משתמש:מושך בשבט/ידי משה/בראשית

בוט א/א

אמון פדגוג אמון מכוסה. אמון מוצנע. ר"ל. דכולהו איתנהו בתורה לפי שהתורה מדברת מן ג' ענינים. ענין אחד תרי"ג מצות שהוא לתועלת האדם נגד חלק זה הוא אומר אמון פדגוג פירוש שהוא לתועלת האדם כפדגוג המדריך את התינוק זש"ה כי כאשר ייסר איש את בנו וגו'. ענין ב' מדברת במעשה בראשית ואין דורשין במ"ב בשנים נגד ענין זה הוא אומר אמון מכוסה. ענין ג' הוא מעשה מרכבה נגד זה הוא אומר אמון מוצנע והוא יותר נעלה מן מכוסה כי אין דורשין במעשה מרכבה ליחיד וא"ד אמון רבתא קאי ג"כ על מעשה בראשית ע"ד שאחז"ל דבר קטן הוויות דאביי ורבא דבר גדול מעשה מרכבה א"נ רבתא ע"ש ארוכה מארץ מדה:

בוט א/ג

בין על דעתיה דר"ח בין על דעתיה דר"י הכל מודים שלא נברא ביום א' כלום. וקשה מה חידש ר"ל בזה הלא ר"ח ור"י אומרים בפירוש שנבראו המלאכים ביום ב' או ביום ה' ועוד קשה מאי דייק בתיבת כלום ומה"ת לומר שנבראו ביום א'. ונראה לי לפי דאיתא שכל הבריאות נבראו ביום א' וכל אחד נקבע ביומו. ואם כן שלא תאמר שגם בבריאת המלאכים היה כן לזה אמרו הכל מודים שלא נברא כלום מבריאתם ביום א' וכו'. ומטעם זה מיושב שבכל הבריות כתיב ויהי כן קודם המעשה וביום ב' לא נאמר ויהי כן עד אחר המעשה לפי שבשאר בריאת היה כלל הבריאה ביום א' מה שאין כן במלאכים לכך לא כתיב ויהי כן עד אחר המעשה ודו"ק:

בוט א/ה

אתפרכין ובירושלמי גרס יתכרכין והוא מלשון כריכות בגמ' והוא פי' של אלומים:

בוט א/ו

מתחלת ברייתו של עולם הוא גלה עמיקתא ומסתרתא פרש"י עמיקתא ומסתרתא שהיה בתחלת ברייתו של עולם שלא נתפרשו גילה אותן אח"כ ול"נ ע"ד דאיתא בשמות רבה פ' ט"ו הרבה מעשים כתב לנו משה רבינו בתורה סתומים עמד דוד ופירשן כמו כן בתחלת ברייתו של עולם גלה עמיקתא וכו' רק שהיה בגלוי מלתא בעלמא ברמז בלתי מובן עמד דוד ופירשן.

בוט א/ז

בראשית ברא אלהים ה' אלהים אמת. עי' יפ"ת ולי נראה לפי שהמינים אומרים צייר גדול אלהיכם שמצא סממנים טובים וכו' שלפ"ד קדמו ו' דברים תהו ובהו כו' אבל באמת הורה לנו התורה בתיבת בראשית שברא הקדוש ברוך הוא גם כן אותן ו' דברים ופירושו ברא שית והשתא א"ש לפי שקשה להמדרש שהיה להתורה להתחיל אלהים ברא בראשית כמו ששינו ע"ב זקנים לז"א ראש דברך אמת פי' שהתחיב בתיבת בראשית להוציא מלבן של מינים ולהורות שברא שית אותן ו' דברים ולכך פתח במלתא דאמת ולתקן השקר של המינים:

בוט א/י

בהדיה דבר קפרא. כלומר עם ב"ק זה בענינו וזה בענינו ולאו בענין אחד לפי שאין דורשין במ"ב בשנים:

בוט א/יג

והרי דברים ק"ו וכו' המחרפים והמגדפים עאכ"ו שימחו מן העולם. הקשו כל המחברים מנליה לעונש זה שימחו מן העולם ותי' הואיל והזכירן קללם ע"ש שם רשעים ירקב. אבל לי נראה שה"ק מה אם לכתחלה לא נכתב אלהים קודם בראשית לפי שאינו ראוי להזכיר השם קודם המעשה כמו בעולה ושלמים ק"ו המחרפים והמגדפים אשר בשבילם הוצרכו ע"ב זקנים לזייף את התורה ולכתוב אלהים ברא בראשית להזכיר את השם קודם המעשה וגרמו שתים רעות להזכיר השם קודם המעשה וגם גרמו שהוצרכו למחוק בתורה בשבילם עאכ"ו שימחו מן העולם מדה כנגד מדה ודו"ק:

בוט ב/ג

שבקש להחזיר את העולם לתוהו ובוהו. פי' ע"י שהרג את אחיו נגזר עליו להאסף הוא וזרעו ולולי שנולד שת שממנו הושחת העולם היה בטל מין האנושי:

בוט ב/ה

אבל איני יודע באיזו מהם חפץ. פי' היפ"ת אם צדיק גמור עדיף או בעל תשובה עדיף עכ"ל. וכוונת המדרש לפי שחטאו שבעה וסילקו בחטאם כל אחד את השכינה לרקיע אחד וכשבא אברהם חזר להוריד השכינה מז' רקיעים עד שבא משה שהוא הוריד השכינה לתחתונים וז"פ תבוא האורה פי' אור השכינה ועד מתי יהא העולם מתנהג באפילה פירוש בלי שכינה ולשון מי העיר הוא מלשון התעוררות פי' שנתעורר אברהם להחזיר עטרה ליושנה שמתחלה היה עיקר דירת השכינה בתחתונים וז"ש אל תקרא העיר אלא האיר פי' שהאיר לעולם מאור השכינה והקריאה והכתיבה הם דבר אחד וקל להבין ועיין לקמן פרשה י"ט:

בוט ג/ד

אלולי שדרשה ר"י ברביה לא היה אפשר לאומרה. פי' כי יותר מסתברא דרשת רבי יהודה שמביא ראיה מן הפסוק שמקרא מלא דיברה התורה והנה כבוד אלהי ישראל בא מדרך הקדים וגו' רק מכח שדרש ר"י ברבים וחזר בעצמו מדרש שלו אפשר לנו ג"כ לומר. עוד י"ל דה"פ מכח ששאל אותו על אורה דוקא הוא מטעם שס"ל אור נברא קודם העולם ותולדות השמים מן השמים נבראו. וא"כ קשה מהיכן נברא אורה ועדיין שמים וארץ לא היו. והשיב לו שנתעטף כו' והיה הדבר רוחני ולא היה צריך לבראות מן השמים ומהוד לבושו נברא. וא"ל בלחישה כדי שלא ישמע חבירו ע"ד דאי' אין דורשין במעשה בראשית בשנים וא"ל הלא מקרא מלא הוא ואין כאן שום סוד והשיב לו כשם ששמעתי בלחישה פי' כי שמעתי שאר ענינים נפלאים בלחישה בזה הענין וע"ז אמר ר"ב אלולי שדרשה ר"י ברבים לא היה אפשר לאומרה אפילו בלחישה לפי שהיה ה"א שנברא אור קודם שמים וארץ ואסור לשאול מה שנברא קודם העולם אפילו בלחישה ועכשיו שדרש ר"י ברבים שנברא אור אחר שמים וארץ ואז מותר לשאול עכ"פ בלחישה ולפ"ז לא חזר ר"י מדרש שלו שלולי זאת לא היה רשאי ר"י לדורשה ברבים משא"כ לפי' ראשון חזר ר"י בעצמו מדרש שלו:

בוט ג/ה

מתיבין חברייא וכו' והלא ספר ויקרא כו' ר"ל דהמתיבין היו סוברים שמה שנאמר כי טוב נגד ספר ויקרא אין בזה שום יתרון וחידוש כמו מה שכתוב אור ויום כנגד משנה תורה לכן מקשי' והלא ס' ויקרא וכו' ולמה לא נאמר ג"כ אור ויום. ומשני אף הוא שנה בו דבר כלומר כי טוב הוא ג"כ חידוש כמו אור ויום. והדר מקשה לא הוא אור ולא הוא יום היא קושיא בפני עצמה ומשני תני אורה שנבראת וכו'. וה"פ ויקרא אלהים לאור פי' שקרא לאור וגנזה בשביל יום שלא יכהה גלגל חמה ובלילה לא נבראת להאיר כד מסיק ודו"ק:

בוט ג/ט

אמר רשב"א מתחלת ברייתו שלעולם נתאוה הקב"ה לעשות שותפות וכו' ר"ל לדור במשכן ובשביל שלא נגמר עדיין שעדיין לא היה המשכן אמר אחד והשאיר מלת ראשון עד הקמת המשכן וזהו השותפות:

בוט ד/ב

ר"י בר סימון וכו'. פי' לפי שקשה לריב"ח והלא כבר נבראו שמים ביום א' ובפ' ר"א קושיא זו מפורש והלא כבר נבראו ביום א' ומשני זה רקיע שעל ראשי החיות וז"ש בשם רשב"ל ושמי שמים העליונים פי' שביום א' נבראו רק שמים לבד ולא שמי שמים ורבי אמר שכל השמים נבראו ביום א' רק שלוחים היו וק"ל:

יפה למדני ר"ח. לפי דרישא דקרא עמודי שמים ירופפו ראיה לדברי ר"ח שאחר בריאת הרקיע לחכה ושפרה כאשה המשפרת את הולד ואין להקשות דמפסוק זה משמע רוח ולא אש וי"ל דכוונה היה שהרוח היה מוליך את האש על כל פני משך שטח הרקיע ותדע מדכתיב שפרה לשון נקבה ולא כתיב שפר לשון זכר כי רוח לשון זכר ואש לשון נקבה אלא ע"כ שהרוח היה מוליך את האש.

בא מעשה בראשית ללמד על מתן תורה ונמצא למד ממנה. פי' מדכתיב גבי מ"ת המסים שענינו חצצה כתרגומו וקאמר ליה בה"א הידיעה משמע שהיה קודם לכן איזו חצצה וזה מורה על מ"ב נמצא שרצון הכתוב להביא ראיה ממ"ב על מ"ת ועדיין לא ידענו בשום מקום שהיה האש חוצץ בין עליונים ותחתונים במ"ב כמו שמפורש במ"ת שהיה האש חוצץ על סיני ונמצא למד עכשיו מ"ב שהיה חציצה ממש מן מ"ת כנ"ל:

בוט ד/ה

ר"י בר"נ אומר כשתים ושלש אצבעות וכו'. נ"ל דס"ל כדלעיל שאין בין מים עליונים לתחתונים אלא כב' וג' אצבעות לפיכך ס"ל שעוביו של רקיע הוא כג' אצבעות. ושמעתי בשם הגאון מוהר"ר דוד אב"ד דק"ק נ"ש הטעם לפי שאמה של הקב"ה הוא עשרת אלפים פרסאות כדאי' בילקוט ראובני דף י"א ואמה היא שלשים אצבעות כדאי' במסכת מנחות ועירובין וא"כ ג' אצבעות הם אלף פרסא וכסומכא דארעא אלף פרסא כך סומכא דרקיע ודוק היטב ודברי פח"ח:

בוט ד/ו

זה אחד מן המקראות שהרעיש בן זומא את העולם. ופירשו היפ"ת והרמב"ן שזהו מאמר אחד עד וברוח פיו כל צבאם וכתבו שהרעשה של ב"ז היה הקושיא של ויעש אתמהא וכו' ולי נראה שהמאמר הוא סופו עד מלת ויעש אתמהא והרעשה של ב"ז היה כדפרש"י לפי שרצה להבין יותר מדאי וקאי אדלעיל שרצה להבין כמה בין מים למים והרעיש את עולמו פי' שהלך לו מן העולם. ואח"ז התחיל המדרש ויעש אתמהא זהו דרש בפני עצמו ואינו משיב על תמהו וכן מצינו כמה פעמים: א"נ י"ל שהמדרש השיב על התמהון וה"פ ויעש הלא במאמר היה כמו שאחז"ל בי' מאמרות נברא העולם ומשני דאין זה תמיה הוי בדבר ה' שמים נעשו כי מלת ויעש הוא הדיבור פירוש שהדיבור הוא העשיה כדאי' לקמן פרשה י"ב משל למלך שנזף בעבדו ועמד לו תמיה הוי עמודי שמים ירופפו ויתמהו מגערתו א"כ האמירה הוא העשייה ומייתי לקמן ע"ז בדבר ה' שמים נעשו וכבר נעשו ודוק:

בוט ה/א

כתיב מן גערתך ינוסון. וצ"ע שמביא המדרש זה הפסוק ולא פי' בו כלום ולי נראה ע"ד מה שאמרו בחגיגה בשעה שברא הקב"ה את עולמו היה מרחיב והולך כב' פקיעות של שתי עד שגער בהם הקב"ה לזה מביא המדרש זה הפסוק ראיה לדברי ר"ב שפירושו של יקוו הוא לשון מדידה פי' שלא ירחיב יותר מן המדה וזה היה ע"י גערה של הקב"ה כדכתיב גוער בים ויבשהו:

יקוו לי המים וכו'. נראה לי לפ' לפי שצריך לדקדק שמלת לי מיותרת וגם קשה דרבי אבא לא מביא ראיה מן הפסוק כמו ר"ב אלא נראה דר"א דרש לשון יקוו כמו קוה אל ה' לשון תקוה לזה מביא ראיה כמו המלך שדחה את האלמים מן הפלטין לא דחיה גמורה רק סילק אותם לצדדים לראות מעשה הפקחים וכשראה שהחזיקו בפלטין החזיר את האלמים למקומן הראשון כך אמר הקב"ה למים המתינו לי תהיו מקוים ומצפים עד שאראה מעשי בני אדם וכשראה מעשה דור המבול ומעשה הפלגה החזיר אותם למקומן כנ"ל:

בוט ה/ד

לא פרשו מים תחתונים מן מים עליונים אלא בבכיה. על שלא זכו להיות קרובים לשכינה ואי' במדרש שוחר טוב שזכו ע"י כן לניסוך המים וז"פ יקוו המים שיהיה להם תקוה ומה היא התקוה אל מקום אחד פי' שעתידין לקרב ע"ג מזבח כנ"ל:

בוט ה/ה

וישב הים לאיתנו אמר ר"י תנאי התנה הקב"ה עם הים וכו'. וקשה למה נאמר התנאי בשעת ששבי המים ולמה לא בשעת הקריעה וי"ל דאי' גבי ר"פ ב"י שאמר לנהר גינאי חלוק לי מימיך ואם לאו גוזרני עליך שלא יעברו בך מים לעולם. ומסתמא היה התנאי שהתנה הקב"ה עם הים ג"כ הכי שאם לא יקרע לא יעברו כו' וא"כ ה"פ וישב הים לאיתנו לתנאו פי' מכח שקיים התנאי דאל"כ לא היה בו מים כלל כתנאי שהתנה ר"פ ב"י ודוק. ואחר כך מצאתי בספר יפה עינים תירוץ זה:

בוט ה/ז

ההוא דחפן פי' שהנוטל בחפניו הוא מחזיק ד' קומצין כפל משהיה נוטל יד על יד קומץ אחר קומץ נמצאת חפנו של משה מחזקת ח' קמצים דמלא חפניכם אמר רחמנא למשה ולאהרן וליכא למימר ב' חפנים לבד קאמר חד דמשה וחד דאהרן דא"כ היה לו לומר למשה לחודיה מלא חפניך בשגם דהשתא נמי לבסוף הספיק חפנו וכו' ואמאי איצטריך לאהרן. וי"ל כי זה היה כדי להראות להם את הנס וכן דרכו של הקדוש ברוך הוא לעשות נס בתוך נס כנ"ל:

בוט ה/ח

למה נקרא שמה ארץ שרצתה לעשות רצון קונה. ר"ל אומר אל שדי שהיו שמים וארץ מותחים והולכין כו'. וקשה לפי' זה היה ראוי לקרות לשמים ג"כ ארץ. וי"ל דאיתא בפר"א שקורסן של שמים נעוצים בים בקצה הארץ ואם כן תיכף כשעמדה הארץ הוכרחו השמים לעמוד ג"כ כנ"ל:

בוט ה/ט

סמכה דעתה צ"ל פי' שסמכה בציווי של ה' והוסיפה וקשה מ"ט שינתה הארץ הן להוסיף והן לגרוע ולמה נתאחרה קללתה עד שנתקלל אדה"ר. וי"ל לפי שאמר הקב"ה עץ עושה פרי בלשון יחיד והיתה סבורה שקאי על אתרוג וזה הטעם שכתוב ויהי כן שקאי על אילן זה ומתוך זה נתאוה אדה"ר לאכול מן אינן זה מכח שינוי שיש בו ואם היה הארץ מוציאה כל האילנות כן לא היה אדה"ר טועה לכך נתקללה גם בחטא אדה"ר:

בוט ו/ב

מה היום ברשותך אף הלילה ברשותך ומסיים אתה הכינות מאור ושמש שנאמר ויעש אלהים את שני המאורות וצ"ע מהיכא תיתי לומר שהלילה לא יהיה ברשותו ונראה לפרש דה"א מדלא כתיב אלהים גבי לילה כמו ביום ובאמת הטעם לפי שאין הקב"ה מיחד שמו על הרעה ולכך מסיים המדרש שנאמר ויעש אלהים את שני המאורות וכוללם יחד וקאי אלהים אתרוויהו והיה יכול התורה לכוללם ג"כ לילה ויום יחד רק מטעם שאין הקב"ה מיחד שמו על הרעה ומלת מיחד דייקא פי' שלא יחדם וכללם יחד כנ"ל:

בוט ו/ג

הביאו עלי כפרה. וצ"ע מאי שייך לגבי הקב"ה כפרה ונלאו כל המפרשים למצוא טעם נ"ל ליישב דה"פ שהמדרש מקשה אתמהא פי' בתמיה וכי משום שנכנסה בתחומה של חברתה ושימשה אף ביום בשביל זה הקטין הקדוש ברוך הוא אותה ומלת חבירו דייקא פי' והלא ברשות נכנסה כי הקב"ה א"ל למשול ביום ובלילה ולמה מיעטה הקב"ה לזה משני א"ר פנחס וכו' כדי להורות לדורות הבאים ק"ו ומה אם זו שנכנסה ברשות כך הנכנס שלא ברשות עאכ"ו ודו"ק:

בוט ו/ה

גם קבורה לא היתה לו. רישא דקרא אם יולד איש מאה וגו' ונפשו לא תשבע מן הטובה שפירושו על מי שאינו משמח בחלקו ומסכן עצמו להפריש לים הגדול ולפעמים שנטבע ואינו זוכה לקבורה ועוד י"ל לפי שהמקרא זה נדרש בקהלת רבתי על קין שנשטף במבול להכי מייתי ליה גבי זה שהולך לשטוף במים:

בוט ו/ו

אין צל לכל בריאה. וכוונת המאמר ליתן טעם למה שלמעלה למה לא נתן הגלגל חמה ברקיע הראשון לז"א בא וראה שאם היות השמש כ"כ גבוה מן הארץ בתקופת תמוז אין צל מגין לכל בריה ומכ"ש אלו היה השמש ברקיע הראשון לא היה אפשר לעולם להתקיים כנ"ל.

השמים מתנים. ונ"ל שצ"ל מחכים פי' מכירין טובתו של הקב"ה כי בלשון תרגום מחכים הוא מכיר פי' שהשמים מכירים טובתו של הקב"ה שנתנם ברקיע שני ולפיכך הם יגידו לעתיד לבא ע"כ סוף המאמר. והוקשה להמדרש למה דוקא השמים. לז"א לפי שהשמים מחכים פי' שמכירים צדקת ה' שנתנם ברקיע שני ודוק. אח"כ מצאתי גירסא זו במדרש שוחר טוב:

בוט ו/ט

א"ל עבדא בישא לאו זבינא דאבא את. וצ"ע דאין פירוש למדרש זה כלל והמשכיל יבין מעצמו מה שיש להקשות במדרש זה חדא הוא למה קורא אותו בלשון עבדא בישא והעיקר שקשה וכי בשביל שיחלום לאדם שישתחוה לו אדם היה מכח כן עבדו ועוד מאי לשון זבינא ונ"ל דאי' במדרש תנחומא א"ל יהושע בן חורין קטן שיש לו עבד זקן אינו אומר לו שתוק וכי לא קנה אותך אברהם שנאמר ברוך אברם לאל עליון קונה שמים וארץ ולא זו בלבד אלא שהשתחוית לפני אבי יוסף. וקשה ג"כ במ"ת וכי לא היה די בטענה ראשונה ונ"ל דאי' בפ' המוכר את הבית משנה ו' המוכר את העיר לא מכר את העבדים ואם אמר היא וכל מה שבתוכה מכר אפילו בהמות ועבדים שיש בה נמצא טענה ראשונה אין בה ממש כי אף שקנה אברהם שמים וארץ לא קנה העבדים שבתוכם עד שיאמר בהדיא היא וכל מה שבתוכה ולז"א ולא זו בלבד אלא שהשתחוית לפני אבא והסכמת בזה המכירה ע"ד דאיתא במדרש אמר הקב"ה אני אמרתי ורב יעבוד צעיר ואתה השתחוית לעשו חייך שאני צורר לך בכנפיך נמצא שעל ידי השתחויה נתרצה להיות לו לעבד ועכשיו מיושב ג"כ מדרש זה שא"ל לשון עבדא בישא ע"ד שאחז"ל עבדא בישא בתר דעבדין מתמלכין הלא כבר זבינא דאבא את מיום שקנה אותך אבא בכלל שמים וארץ. וא"ת שכל זמן שלא אמר היא וכל מה שבתוכה לא מכר את העבדים בכלל לזה אמר והלא הסכמת שהשתחוית דכתיב והנה השמש והירח משתחוים לי כנ"ל ודוק:

בוט ח/א

ומניין אף בהללו של עולם שנאמר ותשת עלי כפכה. נ"ל דנלמד שכפך לשון כיפה פי' כיפת השמים היה על ראשו שהיה גבוה עד כיפת השמים ולא גרסינן הפסוק כפך מעלי הרחק ואגב זה אעתיק מה שחדשתי וז"ל בתוספתא פ"ב דחגיגה גבי אידי ואידי חדא שיעורא פי' מן השמים לארץ. וממקצה השמים וכו' ופליג אמ"ד בתמיד שמזרח ומערב מרחקי טפי דאל"כ אדה"ר היכא קם. ונ"ל ליישב קושית התוספות ולא קשה כלום לפי דאיתא בירושלמי אמר ריב"פ עוביו של רקיע מהלך חמשים שנים והוא חלק יו"ד מן היום לפי שהשמש מנסר תוך עוביו של רקיע שיעור שעה ביום והעולם כולו הוא מהלך ת"ק שנים נמצא עוביו של רקיע הוא מהלך חמשים שנה. פי' בעל שי' ע"כ מה שאחז"ל העולם מהלך ת"ק שנים הוא עם עוביו של רקיע. וא"כ אדם שהיה מוטל גולם ממזרח למערב בחללו של עולם בלא עוביו א"כ היה כמדת מהלך תי"ו שנה ומן השמים לארץ הוא מהלך ת"ן שנה פחות עוביו אחת ודוק כי מן מזרח למערב יש שני עוביים משא"כ מן הארץ לשמים וא"כ שפיר היה אדם יכול לעמוד מן הארץ לשמים ושמעתי בשם הגאון המאור הגדול אב"ד דק"ק פראג תירוץ אחר לפי שהיה הארץ מותח והולך כל ז' ימים במלואו ואדה"ר כשנברא ביום ו' שחרית עדיין לא היה הארץ באורך זה כמו שהיה היום וא"כ לא קשה היכא קם שבאותו פעם היה מן שמים לארץ יותר ממן קצה השמים עד קצה השמים ופח"ח ש"י:

וקדם לכל העונשים. פי' מפני שיש באדם דעה ובינה כדאיתא במבול מאדם ועד בהמה והקשה ר"ש אלגזי והלא מתחלה נתקללה נחש וי"ל לפי שהנחש היה ערום מכל חיה והיה בו דעה ולכך נשתנה דינו להיות עונש תחלה לאדם עכ"ל:

בוט ח/ה

נטל אמת והשליך ארצה. וא"ת למה לא השליך שלום לארץ וי"ל כיון דחזי שנשלך אמת ישתוק ולא יקטרג עוד. ועוד נ"ל דכיון שהשליך אמת יהיה מותר לשנות מפני דרכי שלום ונוסף כח לשלום ובזה יפה כחה ולא קיטרגה. ודוק:

בוט ח/ח

משל למלך כו' פי' הגם שאמר הקב"ה נעשה לא על גוף הבריאה של אדם אמר כן שכבר נברא אדם בלי שום המלכה רק שהשאלה היה באיזה דעות ואיזו צורה יצייר אותו לז"א בצלמנו ולזה מביא המשל כמו המלך שראה בלורין פ' אבן גזית שכבר נגזית ועומדת אלא ששאל מה יעשה כך כאן שאל מה לעשות מן הגולם באיזו צורה ודמות ע"ד דאיתא במ"ר שבכל יום ברא הקב"ה בריאות מן עליונים ותחתונים וביום שברא את האדם בראו בד' מעלות מן עליונים וד' מעלות מן תחתונים כדי שלא יהיה קנאה במעשה בראשית ולפיכך הודיע למ"ה באיזו צורה וכו' כדי שלא יתקנאו בו.

בוט ח/יא

ה"ג בצלם ובדמות וכו' וזהו שאמר רבי לוי לעיל משל למלך שראה בלורין כמו שכתבתי לעיל שמה שאמר הקב"ה נעשה אדם פירושו באיזו דמות כי הגולם כבר נברא בלי המלכה ומה ששאל על הדמות וצלם הוא כמו שכתבתי שהיה מההכרח שיהיה לאדם ד' מעלות כמלאכים וד' כתחתונים שלא יהיה קנאה במעשה בראשית שלא יהיה בריאות התחתונים רבים על העליונים שבכל יום נבראת בריה מן עליונים ומתחתונים וביום ו' נברא רק אדם ויהיה קנאה לכך בראו הקב"ה בקצת דברים שהוא שוה לעליונים וקצת לתחתונים ולכך אמר הקב"ה והודיע למלאכים באיזו דמות וצלם יהיה כדי שלא יתקנאו מ"ה שנברא האדם שלא יהיה רבים בריאות תחתונים על עליונים ודוק ועיין לקמן פרשה י"ב:

בוט ח/יב

אמר ר"י וכו' נ"ל שרוצה לפרש דברי ר"ח שאמר אם זכה דקשה מאין לו זה דרש לדרוש מלת וירדו לתרי לישנא לז"א אמר ר"י שהוא דרש זה ממלת צלמנו ודמותנו שהוא מיותר כי צלם הוא דמות אלא שר"ל את שהוא בצלמנו וכדמותנו פי' שזכה לפי שהוא צדיק. ורדו את שאינו בצלמנו כו' פירוש שלא זכה אז וירדו כנ"ל:

בוט ט/ב

אר"א מכאן שהקב"ה היה בורא עולמים ומחריבן וכו' ע"ד דאית' בזוהר אותן אלפים שנה שקדמה התורה הענין הוא שבכל אות ברא הקב"ה עולם והיה קיים רק ק' שנה עד שבא לאות ב' שהוא בוכה נתקיים העולם ובזה מיושב המדרש לעיל פרשה א' וז"ל כ"ו דורות היה האל"ף קורא תגר וכו' ואיני פותח אלא בך יש לדקדק למה היה קורא תגר בכל דור ודור וגם למה השיב לה הקב"ה לשון שלילה ואיני פותח אלא בך ונ"ל לפי שאותן כ"ו דורות היו מתקנים אותי העולמות שנבראו בכ"ו אותיות עם מנצפ"ך ונחרבו רק העולם שנברא בבי"ת נתקיים לפיכך מתחלה לא היה האל"ף יכולה לקטרג אני ראשון של אותיות זה אינו כי הקב"ה פתח מתי"ו לברא עולמות ולא הניין לו והחריבן עד שבא לאות בי"ת שהוא לשון ברכה ונתקיים העולם נמצא שאתה אחרון ולא באת לכלל הבריאה אבל כשראתה אותן כ"ו דורות שהמתין הקב"ה ליתן תורה עד שיתוקן כ"ו אותיות מה שנחרבו מתכלית בריאתן קרא עכשיו תגר כי כשנתקנו האותיות מן תי"ו עד אל"ף באותן כ"ו דורות נמצא עכשיו אני ראשון של אותיות לפיכך היה קורא תגר לפי שהיה ירא שלא יתחיל הקב"ה ג"כ התורה מאחריו כמו בבריאה כי כבר היה להאותיות תקנה באותן כ"ו דורות לז"א הקב"ה תשובה נצחת ואמר לשון שלילה כלומר אל תירא שלא אפתח בשאר אותיות כי גם מתחלה קודם הבריאה הייתי פותח בך וגם עכשיו אפתח בך לז"א ואיני פותח אלא בך פי' ולא בשאר אותיות:

בוט י/ז

ה"ג כל כמה דהוי הדין שני הוי הדין שני כן צריך להיות פי' שהיו שוקלים מתחלה גוזל אחד והיה משקלה שתי ליטרות ואחר כך היו נותנים הגוזל והיתוש בקערה אחת והיו שוים גם בגודלם וזה אי אפשר להבין אם לא שיהיה בקערה אחת לז"א כל כמה דהוי הדין פי' הגוזל גדול כך היה הדין שני לו פי' היתוש היה שני לו בגידולו כן נראה לי ומלת השני הראשון טעות סופר ופי' מ"כ לא נכון כלל:

בוט י/ח

דהא חמרייה הוי סלקין מן ערב לצפורי כו' פי' שא"ל שאין כאן תמיה גדולה שהתפללו של שבת בע"ש לפי שהיו בנחל והיו סבורים שהוא שבת אבל אח"כ כשבאו להר היה עוד יום לז"א כשם שבצפורי היושבת על ההר כצפור הוו אמרין שכבר שבת ר"ח בעירו לפי שהיה בנחל גם לכם אל יקשה בעיניכם כמו שאחז"ל יהי חלקי עם מכניסי טבריא ומוציאים ציפורי:

הוו סלקין מן ערב שם מקום הוא כדאיתא בפ' כל כתבי ובפרק חביות מעשה שבת ריב"ז בערב ואמר חוששני מחטאת ופירשו שם כל המפרשים שהוא שם מקום ואפשר משום הכי היה נקרא ערב לפי שהיה בעמק גדול והיה כולו ערב:

בוט י/ט

ומאותה שעה גיהנם ניסקת פי' שכיון שכל הבריאות נבראו באותן ו' ימים ואין כל חדש תחת השמש נמצא שגם גיהנם נבראו באותו פעם וניסקת זמן ארוך עד עתה לז"א אוי לעולם מדין קשה כזה:

בוט יא/א

ולא יוסיף זה האבל פי' שאף אם כבר התחיל האבלות קודם שבת לא יוסיף אלא יפסיק ומלת יוסיף דייקי:

בוט יא/ב

ברכו במן וקדשו במן פי' אע"פ שקדש את השבת יותר משאר ימים שלא היה המן יורד בו כבשאר ימים אע"פ כן ברכתו קיימת ועומדת שהרי בע"ש ירד של יומו ושל מחרתו:

צריך לשלשל פי' ישלשלם כלפי מטה שיהיו ארוכים והוא מדת עשירים היושבים בביתם וא"צ לסלק בגדיהם מן הארץ בשביל מלאכה וכבוד שבת הוא:

בוט יא/ד

מפני האיסטניסים. פי' שיזיק מאכל הצונן של שבת לאיסטנים ולפיכך מביא ראיה מאנטונינוס שהביאו לפניו צוננים וחמין ואפ"ה אמר שהצונן הוא ערב לו יותר וזה פי' ברכו שלא יזיק לאיסטניס כנ"ל ולא כפי' מ"כ:

בוט יא/ז

אברהם שאין כתוב בו שמירת שבת כו'. פי' דבודאי קיים אברהם מצות שבת שהרי אחז"ל שקיים אברהם אפילו עירוב תבשילין. רק שאברהם לא קיים עירובי תחומין ולא עשה המצוה רק במדה לכך זכו בניו בשבילו ובזכותו את הארץ במדה ויעקב שקיים המצוה בלא מדה זכו בניו לירש הארץ בלא מדה:

בוט יא/ח

לפי שאינו נדחה עיין פי' מ"כ. אמנם ל"נ דה"פ שהוצרך לברכה בשביל שאינו נדחה כמו י"ט וי"ה הסמוכים לשבת בין לפניו או לאחריו שהיו מעברים את החדש משום ירקא או מתיא והוא תיקון העולם משא"כ בשבת שאינו נדחה ולפעמים יהיה באופן שאפילו יעברו את החדש ובא י"ט סמוך לשבת כגון אם חל ר"ה בה' ובו' ואפילו בשבת לבדו ימצא פעמים צער ודוחק משום מתיא שלא יסריחו בזמן הדבר ואין פנאי לקוברם בע"ש ויעשו מזה צער ולפיכך הוצרך לברכה להפיס דעת בני אדם. עוד י"ל לפי שאין לשבת בן זוג כימים טובים וי"ה הפיס דעתה של שבת וברכה שאינה נדחית כנ"ל:

בוט יב/א

ועל כל אבר ואבר משלך כצ"ל מלת ועל בוי"ו והוא מאמר בפני עצמו פי' שנתן לך ממשלה על כל אבר ואבר אם תרצה לילך תגזור על הרגלים לילך וכן על הפה לדבר וכן על כל אבר ואבר המשילך ותיבת משלך הוא לשון ממשלה. ובזה אתה עומד על מכונך וכוונת המדרש למה שאמרו בנדרים כי אב המון גוים נתתיך מתחלה המשילו לאברהם על כל אבריו חוץ מן ה' אברים. ב' עינים. וב' אזנים וראש הגויה. פי' שם הר"ן לפי שאי אפשר למשול עליהם שלא יבואו לידי עבירה כי לפעמים רואה או שומע דבר ערוה שלא במתכוין אבל אחר שנימל המשילו גם על חמשה אברים אלו. וכן כאן אמר שהקב"ה המשילך על כל אבר ואבר. ועיין פי' מ"כ אם ייטיב לך: ולי בן המחבר נראה מה שמסיים המדרש הוא עשך ויכוננך פי' כל מיני תיקון שאמר לעיל שמא יבא אדם ויאמר אילו היה לי שלשה עינים כו' ומצינו בירושלמי במסכת ברכות שאמר רשב"י אלו הואי בטורא דהיני הייתי אמרי להקב"ה דליברי ב' פומא לב"נ כו' אמר הקב"ה אלו היה ב' פומים לבני נשא לא היה ליה קיומא וכו' וז"פ ויכוננך פי' תיקן שלולי זאת לא היה תיקון כדי להתנצל קושית רשב"י:

בוט יב/ב

ר"פ בשם ר"ל אמר בהבראם עד ואת אמרת כל אלה ידי עשתה קושיא היא לזה מתרץ ר' יודן ואמר דקאי על התורה וה"ג ואת אמרת כל אלה וגו' וכצ"ל. כן ראיתי הגירסא במש"ט:

בוט יב/ו

ולא אתיא כר"י דאמר אדה"ר לא לן כבודו עמו דא"כ קשה היאך אמרה תורה אלה תולדות שמים מלא על אותן ו' דברים והלא כבר נחסרו ביום ו' כשחטא אדה"ר אלא ע"כ דאתיא כרבנן דס"ל ששמשה האורה עד מוצאי שבת וא"כ שפיר אמרה התורה תולדות מלא שעדיין היה במלואן וק"ל.

ותניא ר"ח בקומה זקופה כצ"ל:

מאתים אמה נראה דדרש קומה מאות ומיעוט מאות מאתים. ולי המחבר נראה דלא פליגי על קומה של אדה"ר דהכל מודים שקומת אדם היה ק' אמה וכן בהדיא בירושלמי אמר ר"א גדע קומתו ונעשה ק' אמה וליכא שם בר פלוגתא וראיה לזה מדלא קאמר כאדה"ר אלא גבי דברי ר' יודן אלא דפליגי על מה שאמר הכתוב ואולך אתכם קוממיות פי' שיהיה לעתיד לכל איש קומת אדה"ר וסבר ר' יודן כקומת אדה"ר שהיה רק ק' אמה ומה שאמר קוממיות לשון רבים תירוש שכל אחד ואחד יהיה ק' אמה וקאי על הכלל ועל מלת אתכם קאי ולא על גודל הקומה. ור"י סבר דקאי על הקומה וה"ק אילו היה כתיב קומה היה מאה ועכשיו דכתיב קוממיות פירושו שני קומות של אדה"ר דהיינו מאתים. וראב"ש אומר שלש מאות אמות קום מאה פי' קום הוא קומה אחת של אדה"ר ותיבת מיו"ת הוא מאתים ס"ה שלש מאות אמות וכן הוא לשון ירושלמי וז"ל בענין זה אין לי אלא אנשים כאדה"ר נשים מניין ת"ל בנותינו וגו' כתבנית היכל מה היכל ק' אמה עכ"ל והא ממש כדברי ודוק לדברי הכל היה קומת אדה"ר לאחר החטא רק מאה אמה וקמפלגי בקומה שיהיה לבני אדם לעתיד כנ"ל:

צא וחשוב. תימה מנ"ל שיגדלו בכל שנה כשיעור יציאתו ממעי אמו הלא אין דרך האדם שהולך וגדל בכל שנה כשיעורו בלידתו ועוד הלא לא גדלים האנשים רק בימי הבחרות ושמא מדאפקי' קרא לדמיון העץ ולא כתב בהדיא שיחיו ת"ר שנה ס"ל שלענין גידול ג"כ נאמרה שיהיו גדילים בכל שנה כעץ עכ"ל יפ"ת. ולי המחבר לא נראה פירושו כי ערבא ערבא צריך דדלמא העץ נמי לא יגדל אלא בימי ילדותו ואח"כ עד ת"ר שנה הוא עומד במדה א'. ע"כ נ"ל דה"פ לפי שראיתי בשם רש"י שלא יהיו גדילים לעתיד בחייהם ט' מאות אמה ואח"כ ימותו והלא כתיב ובלע המות לנצח שהן קיימים לעולם. אלא ה"פ כשיעמדו לעתיד יעמדו בקומתן של ט' מאות אמה ולפ"ז מתורץ תמיהת היפ"ת דה"ק כשקמה הזו שהיא עושה בארץ ומלת בארץ דייקא שהוא השורש שהוא תחת הארץ שש מאות שנה ולא נפסד רק גזעו מחליף והולד במעי אמו הוא ממש נמשל לשקמה שהוא בארץ ואנו רואין שגידול הולד במעי אמו לפי החשבון אמה ומחצה לכל שנה נמצא לכשיחיו מתים ויהיו בארץ ויעמדו יעמדו בקומת ט' מאות אמה כמו הריון האשה כן יהיה הריון הארץ אחר מיתתם ויעמדו אח"כ נמצא דאין מקום לתמיהת היפ"ת כי בודאי בחיים לא יגדלו בני אדם אלא בבחרותם אבל המכוון כאן אחר ת"ה ר"ל שיגדלו בארץ החשבון של הריון של כל שנה ט' מאות אמה ודוק הטיב:

בוט יב/ז

א"ר עזריה קאי אדלעיל מה שאמר לכל יש תולדות ולא חשיב אלא ד' שמים וארץ והרים ומטר לז"א כל מה שאתה רואה תולדות שמים וארץ הן:

בוט יב/ח

המשל זה גבריאל פי' מלת ה"מ"ש"ל ר"ת "הוא "מלאך של"ג אך צריך ליתן טעם מנ"ל שהוא גבריאל נראה של"ג ר"ת "של "גבריאל: וחיה שומעת קולה ובורחת כצ"ל:

בוט יב/יא

שהוייתו בארץ פי' שמתהוה בארץ באויר מחמת הקור אבל ברייתו בשמים בירידת הגשם ממים העליונים וס"ל כר"י לקמן שממים העליונים הארץ שותה ור' הונא ס"ל כר"א שממימי אוקינוס שותה כדכתיב ואד יעלה מן הארץ וק"ל וי"ל ג"כ דתרוייהו ס"ל כר"א. והא דקאמר הוייתו מן הארץ פירושו הויית המים בעצמו וברייתו מן השמים פי' בריאת השלג ששם נקרש ונעשה שלג וי"ל דסבר ג"כ כענין אמרם בגמ' מכון שבו אוצרות שלג וכו'. ומשבא דוד הורי דן לארץ והיינו הוויתו בארץ וברייתו מן השמים ולאידך מ"ד הוא איפכא שהשתא ברייתו מן הארץ וק"ל:

בוט יב/יג

בונה אוהל ומותח אוהל ע"י אננקי ע"י שהות שמעתי פירושו דה"ק ב"ו בונה אוהל פי' כשרוצה לעשות בנין של עולמות הוא בונה בנין חזק משא"כ כשהוא מותר אוהל אננקי פי' לפי שעה הוא מותח רק אוהל עראי מה שא"כ הקב"ה אף שמתחלה היתה שמים רק לפי שעה עד שיהיה נברא האדם שעיקר שכינה היה בתחתונים. וכדאיתא לעיל שנתאוה הקב"ה תיכף לעשות שותפות עם תחתונים וא"כ כשעשה השמים היו רק לפי שעה מכל מקום עשאן חזקים כבנין קבוע:

כמין תרקיי'. תרגום שבו אבן טוב שמו תרקייה:

בוט יג/ב

להנאתן של בריות נבראו לפי שהולכין לדור בשדות ומתוך כך הנחה לבריות שאינם דרים בעיר כמעשה דבסמוך ועוד י"ל שהמעשה קאי על מה שאמרו כאילו משיחין עם הבריות לזה מביא המעשה באחד שבצר את כרמו שעד שלא בצרו לא ניזק לפי שהאיננות היו כבני אדם המשיחין עמו ולא היה יחידי אבל אחר שבצר נשאר יחידי ולפיכך הוזק. ד"א להנאתן של בריות פי' שלפעמים יהיה רוח סערה בשדה ויתחבא האדם תחת הכרם ותחת האילן ולזה מביא המעשה כנ"ל:

בוט יג/ד

ואין קול אלא גשמים מה שמביא ראיה מפסוק אחר ולא מביא ראיה מפסוק זה עצמו דהייתי אומר דקאי על מים העליונים ולא על גשמים אבל צנוריך משמע לשון גשמים:

בוט יג/ו

ושקולה כנגד תחיית המתים. ומלת כנגד דייקא פי' יותר מתחיית המתים דאל"כ היה לו לומר ושקולה כתחיית המתים ומייתי בר פלוגתי' שלו דהיינו ד' אבא ור"ח בשם ר"ח בר אבא שאמר שקבעו בתחיית המתים למה שבזו יד ובזו יד בזו פתיחה ובזו פתיחה משמע שהם שוים ולא יותר. ואח"ז מביא ראיה לדבריו למה אמר כנגד ת"ה דהיינו גדולה מת"ה הלא ר"א נתן ראיה לדבריו שהם שוים לזה אמר ג"כ ראיה שזה לאדם וזה לאדם ובהמה כו' ולפיכך מפסיק בדברי ר' אבא שהוא בר פלוגתא. וכן הוא בגמרא בהדיא במסכת תענית וז"ל גדול יום הגשמים מת"ה והדר בגמרא ומסיים הפלוגתא דרב יוסף דאמר ר"י מתוך שהיא שקולה כת"ה קבעו בת"ה וכן הפלוגתא כאן:

בוט יג/ז

אם זכה הוא עמל בתורה. ותורה נמי איקרי אדמה כדמתרגמינן ומארצו יצא מאורייתא יצא. או י"ל דה"ק ואדם לשון בתמיה וכי אדם אין אלא מי שהוא עובד את האדמה הלא יותר ראוי לו לקרותו אדם למי שהוא עמל בתורה:

בוט יג/ט

כמין תוכיי'. עיין במ"כ שמביא גירסת רש"י שגורס קבריאל פי' שיש נהר ששמו קבריאל ולכמה שנים הוא עולה ומתפשט ובכ"מ שמתפשט המים נבלעים ונותן לחלוחית בארץ לכמה שנים ונהר תויי טבעו שבזמן שעולה אין המים נבלעים אלא קם אדוכתיה ופליגי הני תנאי כיצד היתה הארץ שותה מתחלה. וכל אחד מביא ראייה לדבריו מנהרא ולפי זה אינו מוכרח שנותן לחלוחית למ' שנה. מפי מהור"ר שמעי' סג"ל ששמע מן ירושלמי אחד:

בוט יג/יב

שהוא שובר אידן של בעלי שערים. פי' שהוא שובר ומבטל האיד שהוא חושב על העניים. ועוד י"ל ע"ד דאיתא בגמ' לפני אידיהן פי' י"ט שלהם נקרא איד וכן פי' שהוא שובר יום טוב של בעלי שערים וק"ל. ובהיותי בק"ק נ"ש שמעתי מפני הרב המופלג מהור"ר הירש דיין פי' אמיתי שתרגום יב"ע על תיבת אידן פי' יד והוא ע"ד שבור זרוע רשע וה"ק ששובר יד ותוקף של רשעים פי' שממנין פקידים על השערים שלא יתיקרו וכיוצא באלו משא"כ בעת היוקר וק"ל. א"נ יש לפרש ע"ד שפי' רש"י בפסוק ותרעינה באחו וז"ל סימן לימי שובע שהבריאות נראות יפות זו לזו שאין עין בריה צרה בחברתה וזה כיון המדרש כאן וק"ל:

בוט יד/ב

יצירה לז' ויצירה לט'. פי' שהולד נוצר לפעמים לז' ימים אחר קליטת הזרע ולפעמים לט' ימים אחר קליטת הזרע:

בוט יד/ג

ד"ה אמר נוצר לז'. פי' שהזרע שהוא נקלט לז' ימים ונולד לשמנה או לתשעה חדשים חי אבל נוצר לתשעה ימים ונולד לשמנה חדשים אינו חי וק"ו לז':

בוט יד/ה

יצירה בעוה"ז ויצירה לעוה"ב. צריך ליתן טעם איך ברא עכשיו מה שיהיה אחר מיתה. ונ"ל המחבר לפי שכשברא את האדם ברא בו עצם ששמו לוז ומעצם זה יחיו המתים לעתיד ואותו עצם אינו נרקב ולפיכך אמר שברא עכשיו שני יצירות ומשום זה מביא הפלוגתא דב"ש וב"ה שלדברי ב"ש יתחיל לעתיד בעצמות לפי שהכל ירקבו ולא ישאר רק עצם זה לפיכך מן ההכרח להתחיל בו. וב"ה אומר כשם שיצירתו בעוה"ז כך יצירתו לעוה"ב. לפי שהוא סבר שהעצם לוז כבר נברא וממנו יוגמר הכל כמו בבריאה ראשונה שנברא הכל בפעם אחת. לזה מביא המשל כמו שנותן לחלב המסו והחלב קופה ועומד כן העצם לוז הוא מקפה ונברא הכל בפעם אחת כנ"ל.

עשית אדלעיל קאי ופירושו כדלקמן בויקרא רבה א"ר אבהו טובה גדולה עשה הקב"ה עם אשה זו בעוה"ז שלא התחיל בצורת הולד בגידים ועצמות שאילו התחיל בהם היה מבקיע כריסה של אמו ויוצא וק"ל.

בוט יד/ז

כבני עשרים נבראו. לפי שהוקשה לר"א איך נענשו ביומן הלא אין ב"ד של מעלה עונשים אלא מן כ' שנים ונמענה ולז"א שנבראו כבני כ' שלמים:

בוט יד/ט

דברייתא אמרינן האופיתא טבא פי' האופיתא לשון מנהג וטבעו כמו דאי' אין אומה יודעת אופיה של אלהים כישראל וכן אי' לקמן בדברים רבה:

שכל האברים מתים והיא היה בגוף ר"ל שחלק הנשמה הנקראת חיה היא עומדת אחר מיתה בעצם לוז. ומלת בגוף דיוקא פי' שהיה באותו עצם אף לאחר מיתה עד תחיית המתים. כן מצאתי בספר אחד הנקרא בית לחם וטעם שהעצם לוז יש לה חיות. בשביל שחיוני שלה מסעודת שבת ולא היה לה הנאה מאכילת עץ הדעת:

משנים. שנים. ושמעתי פירושו דה"ק שכל האברים משנים פי' אף שיש אברים באדם שהם ג"כ יחידים כגון מוח ולב מ"מ חדא מישך שייכו בחברתא שחכמה בלב וגם במוח וכן שאר אברים על כל פנים יש להם קצת דומה משא"כ הנשמה היא יחידה ואין דוגמתה כלל באבר אחר וק"ל:

בוט טו/ה

ובלבד ביצירה זו. פירוש אף דיליף בג"ש שאם לא היה חוטא היה נשאר בג"ע. לז"א ובלבד ביצירה זו דוקא אדם היה ראוי לכך כי הוא היה יציר כפו של הקדוש ברוך הוא אבל לא דורות הבאים אחריו שהם ילוד אשה. ורמז זה במלת אשר יצר ור' יצחק סבר שאשר יצר מורה שהקב"ה מתפאר ביצירתו וכדמסיק המדרש וכו'. ומביא ראיה לדבריו מקרא דאלה תולדות השמים וכו'. ודוק:

בוט טו/ז

לפת לא פת היתה. עי' ביפ"ת ועוד י"ל דה"פ לפת לא כך היתה מתחלה קודם החטא פת ואחר שחטא חזר ללפת ואידך אמר מה שהוא עכשיו לפת יהיה לעתיד פת כך מצאתי:

שלא לערב את האותיות. והא דאמרינן לח"מ מ"ן שמערב אותיות ג"כ. וי"ל דשאני התם דלא אפשר:

הה"ד "אל "תביאני "רגל "גאוה ואיתא בכתבי האר"י שהוא ר"ת אתר"ג:

ואם על כבוד תולדותיו חס. מלתא אחריתא היא כך פי' היפ"ת ולפי' היפ"ת פירושו הכי על כבודו כבוד הקב"ה ומלתא באנפי נפשיה והיה כשגגה היוצא מן השליט שאין הפי' כך רק ה"פ שכל זה הוא דברי ר"ע ונותן ראיה לדבריו שלא גילה הקב"ה את האילן לשום אדם לפי שהוא ק"ו ומה על כבוד תולדותיו חס פי' על תולדותיו של אדה"ר חס וצוה להרוג את הבהמה על כבודו של אדה"ר שהוא יציר כפו של הקב"ה עאכ"ו ולפיכך לא גילה את האילן לשום אדם ודוק היטב:

בוט טז/א

ר"ס אומר עמו חכמה וגבורה וגו'. פסוק הוא באיוב ומדבר באדה"ר דלעיל מיניה כתיב בישישים חכמה ואורך ימים תבונה ודרשו חז"ל על אדה"ר ולזה דרשו הפסוק זה שלאחריו גם כן על אדם הראשון שהיה גבור ומה היה גבורתו שהיה פוסק ד' נהרות פי' שהיה שואב ד' נהרות בפעם א' להשקות את הגן:

בוט טז/ב

זהב ודאי. פירש כמשמעו ולא לשום דרש משא"כ וזהב הארץ ההיא טוב לדרשה אתיא כמו שאמר ר"י.

טבא בלוויתי. פי' שטוב היא מפני אחריות הדרך ומשא הדרך כנ"ל ודלא כפי' מ"כ:

ה"ג יגיד עליו ריעו דכתיב ואבן השוהם מה זה אבן טובה ולא גרסינן ועינו כעין הבדולח כי מאי אולמא הא מהא אבל אנו אין לנו לקיים אלא גירסת הספר ונ"ל דה"פ דבודאי יגיד עליו ריעו רק דילמא אדרבה כיון דכתיב אבן גבי שוהם ובזה לא כתיב אבן ש"מ שלאו אבן טוב הוא ע"כ הוכרח להביא הפסוק ועינו כעין הבדולח ושם אין לו ריע והכתוב לא בא לסתום אלא לפרש והיאך ידעינן פי' אלא ודאי שאין לבדולח שם לווי כמו שאר אבנים טובים שנקראים אבן השוהם ומש"ה אין כאן דקדוק למה כתיב גבי שוהם אבן וגבי בדולח לא כתיב אבן כי אין שייך גבי בדולח אבן ונמצא הוא כך שאפילו גבי אבן טוב הנקרא בדולח אין לקרותו אבן הבדולח מסתברא מה שאמר אשר שם הבדולח הוא אבן טוב מדכתיב גבי אבן השוהם ודבר הלמד מענינו היא שנתן הכתוב סי' ששם גדילים אבנים טובות דאילו הוא של פטמים ואינו אבן טוב למה הוצרך הכתוב ליתן שני סימנים או למה כתוב הגרוע קודם. אך נשאר לנו ליישב שמא בדולח האמור גבי מן הוא של פטמים אך מכיון דכאן מוכח שהוא אבן טוב הרי זה בא ללמד ונמצא למד במה מצינו ודוק:

בוט טז/ג

והכתיב אני הייתי כו' נ"ל דה"פ מה שאמר והלא בברייתו של עולם אין זה לשון קושיא אלא שהתרצן מביא ראיה לדבריו וה"ק והא כתיב ואני הייתי על יד הנהר הגדול חדקל וקשה לתרוייהו. ומשני מה שקרא אותו לחדקל גדול לא היה מטעם גדולתו אלא לפי שראה שני חלומות אחד בח"ל והוא אובל ואחד בא"י והוא חדקל וקרא לחדקל גדול ע"ש א"י ולא שהוא גדול ממש והדר מפרש והולך דאי לא תימא הכי אלא שהוא גדול ממש והלא בברייתו של עולם לא קרא אותו גדול אלא עכשיו אחר הבריאה עלה והקיף את א"י ומלת עלה דייקא פירש לאחר הבריאה נעקר ממקומו והקיף את א"י ולכן קרא אותו עכשיו גדול מפני חשיבות א"י אבל לעולם פרת או אובל גדולים למר כדאי' ליה ולמר בדאי' ליה כנ"ל לפע"ד:

א"ל אעברת נהרא בנה. פי' שמביא ראיה שעד חדקל ממש הוא ח"ל ומביא ראיה שאובל ח"ל ואפשר שבקיאים היו שהיה אובל מצד זה של חדקל שהוא ח"ל וזה ראיה למה שכתבתי לעיל כנ"ל:

פרת שמפרש והולך עד שכלה במגריפה. כלומר שממקום שמתחיל הוא קטן עד שסותמין אותו במגריפה אחת ומשם ואילך פרה ורבה ולז"א כבר שמימיו כלים פי' שמים העצמים כלין לפי שבעצמו הוא קטן מתחלתו עד שסותמים אותו במגריפה אחת רק מה שהוא גדול הם מים אחרים והא שפרה ורבה עד שעוברים אותו בספינה. פרת שפירותיו גסים וזה ג"כ קאי על מה שאמר שמימיו פרים ורבים פי' שהמים שלה פרים ורבים הפירות. אבל הטעם ג' של פרת נכלל בטעם ראשון של כבר שפרר ורבה עד שעוברים אותו בהפינות משמע שתחלתו הוא קטן ולכן מביא לפרת ג' טעמים ולכבר רק ב' טעמים כי השלישי נכלל בו כנ"ל:

בוט טז/ד

זו מדי שהיה המן שף. כאן חסר וצ"ל עטיו כנחש וגבי נחש נופל יפה לשון עטיו כמו שאחז"ל כמה פעמים בעטיו של נחש כלומר עצת של נחש פי' שנתן עצה כנחש דכתיב אם על המלך טוב וגו':

בשלשה דברים קדמה כו'. קדמת אשור קדריש:

בוט טז/ו

משתשחט וכו'. ואף שלא נצטווה אדה"ר על שחיטה לפי שנאסר לו בשר תאוה רק מבשר קדשים ובקדשים כ"ע מודים שהיה צריך שחיטה וכוונת המדרש במה שהזכיר שחיטה להורות שנאסר לאדם בשר תאוה ודו"ק:

בוט יז/ד

זרח והעבירן לפניו זוגות. וא"ת דילמא בפעם הראשון כשהעבירן לקרות להם שם היה מעבירן תיכף זוגות. וי"ל דמדקאמר ויבא אל האדם לראות מה יקרא לו וגו' משמע שההבאה לא היתה אלא לקרות שם יפ"ת.

בוט יז/ה

מרמיטה. נ"ל לגרוס דורמטיא כנאמר בזוהר פ' ויגש דאיתא התם שתין נשמי קמא דשינתא אינון דחוין ומכאן והלאה אינהון נשמי' הן מסטרא דמותא ודרגא דמותא ואקריי דורמטיא. וזה שאמר כאן על תחלת שינה תרדמת שינה מהשא"כ כשנשתקע בשינה הוא שינה מסטרא דמותא ואיקרי תרדמה דורמטיא וזה שמסיים ואין יודע ואין מקיץ פירוש ששינה זו היא מסטרא דמיתא וק"ל:

בוט יח/א

אית דמתחלפין עיין מ"כ ול"נ אית דמחלפין דברי ר"א שאמר ראיה לדבריו מנדרים. ופי' שמחליפין בדברי ר"א ר"ל מכאן למד ר"א שיש לה בינה יותר מן האיש לפי שהיא יושבת בביתה ואין לה ממי ללמוד ע"ד שאחז"ל ממהדורי מילי ואעפ"כ יש לה חכמה אבל האיש יוצא לשוק ולומד חכמה משאר בני אדם ואין חידוש בדבר כנ"ל ולא למד ר"י מנדרים:

ור"ש אומר י"א. כאן חסר וצ"ל עוד ור"ח ב"ח אמר י"ג ר"ל אמר י"א חשיב אבן יקרה מסכתך חד. ור"ח חשיב אותן לתלתא לז"א ר"ח ור"ש תרווייהו אמרין והכל בכלל ר"ל כל אותן יו"ד חופות הנאמרים בפסוק אודם פטדה כו'. שיהיה כל חופה אבן טוב אחד אבל החופה י"א לר"ש הנרמז בכל אבן יקרה מסכתה יהיה בזה הסוכה כל אותן יו"ד אבנים טובות כך פירושו של הכל בכלל. ולר"ח יש שלש סוכות מכל אבנים טובות חוץ מן אותן עשרה וכן הוא בירושלמי ובקהלת רבה:

בוט יח/ד

מכאן שניתנה התורה בלשון הקודש פי' מ"כ שמדרש זה לקוח מן פסוק עשה לך שרף וכן פי' יפ"ת. וכדי לקיים גירסת הספר נ"ל דת"ק סבר דדברי אדם אינו אלא עד עצם מעצמי אבל לזאת יקרא אשה התורה אמרה כך ר"ל לזאת בשביל שאמר אדם עצם מעצמי. דהיינו שנלקח העצמות והבשר ממנו לפיכך יקרא אשה אבל אדם לא דיבר בלשון הקודש. ור"פ סבר שהכל הם דברי אדם עד סוף הפסוק לפיכך אמר כשם שהתורה ניתנה בלשון הקודש כנ"ל כך נברא העולם בלשון הקודש. כלומר שגם אדם דיבר בלשון הקודש כנ"ל:

בוט יח/ה

שאין להם גירושין או שניהם מגרשין זה את זה והטעם לפי שבכל עת ובכל רגע ידבקו יחד כדכתיב ודבק באשתו והיו שניהם לבשר אחד ולא יתפרדו או שניהם מגרשים זו את זה כלומר אפילו לא תדרוש ודבק באשתו שידבק בה עולמית עכ"פ תדרוש והיו לבשר אחד שיהיו שוים ויגרשו זה את זה אבל ר"י ס"ל אשתו מגרשתו לפי שר"י סבר ודבק הוא אזהרה עליו ולא עליה לכך היא מגרשתו ולא הוא מגרש אותה כנ"ל.

כביכול אין הקב"ה יחול שמו אלא על ישראל בלבד הלשון מגומגם קצת וגם לשון כביכול אין לו שום פי' ואי לא מסתפינא הייתי מחליף מלת אלא קודם מלת וכאן וה"פ שר"א דקדק למה בכל ספר מלאכי כתיב ה' צבאות משמע שאינו מיחד שמו על ישראל לבד אלא על כל צבאות אלא כאן כתיב פעם אחת אלהי ישראל ומשני כביכול לא יחול הקב"ה שמו על ישראל בלבד אלא על כל צבאות לפיכך נאמר בכל הספר צבאות ולא אלהי ישראל ובשביל זה אמר לשון כביכול לפי שבאמת אינו כן ומש"ה הוכרח לכתוב פעם אלהי ישראל שלא תאמר באמת ח"ו כך הוא:

והיו מקיפין את המזבח מצאתי במדרש אגדה דלהכי היו מקיפין את המזבח באמרם תבדוק אותנו כסוטות כדכתיב ואת העפר יקח מקרקע המזבח ול"נ לפי שמצינו כל המגרש אשתו ראשונה מזבח מוריד עליו דמעות כנ"ל:

בוט יח/ו

אמר מאיזו חטייה וכו'. רש"י בחומש כתב מאיזו עצה וכו'. ע"כ נראה הגירסא פה מאיזו עטיה ע"ד שאחז"ל בעטיו של נחש ולא כפי' מ"כ מפי בני מהור"ר ליב יצ"ו. ונכון הוא:

בוט יט/ג

והיכן היה אדם באותו שעה. הא דלא מקשה בקרא קמא דכתיב ויאמר אל האשה. וי"ל דהתם הייתי אומר שהיה ג"כ אדם שם אלא שהנחש לא דיבר זה עם אדם שאין דרך לדבר עם גדול כמוהו אבל הכא בודאי צ"ל שלא היה שם שאין ראוי שהיא תדבר לפניו ועוד איך שתיק עד דנפיק מניה חורבא. יפ"ת:

נתעסק בד"א. ואף על גב דלא רמיזא בקרא שכיון ע"י שראה הנחש שהיו עסוקים בתשמיש מסתברה שהיה ישן ומצא הנחש מקום. יפ"ת:

בוט יט/ד

מאילן זה אכל וברא עולמות. יש לדקדק וכי מי שברא את האילן לא יכול לבראות את העולם בלי אילן וי"ל שנחש אפיקורס היה והיה מאמין בקדמות והיה סובר שהאילן לא נברא מהקדוש ב"ה:

רקיע בשני ודשאים בשלישי אינן מספקן כו'. לכאורה קשה א"כ שני שולט בשלישי ונ"ל דמאחר שהרקיע מספיק מים לדשאים הוא משועבד לו כמו עבד. ועוד י"ל דה"פ והוא בניחותא כלומר שאינו מספיק הרקיע במימיו כמו שאמרו לעיל כמו שהגשמים יורדים מלמעלה כן התהום משקה מלמטה ודוק:

קרמו ואכלו עד שלא יברא. פי' מאחר שתהיו שלימים כאלהים יודעי טוב ורע א"א לברוא אחרים כמותכם עכ"ל יפ"ת. ול"נ דה"פ מכח שאמר לעיל מאילן זה אכל וברא עולמו וז"פ קדמו ואכלו כל הפירות של האילן ולא יברא עוד אחרים כמותכם ודו"ק. ועוד י"ל לפי שכל הנברא אחר חבירו שולט בנברא הקודם אבל לא יכול לשלוט בבורא עצמו לכן אמר הנחש שיאכל מן העץ ויהיה במדרגת הבורא ושוב לא יכול שום בריה לשלוט בו. ועוד י"ל דה"פ לפי שיברא הקב"ה אח"כ עוד איזו בריאה וישלוט בכם לכן תאכלו אתם ג"כ ואם יברא הקב"ה אחריכם איזו בריאה אזי תוכלו לבראות ג"כ בריאה אחרת לשלוט על האחרון ויפטרו מהן ודו"ק:

בוט יט/ה

ונחמד העין להשכיל מכאן שמוסיף חכמה הה"ד משכיל לאיתן האזרחי. וקשה למה אמר לשון הוספה ולמה לא אמר סתם. גם לא הבנתי מה שמביא ראיה מן משכיל לאיתן האזרחי והלא מקרא מלא היה לו להביא דכתיב למען תשכילון את אשר תעשון. ונ"ל ע"פ דאי' במדרש חזית ויחכם שלמה מכל אדם זה אדה"ר ומאיתן האזרחי זה אברהם וכלכל זה יוסף ודרדע זה דור המדבר שהיה דור דעה נמצא המאוחר בפסוק היה יותר חכם משלפניו נמצא שאברהם היה יותר חכם מאדה"ר ולזה כיון המדרש באמרו ומוסיף חכמה על חכמתו דהיינו שהגיע לחכמת אברהם שהיה יותר חכם מן אדה"ר וז"ש הה"ד משכיל לאיתן האזרחי זה אברהם וכאן כתיב להשכיל נרמז שטוב הוא להוסיף חכמה עד שיגיע למעלת אברהם הנקרא משכיל הה"ד משכיל לאיתן האזרחי כנ"ל:

סחטה ענבים. נ"ל דיליף מדכתיב הכא ותקח וכתיב התם ואקח את הענבים ואשחט אותם אל כוס פרעה וכן הוא הגירסא בשוחר טוב סחטה ענבים כו'. כל הני תנאים מתנצלים על אדה"ר איך נתן אדם לפתות את עצמו בדבר גדול כזה לז"א ר"א סחטה ענבים ולא הפרי עצמו וסבר שאין כל כך עבירה כמו הפרי עצמו ור' שמלאי התנצל שהיה מפתת אותו בדברי רצוי ודברים של טעם. ורבנין אמרי שלא היה רוצה לאכול והתחילה מייללת בקולה ומטרפת דעתו כנ"ל:

בוט יט/ח

שמעו קולן של מלאכים כו'. ביאור המדרש כך הוא שמעו קולן של מלאכים שהיו אומרים ה' אלהים הולך לאותן שבגן דהיינו אדם וחוה ואחר זה הוקשה להם מאי נפקותא מן האמירה זו ועוד למה החביאו את עצמם כששמעו את דברי המלאכים לזה פליגי ר"ל ור"י ר"ל אמר מת אותו שבגן כלומר שדרש מלת מתהלך לשני תיבות מת והלך לו וז"ש הולך לאותן שבגן פי' שהולך לפרוע ממנו שהיו סבורים שמיד שאכל מת ולפ"ז צ"ל שהוא בניחותא הגם שלא נעלם מן המלאכים שעדיין לא מת מ"מ אמרו זה כלומר כאילו מת כי בודאי דברי הקב"ה לא יהיה לו שום שינוי ובודאי ימות היום וכמו שדרשו גבי עשו הנה עשו מתנחם עליך שדרשו כבר שתה עליך כוס תנחומים ור"י אמר שהיא תיבה אחת והוא לשון בתמיה מתהלך לו אתמהא כלומר שהיו מתמיהים המלאכים שעדיין הולך בג"ע כי היו סבורים ביום אכלך וגו' הוא של אדם והשיב להם הקב"ה לרוח היום כו'. פי' שהוא יומו של הקב"ה שהוא אלף שנים ודוק:

בוט יט/יא

מצאו בקי מכולם. פי' עפ"ד ששמעתי בשם הגאון מוהר"ר העשיל ז"ל מקראקא על הפסוק התחיינה וגו' דה"פ לפי שתוספות מקשים אם אליהו היה כהן האיך טימא עצמו להחיות בנה של צרפית ומשני לפי שהיה יודע בבירור שיחיה אותו וא"כ הוה כפקוח נפש וא"כ ה"נ א"ל הקב"ה התחיינה עצמות פי' אם ברור לך שאתה מאמין שיחיו העצמות אזי מותר לך לטמא עצמך שיחזקאל כהן היה והשיב לו אתה ידעת פי' שאני מאמין בדבריך חלילה לי להיות מסופק ח"ו בדבריך וא"כ א"ש שהיה בקי מכולם פי' שלא היה מסופק כלל בדברי הקב"ה וק"ל:

בוט יט/יב

אכלתי ואוכל. פי' ע"ד דאי' שהאכיל אדה"ר מן העץ לבהמות חיות ועופות ושיעור אכילה בכזית והתנצל אדה"ר שלא אכל כולה רק פחות משיעור וזה שאמר האשה אשר נתתה וגו' פי' האשה אכלה ממנו וגם לכל הברואים נתתי ממנה וא"כ זה שאמר אכלתי ואוכל פי' שהאכיל לבהמות ולא הגיע עליו שיעור כזית וחצי שיעור מותר וזה שאמר לא אכלתי שיעור אכילה להתחייב עליה. שמעתי בשם גדול אחד. א"נ י"ל ע"ד שכתבתי לעיל שאמר הנחש קדמו ואכלו כדי שלא יברא הקב"ה עוד בריות אחרים שישלטו בכם וז"ש ואוכל פי' שיאכל עוד פי' שהתנצל ואמר דברי הנחש וק"ל:

בוט כ/ד

בסנהדרין שלימה. פי' בסנהדרי גדולה שהם ע"א לאפוקי סנהדרי קטנה שהיו כ"ג ולא דרשינן גבי אדם וחוה שנידונו בסנהדרין אע"פ שגם דינם נזכר אחר ע"א אזכרות שהלימוד הוא מכח שנאמר ויאמר ה' אלהים אל הנחש ואין הקב"ה מיחד שמו על הרעה והזכיר כאן שמו כדי להשלים ע"א אזכרות:

אררו בצרעת. נראה דר"ל רוצה לתרץ מלת זאת לז"א אררו בצרעת כמד"א וזאת תורת המצורע:

בוט כ/ה

אלולי שא"ל הקב"ה כו'. פי' יפ"ת שאם היה הולך על רגליו לא היה יכול לעלות בכותל בחורין ובסדקין. ולי המחבר נראה לפי שקשה לו וכי לא היה יכול לברוח אם היה לו רגלים אלא נ"ל דה"פ אלולי שאמר הקב"ה על גחונך תלך רק היה אומר לו לשון אחר כמו שנאמר גבי שרצים תרמוש ואמר הקב"ה לו לשון תלך שהוא לשון ברכה פי' שיהיה לך הליכה יפה על הגחון כמו על רגלים ותוכל אתה לברוח כמו על רגליה כנ"ל:

חוץ מנחש וגבעוגים. לפי שחטאם שוה לפי שהנחש גרמה מיתה לכל העולם וגבעונים שלא מחלו גרמו ג"כ מיתה למות שבעה מבני שאול יפ"ת:

בוט כ/ו

ואף היא ע"י עילה ר' אבא כו'. כמה כרכורים כו'. צריך ליישב הלשונות שר"י אמר ע"י עילה ור"א אמר לשון כרכורים. ול"נ דה"פ לפי שהקב"ה היה מעליל עליה ואמר לאברהם מה שלא אמרה שרה מעולם כי שרה היתה אומרת ואדוני זקן ומתוך שלא רצה הקב"ה לדבר עם האשה ולהוכיח אותה על מה שצחקה אמר לאברהם למה צחקה שרה ומתוך כך היה הכרח שדיבר הקב"ה ושינה את מאמר שרה מפני השלום ואמר לאברהם ששרה דברה ואני זקנתי כדי שלא להרגיז את אברהם על שרה שתלתה החסרון בזקנת אברהם ומתוך כך כשאמר אברהם לשרה למה צחקת ואמרת על עצמך שאתה זקנת כחשה הצדקת ואמרה לא צחקתי לזה אמר כי יראה פי' שהיתה צדקת בדיבורה כי מה שאמר לה אברהם בשם הקב"ה שהיתה אומרת ואני זקנתי זה לא היה מעולם כי הקב"ה מעצמו אמר ושינה בדבר מפני השלום. והאמת מה שאמרה ואדוני זקן זה ג"כ כחשה מפני היראה של אברהם בשביל זה היה מוכרח הקב"ה לדבר עמה לאמר לה לא כי צחקת פי' היא צחקת ואמרת ואדוני זקן רק שאני שניתי דבורך ואמרתי לאברהם שדיבורך היה ואני זקנתי מפני השלום וזה פירושו ע"י עילה לשון עלילה ששינה הקב"ה ולשון כרכורים נמי הכי יתיישב ודוק היטב לפיכך אמר המדרש עם אותה צדקת פי' שהיתה צדקת בדיבורה כי מעולם לא אמרה ואני זקנתי אלא שהקב"ה שינה את הדברים מפני השלום וע"י זה נתגלגל לדבר עמה ודו"ק:

לט' הן ועיבוריהן. נ"ל כי המדרש זה לקוח מירושלמי פ' החולץ ויהי כמשלש חדשים ר"א אומר צ' ימים שלימים לא פחות ולא יותר ושמואל אמר הן ועיבוריהן ר"ל יותר מצ' ימים כי שמואל סבר כשתחשוב את החדש צריך אתה נחשוב ג"כ יום עיבור שלו ולפי"ז הוקשה למדרש בשלמא לר"ע היא ט' חדשים שלימים של שלשים אבל רע"א או רע"ב או רע"ג וכו' מהיכא תיתי לז"א לט' הן ועיבוריהן ר"ל שתחשיב ד' ימים ימי עיבוריהן פי' חדש א' מלא וחדש אחד חסר הוה ד' ימים:

והכתיב הידעת עת לדת וגו'. וא"ת מאי קושיא מ"מ לא ידעינן האמת דהא עת לדת קאמר דהא לרב נמי פוחתת וכו'. וי"ל דמדכתיב תספור ירחים תמלאנה וידעת עת לדתנה משמע דלא בעת הלידה ממש קאמר אלא ללידה קרא עת לדתנה:

בוט כ/ז

אין תשוקת אשה אלא לבעלה. כדאיתא בפ' קמא דכתובות אין אשה כורתת ברית אלא למי שעשאה כלי:

לפי שרפרפה בלבה. לפי שרוצה לתרץ קושיית הגמ' דפ' המפלת שאמר שם מתקיף ר"א והלא מזידה היתה וקרבן שבועה בעי לאתויי לז"א לפי שרפרפה בלבה פי' שלא הוציאה בשפתה:

בוט כ/ח

שיהיה מעלה לך דברים ארורים כו'. עד המאמר בעצבון וגו'. זה המאמר שאלתי לגדולי ארץ ואין משיב לי והיו רוצים לעשות הגהות וגם פי' מ"כ אין לו שחר בראש גמל מאי בעי הכא וגם מה שפי' שרוקו הוא מסוכן לבני אדם אין לזה שום התנצלות כי מתחלת בריאתו כך הוא וגם לא הבנתי מה שאמר ר"י שהוא מוכרו. עד שהאיר ה' את עיני והבנתי המכוון על פי מה שאמרו במס' כלאים פ"ה משנה ח' המקיים קוצים בכרם ר"א אומר יש בו משום כלאים וחכמים אומרים אין בו משום כלאים. ומסיים המשנה הקנרים כלאים בכרם פי' הרב ר"ע מברטנורה קנרים הוא דרדר האמור בתורה והוא מאכל אדם ע"י דחק לפיכך הוא דבר שאסור משום כלאים. אבל קוצים אינן מאכל אדם אלא מאכל גמלים ולא זורעים אותו אלא מעצמו גידולו לפיכך אין בו משום כלאים אבל חכמים סברי הואיל שבארץ ערבי שיש להם הרבה גמלים ואינם מסתפקים במה שגדל מעצמם אלא זורעים אותם ומוכרים לעוברי דרכים לפיכך יש בהם משום כלאים. לפי זה מיושב המדרש שמתחלה הוקשה למדרש מה שאמר הכתוב ארורה האדמה בעבורך וקוץ ודרדר תצמיח לך הרי אין הארץ בעלת בחירה ומה איכפת לה אם תצמיח אתרוגים או קוצים לז"א שהפסוק אמר שני דברים ואין הארור שייך לקוץ ודרדר אלא שיעלה לך דברים ארורים כגון יתושים ופרעושים שהם לנזקי אדם ועל מה שאמר וקוץ ודרדר פי' שתעלה לך גמל לפי שהוא רק אכילת גמל ולא מאכל אדם. ואח"ז בא ר"י לפרש מלת לך למה אמר תצמיח לך היה לומר סתם תצמיח כי ממלת לך משמע שגם האדם נהנה ממנו לז"א אף הוא נהנה ממנו כדברי חכמים לפי שזורעים אותם ומוכרים לעוברי דרכים ונהנה מדמיהן כדלעיל וגם דרדר הוא ג"כ אכילת אדם ע"י הדחק והצעתי דבר זה לפני כמה גאונים והסכימו עמי שיפה כוונתי בע"ה:

בוט כ/י

אלא תשוב. ע"ד דאי' בגמ' בחלק אמאי דפריך ונילף ממתי יחזקאל שהמתים שעתיד הקב"ה להחיות יחזרו לעפרן ומשני התם דמ"ד דס"ל שאינן חוזרין לעפרן ס"ל משל היה א"כ למ"ד לאו משל היה אלא ממש חיו מתים של יחזקאל ס"ל לפ"ז מתים שלעתיד שיחיו עתידין לחזור לעפרן לפ"ז הפי' הכא כפשוטא דדייק תחיית המתים מדכתיב ואל עפר תשוב ודוק מפי מ"ו הגאון הגדול מוהרר"ן כ"ץ זצ"ל מלובלין:

בוט כ/יב

בתורתו של ר"מ וכו'. שמעתי דה"פ לפי שר"מ ס"ל שכהן מרובה בגדים מביא ג"כ פר ואדה"ר הביא פר א"כ נתכפר לו ונשאר במעלתו ראשונה כתנות אור באל"ף בשם הגאון מהור"ר ישראל דרשן ז"ל שהיה אב"ד בק"ק קאליש:

ובהם היו הבכורים משתמשים. כוונת המדרש לפי דאי' בפ' תולדות ותקח רבקה בגדי החמודות בגדי אדה"ר היו פי' שלפי שכשלקח יעקב הבכורה שייך אותן בגדים ג"כ ליעקב ומזה יצא למדרש שבכורות משתמשין בהם:

בוט כא/א

אלפים וג' מאות שנה. כי מתחלה לא נגזרה גזירה אלא עד מ"ת שהוא כאלפים וג' מאות שנה ואחר שחטאו בעגל נתארך הזמן:

בוט כא/ג

ביחידו של עולם. פי' לפי שמצינו שגבריאל נקרא ג"כ אחד לז"א כיחידו של עולם:

בוט כא/ה

בהדין קמצא דלבושיה. אפשר לפרש כיון שמביא הפסוק ואיש אחד וגו' אגב אורחיה קמ"ל ביה מלתא וכן דרך המדרש ופי' שקאי על המלאך שאין שייך בו לבישת בגדים ע"ז אמר כהדין קמצא וכו' וכן משמע סוגית המדרש לפניו ולאחריו ודלא כפי' מ"כ:

כל זמן שהיה אדם. פי' כ"ז שהיה אדם ולא נבראת חוה היה כאחד. כיון שנטלה צלעתו ונבראת חוה להסיתו לעבירה לדעת טוב ורע ויהיה פירוש הפסוק כך שמלת ממנו לא קאי למלת כאחד אלא ה"ק ממנו פי' שנטלה ממנו צלעתו היא הסיתו לדעת טוב ורע וק"ל:

בוט כא/ו

אין ועתה אלא תשובה. פי' בשל"ה דה"פ הואיל ועשה תשובה א"כ ראוי לעשות לו תיקון שיזדכך חומרו ע"י מיתה ואם יאכל מן עץ החיים ויחיה לעולם לא יזדכך גופו לכן גרשו מג"ע כדי שיהיה לו תיקון ויזדכך חומרו. ע"כ דבריו ז"ל:

בוט כא/ז

באותה שעה אני מצדיקו מאותה גזירה. יש לדקדק למה יצדיק דוד דוקא לאדם ונ"ל לפי שדוד היה משלים אותן ע' שנים שנחסר לאדה"ר שהיה ראוי לדוד להיות נפל ע"כ ראוי לדוד שיזכה את אדה"ר:

והרי בניך ממתינין לערלה כו'. ולפ"ז יהיה פירושו כאחד ממנו שלא הגעת למעלת א' מבניך:

בוט כא/ח

ואינה יכולה לחזור פי' שפליגי בפלוגתא דלעיל ר"י ור"ג שר"י סובר שלחו מג"ע בעוה"ז ובעוה"ב ור"נ ס"ל שלא שלחו רק בעוה"ז ולא בעוה"ב וא"כ ס"ל כבת ישראל וכו'. וק"ל:

בוט כא/ט

בכ"מ רוח מזרחית קונטת לפי ששם השכינה כדאיתא בתוספות בפ"ב דב"ב שנקרא מזרח קדם ע"ש שפני השכינה למזרח:

קודם לג"ע נבראו המלאכים לפי"ז יהיה פי' הפסוק וישכן מאותן המלאכים שנבראו מקדם להיות שומרים את דרך עץ החיים:

בוט כב/א

שאלולי שנתת לו יום אחד משלך כו'. אלא יום ממש מיד היה מת ואיך היה נזקק להעמיד תולדות:

בוט כב/ב

אלא והאדם ידע כו' הודיע דרך ארץ עיין פי' מ"כ ולי נראה דה"ק והכי מוכח שלא שמשה בריה קודם לאדם הראשון שקשה דהוה ליה למימר הכי וידע אדם ולא והאדם ידע אלא ה"פ והאדם פי' גם האדם ידע שכל הבריות ישמשו ואתא להורות שהודיע אדה"ר דרך ארץ לכל דאל"כ למאי נ"מ הורה התורה רבויה והאדם אלא ע"כ ללמד שלא שמשה בריה קודם לאדה"ר ודוק כי נכון הוא:

אמר ליה אילו נאמר קניתי איש ה' היה הדבר קשה. פי' לפי שלא הייתי יכול לפרש פי' הפסוק אילו לא היה כתוב מלת את בנתיים להפסיק הענין נמצא לא בא את לדרשה. א"ל פי' ר"י אמר לר' עקיבא כי לא דבר רק הוא כו'. ומתחלה מה ששאל לר"ע כי אמר שמא יש לו פי' אחר אבל כשהשיב לו שאין כאן שום דרש א"ל מה ששמע מרבותיו לז"א ואם רק הוא מכה ודלא כפי' מ"כ:

בוט כב/ד

הכל מודים שלא עשה הבל בעולם יותר מחמשים יום. כתב יפ"ת שטעות נפל בספרים. ונ"ל שזה הוא הטעות שבמקום יותר צריך להיות פחות פי' פשיטא למ"ר בתשרי נברא העולם היה חי יותר מן חמשים יום אלא אפילו למ"ד עד עצרת עכ"פ לא היה חי פחות מן חמשים יום:

בוט כב/ה

מן הפסולת. פי' שזרע פשתן היה והיא גרוע שבכולם וראיתי בזוהר טעם נכון לפי שקין היה מסיטרא אחרא לפיכך הביא פשתן לפי כשתכתוב קרבן הוא אותיות קו"ף רי"ש בי"ת נו"ן נמצא האותיות האחרונות מן קרבן הוא פשתן אבל הבל שהיה מסיטרא עילאי לפיכך הביא תחלת האותיות קרבן ממש מבכורות צאנו ומחלביהן:

בוט כב/ו

נעשו כאור. עיין מ"כ שדחק עצמו בפירושו ולי נראה דהכי פירושו לפי שאמר לא נתפייס ממנו ויחר לקין ויפלו פניו וקשה האיך ידע זאת קין שלא נתפייס ממנו ומקרבן הבל נתפייס. לזה אמר שנעשו כאור פירוש פני הבל היו כאור מאור השכינה כמו כי קרן עור פניו. ומכח זה ידע קין שקיבל ונתפייס הקב"ה מהבל ולזה אמר ויפלו פניו שנפלו ונשתנו פניו של הבל ודוק כן נראה לי:

ומצאתי פירוש אחר גבוה מפשעו. פירוש שעושה תשובה כשהוא איש ואינו ממתין עם התשובה מה שאין כן כשהמתין עם התשובה נקרא פשעו גבוה ממנו על דרך שאמרו חכמינו ז"ל אשרי איש ולא אשה בתמיה ומשני אלא אשרי לאדם שעושה תשובה כשהוא איש פי' כשהוא בתקפו ובכחו בנערותו תיכף סמוך לחטאו וק"ל:

ת"ל כי בך בטוח. כלומר בטוח הוא בידך שאתה תמשול בו ומה הוא הבטחון לז"א שכבר כתבתי לך בתורה ולא אעשה תורה פלסתר ונ"ל בך דייקא פי' ע"ד דאיתא נגילה ונשמחה בך. בך בתורתך פי' בכ"ב אותיות של תורה כנ"ל:

בוט כב/ח

ומי קברו י"ל מה מקשה דילמא קין גופא קברו ונ"ל לפי דאיתא לעיל שהרגו בשביל שא"ל ארעא דאת קאים עליה דידי היא וקי"ל מ"מ קונה מקומו וא"כ ע"כ לא קברו קין ומי קברו וכו':

בוט כב/ט

א"ל לא אמדת כלום. פי' שהאפרכוס אמר לאותו שהיה עומד ע"ג ההורג לא אמרת כלום מה שאתה שואל אותי כי אני מצאתיך עומד ע"ג ואין אחר עמך כך כאן שמצאו הקדוש ברוך הוא לקין עומד ע"ג ולא היו רק שנים בעולם ועיין במ"כ אם יטיב לך פירושו.

אמר רשב"י קשה הדבר לאומרו. פי' אלו לא היה המשל כך שדרך להתרעם על המלך היה הדבר קשה לאומרו איך אמר הכתוב קול דמי אחיך צועקים אלי כב"י על הקדוש ברוך הוא רק מאחר שהמשל הוא כך אפשר לאומרו:

בוט כב/יא

אתמול גרשת את אבא וכו'. נ"ל לפי דאי' במסכת מכות פ"ב ואשר יבא את רעהו ביער יצא חצר בעה"ב שאין רשות לניזק ליכנס לשם אבא שאול אומר יצא האב המכה את בנו. ואדה"ר גרם מיתה לבניו וא"כ א"ל מ"מ אם גרשת את אבא ע"כ הוא מטעם שגרם מיתה לבניו וא"כ קאי ואשר יבא על הנכנס ברשות המזיק וא"כ הבל נכנס ברשותי א"כ למה אתה מגרשני כן נראה לי:

בוט כב/יב

הזריח לו חמה. פי' לפי שמצינו אות כזה גבי חזקיה מלך יהודה וכתיב והיו לאותות וגו':

בוט כב/יג

ונתפשרתי. פי' כמו לשון פשרה שעשתה תשובתו חציה שמתחלה נגזרה עליו נע ונד תהיה בארץ ואחר כך נתבטל החציה כדאיתא בגמרא ונופל עליו לשון פשרה כדרך הפשרה וזהו כיון המדרש תהלים שגורס נתפשרתי לפי שתשובה עושה מחצה וק"ל:

בוט כג/ד

ונהיה פרה ורבה למארה. וא"ת והלא מצות פ"ו לא נאמרה לב"נ וי"ל דכל מצוה שנאמרה לב"נ ונשנית בסיני לזה ולזה נאמרה לב"נ ולא נשנית בסיני לישראל נאמרה ולא לב"נ ופירש"י לישראל נאמרה מסיני ואילך:

בוט כד/ב

כתיב גלמי ראו עיניך וגו' עד סוף המאמר בר קפרא אמר כו'. המאמר אינו מובן כלל אם תעיין הטוב וצריך ביאור וקודם זה אציע לך מה שפי' מ"כ ראו עיניך וכתיב עיני ה' משוטטות ולא נ"ל פירושו אלא שרבי אליעזר רוצה רק להביא ראיה על דבריי שהיה גולם מהפסוק גלמי ראו וגו' אבל מה שאומר שהיה מסוף העולם כו' די לו מהפסוק של רבי יהודה בר סימון ממקצה השמים וגו' כנ"ל: וגם מה שפי' מ"כ גולם שראו עיניך דוד אמר כן על עצמו גם זה לא מן הצורך כי היו"ד של גלמי הגם שדוד אמר מ"מ קאי על אדם כמו שפירש"י בחומש כמה פעמים כמו היושבי בשמים וצריך להיות היושב בשמים לזה אמר המדרש על גלמי גולם שראו עיניך כו' נקרא על אדם ועתה אבאר לך המדרש באריכות רבי יהודה עם ברכיה תרוייהו ס"ל שהיה מסוף העולם ועד סופו מהפסוק אחור וקדם ומהפסוק מקצה השמים ומהפסוק ותשת עלי כפכה כי הפסוקים אלו הם בתהלים סי' קל"ט ומדבר באדה"ר. וגם הפסוק גלמי ראו וגו' ג"כ שם רק בזה הם חלוקים ר"י בר סימון עם רבי ברכיה שר"י בר סימון אמר בשעה שברא אדם דייקא מלא עולם כולו בראו דהיינו שברא אדם עם צורה שלו מיד כמו שמצינו בגמ' שכל מעשה בראשית לדעתן בקומתן ובצביונן נבראו והיה אדם עומד בשעת הבריאה על רגליו בצורתו כי השתא. ולפי' ר"י בר סימון מה שאמר הפסוק גלמי ראו עיניך קרא הפסוק להחומר גולם הגם שנברא צורתו ורבי ברכיה סבר גולם בראו דהיינו בשעה שבראו לא היה בו צורת אדם אלא גולם בלא צורה ולא היה יכול לעמוד אלא היה מוטל מסוף העולם ועד סופו כגולמי כלי שעדיין לא נגמרה מלאכתה ומביא רבי ברכיה ראיה מהפסוק גלמי ראו עיניך משמע שהיה גולם ממש לזה הקשה לו ר"י בר סימון איך יתכן שהיה גולם מוטל לפני מי שאמר והיה העולם והקב"ה הראה לו דור דור ודורשיו ומנהיגיו וחכמיו וסופריו ומנא לך הא שהראה לו כל זה שנאמר גלמי ראו עיניך גולם שראו עיניך דהיינו אדם שראית כבר כתובים הם ר"ל אותן חכמים וסופרים כתובים על ספרו דהיינו על ספרו דאדה"ר כמו שנאמר גלמי ראו עיניך ועל ספרך כולם יכתבו והאיך יתכן שמי שאמר והיה העולם הראה כל זה לגולם מוטל ואין כבודו בכך כמו שריב"ל לייט אמאן דגבי אפרקיד אלא ודאי מה שאמר הפסוק גלמי ראו וגו' לאו דוקא גולם ממש אלא היה בעל צורה כנ"ל וק"ל: לפ"ז אמר המדרש א"ר יהודה ולא רב יהודה אמר כמו למעלה לפי שקושיא היה כנ"ל וגם מה שאמר לפני מי שאמר והיה העולם ולא אמר התם לפני הקב"ה אלא שר"י בר"ס מאמץ הקושיא:

בוט כד/ג

ימחו מספר חיים מס' תולדות של מטה ועם צדיקים אל יכתבו מס' תולדות של מעלן. עי' מ"כ מה שפירש ודחוק פירושו מאד וגם למה אמר של מעלן ולא אמר של מעלה. ולי נראה שהוא ע"ד בסודם אל תבא נפשי וגו' וכך הם דברי המדרש ימחו מספר חיים וכו':

בוט כד/ד

ע"י שיצאו שלא במשקל ר"ל שלא היה על כל העולם אלא על ספינה ובית אחד לפיכך היה חזק מאד מתוך שהיה עב ביותר כי לא היה מתפשט על העולם אלא על מקום אחד:

בוט כד/ה

ואיני נותן לו כצ"ל ביו"ד לפי דברי מ"כ שהוא לשון בתמיה:

בוט כד/ז

בן עזאי אומר זה ספר תולדות כו' פלוגתא דבן עזאי עם ר"ע מצאתי בדרשות הר"ב ש"ט פ' דברים וז"ל אחר שבארתי לך שכל פרטי תורה מן הראוי שיכללו במאמר קצר לזה פליגי רז"ל איזה מצוה שרוב מצות נכללו בה א' אומר ואהבת גו' וא' אמר שמע ישראל גו' וח' אמר ספר תולדות אדם גו' כך מצאתי במדרש הר"ב ש"ט ז"ל וכתב הרצון בזה כי האחד אומר כי בקיום ואהבת לרעך כמוך תקיים רוב התורה והא' אומר בקבלת עול מלכות שמים תקיים התורה והוא שמע ישראל והאחד אומר כי אם יבין האדם שהוא פועל האל לא יוכל לעשות שום רע כי מרשעים יצא רשע והנברא בצלם אלהים לא יעשה רע עכ"ל:

בוט כה/א

ויתהלך חנוך כו' עד בשעה שהוא דן לכל באי עולם. המדרש הזה צריך ביאור הראשון דברי רבי חמא שאומר שלא נכתב בספרי צדיקים אלא בספרי רשעים מנא לך הא ומה שפי' מ"כ רחוק מאד מן השכל. גם ספרי רשעים וצדיקים מאי בעי הכא גם דברי רבי איבו אינם מובנים שאמר חלף היה מאי פליג אדלעיל הלא גם רבי חמא סבר שרשע היה וגם מה שאמר רבי איבו שבראש השנה דנו קשיא מהיכא תיתי שביום אחר יהיה דנו גם מאי נפקותא מזה באיזה יום דנו. ומאין לרבי איבו זה שבר"ה דנו ומה שפי' מ"כ אינו מן השם. וצ"ל דצריך לגרוס בדברי רבי חמא ולא בתוך טימוסן של רשעים וטעות נפל בספרים שנדפסו אלא במקום ולא הכי פירושו דאמרינן בגמ' ג' ספרים נפתחים בר"ה של צדיקים לאלתר לחיים ורשעים לאלתר למיתה ושל בינונים תלוים ועומדים עד יום הכפורים. לפ"ז סבר רבי חמא שחנוך היה בינוני והוציא זה מהפסוק ויתהלך חנוך את האלהים ואיננו ר"ל שהיה מתהלך ואינו מתהלך לז"א ואיננו לפי שהיה בינוני לפ"ז לא נכתב לא בתוך רשעים ולא בתוך צדיקים שנכתבו בר"ה לפי שהיה בינוני אלא היה תלוי עד יום הכפורים אבל רבי איבו סבר חנף היה פעמים צדיק ופעמים רשע ודרש ויתהלך ר"ל פעם הלך ופעם ואיננו לפ"ז א"ר איבו שבר"ה דנו לפי שהיה או רשע או צדיק ולא בינוני לפ"ז ממ"נ בר"ה נידון לפי שהרשעים וצדיקים נכתבו לאלתר לחיים או למיתה כנ"ל וק"ל:

בוט כה/ב

אלא בשעה שברא וכו'. לכאורה נראה שאינו מתרץ כלום וכן יש לדקדק בדברי ר"ש בן לקיש. ונראה שהיה מנוחה ונחמה כאחת מנוחה לבהמות ונחמה לבני אדם וכן לר"ש בן לקיש מנוחה למתים ונתנחמו בחיים:

ר"א אומר לשם קרבנו נקרא. ר"ל על שם קרבנו שנתקבל נקרא נח רבי יוסי אמר לשם נייחת התיבה נקרא ר"ל על שם שנחה התיבה נקרא נח:

לא שמשו המזלות. נ"ל הטעם דאיתא השמים מספרים כבוד אל הלוכן של חמה ולבנה וכוכבים בגלגל זהו שירתם. כן איתא במדרש שוחר טוב ואי' ולא קרב זה אל זה וגו' בקשו מ"ה לומר שירה על הים אמר הקדוש ברוך הוא מעשי ידי טובעים בים ואתם רוצים לומר שירה ואם כן להכי לא שמשו מכח סברא זו שכשישמשו המזלות אזי הליכתן בגלגל וזהו שירתן ומעשה ידיו טובעים במבול ורבי יונתן ס"ל ששמשו אלא שלא היה רישומן ניכר פי' הליכתן בגלגל ואם כן לא אמרו שירה ודוק כנ"ל בן המחבר. ומהאי טעמא כתבתי לעיל ויהי לשבעת הימים באותן ז' ימים לא שמשו ג"כ המזלות והשפיע הקב"ה את האור הגנוז ג"כ מטעם זה שנתאבל הקדוש ברוך הוא על עולמו ולא היה כדאי שיאמרו שירה ע"ל:

בוט כה/ג

שנה עבדה ושנה לא עבדה כצ"ל ונתחלף רי"ש בדלי"ת:

מ"ב סאין היו ונעשה מ"א ר"ל מ"ב סאין היו בסלע ואח"כ נעשו מ"א בסלע:

בוט כו/ב

ראוי לכל עונשים. תירוצא הוא ר"ל בן מאה שנה ימות. ולא מיתה ממש אלא שיהא ראוי לעונשין אם יתחייב מיתה בב"ד ימיתו אותו ב"ד:

בוט כו/ה

רשב"י קורא להון בני דיינים. פירש"י דייני סדום היו וע"כ היה מקלל למאן דקרא להון בני אלהים מפני חירוף וגידוף אלא יקראו אותן בני דייני:

עד שכתבו להם גמומסיות וכו'. ר"ל שהיו מנאפים עם זכר ובהמה תמיד כמו עם אשתו שכותבין לה כתובה כך היו מנאפים בזכר ובהמה ולא דרך עראי אלא תמידות כנ"ל:

בוט כו/ו

אין הרוחות הללו נידונות לפני לעולם כצ"ל וכן מצאתי בספרים ישנים ר"ל שאינן חיים ליום הדין ואינם נידונים:

ליסגי ליסגי. עי' פי' מ"כ וגם דברי רש"י. ול"נ דקושיא היא וליסגי ר"ל הוספה. הוספה והוספה ב' פעמים. לזה רבנן אמרי לא אוסיף לבני נח לא אוסיף לדורות וכו' כנ"ל. ואחר זה מצאתי בספרים ישנים הגרסא ליסגי לסגי. לפ"ז נ"ל דהכי פירושו דקשה שתי פעמים ל"ל ומתרץ לא אוסיף הראשון פירושו ליסגי כמשמעו דהיינו שלא אקלל עוד ולא אוסיף השני לסגי ר"ל הגם באם אקלל לא יסגי שלא יהא קללה מרובה כ"כ כנ"ל לזה עיקר:

אני אמרתי שתהא רוחי דנה בהם והם לא בקשו. ר"ל אני אמרתי שבעצמי ובכבודי אדין אותם והם לא בקשו. זה לפיכך אדון אותם ע"י שליח והם היסורין אני אמרתי שאני אדון בהם ר"ל הגם ששלחתי עליהן יסורין גם זה כאילו הקב"ה בעצמו דן אותם כי מצינו כמה יסורין של אהבה והם משל הקב"ה:

והם לא כחשו. ר"ל עזבו עונם הרי אני משיגמן אלו באלו (בל"א פר וויררען) ר"ל שאדון אותם ע"י אנשים רשעים כיוצא בהם ויאבדו כולם ע"ד דאטפת אטפוך וסוף מטיפיך יטופון כנ"ל והביא דברי ר"א לראיה שהקב"ה אין מוסר אדם לאדם אלא לרשע כיוצא בו ומתוך כך יהיו הרבה חייבים ויאבדו כולם אבל אם היה דן הקב"ה בעצמו את החוטא לא היה נאבד רק החוטא אבל עכשיו יאבדו כולם החוטאים והשלוחים כמו על דאטפת כו' ורבי נתן אומר אף זאב וכלב הם שלוחי מקום וגם הם ידאגו על שיאבדו איזו נפש הגם שהם שלוחי מקום ע"ד מגלגלין זכות כו' ומכ"ש אדם שהורג לחבירו הגם שהוא שלוחו של מקום ורב חנן הוסיף אפילו מקל ורצועה נדונים עבור זה ומכ"ש אדם הנשלח מאת המקום ב"ה שיאבד גם הוא כנ"ל:

כיום הדין. צריך לומר ביום הדין והוחלף כ"ף בבי"ת:

אינן דנין רוחן בעצמן. עיין מ"כ מה שפי' ג' פרושים וכולם אינם שוים לי מלשון המדרש. ול"נ דהכי פירושו שהרשעים אינן דנין רוחן בעצמן ר"ל בעודו שהרוח בעצמו דהיינו בגוף ר"ל שלא רואה חובה לעצמו בחייו וסבר שמה שעושה בעוה"ז כדין עושה. ולמה זה. לזה אמר המדרש שב"ו הן ר"ל מצד החומר. הרי אני מביא להן מיעוט שנים וכו' ר"ל אמתיו להן אותן מעט שנים ימי חייו ואח"כ אשגמן ביסורין בגיהנם ע"ד שאמרו בגמרא ליום הדין הקב"ה מרכיב חיגר על הסומא ודן החומר עם הרוח כנ"ל. וכל הלשון שיגם שבמדרש הוציאו מבשגם הוא בשר. ועוד יש לפרש ועיקר הוא אינן דנין בעצמן שב"ו הם ר"ל שהרשעים אינן משומין על לב שהם ב"ו אלא הם סבורים שיחיו לנצח על כן אני מראה להם שהם לאו כלום שאמעט להם ימים וגם בא תן המיעוט לא יהיה להם שום טובה אלא יסורין. כך שמעתי מפי בני הר"ר ליב ונכון הוא:

שגמיו. פי' העצים שמשימים לרוחב הדלת מאחוריו לחבר לוחות הדלת לעשותם כלוח אחד וכן פי' הרמב"ם בפ' עשירי ובפרק כ"ב ממסכת כלים:

בוט כו/ז

שהיו עונקין לגלגל חמה כו'. עיין מ"כ ול"נ דהכי פירושו שהיו גדולים כל כך כשהיה היום יום שמש בלי ענן היה עומד בפני תמה ומתוך זה היה חשך כיום מטר ואומרים הורד לנו מטר ר"ל היום ירד מטר באיזו מקום לזה היו נקראים ענקים שהיו מעניקין החמה כפי' רש"י בחומש:

בני נבל גם בני בלי שם וגו'. פסוק הוא באיוב ל' והוא מדבר מדור המבול:

בוט כז/א

שמדמין צורה ליוצרה. שכמו שקורין הצורה אדם כך קורין ליוצרה אדם.

בוט כז/ג

כך דרש כו' צ"ל כך דרשה.

הוה להוי וכו' בעל מ"כ גרס תוה להון ולא הבנתי גירסתו. גם ראיתי תוכן המדרש הוא בירושלמי מעשר שני פרק ג' פ' כרם רבעי וסוף המאמר תלת מאה חותרין תו לא מידי רק הם דברי המדרש ומניין לו הגירסא הזו שגורס תוה. ול"נ דהכי פירושו שאמר אתעבד ההוא לילה ש' חותרין ולמה דוקא ההוא לילה גנבו כל הש' גנבים מה היו חסירים אם היו קצתם מהם גונבים בלילה אחרת ולא באותו הלילה שדרש רבי חנינא לזה אמר המדרש אי הוה להון אפיפולסמן ר"ל אי היה לבעלי הבתים השמן הנ"ל היו מושחין סביב כל הבית ולא היו יכולין גנבי ציפורי לצמצם המקום שסיימו ביום לז"א מה היו ציפוראי עבדין ר"ל גנבי ציפורא עבדין בתמיה משום זה גנבו בעיר בלילה ההוא אחר הדרשה מיד בעוד שלא היה עדיין לבעלי בתים שמן אפרסמון כנ"ל וק"ל אבל שמעתי מפי בני הר"ר ליב פירושו ועיקר שבימי התנאים הוו שכיחי גנבים כדאמרינן במועד קטן כשמת רבי יוסי מציפורי נעשה באותו לילה ש' חתרי לפ"ז פירושו כך שר' חנינא היה דורש ברבים ומוכיח לעולם שלא יגנבו ואמר ראו את דור המבול ע"ד שגנבו מה עלתה להם שנטבעו במבול והגנבים אלו לא די שלא עזבו מעשיהם הרעים אלא אפילו אחר התוכחה מיד בלילה אתעבד ש' חותרין לז"א המדרש אילו הוה להון אפלסמון מה הוה ציפראי עבדין בתמיה ומה אם שלא היה להון אפלסמון גנבי בלילה ש' חותרין ומכ"ש אם היה להן אפלסמון:

בוט כז/ד

וניתן בארץ. רש"י גורס שעשיתי אותו ניתן בארץ ר"ל שימות ויקבר בארץ:

בוט כח/ב

ויבואו אותן. פי' דנפקא ליה מדכתיב לי דהוה למימר רק יקוו אלא פי' יקוו לי ימתינו לי שעתיד אני לקברן וקל להבין.

בוט כח/ד

אמחה עד אדם אחד מאלף וגו'. המדרש צריך ביאור מתחלתו ועד סופו. והנה נ"ל דהכי פירושו אני ממחה על בריותי ר"ל שאני מוחה הכל הוא עבור טובת בריותי שלא יגזלו אותם ולא יגנבו וכיוצא בה שעיקר עולם היה גזל ונמצא אני מוחה להם הכל עבור טובת בריותי ואין בריותי ממחין על ידי ר"ל אף הטובים והכשרים שבהם אין ממחין להם מה שעושין לנגדי ומה יעשו הגרועים שבהם אם הכשרים לא מוחין ומכ"ש הגרועים לזה מביא ר"א משל למלך שהיה לו אוצרות בלוסים דהיינו סרוחים ולא נפתחו אותם מעולם מפני טובתן של בני המדינה שלא יסריח להם ועם כל זאת היו מליזין שסבורין היו שגנוז שם דברים טובים מה עשה המלך פתח לה להמאושרים דהיינו לאנשים כשרים ר"ל שהמלך קרא לכשרים והוכיח אותם על שהיו מליזין עליו ופתח להם האוצר שהיה של סרחון והראה להם שבחנם הליזו עליו ומה שלא פתח עד היום הכל עשה לטובתם ע"כ הוכיח המלך לכשרים ואמר להם אם אתם תליזו עלי מכ"ש הגרועים כך כאן בדור המבול אמר הקב"ה אם אתם הכשרים ר"ל הגדולים לא קבלו מוסר שכל מה שאני מייסר אותם הכל בעבורכם ולטובתכם שלא יגזלו אתכם ואין אתם מקבלים מוסר ומה יעשו הגרועים שבכם כנ"ל וק"ל. ומה שאמר המדרש פתח להם המאושרים שבהם צ"ל להמאושרים ר"ל הכשרים ולא קאי על אוצרות כי לא היו שם אוצרות מאושרים אלא של סרחון כנ"ל:

כהדא דתניא אלפא ליין לא גרסינן זה פה אלא בסוף העומד זו המילה הדא הוא דכתיב דבר צוה לאלף דור ר"ל הוא דבר המילה צוה לאלף שבדור אברהם כהדא דתנן אלפא ליין משנה היא במנחות פ' ט' תקוע ר"ל כפר אחר הנקרא תקוע חלפא ליין שם נעשית יין חשוב מכניס וזטחא אלפא לסולת. בכפר מכניס וזטחא שם נעשית סולת יפה נמצא שאלף לשון חשיבות הגם שנכתב בלא וי"ו:

ט' מאות וע"ד דורות וכו' וכתבת הטעם על שלא נתנה התורה רק לאחר כ"ו דורות לפי שכל אותיות של א' ב' עלו לפני הקב"ה שיברא בהן הקב"ה את העולם ובכולם מצא הקב"ה פגם ובאותן כ"ו אותיות ברא ש"י עולמות והחריבן מכח פגם וקלקול שהיה באותו אות לכך אותן כ"ו דורות תיקנו הפגם אותן אותיות ואותן כ' עולמות וכל עולם היה מאה שנה והם אלפים שנה שהתורה קדמה:

בוט כח/ט

ויהיה להם חלק לעולם הבא. פירש שר"י הוכיח מה שיש להם חלק לעוה"ב והקדים לומר שמשפטם היה בגיהנם י"ב חודש שנדונו בגיהנם שכל טיפה וכו' ובכל מקום שמצינו שאין להם חלק לעוה"ב הגיהנם כלה והם אינם כלים והואיל ובדור המבול היה רק י"ב חודש ולא יותר ע"כ שיהיה להם חלק לעולם הבא ע"כ שמעתי דפח"ח:

וחלק אין להם. פי' מ"כ יש להם בעוה"ז אבל בעוה"ב אין להם טעות דפוס וצ"ל מהופך בדברי ר' יוחנן שיש להם עוה"ב:

ונח מצא חן אתמהא. פי' ע"ד דאיתא בגמרא דיומא שבשביל צדיק אחד נברא העולם דכתיב וירא אלהים את האור כי טוב ואם כן אם היה נח צדיק גמור מאי כי נחמתי וגו' הלא ראוי העולם להיות נברא בשביל צדיק א' לזה אמר אלא אפילו נח כו' פי' שלא היה נח צדיק גמור ודו"ק:

בוט כט/ג

ומצאת את וגו' ר' הונא ורבי פנחס לא מפרשין. פי' שאין מחלקין בין מציאה שנאמר גבי אברהם למציאה שנאמר גבי נח ור"י ור"ל ורבנן מפרשין. פי' שיש חילוק ולזה הביא ר"י משל לאחד וכו' פי' הואיל והיה הולך יחידי וראה אחד ודיבקו ומכח זה חיבב אותו כמו כן נח לפי שהיו כולם חטאים והוא אף שלא היה צדיק כל כך מכל מקום הואיל והיה יחיד אהב יחובב אותו הקב"ה כדאיתא לעיל ונח מצא חן שלא היה כדאי אלא שמצא חן ודו"ק:

בוט כט/ד

רב הונא כו' לא מפרשין כו' פי' רש"י אין חילוק בין נח לדוד וישראל. רבי יוחנן כו' מפרשין ר"ל הסלוקים בין נח לדוד וישראל. ומביאים משל לאחד שהיה מהלך בדרך וראה אחד ודבקו עמו הגם שלא ידע מעשיו מכל מקום מתוך שריחם עליו שהלך יחידי הלך עמו כך נח הגם שלא היה ראוי מצא חן עכ"ל בקצת שינוי:

בוט ל/א

כעבור סופה ואין רשע. עי' ביפ"ת ולי בן המחבר נראה על דרך שמביא המדרש לא יפנה דרך כרמים פי' שלא היתה כוונתם אלא למטעת כרם אבל נח לא היתה כוונתו אלא לפרות ולרבות. וזה פירש כעבור סופה וגו' שלא היתה כוונתם להשאיר שארית אלא שיאבד זכרם מן הארץ וצדיק יסוד עולם שלא היתה כוונתו רק להשאיר שארית:

בוט ל/ב

קל הוא על פני המים גזירה כו' ופי' רש"י קל לשון גזירה וכה"א בדניאל קל מן שמיא נפל ומ"כ פירש דקאי על נח ר"ל שהיה קל והולך בתיבה על פני המים לזה אמר גזירה שנגזרה שיאבדו במים והוא היה קל על המים ולא יטבע:

בוט ל/ה

נייחה לתחתונים. פירש אהא דאמרינן אחר המבול היו וורעים אחת לארבעים שנה מרוב ברכה:

בוט ל/ח

למדת שבוע עיין במ"כ שכתב ש' שנה וזה טעות דמוכח וצ"ל ש"ן שנה כדכתיב ויחי נח אחר המבול שלש מאות שנה ונ' שנה והם כלים בז' ז':

בן מ"ח שנה הכיר אברהם את בוראו. וקשה מנא להו זה ונ"ל בן המחבר ליישב ע"ד דאיתא בירושלמי והובא בפרשת קרח למען ירבו ימיכם וגו' כימי השמים על הארץ כימי אבות והקשו שם כל המחברים והא ימי אבות הם תק"ב וישבתי דה"ק לפי דאיתא בירושלמי דברכות שעוביו של הרקיע הוא מהלך חמשים שנה פירשו כל הגדולים שמה שאמרו חז"ל עולם מהלך ת"ק שנה הוא עם העוביו וא"כ חלל שמן השמים לארץ הוא רק ת"ן שנה וא"כ צא מן שנות אברהם מ"ח שנה שלא הכיר את בוראו ואין ליתן שכר לבניו עליהם וצא מן שנות יצחק ב' שנה ומן שנות יעקב ב' שנה עד ימי הגמלה נשארו שנות אבות ת"ן שנה שיש ליתן עליהם שכר וזה הוא מכוון כחלל שבין השמים וארץ:

בוט ל/י

משל לאוהבו של מלך כו' הביאור המשל כך הוא לאוהבו של מלך שהיה משתקע בטיט עבה והלך המלך ואמר אינו כדאי ליקח אותך מהטיט כי אתה מלוכלך ביותר ואין זה כבוד המלך לילך עם איש מלוכלך רק דלא סגי בלאו הכי שלא אציל אותך כי תטבע בטיט אם לא אציל אותך הגם שהוא נגד כבודי והציל אותו ואמר לך עמי. כך נח אינו כדאי היה לילך עם הקב"ה רק שלא יטבע במבול את האלהים יתהלך נח. הדא הוא דכתיב אשר התהלכו אבותי לפניו וגו' וידגו לרוב בקרב הארץ דייקא:

בוט לא/א

ויאמר אלהים לנח וגו'. מתחלת המאמר עד ולא היה להקב"ה נח בהם וזה הוא סוף המאמר וביאור המדרש כך הוא דבפסוק כתיב החמס קם למטה רשע ולא נח בהם והמדרש רוצה לדרוש תיבת בהם שהוא מיותר ודורשו נוטריקון המהם המונם המתהון וכך המשך דברי המדרש החמס קם וכו' ל' בתמיה וכי קם ואם קם למטה רשע להוכיח בו הרשעים לא מהם ר"ל שאמר הקדוש ברוך הוא לא אשתייר מהם ולא מהונם ולא מהמתהון אלו הג' תיבות הם לשון הקדש והמדרש מפרשן בלשון תרגום כו' וכל כך למה שלא ישאר מהם ומהמונם ומהמתהון שלהם ר"ל מבהמה חיה ועוף שלהם שהוא לשון המונם אלא הכל ימחו לזה אמר לא נח בהם לא היה לשום בריה ולהקדוש ברוך הוא שם נחת רוח מהם ר"ל תיבת בהם קדריש דהיינו מהם ומהמונם ומהמתהון לא היה נחת רוח לכן נמוחו כולה. אחר זה מתחיל המדרש לדרוש דרוש אחר לא נח בהם כההיא דאמר וכו' שאף נח אינו כדאי אלא שמצא חן ודרש נחמתי כי עשיתים ונח קאי למעלה שגם נח מקטני אמנה היה אלא שמצא חן וקשה למדרש למה מצא חן יותר משאר בני אדם אם לא היה כדאי וכי משוא פנים חלילה יש בדבר זה אמר המדרש ולפי שהיו שטופים בזימה והוא לא עשה זה אפילו הכי י"ל שעשה שאר עבירות כמותן. והמדרש סמיכות קא דריש אלה תולדות נח שהיה לו תולדות כשרים ולא היה שטוף בזימה:

בוט לא/ב

ולפי שהיו שטופים בזימה וגזל. ובכל מקום הוא אומר רק זימה או גזל תדע אתה המעיין שבכל מדרש דרש כמו שהביא מפסוק חטאם ובזה הפסוק יקבים דרכו וגו' נרמז שני חטאים כי היין רמז על זנות וגם גזל שגזלו מהפועלים לז"א זימה וגזל וק"ל:

בוט לא/ג

אתם מניחין. שהיה מוכיחן על עבודת כוכבים דהפסוק על ענין ראשון קאי דכתיב ואל תדרשו בית אל כמו שנאמר וישב את האחד בית אל לזה אמר המדרש הגם שהוכיחן על עבודת כוכבים מכל מקום לא נחתם גזר דינם אלא על הגזל:

בוט לא/י

אמה תביקין. לשון הר"ן ז"ל שהיו מקובלים מאבותיהם שאמה של יחזקאל נקרא תביקין ע"ש שהיו מובאת כלומר בינונית ושוה לאמתו של נח ודומה לו בטהרות כעדשה מובאת ר"ל כעדשה בינונית אבל בפ' ו' דנגעים איתא התם מובאת בבי"ת ופירש הרמב"ם מכוונת דהיינו מצומצמת וכן גירסת הערוך ולפי זה צריך לגרוס פה מובאת עכ"ל ומה שפירש בינונית ר"ל שהיה במקדש שלש אמות אחת של חמשה טפחים ואחת של ששה טפחים וגודל ושל עשרה טפחים וזו היתה בינונית ר"ל של ששה וגודל:

בוט לא/יא

חלון. פי' יפ"ת שהחלון היה צריך לראות הקלו המים וגם לשלח את העורב והיונה:

כמין קומרוטין. עיין מ"כ שהביא הרבה גירסות מחולקות ול"נ דה"ק הפסוק ואל אמה תכלנה מלמעלה לא קאי על התיבה דהיינו שיהיו למעלה בתיבה במדור העליון אמה. אלא ה"ק שבכל הקילין הן במדור התחתון והאמצעי והעליון כל הקילין היו כמין קומרטין כמו הכיפות שלנו והיו משופעים ועולין עד רחב אמה לפ"ז כך דיבור הכתוב צוהר תעשה לתיבה ואל אמה תכלנה מלמעלה ר"ל למעלה לתיבה אלא למעלה לקילין שהיו כמין כיפה ור' יהודה סבר שהיו הקילין כמין בתי החורף שלנו שלמטה ולמעלה שוים לפ"ז צריך ר"י לומר כאמתא למטה כך אמתא למעלה לא אמה ממש אלא לשון מדה. ונכון הוא. ותדע לך שמה שאמר הכתוב ואל אמה תכלנה מלמעלה קאי על הקילין ולא על התיבה כי אחר זה דרש רבי יצחק ופתח התיבה בצדה תשים והוא דורשה על הקילין כי אמר לימדתך תורה דרך ארץ שאם עושה אדם טרקלין עשר על עשר יהא עושה הפתח מן הצד משמע שרבי יצחק סבר שהפסוק פתחתי בה קאי על הקילין שהיה עשר על עשר ולדברי רבי יהודה כשתחשוב ל' קילין לאורך התיבה דהיינו ש' ארכה ונ' רחבה עושה עשר על עשר הגם דכתיב בפירוש פתח התיבה קא דריש על הקילין ומכ"ש מה שאמר ואל אמה תכלנה מלמעלה שקאי על הקילין ולא על התיבה דהיינו כל הקילין עשה למעלה מעוגל כעין כיפות שלנו והיה משופע עד אמה כנ"ל:

לימדתך תורה דרך ארץ כו'. עיין מ"כ מה שפירש אבל למטה מזה אין תועלת כו'. לא עמדתי על סוף דעתו. אלא נראה לי שצ"ל אבל למעלה מעשרה אין בכך כלום לפי שאין ניכר בדופן לפי שהיא גדולה כי ר' יצחק דרש שפתח התיבה קאי על פתחי הקילין לפי שאמר לימדתך תורה דרך חרץ שאם עושה אדם טרקלין עשר על עשר כו' וכן היה הקילין לדעת ר"י עשר על עשר אבל אם היה קאי פתח התיבה על התיבה עצמה לא היה למד מזה טרקלין של עשר על עשר ע"כ נ"ל שדוקא עשר על עשר צ"ל פתחה בצידה ומכ"ש פחות מעשרה אבל יותר מעשרה אין בכך כלום כנ"ל:

בוט לב/ג

זה שכוונו וכו' רש"י גרס זה שכן. פי' לפי שקשה שתי פעמים ויעש ל"ל דכאן כתיב ויעש נח ואחר זה ד' פסוקים כתיב עוד ויעש נח לזה אמר המדרש דהראשון קאי על עשיית התיבה והשני לביאת התיבה או להכנסת הבעלי חיים והלשון שיכן כמו שייך ר"ל זה הפסוק שייך לעשיית התיבה אבל הפסוק השני שייך להכנסת חיה ועוף. וכן הוא בפרשה שלאחר זה ויעש נח זה שיכן לכנות בהמה ר"ל זה שייך על הכנסת בהמה וחיה כו' ותיבת שיכן ושייך משורש אחד הם כנ"ל וכן משמעות מתוך רש"י בחומש שפי' על ויעש הראשון זה עשיית התיבה ועל ויעש השני פרש"י זה ביאתו לתיבה כנ"ל: בפי' מ"כ בד"ה כלומר הן וכו'. טעות סופר ודבור זה צריך להיות בסמוך אהן ודבורן כזב:

בוט לב/ה

ברפיון. במתנות כהונה פי' הערוך באויר. והענין שהיה תלוי באויר לפי דאיתא לעיל סדר בראשית פרשה כ"ב בפסוק ויהי בהיותם וגו' שא"ל קין להבל ארעא דאת קאים עליה דידי היא לפי שקין נטל קרקעות וא"ל להבל שיפרח באויר ומשום זה הרגו ולפיכך נשתלם במדה כנגד מדה שנתלה באויר ולא נקבר והמחהו המים כדי שלא יהיה לו קבורה כנ"ל ועיין במדרש קהלת בפסוק אם יוליד איש מאה וגו' ונפשו לא תשבע מן הטובה פי' שלא היה משמח בחלקו וסיפא דקרא גם קבורה לא היה לו ודרשו שם על קין:

בוט לב/ו

ר"י ור"נ ר"י אומר שנת המבול אינה עולה מן המנין א"ל ר"נ וכו' נראה דקמפלגי בפלוגתא דר"י ור' יוחנן לעיל פרשה כ"ה שר"י ס"ל שלא שמשו כלום המזנות וס"ל כר"י דהכא ורבי יונתן שס"ל ששמשו רק שלא היה רשומן ניכר ס"ל כר"נ וא"כ עולה מ"מ למנין תקופות וחשבונות ודוק:

בוט לב/ח

מאיליהן כו'. מת שהקשה יפ"ת למה לא דייק שמאיליהן באו מכח קושית האיך ידע אותן שלא נעבדה בהן עבירה נ"ל דזה אינו קושיא כלל שזה היה יכול לידע כדאיתא לעיל בפסוק זכר ונקבה יהיו אם ראית נקבה רצה אחר זכר אל תקבלהו ולפיכך הוצרך המדרש לשאול וכי קניגי אנא וכו' פי' היאך ידע להבין בכל מין איזהו הוא זכר ואיזו היא נקבה כדפי' בעל מ"כ אלא ע"כ שבאו מאיליהן ודו"ק כנ"ל:

בוט לב/ט

כעל ב' קורות. והקורות שטות על פני המים שאינן הולכין במהירות כן פירש"י ול"נ כעל ב' קורות י"ל שהתיבה היתה הולכת לאט כאותן ספינות קטנות שהולכין על ספינה ב' אנשים ומושכין את הספינה בב' קורות בל' רוסיא דראנגי"ש אחד מצד זה והב' מצד הב' ואותן ספינות הולכין לאט מאד כך היתה הולכת התיבה ולא כאניות שייט ההולכין ביום א' כמה מאות מיל אלא כל הילוכה לא היה יותר רק כמטבריא לסוסיתא מקומות קרובות זו לזו כנ"ל ובירור המדרש כך הוא דרבי פנחס לטעמיה שמתחלה א"ר פנחס שהיתה תיבתו הולכת כמו ספינה שעומדת בשפת הנהר ואותן ספינות מנהיגין אותן עם ב' מקלות שקורין בל' רוסיא דראנגי"ש (ובל' גמ' בב"ב מלחות) כי אותן המקלות מגיעין עד התהום כי אצל שפת הנהר אינו עמוק ועומדים על הספינה ב' בני אדם ולכל א' יש לו מקל א' ומנהיגים בהם את הספינה וכן הוא גם עתה במדינתנו ואותן ספינות הם הולכין לאט אבל אם היתה הולכת כשאר ספינות ההולכין בלב ים אותן הולכין חיש קל מהרה וכתיב ותרם התיבה שמשמעו שלא היתה הולכת מהרה לז"א שכל ימי המבול לא היתה הילוכה יותר אלא כמן טבריא לסוסיתא. ומה שאמר טבריה כו' י"ל שהיו יודעים שמטבריא לסוסיתא היה מהלך עם אניה קטנה של ב' מקלות מהלך מ' יום כימי המבול והתיבה היתה הולכת כאניה כנ"ל לכן אמר שיעור זה וכן מצינו שים של טבריא היה קטן ולא עמוק ולא הולכין עליה רק אניות קטנות כנ"ל (כבעל ב' קורות צ"ל ר"ל כאותן אניות שקורין בעל ב' קורות הגם כעל ב' קורות ג"כ נכון אלא זה יותר נכון):

בוט לב/י

הד"ד וכל כלי יוצר. טעות דפוס וצ"ל והדין ר"ל והדין הוא פסוק השלישי כל כלי יוצר וגו' עיין ישעיה ותבין משמעותיו בפי':

בוט לב/יא

אף הן היו בכלל מאוספין. עיין מ"כ בשם רש"י ואילולי פירושו הייתי אומר היו בכלל מאוספין דהיינו בכלל ואספת אליך אל התיבה ר"ל שיקח רק מכל מין דגים שנים לקיום המין כמו משאר ב"ח והמותר נמוחו אך שברחו לים אוקיינוס ר"ל אותן שנים שנים מכל מין ברחו לים אוקיינוס ומשם פרו ורבו אותן שנים שנים ולא היה צריך להם התיבה כי חייהם במים ולא כמו שאר ב"ח שלא היה להם מקום לנוס כי היה מים בכל העולם והוצרך להם התיבה אבל הדגים איתן שנים שנים ברחו לים אוקיינוס והמותר נמוחו בים ולפי פרושי מתורץ כי לפרש"י קשה איך ברחו לים אם נגזרה עליהם שימותו הלא כתיב ואנה מפניך אברח אלא רק אותן שברחו ראוים לברוח מכל מין שנים לקיום המין אבל המותר באמת נמוחו וק"ל. ולזה פליגי הי"א על ת"ק דאמר פרט לדגים שלא נמוחו הדגים כי אם היו נימוחים לא היו היום דגים בעולם כי לא מצינו שלקח נח לתיבה שום דג כמו שאר ב"ח אבל הי"א אומרים שאותן השנים ברחו לים ולא היה צריך להם התיבה והמותר נימוחו אבל לפירש"י מה פליגי את"ק הלא גם הת"ק אמר פרט לדגים לכן נראה כמו שכתבתי ולפי הי"א מכל אשר בחרבה מתו לאו דוקא בחרבה אלא כמו אשר בעולם מתו והעולם נקרא חרבות כמו שמצינו בפסוק ולת"ק דאמר פרט לדגים פי' הרמב"ן בחומש שהמים היו למטה קרים. והנה לא יקשה לך לפי פירושי למה היו אותן שנים צריכין לברוח לים אוקיינוס הלא גם שם יש דגים כשאר מים לקיום המין. והנה אשיב לך שני תירוצים. הא' שיש בזה הים כמה מיני דגים שאינם באוקיינוס ועוד שבים אוקיינוס אפשר שלא יש שם שום דג כלל כי הוא מסבב העולם ואין לו שום קרקע מתחתיו אלא הוא תלוי בדיבור של הקב"ה ובלא"ה מוכח שאין שם דגים לפי שעמוק מאד בלא יסוד ואמרינן בגמרא וינצלו את מצרים כמצולה שאין בה דגים משמע במקום עמוק אין דגים ומכ"ש במקום עמוק בלא קרקע כי צריכים לדגים קרקע משני טעמים. האחד עבור מזונות. והשני שצריך לו מקום להניח הזרע שהזכר מניח טיפה אחת על הארץ והנקיבה מנחת לובן שלה ג"כ ומזה נולד הדג וזה א"א בלא קרקע ע"כ מן ההכרח שאין שם דגים רק אותן שנים שנים ברחו לשם מפני רתיחת המבול עד אחר זמן המבול וחזרו אחר כך כנ"ל:

בוט לג/א

לאותם נ"ל לאותם שהם ממינם:

אין מעשיהן של רשעים עושין פירות. ר"ל שאינן מצליחין מעשיהם שאילו מצליחין היי מחריבין העולם:

מלכא קציא. לפיכך נקרא מלך קציא שהוא דר בקץ העולם או מפני שהם מיני שדים לכך נקרא כך מלשון קצתי בחיי ר"ל מלך משוקץ:

א"ר לוי כו'. וק"ל דמה ענין לכאן ובמאי קמפלגי. נ"ל דפליגי בפלוגתא דתנאי דהאחד סבר שנח מקטני אמנה היה וגם כל הב"ח היו ראוים נמחות מן הארץ אך שחס על הכל מפני שהם מעשיו של הקב"ה שלא יבטל שום מין. ולבראות מחדש אי אפשר לפי שאין חדש תחת השמש ור' שמואל סבר שנח חסיד היה לזה אמר על הכל שהוא מדותיו הוא מרחם כו' וק"ל:

בוט לג/ג

שאין לה עליו מזונות. פי' מ"כ תיבה שאין לשון שנאה נ"ל דקשה לו הלא כתיב ומבשרך אל תתעלם והלא חייב לפרנס אותה כדאיתא דמפרנס גרושתו לזה אמר שאין לשון שנאה כנ"ל וק"ל: או ירצה דקאמר אתה שכתוב בך רחום וחנון כך היה לומר אתה שמזונותינו עליך לזה אמר שהוא לשון שנאה ממילא ההיפך הוא רחום וחנון. מפי בני רבי ליב ונכון הוא:

וקרב תלמידים כו'. בעל א"א לא גריס זה וכן בירושלמי כלאים ליתא זה ופירוש מ"כ דחוק. ושמעתי מפי בני ר' ליב שפירושו כך שמתחלה לא היה מקרב לתלמידים ולא היה מכבד אותם כי מה לתלמיד נגד רבו ועכשיו שראה מעשה אליהו בדמות תלמיד היה מקרב ומכבד תלמידים וכו' ונכון הוא ומשום הכי אמר תלמידים ולא תלמידיו כי היה מכבד התלמידים מפני מעשה דהוי ע"י תלמיד וק"ל אבל מ"כ גורס לפירושו תלמידיו ללא צורך:

רבי אליעזר אומר. לשם קרבנו כו' וי"ל על שם קרבנו נקרא נח וכן רבי יוסי כו':

אמר ר"י לא שמשו מזלות ור' יונתן ס"ל ששמשו. נ"ל כדרך שכתבתי לעיל שטעם שלא שמשו הוא ע"ד דאיתא במדרש שוחר טוב בפסוק השמים מספרים כבוד אל הליכתן של מזלות בגלגל זה שירתם ואיתא ולא קרב זה אל זה ביקשו מ"ה לומר שירה א"ל הקב"ה מעשה ידי טובעים בים וכו' א"כ מכח זה ס"ל לר"י שלא שמשו ורבי יונתן ס"ל ששמשו רק שלא היה רשומן ניכר פי' הליכתן לא היה ניכר פי' שלא אמרו שירה כיון שלא הלכו ודו"ק. ומצאתי סברא זו מפורש שפירש לא היה רשומן ניכר פירוש שהליכתן לא עשו רושם:

בוט לג/ה

התחיל משיבו תשובות כו' עד עתיד להעמיד צדיק א'. כאן קשה טובא הא' מאי השיב לו שאין צורך בעורב כו' הלא צריך אותו לקיום המין ועוד מתחלה מאי קסבר שלקח אותו לתיבה ועוד הלא היו שם שאר עופות טמאים שאין צורך בם כמו העורב ועוד מאי השיב הקב"ה שעתיד העולם כו' הלא יכול להיות זה ע"י שאר עופות ושמעתי מפי בני הר"ר ליב דאמרינן שהעורב שימש בתיבה לפי זה יתורץ הכל שמתחלה קבלו בתיבה מפני קיום המין ואחר זה ששימש והיתה מעוברת וא"כ לא היה צריך לו לא לקיום ולא לאכילה ולא לקרבן ולכך היה משלח אותו ולא רצה להניח אותו בתיבה ואמר הקב"ה לקבלו בזכות זה שיעשו בניו דהיינו בני עורב לאליהו שיביאו לו פרנסה בזכות זה תציל אותו וק"ל:

בוט לג/ו

רבי יוסי אמר ג' שבועות ימים. פי' מ"כ עיין לקמן בסמוך והנה לא אפשר להבין דעתו בסמוך מה שפי' על הדא מסייעא וכו' מאי אולמיא האי מהאי ששתי פעמים כתיב ז' ימים אחרים מאי אולמי האחרון מן הראשון שמביא ראיה גם ל' רבה אינו מחוור דאמר ג' שבועות ימים התיבת ימים מגומגם וגם בשיטת ג' וישלח את היונה ולא יספה לשוב אליו עוד. זה אין לו שום חיבור לא למעלה ולא למטה והרבה תהיתי על זה המדרש ולא עמדתי על דעתו ועל דעת מ"כ ונ"ל דהכי פי' רק אקדים לך שהרמב"ן בפי' החומש מחולק עם רש"י עיין שם שרש"י סבר ויהי בחדש העשירי זה אב ומאי עשירי עשירי למבול לפי שהתחלת המבול היה בחשוון נמצא בעשירי באחד לחדש נראו ראשי ההרים זה ר"ח אב ואחר זה כתיב ויהי מקץ ארבעים יום וישלח העורב נמצא ששליחות העורב היה עשרה באלול וכשתחשוב עוד ג' שבועות סך הכל מגיע עד אחד בתשרי ואז חרבו המים ויבשה הארץ לזה אמר המדרש ג' שבועות שלמים כדי שיתמו באחד בתשרי ונשמט מהדפוס מתיבת שלימים שי"ן ולמ"ד והדפיס ימים במקום שלימים וכך הם דברי המדרש ג' שבועות היו הפסקות סך הכל דהיינו בין עורב ליונה ג"כ ז' ימים מדכתיב עוד ז' ימים משמע שאחר שליחות העורב ג"כ היו ז' ימים לזה אמר הדא מסייע דכתיב ולא יספה לשוב עוד למה לא שבה עכשיו כמו שתי פעמים הראשונים אלא ודאי שהיו ההפסקות ג' שבועות מיום ששלח העורב שהיה עשרה באלול ונמצא כלין באחד בתשרי וכתיב בראשון באחד לחדש חרבו המים ופרש"י זה תשרי לפיכך לא שבה לפי שמצאה מנוח לכף רגלה לז"א המדרש ג' שבועות שלימים דוקא כדי שיתמו דוקא באחד בתשרי כי לא סגי בלאו הכי שלא המתין אצל עורב אחר שליחותו איזו יום מדכתיב אחר שליחות היונה ויחל עוד משמע שהמתין ג"כ אחר עורב אלא מנא לן שהמתנה היה ז' ימים דילמא שנים או ג' ימים לזה מסייע הפסוק שלא שבה היונה בפעם שלישית מפני שנשלמו אותן ג' שבועות בו ביום שחרבו המים ומצאה מנוח לפ"ז מוכח שהיו ג' שבועות שלימים דהיינו ההפסקה אחר העורב היה ג"כ ז' ימים דאל"כ אלא שהיה פחות מז' ימים והפסקות של היונה היה שני שבועות נמצא היו כלין קודם א' בתשרי עדיין לא חרבו המים ולמה לא חזרה אלא ודאי שהיו הפסקות ג' שבועות שלימות ונשלם הזמן באחד בתשרי בשעת יבשת הארץ כנ"ל ודו"ק. ולפי' הרמב"ן שאמר בעשירי באחד לחדש נראו ראשי ההרים זה תמוז שהוא עשירי לתשרי נמצא ששליחות העורב היה בעשרה באב ונמצא מעשרה באב עד א' בתשרי הוא ששה שבועות וד' ימים לזה צ"ל במדרש ג' שבועות שלימים ר"ל ג' פעמים שני שבועות וד' ימים שליחתן כי כל שליחות היה יום אחד דכתיב ותבא היונה לעת ערב ונמצא כלין כאחד. וכן בדפוס קראקא נדפס שבועות ימים וכן בילקוט ג"כ שבועות ימים לזה אמר הדא מסייע שהיה ג"כ אחר העורב שבועיים כדי שיהיה ג' שבועיים שלימים ודייק ולא יספה לשוב עוד כנכתב למעלה ובין לרש"י ובין לרמב"ן צ"ל תחת תיבת ימים שלימים כנ"ל ודו"ק:

בוט לג/ז

ד"א כו' יתר כי סוף המדרש של תנינן משפט דור המבול י"ב חדש הוא בד"ה י"א ימים יתירים על ימות הלבנה ושם מוכח שהיה משפטם י"ב חדש לפי שלא היה צריך קרא למימר אלא בט"ז לחדש השני אלא מכאן מוכח שהוה י"ב חדש משפטם כי בהתחלת המבול כתיב בחדש השני בשבעה עשר יום לחדש ובסופו היה צריך לכתוב בשני בששה עשר וכתיב בכ"ז בו נמצא י"א ימים יתירים אלא י"א יום וכו' כדי שיהיה י"ב חדשים שלימים של ימות החמה וק"ל:

בוט לד/א

הוציאה ממסגר נפשי עד סוף המדרש. הנה ראוי לדקדק מה שמהפך המדרש יתכללון בי צדיקיא ולא מדבר כלשון הפסוק לפי שרוצה המדרש לומר שתיבת יכתירו קאי על הקב"ה כפירש"י לכך מהפך המדרש תיבת יכתירו לתיבת להודות את שמך שיכתירו שמו של הקב"ה בי דהיינו נח לכך מעמיד תיבת בי אמר יכתירו וק"ל מפי בני הר"ר ליב:

בוט לד/ו

משל לפרנס כו'. הנה ראוי לדקדק שני משלים למה לי. נ"ל כשתדקדק שבמשל הפרנס אמר יצא ממקומו ובמשל השופר אמר שיצא למקום אחר לפי שבפרנס שהלך רק ממקומו לאיזו צורך ולחזור ממילא למשל הזה כשבא הפרנס לביתו א"צ לומר לו צא כי בעצמו יודע שיצא ולפי המשל הזה לא היה צריך להקב"ה לומר לנח צא וגו' וכדאי' לעיל אמר נח כשם שלא נכנסתי בתיבה אלא ברשות וכו' לזה מביא משל השני לסופר שהולך למקום אחר שיהיה שם סופר והעמיד לזה במקומו ואחר זה חזר השופר כי לא היה חביב לפניו המקום השני וחזר למקום הראשון והסופר לא רצה לצאת ברצון כי היה סבור שיהיה לו מקומו באשר שהשופר הלך למקום אחר ולא רצה לצאת עד שאמר לו צא שלא ברצונך כך נח כו' שלא קיבל עליו לצאת וכו' לפי זה אמר במשל השני סופר כי כן דרך הסופרים שמקבלין אותן ממקום אחד למקום אחר מה שאין כן בפרנס על הציבור שאינן מקבלין פרנס מטבריא לצפורי כנ"ל:

בוט לד/ח

פרט לכלאים פרט לחירוש. ר"ל שאחר זה א"ר אליעזר ורבי יוחנן שבני נח נצטוו על הכלאים ופירוש ולמדו מזה הפסוק:

בוט לד/יא

לא על ידי שהיו זורעין ולא קוצרין דאמר רבי יצחק אחת לארבעים שנה ר"ל שהיה זורע פעם אחת למ' שנה ולא היה קוצר בכל שנה כמו עתה אלא כל מ' שנה היה התבואה גדילה מזריעה אחת וכל פעם שהיה צריך לו היה הולך לשדה ולוקח כפי צרכו ולא היה להם שום מלאכה כבידה כמו עתה שמוכרחין לקצור בפעם אחת מפני התורף אבל בימיהם היה התבואה עומדת על השדה ולא נפסדת כל מ' שנה מזריעה אחת וק"ל:

הא כיצד. ר"ל דקאי על ר' יצחק דאמר שהיו זורעין ולא קוצרין לפי שהיו זורעין אחת למ' שנה מ"מ היה צריך לקצור שלא יהא התבואה נפרדת על השדה בזמן החורף לזה אמר שהיה להם אויר יפה כמן הפסח ועד עצרת ר"ל כל המ' שנה לא היה שום חורף אלא הכל היה ימי קציר וכל פעם שירצה לאכול היה קוצר ולזה מביא דברי רשב"ג דאמר חצי ניסן ואייר וחצי סיון קציר לזה אמר שהיה להם אויר יפה כמפסח ועד עצרת וק"ל:

בוט לד/יג

יכול כחנניה וכו'. וא"ת הלא כבר אמר כשאול שמותר מפני קידוש השם י"ל לפי שחנק מצינו בגמ' שהיא מיתה הקלה של ארבע מיתות ושריפה היא החמורה לזה מביא מתחלה ראיה משאול שמותר ליחנק שהיא הקלה מפני קידוש השם ואחר זה מביא שמותר ג"כ לשרוף את עצמו שהיא החמורה ואל יקשה לך היאך אני לומד שני דברים מפסוק אחד נ"ל מדכתיב בפסוק ואך בוא"ו דרש א' מהתיבה וא' מו' ולפ"ז מביא לימוד על החונק עצמו ואמר יכול כשאול שהיה הרג ואח"כ אמר שריפה אבל סקילה א"צ כי נכלל בין הקל וחומר וגם אי אפשר לסקל את עצמו כדין סקילה:

בוט לד/יד

בעד א ודיין א'. לכאורה קשה איך למד זה שני דברים מתיבת באדם ועוד דאמר בעד א' ואחר זה אמר בלא עדים אלא דהכי פירושו בעד א' ודיין אחד ר"ל שהדיין עצמו יהיה העד ובדינינו אין העד נעשה דיין אבל בבני נח דכתיב שופך דם האדם באדם אחד ועד ודיין אחד דמו ישפך ואחר זה אמר בלא עדים פירוש בלא ב' עדים מפי בני רבי ליב וק"ל. א"נ י"ל דה"ק בלא עדים ובלא התראה לפי שבדינינו צריכין דוקא העדים בעצמם להתרות בו וק"ל:

הרי שהרג ולא נהרג אימתי נהרג לכשיבא אדם פי' מ"כ דחוק מאד ושמעתי מבני פירושו דה"ק הרי שהרג ולא נהרג לפי שלא היה שם שום בריה אימתי נהרג לכשיבא אדם ר"ל בשעת תחיית המתים שיבא זה האדם בעצמו דהיינו הנהרג יאמר שהוא הרג אותו ואז ימיתו אותו לפ"ז הגירסא של פ' ואתחנן לכשיבאו כל בני אדם ג"כ נכון ר"ל בשעת התחייה של כל בני אדם ואז יבא ג"כ זה הנהרג ויאמר כי הוא זה:

בוט לד/טו

אדמדמני. צ"ל דבדבני והוא בפ' אין מעמידין דף ל"ט הדבש והדבדבניות אע"פ שהם מנטפות אין בהם משום הכשר והם מין ענבים כך פי' שם רש"י:

בוט לה/ב

אליהו זכור לטוב כו'. מפרש בפסיקתא שכבר נפצור רשב"י מדקאמר נראתה הקשת בימיו בימיו ולא בימי ועוד שרשב"י תנא וריב"ל אמורא היה:

בקעה בקעה כו'. פי' בעל יפ"מ כשהיה רוצה לפרנס עניים כל זה בירושלמי ובבלי פרק לולב וערבה ועיין שם:

אי בעי אברהם למקרבי וכו'. עיין פי' מ"כ וכן פי' הערוך בערך פטר אך שקשה טובה. אבל יפ"מ פי' שר"ל לקרב הדורות תחת כנפי השכינה וכן דעת רש"י שם בפרק לולב וערבה עיין שם:

כך אמר רשב"י אין העולם יכול לעמוד פחות משלשים צדיקים וכו'. הטעם מפורש בע"ז בירושלמי בפ' אין מעמידין מדכתיב ואברהם היו יהיה בגמטריא תלתין ובפרק לולב אמר ל"ו צדיקים (ובירושלמי) [ובחולין] פרק גיד הנשה אמר מ"ה צדיקים ובבמדבר רבה פ' ג' איתא אין ישראל חסירין מן ג' צדיקים וצריך לומר תנאי היא:

אי תלתין אינון וכו'. הקשה בעל יפה מראה כיון דהוא גופא קאמר דלא בציר מתלתין איך מספקא ליה אי תלתין הן ובפרק לולב וערבה לא נזכר זה בדברי רשב"י והקשה בגמ' והאמר אביי אין העולם יכול לעמוד בפחות מל"ו צדיקים והיכי אמר אם שנים הם ותרצו בגמ' הא דעייל בבר והא דעייל בלא בר ופירש"י בבר ברשות בלא בר בלא רשות אבל כאן שרשב"י בעצמו אמר זה קשה והניח בצ"ע. אבל לי נראה דמעיקרא לאו קושיא דמה שאמר רשב"י היה אומר על דורו ולא על דורות אחרים וכך היה אומר אין העולם מתקיים בפחות מל' צדיקים אבל על דורו אמר אם הם ל' אנו מנהון ואם בדורי הם עשרים אני וברי מצטרף לשלשים. ואם הם עשרה אני וברי שקולין כעשרים כדי שיהיו שלשים וכן חמשה אני וברי במקום עשרים וחמשה ואם רק תרין ר"ל אני וברי אנו שקולין כעשרים ושמונה או אפילו חד הוא ר"ל אפילו לא יהיה בני עמי אלא בעצמי חשוב כשלשים כך היה מתפאר עצמו. אבל שאר דורות אי אפשר לעולם בלא ל' כאברהם כי הוא היה מחשב את עצמו ל' פעמים כאברהם כמו שאמר למעלה שאברהם יקרב הדורות עד רשב"י והוא יקרב עד משיח שיותר הרבה מאד מאברהם כנ"ל.

בוט לה/ג

את קשתי נתתי קישותי דבר שהוא מוקש וכו'. פי' אב"א שהוקשה להם איך נתן לאות קשת שהיא כלי זיין לזה אמר דבר שהוא מוקש. או י"ל דקשה מאי קשת. הנ"ל את הקשת נתתי מאי קשתי אלא שדומה לי.

קולב. פי' קרדום. בקרדומות באו לך מתרגמינן בקולביא:

ימים אחדים. בעל א"א לא גרס אותן שני תיבות כי לא מן הצורך הן:

שהוקר השמן פירש"י שהוקר השער של שמן ובאתה לשאול אם תמכרנו מיד או תמתין עד שיהיה יוקר יותר.

בוט לו/א

גלוג. פרש"י אמור ובעל א"א פי' השתבח:

על גוי זה דור המבול ועל אדם זה נח. פי' המדרש כך הוא שאמר ומה הסתיר פניו שהביא המבול ולא יקשה לך איך עשה הקב"ה זה והחריב עולם גדול הלא לא לתוהו בראה לשבת יצרה לזה אמר שממנו הושתת העולם ר"ל שבעיני הקב"ה הכל אחד ויש לו להקב"ה להעמיד עולמו כמו מאומה שלימה. ומאדם אחד ר"ל כמו מאומה שלימה יתקיים העולם כן יכול להיות מאדם אחד היפלא מה' דבר וק"ל. וכן הפי' בויק"ר פ' ה' גרסא אחרת עיין שם ופירושו כמו שבראה הקב"ה עולמו מאדם אחד ומאומה אחת הכל בעיני המקום אחת וק"ל אבל מ"כ פי' שם ומאומה אחת זה בני נח ודחוק הוא:

בוט לו/ב

גם מיום אני הוא ואין מידי מציל. פסוק הוא בישעיה וסוף הפסוק הוא אפעל ומי ישיבנה והמדרש דורש רישא דקרא מדבר באומות עולם דהיינו שלא אציל מאומות העולם ואחר זה דריש אפעל ומי ישיבנה ר"ל מה שפעלתי בדור המבול אל תשיבני שלא עשיתי כשורה וכדת לפי שהם אומות העולם אבל נח נכנס ויצא בשלום לפי שהיה צדיק לפיכך כמו שבא לתיבה עם שלשה בניו כך יצא לפיכך אמר ויהיו בני נח היוצאים מן התיבה שם וחם ויפת אבל מ"כ כתב מאומות העולם אפעל אפשר שלא ראה הפסוק וסבר שמלת אפעל הם דברי המדרש:

בוט לו/ג

למה ויטע כרם. ר"ל למה עשה עצמו חולין לפי שנטע כרם וכדמפרש ואזיל שיטה זו ומהיכן היה לו ר"ל זמורות ומשני הכניס וכו' מה שאמר יחורים וגרופים וכו' הלא לא הוקשה לו אלא על כרם ופירש הרר"י מאורליינש לפי שאותן דברים צריכין שימור בקרקע במקום חם אך קשה מה לו לר' אבא לתרץ דברים ללא צורך הלא לא הקשה לו אלא על זמורות ושמעתי בשם הגאון מהר"ר נפתלי ז"ל מלובלין דקאי אלמעלה דאמר היה לו לנטוע דבר אחר תחלה יחור או גירופית אחת ומקשה מהיכן היה לו יחור או גרופית לז"א ר' אבא וכו' אבל מ"מ קשה מה שאמר הה"ד ואספת וגו' אין לו שום מובן כלל לראייתו אם תניינן היטב. ול"נ דלעיל סוף פ' ל"א סבר ר' לוי הכניס זמורות לנטיעה יחורים לתאנים וגרופית לזיתים והוציאו זה מדכתיב ואספת כו' עיין שם אבל רבי אבא בר כהנא סבר שלא הכניס אלא זמורות לפי שהוא מאכל אדם ומאכל כולם כי דרש לך ולהם לאכלה דבר שיהא מאכל אדם ומאכל בהמה לפי זה שלא היה לו גרופית ויחור לפי שאינו שום מאכל נמצא שלא היה לו נטיעה אחרת רק זמורות ולמה עשה עצמו חולין לפי שלא נטע נטיעה אחרת הלא לא היה לו שום נטיעה אחרת לזה מביא דברי רבי לוי וראייתו עיין היטב לעיל פ' ל"א ודו"ק:

שלא נמצא בהם תועלת. גם לעיל פ' י"ד אר"ל קין הרג את אחיו נח נשתכר עוזיהו נצטרע וערער על הכהונה:

בוט לו/ה

אמר להון ואגיד להון. יתר:

בוט לו/ו

מלמד שנתנו ידיהם על פניהם והלכו אחורנית. ר"ל ששני דברים עשו מחמת יראה שכסו פניהם והלכו אחורנית כמורא וכו' כי אפשר לאדם שיביט מן הצד על כן כסו גם פניהם:

בוט לו/ח

אף מיפת וכו'. נ"ל לפי דאיתא טעם שכנען יהיה עבד לשם ע"ד שאחז"ל והתמכרתם ואין קונה וסמיך ליה ואלה דברי הברית אתה שקניתם את התורה לפיכך אין קונה אתכם לעבדים משא"כ האומות נמכרים לעבדים וא"כ היינו טעמים שקלל שיהיה עבד לשם מחמת התורה. אמנם מה שיהיה עבד גם ליפת למה. לזה אמר אף מיפת עמדו באהלי שם פי' ע"ד שאמרו בגמרא שיהיה יפיפיותו של תורה נאמרה בלשונו ואם כן הואיל ויש לו אחיזה בתורה לכן יהיה עבד למו כנ"ל. ואמרתי טעם הגון למ"ד לעולם בהם תעבודו חובה וקשה למה כך ונ"ל לפי דאיתא מי שחציו עבד וחציו בן חורין כופין את רבו שיוציא אותו לחירות כדאי' הטעם ואם כן כנען שהוא עבד לשניהם וא"כ אם ישחרר אותו אחד יהי חצי עבד שחלק יפת אינו משוחרר וא"כ לא יהיה לו תקנה ע"כ צותה התורה שיהיה משועבד לעולם ודו"ק:

בוט לז/ד

שהם מתים בתשנוק. גמרא היא בירושלמי פ' תפלת השחר ומצאתי בפי' ירושלמי בתשנוק נוטריקון בלי שום תענוג:

איני יודע אם נינוה עיר הגדולה או רסן כו'. בפרק קמא דיומא הקשו בתו' וא"ת למה לא מסתפקא גם כן בכלח הסמוכה למלת גדולה ותירצו אדרבה משום דמינה קא סליק ואם איתא דעלה קאי לא היה צריך למימר היא העיר אלא סתם העיר הגדולה ול"נ דמעיקרא לאו קושיא היא דכתיב לעיל בפסוק ג"כ כלח ולא כתיב שם עיר גדולה לכך אינו מסתפק אלא בננוה ורסן כנ"ל וק"ל:

בוט לז/ה

כל מוניטא של מצרים וכו' פירש"י ממשלה אינו אלא פסולת כך גירסת רש"י וילקוט וא"א ועיין מ"כ פירושו אבל בכל הספרים חדשים גם ישנים נדפסו אלא בים וכדי שלא למחוק הספרים נ"ל דהכי פירושו כל מוניטים של מצרים אינו אלא בים ר"ל כל הששה בנים היו נקראים לוד ענם להב נפתח פתרוס כסלח רק כשתרצה להזכיר יחיד אתה קורא אותו כך וכשתרצה להזכיר אומה שלימה אתה אומר לודים ענמים וכיוצא בו כמו כנען כנענים אמורי אמורים כשמן מאז כן עכשיו רק ההפרש בין יחיד לאומה הוא אותיות ים דהיינו יו"ד מ"ם לזה אמר שלארבעה בנים של מצרים לא נעקרו שמותן כמאז ומקדם רק אלא בים ר"ל ההפרש הוא בים והבי"ת היא פעולה ר"ל ביו"ד מ"ם אבל לפתרוס וכסלוח נעקרו שמותן לגמרי וקורין להם פרוויטות ופקסים לזה אמר ר' אבהו לפי שהיו גונבין ומחליפין נשותיהן ולא היה הזרע שלהם לפיכך לא נקראו על שמם וק"ל:

הוטלסין. פירש"י גנבים:

בוט לז/ז

אין אנו יודעים אם שם בנו הגדול וכו' עד שנתים אחר המבול ר"ל מאחר שהיה לשם ק' שנה שנתים אחר המבול ולא יותר ואנו יודעים שנח הוליד בן ת"ק שנה כדכתיב ויהי נח בן חמש מאות שנה וגו' ובשנת שש מאות שנה יצא מן התיבה נמצא היה לבנו הגדול בשעת יציאתו ק' שנה ולשם היה ק' שנה שנתים אחר המבול הא למדת שיפת היה גדול ב' שנים אבל עדיין לא ידענו אם לא היה חם גדול מכולם לפיכך אמר אחי יפת הגדול יפת הוא הגדיל ודו"ק וכצ"ל:

בוט לז/ח

ויהי מושבם ממשא. פסוק הוא בנח. עד סוף הפרשה מפרש כל שמות הערים הנכתב בפסוק האיך קורין אותן בלשון ארמי וטעם לקצת מהם למה קורין אותן בכך:

בוט לח/א

פן ישכחו הדודות הבאים אתריהם. ר"ל שיאמרו שמתו מעצמן ולא מחמת שמרדו במלכות אלא הורידן מגדולתן כו':

ולנו מה יעשה. ר"ל ע"ד אם בארזים נפלה אש מה יעשו אזובי קיר אלא מגננו ה' ר"ל כמו שאמר למעלה ואני ברוב חסדך וגו':

וזה שכאן סמכו מן המזרח. ר"ל המגדל שאנו עושין כאן יהיה סמיכות מן המזרח דכתיב בפסוק מקדם משמע שהיו במזרח:

בוט לח/ד

הנפילים וגו'. לא הוה להון למילף מן קמאי. נראה דדייק מקרא הנפילים היו בארץ בימים ההם פי. שהיה להם למילף מן אותן שנפלו דור המבול ודור אנוש וק"ל:

בוט לח/ו

אמרו אברהם זה פרדה עקרה וכו' ועל ה' אלהינו אמרו לאו כל הימנו לבור את העליונים וקשה חיבור ב' דברים להדרש ושמעתי מדודי דה"ק שמתחלה היה שכינה בתחתונים וחטאו שבעה וסילקו פא"פ השכינה בחטאתם לרקיע ז' ובאו אח"כ שבעה צדיקים מאברהם עד משם והורידו השכינה לארך וא"כ זה שאמרו מכח שראו שאברהם פרדה עקרה וא"כ לא יהיה ז' צדיקים וא"כ יהיה השכינה לעולם בעליונים ע"כ עשו מגדל וכו' דפח"ח וש"י:

אחת לאלף ותרנ"ו וכו'. צ"ל שהוקשה להם למה אמר שפה אחת לשון יחיד ודברים אחדים לשון רבים לזה אמר שפה אחת ר"ל שאמרו אחת לאלף ותרנ"ו ודברים אחדים רצה לומר זה אחד לדרום ואחד לצפון ואחד למערב ואחד למזרח זהו אחדים לכן אמר המדרש לסוף הה"ד שפה אחת ודברים אחדים ומה שאמר המדרש דברים אחדים נ"ל שטעות הוא כי זה המדרש גם כן לעיל וליתא זה אלא לעיל גבי אברהם שייך זה עיין לעיל וגם בילקוט ליתא זה שאמרו דברים אחדים:

בוט לח/ז

רבי יהודה ורבי נחמיה כו' עיין מ"כ ול"נ שהוקשה דאיך שייך כאן לשון מציאה לזה אמר התכנסו כל א"ה איזה בקעה מחזקת להם ופי' וימצאו לשון מחזקת כמו בשר תאוה ומצא להם ומתרגמינן יסתפק להן ורבי נחמיה אמר אם ללצים כו' ר"ל שהקב"ה המציא להם לא לשון מציאה אלא לשון המצאה כנ"ל:

בוט לח/ח

מצרים לכוש. דא"ל כמשמעו דמסיפא דקרא דכתיב אשר לא ישמע איש שפת רעהו א"א לפרש כמשמעו שהיה לכל אחד ואחד לשון מיוחד דא"כ יהיה לשונות לאין מספר כי רבים היו בוני המגדל ולא מצאנו יותר מע' לשונות אלא ע"כ שפירושו איש אל רעהו אומה לאומה הכי נמי הכא:

ותהי להם הלבנה וגו' רב הונא אמר הוות מצלחה בידן אתי למבנא חדא הוא בני תרתין נראה לפי דאיתא במשנה א' דבבא בתרא שלבנה הוא חצי שיעור של אבן. א"כ היכא קאמר ותהי להם הלבנה לאבן לז"א הוות מצלחה בידן אתי למבני חדא כו' וא"כ מן הלבנה נעשית אבן מאחד נעשה שנים. עוד שמעתי פי' אחר וה"ק שקשה לרב הונא שהיה לפסוק לומר מתחלה והיה להם החמר לחומר אלא שקאמר הכתוב תחלה ותהי להם הלבנה לאבן והדר והחמר לחומר פי' שמכת שהוו צלחה בידם מכח זה נשתייר להם החומר ודו"ק בשם הרב המופלא אב"ד דק"ק פערדי:

בוט לח/ט

וכי מה נאמר בני גמליא כו' עיין מ"כ אבל האב"א פי' שבשעת קלקולם קורא אותן בני אדם כאלו מדבר בגנותם וכי זה דבר גנאי כאלו היה מדבר בני גמלים או חמורים הלא אומר בני האדם ואין זה שום גנאי:

בוט לח/יד

ואברם אינו מוליד אתמהא. פי' מ"כ בתמיה. לא הבנתי זה התימה. וגם מה פי' ומשני ותהי שרי עקרה. גם זה לא הבנתי מ"מ התימה במקומה הלא גם בלא פסוק הייתי יכול לומר שהיה אחד עקר. ונ"ל דהכי פירושו שהמד' אומר שהרן היה מוליד לששה שנים ולאברהם היה באותו זמן ח' שנים לז"א וכי בשביל שלא הוליד לזמן הזה יאמר הכתוב ותהי שרה עקרה אין לה ולד אתמהא בתמיה וכי בשביל שלא היה לה ולד לזמן הזה לא יהיה לה עוד בנים הלא לא היה לאברהם לאותו זמן רק י"ג שנים ולשרה ג' שנים כשנשא אותה בשביל זה יאמר הכתוב אין לה ולד ומתרץ ר' לוי כל מקום שנאמר אין לה הוה לה ר"ל שרצה הכתוב להודיע שיהיה לה אח"כ כנ"ל וק"ל:

בוט לט/א

משל לבירה כו'. נ"ל שרצונו כמו שזה שראה בירה דולקת ר"ל נשרפת וסבור לפי שלא מכבה שום אדם את האש בודאי הבירה בלא מנהיג הציץ עליו בעל הבירה ואמר אני בעל הבירה ורצוני הי' שישרף כך כשראה אברהם אבינו שהיה העולם הולך להפסד בדור אנוש ומבול והפלגה אמר תאמר ח"ו העולם בלא מנהיג הציץ הקב"ה עליו ואמר אני הוא בעל העולם ורצוני להפסיד הרשעים ואתה לך לך מארצך מן אותם הרשעים כנ"ל וק"ל וז"ש הכתוב ויתאו המלך יפיך שהמלך חפך בך ולא בהם (פי' ע"ד דאיתא) ישראל שעובדין לאל אחד נקראים נפש אחת מה שאין כן אומות העולם שעובדין לאלהות הרבה נקראים נפשות ע"כ אמר שאיחה פי' שחיבר שהם כגוף אחד וק"ל מפי בני מהור"ר ליב בני הגדול ויפה כוון:

בוט לט/ג

לא הניקותו כו'. אבל לא למדו רב לא היה לו מהיכן למד לשון רש"י:

אני חומה מעמיד אני דברי. על קידוש השם נגד נמרוד וארד לאש. ושדי ר"ל בני יונקי שדים זה חנניה כו' כמגדלות אז הייתי כו' שיצא בשלום ר"ל אברהם נכנס ויצא מכבשן האש בשלום:

בוט לט/ו

אהבת צדק ותשנא רשע וגו' ר"ל אהבת לצדק את בריותי ותשנא רשע ר"ל ולא לחייבן ע"כ שמן ששון מחבריך כו' כך גירסת א"א:

בוט לט/יא

בריה חדשה וכו'. פי' לפי שאברהם אבינו טומטום היה כדאי' בגמ' וע"ז אמר משאני עושה אותך בריאה חדשה וק"ל:

השמים בה' בראתי את עולמי וכו'. פי' לפי דאיתא שאות יו"ד שניטל משרי נחלקה לב' ההי"ן ה' לשרה וה' לאברהם ויו"ד נתנה ליהושע ושמעתי מדודי שזה הוא הפי' בגמ' שאמרו ליהושע דין ריש קטיעא ימלל פירוש לפי שידעו שאות ראשון שלו הקטוע פי' היו"ד שהיא קטוע היא באה מן נקבה ולפיכך לא יהיה ליהושע בנים וא"כ לא איכפת ליה בשבח או בגנאי א"י וא"כ היה אברהם סובר הואיל והוסיף לו הקב"ה ה' סבר שהיו"ד של שרה נתחלקה וא"כ האיך יוליד לזה אמר לו שבה' בראתי את העולם דאי' כי ביה ה' צור עולמים עולם הזה בה' ועולם הבא ביו"ד וא"כ ע"כ שע"י אות ה' את פרה ורבה בעוה"ז משא"כ עוה"ב אין בו פריה ורביה וא"כ ע"כ היו"ד של שרה ניתנה ליהושע ולכך לא היה לו בנים בשבילה ומשום הכי לא היה ליהושע בנים בשביל שהיה לו אות יו"ד שבו נברא עוה"ב שאין בו פריה ורביה ודו"ק מפי הרב בן המחבר:

לא שם ארם פרה מאברהם ר"ל לא קנה אדם פרה מאברהם עד שנתברך וכן לא שמה לו הוא הדין כשקנה אברהם פרה מאדם ג"כ זה נתברך מי שקיבל המעות כמו באיוב מי שלקח פרוטה מאיוב נתברך לזה אמר כיצד היה הברכה ואמר חברהם היה מתפלל על העקרות ר"ל בהמות וכן לחולי בהמות ונתרפאו לפ"ז לא די שהפרוטה נתברך אלא מי שקנה ממנו בהמה לא היתה עקרה ולא היתה חולה כמו שנאמר לא יהיה בך עקר ועקרה ובבהמתך והסיר ממך כל חולי קאי גם על הבהמות שלמעלה מיניה לפיכך אמר המדרש אותן ב' דברים עקרות וחולים לזה יכוין מאמר המדרש שאמר לא שמה לו עד שנתברך מאברהם ר"ל לא מכר לו אדם בהמה עד שבירך אותו אברהם בענין הבהמות לזה אמר המדרש כיצד בירך אותו אמר בזה הענין שלא יהיו עקרות וחולים בבהמות של המוכר וק"ל הנ"ל אבל לפי' ע"כ לא משמע כן.

בוט לט/יב

ונברכו בך וגו' הה"ד ויודע הדבר למרדכי ויגד וגו' מרדכי מהול אחשורוש ערל וכי מה איכפת ליה אם ישלחו יד באחשורוש אלא אמר כלום יעקב לא בירך את פרעה וכו' רבי נחמיה אמר לכך גילה לאחשורוש כו':

בוט מ/ג

בימי אברהם צ"ל בימי אדם גם שיטה שאחר זה בימי אברהם צ"ל בימי אדם וכן בפ' כ"ה צריך לפרש כך כי כך משמע בהדיא במדרש רות ומוכח שם שכך הוא ע"ש א"א:

בוט מ/ו

צא וכבוש וכו'. נראה שהמדרש מיישב מה שקשה האיך עשה אברהם זה ומסר את שרה לתשמיש ערל שהוא מכלל יהרג ואל יעבור ואף שהיא קרקע עולם מכל מקום אם מסירת נפשות קדוש יאמר לו וכמ"ש נמוקי יוסף שאם הדור פרוץ בזנות אז קידוש השם מצוה למסור נפשי ע"כ מיישב המדרש שמאת ה' היתה זאת שהאבות סימן לבנים שלולי זאת לא היה תקומה ח"ו לישראל בגלות מצרים כנ"ל:

בוט מא/ב

עלו דטולמסין כו' ראיתי פה כמה פירושים אבל הנכון ראיתי ביפה מראה ירושלמי פרק שביעי דכתובות וז"ל טולמס פירוש מוכה מלשון טלמון ליה ולא ידע שאמרו בויקרא פרשה י"ב וכך הם דברי המדרש שבאו המוכים דהיינו פרעה ואבימלך להתקרב למלעלה דהכי אשכחן בתנחומא ירד מלאך מן השמים ושרביט בידו בא פרעה לשלוף מנעלה היה מכהו עד כאן לשונו:

בשבילך אני עושה פירוש כמו שכתבתי שאבות סימן לבנים על דרך צא וכבוש את הדרך לפני בניך ואח"כ מצאתי פי' זה בספר בית אלהים:

בוט מא/ד

שני אהלים. פי' אב"א שהוציאו זה מזה שאמר בלוט ואהלים מה שלא נזכר באברהם אלא רום וכו':

בוט מא/ז

ואלו היו החשובים שבהם. ר"ל אלו הסדומים היו החשובים שבחמשה הכרכים והיה בהם המדות כמי שמפרש והולך. הגרועים עאכ"ו והקשה א"מ ז"ל והלא לקמן בפ' חיי שרה אמר אברהם גר ותושב את תרצו גר ואם לאו תושב שאמר לי הקב"ה לך ולזרעך אתן את הארץ ותירץ ע"ד דאי' האומר נכסי לך ואחריך לפלוני ראשון יש לו פירות והאחרון יש לו קרקע וא"כ כאן היה כנען הראשון שמגיע לו הפירות והאחרון היה אברהם וא"כ שייך הפירות לכנען והקרקע שייך לאברהם ואם כן בשלמא כאן היו מבקשים רועי לוט ליקח הפירות אמר שפיר עד עכשיו וכו' משא"כ שם ביקש רק קרקע וזה כוון המדרש שם תנו לי אחוזת קבר קרקע לבית הקברות פי' קרקע שאינה ראויה לזרוע עליה וקרקע כזו שייך לי ודוק כי נכון הוא:

בוט מא/ט

בפלטריות. ר"ל פלטיות והוא רחובה גדולה שהכל עוברים בה וכן משמע בסוף פסוק ותשימי כארץ גוך וכחוץ לעוברים ופירש"י כשוק שהכל עוברים בה וע"ז א"ר עזריה סי' טב וכו' וק"ל:

בוט מב/א

ד"א כו' עד וחביריו כולו יתר א"מ:

בוט מב/ג

עין שעשתה כו'. פי' מ"כ עין שעשתה שכבשה כד"א גט מעושה והרבה פרושים ראיתי פה באב"א ונלאיתי לכתוב אותן ול"נ דדברים כפשטן דאמרינן באבות עשרה דורות מאדם ועד נח להודיע ארך אפים כו' עשרה דורות מנח עד אברהם להודיע ארך אפים כו' עד שבא אברהם וקיבל שכר כולם. ופי' שם הרמב"ן ז"ל היסורים של אותן עשרה דורות קיבל על עצמו נמצא כל אותן עשרים דורות מאדם היה ארך אפים עד אברהם שהתחילו יסורין בעולם כמו שמצינו כמה פעמים שאברהם בחר לעצמו יסורין לזה אמר מדת הדין בעולם דייקא והם היסורין שהתחילו מאברהם כנ"ל וק"ל. או י"ל דהכי קאמר עין שעשתה מדת הדין ר"ל כי עד אברהם לא היה דינא ודיינא כמו שאמר בזה הפרשה והיה הדיין מעבר עליו מדת הדין לזה אמרו שבקשו לסמותה כי אצל דין שייך סמיית עינים כי השוחד יעור עיני חכמים וק"ל:

בוט מב/ד

אתר הוא ברומי מצטווח גוים כצ"ל. ר"ל מקום יש ברומי ושמו גוים וכו':

א"ר יוחנן ותדעל היה שמו. נ"ל שהוקשה לר' יוחנן למה לא כתיב אריוך בוי"ו או כדרלעומר בוי"ו ואצל תדעל כתיב וי"ו לזה אמר רבי יוחנן ותדעל היה שמו ר"ל שהוי"ו לא פעולה אלא שמו היה כך אבל האב"א פי' לא נקרא כך להורות על ענין המאורע כמו אמרפל אלא כך היה שמו גם במלת גוים לשארו מזה שלא בא לדרשה כמו במלכי סדום עכ"ל:

בוט מב/ה

גפן ותאנה כו'. מפרש במדרש האזינו אין לך כל שביל ושביל בסדום שלא היה בו שבעה מיני אילנות לקיים מה שנאמר יתיב לא ידעו וגו' עכ"ל המדרש:

בוט מג/א

זה אברהם שנאמר עתה ידעתי כי ירא אלהים אתה ר"ל שלא ירא משמועה רעה שישחט את בנו אלא הלך בשמחה להקריב אותו:

וישמע אברם וגו' הה"ד אוטם אזנו וגו' לשון רש"י לא רצה לשמוע על דם רעהו אלא הלך ועזר אותו. ול"נ דהכי קאמר אוטם אזנו משמוע דמים. ר"ל שאטם אזנו מה ששמע שעשו דמי' שהכו ארבעה מלכים את החמשה ולא פחד אלא עשה עמם מלחמה ואטם אזנו משמוע של עשיית דמי' החמשה מלכים אבל עבדיו פחדו והוריקו פניהם כנגד אברהם כו' ואמרו ה' מלכים כו' כנ"ל וק"ל:

בוט מג/ב

באבנים טובות ומרגליות הוריקן. עיין מ"כ ול"נ דר' שמעון פליג אהני תנאי דסברי שהוריקו פניהם ואמרו ה' מלכים כו' אלא בע"כ הלכו ור"ש אמר ששילם להם שילכו ודרש וירק ולשון אבנים טובות כמו שמביא ראיה:

בפ' שושרים הוריקן. עיין מ"כ בשם תוס' ול"נ להוריקן פניהם כשחזרו מחמת עבירות ונתביישו:

שם ע"ז היא ומכה לפניה ולאחריה. וכן הוא בתנחומא שני דברים מכין לפניהם ולאחריהם עבודה זרה ושביעית. שביעית הנוטע ערב שביעית חייב והנוטע מוצאי שביעית חייב כך ע"ז ר"ל שעדיין בימי אברהם לא היה עונש ע"ז בידן מ"מ חומר העבירה מכה לפני' ולפיכך לא רדף אותם אלא עד דן ושם תשש כחו והניח מלרודפם:

בוט מג/ג

הלילה נחלק מאליו. פרש"י שאירע הדבר כן בלא מתכוין שגמר להכותם בחצי הלילה ממש עכ"ל ולזה אמר מאליו כי אברהם בעצמו לא היה יכול לכוון ולגמור בחצות לזה אמר מאליו היה נחלק שכך אירע שגמר להכות בחצי הלילה ורבנן אמרי יוצרו חלקו לשון זה אפשר לפרש בשני פנים. הא' שהקב"ה כיון שגמר להכותם בחצי הלילה דווקא כדי להתחיל במצרים מחצות ואילך. השני שהקב"ה בעצמו אמר בפי' לאברהם אני ואתה נחלק הלילה כמו שאמרו בפ' בא שאמר לו הקב"ה עד חצי הלילה בא. אני אתה נחלק הלילה וכן פי' רש"י בחומש שם:

לישנא אחרינא אמר הקב"ה כו' נ"ל כלישנא אחרינא סברי שהמלחמה היתה מחצות ולמעלה וכמו שיצא אברהם להלחם מחצות כן יצא הקב"ה להכות בכורי מצרים בחצי הלילה ע"כ:

א"ר ברכיה מזל צדק היה מאיר לו. ר"ל דר' ברכיה סובר דמי העיר ממזרח לא קאי אהקב"ה אלא על אברהם ופי' מי העיר ממזרח ר"ל אברהם על דרך שאמרו בגמ' בשבת מה דעתך דקאי מזל צדק במערב מהדרנא ליה למזרח לזה אמר יקראהו לרגלו ר"ל בשבילו נהרך המזל:

פסיעותיו של אברהם אבינו כו'. ר"ל באותו פעם בשעת הרדיפה היו פסיעותיו כך גדולים למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה אבל רבי נחמיה ארור לא נתאבקו רגליו ע"ד ויאבק איש עמו ר"ל לא נתפרקו רגליו באותו פעם יותר מדאי אלא הליכה בינונית לא גדולה ולא קטנה אלא כאדם ההולך לב"ה שהולך הליכה בינונית:

בוט מג/ה

התחיל לקשקש כו' פי' האב"א שהוציאו זה מדקאמר לקראתו ולא כתיב אליו. ול"נ שהוציאו זה מדקאמר ויצא מלך סדום לקראתו ולא כתיב אחר זה שום דבור מה היה יציאתו אם במתנה או איזה בקשה או דבור לז"א התחיל כו' שזה היה יציאתו ר"ל שהראה את עצמו ביניאתו שגם אני בעולם ומצאתי מחומר. אבל במלכי צדק כתיב הוציא לחם ויין וגו' מפורש ענין יציאתו כנ"ל וק"ל:

בוט מג/ו

הה"ד ובת צור במנחה פניך יחלו עשירי עם. ר"ל באברהם שנקרא בת צור בקשו לו עשירי עם פניו במנחה. ונקרא אברהם צור ע"ד שאמרו חז"ל הביטו אל צור חצבתם שם אברהם לפי שהיה מומטום ולכך היה נקרא צור:

המקום הוה מצדיק את יושביו. נראה לי דהכי פירושו המקום הזה ירושלים הנקרא צדק מצדיק את יושביו. רצה לומר המלכים והשרים של ירושלים נקראין מלכי צדק וכן מצינו כיוצא בזה אדוני צדק והשומע סבר שמלכי צדק או אדוני צדק שהם עצמם צדיקים ואינו כן אלא על שם המקום נקראו כך ונמצא המקום מצדיק את יושביו ואחר זה אמר ירושלים נקראת צדק על שם צדק ילין בה ודרשו חז"ל שלא לן אדם בעבירה שם כי הקרבנות היו מכפרין לזה דרש מלך שלם שנולד מהול שלא תאמר מלך צדק שהיה צדיק ומלך שלם היא העיר לכך פי' מלך צדק היא ירושלים ומלך שלם שנולד מהול לפ"ז מתורץ מה שאמר צדק נקראת ירושלים ולא אמר ירושלים נקראת צדק אלא רצונו לומר שצדק נקרא גם כן ירושלים ולמה לא כתיב מלכי ירושלים או אדוני ירושלים אלא בשביל שנקרא המקום צדק מיחסים עצמם בשם זה שהשומע סבר שהם צדיקים לז"א המקום מצדיק כו':

בוט מג/ז

ממי קנאן כו' כאינש דאמר כו' ר"ל שרוצה לפרש דמלת קונה קאי על אברהם והוא לשון תיקון שאברהם תיקן בחסידתו שמים וארץ כאינש דאמר איש זה תיקן שערו ועיניו כך אברהם תיקן שמים וארץ. כמו שמפרש אתר זה ר' יצחק שהיה מכניס אורחים ונעשה שותף כו' הדא הוא דכתיב קונה שמים וארץ ול' קונה כמו עשה לי החיל הזה ומתרגמינן קנה החיל הזה וכו':

בוט מג/ט

ר' נחמיה אמר עשאן שבועה כו' ורבנן אמרי עשאן שירה. פי' כמו שאומרים שירה על הנס ולכך לא רצה ליהנות מן הרכוש ויהיה קידוש השם וקלוס להקב"ה ונ"ל דפליגי בפלוגתא דאיתא בנדרים דף ל"ב וז"ל וירק את חניכיו שמונה עשר ושלש מאות א"ר אמי ב"א ואליעזר כנגד כולם א"ד אליעזר בחושבנא הכי הוא שי"ח עבדים היו כפשטא דקרא וא"כ לא היה נס כ"כ כמש"ה איכה ירדוף אחד אלף כפי' ת"י כד הוה מנטרן ישראל פקודי דאורייתא הוה רדיף חד אלפא משא"כ למ"ד שע"י אליעזר לבד היה נס פרטי ע"כ ס"ל שעשאן שירה ונ"ל שזה יהיה כוונת הגמ' דסוכה דף ל"א האי סבתא דאתי' לקמי' דר"נ א"ל ריש גלותא וכולהו רבנין דבי ר"ג בסוכה גזולה הוו יתבי צווחא ולא אשגח בה ר"נ א"ל אתתא דהוה לה לאבוה תלת מאה ותמני סרי עבדא צווחא קמייכו ולא אשגחיתו בה א"ל ר"נ פעיתא דא ואין לה אלא דמי עצים בלבד. גמ' זאת אין לה שחר למאי נ"מ אמרה ר"ג וכולהו רבנין וע"ק להבין מה שאמרה בזה שהיה לאברהם שי"ח עבדים מה ענין זה לכאן. ועוד למה דחה אותה וגער בה וקרא אותה פעיתא ונ"ל דה"פ לפי דאיתא בדף כ"ד ע"ב וז"ל אמר ר"א כשם שאין אדם יוצא בלולב של חבירו כך אינו יוצא בסוכה של חבירו דכתיב חג הסוכות תעשה לך ז' ימים וחכ"א יוצא אדם בסוכה של חבירו דכתיב כל האזרח בישראל ישבו בסוכות מלמד שכל ישראל ראוים לישב בסוכה אחת ומקשה הגמרא ורבי אליעזר האי כל אזרח מאי עביד ליה מבעיא ליה לגר שנתגייר בנתיים ולקטן שנתגדל וחכמים סבירי להו לא צריך קרא לגר שנתגייר כיון שאמרו עושים סוכה בחש"מ לא צריך קרא עד כאן לשון הגמרא. ואיתא לעיל גזל עצים וסיכך בהם יוצא בו פירש רש"י לפי שקנה ביאוש ושינוי השם ועוד מפני תקנת השבים אין צריך לסתור בנינו אלא מחזיר הדמים ולא אמרי' אין כאן הפסד מרובה ויסתר סוכתו דמצוה משוה כל שבעה כבנין קבוע עכ"ל רש"י ובשלטי גבורים מסיק דזה קאי אליבא דמאן דאמר אין עושין סוכה בחש"מ אבל למאן דאמר עושין סוכה בחש"מ לא חשיב כבנין קבוע הואיל שיכול לעשות סוכה אחרת בחש"מ וז"ש הסבתא לר"נ וכולהו רבנן וכו' פירוש בשלמא אם היה יושב בסוכת ר"ג לחוד לא היתה צוואת לפי שא"צ להחזיר רק דמי העצים מפני תקנת שבים דמצוה משוי' לה כבנין קבוע לפי שאין עושין סוכה בחש"מ משא"כ הואיל וכולהו רבנין יתבי בחד סוכה והלא אין יוצאים בסוכה של חבירו אלא ע"כ כל האזרח אתא ללמוד שיוצאים בסוכה של חבירו קשה והא מבעיא ליה כל האזרח לגר שנתגייר בחש"מ ולקטן שנתגדל אלא ע"כ שלא צריך קרא לזה לפי שעושין בחש"מ סוכה וא"כ אין הפסד כ"כ לסתור הסוכה ולהחזיר העצים גופא ולא אשגח בה דאף שאינו שייך תקנת השבים מ"מ קנאה אני בשינוי רשות רק שתוס' מקשה דשינוי שם החוזר רק לברייתו הוא רק שבב"ק פ' הגוזל גבי גזילת הקדש פסקו התוספות דשינוי השם החוזר לברייתו הוא למ"ד יש שאלה בהקדש והוא שינוי השם גמור ואם אמרינן הרמותי שעשאן תרומה ע"כ לאו שינוי השם הוא דאל"כ האי שעשה אברהם תרומה הואיל ואחז"ל קשה גזל הנאכל ש"מ שס"ל שהוא גזל רק שיש לומר הרמותי שעשאן שירה ולא תרומה לזה אמרה אתתא דהוה לה לאבוה שמנה עשר וג' מאות עבדים וכו' פי' שאברהם קיים כל התורה כולה והאיך הרבה כ"כ בעבדים והלא אחז"ל מרבה עבדים מרבה גזל אלא ע"כ שהיה אליעזר לבד וא"כ היה מעשה נשים והרמותי פירושו שעשאן שירה ולא שעשאן תרומה לפי שהחזיר אברהם לגזל ולא הוה תרומה ששינוי החוזר לברייתו הוא למ"ד שיש שאלה בהקדש וא"כ מכח זה צווחה הסבתא להחזיר לה העצים גופא והשיב ר"נ התי' זה שי"ל לעולם שעשה תרומה וא"ת שינוי החוזר לברייתו הוא לאו כלום שהרי עשאן תרומה ונתן לשם שהיה כהן כמש"ה אח"כ ויתן לו מעשר מכל כפירש"י שנתן אברם לשם שהיה כהן רק שהרא"ם ס"ל שקאי על אברהם כמש"ה אח"כ והוא כהן לאל עליון ושם לא היה כהן ואיתא וישאר אך נח מלמד שהכישו ארי ונעשה בעל מום ושימש שם בנו תחתיו ובחדושי הרשב"א מקשה למ"ד במ"ר ויקח אחת מצלעותיו צלע ממש ולא כמ"ד מסטרוהי שברא אותו דו פרצופין ונטלן וקי"ל ניטל צלע מעיקרי טריפה וא"כ היה אדה"ר בעל מום והאיך הקריב פר ומשני שקודם מ"ת היה בע"מ כשר לעבוד עבודה ואי' במ"ר מכח שנבראת חוה מן הצלע היא קולנית וז"ש ר"נ פעיתא דא פי' מכח שהיא קולנית ע"כ שנברא מצלע וא"כ ע"כ בע"מ היה רשאי להקריב קודם מ"ת וא"כ שם לאו כהן היה וא"כ הוכחה לאו כלום ודוק היטב: [שייך לדף פ"ז ע"א שי' ג'] ויכש וירדפם. וכי יש אדם רודף הרוגים אלא שהיה הקב"ה הורגם ואברהם רודפם יש להקשות מ"מ האיך מיושב דהל"ל מתחלה וירדפם ואח"כ ויכם ונראה דלא קשה כלום שכיון שקאי ויכם על הקב"ה ראוי להקדים ויכם משום כבודו של הקב"ה ובזה מיושב ג"כ גבי בועז שאמר לקוצרים ה' עמכם והלא אחז"ל לא יאמר אדם לה' עולה לה' מנחה אלא מנחה לה' חטאת לה' דאסור להזכיר את השם בתחלה חיישינן שמא ימות ונמצא הוציא ש"ש לבטלה ע"כ יאמר מנחה לה' וא"כ האיך אמר בועז לקוצרים ה' עמכה ופתח בתחלה בשם. אלא ע"כ שבועז אמר עמכם ה' כדין רק שהתורה כתבה בהיפך משום כבוד הקב"ה וק"ל ז"פ הגמ' ביומא פרק טרף בקלפי במשנה היה אומר לה' חטאת ר"י אומר לא היה צריך לומר חטאת וקשה לי במאי קמפלגי כי בודאי דלא פליגי בזה שבאמת אמר לה' חטאת רק שקשה לר"י האיך אמר הכהן שהוא נגד הדין שאסור לפתוח בשם כנ"ל לזה מיישב ר"י שבדיעבד אף אם אינו אומר חטאת די בכך שהכל יודעים שקאי על הקרבן וא"כ שפיר עביד ולא חיישינן שמא ימות א"כ לא הזכיר ש"ש לבטלה שאף אם לא הי' אומר חטאת כלל יודעים כוונתו וק"ל. ובשם הגאון מהור"ר יעקב אב"ר דק"ק לובלין ז"ל שמעתי בפסוק זה צדק ילין בה ועתה מרצחים לפי שאחז"ל מעולם לא לן אדם בירושלים ועבירה בידו שתמיד של שחר היה מכפר על עבירות שבלילה ותמיד של ערבית היה מכפר על עבירות היום וידוע מאחז"ל לא נחרבה ירושלים עד שנעשית עיר הנדחת וגבי דין עיר הנדחת אי' שיירא שלנה בה נדחת עמה זה שהיה הנביא מקונן שמתחלה צדק ילין בה מי שהיה לן בירושלים היה לזכותו ועתה מרצחים מי שלן בה חייב מיתה כמו הדין של עיר הנדחת שנדחת עמה וק"ל ע"כ דפח"ח וש"י:

בוט מד/א

אם דרכיו תמימים כו'. נ"ל שהוקשה להם שאמר הכתוב האל תמים וגו' אמרת ה' לשון נגלה ואחר זה אמר מגן הוא לשון נסתר לזה תירצו שהפסוק רוצה להראות ק"ו לפיכך אמר הכתוב מגן הוא ר"ל הוא על אחת כמה וכמה ורב מתרץ באופן אחר שכוונת הכתוב באומרו מגן הוא קאי על הדיבור של הקב"ה ר"ל הדיבור מגן הוא לכל החושים בו כי מה איכפת כו' אלא לצרף כו' וזה מגן הוא רצה לומר שתיבת הוא קאי על הדיבור ולא על הקב"ה כנ"ל:

בוט מד/ב

שבר אמת אל תירא אברם וגו' שכרך הרבה מאד:

בוט מד/ד

פועלים הייתי צריך כו'. רצה לומר שהמלך אמר למה אתה מתירא ממני שאתה לקחת הקוצים אדרבה הייתי צריך לשכור פועלים שיבערו הקוצים מן הכרם שלא יפסידו הכרם והנה מאחר שלקחת הקוצים לא די שיהיו לך הקוצים להסיק בם את התנור אלא אפילו טול שכרך על שבערת אותן מן הכרם כך אברהם כו':

בוט מד/ה

אחר הרהורי דברים. והוציאו זה מדכתיב אחר הדברים ובין לר' יוסי ובין לר' יודן משמע שלא היה תיכף ומצינו בפרק ר"א שהיה זה הדבר באותו הלילה שהכה המלכים לז"א שמלת הדברים פירושו הרהורי דברים וכן מצינו כמה פעמים שדרשו כן הדברים הרהורי דברים:

ודחתה בריתי לבריתו. לשון אב"א לא שנדחה לגמרי הלא אברהם יצא ג"כ ממנו והרי נתקיים בו אלא שנדחה על שאר הבנים שיצאו ממנו. או אפשר לפרש שברית אברהם היה יותר חשוב שלקח את בניו לעם סגולה ונמצא ברית נח דחוי ואינו נחשב לכלום עכ"ל:

בוט מד/ז

זה שרוי בקץ העולם. צ"ל ע"ד מה שדרשו לעיל בפ' זו פסוק זה על אברהם אשר החזקתיך מקצות הארץ זו ממספוטמיא משמע שהיה דירתו בקץ הארץ ואגב זה נקט ג"כ שם בן נח ונמצא שהיו רחוקים זה מזה ואפילו הכי קרבו ויאתיו:

מחליק פטיש את הולם פעם. פסוק הוא בישעיה ופי' שם אילה שלוחה בל"א הולם פעם דער שלאגט אויף איין מאל. מלשון והלמה רקתו דסיסרא:

בדרך אחת. צריך לומר בפעם אחת:

ולא ימוט. רצה לומר מה שאמר הכתוב שם בזה הפסוק ולא ימוט זה אברהם רצה לומר שהוי"ו של ולא ימוט קאי על מה שלמעלה ויחזקהו במסמרים שהחזיק לשם במצות וגם ראה אברהם שלא ימוט שם אלא נתן לו מעשר ע"ד שאמרו למעלה זה עוזר לו במתנות ויתן לו מעשר מכל או י"ל דקאי על אברהם ממש דכתיב ויתן לו מעשר על דרך עשר בשביל שתתעשר וק"ל:

בוט מד/י

המזל דוחקני. פי' שהוציאו זה מדקאמר הן לי לא נתת וגו' הלא עוד השמש במרומים ואיך אמר ובן משק ביתי יורש וגו' לזה אמרו כו' כמו הן קרבו ימיך דרשו ג"כ כך. כך פי' באב"א:

א"ל הקב"ה הן כדבריך. ר"ל אפילו יהיה כדבריך שראית היטב יש לזה תקנה אברם אינו מוליד כו':

בוט מד/יא

והנה דבר ה' אליו והנה ה' בא ודיבר עמו. נ"ל דהכי פירושו שאמר אני וג' מלאכים כו' והוקשה להם מנ"ל הא שהקב"ה בעצמו היה הלא לא יש רק שלשה דקדוקים לג' מלאכים והיינו ה' אליו דיבר ה' אליו והנה דבר ה' אליו. כמו זמן זמנים זמניהם אבל להקב"ה בעצמו לא יש שום פסוק לזה א"ר הונא שהוציאו זה מדכתיב והנה. ר"ל והנה בא וכבר הדיבור היה ע"י המלאכים והוציא הקב"ה אותו החוצה ואמר כה יהיה זרעך זה היה אמירת הקב"ה לזה מתורץ שאמר המדרש ודיבר עמו ולא אמר ודיבר אליו כלשון הפסוק אלא שרצון המדרש לומר כשבא הקב"ה כבר היה דיבור של הקב"ה עמו מפי המלאכים כנ"ל ודו"ק:

בוט מד/יב

וכי חוץ לעולם הוציאו. וא"ל שהוציא אותו מביתו. החוצה ל"ל ומתרץ החוצה קאי על חוצות השמים שהראה לו שוקקי שמיא ר"ל היאך הולכין הכוכבים והגלגלים. ומ"מ היה עומד אברהם על הארץ לדברי ר' לוי אבל ר' יהודה סבר שהעלה אותו למעלה מהכיפה:

ג' דברים מבטלין כו'. כתב בעל י"מ בירושלמי פ"ב דתענית דצריך דוקא תלתא לבטל הגזירה דאל"כ האיך מביא ראיה דילמא התם הוי תלתא אלא דצריך דוקא תלתא:

בוט מד/טו

כל מי שהוא מעמיד פנים כו'. עיין מ"כ והם דברי אב"א וגם הבנתי מתוך דברי אב"א מה שאמר בגל הוציאו זה מדכתיב ואת הצפור וגו' ולעיל קרא אותו גוזל ר"ל נוטריקון זו גל כך הבנתי מתוך דברי אב"א הגם שלא כתב בפי' אבל מ"כ הבין בענין אחר ע"ש:

בוט מד/יח

אמר ר' יודן כו'. עיין מ"כ הגירסא אבל גירסת הספרים אמת:

לאספטיא שלהם וכו'. פי' מדמחלקי' קרא ואמר כי גר יהיה זרעך והדר כתיב ועבדום וענו ולא ערבינהו קרא כי גר וענו אלא להורות שהעינוי הוא רק במצרים משא"כ הגירות היה בגרר ושאר מקומות וק"ל שמעתי מדודי ז"ל פי' האב"א הגירות ויש לומר מה שהיו גרים בשאר ארצות זולת ארץ מצרים אבל השיעבוד והעינוי יהיה לאספטיא פי' בעיר המיוחדת לגלות היא מצרים ומלת אספטיא פי' בעל מ"ע בלשון רומי הוא גירות והמלה אספניא הוא כמו אושפיזא שענינא כמו מלון גר. ובמדרש שיר השירים פסוק עד שיפוח היום גרס לאוספיטא והכל אחד:

בוט מד/יט

בשתי אותיות כו'. עיין מ"כ ול"נ שאמר בשתי אותיות ר"ל ד' היא רומז דם שהיא מכה ראשונה והנו"ן היא מכה אחרונה שנאמר עוד נגע אחד כנ"ל וקרוב לזה מצאתי באב"א:

א"ר יודן מלבוא לקחת לו גוי מקרב גוי וגו' אתה מוצא שבעים ושתים. ע' במפרשים ואני אומר לפי דאי' בזוהר ששם של ע"ב הוא יוצא מפסוק וישע ויבא ויט וישובו כל האל"ף בי"ת חוץ מן הגימ"ל לפי שהוא גאוה לפיכך גוי השני אינו מן המנין לפי שהוא מדבר במצרים שהיו גאים ביותר כי נמשלו לשום דכתיב וזרמת סוסים וגו' וסוס גיא שבחיות ובבהמות לפיכך מלת גוי אינו מן המנין כי גוי אותיות גאוה וגם האות הגימ"ל מן הגוי הראשון ג"כ אינו עולה מן המנין כי גימ"ל אינו בשם של ע"ב נמצא חסירים ד' אותיות ונשארו ע"ב כנ"ל וכו':

ר' אבין אומר בשמו גאלן. שר' אבין מפרש דברי ר"י שהוקשה לו שעדיין הם ע"ג לזה אמר בשמו גאלן דהיינו שם ע"ב היוצא מן וישע ויבא ויט ושם לא נזכר גימ"ל לפיכך צריך אתה להסיר ג"כ הגימ"ל מן גוי הראשון והוא ע"ב במלואו ודו"ק:

בוט מד/כא

הה"ד אם לא כי צורם וגו'. לשון אב"א נראה כי פסוק זה סיוע למאן דאמר שאברהם בירר לו המלכיות והקדוש ברוך הוא הסכים על ידו ופסוק הרכבת אנוש וגו' סיוע למאן דאמר שהקב"ה בירר לו המלכיות וכן אית' בהדיא בילקוט מזמור מ' בפסוק רבות עשית וגו'.

קטע דין מונטים מן כדו כו' באנו למחלוקת. עיין מתנות כהונה כמה גירסות ולא נתקררה דעתו. אבל גירסת אית אמת מוסניא אך לא הבנתי המלה וגם פירושו אך מצאתי במ"ע שמלת מוסניא היא חצי ואמצע ותוך וכן הוא במגילת איכה קפץ בסימון דחנותא ובילמדנו אמר לרקיע בא ועמוד אמצע בסימון לפ"ז נ"ל דה"פ שהקב"ה אמר קטע הדין מוסני ר"ל מאחר שזה אמר מלכיות וזה אמר גיהנם ואמר הקב"ה שיקטע הדברים לחצאין שלא יאבדו בגיהנם ובמלכיות אלא זה חצי וזה חצי דהיינו חצי גיהנם וחצי מלכיות וכו' באנו למחלוקת של ר"ח בר פפא ור' יודן ור' אידי ור' חמא בר' חנינא כמו שפי' מ"כ דהיינו הני תנאי פליגי לעיל שהיה הקב"ה מתווכח עם אברהם אודות גיהנם ומלכיות והוציאו זה מתיבת לאמר:

ר"ח בר פפא כו' עד באש ובמים יתר וטעות הוא כאשר כתבתי לעיל כי זה הפסוק הרכבת אנוש וגו' ראיה לזה שאמר הקב"ה בירר המלכיות וכן הוא בהדיא בילקוט כאשר כתבתי לעיל או ירצה לומר שצריך לגרוס מיד אחר קטע מוסניא הה"ד הרכבת אנוש לראשנו באנו באש ובמים ר"ל שהרכבת אנוש זה מלכיות וגם באש ובמים זה גיהנם שנתת לנו החציה מזה והחציה מזה וכו':

בוט מה/ג

לאברם אישה ולא לאחר. פי' שהיה לאברהם שמנה עשר ושלש מאות ששמם אברם כשמו כמו שאמרו לעיל פ' מ"ג ואם היתה נותנת הגר לאברם אחר היתה נהנה גם כן ממנה כי היה מנהגם כשנתנם שפחתה לאיזו אדם וילדה על ברכה כאילו היתה יולדת בעצמה לזה הראה הכתוב חסידתה שנתנה לאברם אישה ולא לאחר לו לאשה גמורה ולא לפילגש וק"ל:

בוט מה/ד

והכתיב ותהרין שתי בנות לוט וגו'. מה שלא הקשה מהגר אפשר דלא סבר רבי אליעזר דבריו של רבי לוי בר חייתא או י"ל שיותר הקושיא חזקה מבנות לוט שיותר פשוט שהיה מביאה ראשונה לפי שהיתה בלילה אחד:

הקוצים הללו. נ"ל דה"פ הקוצים ר"ל עמון ומואב שיצאו מבנות לוט מביאה ראשונה אין זה חידוש מפני שהיו כקוצים ואין צריך להם בעילות הרבה וכן בהגר שיצא ממנה ישמעאל מביאה ראשונה לפי שהקוץ נולד בלי יגיע וטורח אבל צדיקים הנמשלים לחיטין כמו יצחק וסיעתו היו מוכרחים לבעילות הרבה והיו עקרים ועקרות זמן רב עד שילדו ורבי חנינא בר פזי מתרץ הקושיא ולא סבר התירוץ של רבי תנחומא ששלטו בעצמן לפי שדחוק סברא זאת בעיניו כנ"ל אבל פי' מ"כ פה לא הבנתי ולא עמדתי על דעתו:

יונתי בחגוי הסלע. ר"ל למה נמשלה לסלע שאינו מוליד בשביל תפלה שנאמר השמיעני:

כדי שיהנו בעליהן מהן כו'. נ"ל שזה אחד עם דברי רבי עזריה אלא שרבי עזריה סבר שהקב"ה עושה זה בשבילה שתהיה לה להתפאר בפני בעלה עם יופי' אבל רבי הונא שבר שיהנו בעליהן מהן כו' שהקב"ה עושה אותן עקרות בשביל בעליהן שיהנו מיופין:

צאו ושאלו בשלומה של עלובה. פי' כי מה אתם שואלין בשלומי בודאי יש לי שלום כי אני יושב ככלה בחופתה אבל להגר שהרתה והכחיש יופיה מחמת הריון תשאלו בשלומה כלומר כן מצינו לעיל בבראשית רבה פכ"ג מה היו עושין היו לוקחין שתי נשים אחת לתשמיש ואחת לפריה ורביה זו שהיתה לתשמיש היתה מקושטת וזו של פריה ורביה היתה יושבת גלמודה כאילו אלמנה בחיות לפיכך קרא שרה להגר עלובה לפי שהיתה מעוברת. והגר כששמעה אותן הדברים דברי שרה שקראה אותה עלובה אמרה שרה גברתי אין סתרה כגלויה כו' כנ"ל:

בוט מה/ה

גרגרניות. לשון זוללת:

צייתנית בפ' כי תצא הגירסא צוותנית ר"ל שמבקשים לידע כל דבר התר:

עצלניות. דכתיב מהרי מכלל שהיתה מתעצלת:

אוסטטניות. בפ' כי תצא הגירסא איסטניס ופי' שם מ"כ דחדא היא ר"ל שדעתה קצרה ואינה יכולה לסבול שום דבר נגד רצונה תמיד וכן אמרה מיד חמסי עליך ובעל מ"ע פי' אוסטניס בלשון יון מחלוקת ערעור וקטטה:

שפוי. פי' פשוט ר"ל שאין כח להנצל מן הרוגז של הקב"ה כפשוטה מחמת שמסרה דין לשמים כי עבירה גדולה היא מי שמוסר על חבירו דין לשמים.

אמר רבי יוחנן. פי' דקאי על מה שלמעלה שאמר הפילה עוברה. והוציא זה רבי יוחנן מפסוק ביני וביניך אבל לי נראה שרבי חנינא פליג אדלעיל דרוצה לדייק מיתוריה דקרא של הנך הרה שהפילה עוברה אבל רבי חנינא אמר שדי היה להגר שיבשר לה אלישע שתלד בן כמו שבישר לשולמית ר"ל די היה לה הבשורה ע"י נביא אלא שזכתה ר"ל לפיכך דיבר הכתוב הנך הרה ללא צורך להראות זכותה שדיבר עמה המלאך:

אמר רבי חנינא אילו אלישע הנביא אמרה כן ברוח הקודש די. עי' ביפ"ת וכ"ה באב"א. ומה שאמר אלא שזכתה זה לא גריס בבחיי וכו':

בוט מה/ו

מאי איכפת ליה כו'. במדרש תנחומא מכתיבת יד מפרש זה הענין יותר מרווח וה"ג התם מלמד שאמרה לו נחזירנה לשפחה ואברהם אמר אפשר מאחר שעשינו אותה גבירה אנו חוזרין ומשעבדין בה עכ"ל התנחומא לפי זה מתרץ כפל לשון המדרש שמתחלה רצתה שרה לענות אותה בעוד שהיא אשתו וכשראתה שהוא נגד רצונו אמרה שיחזירנה לשפחה. וג"כ לא רצה אברהם אלא אמר עשי לה הטוב בעיניך וגו':

מנעתה מתשמיש. רבי ברכיה סבר טפחת' בקורדק' על פניה פי' מנעל ורב כהנא סבר הוליכה אחר שרה כלים לבית המרחץ נ"ל דבהא קא מפלגי לפי שרצתה שרה לעשות אותה שפחה כנענית כבראשונה לפיכך רבי בר כהנא סבר שמנעתה מתשמיש ולא תהיה עוד אשתו כשלא ישמש עמה ורבי ברכיה ורב כהנא פליגי בהא דאמרינן בגמרא כל מה שהעבד עושה לרבו תלמיד עושה לרבו חוץ מחליצת המנעל והליכת כליו לבית המרחץ. ופי' שם רש"י כי שני דברים אלו הם עבודת עבד כנעני ולפיכך שרה רצתה לעשות אותה שפחה כנענית ועשתה עמה עבודת שפחה כנענית רבי ברכיה אמר חליצת מנעלים ורבי אבא בר כהנא אמר הליכת בגדים למרחץ כנ"ל וק"ל. באורחא דחלוצה כן פירש תרגום ירושלמי על מדבר שור אבל מצאתי בספרים ישנים הגרסא באורחא דחלושה וכתב האב"א שהיה לו לומר ותמצא הוא מלאך מאי וימצאה אלא שהיתה חלושה מטורח הדרך לכן נתגלה אליה המלאך וזהו שכתב וימצאה:

בוט מה/ח

וי"א אף ישמעאל כו'. כתב האב"א די"א סברי שישמעאל עשה תשובה דאל"כ למה נקרא בשמו קודם יצירתו כמו הצדיקים אלא ודאי שעשה תשובה.

בוט מה/ט

רבי יוחנן ור"ש ב"ל. כתב האב"א נראה שר"י דרש מלת פרא. ור"ל דרש מלת אדם עכ"ל:

מהו ידו בכל יתר וצ"ל מתי יד כל בא לכשיבא נ"ל וכו' שיכה את הקדר בני ישמעאל כמו שמפרש והולך שאצרן במדבר והרגן וכן היא גרסת בעל א"א:

בוט מו/א

ויירש את הארץ. יתר:

בוט מו/ב

משנקשר דמו יתר אות אמת:

אם חביבה המילה למה לא נתת לאדם הראשון. רוצה לומר אם היית נותן לאדם הראשון היו מולין כל אותם האומות בני אדם הראשון והשיב לו הקב"ה דייך אני ואתה בעולם כלומר אין לי חפץ בשאר האומות אם ימולו את עצמם אם לאו אלא אתה חביב לי ודי לשנינו בעולם ודרש זה מלשון שדי והשיב לו הקב"ה על הקושיא למה לא נתתי לאדם די לעולמי עד כאן או דייך לערלה עד כאן או דייך למילה ע"כ. כל זה דברי המדרש שרוצה לדרוש מתיבת שדי או זה או זה לא שדיבר הקב"ה הכל כי מאין להמדרש זה הויכוח של אברהם עם הקב"ה:

בוט מו/ג

תרגום עקילוס אכסיוס ואנקיוס. מצאתי בספר מ"ע שהוא בלשון יון בלתי נפסד שדי שהקב"ה בלתי נפסד וצ"ל קודם תרגום עקילוס אני אל שדי:

בוט מו/ה

ויהיה יכול לחשוב. צ"ל עוד ולדבר ולשמוע. א"א:

וכי יש ערל נקבה. ר"ל דהוה ליה למכתב וערל סתם ואנן ידעינן שהוא זכר ולא נקבה ולמה לי מלת זכר אלא ממקום שהוא ניכר ודו"ק:

בוט מו/ו

כנגדך נטלה מילה מבניו כו'. נ"ל לפי שמצינו אצל בלעם נופל וגלוי עינים ופירש"י לפי שהיה בלעם ערל ולא היה בו כח לדבר מעומד עם הקב"ה מחמת הערלה המאוסה לפיכך נפל לז"א בשביל שנפל אברהם ב' פעמים קודם שמל עצמו ג"כ מחמת הערלה זכה שימולו בניו שתי פעמים ויהיה כח בהם לסבול דברי השכינה מעומד וק"ל:

בוט מו/ז

חסר רי"ש כו'. עיין בפי' רש"י ז"ל בחומש:

בוט מו/ט

רבי יודן אמר חמש. לכאורה לא קא חשיב אלא ד' אלא נ"ל שהחמישי הוא הברית שנצטוה לו לבד חוץ מה שאמר לזרעך אחריך וכל אותן ד' עיין בפ' ותמצא אותן מרומז היטב:

בוט מו/י

סיעה של פסטון. פי' בעל מ"ע חברותה של הולכי רגלים דהיינו בעלי מלחמות בלא סוסים נקראין פסטין בלשון יון:

בוט מו/יב

הלכה כדברי התלמיד. ר"ל כר' אליעזר תלמיד של ר' שמעון ב"א רבו החולק עליו כאן ואמר ר' יצחק שהלכה כתלמיד:

בוט מו/יג

תני המשוך אינו צריך למול. כן הגירסא בירושלמי במסכת שבת פרק י"ח תני המשוך אינו צריך לימול מפני שהיא ערלה כבושה וסכנה היא דברי רבי יהודה וכן צריך לגרוס פה:

בוט מז/א

אמר רבי אחאי בעלה נתעטר בה כו'. קושיא היא בתמיה ומתרצי רבנן דמלת עטרת פירושו מרתא וקאי על שרה שמצינו בהדיא שהיתה מרתא לבעלה דכתיב כל אשר תאמר וגו' כנ"ל.

בוט מז/ב

וברכתיה לברכת החלב. מיתורא דקרא דכתיב שתי פעמים וברכתיה קא דריש ומה שאמר לברכת החלב נ"ל שהיתה צריכה לברכה זאת לפי שהיו אומרים שלקחה אסופי מן השוק והוציאה דדיה והיתה מניקה לכל הילדים שהיו כמו שמצינו במדרש:

בוט מז/ג

איזו היא זקינה. הוא מדרש בפני עצמו ואינו שייך לשלפניו:

בוט מז/ה

רבי הונא בשם רבי אידי אותה השנה מעוברת הייתה. כתב בעל א"מ צריך לעיין מאי נפקותא מזה עכ"ל. ול"נ דגבי נח כתיב והקימותי את בריתי אתך שלא יזיקו החיות לבני דורו לכך הוצרך לכריתות ברית וגם גבי דגים לפי שמחוסרים בצידה הוצרך לברית ומצינו בשנת עיבור מסוכן כל עוברות ומיניקות לכן הוצרכה שרה לכריתות ברית לפי שהיתה שנה מעוברת שלא תפיל חלילה את יצחק כנ"ל וק"ל:

בוט מז/י

מפני שהוא מכניסן תחת כנפי השכינה. והוציאו זה מדכתיב אנשי ביתו וגו' מקנת כסף משמע אפילו מקנת כסף דהיינו ערלים הם כאנשי ביתו:

שלשה ירידים הם. נ"ל דקאי אלמעלה הולכין לירידים של כותים לקלות עבדים להכניסן תחת כנפי השכינה ומותר לחלל עליהם חולו של מועד לזה אמר רק לשלשה ירידים האלו מותר לילך בחולו של מועד כי שם ימצא בודאי אבל לשאר ירידים אסור לילך מפני הספק שמא ימצא או שמא לא ימצא:

בוט מח/א

ותתן לי מגן ישעך זה אברהם. נ"ל לפי שאומרים מגן אברהם:

בוט מח/ב

ואחר עורי נקפו זאת וגו' אמר אברהם אחר שמלתי את עצמי כו'. ר"ל אחר שמלתי את עורי כי אברהם לא היה מל אלא עור כי היה נתמעך בתשמיש כמו שאמרינן לעיל גבי את ישמעאל. נקפו זאת הרבה גרים דבקו בזאת הברית ר"ל ע"ד דאמרינן לעיל (דף פ"ד ע"א) שלא לנעול דלת בפני הגרים ר"ל לפיכך מל אברהם עצמו לעת זקנתו שלא יאמרו הגרים הזקנים אין חפץ ה' בנו לפיכך אמר אחר שמלתי את עורי דהיינו לעת זקנה שלא היה בי אלא עור בזה הרבה גרים ידבקו בזאת הברית ר"ל עכשיו אפילו זקנים יתגיירו. נקפו פי' אילה שלוחה כמו נקבו:

אילולי שעשיתי כן כו'. נ"ל דסמיכות הפרשה קא דריש וכן אילולי שנית ג"כ סמיכות קא דריש:

בוט מח/ו

כתיב פחדו בציון חטאיה וגו' כל הדרשות האלו אינם שייכים כאן אלא בשביל סיפא דקרא הולך צדקות קדרש זה אברהם מביא זה הפסוק:

היו מוקדים כו' פי' היו שורפין כמו על מוקדש:

בוט מח/ז

כתיב והיה טרם יקראו גו' צ"ל וכתיב כוי"ו דקאי אלמעלה ר"ל סיוע למה שאמר הקב"ה מיכן לתפלה:

על כל שבח ושבח כו' אלעיל קאי דאמר כשישראל נכנסין כו' לז"א ר' שמואל לא די כשהציבור נכנסין כו' אלא אפילו על כל תהלה ותהלה של יחיד הקב"ה משרה שכינתו כו' דכתיב יושב תהלות ותהלה מצינו אצל יחיד דכתיב תהלה לדוד וגו':

בוט מח/ח

הה"ד שלח ידיו בשלומיו פירוש שלקח הערלות מן גמולי חלב והם שלימים נטל מהם הערלה ונתן עליהם וחילל הקב"ה את בריתו כי היה מהול והקב"ה מכסה את המילה שלא יכיר אברהם נמצא שחילל הקב"ה בריתו:

בוט מח/ט

אמר עד שלא מלתי היו העוברים ושבים כו'. פי' ר"ל עכשיו שמלתי אין אני רואה שום אדם נתארח אצלי והוא לא ידע שהקב"ה עשה זה שלא לצערו כפירש"י בחומש:

הה"ד וישא עיניו וירא. וירא בשכינה וירא במלאכים אין לו פירוש כלל. ולי בן המחבר נראה דה"פ לפי שקשה על אברהם היאך השתחוה לשלשה מלאכים והלא אין חולקין לתלמיד כבוד במקום רב לז"א וירא בשכינה וירא במלאכים לפי שביקש אברהם מהקב"ה שימתין עד שיכניס אורחים והקב"ה נתרצה לזה והמתין. ואיתא היכא דפליג ליה רביה יקריה מותר לחלוק כבוד לתלמיד אף במקום רבו בזה יובן מכח וירא בשכינה פי' שראה שהשכינה המתינה בשביל שיעשה אברהם כבוד א"כ היה דומיא דפליג ליה רביה יקריה ומותר לחלוק כבוד לתלמיד וק"ל:

א"ר לוי א' נדמה לו בדמות סדקי ואחד בדמות נווטי וא' בדמות ערבי פירש הערוך שני פירושים עיין מ"כ. ונ"ל דרבי לוי לשיטתיה דאמר בזה המאמר שנתן אברהם סימן אם ינהגו כבוד זה בזה אני יודע שהם אנשים מהוגנים קשה ליה דלמא הא' היה אדון והשנים עבדים ולא שייך זה הסימן לזה אמר שנדמו לאברהם כאילו כל אחד מין אחר או ממקום אחר. ונמצא הסימן מכוון אם ינהגו כבוד זה לזה או י"ל שהוציא זה מדכתיב ג' אנשים מנינא ל"ל אלא כל אחד היה מין אחר. ומה שאמר סדקי ונווטי וערבי לאו דוקא אלא שר"ל ג' מינים היו וק"ל:

אם השכינה ממתנת אנשים גדולים הם. ר"ל ואם לא ימתין השכינה אלא יחלקו כבוד זה לזה. הגם אפשר שלא יהיו אנשים גדולים וחשובים מ"מ יהיו אנשים הגונים. וכיון שראה שהנהיגו כבוד כו' הוציא זה מדאמר אברהם לאחד מהם אדוני כדמפרש ואזיל:

בוט מח/י

לגדול שבהם. זה מיכאל מדכתיב ביום ההוא יעמוד מיכאל שר הגדול:

לגדול שבהם אמר ומניין היה יודע זאת אברהם אלא שראה שכבדו אותו וכל זה מה שאמר רבי לוי שתי פעמים אם אני רואה ששכינה ממתנת כו' ואם אני רואה שמכבדים אלו לאלו. הוציאו זה מדכתיב וירא וירא שתי פעמים:

בוט מח/יא

כי על כן עברתם על עבדכם. א"ר יהושע מיום שברא הקב"ה כו'. נ"ל דקשה לרבי יהושע וכי דרך בני אדם כשבא אורח לביתו יאמר לו בא ואכול כי אתה באת עבור אכילה לז"א ר"י מיום שברא הקדוש ברוך הוא את עולמו הייתם מזומנים לבא אצלי. והכי קאמר אברהם וסעדו לבכם כי על כן וגו' לשון בתמיה וכי אתם באתם אלי בשביל האכילה אלא אתם הייתם מזומנים לבא אצלי מששת ימי בראשית ואגב שבאחר תסעדו אצלי ומביא רבי יהושע ראיה כמו שאמר פרעה יהי כן ה' עמכם אם אשלח ורצון פרעה היה שלא לשלוח וממילא לא יהי' ה' עמכם כך הכא כי על כן וגו' ר"ל לא על כן באתם בשביל האכילה אלא מזומנים הייתם לבא אצלי מששת ימי בראשית כנ"ל אבל לפי מ"כ אין צריך לר"י שום ראיה:

כאשר דברת יהי רצון כו' הוציא זה מדכתיב כאשר דברת ללא צורך אלא שאמר לו שתעשה עוד סעודה אחרת לבן זכר כאשר דברת עכשיו ומלת כאשר דברת תחלת דברי המדרש.

בוט מח/יד

מיכאל מירתת כו' אבל רפאל לא מירתת לפי שבא עבורו לרפואתו. וכדמפרש ר"ת אזלת לקרתא משא"כ מיכאל וגבריאל שהלכו לסדום היה האכילה נגד רצונם ע"כ הוו מרתתים:

בוט מח/טו

וכל מקום שנקודה רבה על הכתכ כו' כאן מקשים המפרשים למה מרבה בנקודות וטוב שינקוד המיעוט והיינו דורשין האותיות המרובות שלא ננקדו. הנמוקי יוסף מתרץ בשני פנים וגם החזקוני ובעל יפ"מ כל אחד מתרץ לפי שכנו ואין רצוני להאריך. ול"נ לפי דאמרינן בירושלמי דפסחים פרק מי שהיה טמא ר' סבר אע"פ שאין שם אלא נקודה אחת מלמעלה אתה דורש הנקודה לפיכך היו אנשי כנסת הגדולה מנקדים את המרובה שיהיה אליבא דכולי עלמא כנ"ל:

שאף לשרה שאלו איו אברהם ואין להקשות הלא היה אברהם עמהם תחת העץ ויאכלו כבר אמרו בהשוכר את הפועלים אפילו שהיו יודעים היו שואלים למדך תורה דרך ארץ כו' וכן פרש"י בחומש:

בוט מח/טז

והוא אחריו זה המלאך. לשון רש"י לפי שהמלאכים היו יושבים לחוץ תחת העץ והיה האהל מאחריהם. שאחוריהם אל אהל שרה ומפני שהיו אומרים לאברהם שוב אשוב אליך וגו' באתה שרה לצוות ולשמוע דבריהם הבהיקה החצר מיופיה וכיון שבא האורה מאחרי המלאך הרגיש המלאך וכן מנהג העולם שמרגיש באור מאחוריו יותר משלפניו עכ"ל רש"י ז"ל ולפירושו מנ"ל המד' זה שהביט מאחוריו והרגיש אור וגם אינו שייך במלאכים הבטת אחור ואולי דברי נבואה הם ול"נ שמתחלה דורש המדרש מלת אחריו דקאי על ישמעאל ומלת והוא קאי על המלאך שהיה ישמעאל מפסיק בין שרה להמלאך מפני היחוד ואמר והוא ר"ל מלת והוא זה המלאך שהיה אחורי ישמעאל אך שקשה להמד' למה הניח ישמעאל את המלאך לאחוריו ולא היה מהפך את פניו להמלאך כדרך בני אדם שמקבלין פני אורחים לא כנגד אחור אלא פנים אל פנים לזה אמר המדרש שהביט לאחוריו ר"ל ישמעאל הביט לאחריו והרגיש אור המלאך והיה ירא מהביט לפיכך לא הפך פניו אלא והוא אחריו וכו':

בוט מח/יט

לבראתן כו'. אני יכול להחזירם לימי נערותן איני יכול כי אין כל חדש תחת השמש:

בוט מט/א

מה בלי קוריים כל מה שאתה משתמש בהן הן עומדין ר"ל הם חזקים. הנחתם הם רפויים כמו חביות כל זמן שאתה עוסק בו הוא חזק וכשאתה מניח אותו מלהשתמש הוא מתיבש כך הרשעים כשמתים לא משתמש שום אדם בשמותם כמו הכלי קוריים כשמניח אותו אין לו עוד צורך בו כך משמע הפי' מתוך לשון רש"י וק"ל: אלא שכל נבוכדנצר שבירמיה חי הוה זה ראייה למעלה שרשעים נמשלו לכלי קורייס שבהיותם חיים אין אומרים שם רשעים ירקב אלא אחר מותם:

רב כי הוה מטי להמן בפורים אמר ארור המן וארורים בניו. כל זה הוא בירושלמי פ"ג דמגילה ופי' שם בעל י"מ ולא מפליג בין המן דקודם תליה להמן דאחר תליה ופליג אר' יונתן דלעיל דמפליג אצל נבוכדנצר בין חי למת עכ"ל. ול"נ דלא פליג כי אם תעיין היטב למה אמר כי הוה מטי להמן אמר ארור המן וארורים בניו. בניו מאן דכר שמיה אלא שרצונו להראות דוקא כשמטי לזה ההמן דאצל בניו דהיינו אחר תליה כנ"ל וק"ל:

בוט מט/ב

אמר לו הקב"ה לאברהם דיו לעבד שיהא כרבו. לא ראיתי ולא שמעתי כה שום פי' וגם מה שאמר אמר לו הקב"ה והוא עד כאן כל דברי המדרש הם דברי הקב"ה ומה זה שאמר שוטה אחרת אמר לו הקב"ה וגם מה שאמר דיו לעבד שיהא כרבו לא שמעתי פירושו. ול"נ שצ"ל אמר אברהם להקב"ה דיו וכו' וקאי על מה שאמר הקב"ה ומעמיד אני ממך משה שילמוד תורה בשבעים לשון לזה אמר אברהם דיו לעבד שיהא כרבו ר"ל די למשה שהיה כמטטרון רבו שלא מבין בלשון ארמי והוא יבין בשבעים לשון כנ"ל: עוד שמעתי מתלמידי וג"כ לכון דברים כפשטן שאמר הקב"ה לאברהם אל ירע בעיניך שלא יהא רק שבעים נפש או שבעים זקנים ולא יותר כי די לעבד שיהא כרבו ר"ל שסו"ד שלי רק בגימטריא שבעים.

אמר לפניו ומי ימול אותי. פי' כאב"א לפי שצריך שיהא המוהל מהול כדכתיב המול ימול ועדיין לא היה אדם מהול בעולם עכ"ל:

בוט מט/ח

אלא בוא וקרב להתפלל. ר"ל שמביא לר"א ראיה דאמר אם למלחמה אני בא היאך שייך מלחמה נגד הקב"ה לזה מביא ראיה מה שאומרים אצל תפלה לשון בא וקרב והוא ל' מלחמה ולשון המדרש כן אין אומרים בא ועשה אלא אומרים בא וקרב. ואחר זה מפרש המדרש לעצמו בא ועשה זה עשיית קרבן ציבור זה אין אומרים אלא בא וקרב ר"ל להתפלל ממילא משמע דשייך מלחמה א"ל תפלה וק"ל:

ולא דייך שאתה צ"ל שאין אתה. א"א:

רבי אומר בשר ודם חימה כובשתו כו'. פלוגתת ר' ור' יונתן שמדת הקב"ה אינה כבשר ודם הוציאו זה מפסוק חלילה לך דייקא שאין אתה כבשר ודם וק"ל:

ונמצא נספה בלא משפט מקומו כך הצדיקים שאין חייבין כלום יאבדו בשביל שהם במקום הרשעים כמו זה של ציפורי שנתן מס בטבריא ואנשי ציפורי לא היו חייבין כלום אלא מזלו גרם שהיה בטבריא כך כאן וק"ל:

למגל כוסחת כובין. פי' כמגל זה שכורת קוצים ואינו משלים כוסחתו וכורת שושנים ואינו משלים לכרות כי טבעו הוא לכרות והכל שוה לו קוצים ושושנים כך אמר אברהם על מדת הדין האף תספה צדיק עם רשע. לשון אב"א:

בוט מט/ט

ציבחר. פי' מעט מזער:

בוט מט/יב

בקש אברהם לירד לו מחמשים לחמשה. שהיה חפץ לומר מיד אולי יהיה בסדום חמשה אמר ליה הקדוש ברוך הוא חזור בך למפרע שיחסרון החמשים חמשה ולא ארבעים וחמשה כי חמשה אינם כדאי להגין על כולם:

בוט מט/יג

כן צ"ל ולא כאן הוא אומר שטעות הוא זה: [עיין בחידושי רש"ש אות ט' ותבין את דבריו]:

בוט נ/ג

לביטה התתתונה שבשאול. כתב הרא"מ ז"ל כאילו אמר שלשאול שפרושו לשאול של שאול וכוונתו שדרך לדרוש המלה עם הרבוי והוא מבואר לדיוטה התחתונה:

אותו היום מינוהו ארכי דיינים. פי' ראש הדיינים עיין מ"כ שכתב אולי קבלה היא בידם ולא למדוהו מן המקרא עכ"ל ול"נ דברים כפשטן ודברי המדרש הכל א' עד וישפוט שפוט והוציאו זה ממה שאמרו לו וישפוט שפוט כפל מלמד שהיה ראש הדיינים ר"ל וישפוט הוא את השופט כמו ויהי בימי שפוט השופטים דרשינן במדרש אוי לדור ששופטים את שופטיהם לכן כשלא היו דבריו עריבים להם ר"ל להשופטים אמרו לו השופטים איש אחד בא לגור וישפוט את השופט כי משפטינו לא כך והוא ישפוט כרצונו בתמיה כנ"ל וק"ל וכו':

קלא פנדר פי' בעל מ"ע בל' יוני גונב אדם:

בוט נ/ד

הכניס בם אף וצרה. פי' האב"א ברבוי הפצרה הכניס במלאכים אף וצרה לפי שלא היה כדאי ולא הלכו אלא על כרחם שלא בטובתם אך פירושו קצת דחוק דאיך שייך במלאכים אף וצרה ול"נ דה"ק הכניס לוט לעצמו אף בם כו' ר"ל ע"י המלאכים מה שלקח אותם לביתו היה לו ללוט אחר זה אף וצרה לפי שזה המדרש סובר כרב הונא דאמר שלא הפציר בהם לגמרי אלא סורו נא שלא יהיו נראים וא"כ מה שאמר הכתוב ויסורו ג"כ פירושו כך שהיו עושין כך שהיו מעקמין הדרך שלא נראים ולא היה שם שום הפצרה וא"כ קשה מאי ויפצר בם אלא לזה אמר המדרש שמלת ויפצר נוטריקון שהכניס לוט לעצמו אף וצרה ולא לשון הפצרה לזה אמר המד' הדא מסייע לר' הונא אבל לר' יודן דאמר סורו עלי לפי שאינו כדאי והוצרך להפציר בהם ממילא מלת ויפצר בם כפשוטה לשון הפצרה וא"צ לנוטריקון לז"א הדא מסייע לרב הונא כנ"ל ודוק ופי' מ"כ לא הבנתי כאן:

בוט נ/ו

רק לאנשים האל הקשות ר"ל דברי לוט היה כך שלא תעשו דבר קשות להאנשים ודורש מלת האל דברי קשות וקאי אלמטה לא על אנשים אלא על לא תעשו להם דברי קשות אבל ד"א סבר אלהות הם דקאי מלת האל על אנשים שהאנשים הם חזקים לזה מתורץ שאמר בלשון ראשון קשות לפי דקאי על דברים ושייך לשון קשות כמו גבי יהודה שפרש"י דיבר עמו קשות אבל לד"א דקאי על אנשים שייך לשון חוזק כמו החזק או הרפה כנ"ל וק"ל:

לא בזכותי. ר"ל שהיה לוט אומר לאנשי סדום מה שאני מבקש אתכם עבור האנשים אם לא תעשו זה בזכותי תעשו זה בשביל אברהם לפי שהאנשים האלו באו בצל קורתי ר"ל שבאו מבית אברהם אשר הוא מגין עלי כצל קורה ותעשו זה בשביל זכות אברהם ולא תעשו להם שום דבר רע אם לא תעשו בזכותי והם השיבו לו אתה מבקש בשביל אברהם אפילו יבא אברהם בעצמו אנו בועלים אותו ונוטלים את ממונו כדברי רבי מנחם בשם רבי ביבי לזה אמרו האחד בא לגור ר"ל אפילו יבא כאן האחד זה אברהם דכתיב אחד היה אברהם וישפוט שפוט בתמיה ר"ל וכי ישפוט אותנו בדבר זה כנגד משפטינו כנ"ל וק"ל:

מלמד שהטו עליהם הבית כו'. עיין מ"כ פירושו כפרש"י ז"ל אבל האב"א פי' בענין אחר וז"ל שהטו אנשי סדום עליהם הבית באמרם שהקרקע שלהם אינם רוצים שבחלקם יקבלו אורחים והוא ביקש ואמר כי באו בצל קורתי הגם שקרקע שלכם על כרחך הבית שלי ובאו בצל קורתי עכ"ל:

בוט נ/ז

קרב להלן. עיין מ"כ והאב"א פי' שהכונה למה שאמרה לו אית בעית מקבלון קבלינהו בחלקך לזה אמרו לו קרב להלן ר"ל לך מאתנו ושם תקבל אורחים עכ"ל:

אפילו אותו שכתוב. ר"ל זה אברהם כתבתי לעיל פירושו:

בוט נ/ט

נדחו ממחיצתן קל"ח שנה. שמעתי מפי הגאון אב"ד מפראג רמז לזה שנדחו ממחיצה דאיתא אראלים צעקו חוצה חייצה כתיב פי' אותן מלאכים שהם חוצה פי' חוץ למחנה שנדחו והם מיכאל וגבריאל ודפח"ח וש"נ:

בוט נ/יא

כמה אבד כו' גירסת רש"י אמר במה אברר וגרסא אמתית היא:

זה לוט. שאלמלא לא החזיקו בחמלם ה' עליו היה נאבד בשביל ממונו. לשון אב"א:

זה איוב דהוי עתיר ונתמסכן וחזר לעותרו ר"ל דרבנן מפרשי הפסוק בענין אחר ר"ל עושר שמור לבעליו לרעתו ר"ל שיש מין עשירות שמצפה ועומד שיבא עוד פעם אחת לבעליו אחר רעתו כמו איוב שנתמסכן וחזר אח"כ לעושרו כנ"ל וק"ל:

בוט נ/יב

בפני בני המדינה. צ"ל בפני בן המדינה:

בוט נא/א

כאשת איש. צ"ל ר"א כאשת איש:

והיא כו' צ"ל והיא חונקתו בלילה רש"י:

בוט נא/ב

תשרף אחת משלה ר"ל שגזר על אנשי המדינה בעצמם שישרפו המדינה ועל מדינה אחת גזר שישרפו אותן חילי המלך שנפרעין מאוצר המלך על איזו מדינה קשה לא אותו מדינה ששורפין חילי המלך כי אינן חסין על שום דבר ועושין את המדינה כלה אבל אותו המדינה ששורפין בני המדינה עצמן הם אינן עושין את המדינה כלה. כך להלן לא ירד האש מן ה' ונשתייר מה אבל כאן היתה הסיבה מאת ה' לפיכך שרופה כל אדמת' ולא נשתייר כלום כנ"ל וק"ל:

בא בן בנה צ"ל בא בנה (א"א):

בוט נא/ו

שהיה שרוי בהן גרסת רש"י שרוי בכולן. לפ"ז באו רבנן ומפרשי דברי ר"ש בר נחמן ואמרו לפי שהיה מלוה להם ברבית והיה פעם פה ופעם פה כנ"ל:

בוט נא/ז

עד שלא נכנסתי למערה עשית חסד עם אחרים בשבילי. גירסת רש"י ז"ל שעשית חסד עם לוט במערה כדי שאצא ממנו כי דוד יצא מרות המואביה ועכשיו תעשה עמי חסד שלא יהרוג אותי בשביל אחרים שיצאו ממני כמה שעשית עם לוט והוציאו זה ממלת במערה דקא יתיר:

בוט נא/ח

אותו זרע הבא ממקום אחר עיין מ"כ ובחנם דחק ול"נ אילו היה אומר בן היה משמע דקאי על זה הבן שיולד להם מאביהם עכשיו וכיון שאמרו לשון זרע הוא אותו זרע שיבא להם ממקום אחר כמו לאחר זמן רב והוא מלך המשיח שיצא מיהודה ומרות כנ"ל וק"ל:

בוט נא/ט

ר' אליהו עיני שם חכם:

מ"ט בכל תושיה יתגלע. בפרק מי שהיה נזיר בכל תושיה יתגלע שנתגלה קלונו בכל בתי כנסיות עמוני ולא עמונית כו':

בוט נא/י

עברתו ולא כן בדיו. פי' בעל אילה שלוחה גבוריו ופסוק הוא בירמיה וקא פליגי הנהו תנאי למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה ר"ל או בניחותא או לשון בתמיה ופירושו של פסוק הוא שאמר ועברתו ר"ל העיבור של עמון לא כך היתה עוד טעם כדמפרשי ואזלי למר ר"ל שמרמז מעשי שטים הנכתב בתורה. ולמר מרמז מעשה רות וק"ל:

בוט נב/א

ממקומה. צ"ל מקומה דמ"ם יתר היא:

בוט נב/ד

שמעית מינוקא. נ"ל דצריך לגרוס כך שמעתי מינוקא דיתבן וקרינן ויסע משם אברהם שמשעה שפי' אברהם מלוט היתה פרישתו פרישת עולם כל זה היה שמע רבי חייא מינוקא בבית המדרש אך שהוקשה לרבי חייא מנלן זה הדרש ואמר לעצמו לא אהרהר אחריהם בודאי מצאו איזו סמך לדבריהם:

כגחלי אש וצריכין אנו ליזהר בהם שלא נכוה כנ"ל וק"ל ועוד שמעתי מפי תלמידי שהדברים כפשטן שאמר ר"ח גדולים ד"ח שדבריהם כגחלי אש כי מיד כשאמר אברהם ללוט הפרד נא מעלי קודם מעשה סדום ועכשיו היה לוט צריך לאברהם לא רצה אברהם לדור עמו אלא ויסע אברהם משם פרידת עולם לכן הזהר בדבריהם שלא תכוה וק"ל אבל הראשון עיקר:

בוט נב/ה

אמר רב אחאי כו' צ"ל קודם רב אחאי מאי דכתיב אשת חיל מי ימצא וכן גירסת רש"י בהדיא לעיל פר' מ"ז ושם כתבתי פירושו ומביא מדרש זה כאן על מלת בעלת דכתיב חסר בלא וי"ו ר"ל שהיא היתה בעלה של בעל שהיתה מרתא לאברהם דכתיב כל אשר תאמר אליך שרה וגו' לשון רש"י שם:

בוט נב/ו

והיא גם היא. מלת היא כפולה קא דריש וכן גם:

בוט נב/ח

ואם אינך משיב. נ"ל שהוא טעות דמפסוק ראשון לעיל קא מפיק שפיר אבל כאן היה התראה אלא נ"ל שהוא יתר:

בוט נב/יא

הלואי נדרש הדין קריה תלת אפין כו' ועדיין לא יצאנו ידי חובתו פי' האב"א שהוקשה להם אם פירושו של התעו לילך לארץ תועה שאינו יודע להיכן הולך כמו ותתע במדבר למה אמר התעו בלשון רבים. לז"א ר' חנין הלואי נדרש תלת אפין. ועדיין לא יצאנו ידי חובתן כי כל הדרשות הם דחוקים כך פי' האב"א באריכות גדול אבל כתבתי בדרך קצר:

בוט נב/יב

וכסי מינה עינה. פי' שתצניענה ולא תלך לסחור בה מכאן ולהבא רש"י: קודם הנה הוא לך כסות עינים צ"ל ד"א:

להקנותה. ר"ל להטיל קנאה ושנאה ביניהם:

כן שאתם מעמידים יהא לו כסות עינים ר"ל שלא ישלוט בו עין הרע:

אמר לה כבר תוכחתו דהאי גברא גביה. פי' שאם ימרוד עליך תוכחתו אצלו ויתן לך ג' דינרין ע"כ לשון אב"א ולא עמדתי על פירושו וטעמו שמביא המדרש שיטה ירושלמי תמיה גדולה ללא מובן ול"נ דאבימלך אמר לשרה הנה לך דייקא כסות עינים ר"ל שנתן לה אבימלך כסות כדלעיל ואמר לה עכשיו כל התוכחות הן של מורדת והן של מורד הכל עכשיו בידך לזה מביא כל השיטה עד גמירא בראש מה יעשה לך אברהם אם אין אתה עושה לו ז' מלאכות לא יתן לך ז' דינרין לזה מביא המדרש אמור אם הכניסה לו עבדים ושפחות לא מתחייבה לו כלום ושרה הכניסה הגר לאברהם כידוע גם כל מה שנתן אבימלך לאברהם היה בעבורה. עוד יש איזו דבר שהוא יכול לצער אותך עם תשמיש דהיינו עונה לזה מביא המדרש דברי רבי יוחנן שצערו מרובה משלה דכתיב גבי שמשון ותקצר נפשו למות ולא לה אמור מעתה אין יכול להוכיח אותך בשום דבר אלא שלא יעשה לך כסות יפה הנה כל התוכחות בידך ואין לאברהם בידו ליסר אותך בשום דבר לזה כוון הפסוק באומרו הנה לך כסות עינים ואת כל ונוכחת אמר לה אבימלך כבר תוכחה דההוא גברא בידך נ"ל. ר"ל עם שהיה להוכיח אותך כבר הם עכשיו מסורים בידך כנ"ל ודוק:

לפיכך שלשה צ"ל:

בוט נב/יג

לא נאמר בלשון הזה ר"ל לשון ויתפלל שהוא תפלה עצומה כמו גבי פינחס ויפלל פינחס דרשינן שעשה פלילים לזה אמר שהוצרך לדבר גדול ר"ל לתפלה עצומה שיותר הקשר כי כל האיברים היו נסתמים פה ואוזן וגיד ורעי וכדמפרש ואזיל כנ"ל וק"ל:

נאמר. יתר היא תיבת נאמר וכוונת המדרש לדרוש עצור עצר כפל שהיה לאבימלך עצירות הרבה פה וגרון וכו':

עלי דטולמוסין. כתבתי פירושו לעיל פ' מ"א באר היטב וכו':

לסירה. סגורה:

ומגלב בידו. פי' רצועה ומקל וכן הוא בהדיא לעיל פר' מ"א:

בוט נג/ג

כחש מעשה זית אותן מלאכים שהשרו לשרה כוחשים היו בתמיה אלא מעשי זית האירו פניה כזית כצ"ל (א"א):

בוט נג/ד

אלא כו' יתר. מה שאמר לאברהם בשמים עיין מ"כ פירושו ול"נ מה שאמר לאברהם הבט נא השמימה וספור הכוכבים כן יהיה זרעך וכן תמצא מיד אחר זה כנ"ל וק"ל:

בוט נג/ה

ליתן לה בן וכו'. ע"ד דאיתא לקמן וה' פקד את שרה אמר הקב"ה כתיב ואם טהורה וגו' ונקתה ונזרעה זרע רק שקשה ע"ז והלא קודם שאירע לה מעשה אבימלך נתבשרה שיהיה לה זרע כדכתיב אבל שרה אשתך וגו' רק דאיתא ונקתה ונזרעה שאם היתה יולדת נקבות יולדת אח"כ זכרים ואותו ולד הוא מסטרא דנוקבא ולית ליה חיין כדאיתא בזוהר לזה אמר ליתן לה בן פי' בר קיימא שקודם שאירע לה מעשה היא יולדת בן שהוא מסטרא דנוקבא ועכשיו יהיה לה בן סטרא דדוכרא ודוק היטב:

בוט נג/ו

וה' פקד וגו' אר"י כתיב ואם לא נטמאה וגו'. וקשה מאי בעי ר"י בדרש זה ונ"ל לפי שקשה לר"י מהא דאי' בירושלמי ה' נתן וה' לקח בטובה הקב"ה נותן בעצמו וברעה הוא שואל בית דינו וכאן שהיא טובה קשה למה צירף ב"ד לזה אמר ר"י כתיב ואם לא נטמאה וגו' ונקתה ונזרעה זרע ויש בזה ב' דעות אם עקרה נפקדת או לא רק שאם ילדה נקבות כו' וא"כ הוצרך הקב"ה לקביעות הלכה אז מצרף ב"ד שלו כדאיתא בירושלמי דסנהדרין שבכל מקום שצריך הקב"ה להלכה מצרף לב"ד שלו ודוק כנ"ל בן המחבר:

בוט נג/ט

והיו אומרות אין אנו כדאי כו'. לכאורה אינו מובן מנא לן שהיו אומרות כן ונ"ל שהוקשה מה שאמר הכתוב היניקה בנים ולא כתיב מניקה לז"א שבקשה שרה להניק אותם רק שאמרו אין אנו כדאי כנ"ל וק"ל:

בוט נג/י

רבי יודא כו'. פלוגתא דרבי יודא ורבי יודן כו'. ואין להקשות דלמא משתה גדול כפשוטה שעשה סעודה גדולה זה אינו דהל"ל משתה גדולה לשון נקבה [איננו ע"פ דקדוק] לזה פליגי ואמרו שגדול לא קאי על משתה אלא גדולי הדור וק"ל:

בוט נג/יא

ונראה חלקנו כו'. פי' כמו את חלקת השדה אשר לאלימלך:

יהיו הכל שמחים. ר"ל עבדים ושפחות בני ביתו של אברהם היו שמחים שיפולו אחר מיתת אברהם לגורלו של יצחק והוא א"ל שוטים כו' וק"ל:

בוט נג/יב

למי שהוא מוציא שני עולמות מתוך פיו כצ"ל. והוציאו זה מדכתיב משפטי לשון רבים ר"ל שני עולמות:

כל מי כו' עד וישכם אברהם יתר:

בוט נג/יג

ביתו של אברהם אבינו וותרנים היו. עיין מ"כ ושמעתי חריפות של הבל לפי שאמר הכתוב וישכם אברהם לפי שהיה ירא מבני ביתו שהיו וותרנים ביותר ויתנו לה הרבה לפיכך השכים אברהם בעצמו ונתן לה רק לחם וחמת מיה כך שמעתי ושיבוש הוא שעושין לבני ביתו וותרנים ואברהם עושין לקמצן ול"נ מתוך שהיה מוצא מוכן כל כך בבוקר אלא ע"כ וותרנים היו תמיד מכינים מפני האורחים:

בן עשרים ושבע שנים כו' עד ותשלך את הילד. ע"כ סוף המאמר ואחר זה מתחיל המדרש לדרוש ענין אחר ומתחיל תחת אחד השיחים אמר רבי מאיר כו':

בוט נג/יד

הכל בחזקת סומין כו'. הכוונה שאין העין יכולה לראות אלא במה שניתן לה רשות אע"פ שיהיה הדבר לפניה וכן אירע להגר שלא נברא לה הבאר ההוא מחדש אלא שם היה ולא היה לה רשות לראותו עד שפקח אלהים את עיניה עכ"ל אב"א:

מחוסרת אמנה היתה. עיין מ"כ בשם רש"י אבל האב"א פירש שהוציאו זה לפי שבתחלה מלאתה את החמת ואח"כ השקתו לפי שהיתה יראה שלא יתעלם ממנה הבאר ויחזור למות בצמא עכ"ל אב"א:

בוט נג/טו

רבה וקשיותו עמו. עיין מ"כ ול"נ דהכי פי' רובה וקשיותו עמו ע"ד באשר הוא שם ביתו כך כאן שהיה רובה וקשתו עמו כל מקום שהיה הולך לא עשה שום דבר עד שיהיה לו קשתו בצדו לפי זה צריך להיות בפירוש ראשון וקשתו עמו. נ"א רבה וקשיותו אמו באל"ף ר"ל שבכל מקום שהלך לא הלך בלא אמו ולפי זה קורא הכתוב להגד קשת שהיתה קשת עורף כנ"ל ונ"א אמר וקשיותו אמו צ"ל ד"א:

בוט נד/א

מעשה בנחש אחר כו'. בפסיקתא ראיתי גוף המעשה וגופא דעובדא הכי הוי שהיה בקערה שום נשחקת והנחש ירד מן ההר והקיא ארס לתוכה וראה הנחש של הבית והיה רוצה לגרש את הנחש הבא מן ההר ולא היה יכול לעמוד כנגדו ר"ל שהנחש הבא מן ההר היה יותר חריף וחזק מן אותו שבבית והנחש שבבית היה אוהב לבעל הבית והיה להנחש צער שיאכלו בני הבית וכיון שיצא הנחש ירד נחש הבית ומלא את האוכל עפר כדי שלא יאכלו בני הבית עוד מפורש שם ולא איתרגשו בני הבית לסוף זרק גרמי' לגביה כדי שלא יאכלו ברצות ה' דרכי איש גם אויביו ישלים אתו שאף הנחש היה מסייע לו בשעת עת רצון עכ"ל הפסיקתא:

ואמר שלמה כו' עד אמר רבי ברכיה. הוצרך לכל זה כדי שתבין הפסוק ברצות ה' וגו' ר"ל ברצות ה' דרכי איש דהיינו למי שעוסק בתורה גם אויביו ישלים אתו דהיינו יצה"ר אינו יכול לעשות לו מאומה כמאמר הכתוב אם רעב שונאך וגו':

בוט נד/ב

ולא חסר קילורין כו'. לשון אב"א נראה שזהו מה שדרשו לעיל בפרשה נ"ב שהלך אברהם לגרר מפני שחרב מקומו של סדום ופסקו עוברים ולא חסר קילורין שלו כלום פי' האוצר של כל מינים מאכל שהיה לאברהם עבור עוברים ושבים לא היה חסר כלום לפי שלא היה לו לעשות עם מי צדקה לפיכך נשאר האוצר מלא לזה אמר אברהם מה אני מפסיק כו' כמו שמבואר שם פ' נ"ב וכיון שראה אבימלך טוב כוונתו והיותו רודף צדקה וחסד עד שמפני זה נסע והלך לו לגרר אמר בודאי ימצא צדקה וחיים וכבוד והאלהים עמך ועתה השבעה לי ע"כ לשון אב"א:

ע"כ רחמי אב על הבן. דהיינו ג' דורות עם האב וכן תרגם אונקלוס בחומש דלא תשקר לי ולברי ולבר ברי:

ע"כ לאחים השותפים. פי' אחים היורשים מאביהן איזו בית או שדה יכולין הם לדור או לזרוע בשותפות בלי חלוקה עד תלתא דרא ואין מדקדקין זה עם זה אבל אחר תלתא דרא הם כמו נכרים ואין דעתן סובלתן לדור ביחד ומתקנאין זה בזה ומוכרחין לעשות חלוקה ביניהן:

מה שניתן לאברהם כו'. פי' כמה שנים שניתן לז' דורות של אברהם לחיות ניתן לשלשה דורות של אבימלך כמ"ש הפ' ואויבי חיים עצמו שהיו מאריכים ימים והראיה כשנכנסו לארץ כבר עברו ז' דורות ודורות אבימלך לא עברו רק ג' כמו שכתוב בפ' לך לך ודור רביעי ישובו הנה כמו שפי' הרמב"ן ודור רביעי של אמוריים ישובו בני אברהם הנה כשאמר הכתוב כי לא שלם עון האמורי והקדוש ב"ה פוקד עון אבות על שלשים ורבעים נמצא שהיו ג' דורות של אבימלך חיים כל כך הרבה כמו ז' של אברהם אבל רש"י בחומש פ' לך לך פי' שם שדור רביעי קאי על יורדי מצרים מיום ירידתם למצרים ע"ש קשה אהדדי לפי' מ"כ בשם רש"י ודו"ק וצ"ע:

מה חסד עשה לו כו' עד והוכיח אברהם. אתה המעיין לכאורה הדברים מגומגמים בלי מובן כלל. ול"נ שאין בדברי המדרש כאן לא קושיא ולא תירוץ אלא שהמדרש תירץ לעיל למה לא בקש אבימלך כריתות ברית יותר מג' דורות ואמר לעיל לפי שע"כ רחמי האב וכו' ורב אחאי תירץ לעיל ע"כ האחין השותפים וכאן תירץ המד' עוד תירוץ שלישי המשל בזה וכי דרך שיאמר אדם לחבירו תן לי במתנה ליטרא זהב הלא נתתי לך ליטרא נחשת כך הם דברי המדרש. משום זה לא ביקש אבימלך דק ג' דורות כחסד אשר עשיתי עמך. ואמר המדרש מה חסד עשה לו ר"ל שלא עשה אבימלך אברהם שום חסד רק באמירה בעלמא ואברהם לא קיבל עליו והוא לא הפציר בו משום זה לא בקש מאברהם דבר גדול דהיינו יותר מג' דורות כי גם הוא לא עשה לו שום דבר חסד אלא אמירה בעלמא לפי זה דברי המדרש מן מה חסד עשה לו עד לא קיבל עליו מאמר אחד שרצון המדרש רק לומר שלא עשה לו שום חסד גדול שיבקש ממנו כריתות ברית יותר משלשה דורות כנ"ל וק"ל:

בוט נד/ד

חייך שאני משהה בשמחת בניך שבעה דורות. ר"ל שלא יכנסו לארץ עד אחר שבעה דורות כדלעיל:

בוט נד/ה

וכיון וכו' פירוש לפי שצאנו של אברהם לא היו אוכלים מדבר שאינו שלהם ויצאו בלי זמומים כדאיתא כמה פעמים ואם כן לסימן זה נתן לו שבע כבשות שבזה יהיה ניכר למי שייך הבאר שאם יהיה של אבימלך הבאר אזי לא ישתו הכבשות מן הבאר מה שאין כן אם ירצו לשתות ע"כ הבאר הוא של אברהם וזה שאמר אברהם ואת שבע כבשות תקח מידי בעבור תהיה לי לעדה כי חפרתי את הבאר הזאת וכיון שראו המים צאנו של כו':

בוט נה/ג

אמר לו תלמידו רבי כו'. פי' הגם שהיה קשה לתלמידו גם על שוחד ועל הטות משפט אלא שאין דרך התלמיד לשאול על כל דבר ובפרט כיון ששמעו תירוץ הגון על דבר אחד שוב לא הרהר אחריו כי מסתמא כדין עשה הקב"ה מי יאמר לו מה תעשה כמו שמסיים המדרש והולך וקל להבין (פירוש אב"א בקצת שינוי לשון):

בוט נה/ו

בשני מקומות דימה משה כו'. הדמיון האחד במה שאמר משה הנני כאברהם והדמיון השני מה שאמר אתה החלות עיין בסדר ואתחנן ותמצא מפורש:

בוט נה/ח

דא"ר אבהו שני בני אדם נהגו בדרך ארץ. בפרשת אמור א"ר איבו למדך תורה דרך ארץ שלא יהא אדם יוצא לדרך בפחות משנים כו' ע"ש הטעם ועל זה אמר ג"כ ר' איבו בעצמו כאן זה המאמר:

ב' בקיעות. פי' בשכר שבקע העץ לב' בקיעות פי' שמעץ אחד נעשה שנים זכה לבקיעת הים שנחלק הים לשנים ודלא כפי' מ"כ:

בוט נו/ב

קודם אמר רבי יצחק צריך להיות מהו מרחוק:

בוט נו/ד

השה בני. מלת בני יתר (א"א):

השה יתר:

בוט נו/ה

שבת עובר אורח היאך מה דאת אמר חדל להיות לשרה עיין מ"כ פירושו ובעיני פירש דחוק הוא משני טעמים. האחד כי לפי פירושו האי שבת עובר אורח על האורחים בוט ה/א כבר היו אומרים נשמו מסלות ועוד האיך מביא המדרש ראיה מן תיבת חדל על תיבת שבת וגם אין צריך לפרש מלת שבת זיל קרי בי רב. ול"נ שהמלאכים כשראו שרוצה לשחוט את בנו אמרו שבת עובר אורח ר"ל שהמלאכים קראו ליצחק עובר אורח לפי שנולד לשרה אחר שעבר עליה אורח כנשים וגם לזה אמרו עובר לשון יחיד אבל לפי' מ"כ היה להם לומר עוברי אורח וכי הפר ברית קאי ג"כ על יצחק כנ"ל וק"ל:

ומי יאמר לך כו'. לשון אב"א ומי יאמר לך שאין הפסוק של וישם אותו על המזבח ממעל מדבר אלא במה שאמרו מלאכי השרת דדלמא לגופא איצטריך כתיב הכא ממעל לעצים וכתיב התם ממעל לו מה התם במלאכים אף כאן רמז במה שאמרו מלאכי השרת עכ"ל:

בוט נו/ט

ר' בנאי אמר כו' עד רבי פנחס אמר כו'. משמעות דורשים איכא בינייהו ר' בנאי סבר מלת תחתיו לא שייך אלא לשון תמורה או חליפין ור' פנחס סבר הגם שאם היה נקרב יצחק ואח"כ היה קרב האיל שייך ג"כ תחתיו כמו ביותם שמלך בחיי עוזיהו שנצטרע ונחשב כאילו מלך עוזיהו ואח"כ מלך יותם אחר מיתת אביו עם היות שמלך בחייו כן האיל הזה כשהיותו נקרב בחיי יצחק נחשב כאילו נקרב יצחק כבר ואח"כ האיל (עכ"ל אב"א):

כהדא דתנן כאימרא כדירים עד סוף המאמר משנה היא בירושלמי פ"ק דנדרים ולא ראיתי שום פי' נפקותא מזה הא דתנן ול"נ שהוקשה להם הלא כל דברי אברהם ויצחק היה שם כמו שכתוב בפסוק ואיה השה לעולה וכן אלהים יראה לו השה כל מקום דכתיב שם הוא דבר רך והיאך הביא איל נאחז בסבך בקרניו וכל מקום שנאמר איל לא פחות משנה לזה מביא ראיה מהא דתנן כו' האומר כאימרא דהיינו כשה סבר ריש לקיש ובר קפרא כאילו של יצחק דלא יניק כי לא היה לו אם. כי היה נברא ערב שבת בין השמשות. לכך הגם שהאיל היה גדול מתוך שלא היה יונק תופס אותו לשון שה כנ"ל וק"ל:

בוט נו/יא

משל לאחד ששמר את אגינו. שבולת נהר והקפיץ גם בנו עמו הנה לפי פי' מ"כ צריך למחוק הספר הרבה במקום ששמר צ"ל ששטף במקום אגינו צ"ל גינה. אבל לי נראה שצ"ל אנונה רק במקום והקפיץ צ"ל והקביץ של בנו עמו רק אקדים לך פי' של מלת אנונא פי' הערוך כלל מזון הצומח מן הארץ נקרא אנונא ובעל מוסיף ערוך פי' בלשון רומי סיפוק ומזון וחדא היא וכן בבראשית רבה פ' מ"ז משל לאוהבו של מלך שהיה מעלה לו אנונה וכן בפ' פ"ח ותשא אשת אדוניו היתה אומרת לו אני חותכת אנונא לך א"ל ה' נותן לחם לרעבים ובסוף ויקרא רבה פ' בהר סיני ואף הוא אנונא גבי דוד וכ"ד מתנות אנונים איתנסב ובריש ויקרא רבה יהיב אנונה ושתק וכן הרבה והכי פירושו משל למלך ששמר את אנונה שבולת מים ר"ל שהיה למלך סביב אוצר מזונותיו שקורין בל"א שפייכע"ר והיה סביב זה האוצר נהר גדול לשמירה מפני הגנבים או החיילות הבאים למלחמה והקביץ גם את של בנו עמו שהיו גם אוצרות בנו בתוך זה השמירה מעולה לשון והקביץ שייך אצל אוצרות מזון כמו שנאמר ביוסף ויקבצו כל אוכל השנים וגו' כך ביקש אברהם גם על בנו שלא יבא לנסיון כנ"ל וק"ל:

ר"ח אומר ע"מ כן וכו'. פי' דפליג על רבי יהושע ב"ל דאמר ששינו את מקומן והלכו להם ע"ד שאחז"ל משנה מקום משנה מזלו ממילא משמע שלא היה רצונם בנסיון זה. לז"א ר"ח אדרבה ע"מ כן ירדו וכו' והיה זה להם לרצון ולמה יברחו משם וכו':

בוט נז/א

חיי בשרים לב מרפא שעד שהוא בהר המוריה נתבשר וכו'. דלעיל מיניה (ג) כתיב אל תהי חכם בעיניך שמדבר באברהם כמו שדרשו לעיל פ' מ"ג ואח"כ אמר שבזכות זה שאינו מהרהר אחר מדותיו של הקב"ה רפאות תהיה לשרך דהיינו בנך ואז תהיה לך בשורה טובה ותהיה שקוי לעצמותיך ע"ד שאמרו שמועה טובה תדשן עצם:

ושקוי לעצמותיך. ול"נ על דרך ושמועה טובה תדשן עצם או יש לומר על דרך מה שאמרו לעיל פרשה י"ח כל הנושא אשה מקרובותיו עליו הכתוב אומר ועצם מעצמי וכאן נתבשר שילדה מלכה לנחור אחיו שתהא לאשה ליצחק לזה אמר ושקוי לעצמותיך כנ"ל וק"ל:

בוט נז/ד

ר' חנינא בריה דר' אחא כו'. משל של רבי חנינא ור' חמא נראה לי דאיכא בינייהו משל של רבי חנינא שנתן להזאב תיש אחד והוא מעדרי הצאן ואדרבה התיש הולך בראש הצאן סבר שאיוב היה חסיד מישראל ונתן הקב"ה איוב להשטן שיתגרה בו ויניח כלל ישראל. אבל רבי חמא סבר שהיה מן אומות העולם לכן אמר משל לכלב כו' ונתן לו המלך ככר אחד דבר חוץ ולא דבר מאכל הסעודה כך כשקטרג השטן על ישראל נתן לו הקב"ה חסיד אומות העולם להתגרות בו ולא מישראל והנפקותא מזה אם יהיה מישראל או מאו"ה כבר כתבתי לעיל לענין אבילות:

אל עויל כו'. ר"ל זה שטן וע"י רשעים ירטני זה חבריו כך פירש"י אבל יפה מראה פי' וע"י רשעים ירטני והלואי בני אדם צדיקים אלא בני אדם רשעים [עי' רש"י ודבריו צ"ע]:

בימי שפוט השופטים היה כו'. לא מצאתי שום טעם והוכחה מפסוק שמביא שיהא בו רמז של שופטים אבל בירושלמי במס' סוטה פרק כשם יש ג"כ זה אבל לא הזכיר שם להיות נותנים שכר לזונות אלא אמר שם שהיו נוטלין מעשר מן הגרנות והנה לפי גרסת הירושלמי מצאתי שם פירושו ביפה מראה וז"ל מדכתיב ולמה זה הבל תהבלו יליף דבימי שפוט השופטים היה כדאמר בפ"ק דב"ב איזו דור שכולו הבל הוי אומר זה דור של שפוט השופטים ופי' רש"י שכולו הבל הטובים שבהם לא היו כלום שהיו צריכין לשפוט את שופטיהם וכיון שלא דנו יפה היו מדמין אותם לכהן המחזר על הגרנות וכדאמרינן בפ' שני דייני גזירות אם דומה דיין לכהן המחזיר על הגרנות יהרסנו עכ"ל בקצת שנוי אבל לקיים גירסת הספר שהם מבקשים ליתן שכר לזונות מן הגרנות זונות מאן דכר שמיה נ"ל דהכי פירושו ונקדים מדרש רות פרש' ה' בפסוק ויאכל בועז וזה לשון המדרש ר' יודא נשיאה בעי קומי ר' פנחס ב"ר חמא בועז גדול הדור היה ואת אמר בקצה הערמה ר"ל למה שמר בעצמו את הגורן כי לא נכון לגדול הדור לשמור גורנו בעצמו אמר לו לפי שהיו הדור שטופין בזמה והיו נותנין שכר לזונות מן הגרנות כו' והוא לא היה רוצה שיעשו משרתיו עבירה בממונו ולא עוד אלא שהצדיקים רחוקים מגזל וע"כ ממונם חביב עליהם ע"כ לשון המדרש. לכן נ"ל שגם פה מוכח שאיוב בימי שפוט השופטים היה מדקאמר ולמה זה הבל תהבלו ולשון הבל ושטות חדא ושטות שייך אצל זנות ע"ד כי תשטה אשתו ואמרינן אין אדם חוטא אלא א"כ נכנס בו רוח שטות נמצא מדקאמר הבל תהבלו משמע שהיה זנות בדורותיו ואיזו דור שהיה דור כולו זמה הוי אומר זה דור של שפוט השופטים לכן מביא המדרש ראיה שהיו שטופים בזמה מהמדרש עצמו של בקצה הערמה כבמגילת רות אות באות כנ"ל וק"ל:

בימי כשדים היה כו'. נ"ל מדקאמר כשדים שמו שלשה ראשים רמז לג' חבריו כדאמרינן בגמ' שהיו חבריו משלשה קצות העולם כנ"ל וק"ל:

בימי אחשורוש היה כו'. בפ"ק דב"ב מדכתיב ולא נמצא משמע שהיו מבקשים ולא מצאו ואיזו דור שנתבקשו נשים יפות ולא מצאו הוי אומר זה דורו של אחשורוש וא"ת בימי דוד דכתיב יבקשו למלך נערה יפה הא מתרץ בכל גבול ישראל ע"כ וכו':

וברכת אבלים. ר"ל שיש לברך על הרעה כו' והוא הדין דילפינן שאין המנחמין רשאין לומר עד שיפתח האבל ולישב על גבי קרקע כדיליף בפרק אלו מגלחין ולא חש להזכיר כאן אלא חדא:

גוי צדיק אחד כו'. לאו למימרא שלא היה צדיק באומות אלא זה והרי קטיעה בר שלום וקלסטנר של רבי חנינא בן תרדיון זכו לע"ה כדאיתא בפ"ק דע"ז אלא ה"ק גוי צדיק אחד היה שאכל את עולמו בחייו ומה שלא זכה לע"ה אפשר מפני שגדף באחרונה וכן איתא בהדיא בפ"ק דב"ב וק"ל:

בוט נח/ב

ושמואל שוכב בהיכל ה' כו' אמר רבי יוחנן כהדא עגלתא תמימתא יתר וכן צריך לגרוס ושמואל שוכב בהיכל ה' עד שלא השקיע כו':

בוט נח/ג

בקש לעוררן וכו'. שמעתי שרמז למאמר זה תבא בתה של שרה וכו' לז"א בן מ"ח שנה הכיר אברהם את בוראו שאם תקח מן שנות אברהם מ"ח שנה נשאר קכ"ז והוא שאמרו חז"ל בן מ"ח שנה הכיר אברהם וכו' לפי שבמ"ח דברים התורה נקנית ואחד מהם הוא מיעוט שינה ובזה עוררן ודוק:

בוט נח/ד

שהיא עולה. צריך להיות ושהיא עולה פי' עוד טעם וכו':

דור ונופת דור ותמנת סרח. דור שני יתר:

בוט נח/ה

לשרה בא. מלת לשרה יתר. א"א:

בוט נח/ו

מן הכא ויקם וידבר וכו'. פי' כשמוטל עליו לקוברו כמוטל לפניו דמי וראיה לזה מדכתיב ויקם אברהם מעל פני מתו ואברהם כהן גדול היה דכתב ביה ומן המקדש לא יצא מקדושתו לא יצא ואינו יוצא אחרי המטה גזרה שלא יגע במטה וא"כ ע"כ לא היה המת בחדרו ומאי ויקם מעל פני מתו אלא ע"כ שפי' לפניו הוא שמוטל עליו לקברו משא"כ לפי פי' מ"כ היה להמדרש להביא הפסוק ואקברה מתי מלפני. כה דברי הקצין המפורסם בק"ק פרנקפורט דאדרא מוהר"ר ברוך בן מהור"ר פנחס זצ"ל ודברי פי חכם חן:

בוט נח/ז

דלא יהא בר נש רב כו'. ר"ל לפיכך עשה הקב"ה שנעשה עפרון בזה היום לראש כדי שלא יהיה בזיון לאברהם שהוא גדול וצריך לבזות עצמו לאדם שפל עבור הקבר לכן נעשה חשוב היום וק"ל:

חוץ משקלי עפרון שהיו קנטרין. גרסת ירושלמי פרק קמא דקידושין חוץ משקלי עפרון שהן קנטרין מאי טעמא בכסף מלא יתננה ע"כ לשון ירושלמי:

בוט נט/ג

לא היא זקנה ולא היא שיבה ר"ל לא דבר אחד הוא אלא כ"א דבר בפני עצמו:

בוט נט/ז

אמר לו רבי נחמי' עיקר ביתו של מלך אין כתוב בה ברכה. עי' מ"כ ג' פרושים ולפי' רש"י צ"ל בתו והנה לכל ג' הפירושים צריך לומר שאמר לו ר' נחמיה הלא עיקר ביתו של מלך לא כתיב בה ברכה מכ"ש בבתו של אברהם והיה עיקר חסר מן הספר ול"נ שאמר לו ר' נחמיה לר' יודן איך אתה רוצה לרמז במלת ברך דבר שלא נמצא בו שום ברכה ואדרבה אין לך קללה גדולה מבת ולדבריך שאתה אומר וה' ברך וצריך אתה לפרש בברכה זו דבר גדול ועיקר והנה לדבריך יהיה עיקר בת המלך דבר שלא נמצא בו ברכה דהיינו בן אר"נ שלא נתן לו בת כל עיקר ואין לך ברכה גדולה מזה כנ"ל:

בוט נט/יא

ר"י אמר בן יומו. היה שקפצה לו הארץ שמעתי בשם הגאון אב"ד דק"ק נ"ש ידוע שיצחק נעקד ביוה"כ ודרך ג' ימים היה מהר המוריה לביתו נמצא שבא לביתו מן העקדה בי"ג תשרי ונתבשרה לו שמתה שרה ואותו יום נתבשר לו שנולד בת זוגו ואיתא במסכת סופרים שבאותו יום שבא אליעזר היתה רבקה בת ג' שנים ושלשה ימים נמצא לפ"ז היה אותו יום ב' של סוכות וידוע שאין תחומין למעלה מעשרה והיכא משכחת לה מסיק בגמרא ע"י קפיצת הדרך והשתא א"ש דה"ק היום יצאתי והיום באתי קשה והלא היה י"ט לז"א שנקפצה לו הדרך וע"י קפיצה שפיר דמי:

בוט נט/יב

אמר ר"ה בשעה שאדם הולך ליקח אשה כו'. עי' מ"כ פי' בשם רש"י ז"ל אבל לא מכוון יפה למה שאמר המדרש עוד לעת ערב לעת צאת השואבות הלא קודם אמר ר"ה נרשם הפסוק וגם מי יודע לשון הכלבים וגם למה דוקא לעת ערב ול"נ דברי אליעזר היה עניני ניחוש כמו והיה הנערה אשר אומר הטי נא כדך וגו' וגם שאמר הכתוב לעת ערב וגו' לזה הוציא ר"ה לומר שאין בדברי ניחוש כלום אלא מה שאמר בשעה שאדם הולך לישא אשה ושמע כלבים מנבחין הוא מצית מה אינון אמרין בתמיה וכי מי יבין נביחת הכלבים כן הכא לעת ערב לעת צאת השואבות אין בסימנים כלום אלא דברי הבאי היה אותן הסימנים אלא מה' היתה לו הזיווג כנ"ל וק"ל. או י"ל שהוקשה להם למה לי ב' סימנים לעת ערב לעת צאת השואבות אלא שרוצה לרמז בזה שיש בכלבים גם כן איזו סימן ורוצה לפרש צאת השואבות הם כלבים ששואבין המים בלשונם ולא כמו שאר בעלי חיים ששתייתן כדרך בני אדם כמו שמצינו גבי גדעון ועובדי הבעל ובספר ישן מצאתי נכתב במקום מצית נכתב צאית (וכ"ה ברש"י ז"ל) ר"ל מבין ור"ל צאת השואבות פירוש הנביחת הכלבים כנ"ל:

בוט ס/א

אמר מי בכם. מלת אמר יתר:

אשר שמע הקב"ה בקולו של עבדי. אליעזר כשאמר הקרה נא לי וגו' (א"א):

בקול אברהם אדונו צ"ל:

בוט ס/ב

ימשול בבן מביש זה יצחק כו'. שהיה אליעזר מושל גם ביצחק דכתיב המושל בכל אשר לו לפי שהיה זקן ביתו של אברהם ואמרו חז"ל זקן ויושב בישיבה והיה כאפטרופא ליצחק (אב"א):

אף זה מזכיר זכות אבות שנאמר ויאמר ה' אלהי אדוני אברהם נמצא שהזכיר זכות אברהם הגם שלא היה אביו ע"כ:

ועשה חסד וגו' התחלת גמור כמו דאמרינן כמה פעמים מי שמתחיל אומרים לו גמור כן אמר אליעזר להקב"ה ומאות וי"ו של ועשה מפיק התחלת גמור פי' מ"כ התחלת לעשות לו נסים בקפיצת הארץ גמור. או התחלת לתת לו בן לזקוניו כן תגמור ותתן לו אשה הגונה (אב"א) התחלת גמור יתר:

בוט ס/ג

ד' הן שתבעו שלא כהוגן כו'. מה שאמרו ד' הן הוא לחלק על תלמוד שלנו בפ"ק דתענית שלא מנו אלא ג' לפי שסובר שמה שאמר כלב אשר יכה וגו' אינו כמשמעו אלא כוונתו על ההלכות שנשתכחו בימי אבלו של משה מי שיחזור אותן יתן לו את עכסה בתו והחזירן עתניאל בן קנז בפלפולו וזה ודאי לא יעשה אלא אדם גדול ומיוחס אבל המדרש הזה סובר שהוא כמשמעו לזה מנה ד' ע"כ. ומה שאמרו כאן אילו יצא אמה אחת ולא ולא אמרו חיגרת או סומא דהוא דבר הנראה לעינים ואם יראה שהיא חיגרת וסומא לא ישאול לה כלום ומה שלא אמר ממזרת מפני שעדיין לא נתנה התורה ואין ממזר בבני נח ע"כ. ומה שהשיבו לאילו כהוגן וליפתח שלא כהוגן כי כולם בטחו בהקב"ה שישיב להם כהוגן וכוונו לש"ש ומעטו בכבוד עצמם ונתרבו כבודם וכבוד שמים נתברכו על ידם אבל יפתח מיעט בכבוד שמים שהיה אפשר שיצא דבר טמא מפתח ביתו לכך נתמעט כבודו וכבוד שמים עמד במקומו כל זה לשון (אב"א):

בוט ס/ה

והנערה טובת מראה מאד בתולה צ"ל עוד וגו' דהיינו ואיש לא ידעה וגו':

אלא אפילו אדם לא תבע בה שנאמר כי לא ינוח שבט הרשע על גורל הצדיקים ר"ל אפילו גורל לא יפול הרשע על צדקת כמו שדרך העולם שמטילים גורלות על איזה זיווג אם יעלה לגורלו וכן הכא שאפילו שום אדם לא תבעה שיקח אותה לפי דברי ר"י צריך לפ' מלת ידע לשון ידיעה ולא לשון בעילה וראיה לזה בפ' אע"פ נותנין י"ב חדש מיום שתבעה להנשא:

בוט ס/ח

מחר קם רבי ירמיה עם רבי זעירא אמר ליה תקנת אילין תאנייה אמר ליה לא ואף על גב דמעיקרא הוה קים ליה ברבי ירמיה שעשרן מכל מקום אחר אכילתו נקפה לבו אותו דלאו שפיר עביד ושאל עליהן. י"מ:

ולית אנן כחמרתא דרבי פנחס בן יאיר אלא פחותים מחמורו של רבי פנחס בן יאיר וא"ת א"כ איך אמר שאם הראשונים כמלאכים המה כאנשים וי"ל דמה שאמר ולא כחמורו של רבי פנחס בן יאיר קאי נמי אם אנן בני נש כי עם היותם אנשים מ"מ הם פחותים מחמורו של רבי פנחס בן יאיר ע"כ. י"מ:

בוט ס/יא

קונבי. פי' אב"א כלי שרוחצין בו ידיו ורגליו וכן בלשון רוסיא:

בוט ס/יב

ר' יצחק אמר שהיו מרמזים התלכי כו' נ"ל דהכי פירושו וצ"ל התלך התלכי ר"ל שהיה לומר התלך וכתיב התלכי מזה למד רבי יצחק שהיו מרמזים לה ואמרו לה התלכי בתמיה הלא אין אנו מניחים לך כן פי' התלכי בל"א (ווירסט דוא דען מיט געהען) והיא אמרה אלך על כרחכם שלא בטובתכם וכן לשון המדרש וגמרא בכל מקום כמו לעיל טמא הטמא נערה הנערה זמן זמניהם וכן הכי צריך לגרוס התלך התלכי:

בוט ס/יג

שלא יאמרו א"ה תפלתנו עשתה פירות ר"ל במה שברכה אחיה אחותנו את היי לאלפי רבבה:

בוט ס/יד

בא מבוא אתא ממיתא ר"ל שהוקשה להם כפל הלשון לכן מפרש שהמלה מבא לא לשון ביאה אלא לשון הבאה ואמר ממיתא כמו לשון הגמרא מייתי ר"ל שבא להביא את הגר וכו':

בוט ס/טו

שידו שטוחה בתפלה אמרה ודאי אדם גדול הוא זה פירש"י שראתה אותו הדור מתוך שהיתה ידו שטוחה הכירה בצורת היד שהוא אדם חשוב כי אינו דומה יד של מלך ליד הכפרי ורש"י לשיטתו כמו שפי' בפי' החומש וכמו שאמר רבי חייא בסמוך שמתוך יפיו הטתה עצמה מתוך הגמל וק"ל:

איתרכינת כמה דאת אמר כי יפול לא יוטל וגו' כי ה' יסעדנו רצה לומר אם יטה לארץ האדם לא יגיע לקרקע כי ה' יסעדנו כך כאן מה שאמר ותפול לא נפילה ממש אלא לשון הטיה מדרך המוסר רש"י:

ותאמר אל העבד צ"ל עוד מי האיש הלזה ורוצה רבי חייא ללמוד ג"ש מן הלזה של יוסף יפה תואר כך כאן ראתה אותו הדור ותוהה מפניו:

רבנן אמרי הוא ופלסונו נראה לי שהוי"ו של ופלסונו טעות הוא וצ"ל פלסונו פלסין הוא שומר בלשון רומי כן מצאתי בספר מוסיף ערוך:

אלון בלשון רומי אחר. לפ"ז נ"ל שרצון המדרש לומר שהיא סברא בדעתה שאין זה יצחק כי איך יעלה על הדעת שילך יצחק יחידי לשדה אלא זה הוא שומר שלו עומד בשדה ויראה מתי יבא אליעזר עם רבקה ויבשר לו ואז ילך לקראתה בכבוד גדול במרכבת המשנה כמו גבי יוסף לפיכך שאלה לאליעזר מי השומר הזה ואליעזר השיב ואמר הוא אדוני ולא שומר לפ"ז המשך המדרש רבנן אמרי הלזה הוא פלסונו דהיינו שומר והוקשה להמדרש האיך ירמוז במלת הלזה פלסונו לז"א המדרש הלזה נוטריקון אלון זה ר"ל אחר זה כי אלון פירושו אחר כנ"ל וק"ל. וכן מצאתי בספר מוסיף ערוך שמביא פלסונו בלא וי"ו אך שלא מביא שום פי' על המדרש אבל רש"י גורס אלון ר"ל אחר הוא זה והיא היא:

ר' אליעזר אמר כלליה של תורה כו' מחלוקת רבי אליעזר ורבנן נ"ל דר"א סובר שסיפר לו כל אשר קרהו בדרך אלא שהתורה קצרה ורבנן סברי לא סיפר לו אלא דבר אחד קפיצת הדרך ומה שלא ספרה התורה בפי' מה שאמר לו שקפצה לו הדרך כי גם לעיל לא כתיב בפי' אלא מרומז בפסוק ואבא היום לכך גם פה לא גילה הכתוב כנ"ל וק"ל:

בוט ס/טז

ויביאה יצחק האהלה שרה אמו עד אמר רבי יודן למדתך תורה כו'. נראה כשה להם שלא היה לו לומר אלא אוהלה שרה או לאהל מאי האהלה אלא מרמז בה"א היתירה חמשה דברים משובחים שהיה לשרה והיה ג"כ ברבקה ושמח בה להכניס אותה לאהל של אמו עכ"ל (אביא):

בוט סא/א

אשרי האיש כו' צ"ל אשרי האיש זה אברהם דכתיב השב אשת האיש וגו' אשר לא הלך בעצת רשעים שאברהם לא היה רוצה להשתתף לא בהפלגה כמו שאמרו חז"ל שראה אותם וקללם בשם אלהיו וכן לא רצה לישב עם סדום ואבימלך וכו':

למען אשר יצוה צ"ל וגו' וכו':

ששתלו צ"ל ששת לו דהיינו שתי תיבות:

אשר פריו יתן בעתו זה ישמעאל כו' ר"ל שדרך העץ שנופל ממנו בתחלה הפרי ואח"כ נופל ממנו העלים כך אברהם מתחלה היה לו ישמעאל וזה המדרש סבר שעשה תשובה ולבסוף יצחק אבל מ"כ מהפך הגירסא ע"ש:

בוט סא/ב

כי יש לעץ תקוה כו' אם יזקין בארץ וגו'. לא ראיתי פה שום פי'. ול"נ שהמדרש מספר עד כאן מעלת אברהם וגם סבר המדרש שישמעאל עשה תשובה אך שהוקשה להמדרש אדם גדול כאברהם שכרת ברית עם הקב"ה בין הבתרים אינו מן הראוי שיהיו לו בנים שאינם מהוגנים כמ"ש כאן ויוסף אברהם ויקח את קטורה ויולד את זמרן ואת יקשן וכמו שדרשו אח"כ שהיו רשעים גמורים זמרן שהיו מזמרין לע"א כו' לזה דרשו הפסיק אם יאמר עליו כרות הברית ועוד יחליף ר"ל שהקב"ה צוה לו עוד מצות ומעשים טובים או אברהם בעצמו יעשה מצות ומע"ט לא סגי בלאו הכי שלא יהיו לו בנים רשעים מצד הזוהמא של נחש וכן יצחק היה לו עשו לז"א ויונקתו לא תחדל ר"ל הלחלוחית אלו רשעים לא חדל ממנו כנ"ל:

בוט סא/ג

אם בא עני אצלך בשחרית תן לו ג"כ בערבית ונ"ל דקאי על עני אחד וכמו שמפרש ג"כ כי אי אפשר לומר על ב' עניים מאי רבותא כל הפושט יד נותנין לו אלא בעני אחד ולא תאמר לא אתן לו עוד כי נתתי לו בשחרית נתן תתן לו מ"מ אפילו כמה פעמים כי לא תדע איזה יכשר איזה הקב"ה כותב וכמו שכתב מ"כ בשם אב"א וכו':

בוט סא/ד

ישמעאל עיקר כו' כי גם ישמעאל היה מקטורה כי קטורה זו הגר כדלעיל:

בוט סא/ו

לא ברכות הן אלא מתנות. ר"ל כמו המשל של אריס שלא השקה את שתי האילנות החיים והמות אלא שהשקה השאר אילנות בפרדס ועל אותן שתי אילנות אמר האריס אנא אריס עשיתי את שלי והשקיתי את הפרדס ועם אותן ב' אילנות מה שירצה הבעל הפרדס לעשות עמם יעשה כי לא מפסיד בכך הגם שלא אשקה אותם זמן מועט עד שאודיע לו והוא יעשה עמהם מה שירצה כך אברהם אמר אני היום כאן ומחר בקבר לא אפסיד אם לא אברכם לזמן מועט ואחיי מותי מה שהקדוש ברוך הוא רוצה לעשות בעולמו יעשה כנ"ל אבל בס' במדבר פר' י"א המשל בסגנון אחר ע"ש:

בוט סא/ז

הה"ד הזאת לכם עליזה וגו' פי' הזאת לכם נהיה בני הפלגשים אלא לעולם היית עליזה לפי שמימי קדם קדמתה יובילוה רגליה מרחוק לגור כמו שאמר הכתוב וישלחם מעל יצחק וגו' מי יעץ זאת על צר המעטירה דהיינו עשו וגו' ה' צבאות ע"י שנזדווג ליעקב ע"כ לשון אב"א:

בוט סב/א

כל מי שנאמר בו גויעה מת בחולי מעיים דהיינו שישכב בחולי מעיים עשרה או עשרים יום וכדר' יודא בר אלעי שדרך חולי מעיים שאינם מתים פתאום אלא שוכבין על מטתם בחליים ונופל בו לשון גויעה שנגוע כל יום ויום מעט עד תומו אבל שאר חולי שמת בפעם אחת לא שייך לשון גויעה אלא מיתה כנ"ל:

י"ג נהרי אפרסמון לפי הקבלה הראו לו זה כנגד י"ג עקרים או י"ג מדות שהתורה נדרשת בהן. אבל הנכון הוא שהמספר הזה הוא לשון גוזמא כמ"ש רבי יהוסף הלוי גבי תליסר גמלי ספיקי טריפות ותליסר טבחי י"מ:

ואני אמרתי לריק יגעתי וגו' תימה איך חשב לריק יגיעו הלא אין הקב"ה מקפח שכר כל בריה. ונ"ל מה שאמר זה הלשון לריק יגעתי ע"ד השאלה תפס לשון הכתוב ועיקרו כוונתו שהיה שכרו מעט מזעיר עד שחשוב לתוהו והבל לגבי השכר הגדול אשר ראה. א"נ שחשב שמא לקוצר זכותו היה אוכל שכרו בעוה"ז באשר שרבי אבהו היה עשיר גדול וקרוב למלכות כמו שמצינו בגמ' ונמצא יגע לתוהו וריק כי העוה"ז הוא הבל וריק א"נ לפי שהיה עובד מאהבה שלא על מנת לקבל פרס אמר כאילו היה בדעתו שאין לו תקות שכר עכ"ל י"מ וקצת מזה פירוש גם כן הר"ר שנ"י והברדיש:

ר' יהודה אומר הנר הזה. פי' הנר שקורין לאמפ"ע בל"א שהוא כבה מאליו יפה לו ויפה לפתילה לפי שאינו נוגע בו יד בני אדם ואין מכלין אותו וגם להפתילה הוא עושה פחם כמו שאמרו בבמה מדליקין לפי שהוא עושה פחם אבל בשעה שאינו כבה מאליו אלא ב"א מכבין אותו אזי משחיתין בנגיעה הכלי והפתילה כן האדם זקן כשמת מאליו אין לו שום צער אלא מעצמו יצא הנשמה ממנו אבל אדם נער יוצאת הנשמה ממנו כפיטורא בפי וושט וקשה להגוף ולהנשמה וכן משל ר' אבהו דרך המדרש שכל אחד מביא המשל לעצמו וחדא היא:

כך הקב"ה יודע אימת עונתן של צדיקים להסתלק מן העולם ומסלקן הה"ד דודי ירד לגנו לערוגת הבושם כל זה הוא בירושלמי ברכות פ"ב ובמדרש חזית פסוק דודי ירד לגנו ובקהלת פסוק מתוקה שנת העובד ע"ש ותמצא בפי' איך מרומז בזה הפסוק שהקב"ה מסלק את הצדיקים שלא בעונתן ע"ש:

בוט סב/ב

השדה אשר קנה אברהם צ"ל וגו':

א"ר תנחומא והלא כו' ר"ל שהוקשה לרבי תנחומא יתורא דקרא של ושרי אשתו הלא זה ל"ח שנים שנקברה ולמה הזכיר קבורתה עוד כאן ולא כמו שפי' מ"כ:

בוט סב/ד

אמר רבי לוי בשם רבי חמא. זה אינו ר"ח בר עוקבא ותבין מתוך הלשון שאמר משמו והוא היה השואל:

להודיעך בן כמה שנים נתברך זקנך ר"ל כך א"ר לוי לרב חמא בר עוקבא ואמר זקנך דהיינו יעקב אבינו וכינה אותו ע"ש זקנו של ר"ח ואמר זקנך לפי שהיה מדבר עמו. ופי' שמשנותיו של ישמעאל אנו למדים כמה שנים היה ליעקב כשקיבל הברכות מאביו כדאיתא בפ"ק דמגילה בן ס"ג שנה היה יעקב כשנתברך ובאותו פעם מת ישמעאל כו' ושם מבואר בארוכה:

בוט סג/א

אמר רבי הושעיא אמרו מלאכי השרת כו' בן יותם הוא ואביו צדיק כו' מה ענין ר' הושעיא לכאן נ"ל דזה שאמר גילה אחר גילה ר"ל אפילו במקום שלא היה גילה מן הדין כגון גבי אחז מ"מ יהיה גילה אחר גילה מפני שאביו צדיק כנ"ל וק"ל לז"א בזמן שהצדיק נולד מיד הוא שני גילות ממ"נ אם יהיו בניו צדיקים או רשעים וכו':

גילה אחר גילה צ"ל ד"א כי לעיל דרש גילה אחר גילה אצל בנו רשע כאחז אבל פה רצה לומר דוקא צדיק בן צדיק ומשמעות הכתוב כך הוא גיל יגיל אבי צדיק אימתי ובן חכם ישמח בו דוקא כשיהיה גם בנו חכם לעיל מוכרח רבי לוי לדרוש סיפיה דקרא דהיינו ויולד חכם וגו' על ענין אחר כי רבי הושעיא לא דריש סיפא דקרא אלא רישא דקרא אבל פה דדרשי שיהיה דוקא צדיק בן צדיק והוצרך להם כל הפסוק כדכתבתי לכן לא דרשו סיפא דקרא לענין אחר כנ"ל וק"ל ואותן שתי מלות דהיינו דבר אחר מה שחסר כאן יתר בסמוך בסימן שאח"ז:

בוט סג/ב

עטרת זקנים וגו'. האבות עטרה לבנים והבנים עטרה לאבות. מה שמביא פסוק על זה אינו מן הצורך זיל קרי בי רב שזכות אביהם מסייעתם נ"ל שהוקשה להם חדא לשון כפל בפסוק יצחק בן אברהם אברהם הוליד את יצחק ועוד למה הקדים יצחק קודם לאברהם ואח"כ אמר אברהם הוליד את יצחק והקדים אברהם קודם ליצחק לזה הביא ראיה מפסוק אחר ג"כ עטרת זקנים בני בנים ותפארת בנים אבותם נמצא בפסוק אחר כפול ומהופך כמו כאן להורות כשהאב עטרה הקדים האב וכשהבן עטרה הקדים את הבן. אבל רבי ישמעאל ב"ר יצחק רוצה לתרץ אותן ב' קושיות דהיינו כפל הלשון וההיפך וגם קושיא ג' מה שאמר בפסוק בני בנים ולא אמר בנים לזה מביא המשל לאחד וכו' כך אברהם כו' אלמלא לא היה זכות יעקב בן בנו כבר היה נשרף. לז"א הכתוב ואלה תונדות יצחק בן אברהם ר"ל תולדות של יצחק דהיינו יעקב זה עשה שאברהם הוליד את יצחק כי אלמלא לא היה יעקב כבר היה אברהם נשרף אצל נמרוד ולא היה מוליד את יצחק כמו שמביא המשל לכן צ"ל במקום ד"א הדא הוא דכתיב עטרת זקנים בני בנים והוא יעקב וכו' ואלה תולדות יצחק בן אברהם צ"ל עוד אברהם וכמפרש והולך וכו':

בוט סג/ד

א"ר יצחק כו' פי' שר' יצחק מקשה ב' קושיות הא' מלת הארמי קא יתיר מדכתיב מפדן אדם ול"ל עוד ב"פ ארמי ועוד אחות לבן יתיר מדכתיב בת בתואל וכי עדיין לא ידענו שהיה לבן בן בתואל ול"ל אחות לבן אלא כו':

ר"פ אמר כתיב וילך יעקב פדנה ארם כו' מלמד שכולן כללן ברמאות. פי' יעקב היה יותר רמאי מכולן כמו שמצינו שאמר יעקב ללבן אני אחיך ברמאות וכן עשה לו לסוף על דבר הצאן וכיוצא בזה ע"ד עם עקש תתעקש ועם נבר תתברר וע"ד אני חכמה שכנתי ערמה ויש זה שבח ליעקב שיוכל לרמות ג"כ את הרשע כן דרש ר' פנחס התם פסוק וילך פדנה ארם סוף תולדות כן הכא גבי יצחק יתכן שאמר הכתוב כן לספר בשבחו של יצחק שלקח אשתו שחמיו היה רמאי וגיסו ואנשי מקומו ולא יכלו לו וזהו שאמר הכתוב ויהי יצחק בן ארבעים שנה והיה לו זמן קצוב להכין את עצמו על הרמאים כי בן ארבעים לבינה וממה שלא א"ר פנחס דרשתו על זה הפסוק הקודם אפשר שדברי רבי יצחק הם נכונים יותר אבל שם אי אפשר לפרש זה שמדבר ביעקב שהלך עכשיו לפדן ארם ולא שייך כשושנה בין החוחים ואין להקשות למה לא מביא המדרש דברי ר' פנחס שם במקומו אצל וילך יעקב דשמא התם הייתי אומר שהפסוק אומר פדן ארם אל לבן הארמי להורות שלבן היה יותר רמאי מכולן דהיינו מבני עירו אבל הכא כתיב גם בתואל הארמי וא"כ אין אנו יודעים אם בתואל היה יותר רמאי מלבן או לבן יותר מבתואל כמו גבי נינוה וכלח ועוד מאי נפקותא מי היה יותר רמאי או בתואל או לבן אלא ודאי דקאי על יצחק ויעקב שהיו בקיאים ברמאותם ונתן להם ה' לב בינה והשכל נגד הרמאים שלא לרמות אותן כנ"ל שמה שאמר וכללו ברמאות קאי על יעקב ויצחק ולא על לבן כמו שכתבתי וק"ל. ואב"א פי' שמביא דברי ר' פנחס חיזוק לדברי רבי יצחק שאנשי מקומם רמאים היו ולכן כוללן כולם שהיה לבן רמאי יותר מכולם שלא תאמר כו' ר"ל שלא תאמר שלא היה עשו שונא ליעקב קודם שנולד אלא משנולד התחיל לשנוא אותו לא תאמר כך אלא אפילו במעי אמו זירתיה מתוחה לנגדו:

בוט סג/ו

נזדווג. לשון מריבה וכן לעיל פר' י"ד נזדווג לו כלב נזדווג לו זאב וכן רבה לקבליה פי' כנגדו מול בית פעור תרגומו לקבל בית פעור וכן הרבה:

וכי בתי כנסיות ובתי מדרשות היו באותן הימים אלא למדרשו של עבר הלכה והיה לו לומר ותלך אל עבר ולמה אמר את ה' אלא ללמדך כו' ובמקום עבר צ"ל שם וכן פירש רש"י בחומש:

צ"ל אלא למדרשו של שם כו' עיין לעיל:

בוט סג/ז

סנאיהון דבניא צ"ל דברייא:

ע"כ קריין סבתא ורעמה כו' מכאן ואילך יהודאין וארמאין. ר"ל ע"כ משפחות קטנות כגון סבתא כו' מכאן ואילך רק יהודאין וארמאין שכוללין הרבה אומות כגון ליעקב היו י"ב שבטים וכולן בשם יהודה יכונה וכן לעשו היו ג"כ אלופים הרבה וכולן יכונה בשם ארמים והוציא זה מדכתיב ולאום מלאום יאמץ לשון אומה או יתכן שצ"ל יהודאין ורמאין ע"ד מה שאמרו חז"ל לא נתמלאה צור אלא מחורבנה של ירושלים ופירשו המפרשים מה שנחסר מירושלים שלקחו בשבי לרומי מזה נתמלאה רומי לזה רמז הכתוב ולאום מלאום יאמץ שיתמלא ויתאמץ זה האומה מחסרון האומה השניה דהיינו יהודאין וארמאין כדכתבתי וע"ד אמלאה החרבה נ"ל:

בוט סג/ח

כלו באדרת שייר אמר ר"ח כולו ראוי לאדרת עיין פי' מ"כ ובערוך כולו אידרי פי' פסולת שבגורן:

ויקראו שמו עשו וגו' עד בני בכורי ישראל. המדרש תמוה מאד שקשה והלא העולם קראו אותו עשו כפי פי' רש"י בחומש מפני שהיה עשוי ונגמר בשערו כאדם גדול וגם קשה הלשון שוא שבראתי משמע למדבר כעדו והיה לו לומר שבראת לשון נוכח ועוד מה זה שאמר אף אני אקרא לבני בכורי שם וכי מה היה להם לעשות שלא יקראו לו שם וכי יהיה בן אדם בלי שם ומה חטאו בזה קריאי השם ול"נ דה"פ שהם קראו אותו עשו כפירש"י לעיל לפי שהיה עשוי ונגמר כאדם גדול ורצונם היה בזה קריאת השם להורות שהיה גדול ונגמר בשעת לידתו וידעו כולם שהוא בכור ובאמת לא היה בכור לז"א הקב"ה בתמיה הא שוא שבראתי בעולמי כי יש לי כוונה אחרת בבריאתו שנברא כך עשוי ונגמר ולא מפני שהוא בכור אך שאתם רוצים להראות בקריאת שמו שהוא בכור וקריתון לחזירתכון בכור אף אני אקרא לבני שם להורות שיעקב הוא הבכור ולכן מביא המדרש פסוק זה ולא הביא הפסוק שבתורה שאמר כי ישראל יקרא שמך אלא ע"כ שאתא להורות על הבכורה ודוק:

בוט סג/ט

להודיעך כמה צער נצטער אותו צדיק עיין פירוש מ"כ ול"נ לפי שיש גרסאות חלוקות מי היה אותו ת"ח שדרש זה ובירושלמי גורם ר"מ ובילקוט גרס ר"ג וכאן גורס סתם לחד מן אלין ת"ח דבית סלוני ולכ"ע היה אדם גדול וצדיק שעמד על נפשו ואמר להגמון שיהודים יקחו המלכות ולא אמר איני יודע מי יקח המלכות ולא נביא אני ולא בן נביא לידע עתידות והוא לא עשה כן אלא מסר נפשו וכתב להם זה שיהודים יטלו המלכות ואם היה הגמון הורגו מי היה תובע את דמו מידו וגם התלוצצו עליו ואמרו דברים ישנים מפי זקן חדש כלומר שהוא ע"ה והיה חרה להם על דרש זה שדרש אותו הצדיק לז"א המדרש להודיעך כמה צער נצטער אותו הצדיק באותו זמן עם ההגמון לז"א סתם אותו צדיק כי לא ידענו מי היה ר"ג או ר"מ ועכ"פ צדיק היה ור"ל.

בוט סג/י

בו בלשון אני וכו'. תיבת אני טעות הוא וצ"ל אשה במקום אני הה"ד וגו' כלב אשה וגו':

כל שהיתה שומעת קולו היתה מוספת לו אהבה וכו' עיין מ"כ ול"נ לפי שקשה למדרש למה נתן הכתוב טעם נסבת אהבת עשו ואמר כי ציד בפיו ולאהבת יעקב לא נתנה התורה טעם לז"א שהטעם הנכתב כי ציד בפיו מספיק גם לאהבת יעקב שכל שהיתה שומעת בקולו ר"ל בקולו של עשו שאמר בכל פעם לאביו קופרא טבא וכו' והיא היתה מכירה תחבולותיו וערמימותיו ובכל פעם זכרה שבנה יעקב איש תם ומכח קולו היתה מוספת אהבה ליעקב לפי שתם הוא שאינו יודע לרמאות את הבריות וקל להבין:

בוט סג/יב

רבי יוחנן אמר מיניה ומן פטרוניה. ראיתי פה כמה פירושים ולא נתקררה דעתי ונראה לי לפרש שהוקשה לר"י ולר"ל מה שאמר כפל האדום האדום ועוד הלא לא בקש ממנו אלא הלעטת נזיד עדשים ואחר כך אמר ויעקב נתן לעשו לחם וכי לא היה לעשו לחם וגם למה נתן לו מה שלא בקש ממנו לזה אמר ר"י כי עשו לא לבד בקש מיעקב נזיד עדשים אלא כפל לו בלשונו שרצה ממנו נזיד עדשים וגם לחם של עדשים לזה אמר מיניה ר"ל תבשיל עדשים בעצמם ומן פטרוניה פי' מן החלות של עדשים כי התרגום של מצות הוא פטירן לפיכך נתן לו לחם ונזיד עדשים ומלת עדשים קאי על נזיד ועל הלחם ששניהם היה מין עדשים כרצונו עשה ור"ל אמר לא לבד לחם ונזיד היה חפץ שיהי' אדום אלא כל עסקיו ומאכליו וכל מלבושיו ושעריו הכל היה אדום ונמצא דומה לו כמה שאמר האדום האדום מיניה רצה לומר המאכל יהיה אדום וגם שאר דברים כגון השתיה ומלבושים וכל דכוותיה כמו שמפרש והולך:

בוט סג/יג

זבין לי חד יום מדידך עד ויאמר עשו. נ"ל דה"פ כי לעיל אמר שהיה להם חלוקה ולקח עשו עוה"ז ויעקב עוה"ב ורצה יעקב לקנות מן עשו יום אחד עכ"פ מן חלקו והא שבקש רק יום אחד ולא יותר לז"א אמר ר' אחא שכל מי שיודע לחשב וכו' ונמצא שהתורה כתבה יום אחד על שם עתיד אבל באמת יעקב בקש כפשוטה ולא עלתה בידו לישב בשלוה רק יום אחד וכדי לרמז הענין שבקש לקנות עוה"ז כתבה התורה זאת מכרה לי כיום ודוק:

בוט סג/יד

הכניס עמו כת של פריצים אמרין ניכול דידיה וניחוך עליו. הוציאו זה מיתורא דקרא דארבע מלות מיותרים בקרא ויאכל וישת ויקח וילך דלא הל"ל אלא ויעקב נתן לעשו לחם ונזיד עדשים ויבז עשו וגו' ולמה קם ולמה הלך אלא שקם והלך והביא עמו כת של פריצים וכתבה התורה זאת להורות גנותו של עשו שאכל את שלו וביזה אותו בפניו ואין לך דבר מנוול מזה שיאכל אצל חבירו ויבזה אותו ע"ד אוכל לחמי הגדיל עלי עקב:

הדר מנרתא שמעתי בשם גדול אחד לפי שהמכירה היתה בלילה מדכתיב מכרה כיום וגו' ואמרינן אין דנין בלילה ואין קונין בלילה רק דאיתא בקובץ ישן שאם מדליקין נרות בלילה אז הוי כיום ורשאים לקנות בלילה לז"א ניכול דידיה וניחוך עליו פי' שהסעודה והקנין לאו כלום הוא לפי שהוא בלילה אבל רוח הקדש אומר הדר פתורה סדר מנרתא ומשום כן מפרש המדרש הפסוק של ערוך השלחן צפה הצפית והביא דברי ר"א בר כהנא וכו' וק"ל:

מעולמו יצא. פירוש לפי שמכר ליעקב גם עוה"ז שהוא עולם של עשו כפי החלוקה שהיה להם כדאיתא לעיל מכרה כיום וגו':

בוט סד/ב

גרופית של שקמה. כלומר דורו לא היו חזקים לסבול כגרופית של שקמה שנכנעת מפני הרוח והביאו בימי דוד שנמשל לארז שהיא קשה שאף שהרוחות מנשבים בו יש לו קיום:

בוט סד/ה

חלום קשה ונבואה קשה כו' מניין שכך היו אומרים לנביא וכו' ואבד כל חזון. פירוש לפי שנבואת יחזקאל היה בחזון כמו חלום וכן המרכבה שראה יחזקאל כתיב וארא מראות אלהים ע"ש שלא ראה באספקלריא המאירה אלא בחלום ממש נקרא מראות אלהים וכן פי' בכלי פז נמצא שאמר חלום קשה ונבואה קשה למדו כל זה מיחזקאל כנ"ל:

אבל שוטה. עיין מ"כ שפי' שקורא ליצחק אבל שוטה ומאד דחוק פירושו בעיני ולי נראה דה"פ וה"ג אבל בפת"ח כי שני מיני אריכות זמן יש האחד הנכתב בתורה ובצדיקים למען יאריכון ימיך וכיוצא בהם זה אריכות זמן של אמת וכמו שדרשו חז"ל ליום שכולו ארוך אבל אריכות ימים שלנו קורין חז"ל אריכות ימים של הבל וכן בגמרא קורא את הזמן בלשון הבלי זמן לז"א חלום ונבואה דברים קשים הם אבל שוטה אריכות ימים ר"ל הבלי אריכות ימים מבטלים האמונה ר"ל מאחר שלא בא הנבואה מיד אבד סברם ח"ו כמו ביחזקאל כמה שנאמר יארכו לנו הימים ואבד כלחזון וכן ביצחק כאן שאמר הפסוק שלפניו וירא אליו ה' גור בארץ הזאת כי לזרעך אתן את הארץ והוא סבר שיהיה לזמן קרוב ואמר הכתוב ויגר יצחק בגרר שהיה רק גר ולא נתקיימה הנבואה מיד אלא ארכו שם הימים ורצה לילך משם ושמש מטתו ביום כמו שעשה חלקיהו שהוצרך לברוח מפני איזבל ושמש מטתו ביום לקיים מצות עונה כמו שמביא אח"כ מעשה ע"ז ולז"א אמר ר"ח ב"א לפי שארכו לך הימים היית עושה הדבר הזה וכו' וסבר אתה שלא יתקיים הנבואה ורצית לילך מכאן ושמשת מטתך ביום כדרך שעשה חלקיהו כי יתקיים הנבואה לאחר זמן ודייק ושמש מטתו כדי שימהר ויחוש שיהיה לו זרע שיותן לו הארץ כנ"ל:

בוט סד/ו

ומפני מה מדד אותה מפני המעשרות נ"ל בן המחבר ע"ד דאי' בזוהר בפ' ויצא בפ' כי מעט אשר היה לפני ויפרוץ לרוב ברכתו של הקב"ה הוא לא פחות מאלף ומביא ראיה ע"ז וא"כ קשה למה היה כאן גבי יצחק רק מאה לז"א זה היה למעשרות פי' שהברכה היה אלף רק שהמעשר היה רק מאה וא"כ הברכה היה אלף ודו"ק:

בוט סד/י

אמרין ליה מהו דניכליה. ואין להקשות דמאי מספקא ליה והלא יכול לבדוק בסימניה וי"ל ע"ד דאיתא בפרק אלו טריפות למינהו ר"א אומר להביא את הזרזיר אמרו לר"א והלא כפר תמרתא שביהודה היו אוכלין אותו מפני שיש לו זפק אמר להן עתידין ליתן את הדין וקל להבין:

בוט סה/י

אם הורגו אני. צריך להיות נקודה אחר מלת אני ומלת עכשיו קאי אלמטה ר"ל עכשיו אני מצער את אוהבי אלא מה עשה סתם חלונותיו וכן להלן גבי יצחק גם כן כך שמלת עכשיו קאי אלמטה ר"ל עכשיו יצטער אברהם אם אני הורגו אלא אסתום חלונותיו ר"ל שיכהו עיניו ודו"ק דאל"כ לא היה המשל דומה לנמשל:

בוט סה/יא

חזקיהו תורגמינה אמר כי שבעים וכו' והוכיח כן בתורה תועבה אחת וכתיב בה עשרה עבירות צא וחשוב שם מעביר בנו ובתו קוסם קסמים וגו' וא"כ ע"כ שבע תועבות הם שבעים שכל א' חשוב עשרה וק"ל.

בוט סה/יג

שא נא כליך שלא תאכילני נבלות וטרפות וכו'. לז"א לו תלייך הברכות תלויות למאן דחמי ר"ל למי שהוא ראוי לברכה ע"כ תראה שלא תהיה גזלן וחמסן:

שא נא כליך זו בבל וכו' עד וצא השדה זו אדום. פי' שרמז לו שימתין עד אחר ג' מלכיות ואז יצא השדה זו אדום שיהיה לו המלוכה אחר ג' מלכיות ולפ"ז יהיה פירוש שא כמו תמתין כמו כי לא ישא לפשעכם שפירושו כי לא ימתין לפשעכם או לא ימחול לפשעכם כך אתה תמתין ותמחול לאותן ג' מלכיות עד בא זמנך למלכות הרביעי וק"ל:

בוט סה/טז

החמודות מה שחמד מנמרוד והרגו ונטלם. וקשה למאי נ"מ הורה תורה בזה ובמ"ת פ' ויחי שנמרוד חמדן מאדה"ר והיה בידו ג"כ בגזל מן אדה"ר וקשה פשיטא מאי בעי בזה ונ"ל בן המחבר ליישב ע"ד דאי' בגדי ע"ה מדרס לפרושין שגזרו חז"ל שמא ישב עליו ונטמא בטומאת מדרס וא"כ קשה כאן היאך הלבישה ליעקב בגדי עשו לז"א שחמדן מן נמרוד לפי דאיתא בפ' הגוזל משכבו כתיב גבי זב ולא הגזול שמשכב שהוא גזול בידו אינו מטמא מדרס וא"כ הואיל והיה ביד עשו בגזלה לא נטמא רק שקשה הואיל ועכ"פ נטמא ביד נמרוד לזה דרש במ"ת שגם נמרוד חמדן וגזלן מן אדה"ר וא"כ לא נטמא מעולם:

בוט סה/יז

אמר ר"ח והלא עגלים נשחטים בא"י וכו'. פי' לפי שלמעלה מספר בשבחה של א"י לפיכך הולך ומספר עוד בשבחה. עגלים נשחטים וזיתים נקצצין שהם מוצאים זיתים בתוך מעיהם וכן בעפר שבהרים ע"כ לשון רש"י אבל ל"נ שר"ח בא להקשות על תירוציה של ר"ה שתירץ שהיו שתי עורות מספיקין כי היו ג"כ גדולים והקשה ר"ח ומה בכך שהיו גדולים באותו זמן מ"מ היו באותו זמן גם כן בני אדם גדולים מעכשיו שהיו ידי יעקב כשני עמודים מה שלא נמצא בזמנינו ותדע לך שכן הוא אומר והלא עגלים שהם יותר גדולים מעזים האיך היו נשחטים וגם זיתים איך היו נקצצים וכן עפר שבראשי ההרים גבוהים בשמים שא"א לאדם לילך לשם ולזרוע וניכר שם שהיו זורעים שש מימים קדמונים כי היו באותו פעם כגון בימי יעקב וכיוצא בהם אנשים גדולים עד מאד לכן הדרא קושיא לדוכתיה ומה שמתרץ ר"ח שעזים היו באותו פעם ג"כ גדולים הלא גם בני אדם גדולים מאוד חוץ לטבע ואיך יספיקו שני גדיים לז"א והלא עגלים נשחטים וכו' כמו שאמר במדרש לעיל בזה הפרשה לקבל תורא טבחא פי' אם השור גדול צריך להיות הטבח יותר גדול ומשני ר' עצמו מעשה נסים היה פי' מה שהספיקו השתי עורות לידיו של יעקב היה על פי הנס ע"ד וילבש דוד מדיו של שאול ושאול היה גבוה מכל עם ואמרינן בגמרא שמעשה נסים היו וכן מצינו בלוחות וארון שהחזיק מועט את המרובה ורבי מונא אמר לא לבד זה הדבר היה מעשה נסים אלא הכל היה מעשה נסים פי' כל המעשה של רבקה ויעקב איך לא הכיר אותו וכיוצא בו ואיך לא הרג אותו אחיו הכל היה מעשה נסים כנ"ל:

בוט סה/יח

ויש נספה בלא משפט זה עשו. עיין פי' מ"כ ול"נ דה"פ לפי שיעקב אמר בלשון קימה ואנו דנין אותו לזכות ואומרים אף אני פורע בלשון הזה דכתיב קומה ה' וגו' ועשו אמר ג"כ בלשון קימה ואנו מהפכין לו לחובה ע"ש עבודת כוכבים וכו' אלא שנספה בלא משפט:

בוט סה/יט

אם לקרבנך וכו' למאכלך עאכ"ו ושמעתי דה"פ דאיתא בגמרא חולין השתא בהמתן של צדיקים אין הקב"ה מביא תקלה על ידן צדיקים עאכ"ו פירשו שם התוספת דוקא בדבר מאכל שייך זה משא"כ בשאר עבירות כמו שמצינו כמה פעמים וא"כ ה"ק מה לקרבנך וכו' ואוחרנא אמר אם לזווגך למאכלך עאכ"ו פי' הואיל והקב"ה אינו מזמין דבר איסור למאכל צדיקים ודו"ק:

בוט סה/כ

הא קול דקל חכים וכו' עיין מ"כ שפי' ג' פירושים ול"נ דה"פ שהוקשא למדרש אם יהיה הפי' כפשוטיה דקרא שיצחק היה סובר שקולו של יעקב ממש והידים היו של עשו ממש ויצחק היה חכם גדול איך לא הבין זה או למה לא שאל עוד איזו דבר וכי יהיה עשו ויעקב גוף אחד לזה פירשו ואמרו שהדברים אינן כמשמען אלא כל הפסוק קאי על עשו כי מתחלה שאל אותו ואמר למה זה מהרת בני ואמר ה' הקרה לפני דרך מקרה אם לקרבנך הקרה והנה איל נאחז לאכילה עאכ"ו כדלעיל ויצחק א"ל יפה דברת לז"א הא קול דקל חכים כי מלת יעקב הוא לשון ערמה וחכמה ע"ד אני חכמה שכנתי ערמה אבל יותר פשוט לי שידיך הזריזין הם הביאו כ"כ מהרה לז"א ידיה דמשלחין מיתין ר"ל הגם שאני מאמין דבריך מה שאמרת כי ה' הקרה לפניך אבל יותר פשוט לי ידים דמשלחין מיתין פי' ידי משלחין הביאו דהיינו ידיך הם הביאו ולא דרך מקרה כנ"ל ודו"ק:

הקול קול יעקב בפלגש בגבעה וכו' כי שם כל אחד עשר שבטי יעקב היו כאיש א' והרגו מבנימין כמה אלפים וכן בירבעם שעשה להם אכזריות יותר ממה שעשה להם עשו לז"א הקול קול יעקב פי' קול בכי זו הגיע להם מיעקב:

והלא דברים ק"ו ומה אם מלך שהונה מלך ר"ל שאביה הונה לירבעם כי מסוף מעשהו שלא ביטל עבודת כוכבים ניכר שלא לש"ש הוכיח אותו אלא אונאה. הדיוט שמונה את הדיוט עאכ"ו והנה לכאורה אין זה קל וחומר כי מה חילוק יש בין מלך שהונה את המלך או הדיוט שהונה להדיוט וגם ק"ו מאי בעי הכא והלא מקרא מלא דבר התורה לא ותונו איש את עמיתו ע"כ נ"ל שזה הוא סוף המדרש שאמרו הקול קול יעקב שרמז לו הריגת פלגש בגבעה והריגת ת"ק אלף של ירבעם לפי שרצון המדרש לומר שלא יפה עשה שרימה את אביו וכן יעקב לא היה רוצה לעשות זאת כדלעיל שהיה כפוף ובוכה רק שעשה רצון אמו ואפשר שהיה יצחק מכיר קצת הערמה והיה מרמז לו זה החורבן שיצא מכח זה מה שרימה את אביו וכדי שלא יאמר האומר למה זה נחשב לחטא וגדול מה שרימה את אביו ע"ז מביא המדרש ק"ו ומה אם מלך שהונה מלך דהיינו אביה שהונה את ירבעם כך הדיוט שמונה מלך כצ"ל דהיינו יעקב שרימה את אביו זהו כהדיוט המונה את המלך עאכ"ו ולזה יהוצרך רשב"ג לומר לעיל מה אתה סבור שירבעם ניגף לא ניגף אלא אביה כדי שיקשה למה ניגף ומביא כל הנהו תנאי ואחרון שבהם דברי רבנן שלא ביטל עבודת כוכבים ורימה את ירבעם כי אמר שעשה זה לירבעם בשביל עבודת כוכבים ואח"כ גם הוא לא ביטל ומונה את ירבעם ולפיכך ניגף אביה כדי ללמוד מזה ק"ו על יעקב שלא יפה עשה מה שרימה את אביו לפיכך רמז ליעקב מעשה ירבעם להורות לו מדה כ"מ כנ"ל ודו"ק:

בוט סו/א

אמר יעקב. וקשה מנליה שאמר יעקב כך וגם מה שאמר מה טעם שרשי פתוח הלשון הזה מגומגם. וצ"ל שהגירסא כך היא שמתחלה דרש מלת שרשי פתוח ביתי פתוחה ואח"ז רוצה לפרש מ"ט אלי מים לז"א המדרש אמר פי' איוב אמר כך יעקב ע"י שהיה עוסק בתורה שנמשלה כמים כי היה יושב אהלים זכה להתברך בטל שנאמר ויתן לך האלהים וגו' ואני ג"כ עסקתי בתורה כמו שאמר ר"י איוב גדול הדור היה ומדרשו בטבריא היה וממנו למדו הלכות אבל וקריעה. ע"ז אמר שרשי פתוח אלי מים ר"ל שהייתי ג"כ עוסק בתורה שנמשלה למים ומן הדין טל ילין בקצירי כמו יעקב כנ"ל אך שצריך להגיה במקום שהייתי צ"ל שהיה ובמקום זכיתי צ"ל זכה כנ"ל ודוק:

בוט סז/ב

בשעה שנכנס עשו נכנס גיהנם עמו עד סוף מאמרם הה"ד לא יחרוך רמיה צידו. ביאור המדרש כשראה שעשו בא עם הגיהנם היה יצחק סבר שהביא עשו הגיהנם או בשבילו או בשביל יעקב כמו ציידן שמביא מצודה לא מביא מצודה לצוד את עצמו אלא אחרים. כן עשו בודאי לא הביא את הגיהנם לעצמו אלא או לי או לבני והקדוש ברוך הוא השיב לו לא כן אלא לעצמו הביא. ולזה מביא ר"א בר' שמעון משל אומרים לציידן אתה מרא דעובדא ואיך צדוך וכן לשוער הבונה שער לבני אדם כשנשברה שער שלו אומרים היאך שערך שבור כן עשו בא עם הגיהנם לבית והוא בעצמו נפל בו כנ"ל אבל מ"כ פי' בענין אחר:

בוט סז/ה

ברם לך פיתך אפויה. כי ליעקב נתן הברכה ויתן לך מטל השמים ומשמני הארץ וכמה יגיעות יגע עד שיאכל לחם. אבל לעשו נתן הברכה משמני הארץ ומטל השמים מעל ופי' המדרש מעל שהיו נותנין לו מסים וזה יותר טוב מן טל השמים כמו שמביא לקמן המשל של אנטונינוס קיסר לכן אמר לו פתך אפויה בלי טורח וכן דברי ר"י א"נ ע"ד דאית' במשנה הנודר מן הדגן מותר בפת והוא אמר ודגן ותירוש סמכתיו ולכה אפוא בני ולזה אמר פתך אפוייה בכל מקום. מפי הגאון מהור"ש קאיידנור:

ויען יצחק עד אחר מעשה אנטונינוס נ"ל שהוקשה להם איך נתן לו הברכה משמני ארץ יהיה מושבך ומטל השמים הלא כבר נתן הברכה זו ליעקב לז"א שברכת עשו אינה כמשמעה אלא זה איטליא ובית גוברין ואח"כ הוקשה להם בשלמא משמני ארץ יכול אתה לדרוש על איטלי' שהיא שמנה שבארצות אבל מטל השמים אינו סובל הפירות של בית גוברין ועוד הוקשה להה למה מהפך משמני הארץ קודם טל השמים ולא כמו בברכת יעקב. לז"א ד"א ר"ל שהכל קאי על בית גוברין והמשך הכתוב כך הוא מן שמנים דארעא והיא בית גוברין מהדוכסים העשירים אשר יהיו תחת ידיך. מן הן ר"ל מהן מתעבדא ארעא שמנים כמו לעיל פתך אפויה ואח"ז אמר המדרש כמנין מן טלא ר"ל אוצרותיך יהיו מלאים מן אותן הדוכסים יותר ממן הטל וע"ז מביא הראיה של אנטונינוס שלא היה יכול למלאות אוצרותיו עם כל דגן ותירוש אלא עם אוצרי הדוכסים של בית גוברין כנ"ל ודוק:

בוט סז/י

והוא לא עשה כן אלא ויטרוף לעד אפו. פי' שרבקה אמרה עד שוב אף אחיך ממך ע"ד שאמרו כמים הפנים וגו' א"כ בזאת תדע כי שב אף אחיך כשלא יהיה לך צד שנאה עליו אז ע"כ גם הוא אין לו שנאה עליך ואם כן בזה הסימן ידע יעקב שהלך לעשו לבטח שהשנאה הלך מלב יעקב ובעשו כתיב ויטרוף לעד ש"מ שעדיין עברתו שמורה וק"ל:

בוט סח/א

אם תשכב. שהוא לשון ספק לפיכך דרשו מעשו ולבן פי' אפילו אם תשכב לא יכול לעשות לך מאומה אבל ושכבת דרשו על שכיבת הסולם כי שכב שם ונופל עליו לשון ושכבת ולא לשון אם תשכב כנ"ל:

בוט סח/ו

וכי לא יצא משם אלא הוא. פירש רש"י מדכתיב ויצא ללא צורך שלא היה לו לכתוב אלא וילך חרנה ול"נ לפי שתיבת יעקב כתיב שלא לצורך וכן גבי רות מדכתיב אשר היתה שמה קדריש. א"נ מסתמא לא יצא יחידי לדרך כי לא היתה אמו מניחתו לילך יחידי אלא להורות שעושה רושם וק"ל:

בוט סח/ז

ונמצאתי משהה בשמחת בני ז' דורות. פי' שהיה ירא שלא ישהה הקדוש ברוך הוא עוד ז' דורות כמו שאמר לעיל פרשה נ"ד אמר הקב"ה אתה נתת שבע כבשות חייך שאני משהה לבניך ז' דורות:

מבארה של ברכות. עיין מ"כ שפי' שבע לשון אלה ולי נראה דה"פ לפי שפירש רש"י בפסוק הן גביר שמתיו לך והקשה רש"י והלא זו ברכה שביעית היא והוא עושה אותה ראשונה אלא א"ל מה תועלת לך בברכה אם תקנה נכסים שלו הם שהרי גביר שמתיו לך וכו'. נמצא כל היום הוא זמן תפלה משא"כ בלילה אומרים שירה אף שתפלת ערבית כל הלילה מכל מקום הואיל ותפלת ערבית רשות היא ושירה של מה"ש חובה משא"כ למאן דאמר שתפלת ערבית חוב היא א"כ אינם יכולים לומר שירה אף בלילה ולפיכך אומרים שירה בעליית השחר ואית' בירושלמי ובמדרש רבה פרשת וירא גבי ויאיצו המלאכים בלוט שמן עליית השחר עד זמן זריחת השמש הוא ח' מילין והוא ב' שעות נמצא זכינו לדין שבכל יום זמן שיכולים מלאכי השרת לומר שירה הוא שיעור ב' שעות רק הואיל ואותן ב' שעות ששקעה חמה שלא בעונתה בשביל יעקב זרחה כאן קודם זמנה ב' שעות א"כ לא היה זמן כאן לומר שירה וא"כ היאך אמר הגיע פרקי לומר שירה אלא ע"כ ששירה של מה"ש הוא רק תיבה אחת כמו שאמר ר"ח שאומרים רק קדוש ולא יותר וא"כ ע"כ שהיה זמן שקיעת השמש קודם זמנה עכ"פ לא פחות מב' שעות דאל"כ היה פנאי לומר שירה ודו"ק היטב:

בוט סח/יא

אם מתאחות הן י"ב אבנים וכו'. וקשה למה עשה סי' זה עכשיו ולא קודם לזה ול"נ לפי שאי' שי"ב שעות ביום הוא נגד י"ב שבטים וכיון שראה יעקב ששקעה השמש שלא בזמנה א"כ לא היה י"ב שעות ביום וא"כ עשה סימן אחר וק"ל:

ודרך על במתי ארץ וגו' ונמסו ההרים כצ"ל. פי' מה אם נמסו ההרים רק כשיצא ה' ממקומו מכש"כ כאן שהקב"ה היה נצב עליו שנמסו האבנים:

ר"ב בשם רבי לוי אמר עד מלת וגו'. זה הוא סוף המאמר וקודם מלת צדיקים צ"ל ד"א וכן הוא בהדיא בשיר השירים בפסוק קורות בתינו וגו' וקשה מאד להבין פי' המדרש זה ואין לו שחר כלל ונ"ל ליישב שהוקשה למדרש מה שאמר ויקח מאבני המקום היה לו לומר ויקח אבנים וישם וגו' לז"א שהיה צריך לו אבנים ומקום פנוי שהיה תחת אבנים ע"ד שאחז"ל שיודע היה יעקב שעתידין בניו לבנות ב"ה ונטע ארזים ומסתמא היה נוטע אותן במקום טהור לז"א ר"ב מן האבנים עשה מטה ומהרטיבה והוא תיבה אחת פי' מן הרטיבה דהיינו הקרקע שתחת אבנים כמו לשון ברטיבה שדיה גבי בלעם קורות בתינו ארזים פירוש שנטע שם יעקב ארזים למשכן ואח"ז אמר המדרש ד"א צדיקים וצדיקות וכו' פי' לפי דברי ר"ב קאי קורות בתינו על המשכן אבל לדברי ר"א אמר שלמה על עצמו וקורא הצדיקים ונביאים שיצאו ממנו עד משיח בן דוד ארזים כנ"ל ועיין פירוש מ"כ אם ייטיב לך:

בוט סח/יב

דברי חלומות לא מעלין ולא מורידין. בירו' מסכת מעשרות פרק המוליך ומקשה יפ"מ והלא מצינו גבי יוסף ונ"נ שנתקיימו החלומות ותירץ שר"ל כשיחלום לאדם איזו חלום רע אל יצטער את עצמו כי הדברים אינן כפשטן אלא צריך לפתור כמו קפודקיא שהיה לכאורה שם המקום ור"י פתר אותו קורה עכ"ל:

רבי שלמוני ורבי יהושע הוציאו דבריהם מן והנה ה' נצב עליו פי' שהיה רק שני רגלים דהיינו אברהם ויצחק והקב"ה היה רגל ג' ור"י אמר שהיה יעקב רגל שלישי והשלים הקדוש ברוך הוא רגל רביעי פי' לפי שדוד יהיה רגל רביעי וביני לביני עד שיבא דוד לעולם הקב"ה נצב עליו:

ר"ב אמר עולם ושליש עולם הראת לו. ושמעתי בשם גדול אחד שז"ש יעקב אין זה כי אם בית אלהים לפי שמצינו בב"ה שעומדים צפופים ומשתחוים רווחים וא"כ כאן ג"כ אף שהמלאכים היו שליש יותר מן העולם והאיך היו יכולים לעמוד לז"א שעמדו בנס כמו בב"ה וזה מקום ב"ה הוא עכ"ל דפח"ח:

בוט סח/יג

אומללה יולדת השבעה וגו' בא שמשה:

פוקו ואתו. כל זה הוא לשון הפסוק:

בוט סט/א

א"ר איבו כמהיות הללו כנ"ל. מלשון כמהין ופטריות וכך גיר' הילקוט ומלשון כמה הוציאו זה:

בוט סט/ג

מי מתקיים עליו. נ"ל פירושו כי לעיל ב' פליגי נמי אותן ב' אמוראי דהיינו רבי חייא ורבי ינאי עיין שם וגם שם הקשו זה הקישיא באמרם שאין שייך עלייה וירידה ביעקב כי כל חלום דרך הטבע כמו שאחז"ל שאין מראין ואדם פילא בקופא דמחטא משום זה פירשו לעיל למ"ד עולים ויורדים ביעקב לא ניחא וכן כאן הוקשה להם זה בשלמא שהקדוש ברוך הוא נצב על הסולם ניחא שיוכל להיות לשבר את האוזן כמו יושב על כסא אבל שיעמוד על יעקב זה דבר משולל ומניעה אפילו אדם על אדם וא"כ אין בזה משום כדי לשבר את האוזן לז"א מי מתקיים עליו ואיך אפשר שיחלום זה והוא פילא בקופא דמחטא לזה מתרץ ר"י ואמר שהכתיב משנה חלומו של יעקב מחלומו של פרעה ששם נאמר והוא עומד וכו' לפ"ז מהפך הכתוב כאן והנה ה' נצב עליו אבל לעולם אין פירושו עליו ממש על גביו אלא אצלו ומשום זה לא היה ה' נצב עליו מן המנין של י"ח פעמים שהוזכרו האבות בתורה כי אין פירושו עליו ממש לפיכך מייתי בתר הכי ר"ח בשם ר"פ ודוק היטב:

בוט סט/ה

פלטרין כמו פלטיא במסכת שבת והיא רחבה גדולה מקום שעוברים שם בני אדם ומלת ונעבורה קא דריש:

אף חלוקי יחזקאל וכו'. פי' חלוקי תחומין שחלק יחזקאל לעתיד לבא לשבטים:

בוט סט/ז

ולא הייתי יודע. פי' שאינו הייתי יודע לא ישנתי דאית' בזוהר שדוד היה נזהר שלא היה ישן שיתין נשמי בשביל שהיה רגל ד' של מרכבה ותמן היא אתריה דחיי ולעיל איה שהראה לו הקב"ה שהוא רגלו של מרכבה וא"כ אילו הייתי יודע שאני רגל שלישי של מרכבה לא ישנתי שאסור לישן כמו שהיה דוד נזהר ודו"ק:

בוט ע/ג

יעקב נדר והפסיד. פירש שמתה רחל אשתו עבור הנדר שאיתר הנדר חנה נשתכרה לשמואל. ישראל נשתכרו שכבשו מלך ערד שנאמר וידר ישראל נדר וגו' וסמך ליה כבישת כנענים:

בוט ע/ד

וישמע את דברי בני לבן וגו' כולו כתב בטעות וצ"ל וידרכו את לשונם וכן היא הגירסא בילקוט:

בוט ע/ה

אלא שהן משיאין בנותיהן לכהונה. וזה אתי' כר"י בפרק עשרה יוחסין כי אם בתולה מזרע ישראל יקח עד דאיתא כל זרע מישראל ר"י אומר אפילו מקצת זרע משא"כ אליבא דת"ק שפוסל עד דאיתא דוקא כל זרע מישראל ואם כן אינו רשאי לישא גיורת וק"ל:

בוט ע/ח

אלו שלש שורות של סנהדרין כדאיתא במשנה במסכת סנהדרין שלש שורות היו שורה אחת של כ"ג ושנים של כ"ד:

והאבן גדולה על פי הבאר זה מופלא שבב"ד שהוא מסרס הלכה. פי' שכוון המדרש למה שאמרו התוס' בפרק ד"מ שאליבא דר"י היה ג"כ ע"א רק שהמופלא לא היה בחשבון ולא היה נמנה עמהם רק שהיה מפלפל ונושא ונותן בדין וה"פ והאבן על פי הבאר וכו' פי' שאליבא דכ"ע הם ע"א רק שאליבא דר"י היה ג"כ ע"א רק מסרס ההלכה ודוק היטב:

בוט ע/ט

שאלו היו ישראל חסרים עוד א' לא היו מקבלים את התורה. פי' לפי דאיתא שאותיות התורה הם ששים ריבוא נגד ששים ריבוא נשמות ישראל ע"כ היו צריכין להיות דוקא במילואו ששים רבוא וק"ל:

והשיבו את האבן. אתם ראיתם וגו' פי' האבן קאי על השכינה כמו שאמר לעיל א"נ הואיל וכתיב בתריה ואם מזבח אבנים תעשה לי וגו':

בוט ע/יא

לסובבים ליראיו. עיין מ"כ ונ"ל דדברים כפשטן לסובבים ליראיו היינו שכנים של רחל שהיו טובים משכנים של יתרו וק"ל:

בוט ע/יב

נשיקה של פרקים. היינו כשיפגע אדם בחבירו בפתאום:

נשיקה של פרישות. פי' שלא רוצה לראותו עוד כמו גבי רות:

שראה אנשים מלחשים וכו'. ר"ל שחשדו אותו שהנשיקה זו של זנות חלילה לכן הראה להם בבכיה זו שאינו של זנות:

בוט ע/יג

ואינון בחרציה. פי' כי תרגום של מתניכם חגורין חרציכם אסורין:

בוט ע/טו

קרבן בנה דוחה שבת. זה קרבן חנוכת המזבח שהקריב אפרים בשבת וזה דוחה שבת זה קרבן יום כיפורים שדוחה יום כפור שהוא חמור כמו שבת וק"ל:

בוט ע/טז

ולא עוד אלא שקדמה. פי' לבן הקדימה ללאה להשיאה קודם רחל וכל זה עשתה התפלה וק"ל:

עיקר סימניה לא היתה אלא נאה פי' עיקר סימנים זו עינים כידוע כל אשה שעיניה יפות כל גופה א"צ בדיקה וזה היפך של ועיני לאה רכות ולפ"ז לא קאי מלת היתה על רחל אלא הסימנים ודו"ק:

בוט עא/ב

שעשתה כמעשה השנואים. פי' שרימאה באחותה וע"ז מביא ר"ה דבריו שהיו משחקים בה ואמרו אילו היתה צדקת לא היתה מרמה באחותה ופירושו כן שלא לפרש שיעקב היה חלילה שונא ללאה וא"כ יהיה ראובן חלילה בן שנואה כנ"ל וע"ז מביא ראיה רבי חנן שהיה יעקב רוצה לגרשה בשביל מעשה זה שרימאה באחותה:

בוט עא/ג

ראו בן בין הבנים. פי' ע"ד שאחז"ל ראו מה בין בני לבן חמי:

בוט עא/ד

אמרה אלולי שהיא צדקת לא היתה יולדת וכו' וק' והלא אחז"ל בני חיי ומזוני לאו בזכותה תליא מלתא ועוד מאי אמרה ואם אין מתה אנכי ונ"ל בן המחבר דה"פ לפי דאי' לקמן שד' מינים שבלולב הם נגד ד' אמהות קחשיב שם ענף עץ עבות כנגד לאה מה הדס זה עליו חופין את עצו כך היתה לאה חפופה בבנים וערבי נחל כנגד רחל מה ערבה יבישה לפני ג' מינים כך מתה רחל לפני אחותה וא"כ רחל שהיא סוברת שהיא כנגד ההדס א"כ ראויה לצאת ממנה רוב הבנים ע"כ אמרה הבה לי בנים שהיא כנגד ההדס וידוע לכל שההדס הוא בנמשל לצדיק כדכתיב והנה הוא עומד בין ההדסים ולכך קנאתה ואמרה אלולי שהיא צדקת פי' הואיל והיא כנגד ההדס ע"כ שהיא צדקת ולפיכך אמרה ואם אין מתה אנכי פי' שא"כ אין אני כנגד ההדס רק נגד הערבה א"כ מוכרחת אני למות קודם אחותי ודו"ק:

על כן קרא שמו דן בכל מקום שנאמר על כן חוץ מלוי מרובה באוכלוסין. פי' לפי שעל כן מורה על שאמרו מצרים פן ירבה ורוח הקדש אמרה כן ירבה והנה כל השבטים היו בגזרת השעבוד משא"כ שבט לוי לא היה בשעבוד מצרים והכתוב אומר כאשר יענו כן ירבה פירוש שהם ענו אותם בעבודה כדי שלא יהו פרים ורבים והקב"ה עשה מדה כנגד מדה משא"כ בשבט לוי רק שקשה שיצא שכרו בהפסדו למה היא זאת אדרבה היה להקב"ה לעשות שגם לוי יהיה בענוי השעבוד לזה מסיק רש"י לפי שהיה הארון מכלה פי' דאיתא לפי שהם לגיוניו של מלך שישאו את הארון לכך לא היה בשעבוד ודו"ק היטב:

בוט עא/ח

נינפי היה לי לעשות בתמיה וכי היה צריך לי לעשות חופה לאחותי וכו' אלא אמרתי וכו' פתיתי. פי' שלאה לא רצתה לרמות את יעקב שלא תבא לידי בזיון ופתה אותה רחל לש"ש אם לא יצאו השבטים ממני יצאו ממנה:

בוט עא/י

לא לן אשר באכסניא מימיו. פי' שלא היה אחד עם חבירו בבית אחד שכל אחד היה לו פלטרין בפני עצמו כדקא מפרש ואזיל וזה אשרוני בנות מלשון נוה שאנן ואשרוני בנות פירושו בנוה לשון דירה:

בוט עב/א

חנוך לנער וגו'. פי' רש"י שאמר הכתוב שהיה קציר חטים ללא צורך אלא רמז הכתוב שהלך בימי קציר חטים ומצא דודאים קודם החטים וחזר לביתו כמו כן עשה לסוף שהלך לכבוש א"י ולקח חלקו מעבר הירדן הקודם כן נראה לי:

לאה שהיתה עקרה ילדה שבעה. כן גירסת הילקוט כי לא היתה עקרת הבית אלא רחל כדלעיל אי נמי י"ל דה"ג שהיתה נעקרת מבית פי' אפילו בית ולד לא היה לה וילדה שבעה:

ומי עשה כן ה' ממית ומחיה. פי' ע"ד שכתכתי לעיל שלפי שלאה היתה כנגד ההדס שענפיו חופין את עצו לכך היתה לאה חפופה בבנים ורחל היתה נגד ערבה לכך מתה לפני לאה וזה שאמר כאן ה' ממית ומחיה:

בוט עב/ב

להודיעך עד היכן היתה כבודה של אמו. והוציאו זה מדכתיב אותם ללא צורך אלא שהביאן כהווייתן:

בוט עב/ד

ומדליק נר לכבוד שבת כצ"ל ומה שנכתב בספר שנא' ויבא יעקב וגו' יתיר הוא ושייך לעיל קודם דברי רב אמי וכן הוא בירושלמי:

בוט עב/ה

שעל ידי הדודאים עמדו שני שבטים יששכר וזבולן. פי' לפי שע"י יששכר היה קיום לזבולן שהיה מצליח בעסקיו וק"ל לז"א הדודאים נתנו ריח:

יששכר הוא ט' לשבטים והוא הקריב שני לשבטים מפני מה מפני שהיה בן תורה וכו' עד וכשבא משה לברך את השבטים הקדים ברכת זבולן לברכת יששכר וכו' וקשה א"כ היה מן הראוי להקדימו בחנוכת המזבח גם כן מהאי טעמיה וי"ל הואיל ע"י ברכת זבולן יששכר עוסק בתורה ולא סגי בלאו הכי ע"כ ברכת זבולן קודם ודוק:

בוט עג/ג

זו שילדה יטלנה עמו. קאי על עשו ע"ד שאחז"ל ועיני לאה רכות שהיו אומרים הגדולה לגדול וכו' והיה מתיירא שלא יטלנה עשו לרחל וה"פ שלא יאמר זו שילדה יטלנה עמו פירש לאה שילדה יטלנו עמו פירש אף שהיא מזומנת לו וזו שלא ילדה אל יטלנה עמו וישא עשו אותה ודוק אי נמי שלא יאמר זו שילדה יטלנה וכו' פירוש שלא יקח לבן את רחל ממנו מתוך שלא ילדה לו וק"ל:

בוט עג/ה

בימי ירבעם. שניגף אביה שהיה משבט יוסף וכדאמר ר' שמעון בר נחמני וכו' ולמה ניגוף עד סוף המאמר עיין לעיל פרשה ס"ה ותמצא כל פי' זה המאמר מה שכתבתי שם:

ומה אם מלך שהונה את המלך וכו'. וקשה מאי ק"ו זה וי"ל דה"פ לפי דאיתא כלום מתקנא אלא מלך במלך חכם בחכם וא"כ מלך המקנא במלך אינו כ"כ עון ודוק:

בוט עג/ח

ויאמר לבן הן לו יהי כדבריך אמר ר"ח וכו' עד היה חוזר י' פעמים שנאמר הן לו. עיין פי' מ"כ אך קשה והלא כתיב בהדיא ותחלף עשרת מונים ונ"ל לפי שמצינו שבחמשה פעמים היה ליעקב תנאי עם לבן שנים ברחל ולאה ופעם אחת בצאן ושתי פעמים כאן דכתיב אם כה יאמר וגו' ואם כה יאמר וגו' נמצא שסך הכל היה לו תנאי עמו ה' פעמים ובכל פעם חזר עשרה פעמים נמצא שבחמשה פעמים חזר נ' פעמים לזה רמז הכתוב במלת הן דקא יתיר שהיה לו לכתוב רק לו יהיה כדבריך אלא ברמז במילת הן שמה' פעמים נעשה נו"ן נמצא שחזר חמשים פעמים ורבנן אמרי מאה פעמים כנ"ל דאלת"ה קשה טובא וגם איך פליגי ר"ח ורבנן פלוגתא רחוקה כזו שנ"ח יאמר י' פעמים ורבנן יאמרו מאה פעמים אבל לפי דרכנו אתי שפיר שר"ח אומר עשרה פעמים עבר על ה' תנאים שהתנה ורבנן אמרי עשרים פעמים דהיינו על ה' תנאים עבר עשרים פעמים סך הכל מאה פעמים ודוק:

בוט עג/ט

ונתור ככיה ושיניה. בפרק אלו טרפות האי קיסר שרצה לראות אריה דבי עלאה ושאג האריה ונשמע קולו ש' פרסה ונשרו הלחיים והשינים של קיסר:

בוט עג/יא

מאה ותרתין ריבוא ושבעה אלפין ומאתן. פי' מדכתיב מאד מאד והיה כפל ממנין דכתיב בפרשת במדבר כל פקודי המחנות שש מאות אלף ושלשת אלפים וה' מאות וחמשים והכפל של מנין זה עולה מאה רבוי ותרתין רבוי ומאתן וק"ל ובזוהר אית' בפסוק כי מעט אשר היה לפני ויפרוץ לרוב ברכה של הקב"ה לא פחות מאלף ואכן האלף על כל דבר מאה פעמים ואיתא בגמ' דסוטה דף י"א בשם התוספתא שמדה טובה מרובה ממדת פורעניות על אחת חמש מאות נמצא המדה הפשועה היה ת"ר אלף הואיל והחליף לו תנאי ק' פעמים ועל כל פעם ראוי ליתן לו שכר אלף שברכתו של הקב"ה לא פחות מאלף ומדה טובה מרובה חמש מאות נמצא הוא ת"ר אלף וכתיב מאד מאד א"כ שהיה עוד ת"ר אלף ודוק:

בוט עד/ג

צפה הקב"ה וכו'. והיה צר צורה כיוצא בא. פי' דקאי על ר"ח ורבנן שאמרו ששינה לבן על כל דבר עשרה או מאה פעמים א"כ איך אמר יעקב אם כה יאמר נקודים יהיה שכרך וילדו כל הצאן וגו' דלמא בשעת לידה יחזיר ויאמר עקודים יהיה שכרך ואז אי אפשר לשנות כי הטלאים יהיו נגמרים בשעת לידה כבר לז"א ר"ב שצפה הקב"ה ר"ל הקב"ה היה יודע מה שיאמר לבן בפעם האחרון וכך היה מצייר הכבשים ולזה מביא ראיה ר' יודן ורבי איבו שהיה הקב"ה צופה מה שיאמר באחרונה ודו"ק:

בוט עד/ד

והלא לרחל קרא ה"ג לנחל וללאה קרא שנאמר ויקרא לרחל וללאה:

ותגנוב רחל ותמת רחל פירש מ"כ ג"כ קדריש ול"נ שזה לשון מדרש באמרם שיעקב קילל מי שגנב לא יחיה ורחל גנבה לפיכך ותמת רחל וגו':

בוט עד/ה

בכל מקום שנאמר גזיזה עושה רושם. פי' שמחמת שהאדם שמח השטן מקטרג או אפשר לפרש מפני שהוא צער בעלי חיים:

בוט עד/ו

אמר רבי אבהו מה שהלך יעקב וכו' עד סוף המאמר. פי' בין לרבי אבהו ובין לרבי חייא צריכין אנו לומר שלבן לא רדף אחר יעקב אלא יום אחד ובלילה הגיע לבן אל תחת ההר וראה את יעקב חונה עליו מרחוק ולן בלילה ההוא למטה ויבא אליו החלום ומסתמא בא לו החלום בו בלילה שיצא מביתו והוא דבק אותו בערב מיד קודם החלום כדכתיב וידבק אותו בהר הגלעד ואח"כ ויבא אלהים בחלום וגו' נמצא בהא פליגי שר' אבהו סבר שיעקב ברח מביתו כי שם היו נשיו ובניו וכל אשר לו אך שלא הרגישו שברח עד יום השלישי בהשכמה ומיד רדף אחריו לבן ביום השלישי ודבק אותו בהר הגלעד נמצא מה שהלך יעקב לג' ימים הלך לבן ליום א' ור' אבהו סבר מה שאמר הכתיב וישת ג' ימים בינו ובין יעקב פירושו בין צאן יעקב לצאן לבן כגון שצאן לבן היה למזרחו של עיר וצאן יעקב למערבו של עיר אבל הבריחה היה מעיר שלבן היה דר בה ומה שאמר דרך שבעת ימים לר' אבהו צריכין אנו לומר דרך שבעת ימים פי' לאדם בינוני אבל יעקב מכח שברח הלך אותו מהלך בג' ימים ולבן שרדף הלך ליום אחד מה שהלך יעקב לשלשה ימים דהיינו מהלך בינוני ז' ימים אבל ר"ח סבר שהבריחה היה ג' ימים רחוק מהעיר והלך עוד ג' ימים שהם ו' ימים מהעיר וביום השלישי הגידו לו שברח יעקב והמתין עד למחרתו ורדף אחריו ביום הרביעי והשיג אותו בערב ובו ביום הלך ג"כ יעקב ונמצא מה שהלך יעקב בז' ימים הלך לבן ביום אחד כנ"ל ומפי בני מהור"ר ליב שמעתי דה"פ שהפלוגתא כך שרבי אבהו סבר מה שהלך יעקב לג' ימים הלך לבן ליום אחד וכתיב דרך שבעת ימים נמצא שרדף אחריו שני ימים ושליש יום כי כל ג' ימים שהלך יעקב הלך הוא יום אחד ור' אבהו דייק זה מדכתיב ויוגד ביום השלישי נמצא שכבר ברח ג' ימים והוא היה רוצה להשיג אותו והלא ידע שבשעת שירדוף אחריו יברח ג"כ יעקב עוד אלא שהשיג לבן שכל מה שיברח יעקב לג' ימים ילך הוא ליום אחד אבל ר"ח אמר רוצה ולא רוצה פירוש מה שאמר הכתוב ויוגד לו ביום השלישי באותו פעם היה רחוק מלבן ששה ימים נמצא היה רוצה לרדוף אחריו ביום אחד מה שהלך יעקב לששה ימים אך יומא דהוו קיימין ביה פי' מה שאמר הכתוב דרך שבעת ימים נחשב ג"כ היום דהוו קיימן ביה כדכתיב וישג לבן את יעקב ויעקב תקע אהלו נמצא אותו היום ג"כ היה נחשב אחד ונמצא שרבי אבהי סבר שרדף אחריו שני ימים ורבי חייא סבר שרדף יום אחד ולפ"ז צריך לומר שרדף לבן יום חמישי לבריחתו ודוק:

בוט עד/יג

כמה אחין היה לו אלא מוכרח אתה לומר שאילו הם בניו ונמצא קשה למה קורין בניו בלשון הקודש אחיו כל זה קושיא ורבי הונא מתרץ כו' וכן משמע בהדיא בקהלת בפסוק שבתי וראה ע"ש וכו':

בוט עד/יז

כמה מלאכים היו חלים וכו' נ"ל דפליגי ר"ה ורבנן אם היו ס' רבוא או ק"כ רבוא כי בח"ל השכינה שורה בפחות מס' רבוא ורבנן ס"ל שע"כ היה ק"כ רבוא הואיל ומלאכי חוץ לארץ שהיו ס' רבוא לכבוד יעקב הוצרכו מלאכי א"י לצאת בשבילו ג"כ ס' רבוא ודוק:

בוט עה/א

עתה אקום כ"ז שהיא מוכפשת בעפר. פי' שקשה לו מה לשון עתה לז"א כ"ז שהיא מוכפשת ע"ד דאי' בזוהר ויקרא. ביום ההוא אקים את סוכת דוד הנופלת שעד גאולה אחרונה היו צריכין ישראל להקים עצמם משא"כ בגאולה זו הקב"ה בעצמו יקים אותם ומביא משל לזה באריכות וז"ש עתה פי' עכשיו בגאולה זו אקים הקב"ה יקים את כנסא ישראל וכו':

בוט עה/ב

וכמעין נרפס הוא כמו ד"א:

בוט עה/ד

שלוחי כו' רבנן אמרי מלאכים ממש. צ"ל דרבנן אזלי לשיטתייהו שס"ל שהיה ק"כ רבוא וא"כ היה יכול לשלוח מהם משא"כ לר"ה שהיו רק ס' רבוא שתשרה שכינה עליהם אם כן אם היה מגרע מהם לא היתה השכינה שורה וקל להבין וממלת לפניו קדייק פי' מן אותן מלאכים שנכתבו למעלה:

בוט עה/ז

עמו כעמו. פי' מה הוא עשוי על ד' מאות איש וכו' כך כל אחד מן אותן ד' מאות איש היה ממונה על ד' מאות איש:

ר' לוי אמר נטל אגרומי ממצרים. לא יכלתי להבין איזו רמז בפסוק שיסבול דברי רבי לוי ונראה דמתיבת גם קדריש וגם נוטריקון אגרומי כי כן דרך המדרש כשיש תיבה של כמה אותיות של תיבה אחרת דורש אותה נוטריקון או יכול להיות שדרש תיבת וגם כמו מגו כן וכו' לומר שרצה לבוא עליו בעלילה:

בוט עה/י

כמה היה מחנה אלהים וכו'. שנאמר רכב אלהים רבותים אלפי שנאן ה' בם וגו' כוונת המדרש למה דאי' בפ' יתרו ששם של הקדוש ב"ה חקוק על לבם ואף יעקב היה מזכיר לעשו שם הקדוש ב"ה כדי ליראו ולבהלו א"כ גם אותן מלאכים ששלח היו מן אותן רכב שה' בם פי' שהשם של הקב"ה חקוק על לבם וזה היה כדי ליראו ולבהלו וק"ל:

בוט עה/יא

אשלח לו שלוחים אם יחזור בתשובה. פי' לפי ששלח ארצה שעיר שדה אדום לפי שסבר יעקב שיבוא עשו עליו בזכות כיבוד אב שקיים עשו כדאי' שלא ירש עשו הר שעיר אלא בשביל שכיבד הוריו ולזה שנח לו לעשו והורה לו שגרתי עם לבן תרי"ג מצות שמרתי ואית' בגמרא דמגילה שגדול ת"ת יותר מכיבוד אב שכל אותן שנים שהיה יעקב בבית שם ועבר ולמד תורה לא נענש עליהם וא"כ שלח לו שיחזור בתשובה שלא יסבור שהוא קיים כיבוד אב ויעקב לא קיים ודוק:

בוט עו/ב

ויירא שלא יהרג ויצר לו שלא יהרוג. פי' לפי שהיה ידוע ליעקב נבואת רבקה למה אשכול גם שניכם יום אחד א"כ כשיהרוג א' את עשו ע"כ גם הוא ימות באותה שעה וק"ל:

תאמר שמת אותו זקן וכו' פי' ויצר על מיתת אביו וק"ל:

בוט עו/ג

ה"ג אם יבא אל המחנה האחת והכהו אלו אחינו שבגלות והיה המחנה הנשאר לפלטה אלו אחינו שבדרום. ששם יהיה למד ר"ע את ר"י ור"מ ור"ש ושם היו חכמים גדולים כמה שאמרו במסכת תמיד עשרה שאלות שאל אלכסנדרוס מוקדן את זקני הנגב ונמצא שאותן חכמי הנגב לא גלו גלות גמור והיו מתפללין עליהם ומתענים שני וחמישי עכ"ל אבל לשאר הגירסא הל' אף על פי כן מגומגם קצת ומתוך לשון הרמב"ן בחומש הבנתי דה"פ שכתב הרמב"ן שיעקב היה יודע שלא יפול זרעו לגמרי כולה ביד עשו אלא ינצל עכ"פ מחנה אחת לזה נ"ל שקור' להמחנה של גלות והכהו והמחנה של פליטה קורא אחינו שבדרום לז"א ואע"פ כן שיהיו ריעותא מכח זה לאנשי דרום כשיגאלו כי מכח זה יבואו אח"ז הם בגלות מ"מ היו מתענים עלינו ודוק:

בוט עו/ז

ובניהם שלשים אל תקרא ובניהם אלא ובוניהם. לשון גמ' וכן פירש"י בחומש ושמעתי בשם גאון אחד דה"פ ע"ד המשנה דאמרינן אם מכר אדם לחבירו גמלה ואמר גמלה מניקה אני מוכר לך מחויב ליתן לו גם ולדה אע"פ שלא פרט לפי שחלבה אסור ולמה הזכיר חלבה אלא ע"כ משום ולדה הזכיר חלבה ליתן לו גם הולד כפי' עם הולד לזה הוקשה להם מדקאמר גמלים מיניקות ממילא נכלל גם בניהם ולמה פרט עוד הכתוב ובניהם אלא אל תקרא וכו':

בוט עו/ט

ודינה היכן היתה. שמעתי פי' המדרש זה בשם דודי הגאון מהור"ר מן אשכנז אב"ד דק"ק קראטשין לפי שאמר יוסף לבנימן אלהים יחנך בני לפי שבכל השבטים נאמר חנינה שאמר יעקב הילדים אשר חנן אלהים את עבדך ובנימין עדיין לא היה בעולם לכך נאמר כאן חנינה בפני עצמו וא"כ ע"כ דינה היתה דאל"כ ששום שבט אחר קשה למה לא אמר ג"כ גביה חנינה אלא ע"כ דינה היתה ודוק:

בוט עז/א

אין כאל ישורון וגו'. פי' כוונת המדרש שנשאר יעקב לבדו לפי שנשאר יעקב באותה שעה לבדו בלתי מלאכים לפי שבכל פעם היה ליעקב שני מלאכים המלווים אותו מלאכי א"י בא"י ומלאכי חו"ל בחו"ל ונהר יבק היה הפסק בין א"י לחו"ל וכשעבר הנהר נפטרו ממנו מלאכי חו"ל ובאו לו מלאכי א"י ומכח ששכח פכים קטנים חזר ועבר את הנהר לחו"ל וא"כ ע"כ היה באותו פעם בולי שום מלאכים וזה שמסיים המדרש מה הקב"ה כתוב בו ונשגב ה' לבדו אף יעקב ויתר לבדו פי' בלי מלאכים ודוק:

בוט עז/ב

מן דחזר ויאבק איש עמו. פי' שעד עכשיו היה ליעקב שני מלאכים בא"י היו לו מלאכי א"י ובחו"ל היו לו מלאכי חו"ל ואותו נהר יבק היה מפסיק בין א"י לחו"ל וכבר נפטרו מלאכי חו"ל הואיל ועבר הנהר כבר באו מלאכי א"י ללותו וכיון שחזר ועבר הנהר ובא לח"ל א"כ נשאר בלי שום מלאכים ע"כ ויאבק איש עמו שלא היה לו עזר ודוק היטב. וז"ש ויותר לבדו פי' בלי מלאכים כנ"ל ב"ה:

בוט עח/א

חדשים לבקרים וגו' עד ר"ח בשם רשב"ג אמר בכל יום בורא הקב"ה כת של מלאכים ואומרים שירה והולכים להם. הנה נדחקו התוספות בגמ' דחגיגה למה נטרדים והולכים תיכף אחר שאמרו השירה ופי' שם זהו שיסד ר"א הקליר ונותנים רשות זה לזה שאומרים שירה על הסדר ואלו מלאכים החדשים אינם אומרים על הסדר ומקדימין עצמן לכך נשרפים אחר אמירת השירה וקשה לי מאד למה נשרפים ולא שום עונש אחר ועוד הלא לא יודעים לומר על הסדר ונ"ל דה"פ לפי דאית' בפ' ג"ה ג' כתות של מ"ה אומרים שירה בכל יום א' אומרת ק' וא' אומרת ק' ק' ואחת אומרת ק"ק"ק ה' צבאות ומקשה הגמרא מיתיבי והתניא גדולים צדיקים ממ"ה שמ"ה אומרים אחר ג' תיבות קק"ק ומשני הכי קתני א' אומרת ק' ואחת אומרת ק"ק ואחת אומרת קק"ק ה' והקשה א"א זקני הגאון מהרש"ל ז"ל למה לא אמר חסורי מחסרי כדרך הגמרא בכל מקום ועוד למה מגיה בכת ב' והלא לא ק' כלום בכת ב' ופי' הכי שאין הפשט שאומרים ג' פעמים ק' לפי ששומע כעונה וא"כ כת ב' ששמעו מכת א' שאמרו ק' הוה כאילו אמרו הם בפיהם וכן כת ג' אומרים רק פעם א' קדוש והוה כאילו אמרו בפיהם ג' פעמים ק' והנה בר"ח ב"ת אי' לפי שהוגה השם באותיות נתחייב שריפה וא"כ ה"פ לפי שאין אומרים על הסדר א"כ אמרו השם אחר ק' ומסתמא הם אומרים ק' ה' צבאות לפי שהם המאוחרים והם שהקדימו עצמם הזכירו את השם באותיותיו אחר ק' אחד א"כ חייבים שריפה ודוק. ובזה מיושב ג"כ תמיהת התוספ' שאמר בגמ' שלחני כי עלה השחר הגיע פרקי לומר שירה מסייע לר"ח דאמר ג' כתות של מ"ה וכו' וקשה מאי סייעתיה היא ודחקו שם התוספות בפירושם אמנם לי הקטן נראה דה"פ לפי שצריך ליתן טעם למה באמת אומרים שירה דוקא בשעת עליית השחר נ"ל לפי דאיתא בגמ' דע"ז יומם יצוה ה' חסדו ובלילה שירה עמי אלו כתות של מ"ה שאומרים שירה בלילה וחשות ביום מפני כבודן של ישראל פי' שכל יום זמן תפלה הוא תפלת השחר עד חצות ותיכף מתחיל זמן מנחה משא"כ תפלת ערבית אף שהיא כל הלילה מ"מ היא רק רשות משא"כ למ"ד חובה ע"כ גם בלילה אינם אומרים שירה רק בשעת עליית השחר ואז לא זמן תפלה הי' עד צאת השמש ובמדרש פ' וירא אי' אמר ר"פ מן עלות השחר עד זריחת השמש היא מהלך ח' מילין דכתיב כמו השחר עלה ויאיצו המלאכים והוא ד' מילין וכמו השחר הוא שיעור כמו זה דהיינו מן האיר המזרח הוא ג"כ ד' מילין והוא שיעור ב' שעות וא"כ יש להם זמן לומר שירה בכל יום ב' שעות וכאן שזרחה השמש קודם זמנה ב' שעות כדאיתא אותן שעות ששקעה חמה בשבילו וא"כ לא נשאר זמן לומר שירה וא"כ היכי אמר שלחני וגו' אלא שאין שיעור כלל לאמירת שירה שלהם והיא רק תיבה אחת ק' ואחר הודיע אלהים אותי את כל הנ"ל ז"פ המדרש כאן שמתחיל שלחני וגו' ומביא המדרש חדשים לבקרים שנבראים מ"ה בכל יום וכו' ונ"ל לפי שרוצה המדרש להביא ראייה ששירה שלהם רק תיבה אחת לפי שאותן מ"ה החדשים נשרפים בשביל שאמרו השם רק אחר תיבה א' ואם יש רשות להרבות בשירה היו מזכירים השם אחר כמה וכמה תיבות אלא ע"כ אין להם רשות לומר שירה הרבה רק תיבה א' ודוק היטב:

ר"י אומר מי גדול הנושא או הנישא מן מה דכתיב על כפים ישאונך הוי הנישא גדול מן הנושא. פירוש לפי שצדיק עדיף ממ"ה וא"כ לדעות שס"ל שמ"ה עדיפים א"כ הנושא עדיף ולפ"ז נ"ל גם טעם ראוי ונכון לאומרו על שהיה הארון נושא את נושאיו שקשה לפום רהיטא למה היה נס זה שלא לצורך לפי שאל"כ לא היו רשאים לישא הארון לפי שהנושא עדיף ע"כ היה הארון נושא את נושאיו וא"כ היה במעלות נושא ובמעלות נישא ודוק:

בוט עח/ב

למחר אני בא לקלס והן אומרים לי כשם שלא קלסת אתמול וכו'. וקשה וכי מה שהפסיד תפלה פעם א' לא יתפללל אח"כ בתמיה ונ"ל דה"פ ע"ד שכתבתי למעלה לפי שבחר המלאך שעה זו שנשאר לבדו בלי מלאכים להתאבק עמו והנה אית' בפרשת ויצא והנה מלאכי אלהים עולים ויורדים שמלאכי א"י הלכו ובאו מלאכי ח"ל ללותו והיה נשאר בשעה זו בלי שמירה וה' נצב עליו לשומרו אמנם הפשוט הוא והנה ה' נצב על הסולם וא"כ לא היה באותה שעה מלאכים ליעקב והיה לו לבא באותו פעם אלא ע"כ שהקב"ה היה שומרו וא"כ גדול השומר וא"כ מ"ה עדיפין וא"כ יאמרו לי חבירי ע"כ הואיל ונזדווגגתה אתמול ליעקב זה היה בשביל שלא היה לו מלאכים וקשה למה לא באת באותו פעם אלא ע"כ שס"ל שהקב"ה היה שומרו וא"כ גדול השומר וא"כ מ"ה עדיפין ולמה אתה רוצה עכשיו לומר שירה הלא יכול אתה לומר שירה כל היום לפי שמ"ה עדיפים ודוק:

בוט עח/ג

לא יעקב יאמר. צריך להיות עוד ירושלים שכל הנביאים נתנבאו עליה על אחת כמה וכמה שיקיים דברי נביאיו מק"ו ממלאך שקיים הקב"ה דבריו ודו"ק:

דכוותה הקורא לשרה שרי עובר בעשה. בתמיה אלא הוא שנצטוה עליה תירוצא היא וכן דכותיה הקורא ליעקב יעקב עובר בעשה והלא מצינו שאח"כ ג"כ נקרא יעקב:

בוט עח/ד

מלמד שיש שם שינוי וכו' שנאמר ויאמר לו מלאך למה זה תשאל לשמי והוא פלאי וכו'. נ"ל דה"פ לפי ששמם נקרא על שם השליחות ולזה מביא ראייה במלאך שאמר ענין נזירות דכתיב איש כי יפליא לנדור ולכך שמו נקרא פלאי על שם שליחות שאמר ענין הפלאה ונזירות ודוק:

בוט עח/ה

אמר ליה את דמי לסבך והוא צולע על ירכו. לכאורה מאי אמר ליה כזה ונ"ל לפי שמצינו בגמרא דתענית לוי שהטיח דברים כלפי מעלה ואיטלע וכדמסיק שם הא והא גרמא ליה וכאן היה ריב"ל איטלע ור"ח היה בא לבקר אותו ודיבר לו דברי פיוסים שלא יחשב רבי יהושע בעצמו שאיטלע עבור איזו חטא כמו לוי אביו שהטיח דברים ואחוי קידה לזה אמר את דמי לסבך יעקב שאיטלע בלא שום חטא לזאת אמר ליה לסבך ולא אמר לסבא סתם אלא שרמז לו לסבך ולא לאביך ודוק היטב:

בוט עח/ו

מאן דאמר וכו'. עיין מ"כ כי הגירסות שונות ול"נ דלא צריכין אנחנו לכל זה אלא דנ"ל לגרוס שהיא של ימין כר' יוסי דאמר באחת מהן נגע ושתיהן אסור ולמה השנייה אלא וודאי שהנגיעה היה בשל ימין והשמאלית שהיא טפלה לה הדעת מכרעת שיהי' ג"כ אסור לז"א הדעת מכרעת ר"ל השכל נוטה שיאסר השמאלית משום ימנית ואותו תנא ס"ל הדעת מכרעת שהיא של שמאלית שהנגיעה היתה בשל שמאל כר' יהודה שאסר רק אחת כי למה יאסר הימנית שהיא עיקר בשביל השמאלית כו' ודו"ק:

בוט עח/ט

וקהו שיניו של אותו רשע. ודרשו זה ממה שנקוד בתיבת וישקהו אותיות קה"ו:

ומה תלמוד לומר ויבכו. פירוש הואיל ונעשה צוארו של שיש א"כ למה בכו לזה מתרץ אלא זה בוכה על צוארו פי' שפליג ר' ינאי וס"ל שבכה לפי שהיה מתיירא שלא ישוך אותו וק"ל:

בוט עח/י

רבי ברכיה בשם ר"ס אמר עלי לפרוע לך מן אותו עין. פי' שאחז"ל בזבחים שנאכלים קדשים בשילה שיבנה בחלקו במלא עין שלו וכו':

בוט עח/יד

אפשר יעקב אמיתי היה וכו'. מאמר זה הוא בירושלמי דעבודת כוכבים וז"ל יפ"מ שם שהקשה דילמא עשה יעקב מפני היראה והפליג לו הדרך כמו שאחז"ל נכרי המתלוה עם ישראל בדרך וכו' ומשני מ"מ לא היה יעקב לשנות לפי שמדת יעקב הוא אמת כמ"ש תתן אמת ליעקב אלא שרמז על לעתיד לבוא והמדרש בכאן נשמר מקושית יפ"מ לזה אמר יעקב אמיתי היה ודוק:

בוט עט/א

וידעת כי רב זרעך וצאצאיך כעשב השדה אמר ר"י לא נפטר יעקב אבינו מן העולם עד שראה ששים ריבוא מבני בניו תבוא בכלח אלי וגו'. ונ"ל ה"פ דכתיב וחמושים אחד מחמשה לפי שישראל היו פרים ורבים והיו יולדים ששה בכרס אחד ומספר ישראל היה אחר מיתת יעקב ש"ר וא"כ היה מספר בני ישראל עכ"פ ששה פעמים ש"ר ומנין ישראל היה במדבר ש"ר א"כ ע"כ חמשה חלקים מתו דהיינו חמשה פעמים ת"ר אלף ונשארו חלק אחד דהיינו ת"ר אלף ודוק. פי' אחד מן החמשה שהוא ששה פעמים ש"ר ונשאר רק אלף אחר ודוקא א"נ י"ל בכל"ח בגימטריא ששים וכו':

ויבא יעקב שלם בממונו שלם בתלמודו אבל יוסף שכח שנאמר כי נשני אלהים וגו'. פירוש שמכת שצבר יוסף כל הכסף לא עסק בתורה כל צרכו משא"כ יעקב אף שהיה שלם בממונו מ"מ היה שלם בתורתו וק"ל:

בוט עט/ו

נכנס בע"ש עם דמדומי חמה מבעוד יום וקבע תחומין. וכשאחז"ל ששימר יעקב את השבת קודם שניתן ואף שאיתא בגמרא שאבות עולם שמרו כל התורה כולה קודם שניתן להם וי"ל מ"ד שאחז"ל יעקב שמר שבת שלא במדה כתיב ופרצת ימה וגו' פי' שהוסיף יעקב ע"ח ע"כ ניתן לו בלי מדה וק"ל:

בוט עט/ז

במאה טלאים. פי' מן המעשר שהיה לו שאמר כל אשר תתן לי עשר אעשרנו לך ומזה קנה מקום למזבח כדי להקריב עליו המעשר וכו':

בוט עט/ח

למחר בתך יוצאת ומתענה. שמעתי מפי א"א המחבר שהגיד בשם הגאון מהור"ר ליב אב"ד דק"ק פינטשב טעם למה נענש יעקב כאן לפי דאיתא לכי שעבר בבל תאחר על שאמר כל אשר תתן לי עשר אעשרנו לך דאיתא בתוספות בריש פסחים שמי שאין לו קרקע פטור מעליית רגל ומי שאינו חייב לעלות לרגל אינו חייב בבל תאחר כדאית' בריש מסכת ר"ה נשים שאינן חייבין בראיות וכו' אם כן הואיל וקנה כאן יעקב מקום אז נתחייב בבל תאחר ותצא דינה בת לאה:

בוט פ/א

שלכם היה. וזה יהיה פירוש בלשון בתמיה וכי שלכם היה אותן כ"ד מתנות כהונה שנקרא וזה משפט הכהנים ועי' מתנת כהונה אם ייטיב לך פירושו וק"ל:

בוט פ/ב

אתמהא. מלה זו צריך להיות קודם אלא כחבר הכהנים ופירש וכי תעלה על דעתך שכשם שהלסטים וכו' כך עשו שמעון ולוי אתמהא אלא כחבר הכהנים פירוש כשם שהכהנים נחברים אל הגורן ליטול חלקם בצדק ומשפט כך עשו שמעון ולוי אמרו מה הם נוהגים בנו וכו' הפקר וכו':

בוט פ/ח

וישמעו אל חמור וגו' כל יוצאי שער עירו וגו' הוי חד מנהון טעון מובילתי' וכו'. לכאורה צריך להמדרש ביאור מי היה שם שטען מובילתי' ושכך אמר ונ"ל שהוקשה להם מה שאמר הפסוק ב' פעמים וישמעו אל חמור וגו' כל יוצאי שער עירו מהיכא תיתי שלא ישמעו למלך לז"א המדרש דרך משל הוה אחד שטען משא כבידה על כתפו לעיר והיה לו צער המשא ובא לו עוד צער גדול שא"ל תא גזור והיה לו לומר שכם נסיב אלא שלא אמר כן והכתוב מעיד ע"ז באמרו וישמעו וגו' כל יוצאי שער עירו לרבות שאין אחד עשה כנגד רצונו כנ"ל אבל לפי פשוטה היה כוונת המדרש נגד כוונת הפסוק ועיין מ"כ:

בוט פ/יב

מסורת היא ביד כנענים שעתידין ליפול בידינו. והיה לכם להמתין עד הזמן שאמר לו הקב"ה עד אשר תפרה ועכשיו אני מתי מספר ויש להם רשות לשלוט בנו לפי שעברנו על הציווי וק"ל:

בוט פא/א

איחר וכו' נתבקרה פנקסו. מפרש בתנחומא שמלאכים מלמדין עליו חובה ובירושלמי מביא ע"ז מעשה באחד שאמר הרי עלי עולה ושהה וטבעה ספינתו בים כן יעקב שאיחר נדרו ובאו לו הצרות ובב"י פי' הכי לפי שכשאדם נודר הקדוש ברוך הוא אומר אדם זה בטוח במעשיו שיקיים על כן אראה מעשיו אם הוא בר הכי וע"כ פנקסו נתבקרה שרואין אחר מעשיו אם הם כשרים וק"ל:

בוט פא/ב

קרא עליו המקרא הזה אם נבנת בהתנשא פירוש ע"ד דאיתא בפרק ב' דחולין גבי נמצא כשר במליקה פסול בשחיטה בגמרא נמצא למעוטי מאי אמר רבב"ח למעוטי שן וצפורן פי' רש"י ע"כ שקאי במחובר ומקשה שם התוספות וא"ת האיך יהיה עדיף שן מן יד שמאל הואיל ומליקה בעי ימין וי"ל זה לאו קושיא היא שהרי גדמת שאין לה ימין וחולצת בשמאל ע"כ שן עדיף מיד שמאלית אמנם מסיק התוספות שם שאין כ"כ ראייה שלמצוה בעלמא אמרינן בתליצה תבעי ימין והנה בגמרא דידן איתא ששאלו בבית המדרש גדמת במה חולצת והשיב מי כתיב וחלצה ביד פי' שהוא רק למצוה בעי ימין וא"כ כאן השיב לו שגדמת חולצת בשינים כהוכחת התוס' אבל לקישטא דמלתא כמו שאמרו בבית המדרש כדאיתא בגמ' מי כתיב וחלצה ביד פי' בתוספות ואע"פ שאמרו בירושלמי שחליצה בעי ימין הוא רק למצוה בעלמא ולא לעכובי ומכח שנתגאה שכח התירוץ כמסקנא דתוספות וז"ש לו ר' למה לא השיבות האמת א"ל בשביל שנתגאה וק"ל:

בוט פב/ב

ברכת ה' היא תעשיר וגו'. עיין בפי' מ"כ שדחק בפירוש מדרש זה שקשה לו היאך מרומז בכאן ברכת יעקב ונ"ל לפי דאי' בירושלמי פ' היה קורא וז"ל ברכת ה' היא תעשיר זה השבת שנאמר ויברך אלהים את יום השביעי ולא יוסיף עצב עמה זה האבל ופירושו שאין אבילות פרהסיא נוהג בשבת וביעקב היה הברכה של ברכת אבלים ומש"ה מביא פסוק זה ברכת ה' תעשיר על יעקב וממילא סיפא דקרא אץ להעשיר קאי אעשו ודו"ק:

להרבות עושר שאין לו נקוי עולמית. פי' דאמרינן לעיל סוף פ' תולדות כשלקח אותן נשים אלו הי' מגרש הראשונים יפה היה עושה אלא הוסיף ע"ז על בית מלא גלולים לז"א שנתחתן בהם להרבות עושר שאין לו נקיון כי א"א לנקות ע"ז אלא בשריפה דוקא וכן הוא לשון הגמ' ע"ז אין לו ביטול עולמית אלא בשריפה וק"ל: לחייב על כל שבט ושבט. דברי ר"י ור"ש הוא בפסחים בירושלמי פ"ח אם כל שבט ושבט חייב פר לבדו או שכולם מתכפרים בפר אחד ע"ש:

בוט פב/ז

ויהי כברת הארץ אמר ר"א וכו'. פלוגתא ר"א ורבנן שר"א סבר שהיה באמצע הקיץ ורבנן סברי שהיה בין ר"ה לעצרת:

וכלתו אשת פנחס וגו'. פי' לפי שכתוב בתריה הרה ללת הוא לשון קללה שהקשה ללדת:

בוט פב/ח

ומרדף רקים ישבע ריש כצ"ל והוא סיפא דקרא של עובד אדמתו ריש הוא עניות:

בוט פב/י

שנקראו ישראל ע"ש רחל שנאמר הבן יקיר לי אפרים וגו'. הציבו לי ציונים והוציאו זה מדכתיב היא קבורת רחל עד היום הזה דייק שלא היה ציון ממש אלא שם ישראל הוא ציון וק"ל:

בוט פב/יא

אפילו בשעת הקלקלה וכו'. דכתיב ויהי בשכון וגו' וילך ראובן וישכב וגו' והיה קלקלה מ"מ סמוך לי' בכור יעקב ראובן:

בוט פב/טו

והולידה ענה ונעשה ענה בן צבעון ובן שעיר כו'. אלא שבא צבעון על אמו והולידה ענה ונעשה ענה בן צבעון ובן שעיר כי העולם סברו שהוא בן שעיר והקשה הרא"ם ודילמא שעיר בא על כלתו אשת צבעון והולידה ענה ונמצא ג"כ שהוא בן צבעון ובן שעיר ותירץ לפי שבלאו זה צריך אתה לומר שקלקל צבעון ובא על כלתו אשת ענה והוליד את אהליבמה כמו שפי' רש"י בחומש בד"ה בת ענה בת צבעון ע"ש ותולין הקלקלה במקולקל משנאמר שחטאו שניהם צבעון ושעיר ולא מצינו שחטא שעיר בשום מקום עכ"ל:

בוט פג/א

נחלה מבוהלת בראשונה וגו'. פי' המלכים שקדמו בבהלה קודם מלכי ישראל אחריתם לא תברך:

בוט פג/ב

א"ר איבו כו' עד בא אחשורוש ונתן גדולה להמן. כל כוונתם רוצים לומר שיעקב ועשו א"א שמלכו בפעם א' אלא ולאום מלאום וגו' ע"ד אמלאה החרבה אמר עוד מלך אחד נתבקש לאדום פי' רבי אמי אמר מאחר שמלך היום לוטיינוס ונראה לי בחלום שהוא מגדיאל נמצא שלא יהיה לאדום עד ביאת משיח אלא מלך אחד שנקרא עירם ועל זה מביא לראיה דברי ר' חנינא וכו' אמר ר' לוי מעשה וכו' פי' שמביא ראייה לדברי ר"ח שנראה אליהו בחלום להשלטון שלא יבזבז האוצרות כי הם מוכנים למלך משיח וק"ל:

בוט פג/ד

טרודים הם במזונותיהם. זה בילקוט ליתא וראיתי עוד גירסא טרודים הם בעתיהם ולא יכלתי להולמו פירושו ורש"י גורס בתחלה טרודים היו להרוויח טירותם ולא גרס במזונתם וגם מביא רש"י גירסת הירושלמי וז"ל משהיו מטיבין אותה לבעלה היו טורדין אותה מבעלה בזנות ובתרגום ירושלמי איתא מתורגם בת מטרד גברא טרודא דהוה לעולם כמטרידא כל ימי חייו ולא ידעתי פירושו של רש"י והתרגום וגם גירסת המדרש מזונות מאי בעי הכא ול"נ לגרום דקאי הכל על זנות ובמקום במזונתם צ"ל בזנותם וה"פ שהיו טרודין יותר אחר זנותם מן דעתרין פי' מן עשירות יותר היו רודפין אחר זנות מן כסף וזהב שהיו אומרים מה נחשב כסף וזהב נגד תאוות זנות כנ"ל או יכול להיות טרודים היו במזונתם מן דעתירן פי' מן העושר גדול שהיה להם מקדם ובשביל הזנות אבד העושר ההוא ולא היה להם אפי' מזונות עד שהיו אומרים למי כסף וזהב ע"ד בעד אשה זונה עד ככר לחם כנ"ל:

בוט פד/ג

ביקש לישב בשלוה נזדווג לו שטנו של יוסף וכו' ד"א שהיה מגייר גרים. פירוש לפי שאין מקבלין גרים בימי שלמה וכו' רק בזמן שישראל טרודים ואינם יושבים בשלוה ויעקב ביקש לישב בשלוה ואז לא היה יכול לגייר גרים ע"כ נזדווג לו שטנו של יוסף מדה כנגד מדה שנתגלגל ע"י ונתקיים כי גר יהיה זרעך וגו':

בוט פד/ה

בגמטריא רנ"ט וכו'. שמעתי החשבון במלואה אם לא תחשוב תשעה שנים שאז נקרא זרע קיימא כך שמעתי מפי דודי וכו':

בוט פד/ח

לפי שקשה להו והלא בנימין היה צעיר והוא ממש בן זקונים אלא ע"כ לדרשא אתא דרוש נוטריקון ור' נחמיה דרש לשון זקינים דהיינו שם ועבר:

וישנאו אותו למה וישנאו אותו בשביל שיקרע הים לפניהם. ותמוה ונ"ל לפי שראו ברוח הקודש שעתיד הים להקרע לפניהם עיין פ' ע"ד דפירש"י והעליתם את עצמותי מזה אתכם ועצמות כל השבטים העלו ג"כ ואי' כל מי שאין בו קנאה אין עצמותיו מרקיבין והם היה להם קנאה ביוסף וקשה היאך לא נרקב אלא ע"כ שהקנאה והשנאה הי' כדין וק"ל:

בוט פד/י

לפני עגליו של ירבעם שמעתי פירושו מפי הגאון הגדול מ"ו מהורר נפתלי כ"ן שהיה אב"ד בק"ק לובלין לפי שהם שנאו אותו ובקשו להרגו לפי שעתיד לצאת ממנו ירבעם שעתיד להעמיד שני עגלים בדן לזה אמר יוסף בנבואה עתידין לעשות אלילים אלמים לפני עגליו של ירבעם פי' הלא אתם עתידין לעשות ע"ז קודם עגלי ירבעם פי' שיעשו את העגל וזה שסיים ולאמר אלה אלהיך ודו"ק ולפני פי' קידם לעגלי ירבעם ע"כ דפח"ח ז"ל וזה שמסיים אלילים אצמים פי' לפי דאי' גחזי הי' חוקק שם בפי עגלי ירבעם והיתה מכרזת אנכי ה' וגו' היה מקום לטעו' משא"כ העגל לא היתה מכרזת ולזה קרא לעגל אלמיה ודו"ק היטב וקרוב לאמת דפח"ח וש"י:

משתיקותא דאימא קמה. פי' ע"ד שאחז"ל בשכר צניעות שהיתה ברחל שמסרה הימנים ללאה יצא ממנה שאול דכתיב בי' וא"ד המלוכה לא הגיד וזה שמסיים המדרש כנגד ה' פעמים שעתידין להשתחוות לו היה פי' שזכיתי למלוכה ע"י משתוקיתא דאימא ודו"ק:

בוט פד/טו

היה סבור שתחיית המתים מגעת בימיו. פי' הגאון מהוררש"ק לפי דאי' בזוהר ר"י שנים יהיה התחיה לצדיקים קודם שאר העם ובשעת קבלת התורה היה ת"ה כדאית' בכל דיבור ששמעו יצאו נשמתם וכו':

בוט פד/טז

ויפשיטו את יוסף זה הפינס וכו'. פי' כדאית' בזוהר ע"ד ארבעה בגדים שכהן הדיוט משמש בו לז"א וישליכו אותו הבורה והבור רק אין בו מים אבל נחשים ועקרבים היו בו פי' לפי שבגדי כהונה מכפרים על לה"ר ודווקא בעודנה עליו משא"כ אם אינם עליו אינם מכפרים כדאי' גבי ציץ במס' יומא וא"כ הם בקשו לדונו על לה"ר שדינו שנחש מכישו ואם היה הכתונת עליו זהו ד' בגדים היו מגינים עליו ע"כ הפשיטו אותו והשליכו אותו ודו"ק היטב:

בוט פד/יח

ויעברו אנשים מדינים סוחרים עברו אותן הדיינים. פי' לפי שקשה למדרש שכתיב ב' פעמים אחד מלא ואחד חסר מדינים בב' יודי"ן אלא לדרשא אתא וקורא להסוחרים דיינים לפי שבדין קנו את יוסף:

אתם מכרתם בנה של רחל בעשרים כסף וכו'. וקשה והלא כל כסף הוא שקלים וא"כ הגיע לכל אחד יותר משני שקלים ונ"ל ליישב דאי' בר"ן טעם על שנתן יוסף לבנימין שלש מאות כסף ולכל השבטים לא נתן כלום לפי שקי"ל המוכר עבדו לבין הנכרים קונסין אותו עד עשרה בדמיו ודמי עבד היא שלשים שקלים ועשרה פעמים שלשים שקלים הוא שלש מאות שקלים א"כ החשבון מכוון שנתן לבנימין שלש מאות כסף וקנס לשבטים כסף זה ודו"ק והנה ידוע שראובן לא היה בשעת המכירה ויהודה לא הסכים עמהם על המכירה כדאיתא כל המברך את יהודה פי' המגדף לפי שלא היה דעתו מסכמת למכירה ואף שאמר למכרו לא היה רק שנתיירא שמא ימות בבור וא"כ נשתיירו ח' שבטים שלקחו עשרים שקלים צא וחשוב הגיע לכל אחד מן השבטים שני שקלים ומרצה מן הראוי לקנוס עשרה בדמיו הוא כ"ה שקל ואי' בבחיי שכל אחד מן ישראל מביא כ"ה שקל מן עשרים עד שבעים שנה וא"כ החשבון מכוון כ"ה שקל שהוא עשרה בדמיו ודו"ק:

בוט פה/א

שקרת יהודה וכו'. פי' במה שאמר הכר נא וגו' כדאיתא לעיל פסים שהפילו גורלות ונפל הגורל על יהודה ע"כ נעשה חולין והזכיר בו לשון ירידה במה שאמר הכתוב וירד יהודה וגומר כי חלל יהודה קודש ה' סיפא דקרא של בגדה יהודה ועל שכפל ואמר כפרת יהודה שקרת לרמז על ב' מעשים אחד שאמר הכר נא ושני שנשא כנענית לז"א בגדה יהודה ותועבה נעשתה בישראל וגו':

בוט פה/ה

הוין עינוהי זמורן ודמיין לאסי'. כצ"ל פי' דומי' לשושנה וכן משמעות הירושלמי:

בוט פה/יא

הכר נא בוראך שלך ושל בוראך פי' התפילין:

בוט פה/יב

צדקה ממני וגו' מה שבסתר. פי' כדאי' לעיל ויט אליה אל הדרך בע"כ וכו' מהיכן מלכים עומדים ובמדרש ש"ט אי' שהי' ב"ק מעיד שלא הוסיף לבא עלי' רק מביאה ראשונה נתעברה ונ"ל בן המחבר לפרש וה"ק לפי דאי' בירושלמי אין משיאין למלכים אלא מכשרי כהונה לפי דדרשינן סמוכים למען יאריך ימים על ממלכתו וכתיב בתריה וזה יהיה משפט הכהנים וגומר וא"כ קשה האיך היה ראוי לצאת מיהודה מלכים כיון שבא על יבמה שהיתה זקוקה ליבום ואסור לכהן לזה היה צריך הבת קול להשיב שלא בא עליה רק ביאה ראשונה לפי דאי' בסימן ז' בא"ע בשם הרמב"ן וז"ל כהן הבא על יבמה פירש שהיתה זקוקה ליבום אם מביאה ראשונה נתעברה הולד כשר לכהונה אמנם אם מביאה שני' נתעברה הולד פסול לכהונה שמביאה ראשונה נעשה זונה וא"כ הוצרך הבת קול להעיד שנתעברה מביאה ראשונה וא"כ הולד כשר לכהונה ראוי להיות מלך:

ואני מעיד עליו מה שבסתר. פירש ע"ד שכתבתי שלפי מכח שלא בא עליה רק ביאה ראשונה היה ראוי לצאת בני מלכים משא"כ אם לא היתה נתעברה מביאה ראשונה אז אינו ראוי לזרע הבא ממנו להיות כהן לפי שכל הולד פסול לכהונה פסול למלכות כדאיתא בתוספתא והואיל והיתה יבמה לשלה כהן הבא על יבמה אם מביאה ראשונה נתעברה הולד כשר לכהונה ואם מביאה שניה הולד פסול לכהונה ומשום זה הוצרך להעיד על מה שבסתר דו"ק וכו' ודכוותי' בפתח עינים כדלעיל פי' שקשה כמו כאן שהיתה צדקת והיתה יושבת בפתח עינים כאחת מן הזונות אלא בפתח של אברהם וכדלעיל:

בוט פו/ב

מנלן שירדה שכינה למצרים מדכתיב ויהי ה' את יוסף. פי' מדלא כתיב ויהי ה' עם יוסף כדכתיב גבי דוד וה' עמו אלא ע"כ שירדה שכינה למצרים לכך כתיב את פי' בשביל יוסף היה ה' גם כן במצרים וק"ל:

ויהי ה' את יוסף ויהי איש מצליח ר"ב אמר וכו' עד רבנן אמרי. עיין מ"כ שפירש על אשת פוטיפרע אבל אין זה כוונת המדרש כי אשת פוטיפרע אין כאן מקומה אלא אחר ויהי אחר הדברים האלה וגו' ונראה לי שהוקשה לר"ב שאמר הכתוב ויהי ה' את יוסף ויהי איש מצליח כי ההצלחה של אדם והיות ה' עמו שני דברים הם לזה מביא משל לדובה שהיתה עומדת בשוק וכו' אמר פקח אחד רצונו של זה פקח לומר. אתם רוצים לסכן עצמכם בשביל הממון ורוצים אתם לקפוץ אולי יצליח או לא אבל אני אראה להכות את שיניו ואקח הממון ממילא כדלעיל בזה הפרשה. פכרון ניביה נמצא זה הפקח היה יותר משובח מן הקפצן כי לא היה מסכן עצמו בשום דבר אלא ראה בשכלו אם יהיה אפשר לשבור שיניו לז"א ר"ב כל אותה דובה קפוץ קפץ ר"ל מי שקפץ את הדוב קפץ ולקח הממון כי היה מצליח ומי שפגע אותו הדוב בשיניו כבר מת נמצא מי שהיה רוצה לקפוץ היה סומך עצמו על הצלחה או לחיים או למיתה:

בוט פו/ד

ואת רב מדיך. פירש יוסף רב מדיו דהיינו מן הקפץ כי הוא היה מצליח וה' עמו ודומה להפקח שלא סמך את עצמו על ההצלחה ומה שאמר המדרש אתמהה פירוש בתמיה וכ"ש לא חידוש הוא זה שהיה איש מוצלח וה' עמו וכן הרבה במדרש וק"ל. א"נ י"ל ואת רב מדיך פירוש בגדיך ארוכים שאינו יכול לנוס ולהציל מדילוג כמו וילבש שאול מדיו ורצונו לומר שלא ברחת ממנה מתחלה וקאי על אשת פוטיפרע וק"ל:

בוט פז/ד

יותר מהם. אין להקשות א"כ למה א"א אלהי יוסף דהא מאי דלא אמרינן אלהי דוד הוא בשביל שלא עמד בנסיונו כאבות ושמא דאין ה' מייחד שמו אלא על אומה שלמה כמו אלהי ישראל ודוקא אבות העולם שכל אחד מהם חשוב כאומה שלמה ודוד ג"כ אם היה עומד בנסיון היה הקב"ה מייחד שמו עליו לפי שהוא גלגל אדה"ר שיצא ממנו כל העולם והי' ראוי לייחד שמו עליו אם היה בנסיון וק"ל:

בוט פז/ה

למוד הוא כו' לעולם. תימה מה למוד הוא בשביל פעם אחת:

ושמא אבחר לעולה. כלו' שאהיה ראוי לעולה להיותי יותר אהוב לאבי משאר אחי ואפסול מפני רשעתי:

וימצא אותי טמא. דבעל קרי צריך הערב שמש ואולי יגלה עליו ה' קודם לכן וכו':

מצוה קלה. דאע"ג דהיתה בחיוב מיתה כמ"ש כי ביום וגומר לגבי ג"ע קלה תיקרי כיון דאינה אלא מאכל איסור דק"ל יהרג ואל יעבור:

בוט פז/ח

בזכות עצמות יוסף נקרע הים. פירוש לפי שכל מי שאין בו קנאה אין עצמותיו מרקיבין וא"כ ע"כ היה קנאת יוסף לש"ש ולא חטא כלום בקנאתו ולכן עשו שלא כהוגן ע"כ נקרע הים בשביל יוסף ולא בשביל שאר השבטים ודו"ק:

בוט פח/ו

והנה שלשה סלי חורי אלו שלשה מלכיות וכו'. יש לדקדק כאן כיון שהסל העליון הוא מלכות הרשעה איך אמר שמתחלה אכל העליון והלא באמת הוא האחרון ונראה שהסלים הם המלכיות והמאכל שבתוכם הם ישראל שיהיו בגלות בתוכם והעוף מרמז בו בגלות שיסבנו ומה שמהפך עליון לתחתון דרך טבע העולם הראה לו א"נ י"ל שהסלים עם המאכל הם מלכיות כי חלום שר המשקים אומר לעיל שהיא ד' כוסות של ישועות ומבשר לי בשורה טובה ולא היה שום רעה בחלום ע"כ אמר אף אני מבשרך בשורה טובה ושר האופים רמז בד' סלים ד' מלכיות והעוף הוא מלך המשיח ואכל מן העליון שהוא אדום שיהיה באותו פעם מלך משיח בכיפה ויאכל אותו ואח"כ יכלה אחרים שתחת ידי אדום ביום ההוא יהיה ה' אחד ושפה אחת וק"ל ונמצא שבישר לו בשורות רעות שהן ד' מלכיות הגם שבישר לו ג"כ ביאת המשיח כנ"ל: כל יום ויום היה קושר קשרים וכו'. עיין מ"כ ולי נראה דה"פ ששר המשקים היה מתנה תנאים וקושר קשרים לזכור אותו ומלאך בא והופכן ומתירן לפי שעדיין לא הגיע השעה שיצא משם אמר הקב"ה אע"פ שאתה שוכחו אני לא אשכחהו כשיבא הזמן וק"ל או י"ל שהיה יוסף קושר עם שר המשקים קשרים וסמנים שלא ישכח אותו:

בוט פט/ג

אשרי הגבר אשר שם ה' מבטחו ולא פנה אל רהבים זה יוסף ע"י שאמר וכו' כצ"ל. ורצונו לומר אשרי האיש שלא עשה כמו יוסף שפנה אל רהבים כנ"ל או ירצה לומר מדקאמר אשר שם ה' מבטחו ולא אמר אשר יבטח בה' נמצא דה"ק אשרי הגבר אשר ה' בטחונו זה יוסף שה' עשה בטחונו ולא פנה אל רהבים פי' שהקב"ה לא שם לבו אל בטחון השר המשקים כדלעיל שהי' קושר קשרים ובא מלאך והתירן וארורין הרשעים שאין טובתם שלימה כדלקמן שאמר עבד עברי לשון גנאי לפיכך עשה הקב"ה מעצמו בטחונו וטוב הי' לו להמתין עוד ב' שנים כדי שיחלום לפרעה ויתגדל ע"י חלום ולא על ידי הזכרה בעלמא ויהיה יותר חשוב מן ע"י הזכרה בעלמא לז"א המדרש אח"ז ויתגדל ע"י חלום ודו"ק כנ"ל:

כי בא החלום ברוב ענין וגו'. שהוקשה למדרש למה לא אמר על שפת היאור כלשון פרעה ליוסף משא"כ על היאור זה א"א דאין מראין לאדם אלא מה שיוכל לראות בהקיץ דאין מראין לאדם שיעול פילא בקופא דמחטא לזה דרשו שהיה מהרהר כך מתחלה:

כדי שיחלום וכו'. ואין זמן החלום עד שנתיים ימים שמאז היו מתחילין שני השבע ואלו חלם מתחלה במה יבחין יוסף שיתחילו אחר שתי שנים ויאמר הנה שבע שנים באות וימצא בדאי וק"ל:

בוט פט/ד

הרשעים מתקיימין על אלהיהם. לשמרם שצריכין שמירה אבל הצדיקים וכו' וה' נצב עליו לשמרו:

רמז רמז לו. וקשה מה צורך לזה הרמז הלא דבר מוחש הוא ונראה לפי שהיה פרעה מתגאה לאמר לי יאורי ואני עשיתני הורהו ה' כי שקר דובר וק"ל. עוד י"ל ע"ד משגיא לגוים ויאבדם כדי שיחשיב פרעה שכל זה הוא גבורת אלהיו ויטעה. א"נ י"ל לפי שאמרו לקמן ואין פותר אותם לפרעה שהיו פותרין שבע בנים אתה מוליד שבע אפרכיות אתה כובש וכו' אלא שלא נכנסו דבריהם באזניו וקשה למה לא נכנסו דבריהם באזני פרעה לז"א המדרש שרמז לו הקב"ה בראיות היאור הפתרון של יוהף דהיינו השבע והרעב הבא מן היאור ויאמן ליוסף משא"כ לבנים ואפרכיות אין שייכות ליאור ודו"ק:

בוט פט/ז

כיון שראה שר המשקים וכו'. נ"ל דצ"ל פה ד"א כיון שראה שר המשקים וקאי על וחכם באחור ישבחנה שלא הזכיר שר המשקים ליוסף בפני פרעה אלא לאחר שראה שיצא נשמרו וכדקא מפרש ואזיל:

בוט פט/ט

ר"י אומר י"ד היו. עיין מ"כ שפי' י"ד שני הרעב היו אבל ל"נ דבשני שבע ורעב יחד קא מיירי דר"י סבר י"ד דהיינו ז' דרעב וז' דשבע כפשטי' דקרא וק"ל וכן דברי ר"נ ורבנן כולם קמיירי משני שבע ורעב:

בוט צ/ב

והיית רק למעלה יכול כמוני. פי' ע"ד שאחז"ל יכול יהיה כיבוד אב ואם דוחה שבת וכו' כמו כן הכא שה"א שאם תאמר להם שלא יקיימו ז' מצות יכול ישמעו לך לז"א אני למעלה ממך הגם שעשיתי אותך למעלה על כל מ"מ אתה והם חייבים בכבודי א"נ י"ל לפי שמלת רק בכל מקום מיעוט הוא ופן תאמר שממעט בכבודם יותר מדאי והמיעוט הוא בכבודם מן איזו דבר לז"א שאינו ממעט ממלת רק אלא פחות מהקב"ה לז"א שאלו לא היה נאמר רק הייתי אומר כמוני וכו' ודו"ק:

בוט צ/ג

משלו ניתנה לו. פי' שהוקשה להם אריכות לשון של בפרטיות כבוד של יוסף שכיון שעשה אותו משנה פשיטא שהיה לו כל הכבוד הזה לז"א דדייק הכתוב לומר שנגמל מדה כנגד מדה:

בוט צ/ד

צפונות מופיע ונוח לאמרם. נ"ל צפונות מופיע שגלה מסתורין החלום ונחות לאמרם שהי' נוח ליוסף האומר אותו כי ע"י כך נתגדל יוסף א"נ י"ל שר' חזקיה מפרש דברי ר' יוחנן ואומר מניחן דעתן של בריות כי אמר דברים המתיישבים על הלב ויונעם על שומעיהן כדלעיל שהיו פותרין אותו אלא שלא נכנסו דבריהם באזניו אבל דברי יוסף היה בהם טעם ונחת רוח וק"ל:

צפונה אחת. פי' החלום שהיתה צפונה וגלית לי מכח זה אני יודע שגם אתה נולד מן הצפונה והיא רחל וניבא ואינו יודע מה ניבא וק"ל:

בוט צא/א

משהרס הקב"ה עצתן של שבטים. שיהרגו אותו שלא ימלך עליהם ועל כרחם מלך עליהם. א"נ י"ל כיון שהרס הקב"ה באותו פעם עצתם שוב לא מצינו שהיה להם עצה אחת אלא דיעות מחולקות כדלקמן אחי יוסף עשרה וכו':

האומר לחרס ולא יזרח זה יעקב. שנעלם ממנו רוה"ק כ"ב שנים שלא קיים כיבוד אב ואם לז"א ולא יזרח דהיינו לפי שעה אבל אח"כ נתגלה לו אבל גבי שבטים אמר יחתום שלא היו יודעים מאומה וק"ל:

בוט צא/ב

שהן עתידין לעשות שם ר"י שנה כמנין רד"ו. אף שא"י גבוה מכל ארצות ונופל בה שפיר לשון רדו מ"מ הואיל וירדו לשם לא לשם תענוג רק מחמת צער ואית' במ"ק לכל אומרים שב חוץ מן האבל אלא ע"כ לרמז א"ל ודו"ק:

בוט צא/ג

אם בתוך אפילו עד כמה. מביא בעל מ"כ פי' לשון הירושלמי וז"ל אם מתוך אתה למד סגי אינון והבין בעל מ"כ פירושו סגי אינון פי' כמה פעמים כתיב בתורה תוך אבל ל"נ דה"פ הואיל וכתיב ויבאו אחי יוסף בתוך הבאים וא"כ כתיב תוך גבי הבאים והבאים היו הרבה לכן לא תלמוד מזה תוך עשרה ודו"ק: הג"ה ול"נ ע"ד דאיתא ברש"י בחומש וז"ל בתוך הבאים מטמינים עצמן שלא יכירום לפי שצוה אביהם שלא יתראו כולם בפתח א' אלא יכנוס כל אחד בפתחו כדי שלא תשלוט בהם ע"ה וכו' לפ"ז צ"ל שלא היו במקוה א' ואי' בטא"ח סי' נ"ה צריך שיהיו כל י' במקום אחד ע"כ וזהו שאמר ר"י אם בתוך אתה למד אפילו עד כמה ר"ל דהרי י"ל עתה אף דעשרה אינן במקים א' יצטרפו דממקום שבאת ללמוד שם היו מרוחקים שכל אחד היה נכנס בפתח מיוחד כדילפינן מתיבת בתוך ולכך יליף ר"י ג"ש ויבאו בני ישראל וגו' שבביאתם לפני יוסף היו כולם יחד ובמקום אחד וק"ל וכדי ליישב גי' הירושלמי דגרס סגי אינון הנה אציע משנה בפ' הקורא דעלה קאי הירושלמי וז"ל אין פורסין את שמע וכו' נושאין את כפיהם וכו' פחות מי' ואיתא הטעם בגמרא דאין נושאים בפחות מי' משום דכתיב ונקדשתי בתוך בני ישראל כל דבר שבקדושה אינו בפחות מי' ונלמד ג"ש דתוך תוך ע"ש ואיתא בתוי"ט וז"ל ונושאין את כפיהם דכתיב וישא אהרן את ידיו אל העם ויברכם וכתיב כה תברכו את בני ישראל ובני ישראל עשרה משמע כדילפינן מונקדשתי בתוך בני ישראל ואע"ג דההוא יליף בג"ש דתוך תוך דבר הלמד בג"ש חוזר ומלמד בגזירה שוה עכ"ל ואיתא בזבחים דף נ' וז"ל דבר הלמד בג"ש מהו שילמד בג"ש אמר רמי בר חמא תניא סולת מרבכת למדנו לרבוכה שבאה סולת ולא קמח חלות מניין פירוש חלות שבתודה מניין שג' מינים מצות יש בה חלות רקיקין ורבוכה חלות שבה מניין שהן סולת ת"ל חלות חלות נאמר בסולת חלות ונאמר ברבוכה חלות מה להלן סולת וכו' רקיקין מניין ת"ל מצות מצות נאמר ברקיקין מצות ונאמר בחלות מצות וילפינן רקיקין מחלות וחלות למדו מרבוכה ושניהם בג"ש א"ל רבינא ממאי דמצות מצות מחלות גמור דלמא ממאפה תנור גמור פירוש דלמא ממצות דכתיב גבי רקיקין מנחת מאפה גמרי והתם סולת בהדיא כתיב ע"כ העולה מזה דמסתבר טפי ללמוד ג"ש הכתובה בהדיא ממאי דליליף ג"ש בחוזר ימלמד וזהו כוונת הירושלמי אם מתוך את למד סגי אינון ר"ל דצריכות ללמוד ג"ש בחוזר ומלמד אבל נלמד מבני ישראל דלמד ברכת כהנים בהדיא משום דגבי' נמי כתיב בני ישראל או י"ל סגי אינון ר"ל דהרבה דברים צריכין י' וא"א ללמוד רק דחוזר ומלמד אבל בג"ש דבני ישראל יש ללמוד הכל וק"ל. ע"כ הג"ה מפי האלוף מוהר"ר ישראל לוי העליר מפפד"א. בעל המגיה.

סניף לעשרה. פירוש לברכת המזון כדי שיאמרו נברך לאלהינו כי לק"ש ולתפלה אין עושים סניף עד שיביא שתי שערות כדלקמן והא תני' אין מדקדקין בקטן עי' מ"כ אבל ל"נ דה"פ אין מדקדקין בקטן פי' אם הביא שתי שערות או לא או שכבר התחילו לצמוח אבל אינן כדי לכוף ראש השערות לעקרן אין מדקדקין בו ומצרפין אותו לעשרה משמע הא קטן ודאי אינו נעשה סניף דאם נעשה סניף ומשלים מאי קאמר אין מדקדקין בו תיפוק ליה דאפילו קטן ודאי משלים ותירץ ר"ס שהברייתא מיירי בשני קטנים אחד ספק וא' קטן דאם נחזיק את הספק בחזקת קטן אינו ראוי לעשות שני סניפין אלא כיון שאין מדקדקים בו ומחזיקין אותו בחזקת גדול עושי' את הקטן האחד סניף כמו שאמר ר"ס בשם ר' יהושע ב"ל וכו':

לשני קטנים. והא דלא משני דהתם לג' וריב"ל איירי לעשרה ונראה דלשלשה אפי' ספק קטן אינו מצטרף וכדרב אסי בסמוך דאמר ולא זמנון עלי עד שהבאתי ב' שערות:

א"ל הדא היא ולא כל שכן. עי' מ"כ ול"ג דה"פ שהשואל שאל מכח ק"ו והשיב דלאו ק"ו הוא ואמר המתרץ להלן שאין צריכין לקטן אלא להזכרת השם עושין אותו סניף דאכל בי עשרה שכינה שריא אפילו יהיה אחד מהם קטן אבל כאן של עיקר הזימון צריך שלשה צריך שיהיו כולם גדולים שיהיו חייבים בזימון וק"ל:

ומי צרי לי מינך לא שאלתיך כצ"ל. פי' עד אנא תמן בא"י בעית לשאליך הא ומדצרי לי מינך לא שאלתיך:

בוט צא/ד

שלש גזירות גזר. ובפרטן אתה מוצא ד' פי' מ"כ ששנים הראשונים חדא היא ולי נראה שהאחרון עם הראשון חדא הוא כשיכתוב שם אבותיו יכיר אם עבד או לאו ומה שאמר זה הגזרה באחרונה מפני מנשה מקבל פתקין השייך לזה:

והוה מנשה תמן מקבל פתקים. פי' שהיה מנשה עומד בשער העיר לקבל פתקין והיו השבטים אומרים וכו' פירוש ששמעו שמנשה עומד בשער והיו אומרים וכו' שלא רצו לילך לעיר כולם עם החמורים כי יראים היו אולי עומד שם מנשה בשער מפני איזו עלילה לכן אמדו ניעול איזה מאתנו לעיר מתחלה לראות מה עסקו של מנשה העומד בשער אם הוא עסק מכס מה טוב ואם לאו אינו אלא עלילה בצפרא נחמי מה נעבד פי' אם יהי' איזו עלילה אפשר שנחזור לארצנו בלא תבואה מאשר יכתוב אותנו בשער לאיזו עלילה וק"ל והוציאו זה מדכתיב ב' פעמים ויבאו אחי יוסף בתוך הבאים ואח"ז אמר עוד ויבאו וישתחוו אלא שבתחלה הלכו בתוך הבאים לראות עסקו של מנשה וכשראו שיצאו ובאו בשלום אח"ז נכנסו כולם לז"א ויבאו פעם שנית לז"א מתחלה ויבאו בני ישראל כי לא הלכו כולם ובפעם שני אמר ויבאו אחי יוסף וק"ל:

בוט צא/ה

עבדוהו וקנו לכם תבואה. כלומר אע"פ שצויתי לעבדי לתת לו התבואה לגניזה מ"מ לא אמרתי שיקח הכל אלא שתקנו ג"כ לעצמכם תבואה ולפ"ז הגירסא ותקנו פי' לשון הכנה ותיקן אבל לפי גירסת הספר שגורס וקנו י"ל דה"פ אפילו אתם עניים עבדו אותו בשכירות (תבואה) וקנו לכם תבואה בעד השכירות:

בוט צא/ח

אפשר יוסף בן י"ז שנה וכו'. לא שהמקרא צריך סעד לדבריו אלא אתא לומר שלא יקשה לך מה שקצר הבתוב ולא הגיד תחנוני יוסף במקומן כי סמך על הענין דמסברא נפקי:

בוט צא/ט

ואנחנו שאבדנו את ר"ס וכו'. שמעתי רמז על מה שדרשו זה דוקא על ר"ס כי תרגום של מציאה הוא סימא וק"ל:

וכי בניך הם ולא בני. וקשה למה נתן את בנימין אח"כ על ערבות יהודה דזה הוא בנו ונ"ל דכוונת יעקב לא היה רק שיתנו לו ערבות למסור את נפשם בשביל בנימין. והנה ראובן שאמר ליעקב את שני בני תמית אמר יעקב בכור שוטה הוא זה שבודאי לא ימסור נפשו על בנימין מה אמרת שאמית שני בניך בודאי לא תירא מזה כי בני הם ורחמי אב על הבן אבל יהודה שנידה את עצמו בב' עולמות בודאי ימסור נפשו על בנימין שלא יהא ח"ו מנודה כי אין הדבר תלוי ביעקב רק נידה עצמו לשמים ודו"ק מפי הקצין מהור"ר ברוך מפרנקפורט. בעל המגיה:

לא אמר יעקב אבינו דבר לבטלה אלא זה כצ"ל. פירוש לפי שהיה נסתר עמנו וק"ל:

בוט צב/א

אין לך אדם בלא יסורין. פירוש קושיא הוא זה ותירץ אשרי לאדם שיסורים באים עליו מכח התורה וק"ל:

אמר לא אלא שאתה בן חורין לעוה"ב. פירוש מה שקראתי אותך בר חורין לפי שע"י יסורין הוא נעשה בן חורין כמו שעבד יוצא על ידי שן ועין לחירות לכן קראתי אותך בן חורין ודו"ק:

בוט צב/ד

כהדין צרצורי. עי' מ"כ אבל שמעתי פירושו שנעשה שמעון עב ושמן ורחב כהדין צלוחית של שמן שהוא עב מאד וקורין אותו צרצורי כן היה שמעון מרוב טוב המאכלים שהאכיל אותו בבית האסורים:

בוט צג/א

ובהבאת שלום. וא"ת פשיטא בשלמא בחליצה קמ"ל אע"ג דעיקר מצוה הוא ביבום רק משום דאבא שאול אשמעינן שלא יהיה משום נוי וכן בנדרים ומה איצטריך לאשמעינן שידבק בהבאת שלום וי"ל דקמ"ל אף שישנה מפני דרכי שלום ויאמר לפעמים שקר בין שנים וק"ל:

בוט צג/ד

התחילו הכל דולים. נ"ל שהמדרש זה סובר שגם הם דברו רק שיהודה סידר דבריו כמו המשל וק"ל:

בוט צג/ו

דבר אני מוציא מפי מה שאמר ומכניס דבר בנא אין לו פירוש כלל ואפשר להיות שאמר דבר אני מוציא מבפנים פי' איזו שם או שם המפורש ומכניס דבר בסגו"ל כצ"ל לז"א ומכלה אתכם ולא אמר ואכלה כי קאי על הדבר כי לשון כליה נופל יפה בדבר כנ"ל:

מה פרעה גוזר ואינו מקיים אף אתה. פי' שאמרת ואשימה עיני עליו וכי זה הוא שימת עין:

מה פרעה להוט אחר זכרים וכו'. פי' שחשדהו שרוצה ליקח את בנימין למשכב זכר:

בוט צג/ז

וקול שחל זה חושים בן דן. שמעתי פי' ע"ד דאי' שהי' כתוב בתורתו של ר"מ בני דן חושים [ע' לקמן פצ"ד סי' ח'] לפי שהיו כחושים של קני' וז"פ חושים של קנים וק"ל שחל ר"ת חושים של קני':

בוט צג/ח

ואמרת טרוף טורף יוסף. מסברא אמר כן ולישנא דקרא נקט כי יהודה לא אמר זה אלא יעקב וק"ל:

באותה שעה ולא יכול להתאפק. פי' שהיה מתיירא מפני חורבן מצרים:

בוט צג/ט

הוציאו כל איש מעלי רחב"ח אמר לא עשה יוסף כשורה. כצ"ל פי' מה שנשאר עמהם לבד והיה מסכן עצמו וק"ל:

כהוגן וכשורה עשה. פי' שלא לבייש אחיו שהם חשודים על ש"ד:

בוט צד/ב

ואת טוב מצרים זה גריס של פול. פי' לפי דאיתא בירושלמי וילך יפתח לארץ טוב למה נקרא שם ח"ל טוב לפי שפטור ממעשר ואחרינא אמר טוב א"י היא מה שחייב במעשר ואם כן לדידי' קשה האיך אמר כאן טוב לז"א שקאי על גריס של פול שהוא על עיקת הנפש לכך נקרא טוב וקל להבין:

בוט צד/ה

עד שעמדתי עם יהודה בן פדייה בן אחותו של בן הקפר ואמרתי לו כצ"ל. פי' לשון קושיא היא ודו"ק:

בר קפרא ור' יוסף בר פטרוס. נ"ל שזה היא מלתא אחריתא שרוצים לפרש ענין על ויזבח זבחים ולא קאי אדלעיל ונ"ל לפי דאמרינן בגמ' דזבחים שלא הקריבו ב"נ אלא עולות ומקשה בגמרא והכתיב ויזבח זבחים לאלהי אביו יצחק ומשני בגמ' ההוא שלמים הוי וידוע שקל בכל הקרבנות הוא שלמים שנאכל הבשר לבעליהן והוקשה להם למה הקריב יעקב שלמים לז"א מה אבא להוט אחר גרונו אף אני להוט אחר גרוני פי' שלכך הקריב שלמים להורות זה מה אבא להוט וכו' לפיכך הקריב שלמים שנאכל הבשר לבעליו ואוחרנא אמר באמת היה חייב חטאת על העבירה שעשה כמו אביו ששינה בנו בין הבנים שבשביל זה נתגלגל הדבר וירדו אבותינו ללמצרים אל שחזרתי ואמרתי לא חטאתי בזה כי טרדות ע' נפש מוטלים עלי ואין בזה שום עון גדול לכן הביא רק שלמים ולא חטאת עולה כנ"ל נמצא בר קפרא ורב יוסף מפרשי תרי דקדוקים. האחד מה שהקריב שלמים ולא עולה. והשני מלת יצחק ור' יודן בא לתרץ ג"כ ענין שלמים ואמר שהקריב מרצונו הטוב כנגד מה שנגלה הקב"ה עליו ה' פעמים ולא משום איזו עון וכן כוונת רב יוסף אבל ר' ברכיה רוצה לתרץ מלת יצחק ואמר לפיכך אין כתיב לאלהי יעקב אלא לאלהי יצחק כנ"ל ודו"ק:

בוט צד/ט

ראית מימיך אדם נותן לחבירו וכו'. איכא למידק מה צורך המשל ועוד דאפילו לא היה אומר תחלה ס"ו קשה לן היאך מונה ע' ואינם אלא ס"ט ועוד אדקשי' ליה הכא תקשי ליה במ"ש בבני לאה כל נפש בניו ובנותיו ל"ג ואינם אלא ל"ב וי"ל משום דאיכא לתרוצי דל"ג דקאמר היינו עם יעקב גופא דרישא דענינה יעקב ובניו ופ' כל נפש בניו ובנותיו ל"ג כל נפש הנזכר דהיינו יעקב עם בניו וכן מה שנאמר ברישא ואלה שמות בני ישראל יעקב ובניו פי' בני יצחק שנקרא ישראל כדיליף לעיל פ' ס"ג מהכא ובתר הכא דכתיב כל נפש הבאה ליעקב מצרימה יוצאי יריכו דאין יעקב בכלל ל"ק אלא ס"ו ומ"ש אח"כ ע' היינו משום שהוא סך חשבון ואין להקפיד בחשבון לכן אמר דהא ליתא דכיון דנחית למנינא דקאמר ברישא ס"ו א"א שיאמר בתר הכי אלא חשבון מדוקדק כמו נותן ס"ו כוסות דאי מעיקרא היה נותן ס"ט היה אפשר לומר כך שלם ע' אבל כיון דיהיב ברישא ס"ו והזכיר ס"ו אין טעם לומר אח"כ ע' מפני שהוסיף ג' כן הוא ביפ"ת:

בתורתו של ר"מ מצאו כתוב בן דן חושים. כבר נתחבטו בפירוש זה הקדמונים ולי בן המחבר נראה לפרש ולקרב הדברים לפשוטא לפי שאמר י"א חושים בן דן השלים המנין פי' הואיל ויצא ממנו משפחה רבה לכך נמנה לשניים וכתיב בני דן חושים לשון רבים משא"כ לר"מ בלאו הכי א"ש ויש השלמה בלאו הכי לפי דאי' בפר"א וז"ל יצב גבולת עמים למספר בני ישראל לפי שיש ע' שרים למעלה והם סנהדרין של מעלה לכך ירדו אבותינו במצרים בע' נפש נגד הסנהדרין ואיתא בתוספת לר"י שס"ל במתניתין שסנהדרין הם שבעים ומקשי' מגמ' דסוכה שאמר ר"י בעצמו ע"א פרי' דראיה היו בירושלים נגד סנהדרין ומשני שס"ל לר"י שאחד היה המופלא ב"ד ולא נכנס עמהם בחשבון ולר"מ הוא סתם מתניתין ס"ל שמופלא ב"ד הוא בחשבון הסנהדרין וא"כ לר"מ אם היה חסר מן הע' הקב"ה שהוא המופלא משלים המנין משא"כ לר"י ודו"ק וא"כ בתורתו של ר"מ זהו סתם מתניתין ר"מ שס"ל שסנהדרין הם ע"א כ"א המופלא ב"ד הוא בחשבון וא"כ כאן שהיה חסר מן ע' השלים הקב"ה ודו"ק היטיב ואין צריך להגיה בני דן חושים ודו"ק:

א"ל אנכי שלומי אמוני ישראל אני היא שהשלמתי את המנין במצרים. נ"ל ג"כ לקרב אל הפשוטא לפי ששבע בן בכרי היה סובר ששאול לא חטא במה שהשאיר את עמלק ולא מחה אותו לגמרי לפי שצ"ל ע' שרים וע"כ הפירוש מלחמה לה' בעמלק מדר דר מדורו של שאול לדור משיחו כתרגומו דאלת"ה יחסר מן ע' שרים ומכח זה כתיב ויעבר שבע בן בכרי שביקש להעביר המלוכה מן דוד לשבט בנימין וסרח בת אשר אמרה הואיל ואנכי השלמתי המנין א"כ ע"כ מוכח שסנהדרין ע' עם הקב"ה וא"צ נשר עמלק וק"ל:

שלשלו אותו ופיילי'. פי' אשתו כמו פיילי פוטירין פי' כוס ששותין בו ולשון נקיה הוא על אשתו כ"מ:

בוט צה/א

ואת יהודה שלח לפניו וגו' וחד אמר להתקין לו בית וועד שהיה מורה בו ד"ת. נ"ל לפי דאיתא בתוספות במגלה שמקשין היאך בנה חוני מזבח במצרים לש"ש והלא גזרו טומאה על ארץ העמים ודחקו לתרץ ואיתא את יעקב איש וביתו באו שהשכינה בא עמהם ואי' שמטמאין לישא אשה ולתלמוד תורה וידוע שבשמים במחשבת הקב"ה אין שם הלכה פסוקה וז"פ אין להקב"ה בעולמו אלא ד' אמות של הלכה פי' לצורך הלכה פסוקה והשתא א"ש ואת יהודה שלח לפניו לקבוע בית וועד שלולי זאת לא היה יכול יעקב לבוא עם השכינה רק הואיל ויתקן בית וועד ואז יהיה הלכה פסוקה שיהיה מורה שם ד"ת וא"כ רשאי הקב"ה לטמא עצמו כדי ללמוד תורה ודו"ק:

בוט צה/ג

אני מאמין לכם. משמע הא לאו הכי לא היה מאמין וא"ת שמא יוסף היה שכח וי"ל הואיל ונפטר ממנו מתוך דבר הלכה זו לא ישכח ע"ד דאית' לעולם אל יפטר אדם מחבירו אלא מתוך דבר הלכה שמתוך כך זכרהו וק"ל:

בוט צה/ד

הסוס לקבלי וקלף בצילייא. זה הוא לשון המדרש ומ"ש פי' כבר הלכו וכו' זה כתב איזה מפרש ולא לשון המדרש וכתב ע"ז יפ"ת ולא נ"ל זה הפי' כי אין לשון המדרש סובלם וכתב ולי נראה שפי' הסוס לנגדי ומגלה הנסתר והוא ע"ד מ"ש לעיל בפ' פ"ב איך נחפשו עשו קלפי' בצלי' ע"ש כלומר אף אם תטמנו הכסף המקנה לא תוכלו להעלים כי הוא מפורסם והוזקק לזה דאל"כ אם אפס הכסף ל"ל הא פשיטא דמשום דקאמרי כי אפס הכסף בקש מהם המקנה אלא שחשדן שעדיין יש להם כסף ומעלימין אותו ליקח בחנם ולזה אף כי תאמרו כי אפס הכסף הבו מקניכם כי אין בזה יכולת לומר ג"כ כי איננו ולפי שעיקר המקנה הסוסים והוא מה שזכר הכתוב תחלה הזכיר המדרש הסוס ועיין לעיל פרשה פ"ב וז"ל ר"ס אומר קליפת בצליו ועיין שם במתנות כהונה:

בוט צו/א

למה פרשה זו סתומה מכל פרשיות שבתורה. יש לדקדק והרי כמה פרשיות הם סתומים וי"ל ששאר פרשיות יש להם הבדל והרחק שמניחין חלק בין זו לזו משא"כ כאן וק"ל:

בוט צו/ד

היום קובל עליך. פי' יפ"ת ע"ד וזרח השמש ובא השמש אין מלכות נוגעת בחברתה וק"ל ול"נ לפי דאיתא ויקרבו ימי ישראל למות הימים מתים וצדיקים קיימים לעולם פי' לפי שהניח דוד בן כמותו לא נאמר בו מיתה א"כ ע"כ המיתה קאי על הימים וז"ש כאן היום קובל עליך ודו"ק:

בוט צו/ה

בשבילך אמרתי אמותה הפעם. פי' אם לא תעלני ממצרים אמות שתי פעמים כדלקמן שמי שנקבר בח"ל הוא מת שתי פעמים דהיינו מיתה וגלגול מחילות וק"ל:

שנאמר הנה אני פותח והעליתי אתכם. רמז במלת והעליתי על גלגול מחילות וק"ל:

וחיה יהודה י"ז שנין. כי שם רבינו היה ר' יהודה וק"ל:

בוט צז/ג

יברך את הנערים זה יהושע וגדעון. פי' שהוקשה להם למה בקשו הברכה ע"י מלאך ולא מהקב"ה בעצמו ועוד מאי את הנערים לז"א זה יהושע וגדעון שנקראו נערים כדכתיב ויהושע בן נון נער ובגדעון כתיב והצעיר בבית אבי וגדעון ממנשה ויהושע מאפרים ונתברכו על ידי מלאך כדכתיב בגדעון ה' עמך גבור החיל:

בוט צז/ו

שלשה סמנים נתן להם יוסף כצ"ל שהרי בדברי הזקן לא נזכר שום פקידה והא דנקט האי קרא הכא והאלהים פקד יפקוד ט"ס הוא והא דמייתי הכא סימנים שמסר יוסף משום דקצתן רמוזים בדברי ישראל אליו הנזכר פה ועיין בפי' הרמב"ן בפסוק שמעו לקולך כנ"ל:

זו הבכורה ולבושו של אדה"ר. וקשה מנלי' תרווייהו ונ"ל דחדא היא לפי שהיה קודם מ"ת עבודה בבכורים ובגדי אדה"ר היה בגדי כהונה כדאיתא בזוהר פרשת בראשית ויעש ה' לאדם כתנות עור יש כאן ח' תיבות כנגד ח' בגדי כהונה וק"ל:

אשר לקחתי מיד האמורי זה עשו. פי' כדאיתא ברש"י פ' תולדות בגדי החמודות שחמדתן וגזלן מנמרוד וע"כ נמרוד גזלן מאדה"ר וע"ל מ"ש על בגדי החמודות ובהיותי בק"ק נ"ש שמעתי מפי הגאון המפור' מופת הדור רבן של בני גולה ה"ה כבוד מהור"ד ג"כ דברים אלו ושמחתי מאד זכאי חלקי שכוונתי לדעת הגדולים:

בוט צח/ב

כך היתה עדת קרח וכו'. מה שהתפללה חנה עליהם לפי ששמואל היה מבני קרח נ"ל:

בוט צח/ג

א"ל שמע ישראל. ובתנחומא איתא ביקש לגלות את הקץ ונסתם א"ל שמא יש פסול במטתי מיד פתחו ואמרו שמע ישראל מכאן זכו לקריאת שמע ונ"ל בן המחבר לפי דאי' גדולים צדיקים יותר ממ"ה שמ"ה אין מזכירין את השם רק אחר ג' תיבות וישראל מזכירין אחר שתי תיבות והנה כאן קשה על שביקש לגלות את הקץ והלא אית' כי יום נקם בלבי למ"ה לא גלי' אלא ע"כ שצדיקים עדיפין וא"כ בל"ז לא היו אומרים שמע ישראל שמה מ"ה עדיפין משא"כ עכשיו שביקש יעקב לגלות הקץ קשה והלא מ"ה אינם יודעים אלא ע"כ צדיק עדיף עכשיו פתתו ואמרו שמע ישראל וגו' ודו"ק היטב:

שמע ישראל ממערת המכפלה. ותמוה מאד פי' מדרש זה ונ"ל ג"כ ליישב ע"ד הנ"ל לפי שאי' שאמר יעקב שמעו לאל שקרא עצמו אל אל הוא ישראל אביכם מה הקב"ה מחלק עולמות א"כ לפ"ז אף שמ"ה אינם יודעים יעקב ידע שהוא אל וא"כ הדרא קושיא לדוכתי' מנ"ל לומר השם אחר ב' תיבות רק דאית' שיעקב חטא בשתי אחיות מכח שאסור להשתמש בשרביטו של מלך וא"כ ע"כ אין הפירוש שקרא עצמו יעקב אל ודו"ק ואי' שלא נקבר רחל במערת המכפלה לפי שיהיה גנאי ליעקב שנשא שתי אחיות וא"כ ממערת המכפלה יש ראיה לומר השם בק"ש אחר שתי תיבות וק"ל:

בוט צח/ד

חטאת במים. פי' בשכבת זרע:

אפשר שהוא עתיד להיות בששה שבטים העומדים בראש הר עיבל וכו'. ובגמרא איתא וז"ל אמר רשב"ג כל האומר ראובן חטא וכו' מוצל אותו צדיק מאותו עון ולא בא אותו מעשה לידו אפשר עתיד זרעו לעמוד בהר עיבל וכו' ויבא חטא זה לידו פי' שלא היה להקב"ה להביא חטא זה לידו והקשה בעל חדושי אגדות והלא אחז"ל הכל בידי שמים ופי' הוא דה"ק אם בא החטא לידו לא היה להקב"ה להעמידו בהר עיבל אמנם גירסת גמ' לאו הכי הוא עכ"ל ח"א ונ"ל דה"פ דאלו ואלו דברי אלהים חיים וה"ק לפי דאית' רגלי חסידיו ישמור שהקב"ה משמר את הצדיק גמור מן שוגג וידוע שעון הוא מזיד וחטא הוא שוגג וא"כ ה"ק מוצל אותו צדיק מאותו עין ולא בא אותו מעשה לידו פי' שאם הי' בא לידו המעשה בעצמו במזיד לא היה הקב"ה מצווה להעמידו בתוך השבטים האומרים ארור שוכב עם אשת אביו רק שמא תאמר שהיה שוגג לז"א ויבא חטא זה לידו פי' שהקב"ה משמר את הצדיק מן השוגג ודו"ק:

בוט צח/ח

עד כי יבא שילו זה מלך המשיח. פי' ע"ד שאמר הכתוב כל איים יובילו שי לו ותיבת שי לו מרמז לשתי תיבות הללו שילו ועי' פי' מ"כ שיצא מן הפשוטא ופירש מה שפירש:

בוט צח/ט

אוסרי לגפן עירה גפן שכחה רע. כלומר אפילו הפחות והגרוע שבגפן יצא ממנו משא חמור אחד ולשורקם שהוא מעולה צריך ב' חמורים להטעינם מפירותי':

אני נאסר לגפן. מפרש גפן ישראל ועירה הוא עיר בן אתון ושורקה אלו ישראל כדלקמן כדכתיב ואנכי נטעתיך שורק והכוונה כשיבא משיח שהוא עני ורוכב על החמור על עיר בן אתונו אז והים ה' דבוק בישראל לגמרי שלא יעזבם עוד משא"כ מתחלה שלפעמים היה רחוק וה"פ דקרא מאוסר אני לגפן פי' מקושר בו ולשורק כשיבא עירו ובני אתונו והמקרא מסורס כמו אוסר לגפן ולשורקה עירה ובני אתונו וק"ל וכן מצאתי הגירסא א"נ אני נאסר קאי על יעקב שאמר אוסרי בחירק תחת הרי"ש פי' שאמר יעקב אני נאסר עם ישראל עד שיבא משיח פי' שזכותי יעמוד להם בגלות כדאי' שכל זמן שישראל בגלות נקראים על שם יעקב או י"ל דקאי על השכינה ע"ד עמו אנכי בצרה וק"ל:

בוט צח/יא

הדין יונה משל זבולון. פי' שהיה עוסק בו לכן אמר יונה זה דקיימין בי' כי אם לא תימא הכי נקרא אפקרות' כדאמרי' בגמ' ההוא דאמר הנהו רבנן נקרא אפקרותא וק"ל:

הה"ד ויעל הגורל לבני זבולון ה"ג וסיפא של זה הפסוק של ויעל הגורל כתיב ומגת חפר וגם אצל יונה כתיב אשר מגת החפר ממילא משמע דמזבולון אתי וק"ל:

אילן גובבתא דציפורי. פי' מ"כ הערוך לא פירשו אבל מצאתי פירושו שיש מקום בציפורי שיש בו תל גבים מים וע"כ נקרא גת החפר דגת וגבי חדא היא כדאיתא בפ' הפרה המפנה מעין לתוך הגת או לתוך הגבי עכ"ל:

מאשר היה דכתיב וכו'. ויונה מצידון היה והא דכתיב גבי זבולן וירשתו על צידון יכולים לומר עד צידון ולא עד בכלל:

ירך שיצא ממנו. כך היא גירסת מ"כ א"ל א"א להולמו הלא ר"י הביא ראיה שצידון היה משל אשר לכן הגירסא שלפנינו היא מחוור ירך שיצא ממנה וה"ק ירך שיצא ממנה והיא אמו מצידן היתה ועוד יש לפרש גירסת ממנו אבל מילת ירך שיצא לא קאי על אב או אם אלא פי' ירך הוא הבן וה"ק בן אחד מזבולון דהיינו יונה היה מצידון שיקרא צידוני על שם אמו שיהיה משם וק"ל:

אמרת נעמן. קיימתתא לממרנא כצ"ל פי' אמריך נעימן שקיימת דברי שנינו וק"ל:

ד"א וירכתו על צידון ר"א אומר וכו' פי' שלא תקשה לך צידון אצידון שבזבולון כתיב וירכתו על צידון ופעם כתיב צידון גבי אשר דכתיב אשר לא הוריש את יושבי צידון לז"א תרי צידון הוי וכן ר"י כך אמר ודו"ק היטב כתבין מדרש הזה:

בוט צח/יב

ה"ג יששכר חמור גרמיה שהחמור גרם שנולד יששכר כדאי' לקמן פרשה צ"ט ע"ש:

בוט צח/יג

אפי' שופט וכו' לא היה מעמיד כי שבט דן ירוד שבשבטים היה ע"י פסל מיכה וכן את האחד שם בדן וק"ל:

בטנה תרין. אמו של החמור היה לה תאומים בבטנה וחמור זה היה אחד מהם ולהכי קריי' טריי' דהיינו ג' וזה יורש שהיה חלוש מאד וז"ש היא דעתיה דר' אבון דקמפרש חמור חמור חמורתים דהיינו ג' האם והתאומים ובין למר ובין למר פירושו טרייה שלישי בלשון יון:

מלמד שברא לו הקב"ה מעין מבין שיניו וכו'. פי' מבין שיניו של שמשון זה קאי אדלעיל על מה שאמר אפילו צרצר של מים לא היה יכול לפשוט ידו וליטלו ולמ"ד שהמים היה בארץ אפשר שנפל על המעין ושתה עד ששבה נפשו אליו אבל בגמרא דסוטה משמע שנברא מבין שיניו של חמור שכן אי' שם הוא נתאוה לדבר טמא וכו' ע"ש כפי' רש"י שקאי על לחי החמור:

בוט צח/יד

מה נחש מצוי בין הנשים. ול"נ לפי שהסיתה לחוה ולא לאדם נראה שדעתה מעורבת עם נשים יותר מאנשים וק"ל:

אילו מה שהיו על שפת הגג. דכתיב הרואים בשחוק שמשון וא"א שיראו בו אלא העומדים על שפת הגג:

הכל בקיווי. פי' כל הדברים יזכה האדם להם ע"י קווי וקא מביא ראיה על חמשה דברים דהיינו יסורים וקדושת השם וזכות אבות וכו' והנה נדפס בדפוס אמשטרדם חמשה נקודות קודם מלת בקווי וצ"ל הנקודה אחר מלת בקווי ודו"ק:

בוט צח/טו

וישמעאלים מגדלים שער. כתב בעל מ"כ שהוא טעות אבל מצאתי פירושו דה"ק לפי שהיו מגדלים שער כישמעאלים ולא היה הפרש ביניהם לולי שצעקו עננו וע"י זה הכירו אותם אבותיהם ועזרום וק"ל:

בוט צח/יז

הה"ד ותשלח ותקרא. פירוש שרוצה לפרש אילה שלוחה על ברק שרץ ונשלח מדבורה:

בוט צח/יח

בן פרות רבות יוסף. כצ"ל ורצון ר"א לדרוש ממלת פורת ג' ענינים פרות ופירות ופרעון כמו שמביא אחר זה עלי לפרוע וכל זה דרשו ממלת פורת הכתוב שתי פעמים והגירסא כך היא אמר רבי אבון בן פרות רביתה יוסף בן פירות רביתה יוסף בן פורת רבות יוסף בכולן כתיב וגו' היא דהוא אמר עלי לפרוע וכו' כן נראה לי ודו"ק ואחר זה מצאתי גירסא זו ברש"י לעיל פרשה ע"ח ונהנתי מאד:

בוט צח/כ

מי גרם לך שלא להדחות גרסינן. וה"פ שלא נדחה מן האתנים דהיינו שבטים מן אבני אפוד על ידי קשיותו שחזרה ממנו ולא בא על אשת פוטיפרע וכו':

אף הם לא טעמו טעם יין. וא"ת א"כ מ"ש יוסף מיקרי נזיר טפי מאחיו וי"ל דיוסף משובח ע"ז דהוא ידע שאחיו בשלוה וגם הוא בשלוה משא"כ אחיו היה מחויבים לצער כי לא ידעו מה היה לו א"נ י"ל דה"ק הוא היה נזיר לגמרי עשא"כ הם לא שתו יין ומ"מ לא היו נזירים שאסורים בחרצנים וזגים וכו':

בוט צט/א

כולכם גבנונים. מלת כולכם מיותר ושמעתי פירושו מפי הגאון מהור"ר העשיל מ"ו ז"ל לפי שאי' אלהיהם על ההרים ולא הרים אלהיהם שמחובר מותר רק הואיל ונתלשו פעם אחת א"א לבנות ב"ה עליהם שנעשו תלוש ודוק:

אבל בנימין שלא נשתתף וכו'. וא"ת וליוסף מאי איכא למימר וי"ל ע"ד שמצינו במעשה דר"י ור"ג דאמר שם לאוקמי לר"י הוי בעל מעשה וחלשי דעתיה ועי"ל לפי שנענשו ע"י ע"ד ענוש לצדיק לא טוב שאין מכניסין אותו במחיצתו של הקב"ה א"נ י"ל שכבר זכה יוסף למשכן שילה וק"ל:

ת"פ שנה. שהרי בת"פ שנה ליציאת מצרים נבנה ב"ה וא"כ בני קרח שהיו ביציאת מצרים היה קודם ת"פ שנה לבנין ב"ה:

בוט צט/ג

מה זאב חוטף כך חטף שאול וכו'. פי' מה זאב טורף ואוכל ואינו מניח לבניו אחריו כך חטף שאול המלוכה ולא ירשו בניו גדולתו:

בוט צט/ו

אתה הוא דומה לי. פי' בתמיה וכי אתה דומה לי שאני עשיתי פ' שנה שלא ראיתי קרי ואתה וילך ראובן וישכב ומיתורא דקרא שאמר אתה קדייק:

אתה עלית משכבי אביך. פירוש כשנתפשרה לאה עם רחל שישכב אצלה יעקב ואע"פ שברצון רחל היה זה הדבר מ"מ לא היה לראובן לעשות זה שגנאי הוא שיבלבל יצועי אביו וק"ל:

בוט צט/ז

אחים דפתתא. פי' לגריעותא:

בוט צט/ט

הרי זבולון קודם ליששכר וכי כן מיחסין כצ"ל:

בוט צט/יא

והנחש אינו מהלך אלא יחידי. פי' כן שמשון הלך לנקום נקמותיו יחידי וק"ל:

בוט צט/יב

וכי פורת לית הוא יוסף צ"ל וכי פורת הוליד ליוסף ה"ג א"נ וכי פורת לית אלא יוסף פי' למה לא מכנה שאר אחיו כן א"נ ה"ק דמקשה על מה שקראו בן פורת ולא פורת דתואר פורת הוא על יעקב והלא יוסף בעצמו פורת ולמה אמר כן:

בוט ק/ג

קרוב לה' פעמים יהודה אומר עבדך אבי עבדך אבי והוא שומע ושותק. פירוש לפי שהשכר של כיבוד אב ואם הוא אריכת ימים ולהיפוך העונש הוא קצר ימים ואע"פ שנתקצרו שנותיו עשרה שנים וי"ל לפי שהיה מליץ ביניהם וא"כ היה עשרה פעמים וק"ל:

בוט ק/ו

שהיו ראויים לדוש כאטד. עיין ביפ"ת א"נ גרסי' באטד כי מכות האטד רע מאד מחמת עוקציהן:

שזקפו קומתן. פירוש שקמו מפניו להדרו ע"ד מפני שיבה תקום:

כנגד ע' יום שעשו מצרים חסד. ומצרים היו מלכים באותו זמן והיו רובא דעלמא כן מצאתי:

בוט ק/ז

מה הקב"ה שומר וכו'. פירוש דושמרתם את משמרת ה' קדריש מה הקב"ה שומר לעולמו ז' ימי אבילות קודם המבול אף הם ישמרו לאחיהם העתידין למות ביום השמיני למלואים וק"ל:

אלא תסגר. המ"כ לא כוון יפה פה ואעתיק לך לשון הירושלמי איתקשיה למת ומכיון דאשכחן בה תסגר ז' ימים ולפיכך אנו לומדים מת מני' כי כן המוקשים שילמוד זה מזה וקאמר דר"ל לא קיבלה להך ילפותא דתמן הוא עביד ליה פירושו דאיהו דריש בדוכתי' אחריתא הקישא דכמת לימי החלט דהיקש זה במצורע מוחלט כדהוה מרים תחלה והיקשא דימי החלט היינו לומר מה ימי המת אין עולים אף ימי החלט אין עולים פירוש דנזיר ומצורע ימי חלוטו אין עולים למנין ימי נזירותו כדתנן בנזיר והיכא דריש הכא היקשא דכמת לימי הסגר וה"ג הכא עביד לה הסגר והתם עביד לה החלט דאמר ר"י בשם רבי ינאי אל נא תהי כמת מה ימי המת אין עולים אף ימי החלט אין עולים ול"ג אתא רבי אבהו וכו' עד ימי החלט ז' ודוק:

אי מה עצרת יום אחד. פירוש עצרת חג שבועות קושיא וכן הוא לשון ירושלמי:

חד מנהון נפק משום דמי שיש לו מנעלים ברגליו אינו חייב בפריעה וחזרת קרע דמנעליו מוכיחין עליו כדאיתא בפרק אלו מגלחין להכי מי שהיה ראשו מכוסה כאבל היו מנעלים ברגליו להוכיח עליו שאינו משמר אבילות ומי שהיה יחף היה לגלות ראשו ואינו מתעטף וק"ל:

מאנין דלא בזיען. עיין מ"כ ובחנם דחק ול"נ מאנין דלא בזיען פי' בגדים שאינם קרועים ותמוה עליו וכי לובשים לבוש שלם בתוך ז' ימי אבלות לא היה לו אלא להחזיר קרע לאחוריו וקאמר כן היה ר' יוחנן עושה שבשבת מחליף ואינו קורע והכא קי"ל בגמרא וק"ל:

בוט ק/ח

אמר כך חושדים אותי. פי' שהבין שלא צוה זה אביו דאילו אביו צוה לדידיה הוי אמר כך אחי חושדין אותי והיינו דבכה דומים דבכיית כ"ג כשהיו משביעין אותו שלא יעשה כדרך הצדוקים כדאיתא ביומא וק"ל:

חד בעית לך לעבדא וכו' הא כולנא לך לעבדי. ואין לך להרע יותר:

בוט ק/יב

וזאת אשר דבר להם אביהם וכו'. יש כאן גרס' שונות דהיינו בילקוט ובתנחומא אמנם אין לנו אלא גירסת הספר מה שעינינו רואות וה"פ דדייק מדלא קאמר אשר דיבר להם יעקב או ישראל אלא דאתא לומר דמשה רבינו ע"ה דהוי אביהם בתורה ויתחיל בזאת וה"פ א"ל וזאת אשר ידבר להם אביהם וק"ל: