרי' מאן דל"ל הכנה מ"מ נכון ליקח אותו הפת של אתמול משום עצה טובה פרש"י שלא יאבד ויפסיד פתו ויטריח באחרת עכ"ל ועפ"ז נ"ל לישב מ"ש הטור בסימן שצ"ג לענין עירוב חצירות על תנאי שיקח אותו הפת של אתמול ושם אין שייך הטעם הנזכר משום הכנה דהא שם אומר בי"ט אם היום קודש הרי ערבתי מאתמול כו' וא"כ א"צ אותו פת אלא נ"ל דעכ"פ עצה טובה דכאן קמ"ל התם שלא יצטרך לטרוח באחרת ומ"ה לא זכר זה בסוף הלכות י"ט כיון דאינו מן הדין כנ"ל נכון:

הזנה אוטומטית ט"ז/אורח חיים/תיז הוא מנהג טוב. בטור מפרקי ר"א לפי שלא רצו הנשים לתת נזמיהן לבעליהן במעשה העגל לכך נתן להם הקב"ה שיהיו משמרות ר"ח יותר מהאנשים ואחר כך מביא בשם אחיו הרר"י לפי שהמועדות ניתקנו נגד האבות וי"ב ר"ח השנה כנגד י"ב שבטים וכשחטאו בעגל נטלו מהן ונתנו לנשותיהם לזכר שלא היו באותו חטא והקש' ב"י היאך אר"א לכך נתן להם שכרן דכיון שכבר נתן ר"ח לישראל אע"פ שכשחטאו האנשים ניטל מהם. הנשים שלא חטאו דין הוא שלא ינטל מהם ולא מקרי נתינת שכר מה שלא ניטל מהם ותי' ב' תירוצים ולעד"נ דהשכר שהיה שייך ומוכן לאנשים בשביל זה השמירה של ר"ח ניטל מהם וניתן להנשים יותר על מה שמגיע להם מצד עצמן ע"ד שמצינו שהצדיק נוטל חלקו וחלק הרש' בג"ע:

הזנה אוטומטית ט"ז/אורח חיים/תיח אין גוזרין וכו'. ב"י יליף מזה דכשגוזרין בפי' על ר"ח אין הגזיר' חלה ובי"ד סי' רט"ו כתבתי דאין כאן הוכח' כלל דלא אמר כאן אלא לענין איסור שעושין בגזירתם על ר"ח ואם כבר קבלו בפי' על ר"ח ודאי הסברא נותנת דטפי חל מאם גזרו דרך כלל כן היא סברת ס' המצות שם: ועבי"ד סי' רט"ו. בביאורי כתבתי שם המסקנא דאין לנו שום חילוק רק בין לשון נדר ללשון קבלת תענית דבלשון נדר חל בכל גווני וצריך התרה ובל' קבלת תעני' אין חל כלל וא"צ התר' וזו הוא דעת הרמב"ן: אלא שמדברי הרמב"ם נרא' וכו'. היינו מדכתי' ובמועדיכם ובראשי חדשיכם איתקש ר"ח למועד והב"י כ' שזהו דרך אסמכתא וכ' הטור וז"ל גרסינן בירוש' בכל מתענין חוץ משבתות וי"ט ור"ח וחוש"מ עכ"ל ובירושלמי כ' אחר חש"מ וחנוכה ופורים ותמה ב"י למה דילג רבינו חנוכה ופורים. ותו למה הביאו לירוש' אחר שכ' תחלה מהמשנה דאסור להתענות בר"ח. ונלע"ד לתרץ על נכון דרבינו הטור מביא הירוש' להכריע דתענית ר"ח יש בו איסור כמו בשבת שהוא מן התורה וכדעת הרמב"ם מ"ה למד כן מירושל' שסידר ר"ח בין שבת וי"ט ובין ח"ה שהם מן התורה ואלו לא היה ר"ח אלא מדרבנן ה"ל לחשבו בסוף דרך לא זו אף זו אלא ודאי שתנא דירושלמי קמ"ל שהם שוים לדאורייתא וע"כ לא הוצרך להביא הטור חנוכה ופורים שאין בהם צורך לגוף הדין שהם כתובים במקומן וכאן לא נתכוין אלא להקיש לח"ה ודי בזה כנ"ל נכון מאוד. שוב ראיתי כן ברוקח וז"ל ר"ח נק' מועד כדאמרי' בירוש' בכל מתענין חוץ משבת וי"ט ור"ח וח"ה עכ"ל הרי כמ"ש: המתענה בר"ח וכו'. פי' מפני נדר או ת"ח כ"ה בהג"מ בב"י:

הזנה אוטומטית ט"ז/אורח חיים/תיט מצוה להרבות וכו'. ומבואר בפסיקתא שמביא הטור דגם בסעוד' של ר"ח נאמר אם מוסיף מוסיפין לו מן השמים וכן אם פיחת פוחתין לו. הב"י הביא ירוש' פ"ק דמגילה באלו אמרו מקדימין ולא מאחרין קריאת מגילה ותרומת שקלים. פי' אם בא בשבת מקדימין אות' אבל סעודת ר"ח וסעודת פורים מאחרין ולא מקדימין וסיים שם ויעשו בשבת ומשני לעשות אותם ימי משתה ושמחה את ששמחה תלויה בב"ד יצא זו ששמחתו תלויה בידי שמים ומדהשוה סעודת ר"ח לסעודת פורים משמע דגם סעודת ר"ח הבאה בשבת מאחרין אותה אחר השבת כמו בפורים וכ' מו"ח ז"ל אלא שלא נהגו כן:

הזנה אוטומטית ט"ז/אורח חיים/תכ וכן בכל יום שא"א בהם תחנון. בטור כתוב דחכמי מגנצ' אמרו צדוק הדין בר"ח חנוכה ופורים על אדם גדול: ושמעתי מזקן א' שהעיד שהי' בק"ק קראקא בשנת של"ג שנפטר רמ"א ז"ל ביום ל"ג בעומר והיו מסופקים אם לומר צדוק הדין עמד אדם חשוב אחד והעיד ששמע מפי רמ"א שי"ל צ"ה על אדם גדול ותכף אמרוהו על רמ"א בקול רם ונראה לסמוך ע"ז בימים שאין בהם תחנון כגון ל"ג בעומר או ט"ו באב ובשבט דאינם מועד. ובפרט שכ' הרא"ש בשם רש"י דצ"ה וקדיש אינן הספד אלא הודאה וקבלת דין שמים אבל לא בר"ח חנוכה ופורים וחדש ניסן דאלו יש בהם איסור מדין התלמוד כנלע"ד:

הזנה אוטומטית ט"ז/אורח חיים/תכב ואם הוא ספק וכו'. הב"י הביא בזה שיש להחזיר מדאמרינן בירושלמי כל ל' יום חזקה מה שהוא למוד הוא מזכיר וכ"כ בשם כל בו בשם מהר"ם ותימא על רמ"א שפסק דא"צ לחזור על מה סמך בזה. ותו קשה מ"ש מסי' קי"ד ס"ח דפסק רמ"א עצמו אם נסתפק לו אם אמר מוריד הגשם כל ל' יום חוזר דודאי אמר כמו שהוא רגיל והיינו כירוש' דהכא ולמה פסק דא"צ לחזור ותו דלמה לא כתב רמ"א דיעות חלוקות בזה לכל הפחות וכמדומה שיש ט"ס כאן וצ"ל צריך להחזיר. וי"ל ע"פ סברא נכונ' דהיינו דכאן אין מקום ספק כלל דמהי תיתי לו' שהזכיר כיון שלא היה ברור לו ענין ר"ח בודאי לא הזכיר אלא ודאי דמיירי שידוע לו שבשעת התפלה קודם שבא למקום ההזכר' היה על דעתו שיש עכשיו ר"ח וצריך להזכיר אלא דאח"כ שכח אם הי' בדעתו כן בשעה שאמר הברכה ששייך בה ההזכרה בזה אנו אומרים דמסתמ' לא שכח ממחשבתו בשעת התפלה שעכשיו ר"ח ובודאי זכרו משא"כ בההיא דסימן קי"ד לענין משיב הרוח דמקו' הספק היא דאפשר שלא זכר בכל התפלה מזה שצריך להזכי' דכן הוא רגיל הספק לשם כנ"ל ליישב ונכון בן להלכה. ובלבוש כ' הטעם שא"צ להחזיר כיון שרגיל בו כל ר"ח ועדיין לא כלו ל' יום שאמרו אנו אומרים כיון שידע שהוא ר"ח אלא שמסופק אם אמרו תלי' לומר שאמרו כהרגל בכל ר"ח ע"כ מ"ש שעדיין לא כלו ל' יום לאו מלתא הוא דבשלמא אם היה רגיל הרבה לאומרו לא מיעקרא הרגילו' אלא עד ל' יום משא"כ כאן שלא אמרו רק בר"ח א"צ עקירה גדולה של ל' יום דוגמא לדבר בווסת האשה שאם קבעתו ג"פ צריך עקירה ג"כ ג"פ משא"כ בלא קבעתו רק ב"פ נעקר בפעם א' ועכ"פ יש לי מכאן ראייה למ"ש בי"ד סי' ס"ט בספק אם נמלח הבשר הבאתיו לעיל סי' ת"ט דמותר דהא כאן אמרי' מה שהוא למוד מזכיר והולכין אחר הרגילו' ה"נ התם במליחת הבשר וא"כ יש חזקה שנמלח ואע"פ שיש חזקה לבשר זה שלא נמלח מתחלה כשמביאו מהטבח וכיון שיש חזקה נגד חזקה אזלי' לקולא במידי דרבנן מלבד הטעם שזכרנו שם מצד הרוב: וקורין ההלל. מ"כ בשם ס' רוקח דאין קורין הלל בבית האבל דא"ל לא המתים יהללו יה דהוי כלועג לרש: לקרוא את ההלל. פי' ולא לגמור אפי' במקום שגומרין הלל דשמא יחסר תיבה א והוה ברכה לבטלה והרא"ש ס"ל דלגמור פי' כמו לקרות כמ"ש היו גומרין אות' כוותיקון פי' קורין ק"ש מ"ה בדיעבד יצא בלגמור: הלל מעומד. דכתיב הללו עבדי ה' שעומדים ומה שקורין בליל פסח מיושב מתוך שחולקין אותו אין מטריחין אותו לעמוד ועוד שאז דרך הסיבה וחירות:

הזנה אוטומטית ט"ז/אורח חיים/תכג חוזר וקור' כו' את הכבש וכו' מפני שפ' זו אין בה אלא ח' פסוקי' ואם יקראו שנים הראשונים כ"א ג' פסוקים לא נשארו אלא ב"פ ואין משיירין בפ' פחו' מג"פ ואם יקראו פ' זו בשנים נשארו עדיין ז"פ לקרות בהם ב' אנשים א"א לפי שהם נחלקים לב' פרשיות פ' וביום השבת היא ב"פ ופ' ובראשי חדשיכ' היא ה"פ ואם יקרא איש א' פ' וביום השבת ופ' א' מן ובראשי חדשיכם אין מתחילין הפ' פחות מג"פ ואם יקרא פ' וביום השבת וג"פ מן ובראשי חדשיכם לא נשארו אלא ב"פ מ"ה צריכין לקרו' ג"פ בבפ' צו ואע"פ שאין בה אלא ח"פ כשדולג האמצעי (פי' כשחוזר וקורא מה שקרא ראשון) פסוק א' ה"ל ט' וקורא הד' פ' וביו' השב' ופ' ובר"ח או שיקר' הג' ג"פ הנשארים וגם ביום השבת והד' קורא ובר"ח וא"ל דליקרי למעלה מפ' התמיד או למטה מר"ח דאין קורין אלא בסדרו של יום ופ' התמיד הוא סדרו של יום שהרי מקריבים תמידים בר"ח וביום השבת נמי מסדר היום שלפעמים בא ר"ח בשכת כ"כ הר"ן והך אין מתחילין בפחות מג"פ הוא משום הנכנסין שיסברו שזה שלפניו לא קרא רק ב"פ ואין משיירין בפחות מג"פ משום היוצאין דיסברו שזה שיקרא אחריו לא יקרא רק ב"פ והקשה הר"ן בשם הרמב"ן כשהאמצעי חוזר וקורא פסוק א' מן הראשון יש לחוש לנכנסין שיסברו שהא' לא קרא רק ב"פ ואי לא חיישי' לזה יקראו כדרכן והשלישי יקרא פ' וביום השבת ופסוק א' מן ובראשי חדשיכם אלא ודאי שחיישי' משום הנכנסין שיסברו שזה שלפניו לא קרא רק פסוק א' וא"כ מאי מהני תקנה שהאמצעי חוזר ותי' הר"ן שלא לנכנסין ויוצאין לחוד חיישי' אלא לעומדים שם בב"ה שיראו שזה הג' קורא פסוק א' מן ראשי חדשיכם ויסברו שבכל פעם מותר לעשות כן ולא ידעו שדוקא כאן עושה כן משום דלא אפשר אבל במה שהאמצעי חוזר לא יטעו העומדים שם בזה שאדרבה כשיראו שינוי ישאלו אח"ז למה עושין כן ויגידו להם כיון דלא אפשר ולעד"נ כיון דחכמים תקנו כך לחזור בכל ר"ת קלא אית ליה למלתא ויודעים הכל שהפסוק השלישי נקרא כפל ולא אתי למטעי ודוגמא לדבר מצינו בריש ה' שבת גבי מרחץ ששכרו לעכו"ם דאם מפורסם הדבר שהעכו"ם שוכרו מכמה שנים תו לא חיישי' למראית עין ה"נ כן הוא. וי"ל למה ידלג השני דהיינו האמצעי שהוא לוי חוזר וקורא פסוק א' מפ' הראשונה ה"ל להמתין עד האחרון וכולם יקראו כדרכן אלא שהאחרון שאין מספיקין לו הפסוקים יחזור לפסוק א' שלפניו ונ"ל דעכשיו שהשני חוזר והוא אפשר לו לקרות ג"פ הכל יכירו שיש כאן תקנת חכמים שחשו לאין משיירין בפחות מג"פ משא"כ באחרון לא ירגישו שתקנת חכמים יש כאן אלא דיסברו שכיון שא"א לו לקרות ג"פ הוא חוזר לאחוריו פסוק א' ומזה ימשוך טעות שבכ"מ ישיירו בפחות מג"פ ויסמכו ע"ז שאותו שאחריו יחזור לאחוריו פסוק א' ונמצא מיעקרא תקנת חכמים. מזה יצא לנו דין א' באם אירע שהחזן טעה ושייר בפחות מג"פ והיה סברא לומר שאותו שאחריו יחזיר לאחוריו פסוק א' מפני הנכנסים אלא לא אמרי' כן דא"כ ימשך מזה טעות שבכל פעה יעשו כן לכתחלה שישייר בפחות מג"פ ויסמוך ע"ז שאחריו יחזור לאחוריו פסוק א' ונמצא מיעקר' תקנת חכמים אלא מוטב שבאותו פעם לא יחוש לנכנסי' וישלים בפ' שאחריה עוד ג"פ אלא דאם הוא אחרון ואירע טעות באותו שלפניו שלא שיירו לו לאחרון אלא ב"פ הוא מוכרח לחזור לאחוריו פסוק א' כדי שלא יהא ברכותיו לבטלה ועוד נ"ל לתרץ קושי' של הר"ן שזכרנו וקושי' שלי דמ"ש חז"ל אין מתחילין בפחות מג"פ אין האזהרה על הפותח כי הוא מוכרח לכך כיון דכבר סיימו לשלפניו באופן זה אלא האזהרה על מאן דמסיים שסיים שלא כדין והכריח לשלאחריו לפתוח שלא כדין וא"כ שפיר יש איסור אם יקרא הג' וביום השבת ופ' א' מראשי חדשיכם דיסיים באיסור וכן נמי אם יקראו כדרכן וישיירו ב"פ והאחרון יחזור פסוק א' משלפניו דאותו שמסיים עביד שלא כדין וכן נמי אם היה הג' חוזר פסוק א' מן השני סוף סוף סיים השני שלא כדין בפחות מג"פ משא"כ השתא שכל המסיימין מסיימין כדין רק שהלוי המתחיל מתחיל בפסוק א' משלפניו אין עליו אזהרה כי עיקר האזהרה על המסיים וטעם יש בדבר דהמסיים יגרום על עצמו שיטעו הנכנסין לו' שלא קרא אלא פסוק א' או ב' כיון שזה שאחריו יתחיל בפחות בג"פ משא"כ במתחיל שאחריו שאין עליו שום טעות זה נ"ל נכון מאוד. וב"י הביא בשם ש"ל דהא אין הישראל דולג בפ' של הלוי שלפניו פסוק א' שאין משיירין בפ' בפחות מג"פ גזיר' משום הנכנסין והיוצאי' והכא דלא אפשר לפיכך דולג האמצעי דכיון דליכ' למיחש משום היוצאים ליכא למיחש משום הנכנסים דמאן דעייל שיולי משייל עכ"ל. ואיני מכיר חילוק זה כל עיקר דודאי גם הנכנס בשעה שהלוי פותח פסוק אחד לאחוריו לא יבוא לשאול דיסבר שהכהן סיים בב' פסוקים לחוד. ובגמ' איתא להאי סברא דמאן דעייל שאיל לת"ק דלא סבירא ליה גזירה משום נכנסין אבל ליש אומרים דקיי"ל כותייהו לא סבירא להו הך סברא ולפי מה שכתבתי נתיישב הכל בס"ד: נוהגים לחלוץ תפילין וכו'. כתב בלבוש דנראה לו שיש לחלצם קודם קריאת התורה. ואני כתבתי בסי' כ"ה דאפי' בשעת מוסף אין לחלצם אבל בחול המועד יש לחלצם קודם קריאת הלל כנלע"ד:

הזנה אוטומטית ט"ז/אורח חיים/תכה ואינו מזכיר של שבת. עיין סי' תפ"ה מזה: וי"א השמים כסאי. כי יש בה תרתי דהיינו ר"ח ונחמות ירושלים ג"כ כמו בענייה סוערה:

הזנה אוטומטית ט"ז/אורח חיים/תכו אין מברכין על הירח כו'. במהרי"ל סוף ה' שבועות כ' מהרי"ל לא היה מקדש הלבנה בשום י"ט שחל במ"ש כגון חג השבועות שחל בא' ויהיב טעמא כשם שיש תחומין למטה כך יש תחומין למעלה ואין להקביל פני השכינ' בי"ט חוץ לתחום אמנם העיד על רבו המובהק דלא הי' מקפיד והי' מקדש גם בי"ט במ"ש וכן עיקר ע"כ לא הביאו רמ"א: או שאר תענית. נראה דאם לא קדשו עד תענית אסתר יש לברך אז ולא משגיחים בתענית כיון שהשעה עוברת: עד שיעברו ז' ימים. כ' מו"ח ז"ל וז"ל איכא לתמוה מדאמרי' בגמר' עד כמה מברכין על החדש עד שתתמלא פגימתה ואר"י עד ז' נהרדעי אמרי עד י"ו ופרש"י עד ז' אם לא בירך היום יברך למחר עד ז' אלמא דלכתחל' מברך עליה קודם שעברו עליה ז' ימים ונהרדעי ל"פ בהא אלא מוסיפין עד י"ו ותו קשה דהא הר"ר יונה כ' על הך דמ"ש דאין מברכין על הלבנ' עד שתתבשם פי' עד שתתמתק אורה שאדם נהנה מאור שלה דהיינו אחר ג' ימים וכן קבלנו מרבותינו שכן נהגו כל הקדמוני' שלא להחמיץ את המצוה ולקדש אותה במ"ש אחר שעברו עליה ג' ימים עכ"ל. ובלבוש כתוב שאם חל מ"ש הראשון אפי' ה' ימים בחדש ורואין בו הלבנה שאורה רב ומתוק שיש לסמוך על ר"י ולברך עליה ולא ימתין עד אחר ז' לברך בחול ולא ימתין על מ"ש שיהיה יותר מי"א ימים וכן נ"ל למעשה ולאו בימים תליא מלתא אלא מעת שנהנין מאורם בטוב ועכ"פ אחר שלשה ימים: תחת הגג. כתב מו"ח ז"ל הטעם דאין זה דרך כבוד אלא יוצאין מתחת הגג לתוך הרחוב כדרך שיוצאין לקבל פני המלך שיוצאי' לקראתו מיהו כ"ז היכא דאפשר אבל מי שחושש באיזו מיחוש שלא יוכל לצאת לחוץ א"נ כששרוי בין העכו"ם יוכל לקדש בביתו דרך חלון ופתח עכ"ל: בטור כתו' דלאחר שאומר תפול עליהם כו' אומר ג' פעמים אמן אמן הללויה וילך לביתו בלב טוב: כתב רש"ל בתשו' סי' ע"ז דסומא יכול לברך על הלבנה אף שאין יכול לברך מאורי אש כי זה נתקן על חידוש העולם ודומה ליוצר המאורות: מ"כ בשם ספר שושן סודו' דמתחל' מסתכל בלבנ' ואח"כ מסתכל למט' וגומ' הברכה:

הזנה אוטומטית ט"ז/אורח חיים/תכז אדר סתם. דהכי ס"ל לר"י ולא כר"מ דס"ל סתם אדר הוא אדר שני וכ' מו"ח ז"ל אבל מדברי רמב"ם פ"י דנדרים נראה דפסק כר"מ ע"כ נכון לפרש בשניהם באדר ראשון יאמר ראשון ובשני יאמר שני:

הזנה אוטומטית ט"ז/אורח חיים/תכח ולא גה"ז עצרת. קשה דהא כתב אח"כ לא ג' חנוכה משמע אבל ה"ז שפיר נקבע חנוכה ולא כעצרת והיאך כתב אח"כ ביום שיהיה חנוכה יהיה עצרת ונ"ל שיש כאן ט"ס במ"ש וביום שיהיה חנוכה יהיה עצרת אלא צ"ל שיהיה עצרת יהיה הושענא רבה פי' הושענא רבה שאחר עצרת: מרחשון גדו"א. צריך לומר יום א' דר"ח אבל בשאר הסימנים בחודש שיש בו שני ר"ח קאי הסי' שלו על יום ב' דר"ח זה מצאתי: פקדו. פי' פ' צו קודם פסח. וסגרו היינו מצורע. מנו ועצרו. פי' במדבר שהוא מנין בני ישראל קודם עצרת. צומו היינו ט"ב. וצלו הוא ואתחנן. קומו. היינו נצבים קודם תקיעת ר"ה: לו חכמו. כי אשא. זו דעת הרמב"ם וטור בשם גאון אבל רש"י ותו' כתבו לולי כעס. כי ידין. וכ"ה במנהגים וכן נוהגין בכל הקהלות במדינות אלו. ותמהתי שלא כ' רמ"א כאן דבר זה שאין נוהגין כדברי הש"ע. וכתב הרמב"ם למה פוסקין בענינים אלו מפני שהם דברי תוכחה שיחזירו העם בתשובה: אין מפסיקין בקללות. וז"ל התו' בפ' בני העיר וקורין א' משום דכתיב מוסר ה' בני אל תמאס ואל תקוץ בתוכחתו א"ר אחא אל תעש התוכחה קוצים קוצים וא"ר יהושע דסכני' אני אמרתי עמו אנכי בצרה וא"כ אין בדין שיהיו בני מברכוני על הצרות שלהם אלא יקרא א' הכל יתחיל בדבר א' ויסיים בדבר אחר ויוכל לברך תחלה וסוף עכ"ל ויש לתמוה הרבה שהרי בפ' הקורא עומד אמרי' תנא הפותח לקרות מברך לפנים והחותם מברך לאחריה והאידנא דכולהו מברכין לפניה ולאחריה היינו טעמא דתקנו רבנן גזירה משום נכנסים ומשום יוצאים א"כ בזמן המשנה לא היו כל הקוראים מברכים אלא הפותח והחותם וכאן אמרה המשנה שלא יברכו בקללות הא אין מברכין כלל אלא הפותח והחותם ונ"ל דאף בזמן המשנה לא היה קבוע וחיוב בזה הדרך שלא יברכו רק הפותח והחות' אלא שהיו כל הקוראי' יכולי' לסמוך על הפותח וחותם וא"צ לברך כל אחד בפ"ע כמ"ש בברכת הנהנין דלפעמים א' מברך והשני יוצא בשמיעתו ואם רוצים כל א' מברך בפ"ע ה"נ כן היא ותדע לך כן דאטו אם בזמן המשנה בא אחד לבה"כ בשעת קריאה דלא שמע הברכה שלפניה וכי ס"ד שיקרא בלא ברכה. אלא דהאידנא יש חיוב בדבר לברך כל א' בפני עצמו ונמצא שפיר אמר אין קורים שנים בקללות שאיסור יש בדבר כנ"ל נכון:

הזנה אוטומטית ט"ז/אורח חיים/תכט שואלים בה' פסח. הקשה הר"ן מהא דתנן משה תיקן להם לישראל שיהיו דורשין הל' פסח בפסח כו' ותי' דאין חיוב לשאול ולדרוש אלא נ"מ דליהוי שואל כענין כו' ול"נ דנ"מ רבתי לענין ממון דאי' בפ' השואל ד' צ"ז אמרו לי' רבנן לרבא שאיל לן מר פירש"י רבינו נשאל למלאכתינו ללמוד לנו תורה שיושב ומלמד לנו תורה כל היום ואם נשאל ממנו בהמה ומתה נפטר דהוי שאלה בבעלים. איקפד רבא א"ל לאפקועי ממונא קבעיתו אדרבה אתון שאלתון לי דאלו אנא מצי לאשתמוטי ממסכתא למסכת' פי' כשאני חפץ להתחיל במסכת' אחר' שלא תשכח ממני אין אתם יכולי' למחות בידי אתון לא מציתו לאשתמוטי ולא היא איהו שאיל להו ביומי דכל' כשדורשין לפני הרגל בה' הרגל דלא מצי לאשתמוטי למסכת' אחר' ואינהו שאילו לי' בשאר יומי: וא"כ יש נ"מ לענין אם שאלו התלמידים בהמה מהרב תוך ל' יום קודם פסח ומתה פטורים דאותו זמן משועבד הוא להם והוי שאלה בבעלים כנ"ל נכון: בטור כתוב הלכך ל' יום קודם פסח חל עליו חובת הביעור והוא גמ' פ"ק דף ו' וק' מאי שייכות יש מזה לזה דתלה זה בזה ונ"ל דלפי מאי דאי' הגי' בגמ' שואלין ודורשין בה' פסח כו' וכצ"ל בטור ונראה פי' דשאל' היינו מה שיצטרכו לעתיד ביום הפסח ודורשין היינו מה שצריך לאותו יום וזה מצינו בלימוד שזכר שם הת"ק מפסח ראשון שעמד בו משה והזהיר על פסח שני והקשו שם התו' דהא ע"י שאלה הוזקק לומ' להם ותי' דמ"מ לא הי' צריך להאריך אלא אל תעשו פסח ותו לא עכ"ל הרי שדרש משה שיעשו פסח שני מזה למדו הדרש' שהחכם דורש מעצמו והיינו מה שצריך עכשיו לצורך הפסח בזמנו דהיינו שמשה דרש שיעשו פסח שני וצריך ל' יום מפני הקרבן לבקרו במומין כמ"ש ב"י ומזה למדו לשאר ה' פסח בלא הקרבן כמ"ש התו' פ"ק דע"א ד' ה' דעתה אע"פ שאין קרבן בעי' ל' יום כמו בקרבן וא"כ צריך אתה לו' דגם בשאר הלכות יש צורך עתה לדרוש מה שיש חיוב מהיום וזה לא תמצא כ"א במי שיוצא מביתו קוד' הפסח ששיערו שחייב לבער מאותו יום אם הוא תוך ל' וזה דבר נכון לפע"ד: והבכורות מתענין כו'. בטור הביא ע"פ מ"ס ותלמידים מתענין בו בה"ב מפני חילול השם ג' ימים ונ"ל דהנך ג"י אחר הפסח קאמר כו' ובמ"ס גופיה איתא בל' זה מפסיקים לפורים להתענות ימי צום מרדכי ואסתר ולאחר פורים בה"ב ולמה אין מתענין אותו בניסן מפני שבא' בניסן הוקם המשכן כו' והתלמידים מתענין בו בה"ב מפני חילול השם ומפני כבוד ההיכל שנשרף עכ"ל. וכ' ב"י דקאי על תענית שמתענין ב' וה' של כל השנ' שאותם תעניתים ג"כ אין מתענים בניסן וקשה למה זכר בה"ב לא ה"ל להזכיר רק ב"ה ותו ק"ל למה תלה את התעניתים אלו בימי פורים שכ' ואחר פורים מתענים בה"ב ונלע"ד דכל מה שקבעו חז"ל תעניתי' צריך שיהי' להם דמיון כימות ראשונים וע"ד שכתב המרדכי דתענית בה"ב שאחר פסח וסוכות דומיא דתענית הראשונים בזמן הרביע' כו' וה"נ נימא דבימי מרדכי ואסתר עברו והתענו בפסח כדדרשינן ויעבור מרדכי וכו' וכבר קי"ל דמי שמתענה ביום שאסור להתענות צריך למיתב תענית לתעניתא כדאשכחן בת"ח בשבת וא"כ מסתמא אחר הפורים שהיה בימי מרדכי התענו על מה שעברו בשנה שלפני זה בפסח וזה נשאר קיים לדורות להתענות תעניתים אלו אע"פ שאין הטעם שייך אצלינו מ"מ התעניתים לא בטלו וע"כ פריך שפיר ולמה אין מתענים אותו בניסן פי' כיון דהתעניתים באים מחמת פסח כמ"ש ה"ל להתענות אותם אחר פסח בחדש ניסן ותי' ע"ז מה שתי' וא"כ יפה אמר אותו החכם שמביא הטור שסיים אחר מ"ס ג"י כדי שלא נטעה לו' ולפ' דעל ב"ה דכל השנה קאמר כמ"ש ב"י באמת אלא ג"י בלחוד קאמר דהא זכר במ"ס בה"ב ואלו על כל השנה לא ה"ל להזכיר אלא ב"ה לחוד וסיים הטור ע"ז דאחר הפסח קאמר כו' והוא דוגמא לדבר שהראשונים התענו אותן אחר פסח בשביל פסח כמ"ש ה"נ לדידן בשביל הפסח כי אולי חטאו באותן הימים בשביל אכילה ושתי' ושמחת החג כנלע"ד: אפי' יום כו'. מו"ח ז"ל כ' להתענות יא"צ בניסן דלא גרע מתענית התלמידים וכבר נתפשט המנהג שבכל יום שא"א תחנון אין מתענין ותענית חתנים עסי' תקע"ג:

הזנה אוטומטית ט"ז/אורח חיים/תל מפני הנס. רבים מקשים א"כ ס"ל לייחס הגדול' לי' בחדש אפי' בחול ושמעתי מפי הרב מהר"ר משה חריף ז"ל דבאותו י' לחדש נעשה עוד נס שנבקע הירדן וא"כ היו סבורים שהמעלה היא מחמת נס הירדן לכן קראוהו שבת הגדול דיום עלייתן מהירדן לא היה בשבת והגדתי זה לפני מו"ח ז"ל וקלסי':

הזנה אוטומטית ט"ז/אורח חיים/תלא בתחלת ליל י"ד כו'. בגמ' פרכי' מכדי חמץ מו' שעות אסור נבדקי' בשית וכ"ת זריזין מקדימין למצו' נבדוק מצפרא שנא' וישכם אברהם בבקר אר"נ בר יצחק בשעה שבני אדם מצוים בבתיהם ואור הנר יפה לבדיק' פירש"י אבל ביום מחשיך וכ"ת לבדוק לאור היום הא ילפינן לקמן חיפוש מנרות. גם הטור העתיק ב' טעמים אלו ונראה דצריכי תרווייהו דעכ"פ בעי' שעה מבוררת לקבוע בה בדיקה דהיינו לומר שיש שינוי באותו שעה ויש בה רושם ע"כ הקשה בגמרא דנבדוק בשית שאז יש רושם ושינוי באיסור חמץ דאורייתא ובצפרא יש שינוי מחמת הקדמת זריזים שרגילים בעת ההיא כמו באברהם ובליל' אין שום שינוי אלא בתחלת' שאז דרך אדם לבוא לביתו מבחוץ אלא דביאת האדם רגיל להיות ב"ה בעוד קצת יום וצריך להמתין עד שהנר מבהיק ע"כ ימתין משעת ביאתו שאז יש שינוי עד הבהקת הנר שהוא הלילה ממש ואותה שעה שימתין יהי' פנוי לגמרי שלא ימשך ביטול הבדיק' מזמן המוגבל דהיינו יש בהן שינוי שהיא סמוך לביאתו תכף דוקא וא"כ שפיר צריכים לתרתי הנך טעמי: ואפי' אם יש וכו'. בגמ' אחר ר"נ בר יצחק שזכרתי אמר אביי הלכך צורבא מרבנן לא ליפתח בעידני' באורתא כו' וק"ק מאי הלכך שייכות לר"נ בטעמי' שלו ולא על גופא דמתני' דאור לי"ד בודקין וכו' ולפמ"ש ניחא דכיון שצ"ל סמוך לביאתו וצריך שימתין ע"כ יהי' פנוי באותה שעה לגמרי דאם ירצה לאכול פשיטא דאסור דאין קבע לאכילה ודרך למשך מאכילה לאכילה ויתרחק מזמן ביאתו ביותר אלא אפי' ביש לו עת קבוע ללמוד כגון פרק א' ויוכל לגומרו בעת ההיא שהוא פנוי שזכרנו מ"מ אסור כיון שיש חשש שיבוא לו עיון וישה' קצת ויהי' רחוק מביאתו ויעבור על תקנת חכמים שקבעו סמוך לביאתו ובזה מתורץ מ"ש מו"ח ז"ל מ"ש בק"ש של ערבית שלא אסרו הלימוד אלא שלא יאמר אוכל קימעא ואשת' קימעא ואמרי' שם ואם רגיל לשנות שונה וקורא קריאת שמע ומתפלל מ"ש מהכא דאסרו גם הלימוד והאריך בתי' ולפמ"ש לק"מ דשם לא הקפידו על שיהיה סמוך לביאתו דודאי אין איסור אף אם שהה קצת אלא הקפידו על ביטול המצו' לגמרי כדאמרי' שם על איסור אכיל' ושתי' דחוטפתו שינה וישן כל הליל' ע"כ לא אסרו הלימוד שאין בו חשש חוטפתו שינה שדרך אדם לאכול ואח"כ לישן משא"כ כאן יש חשש הרחק' מזמן ביאתו שזה עיקר המצו' כמ"ש וע"כ אף בלימוד יש חשש זה דעכ"פ ימשך קצת ויהי' הרחק' מזמן ביאתו לביתו ומהרי"ו בה' פסח כ' וז"ל ונ"ל דה"ה לתפל' ערבי' שלא התפלל עם הצבור שאסור במלאכ' ובלימוד קודם שיתפלל כדאיתא שלא יאמר אוכל קימעא כו' וקשה עליו מהגמ' שזכרנו דבהדיא איתא שם שרגיל לשנות שונה ונרא' לתרץ שהגמרא מיירי ביש לו שיעור קבוע ללמוד באותה שעה קודם ק"ש ומפסיק בכל יום וקורא ק"ש ע"כ מותר אע"פ שלפעמים ימשך קצת יותר כגון שעה או שתים מה בכך כיון שיש לו שיעור קבוע מתי ילמוד ומתי יפסיק אע"ג דגבי בדיק' ג"ז אסור כמ"ש אבל מהרי"ו מיירי באין לו שיעור קבוע לאותה שעה אלא שעכשיו דרך מקרה רוצה ללמוד ואין קצב ללמודו זה אסור דשמא ימשוך ביותר הרבה מאד ואע"ג דנקט מהרי"ו לשון וה"ה לתפלת ערבית לאו לכל מילי קאמר אלא איסור לענין לימוד לאין קבוע בשיעור אבל בקבוע הם אינם דומים דבבדיק' אסור ובתפלת ערבית שרי וכן נ"ל להלכ': ואם התחיל כו'. זה דעת רבינו יונה בטור ויליף לה מלשון אביי דקאמר לא ליפתח אינש דמשמע אפתיח' דוקא קפיד. ונ"ל דגם רבינו יונה לא התיר בזה אלא ביש לו שיעור קבוע כיון שיש קצבה עכ"פ אלא דיש חשש הרחק' מביאתו לא גזרו חכמים כל שהתחיל בהיתר קודה זמן ביאת האדם לביתו אבל בלא שיעור קבוע מודה להטור דצריך להפסיק וכמ"ש לענין תפלת ערבית בסמוך אבל לאכיל' פשיטא צריך להפסיק אפי' לדיעה זו מטעם שזכרנו שאין קבע לאכילה: וי"א שצריך להפסיק. הוא הטור ונ"ל לשון לא ליפתח אליבי' דרבותא קמ"ל לא מבעיא אם ישב ללמוד קודם הזמן דאז לא הוי עליו החשש ביטול מצוה פשיטא שאסור שמא לא יבא בלבו קיום המצוה בעודו עוסק בתורה אלא אפילו אם כבר נקבע בלבו חיוב הבדיק' ופותח ללמוד ע"מ כן שיעור קבוע אפ"ה אסור דשמא ירחק הרבה מן הביא' לביתו שהיא עיקר הזמן שיש שם שינוי והרגש שלא יעבור על המצוה כנ"ל נכון בזה לתרץ שני הדיעות. וכתוב במהרי"ל דטעימא בעלמא מותר באותה שעה ולא אסרו אלא סעודה:

הזנה אוטומטית ט"ז/אורח חיים/תלב על ביעור חמץ. אע"ג דלא מבער מ"מ עכשיו מתחיל הביעור ע"י שבודק לבער ומבטל החמץ שאינו ידוע לו ממילא מבער גם עכשיו והוי מעין הביעור דמחר וכ' ב"י שאין לברך על בטול חמץ דהוי דבר שבלב ואין מברכין על המחשבה. ואין מברכין על הבדיקת חמץ כיון דאין זה סוף המצוה: כל זמן שלא סיים בדיקתו. דכ"ז שלא סיים מקרי עדיין עובר לעשייתו ואם כבר סיים הבדיקה לא יברך אע"ג דעדיין הגמר של מצוה לפניו בביעור מ"מ לא שייך ברכה אם אינו עושה מעשה של מצוה: ונ"ל דבאם לא בירך עד גמר הבדיקה יברך בשעה ה' כשעוסק בשריפת חמץ דהא עושה מעשה בעיקר המצוה ולכאור' משמע איפכא בהרא"ש פ"ק דכתב וז"ל ומה שאין מברכין על ביעור בשעה ה' בשעה שמוציא החמץ מהבית והיא עיקר המצוה מן התורה כדכתיב ביום הראשון תשביתו כו' ואומר אני דהוצאת חמץ קודם זמן איסורו לא נפיק מתשביתו דתשביתו היינו שריפה ולא צותה התור' שריפה אלא אח"ז איסורו דומי' דנותר אבל בעוד שהוא מותר באכיל' לא ישרפנו ומה שמוציאין אותו מן הבית היינו שלא יעבור עליו בבל יראה עכ"ל זה פשוט דלא הקשה הרא"ש למה לא יברך שנית על מה שמקיים מצוה דאורייתא כי בראשונה לא בירך אלא בשעת מצוה דרבנן דכיון דכבר בירך על ביעור חמץ היאך יברך ברכה א' ב"פ במצוה א' אלא דהוקש' לו על עיקר תקנת חכמים שה"ל לתקן הברכה בשעת קיום מצוה דאורייתא ולא בשעת הבדיקה שהיא דרבנן לזה תי' דאז אין כאן דאורייתא כיון דעדיין היתר הוא אלא מדרבנן הוא בשביל חשש דאח"כ א"כ יש לו לברך על התחלה שהיא ג"כ דרבנן וא"כ מוכח כמ"ש דאם לא בירך על התחלה שהיא דרבנן יברך בשעה ה' שהוא ג"כ דרבנן כנלע"ד: הטור כתב בשם הרא"ש שא"צ לברך שהחיינו בשעת בדיקת חמץ דהבדיקה היא לצורך הרגל וסמכי' אזמן דרגל והקשה רש"ל תימא דהא איסור חמץ קודם לרגל דמשעת זביחת הפסח אסור הוא שהרי הוא חול גמור ואסור מן התורה וא"כ למה לא יברך שהחיינו ואינו דומה לעשיית סוכה ולולב שלא קדם מצותו לרגל עכ"ל ולק"מ דאותו זמן האיסו' מתיחס להרגל דהא קריה רחמנא ראשון דהיינו ראשון של ז' ימי הרגל וע"כ יותר טוב לברך בעיקר הרגל ופוטר הטפל לו: ויזהר שלא ידבר כו'. זהו מסקנת הרא"ש בטור וצריך ביאור במ"ש תחלה י"א שאין לבודק לדבר עד שיגמור כל הבדיקה ויש מוסיפין שאם שח בדברים שלא מעין הבדיקה כו' וכ"ז איננו שוה לי וכו' וק' כיון שהוא עצמו מסכים אח"כ שיש ליזהר כן עד סוף הבדיקה א"כ היינו רישא דאותן י"א נמי הכי ס"ל כמ"ש וכן הקשה מהרש"ל ותירץ דבודאי ממ"ש שאין לדבר ולא חילק בין ברכה לתחלת הבדיק' ובין לאחר שהתחיל לבדוק אלמא דבחדא מחתא מחתינהו וזה ליתא שבין ברכה לתחילת הבדיקה הטעם משום הפסק ובבדיקה עצמו הטעם משום היסח הדעת וע"ז כ' וכל זה איננו שוה לי כו' עכ"ל וקשה דהא ודאי עכ"פ יש חילוק בין לא התחיל עדיין שאז צריך לחזור ולברך ובין התחיל ככר אף שיש ליזהר מ"מ א"צ לחזור ולברך אלמא לאו בחדא מחתא מחתינהו ונ"ל לתרץ הקושיא של רש"ל דבדברי הרא"ש במסקנא נזכר שם טוב ליזהר שלא לעסוק בשיחה בטלה כו' והיינו במה שאין לו צורך בה אפי' לצורך בדיקה אלא יש לו רשות לדבר ההכרחים אף שלא לצורך הבדיקה כיון שאין כאן משום הפסק אלא מצד שישים אל לבו לבדוק שפיר ודי בזה אם נזהר משיחה בטילה לגמרי אבל להי"א דלעיל יש איסור מצד הפסקה ע"כ לא נזכר שם שיחה בטילה אלא שאין לבודק לדבר משמע אפי' הכרחים לו רק שאינ' לצורך הבדיקה יש איסור כנ"ל ליישב דבריו אבל חלקי אמרה נפשי דנ"ל דברי הי"א נכונים ויש הפסק כשמדבר קודם גמר בדיקה ול"ד לסוכה וסעודה שמביא הרא"ש ראיה דיכול להפסיק באמצע דהתם אי בעי מסיים שם ולא אכל יותר בסוכה וסעודה משא"כ בבדיקה דלא סגי ליה כל שלא גמר הבדיקה וממילא כל שלא גמר עדיין אותו החלק נקר' התחלה אצלו דהא אם לא בירך תחלה מברך עדיין בעת ההיא כמ"ש סי' זה ס"א ואע"פ שלענין אם שח א"צ לחזור ולברך כיון שכבר התחיל בענין מ"מ יש לו ליזהר בקיום המצוה שלא יפסיק בקיומה בכל ההכרח לו ולא סגי בלא"ה וכיוצא בזה כתבתי בסי' תקצ"ב לענין שלא לפסוק בשיחה בין תקיעות שמיושב למעומד ע"ש וכן באמצע הבדיקה נראה דהוי ממש כמו באמצע תקיעות דמיושב עצמן שודאי אסור להפסיק ביניהם לכ"ע: ומיהו אם לא נתן כו'. וכן ראוי לנהוג לכתחלה דחיישי' שמא יניחנו במקום שלא ימצאנו הבודק וברכה לבטל' אין כאן דהברכ' קאי על מה שיבע' למחר בודאי אלא שמהיו' מתחיל ע"י הבדיק':

הזנה אוטומטית ט"ז/אורח חיים/תלג ואם עבר כו'. בטור כתוב אפי' אם בודק ביום כו' פי' לא מבעיא שלא יסמוך לכתחלה לבדוק באור החמה דהיינו להמתין על אור היום אלא אפי' אם כבר עבר וצריך לבדוק ביום אפ"ה צריך נר וכ"כ ב"י והוא הנכון ומדלא אשכח לכתוב רבותא אלא ביום י"ד ולא אמר י"ג משמע שהבדיק' לא מהני בי"ג כיון שקבעו חכמים הזמן על ליל י"ד והוי כמי שבודק זמן רב קודם פסח וכן מסיק ב"י להלכ': ואכסדר' שאורה רב כו'. כ' ב"י בבודק ביום ההוא עכ"ל נראה כוונתו דגם דין זה דאכסדרה מיירי בעוש' כל הבדיקה ביום י"ד כגון שעבר ולא בדק בלילה אבל לכתחלה יבדוק גם האכסדרה בליל' לאור הנר ומפרש"י משמע אפי' לכתחלה א"צ לאור הנר אלא ביום וכ"ד הרי"ף ומסקנת מו"ח ז"ל כשאר פוסקים דדוקא דיעבד קאמר: אין בודקין לאור האבוקה כו'. עיין בטור הטעם לזה נראה דבזה אסור לכתחילה אבל לא לעיכוב משא"כ בחמה ולבנה דזה לא מקרי כלל בדיקה ולא מהני אפי' בדיעבד וכן משמע ל' הטור דבתחילת דבריו כתב בחמה ולבנה צריך שתהי' לאור הנר שהוא מורה אף אדיעבד וכאן באבוקה כת' אין בודקין משמע דלכתחלה לא אבל בדיעבד גם זה מקרי בדיקה ולפ"ז אתי שפיר מ"ש אח"כ וז"ל וע"כ נוהגין באשכנ"ז שאין בודקין אלא בנר של שעוה וכו' משמע דמנהג בעלמא הוא ומדכ' על דין דאבוקה וע"כ וכו' ש"מ דדמו להדדי דאף דבברייתא קאמר תרווייהו בחדא מחתא אין בודקין לא לאור החמה ולא לאור האבוקה מפני שאור הנר יפה לבדיקה מ"מ מדקאמ' מפני שאור הנר יפה לבדיקה משמע דיפה הוא אבל לא לעיכוב וממילא לפ"ז מאי דקאמר בברייתא בתחלה אין בודקין לא לאור החמה קאי אפי' בדיעבד ומ"ש באידך בבא ולא לאור אבוקה ר"ל לכתחלה ועל זה בלחוד קאמר בסוף דבריו מפני שאור הנר יפה לבדיקה ומל' זה מוכח אלכתחלה אבל לא לעיכוב כמ"ש כנלע"ד: שאינם גבוהים הרבה. כת' בטור ובירושלמי חשיב גבוה למעלה מעשרה טפחים וא"נ כו' ונראה דמש"ה פליג הטור משום דבגמרא דידן קאמר עד שידו מגע' משמע איפכ' כנ"ל: אבל לקמן סי' תמ"ה כו'. ונ"ל לתרץ דשם מיירי שמשליך לרחוב העיר משום דיאכלו העורבי' מש"ה מותר אבל כאן איירי בנמצא בחצר ובזה ודאי אינו נכון וע"ל סי' תמ"ה: ושבין יהודי לעכו"ם כו'. לכאורה הי' נראה לו' שאף בודאי חמץ א"צ בדיק' מפני הסכנה ואע"ג דגבי גל בודאי חמץ צריך להוציא במרא וחצינא שאני התם דאפשר לו לעשות בענין שאין בו סכנה משא"כ כאן א"א לו לעשות בענין שאין בו סכנה אבל באמת בזה נמי בודאי חמץ צריך בדיקה והיינו ביממא כדמוכח בגמ' דפריך והאיך אשתמש ומשני כי אשתמש יממ' ונהורא ולא מסיק אדעתיה כנ"ל. יחפש אחר מחט כו'. רש"ל כ' פרש"י שנאבד לו קודם הבדיקה עכ"ל ונראה כוונתו דאין לומר שנאבד לו מחט בשעת הבדיק' שהסיח דעתו מחמת הבדיקה וזה גרם לו ההיזק דא"כ הדרא קושי' לדוכתי' הא שלוחי מצוה אינן ניזוקין ואיך אפשר לומר שההיזק בא מחמת הבדיקה אלא דמיירי שנאבד כבר קודם הבדיקה אלא שלאח' הבדיק' מיד יחפש אחר המחט ובעוד שנר הבדיק' בידו אף שלכאור' גם בזה שייך לומר שלוחי מצוה כו' מ"מ כיון שהאבידה נאבד' לו כבר ולא הבדיק' גרמה לו עיקר ההיזק דכיון שהי' בידו לחפש כל זמן שירצ' ולפי זה מתורצ' קושיות ב"י על הפוסקי' שהקש' על שהשמיטו החילוק שבין סתם לודאי שחילוק זה מוכרח לפי האוקימתא קמייתא בגמ' בסכנת עקרב כו' משום דקשה קושית התו' דהא גבי מפולת משמע דאם הכלב יכול לחפש אחריו אינו כמבוער וצריך לו' דהתם מיירי בודאי חמץ אבל באמת דרנב"י לא ס"ל כאוקימתא קמייתא בסכנת עקרב משום שהיה קשה לו דהא אף אם יגרם לו הבדיקה שיחפש אחר מחט אף שאבד לו כבר מקודם לכן מ"מ הוי בכלל שלוחי מצוה כו'. ולכן מתרץ הוא בסכנת עכו"ם דשכיח היזיקא ולפ"ז אין לקושית התו' מקום כלל ויש לו' אפי' בספק חמץ יש לו לבדוק בסכנת עקרב והכא מיירי בסכנת עכו"ם והפוסקים שהשמיטו החילוק ס"ל כרנב"י כנלע"ד: מבטלו בלבו ודיו כו'. כן איתא בגמ' דף ל' במשנה חמץ שנפלה עליו מפול' אר"ח צריך לבטלו פירש"י שמא יפקח הגל במועד ונמצא עובר עליו ובסמ"ק כ' דצריך לבטלו משום בל יטמין משמע אפי' בענין שלא יפקח הגל במועד חייב לבטלו דאל"כ עובר משו' בל יטמין דהיינו שאיסור בל יטמין הוא אפי' אם מטמין עד אחר הפסח ורש"י לא ס"ל כן כיון שהוא אינו מטמין בידים אינו עובר בזה ודבר פשוט בעיני דמ"ש הש"ע דא"צ לבדוק משו' סכנת עקרב היינו ג"כ בדרך זה שצריך לבטלו בלבו אם יש שם חמץ מטעם זה ומזה מתפרש הברייתא דאין מחייבין אותו להכניס ידיו לחורין מפני הסכנה כלומר בידים אין עליו חיוב אבל ביטול בלב צריך כנ"ל. כתב בהגהות אלפסי משם ריא"ז אם יש עליו גובה ג"ט הואיל ולא עבר בבל יראה מותר באכילה אחר הפסח שאין לחוש לו להערמ' הואיל ונפל עליו מפולת עכ"ל. נ"ל דיש לחלק בדבר דאם היה תחלה כותל שם ונפל אז ודאי יפנה המפולת לתקן הכותל ודומה קצת למטמין בבורות אבל בנפלה עליו מפולת אבנים באופן שאין עליו בירור שעשוי להפנות אז מותר אחר הפסח אם בטלו ועל מ"ש בפחות מג"ט דצריך לבער א"ל למה לא נימא דהכלב יאכלנו כמו שכ' גבי עורבים דגם גבי עורבי' אסור כשהוא ברשותו ועמ"ש סי' תמ"ה סעיף ג':

הזנה אוטומטית ט"ז/אורח חיים/תלד בחמץ שמשייר כו'. הדין הוא כך הן מה שמצא ע"י בדיקתו ומצניעו לשריפה למחר הן מה ששייר מאכילתו ולא נקט כאן רק מה ששייר לאכילתו ולא מה שמצא בבדיק' כי לאו מילתא דפסיקא היא שימצא חמץ בבדיק' כי מסתמא כבדו כל החדרי' ואין בודקין רק מספק אבל השיור לאכיל' היא ודאית ובכולן צריך אזהר' שישמרנו מנטילת עכברי' בפניו ובחנ' האריך כאן מו"ח ז"ל ועש' מנהג להצניע החמץ הצריך לאכיל' קודם הבדיקה דאין בזה טעם כעיקר דלפני הבדיקה א"צ אזהרה דאף אם יטלנו העכבר הא א"צ אלא בדיקה והלא עדיין לא בדק אלא דאחר בדיק' צריך אזהר' שלא יצטרך בדיק' שנית וכ"ה בהדיא במנהגי' שא"צ להצניע החמץ שהוא לאכיל': אם יטלנו עכבר כו'. ולא אמרי' דעכבר אכלתו דס' אכילה אינו מוציא מידי ודאי חמץ: בליל' יבטלנו. בטור כתוב דהשתא אפי' אם נשאר בבית חמץ שלא מצא אינו עובר עליו דהוה הפקר ולאו דיליה הוא אין פי' שיעבו' על מה שלא ידע אם לא יבטל אלא ימצא אותו אח"כ דשגיאות מי יבין וכ"מ מדברי הרא"ש שכ' בפירורין אי לא הי' בהם היתר מפני שהם אינם חשובין ובטלים הייתי עובר עליהם דכיון דקים לן שנשארו בבדיקה ממילא ה"ל כידוע וא"כ בגלוסקא יפה הוה האיסור דוקא כי משכח להו וע"ז פריך בגמרא וכי משכח להו לבטיל אלא פי' דנשאר חמץ שלא מצא בבדיקתו וימצאנו תוך הפסח דהכי אמרי' בגמ' דף ו' אר"ח הבודק צריך שיבטל מ"ט אי נימא משום פרורין הא לא חשיבי אמר רבא שמא ימצא גלוסקא יפה ודעתו עלויה פירש"י חשובה היא בעיניו וחס עליה לשרפ' ומשהא אפי' רגע א' ועובר עלי' בבל יראה. ואח"כ מקשי' וכי משכחת לי' לבטלי' ומשני דילמא משכחת ליה לבתר איסורא. והקשו התו' ולפירש"י מה מקשה המקשן הא כבר אמר שחס עלה לבטלה אלא הפירוש של ודעתי' עליה הוא שלא בטל מאליו ול"נ דלק"מ דמתחלה אמר שאם לא יבטל אלא יסמוך עלמה שיוציאנ' לשריפה אם ימצאנה שמא יחוס מלשורפ' קצת ויעבו' וע"ז פריך דאי משכח לה לבטל' ובביטול לא חיישי' שמא יחוס מלבטל' כיון דאינו מבערה מן העולם: דאיתי' ברשותי. בטור כתוב ולא יפרט לו' כל חמירא דאית' בהדין ביתא כדי לכלול אף חמץ שיש לו במקומות אחרים עכ"ל וק"ל מהי תיתי לו' כן דבר מיותר ונראה דה"א לו' כן משום לכלול החמץ שיש לאשתו ובניו שחלקם קמ"ל דטפי עדיף לו' ברשותי דבאמת הכל בכלל וק"ל לא ה"ל לתקן אלא כל חמץ דאית לי ותו לא ונ"ל דא"כ הייתי מפ' מאי לי לצרכי דהיינו שאינו מבטל אלא מה שהוא לצרכו ולא המותר ואי לא אמר דחמיתיה ודלא חמיתיה ה"א דמה דאמ' דאית לי היינו הידוע לו אבל לא במה שמסופק ע"כ תקנו כן: וטוב לחזור ולבטלו כו'. עיין בטור שכ' הטעם משום דבפת ששייר למאכלו לא נתכוין לבטלו ויש לחוש שמא ישייר ממנו בבית ויעבו' עליו ויש להגי' מפני שהרא"ש נתן עוד טעם לזה משום דבפת שיבטל בלילה הוא חוזר וזוכה בו לכן גם כאן יש להגי' טעם זה וא"ת היאך כ' הרא"ש בטעם הא' מפני שחוזר וזוכה בו משמע דבשע' הביטול נתבטל ג"כ מה ששייר אלא שחוזר וזוכה בו והא אמר בלילה דלא חמיתיה משמע דוק' חמץ שאין ידוע לו ואין לו' דבאמת אי לא מבטל ביום או' גם בליל' דחמיתא ודלא חמיתא זה אינו שהרי הטור כ' כצ"ל דחמיתא ודלא חמיתא לדעת הר"ר פרץ אבל להרא"ש משמע שאינו או' אותו אפי' ביום וי"ל דלטעם הא' פי' ר"ל במה שהוא או' דלא חמיתא כולל אף מה שישאר חמץ שהצריכו לאכיל' וה"פ דלא חמיתא לבער וממיל כוונתו היה אף לאותו חמץ הידוע דמה שישאר ממנו ג"כ הוא לא ירא' לבער וא"כ י"ל דגם תמץ שמשייר הוא בכלל הביטול לכן צריך לכתו' הטע' מפני שחוזר וזוכה בו משא"כ לטעם הב' ס"ל דלא נתכוין כלל לבטלו לאותו חמץ כ"ה פירושו דהרא"ש בזה ואין לו' דלרמ"א שכ' בהג"ה ס"ז וטוב לשרוף קודם שיבטלנו כדי שיקיים מצות שריפה בחמץ שלו וא"כ משמע שהוא שורף קודם איסורו והביטול ביום סמוך לו וכן אנו נוהגין א"כ ק' למה לדידן ביטול דלילה לבטל בשעת שריפה ויזכור אגב שריפ' דהא מאי דמקש' המקשן נבטלי' בשית כו' ומתרץ שבשעה הזאת אינו ברשותו ע"ש בגמ' אבל לפי המנהג אין אנו צריכין לכל זה כיון שהשריפ' היא קודם איסורו ויש לו' בשלמ' בגמ' היה מקשה שפיר כיון דזה זמן המסוים לכל דהיינו תחלת שעה ששית אבל למנהג דידן שכל א' שורף מתי שירצה א"כ לא הוי זמן מסוים כנ"ל: שלוחו יכול לבטל כו'. זה דעת הטו' והמ"מ והר"ן וב"ה שסוברין בכ"מ שלוחו של אדם כמותו חוץ מהפרת נדרים ושאלה בבעלים דקראי כתיבי אלא שהר"ן מביא דעת אחרים שסוברים כיון שהביטול משום הפקר נגעו בה ושליח לא מצי מפקר ע"ש בב"י ולפ"ז אף מ"ש באשתו נמי לדיע' זו לא מצי לבטל ע"י אשתו דהא בודאי אף אשתו אינה יכולה להפקיר שלא מדעתו אלא דנ"ל לדמות זו למ"ש הרא"ש בקידושין פ"ק דאם קיד' אשה בגזל שלה מקודש' מפני שמסתמ' רוצ' אשה שיהיו המעו' לו במתנ' כדי שיהיו הקידושין תופסין ע"ש באריכו' וא"כ ה"ה הכא נמי אמרי' דכיון שרוצה להפקיע את עצמו מידי איסור חמץ מסתמא נתן את החמץ שלו במתנ' לשליח שלו כדי שיוכל לבטל ולפ"ז א"צ השליח לומ' חמצו של פלוני דמסתמא הוא נתנה לו במתנה ונ"ל עוד דכיון שהבעה"ב רוצה לעשות שליח לדבר מצוה כזו וכי בשופטני עסקי' שלא יעשה מצוה כזו בעצמו אלא דבסתמא הי' לו זה בהכרח דהיינו מפרש בשיירא וירא שלא יבא בתוך הפסח וישכח לבטל קודם הפסח ולכן עשה שליח ולכן יש לסמוך אמקילין: ואם אינו עושה כו'. לכאורה הלשון הוא דחוק ונראה שרצה לו' אם יש לחוש שמא מאיזה סבה לא יעשה כן כנ"ל:

הזנה אוטומטית ט"ז/אורח חיים/תלה יבדוק בתוך הפסח. נראה דאפי' בי"ט עצמו יבדוק ואע"ג דאין חמץ ידוע מ"מ הוה כידוע כיון דרגיל בו כל השנה ודאי נשארו שם חתיכות חמץ וראייה מדברי הרא"ש פ"ק דכתב דקים לן שנשארו פירורין והיינו אפי' בדק כבר מכ"ש כאן שלא בדק עדיין וכבר נשתמש שם חמץ כל השנה ולא אמרו לעיל חילוק בין חמץ הידוע ללא ידוע אלא היכא שיש חדר ואין תשמישו שם בכל השנה תדיר כנ"ל: לא יברך. כ' במ"מ הטעם מאחר שאוכל חמץ ואינו בודק אלא להבדיל בין חמץ זה לחמץ אחר האיך יברך על ביעור חמץ אבל בתוך הרגל שהוא מצוה שלא יראה חמץ ברשותו ודאי יש לו לברך עכ"ל ולפ"ז נראה דאם ביטל קודם הפסח ובא בתוך הפסח לא יברך על הבדיקה כיון דגם זה אינו עובר על בל יראה כיון שכבר ביטלו ואין הבדיקה אלא כדי שלא יאכלנו אלא די"ל כיון דאינו אוכל חמץ כלל הוה הבדיקה חיובית מחמת איסור אכילה וספק דבריהם להקל כנ"ל. וכ' ברוקח אפי' בדיקה שאחר המועד תהיה בנר אפי' ביום:

הזנה אוטומטית ט"ז/אורח חיים/תלו ואינו מניח בביתו מי שיבדוק. לכאורה משמע דעכ"פ ידורו שם אלא שאין ביניהם מי שיבדוק וקשה דכיון דודאי יכניסו שם חמץ מה מועלת בדיקתו דהא ביתו זוכה לו כל חמץ שיהי' שם עד הפסח אלא צ"ל דסוגר הבית ואינו מניח שם שום אדם מכניס חמץ וזה נכלל במ"ש מי לבדוק דמסתמא אם ידור שם שום אדם יהיה הוא הבודק: צריך לבדוק. נראה דביטול א"צ אלא ימתין עד שיגיע הפסח ויבטל וכן מוכח מפירש"י שנזכיר בסמוך והא דלא יברך על הבדיקה דאין זה זמן ביעור ממש כ"כ כל בו ועמ"ש בפי' זה בפי' הגהת סמ"ק: דחיישי' שמא יחזור ע"פ בין השמשות. נראה דזה מיירי ביוצא לדרך רחוק ומכוין חזרתו ליום א' קודם פסח ואז חיישינן לזה משא"כ אם יכול לבוא יומים לפני הפסח בשופי לא חיישי' שמא יבוא לידי איזה סיבה שיתעכב דא"כ אין לדבר סוף וכ"ש בעושה ביתו אוצר דמיירי דוקא בכה"ג וכתוב בהגהות סמ"ק וא"ל א"כ כל יוצא לדרך קודם הפסח אפי' קודם ל' ודעתו לחזור קודם הפסח יצטרך לבער הא ל"ק דדוקא במפרש לים או שיירא ללכת למרחוק חיישי' דלמא משתהי עד ע"פ בין השמשות וק"ק מדפריך תלמודא אי דעתו לחזור אפי' מר"ה צריך לבער ואי קודם הפסח קאמר ומשום דחיישינן שמא יבוא ע"פ בין השמשות בזה שיוצא מר"ה שיש שהות כ"כ אין סברא למיחש להכי אפי' במפרש ושיירא ולפירש"י ניחא עכ"ל ולפמ"ש ניחא דמיירי דמכוין ומגביל זמן ביאתו סמוך לפסח יום אחד או לכל היותר יומים כנ"ל בהאי מילתא שעיקר אינו אלא מדרבנן: שיש חטים מחומצים. משמע שיודע בודאי דבר זה וכ"מ ממ"ש בסמוך ואם אין חמץ ידוע כו' ולא עמדתי על דעתו דהרי בתשו' הרשב"א שם כ' דאוצר חטים אפשר גרע טפי ממפולת כיון שדעתו לפנות בידו ולמכור הנמצא בקרקעיתו ובקירותיו אלא דשרי מטעם שאין כאן חמץ ידוע דדלמא לא היה בי' בפסח כלל ואח"כ נתבקע כו' עכ"ל משמע דבודאי יש איסור ותו תמוה לי במה דחילק כאן בין ל' יום או קודם ל' לענין להיות זקוק לבער דאין זה ענין לזה דהא דחילקו בגמר' בזה היינו לעשות אוצר מחטים טובים במקום שיש בו חשש חימוץ ודעתו לפנותו משא"כ כאן לענין לעשות אוצר ויש חשש חימוץ באותו אוצר גופי' לפי הנרא' דינא הכי דאם יש חמץ ודאי באותו אוצר אסור אפי' מראש השנה דהוה כמטמין בבורות דהא דעתו לפנותו אחר הפסח ול"ד למפול' ואם ספק הוא אין איסור אפי' תוך ל' דלא הוי כמטמין בבור וכ"ש בזה דפסק רמ"א אח"ז דאם יש שם חמץ אחר הפסח אסור ליהנות מאותן חטין ובתשובת הרשב"א שם לא חילק כלל בין תוך ל' או קודם ל' ע"ש ולפי הנראה הדברים שזכרתי עיקר להלכה ודעת רמ"א נעלמה ממני: וי"א דקודם ל' יום כו'. עד הנה היתה דעת הרמב"ם וי"א זה הוא דעת רש"י דס"ל דדעתו לחזור שאמרו היינו תוך הפסח אבל קודם הפסח לא דמסתמא כיון דדעתו לחזור קודם הפסח ימהר ביאתו קודם י"ד ואפי' תוך ל' אין זקוק לבער כ"כ בהגהת סמ"ק וכ"ה מבואר שם בפי' שמביא בשם הר"ר מנחם ממילאן לפרש הגהת סמ"ק אליבא דהפייטן שלנו בה' ביעור חמץ אלא שיש באותו פי' ט"ס במ"ש שם בסוף וז"ל תוך ל' יבער חמירא בכל ענין בין אין דעתו לחזור בין יש דעתו לחזור קודם הפסח משום דחל עליו חובת ביעור צ"ל אחר פסח שהרי סיים ע"ז וז"ל וכ"ש אם דעתו לחזור תוך הפסח אבל אם היה דעתו לחזור קודם הפסח אפי' תוך ל' נמי לא א"כ היאך כתב לעיל דאם היה בדעתו לחזור קודם הפסח חייב לבער אלא ודאי שהיא ט"ס וצריך להיות אחר הפסח והוי שפיר סיפא הפוכא דרישא ועל המחבר כאן יש לתמוה שכ' בתחילת דבריו וי"א דקודם שלשים כו' היינו כשאין דעתו לחזור בתוך הפסח משמע דבתוך שלשים צריך לבדוק אף שאין דעתו לחזור בתוך הפסח וכן בסוף דבריו שכ' ואע"פ שדעתו כו' כיון שהוא קודם שלשים משמע דבחדא מחתא מחתינהו ובתרווייהו בעינן קודם שלשים וזה אינו כמ"ש ותמיה גדולה על רמ"א שלא הרגיש בזה: אבל אם דעתו לחזור בתוך הפסח כו'. ונראה דצריך לברך בשעת הבדיק' כיון שטעם הבדיקה זו מטעם שיבא בתוך הפסח ואז יעבור עליו בבל יראה מש"ה ה"ל בדיקה זו של עכשיו כמו ליל י"ד לאחר אבל לדיעה הראשונה שס"ל שהבדיקה היא משום גזירה בעלמא שמא יבא בין השמשות בע"פ וא"כ א"צ לברך אלא ממ"ש המ"מ והביאו הב"י משמע שא"צ לברך אא"כ בודק לצורך הביעור ע"ש משמע אפי' בדעתו לחזור בתוך הפסח מ"מ כיון שהבדיקה אינה מביעו' ממש א"צ לברך ע"ש ותמהני כיון שזה בהכרח לו הוי לי' כמו ליל י"ד לאחר ולמה לא יברך וכ"כ הכל בו דעות רבים בזה ומו"ח ז"ל פסק דאם הוא בודק בתוך ל' דאז הוא משום ביעור ממש לכן יש לו לברך משא"כ אם הוא קודם שלשים דהטעם הוא משום חששא אין לברך ולעד"נ דבעינן תרתי לטיבותא שיהיה בתוך שלשים ודעתו לחזור בתוך הפסח ואז צריך לברך: ישראל היוצא מבית עכו"ם. נראה דבישראל היוצא מבית עכו"ם לשיירא וישראל אחר נכנס תחתיו לבית זה שא"צ לבדוק בתוך ל' ד הא אותו הישראל יבדוק החמץ הנשאר מישראל הראשון ומ"ש המרדכי בשם ראבי"ה וז"ל דאפי' הוא בית של עכו"ם ויוצא ישראל ממנו צריך לבדוק כו' משמע דפשיט' אם ישראל אחר נכנס תחתיו כמו שפירש"י ע"ש זה אינו אלא דר"ל דקאי על דין התלמוד פשיטא אם הוא יוצא מביתו המיוחד לו לשייר' ואינו מניח שם מי לבדוק כלל פשיט' שצריך לבדוק אלא אפי' אם הוא ביתו של עכו"ם מ"מ צריך לבדוק וזהו פי' של אפי' והי"א שכ' רמ"א בהג"ה הוא דעת הטור ומטעם דאף אם נשאר החמץ ודאי נתיאש ממנו ומ"ש בב"י שמתרץ קושיות הטור דמ"מ מצו' חכמים הוא מאחר שהוא תוך ל' ול"נ דמת הטור עיקר שמצות בדיקה אינ' חובת הגוף אלא אם יש לו בית אז הוא מחויב לקיים מצות הבדיקה משא"כ כאן שאין לו בית למה יהא חייב לבדוק ביתו. לא אמרו אלא בדעתו לחזור לביתו אחר הפסח דביתו מקרי משא"כ כאן כנ"ל להלכה והרוצה להחמיר יחמיר על עצמו:

הזנה אוטומטית ט"ז/אורח חיים/תלז המשכיר בית לחבירו. בגמר' ד"ד ע"א איתא ב"מ מרנב"י המשכיר בית לחבירו בי"ד על מי לבדוק על המשכיר לבדוק דחמירא דידיה היא או דלמא על השוכר לבדוק דאיסורא ברשותי' קאי ת"ש המשכי' בית לחבירו על השוכר לעשות מזוזה א"כ ה"נ על השוכר לבדוק ופריך התם הא אמר רב משרשיא מזוזה חובת הדר היא הכא מאי ארנב"י תנינ' המשכי' בית לחבירו עד שלא מסר המפתח כו' ע"כ הגמרא ובתוספת ד"ה על המשכי' לבדוק כתבו וז"ל אין לומר הטעם משום דכיון דחמץ שלו הוא ואין אדם יכול לבטלו אלא הוא חייב לבדוק דא"כ אמאי נקט משכיר לחבירו בי"ד אפי' בי"ג יתחייב המשכיר מהאי טעמא לבדוק לכך מפרש ר"י דחמיר' דידיה היא וחל עליו חיוב הבדיקה שעה א' קודם שהשכירה ומייתי ראיה ממזוזה דאע"פ שחל החיוב קודם שהשכיר אפ"ה על השוכר לעשות מזוזה ודחי דמזוזה חובת הדר היא כלומר אפי' לא היה משכירה היה יכול לפטור ממזוזה שלא היה דר ומשתמש בבית אבל גבי חמץ אפי' לא ישכירה לאחר יצטרך לבדוק עכ"ל ובמסקנא באידך ד"ה אם משמסר המפתח כו' ומפרש ר"י דהכא שמסר לו המפתח ולא החזיק ומי שיש בידו המפתח כשחל י"ד חייב לבדוק כו' עכ"ל התם ונראה לכאורה שכונת התוס' היה בזה שר"ל שהשכירות לא היה עד ליל י"ד בניסן כי כן נראה ממ"ש וחל עליו חיוב הבדיקה שעה א' קודם שהשכירה וזה א"א דא"כ מאי פשיט רנב"י אהא אם מר שלא חל י"ד מסר לו המפתח קודם י"ד דהא אין לומר שעדיין לא השכירו דזה פשוט דלא מהני דעדיין השוכר אצלו כאיש נכרי אלא ע"כ דמיירי שהשכירו לו ג"כ קודם י"ד וא"כ מאי קא פשיט רנב"י אדלעיל דהא מיירי שחל על המשכיר שעה א' קודם שהשכיר' וא"ל שהשכירה לו לצורך י"ד כמ"ש הר"ן דא"כ לא שייך לומר בזה הלשון שחל על המשכיר שעה א' קודם שהשכירו דמשמע דעדיין לא השכיר לו כלל ע"כ נראה דפי' התוס' הוא כך דמה שמזכיר בגמרא באיבעי' ובברייתא מענין המשכיר ר"ל שזהו הקנין עצמו דלא אכפת לן כלל בדברים בעלמא שהיה ביניהם ומיירי שהשכיר לו דהיינו שהקנ' לו כל הבית ליל י"ד ועדיין בשעה שנכנס השוכר לא עבר כל זמן הבדיקה אלא קצת מהבדיקה שהוא מזמן תחילת ליל י"ד ואח"כ נכנס השוכר לאותו בית גם המשכיר יצא מבית זה כבר מקודם תחלת ליל י"ד והבית היה פנוי בינו לבינו באותו מקצת בליל י"ד שהיא מקצת מזמן הבדיקה ולהכי קמבעיא ליה אי אמרי' דבאותו זמן שהי' פנוי היה חל הבדיקה על המשכיר משום דבאותו זמן עדיין לא נכנס השוכר לבית זה כלל ולא קנאה ולהכי אף לאחר שנכנס השוכר נמי א"צ לבדוק כיון שהתחלת הבדיקה כבר חלה על המשכיר או דילמא כיון שהיה לשוכר בידו לקנותו ולזכות באותו בית מיד בהכנסת ליל י"ד אז נרמיי' אדידיה חובת הבדיקה וזה כוונת' באמרם בלשונם וחל עליו חיוב הבדיקה שעה א' קודם שהשכירה ר"ל קודם שהקנה לו ולפ"ז נתיישב שפיר מ"ש ע"ז ומייתי ראיה ממזוזה כו' דחובת הדר הוא כו' לפי שהיה קשה להם לפ"ז מאי דחייה בגמרא שאני מזוזה דחובת הדר הוא הא לאו דחייה היא ושפיר נפשטה לן ממזוזה דבשלמא אי הוה הפרכא משום דחמץ הוא אינו שלו לכן יש פטור על השוכר ורמינן החיוב על מי שהחמץ שלו שהוא המשכיר וזה אינו שייך לומר במזוזה שהוא חובת הדר לכן חייב השוכר ולכן הוי דחייה גמורה אבל לפ"ז קשה מאי דחייה הא גם הבעיין ידע מזה דגבי חמץ גם כן חובת הדר היא אלא שנסתפק לו מפני שי"ל כיון שהתחלת הבדיקה היה חל על המשכיר לכן גם כשנכנס לשם ג"כ יהא פטור מהבדיקה ואם כן יש ראיה גמורה ממזוזה דלא אזלינן בתר אתחלתא והשוכר חייב במזוזה ה"ה כאן א"כ מאי דחייה הוא לכן פי' דהתם המשכיר היה פטור מעת שיצא משם לפי שחובת הדר היא והוא אינו דר שם באות' זמן לכן כשיכנס שם השוכר חייב. במזוזה משא"כ גבי חמץ ואפי' לא ידור שם יצטרך לבדוק וא"כ הוי שפיר דחייה ופשט רנב"י דלא תיזיל בתר הסברא לפטור השוכר משום שהקנין לא היה עד שעבר הזמן התחלת הבדיקה על המשכיר וגם לא תיזיל בתר איפכא למה שחייב השוכר כיון שהיה בידו לקנות מיד בהתחלת ליל י"ד אלא דאנו רואין אם עד שלא חל י"ד מסר המפתח אף שהקנין היה משעברה קצת מהבדיקה אפ"ה נרמי' החיוב על השוכר ואם עד שלא מסר לו המפתח חל י"ד שקצת הבדיקה עברה על המשכיר וגם המפתח היה אצל המשכיר אז נרמיי' החיוב על המשכיר אבל אם כבר נעשה הקנין דהיינו קודם שעברה מקצת מהבדיקה אע"פ שעדיין לא מסר לו המפתח השוכר נתחייב בבדיקה ולא מהני מסירת המפתח אלא דוקא באותו עת שהבית פנוי מאיש כמ"ש כנ"ל כוונת התו' בזה וכן נתפרש דעת הטור בזה שכתב מי שהוא המפתח בידו מתחילת ליל י"ד שהוא התחלת זמן חיוב הבדיקה עליו מוטל לבדוק כו' שהוא ממש כמ"ש אלא שהר"ן פי' בזה דמיירי שהקנין לא היה כלל כמ"ש אלא שהקנין כבר נעשה בי"ג בא' משאר דברים שקרקע נקנית בה אלא שהותנ' ביניהם לצורך י"ד שיכנס בה ביום י"ד וברירה היה ביד השוכר מיד בהתחל' זמן הבדיקה לכנס באותו בית אלא שהמשכיר עיכב עליו מחמת שלא מסר לו המפתח לכן חלה חיוב הבדיקה על המשכיר וזה שא' כאן בש"ע לצורך ארבעה עשר כו' היינו כדעת הר"ן כנ"ל: השוכר בית מחבירו בי"ד ואינו יודע אם הוא בדוק כו'. זהו נמי לפי' התו' דהיינו דמיירי שהקנין דהיינו החזקה לא היה בתחלת ליל י"ד אלא אחר כניסת מקצת מזמן הבדיקה נכנס השוכר לתוכו במקצת זמן מהבדיקה וקודם לזה היה המפתח ביד המשכי' ולכן חל עליו הבדיקה ומסתמא בדק לכן אם אינו בעיר מבטלו בלבו ודיו ולהר"ן מיירי שהקנה לו ביום י"ג לצורך י"ד והמפתח היה ביד המשכיר ובחנם דחק מו"ח ז"ל שלהר"ן אינם שוים הך י"ד להמשכיר בי"ד דלעיל דהתם פי' בי"ג לצורך י"ד וכאן א"א לו' כן משום דא"כ קשה אמאי חזקתו בדוק כו' אלא פי' בי"ד שחרית כו' ע"ש ובאמת הם שוים ומה שפירש"י כאן בי"ד שחרית לפי דאם הי' נכנס השוכר במקצת זמן מהבדיק' מן הליל' היה צריך השוכ' לבדוק לפי שסמך עצמו המשכי' ע"ז שהשוכ' יבדקנו משא"כ לעיל לא פי' כן משו' שהמפתח היה בידו א"כ אפי' בא לבית במקצת זמן מהבדיקה לא סמך המשכי' שיבדקנו השוכר כנ"ל: אם הוא בעיר כו'. בגמ' ב"מ מרבנ"י המשכיר בית לחבירו בי"ד חזקתו בדוק או אין חזקתו בדוק ופריך למנ"מ נשיילי' ומשני דלית' קמן דנישיילי' כו' כ' הר"ן על האי דפריך נשיילי' פי' דאם הוא בעיר אף אם יהי' חזקתו בדוק צריך לשאלו כו' ע"ש והקש' מו"ח ז"ל ע"ז דלמא מאי דפריך למנ"מ נשיילי' פי' היינו בהיו' שהי' מסופק בעל הבעיין אם חזקתו בדוק או לאו ולכן הי' קשה לו מאי תיבעי לך אם יש לך ספק נישיילי' אבל לפי מאי דמסקי' דחזקתו בדוק א"צ לשאלו ע"ש ול"נ דאם הי' הפי' כן הי' צריך להורות לן התנא מהאי בעי' דיש לו ספק ולכן יש לשאלו אלא כפי' הר"ן הוא עיקר דמ"מ צריך לשאלו דלא סמכינן אחזקה היכא דאיכא לברורי כדאיתא בי"ד סי' א' ע"ש כנ"ל:

הזנה אוטומטית ט"ז/אורח חיים/תלח עכבר שנכנס כו'. כ' הרא"ש ז"ל וז"ל והיכא דבדק ובתר הכי חזי עכברא דעייל לביתא ובפומי' פיתא אע"ג דעל לההוא ביתא ומשכח פירורין כשיעו' ההוא פיתא לא אמרי' מיכל אכלה לההוא פיתא והנהו פירורין דידה נינהו כו' עכ"ל וקשה דמתחילה אמר ומשכח פירורין כשיעור ההוא פיתא והדר קאמר לא אמרינן מיכל אכלה וברי"ף באמת לא כתב שם תיבות כשיעור ההוא פיתא ול"נ להגיה וכצ"ל ומשכח פירורין לא אמרי' מיכל אכלה לההוא פיתא והני פירורין דידה נינהו ואפי' אי משכח פירורין כשיעור ההוא פיתא: אבל נכנס לשם תינוק כו'. קשה הא אמרינן בגמ' ד"י גבי גררה חולדה דלא אמרי' אתי ספק אכילה ומוציא מידי ודאי חמץ ואמאי אמרי' כאן חזקתו שאכלה וי"ל דכאן יש רגלים לדבר מאחר שיש כאן פירורין ולכן אם לא היו פירורין כאן אין להוציא מידי ודאי חמץ והי"א ס"ל דאינו מוציא מידי ודאי חמץ אא"כ יש כדי כל הככר: דיני עכבר כו'. השמיט הרב כו' ואני אומר דכולהו צריכי לאשמועינן כה"ג בעכו"ם דשכיח: כזית חמץ למעלה על הקורה כו'. בטור כתב וז"ל ותו מבעיא בגמ' ככר למעלה על הקורה אם צריך סולם להורידו כו'. ואם הוא בבור כו' ודינא דהנך כדינא דקמייתא שאם ביטל אז הוא ספיקא דרבנן ואין צריך לבדוק ואם לא ביטל אז הוא ספיקא דאוריי' וצריך לבדוק אבל הראב"ד כ' דהנך בעיין לאו לכתחלה בעי אם צריך להוציא אם לאו דודאי צריך שאל"כ הוי כמטמין בבורות אלא כשבדק וביטל מיירי ולאחר איסורו מצא מבעי ליה אם צריך להוציאו אם לאו ואין דבריו נראין שאין כאן הטמנה וכיון שבטלו אז הוא אינו שלו והא דאמרינן שלא יטמין בבורות היינו כשלא ביטלו וכ"כ הרמב"ם ז"ל על ההיא דככר שמבטלו ודיו וכו' וכתב עליו הראב"ד שטעה ונ"ל שלא טעה עכ"ל הטור ודייק הב"י מלשון אם לא ביטל צריך לבדוק משמע דביטול לא מהני שיבטל עוד דכיון דחל הספק קודם הביטול הוי ספיקא דאורייתא ואע"פ שיבטל אח"כ ע"ש ולפ"ז הקשה על מ"ש וכ"כ הרמב"ם ז"ל הא הוא חולק על הרמב"ם ג"כ דהרמב"ם ס"ל דאם לא ביטל שיבטלנו ודיו וע"ש באריכות ואני או' דהטור כ' דינו בשלא ידע מהחמץ עד לאחר זמן איסורו וה"ק אם ביטל קודם זמן איסורו אז הוי ספיקא דרבנן ואין צריך לבדוק ואם לא ביטלו קודם זמן איסורו והשתא א"א לו לבטלו כיון שהוא לאחר זמן ממילא הוי ספיקא דאוריי' וצריך בדיקה ובאמת אם אירע כן קודם זמן איסורו אפי' אם לא ביטל עדיין יש לו לבטל והוי ספיקא דרבנן והיינו כמ"ש הרמב"ם והרמב"ם מיירי כשמצא קודם זמן איסורו וא"כ לא פליגי הטור והרמב"ם כמ"ש ב"י ששלש מחלוקת בדבר ואין להקשות מפני מה לא כ' הטור דין דקודם זמן איסורו ויורנו בזה דאפילו לא ביטל עדיין יבטל עוד ומ"מ מחלק בין ביטלו ובין לא ביטלו הוי ליה לחלק בין מצא קודם זמן איסורו ובין לאחר זמן איסורו והכל בלא ביטלו דאם הוא קודם זמן איסורו יבטל עוד והוו ספיקא דרבנן ואם הוא לאחר זמן איסורו הוי ספיקא דאורייתא וי"ל דלא מבעיא קאמר לא מבעיא היכא דלא ביטל עדיין והוא קודם זמן איסורו שיבטל עוד דבביטול זה יהיה כוונתו בפי' ע"ז החמץ אלא אפילו אם ביטל כבר וה"א שלא יועיל על חמץ זה דהא לא ידע מהחמץ זה כלל בביטולו קמ"ל דאפ"ה מועיל ובעיקר פלוגתא דהראב"ד והטור נ"ל דס"ל דאם הוא קודם זמן אסורו אף אם ביטלו צריך לבדוק משום דהוי כמטמין בבורות משום דביטול משום הפקר נגעו בה ובזה לא שייך הפקר משום שידו של אדם אינו שולטת בבור וגם הוא ברשותו משא"כ אם הוא לאחר זמן איסורו והוא כבר ביטלו מקודם לכן אז למפרע הוי ביטול כיון שהוא אינו ברשותו והטור ס"ל דלא הוי כמטמין אלא דוקא אם בשעה שביטל היה בכוונתו שלא יהיה בטל משא"כ בסתם והא דאמרינן שלא יטמין בבורות היינו כשלא ביטלו פירוש שמפרש שכוונתו היה שלא לבטל ומ"ש בטור והראב"ד כ' דהנך בעיין ר"ל בור וקורה דאעכבר לא שייך לומר דהוי כמטמין ע"ש כנלע"ד:

הזנה אוטומטית ט"ז/אורח חיים/תלט תשעה צבורים של מצה כו'. צריך לחזור ולבדוק אחריהם. בטור כתב ואם ביטל א"צ לבדוק משום דהוי ספיקא במידי דרבנן אבל הרמב"ם כ' דאף בספיקא דרבנן כזו צריך בדיקה ועיין במ"מ דכ' הטעם לזה משום דתחלת תקנתם היה בבדיקה על הספק לכן החמירו בספיקו יותר משאר ספיקות של דבריהם: מיהו אם הככר קטן. כ"ה בטור וטעמו משום דהוי ס"ס ספק מצה ספק חמץ ואת"ל חמץ שמא אכלו ונראה לכאורה דלהרמב"ם דס"ל דאף בספיקא דרבנן צריך בדיקה לא מהני ג"כ בזה ס"ס אבל באמת גם לדידיה מהני משום ס"ס במידי דרבנן וקשה להטור דס"ל דמהני ס"ס א"כ קשה ממאי דאיתא בגמרא ד"ט במשנה אין חוששין שמא גררה חולדה דא"כ אין לדבר סוף ופריך בגמרא ע"ז הא חזינן דשקלא עכברא כו' אמאי נימא דאכלתה ומשני דאין ספק אכילה מוציא מידי ודאיחמץ ע"ש. ולפ"ז קשה למה ליה למתניתין הטעם משום דאין לדבר סוף תיפוק ליה משום דהוי ס"ס ספק אם גררו אם לאו ואת"ל גררה שמא אכלתה אלא ודאי דלא מהני בזה ס"ס כמו דלא מהני ספיקא דרבנן להרמב"ם וע"ק דא"כ אפי' בככר גדול נמי נימא ס"ס ספק חמץ ספק מצה ואת"ל חמץ שמא קראה לחברתה ואכלוהו אפי' ככר גדול דכה"ג אמרי' בהמפקיד ד"מ ע"א שהביאו התוספות בד"ה ומאי איכפת להו בשם ירושלמי הני עכברי רשיעי נינהו כד חמיין עיבורא לא מסתיין דאכלן אלא קריין לחבריהן דאכלן עמהון ע"ש אלא ודאי דלא אמרינן בזה שיהיה מהני ס"ס וגם הרמב"ם לא הביא מזה החילוק כלל כנ"ל: א"צ לחזור ולבדוק. ומיירי שבטלו וה"ל ספיקא במידי דרבנן ולקולא ואין להקשות הא הרמב"ם ס"ל לעיל גבי ט' צבורין כו' דצריך לחזור ולבדוק אף אם ביטלו משום דבספיקא דרבנן כזו צריך בדיקה כמ"ש בסמוך וי"ל התם אנו רואין בוודאי שנעשה השינוי לפנינו בבית זה ואין ספק בבית זה כלל שנכנס העכבר אלא שספק אם הוא חמץ אם לאו משא"כ כאן שאנו מסתפקין בשינוי עצמה שאין אנו יודעין לאיזה בית נכנס לכך אפי' בא לשאול בבת אחת אותן ב' בתים א"צ לבדוק דכיון שבטלו הוי ליה ספיקא דרבנן ולא כמו ספק טומאה דהוי ספיק' דאוריי' ובלבוש חילק בזה דלעיל גבי ט' צבורין אין לו במה לתלו' חיוב הבדיקה אלא שספק אם מוטל עליו לבדוק לכן אזלינן לחומרא כדין כל בדיקת חמץ שצריך לבדוק מספקא משא"כ הכא תול' כל א' בחבירו וקשה דמה לו לתלות בספק הכניסה יותר מספק חמץ ספק מצה והרמב"ם כ' עוד דין מה שלא העתיק כאן בש"ע והוא היכא דהניח חמץ ובא עכבר ונטלו וספק נכנס לבית זה או לא נכנס דצריך בדיקה וקשה דהא אמרינן לעיל בוודאי נכנס אלא שספק באיזה בית נכנס דא"צ בדיקה וכ"ש כאן דהספק על הכניסה עצמה דא"צ בדיקה וי"ל דהכא מיירי שהחמץ היה בחצירו וביתו נמי כיון שהוא באותו חצר אמרי' שהוא קרוב לודאי שהחמץ שם וכל הבתים שבאותו חצר נמי מספקינן וצריכין למבדקינהו דהוא ממש כמ"ש בבקעה דכל השדות שבאותו בקעה מספקי' בהם ה"ה הכא נמי משא"כ דלעיל שהם ב' בתים ואין רשות א' מהן להן ומ"מ תירץ ע"ז דלעיל כיון שיש בית א' דודאי א"צ בדיקה לו לכן א"צ למבדקינהו משא"כ כאן וע"ש וק' אדרבה נימא איפכא דכיון שיש כאן חד דצריך בדיקה ואפ"ה אמרת דא"צ בדיקה כ"ש הא דא"צ בדיקה דספק הוא אם נכנס ותו דא"כ אם יש לאדם א' ב' בתים ובדק לא' מהן ואינו יודע לאיזה מהן בדק נמי נימא דא"צ בדיקה כיון דבוודאי בדק לא' מהן ואין לומר דבאמת כן דא"כ ה"ל להפוסקים להזכיר מזה דזו רבותא גדולה ולפי תירוצי שזכרתי אינו קושיא כלל דשאני התם כיון שהריעותא מצד עצמו הוא שאינו יודע לאיזה מהן בדק ולכן צריך בדיקה משא"כ גבי עכבר שנכנס לשם הריעותא מצד אחר: כך הם דברי הרמב"ם אבל מסקנת הפוסקים אינו כן. זה דעת הטור שכ' בככר גדול אם ביטל דוקא א"צ לבדוק וכן בככר קטן מהני אף אם לא ביטלו ובצבור א' כתב דלא מהני אם בא לשאול בבת ח' אפי' אם בטלו ואם בזא"ז אז מהני הביטול דוקא משום דאז הוא מדרבנן ול"ד לטומאה משום דספיקא בר"ה טהור וקשה מ"ש ממאי דאמרי' בכתובות דכ"ז ע"א גבי עיר שכבשוה כרכום אמרינן שם דאם יש מחבואה א' מצלת על הכהנות כולן בעי ר"י אינה מחזקת אלא א' מהו כו' ופריך שם מ"ש מב' שבילין כו' ואמר רבא כו' לא נחלקו אלא בבא לשאול עליו ועל חבירו וה"נ כאן דשרי ליה לכולהו כב"א דמי ומשמע דאם היו בזא"ז מהני והתם הוי דאוריי' וכאן פי' הטור דדוקא ביטל מהני זא"ז דאז הוא מדרבנן ותו בפ"ק דתמורה מביא מהר"ש בשם הירושלמי דגבי תרומה נמי מהני זא"ז כמו גבי ב' שבילין ותרומה היא דאורייתא ובי"ד סי' קי"א הארכתי בזה ותו קשה דבי"ד סי' ק"ט מהני ביבש ביבש זא"ז אף שהוא דאורייתא ע"כ נראה דל"ד כלל הך ספיקא דאורייתא דהכא להנך ספיקות דכאן יש לו לתקן הספק דאורייתא שיבטלו ויהיה ספיקא דרבנן ה"ה לאחר זמן איסורו דא"א בביטול אפשר לו עכ"פ בבדיקה ולמה יכניס עצמו בספק משא"כ התם דא"א לתקן הספיקות כנ"ל: הניח חמץ כו'. הטור כתב דאם ביטל א"צ לבדוק:

הזנה אוטומטית ט"ז/אורח חיים/תמ אלא שיודע שהעכו"ם אלם ויכפהו לשלם כו' ויש חולקים. בב"י הביא אלו שתי דעות דהיינו הרמב"ם והראב"ד הרמב"ם ס"ל דאם העכו"ם אלם כו' הרי הוא כאלו שלו וחייב לבערו מפני שהוא מפרש דהא דאמר רבא לבני מחוזא בעירו חמיר' דבני חילא כיון דאלו מיגנב או מיתבר בעיתו לשלומי כו' תשלומין אלו היו שלא מן הדין אלא באונס ואעפ"כ נקרא חמץ שלהם והראב"ד ס"ל שאחריות מן האונס לא נקראת אחריות שיתחייב לבערו בשבילו והא דאמר רבא בעירו חמירא דבני חילא כו' זה האחריות היה מן הדין ומחוק המלכות שהיה עליהם לפרנס אנשי חיל שהיו שומרים את העיר ויש להקשות בזה על הרמב"ם דא"כ מאי פריך בגמ' לאידך לישנא על מאי דאמר דלא ימצא אצטרך לאשמועי' דהיכא דחייב באחריותו כדידיה דמי פריך בגמ' הניחא למ"ד דבר הגורם לממון לאו כממון דמי היינו אצטריך לאשמועי' דגבי חמץ מיהא מיתסר אלא למ"ד כממון דמי לא ימצא למה לי מאי פריך הא אצטריך לאשמעי' דגבי אונס ג"כ אם ידע שבאונס ישלם אף שאינו חייב לשלם מ"מ כדידי' דמי ותו קשה מאי דאמר רבא בעירו כו' קשה באיזה אופן קאמ' דאין לו' שישרפנו דא"כ הו"ל למימר שימכרנו לאחר ודי בזה ואין לו' שיתן לעכו"ם אחר הא לא מהני בזה וכ"ש לפי מ"ש רמ"א אפי' חזר והפקידו כו' וגם למה ליה לרבא למימר בעירו מבתייכו הל"ל בקיצור בעירו חמירא דבני חילא כמ"ש בתלמוד בכ"מ בשלמא להראב"ד לק"מ דה"ק בעירו מבתייכו ר"ל שיתן לעכו"ם אחר ויפטור מחוק המלך שחוק המלך הוא שחייב באחריותו מי שהחמץ בידו הן ביד עכי"ם הן ביד ישראל וא"כ כיון שיתן לעכו"ם אחר פטור מאחריותו אבל להרמב"ם דמיירי באונס וא"כ אף אם יתן לעכו"ם אחר מ"מ יכפהו לשלם קשה שפיר וע"ק דקא' בגמ' הא דקביל עליו אחריות ואז אסור אף חמץ של אחרים כדא"ר בעירו כו' דמל' שקיבל עליו אחריו' לא משמע שישראל עצמו קיבל עליו אחריות לא באונס וא"כ היאך מייתי ראי מרבא ע"כ נראה מי שפוסק כהראב"ד בזה לא הפסיד מחמת אלו הקושיות שזכרנו: וצריך לעשות וכו'. ואע"ג דלא קבל עליו אחריו' אבל אם קבל עליו אחריו' לא מהני מחיצ' ואף יחד לו בית לא מהני זה סברת הרמב"ם ורש"י ז"ל ור"ת ס"ל אפי' אם קבל עליו אחריות נמי מהני יחד לו בית גם מחיצה נמי מהני ובלא קבל א"צ כלל מחיצה ואין לו' לפ"ז דמהני יחד לו בית אף בקבל עליו אחריות א"כ למה אמר רבא לבני מחוזא בעירו מבתייכו הוי ליה למימר למקום המיוחד וי"ל שבאמת אמר להם כן שיבערו מבתיה' המיוחד להם ויוציאו למקום המיוחד לבני חילא וצריך עתה להבין החילוק בפי' מאי דקאמ' יחד לו בית אינו עובר עליו שרש"י פי' על זה וז"ל כלומר הנה הבית לפניך הנח במקום שתרצה דאין לפרש שיחד לו זויות ממש דהא מיירי בלא קבל עליו אחריו' דאי בקיבל עליו אחריות לא מהני אף אם יחד לו זויות ממש אלא ע"כ דמיירי בלא קבל ובזה א"צ לפ' זויות מיוחד דמהני אף בלא יחד לכן צריכין אנו לפרש שאמר הנה הבית לפניך כו' משא"כ לפי' ר"ת דמיירי בקיבל עליו אחריות דאנו צריכין לפרש שיחד לו בהדיא על איזה מקום דאי לא יחד אלא שא"ל הנה הבית לפניך כו' כיון שקבל עליו אחריות אז הי' חייב לשלם אם לא יחד וא"ל שיחד לו כל הבית באיזה מקום שירצ' ולכשיברר לו אמרי' הוברר דהא קיי"ל דלא אמרי' בריר' במידי דאוריי': אבל קודם י"ט כו'. ה"ה בחול המועד ג"כ יש לו לעשות מחיצה כל דהו גבוה עשרה: ישראל שהפקיד כו'. באשר"י פ"א דפסחים כתב וז"ל י"א ישראל שהפקיד כו' הנפקד חייב בביעורו ואע"פ שהיא של המפקיד כיון שאינה ברשותו דהמפקיד והביא ראיה ממכילתא דתני התם בבתיכם למה נאמר לפי שנא' בכל גבולך שומע אני כפשוטו ת"ל בבתיכם מה ביתך ברשותך אף גבולך ברשותך יצא חמצו של עכו"ם ברשות ישראל שהוא בביתו ואינו יכול לבערו יצא חמצו של ישראל ברשות עכו"ם שהוא שלו ואינו ברשותו והר"י כתב דהחיוב על המפקיד וראייתו מוגונב מבית האיש ולא מבית הקדש ולא הבנתי ראייתו וגם לא כתב לפרש המכילתא ונ"ל דכיון שהשאיל הנפקד ביתו לשמירת ממונו דהמפקיד ביתו דהמפקיד קרינא ביה וההיא דמכילתא מיירי בעכו"ם שהלוה לישראל על חמצו עכ"ל וקשה לפ"ז גם בבא קמייתא דמכילתא בחמץ של עכו"ם אצל ישראל מיירי נמי בהלואה וא"כ למה לא חייב לבער והא קי"ל כל שהוא באחריות ישראל חייב לבער וכ"ש זה שהלוה עליו וסתם הלואם היא באחריות המלוה ותו ק"ל דלפ"ז דמה שהשאיל לו ביתו למפקיד קרוי ביתו גם בעכו"ם שהפקיד לחמצו אצל ישראל נימא כך וה"ל ביתו של עכו"ם ואמאי אמרינן בגמרא הפקיד העכו"ם אצל ישראל זקוק לבער יחד לו בית אין זקוק לבער הא עכשיו קיימינן דגם בסתם ה"ל כביתו של עכו"ם ול"ל יחוד ונלע"ד לתרץ דברי הר"ר יונה שהמפקיד חייב לבער דאמרי' דף ה' הניחא למ"ד דבר הגורם לממון כממון דמי מ"ה אם החמץ באחריות ישראל חייב אלא למ"ד לאו כממון דמי מאי איכא למימר ומשני שאני הכא דא"ק לא ימצא מזה ראינו דהתורה באה כאן להוציא ממה דקי"ל בעלמא לאו כממון דמי מ"מ כאן כממון דמי לענין חמץ מכח לא ימצא ולפ"ז למ"ד לאו כממון דמי הא דאמר הכתוב בבתיכם קאי על החידוש דכאן שזה החידוש אינו אלא בבתיכם ולא בבית עכו"ם נמצא דלא חילק הכתוב בין בית ישראל לבית עכו"ם אלא שהחמץ של עכו"ם והאחריות על ישראל כיון שהוא חידוש ואין לך בו אלא חידושו משא"כ באם חמץ ממש של ישראל דזה אינו חידוש דהוא ממון ממש של ישראל אין חילוק זה דאפי' בבית עכו"ם אסור אבל למ"ד גורם לממון כממון דמי והיינו ר"ש בפ' מרובה אין כאן חידוש מחמת לא ימצא נמצא דכי מיעט רחמנא בבתיכם ולא בית עכו"ם קאי אכל מילי הן על ממון ממש הן על גורם לממון דהא שוין וע"כ חמצו ממש של ישראל בבית עכו"ם פטור ולפ"ז שפיר כתב הר"ר יונה לחייב המפקיד כי הוא פוסק כמ"ד גורם לממון לאו כממון דמי אבל תנא דמכילתא ס"ל כר"ש דאמר גורם לממון כממון ממילא יש קולא על המפקיד בבית הנפקד וא"כ שחמץ ממש של ישראל בבית העכו"ם פטור ה"ה נמי חמץ עכו"ם בבית ישראל פטור דבעי' תרתי לגריעותא דוקא כן כ' הרמב"ן בפי' התורה להלכה: ועפ"ז ניחא לע"ד לפרש דברי הר"ר יונה במ"ש ראייה מפ' מרובה והיינו שקי"ל גורם לממון לאו כממון דמי דהא אמרי' וגונב מבית האיש ולא מבית הקדש ואפי' אם הוא באחריות המקדיש פטור הגנב מכפל דהוה גונב הקדש ואי גורם לממון כממון ליתחייב הגנב דהא המקדיש הוא חייב באחריות אלא ודאי דקיימא לן לאו כממון דמי וכאן היא חידוש מכח לא ימצא ובזה דוקא בבתיכם ולא של עכו"ם ובזה ניחא שפיר מ"ש הר"ן בפ"ק בברייתא דעכו"ם שנכנס לבית ישראל ובצקו בידו וז"ל אבל הרמב"ם כתב בפ"ד מחמץ ישראל שהפקיד חמץ אצל עכו"ם עובר בבל יראה ולא ידעתי מנין לו דהא דאמרי' לקמן עובר עליו היינו מדרבנן דאל"כ אמאי קאמר אחר הפסח עכ"ל. ולפי מ"ש ניחא דכבר פסק הרמב"ם כמ"ד גורם לאו כממון וא"כ חייב ישראל בחמצו אפי' בבית עכו"ם דע"ז לא קאי מיעוט דבתיכם כמ"ש וזה נכון מאוד בס"ד. ונראה פשוט דזה היא לענין חיוב אם המפקיד לפנינו אבל אם אינו כאן חייב הנפקד לעשות כמ"ש בסי' תמ"ג ס"ב ועמש"ש:

הזנה אוטומטית ט"ז/אורח חיים/תמא ומשכנו בידו. דאל"כ אין היתר דב"ח מסתמא מכאן ולהבא הוא גובה פי' ולא חשבי' ליה למפרע כאלו היתה של עכו"ם בפסח דהא בעי' שיאמר הישראל מעכשיו דאל"כ לא קני ליה עכו"ם וקם ליה ברשותיה דישראל ואסור וכן נמי אם לא משכנו בידו אע"ג דא"ל מעכשיו לא גרע מחמצו של עכו"ם ברשות ישראל והאחריות על הישראל כ"כ הרא"ש: מותר אפי' לא הגיע כו'. אבל הגיע הזמן קודם הפסח מותר אפי' בלא מעכשיו כ"ד הראב"ד והרא"ש ודלא כרבינו אפרים ולענין היתר הלואה מעכו"ם על חמצו לכתחלה נלע"ד באם הוא מכוין בשעת הלואה לפדותו אחר הפסח ודאי אסור להלות דזה ה"ל כמטמין ביד עכו"ם דכ' רמב"ם רפ"ד ת"ל שאור לא ימצא בבתיכם אפי' הטמינו או הפקידו ביד עכו"ם ואם נתכוין לפדותו קודם הפסח ונמשך אח"כ שאינו פודיהו קודם הפסח נראה שאין זה בכלל מ"ש ס"ס ת"מ דהמפקיד חייב לבערו כפי שביארנו בו לדעת הרמב"ם והר"י דשם אינו אלא פקדון וכ"ז שירצ' ישראל יוכל ליקחנו משא"כ כאן בהלואה עליו דאין סברא לומר שנכריחנו לפדותו שמא ירצה לפדותו אחר הפסח דלמה נכריחנו לפדותו דאם לא יפדה קודם פסח שוב א"א לו לפדותו אחר הפסח דאז יהיה אסור דלמפרע הוא שלו וא"כ הוי כאלו נחלט מהיום לעכו"ם בעד מעותיו כנלע"ד: אפי' אין אחריותו עליו כו'. בגמרא אמרי' עכו"ם שהשכין פת אצל ישראל אינו עובר עליו ופירש"י בפסח דסבר גם ישראל מעכו"ם לא קני משכון ואם א"ל הגעתיך עובר עליו ומפרשי' לה דאמר מעכשיו הגעתיך ופירש"י מעכשיו קאמר אם לא אפרע לך עד יום פלוני עובר ואע"ג שלא הגיע הזמן שמא כשיגיע לא יפרע ונמצא עובר למפרע בבל יראה עכ"ל ולפ"ז ק' על הטור שזכר הדין שאחר הפסח ולא זכר הדין ששייך בפסח דחייב לבערו אם א"ל העכו"ם מעכשיו אע"ג דאין האחריות עליו ונראה שהטור כלל דבר זה במ"ש שאם האחריות על ישראל אפי' בפיקדון בעלמא חייב לבער והיינו בימי הפסח וא"כ ק"ו הוא למ"ש באומר העכו"ם מעכשיו ואע"פ שאין בו אחריות דחייב לבער בפסח דהא ספק הוא בענין שאפשר שיהי' שלו לגמרי וחמיר טפי מאחריות של ישראל דשם אין שום צד שיהיה החמץ עצמו של ישראל כנלע"ד:

הזנה אוטומטית ט"ז/אורח חיים/תמב תערובת חמץ וכו'. בטור השוה נוקשה לתערוב' חמץ לר"א שהן בלאו והקשה ב"י דהא תניא כוותיה דר"י דלר"א ל"ל נוקשה והאריך לתרץ בדוחק לסתו' הת"כ ונלע"ד דלק"מ דלפי האמת לרב יהודה מתני' כר"מ דס"ל בתרווייהו בלאו ולא בא הת"כ אלא לסתור דברי ר"נ דרוצ' להוכיח בלא דר"מ דר"א ס"ל דגם נוקש' בלאו וזה אינו מוכח הת"כ מדלא חשיב שם נוקש' אבל אחר שמוכח דר"מ ס"ל בתרוייהו בלאו ניחא לן לומר דגם ר"א ס"ל כן ולא לעשות ג' מחלוקות דהיינו ר"מ ס"ל תרווייהו בלאו ורבנן ס"ל תרווייהו בולא כלו' ור"א ס"ל בתערוב' כר"מ ובנוקשה כרבנן דא"כ ה"ל לחשוב פלוגת' דר"מ ור"א ג"כ אלא ודאי דר"א ור"מ שוין הם ור"א בברייתא דת"כ לא נקיט נוקש' דשוין הם וחדא מינייהו נקט משא"כ לר"נ שאינו מביא מר"מ אלא מר"א לחוד ובזה נסתר דבריו ומאי דקאמר בגמרא מתרתין כר"מ ולא קאמר כר"א משום דלא מצינו כן בהדיא במילתיה דר"א כנלע"ד: תו כתב הטור כל אלו לדברי ר"א הן בלאו כו' ולדבריו אסור להשהותן בפסח אע"ג דקי"ל כר"ש דלא קניס בחמץ ע"י תערובות ה"מ שנתערב אחר הפסח אבל היכא שאיסורו בעין כמו שהיה מעיקרא חמיר טפי עכ"ל נ"ל ביאור דבריו אחר שנבין דעת רבינו הטור בסוף סי' תמ"ז במה שתמה על הר"י שם ודעת רבינו שם אליבא דחכמים דאם הוא דבר שעוברין על תערובתו דהיינו בדבר שיש נתינת טעם או כזית בכא"פ ואע"פ שנעשה התערובות קודם הפסח מ"מ לא נתבטל בס' ממילא יש איסור דאורייתא בשהייתו בפסח בזה ודאי אסור אפי' אחר הפסח דהוה ממש כמו בעין אלא מהני ליה הביטול מחדש בס' אחר הפסח בשוגג אבל דבר שאין עוברים מן התורה כגון מידי דלא הוי אלא לקיוהא בעלמא ואינו נותן טעם אע"ג דמדרבנן יש בו איסור כגון כותח הבבלי וכיוצא בו לחכמים וכן דבר שיש בו טעם ומבטלו בס' דג"ז אסור עכ"פ בפסח אף שעושה כן קודם פסח דהוה מבטל איסור לכתחלה מ"מ תערובת זה יכול לעשות אפי' במזיד קודם הפסח כדי להשהותו אחר הפסח ולזה אמר רבינו כאן דלר"א דהוי גם במילי דקיוהא איסור מן התור' לא מהני לזה גם אחר פסח דאע"ג דלר"ש לא קניס אחר הפסח בתערובו' היינו מצד שאותו תערובות שהיה אסור בפסח נתערב אחר הפסח ונתבטל בס' כדין כל ביטול תערובות דזה מהני אפי' לחמץ בעין תוך הפסח כיון שנתבטל אח"כ בס' משא"כ בזה שלא נתבטל אחר הפסח אלא נשאר כמו שהיה בפסח ואותו תערובות היה בו איסור דאורייתא לר"א אע"ג דאינו אלא לקיוהא גם אחר הפסח אסור כ"ז שלא נתבטל בס' וא"כ אסור לעשות כותח הבבלי לר"א אלא אם יכלה קודם הפסח אבל לא אדעתא להשהותו גם אחר הפסח ולחכמים דפליגי על ר"א בזה כיון דאינו אלא לקיוהא מותר לעשות הרבה אדעתא דלשהותו אחר הפסח וא"כ דברי הטור כפשוטן דלר"א אסור להשהות הכותח הבבלי ונוקשה עד אחר הפסח מן התורה ולא הוצרך הטור לזכור איסור השהי' כיון שכבר כ' שיש בו לאו לר"א אלא להורות דאחר הפסח ג"כ אסור כיון דיש איסור בשהייה ה"ל חמץ שעבר עליו פסח וקנסי' לו וע"ז שייך שפיר ואע"ג דלר"ש לא אסרו חמץ שעבר עליו הפסח ע"י תערובות מ"מ תערובות דכאן ל"ד לזה דשם הוא ההיתר מכח התערובות שלאחר הפסח כדין כל תערובות איסור שהוא בס' משא"כ בתערובות דכאן שהוא באיסור לר"א מן התורה ולא היה כאן ס' אלא דלחכמים דפליגי עליה מותר מצד שאין נותן טעם אלא לקיוהא ואע"ג דאסור באכילה מדרבנן מ"מ כיון שעושה כן קודם פסח הוא מותר להשהותה אף אם לא נתערב כלל בס' לא אח"כ ולא קודם הפסח אבל לר"א אסור אפי' אחר הפסח אם לא יתערב עוד ויתבטל בס' ע"כ אסור לשהותו תוך הפסח והב"י נדחק בפי' דברי הטור במ"ש אע"ג דקי"ל כר"ש כו' כלו' ל"ת כיון דמיקל ר"ש כו' הוא ללא צורך וכן מ"ש אח"כ בשם מ"כ בחילוקים שבין קודם פסח גם אח"כ כ' בשם הכותב דהך אסור להשהותו שזכר הטור הוא מדרבנן ומכח זה הקשה הטור דידיה אדידיה גם מו"ח ז"ל האריך להקשות דגם בקודם פסח מועיל התערובות בביאורו דברי הטור וכ"ז אך למחסור לפע"ד דאין חילוק לדעת הטור בין קודם פסח לאחריו אלא לענין מזיד דקודם פסח מותר אפי' במזיד כדי להשהותו ואחר פסח דוקא שוגג והיינו בביטול בס' או אפי' בפחות מס' והוא דבר שאינו אלא לקיוהא ואין בו כזית בכא"פ והיינו לחכמים אבל לר"א הוי קיוהא כמו שאר איסורים ותערובתו אסור מן התורה ממילא אסור אפי' אחר הפסח אם נשאר כמו שהיה אם לא שיתערב לגמרי ויתבטל בס' אחר הפסח בשוגג כמו בשאר איסורים לרבנן כ"ז הוא ברור לפע"ד: כתב ב"י ומ"ש רבינו דלרבנן דלית בהו אלא איסורא בעלמא ולדבריהן מותר להשהותן תימא דמשמע דלרבנן נמי תערובות חמץ אסור מן התורה דהא קתני על עירובו ולא כלום דאל"כ הל"ל עירובו מותר וכן נראה מדברי רבינו שכ' איסורא בעלמא וכיון דאסור מן התורה מהי תיתי לן דמותר לשהותו ותי' דרבינו סבר דטעם הבדיקה ולא סגי בביטול משום חומרא דבל יראה ע"כ כאן דאין בל יראה א"צ בדיקה אבל לטעם שני של חיוב הבדיקה משום דלמא אתי למיכל מיניה אסור להשהותן אף לרבנן ודברי ב"י תמוהים דהא כ' הטור סי' תל"א דטעם חיוב בדיקה כטעם השני וא"כ סתרי אהדדי דברי הטור. ויותר יש לי לתמוה במ"ש ב"י דאיסור דאורייתא יש אפי' לרבנן בתערובות זה מהיכן אנו לומדים זה לרבנן דהא לר"א צריך לימוד מכל מחמצת לתערובות זה ורבנן דלא דרשי כל היכן רמיזא איסור דאוריית' לתערובות ותו תימה גדולה עליו דאמאי מוקמי' למתני' דאלו עוברין כר"א דס"ל דיש לאו בזה אמאי לא מוקמינן לה אפי' כרבנן דהא מתני' לא קתני לוקה אלא עוברין וקשיא דהא שפיר אתיא אפי' לרבנן דיש בהו עכ"פ איסורא כשישנן בעולם אע"פ שאין בו מלקות כמו שאתה אומר לענין אכילה לדעת ב"י והל"ל דאלו עוברין עוברין אאיסורא קאמר וכ"ש לפי' ר"ת ר"פ אלו עוברין מעל השלחן אבל בל יראה ליכא דשפיר טפי אתיא כרבנן ותו דבהדיא כתבו התוס' על מאי דאמרי' מאן תנא וז"ל משמע בשמעתין דאי לאו דאתרבי חמץ נוקשה למלקות אפי' איסורא לא היה בו כו' ותו דהטור עצמו כ' בסי' זה דלרבנן אין לאו לא בתערובות חמץ ולא בנוקשה אלא איסור דרבנן: ונפלאתי על הרב שלא ראה דברי הטור האלו תוך כדי דיבור ואמת אין כאן קושיא כלל מ"ש ב"י דודאי לרבנן אפי' איסור אין בהו מן התורה והטור דזכר איסורא בעלמא היינו מדרבנן וע"כ מותר לשהותה פי' שקודם הפסח יכול לעשות תערובות זה ולשהותו עד אחר הפסח וזה אפי' לטעם השני שחיוב הבדיקה משום דלמא אתי למיכל מיניה דכיון דגם האכילה אינה אלא מדרבנן כיון דאינה אלא קיוהא בעלמא לא גזרו על השהיי' וכן במידי דנותן טעם ובטלו בס' קודם הפסח לשהותו עד אחר הפסח שרי אע"פ שבפסח אסור בזה דהוי מבטל איסור לכתחלה מ"מ על השהייה לא גזרו בזה וכמש"ל מזה בסמוך: עוד כתב הטור וכן יראה דעת רב נטרונאי וכו' וצריך לבאר למה כ' וכן יראה שמשמע שאינו מבואר בדבריו שפוסק כר"א והלא מבואר הוא בדבריו שכ' צריכים לבערו והב"י דחק לתרץ מאד ונ"ל דהטור ס"ל דגם לרבנן שמותר להשהותה היינו אם נעשה התערובות קודם הפסח וכמש"ל אבל אם נתערב בפסח ודאי אסור להשהותו וראיה מדכ' אחר דברי הרי"ף שפוסק כחכמים וז"ל ולפ"ז מותר לערבו בתחלה לפני הפסח ולהשהותו עד לאחר הפסח משמע דבתוך הפסח אסור ואפי' נתערב ממילא דא"ל דלא חמיר תוך הפסח אלא לענין שאין לערב לכתחלה דהא לא מיירי מזה לענין הפלוגתא שבין ר"א לרבנן ותו דבסי' תס"ז כ' הטור דדוקא מה שנעשה בי"ט האחרון מותר להשהותו ולא מה שנעשה תוך הפסח ולפ"ז אין ראיה מרב נטרונאי דשמא מיירי שנעשה התערובת תוך הפסח וע"כ כ' צריכים אתם לבערו ומ"ש אם נעשה קודם הפסח היינו שהתערובת נעשה קודם פסח אבל מה שנסחט לתוך מי הצמוקין הוא נעשה בפסח אלא דאין משמעות התשו' כן אלא נעשה הכל קודם פסח ואפ"ה אסור להשהותו בפסח והיינו כר"א: עוד כ' הטור ומיירי נמי שאין בו כזית כו' הב"י חילק בדברי הטור דאיסור דטעם כעיקר מיירי באין שם ממשות והיינו בנותן טעם ואיסור כזית בכא"פ מיירי בממשות ואפילו בקיוהא ואיני יודע מי הכניסו לכך דודאי גם באין ממשות שייך כא"פ שהרי כ"כ אח"כ על שכר של אשכנז ושם אין ממש כלל אלא פשוט דה"ק דרבנן מודים לר"א בנ"ט ול"פ על ר"א אלא בקיוהא לחוד ואפי' בקיוהא מודים אם יש שם תערובות כא"פ דהיינו אם לא היה נימוח גם עכשיו שנימוח חייבים עליו וזה פשוט לע"ד: נחזור לדברי הש"ע שכתב תערובת חמץ עוברים עליו והוא מדברי הרמב"ם פ"ד ולא חילק כאן בין כא"פ או פחות כמו שחילק בפ"א הטעם דשם מיירי לענין אכילה דאין מצטרף החמץ להדדי אם יש טפי מכא"פ כיון שיש שיעור בין תחילת האכילה לסופה הוה התחלה כאלו לא היא אבל כאן לענין בל יראה אף על גב דהוי טפי מכדי אכילת פרס מצטרפים שהרי תמיד הם לפנינו כל החמץ דתערובת זה לא נתבטל כלל אף שהוא מפוזר הרבה כך כתב המ"מ בשם הרמ"ך אלא שהרחבתי קצת ביאורו: וכן ניירות כו'. ז"ד רמב"ם וקשה מ"ש מקולן של סופרים שאסרו במשנה תירץ ראבי"ה שמביא הטור נ"ל דקולן היינו שהנייר בעצמו מיתקן בכן כגון עיבוד וניכר החמץ אבל אנו שמדביקין הקלף על הטבלא ואינו ניכר שרי והמ"מ תי' דקולן היינו קודם שדבקו בו הניירות הוה נוקשה בעיניה ואסור לקיימה. אבל הרמב"ם מיירי אחר שדבקו בו הניירות והוה ליה כעריבה שנתן לתוכה עורות וז"ש שאין צורת החמץ עומדת ודבר ברור הוא שאחר שדבקו מותר לקיימן עכ"ל וכ' ב"י בזה אין אנו צריכים לדברי ראבי"ה שמביא הטור ולע"ד תמוה חילוק של ראבי"ה דאם יש כאן איסור חמץ מה מועיל מה שמכסין אותו בנייר והלא איסור בל יראה הוא שייך אפילו אם הוא מטמינו בבור שאין רואהו ובת"ה סי' קי"ז כ' ולכן נראה שיש להחמיר אם בא לדבק החלונות תוך ל' יום לפסח ידבק בבצק שבלילתו רכה מאוד ויכניס כל הבצק בין הדבקים שלא יהא מבצבץ לחוץ בזה כ' הרמב"ם שאין צורת החמץ עומד' והמחמיר לטוחו בטיט תע"ב וזהו יש מחמירין שמביא רמ"א כאן והיינו כדעת ראבי"ה והוא תמו' מטע' שכתבתי ותו ק"ל דגם בבגדי' מכובסי' במי קמח הרב' פעמי' נרא' על הבגד מחוץ קצת ממשות של המי קמח אלא ודאי דאע"ג שנרא' קצת אינו אוסר דמ"מ אין שם חמץ עליו כלל כדע' המ"מ ע"כ נ"ל דהרוצ' להחמיר יסיר גם מה שהנייר מכסהו דאין חילוק בזה ומה שמועיל טיחה בטיט בס"ו היינו לחומרא בעלמא דהא בלא הטיח' נמי שרי התם כיון שאין יכול לחטט אחריו וה"ל כחמץ שנפלה עליו מפולת משא"כ כאן שאתה בא לתקן איסור ע"י הטיחה וזה אין מסתבר אלא שמ"מ מועיל הטיחה שעל חמץ שהיא מבטל' צורתו וטעמו מחמת הטיט ודבוק הנייר בחלון יש לנהוג כמ"ש ת"ה תחלה לכסותו בבצק דק מאוד שלא יהא ממשות כלל אחר שיתייבש ואין חילוק בין נראה לחוץ או מה שבפנים כנ"ל נכון: ולקמן יתבאר כו'. ולעד"נ דאפי' להחולקים יש לאסור באכילה בזה הטריא"קה דשמא החמץ שבתוכה הוא מעמידו וכענין העמדת גבינות דבסמוך דלא מהני הביטול קודם הפסח: וכן אם העמיד גבינות כו'. הטעם כיון דהוא מעמידו ודבר המעמידו הוא כאלו הוא בעין ומטעם זה אם העמיד המי דבש שקורין מע"ד בשמרים של שכר אסור כל המע"ד בפסח וכמ"ש לענין יי"נ בי"ד סי' קכ"ג סט"ו דכל העיס' אסור ואם העמידו גם בשמרים שאינם חמץ ה"ל זוז"ג ומותר כפי הדין שנזכר בי"ד סי' פ"ז לענין קיבה וכפי שבארנו שם וק"ל הא אמרינן בי"ד סימן פ"ז דאם העמיד גבינות בקיבה כשירה בטל בס' והכי נמי לבטל בס' קודם פסח וצ"ל דכאן בחמץ חמיר טפי כיון שיש כח של מעמיד תוך הפסח אמרי' חוזר וניעור אע"ג דלא אמרי' גבי חמץ חוזר ונ עור מ"מ גבי מעמיד אמרינן וראוי לעיין בענין מע"ד שלנו בשאר ימות השנה שנראה שהוא חמץ גמור מטעם שמבשלים אותו ביורה שמבשלי' בו שכר ממילא נעשה כל המע"ד חמץ אלא א"כ יש מן הבישולים מע"ל דאז אין איסור חימוץ במע"ד דנ"ט לפגם מותר קודם לילה הראשונה של פסח שנית שמחמיצין אותו בשמרים של שכר ממילא אסור כל המע"ד כמו בכל העיסה בי"ד סי' קכ"ג וע"כ צריך כל המבשל מע"ד לפסח שיראה להחמיצו בשמרים שאינם של חמץ דאפילו השמרים של מע"ד הם חמץ מטעם שזכרנו שאותו מע"ד נתחמץ בשמרי שכר גם אם מחמיצים אותו בכלי המיוחד לזה נקרא בל' רוסיא קווסני"ק שאותו כלי מחמץ כל המע"ד ששופכים לתוכו מ"מ הכא הבלוע המחמץ שבאותו הכלי הוא מחמת המע"ד החמץ שהיה בו אמנם יש קולא בענין היורה כל שיש ספק בישול שכר במע"ד אם הוא מע"ל אי לאו דקי"ל בי"ד סי' קכ"ב דסתם כלים אין ב"י ואפי' כלי ישראל כמ"ש שם מטעם ס"ס ודיינין ליה כנט"ל ונט"ל מותר בדיעבד וא"כ יש להתיר אם החמיץ המע"ד בשמרי מע"ד של כל השנה אלא דבסי' תמ"ז ס"ה יתבאר דלגבי חמץ לא אמרינן סתם כלי אינן ב"ו אכן החשש השני שזכרנו מחמת שהמע"ד של כל השנה נתחמץ בשמרי שכר לפעמים ממילא הוה כל המע"ד חמץ ושמרים שלו חמץ והיאך יחמיץ בהם מע"ר של פסח ואף על גב דרגילים הרבה לחמץ כל השנה המע"ד בכלי הנ"ל בלא שמרי שכר מ"מ כיון דגם זה הוא מצוי מאוד שמחמץ בשמרי שכר הוי ספק דאורייתא ולחומרא אפילו בי"ט האחרון וכבר נהגו ליזהר מלחמץ המע"ד של פסח להחמי' ובכלי שהגעילוהו או ממלאין אותו ג"פ בכל פעם יום שלם מים אחרים כמ"ש בי"ד סי' קל"ה סי"ב לענין כלי יי"נ ויש מקילים לשתות בי"ט האחרון מע"ד של כל השנה וכמ"ש רמ"א סי' תמ"ז ס"ה בכל דבר שמבשלים בכלי חמץ שיש להקל בי"ט האחרון ונראה דזהו משום דהוה ספק אם היה בן יומו כשבשלו בו ואנן קי"ל סתם כלים אינן ב"י ובי"ט האחרון אמרינן כן אבל ספק שמא החמיצוהו בשמרי שכר אין מקום להקל בו וכ"ש במקומות שמבשלין המע"ד בכל השנה ביורות שעושין בו יין שרף דהוי דבר חריף וחזק ונ"ט לשבח במע"ד כידוע וא"כ לא מהני מה שאינו ב"י וא"כ אין כאן ספק כלל ע"כ שומר נפשו ירחק מזה אפי' בי"ט האחרון וכ"ש מליקח מע"ד מעכו"ם בי"ט האחרון דשמא מערב בו שכר: ואם לאו אם היה עשוי לחזק כו'. כצ"ל ובש"ע ד"ק יש כאן ט"ס. וקשה לי בכל הני דסי' זה שדינם שאין חייב לבער אא"כ יש שם כזית הניחא לטעם של הבדיקה דחמץ משום חומרא דבל יראה וזה אינו אלא בכזית אלא לטעם התוס' דרפ"ק משום שמא יאכלנו וח"ש אסור מן התורה אף שאין בו מלקות א"כ אפילו בפחות מכזית בכל גווני חייב לבער מטעם זה. וע"כ דכל הנהו חיובים דכאן אינם אלא למלקות ואין הכי נמי דפטור ממלקות בפחות מכזית וא"כ ל"ל לטור וש"ע להביא דינים אלו דאין לנו נפקא מינה מזה. גם על הרא"ש שמביא הטור קשה דכת' לא הארכתי לבאר מקום הלישה כו' לפי שישראל קדושים הם וגוררין כל החמץ הנמצא אפי' כל שהוא אפי' דבוק לכותל עכ"ל למה תלה הדבר בקדושתן של ישראל תיפוק לי' מדינא דחייב לבער משום דילמא אתא למכלי' וזה אסור מן התורה אפי' בחצי שיעור וא"ל דמיירי בענין דלא שייך חשש אכילה קשה דבדיקה ל"ל לפי טעם זה. ותו דבהדי' כ' ב"י בשם הגהות בשם ריא"ז דמיירי שראוי לאכול קצת כו' וי"ל דמיירי מענין שמונח במקום שיהיה נדרס ברגלי אדם אלא דמ"מ בכזית חייב לבער משום דבל יראה אפי' רגע א' קודם שיהיה נדרסת עובר: הואיל ואלו כו' דבוקים. אבל אם אינם דבוקים חייב לבער דשמא יתגלגלו להדדי: אלא מבטלו כו'. דזה הוה בעיא בגמרא ולא איפשטא ולקולא אם ביטלו ואם אירע שלא ביטל כלל חמץ שלו ונודע לו זה אחר זמן שאין יכול לבטל נראה דחייב לבער בכל גווני דאז הוי ספיקא דאורייתא: מותר לקיימו. אבל באכילה אסור אע"ג דאינו ראוי לאכיל' מ"מ איהו אחשביה ליה לאכיל' כ"כ הרא"ש. ונראה לדידיה דודאי אין חיוב דאורייתא בזה דהא בי"כ כי אכל אכילה שאינה ראוי' פטור: א"א לנקרן כו'. א"ל דה"ק אין לנקרן ולהגעילן להשתמש מהם בפסח דאם כן למה הוצרך לצירוף הכלי לכזית דהא אפי' בפחות מכזית אסור דחמץ במשהו אלא ודאי דה"ק אין לנקרן ולהצניען דאכתי יש חשש שמא יש שם כזית ויעבור על בל ימצא. ולענין להשתמש בפסח לא מיירי כלל ובהא ניחא לי מה דקשה שכאן הביא הטור קודם לזה דעת אבי העזרי דכתב כל זה מיירי בעריבה שאין לשין בה אבל אם לשין בה צריך לגורדה ולהגעילה ואח"כ מביא דברי הר"י מפר'"ש שכ' הדברי' שהעתיק כאן בש"ע משמע דלהר"י לא מהני הגעלה ובסי' תנ"א כתב הטור עריבה שלשין בה כל השנה צריכ' הגעלה אלמא דניתרת בהגעל' וניחא לי דגם הר"י מפרי"ש ס"ל שאפש' בהגעלה דהיינו כל מי שרוצה להשתמש בפסח ודאי טרח אנפשיה וגורד כל מה דאפשר בעולם כי אימת אכילת חמץ עליו ע"כ יש אפשרות לנקרו היטב שיהי' חלק ולהגעילו אלא שמי שאינו רוצה רק להצניעו אינו מטריח כ"כ רק שסומך על הניקור בזה כ' שא"א לנקרן כו' ולשון א"א הוא לאו דוק' גם בסמ"ק כ' בלשון זה משום דרוב פעמים א"א לנקרם כו' משמע דאינו מן הנמנע שינקרם כראוי והטור לא הביא דברי הר"י לחלוק על אבי עזרי רק שמביא חומרא של כל א' דאבי עזרי החמיר בענין הגעלה והר"י מפרי"ש מחמיר לענין אם רוצה להצניעם כנלע"ד ליישב דברי הטור אע"פ דלענין הלכה לא קיימא לן כן:

הזנה אוטומטית ט"ז/אורח חיים/תמג ב' שעות קודם. הטעם משום יום המעונן דאדם עשוי לטעות ב' שעות כיון שאין שמש זורחת: אסרו גם בהנאה. בטור כתב ואם קידש בו אשה אינה מקודשת ונ"ל דזהו שמיירי בחמץ בין לרש"י ורמב"ם ובין לר"ת שמביא ב"י דאין פלוגתא בין רש"י לר"ת אלא בתרתי דרבנן דהיינו קודם סוף ו' שהזמן ההיא מדרבנן וחמץ נוקשה שהוא דרבנן אפי' בזה לא חיישינן לקדושין ולר"ת דוקא בחדא דרבנן דהיינו או הזמן או החמץ וחדא דאורייתא אבל בתרתי דרבנן חיישינן לקידושין וא"כ הוה דברי הטור כאן לכ"ע דלא כב"י שכתב דכאן כתב אליבא דרש"י ורמב"ם אלא שהטור בא"ע ס"ס כ"ח כתב דאליב' דהרא"ש לשיטת ר"ת הזמן עיקר ואזלינן בתריה אי הוי דאורייתא או דרבנן והוא צריך עיון ויתבאר שם בסייעתא דשמיא: ר"א כו'. זה דעת ת"ה סי' קכ"א ודברי הרב תמוהין בזה דהכי איתא בת"ה שאלה הא דאוכלין כל ד' ולא יותר בשנת העיבור שהיום מאריך בגבולינו שבסוף ד' יש עדיין כמו ג' שעות עד חצות עד אימתי שרי לאכול חמץ אם עד ב' שעות קודם חצות לעולם א"ד דכי שלמי להו ד' שעות מתחלת היום לעולם אסור באכילת חמץ. תשו' יראה מתוך ההלכה דלעולם שרי לאכול עד ב' שעות קודם חצות ואע"ג דמסיק רבא דטעמ' משום יום המעונן וד' זמן סעוד' לכל היא ובזה אין אדם טועה ולהך שינוי' יוכל לומר דלעול' אפי' בימי' הארוכי' זמן סעוד' היא בד' מתחלת היום ולאחר ד' שלים ליה זמן סעודה ויש כאן לגזור משום יום המעונן מ"מ הואיל ולשינויא קמא דאדם טועה ב' שעות אין לאסור לעולם רק ב' שעות קודם חצות כדמוכח התם כו' עכ"ל משמע מדבריו דב' שעות שלנו קאמר דהיינו שאנו חושבים השעה שלנו א' מן חלק כ"ד ביום ולילה וכ"מ מדבריו בסי' קס"ז לענין שיעור מליחת בשר דמדמה שעות שלנו לשעות שבתלמוד וקשה ע"ז דא"כ הך ששנינו אוכלין כל ד' היינו ג"כ שעות שלנו וכי כתיבי שעות באורייתא דניזיל בתרייהו אלא ודאי דהשעות הם זמניות וכמ"ש בדיעה ראשונה והיא דעת הרמב"ם וזה מוכח מאד דהא איסור חמץ ושחיטת פסח שייכים זה לזה כמאמר הכתוב לא תשחט על חמץ דם זבחי ושחיטת הפסח תלוי בענין היום כדאי' ר"פ תמיד נשחט דאמרי' בע"פ נשחט התמיד בז' ומחצ' מפ' רבא דמצותו תמיד משינטו צללי ערב דמתחיל שמשה לערב כו' הרי מבואר דבתר היום אזלינן וכיון דהוה חצות היום ע"פ השמש קרוי' ו' שעות דאנן חשבי' כל יום א' ארוך וא' קצר לי"ב שעות ואותן שעות אמרו עליהם חכמים אוכלין כל ד' גם מ"ש חכמים ד' זמן סעוד' לכל היא היינו ג"כ לפי ענין היום שאדם רגיל לאכול סעודתו בשליש היום כל יום לפי מה שהוא כאשר היא מנהג בני אדם שודאי זמן הסעודה של יום ארוך אינו שוה ליום קצר אלא היא לפי ענין היום וא"כ אין כאן שאלה לגמרי דהא דאמרי' בגמ' אדם טוע' ב' שעות היינו לפי שעות היום כדאי' בהדיא דאמרי' א"ה בשית נמי ניכול א"ר אדא בר אהבה שית יומא בקרנתא קאי פי' השמש עומד באמצע הרקיע כו' ואין שייכות לשעות שלנו לענין החמה וא"כ גם לשנויא קמא דאדם טועה ב' שעות היינו זמניות וכי חשבי' ביום ארוך ב' שעות זמניו' קודם חצות הוה ממש שליש היום ודא ודא א' היא ודברי הת"ה הם תמוהים מאוד דתלה האיסור בשעות שלנו וזה ודאי אינו והב"י בסי' תל"א כ' שדברי ת"ה הם כדעת הרמב"ם א"כ היה מפ' ב' שעות דנקט ת"ה היינו זמניות והא ודאי ליתא דא"כ לא היו ב' צדדין לספוקי בהו ולא הי' ת"ה צריך לפלפל בזה ורמ"א הבין כמ"ש בת"ה דעל שעות שלנו קאמר ע"כ עשה מזה ב' דיעות כאן אבל האמת דדברי ת"ה בזה אינם ברורים דלפי דעתו יהיו דברי התנא נתלים בשעות שלנו ומה שייכות יש לנו לתלות האיסור בב' שעות שלנו קודם חצות ולמה נתן התנא שיעו' אכיל' עד ד' שעות ותו לא טפי היה לו לו' ג"כ עד ב' שעות קודם חצות דהי' דבר שוה בכל הזמני' אלא ודאי דזהו דבר בטל וכל השעות הם זמניות וחלילה לנו לאכול אחר שליש היום מן עלות השחר וכ"פ מו"ח ז"ל בסי' תל"א שיש להחמיר כדיעה הראשונ' דכאן ולעד"נ דהדיעה השניה היא לאו דסמכא כלל ועיקר הדין כדיעה הראשונ': ימכרנו לעכו"ם כו'. ואלו הי' הבעל כאן עליו לבער כדלעיל סי' ת"מ בסופו ואם הלוה ישראל לחבירו על חמץ נר א' לכאורה דעל המלוה לבער דדוקא בעכו"ם אמרי' בסי' תמ"א דעכו"ם מישראל לא קנה משכון וכן להיפך אבל ישראל מישראל קנה משכון כדאי' בפ' כל שעה מדכתי' ולך תהי' צדקה ואם אינו קונה משכון צדקה מנ"ל וא"ה הוה של המלו' וראייה עוד דהא אם קידש אשה במשכון שהלוה עליו הרי היא מקודשת כמ"ש בא"ע אלא דנלע"ד דמ"מ הוה גוף המשכון של הלוה דהא אי' בפ' הפרה מביא בח"מ סי' ע"ב במשכנו של ישראל אצל גר ומת הגר ובא ישראל אחר והחזיק במשכון דחייב להחזירו לישראל מטעם שגוף המשכון של ישראל רק להגר היה שיעבוד עליו וכיון שמת פקע שיעבודו א"כ גם כאן חייב הלוה לבערו דהגוף שלו וכ"ת דאין בידו לבערו כיון שזה יש לו עליו חוב לא יתננו לו בלא מעות מ"מ אם אירע איזה ענין שלא ביערוהו והגיע זמן איסורו נראה דחייב הלוה לשלם מה שהלו' לו וההיזק של החמץ על הלוה כיון שהגוף שלו וכן אם מלוה מוכרו לעכו"ם בע"פ שאז החמץ בזול כמ"ש רש"י בפ"ק ד' י"ד במעשה דיוחנן חקוקה הוה ההיזק על הלוה כנלע"ד: אם קנו שום דבר כו'. בטור כתב זה דרך מעשה שקנתה שפחה עכו"ם ירקות בעד חמץ בע"פ אחר ו' שעות והתירם ר"ת לפי שחמץ אינו תופס דמיו כדאמרינן חמצן של עוברי עבירה לאחר הפסח מותר מיד לפי שהן מחליפין וקשה שהרי דין זה של חמצן של ע"ע הוא בחולין דף ד' ופירש"י שם דלעצמן של ע"ע אסור מטעם דא"כ מצינו דמים לחמץ בפסח כו' גם התו' האריכו שם דאסור מדרבנן וא"כ צ"ל דההיתר של ר"ת היא כיון שעכו"ם קנתה בלי שליחות ישראל אבל בידיעת ישראל ודאי אסור ואפי' בלא ידיעת ישראל אלא שישראל אחר עביד איסור' וקנה ירקות אלו יש לאסור לטעם דרש"י שא"כ מצינו דמים לחמץ בפסח ולפ"ז לא ה"ל לכתוב כאן אם קנו דמשמע אפי' ישראל ותו דמשמע אפי' לעצמו של הקונה מותר וכבר נתבאר דלדידיה עכ"פ אסור:

הזנה אוטומטית ט"ז/אורח חיים/תמד ומשיירין מזון ב' סעודו'. הב"י הביא דברי הרי"ף ומה דקשה עליו ומה שתי' עליו ולעד"ן דהרי"ף מפ' בפ' א"ע דמ"ש ר"א ב"צ חולין בזמנן לאו כל החולין קאמ' אלא מה שיצטרך לבער מן החולין דהיינו אחר מזון שתי סעודות דהוא משייר בע"ש בריוח גדול דהכי משמע טעמ' דידי' והיינו שיש ג' מחלוקו' דת"ק סבר מבערין הכל מלפני שבת ובודאי צריך לשייר ב' סעודו' אלא דמשער כ"כ בצמצו' באופן שלא יצטרך לשום ביעור בשבת כי ס"ל שיש איסור לעשות ביעור בשבת וחכמי' ס"ל בזמנן דהיינו כיון שעיקר זמן הביעור בי"ד יש לעשות כן אפי' בשבת ובע"ש לא יבער כלל וראב"צ ס"ל דיש עכשיו זמן ביעור אפי' בע"ש אלא דיש חילוק דמידי דל"צ כלל בשבת כגון תרומה שאין זמן אכילתה קבוע' בשבת יבער בע"ש אבל חולין דהיינו במה דצריך לשבת ישייר בריוח באופן שיבא ודאי לידי ביעור בשבת זה יעשה בשבת דאי תימה כל החולין יבער בשבת ק' מ"ש מתרומה וזה מדוקדק מל' הבריית' שאמר ראב"צ פ"א כו' הגיע עת לבער את החמץ דק' למה אמר החמץ בה"א הל"ל הגיע עת ביעור חמץ אלא ודאי דעל החמץ הנשאר קאמר אבל עיקר החמץ נתבער מע"ש ומ"ה שפיר קאמר רי"ף דס"ל לראב"צ כר"א ברתות' דר"א ברתות' אמר בפי' כן דמשיירים ב' סעודות כדי לאכול עד ד' שעות דקש' האיך תלוי בזה שיעור האכילה דשיעור האכילה הוא דין השייך בלא שבת ותו ק' דל"ל כלל לו' משיירין מזון כו' דודאי גם חכמים ס"ל כן אלא ע"כ דה"ק ומשיירין מזון ב' סעודות בריוח כדי לאכול עד ד' שעות והיינו אפי' שיעור שאינו מצומצם והמותר יבער בשבת וא"כ דברי הרי"ף הווי' כרמב"ם וכדברי הטור והכל ניחא ברווחא לפע"ד הך ביעור דשבת במה שנשאר צ"ל דהיינו שמבערו מן הבית קודם זמן איסורו אבל לא שאר השבתה מהעולם כדמוכח בסי' תמ"ו ע"ש: דסעודה ג' זמנה אחר המנחה כצ"ל: קודם שעה י'. דמשם ואילך אסור לאכול פת כמ"ש סי' תפ"א ומצה עשירה פי' שנלושה במי פירות: דייסא כו'. כי יצטרך הדחה אחר האכילה בשבת: לר"ם כו'. ממילא לדידן דאין לנו רה"ר שרי ליתן לו אפי' הרבה אלא דצריך שלא יוציאנו חוץ לתחום: וכופה עליו כלי. פי' אם אין לו עכו"ם שיקבל הימנו: צריך לבטל החמץ כו'. תמהתי על אשר לא כתבו שצריך לבטל בליל י"ג ולברך על הבדיקה אע"פ שאינו אור לי"ד ואפשר שזה נכלל במ"ש מבערי' הכל לפני השבת ר"ל כדין ביעור ביום י"ד והשייך קודם לו. סעוד' אירוסין. בגמ' פליגי ר' יהודה ור"י בסעודה שניה של אירוסין דלר"י רשו' ולר"י מצוה ופירש"י סעודה שני' כך הוא דרך החתנים לאחר סעודת אירוסין חוזר ומשגר סבלונות לארוסתו וסועד שם וקי"ל כר' יוסי ורמב"ם לא נקט השני' שהי' נקראת סבלונות אלא סתם אירוסין והיינו תרוייהו דשייכים זה אח"ז בזמן האירוסין והטור נזהר וזכר בפי' הראשונה של אירוסין או של סבלונות פי' השני שאחרי' והב"י הבין דסבלונות היא מלתא אחריתא ואינה נקראת שניה של אירוסין ומ"ה כ' דהטור פוסק כר"י ואישתמיטתיה דברי רש"י: ואם יצא לצורך עצמו. הקשה הרא"ש דהא אין מערבין כלל לדברי הרשות ופי' בשם ירושל' דהיינו שהולך אצל רבו ללמוד כאן שנה ר' המעשה גדול מן התלמוד דקרי ליה רשות גבי סעודת אירוסין ושחיטת פסחו ומילת בנו ואיני יודע למה לא העתיק זה בש"ע ומשמע פשוט דבהולך שלא לצורך מצוה כלל הוה דינו שוה כמו הולך ללמוד דאין חוזר אלא עד כביצ' ובלבוש רוצ' להחמי' דבדבר רשו' חוזר אפי' בחצי ביצה ואין לו שום ראי' והוא עצמו כ' דאין משמעות המשנ' כך אלא שרוצ' לחלק ג' חלוקים דהיינו בין מצוה ולימוד לענין אפי' כביצה ועוד חילק בפחות מכביצה בין ללמוד ובין רשו' ואינו כן דאין כאן אלא ב' חלוקים דהיינו מצוה ולימוד ותו לא וע"כ כ' ל' לצורך עצמו בהולך אצל רבו: הית' לו עיסה. פי' אפי' אחר זמן איסורו די בביטול כיון שבאות' שעה עדיין לא החמיץ הוה דינו כמו קודם זמן איסורו

הזנה אוטומטית ט"ז/אורח חיים/תמה או פוררו כו'. רבה ס"ל דחמץ בעי פירור גם בזור' לים ומחלק בין ים המלח דלא בעי פירור פירש"י משום דשם אין הולכין ספינו' משא"כ בשאר נהרות ור"י ס"ל חמץ לא בעי פירור כיון דממאיס והא דתניא בעי פירור ל"ק הא בחיטי והא בנהמא פירש"י חטים שנחמצו לא יזרקם בשק על פני המים אלא יפזר' על פני המים ופסק הרא"ש כרבה ודברי הש"ע כאן הם ל' הרמב"ם ומשמע דס"ל כרב יוסף דמחלק בין חיטי לנהמ' וע"כ כ' ואם היה החמץ קשה וכו' וקשה למה פסק כר"י והא קי"ל כרבה לגבי ר"י לבר מתלת ותו דהטו' לא חילק בחמץ קשה ממיל' ס"ל כרבה וכ' וכ"כ הרמב"ם וזה אינו וב"י האריך להסכים דברי הטור והרמב"ם ולעד"נ דגם הרמב"ם פוסק כרבה וס"ל דהחילוק שבין ים המלח לשאר ימים דלא כפירש"י אלא דהים המלח מים שבו חדים בטבע המלח ומחתך החמץ במהרה משא"כ בשאר מים. ורב יוסף דמחלק בין חיטי לנהמ' היינו ג"כ דלא כרש"י אלא הרמב"ם מפ' דלר"י דבמיאוס תליא מלת' ע"כ אינו מיקל רק בנהמ' דממאיס בלחלוחית המים אבל חטים אינם מאיסי דאפשר להדיחם שפיר וא"כ גם הרמב"ם פוסק כרבה דלרבה החילוק בין ים המלח לשאר מים הוא משום חוזק המים ודבר זה א"א לכוין דלפעמים יש בשאר מים חילוק זה החזק הוא הרפה ע"כ נתן כלל לפי ענין החמץ אם יתחתך מהרה שם במקו' שיזרוק אותם והחילוק דנהמ' וחטי' לא זכר הרמב"ם כלל כיון דאינו אלא לר"י והשתא ניחא דהטור לא זכר חילוק דים המלח ושאר מים דלא פסיק' לן מלת' כמ"ש ע"כ החמיר בכל מים דבעי פירור כנלע"ד הגם שה' המגיד כ' שהרמב"ם פסק כר"י חלקי אמרה נפשי והוא נכון בס"ד: והמנהג לשרפו כו'. נרא' טעם לשריפ' זו משום שיש מחלוקת בין ר"י לחכמים אם בעי' שריפה ורבו הפלוגת' בין הפוסקים ע"כ יש לנהוג כמחמירין ולכן נרא' דמי שמקיים מצות שריפ' בחמצו משעה ו' ואח"כ נמצא חתיכות חמץ שא"צ לשרפו אלא יבערו מן העולם שהרי משעה ו' ולמעלה אנו מקילין בחמץ כמו בשאר איסורין הן לענין משהו הן לענין נ"ט לפגם כמ"ש לקמן סי' תמ"ז ולכן כיון דאפי' בפסח עצמו אנן קי"ל כרבנן אלא משום מנהג בעלמ' אנו נוהגין כר"י משא"כ כאן דהוא קודם הליל' והוא כבר קיים מצות שריפה בשעה ו' לכן א"צ לשרפו כנ"ל: ואם שרפו קודם שעה ו' כו'. בגמרא ד' י"ב ע"ב אר"י אימתי שלא בשעת ביעורו אבל בשעת ביעורו השבתתו בכל דבר ופירש"י שלא בשעת ביעורו בתחילת ו' וכל ו' דאכתי מדאוריי' שרי אבל בשעת ביעורו בז' כו' ובטור הביא דעת הרא"ש דדעת רש"י בשעה ה' השבתתו בכל דבר כיון שהוא מות' בהנא' והטור הקש' עליו ממה שפירש"י בגמ' דכ"ז ע"ב אהא דאמרו ליה לר"י לא מצא עצים לשרפו יהא יושב ובטל בתמי' וז"ל אע"ג דאמרי' בפ"ק לר"י אבל בשעת ביעורו השבתתו בכל דבר מיהו גבי פלוגתייהו קולא הוא במי שרוצה לצאת לשייר' כו' דאמרי' זקוק לבער וכשאין עצים לשרפו יהא יושב ובטל ע"כ והב"י רוצ' לישב קושיתו ע"ש ול"נ דכד מעיינת בפירש"י לא תקשי כלום על הרא"ש משום דק' למה לי' למנקט שייר' טפי ה"ל להקשו' משע' ו' שמי שאין לו עצים יהא יושב ובטל ולא יבערנו אע"כ צ"ל דה"פ שודאי לר"י עיקר הביעור שריפה מ"מ שמי שאין לו עצים עכ"פ צריך לבערו מן העולם כדי שלא יעבור בבל יראה ובבל ימצא וא"כ אין להקשות משעה ו' ממי שאין לו עצים כו' דאע' ג דלא יהיו לו עצים מ"מ חיוב ביעור דעלמ' עליו שלא יעבור בבל יראה ממילא לא יהיה יושב ובטל ולהכי נקט רש"י יוצא בשיירא דבזה ודאי אם לא יהיו לו עצים דיהי' יושב ובטל דמשום חובת הביעור דהיינו השריפה אינו מוטל עליו משום דאין לו עצים והביעור דעלמא משום בל יראה ג"כ אינו מוטל עליו דעדיין לא חלה עליו בל יראה כלל וא"כ יהי' יושב ובטל ולפ"ז לק"מ על הרא"ש דאם יבער בביעור דעלמא בשעה ה' זה לא מיקרי יושב ובטל כיון דמעיקר' כבר ביערו מן העולם ואין לו מה לשרוף ונסתלק קושיות הטור מעליו: וכן הפחמין כו'. ר"ל מן החמץ עצמו ולא מן העצים וכתב בטור אפי' לאחר שכבו לדעת הרמב"ם דס"ל בבעור חמץ דכל דבר הוא בכלל מ"ש כל הנקברין אפרן אסור וא"כ אפי' אין כאן פחמין של חמץ כלל אלא עפר בעלמא אסור להרמב"ם ופחמים דנקט הכא ל"ד: קודם זמן איסורו כו'. לא הבנתי דעת הרב בזה דז"ל הג"מ שמביא ב"י ז"ל ריב"ק היה אוסר להשליך חמץ וראיה מירוש' דאמר לא יאכיל חמץ אפי' לכלבים אחרי' מיהו קודם איסורו יכול להשליכו כ"מ שהעורבים מצוים הואיל ועדיין לא נאס' בהנא' ואם ימצא אחר זמן איסורו אין להניחן שם כדי שיקחוהו העורבים דעיקר ביעור חמץ שריפה עכ"ל ובסי' שאח"ז אכתוב דעת רש"י עכ"ל ב"י והנה מ"ש כאן ואם ימצא חמץ אח"ז איסורו אם נא' שפירושו שאם מצא בבית אחר זמן איסור אין להניח חמץ לרשותו במקום שאכלו העורבים וזה יהיה ביעורו אין לעשו' כן דאין ביעור אלא שריפה וכ"מ בב"י בסי' שאח"ז שכ' בפי' א' לדברי רש"י לדעת הטור דבמוציא מרשותו סגי אחר זמן איסורו ולא כדעת הג"מ שכתבתי בסי' שקוד' לזה משמע דהג"ה זו מיירי ג"כ שמוצי' מרשותו לרשות אחר הפקר א"כ אין לישב מ"ש כאן הש"ע ואם ימצא אח"ז כו' שלא אכלוהו העורבים דמשמע דקאי אשלפניו דהיינו שקודם האיסור השליכו ולא אכלו העורבים והיינו שאחר שמצא החמץ ההוא במקום שהשליך וזה סותר פי' במ"ש בסי' שאח"ז ותו דלפי פי' הש"ע ק' דהא לא מסתבר כלל שאחר שהשליכן בהיתר שיתחייב אח"כ כיון שהמקום הוא הפקר דה"ל כאלו נתנו לעכו"ם קודם האיסור וכי ס"ד שיצטרך לחזור ולקחנו מעכו"ם אחר האיסור וע"כ לו' דכאן בש"ע ה"פ דהפקר דנקט לא הפקר ממש קאמר אלא הוא רשותו ויש שם מקום הפקר לעורבין וע"כ אמר דאפי' מצאו במקום שהניחו קודם האיסור שצריך ליקחנו ולבערו וכ"מ שפיר בלבוש שכ' שאע"פ שהפקירו כשלו חשוב כיון שאינו ברשות אחרים וא"כ סותר ב"י פירושו שכתב בסימן שאח"ז וכמ"ש ותו דפי' זה לא יתכן דא"כ דגם בריש' דהג"ה מיירי בדרך זה שהעורבים יאכלו ברשותו ואפ"ה מותר כיון שהיא קודם האיסור וזה אינו דאם כן סותר תלמוד ערוך דפ"ק גבי עכבר ומוכח דמיירי אפי' קודם האיסור דאין היתר מצד שמא יאכלנו העכבר דאין ספק מוציא מידי ודאי וכאן נימא דמותר להשליך מטעם זה וכבר כ' ב"י בש"ע בסי' תל"ג ובודאי חמץ צריך בדיקה ורמ"א השיג שם מהא דלפנינו ולא הכריע שם דעתו והעיקר נלע"ד דודאי פסק הש"ע דשם אמת דבודאי חמץ צריך בדיק' אפי' קודם זמן איסורו וכאן לא מיירי הג"מ מחמץ שברשותו להקל מחמ' אכילת עכברי' דזה אסור אפי' קוד' איסורו אא"כ עומד עליה' שיאכלוהו קוד' האיסור ובהג"מ מיירי שמשליך למקום הפקר ממש שזה יכול לעשות אפי' סמוך לזמן איסורו שבודאי לא יאכלו קודם האיסור דמה לו בכך כיון שכאן האיסור לא יהיה ברשותו ואין עליו איסור מחמת איסור הנאה אפי' לכלבים אחרים דזה שייך אם נותן לפניהם אחר האיסור דוקא ומ"ה אמר בסיפא דהג"מ ואם ימצא אחר זמן ר"ל שימצא בביתו אחר האיסור אין לפטור עצמו מביעור מחמת שיקחו העורבים במקום הפקר ואפי' בזמן איסור דרבנן דהיינו בשעה הו' ולעיל דאסור בודאי חמץ היינו שהוא ברשותו זה אסור אפי' קודם האיסור דשמא ישאר אחר האיסור ומו"ח ז"ל פירש דברי הג"מ בסי' תל"ג לחלק בין חצר המשותפין להרבה ב"א דקרוי הפקר ובין חצר המיוחד לאחד ואינו מתישב בזה דשותפין חייבים ממש כמו אדם א' לכל מילי:

הזנה אוטומטית ט"ז/אורח חיים/תמו יוציאנו ויבערנו כו'. בטור לא כתוב אלא יוציאנו ופי' בו ב"י לחד פי' לפרש"י דאחר זמן איסורו השבתתו בכל דבר משמע להטור דה"ה במוציא מרשותו סגי ואני או' חס לנו לפ' כן דברי הטור דהא חמץ גם כשהוא אינו ברשותו כברשותו כדאמרי' בגמ' פ"ק א"ר ישמעאל ב' דברים אינן ברשותו של אדם ועשאן הכתוב כאלו הם ברשותו ואלו הן חמץ בפסח ובור בר"ה וא"כ מה תועלת יש בהוצאה מרשותו אלא חייב לבער מן העולם בין לר"י בין לרבנן אלא דפליגי במה מבערו ופי' דברי הטור הם דל"צ לכתוב שיבערנו שהוא פשוט אלא דקמ"ל לענין שתכף שהוא מוצא החמץ במקום דירתו יוציאנו לחוץ בענין שלא יהא לפניו במקום שהוא אפי' שהייה קטנה עד שישרפנו כדי שלא יבוא לידי מכשול אכילה ע"כ כ' עכ"פ שיוציאנו ממקום שאצלו עד שיבוא לידי ביעור כנ"ל פשוט: ואם הוא י"ט כו'. בטור כתוב וכן הדין בחמץ שנשאר בביתו בי"ד שחל בשבת אחר ה' שעות: לפי שלא יוכל לטלטלו. בטור כתוב ל"מ אם ביטלו שאין כאן איסור דאורייתא בשהייתו פשיט' שאין יכול לטלטלו אלא אפי' לא ביטלו שיש בו איסור דאורייתא אפ"ה לא יוציאנו בכל דבר כיון שאינו יכול לבערו כדינו דהיינו שריפה לר"י עכ"ל ולפ"ז לחכמים דהשבתתו בכל דבר היה יכול לטלטלו לבערו להשליכו למים וכ"מ מפ' כ"ש בע"פ שחל בשבת ובא זונין ממונה של ר"ג ואמר הגיע זמן לבער החמץ וא"כ ק' להרמב"ם ורא"ש דפסקו בסי' תמ"ה כחכמים למה הצריכו כלי בי"ט לכסות עליו ולא יבערנו תיכף וע"כ נ"ל דלהרמב"ם האיסור משום הטלטול לחוד כיון דלא חזי ליה בהנאה הוי כמוקצה בעלמ' למ"ש רמ"א גם לשורפו במקומו אסור היינו דלא אמרי' מתוך שהותרה הבערה לצורך י"ט הותרה נמי הבערה שלא לצורך אא"כ יש שם צורך היום קצת משא"כ הכא שאין בו צורך היום כיון שיכול להמתין עד הערב וביום יכסהו בכלי כנ"ל: די"ט שני. כ' ב"י בזה אבל שני מדרבנן מותר לטלטלו ולזורקו או לשורפו עכ"ל. ותמי' לי כיון שאפשר בטלטול וזריק' למה נתיר השריפה בי"ט ב' ולמה נזלזל בי"ט ב' ורמב"ם פ"ג כ' אם נשאר חמץ בי"ד שחל בשבת אחר ד' שעות מבטלו וכופה עליו כלי עד מוצאי י"ט ראשון (ומבער) נרא' דבא להתיר י"ט שני גם במרדכי כתב שנאמר בשם ר"י דחטה הנמצאת בתרנגולת צריך כפית כלי כדי לשרפה בחה"מ עכ"ל ש"מ דבי"ט ב' אסור לשרפה ונלע"ד דהיינו דבי"ט שני יבערנו ע"י זריקה לים כחכמים דלעיל דהרמב"ם פסק כוותייהו ואפי' לר"י שדינו בשריפה מ"מ כיון דלרש"י הוי אחרו' שעות השבתתו בכל דבר שפיר נסמוך ע"ז להקל בי"ט ב' להתיר איסור טלטול לחוד אבל לא לשרוף שהוא אב מלאכה והמרדכי ס"ל כר"ת: ה"ז דוחפו כו'. אבל לא יטלטלנו אפי בח"ה דלמא אתי למיכל: דאסור לטלטלו כו'. פי' ע"י דחיפה בקנה דהוי כמטלטל מן הצד ושמיה טלטול כמ"ש סי' שי"א ס"א:

הזנה אוטומטית ט"ז/אורח חיים/תמז במשהו. הרמב"ם נתן טעם דהוי חמץ דשיל"מ והרא"ש פ' בתרא דע"א נתן טעם דחמץ לא בדילי אינשי מיניה כולי שתא לפיכך החמירו עליו במשהו ועמ"ש ס"ב דבי"ט האחרון מותר להשהותו: ואין שם דבר המפעפען. זה קאי אמ"ש תחלה חם בחם בלא רוטב והיינו בבשר כחוש שאין בו חלב אבל יש בו חלב אמרי' ביו"ד סי' ק"ה ס"ה דמפעפע בכולו: ודוקא במקום כו'. פי' כגון דהתנור קטן ואין מחזיק י"ב עשרונים והוא סתום והחמץ והמצה שניהם מגולים בתוך התנור בזה אנו מתירים בדיעבד בשאר איסורים כמ"ש בי"ד סי' ק"ח אלא דבמצה אסור בזה אבל אם התנור גדול אפי' הוא סתום או שאחד מן התבשילין הוא מכוסה הן של חמץ הן של מצה מותר דבזה אין שייך כלל ריחא וביו"ד שם הכריע רמ"א דבמקום הפסד יש לסמוך על המקילים והוי כמו שאר אסורים והפוסקים כתבו בשם ר"ת דבפת אין שייך בו ריח כלל מ"ה אין אוסר פת חמץ שנאפה עם פת מצה אף דאית ביה הני תלת מילי וכן הביא בש"ע סי' תס"א ס"ה: מו' שעות כו'. אע"ג דלוקין עליו בזמן ההוא מ"מ אין כו כרת לא מחמירים ביה כ"ה באיסור משהו וכן בחומרא דנט"ל ובי"ט האחרון ע' סי' תס"ז ס"י: שהוא לח בלח. נ"ל דאם נתערב לח בלח בפחות מס' קודם הפסח דיכול להרבות עליו קודם הפסח עד שיהא ס' כדי שיה' מותר בפסח ואין בזה משו' אין מבטלין איסור לכתחיל' וראיה לזה כתבתי בה' סוכה סי' תרכ"ו ס"א ע"ש והך לח בלח לא אתי לאפוקי קמח בקמח דג"ז הוא מתערב יפה כמ"ש ב"י בשם סמ"ג ועמ"ש סי' תנ"ג ס"ג וכן הכריע בש"ע לקמן סי' תנ"א סעיף כ"ז גבי שפוד דלא אמרי' חוזר וניעור: נשארו לו פירורין. וסינון לא מהני בזה דשמא יש דקין מאוד ויוצאין דרך נקבי המסננת: מותר. הטעם דחשש חימוץ שיש במלח שנמלח הוא בטל בס' קוד' הפסח ואינו חוזר וניעו' וא"כ לא ה"ל לסתו' להתיר כיון שקודם לזה כתב שיש חולקין וס"ל דאמרי' חוזר וניעור נר' דהכריע הש"ע בזה כדברי המקילין דכאן היה תרתי לטיבותא חדא שמא לא היה חמץ במלח כלל ואת"ל היה אימ' נתבטל קודם פסח וכדעת המקילים והיש חולקים שמביא רמ"א הוא הרי"ץ גאות שהביא הטור בשמו שאוסר חלב שחלבו ישראל קודם הפסח אם לא ידוע שנזהר בחימוץ וטעמו דהרי"ץ גיאות דס"ל בפסח חוזר וניעור וכיש חולקין דסעיף ד' ובהדיא הביא ב"י בשם ה' המגיד שהרי"ץ גיאות ס"ל כאותן גאונים דס"ל דחוזר וניעו' וא"כ למה כ' רמ"א המנהג להחמיר מאחר שכ' בסעיף ד' המנהג כסברא ראשונה וצ"ל הסברא להיפך דטעם המנהג להחמיר בזה דהמלח הוא בעין על דברים אלו ואפשר שיש חמץ בעין בין המלח ולכך לא מועיל הדחה בהם: ויש חולקין. בסי' תצ"ז סי"ג מוכח שס"ל להלכה לבעל הש"ע כדיעה ראשונ' ע"ש וכן בסי' תנ"א סכ"ז גבי שפוד: ג"פ קודם הפסח. היינו בכלי שאינו של חמץ לכתחלה ודיעבד מועיל אפי' בכלי חמץ דצונן אינו מפליט ולא זכר רמ"א רק בשר ונראה דה"ה דגים יש להתיר ע"י הדחה כבשר רק שלא ראיתי לנהוג היתר בדגים ע"י הדחה. ויש לתת טעם לזה ממ"ש בסמ"ג מיהו נהגו העולם שלא לאכול גבינה ישינה ולא דגים מלוחים ושמא היינו משום דרגילות לאכלן בלא הדחה אבל בשר מלוח בעי הדחה עכ"ל נראה דה"ק כיון שרגילין לאכול דגים בלא הדחה יש לחוש שיאכלם בלא הדחה משא"כ בבשר: ומ"מ פעם א' הית' דוחק למצוא בשר והתרתי להדיח דגים בפסח דנ"ל דלא אסרו בדגים אלא שמזמן קרוב נמלחו משא"כ בדגים מלוחים בחבי' שא"א בלא הדחה זה עדיף מבשר אבל גבינה פשיטא דלא מהני הדחה והוי ככרכשתא וכתב מו"ח ז"ל בסי' תנ"א דאם ניתן הבשר אחר שהכשירו בכלי שנשתמשו בו חמץ תוך מע"ל דאסור הבשר לפסח דהוי כבוש כמבושל ואני כתבתי בי"ד סי' ק"ה דאין לאסור מחמת כבוש כמבושל בכלי של איסור דה"ל נט"ל אחר שיעור מע"ל שהוא שיעור כבישה ונט"ל מותר קוד' הפסח ונ"ל בשר יבש שהיה תלוי בחדר שמנהלים שם קמח ה"ל חמץ בעין ולא מהני הדחה: אבל בשומן מהותך. הקשה ב"י הא קי"ל סתם כלים אינן ב"י והאריך בזה ונלע"ד דבזה לא אמרי' כן דכבר כתבתי בי"ד סי' קכ"ב בשם ד"מ בשם הג"ם ש"ד דבישראל יש תקנה בשאלה ואם אינו יודע נקנסיה ונ"ל דאין שייך קנס אלא באותו ישראל דהקדיר' שלו דה"ל לידע ולא ידע אבל באחר לא עכ"ל ד"מ ונ"ל דנהי דאין סברא זו מוסכמת להלכה כמ"ש הש"ע בס"ח מ"מ נ"ל דלענין פסח כ"ע ס"ל כן דכל אדם רגיל ליזהר בכל ענין הצורך לפסח שמכין עצמו להשמר מחימוץ ע"כ זה שהתיך השומן בכל דבר המבשל ה"ל להזהיר שתהא המחבת ודאי אינו ב"י ע"כ קנסי' לי' לאסור תבשילו לאכלו בפסח כנ"ל נכון בזה: ונ"ל דבמרקחת שהוא דבר קיוהא וחריף זה אסור אפי' בשאר איסורים אפילו אינו ב"י ע"כ יש להחמיר בו אפי' בי"ט האחרון: אבל ביום טוב האחרון. כיון דסתם כלים אינן ב"י אלא שהחמירו דרך קנס ע"כ הקילו בי"ט האחרון וכן בשאר איסורי דרבנן כגון משהו ונט"ל כמש"ל סי' זה בי"ט האחרון אם לא בדרך שזכרתי בס"ב: תוך ב' חדשים. בת"ה ובפסקים סי' קמ"ט כ' דין זה בשם סמ"ג בתוך ל' יום וכן נראה עיקר דשיעור ל' מצינו בשאר דברים ג"כ לענין פסח וכן העתיק רמ"א עצמו בסי' תמ"ב ס"ג לענין דיבוק ניירות וחד טעמא אית להו עם הך דהכא: בוסר שדכין כו'. כ' סמ"ק דהוי צונן ואין לו כח להפליט ואפי' אי פלט משהו בעלמא הוא דפליט ונתבטל קודם הפסח מידי דהוי אכרישי' ובצלים שחתכן בסכין חולבת ונתנם עם הבשר כדפירש ר"ב עכ"ל ונראה פירושו דאמרי' ביו"ד סי' צ"ו דבדבר חריף ויש דוחקא דסכין יש איסור כמ"ש שם בס"א ע"כ אמר כאן אפי' אי פליט דהיינו ע"י דוחק' דמדוכה ויש כאן דבר חריף דהבוסר יש בו קיוהא מ"מ א"צ לבטלו אלא הפליטה לחוד ואין הבוסר כולו נעשה איסור ויליף לה מבצלי' שחתכן בסכין חולבת ונתנום עם בשר דאין כל הבצל נעשה איסור אלא משערי' נגד הבלוע בהם משא"כ בחתך בסכין ש"ג דאז כל הבצל נעשה נבילה ה"נ כיון שנעשה קודם הפסח והיה אז היתר ע"כ אח"כ בשעת פסח מותר כיון שכבר נתבטל הפליט' המועטת מ"ה אם נעש' בפסח ודאי אסור אם חתכו בסכין. חמץ אפי' אם הוא נקי מטעם דוחקא דסכינא והוא דבר חריף וכמ"ש בי"ד לענין צנון סי' צ"ו דיש אוסר אפי' בצונן וע"כ צ"ע למה כ' רמ"א דסת' סכין אינו נקי דלפי הנראה אפי' בודאי נקי יש לאסור אם חתכו תוך הפסח בסכין חמץ: זתים שנזהרו כו'. הטור כ' זתים שכבשן בשאר ימות השנה לדעת בעה"ת שאוסר צנון ובצל בסכין ש"ג שמדמה אותם לקורט כו' דבכולו סכין משערינן וא"כ חזרו הזתים כולם חמץ כו' ק"ל אמאי לא משערי' ס' נגד הסכין דודאי יש בכל הזתים ס' נגדו כדאי' בי"ד סי' צ"ו לענין בצלי' ס"ב דהא גם כאן כי בלעו הזתי' מן הסכין היה עדיין היתר ול"ד לסכין ש"ג דסי' צ"ו וכן בסוף דבריו כ' הטור ונ"ל דאפילו לדעת בעה"ת אם נזהרו בהם בחתיכת סכין כו' משמע דבלא נזהר בסכין אין היתר בביטול כגד הסכין ונר' דהך חתך זתים ע"כ מיירי קודם שנכבשו דאז הם חריפי' דהא כ' הטור שע"י מים של כביש' בטל חורפייהו ומ"ה מדמה הטור אותם לבצלים ובא"ו הארוך כלל ל"ח דין ט"ו כתב וז"ל ועוד דאפי' לגבי איסור חמץ אינו אוסר בא"ח זתים שנחתכו בסכין של חמץ אלא שנחתכו לאחר שנכבשו אבל נחתכו קודם שנכבשו מתיר שם לאכלן בפסח לא נמצא כן בטור שלנו ואדרבה להיפך כמ"ש ואולי הוא מבי' ס' אורחת חיים ולא אורח חיים ומש"ה ניחא כאן דלא מהני ס' לבטל בין הכל ס' נגד הסכין כיון שנוטל כל א' בפ"ע קודם כבישת' ואין בכל א' ס' בפ"ע נגד הסכין היא עומדת במה שקיבלה ואין הצירף מועיל דאין כאן מידי שיצרף אותם ויוליך טעם מן הא' להשני משא"כ שם בבצלים שרוטב הבישול מוליך מזה לזה אבל כאן בכבוש כל א' בפ"ע נכבש מכח הנחתו במים ע"כ אין צירוף מועיל ול"ד לבוסר שנזכר בסעי' הקודם לזה דמהני הכל לבטל הפליטה של המדוכ' כמ"ש בסמוך דהתם נידוכו הכל ונתערבו היטב כמו שקבלו ביחד כן ע"כ הצירוף מועיל לבטל הפליטה כנ"ל נכון בזה והא דכ' כאן להתיר אף ע"פ שלא נזהרו לכבשם בקדירה חדשה הוא מטעם שכ' הטור דבטל חורפייהו בשע' כבישה כיון שבשע' הכבישה נותנין בהם מים ולא שייך תו למימר מחלי' להו אלא שיש ליזהר בתקיעת הסכין והיינו מטעם שזכרנו: בטור כתוב וכן נראה וכו' ולכאורה קשה היאך מייתי ראיה ממה שחתכו בפסח גופי' למ"ש קודם לזה בזתים של כל השנה וי"ל דלא מייתי ראי' אלא לזה שזתים דינם שוה מחמת קיוהא שלהם לקורט של חלתי' הנזכ' בגמ' דהא בצל ג"כ דומה לקורט של חלתי' ואוסר הרא"ש אם חתך בסת' סכין אע"ג דהוי נט"ל ולהרא"ש מתיר נט"ל כמ"ש הטור בשמו אלא ודאי דאסור משום דהוי דבר חריף: אפי' באלף לא בטיל. וכ' ב"י ונרא' טעמו משום שיל"מ או משום דסבר דיבש ביבש בטל חד בתרי באיסור שתלוי בנ"ט אבל במקו' שהחמירו בו ביותר מנ"ט אין הפרש בין יבש לבלול וכמ"ש המרדכי בפ' כ"ש עכ"ל ולפ"ז אם נתערב קודם פסח חד בתרי ביבש דאז שיעורו בנ"ט דינו כשאר איסורי': וי"א דחמץ שוה כו'. ממילא אם החמץ הוא חתיכה הראוי להתכבד או שאר דברים שאין מתבטלים בשאר איסורים פשיט' שגם בפסח כן אלא שברש"י שמביא ב"י מחלק אליב' דר"ע בין הככר שלם לפרוסת ככר וכ' ב"י דלא קי"ל כר"ע ע"כ לא מחלקי' בזה דטעמא דר"ע דככר הוא חשוב מצד עצמו ואנן ס"ל דבראוי להתכבד תליא מלתא: קודם פסח. ביאור דברי הטור בזה הוא בסי' תמ"ב. ונלמד מזה דתערובת שהוא בענין שאין בואיסו' דאוריי' אע"פ שיש בו איסור דרבנן בתוך הפסח מ"מ יכול לעשות אותו תערובות אפי' במזיד להשהוהו עד אחר הפסח: ובפחו' מס' סגי כו'. פי' לח בלח דבעי' ס' מ"מ כאן בעבר עליו הפסח דאין באיסור אלא משום קנס דעבר על בל ירא' וכאן כיון שהשליך הנאה לים המלח תו ליכא קנס וע"כ שרי אפי' באכילה וכדעת ב"י ולא כהג"מ שאין מתיר אלא בהנאה בזה וביבש ביבש נראה דלא מבעיא חד בתרי פשיט' דמותר אפי' לדיע' הראשונה דסעי' ט' דמחמיר תוך הפסח כאן לאחר הפסח שרי אפי' בלא השלכ' הנאה לים המלח דהא כאן לא עבר על בל יראה כיון דמן התור' חד בתרי בטיל ואפי' מדרבנן האיסור אינו אלא מצד חומרא דמשהו ולא שייך למיקנסי' אלא אפי' חד בחד מותר עכ"פ ע"י פדיון ודינו כמו לח בלח בפחות מס' ובהג"מ בדין זה כ' שם אם נתערבו חיטי חמץ בחיטי כשר ולא נודע עד לאחר פסח כו' כמ"ש ב"י אין ללמוד מזה דאם נודע קודם פסח דלא די אחר הפסח בפדיון דזה אינו דטעם ר"ש דקנס לאחר הפסח אין בו חילוק אם עבר במזיד או בשוגג דבתרווייהו קניס וכי היכי דבנתערב אחר הפסח בשוגג בס' שרי אפי' שהיה במזיד בפסח כמ"ש רש"י והרא"ש והטור בהדיא בסי' זה ה"נ מהני הפדיון אפי' שהי' במזיד ותו דמה תלוי בידיעתו דהא עכ"פ התערובות הוא שוגג אלא פשוט דהך לא נודע הוא לאו דוקא ולא זכרו שם אלא לאורחא דמילתא דודאי לאו ברשע עסקי' שיודע מזה ולא ביערו בשעת איסורו ולעיל בסי' זה ס"ג כתבתי דאפי' לכתחלה יכול להרבות על התערובו' קודם הפסח כיון דעדיין היתר הוא וראי' מסוכה וא"כ כאן ביבש ביבש אם הוא חד בתרי יש להרבות עליו חיטים כשרים ולטוחנן ויהיה דינו כמו לח בלח כדלעיל ס"ג ויכול לאוכלו אפי' בפסח ואם בא להשהותו אחר הפסח א"צ לזה ומותר אפי' בלא פדיון לים המלח כ"ז נ"ל נכון ואף שכ' מו"ח ז"ל איזה פרטים בזה שלא כמ"ש מ"מ אחר העיון הדברים ברורים בס"ד: שמא יפול כו'. ואם נפל קרטין לתוך המאכל אסור המאכל כמש"ל בחמץ נוקשה כגון טריא"ק וכיוצא בו בסי' תמ"ב אבל מותר להשהות ולאחר הפסח כנ"ל: בטור הביא לעיל סי' זה וכ"כ בעל העיטור דוקא חמץ דאיתי' בעיניה אבל גיעול היוצא מדופנו של כלי לענין דבש ושמן ש"ג בפסח כו' בטל הוא וכמה ימים נהג בו אדוננו איסור והמחמי' תע"ב עכ"ל וקשה דהיאך בטל והלא צריך ס' לבטלו ואין מה שתוך הכלי ס' נגד כל הכלי כמ"ש זה בב"י ונר' דהעיטור לטעמי' דגם בי"ד סי' צ"ג ס"ל דיש ס' נגד פליטה דכלי כמ"ש שם ב"י אליביה ואע"ג דהטור לא ס"ל סברא זו מ"מ הביא דבריו משום ד"א שזכר בעיטור כגון בשר שלא נזהר במליחתו ותו אפשר דס"ל כמ"ש המרדכי פ' כ"ש בשם א"ז להתיר בחבית של שכר להדיחו במי' ומנגבו ולתת בו יין ודבש לפסח משום דטעם השכר בטל בס' קודם הפסח ולא אמרינן בכולו משערין כיון דהתירא בלע ורמ"א פסק כן בסימן תנ"א:

הזנה אוטומטית ט"ז/אורח חיים/תמח מותר אפי' באכילה. לאפוקי מבעל העיטור שכת' הטור משמו שאסור באכילה והקשה מו"ח ז"ל מההיא דחנות בסי' שאח"ז והיא ברייתא בפ' כ"ש דאמרי' בפי' בשל עכו"ם מותר באכילה והשאיר בצ"ע ונ"ל דבעל העיטור פוסק כרבא בפ' כ"ש דף כ"ח דלר"ש הוי הטעם משום קנס ממילא לר"י הוי אסור באכילה וא"כ ההיא ברייתא דחנות אתיא כר"ש לדעת בעל העיטור: בי"ט אחרון. וכ"ש בפסח גופי' אלא דקמ"ל דאפי' בי"ט האחרון צריך לענין זה: וטוב שיאמר כו'. דמצד הדין אפי' בלא אמירה שרי דאמרי' דהתירא ניחא לי' דלקני רשות ולא איסורא: לעכו"ם שמחוץ לבית. ב"כ ב"י דמשמע מדברי ת"ה דלא מהני נתינת חמץ לעכו"ם (אא"כ הוא עכו"ם) שמחוץ לבית ואין הכוונ' שהעכו"ם יהי' איש נכרי ואין דר בבית ישראל אבל על החמץ אם הוא בבית ישראל אין קפידא דבר זה ודאי אין לו טעם וריח דגרע טפי מה שהחמץ בביתו ותו דבת"ה לא כ' שמחוץ לבית אלא מחוץ לבי' משמע דעל החמץ אמר שיהי' חוץ לבית ובעכו"ם לא איכפת לן אפי' אם הוא בבי' משר' שלו שהרי בסמוך מתיר אפי' מכי' אותו ורגיל בו ויודע כו' כ"ז כתבתי לדע' ב"י בשם ת"ה אבל עיקרא דמלתא לא נלע"ד דהא אית' בהדיא פ"ק ד"ז הבאתיו בסי' תע"ה דייחד לו קרן זוית לחמצו של עכו"ם אינו זקוק לבער דעכו"ם כי מעייל לדנפשיה קא מעייל משום שנא' לא ימצא בבתיכם יצא זה שאינו מצוי בידך ופירש"י שהרי אותו זוית מסורה לעכו"ם וש"מ דאפי' בבית מהני בייחד לו קרן זוית אלא ודאי דגם ת"ה לא בא למעט יחד לו קרן זוית דזה קרוי נמי חוץ לבית ישראל כנלע"ד פשוט: ופשוט הוא שהחמץ יהיה מונח במקום שהעכו"ם יכול לכנוס שם מעצמו כדמשמע לישנא דגמ' דעכו"ם עייל לדנפשיה וכ"ש שלא יסגירנו במסגרת וישראל יחזיק המפתח בידו או יניח חותמו עליו וגם צריך שימכו' לו בפי' אותו החדר עם החמץ שבו דאל"כ הרי הוא בבתיכם וכל שאינו עושה בדרך שזכרנו ה"ז עובר בב"י ובב"י וחמצו לאחר הפסח אסור בהנאה: ודבר פשוט הוא שאין למכור החמץ למומר דאע"פ שחטא ישראל הוא: ומעשה היה בא' מחזיק אורנד"א בכפר שמכר יין שרף שלו להפקיד שלו שהי' מומר והיה סך הרבה וקשה הדבר להפסיד היין שרף וקרוב היה שלא יציית ישראל בזה ואמרתי שיחליפנו הפקיד עם עכו"ם אחר ויקח ממנו יי"ש אחר ואז מותר לישראל זה כמו דאי' פ"ק דחולין חמץ של עוברי עבירה מותר אחר הפסח מפני שהן מחליפים פי' וחמץ אינו תופס דמיו וה"ה נמי אם ימכרנו הפקיד להעכו"ם מותרים המעות לישראל מטעם זה כנלע"ד: שמא אצטרך כו'. ויכול ג"כ לומ' אתן לך ריוח אח"כ דהא מ"מ מכירה גמורה היא: ולא יתן לו על תנאי. נראה פירושו על תנאי שיחזירנו לו אחר הפסח דא"כ לא הוי מכירה ולא מתנה אבל אם אמר ליה על תנאי שתחזיקהו לעצמך ותעשה בו כרצונך רק שלא תמכרם לשום אדם אחר דזה הוי מכירה גמורה אפי' בכל השנה ונראה שכל אדם יאמר כן להעכו"ם בפי' ויועיל בזה ששום אדם לא יכול לקנות מהעכו"ם אותו חמץ כי ע"מ כן לא מכר לו ונמצא חוזר המקח להעכו"ם ויוכל ישראל בעל החמץ לחזור ולקנותו אלא דלפ"ז יש איסור לבעל החמץ לתבוע את ישראל הקונה מהעכו"ם ולומר תן לי החמץ באותו המקח כי בזה יגלה דעתו שבטלה המכירה ממילא חוזר החמץ לבעליו הראשונים וה"ל חמץ של ישראל שעבר עליו פסח אלא שהוא יכוף אותו שקנה שלא כדין כי הוא לא מכר להעכו"ם אלא בתנאי שישאר להעכו"ם וממילא יחזור וימכרנו לו ויאמר לו זכות זה יש לי בחמץ זה ששום אדם לא יוכל לקנותו מהעכו"ם אם ירצה רק אני ואפי' אם לא התנ' בפי' כן עם העכו"ם שלא יוכל למוכרו לאחר מ"מ אנן סהדי שאדעתא דהכי יצא חמץ מרשותו ואין בזה איסור ודבר זה דומה למי שמוכר לחבירו חמץ קודם פסח ומתנה עמו שאחר פסח חייב זה הלוקח שיהיה לו בעת ההיא איזה חמץ למוכרו דוקא לזה הישראל דאין בזה איסור כלל ה"נ כן הוא כנלע"ד בזה דאם קנה ישראל אחר מן זה העכו"ם החמץ הזה חייב לחזור ולמוכרו לבעליו וא"ל דטעם אחר יש בדבר שחייב ליתן לבעל החמץ דלא מכר לעכו"ם רק כדי להפקיע איסור חמץ ולא להפקיענו מרשותו דז"א דא"כ ה"ל חמץ של ישראל ותו דא"כ מה פריך בפ"ק דף ו' למימרא דשכירות קניא כו' אמאי לא משני דשאני הכא דלא יחד לו בית רק להפקיע האיסור אלא ודאי הא לאו מילתא וכבר כתבתי בסי' רמ"ו בסופו דגם לענין שבת כשמפקיר בהמתו אין נלמד משם היתר ובס' מ"ב כתב כאן טעם שחייב להחזיר הקונה מעכו"ם לבעל החמץ מצד שהוא קודם לקנותו מדין מערופי"א: אף על פי שביטלו. דחיישינן שמא יערים לומר שביטלו אף על פי שלא ביטל:

הזנה אוטומטית ט"ז/אורח חיים/תמט כך היא גירסת רש"י. דבחנות ומלאי תלינן ופי' הך מלאי היינו פת ויין הנמכר בחנות ולפ"ז ניחא בחנו' של עכו"ם דא"ל הא עכ"פ גם הפועלים מכניסים שם פת וה"ל ספיקא די"ל כיון דק"ל כר"ש דחמץ לאחר הפסח אסור מדרבנן משום קנסא בזה אין שייך קנס אלא בחנות של ישראל דאזלי' לחומרא צריך טעם למה ונר' דהחמץ של החנות הוא ודאי קבוע ומונח שם ושל הפועלים הוא דרך עראי שי"ל שמה שמכניסין שם הם אוכלין הכל הלכך אזלי' בתר החנות ור"ח דגורס בהיפוך ואזיל בתר הפועלים ודאי קשה למה תלינן טפי בפועלים מבחנות כיון דגם בחנות החמץ קבוע טפי ואם לר"ח מיירי שאין בחנות פת רק שאר סחורות א"כ אין חילוק בין רש"י לר"ח ואפשר שחילוק זה יש ביניה' דלר"ח מיירי שאין שם רק סחורות לא פת ואלו הי' שם פת בחנות היינו אומרי' דהוי ספיקא ובכל גווני אזלי' לקולא דאין כאן קנס:

הזנה אוטומטית ט"ז/אורח חיים/תנ יאמר לו קודם פסח. כ"כ הטור בשם אבי עזרי וכתב ב"י דבהג"מ ובמרדכי בדין ישראל שקנה חוק הכומרים יקח לאחר פסח מה שחסר בפסח משמע שא"צ להתנות כן תחלה וטעם לפי שאין כאן איסור אלא קנס דעבר על בל ירא' וכאן לא שייך למיקנסי' ופסק כן להחמיר ונ"ל דיש חילוק בזמן התנאי ביניה' דבדין זה שמגיע לו ריבית בכל שבוע הוי כל שבוע חוב בפ"ע דהא אי בעי מצי מסלק לי' כל שבוע נמצא כשמתנ' ישראל תחלת השבוע ה"ל כמתנה מעיקרא אא"כ זקף עליו הריבית בפעם א' ולא יסלק לו עד זמן שביניהם לא מועיל התנאי קודם הפסח ודבר זה יש ללמוד ממ"ש סי' רמ"ה לענין שותפות עם העכו"ם לענין שבת דבעי' התנה ה"נ כן הוא דכיון שכבר זכה ישראל בככר של שבוע של פסח מה מועיל התנאי לסלק עצמו ממנו וה"ל כמוכר קודם פסח חמצו שהיה לו בפסח משא"כ אם התנה תחלה לא זכה בו הישראל כלל באותו הככר ומ"ה בההוא שקונה חוק הכומרי' בפעם א' מה שמגיע לו על זמן קצוב צריך להתנות בשעת הקנין מטעם שזכרנו ולא אחר כך קודם פסח ואם לא יתנה תחלה תקנתו לבטל המקח אחר כך ולהתנות אז כמ"ש לענין שבת שם. ובתנור של שותפות עם העכו"ם שכתב אח"ז בסמוך דמועיל התנאי קודם הפסח התם נמי כיון שחצי התנור של ישראל יכול לומר לעכו"ם כל זמן שירצה איני רוצה להשתתף עמך בפסח אלא ע"מ שתתן לי דמים בעד חלק שלי וזה מהני שפיר כנלע"ד: א"ל קודם הפסח כו'. נעלם ממני הבנת דברי הרב בזה טול אתה של פסח כו' דס"ס נהנה הוא מחמץ של פסח במאי דשקיל בעד שבוע שאחר הפסח כל השכר אפי' חלק העכו"ם מחמת שהעכו"ם שקיל חלק שלו בשבוע של פסח בשלמא גבי שבת בסי' רמ"ה מועיל התנאי בזה תחלה דהיינו בשעת עשיית השותפות דאז לא הוי לישראל מעולם חלק בזה השבת כדפירש"י התם הביאו ב"י מה שאין כן כאן דהיינו דהתנו קודם פסח וכבר יש לעכו"ם חלק בכל שבוע ולישראל חלק בכל שבוע נמצא שיש דמים לחמצו של ישראל בפסח ואע"ג שכתבו בסמוך שמועיל אפי' קודם הפסח היינו לענין שיתן לו דמים שיוכל הישראל לומ' לא אתן חלקי לעשו' בו מלאכ' בפסח אם לא שאקבל מעות לא חמץ ואז אף אם יתן לו חמץ אח"כ הוה חליפי מעותיו אבל כאן אין שייך כן דהא מתנה שיהא נוטל עכ"פ חמץ אחר הפסח בעד חלקו בפסח במה שכבר זכה בו בתחלת השותפו' מה מועיל התנאי בזה ובטור בשם רש"י כ' שאלה מה לו' לעכו"ם טול אתה של פסח ואני אטול אח"כ והשיב שיתנה קודם הפסח ויטול דמים מאותו שבוע ונראה דהך ויטול הדמים אין פירושו שאסור לו לקבל חמץ אח"כ רק דמים אלא ה"ק שיתנה קודם הפסח שיטול דמים ועמ"ש בסעיף שקודם לזה ואח"כ יכול ליקח אפי' חמץ אבל בנדון שכתב הש"ע הוא תמוה לי ששינ' מדברי רש"י ומדברי הג"מ שמביא ב"י בדבר שאין מותר לפי הנראה ובהג"מ שמביא ב"י כתוב אבל לענין פסח מותר להתנות קודם הפסח ונוטל הימנו דמים של אותו השבוע ול"ד לישראל כו' אבל הכא כיון שנוטל את הדמים מתחלה מותר עכ"ל וכ' ב"י אבל המרדכי לא הזכיר שצריך ליטול דמים אותו שבוע קודם פסח כו' ובאמת נראה דגם הג"מ לא נתכוין ליקח המעות תחלה דוקא דהא לא זכרו תחילה שנטילת המעות יהיה קודם פסח וכן כתו' בתשו' רש"י ותו' דאף חמץ יכול ליקח אחר הפסח כמ"ש בסעיף שקודם לזה והוא דברי אבי עזרי בטור אלא נ"ל דמ"ש מתחיל' פי' לכתחלה וקאי אדבתרי' דאמר מותר כלומר שכיון שנוטל דמים אפי' לכתחלה מותר דבר זה ולא כמ"ש בסעיף שאח"ז דדוקא קיבל כבר מותר כנלע"ד: אפי' מעות אסור כו'. בטור כתיב אחר תשו' רס"י דהוא ס"ג וז"ל הרשב"א כתב מעשה בא לידי בישראל שהיה לו תנור ואפו בו עכו"ם חמץ בפסח ובא האופה גזבר של ישראל והביא לו ככרות לאחר הפסח משבח התנור ואסרתי לו לקבלם לא מבעי' חמץ שאסור שזכה בו ישראל בשבח תנורו וה"ל חמצו של ישראל אלא אפי' מעות אסור לקבל בשכרו דה"ל משתכר באיסורי הנאה כיון דחמץ בפסח אסור בהנאה אפי' חמצו של עכו"ם אסור ליהנות ממנו בפסח עכ"ל. ולפי הנראה לכאורה דל' הטור שכתב והרשב"א כתב משמע דיש פלוגתא בינו לרש"י היינו דהרשב"א אוסר ליטול הדמים שהתיר רש"י וזה אינו דרש"י התיר משום התנה קודם פסח ולרשב"א לא שייך תנאי ממילא הככרות שנאפו בפסח היו ממש של ישראל ע"כ אסור לכתחלה ליטול אפי' המעות בעדם אלא ע"כ דעיקר הפלוגתא ע"ד שכ' הב"י בשם ריב"ש דאיכא למ"ד לא ישכיר בהמתו לעכו"ם להביא עלי' חמץ דסבר חמצו של עכו"ם אסור בהנאה ואיכא למ"ד משכיר לעכו"ם וחמצו ש"ג מותר בהנאה מ"ה כיון דרש"י התיר ליטול דמים אע"ג דהדמים יבואו מחמת חמצו דעכו"ם א"כ ס"ל כמ"ד חמצו ש"ג מותר בהנאה אבל הרשב"א כתב בהדיא כמ"ד אפילו בשל עכו"ם אסור וא"כ יש תימה רבתי על הש"ע שהביא בסעיף שקודם לזה דברי רש"י וכאן מביא דברי רשב"א דלרשב"א אין תקנה לתנור של ישראל אפי' בשותפו' עם העכו"ם אא"כ התנו בשעת קניית התנור שבשבוע של פסח יהיה של עכו"ם וכההיא דסי' רמ"ה וא"ל על מ"ש הרשב"א דהישראל זכה בככרות שהביא לו הגזבר אחר פסח ואסור ולמה לא נימא גם כאן דהתירא ניחא ליה דלקני ולא דאיסורא כמ"ש סי' תמ"ח לענין עכו"ם שמביא חמץ בי"ט דיכול הישראל אח"כ לו' כן ושרי דשאני התם דאין לנו הוכחה דניחא לי' שיקנה לו ביו"ט אמרי'. ודאי לא ניחא ליה באיסוריה משא"כ כאן דהחמץ באלו מחמת מעשה היום שאפה בתנורו היום שהוא נותן התנור לאפות בו היום ודאי ניחא ליה וזה פשוט לפע"ד ועמ"ש בסי' זה בסופו: יש מי שמתיר. הוא דעת הטו' שמביא ראייה לזה מדתנן שכרו לו לעשות מלאכה אחרת אע"פ שא"ל העבר לי יי"נ ממקום למקום מותר וי"ל דשאני התם דאינו מוכח מלתא כלל שירצה ממנו העברת יי"נ דיש הרבה מלאכות אחרות משא"כ בתנור דודאי לא יעשה בו העכו"ם רק חמץ ה"ל כאלו השכירו בפי' לחמץ ותו ק"ל טובא דהא כ' בסי' רט"ו ס"ג. אבל לא מהני אם מתנה עם העכו"ם שתנוח הבהמה בשבת שאין העכו"ם נאמן על כך וכ"ש כאן שוודאי יאפה בו חמץ וצ"ע: בית לדור. אבל במפר' לשום בתוכו חמץ אסור בפסח או ע"פ אבל טפי לא כ"כ ב"י: אסור להשכיר כו'. הטעם בטור דרוצה בקיומו של חמץ שלא יבקע הכלי ועוד כיון שהכלי עצמו אסור בהנאה אסור להשכירו לכתחל' ול"ד להא דתניא בתוספתא משכיר אדם חמורו לעכו"ם לחמץ דשם החמור אינו אסור אבל הכא הכלי עצמו אסור נראה שזהו לדעת רשב"א דבסמוך אבל לדעת רש"י שזכרנו דבתנור של שותפות מותר להשכירו כשיטול דמים היה לנו להתיר גם בזה אלא דמשמע דמסקנת הטור כרשב"א: אחרי הכללים שנאמרו בסי' זה ראוי לעיין במה שנוהגים במדינו' רוסי"א וואלי"ן ביהודים ששוכרי' אורנד"יס מהשרר' שלוקחים מדות מאלצי"ן מכל מי שטוחן מאל"ץ והמאל"ץ הוא חמץ גמור וענוש כרת מה לעשות בשבוע של פסח: ומו"ח ז"ל כ' בזה שיעשה דרך מכירה או נתינ' לעכו"ם כמ"ש סי' תמ"א ולעד"נ דיש תיוהא בזה חדא דמכירה לא שייכא בדבר שלא בא לעולם כדאית' פ"ק דב"מ מה שתעלה מצודתי מכור לך לא אמר כלום ותו דלא התירו המכירה אלא בשעה שמותר באכילה דכך לי המכיר' כמו האכילה. כמ"ש במשנ' כל שעה שמותר לאכול מותר למכור והיינו בחמץ שיש לו בשעת המכיר' וא"כ בחמץ שיבוא לו בשעה שאסור לאכול אין לך ראיה שיהיה מותר למכור דהא המכיר' לא חלה אלא עד שיהא החמץ ואז אסור באכילה תו קשה וכי פסח א' יש לנו בשנה והלא יש יותר מחמשים פסחים בשנה דהיינו כל השבתות כמאמ' הלל הזקן ר"פ אלו דברים לענין שחיטת הפסח בשבת והלא יש לנו יותר ממאתים פסחים שדוחין שבת אף אנו נאמ' כן בדבר זה דהיאך יש היתר ליקח בשבת שכר שבת דהיינו מה שהרחיים טוחנות בשבת נוטל מדה עבור זה והלא שכר שבת פשיטא דאסור כמבוא' בכמה דוכתי וא"כ לא שבקת היתר לכל מחזיקים אורנד"י ולא שמענו שמיחו בהם חכמים מעולם. ונלע"ד היתר כעין שזכרנו בי"ד סי' קי"ז לענין גידול חזירי' של אורנדיש ה"נ כן דהכל שייך להשר אלא שהישראל לוקח ממנו וזה דומה למ"ש בקונה חק הכומרי' שזכרנו תחילת סי' זה דלאותן דיעות שס"ל מותר אף בלא התנה ה"נ מותר ליטול חוק המגיע לשררה אע"ג דלא מתנה עם שום אדם ולמאי דקי"ל שם דבעי' התנ' נרא' דמוד' כאן דמות' דהתם גבי כומרי' דבר ידוע וקצוב להם שנותנים להם כל שבוע ככר א' ונמצא בשעה שקנה מהם חוק כל השנ' היי כאלו קנה מהם נ' ככרות ושל פסח ביניהם וכן ברבית של כל שבוע שזכרנו לעיל ע"כ צריך התנה אבל ברחיי' אין קצבה כמה יטחנו ומעיקרא כי זבין נכנס לספק אם יטחנו שאז יקח ממילא בכל פעם שטוחני' ומגיע מדה מהטוחן הוא קנין חדש וכאלו קונה אותו בעת ההיא מהשררה דהקנין שהיה מתחלה לא חל אא"כ בא המקח לעולם כיון שלא היה ברור בשעת הקנין וע"כ קרוי שפיר חמץ של עכו"ם שעבר עליו הפסח כשיקחנו ישראל אחר הפסח וכן אחר כל שבת שכן היתה הכוונה תחילה ולא שייך כאן קנס דקניס ר"ש משום שעבר על בל יראה דלא היה שייך לישראל בימי הפסח ובימי השבתות וא"ל דבפסח עצמו זכה הישראל בחמץ אחר שבא לעולם זה אינו דיוכל הישראל לומר לא ניחא לי דליקני לי בההיא שעתא כדלעיל סי' תמ"ח ואע"ג דכתבנו בסעי' ד' בההיא דרשב"א לענין שבח התנור דל"ד לההיא דסי' תמ"ח שאני התם דהתנור הוא שלו ונותן מרצון לאפו' בו ביום הזה ודאי ניחא ליה בכך משא"כ ברחיים שהיא שייכה לכל העיר ואין ביד המחזיק אורנד"א למחות שלא יטחון העכו"ם באותו היום ע"כ שפיר יכול לו' לא ניחא ליה דליקני בשעת האיסור כיון שאפשר לו שיבוא אחר הפסח דודאי יש עתים שהרחיים פנוי' מלטחון בהם המלצי"ן וכל מי שיש לו לטחון יטחון גם אחר הפסח כל זה הוא שייך ברחיי' של השר והישראל שוכר ממנו אבל ישראל שיש לו רחיים שלו לחלוטין ודאי לא מצא ידיו ורגליו ליתן לטחון בהם בשבתות ופסח ודמי' לההי' דרשב"א שזכרנו כיון שהוא יכול למחות ולעשות כרצונו ואין לו תקנה אלא ימכרם לעכו"ם על כל השנה או חצי שנה ויהיה שבת ופסח בהבלעה ביניהם משא"כ ברחיים של השר אע"ג דהישראל נתן לו כבר המעות מ"מ המכירה לא חלה עד שיבוא כיון שהיה ספק בשעת המכירה מה שיבוא אח"כ כנלע"ד בזה ללמוד היתר גמור אלא הרוצה להחמיר יתנה בפסח שכל מי שרוצה לטחון מלצי"ן יתן לו מדה משאר תבואה שאין בו חמץ ואז אם יתן לו מאלצי"ן אחר הפסח הוי חליפי שאר תבואה ושרי כדלעיל: ולרחוץ בהם. מפני שאינו נהנה מהבלועה ועמ"ש בסי' תס"א:

הזנה אוטומטית ט"ז/אורח חיים/תנא וטוב לסוגרן בחדר וכו'. מכאן קורא מו"ח ז"ל תגר על אותן שמעמידין בפסח כלי בדיל של חמץ למעלה מקום שאין יד אדם מגעת דצריך דוקא לסוגרו בחדר אבל הגובה לא מועיל כדאשכחן גבי נר בשבת אפי' גבוה י' קומות לא פלוג רבנן אלא דנ"ל דאותן שיש להם כלים של פסח כל השנה ומחזיקים אותם למעלה בגובה הרבה אין לחוש שמא ישכח פעם א' ויביא סול' וישתמש בהם חמץ דמ"מ אם יבשל אח"כ בפסח אין בו כי אם נט"ל ואינו אלא חומרא בפסח בזה לא גזרו מחמת לא פלוג: אבל לתנורים שלנו לא. דאיכא למיחש דילמא חייס עלי' ומוציאן מן התנור קודם שיתלבנו כ"כ הרא"ש פירוש אע"ג דגם בתנורים שלנו יתלבן היטב אם ישהא שם הרבה מ"מ יש לחוש שמא לא יתן אותם לשהות הרבה משא"כ בכבשן מתלבן אפי' בשעה מועטת: ועיין בי"ד סי'. דשם נתבאר דדרך עראי מותר אם הדיחו תחלה: ואם מלאו גחלים כו'. דלא חיישי' בזה דלמא חייס דלא פקע כיון שהוא עשוי מלבנים ועפר: סכינים מגעילן כו'. בגמ' א"ל רב הונא לרב אשי הני סכיני בפסח' היכי עבדי' להו א"ל לדידי חדתי עבדי. פירש"י לצורכי עושים סכינים חדשים א"ל תינח מר דאפשר ליה דלא אפשר מאי. א"ל כעין חדתא קאמינא קתייהו בטינא ופרזלי' בנורא. והדר מעילנא לקתייהו ברותחין והלכת' אידי ואידי ברותחין ובכ"ר. יש לדקדק מאי מבעיא ליה לענין פסח מ"ש מכל הכשר סכיני' בכל השנה מטריפות ותו מאי היכי עבדי' להו הל"ל סכינא בפיסחא מאי ותו מאי לדידי חדתא כו' אמאי נקט הוא לדידי טפי מדאחרינ' ותו מאי אמר תינח מר דאפשר וכי תלי' דינא במאי דאפשר או לא ונ"ל דודאי היה פשוט לרבינא דמועיל רותחין לסכין כמסקנת הגמ' אלא דמסתבר להחמיר טפי בסכין משאר כלים כיון דתשמישו תדיר בחמץ ובמצה ויש קצת סדקי' שאינ' נראים. ע"כ מן הראוי לכל ירא שמים שיהא לו תוספת אזהר' בזה במה שהוא מצד הדין ע"כ אמר היכי עבדי' להו פי' אנן שראוי לנו לעשות עצה"ט וא"ל לדידי חדתי כו' פי' אני מחמיר ביותר שאני עושה חדשים ואיני סומך על מה שהוא מן הדין וא"ל תינח מר דאפשר ליה יכול לעשות עצה"ט דלא אפשר מה יעשה בזה עצה"ט א"ל אנא כעין חדתא פי' שזהו עצה"ט דאני מכניס הפרזל בנורא וע"ז מסיים התלמודא והלכתא אידי ואידי ברותחין פי' מצד ההלכ' סגי ברותחין אפי' הפרזל אלא שהליבון באש את הפרזל הוא מצד חסידות ועי"ז מצינו שפיר בפיוט וז"ל סכינא דאשתמש בה חמירא לאורחי' אם הם חדשי' משובחין ואם לאו מגעילן ברותחין מבואר כמ"ש דאע"פ דמצד הדין סגי ברותחין מ"מ הקונה סכינים חדשים הן משובחים והוא יותר טוב: כלל העולה מסוגיא הנ"ל שג' מדות יש בסכין הא' מצד הדין להגעילו ברותחין למעלה הימנו להלבין הברזל באש והקתא ברותחין למעלה הימנו חדש לגמרי והפייטן לא נקט אלא המעלה היותר חשובה וכ"כ מהרי"ל מצוה מן המובחר ליקח חדשי' וכ' מו"ח ז"ל שקבל מרבותיו דהסכינים שקתא שלהם מחופה בעץ על הברזל וקבוע במסמרי' אין מועיל להם הגעלה כי יש בהם גומות ע"כ ובודאי אין חילוק בין עצים למין אחר בזה דכל שיש ב' חלקים בהקתא יש חשש גומות וראוי לחוש לזה היכא דאפשר: כל חלוד'. דכתיב אך את הזהב ואת הכסף מכאן שצריך להעביר החלודה נ"ל דהיינו מה שאנו קורי' ראס"ט ויש שם ממש באותו ראס"ט והוא בא מחמת שהיה הכלי במקום המוצנע שלא שלט שם האויר וכשנגרר משם יש שם כמו עפרורית והטעם שמא יש באותו מקום ממש מן החמץ והחלוד' מכסהו ולזה לא מהני הגעלה כי אין הגעלה למה שהוא בעין אבל לפעמי' שיש שחורו' או אדמדומי' באיזה מקום מהכלי בפרט ביורות ומחבות וא"א להסירו משם לגמרי אפי' אחר הגרידה ואין שם ממש רק מראה לחוד יכול להגעילו דאל"כ לא תמצא כי אם א' מעיר שתוכל להגעיל כי יש הרבה כך שלא תוכל להסיר וכ"ת ה"נ א"כ למה סיים ע"ז הלכך אם יש גומות בסכין כו' הל"ל אפי' באין גומות רק כשלא תוכל להסיר השחורות לא יגעילנו אלא ודאי דאין בזה קפידא דאותו מראה אין בו ממש דנימא עלי' שהוא חמץ בעין ושפיר מועיל לו ההגעלה אחר שגורר כל מה דאפשר אלא שעכ"פ ילבין המקום ההוא עצה"ט כנלע"ד: וצריך ליבון כו'. ובליבון א"צ להעביר החלודה כי האש יבעיר את הכל כ"כ בי"ד סי' קכ"א: כגון שפודים כו'. זה ברייתא בסוף ע"א לענין שאר איסורים אלא שהרי"ף הביאה בפ' כ"ש משמע שגם בחמץ צריך ליבון כיון דע"י העור נשתמש וכ' הר"ן ואע"ג דאסיקנא דכל היכי דהיתר' בלע בהגעלה סגי ליה י"ל דחמץ כיון דשמו עליו איסורא בלע מקרי וכ' ב"י וכ"נ שהוא דעת הרא"ש שהרי גם הוא כ' ברייתא זו בפ' כ"ש וק"ל דהא קי"ל בסי' תמ"ז ס"ד בחמץ שנתבטל קודם פסח דמותר וכן לענין זמן הגעל' דסי' תנ"ב אמרי' דהיתרא בלע ותו ק"ל דהא בשפוד כ' המרדכי פ' כ"ש שפוד שצלאו בו בשר שלא נזהר במליחתו קודם הפסח וצלו בו בפסח דשרי דנתבטל קודם פסח וכ"כ בש"ע סי' זה סכ"ז וא"כ לכל הפחות סגי ליה בהגעל' לכתחלה ותו דאפי' במחבת שמטגנין בו גוף החמץ מותר בהגעלה כמ"ש סי' תנ"א סי"א ולמה נצריך ליבון בשפוד וצ"ל דהך שפיד מיירי שצלאו בו חמץ בעין וע"כ הוי דינו כמו תנור שאפו בו פת בלי משקה וצריך ליבון כמ"ש בסי' תנ"א סי"א בשם הרא"ש והיש מקילין שהביא רמ"א היינו המרדכי לא כ"כ על שפודין ואסכלאות אלא על שאר דברים הבלועים מהיתר כגון חלב או בשר דא"צ ליבון גדול וסגי עד שהיד סולדת משני עבריהם או שישרוף הקש דכיון דבלע היתירא די להם בהגעלה ואע"ג דתשמישן ע"י האור והא לא גרע ליבון זה מהגעלה עכ"ל וכתבו רמ"א גם כאן לענין חמץ בפסח דבלע היתיר' ולפי מ"ש דמיירי כאן בנצל' עליו חמץ ממש דהוה כמו תנור דהו' בלי רוטב ודאי דגם המרדכי מודה דבעי' ליבון גמור כיון דמן הדין צריך ליבון ושטת רמ"א גם קשה מ"ש ונוהגין בכל דבר כו' למה תלה זה במנהג והא זה דעת המקילין ממש שמחלק בין דינו בליבון או לא כמ"ש: אלא צריך לערות כו'. ועירוי עכ"פ מהני ליה כיון שתשמישו ג"כ ע"י עירוי אבל כלי שתשמישו ע"י האור לא סגי להכשירו בעירוי אלא בכ"ר ממש: והוא בתוך הכלי. משמע דאם הוא מצד החוץ של הכלי אינו אוס' וכ"ה במהרי"ל: להגעיל הקערות נראה טעם חומרת' מפני המון העם דלא ידעו לחלק בין רוב תשמישן בכלי ראשון או לפעמים. ורמ"א כ' וכן בכל דבר כו' כגון כפות כו' ונראה דכפות חמירי טפי דשכיחי טובא דמהפך בהם בקדירה אצל האש: ויעביר האבן כו'. ואע"ג דבאיזה מקום לא נוגע האבן מי הרתיחה נוגעים שם ושרי כמ"ש סעיף ט"ז: דכפות העשויות מקרן. כתו' במהרי"ל ה"ה סכינים שקתא שלהם מקרן. וכת' מהרי"ו דאם הקתא של סכין דבוקה בברזל בדבק אין להגעיל' דחייס עליה שלא יתקלקל הדבק: קודם שעה חמישית. יתבאר בסי' תנ"ב. סלים שמולחים. יש דיעה ג' בזה דחיישי' שמא יש חמץ בעין בנקבי' כ"כ במהרי"ל ואפי' הגעלה לא מהני ותימה על הש"ע שהסכים לסברא השני' לקולא דלפי הנראה דברי מהרי"ל נכוני' ולא מהני הגעלה למה שהוא בעין וכן ראוי להורות דלא כשני הדיעות אלא לאסור אפי' בהגעל' לפע"ד וכ"פ מו"ח ז"ל: מחבת שמטגנים בה כו'. דדוקא בתנור שנאפה בו החמץ בלא משקה צריך ליבון אבל לא המחב' דלא חיישי' שמא נתייבש השמן והחמץ נאפה בלא משקה אלא אף אם אפי' נשרף ונדבק לדופן המחבת והקדירה עדיין יש לחלוחית משקה שם כ"כ הרא"ש וכן הדין בקדר' של מתכת שמבשלין בה כ"כ הרא"ש: וצריך להגעיל ידותיהם כו'. אין הטעם משום חם מקצתו חם כולו דהא פסק הטור בי"ד סי' קכ"א דא"צ להכשיר הכלי (כולו) אלא אם נשתמש בכולו אלא הטעם כאן שמא קבל היד איזה פעם חמץ ועכשיו יגע בו במצה של חמין. ומטעם זה אין חילוק בין כלי עץ לכלי מתכות בכולן יש להחמיר לכתחלה להגעיל ביד אלא דנ"ל דבסכין יש להחמיר אפי' דיעבד כיון דמפורש בגמ' בהדיא דבעי' הגעלה כמ"ש סי' זה ס"ג והלכת' אידי ואידי ברותחין וא"כ מנין לנו להקל דיעבד ע"כ נרא' דבסכין יש להחמיר אפי' דיעבד אם חתך בסכין שלא הגעיל הקתא בתבשיל חם בפסח כיון דבודאי נגע בקתא בשעת תשמישו בסכין משא"כ שאר כלים כגון מחבת וכיוצא בו כנלע"ד: דכבולעו כ"פ. במרדכי כ' ואפי' בלא הגעל' קודם הדיבוק היה נרא' להתיר מטע' זה אלא דאיכ' למיחש שמא ע"פ הי' נדבק בחוזק ושוב בפסח רפה הדבוק ומוציא מה שתחתיו ופולט עכ"ל ולע"ד תמו' מאד דמה מועיל הגעל' קוד' הדבוק דהא יש לחוש שמא נכנס שם בדבוק חמץ בעין ולזה לא מהני הגעלה כי אין הגעלה אלא לטעם הנפלט ולא לחמץ בעין דבפסח יהיב טעמא וע"כ לומר דזה לא איירי אלא כשהדבוק הוא מדובק מאד וא"א להיכנס שם חמץ בעין ע"כ נלע"ד דבכ"מ שיש טלאי צריך לשום שם גחלים בוערות שישרוף החמץ וכמ"ש כאן ב"י בשם תשו' הרשב"א וכל זה הוא לענין טלאי שהוא ע"י דבוק חתיכה על חתיכ' במסמורים אבל בטלאי שעושין בכלי בדיל שמטיפין חתיכה בדיל מחום נשרף כל הבלוע ומה שהוא בעין וגם כשמתקנין את הכף של כסף וכיוצ' בו שמשים שם חתיכה של כסף אז האומן נותן הכף באש תחלה וע"כ אין חשש בזה כנלע"ד פשוט בזה ובטור ק' לי דמתחל' כ' גבי טלאי ואע"פ שהיו משתמשין בו אח"כ קודם פסח מגעילו דכבולעו כ"פ. ואח"כ כ' ובלבד שיהו חלקים שאין בהם בקעים משמע דלא אמרינן בזה כבולעו כ"פ כיון שיש חמץ בעין: ויש מחמירין ללבן המדוכה. כצ"ל והוא דעת רש"י דס"ל מדוכה הוי כבית שאור ובית חרוס' שחימוצו קשה לא מהני הגעלה וה"ה מדוכה שדכין בה כל השנה ולפעמים דכין בהם פירורי לחם עם שומן ופלפלין וכן בריחיים קטנים של פלפלין כ"כ הטור ור"י ס"ל דגם בבית שאור מהני הגעלה וכתוב במרדכי פ' כ"ש בשם גדול א' שהראה הלכה לעינים באגן א' שהי' מיוחד לקיבה שהיה מלוח בה הקבה ומן המלח היה מעמיד החלב לעשות גבינו' ולקח אגן והדיחו והגעילו ונתן אח"כ חלב לתוכה ונתקבץ החלב בתוכו בלי שום מעמיד ואמר לתלמידיו ראו שאין הגעלה מועלת לבית חרוסת עכ"ל וכתב ת"ה סי' ק"ל ובפסקים סי' קנ"ב לתרץ זה לדעת המתירים דלא נתקבץ מחמת נ"ט אלא מחמת חוזק של מי הקיבה וכעין זה כתבו התוס' פ' כל הבשר גבי המעמיד בעור הקיבה ויש ממלאין אותו גחלים ומלבנו עד שישרף חוט סביבו אלא שגדול א' קרא תגר ואמר חיישי' דלמא חייס עליו כי היכי דלא לפקע כמו בכלי חרס לעיל והוא חולק ע"ז מ"ה כתב רמ"א שיש מחמירין ללבנו כו' ולכאורה י"ל ממ"ש סימן תמ"ז ס"ז בוסר שנידוך במדוך מחומצת דמות' בפסח ולק"מ דשם אינו משמש במדוך עצמו בפסח אלא הבוסר נידוך קודם פסח ואז אע"פ שפולט ע"י דוחקא דמדוכ' כמ"ש שסמ"מ פליט' מועט' היא ובטל בס' קוד' הפסח משא"כ בפסח עצמו דבמשהו וא"כ מי שדוכה בשמים שלו קודם הפסח כ"ע מודים דמותר בפסח אפי' אם היה נידוך בלא הגעלה דמ"ש מבוסר דגם הוא דבר חריף ה"ה נמי לענין הבשמים שיש להתיר בדיעבד אם נתערבו בשמים כאלה בתבשיל בפסח כ"ש אם הגעילו המדוכה תחלה דמותר אף לרש"י שכבר נתבטל א"כ ראוי לעשות כן למעשה וכ"כ מו"ח ז"ל שיש לנהוג כן מטעם דיש נ"ט בנ"ט דהיתרא והנה הגם שאין להרהר אחר המנהג שזכר רמ"א כאן מ"מ מצוה מן המובחר לצאת ידי כל הדיעות כמ"ש להגעילו ולדוך הכל קודם הפסח ואין לחוש שהרואה סובר דבהגעלה סגי אפי' לדוך תוך הפסח אין בזה חשש כי עיקר הלכה באמת כך היא דמהני הגעלה וכמ"ש הש"ע סעיף כ"ב. וכאן אינו אלא חומרא ללבן כל דהוא ובסמוך סכ"ב מוכח ג"כ דכל מה שיש לעשות עצה"ט צריך לעשות ומדוכות של עכו"ם כל השנה קילי טפי מן החמץ למצה כ"כ בת"ה שם: אפי' ע"י הגעלה. הטעם בב"י לפי שא"א לגרדן ולנקותן יפה יפה שלא ישאר משהו חמץ באיזה סדק שאינו נראה לעין ומזה הטעם נזהרין שלא להגעיל לפסח כלים שהיו מחזיקים בהם קמח וחביות שהיו מחזיקים בו משקה שעושים במדינות רוסי' ממי סובין שקורין בארש"ט שמא נשאר בו חמץ בעין מן הסובין אבל אם היו קודם פסח מחזיקין שם מים איזה זמן אין לחוש להגעילו דלא גרע משקים ישנים שכתב רמ"א בסמוך דמהני תפירה וכביסה כנלע"ד: פאל"א. ובל"א שויב"ל תשמישו ע"י האור ע"כ אין היתרו בהגעל' והכי נהוג. ואם מחזיק רחת של פסח זו לשנה אחרת ודאי א"צ שום הכשר וכן בעריבה שלשין בה מצות אלא ששמעתי שקצת נוהגים להגעילה בפסח הבא אחריו ולא ידעתי טעמא דמ"ש מפסח זו עצמו שאופין בכל יום בלא הגעלה בנתים אלא קצת י"ל לפי שיש חשש שאין נזהרין כ"כ לנקר היטב על השנה הבאה כמו שהם נזהרים בפסח עצמו. אבל נראה שיצאה שכרם בהפסדם כי הרואה שמגעיל הרחת יטעה לומר הרחת של חמץ הוא מגעיל לפסח ויסמוך על הגעלה בזה ע"כ יותר טוב שלא להגעיל ויזהר לנקר היטב גם בשעה שבא פסח שאחריו יראה בעיון רב אם היא נקיה כראוי וצדיקים ילכו בם: מותרים בהגעלה. דהא דאמרי' כלי חרס אינו יוצא מידי דפיו לעולם היינו דוקא כשבלע ע"י האור אבל בצונן סגי להו בהגעלה ל"ש מזופף ל"ש אינו מזופף כ"כ הטור בשם רבינו יואל ומשמע לי מזה סיוע למ"ש בי"ד סי' ק"ה ס"א דא"א כבוש כמבושל מחמת בלוע של הכלי דהוי נט"ל דאל"כ גם בצונן ה"ל להחמיר כאן מחמת כבוש כמבושל דודאי לא איירי דוקא שהיה השכר שם פחות מע"ל דהא סתמא אמר רגילין כו' וזה ודאי להחזיק שם שכר ימים רבים וכ"מ מדברי המרדכי שאביא בסמוך דאין להחמיר לשער בכל החבית כו' מטעם דלינה פוגמת כו': או בעירוי כו'. בטור כ' דמוכח בפ' בתרא דע"א דעירוי לא עדיף מהגעלה ובי"ד סי' קל"ח ס"ז דקשיא דברי הטור אהדדי בענין אם עירוי עדיף או הגעלה עדיף ותירצתי שם דבכלי חרס שהעידה תורה שאין הגעלה מועלת לו לפי שאינו מושל בכולו ובזה אמרי' דעירוי עדיף משא"כ בשאר כלים כו' מ"ה ניחא מ"ש הטור כאן דהגעלה עדיפא כיון דמיירי בנשתמש בו בצונן ואין זה בכלל העדות שהעידה התורה הוה כ"ח כשאר כלים והגעל' עדיפא: והכלל בזה היא דבמקום שיש בלע הרבה בכ"ח דהיינו ע"י בישול וצריך זמן רב להפליט הבלע והתור' העידה דלא סגי בהגעלה אף שהוא חום רב מ"מ זמן הפלטתו מועטת וא"א להשהות הרבה במי הגעלה כמש"ל סי' תנ"ב משא"כ בעירוי שיש זמן להפליט אבל בשאר כלים אמרי' מה שעושה עירוי עושה הגעלה בזמן מועט כיון שאין הבלע מרובה כ"כ כנ"ל: והגעלת החביות כו'. ועכשיו המנהג לפתוח א' משוליו כדי לנקרו ולהסיר כל הזוהמא בין נסר לנסר ואח"כ מגעילו וכת' מו"ח ז"ל שאין להכשיר שום כלי עץ כגון קערות דמצוי בהם גומות כ"ש דאין להכשיר חביות של שכר ואיני יודע טעם להחמיר בקערות כל שרוא' שהם חלקים ונקיים מ"ש מכלי מתכות: ובדיעבד אם כו'. הטעם של היתר זה במרדכי פ' כ"ש שטעם השכר בטל בס' קודם הפסח ואינו חוזר וניער בפסח ואין להחמיר לשער בכל החבית משום דלא ידעינן כמה נפיק מיניה דשאני הכא דהתירא בלע הלכך משערי' כפי מה שהיא פולטת ובטל בס' ועוד דכל הנבלע בכלי לינה פוגמת כו' ור"י מפרש דנט"ל בפסח מותר עכ"ל וכתב ב"י דרוב הפוסקים לא ס"ל דטענה זו דהיתרא בלע מהני גבי חמץ ותמהני שכבר הוכחתי בסי' זה ס"ד דאנן קי"ל כסברא זו ומ"ש ב"י בסי' זה גבי שפודין ואסכלאות מדהביא הרא"ש הברייתא דצריך ליבון ש"מ דלא ס"ל לטענה זו נלע"ד דאין כאן הוכחה דשם מיירי דנשתמש חמץ בעין על השפוד וכמ"ש שם: אבל אסור ללוש בהם דממהר להחמיץ מכח הכח שבכלי: אבל ע"י הגעלה כו'. היינו כר"י דמתיר הכל בהגעלה וכמ"ש בסעיף ט"ז גבי מדוכה ורמ"א לא כ' ע"ז כלום משמע דהכי קי"ל להלכה וק' למה הביא גבי מדוכה דיש מחמירין ללבן ושכן נוהגין משמע דפסק לכתחל' כדעת רש"י וזה וודאי א"ל דרמ"א סמך עצמו על מ"ש גבי מדוכה דאדרבה כאן ה"ל לכתוב שיש להחמיר דכאן הוא עיקר הדין אלא שנלמד ממנו דין מדוכה דלעיל אלא נראה דעת רמ"א דדוקא גבי מדוכה. כיון שאפשר לנו להחמיר וללבנה ודאי ראוי לעשות כן ע"צ היותר טוב משא"כ הכא דמיירי בשאר כלים דלא שייך בהו לבון כגון עץ ובדיל ולדעת המחמירים אין תקנה להו בפסח כל שהיה תשמישם בחימוץ קשה כמו בית שאור לזה השאיר רמ"א הדין על מכונו ולהקל כדעת המקילים כיון שכן עיקר: ומה שכ' נוהגים שלא להגעיל כלי שהיה בו יין שרף כמ"ש בלבוש ויראה שאם בישל אותו במים עם אפר או שאר עניינים עד שנסתלק הריח לגמרי אין אחר כך איסור להגעילו: ותנור של בית החורף. נ"ל דאם נשתמש שם במצה פשיט' דאין איסור בדיעבד ואפי' במקום שרגילין בכל השנה לשום שם קדירות של חמץ רותחות אפי' בכירה שלנו שמבשלים שם אם הניח שם קדירה עם התבשיל של פסח אין איסור בדיעבד דכ"כ ה' המגיד הביאו בש"ע סי' תמ"ז ס"א שאין שום חומר בתערובות חמץ משאר תערובות איסור רק בענין משהו. ובזה ודאי מותר כמ"ש בי"ד סי' צ"ו באשה שאפתה פלאד"ן של גבינה בתנור על קרקע שלו בלא כלי ואח"כ הניחה שמה קדירה של בשר רותחת על אותו מקום שאין כאן איסור דחרסי התנור שבלעו החלב לא גרעי מקדירה שמבשלים בתוכה חלב ונגעה בקדיר' של בשר דאין איסור כדאיתא בגמ' בב' קדירות של איסור והיתר שנגעו דאין איסור ורמ"א בי"ד סי' צ"ב ס"ח מביאו וה"נ לענין פסח בכל מידי דאין ביה פליטה אין חילוק בין איסור לחמץ ואם היה כאן פליטה הי' לנו לאסור אף באסור והיתר דשמא נתן טעם אלא ודאי שבזה קים להודאין כאן פליטה כתבתי זאת לפי שכ' מו"ח ז"ל בשם מהרר"ם שור בסי' תמ"ז דאם הניחו בפסח על התנור בבית החורף למעל' תוך החלל שבין הקכלי"ן שלמעלה מן התנור ומשימין שם התבשילין כשהתנור חם הניח שם קדירה עם המאכל בפסח דאסור ודאי אפי' בהנאה הא לאו הכי אסו' באכילה לחוד כ"ז כ' בשמו והסכים עמו ול"נ דלא דקו כלל בהך הוראה ואין כאן איסור כלל בשום אופן בדיעבד אפי' באכילה זולת אם הניח מצה שם או שאר דברים כמו שהוא בלא קדירה כשהוא רותח אז יש לאסור אפי' בדיעבד במקום שרגילים לתת שם חמץ בכל השנה כנ"ל ברור ופשוט: אפי' חדשים. טעם המחמירים לפי שקצת עושין פעולה ע"י סובין ובתשו' מהרי"ל כ' שבאותן כלים אין ניכר אם נשתמש בו העכו"ם חמץ וקשה דא"כ כל השנה נחמיר שמא נשתמש בהו איסור ע"כ אין בזה אלא חומרא בעלמא היכא דאפשר בשאר כלים: ויש מחמירים. דס"ל דכלי זכוכית ככלי חרס הוא מ"מ פשוט שבדיעבד אין איסור כלל וכן במ"ש אח"כ לענין גשמעל"ץ דהאיסור הוא משום שנעש' מהיתוך זכוכית: שפוד ישן כו'. עמ"ש מזה בסימן זה ס"ד וכאן פסק הש"ע לקולא כדיעה הראשונה של ס"ג לענין חוזר וניעור:

הזנה אוטומטית ט"ז/אורח חיים/תנב קודם שעה ה'. דאז הוי נ"ט בנ"ט דהיתרא וביש ספרי טור כתוב קודם ששית: אם הכלים ב"י. פירוש ויחזרו ויבלעו ממה שפלטו וכן אם משהה אות' יותר מדאי. משמע דשהיה קצת אין בה חשש. ובטור כתוב ונוהגים להכניסן ולהוציאם מיד נראה דלאו ממש קאמר מיד אלא עכ"פ צריך קצת שהיה וכ"כ בכל בו צריך לדקדק שלא למהר להוציא הכלי מן היורה כדי שיהי' פנאי אל הרתיח' ליכנס ולהפליט מה שבלע ע"כ ואין כאן חשש לגמרי בשהייה קצת בפרט שמגעילין קודם שעה ה': שלא ינוחו מרתיחתן. ואם נחו אזי חוזר ומרתיחן ומגעיל בהן ולא נאסר היורה במה שנחו המים: עד הפסח שאז חמץ במשהו. משום חוה"מ הוצרך לטע' זה דאלו בי"ט עצמו אפי' בשאר י"ט אסו' להגעיל כמ"ש סי' תק"ט: צריך ליזהר בכל כו' צ"ע דיש עוד א' מה שלא נזכר כאן דהיינו אם מגעיל מקצת הכלי ב"פ דבזה א"צ ליזהר אם מגעיל קודם ה' כמ"ש בסי' תנ"א ס"ט ממילא אחר האיסו' צריך ליזהר בזה ואיך אפשר ליזהר בזה דהא במקו' שמחזיק הכלי בידו בשעה שמגעילו אין המים נכנסים שם וכ"ש אם מחזיקו בצבת צריך לגלגל הכלי ולהחזירו ליורה וא"כ א"א שלא יגעיל מקום א' ב"פ דא"א לצמצם בזה וב"י הביא בזה דיצמצם כפי יכולתו וא"א באמת לזה צמצום וע"כ צריך להגעיל אז בשבכה שקורין הוי"ב שבזה אפשר להגעילו בפעם א' כיון שהמים נכנסים בכולו אבל אם מגעילו אחר איסורו ביד או בצבת לא עלתה לו הגעלה כלל אפי' דיעבד דחוזר וניעור וא"ל דאם אין הכלי ב"י יכול להגעילו אפי' ביד דהוי נותן טעם לפגם ומותר עד הלילה זה אינו דעכ"פ נט"ל אסור לכתחלה כדאי' בי"ד סי' ק"ג גם שלא ישהה בתוכו לא מהני לזה דכיון דאין בכלי מה לפלוט דהא כבר פליט בראשונה ודאי בלע אפילו מיד שיכניסו שנית אלא דאם יש במים שביורה ס' נגד הכלי שמגעיל מועיל גם לזה שמגעיל הכלי ב"פ אלא דבזה לא יוכל להגעיל ב' כלים דיצטרך ס' נגד שניה' כמ"ש ב"י בשם הרשב"א אפי' בזה אח"ז וא"ל דהוי כמבטל איסור לכתחלה דלא נתכוין על ביטול האיסור מה שיבלע אלא על הפליט' במה שיש בו ומטעם זה נ"ל ג"כ שהבא להגעיל סכין אסור בקדירה שע"ג האש והיא גדולה ויש בה ס' נגד הסכין יכול ליקח קדירה כשירה לזה ולא הוי מבטל איסור לכתחלה ולפי מ"ש ניחא הא דלא זכר כאן מה דמגעיל ב"פ מקצת כלי כיון דזכר כאן ס' נגד הכלי משא"כ לעיל סי' תנ"א ס"ט: קודם ו'. היינו לפי הגי' שזכרתי בס"א דל"ג ה' והחילוק שבין הגעלה לליבון דבהגעלה עכ"פ נשאר משהו: א' מהם אינו ב"י. א"ל הא באינו ב"י אסור לכתחלה דמקבל טעם פגו'. י"ל דכאן אין ודאי שיבלע הכלי כיון שטרוד לפלוט מ"ה אין כאן לכתחלה איסור ודאי אבל אם כבר פלט כל צרכו דודאי יבלע תכף שיחזירנו ליורה אז יש איסור לכתחלה להגעיל מקום א' ב"פ וכמ"ש: ע"כ נהגו שלא להגעיל. פי' אפי' אם מגעיל כלי א': אם נוגעים זה בזה. דבמקום נגיעתן לא סלקי הרתיח' אע"ג דלענין טבילה אין איסור חציצ' בזה לענין רתיחה שאני כ"כ המרדכי בשם רוקח אבל משום איסור פליטת הכלים אין חשש אפילו אם הם ב"י משום דהוי נ"ט בנ"ט דהתירא דהיינו קודם שש כמו דגים שעלו בקערה של בשר שמותר לאוכלן בכותח כמ"ש בי"ד סי' צ"ז: כלי גדול כו'. פי' שרוצה להכשירו וחושש שמא יש על שפתו חמץ במקום שאין המים עולים שם וכן הדין ביורה אחד שהכשירו בו כלים ורוצה להשתמש בו בפסח צריך לעשות לו שפה אבל בתחלה קודם שמכשיר הכלים ומכשיר היורה תחלה מן האיסור שבו א"צ לעשות לו שפה דלענין הגעלת הכלים שיעש' בו אין חשש בזה ממ"נ אם כח המים אין מגיע שם להשפה כדי להכשירו גם אין כח בבליעת השפה להפליט ולהבליע בכלים הנגעלים על ידי המים ואם יש להמים כח להפליט משם אם כן מועיל ג"כ הרתיחה שביורה לשפה להכשירו משא"כ בהכשר יורה אחר הגעל' ודאי חיישינן שמא לא הגיעו המים להשפה בכל מקומותיו שקיבל כבר ואחר כן כשיבשל ביורה לפסח ימלאנו ויאסר השפה את התבשיל על כן צריך לעשות בטיט שפה וכ"מ דברי הטור שכתב בשם גאונים מדיח יורה גדולה ומגעיל' ברותחין ומכשירה ושוטפה בצונן ומפליטה תחלה מחמץ ואחר כך מרתיח בה מים רותחים בלי שיעור (פירוש שא"צ למלאותה אלא כפי מה שיצטרך להגעלת הכלים) ומגעיל בהם יורות קטנים וסכינים ועץ פרור וכלי שצריך הגעלה בכ"ר ויזהר שלא ינוחו המים מן הרתיחה שאם ינוחו יהא אסור להגעיל בהם ונטלן ושוטפן בצונן ואח"כ ממלא היורה הגדולה וסובב שפתה בטיט ומגעילה כמשפט הראשון ושופכה ושוטפ' עכ"ל הרי שלא הצריך לעשות טיט אלא במה שרוצה להכשירה אח"כ לפסח. אבל בתחלה כשבא להכשיר היורה כדי להגעיל בה לא הצריך זה והיינו מטעם שזכרתי. ואע"ג דכתב הטור בסוף כמשפט הראשון זה לא קאי רק על ההגעלה לא על השפה ועכשיו נהגו לעשות תחלה גם כן שפה בטיט או להכניס בה אבן והוא על צד היותר טוב דשמא יגע בכלי המוכשר בשפה של יורה וכן מסיק מורי וחמי ז"ל: ויגיעו המים בשפתו. אמרי' בגמ' בזה דכבולעו כ"פ מה בולעו בניצוצות אף פולטו בניצוצו' פירש"י דלא בלעו אלא ע"י ניצוצות שניתזו הרתיחות שם ולא הכניסה לתוך יורה אחרת בשעת בליעת האיסור כך בשעת פליט' אע"פ שלא הוכנס' ליורה אחרת הואיל ונתמלא' יפה מעלה ניצוצות על שפתו ופולט ומיהו גדנפא בעי דאי לאו הכי דלמא לא הוי מסקה ניצוצות על השפה בהאי זימנא. אבל איסור נתבשל בה פעמים הרבה ואם לא העלה ניצוצות כל שעה העלה פעם א' עכ"ל משמע דבמקום שנכנס החמץ תוך היורה אינו מועיל לו הכשר ע"י רתיח' אלא דוקא להכניסו ליורה להכשירה דכלל גדול הוא כפי תשמישו כך הכשירו. וכ' מו"ח ז"ל ולפ"ז בקערות דכופים אותם לפעמים על המחבת או שואבין בקער' מהקדיר' כמ"ש בכלבו צריך להכשירו להכניסו ליורה אחרת אבל לערות עליהם רותחין מכלי ראשון וחפי' ישים עליהם ג"כ אבנים מלובני' דכ"ז אינו נקרא אלא ערוי אבל לא הוי ככ"ר עכ"ל ודבר זה שהחמיר באבנים מלובנים אינו מן הדין אלא חומרא בעלמא דהא כ' בש"ע סי' תנ"א ס"ו דהכשר זה הגעל' בכ"ר וכן הביא שם רמ"א בסעי' ה' בקערות גדולות שיתן עליה' אבנים מלובנו' כו' ע"כ ודאי מהני זה לכל הצריך להגעל' דכ"ר ובלבד שילכו הרותחין ע"פ כולו וצדדיו: כתב ב"י ונ"ל דלפי מ"ש רבינו בשם הרא"ש המצריך להגעיל היור' הגדולה היינו דוקא כשהכלים שהוגעלו בתוכן היו ב"י ולא היה ס' במים כנגדן וההגעל' היתה אחר ד' שעות שהוא זמן איסור חמץ הא לאו הכי אם היתה היור' מוכשרת קודם שהגעילו בה א"צ לחזור ולהגעילנ' עכ"ל ונראה דיש להחמיר לכתחל' גם בזה דהא עיקר ההיתר משום דהוי נ"ט בנ"ט דהתירא. וכבר זכרנו בי"ד סי' צ"ה ס"א בשם הסמ"ק דאסור לעשות לכתחלה נ"ט בנ"ט ואסור לעלות דגים בכלי של בשר כדי שאח"כ יאכלם עם כותח ה"נ כן הוא דאסור לכתחלה היורה וסומך עצמו שיהיה נ"ט בנ"ט. ול"ד זה למגעיל כלי שאינו ב"י עם כלי ב"י כמ"ש בס"ב דשם אין הבליעה ודאית כיון שהכלי טרוד לפלוט אימור לא בלע כלל. כמ"ש שם משא"כ כאן ביורה שהוא בולע ודאי מהכלים שמגעילים בתוכו שהרי אינו מסולק מהם תמיד שנשאר בו הפליטה של הכלי ע"כ הוי אסור לכתחלה וכן נוהגים שמכשירין היור' אחר הגעל' בכל גווני ולפעמים שיש איסור בפליטת הכלים כיון שיש אפשרות להכשירו לא נמנע מזה. ומו"ח ז"ל מחמיר מטעם שיש אפשרות להמתין מע"ל וזה אינו מספיק דהא לכלים שהוא מכשיר בערב פסח קודם זמן איסורו והוא צריך אותם לפסח אבל בדיעבד אם נשתמש בו בפסח לא נאסר אפי' אם הוא בענין שהוכשרו בו כלים כנלע"ד: הנשים נוהגות שלא להשתמש בקדירה ששופכין רותחין על האבן שמכשירין בו כלים מטעם שהריח של חמץ נכנס בו ואין בו ריח ולא טעם דאין בו איסור כלל בפסח:

הזנה אוטומטית ט"ז/אורח חיים/תנג ויש אוסרין. הטעם בטור לפי שמיני חטין מתערבין בהם ובסמ"ק כ' הטעם כיון שראוי לעשות עיסה מהן אתי לאחלופי בשאר עיסה של חמץ וכ"ז איננה אלא חומרא בעלמא ואין לשנות מפני שנהגו כך. ועני"ס ואליינד"ר צריך בדיקה רבה שלא יהיה בהם א' מה' מינים. וקצח שקורין קימ"ל שמעתי מחלקין דאותו שקורין קרא"ם קימ"ל מביאי' אותו ממדינות אחרות אסור בפסח שגרעיניו דומין לדגן אבל אותו הנקרא פעל"ד קימ"ל מותר בפסח לפי שאין צורתו כדגן. ובסי' תס"ד כ' רמ"א שחרדל אין אוכלין בפסח ואיני יודע למה ישתנה מעניס. ונר' הטעם לפי שגידול החרדל הוא בשרביטי' דומה לגידול קטניות ע"כ הוי בכלל איסור קטניות ומ"ש כאן דאם נפלו בתבשיל אין אוסרין מ"מ אם נמצאו במצה אפוי' אסור' ע' הטעם בסי' ת"ס ס"ז: אין בכך כלום. הטעם בטור וז"ל ועוד אפי' אם יש בה נשוכים אינו א' מאלף ומתבטלים הם כשיטחון ואין כאן מבטלין איסור לכתחל' שאינו טוחן כדי לבטלם וזה דלא כהגהות סמ"ק שכ' וז"ל צריך לבררו יפה שיהא בו ס' מאותן שלא צמח ואע"ג דהוי יבש ביבש מ"מ יהיב טעמא בשעת אפיה גם צריך שתהא האפי' קודם הפסח דאי בשעת הפסח אפי' כל שהוא אסור. וע"כ נכון ליזהר שלא יהי' כלל מאותה חטה שצמחה מעורב בתבואה של פסח לפי שרגילות הוא לאפות בפסח עכ"ל. הרי שסובר דאין הקמח מתערב עם הקמח לשויה כחד ממש כלח בלח אלא אחר האפיה שאז נעשה חתיכה א' ממש ומ"ה הצריך לאפות קודם פסח וכ"כ הת"ה סי' קי"ד דלא קי"ל כסמ"ק אלא כסמ"ג דס"ל קמח בקמח מתערב והוו כלח בלח וכ"מ בתו' ע"א דף מ"ד ד"ה איתיבי' כו' שכתבו וי"ל דמיירי בקמח חטין וקמח שעורין שאינו ניכר פי' וע"כ אינו בטל ברוב כיון דהוי מין בשאינו מינו ממילא משמע אבל במינו בכה"ג שפיר בטל ברוב מן התור' וצריך מדרבנן ס' בכל מין במינו בלח. ומ"ה כאן ביש שם ס' מותר לאפותו אפי' תוך הפסח כיון שנתבטל קודם הפסח דאינו חוזר וניעור כמו בלח סי' תמ"ז אלא דקשה ממ"ש הש"ע סי' תס"ו דאם קודם הפסח נתייבש הלחלוחית לא מהני ריקוד דמיפרך ומתערב ואסור לאוכלו והוא מדברי מרדכי בשם מהר"י מוינ"א. וכבר נזכר שם במרדכי בשם הר"י מוינ"א דמה שנתבטל קודם פסח אינו חוזר וניעור וא"כ צ"ל דבדין דנתייבש הלחלוחית לא נתבטל כלל דקמח בקמח אינו מתערב כדעת הסמ"ק שזכרנו וא"כ פסקי הש"ע סתרי אהדדי. וצריך לחלק דס"ל דקמח בקמח אינו מתערב שיהי' נחשב כחתיכ' א' אלא אם יטחון אותם ביחד כמו שהוא ל' הטור שכ' ומתבטלים הן כשיטחון כו' דמשמע הטחינ' עושה תערובות כאלו הם חתיכה א' וזה הוי כאפיה לדעת הסמ"ק כמ"ש מ"ה התיר בש"ע ורמ"א כאן אם יש ס' כיון שנעשה התערובות קודם הטחינה אבל בסי' תס"ז דבא החימוץ אחר הטחינה דנתייבש הלחלוחית שעל השק ונעשה חמץ וא"כ בתוך הפסח אסור לאפותו לעשותו כחתיכה א' מ"ה גם קודם פסח אסור לאפותו דודאי אתי לאפותו גם בפסח ובזה מחמיר טפי מסמ"ק שמקיל באפייתו קודם הפסח כנ"ל ליישב דעת הש"ע שכאן הוא מיקל בצד א' יותר מסמ"ק ובסי' תס"ו מחמיר מצ"א יותר מסמ"ק דהיינו במקום שהיא מותר אז מותר אפי' תוך הפסח ובמקום שיש איסור אסור אפי' קודם הפסח. אבל מדברי התוס' שזכרתי מבואר שקמח בקמח מתערב תכף שנפל שם ע"ש ממילא יש היתר כשנתערב קודם הפסח אפי' אחר הטחינ'. ובלבוש פסק כאן כסמ"ק שיש לאפות קודם פסח בדגן שצמח קצתו. והנלע"ד כתבתי שנכון כפסקי הש"ע: ועכברים שאכלו במקום אחד משק של קמח דינו מבואר בסי' תס"ו שיש לאחוז המקום ההוא ביד והשאר יאכל כמ"ש אי"ה בסי' תס"ו (ג) קמח מן השוק. הטעם דלא מחזקי' איסורא ונראה דאפי' במקום שנוהגים ללתות החטים אימר לא לתת בדרך שנתחמץ אף שאין אנו בקיאין ובמקום שטוחנין החטים ברחיים שטוחנין המלצי"ן אסור אפי' בשעת הדחק כי חמץ גמור הוא: האידנא אסור ללתות כו'. ע"כ אסור ליקח חיטים מן בעל הרחיי' שלוקח מדות כל השנה דרגילי' הטוחנים להדיח החיטים תחלה ויש לגלו' דבר זה להמון עם למען ידעו שיש איסור בזה: צריכים כו'. ומצוה מן המובחר ליקח חדשים שלא היה בהם קמח כי ע"י כיבוס יש לחוש שנדבק הקמח בשק טפי כנ"ל גם מן הדין נ"ל דאסו' וראיה ממ"ש הרא"ש בפ' כ"ש כ' אבי עזרי מעש' היה ששרו מעט מורסן ושפשפו בהן אווזא בפסח ואסרו א"א משום דאית בעור נקבי' ואמרי' בהעור והרוטב ואי אית בי' פילי אסור וכ"ש בשקי' שעשוי נקבים באריגתם ודאי נדבק שם הקמח ע"י הכביסה ואינו יוצא משם. גם המפות שעושין עליהם המצות יש חשש זה ויותר טוב לעשות מצות על השולחן החלק בלא מפה וכל ירא שמי' לא יסמוך על הכביסה ואשרי מי שנזהר: שאין אוכף כו'. כי הקמח מתחמם בזיעת הבהמה: יום או יומים. ומהרי"ו כת' ג' ימים:

הזנה אוטומטית ט"ז/אורח חיים/תנד לא בפת סובין. דאינו לחם לענין חלה: דהוי כאשיש'. ובגמ' אמרי' לחם עוני פרט לאשישה פי' גלוסקא גדול': שאין זו משומרת לשם מצה. פי' לשם לחם הקרוי מצה אבל י"א ס"ל דדוקא באכילתן תליא מלתא: במצ' גזול'. באשר"י יליף בפ' כ"ש מדאמרי' לענין מעש' שני שאין יוצאין בו ידי מצה לר"מ בפשיטות אבל באתרוג אינו פשוט כ"כ דאיכא למימר הא דכתיב לכם היינו למעט שאול' וגזולה אבל מעשר שני לא אתמעט משא"כ במצ' דכתיב ב' פעמי' עריסותיכם אתמעט נמי מעשר שני א"כ כ"ש שאול וגזול. ולפ"ז אית לן למימר כי היכי דמצה גזול' פסול' ה"נ מצה שאול' דהא גבי אתרוג כי הדדי נינהו אלא דאין האמת כן דשאני גבי אתרוג דהדר בעיני' ע"כ אפי' כ"ז שהוא בידו מיקרי אינו שלו דהוי שאול בעלמא בידו אבל מי ששואל מצה מחבירו נתכוין לאוכל' ודמים הוא שחייב לו הוא בעדו או מצה אחרת נמצא שזו עכשיו שלו ממש אלא דחוב יש לו בידו לשלם לו ודומ' למי שלוה מחבירו מעות דלהוצאה ניתנ' וקידש בהם אשה דודאי מקודשת לו כיון שאינ' חוזרת בעין ומעות בעלמא יש לו בידו כנלע"ד דיוצא במצ' שאול' ול"ד לאתרוג בזה וק"ו הוא מגזל קמח ואשמו בידו:

הזנה אוטומטית ט"ז/אורח חיים/תנה אין לשין כו'. וז"ל הרא"ש מפני שבימי ניסן המעיינות רותחין ועדיין ימות הגשמים וחמ' מהלכת בשיפולי הרקיע הילכך ממלא מבערב ומצטננין עד למחר. כ' אבי עזרי לפי טעם זה השואב בבוקר ומניחן עד הערב שפיר דמי אבל רא"מ הי' מפרש לפי שהחמה מהלכת בלילה תחת הארץ הלכך אין להם תקנ' אלא שלא יהיו בליל' במחובר ולפ"ז השואבין בתחילת הלילה מותרים מיד ואסור לשואבן אחר תחילת הלילה עכ"ל וז"ל סמ"ג אומר הר"א ממי"ץ ואפילו לכתחילה לשין בהן היכא דלא אפשר כדאמר בשילהי כ"ש דרש רב מתנא בפפוניא אשה לא תלוש אלא במים שלנו למחר אייתו כ"ע חצבייהו לגבי' שהיו סבורים שלנו היינו המים של רב מתנא אמר ליה אנא במים דביתו קאמינא פי' שהיו מלינים בלילה ולא מצינו שהתענו מלאכול ופירש"י הטעם דמים שלנו לפי שהחמ' מהלכת בימי ניסן שהוא עדיין ימות הגשמים כו' ולפי טעמו השואבן בבוקר ומשהן עד ערב מותר ומההיא דפפוניא אין ראיה אך צ"ל הטעם לפי שהחמה מהלכ' בלילה תחת הקרקע: ולפ"ז השואבן בתחילת הלילה מותר מיד ולפ"ז אסור לאחר שאיבתן לאחר התחלת הלילה עכ"ל הר"מ והר"י בר נתן פסק בפי' בפסחים אסור לאפות קודם ע"ה ואם אפו ראוי לאסור האפוי דאימור סוף הליל' גורם הצינון אמנם אין שייך איסור זה אלא לפירש"י ולא לפי' הרא"מ עכ"ל. הר"מ המזרחי כ' על מ"ש הסמ"ג ולא מצינו שהיו מתענין מלאכול נראה שהי' בתוך הפסח שהיו לשים במים שלא לנו וכשא"ל אנא בדביתו קאמינא מסתמא התיר להם ללוש במים שלא לנו שא"ת שבאותו יום לא אכלו מצה אלא פירות למה לא הזכירו זה בתלמוד ללמדינו זה וליכא למימר שהתיר להם המצות האפויות שהיו שוגגין בלישתן דדוקא עברה ולשה הוא דאסר רב אשי אבל שוגג לא ולא שיתיר להם לכתחלה דהא מסתמא ביערו כל המצות שלהם קודם שהלכו אצלו משום איסור חמץ (ולפ"ד לא היה צריך לזה דא"כ גם ע"ז קשה ה"ל לתלמוד להזכיר חידוש זה דשוגג מותר) שאם היה בשבת שלפני הפסח מאי ולא מצינו שהתענו דקאמר והלא בע"פ כבר אכלו חמץ ד' שעות ובערב כבר יכלו ללוש במים ששאבו בבוקר שכבר עברו עליהם י"ב שעות כדעת רש"י או שישאבו בתחילת הליל' שהן מותרים מיד כדעת הרא"מ כו' אך ק' מנ"ל דההיא דרשה היתה בתוך הפסח דלמא בשבת שלפני פסח הית' והתיר להם בע"פ משום קיום מצות דאכילת מצה ולא בתוך הפסח דאין שם קיום מצוה ע"כ דברי המזרחי. ומהתימא עליו לפי סברתו שהקש' דלמא בשבת שלפני פסח היתה למה הוצרך להקשות משום קיום מצות מצה ה"ל להקשות דלמא דרש להם בשבת שלפני פסח דלא ישאבו אלא במים שלנו וסברו מים של רב מתנא ולמחר בע"פ אמר להם שישאבו בע"פ בתחלת הליל' כדעת רא"מ דלא יצטרך לחלק בין לילה ראשונ' בין שאר הפסח דזהו חילוק דחוק כמ"ש עליו ב"י דכל שיש איסור חמץ אין חילוק בזה או ה"ל להקשו' מ"ש הוא עצמו להוכיח שסובר הרא"מ דהיה הדרש' בפסח ולא בשבת שלפני פסח וע"ז ה"ל להקשות מנ"ל להרא"מ באמת שלא היה בשבת שלפניו וכבר הרגיש בזה בב"י ולע"ד נרא' דאדרבא ס"ל להרא"מ דבשבת שלפניו הית' הדרש' כדרך כל הרוצה ללמוד וללמד הל' פסח קודם פסח ומ"ש המזרחי דהא כבר אכלו חמץ ד' שעות בע"פ ולערב ישאבו ויאפו תמהתי למה לא דקדק הרב מזרחי ל' הרא"מ שאמר שהתענו מלאכול ולמה לא אמר שהתענו לחוד והאי מלאכול שפת יתר הוא לכאור' אלא נראה דלאו תענית גמור כל היום קאמ' אלא על זמן האכיל' שהוא תחל' הליל' ממש דממהרין לאכול שלא ישנו התינוקות כמ"ש סי' תע"ב ותו דס"ל כמ"ש הטור בסי' תנ"ח בשם הר"י הכהן שבליל י"ט אין לטרוח ביו"ט לאפו' מצה מ"ה ניחא כאן וה"ק שא"ת ששאבו בתחלת ליל פסח ויתעכבו בשאיב' ובליש' ועריכה ואפיה יתבטל זמן אכיל' שהוא ע"פ הדין וע"כ אמר ולא מצינו שהתענו מלאכול פי' זמן האכילה הראוי' אלא ודאי שהתיר להם ללוש מיד במי' שלא לנו בשלמא לרש"י אין ראי' דאיכ' למימר שהיו להם מים אחרים בבתיה' והיו ממתינים עד אחר חצות ואפו מצות אחר י"ב שעות ואכלו בערב אבל לפי' רא"מ יש ראי' כמ"ש ובזה מתורצים גם קושית אחרות של המזרחי שהביא ב"י ע"ש. כ' עוד המזרחי לדעת הרא"מ צ"ל שהוא סובר שאם שאבן קודם תחילת הלילה בעוד השמש על הארץ אין ללוש בהם מפני שצ"ל ביום מחוברין בקרקע שהקרקע ביום קרה ומקררתן דאלת"ה אין ראי' מפפוניא אף לפי דבריו דמצינו למימר שלשו מה שנשאבו ביום וכ"נ מדאמר השואבן בתחלת הלילה משמע הא אם שאבן קודם תחלת הלילה או אחריו לא עכ"ל. והב"י חולק ע"ז דא"כ היכי קאמ' דאין לשין אלא במים שלנו דלילה מאי עבידתי' דאם נשאבו בעוד השמש על הארץ או אחר תחילת הלילה אפי' לנו אסור. ואם נשאבו בתחילת הלילה אפי' לא לנו מותר אלא ה"ל למינקט אין לשין אלא בנשאבו בין השמשות וע"כ פי' דלדעת רא"מ ג' חלוקים יש בדבר נשאבו ב"ה מותרין מיד נשאבו אחר תחילת הלילה צריך להמתין עוד יום ולילה נשאבו ביום צריך להמתין אותו יום ולילה שאחריו והיינו דאמר במים שלנו עד שילינו לילה א' שלימ' ויתקררו בקרירת' וכשנשאבו אחר תחילת הלילה הטעם מפני חום השמש שתחת הקרקע וכשנשאבו ביום אע"פ שהקרקע היא קר מ"מ אינם מתקררין מרתיחתן עד שיעבור עליהם י"ב שעות וכיון שהעולם חם ביום והמים מתחממין בשעת שאיבתן ע"י תנועתן כמ"ש הרי"ף והר"ן אינם מתקררין עד ליל' א' אבל בנשאבו ב"ה אע"פ שמתחממין בשעת שאיבתן ע"י תנועתן סובר הרא"מ כיון שהעולם קר באותה שעה מיד הם מתקררים. ולפ"ז הא דאמר השואבן בתחלת הלילה מותרי' מיד ה"ק דאז הם מותרים מיד אבל אם שאבן קודם תחלת הלילה בעוד השמש על הארץ או אחר תחילת הלילה אסור עד שיעבור לילה שלימה והא דאמר אין להם תקנה אלא שלא יהיו בלילה במחובר לאו למימרא דאין להם תקנ' לעולם אלא ה"ק דתקנ' די"ב שעות בתלוש לא אהני להו כשישאבו ביום או אחר תחילת הלילה אלא ליל א' שלימ' עכ"ד הב"י וק"ל טובא בפי' הרב"י דהא קפידת הלילה היא מא' משני דרכים דהיינו או מפני שבשיעור ליל' יצטנן הרתיח' שבה כבר כפירש"י או שבליל' עצמה יש בה רתיח' כפי' הרא"מ ולפי דברי הב"י של הרא"מ בנשאבו ביום נתחממו מחמת תנועתן ויצטרך להמתין ליל' אחת כדי שיתקררו ובשואב בלילה הם רותחים מצד הלילה להרא"מ א"כ יסבור הרא"מ תרי כוחות יש בליל' הא' קירור ותיקון על רתיחת' שנשאבו ביום והשני רתיחת המים במחובר בלילה למה כ' הרא"מ בנשאבו ב"ה שמותרין מיד מנליה הא כיון שעכ"פ יש רתיחה מחמת תנועת השאיבה ודאי גם בזה צריך לילה אחד שלימה לקרר כמו ביום. ומ"ש בית יוסף בזה כיון שב"ה קר מיד הם מתקררים הוא דבר תמוה מאוד דמנליה לר"מ שהרתיחה יתקרר ברגע א' כמימרא מיד כששואבן. ותו כיון שרתיחת היום ע"י תנועתן ורתיחת ב"ה שוין הם למה לא סגי בשואב ביום במה שימתין עד ב"ה ויתקררו כמו דסגי בנשאבו ב"ה. ואדרבה ק"ו הוא שיועיל קירור ב"ה לרתיחת שאיבה ביום שהוא זמן מרובה כיון שיועיל קירור ב"ה למה שנשאב ב"ה כיון שהרתיחות שוין ואיני יודע מקום ליישב דברי רבינו בעל ב"י בזה ומה חשש על ככה: ותו מה שדחק עצמו לפ' לשון אין להם תקנ' שזכר הרא"מ ועל מה שקשה מאי מייתי הסמ"ג ראיה מפפוניא מכח פי' הרא"מ ולא מפרש"י הא גם להרא"מ אין ראיה דשמא שאבו בתחלת הלילה פי' ב"י דהראיה של הסמ"ג היא מדאיצטריך הגמ' למיכתב האי עובדא דבפפוניא שהוא שלא לצורך ש"מ דקמ"ל דהיתר ללוש במים שלא לנו בשלמא לרש"י אין ראיה די"ל דקמ"ל דיש היתר כשישאבו בבוקר וימתינו עד הערב משא"כ לרא"מ דלא סגי בכך א"כ ודאי נכתב בגמ' האי עובדא כדי להשמיענו דמותר מים שלא לנו היכא דלא אפשר אלו דבריו של ב"י אף שאין זה לשונו: ותמהתי למה נטה הרב כאן מדרכו דרך האמת בכל מקום ונטה עצמו לצד פלפלתא חריפתא ולפ' מה שלא עלה על דעת הרא"מ דהרי זכר הוכחתו מחמת שלא מצינו שהתענו מלאכול והרב"י השליך הוכח' זו וכ' הוכחה אחרת דהיינו למה הוצרך למיכתב האי עובדא בגמ' מה שלא נזכר בדברי הרא"מ ותו דלפי פלפול הב"י אף אנו נאמר דגם להרא"מ אין ראי' די"ל דקמ"ל תלמודא דהאי מים שלנו היינו מים דביתו פי' לילה ממש בעי' ולא שיעור לינה כמו לפירש"י דמהני אפילו ביום וזהו ודאי ראוי להודיענו בתלמוד ומו"ח ז"ל פי' ג"כ דלהרא"מ מהני לינת ליל' לנשאב יום ושיכל את ידיו לפ' גם דברי המזרחי שסובר כן והתרעם על ב"י שפי' בדברי המזרחי פי' מוטעה אלא דגם המזרחי ס"ל כן אלא דבשואב בליל' פי' דאין להם תקנה לעולם ותמוה הוא דהא בהדיא כת' המזרחי הא אם שואבן קודם תחילת הלילה או אחריו לא הרי מבואר דקודם הוי כלאחריו ממש ואין חילוק ביניהם. ותו דאין שום סברא לעולם לחלק בין פסול דמחמת רתיחת היום ובין פסול דרתיחת הלילה דמה נשתנה זה מזה ומי הוא הנביא שיגיד לנו שיש חילוק בזה דבגמ' לא הוזכר מזה כלל אלא לנו בעינן בלי שום תנאי. והנלע"ד דפי' הרב המזרחי בדעת הרא"ם הוא האמת הברור והוא בדרך הזה דלרש"י אין רתיחות לליל' מצד שהוא ליל' כלל אלא מצד שעדיין ימות הגשמים הם והמעיינות רותחים תמיד ביום ובליל' ולא בא הליל' אלא לתיקון הרתיחה והיינו שבזמן לילה יתקרר וא"כ ג"כ בממתין ביום שיעור לילה די בכך והרא"ם ס"ל דליל' דנקטו כאן היא בשביל שיש בה רתיחות מצד שהשמש הולכת תחת הארץ וביום פשיטא דיש חום השמש על הארץ ובודאי יש רתיחו' אלא דקמ"ל בגמ' דגם בלילה יש רתיחות כמ"ש ורתיחות הלילה ודאי אין לנו לו' דוקא כשהם מתחממים כל הליל' כולה דוקא יש רתיחות הא אם נפחת משיעור כל הלילה לא אין לנו לו' כן דא"כ למה הקפידו על לינת לילה שיהיה בתלוש הלא די במה שיהיו מקצת הלילה בתלוש אלא ודאי דגם במקצת הלילה יש חימום ועכ"פ ברוב הלילה. ודבר זה א"א להתברר ע"כ הרחיקו חכמים שיהיו תלושי' כל הלילה וגם זה לא ממש כל הלילה אלא אם בהתחלת' ממש נשאבו לא קבלו עדיין רת חות באותו משהו שהי' בלילה ולזה נקט הרא"מ היתר בנשאבו תחלת הליל' דמשמע בליל' ממש אלא שהוא שיעור קטן. והטור כ' והשואבן בערב עד שקיעת החמה מותרין מיד הוא בא להרחיק מן העביר' עוד ביותר שיזהר מלשאוב אפי' בהתחלת הלילה משום הטועין ונמצא דלק"מ מ"ש הב"י הל"ל אין לשין אלא במי' שנשאבו ב"ה דהאמת אין כן דאף שנשאבו בהתחלת הלילה מותר דג"ז מקרי מים שלנו ואין איסור אלא בנשאבו חלק גדול קצת בלילה וביום פשיטא ליה להרא"מ דאסור ולא מטעם שזכר הרב המזרחי לשיטת הרא"מ דבעי' שיהיה כל היום קריר מחמת קור הקרקע דע"ז ודאי יש להשיב כשישאבו ביום וישימם במרתף או במערה יתקררו ג"כ כמ"ש ב"י בזה. ותו דאם יש חימום ביום מה מועיל קרירת הקרקע אין זה אלא תימה אלא העיקר דיש חימום ביום ובלילה דביום השמש על הארץ ומחמם המים ובלילה השמש תחת הארץ ומחמם ונמצא שאין היתר אלא בשעה שאין חימום והיינו בתחיל' הלילה וכ"ש ב"ה שקודם לו וכל הנאסר דנשאב בשע' שיש רתיח' הן ביום הן אחר תחלת הליל' אין לו תקנ' כלל דה"ל כמים חמין שאין צינון מועיל בהם כלל וכל זה למד הרא"מ מל' התלמוד אין לשין אלא במים שלנו דא"ל דביום מותר הל"ל אלא בנשאבו ביום וגם א"ל דבמקצת הלילה אפי' בהתחלה אסור דהל"ל אלא בנשאבו ב"ה או אין לשין במים שנשאבו בלילה אלא ודאי דגם בליל' יש היתר דהיינו בהתחלת' ולזה אמר שלנו דהיינו כדרך הלינה שהיא קרוי' ע"ש רוב הלילה שזה קרוי לינה גם אצל האדם ובזה אנו לומדין שאם שאבן בתחלת הליל' קרוי' שפיר מים שלנו ונמצא דברי הרא"מ וסמ"ג נכונים וברורים דהרא"מ אמר דיש ראיה דלכתחלה יש להתיר במים שלא לנו היכא דלא אפשר דאל"כ מה עשו בני פפוניא אחרי שנודע להם האיסור כדי לאכול בערב בשעת אכילת מצה דהיינו בהתחלת הלילה תיכף דאז היה צריך לשאוב וללוש ולאפות ואין דבר זה כדאי להסתירו והיה לבעל התלמוד להשמיענו דדחינ' המצוה בזמנ' עבור זה אלא ודאי שזה אינו דמותר אפי' לכתחלה היכא דצריך לכך ודברי הסמ"ג במ"ש הר"י בר נתן שכ' דאסור לאפות קודם ע"ה דשמא סוף הלילה גורם הצינון וכ' ע"ז אמנם אין שייך איסור זה אלא לרש"י עכ"ל מדתלי ענין הליל' בצינון משמע שיש להריב"ן פי' אחר בדברי רש"י דהיינו שיש רתיחות מצד שהם ימות הגשמים והמעיינות רותחין וצריך צינון והצינון לא תלוי בזמן אלא דוקא בליל' שאז יש צינה אלא שגם בלילה עצמה י"ל דוקא סוף הלילה גורם הצינון כיון שרוח צפונית מנשבת אז כמ"ש הסמ"ק ע"כ כתב הסמ"ג אמנם אין איסור זה אלא לרש"י לשון אמנם משמע דלא ס"ל לריב"ן כרש"י שהביא הסמ"ג תחלה שבי"ב שעות תליא מלתא אלא דוק' בלילה דבצינון דלילה דוקא מישתרי אבל להרא"מ אין שייך איסור זה דסוף הליל' משום גורם הצינון דלהרא"ם לא תלינן צינון בלילה כלל אלא הליל' משתמש' לאיסור דוקא וא"כ מה לי לסוף הליל' או לתחילת' דאם נשאבו אחר תחל' הליל' תיכף נאסרו לעול' ואם בהתחל' הליל' אין כאן איסו' כלל א"כ מה לנו לעמוד השחר ונשא' עלינו לתרץ קושי' הרב"י על הרב המזרחי דבהג"מ אח' דברי הרא"ם ויש אוסרין כשנשאבו מבע"י אף כי לנו אח"כ כל הליל' ולדעת המזרחי היא סברת רא"מ ומאי ויש אוסרי' עכ"ל ותמהתי ע"ז דהא ב"י דחה אותה סברא שיהי' אסור אף בלינת לילה כשנשאבו מבע"י בכמ' הוכחו' לפי דעתו והרי בפירוש מצינו סבר' זו ליש אוסרי' וא"כ למה לא נייחס סבר' זו גם לרא"מ ולשון יש אוסרי' שזכר הגמ' הנ"ל אין מזה סתירה לדברי המזרחי כי בדברי רא"מ לא נזכר בפירוש איסור מבע"י כמ"ש היש אוסרים וכן תמצא בדברי הטור סי' תס"א אחר שכ' דברי ר"ת כתב ויש אוסרים ור"ת עצמו אלא שלא זכרו בפי' והדברים שזכרנו נזכרים בפי' בסמ"ק סי' רנ"א וז"ל ואין לשין אלא במים שלנו ויש מחמירין לשאוב המים בין היום ובין הלילה ומורי הר"ר יצחק אומר לא ניתנה תורה למלאכי השרת ועוד דה"ל למיתני שלנו כל הלילה אלא אין לינה רק מחצי לילה עד ע"ה שאז רוח צפונית היא מנשבת עכ"ל הרי מבואר כמ"ש דהיש מחמירין הוא דעת הרא"מ דבתחלת הלילה מותר רק מחמירין שלא לשאוב אפי' בתחלת הלילה רק בין היום ובין הלילה ומורי הר"ר יצחק אומר כיון שמצד הדין מותר בתחלת הלילה ואנן אינן מלאכי שרת לכוין איזה זמן מיקרי התחלה ע"כ בודאי מצד הדין הוא מחצי לילה עד ע"ה: ולענין הלכה כ' ב"י נקטי' לשאבן מבע"י או ב"ה ואין לשין בהם עד שיעבור עניהם הלילה כולם עכ"ל מ"ש מבע"י הוא לשיטתו שפי' דברי הרא"מ דבנשאבו ביום יש להם תקנה בלילה אח"כ אבל לפי' הרב המזרחי דבנשאב ביום ונשאב בלילה אחר תחלת הלילה אין תקנה לעולם ופי' זה הוא האמת גמור כמ"ש א"כ אין לנהוג לשאוב מבע"י אע"ג דאין לאסור השואבן מבע"י ומלינן אח"כ דיש לו לסמוך על דברי רש"י מ"מ לכתחלה ראוי להתרחק מלשאוב עד כי תשקע החמה והמתאחר קצת הוא מרויח טפי כי אפי' בתחלת הלילה יש היתר גמור כמ"ש וא"כ כל שספק לו בשקיעת החמה יאחר ולא יקדים עצמו ויוצא לד"ה וכ"כ המרדכי בפ' כ"ש וז"ל ועוד כתבו קדמונינו נהגו לשואבן אחר שקיעת החמה ובה"ג כ' מצוה למימלי מיא ביני שימשי וכוכבי עכ"ל וכן יש לנהוג הלכה למעשה: לכתחלה יש לשאוב כו'. דרש"י כ' דעיקר הקפידה במים שלא לנו הוא במעיינות ובורות דהם רותחין אבל לא נהרות שבניסן אין החמה מהלכת במים אלא שחשו חכמים לרוב עיירות שאין להם אלא מי בורות ומעיינות והכל בו כ' ע"ז ואין זה כלום שאף בנהרות המושכים מכה עליהם חום השמש ביום ומחממן ע"כ טוב עכ"פ לכתחלה לשאוב מהנהר כ"ז שאפשר: אין לשפוך כו'. הטעם במרדכי דליל שמורים הוא לה' וכ' עוד ואפי' בשאר לילות של פסח דשומר פתאים ה' וחלילה שיארע דבר תקלה במצות השם עכ"ל ומ"מ נראה דבשאר לילות יוכל לשפוך אותם אם אפשר לו בקלות להיות בלי אותם מים משא"כ בליל דקודם פסח דהם של מצות מצוה אסור לשפוך אותם דהוי מזלזל במצות ומראה עצמו כמחזיק בדעתו שאין המצוה מגנת עליו מהתקלה וקל בעיניו מאמר הכתוב שומר מצוה לא ידע דבר רע: ברזל. הברזל שמשים תוך המים יזהר שישים אותו בענין שלא יצטרך להכניס ידו בשעת לישה כי ידו מחמם המים גם יהי' הברזל נקי (כ"כ מהרי"ל): בסיסטירנ"ה. הוא חדר הבנוי תחתיו וסביבותיו והרי הם כמכונסים בכלי ואינם מרתיחים מחמת חמה המהלכת תחת הקרקע שהרי הבנין מפסיק ביניהם לקרקע אלא שכ' ב"י שהוגד לי שמים אלו בחורף הם חמין כמו מי באר וע"כ אין להקל בדבר אם לא בשעת הדחק דהיינו סמוך לשאיבתן: ואפי' בלא דחק כו'. הרא"מ וסמ"ג וסמ"ק מתירין אפי' לכתחלה במקום שלא אפשר בענין אחר ונראה דבלילה ראשונ' יש לסמוך עליהם כדי שלא יבטל מ"ע דאכיל' מצה כיון דבשוגג מותר אבל לא בשאר הימים אלא יאכל דברים אחרים: הב"י הביא דברי המרדכי שכ' וז"ל מעשה אירע בפסח שחל בא' בשבת וגם נפל' התקופה בליל ה' שלפניו ואעפ"כ לא חשו ולשו במי' השאובין בלילה וכ' רי"ח דאין להקפיד דכתיב שומר מצוה לא ידע דבר רע וכת' אח"כ המרדכי שלא אפו רק לצורך יום א' דאין י"ט מכין לחבירו גם הרוקח הביא דין זה אלא ששם כתוב שבליל ו' נפל' תקופ' רק ששם כתוב מעשה שהיה פסח בשב' ובודאי הוא ט"ס דמוכח וצ"ל בא' בשבת ודברי ב"י בזה מחוסרי' הבנ' לכאור' ורבי' מסתפקים כו' ונ"ל דבריו דהוא הבין שבליל שבת נפלה התקופה והיו שואבים מים בליל' ואפו מצות בליל מ"ש דהיינו ליל א' דפסח ובדרך זה מתפרשים דברי המרדכי ולא היו רוצים לשאוב בליל מ"ש דס"ל כרש"י דלעיל דבעי' י"ב שעות בכל גווני ולא חששו להתקופה שהיתה בשעת השאיב' וכת' בזה ר"י חסיד דשפיר עבדי דשומר מצו' כו' וממילא ס"ל דאופין בליל י"ט שחל בא' בשבת דאל"כ אלא אופין בע"ש אין מקום לפרש דברי המרדכי וכ' ב"י עוד דאפילו לפ"ז לא מתיישבים שפיר דברי המרדכי דיש לתמוה למה עברו על סכנת התקופה ולא שאבו מע"ש ביום ותירץ דשמא ס"ל דביום אין לו תקנ' כדעת הרא"מ וכפי' המזרחי בו וז"ש ב"י ואפשר דס"ל כמי שאומר דכל כה"ג לא חשיבי מים שלנו והיינו המזרחי אח"כ הקשה ב"י למה נסתפקו שם בשאיבת ליל שבת מחמת התקופה דמשמע דבלאו התקופה לא ה"ל לשום ספק הא אפי' בלא"ה יש איסור מחמת שאיבה בשבת וא"ת דכה"ג הותר בשבת תקשה לך הא ה"ל אפשרות להיות נזהר גם מהתקופה דה"ל לשאוב בע"ש ב"ה קודם התקופ' שהיתה בליל' מאי אית לך למימר דהיו מתייראין מאיסור שבת א"כ כ"ש קשה איך שאבו אח"כ בלילה ועוד למה היו חוששי' מהתקופה כלל כיון שלא היתה בשעת הליש' וע"ז השיב דס"ל דכל מים שהיו בתלוש בשעת התקופה יש סכנ' אפי' אח"כ ולא בא לתרץ בזה אלא קושיא אחרונה לאוד כנ"ל לפרש דברי ב"י לפי הבנתו. ומו"ח ז"ל כ' דרך אחר לפרש דבריו לפי הבנת ב"י ולא נייח לי כלל אבל האמת בדברי המרדכי דלא כדרך הב"י אלא דשאבו המים בליל מוצאי יום ה' רק שאח' שאיבתן היתה התקופה בלילה ההוא או בליל שבת דאין בזה נ"מ ומ"ה לא כ' המרדכי בליל ו' אלא בליל ה' שלפניו ואפו המצות בליל י"ט וקמ"ל שם שני דינים הא' מצד התקופה שאין מזקת במה שלשו מהם מצות אף שעבר' עליהם בתלוש שנית שבאותו ליל' לא היו אופי' רק לצורך יו"ט א' והני תרי דינים לא תלוים זה בזה אלא במעשה ההוא נתחדשו שני דינים ע"כ כ' המרדכי וגם נפלה כו' כלו' שעוד חידוש היה שם אבל בשבת פשיטא שאין שואבין כמ"ש הרוקח דדמי לממלא מים לגינתו וחורבתו בשילהי עירובין וא"כ כל קושיות של ב"י לא שייכים כלל להקשותם כנלע"ד:

הזנה אוטומטית ט"ז/אורח חיים/תנו מחוק' ולא גדושה. במרדכי בשם ריב"א כתוב וז"ל נלמדה משל כ"ג שהיתה מדתו כמו כן עשירית האיפ' והיתה גודשה בתוכה כדאמרינן בפ' שתי מדות עכ"ל פי' אין לשער רק כמה שנכנס קמח לכלי בלא גודש דהא הכלי עצמו מחזיק עשירית האיפה שהיא מ"ג בצים וחומש ואם יגדוש יהי' מותר על שיעור זה וכ"ת ה"נ דצריך מותרות של גידוש זה אינו דנלמד מכ"ג דאי' שם כל המדו' היו גודשות חוץ משל כ"ג שהית' מחוקה מפני שגודשה בתוכ' פי' הכל היה שוה בענין הקמח אלא שהכלים היו חלוקי' דשאר מדות הי' הכלי עצמו אינו מחזיק שיעור החלה אלא עם הגודש דוקא אבל מדה של כ"ג היתה גדולה מוחזקת בעצמה שיעור חלה אם כן לא היה רשאי לגדוש דהוה מותרת ומפרש שם רש"י ותוספות הטעם מפני שצריך לחלק מחצית' בבוקר ומחצית' בערב ואם תהי' כמו שאר המדות שיצטרך לגדוש ישפוך מן הסולת לארץ קצת. כלל העולה מזה דאין ליקח יותר משיעור חלה בכל המדות אך שיש חילוק בכלי עצמה א"כ כלי שלנו שהיא עצמה מחזקת שיעור חלה אין לגודשה דלא ליהוי מותרת כמו בכ"ג דיש איסור בפסח ביש מותרות משום חימוץ מה שאין כן בכל השנה כ"ז פשוט וב"י כת' שאין ראיה מכ"ג דאדרבה איכא ראיה איפכא מהתם לומר שאותה מדה היתה גדולה כל כך שכשהיתה נמחקה היה בה עשרון גדוש עכ"ל אין לדבריו הבנה כלל דמה עשרון גדוש דקאמר הלא כולן היו שוות כמ"ש ומו"ח ז"ל כתב שריב"א לא פי' הטעם כמ"ש רש"י ותו' שזכרתי ולא הרגשתי בזה דודאי ס"ל כן ואינו לומד משם אלא שלא יהיה מותר על השיעור כשהכלי מחזיק בעצמו שיעור חלה וזה פשוט לע"ד: מותר בדיעבד'. דהא שיעור חמץ אינו אלא כדי הילוך מיל אפי' מונח בלא עסק אלא לכתחלה חשו שמא לא יספיק בידו לכל הצורך לעיסה גדולה יותר מכשיעור ויהיה כמו פנוי קצת מעסק ואסור לכתחילה יותר מבשיעור ואם אינו לש אלא עיסה א' יעשה בריוח שיעור חלה ואין כאן חימוץ משום האי פורתא (ב"י בשם סה"ת):

הזנה אוטומטית ט"ז/אורח חיים/תנז טוב לקרב העיסות. כ' ב"י שיגעו העיסות זו בזו עד שידבק מעט מזו לזו וכ"כ רבי' בי"ד סי' שכ"ה עכ"ל ובגמ' איתא בלשון נושכות זו בזו ובי"ד סי' שכ"ה הבאתי דברי ת"ה דצריך שאם יתפרדו יתלשו א' מחבירתה מעט וא"כ כל שהעיסה נילוש בקשה אע"פ שהם מונחות זע"ז אינ' נדבקין יחד ואין כאן צירוף ע"כ יש לעשו' ע"י צירוף כלי וכ' ב"י שכלי שאין לו בית קיבול כ' רמב"ם שהוא ספק אם מצרף ואם מכסה הפת במפה חשיב כמו כלי ומצרפן ע"כ וכן יש לנהוג: דשמא יש בהן א' כו'. וחיישי' שמא אח"כ יבוא לידי חיוב מחמת צירוף ונמצא אוכל טבל כ"כ הרא"ש פ"ק דביצה כמ"ש בסמוך וכ' מו"ח ז"ל לכאורה משמע מל' רבינו דצירוף סל מהני אפי' אם אינן נוגעים גם בי"ד סי' שכ"ה כ' בסתם הסל מצרפן אבל בסמ"ק הלכות חמץ כתב דוקא שיגעו יחד וכ"כ התו' בפ' א"ע דף מ"ו בד"ה הואיל ומדברי הרא"ש בה' חלה נראה שהסכים לזה שכ' וז"ל ר"א לא בעי נשיכה אבל נגיעה בכלי בעי כו' וצ"ל דרבינו קיצר בזה עכ"ל וז"ל התו' פ' א"ע שם מיהו נ"ל דאם נתונה לסל בעי' נמי נגיעה בהדדי משום נטילת חלה מן המוקף כו' עכ"ל וא"כ דלא הצריכו הנגיעה אלא דליהוי מן המוקף אבל משום צירוף שיעור חלה די בצירוף ע"י סל אפי' לא נגעו בהדדי ע"כ יפה עשו הטור והש"ע שלא הצריכו כאן נגיעה דאנן קי"ל לא בעי' מן המוקף כמ"ש רמ"א בי"ד סי' שכ"ג דעיסה שנתחייב עם חלה זו יכול לפטור שלא מן המוקף אבל עיסה שנילושה בפ"ע אין מפרישין חלה מעיסה אחרת שלא מן המוקף מ"ה א"צ נגיעה אהדדי בסל אלא אם יש חיוב בכל א' לבד רק שרוצה להפריש מזה על זה דצריך מוקף משא"כ באם אין בכל א' חיוב רק שחייב ע"י צירוף א"צ מוקף והרא"ש שכ' לא בעי נשיכה אלא נגיעה בכלי לא נגיעה להדדי קאמר אלא נגיעה ע"י כלי סגי לענין שיעור חלה וכ"כ בהדיא פ"ק דביצה וז"ל ומה שנהגו בפסח להניח כל המצות בכלי א' בשעת הפרשת חלה לאו משום דבעינן מוקף אלא משום דנהגו למיפא קפיזא קפיזא בפסח משום חימוץ ואם היה מפריש חלה קודם שצרפם בכלי לא מיפטרי בהכי ואם יבואו אח"כ לידי צירוף נתחייב בחלה ואוכל טבל עכ"ל הרי דלא צריך להיות מן המוקף ובפ' א"ע כ' דל"צ צירוף סל אלא באין בו שיעור חלה אבל אם מתחלה היה בו שיעור חלה א"צ צירוף סל אלא הקפה בעלמא כדי לתרום מן המוקף עכ"ל הרי דצריך להיות מן המוקף אלא ע"כ כיון שיש חיוב לכל אחד בפ"ע ורוצה לתרום מאחד על חבירו אז צריך מוקף ובזה הצריכו בתוספות בשם ר"י גם בסמ"ג משום מוקף שיגעו להדדי אפי' בסל א' וזה דלא כדעת הרא"ש והטור דלענין מוקף לא צריך רק לקרב יחד ולא סל ואפשר דגם ר"י לא בעי כאן לו' דצריך סל ונגיע' אלא ה"ק אף על פי שהם בסל צריך נגיעה ונגיעה נחוד סגי דלענין מוקף א"צ סל אבל כאן שרוצה לצרפן בשביל שיעור חלה א"צ נגיעה כלל להדדי רק צירוף כלי ובסמוך נזכיר לתרץ דברי הרא"ש והטור אפי' ביש שיעור חלה לענין מוקף: ואם היה בו שיעור כו'. בטור כתב ואפי' אם שכח ואכל קצת יפריש על המותר דחלת ח"ל אוכל והולך ואח"כ מפריש ולכאורה קשה דהא שמואל מתיר אפי' לכתחלה ולמה כ' שכח ואכל וזה הקשה מו"ח ז"ל והאריך בתירוצים ונלע"ד דלק"מ דודאי מותר לכתחלה לסמוך ולאכול ע"ד שישייר אח"כ כיון שיש שיעור חלה בעת שמתחיל לאכול דה"ל כאלו הפריש בעת ההיא אבל אם שכח להפריש ונשתייר אח"כ שלא כשיעור ה"א דאותה שעה שהזכיר כיון שאין שם שיעור צריך לצרף עיסה אחרת קמ"ל דל"צ כיון שהיה תחיל' כשיעור ובא"י צריך באמת לצרף אות' כ"ה פשוט וברור: אינו רשאי לאפותה. שהרי אינה ראוי' לאכיל': ואינו רשאי לשורפה. שאין שורפין קדשים בי"ט וסיים הטור כאן הלכך לא יקרא לה שם עד אחר אפייה ואז יצרף הכל בסל ויפריש א' על הכל עכ"ל. וק"ל דהא היה בעיס' תחלה שיעור חלה דהא לא לש אלא עיסה א' וא"כ א"צ צירוף סל אלא הקפה בעלמא כמ"ש הטור עצמו קודם לזה דצירוף סל א"צ רק בלא היה שיעור חלה הסל מצרף הכל לחלה משא"כ בחיוב דהקפה כשיש שיעור חלה ונראה דל"ד נקט הטור כאן צירוף אלא נתכוין שיהיו קרובים להדדי וא"כ אפי' כשמונחים סמוכים זה לזה אפי' על השלחן סגי ויש כאן מקום עיון במה דמשמע שיש חיוב להקיף באם יש שיעור חלה וכמ"ש הטור קודם לזה אלא יקרב כל הככרות יחד כו' ובאשר"י פ"ק דביצה כתוב ומיהו מוקף ודאי לא בעינן מדשרי בחלת ח"ל אוכל והולך ואח"כ מפריש ומה שנהגו בפסח להניח כל המצות בכלי א' לאו משום מוקף כו' כמ"ש בסמוך וא"כ למה כ' הטור בסי' זה דבעינן הקפה ומביא ג"כ הך דחלת ח"ל אוכל והולך דמשמע אפי' לכתחלה לא בעינן מוקף דהא כשמפריש אח"כ החל' על מה שאוכל הרי אין כאן מוקף ובאמת י"ל כן גם על הרא"ש שכתב בפ' א"ע דביש שיעור חלה א"צ צירוף סל אלא הקפה בעלמא ש"מ דהקפה מיהו בעינן בזה י"ל דשם קאי לפרש דברי ר"א דאמר הסל מצרפן לחלה ותנא בא"י קאי דבעינן מוקף ולא מיירי שם מחלת ח"ל אבל על הטור קשה דהצריך הקפ' משמע אפי' בח"ל וזה סותר מ"ש אח"כ אוכל והולך וכו' ועי"ל דברי הרא"ש בלא הטור דבפרק א"ע מיירי שיש שם שני עיסות שיש בכל א' שיעור חלה ורוצה להפריש מא' על חבירו דבזה בעי' מוקף דזה אינו בכלל חלת ח"ל אוכל והולך כמ"ש ב"י בשם המרדכי היכא דשכח בעי"ט ולא הפריש חלם דאין בזה היתר לסמוך על שיור המצ' להיות אוכל ואח"כ מפריש דזה אינו אלא אם העיסה נילש ביחד משא"כ במצות דכל עיסה נילוש לבדה אין להם דין זה מ"ה ניחא מ"ש הרא"ש פ"ק דביצה דלא בעי' מוקף היינו כשלש רק עיסה אחת שיש בה שיעור ומחלקה למצות בזה לא בעי' מוקף אבל בטור א"א לומר כן שהרי כ' ואם ידוע שהיה בעיסה שיעור חלה ושכח להפריש חלה עד אחר אפיה כו' הרי דלא מיירי מהפרשה מעיסה על חברתה דאל"כ למה לו להזכיר השכחה אלא פשוט דלא מיירי אלא בענין תיקון העיסה ההיא ששכח להפריש וקאמר ע"ז דבעי' שיקרב והיינו הקפה ואח"כ אמר חלת ח"ל אוכל והולך כו' ואין בידי ליישב דברי הטור אלא בדרך זה דלא ס"ל הא דכת' הרא"ש פ"ק דביצה דלא בעי' מוקף אלא בעי' מוקף אפי' בחלת ח"ל ול"ד לההיא דחלת ח"ל אוכל והולך ואח"כ מפריש דשם כשמתחיל לאכול אותם עיס' נותן עיניו שיפריש אח"כ על הכל ודמי למפריש ממש בעת ההיא וה"ל מוקף משא"כ בשכח להפריש וחלק העיסה לככרות כשבא להפריש צריך הוא להקיף וכן בלש עיסה בי"ט בפסח דאינו קורא שם עד אחר אפייה ואז הוי התחלה שלו להפריש וצריך להיות מוקף והא דמייתי הטור כאן ההיא דחלת ח"ל אוכל והולך כו' אינו אלא לענין שיפריש על המותר ולא בעי צירוף לעיסה אחרת כמ"ש בסמוך אבל לא לענין הקפה כנלע"ד: או גדול שטבל כו'. משמע שגרס בטור או אפילו גדול שראה קרי וטבל) יכול לקרות לה שם מפני שראוי לו ע"י שיבטלנו ברוב וכו': פחות מכשיעור. פי' ותו לא ילוש כלל ואם ילוש עוד עיסה פחות מכשיעור יש לחוש שמא יצטרפו אח"כ בכלי א' ויבוא לידי חיוב ויאכל טבל:

הזנה אוטומטית ט"ז/אורח חיים/תנח לשין בע"ש אחר שש. פירוש אחר שש ומחצה דכן זמן שחיטת פסח ולא כמ"ש קצת גאונים שהביא בטור שאין לאפות אלא בליל מ"ש וז"ל הלכך אל תאפו מצה אלא במ"ש מפני מראית עין שאם אתם אופים מע"ש אחרים מזלזלים ומקילים בה ואע"פ שמותר לאפות' מע"ש חזקו והדרו המצוה ואפו בזמנה עכ"ל וכ"ז במצה דמצוה והקשה ב"י ממ"ש מ"מ יעשה ג' מצות כו' נראה דה"ק שבשעת הדחק דהיינו שיש מורא לאפו' מצות כראוי דהיינו הרב' ביחד דבזה יש שבח למצ' של מצו' כדאיתא בה' י"ט וזה א"א מחמת עכו"ם שירגישו באם יש היסק גדול מ"מ יעשו היסק קטן בליל י"ט רק לג' מצות של פסח ובזה מתורץ קושיית ב"י: והך מראית עין פי' שאחרים יסברו שאוכלין בשבת ג"כ מצות ואח"כ כתבו ואע"פ שמותר לאפותה נראה פי' ג' מצות דליל פסח לחוד דבזה אין מקום לטעות מ"מ משום מצוה בזמנה יאפו במ"ש וב"י הביא בשם מרדכי בהך מראית עין היינו שיהיה נראה כמכין משבת לי"ט נראה פירוש' שבשבת אסור להכין ולסדר המצות על השולחן לצורך הלילה כדרך שעושין בחול אלא ימתין עד הלילה ואם יאפה המצות בע"ש יסברו שהקדים עצמו כדי שיוכל להכין למחר בשבת לצורך י"ט לסדר השלחן דאל"כ למה לא המתין גם באפיי' מצות וב"י פירש בדרך אחר והוא דחוק וסיים הטור בשם ר"י הכהן ואנו אין לנו אלא מנהג אבותינו לאפות מע"ש ולא לטרוח בי"ט ולאחר אכילת מצה אלא זריזים מקדימין למצות ע"כ וכפסק הש"ע ולעד"נ עוד טעם שלא לאפות בליל י"ט דיש הרבה דינים באפיית חלה כדלעיל ס ' תנ"ז ולאו כ"ע דינא גמירי ויבואו לאפות ג"כ בי"ט ולא ידעו דין החלה ויבואו לידי איסור שריפת קדשים בי"ט ואני ראיתי מכשול זה בעיני ועוד טעם אחר שממהרין באכילה שלא ישנו התינוקות כמ"ש סי' תמ"ג ואם יאחר בלישה ואפייה ודאי ישנו התינוקות. וברוקח כתוב לאפות בליל ב' של פסח משום חבוב מצוה דהוי מעלייתא בזה ולא נכון לנהוג כן לע"ד מטעם שזכרתי ועמ"ש בסימן תנ"ה בפי' של דברי הרא"מ שס"ל ג"כ שאין להתעכב מלאכול תיכף בלילה: כתב הטור ואני ראיתי בברצלונה מהמדקדקים שהיו אופין כל מה שצריכים למועד קודם המועד שאם יתערב עמו משהו מחמץ שיתבטל קודם זמן איסורו עכ"ל פירוש קודם איסורו במשהו דהיינו מתחילת ליל פסח וכן נהג מהרש"ל:

הזנה אוטומטית ט"ז/אורח חיים/תנט תחת כל אויר הרקיע. כתב ב"י בשם רבינו ירוחם נראה מכאן דביום שאינו מעונן מותר ללוש ולקטוף תחת הרקיע ובלבד שלא יתקרב לשמש שיתחמם עכ"ל. וכתב מו"ח ז"ל דאפי' בדיעבד אסור אם עבר ע"ז וכ"ש בקרוב לפי תנור ונרא' ג"כ פשוט דבית החורף שהסיקו בו בתנור דגרע טפי מיום המעונן אלא צריך שלא להסיק בו ביום או יפתח הדלת והחלונות עד שיצא חום ההסק' וכתב באגוד' בשם הגאונים שיעור מיל דוקא בבית שאין התנור בו אבל בבית שהתנור בו הוא חם ביותר ואפי' בפחות ממיל מחמיץ: רביעית וחלק מעשרים. פי' לפי חשבון מהלך אדם בינוני. עשרה פרסאות ביום שהוא י"ב שעות ומבואר בת"ה דהא דאמרינן כ"ז שמתעסקין בו אינו מחמיץ היינו אפי' הניקור שמנקרין המצות מציל מזה שלא יתחמץ אלא לענין שיבטל השהיות שהיתה העיסה פנוי' בזה צריך דוקא עסק גמור כגון בעיטת הידים בעיס' או מה שמגלגלין בעת הגלגול אבל לא ניקור: ואם התחילו בשתי עיסות כו'. זה מיירי אפי' לא נשתהא בודאי שיעור מיל אפ"ה אמרינן שבודאי היה כאן חמימות הרבה מדרואין השניה שהחמיצה: מקטפת. פי' שטחה במים פני החררה לא תקטף באותן המים שמצננת בהם הידים מפני שהם מתחממים אבל כל שאינה מקטפת במים לא הצריכוהו לדקדק אם ידיה חמין באין חשש חימוץ בכל ולכך פי' הרמב"ם דלא אמרי' שצריכה לצנן ידיה אלא כשהיא אופה לפי שידיה מתחממים מחמת חום התנור כ"כ הר"ן וה"ה: אחר זמן איסור. אבל קודם זמן איסור שופכן אפי' במקו' אשבורן ואינו חושש כ"כ ב"י ולפמ"ש בסי' תמ"ה דודאי חמץ אסור להניחו ברשותו שהוא שלו ולסמוך על העורבים שיאכלוהו אפי' קודם זמן איסורו א"כ ה"נ אסור אם יש במה ששופך כדי קיבוץ כנלע"ד: יטילם לצונן. כ' מהרי"ו שיכביד אותם שיהיו למט' מן המים ואל יצופו למעלה: שלא יהא בו שום גומא כו'. ואפי' על שפת הכלי שלש בו לא יהא בו סדק כ"כ מהרי"ל ולענין המפה שלשין עליו עמ"ש סי' תנ"ג ס"ד: לא יוסיף בה קמח. לפי שאותה הוספה אינה נילושה יפה ונשאר מעט בעין תוך העיס' ומשמע מת"ה שם דבדיעבד אין לאסור:

הזנה אוטומטית ט"ז/אורח חיים/תס אין לשין כו'. נלע"ד דוקא לישה ואפיי' אסור ע"י עכו"ם דבעי' שימור לשם מצוה ועכו"ם לא עושה אלא ע"ד עצמו אע"פ שישראל עע"ג ומזהירו שיכוין לשם מצוה כמ"ש ב"י בשם תשובות הרשב"א אבל הטחינ' של החיטים אין איסור ע"י עכו"ם אם ישראל עע"ג ואע"ג דכ' הטור בסי' תס"ג בשם השאלתות דצריך שיהי' מנטרא מחימוץ מן כד נפל' מיא עלויה ואי נטרינהו לחטי' עכו"ם חש"ו לא נפיק ביה י"ח היינו מטעם חימוץ ממילא אם עומד ישראל ע"ג ושומר מחימוץ אין איסור משא"כ בלישה ואפיה דלאו מטעם חימוץ הוא אלא שיכוין לשם מצה בזה דוקא אסור בעכו"ם וחש"ו וזה מוכח דהני תרי דינים דהיינו חד דהכא והך דסי' תנ"ג הם של שאלתות ולעיל נקט שימור מחמץ וכאן נקט שמור לשם מצוה אלא ודאי כדפי' והטעם דעיקר עשיית המצה היא לישה ואפייה וזה צריך לשם מצוה וא"כ הא דאוס' הכא בשאלתות לישת המצות ע"י עכו"ם היינו אפי' בישראל עע"ג ומו"ח ז"ל כ' כאן נראה דמיירי בחיטין שנטחנו ע"י ישראל דאלו ע"י עכו"ם חש"ו אפי' לשה ואפה בר דעת אינו יוצא י"ח כדלעיל סי' תנ"ג עכ"ל משמע אפי' בישראל עע"ג דומיא דאיסורי דעכו"ם ובאמת מותר בזה לפ"ד פשוט וכן נוהגין בכל מקומות שאין שם רחיים של מים כגון ברוב מדינות ליטא שטוחנים ברחיים של יד ע"י עכו"ם ואין בזה חשש אם ישראל עע"ג וכל זה מיירי במצה של מצוה אבל בשאר מצות של פסח שאפא' עכו"ם בפני ישראל מות' כמו בטחינה שזכרנו דכאן אין חשש רק משום חימוץ וזה פשוט דהא בפי' התירו אפי' בציקות של עכו"ם בסי' תנ"ד אפי' לפי' ר"ח שמביא ב"י שם דמיירי שלשו עכו"ם בפניו דעכ"פ בזה מותר רק שאינו יוצא בו י"ח: העולה מזה דמצה של מצוה אסור ע"י עכו"ם וחש"ו אפי' ישראל עע"ג וע"כ יש ליזהר שלא לתת המצה של מצוה לקטן אפי' לנקר המצה: וחרש היינו אינו שומע ואינו מדבר ושוטה היינו שמאבד מה שנותנין לו כמ"ש בי"ד סי' א' וקטן דהכא היינו שאינו בר דעת דהא מבואר בתשובת הרשב"א שמביא ב"י דבדעת תליא מילתא והיינו שיש לו הבנה במה שאמר ליה שיעשה לשם מצוה אשר צוה הש"י ובמהרי"ל כתוב עד שיהיה בר מצוה ונראה שהוא חומרא יתירה ובדיעבד נראה דמותר עכ"פ בחש"ו דמביא ב"י בשם א"ח בשם הרא"ש והרי"ף ורמב"ם שאין לחוש מי האופה ורבינו האי מתיר מצה שנאפה ע"י עכו"ם בפני ישראל וא"כ יש להתיר לכל הפחות בדיעבד בשעת הדחק ומכאן תימה על מ"ש רש"ל הג"ה א' העתיקה מו"ח ז"ל וז"ל וזקן או חולה וחש שיבוא לידי חימוץ ואין לו מסייעים מוטב שיתן שכר לעכו"ם שיעשה לעיניו ומעשה בא' שהיה תפוס ולא נמצא שם יהודי ורצו העכו"ם לתקן ולא רצה לאכול מה שתקנו לו עכו"ם בלילה ראשונה ובשאר פסח אכל מה שעשו בפניו ולא ידע בהגדת הגדה והיה לו חומש ואמר כל הפרשיות של יציאת מצרים עכ"ד ובאמת ה"ל לאכול אף בלילה ראשונה כדי לקיים מ"ע דאוריי' וכן הקשה עליו מו"ח ז"ל גם בהג"ה עצמו מביא מעשה לסתור ע"כ אין להשגיח בההוא מעשה להלכה: וכן ראוי לכל אדם. בס' כוונות האר"י כ' שיטריח עצמו במצת של מצוה עד כי יתחמם ויזיע ובזה ישבר הקליפות שנולדו מש"ז לבטלה: אני מבטל אות'. העולם נוהגים לומ' בל' פירורי' הפקר ובאמת ל' זה לא מהני דמשמע שכבר הם הפקר מעצמו והרי הוא צריך לבטלם עכשיו דוקא ע"י אמירתו אלא צ"ל יהיו הפקר דוגמ' הלשון שכ' כאן אני מבטל אותה וראיה לדבר לענין ביטול גט דאי' בפ' השולח אם אומר גט זה בטל הוא אינו כלום והגט כשר אלא דוק' באומר יהא בטל וה"נ ממש כן הוא וזה אני רגיל לדרוש ברבים והא דכתב כאן דוקא לאחר זמן איסורו הטעם קודם זמן איסורו יהיו בכלל הביטול דכל חמירא משא"כ אחר זמן איסורו אין בידו לבטלה אם נתחמצו וכתוב במהרי"ל דאע"ג דאמרי' בפ"ק דפסחים (פירורין) ממילא בטלי היינו פירורי לחם שא"א שיתדבקו יחד אבל העיס' אפשר שיתדבקו בכזית ויעבור על בל יראה ובל ימצא. וכ' עוד אחר אפייה יכבד הבית אע"פ שביטל ומה שימצא מהעיסה ישרפנו: אין עושין סריקין כו'. היינו לכתחלה אבל בדיעבד יוצאין בהם הכי איתא להדיא בבריי' ת"ר יוצאין בסריקין המצויירי': כי אין הרקיקים כו'. כ"כ ב"י בשם סמ"ק בשם ריצב"א דק"ל כר' יוסי דאמר עושין סריקין כמו רקיקין. וע"ז סמכינן לצייר מצות שלנו משום שאנו עושין אותם כמין רקיקין עכ"ל משמע מל' רמ"א דלא מהני זה לענין ציורין וכ"כ מו"ח ז"ל שאין עושין כלל ציורין עכשיו: ביצים שלימי'. הטעם בב"י שיוצא מהם ליחה ומעכבת האפיה וסיים א"ח בזה וי"א שה"ה שאסור ללוש העיסה עם הזרעי' כגון שומר וכיוצא בו מה"ט עכ"ל ומזה אסרתי במצה שנמצא בה אחר אפיית' קטנית א' אף ע"פ שאין קטנית מחמיץ כמ"ש סי' תנ"ג מ"מ מטעם עיכוב אפיה יש לאסור:

הזנה אוטומטית ט"ז/אורח חיים/תסא ויש ליזהר וכו'. ואם עבר והוציא' קודם שנאפית עד שאין חוטין נמשכין נראה דאפי' דיעבד אסור שנתחמצ' בההיא שעתא דהיתה חוץ לתנור דע"י חמימות נתחמצ' מיד וכ"כ במרדכי פ' א"ע דתשרף והמרדה ג"כ נתחמצה ואין לה תיקון כדלעיל סי' תנ"א סי"ט וכ' המרדכי פ' א"ע בשם ריב"א דבקרימת פנים הוי שיעורא דאין חוטין נמשכין אחריה: אם בישלה כו' לפי שנתבטל טעם מצה והא דאמרי' בסי' תע"ה ס"ב בלע מצה יצא דלא בעינן שיטעום טעם מצה היינו שאין צריך שיהי' טעם מצה בפה כמו מרור אבל היא עצמה צריכ' שיהא בה טעם מצה וע' סי' תע"ה. וכתב הרוקח דמצ' שרוי' דמותר היינו דוקא במים או יין הקרים ולא ברותחים: עד שאין האש כו'. פי' דבק ממש אבל לא בסמוכים בלי דיבוק כ"כ מהרי"ל ע"ש מהר"ש שמותר אפי' לצאת י"ח: אוסרים אותה תוך הפסח. וכ' רש"ל בתשו' סי' נ"ז דשאר מצות שנגעו בזו אפי' בנשיכ' אינם נאסרות דאין איסור יוצא מחתיכ' לחתיכ' בלא רוטב וכי היכי דבשאר איסורים סגי בקליפה ה"נ לענין חמץ רק אם נגע במקום הכפול ממש אז אוסר בחם אפי' בלא רוטב: רק במקום הדבוק. בת"ה כתוב דהשאר מותר אם יש במצה ס' נגד מקום הדיבוק אבל מדברי רמ"א משמע כאן אפי' בלא ס' מותר וכ"נ עיקר דהא בצלייה במידי דאין פעפוע סגי בנטילת מקום כמ"ש בי"ד סי' ק"ה בהג"ה דמידי דודאי אין מפעפע אוסר כדי נטילה ואפייה דינה כצלי כמבואר שם ע"כ סגי בנטילת מקום וכ"כ בת"ה סי' ל"ח דלשון כל המחברים משמע דוקא בדאיכא סרך משמנונית בעי' ס' ע"כ הכא ודאי לא צריך ס' אלא דבפסח שאוסרין כל המצה אינה אלא חומרא וכן נוהגין בכל המקומות שראיתי שאין מצריכין ס' נגד הדיבוק וכן ראיתי בתשו' ר"מ לובלין: מצה נפוח' כו'. ז"ל מהרי"ל ח' למהר"ש על מהר"מ מאוי"ברק איך שאסר מצה שעלתה באפייה וא' מהר"ש שאסר שלא כדין כי מה יש לחוש בזה אם נפוחה מחמת אפיה והראה למהר"י סג"ל מצה אפויה שעלה בה קרום למעלה כמלא אגרוף והתיר ואמר דוקא אם נפוחה הית' באמצעית' מחמת האפיה אז היתה אסורה אבל האי קרום מיחשב ככל הקרומין העולין על כל דקה של המצה עכ"ל ולכאור' פי' שנחלק העובי לשנים וצד עליון עולה למעל'. והנה באמת צדקו דברי מהר"ש דמה חימוץ יש באפיי' דא"כ ניחוש בכל האפיי' שמא החמיצ' קודם גמר האפייה וע"כ טעמו דמהרי"ל שאין האש שולט באותו חלל וק' דהא חזינן ששולט לשם והגביה צד א' למעלה ותו דאין דרכו של חמץ להיות חלל תחתיו ותו דא"כ גם בקרום נימא הכי דלא שלט האש שם דמאן מפיס לן בזה ותו מאי דמחלק בין אמצעיתו לקרום לא ידענו השיעור עד אימת יקרא הקרום וכמה שיעור יש לקרום. והלשון משמע שכל שהוא פחות משיעור אמצעית יהא מותר. וזה פלאי ומהראוי היה להרמ"א לפסוק כמהר"ש בפרט במילי דרבנן כזה ותו דהוא רבו של מהרי"ל והנלע"ד דלא פליגי מהר"ש ומהרי"ל דנדייק במשמעות הלשון של מהרי"ל דהך נפוח' שזכר מהרי"ל היינו שלא נחלק העיסה בפנים לשנים ויש שם חלל אלא נעשה כהר ע"י האפייה כדרך החמץ שמתחמץ ומתנשא למעלה וזה נראה לעין שנתחמץ ובזה מודה מהר"ש דלא התיר אלא בעולה למעל' ע"י אפיה ויש תחתיו חלל ואין זה דרך חימוץ אלא כח האש עושה כן והשתא שפיר מחלק דאם יש נפוח עד למעל' והוא לשון אמציעיתו דנקט מהרי"ל אסור כי אין כאן חלל תחתיו והוי ודאי חמץ מה שאין כן ביש שם חלל יהיה מה שיהי' הוא נקרא קרום ושרי ופי' זה ניחא טפי דלפי' הראשון שנחלק העיס' לא הל"ל באמצעיתו אלא הל"ל נפוחה בתוכה דהיינו שיש חלל בתוכה ולא ה"ל להזכיר כלל נפוח' דמשמעותו שעולה למעלה אלא הו"ל לאסור אפי' אם למעל' שוה דאין האש שולט בחלל ולפי מ"ש א"ש דמה שעולה החמץ למעלה הוא נקרא אמצעיתו שכן דרך המתחמצין שעולה למעל' כנגד אמצעית' של מטה כדבר עגול: וראיתי למו"ח ז"ל שכתב שני הפירושים שזכרנו וכ' שיש לאסור בשניהם ולעד"נ שאין איסור רק כפי' השני שזכרנו אבל ביש שם חלל אין סברא לאסור. ובתשו' ר"מ לובלין ראיתי שנתן טעם לנפוחה משום דכבר נתחמצה קודם האפייה ואח"כ נתגלה ע"י האפייה והוא חששא רחוקה ואין מסתבר כלל ואין לזה ראי' והדבר פשוט שכל שנעשה חלל בא מחמת שבשעת עריכה שקורין בערי"ן לא ערך יפה עד שיהיה לגוף א' ממש וע"כ נחלקו בכח אש ואין דרכו של חמץ להגביה חלק א' למעלה רק הקרומים ובזה התיר מהרי"ל בפירוש. ועינינו רואות בכל יום באפיית לחם כשהוא יושב בתנור יותר משיעור הצריך לו נעשה בו חלוקה שקורין א"ב רינד"ג ואין זה מחמת חימוץ דהא כבר נאפה אלא שהשהייה יותר גורם לזה ה"נ במצה זו שנעשה לו כן מחמת ששהת' יותר משיעור' אחר אפייתה ודבר זה הוא אמת וברור. והנה אם יעלה על לב לפרש כפי' הראשון ולאסור ביש חלל תחתיו מכח פי' הלשון אמינא לך הלא לפי דברינו לא יבא מכשול איסור מזה דהא מהר"ש התירו בפי' והוא היה רבו של מהר"י סג"ל ובתשו' רש"ל סי' ע"ט קלסי' למהר"ש והביא שהיה חשוב ויכולת בידו לחלוק עם הטור ובודאי כהאי מלתא נוכל לסמוך עליו להתירו. ובאמת לא ראיתי למו"ח ז"ל כל הימים אשר הייתי אצלו לאסור בנחלק המצה ויש שם חלל אלא תמיד היה אומר זה בא מחמת שלא נערך כראוי והרוצה להחמיר עכ"פ מיקל במה שנעשה לפני פסח כנלע"ד.

הזנה אוטומטית ט"ז/אורח חיים/תסב כדי להתיר ניצוק. עיין פירושו בי"ד סי' ק"ס ס"ו: פחות מכשיעור חלה. הטעם בב"י דעיס' שנילוש' במי ביצים או ביין ודבש בלא שום מים כ' הרמב"ם שחייבת בחלה וא"א היה מסתפק וכ' וטוב ליזהר שלא ללוש שום עיסה במי ביצים לבדן בלא תערובת מים כדי לצאת מידי ספק עכ"ל. ולפ"ז בפסח שאסור ללוש במי ביצים עם תערובת מים ילוש עיסה פחות מכשיעור חלה עכ"ל ב"י ואלו דבריו ג"כ כאן בש"ע ותמי' לי טובא דהא בי"ד סי' שכ"ט פסק בש"ע כהרמב"ם דחייב בחל' וא"כ ודאי מברך עליה' כיון דכ' סתם חייב בחל' ולמה פסק כאן דאין ללוש בהם כשיעו' וכ"ת שזהו חומרא זה אינו דא"כ גם שם לא היה לברך עליהם ותו דכאן הוי חומר' דאתי לידי קולא דהא מפקע ליה מחל' כדאי' פ' א"ע א"ר יוסף הני נשי דידן נוהגין למילש קפיזא קפיזא לפיסח' א"ל אביי מאי דעתיך לחומרא חומרא דאתי לידי קולא הוא דמפקעת ליה מחל' וא"כ כ"ש כאן דקי"ל דמדינא חייבת בחלה וצ"ע: קודם פסח. פי' ויזרקנו והמלח מותר אבל תוך פסח אסור המלח דחמץ במשהו. וכ' מו"ח ז"ל ומ"מ אם אינה מלחלחת דהיינו שלא נתרככ' כלל אלא יביש' כמעיקרא מותר המלח קודם פסח אפי' יש בו בנ"ט דהא לא פלטה מידי ועססי' תס"ז ודין שנזכר כאן במלח פשוט שכן הוא בתבלין:

הזנה אוטומטית ט"ז/אורח חיים/תסג משמן ומלח. כ' הר"ן ולא אסרי' ליה שהוא כמים מעורבת עם השמן לפי שהוא מועט ונשתנה צורתו ואין בו כח עם השמן אבל מים גמורים חיישי' בכל שהן ואפשר נמי אי איכא מי מלח מרוב' חיישינן עכ"ל הא דחיישי' במים גמורים ולא אמרינן נתבטל בשמן כמו דאמרינן גבי יין בסי' תס"ב ס"ג דהתם נתבטל קודם פסח אבל כאן נעשה בפסח: י"ז אסור. משמע דההיא דסעיף א' מותר גם לדידן. ונ"ל טעמא דמה שאנו מחמירין במי פירות היינו שלא לעשות התערובות בידים אבל אם הוא בא ממילא שבקינן ליה אדינא דמותר ועמ"ש בסי' תס"ה: אלא מצה אפויה. בטור כתוב ובגמר' אמר דאפי' במצ' אפוי' אסור היכא דאיכא עבדי כו' וכת' ב"י דל"ק דבגמ' יש ב' לשונות והרי"ף והרא"ש פסקו כלישנ' בתר' ובודאי לא עלה על דעת הטור להקשות מלשון א' על מי שמור' כלשון השני אלא נרא' כוונתו דכיון דבלישנ' קמא אמר רבא שאין ראוי להתיר היכא דאיכ' עבדי דהיינו בי ריש גלותא דיש לחוש לאיחלופי בקמח ובלישנא בתרא אמרינן דרבא גופי' עשו לו כן ושם לא היו שכיחי עבדי ואם כן למה נאמר דלא ס"ל לחלק בין איכא עבדי או לא ואין חילוק דין ביניהם אלא אצל מי היה המעשה וכל כמה דלא מוכח לעשות מחלוקת ודאי טפי עדיף לומר כן ועי"ל דקאי על עדשים ושאר מיני קטניות דבאמת קמח הן ודמיא לקמח ה' מינים טפי מדמיון מצה אפוי' וקאמר הטור דאפי' במצה אפוי' יש חומרא היכא דאיכא עבדים ונהי דיש מחלוקת ע"ז מ"מ גבי קמח עדשים פשיטא שיש לחוש לזה והכי קי"ל דכל הקמחין של מיני קטניו' ועדשים ודאי אסורין לן דאפי' כשהן שלמים אסורין משום דמחלפי בדגן כדאיתא בסי' תנ"ג. מכ"ש באלו כנלע"ד:

הזנה אוטומטית ט"ז/אורח חיים/תסד אפי' נתערב קודם הפסח. היינו לכתחל' אבל בדיעבד אין אוסר התבשיל וכן מותר להשהותו עד אחר הפסח אם יש לו חרדל העשוי לטבל בו בלא קמח כי אין בו חימוץ כלל רק חומרא בעלמא והרוקח כתוב בהדי' שאוכלין חרדל בפסח רק שלא יהא טחון בקערה של חמץ:

הזנה אוטומטית ט"ז/אורח חיים/תסה אפילו יבש. דחיישי' שמא ישאר קצת עליו בשעה שתשטוף במים וא"ל מ"ש ממ"ש סוף סי' ת"ן דמותר להחם חמין בכלי חמץ בפסח לרחוץ כו' שאני התם שאינו נהנה מן הבלוע בכלי משא"כ כאן יהיה החמץ בעין ותהנה האשה ממנו במה שתשפשף ונראה דאפי' תשטוף אחר כן בצונן החמירו דשמא לא תשטוף יפה: שהאווז אסור. משום דאית בעור' פירצי פירצי. ואי' בהעור והרוטב ואי אית ביה פילי אסור: ויתן טעם בעופות. ובדיעבד אין לאסור דהא מי פירות נינהו ואין מחמיצין וא"ל שמא בא על אותו הקש פעם א' מים דאם כן למה התירו בסי' תס"ג לחרך ב' שבלים הא אפי' א' אסור' מחשש זה אלא ודאי לא מחזקי' איסורא וכמ"ש ב"י בשם תשו' רשב"א בסי' תס"ז שאין חוששין לחימוץ בשבלי' וכאן לא בא להזהר אלא לכתחל' וחומר' יתירה הוא:

הזנה אוטומטית ט"ז/אורח חיים/תסו ויש מחמירין. היינו הרוקח שכת' וז"ל פרה אית לה ריר ע"כ צריך לבער מה שישאיר פן יחמיץ עכ"ל משמע אע"ג שאין הריר בפנינו חיישינן ליה: מותר. דזיעה היא ודמיא לזיעת האדם שאינ' מחמצת וזה דעת הרא"ש והיש אוסרין הוא הרוקח דמדמה זיעת החומה לרוק שמחמיץ ובסעיף ה' מביא רמ"א שזיעת האדם אינו מחמיץ: יאחז בידו כו'. משמע דשאר הקמח מותר אפי' בפסח וכת' מו"ח ז"ל שצריך לרקד אח"כ כמ"ש אחר זה: לא מהני ריקוד. משמע אבל תיקון הראשון דהיינו שיאחז בידו המקום המלוחלח הוא מהני אפי' ביבש כיון שנוטל כל המקום שיש בו ספק מה לנו חשש עוד ובמרדכי פ' כ"ש כ' מעשה בא לפני הרר"י מווינ"א על שק של קמח שנפל לטיט בפסח צוה להריק השק ואמר שיש לנהל הקמח כדי שישאר הלחלוחית למעלה וזה יזרק והשאר מותר בכך כו' ודוקא כ"ז שהוא מלוחלח אבל אם עמד השק עד שנתיבש הלחלוחית לא מהני ניהול דמפרך ונכנס עם השאר ולא ישאיר למעלה כלום וצריך ליקח קמח אחר לצורך הפסח וזה ינהלנו אם ימצא כמו עיסה יזרוק והשאר ישמרנו עד לאחר הפסח ודוקא אם נתייבש קודם הפסח אז יכול לשמרו עד אחר הפסח כו' אבל בפסח יזרקו הכל עכ"ל. הנה לא זכר כאן כלל תיקון דלאחוז במקום הלח והיינו משום דלא אפשר כיון שכל השק או חלק גדול ממנו נפל לטיט ואין תקנ' אלא בריקוד בזה אמר דלא מהני בנתייבש שמא יתפרך וירד עם הקמח בניקבי הנפה אבל בתיקון שיאחז במקום הלח ויקח השאר למה לא יועיל אף לנתייבש דהא אח"כ מותר אף בלא ריקוד הגם שכ' מו"ח ז"ל בשם רש"ל גם על תיקון זה דיאחז מקום הלח שמ"מ צריך לנהל כל הקמה הנשאר וכן המנהג עכ"ל נראה שאין זה אלא חומרא בעלמא וראיה ממ"ש בטור אם נפל מעט מים או שלג על התבואה יגרוף העליוני' ויקח התחתוני' והנה בתבואה אין שייך ריקוד אלא ודאי דריקוד דנקט רש"ל אינו אלא חומרא כיון דאפשר למעבד הכי עבדי' אבל לא לאסור בלא ריקוד אח"כ וכ"ש בנתייבש ומרקד דמהני אחר שנטל כל מה שהי' בו ולא אמרי' דאסור דלמא נפל מן היבשות למט' דרך הנפה ועמ"ש סי' תנ"ג ס"ג מביטול קמח בקמח: ואם אכלו עכברים בקמח יקח ג"כ המקום ההוא וסביבו היטב והנשאר ינהלנו ויאכלנו בפסח דלא גרע ממים שנפלו על קמח במקום א' ובזה אין נראה להחמיר אפי' אם נעשה בפסח דהא דין מים שנפלו על קמח הוא מיירי אפי' בפסח כנלע"ד מעיקר ההלכות. הגם שמו"ח ז"ל הפריז על המדה בסי' תנ"ג שלא כמ"ש: עוד כ' הטור בשם הר"א מגרמייז"א שק שיש בו קמח וישבו בו תרנגולים ונתלחלח מצואתם אינו מחמיץ מיהו ירקד הקמח ויזרק הבצק לחוץ והשאר מותר עכ"ל: וברוקח נוסף ע"ז אמרי' במנחות דף ס"ט שעורים שנמצאו בגלל בהמה כו' אי למנחות הקריבהו לפחתך ואינו אוסר משום חמץ עכ"ל ונ"ל פשוט דמה"ט אמר כאן דירקד ויזרוק לחוץ כו' דכיון דמצה היא למצוה ואפי' שאר המצות הם לצורך י"ט אין ראוי לנהוג בזיון בהם. ונ"מ בזה דאם אירע שלא רקדו הקמח אין כאן איסור כלל: ואם הוא מסופק כו'. כ' ב"י בשם הר"ן שהרא"ש כ' באינו עושה טיף טיף שאסור היינו אפי' במה שאין אנו רואין שהוא שרוי במים לפי שכך דרכו של קמח שהוא שואב הליחות ודינו כשרוי במים כו' ואם עושה טיף טיף אז מותרים האחרים שאינו שרוי' אלא שהר"ן מסיק ע"ז שאינו מחוור. נראה דבתרתי חולק עליו דבעוש' טיף טיף מותר אפי' השרוי במים כמ"ש כאן הרא"ש והטור תאפה מיד ואם אינו עושה טיף טיף אין אסור אלא אותו המקום ותו לא דלא חשש לסברא זו דשואב הלחות:

הזנה אוטומטית ט"ז/אורח חיים/תסז או שנפל עליהם מים. בטור כ' ויש בהם חשש חימוץ ואינו ניכר בהם עכ"ל דאילו ניכר אין חשש דהא הקונה יראה החימוץ: ומודיעו כדי שיאכלנו כו'. בגמ' שלנו אי' אלא א' רבא ניזבנינהו קבא קבא לישראל כי היכי דנכלינהו קמא פיסחא וסעיף זה הוא ל' הרמב"ם ול"ג לישראל אלא לעכו"ם ימכור מעט מעט אבל לישראל ימכור אפילו הרבה כיון שמודיעו הדבר כ"כ ה' המגיד אבל הרא"ש וטור גרסי לישראל וכ' העיטור אפי' אם לא הודיעו לישראל מותר כל שיכול לאוכל' קודם פסח ורמב"ם כ' שצריך להודיעו וכ' הטו' ומסתברא כבעל העיטו' מדלא שרי אלא דבר מועט שאם מודיעו אפי' טובא נמי וכ' ע"ז רש"ל ותימא וכי נאלמה שפתינו לו' לו לישראל שהוא של חמץ למה לנו לסמוך אהיתר שיכלה קודם פסח שלא לצורך מאחר שנוכל להודיעו ע"כ נראה דאיירי בהודיעו ואפ"ה לא ימכור יותר שמא ישכח ויבוא לידי מכשול עכ"ל ותמוהי' לי דברי הרב מאוד דהא הרמב"ם ס"ל דצריך להודיעו ומותר לדידיה באמת אפי' הרבה כמ"ש כאן בהדיא וקושי' הטור היא לפי גירסתו דגרס לישראל ע"כ הקשה אפי' טובא נמי אבל למ"ש ה' המגיד דל"ג רמב"ם לישראל לק"מ קושית הטור דאה"כ דגם הרב' מותר לישראל אלא דרבא קמ"ל דאפי' לעכו"ם שאין שייך שם הודעה מ"מ מוכר לו קבא קבא ונראה דראוי לחוש לגי' של הטור שהיא גי' רוב הספרים דהיינו לישראל ואין שרי אלא בהודעה ואפ"ה לא ימכור אלא מעט מטעם שכשימכור הרבה ויסמוך על ההודע' יש לחוש שמא ישכח להודיע לא' מן הקונים ויבוא מכשול משא"כ במוכר מעט לעכו"ם יש כאן ס"ס דשמא לא ימכרנו לישראל ואת"ל ימכרנו שמא יאכלנו קודם פסח כנ"ל להלכה למעשה: דכיון דמינח נייחי. הטור כ' זה בשם הר"א דאע"ג דגבי לתיתה אינם אסורים אא"כ נתבקעו שאני התם דעסיק ביה הלכך אינם באים לידי חימוץ עד שיתבקעו אבל הכא כיון דנייחו אתי לידי חימוץ והר"ן בשם הרא"ה כת' דכאן דא"צ נתבקעו דמיירי בחטים שהם בקיעים בתולדתן ודוק' גבי שעורים בעינן ביקוע והרא"ם חילק בין דליפ' מועטת למרוב' כמבואר בב"י וכיון שזכר כאן דעת הר"ר אפרים משמע דקי"ל אין חילוק בין חטים לשעורים ולא בין דליפ' מועטת למרוב': מכח ס"ס. צ"ע דעת רמ"א בזה דדברי' אלו כתבן האגור הביאו ב"י על החטי' שעברו עליהם מים דרך הגג דנסמוך על ההיתר שכת' ראבי"ה והביאו המרדכי הארוך בשם ראבי"ה לאכול מקצת' קודם הפסח או למכור לעכו"ם מעט מעט והשאר לישתרי מכח ס"ס שמא לא ירדו עליהם מים ואת"ל ירדו עליהם שמא לא נתבקעו (פירוש לא נתחמצו) אבל החיטים התחתונים שהם אצל קרקע העלי' קרוב לודאי שהמים ירדו עד עובי אצבע או חצי אצבע ואותם תזרוק והשאר מותר להשהותן אבל לא לאכול מהם בפסח דאע"ג דלענין בל ירא' יתבטלו הספיקות ברובן לגבי אכילה דהוי במשהו לא מקילין עכ"ל הא דכתב לאכול מקצתן כו' נרא' שיש ט"ס בדבריו דהיתר זה דלאכול מקצתן הביא מו"ח ז"ל בשם ראבי"ה במרדכי הארוך דשרי אפי' בפסח לענין שנוכל לומר דהוי ס"ס ספק שמא אכלו כבר מן האסורים ואת"ל לא אכלו י"ל שיאכלו עתה מן ההית' וכמו דאי' בטבעת של ע"א שנתערב' ונפל א' מהם לים הגדול דהותרו כולם ליהנות ביחד דודאי איכא התיר' ואפי' לא אכלו מנייהו מצי למישקל מנייה ולשדיי' לים או יאכל מהם קודם פסח ואינך משתרי ואין כאן מבטלין איסור לכתחל' כיון שהוא קודם פסח ואין לך מצה שלא יהא יותר מהאיסור תרתי תרתי ובס"ס אזלי' לקול' אפי' באיסור דאורייתא עכ"ד ובאגור שזכרנו עירב שני טעמים של היתר דהיינו לאכול מקצתן שזהו אפי' ודאי חמץ ביניהם והוא זכר ס"ס מכח שמא לא נתחמץ ונ"ל שיש איזה דילוג בדבריו: ועכ"פ כיון דעיקר ההיתר כאן מכח ס"ס אמאי אסור באכיל' בפסח דאפי' באיסו' דאוריי' מותר בס"ס כ"ש במשהו דרבנן ותו דרמ"א עצמו שכ' כאן דלא מועיל ס"ס נאכיל' הוא כת' בסי' תנ"ג ס"ג באם יש ביניהם דגן שצמח דאם יש ס' במה שלא צמח שמותר אם טוחנן והיינו אפי' לאכלו בפסח הרי דלא אמרי' חוזר וניעור ואמאי פסק כאן לאיסור מטעם דחוזר וניעור וע"כ לומר דכאן מיירי שאין ס' נגד האיסור ועיקר הרבותא קמ"ל דאין מותר אפי' בס"ס קשה קושי' ראשונה למה באמת לא יועיל כאן ס"ס ותו דראבי"ה התיר באמת משום ס"ס אפי' לאכיל' כמ"ש בשמו וגם בסעיף שאח"ז מוכח כן וצ"ע ולענין דינא משמע אפי' לדברי הכל דהא דאסו' לאכיל' היינו משום דאין הפסד בשהייתן משמע דאם יש הפסד כגון שאין לו אחר דמותר אפי' באכילה: אין חוששין לסתם כו'. ז"ד הרשב"א בתשו' שהביא ב"י וז"ל ואף אותן ערימות שראינו שנפלו עליהם גשמים תולין להקל שמא לא נכנסו מים אלא בשבלים העליונים אבל לא בבטן ערימה ואת"ל שנכנסו שמא לא הספיקו להחמיץ כל שלא בא במים לכך ה"ל ס"ס ולקולא עכ"ל גם מזה יש סתיר' לפסק רמ"א שבסמוך דהא כאן מותר אפילו באכילה: יש מחמירין. הוא המרדכי דחיישינן שמא עירב בו קמח או סולת. וכת' ב"י שאין בזה איסור דהא מי פירות הוא ואין מחמיץ אלא בסולת ואפשר דחיישי' דהוא חמץ גמור כיון שלותתין החטים תחלה: וכתב הרא"ש בתשו' כלל כ"ד דלא ראה נוהג איסור בדבש דעירוב קמח לא שכיח וגם נתבטל קודם הפסח ואם באנו לחוש משום תערובות נאסור אותו כל השנה די"א שנותנין לתוכו בשר נבילה ומתהפך לדבש ומותר דבתר השת' אזלי' עכ"ל ומ"מ מסיק רמ"א דאין לאכלו בפסח רק מה שמביאין מן הכוור' אעפ"י שבמרדכי אוסר גם זה משום אחלופי בדבש אחר וחומרא יתירא הוא: וראיתי במקומו' רבים שאוכלין אותו וגם בק"ק קראק ואין בזה מנהג לאסו' כ"מ דברי רמ"א כאן שכ' שלא לאכול דבש רק אותו שמביאים מן הכוורת שעושי' ממנו משק' כו' היינו אפילו לאכיל' בעין מותר דהא עושין ממנו משקה לכתחלה אבל א"ל דוקא משקה מותר שנעש' קודה פסח דהא לא זכר קודם פסח ותו דהא התחיל באכיל' אלמא דזה אפי' באכיל' שרי רק שזכר המשק' לראיי' שנוהגים בו היתר: ועפ"ז נ"ל היתר גמור לבשל בחול המועד משקה שקורין מע"ד מדבש שניכר שבא מהכוורת לפי ראות עיני האנשים כל שהוא ראוי לשתייה בי"ט אף שמו"ח ז"ל כת' לאסור לעשות המשק' במועד מחשש תערובות וכת' שכן נהגו מכ"מ נ"נ דהמיקל לכבוד י"ט במדינות אלו שאין לנו שתיה אחרת בפסח נח הפסיד ואין שייך בזה מנהג לאיסור כי אין זה רגיל לומר בזה שום מנהג כי כל אחד מכין לו קודם פסח אבל אם א' בא לבשל במועד דאין לו משקה ההוא זולתו אין למחות בידו ושבח כבוד י"ט בידו כנלע"ד וע"פ דברי תשו' הרא"ש שזכרנו בשם הר"ר יונה נרא' ללמד זכות על מ"ש בש"ע בי"ד ססי' קי"ד דהרשב"א היה נזהר מהכרכום מפני שמערבים בו בשר יבש ולפי דברי הר"ר יונה יש היתר כיון שהכרכום נימוח במאכל ובטל האיסור והוה ממש כמו דבש דהכא בכל השנה: ותאנים יבשים. דיש חשש שמפזרים עליהם קמח ואפי' אותן הגדילים בגינתו אסור משום הרוא' משום שאר תאנים ואיסור ענבים הוא שמונחים אצל תאנים: וצוקר קנדיל. אין זה מה שאנו קורין צוקר קנדיל שאותו יש בו חשש יותר וחמץ גמור הוא שמבשלי' צוקר לבן ביורות חמוצות והוא נתאדם ואפי' להשהותו אסור כי יש בו תערובת חמץ אלא היינו צוקר קנדי"א שכ' במהרי"ל שאכלו הלומדים בי"ט האחרון ונתן להם הה"ר נתן צוקר שהביא מקאנדי"א שהיה ברור להם שאין בו חמץ. וקשה למה לא גזרו משום שאר צוקר כמו בתאנים ונראה דאותו צוקר הוא מין בפ"ע וצורתו ניכרת ואין גוזרין בו ונראה דהיינו מה שאנו קורין אותו קנ"ר או הו"ט צוק"ר שהוא בודאי אין בו חמץ ולא נעשה בו שום בישול אלא כתולדתו מביאי' אותו זהו שאוכלין אותו בי"ט האחרון כנ"ל: כרכום שקורין זפרין. ואפי' אותו שקורין ל"נד זפרי"ן שהוא בודאי בלי תערובות אסור משום הרואה שלא ידע להפריש כן מצאתי בקובץ ישן: אפילו לא נתבקעו. משמע עכ"פ נתרככה בעי' וכ"כ מו"ח ז"ל גבי חטה שנמצא בעיסה: ביום ח' של פסח וכו'. נראה דכ"ש לענין נט"ל דאנו מחמירים בפסח כמ"ש בסי' תמ"ו מותר להשהותו ביום טוב האחרון דקיל הוא מתערובות דמשהו: וכן נוהגין תוך הפסח. חילוק דתוך הפסח הוא בב"י שהקשה על מ"ש הטור בשם הרא"ש בנמצא חטה בקועה בעיסה או במצה אפי' דמותר כו' ולא חיישינן שמא הית' במים לפי שישראל רגילים לשמור המיה כו' משמע שאם היתה במים נאסרו' המצות ואח"כ כ' מעשה שנמצא חטה בקועה בכלי של מים שהמים מותרים ותי' דכאן מיירי תוך הפסח וההיא מעשה מיירי בע"פ וכבר הקשו ע"ז דודאי המעש' ג"כ מיירי בפסח כמשמעות הטור ותמהתי דלק"מ דהא הטור כ' אח"כ וכן התיר אבי עזרי חטים שנפלו לבור וכ' שאין מחמיצו' כו' ונ"ל שאין הנדון דומה לראיה דההיא דוקא בעיסה אבל חטה ודאי מחמיצות במים צוננים כארבא דטבעה בחישתא אלא דנראה להתיר מה"ט כיון שהמים צוננים אין החטה נ"ט בהם ואפי' חמץ גמור שנפל לבור מותר מה"ט עכ"ל הרי החטה נאסרת בצונן ואין אוסרת א"כ לק"מ על הרא"ש דאם היתה חטה במים ודאי היתה נאסרת ואין לך היתר במצה אלא משום דאין נאסרת המצ' בצונץ בזה נראה דהרא"ש ס"ל דהיינו דוקא במונחות בצונן אבל בלישה שהעיסה מתחממת ע"י המלאכה קצת והוא ממעך החט' ביד או בכלי ודאי יש לחוש שסחט ממנ' טעם משהו ואוסרת וכ"ש באפוי' וא"כ אין מוכרח לחלק בין קודם פסח לתוך פסח. ובמהרי"ל כתוב נמצא חטה בערב פסק במצה התיר סמ"ק בנטילת מקום ואם נמצא חט' בפסח במצה קודם האפיי' הורה מהרי"ל לשרפ' במדורה בפ"ע ואם נטלו ממנ' החט' ואפו אות' צריך לשרוף אותה ושאר המצות הנאפות עמה התירן. וחטה שנמצאת בעיסה כל העיס' אסורה כן הורה מהר"ש והסכים לזה מהרש"ל בתשו' סי' ע"ט מטעם דע"י הלישה מחמצת ויהיב טעמא משהו וכ"ה דברי רמ"א כאן וכ"פ מו"ח ז"ל אם נתרככה החטה: ומ"ש רמ"א כאן דאמרינן כאן נמצאת כאן היתה הקשה בלבוש דאם נפלה החטה לשם ממילא לא היתה במים ואינה נאסרת כלל לק"מ דכוונת רמ"א בזה שחיישינן שמא נפלה חטה ככק חמוצ' ממקום אחר לתוך מצה זו וכאן נמצא וכאן היה ובלבוש פירש שיש איסור מן החטה דוקא למצה אפויה אבל בעיסה הוא מתיר מטעם שאינו מחמיץ וכ' שאין המנהג כדברי רמ"א לאסור בעיסה או במצה שאינו אפויה: והנה בטור מדמ' כאן עיסה למצה אפויה ומשמע שאילו היתה במים הוי איסור ובלי ספק שלא ראה בעל הלבוש דברי הספרים שזכרנו שאוסרים אפי' בעיסה ובן עיקר כמ"ש דמ"א כאן: אם מלגו תרנגולת כו'. סתם מליגה היא בכלי שני וכ"כ בהדיא בס' רוקח סי' רי"א: אסורה התרנגולת. דשמא היתה החטה במים קודם הרתיחה והחמיצה ובלעה מן המים כ"כ בטור בשם רמב"ן וקשה אמאי לא נימא כאן נמצא וכאן היה ואחר שנמלגה התרנגולת באה לשם ונראה דיליף איסור מטומאה דאמרינן בפ' בכל מערבין (עירובין דף ל"ה) נגע באחד בלילה ואינו יודע אם חי אם מת ולמחר מצאו מת חכמים מטמאים שכל הטומאות כשעת מציאתן ומטעם זה כתוב ברוקח חטה שנמצאת במצה אפויה ואין ידוע אם נתחמצה בעודה עיסה או לא נתחמצה מעולם דאסור' ההיא מצה לבדה אבל שאר מצו' מוקמי' להוא אחזקתייהו ומותר מ"ה כאן נמי אמרינן המים למפרע כשעת מציאתן השתא וא"ל נוקי גם כאן התרנגולת על חזקתה דכיון שהיו המים באלו ודאי מחמצין וכתרנגולת היתה ודאי שם הורע חזקתה משא"כ בשאר מצות דלעיל דאע"ג שאומרים שלמפרע הוי כהשתא היינו באותה מצה אבל אין זה הכרח לשאר המצו' כנלע"ד. וא"ל דהוי ס"ס דשמא נתעכל' החטה בתרנגולת וכמ"ש רמ"א אח"כ י"ל דכאן מיירי בחטה שלימה וגם א"ל שמא לא נתחמצ' כיון דמי שהוא בקי יוכל להבחין לא מקרי זה ספק כדאי' בי"ד סי' פ"ד: חטה בקוע'. משמע אבל אם אינה בקוע' אין איסור דהוי ס"ס ספק לא נתחמץ ואת"ל נתחמץ שמא אח"כ נפלה כ"ש כאן דחזי' דלא בקוע' אלא שאנו מחמירין מספק אלא דרמ"א כתב בסמוך ס"ט דאנן אסרינן במשהו אפי' לא נתבקעו ונרא' דכאן דהיכא דהו' ס"ס שרינן ליה למכור לעכו"ם התרנגולת ולא מחמרי' אלא בתר ספיקא כההיא דסעיף ט': אם הוא תוך הפסח. זה כ' ע"פ תירוצו על הקושיא דברי הטור אהדדי בסעיף י"א. אבל לפי מ"ש דלק"מ בלאו הכי מותר בזה אף בפסח דצונן אינו נותן טעם כלל: מכח ספק ספיקא. מו"ח ז"ל הקשה דאין זה ספק ספיקא דדעת שוטי' אינה דיע' ואפשר שמי שהוא בקי יודע לשער שלא נתעכלה. ולא ידענא קושיא דדבר זה א"א להוודע דהוא כעצמי' בבטן המליאה וכל כה"ג ודאי ספיקא הוא כמ"ש בי"ד סי' פ"א וי"ל הא בסי' זה ס"א גבי דגן בעליי' כתב רמ"א דאין להתיר לאכיל' משום ס"ס וא"ל הכא יש עוד חד לטיבות' דאין כאן אלא משהו אבל גבי דגן יש ספק בכל הדגן זה אינו דהא לעיל נמי אמר בקצת מקומות משמע דרובו היתר וכן יש דין ההוא ממש בתשובת הרשב"א שמביא ב"י בשנה שרבו הגשמים והוא מ"ש בש"ע ס"ד ושמה נתבאר דהרוב הוא היתר ותו דבכ"מ שמהני ס"ס מהני אפי' באיסור דאוריי' וע"כ נראה דלא החמיר שם לאכיל' אלא כיון שיש אפשרות בלי הפסד הוי לענין אכיל' כדבר שיש לו מתירין וכמ"ש הכל בו בדין זה שהעתקתי בס"ב שמסיים שם כיון שאין הפסד בשהייתו כו' משא"כ במאכל שצריך לפסח שבקיהו אדינא כנלע"ד: כתב הרוקח נמצא בדלי מים חתיכ' אחת חמץ ולא נודע כשלקחו המים מהדלי אם היה בו חמץ או לאו ובשל בו וסתרנו התבשיל אך מים שבדלי נאסרו כי עכו"ם שמביא המים שמא נתן בו אותה שעה חמץ עכ"ל וב"י מביא דברים אלו ואין להם פי' ונרא' שיש כאן ט"ס וצ"ל כשלקחו מים מהבאר והכוונ' היא ששאבו מים תחל' מהבאר לבשל ואח"כ שאבו מים בדלי ונמצא חמץ בדלי ולא נודע אם היה חמץ בבאר בשעה ששאב לבשל ממילא בישל במים חמוצי' בזה פסק שהתבשיל מותר אלא שהמים שבדלי לחוד נאסרי' אבל התבשיל מותר כי העכו"ם השואב לדלי נתן החמץ בשע' ההיא אבל אות' חמץ לא הי' בבאר כלל ותימה על הב"י שהעתיק ולא הרגיש בזה ואיך שיהי' קשה דמשמע אם היה החמץ קודם שנתבשל היה אסור והא חמץ בצונן אינו אוסר כדלעיל ואפשר דס"ל כרשב"א שמביא ב"י דחולק על הרא"ש וס"ל גם בצונן אוסר ואנן ס"ל כהרא"ש וטור דאין אוסר בצונן ונרא' דאם שרה החמץ במים צונני' מע"ל דאסו' לכ"ע דכבוש הוי כמבושל וכ"כ מו"ח בשם רש"ל: כתב הטור וז"ל בס' הרוקח חטה שנמצאת בקדירה נאסר' הכף שהגיסו בה הקדירה שמוה בקדיר' אחרת כולן אסורות וכ' ב"י ע"ז פשוט הוא ומ"ה לא העת ק' בש"ע ואני או' דדא צריכ' לפני ולפנים לעיין בה דלכאור' הך פיסקא לאו הלכתא היא דהא כת' הטי"ד סי' צ"ג בשם ר"ת דמידי דנאסר במשהו אינו נ"נ ואין משהו ממנו אוסר במשהו אח"כ דהיינו מפליטתו וכמ"ש שם מ"ש הטור אפי' נאסר במינו במשהו לר"י דתרי משהו לא אמרי' וא"כ הכא שהכף שנאסר מהקדירה שיש בה חט' הוא נאסר מחמת משהו ולמה יאסור אח"כ קדיר' אחרת במשהו וכ"כ בהדי' בלבוש סי' צ"ב וז"ל בחמץ ויי"נ שנאסר במשהו לא נ"נ ואם חזרה ונפלה לקדירה אחרת בטיל' ברוב אם אינו מכיר' ואם מכיר' משליכ' והשאר מותר עכ"ל ושם כתבנו דהך אם אין מכירים דבטל אינו מכוון ולא אמרו בזה אלא במכירה ומשליכ' ולא תאסר פליטתו במשהו כיון שהיא עצמ' נאסרה במשהו וא"כ הך דהכא ודאי קשיא טובא ונלע"ד לתרץ על נכון דכאן בכף חיישי' שמא נגע הכף בהחט' עצמה בקדירה ונאסרת ממנה ולא מן התבשיל שבקדירה. וכה"ג מצינו בי"ד סי' צ"ה בקערות שלבשר שהודחו ביור' חולבת להיש אוסרין שם מפני שהקערות נוגעות במחבת ומקבלות טעם ממנ' ולא אזלי' בתר המים שבמחבת ה"נ כן הוא שמקבל הכף מן החטה עצמה וא"ל בזה כ"נ כאן הי' דדרך הכף לנגוע בכל מה שבקדיר' כשמגיסין בו ונאסר בנ"ט לא במשהו כי הי' צריך ס' בבלוע שבכף נגד החט' ואפשר שאין שם בלוע כ"כ אע"ג דאנן משערי' בכולו כף בכל דוכתי היינו לחומרא לענין לשער נגדו דלא ידעי' כמה נפיק מיני' אבל לקולא לא דשמא אין שם בלוע כ"כ שיהא ס' בו נגד החט' ע"כ שפיר אוס' (אבל אם תחב) כף אחר לאות' קדירה שנאסרת מחמת תחיבת כף הראשון בה אין אותו כף נאסר כ"כ שיאסר קדרה אחרת שיתחבו אותו בה כיון שהוא אינו נאסר אלא במשהו מחמת התבשיל לא יאסר אחרים במשהו וכן אם הסירו החט' מהקדרה שנפלה בה ובא א' ותחב בה כף אינה אוסרת אח"כ בתחיבה לקדירה אחרת במשהו אלא אם יש בה ס' נגד הכף ומותרת כנלע"ד ברור ויתד הוא שלא תמוט בס"ד: לבור בתוך הפסח. בטור כתוב סתם אלא שב"י פי' דמיירי בתוך הפסח דאי קודם הפסח הרי נתבטל קודם הפסח ואין חוזר וניעור וא"כ ס"ל לש"ע כדיעה הראשונה שבסי' תמ"ז ס"ד וכ' מו"ח ז"ל דמ"מ לכתחלה אסור אפי' בקודם לפסח מאחר שאפשר לשאוב מים מבור אחר ולעד"נ דכאן לפעמים אסור אפי' בדיעבד אפי' קודם לפסח דהמים המחומצים נשארו למעלה אף כי נתערבו קצת למעל' מ"מ הם קוו וקיימו וכאלו הם בעין ודמיא לההיא רי"ד סי' צ"ב בלא ניער וכיסה דאין מתבלבל בכלו אלא אם כבר שאבו משם כמה פעמים קודם ה"ל כניער הקדירה ומתבטל קודם פסח אבל תוך הפסח אין חילוק כנלע"ד. וכ' במרדכי פ' כ"ש ג"כ האי דינא דהגעילו יורה וכ' אח"כ אבל החטים שנפלו לבור המים כו' דאינו מחמיץ בעוד שהחטה צוננת עכ"ל: פעם א' הביא משרת כלי עם דבש הנקרא מע"ד לשתות ונמצא בו חטה א' אמרתי דאין אוסרת בצונן אע"ג שהיא נתחמצה כמ"ש הטור וז"ל כיון שהמים צוננין אין החטה נותנת בהם טעם ואפילו חמץ גמור שנפל לבור מותר מזה הטעם עכ"ל. ואע"ג שכת' בש"ע סי"ב ויש מי שאוסר תוך הפסח הא כבר הוכחנו שלא מצינו חילוק זה אלא הב"י כ"כ דרך תי' לתרץ מ"ש הרא"ש ולא חיישינן שמא היתה במים כו' וכבר זכרנו דלק"מ וא"כ לא מצינו מי שחולק בזה לדבר זה ואדרבה מן המרדכי שזכרנו בסמוך מוכח דבפסח עצמו היו החטים בבאר ואפ"ה כ' דאינו נ"ט בצונן וגם אין לחוש כאן שמא היתה החטה בשע' שהי' הדבש רותח דא"כ היה כבר בטל לפני פסח מה שנפלט ממנו ואין חוזר וניעור אע"ג דהחטה עדיין בתוכה מ"מ צונן הוא בעת ההיא ואין נ"ט כנ"ל: קולף את כולם. בתשו' מ"ב סי' ס"ט חולק ע"ז דל"צ קליפה להשאר דאי משום חשש שמא נגעו בחטה עצמה לא מחזקי' איסור' אלא כאן נמצ' כאן היה והאריך קצת בזה. ותימ' עליו שלא עיין בש"ע ביו"ד סי' ק"ה ס"ט שכ' שם ואם אינו ידוע אם נגע החלב בכלן כולן כו' עוד הקש' דכאן א"צ קליפה כלל כיון שהחט' אינו מפעפע כלל כמו דבר כחוש והאריך בזה דאנן לא מחמרינן בחמץ בפסח לומר עליו שהוא מפעפע. ובודאי אמת כן הוא כאשר זכרנו בסי' תס"א ס"ד לענין דבוק במצה אלא דשאני התם דאין כאן שום דבר המפעפע לגמרי משא"כ כשיש בשר שהוא מפעפע חיישי' שמא הלך ומפטם להחטה ותחזור לפעפע בבשר כמ"ש בי"ד סי' צ"ח ס"ה ואפי' חתיכת האיסור כחושה וההיתר שמינ' כו' ה"נ נימא כאן במצה עם הבשר אלא דכבר שדיתי נרגא בהאי פיסקא בי"ד שם. וזכרתי דברי רש"ל דבמליחה עכ"פ לא אמרי' סברא זאת ומ"מ בעי קליפה אפי' להשאר מחשש נגיעה כמ"ש ובתשו' ההיא זכר שם דכ"מ דצריך קליפה ולא אפשר מותר כדע' ריב"א. ואני הבאתי ראיות חבילות חבילות בי"ד סי' צ"א דלא קי"ל כריב"א אלא צריך ס' נגד הקליפה: ויש מחמירים. טעמא דאנן קי"ל בכל האיסורים מליח כמבושל ה"נ לענין חמץ והכריע רמ"א להקל בשאר החתיכות כיון דגם בשאר איסורים אינו אלא חומרא דמדינ' סגי בקליפה במליח' כרוב הפוסקים ומש"ה בחמץ בפסח דאיסור משהו דרבנן יש להקל ומן הראוי היה להקל אפי' באותה חתיכה שיהי' די בקליפה אלא שכיון שאנו רואין החט' ומונחת עליה יש להחמיר עליה כדעת המחמירין ויש כאן ט"ס במ"ש כמ"ש וכו' וכצ"ל למכור הכל לעכו"ם אע"ג דאין נוהגין כן בשאר תערובות חמץ כמ"ש בסי' תמ"ז ור"ל דכאן במליחה קיל טפי משאר תערובות חמץ הנזכר בסי' תמ"ז: ולענין הלכה ראינו בזה מחלוקת קמאי במרדכי פ' כ"ש אם יש לאסור במליחה כבישול ובתראי דרש"ל בתשו' סי' ע"ט פוסק לשרוף הכל וכ"ר בעל שארית יוסף וכ"ד מו"ח ז"ל. ובמ"ב חולק עליו לפסוק כהמקילים והוא מיקל בשאר חתיכות אפי' בלא קליפ' ורמ"א בתשו' סי' ק"ח כ' להתיר חתיכות אחרות וז"ל אף הרוצה להחמיר יפסוק כמו ששמעתי שהורו מקצת חכמים לשרוף אותה חתיכ' ולהשהות האחרות אחר פסח ולעד"נ לנהוג הלכה למעשה בדרך זה דאם נמצא חטה על בשר מלוח ביבש בלא ציר יש להתיר להשהות הכל בדרך זה דמקום המציאה יקלוף והשאר ישהה כיון שאין בו אלא ספק נגיעה ולא יאכל ממנו בפסח אלא ישהנו לאחר פסח וזה ודאי אין בו מכשול כיון דלהרב' רבוואתא גדולים ואחרונים אכלי ליה ואנן לא משהינן ליה אבל אם נמצא החטה בתוך הציר של בשר או דגים אז חשיב כמבושל וכ"ש אם מונח שם מע"ל והוי דינו כל מה שמונח בתוך הציר ה"ל כאלו נתבשל בקדיר' א' והכל אסור וצריך ביעור כמ"ש ביו"ד סי' ק"ה בכבוש בציר או בחומץ דבשיעור מועט הוי כמבושל אבל מה שמונח למעלה מן הציר ישהנו ג"כ עד אחר הפסח כי אין מפעפע בציר למעלה כמבואר בי"ד ס"ט דאין פעפוע למעל' בציר ומ"ה מה שנוגע בבשר שבתוך הציר יקלפנו והשאר ישהה אותו או יעשה כמ"ש רמ"א בסיפא דימכור הכל לעכו' ונרא' דגם בזה יקלוף מקום החטה תחלה כי זהו חמץ גמור כנלע"ד בזה והיינו אם אינו בתוך הציר אבל אם הוא בציר אסור למוכרו כי הוא חמץ גמור ויעשה כמ"ש בסמוך. ומ"ש הש"ע בזה הסעיף אם נמצאת חטה מבוקעת פשוט דלדידן הדין כן בנתרככה אע"פ שאינו מבוקעת כמש"ל: העוף מותר. דצלי אינו אוסר יותר מכדי קליפה והזפק הוא בכדי קליפה כ"כ ב"י בשם א"ח ואע"ג דאנן קי"ל דצלי צריך ס' מ"מ כאן דאין שייך פעפוע בחטה סגי בקליפ' ותו דהבהוב עדיף מצלי כנלע"ד דאף לדידן שרי העוף הזה:

הזנה אוטומטית ט"ז/אורח חיים/תסח משמתין אותו. בטור מביא הגמ' אינו רואה סי' ברכה לעולם ופי' רש"ל והמזרחי דהיינו באותו דבר דוקא ופי' לעולם היינו אף אם יש לו איזה ריוח מזו יהיה לו כנגדו הפסד ממקום אחר: וכ"ה המנהג. ז"ל רש"ל ומנהג הוא להסתפר אחר חצות ע"י עכו"ם אבל לא ע"י ישראל וכן קבלתי עכ"ל. וכ' במהרי"ל אפי' ליטול צפרנים אסור בע"פ אחר חצות וטעם איסור מלאכ' בע"פ משום דכל יחיד שמביא קרבן הוי אותו יום לו לי"ט ואסור במלאכ' ובע"פ אחר חצות חייבי' בשחיטת פסח ואף שאין לנו קרבן פסח האיסו' במקומו עומד: ולדידן מקום שנהגו כו'. כתב בלבוש ובמקומות הרבה ראיתי נהגו לעשות אפי' מלאכה גמורה: החייטין כו'. אלו הג' קילי משום דאשכחן בהו קולא בחול המועד: דהיינו לתקן מקום כו'. ולפ"ז אין מושיבין אות' על בצים לגדל אפרוחי' בי"ד כל היום אא"כ בענין הנזכר בסעיף שאח"ז אבל לרש"י אפי' לזה מותר בי"ד: ואם נתרבה כו'. כ' ב"י ולא ידעתי למה השמיט הרמב"ם דין זה ותימא עליו דבסוף ה' י"ט לענין יום י"ד לא זכרו אבל בפ"ח מי"ט לענין ח"ה זכרו גם רבא בגמרא זכרו לענין ח"ה: שלא להקיז כו'. גזירה משום ערב שבועות ששם יש סכנה משום זיקא ששמו טבוח ומשמע בכל בו דבעי"ט אחרון של פסח אין חשש והך שלא להקיז ה"ה מה שקורין קע"פ שטעלין כ"כ מהרי"ו: א"א מזמור לתודה בע"פ והטעם שתודה זמנה יום ולילה עד חצות ובזה א"א לפי שיש בלחמי תודה חמץ ולא יהיה נאכל בשיעורו והוי מביא קדשי' לבית הפסול וכ"ש בת"ה שאין לאומרו והקשה בלבוש א"כ משנה דהתודה ואיל נזיר נמי לא לימא. ול"ק דמשנ' אינו אלא לזכרון בעלמא משא"כ במזמור לתודה שהיא במקום הקרבת תודה:

הזנה אוטומטית ט"ז/אורח חיים/תסט אסור לו' בשר כו'. משמע איסורא בעלמא יש משום גזירה אבל אם עבר ואמר בדיעבד אין בו איסור אכילה אע"ג דבגדי מקולס אסור לאכלו אפי' מן הסתם התם עיקר האיסור חל על הבשר מחמת האכילה דהא לא אמר מידי משא"כ באמירת בשר זה לפסח שהאיסור חל עליו באמירתו אבל לא על האכילה תלינן לו' שנתכוין לשם י"ט של פסח יהיה בשר זה. ובגדי מקולס יש נמי איסור בעשייתו כלשון הטור אסור לעשותו משמע אפילו לא יאכלנו ומו"ח ז"ל הפריז על המדה להטעינו לבשר קבורה אם אמר עליו לפסח ואין כן משמעות הלכה: מותר לו' חטים כו'. רש"י פי' דל"ד מידי לקדשים דכי קאמר חטים אלו לפסח דמינטר לפסח קאמר כלו' אצנועי לפסח לאוכלן ולא אמרינן מיחזי כמ"ד למוכרן לקנות פסח בדמיהן עכ"ל משמע דלא חיישינן לדמי פסח אלא ביש לו דמיון קצת לפסח ובמהרי"ל כתוב אפי' בבשר עגל ועוף אסור לו' כן והטעם דכיון דבר שחיטה הוא יש לו דמיון לבשר גדי וטלה וכן הוא לקמן לענין אכילת צלי בליל פסח בסי' תע"ו וקשה הא חיטי נמי שייך לקדשים לעשות ממנו סולת למנחה וי"ל דא"כ לא היה מזכיר שם פסח אלא מנחה דאין מיוחד' לפסח משאר מנחות כנ"ל ופשוט דדגים דינן כחטים ולאצנועי לאכול בפסח קאמר:

הזנה אוטומטית ט"ז/אורח חיים/תעא משעה עשירית. דבמתני' אית' סמוך למנחה פי' מנחה קטנה היא מט' שעות ומחצה וסמוך לה היינו חצי שעה קודם לה: ויין מעט לא ישתה. דבגמ' אי' פורתא מסעיד סעיד טובא מגרר גריר וכ"כ ב"י והתו' אבל הטור כ' יין מותר לשתות הן רב הן מעט כי גורר תאות המאכל וב"י הקשה על הטור מן הגמרא ורבים דוחקי' לתרץ דהטור מפ' הגמר' דה"ק מעט הוא סועד כלו' מה שהוא סועד הוא מעט אבל מה שהוא גורר הוא הרבה כלו' דב' מדות יש ליין הא' שסועד מעט ב' שגורר הרבה למאכל אבל לא נלע"ד פי' זה דהא א"א לו' שתי מדות אלו ביחד דהא סועד וגורר הם הפכי' זה לזה אלא נלע"ד דעת הטור ג"כ כפי' התו' דודאי כששותה מעט הוא משביע וסועד ולא גורר והרב' גורר ולא סועד אלא דעת הטו' דבליל פסח ע"כ ישתה הרבה דהא ישתה ב' כוסות קודם האכילה ומכל א' רביעית או עכ"פ רובו מ"ה יכול לשתות קודם הליל' מה שרוצ' ולא בא הטו' להודיע אלא שלא תטעה לו' שיזהר האדם שלא ישתה יותר מב' כוסו' כי כל מה שיוסיף לו יזיק לו בתאו' המאכל לזה קמ"ל דאדרבא כל מה שיוסיף על הכוסות אין בו הפסד לתאו' אלא הוא גורר טפי במה שיוסיף ולפיכך יכול לשתות מן המנחה ולמעלה מה שירצה וכל מה שיוסיף יוסיף תאוה למצה וזהו מכוון מאוד בסוגיא דע"פ דרבא שתי חמרא כולי מעלי יומא דפסחא ויליף ממ"ש בין שני הכוסות הללו ישת' ואי אמרת מסעיד סעיד הא אכיל למצה אכילה גסה וקשה היאך יליף כולי יומא מבין הכוסות דלמא דוקא ב' כוסות אין מסעיד אלא ודאי כדפרישית בדברי הטור ה"נ בדברי הגמרא דקמ"ל רבא דל"ת דאסור לשתות ממנחה ולמעלה כי היכי דלא להפסיד תיאבון מצה לזה מביא ראיות מהא דמותר לשתות בין הכוסות הראשונות והיא קודם אכילת מצה אלא ודאי דכל כמה דמוסיף לשתות הוי שפיר כנ"ל וא"כ אין חילוק בפי' הגמ' בין התו' להטור אלא שהתו' לא מצרפי השתי' של הכוסות למי ששותה ממנחה ולמעלה. ולהטור שפיר מצטרף והכי מסתבר לע"ד ופשוט הוא שאין בכלל זה שישתה כ"כ הרב' עד שיהא שבע כי הוא ודאי מקלקל תאות המאכל והחוש יעיד ע"ז:

הזנה אוטומטית ט"ז/אורח חיים/תעב עד שתחשך. דמצה דומיא דפסח דכתיב על מצות ומרורי' יאכלוהו והפסח אינו נאכל אלא בלילה והקידוש צריך שיהי' בשעת ראויה למצה. כתב מהר"ל מפראג בכל ע"ש וי"ט שמוסיף מחול על הקודש עכ"פ צריך שתהיה גמר הסעודה בליל' דכתיב תלתא היום וחדא בלילה מדאורייתא וכשמפסיק מאכילתו קודם חשיכ' לא יצא דאכיל' צריכ' דוקא בלילה משא"כ בערב פסח דגם הקידוש צריך שיהיה בלילה ונ"ל הטעם דמצות אכילת מצה היא בכלל הקידוש ובשבילה בא הקידוש: ולא על ימינו. דשמא יקדים קנה לושט דושט הוא על ימין ונפתח הכובע שע"פ הקנה מאליו שהוא מטה כלפי ימין: דבזמן הזה כו'. דראבי"ה ס"ל בזמן הזה א"צ להסב כיון דאין רגילות בארצנו בשאר השנה להסב אלא יושב כדרכו ע"ז סומכות הנשים שלא להסב וכ' מו"ח ז"ל אבל אינו מיסב מאחר דישיבה כדרכה הוי דרך חירו' וכן המנהג וכ"ש באותן שלובשין הקיט"ל בשעת סדר שהאבל לא ילבשנו אלא דנראה דטעם לבישת הקיט"ל הוא שלא תזוח דעתו עליו מפני השמח' ע"כ ילבש בגד מתי' ולפ"ז גם האבל ילבשנו ועמ"ש סי' תר"י לענין י"ה: אפי' אם אינו רבו מובהק. הרא"ש מוכיח זה מדאי' בבריי' עם הכל אדם מיסב אפי' תלמיד עם רבו ופרכי' מזה אמה דא"ר יוסף תלמיד א"ס היסב'. ודחה לה דמיירי בשולי' דנגרי פי' תלמיד אומנו' ולא דחה לה דמיירי באינו מובהק אלא מאי דגם באינו מובהק צריך וק"ל הא עכ"פ אם רבו נתן לו רשות צריך היסבה אמאי לא דחה לה בזה דמיירי שנותן לו רשות וי"ל דלשון הבריית' מור' על חיוב היסב' ובנטילת רשות אין שום חיוב על התלמיד דמוכח מזה דאין חיוב על הרב לתת לו רשות דאל"כ אמאי לא מוקי בהכי דיש חיוב על הרב לתת לו רשות אלא ש"מ דהרשות הזה הוא רשות ולא חובה כנלע"ד: ונראה לי אם לא שתה כו'. פי' דבב' כוסות הראשונים יש שם רשות לשתות ביניהם ולא הוי כמוסיף וחילוק זה ישנו באשר"י פ' ע"פ אלא שסיים ע"ז ומיהו איכ' למימר כיון ששתה שלא כתיקונן הוברר הדבר דשלא ממנין הכוסות היה ומה ששתה עתה הוא כוס של חובה ואם שתה כוס רביעי' בלא היסב' צריך לברך בפה"ג על כוס שישתה אח"כ שישת' בהיסב' שהרי כששתה כוס רביעית בלא הסיבה ולא נזהר להסב הסיח דעתו לשתות יותר עכ"ל וכ"פ בש"ע סי' תע"ט וי"ל כאן על רמ"א ממ"נ אי ס"ל כהאי סברא דהוברר הדבר שלא הוו מן המנין למה כ' שנראה כמוסיף על הכוסות הא לאו מוסיף הוא ואי לא ס"ל כן וע"כ הטעם משום דבדיעבד יצא בלא הסיבה דיש לסמוך על ראבי"ה כדעת הי"א א"כ למה נתן טעם משום מוסיף שזהו טעם שאינו מוכרח דהא י"ל הוברר הדבר ה"ל ליתן הטעם עדיף מזה דהיינו דכיון שכבר יצא באותן ב' כוסות ששתה בלא היסבה אסור לו לשתות כדתנן בין שלישי לרביעי לא ישתה וכן אחר רביעי לא ישתה בלא טעם דמוסיף על הכוסות אלא שלא ישתכר כמ"ש סי' תע"ט נמצא שיש בדברי רמ"א אלו סתירה או קיצור: ולכתחלה יסב כל הסעודה. ק"ל מדאי' בגמ' השמש שאכל כזית מצה כשהוא מיסב יצא ש"מ דאדם אחר לא יצא אלא צריך להסיב בכל הסעודה וכאן אמרי' דדוקא לכתחלה יסב בכל הסעודה. וברמב"ם פ"ז כ' וז"ל אימתי צריך היסבה בשעת אכילת כזית מצה ובשתיית ד' כוסות האלו ושאר אכילתו ושתייתו אם היסב הרי זה משובח וקשה מאי חילוק יש בין שמש לאחר לפ"ז. וא"ל דשמש א"צ לקיים המצוה מן המובחר דא"כ לא הל"ל בשמש שיצא אלא הל"ל א"צ אלא לכזית וי"ל דאין חילוק בין שמש לאחר בזה ולא נקט שם שמש אלא ללמדינו שאף השמש חייב בהיסבה וכדי של"ת היאך אפשר לו בהסיבה כיון שצריך לילך אנה ואנה לזה תירץ דהא עיקר החיוב לכל אדם אינו אלא בכזית מצה וזה יוכל השמש שפיר לקיימו: ומהר"ל מפראג כ' לחלק בין שמש לאחר ולא נתיישב לי אלא בדרך שכתבתי: על הסדר. פי' כפי שסדרו חכמים אבל אם שתאן זה אחר זה בלא הסדר שבנתיים לא יצא: כולו או רובו. פי' מו"ח ז"ל כולו לכתחלה או רובו בדיעבד ובמדינות שהיין ביוקר אפי' לכתחל' סגי ברובו עסי' ק"ץ ס"ב מ"ש מזה וע' עוד מ"ש בסי' תפ"ו: אחר יין אדום. דכתיב אל תרא יין כי יתאדם ש"מ שהאדמדומי' הוא מעלה והקפיד הטו' כאן בד' כוסות בזה ולא בקידוש בסי' ער"ב דיש עוד רמז לאדום זכר לדם שהי' פרעה שוחט בני ישראל והאידנא נמנעו מליקח יין אדום מפני עלילות שקרים בעו"ה: אפי' עני כו'. במדינות שהיין אינו מצוי נכשלים הרבה במצוה זו שאינם יוצאים כראוי וטוב להם לעשות יין מצימוקי' כפי שנזכר בסי' ער"ב וכן כת' הטור בסי' תפ"ח שיקנה צימוקין: נ"ל בכל מקום שנזכר שאין צריך להסב יש איסור להסב כדאיתא לענין סוכה דכל הפטור מן הדבר ועושיהו נקרא הדיוט וכן מצאתי בשם רש"ל:

הזנה אוטומטית ט"ז/אורח חיים/תעג ואין ליטול ידיו קודם קידוש. כת' ב"י בשם המרדכי מותר ליטול ידיו קודם קידוש דלא הוי היסח הדעת אבל בפסח שיש הפסק גדול בנתיים אין לב"ה ליטול ידיו קודם קידוש משום דצריך ליטול ידיו פעם אחרת לעשות הטיבול ונמצא דברכ' ראשונה הית' לבטל' כו' ותמה ב"י ע"ז מה הפסק יש טפי בפסח משבת ויו"ט ונראה דלק"מ דאי' בפ' ע"פ נטל ידיו בטיבול ראשון יטול ידיו בטיבול שני. ומפרשים טעמא כיון דבעי למימר אגדת' והלולא אסחא אדעתא ונגע במקום מטונף ופי' תו' הך טיבול שני לאו דוקא דהא אחר המוצי' הוא אלא אנטיל' דסעודה קא' דל"ת כיון שנטל לטיבול ראשון עול' לו גם ללחם דהא חולין לא בעיא כוונ' קמ"ל וצריך להגיה קצת במרדכי במ"ש משום דצריך כו' וצ"ל מש"ה צריך וה"ק אין ליטול קודם הקידוש בשביל הסעודה בפסח ומייתי ראיי' כי היכי דאמרי' דצריך ליטול שנית ללחם משום דאפסיק בין נטילה הראשונה באגדה והלל וא"כ אם יטול ידיו קודם הקידוש כ"ש שנחשב ההגדה והלל להפסק קודם האכילה של מצה ואף בלא הגה' יש לפ' כן משום דצריך עכ"פ ליטול ידיו ללחם אלמא דיש כאן הפסק והא דנקט לעשות הטיבול גריר אחר ל' הגמר' ובגמ' הא לאו דוקא כמ"ש בשם התו'. ורש"ל כ' בסדר שלו דיש ליטול ידיו קודם שלא לשנות משאר קידושין שבשנה אלא דמ"מ יביא עצמו לידי חיוב נטילה שיסך רגליו וישפשף כדי שיהא מחויב ליטול מקודם קידוש ולא יברך ענ"י אלא אשר יצר וא"כ ממילא לטיבול לא בעי נטיל' דלא עדיף האי טיבול מאכיל' ממש שבכל השנ' לא הוי קידוש הפסק ואוכל ע"י נטילה דקודם קידוש כ"ש טיבול ע"כ ומו"ח ז"ל הצריך ליטול שנית לטיבול ראשון ואיני יודע תקנ' בשום ענין בהך נטילה יתירה דקודם הקידוש בפסח דאי משום שלא ישנה משאר השנה הא ע"כ משנ' הוא דעכשיו אינו מברך ענ"י וכל השנ' מברך ותו דתקנ' זו קלקל' היא כיון שרואה אחר שזה נוטל סובר הוא שג"כ מברך עליה כמו שאר השנ' ובאמת לא נאה לו לברך עכשיו בפסח משום הפסק כדלעיל ע"כ היותר נכון כמ"ש רמ"א ע"פ המרדכי והוא מנהג פשוט שאין נוטלין אלא עד הטיבול ראשון. ומ"ש רש"ל שאין לשנות מכל השנה אומ' אני הלואי יעשו כן בכל השנה ליטול אחר הקידוש כמ"ש סי' רע"א ס"ט: ואינו מברך אחריו על הגפן כו'. כי סומך על מה שיברך בסוף ברכת המזון ועיין סי' תע"ד: או מי מלח. ואם חל בשבת יכין המי מלח קודם שבת ולא יעשה בשבת כמ"ש סי' שכ"א ס"א ואם לא עשה קודם שבת ואין לו חומץ יש לעשות מי מלח מעט וכמ"ש סי' שכ"א: ונהגו בבשר וביצה. בשר נהגו ליקח זרוע ע"ש זרוע נטויה והוא זכר לפסח שהיה נצלה בשפוד ע"כ צולין ע"ג גחלים וביצה זכר לחגיגה שהיו מקריבים בי"ד ונאכל עם הפסח. וביצה הוא לשון ביעא בל' ארמי כלו' בעי רחמנא לפרקינן. וכת' רש"ל מנהג אשכנז שצולין הבשר והביצה היינו לפי שאין אוכלין אותם ומשמרין אותה לליל ב' ומנהג זה הוא נגד מנהג התלמוד ע' פ' ע"פ וראוי לחלק לכל אחד ויהיו מבושלי' כי א"א צלי ולא ראיתי בתלמוד מזה שצריך לאוכלם אלא קצת נראה איפכא מדאמר רבא בשר א"צ להגביהו ולא עוד אלא שנראה כאוכל קדשים בחוץ פירשב"ם של שני תבשילין כשהוא או' פסח שהיו אוכלין אבותינו לא יגביה הבשר שהוא זכר לפסח הרי שאסור לעשות הגבהה בבשר זה מטעם שנראה כאלו הקדיש' מחיים ואע"פ שאו' שהיו אבותינו אוכלים ממילא משמע שאנו אין לנו פסח ואפ"ה אסור להגביה א"כ כשאוכל אותם ומחלקם ואו' זכר לפסח יש לחוש לזה בודאי עפי ותו רשב"ם ותו' כתבו בשם ר"ח שהבשר יהיה צלי ממילח אין אוכלין גם ממ"ש רמ"א שהביצה נהגו לבשלה נראה הטעם לכוונ' זו דהבשר שמניחין לזכר אין אוכלין אותו אז כי אינו אלא משום זכר לפסח אבל הביצה יש בה עוד טעם משום אבילות בית המקדש כמ"ש ב"י בשם הכל בו וא"כ אוכלים הביצה כדרך האבלים ב"מ. ונוהגין לבשל בצים הרבה בלילה ההיא מטעם זה כמ"ש רמ"א סי' תע"ז וע"כ תהיה הביצה מבושלת דוקא לפי שאין אוכלין צלי בלילי פסח כמ"ש רש"ל כנ"ל מנהג אבותינו הוא נכון שאין אוכלין הבשר והביצה אוכלין דבלאו זכר לחגיגה יש בה טעם משום אבילות כמ"ש ובסי' תע"ז יתבאר שאין איסור צלי בביצ' ולא בדג ע"ש: אבל לא בשורש שלהם. כתב מהרי"ו פי' השרשים הקטנים המתפצלים לכאן ולכאן אבל השורש הגדול שבו עומד הירק הוא בכלל קלח ע"כ וראיתי הרבה אנשים שלוקחין בשעת אכילת מרור את הירק שלו ובשעת הכריכ' נוטלין הקלח ואין לזה טעם וריח דיש ליקח הירק גם בשע' הכריכה כי יוכל לאכול בטוב כזית ממנו כי אינו מצער כ"כ כמו הקלח שיש לו כח יותר: נוטל ידיו לצורך טיבול ראשון. דכל שטיבולו במשקה צריך נטילה. מכאן יש תוכחת מגולה לאותן שאין נזהרין בכל השנה ליטול קודם שיאכל דבר שטיבולו במשקה דמה נשתנה הלילה הזה מכל הימים שבשנה ואם בא לטהר עצמו טפי בלילה זו ה"ל להזהר עכ"פ בי' ימי התשוב' שנזהרים הכל לאכול פת של ישראל דוקא אלא ודאי שאין כאן אלא חסרון זהירות ואין מדקדקים להשוות מידותיהם: ולא יברך על הנטילה. בטור כתב והרא"מ כ' שהאידנא א"צ נטילה לדבר שטיבולו במשקה וע"כ לא היה מברך ענ"י על טיבול ראשון וכ"כ בעל העיטור ול"נ וכ"כ הגאונים שצריך לברך וכ"כ הר"ש בשם רש"י והרוצה לצאת ידי ספק יביא עצמו לידי חיוב נטילה מצד אחר כגון שיטיל מים וישפשף וטעם הרא"ם לפי שאין הנטילה משום סרך תרומה כמו בלחם אלא משום נקיות והשתא אין אנו נזהרין בנקיות כמ"ש התוס' פ' ע"פ וכ' ב"י שמ"ש ול"נ אין דבריו נכונים דכיון דפלוגתא היא אם צריך נטילה טוב שלא לברך עכ"ל. עוד הקשה במ"ש הטור יטיל מים וישפשף שדבר זה אינו מביאו לידי ברכת ענ"י לפ"ד הרא"ש בסי' ז' ול"נ דהטור לא כ' ול"נ על הברכ' אלא על מ"ש שאין בזמן הזה חיוב נטילה גם במ"ש הרוצה לצאת ידי ספק הוא קאי על הנטילה לא על הברכה כי אם נאמר שא"צ נטילה לזה נמצא שיש איסור לנטילה דהוי כגסי רוח כמו הנוטל ידיו לפירות ה"ז מגסי הרוח משום שא"צ שם נטילה ה"נ בזה ע"כ כתב שיביא עצמו לידי נטילה ע"י שפשוף וממילא חייב בברכת ענ"י כיון שדבר שטיבולו במשקה יש בו דמיון ללחם ממילא מי שהטיל מים ושפשף ובא לאכול דבר זה הכל מודים שיש כאן חיוב נטילה כמו בלחם בלא שפשף ובזה מודים כ"ע כיון שיש תרתי למעליותא דחיוב נטילה והוי כמו רוצה ללמוד בסי' ז' חבל מ"מ שפיר הכריע ב"י וש"ע שלא לברך בזה ולא להשגיח במה שכתובה ברכה זו בכל הסידורים וכ"כ התו' פ' ע"פ דף קט"ו דהמברך מברך ברכה לבטלה ובכל הסדורים כתוב לברך על הנטילה ואין נראה עכ"ל: ומאוד יש לתמוה שכ' שבלילה זו משום חובת הרגל יש לברך ובכל השנה כתב הוא עצמו בסי' קנ"ח שאין לברך ודבר זה אינו נכון כלל לחייב ברכה בזמן אחד יותר מחבירו ע"כ אין לברך כלל כמו בכל השנה. וטעם טיבול זה פרש"י ורשב"ם משום היכרא לפי שאין בני אדם רגילין לאכול ירק קודם הסעודה והתינוקות ישאלו ע"ז ונראה התשובה יהיה להם דאי לא היה מטבל אלא השני דמרור לא היה ניכר דהוה משום מצוה אלא כדרך בני אדם לטבול תוך הסעוד' ע"כ תקנו לטבל קודם הסעודה דבזה מרמזין שאין הטיבול בא מחמת הסעודה והוא סי' לטיבול השני שהוא ג"כ שלא מחמת הסעודה אלא מצות חכמים כנ"ל לפ"ד רש"י ורמב"ם: פחות מכזית. לפי שאם יאכל כזית יתחייב לברך בורא נפשות ויש פלוגתא בזה אם חייב לברך אותה על טיבול ראשון ע"כ טוב שיאכל בענין שלא יהא בו חיוב כלל והפלוגתא היא בין ר"י לרשב"ם דר"י ס"ל דהגדה והלל הוי הפסק בין הטיבול להסעודה כמו שכתוב לענין נטילה שצריך ליטול שנית לסעודה כמ"ש בס"א ה"נ לענין ברכ' אחרונה על הטיבול ואין ברכת המזון של הסעודה פוטר אותה אבל הרשב"ם ס"ל כמו שפי' הרא"ש דדוקא לענין נטילה חשיבה ההגדה הפסק דדלמא נגע במקום המטונף בנתיים אבל לענין ברכה אחרונה לא כמו שא"צ לברך בפ"הא על המרור מטעם דנפטר בברכה זו שעשה בטיבול הראשון ה"נ לענין ברכה אחרונ' של הטיבול הא' פטור ממנו דשייך להסעודה וכאלו אכלו בתוך הסעודה ור"י ס"ל דלאו משום טעם זה פטור מן בורא פרי האדמה ומברכה אחרונה במרור אלא דהמרור עצמו שייך להסעודה ונפטר בהמוציא ובברכת המזון אבל טיבול ראשון אין שייכות להסעוד' משום הפסק הגדה והלל. ונראה דבפלוגתא זו שייכא עוד פלוגתא לענין ברכה אחרונה של כוסות הראשונות דלר"י צריך לברך ולרשב"ם אצ"ל: מה נשתנה. בטור כתוב שאין לומר שאין אנו חייבים לטבל כו' דמשמע שבלילה הזה אנחנו חייבים לטבל. וזה אינו דאינו חייב לטבול אלא משום היכרא דתינוקות אלא יאמר אין אנו מטבילין כו'. ובגמ' שלנו איתא חייבים לטבל וצ"ע דטעות הוא: כתוב במהרי"ל דחלק הגדול יקח לאפיקומן ולא פחות מחציה דהיינו חלק הקטן ויש לתת טעם לזה לפי שאותו החציה של אפיקומן הוא עיקר המצוה שיאכל באחרונה: כתב המרדכי דצריך לומר ונאכל שם מן הזבחים ומן הפסחים דהא אוכלין תחילה מן החגיגה והיינו הזבח אבל הפסח נאכל על השובע וכתב מהרי"ו שאם חל פסח במ"ש צריך לומר באותה לילה מן הפסחים ומן הזבחים דאין חגיגה קריבה בשבת. כתב הטור שיש לומר ונודה לך שיר חדש ואין לומר שירה חדשה כיון שהוא אומר על הגאולה העתידה שהוא לשון זכר כדאיתא במדרש עכ"ל. ובנוסח שבסידורים שלנו כתוב ונאמר לפניו שירה חדשה הללויה גם זה אינו נכון כיון שאומר ונאמר ממילא קאי על הגאולה העתידם. ובקצת ספרים לא כתב כלל הך שירה חדשה וכן נכון. דבאמת קאי על הגאולה שעברה שהרי קורין הלל המצרי. ובמרדכי של זקני מהר"י בר בצלאל ז"ל היה נקוד ונאמר בסגול וזה נכון טפי ושייך לומר שירה חדשה כי נאמר בסגול הוא לשון עבר:

הזנה אוטומטית ט"ז/אורח חיים/תעד והמנהג בין האשכנזים כו'. אמת שזה דעת רב שרירא ורב האי בטור וצ"ע באמת הא זה סותר את זה דאם מברך בפ"הג על כל כוס ע"כ קי"ל דאגדה והלל הוי הפסק כדעת ר"י רסי' תע"ג ומדלא צריך ברכה אחרונה אחר הכוסות הראשונות ש"מ דשייכים הם לסעוד' והגדה לא הוי הפסק כרשב"ם. ופשוט שמטעם זה באמת כתב הטור וא"א הסכים לדבריהם בברכה אחרונה שאין לברך אלא אחר אחרון. עכ"ל. משמע אבל לא בראשונה לענין בפ"הג על כל כוס מטעם שזכרתי ונ"ל טעם הגאונים דודאי לא הוי הפסק ואפ"ה צריך בפ"הג לכל א' כיון דחכמים תקנו ד' כוסות הוי כמתנה בפי' בשעת ברכה שאין בדעתו לשתות מחמת ברכה זו אלא כוס זה כיון שצריך לכוס אחר חייב לברך עליו כנ"ל אלא ק"ל אמאי כ' לעיל שלא יאכל בטיבול ראשון רק פחות מכזית ורמ"א לא כתב ע"ז כלום משמע דהכי נוהגים הא אפי' אם יאכל כזית לא יצטרך לברכה אחרונה כיון דלא הוי הגדה הפסק וי"ל דמ"מ עדיף טפי לצאת ידי ר"י והא דלא קי"ל כוותיה בברכה אחרונה היינו להקל בספק ברכות:

הזנה אוטומטית ט"ז/אורח חיים/תעה ויאחזם בידו. הטעם דיש פוסקים לברך על השלימה המוציא ועל הפרוסה שהוא לחם עוני על אכילת מצה ויש פוסקים להיפך ע"כ יאחז שתים בידו ויברך שני הברכות ואח"כ יבצע מהשלימה: וכתוב בטור ויקח הקערה כו' פי' שאין להוציא המצה השלימה מן הקערה ויאחזנ' בידו דא"כ נתפרד' מהמצ' שלישית ואנן בעינן לחם משנה כמו בכל י"ט אלא יהיו מונחים בקערה ויקרבנה אליו או יקח כל הג' מצות בידו ויניח ידו עליהם ואח"כ יוציא השלימ' ויבצע ואח"כ יבצע מן הפרוסה וכתב רש"ל שתחלה מברך המוציא וישבר השלימה ולא יבצע השלימה תחלה לגמרי ויתפוס השני' ויברך על אכילת מצה ויפרוס משתיהן עכ"ל ואיני יודע מהך שביר' תחלה ולא יבצע למה גם מה שמחלק הברכות המוציא על השלימה ועל אכילת מצה על הפרוסה הוא תופס בחד סברא אבל משמעות הטור הוא לצאת ידי שניהם ולומר ב' ברכות תכופות זה אח"ז בעודם בקערה ואח"כ יבצע אותם בזה אח"ז וכ"כ הטור בסימן תפ"ו שהביצוע יהיה כאחד: ויאכלם בהיסבה ביחד. לפי ששני הברכות הם שייכים להדדי ואפילו אם לא היה לו אלא א' אלא שאין עושין מצות חבילות ע"כ נוטל לכל ברכה מצה א' שתהא אכילה כאחד כאלו היה ממש מצה א' ומהר"ל מפראג הקשה הא אמרי' בפ' האיש מקדש כל שאינו בזה אח"ז אפי' בבת אחת אינו ולא הבנתי מאי קושיא דכאן שניהם הם כאלו הם גוף א' ממש כמ"ש מה שאין שייך בפ' האיש מקדש. ובזה מתורץ נמי מ"ש מו"ח ז"ל למה הוצרך כזית לההיא דהמוציא הא ק"ל בסי' קס"ז דלא בעינן כזית לאכילת המוציא דלא קשה מידי דכאן חלו ב' הברכות על שני המצות ואין כאן חלוקה אלא שניהם כא' אכילה אחת. וי"ל א"כ למה צריך ב' כזית הלא די בכזית א' משניהם וי"ל כיון שהוא עושה כן כדי לצאת ידי שניהם הוי כל א' עליהם שם המוציא ושם על אכילת מצה ע"כ צריך שיאכל מכ"א כזית בשביל על אכילת מצה אלא דא"כ קשה הרי הטור הביא תחלה שעל השלימה יברך המוציא ועל הפרוסה על אכילת מצה ואפ"ה כ' שיאכל מכ"א כזית ולק"מ גם על אותה דיעה דהתיקון הוא שעל כל מה שיאכל באותה שעה יחולו עליו שני הברכות כא' ואם יאכל מזו כזית ומזו פחות מכזית לא תהיה האכילה שוה דבתחילתה יקיים שני מצות ובסופה מצוה א' כנלע"ד בזה: יאכל של המוציא תחלה. כ"כ הטור סי' תפ"ו. ולפי הנראה שאין שייך לומר כן אלא לדיעה הראשונה שבטור שמברך על השלימ' המוצי' ועל הפריסה על אכילת מצה א"כ אנו יודעין איז' של המוציא. וע"כ היא קודמת לאכילה באם א"א לאכול ביחד אבל לפי מ"ש אח"כ שיש לברך על שניהם ביחד המוציא ועל אכילת מצה א"כ אין לנו לחלק אי זה הוא של המצה או של המוציא וא"כ לא ה"ל לש"ע וטור לכתוב זה לפי דיע' זאת דלפ"ז אין קפידא איזה יאכל תחל' אלא שי"ל כיון שהשלימ' מונחת לפניו תחילה כדי שלא יעבור על המצות יאכל אותה תחילה ולפ"ז אם מניח הפרוסה מהשלימ' מידו ונשאר בידו הפרוסה מהפרוסה לא יניח אות' וליקח את הפרוסה מהשלימה שבזה הוא ג"כ מעביר על המצות כנלע"ד: וישקענו כולו בחרוסת. משום קפא פי' מין תולעת יש בתוכו וימות בחרוסת: מצה שלישית. כדי לקיים בה מצוה א': וטובלה בחרוסת. דהלל הי' טובלה בחרוסת. דהא עיקר מצות מרור שלו היתה בזה דהלל ס"ל דעל מצות ומרורים יאכלוהו פי' הכל ביחד ורבנן ס"ל כל א' בפ"ע וא"כ אם עושין לצאת ידי שניהם למה לא יקח חרוסת להכריכ' והי"א שמביא רמ"א היא דעת אבי עזרי בטור. וכ' הטור שרש"י והרא"ש הסכימו לטובלו בחרוסת וכן פסק הרש"ל וכן נהג מהר"ל מפראג ואף שכתוב במנהגים וכ"כ רמ"א וכן ראיתי נוהגים דהיינו שלא לטבול הכריכ' בחרוסת מ"מ כתב מו"ח שאין לנהוג כן ע"כ נכון הדבר לטבל בחרוס' גם הכריכה ומ"ש אבי עזרי מצינו רק ב' טיבולים לא ג' וכ"כ רמ"א בסוף סי' תע"ו וי"ל דאלו שנים של חרוסת הם נחשבים לא' דאין עושין כן אלא משום ספיקא: כדי שתעל' ברכת וכו'. פי' להלל יהי' זה עיקר מצוה בזו ע"כ היא שייכא לברכת דאכילת מצה דע"ז קאי ג"כ ולא הוי הפסק אלא במה דלא צריך ליה אבל במה שצריך כגון טול כרוך לא הוי הפסק ולכאורה הי' נראה שאם הפסיק בין הברכה לכריכה שצריך לחזור ולברך המוציא ועא"מ בשביל הכריכה כמו בהמוציא בשאר השנה כמ"ש סי' קס"ז ס"ו וכאן נמי צריך לצאת ידי הלל דהא אמרינן בגמ' השתא דלא אתמר הלכתא לא כמר ולא כמר עבדי' כחומרא דתרוייהו אלא שהטור כ' הרוצ' לקיים מצוה מן המובחר לא יסיח עד שיעשה כריכה כו' משמע בדיעבד אין לחוש לחזור ולברך: ועל אכילת מרור. דא"ל שיברך על אכילת מרור פעס השני' דהיאך יברך וכבר מילא כרסו ממנו בראשונה אין מברכין ברכ' אחרונה על המרור והטעם נתבאר בסימן תע"ג במחלוקת שבין ר"י לרשב"ם: דטעם מרור בעי' פי' בפה שירגיש במרירו' דהוא זכר למרירות ואם לא ירגיש אין זכר משא"כ במצ' אע"ג דבעי' ג"כ טעם מצה דמ"ה לא יצא אם בישל' כמ"ש סי' תס"א התם לא בעינן שירגיש בפה טעם מצה דלא צוותה התורה על הרגש' בזה אלא על אכילה לחוד ובליעה אקרי אכילה ובלבוש האריך בתי' קושיא זו ובמ"ש לק"מ: בנוסח דזכר למקדש כהלל י"ל היה כורך פסח מצה ומרור וכן פירש"י בגמרא על הלל שהיה כורכן בבת אחת דהיינו פסח עמהם: חייב לאכול אחר שיתרפא. ולא אמרינן הואיל ואידחי אידחי כיון שהזמן עדיין הוא ולא הוי תשלומין ולא תקשה ממ"ש בי"ד סי' שצ"ו בקטן והגדיל תוך ימי אבילות דפטור כמו שכתבתי שם בביאורי ע"ש: כחצי זית כו' בת"ה סי' קל"ט כתוב דמצוה מן המובחר לבלוע ביחד כל הכזית מצה וכן של המרור כשהוא מרוסק: נשברה אחת מהן. פי' אפי' אם השלישי נשבר דמשום הקדמה למצוה לא יאפה אחרת:

הזנה אוטומטית ט"ז/אורח חיים/תעו שלא לאכול צלי. עמ"ש בסי' תע"ג סעי' ד' לענין שני תבשילין. וכתב טור בשם אבי עזרי דאשכנז מקום שאין אוכלין צלי הוא: אפי' בשר עגל ועוף כו'. בטור בשם אבי עזרי מסיים ודאי מנהג כשר לאכול מבושל במקום שנהגו שלא לאכול צלי ופירש בו ב"י פירוש דחוק לענין מה הוי כשרותו של מנהג זה ונלע"ד דבא לאפוקי מאיזה מחמירים שלא לאכול בשר כלל בליל פסח משום שלא יטעו לומר צלי הוא אוכל ע"ז אמר שאין זה כשר דאם כן מבטל שמחת י"ט ע"כ טפי עדיף לאכול בשר מבושל ולא חיישינן לטועי' בזה. בסי' תפ"ו כתב זרוע של טלה: בצים זכר לאבילות. בסי' תע"ג הביא ב"י בשם כל בו דגם הביצה שלוקח לא' משני תבשילין היא זכר לאבילות וכבר כתבתי מזה שם דאלו צלוים גם בבצים אסורים כדאי' במרדכי פ' כ"ש בשם הירוש' רבא בעי קומי ר' אמי אפי' בשר עגל או עוף סברין למימר אפי' ביצ' אפי' קולייס פי' דג ר' יודן בר חנן אומר בלבד שיהא מין שחיטה עכ"ל משמע מזה דלהמסקנא מותר בבצים ובדג אלא דוקא מין שחיטה אלא שמתחיל' סוברת אפי' בביצה ודג אוסרת בצלי ולא קיימא לן כן וכ"מ מהטור וש"ע שלא אסרו אלא מין שחיטה וע"כ תמהתי על רש"ל שכתב דאפי' ביצה צלוי' אסורה כדאיתא במרדכי עכ"ל והיאך מביא ראיה ממה דס"ד ולא נשאר כן במסקנא ע"כ נראה דאין איסור צלי בביצה ולא מנהג: רק שני טבולים עמ"ש רסי' תע"ה:

הזנה אוטומטית ט"ז/אורח חיים/תעז כזית כל א'. כתוב במהרי"ל צריך לאכול כשיעור ב' זתים דהיינו כביצת תרנגולת דחביבה היא משאר המצו' דשיעורם בכזית שהוא חצי ביצה ואם לא יוכל לאכול כולי האי מ"מ לא יפחות מכזית ע"כ: משעת קצירה. פי' המצה של מצו' שומרים משעת קציר' ולא שאר מצות ע"כ אין יוצא בהן במקום מצת מצוה: ואין לחוש כו'. שכיון שהשלישי הי' בטעות חזר כוס שהוא מברך עתה להיות שלישי ואם נזכר אחר שבירך על הלל שהוא ראוי להיות אחרון אין סדר ברכות מעכבת:

הזנה אוטומטית ט"ז/אורח חיים/תעח אחר אפיקומן כו'. דתנן אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן פי' משסיימו לאכול הפסח לא יעקרו ממקומן לאכול במקום אחר ואפי' באותו מקום לא יאכל אחריו שום דבר ואפיקומן הוא לנו במקום הפסח הלכך משהתחילו לאוכלו לא יעקרו ממקום למקום לאכול ואפי' באותו מקום כ"כ הטור:

הזנה אוטומטית ט"ז/אורח חיים/תעט ושותהו בהיסב'. ואם לא שתה בהיסב' נתבאר בסי' תע"ב: כתב רש"ל וצריך שטיפ' והדח' וזה דעת כל האחרונים ואף מי שאין נזהר בו כל השנה לראות אם הכוס נקי מ"מ בזה הלילה יזהר כדי להדר המצו': ולא ישתה יין כו'. הטעם בירוש' שלא ישתכר ולא יוכל לגמו' הלל ופרכי' והלא כבר משוכר הוא ומשני יין שבתוך המזון אינו משכר וכ' רשב"ם וצ"ל דה"ה ביין שלפני המזון שאינו משכר מזה משמע לי דלא ישת' ג"כ מי דבש שקורין מע"ד כיון שהוא ג"כ משכר אבל שאר משקין שאינו משכר מותר: מצוה לחזור אחר זימון. בטור כתב ע"ז והכי אתמר במדרש תהילי' הקורא את הלל צריך שיהיה ג' שיהא אחד אומר לב' הודו וכתב א"א דלא נהגו כן ואי משום הודו לו' בג' סגי באשתו ובניו שהגיעו לחינוך עכ"ל פי' דהרא"ש כתב בסוף ע"פ שיש להוכיח דברכ' המזון טעון כוס דוקא בג' דאי אפי' ביחיד למה אמרו שיש חיוב בליל פסח ד' כוסו' הא כוס של ב"ה בכל יום טעון כוס אלא ודאי דבג' דוקא טעונ' כוס ובפסח צריך לחזור אחר ג' כדי שיהא לו ד' כוסות ואח"כ דחה הרא"ש הוכחה זאת דמ"מ יש ד' כוסות ביחד ביום זה וע"כ כתב הטור בשמו והעולם לא נהגו כן פי' מצד ב"ה דגם יחיד צריך כוס לב"ה וגם משום הודו סגי באשתו ובניו ונ"ל דמ"ש הטור מצוה לחזור אחר הזימון לא נתכוין כלל לב"ה דהא כבר פסק בסי' קפ"ב דב"ה טעון כוס אפי' ביחיד אלא ודאי משם הודו לחוד אמר כן וכמו שמסיים בשמיה דמדרש תהילים דהיינו שיקרא אליו זימון ואותו שבא לזימון לא יאכל ולא ישתה ולא יסייעו לברך ברכת הזימון שהוא נברך אלא ישמע הודו ויענה עמהם ויחזור לביתו וזה ג"כ כוונת הש"ע שכתב מצוה לחזור אחר הזימון היינו הזימון להודו וכמ"ש רמ"א על זה שהגדול אומר הודו ואע"ג דכ' הרא"ש באשתו ובניו סגי מ"מ טפי ניחא בתלת' גברי בני חיובא לזה אבל לענין זימון דב"ה אין נכון שיקרא לא' מבית אחר שיברך עמו אם לא אכל כאן דעל מה יסייע לברך ואפי' אם רוצה לשתות כאן כדי לצרף לזימון אין נכון דאם אכל אפיקומן בביתו אסור לו לשתות כאן ואם לא אכל בביתו אפיקומן יהיה אסור אח"כ לאכול אפיקומן בביתו כיון שכבר בירך וע"כ לא משכח' לה אלא שלא יאכל אפיקומן בביתו אלא יאכלנו כאן וא"צ לברך המוציא כאן שני' כמ"ש סי' קפ"ד (ס"ב) ועמ"ש בסי' תפ"ד ואין זה אסור משום איסור ב' חבורות דאין זה אלא משהתחיל באפיקומן אבל מצד המצוה שאכל בסעודה אין איסור מקומות וכמ"ש רמ"א בסי' תע"ח דשינה קודם לזה לא הוי הפסק וה"ה שינוי מקום דהא שינה הוי כמו שינוי מקום כמ"ש הטור שם ואחר שיאכל כאן אפיקומן יברך עמהם וישאר עמהם עד גמר הסדר ואם רוצה יחזור לביתו אחר ב"ה ויאמר עמהם הלל וישתם כוס רביעית וזהו אם יש בביתו ג' זולתו שיש שם זימון דאם לא כן ודאי אסור לו לקלקל זימון שלו ולפי מ"ש נחה שקטה תלונת מו"ח ז"ל וגם של מהר"ל מפראג שמביא שם מכח שיצטרך לברך שנית בביתו כו' ולא נהגו עכשיו כן לאכול אפיקומן בבית אחר גם אינו הכרח בשביל זימון דב"ה דאנו נוהגין בכוס אפי' ביחיד ואי משום הודו כבר כתב הרא"ש דסגי באשתו ובניו וטורח זה לקרות מבית אחר גברא בר חיובא הוא אינו הכרח אלא אם יש בביתו על שלחן אחר בר חיובא יצרפנו לאמירת הודו ותו לא כנלע"ד נכון ע"פ מנהג שלנו בזה:

הזנה אוטומטית ט"ז/אורח חיים/תפ הלל הגדול. כתבו התוס' דרננו צדיקים אינו מן המזמור ואין לאומרו וכ"ה במהרי"ו וכ' רש"ל דמ"ש בטופסי המחזורים ברכת בפ"הג אכוס ד' אחר אז רוב ניסים ואומץ גבורותיך אינו מן הראוי אלא בסוף חתימת ישתבח מיד יברך בפה"ג וישתה ויברך ברכה אחרונה ואח"כ יאמר דברים אלו ושאר פיוטים: ואז יאמר יהללוך. עמ"ש בסי' שאח"ז:

הזנה אוטומטית ט"ז/אורח חיים/תפא בטור מביא דברי רבינו האי לענין כוס ה' וז"ל מי שרוצה לשתות כוס ה' יאמר עליו הלל הגדול ויניח יהללוך ויאמר לאחריו (פי' בכוס ד' אומר הלל ומניח יהללוך על כוס ה' שאומר עליו הלל הגדול ושם יסיים יהללוך) אבל עכשיו באו התלמידים ואמרו שעל כל כוס צריך ברכה לאחריו כמו לפניו ואומר יהללוך אחר הלל וחותמין מלך מהולל בתשבחות ושותין כוס ה' ואומרים עליו הלל הגדול וחותמין בו נשמת כל רזי עד הבוחר בשירי. הב"י האריך בפי' דבר זה ול"נ דה"ק דודאי שאין חתימה על הלל אלא בתחיל' היה חתימת הבוחר בשירי שייכא גם על הלל שאמר בכוס ד' כמו שהברכ' אחרונ' שהיא על הגפן שייכא גם על כוס ג' ה"ה בזה החתימ' אבל לפי שאמרו התלמידים שצריך על הגפן על כל כוס א"כ גם חתימה של הבוחר לא שייכא רק על הלל הגדול של כוס ה' לא על הלל של כוס ד' אין לך חתימה על הלל לפ"ז ע"כ חתמו בכוס ד' במלך מהולל ובכוס ה' בהבוח' בשירי והשיב על זה דלא יפה הוא דלא אמרו רבנן שתי ברכות פי' ב' חתימות אלא א' מהם א"כ למה שאנו נוהגין רק בד' כוסות ואנו חותמין ביהללוך מלך מהולל אם טעה א' וחתם אחר ישתבח בהבוחר שוב לא יסיים אחר נשמת במלך מהולל דהא אפי' בב' כוסות לא יהיה רק חתימ' א' ק"ו בכוס א' אלא יאמר הלל הגדול עד החתימה ותו לא כנלע"ד פשוט:
(א) וכל המשקים כו'. מהרי"ו כ' דדוקא מים כמו שהם ולא מים שנתמדו כגון עפי"ל טרנ"ק דהוא מבטל טעם מצה וגרע מיין ע"כ וכתב מו"ח ז"ל ואפשר דמי לקרי"ץ נמי אסור. מי זנגביל שקורין אינגבר ווסי"ריש להתיר:

הזנה אוטומטית ט"ז/אורח חיים/תפב וכשגומר סעודתו כו'. זה דעת הרי"ף שמביא הטור ומביא עוד דעת הרא"ש שיאכל מיד כזית דמנטר כדי שיאכל מצה לתיאבון ויברך עליו המוצי' ועל אכילת מצה ואינו חושש אם יאכל לבסוף דלא מינטר עכ"ל והקשו רבים עליו דהא א"ר הונא בציקות של עכו"ם אדם ממלא כריסו מהם ובלבד שיאכל כזית מצה באחרונה דוקא בעינן והרא"ש הביאו בפ' כ"ש ומהרא"י מפראג תי' דההיא דר"ה מיירי דיש לו שני כזית והוא עצמו דחה פי' זה דא"כ היה לרב הונא לומר בלבד שיאכל כזית מצה בראשונה ומו"ח ז"ל תי' דהך באחרונה דנקט רב הונא הוא לאו דוקא ולעד"נ דיש חילוק בין בציקות של עכו"ם למצה דלא מינטרא דהא הרא"ש קאי על דברי הרי"ף ומצה דלא מינטרא אליביה דהרי"ף היינו דלא מינטרא כדינה היינו משעת קצירה כיון דמינטרא עכ"פ משעת לישה יאכלנה אפי' לבסוף דעכ"פ שם מצה עליה משא"כ בבציקות של עכו"ם דאפי' משעת לישה לא הוי שמירה כלל ולא הוי עליה שם מצה כלל גרע טפי ובזה אמרו ובלבד שיאכל כזית מצה באחרונה וזה נ"ל מדוקדק מאוד בלשון רב הונא שאמר שיאכל כזית מצה באחרונה דקשה הא קודם לזה נמי אכיל מצה אלא שלא היתה שמורה א"כ ה"ל לומר שיאכל כזית מצה שמורה באחרונ' אלא ודאי כמ"ש דכאן בבצק של עכו"ם לא הוי עליה שם מצה כלל כיון דאפי' משעת לישה לא היה לה שימור כנ"ל לישב דעת הרא"ש על נכון וראוי לקבוע הלכה כן: ושתי השלימות לליל שני. א"ל כיון דליל שני אינו אלא משום ספיקא דיומא הוה ליה לעשות מצוה מן המובחר בליל ראשון דיעשה המוציא על א' ועל אכילת מצה על השניה דא"כ לא נשאר לחם משנה בליל שני:

הזנה אוטומטית ט"ז/אורח חיים/תפד והדר מברך לכל חד. אע"ג דברכת הנהנין קי"ל שאינו יכול לברך לאחרי' אא"כ יהנה עמהם שאני ברכת הלחם של מצה וקידוש היום שהם חובה הלכך יכול לברך להוציא אחרים אע"פ שאינו נהנה וכן ברכת הירקות חשוב ג"כ מצוה ויכול להוציא אחרים וכתב הרא"ש ז"ל כיון דתקנת חכמים היא משום היכר לתינוקות הוה כברכת מצוה והקשה מו"ח ז"ל דהא אמרי' בפ' ע"פ וכיון דאינו אלא משום היכרא לא הוה מצו' ולק"מ דלא קאמר הרא"ש דהוה באמת מצו' אלא דכיון שתקנו חכמי' משום היכר יש כאן חיוב ולא חשיב כברכת הנהנין ודינו כמו בברכת המצות: ומברכי אינהו ב"ה. פי' ולא יצטרף עמהם לזימון דהא לא אכיל עמהם: יקרא מלה במלה. ואין כאן מוציא שם לבטלה דהוה כקטן שמקרא את ההלל שעונין אחריו מה שהוא אומר וכ"כ בטור בשם הרא"ש וא"ל הא ס"ל להרא"ש בפ' ג' שאכלו דמי שלא אכל יכול להוציא בברכת המזון את מי שאכל מטעם ערבות וא"כ למה הצריך כאן להקרות מלה במלה הא לא קשיא דהא כתב שם הרא"ש דמדרבנן אינו יכול להוציא אלא שהסמ"ק כ' סתם יכול להוציא משמע אפי' מדרבנן וע"ז חולק הטור בססי' קפ"ו: כתב (בטור) ומ"ש רב אלפ' ומברכי אינהו ב"ה כו' ורב עמרם כתב שאין תקנה להוציאם שאם מברך עליהם ברכת המזון תו לא מצי למישתי בביתיה ברכת המזון עכ"ל ופי' ב"י כיון שמברך להם ב"ה ע"כ צריך לאכול עמהם כזית תו לא מצי למישתי בביתי' ברכת המזון כלומר שוב אינו יכול לאכול ולשתות בביתו דאסור לאכול בליל פסח ב' סעודות דמיחזי כאוכל ב' פסחים ורב עמרם מיירי שהקדים לעשו' הסדר בשאר בתים ואין מקום לפי זה במה דנקט תו לא מצי למישתי בביתי' ב"ה ולפעד"נ דרע"מ ס"ל שאין איסור כשאוכל ב' פעמים ומברך עליהם מצד איסור אכיל' דמיחזי כב' פסחים דמה ענין זה לזה דאכילת אפיקומן הוא במקום פסח ואותו אינו אוכל כי אם פעם א' אלא האיסור הוא דלא יוכל לשתות הכוס הד' שהוא אומר עליו ההלל דיוסיף על הכוסות כיון דמברך ב"פ ה"ל ד' כוסו' וע"כ אמר רב עמרם כיון שיברך כאן על כוס היאך ישתה בביתו כוס של ב"ה שמברך בביתו דיהיה בזה ד' כוסות ומה יעש' בהלל ששייך על כוס הד' כנ"ל נכון ומ"ש הטור אח"ז וכ"כ רב כהן צדק כו' פי' בעיקר הדין מסכים עם רע"מ שאין תקנ' לברך ב"ה ב"פ אלא שהוא נותן טעם אחר דהיינו דאסור למיכל ב"פ בליל' דכיון שהוא מברך פעם הא' נסתלק ממנו אכילת מצה ואע"ג דלא אכיל אפיקומן דחשבי' הכזית מצה שאכל כבר לחיוב שלו כדלעיל סי' תע"ז בשם אבי העזרי ועיטור וא"כ מה מועיל לו שיאכל בפעם השנית כזית מצה באחרונ' לשם אפיקומן והוא כבר יצא אבל רע"מ לא נתן טעם זה דרב כ"צ דכיון שהוא מכוין בשע' ב"ה של פ"א שלא לסמוך על כזית מצה שאכל בראשונ' אלא יחזור ויאכל פעם אחרת ואז יאכל אפיקומן ש"ד ע"כ נותן טעם מכח איסור שתיה שאחר ארבע כוסות וכל זה לא מיירי אלא במברך ב"פ ב"ה דאסור לר"עמ מטעם שלו ולרב כ"צ מטעם שלו אבל אם מפסיק באכילתו והולך לבית אחר ויאכל שם אפיקומן ויברך שם ב"ה אין כאן איסור כלל אפי' לרב כ"צ דבזה ודאי אכילה חדא היא כמ"ש סי' קפ"ד וכמ"ש סי' תע"ט כנלע"ד: כתב עוד הטור ואפשר דאף ב"ה יכול לברך כדי להוציאם כיון שהוא חוב' כו' כמו בטיבול ירקו' ע"כ וב"י הבין שהטור כתב זה דרך פי' לדברי רי"ף ואינו כן אלא זהו דעת עצמו עכ"פ שלא כדעת הרא"ש ורב כ"צ ורע"מ שלא מצאו תקנ' בזה וא"כ אמאי לא נימא דגם הרי"ף לא ס"ל כן שהרי כתב ומברכי אינהו היינו ולא הוא טעמם שלא הסכימו לזה הוא כמ"ש ב"י בשם אבודרהם שחולק ג"כ על הטור מכח הירוש' ואמר כל מצוה שאדם פטור מהם מוציא את הרבים י"ח חוץ מב"ה מדכתיב ואכלת ושבעת מי שאכל הוא מברך אלא שהב"י דחה זה דכיון שהיא חוב' בליל' זו דומה לברכת המוציא שמוציא אחרים בליל' זו אע"פ שאינו נהנה אבל נרא' טעם אחר שלא הסכימו רי"ף והרא"ש ושאר גאונים לזה דבודאי יש חילוק גדול בין ברכת המזון לשאר ברכות שחייבים בלילה זה דאין שייך לו' שיוציא את אחר ויברך בשבילו אלא במידי דהוא הכשר מצוה דהיינו שהאחר יעשה מצוה אחר שיעשה זה הברכה השייך לה מ"ה בענין המוציא ואכילת מצה וטיבול ירק שפיר מברך זה והאחר יאכל אכילת המצות ההיא משא"כ בב"ה שאינה הכשר מצוה שתוכל לומר שעי"ז יקיים זה המצוה דהא כבר עשה זה מה שעש' אלא שנתחייב להש"י לתת שבח והודי' על העבר במה שאכל כבר ואין לאחר ליתן שבח בשבילו כיון שזה לא יעשה מצוה בשבילו אח"כ ודבר זה דומה ממש להרוא' מלכי ישראל חייב לברך וכי ס"ד שמי שכבר בירך על ראייתו ובא א' שאינו יודע הברכ' ורואה ג"כ את המלך יצטרך זה שכבר בירך לברך שנית בשבילו ודאי זה אינו וא"צ ראיי' לסתור דבר זה ה"נ ממש כן הוא כיון שאין קיום מצו' לזה שאינו בקי אחר שבירך זה הבקי ב"ה ודאי הוה ברכה לבטלה ונרא' שהטור עצמו נזהר בזה שכ' ז"ל כיון שתיקנו ד' כוסו' ותקנו א' מהם על ב"ה היא חוב' כמו בטיבול ירקות הרי שתיקן מה שהוקש' לי באומרו שגם כאן יש קיום מצוה אחר ב"ה שישתה כוס ד' ולא אמר הטעם כיון שיש חיוב עליו לברך על מה שאכל אלא ודאי שצריך דוקא אחר כך תיקון מצוה אבל אין זה תיקון באמת דהא ב"ה אין לו חיוב ושייכות להכוס שישת' אח"כ אלא שבח על אכילה שעבר' אלא בפה"ג שייך למה שישתה אח"כ ואגב זה סמכו לו חכמים שיהי' כוס הג' סמוך לו לענין חשבון ד' כוסות אבל אין ב"ה ניתקן בשביל הכוס משא"כ בהמוציא וירקות דהברכה בא בשביל' ודבר זה נלע"ד ברור ותמהתי על רבינו הטור דלא נחית לזה והוא דבר מתקבל ומסתבר:

הזנה אוטומטית ט"ז/אורח חיים/תפה סתם אסור לאכול כו'. דהשבוע' לבטל את המצו' בשב ואל תעשה חיילא בכולל דהיינו כיון שחל על כל השנה חל נמי בליל פסח:

הזנה אוטומטית ט"ז/אורח חיים/תפו בטור כתב בסי' זה וישתה רביעית או רובו צ"ע למה כת' הטור בסי' תע"ב א"צ לשתות כולו אלא רובו וכאן כתב רביעית או רובו ותו קשה מאי בריר' שנותן לנו בזה דאם ברוב סגי ל"ל להזכיר רביעית ומו"ח ז"ל פי' דה"ק הטור כאן רביעית לכתחלה ובדיעבד סגי ברובו ובשם רש"ל הביא דיש חילוק בין הכוסות אימתי צריך רביעית ואימתי סגי ברובו והאריך רש"ל בזה וכ"ז לא מתישב לי שיאמר הטור דבריו דרך רמז ולא יבאר אותם בפי' בפרט מה שגוף הדין תלוי בו ותו לא מתישב השינוי ממ"ש בסי' תע"ב ולפי מ"ש בסי' ק"ץ שמן הדין סגי ברובו אפי' לכתחלה רק שהרוצה לעשות עצה"ט ישתה רביעית שלם משום ברכה אחרונה ניחא מ"ש הטור כאן רביעי' או רובו להורות שמן הדין הם שוין רק בצד יותר טוב ואין שייך בזה לחלק בין דעבד או לכתחלה ואפי' צה"ט לא בעינן שם טפי אלא כאן דברו כיון דכאן זכר דין דברכ' אחרונה ובזה ראוי לעשו' עצה"ט משא"כ בכוסות הראשונות דאין בהם אפי' עצה"ט טפי מרובו ואע"ג דבסי' ת"פ זכר הטור דין ברכ' אחרונ' מ"מ לא זכר שם שיעור השתיה כלל אלא כאן בכלל הסדר שזכר השיעור וזוכר דין ברכה אחרונה ע"כ זכר כאן גם צהי"ט ודבר זה פי' נאה ומקובל בל' הטור וכוונתו בס"ד ומזה ראייה גדולה לפי' שלי בסי' ק"ץ ע"ש:
עוד כתוב בטור ויביאו לפניו קערה שיש בה ג' מצות כי' במשנה אמרו הביאו לפניו מטבל בחזרת כו' הביאו לפניו מצה וחזרת כו' ופי' רש"י ורשב"ם שהבאת מצה היינו אחרי טיבול הראשון וכאן לא סידר הטור כך לפי שבמשנה מיירי במביאין לו זה אח"ז אז יעשה כסדר ההוא אבל בטור הזכיר שיביאו הכל ביחד:
עוד כתוב בטור וחותם מלך מהולל בתשבחות. הקשה ב"י כיון דחותם בישתבח יש לחתום בהבוחר בשירי זמרה שהוא חתימת ישתבח ולעיל סי' תפ"א כתב אבל עכשיו באו תלמידים כו' חותם בכוס ד' יהללוך וחותם מלך מהולל בתשבחות ובכוס ה' חותם בנשמת הבוחר בשירי כו' משמע דכאן לא אדכר אלא מלך מהולל בתשבחות משמע דלא חותם אלא במלך מהולל בתשבחות והביא דעת מהר"ר מאיר ערמאי שיש להמתין ביהללוך עד שיבוא לחתימת ישתבח ושם יאמר. (כאן חסר) ישתבח גדול בתשבחות הוא בנוסחאות הטור מלך מהולל בתשבחות כמבואר בסי' נ"ד שכתב שאין לענות אמן אחר חתימת ישתבח כשאומר מלך מהולל בתשבחות אלא ימתין עד חי העולמים וזה כונתו גם כאן שאומר וחותם מלך מהולל בתשבחות כלומר עד בשירי זמרה כו' חי העולמים אלא דנקט רישא דחתימה ולעיל סי' תפ"א דנקט חתימ' ישתבח עד הבוחר בשירי הוכרח לתת סי' זה כיון דאמר שם קודם לזה שחותם אחר יהללוך מלך מהולל בתשבחות והיינו חתימ' דיהללוך שאינו חותם אלא בזה בלבד ע"כ הוצרך לומר כאן סי' אחר לחתימת [ישתבח] לא במלך מהולל בתשבחות כי היכי דלא ליתי למטעי דהוא כמו חתימת יהללוך וזה נ"ל פשוט בדעת הטור ומכוין כמ"ש ב"י בשם הגהות סמ"ק דחתימת נשמת היא עד חי העולמים והכל עולה בקנה אחד:

הזנה אוטומטית ט"ז/אורח חיים/תפז אין ש"צ מקדש בב"ה. הטעם בטור לפי שאין עני בישראל שאין לו ד' כוסות וא"כ כל אדם מקדש בביתו עכ"ל כ' זה לפי המנהג שמקדשין כל השנה על היין אבל דעת הטור עצמו בסי' רס"ט דאי איישר חילי אבטליניה ולפי הטעם של הטור אם הוא במקום שאין יין בעיר לכל הקהל רק ליחידים יש לקדש בב"ה להוציא מי שאין לו יין: צריך לחזור ולהזכירו ביעל' ויבא. אע"ג דבר"ח שחל בשבת כ' בסי' תכ"ה שאין מזכירין ביעלה ויבא של שבתשאני התם שנתן הרא"ש בפ' ב"מ טעם שכבר חתם בשל שבת כשאומר מקדש השבת והמרדכי נתן שם טעם לפי שאם אין ר"ח אין שבת בעבודה וכ' ב"י ולפ"ז יש להזכיר של שבת בי"ט שחל בשבת ביעל' ויבא שאין שייך שם טעמי' אלו וגם בב"ה בר"ח שחל בשב' אין מזכירין שבת ביעל' ויבא לפי שכבר אמר רצה והחליצנו שהו' בשביל שבת משא"כ כאן דמסתבר להזכירו דמ"ש יעלה ויבא מאתה בחרתנו שמזכיר שניהם. ובתשו' מהרי"ל סי' ג' וכן בדרשותיו כתב מחלוקת גדולים בזה. ומביא ראיות אלו שזכרנו אלא שהוא הכריע שלא להזכיר שבת בו וראייתו מפ"ב דביצה דף י"ז יו"ט שחל בשבת מתחיל בשל שבת ומסיים בשל שבת ואו' קדושת היום באמצע ופירש"י שאו' ותתן לנו ה' אלהינו את יום המנוח הזה ואת יום חג פלוני הזה הרי שלא להזכיר קדוש' של שבת אלא תחלה וסוף משמע באמצע לא ואע"ג דאנו אומרים שבתות למנוח' היינו משום דסמך לותתן לנו כו' שהוא בכלל התחל' ומה"ט אומרים שבת ומועדי קדשך לו' מעין החתימ' ע"כ. ואין ראי' לפע"ד כלל דהוא מפ' מ"ש קדוש' היום באמצע אתי לאפוקי קדושת שבת שלא תהי' באמצע אלא בהתחל' והא ודאי ליתא דהא איתא שם עוד בריית' שבת שחל בר"ח במוספין מתחיל בשל שבת ומסיים בשל שבת וקדושת היום באמצע והתם ודאי מזכירין קדושת שבת גם באמצע דהא מדכרי פסיקי קרבן שבת וישמחו במלכותך באמצע אלא ודאי דמ"ש קדוש' היום באמצע לא בא אלא למעט דלא לימא בסוף של י"ט אלא חותם בשל שבת לבד כי הוא עיקר ובו התחל' וסוף לחוד ואין לי"ט מעלה כמותו אבל במעלת י"ט שהי' באמצע יש ק"ו שיהיה מעלה לשבת עמו שהרי מקדימין פסוקי דשבת לקרבן מוסף מי"ט. וזה מבואר בכוונת ברייתא זו גם גבי י"ט בשבת שהרי ר' חולק ואו' דחותם גם בשל י"ט וכוותי' קי"ל כמבוא' דלא באו לחלוק אלא בחתימ' וא"כ כי היכי דבמוסף מזכיר של שבת אף באמצע למה יגרע בשחרית בי"ט בשבת מלהזכירו ביעלה ויבוא וא"כ אדרבא יש לנו ראי' מבוררת מכאן להזכיר של שבת ביעלה ויבוא בי"ט שחל בשבת וכ"כ ב"י שמנהג העולם להזכירו כמ"ש רמ"א כאן ורש"ל בפ"ב דביצ' סי' י"ג הביא דברי מהרי"ל וכתב שכן עיקר דיעל' ויבוא לא ניתקן לשבת ואין בזה כדאי להוכיח להכריע מזה דודאי ניתקן בכל י"ט לאמרו כפי מה שהוא אם בי"ט מזכיר י"ט ואם בר"ח אף בשבת אין מזכירין שבת כ"א בטעמו לפי שכבר אמר תפלה מיוחד' לשבת ישמח משה וכן בב"ה ברצה ע"כ יאמר אח"כ תפלת מיוחדת לר"ח (וי"ט) משא"כ בשבת (וי"ט) שאין בהם דין חלוק' וכל שמזכיר שניהם הוא מזכיר. ובלבוש וכן מו"ח ז"ל הסכימו שלא להזכיר שבת ביעל' ויבוא בי"ט בשבת כמהרי"ל. ולענין הלכ' ודאי מסתבר לן להזכירו אש"פ שבר"ח אין מזכירין וכן בב"ה אין בכך כלום. וגדולה מזו מצינו בנוסח כי אל מלך חנון ורחום אתה שמביא רמ"א בסימן קפ"א ס"ג שאין לו' מלך בב"ה ובתפל' אומרי' אותו משום שיש חילוק ביניהם כדאיתא שם כמ"ש בזה שיש לחלק ואפי' לאותם גדולים שאין מסכימים להזכירו אין למחות בשום אדם אם מזכירו דהא אין כאן ברכה לבטל אלא הזכרה לחוד ואין הפסד בכך אדרבא מסתבר להזכירו שיהיה זכות שבת בצירוף י"ט מסייע למלא בקשתינו במה שמתפללים ביעלה ויבא כנלע"ד:

הזנה אוטומטית ט"ז/אורח חיים/תפח ומברכין לקרות הלל. כי אם יברך לגמור יש לחוש שמא יחסר ממנ' אות א' או תיב' א' הרי ברכה לבטלה: אפי' עשרה. דכיון דחביבי להו יהבו דעתייהו ושמעי משא"כ בתורה ובמפטיר דאמרינן תרי קלי לא משתמעי: ואם מוסיפין כו'. מדברי התו' פ' הקורא עומד משמע שאין להוסיף דכתבו בי"ט ואם קראו כל המנין שהוא צריך ושכח לקרות בחובת היום יחזור ויקרא בחובת היום ואחרון שקורא כמאן דליתא עכ"ל מדהוצרכו לכתוב דהוא כמאן דליתא דהיינו כיון שקרא בטעות שמע מיניה דבלאו טעות אין להוסיף:

הזנה אוטומטית ט"ז/אורח חיים/תפט מתחילין לספור. אע"ג דגבי יובל כתי' ג"כ וספרת לך וכן בזבה כתי' וספר' רבנן גמירי להו דהאי וספרת דגבי עומר הוא מנין ממש משא"כ באינך ספירות כ"כ הר"ן. ומצו' על כל א'. דכתי' וספרת' לכם צריך שתהא ספיר' לכל א': מעומד דת"ר בקמ' תחל לספור א"ת בקמ' אלא בקומה: היום יום אח' בעומר. כן מנהגנו אבל בדברי הר"ן סוף פסחים שמביא ב"י נזכר שם לעומר בלמ"ד ונראה יותר נכון מנהגנו דהא ביום אחד שמנינן בתחלת ליל י"ו הוי פי' במנין ימי העומר אשר יביאו למחר ביום י"ו ובימים אחרים הוי ג"כ שפיר דאמנין יומי דעומר קאי כולם משא"כ אם תאמר לעומר תהיה הכוונה בליל י"ו לעומ' דהיינו למה שכבר הביאו אבל בעומר לא קאי רק על ימי העומר דא"א לפרשו על ההבאה דהבי"ת משמע בתוך משא"כ בלמ"ד אפשר לפרשו על ההבאה כנלע"ד: אין לומר שהיום אלא היום: שבוע אחד. ולא אחת כמו שפירש"י אצל מלא שבוע זאת דשבוע הוא ל' זכר: עד צ"ה. בר"ן כתוב ספיר' השתא ליכא אלא מדרבנן כיון דליכא הבאה ולא קרבן ומ"ה טוב לספו' ביום א' בספק חשיכ' כדי שיהיו ז' שבתות תמימות לגמרי ואין זה נכון שיכניס עצמו לספק לכתחלה ואי משום תמימות אין להחמיר בזמן הזה אלא כל שסופר בלילה תמימות קרינן ביה: מונה עמהם בלא ברכה. פי' ודעתו תהיה שלא לצאת בכך עד שיברך בלילה בביתו וכמ"ש רמ"א ע"ז ואיני יודע א"כ מה תועל' יש לו במה שמונ' עם הקהל בשלמא למ"ש ב"י בשם אבודרהם תחל' שפיר דהיינו שמימר אמר אם אזכור בלילה בביתי אחזור ואברך כדין ונמצא שלא ברכתי לבטלה ואם אשכח הרי מניתי כבר אבל הוא עצמו כ' ע"ז דמדברי הרמב"ם משמע דאם מנה בלא ברכה יצא וכן עיקר ממילא משמע דתנאי זה אינו נכון דאין להתנות בתנאי שזכר תחל' דאין נמנה למצו' מספק א"כ קשה למה מונה כלל עם הצבור ונראה שעושה כן כדי שלא יחשדוהו שהוא אינו רוצה לספור לגמרי וק"ל למה מונין הקהל בעוד יום אטו ברשיעי עסקי' ונראה דלאו דוקא מבע"י אמר אלא בספק חשיכה כמ"ש בסמוך והוא רוצה לחזור ולברך בצ"ה: שאם יאמר לו היום כך. ונ"ל פשוט שאם שואלו חבירו כמה ימים בספירה והוא משיב כך ימים ולא מזכיר בתשובתו היום כך ודאי לא יצא דעיקר המצו' שיאמר היום כך וא"כ צ"ל דמיירי כאן דוק' באומ' היום כך וכמ"ש היום כך כו'. וק"ל למה לא ישיב היום כך וכך דהא אין זה אלא תשו' למי ששואל אותו וא"ל דזה הוא כמו שמונה סתם דכ' ב"י בשם הרמב"ם דיצא דמצות א"צ כונה אלא דוקא אם דעתו בפי' שלא לצאת כמ"ש רמ"א בסמוך זה אינו דהא אשכחן בסי' תפ"ד שכ' הטור בשם הרא"ש דאם אין יודעים לברך ב"ה הוא מקר' אותם מלה במלה ומוכח התם דלא יצא הוא בזה דהא כת' הרי"ף שם אי בעי עוש' כל הסדר תחל' בבית אחרי' ואח"כ הולך לביתו ואוכל וע"ז קאי שם הרא"ש ועוד ראי' מסי' תרנ"ח ס"ז לא יתן ביום ראשון לולב לקטן קוד' שיצא בו וכו' משמע בימי' אחרים שרי והא התם כשנותן לקטן הוא מקר' לו תחל' הברכ' מלה במלה ואפ"ה הוא יוצא בו אח"כ אלא ודאי דזה דומה למתכוין שלא לצא' וא"כ ה"נ במשיב לשואל ע"כ נ"ל דכאן לא מזהיר אלא לכתחל' שירחיק מזה מה דאפשר אבל אם אירע שא"ל תשובה של יום זה ודאי לא יצא וצריך לחזור ולמנות בברכ' ובזה ניחא מה דקש' למה לא יודיעו מנין יום זה אלא שלא יאמר היום אלא דנקט גווני דמעלי טפי במ"ש אתמול היה כך: וסיים כמוהו יצא. משמע בדיעבד אבל לכתחל' לא יברך עד שיהי' לו בירור בשעת הברכה כמה צריך לספור אח"כ כנ"ל: פתח ואמר כו'. בטור כתו' בחלוקות אלו בשם אבי עזרי דרך ספק ופשט להו מההוא דפתח אדעתא דחמרא כו' כמ"ש ב"י וכיון ששם יש ספק ה"נ ספק לדידן אלא דלאבי עזרי אזיל לחומרא לברך שנית כיון דספירה דאוריי' ומביא ראיה מאמת ויציב למאן דס"ל שהוא דאוריית' ולכאור' קשה דהא ל"ד לשם ששם לא אמר אמת ויציב שהוא דאורייתא אבל כאן אף שהספירה דאוריי' מ"מ ברכות אין מעכבו' וי"ל כיון שעכ"פ הספיר' דאוריי' כוי כאלו גם הברכו' דאוריי' וזה מוכח שם בלא"ה דאל"כ למה חוזר ומברך הא ברכות אין מעכבו' אלא כדפרישית. וכ' ב"י ממילא להר"ן בשם רוב הפוסקי' דספיר' בזה"ז הוא דרבנן אזלי' לקולא מ"ה פסק כאן בזה דא"צ לברך שנית ולכאור' יש לפ' שמ"ש כאן וסיי' בה' וכן אח"כ וסיים בד' פירושו שספר ספיר' כן וא"כ קשה טובא על ב' החלוקות דראשונ' קשה כיון דעכ"פ סיים כראוי ולא גרע מאלו לא בירך כלל וסיפר דיצא דברכות אין מעכבות ומטעם זה חלק בעל הלבוש על דין זה וא"כ נשויניה לאבי עזרי לטועה בדבר זה כי הוא נסתפק בדין זה אם צריך לברך אם לא ומה ספק יש בדבר. ותו בחלוקה השניה דסיים שלא כראוי מאי מספקא לאבי עזרי פשיטא דלא יצא וכ"ש דק' על הש"ע דפסק דיצא בזה וזה הקשה מו"ח ז"ל דהרי יצא שקר מפיו. והנלע"ד דלא דקו רבנן אלו בפי' הפשט דמ"ש כאן אבי עזרי וש"ע וסיים בה' ובחלוקה שניה וסיים ד' אין פי' שספר כן אלא אסיום הברכ' קאי דהיינו שלא ספר עדיין כלל אלא בירך לחוד ובל' הברכה יש ריעותא דהיינו או שטעה מתחלת' כשאמר בא"י אמ"ה היתה כוונתו בטעות וקודם שסיים ברכתו נזכר על האמת או להיפך שבתחלה היה בדעתו אמת ובסוף הברכ' טעה בדעתו ומיבעי' לן אם הוי הברכה ברכה בדיעבד ויספור אח"כ בלא ברכה שנית א"ד דברכה זו לא הוי ברכה כלל וכאלו לא בירך כלל דמי וצריך לברך שנית והוי ממש כמו בפתח אדעתא דחמרא שמביא ב"י ובזה פסק ב"י וש"ע לדידן דס"לן (דספיר' בזה"ז) דרבנן א"צ לחזור ולברך ואע"ג דמ"ש בסוף דאם דעתו דלסיים כמו ששמע מחבירו וכו' וסיים כמוהו דשם הוי הסיום כספירה ממש היינו דוקא שם שכבר הית' הברכ' כראוי בפתיח' וחתימ' והספיק' היא הסיום בזה משא"כ בריש' דיש ספק בברכ' עצמה והסיום הוא בברכ' עצמה ונ"ל ברור דאם היתה הברכ' כול' בטעו' אלא שנזכר אח"כ בשעת ספירה כראוי צריך לחזור ולברך שנית על מה שיספור וראיה מדין תורמס בגמ' הביאו טור וש"ע סי' ר"ו בבירך על פירי ונפל מידו דצריך לברך שנית במה שיאכל אח"כ אע"פ שמונח לפניו כיון שלא היה דעתו לאכול אלא ההיא שבירך עליו וכן הבאתי בסי' ק"מ בבירך על התורה והראו לו מקום לקרות שלא כראוי דצריך לחזור ולברך כמ"ש שם וה"נ כן הוא אבל כאן אין ענין לזה אלא הספק בברכה עצמה ודומה לפתח תחלת הברבה אדעתא דחמרא וסיים בדשיכרא ואין זה ענין לההוא דתורמס שזכרנו כנלע"ד ברור ונכון: אחר קידוש. דעיולי שבת ניחא לן טפי ובמ"ש ניחא לאחורי אפוקי שבתא רק בי"ט אחרון של פסח במ"ש שיש קידוש והבדלה מצרפין לקידוש עם הבדל' וסופר קמי קידוש. ונ"ל דבליל שבין ז' של פסח ליום ח' של פסח אפי' בחול יש לספור קוד' קידוש די"ט אחרון דהא טפי ניחא לן למשוך עליו קדושת יום ז' של פסח שהוא מן התור' וקדושת י"ט אחרון אינו אלא מדרבנן. נרא' פשוט דמי שטעה בספיר' היום ולא נודע עד יום שאחריו דס"ל כאלו שכח לגמרי לספו' אלא דאם טעה בימי' אבל בשבוע לא טעה מהני עכ"פ שאח"כ יספור בימים אחרים כדרכו: אסו' לאכול כו'. דין חדש והיתר שלו בזמן הזה עבי"ד סי' רצ"ד בעזה"י דבר הגון והיינו בח"ל: כתב ב"י בסי' תפ"א בשם האגור המהדרין שבישראל נוהגין בליל שני של פסח כליל א' לכל דבר אבל מי שרוצ' לאכול ולשתות ליל ב' אחר גמר ההלל אין עליו כלום אלא שאין ראוי להוציא עצמו מן המהדרין ועובר על דברי חכמים:

הזנה אוטומטית ט"ז/אורח חיים/תצ אין מחזירין אותו. דדוקא בתפלה לא סגי דלא יתפלל וכיון שלא התפלל כראוי יחזור אבל בב"ה בח"ה אי בעי לא אכיל דבר המחייב לב"ה שיאכל בשר ופירות ע"כ אין מחזירין אותו ולענין הנחת תפילין בח"ה עמ"ש בסי' ל"א: אין נוהגין לומר מקרא קודש כלל לא בי"ט. וכ"כ בלבוש ותמהני ע"ז שהרי מנהגינו לומר מקרא קודש בי"ט בכל ארצותינו: ההלל בדילוג. מפני שבז' של פסח נטבעו המצריים אמר הקב"ה מעשי ידי טובעים בים ואתם אומרים שירה וכיון שבז' אין גומרין אותו ע"כ גם בחה"מ אין גומרין אותו שלא יהא עדיף מי"ט האחרון: ומפטירין היתה עלי. בטור הביא אמר רבינו האי שמעתי מפי חכמים כי תחיית המתים עתידה להיות בניסן וניצחון גוג ומגוג בתשרי ע"כ מפטירן בניסן העצמות היבשות ובתשרי ביום בוא גוג: ואין מזכירין בברכת הפטרה לפסח כו'. דאלמלא שבת אין הפטרה בח"מ: והעם נהגו שלא לברך עליהם כו'. בלבוש תמה ע"ז ואמר איני יודע למה לא יברכו עליהם ועוד מי הגיד לו המנהג ושמא עושין ברכה בלחש או שמא לא ידעו ממ"ש במנהגי' שכתבו שיש לברך על אלו ב' מגילות. ובדפוס ש"ע החדשי' הגיה המגיה כאן והעם נהגו לברך וכ"ז דברי הבאי דבתשו' רמ"א סי' ל"ה האריך ע"ז וביאר דבריו שבכאן ושנ"ל שלא לברך על שום מגיל' זולת מגילת אסתר מטעם שלא מצינו בדברי התלמוד שתקנו לקרותם שיאמר ע"ז וצונו לקרות והאריך בזה ועיקר הטעם דאף במגילת אסתר שחייבים חיוב גמור לקרותה אפ"ה אין מברכין עליה אלא במגילה כשירה אבל אם קורין אותה בחומש כ' בסי' תרצ"א אין מברכין עלי' ק"ו באלו המגילות שאין חיובם בבירור רק מנהג והם נדפסים בחומשין שאין לברך עליהם ואלו היה שייך ברכה עליהם היו נזהרים לכותבם דרך מגילה בקלף כמו במגילת אסתר וזה לא נשמע מעולם וכ"כ ב"י סי' תקנ"ט וז"ל והעם לא נהגו לברך על שום מגילה חוץ ממגילת אסתר עכ"ל ע"כ כל המברך על מגילות אלו היא ברכה לבטלה:

הזנה אוטומטית ט"ז/אורח חיים/תצא לא על הנר. דהא בי"ט מותר להדליק נר ולא על הבשמים דבמ"ש מברכין עליהם משום נשמה יתירה שנסתלקה ובי"ט ליכא נשמה יתירה ובי"ט שחל במ"ש אין מברכין לפי שיש מאכלים טובים מישבים דעתו כמו בשמים:

הזנה אוטומטית ט"ז/אורח חיים/תצב מיד שני וחמישי במהרי"ו בהלכותיו סי' י"ד כתב שאין להתענות בה"ב בחשון עד י"ז ימים בחדש שהיא זמן רביעה ראשונה שהיו נוהגים להתענות וכ"כ ראבי"ה וכ"כ מהרי"ל. ובזמנינו שמקדימין להתענות אין מפסידים והם זריזים ונשכרים. ואם יש מילה באלו תעניתים עיין סימן תקס"ח:

הזנה אוטומטית ט"ז/אורח חיים/תצג יש נוהגים להסתפר בר"ח אייר. כ' ב"י שטעמם ע"פ מ"ש אחרונים בשם התוס' של"ג בעומר אין לו מעלה מצד עצמו שפסקו מלמות אלא לסימנא בעלמא נקטו סי' ל"ג דהיינו שבימים שא"א תחנון לא מתו וא"כ כשתסיר מן מ"ט יום ז' ימי פסח וז' שבתות וב' ימי' ר"ח שהם י"ו ימים שאין אבילות נוהג בהם נשארו מן המ"ט יום ל"ג יום וראו שם דב' ימים של ר"ח אין אבילות נוהג בהם נהגו בהם היתר וזה שבוש דלא אמרו בשני ימים של ר"ח דאין אבילות נוהג בהם אלא לנוהגים איסור תספורת עד עצרת דבלא ב' ימים משכחת לה ל"ג יום שהם סימן לימי המיתה אבל לדידן דלא נהגינן איסור אלא עד ל"ג בעומר דס"ל דאז פסקו מלמות לגמרי ממילא אסור כל ל"ג יום אסור להסתפר אפי' בר"ח ע"כ דברי ב"י ממילא לדידן כל ל"ב יום אסור ותו לא: ואותן לא יספרו מל"ג ואילך. כי הם ס"ל דגם אחר ל"ג בעומר מתו עד עצרת כי ל"ג אינו סי' להפסקת המיתה בו ביום אלא מנין ל"ג הוא סימן לכמה ימים הית' המיתה משא"כ לאותן שמסתפרין אחר ל"ג בעומר דס"ל דהמית' היתה אף ביום שא"א תחינה אלא שביום ל"ג בעומר פסקה המיתה לגמרי וא"כ עד ל"ג בעומר אסור בכל הימים ואחר ל"ג בעומר מותר בכולם ובודאי אין מנהגנו כדעה זו האחרונה כיון שאנו מסתפרים ומרבים קצת שמחה בל"ג בעומר ואלו לדיעה ראשונה אין שום מעלה ליום ל"ג בעומר והמנהג בכל המקומות שאין עושין נשואין אלא ביום ל"ג בעומר לא לפניו ולא לאחריו עד עצרת ואין לזה טעם וא"ת שאוחז בחומרי שניהם א"כ ביום ל"ג בעומר לא יסתפרו ולא יעשו נשואין מטעם השני. וי"ל דודאי העיקר שאחר ל"ג בעומר לא מתו ואפ"ה נוהגים קצת אבילות מחמת גזרת תתנ"ו שהיתה באשכנז בין פסח לעצר' כמו שמפורש ביוצרות ופיוטים שאנו אומרים בשבתות ההם שהם נתיסדו כמו קינות כנלע"ד טעם המנהג שלנו שאין נושאין אחר ל"ג בעומר אבל להסתפר ודאי שרי אחר ל"ג בעומר שמחמת גזירה זו לא החמירו אלא בשמחה יתירה של נישואין מה שאין כן קודם ל"ג בעומר שמתו תלמידי ר' עקיבא ומוטל על כל העולם להתאבל בשבילם החמירו טפי אפילו בתספורת. בהג"מל כתוב באם חל ר"ח אייר בשבת נושאין בו: שלא לעשות מלאכה כו'. שנקברו אחר שקיעת החמה והיו העם בטלים ממלאכה. וכ' הטור עוד טעם לפי שאז סופרין העומר וכתיב שבע שבתות מלשון שבות ול' שמיטה ג"כ שבע שבתות דכתיב וספרת לך שבע שבתות מה שנת השמיט' אסורה במלאכה אף זמן ספירת עומר דהיינו לאחר שקיעת החמה אסור במלאכ' ע"כ ולפי טעם זם נראה דלאחר שספר מותר במלאכה תיכף כנ"ל: בענין הפטור' אחרי וקדושים כתבתי סימן תכ"ח:

הזנה אוטומטית ט"ז/אורח חיים/תצד מאחרין להתחיל ערבית בכניסת שבועות כדי שיהיו ימי הספירה תמימות:
(א) וקורין בראשון מן בחדש השלישי. על מה שנוהגים במדינות אלו לקרות פסוק הראשון ואח"כ מתחילין אקדמות מילין כו'. יש לתמוה הרב' היאך רשאים להפסיק בקריאה דהא אפי' לספר בד"ת אסור כמ"ש בסי' קמ"ו וכל ההיתרי' הנזכרים שם אינם כאן כ"ש בשבח הזה שהוא אינו מענין הקריאה כלל למה יש לנו להפסיק. ושמעתי מקרוב שהנהיגו רבנים מובהקים לשורר אקדמות קודם שיתחיל הכהן הברכה של קריאת התורה וכן ראוי לנהוג בכל הקהילות וגם ביציב פתגם שאומרים ביום שני אחר פסוק ראשון של הפטרה ראוי לנהוג כן אלא שאין ההפטרה חמירא כ"כ כמו קריאת התורה:

הזנה אוטומטית ט"ז/אורח חיים/תצה וחוץ מהוצאה והבער'. דין הוצאה יתבאר בסי' תקי"ח ודין הבער' בסי' תקי"א. ודין מכשירי אוכל נפש כגון שפוד וכיוצא בו בסי' תק"ט: קצירה וטחינה וכו'. הטעם בטור ופר"י לפי שהאדם רגיל לקצור שדהו ולבצור כרמו כא' ולדרוך כל ענביו כא' ולטחון הרבה ביחד וחשו חכמים שאם היו מותרים בי"ט היה קוצר כל שדהו ובוצר כל כרמו ודורך כל ענביו וימנע משמחת י"ט וכן צדה אסרו שפעמי' שתעל' מצודתו דגים הרבה. בירוש' מסמיך להו אקראי עכ"ל ואיני יודע למה תלה דברי הירוש' באסמכתא והא אמרי' בזה דבי"ט סופג מ' ורש"ל בר"פ א"צ מסיק דמן התור' אסור עד לישה. וכת' במהרי"ל בי"ט של פסח מותר לטחון מצה אפויה דאין טחינה אחר טחינה אך יזהר שלא יברר פירורים גדולים מהקטנים דבורר אסור גם בי"ט ועמ"ש בסי' תק"י ס"א: אין מוציאין משא כו'. משום עובדא דחול אבל לא משום שביתת בהמה דהא פסק סי' רמ"ו דאין מצות שביתת בהמה ביו"ט: ואסרוהו. כיון דבי"ט קיל חשו רבנן דלא לזלזולי ביה ע"כ החמירו בו לפסוק כר"י דמוקצ' אסור אבל בשבת דחמיר' פסקו כר"ש דמותר: ומותר להכין כו'. אע"ג דלקמן סי' תק"ג פסק דאסור להכין מי"ט לחבירו הכא שאני כיון שא"צ אלא אמיר' לחוד במידי שאינו ב"ח:

הזנה אוטומטית ט"ז/אורח חיים/תצו אלא לענין מת. משום כבודו ויתבאר בסי' תקכ"ח. ולכחול העין כתב הר"ן מטעם דמלאכה גופא היא שבות אבל שאר אבות מלאכות לא וא"כ מ"ש רמ"א ע"ז או שאר חולי שאין בו סכנה הוא נמי במידי דאין בו רק שבו' וכ"ה מסקנת הר"ן: אפי' דעתו. נראה הטעם מפני המחלוקת כמ"ש סי' תס"ח ס"ד וא"כ יש היתר אם עושה מלאכה בצינעא וכ"ה ברש"ל פ"ק סי' ח' וז"ל אין לו להקל בפנינו לעשות מלאכ' ובעל הש"ע ה"ל לבאר זה ואפשר שסמך על מ"ש סי' תס"ח:

הזנה אוטומטית ט"ז/אורח חיים/תצז אין צדין כו'. אציע בקיצור הגמרא הצריך לזה ודעת הפוסקי' דאי' במשנה א"צ דגים מן הביברים בי"ט (פי' רש"י משום שהי' אפשר לצוד מאתמול ויניחנו במצוד' במים ולמחר ישילהו והתו' נתנו טעם דצידה דמי לקצירה אבל אין חילוק באוכל נפש אם היה אפשר מאתמול) אבל צדין חיה ועוף מן הביברים (פרש"י שביבר הדגים הן בריכות של מים וביבר של חיה קרפיפות מוקפות גדר וכונסים לתוכן חיות הבר ויולדות ומגדלות שם) רשבג"א לא כל הביברין שוים זה הכלל כל שמחוסר צידה (שצריך לצודו) אסור וכל שאינו מחוסר צידה מותר והלכה כרשב"ג ומוקמינן להא דמותר בחיה ועוף היינו ביברי' קטנים דוקא ומפרשי' בגמ' ההיא דמחוסר צידה דנקט רשב"ג היינו כל שאומר הבא מצודה ונצודנו (כלומר שצריך לבקש תחבולו' לתפסו) ואי' אח"כ בגמ' אמר רב אמת המים שסכרו (שלא יכנסו בה דגים מבחוץ משתחשך ואת אלה הכין והזמין ע"י מעש' זו) מותרין והנה הרמב"ם סבר דרשב"ג קאי גם אדגים הלכך פסק בפ"ב די"ט דגים שבביברים גדולים וכן חיה ועוף שבביברים גדולים כל שהוא מחוסר צידה כו' ה"ז מוקצה וא"צ אותם בי"ט והראב"ד כתב עליו זה אינו נכון שהרי חיה ועוף שהתירו אינו אלא ביברים קטנים ואפ"ה דגים א"צ והטעם מפני שהם מכוסים במי' מן העין עכ"ל ופי' ה' המגיד דהרמב"ם ס"ל דרשב"ג קאי גם על דגים וגם שם תלוי במחוסר צידה והראב"ד והרשב"א סבירא להו דרשב"ג לא קאי רק על חיה ועופות והרמב"ם סמך על הא דשרינן בסכר המים כמ"ש בסי' זה ומה בין זה לביבר קטן ואם ביבר קטן שא"צ למצודה דגים שלו אסורין אלו למה מותרין אלא ודאי כל שאינו מחוסר צידה מותרין ואמת המים אפי' ארוכה כמה כיון שאינה רחבה כ"כ דגים שבתוכה כנצודין הן וכן הדין בביברים קטנים עכ"ל וא"כ ודאי קשה על הראב"ד והרשב"א מההיא דסכר אמת המים כמ"ש ה' המגיד סיוע מזה לרמב"ם ותי' ב"י וכ"נ דביברים שאני שהם רחבים הרבה ואע"פ שא"צ מצודה לצוד הדגים מ"מ מתוך שהם מכוסים מהעין הם נשמטים לכאן ולכאן והלכך לא חשיבי כמצודים אבל אמת המים מתוך שאינה רחב' אינה יכולה להשמט הלכך ה"ל כנצודים עכ"ל ואיני יכול ליישב לפע"ד כלל תי' הב"י בזה דכיון דלהראב"ד מותר בחיה ועוף באין מחוסר צידה. ממילא בדגים אסור אף באין מחוסר צידה אע"ג דה"ל כניצודי' אפ"ה אסור כיון שהם מכוסים מן העין א"כ מה מועיל סתימת המים אע"פ שהיא צרה ואינה מחוסרת צידה מ"מ יהי' אסור מטעם כיסוי המים ולא מהני מה שהם ניצודין ועומדים ואין מקום אתי להפריש ביניהם והנלע"ד לתרץ הקושיא של הרב המגיד על הראב"ד והרשב"א בדרך זה דכשצריך לצידה אסור מטעם מוקצה כמ"ש בסמוך בשם הרמב"ם ואע"ג דבפ"א מי"ט כ' הרמב"ם דבי"ט חמיר טפי משבת דמוקצה בשבת מות' ובי"ט אסור והראב"ד חולק ומשווה י"ט לשבת מ"מ פשוט שבמוקצ' כזה פשיטא דגם בשבת אסור ואפי' ר"ש מוד' וזהו הטעם שכ' הראב"ד מפני שהם מכוסי' מן העין דקשה לכאורה וכי שימת עין הוא זו שמתרת איסור צידה והלא כבר אין שם צידה כיון דא"צ למצודה אלא ודאי דמטעם מוקצה קאמר אלא דלהרמב"ם הוה המוקצה דוקא מחמת חסרון צידה ולהראב"ד הוה המוקצה דוקא מחמת כיסוי מעין וא"כ לק"מ מסכר אמת המים דשרי דעיקר טעם מוקצה כיון דמאתמול אקצי דעתי' ממנו ולא הכין אותו וזה שסכר מאתמול אמת המים ודאי אין כאן מוקצה. וזה מבואר מל' רש"י שזכרנו שכ' ואלה הכין ומבחוץ לא יכנסו הרי ממש כמ"ש וזה מוכח ג"כ מל' רב שאמר אמת המים שסכרה בעי"ט ולא אמר בקיצור אמת המים שהיא סכורה שרי אלא ברור דאדם צריך לעשות מעשה בעי"ט או קודם לו ולהוציא ממוקצה וזה נכון מאוד לפע"ד ודברי הטור משמע דס"ל כהראב"ד דכתב גבי דגים סתם לאיסור אלא שבסתם המים מתיר ובחי' ועוף מחלק בין מחוסר צידה או לא אלא ודאי דאסור בדגים אפי' באין מחוסר צידה מטעם מוקצה כהראב"ד שזכרנו וכ"פ רש"ל בפ' א"צ הלכ' כהראב"ד ורשב"א ולפ"ד יש היתר גמור בדגים שמכינים מעי"ט ונותנים אותן לתוך תיבה גדולה נקובה במים כיון שכולם אין מחוסר צידה ואין בהם מוקצים הוי ממש כסוכר אמת המים שזכרנו ורש"ל שם בפ' א"צ כתב ג"כ להתיר בתיבה זו אפי' אם צריך מצודה קטנה להושיט שם אין שם צידה ע"ז אלא שכ' ע"ז שנ"ל לחלק דוקא אם רוצה ליקח כולם ולבשלם מותר אבל אם רוצה ליקח א' או ב' אסור אם לא יקשור מבע"י בחוט דלא עדיף מיוני שובך ויוני עלי' דאפי' אינ' פורחות אסור ולא מועיל מטעם שמא יהיו כחושים ושביק להו ויטלטל בחנם כדאי' בסי' זה ואח"כ דחה לזה ואמר דשם גבי יונים יש לחוש שמא יטלטל מידי דמוקצה אבל כאן דנטלם ביד ונתנם לתיבה בעי"ט אין כאן מוקצה כלל. דכולם ראוים לו אפי' בלא הזמנה ע"כ ותמהתי מה הוצרך לפלפל בזה דפשיט' דשרי ליטול מה שירצה מ"ש מסכר אמת המים שזכרנו ותו דאמאי לא היה קשה לו על המשנה דצדין חיות ועופות מן הביברין ולא חיישינן שמא לא ייטבו בעיניו ויטלטל בחנם אלא ודאי דוקא ביונים יש איסור מוקצה ועיקר ההיתר ע"י הזימון ע"כ צריך שיזמן כראוי כמ"ש בסי' זה מה שאין כן באלו שא"צ זימון ואין כאן מוקצ' כיון שהם בביברים קטנים וכן בדגים אם הוא סוכר אמת המים מאתמול הוה כאלו נוטל כל דג בפ"ע בעי"ט והניחו לשם וקשירת חוט א"צ כפי ענ"ד ועמ"ש בס"י מזה: שוב ראיתי למו"ח ז"ל שנמשך ג"כ אחר חילוק ב"י לדעת הראב"ד ורשב"א בענין אמת המים וסיים על זה שכיון שהקסטי"ן רחב קצת הדגים אסורים משום צידה לדעת הראב"ד ורשב"א וכן נראה מדברי רש"י שלא מצא היתר בביבר לדגים כי אם לצודן מבע"י ויניח' במצודתו ול"ד לאמת המי' דאינ' רחבה וכל שהיא רחבה מששה טפחים בשיעור אמת המים אסורי' הדגים ע"כ. ול"נ דלא הקפידו על אמת המים שתהא קצרה אלא כיון שהיא ארוכ' ואם תהי' רחבה יוכל הדג להשמט להאורך שהוא רב מאוד משא"כ בתיב' שהיא מרובע' ואף אם ישמט קצת מידו אין לו מקום לברוח והכלל נתנו בזה כל שאין אומ' הבא מצודה פירש"י שיצטרך לתחבולות לצוד אותו דהיינו שיפרוס שם מאכל או יפרסנו לכל הצד מקצה אל קצה משא"כ במושיט ע"י מצודה להתיבה ללוקחו אפי' מושיט איזה פעמים עד שיוציאנו משם אין קפידא בזה כנלע"ד: אפי' במקום שאין מחוסרין צידה. ל' זה אינו מיושב כיון דסיים ע"ז לפי שהביבר רחב הרבה כו' וא"כ הוה ודאי מחוסר צידה ומטעם זה בעי' בגמ' דוקא ביבר קטן כי היכי דלא הוה מחוסר צידה אלא דלהראב"ד ורשב"א לא מהני ביבר קטן אלא בחיה ועוף ולא בדגים כמ"ש בסמוך אלא א"כ סכר מים כו' כמ"ש בסמוך מטעם שאין כאן מוקצה ומדפסק כאן הש"ע בדגים לאיסור ולא כלל חיה ועוף עמהם וכמ"ש הטור משמע דפוסק כהראב"ד ורשב"א ע"כ ה"ל לרמ"א לכתוב בל' זה אפי' במקום שאין מחוסר צידה לפי שהן מוקצין כיון שהם מכוסים: אפי' ספק צידה. אפי' למאן דס"ל איסור צידה דרבנן מכל מקום הולכין בספיקן להחמיר דהוי ליה דשיל"מ ומ"מ בס"ס כמ"ש אח"ז מותר. וצ"ע על רמ"א שכתב בי"ד סי' ק"י ס"ח דס"ס לא מהני בדשיל"מ ויש להחמיר אם לא לצורך וכאן לא כתב כלום: המצודות מקולקלות. פירש"י שהם פרוסות באורך מיל וכשחיה נופלת בראשו א' מתוך שמתפרקת ומתנתקת לצאת המצודות מתקלקלות כולן וראשן השני נתק ממקום שנתקע וסי' הוא לו שיש חיה בראש אחר וכ' המ"מ אף שהרי"ף לא זכר זה וכן הרמב"ם מ"מ הלכה כן ולא הוצרכו להביאו דפשוט הוא ובגמ' לא הביאוהו רק אגב גררא דשאר: אווזים ותרנגולים כו'. א"ל שמא יבואו כחושין לידם ויטלטלם בחנם כיון שאין כאן מוקצה אין חשש בזה משא"כ ביונים דסעיף י'. וכ' בהג"מ בשם ראבי"ה מיהו ירא שמים יתן עיניו מתחלה ליטול ולא יברור ויניח אע"ג דאינו מוקצה מ"מ חשו לטירחא יתירה וכן כתב רשב"ם עכ"ל וכ"כ ב"י בשם מהרי"א וכ' רש"ל שיש ליזהר בזה שיברור מבע"י לומר זה וזה אני נוטל. ועל מ"ש כאן דאווזין מותר לצודן בגמ' בברייתא איתא בזה פטור והוקשו התוס' דהא כל פטורי דשבת פטור אבל אסור וכ' רש"ל דלק"מ דכיון דבשבת פטור ממילא בי"ט מותר לכתחלה ויש ראייה לזה מהא דכ' הב"י בשם רמב"ן סי' תצ"ח בד"ה כתב הרמב"ם כו' וכ"כ התוס' פ"ק דף ה' בביצה: מכאן אני נוטל לא סגי. דחיישינן שמא יבואו לידו כחושין ויניחם ונמצא מטלטל בחנם או שמא יהיו כולם כחושים ואתא לאמנועי משמחת י"ט: אם זימן כל השובך כו'. ק"ל מ"ש בסכר אמת המים דלעיל דמותר כיון דאין היתר למוקצה אלא במה שמכין כדלעיל בדברינו ס"א וא"כ ה"ל כמכין כל הדגים שבמים וזה אינו מועיל ונראה לי לתרץ דגבי דגים אין חשש זה בודאי אף אם לא ייטב בעיניו הדג לא יחזיר וישליכנו במים אלא יחזור לצוד עוד אחר ויאכל כולם כדרך כל הארץ ובחיה ועוף דלעיל היכא דמותר אין שם חשש זה דכול' כבר מוכנים לו כמו אווזים ותרנגולים כנ"ל: אח"כ ראיתי לרש"ל פרק א"צ שכתב שגם במים אין היתר ליקח כל הדגים אבל לברור מהן כפי הצורך אסור דשמא שביק כו' וזה תמוה מאוד האיך אפשר בזה ואפשר שכונתו ע"ד שכתבתי שיקח הכל בלא ברירה ויחזיר למים מה שלא ייטב לו: זימן ב' ומצא ג' אסורין. ממ"נ אי אחרינא נינהו הא אחרינא נינהו ואי לא אחרינא נינהו הא איכא חד דמערב בהו. וכתבו התו' וא"ת לבטלי ברובא וי"ל דב"ח חשיבי א"נ ה"ל דשיל"מ: ואפי' היו מקושרין. בטור לא כתוב האי אפי' מקושרין ונציע הסוגיא דף י' ויתבאר בס"ד דהדין עמו זימן ג' ומצא ב' מותרין מ"ט הני אינהו נינהו וחד מינייהו אזיל לעלמ' לימא מתני' רבי היא ולא רבנן דתניא הניח מאתים (פי' סלע של מעשר שני) ומצא מנה מנה מונח ומנה מוטל דברי ר' וחכ"א הכל חולין (דודאי נטלן לשניהם והניחם במקום אחר וזה חולין הוא ושכח) אפי' תימא רבנן הא איתמר עלה ר"י ור"א דאמרי תרווייהו שאני גוזלות הואיל ועשוין לדדות (א' א' ע"כ תלינן הא' הלך וחביריו נשארו אבל במנה לא הלך מאליו אא"כ נטלו וכשנטל נטל שתיהן) ופרכי' ול"ל לשנויי עלה הואיל ועשוין לדדות הא איתמר עלה דר"י ור"א חד אמר בב' כיסין מחלוקת חבל בכיס א' ד"ה חולין וחד אמר בכיס א' מחלוקת (ששני המנין מונחים בכיס א' בהא הוא דאמרי רבנן דכשנטל כל הכיס נטל) אבל ב' כיסים מודו דהאחד נטל והניח הב' בשלמא למ"ד בב' כיסים מחלוקת היינו דאצטריך לשנויי (דהו' דומיא דמתני' דהוה ב' גוזלות צריך לשנויי דתיקום מתני' כרבנן מטעם הואיל ועשוים לדדות אלא למ"ד בב' כיסין מודו רבנן השתא ל"ל לשנויי עשוי' לדדות הא בב' כיסין נמי אמרי הכי) אמר רב אשי הכא בגוזלות מקושרים וכיסים מקושרים עסקינן (מ"ד בב' כיסין מחלוקת בב' כיסין כעין כיס א' קאמר דהיינו מקושרין ודאמר אבל בב' כיסין ד"ה מנה מונח כו' בשאין מקושרין ומתר' אפי' בגוזלות מקושרין משמע דהנותרים מותרים הלכך אי לא דשאני גוזלות הואיל ועשוין לדדות לא אתי כרבנן דהא בכיסין מקושרין אמרי רבנן ד"ה חולין) אבל כיסים לא מנתחי מהדדי (וכיון דמקושרים הם שניהם נטל) ור' אמר לך כיסין נמי זמנין דמתעכל קטרייהו. ויש לי לדקדק למה הוצרך רב אשי לפ' ההיא דכיסין דמיירי ג"כ במקושרין לישני דדוקא בכיס א' פליגי ובב' כיסים שאינם מקושרים מודים רבנן לר' דמנה מונח כו' והיינו באין מקושרים אבל במקושרים מודה רבי לרבנן דהכל חולין והכא במקושרים גבי זמון הכל מודים דאסורים דכולהו נטלו אלא משום עשוין לדדות מותר לד"ה. ונ"ל דרב אשי רוצה לפ' משנה דזימון ומשנה דמעשר שני בסגנון א' כיון ששנוי' בלשון א' ויש בזה לתרץ עוד אלא שאין כאן מקומו. והקשה ב"י למה לא כ' הטור מותר אפי' במקושרים כיון דרב אשי מוקי לה כך בשלמא להרמב"ם לק"מ שהוא פוסק בשני כיסים מחלוקת נמצא שאין לנו הכרח למוקמי מתני' דזימון במקושרים וא"כ אפשר לנו לומר דבמקושרים אסורים ולא מהני עשויים לדדות דרב אשי לא הוצרך לאוקמי במקושרים אלא למ"ד בכיס א' מחלוקת אבל הטור דפסק בסי' תל"ט כמ"ד בכיס א' מחלוקת וחילק בין מקושרים או לא הל"ל כאן אפי' במקושרים ותירץ דאפשר כיון דכתב כאן סתם מותרים אפי' מקושרים במשמע ע"כ וזה תימה דלמה לא השמיענו הטור רבותא בהדיא אפי' מקושרים כיון דיש חילוק בסי' תל"ט בזה. ונ"ל דלק"מ דאין להטור שום הכרעה כדברי מי בפלוגתא דכיס א' או ב' כיסים ומש"ה כאן בספק מוכן דקי"ל דאזלינן לחומרא כמש"ל ס"ג ע"כ יש לנו לומר דלמא הלכה כמ"ד בב' כיסין מחלוקת וכאן בזימון מותר אפי' לרבנן משום עשוי' לדדות אבל במקושרים מודים דלא תועיל סברא דעשוי לדדות ואסורים דודאי נטלו כולם והני אחרינא הם ע"כ לא כתב כאן להתיר במקושרים ולאיסור נמי לא רצה לכתוב דדלמא מהני סברא דלדדות אפי' במקושרים וכ"ש למ"ד בכיס אחד מחלוקת דמוכח בבירור דאפי' במקושרים מותרים מכח סברא דלדדות אבל לעיל סי' תל"ט גבי חמץ יש ספק אם צריך לבדוק אחר כל העשר הוי ספק דרבנן דמדאורייתא בביטול בעלמא סגי סמכי' בספיקא לקולא כמ"ד בכיס א' מחלוקת והיינו ב' מקושרים מ"ה אסור במקושרים כרבנן דר' ובאינן מקושרים אזלינן לקולא אפי' לרבנן דמודים בשני כיסין שאינן קשורים כנ"ל דעת הטור על נכון ואין להתיר כאן במקושרים מטעמא דכתיבנא וכן ראוי להלכה: ואיכא תו למידק לאוקימתא דרב אשי דמיירי במקושרין ואם הם עדיין קשורים לפנינו אותן הנשארים פשיטא דמותרין דכאן ליכא חשש אלא שמא הני אזלי לעלמא והני אחרינא נינהו דמי קשר אותם אחר ביאתם לכאן ואפי' תרצה לומר שאדם אחר קשרן בודאי בי"ט לא קשרן אלא בערב יו"ט ונמצא מוכנים הם עכ"פ בשלמא במעשר שני יש ספק שמא הוא עצמו הניח מעות מעשר שני למקום אחר והניח אחרים חולין לכאן משא"כ בהך זימון. ותו דאפי' בזימן ב' ומצא ג' והשנים קשורים והא' הנוסף אינו קשור דאי קשור ודאי אחריני נינהו אלא ודאי אינו קשור הג' אלא אלו השנים א"כ לישתרי אלו השנים הקשורים מטעם שאמרנו ונראה דמיירי כאן דעכשיו אינם קשורים הם אלא בשעת הזימון היו קשורים ומ"ה בזימן ב' קשורים ומצא ג' שאינן קשורים אסורים מחמת תערובת הנוסף דאלו לא מצא רק ב' אינם קשורים היו מותרים דאמרי' הן הן אלא שנפסק הקשר שלהן אבל בזימן ג' קשורים ומצא ב' שאינם קשורים אמרי' חד מנייהו נפסק ואזל לעלמא והני הם דנשארו אלא שנפסק קשר שלהם ומו"ח ז"ל כ' בהניח ב' קשורים ומצאן שאינם קשורים אסורים והנראה לעניות דעתי על נכון כתבתי: לפני הקן אסורים. דאמרי' הנך לעלמא אזלי והנך באו מעלמא דרוב וקרוב הולכין אחר הרוב וכ"ש אם יש בקן זו חדרים אחרים ויש שם יונים שלא זימן דאמרי' מינייהו יצא כל שאפשר לחוש דזה הוה קרוב ורוב ולא הוצרך רבא להזכיר זה אלא למ"ד רוב וקרוב אין הולכין אחר הרוב אבל אנן קי"ל דהולכין אחר הרוב ובב"י כתוב כאן והלכך איכא למימר דב' קינים זה למעלה מזה כו' דכיון שאותן שזימן מצאן במקומן לא חיישי' כלל. דברים אלו נכתבו שלא בעיון במחילה מכבודו דאם מצאן במקומן לכ"ע שרי ואם שלא במקומן ליכא מאן דשרי: אבל אם הם מפריחין כו'. בטור כתוב וכגון שאינו פורח כו' אין הכוונה דאם הוא בתוך הקן דמותר אפי' בפורח דודאי פורח אסור משום צידה אלא כוונתו לחלק בין אם יש קן תוך נ' אמה כמו שכ' אחר זה:

הזנה אוטומטית ט"ז/אורח חיים/תצח ונמצאו בעיר ביום שני כו'. האי ביום שני אין לו ביאור דאפילו ביום טוב ראשון שרי מה"ט ותו מאי מעליותא דהביאום מערב דהיינו בי"ט ראשון והנה דברים אלו נתייחסו בר"י בשם א"ח בשם הרשב"א וראיתי פעם א' ספר א' נקרא עבודת הקודש שיסדו הרשב"א וכ' האי דינא שם ואין כתוב שם הני ב' תיבות ביום שני ומשמע דבי"ט ראשון ג"כ שרי מה"ט ונראה דט"ס הוא וצ"ל בי"ט וטעה הסופר וכתב בי"ש דהיינו ביום שני וזה מוכח גם מצד הלשון דלא אמר אלא ביום שני והל"ל בי"ט שני כדרך הלשון על י"ט שני. והנה גם רש"ל העתיק מ"ש ב"י כאן כפי הכתוב כאן אבל האמת יורה דרכו שט"ס הוא. והשתא נמי שפיר מ"ש וכ"ש אם הן שחוטין בבקר דזה הוא יותר מסתבר שהי' בכניסת י"ט חוץ לחומה ולא בא מרחוק בלילה שאין מצוי כ"כ לילך עם הבהמה בלילה אבל אם תגרוס ביום שני אין טעם להאי כ"ש: ובעינן ג"כ שהפריס כו'. כת' זה לתרץ דברי הרא"ש כמ"ש ב"י כבר הארכתי בי"ד סי' ט"ו שאין ממש בכל התירוצים שנדפסו ע"ז בפ"ט הרב רש"ל חלק על ב"י ולא דק בפלפולו בזה ע"ש דא"צ כלל להפריס: ואם היו שבת וי"ט כו'. דאין שייך הכנה בלידת העגל: אא"כ יש שהות ביום כו'. משום הפסד ממונו התירו כן אבל בריאה אסור אא"כ יאכל ממנה באמת כזית ובב"י כתוב בשם תשו' הרשב"א ואפי' בהמתן של ישראל אפי' אם יאכל כו' והוא ט"ס וצ"ל אלא אם כן יאכל: כזית צלי. הכי ס"ל לת"ק במשנה ורע"ק אומר אפי' כזית חי ופסק הרמב"ם כת"ק ובטור לא נזכר צלי ותמה עליו ב"י ולע"ד תמוה על הרמב"ם דהא קי"ל הלכה כר"ע בכל מקום ואפי' מחביריו פי' אפי' אם רבים חולקים עמו: אם שחט בשדה. פי' אפי' בהמה בריאה: מותר לשחטו בי"ט. פי' אחר ששהא מע"ל והוא מחוסר בדיקה: אע"ג דאיתליד בה ריעותא. פי' ואתרע לה רובא דאמרינן בעלמא רוב בהמות בחזקת כשרות הם כן פרש"י בפ' המביא וא"כ כ"ש היכא ששכיח בהמות טריפות כמו כשירות דמות' לשחוט בי"ט כ"כ הב"י וק"ל למה התיר כאן בדאיכא ספיקא שתטרף ולא חיישי' שמא יבוא לידי שחיטה בחנם שהיא ודאי אסורה בי"ט ומ"ש מסימן תצ"ז ס"ט דיוני שובך כו' דבעי' זימון דוקא משום שמא ימצאו כחושים ויטלטל בחנם וכ"ש כאן דישחוט בחנם וכ"ש במקום דאתילד ריעותא. ונ"ל דשם ביונים כיון דאפשר בזימון מאתמול ואז לא יהיה ספק ביו"ט בזה הצריכו שיעשה כן. ודוגמא לזה אי' בתוס' פ' המביא דף ל"ג לר"א דדוקא גבי אכילה דאדם קובע לו מקום לאכילתו והיה לו להכין והכא נמי כן הוא כיון שידע אתמול ה"ל להכין משא"כ בבהמה שטובה יותר בשחיטה היום משחוטה בעי"ט ע"כ התירו לו אפילו במקום שיש ספק. אבל רש"ל כתב דבעי' לא אפשיטא וכתב הר"ן דאזלינן לחומרא וכ"כ א"ז במקום ששכיחי טריפות כמו כשירות וראוי לחוש לזה: בכור בזמן הזה כו'. טעם איסור ראיית המומין בי"ט כ' הרמב"ם פ"ב שהוא מפני המומין שנולדו בי"ט שאין שוחטין עליהן מדין מוקצה שהרי לא היה דעתו עליהן מעי"ט ומפני כך אסרו אף בנולדו מעי"ט כל שלא ראה אותם חכם מבערב וה' המגיד כ' שיש מי שנותן טעם שיבוא לטלטל לפעמים מה שאין ראוי לו כלומר שאם ימצא שאין המום מום נמצא שאין הבהמה ראוים ואי אפשר שלא יטלטלנה ויש מי שכתב שמחזי כמתקן ע"כ. וא"ל על הטעם הא' של ה' המגיד דאם כן יהיו כל ההוראות אסורים לחכם לי"ט דשמא יהיה אסור ויטלטל באיסור הא ל"ק דדוקא גבי בכור אמרינן כן שלא היה לו חזקת היתר מעולם והא ראיה שאם נולד ומומו עמו מותר בדיעבד אם רואה החכם בי"ט מטעם שלא היה לו חזקת איסור והא דלא שרי לראות לכתחלה בזה משום דלא היה לו חזקת היתר בבירור כ"ז שלא ראהו החכם משא"כ בשאר הוראות שהיה מעיקרא חזקת היתר ונראה לכאור' דלפעמים יש איסור הורא' בענין שהי' אסו' מתחלתו כגון יתרת אבר שמראין לחכם אם הוא איסור או לאו אלא נרא' דג"ז אינו דומה לבכור דבכור הי' האיסו' מבורר קודם הולדת המום משא"כ בזה שמעולם לא היה האיסור ברור אלא ספק אלא דבר זה יש ללמוד מבכור באם היה איסור מבורר כגון שנפל איסור לח בהיתר לח בפחות מס' או ביבש ביבש ואין רוב בהיתר ואח"כ נתוסף היתר ונתבטל האיסור דבר זה אסור להורות בי"ט דהוא ממש כבכור ואסור לחכם להורות בזה בי"ט כנלע"ד. וכתב רש"ל בפ' אין צדין דשרי לחכם לראות הבכור ולשתוק ולא להתירו אפי' גמר בלבו שהוא מום דדברים שבלב אינם דברים לענין איסורי שבת וי"ט ע"כ: יכולים לשחטה. משום דאי אפשר לכזית בשר בלא שחיטה ואפי' יש להם שתים כתב הרא"ש הטעם לפי שאינם שוות. וכ' ב"י אע"פ שהם שוות בשום דבר אם אינם שוות בכל ענין א"א למיפלגינהו ומ"מ יש לתמוה דמשמע שאם הם שוות לגמרי אסור. ואמאי הא אף ע"ג דאפשר למפלגינהו מחיים שמא אינו רוצה לשחוט לצורכו בהמה שלימה שא"צ אלא לחציה ואם תהיה כולה שלו יפסיד הבשר ושמא י"ל שלא כ"כ הרא"ש אלא בשוחט את שתיהן בי"ט דאילו בשוחט א' מהן אע"פ שהן שוות לגמרי שרי מטעמא דפרישי' ע"כ ולע"ד ל"נ היתר זה דאי' בגמ' שהעיס' חצי' של עכו"ם וחצי' של ישראל אסור לאפות' בי"ט דהא אפשר למיפלג' בליש' וכתבו התו' וא"ת הא אמרי' לעיל ממלאה אשה תנור פת ואע"פי שא"צ אלא לפת א' מפני שהפת נאפה יפה בזמן שהתנור מלא ושרי לאפות בי"ט אפילו לכתחלה. וי"ל דשאני התם דכל הפת של ישראל שהרשות בידו לאכול כל א' וא' או זה או זה אבל הכא חציה של עכו"ם אסור לאפות בי"ט עכ"ל. הרי מפורש דכל שהוא ראוי לחלוקה דאין היתר בשביל התועלת המגיע לו מחלקו של עכו"ם כיון שאין לו רשות לאכול חלק העכו"ם אם ירצם ה"נ אין מועיל מה שמגיע לו הנאה מחלק העכו"ם במה שלא יפסיד בשר שלו כיון שעכ"פ אין לו יכולת לאכול חלק העכו"ם אם ירצם נמצא ששוחט באיסור חלק העכו"ם כיון שאפשר בחלוקה כיון שהם שוות לגמרי זה נ"ל ברור בס"ד: לא ימרוט הנוצה. דאורחיה בכך והוה גוזז משא"כ מצמר דסי"ב: לא ישחוט חיה כו'. נעתיק בקיצור הסוגיא במשנה איתא השוחט חים ועוף בש"א יחפור בדקר ויכסה ובה"א לא ישחוט אא"כ היה לו עפר מוכן ומודים שאם שחט שיחפור בדק' ויכסה. ואמרי' בגמ' על הא דמודים שאם שחט כו' אמר רב יהודה והוא שיש דקר נעוץ מבע"י והא עביד כתישה (אר"י פריך דאמר והוא שיש דקר נעוץ אלמא טעמא דמתני' לאו משום דאתי עשה דוכסהו בעפר ודחי את ל"ת כל מלאכה אלא משום דכבר חפור ועומד הוא והא עביד כתישה שעדיין רגבים הם ואינם ראוים לכיסוי אא"כ כותשן) אמר רב בעפר תיחוח והא עביד גומא ומשני כיון דא"צ אלא לעפרה פטור עליה. ואיתא תו שם בפ"ק דפריך על הך משנה דהשוחט דס"ל לב"ש לקולא וב"ה לחומרא והא איפכא שמעינן להו אמר ר' יוחנן מוחלפת השיטה פרש"י דההיא משנה דב"ש לקול' מוחלף וההי' דהשוחט קיימת וכן ס"ל לרי"ף לדינא כב"ה דלחומר' ואין שוחטין עוף אלא אם יש עפר מוכן ובדיעבד מהני דקר נעוץ ועפר תיחוח וכן פסק בש"ע כאן. אבל ר"ת פי' דמוחלפת השיטה דההיא דהשוחט מוחלף וב"ש לחומרא וב"ה לקולא וא"צ עפר מוכן וע"כ כ' ר"ת תמוה לי על מה הצריכו העולם הכנה. וזכור אני דבימי נערותי לא היו מצריכין כלל וכתבו התוס' ע"ז בשם ר"י ומיהו זה אינו דלפי פירושו נמי לכל הפחות סברי ב"ה מאי דסברי ב"ש מעיקרא וב"ש בעי דקר נעוץ ואפי' בעפר תיחוח בעי הכנה מדאמר הכא ע"כ לא אמרי ב"ש התם אלא דאיכ' דקר נעוץ כו' עכ"ל וכ' סמ"ג מורי כ' היכא דשחט כבר ואין לו עפר מוכן שיכול לכסות באינו מוכן כדאמרי' ומודים שאם שחט שיחפור בדקר ויכסה והג"מ כ' דקשה ע"ז דהא מוקמי' בגמ' והוא שיש לו דקר נעוץ מבע"י עכ"ל. וכ' ב"י ע"ז ול"נ דטעמו של רבו דהסמ"ג שהיה סומך על פי' ר"ת בדיעבד מיהא. וכ' רש"ל בפ"ק על הב"י ושגגה גדולה שגג ממ"נ אי תפיס פי' ר"ת שב"ה מתירין לכתחלה אפי' בלא דקר נעוץ ולא בעי גמ' דקר נעוץ אלא למאן דשרי בדיעבד א"כ אפי' לכתחלה כו' עכ"ל. ותמהתי על שיחס שגגה לרבינו ב"י בדברים נכוחים כאלה דודאי ב"ה מתירין אפי' לכתחלה בלא דקר נעוץ לר"ת אלא דאנן מספקא לן אי הלכתא כר"ת או כרש"י ורי"ף ע"כ ס"ל לרבו של סמ"ג דלכתחלה יש לפסוק כרש"י לחומרא ובעי' עפר מוכן דוקא אלא בדיעבד סמכי' אר"ת ומ"ש ר"י על ר"ת דעכ"פ בעי' דקר נעוץ כדאמר רב נראה דר"ת לא ס"ל כן אלא כיון דב"ה ס"ל לקולא דאפי' לכתחלה שוחט וחופר ומכסה דס"ל דעשה דוכסהו בעפר דוחה ל"ת דלא תעשה כל מלאכה דהא רש"י כ' דדוקא לרב יהודה לא ס"ל הך דחייה מדהצריך דקר נעוץ ועכשיו יהיה דברי ר"י על ב"ש דס"ל אליבא דר"ת דדוקא בדיעבד מותר ממילא אין כאן עשה דוחה ל"ת אז צריך דקר נעוץ אבל לב"ה אליבא דר"ת ודאי עשה דוחה ל"ת ומותר לכתחלה בכל גווני ואע"ג דבדף ח' אמרי' דאין דוחה ל"ת ועשה הא כתבו התוספות דרבא לא ס"ל דיש עשה ול"ת בי"ט ור"י ס"ל כרבא והא דאמרי' ע"כ לא אמרי ב"ש אלא דאיכא דקר נעוץ היינו קודם שאמרנו מוחלפת השיטה אבל למסקנא אמרינן מאן דמיקל מקיל אפי' בכל גווני מטעם שאמרנו ונמצא שפיר ס"ל לרבו דסמ"ג כר"ת בדיעבד דיכול לכסות אפי' בלא הכנה ולא צריך דקר נעוץ כלל מבע"י אלא כמשמעות המשנה שאם שחט שיחפור בדקר ויכסה והיינו אפי' בלא דקר נעוץ מבע"י ור"י דמוקי לה בדקר נעוץ היינו למאן דס"ל דאין עשה דוחה לא תעשה מדלא התיר אלא דיעבד אבל ב"ה ס"ל באמת שחופר ומכסה כמו דאמרי' בגמרא לב"ש בלא מוחלפת הבא לימלך א"ל לכתחלה שחוט וחפור וכסי אלא דאנו להלכה לא מקלינן כר"ת אלא בדיעבד סמכי' עליה כדאשכחן בגמרא גם כן חילוק בין לכתחלה או דיעבד כדתנן ומודים כו' כנ"ל לפרש דעת רבו דסמ"ג אליבא דר"ת שלא כדעת הרא"ש וטור אליבא דר"ת דצריך גם כן דקר נעיץ ועפר תיחוח וראיתי בזה תי' אחרים ולשנאת האריכות לא כתבתי רק הנלע"ד נכון וכ"מ מדברי הסמ"ק שכתב אם שחט ולא מצא עפר דק שאינו מוכן מכסהו כו' עכ"ל משמע בלא שום דקר נעוץ וכיון שהסמ"ג עם רבו והסמ"ק הסכימו לזה נראה בשעת הדחק לסמוך עליהם שלא לבטל שמחת יו"ט וליקח עפר מן הבא בידו אפי' אינו מוכן כלל לכסות בו אם אין לו אפר כירה שהוסק מעי"ט: לכמה דקירות. עמ"ש סי"ט: אם הוסק בי"ט אסור. דה"ל נולד ואסור אפי' לר"ש דשרי במוקצה: שראוי לצלות בו ביצה. מכאן שמותר לכסות באפר חם ולא כיש טועין ואוסרים כיסוי באפר חם. וכתבו התו' וא"ת היאך אנו מסלקין אפר כירה לאפות שם פשטיד"א ואור"י דמוקצ' אינו אסור לטלטל בשביל אוכל נפש ושמחת י"ט: ואם שחט מותר כו'. בב"י בשם כל בו כתב בשם ה"ר משולם שאם שחט מותר לכסות באפר כירה שהוסק בי"ט ולא יחפור בדקר עכ"ל פי' ב"י דלא יחפור בדקר ויכסה אבל אם היה לו דקר נעוץ עדיף טפי והכי אמרי' בירוש' מוטב שיקח אפר שהוסק בי"ט ולא יחפור בדקר ויכסה אלמא דבאין לו דקר נעוץ קאמר עכ"ל. ויפה פי' דחופר בדקר הוא אב מלאכה ונולד אינו אסור אלא מדרבנן וכל כמה דנוכל להזהר מן לא תעשה כל מלאכה לא אמרי' דידחה הל"ת אע"פ דלב"ה אליבא דר"ת שרי בכל גווני אפי' לחפור כמשמעות ההלכה אליבא דב"ש שקודם שידעי' מוחלפת השיטה דהבא לימלך א"ל לך חפור ושחוט וכסי דמשמע אפי' בלא דקר נעוץ והכי ס"ל לב"ה אחר החילוף אליבא דר"ת כמ"ש והשתא א"ש לישנ' דירושלמי דאמר מוטב כו' ולא אמר בקיצור אל יחפור בדקר אלא ודאי דאף חפירת הדקר מותר מן הדין אלא טפי ניחא להתיר איסור קל מזה דהיינו נולד וזה סיוע לפירושינו ת"ל: הכניס עשר כו'. בב"י בשם א"ח בשם הרשב"א הכניס עפר לגינתו ולחורבתו לכסות בו גגו ה"ז כדקר נעוץ ואין סומכין עליו לכתחלה בי"ט ואם עבר ושחט מכסין בו עכ"ל והוא תמוה דהא בגמ' אמרי' בזה מותר לכסות והיינו אפי' לכתחלה וכמ"ש רש"י לפי שהוא צבור דעתיה עליה ממילא הוא מוכן גם מה שהוסיף לכסות בו גגו איני יודע מה תועלת יש בתוס' זה ונ"ל שיש כאן ט"ס וצ"ל לחורבתו מותר לכסות בו לכסות בו גגו ה"ז כדקר נעוץ כו' ודבר זה חידש רשב"א לחלק בין הכניסו לחורבה או לצורך גגו וכ"מ בדברי רש"ל פ"ק אע"ג דהעתיק דין זה בשם א"ח כמו שהוא לפנינו מ"מ דבריו אח"כ משמע שיש ב' חלוקות שכ' וז"ל ולא ירדתי לסוף דעתו אם הוא עפר ששייך בו חפירה וצריך דקר ומאחר שהכניסו לכסות בו הוה כדקר נעוץ מבע"י. והטעם שכ"ז שהוא צבור עומד לכל צרכיו כמו הכניס עפר לגינתו כו' א"כ למה צ"ל לכסות בו גגו ליחלק מיניה וביה הכניס עפר לגינתו והיא אינה תיחוח כ"כ דשייך בה חפירה אסור לכתחלה ואם אין שייך בו חפירה א"כ למה אסור לכתחלה מ"ש מהכניס עפר לגינתו וצ"ל מאחר שהכניסו לכסות בו גגו דהיינו לענין בנין קפיד עליה ומוקצה ומ"מ בדיעבד שרי כמו דקר נעוץ כמש"ל בעפר שאינו מוכן ומ"ש דהוי כמו דקר נעוץ לא לענין מוכן קאמר אלא לענין היתר כיסוי בדיעבד ילפינן מדקר נעוץ כדפי' לעיל עכ"ל המובן מדבריו שיש כאן ב' בבות וכן נלע"ד דהיינו בתחלה מותר אפי' לכסות ובסוף גבי גגו כ' דמותר דוקא דיעבד מטעם שהוא מוקצה ואפ"ה מותר בדיעבד דסמכינן על ר"ת לפי מ"ש בדברינו: ואם הוא עפר תיחוח. בטור כתב בזה שא"צ לא כתישה ולא חפירה ולא היה חסר אלא זימון משמע דאפי' אין דקר נעוץ אין כאן חשש חפירה ונר' דהיינו שאותו עפר תיחוח מונח על הארץ כמו הר וכל שהוא ניטל משם ולמעל' אין שייכות חפיר' משא"כ אם הקרקע שוה אע"פ שהוא עפר תיחוח מ"מ כל שהוא נוטל משם הוה חפיר' במה שהוא נוטל שהרי נשאר גומא תחתיו ובזה מתורץ מה שצריך בסי"ד עפר תיחוח ודקר נעוץ דשם מיירי בקרקע שוה ע"כ אין היתר משום חפירה אלא בדקר נעוץ מבע"י והב"י חילק כאן בין קרקע עולם לקרקע המטלטל ואיני מכיר חילוק זה אם לא בדרך שזכרתי: דאם לא כן לא היו מטריחין אותו. קשה למה לא תלה האיסור באמת בזה דאין לטרוח ביו"ט בדבר שהוא ספק ולמה תלה אותו בהרוא' משום חלב וצ"ל דבאמת אין איסור טירחא בספק כי רשאי לטרוח עצמו כדי לצאת ידי ספק חיוב מצוה רק שהרוא' יטעה בזה ונ"מ עוד במה דפריך בגמ' מ"ט אין מכסין דם הכוי ליכסיי' באפר כיר' דמוכן הוא ש"מ דמשום טירחא אין איסו' כל שאין איסו' מצד טלטול העפר ע"כ הוצרכו ליתן טעם משו' הרוא' משום חלב אלא דקשה ע"ז ממ"ש בגמרא תנא ר' זירא לא בכוי בלבד אמרו דאין מכסין בי"ט אלא אפי' שחט בהמה חיה ועוף ונתערבו דמן זה בזה אסור לכסותו בי"ט פירש"י לא כוי בלבד דדין הוא שלא יכסוהו שמא בהמה הוא וטרח טירחא דלאו מצוה ואפי' באפר כירה אלא אפי' כו' דאיכא חד טעון כיסוי אפ"ה אין מכסין דקא טרח בשביל בהמה משמע דיש איסור בכוי משום טרחא לחוד אפי' אם אין איסור מצד טלטול העפר וצ"ל דפליגי בזה דמ"ד בכוי אסור משום התרת חלבו ס"ל דאין איסור מצד טירחא והכי הוה ס"ל למקשן וא"ל דהא ר"ז תנא בברייתא משום טירחא ואין לחלוק על הברייתא י"ל דס"ל לההוא מ"ד משום חלב דההיא משנ' דאין שוחטין את הכוי ואם שחטו אין מכסין דמו לא ס"ל הטעם דטירח' דא"כ למה נקט כוי ולמה נקט תערובות בהמה וחיה כנ"ל הכרח לדעת רש"י וכן להרמב"ם כמ"ש בסמוך: דה"ל כגרף של רעי. פי' הרואה לא יטעה להתיר חלבו כי יודע הוא ג"כ דעושה לנקר חצירו: שחט בהמה וחיה כו'. ז"ד הרמב"ם פ"ג ונבאר תחלה דעתו דבספ"ג כתב מי שהי' לו דקר נעוץ מעי"ט ונתקו ביו"ט והעלה עפר אם היה אותו עפר תיחוח ה"ז מכס' בו ומטלטלו וכ' הרב המגיד משמע מלשון רבינו דאין מותר לשחוט על סמך דקר נעוץ שכך כתב ונתקו וכו' וכ"נ ממ"ש רפ"ג ואם אין לו עפר מוכן או אפר כירה כו' ובדיעבד שכ' רבינו שהוא מכס' בעפר תיחוח מפורש בגמ' עכ"ל. וקשה ע"ז שהרי כ' הרמב"ם רפ"ג וז"ל מי שהי' לו עפר מוכן או אפר מוכן שמותר לטלטלו ה"ז שוחט חיה ועוף ומכסה דמם ואם אין לו עפר או אפר שראוי לטלטלו ה"ז לא ישחוט ואם עבר ושחט לא יכסה דמם עד לערב עכ"ל והנה לדעת הרב המגיד ע"פ מ"ש הרמב"ם עפר מוכן או אפר מוכן אין בכללו דקר נעוץ שזכר ספ"ב כיון דשם לא מותר אלא בדיעבד לדעת הרב המגיד וכאן מותר לכתחל'. ותימא לי כיון דעכ"פ בדיעבד שרי בדקר נעוץ למה כ' דאם אין לו עפר מוכן או אפר לא ישחוט ואם שחט לא יכסה עד לערב הא מותר בדיעבד אפי' בלא אלו דהיינו בדקר נעוץ ואם תרצה לו' דאף דקר נעוץ אין לו והוא בכלל עפר או אפר מוכן דנקט דאין לו א"כ גם במ"ש הרמב"ם מי שיש לו עפר ואפר דשוחק לכתחלה הוא ג"כ דקר נעוץ בכלל. ונמצא דבריו סותרים זא"ז ותו דהא תלה רמב"ם היתר כיסוי בהיתר טלטול א"כ אף דקר נעוץ נמי מותר כיון שמותר בטלטול ע"כ נלע"ד דודאי בדקר נעוץ אין איסור לכתחל' לכסות בו מצד שאינו מוכן דודאי מוכן הוא אלא דיש איסור ליטול משם העפר שבא ע"י נעיצת הדקר כיון דיעש' גומא אם יקח משם כדי שיוכל לכסות אבל כל שאין נוטל הרבה עד שנעשה גומא יכול ליקח משום לצרכו כיון שאין שם מוקצה דכבר הוזז מאתמול ממקומו וה"ל כתיוש חבנ לענין כיסוי התירו ב"ה דיעבד שיכול לעשות גומא דאמרי' בגמ' והא עביד גומא ומשני כדר' אבא דאמר החופ' גומ וא"צ אלא לעפרה פטור היינו אבל אסור מ"ה אמרי' דבדיעבד אם שחט יחפור ויכסה אע"פ שהוא עושה גומא. וא"כ הכל ניחא דמתחלה כת' בספ"ב דאם ניתקו בי"ט דהיינו דיעבד וכבר נעשה הגומא מותר לכסו' בו דהיינו אפי' לכתחלה יכול לשחוט אחר הנתיקה ומטלטנו לכל צרכיו אבל אם לא ניתק עדיין אין לו לכתחלה לשחוט אדעתא דינתוק ויכסה כי יעש' גומא וזה אסור לכתחלה אף שא"צ אלא לעפרה אלא דאם כבר שחט יכול אפי' לנתוק ולא חיישי' לגומא כיון דפטר עליה והשתא אמר שפיר ברפ"ג מי שהיה לו עפר ואפר מוכן הראוי לטלטלו בכלל זה גם דקר נעוץ שנזכר כבר שניתק בי"ט כבר אז לכתחלה שוחט וסומך ע"ז אבל אם אין לו עפר ואפר הראוי לטלטלו דהיינו שאין לו גם דקר כלל דאלו היה לו היה ראוי לטלטלו כל שאינו עושה גומא אלא ודאי דאין לו כלל דקר נעוץ בזה לא יכסה עד לערב אפי' אם עבר ושחט. וא"כ מ"ש כאן בדין נתערבו הדמים ויש לו עפר מוכן בכלל זה ג"כ דקר נעוץ דהיינו אם כבר ניתקו והעלה העפר דבזה מותר בדקירה א' משמע אבל אם לא ניתקו עדיין ועבר ושחט חיה ועוף ונתערבו הדמים אסור אפי' דקירה א' כיון שצריך לעשות גומא ולא הותרה עשיית גומא אחר שחיטת דיעבד אלא בשחט חיה ועוף לחוד ולא בתערובות. זהו דעת הרמב"ם על נכון בס"ד: והטור כ' על דברי רמב"ם האלו ונראה אם יכול לכסותו בדקירה א' כיון ששחט כבר מותר ואפי' אין לו עפר מוכן רק שיהיה לו דקר נעוץ ועפר תיחוח ואם יש עפר מוכן יכול לכסותו אפי' בהרבה דקירות עכ"ל פליג על הרמב"ם בתרתי חדא דבדיעבד יכול לכסות גם בתערובות אפי' לא ניתקו עדיין לעפר וביש לו עפר מוכן מותר אפי' בהרבה דקירות דהיינו להרמב"ם אסור בזה מטעם שהוא לו לטורח וסובר כרש"י כמ"ש שמצד הטורח אסור בתערובות. ולפ"ז קשה לכאורה דא"כ ל"ל הטעם דגזירה משום חלבו הא אסור משום טורח כמו בתערובו' י"ל דגבי כוי דוקא לא איכפת לן בטורח כיון דליכא צד איסור בבירור אלא ספק משא"כ בתערובו' יש צד איסור בבירור דעכ"פ יש דם בהמה בבירור שם ע"כ אסור הטורח. ולפ"ז במ"ש לא כוי בלבד אמרו פי' דשם יש איסור מצד גזירת חלב דמשמע אם אין גזירה זו אין כאן איסור לא כן הוא דאף בתערובות יש איסור עכ"פ מחמת טורח אבל הטור לא ניחא ליה בכך דצריך להשוות טעם דתערובות לטעם דכוי כדמשמע הל' לא בכוי בלבד אמרו כו' וא"כ טורח א"א בשניהם דהא בכוי מוכח דלא חיישי' לטורח אלא ודאי מצד האיסור ה"נ בתערובות מצד איסור דהיינו איסור שאינו מוכן א"כ מוכן מותר אפי' בתערובו'. והשת' ניחא דאין כאן פלוגתא בגמ' כמו שצ"ל לרש"י כפי שזכרנו: ועדיין צריך ביאור במ"ש בגמ' בזה ובפוסקים דתערובות אסור בב' דקירות משמע הא בלא תערובו' שרי הרב' דקירות וכ"כ כ"י וכבר זכרו רמ"א בסי' י"ד ותימא למה יהיה זה מותר דמ"ש מלא הי' דקר נעוץ דהיה אסור ומ"ש באם יש דקר נעוץ ואין העפר שבו מספיק אפי' לעוף לחוד בלא תערובות דעתה בא לחפור בדקר מחדש דזה הוה כמו לא היה כלל הן מצד הכנ' הן מצד חופר או עוש' גומא ונלע"ד דודאי בכ"מ אסור בדקירה נוספת בי"ט אלא דכאן בתערובות אמרי' אפי' אם היו לו הרבה דקירות נעוצים מעי"ט דמותר בעוף לבד לכסות בהרבה דיקורי' אבל בתערובות לא הותר כ"א בדקיר' א' כיון שאינו מותר אלא בדיעבד בעוף לבדו אפי' בדקיר' א' ממילא בתערובות לא נסמך להקל בהרבה דקירות כיון שהוא עושה דקירה נוספת בשביל הבהמה כנלע"ד נכון. וראיתי לרש"ל בזה ונ"ל היכא שלא יספיק לו דקירה א' אז לא יכסה כלל אפי' דקירה א' דשמא לא יכסה דם המחויב בכיסוי ונמצא טורח בי"ט שלא לצורך עכ"ל וכ"כ מו"ח ז"ל ולעד"נ דאיסור זה אינו מוכרח כלל דהא קיי"ל בי"ד סי' כ"ח דא"צ לכסות כל הדם אלא דרשי' דמו אפי' מקצת דמו וא"כ כאן שנתערבו הדמים ביחד אין שייך כאן חלוק' לו' שמא נשאר במקום א' דם חיה או עוף לבד בלא דם בהמה דהא נתערב הכל ואין חלק לזה בלא זה ותדע לך שהרי קי"ל באיסורים בתערובות לא בלח דבטל בס' ואמאי לא ניחוש שמא נשאר האיסור במקום אחד בפ"ע וא"כ ה"נ כן בכל חלק יש עכ"פ דם חיה או עוף ושפיר יש לכסות מקצת דמו וגם בשוחט חיה לבדה ואין בדקירה אחת די לכסות כל הדם ולא היה לו רק דקר נעוץ א' וכי ס"ד שלא יכסה כלל ודאי כל מה דאפשר לכסות בדקירה א' עכ"פ צריך לכסות ה"נ כן הוא בתערובות זה נלע"ד ברור ונכון בס"ד:

הזנה אוטומטית ט"ז/אורח חיים/תצט כל הבשר מרגל א'. זה דעת הרמב"ם ובטור כתב סתם שמפשיטין העור שלם כדי לעשות ממנו נאד והטעם דהיא טירחא יתיר' ותימא על רמ"א שלא הביא דעת הטור: אלא א"כ מולגו כדי לאכול העור. כ"כ בטור בשם בה"ג והרא"ש כתב בה"ג אוסר למלוג כל הגדי כדי לאכול העור משום שקל יותר להפשיט וכתב רש"ל ותימא על הטור שכתב דהמליגה קלה מהפשט גם לא הביא דברי בה"ג כמ"ש הרא"ש ע"כ נראה דט"ס וצ"ל אפי' רוצה למולגה כדי לאכול עורו אסור שיש בו טורח יותר מהפשט' והיינו כרא"ש וכן עיקר עכ"ל וכ"כ מו"ח ז"ל כתב בסמ"ק סי' קצ"ד אבל בעוף דלא שייך הפשט מותר למלוג ולהבהב כל הגוף עכ"ל: מותר להגביה כו'. דהתירו סופן משום תחלתן דאי לא שרית ליה לא ישחוט משום הפסד עור ומימנע משמחת י"ט. אין מולחין את החלבים כו'. דכיון דלא חזו לאכילה מוכח מלת' שלתיקון החלבים הוא מכוין אי שרית ליה לשטוח כדי שלא יסריחו אתי למישרי גם מליחה ובמליחה יש משום עיבוד אבל גבי עור אע"ג דשרי' ליה ליתן במקום דורסן מימר אמר דחזי למיזגא עלייהו: עליהם באויר. דא"א להניח בשר על חלב וטעם האיסור בחלבים משום דבמליחה מועטת סגי להו ואפי' במליחה לצלי הוה כעיבוד. פסק בהג"א דמותר לטלטל החלבים דלאו מוקצה הוא דחזי להדלקה ועוד דדעתי' עלייהו להצניע' שלא יאבדו ונראה דאם הקצה אותם לסחורה אסורים בטלטול: לכתוש בו הריפות. פי' חטין והוה מלאכתו לאיסור בשבת ואפי' לצורך גופו ומקומו אסור דהוי מוקצה דחסרון כיס אבל תברי גרמי דהיינו עץ שקוצצין עליו בשר מותר דמלאכתו להיתר:

הזנה אוטומטית ט"ז/אורח חיים/תק אסור לשקול אפי' בביתו. בגמ' לא הוזכר בביתו רק שלא ישקול בשר וז"ל הטור וכ' הרשב"א לכאורה נראה דכל זה לא איירי אלא בלוקח מן הטבח או בשותפין שחולקין ביניהם אבל לשקול בביתו לדעת כמה יבשל מותר ומיהו גבי מדידת קמח משמע דאפי' בביתו אסור עכ"ל הטור וכ' ב"י מהירוש' נראה כהרשב"א שהרי כ' המרדכי פ' א"צ ירוש' מפיס אדם עצמו בליטר' לידע כמה הגיע לו פי' אע"פ שאמרו אין משגיחין בכף מאזנים לא אמרו אלא לטבח אבל לבע"ה אם יחפוץ לידע כמה הגיע לחלקו שרי לשקול שכן דרך בעה"ב להיות מונה עכ"ל ולי נראה דבגמ' דידן לא ס"ל הכי דהא פליגי רב ושמואל. במודדת קמח לעיסתה ומשמע דבביתה פליגי ואפי' רב לא שרי אלא שתטול חלה בעין יפה אבל היכא דל"ש האי טעמא רב נמי אסר ע"כ בב"י ולעד"נ דאין כאן מחלוקת בין הגמרות דמצינו לענין שבת בחשבונות של מה בכך דמותר כר"ש בסי' ש"ו ס"ו דמותר לחשוב כמה פרע שכר לפועליו כיון שאין לו נפקותא בכך ה"נ בירושלמי דמותר לחשוב כמה הגיע לחלקו: כמה חתיכות בבת א'. זה מימר' דשמואל ופירש"י דחד טירח' לכולהו ובגמ' איכא תו דרב אדא מערים ומלח גרמא גרמא פירש"י לאחר שמלח זו לאוכלה היום אומר חבירת' עריבה עלי לאוכל' היום וחוזר ומולח' והטור לא זכר הא דרב אדא וכן הרמב"ם פ"א די"ט וכ' ה' המגיד דהרמב"ם מפרש דהם חולקי' ששמואל לא התיר אלא בבת א' ורב אדא התיר אפי' בזא"ז בהערמה וכ"כ ב"י לדעת הטור שפסק כשמואל ואני משתומם כשעה חדא דהא כבר כ' הטור בסי' תצ"ט דמותר למלוח בשר ע"ג העור כאן מעט וכאן מעט עד שימלח את כולו והא פשיטא דלא מיירי שם מחתיכה א' שימלח אות' במקומות הרבה על העור דודאי בחתיכה א' לא ימלח כ"כ הרבה מלח עד שיספיק לכל העור וא"ל שירבה מאוד למולח' הא ודאי אסור בי"ט כיון שמן הדין א"צ למולחו הרב' יותר מהראוי כמ"ש בי"ד סי' ס"ט וכל שזה מולח הרבה יותר מהראוי מוכח' מלתא דעושה בשביל העור ואסור וכן הרמב"ם בפ"ג כ' דין זה וז"ל מולח מעט בשר מכאן ומעט מכאן עד שימלח העור כולו הרי דלאו אחד בשר קאי דא"כ הל"ל מולח בשר מעט מכאן דאז הוה אפשר לפ' על חד חתיכה ולשון מעט היינו מקצת ממנה אבל כשאומר מולח מעט בשר משמע קצת בשר בכאן וקצת בשר בכאן ותו דאפי' אם תפרש על חתיכה א' מ"מ הוה דין בהרבה חתיכות ג"כ הכי דהא טעם האיסור לה' המגיד משום דאינו מולח בבת א' א"כ מה לי חתיכה א' מה לי הרבה אלא פשוט לפע"ד דגם בהרבה מותר א"כ מפורש דאפי' בב' הערמות שרי דהיינו בהערמת מליחת הבשר והערמת מליחת העור א"כ לא הוצרכו הרמב"ם והטור להזכיר הא דרב אדא לענין מליחת הבשר שכבר זכרוהו ברבותא טפי וא"כ הך תנאי שנזכיר כאן דלא שרי אלא קודם אכילת שחרית הוא שייך כ"ש בהך דהעור שזכרנו וכ"כ ב"י אלא שמו"ח ז"ל חולק ואומר דגבי עור שאני שהתירו סופן משום תחילתן והוא תמוה דרש"י פי' בפ"ב דף י"ז וכן תשו' הרשב"א שמביא ב"י סי' תק"ג שבהך דרב אדא הוה הטעם ג"כ משום התירו סופן משום תחילתן וא"כ אין חילוק כלל ביניהם וברור לפע"ד דהך דין דמליחה דבשר דכאן הוא ממש דין דמליחת בשר ע"ג העור ולרבותא זכרוהו שם וכאן אין צורך בו וא"ל דהא דע"ג העור לא מיירי אלא מליחה מועטת דהיינו לצלי אבל כעין קדירה אסור אפי' בבשר ז"א דהא דלא בעי' שם מליחה מעט היינו משום העור דאי תימא משום הבשר עצמו ה"ל לאבי' בגמ' להשמיענו דין זה דדוקא צלי בבשר עצמו בלא עור אלא פשוט דלא נקטי' לצלי אלא בשביל עור אבל בבשר עצמו מותר בכל ענין והיינו כרב אדא וע"ז סמכו הטור ורמב"ם דלא כתבו הא דרב אדא כיון דמוכח מהך דע"ג עור דבשביל הבשר עצמו מותר בכל גווני ולא בעי' לצלי אלא משום העור: אעפ"י שהי' אפשר כו'. הטעם שם דטפי מעלי בשר' כשאין שוהא במלח וכ' ע"ש בת"ה סי' פ' דבדגים יש חילוק דיש מינים דמתקלקלים אם שוהין במלח אז מותר למולחן בי"ט אף אם נתקרעו בעי"ט ומינים דטפי מעלי כששוהין במלחם לא ימלחם ביו"ט אם נתקרעו בעיו"ט ומ"מ נ"ל דיכול לבשלם ולתת מלח לתוך המחבת שמבשל אותם כיון שעיקר טעם האיסור משום צד עיבוד וזה אין שייך בתבשיל שנותן המלח לתוך המים: נוהגים לנקר. בת"ה סי' פ' כ' וז"ל בהג"ה בשם ראבי"ה כ' דמותר לנקר בשר בי"ט אפי' נשחט מעי"ט ואין בזה משום בורר אוכל מתוך אוכל משום דא"א לאכול בע"א נראה דר"ל דא"א לאכול בע"א מ"ה לא חשיב ברירה ויש לתמוה על ההיא סברא מההיא דפרק תולין דבין הגיתות מותר לתת יין עכור בשמרים לתוך המשמרת משום דבלא"ה יכול לשתותו אלמא אדרבה משום דאפשר בלא הך ברירה מש"ה לית ביה משום ברירה ע"כ ואני גברא רבה חזינא אבל תיובתא לא חזינא דאין זה ענין לזה דודאי כל שאין הכרח להבדיל זה מזה אלא יש אפשרות לשתות אע"פ שהם מעורבין אין ההבדל אוסר בזה דאין כאן בורר אבל באם צריך להבדיל וא"א בלעדו אז יש לחלק באם יש אפש' ליקח משם האוכל ולא לעסוק בפסולת כלל אלא יקח האוכל ויאכל והשאר ישאר לשם אז אסור לברור האוכל א' א' ולעשו' קיבוץ ממנו אבל א"א ליקח האוכל ולהבדילו מן הנשאר כההיא דמנקר שרי כיון שא"א להבדיל בע"א וההבדל הוא ההכרח: תו כ' שם דבהג"א גבי הא דמלח גרמי גרמי מוכח דריב"א סבר בניקור שייך ברירה מדלא התיר אלא משום פסידא הא לאו הכי אסו' וע"כ מטעם ברירה והא דשרי משום פסידא היינו כששוחט בי"ט דא"א מקמי הכי אבל שוחט מעי"ט דאין הניקור מפיג טעמו ואדרב' מסריח טפי כדמוכח מדברי ריב"א לכן נראה דיש לנקר ע"י שינוי כו' עכ"ל וע"כ כ' רמ"א כאן בסוף הסי' דטוב לשנות אם יוכל לשנות באיזה דבר. ולענ"ד דאין מהג"א ראיי' דיש כאן איסור ברירה דשם לא הוה איסור רק משום טירחא שלא לצורך דהכי כ' שם משום פסידא שלא יסריח הבשר התירו ע"י הערמה. ואומר ריב"א דבהא סמכי' לנקר הבשר ואפי' א"צ אלא למקצת' דדמי לה להא דמערים ומלח גרמא גרמא מותר נמי למלוח חתיכות גדולות אע"פ שיודע בודאי שלא יאכל אלא מקצת' עכ"ל. הרי דלמה שצריך בי"ט פשיטא דשרי אלא הוצרך לתת טעם על הנשא' דהוא טירח' שלא לצורך אפ"ה התיר לנקר כול' דשמא יבחר לו לאכול חתיכ' אחרת וזה פשוט לע"ד דאין כאן איסור בורר גם מל' רמ"א משמע כן מצד הדין שהרי כ' טוב לשנות קצת כו' ולא חיובא כ"ש לדעת ב"י שכ' שנוהגים העולם לנקר כו' וכמ"ש כאן: וראיתי לרש"ל בפ"ק דביצה שכ' בשם מהרי"ל שהביא בשם המרדכי היכא דאפש' למלוח הבשר מעי"ט אסור למלחו בי"ט וכן המנהג. ויש טעם בדבר שיש בשר שמוטעם יותר כשהוא במלח יום או יומים כגון בשר שור ועוד מאחר שאינו אלא הכשר דבר מאיסו' דם אינו קרוי אוכל נפש ממש ואח"כ כ' בשם מהר"ש דשאלוהו אם מותר לנקר אחוריים של בהמה כי לא היה די לו בחלק הפנים ואמר דבחלק הפנים מותר לנקר ע"י שינוי אכן לא האחוריי' שצריכין ניקור גדול אין נראה להתיר אפי' ע"י שינוי דלא מצי לנקר יפה כתקנה ע"כ: עוד מצאתי אפי' לנקר התרנגולת שנשחטה מעי"ט יעשה ע"י שינוי אבל כשנשחטה היום אפי' אחוריים שרי לנקר בלי שינוי כדי לאוכלם היום ע"כ דברי רש"ל ואין מדברי מהרי"ל ראיה לחומרא כי הוא הולך אחר דברי המרדכי פ"ק דביצה בשם ר"א לאסור המליחה בי"ט מה שנשחט בעי"ט אבל בת"ה סי' פ' כתב שאחד מן הגדולים כתב שקיבל מרבותיו דלא נהגינן כההיא דמרדכי כו' ע"ש וכ"פ רמ"א וגם לענין ניקור כבר פסק ב"י וש"ע כרוב הפוסקים שמביא דמותר לנקר בסתם משמע אפי' באחוריים וכן רמ"א לא חילק. ע"כ אין לנו להחמי' גם באחוריים דרך שינוי שאפשר דאין חילוק ביניהם דאע"פ שיש טירחא טפי מה בכך דאוכל נפש מותר אפי' בכמה טירחו' ואיני יודע חילוק בזה בין נשחט בעי"ט או בי"ט לעניין אחוריים טפי מן חלק פנים ע"כ נלע"ד במקום שיש דוחק בבשר ולא הי' פנאי לנקר קודם י"ט שפיר יש לנקר בי"ט גם אחוריים וגם רש"ל מודה בכך כנלע"ד:

הזנה אוטומטית ט"ז/אורח חיים/תקא אין מבקעין ממנה חתיכות גדולות. ק"ל מהא דאיתא במתני' אין מבקעין עצים לא מן הקורות ולא מהקורה שנשברה בי"ט אין מבקעין לא בקרדום כו' אלא בקופיץ ופרכינן והאמרת רישא אין מבקעין כלל (והדר אמר אלא בקופיץ שרי) א"ר שמואל חסורי מחסרא וה"ק אין מבקעין לא בסוואר של קורות (פי' המוקצאות לארץ של בנין) ולא מקור' שנשברה בי"ט (דבין השמשות לאו להסקה קיימי) אבל מבקעין מקורה שנשברה מעי"ט וכשהן מבקעין אין מבקעין לא בקרדום כו' ולמה לא מוקי לה רישא וסיפא בנשברה בעי"ט דהיינו רישא דקתני לא מן הקורה היינו נשברה עי"ט מיירי בעצים גדולים קצת ראוים להסקה בלא ביקוע כמ"ש בסעיף שאח"ז דבזה אסור לבקוע כלל ובאם א"א להסקה בלא ביקוע מבקעי' חתיכות גדולות ולא יבקע בקרדום כמ"ש כאן וי"ל מדקתני בסיפא נשברה אלמא דרישא לא מיירי בנשברה: ואפי' לשברם ביד וכו'. כ"כ הטור שמלשון הרא"ש יראה שאסור וכתב ב"י שלמדה מדכתב הרא"ש לא יבקעם כיון שיכול לבשל ולאפות בהם בלי ביקוע טירחא שלא לצורך הוא ואב מלאכה כההיא דסלית סילתא חייב משום טוחן כו' וסובר רבינו דאף ביד חייב משום טוחן ועל הוכחה זו חולק רש"ל ואמר אדרבא מדתלי הרא"ש טעמא משום אב מלאכה משמע דביד שרי דאין טחינה אלא בכלי ואפי' פלפלין דשייך בהו טחינה לא תמצא איסור ביד אלא בכלי ע"כ נראה דשרי לד"ה ע"כ דבריו בפ' המביא ול"נ דיליף לה הטור מטעם הראשון שכ' הרא"ש דהוי טירחא שלא לצורך בזה יש טעם לאיסור אפי' ביד וזה מכוון בלשון הרא"ש כי יש לדקדק למה הוצרך לכתוב דהוי טירחא שלא לצורך דזה הוי מדרבנן וסיים ע"ז ואב מלאכה דיש בכלל מאתים מנה ואי בעי למימר דרך לא זו אף זו הל"ל ולא עוד שיש בו אפי' אב מלאכה אלא נראה כוונתו בשני טעמים אלו דאפי' במקום שאין לומר בו שהוא אב מלאכה דהיינו שאין בוקע דקים מאד ול"ד לההיא דסלית סילתא פי' עצים דקים להבעיר האש דהוי אב מלאכה משום טוחן דזה דוקא בעצים דקים מאוד כדרך להבעיר אש משא"כ כאן דאין בוקע לדקים מאד כי אין דרך לבשל בדקים כאלו אלא שלא יהו גסים מאד כדרך להניח על האש אחר ההבערה של האש לבשל הקדירה דאין בזה שייכות לטוחן שהוא דק ע"כ כ' שאסור מכ"פ מצד טרחא וא"כ כלל בזה שני דברים דאם בוקע לדקים קצת יש משום טירחא ואם דקים מאוד יש בו אב מלאכה ודבר זה הוא ראוי ומסתבר להכניסו בכלל דברי הרא"ש וא"כ יש לאסור אפי' ביד מצד טעם הראשון ומ"ה ניחא לי מה שי"ל מההי' דרב יהודה מפשח אלוותא אלוותא והיינו הדין שכ' הטור בסי' תקי"ט שמותר לקטום עצי בשמים וכן בשבת בסי' שכ"ב דמותר לקטום אפי' בסכין תבן לחצוץ בו שיניו דהתם לצורך הוא משא"כ הכא חשבינן ליה טירחא שלא לצורך. ולפ"ז ניחא לי ג"כ מ"ש הטור דמפרש"י נראה דמותר לשבור ביד וכתב ב"י דלא ידע מנלי' כן מדברי רש"י וגם רש"י פלפל בזה ולא נראה לו כן מרש"י לאיסור ולדידי ניחא דעיקר האיסור להרא"ש משום טירחא ורש"י פי' בהדיא דלהמקשן היה הטעם משום טירחא אבל להמסקנא לא אסרינן משום טירחא אלא משום מוקצה וא"כ אין איסור ביד בדבר שאינו מוקצה דהיינו נשבר מעי"ט זה נ"ל בדברי הטור וראוי לחוש למעשה לאסור לשבור אפי' ביד במקום שאסור בסכין: וכתב רש"ל והמדקדקים נהגו לאסור אף בח"המ ומתקנים כל העצים הקטנים הצריכים לבישול דגים קודם י"ט דחוששין לטירחא שהרי יכול לבערו כך בלא ביקוע ואין להקל אבל במקום שעצים יקרים לא חיישי' לטירחא דהוא הפסד מרובה עכ"ל. ונראה לשבור ביד אין להחמיר כלל בח"ה: כתב הר"ן ומקשו הכא למה התירו לבקוע ע"י שינוי והא מכשירין שאפשר לעשותו מעי"ט נינהו ותי' הראב"ד דכיון דא"א לבשל בלא עצים עשו אותה כדיכת מלח שהתירו ע"י שינוי ול"נ שכל שהוא נהנה מגופו של דבר הוא כאוכל נפש עצמו ול"ד למכשירין שאין נהנה מהמכשירים כסכין ושפוד אלא מה שהוכשר על ידם משא"כ בעצים שנהנה בהם בעצמם שעושים מדורה ומתחמם כנגדם וכיון שלבקען לעשות מדורה שרי אע"פ שאפשר מאתמול אף לבשל מהם שרי משום מתוך ומיהו כיון שמבקעין לצורך עשיית כלים לא התירו אלא ע"י שינוי עכ"ל וכתב ב"י שהקשה מהר"י אבוהב שהרי חימום המדורה לא התירו אלא מתוך שהותרה הבערה לצורך אוכל נפש היכא אמרי' מתוך שהותרה הבערה למדורה לבקע עצים נתיר אותם ג"כ לבשל מאחר שהמדורה לא הותרה לחמם אלא מתוך שהותרה בתבשיל עכ"ל ונ"ל דהר"ן עצמו ס"ל באמת אין היתר החימום מחמת מתוך כו' אלא שהוא עצמו אוכל נפש כמ"ש כאן והא דכתב הר"ן הביאו ב"י סימן תקי"א דהני תרי מילי פי' הנאות חימום המדורה וחמין לרגליו הם מכח מתוך כתב כן אפי' לראב"ד דכאן לא סבירא ליה דחימום הוה כמו אוכל נפש עצמו אבל לטעם הר"ן עצמו דכאן א"צ לטעם מתוך אלא בחמין לרגליו לא בחימום כנגד': אין מביאין עצים כו'. זה דברי רמב"ם ובמשנה איתא ר"א אומר נוטל אדם קיסם משלפניו (לפי' הרמב"ם היינו בסמוך לו) לחצוץ בו שיניו ומגבב מן החצר ומדליק שכל מה שבחצר מוכן הוא וחכ"א מגבב משלפניו ומדליק. וברייתא איתא ת"ר מגבב מן החצר ומדליק שכל מה שבחצר מוכן הוא ובלבד שלא יעשה ציבורין ציבורין ור"ש מתיר במאי קמפלגי ת"ק סבר מיחזי כמאן דמכין למחר ור"ש ס"ל קדירתו מוכיח עליו ופסק הרמב"ם כחכמים דמתניתין ויש כאן חומרא וקולא חומרא דאפי' בחצר אין היתר אלא מלפניו דהיינו בסמוך לו דלא כחכמים דברייתא וקולא מדלא הזכירו חכמים דמתני' בפי' חצר ש"מ אפי' בשדה מותר משלפניו אם מדליק שם אבל הטור משמע ליה דפוסק כת"ק דברייתא ויש חילוק בין חצר לשדה דבחצר מותר מכל החצר רק שלא יעשה צבורין אבל מן השדה בכל גווני אסור ולא מחלק הטור בחצר בין עצים דקים לגסים דאע"ג דצריכים לחלק כן כי היכי דלא תקשה חכמים דמתני' דלא התירו אלא מלפניו והיינו אפי' בחצר על חכמים דברייתא דס"ל כל מה שבחצר אלא ודאי צריך לחלק דחכמים דמתני' מיירי מדקים דבטילי אצל הקרקע ובברייתא איירי מגסים וכן חילק הר"ן מ"מ לא ס"ל להטור כן אלא אין חילוק בין דקים לגסים לחכמים דברייתא דכל שבחצר מוכן הוא כמו ר"א במשנה ופליגי חכמים דברייתא על חכמים דמשנה ולא ס"ל כל שבחצר מוכן ומ"ה פסק הטור דאסור לעשות צבורין והיינו בין גסים בין דקים כחכמים דברייתא ובזה מתורץ תמיהת ב"י על הטור על שלא הביא חילוק דדקים וכן על שלא הביא הרמב"ם ורי"ף הדין שלא יעשה ציבורין דזה שייך בהבאה ממקום למקום אבל בנוטל משלפניו במקום שמדליק אין שייך כלל כן ע"כ לא הביאו זה דלדידהו אין היתר רק משלפניו: ובלבד שיהא בה מסגרת. ז"ד רמב"ם אבל הטור כתב אפי' אין מסגרת מותר כל שהוא סמוך לעיר תוך ע' אמות וד"ט והוא ע"פ פרש"י וכן הסכימו הרשב"א והרא"ש וכתב רש"ל שכן יש לפסוק להלכה: הרי הן מוקצה. זה טעם דרש"י ורמב"ם אבל הר"ן כ' טעם בשם אחרים דהטעם משום גיבוב דהוה כמעמר וכל מגבב אפי' בקרפף מיחזי כמאן דעביד למחר ומכונם שבשדות מיחלף במפוזר ואין היתר אלא במכונס שבקרפף ויש נ"מ בין טעמים אנו דלהר"ן אפי' אם הכין אותם מעי"ט אסור: הרי אלו מוכנים. ולטעם הר"ן שזכרנו מהני הכלי כבד שישאר כניסה שלהם שלא יתפזרו מן הרוח ובכינוס אין שייך מעמר: ולפידים שנשארו כו'. ב"י הביא דברי הרא"ש דמתיר בזה דאין בזה הכנה וכ"כ המרדכי בשם ר"י דכיון דגוף של הפתילה ועץ של המדור' הוא בעולם ואין כאן אלא תיקון הוה כמו אפיה ובישול ובשם בעה"ת כתב הרא"ש לאסור משום הכנה שיותר טוב להדליק כשהודלקו כבר וכבו הלכך בשבת וי"ט וב' י"ט של ר"ה אסור להדליק בליל י"ט שכבו בראשונה אם לא שנדלקו ונכבו בחול וכן הלפידים שכבו בראשון אם לא שירבה עליה עצים אחרים ויבטלם ברוב ובלבד שלא יגע בהם אבל יכול להפוך בהם אחר שנתבטלו ברוב עכ"ל והקשה ב"י ע"ז דלפ"ד ה"ל למיסר בי"ט של ר"ה שיורי פתילה ולפידים שכבו בו ביום בין שתאמר שהאיסור בי"ט שני משום קדוש' א' להם בין שתאמר משום הכנה כשם שביצה שנולדה בו ביום אסור וכן ה"ל למיסר להדליק בכל י"ט הפתילו' שכבו בו ביום וצ"ע עכ"ל ותמהתי מאוד על גברא רבא דכוותיה דהשאיר קושיא זו בצ"ע דלפע"ד אין לה התחלה דודאי האיסור משום הכנה כמ"ש בעה"ת דאין שבת מכין לי"ט כן שני ימים של ר"ה למ"ד שני קדושות הן אין מכין מקדושה א' לחברת' אבל לבו ביום עצמו פשיטא דמכין מי"ט לאותו יום עצמו דאין זה בכלל איסור הכנה ול"ד לביצה דאסורה בו ביום מטעם דאיתא פ"ק דביצה אליבא דרבה דאסור משום הכנה ביצה שנולדה בי"ט דהיינו בי"ט שחל אחר השבת דאמרי' דכל ביצה שנולדה היום נגמרה מאתמול ממילא שבת מכין לי"ט ופרכינן שם א"כ י"ט בעלמא תשתרי ומשני גזירה משום י"ט שאחר השבת פי' אם נתיר בנולד בי"ט בעלמא יבוא להתיר ג"כ במה שנולד בי"ט שאחר השבת והכל בנולד בי"ט וכאן בלפידים ופתילה אין שייך גזירה דבאמת מותר אפי' בי"ט שאחר השבת אם כבה היום דההכנה היא היום ולא מאתמול ולא גזרי' מה שנולד בי"ט אטו נולד בשבת שלפניו וכעין זה כתבתי בסי' תקי"ב סוף הסימן גבי אפרוח. זה נראה פשוט וברור ובלי עיון כתב ב"י צ"ע. ולענין הלכה פסק רמ"א לקולא וכ"כ המרדכי שהביא ב"י שנוהגים שמדליקים שיעור פתילה ושמן שדלקו בי"ט של ר"ה להדליק בליל ב' ובת"ה מראה פנים לאיסור להדליק אפי' בצד השני שלא הדליק עדיין מטעם גזירה שמא ידלק בצד השני כמ"ש גבי שחיטה בסכין שצד אחד פגום ורש"ל החליט לאיסור בזה וכן מו"ח ז"ל וב"י בסי' תקי"ד פסק להיתר ובשני י"ט של גליות מותר לכ"ע להדליק בליל ב' מה שכבה ביום הראשון רק בי"ט שאחר שבת ור"ה דאין הטעם משום ספק בזה פליגי הפוסקים דלעיל ובודאי ראוי לכל א' לצאת ידי הכל ולעשו' פתילות חדשות ויכול לטלטלן בליל שני להפתיל' הישנה ואע"פ שהמרדכי בשם ראבי"ה אוסר גם הטלטול בהא ודאי נסמוך על המקילים כנלע"ד:

הזנה אוטומטית ט"ז/אורח חיים/תקב אין מוציאין כו'. מפרש בגמ' הטעם משום דקא מוליד בי"ט וברמב"ם פ"ד כתוב שלא הותר בי"ט אלא להבעיר מאש המצוי אבל להמציא אש אסור שהרי אפשר להמציא אותו מערב עכ"ל וכ' הראב"ד שהל"ל הטעם מפני שהוא מוליד ואין כאן הכנה והוא הטעם שמפורש בגמרא וכ' עליו ה' המגיד איני רואה שחפץ להשיג שהרי אין זה כביצה שנולדה שאסורה לפי שאין זה דבר הראוי בעצמו אלא לבשל או לאפות בו ונראה שאם הוציא שמותר להשתמש בו ולא אסרוהו אלא מפני שלא היה לו להוליד כיון שאפשר לו מערב עכ"ל נראה כוונתו דלא בא הרמב"ם אלא להורו' דאין זה אוכל נפש אלא מכשירי אוכל נפש והיה לו להוליד זה בערב וכל מכשירים אסורים אם אפשר בערב וק"ל לפ"ז במוציא אש כדי לחמ' בו ה"ל דין אוכל נפש וכמ"ש הר"ן כמ"ש בסי' תק"א כל דבר שנהנה מגופו כגון אש לחמם בו ה"ל דין אוכל נפש ולא מכשירין וכ"ת ה"נ והא אנן סתמא תנן אין מוציאין האש כו' ונלע"ד כוונת הרמב"ם דאע"ג דדומה לאוכל נפש אין היתר כי לא התיר' התור' אוכל נפש אלא לתקן מה שיש כבר בעול' אלא שלא היה ראוי לאוכלה בלא התיקון כמו בישול ואפיה אבל להמציא ולהוליד שיהיה אוכל נפש דהיינו יש מאין זה לא התירה התור' אלא דקשה ע"ז א"כ היאך התיר' תורה אוכל נפש כיון שא"א בלא אש לזה תירץ הרמב"ם שהרי אפשר מבערב ובזה דוקא התירו אוכל נפש. ובמ"ש ה' המגיד שאם הוציא האש שמותר להשתמש לא ירדתי לסוף דעתו דהא עכ"פ הוא מכשירי אוכל נפש ולא דוחה י"ט מן התור' כדדרשי' הוא ולא מכשיריו כדאי' סי' תק"ט א"כ הוי דינו כמעשר פירותיו בשבת במזיד או מבשל דאי' בפ"ב דביצה דף י"ז דבאיסור שבת אפי' דיעבד אסור אלא לענין ע"ת דהיא דרבנן הקילו בדיעבד ואפ"ה ש"מ דמידי דאוריי' אסור אפי' דיעבד ואין בין י"ט לשבת אלא אוכל נפש ולא מכשיריו האסורים והוה ממש כמו שבת גם מדברי רמב"ם נ"ל לאיסור שכ' שלא הותר כלל להמציא אש. משמע דהוה כשבת כיון שלא הותר ומשמט מן התורה קאמר ואי מל' אין מוציאין ותרצה ללמוד היתר אם הוא דיעבד כמ"ש מורי חמי ז"ל אין מזה הוכחה דהרי אמרי' אין אופין מי"ט לשבת ואפ"ה מבעיא לן בפ"ב דביצה שם עבר ואפה מאי ע"כ נלע"ד דלא מבעי' לכתחל' אסור לבשל באותו אש אלא אפי' אם עבר ובישל דהתבשיל אסור כל שהישראל הוציא אש באיסור ודינו כמבשל בשבת. כל זמן שא"צ לאויר שתתתיו. עמ"ש סי' שע"ו ס"ז: הואיל ואינו מתכוין לכיבוי. עמ"ש בסי' תקי"ד ס"ב דצ"ע מהך דהכא נראה דאפי' מתכוין לכיבוי פעמים מותר כגון שהאש הרבה ומזיק להתבשיל וצריך להסיר משם קצת וזה שמצינו בסי' תקי"ד שמותר לכבות לצורך אוכל נפש וכתב ב"י בשם המרדכי אם לוקח אדם אוד מן המדורה להאיר בלילה ל"ד למסתפק מן הנר מיהו העולם רגילין ליזהר ונכון הוא עכ"ל ולפי הטעם דכאן דאינו מתכוין לכיבוי משמע דה"ה אם מניחה למדורה אחרת דמותר: אין סומכין כו'. פי' בבקעת לחה כיון שהיא לחה ואינה ראויה להסקה אסור לטלטלה לצורך שום דבר אבל יבשה שראוי' להסק' מותרת לכל דבר כ"כ הטור וכ"כ רש"ל: לדידן מותר לבשל בקדירות כו'. דבגמ' איתא אין מלבנין הרעפים לצלות מאי קא עביד א"ר יוחנן הכא ברעפים חדשים עסקי' שצריך לחסמן פי' להקשותן ונעשה כלי ואמרי' תו דשופת הקדירה בשבת חייב משום ליבון רעפים פי' משום הך גזירה דנעש' כלי ע"י היסק הראשון וכתבו התוס' ויש נזהרין שלא לבשל בתחילה בי"ט בקדירה חדשה ולא היא דהכא בקדירה ריקנית דאז שייך בה ליבון רעפים ששפתה קודם שמביא המים אבל כשמבשלין בה מאכל לא שייך בה ליבון רעפי' ורי"ו כתב ט"א וז"ל ונראה דבקדירות שלנו שכל תיקונן וגמר עשייתן היא בתנור של יוצרים שאינו אסור וכן עמא דבר וכתב ב"י המנהג פשוט היום לבשל בקדירות חדשות בי"ט ואין מפקפק בדבר עכ"ל ועפ"ז נ"ל אע"ג דכתב רמ"א שמנהגנו לבשל בחדשות קודם י"ט מ"מ אם הוא שעת הדחק והוא שכח לבשלם קודם י"ט או שלא מצא קדירות רק בי"ט יש לסמוך על המתירים לבשל בי"ט בחדשות:

הזנה אוטומטית ט"ז/אורח חיים/תקג ואפי' ב' ימים של ר"ה. אע"ג דכיומ' אריכתא נינהו ה"מ להחמיר אבל לא להקל: אבל ממלאה אשה כו'. בגמ' ת"ר אין אופין מי"ט לחבירו באמת אמרו ממלאה אשה כל הקדירה בשר אע"פ שא"צ אלא לחתיכה א' פירש"י דבחד טירחא סגי וכן בנחתום לגבי מילוי מים אבל לאפות אינה אופה אלא מה שצריך לה לפי שבכל ככר צריך אפיה לעצמו רשב"א אומר ממלא' אשה כל התנור פת מפני שהפת נאפה יפה בזמן שהתנור מלא לפי שאם הדביק הרבה פת בדופני התנור נתמעט החלל והחמימות אינו מתפשט כ"כ ונאפה יפה אמר רבה הלכה כרשב"א והטור כתב דין של אפיי' הפת לענין מילוי הקדירה בבשר אע"פ שא"צ אלא לחתיכה א' מפני שהתבשיל יותר מיתקן כשיש הרבה בקדירה וזה כוונת הטור לתרי טעמים הא' שבסי' תק"ז הביא דדוקא בתנורים שלהם היה ריבוי הפת שבח לפי שהיו מדבקים בדופני התנור משא"כ בתנורים שלנו ע"כ כתב הטור דין זה לגבי תבשיל עם בשר הטעם הב' דקמ"ל דאף בבשר יש מעלה מצד הריבוי ופשוט הוא דגם רשב"א דקי"ל כוותי' ס"ל ג"כ הטעם של ת"ק דמותר כל שאין שם אלא חד טרחא דהא מ"ה מותר בנחתום במים ששם אין הטעם דיש מעלה בריבוי אלא משום חד טרחא כמו הת"ק אלא שרשב"א מוסיף להתיר אפי' בתרי טרחות כגון אפיית פת מצד המעלה של ריבוי וכן הטור ס"ל כן וא"כ מ"ש היתר בתבשיל עם בשר הוי דינו ג"כ אפי' בב' טרחות דהיינו שכבר הקדירה שפותה אצל האש יכולה לעשותה מעשה חדש להשים שם עוד חתיכה מפני מעלת הריבוי כמו בפת לרשב"א וע"כ תמהתי על הב"י שעש' מחלוקת בין רש"י שנתן טעם משום חד טרחא ובין הטור שפי' משום מעלת ריבוי ומכח זה עשה נ"מ לדינא בין ב' הטעמי' ועשה מזה פסק הלכה כמאן קי"ל ע"ש ובמחילה מכבודו לא זו הדרך אלא תרווייהו הלכתא נינהו גם לרש"י ולא זכר רש"י טעם שלו אלא לת"ק דלא ס"ל הטעם השני אבל הטור כותב טעמו אליבא דרשב"א דקי"ל כוותיה דס"ל תרווייהו והא ראייה מדהתיר בנחתום לחמם מים דשם באמת אין מותר אלא בחד טרחא וזה פשוט לפע"ד והב"י אגב חורפיה לא עיין בזה כראוי: אלא לחתיכה א'. פי' ויכולה להוסיף אפי' כמה פעמים כמ"ש בסמוך מפני מעלת הריבוי אפי' בשר להוסיף על בשר והב"י כ' שאין מותר להוסיף בשר על בשר מצד תיקון כל דהוא ואזיל לשיטתו שזכרנו אבל כבר נתבאר דאינו כן ומותר והנה הטור פוסק אפי' אם אומרת בפי' שמוספת לאכיל' בחול מותר כיון שעכ"פ יש מעלה בי"ט מצד הריבוי וכתב שיש אוסרין בזה וכ' רש"ל שיש להחמיר שלא תאמר בפירוש כן אלא בסתם: וכ"ש שיכול לשחוט כו'. מקומו אחר מ"ש הש"ע אבל ממלאה אשה כו' דכ"ש בזה שא"א לשחוט בשביל כזית א' אא"כ ישחוט כל הבהמה: ודוק' קודם אכילה. הטור כ"כ בשם בעל העיטור וז"ל דוקא קודם אכילה יכולה להרבות בבישול אבל לאחר אכילה אינם יכולה לבשל ולומר אוכל ממנה כזית ואין לך הערמה גדולה מזו עכ"ל וק"ל דכאן משמע דהערמה אסורה והתו' כתבו בהדיא בפ' כ"ש דף ל"ז בפת עבה דב"ה מתירין כתבו התו' טעמא דב"ה כדאמרי' מערמת אשה ואופה תנור מלא ככרות כו' ש"מ דהערמה מותרת בזה וי"ל דכשיש צד א' שיש לה מעלה ברבוי הככרות דהיינו שהיא צריכה באמת לככר א' הותר לה לעשות ג"כ ערמה ולהרבות והיינו קודם אכילה משא"כ אחר אכילה שאין שם רק ערמה לחוד ובשביל הערמה רוצה לאכול כזית ממנו זה אסור ומסוף דברי הטור שתלה האיסור בשביל הערמת אכילת כזית שהוא עצמו ללא צורך כיון שכבר אכל נלמוד מזה דמ"ש בתחלה דקודם אכילה יכול להרבות בבישול היינו אפי' בכמה קדירות כיון שכל א' ראויה לאוכל' ממנה באמת אע"פ שיודע בודאי שלא יאכל כולם סגי בהכי אם אוכל אפי' כזית ממנו בזמן האכילה כי כן דרך אכילה לטעום מן קצת קדירות אפי' דבר מועט והוא עיקר האכילה ובתו' פ"ב דף י"ז כתבו ובלבד שלא יערים פירש"י בשתי קדירות שיאמר אני צריך להזמין אורחים אבל בקדיר' א' מותר להערים ולהרבות כו' וא"ת מ"ש מההיא דרב אדא דמלח גרמא גרמא י"ל דשם ליכא אלא עיבוד אוכלין ומשום שמח' י"ט כו' אבל הכא מיירי בבישול דחמיר וגם היה יכול לעשות תקנה ע"י ע"ת עכ"ל אין זה סותר למ"ש בפי' דברי הטור דמותר קודם אכילה אפי' הרב' קדירו' דשם הוה בכל קדירה מין תבשיל אחר ואפשר שיטע' מכולם וא"כ יש כאן צד א' עם הערמה ה"ל ממש כמו בקדירה א' אבל התו' מיירי במין א' בב' קדירות והוא די לו בקדירה א' בזה אין שם רק הערמה לחוד אע"פ שהוא קודם אכילה ובזה ודאי לא מהני טעימת כזית מכל א' כיון שבאמת א"צ לזה הטעימה כלל. ויצא לנו מזה דיכול' אשה לבשל הרבה מיני תבשיל ביום א' של י"ט אע"פ שיודעת בודאי שיותירו מין א' רק שיטעמו ממנו אפי' כזית כיון שמבשל הכל קודם אכילה ובזה נרא' דאסור לו' בפי' שמין א' יהי' לי"ט שני ואפי' הטור דמתיר כמ"ש היינו בקדיר' א' להוסיף מפני מעלת הריבוי אבל כאן שאין ההיתר אלא לפי שהוא קודם האכילה ויטעום ממנה כזית אם יאמר בפי' שהוא לצורך י"ט שני לא מהני ליה הטעימ' ממנו ובזה נ"ל שהיתה כונת הרשב"א בתשו' שהביא ב"י על א' שהתיר לטפל בי"ט ראשון בצק בגבינה לצורך ליל י"ט שני מטעם שיתן לתינוק מא' מהם לטעום ואמר הרשב"א עליו שטעה כו' היינו בדרך זה שבפי' עשו מאכל לי"ט שני ובזה לא מהני טעימה ממנו וכן מ"ש ב"י בשם סמ"ק אבל לאפות ולבשל מי"ט לחבירו אסור אפי' כשאוכל קצת ממנו ותמה ע"ז ב"י למה יהיה אסור ומוקי לה לאחר אכילה ופי' זה תמוה דהא אח"ז כ' שם ומיהו דוקא קודם אכילת שחרית כו' אבל לדידי ניחא דכשאומ' בפי' שזה יהיה לליל י"ט שני לא מהני ליה טעימה ממנה כיון שנעשה באיסור משא"כ באם לא אמר כלום אע"פ שגומר בדעתו להשאיר על ליל שני אין איסור בדבר כיון שהיא קודם אכילה ושייך לאכילתו ויטעום קצת ממנו וכ"כ התו' פ"ק דביצה דף י"ב בשם הר"ר שמואל שרגילין העולם שמערימין ואוכלין מעט מהתרנגולת ואוכלין הכבד היינו דוק' קודם אכילה אבל אחר אכילה לא ע"כ ורש"ל הביאם בפ"ב ונראה אפי' בטעימת תינוק סגי בזה וכמ"ש בסי' תקי"ב אי לא קפידי אי יהיבי ריפת' לינוק' כו' ועמ"ש מה שקשה ע"ז ולא ראיתי מתנגד למ"ש מכל הפוסקים שמביא ב"י ומ"מ נראה להלכה כיון שעכ"פ יש איסור אם או' בפי' שיהיה לליל ב' ע"כ יש ליזהר שיבשל בעי"ט מה שצריך לליל ב' ובדיעבד כתב רש"ל וז"ל ומ"מ נראה שאם הערים באכילת כזית אפי' אחר אכילה שרי בדיעבד דהערמת אכילת כזית אין לו דין מערים לאסור עליו יותר ממזיד וכ"כ הריב"ש בתשו' עכ"ל וכ"ה בסמוך כאן שכ' הש"ע מיהו אם עבר ובישל שמותר והיינו בהערמת כזית ועמ"ש סי' תקכ"ו סוף הסי' ומו"ח ז"ל הפריז להחמי' אפי' דיעבד היכא דלא צריך אלא לחתיכה א' והנלע"ד ברור כתבתי: כתב המרדכי פ"ב דביצה דרבינו יואל התיר לאפות בי"ט לצורך ברית מילה שחל להיות ממחרת והיה יום אידם שלא היו יכולים לאפות אם לא בי"ט ולא היה די בתנור א' והתיר לאפות בב"פ מפני שצריכות פת לכל תנור ובהג"מ חולק ע"ז דפר"ח דמערים אסור וכ"פ ב"י:

הזנה אוטומטית ט"ז/אורח חיים/תקד דכין את התבלין כו'. ז"ד הרמב"ם ע"פ פי' הרי"ף שמביא ב"י ל' הגמ' והרי"ף מ"ש שמביא דברי הר"ן על הרי"ף ומה שסיים הר"ן אבל נ"ל דמאי דאמר רב אצלי ודוך חומרא בעלמא כו' סבר ב"י שבזה פי' הר"ן דברי הרי"ף וע"כ הקשה עליו לא ה"ל להרי"ף להביא מימרא דא"ר יהודה כו' ול"נ דהר"ן כתב זה דרך פלוגתא על הרי"ף וכ"מ ל' אבל נ"ל וקושיית הר"ן למה לא הביא רי"ף דברי ר"ה ור"ח נ"ל דלק"מ דכיון דיש נ"מ בין ר"ה ובין ר"ח דלמר אסור ביודע כמה צריך ולמר אסור במוריקא והרי"ף דפסק כתנא דברייתא מותר בכל גווני ע"כ לא הביאם כנ"ל והטור הביא שיטת התו' דפסקו כר"ה ור"ח דהיינו כחומרא של כל אחד והקשה ב"י דא"כ למה לא הביא הטור דמוריקא אסור אפילו ביודע כמה צריך כחומרא דלישנא בתרא ולא ראיתי ישוב נכון ע"ז ונ"ל שהטור דקדק לשונו בהתחלת הסי' שכ' תבלין או פלפלין דקשה לכאורה למה לא הזכי' תבלין לחוד והלא פלפלין בכלל תבלין אלא דהראה לנו דוקא תבלין שהם כמו פלפלין שהם מפיגים טעמן מ"ה לרי"ף מותר בכל גווני ולשיטת התו' חזר ונקט פלפלין ותבלין בזה דוקא יש היתר אם אינו יודע כו' משמע אבל בשאר תבלין שאינם דומין לפלפלין והיינו מוריק' ושאר דברים כיוצא בהם שאין מפיגים טעמן אסור אפי' אם אין יודע כנ"ל דעת הטור וכן הלכה וע"כ כתב רמ"א וכן ראוי להורות אלא דקשה דה"ל לרמ"א להזכיר באם אינו יודע דשרי בלא שינוי אלא משום דאתי למטעי בחילוק זה דיודע או לא יודע ואתי להתיר בכל גוונא ע"כ החמירו בכל גווני להצריך שינוי כנ"ל כוונת רמ"א שכ' וכן ראוי להורות ולא כ' שכן עיקר אלא שנתכוין למ"ש דראוי להורות כן בפני המון עם ועוד יש טעם דשמא ידוך בי"ט יותר ממה שצריך לאותו יום כנ"ל וכן כוונת התוס' שכתבו בדין זה והמחמיר לדוכן בעי"ט הרבה ביחד יתבר' באלהים ובשם המיוחד: כ' מהרי"ל בשם מהר"ש שאסור לדוך שקדי' בי"ט להוציא מהם חלב שאפשר לעשות בעי"ט גם אם מפיג קצת בלינה עכ"ל וכתב רש"ל למה לא התיר מכח הפגת טעם דמשמע בסוגיא אפי' קצת מפיג טעם מותר אלא טעם האיסור דהוי כסחיטת פירות. קשה לי ע"ד הרי"ף דלא הביא דברי ר"ה ור"ח משמע דלא ס"ל דמוריק' צריך שינוי דהא הרי"ף מבי' דברי רב ששת להלכ' ולר"ש מוכח דס"ל מוריקא צריך שינוי דאי' בגמ' רב ששת שמע קול בוכנא אמר האי לאו מגוואי דביתי הוא (יודע אני שאין זה בביתי כי אסרתי עליהם לדוך במדוך של אבן בלא שינוי) ודלמא אצלוי אצלי על צידה ומשני דשמע דהוה צליל קלי' (ואלו הי' מכה באלכסון כשמטה לא היה קולו צליל) ודלמא תבלין הוי (שא"צ שינוי) תבלין נבוחי מנבח קליה (כשהן משתברין הגרעין נשמע קולן במדוכה) ואי ס"ד דמוריקא מותר בלא שינוי אכתי תקשי שמא תבלין של מוריק' הי' דבזה אין קולו מנבח טפי מן מלח אלא ודאי דמוריקא שוה למלח וגם מוריקא אסור לבני ביתו וגם על שיטת התוספות והרא"ש קשה מזה דהם כתבו שיש ספק להלכה כטעם דלא ידע או כטעם דמפיג טעם הא מרב ששת מוכח כמ"ד משום מפיג טעם ומוריק' אסור אלא דעל הרי"ף קשה טפי כיון שהביא הא דרב ששת להלכה וצ"ע:

הזנה אוטומטית ט"ז/אורח חיים/תקה עומדת לאכילה. דאלו עומדת לחלבה ה"ל מוקצה מחמת אמה ואפי' עומדת לאכילה אם לקדיר' שאין בה אוכלין אסור דמעיקר' הית' אוכל אגב אמו והשתא משק' וה"ל נולד זה דעת הרי"ף אבל בסי' ש"ך מביא הש"ע גם דברי ר"ח דאסור אפי' בעומד' לאכילה וצ"ל דכאן הדר ביה והך עומדת לחלבה דאסור כ' ב"י בשם הכל בו וז"ל ר"א דאפי' עומדת לחלבה אין חלבה מוקצה אם אין עומד לגבן ולייבש גבינות לסחורה דומיא דתרנגולת העומדת לגדל בצים ולגדל אפרוחים וכן דעת הר"ז ע"כ ורש"ל רפ"ק הביא זה וכ' ואין זה אלא דברי נביאות דמניין לנו להקל כי משמע בגמ' דתלוי בעומדת לחלב' לחוד ע"כ ולא ידענא למה קרא ליה דברי נביאות דהא בתרנגולת לא אמרו העומדת לבצים סתם אלא דוקא לגדל בצים ה"נ בעז לחלב' אלא דנ"ל דלאו במכירו' הגבינות תליא מלתא אלא אם מקפידים שלא יאכלו החלב כמות שהוא אלא מניחין אותה לקבץ הרבה לעשות גבינות זה הוא שאסרו בו משום מוקצה וכיון שמידי דרבנן הוא משמע להקל: וכגון שבא החלב לתקנו. משמע דאפי' שאר החלב שיש בקדירה מה שלא צורך בו לתקן דז"ל ריב"ש זה כשבא לאוכל לתקנו שאז נראה דלא בעי ליה למשקה וכ"ה דברי רש"י אבל החולב כל צאנו למשקין לא הותר מפני פרוסה א' שנותנין בכלי עכ"ל משמע דאם אין שום רבוי לא הותר למשקין מלבד מה שנבלע באוכל שבקדירה וז"ל הסמ"ק שמביא הג"מ אי אית בקערה בישול' ש"ד לחלוב בתוכה בי"ט אבל אי אית בה פרורין וודאי שרי שהחלב נכנס לתוכה ונעשה אוכל אך מ"מ אין רוח חכמים נוחה הימנו אבל על חתיכת פת שאין החלב מתערב עמו זה אוסר רבינו יחיאל אך אם עכו"ם עושה כן וישראל רואיהו מותר לישראל לאוכלו אבל לשתותו אסור עכ"ל וזה דלא כדברי ריב"ש דמתיר להדיא בפירורין ופסק הש"ע כריב"ש ושלא כדין נוהגין הרב' מהמון עם שנותנין מעט לחם בכלי וחולבין עליו הרבה חלב אלא צריך שיהיה הרבה חלב נבלע באוכל ואוכל דוקא האוכל ההוא בו ביום ואז מותר החלב הנשאר שם: יש להקל בו. תשו' רשב"א וס"ל כמ"ש הר"ן בשם הרמב"ם בפ' חבית שאין מוקצה מחמת איסור הבא מעצמו כגון זה דלא דחייה בידים ולא עבר עליה אפי' שוגג מכיון שנסתלק האיסור נסתלק ממנו המוקצה מ"ה שרי האי חלב שנחלב אע"פ שהעז היתם מוקצה מ"מ האי חלב שנתלב ממנו לתוך הקדירה נסתלק ממנו המוקצה עכ"ל וא"כ הוא חולק על מ"ש הש"ע דוקא בעז העומדת לאכילה שרי החלב וא"כ ה"ל לרמ"א לכתוב כאן וי"א דהחלב מותר ובדרשות מהרי"ל כתב נמי דדוקא בשבת שלפני י"ט שנחלב אז אסור החלב בי"ט א' [ולא] בי"ט שני דהיינו משום הכנה דאין שבת מכין לי"ט משמע דמה שנחלב בי"ט ע"י עכו"ם מותר בו ביום אלא שבפ"ק דביצה הביא הר"ן שאין העיקר כמ"ש הרמב"ן אלא דוקא בעז העומדת לאכילה מותר דוקא והיינו כמו שכתב הש"ע כרי"ף והחלב שנחלב בי"ט בלא אוכל אסור בו ביום וכל שכן אם נחלב בשבת שלפני י"ט שאסור משום הכנה וע"כ כתב רמ"א אך נהגו בו איסור ואין לשנות ורש"ל רפ"ק הקיל בנחלב בו ביום על ידי עכו"ם ולא אסר אלא בנחלב בשבת קודם י"ט וכמ"ש מהרי"ל וכיון שכתב רמ"א שכן נוהגים לאיסור אליו תשמעון ובי"ט השני פשיטא דמותר לכ"ע כמ"ש מהרי"ל ובתשו' מהר"מ לובלין סי' י"ז כתב ג"כ דמדינא מותר בי"ט ב' אלא שסיים שמחמיר לאסו' גם ביום השני שלא נחלוק בין ראשון לשני וזה חומרא בלא טעם וכמדומ' שלא ראה דברי מהרי"ל דלעיל דמתיר בהדיא מדלא הביאו וגם רש"ל התיר עכ"פ בי"ט השני לד"ה וזה כביעת' בכותחא דאפי' בביצה שנולדה בשבת מותר בי"ט שני שאחריו: בי"ט שני של גליות. כ"ש אם נחלב בשבת שלפני י"ט דמותר ביום שני של גליות דאפי' ביצה מותרת בזה כמ"ש סי' תקי"ג:

הזנה אוטומטית ט"ז/אורח חיים/תקו אין מודדין קמח כו'. בגמ' אמר רב מודדת אשה קמח בי"ט כדי שתטול חלה בעין יפה. ושמואל אמר אסור ור"ש אמר מותר אמר אביי השתא דאמר שמואל אסור ור"ש אמר מותר שמואל הלכה למעשה קמ"ל ואע"פ שאוכל נפש מותר מ"מ היה יכול לעשות מעי"ט ע"כ וכ' הטור ויש מתירין בפסח מפני שצריך לדקדק שלא יפחות משיעור חלה ולא יוסיף משום חימוץ ורי"ף אוסר כו' עכ"ל משמע דבפסח אוסר הרי"ף. וכ' ב"י שלא מצאנו לו כן ונ"ל דהיש מתירין הם ס"ל דמדינא מותר כר"ש אלא שהלכה למעשה להחמיר ע"כ הכריעו דבפסח יש לסמוך אעיקר הדין אבל הרי"ף דפוסק לגמרי כשמואל לא סמכינן להקל אפי' בפסח: אין מרקדין כו'. דזה אפשר מאתמול וכל אוכל נפש עצמו שאפשר מאתמול אסור בי"ט מדרבנן כ"כ הר"ן הביאו ב"י סי' זה: ונפל בו צרור כו'. בגמ' איתא ת"ר אין שונין קמח בי"ט (שרקדו מאתמול ובא לשנותו בנפה לייפותו אין שונין דאפשר לו מאתמול) ר' פפיס ור"י בן בתירה אמרו שונין (דליכ' טרחא ודבר הנראה הוא שזה פעם שנייה ואין זה כמרקד לברור) ושוין שאם נפל לתוכו צרור או קיסם ששונין תני תנא קמיה דרבינא אין שונין קמח בי"ט אבל נפל צרור או קיסם בורר בידו (אבל שונין אסור אפי' בזה) א"ל כ"ש דאסור דה"ל כבורר ובורר אב מלאכה כמו הרקדה אבל שונה אינו מרקד שהרי הכל יוצא ואין כאן סובין. דביתהו דרב יוסף נהלא קימחא אגבי דמהולתא א"ל חזי דאנא ריפתא מעליא בעיא. (אין את צריכה לשנות בי"ט דשונין קמח בי"ט) דביתהו דרב אשי נהל' קימחא אגבי דשלחן (משום שינוי פי' אחורי השלחן ויש שם תוך) והתו' פי' אפי' על השלחן הוי שינוי א"ר אשי הא דידן ברתיה דרמי בר חמא ואיהו מרא דעובד' ופסק הרא"ש והטור והר"ן כמ"ד אין שונין בשביל יפוי אם לא ע"י שינוי קצת כדביתהו דרב אשי וא"צ לעשות כדביתהו דרב יוסף ורב יוסף אמר לאשתו שאין אתה צריך לשינוי גדול כזה שאין הקמח יפה עי"ז אלא סגי בשינוי קטן דהיינו על השלחן אבל אם נפל שם צרור א"צ שינוי כלל אלא שונה כך ולא כ' כלל הך דרבינא שאוסר ליטול הצרור או קיסם בידו. וכ' ב"י הטעם דרבינ' לא אמר כן אלא למ"ש אותו דתנא קמיה להחמיר בשונין טפי מנטילה ביד דס"ל אין שונין כלל אפי' ע"י שינוי אבל לדידן דקיי"ל שונין ע"י שינוי מודה רבינא דלא עדיף יד משונין וא"כ לפי האמת גם ביד מותר עוד תי' ב"י דודאי אסור ליטול צרור ביד ולא כתבוהו הפוסקים גבי הרקדת קמח לפי שאינו ענין להרקדה וסמכו על מ"ש בדין בורר וזה נראה יותר עכ"ל. ולעד"נ דהתי' הא' נכון יותר כי לא נזכר בדין בורר מזה כלל דליהוי איסור ליטול צרור או קיסם מדבר מאכל משום בורר והרשב"א התיר בפי' ליטול ביד כמ"ש ב"י אלא ודאי כפי' קמא: והראב"ד בהשגות כ' בפ"ד וז"ל א"א הל' כדברי ר' פפיס ור"י האומרים שונין ואם נפל צרור או קיסם אסור ואם שינה מותר עכ"ל לכאורה משמע מ"ש אסור היינו אסור לשנות דהיינו הרקדה שנייה לאפוקי מרישא וע"ז אמר ואם שינה מותר פי' ע"י שינוי מותר הרקדה שנייה אפי' נפל צרור וכ"מ דברי כל בו שמביא ב"י וז"ל כ' הראב"ד פעם שנייה מרקדין אותו בי"ט אם לא נפל בו צרור אבל נפל בו צרור אין שונין לרקדו משום דמיחזי כבורר ואם שינה מותר עכ"ל ותימה עליו דהא בהדיא אמרי' דשוין בנפל צרור דמותר בשונין משמע דנפל צרור עדיף משונין וכיון שהוא פסק כמ"ד דשונין אפי' בלא צרור כ"ש בצרור ותו ק' דלמה יאסר השינוי משום בורר והא בורר מותר בי"ט כמו מבשל כמבואר בסי' תק"י בדברי ה"ה ומ"ה פירש"י במ"ש רבינא כ"ש ביד דאסור משום בורר אבל שונין אין אב מלאכה דהיינו דטפי עדיף לעשות מה שאינו אב מלאכה אבל כאן דאסור לגמרי ודאי ק' ועמ"ש שם ע"כ צ"ל דברי הראב"ד כמ"ש ה"ה וז"ל ביאור דבריו שאסור לסלק הצרור ביד אבל יכול לשנות הקמח אבל הרשב"א פי' דמותר לסלקו ביד וזה נראה דעת רבינו הרמב"ם שלא כ' איסור נטילה ביד עכ"ל א"כ מ"ש הראב"ד ואם שינה מותר פי' הרקדה שנייה כדרכה בלא שינוי כי הוא מפרש מ"ש רבינא כ"ש ביד דאסור ה"ק אם אתה בא להחמיר בשונין ואתה פוסק כת"ק דאין שונין כ"ש שיש לך לאסור ביד דדמי' לבורר טפי וזה אסור אפי' למ"ד שונין ולמה אתה מתיר ביד ולדידי ס"ל כמ"ד שונין ואפ"ה אסור ביד כיון דאפשר בלא אב מלאכה כנ"ל לדעת הראב"ד והוא ס"ל דהא דאשת רב אשי עשתה שינוי ע"ג השלחן היתה חומרא יתירה דא"צ שינוי כלל אלא שונין כדרכן ומ"ה אר"י לאשתו חזי דריפתא מעליא בעי ע"כ לא תעשה שינוי כלל וכ"כ הר"ן בזה וא"כ ביד אסור לפי המסקנת ליטול צרור או קיסם מן הקמח דה"ל בורר להראב"ד דה"ל כנוטל פסולת מתוך האוכל דאסור בסי' שי"ט משא"כ כששונה הקמח דהיינו שמרקדו שנית אז הוא נוטל האוכל מתוך הפסולת וא"כ כשנופלים זבובים לתוך הכוס בשבת אסור להסיר הזבובים לחוד משם להראב"ד דהוי ליה כבורר אלא צריך שיקח מן המשקה ג"כ עמהם וזהו דעת המחמירין שזכר רמ"א בס"ב ומו"ח ז"ל כ' פי' אחר בדברי הרא"ש והראב"ד והנלע"ד ברור ופשוט כתבתי: אפי' תחלת הרקדה. דרשב"ם פסק דשינוי מהני אפי' בהרקדה ראשונה אלא דרש"י פסק דלא מהני דהיא אב מלאכה ואפשר מאתמול ואסור מדרבנן ע"כ כתבו התוס' דע"י עכו"ם יש להקל בשינוי קצת והיינו כמו בהרקדה שנייה ע"י ישראלית: הלש עיסה כו'. בפ"ק דביצה דף י"ב קי"ל כר"י דאמר לא נחלקו ב"ש וב"ה על המתנות דזרוע ולחיים וקיבה שמוליכין לכהן בי"ט לא נחלקו אלא על התרומה שבש"א אין מוליכין פי' דדוקא מתנות מוליכין שזכאי בהרמתן פי' שרשאי להרים אותם בי"ט אבל תרומה אסור להרים בי"ט כדאיתא בפ' משילין אין מגביהין תרומות ומעשרות בי"ט ע"כ מה שהרים תרומה בעי"ט אין מוליכין ובה"א כשם שמוליכין המתנות כך מוליכין התרומה ופשוט שחלה דינה כמתנות ומפרישין אותה בי"ט לכ"ע אם נילוש בי"ט ממילא דינה כמתנות ומוליכה לכהן אפי' לב"ש. ודברי ב"י כאן שלא בדקדוק דכתב וידוע דהלכה כב"ה ומשמע דאפי' תרומה שהורמה מאמש שרי ב"ה להוליך דהא במתני' כו' דמה לו לתלות דהלכה כב"ה גבי חלה דהיא כמתנות וגם ב"ש מודים בה ואפי' הפריש מאתמול כיון שיוכל להפריש גם בי"ט כמו במתנות לר' יוסי דקי"ל כוותיה. תו במ"ש אפי' תרומה שהורמה מאמש מאי אפי' דקאמר הא א"א להפריש תרומה בי"ט אלא דוקא מעי"ט אלא אגב ריהטי' לא דק דהיה מדמה תרומה לחלה בזה. כ' הטור הלש עיסה בי"ט יכול להפריש ממנה חלה ולהוליכה לכהן וכן מתנות כהונה יכול להוליכן לכהן אפי' הורמה מאמש וכתב ב"י דהאי אפי' הורמו מאמש קאי גם על חלה אבל מצאתי להגאון מהרי"א שכ' שיש חילוק בין מתנות לעיסה דבמתנות אפי' נשחטו מאמש יכול להפרישן משא"כ בעיסה וטעמא משום דמתנות כיון דלא טבלי (פי' שאין איסור טבל אם אוכל הבשר קודם שהפריש המתנות) ועוד דכמפורשות ועומדות דמי ונכרין הן קודם הפרשה כלאחר הפרשה כי מפריש לה השתא לאו מידי קעביד משא"כ בעיסה עכ"ל. וכ' ב"י ע"ז ולפ"ז מתפרש לשון רבינו כפשוטו דל"ק אפי' הורמו מאמש אלא במתנות אבל גבי חלה דוקא בהורמה מהיום שרשאי להוליכה אבל הורמה מאמש לא ומיהו קשה דבגמ' לא משמע הכי כמ"ש לכך צ"ל דאפי' הורמה שכתב רבינו קאי גם אחלה ושלא כדברי הרב ז"ל עכ"ל ב"י. ואומר אני הגם כי רבינו יוסף הוא השליט בכל העולם בפירושיו והוראותיו מ"מ כאן יצאה שגגה מלפני השליט דתלה ח"ו מילי סריקי בדברי הגאון מהרי"א לומר שאסור להוליך לכהן מה שהורמה חלה בעי"ט לא תהא כזאת בישראל שהרי אפי' ב"ש מודים בה דהא טעם ב"ש גבי מתנות כיון שזכאי בהרמתה היום וחלה היא כמתנות לענין זה שרשאי בהרמתה בי"ט ופשיטא שדינה ממש כמו מתנות דשרי ב"ש אפי' בהופרשו מעי"ט כיון שיש בו היום זכות להפרישה ה"נ בחלה דל"פ אלא בתרומה שא"א להפריש היום כמ"ש והגאון מהרי"א לא כתב דבריו אלא על דין זה דהולכה לכהן דהא לא זכר כלל מזה אלא מהפרשה זכר והוא קאי על הדין שאח"ז דהיינו אם נילוש עיסה מעי"ט אם רשאי להפריש חלה ביום טוב דכתב הטור דרי"ף וכן רש"י אסרו זה וע"ז נתן מהרי"א חילוק בין מתנות לחלה דמותר במתנות להפריש היום מה שנשחט מאמש משא"כ בחלה והטעם היא משום הנך תרתי שזכר אותם משא"כ בחלה ונראה פשוט דהסופר שהעתיק דברי מהרי"א טעה במקום בדברי הטור שמהרי"א כתב דבריו על דין העיסה של עי"ט דבתר הכי והסופר העתיק את דבריו לכאן לענין הולכה לכהן וזה גרם להטעות להרב"י מנוחתו כבוד ומ"מ תימה עליו שלא הרגיש במה שלא הוזכר בדברי מהרי"א כלל מן ההולכה לכהן ולא דק כלל בזה ובסוף הסי' כ' ב"י פעם שנית דברי מהרי"א אלו בשם הרשב"א כי שם מקומם באמת וכתבו התוס' בפ"ק דביצה שם על מתני' בש"א דאין מוליכין לכהן חלה ומתנות כו' ה"ה בביתו שאסור ליתן לו אם לא שרגיל אצלו וראיה מירושלמי ורש"ל הביא מזה באריכות ומסיק דאף לב"ה דהם מתיריה ההולכה לכהן אם הוא בענין שאסור להוליך מצד שמפסיק ר"ה או כרמלית מ"מ אסור ליתן לו בביתו אם לא שרגיל אצלו ולא ידעתי מקור לדבריו דודאי אליבא דידן דלא קי"ל כמתני' אלא כר' יוסי ולב"ה מוליכין אפי' תרומה לא תמצא איסור נתינה לו בבית דלא גרע זה מהולכה ותו דאין איסור בהולכה דרך ר"ה כיון שהוא אוכל נפש לכהן ואין באוכל נפש משום הוצאה בי"ט ואע"ג דלישראל אין כאן אוכל נפש מ"מ הוא מוליכה לאכילה לכהן דאל"כ תהיה אסורה אפי' לטלטל בביתו כיון דלא חזיא ליה ע"כ לא הזכירו הפוסקים מזה כלל: יכול להפריש כו'. פירש"י דאע"ג דאין מגביהין תרומות בי"ט וחלה כתרומת דגן שיכול להפרישה מאתמול שאני הכא שהרי מותר לגלגלה ולאפות' בי"ט כדי שיאכל פת חמה לא גזרו בזה: ומותר לאפות הפת כו'. המרדכי כ' שאין לאפותה בי"ט שאין יכול לאוכלה מיהו אם גלגלה ואפאה מעי"ט ולא הפריש חלה מצי לאכלה ובלבד שיניח כדי חלה כו' עכ"ל וכ' ב"י ע"ז ויש לתמוה אמאי אינו יכול לאוכלה הרי בח"ל אוכל והולך ואח"כ מפריש וכ"נ דעת הפוסקים שיכול לאפותה בי"ט עכ"ל ומ"ה פסק רמ"א שמותר לאפות כו' ול"נ לתרץ דהא לא מצי לאכול קאמר דהיינו שצריך לשייר חלק הכהן בשלמא בשאר עיסה אופה חלק הכהן בשביל הכהן משא"כ בזה שיום לא יאכל הכהן חלקו שהרי אסור להפריש א"כ אופה חלק א' שלא לצורך י"ט וקשה שהרי א"א לחלק החלה מן העיסה בי"ט נמצא דא"א בחלוקה א"כ דמיא לבהמה חצים של עכו"ם דמותר בשחיטה בי"ט לפי שא"א לכזית בשר בלא שחיטה כדאי' סימן תצ"א סי"א ה"נ בזה והא דעיסה חציה של עכו"ם דאסור לאפותה בי"ט כדאיתא בס"ה היינו משום דאפשר למפלגינהו בלישה וכאן לא שייך זה וי"ל כיון דבשעת הלישה היה חול ואפשר להפרישה והוא לא הפריש נמצא שהעיכוב מצדו שלא עשה כראוי לא מצד העיסה שפיר קרינן ביה אפשר למיפלגינהו בלישה ואסו' כנ"ל נכון טעמו ונראה דמודה הוא באם עבר ואפה דמותר לאכול ולשייר ואפשר שהפוסקים שכתבו שאסור להפריש חלה בזה ולא זכרו האפייה מיירי בענין זה שעבר ואפה ואע"פ שזה קצת דוחק כיון שדעת המרדכי בפי' כן ולא נמצא בפי' לסתור דבריו ראוי לחוש לדבריו כיון שיש לו טעם נכון וכ"כ מו"ח ז"ל: והיא טמאה כו'. הדין הזה שאין לשרוף החלה בי"ט היא אפי' בלש עיסה טהורה אין לשרוף החלה בי"ט וכ"כ הטור בהדיא אלא דכאן נקט לשון הרמב"ם והרמב"ם רבותא קמ"ל דאע"פ שהיא טמאה ויש מ"ע בשריפתה שנא' באש תשרף מ"מ עשיית מלאכה שאינו צורך אכילה הוא עשה ול"ת ואין עשה דוחה ל"ת ועשה וכ"ה ברמב"ם פ"ג וצריך להזהיר לנשי המון עם דין זה שאין שורפין החלה בי"ט אלא תניחנה עד הערב ותישרף: מותר להפריש המתנות. הטעם כתבתי בס"ג בשם מהרי"א:

הזנה אוטומטית ט"ז/אורח חיים/תקז חמין באנטיכי. פי' שמשמר החום הרבה אפי' אחר י"ט ולא אמרי' שמחמם בי"ט לצורך חול: מרבה עליה' כו'. אע"ג דאין מבטלין איסו' לכתחלה ש"ה דמקלי קלי האיסור ואין נהנין ממנו רק עד אחר שנשרף ואינו בעין וגם האיסור הוא דרבנן וע' בי"ד סי' צ"ט ס"ו לענין שאר איסורי דרבנן: אבל אם נפלו בתנור בשבת. שאז אסור מן התור' משום הכנה דכתיב והכינו את אשר יביאו אין שבת מכין לי"ט ובאיסור דאוריית' אין מבטלין איסור לכתחלה בכל גווני: דה"ל מתקן מנא. מטעם זה נראה דה"ה דאסור ליקח עץ לעשות ממנו בריח להבריח הדלת דה"ל ג"כ מתקן מנא אא"כ תקנו מעי"ט כמבואר בסי' שי"ג: תנור שנפל לתוכו כו'. סעיף זה הוא לשון הטור ונכנס בו ביאור הב"י ולעד"נ הביאור בדרך אחר כמ"ש בס"ד. שנינו במשנה אין שוברין החרס ואין חותכין הנייר לצלות בו מליח ואין גורפין תנור וכיריים אבל מכבשין ואמרי' בגמרא מ"ט משום דקא מתקן מנא ופירש"י דטעם זה קאי גם אאין גורפין ואתיא כרבנן דס"ל מכשירי אוכל נפש אסור ותו בגמר' אין גורפין תנור תנא ר' חייא בר יוסף ואם א"א לאפות אא"כ גורפו מותר פירש"י זהו כר"י דס"ל מכשירי אוכל נפש מותר כל שא"א לעשותו מעי"ט וכ' הרא"ש הך גריפה מיירי בנפל בתנור מהטפילה ומהטיח של תנור וא"צ כ"כ בגריפה זו אלא שיהא הפת נאה שלא יגע בפת וצלי ויחרך ואפ"ה התירוה דאין בה אלא טלטול בעלמא וכו' עכ"ל ועפ"ז כתב הטור וז"ל תנור שנפל לתוכו מטיח הטיט אם אפשר לאפות ולצלות בו בלא גריפה אסור לגורפו אבל מותר להשכיב האש והאפר שבו כדי שיהא חלק ולא יגע בפת אבל אם צריך לגורפו אפי' אם אפשר לאפות ולצלות בו בלא גריפ' אלא כדי ליפות הפת והצלי כדי שלא יגע בו הטיט ויחרך שרי עכ"ל וביאר ב"י דהטור והרא"ש חולקים עם רש"י דפי' איסור הגריפ' משום תיקון מנא ולהרא"ש וטור הוא משום טלטול שלא לצורך ול"נ דגם רש"י ס"ל טעם דהרא"ש ולא נקט במתני' טעם תיקון מנא אלא לרבנן דאסרי מכשירי אוכל נפש בכל גווני אבל לר' יהוד' דס"ל מותר במכשירים בא"א מעי"ט ה"נ א"א מעי"ט דנפל בי"ט או דנפל בעי"ט ולא ידע מזה אין כאן איסור תיקון מנא רק משום טלטול והיינו ברייתא דר"ח בר' יוסף והוכרח רש"י לזה דבמתני' שנאו לגריפת תנור בהדי אינך דודאי הטעם משום תיקון מנא ותו דבמתני' משמע אפי' היכא דלא אפשר בלא גרופה אסור לגרוף והיינו משום תיקון מנא דלא שייך בו היתר אוכל נפש אבל ברייתא דמתיר בלא אפשר ע"כ לא ס"ל משום תיקון מנא והיינו כרבי יהודה ואפ"ה אסור במקום שאפשר בלא גריפ' וע"כ הטעם משום טלטול ואנן קי"ל כר"י כמ"ש סי' תק"ט ע"כ גם רש"י ס"ל הדין הזה כמו הרא"ש וטור אלא דפי' המשנה אינו כן בין לרש"י בין להרא"ש. עוד כ' ב"י לבאר דברי הטור על ג' חלוקים דאם אפשר לאפות בלא גריפה ולא יתחרך אסור לגרוף משום טלטול אבל להשכיב האש ואפר מותר כדי שלא יגע בו כלל אע"פ שמכח הנגיעה לא יהיה חירוך אבל אם יש בטוח שנפל כדי לחרך פת ע"י הנגיעה מותר דחשיב טלטול לצורך ומשמע דהא דמשכיב היינו אש ואפר אבל לא עפר טיח שנפל ודלא כרש"י שכתב משכיב אפר ועפר כו' ע"כ ותמוה לי היאך שייך לחלק בנגיעה לענין שלא יהא נחרך דודאי יהיה נחרך אם תגע בו האש ופסוק מלא הוא היחת' איש אש בחיקו וגו' ותו דלמה באמת יהיה מותר להשכיב במקום שלא יגיע ההיזק כלל להפת ותו דלמה לא נקט רבותא בריש' דאפי' במקום שיש חשש נגיע' באש או טיט אסור לגרוף כיון שאין בו כדי חירוך ונלע"ד דאין כאן אלא ב' חלוקות דכל שנוגע ודאי יחרך אלא דיש כאן ב' קלקולי' הא' מחמת הטיט שנפל שם באם יגע יחרך ולזה אין תיקון כ"א בגריפה והשני מחמת האש שיגע ולזה יש תקנה בלא גריפה אלא השכבה לחוד ע"כ אמר הטור דאם אפשר לאפות בלא גריפה כי אין חשש נגיעה בטיט אל הפת אסור לגרוף הטיט ובכלל זה גם האש והאפר אסור לגרוף וזה אפי' אם יש חשש נגיעה באש וישרף מ"מ אסור לגרוף כיון שיש היתר בהשכבת האש והאפר לא נתיר לו יותר ומ"ה לא זכר כאן להשכיב הטיט שנפל לאסור בו הגירוף אפי' ביש חשש נגיעה שאין מועיל השכבה לטיט שהוא דבר גס וצריך דוקא גירוף משא"כ באש ואפר שמועיל לו השכבה שהוא דבר דק ולא לחנם נקט רש"י משכיבין האפר והעפר ולא נקט הטיט כמו שהתחיל בו שם אלא דודאי מיירי מעפר שנעשה דק ממה שנפל מטפול התנור ונעשה כאפר ומהני לו השכבה דינו כמו אפר ואש ואסור בגירוף אפי' אם הוא בענין שחושש שיגע בו אבל בדבר גס כמו חתיכת טיט לא שייך בו השכבה אלא גריפה ובזה יש חילוק אם אין בו חשש נגיעה אסור לגרוף זהו דין הרישא אבל אם יש חשש נגיעה בטיט ממילא ודאי יחרך זהו דין הסיפא דבשביל חשש נגיע' שהיא אירוך מותר אפי' לגרוף כיון דאין השכב' מועלת לזה נמצא דעיקר החילוק בין רישא לסיפא אם יש חשש נגיעה בטיט או לא אלא שהכניס בנתיים דין ההשכב' שזה מיירי אפי' בתנור שלם שירא מנגיעת האש להורות ששם יש דין אחר כיון שמועיל לו השכבה וע"כ אסור לגרוף אפי' יש חשש נגיעה משא"כ בחשש נגיע' בטיט שהוא דבר גס ואין לו תיקון כ"א בגירוף קמ"ל בסיפא דזה מותר אפי' לגרוף כדי להנצל מהנגיעה שהיא החירוך בודאי כנלע"ד בביאור דברי הטור: כיון שא"א לאפות כו'. בטור כתוב אבל בתנורים שלנו שמכבים הגחלים בגריפתן אם אפשר לאפות זולתה אלא שרוצה לגרוף כדי לייפות הפת אסור אבל אם א"א לאפות בלא גריפ' מותר עכ"ל ותמה ב"י כיון שסתם תנורי' דידן א"א בלא גריפה לא היה לכתוב אם אפשר בלא גריפה וע"כ כתב כאן בש"ע באמת כן גם רש"ל הקשה כן ותי' דמיירי בגחלים דקים שנשארו אחר כיבוי הראשון ול"נ דלק"מ דודאי אין אפשרות להושיב הפת על הגחלים אלא צריך לפנות מקום למושב הפת ולכבות שם הגחלים אלא דהטור מיירי במה שגורף כל הגחלים שבתנור ומכבה אותן ובזה חילוק שאם אין הכרח להאפיה בשביל זה אסור אפי' אם מהני גריפת כל התנור כדי ליפותו ואע"ג דמצינו בגמ' דא"ל ר"ח לדביתהו חזי דאנא ריפתי מעלי' בעי ורמז לה שתגרף התם הי' הפת מתחרך מחמת הטיט שנפל משא"כ בתנורים שלנו שאנו גורפין התנור בשביל יפוי לחוד בלי חשש חירוך וזהו שמסיק הטור אבל אם א"א לאפות בלא גריפ' מותר פי' שיש חשש חירוך מחמת הגחלים שיש סביבו והשכב' לא שייך בתנורים דידן כיון שהלחם על קרקע התנור מותר לגרוף כל התנור. והקש' מו"ח ז"ל דלמה יאס' הכיבוי כדי לייפותו כיון דמותר בשביל אוכל נפש נימא ביה מתוך שהותרו לצורך הותר נמי שלא לצורך כיון שיש בו צורך קצת כדאמרי' בהבער' מתוך כו' כמ"ש סי' חצ"ה ותי' ע"פ דברי התוס' בפ"ב דף כ"ג ד"ה ע"ג חרס דדוקא גבי הבער' אמרינן מתוך כו'. כיון שיש לפעמים לצורך תיקון אוכל נפש מה שאין כן בכיבוי שלעולם אינו לצורך תיקון אוכל נפש ואפי' להרא"ש דכתב כאן דכיבוי לצורך אוכל נפש מותר מ"מ אין זה קרוי אוכל נפש. דאינו אלא להציל שלא יזיקנו חום האש אבל הכריע בשולחן ערוך יפה כאן שמותר הכיבוי גם בשביל הייפוי לחוד דהכל היא צורך אוכל נפש והוא דעת הרשב"א: ובלבד שלא יפיגם בצונן. שזהו עיקר הגמר של חיזוק הכלי והוה מתקן מנא: ומותר לגבל האפר. כ"כ הרמב"ם ורי"ף ור"ת הקש' ע"ז דהא אפר בר גיבול הוא וכמ"ש סי' שכ"ד תי' ה' המגיד דכיון דא"א לעשות גיבול זה מעי"ט שמתיבש לשעתו הלכך מותר לגבלו בי"ט משום אוכל נפש ורש"ל פסק כיון דלר"ת והרא"ש אסו' אין להתיר בגיבול האפר במים בי"ט:

הזנה אוטומטית ט"ז/אורח חיים/תקח מפני שמחסמן. פי' שבליבון זה הן מתחזקין וה"ל כמתקן מנא אפי' בישנים: ואין שוברין החרס. פירש"י כשצולין דגים על האסכל' שוברין חרס או חותכין נייר ושורין אותו במים וסודרן ע"ג האסכל' שלא ישרף הדג ובי"ט אסור משום תיקון מנא: שמא תקרע. דאפי' תקרע לא איכפת לן דאין זה קורע ע"מ לתפור:

הזנה אוטומטית ט"ז/אורח חיים/תקט שפוד שנרצף. פי' שנעקם ונכפף והטעם דקי"ל כר"י דאמר מכשירי אוכל נפש שאפשר לעשותן מעי"ט אסור בי"ט ומה שא"א מעי"ט מותר בי"ט ועמ"ש סימן תקי"ד דלאו בכל גווני ק"ל כר"י: אין משחיזין. ואפילו לר' יהודה דכאן עשאה כלי גמור: ואין מורין כו'. אבל להעביר שמנונית הסכין ע"ג עץ או חרס או סכין מורין ברבים להתיר כ"כ רש"ל פ' א"צ: שלא יחתוך כו'. דכיון שיכול לעשות מעי"ט חוט אחד במחט אינו דוחה י"ט: פשטיד"א של בשר. דאז א"צ ליבון גמור שתשרף קליפתם אלא סגי בליבון קצת ע"י שריפת קש דמועיל אף בתשמישו ע"י האור כיון שהיתרא בלע משא"כ בבלוע נבילה: על המאכל מיד. דאז לא נראה כמתקן כלי אלא כמחממה לבשל תחתיה:

הזנה אוטומטית ט"ז/אורח חיים/תקי מוללין מלילות. פי' שבידו ימלול החטים כשהם רכים דהוה דש כלאחר יד ומפרכין קטניות היינו השרביטין ומוציא הזרע ובשבת צריך שינוי במלילה כמ"ש סי' שי"ט בי"ט לא גזרו. אבל לא בטבל' דמיחזי כמאן דעביד לצורך מחר שאין דרך לעשות בכלים הללו אלא הרבה: בד"א כשהאוכל מרובה כו'. אז בורר כדרכו לזרוק הפסולת אבל אם היה הפסולת מרובה כו' בטור כתוב בזה דאסור אפי' לטלטלו שהאוכל בטל ברוב הפסולת כדפרכי' בגמ' אוכל מרובה מי איכא מאן דשרי פי' אפי' לטלטל ע"כ צריך שיהיה עכ"פ אוכל מרוב' ואז בטורח תליא מלתא דאם יש טורח בברירת הפסולת יותר מן ברירת האוכל דהיינו שהפסולת הוא דק אז לא יברור הפסולת אלא האוכל אבל כאן הוא ל' הרמב"ם דאף ברוב פסולת שרי לברור האוכל ובשני פעמים מצינו בורר אוכל א' אם אוכל מועט והשני אפי' באוכל מרובה כגון שהפוסלת דק וטירחתו מרוב' ולד"ה אם האוכל והפסולת שוין בכמותן ובטירחתן בורר כדרכו דהיינו זורק הפסולת אלא דנראה דהרשות לברור איזה שרוצה אבל אם כמות הפסולת והאוכל שוין והאוכל הוא דק אז אסור לברור האוכל כמו שיש איסור לברור הפסולת אם הוא דק ובכ"מ מיישב הגמ' אליבא דהרמב"ם במה דפרכי' פסולת מרובה מי איכא מאן דשרי ה"ק פשיטא דצריך לברור האוכל: לא מקרי פסולת כיון דאורחייהו כו'. הג"ה זו שלא בדקדוק דאע"ג דבאשר"י כתוב ג"כ כל' זה מ"מ אין פי' דלא יהיו פסולת כלל דודאי קרוים הקליפות פסולת אלא דהטור כ' לפי שטתו דבפסולת מרובה אסור לטלטל משום דהאוכל בטל ברוב והוה ככולו פסולת ע"ז כ' דבלוזים ובטנים מותר עכ"פ בטלטול ולא בטיל האוכל וצריך לברור האוכל דוקא כ"כ הטו' בהדיא כאן ובסי' שי"ט דלא מקרי פסולת מרובה אבל עכ"פ פסולת מקרי. וכאן בש"ע שפסק כדברי הרמב"ם דגם בשאר פסולת לא בטיל אוכל ברוב הפסולת אין חילוק בין לוזים ובטנים לשאר פסולת כלל ואגב ריהט' לא דק רמ"א בזה. שוב ראיתי דגם רש"ל הלך אחר ל' הרא"ש וכ' דאין עליו שם פסולת לגמרי ונתן לו מעלה אפי' טפי מאוכל מתוך אוכל ובאיזה ענין שרוצה לתקנו מות' ואין לזה שום סבר' דכיון דבטירחא תליא מילתא ודאי צריך שיברור מה שיש טירחא מועטת. כתב ה' המגיד פ"ג שהרשב"א כתב כל שבשבת חייב חטאת אסור בי"ט ולמדו מדאסרו בנפה וכברה ומזה יצא לו שאסור לברור בי"ט כ"א לאכול מיד ולא להניח לבו ביום כמו בשבת סימן שי"ט וכן בשני מיני אוכלין וכבודו במקומו מונח שהרי ברירת פסולת מאוכל אפי' ביד חייב חטאת ובי"ט מותר ולא אסרו נפה וכברה אלא דמחזי כבורר לימים רבים וכן פרש"י וזהו שלא הזכירו בי"ט כלל שיהא בורר לאלתר אלא דינו כאופה ומבשל דמותר לבו ביום ע"כ. וק"ל דשאני מבשל שא"א מעי"ט דמפיג טעמו משא"כ בבורר שאפשר מעי"ט ואע"פ שבאוכל נפש עצמו מותר אפי' ביכול לעשות בעי"ט היינו מן התורה אבל מדרבנן אסור כמ"ש הר"ן מביאו ב"י סי' תק"ו אההיא דאין שונין קמח פרש"י דאפשר מאתמול וכ' הר"ן פי' לפי' ומתס' מדרבנן דאלו מדאוריית' לא מפלגי' באוכל נפש עצמו בין אפשר ללא אפשר וגם תמוה לי מ"ש ה"ה מדלא זכרו בי"ט שלא יברור רק לאכול לאלתר ועוד מדהתירו לברור בי"ט פסולת מתוך אוכל מה שאסור בשבת בחדא מלתא נדחו הני תרי הוכחות דהיינו שהפוסקים לא כתבו דין איסור הברירה ביו"ט שסמכו על מה שהוזכרו בשבת מסתמא כן הוא בי"ט כל שהיה אפשר מעי"ט וא"כ כשהתירו כאן ליקח הפסולת מאוכל היינו לאכול לאלתר כדינו בשבת ובזה חילקו בין פסולת מרובה או איפכא וכ"מ מההיא דבסמוך אין מסננין החרדל במסננת ופרש"י דמיחזי כבורר שמשליך הסובין שלו וראייה עוד מדברי מהרי"ל שזכרתי רסי' תצ"ה דבורר אסור בי"ט. ורש"ל כ' פ"ק דביצה סי' מ"ב על דברי מהרי"ל. ולא אאמין שיצאו דברים אלו מפיו הלא ב"ה מתירין ברירה בי"ט אלא שיש ליזהר לכתחלה למעט בטירח' וא"כ טוב ליקח הפירורין הגדולים של מצה שממעט בטירח' עכ"ל ונעלם ממנו דעת הרשב"א שכ' בהדיא דבורר אסור בי"ט אלא שה' המגיד חולק עליו. וע"כ נלע"ד דברי רשב"א עיקר ומ"מ הקושיא שהקשתי בסי' תק"ו על דברי הכל בו בפי' דברי הראב"ד מכח דברי ה' המגיד דכאן היא ק' אפי' לרשב"א דכאן דהא התם קאי אנפל צרור היום וא"כ הוה א"א מעי"ט ולמה נאסר שם שונין הקמח כיון שא"א בע"א ודאי מותר כמו מבשל ע"ש: אין מסננין. כתבתי לפני זה טעמו: בגחלת של עץ. בגמ' פרכינן מ"ש מבישר' אגומרי דשרי ומשנינן הא איכא כיבוי הא ליכא כיבוי פי' משום כיבוי הגחלת אבל בשל מתכת לא שייך כיבוי דלא נעשה פחם. והקשה בעל המאור ע"ז דהא כל כבוי שהוא לצורך אוכל נפש מות' דמה לי הבערה ומה לי כבוי אלא גרסי' הא דאפשר הא דלא אפש' פי' דחרדל אינו אלא למפונקים ואינו שוה לכל אדם ודחה הרמב"ן דבריו דודאי צריך ושוה הוא לכל אדם וקושייתו של בעל המאור תי' הוא דמיתוק החרדל תיקון הוא ואינו בכלל אפייה ובישול אלא כטחינת החטים וכענין שאמרו באבות הכל צריכין תיקון חרדל צריך למתוק חטים צריך לטחון אפי' אדם צריך תיקון ומפני כך אסרוהו ע"כ ולא ירדתי לסוף דעתו דאם תדמה אותו לטחינת חטין גם האפייה הוא תיקון ואפי' טפי מטחינת חטים וא"כ מ"ש מיתוק החרדל ובאמת טחינת החטים אין האיסור משום תיקון אלא כמ"ש רסי' תצ"ה וקושי' בעל המאו' נ"ל דהאמת היא כגירסתו הא דאפש' אלא דהפי' הוא בדרך זה דהיינו שהמיתוק החרדל היה לעשותו מעי"ט משא"כ בישרא אגומרי דהוי מפיג טעם וכן מבואר בב"י סי' תקי"א: אין עושין גבינה. מפ' בגמ' דגבינה מעלי טפי יבשה מלחה וא"כ ה"ל לגבן קודם י"ט: דאין עושין חמאה מן החלב. הטעם בריב"ש משום בורר וכת' שראוי לאסור אפי' ע"י עכו"ם דאמירה לעכו"ם שבות ואפי' בדבר שאין בו אלא איסורא דרבנן עכ"ל ולפי מה דקי"ל בסי' שמ"ב דב"ה לא גזרו עליו משום שבות כיון שאין איסורו אלא מדרבנן והוא שיש בו קצת מצוה ה"נ היה להתיר אם צריך לכך משום שמחת י"ט והיה להתיר ע"י עכו"ם: אין גוזזין הירק. פי' התלוש שיש בו ראשי עלין נרקבין אין גוזזים בתספורת שלהם דמאן דחזי סבר שליקטן היום: קונדס ועכביות. הן מיני ירקות שיש טורח בתיקונן: ויש מחמירין. נראה טעמם דאע"ג דא"א מעי"ט מ"מ כיון שאפשר למלוח כל חתיכה בפ"ע יעשה כן ובמהרי"ל כתוב אם מלח כל חתיכה בפ"ע מותר להשהות' במלח ואח"כ יאכל כ"ה בא"ז אבל הוא נהג שלא לשהות במלח בי"ט ולא בשבת אך מטבל ואוכל מיד:

הזנה אוטומטית ט"ז/אורח חיים/תקיא לעשות מדורה. כתב הר"ן טעמא משום דמתוך שהותרה הבערה לצורך כו' ולעיל סי' תק"א כתב ב"י בשם מהרי"א קושי' על הר"ן ועמ"ש ע"ז שם: לרחוץ ידיו כו'. דידיו ורגליו שוה בכל נפש אבל כל הגוף אינו אלא למפונקים ואנן בעינן דבר השוה לכל נפש: אבל במים שהוחמו מעי"ט כו'. דאין כאן דבר שחייבים עליו משום שבות ולא משום רשות ולא משום מצוה וכי גזרינן בשבת אבל בי"ט שרי לרחוץ כל גופו בחמין שהוחמו מעי"ט: ויש אוסרין בכל ענין. מכח גזירה אטו חמין שהוחמו בי"ט: אדם מותר לטבול. דאע"ג דגבי כלים חדשים אסו' משום תקוני מנא באדם מותר דאין נראה אלא כמיקר. ועמ"ש סי' שכ"ג מדין הטבלת כלים חדשים: למתקן לאכילה. דזה הוא אוכל נפש אפי' לעניים אלא שאין מצוי להם ודמי לנזדמן לו צבי בי"ט כדאיתא פ"א דכתובות: אפי' אם מפזרן כו'. דאין כאן משום מכבה דבאוכל נפש מותר כיון דא"א מעי"ט משא"כ בחרדל בסימן תק"י דאפשר מעי"ט: כוס מבושם על הבגדים. בגמ' סחופי כסא אשיראי אסור משום דמוליד ריחא פירש"י לכפות כוס מבושם על השיראי' של מלבוש להכניס בהם ריח טוב אסור דקא מוליד ריחא בשיראי' משמע שמכוין זה שיכנס הריח בבגד. ובמהרי"ל כתוב אסור להניח אתרוג על סרבל בי"ט ראשון משום דמוליד ריח' דומיא דכסא על שיראי בפ"ב דביצה וכתב רש"ל ע"ז ותימ' לי הא לא אסר להניח הכוס אלא כדי למגמר כמ"ש הא"ז והא ראייה דנקט שיראי' ולא סתם בגד אלא שדרך שמגמרין אותן אבל היכא דאין מכוין למגמר נראה דשרי דלא שייך כאן לומר פסיק רישא אלא במלאכה ממש אבל הגימור גופיה אינה מלאכה אלא הכבוי וההבערה עכ"ל. ודבריו נכונים ול"ד למ"ש ססי' ש"כ דמי שידיו צבועים מן מי פירות יזהר שלא יגע במפה משום צובע ואע"ג דלא מכוין לצבוע המפה דצובע היא אב מלאכה וע"כ הוה פסיק רישיה: וראיתי בקצת קהילות השופכין שמן של ריח שקורין שפינגר"ד לתוך המים בי"ט לצורך נטילת ידי הכהנים לדוכן ואיסור' קא עבדי דמולידין ריח במים ואפי' שופכים בערב יום טוב מ"מ מולידין ריח ביום טוב ע"י הכהנים וזה ניחא להו ומכונים לכך ע"כ יש למנוע מלעשות כן:

הזנה אוטומטית ט"ז/אורח חיים/תקיב לצורך עכו"ם. דכתיב יעשה לכם ולא לעכו"ם לכם ולא לכלבים: שמא ירבה בשבילו. פי' שמא יבשל קדירה לבדה שלא היה מבשל אם לא בשביל העכו"ם דאם לא הרבה בשביל עכו"ם אלא בקדרה שהוא מבשל בה ליכא חשש איסור כ"כ הרא"ש ומ"ה יש היתר בעבדו דאין לחוש שמא יבשל קדרה אחרת בשבילו ועמ"ש בסמוך בסי' זה מתנגד לזה: לשלוח לו לביתו ע"י עכו"ם שרי. נראה דזה מיירי שיש איסור טלטול לבית העכו"ם ע"כ צריך לשליח העכו"ם אבל ע"י ישראל אסור אע"ג דאין עירוב והוצאה בי"ט היינו לצורך ישראל אבל לצורך עכו"ם לא ואם העכו"ם דר תוך הרחוב שהוא מותר לטלטל לשם גם ע"י שליח ישראל שרי כיון דאין כאן איסור הזמנה: וכן עכו"ם שבא מאיליו. ברמב"ם כ"כ וסיים הטעם שכבר הכינוהו וכתב הטור על זה ואינו נראה דאע"פ שכבר הכינוהו אכתי איכא למיחש שמא ירבה בשבילו אם הוא חשוב וראוי לכך אלא צריך שיאמר לו אם יספיק לך במה שהכננו לעצמנו בא ואכול עכ"ל. ונלע"ד להכריע להלכה דאם בא מאיליו והישראל נותן לו לאכול בלא הזמנה והפצרה שיאכל אצלו אין איסור שמא ירבה אבל אם מפציר בו שיאכל אצלו אע"פ שבא מאליו מ"מ כיון שחביב לו שיאכל אצלו חיישי' שמא יבשל לו קדירה אחרת עוד ומה לי שמזמינו דרך שליחות לביתו או שמזמינו אחר שבא אליו ומשמע מדברי רמב"ם דבמקום שיש חשש שמא ירבה לא מועיל מה שכבר הכינו דיש לחוש שמא יבשל עוד קדרה אחרת כנלע"ד. ומ"ש הטור צריך שיאמר לו אם יספיק כו' הכי איתא בגמ' מרימר ומר זוטרא כי הוה מיקלע להו עכו"ם בי"ט א"ל אי ניחא לך במאי דטריח לן מוטב ואי לא טירחא יתירה אדעתא דידך לא טרחי' ומ"ה כ' הרשב"א והטור דצריך שיאמר כן. וק' על הרמב"ם דלא הזכיר אמירה זו וס"ל דאינה מעכבת כמ"ש המגיד. ולמה אמרו מרימר ומר זוטרא דבר זה. ונ"ל דאדרבה יש לדקדק על אמירה זו מה תועלת יש בה כיון שלאו בעכו"ם תליא מילת' אלא בישראל שיזה' שלא ירבה בשביל העכו"ם ואמיר' זו למה וע"כ נ"ל דמרימר ומר זוטר' אמרו כן דרך פיוס להעכו"ם שלא ירע לו על שאינו מבשל בשבילו לפי שלפי דת תורתינו אין לנו להטריח בשבילו וא"כ אין באמירה זו תועלת לדינא ע"כ לא זכרו הרמב"ם והוא נכון: אבל לשאר עכו"ם בכל ענין אסור. תמוה האי מילתא דב"י כ"כ בשם א"ח וז"ל לא ישלח דורון בי"ט לעכו"ם לא פת ולא תבשיל אם היה בדעתו לשלוח לו שא"א שלא ירבה בשבילו. ומ"ש ממלאה אשה קדירה כו' היינו דוקא בשביל ישראל עכ"ל וכב"י ע"ז דאין דעת הפוסקים כן והיינו מדכ' ב"י קודם לזה בשם הג"מ בשם א"ז דמותר לשלוח לעכו"ם ע"י עכו"ם כו' ורמ"א עצמו הביא זה בתחילת הסי' ולא חילק שם בין היה בדעתו לשלוח לו דאם היה היתר בלא היה בדעתו יש להתיר אפי' היה בדעתו דהא אפי' בלא היה בדעתו תחילה יש חשש שמא יבשל עוד קדירה בשבילו כמ"ש בסמוך בשם רמב"ם אלא ודאי דכאן ע"י שליחות לביתו אין שום חשש שמא ירבה וכן מ"ש א"ח דחיישי' לשמא ירבה דמשמע אפי' בקדירה א' שייך איסור ריבוי זה אינו כמ"ש ב"י בסי' זה בשם הרא"ש והר"ן דדוקא לקדירה אחרת חיישי' כמ"ש תחילת הסי': שוב ראיתי לרש"ל פ"ב דביצה סי' כ"ג שכ' על דברי א"ח הללו וז"ל ול"נ מ"ש לאסור אף בקדירה א' לצורך עכו"ם ממה דמותר להרבות בקדירה א' לצורך ח"ה מאחר שהטעם דחד טירחא הוא ה"נ גבי עכו"ם דדוקא גבי פת הוא דמחלקי' בין ישראל לעכו"ם משום דכל פת טירחא בפ"ע ולא התירו אלא משום שהפת נאפה יפה בזה י"ל דדוקא לישראל התירו כיון דחזי ליה כל פת ויש ג"כ טעם שהפת נאפה יפה אבל לא לצורך עכו"ם אבל גבי קדירה שאין הטעם משום שנתבשל יפה אלא משום חד טירחא ולית בה איסור כלל ה"ה גבי עכו"ם ובלבד שלא יאמר בפי' שעושה לשם עכו"ם אבל מ"מ הדין אמת דאיכא למיחש שמא יבשל עוד קדירה אחרת עכ"ל ואם גם רמ"א נתכוין לזה. לא ה"ל להתיר תחלה לשלוח לביתו מטעם זה: בני החיל כו'. בפ"ב דביצה אמרי' דר"ה פסק כן אלא דאמרי' שם ופליג' דריב"ל דאמר מזמנין לעכו"ם בשבת ואין מזמנין לעכו"ם בי"ט דשמא ירבה בשבילו וא"כ קשה על הרמב"ם שפוסק כהנהו תרתי והטור כ' באמת לאיסור בהך דבני חיל אפי' אין מקפיד כו'. וכ' שהרמב"ם מתיר ואינו כן לפי גי' גמ' שלנו עכ"ל. משמע שהוא סבור דרמב"ם ל"ג הך ופליג' אלא דמ"מ י"ל דהא ע"כ פליגי דרב הונא לא חש לשמא ירבה דהא באמת מרבה כאן בכל הפת שאופה וי"ל דשאני בהא דר' הונא שאין חלק לישראל בקמח רק ע"י הפת שיתן לתינוק כל שאין העכו"ם מקפיד הלכך מותר כיון שהישראל לא יכול ליקח קמח לפת א' לתינוק אם לא שיאפה הכל משא"כ בהא דריב"ל בזימון העכו"ם לא יגרע חלק הישראל אם לא יזמין להעכו"ם וכ"כ ה' המגיד תי' זה. וק"ל דא"כ תקשה לך קושית התוספת בפ"ב דף כ"א על עיסה של שותפות עם העכו"ם שאסור לאפותה בי"ט משום דאפשר למפלג בלישה הא יש היתר שיש הנאה לישראל שהפת נאפה יפה כשהוא מלא התנור ותי' התו' דלא מהני זה אלא אם כל הפת של ישראל דהרשות בידו [לאכול] כל א' או זה או זה ועוד שמא יבואו אורחים אבל הכא חציה של עכו"ם אסור לאפות בי"ט עכ"ל וא"כ חזי' שהנאה של ישראל שהיא תלויה במה ששייך לעכו"ם לא מהני ואמאי מהני הכא מה שיש לו הנאה שיתן לתינוק א' מהם וא"ל דשאני התם דהגוף של ישראל ויוכל לחלק העיסה אלא משום הנאת אפיה יפה רוצה להטריח בשל עכו"ם זה אסור משא"כ כאן שאין לו פת כלל בלי חלק העכו"ם בזה מותר לאפות הכל. וכ' ה' המגיד דאפשר דגם הרמב"ם גרס הך ופליגי בגמ' אלא דמפרש אותו על מידי אחרינא דהיינו דאמרי' שם קודם הני סופלי פי' גרעיני תמרים היאך שדי' לחיותא בי"ט לר"י הגלילי דאמר לכם ולא לכלבים ושני אגב ריפתא מטלטל להו ש"מ דבמקום שאין עושין מלאכה כגון בשביל הבהמה אסור גם הטלטול אלא ע"י ריפתא וע"ז פליג ריב"ל ואמר מזמנין לעכו"ם בשבת ש"מ דמותר לטלטל אע"ג דאסיר במלאכה בשבילו בי"ט. ובאמת אין פי' זה עולה יפה כלל דשאני בטלטול דשבת דמותר כיון שהוא ראוי עכ"פ לישראל וכבר דחה רש"ל שם בפ"ב סי' כ"ב פי' ה' המגיד עבור זה. ופי' דפלוגתא היא בין ריב"ל לרב הונא אם הקמח של ישראל דשם התיר רב הונא ואסר ריב"ל דלא ה"ל לישראל ללוש עבור מעט פת שלו שיתן לתינוק ומוסיף בשביל העכו"ם שהרי יכול ליטול מעט בלישה אלא שאין העכו"ם מניחו. אבל הרמב"ם שכתב שהקמח הי' של בני החיל מותר לאפות ע"כ. ופי' זה תמוה טפי. דא"כ מנ"ל לתלמודא דפליגי דלמא רב הונא מיירי מקמח של בני חיל כמו הרמב"ם ובהדיא משמע כן מל' הגמ' דאמר הנהו בני באגי דרמו עלייהו קימחא דבני חילא כו' מבואר דהקמח הוא של בני החיל ולמה עשה פלוגתא בגמ' בחנם ותו דודאי לא יעלה על הדעת שיתיר רב הונא קמח של ישראל לאפות ממנו לעכו"ם בשביל אפיית פת קטן לתינוק שהיה אפשר לו לאפות בלא"ה אלא צ"ל דרמב"ם ל"ג הך ופליגי בגמ' וכן בה"ג שמביא הטור שס"ל כרמב"ם אלא אי קשיא לי הא קשיא לי דהא כ' הטור בשם בעל העיטור בסי' תק"ג דהא דיכול להרבות בבישול בי"ט דוקא קודם אכילה אבל לאחר אכילה אינה יכולה לבשל ולו' אוכל ממנו כזית דאין לך הערמה גדולה מזו ע"כ והכא אנו מתירים לאפות לחם עכו"ם בשביל הערמת פת לתינוק ואין לדחוק ולו' דכאן מיירי קודם אכילה דא"כ ה"ל לרב הונא לאפלוגי בהכי כמו דמפליג בין אם מקפידים בריפתא לינוקא או לא ותו דהא בגמ' פרכי' על רב הונא ממעשה דשמעון שלא בא אמש לב"המ מפני שהיה צריך לשחוט עגל לבני חיל וא"ל ר"י בן בבא שלא יפה עשה שהרי אמרה תורה לכם ולא לעכו"ם ואמאי הא חזי למיכל מיניה ולפי מה שתרצה לאוקמי מלתא דר"ה דוקא קודם אכילה לא פריך מידי מההוא דעגל דשם הי' אחר אכיל' דהרי באמש הי' ודבר זה צ"ע טובא דאין ליישבו לפי הנלע"ד והנלע"ד דודאי מצד הדין הערמה אסורה כההיא דבעל העיטור שזכרנו ותלמוד ערוך הוא שם ובלבד שלא יערים אלא דכאן שהיה חיוב עליהם מצד חוק המלכות וקשה להיפטר מזה ומ"ה בקשו עילה למצוא היתר אפי' כל דהו מה שלא מותר בלא"ה ומ"ה לא אשכח שם קושיא אלא בדבר שהיה ג"כ הכרח מצד בולש' שהיו צריכים לשחוט להם עגל ואפ"ה אר"י בן בבא יצא שכרכם בהפסדכם כו' ונ"ל קצת סיוע לזה מדשחט שמעון התימני העגל בי"ט מה ס"ד והלא לכ"ע אמרי' לכם ולא לעכו"ם אלא ודאי דמצד אונס עשה כן דבקשה החיל לחטוף כל מה שהיה להם כדאמרי' שם והוה הפסד שמחת י"ט דלא ה"ל מה לאכול וכדיעה השניה דסי' תקי"ד שמביא רמ"א דמותר להרבות בשביל זה אם חשש שיטריף הכל ה"נ כן ור"י בן בבא ס"ל כדיעה הראשונה דאסור להרבות אפי' בזה ונ"ל דבזה א"ש מאמר ר"י ב"ב שאמר יצא שכרכם בהפסד כ' פירש"י מה שנשתכרת' בממון הפסדת' במה שתענשו על חילול י"ט משמע שאין כאן לא הפסד ולא שכר באמת דיצא זה בזה. ולכאורה דבר זה תמוה הא ודאי עונש על חילול י"ט גדול מאוד בע"הב והיאך נחשב כנגדו שכר ממון אלא ודאי דבאמת אין עונש בע"הב כיון שה"ל מחמת אונס אלא כיון שאין זה היתר ברור לדידיה גיזם עליו שיהיה להם עונש ח"ו ונראה דבדרך זה אמרי' בגמ' דפליג ריב"ל מדאמר מזמנין לעכו"ם בשבת ואין מזמנין לעכו"ם בי"ט דזה מיירי בודאי מצד ההכרח קצת דאל"כ ודאי אין ראוי לאכול עם העכו"ם בפרט בשבת כדאיתא בפר"א כל האוכל עם העכו"ם כאלו אוכל שקצים אלא ודאי דמיירי מהכרח ואפ"ה אסור בי"ט ע"כ פליג ארב הונא דמתיר כיון שיש קצת הכרח ואנן ס"ל דבאמת יש לחלק בין אונס או לא ומ"ה שפיר פסקו ה"ג ורמב"ם כר"ה דס"ל דביש אונס אפי' ממון יש להתיר ע"י הערמה זו דכל חדא חזי' לתינוק אבל לא באופן אחר וההיא דאין מזמנין בי"ט שזכרו הפוסקים הוא במקום שאין אונס דהא לא הוזכר כאן דמזמנין בשבת והא דאמר הטעם משום שמא ירבה בשבילו ולא אסר מטעם אכילה עמו חדא ועוד קאמר בי"ט וכיוצא בזה מצינו בפ' ב"מ וזה א"א לו' בדברי ריב"ל שהרי אמר מזמנין לעכו"ם בשבת משמע דאיירי מאונס ובזה נחה שקטה התלונה על הרמב"ם בזה ממה שהקשו עליו וכן ראוי להורות הל' למעשה שאין לסמוך על הערמה זו דראוי לתינוק אלא דוקא בצירוף מקום שיש אונס שיבוא על ידו ביטול שמחת י"ט כנ"ל נכון וברור בס"ד: אסור לבשל כו'. דקי"ל כר"י הגלילי דממעט מלכם עכו"ם וכלבים ולא כרע"ק דאין ממעט רק עכו"ם: אבל אסור להוציא כו'. דלא התיר אלא טלטולי בעלמא אבל איסור דאורייתא לא וק"ל דהא פרכינן בגמרא הני סופלי היכי שדינן לחיותא והיינו מטעם מוקצה כמ"ש ב"י בשם הרא"ש כאן בסמוך כיון דאינם ראוים לאכילה כ"א ע"י הדחק והוצרך בגמרא לתרץ ע"י ריפתא למה לא משני כיון דאין כאן אלא איסור מוקצה שהוא דרבנן שרי כמו שהתירו כאן בטלטול שהוא ג"כ דרבנן ומי הטריחו לחלק באיסורי דרבנן וצ"ע: אם יש לו ד"א כו'. דאל"כ הא אסור כיון דאפשר למפלגי בעיסה מהו השייך לכלבים וצ"ע למה פסק דצריך שיהיה לו דבר אחר הא מסקנת הר"ן דאפי' ל"ל מותר הואיל ואפשר שתזדמן לו דבר אחר כמ"ש ב"י והקשה ב"י אפי' אית ליה נבילה אמאי שרי לאפות כל העיסה שהרי כיון שכלבים אוכלים ממנה נמצא שא"צ כול' לאדם בי"ט ותי' בשם ירושלמי דאתיא כרשב"א דאמר ממלאה אשה תנור פת מפני שהפת נאפה יפה בזמן שם תנור מלא ולפ"ז צ"ל למה לא הביא הטור דין זה דכיון שכ' הטור בסי' תק"ז דלדידן לא שייך בתנורים שלנו האי סברא ע"כ אסור בזה אבל נ"ל דאין כאן קושיא כל עיקר דכיון דאמרי' דהאי מלתא דאפשר לפייסן במידי אחרינא הוה כמו א"א להפלג בעיסה א"כ ודאי שרי דהוה הכל לצורך האדם והוי כמו בהמ' חציה של עכו"ם דמותר לשוחט' בי"ט דכ"מ בגמרא וכמדומה שהירושלמי פליג בזה אתלמודא דידן במה דמתיר בשביל ראוי לפייסן בנבילה:

הזנה אוטומטית ט"ז/אורח חיים/תקיג דהיינו לטלטל'. וזהו ממ"ש הב"י בשם המרדכי בסי' ש"ח דאין איסור בדבר המוקצה בנגיעה לחוד בלא טלטול אלא שמסיק כאן ב"י דביצה שאני כיון שהו' דבר שמתגלגל חיישי' שמא ינענעו ע"י הנגיע' ורמ"א פסק ג"כ סברא זאת בסי' רס"ה ס"ג דאסור ליגע בנר דולק כשהו' תלוי ומ"ה תמוה לי למה לא כתב כאן ג"כ לאיסור אפי' בלא טלטול ולמה נדחק להקל ולחלק בין ביצ' למנורה התלויה. אפי' באלף כו'. דהוה דשיל"מ לאחר שבת וכל שיל"מ אין לו ביטול היום ומזה הטעם אסו' גם בסעיף ב' בספק: שנתבשלה בשוגג. בכל בו כ' בזה הכל מות' חוץ מן הביצה שמניח עד למחר דהא קי"ל גיעולי בצים מותרת דמיא דביעי [בעלמ'] הוא ואין נ"ט כלל וכתב שזה הי' מעש' בלוני"ל בביצ' שנולדה בי"ט והושמ' בטפיל' שקורין פנא"דה והתירו הכל חוץ מהבצי' ע"כ וכ' ב"י ע"ז ולפי מ"ש רבינו בשם ר"ת בלאו ה"ט נמי שרי דטעמו בטל בס' עכ"ל פי' דר"ת ס"ל דלא מחמרינן בדשיל"מ רק כשהוא בעין ולא בטעמו לחוד ותמוהים דברי ב"י בזה דלטעם הכל בו אין צריך ששים לבטל דאין כאן איסור כלל ודבריו בש"ע כאן תמוהין ביותר דלמה הצריך ס' דהא הוא עצמו פסק בי"ד סי' פ"ו ס"ה האי סבר' דמיא דביעי בעלמ' אינה אוסרת כלל ודוחק לומר דמיירי כאן בביצ' נקובה דה"ל להזכיר דבר זה ותו דהא הכל בו פשיטא שמיירי באינה נקוב' וכיון דאיהו קאי על דבריו ממילא מיירי ג"כ באינה נקובה: אבל אם לבנו בו כו'. ואע"ג דבי"ד סי' ק"ב כתב דבאינו מינו לא איכפת לן בדבר שיל"מ כאן שהוא לטעמא ולחזותא הוה כמין במינו: ובלבד שלא יגע. הטעם דשמא ינענע אות': בי"ט של גליות. שא' מהם ודאי חול אבל ב' ימים של ר"ה כיומא אריכת' הם וחוק קבוע הוא מדרבנן הוקבעו תחלה משום ספק ושבת וי"ט הסמוכי' השבת וי"ט הראשון או השני שהוא ביום א' שמא קודש הוא: אפשר שתלד בלילה. ואע"פ שרובן אינן יולדת בלילה כאן אזלינן בתר המיעוט כיון שבדק אתמול והיום בשחרית ומצא ולא תלינן דיצאה רובה מאתמול וחזרה (היום) דזה לא שכיח לתלות בו בספק: אבל אם לא בדק כו'. פי' והשכים בשחרית ומצא אבל לא בדק בשחרית אלא ביום מצא אסור מס' שמא יצא היום דס' בדשיל"מ אסור בספק השוה: ואסור מדאוריי'. זהו דעת ת"ה והטעם משום הכנה שביצה שנולדה היום נגמר' מאתמול ואין שבת מכין לי"ט והוא איסור דאוריי' מדכתיב והכינו את אשר יביאו ובספק דאוריי' אזלי' לחומרא ומהרי"ו פסק דמותרין אפי' בי"ט שלאחר שבת כיון שאין משביח מקחו ומגרע אותו דבצים שנולדו היום עדיפי מאתמול כתב רש"ל דכן עיקר דאף שאין סומכין אעכו"ם מסל"ת במילי דאורייתא שאני הכא דרוב הבצים הם שנולדו כבר מכמה ימים והן רוב' דעלמ' ונהי דלא שרי' משום רובא כה"ג מאחר דמחמרי' בס' שהרי אפי' נתערב באלף כולן אסורות והטעם דלא אזלי' בתר רוב' בדשיל"מ מ"מ הא דבאלף לא בטיל הוא דרבנן מ"ה סמכי' אמסל"ת כדברי המרדכי ע"כ דברי רש"ל ועסי' תקט"ו ס"ב: ואפי' בי"ט שלאחר השבת. דלדעת ר' אפרים אסור בזה דשמא הית' מתילדה היום לא קי"ל כן דאין הכנה אלא אם נגמר' היום ע"י הכנה של אתמול ובמעי אמה לא נגמרה עד שתצא לאור העולם: ואם נולד בשבת כו'. בטור כ' זה בשם אחיו הר"י וז"ל כ' אחי הר"י שאסור בי"ט שלאחריו משום הכנ' דודאי שייך ביה הכנה דבעודו בקליפתו אינו ראוי לכלום עכ"ל נראה כוונתו דאע"ג דבאם נולדה בי"ט כ' קודם לזה דיש מתירין והגאונים אוסרים והיינו דפליגי כמאן הלכת' אי כרב דאסור משום מוקצה או כשמואל ור"י דשרי דאין כאן מוקצה כיון דמתיר עצמו בשחיטה היום מתיר גם המוקצה ה"ז הוא בנולד בי"ט אבל בנולד בשבת אסור אפי' למאן דמתיר בנולד בי"ט מ"מ כאן בי"ט שאחריו אסור מדאוריי' דאין שבת מכין לי"ט כמו בביצה שנולד' בי"ט דאסור' משום שבמעי אמה נגמרה אתמול בשבת אלא שהליד' לחוד לא עשת' שם גמר ה"נ כאן באפרוח אסור בי"ט שלאחריו משום הכנה והיינו הכנת לידה דכאן הוא הלידה לחוד גמר דשאני בביצה שהיתה ראויה ג"כ במעי אמו ראוי לאכיל' אחר שנגמר אלו היו שוחטין את התרנגולת אלא דאיסור שבת רביע עליה אבל באפרוח בעודו בקליפתו אינו ראוי לכלום ע"כ הוי הלידה גמר וע"כ אסורה מן התורה בי"ט שאחריו משום הכנה שהיא דאורייתא נמצא שיש נפקות' בפסק הר"ר יחיאל אפי' למאן דאוסר בי"ט עצמו היינו משום מוקצה או נולד שהם מדרבנן אבל בזה שרוצה לאוכלו בי"ט שאחריו וכן להיפך בנולד בי"ט שאסור בשבת שאחריו מן התורה משום הכנה אלא דלפי הנראה יש כאן חילוק בין הכנה זו להכנה דביצה דאע"ג דבתרווייהו אסירי משום הכנה מ"מ בהכנה דביצה שנולד' בי"ט דנגמרה מאתמול בשבת אסור מן התורה ובי"ט דעלמא מותר מן התור' דהא נגמר' בחול אלא משום גזירה אטו י"ט אחר השבת אבל כאן לא גזרו בי"ט דעלמ' כלל אטו י"ט שאחר השבת דבביצ' יש מקום לטעות לרואה שזה אוכל הביצה שנולד היום בי"ט דעלמא יאכל ג"כ בנולד בי"ט שאחר השבת כיון שזה וזה נולד בי"ט עכ"פ משא"כ כאן באפרוח שאם נולדה בי"ט שאחר שבת מותר באמת אפי' מדרבנן לשמואל ור"י ואפי' לרב מותר מן התורה אלא שתרצה לגזור משום נולדה בשבת שלפני י"ט גזירה זו לא מצינו כלל בדברי חכמים שאין זו גזירה שוה ביום ההולדה אלא נולד בי"ט דעלמא וכן בי"ט אחר שבת תלוי בפלוגתא ולהיש מתירין שפוסקים כשמואל ור"י מותר גם בנולד בי"ט שאחר שבת אבל נולד בשבת אסור לכ"ע מן התורה בי"ט שאחריו והב"י הקשה יש לתמוה על הר"י דהא רב דאסר בנולד בי"ט הוא משום מוקצה ולא משום הכנה ונכנס לדוחק עבור זה וכן ראיתי לרש"ל שהקשה כן ותמהני מאוד על גברי רברבי האלו שאין כאן התחלה לקושיא דרב מיירי בנולדה בי"ט עצמו דאז אין שייך הכנה דודאי י"ט מכין לעצמו בו ביום אלא משום מוקצה אסר רב משא"כ כאן בנולד בשבת לענין י"ט שאחריו דודאי יש איסור הכנה עוד הקשה ב"י דאי משום הכנה אסר רב ע"כ אסור בי"ט שאחר השבת דהא בביצה שנולדה בי"ט לא מתסר' אלא משום גזירה משום י"ט שאחר השבת וא"כ מאי אשמעי' הר"ר יחיאל כו' וכ"כ רש"ל דלדעת הרר"י שייכא גזירה זו בי"ט דעלמ' אטו י"ט שאחר שבת כמו בביצה וזה אינו כלל לפע"ד דכאן שרי לגמרי בנולדה בי"ט שאחר השבת ליש מתירין כרב ולא שייך כאן גזירה מטעם שזכרנו שאין זה גזירה שוה ומו"ח ז"ל כתב לחלק בין הכנה זו לביצה דכאן אין הכנה אלא מדרבנן וכ"ז אינו שוה לי אלא יש כאן איסור דאורייתא לד"ה דס"ל הכנה דרבה:

הזנה אוטומטית ט"ז/אורח חיים/תקיד או הקדירה. אע"ג שהיה לצורך אוכל נפש מ"מ אין כאן אלא מכשירי אוכל נפש ואין מותר אלא לר"י דדריש לכם לכל צרכיכם אבל אנן קי"ל כרבנן דדרשי הוא ולא מכשיריו כן איתא בגמ' פ"ב דביצה אלא דקשה הא בפ' א"צ אמרי' הלכה כר"י ותי' בזה דהיינו במ"ש שם הלכה ואין מורין כן ומ"ה דעת הרי"ף ורמב"ם דהיינו דיעה קמיית' דאסרו כאן אבל היש מתירין שמביא רמ"א דהיינו הרא"ש שכתב והא דאסור לכבות בשביל שלא תתעשן הקדירה היינו באפשר להצילה מעישון בלא כיבוי כגון שיסירנה מאש זה ויתננה לבשל על אש אחר ואם אין לו אש וצריך לבשל באש זה ואם לא יכבה תתעשן הקדרה מותר לכבות לצורך אוכל נפש כמו שמותר לאפות ולבשל ומיהו קשה דהיינו כרבנן ובפ' א"צ פסקי' כר"י ואפשר משום דאין מורין כן א"נ במידי דלאו אוכל נפש (ממש) החמירו טפי עכ"ל גם הר"ן כתב שחילקו בין המכשירין לפי מה שהם והקשה מו"ח ז"ל ע"ז דבאפשר להצילה אפי' ר"י מודה דאסור כמו גבי גריפת תנור בסי' תק"ז דאם אפשר לאפות בלא גריפה אסור לגרוף אפי' לר"י כדמשמע מרש"י כמ"ש שם ולפיכך דחה דברי הרא"ש אלו ולק"מ דודאי גבי גריפת התנור מותר לר"י מדאורייתא בכל גווני אפי' באפשר לאפות בלא גריפה אלא משום טלטול הטיט אסרו שם כמ"ש הרא"ש בהדיא שם דהטעם משום טלטול כמ"ש בסי' תק"ו ס"ד בדברינו ע"ש וכי כאן מותר לר"י אפי' באפשר להצילה ואין כאן איסור טלטול דאין כאן מוקצה אלא דלרבנן אסור אא"כ הוה א"א להצילה ובזה מותר גם אם לוקח העץ הדולק משם דהא העצים מותרים בטלטול בי"ט והמרדכי כ' דההיא שלא יתעשן הבית אתי דוקא כר"י אבל בשביל קדירה אפי' לרבנן שרי דהוי ממש אוכל נפש: או כדי לשמש מטתו. בגמ' דף כ"ב ב"מ אבא מר מרתא מאביי מהו לכבות את הנר מפני דבר אחר (פי' תשמיש) א"ל אפשר בבית אחר אין לו בית אחר מאי אפש' לעשות לו מחיצה (פרש"י בסדין) אין לו לעשות מחיצה אפשר לכפות עליו כלי אין לו כלי מאי א"ל אסור איתביה אין מכבין הבקעת כדי לחוס עליה ואם בשביל שלא יתעשן הבית מותר אלמא לצורך י"ט שיהנה היום שרי א"ל ההי' ר"י היא דאמר מכשירים שרי דדריש לכם לכל צרכיכם והאי נמי צרכיכם וכן תשמיש כי קאמינא אנא כרבנן פרש"י ואנא דאסרנ' כרבנן דדרשי הוא ולא מכשיריו. וק"ל מאי השיב לו תחלה אפשר בבית אחר ולא השיב לו מיד אסור כדרך כל משיב לשואל לאיזו צורך נותן לו עצה לילך לבית אחר שזהו פשיטא דמותר הליועץ נתנו לו ונראה דכיון דהלכה כר"י אלא שאין מורין כן ע"כ לא רצה לומר אסור בבירור כי באמת מותר מצד ההלכה כל שא"א בע"א ע"כ אמר אפשר בבית אחר ולא אמר ילך לבית אחר אלא ה"ק כיון שאפשר בבית אחר אסור לו בזה וכן הכוונה אח"כ במחיצה וכפיית כלי ממילא ידענו באם אין לו כל אלה דמותר ואחר ששאלו באם חסר כל אלה איך יעשה א"ל אסור פי' שלא רצה להורות בפי' שמותר אלא אסר לו אחר שכבר גילה לו שיש היתר כל שא"א בע"א ממילא יוודע לו שהי' הלכה ואין מורין כן והשתא ניחא דאמר כי קאמינא אנא לרבנן ולא אמר ואנא ס"ל כרבנן אלא ודאי דהאמירה שאמרתי לך היא אליבא דרבנן לפי שאין מורין כן כר"י ונמצא דסוגיא זו כסוגיא דאין צדין אמר ר' נחמי' הוה קאימנ' קמי' דרבא והוה קא מעבר לסכינא אפומ' דדיקול' וא"ל לחדודי קא עביד מר או להעביר שמנונית' וא"ל להעביר שמנונית וחזיתיה לדעתי' דלחדודא קעביד וקסבר הל' כר"י ואין מורין כן פירש"י דמותר כל איש לעשות אבל אין מורין כן לרבים שלא יזלזלו אף במכשירין שאפשר לעשותן בעי"ט וא"כ ה"נ נתכוין אביי לדרך זה שלא לגלות ההיתר בפי' ונראה דזה היתה דעת הרוקח שכ' ב"י בשמו דמכבין בקעת שלא יתעשן הבית שאינו יכול לישב או כדי לשמש מטתו אבל אם יכול לכפות כלי על הנר או להוציא הנר בבית אחר אין לכבות כדאמרינן בפרק י"ט עכ"ל. וקשה דהא בפ' י"ט אמר אביי בפי' אסור אלא כמ"ש דאותה תשובה לא היתה ע"פ הדין האמת דאל"כ ה"ל להשיב תיכף אסור. כתבתי זה אע"פ שש"פ כתבו לאיסור בסתם היינו דרך הוראה לרבים אע"פ שלא כ"כ בפי' מ"מ סמכו על מה שכ"כ בהשחזת הסכין וחד טעמא הוא לר"י אלא שהרמב"ן חילק ביניהם כמבואר בב"י וכן ראיתי לרש"ל בפ"ב דדברי אביי הם דרך אין מורין כן ודקדק ג"כ לישנא דאביי דלא אמר ואנא ס"ל כרבנן כמ"ש ונ"מ דאי עבד חד להיתר בענין שאין לו מחיצה ולא כפית כלי אין עליו חטא דהא גם רבא ואביי בפ' א"צ גבי סכין עשו היתר שלא מורין כן ומ"ש מהר"ם במרדכי פ' כירה לעשות מחיצה דוקא קודם שבת בפני ספרים כדי שיעשה צרכיו בשבת חומרא היא לכתחלה ובמ"ש ניחא מה דקי"ל במ"ש אביי אפשר לעשות מחיצה דהא מבואר בסי' שט"ו שאסור לעשות מחיצה בשבת כדי לשמש מטתו ואי ס"ד לומר דכאן אסור מן הדין בשביל תשמיש ה"ל י"ט בשבת וא"כ למה התיר אביי בעשיית מחיצה כאן אבל למה דפרישי' ניחא דמן הדין מותר לכבות כדי לשמש אלא שאין מורין כן וא"כ אין תועלת גמור בעשיית המחיצה וה"ל כעשיית מחיצה לצניעות בעלמא דמותר כדאי' בסי' שט"ו כנלע"ד בזה ג"כ כפית כלי מותר בשביל תשמיש כמ"ש בסי' רע"ז בסופו ע"ש: אסור לכבות משום הפסד. נרא' פשוט דבמקו' חשש סכנה בין העכו"ם דאז מותר דהא אפילו בשבת מותר בזה כמ"ש סי' של"ד: כדי להרחיק השמן. זה מיירי שישאר כך ולא יחזור ויטה אליו השמן נ"ל מזה באם מטה וממשיך השמן קצת מן הפתילה כדי שיוכלו לאחוז בפתיל' ולהוציאה קצת טפי ממה שהית' תחל' חוץ לשמן ואח"כ יחזור ויטה השמן אליה וזה כדי שתדלק יפה מותר ולא אמרי' שבשעה שמשך השמן מתחלה ה"ל מכבה [ואינו] דומה לפתילה שזכרו אח"כ דלא מהני מה שנותנה לנר אחר דשאני התם שלקח כל הפתילה מנר זה הוא מכבה בוודאי משא"כ כאן שאינו ממשיך כל השמן אלא מרחיקו קצת וחוזר ומקרבו דאפי' לא היה מקרבו לא היה מתכבה כשיגיע למקו' השמן ואדרב' זה מתכוון שיבעיר אח"כ טפי ושרי כנ"ל: שהרי כשמוציא' מיד מכבה בטור סיים ומה מועיל שידליקנה אח"כ וצ"ע מ"ש ממ"ש בסי' תק"ב דמותר ליקח עץ הדולק מצד זה של מדורה ולהניחה לצד אחר ולא אמרי' שמיד הוא מכבה כמו כאן וא"ל דהתם שאני במדורה א' דהא כ' שם הטע' הואיל ואין מכוין לכיבוי וא"כ ה"נ נימא הכי בפתילה שמוציאה כדי להניחה באש אחר ומה לי במדורה זו עצמה מקצה לקצה או מדורה אחרת סמוכ' לה וכמדומה דמאן דס"ל שם לקולא ה"נ כאן בפתילה וצ"ע על רמ"א וכן רש"ל דפסקו לתרווייהו בא' לקולא ובא' לחומרא: נר של שעו'. סעיף זה הוא דעת הרא"ש והטו' דס"ל דגרם מהירות כיבוי אינו מותר אלא באם הגורם דבר חוצה להנר דהיינו כמ"ש כאן שמניח סביבו דבר המעכב ההבערה אבל לא ימעט ההבערה במה שלוקח מגופו שום חלק דזה הוה מכבה והוכיח הרא"ש דבר זה דאי תימ' דגם בזה מותר קשה ממ"ש בשפופרת ע"פ הנר דאסור דלמא אתי לאסתפוקי ממנו והיינו מפני שימהר הכיבוי אח"כ שאינו מכחיש אור הנר כלל עכשיו שהרי הנר לעולם מלא שמן כי מהשפופרת מטפטף תמיד לאור הנר אף אם יסתפק מעט משמן שבשפופרת אינו מכחיש מאור הנר אלא הטעם משום דגרם מהר כיבוי בזה דהשמן והפתילה שניהם גורמים הדליקה והממעט מא' מהם ממהר כיבוי ואסור אפי' לרבנן דר"י דמתירים לעשות מחיצה בכלים אפי' מלאים אפי' חדשים ואפשר שיתבקעו ויכבו הדליקה מ"מ כאן אסור מ"ה אסור בנר של שעוה כי אם להשים סביבו אבל לא לחתוך ממנו כלל אפי' ע"י אור וע"כ כ' הטור והש"ע כאן שרוצה להדליקו דאלו דלק כבר אסור לקצרו דהוי מכבה ומו"ח ז"ל הקשה דאם הוא אינו דולק עדיין למה כתבו להשים סביביו דוק' הא אפי' לחתוך ממנו שרי דאין כאן גרם כיבוי ואין זה קושיא דבסכין פשיטא שאסור לחתוך בכל גווני כמ"ש במתני' חותכה באור בפי שתי נרות אלא ע"י אור צריך לחתוך ממנו וזה אינו רוצה בכך כי הוא רוצה שישאר לו חתיכה נר להדליק פעם אחרת ואם ידליק אותו באור יצטרך להדליק כולו ולא ישאר ממנו מאומה ע"כ אין לו תקנה כי אם קודם ההדלק' לשום סביבו דבר המעכב האור וזה פשוט והיש מתירין הם התו' סבירא להו דאין איסור אלא אם מכחיש תכף מאור הנר כההיא דמסתפק מן השמן או מטה השמן ומרחיקו מהפתילה אבל אם אינו מכחיש עכשיו האור אלא שימהר כיבוי אח"כ מותר אפי' אם לוקח קצת מגוף שלו וראוי לתרץ בדעת התוס' מ"ש הרא"ש מאיסור דשפופרת על פי הנר נ"ל די"ל כיון שבאם מסתפק מהשמן שבנר לכ"ע אסיר כיון שבשעת לקיחתו מכחיש מאור הנר ע"כ אסרו גם בשמן שבשפופרת דשמא יסתפק ממנו ועי"ז יבואו להסתפק גם משמן שבנר דמה הפרש בין סיפוק זה לזה כנ"ל ורש"ל תי' דבשפופרת אסור דשמא יסתפק מכל השמן והוא דחוק לפע"ד ונלע"ד דאם רוצ' להטות הנר של שעוה האש למטה קצת כדי שיתיך השעוה ויחזירנו למעלה וכן יעשה פעמים הרבה כדי שבמהרה ישרף כל הנר וכן בנר של חלב מותר אפי' לדעת הרא"ש אע"פ שגרם הכיבוי ע"י גוף הנר מ"מ מותר דע"י הטיה זו הוא מבעיר טפי ודמי למרבה בפתילות שנזכר בסמוך בהג"ה: כ' המרדכי פ' כל כתבי שיש מתירים בי"ט לתת סכין או דבר הניטל בי"ט על נר של שעוה שלא במקום הדלקתה שאין כאן אלא גרם כיבוי אבל רבינו יואל פי' דאפי' בי"ט לא שרי גרם כיבוי אלא במקום היזק דוקא עכ"ל. כ' רש"ל פ"ב דשרי לתחוב נר הדולק בבה"כ בחול כדי שלא ישרף יותר ממה שיוצא לחוץ ואף שהמרדכי כ' שרבינו יואל כ' שאף כה"ג לא שרינן אלא במקום היזק לא נהירא דדוק' בגרם כיבוי ממש שכבה אש הדולק כבר דומיא דפלוגתא דר"י ורבנן בפ' כל כתבי אבל מה שאינו מכבה ממש אלא כשמגיע לשם אין לו עוד יותר במה לישרף וכלה מאליו שרי לכתחלה כדברי התו' כו' אכן להתיר לכתחל' לא יראה בעיני נגד דברי הרא"ש מאחר שממעט גוף השעוה שהוא דולק אבל ליקח חתיכת חלב מהנר כשהוא דולק שרי אפי' לכתחלה ואפי' להרא"ש עכ"ל ובהג"א פ"ב כתב שיש ליזהר מליקח חתיכת חלב אפי' רחוק מפתילה אסור וזה דלא כדברי רש"ל שהם ע"פ המרדכי פ"ב אבל העיקר נראה כרש"ל שהרי מצינו שמות' ליקח עץ שלא אחז בו האור כמ"ש סי' תק"ב ס"ד ולעד"נ דתחיבת הנר בחול שרי ג"כ להרא"ש דע"כ לא אסר אלא כשממעט השמן וכן השעוה אבל כאן אינו ממעט אלא ע"י שתוחבו בחול אינו יכול להדליק מחמת שהחול נופל עליו זהו ממש כענין שכתב הטור שמותר להשים סביב הנר איזה דבר כדי שיגרום הכיבוי ה"נ בהך תחיבה בחול אבל להשים תחיבת הנר למטה תוך המים זה נראה לאיסור דהוי כיבוי ממש וגרע טפי מכלים חדשים עם מים דקי"ל כרבנן דשרי ואפ"ה אסר רבינו יואל שלא במקום היזק כ"ש בזה מכל מקום נראה דבצורך קצת אף שאינו צורך גדול יש להקל אפי' במים כי לא מצינו חבר לר"י בזה כנ"ל: ושיורי שמן ופתילה כו'. עמ"ש בסי' תק"א ס"ו: אבל של בה"כ כו'. רש"ל כ' דאפי' בביתו אם מדליק לכבוד י"ט אפי' כבר בירך על נרות של י"ט לא מקרי בטילה אא"כ עושה כדי להראות עשרו ע"כ ול"נ דגם זה לא מקרי בטיל' כיון שמכוין להראות עשרו בזה היום ודאי נתכוין לכבוד היום. וכתוב בטור שבכל שעה אפי' ביום יש מצוה בהדלקת נירות בבה"כ: אין חותכין הפתילה. דקא מתקן מנא ואם נותן ב' ראשיה בפי שתי נרות כו' אז לא מוכח דהוה מתקן מנא אלא להדלקה קא מכוין כן פירש"י: והוא שצריך לשתיהן. כתב רש"ל בפ' המביא. וז"ל א"כ עיקר ההיתר תלוי בזה ה"ה נמי דשרי לחתוך הנר של שעוה באור כדי להדליק שניהם כא' אבל נר שהוא דולק אסור לחתוך אפי' באור כדי לנתק חלק הא' ממנו שלא ידלק בצד הב' וכמ"ש בפ' י"ט סי' כ"ח עכ"ל ולא הבנתי דבריו דהיאך יחתוך ע"י האור ולא ידלק החלק השני והיאך אפשר זה אם לא שיכבה החלק השני אחר שידליק שם כדי לחלקם. ואם אפשר לחלקם ע"י האור בלא הדלק' פשיטא דאסור כמו בסכין. ומ"ש ראייה מפ' י"ט סי' כ"ח שם לא הוזכר אלא מענין רוצה לחתוך באור כדי למהר הכבוי שהוא ס"ל דזה אסור לדעת הרא"ש מפני שממעט גוף השעוה אבל לא נלע"ד כן דע"כ לא הוצרכנו כאן שצריך לשניהם אלא כדי שלא יהא נראה כמתקן מנא שהרי הפתילה לא הודלקה עדיין שעוש' אותה לכלי עכשיו. אבל אם הוא רוצה להדליק נר שעוה שדולק כבר ומכוין שישרף הנר במהרה אפי' להרא"ש דלעיל ס"ג אין איסור דזה הוה כמרבה פתילות שיבעי' במהר' שזכר רמ"א ס"ב דמותר דמה לי שמוסיף הבערה ע"י פתילה אחרת או ע"י אותה פתיל' עצמה בנר של שעוה ולא פליג הרא"ש על התו' לעיל אלא באם הוא ממעט בלא הדלקה. וא"ל מהג"א פ"ב שכ' וז"ל אבל אם חתיכה קטנה בנר דולק ונוטל א' מן החתיכות מן הרחוקות מהפתיל' אין נראה שיהא חייב ומיהו לכתחל' אסור לעשות אפי' בי"ט וכן לחתוך מן הנר של שעוה בשעה שהוא דולק עכ"ל משמע אפי' ע"י אור אסור דנרא' דלא קי"ל כהג"ה זו דהא רש"ל עצמו התיר ליקח חתיכ' חלב כמ"ש בשמו בס"ג ה"נ בהאי מלתא דלא ידלק הנר של שעוה בקצה הא' דהוא לא ס"ל כהר"ן דמותר להרבות בפתילות שזכר רמ"א אבל אין קי"ל כוותי'. ורש"ל עצמו הבי' ג"כ להך דמרבה בפתילות דמותר וטעם דכול' הדלק' היא ה"נ בהך דמבעיר אותה בקצ' האחד כנלע"ד להקל כיון שהתו' כתבולהדיא דמותר בקנדלי"א של שעוה לחתוך ע"י האור והרא"ש לאהביא זה לאיסור במחלוקתו אלא נקט איסור ליקח מגופו של הנר: שאין בה נר' דולק. דאל"כ ה"ל כמסתפק מהשמן וחייב משום מכב': מותר להסיר הפחם. בגמ' אמרי' מוחטין את הפתיל' בי"ט מאי מוחטין לעדויי חושכא פירש"י כשהי' נעשית פחם בראשה מעבירה וכ' הרא"ש מסיר ראש הפתילה שנשרף ונעשה פחם ומחשיך האור אע"פ שמפילו לארץ והוא כבה מותר כמו שהוא מותר להדליק הנר להשתמש לאורו כך מותר לכבות מה שמונע הדלקת הנר והרמב"ם אוסר להסירו בכלי ואפשר דחשיב ליה תיקון כלי ולא מסתבר דאין כאן תיקון כלי גם מדאמר מוחטין סתם משמע בכל ענין מותר עכ"ל וכ' ב"י מדברי רש"י והרא"ש נראה שאין מותר להעביר אלא ראש הפתיל' שהוא עשוי פחם אבל לחתוך גוף הפתיל' לא עכ"ל כלל הטעם דמה שנעשה פחם הוא מעכב את האור זהו דוקא מותר שאין כאן תיקון כלל אלא מסיר דבר המקלקל והוה כאילו היה דבר אחר דבוק בנר דהא אין הפחם דולק כלל אבל לחתוך ראש הפתיל' מה שלא נעשה פחם זה נקרא תיקון כלי עצמו שהרי הוא ג"כ דולק אלא שאין מבהיק כ"כ בראשו וע"כ התיר הרא"ש להסיר הפחם אפי' ע"י כלי כיון שאין כאן תיקון כלי ופסק כאן כרמב"ם ולשון הש"ע כאן אינו מובן שהתחיל בפחם וסיים בראש הפתילה והו"ל לכתוב אבל לא ביד וצ"ל דאזיל לטעמיה בפי' דברי הרמב"ם שכתב וז"ל ואינו חותך ראש הפתילה בכלי אבל נופץ ראשה בידו עכ"ל וכתב ב"י ולא כתב אבל חותך ראשה בידו כדקאמר ברישא משמע דה"ק אינו חותך ראש הפתילה כלומר גוף הפתילה ואפי' בידו מפני שהוא דבר שדרכו לעשות בכלי והוה מתקן מנא אבל נופץ ראשה בידו כלומר מעביר פחם שבראשה אפי' במחט מפני שדרכו להעבירו בידו עכ"ל וא"כ גם כאן לא נתכוין לחלק אלא בין הפחם לגוף הפתילה וברישא מותר אפי' בכלי ובסיפא אסור אפי' בידו ובכלי דנקט פי' שדרכו בכלי ולעד"נ שזה פי' דחוק מאוד ברמב"ם אלא פי' דבריו כך הם דהוא ס"ל ודאי דאין היתר אלא בפחם לחוד אבל לא בפתילה וע"כ חילק בפחם עצמו בין יד לכלי וכשהוא חותך בכלי א"א לצמצם שלא יחתוך מגוף הפתילה מה שלא נעשה פחם עמו וזה אסור משא"כ אם הוא מנפץ הפחם ביד אז ודאי לא יגע בגוף הפתילה כי הניפוץ הוא שמניח אצבעו עליהם ומטה אותה לצד הארץ והיא נופלת כי אין לה דבוק עם הפתילה וכמ"ש לשון ניפוץ במליחת הבשר בי"ד שהוא מנענע הבשר ה"נ מנענע באצבעו את הפחם והוא נופל מאליו אבל אם רוצה ליקח הפחם בין שני אצבעותיו ודאי אסור כי אז קרוב הדבר מאוד שלא יצמצם ליקח הפחם לחוד בלא מעט מהפתילה ע"כ לא אמר בסיפא אבל חותך ראשה בידו דהוה משמע שהוא עושה ע"י חתיכה בין אצבעותיו וזה אסור וברישא דנקט ואינו חותך ראש הפתילה בכלי רבותא קא משמע לן דע"י כלי אפשר לצמצם יותר לחלק הפחם מהפתילה כי הוא דבר דק משא"כ בין אצבעותיו שהם גסים ונתפש בקלות גם מהפתילה וקמ"ל ברישא דאפ"ה אסור ואין היתר אלא נפוץ ביד ולא חיתוך כל זה פי' יפה מאוד בדברי הרמב"ם בס"ד. והעולה מזה גם למעשה בנר של חלב או שעוה דאין היתר כלל לחתוך הפחם שעל הנר בין אצבעות או ע"י הכלי של מספריים השייך לזה וגם ניפוץ לא שייך כאן כי אינו שייך אלא בפתילה שמדלקת בתוך השמן שידוע הוא שבראשה נעשה פחם וכשנוגעין בו הוא נפרד ונופל לארץ וזה אינו שייך בשל חלב או שעוה אלא דמ"מ יש קצת תועלת במה שמטה את ראש הפתליה באצבעו שידלוק שפיר טפי וכ"כ מו"ח ז"ל לחלק בין נופץ למסיר בין אצבעותיו ורש"ל כתב במסקנא שאין להכניס ראשו בספק אב מלאכה והאידנא העולם נזהרים שלא למחוט בי"ט כל עיקר ואין להקל בפניהם שמא יבואו למחוט בכלי שהוא אב מלאכה עכ"ל ולדידיה מותר מן הדין לחתוך הפחם אפי' בין אצבעותיו אבל למ"ש יש בזה איסור גמור ומ"מ נראה שאין להחמיר מלהטות באצבעו ראש הפתילה קצת כדי שתבעיר יפה כדרך הניפוץ שזכרנו בשמן ומזה ילמדו הרואים שיש איסור למחוט הנר אפי' בין אצבעותיו כיון שרואין שזה אינו מוחט כדרכו אלא מטהו לחוד כנלע"ד נכון. כתבו התוס' פ"ב יש למחות ביד הנשים שלא יכסו האש בי"ט אכן האגודה כתב לכסות האש בעפר בלילה כדי שימצאו למחר בי"ט וכתב רש"ל וכן נראה להקל דדבר שאין מתכוין הוא וכ"ש למאי דקי"ל כר"ש דכל כיבוי הוי מלאכה שאין צריך לגופה כו':

הזנה אוטומטית ט"ז/אורח חיים/תקטו עכו"ם שהביא דורון כו'. נביא תחלת הסוגיא בקיצור עם פרש"י ור"ת ודינים המסתעפים מהם בפ' אין צדין אר"פ הלכתא עכו"ם שהביא דורון לישראל בי"ט אם יש במינו במחובר אסור ולערב אסור בכדי שיעשו ופרש"י משום מוקצ' דאפי' ר"ש מודה בגרוגרו' וצמוקי' ומחובר דמי לזה מדלא לקטן מאתמול אקצינהו מדעתיה ולא תחלוק במחובר בין שלו לשל עכו"ם ולערב בכ"ש כדי שלא יהנה ממלאכת י"ט והא דאמר לערב בכ"ש ואח"כ מותר היינו אפי' לערב ראשון נמי מותר ממ"נ אם הלילה חול הרי המתין בכ"ש ואם קודש הוא נמצא שנלקטו בחול וכתבו התו' בפ' בכל מערבין דכדי שיעשו לרש"י א"צ להמתין כדי שילך ויצוד ויבא ויתלוש ויביא אלא שיעור תלישה כרגע א' קטן דאז לא יהנה ממלאכת י"ט וכ"כ הטור לרש"י אבל הב"י הביא בשם הר"ן ורשב"א לרש"י דגם ההבאה בכלל. עוד כתבו שם דגם לרש"י באם עשה העכו"ם בשביל עכו"ם א"צ לערב בכדי שיעשו אלא מותר לערב מיד וזה דלא כמשמעו' הרא"ש וטור דלרש"י אין חילוק ור"ת הקשה על רש"י דפי' משום דלא יהנה ממלאכת י"ט מהא דתנן המבשל בשב' בשוגג יאכל ואמאי הא נהנה ממלאכת שבת ואפ"ה שרי כ"ש כשהעכו"ם עושה המלאכה לעצמו מעצמו דשרי וע"כ פי' ר"ת הטעם דצריך בב"ש הוא משום גזירה שמא יאמר לעכו"ם להביא לו בי"ט כדי שיאכל בערב מיד וא"כ צריך להמתין גם בערב שני משום שלא יאמר להביא לו ביום א' על י"ט שני ואם עוש' בשביל עכו"ם מותר לערב מיד וכן בדבר הניצוד מאליו דלא שייך שמא יאמר לו להביא וכ' הרא"ש שני חילוקים בין רש"י לר"ת לענין כ"ש באם עושה העכו"ם בשביל ישראל זה בשבת אם יש איסור לישראל אחר צריך כ"ש דלרש"י אסור דהא נהנה ממלאכת שבת וכ"כ סמ"ג ולר"ת שרי דאין אדם חוטא ולא לו לומר שיביא בי"ט בשביל אחר עוד יש חילוק במבשל לישראל בשוגג דלרש"י צריך כ"ש ולר"ת א"צ דלא חיישי' שיאמר לעכו"ם לבשל בשבת נמצא לענין כ"ש יש ב' קולות לר"ת ולענין י"ט שני עצמו יש חומרא לר"ת דמה שהביא עכו"ם בי"ט א' בשביל ישראל אסור עד לערב י"ט שני בכ"ש ולרש"י מותר לערב יום א' בכ"ש ואיני כדאי להכריע מ"מ אמרתי מה שהוקשו לי לפיר"ת דלא מצינו גזירה אלא משום איסור דאורייתא אבל לא גזירה לגזירה אם לא מקומות שאמרו כולה חדא גזירה היא דהיינו בשעה שגזרו גזירה הראשונה כללו עמה אף גזירה שניה ואם כן כאן שהאיסור של אמירה לעכו"ם שיביא בי"ט היא שבות דכל אמירה לעכו"ם שבות ולמה יאסר ביום א' לערב כ"ש וכ"ש כל יום הב' כיון דמן התורה אין איסור כלל אבל לרש"י ניחא דצריך כ"ש משום שלא יהנה כו' וכדי לתרץ קושית ר"ת על רש"י נלע"ד בצירוף לתרץ מ"ש הר"ן על פירוש רש"י שפירש משום מוקצה אסור בי"ט ואחר י"ט לערב בכ"ש משום שלא יהנה כו' אמאי לא יספיק טעם שלא יהנה גם בי"ט עצמו ול"ל טעם מוקצה. וא"ל דלישראל אחר היה מותר כמו בעכו"ם שהדליק נר בשביל ישראל או עשה כבש אבל במחובר כאן אסור אפי' לאחר משום מוקצה זה אינו דהא לרש"י גם בנר אסור לכל ישראל אם הדליק בשביל א' וע"כ צ"ל דצריך לטעם מוקצה דאפי' ליקט עכו"ם לצורך עצמו בי"ט שאסור לישראל ביומו כ"ה דברי הר"ן. ורש"ל תירץ דצריך טעם מוקצה לאסור אפי' טלטול לעד"ן דרש"י שכתב שלא יהנה ממלאכת י"ט הוא עצמו שייך לטעם מוקצה דודאי כל מלאכה שעושה העכו"ם בשביל עצמו או ישראל בשוגג אין שייך ע"ז מלאכת י"ט כיון שאין איסור בשעת עשיית המלאכה אלא משום מוקצה נגעו בה בי"ט וכל מוקצה ביום צריך הישראל להמתין קצת בערב ולהכין לו שיוכל לאכול הדבר ההוא וכאן שהעכו"ם הכין בשביל ישראל כשיאכלנו ישראל תיכף בערב בלי שום הכנה ותלישת המחובר ירויח בזה ע"י העכו"ם שהכין בשבילו בי"ט וז"ל רש"י שלא יהנה ממלאכת י"ט אינו ר"ל מצד המלאכה עצמה אלא שע"י המלאכה של עכו"ם יהנה במה שהוא מוכן לפניו מה שהיה לו מוקצה ביום וזה אסור גם בנר שהדליק עכו"ם בשביל ישראל אפי' אחר השבת עד כדי שיוכל הישראל להדליק הנר כיון שהעכו"ם מכוין להנאת ישראל שיהיה מוכן לפניו אין ליהנות מאותה הכנה כלל דהא מכוין העכו"ם שיהא היתר לישראל על ידו במקום שאסור לו וכן נמי בעכו"ם המבשל בשבת להנאת ישראל אסור לכל בכ"ש וזה אין שייך בישראל המבשל בשוגג דהא אין מכוין להתיר שום איסור עי"ז א"כ מתורץ קושיית ר"ת וקושית הר"ן לרש"י לפע"ד. ויש עוד מחלוקת אליבא דר"ת שזכרנו דהרא"ש וטור כתבו הקול' שזכרתי לענין ישראל אחר דמותר לר"ת וסמ"ק כתב דאפי' לר"ת אסור לכל ישראל אפילו בי"ט שני אם הובאו בי"ט א' כמ"ש ב"י. ולענין הלכה פסק ב"י כדעת רש"י דכן ס"ל לרמב"ם והרשב"א והרי"ף והראב"ד ורמ"א הביא דעת ר"ת בשם יש מחמירין ומ"ש עד מוצאי י"ט שני היינו בכ"ש כ"כ הטור בפי'. והכריע רמ"א בשם ת"ה להקל במקום הצורך לאורחים דוקא אבל שלא לצורך אורחים אסור לאחרים כדי לחוש לסברת סמ"ק אליבא דר"ת. נמצא דפסק כר"ת אלא דנראה להקל דהיינו במה שמחמיר בי"ט שני אבל התרי קולות שמיקל ר"ת לענין כ"ש בשבת שזכרנו יש לנהוג כרש"י דמחמיר אף לאחרים בכ"ש כמ"ש וכן בעכו"ם המבשלבשבת לצורך ישראל שצריך כ"ש אחר השבת וכן מסקנת רש"ל להחמיר כחומרת שני פירושים דהיינו כ"ש בעי' בכל גווני שאסור בו ביום אפי' לאחרים ובי"ט ב' אסור ג"כ לו אבל לאחרים שרי בי"ט ב' אפי' שלא במקום אורחי' דלא כסמ"ק וכ"פ הלכ' למעש': אינו צורך י"ט לצורך אורחים כו'. ז"ל ת"ה סי' ע"ח שהורה א' מהגדולים כדברי סמ"ק אמנם אם יש בדבר צורך כגון שזימן אורחים נכבדים וקבעי להו הנך דורון נראה דיש לסמוך ע"ד האשר"י דכ' אפי' לפר"י (פי' דס"ל כר"ת) שרי לישראל אחר דליכא למגזר בכה"ג ולכך נראה להתיר הואיל ולפרש"י שרי אפי' לאותו שהובא בשבילו והקשה ב"י ע"ז דמשמע שאורחים דין ישראל אחר יש להם וזה הפך ממ"ש בפ' בכל מערבין דכל דאתי לדבי ריש גלותא אדעתא דכולי רבנן קאתי ותי' ב"י דאורחים שאני שאינם תדירים על שלחן זה כמו רבנן דשכיחי תדיר אצל ריש גלות' וקשה דא"כ היה לו לת"ה לחלק בכך ורש"ל הפריז על המדה נגד הב"י לומר שטעה בקושיא זו דת"ה לא מיירי באותו שהובא בשבילו שהוא זימן אחרים דאלו פשיטא כמוהו אלא מיירי באחד שזימן אורחי' לביתו דנהי דאסור לו מכח חומרא דסמ"ק מ"מ משום כבוד אורחי' ראוי להתיר לו ואני או' מאן דמותיב שפיר מותיב דבודאי אין הת"ה מיירי מאחר שמזמין אורחים דאם אתה או' שאותו אחר חש לחומר' דסמ"ק אליב' דר"ת למה יחוש אותו האורח לזה וכי בשביל שהוא נכבד יהי' מותר לו מה שאין מותר לאינו נכבד. ותו דא"כ הל"ל ואם הישראל האחר הוא נכבד מותר לו אלא דזה הפי' אין לו רגלים והענין כפשוטו דהא דאסרי לרבנן דבי ר"ג היינו אם האיסור על הר"ג עצמו ברור בלי ספק כההיא דהביאו לו ח"ל משא"כ בהך חשש דמחובר שהובא בי"ט א' דבי"ט ב' מותר לרש"י אפי' לעצמו אלא לר"ת אסור לעצמו ולהסמ"ק אפי' לאחרים לר"ת נוכל לסמוך להתיר לבע"ה הזה לתת לאחרים אפי' סמוכים על שלחנו כיון שאין האיסור ברור אפי' לו וכ"מ הל' של ת"ה שאמר לכך נראה להתיר הואיל לפרש"י שרי אפי' לאותו ישראל כו' משמע שלענין האורחים הכריע ת"ה דלא כר"ת אליב' דסמ"ק ואמרי' תרי קולות הא' דלאחר שרי דלא כסמ"ק השני' שהוא אורח הוא נקרא אחר אף שהוא בביתו של זה הואיל דאף לעצמו אין האיסור ברור ובזה מיושב יתור לשון ת"ה שכ' יש לסמוך ע"ד האשר"י כו' ולכך נראה להתיר כו' דזה כפל לשון אלא ודאי כמ"ש דמתחלה אמר נגד הסמ"ק אליבא דר"ת ואח"כ אמר שנראה להתיר אפי' באורחים הסמוכים ע"ז שאסור לו גם ל' רמ"א נראה כן שכתב לצורך אורחים ובכה"ג דאז נוהגים להקל לצורך אחרים דלשונו סותר זא"ז דמדאמר ובכה"ג משמע אפי' לא לצורך אורחים אלא לעצמו ג"כ מותר במקום לצורך גדול ואח"כ אמר דנוהגין להקל לצורך אחרים אלא נראה כוונתו דתרי גווני אורחים קאמר דהיינו הן חוץ לביתו בין בביתו וכמ"ש אבל יותר נ"ל דאפי' לו מותר כשיש צורך גדול ודוחק באכילה. וע"ז אמר וכה"ג. ומה שסיים דאז נוהגים להקל לאחרים קאי אחלוקה האחר דמקילים בהם כי הם נחשבים לאחרים. והיינו כיון דלרש"י מותר גמור הוא ורוב הגדולים ס"ל כוותיה וכ"מ סידור ל' רמ"א שבא להכריע בין הדיעה הראשונה שהוא רש"י ובין יש מחמירים שהוא ר"ת דיש להקל כרש"י במקום לצורך גדול. ואי לא בא להכריע רק כדעת ר"ת נגד הסמ"ק ה"ל תחלה להביא שיש מחמירין אפי' לאחרים אלא שנהגו להקל בזה לצורך אורחים אלא ודאי דעל רש"י ור"ת קאי. ונ"ל דעכ"פ גם לר"ת שרי לטלטל בי"ט שני אפי' הוא עצמו דאין כאן איסור מוקצה אלא דאסור מצד גזירה שמא יאמר די בזה לאיסור אכילה וממילא יזהר מן האמירה ואפי' את"ל דר"ת מחמיר אפי' בטלטול בי"ט שני מ"מ להלכה שפיר ושפיר נסמוך ע"ז ויכול אפי' הוא לטלטל הדורון בליל א' אחר כדי שיעשו כמו שכ' אח"ז בסעיף זה כנלע"ד: אסור לאוכלו כו'. דמוקצה הוא כיון שהם במחובר בעי"ט ב"ה ומ"ש לערב מותר מיד במוצאי י"ט פי' במוצאי י"ט הראשון של גליות ואין שייך כאן כדי שיעשו כיון שלקטן העכו"ם לצורך עצמו או ניצוד מאליו ואין זה לד"ה: אפי' אם הוא ספק כו'. בכלל זה ג"כ אם יש ספק אם הביאם לצורך עצמו או לצורך ישראל לענין כ"ש וכן לאסור אפי' בי"ט שני לדעת ר"ת אזלינן לחומרא בכל הספיקות והטעם יתבאר בס"ז. ומ"ש הטור כאן ואפי' ספק נלקטו היום אסורין פי' בו ביום וקאי על ריש הסי' שאוסר בודאי ואמר כאן דגם בספק יש איסור אא"כ נראה וניכר שנלקטו אתמול ולערב מותר אפי' בספק וא"צ כ"ש וסמך על מ"ש בסי' שכ"ה דבר זה ובחנם הקשה מו"ח ז"ל דברי הטור אהדדי: עכו"ם מסל"ת. הטעם בזה לפי שהוא אינו משביח אדרב' מגרע כי יותר טובים הניצודים היום והך מסל"ת היינו שאין העכו"ם יודע שאסור לישראל מה שניצוד היום דאם לא כן אסור כמו בחוטי קנבוס בי"ד סי' ש"ב שאין העכו"ם נאמן במסל"ת: יש מתירים לאוכלם בשבת. דלא אמרי' הכנה משני ימים כ"א מיום א': יש להחמיר בשבת. כ' רש"ל וא"צ כ"ש אבל אם הובא ביום ו' צריך במ"ש כ"ש: אבל דבר שצריך הכין. פי' כגון דגים שצריכים בישול ובשבת אסור לבשלם ובי"ט שני נמי א"א לבשלם שהרי מוקצין הם ואסורים אפי' לישראל אחר לדעת הסמ"ק אליבא דר"ת כ"כ ת"ה משמע שלא כ"כ להלכה אלא לדעת סמ"ק ודברי רמ"א תמוהין בהעתק זה והא אנן לא תפסי' חומר' דסמ"ק וכמו שסיים כאן הוא עצמו דלצורך אורחים וכיוצ' בזה מותר וא"כ אין כאן מוקצה לגמרי בי"ט השני של גליות ואין כאן איסור טלטול וע"כ נראה דאין איסור שיבשלם בי"ט שני כדי לאוכלם בשבת וכ"ש לדעת רש"ל שמתיר בכל גווני לאדם אחר בי"ט שני ואין כאן איסור מוקצה כלל וכדאמרי' בהדיא אח"ז בסעיף זה לענין ח"ל ואפי' להכרעת רמ"א שתרצ' לפרש שאין היתר לאחר אלא לאורחים מ"מ הא קי"ל דאמרי' הואיל ואי מקלעי להו אורחים כמ"ש ב"י ססי' תקי"ב: למי שהובאו בשבילו. פרש"י לא שמעתי טעם מקובל בדבר דאי משום מוקצה אמאי מותר לאחר ואי משום שנעשה איסור בשבילו א"כ לישראל אחר נמי אסור דעכו"ם שהדליק נר בשביל ישראל לא חילקו בין זה לחבירו וי"ל דגבי איסור תחומין דרבנן לא אחמור כולי האי ודי אם אסרוהו ע"ז עכ"ל: אבל מותר לטלטלן. כתב הרא"ש הטעם דכיון דשרי לישראל אחר באכיל' אין לו דין מוקצה ליאסר בטלטול: בתוך ד' אמות. שחפצי עכו"ם קונין שביתה וכיון שיצא ח"ל אין להם אנא ד"א ומוקף לדיר' כל העיר כד"א והאי איסור הוצאה חוץ לד"א הוא אפי' הביאו בשביל עכו"ם כ"כ הרא"ש פ' מי שהוציאוהו וא"כ אותן שלא הובאו בשבילם יש עכ"פ איסור הוצאה חוץ לד' אמות ממקום שהובאו לשם והעולם אינם נזהרים בזה מחסרון ידיעה והיינו במקום שאין שם עירוב: ולערב י"ט ראשון. בזה אפי' יש מחמירין דסעיף א' שהוא ר"ת מודה דמותר לערב הראשון דבתחומין הקילו ומ"ה כ' רמ"א אחר זה אפי' לדידן דמחמירין בשאר דברים כו' פי' בדבר שיש במינו במחובר: אם הוא ספק כו'. בגמ' שמואל אומר חיישינן שמא חוץ לחומה לנו רש"י פי' לקולא דתלינן שהיו בין השמשות תוך התחום. ולפ"ד כל היכא דמספקא לן תלינן לקולא. אבל הגאונים פי' דשמואל לחומרא דאע"פ שנכנסו בבוקר אסור דחיישי' שמא בלילה הביאוה ממקום רחוק ולנו חוץ לחומה ולפ"ז בכל ספק כזה אזלינן לחומרא וקשה ממ"ש גבי מחובר בס"א אסורים לערב בכ"ש. והא לרש"י אזלינן לקולא תירץ רבינו יונה דכל שיש במינו במחובר דרכן של בני אדם ללקוט אותו ביומו ואין לוקטין אותו מבערב. וכיון דרובן עושים כן לא תלינן להקל. ופסק ב"י כגאונים ובכל ספק כזה לחומרא. ונ"ל דהטעם דהוי ליה דבר שיש לו מתירין ומחמרינן בספיקו. ומכל מקום אם מצוי בעיר אזלינן לקולא דהוי כמו ודאי: מותר בשני. מפני שאין עליו שום איסור הכנה ולא איסור התלוי בקדושה שנאמר קדושה אחת הם אלא כעין קנס הוא שמא יאמר לו להביאם ודי שקנסו בראשון כ"כ הרא"ש בשם חכמי לוני"ל והטור: מותר אפי' למי שהובא כו'. הטעם שהרי אין העכו"ם מביא משלו שנגזר שמא יאמר הבא לי ע"כ ברשב"א. ורש"ל כ' ע"ז דזה דוקא לדעת ר"ת דס"ל הטעם משום שלא יאמר לחוד אפשר לחלק בזה. אבל לרש"י דס"ל כדי שלא יהנה מאיסור של י"ט ה"נ הובא מח"ל עבורו ומשום שהוא מדרבנן הקילו באחר א"כ אין חילוק בין הביא הכותי או נתעכב השליח מ"מ נהנה מאיסור תחומין שנעשו בשבילו ומ"מ לאחר שרי דלא חמיר מפירות העכו"ם עכ"ל ותמהני על גברא רבה דכוותיה שמלאו לבו לחלוק על הרשב"א בזה ולא עוד אלא הרשב"א יהיה נסתר בדברי עצמו דרש"ל כתב שדברי רשב"א אלו אינם אלא לר"ת והנה הרשב"א סובר כרש"י כמ"ש ב"י בשמו בשם הרב המגיד שהרשב"א ס"ל כהרמב"ה וכרש"י ותמיהני איך לא הרגיש הרב רש"ל בזה שהרי ספר ב"י היה לפניו ובאמת לק"מ דודאי אף לרש"י שרי דהא רש"י כתב דטעם איסור מי שהובא לו ח"ל דאין בו משום איסור רק משום קנס בעלמ' כמ"ש לפני זה וקנס אין שייך אלא מי שמביא לו עכו"ם בשבילו בי"ט ויש לחוש שמא יצוה לו לכתחלה להבי' משא"כ כאן שאינו של עכו"ם אלא שישראל שולח לו כדין שיוכל לבוא לפני י"ט אלא דשליח הוא דעוית ונתעכב בדרך למה נקנוס לישראל שנשתלח לו כאן ע"כ בודאי מותר כאן לד"ה כנלע"ד ברור: בכ"מ שזכרנו בסי' זה דתחומין דרבנן כ' בת"ה סי' פ"ג דאפי' הביא עכו"ם דורון בי"ט חוץ לי"ב מיל אע"ג דרוב הגאונים כתבו שזהו דאוריית' מ"מ אין להחמיר בו יותר מדברים שבאים ח"ל דאין כאן גזירה שמא יאמר לו להביא לו דלא שכיח' שיאמר להביא מרחוק כ"כ. לכאורה נ"ל דבמידי דתלוי ההיתר של מוקצ' ביחוד מעי"ט או שבת לכך כגון אותם דינים הנזכרים בסי' כ"ח שרי ליה לאיניש לעשות יחוד ההוא בי"ט א' של גליות על יום מחר מכח ממ"נ ומותר לכ"ע בי"ט שני דהא אין שייך בזה חומר' דר"ת שמא יאמר להביא כו' וא"כ הוה מותר שפיר אחר כ"ש במי"ט א' אבל נראה דיש איסור לעשו' הכנה בי"ט א' דשמא השני חול ואע"ג דאין איסור הכנה דרבה אלא מי"ט לשבת או איפכ' מ"מ איכ' איסור' דרבנן וכ"מ פ"ק ד' ב' חול מכין לשבת וחול מכין לי"ט ואין יו"ט מכין לשבת ואין שבת מכין לי"ט ופרש"י דאחשב' רחמנ' לסעוד' שבת וי"ט שיזמננה מבע"י ובחול אבל סעוד' חול לא חשיב' ולא שייכא בה הזמנם הלכך בא' בשבת דעלמא ל"ל למיסר ביצה שנולדה ביה (ונגמרה אתמול) כיון דאיתכן בידי שמים דסעודת חול לא אצרכ' רחמנ' זימון מבע"י דלא שייך בה מוקצה עכ"ל. משמע דוקא כיון דאיתכן בידי שמים שרי משבת לחול אבל אסור לעשות הכנה בידים או באמירה משבת לחול וא"כ כאן יש איסור לעשות הכנה מי"ט לחול. שוב ראיתי בדברי רש"ל פ' א"צ סי' צ' וז"ל מ"כ בשם הכל בו נשאל שאלה זו על מוקצה של אוצר וכיוצ' בו אם נמלך עליו בי"ט א' ואמר הריני מכינו למחר אי שרי ליה ממ"נ כיון דב' קדושות הם כמו דשרי' בעכו"ם שהביא דורון לישראל בי"ט א' דשרינן ליה בי"ט שני והשיבו דבמוקצה דאיכ' למיגזר ביה דלמא מטלטל ושביק כגון תרנגולת העומדת לגדל ביצים בהא ודאי אסור כדחזי' ביוני שובך דלא סגי להו במכאן אני נוטל למחר עד דאמר זה וזה אני נוטל אבל במוקצה אח' דליכא למיגזר האי גזירה כגון עצים ופירות של אוצר ודאי מחזי דמהני בהו ממ"נ עכ"ל גם ב"י הביאו סס"י תקי"ח נ"ל דזה לא מיירי אלא לענין איסור מוקצה דאי הכין ביום א' מהני למחר אבל מ"מ איסור' עביד במה שמתנה דהוי כעובדא דחול כנלע"ד: ודוק' שהיה דעתו עליו. פי' שאין מותר אלא באם ידוע שישראל ישלח לו דאז אינו מוקצה אבל אם לא ידע אסור כיון שהם של ישראל ובלבוש הקשה מ"ש ממזמין חבירו והוא לא ידע ולא נתכוין בדברי רמ"א כראוי שהאיסור כאן כיון שהיו חוץ לתחום והם של ישראל וזהו מוקצה. וזהו מתשו' הרשב"א שהבי' ב"י בסי' זה לחלק בין פירות של ישראל או של עכו"ם ועמ"ש ססי' תקי"ח דלא קי"ל כן:

הזנה אוטומטית ט"ז/אורח חיים/תקטז אבל לא תבואה. במשנה אמרינן כן ור"ש מתיר בתבואה ובברייתא אמרי' ר"ש מתיר בתבואה כגון חטים לעשות מהן לודיות מאכל העשוי מחטים שעורים ליתן לפני בהמתו והרי"ף הביא הברייתא וכתב הרא"ש עליו משמע שפוסק כר"ש ולא ידענ' טעמא מאי והרמב"ם פסק בפ"ה כת"ק וכן עיקר עכ"ל. וכ"פ כאן בש"ע כת"ק. ולעד"נ דהרי"ף מפ' דר"ש דמתיר פליג את"ק שמתיר בתבואה אפי' אם לא צריך ללודיות ולבהמתו אלא משום דאפשר ליהנות מזה ללודיות ובזה ודאי הלכה כת"ק אבל בברייתא דתנא כגון חטים כו' היינו דצריך באמת לזה בזה אף הת"ק מוד' כיון שהוא לצורך לו או לבהמתו והוא אינו מוקצה ע"כ מותר גם לשלחו וע"כ הביא הרי"ף הברייתא הזאת ונ"ל דלענין דינא שזכרנו מודים שאר הפוסקים והש"ע דמותר בצריך לזה באמת אלא דלא פירשו הברייתא כן כנ"ל נכון: ולענין הלכה אין לנו נ"מ מזה דכל הנהו אין משלחין הנזכרי' כאן היינו דרך ר"ה אבל בטלטול שרי לד"ה שהרי אין כאן מוקצה לגמרי דחטי' ראוים לכוס כמ"ש בסי' שאח"ז וכן מה ששייך למאכל בהמה ודאי מטלטלין כמ"ש סי' תקי"ב אלא לענין הולכה דרך ר"ה מיירי כאן ואנו אין לנו ר"הר ומשלחין הכל מה שאינו מוקצה:

הזנה אוטומטית ט"ז/אורח חיים/תקיז מחוץ לתחום. פי' לא בשביל ישראל כמ"ש בסי' שלפני זה: וכן קמח כו'. דמשום מוקצה ליכא דחטים נמי חזו לכוס בין השמשות ולעשו' מהן קליות ודייס' והטחינה היא בהיתר כיון דרוב עכו"ם ונ"ל פשוט דהך רוב עכו"ם היינו שרוב הלוקחים פת וקמח הם עכו"ם אבל אם רוב לוקחים פת וקמח הם ישראל ודאי אסור ליקח קמח אא"כ ידוע שנטחן מאתמול ודין מסל"ת נתבאר בסי' תקט"ו: כ' ב"י ולענין מעשה נראה דבמקום שלא נהגו איסור מותר ליקח אפי' מחנוני עכו"ם כל דבר אכילה אע"פ שהוא מוקצה דבדבר שהוא של עכו"ם לא שייך מוקצ' ואפי' ידוע שהובא מח"ל נמי שרי כיון שלא הובא בשביל ישראל זה ומיהו אם הוא דבר שיש לחוש שמא נלקט או ניצוד היום או נולד היום אסור עכ"ל. לא הבנתי כלל שיחתו בזה דהא במחובר עיקר האיסור בו ביום הוא משום מוקצה כדלעיל ר"ס תקט"ו וכן בביצה וא"כ באיזה דרך תמצא מוקצה ביד עכו"ם שהוא מותר גם בקמח הוצרכו לומר שאינו מוקצה דהחטים ראוים לכוס וברור הוא כל שהוא מוקצה אפי' הוא ביד עכו"ם אסור לישראל. ול"ד למ"ש הרשב"א בתשו' הביאו ב"י דהא דאמרינן דבר שאינו במינו במחובר והובא מח"ל מותר למי שלא הובא בשבילו ה"מ בפירות עכו"ם אבל בפירות ישראל אסורין לכל דמוקצים הם דכל שהם ח"ל הקצוה הבעלי' מדעתם דשל ישראל צריכים הכן אבל עכו"ם א"צ הכן עכ"ל ורמ"א הביאו ססי' תקט"ו התם הוה המוקצה מצד ריחוק המקום כיון שא"א לפירות של ישראל שהם ח"ל בין השמשות לבוא לכאן בזה אסור בישראל אפי' אם הביא לו העכו"ם אותם אבל של עכו"ם לא היו מוקצים כלל בין השמשות דאפשר לו להביאם בשבילו ולא יהיה איסור כלל וכל זה לא שייך כאן שכ' ב"י אע"פ שהוא מוקצה אפילו ידוע כו' דמשמע שהוא מוקצה מצד עצמו לא מצד חוץ לתחום וזה לא משכחת לה להיתר וצריך לדחוק ולפר' לשונו דאפי' מוקצה בצד ריחוק המקום לא מבעיא בספק רחוק אלא אפילו בוודאי רחוק כו' גם מה שכ' כיון שלא הובא בשביל ישראל זה לא ידעתי למה כ' תיבת זה הא אפי' אם הביא בשביל שום ישראל אסור לכל ישראל ובודאי ה"ק אפי' ידוע שהביא בשביל ישראל אחר מותר לזה כיון שלא הביאו בשבילו: שאפה בו ביום. פי' שהוא במקום שרובו עכו"ם דהיינו שלוקחי פת הם עכו"ם ע"כ מותר אפי' נטחן היום וכיוצא בזה צ"ל בסי' שכ"ה ס"ד בפת שאפה עכו"ם לעצמו כמ"ש שם: והוא שלא יהו מפריחין. דא"כ ה"ל מוקצה. בגמ' פרק שואל אמרינן בני חבורה המקפידין זה על זה עוברין משום מדה ומשקל בי"ט והפוסקים לא הביאו חילוק זה בין מקפיד לאינו מקפיד עיין בב"י הטעם:

הזנה אוטומטית ט"ז/אורח חיים/תקיח הצריכים לו קצת. דאמרי' מתוך שהותרה הוצאה לצורך אוכל נפש הותרה נמי שלא לצורך והיינו דעכ"פ יש בו קצת צורך היום כגון קטן ולולב אבל אבנים לא ובירושלמי אמרינן מותר לטלטל המפתח של אוכלין אבל של כלים לא ופרכינן והא ר' אבהו יתיב ומתני ומפתח של פלטרין בידיה ומשני פלפלין ה"ל בהדיה וכתב הרא"ש בשם תשובת כגאונים דמשום כבוד י"ט מותר אם הוא תכשיט אבל הוצאה שלא לצורך אכילה ושלא לצורך תכשיט כגון אותם שיוצאים עם המפתחות קשורות באיזוריהן שלא כדין הם עושים וכ"כ הטור וז"ל וכן מפתח שסוגר בו האוכלין שירא להניחו בביתו יכול להוליכו עמו וכתב ר"ש דוקא להוליכו בידו אבל ברצועה כדרך חול לא ואין נראה לחלק דלא מיחזי כ"כ עובדא דחול מה שהוא תלוי ברצועה עכ"ל ומזה משמע דמפתח של כלים שאין בהם צורך אוכל נפש אלא דמתיירא שלא יגנובו אסור להוליך עמו וכ"ה במהרי"ל שהוציא עמו מפתח מן הכיפה שלו בי"ט כי אמר שהדגים שלו שהכניסן לי"ט הם בכיפה שם וכ"פ רש"ל. אבל ב"י מביא הגה' סמ"ק סי' רפ"ב דמפתח תיבה שאין בה אלא מעות כיון שלבו דואג משום פסיד' חשוב צורך קצת וזה פסק רמ"א להלכה ואיני יודע למה כיון דרוב ראשונים ואחרונים לא פסקו אלא דוק' מפתח צורך אוכל נפש או תכשיט ובמרדכי כתוב ג"כ דמחזורים מותר להוליך עמו ולהחזירם דהתירו סופן משום תחילתן דאל"כ לא יוליכם עמו משמע דאם היו כבר שם קודם י"ט אסור להוציאן מבה"כ וע"כ נראה דאף על גב דכבר הורה זקן רמ"א להקל בזה כל בעל נפש יחמיר לעצמו במקום שאין שם עירוב שלא להוליך עמו רק מה דצריך קצת לאוכל נפש בו ביום אבל משום חשש גניבה לא בפרט במקום שיוכל לתת המפתח למי שהוא נאמן לו בביתו דאז אסור לד"ה: ומותר לשחוק בכדור כו'. כתב רש"ל דבר תימה הוא להתיר שא"צ ביום טוב כלל אלא שחוק של ילדים אבל לגדולים נראה בעיני מנהג רע הוא וחף שכ"כ בשם ר"ת לא ניחא לי כי אפשר שלא בא אלא ליישב מה שנהגו כן ואם איישר חיילי אבטליני' שהרא"ש לא העתיק זה: כתב רש"ל ולענין הוצאות סכינים בימי חורפי ראיתי שנזהרים כשהולכים לטייל חוץ לעיר בי"ט שלא היו נושאים הסכינים עמהם מטעם שהסכינים אחר אכילה אין בהם צורך היום כי אין דרך לאכול עוד היום אבל מ"מ חוץ לעירוב היו נושאים כי לא תקנו חכמים ע"ח אלא בשבת שאסור להוצי' כל דבר אבל ביום טוב שמותר להוצי' כל דבר חוץ ממה שאין בו צורך היום כלל בעבור זה לא תיקנו ע"ח וכ"ד הרי"ף והתוס' והר"ן חילק ביום טוב שאין שם ע"ח אלא שהרשב"א כו' ויש הוכחה בגמ' לסברתו כו' וראוי לכל ירא שמים להניח ע"ח בי"ט כמו בשבת אלא שאין לשנות המנהג אבל מכל מקום לפי מה שנהגו להניח עירוב בע"פ על' כל השנה יכלול בו גם י"ט ויאמר לכל שבתות וי"ט של שנה זו להוצי' נפשיה מפלוגת' במידי דלית ביה חסרון כיס ולא נקר' שינוי מאחר שאינו עושם מעשה חדש עכ"ל בזה שכתב להוסיף בברכה נראה נכון דגם רמ"א כתב כאן דיש תועלת בעירוב להוציא כל מה שיש לו תורת כלי כו' אבל מ"ש רש"ל להחמיר בסכינים לא נלע"ד כן דודאי סכינים כל היום מקרי צורך אוכל נפש דאי מזדמן לו איזה פרי יאכל עמהם וזה הוכחתי גם לענין שבת בסי' ש"ח ס"ד דאסור לטלטל אפילו בבית דבר שאין בו צורך היום כלל וא"כ היאך נושאים סכינים כל היום קשורים בחגור' בשבת אלא ודאי דהוי לצורך כל היום ג"כ איני יודע לחלק בין חוץ לעיר או חוץ לעירוב דגם חוץ לעיר אין בו אלא איסור דרבנן דכרמלית הוא אלא דהתוס' בפ"ק דכתובות כתבו דאין ללמוד מחצר שאינה מעורבת קולא לכרמלית דחמיר טפי הביאם ב"י. ע"כ יש ליזהר טפי בכרמלית במידי דאין בו צורך אוכל נפש ואנן כל מבואות שלנו הם כרמלית כתב הרמב"ם בפ"ב כל שאסור לאכלו או להשתמש בו בי"ט מפני שהוא מוקצה אסור לטלטלו ע"כ פי' אבל לא שאסור משום חוץ לתחום דמותר בטלטול כמ"ש סימן תקט"ו: אלא שומטו כו'. בגמ' ס"ל כן לרב מלכיו א"ר חייא בר אשי והוא שיש עליו כזית בשר רבינ' אמר אע"פ שאין עליו כזית בשר מותר לטלטלו מידי דהוה אקוץ בר"ה פירש"י טלטול גמור כמו דאמרי' בפ' כירה בקוץ בר"ה מוליכו פחות פחות מד"א וקי"ל כרבינ' אלא דק' למה פסקו טור וש"ע דבעי' שומטו דהיינו טלטול מן הצד דהא בקוץ קי"ל אפילו בטלטול גמור ואפילו לגי' הרא"ש דל"ג בדברי רבינא מותר לטלטלו אלא סתם שרי וא"כ י"ל דקאי ארבי חייא לחוד לחלוק עליו דלא צריך כזית בשר אבל אדרב מלכיו אינו חולק ובעי' שומטו מ"מ ק' דהא רבינ' מדמיהו לקוץ בר"ה וק"ל בסי' ש"ח דאפילו טלטול גמור מותר צ"ל דכאן שמטלטלו טלטול גמור בשעה שרוצה לצלות בו ואתי למטעי לטלטלו גם אח"כ אפי' שלא לצורך ע"כ עשו היכר' שדוק' דרך השמטה יניחנו בקרן זוית כנ"ל ופשוט הוא שאם רוצה לצלות בו שנית בשר דמותר: מותר לטלטל סולם כו'. צריך אני להב" בקיצור הסוגי' עם פרש"י ולבאר בעזה"י כי ראיתי בה פירושים מה שלא נתחוורו לע"ד. במשנה בש"א אין מוליכין הסולם משובך לשובך וב"ה מתירין א"ר חנן בר אמי מחלוקת בר"ה דב"ש סברי הרואה אומר להטיח גגו הוא צריך ועושם מלאכה ביום טוב וב"ה סברי שובכו מוכיח ויש ל"א בגמ' אבל פסק הלכ' כהאי לישנ' וברה"י מותר לד"הם ואמרי' בבריית' אחר פלוגת' דב"ש וב"ה אר"י בד"א בסולם של שובך אבל של עליה ד"ה אסור פירש"י דההיא ודאי אמרי' להטיח גגו הוא צריך ר' דוס' אומר מטהו מחלוז לחלון ואמרי' בגמ' ר' חייא אסר לטלטל אפילו של שובך דמאי דשרי ת"ק דהיינו של שובך להוליך אסר ר' דוסא ואתא למימר הולכה אסורה הטייה שרי ובשל עלייה לא איירי כלל וז"ל הרא"ש ומסקי' דסולם עלייה אסור לטלטל וק' מההיא דפ' חלון דאמרי' דסולם המצרי הוה דבר הניטל בשבת וא"ל דסוגי' ההיא כלישנ' דאמר ברה"י מותר דאף לההו' לישנ' היינו דוקא בסולם של שובך או שמא כיון דב"ש אסרו בסולם של שובך ברה"י ה"ה נמי בסולם של עליי' שרי לכ"ע ברה"י (נראה פשוט דיש כאן ט"ס וצ"ל ושמא כיון דב"ש שרי בסולם כו') ומיהו קשה דר' חייא גופיה דקאסר הכא משמע התם דסבר סולמות של בבל אין להם קבע וניטלין בשבת ותי' ר"ת דהתם איירי בסולמות של בית שדרך לטלטלם מזויות לזוית ול"ד לסולמות של עליה שהיו גדולים וחזו להטיח גגו והר"א מבורגי"ל תי' דהכ' בי"ט שמותר להוצי' בסולם לר"ה והרואה אומר להטיח גגו הוא צריך וכיון דאסור ברה"ר אפילו בחדרי חדרים אסור אבל בשבת דאין דרך להוצי' דרך רה"ר הלכך בבית מותר ולהאי שינוי' אסור לטלטל סולם בי"ט עכ"ל וז"ל הטור מותר לטלטל הסולם משובך לשובך אפילו ברה"ר וה"מ סולם קטן כגון של שובך אבל גדול כגון של עלייה אסור לטלטלו אפי' בבית עכ"ל והקשה ב"י דכאן משמע שפוסק כשינוי' דר"ת שהרי כ' אבל גדול כגון של עלייה אסור והיינו כפיר"ת דסולמות של עליי' אסורים מפני שהם גדולים וק' דבסי' ש"ח נרחם שסובר כשינוי' דהר"א מבורגי"ל שהרי כ' אפי' סולם של עלייה והוא גדול מותר לטלטלו בחצר בשבת והיינו כהר"א דלר"ת בין בשבת בין בי"ט אסור עכ"ל וע"ז האריך בתי' ולחלק בין של בית לשל עלייה ולשל שובך ובסוף העלה בצ"ע נראה שהו' ז"ל היה מפ' דברי התוס' והרא"ש שכתבו להאי שינוי' אסור לטלטל סולמות שלנו היינו אע"פ שהם קטנים וזהו הרבות' דהחמיר הר"א וכן הבינו רש"ל ומו"ח ז"ל ולעד"נ דלא זו הדרך כלל בכוונת הרא"ש אלא שה"פ דמתחלה הקשה הרא"ש דכאן משמע דשל עלייה אסור ובפרק חלון אמרי' דשל מצרי מותר והו' ג"כ גדול כשל עלייה ותי' דשם מיירי ברה"י ובזה מתירין אפי' ב"ש ואח"כ הקשה לר"ת דאוסר כר' דוסא דהיינו אפילו בשל שובך מתיר שם בסולמות של בבל והיינו אפי' בר"ה ותי' ר"ת דאותן סולמות שמחזיק האדם תמיד בבית שדרך לטלטלם תמיד מזוית לזוית אין בהם איסור כלל אפי' ברה"ר ומזה מיירי בפ' חלון אבל אותן סולמות שהן תמיד על הרחוב העומדים לתיקון הגג אותן של עליות אסרי' כאן ולא בקטנות וגדולות תליא מלתא דודאי אף אותן שמחזיקים בבית הם גדולות משל שובך הנזכר בגמ' וראוי להטיח גג אלא שההיתר היא מכח שדרכן להוציאן מזויות לזויות ולא יאמר הרואה שלהטיח גגו צריך משא"כ אותן שהם תמיד בחוץ והקטנות והגדולות אינן אלא להכיר' בעלמ' שאותן שבחוץ עושין אותם יותר גדולים מאותן שמחזיקין בבית וא"כ אותן שבבית אף שהן גדולים מאד מותר לטלטלם בבית דאין כאן חשד כיון שיש בהם שינוי מאותן של עלייה והכל רואין שסולם כזו שייכא לבית אבל הר"א לא חילק בזה אלא בין שבת לי"ט לענין טלטול בבית דבשבת אין חשש ואפי' אם היא גדולם כיון שאין יכול להטיח גגו דהא אסור להוצי' בשבת מרה"י לר"ה אבל בי"ט יש חשש דלהוציאה להטיח אז יש חילוק בין קטנה כשל שובך לא גזרו בה משום להטיח אבל בגדולה שודאי היא להטיח תמיד ע"כ אסור אפילו בבית דיטעו לומר שמטלטלה כדי להוציאה ונמצ' שיש קול' וחומר' לפי' הר"א קול' בסולם גדול אפי' מאוד כשל עלייה ממש מותר [בשבת] בבית משא"כ לפי' ר"ת שאין היתר אלא לאות' ששייכ' וניכרת שהיא של בית ודבר זה זכרו הטור בסי' ש"ח דס"ל כפי' הר"א והו' עיקר וחומר' באותה השייכה לבית תמיד מתיר ר"ת כיון שדרכה בתשמיש הבית ולהר"א אסור כיון שאפשר להוציאה לחוץ בי"ט יאמרו להטיח כו' והרא"ש לא נקט אלא החומר' לחוד וע"כ כ' ולהאי שינוי' אסור לטלטל סולם שלנו בי"ט דהיינו סולמות שלנו שהם תמיד בתוך הבית דבימי התלמוד שהיו גגותיהם שוות והיו מטיחין שם טיט כמו שפירש"י בגמ' ע"כ היו מחזיקים סולמות מיוחדות בחוץ לצורך הטיח' משא"כ בשלנו שאין לנו סולמות בחוץ בשביל זה אלא מחזיקים את הסולם בתוך הבית ובזה היה מותר לר"ת כיון שדרכה תמיד בבית אבל להר"א אסור אף בזה כיון שמותר להוציאה ובתוס' כ' ג"כ האי מילת' שכ' הרא"ש אלא שסיימו בל' זה אחר תי' של הר"א ולפ"ז אסור לטלטל סולם שלנו בי"ט ואפילו בביתו דשמ' הלכה כר' דוסא וכוונתם אפילו אם יש לנו סולמות קטנים אסור דשמא קי"ל כר' דוסא דאוסר אפילו בשל שובך והיינו דעכ"פ ראוים ג"כ להטיח גג דהא מטעם זה אסרי ב"ש בגמ' בשל שובך נמצ' שיש ב' חומרות הא' אפילו בבית והב' אפילו בקטנות כשובך דלר"ת שרי אפילו בגדולה כל שהיא של בית אבל הרא"ש לא העתיק החומר' השנייה דלא פסק כר' דוס' אלא כת"ק דב"ה מתירים בשל שובך כר' יהודה ובשל עלייה אסור דוק' והיינו בי"ט ע"כ לא נקט הרא"ש החומר' לפי' הר"א אלא לענין דאפילו המיוחדת לבית אסורה לאפוקי מר"ת והיינו בגדולה וזה החילוק שזכר גם הטור והוא לפי' הר"א ולא הוצרך הטור להזכיר חומר' דסולמות שלנו שהם תמיד בבית דפשיט' שאין להקל בשביל זה והרא"ש לא כתב זה אלא כיון שכ' תחלה פי' ר"ת דמיקל בשביל זה הוצרך להזכיר דלהר"א אסור בזה אבל הטור לא זכר פיר"ת כלל וע"כ לא הוצרך להזכיר דלא נקיל בשביל שהיא שייכא לבית דמהי תיתי לומר כן ורש"ל חילק ג"כ ג' חילוקים בין הסולמות והגיה בדברי התוס' ועוד שמא הלכה כר' דוסא ולפי מ"ש ניחא הכל ואין כאן שום צד דוחק בס"ד אבל דברי הש"ע כאן דס"ל דבשל עלייה אסור משום שאין תורת כלי עליו וגם בשבת לא ס"ל כפירוש הר"א והוא דעת הרמב"ם אלא שהרמב"ם אסר אפילו בשל שובך להוליך משובך לשובך אלא הטייה לחוד ונראה דלענין הלכה דבשבת מותר לטלטל הסולם שבבתינו להוצי' או להוליך שום דבר מן העלייה למטה דזה מותר בין לפי' ר"ת בין לפי' הר"א אבל בי"ט יש לאסור ההולכה דשמא פי' הר"א הוא העיקר ויש איסור שמא יאמרו להטיח כו' ואע"ג דעכשיו א"צ להטיח גגים שלנו משום שהם משופים מ"מ גזירת חכמים לא בטלה דמ"מ יש לטעות ולומר שרוצה להוצי' לאיזה צורך תיקון הגג שלו אלא הטייה דוקא יש להתיר כנלע"ד: מתחילין בערימות כו'. בטור כתוב שהוא מוכן ועומד להסקה כו' הקשה ב"י דהא כתב אחר כך דאתי' כר"ש לחד לישנ' ור"ש מתיר מוקצה וא"צ שהוא עומד להסקה ודחק לתרץ זה ולק"מ דהך מוכן ועומד להסקה לא מטעם מוקצה זכרו דבזה לא סגי במוכן אלא דוקא דהוא תיבנ' סריא וכמ"ש אחר כך אלא דהוצרך לזה משום דכל שהוא רוצה ליקח תבן להסקה צריך לעשות אותו תחלה חבילות חבילות קטנות ולקשור אותם ואח"כ מסיק בם וזה אסור לעשות אפילו לר"ש דהוי שווי מנא ע"כ אמר שהו' מוכן ועומד להסקה פי' שכבר יש שם כריכות קטנות שא"צ לעשות אותם בי"ט אלא שמ"מ הם אינם עומדים להסקה דוק' אלא גם למאכל בהמה והוא העיקר ע"כ אין מותר לר' יהודה אלא בתיבנ' סריא דהוא דוק' להסקה ובזה דוקא מותר לרבי יהודה ואף דפסק כאן כר"י ומיירי בסריא מ"מ צ"ל דהוא קשור כבר כדי שלא יהא צריך לקושרו להסקה דזה צריך לכ"ע כנלע"ד: עוד הקשה ב"י מאי קמ"ל הטור דהא פשוט הוא דלר"ש מותר מוקצה ולר"י אסור ולק"מ דהא חידוש גדול יש כאן דה"א דאף תיבנ' סריא אסור לר"י כדהק' התו' וז"ל וא"ת מ"ש מעצים שבמוקצה דאסר ר"י אפי' חזיין להסקה וי"ל דדוקא גבי אוצר תבן לא מקצה דעתו למה שראוי עתה דלא הקצה דעתו כ"א ממאכל בהמה ועתה ראוי להסקה ומזה לא הקצה אבל אוצר עצים הקצה דעתו ממה שראוי עתה עכ"ל וק"ל ע"ד התוס' דכתבו הקצה דעתו ממה שראוי עתה ואם כן אין לך מוקצה יותר מזה דאיהו אקצי' מדעתו שיהיה עכשיו תיבנ' סריא ויהיה להסקה דוקא וא"ל דרגיל הוא בכך להיות בי' תיבנא סריא מ"מ הא צריך שיהיה שם קוצים וזה אינו רגיל ויש לומר דהא עכ"פ לא נפלו שם הקוצים בי"ט אלא כבר בא שם בעת האסף התבן אלא שהוא לא ידע מזה עד היום בי"ט מותר דאין כאן מוקצה אלא חסרון ידיעה ובאמת הוא מוכן לכך ב"ה כנלע"ד: נוטלים עצים כו'. במשנה אמרינן אין נוטלים עצים מן הסוכה אלא מן הסמוך לה (פירש"י כגון בפסח או עצרת שיושב בה לצל אלא מן הסמוך השתא משמע שאם הסכך עב שמותר ליטול מהם) והא סתר אהלא (פי' כיון דבטליה לגבי סכך כל פורתא דשקיל סתר אוהל) ומשני שמואל מאי סמוך סמוך לדפנות (קנים הנזקפי' סמוך לדופן ולא נארגו עמהם לא בטלי ואינו דומה לסכך שאינו ארוג לפיכך הכל שוה) רב מנשה אמר אפילו תימא בשאין סמוך לדפנות פירש"י אלא בסמוך לסכך כי תניא באסוריית' חבילות קנים כיון שלא התיר אגדן ונתנן על הסכך לא בטלינהו אלא להצניעם שם וכ' בהג"א ולא בטלינהו לגבי דופן ובשלא נתכוין לעשות שיהא הכותל עב דאם נתכוין לעבות' אסור והכי אמרינן בירושלמי עכ"ל וז"ל הטור העושה סוכה בעצרת לצל אסור ליטול ממנ' עצים בי"ט (נראה פי' דודאי אף אם עושה קודם עצרת אפי' לחג הסוכות הוה דינו כן אלא דאי כ' הדין זה בעשה לשם חג ה"א דהאיסור משום קדושת החג שחל על הסוכה קמ"ל אפי' בסוכה דלצל אסור ובחנם דחק ב"י בזה) אפי' היתה רעועה ונפלה ור"ש מתיר ברעועה ונפלה (דאם לא היתה רעוע' קודם י"ט אפי' ר"ש מודה דאסור דבודאי אסח דעתיה מיניה אלא ברעועה דמסיק אדעתי' שתפול לר"ש מוקצה ליכא דאמרי' דעתיה מאתמול עילויה ולת"ק לא אמרי' דעתיה בשום מידי דלא חזי ב"ה) ואם לאחר שתקנה בדופנותיה ובסככה סמך לה עוד חבילות ולא חברם שם או שזרק עוד יותר על הסכך מותר ליטול לכ"ע עכ"ל הטור וכ' רש"ל דמ"ה כ' הטור אחר שתקנ' כו' דאז מותר אפילו אם נתכוין להעבות דע"כ לא אסר בהג"א בנתכוין להעבות אלא קודם הגמר בעסק עשייתה ולא נלע"ד כן דכיון שהוא מתכוין להעבות מה מועיל הגמר שהי' כבר כיון שהוא מתכוין להעבות הכותל וישאר שם ממילא בטיל לגבי הדופן ודאי אסור ליטלו משם אלא אדרבא יש לנו לו' דכונת הטור דדוקא באינו מתכוין להעבות כלל דהיינו שכבר נגמר כל הצורך וא"צ להעבות אז דוקא מותר וע"כ נקט לאחר שתקנה בדפנותי' כלו' שא"צ לשום תיקון לסכך או לכותל זה נ"ל פשוט וברור עוד הקשה ב"י על הטור במ"ש סמך לה עוד חבילות כו' דמשמע דגם בדפנות אין היתר בסמיכ' אלא בחבילות וזה אינו דמבואר ברש"י שבדופן אפי' אינם חבילות שרי בקנים דהיינו זקופים סמוך להם ומו"ח ז"ל כת' דלרב מנשה דאמר באיסוריית' ס"ל דגם בדפנות צריך חבילות דוקא ופסק הטור כוותיה ואין ל' הגמ' משמע כן דהא אמר רב מנשה אפי' תימא באין סמוך לדפנות כו' משמע דעל הסכך קאמר דאפי' בסכך מצינו היתר ע"י חבילות אבל בדפנות א"צ לחבילות אלא כדשמואל וכן הוא מבואר בל' אפי' תימא דאמר דהיינו שא"צ לדחוק ולפרש סמוך היינו לדפנות דוקא אבל בדין לא פליג על שמואל דאל"כ הל"ל מתני' בין בדפנות בין בסכך בחבילות ותרווייהו הלכתא נינהו כמ"ש ב"י בשם רי"ף והרא"ש ורש"ל כ' ג"כ דהטור ס"ל דרב מנשיא פליג עם שמואל שהרי לא כתב היתר למעלה אלא שזרק אחר עשיית סוכה אבל לא כ' שאם הניח חבילות מקושרים כשר בכל ענין אלא דלא חשש לה משום דפסק כשמואל דלא שרי אלא בסמוך לדפנות כמ"ש שסמך לאחר עשיית סוכה וה"ה למעל' אבל איני יודע למה לא נימא דלא פליגי ותרווייהו קושט' נינהו עכ"ל ותמוהין מאד דבריו בהבנתו בטור שהתי' לזרוק שם למעל' בלא חבילה כיון שכבר עשה הסכך וזה ודאי אסור לכ"ע דאל"כ היה לפרושי מתני' דמתי' בסמוך לסכך משום דכבר נגמר הסכך אלא ודאי דבסכך אסור בכל גווני רק בחבילות מקושרים והטו' שכתב או שזרק עוד יותר על הסכך קאי על חבילות דנקט קודם לזה ופי' דבריו דודאי ל"פ שמואל עם רב מנשה והטור פוסק כשניהם דהיינו בסכך יש צד מעלה להית' אם מניח שם חבילם מקושרת כיון שלא התיר' דכל מי שרוצה לסכך הוא מפזר החביל' אלא ודאי דמתכוין ליקחם אח"כ משם וזהו תי' דרב מנשה אבל בדפנות יש היתר יותר בלא חבילות כי מי שרוצה לחזק הדופן מניח שם חביל' מקושרת שתהיה מחזקת הדופן מחמת כבידה וא"כ שפיר נקט הטור חבילות דהיינו מקושרים בריש' גבי דפנות לרבות' דאפילו בחבילות שהם מחזקים הדופן מותר כיון שאינם מחוברים עמהם וכ"ש באינם חבילות דמות' בדפנות כיון שאינם חיזוק לדופן כלל ובסיפ' גבי דפנות (סכך) הוא דוקא בחבילות הוא דמותר כיון דלא התיר אותם כדרך האנשים אבל באינם חבילות אסור למעלה וכ"ז הוא לאחר שתיקנה שאין כוונתו לתועלת בהוספ' דהיינו שכבר נגמר כל השייך לסכך ולדפנות אז יש התירים אלו אבל אם נתכוין להוספה שישאר שם זה אסור הן בדפנות אפילו בלא חבילה ובסכך אפילו בחבילה כ"ז נראה ברור בפי' הטור בס"ד. וכתב ב"י ונ"ל היכ' דסמך לדופן או על הסכך חבילות מקושרים כיון דלא בטלי לגבייהו שרי ליטיל משם ה"ה דבסוכות החג שרי ליטול דלא חל ש"ש עליהם ומיהו אפש' דמדרבנן מיהו אסירי משום מוקצה כמו שאסרו היות' על כדי הכשר סוכה מטעם זה כמ"ש סי' תרל"ח עכ"ל ולעד"נ דיש לחלק דבסמוך לדופן שאין לנו הוכחה לומר שנתכוין שלא להוסיף יש לאסו' בסוכות החג אבל בסכך בחבילה מקושרת שיש הוכחה שלא נתכוין להוסיף וא"כ הי' לו להתירו זה יש להתי' אפי' בסוכה דמצוה כנלע"ד: בית שהוא מלא כו'. במשנה אמרי' בית שהוא מלא פירות ונפחת נוטל ממקום הפחת רמ"א אף סותר לכתחלה ינוטל אמאי והא סתר אהלא אמר שמואל באויר' דליבני (פירש"י סידור של אבנים בלא טיט) והא דמותר ליטול ממקום הפחת הטעם דלא אמרי' מוקצי' מחמת איסור הן דאין יכול לפחות בי"ט כיון דלא אסור לפחות רק מדרבנן דהא אין שם רק אויר' דליבני לאו מוקצה נינהו וע"כ כתבו הרא"ש והטו' אבל אם היה בנין גמור אפי' ר"ש מודה שאסור ליטול ממקום הפחת והר"ן כ' שהרמב"ן הקשה ע"ז לת"ק דלא שרי לפחו' אמאי לא איתסרי פירות משום מוקצ' אע"ג דליכ' אלא איסו' דרבנן והא סוכה רעועה מוקצה מחמת איסו' של דבריהם אפי' בבריאה לא מחייב משום סות' אלא בסות' ע"מ לבנות וכן נמי במעות שעל המטה אמרי' דבמניח נעשה בסיס לדבר איסו' ואפי' אחר שנטלו המעות אסורין ואע"ג דליכ' אלא איסור' דרבנן לפיכך פי' הרמב"ן שאע"פ שאסור לפחות אין הפירות מוקצי' מחמת איסור הסתירה דלא אסרי' אלא כשהאיסו' הוא בגופן או שנעשה בסיס לאיסו' דומי' דנר ומטה אבל הכא הפירות ראוים ולא נעשו בסיס אלא שד"א גורם שאינו יכול ליהנות מהם ואינו אלא כאלו היו פירותיו במקום שאינו יכול לילך שם ע"כ מ"ה פסק הרמב"ם סתם להתי' וכמ"ש כאן בש"ע דמשמע אפי' אם היה כותל של בנין מותר אף שנפחת מאליו בי"ט וכתב ב"י ונראה שטעמו דלא אוקימנ' באויר' דליבני אלא משום דקשי' לר"מ למה מתיר לפחות אית לן למימר דת"ק מיירי בכל ענין הלכך כיון דקי"ל כת"ק אפי' בבנין גמו' שרי עכ"ל. פי' דבריו דודאי גם הת"ק איירי באויר' דליבני דהא וודאי מיירי בגווני דמיירי ר"מ וחולק עליו דאסור לפחות לכתחילה אפי' באויר' דליבני ואין הית' אלא בנפחת מאליו. ואז מותר אפי' בבנין גמור וגם רש"ל פוסק כרמב"ם וש"ע ולפ"ז נראה לי דמי שיש לו פירות מח"ל והביאם עכו"ם בשבת או בי"ט דמות' דאין כאן מוקצה דהא הפירות היום אינם מוקצים הם אלא שאינו יכול ליקחם מחמת איסור ח"ל. וכיון שכאן מות' בנפחת מאליו אפי' באיסו' דאוריית' כ"ש כאן במה שעכו"ם הביא מח"ל אפי' בשביל ישראל זה מ"מ לאחר הוה כבא מאליו דמות' לישראל אחר ואפי' לרש"י והרא"ש וטור דלא התירו כאן בבנין גמור מ"מ מתירים באוירי דליבני כיון שאינו אלא איסו' דרבנן. ה"ה נמי בח"ל דתחומין דרבנן. וא"כ יש תימ' רבתי על הרשב"א בתשובה הביאו ב"י סי' תקט"ו ורמ"א פסקו שם להלכה בסוף הסימן ההוא בפירות של ישראל שהי' מח"ל דאסורי' לכל מטעם מוקצה כיון שהיו ח"ל הקצוהו הבעלים וכאן מוכח לכ"ע דמותר דעכ"פ לא חמיר מוקצה דשם מאוירי דליבני דהכא ע"כ נלע"ד דלא קי"ל כההי' תשוב' הרשב"א שזכר רמ"א ססי' תקט"ו: כתב המרדכי בפרק בכל מערבין וא"ת אע"ג דאוקימנ' באוירי דליבני דליכ' משום סתירה ובנין מ"מ היאך שרי לפותחו (פירוש לדברי ר"מ) והלא מטלטל עפר ואבנים שהן מוקצות. ואומ' ריב"א דטלטול דמוקצה שהוא לצורך אוכל נפש שרי לטלטלו כדי ליקח האוכל וראיה ממנהגינו שאנו מסיקין ע"ג אפר שהוסק בי"ט שהוא מוקצה ומטלטלין אותו לצורך אוכל נפש לכסות הפשטיד"א עכ"ל וכתב ב"י יש לתמוה דא"כ למה לא התירו לשחוט לכתחלה כדי לכסות באפר שהוסק בי"ט וצ"ע עכ"ל ותמיהתו תמוה הוא דהא בתו' פ"ק דביצה דף ח' מביאים הך דריב"א שמות' טלטול מוקצה בשביל אוכל נפש ושם גופא מביאים הירושלמי דאסור לשחוט לכתחלה כדי לכסות באפר שהוסק בי"ט. ופשוט הוא דהטעם דכיסוי הדם אינה נחשבת לאוכל נפש דהא לא נאסר הבשר אם לא כיסה אלא הכיסוי מצוה בפני עצמו עליו ולא יגרום לבטל המצוה לכתחלה:

הזנה אוטומטית ט"ז/אורח חיים/תקיט מסלקין את התריסין. פי' בטור חניות שאינן מחוברים בקרקע אלא כעין מגדל של עץ וסוגר אותו וכשרוצה לפתחו מסלק הדלת ונותנו לפני החנות ומסדר עליו צרורות רוכלין למוכרו מותר לסלקו ולהחזירו עכ"ל וטעם החזרה בזה דהתירו סופו משום תחילתו דאי לא שרית להחזיר לא יבא לסלק וימנע משמחת י"ט. ואמרי' בגמ' דחניות אין דבתים לא ופירש"י דחניות שהן צרכי רבים אין אבל תריסין דבתי לא והרי"ף כתב דבחנות התירו דבעי לאפוקי תבלין דאי לא שרית ליה לא פתח אבל דבתי לא כיון דברשותייהו נינהו פתח ולא מימנע שאינו ירא להניח אותן תיבות פתוחות ע"כ מכ"ז מבואר דלענין חזרה יש חילוק בין חניות לבתים לרש"י אסור בבתים כל שאין שם צרכי רבים ממיל' אם יש צרכי רבים מותר אף בדבתי ולרי"ף יש היתר אף בבתים אם יש שם חשש שאינו מניח שם פתוח כנלע"ד אבל בפתיחה מות' בכל גווני אפילו באין צורכי רבים. וכ"כ רש"ל דלפתוח שרי אפילו בשביל יחיד ומבי' ראייה מס' כל בו שכ' מסלקין התריסין של חניות להוצי' מהן תבלין הצריכים לו וכב"י בשם כל בו דבכעין חניות שלנו שהן בכותל הבית אסור אפילו לפתוח: באמצע. פירוש באמצע הדופן יש ציר ויש לדלת שם בליטה כנגדו שתוחבין אותו בציר ואינו נראה כבונה כ"כ: מן הצד. פי' שיש לו ציר למעלה ולמטה. וכתב ב"י דהיינו דוק' שצריך להסיר הקרש שבו הציר כדי לפתוח דאלו בפותח ונועל בעוד שהו' קבוע ודאי שרי דאל"כ יהא אסור לפתוח הבית בשבת עכ"ל והוא פשוט דאם בפותח ונועל לחוד אין איסור אפילו במחובר: מעמידין אותם ביום טוב. לפי שאין בנין בכלים ואם תוקע בחוזק אסור דהוה כעושה כלי: לקטום קש כו'. מבואר באשר"י בקש דאפילו בסכין מותר לקטום כיון שהוא אוכלי בהמה נזכר בסימן שכ"ב ובקוטם להריח לא נזכר בהדי' דמותר אפילו בסכין אבל נ"ל דחד טעמ' גבייהו כמ"ש והוא מוכח בהדי' מדאי' פ' המבי' דף ל"ג תנא חדא קוטמו ומריח בו ותני' אידך לא יקטמנו להריח בו אר"ז ל"ק הא ברכין הא בקשין מתקיף לה רב אחא ב"י בקשין אמאי לא והא רבא בר רב אדא ורבין בר ר"א דאמרי כי הוינן בי ר"י הוה מפשח ויהיב לן אלות' אלות' אף על גב דחזי' לקת' דנרג' וחצינ' פירש"י הוה מפשח כשמסעף בידו ענפים מעץ גדול כו' כמו ויפשחני עשה לי גדר בסעיפות בענפי עצי יער סביבות דרכי שלא אצא כדרך שעושים בני היערים הוי מפשח לן מן התלושין ואף על גב שהם קשי' וראוים לעשות ממנו ביחיד לקורד' ומסקי' הא ר"א דס"ל בקוטם לכלים חייב חטאת הכא בקוטם להריח פטור אבל אסור גזירה שמא יקטמנו לכלי והא דרב יהודה דמפשח להריח כרבנן דס"ל בקוטם לכלי לא הוי אלא שבות דלאו תיקון מעלי' הוא אא"כ מחתכו וממחקו בסכין והוה כאן פטור אבל אסו' הכא דלהריח מותר לכתחלה לכאורה משמע מרש"י דכ' כשמסעף ענפים בידו משמע אבל בסכין אסור וכ"כ רש"ל וז"ל דבסכין אסור מאחר שראוי לבית יד דהוה כתיקון כלי ממש וקוטמו להריח דאמר דמשמע דבכל ענין היינו בעצי בשמים קלחים קטנים שאינם ראוים לתשמיש כלל ועוד אפשר קוטמו להריח נמי דקאמ' היינו ביד אבל בסכין הכל אסו' ולא תמצ' היתר בסכין אלא באוכלי בהמה לחוד וכן עיקר עכ"ל ולע"ד ל"נ כן כלל דא"כ מאי דוחקיה דתלמוד' לאוקמי ברייתות כתנאי ה"ל לתרץ הא ביד הא בסכין וכ"ש דלא פריך מידי מההיא דרב יהודה דמפשח אלות' דהתם היה בידו ותו דהא טעמ' דהתיר' בקוטם להריח משום דאפי' בקוטם בכלי אינו אלא שבות ה"נ יש טעם בקוטם בסכין להריח נמי כיון דאפילו בסכין לכלים אין חיוב חטאת אלא בממחקו וא"כ הוה ממש כמו אוכלי בהמה ומ"ש רש"ל דקוטמו להריח מיירי מעצי בשמים קטנים שאינם ראוי' לתשמיש. תמהתי מאוד על פה קדוש דאמר הכי דא"כ פשיטא דה"ל לתרץ הברייתות בזה אלא הדבר ברור דלהריח נמי אפי' בסכין מותר דחד טעמא הוא עם אוכלי בהמה כיון דליכ' בשניהם חיוב חטאת ורש"י דנקט מסעף בידו לא נתכוין לאסור בכלי אלא פי' המלה כ' מהו ענין הפישוח דהו' ענין שעוקר בידו דבר קטן מדבר גדול כההיא דויפשחני שהביא רש"י ולא זכר רש"י הך בידו על ענין דר"י כלל אלא לפרושי ענין פשוח דמצינו בפסוק שתולשי' ענף מן האילן ועושים מהם גדר וההיא לאו בידו ממש קאמר אלא ע"י כלי שמחזיק בידו קאמר ואלו לא זכר רש"י בידו לא היינו מבינים מהו ענין הפישוח ואלו נתכוין לתלות היתר דרב יהודה דוקא ביד בלא סכין לא ה"ל לכתוב כשמסעף בידו ענפים דזהו קאי על פישוח דעלמא אלא בסוף כשזכר רש"י הוה מפשח לן מן התלושין שזה קאי על רב יהודה ה"ל לכתו' שם מפשח בידו אלא ודאי שאין ההיתר תלוי ביד דוקא דעצי בשמים להריח הוה ממש כמו באוכלי בהמה וכ"מ בדברי הרא"ש שכתב ובאבוס של בהמה אף בכלי שרי אף לקטום לחצות שיניו דדוקא בקיסם דאיכא חיוב חטאת בכלי גזרי' ביד אטו בכלי אבל באבוס של בהמה לא גזרי' כלי דידיה אטו כלי דקיסם וכ"מ דמדמי ליה לשבירת חבית דאיירי בכלי עכ"ל. ובגמרא מדמי להדיא קוטם להריח לשבירת חבית משמע דגם ע"י כלי מותר כיון שהוא להריח דדוקא בחותך לעשו' כלי גזרו אף ביד משום סכין כיון דהעצי' עומדי' לכך גזרי' עשיית כלי ביד משום גזירת כלי בסכין אבל בלהריח לא הוה גזירה כלל וכ"נ מדברי הטור דכתב בסתם קוטמין משמע בכל גווני וש"ע השוה אותן בהדי' קש או תבן ועצי בשמים וכן נ"ל פשוט וברור: במהרי"ל הל' י"ט כתב בשם מהר"ש אם הביא עכו"ם כתב לישראל והוא חתום מותר לשוברו ולפתחו ונראה דבחותם שיש עליו אותיות דאסור לשברם כמ"ש בסי' ש"מ ס"ג לענין שבת וה"ם י"ט:

הזנה אוטומטית ט"ז/אורח חיים/תקכא משילין פירות. פי' מי שיש לו פירות בראש הגג וראה מטר שבא יכול לשלשלן למטה דרך ארובה שבגג שיורידם למטה בחבל והן נופלים לארץ דליכא טירחא יתירה ודוקא ארובה דכל ארובה מלמעלה למטה היא בתקרת הגג אבל חלון כגון גג שמוקף מחיצה וחלון בכותל וצריך להגביהו עד החלון ולהשליכו לא טרחינן ול"מ דרך הורדה בחבל בדרך החלון דאסור אלא אפי' להפילם שלא בחבל אסור דיש טירחא להעלותה:

הזנה אוטומטית ט"ז/אורח חיים/תקכב אין הסומא כו'. הטעם ברש"י דהוה דרך חול ויש זילותא לי"ט. וכתב רש"ל בשם הרא"ש ומ"מ נראה דאין אסור ביו"ט אלא ברה"ר או בכרמלית הדומה לרה"ר כדפרי' בפרק קמא דאין עירוב והוצאה לי"ט לאפוקי בשבת אפי' חוץ לעירוב אסור בכל הדברים שאסרו לצאת בו חוץ מתכשיטי נשים עכ"ל: אין יוצאין בכסא. פי' יושב בכסא ונושאין אותו: שהיו רבים צריכים לו. בטור כתב ואינו יכול לילך בע"א משמע אם יכול לילך בע"א אסור אבל מדברי הר"ן משמע אפי' יכול לילך בע"א התירו לו משום דוחקא דציבורא או שלא יטנף הבגדים כ"ש אם היה זקן או טורח ההליכה ודעת הטור תמוה דאם אינו יכול לילך בע"א אפי' כל אדם שרי כמו מי שנתכווצו גידיו וי"ל דשם הוא עצמו יש לו היתר לילך במקל משא"כ כאן שאחרים ישאוהו לא הותר לאותן אחרים אלא ברבים צריכים לו וא"א בע"א כ"ה לדעת הטור וכיון דמילי דרבנן נינהו נראה דיש לסמוך על הר"ן להקל וכ"פ רש"ל: על הכתף. פי' אפי' על הכתף שמשים כל א' ידיו על כתף חבירו והכסא על זרועותיהם וכ"ש אם נושאים בין ידיהם: ברמב"ם כתוב יוצאין בכסא אחריו וכב"י דמשמע שהיה מפרש שהיו נושאין כסא אחר אנשים חשובים לישב שם במקום שירצה. ורש"ל הקשה ע"ז דמשמע בגמ' דקאי על מה שמוציאין האנשים בכסא. גם לא אדע מה איסור יש בדבר להוציא הכסא אחר איש או אשה שרגילין לישב בכסאות אפי' אין רבים צריכים לו דהא כל צורך היום קצת שרי בהוצאה כו' ע"כ נראה דהאי אחריו הוא ט"ס ברמב"ם עכ"ל. ולענ"ד נראה דודאי יש איסור טפי בהוצאת כסא וספסלים ממקל שהסומא יוצא בו כדי לתרוצי סוגיא דהיינו שיוכל לילך בטוב שפיר ואפ"ה אסור כיון שיוכל לילך בלא"ה משום זילותא די"ט. כ"ש דאיכא זילותא די"ט בהוצאת כסאות ודמיא טפי לעובדא דחול ולא התירו הוצאה לצורך קצת אלא במקום שאין זילותא דיו"ט כמו הוצאת קטן כדלעיל כן נלע"ד: אין מנהיגין בהמה במקל. הטעם דמיחזי כמאן דאזיל לחינגא. פירש"י לא מטעם מוקצה אסור אלא שנראה כמוליכה הרבה למכור בשוק. וכתב הר"ן וכ"ת ל"ל ה"ט תיפוק ליה משום מוקצה דלא נתנו עצים אלא להסקה ואפי' ר"ש מודה י"ל דנ"מ אפי' אזמנים מאתמול דלאו מוקצה הוא:

הזנה אוטומטית ט"ז/אורח חיים/תקכד אין עולין על גבי אילן. גזירם שמא יתלוש והוא איסור דאורייתא. ולא רוכבין. שמא יחתוך זמורה להכותה. ולא מטפחין ביד. ולא מספקין בירך. ולא מרקדין ברגל וכולן לשמחה. גזירה שמא יתקן כלי שיר. כל אלו קורא התנ' שבות שאין בהם לחלוחית מצוה. ואלו משום רשות כלומר שהם קרובים למצוה ואסרום חכמים בי"ט. לא דנין. ולא מקדשין. ולא חולצין. ולא מייבמין. וכולהו טעמ' משום שלא יכתוב פסק דין. או שטר אירוסין או שטר חליצה. או כתובה ליבמה. ואלו משום מצוה. לא מקדישין. ולא מחרימין כו'. הטעם משום מקח וממכר דומין למקח שמוצי' מרשותו לרשות הקדש ומקח וממכ' אסור מן התורה דכתיב ממצו' חפציך א"נ מקח וממכר אתיא לידי כתיבת שטר מכירה. וא"ת ה"ל גזירה לגזירה כולה חדא גזירה היא. ומקשינן ולא דנין והא מצוה היא. פירש"י אמאי קרי רשות ל"צ דאיכ' דעדיף מינים. ולא מקדשין. והא מצוה קעביד שנוש' אשה לפרות ולרבות ל"צ דיש לו אשה ובנים. ולא חולצין ומיבמין. והא מצוה קעביד. ל"צ דאיכ' גדול ומצוה בגדול ליבם. וכתבו התו' לפי' רש"י דלא פרכינן אלא במה דלא חשבינהו עם סיפ' דהם מצוה. ומשני דאינו מצוה כ"כ כמו בסיפ'. ולפי זה גם בדליכ' דעדיף מיניה אין דנין. וכן נמי באין מקדשין. משמע דאפי' אין לו אשה ובנים אסור. ור"ת פי' דהכי פירושו אמאי גזרו באלו. ומשני דיש לו אשה ובנים אבל אם אין לו אשה ובנים מותר לקדש דמצוה קעביד. והביא הטור מחלוקת רש"י ור"ת לענין אין דנין ולא מקדשין אבל בלא חולצין ולא מייבמין כתב סתם ולא כתב דלר"ת דוקא ביש שם אח גדול. והא תימה למה לא כ' גם באלו שיש מחלוקת והשאיר ב"י בצ"ע. ונלע"ד דגבי לא חולצין ומיבמין מודה ר"ת לרש"י דיש שם איסור בכל גווני דהא אינהו דמיין נמי למקח וממכר שקונה היבמה למעשה ידיה. וכן בחליצה היא קונה עצמה ויוצאתה מזיקתה ליבם ובהנך דמקח וממכר אמרינן בסיפא אסור בכל גווני בשלמ' באין מקדשין יש לומר שלא גזרו באין לו אשה ובנים דשמא יקדמנו אחר משא"כ בחליצה ויבום. ובזה ניחא לי מ"ש התו' ירושלמי דיומא א"ר מונא הלין דכנסין ארמלין צריך לכונס' מבע"י שלא יהא כקונה קנין בשבת. ומשמע בכל גווני אסור אפילו אין לו אשה ובנים ואם כן קשה לר"ת דמתיר לקדש בזה. ולפי מ"ש ניחא דקדושין שאני משום שמא יקדמנו אחר משא"כ בכניסה שהיא נשואין שהם אחר הקדושין וא"ל לפי מ"ש דבחליצה ויבום יש בו משום מקח וממכר למה אמר הטעם בגמ' משום שמא יכתוב ולא משום מקח וממכר כמו בסיפא יש לומר דסובר כפירוש בתרא דרש"י דלעיל דמקח וממכר גופה אסור משום גזירה דשמא יכתוב וכללו התנא בבבא זו דאין בהם רק שמא יכתוב ואם כן שפיר כתב הטור סתם לא חולצים ולא מיבמים דלא אוקמה בגמ' דיש שם גדול אלא משום דלא תימא למה קרא לו התנא שם רשות ולא מצוה ובזה מודה ר"ת לרש"י דצריך לפרש כן כנ"ל נכון מאוד: כתב הטור. וכולן אם עשאם בין שוגגין בין מזידין מה שעשה עשוי וכן הביאו רי"ף ורא"ש בשם ירושלמי וכתבו ש"מ מאן דעבר ואקני בשבת קרקע או מטלטלין הקנאתו הקנאה ומזה ראיה למ"ש בח"מ סימן ר"ת דלא קי"ל כמ"ש רמ"א בי"ד סימן ר"ל בנשבע שלא ימכור ועבר ומכר דלא הוי מכירה וע"ש בי"ד סי' ר"ל וסי' רכ"ח סעיף ל"ה מ"ש בזה. שוב ראיתי לרש"ל בפ' משילין סימן ח' שכ' בשם הגהת סמ"ק בנשבע שלא למכור ומכר דלא מהני כדאמרינן בפ' האשה שנפלו כיון שאמרו חכמים לא ליזבן אי זבין לא מהני ומסתמא אין אמירה דרבנן חמיר' משבועתו וכתב שם דצריך לחלק בין ההיא דמוכר בשבת דמהני מעשיו ובין איסור שבועה שאיבד כוחו וזכותו ועוד שבת ניתן לדחות אצל חולה משא"כ בשבועה עכ"ל מ"ש תחלה בשם הגהת סמ"ק ראיה מפ' האשה שנפלו ואין ראיה כלל דהא קשיא מהך דהכא דיש איסור דרבנן במה שאסרו כאן בסימן זה ואפ"ה מהני אם עבר ע"ז אלא ע"כ דיש חילוק בזה דשם בהאשה שנפלו עבדו רבנן תקנת' דלא לזבין הנכסים בשביל טובת האשה ואת"ל שאם מכר מועיל מה הועילו בתקנתן ודאי כל א' ימכור שהרי אין עליו עבירה אלא שחכמים נתנו יפוי כח לאשה בנכסים אלו ואיהו מפקיע הכח משא"כ במידי שהוא עבירה כהך דהכא ודאי מועיל תקנת חכמים דכל אדם יזהר מלעשות איסור דרבנן אלא דאם עבר אחד קולר העבירה תלוי בראשו ומעשיו קיימים. ומ"ש רש"ל לחלק בין שבת לשבועה איני מכיר בזה דמה חילוק יש בין זה לזה ואדרבה מצינו חומר באיסור כולל דהיינו כגון שבת שכולל לכל אדם ושבועה אינו אלא בזה הנשבע. והרבה פעמים מצינו שאין איסור חל על איסור ובאיסו' כולל חל שפיר. גם מ"ש דשבת ניתן לדחות איני יודע מה ענין זה לכאן ותו דמקח שנעשה באיסור הנזכר באיסור ריבית בי"ד סי' קע"ה ס"ח הוא תיובת' וכבר זכרתי תשוב' הרא"ש בי"ד סימן רכ"ח סעיף ל"ה דרבא דפ"ק דתמורה מודה בזה וכן עיקר: שכיב מרע כו'. פי' ונכתב הגט בע"ש:

הזנה אוטומטית ט"ז/אורח חיים/תקכה ניתנה ליתבע. הכי קי"ל כרבה דלא כרב יוסף דאמר לא ניתבע דא"כ אתי למכתב ורב יוסף ס"ל דאם לחוש לזה לא יהיב ליה ואתי לאמנועי משמחת יום טוב:

הזנה אוטומטית ט"ז/אורח חיים/תקכו ראיתי להזכיר מה שנמצ' בדפוס חדש של ספר מהרי"ל הג"ה אחד וז"ל בשנת רס"ד נפטרה פה ק"ק פרנקפורט אשה ליל ראשונה של סוכות וביום ב' כו' ולא נהגו אנינות בי"ט והיה יום ש"ת ביום ו' ובליל ו' בכניסת שבת הצריכו הלומדים את האבלים באבילות עטיפת הראש ושינוי מקום כו' עכ"ל. ושלא כדין הורו אלו הלומדים דעטיפת הראש אינה ראויה בשבת בפרהסי' כמ"ש הרוקח הבאתיו בי"ד סי' שפ"ו וז"ל אבל חייב בעטיפה כמו עתה שמושכין הכובע לפני עיניו כל ז' ובשבת בצינעה ולא בפרהסי'. וכ' מו"ח ז"ל דכשהחזן מתחיל ברכו יגביה הכובע דלא להוי פרהסי' וכ"כ בש"ע סי' ס"ד דבשבת יסיר עטיפתו והיאך הורו שבשבת יתחיל עטיפ' וכן בשינוי המקום דפסק בש"ע סי' שצ"ג דבשבת לא ישנו מקומם אלא שרמ"א מבי' שם י"א דגם בשבת ישנו וכן המנהג והיינו שקודם התחלת ברכו יושב בשינוי מקום שעדיין חול הוא וכיון שהתחיל בחול ישב שם גם אח"כ ודבר פשוט הוא שאם בא האבל לבה"כ אחר ברכו שלא ישנה המקום דמתחיל בשבת האבילות בפרהסי' וכ"ש במה שמכריז השמש צאו לקראת האבל כמו שנוהגין לפני ברכו וכ"ש במ"ש שהצריכו להתאבל בשבת כ"ז אינו נכון דמה יתחדש לו בשבת טפי ממה שהיו לו בח"ה שנוהג ג"כ דין אנינות בצינעה ע"כ שלא כראוי נדפסה הגה זו החדשה ואין לשנות שום דבר בשבת ההו' ממה שהיה בח"ה:
(א) בעשיית ארון ותכריכים. שאלו הם איסור דאורייתא וכן הכיסוי שמכסים המת בעפר צריך ע"י עכו"ם דמילוי גומא הוה כבונה ורבים נכשלים בזה אבל להלבישו כו' שאינו אלא טלטול אמרי' ביה מתוך שהותרה הוצאה לצורך הותרה נמי לצורך היום קצת וחימום מים מותר מתוך שהותר' כו': אבל מותר לכסותו בעפר כו'. פי' לעשות מהעפר כמו הר וזה בי"ט שני אבל בראשון פשיטא שאסור ע"י ישראל כמ"ש בסמוך: מותר ליטול שכר. הטעם בשם הרי"ו כיון שהתירו לו חז"ל דשמא לא ימצא בחנם אע"ג דאסור ליטול שכר בשבת אפי' במלאכה המותרת בשבת עכ"ל. ותמוה לי אם הקילו במת ועשאו בי"ט שני כחול מ"מ היינו דוקא בשביל כבודו אבל זה החי למה יזלזל הוא בי"ט שני וצ"ל דמעיקר' כי תיקון רבנן לעשותו י"ט שני התנו בזה דבכל עניני המת יהיה ממש כחול. ונראה לענין לקנות בגד לתכריכין נמי דינא הכי כמו בחפירת קבר דהיינו לקצוץ דמים בעד הבגד כדרך שעושין בחול אבל צ"ע דהא בס"ז אוסר לרכוב ע"ג בהמה אפי' בי"ט שני ואפי' הקברנים לא ירכבו אלא היכא דלא אפש' ש"מ דלאחרים אסור אפי' במקום שא"א ולא מהני בזה מ"ש כחול שווי' רבנן אע"פ שהם מלוים אותו והיא מצוה גדולה מאוד דמבטלין תורה בשבילה ק"ו לזה. שלא יחלל י"ט בנטילת שכר ויחפור קבר בשביל שכר או יעשה קציצה בי"ט כמה דמי בגד שאין זה כבודו של מת אדרבה זלזולו ע"כ נראה דהאי פיסק' לאו דסמכא איהו ואפשר שט"ס הוא ברי"ו וצ"ל מותר ליתן שכר כו' דהיינו אם לא נמצ' מי שהוא עושה בחנם אבל על אותו שאינו רוצה לעשות כ"א בשכ' הוא בכלל המונעי' את עצמן מן המצו' ולא תהא כזאת בישראל: שוב ראיתי שגם רש"ל כ' ע"ז הנוטל שכר וכתב אם היה מעש' בא לידו שלא רצה לעסוק בחנם הייתי מטעיהו כמו שמטעין בחליצה: אם א"א מתירין להם כו'. די"ט שני לגבי צרכיו בכל דלא אפשר כחול שוי' רבנן כ"כ ב"י בשם הרמב"ן וק"ל על הש"ע דהא הרמב"ן ס"ל ג"כ בדוכתי דשכיחי עכו"ם שרי ע"י ישראל וכ"פ בסעיף ד' ותו דהא כ' ב"י בשם הרשב"א וז"ל ואין משגיחין בתחומין במת כלל בי"ט שני וכ"פ רמ"א בסעיף שאח"ז אע"פ שאפשר לקברו במקומו וכאן נמי איסור רכיבה היא מדרבנן ולמה כ' הרמב"ן כאן דלא התירו אלא בלא אפשר בלא"ה ונלע"ד הך לא אפשר דהכא אין פי' שהוא מן הנמנע לגמרי בלא"ה אלא א"א בקלות אלא ע"י טורח וצער קצת ג"כ מותר ואפ"ה צ"ע מ"ש מהא דלעיל ולענין דינא נראה כמ"ש דביש צער קצת או טורח מותר אפי' למ"ש רמ"א שמחמירין מאי דאפש' בעממין דהיינו במלאכה דאורייתא משא"כ כאן במידי דרבנן כנלע"ד ברור: אע"פ שהיה אפשר לקברו. רש"ל כ' דוקא היכא דליכא קבר במקום שנפטר אבל אם יש שם קבר אלא שעשה צוואה שיוליכוהו לקבר אבותיו אין זה כבודו לחלל י"ט ואם יש חשש שיסריח קוברין אותו במקומו ולא שמעי' לצוואתו ואי ליכ' חשש זה מלינין אותו וקוברין אותו אחר י"ט במקום צוואתו: קוברין אותו אחר אכילה. רש"ל כ' ע"ז ול"נ אי משום שמחת י"ט קא' הא מת מצוה קודם למגילה כ"ש לשמחת י"ט והאידנ' הכל נקר' מת מצוה ועוד וכי זהו שמחת י"ט לאכול ולילך אח"כ לבית הקברות אין זה אלא תוגה ועוד מאחר דאי' במדרש לא תאכלו על הדם שאין לאכול סעודת קבע קודם שנקבר המת למה נעבור ע"ד המדרש אלא קוברין אותו מיד אחר יציא' בה"כ אם הוא אדם חשוב ואם לאו מתקבצים מנין וקוברין אותו בעת שאו' הש"ץ הפיוטים ושאר דברים כדומה לזה וחוזרים לבה"כ וכן עיקר עכ"ל:

הזנה אוטומטית ט"ז/אורח חיים/תקכז בקדרה בפ"ע. דאלו בקדרה א' יכול לבשל כמה שירצה כ"כ הטור וכ"כ רש"י בדף י"ז וז"ל שלא יערים לאחר שבישל לצורך לומר עוד אני צריך להזמין אחרים ויבשל תבשילין אחרים ויותירם לשבת אבל בקדירה א' אם ירבה הא אמרי' דאפי' לחול שרי כדלעיל ממלאה אשה קדיר' בשר כו' עכ"ל פי' דבקדירה אחת אפי' אם מערים ומרבה מותר וכן העתיקו התו' שם וא"ל דא"כ אמאי היה הסמ"א מצטער בגמ' שם במה שלא הניח ע"ת הא יש היתר להערי' ולהרבות בקדירה א' בשביל שבת י"ל דס"ל לבשל תבשיל לשבת מה שאינו יכול לבשל בתבשיל שמבשל בקדירה זו של י"ט כנ"ל: אבל מבשל כמה קדירות. עמ"ש בסוף סי' זה: אפי' ספק חשיכה. כתב הראב"ן אפי' לא עירב עד אחר ברכו יכול לערב כל זמן שהציבור לא התפללו תפלת י"ט כי קבלת י"ט לא הוה עד תפלת י"ט ע"ש: בפת ותבשיל. דהכי ס"ל לר"א דיליף מקרא דאשר תאפו אפו ואשר תבשלו בשלו מכאן שאין אופין אלא על האפוי ולא מבשלין אלא על המבושל ע"כ צריך כאן פת בשביל מה שיאפה פת לצורך שבת ותבשיל בשביל מה שיתבשלו ור"י ס"ל דבשביל תבשיל מותר הכל ורוב הפוסקים ס"ל כר"י רק ר"ת וקצת דיעות ס"ל כר"א ע"כ כשר לכל הפחות בדיעבד כר"י: לאפוקי דייס'. דא"ר זירא הני בבלאי טפשאי דאכלי נהמא בנהמא: אפי' שלוק. פי' אפי' מבושל הרבה מאוד יותר מן מבושל כהלכתו: אפי' על עדשים כו'. כתוב במרדכי דוקא בדיעבד והב"י חולק ע"ז וכתב אפי' לכתחלה אם אין לו בעי"ט שום תבשיל אלא עדשים שנשארו בשולי קדירה או אותו שמנוני' שנדבק בסכין יכול לערב עליהם והיינו אם גרדו כמ"ש כאן בש"ע ול"נ דאף המרדכי ס"ל כן דכה"ג היא כמו דיעבד כיון שאין לו תבשיל אחר והמרדכי לא איירי אלא ביש לו תבשיל אחר וכ' רש"ל מדלא אמרי' בגמרא מערבין על עדשים כו' אלא סומכין על העדשים משמע דוקא דיעבד וכ' מו"ח ע"ז שאין זה ראי' דהא במשנה אמרי' ג"כ זה הל' אלא עושין תבשיל מעי"ט וסומך עליו לשבת והיינו אפי' לכתחלה ועכ"פ משום הידור מצוה ראוי ליקח תבשיל גמור לד"ה וכ' רש"ל ומ"מ נראה דלא בעי להתנות מעי"ט אלא תבשיל שנשאר בלא מתכוין כגון שולי קדירה וכדומה לו אבל מי שעשה תבשיל מיוחד לשם ע"ת או שהפרישו לשם כך אפי' היה דעתו להתנות עליו ולברך עליו ושכח מלהתנות ולברך עליו סומך עליו בדיעבד כלישנא דמתני' ועוש' תבשיל מעי"ט וסומך עליו והברכה שצריך לברך עליו לכתחלה ולהתנות עליו להדיח אינה מעכבת כי הברכות אינן מעכבות עכ"ל מ"ש לשון המשנה וסומך עליו בדיעבד כיון דלא התנה ולא בירך אינו מסתבר דהתנא לא מיירי כאן מברכם כלל אלא וסומך עליו לכתחלה קאמר אבל הדין מ"מ אמת הוא כיון שהיה בדעתו להתנות ע"ז שרי בדיעבד דודאי ברכות אינן מעכבות בכ"מ וע' בסעיף כ': ומצוה על כל גדול כו'. ק"ל דהא איתא ריש פ"ב ושלחו מנות לאין נכון לו למי שלא הניח ע"ת דהיינו למי שלא היה לו להניח אבל מי שהיה לו להניח ולא הניח הוא פושע ואמאי הוצרך לצוות לשלוח מנות לאותן שלא הניחו באונס והא מי שהוא אונס מותר לו לבשל ולסמוך על גדול העיר דודאי הניח גם על אחרים כיון שהוא מצוה ותו דכ' הר"ן הביאו ב"י דר"י בר אידי לא היה דרכו להניח וע"כ הוצרך להכריז וכי ח"ו עברו על המצות: נקרא פושע. כ"כ הרא"ש והטור ומשמע אפי' אם הגדול מכוין להוצי' וק"ל דאמרי' בגמ' ההוא סמיא דהוי מסדר מתרת' קמיה דמר שמואל חזיא דהוי עציב א"ל אמאי עציבת א"ל דלא אותבי ע"ת א"ל סמוך אדידי דמעריבנ' על כולהו בני עירי לשנה חזי' דהוי עציב א"ל אמאי עציבת כו' א"ל פושע את לכ"ע שרי ולדידך אסור פירש"י שאין דעתו על המזידין ועל הפושעי' שאין חרדים לדברי חכמים משמע מזה דאלו היה דעתו אף על הפושעים האלו הוי מהני וזה שלא כהרא"ש והטור שפסקו אפי' סומך על גדול העיר לא מהני כיון דלא עביד כמצות חכמים שיערב כל א' לעצמו ולפ"ז ק' ממ"נ אם היה אותו סומא סומך על עירוב דשמואל בשנה אחרת ההיא אמאי הי' עציב בי"ט כיון דלפי דעתו היה מועיל דבר זה משא"כ בשנה ראשונ' לא ידע דמהני סמיכה על הגדול וא"כ מה נתחדש לסמי' בי"ט האחר להצטער על מה שסמך על הסמיכ' ואי לא סמך כלל גם בפעם השני מנ"ל להרא"ש וטור דהסומך נקרא פושע כיון דבגמ' לא איירי מזה בשלמא לרש"י ניחא דבאמת לא הוה זה פושע כיון שסומך ואותו סמיא לא היה סומך גם בפעם הב' ונקרא פושע על השנות השכחה פעמיי' וה"ל להיות חרד וזריז להזכיר הדבר ושמואל לא נתכוין להוציאו כלל אבל להרא"ש וטור ק' וא"ל שהיה עצב בי"ט מחמת שדאג בי"ט שמא לא מהני סמיכה ודאגה זו באה לו במחשבתו בי"ט וע"ז השיב שמואל לאיסור דסמיכה לא מהני זה אינו דא"כ אמאי אמר שמואל לכ"ע שרי ולדידך אסור דמשמע דהוה גרע מן כ"ע כיון שאירע לו ב"פ ולהרא"ש וטור לא הוה משום ב"פ אלא דסמיכה לא מהני כלל וא"ל שזה גופי' הוה החילוק בינו לכ"ע דכ"ע לא סמכו אלא שכחו ואיהו שסמך נקרא טפי פושע כיון שהיה נזכר הוה ליה לערב בפני עצמו זה אינו. אמאי התיר לכולי עלמא דלמ' יש ביניהם ג"כ מי שסמך ותו קשה למה נקרא פושע במה שסמך והלא אינו אלא טועה בדבר הלכה שהיה סבור דמהני סמיכה וצ"ע דבר זה להלכה כי לדעת רש"י ורשב"א כמ"ש ב"י דמהני סמיכה אם הגדול מכוין לכך וכדאי הם לשמוע להם ולפ"ז אין מצוה על הגדול לכוין להוציא הרבים וכמ"ש בסמוך מהתלמוד דבימי עזרא שהוצרך לומר ושלחו מנות לאין נכון לו דהיינו שלא הניח ע"ת דמוכח שלא היה מצוה על הגדול לכוון להוציא אחרים: רק שיודיעוהו בי"ט כו'. ק' פשיטא דאל"כ היאך יבשל בי"ט לשבת וי"ל דקמ"ל דלא סגי באומדן דעתו דבודאי נתכוין הגדול לזכות לאחרים אלא צריך להודיע בפי' דבר זה ועכשיו שיש בנוסח הברכה לנו ולכל הדרים בעיר הזאת א"צ להודיעו וכ"כ רש"ל: ולאדלוקי שרגא. משמע דאם לא התנ' זו אסור להדליק מי"ט לשבת וכ"כ התו' בפ"ב דף כ"ב מדאמרי' מי שלא הניח ע"ת כו' מדליקין לו נר משמע שצריך להזכיר בברכת ע"ת יהא שרי לן לאפויי ולבשולי ולאדלוקי וכו' ואם בשביל הדלקה לא התנ' משמע הכא דיהא אסור להדליק לו רק נר אחד מדחזי' דהוצרך להזכיר הדלקת הנר עכ"ל וקשה למה לנו להזכיר ההדלקה הא אומר אח"כ ולמיעבד כ"צ ונ"ל מדאי' בפ"ב שם אין טומנין את החמין כדברי ב"ש ומקשי' אי אנח ע"ת אמאי אסור לב"ש ומשני רבא שאני הטמנ' דמוכח' מלתא דאדעתא דשבת עביד איתביה אביי חנני' אומר בש"א אין אופין אא"כ עירב בפת ואין מבשלין אא"כ עירב בתבשיל ואין טומנין אא"כ היו לו חמין טמוני' מבע"י הא אם היה לו מיהו עביד ואע"ג דמוכחא מילתא אלא אמר אביי כגון שעירב לזה ולא עירב לזה פירש"י אפה ובישול מבע"י לשם עירוב ולא טמן חמין וחנני' היא אליבא דב"ש מזה אנו לומדי' מדברי ב"ש וב"ה דאפי' לב"ה דסגי להו בתבשיל א' על הכל מ"מ לענין הברכ' צריך להזכיר ואם לא בירך כלל מהני לכל מילי דברכות אינם מעכבות וכמש"ל אלא דאם בירך והזכיר דבר א' גרע טפי דמרא' בהדיא שאינו מערב אלא לאותו דבר וא"כ היה ראוי להזכיר ולמיעבד כ"צ לחזור ולכלול בו הכל אלא כיון דאר"א מדכתיב את אשר תאפו אפו מכאן שאין אופין ואין מבשלין אלא על האפוי ומבושל ע"כ צריך להזכיר ב' דברים אלו בהדי' אפיה ובישול כיון שהם מבוארים בקרא דאסמכי' ע"ת עליה וא"כ ע"כ צריך להזכיר בברכ' גם שאר דברים דהיינו אטמוני ולאדלוקי דא"כ ה"ל כמו עירב לזה ולא לזה לב"ש לענין שצריך ע"ת לכל מין בפ"ע ה"נ לב"ה לענין הזכרה בברכה דע"כ ל"פ ב"ה אלא שדי במין א' אבל עכ"פ באותו מין צריך להזכיר הכל אלא דק' ל"ל למיעבד כ"צ כיון שהזכיר בפי' מה שצריך לו נ"ל דהך למיעבד כ"צ אתא לכלול שחיטה שאינה בכלל כל הפרטיים המוזכרים בהדיא וא"ל ל"ל להזכיר אטמוני ולאדלוקי בפי' ולא כללם ג"כ בלמיעבד כ"צ נ"ל דאתי שפיר אליבא תירוצא דרבא דאמר הטמנ' שאני דמוכחא מילתא דעביד לשבתא ואע"ג דאידחא תירוצ' דרבא כמ"ש הא ל"ק דא"כ לא אידחי אלא לענין דל"ת דבאמת לא מהני ע"ת להטמנה מכח סברא זו אלא אמרינן דמהני אף למוכחא מילת' אבל לענין ברכה ודאי אמרי' לכ"ע דצריך להזכיר שהוא מערב אפי' למוכחא מלתא דהיינו הטמנה וה"ה נמי אדלוקי שרגא דמוכחא מלתא שעושה בשביל שבת דהרי מדליק בעוד היום גדול ושרג' בטיהרא מאי אהני וה"א דזה לא נכלל בכלל דלמיעבד כ"צ ע"כ זכרו בפי' להני תרוייהו ובנוסח ה"ג לא זכר לאטמוני אלא לאדלוקי נראה טעמו דבחד מילתא דיש בו מוכחא מילתא סגי אבל בנוסח הטור וש"ע נזכר תרתי מאותן דמוכחי מילתא אבל שאר דברים שאין מוכח מילתא כגון שחיטה וכיוצא בה שפיר נכללים בלמיעבד כ"צ ודבר זה נ"ל הגון כפתור ופרח: אלא דעדיין צריכין אנו למודעי במ"ש דע"ת מועיל להתיר שחיטה מי"ט לשבר. והוא אינו מוזכר בפי' בפוסקים מ"מ אמת גמור הוא דדבר פשוט הוא דנכלל בלמיעבד כ"צ כמ"ש וכ"מ בתשו' הרא"ש שמביא ב"י בסמוך וז"ל וכיון שאפשר לו לשחוט בשני שהוא כחול למה ישחוט בראשון שהוא ודאי קודש עכ"ל הרי בהדי' דע"ת מתיר גם השחיטה אלא שרש"ל כתב בתשו' סימן ע"ח דאסור לשחוט בי"ט לשבת מכח ע"ת וראייתו שם דע"ת לא מהני אלא למה שמתנה בהדי' כמ"ש התו' והרא"ש לענין אדלוקי שזכרנו לעיל לכן נהגו כשמניחין עירוב לומר לאפויי ולבשולי ולאדלוקי ואטמוני ואנו תופסין זה הנוסח עיקר ואל תשגיח במ"ש הרא"ש בתשוב' שאינו יכול לשחוט מי"ט ראשון לשבת אלא ישחוט ביום ו' אלמא דמותר לשחוט ביום ו' אין זה ראייה דהוא כ' לפי אותן שמתירין כל המלאכות ע"י מ"ש לאפויי ולבשולי כדעת הרי"ף וסייעתו ולא בא באות' תשובה אלא לפסוק שאסור לשחוט בי"ט ראשון אבל לדעת החולקים על הרי"ף וסוברים כל שלא התנ' בפי' אסור לעשות א"כ פשיטא שאסור לשחוט ועוד אפשר שהרא"ש מיירי היכא שהתנה בהדיא בע"ת ולשחוט דשרי לד"ה עכ"ל וכתב עוד שא"ל דשחיט' הוה בכלל למיעבד כ"צ דזה אינו שהרי ה"ג כתבו למיפ' ובשולי ולמיעבד כ"צ ולאדלוקי נר ואם איתא דכולל הכל ל"ל לומר ולאדלוקי וכ"ש לנוסח הטור שמזכיר להדיא למיעבד כ"צ וגם לאטמוני שהוא ממש כבישול ואפ"ה צריך להזכירו ולא אמרי' שנכלל בלמיעבד כ"צ כ"ש שחיטה עכ"ל. הגם שאין משיבין הארי אחר מותו מ"מ אמינא כי ניים ושכיב הרב אמר להא שמעתת' דמ"ש דהיתר שחיטה תלוי בהזכרת ע"ת בפי' א"כ למה לא תקנו באמת להזכי' דבר זה בברכ' כמו אטמוני ואדלוקי כיון דזכרו כמה פעמים היתר שחיט' בי"ט ה"ל להכניסו גם בנוסח ע"ת ומ"ש דהרא"ש כ"כ לנוס' הרי"ף כו' הוא דבר בטל שבהדי' זכר הרא"ש בפ"ב הנוסח כמו הטו' ממש ובחבורו של רש"ל פ"ב סי' כ"ז כ' הוא עצמו וז"ל ואע"ג דהרי"ף ורמב"ם לא הזכירו אדלוקי שרג' מ"מ דברי הרא"ש עיקר כו' עכ"ל. ובזה נסת' גם מ"ש אח"כ ועוד דאפש' דהרא"ש מיירי שהתנ' בהדי' על השחיט' כו' זה ודאי אינו שהרי אינו בנוסח הברכ' שלו כלל ותו דהא שם לא בא הרא"ש אלא לומ' דמה שמות' בי"ט שני לעשות לשבת לא יעש' בי"ט ראשון א"כ למה נקט שחיט' לענין זה מה שאינו נמצא בנוסח ולא כ' דבריו על אפייה ובישול שהם מפורשים בנוסחאות אין זה אלא תימה. גם מ"ש אח"כ שאין למדין מן הכלל דלמיעבד כ"צ א"כ הויין דברי חכמי' כחוכא ואיטלולא דל"ל נוסח זה למיעבד כ"צ אלא ודאי דדברי חכמים הם ראויים ומדוייקים וכולהו צריכים למימרינהו ומאן דלא הזכיר רק אפייה ובישול כוונתו כיון שהם מפורשים בקרא כמ"ש גם מו"ח ז"ל חלק על רש"ל בזה אלא שבענין טעם לנוסח אטמוני ואדלוקי דחק למצוא טעם שהוכרחו להזכיר כיון שאפשר לעשות בלעדם ואין בהם צורך משא"כ בשחיטה וטעם זה אינו מספיק דודאי ההטמנה היא הכרחית לשבת וכ"ש נר של שבת ולפי מ"ש הכל ניחא בפי' מרווח בס"ד ואין להשגיח לאסור השחיטה מי"ט לשבת אם הניח ע"ת כנלע"ד ברור: מי"ט ראשון לשבת. פי' כשחל יו"ט יום ה' ויום ו' דכיון שאפשר לאפות ולבשל ולשחוט ביום ו' שהיא אינו אלא משום מנהג אבותינו למה יעשה זה בי"ט הראשון שהוא ודאי קודש משא"כ אם חל יו"ט יום ו' ויום השבת פשיטא שמותר לבשל ביום ו' שהוא י"ט ראשון ע"י ע"ת כיון שהוכרח לזה וכתב הרש"ל דאפי' אם עבר ובישל ביום א' דהיינו ביום ה' דאסור לאכלו בשבת ול"ד למ"ש בסימן זה לקמן דעבר ובישל מותר דהתם אין לו מה לאכול אבל הכא דאפשר לו לבשל למחר לשבת אסור ליהנות עד אחר שבת ע"כ ואיני מכיר חילוק זה כלל וכ"ש שאין איסור לאכלו עכ"פ בי"ט כתבו הג"מ דאיתא בירוש' מי"ט לחבירו ומי"ט לשבת ופי' ראבי"ה כגון ששני ימים הם שבת וע"ש ואשמועינן שצריך בעי"ט שניהם עכ"ל וב"י הביא זה וכתב ע"ז נראה שר"ל שצריך שיאמר בעירוב זה יהא מותר לבשל מי"ט לחבירו ומי"ט לשבת אף ע"פ שאינו מבשל אלא ביום א' לצורך יום א' כיון שאותו יום שמבשלים [לצרכו] יש לו ב' שמות צריך להזכירם וק"ל דאין הלשון מכוון דמשמע שבב' ימים רוצה לבשל לצורך ב' ימים אחרים ואינו כן אלא ביום א' מבשל לצורך יום א' וכך הל"ל מי"ט לחבירו שהוא י"ט ושבת כו' עכ"ל והאריך עוד ע"ז ולעד"ן הדברים כפשוטן דבאם י"ט ביום ו' ושבת ואומר למיעבד כ"צ מיומא טבא לשבתא אינו מספיק כי כל אדם מבשל בי"ט שהוא בשבת טפי ממה שצריך לבשל בשאר שבת לחוד אם כן לא נכלל בזה היתר מותרות מה שמבשל לצורך מחר מה שהוא אינו שייך לשבת לחוד והוא אומר מי"ט לשבת נמצא שאין המותרות בכלל ע"ת ע"כ יאמר שניהם לכלול בו גם שמבשל היום לצורך יו"ט במותרות על של שבת כנלע"ד והוא נכון והגון לומר כן בכל י"ט ראשון שהוא ביום ו': אם הניח וכו'. דאיתא בגמ' מ"ט תקנו ע"ת אמר רבא כדי שיברור מנה יפה לשבת ומנה יפה לי"ט רב אשי אמר כדי שיאמרו אין אופין מי"ט לשבת ק"ו מי"ט לחול וב' הרא"ש נ"מ בין אלו הטעמים דלרבא צריך לערב דוקא בעי"ט כדי שיברור מנה יפה לשבת ולרב אשי יכול לערב אפי' קודם עי"ט וי"ט של סוכות שחל להיות בה' בשבת יכול לערב עי"ט עירוב א' לשבת זו ולשבת הבאה וכיון דלא בריר לן כמאן הלכה פסק ב"י לכתחלה לאיסור ובדיעבד להיתר: לאחר שהכין כו'. כתב רש"ל מיהו היה מנהג מהר"ם להניח הככר תחת המשנה בליל שבת ובמחרתו ובסעודה ג' היה בוצע עליו כיון דמתעביד ביה חדא מצוה ליעביד ביה מצוה אחריתא וכן נהגו בעירוב חצירות: אפה ולא בישל. זהו לשון הראב"ד בב"י ונ"ל דעתו דאמר אביי נקטי' התחיל בעיסתו גומר וכתב הרא"ש שיש להסתפק אי גומר עיסה זו שהתחיל בה ושוב לא יבשל ולא יטמין או שמא כיון שהתחיל להתעסק בא' מצרכי שבת בהיתר גומר כל צרכי שבת והדבר שקול עד יבא מורה צדק אבל הראב"ד ס"ל גומר היינו אפי' מידי אחרינא מאותו מין כגון שאפה בהיתר יכול לאפות גם אחר שנאבד אבל לא מהני ליה לבשל אחר כך בשום צד שיהיה לצורך שבת גם כן וכן אם בישל בהיתר מהני לבישול דוקא אלא דקשה ע"ז אם אפה תחלה לצורך שבת פשיטא דיכול אחר כך לאפות וגם לבשל לי"ט ע"כ פירש דהאפייה הראשונה היתה לצורך י"ט ולשבת לא הכין עדיין כלום ואח"כ נאכל העירוב נוטל מה שאפה לי"ט ומניחו לשבת ואופה פעם אחרת לי"ט דה"א דאסור דהוה כאופה לשבת קמ"ל דשרי כיון דמ"מ האפייה היתה בהיתר וכן לענין בישול אם בישל תחלה בהיתר לי"ט מהני אחר כך לבישול לשבת אבל לא לאפייה לצורך שבת כלל ובלבוש כתב בזה גומר אותה עיסה שהתחיל ולא יותר וה"ה אם התחיל לבשל גומר ואם אפה או בישל לי"ט ונאכל העירוב הרי האפייה או בישול נעשה בהיתר יכול להניחה לצורך שבת ויכול לאפות ולבשל אחר כך לי"ט דבריו סותרים זא"ז דברישא לא התיר אלא לאותה עיסה ובסיפא התיר לאפות מחדש על י"ט וא"כ כ"ש דמותר לאפות לי"ט מחדש ברישא כיון שהתחיל לשבת בהיתר והוא ערבב דעת הראב"ד עם דעת הרא"ש: ויש אוסרין. הוא דעת התוס' והרא"ש וטור שזכרנו בס"ב ומ"מ אין איסור אלא בתוספת נר אבל נר א' מדליק כדאיתא בגמרא ומדליקין לו נר א' וכמ"ש בסוף הסעיף: ואפי' בביתם. בטור הטעם שהעולם אינם יודעים שהוא לאחרים והקשה ב"י דמה העולם יודעים אם זה עירב או לא ועוד שאפי' יודעים כיון שאינו מבשל בביתו אלא בבית אחרים הא מוכח מילתא דלאחרים הוא מבשל ונ"ל דחד' קושי' מתרצ' בחברת' דה"ק רבינו הטור כיון דמוכח מילתא שזה לא עירב יסברו לו' שלעצמו הוא מבשל אלא שאינו רשאי לבשל בביתו לעצמו כיון שלא עירב אבל בבית אחר יכול לבשל אפי' לעצמו שכן הוא הדין לפי דעת הרי"א ע"כ אסרו לגמרי כנ"ל נכון: הוי כמי שלא עירב כלל. תימא לי דהא אם הניח ע"ת ולא בירך כלל מהני דברכות אינן מעכבות בכל התורה וכמ"ש רש"ל שזכרתי בס"ו ואמאי לא מהני כאן אם אמר כ"צ מי גרע מלא בידך כלל דנהי דתקנת חז"ל דלא סגי בלמיעבד כ"צ לחוד היינו כדי לעשות הברכ' ע"צ ה"ט ומטעם שזכרנו לעיל אבל מ"מ לא גרע זה מלא בירך וכ"כ רמ"א עצמו סי' שצ"ה דאין הברכה מעכבת וכמדומ' לי שאין לסמוך על פסק זה לחזור ולברך שנית כנלע"ד: ויותיר לשבת. ברש"י כתוב אפי' לחול שרי כדלעיל ממלא' אשה קדירה בשר כו': והוא שיאכל מכל א'. נ"ל דודאי לכתחלה קאמר כן דצריך שיראה לכל שאוכל ממנו בי"ט אבל אם אירע שלא אכל כלל ממין אחד אינו אסור לשבת כיון שעכ"פ בשעת הבישול נתכוין לאכלו היום הרי היה מעשה שלו בהיתר ומה שלא אכל אח"כ אין זה גורם איסור דאף בתבשילי י"ט הרבה פעמים אדם מניח קדירה שלימה ואין טועמו מחמת שביעתו ובסי' תק"ג כ' ב"י בשם ריב"ש דאפילו לאחר אכילה אם עבר ובישל בהערמת כזית אין לו דין מערים לאסור וכ"פ שם בש"ע כ"ש כאן דהוא מבשל בהיתר קודם האכילה ועמ"ש בססי' זה: בי"ט של ר"ה. לפי ששני הימים של ר"ה כיומא אריכת' הם ולא משום ספיקא דיומא כשאר י"ט: אם הערים כו'. פירש"י דמ"ה החמירו בהערמה טפי מעבר במזיד דאחמור בהא מילתא שלא לעקור תורת עירוב דאלו מזיד רשע הוא לעבור על דברי חכמים ואין אחרים לומדים ממנו והוא עצמו משים אל לבו ושב הלכך לא מיעקרא תקנת עירוב אבל מערים סבור לעשות בהיתר ואחרים לומדים ממנו ומיעקרא תקנת עירוב הלכך קנסוהו רבנן עכ"ל וקשה במ"ש כאן הש"ע דהערמה בב' קדירות אפי' לצורך היום אסור היינו ע"כ קודם האכילה ולעיל סכ"א הביא י"א דמותר קודם האכילה מטעם שיאכל מכל א' ואע"ג דגם הטור כתכ כאן כן לק"מ דהטור לא ס"ל הך תקנתא דיאכל ממנו מעט וכמ"ש בסי' תק"ג דאין לך הערמה גדולה מזו אבל הש"ע שפסק דמהני למה אסר כאן ואין ראוי לומר דכאן חזר מדעת י"א שהביא בסמוך גם א"ל דכאן אסר אם לא אכל מעט ממנו דא"כ לא הל"ל אסור אלא יאכל ממנו מעט ותו דלעיל הל"ל ואם לא אכל אסור ותו דדין זה ודאי שקר שיהיה אסור מחמת שלא אכל כיון שעכ"פ הבישול היה בה בהיתר וכמ"ש בסי"ט ע"כ נ"ל דכאן מיירי במבשל מין א' בב' קדירות דבזה לא מהני מה שירצה לאכול ממנו מעט דהא טעם אחד לשניהם אבל באמת אם יש שינוי ביניהם בטעם מהני אפי' בשני קדירות קודם אכילה בהערמה זו לאכול מעט ממנה כמ"ש וחילוק זה כתבתי גם בסי' תק"ג בס"ד והוא נכון:

הזנה אוטומטית ט"ז/אורח חיים/תקכח אבל עירוב תחומין אין מניחין. הטעם דלמיקנא ביתא בי"ט לא:

הזנה אוטומטית ט"ז/אורח חיים/תקלא מצוה לגלח כו'. כדי שלא יכנס למועד כשהוא מנוול לפיכך אין מגלחין במועד כדי שיהיה חושש לגלח ערב המועד: אפי' אם גילח כו'. דמי יודע אם גילח קודם המועד וכן הטעם לגבי אונס בס"ג: ונתרפא. לפי שהגילוח קשה לחולה ומחזירו לחוליו ע"כ ה"א דמותר לגלח במועד קמ"ל דאסור: ולא היה לו פנאי. זה קאי גם אמ"ש אח"ז: וכן המנודה כו'. עמ"ש בי"ד סי' של"ד בביאור דברי הטור ומה שי"ל על רמ"א שם: קטן מותר כו'. לפי שאין עליו חיוב לגלח קודם המועד דלאו בר מצוה הוא: ודרכו לגלח. פי' במקום שנוהגין שבעלי תשובה מגלחין דע"א דמי' למת ולמצורע שטעון גלוח:

הזנה אוטומטית ט"ז/אורח חיים/תקלב אם לא לצורך מצוה. ולענין טבילות מצוה בי"ט כתבתי בי"ד סי' קצ"ח דאם שכחה ליטול צפרני' קודם י"ט תנקר תחתם ולא תחתכם ע"י עכו"ם ע"ש מילתא בטעמא:

הזנה אוטומטית ט"ז/אורח חיים/תקלג אפי' כיון מלאכתו. דבצורך אוכל לא אסרו כוון מלאכתו: כשעושין אותן אומניהם. לפי שעושין מלאכות לרבים ועושין הרבה ביחד ונראה כעושין לצורך חול:

הזנה אוטומטית ט"ז/אורח חיים/תקלד ומי שאין לו אלא חלוק א'. לשון הטור אפי' אינו של פשתן מותר לכבסו שהוא מתלכלך מיד אפי' אם כבסו קודם לכן בסמ"ק אוסר אלא א"כ אזורו מוכיח עליו והר"פ הוסיף לאסור בכל חילוקים שלנו שאין לנו אזור מוכיח עליו וכ"ש מי שאין לו אלא מפה אחד או סדין אחד שאין לו הוכחה כלל וא"א הרא"ש ז"ל לא הביא ההיא דאזורו מוכיח עליו עכ"ל והקשה ב"י מה הוסיף הר"פ לאיסור הלא גם הסמ"ק אסר אא"כ איזורו מוכיח ש"מ דחלוקי' שלנו כיון שאין להם אזור אסור והאריך מאד בתירוצים שמפרש שהסמ"ק והר"פ הם חולקי' בפירו' איזורו מוכיח. ולעד"נ תמוה דהל' משמע בסמ"ק שאין הר"פ חולק על הסמ"ק וכ"מ לשון הטור שלא כתב והר"פ אוסר בכל חלוקים כו' דהוה משמע שהוא פלוגתא אלא הוספה קאמר וזה אינו לפי' ב"י דהוה מחלוקת גמורה ומו"ח ז"ל פי' דהר"פ מוסיף אפי' של פשתן ועז"ק דהא כבר כ"כ הטור בשם הרא"ש ותו שם לא זכר רק שלא נהגו כן ונלע"ד דהסמ"ק והר"פ שניהם מפרשים הך דאזורו מוכיח כפירש"י בפ' כל הבשר אזורו מוכיח עליו תמיד הוא קבוע בחלוקו וכשהוא פושט חלוק ולובש חלוק אחר נוטל האזור מזה וקובעו בזה וזה שאין לו אחר מכבסו עם איזורו והרואה כשהוא מכבסו ואיזורו עמו יודע שאין לו חלוק אחר עכ"ל. וע"כ מחלק בעל הסמ"ק בין איזורו מוכיח או לא דהכל יודעים השינוי בזה שאין לו אלא חלוק אחד שהיו הכל יודעים שתמיד פורקים האיזור מזה ונותנים לזה והוסיף הר"פ לומר דבחלוקים שלנו שאין המנהג כן בענין פריקת האיזור מזה לזה נמצא שאפי' מי שיש לו איזור עכשיו כמו שהיה בזמן התלמוד ודרכו של אותו איש לפרקו מזה לזה כמו שהיה בימי התלמוד אפ"ה לא מהני ליה כיון שאין דרך העולם בזה ע"כ אין הרגשה עכשיו באותו אדם לומר בו שינוי והוכחה שאין לו אלא חלוק אחד ע"כ אמר שפיר שהר"פ הוסיף לאסור בשלנו אפי' באם יש לאחד הך ענין דאיזורו מוכיח כן כיון שאין המנהג כן בינינו ומ"ה שפיר אמר שאין לנו איזור מוכיח עליו דיש להקשות על תיבת לנו שהוא מיותר אבל לדידי ניחא דפי' אף שתמצא בא' שנוהג כן מ"מ אין רוב העלים יודעים זה וע"כ סיים שפיר וכ"ש מי שאין לו אלא מפה כו' פי' דבזה לא הוה הוכחה כלל אפי' בזמן התלמוד זה נ"ל נכון וברור:

הזנה אוטומטית ט"ז/אורח חיים/תקלו אין מושיבין כו'. במשנה אמרי' מושיבין שובכין לתרנגולים בי"ד ותרנגולת שברחה מחזירין אותה למקומה ואם מתה מושיבין אחרת תחתי' ופרכי' השתא אותובי מותבי' אהדורי מבעי' אמר אביי סיפא אתאן במועד פירש"י סיפא דקתני מחזירין בח"ה משום הפסד בצים דדבר האבד מותר והטור לא זכר דאם מתה מושיבין אחרת תחתיה רק דין ברחה ותי' ב"י שהוא מפרש דאביי דאמר סיפא היינו ברחה לחוד מיירי בח"ה אבל סיפא דסיפא דהיינו מתה זה קאי אי"ד דכולי פירקא קאי אי"ד וכל מה דמצינן לפרש על י"ד מפרשינן ואם כן ה"פ דמתני' מושיבין שובכין בי"ד ובח"ה אין מושיבין לכתחלה אבל מחזירין ובי"ד כיון דמושיבין אצ"ל דמתה מחזירין אבל בח"ה לא ואף ע"ג דדבר האבוד הוא כיון דפסידי ביעי כיון דנפיש טירחא אסור דומיא דאחר ג"י למורדה דאסור להחזירם משום דפרח צימר' מינה ואיכא טירחא להחזירה וכ"ש דאם מתה אין מושיבין אחרת ולכן לא כתבה רבינו הטור כאן שאם מתה מושיבין אחרת משום דלאו במועד מיתניא אלא בי"ד ולא כתבה בי"ד משום דכתב שם מושיבין לכתחלה מכ"ש שאם מתה מושיבין אחרת ואם תאמר אכתי קשה בי"ד השתא אותובי מותבי' לכתחלה אם מתה מושיבין אחרת לא כ"ש וי"ל דמעיקרא לא הוה קשיא ליה במ"ש זו ואצ"ל זו דבכל דוכתא אמרינן זו ואצ"ל זו קתני אלא משום דהנך ג' בבי לא שוין דרישא ומציעתא מיתני באצ"ל זו וסיפא דמתה הוה לא זו אף זו אבל לבתר דאוקימנא מציעתא בח"ה הוה רישא וסיפא דסיפא דמיירי בי"ד דרך זו ואצ"ל זו ע"כ פיר' ב"י ותמוה לי טובא דא"כ קשה טפי על הטור למה לא כתב בח"ה דמתה אסור באחרת שלא נטעה להתיר כפשוטה דמשנה ובמקום שכתב הטור אין מושיבין תרנגולת כו' דהוא היותר חמור ה"ל למיכתב רבותא אם מתה אין מושיבין אחרת תחתיה ולכל הפחות הוה ליה למיכתב ולא עוד אלא אפילו אם מתה מושיבין אחרת תחתיה ותו קשה דכיון דתנא דמתני' הוצרך לומר בי"ד ואצ"ל אם מתה מושיבין אחרת למה לא כתבו ג"כ הטור בי"ד הך ואצ"ל דודאי התנא מדקדק ונזהר ביתור ל' טפי מן הטור ותו ק' על התנא דהל"ל אם מתה מושיבין דמיירי בי"ד קודם דין ברח' דמיירי בח"ה והוה שפיר דרך אצ"ל זו בי"ד כסדר ולמה הפסיק ביניה' בדין ח"ה ע"כ נלע"ד דהטו' מפרש שפי' בבא דמתה ג"כ על ח"ה וס"ל דברחה מסתבר טפי לאיסור ממתה דבברח' חזינן שהיתה שם ולא ניחא לה א"כ כל שאתה מחזיר' הוה בעל כרחה והוה טירחא טפי בחזרתה ממתה ומושיבים אחרת דלא בריר לן שאין ניחא לה וג' מדרגות יש כאן דמושיבין לכתחלה הוא יותר חמור דיש שם טירחא גדולה ואין שם הפסד כלל קיל ממנו ברחה ומחזירה דאין הטירחא גדולה כ"כ כיון דכבר נתחממו קצת הבצי' ניחא לה להחזי' עליהם ויש ג"כ פסיד' קיל ממנו מתה ולהושיב אחרת דגם כאן אין טירח' כ"כ כיון שנתחממו כבר ולא ידענו דלא ניחא לה ויש פסיד' דבצים וא"כ שפיר קאמר התנא בח"ה זו ואצ"ל זו דלא מבעי' ברחה דמותר אלא אפי' מתה מושיבין אחרת אע"ג דלכתחלה אין מושיבין וכיון שכ' הטור בח"ה דמותר בברחה ק"ו במתה וא"ל למה נקטי' התנ' להך ואצ"ל זו דהתנ' הוכרח לאומרו כדי שלא תטעה לו' דבבא דברחה קאי ג"כ על י"ד ודרך זו ואצ"ל זו קתני דמושיבין וכ"ש ברחה דמחזירין ול"ק השתא אותבי' כו' דדרך התנא לפעמי' לו' דרך זו ואצ"ל זו ע"כ נקט התנא עוד בבא דמתה דאם תפרשו הכל על י"ד יהיה לפניך ב' זו ואצ"ל זו הא' ברחה והב' מתה ויהיה קשה הל"ל השני לחוד ויהי' הא' בכלל אלא מזה נלמוד דסיפ' קאי על ח"ה ושם אמר זו ואצ"ל זו בבא דברח' ובבא דמתה ואין כאן רק אצ"ל זו פעם אחד נמצא דלא שנה התנא בבא דמתה אלא להורות דבבא דברחה קאי על ח"ה אבל הטור חלק אותם בהדי' וכ' דין ברחה בח"ה וחלק אותו מדין י"ד דלעיל לא הוצרך כלל לכתוב היתר' דמתה מושיבין כו' כל זה נראה נכון לפ"ד הטור וא"כ מ"ש רמ"א באם מתה אסו' להושיב אחרת הוא דלא כדעת הטו' אלא כדעת הרמב"ם דפסק בח"ה אסור כל מושיבין הן לכתחלה הן אם מתה ולהושיב אחרת ולא שרי אלא בברחה וא"ל על דעתו דהא כל דבר האבד מותר בח"ה י"ל דבטרחא יתירה אין היתר כמ"ש בסי' שאח"ז אפי' בדבר האבוד: בתוך ג"י לבריחה. דאז אכתי לא פרח החמימות מהבצים ואין טירחא בחזרה:

הזנה אוטומטית ט"ז/אורח חיים/תקלז נהרות המושכין כו'. בטור כתוב יאורות מים המושכים מהאגמי' אם אינן פוסקים שמקלחין תמיד מותר להשקות מהם ואם הם פוסקים אסורים. חריצין שהמים באים דרך שם מהנהר לשד' אסור להשקות מהן אע"פ שנמלאו קודם י"ט לפי שהן פוסקים ואם אמת המים עוברת ביניה' שאז אינן פוסקי' מותר אפי' אם אין רוב השדה ראוי להשקו' מן האמה נ"ל פי' דיאורות אינם עשוי' לצורך השדה אלא הם נמשכים כן מצד בריאתן וזה יש לו שדה אצלם ומשקה מהם זה תלוי בדרך היאורים בפעם אחרת אם אין פוסקים בשום פעם מותר ולא חיישי' שמא עכשיו יפסקו ויהיה לו טירח' יתירה אבל חריצים שהם עשוים לצורך שדה והם מתמלאי' מן הנהר הגדול דהיינו שקצה של החריצים נוגע בנהר אין משקים מהם דדרך חריצים אלו אינם מתמלאים אלא כשהנהר הוא גדול ומלא על כל גדותיו אז נמשך להחריץ בזה אין משקין מן החריצי' אפי' אם נתמל' קודם י"ט כיון שודאי הוא שדרכו להפסיק לפעמי' כשאין הנהר גדול מאוד ואם אמת המים עוברת ביניהם פי' שאותו אמת המי' שממנ' בא לחריצין היא עומדת בין החריצי' אלא שאין אורך אותה אמה כאורך החריצין וע"כ אין משקין כל השנה אלא מן החריצין שאורכו כאורך השדה בזה מותר כיון שעכ"פ האמת מים הולכת ג"כ לקצת אורך השדה יכול להשקות מן האמה עצמ' אפי' אין רוב השדה ראוי להשקות ממנה דמ"מ יכול להשקו' בתרי זימני כנ"ל פי' זה והב"י פי' בדרכים אחרים והנלע"ד נכון כתבתי: וכן בריכ' שנטפה כו'. פירש"י בית השלחין שהיא גבוה והי' מעין נובע מצדו ומצד אחר היה בית השלחין נמוך ובין אלו בית השלחין הי' בצד בית השלחין הנמוך בריכה קטנה וכשמשקין בית השלחין הגבו' ממעין נוטפין טיפים מב"ה הגבוה לתוך הבריכ' הנמוכ' מותר להשקות אותו ב"ה הנמוך מאותה בריכ' ואע"ג דבריכה עביד דפסק' הואיל ומטפטפ' מב"ה הגבוה מים שבאו לו ממעיין ואע"ג דהבריכ' עבידא דפסקה ואזיל ומייתי ממקום אחר מ"מ עדיין היא מטפטפת מב"ה גבוה לתוך הבריכה דודאי לא פסקה והוא שלא פסק מעיין המטפטף מב"ה גבוה לבריכ' מותר להשקות מבריכ' לב"ה הנמוך אבל אי פסק מעיין אע"ג דעדיין מטפטף מב"ה הגבוה לתוך הבריכה אין משקין מהבריכה לב"ה נמוך דלמ' פסק ואזיל וטרח ומייתי ממעיין אחר: כדי להשביחן אסור. פי' אפי' אם אין שם טירחא יתירה כגון המשכה בלא הדלאה דאז היה מותר אם היה חשש פסידא ואסור כאן כיון שא"צ אלא להשביחם וליכ' חשש פסיד' אבל בטרחא יתירה דהיינו לדלות מים אסור אפי' במקום חשש פסיד' כ"כ ה' המגיד: ונתקלקלו. פי' ועדיין ניכר החריץ מעט אפי' פחות מטפח דאלו נסתם לגמרי אסור דהוה כעוש' מתחלה: אמת המים. שהיא כדי שיקלחו שם המים לא סגי שם בפחות מטפח אבל כל שיש טפח מעמיק אח"כ עד ששה: ואם ניכר שמכוין כו'. כ' ב"י בשם נ"י אפי' הוא מתכוין להיתר אסור כיון דניכר ממעשיו לאיסור: בגמרא פ' מ"ש ר' ינאי הוי ליה ההוא פרדיסא כי מטי ח"ה קטפי' לשנה שהו כולי עלמא לפרדסייהו לח"ה אפקריה רבי ינאי לפרדיסא ההוא שתא משמע שאם יש לו כרם שמותר לבצרו דהיינו אם הוא דבר האבד וכ' רי"ו מהאי עובדא יש ללמוד דאדם חשוב צריך ליזהר אפי' במלאכת דבר האבד שמא יטעה העולם לו' שכיון מלאכתו במועד וכ"כ הרוקח כ"כ ב"י:

הזנה אוטומטית ט"ז/אורח חיים/תקלח ואירעו אונס כו'. בטור כתוב אח"כ ובלבד שלא יתכוין מלאכתו במועד כגון שהיה סבור שהיה יכול לשהו' עד אחר המועד ואירע דבר כו' והוא כפל ל' ונראה שמ"ש תחלה ואירעו אונס הוא ט"ס: לא יקנסו בנו אחריו. כ' ב"י וז"ל וכ' רבינו ירוחם בשם המפורשים דהא לא קנסו בנו אחריו דוקא בדבר האבד אבל בדבר שאינו אבד אם עשאו בח"ה מאבדין אותו ממנו ואפי' מת קונסין בנו אחריו ונ"ל כי זהו למ"ד דאסור מלאכה בח"ה דאוריית' ולפיכך בדבר שאינו אבד קונסין בנו אחריו כדאמרי' גבי כהן שצרם אוזן בכור וקנסו בנו אחריו מאחר שהוא אסור מדאוריי' עכ"ל וז"ל בצרם אוזן בכור לא דקדק בשמיעתו דהא בהדי' פשטי' בפ' כל פסולי המוקדשין דצורם אוזן בכור לא קנסו בנו אחריו ומינה משמע דבמכוין מלאכתו בח"ה אע"פ שאינו דבד האבד דלא עדיף מצורם אוזן בכור ומת דלא קנסו בנו אחריו עכ"ל. וראוי לשום לב דלא נשוי' לרבינו ירוחם עם המפורשים לטוע' בדבר כזה במה שהוא תלמוד ערוך ולפי הנרא' יפה כוון דאיתא בגמ' פ' מ"ש בעי ר"י מר"ז כוון מלאכתו במועד ומת מהו שיקנסו בנו אחריו את"ל צרם אוזן בכור קנסו בנו אחריו משום דאיסורא עשה אבל כיון מלאכתו לא עשה איסור' עדיין (כ"ה גי' התו') א"ל תניתוה שדה כו' הטיבה ומת בנו זורעה אלמא לדידי' קנסו רבנן לבריה לא קנסו רבנן ה"נ לדידי' קנסו כו' ובפ' כ"ה ד' מ"ד אי' ג"כ בעי ר"י מר"ז צרם אוזן בבכור מהו שיקנסו בנו אחריו את"ל כוון מלאכתו במועד ומת לא קנסו בנו משום דלא עבד איסור' הכא מאי ופשיט ג"כ כמו כאן וס"ל למפרשי' שמביא רי"ו מדלא מבעי' ליה בכוון מלאכתו במועד לדבר שאינו אבוד ועשה אות' מלאכ' מהו לקנוס בנו ולא ה"ל למבעי בצור' אוזן בכור דג"ז הוה דאוריי' אלא בעי' זו ה"ל למבעי במקום בעי' זו אלא ודאי דבזה פשוט לקנוס גם בנו דיש תרתי לריעותא הא' מצד שמתכוין למלאכתו לח"ה הב' מצד שעוש' באמת דבר שאינו אבוד וא"כ ה"נ קאי לפי המסקנ' בההיא דפשיט מן נטייב' בשביעית אין שם אלא חדא לריעותא דעביד איסורא אבל בתרתי לאסור ודאי קנסו וע"פ הדברים האלו לק"מ גם על רי"ו שכ' שהמפרשי' ס"ל דמלאכת ח"ה דאורייתא מדהשוו דבר זה לצורם אוזן וס"ל אף לפי המסקנא בזה דקנסו בנו כיון דאיכא תרתי לריעותא כנ"ל סברת רי"ו בשם המפרשים והוא נכון:

הזנה אוטומטית ט"ז/אורח חיים/תקלט אינו יכול לילך ולתבעם נ"ל דזהו דוקא שהוא צריך לטרוח וליזיל בדיני ודיינא וכ"מ בגמרא דאמרי' רבינא הוי מסיק זוזי בבני אקרא דשנוותא אתא לקמיה דרב אשי א"ל מהו למיזל עלייהו האידנא א"ל כיון דהאידנא משכחת להו וביומא אחרינא לא משכחת להו כפרקמטיא אבוד' דמיא ושרי הרי דאמר ל' מהו למיזל עלייהו ולא אמר מהו לתבוע אותם ש"מ שאסור לטרוח בתביעה בהליכה אם הם אינם בעיר הזאת של הב"ח או שהם כאן וצריך טרחא לתבוע לב"ד אבל אם א"צ אלא לתבוע לעצמו שיפרע לו לא מצינו איסור והאידנא אנו רואים בכל הקהלות שתובעים בפני הדיינים אפילו בעד פרקמטיא בח"ה ויש לי ללמוד זכות דאנו רואים קלקול החובות הוא מצוי ביותר ובכל יום אנו נצערים ומתדלדלים ועול העכו"ם קשה עלינו וכמ"ש בסמוך בשם התו' פ' א"נ ועיין בסי' תקנ"א ס"ב והוא כמ"ש בהג"א פ' מ"ע אבל הקפות של עכו"ם שחייב לישראל בלא משכון מתיר רש"י לקבלו במועד ורשב"ם אומר ישר כח המחמיר עכ"ל. וב"י בשם ה' המגיד כתב בפשיטות דלהיפרע מן העכו"ם ד"ה מותר דבכלל דבר אבוד הוא וכ"ז נראה דהיינו אפילו לתבוע בדינא כנלע"ד ללמוד זכות דהאידנא כל החובות הויין בחזקת ספק דבר אבוד לכל הפחות ואיסור התביעה אינו איסור גדול אפי' בזמן התלמוד דהא לא מלאכה עושה: ונ"ל שלא נאמרו כו'. לעד"נ דלא בא הרב לומר דיש איסור ביש לו מעות בריוח אלא במופלג בעשירות דהאידנא תשוב הכל כדי חייו של אדם כמ"ש התוס' בפ' א"נ בהלואת רבית לעכו"ם דשרי כדי חייו בדף ע' וז"ל ואפי' ללישנ' קמא יש להתיר לפי שיש עלינו מס מלך ושרים עכ"ל: וה"ה לירידי' הקבועים כו'. רש"ל בתשו' סי' ע"ט כ' וז"ל דע שקבלתי הלכ' למעש' להתי' בח"ה אם בא יריד אפי' יומ' דשוק' הנקר' קרסנ"י טאר"ג שהו' דבר דלא שכיח ובא לזמני' דומיא דשיירות וספינות וחשבי' הפסד ריוח להפסד קרן וכו' אבל שאר ימי שוק אין להתי' כלל לישב בחנות אם לא שהחנות סגורה ופתוחה במקצת אם בא ליקח וכל זה כדי להוצי' לשמח' י"ט עכ"ל: אלא א"כ יהיו ראויים כו'. ואם אין ראוי' לאכול במועד אסור ול"ד לשיירא דלעיל דמותר דמציא' לית בה פסיד' אלא ריוח בעלמ' משא"כ בפרקמטי' ביטול דיד' פסיד' הוא א"כ ע"כ לא שרינן משום רווח' אלא מקח וממכ' שהוא דרך כל אדם לא מקרי מלאכה וגם ליכא טירח' אבל מליחת דגים מקרי מלאכ' ואיכא טירח' לא שרי' משו' רווח' כ"כ ב"י בשם הרא"ש: לסוף ח' ימים. הטעם שהרי עיקר הקנייה הוא לאח' י"ט ויש אוסרין משום דא"כ מותר כל משא ומתן שהם יערימו לעשו' כן: אבל יות' מכדי שתייתו. נרא' פי של כל השנ' כמ"ש בריש': ועי"ט האחרון של חג. זהו לענין לעטר השוק בפירות דדוק' בעי"ט אחרון של סוכו' יעשו כן שהוא חג בפ"ע ולא בעי"ט אחרון של פסח אבל לענין למכו' בפרהסי' גם בעיו"ט אחרון של פסח יעשו כן כ"כ ב"י:

הזנה אוטומטית ט"ז/אורח חיים/תקמ ואינו טח בטיט משמע דהטיחה בטיט הוא מעשה אומן ק' דבפרק השוכר את האומנין דף ק"א אמרינן במשנה המשכיר בית לחבירו המשכיר חייב בדלת בנגר ומנעול וכל דבר שהוא מעשה אומן אבל דבר שאינו מעש' אומן השוכר עושהו ואמרי' בבריית' השוכר חייב לעשות לו סולם ומעקה ולהטיח גגו ש"מ דהטיחה הוא מעשה הדיוט וי"ל דכאן הוה הטיחה מעשה אומן לפי שעוש' אותה עם מלאכת הגדר משא"כ שם שאינו עושה אלא הטיחה לחוד כנלע"ד ויש ללמוד משם דמותר לעשות סולם ולהטיח גגו בח"ה והיינו לצורך המועד דאי שלא לצורך המועד לא הותר אפי' מעשה הדיוט כמ"ש ב"י סי' שאח"ז ותימ' לי שלא הביאו הפוסקי' כאן: ציר הדלת. הוא חור שבאסקופה התחתונה הקורה הוא מה שעל הפתח שמחזר בו הדלת: ובין כך וכו'. משמע אפי' אם לא ייבשו כדי לאפות במועד מותר לעשות הטפילה פי' טיחה בטיט שישמור חומו וצ"ע דהא הרמב"ם למד דין זה ממ"ש בברייתא דרבה בר שמואל דמיירי בימות הגשמים וברישא דברייתא אמרינן מעמידין תנור וכירים כמ"ש ב"י בשם הרב המגיד וקשה מנלן דמותר אפי' אם לא אפשר לאפות במועד דלמא מ"ה מותר אפי' בימות הגשמים כיון שאפש' לאפות בו במועד אפי' בימות הגשמים וצ"ע: החמור של ריחים. פי' החמור שמגלגל הריחיים: שנשבר במועד. ול"ד להא דאיתא בס"ד בציר ומפתח כו' אפי' נשברו מעי"ט שרי דהתם הפסד גדול הוא ולא כוון מלאכתו במועד דלפי הנראה דגם כאן יש היתר אפי' נשבר מעי"ט אם לא כוון על המועד כיון שצורך אוכל נפש הוא:

הזנה אוטומטית ט"ז/אורח חיים/תקמא אסור לתקן מלבושיו הקרועים. בטור כתוב ולא אמרי' דהוי דבר אבוד שהרי יתקלקלו אם לא יתקנם דלא מקרי דבר אבוד אלא כשעיקר הדבר נפסד כמו הפך זיתיו כו'. אבל בשביל מעט תוספת קלקול לא מקרי דבר אבד עכ"ל. משמע מזה דאם היו קרועים ומקולקלים הרבה דמותר לתקנם דהוי דבר האבוד וזהו הפסד גדול כמו ציר הדלת בסי' תק"מ: וכן אסור לומר לעכו"ם לתקנם. ה"ה בכל מה שאסרו בח"ה לישראל כמ"ש סי' תקמ"ג דכל מה שאסור לעשות אסור לומר לעכו"ם לעשותו: ולא מהני לאומן לתפור ע"י שינוי כו'. בת"ה סי' פ"ז כ' בזה ואע"ג דהעתיק אחד מהגדולים מדרשות הר"ח א"ז שמהר"א כ' לו בח"ה וכשבאו אצלו שאלו היאך כ' בח"ה והשיב לו תפס הקולמס בין גודל ואצבע כמו בכ"מ ונראה לומר דמתוך כך כששינה בשעת הכתיבה אינו חושש בתיקונ' ומותר אע"פ שלמשתלח נראה שכתב כדין עכ"ל מכאן היה משמע להתיר ולתפור ג"כ בכה"ג. אמנם י"ל דאין לדמות מלאכת התפירה למלאכת כתיבה דמלאכת חייטין חשיבי טפי מלאכת אומן ממלאכת לבלרין דשכיחי טפי דידעי לה בני אדם כדאמרי' פ"ק דחולין כו' ועוד נ"ל מדנחית לפרושי במתני' היאך ישנה האומן בתפירתו כדקתני האומן מכליב משמע דוק' בשינוי כה"ג שניכר בתפיר' עצמה שרי ולא בע"א כו' עכ"ל ועבסי' תקמ"ה: כתב הכל בו ההדיוט תופר כדרכו אפי' לאחרים ואפי' בשכר אם יהיה צורך המועד מזה ע"כ. וכ' ב"י ע"ז וטעות הוא דהא כל בשכר אסור כמ"ש בסי' שאח"ז עכ"ל ותמוה לי דהא אפי' בחנם אסור בתופר כדרכו דדוקא במלאכות המותרות מתיר בסי' שאח"ז בחנם אבל כדרכו אינו מן המותרות ועל כרחך לו' דהך לצורך המועד דזכר הכל בו היינו שאירע הדבר שא"א להיות במועד בלא זה כגון שנקרע כסותו לגמרי דהוי דבר האבד וכמו שכתבתי בס"ד וזה מותר אפילו בשכר וכן כתב רמ"א בסימן שאח"ז:

הזנה אוטומטית ט"ז/אורח חיים/תקמב אבל בשכר אסור. דקבלת שכרבמועד כעובד' דחול דמיא: כדי שישתכר וירויח. גם בטור כתוב האי כפל לשון ונראה שבא ללמד דל"ת דלא הותר אלא כדי שיהי' לו מה יאכל לחוד קמ"ל כיון דהותר בהאי מלאכה הותר לקבל השכר אפילו הוא הרבה מכדי אכילתו. והיינו בהאי מלאכה גופה שמקבל בשעה שאין לו מה לאכול אבל אחר שקיבל אחד אסור אח"כ באחרים כנ"ל פשוט וכ' בי"ד כשאין לו מה יאכל אף אם יש לו כלי בית למכור שרי אלא א"כ יש לו סחורות למכור:

הזנה אוטומטית ט"ז/אורח חיים/תקמג אע"פ שהוא חוץ לתחום. לפי שהולכין שם בני אדם ויראו המלאכה ויאמרו בשליחות ישראל הוא עושה משא"כ בשבת שמותר חוץ לתחום כיון שאין ישראל שם. ונעתיק לשון הגמרא מר זוטרא ברי' דרבינא בנו ליה אפדנא מקבלי קבולת חוץ לתחום אקלע רב ספרא ורב הונא בר חיננא ולא עלו לגבי' ואיכא דאמרי הוא נמי לא עייל בגוי' והאמר שמואל מקבלי קבולת חוץ לתחום מותר אדם חשוב שאני ואיכ' דאמרי סיוע סייעי' בתיבנא בהדייהו פירש"י שהיה נותן תבן למלאכה דהואיל והוא מסייע בהדייהו אסור. וכתב הטור ואפי' נבנה הבית באיסו' נכון להחמיר שלא יכנסו בו וכתב ב"י מדכתב רבינו סתם נכון להחמיר ולא חילק בין אדם חשוב לשאינו חשוב נראה שסובר דכלישנא דסייע בתיבנ' נקטי' דבתרא הוא וא"כ נבנה באיסור ומדלא אמר תלמוד' אסור ליכנס בה אלא דהנך רבנן או מר זוטרא גופיה לא עייל בגוויה משמע דלאו מדת דין היתה אלא מדת חסידות וז"ש רבי' נכון להחמיר כלו' אע"ג דמדינא שרי נכון להחמיר עכ"ל ביאור דבריו דהטור ס"ל דודאי יש איסור גמור אם מסייע בנתינת תבן ביום השבת וא"צ לכתבו כלל אלא דהגמ' קמ"ל לענין אם בדיעבד שנבנה באיסור דיש לאסור הכניסה לשם וע"ז כ' הב"י דס"ל לטור דללישנא קמא מיירי שנבנה בהיתר ואפ"ה יש להחמיר באדם חשוב. ולפ"ז באם נבנה באיסור לא מיירי בגמ' מזה ממילא אפשר דודאי אסור ליכנס בו מדינא דמאיזו מקום תלמוד להתיר ובגמרא דאמר הני רבנן לא עיילי משמע לאחרים אין איסור מיירי בנבנה בהיתר והטור לא פסק כהאי לישנא מכח ב' הוכחות חדא דא"כ ה"ל לפסוק בנבנה באיסור דאסור מדינא שנית דהוה ליה לחלק בין חשוב לשאינו חשוב אפי' בנבנה בהיתר אלא ודאי דפוסק כלישנא בתרא דהגמ' מיירי בנבנה באיסור כי היה מסייע בתבן ואפי' הכי אמרו בגמ' דדוקא רבנן היו נזהרים משמע דאין איסור גמור בכניסה מצד הדין וע"כ פסק הטור נכון להחמיר זהו כוונת ב"י וחנם כתב מו"ח ז"ל על הב"י דתקפה עליו משנתו בזה ובסימן רמ"ד כתבתי עוד מזה ע"ש:

הזנה אוטומטית ט"ז/אורח חיים/תקמד וה"ה דלשאר צורכי מצוה. ב"י בסוף סי' זה מביא דברי התוס' על מ"ש בגמ' יוצאין על הכלאים במועד לפי שאז נשכרין הפועלי' בזול והקשו התו' למ"ד שכר פעולה שאין לו מה יאכל אסור היאך יכולין לשכור פועלים ותירצו דשמא י"ל דהני דמצוה התירו וכ' ב"י ע"ז ואע"ג דקי"ל כמ"ד שכר פעולה מותר באין לו מה יאכל מ"מ יש ללמוד דהיכא דהוה לצורך מצוה אע"פ שיש לפועל מה יאכל מותר עכ"ל וזה סותר מ"ש כאן רמ"א שלשאר צורכי המצוה אסור והוא מדברי ריב"ש שמביא ב"י. ולכאור' נ"ל לחלק דדוקא מ"ע אע"ג שהיא מוטלת על האדם לעשות' מ"מ יוכל לעשות' אחר המועד בזה אסור ובח"ה ישב בטל אבל מה שיש איסור על האדם להיות יושב בטל כההיא דכלאים דהמקיים כלאים לוקה ודאי שרי להשכי' פועל אפי' יש לו מה יאכל אלא דק' ע"ז ממ"ש בסי' שאח"ז דאין מגיהין אפי' אות אחת והא התם יש איסור משום אל תשכן באהלך עולה וע"כ נלע"ד שאין ללמוד מדברי התוס' האלו היתר למצוה וקושית' נלע"ד לתרץ דיוצאים על הכלאים הוא מצרכי רבים שהרי חשבי' התנא בין שאר צרכי רבים ריש מ"ק במשנה ובזה מותר כמ"ש בסעיף שאח"ז. גם התו' לא כתבו תי' שלהם אלא דרך שמא אבל מדברי הטור סי' שאח"ז מוכח דמצוה שרי וע"ש: בורות ומעיינות כו'. שני התירים יש בצורכי רבים האחד במעשה הדיוט מותר אפי' א"צ עתה במועד הב' במעשה אומן אין היתר אלא בצריך לה במועד ובשני התירי' אלו התירו אפי' כוון לעשות כן במועד והטע' לפי שצרכי רבים אינ' נגמרים אלא בשעת הבטלה דדמי לקידרא דבי שותפי ובשעה שבטלים מתחברים כולם ועושים ואם לא יעשו אז לא יעשו לעולם ואע"פ שכ' כאן אפי' אם כיונו כו' על היתר השני מ"מ קאי גם על הראשון שכ"ה ברא"ש בהדיא ומביאו ב"י:

הזנה אוטומטית ט"ז/אורח חיים/תקמה ואפי' להגיה אות א'. לפי שאין זה צורך המועד לא מיקרי צרכי רבים כיון שיש להם ספר אחר לקרות בו ועמ"ש בסי' שלפני זה: ולצורך רבים יש אוסרים. הוא דעת ת"ה סי' פ"ה בדין ציבור המבקשים לשלוח אחר ש"ץ וצריכים לכתוב בח"ה דאסור וראייה מביא מהא דכ' בא"ז אין מגיהין אפי' אות אחת בספר העזרה פי' שמוציאין בעזרה לקרות בו ואפי' לצורך רבים אלמא אפי' צרכי רבים אין כותבין במועד והא דשרינן לכתוב גיטי נשים ושחרורי עבדים הנזכר בסעיף ה' צ"ל דהני בכלל מעשה ב"ד. וספר העזרה י"ל דלא היה צריך לקרות במועד כו' וכתיבה מעשה אומן כדמוכח במיימון שכ' שהתירו לחכמים לכתוב שאילת שלום וחשבונות מפני שאין אדם מקפיד על כתיבתו והרי הוא כמעשה הדיוט משמע שאסרו חכמים משום דמעשה אומן הוא עכ"ל וכ' ב"י ע"ז שאינו מחוור דמשמע ודאי דלא הוה כתיבה מלאכת אומן אלא בס"ת תפילין ומזוזות אבל כתיבת אגרת ודאי מעשה הדיוט הוא וכמ"ש בשם הרמב"ם עכ"ל. וא"כ משמע דלהב"י מותר אפי' בכתב של ס"ת שאנו קורים כתיבה מרובע וההיתר הוא דאין מדקדקים לכתוב אותן האותיות כתיקונן כיון שאינן אלא לצורך אגרות וע"כ מ"ש רמ"א ע"ז ונהגו להקל בכתב שלנו שאינו מעש' אומן אינו מובן לי דהא על כ' משיט"א קאמר שאנו נוהגים בו וא"כ לא קאי על הגהת ספרים דנקט הש"ע דהם כתיבה מרובע אלא אשאר כתבים קאמ' דנהגו בו להקל וזה אינו דהא בסעיף ה' אמר שנהגו להחמיר בו בשאילת שלום ואי על כתיבה מרובע קאמר דמקילין בו בכתב שלנו שאינו מתוקן כ"כ כמו בכתיבת ס"ת ותפילין ובזה אין שייך נהגו להקל דודאי לא נהגו להקל כלל בכת' ס"ת ותפילין להגיה בהם בח"ה וצ"ל דקאי על המוזכר בת"ה לענין כתב הצורך לקהל לשלוח אחר ש"ץ וכיוצ' בו ואינו לצורך המועד ובאמת גם בזה אין היתר ברור אפי' בכתב משיט"א שהרי לא ניתנה בסיני רק כתיבה גסה. כ' ב"י ע"ז ואין זה ברור בעיני ע"כ כ' רמ"א מצד המנהג להקל בזה וע' בס"ה: וכן בספרי מקרא כו'. דבר זה תמוה דבשלמא ס"ת צריך לקרות בה בצבור ע"כ צריך להגיה קודם הקריאה בבה"כ. אבל בשאר ספרים שלומדין בהם אפי' במועד הלא יכול לקרות בהם אפי' אינם מוגהים רק יעשה רושם במקום הטעות ואחר י"ט יתקנם וצ"ל שאינו מגיה מתוך ספר אחר שהוא מוגה שזה ודאי אפשר להמשיך עד אחר י"ט אלא מיירי שמגיה מתוך השכל איזו טעות ובזה אפשר שאחר י"ט ישכח עיון הזה ולא ירגיש כ"כ בהטעות או היאך לתקנו וזה הוה דבר האבוד כנלע"ד נכון לחלק: וטווה על יריכו. פי' דרך שינוי אבל הטור ורמב"ם כתבו אפי' בלא שינוי וכ"פ ב"י להלכה ותימא במ"ש כאן על יריכו דמשמע דבעי שינוי: ואינו אסור רק בכתיבה. נראה דג"ז קאי על מ"ש כדי להניחן במועד וה"ק אם כותב לאחרים בשכר והוא יש לו מה יאכל דאז אסור בכתיבה אבל מותר בעשייתה כיון דהוא לצורך המועד עכ"פ וצ"ל הטעם דהעשייה לא הוה מעשה אומן אבל שלא לצורך המועד ודאי אסור אפי' העשייה. וגדולה מזו כתב ב"י הסי' זה בשם רוקח דאסור לתקן קונטרסים לכתוב אחר י"ט ותמוה לי שפסק להקל בעשיי' והוא מדברי התוס' שמביא ב"י שכתבו ושמא אין איסור כי אם בכתיבה וטויה הרי לא כתבו רק שמא ולא בדרך ברור דאפשר לומר דהתנא נקט כתיבה וה"ה עשייה: מותר לכתוב חשבנותיו. הרמב"ם נתן טעם מפני שבכתיבות אלו אין אדם נזהר בתיקונן מאוד ונמצאו כמעשה הדיוט והרשב"א נתן טעם שמא לא יזכור ויאבד ממונו וכ' ב"י דלטעם הרמב"ם אין הית' רק אם הוא לצורך המועד כמ"ש בסי' תקמ"ד ובכתיבה דידן שהוא משיט"א יש לסמוך להקל כטעם הרשב"א וכ' הרוקח סי' ש"ח רבינו שמריה התיר לכתוב משכנות בח"ה ע"י שינוי משום דדבר האבד הוא ואע"ג דאמרי' בתוספתא כותב אדם חשבנותיו ויציאותיו במועד י"ל יציאותיו שיש בו להוציא והכל משום שמחת י"ט אבל משכנות לא אפ"ה משום דבר האבוד מותר עכ"ל והקשה ב"י ע"ז שהרי דבר אבד אין צריך שינוי כמ"ש סי' תקל"ז עכ"ל ואיני רואה קושיא בזה על הכל בו דאיהו ס"ל כהרמב"ם שמביא ב"י סי' תקל"ז דס"ל דע"כ לא אמר ר יוסי דלא בעי שינוי בדבר האבד אלא היכא דאי משנה איכא הפסד אבל היכא דאפי' משנה ליכא הפסד מודה ר' יוסי דצריך לשנות עכ"ל וה"נ אין לו הפסד אם יכתוב ע"י שינוי אלא דבדבר שיש בו משום שמחת י"ט א"צ אפי' שינוי ומ"ה מוקי לההיא דכותב יציאותיו בדבר שיש בו שמחת י"ט: שטר קידושין כו'. הרמב"ם נתן גם באלו טעם שאין אדם נזהרין מאוד בתיקונן ובאינך נתן הטעם מפני שהם דברים השייכים לב"ד וצרכי רבים הם והתוס' כתבו דכל הני הני דבר אבוד פן ימות הנותן או העדים או ב"ד או תלך למדינת הים: ושטרי בירורין. פי' שכותבין פלוני בורר פלוני דיין כו': כתובה. מטעם דבר אבוד שמא יצא ערעור בהסכמת תנאיהם ויש אוסרין דהוי כמו שט"ח וזה דעת סמ"ק כמ"ש ב"י ונ"ל באם יש נשואין אחר י"ט ואפשר שלא יהיה אז סופר בעיר דמותר להכין הכתובה בח"ה דהוה דבר אבוד ועכ"פ לא יכתוב הזמן מיום הכתיבה דה"ל מוקדם ונראה שלא להחמיר כיש אוסרים דאפי' אם הוה כמו שט"ח הא פוסקים בטור שט"ח אם אין מאמינו מותר וכאן מדמקדים לכתוב הכתובה ודאי אין מאמינה לו ע"כ מותר כנלע"ד: ואגרות שלום. דבגמ' איתא אגרת רשות ופי' בו אגרת שלום אבל יש אוסרין הוא ה"ג ורש"י דפירש רשות היינו שטרי ממשל' דוקא מל' אל תתודע לרשות וסיים ה"ג אבל דיסקיא לא פי' שאר שטרות וכ"כ בהדיא בהג"מ וז"ל אבל שאר כתבים כותב שלא כדרכן וכן היה נוהג הר"מ להחמיר וכותב ע"י אותיות שבורות וחתיכות עכ"ל וכן הביא ב"י עוד בשם התו' והמרדכי לאסור לכתוב אגרת ואפי' על א' שהיה תפוס התירו בדוחק לכתוב וכ"כ בהג"א לאסור לכתוב מצרכיו לשלוח לחברו ומה שנהגו לכתוב בעיגול איסור גמור הוא עכ"ל וסיים ב"י ולענין הלכה כיון דהרי"ף והרמב"ם והרא"ש והראב"ד ורמב"ן ז"ל מסכימים להתיר לכתוב אגרות שלומים הכי נקטי' ואפי' בלא שינוי כו' ונראה דכל כתבים מותר לכתוב בין של שלום בין של פרקמטיא אפי' אינה אבודה כו' עכ"ל. ודברי רמ"א כאן הם תמוהים במה שהוא מביא שנהגו להחמיר באגרת שלום ועל פרקמטיא שמתיר הש"ע לא זכר כלום משמע דמודה בזה וזה דלא כמאן דמאן דמחמיר בשל שלום אוסר גם בזה. גם מה שהעיד על המנהג בשל שלום הוא תמוה דב"י כ' דכבר נהגו להקל ולכל הפחות היה לו לכתוב ובמדינות אלו נהגו להחמיר ותו דמאן מסהיד דאדרבה אנו רואים בכל המקומות שכותבים בח"ה כל הצריך לאדם לכתוב בפרט בפרקמטיא ואם ראה רמ"א מחמירין אין זה כלל על המנהג ומה שנוהגין קצת לכתוב בשורות עקומות ודאי אין להביא ראי' מזה דזה לא מעלה ולא מוריד וכמ"ש בס"ז דמה שאסור לכתוב אפי' ע"י שינוי אסור וא"כ זהו פועל ריק ע"כ נלע"ד כיון דקי"ל מלאכת ח"ה אינה אלא דרבנן ומצורף לזה שכתיבת משיט"א שלנו אינו מעשה אומן כלל שפיר יש לסמוך על ב"י בפרט שהעיד ע"ז שכן נהגו והמחמיר יחמיר לעצמו והמיקל יש לו על מי לסמוך וכן מ"כ בשם ד"מ דהמקיל במקום שאין מנהג לא הפסיד ורש"ל כתב כותבי הזמנות ונוטלין שכר נראה שצריך להוציא אותו שכר לצורך י"ט עכ"ל: שטר מכירה במועד. כ"כ ב"י בשם התו' דהא אין כותבין שטר מכירה אלא על הקרקע ואמרי' לעיל אין מוכרין בתים א"א לצורך המועד ולצורך המועד פשיטא דשרי וה"ה אם מכר קודם המועד ועתה רוצה לכתוב דשרי במועד דהוה נמי דבר האבוד רק אם היה לו אונס ולא היה יכול לכתוב קודם המועד עכ"ל. מ"ש רק אם היה לו אונס פי' שאין היתר רק בהיה לו אונס כו' ונראה דגם באריסות וקבלנות שזכר רמ"א כאן לאיסור באם נעשה קודם המועד היינו בלא אונס קודם המועד דאל"כ מ"ש ממכר ולשון רמ"א אינו מדוקדק דמשמע דיש חילוק בין מכירה לאריסות וקבלנות וזה ודאי אינו אלא דרמ"א נמשך אחר ל' ס' ת"ה שכ"כ באריסות וקבלנות אבל באמת בשניהם תליא מילתא אם היה אונס קודם המועד או לא כנלע"ד פשוט: אפי' ע"י שינוי אסור. פירוש שעושה שינוי בידו בשעת הכתיבה או שעוש' שורות עקימות והכתב עצמו אין בו שינוי זהו אסור אבל אם יש שינוי בכתב עצמו מותר וכמ"ש ב"י בשם הג"מ בשם סמ"ק שיש לאסור שלא לכתוב ע"י שינוי בעיגול אלא צריך לעשות בכל אות שינוי אות דהיינו חתיכות ושבורות באמצעיתן והיו"ד יעשה אותה כעין עיגול קטן עכ"ל ונלע"ד דהיינו דוקא בכת' גס אבל לא בכתב משיט"א וכמ"ש בסמוך: דבר חידוש. ר"פ בהגהות סמ"ק מביא ראייה נכונה לזה מדאמרי' בפ"ב דתמור' והאר"י כותבי הלכ' כשורפי תורה וכו' דלמא מילתא חדתי שאר פי' דבר חידוש וירא שמא ישכחנו אלמא אפי' בזמן שנאסרה הכתיבה בדברים שבע"פ הותרה בדבר חידוש גם בח"ה נתיר מטעם זה לכתוב דברים שהם מחודשים אצלו וירא שמא ישכחם עכ"ל מלשון שהם מחודשים אצלו משמע דל"ש שמע החידוש מאחר ול"ש חידשו הוא עצמו אם הוא בר הכי שיוכל לחדש בראוי וגם הטעם שמא ישכח שייך גם בזה דהרבה זמנין שאדם שוכח מה שחידש הוא כבר ואינו יכול לחדשו אח"כ ולכאורה היה נראה לומר דאין היתר זה אלא כשכבר שמע אבל לא ישמע לכתחלה כדי לכתבו דזה הוה כמי שעושה לכתחלה דבר שיהי' אבוד אבל זה ודאי שיבוש דהאדם מצווה בכל עת ללמוד חידושים בתורה ועוד נראה להוסיף על דברי רבותינו טעם להתיר כתיבת חידושים בתורה אף בלא טעם שכחה כיון שכל עת ורגע מוטל עליו לעמול בתורה ולחדש בה כפי יכולת שלו אין שייך לומר בזה ימתין עד אחר י"ט ואז יכתוב החידוש דאותו זמן יהיה עליו חיוב אחר דהיינו שיחדש אחר כך חידושים אחרים ואם יתעכב בכתיבת החידושים שלמד תוך המועד יצטרך ללמוד שנית מה שלמד כבר ולהזכיר מה שיש חידוש כבר אצלו יבטלנו מלימוד חידושים אחרים באותה שעה ואין לך דבר האבוד גדול מזה שמאבד הזמן וכן ראיתי למו"ח ז"ל שכ' חבוריו גם בח"ה ונראה שהכותב חידושים בח"ה יזהר שלא לכתוב אותיות של כתיבה גסה רק משיט"א ואם יצטרך לאות גס יכתבנו בדרך חיתוך ושבירה כמ"ש:

הזנה אוטומטית ט"ז/אורח חיים/תקמו אין נושאין נשים. משום דאין מערבין שמחה בשמח' וכתוב בהגהת סמ"ק מכאן שיש נזהרין שלא לעשות שני חופות ביום א' גם מביאין ראיה מהירושלמי דמפיק מקרא שלא לערב שמחה בשמחה מיעקב אבינו דכתיב מלא שבוע זאת ולא היא דהתם שני השמחות היו לאד' א' דיעקב היה נושא ב' נשים וכן גבי רגל שמחת האשה שהוא נושא ושמחת הרגל שתיהן הן לו הלכך שייך בהו עירוב שמחות אבל בב' חופות שעושין מב' נשים לב' אנשים לא שייך כאן עירוב שמחה וכן היה נוהג מורי הר"ר יחיאל לעשות חופות יתום או יתומ' עם חופת א' מבניו ביום א' אך מב' אחיו' כ' בס"ח דאין לעשות ביום א' עכ"ל ובמקצת ספרים כתוב דאפי' בשבוע א' אין לעשות ואין לשנות המנהג עכ"ל: ומותר ליארס. שמא יקדמנו אחר ברחמי' ולפי טעם זה כ"ש שמות' לכתוב תנאים לשידוך בח"ה כנהוג בינינו אלא דצ"ע לענין סעודה שרגילין לעשות אחר כתיבת התנאים אם זהו במקום סעודת אירוסין ואסור כמ"ש בסמוך או נימא דל"ד סעודה זו לסעודת אירוסין שקידש כבר דאז דוקא שייך אין מערבין שמחה בשמחה ונלע"ד דאסור דע"כ לאו דוקא סעודת אירוסין דהא גם סעודת ברית מילה היה לאסור אי לאו הטעם משום שזמנה קבוע וכן בפדיון הבן ממילא סעודה זו אסורה וראיה עוד ממה דאמרינן פ' א"מ דף י"ח דהא דאמרי' אלו כותבים במועד קידושי נשים ובעי' לאוקמי שם בשטרי פסיקת' וכדר' גידל דחמר כמה אתה נותן לבנך כך וכך וכמה אתה נותן לבתך כך וכך עמדו וקדשו קנו הן הן הדברים הניקנים באמירה אלמא דשטרי פסיקת' נכללים בכלל קידושין וכתיבת התנאים שלנו הם ג"כ כשטרי פסיקתא ע"כ נלע"ד דסעוד' זו אסורה בח"ה וכ"ש ברגל כשהוא סועד עם הכלה בפעם ראשונ' אחר בתיבת התנאים שלנו: ובלבד שלא יעשה סעודת אירוסין. ונראה דכ"ש סעודת נישואין הראשונה דהיינו שנשא ערב הרגל ולא אכלו שום סעוד' עד הרגל דאסור וכ"מ להדי' בריב"ש שמבי' ב"י: סעודת ברית מילה. הטעם כתבו התו' וז"ל דליכא שמח' משום דאיכא צערא לינוק' א"נ כיון שזמנו קבוע אין לבטל זה מפני זה אבל סעודת פדיון הבן צ"ע אם מותר לעשות במועד וא"ל הא זמנו קבוע תינח בזמנה שלא בזמנ' היאך היה מות' ונ"ל דקי"ל כרב אשי דדריש בחגיגה פ"ק בחגיך ולא באשתך ואין איסור לערב שמחה בשמחה ועי"ל דלא חשיב שמחה בשמחה אלא סעוד' נישואין בלבד עכ"ל פי' סעודה השייך לנישואין דהיינו אירוסין מבואר כאן דפדיון הבן אפי' שלא בזמנו מותר לעשות סעוד' בח"ה: שתוכל לסלקו במועד. הטעם שכשהיא טופל' בפניה בסיד מציר' היא שניוול הוא לה אלא כיון ששמח' הוא לה כשתסלק הסיד מפניה ע"כ מותר משום שמחת י"ט שתהי' אח"כ והך היתר של עשיי' תכשיטי אשה במועד איתא בגמ' דדביתהו דר' חסדא עבדא כן והית' זקינ' ויתיב ר' הונא בר חנינא ואמר ל"ש אלא ילדה אבל זקינה לא א"ל האלקים אפי' אמא דאימך אפי' עומדת על קברה דאמרי אינשי בת שיתין כבת שית לקל טבלא רהטא פי' למיני זמר היא רהטא:

הזנה אוטומטית ט"ז/אורח חיים/תקמז כל ל' יום כו'. שאין המת משתכח מן הלב ל' יום אי מספידו פחות מל' יום לפני הרגל אתי למספד ברגל דעדיין לא שכחו לפ"ז אפי' אם מספיד המספיד בחנם אסור אבל לרב אין איסור אלא אם מספיד בשכר ויש לחוש שיתן להמספיד מעות שהכין לרגל וא"כ בחנ' מותר וקי"ל כשמואל: שבא' לו שמועה כו'. דה"ל כאלו מת תוך ל' יום דהמרירה קבועה כבר בלבו בלא ההספד: אינו בכלל זה. דאין זה עורר על מתו דאדרבא דעתו להפסיק עי"כ אבילתו שהרי קודם לכן לובשי' שחורים ואח"כ מסירים אותם ולובשי' מחלצות עכ"ל ב"י: ויש חולקין. הוא דעת הסמ"ק שס"ל אין קריעה כלל בח"ה ונהגו בני אשכנז לעשות פשר' לחלק בין אב ואם ובין שאר קרובים וכ"כ בת"ה שנוהגים באשכנז וסיים ע"ז רמ"א דבזה לא אזלי' בתר בני אשכנז כבשאר מקומות אא"כ מבורר שנוהגים כן אבל מן הסתם סמכינן על עיקר הדין דיש לקרוע על כל הקרובים וכן הוא דברי רמ"א בי"ד סי' ש"מ וע"ש בדברינו בדברים השייכים לזה עוד:

הזנה אוטומטית ט"ז/אורח חיים/תקמח הסי' זה מפורש בדברינו בי"ד סימן שצ"ט רק נעתיק כאן קצת דינים מחודשים שם נכתבים באורך וכאן בקיצור:
(א) מונה הז' מי"ט כו'. משמע אפי' נקבר ביום א' ע"י עכו"ם ולא כמ"ש רש"ל לחלק דדוקא אם נקבר ביום ב' מונה מיום ב' אבל בר"ה אמרי' דוקא בנקבר ביום ב' מונה ז' מיום ב' אבל נקבר ביום א' אינו מונה אפי' מיום ב' ע"ש בי"ד מ"ש מזה בסי"ג: וימי הרגל עולים לו למנין ל'. בי"ד סי' שצ"ט כ' הש"ע שהרי דין ל' דהיינו גיהוץ ותספורת נוהג ברגל ולא מתורת רגל בלבד אסור אלא אף מתורת אבל שהרי מתורת רגל מותר ללבוש כלים מגוהצים חדשים ולבנים כו' ומדין אבילות אסור בכולם וזהו דעת הרמב"ן אבל הטור כ' שם בשם הרא"ש שאף בדין אבילות מותר ברגל איסור מה שהותר ברגל וכתבתי בי"ד שם שיש לפסוק כרמב"ן ולא כס' מ"ב שפיסק כהרא"ש עוד כתבתי שם בדין חתן שנשא אשה בערב הרגל ובתוך הרגל מת לו מת דפסק בספר הנ"ל דאע"ג דחתן דעלמא שאירע לו אבילות תוך ז' ימי משתה אין מונה ל' אלא אחר ימי המשתה כו' מ"מ זה החתן עולין לו ימי המשתה למנין ל' וכתבתי שם שאין הורא' זו נכונה אלא גם כאן אין עולין לו ע"ש: לרחוץ כו'. בי"ד סי' שצ"ט ס"ה בש"ע ורמ"א דנוהגין היתר לרחוץ אחר תפלת המנחה סמוך לחשכה וזה [סותר] מ"ש כאן. והעיק' כמ"ש בי"ד ושם כתבתי לתרץ דבריו: והחג הרי י"ד וש"ע ז' כו'. דוקא במת קודם הרגל חשבי' ש"ע לז' אבל מת ברגל או בח"ה לא חשבי' ש"ע רק ליום א' ולא כרש"ל ומ"ב שנמשך אחריו כן הוכחתי בי"ד סי' שצ"ט: וה"ל יום ו' ז' לאבילות. בי"ד סי' ת"ב ס"ו כתבתי דבמת בא' בשבת והוה יום ז' שלו בשבת דאין לנהוג איסור בדברי' שבצינעה רק בשחרית בהנץ החמה וע"כ שרי במנח' לקרותו לס"ת דלא כמו"ח ז"ל בזה עוד כתבתי שם באם יום הז' בשבת נוהגים קצת בעלי בתים לישב על הארץ בלילה שעה אחת והוא טעות גמור אלא א"כ שמע שמועה רחוקה בשבת שאז נוהג אבילות שעה אחת בלילה ולא כמו"ח ז"ל בזה:

הזנה אוטומטית ט"ז/אורח חיים/תקמט

 בטור מביא ל' הגמ' צום השביעי זה ג' בתשרי שבו נהרג גדליה ולמה נכתב כאן ללמדך ששקולה מיתת הצדיקים כשריפת בית אלהינו זה צריך ביאור דמה קשה לו  על מ"ש כאן דהא סיים בכאן שחשיב כסדר החדשים אע"פ שלענין הזמן הזה צום העשירי קודם למה דחשיב הפורעניות תחלה א"כ בצום השביעי נמי נימ' הכי ונראה דצום העשירי הוא עכ"ם זכר לחורבן הבית שבאותו יום התחיל כת האויב ע"כ חשיב כל מה דמרמז לחורבן ע"פ סדר חדשים משא"כ בצ"ג שהוא ענין מיתת צדיקים ואין בו רמז חורבן ק'  למה חשבו בין המרמזי' על החורבן ותי' ללמדך כו' הב"י הביא דברי רי"ו וז"ל ג' בתשרי שבו נהרג גדליה אמרו  בר"ה נהרג ונדחה תעניתו ליום חול עכ"ל ולפ"ז היה נראה דאם יש מילה בצ"ג דאין בעל הברית מתענ' עד הליל' כמ"ש בסי' תקנ"ט בעל ברית אינו משלים בט"ב שחל בשבת ונדחה ליום א' לפי שי"ט שלו הוא ה"נ נימ' כן בצ"ג וי"ל דשאני התם דנרא' לכל הדחיי' בזמנינו דאנו רואים שעיקר התענית של ט"ב חל בשבת אלא שנדח' ע"כ נשתנ' דינו משא"כ בצ"ג דפעם הראשון דחוהו וגזרו להתענות ביום ג' לעולם חל הגזירה לעולם בשוה ואין נראה לנו הדחייה:

הזנה אוטומטית ט"ז/אורח חיים/תקנ פריך בגמרא קרי להו צום וקרי להו ששון ומשני רבא בזמן דאיכא שלום דהיינו שב"ה קיים ששון יש שמד צום כו' ק' מאי פריך הא ודאי דה"ק מה שהיה צום קודם גאולה שני' יהיה לששון אחר הגאולה ונרא' דהכי קשיא ליה דהל"ל צום הרביעי כו' יהפך לששון כו' כמו שאמר הכתוב ויהפוך ה' אלהיך הקללה לברכה וכן בפיוט תהפוך לרווח' צום הרביעי לשמחה ומדקאמר קרא יהיה לששון משמע דהצום לא יבטל לגמרי אלא שיהיה לששון וזה א"א וע"כ תירץ דחילוק זמן יש ביניהם ושניהם קיימים והב"י תי' דהכי פריך דלא הל"ל צום הרביעי אנא החודש הרביעי כמ"ש בשאלה האבכה בחודש החמישי כו' אלא ודאי דשם צום ישאר ג"כ:
(א) מותרים ברחיצה. קשה לי ממ"ש פ"ק דמגילה דף ה' ר' רחץ בקרונה של צפורי בי"ז בתמוז וכתבו התו' וא"ת מאי אירי' לרחוץ אפי' לאכול נמי מותר כדתניא אין סכנה ואין שלום רצו לא מתענין וי"ל כיון דכבר קבלוהו אבותינו על עצמם מסתמא גם הם קבלוהו עכ"ל ולפי מ"ש כאן דאין איסור רחיצה בד' צומות מאי רבותא דר' בי"ז בתמוז וא"ל דאה"נ דממעשה דר' אנו לומדים היתר רחיצה ואין אסור אלא באכילה א"כ מאי מקשי' התו' הא לאכול נמי שרי אם רצו דלמא באמת לא רצו לבטל התענית אלא באמת התענו כדין ורחץ כדין וי"ל ע"פ מ"ש ב"י בשם הרמב"ן דכולהו ד' צומות גזרו עליהם תחלה כל החומרות אלא דהאידנא כיון דנהגו להתענות בהן ולא נהגו בחומרות הללו משמע דמעיקרא כך רצו להתענו' בלבד אבל לא רצו לנהוג באותן חומרות וכיון דהני ברצון תלוי הרשות בידם אבל מעיקר התקנה ודאי אסורים בכולן עכ"ל ומ"ה ניחא ההיא דר' דהעולם היו תופסין החומרא בכל הני מילי כמו באכילה ובא ר' והתיר הרחיצה ממילא בטלה הגזירה אף לענין אכילה וע"כ הקשו התו' דא"כ הי' לר' לאכול להורות דבטלה הגזירה לגמרי ותירצו דאה"נ דבטלה לגמרי אלא שהוא קיבל עליו מעצמו איסור אכילה ולא איסור רחיצה כמו שקבלו אבותינו:

הזנה אוטומטית ט"ז/אורח חיים/תקנא אמרי' בגמ' דט"ב אין תלוי ברצו להתענות מפני שהוכפלו בו הצרות והקשו התו' הא בי"ז בתמוז נמי אירעו בו ה' צרות ותי' דחורבן הבית קשה טפי ועי"ל דבט"ב הוכפל צרה א' פעמיים:
(א) ממעטין במשא ומתן. כ' ב"י ועכשיו לא נהגו רוב העולם למעט במשא ומתן כלל משנכנס אב ונרא' שהם מפרשי' דלא מתסר בנין ונטיע' אלא דוקא בדשמחה כסבר' ראשונה שהזכיר רבינו ומפרשי' דלא נאסר משא ומתן אלא בדשמחה כדברי הסברא שדחו התו' ולפ"ז צריכין ליזהר ממשא ומתן של שמחה כגון צרכי חופה כו' עכ"ל ואי משום הא לא אריא דהא אנו רואין דגם בצרכי חופה לא נשמע מונע בינינו ומה שדחו התוס' זו הסברא דהא לא אסרו אלא לעשות סעודה זו ודאי דחי' אמיתית והיאך נסמוך על סברא דחויה כזו ונראה דטעם המנהג להקל כפי מ"ש בסי' תקל"ט ס"ד טעם להיתר משא ומתן בח"ה אפי' ביש לו מעות משום שיש עלינו מס מלך ושרים והבאתי ראיי' מתו' פ' א"נ ה"נ יש לנו היתר זה במשא ומתן מן אב ואילך מה שאין ממעטין שוב מצאתי כן בדברי מו"ח ז"ל בשם רש"ל: ואם הי' כותלו כו'. נ"ל אפי' אם הוא בענין שאין בו סכנה אלא שיש לחוש להפסד ממון ג"כ מותר בזה לבנות וראייה מדכ' הטור וז"ל ואמר בירושלמי הדא דתימא בנין של שמחה אבל אם היה כותלו גוהה ליפול מותר ובנין של שמחה היינו בונה בית חתנות לבנו כו' ולפ"ז הא דאמר אם היה כותלו גוהה מותר. אפי' בכותל של חתנות קאמר שמותר אם הוא גוהה וי"א כיון דגמרא דידן אוסר בנין סתם כל בנין קאמר כו' עכ"ל וקשה למה אמר ולפ"ז כו' הא ודאי גם לי"א מותר אם גוהה ויש סכנה יהיה מה שיהיה אין לך דבר שעומד מפני הסכנה ע"כ נראה דלא מיירי הטור כאן משום סכנה דאפי' באין סכנה כגון שעומדת הכותל בחצר ואפשר לסגור החצר ולא יכנוס אדם לשם אפ"ה מותר כיון דאין איסור בנין אלא בשל שמחה ובזה מותר אפי' בשל שמחה אבל לפי הי"א דאסור בכל בנין ממילא גם אם גוהה ליפול אסור כל שאין בו סכנה וזה מדוקדק בלשון הטור סי' תק"מ לענין ח"ה כתב ואם הוא מסוכן ונוטה ליפול כו' וכאן לא זכר סכנה אלא ודאי דכאן לא מיירי מסכנה ואפ"ה מותר ואפי' בשל שמחה כנלע"ד: שלא יקדמנו אחר. כן איתא בגמרא משמע דבלאו האי חששא אסור לארס ובטור כתוב דבאירוסין בלא סעודה ליכא שמחה וק' א"כ למה הוצרכו בגמ' לטעם שמא יקדמנו אחר נ"ל דס"ל להטור דבמקום שאסור משום אבילות ל"מ שמא יקדמנו וראיי' מאבל דפסק הטי"ד סי' שצ"ב דאסור אפי' באירוסין וכן לענין תענית גשמים דאם עברו ולא נענו דממעטים אף באירוסין כמ"ש בה' תענית אלא ודאי דל"מ טעם שמא יקדמנו אלא לענין ח"ה דלא הוה טעמא משום אסור שמחה אלא משום עירוב שמחה בשמחה לזה מהני שמא יקדמנו ומ"ה כתב הטור היתר אירוסין אפי' במקום אבילות משום דאין כאן שמחה והיינו שמחה גדולה לית כאן לאפוקי מנשואין כמ"ש הטור אבל בנשואין בלא סעודה איכא שמחה ור"ל שמחה גדולה ואע"ג דהטור הביא כאן דברי ר"ן דנתן טעם גם בט"ב משום שמא יקדמנו היינו כיון שכבר הקדים דאין כאן שמחה גדולה מש"ה מהני גם טעם שמא יקדמנו אף על גב דאיכא קצת שמח' וט"ב לא חמיר כמו אבל דאבילות ישנה היא כמ"ש בי"ד סי' שצ"ו ובב"י: ואפי' מטפחות הידים כו'. ז"ל רש"ל ואנחנו נוהגים איסור אפי' מר"ח כל דבר שנוהג בשבוע שחל ט"ב חוץ ממה ששייך לכבוד שבת אין לשנות כלל כגון כתונ' ומטפחת דנוהגין היתר אבל בסדינין כמדומ' שנהגו בו איסור וצ"ע דמחמרינן באבל ממש אף הכתונת לשבת אבל מטפחת הידי' והשלחן כמדומה שנוהגין היתר פשוט אפי' באבל הנלע"ד כתבתי ועבי"ד סי' שפ"ט עכ"ל: וכלי פשתן כו'. בטור בשם הרמב"ן הא דאין בכלי פשתן משום גיהוץ דוקא בישנים אבל בחדשים יש בהם משום גיהוץ אלמא דכלי צמר אפי' ישנים אסור הלכך כלים חדשים בין לבנים בין צבועי' אסורים וכן ישנים מכובסי' כולן אסורי' אפי' להניח אחר השבת כו' עכ"ל נראה פי' דהך ישני' מכובסי' דקאי ג"כ דוקא אאיסור גיהוץ דכמו שאסור גיהוץ בחדשים כן אסור לגהץ כלים מכובסים וזה אפי' בכלי פשתן וז"ש ב"י וכן ישנים מכובסים בין לבנים בין צבועים בין דצמר בין דפשתן כלן אסורים דבכיבוס לא שאני לן בין צמר לפשתן עכ"ל פי' לענין גיהוץ דכלים מכובסים אין חילוק בין צמר לפשתן כמו שאין חילוק בחדשים בין צמר לפשתן) ומו"ח ז"ל הקשה על ב"י במ"ש דבכיבוס לא שאני כו' דזה א"א להרמב"ן דלדעתו כלי פשתן אין בהם משום גיהוץ שלנו ולא משום כיבוס שלהם גם הב"י גופי' כתב קודם לזה ומיהו כלי פשתן ישני' בין לבנים בין צבועי' לכבס או לגהץ להניח מותר ונראה דלא דק או שיש ט"ס כו' עכ"ל הוא סבר דמ"ש ב"י בכיבוס לא שאני לן כו' היינו לאסור לכבס ומ"ה הקשה לו כן אבל באמת לא דק בדברי' אלו דהב"י קאי על הרמב"ן דמיירי בבגדים מכובסים כבר קודם שבוע זו אלא דבשבוע זו בא לגהץ אות' זה אסור אפי' בפשתן אפי' בגיהוץ שלנו אבל באינ' מכובסים מותר אפי' בגיהוץ שלהם כדי להניח ומה שסיים הרמב"ן וגיהוץ שלנו נמי אסור בין בישינים בין במכובסים דקאי אדסמיך ליה וזה פשוט לע"ד לדע' הרמב"ן: אשה הלובשת לבנים עמ"ש בי"ד סימן שפ"א מדין זה: אסור לעבריות לכבס כו'. הטעם משום חשש מראית עין: דלא למשתי עמרא. פי' שלא לעשות חוטים שתי מצמר וכתב ב"י נרא' דל"ש לו ול"ש לאחרים בין בשכר בין בחנם דהטעם משום דפסקה בט"ב אבן שתיה משום השתות יהרסון וזה שייך בכל גווני: שלא לקדש כו'. לאו דוקא ממש אחר ט"ב דהא כתב ססי' תכ"ו ס"ב דאין מקדשין הלבנה במוצאי ט"ב או בשאר תענית אלא כאן אמר עד יום אחר ט"ב: ומותר בחומץ של יין. דאיסור זה הוה כמו נדר כמ"ש ב"י בשם תשובת אשכנזית ובנודר מן היין מותר בחומץ יין כמ"ש בי"ד סי' רי"א סי"א לכאורה נראה כיון דאיתא שם דנודר מן היין ונעשה אותו יין חומץ אסור בו ה"נ כן הוא שאסור בזמן זה מחומץ שנעש' מיין בזמן ההוא אבל אינו נראה כן דשם הוה היין עצמו אסור מצד איסור נדר דרביע עליו משא"כ כאן דאין האיסו' אלא משום שמחה ובחומץ ליכא שמחה א"כ נהפך האיסור עצמו להיתר וגם בבשר לדין התלמו' מוכח כן בטור בסי' שאח"ז דמות' אחר ג' ימים והוא ממש כחומץ דכאן והא ראיי' דכאן הותר בתבשיל של בשר כמ"ש אח"ז ואילו בנודר מן הבשר ויין זה ודאי גם התבשיל שקיבל ממנו טעם אסור וכמ"ש בי"ד סי' רי"ז אלא ודאי כמ"ש ודומה כאן לנודר מבשר ויין סתם דמותר בתבשיל שיש בו טעם יין וכ"ש דמותר כאן בנתערב יין בתבשיל אע"פ שיש בו טעם יין כנלע"ד פשוט וכ"מ בכל בו שמביא ב"י בסימן זה מטעם שכתבתי מבואר דבימים אלו מותר ברוטב של בשר כמו בנודר מן הבשר בי"ד סימן רי"ז: מר"ח עד התענית. בפ' בתרא דתענית פליגי ר"מ ורשב"ג ר"מ ס"ל דאיסור כיבוס ותספורת הוא עד התענית ורשב"ג ס"ל דאיסור כל אותו שבת פי' שבוע ופסק רבא הלכ' כר"מ דאינו אסור אחר התענית אפי' באותו השבוע וכתב רש"ל בתשובה סימן נ"ד דיש אנשים נוהגין שלא לאכול בשר באותן ג' שבועות ומוסיפין עד שבת נחמו כאשר כתוב במנהגים דלא שפיר עבדי כיון שעברו הטעמים שנאסר בשבילו בבשר ויין וסיים ועוד נראה דאפי' בא א' להחמיר עד השבת כרשב"ג דלא יאות עביד כדאי' פ"ק דברכות אר"ט אני הייתי בא בדרך והטיתי לקרות כדברי ב"ש וסכנתי בעצמי מפני הלסטים א"ל כדאי היית לחוב בעצמך שעברת ע"ד ב"ה ופירשו התו' אע"פ שהחמיר על עצמו לעשות כב"ש וב"ה ג"כ מתירין לעשות כב"ש להטות ולקרות מ"מ מאחר שבא לכוין עצמו לעבור ע"ד ב"ה אפי' הוא להחמיר חייב מיתה ה"ה כאן דקבעו הלכ' כר"מ והוא בא להחמיר כרשב"ג שנקרא חוטא שמצער גופו בכדי עכ"ל ואין דברי הרב ברורי' בזה דהא כתבו התו' שם במסקנ' בשם הר"ר שמעי' וז"ל כה"ג גבי קריאת שמע אע"ג דמן הדין יצא בדיעבד כיון דלב"ה אין נכון כדאית' במתני' כדאי היית לחוב בעצמך אם עשה כב"ש לב"ה לא עשה ולא כלום עכ"ל א"כ לא היה ר"ט ראוי לעונש אלא מצד שעש' כדברי ב"ש מה שאינו נכון לב"ה משא"כ כאן בפלוגתא דר"מ ורשב"ג דלא עבד כלום לר"מ במה שעושה כרשב"ג גם מו"ח ז"ל חולק על רש"ל בזה מטעם אחר ע"כ ודאי אין על המחמיר בזה שום עון אשר חטא רק נלע"ד שהמחמי' אסור לומר שהוא חש לדברי רשב"ג דבזה נראה כחולק על פסק דרבא ח"ו אלא יחמיר לעצמו דרך לפנים משורת הדין ולא יאמר כלום: מותרים בתבשיל כו'. בסמוך נתבאר דאף ברוטב של בשר מותר: כל השייכים לסעודה. נראה פי' כל מי שהיה הולך בזמן אחר לסעודה זו הן מחמת קורבה הן מחמת שהוא אוהבו דאי' במהרי"ל אם אירע מילה או פדיון הבן וסיום מסכתא דהן סעודות מצוה משנכנס אב מותר לקרואים שם בבשר ויין דוקא קרובים מחמת קורבה או ריעות אבל ההולכים שם רק לשתות ובלא"ה לא היו הולכים ה"ל מצוה הבאה בעבירה ומיהו שבת שחל ט"ב בתוכה לא יאכלו אלא בני מצוה רק מנין בצמצום ויש מקילין ומהרי"ל אמר בשבוע שחל ט"ב כל השייכים לברית מותרים כו' עכ"ל ואח"כ כ' בשם מהר"מ במרדכי גדול דהתיר לכל הקרואים לאכול בשר כו' ואילולא דברי רז"ל היה נ"ל היתר לגמרי בסעודת מילה וראייה מדאשכחן בפ"ק דמ"ק דף ט' ששלמה דחה תענית י"כ בשביל בנין ב"ה ומצינו שבת דוחה בנין ב"ה אלמא שבת עדיף מבנין ב"ה ומילה דוחה שבת א"כ כ"ש שמילה תדחה תענית של בשר ויין שהוא אינו אלא מנהג ונהי שתענית ט"ב דוחה סעודת מילה שגזרו רז"ל אפי' על פריה ורביה בשביל כבוד בית אלקינו מ"מ בדבר זה שאינו אלא גדר בעלמא ואף ע"ג דאיתא שם שהיו ישראל דואגים מטעם דשמא צורך הדיוט אסור כאן לא שייך לומר כן דא"כ יהיה אסור לכל אפי' להשייכים לסעודה ע"כ נראה דהמיקל בדבר זה בסעודת מצוה לאכול שם כל הקרואים לא הפסיד והך מנין מצומצם שכ' רמ"א כ' בהג"מנ דהיינו נוסף על הקרואים ונראה פירושו דהיינו הקרואים שהם קרובים שהם שייכים בודאי להסעוד': תספור' שבוע זו נרא' דה"ה נטילת ציפרנים דאסור בשבוע זו אבל קודם לזה מותר אפי' לפי מה שנהגו איסור בתספורת מן י"ז בתמוז כמ"ש רמ"א בס"ד מ"מ נטילת צפרנים קיל מזה כמ"ש לענין אבל בי"ד סי' ש"ץ דמותר במקום מצוה גבי אבל ה"נ כאן אין להחמיר בו בחומרת המנהג כנלע"ד: אבל לא במספרים. כ' מו"ח ז"ל דזה דוקא בשבוע שחל ט"ב אבל קודם לזה מותר בתכפוהו אבילות דהיינו ששלמו ל' שלו באותן ימים דמותר בכיבוס ותספורת: כתבו התוס' בפ' בתרא דתענית דף כ"ט ואע"ג דשלחו משמיה דר"י דכלי פשתן מותר לכבס במועד מ"מ החמיר לנו מורי רש"י לתת סדינים שלנו לכבס אותם בשבוע שהיה בה ט"ב קודם התענית אבל היכא דחל ט"ב בה' בשבת מותר לכבס ולספר מחצות ואילך מפני כבוד השבת דאין להמתין עד ע"ש מפני טורח השבת עכ"ל והקשה ב"י דבר תימה הוא להתיר לספר ולכבס בט"ב עצמו ותו דבהדיא תניא חל להיות בה' לפניו אסור לאחריו מותר וא"א לשמעי' דבו ביום עצמו מותר ותו דגבי חל להיות בע"ש קתני אם לא כיבס בה' מותר מן המנחה ולמעלה ומסיק דלייט עלה אביי וכ"ש כשחל להיות בה' דודאי אסור בו ביום אפי' לאחר מנחה וא"ל דמה דשרי התו' מחצות ולמעל' היינו ביום ד' שהוא עט"ב דהא תניא בחל בה' לפניו אסור ותו דטפי יש להחמיר אחר חצות מקודם חצות הלכך אין לסמוך על הוראה זו עכ"ל ומו"ח ז"ל הסכים להך א"ל שזכר הב"י והא דתניא לפניו אסור היינו שלא לכבוד שבת ולא דק דבהדיא זכר שם בברייתא במקום שמותר לכבס היינו מפני כבוד השבת וא"כ במקום האסור אסור אפי' לכבוד שבת. ולעד"נ דברי התוספות כפשוטן נכוני' דבט"ב עצמו מותר אחר חצות דאחר חצות שייך ליום מחר כמ"ש שאחר חצות נוהגים לשחוט ולהכין צרכי הסעודה כדאי' לקמן וכן הוא בהרב' דברים ובזה ניחא קושיות ב"י למה אמרו דמותר לאחריו ולא אמרו רבות' דאפי' בט"ב עצמו מותר ביום אחר חצות דהא בהא תליא כיון דמותר ביום מחר ממילא מותר ביום שלפניו אחר חצות דאז אין החומרא כ"כ עליו והקילו לכבוד שבת כאן לגמרי ומ"ש ב"י דהא חל ט"ב בע"ש לייט אביי מאן דכיבס בט"ב עצמו לק"מ דהתם היה אפשר לו בה' כדאי' בברייתא שם חל להיות בע"ש מותר לכבס בה' ואם לא כבס בה' מותר לכבס בע"ש מן המנחה ולמעלה לייט עלה אביי נראה דעיקר לטותא דאביי כיון דהיה יכול לכבס בה' ולא כיבס אבל בחל ט"ב בה' א"א לו לכבס ביום ד' שאין היתר כלל אפי' לכבוד שבת אלא בה' כדאי' שם בבריית' אז אין עליו חטא במה שכובס לכבוד שבת אחר חצות כי א"א לו קודם לזה ודומה לזה אמרי' גבי גלוח במועד דכל שהיה אפשר לו לגלח קודם המועד אסור לגלח במועד ואם לא היה אפשר מותר לגלח במועד וה"נ ממש כן וא"כ הורא' זו נכונה ומסתבר אלא דמ"מ לדידן אין להקל בכך כיון דאנן מחמירין אפי' ביום העשירי כדלקמן ע"כ פשיטא שאין קולא בט"ב עצמו אחר חצות ומו"ח ז"ל התיר ליוצא בדרך למרחוק בשבוע שחל בה ט"ב לכבס לו בגדי פשתן לכבוד שבת אפי' לכמה שבתו' שהוא צריך כיון דאחר ט"ב לא ימצא לכבס אותם: ויש מתענים כו'. עסי' תקס"ב דהם צריכים להשלים התענית ע"ש: ויש מקילין בחפיפת הראש. כ' מו"ח ז"ל דאם אירע ר"ח בע"ש נ"ל דרוחצין לכבוד השבת וכ"כ במנהגי' שכן נהגו ואע"פ שכ' שם בשם מנהגי דורא דרבותינו שבמגנצ"א נזהרין ומקדימין לרחוץ מ"מ ל"נ להחמיר שהרי במרדכי פ"ב דשבת האריך בראיות דמצוה לרחוץ בע"ש ובמרדכי הארוך מסיים אבל ביום ה' לא הוה יקרא דשבת אא"כ א"א לו לרחוץ בע"ש ועוד שאף בשבת חזון חומרא יתירה שהרי אף כיבוס התירו בגמ' לכבוד השבת אפי' ביום ה' שחל ט"ב להיות באותה שבוע ואף אנו נוהגין היתר בזה וא"כ היאך נחמיר ברחיצ' שלא אסרוה בתלמוד כל עיקר וכבר הפליג ע"ז הרב רש"ל בתשו' סי' צ"ב ושאין המנהג כ"כ יאות לבטל הרחיצה בע"ש אלא מה אעשה שכבר נתפשט המנהג עכ"ל א"כ הבו דלא לוסיף עלה דדוקא בע"ש של חזון דחל לפעמי' בעט"ב ראוי להחמיר מחצות ואילך כמו עט"ב דעלמא ומשום לא פלוג נהגו לאסור בכל ע"ש של חזון אבל בע"ש שהוא ר"ח שאינו שבת של חזון לא ראיתי לאסור כלל ובפרט הרגיל לרחוץ בכל ע"ש כשאפשר לו ונמנע עתה עון יש בידו עכ"ל וכל מי שרגיל כל השנה להיות נזהר שלא למנוע שום פעם מלרחוץ בע"ש זה יוכל לסמוך ע"ז אפי' בע"ש שחל בו ר"ח ובלבד בשבת חזון יש לנהוג איסור בכל גווני בע"ש: וכן בפרי שלא ימצא כו'. ונראה דמטעם זה יש להתיר בכל יום שבין המצרים דשמא ימות האדם קודם שקיים מצוה זו ושמעתי סברא זו בשם הרב מהו' יוסף כ"ץ מקראקא ויש ראי' לזה ממ"ש התו' פרק א"מ הביאה ב"י בסי' תקמ"ט דשרי לכתו' כל דבר השייך לב"ד בח"ה דהוי דבר האבוד פן ימות הנותן או העדים או ב"ד כו' ואם בצרכי הגוף הקילו בסברא זו בצרכי גבוה לעשות ברכה במכ"ש שמחשש זה ימהר לקיים כ"ז שיוכל לקיים ובס"ח סימן תתמ"ג התיר לברך שהחיינו בשבת: טעם דמניעות בשר ויין מן י"ז בתמוז עד ט"ב שנוהגים יחידים וקצת מתענים לגמרי יש בו ג' טעמים. הא' שדניאל התענה שיעור זה. הטעם הב' משום דהום כחדא צערא מן י"ז שהובקעה העיר עד ט"ב שנחרב הבית. הג' משום שבטל התמיד ונסוך היין מן י"ז בתמוז וכתב רש"ל בתשו' סי' צ"ב דלכל הג' טעמים אין שייך איסור רחיצה וכ"כ בסמוך דין רחיצה בע"ש ור"ח בשם מו"ח ז"ל ולפי טעמים אלו הי' לנהוג החומר' אפי' בשבתות שבין המצרים אלא שמשום כבוד השבת לא החמירו כלל ונ"ל דהנודר מבשר ויין בשלשם שבועות אלו אף שלא התנה בפי' להיתר בשבת מ"מ אין שבת בכלל דכלל גדול אמרי' בי"ד סי' רי"ח דבנדרים הולכים אחר כוונת הנודר וכאן נתכוין זה הנודר להיות מכת הפרושין שנוהגין חומרא זו בין המצרים ובשבת אין נוהגים חומרא א"כ ג"ז הנודר בודאי כוונתו כן אלא דנודר לזרוזי נפשי' דלא ליגרי ביה יצה"ר שיתחרט מלנהוג כן אם לא ידור ואע"ג שכתבתי בי"ד סי' ר"ב דהאומר שלא אוכל בשר ג' שבועות גם השבתות בכלל שאני התם דאמר סתם ג' שבועות משמעותם ג' שבועות שלימות מה שאין כן כאן דמורה בפי' על אלו שבין המצרים ודאי דעתו כמו שנוהגין בין המצרים בשביל החורבן כדלעיל וזה אין שייך בשבת דהא לא נהיג חומרא דבין המצרים בשבת כלל ומו"ח ז"ל כ' אע"ג דהנוהג איסור סתם בין המצרים אינו נוהג בשבת מ"מ הנודר בפירוש יש גם שבת בכלל והנלע"ד כתבתי: ולא יכו התלמידים. מפורש במדרש אפי' ברצועה:

הזנה אוטומטית ט"ז/אורח חיים/תקנב

בטור  הביא דעת ראבי"ה דמ"ש בגמ' בעט"ב לא יאכל בשר שהוא כשלמים הטעם משום דבשלמים כתיב שמחה וכיון שעבר עליהם זמן שלמים לית ביה משום שמחה ואמרינן נמי גבי בן סורר דאינו חייב אלא בבשר שהוא כשלמים שיש בו שמחה וממשיך בתריה ואמר רבא אכל בשר עוף אינו נעשה בן סורר ומורה כו' וגרסינן בפ"ק דחגיגה ישראל יוצקים י"ח בנדרים וכו' אבל לא בעופות לפי שאין בהן שמחה מכל הני משמע דה"ה נמי דבסעודה המפסקת שרי וכ' הטור ע"ז נראה דאע"פ שאין בו שמחה אסור שלא משום שמחה לבד אסרו בשר אלא כדי להרבות אבל תדע שהרי אבל אחר מצוה להשקותו יין דאמרי' לא נברא היין אלא לנחם אבלים שמצוה לנחמו לשכח צערו והכא אסרו יין כי אם ישתה ישכח ומצוה שיזכור חורבן הבית ויצטער עליו הלכך מטעם זה אסור אפי' עופות כמו בשר עכ"ל והא דהתירו בשר מלוח שהוא יותר משיעור שלמים הטעם דמתבטל טעמו ואין בו מאכל טוב ולכאור' י"ל אמ"ש ראבי"ה דבן סורר פטור אם אוכל בשר שאינו כשלמים דהיינו אחר ב' ימים ולילה א' דהא בפ' בן סורר אמרי' רבה ורב יוסף דאמרי תרווייהו אכל בשר מליח אינו נעשה בן סורר תנן התם עט"ב לא יאכל בשר כו' אבל אוכל בשר מליח עד כמה א"ר חנינא בר כהנא כ"ז שהוא כשלמי' הכא מאי התם בט"ב משום שמח' הוא כ"ז שהוא כשלמים נמי איכא ביה שמחה הכא בבן סורר משום אמשוכי הוא ובכל שהוא לא ממשיך פרש"י משעבר לילה מפיג טעמו ולא חשיב משמע לפי המסקנא דבן סורר פטור אפי' בפחות משיעור שלמים וצ"ל דראבי"ה מפרש הגמ' דאין כאן מסקנא אלא הכל מדברי הבעיין דאמר הכא מאי מי נימא דהתם הטעם משום שמחה כו' ובבן סורר נמי אזלי' בתר שמח' דאז ממשיך בתריה או לא נימא הכי אלא בבן סורר לא אזלי' בתר שמחה אלא בתר המשכה לחוד והאבעי' לא נפשטה וע"כ לא נקט ראבי"ה רק הדבר הפשוט בלי ספק דביותר משיעור שלמים פשיטא דפטור והטעם משום דלית ביה שמחה וש"מ דבעט"ב מותר בזה כן נ"ל פשוט ומו"ח ז"ל דחק בחנם לתרץ הגמ' אליבא דראבי"ה וק"ל על הטור דפירש הטעם בט"ב לאו משום שמחה אלא משום ביטול טעם ובגמרא זו אמרי' בפי' דהטעם משום שמחה בט"ב ולא משום ביטול טעם דביטול טעם הוא אפי' בלילה א' כמ"ש לענין בן סורר לחד צד ולפי פי' הטור היה להתיר בט"ב אפי' בשיעור לילה ג"כ כיון שמתבטל הטעם וי"ל דהטור מפרש דה"ק התם בט"ב הטעם אף משום שמחה פי' דתרי ביטול טעם ישנן א' הוא ביטול גדול דהיינו אחר שיעור שלמים והב' ביטול קטן שהוא אף בלילה א' וע"ז אמר בגמ' התם משום שמחה פי' דבט"ב אין איסור [היתר] אלא אחר שיעור שלמי' ויש תרתי לטיבותא דהיינו שאין שם שמחה ויש ביטול גדול אבל בחד לטיבותא אסור מה שאין כן בבן סורר לא אזלי' בתר שמחה כלל אלא בתר טעם לחוד וע"כ מותר אפי' בביטול קטן  נמצא דכל שיש חד צד דהיינו שמחה לחוד אף שיש ביטול טעם קטן אזלינן לחומרא כיון שיש עכ"פ טעם ויש שמח' ע"כ אסור בט"ב תוך שיעור שלמים וכאן בבשר עוף יש טעם ואין שמחה אזלי' ג"כ לחומרא ואין היתר אלא באין שמחה ואין טעם דהיינו בשר אחר שיעור שלמים דיש ביטול גדול נמצאו דברי הטור נכונים. ואף שאין נ"מ לדידן דאסו' לנו כל בשר מ"מ יש נ"מ דלטעם הטור דאזלי' גם בתר טעם ובעי' שלא ישתה וישכח חורבן הבית ע"כ אסור בסעודה המפסקת אפילו בשתית מי דבש שקורין מע"ד או יין שרף אף שאין בהם שמחה מ"מ כיון דמשכרים יש בהם חשש וזה ע"כ אסור לדעת הטור כנלע"ד וכן ראיתי בתשו' רש"ל סי' ל"א אוסר אפילו שכר כל שאינו רגיל בכל סעודה בשכר או שהוא אדם חלש: 
  (א)  וא"צ לחלוץ מנעליו.  והא דבעינן ישיבת קרקע לא מטעם אבילות הוא אלא משום שתהא סעודה עניה ושפילה דאין ניכר השפלות אלא בזה דהא לדידן כל השנה אין אוכלין בהיסבה ואותה הסעודה הוה כמו אנינות קודם קבירת המת שעדיין אין אבילות:

כ"ז בסעודה המפסקת כו'. הרמב"ם כ' מימינו לא אכלנו אפי' תבשיל של עדשים בעט"ב והטור הביא זה ואח"כ כ' וכ"ז בסעודה המפסקת כו' משמע ל' הרמב"ם אסעודה המפסקת דוקא ותמהני מאי רבותי' דאם אכל כבר מאכלים טובים בסעודה המפסקת לא אכל תבשיל וצ"ל דהוא לא אכל ב"פ כמו שאנו עושים שאוכלים קודם מנחה סעודה קבועה ואחר תפלת מנחה סעודה מפסקת אלא סעוד' א' לבד אכל והיא היתה הסעודה המפסק' ועל אות' הסעודה שהוא קבע שלו לא אכל אפי' תבשיל עדשים אבל קודם לזה דהיינו קודם חצות אכל הרבה תבשילין וז"ל הטור בשם הרמב"ן ומסתבר סעוד' המפסיק בה שאין דעתו עוד לאכול אחריה סעודת קבע אע"פ שדעתו לאכול אחריה עראי לא כאלו שבטנם בטן רשעים אוכלים בשר ושותין יין ומשתכרין ואח"כ אוכלים עראי כדי להפסיק באכילה שאין בה בשר ויין עכ"ל וכ' רש"ל בתשוב' סי' ל' דהא דנקט רמב"ן בשר ויין ל"ת דוקא משום בשר ויין קרי להו בטן רשעים אלא הרמב"ן מיירי לפי הגמ' שהיה מותר בבשר ויין קודם סעודה המפסקת מ"מ הוא בטן רשעים שאוכלים מעדנים כל צרכם ולאכול אחר כך עראי וה"ה שאר אכילות שעושין מיני טיגונים כמו לחג שבועות בארצינו כו' ואו' אני גדול עונם מנשוא בפרט ליודעי תורה עכ"ל וכן מסיק מו"ח ז"ל דכל ירא שמים לא יאכל אחר חצות סעודה ברבוי תבשילין שמה שאוכלין אחר כך סעודה המפסקת בפירות על הקרקע הוא אכילת עראי ובעל נפש שאינו רוצה לשנות המנהג שכ' בהגהות ש"ע ירבה בסעוד' קודם חצות עכ"ל: חל ט"ב בא' בשבת כו'. כ' רש"ל סוף דבר דבשבת אין לעשות אבילות כלל רק מה שנוהגים להראות אבילות בענין הבגדים שאין משנים כלל כי אם הכתונת משום עונג שבת עכ"ל ולענין חפיפת הראש עסי' תקנ"א: והגאונים כתבו כו'. נראה דהם סוברים דאין ללות התעני' ולפרוע מטעם שנכתוב בסמוך דהיינו לאכול לאלתר ביום זה ולפרוע אח"כ וז"ל ת"ה סי' ער"ה בשם א"ז יחיד שקבל עליו תענית ב' ה' כל ימות השנה ואירע עט"ב בשני כיצד הוא עוש' לסעוד ב"פ אסור מפני נדרו אלא סועד פעם א' טרם יבוא השמש דקי"ל מתענין לשעות ומתפלל מנחה תפלת תעני' ואח"כ סועד עכ"ל וק"ל כיון דקיבל עליו סתם תענית צריך להשלי' כמ"ש סי' תקס"ב ס"ג א"כ היאך יאכל קודם ביאת השמש בשלמא בתענית חלום והיאר צייט שאינן תלוי' בקבלתו שפיר משא"כ בזה דתלוי במה שקבל עליו וחייב להשלים וכל שאינו משלים כאלו לא התענה כלל ומ"ש דקי"ל מתענין לשעות זה אינו דהיינו אם קיבל עליו בפי' לשעות אבל אם קבל סתם היינו יום שלם לא וצ"ל דס"ל דבכל יום בפ"ע צריך קבלה וקמ"ל דביום זה שלפני ט"ב יקבל התעני' בפי' שלא ישלים וזה אינו דהא כל שקיבל עליו כל השנה כ' רמ"א בסי' תקס"ב ס"ח דבקבלה א' סגי וא"כ חייב בכל תעני' להשלימו ונראה דהגאונים נתכוונו שעכ"פ יתחייב לפרוע להתענות ביום אחר וראי' מדברי הרא"ש פ"ק דתענית דמביא הך דלוה אדם תעניתו ופורע וכ' ע"ז בשם ראבי"ה וראיתי רבותי שהיו מזקיקי' להתיר נדר תעניתו בג' דכיון שאמר הריני בתענית למחר ה"ל כמו נדר ויראה כיון דצריך לפרוע לא נתבטל הנדר אלא מאומד הדעת אמרי' שהיה בדעתו להתענות יום א' ולא לקבוע יום א' לחובה וגם מירוש' יש ראיי' שאמר מילתא דרב אמרה מתענין לשעות דאמר רב לוה אדם תעניתו ופורע ולתלמודא דידן דכל תענית שלא שקעה עליו חמה אינו תענית א"א לפרושי אלא דמקרי תענית מה שהתענה מקצת היום לענין זה דא"צ לשאול על נדרו דמקרי תענית מה שהתענה מקצת היום עכ"ל ובקיצור פסקי הרא"ש כ' ג"כ וז"ל ולוה אדם תעניתו ופורע לאחר שהתענה קצת היום עכ"ל א"כ גם דעת הגאונים כן בעט"ב שחל בשני שחייב להתענות משום נדר עכ"פ תענית שעות ואח"כ ילוה התענית ופרע ביום אחר שלם אחר ט"ב דדוקא באופן זה שהתענה מקצת היום יוכל אחר כך לעשות הלואה והיינו דלא התירו ללות אלא כשהוא מצטער ואז אין צריך להתענות כלל בו ביום וכאן שאינו מצטער היתר שלו אחר שהתענה קצת היום גם בת"ה סי' רע"ה מסיק וז"ל והדעת נוטה בנדון דידן דהיינו שנדר להתענות כל השנה ב' ה' דאין ללות התענית אלא בשביל אונס או צער ממש או בשביל סעודת מצוה דשייך בגווייהו ואעפ"כ צריך להתענות מקצת היום זמן מועט יותר משהוא רגיל עכ"ל אף שלפי תחלת דבריו לא משמע כמ"ש מ"מ לפי מסקנתו נראה כן אלא דדעתו להחמיר אפי' ביש לו צער דמ"מ ימתין קצת וממילא באין לו צער ימתין עד סמוך לביאת השמש ואח"כ יפרע ביום אחר מ"מ נרא' דדעת הגאונים היא כמ"ש כנלע"ד בזה ועמ"ש סי' תקס"ח וכאשר זכרתי כן הוא גם במרדכי פ"ק דתענית בזה וז"ל ומיהו חייב לפורעו שהרי יום שלם קיבל עליו:

הזנה אוטומטית ט"ז/אורח חיים/תקנג ומותר ברחיצה כו'. דלא כהרמב"ן שאוסר ברחיצה אף בזמן שמותר באכילה וטעמו דהנאה דסיכה היא הנאה דלאחר שעה ונראה כרוחץ לצורך ט"ב והרא"ש תמה ע"ז דיהא מותר לאכול ולשתות ויהא אסור לרחוץ ולסוך א"כ מ"ש רמ"א כאן ומותר ברחיצה היינו כ"ז שמותר באכילה אבל אחר שקיבל בפי' שלא לאכול חל עליו גם איסור רחיצה דחומר ט"ב מתחיל מאות' שעה ולא אמרי' מן הסתם למחצ' קיבל עליו ולמחצה לא קיבל עליו אבל נעילת הסנדל נרא' דלא תלוי בקבלת איסור אכיל' דהא אנו רואים בבירור שאינו מקבל עליו לזה כיון שמנעליו ברגליו ואינו חולץ הרי כאלו או' בפי' שאינו מקבל עליו חומר' זו עדיין ומטעם זה שאמרנו שמקבל עליו חומר ט"ב קודם זמנו נרא' דהמקבל עליו איסור אכיל' בשר ויין בין המצרי' אין איסור רחיצה בכלל דזה לא קיבל עליו חומר ט"ב באותו זמן אלא חומרא מיוחדת לאותו זמן ומה שקיבל בפי' קיבל ותו לא ורש"ל בתשו' סי' צ"ב פסק ג"כ להתיר רחיצ' בזה והאריך ע"ש כנלע"ד: ונהגו שלא ללמוד כו'. הרבה יש לי לתמוה בזה דאם אין איסור באכיל' בשר ויין ואדרב' חוב עליו לאכול בשר בשביל כבוד שבת כמ"ש הטור ססי' תקנ"ב ולמה נחמיר עליו שלא ילמוד משו' אבילות בפרט מי שיש לו שיעו' שרגיל בכך בעת ההיא. ותו תימא לי דהא קורין בתורה במנחה ואפי' בט"ב במידי דשייך ליומיה. כגון פ' התמיד ומשניות דקרבנות כיון דרגילום לאומרם בכל יום ולמה ישתנה משניות דפרקים השייכים לאותו שבת. וא"כ בלאו כבוד שבת הוה ליה למימר פרקים. ומצאתי כתוב בשם רש"ל שלמד אחר חצות בכל ערב תשע' באב והתיר לאחדים ללמוד. והמנהג שלנו שכ' רמ"א ע"פ מנהגים צריך עיון ונראה דהלומד בשבת אחר חצות לא הפסיד שכרו כנלע"ד:

הזנה אוטומטית ט"ז/אורח חיים/תקנד ותינוקות של בית רבן בטלים נראה פשוט דפי' איוב ושאר דברים המותרים לגדול מותר ללמוד גם עם התינוקות וכאן לא אסרו אלא הלימוד שהקטנים לומדים בסדר שלהם דהיינו חומש וגמרות וקמ"ל דאע"ג דיש צער קצת בלימוד עמהם ור"מ ס"ל בגמרא דהותר לשנות במה שאינו רגיל ואע"ג דלא קי"ל כוותי' היינו בלימוד של עצמו אבל עם התינוקות ה"א דשרי קמ"ל דאפ"ה ליבטלו מזה ואיסור של התינוקות בלימוד אין הטע' משום שהם שמחי' דודאי אין להם שמחה אלא משום המלמד ששמח בד"ת שלומד עמהם כנ"ל: ופ' אלו מגלחין. בגמ' פליגי ר"מ ס"ל דקורא ושונ' בכ"מ במקום שאינו רגיל מפני שצער הוא לו ור"י אוסר אף בזה והלכתא כוותי' וצריך לתת טעם באמת למה אוסר ר"י שהרי יש לו צער ונראה טעמו מפני סוף הלימוד דאחר שיטריח עצמו ויבין הפשט יהיה לו שמחה ואזלי' בתר סופה דמילתא וסברא זו אשכחן בהדי' דר"י ס"ל כן לענין אחר דהיינו בפ"ק דמ"ק ד"ט רי"א לא תסוד אשה פני' במועד ומוד' ר"י בסיד שיכול' לקפלו במועד שטופלתו במועד שאע"ג דעכשיו היא מצירה היא שמח' לאחר זמן והובא לעיל בדברינו סי' תקמ"ו ה"נ אזלי' בתר הסוף דיש שמח' ואסור ומטעם זה נ"ל דאפי' במקום דמותר ללמוד היינו שילמוד בפשוטן של דברי' אבל לא דרך פלפול ואפי' בהרהור לפ' דבר חמור אסור מטעם שיהיה לו שמחה אחר שיתיישב לו כנלע"ד: ומותר לחזור הפ'. נראה דה"ק דמי שרגיל לחזור הפ' באותו יום דהיינו שחל ט"ב ביום ה' ה"ל כסדר היום: חיה כל ל' יום. פי' אע"ג דבי"כ היא לאחר ז' כשאר כ"א כמ"ש בסי' תרי"ז ומ"מ כאן לענין ט"ב לא גזרו עליה: כ' רש"ל בתשו' סי' נ"ג דמיירי באמרה צריכה אני ואע"ג דלענין שבת בסימן ש"ל אין שומעין לה אפי' באומרת צריכה אני וכן חולה צריך אומד הכא מקילינן מאחר שהוא דרבנן אבל בלא אמרה צריכה אני אלא שמצערת אפי' כואב לה הרבה התענית אסורה מאחר שאינה חולה ע"כ וק"ל דמדאמרו א"צ אומד משמע דיש ספק אם יש סכנה דאי בודאי אין סכנה מה אומד שייך בדבר וא"כ שיש ספק סכנה קשה דבאומרת צריכה אני מותר' אפי' בי"כ כמ"ש בסי' תרי"ח חולה שצריך לאכול כו' שמא יסתכן ומאכילן על פיו כשאומר צריך אני ותו דלמה לא זכר הרמב"ן מרי' דהאי דינא דמיירי באומרת צריכה אני ע"כ נלע"ד דמיירי בדלא אמרה צריכה אני ואפ"ה בחיה אחר ז' וחולה שיש בו ספק אותו חול' א"צ אומד לומר שמא יש בו סכנ' דאפי' ודאי אין בו סכנ' ואפי' לא אמר צריך אני מותר בט"ב והב"י הביא הג"מ שר"ת התיר לוולדת לאכול בצ"ג אפי' אחר שבעה ואע"ג דאמרינן בפרק מפנין דלאחר ז' אם אמרה איני צריכה אין מחללין עליה שבת וצ"ג מדברי קבלה ודברי קבלה כד"ת אפ"ה מותר כיון דרצו אין מתענין כו' אם כן רשות הוא עכ"ל משמע דבט"ב אסור' לאכול שלא כדברי הרמב"ן דהא בט"ב לא תליא ברצו כמש"ל כיון שהוכפלו בו הצרות והוא חוב ואפש' שמ"ה נהגו להחמיר כמ"ש רמ"א וכן מסקנת רש"ל דאחר ז' אפי' אמרה צריכה אני מתענה אם לא שהי' קצת חולה וכן בתשו' מהרי"ל: ומיהו נהגו להתענות. נראה דזה קאי דוקא אלאח' ז' אבל תוך ג' אפי' אם אמרה איני צריכה אין לה להתענות ואסור לה להתענות שהרי מחללין עלי' שבת כמ"ש סי' ש"ל וכ"ש אחר ג' תוך ז' כשאומר' צריכה אני שאסור לה להתענות כנלע"ד פשוט: וכן בחזרה מותר. הטעם כדי שלא תהא מכשילו לעתיד לבוא שלא ירצה לקיים המצו': ושל עץ מחופה עור אסור. כ"ש שיש לאסור אותן שיש להן בתי שוקיים של עור דהיינו גם מה שעל הרגלים של עור וגם אותן שהן של בגד רק שהשוליים של עור אסור כנלע"ד: שלא יישן בליל ט"ב כו' עמ"שבסי' תרט"ו מזה: מותר בכולן כו'. דהא איתא בברייתא ומעלה על שלחנו ואינו מונע עצמו משום דבר וי"א ס"ל דהוה שבת זה כמו קובר מתו ברגל דנוהג ברגל דברים של צנעה ולפי זה גם כן אסור לרחוץ ידיו בחמין שג"ז קרוי צנע' כמ"ש המרדכי במ"ק: וכל הרוצה לעשות עצמו כו'. ולא מיחזי כיוהרא דהרואה אומר שאין לו שום מלאכה: על עצמותם. פירש הר"ן דאיתא בהמפלת השותה יין אי עצמותיו שרופים מזיג עצמותיו סכוין כראוי עצמותיו משופין:

הזנה אוטומטית ט"ז/אורח חיים/תקנה

כתוב  בטור כ' רבינו האי אבל שחל ז' שלו בט"ב מה שהוא אסור בט"ב כגון רחיצה סיכה נעילת סנדל תשמיש עומד באיסורו כל היום אבל דברים המותרים בו ואסורי' באבל כגון עיטוף וכפיית המטה והסרת תפילין הרשות בידו אם רצה להמתין עד הערב ימתין ואם ירצה להסיר מנהג אבלות מיד יעשה ואיני מבין מ"ש דברים המותרים בו ואסורים באבל כגון סילוק תפילין שהרי גם אבל מותר מיום א' ואילך עכ"ל. וב"י תי' דאפשר לדחוק ולומר דרבינו האי ס"ל דהל' כר' יהושע דאמר בפ' א"מ אבל ב' ימים הראשונים אסור להניח תפילין משני ושני בכלל מותר להניח תפילין ואם באו פנים חדשות חולץ ומשמע לרבי' האי דכל ימי האבילו' אם באו פני' חדשות חולץ והשתא קאמ' שאם חל ז' שלו בט"ב ובאו פני' חדשו' קודם שעמדו מנחמין מאצלו וחלץ תפילין אם רצה להמתין מלהניח עד הערב ימתין ואם רוצה להניחם אחר שעמדו מנחמי' מאצלו יניח עכ"ל ותמהתי על פי' במ"ש אם רצה להמתין היינו להניח תפילין שנית אחר החליצ' מה נפק' לן מזה אימתי יניחם שנית ומה שייכות לזה לענין אבילו' או ט"ב והלא בשניה' מותר לחזור ולהניחם שנית ותו דהלא רבינו האי אמר דאסור מחמ' אבילו' והך הנחה שנית היא  מותר' אף באבילו' ונלע"ד לפרש דבודאי יפה כ' ב"י בזה דמיירי בחליצ' תפילין אחר שבאו פנים חדשו' אלא במה שכ' ב"י שסובר כר"י זהו מן הנמנע שהרי בהדיא אמר עולא הלכה כר"א בחליצה פי' בבאו פנים חדשות אינו חולץ וכן הקשה מו"ח ז"ל על זה אלא דנ"ל דהא דפליגי ר"א ור"י בחליצה היינו אם הוא מחויב לחלוץ דר"א ס"ל אינו מחויב לחלוץ ור"י ס"ל חייב לחלוץ וא"כ מי שרוצה להחמיר על עצמו ולחלוץ מצי למיעבד הכי דהכי איתא בהדיא שם בדף כ"א בכמה דברים  ודלמא מלתא יתירתא עביד בכמה דברים וא"כ יתבארו דברי רבינו האי בדרך זה דכבר קי"ל ביום ז' דמקצתו הוא ככולו ובדברים האסורים בט"ב ודאי אסור כל היום עד הלילה וע"כ אמר רבינו האי דבענין האסור מחמת ט"ב ומחמת אבל אסור כל היום ול"מ כאן מקצתו ככולו כיון דמצד ט"ב אסור כל היום  והיא גופא קמ"ל דבט"ב אסור כל היום מה שאסור בו אבל בדברים שמותרים מחמת ט"ב ואסורים מחמת אבל כגון עיטוף וכפיית מטה והסרת תפילין לר"י ונ"מ במי שהוא רוצה לעשות מלתא יתירתא שנהגו  לחלוץ תפילין כל ימי האבילות וא"כ בזה הדבר יש ב' סברות הא' כיון דמצד אבילות מותר מיד פי' לאחר שעמדו המנחמים ה"נ מותר ביום ז' זה שהוא ט"ב ויש סברא אחרת כיון דבזה היום יש איסור באיסורי ט"ב עד הלילה נמשך זה גם להאיסורים מחמת אבילות אע"ג דבזימנא אחריתא הוה מקצתו ככולו מ"מ בזה היום נמשך  האיסור כל היום בזה אמר רבינו האי הרשות בידו אם רוצה להמתין ר"ל ענין איסור שלו שרוצה להמשיכו עד הערב ימתין ויש לו טעם כיון דאיסור ט"ב נמשך עד הלילה ה"נ נמשך איסור אבילות ביום זה ואם רוצה להסיר מנהג אבילות מיד פי' אחר שעמדו המנחמים יכול לעשות כן אע"פ שאיסור ט"ב נמשך עד הלילה מ"מ אינו גורר עמו איסור אבילות זה נ"ל נכון מאוד בפירוש דברי רבינו האי: מהדברים  שזכרנו לעיל  משמע שתשמיש המטה לאבל מותר ביום ז' אחר שעמדו המנחמים מאצלו דמקצתו ככולו כמו שמותר בשאר האסורים לו באבילתו אבל נמצא בס"ח שתשמיש אסור לאבל כל היום הז' וכ"כ בתשו' מהר"מ סי' תקמ"ט שאסור לשמש עד הלילה:

הזנה אוטומטית ט"ז/אורח חיים/תקנו אומר בורא מאורי האש. דזה אין טעון כוס ואין בזה משום תענוג כמו שיש בבשמים וכ' ב"י בשם אבודרהם שיש לברך על האור קודם שקורין איכה. ונ"ל הטעם דבאיכה כתיב במחשכים הושיבני ע"כ יברך תחלה על המאור ומ"מ נראה דאם שכח יכול לברך אח"כ בלילה כיון שהחיוב עדיין עליו:

הזנה אוטומטית ט"ז/אורח חיים/תקנז בבונה ירושלים נחם. לפי שהוא מענינה וכ' ב"י בשם אבודרה' טעה ולא הזכירו במקו' הנהוג שיאמר אותו בהודאה שהוא מקומו המיוחד לו מן הדין כו' עכ"ל וק"ל דהא מביא ב"י ירוש' היכן אומרה א"ר ירמיה כל שהוא להבא אומרה בעבודה וכל שהוא לעבר אומרה בהודא' וכתבו הרי"ף והרא"ש דנהגו עלמא לאו' בבונה ירושלים וסמכו אהא דאמרו שואל אדם צרכיו בש"ת ואם בא לו' בסוף כל ברכה מעין אותה ברכה אומר עכ"ל והך תפלה דנחם היא להבא ולמה כ' האבודרהם שמקומו בהודאה ונראה שיש ט"ס כאן וצ"ל בעבודה ולענ"ד כיון שסמכינן על ההיא דשואל צרכיו כו' א"כ מי ששכח לאומרו במקומו כיון דהטעם משום שהוא מעין הברכה יש לאומרו בש"ת דזו ברכה כוללת ויש לכל הבקשות שם מקום דש"ת הוא לכל הברכות מעין כל ברכה ועכ"פ לא יחתום בברוך מנחם ציון רק בש"ת כמו בענינו וענינו קודם לנחם כי היא תדירה: והמנהג פשוט שא"א נחם כו'. משמע דהמנהג לומר הש"ץ ענינו גם בשחרית דהא כ' הש"ע ועננו בש"ת וע"ז לא כ' רמ"א שהמנהג שלא לאמרו ובמנהגים כ' ג"כ לאומרו אלא שכתב לבסוף אבל ר"י הנהיג שלא לומר ענינו בשחרית) לפי שנקרא מועד ומטעם זה אין נופלין ואם חל ט"ב ביום ה' א"א אל ארך אפים ולמנצח וק"ו והוא רחום וכן נוהגים עכ"ל ובהגהות כ' על דברי ר"י ואין נ"ל והוא מדברי המרדכי ונראה שאין לסמוך ע"ז דהמרדכי סובר דגם אא"א נוהגים לאומרו ואנן נהגינן בפשיטות שא"א אא"א ולא למנצח גם צו"ץ א"א כמו שכ' בסי' תקנ"ט ע"כ א"ל גם ענינו וכ"נ דשב ואל תעשה עדיף:

הזנה אוטומטית ט"ז/אורח חיים/תקנח מנהג כשר כו'. בטור כתו' ל' זה וסיים בל' זה רק להשיב הנפש שיהא קרוב לעינוי עכ"ל ופי' מו"ח ז"ל דהאי רק להשיב כו' לא קאי על בשר לומר דבשר מועט מותר להשיב נפש אלא הכי קאמר יאכל אפי' מאכלים אחרים רק כדי להשיב נפש אבל בשר כלל לא גם מלשון השלחן ערוך שלא העתיק סיומא דמלתא משמע שפירש כן אלא דא"כ הוה ליה מ"מ לכתוב דבר זה להורות דאף במאכלים אחרים ימעט ונראה דבעל הש"ע לא פי' להחמיר במאכלים אחרים למעט בהם דאפי' הרבוי בהם אינה שמחה דאין שמחה בלא בשר אלא הכי קאמר הטור לא יאכל בשר שהוא משמח אלא יאכל מאכלים אחרים שהם אינם אלא להשיב נפש וע' מ"ש סימן תקנ"ט ס"י וכבר נתפשט המנהג בכל המדינות האלו כן והיינו לערך ארבעים שנה וקודם לזה היו אוכלים בשר בליל ט"ב וכן הוא בדברי ר' שלמה לוריא בתשו' לנהוג כן. וכ' עוד דבעשירי אסור לרחוץ או לספר ולכבס דלא כמו שכתוב במנהגים ולפי מ"ש רמ"א דיש מחמירין עד חצות יותר פשיט' שאחר חצות מותר בכל עיין מה שכתבתי בסוף סי' תקנ"ט:

הזנה אוטומטית ט"ז/אורח חיים/תקנט א"א צדקתך וכ"ש צידוק הדין אם אירע מת בט"ב וכ"כ רמ"א בססי' זה ורש"ל בתשוב' סי' ל"ב כ' שי"ל צ"ה וכן מצאתי במנהגים ישנים אף ע"פ שהמנהג כך בכ"מ שא"א תחנון א"א צ"ה מ"מ נרא' דבט"ב שאני דלא גרע משאר קינות ומאורעו' וכ"מ בשם רש"י שהתיר לומ' צ"ה קודם חצות כמו קינו' ועוד כתב בס' אגודה בשם רוקח שי"ל אפי' תחנון בט"ב משום דבטלה מגלת תעני' א"כ יש להקל ואין להחמיר כשאר מועדו' עכ"ל רש"ל: מתפללין ערבית. ואומרים קדיש עם תתקבל אבל אחר איכה עד למח' אחר יציאת ב"ה קדיש בלא תתקבל כ"כ במנהגים: א"א ויהי נועם. לפי שנתיסד על הקמת המשכן ועת' נחרב: יושבים לארץ. כ"כ ב"י בשם הג"מ דנרא' למהר"מ מנהג צרפתים שאין יושבים ע"ג ספסלים עד תפלת המנחה דומיא דאבל דיושב על גבי קרקע כל ז' ימי אבלו דאיתא בגמ' תניא כל המצות הנוהגות באבל נוהגו' בט"ב עכ"ל והקש' מו"ח ז"ל דהא כתב הטור רסי' תקנ"ה דאות' בריית' לא מיתני' אלא לענין לא תעש' אבל מ"ע שבאבל לא ולק"מ דג"ז הוה מצו' ל"ת דאסו' לישב ע"ג ספסל ואה"נ אם רוצ' לעמוד ודאי אין עליו חיוב לישב דוק' ולישב על הארץ והא דשרי כאן בתפל' מנחה ולמנהגנו אחר חצות משום דתניא שכל המצות שנוהגות באבל נוהגות בט"ב וקא מפרש אח"כ כגון רחיצ' וסיכה כו' ולא חשיב ישיבה על הארץ וברישא משמע כלל והיינו גם ישיבה על הארץ אלא ע"כ דבזה יש חילוק דקצתו אסור כמו בט"ב וקצתו מותר ע"כ חילקו בזמן ביום עצמו אבל רחיצה וסיכה כו' מה דחשיב בסיפא ודאי אסורים עד הליל' כמו אכיל' ושתים כנ"ל בזה והמון העם טועים והולכים אחר חצות במנעלים ומחסרון ידיע' עושים כן וקצת אף על פי שמגלים להם האיסו' אינם מניחים מנהגם וכמעט י"ל בזה מוטב יהיו שוגגים כו': נר א'. במנהגים כתב נר א' לחזן ותמוה לי והלא כל הקהל צריכי' לומר קינות ובודאי לא סגי בלא"ה ומה יועיל אמירת החזן לחוד ע"כ נראה דבכל שכונה יהיה נר א' שע"צ הדוחק יוכלו לומר קינות לאורו ומ"ש במנהגים לחזן היינו בב"ה קטנה שכל הקהל יוכלו לומר קינות לאותו אור אפי' ע"צ הדוחק כנ"ל: משום דמקרי מועד. נ"ל דמותר לעשות הספד על חכם שמת ולישב על גבי קרקע בט"ב דהא בלא"ה מספידין כל הקדושים בו ביום ואפי' אחר חצו' דכולי יומא ההוא קבוע לבכי' והספד ולענין זה לא אשגחי' במה דקרוי מועד וכ"מ מדלא הזכירו איסור הספד בט"ב כמ"ש שאר דברים כנלע"ד: לפי שי"ט שלו הוא. סברא זו אינה מועל' אלא לט"ב שנדחה אבל לא לט"ב שחל בא' משאר ימי השבוע ומ"מ נראה דאם יש סעוד' מצוה כגון מילה או סעוד' חתונה בט"ב שחל ביום ה' מותר לאכול בשר בליל י' אף למנהג כשר שהוזכ' בסי' תקנ"ח: נוהגי' שלא לשחוט וכו'. נרא' דלצדדים קאמר דהיינו לאותם שאינם חשים למנהג הכשר דסי' תקנ"ח ואוכלי' בשר בליל' לא ישחטו עד אחר חצות ואותן שנוהגי' מנהג כשר ודאי לא ישחטו דלא עדיף ט"ב עצמו מן אחר ר"ח אב דמצניעי' סכין של שחיט' אלא דמ"מ לא יכינו שאר צרכי סעודה שלהם עד חצות גם מו"ח ז"ל כ' דלמנהג כשר אין לשחוט עד אחר התענית. וכ"ה בהג"מ עד אחר התענית אבל ראיתי בכל המקומות ששוחטים לצורך אכיל' שאחר ט"ב ואין מוחין בידם:

הזנה אוטומטית ט"ז/אורח חיים/תקס משחרב ב"ה כו'. סעי' זה ל' הרמב"ם והטור העתיקו בלשון זה והרמב"ם כ' אין בונין בנין מסיד כבנין המלכים אלא טח ביתו בטיט וסד בסיד ומשייר בו אמה על אמה וכ' עליו ואינו משמע כן בגמ' דבתר דמייתי הך בריית' ת"ר לא יסיד אדם ביתו בסיד ואם עירב בו חול או תבן מותר. רי"א חול הרי הוא טרכסיד ואסור תבן מותר ומסיק כך אמרו חכמים סד אדם את ביתו בסיד ומשייר בו אמה על אמה אלמא ע"י שיור אמה על אמה מותר כל מיני סיד עכ"ל. נלע"ד לפ' דברי' אלו בדרך זה דבגמ' אי' תחל' בריית' דאין מסיידין ואין מכיירין כו' ואח"כ אית' ברייתא לא יסוד ביתו בסיד כו' מ"ש הטור ואח"כ אית' ברייתא כך אמרו חכמים סד אדם את ביתו בסיד ומשייר בו אמה על אמה וס"ל להטור דזה אין שום סברא בעולם לו' דפליגי הברייתו' אהדדי אלא אלו ואלו דברי אלהים חיים וא"כ קשה דברייתא קמייתא אמרה אין מסיידין דפי' שלא יסוד ביתו בסיד משמע שאין לו תקנה אפי' אם ירצה לשייר אמה כו' וברייתא אמרה דיש לו תקנה זו וסובר רבי' הטור דהרמב"ם מתרץ קושיא זו דהא דיש תקנה בבתריית' היינו ע"י טיח טיט תחלה ואח"כ סיד אלא דלא ידעו הבריות שיש שם טיט למטה כיון שיש שם סיד מחפה עליו ע"כ צריך לשייר אמה כו' ובזה יכירו וידעו הכל שיש תחתי' טיחת טיט ושיור אמה לחוד לא מהני דהרואה סבור דעדיין לא נשלם הבנין ועדיין יסוד גם שם סיד ע"כ צריך טיט תחתיו וירא' שנשל' הבנין ואפ"ה שייר ונמצ' שגם הטור דהעתיק לדברי הרמב"ם אין עושין בנין מסיד ולא העתיק בנין מסויד הכל א' הוא דל' מסויד משמע ג"כ שהבנין הוא עשוי בחפוי סיד וא"כ גם העתקת הטור הוא בדרך זה שאין עושין בנין מסיד כלו' להטיחו בסיד והיינו בסיד לחודי' שזהו אין לו תיקון בעולם ובתריית' קמ"ל דיש תיקון שיטיח בטיט תחלה ואח"כ סיד ומשייר כמ"ש והטור הוקשה לו ע"ז דהא בתרייתא קבעוהו בתלמוד אחר המציעת' ובמציעתא אמרו תקנות דהיינו ת"ק ס"ל עירוב חול ותבן ור"י ס"ל דוקא תבן וזה פשוט דמיירי בסיד לחוד בלא טיט תחתיו דהא לא זכרו רק תיקון הסיד האיך יהיה ותו לא א"כ הך בתריית' ודאי מיירי ג"כ בסיד לחודיה בלא טיט תחתיו ואפ"ה מותר בתיקון דשיור אמה ואין לנו לו' דפליגי הברייתות ע"כ אמר רבינו הטור אלמא ע"י שיור אמה מותר כל מיני סיד פי' אפי' אין טיט תחתיו דלא כהרמב"ם אלא צ"ל דודאי השיור דאמה מועיל אפי' בלא טיט וברייתא קמייתא דאסרה בסיוד היינו אם יסיידנה כולה ולא נחית ההוא תנא למיתני תקנתא אלא תנא מציעתא ובתרייתא תנו תקנתא דזה תנא תקנת' דעירוב חול או תבן ובתריית' תנא תקנתא דשיור ואידי ואידי בלא שום טיח תחתיו מיירי והב"י כ' דיש פלוגת' בין הברייתו' ומתוך זה הקשה על רבי' הטור מה ראה לפסוק כבתרייתא ובדברי רמב"ם פי' תחלה דהא דתנא אין מסיידין פי' ע"י כיור מ"ש התנ' בתר הכי ואין הדע' סובלת פי' זה ואח"כ כ' ואפשר עוד לו' שדרך העולם שטחין בטיט תחלה ואח"כ סיד אבל המלכים אין טחין תחלה בטיט אלא הכל סיד פי' זה ודאי אמת בדברי הרמב"ם ואו' אני שגם רבינו הטור פי' דברי הרמב"ם כן ומ"ש אלא דחולק ע"ז וס"ל שאין לחלק בין טיחת טיט תחלה או לא מטעם שזכרנו והכל ניחא בס"ד. ומדברי הב"י נראה שגרס בטור טרכסיד ומתוך כך כתב לחלק בזה אם הלכה כרבנן או כר"י וגי' שלפנינו בטור היא נכון ומתוקן וראיתי גם למו"ח ז"ל האריך לפרש מהות הפלוגתא בין הרמב"ם להטור והנלע"ד כתבתי וא"ל למה לא כ' רבינו דין איסור כיור ופיח דזכרו בגמ' דהיינו מיני צורו' דס"ל לרבינו אם שייר אמה על אמה מותר בכל גווני: תו איתא בברייתא לקח חצר מכויירת מפוייחת ה"ז בחזקתה נפלה אינו חוזר ובונה אותה והרמב"ם כ' בל' זה והלוקח חצר מסויידת כו' כמ"ש כאן בש"ע וכ' ב"י ולא חשש לכתו' שאם נפלה אינו חוזר ובונה אות' משום דמלתא דפשיטא היא ותמהתי מאוד ע"ז וכי עדיף הרמב"ם מתנא דברייתא שהוצרך לכתבה א"כ לאו פשיטא היא ותו דבגמרא פריך מזה על מ"ד לענין היזק דאם נפלה חוזר ובונה והוצרך לתרץ איסורא שאני וא"כ ודאי הי' לרמב"ם לכתוב זה להורות החילוק ונלע"ד דמדסיי' הרמב"ם ה"ז בחזקתה ואין מחייבין אותו לקלוף הכתלים שזהו לכאורה יתור ל' אלא דקמ"ל דאין לו היתר אלא שא"צ לטרוח ולקלקל הכותל כיון שכבר הוא בנוי כך ממילא אם אנו יודעים שאם נתקלקלה מעצמה ודאי אסור לחזור ולבנות כך והתנא דברייתא לא נקט הך לישנא דאין מחייבין אותו לקלוף ע"כ הוצרך לו' אם נפלה אינו חוזר ובונה אותה והטור לא נקט כלל הך דלקח חצר מסויידת ה"ז בחזקתה כיון דמיירי באפשר שנבנית קודם חורבן ב"ה וזו היא חזקתה שנבנית בהיתר וזה מילתא דלא שכיחא ואין דרך הטור לכתוב מילי דלא שכיחי משא"כ הרמב"ם שדרכו לכתוב אפי' מידי דלא שכיחא האידנא כי הוא אוצר בלום כ"ז נ"ל נכון מאד והב"י לא יצא י"ח העיון בזה מחמת חורפיה: לעשות סעודה לאורחים. ז"ל הרמב"ם בגמרא לא איתא אלא סתם סעודה ונראה דהרמב"ם רבותא קמ"ל דאפי' סעודת מצוה שייך דין זה וא"כ ה"ה בכל סעודת מצוה כגון מילה וחתונה יש לנהוג כן: מקום פנוי. כן פי' הרמב"ם מ"ש בגמ' ומשייר דבר מועט וקש' שהרי בגמרא אר"פ כסא דהרסנא וכ"כ הטור ומשייר דבר מועט אפי' כסא דהרסנ' וצ"ל דגם הרמב"ם ס"ל דמחסר מידי דשייך לסעודה אלא דלא יהיה ניכר החסרון ע"כ יניח מקום פנוי שבזה ירגישו שהי' ראוי עוד תבשיל אלא שנחסר והטור דלא נקט מקום פנוי היינו דס"ל דיחסר תבשיל הראוי ורגיל בכל הסעודו' ממילא ירגישו בזה כנלע"ד: כדי לזכור את ירושלים שנא' אם אשכחך ירושלים וגו'. וראיתי בקצת קהלות שהשמש אומ' הפסוק הזה והחתן אומר אחריו מלה במלה ונכון הוא: חתן וכלה הכל שרי. פי' בשיר בין בפה בין בכלי אבל דברים הנזכרים לעיל אסורים גם בסעוד' חתן כמ"ש בסמוך. ובהרב' סעודות נוהגים לשורר קדיש דהיינו יתגדל וזהו ודאי חטא גדול דלא התירו אלא זכרון חסדי ה' וכ"ש שיש עון גדול במה שלוקחים על הסעודה אדם ליצן א' ועושה שחוק בפסוקים או בתיבות קדושים אשרי אנוש לא יעשה זאת וע"ז אמרו בניך עשאוני ככנור כו': אבל של גדיל מותר לכל'. הב"י כ' אבל בנוסח שלנו ברמב"ם כתוב אם הי' שם כסף משמע לפי נוסחא זו אף ע"פ שעיקרה של גדיל אם קבועים בה משבצות כסף או זהב אסור לפ"ז נרא' דמה שמכסין הכל' בהינומ' של משי ויש שם חוטי כסף או זהב יש איסור לכסו' הכלה בזה ותו דאי' בסוף סוט' תנא אף על חופ' חתני' גזרו מאי חופת חתנים זהורית המוזהב' פירש"י טלית צבועה שני ובו קבועין חוטי זהב עד שמעמידין אות' כמין כיפה עכ"ל והיינו ממש הך הינומא שעל ראש הכלה כמין כיפה והמותר תלוי אחורי' ולפ"ז יש ליזהר שלא לכסות בהינומא שיש בה חוטי זהב או כסף ובאמת שאין משגיחין בזה האידנא ונראה קצת לו' שלא אסרו בגמ' אלא אם נעשית ההינומא תחלה לשם הכלה דהא קרו לה חופת חתנים וכן מצינו דרבינא אשכח למר בר רב אשי דקא גדיל כלילא לברתי' משא"כ במנהגינו שלוקחין מכלי קודש בבה"כ ומכסים בו הכלה דלא נעשה מתחלה לשם הכלה ע"כ לא גזרו בזה וא"ל היאך מותר להשתמש בכלי קודש בזה י"ל דג"ז מצוה גדולה דהיינו הכנסת כלה שנחשב בדברים שאין להם שיעור ואין כאן תשמישי הדיוטות וצ"ע בזה: שחוק בעה"ז. כ"כ בשם רבינו יונה דמשמע גם שלא בזמן הגלות דלא כנוסח הטור שכתב בגלות הזה ונלע"ד שיש חילוק בזה דלענין שמחה שאינו של מצוה ודאי אסור אפי' שלא בזמן הגלות למלא פיו שחוק אבל בשמחה של מצוה היה היתר בזמן שב"ה קיים כגון שמחת בית השואב' ושמחת דוד שהיה מכרכר בכל עוז ובזמן הגלות ערב כל שמחה ואפי' בשמחה של מצוה כגון בחתונה או פורים מ"מ לא ימלא פיו שחוק כנלע"ד נכון:

הזנה אוטומטית ט"ז/אורח חיים/תקסא ערי יהוד'. משמע ולא ערי ישראל והקש' ב"י מפסוק ויבואו אנשי' משכם ומשילה ושומרון מגולחי זקן וקרועי בגדים ואלו היו ערי ישראל ותי' דהקריע' לא הית' עד שראו המצפה שהיא מערי יהוד' והאי בחורבנן היינו אפי' אם נתיישבו מקרי בחורבנן כיון שהם אינם ביד ישראל כן מסיק הב"י:

הזנה אוטומטית ט"ז/אורח חיים/תקסב וכן דעת מקצת רבוואת' הוא דעת הרמב"ם שכתב אפי' אכל ושתה ואח"כ התחיל להתענות מקרי תעני' לשעות והוא ע"פ הירושלמי ונגד תלמודינו דאר"ח והוא שלא אכל כל אותו היום וכבר כתבו בשם הרשב"א ששמע שהרמב"ם חזר בו והצריך דוקא שלא טעם כל היום וע"כ תמוה מה שכ' רמ"א שהיחיד יאמר ענינו דהיאך יאמר ביום צום תעניתנו ותעניתו אינו תענית ומו"ח זכרונו לברכה כתב שמכל מקום רשות הוא לומר ענינו וכת' שהרמב"ם ורמב"ן והרז"ה והר"ן ס"ל דקבלת תענית קודם שעות התענית מהני כו' ובאמת לא ס"ל כן אלא אם על כל פנים התענה כל היום רק שקצת היום היה בלא קבלת תענית אבל מ"מ לא אכל כל היום וכמ"ש הטור ומוזכר לקמן ס"י רק שהרמב"ם היה סובר כן דלא בעי' תענית כל היום וראבי"ה ביקש לתרצו ומה לנו לתירוצו כיון שהוא עצמו חוזר בו כמ"ש הרשב"א רק שמרדכי בשם ראב"ן והג"א ס"ל דאפ"ה מתפלל ענינו ונלע"ד דודאי אין אחר מנהג כלום מ"מ מאן דלא מתפלל ענינו בתענית שאינו משלים מרויח ספק ברכה לרוב פוסקים ואע"ג דאין לזה ברכה בפ"ע ביחיד אלא כוללה בש"ת מ"מ לשון צום תעניתנו אין הגון לדידהו דסתם תענית הוא יום שלם ותו דכיון דלפוסקים שלא לומר ענינו הוי הפסק בברכה של ש"ת כמ"ש הטור סי' תקס"ג לענין קבלת תענית בש"ת טוב שלא להפסיק בתפלה והדולג אז ב' תיבות אלו צום תעניתנו יפה עושה לע"ד: שאין רגילות לקבלם. כ"כ הטור ומרדכי ומפרש בת"ה דמקובלים ועומדים מכח מנהגם אבל המתענה רק ב' או ג' ימים לחוד צריכים לקבל וכמ"ש רמ"א בסמוך ונלע"ד אע"ג דעכשיו אין מקבלים המתענים בכך מ"מ כל המתענה קצת ימים דעתו על כך כי המנהג כן הוא והוי כאלו פי' שאינו רוצה להשלים וק"ל דאם הם מקובלים ועומדים ה"ל ממש קבל עליו כמ"ש בסי"ב אלא נרא' דהך שאין רגילים לקבל פי' שבכוונה אין מחזיקין זה לתענית אלא צער בעלמא וכמ"ש אח"ז אפי' לדעת ת"ה: מי"ז בתמוז כו'. כ' בת"ה דהנהו דמי לד' צומות של החורבן ול"ד לי' ימי תשובה שהתענית לצערא בעלמא על העתיד כדי לקבל התפלה ויקרע גזר דינם וא"ל על בעל הת"ה ממה דפריך בגמ' על רב חסדא דבעי תעני' כל היום ת"ש דאר"א ב"צ פעם א' חל ט"ב בשבת כו' ולא השלמנו מפני שי"ט שלנו היה ומשני התם נמי לצעוריה נפשיה קא מכוין והא ר"א ב"צ לא התפלל על העתי' לק"מ דמה שהקילו בשביל קבלת צער לחוד היינו שלא כיוונו כלל שיהא זה תענית אלא צער וזכר בעלמא אבל בת"ה מיירי שהוא תענית ובזה מחלק בין עבר לעתיד ובזה מתורץ מה שמקשי' התוס' שם על מ"ש התם לצעורי כו' ואע"ג דאמרי' משחרב ב"ה בטל' מגילת תענית כו' האי תנא ס"ל דלא בטל' ולפ"ד ניחא דתעני' שהוא בתורת תענית בטל האיסור מה שגזרו במגילת תענית דלא להתענות בי"ט אבל קבלת צער בעלמא לא היה נאסר מעולם וע"כ לא היה בכלל הביטול כנלע"ד: וע"ל סי' רמ"ט. גם לענין תעני' יאר צייט ע"ש בדברינו: וכן נ"ל לנהוג בתענית יחיד. כבר כתבנו לענין שלא שקעה עליו חמה בסמוך בתפלת ענינו וכ"ה ג"כ כאן כי שני דברים אלו שוין דהיינו השלמת התענית וקבלת התעני' ובמקום שהצריך רמ"א ליחיד לומר ענינו ידלג ב' תיבות דהיינו צום תעניתנו כי אינם אלא לצעורי בעלמא ובזה יוצא לכל הדיעות כנלע"ד: מתפלל ענינו. נרא' הטע' דשפיר יוכל לו' בצום תעניתנו אע"פ שלא קבלו כיון דמשמיא הוא דרמו עליה הוי במקום קבל' מעצמו: אימתי מקבלו. בגמ' פליגי רב ס"ל במנח' דהיינו כשיגיע זמן המנחה וס"ל להרא"ש דקודם לזה אפי' יוציא בפיו לא מהני וראבי"ה ס"ל דכ"ש דמהני קודם למנח' ושמואל ס"ל בתפלת המנחה פר"ח שיאמר בש"ת הריני בתענית יחיד למחר יר"מ שתקבלני באהבה עכ"ל רי"ף. וכת' הטור וכיון דאיכא פלוגתא דרבוואתא הרי"ף פוסק כשמואל והראב"ד כרב טוב שלא להפסיק בתפלה פי' דכיון שיש סברא לפסוק כרב או כשמואל יש לנו לבחור כרב שלא להפסיק והב"י הביא בשם המגיד דיש בקצת ספרי הרמב"ם בלשון זה כשיתפלל תפלת המנחה או אחר המנחה וכן העתיק כאן ודבר פשוט שיותר טוב לאמרו אחר התפילה דהיינו קודם אלהי נצור ולא להפסיק בתפלה עצמה בש"ת וא"ל דהא קי"ל שואל אדם כל צרכיו בש"ת דהכא שאני שאומר אהא בתענית שזהו ענין נדר לא ענין תפלה והוה הפסק לאומרו קודם נצור וכ"כ בסמ"ק: אם הרהר בלבו. ז"ל הרא"ש פ"ק דתענית כת' הר"ר יהודה בשם ר"ת אם היה בדעתו להתענות מאתמול ולא קבל עליו במנחה אך בלבו היה להתענות מאתמול אלא שלא הוציאו מפיו מקרי שפיר תענית דהוי בכלל נדיב לב כדאיתא פ"ג דשבועות דאם גמר בלבו אע"פ שלא הוציאו בשפתיו מועיל ואע"ג דאמר התם דלענין שבועה לא מהני גמר עד שמוציא בשפתיו דכתי' לבטא בשפתים מסתבר דכל עניני נדר ילפינן מהדדי דהא גבי צדקה דרשינן מוצא שפתיך תשמור ומועיל גמר בלבו והא דבעי' קבלה בתפלה לכתחלה הוא דבעי וסיים הרא"ש ע"ז ונ"ל דראיית ר"ת לא היתה אלא למי שהרהר קבלת תעני' בתפלת מנחה ולא הוציאו מדהביא ראיה מנדיב לב ומצדקה דמחשבת הלב כאלו הוציאו בפיו אבל לא עדיף הרהור של כל היום יותר מהוצאת פיו עכ"ל. והטור פוסק כן כאן וקשה דבסי' רי"ב בח"מ מביא הטור תשו' הרא"ש במי שקונה קרקע אדעתא שיעשנו הקדש אם לא הוציא מפיו כלום הוי דברים שבלב ואמר שמואל גמר בלבו צריך שיוציא בשפתיו אע"ג דכתיב כל נדיב לב עולות הא אמרי' חולין מקדשים לא ילפי' והאידנא כל הקדש יש לו דין חולין שאין עתה הקדש לבדק הבית ואינו אלא לצדקה הלכך צריך שיוציא בשפתיו כו' א"כ לא ס"ל כר"ת וקשיין דברי הרא"ש והטור אהדדי וב"י בי"ד סי' רכ"ח הביא בשם מהרי"ק שורש קס"א שהרא"ש בתשו' זו אינו תופס כר"ת דבפ"ק דתענית כ' דגבי צדקה מועיל גמר בלבו ומש"ה פסק דגבי צדקה אינו מועיל גמר בלבו עכ"ל וגם המרד' פ"ק דב"ב כ' בשם תשו' רש"י דצדקה כנדרים ונדבות דמיא הלכך גמר בלבו ליתן צדקה חייב כאלו הוציאו מפיו עכ"ל ונלע"ד דהרא"ש וטור הסכימו לפסק דר"ת לענין תענית אלא דמ"מ בפי' הפשט לא הסכימו דאיתא בפ"ג דשבועות אמר שמואל גמר בלבו צריך שיוציא בשפתיו שנא' לכל אשר יבטא האדם בשבועה מיתיבי מוצא שפתיך תשמור ועשית אין לי אלא שהוציא בשפתיו גמר בלבו מנין ת"ל כל נדיב לב שאני התם דכתיב כל נדיב לב ונגמור מיני ומסקי' חולין מקדשים לא ילפינן ויש להקשות לר"ת דמחלק שבועה מנדר מאי פריך בגמ' מנדר דמוצא שפתיך קאי על הנדר דהא כתי' גבי נדר ושמואל מיירי משבועה וא"ל דפריך נגמור שבועה מנדר ובזה מתרץ דחולין מקדשים לא ילפינן דא"כ לא היה לר"ת לחלק בין שבועה לנדר אלא בין חולין לקדשים בין בשבועה בין בנדר ונ"ל דר"ת ס"ל דודאי בשבועה לא הוה בשום דוכתא דמהני כיון דלא ילפי' מקדשים אבל בנדר ילפי' כל נדר מפסוק זה וא"צ ילפות' בזה אלא דהכל היה בכלל פסוק זה כיון דגלי לן קרא בנדר סתם ומצינו בנדר אחר דמהני הרהור דהיינו בקדשים ומסתמא הכל בכלל אפי' חולין משא"כ שבועה שלא נכלל בפסוק זה אלא דעתה בא לילף מפסוק זה בזה אמרי' חולין מקדשים לא ילפינן כנ"ל דעת ר"ת אבל הרא"ש לא ס"ל האי סברא דכל נדר נכלל בפסוק זה אלא קרא כתיב דוקא קדשים ואתה בא ללמוד ממנו שאר נדר ע"כ אמר חולין מקדשים לא ילפינן אפי' בנדר עצמו אלא דכאן בתעני' הוא נחשב ממש כקדשים דהא תעני' במקום קרבן שהוא מקריב גופו לשמים עדיף מצדקה שהיא לצורך הבריות וראיה לזה מדברי הרא"ש פ"ק דתענית שהביא שם דברי הראב"ד שכ' וקבלת תעני' אינו אלא לצדקה כאלו מתנדב מחלבו ודמו לגבוה כו' וחלק שם הרא"ש עליו אמ"ש דהוה לצדקה דהיינו יש לו פדיון אלא דוקא בגופו משלם דכן נדר את גופו אלמא דעכ"פ הוה תעני' במקום קרבן ע"כ הכריע כאן שפיר דילפי' לענין תענית מנדר דקדשים מ"ה מהני כאן הרהור משא"כ בח"מ סימן רי"ב לענין צדקה ועוד דפליג הרא"ש על ר"ת דר"ת מפרש הך קרא דמוצא שפתיך וקרא דנדיב לב לענין צדקה וס"ל כמ"ש בסמוך בשם המרדכי תשוב' רש"י דצדקה הוה כמו נדרים ונדבות דהיינו שהכל בכלל נדר דקרא והרא"ש מפרשו דוקא אנדרים ונדבות ממש מתפרש וממילא ה"ה תעני' אבל לא צדקה ואע"ג דכת' הרא"ש כאן מדהביא ראיה מנדיב לב ומצדקה דמחשבת הלב כי' היינו לפי דעת ר"ת דמשוה צדקה לנדרים אבל לים עצמו לא ס"ל כן לענין צדקה ואם כן מתורץ הכל בס"ד: בשעת תפלת המנחה. אבל קודם לזה לא מהני ההרהור להרא"ש פשיטא דאפי' הוציא בפיו לא מהני ואפי' לראבי"ה דס"ל בהוציא בפיו קודם מנחה כ"ש דמהני מ"מ נראה דבהרהור לא מהני רק בשעת מנחה כיון דדרך האדם להתנחם במחשבתו ע"כ לא הוה ההרהור גמור עד שעתו הקבוע לו לרב או לשמואל דאז גומר בלבו שלא יועיל לו חזרה מן ההרהור כנלע"ד: וטוב יותר לקבלו כו'. הצד היותר טוב נראה דבשעת התפלה יקבל בלבו התעני' ואחר התפלה קודם אלהי נצור יקבלנו בפה ויוצא ידי הכל נ"ל וראיתי כן בשם רש"ל: ואז מתפלל בכל יום ענינו. איני יודע לפרש לשון ואז דהא בין אכל בנתיים בין לא אכל מתפלל בכל יום ענינו ואפשר דלרבותא אמר דאפ אז שמתענה גם בלילה הוי כל יום בפ"ע לענין ענינו כמפורש בפסקי מהרי"א סי' ק"א: שני וחמישי. בתשו' ר"מ מינץ סי' קט"ו כת' מי שנדר להתענות בה"ב יכול לשנות הב"ה וכן לסירוגין ע"ש ומ"מ יש להסתפק כו' עמ"ש סי"ב: קודם שעות התעני'. זהו סברת הרמב"ן שכ' הרא"ש וז"ל והרמב"ן כ' דאפי' לא קבל עליו מזמן המנחה כיון שקיבל עליו תענית קודם שעות התעני' ותימא מ"ש מתענית יום שצריך לקבלו במנחה ואם קבלו עליו בלילה לא הוה תענית וי"ל דהתם הוא מחויב תעני' יום שלם הלכך צריך קבלה קודם שיתחיל התעני' ולפ"ז מי שלא היה בדעתו להתענו' ובלילה נמלך וקיבל עליו תעני' הוה תענית דלא גרע ממקבל עליו תעני' מן ו' שעות ולמעלה וא"א לומר כן מדא"ל אביי ושאני הכא דלא קבליה עלויה ואמאי והא בלילה קבלי' עלויה והוא לא מחויב תעני' יום שלם הלכך נ"ל דכל תענית צריך קבלה בתפלת המנחה עכ"ל וא"כ צ"ע למה מביא כאן דעת הרמב"ן בזו כיון שהוא עצמו פסק בסעיף ט' בנמלך להתענות אע"פ שלן בתעניתו והתענה כל היום אינו תעני' והיינו ההיא דאביי ואמאי והא קבל עליו קודם התעני' שעה כמ"ש הרא"ש ונ"ל דעת הרמב"ן שצריך שתהיה הקבלה בעת שלא חל עדיין התעני' שרוצ' בו ובס"ט מיירי שאחר שעבר קצת מן הלילה הוא נמלך ומקבל עליו להתענו' תעני' שעות בלילה זה לא מהני אבל באמת אם קבל עליו מבע"י להתענו' בלילה ונמשך שהתענה כל היום השני מהני שפיר ובזה ניחא נמי קושיית הרא"ש על הרמב"ן במ"ש בתי' דאביי דאמר ושאני הכא דאיכא שעו' דלילה דלא קביל עליה מעיקר' הרי מבואר כמ"ש דאותן שעות שעברו בלילה קודם הקבלה מבטלים הקבלה אח"כ אלא צריך קבלה קודם התחל' תעני' שעות וה"ה אם קבל עליו אפילו באמצע לילה להתענו' למחר מחצו' ואילך ולא אכל אפי' בתחלת היום מעצמו בלא נדר מהני למקרי תעני' שעות כיון דהוה הנדר קודם התחל' תענית ע"פ הנדר כנלע"ד נכון: והיכי משכח' לה. פי' כיון דבעי' קבלת התענית לתעני' שעות: שצריך להשלים נדרו. דה"א דמותר לאכול תוך אותו זמן שקיבל עליו דלא כוי נדר כלל קמ"ל דמ"מ צריך להתענו' אותו זמן: אלא ש"ץ מכריז כו'. וכן מנהגינו בתעני' בה"ב אחר פסח ואחר סוכו' שמי שעונה אמן אחר מי שבירך שאומר החזן על התעני' הוי קבלה ומזה תמהתי מאד עמ"ש בס"ח יש להסתפק אי סגי בקבלה אחת כו' דהא הרא"ש כ"כ והביאו הטור וכאן פשוט דמה שמחויב להתענו' מחמת הגזירה א"צ קבלה וכ"ש שם שהוא עצמו קבל עליו בנדר להתענו' אלו ימים דחייב להתענו' מן התור' ודאי א"צ אז קבל' ודבר זה הביא ג"כ הרא"ש והטו' וכ"ש שיש לתמוה על סבר' הדא"ש שזכרתי לעיל דאם קבל התעני' עליו קודם מנחה דלא מהני וצ"ע: אם יצילני ה' כו'. תמהתי למה תלה דין זה בשם יש מי שאומר והוא דברי רי"ו בב"י והלא מקרא מלא הוא גבי יעקב אם יהיה אלהים עמדי וגו':

הזנה אוטומטית ט"ז/אורח חיים/תקסג דלא עדיף מהוציא בפיו כו'. זה דברי הרא"ש וכבר כתבתי בס"ס שקודם לזה מה שיש לתמוה על זה. ודיני הרהור כתבנו בסי' תקס"ב ס"ו:

הזנה אוטומטית ט"ז/אורח חיים/תקסד שינת קבע. פי' אפי' שלא על מטתו ולא מקרי עראי אלא במתנמנם דהיינו נים ולא נים תיר ולא תיר כ"כ ב"י דלא כרי"ו דבעי על מטתו: אבל אם ישן כו'. בטור כתוב הראב"ד כ' בגמר סעודתו או אפי' לא גמר וישן בתוך הסעודה אסור לאכול ורי"ף פסק אפילו גמר מלאכול כ"ז שלא ישן מותר לאכול וכן אם ישן בתוך הסעודה מותר עד שיגמור וישן אח"כ שינת קבע ולזה הסכים א"א ז"ל עכ"ל ונראה להקל כדעת הרי"ף כיון דאיסור דרבנן הוא כמ"ש הרי"ף: דבשתיה א"צ תנאי. כת' ב"י ראוי לפסוק כדברי האומרים צריך תנאי אף לשתיה:

הזנה אוטומטית ט"ז/אורח חיים/תקסה יאמר ענינו ביו' תעניתנו כו'. תיוהא חזינא הכא דאיתא בתשו' הרשב"א סי' כ"ה וז"ל שאלה יחיד שקיבל תענית אומר ענינו ביום צום תעני' הזה כי הא דאמרי' לישתתף אינש נפשיה בהדי צבורא או יאמר בל' יחיד. תשוב' אומר ענינו וש"ד דלעול' לישתתף בהדי צבורא וכן אנו עושים מעשים בכל יום ואם בא להוסיף דברים שהם תחנונים כעין מה שצריך לשעתו ובל' יחיד וכעין קבל חלבי ודמי וכיוצ' בזה אע"פ שאומר בל' יחיד ש"ד עכ"ל הרי שלא נשאל רק על ל' ענינו שהוא ל' רבים וע"ז השיב דטוב להשתתף עם הצבור אבל בל' צום תעניתנו לא נשאל ולא השיב ע"ז כלום דזה ודאי אין לאומרו דהוא שקר כיון שאין רבים מתענים היום והנוסח ברשב"א הוא נכון שכ' צום התענית בזה אבל התפלה על רבים שיענה להם אע"פ שהוא מתפלל יחידי אין בזה שקר שהוא מתפלל גם על רבים. ומו"ח ז"ל הביא בשם האגודה בפ' ב"מ דיש לו' ביום צום תעניתי וכן עיקר. ותמהתי על אשר לא הקש' על רמ"א כמ"ש וכן יש ליחיד לומר ענינו בצום תעניתי זה וכ"מ ממ"ש הטור בסי' תקס"ו דאם הש"ץ אינו מתענה אע"פ שהקהל מתענים יאמר ביום התעני' הזה וכ"ש אם יחיד מתענה לחוד שלא ישקר לומר תעניתנו: אומרו בלא חתימה. בטור כתוב כאן וי"א כיון שסיים כבר כל י"ח ברכו' שיכול לאומרו בחתימה ואין כאן משום אין יחיד קובע ברכה לעצמו ול"נ עכ"ל. ובסי' ר"ך לענין מתענה בשבת ת"ח הביא הטור וז"ל וכ' בה"ג שיאמר ענינו באלהי נצור. וכ' א"א ז"ל אע"פ שקובע ברכה לעצמו אין לחוש כיון שסיים הברכו' או כוללו באלהי נצור עכ"ל. וצריך טעם למה לא כ' שם ג"כ ול"נ כמ"ש כאן ובסי' תקס"ח הביא הטור ג"כ לענין ענינו בשבת דנראה יותר לכוללו באלהי נצור אבל לא חלק על הדיעה הראשונה דס"ל קובע ברכה לעצמה. ונ"ל דשם בשב' אין מקום קבוע לענינו בין הברכו' ששייכים לשבת וע"כ יש לנו לומר דשפיר יאמר אותו בחתימה כי שם מקומה בשבת זה משא"כ כאן שיש לה מקום קבוע בש"ת אלא שהוא שכח לאומרה במקומה ע"כ לא יאמר אותה בחתימה כי החתימה צריכה שתהיה במקומה. וכתב בתשובת מהרי"ל סימן י"ב דאם עקר רגליו שאין מחזירין אותו. טוב שיכוין לש"ץ מלה במלה ויוצא כדפי' בה"ג והגאונים עכ"ל. ובסימן קכ"ד פסק דאף בדברים שמחזירין בשבילם אם עקר רגליו מועיל בה שמכוין לש"ץ מראש ועד סוף: שמא יאחזנו בולמוס. כ"כ הטור בשם הגאונים והרא"ש הקשה ע"ז תימא א"כ היאך לוה אדם תעניתו ופורע והלא נמצא שקרן בתפלתו ועוד דאמר רב לר' יהושע בריה דר' אידי לוזיף מר תעניתא וליפרע לימא ליה כבר התפללתי תפלת תענית אלא ודאי כיון דבשעה שהתפלל היה בדעתו להתענות לא מקרי שקרן אם אכל אח"כ עכ"ל. פי' הקושיא של הרא"ש דמדיש היתר ללות התענית אע"פ שכבר התפלל ענינו בשחרית ש"מ דלא מקרי שקרן אם אכל אח"כ וכן ר' יהושע שהל"ל א"א לי ללות התענית כיון שכבר התפללתי ענינו ואהי' שקרן. והב"י תי' דר' יהושע לא היה מתפלל תפלת תענית עדיין וכ"ה בתו' בפ"ק דתענית ובסמ"ק הוסיף להקשות על הגאונים דירדו גשמים קודם חצות אוכלין אע"ג שכבר התפללו ענינו ולא חיישינן לשקרן. ולעד"נ לתרץ כל הקושיות דכאן הוה שקרן מצד שהוא תולה העניים שיענהו הקב"ה בשביל צום התענית משמע אי לאו תענית לא יענהו והיאך יעשה כן שמא יאחזנו בולמוס ויפסיד הענייה או יהיה שקרן שיבקש שיעניהו גם בעת ההיא משא"כ אצל גשמים לא יצטרך לענייה עוד שכבר נתמלא בקשתו. עוד נ"ל לתרץ דהא אי' בסי' תקס"ט בגשמים דוקא בצבור אמרי' דלא ישלימו דלב ב"ד מתנה עליהן אימתי יתענו או לא משא"כ ביחיד דלא מהני דברים שבלב מ"ה חיישי' לבולמוס כאן ביחיד דימצא שקרן משא"כ שם בצבור ומדר' יהושע נמי ל"ק דהגאונים דס"ל שלא יתפלל ענינו עד המנחה גם ר' יהושע ודאי חש לבולמוס ולא התפלל בשחרי' דלא כהר"ן שמביא ב"י דמשמע שהראשונים לא חשו לזה ומ"ה שפיר אמרו ללות התענית ולפרוע כיון שלא התפלל עדיין ענינו ונראה דאם רוצה להתפלל בשחרית עננו ולדלוג בצום תעניתנו הרשות בידו דאז אין חשש שמא ימצא שקרן וכ"מ הנוסחא ברי"ף שכ' וז"ל אבל אם אדכר מקמי דעקר רגלי' לימא הכי עננו ה' עננו כי בצרה גדולה אנחנו כו' וכן ראוי לעשות כיון דהר"ן מסיק וז"ל אך אם בטוח שיתענה כגון דורות הראשונים מזכיר עכ"ל א"כ גם לנו יש להזכיר כיון דמדלג ולא חיישי' לשקרן כנלע"ד: ונמצא שקרן בתפילתו. ואע"ג דגבי ש"ץ כ' הטור בסי' תקס"ו שאפי' אינו מתענה יאמר ענינו כיון שאחרי' מתענים ולא הוה שקרן שאני ש"ץ דהוא שלוחו של כל הקהל ושפיר מתפלל בשבילם במה שהם מתענים משא"כ ביחיד אין לו' אלא מה שהוא נכלל עמהם כנלע"ד: אין יחיד רשאי לו'. הטור כ"כ בשם ר' נתן וסיים הטור ואיני יודע מה חשש יש בדבר שהרי אינו אלא כקורא בתורה שהרי לא אמרו חכמים אלא כל דבר שבקדוש' כגון קדיש וקדושה וברכו עכ"ל ופשוט שכוונת הטור שיתכווין היחיד שיהיה קריאתו לא דרך בקשה אלא כקורא בתור' וכן מביא ב"י בשם הרשב"א שכ' אבל אם בא לאומרן דרך קריאה בעלמ' אומרן וסיים ב"י דלא נהוג עלמא הכי ונראה הטעם דמסתמא כיון שמזכיר אותם כוונתו דרך בקשה כמו שעושין הקהל ובת"ה סי' ח' מסיק דשפיר יחיד יכול לאומרם בניגון ובטעמים כאלו קורא אותן בתורה ותו אין קפידא דהואיל ופסוקים של תורה הם וכמו שמסיק כאן ובמ"ש רמ"א שגם סליחות א"ל ביחיד והוא מדברי א"ז פ"ק דתענית לא ידענא טעמא שהרי אין בהם רק תחינות לחוד וכי אסור ליחיד לו' תחינות מה שירצה ומו"ח ז"ל מתיר לו' סליחות בלא ויעבור וצ"ל דאיסור הוא משום שמזכיר בסליחות וזכור לנו היום ברית שלש עשרה וכן בהרבה סליחות נמצא שמזכיר זכות שלש עשרה מדות ואותן אין לאומרם אף בלא ויעבור אבל אותן סליחות שאין נזכר בהם שלש עשרה מדות ודאי יכול יחיד לאומרם ואין בזה חשש כנלע"ד: ומפרסם עצמו כו'. ונרא' לכאורה שאם שואלים אותו אם הוא התענה לא ישקר לומר אינו מתענה כ"מ בפ"ק דשב' דא"ל רב לר' יהושע בשבת ליכול מר א"ל בתענית יתיבנא וכמדומה שראיתי כן בס' ר"ת אבל ק"ל מדאי' פ' המדיר דאמר רשב"י לריב"ל נראה הקשת בימיך א"ל הן א"ל א"כ אי אתה בר ליואי ולא היא דלא נראה הקשת בימיו אלא סבר לא אחזק טיבותא לנפשאי הרי דאמר מלתא דשקרא בשביל שלא להתגאות ה"נ אע"פ שמתענה יוכל שפיר לומר אינו מתענה ונראה דאם מפצירין בו לאכול והוא אינו יכול להתנצל יאמר שהוא מתענה וכן הוה עובדא דר"י שזכרנו משא"כ אם יכול להתנצל בלא"ה אלא ששואלים אותו אם הוא מתענה יכול לומר איני מתענה כדי שלא להחזיק טיבותא לנפשיה והוא בכלל מותר לשנות מפני דרכי שלום כיון דמתכוין לדבר מצוה אין השינוי פוסל בו כנלע"ד:

הזנה אוטומטית ט"ז/אורח חיים/תקסו העונה לעמו ישראל. בסידורים שלנו יש חסרון הני ב' תיבו לעמו ישראל: ואם שכח עד אחר י"ח. כתב רש"ל שיאמר אותה הש"ץ בברכ' סיום התפלה ע' בתשו' סי' ס"ג דצבור יכולים לקבוע ברכה: בלבד ב' וה' וכו'. לפי שתעניתים אלו קבעו כל ישראל בכל הארצות ומיעוט הם אותם שאינם מתענים משא"כ בשאר גזירת תעני' על מדינה מיוחדת אז אין דוחין פ' שבוע מכח ויחל ונ"ל דהתענית שגזרו מנהיגי שלש הארצו' בצירוף גאונים להתענות בכל כ' סיון משום רוע הגזירות בעו"ה יש לקרות ויחל אפי' כשחל ביום ב' או ה' שתענית זה הוא קבוע אפי' ביותר מב' וה' דאחר הפסח וסוכו' כנלע"ד: ויש שתמהו עליהם. דהיינו דקשם להו הא אמרי' לענין שאלת מטר דאפי' אנשי ננוה חשובים כיחידים וא"כ גם הקהל חשובים כיחידים ואין להם לקרו' ויחל ותי' הרא"ש נהי דחשובים כיחידים לענין שאלה היינו טעמא כדמפ' בירושלמי שאין לשנו' מטבע ברכו' דקבעו חכמים ע"פ תיקון נביאים אבל קהל שמקבלים עליהם תעני' ודאי רבים איקרו ויכולים לקבוע ברכו' עכ"ל: ויש נוהגים לדונו כתעני' יחיד כו'. כתב ב"י דראה בזה נוהגים לדונו כת"צ וראיתי חולקים עליהם ונהרא נהרא ופשטי' עכ"ל. וכבר נהגו במדינות אלו בחברה דשומרים לבוקר שמוציאין ס"ת במנחה וקורין ויחל בער"ח שקורין י"כ קטן ולא בשחרי' ונראה דזה כדי לפשר בין הדיעו' קורין במנחה דוקא דאז מרבים קצת בסליחו' ואין למחות ביד הנוהגים כן כיון דיש להם על מי שיסמוכו בפרט בזמנים האלו שמצוים בעו"ה גזירו' על שונאינו הן מצד שונאים אשר בקרבנו הן מצד שחוץ למדינה והתעניתים באים לבטל חרון אף ח"ו לא על תשוב' לבד ודין ת"צ יש להם ורוב פעמים מתענין בהם רוב הקהל כנלע"ד: להרבו' סליחות בברכת סלח לנו. מיהו אל רחום שמך ושאר דברים אח"ז נוהגים להמתין עד אחר סיום י"ח ברכו': ש"ץ שאינו מתענה כו'. כ"כ הטור בשם ר' נתן וכתב עליו ואיני יודע למה שאינו אומר ביום תעניתי אלא ביום התעני' הזה ותענית הוא לאחרים ודאי אם אפשר שיהיה ש"ץ המתענה טוב הוא מאחר אבל אם א"א נ"ל שיכול להתפלל מ"כ ופסק כאן כהר' ר' נתן דאפי' אם אין שם מי שמתענה דאפ"ה לא יתפלל אותו שלא התענ' ומשמע לי דכ"ש לענין קריא' התורה שיש חשש ברכ' לבטלה ואפי' הטור מודם בזה דלא פליג אלא במקום שאין אומר רק סתם תענית לא תעניתי דאז אין שקר בפיו משא"כ בזה דיש ברכה לבטלה דהא צריך לברך על הקריאה אע"פ שכבר בירך בשחרי' אלא ע"כ משום הקריא' בצבור יברך שנית וזה לא שייך אלא למי שהוא מתענה אבל למי שלא מתענה הוי ברכה לבטלה ע"כ אפי' אם אין שם מי שיוכל לברך או שאין שם כהן אחר אפ"ה לא יקרא מי שאין מתענה וע"כ נראה דאפי' קראוהו כבר לא יעלה דהוה ברכה לבטלה וא"ל דיש חשש שיאמרו פסול הוא דא"כ קשה במ"ש סי' ס"ו ס"ח במי שקורא ק"ש וקראו לס"ת לא יפסיק ואמאי לא חשו לזה אלא ודאי במקו' שיש עבירה לא איכפת לן בחשד כ"ש כאן דהוי ברכה לבטלה ודי בחשש זה דצריך שיצא הכהן מבה"כ כמ"ש בסי' קל"ה ס"ה אבל לא מהני לעשות איסור בשביל זה וכ"נ ממ"ש ב"י וז"ל כ' מהרי"ק בשורש ט' מעשים בכל יום כשאין הכהן מתענה יצא הכהן מבה"כ ועומד לקרות בתורה ישראל המתענה נראה מדבריו שאין עומד לקרוא בתורה מי שאינו מתענה עכ"ל משמע דאינו קורא כלל אפילו אם קראוהו כבר דאל"כ ה"ל לכתוב דלא יעלה לקרות או לא יקראוהו כנלע"ד ומו"ח ז"ל כת' שאם טעו וקראוהו לס"ת דיעלה שאין כאן איסור כו' והנלע"ד כתבתי:

הזנה אוטומטית ט"ז/אורח חיים/תקסז יכול לטעום. דאכיל' ושתיה קבל עלי' אבל לא הנא' ומ"ה מי שמודר מאיז' מאכל אסור אפי' לטועמו:

הזנה אוטומטית ט"ז/אורח חיים/תקסח או אתענה ב' וה' כל השנה. ק"ל דכאן אמר דבזה אינו יכול ללות אפי' במצטער ולעיל סי' תקנ"ב ס"י באם חל בעט"ב אז ילוה תעניתו ויפרע אע"פ שקיבל עליו תעבית ב' ה' כל השנה ובאמת יש מחלוקת בזה בין הפוסקים אי אמרינן גם ביום זה לוה ופורע כמבואר בב"י נ"ל כמ"ש רמ"א כאן דלא מהני הלואה כל שהוא ביום זה וההיא דלעיל סי' תקנ"ב לאו הלכתא היא אלא דוקא שמתענה עד שיעור גדול ואח"כ לום ופורע כמש"ל בדעת הגאונים שמביא רמ"א וגם כאן מועיל אם מתענה מקצת היום ואח"כ לוה ופורע אפילו ביום זה כנלע"ד: ומ"ש דב' ה' מקרי יום זה ולא מהני בי' הלואה נראה דהיינו דוקא שרוצה להתענות ביום אחר עבור יום ב' או ה' דאמרי' שהוא קיבל עליו דוקא יום ב' או ה' דהם יומי דרחמי אבל אם רוצה ללות מיום ב' זה על יום ב' אחר או על ה' אחר דהיינו אחר שישלימו מספר ימי נדרו שקצב עליו שפיר מצי לעשות כן דהוה כמו יום סתם בזה: וע"ל סי' רפ"ח. ושם נתבאר בדברינו אם אירע י"ז בתמוז ביום א' והוא מתענה בשבת תענית חלום שא"צ להתענו' יום אחר: באדר השני. דפליגי ר"מ ור"י ר"מ ס"ל דסתם אדר הוא שני ור"י ס"ל סתם אדר הוא ראשון ופסק רמב"ם כר"מ וי"א הוא הרא"ש דפוסק כר"י והכריע בת"ה סי' רצ"ד כר"י ממילא יתענה ראשון מטעם דאין מעבירין על המצות: ולא ביום קבורה. בי"ד סי' ת"ב כתבתי דגם בשנה ראשונ' עושין היאר צייט ביום המית' ולא ביום הקבורה דהיינו אם מת בע"ש בר"ח שבט ואין פנאי לקברו עד יום א' שהוא ג' בשבט דהו' היא"צ בר"ח שבט אע"ג דהאבילו' לא יהיה י"ב חדש במילוי דהאבילות מיום הקבורה מ"מ מפסיק האבילות כאן אחר היא"צ כיון דלא אפשר בכך דאין שום אבילו' אחר יב"ח ולא כס' מ"ב בזה ובת"ה סי' רצ"ב דאם מת בר"ח ניסן דשלמו ימי האבילו' בכ"ט אדר והעול' נוהגי' דאפי' בר"ח ניסן כל אותו היום אין מבטלי' דין אבילו' דיב"ח ואפשר משום דאמרי' קדיש וברכו ומתעני' ביום שמת בו אביו הוא לכך נוהגין ענין אבילו' באותו היום אבל מן הדין א"צ אלא מיד כשנכנס היום שאחר כלות יב"ח מותרין וגם נ"מ למי שמתענ' ואומר קדיש וברכו ביום המית' והוא מת היום ונקבר למחר דאבילו' מיום קבורה מנינן עכ"ל אל תטעה ללמוד מזה דאם נמשכה הקבורה איזה ימים מן יום המיתה דינהג אבילו' עד יום הקבורה ויהיה יותר מיב"ח מן יום המית' וכבר ראיתי מי שטע' בזה דודאי אין אבילות אחר יב"ח דאחר זמן זה אין מדת הדין מתוחה עוד דאטו משפט הרשעים בגיהנם יב"ח מיום הקבורה ויהיה לפעמי' יג"ח או יותר מן המית' חלילה לו' כן אלא תכף ששלמו ימי הדין נפסק האבילו' ג"כ וכן מי שלא שמע שמת לו מת עד זמן הרב' מן המיתה וכי יתחיל להתאבל מאותו יום שחל עליו האבילות יב"ח זהו מעשה בכל יום שא"צ אלא עד תשלום השנה מהמיתה אלא דשם בת"ה לא הוה שים הפסק בין כלות יום אחרון של יב"ח להיא"צ שהוא תכף אחריו דאז נמשך האבילות גם לאותו יום כיון שלא הופסק האבילות שום זמן עדיין כנלע"ד נכון וברור. נ"ל עוד באם מת ביום א' בר"ח כסלו שהוא יום ל' לחשון ואח"כ הוה שנה חסרה שלא היה חשון רק כ"ט יום ויום הל' הוא נחשב לכסליו ממילא תהי' היא"צ ביום כ"ט חשון וכן לעולם כיון שבשעת מיתה היה יום הל' נחשב לחדש חשון ממילא התחל' האבילו' ביום שהוא סוף חדש ועכשיו ביום כ"ט הוא סוף חדש ממילא ביום כ"ח חשון נשלמו יב"ח והיום הכ"ט הוא יא"צ ותמיד אנו הולכים בתר החדש וכן אם מת לו מת בימי דחנוכה אין היא"צ באותו יום בחנוכה אלא בתר יום הר"ח אזלי' כמה בחדש היה יום המית' וכן תהי' היא"צ וכ"ז נראה פשוט: וכן בשאר ימים כו'. נ"ל דה"ה אם אירע לו ברית מילה של בנו ביום ההוא די"ט שלו הוא כדאי' בסי' תקצט ס"ט שאין משלים התענית בט"ב שנדחה ונראה דכ"ש בזה דלא יתענ' ומכ"ש שאם רוצה להתענו' שא"צ להשלי' אלא עד מנח' גדול' כנלע"ד ועמ"ש סי' תקנ"א ס"י:

הזנה אוטומטית ט"ז/אורח חיים/תקסט צריך להשלים. עבי"ד סימן ר"ך סט"ו חילוקים בדין זה וטעם החילוק שבין יחיד לציבור כאן כ' ה' המגיד דהציבור כי גזרו תעני' לבן מתנה עליה' בכך אבל יחיד דברים שבלבו אינם דברים: ונודע שקודם קבלת תענית כבר עברה כו'. כצ"ל והטעם שהקבלה היתה בטעות: ששמעו אחר חצות. פירוש אפי' לאחר חצות וכ"ש קודם חצות:

הזנה אוטומטית ט"ז/אורח חיים/תקע לשון נדר צריך התרת חכם. דנדר חל על דבר מצו' דאסר החפץ עליו ואין שום ציווי על החפץ אבל בשבועה דאסר נפשי' על חפצא והוא כבר מצווה מהר סיני שלא לעשות כך. ועיין בדברינו בי"ד סי' רט"ו מה שהק' מזה על התם והיאך קי"ל להלכה ונתבאר שם כל הסי' הזה בס"ד.

הזנה אוטומטית ט"ז/אורח חיים/תקעא נקרא חוטא. היינו דרוצה להתענות דרך פרישות אבל אם ידוע לו שחטא חייב להתענות והאריך בזה בעל ר"ח:

הזנה אוטומטית ט"ז/אורח חיים/תקעב

הזנה אוטומטית ט"ז/אורח חיים/תקעג אפי' בר"ח ניסן. פי' אע"פ שי' עטרות נטל אותו יום וכל שכן שאר ימי ניסן דלא להוי עדיפי מן ראש חדש שלהם ופשוט שבשאר ר"ח לא יתענה וכתב מו"ח ז"ל ולפי זה אף בכ"ח בכסליו שהוא גם כן אחד מימים שמתענין בהם ג"כ מתענה בו ביום חופתו ולא הזכירו הרב לפי שאין רגילין לעשות נשואין בסוף חודש עכ"ל:

הזנה אוטומטית ט"ז/אורח חיים/תקעד ממקום שמתענין. הטור כ' סעיף זה וגם סעיף ב' כתבו בשם ריב"א וסיים עליו ויראה מדבריו שהולך שם ביום התענית ומסתברא כדבריו אם הלך שם ביום התענית אבל סוגי' דשמעתין מוכח דמיירי בהלך שם קודם לכן וקיבל עליו תענית ואז הוי ודאי תענית גמור ואסיר לאכול אפי' יצא חוץ לעיר עכ"ל והקשה ב"י מהיכן למד רבינו הוכח' זו וע"ק דאי כשקיבל עליו תענית פשיטא דמתענה ומשלים מיהו בהא איכא למימר דקמ"ל דל"ת לא קיבל עליו להתענות אלא בעודו עמהם בלבד עכ"ל. וק"ל טובא דאמאי קאמר בסיפא דברייתא שכח ואכל אל יתראה בפניהם הא ודאי מן הדין חייב להתענו' ולהשלים כיון דקיבל עליו התענית ולמה תלאו באיסור מצד שהוא לפניהם והא תענית גמור יש לו לפ"ד הטור ותו דא"כ גם ברישא דהולך ממקום חמור למקום קל ג"כ מיירי שקיבל עליו שם התענית דומיא דסיפא ולמה התנ' הטור ע"ז דדוקא בדעתו לחזור וכ"כ הרא"ש הא כיון דקיבל עליו בעירו להתענות אין סברא בעולם להיפטר ממנו אפי' אין דעתו לחזור ונלע"ד דהך וקיבל עליו התענית דנקט הטור אין פי' שבפירוש קבל עליו כן אלא שהיה עם הקהל בשעה שגזרו התענית וחל עליו ג"כ כיון שהיה שם באותו שעה והקהל גזרו על כל השייך להם וזה האיש שהלך משם ודעתו לחזור חלה עליו הגזירה אבל אם הלך משם ואין דעתו לחזור לא היה בכלל הגזירה כלל מ"ה ברישא צריך דעתו לחזור דוקא ובסיפא שהיה בעיר האחרת בשעה שגזרו על כל מי שהוא שם קמ"ל התנא דאפי' זה דעתו לחזור חייב לשמוע ולכלול עצמו עמהם וחלה עליו גזירתם כיון שהוא ביום התענית אצלם ויהיה מחלוקת כי יש להם כח לגזור שלא יהיה מחלוק' וע"כ כתב הטור שפיר דמ"ש ריב"א שמותר לאכול חוץ לתחום או תוך החדר היינו בבא שם ביום התעני' ולא היה בשעת גזירת התעני' אתמול ואין כאן אלא חשש מחלוקת לחוד אז חייב להתענות דוקא בפניהם תוך העיר אבל אם היה שם בשעת קבלת התענית אע"פ שלא חלה עליו הגזירה לגמרי כיון שדעתו לחזור מכל מקום לענין זה חלה ודאי עליו דמפני המחלוקת הוא נכנס בכלל הגזירה ויש עליו תענית גמור ואפי' שלא בפניהם אסור לאכול כיון דיש חשש מחלוקת ונכלל בגזירת הקהל שיש להם כח לגזור אפי' על איש אחר כדי שלא יהיה מחלוקת ביניהם וע"כ אמר בסיפא שפיר דאם שכח ואכל אל יראה כאלו אכל שעיקר הטעם משום שחייב מצד גזירתם שלא יהיה מחלוקת וזה המראה עצמו בפנים צהובות מחמת שאכל יגרום מחלוק' וחייב מצד גזיר' הקהל בזה וקושיא האחד של ב"י מהיכן למד הטור דהסוגיא מוכחת דמיירי בהולך קוד' לכן כו' נלע"ד דיליף לה מדתני' ממקום שמתענין למקום שאין מתענין והתם ודאי היה במקו' שמתענין בשעת קבלת התעני' דאל"כ ודאי לא חלה עלוו גזיר' קהל שלו כי אין גוזרין תענית על מי שאינו בקהל שלהם ביום התענית אלא בקהל אחר אלא ודאי שהי' שם באותו שעה וא"כ גם הסיפא דהולך למקום שמתענין נמי מיירי שהיה באותו קהל בשעת גזירתם וקבלת תענית והשתא ניחא הכל בס"ד לענין פי' הדברים ולענין הל' אבל במי שקיבל עליו בפי' להתענות פשיטא שחייב בכל החומרו' ואין כאן שום חילוק בין דעתו לחזור או לא כנלע"ד: ואסור לשמש בו מטתו כו'. התו' פ"ק דתעני' הקשו והרי יוכבד נולדה בין החומו' ואותו העת עת רעב היה וע"כ שמשו מטותיהן בשני רעבון וי"ל דלכ"ע לא הוה אסור אלא מי שרוצה לנהג עצמו בחסידות ויוסף לא שימש אבל שאר אנשים שמשו עכ"ל וקשה ע"ז דא"כ מנ"ל למילף איסורא מיוסף דלמא יוסף מדת חסידות עשה ולא משום איסור וכי היכי דלוי לא חש לזה והוליד את יוכבד בעת רעבון ה"נ שרי לכ"ע והרא"מ פ' מקץ הקש' קושיא של התוס' מיוכבד מסברא דנפשיה ולא זכרה בשם התו' ותי' ע"ז כיון דלקיים פ"ו צריך שיהיה לו בת וחשוכי בנים מותר ולוי לא היה לו בת עדיין ע"כ הותר וכתב ב"י ע"ז וק"ל דא"כ גם יוסף הי' מותר לשמש שלא היה לו בת דא"כ היה מונה אותה הכתוב בע' נפש עכ"ל. ואומ' אני דלפי תי' הרא"ם יפה הקשה ב"י אבל בעיקרא דמילתא נ"ל דלאו בקיום פ"ו תליא מלתא דהא אמרו לישנא דחשוכי בנים דמשמע דאין לו בנים לגמרי דאל"כ הל"ל ומי שלא קיים פ"ו מותר אלא ודאי דלא התירו אלא למי שחשוך לגמרי שהולך ערירי וזה צער גדול ודברי התו' עיקר ונרא' לתרצם דודאי קודם מ"ת היה מותר הכל חוץ מז' מצו' ב"נ אלא דיוסף נהג מדת חסידות מסברא דנפשיה אלא שנו שרואין שהכתוב זכר מדה זו בתורה שלנו ש"מ דקבעו לדבר זה חובה שנלמוד מיוסף ממ"ת ואילך ממילא הוה דבר זה נתחדש ממ"ת ואילך כמו שאר מצו' ובזה מתורץ גם מ"ש המזרחי מיצחק ששימש מטתו בשני רעבון כדפירש"י על מצחק את רבקה אשתו ודחק לתרץ דשאני התם דבאותו מקו' שעמד בו לא היה רעב ומ"ה התי' אלימלך לבניו לישא נשים במקום שהיו שם כו' ולא דק הרב בזה דמ"ש במקום שהיה יצחק לא הי' רעב זה אינו דהא כתי' ויזרע יצחק בשנ' ההיא ופירש"י שהיה שנה קשה ש"מ שגם באותו גבול היה קשה ומ"ש מאלימלך הוא תמו' מאוד דודאי אפי' בארץ הרעב עצמו מות' ליש' אשה דהא אפי' כבר נשוי מותר לשמש לחשוכי בנים ק"ו לישא אשה מי שאין לו אשה ולפי מ"ש לק"מ מיצחק דהאיסו' הזה לא נתחדש אלא ממ"ת ואילך והב"י כתב ג"כ דקודם מ"ת היה מותר והא דמייתי מיוסף אסמכתא בעלמא היא והוכיח זה דמאי ראייה מיוסף והלא חשוך בנים היה אלא ודאי אסמכתא בעלמא היא ולדידי מתישב הכל בס"ד וצ"ל דהיתר דחשוכי בנים אין בו משום חסידו' לבטלו כיון שיש בקיומו מצוה גדולה:

הזנה אוטומטית ט"ז/אורח חיים/תקעה וכל התלמידים ראוים כו'. בטור כתב וז"ל וכל תלמיד יכול להחזיק עצמו בחזקת ת"ח ואין בו משום יוהרא אבל לא שאר העם הקש' ב"י דלפ"ז ברצונו תליא מלתא ולא משמע התם הכי דת"ר אל יאמר אדם תלמיד אני איני ראוי להיות יחיד אלא כל ת"ח הם יחידים משמע שצריכין הם לעשות כיחידים ודחק לתרץ ונראה דלק"מ דודאי חיוב הוא על כל תלמיד דאין יכול להפקיע עצמו לומ' פטור אני דיהיה מצוה הבאה בעבירה כי יוהרא היא קמ"ל דאין כאן עביר' כלל דלענין יוהרא היתר הוא ממילא נשארה המצוה לבדם וע"כ אין יכול להפקיע ממנה: ומתחננים כדרך וכו'. כ"כ גם הטור. ונראה דבכלל זה הקריאה בויחל כמו בשאר תענית כדמסיק הטור ססי' תקס"ו בשם רב שלום ולא הוצרך להזכירו פה בתעני' זה והא דזכר במנח' הקריא' היינו אגב אורחיה דבא שם להזכיר סדר היום זכר גם את זה ואע"ג דבסי' תקע"ט אצל ז' תעניו' זכר גם הקריאה היינו דשם הוה קריאה משונה משאר תעניו' דצריך שם לקרות באם בחקותי כו' ולא ויחל ובחנם האריך ב"י בזה בפי' דברי הטור: עד יום שלאחר תעניתם לא. דבתענית' לא נענו וברחמי שמים ירדו להם יום אחר: בליל תעניתם כו'. לפי שאינם מתחילין להתענות אלא מעמוד השחר שזהו עיקר תענית:

הזנה אוטומטית ט"ז/אורח חיים/תקפ בט' בו לא נודע כו'. תימה גדולה הא איתא בסליחות שלי' בטבת דבט' בו מת עזרא הסופר וצ"ע רב:

הזנה אוטומטית ט"ז/אורח חיים/תקפא בטור הביא המדרש וכי ראשון הוא איכא למידק דהא שפיר ר"ל דראשון של חג קאמר כמו ביום ראשון שבתון ואי קשיא ליה גם שם כן לא מיתרץ בתירוצו שתי' בזה וב"י הביא בשם מהר"י דילאון שהל"ל בט"ו לחדש כיון שהיא מצו' זמנית ולענד"נ דלק"מ דכל מקום שנאמר ראשון היינו שיש אחריו שני או חשבון אחר כמ"ש רש"י בפ' בראשי' לפי סדר הפ' הל"ל ראשון וכן כאן בפסוק ביום הראשון שבתון הוי שפיר כיון שכתב אחריו וביום השמיני שבתון וכן בפ' בא ביום הראשון מקרא קודש וביום השביעי כו' וכן בראשון בארבעה עשר כו עד יום הא' ועשרי' כו' משא"כ כאן בפסוק ולקחת' לכם ביום הראשון כו' שאין שייכות לשום יום מהימי' שאחריו בעסק זה דמן התורה אין חיוב אלא ביום זה לבד ע"כ הוכרח לו' ראשון לחשבון עונו' ויש שייכות מצו' לולב לחשבון עונו' כדאי' במ"ר פ' אמור דאם גזל א' לולב ומברך עליו סניגור שלו נעש' קטיגור ע"כ שפיר קאמר ראשון לחשבון עונו' סמוך לתיבת לכם דדרשי' ולא גזול וא"כ מתישב שפיר ראשון שיש אחריו שני בעסק זה. עוד שם במוצאי יה"כ עוסקים במצות סוכה ולולב ואין עושין עונות לכך קורא י"ט ראשון ראשון לחשבון עונות. ק"ל טובא חדא ל"ל כל מה שזכר מענין המחילות שקודם י"כ ה"ל לתרץ בקיצור כיון שבי"כ נמחלו כל העונו' הוה ראשון לחשבון עונות ביום ט"ו. שנית כיון שאין עושין עונות מה היה לו להקב"ה לחשב דגם בראשון אין שייך חשבון אם אין עושין עונות ובמדרש עצמו אין שם באמת האי ואין עושין עונות וא"כ י"ל דה"ק אע"פ שעושין עונות אינם בכלל החשבון כיון שעוסקים בסוכ' כו' אלא דקשה לפ"ז למה באמת יהיה עדיף ההכנ' להמצו' של סוכה מן היום עצמו שמקיימין המצו' ועל הטור קשה טפי ממ"ש ונ"ל לתרץ אחר שנדקדק עוד במ"ש בי' ימים בינונים מתענים ומוותר להם ב' שלישי' למה אמר ב' שלישים והלא אינו מוותר כ"א שליש א' דהא כבר וויתר השליש הא' וכן במ"ש אח"כ מוותר להם הכל קשה טפי ונלע"ד דה"פ דבער"ה מוותר להם שליש א' דהיינו שאינו נמחל לגמרי אלא מעבירו מן החשבון ע"ד שאמר הכתוב גם ה' העביר חטאתך לא תמות שפי' לא נמחל רק העבירו גם בגמ' דיומא אי' ועון עצמו אינו נמחק והיינו בתנאי דאם לא יזכו אח"כ לוותר השליש השני דהיינו שיעשו איזה עונו' ולא יבקשו תשובה גמורה יהי' נחשב גם השליש הא' מה שהעביר כבר והיה תלוי ועומד ובי' ימי תשובה נחשב גם השליש הא' עם השני ששניהם בהעברה עדיין ואינם נמחלי' לגמרי עד שבי"הכ נחשבים גם הב' שלישים הראשונים עם השליש האחרון וכדי שלא תטעה שבאותו פעם יהיה ה"ל בכלל העבר' ולא מחיל' לגמרי כמו בראשונים קמ"ל קרא דביום הראשון היינו ראשון לחשבון עונות כלומר שהראשונות נמחלו לגמרי לא דרך העברה ותלי' וזה נדע מדקרי לראשון חשבון עונות ולא בא למעט הימים שבין יה"כ לסוכות דהם א"צ מיעוט דמסתמא כיון שהם טרודים במצות כל היום אינם עושים עונו' משא"כ בראשון שאין שם טירדא כל היום בעשיית עסק מצות אלא אדרב' אוכלים ושותים ושמחים ושייך שם חטאים וחסדו של הש"י גבר עלינו שאז אין מתעורר מה שהי' תחל' כמו שהי' בשני חלקי' הראשוני' עם הקודמי' להם אלא בי"כ נמחל הכל לגמרי נמצ' ששפיר אמר המדרש מאי דאזל אזיל כו' כלומר שאין כאן העבר' על הראשונות אלא מחילה לגמרי ובזה מתורץ מ"ש ב"י דא"כ ער"ה חשוב כי"הכ שהרי בו מתכפר שליש כמו בי"הכ ודחק לתרץ דשליש הראשון קל להתכפר והשני קשה יותר ולפי מ"ש הכל ניחא דודאי יש ליה"כ מעלה יתירה מצד המחיל' כמ"ש וזה מפורש בפסוק כי ביום הזה יכפר עליכם לטהר אתכם מכל חטאתיכם לפני ה' תטהרו הורה בזה מעלת יה"כ טפי מכפרות הראשונו' דלא היו רק דרך העבר' ותלי' משא"כ ביום הזה לפני ה' תטהרו לגמרי מהראשונו' ומזה מוכח דאיכא כפרו' טפי מן י"כ אלא שי"כ הוא מעול' יותר מדאמר ביום הזה דוקא ובזה מתורץ קושי' הלבוש מנ"ל דאיכא כפרות טפי ופי' זה נ"ל כפתור ופרח לפע"ד:

(א) מר"ח אלול. לפי דעת רש"י ותו' עלה משה ביום הראשון דר"ח שהוא ל' אב. וכתב רש"ל ומ"ה תוקעין ביום ראשון דר"ח עסי' תקס"ה מדין יחיד אם יאמר סליחו': ואם חל ר"ה ב' ג' כו'. בלבוש נתן טעם שנוהגים להתענו' עשרה ימים עם י"כ ולעולם יחסרו ד' ימים מר"ה עד יה"כ שלא יוכלו להתענו' דהיינו ב' ימים ר"ה ושבת שובה ועי"כ לכך צריך להשלים ד' ימים קודם ר"ה וכדי שיהיה יום מסויים להתחלה תקנו ביום א' בכל פעם. וכתב בלבוש שהש"ץ שמתפלל סליחות מתעטף בטלית ואינו מברך כדאיתא סי' י"ח בענין כסות לילה ול"נ תמוה דכיון דלהרא"ש חייב בברכה בכסות המיוחד ליום אפי' לבשו בלילה כמ"ש סי' י"ח למה יכניס עצמו תחלה לזה שילבש דבר שיש בו ספק ברכה ולא יברך לכך נ"ל דודאי בלא עטיפה כלל א"א משום כבוד השכינה ובפרט בסליחות שאומר ויעבור ואי' בגמ' שנתעטף הקב"ה כש"ץ כו' אלא יקח טלית חבירו ובזה לא יעבור כלום כי כבר הוכחנו בהל' ציצית דאין לברך על טלית שאולה ואפי' למאן דפסק לברך שם היינו כששאלו כדי לצאת בו אבל כאן לא נתכוין אלא משום צניעות בעלמא כ"ע מודים דא"צ לברך כנ"ל נכון. עוד כתוב בלבוש כיון שאנו נוהגין בכל השנה בברכת התורה קודם שיאמר שום פסוק יש לנהוג כן גם באלו הימים שאומרים הרבה פסוקים קודם הסליחו' ולדלגו אח"כ כו' ועמ"ש ע"ז בסי' ו' שא"צ לדלגו אח"כ וע"כ לומר כן דאל"כ לא ימצא יום ש"ץ שיאמר אותם אחר הסליחות דהא על כל אחד מוטל לברך קודם הסליחות: מרוצה לקהל. כתב בס"ח סי' תשנ"ח דכל מצוה שאדם רגיל לעשותה ואינו עושה אותם נענש ע"ז מ"ה נוהגים להדר להתפלל התפלו' שהוא רגיל בה רק שלא יתפללו בחזק' וכ' בדינים הנזכר סוף תשוב' מהרי"ו אם א' אבל ב"מ וליכא דעדיף מיני' מותר להתפלל: כתוב בלבוש מי שמתענ' ג' ימים רצופים מן מ"ש שלא יוכל להבדיל עד יום ד' יש לו לשמוע הבדלה ממי שמבדיל במ"ש אע"פ שהוא לא יטעום ול"נ אפי' מי שמתענה ב' ימים רצופים יעשה כן דמוטב לקיים המצו' בזמנה הראוי והטעימ' אינה מעכבת: ואין תוקעין בער"ה. כדי להפסיק בין תקיעו' שהם דרבנן ובין התקיעו' דראש השנה שהם דאורייתא: מכבסין ומסתפרין. הטעם בטור להראו' שאנו בטוחים בו ית' שיוציא לצדק משפטינו ועכ"פ לא ילבש בר"ה בגדי רקמ' ומשי כבשאר י"ט שיש לו מלבושים יותר נאים דמ"מ יהי' מורא הדין עליו אלא ילבוש בגדים לבנים נאים וכ"מ בשם רש"ל:

הזנה אוטומטית ט"ז/אורח חיים/תקפב וע"ל סי' קי"ח. עמ"ש שם להלכ' דאף אם אמר מלך אוהב צדק' ומשפט חוזר ומתפלל פ"א בתורת נדבה: וצריכים הם לזקוף כו'. הטור כתב שהמדקדקים נהגו כן מטעם דאמרינן באין עומדין אלו ברכות ששוחין בהם תחלה וסוף ואם בא לשחות בסוף כל ברכה מלמדין אותו שלא לשחות משמע שמדינא אין לחוש לזה שהרי אין עושין כן אלא המדקדקים וצ"ל הטעם דהא הטעם שאין לשחות בסוף כל ברכה הוא כדי שאם ישחה האדם מעצמו במקום שלא תקנו חז"ל יבוא לידי מכשול בתקנות חז"ל כמ"ש סי' קי"ג וא"כ אין איסור אלא במקום שיש תקנת חכמים באבות והודאות דהיינו בסוף כל ברכה מאלו ע"כ אם בא לשחות שם הוא איסור מה שאין כן כאן ששוחה אפי' בכל הברכה ושם אין איסור כלל כמ"ש בסי' קי"ג ע"כ אין איסור אפי' במה שסיים בסוף אלא שהמדקדקי' מחמירים גם בזה ונראה טעמם מפני הנכנסים שלא ידעו שאומ' הכל בשחייה ובאבות והודאות צריכים מן הדין לזקוף תחל' קודם שיאמר ברוך אתה כדי שיראו הכל ששוחה אח"כ כשיסיים ברוך אתה ובש"ע פוסק שהכל ידקדקו בזה ובלבוש הקשה שא"צ לזקוף בסוף הברכה כיון שאומר הכל בשחי' והאריך בסברא שזהו דרך כבוד וזה אין דרך כבוד ולפי מ"ש לק"מ ולעיל סי' קי"ג כתבתי לחלק בין זקיפה דזכרנו לזקיפה דמי כמוך בזכרנו צריך לזקוף קודם שיאמר איזו תיבות הסמוכו' לברוך אתה כדי שיוכל לשחו' אחר כך כשיאמר ברוך אתה אבל בזקיפה דמי כמוך א"צ לזקוף עד שיאמר ברוך אתה ה' ובן בשאר ברכות שאין שחיה בסופה ע"ש מלתא בטעמא: כתב הטור בשם מהר"ם שהי' או' לחיים בשו"א ולא בפת"ח דמשמע לא חיים כמו דאי' בנדרים לחולין בפת"ח הוה כמו לא חולין והר"א מפראג תמה ע"ז דהא כתי' כל הכתוב לחיים בירושלים בפת"ח ורש"ל תירץ דמהר"ם אזיל לטעמיה דכל היכא דאיכא למיטעי לא סמכי' אקרא וכמ"ש גבי ברכת המזון בענין נודה לך כדלעיל סי' קפ"ז עכ"ל והטור בסי' קפ"ז חולק על מהר"ם מכח הכתו' וכאן יש ג"כ כתוב ולא חולק עליו וצ"ל דהכ' שאני דאיכא למיטעי דהוה קללה ואל תפתח פה לשטן ע"כ יש ליזהר יותר מה שא"כ בנודה לך דאין הטעות אלא לו' נודה לך איזה אחר ותו י"ל דבימי הדין חמיר טפי ובהא מיתרצא למה לא זכר כן גבי והעמידנו מלכנו לחיים שאומרים בימות החול וכ"כ מו"ח ז"ל. עוד כתב הטור שא"ל לחיים טובים עד לבסוף בהודאה כי צריך לבקש תחלה דבר מועט כו' משמע דבהודאה יאמר וכתוב לחיים טובים כו' וכ"כ בלבוש דלא כיש מקפידים שלא לומר טובים משום שיהיו ה' תיבות כנגד ה' חומשי תורה והוא שטות. ואומרי' שהשלטן בקמ"ץ תחת השי"ן דפירוש הממשלה ולא בחיר"ק דהוה משמע האדם השליט. והרשעה צ"ל בחיר"ק תחת השי"ן. במוסף של ר"ה וי"כ כתוב ומלומדיך הם מלומדים ואין לו ביאור לפי ענין הפסוק שמבי' וחנותי את אשר אחון כו' ע"כ יש להגיה במקום זה ומרוחמיך הם מרוחמים כל הפסוק ורחמתי את אשר ארחם וכ"ה בסוף הקדמה של ב"י בא"ח: זכרון תרועה. וא"א באהבה כי תרועה מורה על הדין ואין אהבה בדין כ"כ לבוש. עוד כתב שא"ל מלוך על כל העולם כולו שהוא כפל ובכל הספרים יש כן ונ"ל ליישב דמצינו הרבה פעמים רובו ככולו וקמ"ל כאן כולו ממש ויש ראיה לזה לעיל: לשנה טובה תכתב. בלבוש סי' תקנ"ו כתב שביום הראשון אחר התפלה א"ל לשנה טובה כו' כי בג' שעות הראשונות היא הכתיבה לצדיקים ואין ראוי שיאמר לחבירו ל' המורה שאינו צדיק אלא בינוני בשלמ' כל א' בעצמו יחזיק עצמו לבינוני ע"כ מתפללין וכתבנו לחיים דהיינו ביה"כ ול"נ דהא ביום ב' אומר זמן ג"כ מטעם שהעיקר מיום ב' לפעמים כמ"ש סי' ת"ר ה"נ לזה שיתפלל על חבירו לשנה טובה תכתב ע"כ יש לאומרו גם בליל ב' דר"ה:

הזנה אוטומטית ט"ז/אורח חיים/תקפג כרתי יכרתו שונאינו. כתוב באגוד' וקשה א"כ יאכל כל דבר אם טוב הוא יהיה כנגד ישראל ואם רע הוא כנגד עכו"ם אלא י"ל רוביא וכרתי שניהם גדילים מהר וסי' טוב הן עכ"ל: לאכול תפוח. כתב מהרי"ל וצריך לברך תחלה בפה"ע דהוי כדברים הבאים בתוך הסעודה שלא מחמת הסעודה ותפוח הוא רמז על שדה תפוחין הידוע על פי הקבלה עכ"ל: שלא לישן. דאיתא בירושלמי מאן דדמיך בריש שתא דמיך מזלי':

הזנה אוטומטית ט"ז/אורח חיים/תקפד א"א הלל כו'. לפי שספרי החיים והמתים פתוחים ואיך יאמר שירה ואע"ג שאנו בטוחים שנצא זכאים בדין מ"מ צ"ל ירא וחרד מאימת הדין ועי"כ נזכה לזכות: מלין בין קריאת התורה. ואומרים יום ליבשה בר"ה שחל בשבת כ"כ לבוש וקודם לתקיע' שופר זכר לאילו של יצחק וברית של אברהם היה קודם: שמעתי שהגאון הרב מהר"ר פייוויש מקראקא ז"ל היה מל בר"ה ולא קנח פיו אחר המילה אלא בפה המלוכלך בדם מילה תקע בשופר לערב מצות מילה בשופר:

הזנה אוטומטית ט"ז/אורח חיים/תקפה מעומד. דכתי' יום תרוע' יהי' לכם וילפי' מלכ' דגבי עומר ובעומר כתיב חרמש בקמה א"ת בקמה אלא בקומה: לשמוע קול שופר. דלאו בתקיעה תליא מלתא אלא בשמיעה (טור) וא"ל לשמוע בקול דזה הוה משמע שהוא ציית לקול השופר: ולא הוי ברכה לבטלה. וטור סיים ע"ז כיון שיוצא בתקיעות השני וכ' ב"י דלא דק כיון שיצא השני בברכתו אע"פ שלא יצא הוא בתקיעו' השני כגון שהולך לו לא הוה ברכה לבטלה ולעד"ן דדברי הטור כאן ממש ע"ד שכ' רמ"א בסי' רפ"ד ס"כ באם קראו למפטיר מי שאינו יודע לקרות ההפטרה יכול אחר לאומרה אבל לכתחלה לא יעשה כן עכ"ל ה"נ דכותיה שלכתחלה לא יברך זה ע"ד שיתקע אחר וא"כ ה"א דה"ל ברכה לבטלה ולא אמרי' אע"פ שיצא מוציא אלא אם המברך תוקע קמ"ל דעכ"פ בדיעבד שרי והא' יוצ' בתקיע' השני ע"כ לא הוה כאן ברכה לבטל' וראיתי פירושים ע"ז ללא צורך לפע"ד: אחר תוקע. כן הביא הטור בשם רבינו האי מדתנן הב' מתקיע פי' הש"ץ שהוא מתפלל מוסף מתקיע התקיעות פי' שאחר תוקע ע"פ הש"ץ שאומר הברכה והב"י פי' דלרבינו האי הויין תקיעות שמיושב עיקר כו' דחק עצמו בחנם כי מ"ש הטור ודקדק רבינו האי הוא מילתא אחרית' ואינו שייך להקוד' שאמר דתקיעו' שמעומד עיקר וההוכח' לזה מדסדרי התקיעו' להשני שמתפלל מוסף: מובטח. כ' רש"ל דלמהר"ם גבי כהנים אפי' הוא מובטח לא סמכי' עליה היכא דאיכא אחר ה"נ לענין תקיעה עכ"ל וא"כ לא מועיל מעלה שהוא מובטח אלא היכא דליכא אחר וא"כ אם אינו מובטח לא יתקע כלל אפי' ליכא אחר ול"נ לע"ד דהיאך יבטלו התקיעות לגמרי בשביל חשש טירוף ובלבול בתפלה דהוא חשש בעלמא דדוקא בנשיאת כפים שאינה חובה אם לא קראוהו כמ"ש סי' קכ"ח אמרינן כן משא"כ שופר דאם אין אחר יש לתקוע אפי' במקום שאין מובטח אלא אמרי' דמן השמים יסייעוהו לעשות כהוגן דמצוה גוררת מצוה כנלע"ד: כי המתחיל כו'. והמנהג בהרבה קהלות לחלקם ואפי' בתקיעות של הסדרים עצמן ויש ללמוד זכות עליהם ע"פ מ"ש הטור בשם בעל העיטור מסתברא שאם ש"ץ יודע לתקוע הרשות בידו אלא מנהג הראשונים שהיו זריזין במצית ומחבבין אותם כ"א נוטל חלקו כדי לקבל שכר עכ"ל: אינו רואה מאותו שכר סימן ברכה. בטור הביא דעת רבי יחיאל אחיו שכתב על בני ספרד שנהגו לשכור אחד לתקוע מאין להם היתר זה כי נ"ל שאסור כדתניא השוכר את הפועל לשמור פרה ותינוק שאסור ליטול שכר שבת אלא ע"י הבלעה כו' והביא הב"י דברי המרדכי בפ' אע"פ מכאן פסק רב יש לי חשש על החזנים שמשכירים אותם להתפלל בשבת והר"ר שמואל אומר דאין איסור דהא נותנים שכר לקיים המצוה להתפלל עכ"ל וקשה על הר"ש מההיא דשוכר לשמור פרה ותינוק שמביא הטור וזהו ודאי מצוה שומר הפרה להיות פרה אדומה וכן התינוק שלא יתטמא כי מעשה הפרה היה ע"י תינוקות ובפ' הזהב מביא משנה זו וצ"ל דס"ל להר"ש דשאני מצוה התלוי' בשבת עצמו ואין שייכה לימות החול כגון התפלו' של שבת וכ"מ מפ' מקום שנהגו ששכר התורגמן שהיו רגילים לתרגמן בשבת אין בו סי' ברכה משמע אבל איסור ליכא וכמ"ש ב"י בזה והיינו נמי מפני שהתורגמן תרגם דוקא בשבת וצ"ע על הב"י שכ' בי"ד סימן ע"ד במ"ש במובר ס"ת דאינו רואה בו סימן ברכה וכתב ב"י וז"ל משמע כיון דאינו רואה בו סימן ברכה אסור הוא למוכרו כו' וכאן כתב בהיפך: הטור הביא הגמרא אר"י כל שנה שאין תוקעין בו בתחלתה מריעין לה בסופם מ"ט דלא מערבב שטן ומפרש בה"ג לא דאיקלע בשבתא אלא דאתיליד אונסא ולא תקעו עכ"ל וקשה דהא אונס פטרא רחמנא בכ"מ ותו קשה דאיתא במהרי"ל הא דמריעין בסופה דהיינו במזיד אבל נתבטלה מחמת אונס לא יאונה להם כל און והוא שלא כדברי בה"ג ונ"ל דהך מריעין בסופה הוא ע"פ מה שמצינו בחלמא בישא דאמרינן שם עציבותיה מסתיי' פי' שע"י שהוא דואג ומתעצב ניצול אחר כך מהרעה שהיתה נגזר עליו והכי נמי בהך דתקיעות של ר"ה באם נאנסו ולא תקעו היא סיבה מאתו ית' שאירע להם כן ובזה מראה להם הקב"ה שירע להם בסוף השנה ונ"מ שיחזרו בתשובה ויצטערו ע"ז ועי"ז יתכפר להם מה שנתחייבו וע"כ אמר בה"ג דאם איקלע בשבת אין שייך לומר כן שהקב"ה מראה להם אלא דוקא באירע מקרה בזה יהרהרו ויצטערו ועציבותייהו מסתיי' לזה שלא יאונה להם אח"כ צרה כלל נמצאו גם דברי מהרי"ל צודקים. והך מריעים לה בסופה פי' ב"י שיבואו עליהם אויבים ויריעו בשופר בתרניתות ורש"ל פי' שיבוא להם רע. ופעם א' בא לי בחלום פי' הפסוק בחצוצרו' וקול שופר הריעו לפני המלך ה' שפי' ע"ד הגמרא הזו שיהיו נזהרים לקיים התרועה ע"י שופר קודם שתהיה התרועה ח"ו בסוף השנה מאתו ית' ובזה אמר לפני המלך ה' כלומר קודם תרועת המלך ה' ב"ה ח"ו: ועוד הביא בטור וז"ל רמז לדבר אין שטן ואין פגע רע ר"ת שופר פי' כשיש שופר אין פגע רע וקשה היכא רמיזא אין שטן אדרבה להיפוך משמע ח"ו ונ"ל דהוא ע"ד שמצינו במדרש שסמאל עצמו מלמד זכות על ישראל ואמר יש לך עם כמלאכים כו' ע"כ אמר כאן שטן ואין פגע רע כלומר אף שהשטן שם הוא מ"מ אין פגע רע כי הוא עצמו נהפך לטובה ממילא הוה כאלו אינו שם כלל והוה שפיר אין שטן:

הזנה אוטומטית ט"ז/אורח חיים/תקפו בשל איל וכפוף כו'. אע"ג דנקט הש"ע הני תרתי בחדא מחת' מ"מ אינם שוים דכפוף הוא עיקר המצוה לכתחלה ולא יצאו י"ח לכתחלה בפשוט אבל בשל איל אינו מקרי לכתחלה אלא מצוה מן המובחר כ"מ בטור דכתב נמצא שיש בו ג' חילוקים דהיינו של פרה פסול לגמרי אפי' דיעבד זה חלק א' ושאר מינים כגון עיזים ויעלים פשוטים כשרים בדיעבד זה חלק ב' וכפופים כשרים לכתחלה זה חלק ג' ואח"כ כתב ומ"מ מצוה מן המובחר לחזור אחר של איל לזכור עקידת יצחק והיינו חוץ ממנין השלשה דנקט תחלה כי הג' הם מצד הדין אבל של איל אינו נכנס כלל בגדר הדין אלא בצד מצוה מן המובחר וזהירות יתירה וכ"כ ב"י והא דכתב הטור תחלה שופר הראוי לתקוע בו כיצד שיהא של איל וכפוף כו' בזה הכניס גם מצוה מן המובחר בכלל ומ"ש אח"כ או שאין לו איל וכפוף אמר כן דרך לא זו אף זו ל"מ אין לו של איל פשיטא דמותר דיעבד אלא אפי' אין לו כפוף וע"כ סיים בסוף ולכתחלה בעינן שיהא כפוף ואפי' בשל עזים ומ"מ מצוה מן המובחר לחזור אחר של איל הרי דאינם שוים ואין לטעות ולומר דהך ומ"מ מצוה מן המובחר הוא החלק השלישי כמ"ש קצת דזה אינו דא"כ לא הל"ל ומ"מ מצוה כו' אלא ומצוה מן המובחר כו' כיון שזה א' מהחלקים אלא ודאי שהורה לנו אע"פ שאין זה מצד הדין מ"מ הוא מצד הבחירה היפה למאן דאפשר וכ"מ בהדיא באשר"י שכתב ולכתחלה מצוה בכפופים ובכל הכפופים תוקעים כו' והא דא"ר אבהו למה תוקעין בשופר של איל ל"ד נקט איל דשאר כפופים נמי שרי לכתחלה אלא טעמא דמנהגא קאמר וה"ק למה תוקעין בשופר ומחזירין עליו לעשו' מצוה מן המובחר כדי שיזכור עקידת יצחק עכ"ל ונ"ל דל"ד של איל אלא ה"ה כל מיני כבש הם נכללים בכלל זה להזכיר עקידת יצחק שהרי בסימן תקפ"ג כתב ואוכלין ראש כבש והיינו לזכר עקידת יצחק ובזה ניחא לי דברי הרמב"ם שכ' וז"ל שופר שתוקעין בו בין בר"ה בין ביובל הוא קרן הכבשים כפוף וכל השופרות פסולים חוץ מקרן הכבש עכ"ל וקשה למה הוצרך להזכיר חוץ מקרן הכבש כיון שזכרו תחלה אלא הל"ל וכל שאר השופרות פסולים ותו למה לא זכר גם בסיפא הכבש הכפוף אלא נ"ל דתרתי קאמר תחלה אמר לכתחלה יהיה כבש כפוף ואח"כ אמר בדיעבד פסולים השאר חוץ מקרן הכבש והיינו אפי' פשוט דכשר בדיעבד ובהך כבש כלל כל מינים כגון עיזים ויעלים (ויש ראיה לזה מהפסוק שור שה כשבים ושה עיזים איל וצבי ויחמור ויחמור היינו יעלים וכי היכי דחשיב איל אחר שזכר שה כבשים זכר נמי יחמור שהוא בכלל עזים ושמו מוכיח עליו שקורין אותו אשטנב"ק כדפרש"י והיינו כמו עזים שזכרים שלהם נקראים בא"ק ה"נ נקראים אלו שטנב"ק כי גידולו בסלע שהוא אבן) כ"כ ב"י וכ"מ בשם הכל בו וא"ת שהכל נכלל בכלל כבש כרמב"ם ואע"ג שכתב הכ"מ שאין זה במשמעות דברי הרמב"ם ופירש בדרך אחר הנלע"ד כתבתי והו' מוכח דאל"כ למה לא זכר מדין איל כלום שזה זכר לעקיד' יצחק אלא ודאי שכל אלו נכללי' בכלל איל שהוא כבש ולא בא להוציא אלא פרה ושאר בהמות ואם כן הוה שיטת הרמב"ם כשיטת הרא"ש והטור אלא שהמהדרין מן המהדרין נוהגי' לחזור אחר של איל דוקא דהוא זכר טפי לאילו של יצחק כנלע"ד: הגוזל שופר כו'. בירושלמי מה בין זה ללולב בלולב כתיב ולקחתם לכם משלכם ברם הכא כתיב יום תרועה יהיה לכם מ"מ נראה פירושו דגבי לולב כתיב אצל לקיחה משמע שהלקיח' תהיה משלכם וכן בציצית כתיב ועשו להם דרשינן העשיה משלהם ולא גזול משא"כ כאן כתיב יום תרועה יהיה לכם סמוך לכם לתרועה ולא נזכר עשית השופר כלל שפי' שתרועה תהיה מ"מ לכם יהיה מאיזה צד שיהיה בלא עשייה כלל: והוא שלא נתכוין לזכות בו. פירוש שלוקח אותו מן העכו"ם דרך גזילה ואין כונתו לזכות בו שיהא שלו אלא כדי שיתקע בו עכשיו וע"ז כתב הטור ואע"פ שהוא גזול הא אמרי' דיוצא בגזול וכ"כ ברמזים בהדיא ומו"ח ז"ל רוצה לפ' זה אשופר של הפקר ועיקם הדבר מפשוטו וכ' על הב"י ושארי ליה מארי' והוא שלא כמשפט כי הוא גברא דמרי' סייעי': אדם אחר תוקע. דמצות לאו ליהנות ניתנו אבל הוא עצמו אסור לתקוע בו אפילו של מצוה שיש הרבה בני אדם נהנים כשהן עצמן תוקעי': קונם לתקיעתו עלי. זהו ל' נדר דאסר החפץ עליו והנדרים חלים ע"ד מצוה כדבר הרשות כמ"ש בי"ד סי' רט"ו ממילא אם אמר שלא אשמע קול שופר הוא ל' שבועה שאוסר נפשו על החפץ ואין שבועה חלה ע"ד מצוה וב"י הביא בשם התו' שכתבו בפ"ב דנדרים גבי סוכה שאם או' ישיבת סוכה עלי קונם אפילו אם אומר שלא אשב בסוכה אסור לישב בסוכה של מצוה ה"נ בשופר דאם אמר תקיעות שופר עלי קונם אסור לתקוע אם לא לחלק דגבי סוכה בלא מצוה יש הנאה בישיבה אבל שופר אי לאו מצוה אין הנאה בתקיע' דאינו מתכוין לשיר עכ"ל ואם אומ' על אדם אחר שלא אשמע קול שופר ממנו או תקיעתו עלי (קונם) נראה פשוט דחל אליבא דכ"ע דהא אפשר לשמוע מאחר: אם ניקב כו'. יש בזה חילוק דיעות בין הרמב"ם להרא"ש דאי' בגמ' ת"ר ניקב וסתמו בין במינו בין שלא במינו פסול ר"נ או' במינו כשר שלא במינו פסול וקי"ל כר"נ ואמרי' אליביה דהא דמכשר במינו היינו דוקא שנשתייר רובו ורמב"ם מפ' דר"נ קאי אאם אין מעכב התקיעה דהיינו אחר סתימה חזר קולו לכמות שהיה תחלה ואפ"ה אין כשר אלא במינו נמצא בעי' ג' למעליותא אינו מעכב התקיעה ובמינו ונשתייר רובו אבל אם חסר א' מאלו אסור זו היא הדיע' הראשונ' שמביא כאן והרא"ש ס"ל דר"נ קאי אמעכב התקיעה ואפ"ה כשר במינו ממילא הוה לקולא דלא בעינן אלא תרתי דהיינו מינו ורובו ואפי' מעכב או רובו ואינו מעכב ואפי' אינו מינו וזהו שסיים כאן ואם הוא שעת הדחק כו' שיש לסמוך על הרא"ש: אע"פ שנשנתנ' כו'. פי' אפי' לא נשתייר בו שיעור תקיעה כ"כ הרא"ם הביאו ב"י בדין נסדק לארכו: שאין לתקוע בשופר נקוב. אבל נסדק אין בכלל זה ודינו מבואר אח"כ: אם נשתייר רובו שלם. וכ' הטור דאם לא נשתייר רוב השופר אע"ג דנשתייר שיעו' שופר ממקו' הנקב עד הנחת פיו אסור אע"ג דגבי נסדק לרחבו מהני והטעם דמ"מ יש כאן קול שופר עם ד"א דהיינו הסתימה: יש להכשיר אם נסתם במינו. ז"ד הרא"ש כמ"ש וכ' ב"י בשם המזרחי ולפ"ז אם היה מעכב הנקב את התקיעה קודם סתימה וכשסתמו חזר הקול לכמו שהיה תחלה פשיטא דכשר ותימא מ"ש מצפהו זהב מבחוץ דפסול משום דהוי קול שופר וד"א ואלו הכא דמכשיר אעפ"י שאותו הקול שלאחר סתימה הוא שופר וד"א ושמא י"ל מאחר שע"י הסתימה חזר למה שהיה כשהיה שלם אע"פ שהיה מעכב קודם הסתימה ועכשיו אינו מעכב לא מקרי קול הסתימה עכ"ל ולענ"דנ כיון שהוא מינו אין נקרא כלל ד"א ול"ד לציפהו זהב וכ"כ הרא"ש בהדיא וז"ל אבל מינו אפילו נשתנה קולו אין ד"א גורם שיצא קול וכל הקולות כשרים עכ"ל עוד כתב הר"מ לא שמעתי טעם נכון היכא שהיה מעכב תחלה וסתמו ומעכב ולמה יהיה פסול והלא אין קול הסתימ' כלל כיון דחזר למה שהיה קודם הסתימה והיה כשר ותי' ב"י דאע"פ שנסתם אע"ג דעדיין מעכב התקיעה א"א שיהיה מעכב כ"כ כמו שהיה מעכב קודם הסתימה ונמצא דהוי שופר וד"א שהרי אין קול זה כמו כשהיה שלם ולא כשעה שהיה נקוב וק"ל דא"כ דא"א להיות כבתחל' הא גם אם הוא עכשיו כשעה הראשונה נימא דא"א להיות ממש כבתחלה כיון שיש עכ"פ סתימה אלא ודאי דאפשר לצמצם וקושיות הרא"ם נ"ל דחיישינן שהסתימה גורמת שהקול של השופר שהיה קודם הסתימה נתקלקל מחמת הסתימה ונולד קול חדש מחמ' הסתימ' בשלמא אם עכשיו חזר לקול הראשון ממש אמרי' שע"י הסתימ' שהי' במינו נעשה בריה הראשונ' ממש כיון שחזר הקול ממש כן משא"כ אם לא נולד קול אלא כמו שהיה קודם הסתימה ע"כ לא נעשה כברי' ראשונה ממילא הוה הקול שנולד עכשיו דבר אחר וע"כ פסול כנלע"ד: אפי' בכל שהוא. לפי שמחמת רוח וחוזק התקיעה הסדק מוסיף והולך עד שיסדק כו' ונ"ל הטעם דסדק גרע מניקב ויש שם חסרון דבניקב יש מקום להרוח שמחמת התקיעה להכנס שם דרך החסרון ויצא החוצה ואינו מתחזק להסדיק השופר משא"כ בסדק שאין מקום להרוח לצאת משום הריוח וע"כ מתחזק ומסדיק הסדק יותר וגם בסדק אינו מסדיק יותר אא"כ נסדק באורכו אבל נסדק לרחבו אינו מתחזק ומסדיק יותר לרחבו כי אינו כך בטבעו והסדק שישנו עכשיו ברחבו מחמת שהיה שם איזה קלקול בעור ע"כ ברחבו אינו פוסל אא"כ נסדק כבר ברוב הקיפו כנ"ל: ונשתייר שיעור כו'. זה מיירי שמעכב התקיע' ודומה לציפה זהב סעיף ט"ז משום הכי בעינן שיעור אבל אם אין הקול משתנה עבור זה לא ידעתי טעם או ריח דבעינן שיעור: לרחבו במיעוטו. פי' סביב היקפו: ברובו פסול. דה"ל כאלו ניטל משופר זה ע"כ אם נשתייר שיעור תקיעה כשר וק"ל דכיון דחשבינן זה שלמעלה מהסדק כאלו נחתך לגמרי מאי אהני שיש בו שיעור דמ"מ ה"ל זה שלמעל' מהסדק הוספה ואמרי' בסעיף י"א דהוסיף עליו פסול אפי' במינו וא"ל דהכא שאני דכיון שיש סדק בהקיפו לא מקרי מה שלמעלה ממנו הוספה כיון דחשבינן ליה כאלו אינו דבוק משא"כ בהוסיף עליו דשם אין סדק כלל דמ"מ הקול יוצא דרך אותו החלק שלמעלה ושופר אחד אמר רחמנא ולא ב' שופרות ובב"י הביא בשם הכל בו דגם בהוסיף עליו אם נשתייר בו כשיעור מותר לפ"ז ניחא אבל להש"ע שלא פסק כן ק' וי"ל דלא מקרי הוספה אלא כשהיה תחלה חתיכה אחרת משא"כ כאן דלא נפרד מעולם: פסול אפי' אם יש כו'. דשופר א' ולא ב' וכן בהוסיף עליו בסעי' שאח"ז: אלא שהרחיב את הקצר. דכתיב והעברת דרך העברה בעינן פי' כדרך שהאיל מעבירו בראשו בבהמה מחיים: זכרותו. פי' כשהוא מחובר בבהמה עצם בולט מהראש ונכנס לתוכו ומוציאין אותו מתוכו וזה לא הוציאו אלא נקב את הזכרות אבל אם הוציאו כו' פסול דכל שאינו חלול לא מקרי שופר: עובי השופר לצד הפנימי. פי' שמניח הזהב על העובי של שופר מה שמניח קציהו לפיו אע"ג דאין הקול משתנה מחמת הזהב מ"מ פסול כיון שהקול יוצא תחלה מן אותו היקף הזהב ואח"כ מהשופר עצמו וזה אין בכלל הוסיף עליו כל שהוא דשם הולך הקול מן השופר תחלה ואח"כ מן התוספת זהב וקמ"ל דאפ"ה פסול ולפ"ז אין ללמוד מכאן אם הרחיק השופר ונפח בו ותקע דשם אין הקול יוצא מתחלה לשום דבר אלא לפירוש השני שפוסל (משום) חציצה פסול נמי בהרחיק ומ"ה כתב הטור ולמדו מכאן שאם הרחיק כו' אחר שכתב פי' השני וזה קצת דלא כפי' ב"י: ול"נ דאפי' כו'. ול"נ דגם הש"ע ס"ל כן דודאי אין שום תועלת לבליטת הצד העליון אלא דאי הווין שוים למעלה א"א לצמצם ושמא שופר החיצון בולט כל שהוא טפי מהפנימי וה"ל מוסיף עליו כל שהוא דפסול אפילו במינו ע"כ הוצרכו שיהיה הפנימי בולט גם למעלה ואז אין חשש כלל:

הזנה אוטומטית ט"ז/אורח חיים/תקפז אם קול שופר כו'. דלא כהרא"ש דס"ל העומדים בחוץ לעולם אינם שומעים אלא קול הברה וכתב ב"י וסיבת שומעו קול שופר או קול הברה נמשך מעומק הבור ומהתקרב האדם על שפת הבור והתרחקו ממנו ושיעור דבר זה תלוי בהבחנת האדם אם קול שופר שמע או קול הבר' עכ"ל. ולפ"ז גם בתוקע בבה"כ ויש עומדי' בחוץ קצת רחוק מבה"כ יש ג"כ בזה שייכות הבחנה לפי הריחוק מבה"כ ונלע"ד להביא ראיה לדברי הרא"ש מדאמרי' בגמ' דהא דאמר רבה שמע מקצת תקיע' בבור יצא היינו בתוקע ועולה לנפשיה ואין אחר עמו והוא עצמו תחילתו וסופו בהיתר ופרכי' מאי למימרא ומשנינן מהו דתימא זמנין דמפיק רישיה משמע מזה דאם אירע באמת כך לא יצא וכאן הוא סמוך ממש ואפ"ה שייך בו ערבוב קול ק"ו אם כולו עומד בשפת הבור ואע"פ שהכריע ב"י דלא כהרא"ש מ"מ כיון דבהרב' דוכתי מצינו שבדב' הבקיאו' אין אנו סומכין עצמינו על שום דבר לומר שנסמוך על הבקיאות ק"ו כאן שהרא"ש ס"ל שאין לברר דבר זה בבקיאות היאך נסמוך אנחנו על הבקיאות הלכך אם התוקע הוא בתוך הבור יש להעומדים על שפת הבור חיוב לשמוע שנית בכל גווני ומיהו בלא ברכה שנית עד שיבורר לו היטב שלא שמע רק הברה אז יברך שנית אבל לענין ריחוק להעומדים מן בה"כ שזכרנו יש לנו לסמוך על קירוב המקום אם נראה לו ברור שקול שופר שמע יצא כיון שעכ"פ במקו' התקיע' אין שם ערבוב קול כלל משא"כ בבור כנלע"ד לענין לסמוך עליו: מקצת תקיעה שלא בחיוב. כגון קודם שעלה ע"ה: והוא עומד בחוץ כו'. ב"י כתב דה"ה לתוקע עומד חוץ לבור מתחלה ועד סוף והשומע הוא שעומד בקצת התקיעה תוך הבור ומקצתה חוץ לבור עכ"ל וכתב מו"ח ז"ל ע"ז איני יודע מנין לו דאף ע"פ שהשומע עומד בבור אין קול הכופר מתבלבל בבואו לבור כיון ששם במקום התקיעה חוץ בלבול וכ"מ במשנה שלא שנאה רק אם התוקע הוא תוך הבור ושם הקול מתבלבל ובאמת סברא חדא היא דמה לי שהתקיעה הוא בבור או שהקול שמבחוץ בא לבור ודאי הבל הבור מבלבלו:

הזנה אוטומטית ט"ז/אורח חיים/תקפח ואם שמע מקצת כו'. בטור כתוב בזה לפיכך שמע מקצת וכתב ב"י ל' לפיכך אינו מיושב ונ"ל דנמשך אחר מ"ש קודם לזה דאף משעלה ע"ה יצא בדיעבד לפיכך שפיר נוכל למצוא האי דינא דשמע מקצת תקיעה דבלא"ה ה"א עלה ע"ה לא יצא אלא אם כן תנץ החמה ופירש"י בפ"ב דמגילה דמשתנץ החמה יצא הספק מלבו משמע דבשעת עליית השחר שהוא קודם לזה יש ספק לילה ואם כן היכי משכחת לה שמע מקצתה בלילה ומקצת' ביום דהא אף קודם ליום הוא מ"מ ספק לילה ספק יום וזה א"א שיעשה תקיע' אחת מן קודם שיעלה ע"ה וימשכנה עד הנץ החמה אבל עכשיו דקמשמע לן דבע"ה נמי יממא הוא ויצא משכחת לה שפיר ששמע מקצת קודם ע"ה ונמשך עד שעלה שזה שיעור מועט כנ"ל נכון: באות' בבא. וכתב בלבוש שאם הפסיק בקול א' ב"פ לא גרע מהפסקת שהיה ושרי ואפי' לרמב"ן סימן תק"ץ ס"ח בתוקע והריע וחזר ותקע והריע לא יצא שאני התם שהתוקע בעצמו תקע קול אחר בטעות הוה הפסק לתוקע שעושה מעש' התקיעה אבל השומע שאינו עושה מעש' אלא ששמע קול שלא ה"ל לשמוע יצא אם אינו שלא מן הסדר שיש לו לשמוע ולפ"ז גם במעשה דסי' תק"צ אם יצא התוקע כבר ועכשיו תוקע להוציא הקהל היו יוצאין גם לרמב"ן נ"ל עכ"ל ואיני מכיר שום חילוק בין טעות לטעו' דס"ס טעות הוא ואין לו ענין לשם הוה הפסק וכן בין שומע לתוקע אין חילוק דהא עיקר מצוה היא השמיעה ולא התקיעה: דיהיב דעתיה על השופר. פי' בזה אמרי' תרי קלא מתרי גברי משתמעי כיון דחביב עליה נותן דעתו עליו אבל בעלמא לא משתמעי אפי' מתרי גברי תרי קלא וכ"ש מחד גברא ובחנם תמה ב"י על הג"א בזה: תקיעה א' וכו'. נראה דדוקא כל התקיעה נוכל להשתמש לזה ולזה אבל להפסיק חד תקיע' חצי' לזה וחציה לזה לא דהא אמרינן בפ' ראוהו ב"ד פסוקי תקיעת' מהדדי לא פסקינן ואע"ג דהתם קאי על חד גברא לענין לחשבי' כשנים מ"מ חד טעמא הוא: אין תוקעים בשופר. משום שמא יטלנו בידו לילך אצל בקי ללמוד ויעבירנו ד"א ברה"ר והקשה המזרחי בי"ט נמי נגזר שמא יתקן כלי שיר והאריך בזה ולבסוף לא תי' כלום ולעד"נ דקול השופר לא ניתן לשיר אלא לתקועי של מצוה ע"כ לא גזרו כן ועוד נ"ל לתרץ דאין להם לגזור ולעקור לגמרי ד"ת שצותה לתקוע ביום זה בשלמא בשבת לא מתעקר לגמרי כיון שבלא שבת תוקעין בי"ט ונראה שזהו בכלל מה שעשו סייג לתור' ולא לעבור על ד"ת דזהו לעבור על ד"ת לעקרו לגמרי ומה"ט ניחא עוד מ"ש ב"י בשם הר"ן מ"ש מילה דדחיה שבת ולא גזרי' שמא יעביר התינוק ד"א ברה"ר ותי' לחלק בין זה לזה בדוחק ולפי מ"ש ניחא דהתור' רבתה בפי' וביום השמיני אפי' בשבת לא רצו לעקור ד"ת בפי' משום גזיר' וכיוצא בזה כתבתי בי"ד סי' קי"ז:

הזנה אוטומטית ט"ז/אורח חיים/תקפט אפי' את מינו. דשמא טומטום זה נקבה וזה זכר אבל אנדרוגינוס שוין כולן והם בריה בפ"ע: מי שחציו עבד כו'. דלא אתא צד עבדות שבו ומוציא צד חירות שבו: המתעסק בתקיעו' שופר כו'. דקי"ל כמ"ד מצות צריכות כוונה כי מסיק ב"י:

הזנה אוטומטית ט"ז/אורח חיים/תקצ או אם הם שניהם יחד. בגמ' מספקא ליה לר' אבהו כך וקש' מהי תיתי לומ' כן דהא במתני' תנן שיעור תרועה כג' שברים ובברייתא אמרי' כג' יבבות ורמינן להו אהדדי ומשני אביי דפליגי דמ"ס גניח' ומ"ס יליל א"כ ליכא לספוקי אלא או כמתני' או כבריית' אבל בשניהם יחד ליכא שום תנא ונ"ל דהספק הוא לר' אבהו בזה דאפש' דלא פליגי מתני' וברייתא דתרווייהו בעי' גנח ויליל ומתניתין תנא שיעור הגנח וברייתא תנא שיעור היליל או דלמא דאין תרועה אלא א' מהם ופליגי כדאביי כנ"ל. והקשו הראשונים למה תקעו תש"ת ותר"ת בתקיעה ראשונה לא היו צריכים אלא לש"ח או ר"ת והתקיעה האחרונה של תשר"ת תעלה לש"ת שאחר זה ותי' הרב' תירוצים כמ"ש ב"י ולעד"נ דחכמים רצו להראות עיקר הדין שבתקיעה של קשר"ק יאריך יותר מתקיעה של קש"ק מ"ה פלגינהו לתרתי דליהוי היכירא וכן בקש"ק עם קר"ק כנ"ל: וי"א דאין לחוש כו'. תמוה לי דהאי י"א מביא הש"ע עצמו שכ' וי"א ששיעור יבבא היא ג' טרומיטי"ן וע"כ אין לחוש אם האריך כו' וא"כ תימא על רמ"א שהכניס י"א זה כאן ללא צורך וי"ל דכאן מיירי אפי' לדיעה זו דיללה לא הוה רק קול א' מ"מ עכשיו שעושה שברים דהיינו גניחות וכל גניחה הוה טפי מיללה ע"כ יוכל להאריך קצת יותר מקול יללה לחוד בכל שבר שיעשה וזהו דעת הג"א ועיי' אח"ז: ולפ"ז אין לחוש כו'. פי' לפ"ז עד ט' טרומיטי"ן דהיינו קולות בעלמא אבל יותר מט' הוה שיעור תקיעה ובקשר"ק הי' לנו להקל יותר להאריך בשבר א' עד י"ח קולות כיון דתרועה שם היא בסך זה ממילא לא הוה שיעור תקיעה עד י"ח שהוא גניחות ויללות אלא דכיון דבקש"ק אסור לו להאריך כן כיון דשם אין התרועה אלא גניחות לחוד ויש לחוש לבלבול הדעת שפ"א יעשה השבר ארוך מחבירו ויביאנו לידי טעות ע"כ ישווה אותם בכ"מ' אלא דקש' לי טובא מה הרווחנו לפי דיעה זו לענין אריכת שבר א' דהא ע"כ ג' גניחות אינם שוים בשיעור עם ג' יללות לכל הדיעות דהא אמר אביי דתנא דמתני' פליג בזה עם תנא ברא דמתני' תנא גניחות וברייתא תנא יללות וזה שעוסק בסדר קש"ק הוא תופס שהגניחות הם התרועה לא היללות והגניחות אינם משתנים בין דיע' ראשונ' לדיע' אחרונ' דלא פליגי אלא לענין יללות אבל גניחות חדא הם וא"כ אזלי' לענין שבר א' בחר הגניחו' דהיינו שלא יאריך כשיעור ג' גניחו' סתם ולדיע' הראשונ' הרווחנו דאריכות השבר לא יהיה שיעורו קצר כמו ג' קולות קטנות של ג' יללות אלא כשיעור ג' גניחו' וכהי"א של רמ"א שהוא הג"א אבל מ"ש הש"ע להרויח לפי דיעה אחרונה בהארכת שבר א' והוא מדברי הרא"ש זה לא הבנתי דכיון שעושה קש"ק באותו פעם לא אזלי' בתר יללה כלל וא"כ אין בו שייכות לענין השבר הא' אלא אזלי' בתר ג' גניחות סתם שלא יאריך בשבר א' כשיעור הזה וזה מסתבר מאוד וכבר הסכים בת"ה סי' קמ"א להג"א הזאת שכ' ואף ע"ג שאר רבותינו לא כ"כ נרא' דדברים של טעם הם וא"כ לענין מעשה אין לו אלא שלא יאריך בשבר א' כשיעור ג' גניחות סתם אפי' לכל הדיעות של שיעור יללות וזה אפי' בשברים של קשר"ק משום לא פלוג עם שברים של קש"ק ועכ"פ אין ראוי לקצר הרבה בכל שבר שעכ"פ צ"ל כדרך שהחול' עושה בגניחה כפירש"י וכ"כ בכהג"א שם דנ"ל דלא יצא אם מקצר הרבה והב"י כ' והעולם לא נהגו כן אלא מקצרי' השבר כל מה שאפשר משום דלרש"י במעט שיאריכו יצא מכלל שבר והוה תקיע' שהרי לדידיה שיעור תקיעה הוי ג' כחות כל שהוא עכ"ל ובמ"ש נסתלקה הוכחה זו שהרי עכשיו לא אזלי' בתר יללה כלל כנלע"ד: כשיעור י"ב טרימיטי"ן כו'. נמשך בזה אחר מ"ש הרא"ש לפ"ז שכ' וצריך למשוך בתקיע' של קשר"ק כשיעור ג' שברי' וג' כחות כו' והוא ט"ס מפורס' דהא בעי' שיעור ג' שברים שהן ט' כחות ועוד שיעור תרועה דהיינו ט' כחות דהא עכשיו הוה שברים ותרועה הכל א' וא"כ בעי' י"ח כחו' בתקיעה כנגדם וכ"כ התו' בהדיא שיעור ג' שברים וט' כחות אלא ודאי דצ"ל גם באשר"י וט' כחות ודברי הש"ע הם שלא בדקדוק וצ"ל בש"ע י"ח טרומיטי"ן: בנשימה א'. גם במנהגים פסק כן וז"ל ויעשה ג' שברי' בלי הפסקה כלו' בלי הפסקת נשימה (ובס' שלפני מו"ח ז"ל הי' כתוב לבד ההפסקה וטרח לפרש הדברים ובחנם טרח) היינו לכתחלה אבל בדיעבד יוצא אפי' בב' נשימות שהרי פסק בס"ז דנזכר מיד יתקע שבר א' ועמ"ש שם: י"א שא"צ לעשותם בנשימ' א' ז"ד ר"ת שכתבו משמו כן מטע' דגנוחי דיליל לא עבדי אינשי בנשימה א' ובת"ה סי' קמ"ב כ' לדעה זו יש איסור אם יעשה בנשימה א' ואפי' בדיעבד לא יצא והיינו בתקיעות של סדרים דתוקעים בכל פעם קשר"ק דאז הוה התרוע' כמאן דליתא כיון דהתחיל בשברי' ומביא ראיה מספ"ק דחולין דחשיב כה"ג תוקע ולא מריע כשהו' מריע מתוך התקיע' ואיני מכיר ראיה זו דהכי איתא התם כיצד תוקעי' פי' בי"ט שחל בע"ש דבעי שינוי משאר ע"ש אר"י תוקע ומריע מתוך תקיע' פי' קודם גמר התקיעה. ורב אסי אמר תוקע ומריע בנשימה א' פירש"י ומ"מ הוא מפסיק בנתיים. מיתיבי תוקעי' ולא מריעי' רב יהוד' מתרץ דה"ק לא מריעין בפ"ע אלא מתוך התקיעה. ורב אסי מתרץ דה"ק לא מריעין בב' נשימות אלא בנשימה א' א"כ מהיכי למד בת"ה דהתרוע' כמאן דליתא דהא משנינן הך לישנ' דלא מריעין היינו בב' נשימות אבל בנשימ' א' הוה שפיר תוקעין ומריעין ותו דנהי דאין שם תרועה שם עליה מ"מ הכח עיקר התרועה מצותה בכך שתהיה עם השברים ושניהם כא' מקרי תרועה אלא ודאי דר"ת לא נתכוין לאיסור בנשימ' א' אלא דא"צ קאמר כמ"ש ב"י ובדיעבד יצא וי"א דכאן היינו הרא"ש דכ' שיש לעשותם בנשימה א'. ואע"ג דאמר ר"ת גנוחי ויליל לא עבדי אינשי בנשימה א' מ"מ תרועה היא גנוחי ויליל ובעי' שיהא התרוע' כא' בלי הפסק והכריע ב"י כדברי ת"ה שבתקיעות מיושב יש לנהוג בנשימה א' ובסדרים בב' נשימות ואנו אין לנו אלא המנהג שכ' רמ"א כדברי ר"ת ומ"מ נ"ל דיש ללמוד להתוקע שלא יעשה שום שהיה בין השברי' לתרוע' ויעשה תכופים כל מה דאפשר אע"פ שיש בהם נשימה אחרת וראוי שלא יקרא המקר' להתוקע תרועה בסדר תשר"ת אלא ידלג קריא' זו ויעש' כן התוקע מעצמו ובמקו' שלא ירצה לשנות לדלג המקרא קריאת התרוע' בסדר תשר"ת מ"מ התוקע לא ימתין על הקריאה וימהר עצמו בתכיפה כל מה דאפשר כנלע"ד: לא עלתה לו. דלא מפסקי' תקיע' א' לשנים וי"א ס"ל דאין רישא מצטרף לסיפא ולא סיפא לרישא הלכך אין בידו כלום: יתקע שבר אחר. דלא הפסיד סדרו כיון שגם התרוע' שייכא עכשיו להשברי' ששניה' הם תרוע' בתשר"ת זה דע' הראב"ן והרא"ש מודה לו אלא דנחלק עליו באם גמר התרוע' דלהראב"ן הפסיד סדרו וצריך לתקוע תשר"ת מחדש והרא"ש ס"ל אפי' בגמר התרועה לא הפסיד סדרו אלא עושה ג' שברים מחדש ומריע כיון שלא הפסיק בקול אחר מה שאינו שייך עכשיו בתשר"ת ופסק כאן כהרא"ש ובמרדכי הביא דברי רבי' יואל שחולק על הראב"ן גם ברישא דהיינו בלא גמר התרועה שעוש' עוד שבר אחר וז"ל ולא עמדתי על דברי מורי שנתן חילוק בין היכא דגמר התרוע' להיכא דלא גמר התרוע' כי כל אדם המתחיל בתרוע' במהרה יכול לעשות ג' יבבות וזהו שיעור תרועה ואפי' את"ל שלא עשה כ"א ב' יבבות מנלן שאינו הפסק מה לי ב' מה לי ג' ע"כ וכ' מו"ח ז"ל ודבריו נכוני' ולכך יראה דאף אם לא גמר התרועה חוזר ותוקע ג' שברי' ואינו מועיל לעשות עוד שבר אחר אפי' עושה הכל בנשימ' א' דס"ס הוה הפסקה באמצע השברים כו' עכ"ל וכן ראוי להורו' דמה הפסד יש בדבר לעשות ג"ש מחדש כיון דאין ע"ז שום נדנוד איסור וכבר הפסיד ב' השברים הראשונים אפי' בשהיה ביניהם בשתיק' דאע"פ דקי"ל שהשתיק' לא הוה הפסק היינו שלא הפסיד סדרו משא"כ אם הוא בקול א' מן התקיעות ושתק בו באמצע ודאי אין מועיל אח"כ להשלימו במה שנשאר חייב כי אותו קול נתקלקל וצריך לעשות מחדש ומ"מ אם לא שתק באותו קול רק שהפסיק בנשימה ביניהם אע"פ שלא עשה כדין דהא צריך לגמור כל הג"ש בנשימה א' מ"מ לא הפסיד מה שעשה קצת ממנו וישלים הנשאר כיון שלא נתקלקל הקול בנתיים כנלע"ד נכון: אם הפסיק בתרועה כו'. בכל אלו ס"ל דהו' הפסק ואפי' אם ב' תרועות בזה אח"ז מביא הטור י"א דלא הוה הפסק לחזור לראש אלא גומר הסדר אלא שהרמב"ן ס"ל כיון שהוא ללא צורך הוה בכולהו הפסק וכן פסק כאן ועמש"ל סי' תקפ"ח ס"ב דגם בשומע התקיעות הוה הדין דאם שמע בנתיי' מה שלא צריך דהוה הפסק וחוזר לראש דלא כמו שמחלק לעיל בלבוש מסבר' והוא נגד הסברא לפע"ד: בין תקיעה לשברים. פי' אפי' בתשר"ת ששייכה שם תרועה אחר השברים אלא שזה הקדימ' ולא שפיר עבד דקי"ל בגמ' גנח אינש והדר ייליל ולא איפכא. ומ"ש אח"כ או שמפסיק בשברי' בין תקיע' לתרועה זה לא קאי אקשר"ת דא"כ היינו רישא שמהפך התרועה ושברים אלא דזה קאי על תר"ת שהוא מוסיף שברים בין התקיעה הראשונה לתקיעה הראויה שם כנלע"ד: בצד הרחב של שופר. וסי' מן המיצר קראתי יה:

הזנה אוטומטית ט"ז/אורח חיים/תקצא שאין מזכירין פסוקי כו'. שאין לו' פסוקי מוסף אלא בשבת ור"ח דרגילי בהו ולא אתי למטעי אבל בשאר מועדי' דלא רגילי בהו אתי למטעי לכך אין מזכירין אותן אלא אומרי' ככתוב בתורתך כו' היכא דיוצא בו ידי מלכיות זכרונות ושופרות: ושני שעירים לכפר. היינו השעיר שהוא לחטאת והשעיר של ר"ח והא דאין מזכירין ר"ח היינו כדי שלא יאמרו יום ב' דר"ח עיקר כמו בשאר ר"ח. ויש עוד טעם שלא לתת ליום זה מעלה מצד שהוא ר"ח שהרי יש לו מעלה גדולה מזו מצד ר"ה ור"ח נכלל במ"ש זכרון דקאי גם על ר"ח וכתיב ביום הכסא והוא ר"ה שמתכסה החדש בו: משנה ממטבע כו'. כ"כ ריב"ש הטעם שא"ל לזרע יעקב דאפי' לזרע יצחק סתם הוא יעקב כדאמרי' כי ביצחק יקרא לך זרע ולא כל יצחק לאפוקי עשו אבל בס' זבחי שלמים לבעל הפרדס ראיתי שכתב לחלוק ע"ז ואמר כיון דאשכחן ביבמות דזרע פסול נמי אקרי זרע לענין וזרע אין לה ובתפלה בעי' לפרושי טפי כל מה דאפשר ומביא ראיה ע"ז מס' הזוהר מתפלתו של יעקב ע"כ י"ל לזרעו של יעקב ולא לזרעו דהזרע מתיחס ליצחק ביעקב וכן עיקר וראוי לו' כן: עד אחר ג' שעות. לפי שבג' שעות האלו הקב"ה דן עולמו ודוקא יחיד אבל רבים הן אל כביר לא ימאס ודוקא מוסף כיון שאינו מחויב להתפלל אותה בזמן ההוא משא"כ תפלת יוצר שזמנו אז אין לדחות:

הזנה אוטומטית ט"ז/אורח חיים/תקצב וי"א שתוקעי' תשר"ת כו'. ז"ד ר"ת שהקש' על אותן שאומרי' תשר"ת תש"ת תר"ת דהוי סתרי אהדדי דבזה עושה התרוע' מה שאין עושה בזה והיה מן הראוי לו' על כל פעם תשר"ת תש"ת תר"ת כמו בתקיעות דמיושב אלא דהוה טרחא יתירה ולכן הנהיג ר"ת לו' בכל פעם תשר"ת לפי שבזה יצאנו מידי ספק שמחסר מה דצריך ואע"פ שיש חשש הפסק דהיינו שמא גנוח לבד או יליל לחוד נמצא דהוי השני הפסק מ"מ עדיף לתקן החסרון מתיקון ההפסק כיון שעכ"פ כבר תקנו הכל בתקיעו' דמיושב סמכי ע"ז: לא ישיח לא התוקע כו'. בטור כתוב א"צ לחזור ולברך ומיהו יש לגעור במי שמסיח כו' וכ"כ הר"ן בשם ריש מתיבת' שראוי לגעור ותמה הר"ן שהרי אין בשיחה זו הפסק מידי דהוי אמדבר באמצע הסעוד' דא"צ לחזור ולברך המוציא. ולעד"נ לתרץ דזה הוי כמי שלא התחיל עדיין במצו' וכגון שלא אכל עדיין כלל דהא בשעת הברכה מתכוין על עיקר קיום המצו' שהיא על סדר הברכות כמ"ש סי' תקע"ה למה תוקעין כשהן יושבין וחוזרים ותוקעין בשעת מוסף כדי לערבב השטן פי' בתקיע' הראשונ' מתערבב קודם התפל' כדי שלא יקטרג בשעת התפלה כו' הרי שעיקר התקיעה של מצוה היא על סדר הברכות אלא שהתקיעות שמיושב לערבב השטן בעת קיום המצוה שהיא אח"כ ונהי שא"צ לחזור ולברך כיון שעכ"פ התחיל בעשיית מצוה והצורך לה מ"מ כ"ז שהוא לא קיים עדיין העיקר אינו יכול להפסיק ולא עוד אלא שבכל מצוה שהוא עוסק ואינו רשאי להפרד משם עד שיקיי' כולה איסור יש בהפסקתו ובבדיק' חמץ מצינו ג"כ איסור כמ"ש סי' תל"ב. ואין זה דומה למדבר באמצע הסעוד' או בישיבתו בסוכ' דשם אי בעי פסיק והולך לו משא"כ במקום שלא גמר עדיין המצו' וכמו הכא שעיקר המצוה עדיין לפניו פשוט שיש איסור להשיח ומה לי שיחה שבין התקיעות עצמן של מיושב דודאי יש איסור שם להפסיק בשיחה ומה לי אחריהם כל שלא קיים עדיין מה ששייך להמצוה הזאת ובסי' תל"ב כתבתי עוד מזה ע"ש כנלע"ד דיש איסור בהפסק' זו בשיח' מדינא ודוגמא לזה מצינו בפ' ע"פ דף ק"כ לענין ברכת מצה וז"ל ואפי' אם עיקר המצו' באחרונה אין זה תימה אם מברכין על הראשונה כדי לפטור האחרונה כו' עכ"ל ואע"ג דהתם שרי להשיח בין אכילה ראשונ' לאחרונ' התם חד ענין הם אלא שא' מהם עיקר משא"כ כאן ראשונה ואחרונה כל א' מצוה מיוחדת:

הזנה אוטומטית ט"ז/אורח חיים/תקצג א' מהם או שנים כו'. ק"ל היאך תמצא שיודע שנים ולא שלישי דאם ידע תשר"ת ידע כולהו ואם יודע תש"ת ותר"ת יודע ג"כ כולהו ולמאן דס"ל בסי' תק"ץ דיש לעשות ש"ת של תשר"ת בנשימה א' י"ל דלא ידע כ"א תש"ת ותר"ת ותשר"ת לא ידע לעשות ש"ת בנשימה א':

הזנה אוטומטית ט"ז/אורח חיים/תקצד אין חבירו יכול להוציאו. והא דאמרי' סופר מברך ובור יוצא דוקא בב"ה ומצות שנהגו להשמיען אפי' ליחיד משא"כ בתפלה שלא ניתקנה אלא בלחש ויש חולקים ס"ל דאין חילוק בזה:

הזנה אוטומטית ט"ז/אורח חיים/תקצה אפי' של מוסף ודאי כו'. הטעם שהתקיעה מן התורה והברכות מד"ס:

הזנה אוטומטית ט"ז/אורח חיים/תקצו תרועה גדולה כו'. בטור כתוב בשם רע"מ הטע' כדי לערבב השטן ונ"ל פי שלא יקטרג עליהם אחר התפלה שהולכים ואוכלים ושותים ושמחים לומר שאינם יראים מאימת יום הדין (וכ' עוד ורב האי כ' כו' למדנו שיחידים היו רגילים לתקוע אחר התפלה ואם אינם עושין כן אין עיכוב בדבר שכבר יצאו י"ח עכ"ל. משמע מזה דאין איסור לתקוע אחר שיצא ידי החיוב והך דר' יצחק קאי על י"ט שחל בשבת) משמע מזה דאין איסור כלל לתקוע בי"ט אפי' רשות דאם היה איסור מדין התלמוד מי התיר לנו לתקוע בשביל השטן מה שלא נמצא בגמ' [כמ"ש בגמ'] גבי תקיעות דמיושב מפני עירבוב שטן ומ"ש כאן רמ"א שנוהגים לחזור ולתקוע ל' קולות נ"ל הטעם מפני שאולי חטאו ולא שמעו כראוי ע"כ תוקעים ל' קולות אולי חטאו קצת ולא שמעו כהוגן יתוקן עכשיו בתקיע' זאת אבל בתקיעת התרועה שזכר המחבר איני יודע ליישב: אין לתקוע עוד בחנם. כתבו התו' והא דאמרי' בפ' בתרא דר"ה כי אתא ר"י בר יוסף אמר מכי הוה סיים ש"ץ תקיעתא ביבנה לא שמע אינש קל אודני' מקול תקיעות' דיחידאי פי' שבאו לתקוע בפני ב"ד שלא שמעו תקיעת ב"ד דאותן שיצאו אסור להן דיש שבות בדבר לתקוע בחנם בשבת עד כאן לשונו. משמע אבל בי"ט בלא שבת אין איסור לתקוע בחנם וא"ל דאמאי לא פי' התו' דהך דר"י בר יוסף מיירי בי"ט ולא בשבת דהוה קשה פשיטא דמהאיסור יש בדבר ותו מאי מקול תקיעותא דיחידאי דקאמר מה לי יחיד מה לי רבים משא"כ בשבת דיש חילוק דרבים היינו בפני בית דין ובר"פ בתרא דראש השנה משמע דרבי יהודה בר יוסף מיירי בשבת דאיתא שם אלא דבירושלים תוקעים יחידים וביבנה אין תוקעים יחידים ופירש"י בשבת ופריך ע"ז מהא דר"י בר יוסף אבל מדברי הטור קודם לזה בשם רב האי משמע דלא פי' כמ"ש התו' הך דר' יצחק שתקעו מי שלא שמעו כו' דהא כ' שכבר יצאו י"ח אלא פי' דתקעו תקיעות רשות ומיירי בי"ט בלא שבת ומדברי שניהם נלמד דאין איסור שבות שייך בתוקע בי"ט תקיעת רשות ומתני' דאין מעכבין התינוקות כו' דמשמע דיש איסור לתקוע בעצמו מיירי בשבת כדאיתא בברייתא בפי' וז"ל רמב"ם בפ"ב דשופר התינוקות שלא הגיעו לחינוך אין מעכבין אותן מלתקוע בשבת שאינה של י"ט של ר"ה כדי שילמדו ומותר לגדול להתעסק עמהם כדי ללמדן בי"ט בין הגיע לחינוך בין לא הגיע לחינוך שהתקיע' אינה אסורם אלא משום שבות עכ"ל. ופי' המ"מ דה"ק הרמב"ם בהגיע לחינוך מעכבים עליהם בשבת וכ"ש שאין מתעסקי' עמהם ובי"ט אפי' הגיעו לחינוך מתעסקי' עמהם עכ"ל. משמע מזה דכגדול עצמו אסור לו לתקוע אפי' בי"ט ומ"ה כ' רמ"א כאן דשוב אין לתקוע בחנם ואינו מוכרח דלמא התקיעה בעצמו והתעסקות עם קטן שוים הם ולעד"נ דמ"ש הרמב"ם בסוף כדי ללמדן בי"ט ר"ל בי"ט שהוא שבת וארישא קאי דאמר תחלה דבשבת גרידא בהגיע לחינוך מעכבין עליה' ובלא הגיע אין מעכבין אבל אין מתעסקין עמו אבל אם יש י"ט בשבת שהיום ראוי לתקוע מותר אפי' להתעסק ואפי' הגיע לחינוך וזה מוכח דהא סיים שאינה אסורה אלא משום שבות והוא דוקא בשבת כמ"ש שם קודם לזה ותו דהא פתח הרמב"ם בשבת גרידא והיה לו לסיים בשבת שהוא י"ט מה דינו שזה היפוכו ולמה סיים בי"ט אלא ודאי כדפרישי' דהרמב"ם מיירי שם בשבת בדין הסמוך לזה שם ובא כאן לחלק בין שבת גרידא לשבת שהוא י"ט כנ"ל נכון אבל בי"ט גרידא אין שום איסור בעולם דהא מסקי' בגמ' בפ' בתרא דר"ה דתקיעה חכמה ואינה מלאכה ואין בה שבות רק משום גזירה דרבה דהיינו שמא יעבירנ' לאומן ד"א ברה"ר וזה אין שייך בי"ט גרידא ותו דא"כ גבי לולב נמי בתר דנפיק ביה יהיה אסור ליטלו דחד טעמא הוא בשופר ובלולב משום שבות א' ובאמת מצינו בלולב ביקירי ירושלים להיפך אלא דהכ"מ כ' בפ"ב משופר וז"ל ומדברי רש"י שכ' מתעסק עמהם לא שהגדול תוקע וכו' משמע שמי שא"צ לימוד אסור לתקוע בי"ט אחר שתקע תקיעה של מצוה עכ"ל ואיני יודע מהיכן למד כן מדברי רש"י כי לא ידעתי מקום תחנותו. ושוב אית' במעש' דמגנצ"א שמבי' הטור סי' תק"ץ וכתוב שם ואמר הראב"ן דשלא כדין החזירוהו וגם התוקע עבר על שבות דרבנן כי לא הפסיד סדרו כו' דמשמע במה שתקע שלא לצורך הו' עובר על שבות דרבנן והוא תמוה מאין הרגלי' ואפשר דה"ק כיון דבשב' יש בו איסו' שבות ותו ק"ל דאם יש איסור תקיעה אחר החיוב יהיה אסור אפי' לטלטל אחר החיוב דומיא דשפוד של צלי בי"ט אחר שצלה בו כמבוא' בהל' י"ט וזה ודאי אינו דלא כתבו איסור טלטול אלא בשבת כמ"ש רמ"א ססי' תקפ"ח כנלע"ד:

הזנה אוטומטית ט"ז/אורח חיים/תקצז ואין מתענין בר"ה. ב"י הביא בשם כל בו שי"א שצריך להתענות בר"ה ועוד הביא תה"ד שכתב דאיכא כמה רבוות' דס"ל דמצוה להתענות בכל ר"ה ואיכא רבוותא אחריני דס"ל מצוה לאכול ") ולעד"נ להכריע דא"א לומר מצוה להתענות דמצינו גבי אלישע שאכל אצל השונמית ואותו היום ר"ה היה כדאיתא במדרש ויהי היום ויעבור אלישע שונם אותו היום ר"ה היה וזו ראייה שאין עליה תשובה:

הזנה אוטומטית ט"ז/אורח חיים/תקצח אומרים צדקתך. כיון שהוא יום הדין אומרים בו צידוק הדין שהרי אנו אומרים ויגבה ה' צבאות במשפט וגומ' וי"א ס"ל דהא עכ"פ י"ט הוא:

הזנה אוטומטית ט"ז/אורח חיים/תקצט אומרים ותודיענו. אע"ג דר"ה אינו רגל אומרים וחגיגת הרגל דסדר התיקון הוא אומר כמו שמצינו בהבדלה: תר

הזנה אוטומטית ט"ז/אורח חיים/תר אסור בשני. אע"ג דבשא' י"ט מותר בשני מכח ממ"נ הכא אסור דתרווייהו חדא קדושת' היא: פרי חדש. דכיומא אריכתא דמי ואיך יאמר שהחיינו על הי"ט ב"פ ביום א' וזה לכתחלה אבל אם אין לו פרי חדש שפיר יאמר שהחיינו כמו בשאר י"ט דאין חילוק ביניהם לר"ה אלא לענין ביצה ומחובר לאסור של זה בזה אבל לא לשאר מילי וטעמא דאף בזמן ב"ד פעמים היו עושים ב' ימים אע"פ שלא היה שם ספק שיום ב' היה עיקר והיו גומרין יום ראשון בקדושה שלא יזלזלו בו לשנה הבאה ולענין זמן אומרים ממ"נ אי ספק הוא או' זמן ואי מנהגא דב"ד סמכינן שיהא היום קודש ולמחר דהא מיום ב' מונין תיקון המועדות והוא עיקר ר"ה: שאלה קהל א' היה להם בער"ה שופר ובאו שודדים וגזלו אותם ונטלו גם השופר ושלחו הקהל לקהל אחר לשלוח להם ונתעכב השליח מחמת אונס ולא בא עד סוף יום ב' והיה ר"ה ביום ה"ו ובשע' שבא השופר כבר התפללו של שבת אבל עדיין היה יום גדול מהו לתקוע בעת ההיא ולא נחוש לשבות דאין תוקעין בשבת: תשובה נעתיק דברי המרדכי פ' ב"מ וז"ל אוקימנא מתני' דספק חשיכה מערבין ע"ח ופר"י ור"ח וכ"פ בהדיא בירושלמי וה"ה ערוב תבשילין ספק חשיכה מערבין ופסק רבינו יואל וה"ה לאחר תפלת ערבית יכולין לערב אם הוא יום דעניית ברכו היא כתקיעת שופר וקודם ספק חשיכה היו מקבלין שבת ותוקעין כדי להוסיף מחול על הקדש ואפ"ה מתיר בע"ש לערב ע"ח בספק חשיכה וה"ה אחר ענית ברכו. ושוב מצאתי בשם רבינו שמריה שהורה כן והביא ראיה ממ"ש רבינו יואל ומקצת תלמידיו אסרו ואמרו דיש חילוק בין קבל עליו שבת ללא קבל וחזר הרב ואסר והביא ראיה מהתוספתא בסוכה התחיל לתקוע שלישית אפי' מיחם בידו מניחו על הארץ ואלו גבי ספק חשיכה תנן מערבין וטומנן ש"מ חומר בקבלה מבספק עכ"ל. ואיני כדאי להכריע אבל תמוה לי הוכחה זו ממה דק"ל מן התוספתא דלק"מ דבמשנתינו אמרינן וטומנין את החמין דהיינו הטמנה לחוד לא בשום בישול אבל ההיא דתוספתא מיירי להשים המיחם על האש לבשל דזה אסור אחר תקיעת שופר שלישית ותדע שהרי בפ' ב"מ דף ל"ח אמרינן וקדירות מונחות על הכירה התחיל לתקוע תקיעה שלישית סילק המסלק והטמין המטמין הרי דהטמנה מותר אחר תקיע' ג' וכאן אמר דמניח המיחם על הארץ אחר תקיעה ג' אלא ע"כ דיש חילוק כמ"ש ובא"ח סי' שמ"ב מביא ב"י בשם הרמב"ם כל הדברים שהן אסורין משום שבות לא גזרו עליהם בין השמשות אלא בעצמו של יום אבל בין השמשות מותרים והוא שיהא שום דבר מצוה או דוחק כיצד מותר לו בין השמשו' לעלות באילן להביא שופר כו' אבל אם לא היה שם דוחק או מצוה אסור לפיכך אין מעשרין את הודאי אע"פ שאין איסור הפרשת מעשר בשבת אלא משום שבות אבל מעשרין את הדמאי עכ"ל הרי דאמר שאין איסור שבות אלא בעצמו של יום משמע אבל לא בתוספת שמוסיף ומקבל על עצמו קדושה יתירה ולפי הנראה דאף אותן דלעיל שמחמירין בקבלה יותר מספק חשיכה מודי' כאן דקבלה קיל טפי דדוקא לעיל לענין מערבין שהוא דבר רשות חמור קבלה טפי דכיון שהוא מקבל על עצמו קדושה נוספ' ויש לו רשות ע"ז ואפי' חיוב איכא ע"כ ודאי חל עליו איסור של שבת עצמו משא"כ בספק חשיכה ולא קיבל אלא שהקדושה חלה ממילא יש סברא לקולא דשמא לא הגיע זמן הקדושה עדיין אבל כאן דלדבר מצוה כגון תקיעת שופר וכיוצא הסברא להיפך דבספק חשיכה יש לאסור דשמא לילה הוא משא"כ בקיבל עליו ואוסר על עצמו האיסורים של שבת ודאי יש סברא לומ' דאדעתא דהכי לא קיבל עליו דזה ודאי שכל אדם ניחא לקיים מצות הקב"ה ואלו היה יודע שיכול אח"כ לקיים מצוה של חובת היום לא היה מקבל עליו קדושת שבת וזה הוה כמו קבלה בטעות לענין יום המעונן דלא הוה קבל' כמ"ש בסי' רס"ג דמה לי טעות דמעונן או טעות דקיום המצו' בשניהם אלו ידע האמת לא היה מקבל עליו א"כ כיון שמותר בין השמשות בשבות לא גזרו בזה בזמן פשיטא דלא גזרו קודם בין השמשות כל שהוא לדבר מצוה ונראה עוד דאפי' היה יודע שיביא שופר אח"כ ואפ"ה קיבל עליו שבת דל"מ ליה לאפקועי החוב של שופר דקבלה שלו (לא) עדיף משבועה וקי"ל אין שבוע' חלה לעבור על המצוה והמחמיר במרדכי בקבלה היינו ברשות ואין דבר זה סותר מ"ש בא"ח לענין ש"ע דאם קבל עליו קדושת ש"ע יכול לאכול אחר כך קודם ליל' בלא ברכת סוכ' ולא כרש"ל בתשו' כמוזכר שם שאני סתם דאין חובת מצות סוכה עליו כדי שתאמר דקבל' שלו הוא נגד המצו' דהא אי בעי לא אכיל כלל ויהיה בשב ואל תעש' משא"כ כאן בשופר דחיובו בקום ועשה וקבלתו מבטלת ולאו כל כמיניה כ"ש כאן דשוגג הוה דלא ידע שיהיה שופר כאן: כל זה אני כותב לרוחא דמלתא אבל נראה ראייה מפורשת לנדון דידן מדין מילה ביו"ד סי' רס"ב שהביא ב"י שם בשם סמ"ג וז"ל אין תלוי בתפלה כלל אם קבלו שבת מבע"י לא להקל ולא להחמיר עכ"ל. וע"כ ה"פ בין להקל ולדחות שבת דהיינו שנולד בשב' אחר תפלת ערבי' כגון שיש עוד יום אחר התפל' לא אמרי' שכבר עשאו ליל' ויהי' נימול דוקא ביום א' לא בשבת קמ"ל דלא אזלי' בתר התפל' וימול בשב' ואין להחמיר כגון אם נולד בע"ש אחר קבלת שבת בתפלה לא אמרי' שעשאו ליל' וימול בשבת אלא הוי כאלו לא התפלל של שבת ולא ידחה שבת וא"כ ה"ה ממש האי דינא דאם לא היה אפשר למול ביום ו' עד סופו וכבר התפלל של שבת ועדיין יום הוא ואז יכול למולו דבזה חייב למולו ולא משגחי' בתפל' שעשאו שבת דמה לי שבת הבא לענין למולו בשבת ומה לי בלא יכול למול עד סוף היום והטעם המצו' לא תלוי' בתפלתו לדחות המצוה בשעת'. ול"ד למ"ש ביו"ד סי' ת"ב בש"ע דמי שהתפלל ערבית דלא יתחיל אז האבילות מטעם דהוי תרי קולי דסתרי אהדדי דשם הוה חומרא דמה בכך שלא יתחיל עד יום מחר וכן לענין ז' נקיי' דלא תתחיל למנות עד יום מחר אם התפללו כבר ערבית אע"פ שעדיין יום היינו ג"כ מצד החומרא ובאמת בדיעבד מהני כדאי' שם. כלל הדבר בזה שבמקום שיש חיוב מצוה בההיא שעתא אין קבלת שבת של זה מועיל לבטל חובת המצו' ההיא כיון שא"א בע"א לקיים המצוה כדינא נמצא בההיא דשופר ומילה שזכרנו חייב לתקוע ולימול באותו זמן שיש עוד יום אפי' אם התפלל כבר ערבית של שבת אלא דנ"ל דעכ"פ יש כאן ב' מילי דסתרי אהדדי דהכל יודעים בינינו שאין תוקעים בשבת והוא עשאו כבר שבת וכיון דברכו' אין מעכבין ע"כ יתקע בלא ברכה אבל במילה אין כאן סתרי אהדדי דהא שייכא מילה אפי' בשבת אם היא בזמנה וא"ל הא גם בשופר יש סתרי אהדדי דהא אין תוקעין בשבת הא ל"ק דודאי לא מבטלי' מצוה בזמנ' בשביל סתרי אהדדי דזה לא אמרי' אלא באינו תלוי המצו' באותו הזמן ותו דגם בשבת אין איסור לתקוע דחכמה היא ואינה מלאכ' כדאי' בגמ' אלא דאין לתקוע בשבת משום גזירה שמא יטלטלנו ברה"ר וכל שהוא תוקע דרך רשות אין חשש זה וא"כ זה התוקע בסוף לא הוי סתרי עם מה שקבל בשבת עליו דאפשר דדרך רשות הוא תוקע ואין הסתירה מוכחת משא"כ בברכת התקיעה הוי ודאי סתרי כנ"ל ברור בהאי מלתא: אח"כ ראיתי בתוספ' פ"ה שהביא המרדכי שזכרתי ויש בו נוסח אחר וז"ל שלישית להבדיל את העם כו' נטל לקרות מעבירין ממנו תבשיל מגבי כירה וטומנין לו מיחם ומדליקין הנר גמר מלקרות אפי' מיחם בידו אין טומנין אלא מניחו בארץ אפי' נר בידו עכ"ל. והך מלקרות פי' מלתקוע וכ"ה בסמ"ג בהל' שבת ונ"ל כיון שמדמה טמינת חמין להדלקת הנר (ובגמ' שלנו אמר ספק חשיכה) דאין מדליקין הנרות ואפ"ה טומנין החמין משמע שגם טמינת חמין דתוספתא הוה מלאכה חמורה והיינו שטומנים תבשיל צונן בענין שעדיין לא נתבשל וטומנין אותו שאח"כ יתבשל כדרך הטמנה שלנו נמצא דאין קושית של תלמידים הנזכרים שם קושיא כלל דמה שנזכר טומנין את החמין היינו חמין מבושלים אלא שטומנים שלא יצטננו וזה מותר דוקא בספק חשיכ' לא קודם לזה ואין שום הוכח' מזה לחלק בין קבלת שבת לספק חשיכה כנ"ל דוד הוא הקטן הלוי:

הזנה אוטומטית ט"ז/אורח חיים/תרב ואין נותנין חרם. שלא לעורר כחות הדין בזמן ההוא וכן אין משביעין שחוששין ביותר להביא עונש שבוע' לעולם ח"ו אבל לעשו' דין בין אדם לחבירו ודאי מצוה רבה יש לדון וכ"כ בלבוש מטעם דכשיש דין למטה אין דין למעלה: