משתמש:יוסף ירושלמי.ספר רחובות

יחיעם פדן / תל־אביב-יפו ;bull& מדריך הרחובות

שמה של תל־אביב הינו תרגום חופשי של העיתונאי נחום סוקולוב לשם
אלטנוילנד ספרו של בנימין זאב הרצל. השם תל־אביב מופיע בספר
יחזקאל פרק ג' פסוק ט"ו. השם יפו, על פי האגדה התלמודית, נלקח
מהשם יפת, או כדימוי למילת יופי. הסיסמא "עוד אבנך ונבנית" לקוחה
מספר ירמיהו פרק ל"א פסוק ג'. שבעת הכוכבים מסמלים את חזונו של
הרצל לשבע שעות עבודה ביום, שהיו מספר שעות העבודה גם בעיריית
תלאביב-יפו לפני המעבר לשבוע עבודה בן חמישה ימים.
המגדלור – מגדלור החופים המנחה את ספינות העולים אל נמל תל־אביב.

תל־אביב-יפו
מדריך הרחובות
כתב וערך: יחיעם פדן
מהדורה שנייה מעודכנת
תשס"ה – 2005
A Guide to Tel Aviv Yafo Streets
Yehiam Padan
ועדת ההיגוי
עו"ד מרים (מיקי) מזר – יו"ר
יוסף אלקוני
פרופ' גדעון ביגר
פנחס בן־שחר
לידיה דוידוב
אליהו הכהן
מרדכי הרה
שמואל וילוז'ני
מושית לוסטיג־רייויט
שאול סלומקה
ד"ר מיכאל פדידה
יחיעם פדן
הלל פרטוק
גבריאל צפרוני
חיים קארו
אנינה קפלן
ציונה רז
הפקה: יוסף אלקוני
תחקיר: נֹעה אַיּלֶתֶ־ חֵן פדן
עיצוב העטיפה: צביקה זליקוביץ
התצלומים על העטיפה: אלבטרוס, צילום אוויר בע"מ
מפות: מפה – מיפוי והוצאה לאור
תצלומי הצבע: אלבטרוס צילום אוויר בע"מ, אלעד גונן,
איתמר גרינברג, רפי דלויה, ישראל סאן בע"מ, קובי קנטור,
צלמי עיריית תל־אביב-יפו
תשס"ה – 2005
כל הזכויות שמורות
דפוס ניידט בע"מ תל־אביב
הוצאת עיריית תל־אביב-יפו – מחלקת אירועים ולשכת הדובר
באמצעות
הוצאת מלוא בע"מ, רחוב היסמין 18 הרצליה. טל' 09-9574803

התוכן
דבר ראש העירייה – רון חולדאי ................................................ 7
תל־אביב "העיר הלבנה" ............................................................ 8
בפתח המדריך – עו"ד חביבה אבי־גיא ........................................ 9
תל־אביב-יפו .............................................................................. 10
עם הופעת המהדורה הראשונה – עו"ד מרים (מיקי) מזר .......... 12
הקדמה ....................................................................................... 13
מדריך הרחובות .......................................................................... 17
ראשי העירייה ............................................................................ 446
תל־אביב-יפו – שנות האלפיים.................................................. 449
מפות העיר ................................................................................. 461
המפות שבמדריך
מפת תל־אביב-יפו מחולקת לעשרים ושבעה חלקים,
המתפרסמים בקונטרס בסוף המדריך, אחרי עמוד 460.
ליד כל שם רחוב מתפרסם (בסוגריים) מספר המפה.
האות והמספר שלידה מסמנים את המשבצת שבה נמצא
הרחוב במפה.
ברחוב המשתרע על יותר ממשבצת אחת צוינה רק
המשבצת שבה תחילתו של הרחוב.
מבנים ואתרים היסטוריים
תחקיר וכתיבה: שולה וידריך
גימנסיה הרצליה................................................................... 30
בית הכנסת הגדול ................................................................ 39
בניין מוגרבי וכיכר ב' בנובמבר ............................................54
בית ביאליק .......................................................................... 60
בית בן־גוריון ........................................................................ 70
גן מאיר................................................................................. 105
בית דיזנגוף ........................................................................... 114
בית התיאטרון הלאומי הבימה ............................................ 125
יריד המזרח .......................................................................... 176
נמל יפו ................................................................................. 217
כיכר הסוכנות היהודית – מגדל השעון.............................. 229
ראינוע עדן ........................................................................... 254
בית הפגודה .......................................................................... 268
בניין העירייה הישן .............................................................. 283
נמל תל־אביב ........................................................................ 306
בית הספר לבנות – האוטונומיה הרוסית ........................... 328
בית עקיבא אריה ויס ........................................................... 335
בית פומרוק .......................................................................... 339
כיכר צינה דיזנגוף ................................................................. 357
בית לוין ................................................................................ 395
מסגד מחמודיה .................................................................... 399
בית אהרון שלוש ................................................................. 423
כנסיית סנט פיטר ביפו ........................................................ 445

תושבים יקרים,
מדריך הרחובות של תל־אביב-יפו
הוא בעצם ספר היסטוריה. שמות
הרחובות הם ציוני דרך במסע אל
ימים רחוקים, ואל אנשים שהגדירו
אותנו כאומה ושעיצבו את פניה של
המדינה.
בשעה שאתם צועדים להנאתכם בעיר, מומלץ לקחת פסק
זמן מעיסוקי היום־יום ולהרהר בשמות אותם אנשים
שחייהם השפיעו ועדיין משפיעים על חיינו כאן. כל צומת
רחובות הוא מקור למפגש דמיוני היכול להפוך בנקל
לרומן ספרותי. חישבו על המפגש ההיסטורי בצומת
שלמה המלך ודוד בן גוריון. ראש הממשלה הראשון של
ישראל פוגש את החכם מכל אדם ומקבל ממנו עצות
למדינה שבדרך.
דמיינו את מפגש הפסגה האנגלי בין הגנרל אלנבי למלך
ג'ורג', או את הפגישה בין ראש העיר העברית הראשונה
מאיר דיזנגוף למחיה השפה העברית אליעזר בן יהודה.
וכשמצד אחד ניצב רוויזיוניסט ומנגד ניצב מפא"יניק,
אפשר להבין מדוע ז'בוטינסקי וארלוזוֹרוב הם רחובות
מקבילים שאינם נפגשים.
אין לי ספק שהמדריך והמפות המצורפות אליו הם אוצר
בלום של ידע לתלמידים ולבני נוער, וכן גם לציבור הרחב
היכול למצוא בהם עניין ולשאוב מהם ידע לצד שימושיות
יום־יומית.
תל־אביב-יפו מזמינה אתכם לטיול בזמן. אפשר להצטרף
אל המסע בכל שעה ובלי הכנות מוקדמות, פשוט לצאת
מן הבית ולהתחיל לצעוד. עשו זאת ותגלו מחדש את
היופי והחן הטמונים בעירנו.
שלכם,
רון חולדאי

ראש עיריית תל־אביב-יפו
תל־אביב – "העיר הלבנה"
ביולי 2003 הצטרפה תל־אביב לרשימה המצומצמת של שבעה
אתרים מודרניים ברחבי העולם הנחשבים ל"אתרי המורשת
העולמית". ההחלטה על כך התקבלה במועצת אונסק"ו, ארגון
החינוך, המדע והתרבות של האו"ם, שאחד ממפעליו הוא
שימור אותם אתרים הראויים לשימור בזכות חשיבותם
למורשת הכלל אנושית. ההכרזה על המרקם העירוני ההיסטורי
הייחודי של תל־אביב, "העיר הלבנה", כאתר לשימור היא הכרה
של העולם באיכויות האדריכלות העירונית שצמחה בתל־אביב
על בתיה, שדרותיה וכיכרותיה.
לציון ההכרזה נוסף סמל חדש לעיר, סמל "העיר הלבנה",
(למעלה) שנוצר בהשראת סגנון הבנייה שהיה מקובל בתל־אביב
בשנות השלושים של המאה העשרים והמכונה "באוהאוס" -
על שם בית ספר ידוע לאדריכלות. סגנון זה מתאפיין בזוויות
ישרות ובקווים ישרים, במרפסות ובמשחקי אור וצל.
בסמל, שילוב של בנייה עם התנועה הרכה של החול והים
הארצישראליים לחופי תל־אביב.
בניין בסגנון ה"באוהאוס" בתל־אביב

בפתח המדריך
עו"ד חביבה אבי־גיא
חברת מועצת העירייה
אוגוסט 2005 ויו"ר ועדת השמות והההנצחה
לאחר עשרים שנות כהונה במועצת העיר תל־אביב-יפו נפלה
בחלקי הזכות לעמוד בראש ועדת השמות וההנצחה העירונית,
הנושאת באחריות כבדה: בחירת האישים והאירועים ושיבוצם
הראוי ברחובות ובאתרים שבעיר. פסיפס השמות של תל־
אביב-יפו משקף גלריה מפוארת של אישים ומאורעות
שהטביעו את חותמם על ההיסטוריה של ארצנו ועל התחייה
הלאומית של עמנו, ותרמו להתפתחותה של עירנו בתשעים
ושש שנותיה. אפילו עיון חפוז במפת העיר חושף את טביעת
אצבעותיהם של מי שהיו מופקדים על ההנצחה מאז הוועד
הראשון של אחוזת בית, ואת מאפייני החלטות ההנצחה בכל
תקופה ותקופה.
לטעמי, יש לנתב את ההנצחה להדגשת חלקם של אישים
בולטים בתחומי התרבות, האמנות והמדע, כמו גם של מנהיגים
לאומיים, ולתת בדרך זו ביטוי של כבוד והערכה לאלה שעיצבו
את פני החברה בעירנו ובארצנו והעשירו אותה.
דווקא לאחר הופעתו של מדריך הרחובות תל־אביב-יפו
התברר לנו כי תושבי העיר, ובוודאי הבאים בשעריה, יודעים
מעט מדי על האישים והאירועים המונצחים בשמות הרחובות.
מאז הוספנו מעט בשילוט, אלא שאין השלטים יכולים להכיל
את כל המידע המתפרסם בספר. יתר על כן, המהדורה
הראשונה של הספר אזלה, וכמו כן נוספו עוד עשרות רחובות
בכרך הגדול, וכך התעורר הצורך בהדפסה של מהדורה שנייה,
מתוקנת, מורחבת ומעודכנת, שתספק תשובות לרבים מתושבי
העיר שלא ידעו מה מקור השם של הרחוב שבו הם גרים.
כמו במהדורה הראשונה, גם על הכנת המהדורה החדשה שקדה
ועדת היגוי מיוחדת, שהסתייעה במומחים. כאן המקום להודות
לקוראים הרבים אשר הציפו אותנו במכתבים והעירו הערות
מועילות שסייעו לעושים במלאכה להוציא מתחת ידם את
המהדורה המתוקנת.
לסיום רצוני להביע תקווה כי המהדורה המעודכנת של מדריך
הרחובות תשמש כלי עזר חשוב להעשרת הידע של צעירים
ומבוגרים ולהכרת תולדותיו של הכרך הגדול במדינה.

תל־אביב-יפו
ביום אביבי מעונן, כ' בניסן ה'תרס"ט (11 באפריל 1909),
התאספו על החולות שמצפון ליפו עשרות חבריה הנרגשים
של "אחוזת בית" שבאו כדי להשתתף בהגרלת המגרשים
לעיר הגנים העתידה לקום ממש כאן. לראשונה דיברו
מתיישבים יהודים על הקמתה של עיר עברית – לא שכונה
הנסמכת אל עיר כנווה־צדק וכשכונות שהוקמו מחוץ
לחומות ירושלים, אף לא מושבה חקלאית כפתח תקוה או
גדרה. את מייסדי העיר מילאה תחושת שליחות, הם היו
חלוצים אמיתיים בעלי חזון ואמונה. עם זאת בראשית
דרכה, ב־1910, היתה עיר הגנים שכונה בלבד, ובה שישה
רחובות וחמש מאות וחמישים תושבים. זאת ועוד, שנים
מעטות אחר כך הפכה לשכונת רפאים, כשפינו התורכים
אלפים מתושבי יפו ואת מאות תושבי תל־אביב בהתקרב
שאון התותחים של הצבא הבריטי במלחמת העולם
הראשונה.
עם התבססותו של השלטון הבריטי הלכה וגדלה העיר
העברית הראשונה. נספחו לה שכונות שקמו לפניה וכן
שכונות שניבנו בשנים הראשונות של המאה העשרים.
ב־1921 הוכרזה תל־אביב כמועצה עירונית, וב־1934 קיבלה
מעמד של עיר, ונותקו שרידי התלות שלה בעיר יפו,
הזוקפת לזכותה אלפי שנות היסטוריה. באותן שנים היתה
תל־אביב למרכז העסקים של היישוב היהודי ולמרכז
התרבותי: הוקמו בה תיאטרונים, גלריות, מוזיאון לאמנות
ראשון בארץ, האופרה הראשונה, הוקמה בה התזמורת
הפילהרמונית, וגם רוב מערכות העיתונים ישבו בה.
להקמתה של העיר העברית הראשונה נודעה חשיבות ציונית
אשר השפיעה על ארץ ישראל כולה.
אחרי מלחמת העצמאות נפלה החלטה לספח לתל־אביב
שכונות שקמו סמוך אליה ולאחד אותה עם יפו, ומאז – זה
יותר מחמישים שנה – נקראת העיר הגדולה בישראל בשם
תל־אביב-יפו. העירייה פועלת רבות להבלטת ייחודה של
יפו ומשקיעה רבות בפיתוח התשתיות, בשיקום שטח הנמל,
בפרוייקטים לדיור, בקידום החינוך והרווחה ובפיתוח
התיירות. צריחי המסגדים והכנסיות של יפו משמשים
תפאורה לתל־אביב-יפו המודרנית, שהיא מרכז של כלכלה
ועסקים, תרבות ואמנות בארץ. הגם שמשרדי הממשלה
הועברו רשמית לירושלים, הוסיפו רבים מהם לפעול גם בה,
ובעיקר משרד הביטחון ומטה צה"ל, וכמעט כל השגרירויות
יושבות בה. בעיר הוקמה אוניברסיטה גדולה, כמעט כל
הוצאות הספרים הגדולות העדיפו אותה, ופועלים בה
עשרות בתי קולנוע, אולמות מופעים ותיאטראות. עם
השנים השתנו פניה של תל־אביב-יפו, אבל היא מוסיפה
להיות העיר הפעילה ביותר בארץ – שמפתיעה כל פעם
מחדש, עיר שאין בה רגע דל.
היום משתרעת העיר על פני חמישים ואחד אלף דונם
ותושביה (למעלה משלוש מאות וחמישים אלף) מתגוררים
בכאלפיים רחובות, שדרות וסמטאות שבהם עובדים, קונים,
מבלים ומטיילים עוד מאות אלפי מבקרים מדי יום.
עם הופעת המהדורה הראשונה
לאחר כעשרים שנה של חברוּת במועצת עיריית תל־אביב-
יפו, וקרוב לעשור שבו אני מכהנת כיושבת ראש המועצה,
אני גאה להגיש לכם את מדריך הרחובות העדכני של העיר
תל־אביב-יפו.
במדריך תוכלו למצוא הסברים מלומדים, פרטים וביאורים
על מקור שמם של כאלפיים רחובות העיר, מהם ותיקים
ומהם חדשים, אחדים מוכרים יותר ואחרים מוכרים פחות.
מדריך הרחובות הוא הלקסיקון הראשון מסוגו בעיר תל־
אביב-יפו. איסוף החומר ועבודת התחקיר נמשכו יותר
משנתיים. בצד העבודה הרבה, זכה הצוות שעמל על
המלאכה, גם להנאה רבה, אם מן הגילויים הרבים שליוו את
מהלך העבודה ואם מן העיסוק באנשים ובאירועים שעיצבו
את ההיסטוריה היהודית, הציונית והעולמית.
מהיום תוכלו גם אתם, התושבים, לקבל מידע על הדמות או
על המאורע שעל שמו נקרא הרחוב שבו אתם גרים.
אני סמוכה ובטוחה כי מדריך זה, המיועד לבני נוער
ולמבוגרים, לתושבי העיר ולכל המבקרים בה, ישמש מקור
מידע, עניין והנאה, וכי תעשו שימוש רב גם במפת רחובות
העיר ובנתונים על עירנו כיום.
אני רוצה להודות לכל העוסקים במלאכה, חבריי הטובים,
שהאירו את עינינו ולימדונו את סיפורם של הרחובות,
ושהודות לתרומתם זכינו כולנו במדריך זה.
בברכת הנאה צרופה לכולכם,
עו"ד מרים (מיקי) מזר
יו"ר מועצת העירייה
פברואר 2003 יו"ר ועדת השמות וההנצחה

הקדמה
מדריך מלא ומוסמך זה של רחובות תל־אביב-יפו הוא
ראשון מסוגו, (קדמו לו מדריכים חלקיים ובלתי רשמיים).
כלולים בו שמות כל הרחובות הנזכרים ברישומי העירייה
ועל השלטים בפינות הרחובות, השדרות והכיכרות, ולצדם
ההסברים לשמות אלה שנותנת ועדת השמות של עיריית
תל־אביב-יפו לדורותיה זה יותר מתשעים שנה.
כל צעד חשוב בתולדות העיר מתועד בשמות הרחובות, למן
הפריצה מתוך חומות יפו בת אלפי השנים והקמת השכונות
הנפרדות, נווה צדק ונווה שלום, עוד לפני שהוקמה עיר
נפרדת, ועד ימינו אלה. כשמימשו אנשי אחוזת בית את
חלומם והחלו בהקמת הבתים, הוקדשה מחשבה רבה
לקביעת שמותיהם של ששת הרחובות הראשונים.
משהתרחבה העיר בהדרגה, ניתנו גם השמות לרחובות
בשימת לב רבה ובנחת; ולא אחת נעשה מאמץ לרכז רחובות
בקבוצות הסובבות סביב נושא אחד. תחילה נקראו
הרחובות על שם אבות הציונות (הרצל, אחד העם,
לילינבלום), ומאוחר יותר נקראו על שמות אישים מימי
השופטים וראשית המלוכה ועד אלה שהטביעו חותמם בעיר
ובמדינה. פעמים רבות נימקה ועדת השמות את החלטותיה
בביטויים כמו: "השם קשור בתקומת ישראל ובמלחמת
העצמאות". במקרים אחרים חסרים נימוקים לשם, וישנם
אף מקרים שאין כל תיעוד על הדיונים על מתן השם. לאחר
קום המדינה, כשהתאחדו יפו ותל־אביב וכשסופחו אליהן
שכונות ופרברים, ובהם שכונת התקווה, החלה עבודתה של
ועדת השמות נעשית בקצב קדחתני: היה צורך להוסיף, או
להחליף, מאות רבות של שמות, וחלקם – כפי שציינה
הוועדה בפרוטוקול שלה – היו זמניים: "בשכונות ובכפרים
הנטושים שבתחום תל־אביב הרחובות צרים ולא סלולים,
והם עומדים להריסה לפי תכנית בניין־ערים. אין לקבוע
שמות־זיכרון קבועים, מפני הכבוד, ויש לקבוע שמות
ארעיים לשם הנוחות של התושבים בלבד, שמות שיוחלפו
במשך הזמן. הוחלט לקרוא לרחובות אלה שמות עבריים
סתמיים, רובם תנ"כיים, לפי סדר א"ב." מקצת השמות
האלה הוחלפו ברבות השנים; אבל רבים עודם קיימים, ובצד
ההסבר למקורם יש לזכור מדוע ניתנו.
מספרי הבתים נקבעו לפי התפתחותה של העיר, מדרום
לצפון וממערב למזרח; המספרים הזוגיים ניתנו מימין, והאי־
זוגיים – משמאל.
בכתיבת המדריך היו שלבים אחדים. בתוך ים המידע, שחלקו
נשען על מסורת מוטעית, היו כמה סלעים שהבטיחו מדרך
רגל מוצק, והראשון שבהם – ארכיון העירייה ובו
פרוטוקולים והתכתבויות שקדמו לקבלת ההחלטות או שבאו
לאחר מכן. בבדיקה ובתיקון הסתייעתי באנשים רבים,
ובכללם חברי ועדת ההיגוי ובהם עו"ד מרים (מיקי) מזר,
שניהלה את הדיונים בתבונה וידעה לפתור מחלוקות בדרך
פשוטה ועניינית; פרופ' גדעון ביגר מאוניברסיטת תל־אביב;
פנחס בן־שחר; אליהו הכהן, שהקדיש לי מזמנו פעם אחר
פעם; ד"ר מיכאל פדידה שתרם מידענותו העמוקה בתחומים
רבים; גבריאל צפרוני הזוכר רבים מהאירועים; אנינה קפלן
שסייעה רבות וברוח טובה, וחברי מערכת המדריך. אלה
כאלה תרמו מידיעותיהם הרבות ומן ההיכרות הקרובה עם
תל־אביב-יפו ורחובותיה. תודה ללידיה דוידוב, מרכזת ועדת
השמות וההנצחה, על עזרתה המסורה; למוטי הרה, מנהל
מחלקת האירועים, שהיה הכוח המניע בהכנת המדריך; לציונה
רז, מנהלת הארכיון ההיסטורי של העירייה, שפתחה לפנינו
את כל התיקים והוסיפה כמה פרטים וסימני דרך שהקלו על
המלאכה; לנֹעה אילת־חן שנברה בתיקים הללו ושלפה מהם
את סודותיהם; למירב כהן, מנהלת מדור קרטוגרפיה במִנהל
ההנדסה של העירייה, שעידכנה אותנו בנתונים למפות; ועם
המהדורה החדשה – תודה לכל מי שטרחו והעירו,
ושבזכותם שיפרנו את ההסברים ודייקנו בהם.
תודה מיוחדת נתונה לכמה מומחים וידענים שהתבקשו
להעיר על חלקים מסוימים בכתב היד: שולה וידריך -
שגם כתבה את המלל למבנים ולאתרים ההיסטוריים, ד"ר
מרדכי נאור, עו"ד צבי (ויקי) פומרוק, יואל רפל, וכן שלמה
שבא – שנוסף על הערותיו העשיר אותנו בכמה מן
הסיפורים שמאחורי השמות. תודה לבצלאל תדהר,
שהעמיד לרשותנו את תשעה־עשר הכרכים של
האנציקלופדיה לחלוצי היישוב ובוניו שכתב אביו, דוד
תדהר, ושבה מצאנו מידע רב.
כתיבת המדריך דרשה בדיקות והצלבות, ובסופו של דבר
חייבה להכריע בקשר לנתונים שונים שהחוקרים נחלקו
בעניינם, כמו שנת לידה או מקום לידה או שנה שבה ראה
אור ספר מסוים. למרות ההקפדה, אין זה מן הנמנע שפה
ושם מתפרסם נתון שגוי. נשמח לקבל הערות כדי לתקן
במהדורות הבאות את הטעון תיקון.
רחובות על שם אישים מתפרסמים לפי שם המשפחה -
למשל: בגין, מנחם; רחובות הנקראים על שמו הספרותי של
אדם, או בראשי תיבות שמו, או כשמדובר באישיות מימים
שבהם עדיין לא היה מקובל שם משפחה, יופיע שם הרחוב
כמו בשלט – למשל: יהודה הלוי או הבעש"ט; וכך גם כל
הרחובות שאינם על שם אישים – למשל, כורזים. במקרים
מסוימים, כשהדבר מתבקש, נעשתה הפניה בגוף הספר -
למשל: הגאון מוילנא – ראו הגר"א.
לא ציינו "רחוב" ליד כל שם, ואילו כל מה שאינו רחוב -
שדרות, כיכר, סמטה – צוין בסוגריים מרובעים. ליד שם
הרחוב נרשמו שנות הלידה והפטירה של אישים וכן כלולים
ציונים המיועדים לסייע למשתמשים במדריך למצוא את
הרחוב גם במפה: המספר בסוגריים מציין את מספר המפה
(מפת העיר מחולקת ל־27 חלקים). האות והמספר יאפשרו
לאתר את המשבצת שבה נמצא הרחוב במפה זו. במקרה של
רחובות ארוכים, המשתרעים על יותר ממשבצת אחת, צוינה
המשבצת שבה מתחיל הרחוב. המפות מתפרסמות בעמודים
488-461. הרחובות הממוספרים לא נכללו במדריך.
רבים מן האישים והנושאים שעל שמם נקראו הרחובות
קשורים זה בזה ומצטלבים זה בזה. כדי שלא לחזור על
מידע המתפרסם במקום אחר, נוספה כוכבית (*). למשל,
בתוך הערך מרכז בעלי מלאכה נזכרים שיינקין* ורבי יוחנן
הסנדלר*; פרטים עליהם תמצאו בערכים לפי שמם.
יחיעם פדן

רַנְדֶווּ בּתֵל־אָבִיב
המילים: יורם טהרלב
המנגינה: רוני וייס
בָּאתִי לְיִשְׂרָאֵל, הָיָה אָז יוֹם אָבִיב,
קָבַעְתִּי רַנְדֶווּ עִם בָּחוּר מִתֵל־אָבִיב,
נִּגַּשְׁתִּי אֶל השַׁוֹטֵר, אָמַרְתִּי לוֹ – תּוּכַל
לוֹמַר לִי אֵיךְ אַגּיִעַ לִרְחוֹב רַמְחַ"ל?
אָז הוּא הוֹצִיא פִּנְקָס
דִּפְדֵּף בּוֹ עוֹד וָעוֹד;
אַחָר־כָּךְ הוּא אָמַר לִי: 
"זהֶ פָּשׁוּט מְאֹד.
אַתְּ יוֹצֵאת מִפֹּה, עוֹבֶרֶת
אַתְּ יוֹצֵאת מִפֹּה, עוֹבֶרֶת –
אֶת פְרִישְׁמַן וּפִכְמַן
אֶת קַפְּלַן וּוַיְצְמַן
וְאֶת מוֹצְקִין וְאֶת טְיוֹמְקִין
וְאֶת שֵיְנְקִין.
אֶת בּוּגְרָשׁוֹב, אַרְלוֹזוֹרוֹב
וְסוֹקוֹלוֹב וְדִיזֶנְגּוֹף
וְהיִרְשֶׁנְבֶּרְג וּפַיֶרְבֶּרְג
וּגרְוּזֶנְבֶּרְג,
נַחְמָניִ, מוֹדֶלְיָאניִ,
זַ'בּוֹטִינְסְקִי וְלֶוִינְסְקִי
סְטְרָאוִינְסְקִי, צֶ'מֶרִינְסְקִי
וְאַרְתּוּרוֹ טוֹסְקָנִינִי
וּגְלִיצֶנְשְׁטֵין וּבֶּרְנְשְׁטֵין
וְזיִלְבֶּרְשְׁטֵין וּמַרְמְלְשְׁטֵין
וְלֵיאוֹן בְּלוּם וְלִילְיֶנְבְּלוּם
וְזַ'אן ז'וֹרֶס וְדַי."
הֵצַצְתִּי בַּשָּׁעָוֹן, הָיָה לִי כְּבָר אִחוּר,
חָשַׁבְתִּ בְּלִבִּי – הַלַךְ לִי הַבָּחוּר.
אָמַרְתִּי לַשׁוֹטֵר – תִּשְׁאַל בַּמִּשְׁטָרָה,
אוּלַי יֵשְׁנָה גַּם דֶּרֶךְ קְצָת יוֹתֵר קְצָרָה?
אָז הוּא הוֹצִיא מַפָּה
עָמַד לְלֹא דִּבּוּר
וְאַחֲרֵי שָָּׁעָה קָרָא: "יֶשְׁנוֹ קִצוּר!
אַתְּ יוֹצֵאת מִפֹּה, עוֹבֶרֶת
אַתְּ יוֹצֵאת מִפֹּה, עוֹבֶרֶת –
אֶת אִידְלְסוֹן וְצִירֶלְסוֹן
וְסִירְקִין וְאוּסִישְׁקִין,
אֶת נֶלְסוֹן, כַּצֶנֶלְסוֹן,
טְשֶׁרְניִחוֹבְסְקִי;
בּוֹדֶנְהַיְמֶר, היִלְדֶסְהַיְמֶר,
הֶרְצֶל וְשַׁבַּזיִ,
אֶת לְיֶסִין וּגְנֶסִין,
מָיָאקוֹבְסְקִי,
נַחְמָניִ, מוֹדֶלְיָאניִ..." וכוּ'.
השַׁוֹטֵר הָיָה מְאֹד, בֶּאֱמֶת מְאֹד אָדִיב,
לִוָּה אוֹתִי מַמָּשׁ לְאֹרֶך תֵּל־אָבִיב.
אֶת הַבָּחוּר ההַוּא כְּבָר לֹא מָצָאתִי,
דּיַ!
אָז השַׁוֹטֵר אָמַר: "נִשְׁתֶּה קָפֶה, אוּלַי?
יֶשְׁנוֹ קָפֶה נֶחְמָד
מֵעֵבֶר לָרַמְזוֹר
הוּא לֹא רָחוֹק מִפֹּה
צָרִיך רַק לַעֲבֹר
אֶת פְרִישְׁמַן וּפִיכְמַן..." וכוּ'.






א
אב (20) א 4
החודש החמישי בלוח העברי הקדום, והחודש האחד־עשר
בלוח המתחיל בתשרי. יש בו 30 יום. שמו אב – ומנחם אב
מאז שבית המקדש הראשון חרב בתשעה בו. מזלו: אריה.
מלבד יום הצום – ט באב – על חורבן בית ראשון ובית שני,
נוהגים אבלות גם בימים מראש החודש; ט"ו באב הוא יום
חג, שבו לבשו בנות ישראל לבן וירדו לחולל בכרמים, זכר
לדרך שבה חזר שבט בנימין לחיק ישראל אחרי שכמעט
נכחד בשל פרשת פילגש בגבעה.
אבא ושרה (נאמן) (22) א 3
על שמם של שרה (1958-1872) ואבא (1961-1872) נאמן,
ממייסדי תל־אביב, שבנו את ביתם ברחוב לילינבלום. שרה
מושלי נולדה בירושלים ועברה עם משפחתה ליפו ואחר כך
לנוה צדק*. עם נישואיה פתחה חנות, ובד־בבד היתה פעילה
בארגוני נשים ובמוסדות צדקה, נטלה חלק בהקמת בית ספר
מקצועי לנערות והיתה שותפה, עם בעלה, בייסוד העיר תל־
אביב. אבא נאמן נולד בליטא ועלה לארץ־ישראל עם
משפחתו בהיותו בן שמונה. בשנת תר"ס (1900) הקים ביפו
בית מלאכה למכניקה, ובמשך עשרות שנים חינך בו מאות
צעירים לעבוד במתכת; בעיקר התמחה בבניית משאבות
לבארות בפרדסים הרבים שניטעו באותן שנים. כן בנה
תפאורות להצגות חובבים, השתתף בתזמורת הראשונה
במושבה הגרמנית ביפו ופעל בארגוני צדקה. בערוב ימיהם
התיישבו בני הזוג נאמן בירושלים.
אַבּוּדַרהם, דוד בן יוסף (המאה ה־20) (14) ב 4
מחבר ספר אבודרהם, פירוש על סידור התפילה והברכות,
כולל הגדה של פסח. הצורך בפירוש כזה נבע מכך שכבר
בימיו היו מנהגים שונים ונוסחי תפילה שונים בתפוצות
ישראל. נולד וחי בסביליה שבספרד. משמו, שפירושו "אבי
המטבעות", אפשר ללמוד כי אחד מאבותיו היה יוצק
מטבעות.
אַבּוּטבול, יעקב (26) (1880-1810) ב 1
מבוני יפו וממבשרי פריצת חומותיה. נולד ברבאט שבמרוקו,
עלה לארץ־ישראל בנעוריו עם אביו וישב עמו בירושלים.
היה מראשוני היהודים הספרדיים המערביים (יוצאי צפון
אבולעפיה, חיים
18
אפריקה) שרכשו חלקות קרקע מחוץ לחומות. ב־1864 עסק
במסחר – יבוא טקסטיל ויצוא תפוזים – ועבר לגור ביפו
בבית שהקים סמוך לשער הראשי בחומת העיר. בביתו היה
ח'אן יהודי. היה פעיל בקהילת יהודי יפו, ובניו שלמה
ואברהם, וכן נכדיו וניניו, המשיכו בדרכו. בשנת 2001 נבחר
נינו, הנושא את שם אבי־סבו, ליקיר העיר תל־אביב־יפו.
אַבּוּלעפיה, חיים (21) (1744-1660) ד 4
מחדש היישוב היהודי בטבריה*. נולד בחברון למשפחת
רבנים ממגורשי ספרד שממנה יצאו גם משוררים, מדינאים
ומנהיגי הקהילה היהודית. בילדותו התיישבה משפחתו
בירושלים. הוסמך לרבנות ונבחר לרב של צפת. ב־1720 היה
לראש רבני איזמיר בתורכיה. ב־1740, והוא כבן 80, נקרא
על ידי מושל הגליל לחדש את היישוב היהודי בטבריה
אחרי שנים רבות של חורבן. מספריו עץ החיים, מקראי
קודש.
אֲבוּקה (6) א 1
חווה חקלאית שהקימה קבוצת פועלים שהתארגנה
להתיישבות ב־1941, עברה לעמק בית שאן ב־1942
והתפרקה ב־1956. השם סמלי: הלהבה שבראש הלפיד*.
אבְטליון (המאה ה־1 לפנה"ס) (22) ב 4
אב בית־הדין בזוג הרביעי מחכמי המשנה שבו כיהן שמעיה*
כנשיא הסנהדרין*. תלמידם של שמעון בן שטח* ויהודה בן
טבאי. הוא וכן שמעיה היו בני גרים, ואף־על־פי־כן לא נמנע מהם
להגיע למעמדם החשוב. כמעט תמיד נמסרו ההכרעות בענייני
הלכה בשם שניהם. הלל הזקן* למד מפיהם תורה, ונראה שנעשה
נשיא הסנהדרין גם בזכות כך. מדברי אבטליון ידועה האמרה
"חכמים היזהרו בדבריכם" (אבות, א) והסבר מפורט בצדה.
אביאסף (19) ד 3
השלישי בבני קורח – "ובני קרח אסיר ואלקנה ואביאסף"
(שמות, ו, 24). כאשר בלעה האדמה את קורח ועדתו, מציין
הכתוב בפירוש "ובני קרח לא מתו" (במדבר, כו, 11); היינו,
לא התמרדו עם אביהם.
אֲביגוּר, שאול (8) (1978-1899) ב 2
ראש המוסד לעלייה ב – ה"העפלה" (העלייה הבלתי ליגלית)
בתקופת המנדט. נולד ברוסיה, עלה לארץ־ישראל ב־1912
ולמד בגימנסיה הרצליה. הצטרף לקבוצת כנרת ב־1920
והשתתף בקרב על תל חי. היה בהנהגת ההגנה*. מסוף שנות
ה־30 פעל להבאת יהודים מאירופה וממדינות ערב, ועמד
בראש המוסד לעלייה ב ב־1939־1947. ב־1948 היה ראש
הרכש (ההצטיידות בנשק) באירופה. אחרי ששכל את בנו גור,
שינה את שם משפחתו (מאירוב) כדי להנציחו. עם הקמת
אבולעפיה, חיים
19
המדינה היה מהעובדים הבכירים במשרד הביטחון ומהמעטים
שהובאו בסודו של בן־גוריון*. שנים רבות פעל בגלוי ובסתר
להידוק הקשרים עם יהודי ברית־המועצות ולהבאתם ארצה.
אֲבידָן, דויד (6) (1995-1934) א 1
משורר. נולד בתל־אביב וחי בה רוב ימיו. למד באוניברסיטה
העברית. שיריו נדפסו מ־1950, בהיותו בן 16. נודע כמי
שהרחיב את תחומיה של לשון השירה במטאפורות נועזות
ועם זאת ביצירת שירה המעוקרת כביכול מרגש. עסק גם
בקולנוע, טלוויזיה ואמנות פלסטית, ופיתח חזון של שימוש
באמנויות שונות בכפיפה אחת. חתן פרס ביאליק.
אֲבידָן, שמעון (18) (1994-1912) ב 3
ממפקדי ההגנה וצה"ל במלחמת העצמאות. נולד בגרמניה,
ועלה לארץ־ישראל ב־1934. מ־1940 היה לחבר קיבוץ עין
השופט. היה איש פלוגות השדה (פו"ש) ומאנשי וינגייט
בשנות המרד הערבי 1936־1939. פיקד על "המחלקה
הגרמנית" של הפלמ"ח במלחמת העולם השנייה, ואחרי
מלחמה זו פיקד על גדוד בפלמ"ח. ב־1947 מונה למפקד
חטיבת גבעתי*, פיקד על מבצע נחשון* – המאמץ הגדול
הראשון לפרוץ את הדרך לירושלים – והיה אחראי לבלימת
הפלישה המצרית באביב 1948. עם שחרורו מצה"ל היה
מפעילי הקיבוץ הארצי והשומר הצעיר בענייני ביטחון.
אביטל (19) ד 3
מנשותיו של דוד המלך*, אם בנו החמישי, שפטיה. דוד נשא
אותה בחברון בנוסף על אחינועם ואביגיל, מעכה, חגית
אביטל
למה דווקא אביאסף?
אחת התעלומות המעסיקות כל מי שיתבונן בשלטי
הרחובות באזורים מסוימים של תל־אביב – למשל,
בשכונת התקווה – היא מדוע נבחרו דווקא השלישי בבני
קורח (אביאסף), הראשון בתאומים שנולדו לתמר
ויהודה (זרח), במה זכה צלפחד אבי חמש הבנות? ומי
הם ורדיאל, יקותיאל, נוריאל וקדמיאל? מסתבר שב־
1954 נדרשו חברי ועדת השמות לתת פתרונות למאות
רחובות – חלקם, כפי שנאמר בפרוטוקול של הוועדה,
"עומדים להריסה לפי תכנית בניין־ערים". משום כך גזרה
הוועדה כי "אין לקבוע שמות־זיכרון קבועים, מפני
הכבוד, ויש לקבוע שמות ארעיים, לשם נוחות התושבים
בלבד, שמות שיוחלפו במשך הזמן." חלק מהשמות
הוחלפו בשמות חדשים; וחלק יוחלפו בעתיד-שהרי
הזמן נמשך...
20
ועגלה, וזאת בימים שבהם היה מלך יהודה בלבד, כפי
שמסופר בשמואל ב, ג. ב־1953 הוקם בעמק יזרעאל, סמוך
לגלבוע, מושב בשם זה – ראשון ליישובים בחבל תענך. על
נסיבות מתן השם ראו במסגרת בעמוד 19.
אבימלך (המאה ה-11 לפנה"ס) (19) ד 3
מלך ישראל בימי השופטים*, שמלך שלוש שנים בשכם. היה
בנו של השופט גדעון מפילגשו בשכם, התנשא למלוך בעזרת
אחי אמו, הרג את שבעים אחיו, ורק יותם נמלט מהטבח.
במאבק נגד מתמרדים גילה המלך מנהיגות – "מה ראיתם
עשיתי, מהרו עשו כמוני" – ונהרג כששם מצור על תבץ
ופרץ לתוכה: "ותשלך אשה אחת פלח רכב על ראש אבימלך
ותרץ את גולגלתו" (שופטים פרק ט). גם מלך גרר בימי
אברהם ויצחק נקרא אבימלך.
אבינרי, יצחק (26) (1977-1900) ב 1
בלשן וחוקר הלשון העברית. נולד ברוסיה, ובבית אביו הרב
דיברו עברית. עלה לארץ־ישראל ב־1914 ולמד בגימנסיה
הרצליה. אחר כך חזר לרוסיה ולמד באוניברסיטאות אודסה,
ברלין ופריס. שב ארצה ב־1926, ופירסם כ־50 שנה מחקרים
ומדריכי לשון שעניינם השפה העברית. ספרו הגדול הוא יד
הלשון.
אביצור, שמואל, פרופ' (26) (1999-1908) ב 1
חוקר הארץ ומקנה ידיעותיה לאלפי תלמידים. מראשוני
המארגנים של חוגי הטיולים בארץ. נולד בבאקו
(אזרבייג'אן), הצטרף בילדותו ל"צעירי ציון" והיה אסיר
ציון. עלה לארץ־ישראל ב־1931 והתגורר מאז בתל־אביב.
כבר ב־1938 הקים את המדור לידיעת הארץ במרכז
לתרבות ולחינוך של ההסתדרות, יזם את הקמת המכון
לידיעת הארץ על שם חיים אבשלום והתמסר לניהול
המקום ולהוראה בו. במסגרת המכון הקצה מקום לתחום
"אדם ועמלו" לתולדות כלי העבודה ומתקני הייצור
בארץ, שב־1982 עבר למשכן קבע במוזאון ארץ־ישראל.
במהלך חייו חיבר מאות מאמרים וכעשרים ספרים
בידיעת הארץ. חתן פרס ישראל תשל"ז לחקר תרבויות
וכן יקיר תל־אביב-יפו תש"ן.
אבישי (5) ד 1
מגיבורי דוד המלך*, אחיהם של שר־הצבא יואב* ושל
עשהאל*. האחים נקראו על שם אמם, צרויה, אחותו של
דוד. אבישי היה הבכור, ולעתים נכתב שמו אבשי. יותר
מכול הצטיין באהבה נאמנה לדוד דודו: "ויען דוד ויאמר אל
אחימלך החתי ואל אבישי בן צרויה אחי יואב לאמור 'מי ירד
אתי אל שאול אל המחנה', ויאמר אבישי 'אני ארד עמך'"
(שמואל א, כו).
אבימלך
21
אִבְּן גַּבִּירוֹל, שלמה (המאה ה-11 לספירה) (16) ב 2
משורר עברי ופילוסוף, מהגדולים באנשי הרוח בתקופת
הפריחה של היהדות בספרד. בראשי תיבות: רשב"ג. נולד
במלגה שבספרד ב־1020 או ב־1022, ועבר עם הוריו
לסרגוסה. החל לכתוב שירים בהיותו נער בן 16 ואולי אף
לפני כן. חיבר שירי קודש ושירים מיסטיים שביטאו אמונה
עזה והתבוננות עמוקה בדת היהודית ובצדם שירי אהבה,
שירים לאומיים ופיוטים שונים, במגוון משקלים שהיו
נהוגים גם בערבית, וכן ספרי פילוסופיה ובהם מקור חיים*.
בהיותו כבן 23 או 25 עבר לגרנדה. נפטר בוואלנסיה והוא
כבן 36 או 38.
אבן ג'נאח, יונה (16) א 3
מגדולי הבלשנים העבריים בימי הביניים (סוף המאה ה־10
עד אמצע המאה ה־11). נולד בקורדובה שבספרד, למד מפי
מנחם בן סרוק*, עסק בחקר הלשון העברית ובדקדוקה.
נפטר בסרגוסה. שני החלקים בספרו הגדול נקראים ספר
הרקמה וספר השורשים.
אִבְּן סינא [אבו עלי] אלחוסיין (27) (1037-980) ג 2
מגדולי הפילוסופים הערבים, הנחשב לאבי חכמי הרפואה
הערבים. נולד בבוכרה, היום באוזבקיסטאן, ועוד כשהיה נער
ריפא את השולטן. מת בפרס, היום איראן, בשעה שנלווה
למושל אספאהאן. בפי הפילוסופים באירופה, שגם עליהם
היתה לו השפעה רבה, שובש שמו והוא קרוי אָ וִיקֶנ הָ.
אבן ספיר (5) ד 4
כינוי הנגזר משם הספר שכתב הנוסע יעקב הלוי ספיר
(1822־1882). נולד בבֶּלָרוּס. נסע למזרח, עלה לארץ־ישראל
והתיישב בירושלים שבה היה למדפיס. בספר שהרחוב נושא
את שמו תיאר את מסעותיו אל המזרח התיכון, ובייחוד
לתימן, וכן אל המזרח הרחוק. על שם הספר מושב בפרוזדור
ירושלים שהוקם ב־1950. נכדו הוא אליהו ספיר*, ונינו -
יוסף ספיר (1902־1972), ח"כ ושר שכיהן לפני כן כראש
עיריית פתח תקוה.
אבן עזרא, משה (16) (1135-1055) ב 2
משורר עברי בספרד. נקרא גם בן עזרא. נולד בגרנדה,
ונראה שהיתה לו שם משרה רמה. מקובל שעודד את רבי
יהודה הלוי* לעסוק בשירה. ב־1090 כבשו המורביטים את
עירו, והקהילה היהודית נחרבה. נחלץ בקושי מהעיר,
ובשארית חייו ידע סבל רב. (לכתחילה נקרא הרחוב על
שמו של אברהם אבן עזרא, משורר, פילוסוף ופרשן הידוע
בראשי תיבות שמו, ראב"ע. לימים נקבע רחוב הראב"ע*
על שמו.)
אבן עזרא, משה
22
אִבְּן רוּשד [או: רָשד], מוחמד (27) (1198-1126) ג 2
מגדולי הפילוסופים הערבים בספרד בתקופה שבה שלטו
בארץ זו. נולד בקורדובה ושימש בה כקאדי ב־1171; החזיק
במשרה דומה גם בערים אחרות. היה רופא החצר של הח'ליף
אבו יעקב יוסף. כתב ספרי פילוסופיה, ובהם פירושים לכתבי
אפלטון ואריסטו. נחשב לכופר בעיני חכמי האסלאם, נרדף,
הוגלה, וספריו הועלו באש. מת במרוקו. בפי עמיתיו
הפילוסופים באירופה שובש שמו והוא קרוי אָ וֶרוֹאֶס.
אבן שושן, אברהם (26) (1984-1906) ב 1
מחבר המילון השלם שהיתה לו הבכורה בספריות ובבתי
הספר מ־1947 ובמשך כ־50 שנה. נולד בבלרוס, עלה לארץ־
ישראל ב־1925, ועסק בהוראה ובניהול מוסדות לימוד
שונים, ובהם המחלקה להנחלת הלשון ליד משרד החינוך
והתרבות (1952־1953). היה מעורכי עיתון הילדים עתוננו,
שבו נדפסו סיפורים, שירים ומחזות פרי עטו. מלבד המילון
פירסם גם קונקורדנציה חדשה לתנ"ך, קונקורדנציה לשירי
ביאליק (עם סגל) ותירגם ספרים לילדים. חתן פרס ישראל
ללשון לשנת תשל"ח־1978.
אבני זכרון (14) ב 3
שם סמלי. ניתן לרחוב הכניסה אל בית־העלמין בנחלת יצחק*.
אבנר [בן נר5( ]) ד 1
שר צבא שעמד בראש צבאו של שאול המלך*. נר וקיש היו
בני אביאל; ומכאן שהמלך שאול ושר צבאו אבנר היו בני
דודים. בקרב שהתפתח בין אנשי שאול ואנשי דוד* הרג אבנר
את עשהאל*, אחיהם של יואב* ואבישי* גיבורי דוד. אחרי
ששאול נפל בקרב הגלבוע, בא אבנר אל דוד כדי להציע לו
ברית. יואב דיבר אליו בידידות לכאורה, והרגו (שמואל א ו־ב).
אֶבְּנֶר, מאיר ([ )1955-1872שדרות11( ]) ד 2
ממנהיגי הציונות ברומניה. נולד בבוקובינה, הוסמך כדוקטור
למשפטים באוניברסיטת צ'רנוביץ. היה ציר בקונגרס הציוני
הראשון וחבר בוועד הפועל הציוני שבראשו עמד הרצל. היה
ראש קהילת צ'רנוביץ, ונבחר למוסדות המחוקקים ברומניה: 
בשנים 1926־1934 היה ציר בפרלמנט ובסנט. ב־1940 עלה
לארץ־ישראל.
אבנר, אלימלך – ראו זליג
אַבְּרָ בַּנאל, דון יצחק (22) (1508-1437) א 3
מדינאי, פילוסוף וממפרשי התנ"ך. מזרע בית דוד. נולד
בליסבון לאביו יהודה, איש כספים. הגיע למעמד רם של
גזבר, מעין שר האוצר לאלפונסו החמישי מלך פורטוגל. ברח
אבן רושד [או: רשד], מוחמד
23
לספרד ב־1483, שירת את מלכיה פרדיננד ואיזבלה וניסה -
ללא הצלחה – למנוע את הגירוש של 1492. עם בוא פקודת
הגירוש הפליג לאיטליה ושירת בחצר המלכות של נפולי.
לבסוף התיישב בוונציה ב־1503. בנו יהודה היה רופא,
משורר ואיש הרנסנס הידוע כליאוןאֶבְּרֶאוֹ (העברי); בנו
שמואל היה ממנהיגי הקהילה בנפולי.
אברך, ישעיהו (6) (1988-1912) א 2
סופר ועיתונאי. נולד באוקראינה, עלה לארץ־ישראל ב־1935
והיה חבר קיבוץ מרחביה. במלחמת העולם השנייה התנדב
ליחידות היהודיות בצבא הבריטי. היה חבר מטה מחוז תל־
אביב של ההגנה*. מהראשונים ששימשו קציני חינוך בצה"ל.
חיבר ספרים ומאמרים רבים, חתן פרס סוקולוב (1975)
וחתן פרס ישראל לעיתונאות בתשמ"ו-1986.
אגדתי, ברוך (5) (1976-1895) ד 2
מיוצרי המחול העברי המקורי. נולד בבסרביה, רומניה, למד
בלט באודסה, רוסיה, ואחרי שעלה לארץ־ישראל ב־1910
למד ציור בבצלאל. בפרוץ מלחמת העולם הראשונה גורש
מהארץ והיה רקדן בלט באודסה. מששב ארצה ב־1919 גר
בתל־אביב, יזם נשפי פורים המוניים בתל־אביב וקרנבל
שממנו התפתח רעיון העדלאידע, יצר ריקודים עממיים
שהידוע בהם הוא הורה אגדתי למנגינה יהודית־רומנית
(מאוחר יותר חיבר אוריה בוסקוביץ מוסיקה מקורית בשם
זה); היה צייר והקים אולפן סרטים שבו יצר יומנים מחיי
הארץ ואת הסרט זאת היא הארץ. בשנת מותו הוענק לו
התואר יקיר תל־אביב.
אגריפס (10 לפנה"ס-44 לספירה) (12) ב 4
המלך האחרון ביהודה. בנו של אריסטובלוס השני ונכד
למרים החשמונאית* והורדוס. גדל ברומי והתרחק
מהיהדות. התמנה למלך הבשן והגליל בידי הקיסר הרומי
קליגולה (37 לספירה) ולמלך יהודה והשומרון בידי הקיסר
קלאודיוס (41 לספירה). התחבב על עמו והתקרב מחדש
ליהדות ולרעיון העצמאות היהודית. עם מותו פסקו מלכים
יהודים ביהודה; בנו, אגריפס השני, שלט על הגולן והחורן
וסייע לרומי בפרוץ המרד הגדול.
א"ד גורדון – ראו גורדון, אהרן דוד
אד קוץ' – ראו קוץ', אד
אדירים (5) ג 1
שם מושב בחבל תענך, מדרום לעפולה, שהוקם ב־1956.
כרבים מיישובי החבל, מרמז שמו לפסוק משירת דבורה: "אז
אדירים
24
ירד שָׂרִיד לְאַדִּירִים עָם..." (שופטים, ה) – ורש"י מפרש ירד
מלשון רדה: השריד (ישראל) משל באדירים, כלומר: גברו
ישראל על הכנעני. בסמוך רחובות כורזים ואלמגור.
אד"ם הכהן (16) (1878-1794) ב 2
השם הספרותי שבו נודע אברהם דב מיכיילישקר (אד"ם)
[הכהן] לבנזון, ממשוררי תקופת ההשכלה. נולד בוילנה,
בירת ליטא. בנו היה אף הוא משורר, מיכה יוסף לבנזון
(מיכ"ל*).
אדר (20) א 4
החודש השנים־עשר בלוח העברי הקדום, והחודש השישי
בלוח המתחיל בתשרי. יש בו 29 יום. מזלו: דגים. בשנה
מעוברת הוא נקרא אדר ב, ולפניו נוסף אדר א ובו 30 יום.
האמרה "משנכנס אדר, מרבין בשמחה" נסבה על חג מיוחד
במינו, פורים, שבו חוגגים הצלה מפורענות שהיתה גם הצלה
מהתבוללות; הסיפור מובא במגילת אסתר, וייחודו מכל ספרי
התנ"ך בכך שאלוהים אינו נזכר בו כלל אף־על־פי שסדר
ההתרחשויות מעיד כי היפוך היוצרות ("ונהפוך הוא") היה נס.
אהבת ציון (15) ד 1
הידוע בספריו של אברהם מאפו*, שמילא תפקיד חשוב
בהתעוררות לציון שנקראה בשנים הבאות ציונות. חובבי
ציון* מצאו בו מניחוחות ארץ־ישראל המעוררים אהבה
כלפיה, גם בגלל האופן המציאותי שבו מתוארים החיים בה
וגם בזכות השימוש בשפה העברית – אמנם תנ"כית -
לצורך סיפור חולין. סיפור אהבתם של תמר ואמנון הרועה
מתרחש בימי מלכות חזקיה (בית ראשון), וכולו געגועים
לחיי הכפר השלווים בארץ־ישראל. הספר נדפס ב־1853,
ושימש השראה לאגודות חובבי ציון. עוד בחיי המחבר
תורגם הספר לרוב שפות אירופה וכן לערבית.
אהוד [בן גרא5( ]) ד 1
מהשופטים*, שהנהיגו את שבטי ישראל במאה ה־11
לפנה"ס והדפו פולשים ועמים שכנים. 18 שנים נאלצו בני
ישראל לעבוד את עגלון מלך מואב שנעזר בעמון ועמלק, עד
שקם אהוד בן גרא משבט בנימין והושיע את עמו בכך
שחדר לארמונו של המלך והרגו (שופטים, ג).
אהלי יעקב (25) ד 2
שם ספרו של הרב יעקב רוזנהיים (1870־1965), שהיה
ממקימי ההסתדרות העולמית של אגודת ישראל ושימש
כנשיאה מ־1929 ועד לפטירתו. נולד בגרמניה, ייסד הוצאה
לאור שבה נדפסו ספרי דת ורכש עיתון ששימש שופר
ליהדות החרדית. מגרמניה היגר לבריטניה ב־1933 ולארצות־
הברית ב־1940; בשנותיו האחרונות התגורר בתל־אביב
ותמך בהשתלבות מפלגתו במערכי השלטון.
אד"ם הכהן
25
אהרונוביץ', יוסף (17) (1937-1877) ג 4
ממייסדי מפלגת הפועל הצעיר (1905) והעיתון שנשא את
שמה (1907). נולד באוקראינה, היה מאנשי העלייה השנייה,
מנהל בנק הפועלים, מראשי תנועת העבודה וחבר מועצת
עיריית תל־אביב. על שמו נקרא מושב בית יוסף בעמק בית
שאן, שנוסד ב־1937 במסגרת יישובי חומה ומגדל ובעיצומם
של המאורעות ("המרד הערבי"). אשתו, הסופרת דבורה
בארון (1956-1887), היתה שותפתו לעריכת הפועל הצעיר;
פירסמה סיפורים קצרים וערכה את כתבי בעלה אחרי מותו.
על שמה גינת דבורה בארון.
אהרונסון, שלמה, רב (22) (1935-1863) א 1
רב ראשי לתל־אביב בתחילת השלטון הבריטי בארץ־ישראל.
נולד ברוסיה והיה מחסידי חב"ד. מראשוני חובבי ציון*
ומהמצדדים בציונות המדינית מול המלעיזים עליה מקרב
הציבור החרדי. שימש כרב בערים שונות; בין היתר,
כשהיגר לברלין, היה רבם של פליטים יהודים רוסים
שנמלטו אליה מהמהפיכה הבולשביקית. עלה לארץ ב־1923
ונעשה רב ראשי אשכנזי לתל־אביב לצדו של הרב מאיר חי
עוזיאל* שייצג את העדה הספרדית.
אוארבך, משה ברוך (22) (1882-1812) א 3
סופר יהודי גרמני הנחשב לאבי הסיפור הלאומי העממי
בגרמניה, שבה נולד. למד תיאולוגיה ופילוסופיה באוניברסיטה,
נאסר במינכן כשהשתתף בתנועה של סטודנטים מהפכנים.
בצאתו מהכלא פנה לכתיבה ספרותית. כתב ביוגרפיות, רומן
מחיי שפינוזה* (1837) ורומן שבו גם דמותו של משה
מנדלסון* (1839). התפרסם בזכות סיפורי כפר שכתב בשנות
ה־40 וה־50 של המאה ה־19. ספרו לנוער, יחיפיה (1856)
תורגם לעברית פעמיים. תירגם את כתבי שפינוזה, נלחם
באנטישמיות וסופו שהיגר לצרפת, שבה נפטר.
אוּ גָרית (7) ג 3
עיר קדומה בצפון סוריה, על חוף הים. שמה נזכר בתעודות
קדומות, וזיהוי אוגרית עם חורבות ראס שמרה זכה לאישור
בחרסים הכתובים שנמצאו בחפירות הארכיאולוגיות שנעשו
בה. המקום היה מיושב אלפי שנים, ושליטי העיר קיימו
קשר עם כרתים בים התיכון ועם ארם נהריים – עיראק של
היום. מרתקים במיוחד המיתוסים הספרותיים שהתגלו
במקום. עוד מימי קדם איבדה העיר מזוהרה, כנראה עקב
פלישת גויי הים, הפלשתים.
אוהב ישראל (26) ב 3
שם אחד מקבצי דרשותיו של רבי אברהם יהושע השיל
(1825-1745) המכונה הרב מאפטה; רב נודע שנולד בפולין
ומת בפודוליה שבאוקראינה שהיתה אז חלק מפולין.
אוהב ישראל
אוֹז'ֶשקוֹבָה,אֶליזהֶ 26
אוֹזֶ'שקוֹ בָה,אֶלי זָה (26) (1910-1841) ב 1
סופרת. נולדה ופעלה בפולין, כתבה בשפתה לילדים ולבני נוער
מתוך רגישות לעוני ולסבל האנושי, גם של יהודים, וכן חזרה
וסיפרה מאגדות המיתולוגיה היוונית. סיפוריה הראשונים נדפסו
ב־1866. העניין שגילתה ביהודים התבטא גם בכך שלמדה את
מנהגיהם ותולדותיהם, וכן יידיש ועברית. בספרה מירטלה
(1886) מתגלים הידע וההבנה האלה בסיפורה של נערה יהודייה
- שמה מיתרגם לעברית כהדס – שגלתה לרומא לאחר חורבן
בית שני והתאהבה, לאסונה, בצעיר לא־יהודי.
אוֹלפַנט, לוֹרֶנס (21) (1888-1829) ג 1
מדינאי, דיפלומט וסופר ממוצא סקוטי, וכן נוסע ומיסטיקן
נוצרי ומעין חובב ציון. נולד בדרום אפריקה, היה חבר בבית
הנבחרים הבריטי ב־1865־1867, והחל להתעניין בשאלת
ארץ־ישראל כשהתחוללה המלחמה בין רוסיה לתורכיה ב־
1878. כדי לסייע לתורכיה, הציע לגייס כספים להתיישבות
יהודית נרחבת בארץ־ישראל, ואף הצביע על המקום הראוי
לכך – חבל הגלעד ממזרח לירדן. בספרו ארץ הגלעד (1880)
מפורטת תכניתו. בהצעתו תמכו בנימין ד'ישראלי, ראש
ממשלת בריטניה, ולורד סולסברי. הוא עצמו התיישב במחוז
חיפה וסייע למושבות הראשונות; אימבר*, מחבר התקווה,
היה מזכירו. ספר מאמרים פרי עטו, חיפה, ראה אור בעברית
בעריכת רחבעם זאבי (1976).
אונטרמן, איסר יהודה, הרב (18) (1976-1886) ב 3
רב ראשי לישראל. נולד בגרודנו, ליטא, והיה רב בקהילות
שונות בארץ זו. אחרי מלחמת העולם הראשונה עסק
בשיקום הישיבות, וב־1924 נבחר לרב של ליברפול
בבריטניה. היה חבר תנועת המזרחי מראשיתה, ציר לכמה
מן הקונגרסים הציוניים וסגן נשיא הקרן הקיימת לישראל*.
ב־1946 נבחר לרב של תל־אביב, ומשנת 1964 עד 1972 כיהן
כרב ראשי לישראל.
אוּנקלוֹס (המאה ה־1 ותחילת ה־2 לספירה) (11) ד 4
מתרגם התורה לארמית. גר שלפי השמועה היה בן אחותו
של טיטוס. היה בן דורם של רבן גמליאל דיבנה, רבי אליעזר
בן הורקנוס ורבי יהושע.
אוּסישקין, מנחם מנדל (13) (1941-1863) ג 4
ממנהיגי חיבת ציון ומראשי הציונות. נולד בבֶּלָרוּס, היה
ממייסדי בני ציון (1884) במוסקבה, מפעילי האגודה בני משה*
(1889), ציר מהקונגרס הציוני הראשון, חבר הוועד הפועל
הציוני מ־1898 ומראשי המתנגדים לתכנית אוגנדה של הרצל*.
הגיש תכנית לציונות "סינתטית" ששילבה מדיניות, רכישת
קרקע, עלייה, התיישבות והכשרת יהודי הגולה. פעל לארגון
היישוב בארץ עוד מ־1903, עלה לארץ־ישראל ב־1919, חי זמן
27
אופטושו, יוסף (24) (1955-1887) ב 1
סופר יהודי שכתב ביידיש. נולד בפולין, היגר לארצות־
הברית בהיותו בן 20 ועסק במכירת עיתונים, היה פועל
ומורה. ספריו ראו אור מ־1910; מאות מסיפוריו נדפסו
בעיתונות היהודית בפולין ובארצות־הברית. כמה מספריו
תורגמו לעברית, ובהם ביערות פולין שהומחז והוצג בתל־
אביב.
אופיר (7) ג 3
ארץ מקראית שנודעה בזהב המשובח, באבני החן ובעצי
האלמוגים שהובאו ממנה. נראה שהיתה במזרח אפריקה,
והצי של שלמה המלך הפליג אליה מעציון גבר, ליד אילת
של ימינו. בחפירות תל קאסילה בתל־אביב נמצאה הכתובת
"זהב אופיר לבית חורון".
אוֹפֶּנהַיימֶר, פרנץ (8) (1943-1864) א 3
מחלוצי רעיון ההתאגדות הקואופרטיבית. נולד בגרמניה ושימש
כפרופסור לסוציולוגיה באוניברסיטאות ברלין ופרנקפורט.
הצטרף לתנועה הציונית, ולפי הצעתו הוקם ב־1911 כפר שיתופי
בעמק יזרעאל, מרחביה*. בין האגרונום־המנהל ובין הפועלים
המתיישבים פרצו סכסוכים, והניסיון נכשל.
אופקים (7) ד 3
שם סמלי, רבים מהמלה אופק. רחוב הכניסה לשכונת
אפקה. (היישוב אופקים בנגב הוקם ב־1955 בנגב, ממערב
לבאר שבע. יישבו אותו עולים מצפון אפריקה, יהודים
שעזבו את מצרים אחרי מבצע קדש* ועולים מפרס.)
אור החיים (26) א 1
שם ספרו של הרב חיים בן עטר*, והוא פירוש עממי לתורה
שיש בו יסודות קבליים. בסמוך רחובות נוספים בשמות
ספרים, ובהם הכוזרי.
אוּרי,לֶסֶר (16) (1931-1861) א 2
צייר ואמן תחריטים. נולד ופעל בגרמניה. צייר דמויות
ומראות מן התנ"ך (ירמיהו), ועיקר כוחו היה בציורי נוף
ובמראות עירוניים שצייר בפאריס, בברלין ובלונדון. מראות
נוף שולטים גם בתחריטים ובחקיקות אבן שיצר.
אוּרי, לסֶרֶ
מה בתל־אביב ובנה בה את ביתו, ופעל בתחום גאולת
הקרקעות. היה נשיא הקרן הקיימת לישראל* מ־1923 וממייסדי
האוניברסיטה העברית ב־1925. אזרחות כבוד של תל־אביב
הוענקה לו ב־1933. היה ממתנגדי תכנית החלוקה של ועדת פיל
(1937).
28
אוריאל אקוסטה (ד'אקוסטה) (21) (1640-1590) ד 3
הוגה דעות שהתפרסם בגין החרם שהוטל עליו. נולד
בפורטוגל למשפחת אנוסים וחזר ליהדות ב־1618. היגר
לאמסטרדם, והוחרם בגין כתביו הביקורתיים על האמונה
היהודית בהישארות הנפש ועוד; חזר בו, הולקה בפומבי -
ואחרי זמן חזר להביע דעות שקוממו את יהודי העיר.
משנאלץ לחזור בו שוב, שם קץ לחייו.
אורים (19) ד 4
קיבוץ בנגב המערבי שהוקם במוצאי יום הכיפורים תש"ז-
1946, כאחד מ־11 יישובי חומה ומגדל שהוקמו באותו לילה.
נמצא ממערב לעיירת אופקים.
אורלוב (אורלוף), חנה (6) (1968-1888) א 1
פסלת. נולדה באוקראינה, עלתה לארץ־ישראל ב־1904,
השתלמה בפריס ומ־1910 הציגה מיצירותיה בעולם. בפסלי
הברונזה שלה יש הרבה מן ההומור. יצרה פסלים גם מגושי
אבן ענקיים. פסלי חוצות שיצרה מוצבים במקומות שונים
בארץ, ובהם פסל בעין גב* ואנדרטה להנצחת דב גרונר* ליד
משטרת רמת־גן (המקום שבו נפצע ושממנו נלקח לבית
המשפט ואל הגרדום). אחיה הוא צבי נשרי*.
אוּ שָׁה (8) ב 4
עיר עתיקה מימי המשנה* שהיתה מקום מושב הסנהדרין*
אחרי מרד בר כוכבא. קיבוץ בעמק זבולון שהוקם ב־1937
סמוך לקריית אתא, לא הרחק מאתר העיר העתיקה,
במסגרת יישובי חומה ומגדל, נקרא בשמה.
אֵזוב (27) ג 2
צמח בעל ריח עז. נזכר כמשל למי שאין לו חשיבות: "מה
יגידו אזובי הקיר?" בעלים של מינים אחדים עושים שימוש
כתבלין – מבשמים בו משקאות ורטבים – ומהתפרחת,
העלים והגבעולים הצעירים מפיקים שמנים אתריים
לתעשיית התמרוקים. מחלקי צמח מיובשים מכינים אבקה
המשמשת כתבלין, זעתר.
אַ זַ"ר (24) ב 1
ראשי תיבות שמו של אלכסנדר זיסקינד רבינוביץ (1854־
1945), סופר, מורה וספרן. נולד בבּלֶ רָוּס, היה סוציאליסט
ומראשוני המצטרפים לחובבי ציון. עלה לארץ־ישראל ב־
1906 והתגורר בתל־אביב ושימש כספרן בספריית שער
ציון* ביפו, ואחר כך בצפת. נשא את פנקס החבר מספר 1
של הסתדרות העובדים. אזרחות כבוד של תל־אביב
הוענקה לו ב־1934, במלאת לו 80. כתב סיפורים ותירגם
מגדולי הסופרים הרוסים של המאה ה־19. על שמו נקרא
המושב כפר אז"ר ליד קריית אונו.
אוריאל אקוסטה (ד'אקוסטה)
29
אַ חַד הָעם (21) ד 2
שם העט של אשר צבי גינזבורג (1856־1927), הוגה דעות
ומחבר מסות, אבי זרם "הציונות הרוחנית". נולד באוקראינה,
התגורר באודסה מ־1886, ייסד את אגודת בני משה* ואת
הוצאת הספרים אחיאסף. התגורר בלונדון מ־1907 והיה
שותף במאמצים להשגת הצהרת בלפור. עלה לארץ־ישראל ב־
1922 וחי בתל־אביב. אזרחות כבוד של העיר הוענקה לו ב־
1926, במלאת לו 70. גרס כי אי אפשר "לחסל את הגלות",
ולפיכך מוטב להתרכז בהקמת מרכז רוחני לעם ישראל בארץ־
ישראל, שיאחד את כל התפוצות. חלק מהמאמרים והמסות
שכתב כונסו בספר על פרשת דרכים*. ספרייתו – שהיתה
בביתו ברחוב שנשא את שם העט שלו עוד בחייו, מששת
הרחובות הראשונים של תל־אביב – היתה לנחלת העיר אחרי
מותו. הבית נהרס יחד עם הגימנסיה* הרצליה; בבניין
הספרייה המרכזית של תל־אביב, בית אריאלה, שוחזרו חדר
עבודתו וחלק מספרייתו.
אחווה (22) א 2
שכונה עברית בפאתי יפו, צפונית לנווה צדק*. נבנתה ב־
1899 בידי אגודה (או "לשכה") לעזרה הדדית בשם זה
שהוקמה בירושלים ב־1890. היוזמים היו א"א כהנא וי'
הכהן מילנר. נקראה שכונת שערי אחווה. עגנון מספר על
מגוריו בה בסיפורו "אצל חמדת". התגורר בה הסופר ש' בן־
ציון*. בסמוך התגורר הרב א"י [הכהן] קוק* עם בואו
לארץ־ישראל ב־1904.
אחוזת בית (21) ד 2
האגודה שייסדה שכונה בשם זה, והפכה לתל־אביב. שמה
סמלי, כנאמר בתנ"ך "בבית ארץ אחוזתכם" (ויקרא, יד).
הוקמה ב־1906 ובאסיפה הכללית הראשונה, שנערכה
במועדון ישורון ביפו, השתתפו חמשת המייסדים: מאיר
דיזנגוף*, יחזקאל דנין*, עקיבא אריה* ויס, דוד חיותמן*
ודוד סמילנסקי*. אבן הפינה לבית הראשון הונחה ב־
1909. שנה לאחר מכן התקבלה הצעה שהעלה מנחם
שיינקין* לקרוא לעיר בשם תל־אביב – כשם מקום
הגולים בבבל על הנהר כבר (יחזקאל, ג), וכשם יצירות
ספרותיות ששאבו משם המקום בתנ"ך, בעיקר
המפורסמת בהן, תרגומו הפיוטי של נ' סוקולוב* לספרו
של הרצל, אלטנוילנד (ראו גם המסגרת בעמוד 32).
אח"י דקר (5) ג 2
צוללת של חיל הים שנעלמה ב־1968 על צוותה. נרכשה
בבריטניה, שופצה והיתה בדרכה לארץ. ב־25 בינואר 1968
נותק הקשר עמה, והיא ירדה למצולות הים התיכון על 69
החיילים והקצינים שבה. במאי 1999 התגלו שרידי הצוללת
במעמקי הים.
אח"י דקר
גימנסיה הרצליה (רחוב אחד העם 30 )7
הגימנסיה העברית החלה את דרכה עוד בשנת 1905. היה זה
מוסד פרטי של בני הזוג פניה וד"ר יהודה לייב מטמן, שאותו
פתחו בדירתם הסמוכה לכיכר השעון ביפו. בגימנסיה
העברית הראשונה בעולם היו בתחילה 17 תלמידים. פניה
לימדה חשבון בעודה מקלפת בצל או תפוחי אדמה.
הגימנסיה החליפה כתובות אחדות לפני שנבנתה בשכונה
החדשה, "אחוזת בית", בעזרת תרומה של הנדבן יעקב מוזר
מאנגליה – שהתנה את תרומתו בכך שתיקרא על שם הרצל.
בי' באב תרס"ט הונחה אבן הפינה. לפי דרישתו של מ'
שיינקין הוקמה הגימנסיה מול רחובה הראשי של השכונה,
אף־על־פי שהיה ברור כי הבניין יחסום את הרחוב. האדריכל
יוסף ברסקי תיכנן מבנה בהשראת מודל בית המקדש,
צריחים המזכירים את קרנות המזבח ועמודים שייצגו את
עמודי בועז ויכין, בשילוב אלמנטים מזרחיים. הקמתה של
הגימנסיה שינתה את אופייה של אחוזת בית, שהפכה
מפרבר לשכונת מגורים הבנויה סביב הגימנסיה.
כבר בעיתון ידיעות עיריית תל־אביב מאוגוסט 1944 נכתב: 
"לפי תכנית בניין עיר מס' 45 שאושרה סופית ביום 21.3.40
ימשך רחוב הרצל עד הים לאחר שבית הגימנסיה 'הרצליה'
ייבנה במקום אחר." ההריסה התעכבה שנים רבות. רק
בשנת 1962 נחנך מגדל שלום על המגרש שבו ניצבה
הגימנסיה. המגדל היה גורד השחקים הראשון בארץ, ונקרא
על שמו של שלום שכנא מאיר, אביו של היזם מרדכי מאיר.
האדריכלים יצחק פרלשטיין וגדעון זיו תיכננו בניין חדשני,
ראשון מסוגו בישראל, המכיל כיום אטרקציות תיירותיות
ובהן קיר פסיפס של האמן נחום גוטמן.
נראה כי ההריסה העיקה על הבעלים החדשים, מרדכי מאיר,
שכתב לשר התיירות ב־20.10.70: "קיר הפסיפס האמנותי
הוקם מתוקף סנטימנט של משפחת מאיר לגימנסיה הרצליה,
ולא כפיצוי לעיר תל אביב על הריסת הגימנסיה. אנו הצענו
לעיריית תל אביב ולממשלה להשאיר את בניין הגימנסיה
הרצליה כמוזיאון לאומי, אולם לצערי הרב לא עיריית תל
אביב ולא הממשלה מצאו לנכון ללכת בדרך זו..."
31
אחילוף (27) ג 2
צמח בר נדיר בישראל. נמוך ובעל פקעת, פורח בסתיו או
באביב. בגליל, בעמק יזרעאל ובאזורים נוספים גדל המין
אחילוף הגליל.
אחימאיר, אבא, ד"ר (8) (1962-1897) א 3
סופר, עיתונאי והוגה דעות, ממתנגדי שלטון בריטניה בארץ־
ישראל (ה"מנדט") ומקים "ברית הבריונים". נולד ברוסיה,
נשלח ללמוד בגימנסיה הרצליה בתל־אביב אך השלים את
לימודיו ברוסיה – מפני שהיה בבית הוריו בקיץ כשפרצה
מלחמת העולם הראשונה. למד באוניברסיטאות באירופה
וקיבל תואר דוקטור מאוניברסיטת וינה. ב־1924 עלה לארץ־
ישראל ועבד כעיתונאי. ב־1928 הצטרף לזאב ז'בוטינסקי, היה
ממנהיגי הרוויזיוניסטים ונאסר פעמים אחדות בעקבות
הפגנות שאירגן. הואשם ברצח ארלוזורוב וזוכה, אך תנועתו,
"ברית הבריונים", התפרקה. כתב מאות מאמרים, וכן ספרים;
היה חבר מערכת האנציקלופדיה העברית.
אחימעץ (19) ד 3
היסטוריון ומשורר (המאה ה־11) באיטליה, מחבר מגילת
אחימעץ המתארת בחרוזים את משפחתו מהמאה ה־9
ואילך; מקור חשוב לתולדות יהודי איטליה. בתנ"ך – בן
פלטיאל, חותנו של שאול המלך*; בנו של צדוק הכהן שסייע
במסירות לדוד המלך* בנשיאת ארון הקודש ובריגול בימי
מרד אבשלום; אחד מחתניו של שלמה שהתמנה לנציב
בנחלתו של שבט נפתלי.
אחיעזר (19) ד 3
נשיא שבט דן בימי הנדודים ממצרים לארץ־ישראל, בן
עמישדי, נזכר פעמים אחדות בספר במדבר. כן היה זה שמו
של גיבור בן שבט בנימין שחבר אל דוד בצקלג. (וכן שמו
של מושב בשפלת יהודה שנוסד ב־1950 בידי יהודים יוצאי
תימן. נמצא מצפון מערב ללוד.)
אחרון, יוסף (24) (1943-1886) ב 1
מלחין וכנר יהודי. נולד בפולין, היגר לארצות־הברית, חיבר
יצירות בתחום המוסיקה הסימפונית (הקלאסית) ובהן
קונצ'רטו לכינור וסוויטות לתזמורת וכן שירים בעלי
מוטיבים יהודיים.
אֵיגֶר, עקיבא, הרב (21) (1837-1761) ג 2
רב ופוסק ידוע. נולד בהונגריה, היגר בנעוריו לברסלאו
בפולין, נעשה רבה של פוזנה ב־1814 והקים ישיבה גדולה.
נאבק בתנועת הרפורמה ובתנועת ההשכלה*, העמיד
תלמידים כרבי צבי הירש קלישר* ודאג לחולים הרבים
במגיפת החולירע של 1831.
אֵיגרֶ, עקיבא, הרב
32
אידלסון, אברהם (17) (1921-1865) ג 4
מראשי הציונות ברוסיה. נולד בליטא, קיבל חינוך דתי ויצא
ללמוד באוניברסיטה במוסקבה. הצטרף לבני ציון (1887)
ולאגודת בני משה* (1889) של אחד העם. היה ממנסחי
תכנית הלסינגפורס (הלסינקי*) לפעולה הציונית בגולה.
איזמוז'יק, לאה ודוד – ראו לאה ודוד איזמוז'יק
אייבשיץ, יהונתן, רב (17) (1764-1690) ג 1
מגדולי ההלכה בדורו. נולד בפולין, התיישב בפראג ב־1715,
נבחר לרב של מץ ב־1741 ולרב של אלטונה והקהילות
הסמוכות ב־1750. נחשד בנטייה לשבתאות בשל היותו מקובל
וזאת אף־על־פי שהיה מהרבנים שחתמו על חרם נגדה. החשד
הועלה ביתר שאת בשנותיו האחרונות מפי הרב יעקב עמדין*,
הלוחם הגדול נגד השבתאות (הרחובות סמוכים). בנו הצעיר
של אייבשיץ אכן נהה אחרי המשיחיות השבתאית.
איילת השחר ( אַ יֶּלֶת השחר) (20) ב 2
קיבוץ בגליל העליון המזרחי. רוטשילד* רכש את האדמות
ב־1892. ב־1918 הוקם הקיבוץ, צפונית לראש פינה, ליד תל
חצור; במקום מוזיאון לתולדות העיר הקדומה חצור*.
בסמוך רחובות נוספים בשמות מקומות מהגליל: יסוד
המעלה, ראש פינה, מירון.
אידלסון, אברהם
אלטנוילנד – תל־אביב
כבר בימיה הראשונים התחבטו ראשי "אחוזת בית", האגודה
שהקימה את העיר ב־1909, באיזה שם יקראו לה. נבחרה
ועדה שהביאה לפני אסיפה כללית של תושבי השכונה את
הצעותיה לשם העיר: יפו החדשה, נוה יפו, אביבה, יפהפייה,
עברייה ועוד. לבסוף נתקבלה ברוב קולות גדול הצעתו של
מנחם שיינקין: תל־אביב כשם התרגום העברי לספרו
האוטופי של הרצל, אלטנוילנד, שפורסם כשבע שנים לפני
כן, ובו תיאר הרצל כיצד תיראה, לדעתו, המדינה היהודית
לכשתקום. מילולית, שם ספרו של הרצל הוא "ארץ עתיקה
חדשה"; נחום סוקולוב, שתירגם את הספר לעברית, קרא לו
בשם הציורי תל־אביב: תל – האוצר את הישן, עתיקות
העבר, ואביב – המסמל עתיד ותקוה.
לאחר זמן מצאו כי תל־אביב מוזכרת גם בספר יחזקאל ג'
ט"ו, כמקום שבו ישבו הגולים לבבל על נהר כבר. השם תל־
אביב ניתן גם לשכונה ליד נס ציונה, אולם אנשי אחוזת־בית
לא ידעו על כך. לאחר מלחמת העצמאות צורפה יפו לתל־
אביב, והעיר נקראת מאז רשמית תל־אביב-יפו; כך התחברו
יחדיו העיר החדשה, שהיתה אז בת 40 שנה, עם יפו בת
4,000 השנים.
33
אייר (20) א 4
החודש השני בלוח העברי הקדום, והחודש השמיני בלוח
המתחיל בתשרי. יש בו 29 יום. נקרא גם "ירח זיו". מזלו: שור.
ב־יח בו חל לג בעומר: היום שלפי המסורת פסקה בו המגיפה
שבה מתו אלפים מתלמידיו של רבי עקיבא. מאז תש"ח-1948
היום החמישי בו הוא חג העצמאות, מפני שביום זה בתש"ח
(14 במאי 1948) הוכרזה מדינת ישראל העצמאית. היום
שלפניו, ד באייר, הוא יום הזיכרון לחללי מלחמות ישראל.
איל"ן (22) א 2
ארגון ישראלי לילדים נפגעים (איל"ן). הוקם בשנות ה־50
כדי לגייס תרומות מן הציבור ולעזור למשפחות שהיו בהן
ילדים שחלו בשיתוק ילדים (פוליו). הוסב להגשת סיוע
לילדים נפגעי שיתוק מוחין ולמשפחותיהם.
אֵילת (22) א 3
העיר הדרומית בישראל, לחוף ים סוף. בסמוך היה היישוב
התנ"כי עציון גבר, עיר נמל חשובה בימי מלכותו של שלמה;
ואילת או אילות הוקמה במקומו: על עזריה בן אמציה מלך
יהודה נאמר כי "הוא בנה את אילת" (מלכים ב, יד).
בתקופת שלטונה של רומי נקרא היישוב אילה. בימי המנדט
היתה במקום נקודת משטרה בשם אום רשרש, וצה"ל הגיע
אליה במבצע "עובדה" – האחרון במבצעי מלחמת
העצמאות. אילת החדשה הוקמה ב־1951 והפכה לעיר נופש
ותיירות שיש בה נמל פעיל.
אימבֶּר, נפתליהֶרץ (16) (1909-1856) ב 3
משורר, מחבר ההמנון הלאומי, התקווה. נולד בגליציה. היה
מראשוני המצטרפים לחובבי ציון*. עלה לארץ־ישראל וחי
בה ב־1887-1882; שירו התקווה נדפס לראשונה ב־1886
בירושלים. בשהותו בארץ שימש פרק זמן כמזכירו של לורנס
אוליפנט* בחיפה. נפטר בניו־יורק.
אַינש טַיין, אלברט, פרופ' (12) (1955-1879) ב 1
מגדולי המדענים, הוגה תורת היחסות. נולד בגרמניה, פיתח
גישה חדשה לפיסיקה בעיקר בתחום החלקיקים ובסביבת
מהירות האור. חתן פרס נובל לפיסיקה ב־1921. מתומכי
הציונות וממייסדי האוניברסיטה העברית בירושלים, אזרח
הכבוד הראשון של תל־אביב (1923). היגר לארצות־הברית
ערב עלות הנאצים לשלטון. התיאוריה שפיתח בדבר זהות
החומר והאנרגיה (אנרגיה½מסה [חומר] כפול מהירות האור
בריבוע) היתה הבסיס לפיתוחה של הפצצה הגרעינית
הראשונה. דחה הצעה של בן גוריון* לשמש כנשיא מדינת
ישראל עם מותו של ויצמן*. בשנותיו האחרונות ניסה
לגלות מצע משותף לכוחות הכבידה ולכוחות אוניברסליים
אחרים (חשמל, מגנט וכו).
אינשטיין, אלברט, פרופ'
34
אי סַקוב, ניסים (26) (1949-1919) א 2
משורר, מפעילי המחתרת האנטי פאשיסטית בבולגריה. נולד
בבולגריה, היה מפעילי תנועת מכבי, וממייסדי החלוץ.
במהלך מלחמת העולם השנייה היה פעיל במחתרת האנטי
פאשיסטית.
איסֶרליש, משה (15) (1572-1520) ד 4
מגדולי הפוסקים בתחום ההלכה*, ידוע בראשי תיבות שמו,
רמ"א. נולד בקראקוב, פולין, ושימש בה כרב. היה חבר
בוועד ארבע ארצות*. ידוע כמי ש"פרס מפה" על שולחן
ערוך*, ספרו של רבי יוסף קארו*: כלומר, הוא פירסם
תוספות מנהגי הלכות של יהודי מזרח אירופה החסרות
בספרו של קארו.
אירוּס (25) ד 2
פרח הדור. שמו נגזר מיוונית: איריס היתה אלת הקשת
בענן. זמן פריחתו בשלהי החורף, ובמינים אחדים בתחילת
האביב. בישראל גדלים מינים אחדים, חלקם אנדמיים לאזור
צר – ובהם אירוס הגולן, אירוס טוביה, אירוס הגלבוע,
האירוס השומרוני ואירוס ירוחם.
אִי תִי אֵל (19) ד 3
שם תנ"כי: חכם קדום הנזכר בספר משלי (ל): "דברי אָגוּר
בּןִ יָקֶה, המשא, נאום הגבר לאיתיאל, לאיתיאל ואֻכָל". כן
היה זה שמו של איש משבט בנימין שצאצאו שב לירושלים,
כפי שנאמר בנחמיה (יא): "ואלה בני בנימין, סַלּאֻ בןמְ שֻׁלָם
בן יוֹ עֵד בן פְּדָיָה בן קוֹלָיָה בן מַ עֲ שֵׂיָה בן איתי אֵל בן יְשַעְיָה".
(על נסיבות מתן השם ראו המסגרת בעמוד 19).
איתין, אהרון (6) (1930-1864) א 2
ממייסדי תל־אביב ובעל בית הדפוס העברי המודרני הראשון
ביפו. נולד ברוסיה והיה בעל בית דפוס לפני שעלה לארץ־
ישראל ב־1906 עם משפחתו. השתתף בייסוד בית חרושת
לאומנות העץ בבתי פיינגולד (מצפון ליפו) שנקרא "בית
אומנות". בית הדפוס שהקים ביפו נסגר בפקודת הממשלה
העותמנית בגלל מתחרה, ערבי-נוצרי. משחידש את
פעילותו נודע בית הדפוס כאחד הגדולים בארץ-ישראל.
נחלץ לתמוך בגימנסיה העברית הרצליה* ובילדים נזקקים
שלמדו בה והיה מבוני בית הכנסת הגדול בתל-אביב בשנות
העשרים של המאה העשרים (ראו עמ' 39).
איתמר בן אב"י (16) א 4
שם העט של בן ציון בן יהודה (1943-1882), מאבות
העיתונות הארצישראלית המודרנית. היה בנו הבכור של
אי סַקוב, ניסים
35
מחדש השפה העברית אליעזר בן יהודה (אב"י – ראשי
תיבות שם אביו). נולד בירושלים, ובמצוות אביו לא
שמע אלא עברית. מילדותו חידש מלים בעברית.
בהתבגרו למד בפאריס ובברלין, ערך עיתונים של אביו
וייסד את העיתון דואר היום. חיזוריו אחרי לאה
אבושדיד בת ה־14 עוררו הד רב ביישוב. הציע לחלק את
הארץ לקנטונים יהודיים וערביים, ולהחליף את הכתיב
העברי־אשורי בכתיב לועזי.
אֵי תָן [סמטא19( ]) ד 3
שם תנ"כי: ממחברי ספר תהילים לפי המסורת,
ומהמשוררים הנזכרים בתהילים, "משכיל לאיתן האזרחי"
(פט); על חכמתו אפשר ללמוד מכך ששלמה היה חכם אף
ממנו: "ויחכם מכל האדם, מ אֵיתןָ האזרחי והיֵ מָן וכַלְכֹּל
ודַרְ דַּע בני מָחוֹל" (מלכים א, ה). על נסיבות מתן השם
לרחוב – ראו גם מסגרת בעמוד 19. (זהו גם מושב בחבל
לכיש; שמו מרמז לפסוק "איתן מושבך" [במדבר, כד], והוא
הוקם ב־1955.)
אלבז, נתן (20) (1954-1933) א 3
חייל שהקריב את חייו כדי למנוע אסון ואבדן חיי חבריו
בהתפוצצות רימון. נולד במרוקו, למד בישיבה, עלה לישראל
ב־1951 במסגרת עליית הנוער* והתגייס לצה"ל, לחטיבת
גבעתי*. ב־11 בפברואר 1954, במאהל היחידה בבית ליד,
ובשעה שעסק באבטחת רימונים נשמעה נקישה של נצרת
רימון שהשתחררה. נותרו ארבע שניות, ובמהלכן – כפי
שלימדו אותו – צעק אלבז "רימון", ורץ איתו אל מחוץ
לאוהל. משראה את חבריו ליחידה מכל עבריו, החליט שלא
לזרוק את הרימון אלא זינק לתוך תעלה סמוכה, הרימון
צמוד לחזהו. לאחר מותו בהתפוצצות הוענק לו ציון לשבח
של הרמטכ"ל – עיטור המופת.
אלביטאר, עבד אל ראוף (נפטר ב־26) (1941) ב 1
ראש עיריית יפו. נולד בסוף המאה ה־19 למשפחה מכובדת
ביפו, קצבים וסוחרי בקר. שנים רבות היה חבר מועצת
העירייה, ובשנים 1941-1934 היה ראש העירייה (יפו
התאחדה עם תל־אביב רק אחרי קום המדינה) ובמקביל כיהן
כראש לשכת המסחר בעיר. היה מראשי המפלגה הלאומית
(הנשאשיבית) ולכן הותקף ונשדד פעמים אחדות בידי אנשי
המופתי הירושלמי וחסידי "המרד הערבי". ב־1939 התנקשו
בחייו, אך הוא ניצל. אחרי מותו עמד אחיו, עומר אלביטאר
(1946-1880), בראש עיריית יפו – בשנים 1945-1941.
אלברט, המלך ([ )1934-1875כיכר21( ]) ד 1
מלך בלגיה. אלבר בפי הבלגים. עלה לכס המלכות ב־1909.
דרש מגרמניה לכבד את הנייטרליות של בלגיה ערב מלחמת
אלברט, המלך
36
העולם הראשונה, ומשנדרש לאפשר לצבא הגרמני לעבור
בתחומי ארצו – התייצב בראש צבאו, שהה עם הצבא כל
שנות המלחמה ובנו שירת בו כחייל פשוט. ביקר בארץ־
ישראל ב־1933 ונפגש עם ראש העיר; ומשנהרג בשנה
שלאחר מכן כשעסק בטיפוס הרים, הוחלט להנציח את שמו
מכיוון שהיה "המלך היחיד שביקר בתל־אביב".
אלדד הדני (המאה ה־5) (9) ד 4
נוסע יהודי נודע. נקרא כך מפני שגרס כי הוא מבני שבט דן.
ידוע בסיפוריו על עשרת השבטים: לטענתו מצא את
עקבותיהם בארצות שונות.
אֵלו מציאות [סמטא22( ]) א 1
שם סמלי. ניתן לרחוב בשוק בצלאל שבו נמכרים בגדים
וצעצועים במחירים מוזלים. שם הרחוב מזכיר שם פרק
ממסכת "בבא מציעא" (דף ב עמ' א) בתלמוד – במשנה
המדברת על הכללים הנוגעים במציאה שהתגלגלה לידו של
אדם; מכאן התגלגל הביטוי "מציאה" שמשמעו דבר־מה
שנרכש בזול.
אלול (19) ד 1
החודש השישי בלוח העברי הקדום, והחודש האחרון בלוח
המתחיל בתשרי*. השם נגזר מהמלה קציר בבבלית. היום יש
בו 29 יום. מזלו: בתולה. בימי קדם נחשב לראש חודש
למעשר בהמה. מאחר שהוא מקדים את חגי ראש השנה,
הימים הנוראים, אומרים בו סליחות, פרק כז בתהילים (ה'
אורי וישעי) ותוקעים בשופר.
אלון, יגאל (20) (1980-1918) א 2
אלוף בצה"ל, ח"כ ושר בממשלות ישראל. נולד בכפר תבור,
למד בבית־הספר החקלאי "כדורי" והיה ממקימי קיבוץ
גינוסר לחוף הכנרת (1937). עוד בהיותו בן 18 עמד בראש
פלוגות השדה (הפו"ש) בגליל. היה מראשוני הפלמ"ח,
ומפקדו מ־1945. במלחמת העצמאות פיקד על חזית המרכז,
ובהמשך – על חזית הדרום וההשתלטות על חלקים מחצי
האי סיני. עם שחרורו, בדרגת אלוף, הצטרף להנהגת
המפלגה לאחדות העבודה. היה ח"כ בשנים 1980-1955,
ושר משנת 1961 ואילך, בשובו משנת לימודים באוקספורד: 
שר העבודה (1968-1961), שר החינוך (1974-1969), שר
החוץ (1977-1974). משנת 1968 כיהן גם כסגן ראש
הממשלה.
אלוף (19) ד 3
שם סמלי. משמעות המלה בתנ"ך היא ראש, מנהיג – תואר
כבוד למושל ושר ופניית אשה לבעלה. (בצה"ל נבחרה המלה
לסימון דרגה בכירה, שנייה לדרגת רב אלוף של הרמטכ"ל.)
אלדד הדני (המאה ה־9)
37
אלוף בצלות [סמטא21( ]) ד 3
מחצית שמה של יצירה מאת חיים נחמן ביאליק*: אלוף
בצלות ואלוף שום, שבה פיתח המשורר מעשייה עממית על
חכמים ומִתהָ חַכּמְים. לא במקרה, סמוך הרחוב לשוק שבו
דוכני ירקות ובכללם בצל. היצירה ראתה אור בספר נפרד
עם איוריה של יעל ליאור. (ראו מסגרת בעמוד 203.)
אלחנן יצחק – ראו יצחק אלחנן
אַל חֲריזי, יהודה (16) (1235-1170) ב 2
משורר עברי ומתרגם, מגדולי אנשי הרוח ביהדות ספרד. נולד
בגרנדה או בטולדו, יצא למסעות במצרים ובארץ־ישראל, ומהן
מזרחה עד פרס (אירן). יצירתו העיקרית, תחכמוני*, כתובה
בסוגת המקאמות, והדמות הראשית בה היא הימן האזרחי*,
ממשוררי תהילים. בין תרגומיו – המקאמות של אל־חרירי,
שממנו הושפע מורה נבוכים, ספרו של הרמב"ם: תרגום זה,
שאינו מדויק, היה המקור לתרגום ללטינית ולספרדית.
אליהו בחור [בן אשר הלוי אשכנזי1549-1468( ])
(16) ב 2
בלשן ומחבר מילונים עבריים. נקרא על שם אחד מספריו
(הבחור). נולד בגרמניה וחי רוב ימיו באיטליה כמורה לדקדוק
עברי לעשירים יהודים ולנוצרים. דחה הצעה ללמד
באוניברסיטה של פאריס, אולי מפני שהיהודים גורשו מצרפת.
חיבר ספרי דקדוק, מילונים לעברית, לארמית וליידיש.
אליהו מ פֵרֶרָה (המאה ה־5) (15) ד 4
רב בירושלים. נקרא על שם העיר באיטליה שבה ישבה
משפחתו. עלה לארץ־ישראל ב־1435. השיב על שאלות
רבות בענייני הלכה שהגיעו ממקומות שונים בעולם. תיאר
בפירוט רב את חיי היהודים בירושלים.
אֶליוֹט, ג'ורג' (21) ד 1
שם העט שבו חתמה על הרומנים שלה הסופרת מרי אן
אוואנס (1880-1819). נולדה ביורקשיר, אנגליה. שימשה
סגן עורך של כתב עת בקובנטרי. את זהותה האמיתית חשף
הסופר צ'רלס דיקנס. כמה מחיבוריה נוגעים ביהדות
וביהודים. דניאל דירונדה פרי עטה (נדפס ב־1876) נחשב
לרומן הראשון המציג התחבטות "ציונית" בת זמנה: גיבורו,
בן אצולה המגלה כי הוא יהודי, מחליט לחזור לציון ולבנות
את ביתו במדינה של יהודים.
אליעז, רפאל (18) (1974-1905) א 3
משורר ומתרגם. נולד בבולגריה, עלה לארץ־ישראל ב־1932.
כבר בשנת בואו החל לפרסם שירים בעברית בכתבי־עת
שונים. היה ממשוררי קבוצת "יחדיו" שבראשה עמד
אליעז, רפאל
38
שלונסקי*. כתב שירי ילדים וערך אנתולוגיה למעשיות
ילדים (ילקוט הקסמים). היה הראשון שתירגם משיריו של
פדריקו גרסיה לורקה לעברית (רומנסרו צועני); כן תירגם
מחזות של שייקספיר ושל לורקה ומיצירות סטיינבק
ואיבסן.
אליעזר בן הורקנוס, רבי (המאה ה־1 לספירה) (22) ב 4
מגדולי התנאים. נשא לאשה את בתו של שמעון בן
גמליאל*, נשיא הסנהדרין בימי המרד הגדול וחורבן הבית
השני. אמרה שנמסרה מפיו: "יהי כבוד חברך חביב עליך
כשלך, ואל תהי נוח לכעוס, ושוב יום אחד לפני מיתתך,
והווי מתחמם כנגד אורן של חכמים, והווי זהיר בגחלתן
שלא תיכווה – שנשיכתן נשיכת שועל, ועקיצתן עקיצת
עקרב, ולחישתן לחישת שרף וכל דבריהם כגחלי אש"
(מסכת אבות, ב). רבן יוחנן בן זכאי*, שמפיו למד, שיבח
את כוח זכרונו: "בור סוד שאינו מאבד טיפה" (שם).
אליפלט (22) א 4
מושב בגליל העליון, בחבל כורזים מצפון לכנרת. הוקם ב־
1949 והתיישבו בו עולים מתימן ואחר כך עולים מצפון
אפריקה. השם סמלי, מרמז לחזרת פליטי ישראל לארצם;
זהו גם שם אחד מבניו של דוד המלך. בסמוך רחובות
נוספים על שם יישובים: אשקלון, באר יעקב, פוריה ועוד.
אליקום (21) ג 3
שם העט של פרופ' היינריך אליקים לֶוֶוה (1951-1869),
ספרן, חוקר וביבליוגרף. נולד בגרמניה, ולמד היסטוריה
לתואר ד"ר (1894) באוניברסיטת ברלין. ייסד אגודות
ציוניות והוציא לאור את עיתון העם היהודי וכן ירחון בשם
ציון. ב־1899 התמנה לספרן באוניברסיטת ברלין, וב־1905
הגיש תזכיר לקונגרס הציוני בדבר הקמת ספרייה לאומית
בירושלים. עלה לארץ־ישראל ב־1933, השתקע בתל־אביב
והחליף את אז"ר* כמנהל הספרייה העירונית שער ציון*.
בתפקיד זה החזיק עד גיל 79, בשנת 1948. כתב ספר בשם
לשונות היהודים ומחקרים על פולקלור יהודי ועל הומור
יהודי.
אלישברג, מרדכי, הרב (21) (1890-1812) ג 2
מהבולטים ברבנים שהצטרפו לחובבי ציון*. נולד בליטא,
פעל לקירוב לבבות ולא פסל את תנועת ההשכלה. כתב
ספרים בנושאים הלכתיים, ובהם הביע גם דעות לא
מקובלות.
אלישיב (22) א 1
שם תנ"כי: הכהן הגדול בימי שיבת ציון מגלות בבל (נחמיה,
ג). (מושב בשם סמלי זה הוקם ב־1933 על אדמות שרכשה
אליעזר בן הרקנוס, רבי
39
בית הכנסת הגדול (רחוב אלנבי 110)
בית הכנסת המרכזי בתל אביב תוכנן בשנת 1922, ובנייתו
הושלמה בשנת 1928. בעצם, מדוע נדרש זמן רב כל כך ממועד
הקמת השכונה ועד שהחלו לבנות בה בית כנסת? מסתבר
שהתגלע ויכוח על מקומו של הבניין, וזאת למרות שהוקצה לו
מקום עוד ב־1911 – "על יד המגדל", כפי שנכתב בפרוטוקול.
הכוונה היתה למגדל המים שהוקם בשדרות רוטשילד פינת
נחלת בנימין, והיום ניצבת במקומו אנדרטת המייסדים.
באותו פרוטוקול נמצאים דברי המתנגדים, שהביאו לדחיית
הבנייה. היו אלה בעיקר פרופסור בוריס שץ וד"ר ח' חיסין,
שטענו כי בית הכנסת עלול לחסום את השדרה: "ידוע
שכולם מתחרטים על שסגרנו את רחוב הרצל, וכמובן
נתחרט אם נעמיד את הבניין של בית הכנסת ליד המגדל."
זמנית הוקם צריף ברחוב יהודה הלוי 12, ששימש כבית
כנסת. במלחמת העולם הראשונה נעצרה הבנייה, ורק בשנת
1922 הכריז ועד תל אביב על תחרות לתכנון בית הכנסת.
האדריכל יהודה מגידוביץ זכה בתחרות. נאספו תרומות
מעשירי העיר, והוטל מס על מגרשים לטובת הבניין.
אילוצים כלכליים גרמו להכנסת שינויים במהלך הבנייה,
היתה סכנה שהבנייה תיעצר כליל בשל חוסר מימון מספיק
והבעיה העיקרית התגלתה כשהגיעו לבניית הכיפה.
את בעיית המימון פתר הברון רוטשילד בתרומה, אך ידֶע
כיצד בונים כיפה – לא היה. לבסוף, בעזרת המהנדס א' גוט,
האדריכל ד' הרשקוביץ ופחח משכונת שפירא, יעקב
פסחוביץ, שהתקין סולם מתעגל פרי המצאתו – נפתרו
בעיית החישובים ההנדסיים של הכיפה ובנייתה.
בית הכנסת עשוי להכיל אלף מתפללים, היו בו חזן קבוע
ומקהלה. את חלונות הויטרז' עיצב האמן בצלאל זאב רבן,
שהרבה לעסוק בדמויות מן המקרא, ואת המנורה – שבה
גולפו שנים־עשר השבטים – עיצב האדריכל זלמן אכסלרוד.
בבית הכנסת נערכו תפילות חגיגיות לרגל אירועים שונים,
וזימרו בו במשך השנים טובי החזנים בעולם היהודי.
בתקופת המאבק בבריטים הוחבא נשק בבית הכנסת,
אך ה"סליק" התגלה
ב־1946 והבריטים
החרימו את הנשק
בפעולת ראווה.
בתחילת שנות ה־60
למאה ה־20 כיסה
האדריכל זאב רכטר
את הבניין בשורת
עמודים כדי ליצור לו
חזית חדשה. ובשנת
2001, החלו לקיים
בו שוב מופעי חזנות.
40
הקק"ל* בעמק חפר, מדרום לחדרה. המתיישבים היו עולים
מתימן. השם סמלי, מרמז למעורבות עליונה בשיבת ישראל
לארצו.)
אלכסנדר ינאי (76-126 לפנה"ס) (16) ב 1
כהן גדול ומלך יהודה (76-103 לפנה"ס). היהודי הראשון
שטבע מטבעות עם תואר מלך. מבניו של יוחנן הורקנוס,
שלט אחרי מות אחיו אריסטובולוס. ידוע גם בשמו העברי,
יונתן. הרחיב במידה ניכרת את גבולות ממלכת החשמונאים,
כמעט לממדיה של ממלכת דוד. נאבק כל ימיו בפרושים,
חכמי הדת, אבל על ערש דווי יעץ לשלומציון, רעייתו,
להשלים עמם.
אַל מָגור (5) ג 2
מושב בחבל כורזים סמוך לשפך הירדן אל הכנרת. ב־1951
השתלט כוח צבאי סורי על תל מוטילה – היום גבעת קלע
- בשטח ישראל, וסולק משם אחרי לחימה קשה. היאחזות
הנח"ל הוקמה ב־1961. משמעות שמה אל־פחד. סבלה
אבדות מירי צלפים סורים. הפכה למושב ב־1965.
אלמונית [סמטה21( ]) ד 1
אחת משתי סמטאות ללא מוצא ברחוב המלך ג'ורג'
הסמוכות זו לזו. השנייה נקראת פלונית. משמעות
השמות: (מישהי) לא ידועה ו־סתם (מישהי) שאין
נוקבים בשמה. הבתים בשתי הסמטאות נבנו להשכרה
בידי מאיר גצל שפירא, שרכש קרקעות בתל־אביב ובנה
שכונה בדרום העיר הנקראת בשמו. שפירא רצה להעניק
את שמו לאחת משתי הסמטאות, אלא שדיזנגוף לא
הסכים מפני ששמר את השם "שפירא" לרחוב סמוך
שבו היה עתיד לקום בית הקק"ל שמייסדה נשא אותו
שם משפחה, צבי הרמן שפירא*. מאחר שלא באו לכלל
הסכמה, ויש אומרים שאף רבו על כך, לא ניתנו
לסמטאות שמות של אנשים ידועים – אלא שמות
סתמיים, שנעשו מסקרנים בגלל ייחודם.
אלנבי, אדמונד היינמן הנרי (22) (1936-1861) ב 1
גנרל בריטי, כובש ארץ־ישראל. במלחמת העולם הראשונה
פיקד על ארמיה בצרפת, ואחר כך לחם נגד התורכים והביס
אותם ב־1918. התקבל בירושלים בלחם ומלח. על נצחונו
הוענק לו התואר ויקונט של מגידו. בעקבות המלחמה הוסב
על שמו הרחוב המרכזי בתל־אביב, דרך הים בשכונה חברה
חדשה*, והגנרל כיבד את המעמד בנוכחותו. הוא שימש נציב
בריטניה במצרים ב־1925-1919; בביקורו השלישי בתל־
אביב, ב־1933, הוענקה לו אזרחות כבוד של העיר. ברחוב
הנקרא בשמו ניצב בית הכנסת הגדול.
אלכסנדר ינאי
41
אלנקווה, רפאל, הרב (19) (1937-1847) ג 3
מגדולי התורה בצפון אפריקה. שימש כרב בסאלי, מרוקו,
ובין ספרי השו"ת (שאלות ותשובות) פרי עטו היו קרני
חיים ורמון זהב.
אלעזר (רוקח) (22) (1914-1854) א 3
אידאליסט, לוחם וחולם, אחיו של שמעון רוקח ממייסדי
נווה צדק ודודו של ישראל רוקח*. נולד בירושלים, נסע
לחוץ לארץ כדי לגייס כספים למען המושבה גיא אוני, היא
ראש פינה*, ונכשל; אבל תוך כדי כך הפיץ את הרעיונות של
חיבת ציון. תמך באיכרי ראשון לציון שמרדו נגד הפקידות
של הברון רוטשילד*. בשנותיו האחרונות נדד בעיירות
גליציה.
אלעזר בן יו סֵי (המאה ה־2 לספירה) (22) ב 4
מהגדולים ב"בעלי האגדה", משבעת תלמידיו האחרונים של
רבי עקיבא*. מחכמי אושה*. רק אמרה אחת שלו נמסרה
במשנה. הותיר קביעות שהאגדה נדרשת בהן, בדומה להלכה.
רבי אלעזר בן שמעון אמר עליו: "כל מקום שאתה מוצא
דבריו של רבי אליעזר בנו של רבי יוסי הגלילי באגדה, עשה
אוזנך כאפרכסת" (חולין פט).
אלעזר בן עזריה, רבי (המאה ה־2 לספירה) (22) ב 4
תנא מתלמידיו של רבי עקיבא*. מפיו נרשמה האמרה
המפורסמת, "אם אין קמח, אין תורה", שהיא חלק מאמרה
רחבה יותר הרואה את שני צדי המטבע, ובכלל זה: "אם אין
קמח, אין תורה; אם אין תורה, אין קמח" (מסכת אבות, ג).
גרס גם כי המצוות חשובות מידיעת התורה: "כל שמעשיו
מרובין מחכמתו, למה הוא דומה? לאילן שענפיו מועטין
ושורשיו מרובין, שאפילו כל הרוחות שבעולם באות
ונושבות בו, אין מזיזין אותו ממקומו" (שם).
אלעזר בן צדוק, רבי (המאה ה־1 לספירה) (22) ב 4
תנא, תלמידו של רבי יוחנן החורני שחזה בעיניו בחורבן
הבית. אביו היה רבי צדוק, שעליו מסופר כי בימי המצור על
ירושלים "היה מתפרנס מקב חרובים משבת לשבת", ואחת
מהבקשות שהעלה רבן יוחנן בן זכאי* לפני אספסיאנוס
היתה שיחזיר לידידו השקוע בתענית את בריאותו.
אלעזר, דוד (15) (1976-1925) ד 4
רמטכ"ל צה"ל במלחמת יום הכיפורים. נולד ביוגוסלביה.
עלה לארץ־ישראל ב־1941 במסגרת עליית הנוער. הצטרף
לפלמ"ח ובו קיבל את כינויו דָּדוֹ, נפצע במלחמת
העצמאות, שירת בצה"ל והיה למפקד גייסות השריון
(1961), אלוף פיקוד הצפון (1964), ראש אג"ם (1968)
ורמטכ"ל (1972). ועדת החקירה הממלכתית בראשות
אלעזר, דוד
42
השופט אגרנט קבעה כי הוא נושא באחריות אישית
להכנות ולכוננות ערב המלחמה – שפרצה בהפתעה ביום
הכיפורים תשל"ד־1973 – והמליצה על סיום תפקידו.
מונה למנכ"ל צי"ם, ונפטר מדום לב שנתיים לאחר שויתר
על הרמטכ"לות. מרכז דדו לתרבות ואמנות בתל־אביב
(הסינמטק) נקרא על שמו.
אלעזר החורני (המאה ה־2 לפנה"ס) (12) א 4
הרביעי מחמשת בניו של מתתיהו החשמונאי. לחם בגבורה
ונהרג כשבלם בגופו את ה"שריון" של אותה תקופה – פיל
הנושא דבוקת לוחמים סורים־סלווקים על גבו.
אלפסי, יצחק, הרב (21) (1103-1013) ד 4
מגדולי הפוסקים הראשונים, ידוע בראשי תיבות שמו,
רי"ף. חי בפס שבמרוקו, ומכאן שמו. היה תלמידו של
רבנו חננאל, נאלץ לברוח לספרד והיה בה לרב וראש
ישיבה באלסינה. בספר ההלכות שכתב קיבץ ומיצה את
ההלכות המעשיות המפוזרות במסכתות התלמוד השונות
ויצר את קיצור התלמוד. כל הפוסקים אחריו נדרשו
לקביעותיו.
אלקחי, מרדכי (7) (1947-1925) ד 2
מעולי הגרדום*, הרוגי מלכות* של העת החדשה. נולד
בפתח־תקווה. הצטרף לאצ"ל והשתתף בהתקפה שנערכה על
משטרת קלקיליה, על מחנה של הצבא הבריטי בראש העין
ועל משטרת רמת גן. נשלח לתפוס בריטים ולהלקותם
כגמול על הלקאת נערים יהודים, ונעצר עם שניים מחבריו,
דרזנר* וקשאני*. הובא למשפט, כפר בסמכות בית־הדין
הבריטי ונידון למוות.
אלקלעי, יהודה (16) (1878-1798) ב 1
רב, ממבשרי שיבת ציון לפני היות הציונות. נולד
בקרואטיה, שימש רב בהונגריה ופירסם מאמרים בענייני
ארץ־ישראל שבהם טען כי הגאולה תתחיל ב"דרך הטבע"
ופרש תכניות להקמת מדינה לאומית עם פירוט האופן שבו
תתנהל.
אלרואי, דוד (המאה ה־12 לספירה) (22) א 2
מנהיג תנועה משיחית. שינה את שמו ממנחם לדוד וטען כי
הוא מלך ישראל. תחילה פעל בקווקז, אולי בחסות מלך
כוזר. ייתכן שרצה לנצל את המלחמה בין הצלבנים הנוצרים
ובין הערבים המוסלמים כדי לכבוש את ארץ־ישראל; אבל
לפני שהספיק לעשות דבר, נרצח בכורדיסטאן. דמותו
והאגדות שנרקמו סביבו שימשו בסיס לרומן היסטורי
דמיוני לחלוטין בשם דוד אלרואי שכתב בנימין ד'ישראלי,
ראש ממשלת בריטניה.
אלעזר החורני
43
אלשיך, משה (22) (~1600-1508) א 1
פרשן התנ"ך, מקובל ופוסק, מתלמידיו של רבי יוסף קארו.
נולד באדריאנופול שבתורכיה. עלה לארץ־ישראל והתיישב
בצפת. נודע בפירושים לתנ"ך בנוסח הדרש ועיקרם קריאה
להתעוררות האמונה, לתשובה ולפרישות כדי לקרב את
ביאת המשיח.
אַלתֶּר מַן, נָ תָן (6) (1970-1910) ב 2
משורר, מחזאי, מתרגם ובעל טור. נולד בפולין, עלה לארץ־
ישראל ב־1925, למד בגימנסיה הרצליה והנדסה חקלאית -
בצרפת. שיריו פורסמו מאז 1931, וספרו הראשון, כוכבים
בחוץ, נדפס ב־1938. מ־1934 כתב בעיתונים הארץ ודבר,
שירה שהיתה גם פובליציסטיקה מחורזת במיטבה, ושיאה
"הטור השביעי" (1965-1943). היה מהמשוררים הבולטים
בקבוצת "יחדיו" שבראשה עמד שלונסקי*, ומ־1940 -
במשוררי "מחברות לספרות" של ישראל זמורה. כתב גם
לילדים. כתב פזמונים לתיאטרון הסאטירי, המטאטא ולי־לה־
לו, בהם יותר מ־20 פזמונים שתל־אביב שימשה להם השראה;
למשל, "אלימלך": "הנה הוא אלימלך,/ הוא בנוה צדק מלך/
עובר הוא ברחובות,/ שובר הוא לבבות!" או "בכל זאת יש בה
משהו" שהלחין משה וילנסקי. תירגם לתיאטרון ממחזות
שיקספיר, מולייר, ראסין ועוד. כתב מחזות – פונדק הרוחות,
כנרת כנרת, ועוד. לאחר מלחמת ששת הימים היה ממקימי
התנועה למען ארץ־ישראל השלמה. עד אמצע שנות ה־80
נקרא הרחוב בשם אחד מספריו, עיר היונה.
אֱמוּנים (27) ג 2
מן התנ"ך. (בשם זה נקרא מושב בדרום מישור החוף, מדרום
לאשדוד. תחילה התיישבו בו עולים ממצרים ב־1950, ועם
הפיכתו למושב נקלטו בו עולים מצפון אפריקה ומרומניה.)
אמזלג, חיים (22) (1916-1824) א 3
מתומכי המושבות הראשונות בארץ. נולד בירושלים, היה
סגן קונסול בריטניה ביפו, נשיא לשם כבוד של ועד חלוצי
יסוד המעלה שבראשו עמד לבונטין* ושמטרתו – יישוב
ארץ־ישראל. סייע לחברי הוועד לרכוש את אדמות ראשון
לציון* וסייע למושבות אחרות. היה יו"ר הוועד הפועל של
חובבי ציון* בארץ. הוא עצמו גר ביפו, ואחד מבני משפחתו
בנה בית בנוה צדק*.
אֲמירים (5) ד 2
מושב בגליל העליון מדרום־מערב לצפת. נוסד ב־1950 בידי
עולים מתימן. השם סמלי ומרמז לצמרות העצים באזור
ולמקומו הנישא של היישוב בהרי הגליל. ב־1958 הגיעה
למקום קבוצת טבעונים וצמחונים, ואחדים מהם מקיימים
בו מאז מרכז נופש ותיירות על טהרת המטבח הצמחוני.
אמֲירים
44
אמנון ותמר (5) ד 2
פרח נוי, בדרך כלל בעל שני צבעים ויותר, ומכאן שמו -
המרמז לפרשה מקראית שאינה מעידה על אהבה דווקא.
ההבנה (המאוחרת) כי אין מדובר ב"זוג טרגי" הביאה לשינוי
שמו של הפרח, הנקרא היום סגל תלת גוני (בלועזית ויולה
טריקולור); לשווא: בציבור נקלט השם אמנון ותמר.
אַמסטֶרדָם (16) ב 2
העיר הגדולה בהולנד, מרכז התרבות ומקור משיכה לצעירים
ולתיירים. בעלת עבר היסטורי יהודי רב משמעות: רבים
מחכמי ספרד ופורטוגל גלו אליה; בה פעל ברוך שפינוזה;
ברובע היהודי חי וצייר רמברנדט; יהודים מגרמניה היגרו גם
אליה אחרי עלות הנאציזם – ובעיקר זכורים אנהֶ פרְנק ובני
משפחתה, שהתגלו במחבואם בעיר ונשלחו למחנות, וזאת
בזכות היומן שחיברה הנערה.
אֱ מָץ (22) א 4
שם סמלי. קריאה להתחזק ברוח. חלק מהביטוי " חֲז קַ וֶאֱ מַץ"
החוזר שלוש פעמים בתנ"ך בתחילת ספר יהושע: " חֲז קַ
וֶאֱ מַץ כי אתה תנחיל את העם הזה את הארץ אשר נשבעתי
לאבותם לתת להם"; "רק חֲז קַ וֶאֱ מַץ מאד לשמור לעשות
ככל התורה אשר ציווך משה עבדי"; ולבסוף " חֲז קַ וֶאֱ מַץ, אל
תַּעֲ[ץ ואל תֵּחָת כיעִמך ה' אלוהיך בכל אשר תלך". ראו
השכל וחזק.
אנגל, יואל (21) (1927-1868) ג 1
מוסיקאי, מראשוני המוסיקה היהודית החדשה ומחלוצי הזמר
העברי. נולד באוקראינה, וחיבר מנגינות עוד בבית הספר
בחארקוב שבו למד. השתלם במוסיקה במוסקבה וב־1909 נדפס
קובץ שירים עממיים יהודיים שליקט. עלה לארץ־ישראל ב־
1924, היה מורה למוסיקה בבית המדרש למורות וגננות, כינס
מנגינות עממיות יהודיות ועיבד אותן עיבוד אמנותי. כתב
מוסיקה לתיאטרון (הדיבוק בהבימה*) ולחנים לשירי ילדים
ועוד. בין היתר הלחין את שירו של יחיאל הילפרין "הגמל" שבו
נאמר: "הגמלים נושאים זיפזיף;/ בית על בית בונים בתל־אביב!"
ב־3 שנות חייו האחרונות גר בתל־אביב.
אנדרומדה [מדרגות27( ]) ג 1
לפי המיתולוגיה היוונית, בתם של מלך אתיופיה קפיאוס
ושל קסיופיאה אשתו בת יפו, שתושביה נאלצו להקריב
אותה למפלצת ים, שאם לא כן – היתה הורסת את העיר.
הנערה נקשרה לסלע, ובעודה ממתינה למפלצת עבר שם
במעוף הגיבור היווני פרסאוס, ובכליו ראשה של מדוזה.
המפלצת הביטה בראש הכרות והפכה לאבן. לפי אחת
המסורות נמצא סלע אנדרומדה – זה שאליו נקשרה, או
המפלצת המאובנת – בחוף יפו.
אמנון ותמר
45
אַנדרוּס, לוּאיס (26) (1937-1896) א 2
ממלא מקום של מושל מחוז הגליל מטעם בריטניה בתקופת
המנדט. הגיע לארץ־ישראל בשנות ה־30, נחשב ליעיל ונאור
ולאוהד היישוב היהודי. נרצח ב־1937 בידי ערבים בנצרת.
אַנדֶרסֶן, הנס כריסטיאן (8) (1875-1805) א 4
המפורסם במחברי האגדות האמנותיות. נולד בדנמרק ועבר
בן 14 לבירת ארצו, קופנהגן. היה תמיד בעל מראה מוזר
והרגיש דחוי (ממש כמו הברווזון המכוער, גיבור אחד
מהידועים בסיפוריו). כתב מחזות, שירים ובעיקר סיפורים,
תחילה עיבודי סיפורים ששמע בילדותו ובמהרה מעשיות
פרי דמיונו. רבות מיצירותיו תורגמו ועובדו לעברית.
אַנטוֹקוֹלסקי, מַרק (מרדכי) (16) (1902-1843) ב 2
פסל יהודי. נולד בוילנה, בירת ליטא, ובין היתר היה שוליה
של אמן חריטה בעץ. בשנות ה־60 של המאה ה־19 למד
באקדמיה לאמנות בפטרסבורג שברוסיה, ויצר תבליטי עץ
ושן ובהם גם בנושאים יהודיים. בשנות ה־70 יצר פסלי
דמויות של צארים מפורסמים וכן סופרים ואישים רוסים
אחרים. כן יצר פסלים של מעמדים דרמטיים ודמויות מן
המיתולוגיה. שם הרחוב נקבע במלאת מאה שנים להולדתו.
אַנטיגוֹנוֹס ה־75( II בערך-37 לפנה"ס) (16) ב 1
אחרון מלכי יהודה משושלת החשמונאים*; מלך בחסות
הפרתים. שמו העברי מתתיהו. הוא ואלכסנדר אחיו, בניו
של אריסטובלוס (השני), הוחזקו בנעוריהם כבני ערובה
ברומי. בשנת 40 לפנה"ס נכנס לירושלים בראש צבא -
בחסות הפרתים, שכבשו את סוריה – והורדוס נמלט ממנה;
המאבק נמשך שלוש שנים, ובסופו של דבר חזר הורדוס
לשלוט – ואנטוניוס, השליט מטעם רומי במזרח, ציווה
לכרות את ראשו של אנטיגונוס; בחפירות הצלה בירושלים
התגלה קבר מפואר, והועלתה השערה שהוא מקום מנוחתו.
אני מאמין (20) א 3
שם סמלי. ראשיתו ב־13 העיקרים לרמב"ם* והתגלגלה
לסידור בנוסח המוכר היום ("אני מאמין באמונה שלמה...").
שם הרחוב מנציח הצהרה שהפכה לשיר, הימנון פרידה
שאותו שרו היהודים שנכלאו בגטאות ובמחנות הריכוז
והמובלים להשמדה בפולין ובגרמניה, בהצהירם על אמונתם
בחיים גם על סף הכיליון.
אנילֶביץ, מרדכי (20) (1943-1919) א 2
מפקד המרד בגטו וארשה. נולד בבירת פולין והיה חבר
השומר הצעיר. עם הכיבוש הגרמני ניסה לצאת מפולין, אך
נתפס. כשנודע על ה"אקציות" שבהן שולחו אלפי יהודים
למחנות ההשמדה מדי יום, מיהר לחזור לווארשה. היה
אנילבֶיץ, מרדכי
46
ממייסדי אי"ל – ארגון יהודי לוחם – ומפקדו. עמד בראש
המרד היהודי בגטו וארשה עד שנפל. על שמו נקרא קיבוץ
יד־מרדכי דרומית לאשקלון* שנוסד בשנת מותו.
א נֹכי, זלמן יצחק (6) (1947-1878) ב 3
סופר שכתב עברית ויידיש. נולד בבֶּלָרוּס, והיה מיודד עם
סופרים בני דורו ובהם י"ח ברנר, ה' צייטלין וא"נ גנסין.
בהיותו כבן 25 נדפס סיפורו הראשון, "הינוקא", בכתב העת
העברי השילוח*. שנים אחדות נדד ברוסיה, באירופה
ובאמריקה הדרומית, וב־1924 עלה לארץ־ישראל ועבד
בעיריית תל־אביב.
אנ־סקי, שלמה (24) (1920-1863) ב 1
סופר, מחזאי ופולקלוריסט יהודי. נולד בויטבסק שבבֶּלָרוּס.
היה פעיל במהפיכה הבולשביקית, אבל אחר כך עבר
לווארשה ונפטר בה. הידוע במחזותיו, הדיבוק, מוצג זה
כמאה שנים.
אסירי ציון (21) ג 4
שם סמלי, לציון גורלם של אסירים יהודים שהושלכו לכלא
על פעולותיהם למען היישוב היהודי בארץ־ישראל, בעיקר
בימי המנדט הבריטי. מאוחר יותר דבק הכינוי גם ביהודים
שנכלאו במדינות טוטליטריות מפני שביקשו לעלות
לישראל; רבים מהם "נעלמו", או אף הוצאו להורג.
אסירי ציון [סמטא21( ]) ג 4
ראו לעיל. איסור על עלייה ואף על לימוד עברית בברית־
המועצות החל עוד בימי שלטונו של סטאלין (1953-1924)
והוחמר בשלהי שנות ה־70 ובתחילת שנות ה־80; תופעות
דומות היו בעיראק ובסוריה וכדומה. השותפות במאבקם של
יהודים אלה התבטאה במידה רבה בהזכרת מצבם ובדרישה
מתמדת לשחררם.
אָ סָף הרו פֵא (26) ב 3
רופא יהודי שפעל ככל הנראה במאה ה־6 לספירה וחיבר
ספר ברפואה שבו נכללת "שבועת הרופא" בעברית. ייתכן
שהיה זה אסף בן ברכיהו שנקרא גם אסף הירחוני, רבנו אסף
ועוד. על שמו נקרא בית־חולים ליד צריפין שנוסד כבית־
חולים צבאי ב־1949.
אסתר המלכה (16) ב 3
מהנשים בתנ"ך והדמות המרכזית במגילה הקרויה על שמה.
שמה היה הדסה*, ואסתר – שמה הפרסי. לפי המגילה, בחר
בה אחשוורוש תחת ושתי, אשתו שהודחה, ובעצת מרדכי
סיכלה את מחשבת הרֶשע של ראש השרים "להשמיד, להרוג
א נֹכי, זלמן יצחק
47
ולאבד" את כל היהודים בממלכה. במגילה הנקראת בשמה
קוראים בבתי־הכנסת פעמיים, בערב פורים ובבוקר יום
החג. בשנותיה הראשונות של תל־אביב נהגו ליצני העיר
להחליף שמות של רחובות ליום אחד בפורים, שהיה גם יום
הולדתו של דיזנגוף*; מאוחר יותר ניתן השם לרחוב זה.
בסמוך רחובות אחרים על שם נשים מהתנ"ך: יעל, שולמית
ורות.
אפטר, יעקב (12) (1969-1894) ב 2
מאנשי העלייה השנייה, מראשי הפועל הצעיר, מפא"י
וההסתדרות הכללית. נולד בבסרביה, עלה לארץ־ישראל ב־
1913 והיה פועל חקלאי בבן שמן ובדגניה. ניהל את קופת
החולים של פועלי יהודה שנבלעה בהסתדרות; והיה מפעילי
ההסתדרות הכללית וחבר מועצת עיריית תל־אביב. ייסד את
המשביר המרכזי וניהל אותו כל חייו. היה מראשי המשק
ההסתדרותי.
אפלטון (347-427 לפנה"ס) (26) ב 4
מגדולי הפילוסופים. היה תלמידו של סוקרטס ואבי
הפילוסופיה השיטתית ביוון ובעולם. בצניעות רבה הציג את
כתביו כאילו כולם משנתו של רבו, הדובר הראשי בדיאלוגים
- הצורה הספרותית של כתבים אלה. תלמידו הבולט בבית־
ספרו באתונה, האקדמיה, היה אריסטו, מי שהשפיע על
המדע המערבי עוד כאלפיים שנה.
אפ"ק (22) ב 3
ראשי תיבות שמו של בנק, אנגלו־פלשתינה קומפני,
מיסודה של ההסתדרות הציונית. נוסד בלונדון ב־1902
כחלק מהמוסד הכספי של ההסתדרות הציונית העולמית -
אוצר התיישבות היהודים. הסניף הראשון בארץ נפתח ביפו
ב־1903, ונתן הלוואות למתיישבי אחוזת בית. בימי מלחמת
העולם הראשונה סייע הבנק למושבות ביהודה. לאחר קום
המדינה הודפסו בו שטרי הכסף הראשונים, לפני היות בנק
ישראל, ואז גם שינה את שמו לבנק לאומי לישראל.
אפשטיין, יצחק (16) (1943-1861) ב 1
מחנך ובלשן. נולד ברוסיה, השתלם בחקלאות אצל המומחים
של רוטשילד ועלה לארץ־ישראל ב־1885 כדי לשמש מדריך
במושבות. היה מורה בראש פינה, ניהל בית־ספר בסלוניקי
שביוון ואת סמינר לוינסקי בתל־אביב. לימד עברית בעברית,
היה מהלוחמים למען ההטעמה (הנגינה) המזרחית בדיבור -
שאכן דחקה את רגלי ההטעמה האשכנזית. כתב רבות בנושאי
חינוך ובלשנות. התפרסם במאמר שכתב ב־1907, "שאלה
נעלמה", ובו נדרש לבעיה הערבית; היה ממייסדי ברית שלום.
אחיו הבכור היה הסופר שלמה האלקושי*.
אפשטיין, יצחק
48
אצ"ל (20) א 3
ארגון צבאי לאומי. ארגון מחתרתי שפעל בתגובה על
התנכלות הערבים למפעל הציוני, ונגד גזרות הספר הלבן של
שלטון המנדט הבריטי. תחילתו בקבוצה שפרשה מן ההגנה
ב־1929 ונקראה ההגנה ב; חלק מחבריה חזרו והתאחדו עם
ההגנה ב־1937, והאחרים נותרו באצ"ל ופתחו בפעולות
גמול נגד הערבים, תחילה בגליל ואחר כך בירושלים, בחיפה
ובמקומות אחרים. המפקד ב־1939, דוד רזיאל, הפסיק את
הפעולות נגד הבריטים כדי לסייע להם במלחמתם בנאצים,
ונהרג בפעולה מטעמם בעיראק. ב־1943 התמנה מנחם בגין*
למפקד העליון, והארגון ניהל מאבק רצוף נגד הבריטים עד
להשגת העצמאות. רבים מחברי האצ"ל נפלו בהתמודדות
עם הצבא הבריטי ועם משטרת המנדט, ועל כמה מהם הוטל
גזר־דין מוות והם עלו לגרדום; הבריטים חדלו מהתליות רק
אחרי שהאצ"ל הוציא להורג, כגמול, שני סמלים בריטים.
אקוסטה – ראו אוריאל אקוסטה (ד'אקוסטה)
אקסלרוד, נתן (8) (1987-1905) ב 4
ממייסדי תעשיית הסרטים בארץ־ישראל. נולד ברוסיה,
ועלה לארץ־ישראל בשנת 1926. החל להפיק סרטים בשביל
ממשלת המנדט הבריטי וכן בשביל הסוכנות היהודית. ייסד
חברת הפקה בשם סרטי כרמל, ועמד בראשה. עיקר
פעילותה של החברה היתה בהפקת יומני קולנוע: המהדורה
המצולמת של החדשות בנוסח שנות ה־40, ה־50 וה־60
שהוקרנו לפני סרטי הקולנוע.
אַר בַּע אֲרָצות (16) ב 2
קיצור של ועד ארבע הארצות, האוטונומיה היהודית
בארבעה מחוזות בממלכת פולין (מאות 18-16). הממשלה
המרכזית התירה לקהילות היהודיות לנהל את ענייניהן
המשותפים, מעין אוטונומיה; המוסדות המרכזיים של
ההנהגה העצמית בפולין ובליטא נקראו "ועדי ארצות" שהיו,
למעשה, התוועדויות של ראשי הקהל. בוועד ארבע ארצות
היו המחוזות פולין גדולה, פולין קטנה, רייסין וּוֹהלין;
בשנים מסוימות הצטרפו גם לובלין, פודוליה ועוד. היה גם
ועד מדינת ליטא. ב־1764 בוטלה סמכותם של הוועדים.
ארבר, מנחם (25) (1961-1898) ד 2
מראשי בית"ר. נולד באוקראינה ועלה לארץ־ישראל ב־1905.
למד בגימנסיה הרצליה, התנדב לגדוד העברי במלחמת
העולם הראשונה והיה מחסידיו של ז'בוטינסקי*. מ־1926
עמד בראש בית"ר – ברית יוסף תרומפלדור – בארץ. בפרוץ
מלחמת העולם השנייה היה ראש מחלקת הגיוס לצבא
הבריטי מטעם ההסתדרות הציונית החדשה (זו שהקים
ז'בוטינסקי). ב־1947 נעצר עם רבים ממנהיגי היישוב היהודי
והוחזק במעצר בלטרון.
אצ"ל
49
ארגוב, אלכסנדר (סשה) (6) (1995-1914) א 1
מלחין של מאות שירים ופזמונים. נולד ברוסיה, והחל לנגן
בהיותו בן ארבע. עלה לארץ־ישראל ב־1934. הלחין רבים
משירי הצ'יזבטרון והלהקות הצבאיות ושירי מלחמת
העצמאות, וכן שירים ופזמונים על תל־אביב: "רחובות תל־
אביב" של יעקב שבתאי*, "תל־אביב" של לאה* גולדברג
ועוד. כתב מוסיקה למחזות רבים, והלחין את שיריו של
אלתרמן* למחזמר שלמה המלך ושלמי הסנדלר שכתב סמי
גרונימן*. יקיר תל־אביב-יפו ב־1987. חתן פרס ישראל לזמר
עברי בתשמ"ח־1988.
ארזי, יהודה (7) (1959-1907) ד 3
מראשי שירות הידיעות (ש"י) בהגנה, פעיל בתחום הרכש
(נשק) וההעפלה אחרי מלחמת העולם השנייה. נולד
באוקראינה, עלה עם הוריו ב־1924 והתגייס ב־1926
למשטרת ארץ־ישראל. מ־1934 עסק לסירוגין ברכישת נשק
בחוץ לארץ, בהעפלה ובמודיעין של ההגנה. במלחמת
העצמאות (1949-1947) רכש ציוד כבד לצה"ל בארצות־
הברית. לאחר הקמת המדינה פנה לפעול בתחום התיירות
והיה ממקימי מלון רמת אביב עם ויטלה*.
ארטר, יצחק, ד"ר ([ )1852-1791שביל15( ]) ג 4
מסופרי ההשכלה. נולד בגליציה. למד רפואה אך התפרסם
בעיקר בכתיבה סאטירית עוקצנית. הצליף בחסידים
ובמתנגדים, בחרדים ובמשכילים. קובץ הסאטירות שלו
נקרא הצופה לבית ישראל.
אֲרי אֵל (19) ד 3
משמותיה של ירושלים, כפי שמתברר מדברי הנביא המדבר
על העיר שבה איווה דוד המלך לבירתו: "הוי אריאל,
אריאל, קרית חנה דוד" (ישעיהו, כט). שימש גם כינוי
לגיבורי חיל.
אֲרי כָא, יוסף (7) (1972-1906) ג 3
סופר. נולד באוקראינה, עלה לארץ־ישראל ב־1925 ועבד
כפועל בניין וכן בכבישים ובחקלאות. מ־1926 נדפסו
מאמרים פרי עטו בעיתוני התקופה. ב־1932 שב מהשתלמות
בארצות־הברית ועבד בעיריית תל־אביב. ספריו כוללים
רומנים, קבצי מעשיות וסיפורים וכן אנתולוגיות ואסופות
בעריכתו, בהן על תל־אביב ויפו.
אָריסטו (322-384 לפנה"ס) (27) ג 4
מגדולי הפילוסופים. נולד ביוון, למד באקדמיה של אפלטון,
הקים בית־ספר משלו, הליקיאון, והיה מורו הפרטי של
אלכסנדר מוקדון. תורת ההיגיון שניסח והשקפותיו
המדעיות הפכו לבסיס הידע והמדע במשך כאלפיים שנה.
אָריסטו
50
אריסטובולוס (המאה ה־2 לפנה"ס) (12) א 4
כהן גדול והמלך החשמונאי הראשון. בכורו של יוחנן
הורקנוס, נקרא גם יהודה, שלט עם מות אביו כשנה אחת.
הרג את אחיו אנטיגונוס והשליך לכלא את אמו ואת אחיו
האחרים, ובהם ינאי. כן היה זה שמו של הצעיר בבניו של
ינאי, שמלך במות אמו שלומציון ואחרי שהביס את אחיו
הורקנוס; בעקבות מלחמת אחים איבדו שניהם את המלוכה.
אַרלוֹזוֹרוֹב, חיים, ד"ר (17) (1933-1899) ג 2
מדינאי ציוני ומראשי תנועת העבודה. נולד באוקראינה, היגר
עם משפחתו לגרמניה אחרי הפרעות של 1905. למד
באוניברסיטה של ברלין והוענק לו תואר ד"ר בכלכלה. היה
במפלגת הפועל הצעיר, באחדות העבודה ולבסוף במפא"י.
חבר הוועד הפועל הציוני מ־1923. עלה לארץ־ישראל ב־
1924. מ־1931 היה חבר הנהלת הסוכנות ומנהל המחלקה
המדינית שלה. בשנת מותו פעל להעלאת יהודי גרמניה.
נרצח על שפת ימה של תל־אביב בידי אלמונים; נחשדו בכך
יריבים פוליטיים, שזוכו במשפט. בסמוך רחובות נוספים על
שם אישים בתנועת העבודה בארץ ובעולם, ובהם א"ד
גורדון, אדוארד ברנשטיין ואהרן ליברמן.
אֶרליך, פָּאוּל, ד"ר (26) (1915-1854) ב 1
מדען יהודי, רופא, חלוץ הכימותרפיה. נולד בשלזיה ולמד
רפואה באוניברסיטאות בגרמניה. מ־1890 היה עוזרו של
רוברט קוך, מגלה חיידק השחפת. המשיך במחקר רפואי
בתחום הדם, הגדרת הלוקמיה וסוגי האנמיה, בעיות החיסון
שהיה אז בחיתוליו ועוד. בעקבות מאמץ של שנים גילה ב־
1909 עם צוות עוזריו תרכובת המסייעת לחולי עגבת, ובכך
הניח את היסוד לכימותרפיה החדשה – וזכה בפרס נובל
באותה שנה.
ארלנג'ר, מיכאל (21) (1892-1828) ג 2
ממייסדי כל ישראל חברים* (אליאנס). נולד בצרפת. סייע
לקרל נטר בייסוד בית־הספר החקלאי מקווה ישראל. היה
יועץ לברון רוטשילד* בענייני צדקה, והשפיע רבות על
פעולת הברון בארץ־ישראל. היה מחובבי ציון* וגזבר
התנועה.
אֶרֶם, משה (6) (1978-1896) א 3
חבר כנסת. נולד ברוסיה, היה מראשי פועלי ציון ברוסיה,
ופועלי ציון־שמאל משעלה לארץ־ישראל ב־1924. היה נציג
מפלגתו במועצת עיריית תל־אביב, במועצת פועלי תל־אביב
ועוד. היה חבר הוועד הפועל הציוני והוועד הפועל של
ההסתדרות הכללית. עם הקמת מפ"ם היה לח"כ; ועם
הפילוג במפ"ם היה מראשי מפלגת אחדות העבודה. כתב
מאמרים וספרים. יקיר העיר תל־אביב-יפו 1977.
אריסטובולוס
51
ארנון (17) ג 3
נחל הנשפך אל ים המלח מתחום ממלכת ירדן. מוזכר
בתנ"ך כגבול בין מואב וארץ האמורי, כציון דרך בנדודי
עם ישראל, כשהכה את סיחון האמורי בגבול מואב: 
"ויכהו ישראל לפי חרב, ויירש את ארצו מארנון ועד
יבוק" (במדבר, כא), וכן כתיחום נחלות ראובן וגד,
שישבו ממזרח לירדן. ברחוב גרה הסופרת לאה*
גולדברג שספרה נסים ונפלאות מתרחש בו וכן ידידי
מרחוב ארנון.
ארניה, אוסוולדו, ד"ר (15) (1960-1894) ד 4
נשיא העצרת הכללית ב־1947. כיהן כנציג ברזיל באו"ם,
ובשנת כהונתו כנשיא העצרת התגבשה הצעת ההחלטה על
הקמת מדינה ליהודים בארץ־ישראל, שהתקבלה ברוב גדול
(33 מדינות נגד 13) בכ"ט (29) בנובמבר 1947.
אַש, שלום (6) (1957-1880) א 4
סופר ומחזאי. נולד בפולין, ותחילת כתיבתו בעברית
(1900). עבר לכתוב ביידיש ותיאר את העייירה היהודית
בתריסר מחזות ויותר. נדד באירופה ובאמריקה וכתב
ספרים על חיי היהודים במזרח אירופה וכן על ישו
והנוצרים הראשונים. בביקור בארץ־ישראל ב־1911 כתב
את "שירת העמק" ביידיש על החלוצים. מ־1954 חי
בארץ.
אשדוד (26) א 2
עיר נמל בדרום מישור החוף. קרויה על שם העיר הכנענית
והפלשתית הנזכרת בתנ"ך ששכנה באותו אזור וכן הכפר
הערבי איסדוד. במלחמת העצמאות התקרב הצבא המצרי
למקום, ונבלם ליד גשר הנקרא מאז בשם "עד הלום".
ההחלטה לבנות כאן עיר נמל נפלה ב־1957; ארבע שנים
אחר כך הוטלה למימי הים התיכון אבן הפינה לנמל,
שנחנך ב־1965. היום אשדוד היא מהערים הגדולות
במדינה, שבהן יותר מ־150,000 תושבים.
אֶשכּוֹל, לֵוי (12) (1969-1895) א 3
ראש הממשלה השלישי של ישראל ובעל תרומה מכרעת
לפיתוח המדינה ולבניין כלכלתה. נולד באוקראינה, עלה
לארץ־ישראל ב־1914 ועבד כפועל חקלאי במושבות. ב־
1918 התגייס לגדוד העברי. היה ממקימי ההסתדרות
וקבוצת דגניה ב ב־1920. כאיש עשייה מובהק נרתם
להקמת מוסדות כלכליים כמו ניר, שיכון ומקורות -
חברת המים, שאותה ניהל ב־1951-1937. מסוף שנות ה־
30 היה חבר מפקדת ההגנה, ובמלחמת העצמאות היה
מעוזריו של בן גוריון*. מ־1949 עד 1952 ניצח על
הקמתם של מאות יישובים חדשים – כראש מחלקת
אֶשכּוֹל, ל וֵי
52
ההתיישבות בסוכנות – שנועדו לקליטת מאות אלפי עולים
שנהרו ארצה. ב1951-1950 היה גזבר הסוכנות, ומ־1951 -
שר בממשלה: שר החקלאות והפיתוח (1952-1951), שר
האוצר (1963-1952), וראש הממשלה ושר הביטחון
(1967-1963): ב־1965 הורה להעלות את עצמות
ז'בוטינסקי* לארץ. בימי הכוננות (מאי 1967) מסר את תיק
הביטחון למשה דיין*, והמשיך לכהן כראש הממשלה עד
מותו ב־1969.
אשכנזי, ישראל, הרב (5) (1839-1799) ד 4
מראשוני התלמידים של הגר"א*, עלה לארץ־ישראל בתחילת
המאה ה־19 עם תלמידים אחרים של רבו, שכונו "פרושים"
- כנגד ה"חסידים", תלמידי הבעש"ט* שעלייתם החלה 30
שנה לפניהם. כונה גם רבי ישראל משקלוב, על שם עיר
מוצאו. חיבר את פאת השולחן*, ספר הדן בהלכות ארץ־
ישראל בשולחן ערוך לרבי יוסף קארו*.
אַ הָשׁקְלוֹן (22) א 3
עיר חוף וקיט בדרום שפלת החוף, דרומית לאשדוד. הוקמה
ב־1951, תחילה בשם מגדל אשקלון ומ־1955 בשמה היום,
על שם העיר הכנענית והפלשתית הנזכרת בתנ"ך ושימשה
כמבצר בתקופה הצלבנית. הממלוכים, שכבשו את ארץ־
ישראל מידי הצלבנים, הרסו אותה כדי שלא תשמש שוב
פולשים מאירופה, והערבים הקימו על חורבותיה עיירה
בשם מג'דל. הצבא המצרי הפולש נאחז בעיירה זו ב־1948.
בעיר שרידים לעברה המפואר, בעיקר בתל סמוך לחוף הים,
דרומית לעיר, מוקף בגן גדול.
אשרמן, יוסף (18) (1968-1889) ב 1
גינקולוג ורופא־מיילד. נולד בצ'כוסלובקיה ולמד רפואה
בפראג. עלה לארץ־ישראל ב־1920, שימש כרופא בעמק
יזרעאל, ביבנאל ובגליל, ולאחר מכן מונה למנהל שירותי
המיילדות והגינקולוגיה בתל־אביב. כיהן כפרופסור לרפואה
באוניברסיטה העברית בירושלים.
אשתורי הפרחי (16) (~1357-1282) ב 1
רב וחוקר ארץ־ישראל. נולד בפרובאנס שבצרפת למשפחה
שמוצאה מספרד. למד רפואה באוניברסיטת מונפליה
(צרפת). עלה לארץ־ישראל ב־1312, התיישב בבית־שאן
והקדיש את עצמו לחקר הארץ. ספרו, כפתור ופרח, נחשב
לראשון בספרי המחקר על הארץ.
אשכנזי, ישראל, הרב
53
ב
ב בנובמבר [כיכר17( ]) ג 4
ביום זה, ב־1917, שלח שר החוץ הבריטי לורד בלפור*
מכתב ללורד נתנאל רוטשילד, שנפתח במלים: "ממשלת
הוד מלכותו רואה בעין יפה הקמת בית לאומי יהודי
בארץ־ישראל". מכתב זה, הידוע בשם "הצהרת בלפור"
ושימש בסיס למנדט שקיבלה בריטניה לשלוט בארץ־
ישראל, הושג בזכות מאמצים שהחלו עוד ב־1914
שבמרכזם ניצב ד"ר חיים וייצמן. ההכרזה היתה הכרה
ראשונה של מעצמה עולמית בזכויותיו של העם היהודי
לשוב למולדת אבותיו. (ראו בעמוד הבא.)
באכר, בנימין זאב, ד"ר (19) (1913-1850) ג 1
בלשן וחוקר מדעי היהדות. נולד בהונגריה ולמד בלשנות
שמית ומזרחית באוניברסיטה של בודפשט וכן באוניברסיטה
ובבית מדרש לרבנים בברסלאו. קיבל תואר ד"ר לפילוסופיה
מאוניברסיטת לייפציג, הוסמך לרבנות וכיהן כרב של העיר
סגד. עמד בראש מפעל לתרגום התנ"ך להונגרית. במחקריו
היהודיים על ספרות התורה שבעל פה ניסה לקבוע את
חלקו של כל תנא ואמורא בגיבוש האגדה; ובבלשנות – היה
ממניחי היסוד לחקר הדקדוק העברי מימי התלמוד עד שלהי
ימי הביניים.
באסולה, משה, הרב (5) (1560-1480) ד 3
נוסע יהודי שביקר בארץ־ישראל; כתב ספר על מסעו ועל
החיים בארץ. נולד באיטליה, והיה רב בעיר פיסארו. עלה
לרגל לארץ־ישראל ב־1521. עם שובו לאיטליה התמנה
לראש ישיבה באנקונה. בשנותיו האחרונות שב לארץ
והתגורר בצפת בשכנות עם רבי משה קורדוברו*. חיבורו על
הארץ נדפס בעילום שם; יצחק בן צבי* זיהה אותו ופירסם
אותו מחדש.
בְּ אֵר טוֹבִ יָּה (17) ג 2
מושב במישור החוף, ממערב לקרית מלאכי. ב־1887 הוקמה
כאן מושבה לדוגמה על אדמות הברון רוטשילד, שנקראה
קסטינה, כשם כפר ערבי סמוך. התנכלות מצד הערבים
השכנים ומחסור במים גרמו לנטישת המתיישבים. כשיושבה
מחדש ב־1896, קראו למקום בשמו הנוכחי. גם במאורעות
1929 נטשו התושבים את המקום, וב־1930 הוקם היישוב
בשלישית, הפעם כמושב.
בְּאֵר טוֹבִיָּה
בניין מוגרבי וכיכר ב' בנובמבר (רחוב אלנבי)54
בניין מוגרבי, שהיה ואיננו עוד, היה אמור לשמש את
האופרה. היזמה להקמתו נזקפת לזכותם של האדריכל יוסף
ברלין ומאיר דיזנגוף, ששיכנעו את יעקב מוגרבי, סוחר יהודי
עשיר שעלה לארץ־ישראל מדמשק, כי עדיף בית אופרה בתל
אביב על פני בית חנויות ומשרדים. אחד המאפיינים
בעבודותיו של יוסף ברלין הוא הפשטת הקשת המזרחית
לכדי משולש, ושימוש בלבני סיליקט חשופות. בבניין מוגרבי
השתמש ברלין בחלונות מעוטרים בסגנון אר־דקו ובזכוכיות
צבעוניות אופייניות, שאותם שילב באולם התיאטרון. הבית
תוכנן בשנת 1928, ובנייתו הסתיימה בשנת 1930. בקומת
המרתף היה אולם הצגות, ומעליו אולם קולנוע שגגו נפתח
בקיץ ושאותו תיכנן המהנדס מקס זרניצקי. באולם התחתון
הציגו במהלך השנים תיאטרונים רפרטואריים וסאטיריים: 
האוהל, הבימה, המטאטא, הקאמרי, הקומקום ולי לה לו.
שנים רבות שימש המבנה שני אולמות קולנוע, "מוגרבי"
הגדול ובעל היציע – ו"סטודיו" הקטן שבו הוקרנו סרטי
איכות. במרכז הכיכר שמחוץ לבניין ניצב השעון של מוגרבי,
שהפך לנקודת מפגש. עליו כתב נתן אלתרמן בשירו "הילד
נסים": "ועד היום יוצא לבי אל הפנס של מוגרבי..." שריפה
קשה פגעה במבנה, ובשנת 1989 נהרס בניין מוגרבי והפך
למגרש חנייה.
55
בְּ אֵר יעקב (22) א 3
מועצה מקומית ליד רמלה. נוסדה כמושבה ב־1907 בידי עולים
מהקווקז, ונקראת על שמו של רבי יעקב יצחקי, רבם של
המתיישבים הראשונים. עם קום המדינה נקלטו במושבה כ־
700 משפחות נוספות. (בהקשר המקראי: הבאר שממנה באה
רחל לשאוב, ויעקב אבינו גלל מפיה את האבן שכיסתה אותה.)
בְּ אֵרשֶׁ בַע (26) א 2
מהערים העתיקות והגדולות בארץ, ובירת הנגב. שמה קדום,
וניתן לה משום השבועה החוזרת של אברהם ויצחק מצד אחד
ושל אבימלך מלך גרר מצד שני על דבר שבע בארות המים.
בימי בית ראשון נזכרת כגבול הדרומי של הממלכות. הוקמה
מחדש בידי התורכים ב־1900, אך עד 1948 היתה עיירה קטנה
ומבודדת; שוחררה במלחמת העצמאות, ומאז הפכה לעיר
גדולה, המשמשת מרכז תעשייה ומסחר, שבה אוניברסיטה
ובית חולים, תיאטרון ומוזיאונים, איצטדיון ועוד.
באר שבע [סמטה26( ]) א 3
ראו לעיל.
בארט, אהרון, ד"ר (8) (1957-1890) א 4
ממנהלי בנק אפ"ק*. נולד בגרמניה, למד משפטים והיה
ממנהיגי תנועת המזרחי – לימים חלק מהמפד"ל -
בגרמניה ובארץ, ציר לקונגרסים הציוניים מטעמה ועורך־
הדין של הקונגרס בשנות ה־20 של המאה ה־20. עלה
לארץ־ישראל ב־1933, עבד כעורך־דין ונעשה סגן מנהל בנק
אפ"ק ב־1938 וכן יו"ר הנהלת כופר היישוב ועוד. עם
הקמת המדינה פעל – עם הופיין* – לייצובה מבחינה
כלכלית, וחתום עם הופיין על שטרות הכסף הראשונים של
ישראל. ספרו דורנו מול שאלת הנצח ראה אור ב־1954.
בְּ אֵרִי (16) א 2
שמו העברי של ברל כצנלסון (1944-1887), מראשי תנועת
העבודה, מייסד היומון דבר ועורכו הראשון. (על שמו זה
נקרא קיבוץ בנגב המערבי, מדרום לעזה, שנוסד במוצאי יום
הכיפורים תש"ז-1946 כאחד מ־11 יישובים שהוקמו בלילה
אחד. נקרא תחילה על שם גרעיני הצופים שהקימו אותו, אחר
כך בארות, ולבסוף – בארי.) בתל־אביב רחובות כצנלסון*
וקצנלסון*, ולכן נקרא הרחוב בשמו הפחות מוכר של ברל.
בְּ אֵרִי [סמטה]
ראו לעיל.
בבלי (11) ד 4
ציון שמו של התלמוד בנוסח שנקבע בבבל ונערך במאה ה־5
לספירה – להבדיל מהתלמוד הירושלמי, שנכתב ונחתם
בבלי
56
לפניו. זהו האוסף הגדול ביותר של דיונים הלכתיים, מעורבים
בדברי אגדה, שנערכו על סמך מסכתות מסוימות משישה
סדרי המשנה*. כל מסכת תלמודית פותחת במשנה, ומיד
אחריה מובאים דברי התנאים. (ראו מסגרת בעמוד 218)
בגין, מנחם ([ )1992-1913דרך21( ]) ד 2
מפקד האצ"ל במאבקו נגד השלטון הבריטי וראש הממשלה
השישי של ישראל. נולד בליטא, למד משפטים
באוניברסיטת וארשה, הצטרף לבית"ר ב־1929 והיה נציב
בית"ר בפולין ב־1939. עלה לארץ־ישראל ב־1942 כחייל
בצבא הפולני, הועמד בראש אצ"ל* ב־1943, הכריז על מרד
נגד שלטון המנדט הבריטי והנהיג אותו עד לעזיבת הבריטים
ב־15 במאי 1948. התגורר בדירה צנועה ברחוב רוזנבאום
בתל־אביב. הקים מפלגה פוליטית ועמד בראשה בגלגוליה
השונים – חירות, גח"ל, הליכוד – ב־1983-1948. שנים
רבות היה באופוזיציה; ערב מלחמת ששת הימים*, ב־1967,
הצטרף לממשלת האחדות כשר בלי תיק, ופרש מהממשלה
ב־1970. ב־1977 הקים ממשלה בראשותו, וכיהן כראש
ממשלה עד 1983. ניהל משא־ומתן עם נשיא מצרים סאדאת
וחתם עמו על הסכם שלום. ב־1978 קיבל עם נשיא מצרים
סאדאת פרס נובל לשלום. ב־1982 קיבלה הממשלה
בראשותו את ההחלטה לצאת למלחמת שלום הגליל,
הרחיקה מגבולה הצפוני את האיום הסורי וסילקה את
אש"ף מלבנון. ארועי מלחמה זו, כמו גם מות אשתו ומצבו
הבריאותי, היו בין הגורמים שמייחסים להתפטרותו
החידתית בספטמבר 1983. מאז ועד מותו הסתגר בביתו.
בדולח (19) ד 4
שם סמלי. סוג של מינרל שקוף או שקוף למחצה – קווארץ,
או צורן דו חמצני. נזכר באוצרות ארץ החוילה בתנ"ך: "וזהב
הארץ ההיא טוב, שם הבדֹלח ואבן השהם" (בראשית, ב).
היום מוכר כמין משובח של זכוכית זכה. (אחרי מתן השם
לרחוב הוקמה היאחזות נח"ל בשם זה בדרום רצועת עזה.
חלק מתושבי הקבע של המושב באו מקרב מפוני ימית.)
בובליק, גדליה (12) (1948-1875) א 4
עיתונאי ופעיל בתנועה הציונית. נולד ברוסיה, היגר
לאמריקה הדרומית והיה איכר ומורה בארגנטינה. שלוש
שנים לאחר מכן היגר לארצות־הברית, ערך עיתונים והיה
פעיל בתנועת המזרחי.
בובר, שלמה (19) (1906-1827) ד 1
חוקר ספרות המדרשים והאגדה. נולד ופעל בלבוב, פולין.
ליקט שרידי מדרשים, ההדיר והדפיס מהדורות מדעיות של
מדרשים שהיו גנוזים עד ימיו. להערכה רבה זכו המהדורות
שפירסם לקבצי המדרשים תנחומא* לתורה, לפי כתבי יד
בגין, מנחם
57
שנמצאו בספריות בעולם; לקח טוב, שכל טוב ומדרש אגדה
על התורה. בנוסף למדרשים הביא להדפסת ספרים משל
רש"י שאבדו, וכתב על חכמים ומנהיגים יהודים בלבוב. נכדו
שגדל בביתו הוא הפילוסוף מרטין בובר.
בוגרשוב, חיים, ד"ר (17) (1963-1876) ג 4
ממייסדי הגימנסיה* העברית הרצליה וח"כ. נולד בקרים.
בעל תואר ד"ר לפילוסופיה מאוניברסיטת ברן בשווייץ. עלה
לארץ־ישראל ב־1906 ונמנה עם מקימי הגימנסיה ועם מוריה
הראשונים. היה ציר לקונגרסים הציוניים ולאסיפת הנבחרים
בארץ, וחבר מועצת עיריית תל־אביב. יזם את בנייתה של
שכונה למען חסרי הדיור בעיר, נורדיה, וכהוקרה לפועלו
הוחלט על קריאת רחובהּ הראשי על שמו עוד בחייו. החליף
את שמו לבוגר, אך הרחוב נשאר בשמו הקודם. תואר אזרח
כבוד של תל־אביב הוענק לו ב־1956 במלאת לו 80.
בודנהיימר, יצחק [מקס איזידור1940-1865( ])
(16) א 1
ממנסחי תכנית בזל* ומנשיאי הקרן הקיימת לישראל*. נולד
בגרמניה, למד משפטים, היה פעיל בחובבי ציון ומעוזריו
הקרובים של הרצל*. עלה לארץ־ישראל ב־1935 וגר
בירושלים. תואר אזרח כבוד של תל־אביב הוענק לו ב־1940
במלאת לו 75.
בויאר, אברהם (8) (1979-1907) א 3
חבר מועצת עיריית תל־אביב-יפו מטעם הפועל המזרחי
וסגן ראש העירייה בשנות ה־50. נולד בפולין, היה מורה
ופקיד, ועלה לארץ־ישראל ב־1933. נשא בתפקידים
ציבוריים; מ־1946 היה חבר אסיפת הנבחרים, ומ־1955 -
סגן ראש עיריית תל־אביב וראש מחלקת התברואה.
בוני העיר (12) ב 3
שם סמלי. לכבוד המתכננים, הקבלנים, הבנאים ובעלי
המלאכה שחברו אלה לאלה בבניינה של העיר העברית
הראשונה, תל־אביב, בהם מי שלא זכו שיהיה רחוב על
שמם.
בוסל, יוסף (24) (1919-1891) ב 1
ממייסדי דגניה* וממעצבי רעיון הקבוצה. נולד ברוסיה. עלה
לארץ־ישראל ב־1908, עבד במושבה רחובות ובחצר כנרת*.
ב־1910 נמנה עם מקימי דגניה, והיה מאישי הציבור
הבולטים בארץ. טבע בכנרת.
בּוֹס תָנאי (המאה ה־7 לספירה) (22) א 2
ראש גולה בבבל ובפרס אחרי הכיבוש המוסלמי. אביו היה
חנינאי או מר חנינא, ושמו נגזר מהמלה בוסתן (גן)
בוסתנאי
58
שמקורה פרסי. האגדה מספרת שמלך פרס ציווה להרוג
את כל הצאצאים של בית דוד, ובחלום בא לפניו המלך דוד
ומנע ממנו לגדוע את העץ האחרון בבוסתן. לכן חמל על
אלמנתו של חנינאי, שהיתה בהריון, והזמין את בוסתנאי
לחצרו ובבוא המועד מינה אותו לראש הגולה. הח'ליף
עומר אישר את כהונתו עם הכיבוש הערבי. גם בניו היו
ראשי גולה.
בועז (בֹּ עַז) (המאה ה־11 לפנה"ס) (19) ד 3
אבי סבו של דוד המלך*. מצאצאי נחשון* בן עמינדב, נשיא
שבט יהודה אחרי יציאת מצרים. הוא עצמו חי בתקופת
השופטים. כקרוב־רחוק לאלימלך נאות לשאת לאשה את
רות*, וכך ירש את אדמות המשפחה. הסיפור על האופן
שבו נעשה הדבר יכול ללמד על יחסי גברים ונשים
בתקופת התנ"ך. בשולי הסיפור המובא במגילת רות בתנ"ך
מתברר ייחוסו. לא הרחק עוד רחובות מהשושלת: עמינדב,
שלמון ועובד. (בועז היה גם שמו של אחד העמודים בבית
המקדש.)
בּוּקי בן יָגלי [בֻּקִי16( ]) ב 4
שם העט שבו חתם על יצירותיו ד"ר יהודה לייב קצנלסון
(1917-1846) בעקבות שמו של נשיא משבט דן (במדבר
ל"ד, 22). נולד, פעל ומת ברוסיה, ביקר בארץ־ישראל.
היה רופא וחוקר, וכן סופר והעורך הראשי של
האנציקלופדיה היהודית־רוסית. נמנה עם מקימי אגודת
חובבי שפת עבר ברוסיה, כתב מחקרים על חכמת
הרפואה בתלמוד, הלל את החזרה לעבודת האדמה
בסיפורו "שירת הזמיר", ועוד.
בוקסנבאום, יוסף (20) (1991-1906) א 1
ממייסדי משרד הביטחון. היה קצין בצבא ארצות־הברית,
הצטרף למאמץ הציוני והיה מפעילי ההעפלה. אחרי קום
המדינה היה ממניחי היסודות למשרד הביטחון, וכן עסק
בהקמת מפעלי תעשייה בתחומי הרכב. מגדולי התורמים
למוזיאון ישראל וחבר בוועד המנהל של המוזיאון.
בוקשפן, דוד יצחק, ד"ר (8) (1972-1904) א 3
מנהל מפעל וממנהיגי הציונות. נולד ברומניה, למד
באוסטריה שאליה עבר עם הוריו, היה יו"ר הסתדרות
הסטודנטים היהודים באוסטריה ב־1930-1928 וסיים
כדוקטור למשפטים. היה יו"ר ברית הציונים
הרוויזיוניסטים באוסטריה. עלה לארץ־ישראל ב־1934,
וניהל מפעל תעשייתי. היה יו"ר ועד המורשים של
ההסתדרות הציונית החדשה, חבר הוועד הפועל הציוני
וחבר ההנהלה העולמית של ברית חירות הצה"ר. מקום
המדינה עד 1960 היה יו"ר קרן תל־חי.
בועז [בֹעז]
59
בורוכוב, דב בר (16) (1917-1881) ב 4
ממעצבי דרכה של הציונות הסוציאליסטית. נולד ברוסיה.
שילב את הלאומיות היהודית (הציונות) בתפיסה
סוציאליסטית על־לאומית, בעיקר תוך התנגדות לדרכה של
הבונד. בהשפעת אוסישקין* תמך בציונות המעשית. היה
חוקר חשוב של לשון היידיש. היגר לארצות־הברית וחזר
לרוסיה עם פרוץ המהפכה. מת מהרעלת דם. עצמותיו
הובאו לישראל.
בורלא, יהודה (12) (1969-1886) א 2
סופר. נולד בירושלים למשפחה שישבה בארץ כ־300
שנה. סיפוריו הראשונים נדפסו עוד לפני מלחמת העולם
הראשונה. בין קבצי הסיפורים שערך היתה גם אסופה
של דברי ספרות עברית־ערבית. רוב שנותיו גר בתל־
אביב וילדיו למדו בגימנסיה הרצליה. ספרו אשתו
השנואה נדפס בהמשכים בירחון התקופה. מספריו: בלי
כוכב (פרס ביאליק), עלילות עקביה (פרס ביאליק),
כיסופים, אדם, אלה מסעי יהודה הלוי – מעין מחווה
ליוצאי ספרד שעמם נמנה. חתן פרס ישראל לספרות
עברית לתשכ"א־1961.
בורמה (25) ג 1
לדרך שנפרצה לירושלים, ושבה הצליחו לעבור שיירות
אספקה, קראו "דרך בורמה" – על שם דרך קשה שבה
הועברו נשק ואספקה לצבא סין, שנלחם ביפנים הפולשים
במלחמת העולם השנייה. לימים הפגינה בורמה ידידות
כלפי ישראל. או־נו, ראש ממשלתה, ביקר בתל־אביב
והתקבל על ידי ראש העירייה ישראל רוקח. (בשנות ה־90
של המאה ה־20 שינו ראשי המשטר הצבאי את שמה
למִיאָנמר.)
בושם (19) ג 4
ניחוח נעים הנודף מצמחים מסוימים. נזכר גם בתנ"ך: "דודי
ירד לגנו, לערֻגוֹת הבֹּשֶׂם, לרעוֹת בגנים ולִלְקֹט שושנים"
(שיר השירים, ו).
בזל (17) ג 1
עיר בצפון־מערב שווייץ שבה התכנס הקונגרס* הציוני
הראשון ב־1897. הניסוח הראשון לדרכה של התנועה
הציונית נקרא משום כך תכנית בזל, והרצל אמר בה משפט
נבואי, "בבזל ייסדתי את מדינת היהודים"; הוא אף הוסיף כי
5 שנים, ולכל היותר 50 שנים אחר כך תקום מדינה כזאת -
והמדינה אכן הוקמה 50 שנים אחרי הקונגרס הציוני
הראשון.
בחור אליהו – ראו אליהו בחור
בחור אליהו
בית ביאליק (רחוב ביאליק 60 )22
שבוע לאחר בואו לארץ, בשנת 1924, נערך לכבודו של חיים
נחמן ביאליק טקס שבו נקרא רחוב על שמו – מהמקרים
הנדירים שבהם נקרא רחוב על שם אדם חי. היום זהו רחוב
צנוע, אבל כבר בשנת 1925 היה זה הרחוב שבו שכנה
עיריית תל אביב. בניית ביתו של המשורר הלאומי ברחוב זה
החלה בשנת 1925. את רכישת המגרש מימן ביאליק
מהכנסות מהדורה מיוחדת של כתביו. המתכנן היה האדריכל
יוסף מינור, והסגנון – לאומי ארצישראלי. "זה בית אירופי
בתכניתו, בנוסח שהיה מקובל בראשית המאה. לבושו
החיצוני שאול מאוצר הצורות של אדריכלות האיסלם
בשילוב חופשי..." (א"ב יפה, עשרים השנים הראשונות,
הקיבוץ המאוחד). ביאליק התנגד למרפסת בחזית הבית, אך
האדריכל מינור טען ש"בלי זה יהיה הבית כמו פנים בלי
חוטם" (חיים גליקסברג, ביאליק יום יום). בחצר האחורית
ניטע גן שכלל את כל שבעת המינים. את פנים הבית
מעטרים אריחי קרמיקה שהוכנו בסדנת "בצלאל" ומציגים
את פרשת המרגלים, ארון הברית ושנים־עשר השבטים.
לבית "המורם מעם", גם בשל מבנה השטח – הוא בנוי על
גבעה טבעית – נכנסו חיים נחמן ורעייתו מניה בשנת 1926.
בית ביאליק שהיה מהמפוארים בתל אביב עורר ביקורת
חריפה בחוגי סופרים ומשוררים עניים.
אישיותו של ביאליק היתה רב צדדית כיצירתו. משורר,
מחבר סיפורים ואגדות, כותב מאמרים, מתרגם, עורך ועם
זאת איש עסקים ואיש חברה. בתל אביב היה לאיש ציבור,
ורבים באו אליו לבקש עזרה עד שנאלץ לתלות פתק על
דלתו: "ח"נ ביאליק נענה לדורשיו במעונו רק בכל שני
וחמישי לשבת, משעה 7־5 בערב". הוא נפטר ביולי 1934;
מעט לפני מותו עקר מדירתו, ושכר דירה ברמת גן; את ביתו
השכיר למשפחה מדרום אפריקה. לאחר מותו תרמה
האלמנה את הבית לעירייה, ובתמורה קיבלה דירה ברחוב
מלצ'ט. לאחר שיפוץ נפתח הבית לקהל בניהולו של משה
אונגרפלד. על שטח הגן
מאחורי הבית הוקם
בשנות השישים בית
מניה ביאליק בתכנון
מהנדס העיר עמיעז.
המבנה היה אופייני
לשנות ה־60: קווים
ישרים וחלונות לכל
גובה הבניין. לאחר מותו
של אונגרפלד, בשנת
1980, החל שיפוץ מקיף
שארך שבע שנים. בבית
ביאליק ובבית מניה
מתקיימים תערוכות
ומפגשי תרבות.
61
ביאליק, חיים נחמן (22) (1934-1873) א 1
משורר, סופר, חוקר ספרות, מתרגם, עורך ומו"ל. נולד
באוקראינה, למד בחדר ובישיבת וולוז'ין* והחל לכתוב
שירה. שירו הראשון שנדפס היה "אל הציפור" (1891), שיר
געגועים לארץ־ישראל שהעמיד אותו בחזית הציונות עוד
לפני שהיתה לתנועה מדינית. מלבד שירה כתב גם סיפורים
קצרים ומאמרים בתחום הספרות. בסוף המאה ה־19 הקים
עם רבניצקי, ש' בן ציון* ולוינסקי* את הוצאת מוריה. ב־
1907 נדפס חלקו הראשון של ספר האגדה: ליקוטים
מהתלמוד ועוד, פרי עבודתו המשותפת עם רבניצקי. ב־
1921 הקים בברלין את הוצאת דביר. עלה לארץ־ישראל ב־
1924 והשתקע בתל־אביב, ונעשה אזרח כבוד של העיר ב־
1933. בפזמון "על שילשֵים" כתב, "על יד סבו הנכד./ הבן
ליד אביו /- יחדיו ארגו מסכת/ פלאייך, תל־אביב." הבית
שבו גר עם מניה אשתו – ברחוב זה, שנקרא על שמו עוד
בחייו – משמש זה שנים רבות כספרייה, מוזיאון ומרכז
לפעולות תרבות.
ביאליק, חיים נחמן ([ )1934-1873כיכר17( ]) ג 4
ראו לעיל. (וראו גם עמוד 283.)
ביירון, ג'ורג' גורדון, לורד (17) (1824-1788) ג 3
משורר אנגלי. נולד בלונדון למשפחת אצולה, למד
בקיימברידג' וכתב בחרוזים עוד מילדות. מ־1809 היה חבר
בבית הלורדים, הגן על זכויות העובדים ועל עמים
משועבדים. ב־1823 הצטרף להתקוממות של היוונים נגד
תורכיה ומת מקדחת ביוון. בין שיריו נעימות עבריות,
שתורגמו והולחנו.
ביל"ו (21) ג 1
ראשי תיבות של הסִּסמה "בית יעקב לכו ונלכה". ארגון
סטודנטים שקם ברוסיה כתגובה על הפרעות של 1881,
וגרס כי על היהודים לעזוב את אירופה שבה גברה
האנטישמיות ולחדש את חייהם בארץ אבותיהם. חלק
מחברי התנועה עלו לארץ־ישראל ב־1882, עבדו במקווה
ישראל*, אחר כך בראשון לציון* ולבסוף הקימו את
המושבה גדרה. חזונם, להט אמונתם ונכונותם להקרבה
היו סמל לדרכם של בוני הארץ ומחדשי ההתיישבות
בה.
בילטמור (16) א 1
מהרחובות ששמם קשור בארועים שהוליכו להקמת
המדינה: במלון זה בארצות־הברית נדונה ב־1942, בהנהגת
ויצמן* ובן גוריון*, תכנית של התנועה הציונית להקים
"קהיליה יהודית" במקום שלטון המנדט הבריטי. אסיפת
בילטמור
62
הנבחרים של יהודי הארץ אישרה בדצמבר 1944 את
התכנית – הקמת מדינה עצמאית. בסמוך רחובות הקשורים
בעצמאות: ה באייר, תש"ח, כיכר המדינה, ז'בוטינסקי,
ויצמן, שרת.
בילינסון, משה, ד"ר (17) (1936-1890) ג 3
מבעלי הדעה המרכזיים בעיתון היומי דבר. נולד ברוסיה,
למד רפואה והיה ממנהיגי מפא"י. היגר לאיטליה אחרי
מלחמת העולם הראשונה, ועלה לארץ־ישראל ב־1924. שנה
אחר כך, עם ייסוד עיתון ההסתדרות דבר, הצטרף למערכת,
וכמעט מדי יום נדפסו מאמרים ורשימות פרי עטו. על שמו
נקרא בית־חולים גדול בפתח תקווה, העיר שבה התיישב
בבואו לארץ.
בינט, מאיר (6) (1954-1917) ב 1
סוכן מודיעין של ישראל במצרים. נולד בהונגריה בשם
מקס בנט, למד בגרמניה. היה חבר בברית חלוצים דתיים
ועלה לארץ־ישראל עם הוריו ב־1935 בעלייה הבלתי
ליגלית. הדריך נוער יהודי לעלייה, השתלם באנגליה
בהנדסה אלקטרונית, התגייס לצה"ל ועבד באיטליה בבניית
מכשירי אלחוט לאניות מעפילים. שלט בשפות רבות,
ונשלח מ־1949 ליעדים שונים בעולם במשימות מודיעין;
היה רב סרן כשנתפס במצרים בעקבות פעולות הנפל
("העסק הביש"; ראו מרזוק ועזר) והתאבד בכלא. גופתו
הועברה לישראל והוא הובא לקבורה בבית הקברות הצבאי
בהר הרצל בירושלים.
ביריה (5) ג 3
יישוב בגליל, סמוך לצפת. מהיישובים שבהם התגוררו
יהודים מאות רבות של שנים: בעיירה ביריא הנזכרת עוד
בתלמוד ישב לימים רבי יוסף קארו, מחבר שולחן ערוך. את
היישוב בן זמננו יסדה ב־1945 תנועת בני עקיבא על אדמות
הברון רוטשילד. היה מוקד לעימותים עם השלטון הבריטי
בשלהי שלטון המנדט. מושב עולים שהוקם ב־1949 ניטש -
ושוקם ב־1971.
בירנבוים, נתן (11) (1937-1864) ד 4
הוגה דעות וסופר. היה ממייסדי תנועת קדימה והדפיס מ־
1885 את העיתון הלאומי היהודי הראשון. מקובל שהטביע
את המושג "ציוניזמוס" ב־1890. נודע בשמו הספרותי,
מתתיהו אחר, והיה מראשי הדוברים בקונגרס הציוני
הראשון ב־1897. מאוחר יותר התנגד לדרכו של הרצל,
פרש מהתנועה הציונית והצטרף לאגודת ישראל. סבר
שליהודי הגולה מקום במסגרת התנועה הציונית, וצידד
בטיפוח היידיש.
בילינסון, משה, ד"ר
63
בירנית (18) ב 4
הר בגליל העליון, מצפון מערב לצומת סאסא, שבו היתה
היאחזות נח"ל ב־1964. פירוש השם הוא מצודה או ארמון
מוקף ביצורים. מלך יהודה יהושפט בנה "בירניות וערי
מסכנות" (דברי הימים ב, יז), ואילו על מלך יהודה יותם
נאמר כי "וערים בנה בהר יהודה ובחרשים בנה בירניות
ומגדלים" (דברי הימים ב, כז).
בית אורן (19) ד 2
מהרחובות ששמם קשור בתקומת ישראל ובמלחמת
העצמאות. קיבוץ בהר הכרמל, דרומית לחיפה. מדרונות ההר
משופעים בעצי אורן, ומכאן שמו. נוסד ב־1939 בידי חברי
תנועות נוער סוציאליסטיות, שימש בסיס אימונים של
ההגנה וחבריו נטלו חלק פעיל בהורדת מעפילים אל החוף
ובהסתרתם, וכן בפריצה למחנה המעצר בעתלית ב־1945.
במקום אתר לזכר הצנחנים* הארצישראלים שנספו
במלחמת העולם השנייה.
בית אל (5) ג 2
עיר קדומה הנזכרת בתנ"ך: כאן חלם יעקב על סולם שבו
מלאכים עולים ויורדים. היתה חלק מנחלת שבט בנימין,
בימי השופטים היה בה מקדש ושימשה כמרכז פולחני,
ומאוחר יותר העמיד בה ירבעם אחד משני העגלים מזהב
שסימנו את גבול ממלכתו, ממלכת ישראל. המקדש נותץ
בימי יאשיהו מלך יהודה, ועם החורבן ננטשה העיר. בימי
בית שני חודש היישוב, אבל עם חורבן הבית הידלדל -
ועם זאת הוסיף להתקיים עד לכיבוש הערבי. שרידיה
נמצאים בתחומי הכפר ביתין. יישוב עברי חדש בשם זה
הוקם בסמוך ב־1977.
בית אלפא (20) ב 1
קיבוץ במזרח עמק יזרעאל, למרגלות הגלבוע. הוקם ב־1922
ושימש בסיס יציאה להקמת יישובי חומה ומגדל בימי המרד
הערבי (1939-1936) וכן למצבורי הנשק של ההגנה. בשטחו
נמצא בור מים מטויח מימי בית ראשון ובית כנסת מהמאה
ה־6 לספירה. בקיבוץ השכן, חפציבה, התגלו שרידי היישוב
בית אלפא מתקופת המשנה ובהם רצפת פסיפס מרהיבה של
בית כנסת.
בית אשל (22) ב 4
אחד משלושת המצפים הראשונים שהוקמו בנגב ב־1943.
שמות רחובות ניתנו גם על שם שני האחרים, גבולות
ורביבים. בית אשל הוקם סמוך לבאר שבע כדי לבדוק את
האפשרות להתיישבות יהודית בנגב.
בית אשל
64
בית גוּבְרין (21) ג 3
קיבוץ בחבל לכיש, ממזרח לקרית גת. נוסד ב־1949 בידי
יוצאי הפלמ"ח. נקרא בשם עיר גדולה מימי בית שני ששכנה
ממערב לקיבוץ, ושנקראה אלאוטרופוליס בתקופה הרומית;
העיר הוסיפה להתקיים בתקופה הביזנטית, הערבית
והצלבנית, ועל חורבותיה קם הכפר הערבי בית ג'ברין
שניטש במלחמת העצמאות.
בית הבד [סמטה21( ]) ד 2
השקערורית שבתוכה הונחו הזיתים למסיק, ועליה הונחה
הקורה העבה – הבד – שסחטה מהם את השמן. לעתים
קוראים כך למקום (המבנה) ששימש לעצירת השמן שהופק
מהזיתים. בסמטה זו נמצא בית חרושת לשמן הראשון בתל־
אביב, ומכאן שמה.
בית החיים [סמטה17( ]) ג 4
שם אחר, על דרך ההיפוך, לבית קברות – הנקרא גם בית
עלמין (בית עולם). הסמטה נמצאת בצדו האחורי של בית
הקברות הישן בתל־אביב, שהכניסה אליו נמצאת ברחוב
טרומפלדור.
בית הלל (15) ד 4
כך כונו תלמידי הלל הזקן* (סוף המאה ה־1 לפנה"ס והמאה
ה־1 לספירה) כשלוש מאות שנים התנהלו ויכוחים בינם
ובין תלמידי בית שמאי* בשאלה איך לקבוע הלכות. כמעט
בכל הויכוחים נקבעה ההלכה לפי בית הלל. (המושב בשם
זה בגליל העליון, סמוך לקריית שמונ הָ, נקרא על שם ד"ר
הלל יפה, מחלוצי הרופאים בארץ בשנות העלייה השנייה.
נוסד ב־1940; נעזב ויושב מחדש ב־1950.)
בית השואבה [סמטה21( ]) ד 1
לפני שחרב בית המקדש, התקיימה בו שמחה ערב־ערב
בחול המועד סוכות, וייתכן שקשרו אותה בניסוך המים -
מנהג שתוקן למרות התנגדות הצדוקים. ואולם, ביטויי
השמחה היו קשורים בהדלקת אור דווקא; לא היתה חצר
בירושלים שלא האירה מאור בית השואבה. שם הרחוב נגזר
ממכון המים העירוני שהיה בו.
ביתוס – ראו אחרי בית שמאי
בית חדש (20) ב 4
ספרו הגדול וכינויו של רבי יואל סירקיש (או סרקיס;
1640-1561): פירוש לספר ארבעה טורים, מספרי ההלכה
החשובים ביותר, שכתב רבי בן אשר – המכונה בעל
הטורים* – ומנגח בספרו את קודמו הגדול, רבי יוסף קארו*
בית חורון
65
ואת ספרו בית יוסף*. סירקיש נולד בפולין ושימש רב בכמה
מעריה. היה מגדולי הפוסקים האשכנזים שפעלו אחרי
איסרליש*.
בית חורון (7) ג 4
הרים בדרך הקדומה מהשפלה אל גב ההר. כאן רדף
יהושע את מלכי האמורי, ואבנים גדולות נפלו עליהם
מהשמים. שלמה בנה כאן שתי ערי מצור, בית חורון
עליון ובית חורון תחתון; והשמות השתמרו בשמות
הכפרים הערביים בית ע'ור – א־תחתא (תחתון) ואל־
פוקא (עליון) – וכן בשם היישוב הקהילתי בית חורון
שהוקם ב־1977.
בית יוסף (22) א 1
שם ספרו ההלכתי החשוב של רבי יוסף קארו*, ששימש
יסוד לשולחן ערוך* והוא פירוש לספרו של רבי יעקב בן
אשר המכונה בעל הטורים*, לכבוד ספרו. (המושב בעמק
בית שאן נקרא על שם יוסף אהרונוביץ*.)
בית יצקר (20) ב 4
בית בשכונה ערבית סמוכה, אבו כביר, שבו חייתה משפחת
יצקר, משפחת חלבנים שעלתה מרוסיה. בבית, הנשקף היום
לרחוב קיבוץ גלויות, נרצחו יהודים בידי ערבים
ב"מאורעות" תרפ"א־1921. בנוסף לאב יהודה יצקר בן ה־45
ולבנו אברהם בן ה־19 נרצחו ביום ההוא, 2 במאי 1921,
הסופרים י"ח ברנר* בן ה־40, צבי שץ בן ה־31, צבי גוגיג
(ברגגרין) בן ה־25 ויוסף לואידור בן ה־28 – שגופתו
נעלמה.
בית יֶרַח (20) ב 3
עיר קדומה שקמה על צומת דרכים חשוב בחוף הדרומי־
מערבי של הכנרת. בחפירות הארכיאולוגיות שנערכו בתל
שנותר במקום נחשפו 16 שכבות יישוב מהתקופה הכנענית
עד לתקופת התלמוד. נקראה גם בית אריח או אריח,
פילוטֶריה – על שם אחותו של תלמי פילופטור שהיתה גם
אשתו, וכןאֶל כֶּרַכּ בפי הערבים.
בית לחם (22) א 1
עיר קדומה בהרי יהודה, מדרום לירושלים, הנזכרת בתנ"ך
גם בשמות אפרת ואפרתה. ליהודים ידועה בעיקר בקבר
רחל אמנו וכמקום שבו נולד דוד המלך. הפכה למוקד עלייה
לרגל בקרב הנוצרים כי ישו נולד בה, והיתה לעיר משופעת
בכנסיות, מנזרים ועוד. הבחירה למקם את הרחוב בשוק
בצלאל נעשתה על שום המאפיות הרבות שהיו בו.
בית לחם
66
בית עובד (20) ב 1
שם סמלי, המרמז לבתי המלאכה שהיו כאן לרוב; בסמוך
רחובות המסגר, החרש ועוד. (זהו גם שמו של מושב
במישור החוף, דרומה לראשון לציון, שנוסד ב־1933, ושמו
מרמז שמדובר במושב עובדים.)
ביתפֶּלֶט (26) ב 3
עיר קדומה במערב נחלתו של שבט יהודה: "וַ חֲצרַ גַּדָּה
וחֶשמוֹן ובית פלט" (יהושע, טו), וכן בימי בית שני: "...מבני
יהודה ישבו בקרית ארבע ובנֹתיֶהָ[...] ובישֵׁוּ עַ ובמֹלָדָה ובבית
פלט" (נחמיה, יא). נזכרת בתנ"ך גם כציון למקורו של אדם: 
חֶלץֶ הפלטי (שמואל ב, כג) היה מגיבורי דוד כמו עירא
התקועי (מתקוע).
בית צורי, אליהו (8) (1944-1922) א 3
מעולי הגרדום*, הרוגי מלכות* של העת החדשה. נולד בתל־
אביב, הצטרף לאצ"ל ומאוחר יותר היה מאלה שהצטרפו
לאברהם שטרן ("יאיר*") בהקמת לח"י*. התנדב עם אליהו
חכים* להתנקש בחיי לורד מוין, שהיה במעמד שר בממשלת
בריטניה וחלק מהמערכת שמנעה הצלת יהודים בשואה בכך
שאסרה על כניסתם לארץ. ההתנקשות נערכה בקאהיר
שבמצרים ב־1944, מוין מת, המתנקשים נתפסו, נידונו למוות
והוצאו להורג – למרות מחאות בעולם, ואפילו במצרים.
בית קציר (21) ג 3
שמו הקודם של תל קציר, קיבוץ הסמוך לחוף הכנרת
מדרום־מזרח. הוקם ב־1949 בידי גרעין של הצופים על
גבעה החולשת על סביבתה. הגבעה היתה מוקד לתקריות
עם הסורים ערב מלחמת ששת הימים*.
בית קשת (20) א 2
מהרחובות ששמם קשור בתקומת ישראל ובמלחמת
העצמאות. קיבוץ בגליל התחתון, מצפון לתבור. השם סמלי,
ומקורו בשירת הקינה של דוד על שאול ויונתן, "ללמד בני
יהודה קשת" (שמואל ב, א). הוקם ב־1944. הותקף
במלחמת העצמאות ושכל שבעה מבניו ביום אחד, בהם בנם
של רחל ינאית ויצחק בן צבי.
בית רֵעים (26) ב 2
שמו הראשון של קיבוץ בנגב הצפוני, סמוך לרצועת עזה.
הוקם ב־1949 בידי חברי הצופים, חלקם מתל־אביב. שמו
הוסב לתל רֵעים, והיום – רֵעים. קלט עולים מאירופה
ומצפון אפריקה וכן גרעיני תנועות נוער.
בית שמאי (15) ד 4
(סוף המאה ה־1 לפנה"ס והמאה ה־1 לספירה) תלמידי
בית עובד
67
שמאי, אב בית דין כשהלל* שימש ראש הסנהדרין. הלל
ושמאי היו בעלי גישות שונות לקביעת ההלכה, ונחלקו
משום כך בשאלות רבות. בטעות נחשב שמאי למחמיר
ביניהם. כשלוש מאות שנים התנהלו ויכוחים בין תלמידיהם,
וברוב הנושאים נקבעה ההלכה לפי בית הלל*.
ביתוס (19) ד 4
משפחת כוהנים רבת השפעה בסוף ימי בית שני שהתעמרה
בבני העם שעלו לרגל לירושלים. ביתוס היה מתלמידיו של
אנטיגונוס איש סוכו. בדור שלפני החורבן עמד הכהן הגדול
שמעון בן ביתוס בראש פלג שכפר ברעיונות חדשים לזמנם
כמו שכר ועונש, תחיית המתים ואף התורה שבעל־פה.
השקפה דומה היתה לצדוקים, ויש הרואים בהם אותה
קבוצה.
בִּכּורי ציון (25) ד 1
שם אחד מספריו של הרב יוסף צבי הלוי (1960-1874),
שהיה אב־בית־דין ביפו, במושבות הסמוכות לה ובתל־אביב.
ממלא מקום הרב הראשי האשכנזי של יפו, לצדו של הרב
מאיר חי עוזיאל*. כשגירשו התורכים את יהודי יפו
במלחמת העולם הראשונה, הלך עמם – וחזר ב־1918 עם
הבריטים. מאז עמד בראש משרד הרבנות של כל העדות
בתל־אביב במשך 41 שנה. מספריו האחרים: ותאמר ציון,
טיב קידושין, תורת השמיטה והפרוזבול, ותורת הקרבנות.
חתן פרס ישראל לספרות תורנית לתשי"ח־1958.
בלבן, מאיר (20) (1942-1877) ב 4
היסטוריון. נולד בפולין, והיה פעיל בתנועה הציונית. היה
מורה לדת, רב צבאי במלחמת העולם הראשונה ומנהל
סמינר לרבנים ב־1928-1922. בשנים הבאות לימד
היסטוריה של עם ישראל באוניברסיטה של וארשה. כתב
מחקרים היסטוריים רבים, בהם על יעקב פראנק. עם כיבוש
פולין בידי הנאצים, הציעו לו ידידים פולנים לברוח מהגטו
בווארשה, אך הוא סירב. נפטר בגטו.
בלוך [בלומנפלד], דוד (16) (1947-1884) א 2
ראש העירייה השני של תל־אביב וממנהיגי תנועת העבודה.
נולד ברוסיה, היה מהראשונים בפועלי ציון ונאסר על
השתתפותו במהפיכת הנפל של 1905 ברוסיה. עלה לארץ־
ישראל ב־1912 וניהל את קופת פועלי ארץ־ישראל (קפא"י).
היה ממקימי ההסתדרות, וכנציגה במועצת העיר נעשה
ממלא מקום ראש העירייה כשמאיר דיזנגוף התפטר
מתפקידו וכיהן ב־1926-1925; היה ראש העירייה בעקבות
הבחירות ב־1926 וכיהן עד תחילת 1929. על שמו המושב
דוב"ב בגליל העליון.
בלוך [בלומנפלד], דוד
68
בלום, ליאון (12) (1950-1872) א 1
ראש ממשלת צרפת, ממוצא יהודי. היה מנהיג המפלגה
הסוציאליסטית, וב־1919 – מפורשי המפלגה שסירבו
להצטרף לקומינטרן, האינטרנציונל הקומוניסטי, שהוקם
בברית־המועצות. ב־1936 נעשה ראש ממשלת צרפת,
והתפטר אחרי שנה. נעצר כמתנגד למשטר של פטן
במלחמת העולם השנייה, בסוף 1940, הועבר לגרמניה
ושוחרר ב־1945. ב־1946 היה שוב ראש ממשלה לזמן קצר.
בלומגארטן – ראו יהואש
בלפור, ארתור ג'ימס, לורד (21) (1930-1848) ד 1
ראש ממשלת בריטניה (1905-1902) ושר החוץ בממשלת
לויד ג'ורג' (1919-1916). ניהל את המגעים עם התנועה
הציונית שכתוצאה מהם ניתנה "הצהרת בלפור" ב־2
בנובמבר 1917: הבטחה של בריטניה לסייע בהקמת בית
לאומי ליהודים בארץ־ישראל. על שמו המושב בלפוריה
בעמק יזרעאל, שהוקם ב־1922. ב־1925 ביקר בארץ,
השתתף במעמד חנוכת האוניברסיטה העברית, ובטקס
מיוחד התקבל בתל־אביב: שער גדול הוקם לכבודו ברחוב
אלנבי, והוענקה לו אזרחות כבוד של העיר.
בלקינד, ישראל (16) (1929-1861) א 1
איש ביל"ו*. נולד ברוסיה. עמד בראש הקבוצה הראשונה של
ביל"ו שעלתה לארץ־ישראל ב־1882. עבד במקווה ישראל*,
התנחל בראשון לציון והקים בית־ספר עברי ביפו (1888).
הביא ארצה את היתומים מפרעות קישינוב והקים למענם
בית־ספר חקלאי בבן שמן* שעבר מאוחר יותר למושבה
מאיר שפיה*. חיבר ספרי לימוד. בניו של שמשון אחיו היו
אנשי ניל"י נעמן, שנתפס ונתלה בדמשק; ואיתן, שנידון אף
הוא למוות אך הצליח להימלט.
בִּלְ שָׁן (20) א 3
מן העולים ששבו מגולת בבל עם זרובבל, כנזכר בתנ"ך: 
"אשר באו עם זרבבל, ישוע נחמיה שריה רעלה מרדכי בלשן
מספר בגוי רחום בענה..." (עזרא, ב) וכמעט באותו נוסח
בנחמיה (ז). בפירוש מצודת דוד נאמר: "מרדכי בלשן הוא
שם אחד, והוא דוד לאסתר המלכה ונקרא בלשן על שם
הידע בשבעים לשון."
בן אביגדור (20) ב 1
שם העט שבו חתם על יצירותיו הסופר וחלוץ המו"לות
העברית אברהם ליב שלקוביץ (1921-1867). נולד בליטא,
היה פעיל באגודת חובבי ציון ובהקניית השפה העברית.
מאמרים וסיפורים פרי עטו החלו להתפרסם ב־1889. עבר
בלום, ליאון
69
לווארשה ב־1891, היה למזכיר האגודה בני משה והחל
להדפיס סדרה של ספרונים זולים, "ספרי אגורה", ובה גם
משלו. ב־1893 הקים עם שותפים את הוצאת אחיאסף,
בגלגול הראשון שלה, וכשעזב אותה – הקים את הוצאת
תושיה (1896). ב־1901 הוציא לאור שבועון איכותי
לילדים בשם עולם קטן, וב־1913 פתח הוצאה חדשה,
אחיספר. מת לפתע בקרלסבד, כשבא להשתתף בקונגרס
הציוני ה־12.
בן אחיטוב – ראו חי בן אחיטוב
בן אשר, אהרן (המאה ה־21) (10) ג 3
החשוב בשורה של בעלי מסורה בני אותה משפחה מטבריה,
כנראה ממעתיקי ספר התורה המכונה כתר ארם צובא,
שהרמב"ם קובע כי הוא כתב היד המוסמך ביותר. בן אשר היה
מראשוני המדקדקים, וממניחי היסודות לשיטת הניקוד העברי.
בן גוריון, דוד ([ )1973-1886 שְׂדרות17( ]) ג 2
ממייסדי מדינת ישראל ומעצב דמותה, ראש הממשלה
הראשון. נולד בפלונסק, פולין, עלה לארץ־ישראל ב־1906
ועבד כפועל חקלאי במושבות. עוד בעיר הולדתו הצטרף
למפלגת פועלי ציון, ובארץ ייסד ב־1910 עיתון מפלגתי
בשם האחדות עם יצחק בן צבי ורחל ינאית. עם פרוץ
מלחמת העולם הראשונה גורש מהארץ, ופעל בארצות־
הברית להקמת "החלוץ". היה מיוזמי ההתנדבות לגדוד
העברי, שעמו חזר ארצה. מאז גר רוב ימיו בשכונת פועלים
א' בתל־אביב – ברחוב שנקרא לימים שדרות קק"ל והיום
נושא את שמו. עמד בראש ההסתדרות הכללית ב־1921-
1935. מ־1933 היה למפלגות הפועלים, בראשותו, רוב
בהסתדרות הציונית; ומ־1935 היה יו"ר הסוכנות היהודית.
בהדרגה עבר מעמדה פשרנית כלפי הערבים ובשאלת
ההקמה של מדינה לגישה תקיפה בהרבה. עם תום מלחמת
העולם השנייה תמך בעלייה הבלתי ליגלית, והקדיש את
מרצו לביסוס כוח המגן בהעריכו כי מדינות ערב עלולות
להטיל את צבאותיהן למערכה, כפי שאכן קרה. בעיצומה של
מלחמת העצמאות לא היסס להכריז בה' באייר ה'תש"ח (14
במאי 1948) על הקמת המדינה; ועוד לפני ששככו הקרבות
דרש להעביר את מוסדות המדינה – הממשלה והכנסת -
לירושלים. כיהן כראש ממשלה ושר הביטחון עד 1963,
להוציא תקופת פרישה (1955-1953) שבה גר בשדה בוקר
בנגב; בשנים אלה נקלטו בארץ יותר ממיליון עולים חדשים,
והושקע מאמץ רב בביסוס המשק. היה אדריכל צבא הגנה
לישראל, שניצח במלחמת העצמאות ובמבצע קדש*. ביטל
הזרמים בחינוך לטובת החינוך הממלכתי. בשנותיו
האחרונות גר בשדה בוקר, ושם נקבר לצד רעייתו. (ראו גם
בעמוד הבא.)
בן גוריון, דוד
בן הלל [הכה ן],ב ימרתדכ יבן גוריון (שדרות בן גוריון 70 )17
המנהיג הבולט ביישוב היהודי בתקופת המנדט, ולימים ראש
הממשלה הראשון של ישראל, עלה מפולין ב־1906. בית בן
גוריון נבנה בשנת 1931 בשכונת פועלים א', אחד מ־35
בתים. כשנרכשה הקרקע היה כאן כרם שקדים. שטח כל
מגרש היה 460 מ"ר. את כל הבתים תיכנן האדריכל של
סולל בונה, דוד טוביה. ועד השכונה דרש תכנית צנועה: 
"בכל בית שני חדרים, מטבח, חדר רחצה, בית כיסא
ומרפסת". פולה ודוד בן גוריון קצת חרגו: הם הוסיפו חדר
עבודה בקומה השנייה, והרחיבו את שטח קומת הקרקע.
ככל המשתכנים, קיבלו גם הם הלוואה לבניית ביתם ברחוב
שנקרא אז שדרות הקרן הקיימת.
פולה, דוד ושלושת ילדיהם גאולה, עמוס ורננה גרו בבית זה.
בעוד בן־גוריון מכהן במשרות רמות, ניהלה פולה את משק הבית
ממשכורתו הצנועה (בוודאי יחסית לימינו), ובחודשי הקיץ נהגה
להשכיר חדר לקייטנים; במלחמת העולם השנייה השכירה את
הבית לקצינים מצבא פולין שבאו לנפוש בתל אביב. בשנת 1946
הורחב הבית, ומאוחר יותר נוספו שני קמינים.
בה' באייר תש"ח יצא בן גוריון מבית זה כדי להכריז על
הקמת מדינת ישראל בטקס שנערך במוזיאון תל אביב,
ששכן אז בבית דיזנגוף. עם הכרזת המדינה כיהן כראש
ממשלה ושר הביטחון עד 1963 – פרט לתקופה קצרה, שבה
העתיק את מושבו לנגב. הוא נפטר בשנת 1973 בגיל 87
ונקבר במדרשת שדה בוקר לצד רעייתו.
בצוואתו הוריש בן גוריון את הבית למדינת ישראל. בשנת
1976 נחקק חוק בכנסת שקבע את מעמדו של הבית -
בשדרה שהוסבה בינתיים על שמו – כמוזיאון ומוסד
לקריאה ומחקר. בבית נותרו הרהיטים ששימשו את משפחת
בן גוריון במצב ובמיקום שהיו בעת שבני הבית גרו בו.
בקומת הקרקע חדר אורחים ובו כורסאות וספות כחולות
ושידות עץ (שבהן מוצגות כיום המתנות והמזכרות שקיבל
בן גוריון), מטבח (מיקסר, מסחטת פּרֵות, שעון ומכשיר
טלפון שחור), חדרה של פולה (ארונות עץ, שידות ומנורות
לילה) וחדרה של רננה (ששימש כמקלט במבצע קדש
ובמלחמת ששת הימים). בקומה השנייה, ששימשה את בן
גוריון בלבד, יש חדר שינה מרוהט בצניעות – וארבעה חדרי
ספרייה: אחד מהם שימש כחדר עבודה, אחד -
להתייעצויות סביב שולחן עגול, ושני הנותרים נראו
כאולמות ספרייה עוד
בחייו. בבית מוצגת
תערוכת קבע על דוד
בן גוריון וספרייה
המכילה קרוב לעשרים
אלף ספרים וכתבי עת.
הכניסה – חינם.
אחד מאולמות הספריה
71
בן־גל, מיכאל (ג'ימס) (6) (1992-1908) א 1
מפקד מחוז תל־אביב מטעם ההגנה*, ומי שקיבל את כניעת
ערביי יפו ב־1948. נולד באודסה, רוסיה, עלה לארץ־ישראל
ב־1921 וכאיש ההגנה היה למפקד רוחמה*, אז הדרומי
ביישובים העבריים, ב־1928. במאורעות 1939-1936
("המרד הערבי") שירת לראשונה במחוז תל־אביב – כמפקד
שכונת התקווה. התנדב לצבא הבריטי במסגרת החי"ל*
במלחמת העולם השנייה, ובמלחמת העצמאות היה מפקד
חטיבת קרייתי*. בנוסף לקבלת הכניעה של יפו קיבל גם את
כניעת רמלה. היה מפקד מחוז תל־אביב אחרי המלחמה,
ומילא תפקידים שונים בדרגת אלוף.
בן הלל [הכהן], מרדכי (12) (1936-1856) א 2
סופר עברי, מראשוני תל־אביב וחבר הוועד הראשון שלה.
נולד ברוסיה. בעקבות הפרעות של 1881 פירסם את המאמר
"קומו ונעלה ציון" (המגיד* גיליון 24). ביקר בארץ־ישראל
ב־1889 ושוב ב־1891 ובעקבות ביקוריו כתב את המאמר
נחלה מבוהלת. היה מתומכיו של הרצל* ועלה ארצה ב־
1907. התיישב ביפו, והיה ממייסדי תל־אביב, חבר הוועד
הראשון ומחבר ספר התקנות של העיר. כתיבתו הצטיינה
בתחום הזכרונות, ומספקת מידע מקיף על החיים בארץ
ובתל־אביב במלחמת העולם הראשונה. ממייסדי אגודת
הסופרים. אזרח כבוד של תל־אביב (1936); נפטר
בירושלים. בנו, דוד הכהן, היה חבר כנסת.
בן זאב, יהודה ליב ([ )1811-1764סמטה15( ]) ג 4
סופר ומילונאי עברי בתקופת ההשכלה. נולד בפולין, והיה
מלמד בעיירות שונות. בנדודיו הרחיק עד ברלין ב־1787,
ושם פירסם שירים ומאמרים בכתב עת עברי, המאסף. כתב
מילון מקראי, אוצר השורשים (מילון עברי מרכזי בתקופת
ההשכלה*), מקראות עבריות ללימוד העברית וספר המלמד
קריאה ודקדוק. תירגם לגרמנית ולעברית את משלי בן
סירא* ואת ספר יהודית.
בן זבארה – ראו זבארה, יוסף
בן זומא, שמעון – ראו שמעון בן זומא
בן־חיים, פאול (5) (1984-1897) ד 1
מלחין ישראלי, פסנתרן ומנצח. נולד בגרמניה, שימש עוזרו
של המנצח ברונו ולטר ואחר כך התמנה למנצח באופרה
של אוגסבורג. עלה לארץ־ישראל ב־1933. עוד בגרמניה
חיבר יצירות רבות, ובהן אורטוריה גדולה בשם "יורם". ב־
1939 ניגנה התזמורת הפילהרמונית את הסימפוניה
הראשונה שלו. לפני קום המדינה חיבר סימפוניה נוספת,
בן חיים, פאול
72
קונצ'רטו לכינור וקונצ'רטו לכלי קשת. את יצירותיו
הנודעות ביותר חיבר בשנות ה־50: נעים זמירות ישראל,
למנצח מזמור, בין הדסים. חתן פרס ישראל במוסיקה
תשי"ז-1957.
בן חיל (19) ד 3
מהבכירים באנשי יהושפט מלך יהודה: "שלח לשריו, לבן־
חיל ולעֹבדיה ולזכריה ולנתנאל ולמיכיהו" (דברי הימים ב,
יז). היום, ביטוי סמלי – צירוף המציין גבורת רוח, עמידה
איתנה ונכונות לקום ולעשות.
בןחֶסֶד (19) ד 3
מן הנציבים שמינה שלמה המלך: "בן־חסד בָּאֲרֻבּוֹת, לו שׂכֹה
וכל ארץ חֵפרֶ" (מלכים א, ד).
בן יאיר, פנחס – ראו פנחס בן יאיר
בן יהודה, אליעזר (17) (1922-1858) ג 4
ממחוללי חיבת ציון ומחדש השימוש בשפה העברית. נולד
בליטא, למד רפואה בפריס. קריאה בתרגום לרוסית של דניאל
דירונדה לג'ורג' אליוט*, השפיעה עליו לפעול לקרוא לתחיית
השימוש היומיומי בעברית כחלק מהתחייה הלאומית של עם
ישראל בארצו. הרעיון הקדים את הציונות של הרצל*, ונחשב
"בלתי מעשי" באירופה – אך לא במזרח התיכון, שבו דיברו
יהודים בעברית. מיום שהתחתן ב־1881 דיבר עם אשתו
דבורה עברית בלבד; הם עלו לארץ־ישראל באותה שנה,
ובשנה שלאחר מכן נולד בכורו בן־ציון, הלוא הוא איתמר בן
אב"י*. היה ממקימי האגודה תחיית ישראל ב־1882, שחרתה
על דגלה את עבודת האדמה, תחיית השפה העברית בדיבור,
חינוך עברי־לאומי ועוד; וממייסדי ועד הלשון ב־1890 שהיה
נשיאו עד מותו. היה הראשון שלימד בבית־ספר בירושלים
בעברית והוציא לאור עיתוני חדשות בעברית – הצבי*, האור,
השקפה – שבהם חידש עשרות מלים בעברית ונדפסו בהם
תרגומים של ספרים קלאסיים. את עיקר כוחו הקדיש
לכתיבת מילון עברי ראשון מסוגו. עזר כנגדו שימשה מאז
1892 אשתו חמדה, אחות אשתו הראשונה שמתה בשחפת.
בהשפעתו היתה העברית לאחת השפות הרשמיות בארץ־
ישראל עוד בימי המנדט הבריטי.
בן יהודה, אליעזר ([ )1922-1858סמטא]
ראו לעיל.
בן יוסף, שלמה (8) (1938-1913) א 3
ראשון עולי הגרדום*, הרוגי מלכות* של העת החדשה. נולד
בפולין והיה פעיל בתנועת בית"ר. עלה לארץ־ישראל ב־
1937, והצטרף לפלוגת האצ"ל בראש פינה. בתגובה לרצח
בן חיל
73
יהודים בכבישים, תקף עם שני חבריו אוטובוס ערבי
באפריל 1938. השלושה נתפסו: אחד היה קטין, ושוחרר;
האחר שוחרר כבלתי שפוי בדעתו; רק שלמה בן יוסף עמד
למשפט ונידון למוות. היה ראשון הנידונים מאז עולי
הגרדום מאנשי ניל"י*, נעמן בלקינד ויוסף לישנסקי.
בן יעקב, יצחק איזיק ([ )1863-1801שביל15( ]) ג 4
הביבליוגרף העברי הראשון בעת החדשה. נולד בלטביה,
עסק במכירת ספרים ובהוצאתם לאור. בין היתר הדפיס
את התנ"ך עם פירוש רש"י, את שירי שפת קודש של
אד"ם הכהן* ואת חובות הלבבות* של רבנו בחיי אבן
פקודה. כעשרים שנה הקדיש (עם שטינשנידר*) לכתיבת
אוצר הספרים, ספר המפרט 17,000 ספרים עבריים שראו
אור עד שנת 1863 כולל תוכנם.
בן ישי, אהרן זאב (11) (1977-1902) ד 2
סופר, מתרגם, הומוריסט ועיתונאי, שעמד שנים רבות
בראש ועדת השמות של עיריית תל־אביב ותרם בידיעתו
הרחבה ובדמיונו הפורה לאוצר השמות העירוני. נולד
באוקראינה, עלה לארץ־ישראל ב־1920 היה חבר מערכת
הארץ ב־1932-1925, ומכאן ואילך עורך הפרסומים של
עיריית תל־אביב ובהם ביטאונה הרשמי, ידיעות עירית תל־
אביב או ידיעות תל־אביב. רוב עיתוני זמנו הדפיסו מאמרים,
פיליטונים וחרוזים היתוליים פרי עטו, בשמו ובשלל שמות
עט. כתב גם חוברות הומוריסטיות, תירגם שירים מיידיש
ומגרמנית. בין היתר כתב את השיר "גמלת": "גמל,/ גמלי,/
טוב לי,/ רע לי..."
בן סירא, שמעון – ראו שמעון בן סירא
בן סרוק, מנחם – ראו מנחם בן סרוק
בן עזרא, אברהם – ראו הראב"ע
בן עזרא, משה – ראו אבן עזרא, משה
בן עזריה, אלעזר – ראו אלעזר בן עזריה
בן עטר, חיים (21) (1743-1696) ד 3
מקובל, פוסק ופרשן. נולד במרוקו, עלה לארץ־ישראל ב־
1741 והקים ישיבה בירושלים. התפרסם בזכות ספרו, אור
החיים (כשם הישיבה מאז מותו), והוא פירוש על התורה.
בספר פרי תואר כלל פירושים למשנה ולשולחן ערוך* .
בן עטר, חיים
74
בן עמי (17) ג 3
שמו העברי של הסופר מרדכי רבינוביץ (1932-1854),
שכתב ברוסית וביידיש. נולד באוקראינה, למד באוניברסיטת
אודסה וב־1882, עבר לז'נבה שבה החל לכתוב את סיפוריו.
עלה לארץ־ישראל ב־1923, ובשנותיו האחרונות גר בתל־
אביב. אחדים מסיפוריו תורגמו לעברית, בין היתר בידי
ביאליק* ושלונסקי*. (זהו גם שמה של מקראה עברית
שכינס ש' בן ציון*; ומושב בגליל המערבי, סמוך לנהריה,
שהוקם ב־1949 ונקרא על שם בן עמי פכטר, שנפל בראש
46 לוחמים שחתרו לפרוץ אל קיבוץ יחיעם הנצור במלחמת
העצמאות.)
בן צבי, יצחק ([ )1963-1884דרך26( ]) א 1
הנשיא השני של מדינת ישראל. נולד באוקראינה, היה
פעיל בהגנה העצמית בעיר הולדתו פולטאבה ב־1905
וממקימי מפלגת פועלי ציון במחוז. עלה לארץ־ישראל ב־
1907, וגר שנה אחת ביפו. היה ממייסדי אגודת השומר*,
עם רחל ינאית (לימים אשתו) ממקימי הגימנסיה העברית
בירושלים ב־1909 ומהמורים הראשונים בה. עם דוד בן
גוריון* גורש מהארץ, נסע לארצות־הברית ועסק שם
בהקמת "החלוץ" ובגיוס גדוד שהגיע לארץ עם הצבא
הבריטי. היה מנציגיו הבולטים של היישוב היהודי
בתקופת המנדט, יו"ר הוועד הלאומי ואחר כך נשיאו. עם
מותו של חיים ויצמן נבחר לנשיא המדינה, והוענקה לו
אזרחות כבוד של תל־אביב (1952); נבחר לשתי כהונות
נוספות. עסק בחקר ארץ־ישראל, העדות של יהודי
המזרח, השומרונים ועוד וכתב ספרים ומחקרים בנושאים
אלה. על שמו מוסד מחקר והנחלת ידע ארץ־ישראל, יד
בן צבי.
בן צדוק, אלעזר – ראו אלעזר בן צדוק
בן ציון, ש' [שדרות16( ]) ב 4
שם העט של שמחה אלתּרֶ גוטמן (1932-1870), מורה,
סופר ומתרגם עברי. נולד בבסראביה, לימד באודסה והקים
בה עם ביאליק*, לוינסקי* ורבניצקי הוצאת ספרים עברית
בשם מוריה. כינס מקראה עברית לילדים בשם בן עמי. עלה
לארץ־ישראל ב־1905, התיישב בנוה צדק והוציא לאור את
כתב העת הספרותי הראשון בארץ, העֹמר. היה מראשוני
תל־אביב, חבר פעיל בוועד תל־אביב וממייסדי מוזיאון תל־
אביב. כתב ותירגם, היה חבר ועד הלשון, חבר במרכז
המורים ועוד. השדרות נקראו על שם בן ציון ב־1932, ורק
מאוחר יותר נוספה ה־ש' [½שמחה]. בנו היה הצייר והסופר
נחום גוטמן*.
בן עמי
75
בן שמן (15) ג 3
מושב וכפר נוער ממזרח ללוד. תחילה הוקם בית־ספר
ליתומים מהפּרְעות של 1903 ברוסיה, שנסגר ב־1907.
במקומו היתה חווה חקלאית שאותה ניהל יצחק וולקני. את
כפר הנוער של ימינו הקים ד"ר זיגפריד להמן ב־1927.
תחילתו של היישוב בבית חרושת לשמן "עתיד", ומכאן
שמו; את הבית הראשון הקים מרדכי פרַימן ב־1905. המושב
הוקם ב־1920 ומ־2000 שמו כרם בן־שמן, מהתנ"ך: "כרם
היה לידידי בקרן בן־שמן" (ישעיהו, ה). מושב בן שמן החדש
הוקם בסמוך ב־1952. לא הרחק רחובות על שם מוסדות
בעלי אופי דומה: מקוה ישראל, עיינות, שפיה.
בן שפרוט, חסדאי – ראו חסדאי אבן שפרוט
בנבנישתי, חיים בן ישראל (21) (1673-1603) ד 3
מגדולי הפוסקים אחרי רבי יוסף קארו*. נולד ופעל
בתורכיה. היה משוללי הנהירה אחר שבתי צבי ותופעת
השבתאות, אך נראה שחשש להתנגד לרוב הגדול שתמך
במשיח השקר, וניסה לבטא דעה פשרנית. ספריו, ובהם
הסברים לדינים שונים ולפסקי הלכה, היו בעלי ערך רב
לרבנים בדורות שאחריו.
בני אפרים (6) ב 4
הגדול בשבטים, ומקומו בהרי שומרון במרכז הארץ עד
גבולה המזרחי של תל־אביב. השבטים נשאו את שמות שנים
עשר בני יעקב, אבל הנחלות חולקו בין עשרה מהם (ללא
יוסף ולוי); במקום יוסף צצו שני שבטים מבניו, מנשה
ואפרים. ברחובות תל־אביב על שם השבטים נמצא גם יוסף;
כאן – אפרים.
בני ברק (21) ג 2
עיר בגוש דן, בין רמת גן ופתח תקוה, ממרכזי היישוב הדתי־
חרדי בארץ. הוקמה ב־1924 בידי קבוצת חסידים מווארשה.
הוכרזה לעיר ב־1949. שמה כשם עיר קדומה שהיתה בנחלת
שבט דן ומקומה היה מדרום לעיר של ימינו. נזכרת גם
בהגדה של פסח ובמקורות צלבניים.
בני בתירא (22) ב 4
משפחה מפורסמת בסוף ימי בית שני ובימי התנאים, שיצאו
ממנה תלמידי חכמים מהם מנהיגי העם. ייתכן שבאו מהעיר
בתירה בצפון הגלעד, ומכאן שמם. במאה הראשונה לפני
הספירה היו אחדים מהם בעמדות מנהיגות, ומסופר שנוכחו
כי להלל הזקן מסורת מרבותיו, שמעיה ואבטליון, שלפיה
קרבן הפסח דוחה את השבת – ומיד מינו אותו לנשיא.
מידת הענווה שנהגו הביאה לרום מעמדם.
בני בתירא
76
בני דן (12) ב 4
נחלתו הראשונה של שבט דן* כללה גם את המרחב שעליו
הוקמה תל־אביב. בגלל לחץ הפלשתים נדדו בניו צפונה,
וכבשו את ארצם של בני ליש בגליל המזרחי של ימינו,
מצפון לכנרת. למעשה היה לדן רק בן אחד, ככתוב: "ובני דן
חֻשים" (בראשית, מו). ואם כך, מדוע כתוב "בני"? "ייתכן
שהיו שניים ומת אחד מהם ולא הזכירו", וייתכן שהיתה זו
שגרת הלשון (אבן עזרא).
בני משה (11) ד 4
אגודה חשאית של חברים בחובבי ציון שהיתה ספוגה ברוח
הציונות עוד לפני הופעתו של הרצל. הוקמה באודסה,
רוסיה, בידי אחד העם*, יהושע ברזילי* ואחרים. נקראה כך
מפני שהוקמה ביום שבו – לפי המסורת – נולד ומת משה
רבנו: ז באדר (תרמ"ט־1889). מטרתה היתה תחייה
לאומית־רוחנית של עם ישראל, ופעולתה – בעיקר בתחום
החינוך והתרבות: חברי האגודה הקימו בתי ספר עבריים,
הוצאת ספרים (אחיאסף) וכתב עת (השילוח).
בניהו [בן יהוידע] (המאה ה־10 לפנה"ס) (5) ג 1
מגיבורי דוד ומצביא צבאו של שלמה המלך. נולד בקבצאל
שבנחלת יהודה. נזכר בתנ"ך עשרים פעם, ונראה שניחן
בגבורה אישית יוצאת דופן: למשל, הרג אריה במו ידיו.
באגדה מסופר ששבה את אשמדי והביאו לפני שלמה, וכן
ייחסו לו יופי בלתי מצוי.
בנימין מטוּדֶלָה (המאה ה־5) (12) ד 4
נוסע שפקד את ארץ־ישראל בימי שלטון הצלבנים. נולד
בטודלה שבספרד, ויצא לשני מסעות במזרח, ב־1159 וב־
1167; כל מסע ארך שנים אחדות. ספר המסעות שכתב נדפס
לראשונה באיסטנבול ב־1543, והוא מקור חשוב לחקר זמנו.
בנימיני, אהרון (15) (1943-1886) ג 3
רופא ופעיל בתנועה הרוויזיוניסטית. נולד בקווקז, הוסמך
כמורה ויצא ללמוד רפואה באיסטנבול; כאן פגש
בז'בוטינסקי*, בן גוריון*, בן צבי* ואחרים. במלחמת העולם
הראשונה התנדב לשמש רופא בצבא תורכיה, ועם כיבוש
הארץ בידי הבריטים השתקע עם משפחתו בתל־אביב. בצד
עבודתו כרופא פעל למען יהודי קווקז, כתב בנושא איכות
הסביבה בתל־אביב וייסד את איגוד הרופאים הלאומיים (על
שם מקס נורדאו). בבית החולים הדסה הוקם על שמו מכון
העורך בדיקות לב למעוטי יכולת.
בעל הטורים (26) ב 1
כינויו של רבי יעקב בן אשר, פוסק מהמאה ה־14, הנגזר
משם ספרו ארבעה טורים. היה צעיר בניו של רבי אשר בן
בני דן
77
יחיאל, הרא"ש*, וספרו נקרא כך מפני שחילק את ההלכות
לארבע חטיבות: אורח חיים, יורה דעה, חושן משפט ואבן
העזר. לספר מקום מרכזי בפסיקת ההלכה. רבי יוסף קארו*
הזכירו כאחד משלושת ספרי היסוד ששימשו אותו.
בעל העקידה (21) ג 4
כך מכונה רבי יצחק עראמה (המאה ה־15), רב, דרשן
ופילוסוף, על שם ספרו עקדת יצחק. כתב ספרים נוספים,
המשמשים מקור חשוב לחקר תולדות היהודים בספרד לפני
הגירוש של 1492.
בעל שם טוב – ראו הבעש"ט
בעלי התוספות (המאה ה־26) (12) ב 1
שם כולל לחכמי הלכה מצרפת ומגרמניה שהוסיפו על
פירושיו של רש"י* לתלמוד. נקראים לעתים גם תוספות
סתם. אחד הבולטים בהם היה רבנו יעקב תם (1090-
1171), נכדו של רש"י.
בצלאל [בן אורי16( ]) א 2
אמן, בונה המשכן בימי הנדודים אחרי יציאת מצרים (שמות,
לא ובעיקר לו־לז). על שמו נקרא בית ספר לאמנות שהוקם
בירושלים ב־1906 על ידי פרופ' בוריס שץ.
בצרה (26) ב 2
מושב בשרון, צפונית לרעננה. הוקם ב־1946 בידי חיילים
שהשתחררו מהצבא הבריטי, ונקרא כך מפני שחברי הקבוצה
שירתו בין השאר בעיר בצרה בדרום עיראק.
בִּ צָּרוֹן (15) ג 4
שכונה בתל־אביב, דרומית לדרך השלום, כשם האגודה
השיתופית שיזמה את הקמתה. (זהו גם שמו של ירחון עברי
שהקים רב צעיר* בארצות־הברית; מושב בשם זה הוקם ליד
גן יבנה ב־1935, לפי הפסוק "שובו לבצרון אסירי התקווה"
[זכריה, ט] – וזאת משום שמקימיו היו אסירי ציון שנחלצו
מרוסיה הסובייטית.)
ב"ק, ישראל (15) (1874-1797) ד 4
מדפיס עברי בצפת ובירושלים. שמו הוא ראשי תיבות של
בני קודש או בני קדושים. נולד בברדיצ'ב, אוקראינה, עלה
לארץ־ישראל בראשית שנות השלושים של המאה ה־19
והתיישב בצפת. חידש בה את הדפוס העברי שהושבת
בשלהי המאה ה־16. כשהדפוס נהרס ברעידת האדמה של
1837 הקים משק חקלאי בג'רמק. הקים דפוס עברי ראשון
בירושלים וב־1863, החל בהוצאתו לאור של העתון חבצלת.
בית הכנסת תפארת ישראל הוקם ביזמתו וביזמת בנו ניסן
ב"ק.
ב"ק, ישראל
78
בקר, אהרן (7) (1995-1906) ג 2
חבר כנסת ומזכיר כללי של הסתדרות העובדים. נולד
בבּלֶרָוּס, עלה לארץ־ישראל ב־1925 והיה פעיל בתנועת
הפועלים. שנים רבות היה חבר הוועדה המרכזת בוועד
הפועל של ההסתדרות וראש המחלקה לאיגוד מקצועי.
נבחר לכנסת ב־1955 וב־1959, והתפטר בשתי הפעמים
כעבור שנת כהונה אחת. כיהן כמזכ"ל ההסתדרות (1961-
1969). היה גם חבר כנסת באותה תקופה ועד 1973.
בר אילן, מאיר, הרב (21) (1949-1880) ד 1
ממנהיגי תנועת המזרחי, שהפכה לחלק מהמפד"ל. בנו של
הנצי"ב*; עד שנת מותו נקרא מאיר ברלין. נולד בפולין, היה
מציוני ציון – מתנגדי תכנית אוגנדה – והטביע את הסִּסמא
"ארץ־ישראל לעם ישראל לפי תורת ישראל". היה ממייסדי
הג'וינט, עלה לארץ־ישראל ב־1926 והתיישב בירושלים.
התנגד לתכנית החלוקה של הארץ, השתתף בשיחות השולחן
העגול בלונדון ב־1939, והיה מתומכי תכנית בילטמור. היה
שותף לעריכת האנציקלופדיה התלמודית ובעשור האחרון
לחייו היה עורך עיתון הבוקר הצופה. אזרחות כבוד של תל־
אביב הוענקה לו ב־1946. על שמו נקראים אוניברסיטת בר־
אילן, המושב בית מאיר שנוסד בהרי יהודה ב־1950 ועוד.
בר גיורא, שמעון – ראו שמעון בר גיורא
בר־הופמן, ריכרד, ד"ר (22) (1945-1866) א 3
משורר, סופר ומחזאי יהודי יליד אוסטריה. בהיותו בן 24
הוענק לו תואר ד"ר במשפטים. נמנה עם חוג הסופרים
בוינה שבו היו גם ארתור שניצלר, פליקס סאלטן (מחברו
של במבי) והרצל*. ב־1939 נאלץ לעזוב את אוסטריה
שהסתפחה לגרמניה הנאצית, והיגר לארצות־הברית.
בר יוחאי, שמעון – ראו שמעון בר יוחאי
בר כוכבא, שמעון (המאה ה־2 לספירה) (17) ג 4
כינויו של מנהיג מאבק הגבורה הכושל נגד רומי בפי רבי
עקיבא* שתמך בו. שמו היה כנראה בר כוסבא, וייתכן שהיה
מצאצאי בית חשמונאי, מפני שרבי אלעזר המודעי היה דודו.
גייס עשרות אלפי לוחמים למאבק ברומי. המלחמה נמשכה
כשלוש שנים (135-132), שבהן טבע מטבעות "שמעון
נשיא ישראל", והסתיימה בטבח נורא ביהודים; בעקבותיה
נאסר על יהודים ללמד תורה ולגור בירושלים, שנקראה בפי
הרומים איליה קפיטולינה; גם שם הארץ שונה: רומי
החליטה כי במקום יהודה היא תיקרא פלשתינה. כמה
מהמכתבים ששלח בר כוכבא ללוחמיו התגלו בחפירות
ארכיאולוגיות שערך יגאל ידין*.
בקר, אהרן
79
בר כוכבא (בריל), משה (18) (1992-1930) ב 3
לוחם אצ"ל ואלוף בצה"ל. נולד בפולין ועלה לארץ־ישראל
ב־1942. הצטרף לאצ"ל, ולחם בכל מלחמות ישראל כמפקד
בשריון. במבצע קדש* היה מפקד פלוגה וקיבל את עיטור
העוז. במלחמת ששת הימים* פיקד על חטיבת שריון
שהתמודדה בקרב דמים בעמק דותן. בין תפקידיו היה אלוף
פיקוד הדרום ועוזר הרמטכ"ל לתפקידים מיוחדים. ידוע כמי
שעשה רבות לבניית כוחו של צה"ל, להדרכת חיילים
וקצינים ולהכנת הצבא וחייליו למשימותיהם. כתב מאמרים
מקצועיים; ספרו, מרכבות הפלדה, עוסק בתורת הלחימה
ובלקחי המלחמות. לאחר שחרורו מצה"ל ב־1990, אחרי 43
שנות שירות, מונה למנכ"ל רכבת ישראל.
בר־לב, חיים ([ )1994-1924דרך19( ]) ג 4
רמטכ"ל צה"ל, ח"כ ושר בממשלת ישראל. נולד ביוגוסלביה,
עלה לארץ־ישראל ב־1939 ולמד בבית הספר החקלאי מקוה
ישראל. מ־1942 היה בהגנה ובפלמ"ח, היה מג"ד בחטיבת
הנגב במלחמת העצמאות, מפקד גייסות השריון ב־1957-
1961 והתמנה לרמטכ"ל ב־1968. פיקד על צה"ל בימי
ההתשה, וקו הביצורים לאורך תעלת סואץ נקרא על שמו.
עם שחרורו מונה לשר המסחר והתעשייה – אך גויס
כמפקד חזית הדרום בשעות הקשות של מלחמת יום
הכיפורים באוקטובר 1973. היה גם שר הפיתוח, ומאוחר
יותר – שר המשטרה. עם חידוש היחסים הדיפלומטיים עם
רוסיה מונה לשגריר במוסקבה וכיהן ב־1994-1993.
בראלי, יצחק (12) (1956-1888) ב 2
מראשי המשק ההסתדרותי. נולד בליטא, היה ממייסדי
צעירי ציון ומנהל בנק בחארקוב ואחר כך בקובנה. עלה
לארץ־ישראל ב־1926 והיה למנהל המשביר המרכזי. מאז
1928 ועד מותו היה מנהל בנק הפועלים וחבר ההנהלה
במוסדות הכלכליים של הסתדרות העובדים.
בֶּרֶגי, אַרמין בנימין (20) (1953-1879) א 2
מראשי הציונות בהונגריה. נולד בבודפשט והיה קרוב
משפחה של הרצל*. למד הנדסה ואירגן תנועה של
סטודנטים ציונים וכן עמד בראש ההגנה היהודית ב־1918.
היה ראש ההסתדרות הציונית בהונגריה ב־1935-1925,
ועלה לארץ־ישראל ב־1935. התיישב בתל־אביב והקים בית
חרושת ללבנֵים, "סיליקט", בהזמנת קרמניצקי*. עבד
במקצועו כמהנדס קונסטרוקציה. כתב ספר בשני כרכים
בשם ב צֵל אלוהים.
ברגנר, אליזבט (22) (1986-1897) ב 3
שחקנית תיאטרון. נולדה בוינה, למדה משחק והופיעה על
ברגנר, אליזבט
80
במת התיאטרון בציריך, בברלין, בוינה, במינכן – וכן
במנצ'סטר ובלונדון. השתתפה גם בהסרטת מחזות.
השתקעה בניו יורק.
ברגסון, אנרי (12) (1941-1859) א 1
פילוסוף. נולד בפריס לאב ממשפחה יהודית מיוחסת
שהיגרה מפולין ולאם יהודייה מאנגליה. תרומתו הגדולה
לפילוסופיה היא ברעיון "ההינף החיוני", מהות השינוי הבא
מבפנים ומתפתח בלי הרף. ב־1928 הוענק לו פרס נובל
לספרות. עם כניעת צרפת לנאצים, והוא בן 81, החזיר את
כל אותות הכבוד שהוענקו לו ודחה את ההצעות לאפשר לו
להתחמק מהגזירות שהוטלו על היהודים.
ברדיצ'בסקי, מיכה יוסף, ד"ר (16) (1921-1865) א 4
סופר, מבקר והוגה דעות עברי. נולד בפולין, למד בישיבה
וב־1896 קיבל באוניברסיטת ברן, שווייץ, תואר ד"ר
בפילוסופיה. התגורר בעיקר בברלין. השקפותיו הושפעו
מניטשה. בצד סיפורת ומאמרים היה גם חוקר חשוב
בפולקלור היהודי והדפיס אסופות רבות של אגדות. חתם גם
בשם בּןִ גּ רָיון. בנו, עמנואל בּןִ גּ רָיון, היה סופר ומבקר וכינס
את כתבי אביו. על שמו ספרייה עירונית בתל־אביב, שנסגרה
בינתיים, בית מיכה יוסף; והמושב שדות מיכה בחבל לכיש,
מדרום מערב לבית שמש, שנוסד ב־1955 בידי עולים
ממרוקו.
ברוד, מקס (6) (1968-1884) א 1
סופר, מלחין ומבקר תיאטרון ומוסיקה. נולד בצ'כיה, למד
משפטים ושימש כמבקר בעיתון בפראג. עלה לארץ־ישראל
ב־1939, גר בתל־אביב ושימש כיועץ ספרותי לתיאטרון
הבימה. ספריו ומחזותיו נדפסו מ־1906 ובהם ראובני שר
היהודים, דרכו של טיכו בראהה אל האלוהים. גם אחרי
שעלה ארצה הוסיף לכתוב בגרמנית. במוסיקה כתב
חמישייה לפסנתר ועוד. היה ידידו של פרנץ קפקא*,
וכמוציא לפועל של צוואתו פעל בניגוד להנחיותיו של
הסופר (שדרש לשרוף את כתביו) ועשה רבות להדפסת
ספריו ולפרסומם בעולם.
ברודי, חיים, ד"ר (11) (1942-1868) ד 1
מגדולי החוקרים של השירה העברית בימי הביניים. נולד
בצ'כיה, למד בישיבה, בבית מדרש לרבנים ובאוניברסיטת
ברלין. הושפע מהחוקרים ברלינר* ושטינשנידר*. שירי
יהודה הלוי היו המחקר הראשון שלו, שעליו הוענק לו תואר
ד"ר. ב־1905 חזר לצ'כיה וניהל תלמוד תורה בפראג, וב־
1912 התמנה לרב הכולל של עיר זו. ב־1930 ייסד ש"ז שוקן
את המכון לחקר השירה העברית בברלין, והזמינו לנהל
ברגסון, אנרי
81
אותו. עם עלות הנאצים לשלטון ב־1933 עבר המכון
לירושלים, ואף הוא עלה עמו. כינס שירים של רבים
ממשוררי ספרד.
ברודצקי, זליג, ד"ר (12) (1954-1888) א 2
מתמטיקאי וממנהיגי הציונות. נולד באוקראינה, ועבר עם
משפחתו ללונדון כשהיה בן 5. כשרונו במתמטיקה בלט
מגיל צעיר. ב־1913 הוענק לו תואר ד"ר באוניברסיטת
לייפציג. היה מרצה למתמטיקה ולאסטרונומיה מתמטית,
וחוקר בתחום התיאוריה האווירודינמית. בשנים 1928-
1948 שימש כראש המחלקה המדינית של הסוכנות היהודית
בלונדון, וכשהוקמה מדינת ישראל התמנה לנשיא
ההסתדרות הציונית בבריטניה במקום ויצמן* שנבחר לנשיא
המדינה. שנה לאחר מכן נבחר לנשיא האוניברסיטה העברית
ועלה לישראל.
ברוידס, אברהם (6) (1979-1907) א 1
סופר ומשורר. נולד בליטא, כתב שירים מנעוריו, עלה
לארץ־ישראל בשנת 1923 ועבד בבניין ובסלילת כבישים. ב־
1928 נבחר למזכיר אגודת הסופרים העבריים ושימש
בתפקידו זה עד 1964. ביאליק* עודד אותו בראשית דרכו.
בספרי השירה שכתב גם שירים לילדים. על ספרו מאדם
לאדם (1948) זכה בפרס ברנר*. לחלק משיריו חוברו
מנגינות. יקיר תל־אביב-יפו לשנת 1978.
ברון, עקיבא (8) (1965-1909) א 2
ממייסדי הסתדרות העובדים הלאומית והמזכיר הכללי
הראשון שלה. נולד באוקראינה, למד בבסרביה ועלה לארץ־
ישראל ב־1930. הוסמך למשפטים באוניברסיטה העברית,
והיה פעיל בארגונים רוויזיוניסטיים. עמד בראש הסתדרות
העובדים הלאומית בשנים 1939-1934. ב־1940 הצטרף
ללח"י, שמטעמו שהה בצרפת ב־1948-1946. אחרי הקמת
המדינה עבד בעיריית תל־אביב.
ברוק, צבי, ד"ר (17) (1922-1869) ג 4
רופא עיניים ומראשי הציונות ברוסיה. השתלם בפטרסבורג
במחלות עיניים. שירת כרופא צבאי במלחמת העולם
הראשונה, היה רב בויטבסק, וכן ציר לדומה, בית הנבחרים
הרוסי. עלה לארץ־ישראל ב־1920.
ברוריה (15) ג 2
אשתו של רבי מאיר והאשה היחידה שידיעותיה, השקפותיה
בענייני הלכה ואמונתה העזה נזכרות בתלמוד ובמדרשים.
היתה בתו של רבי חנינא בן תרדיון, מעשרת הרוגי מלכות*
בימי הדריאנוס. מסופר שהמריצה את בעלה להתפלל
ברוריה
82
שהחוטאים יחזרו בתשובה. הידוע בסיפורים עליה קשור
במות שני בניה בשבת: היא לא גילתה לרבי מאיר את הדבר
עד הערב, כדי שלא לצערו ביום שבו השמחה היא מצווה.
ברזאני, משה (8) (1947-1926) ב 2
מעולי הגרדום*, הרוגי מלכות* של העת החדשה. נולד
בעיראק, עלה עם משפחתו והתחנך בעיר העתיקה
בירושלים. הצטרף ללח"י, וחיילים בריטים עצרו אותו
כשברשותו רימון. הועמד למשפט, סירב להכיר בסמכות בית
הדין הצבאי הבריטי, ונידון למוות. יחד עם חברו לתא
המוות, מאיר פיינשטיין* איש האצ"ל*, תיכנן לפוצץ את
עצמו באמצעות רימון שהוברח אליהם במעמד ההוצאה
להורג, וכך להמית גם את התליינים. משנודע לשניים כי גם
רב יהיה נוכח בחדר הגרדום, הקדימו ופוצצו את עצמם עם
הרימון בלילה שלפני ההוצאה להורג. על חייהם וגבורתם
מסופר בספרים שונים, וח' הזז* הקדיש להם את הרומן
בקולר אחד.
ברזיל (12) א 1
הגדולה במדינות אמריקה הדרומית בשטחה ובמספר תושביה.
המדינה החמישית בגודלה בעולם, ובה הנהר אמזונס ויערות
הגשם מהגדולים בעולם. שם הרחוב נועד לציין קשרי ידידות
בינה ובין ישראל. (ראו בנוסף קהילת ברזיל.)
ברזילי, יהושע (21) (1918-1855) ד 2
סופר עברי. עלה לארץ־ישראל ב־1887, שנה לאחר מכן חזר
לרוסיה והיה ממקימי אגודת בני משה* ומי שביקש מאחד
העם* לעמוד בראשה, ועלה שנית ב־1890. היה מזכיר הוועד
של חובבי ציון* ביפו, ממייסדי בית הספר לבנות ביפו (1894),
ניהל את ספריית שער ציון* ואחר כך סניפים של בנק אפ"ק*
ביפו ובירושלים; כשפוטר מהבנק עורר הדבר הדים ביישוב
כולו. כתב קורטוב מדינה, תכנית למדינה עברית.
ברטונוב, יהושע (5) (1971-1879) ד 3
מראשוני השחקנים בתיאטרון הבימה*. נולד בליטא,
והיה שחקן בתיאטרון של וילנה ב־1911-1902. ייסד
להקת חובבים יהודית ושיחק בתיאטרון היהודי על שם
שלום עליכם במוסקבה. ב־1922 הצטרף לתיאטרון
הבימה, עלה לארץ־ישראל עם התיאטרון. חתן פרס
ישראל לתיאטרון בשנת תשי"ט-1959. ספרו אורות
מבעד למסך ראה אור ב־1969.
בריינין, ראובן (16) (1939-1862) א 3
סופר ומבקר עברי. נולד בבּלֶרָוּס, היגר לווינה ב־1892, ייסד
וערך בה כתב עת בשם ממזרח וממערב שבו נדפסו מאמריו,
ברזאני, משה
83
בין השאר על אישים בני דורו. גם בספריו בלטה יכולתו
כביוגרף. היגר לארצות־הברית ב־1911 והקים שם שבועון
בשם הדרור.
ברכיה (המאה ה־4 לספירה) (20) א 3
מאמוראי ארץ־ישראל שהיה בעל אגדה – מי שטבע
מימרות חכמה ומשלים – אך גם בר סמכא בהלכה. כדי
לעורר לגמילות חסדים, אמר: "אם ראיתם זכות אבות
ש מָּ טָה וזכות אימהות שנתמוטטה – לכו הידבקו בחסד"
(תלמוד ירושלמי, מסכת סנהדרין). ברכיה היה גם שמם
של אישים שונים בתנ"ך, ובהם אבי זכריה הנביא, בנו
של זרובבל שעמד בראש שיבת ציון הראשונה בימי
כורש, מבני הלוויים ומראשי שבט אפרים.
ברכיהו הנקדן (סוף המאה ה־12 ותחילת המאה ה־13)
(6) ב 4
סופר, מתרגם והוגה דעות. נולד בצרפת. שלט בשפות
אחדות, תירגם ספרים במדעי הטבע וכנראה גם ספר על
כוחן המאגי של אבנים. ספרו המפורסם ביותר נקרא משלי
שועלים, והוא עיבוד מספרי משלים הודיים ואירופיים
הנחשב לספר העברי הראשון שנדפס עם איורים.
ברלין, אליהו (8) (1866-1959) ב 3
מראשוני תל־אביב ומחותמי מגילת העצמאות. נולד בבלרוס,
למד במוסקבה והיה בעל בית חרושת וחבר ה"דומה", בית
המחוקקים ברוסיה. היה ציר לקונגרס הציוני מאז 1903
ועלה לארץ־ישראל ב־1907. היה נציג ההנהלה הציונית בבנק
הפועלים ומ־1929 ניהל את בנק אוצר היישוב. כן היה חבר
מועצת המדינה הזמנית, ומתוקף מעמדו זה נמנה עם
החותמים על מגילת העצמאות. בתל־אביב כיהן כגזבר
הוועד, היה ראש הוועד המפקח של הגימנסיה העברית
הרצליה* ושופט ב"משפט השלום העברי" מיסודו של דוד
איזמוז'יק*. הוציא לאור יחד עם מאיר דיזנגוף*, מרדכי בן
הלל* ובצלאל יפה* את כתב העת מולדת שנועד לספק
חומר קריאה מדעי ספרותי בעברית. אזרחות כבוד של תל־
אביב הוענקה לו ב־1946.
ברלינר, אברהם ([ )1915-1833שביל11( ]) ד 1
חוקר בהיסטוריה ובספרות של עם ישראל. נולד בגרמניה,
ולמד בעצמו; זכה בתארים אקדמיים גבוהים כאות הערכה
על הישגיו. הוציא לאור מהדורה מדעית של פירוש רש"י על
התורה וספרים על תולדות היהודים ברומא ובגרמניה.
בְּרַנדַיְיס, לואיס דמביץ (12) (1941-1856) א 4
השופט היהודי הראשון בבית המשפט העליון בארצות־
הברית ומנהיג ציוני. נולד בארצות־הברית, למד בהרווארד,
בְּרַנדַייְס, לואיס דמביץ
84
עבד כעורך־דין בעיר הולדתו לואיסוויל ובבוסטון ופעל
מ־1896 לצמצום הזכויות של חברות ענקיות לטובת
הציבור ולמען זכויות העובדים. ב־1916 מונה לשופט
בבית המשפט העליון. ב־1910 היה לאוהד הציונות, וכבר
ב־1913 דיבר על מדינה ליהודים. ב־1918 נבחר לנשיא
כבוד של ציוני אמריקה אך התפטר ב־1920 בשל מחלוקת
עם תומכי ויצמן. אזרחות כבוד של תל־אביב הוענקה לו
ב־1936 במלאת לו 80. על שמו קיבוץ עין השופט שהוקם
ב־1937 (בחייו) וכן כפר ברנדייס בחדרה, ובארצות־
הברית – אוניברסיטת ברנדייס במסצ'וסטס.
בַּרנֶט,זֶרח (22) (1936-1843) א 3
מראשוני המיישבים של ארץ־ישראל. נולד בליטא, נשא את
בתו של סוחר מלונדון, היה איש עסקים, היגר לאנגליה
והרוויח הון בעסקי פרוות. חזר ועלה לארץ־ישראל כ־15
פעמים מ־1871 ותרם מכספו כדי להקים בה יישובים
עבריים. הצטרף אל יואל משה סולומון וחבריו במאמצים
לרכוש שטח אדמה – שהסתיימו ב־1878 בהקמת פתח
תקוה. היה ממקימי שכונת מאה שערים בירושלים ב־1874,
מחוץ לחומות. ב־1890 קנה את אדמות נוה שלום*, לא
הרחק מבתיה של נוה צדק*, והקים בתים להשכרה; איש לא
התעניין במגורים מחוץ ליפו, עד שחלתה אשת הרב של יפו
ושכרה דירה בשכונה – בשל האוויר הטוב שבא מן הים -
ואחריה עשו זאת אחרים. הקים בכספו מקווה טהרה וכן
ישיבה, אור זורח.
ברנפלד, שמעון, ד"ר (19) (1940-1860) ג 1
היסטוריון וחוקר בחכמת ישראל. נולד בגליציה, למד ופעל
בברלין, גרמניה; בשנים 1894-1885 היה רב ראשי
לקהילות הספרדיות בבלגרד, סרביה. למרות עיוורונו כתב
מבוא לכתבי הקודש ב־8 כרכים, על אישים בהיסטוריה
היהודית והכללית וכן פרקים בתולדות עם ישראל
והעמים.
ברנר, יוסף חיים (21) (1921-1881) ד 1
סופר ומבקר עברי. נולד באוקראינה, נטש את עולם
הישיבות והחל לכתוב בעברית. סיפורו הראשון נדפס ב־
1899. גויס לשנה לצבא הרוסי ב־1902, ערק כשפרצה
מלחמת רוסיה־יפן, הגיע ללונדון וערך בה כתב עת,
המעורר. עלה לארץ־ישראל ב־1909, השתתף בעיתון הפועל
הצעיר ממערכת בנווה צדק* והיה ממורי הגימנסיה*
הרצליה בתל־אביב. בעיקר כתב סיפורים רוויי פסימיזם.
נרצח בידי ערבים בבית יצקר* ליד תל־אביב בפרעות מאי
1921, ועמו נרצחו בעלי הבית ויהודים נוספים שהתגוררו
בו. הקיבוץ גבעת ברנר, שהוקם ב־1928 לא הרחק
מרחובות, קרוי על שמו.
בּרַנטֶ, זרֶח
85
ברנשטיין, אדוארד (17) (1932-1850) ג 2
מראשי התנועה הסוציאליסטית בגרמניה. היה בן למשפחה
יהודית מפולין שנולד ופעל בגרמניה. היה חבר בית הנבחרים
הגרמני, הרייכסטג, פעמים אחדות, פירסם מאמרים ומסות
בהיסטוריה ובסוציאליזם. בשנותיו האחרונות התקרב
לציונות. בסמוך רחובות על שם אישים בתנועת העבודה: 
א"ד גורדון, ארלוזורוב ועוד.
ברנשטיין־כהן, יעקב, ד"ר (17) (1929-1859) ג 4
רופא, מראשי הציונות ברוסיה. נולד בקישינב למשפחה
מתבוללת והצטרף למהפכנים הרוסים. למד רפואה,
והשקפותיו השתנו בגלל מעורבות בעלי דעות דומות לשלו
בהסתה האנטישמית. ייסד ועד הגירה שסייע לאלפים להגר
לארצות־הברית. הצטרף לחיבת ציון ולתנועה הציונית
מראשיתן, והיה מראשי הפרקציה הדמוקרטית. היה
ממתנגדי תכנית אוגנדה. עלה לארץ־ישראל ב־1907. שימש
כרופא במושבות הגליל ובפתח תקוה. חזר לקישינב – ועלה
שוב ב־1925. בתו היא השחקנית מרים ברנשטיין־כהן.
ברנשטיין, לאונרד ([ )1990-1918ככר17( ]) ג 2
מלחין, מנצח ופסנתרן יהודי. נולד ופעל בארצות־הברית,
כתב סימפוניה ראשונה ב־1942 אך התפרסם יותר מכול
במחזמר סיפור הפרברים – גרסה מודרנית למחזה רומאו
ויוליה של שיקספיר – ובו מסוכסכות ביניהן קבוצות
מהגרים מפולין ומפורטו ריקו. ניצח על התזמורות הטובות
בעולם, וכתומך נלהב של ישראל הרבה לנצח על התזמורת
הפילהרמונית הישראלית בביתה בתל־אביב ובסיוריה
בעולם.
בָּרְסְקי, יהודה לייב הלוי (6) (1952-1866) א 2
חבר המועצה הראשונה של עיריית תל־אביב-יפו. נולד
באוקראינה, עלה לארץ־ישראל ב־1912, יסד את האגודה
לגמילות חסד – גמ"ח – "ביקור חולים" שסייעה
לנזקקים והיה ממייסדי בית הכנסת הראשון של חב"ד
בנוה שלום.
ברק [בן אבינעם] (המאה ה־11 לפנה"ס) (5) ד 2
מהשופטים*, שהנהיגו את שבטי ישראל לפרוק עול
משעבדים – פולשים או עמים שכנים. 20 שנה נאלצו בני
ישראל לעבוד את יבין מלך חצור הכנענית, ואז קראה דבורה
הנביאה* לברק בן אבינעם מקדש נפתלי, הטילה עליו לגייס
צבא (שופטים, ד) אך בישרה לו כי סיסרא, שר צבאו של
יבין, ייפול ביד אשה. בעקבות הניצחון על 900 מרכבות
הברזל של מלך חצור ומות סיסרא מידי יעל* אשת חבר
הקיני השמיעה דבורה את השירה שבה נזכר ברק בחטף
(שופטים, ה).
ברק (בן אבינעם)
86
ברקאי (ברקוביץ), שמואל (7) (1983-1899) ד 2
מפקד העיר תל־אביב מטעם ההגנה*. נולד באוקראינה,
נשלח לארץ־ישראל ללמוד בגימנסיה הרצליה ועם פינוי
יהודי יפו במלחמת העולם הראשונה נדד עם הגימנסיה
לשפיה*. ב־1918 התנדב לגדוד העברי בצבא הבריטי והעביר
נשק להגנת הגליל. היה מראשוני ההגנה, עסק ברכש ובתכנון
מחבואי נשק ("סליקים") ומ־1944 היה מפקד תל־אביב
והערים הסמוכות לה. עבד בבנק הפועלים ושימש כמנהל
חשבונות ראשי; בשבת השחורה (29 ביוני 1946) נעצר
כשהבריטים ערכו חיפוש בבנק. יקיר תל־אביב לשנת
תשמ"א־1981. בנו, צחי, נפל בהיותו בקורס קציני צנחנים
בצה"ל. (ברקאי הוא שמו של כוכב השחר -נֹגה, ונוס -
שהעניק את שמו לקיבוץ בפתח בקעת עירון; רחוב בשם זה
היה ביפו, ובוטל עם איחוד תל־אביב-יפו.)
ברקוביץ, יצחק דב (16) (1967-1885) א 3
סופר ומתרגם. נולד בבּלֶרָוּס וסיפורו הראשון נדפס בהיותו
בן 18. יותר מכול נודע כמי שתירגם את כתבי שלום עליכם
לעברית מ־1910 ואילך; כחתנו של הסופר הגדול היתה לו
גישה בלתי אמצעית לכתביו. עלה לארץ־ישראל ב־1928, וגר
בתל־אביב. ערך כתבי עת שראו אור בארצות־הברית. ב־
1944 ושוב ב־1955 זכה בפרס טשרניחובסקי לתרגום.
הוסיף לכתוב סיפורים משלו, וב־1958 הוענק לו פרס
ישראל לספרות עברית.
ברש, אשר (12) (1952-1889) א 1
סופר ומשורר. נולד בגליציה, פולין. סיפוריו הראשונים
נדפסו ב־1906. עלה לארץ־ישראל ב־1914 והתיישב בנוה
צדק. היה מורה בגימנסיה הרצליה ובבית הספר התיכוני
למסחר גאולה בתל־אביב, וכן בבית־הספר הריאלי בחיפה.
היה יו"ר אגודת הסופרים ואחר כך נשיאהּ. ערך כתבי עת
ספרותיים. מספריו: תמונות מבית מבשל־השכר, גננים, כעיר
נצורה – על תל־אביב בראשיתה; גם סיפורו "איש וביתו
נמחו" מספר על תל־אביב בראשיתה. תירגם ממיטב ספרות
העולם.
ברתנא, מרדכי (ב' מרדכי) (6) (1986-1910) א 4
משורר שחתם על שיריו ב' מרדכי. נולד לא הרחק מווילנה,
ליטא, בבית ציוני מסורתי. למד בבית מדרש לרבנים
בוורשה, והחל לפרסם שירים פרי עטו, שרובם נכתבו
ביידיש. ב־1935 עלה לארץ־ישראל, עסק בהוראה ואחר כך
התמנה למפקח על בתי ספר – תחילה בזרם העובדים
ואחר כך במשרד החינוך. עם בואו לארץ-ישראל גר בתל־
אביב, עבר ממנה לירושלים כדי ללמוד על הר הצופים וגר
גם בגניגר, בגן יבנה ובחולון – בעיר זו ניהל בית ספר, ובה
ברקאי (ברקוביץ), שמואל
87
פגש את אישתו לעתיד. זמן קצר אחר כך חזר לתל־אביב.
בתפקידו היה איש חינוך, ובד־בבד נחשב למשורר מחונן.
יצירתו יהודית לאומית, ומרבה לעסוק בהיסטוריה הקרובה
והרחוקה של עם ישראל.
בת גלים (27) ג 3
שם סמלי, בדומה לבת ים*. מהרחובות הסמוכים לים
בדרומה של יפו. זהו גם שמה של שכונה במבואות הדרומיים
של חיפה.
בת חן (5) ד 2
סמטה מרחוב צה"ל* בצהלה, שיכון צבא הקבע שהוקם
בתחילת שנות ה־50. ח"ן בראשי תיבות הוא חיל הנשים
בצה"ל.
בת ים (27) ג 4
עיר לחוף הים, מדרום ליפו; היום מהגדולות בישראל.
הוקמה ב־1926 בשם בית וגן, נעזבה במאורעות 1929
ותושביה שבו אליה רק ב־1932. סבלה קשות גם בשנות
"המרד הערבי" (1939-1936) ובמלחמת העצמאות. הוכרזה
לעיר ב־1958. השם סמלי, ורומז ליצור הנקרא סירנה.
בת יפתח (5) ד 2
דמות מימי השופטים*. יצאה לקראת אביה, השופט יפתח
הגלעדי, כששב הביתה מנצח, ולא ידעה כי נ דַָר נֶדֶר להעלות
לעולה את היוצא ראשון לקדם את פניו בשובו. התנ"ך
מספר שהנערה קיבלה את הדין: "עשה לי כאשר יצא מפיך
אחרי אשר עשה לך ה' נקמות מאויביך מבני עמון"
(שופטים, יא). יש הקוראים את הפסוק, "ויעש לה את נדרו
אשר נדר, והיא לא ידעה איש", ומפרשים שקיבלה על עצמה
מעין נזירות.
בת מרים, יוכבד (6) (1980-1901) ב 2
משוררת. נולדה בבּלֶרָוּס, שבה נדפס ספר שיריה הראשון.
עלתה לארץ־ישראל ב־1928, גרה בתל־אביב ופירסמה
משיריה בכתבי עת שונים. בנה נפל עם הל"ה*, ומאז לבשה
שחורים. מספריה: ארץ־ישראל, ראיון, דמויות מאופק,
שירים לגטו ועוד. כלת פרס ישראל לספרות עברית
בתשל"ב־1972. בעלה הוא חיים הזז*.
בת עין (26) ב 2
ספרו של רבי אברהם דב מאברְוּטְש (-1841?), שהיה רב
בז'יטומיר ובאברוטש, עלה לארץ־ישראל ב־1832 ועמד
בראש החסידים שהתגוררו בצפת. אחרי רעידת האדמה
הקשה של 1837, שממנה ניצל בנס, עשה להקמת היישוב
מחדש. ספרו, ובו מיטב דרשותיו, נושא שם סמלי שעניינו
בת עין
88
משהו יקר במיוחד; עין היא איבר הראייה. מרכז העין נקרא
בבת העין או בת עין, כפי שהביטוי מופיע בתנ"ך: "שמרני
כאישון בת־עין" (תהלים, יז). (עין היא גם מקור מים,
מעיין; זהו גם שמו של יישוב קהילתי שהוקם בהרי יהודה,
סמוך לכפר עציון, ב־1989.)
בת עמי (22) ב 4
שם סמלי. כינוי לעם ישראל. מופיע פעמים אחדות בתנ"ך: 
"...לנחמני על &שׁד בת־עמי" (ישעיהו, כב), "הנה קול שוועת
בת־עמי" (ירמיהו, ח), "נשברה בתולת בת־עמי" (ירמיהו,
יד) ועוד. ספרו הציוני של רילף*, שבו קרא לכבוש את
ארץ־ישראל ולהקים בה מחדש מדינה יהודית, נקרא
ארוכת בת עמי.
בת ציון (19) ד 4
שם סמלי. כינוי לשבט יהודה, שירושלים – היא ציון -
היתה בנחלתו. הצירוף הזה מופיע פעמים אחדות בתנ"ך: 
"בזה לך, לעגה לך בתולת בת־ציון, אחריך ראש הניעה בת
ירושלים" (מלכים ב, יט), "ונותרה בת־ציון כסֻכה בכרם"
(ישעיהו, א), "אמרו לבת־ציון, הנה ישעך בא" (ישעיהו,
סב) ,"קול בת־ציון תתיפח" (ירמיהו, ד) ועוד.
בת עמי
הכשרת קרקע באחוזת בית 1909 –
89
ג
גאולה (22) א 1
חברה שהוקמה ב־1902 במטרה לגאול קרקעות – לרכוש
אותן במטרה למכור חלקות מהן למתיישבים. תחילה פעלה
במושבות, והשתתפה גם ברכישת הקרקע לשכונות שהיו
אחר כך לתל־אביב, בייחוד שכונת גאולה, כמובן, שנקראה
על שמה.
גבולות (22) א 3
אחד משלושת המצפים הראשונים שהוקמו בנגב ב־1943. ב־
1949 עבר למקומו הנוכחי, מדרום־מזרח לצומת מגן, ונקרא
בשמו מחמת קרבתו לגבול מצרים. שמות רחובות ניתנו גם
על שם שני המצפים האחרים, בית אשל ורביבים.
גביזון, חי, הרב (19) (1966-1892) ג 4
מראשי קהילת טריפולי בלוב. נולד בבנגזי והיה מהראשונים
לאמץ את הרעיון הציוני בדבר גאולת עם ישראל. החל
בפעילות חינוכית לטיפוח האהבה לארץ־ישראל בקרב בני
הנוער והכשרתם לעלייה. נוכח מצבם הכלכלי של בני העדה,
התקשה לשכנע הורים לוותר על העזרה של ילדיהם בפרנסה
לטובת חינוכם, ובמקרים רבים אימץ ילדים למשפחתו
הענפה ודאג לכל מחסורם. היה אב בית דין ורב ראשי
ליהודי טריפולי בשנים 1951-1937 וכן מפקח כללי על
תלמוד תורה, ועזר לבני הקהילה בעצה ובסיוע חומרי. סייע
גם ללא יהודים שפנו אליו. סייע לעלייתם ארצה של רבים
מיהודי לוב, ולבסוף העלה גם את בני משפחתו – ואילו הוא
עצמו ובתו נעמי נשארו בטריפולי להשלים את המלאכה.
עלה ארצה ב־1951.
גֶּבִּירטיג, מרדכי (19) (1942-1877) ג 3
כינויו הספרותי של המשורר והמלחין מרדכי בירטיג,
שנרצח בידי הנאצים בקרקוב, פולין, העיר שבה נולד. היה
נגר לפי מקצועו בקרקוב עירו, וכתב שירים וכן פזמונים -
מלים ומנגינות – ביידיש, גם לתיאטרון. אחרי הפרעות
בעיר פרישטיק ב־1938 כתב את שירו "העיירה בוערת"
(במקור "סברֶענט ברידֶערלעֶך" – בוער, אחים) שהפך
להימנון ששרו המורדים בגיטאות; בתרגום לעברית מאת
שלונסקי*: "אחים, שרפה! שרפה!/ עיירתנו בוערה כולה,/
בה רוחות שחורות יסערו,/ להבות חורבן יבערו,/
גּ בָּיִרטיג, מרדכי
90
עקבותיה לא נשארו, היא עולה באש [...] כי הלהבות
יתמידו,/ את כולנו פה ישמידו,/ רק שרידי קירות יעידו/
מה שפה קרה..." ספר שיריו העיירה בוערת ראה אור ב־
1967 בספריית פועלים.
גבעולים (19) ד 4
מושב בנגב הצפוני מדרום לנתיבות. הוקם ב־1952 בידי
עולים מעיראק וכורדיסטאן כחלק מישובי שרשרת. שמו
סמלי, ומייצג חלק מהצמח, המוליך מזון ומים מהשורשים
אל העלים, הפרח והפרי.
גבעון (16) א 4
עיר קדומה, שלא נהרסה עם כיבוש הארץ מפני
שתושביה הערימו על יהושע בן נון*: משלחת מטעמם
התייצבה לפניו בנעליים בלות, כאילו באה מארץ
רחוקה, והוא נאות לחתום עמם על שלום. כאן החלו
ה"נערים" של שאול ושל דוד במשחק מוות, שבהמשכו
הרג אבנר* בן נר את עשהאל* בן צרויה. (מאמצע שנות
ה־70 של המאה ה־20 עד אמצע שנות ה־80 היה זה שמו
של יישוב זמני, שהתקיים עד שתושביו איכלסו את
גבעת זאב, לצד חדשה – היא גבעון החדשה, יישוב
שהוקם ב־1979.)
גבעת בן יהודה (20) ב 4
על שמו של ישראל בן יהודה (1936-1911), איש ההגנה.
נולד באסטוניה ועלה לארץ־ישראל ב־1933. נפל בהגנה על
שכונת שפירא בתל־אביב והובא למנוחות בבית הקברות
ברחוב טרומפלדור.
גבעת המורה (16) א 2
גבעה בעמק יזרעאל ליד עפולה, לא הרחק מהתבור,
שפסגתה 515 מטר מעל פני הים. נזכרת בתנ"ך (שופטים ז).
מכונה גם "החרמון הקטן", מפני שצליינים נוצרים זיהו
אותה בפסוק "תבור וחרמון בשמך ירננו" (תהילים פט). זהו
גם שם ספרו של שלמה מימון*. בית הסתדרות המורים
מצוי בפינת רחוב זה.
גבעת התחמושת (15) ד 3
אתר בצפון ירושלים שבו התחולל קרב קשה במלחמת ששת
הימים*. במקום היה מתחם של הצבא הירדני, וכיבושו הוטל
על גדוד צנחנים. גילויי הגבורה וההקרבה הפכו את שם
המתחם לאחד מסמליה של המלחמה ההיא. המקום הוכשר
לביקורים לימודיים ומתקיימים בו טקסי זיכרון ביום השנה
לשחרור ירושלים.
גבעולים
91
גבעתכֹּ" חַ (25) ג 1
גבעה בשפלה, בין ראש העין ובית נחמיה, שעליה התחולל
קרב קשה במלחמת העצמאות ונהרגו בו 28 (כח) לוחמים.
(וכן מושב שהוקם ב־1950 בידי עולים מתימן להנצחתם;
מצבה לזכרם מתנשאת על גבעה ממזרח למושב.)
גבעתי (19) ד 3
חטיבה בצה"ל שרשמה לזכותה את בלימת הצבא המצרי
בדרום במלחמת העצמאות. חודשה בשנות ה־80 של המאה
ה־20 כחטיבת רגלים סדירה. מאז 1950 זהו גם שמו של
מושב במישור החוף, ממערב לבאר טוביה וממזרח לגשר עד
הלום – המקום שבו נבלמה הפלישה.
גדיש (19) ד 4
השם סמלי, ערימת תבואה שנקצרה לפני הפיכתה לאלומות.
בסמוך רחובות דגן, קמה, שיבולים. גדיש הוא שמו של
מושב בחבל תענך, מדרום־מערב לעפולה, שהוקם ב־1956
בידי עולים ממרוקו.
גדליהו [בן אחיקם בן שפן]
(המאה ה־6 לפנה"ס) (20) א 3
מושל יהודה מטעם הכובש הבבלי (הכשדי), בעל הסמכות
היהודי האחרון אחרי חורבן בית ראשון. בן למשפחת שרים.
ישמעאל בן נתניה מבית דוד רצח אותו ואת חיל המשמר
הבבלי. מפחד נקמה ברחו רבים מיהודי הארץ למצרים. לזכר
הארוע נקבע צום גדליהו ביום ג בתשרי.
גדנ"ע (5) ג 3
ראשי תיבות של גדודי נוער: מסגרת שהוקמה בארגון ההגנה
ומתקיימת עד היום. ב־1948 השתתפו נערי הגדנ"ע במלחמה
במקומות אחדים. אחרי מלחמת העצמאות פעל הגדנ"ע
במסגרת צה"ל, בעיקר בהכשרת בני נוער בתחומי חיילוּת
וכושר גופני, והכשרה מוקדמת לצה"ל.
גדעון [בן יואש] (המאה ה־11 לפנה"ס) (16) ב 3
בן יואש, מן השופטים* שהנהיגו את העם לפני כינון
המלוכה. כבן למשפחה צנועה בשבט מנשה לא ראה עצמו
ראוי, אך קיבל על עצמו את השליחות מיד המלאך שפקד
אותו. גייס את העם, שיחרר כל "מי ירא וחרד", ואת
הנותרים העמיד למבחן השתייה: מי שכרע כדי לשתות
שוחרר, ונותרו 300 איש שליקקו את המים. אחרי שריגל
במחנה המדיינים, יצא נגדם והכה אותם שוק על ירך,
"והנופלים מאה ועשרים אלף איש שולף חרב" (שופטים,
ח). נקרא גם ירובעל. על שמו נקראו המושב כפר גדעון
והיישוב הקהילתי גדעונה, שניהם בעמק יזרעאל.
גדעון [בן יואש]
92
גדרה (22) א 1
מהמושבות הראשונות בארץ. הוקמה ב־1884 בקצה הדרומי
של השפלה, דרומית לרחובות, בידי קבוצה מאנשי ביל"ו*.
מסמנת את הגבול הדרומי של המרכז הצפוף של הארץ: 
מחדרה עד גדרה. נקראת בשם היישוב הקדום גדרה בנחלת
שבט יהודה, ששובש לקטרה בפי הערבים.
גואל (20) א 3
בימי קדם נקרא כך מי שנשא לאשה אלמנה ללא ילדים -
שאלמלא כן היתה נשארת בבדידותה. מאוחר יותר היה לשם
נרדף למשיח, מי שבידו להביא פדות לעם כולו.
גובר, רבקה (6) (1981-1902) א 3
אם שכולה שהקדישה את חייה לעבודה התנדבותית. נולדה
ברוסיה, למדה באוניברסיטה, וב־1925 עלתה לארץ־ישראל
עם בעלה מרדכי. במלחמת העולם השנייה התנדבה לצבא
הבריטי. במלחמת העצמאות נפלו שני בניה, אפרים וצבי
(במרס וביולי 1948). עד 1954 פעלו ההורים השכולים
כמתנדבים בתחום קליטת העלייה; רבקה, שכונתה "אם
הבנים", לימדה במעברה, אימצה בת של משפחת עולים,
והוציאה לאור את ספר האחים, מעזבונם של בניה. רבקה
ומרדכי גובר היו מראשוני המתיישבים בחבל לכיש, מכרו
את ביתם הקודם ואת הכסף תרמו לקרן המגן לבטחון
ישראל. על שם בניהם נקרא כפר אחים, וב־1968 עברו
להתגורר בו. ב־1976 קיבלה רבקה גובר את פרס ישראל
לקליטת עלייה, ואת כספי הפרס חילקה בין עולה מברית־
המועצות ובין יתומה מקריית שמונה שמשפחתה נספתה
בהתקפת מחבלים.
גוז'יקוב, מיכאל יוסף (24) (1837-1806) ב 1
מוסיקאי, "כליזמר" יהודי (מנגן בתזמורת שמחות עממית).
נולד בשקלוב, בּלֶרָוּס. בגלל ליקוי בריאות נבצר ממנו לנגן
בכלי נשיפה כאביו לפניו, שניגן בקלרנית, וכך היה לנגן
וירטואוז בכלי נקישה, והתקין כלי נגינה שממנו התפתח
הקסילופון. ב־1831 עזב את ביתו, נדד ברוסיה ובאירופה
והופיע בקונצרטים בפני קהל בלבוש מסורתי של יהודי חרד.
נפטר בדמי ימיו באאכן שבגרמניה.
גוטלובֶּר, אברהם דב בר ([ )1899-1811שביל15( ]) ג 4
משורר ומתרגם, כתב בעברית וביידיש. נודע גם בכינויו
הספרותי מַהלֲַלְאֵל. נולד בווהלין, היה מראשוני תנועת
ההשכלה*. קובץ שיריו הראשון נדפס בווארשה. היה מורה
ב־1873-1851 וכתב מחקרים בקבלה, על הספרות והשירה
בעברית וכן על תולדות הקראים. הגן על משה מנדלסון*
מפני מבקריו ותירגם את ספרו ירושלים ב־1867. תירגם את
גדרה
93
נתן החכם* לג"א לסינג ב־1874. ערך ירחון בשם הבוקר אור
שיצא לאור (בהפסקות) ב־1886-1876. ספרו זכרונות
ומסעות ראה אור בעברית.
גוטליב, מאוריצי (17) (1879-1856) ג 3
צייר יהודי ברוך כשרון. נולד בפולין ופעל בה. היה תלמידם
של ציירים בלבוב ובוינה – שבהן הציג את ציוריו, וכן
במינכן ובקרקוב – שבה נפטר משחפת. למרות מותו בגיל
צעיר (23), נחשב לאחד מגדולי הציירים היהודים במאה
ה־19. צייר דיוקנאות ועוד, אך ציוריו הגדולים הוקדשו
לנושאים יהודיים: גם כשצייר את ישו עם תלמידיו לא
שכח להלבישו בטלית קטן ולהניח כיפה על ראשו; והרי
ישו היה יהודי מן הגליל. הציור הגדול האחרון שלו, יום
הכיפורים (1878), מוצג בתערוכת הקבע של מוזיאון תל־
אביב ואת שמו חתם עליו באותיות עבריות. גם אחיו,
ליאופולד, היה צייר.
גוטמן, נחום (8) (1980-1898) א 4
צייר, מאייר וסופר שכתב לילדים ולמבוגרים. נולד ברוסיה
לסופר ש' בן ציון*, עלה עם הוריו לארץ־ישראל ב־1905,
גדל בשכונת נוה צדק ובתל־אביב ולמד בגימנסיה הרצליה*
ובבצלאל. התנדב לגדוד העברי*. בשנות ה־20 למד בוינה,
ברלין ופריס. צייר מנופי הארץ ודיוקנאות, צייר תפאורות
לתיאטרון, בנה קירות פסיפס ואייר ספרי ילדים רבים. ב־
1925 צייר את סמל העיר תל־אביב, שבו הוכנסו שינויים
במהלך השנים מאז. השתתף בתערוכות בארץ ובחוץ לארץ,
והיה חתן פרס ישראל לציור לתשל"ח־1978. בין ספריו,
שאותם גם אייר ושהיו אהובים מאוד על בני הנוער: בארץ
לובנגולו מלך זולו, הרפתקאות חמור שכולו תכלת; סמוך
למותו כתב את תולדות חייו עם אהוד בן עזר בספר בין
חולות וכחול שמים. יקיר תל־אביב לתשל"ו־1976. בנוה
צדק הוקם מוזיאון לאמנות הנושא את שמו ומציג
מיצירותיו.
גולדברג, יצחק לייב (21) (1935-1860) ג 1
"הנדיב הלא ידוע" שתרם את רוב כספו לתל־אביב. התגורר
בוילנה ב־1914-1878 ועסק במסחר, היה ממייסדי חברת
היינות "כרמל", מחובבי ציון* וממייסדי גאולה*, הוצאת
אחיאסף ומו"ל של העולם, עיתון ציוני שראה אור בוילנה,
ועמד בראש אגודת בני משה* בעיר זו. היה הציר של וילנה
בקונגרסים ציוניים. ביקר בארץ פעמים אחדות ורכש
קרקעות. רכישת הקרקע הראשונה שביצעה קק"ל* היתה
מתנה מידיו: 200 דונם בחדרה. עלה לארץ־ישראל ב־1919,
התגורר תחילה בהרטוב ואחר כך בתל־אביב, ייסד בה את
עיתון הארץ ונידב שטח קרקע לגן ציבורי. ייסד את בית
גולדברג, יצחק לייב
94
החרושת סיליקט לייצור לבנים לבניין תל־אביב (היום בית
כלל בפינת דרויאנוב־טבריה). רכש את אדמות הר הצופים
ונתן אותן במתנה לאוניברסיטה העברית. נדב למפעלי
תרבות בתל־אביב ובכל הארץ. בנו בנימין נרצח בידי ערבים
באבו כביר ב־1929, והשכונה שהקים ברמת גן נקראה
לכבודו תל בנימין. אחיו, דב גולדברג, היה ממקימי קרן
היסוד*, עלה ארצה ב־1920 ונפצע פצעי מוות בראשו
בהתקפה של ערבים במאורעות 1921.
גולדברג, לאה – ראו לאה המשוררת
גולדמן, נחום, ד"ר (22) (1982-1895) ב 3
מראשי הציונות, נשיא ההסתדרות הציונית העולמית
(1968-1956) ונשיא הקונגרס* היהודי העולמי (1953-
1977). נולד בליטא, למד באוניברסיטה בגרמניה, היה
מעורכי אנציקלופדיה יודאיקה שנדפסה במהדורה גרמנית
ועברית בהוצאת "אשכול", שאותה הקים עם יעקב קלצקין*.
היה פעיל בתנועה הציונית, ומ־1929 – חבר הוועד הפועל.
ב־1935 היגר לארצות־הברית. אחרי מלחמת העולם נחשב
לאחד מדובריה העיקריים של הציונות. בין היתר נטל חלק
פעיל בשיחות על הסכם השילומים בין גרמניה המערבית
וממשלת ישראל.
גולד פָדֶן, אברהם (24) (1908-1840) ב 2
מייסד התיאטרון היידי, במאי ומחזאי, פייטן שכתב בהומור
וידע לשמח את קהלו. נולד באוקראינה והחל את דרכו
כמשורר עברי. הדפיס את שיריו באודסה שבה ניסה את
כוחו במסחר – פשט את הרגל ונאלץ לעזוב את רוסיה ב־
1875. היה עורך עיתונים בצ'רנוביץ, ויסד להקת תיאטרון
ביאסי עם הזמר ישראל גרודנר. כתב מחזות זמר וכן דרמות
שהיו אהובות על הקהל היהודי, והציג עם להקתו בערים
שונות במזרח אירופה. מבין כ־50 מחזות שכתב, וחלקם
תורגמו לעברית, žՀפורסמות יצירותיו המוסיקליות
המכשפה ושני קוני למל. ב־1883 אסרה ממשלת הצאר
להציג מחזות ביידיש ברוסיה; תחום הופעותיו צומצם, וב־
1887 היגר לארצות־הברית, חזר לאירופה והפליג שוב
לארצות־הברית ב־1903. ידוע גם שיר הערש פרי עטו,
"צימוקים ושקדים".
גולומב, אליהו (20) (1945-1893) ב 4
ממייסדי ההגנה* ומפקדהּ הראשי במשך שנים רבות. נולד
בבּלֶרָוּס, עלה לארץ־ישראל עם הוריו ב־1909, גר בתל־אביב
והיה מבוגרי המחזור הראשון של הגימנסיה* הרצליה. אחרי
סיום הלימודים יצא ב־1914 להכשרה בדגניה*, וב־1918
התנדב לגדודים העבריים. מ־1921 היה נציג ההסתדרות
גולדברג, לאה
95
הכללית בארגון ההגנה*. עסק ברכישת נשק (1924-1922).
מ־1931 היה חבר במפקדה הארצית של ההגנה, ולמעשה מי
שקבע את עקרונות הפעולה ואת קווי הביצוע. היה ממעצבי
שיטת ה"הבלגה" וסבר שיש להישמע בכול למוסדות
הלאומיים – ובראשם הסוכנות* – ולכן גינה את
ההתארגנות של מחתרות אצ"ל* ולח"י*; עם זאת תיווך
בהסגרתם לידי הבריטים של בכירי המחתרת כדי שלא
יומתו. בבית שבו התגורר בשדרות רוטשילד בתל־אביב
פועל מוזיאון ההגנה.
גולי אריתריאה (5) ד 4
251 מלוחמי אצ"ל* ולח"י* שהוצאו באישון לילה ב־1944
מבתי הסוהר בארץ־ישראל והוטסו למחנה המעצר סמבל
ליד אסמרה, אריתריאה. שם, בסודן ובקניה (להלן) ישבו
כמעט 4 שנים. השלטונות הבריטיים צירפו אליהם עצורים
נוספים בשנים הבאות, ובהם גם יצחק שמיר (יזרניצקי),
ממפקדי הלח"י ולימים ראש ממשלת ישראל; ויעקב
מרידור*, ממפקדי האצ"ל ולימים שר בממשלת ישראל. שני
אלה היו מהמעטים שהצליחו לברוח מהמעצר.
גולי קניה (5) ד 4
תחנתם השלישית והאחרונה של לוחמי אצ"ל* ולח"י*,
אחרי שישבו באריתריאה (ראו לעיל) ובסודן. הגולים
הועברו אל מחנה גילגיל בקניה ב־20 באוגוסט 1947
והוחזקו שם עד 5 ביולי 1948 – כמעט חודשיים אחרי
שקמה מדינת ישראל. העילה להעברת העצורים לגילגיל
היתה הבריחות מהמחנות הקודמים; אבל יעקב מרידור*
ברח עם אנשי אצ"ל נוספים גם ממחנה זה.
גולי קניה [סמטה5( ]) ד 4
ראו לעיל.
גולינקין, מרדכי (18) (1963-1875) א 3
מייסד האופרה הישראלית ומנצחהּ. נולד באוקראינה, למד
בקונסרווטוריון בווארשה ועבד כמנצח בבתי אופרה ברוסיה
מ־1896. עלה לארץ־ישראל ב־1923, הקים את האופרה
הישראלית בתל־אביב וניצח עליה למרות שעמדו לרשותו
אמצעים מעטים; משום כך פעלה האופרה לסירוגין,
ומייסדה נלחם בציפורניים להמשיך ולהפעילהּ.
גונן (19) ג 1
קיבוץ למרגלות רמת הגולן*, במזרח עמק החולה. ב־1951
הוקמה כאן היאחזות נח"ל, שאוזרחה ב־1953, שנה אחרי
שהתיישבו במקום גרעינים של הצופים מתל־אביב
ומירושלים. השם סמלי. בשמורות סביב הקיבוץ שרידי
ביצות אגם החולה, מעיינות ועוד.
גונן
96
גופר, ברוך (19) (1972-1900) ד 4
מנהל גן החיות של תל־אביב. נולד בגליציה. עוד בנעוריו
התגייס לצבא אוסטריה, ונפצע בחזית הרוסית במלחמת
העולם הראשונה. עלה לארץ־ישראל ב־1920, הצטרף לגדוד
העבודה על שם יוסף טרומפלדור* ועבד בסלילת כבישים
ובייבוש ביצות כברה. היה קצין במשטרת המנדט הבריטי
(ולימים הושאל גם למשטרת ישראל, שבה כיהן כמפקד
מחוז חיפה). מ־1936 עבד בעיריית תל־אביב, ומ־1942 היה
מנהל גן החיות העירוני, שנמצא ב"גן הדסה" בלב תל־אביב
של הימים ההם (היום "גן העיר" ליד בניין העירייה). כתב
סיפורים מהווי הגן וספרים לילדים: גם לחיה נשמה (1946),
ג'ונגל בכרך (1959) ובחברת החיות (1966). לכתחילה היתה
הכוונה לשם העץ שממנו בנה נח את התיבה.
גור (גרזובסקי), יהודה (15) (1950-1862) ד 1
סופר, בלשן ומחבר ספרי לימוד ומילונים. נולד בבּלֶרָוּס,
למד בישיבות סלוּצק וּוֹלוז'ין ואחר כך נסע לוילנה לרכוש
השכלה כללית. עלה לארץ־ישראל ב־1887 והיה פועל
חקלאי ושומר במושבות. ב־1889 החל ללמד ולכתוב ספרי
לימוד, מילונים וסיפורים לילדים. ב־1893 השתתף בעיתון
הילדים העברי הראשון בארץ, עולם קטֹן. ב־1929-1906
עבד בבנק אפ"ק* בביירות וביפו. אזרחות כבוד של תל־אביב
הוענקה לו עם השלמת מילונו ב־1937.
גור, (מוטה) מרדכי (7) (1995-1930) ד 3
הרמטכ"ל העשירי של צה"ל ושר בממשלת ישראל. נולד
בישראל, גדל ברחובות, נער בשורות הפלמ"ח*. לחם במלחמת
העצמאות עם גדוד הפשיטה של חטיבת הנגב. היה מראשוני
גדוד הצנחנים שפעל נגד הפדאיון – מחבלים בנוסח שנות ה־
50 – בפיקודו של אריאל שרון, השתתף בפעולות הגמול
ונפצע בפעולת חאן יונס ב־1955. פיקד על חטיבת גולני,
ובמלחמת ששת הימים* – על חטיבת הצנחנים ששיחררה
את ירושלים העתיקה. אחרי המלחמה נדפסו שישה ספרי
ילדים שכתב בסדרה עזית הכלבה הצנחנית (1971-1969) וכן
ספריו הדוקומנטריים, הר הבית בידינו (1972), שער האריות
(1974) ופלוגה ד (1976). התמנה לרמטכ"ל עם התפטרותו
של דוד אלעזר* וכיהן ב־1978-1974. היה ח"כ מ־1981, שר
הבריאות ב־1986-1984 וסגן שר הביטחון מ־1992.
גור אריה [סמטה16( ]) ב 3
דימוי שבו השתמש יעקב – "גור אריה יהודה, מטרף בני
עלית, כרע רבץ כאריה וכלביא מי יקימנו" (בראשית, מח) -
והסמל של בית המלוכה של דוד המלך*. שם סמלי, קשור
לקרבת הרחוב אל גן החיות שבו הוחזקו גם אריות. הביטוי
נזכר בברכת משה לשבטים, ודווקא לשבט אחר: "דן גור
אריה יזנק מן הבשן" (דברים, לג).
גופר, ברוך
97
ג'ורג' החמישי, המלך (16) (1936-1865) ב 4
מלך בריטניה. עלה לכס המלכות ב־1910. קריאת מחצית רחוב
הכרמל בשמו נעשתה בחצי יובל למלכותו, ונועדה לציין כי
בחסותו ניתנה הצהרת בלפור*, ולהביע שמחה על כיבוש הארץ
מידי האימפריה העות'מנית על ידי הצבא הבריטי בפיקודו של
אלנבי* (ובכלל זה כיבוש תל־אביב בידי גנרל היל*).
גורדון, אהרן דוד (17) (1922-1856) ג 2
מהוגי תנועת העבודה בציונות. נולד באוקראינה, התחנך על
ברכי המסורת, למד שפות וספג השכלה רחבה. עלה לארץ־
ישראל רק במות הוריו, ב־1904. עבד עבודה גופנית למרות
שהחל בכך בגיל מבוגר. ב־1912 עלה לגליל ועבד במגדל*,
כנרת* ודגניה*. ממש כפי שהאמן עובד לא למען הרווח
הכספי, טען, כך אין לראות בעבודה בכלל אמצעי – לפרנסה -
אלא "תכלית", חלק בלתי נפרד מהיותנו בני אדם. בייחוד סבר
כי דברים אלה נכונים לגבי העבודה החקלאית המעלה לחם על
שולחננו, ולגבי תחיית העם היהודי בארץ־ישראל. תנועות
הנוער הציוניות אימצו את "תורת העבודה" שלו, וב־1925
קמה תנועת "גורדוניה", על שמו; בשיאה היו בה עשרות אלפי
חניכים במדינות אירופה, וב־1945 נבלעה בארץ־ישראל
בתנועה המאוחדת. בסמוך רחובות נוספים על שם אישים
מתנועת העבודה בארץ ובעולם: א' ברנשטיין וארלוזורוב.
גורדון, י"ל [יהודה ליב16) (1892-1830( ]) ב 3
החשוב במשוררי ההשכלה*, ידוע בראשי תיבות שמו, יל"ג.
נולד בוילנה, ליטא, התקרב למשכילים העבריים בעירו
ולמד שפות זרות. מ־1853 היה מורה בפלך קובנה. כתב
קינה על חברו מיכ"ל* שמת. ספר שירה, אהבת דוד ומיכל
(1856), ספר עיבודים סיפוריים משלי יהודה (1859), שיר
שבו הביע את השקפתו, הקיצה עמי (1863), ופואמות
היסטוריות ובהן ביקורת על רבנים שמרניים. תירגם את
ספר שיריו של ביירון*, נעימות עבריות, בשם זמירות
ישראל (הספר תורגם עוד פעמים אחדות). ב־1879 נאסר
עקב הלשנה, כנראה כנקמה על מאבקיו. אחרי הזעזוע
שבפרעות 1881 הטיף להגירה לארצות־הברית, אף־על־פי
שראה בה מקלט ארעי.
גורדון, י"ל [סמטה]
ראו לעיל
גורדון, ש"ל – ראו של"ג
גורי, ישראל ([ )1965-1893שדרות24( ]) ב 1
חבר כנסת ופעיל במפלגות הפועלים. נולד בבסרביה, היה
פעיל בצעירי ציון, עלה לארץ־ישראל ב־1919 ועבד בתחום
הכספים בעיריית תל־אביב. לאחר מכן היה חבר מועצת
גורי, ישראל
98
עיריית תל־אביב מ־1929 ומנהל מחלקת התרבות מ־1930,
ראש ועדת הביקורת של ההסתדרות, ציר לאסיפת הנבחרים,
חבר כנסת מראשיתה ועד מותו – ויו"ר ועדת הכספים שלה
במשך כ־14 שנה, מ־1951. בנו הוא המשורר חיים גורי.
גורן, שלמה, הרב (11) (1917-1994) ד 4
הרב הראשי לישראל, הרב הראשי לצה"ל והרב הראשי
לתל־אביב. נולד ב־1917 בפולין, עלה לארץ־ישראל עם
משפחתו ב־1925 ולמד בישיבת חברון בירושלים מ־1929.
התגייס להגנה ב־1936. לחם במלחמת העצמאות באזור
ירושלים, וכיהן כרב הראשי לצה"ל בשנים 1968-1948,
חלקן בדרגת אלוף. נודע במאבקו להחלת דיני כשרות בכל
מחנות צה"ל, וכן בהתרת עגונות של חללי צה"ל. עוטר
בכנפי צניחה. תקע בשופר בכותל המערבי המשוחרר
באייר תשכ"ז (יוני 1967), אחרי עשרות שנים שבהן נמנע
הדבר מיהודים. עם שחרורו מצה"ל נבחר לרבה הראשי
של תל־אביב, וב־1972 – לרב ראשי לישראל, תפקיד שבו
כיהן עד 1983 לצדו של הרב עובדיה יוסף, הראשון לציון;
אחר כך הקים ישיבה בעיר העתיקה בירושלים. במהלך חייו
כתב ספרי הלכה אחדים, וב־1961 קיבל את פרס ישראל
ליהדות על מחקר בתלמוד הירושלמי.
גורקי, מקסים (26) (1936-1868) ב 1
כינויו הספרותי של אלכסי מקסימוביץ' פשקוב, מגדולי
הסופרים ברוסיה בתקופת המהפיכה. סיפורו הראשון נדפס
ב־1892 והכינוי שבו בחר פירושו "האומלל". היה מגולי
התנועה המהפכנית וישב באי קפרי, איטליה, ב־1913-1907.
תמך בבולשביקים, ועם זאת הסתייג ממעשיהם אחרי שעלו
לשלטון ועזב את רוסיה ב־1921. ב־1930-1924 ישב
בסורנטו שבאיטליה, וחזר לברית־המועצות. ב־1932 שונה
שם העיר ניז'ני־נובגורוד, שבה נולד, לכינויו הספרותי. יש
סברה שנרצח בפקודת סטאלין. מספריו: מאקאר צ'ודרה
(1892), פומה גורדייב (1899), האם (1907), ילדות (1913),
בין הבריות (1915). שם הרחוב נקבע במלאת 20 שנה
למותו.
גוש חלב (17) ג 2
יישוב מימי בית שני ואחריו, לא הרחק מצפת. ממנו בא
אחד מראשי המרד נגד הרומאים, יוחנן בן לוי שכונה יוחנן
מגוש חלב. לפי מסורת אחת, כאן קבורים שמעיה*
ואבטליון*, ראש הסנהדרין ואב בית דינו במאה ה־1 לפנה"ס.
גוש עציון (20) א 3
מהרחובות ששמם קשור בתקומת ישראל ובמלחמת
העצמאות: שמו של אזור מדרום לירושלים שבו הוקמו
ארבעה קיבוצים עבריים בין השנים 1947-1943: כפר עציון,
גורן, שלמה, הרב
99
משואות־יצחק, עין־צורים ורבדים. בעקבות מצור ממושך
וקרבות קשים נפלו היישובים יום לפני הכרזת המדינה; 150
מלוחמיהם נהרגו בקרבות ומאות הלכו בשבי. שרידי המגנִים
הקימו יישובים חדשים. אחרי מלחמת ששת הימים* חודש
היישוב היהודי באזור וקמו בו היישובים כפר עציון, ראש
צורים, אלון שבות, אלעזר, מגדל עוז, אפרת ועוד.
גז, מטילדה (8) (1990-1918) ב 4
חברת כנסת. נולדה בתוניסיה, והיתה פעילה בעליית הנוער
בתוניס. עלתה לישראל ב־1957, והיתה חברת כנסת מ־
1965, תחילה ברפ"י מפלגתו של דוד בן גוריון לאחר
פרישתו ממפא"י־העבודה, ואחר כך בעבודה־מערך משרפ"י
התמזגה בה.
גזית (6) ב 2
קיבוץ ברמת יששכר מדרום לכפר תבור. הוקם ב־1947 בידי
עולים מרומניה ומפולין ונקלטו בו משפחות רבות
מארגנטינה. שמו כשם אבן מידות ששימשה להקמת המקדש
הראשון.
גזר (16) ב 3
עיר קדומה שהתקיימה בתקופה הכנענית, נזכרת במכתבי
אל עמרנה (המאה ה־14 לפנה"ס) ובתנ"ך, והמקום שבו
התגלה "לוח גזר" (המאה ה־10 לפנה"ס) – לוח חקלאי שבו
נזכרים שמות החודשים. היתה עיר מבצר בימי החשמונאים,
ויהודים ישבו בה גם בימי המשנה והתלמוד. היתה בעלת
חשיבות גם בימי הביניים. (היום זהו שמו של קיבוץ
בשפלה, סמוך לרמלה, שהוקם ב־1945 לא הרחק מהעיר
הקדומה.)
גייגר, אברהם (8) (1874-1810) א 3
חוקר תולדות ישראל ומראשי הרפורמים בגרמניה, שטענו
כי היהדות מציינת שייכות לעדה דתית בלבד, וכי יעודם של
היהודים להפיץ בין העמים את תורת המוסר. ערך את סידור
התפילה הרפורמי, כתב מחקרים על התנ"ך, ספרי היסטוריה
וביוגרפיות של חכמי ישראל מימי הביניים.
גילת [מבוא6( ]) א 2
מושב בנגב הצפוני, צפונית לאופקים. הוקם ב־1949 בידי
עולים מתוניסיה וממרוקו. שמו נגזר מדברי הנביא, "תפרח
ותגל אף גילת ורנן" (ישעיהו, לה).
גינוסר (13) ג 3
יישוב קדום לחוף הכנרת, מצפון לטבריה. במקום נחשפו
ממצאים המעידים על כך שאנשים חיו כאן עוד בתקופת
הברונזה. בימי המשנה והתלמוד היה ים־גינסר אחד
גינוסר
100
משמותיה של הכנרת. היום – קיבוץ שהוקם ב־1937 בקרבת
מקום לעיר הקדומה על אדמות שרכשה פיק"א. במקום
מוזיאון על שם יגאל אלון*.
גינצבורג, מרדכי אהרן ([ )1846-1795שביל15( ]) ג 4
סופר עברי. נולד בליטא, נישא בשידוך בגיל 15 ותיאר זאת
באוטוביוגרפיה אביעזר. ב־1829-1817 נדד והתפרנס
מהוראה, התיישב בוילנה ואף בה שימש כמורה. ב־1841
פתח בית ספר יהודי חילוני ראשון בליטא (יחד עם המשורר
שלמה זלקינד). ספריו שנכתבו בעברית, מהם שעניינם
היסטוריה כללית כגילוי אמריקה או מלחמות נפוליון.
גיתית (25) ג 2
כלי נגינה קדום, ממשפחת כלי המיתר הנזכר בתנ"ך. וכן שמו
של מושב בגבול בקעת הירדן, שצורת שטחו מזכירה את
האופן שבו צויר כלי נגינה זה. הוקם ב־1972 כהיאחזות
נח"ל, אוזרח ב־1975.
גלאנץ, ליב (20) (1964-1898) ב 4
חזן ומוסיקאי. נולד באוקראינה לאב ששימש כחזן בן חזן,
ועבר לפני התיבה עוד כשהיה בן 8. רכש השכלה מוסיקלית
והיגר לארצות־הברית ב־1926. שימש כחזן בניו יורק עד
1940, והרצה על מוסיקה דתית במכללה לחזנות בלוס
אנג'לס ב־1953-1941. היה ציר ב־8 קונגרסים ציוניים וחבר
בהנהלות של הקק"ל*, המגבית המאוחדת ועוד. עלה
לישראל ב־1954 והיה ראש מכון תל־אביב למוסיקה דתית,
חזן ראשי בבית הכנסת תפארת צבי בתל־אביב, שופט פרס
אנגל* של עיריית תל־אביב, ומ־1959 – רקטור האקדמיה
לחזנות בתל־אביב. נהג להופיע עם מקהלה, וזאת בבתי
כנסת אורתודוקסיים. כתב נעימות לתפילות, לחזן
ולמקהלה. יצירותיו נדפסו בשבעה כרכים והוקלטו.
גלבלום, אריה (6) (1993-1921) א 2
עיתונאי ופרסומאי. נולד בפולין, עלה עם הוריו לארץ־
ישראל ב־1925 ולמד בבתי ספר בתל־אביב ובאוניברסיטה
האמריקאית בביירות, לבנון. עוד כנער היה חבר ההגנה,
ושוטרים בריטים אסרו אותו במהלך עוצר; הכתבה
הראשונה שלו עסקה בחוויותיו בבית הסוהר. שנים רבות
כתב בהארץ. במרכז ה"סקופ" הראשון שלו עמדו קשריו
של המופתי הירושלמי, מנהיג המרד הערבי, עם השלטון
הנאצי בגרמניה. כתבה שנויה במחלוקת תיארה את המוני
העולים מארצות ערב באופן לא מחמיא, אך כשנה אחרי
פרסומה, ב־1949, התחזה לעולה חדש, חי עם העולים
במעברות וכתב על כך סדרת כתבות. כן ערך תכניות ברדיו
("כל צבעי הרשת"), היה לאיש יחסי הציבור של הבימה*
ולפרסומאי.
גינצבורג, מרדכי אהרן
101
גלוסקא, זכריה (14) (1960-1894) ב 3
חבר כנסת. נולד בתימן, עלה לארץ־ישראל עם הוריו ב־
1909; המשפחה התיישבה בנווה צדק, הוריו מתו ב־1910
והוא החל לעבוד במפעל לסוכריות ואחר כך בפרדסי פתח
תקווה כדי לפרנס את אחיו ואחיותיו הקטנים ממנו. היה
ממייסדי הסתדרות צעירי המזרחי ב־1921, יושב הראש
שלה מ־1925 וממקימי התאחדות התימנים בארץ־ישראל
שהיתה מיוצגת בוועד הלאומי ובקונגרסים הציוניים. ב־
1939 יצא לערוך מגבית במצרים ובארצות־הברית, ובגלל
פרוץ מלחמת העולם השנייה נשאר באמריקה וחזר ארצה
רק ב־1949. היה ח"כ מטעם התאחדות התימנים בכנסת
הראשונה.
גלוסקין, זאב (15) (1949-1859) ד 1
מנהל אגודת הכורמים. נולד בבּלֶרָוּס, היה מחובבי ציון*
הראשונים בפולין, ממייסדי לשכת בני משה* והוצאת
אחיאסף בווארשה וציר לקונגרסים הציוניים. כעשר שנים
ניהל את חברת כרמל לשיווק יינות ארץ־ישראל של
גולדברג*. עלה לארץ־ישראל ב־1906 וניהל את היקבים
בראשון לציון וזכרון יעקב. היה מנהל חברת גאולה* בתל־
אביב. עמד בראש המגורשים שיצאו את הארץ בפקודת
התורכים במלחמת העולם הראשונה. אזרחות כבוד של תל־
אביב הוענקה לו ב־1939, בהיותו בן 80. ביתו בתל־אביב
הפך לספרייה ציבורית.
גלילי, ישראל (12) (1986-1910) ב 3
חבר כנסת ושר בממשלות ישראל. נולד באוקראינה, עלה
עם אמו לארץ־ישראל ב־1914, למד בנוה צדק והיה
ממייסדי תנועת הנוער העובד וקיבוץ נען. היה מראשי
ההגנה*, נציג ההסתדרות הכללית בה וראש המפקדה
הארצית ב־1947. היה ממנהיגי אחדות העבודה, שר
ההסברה ושר בלי תיק בממשלות אשכול*, מאיר* ורבין*.
בעיקר היתה השפעתו רבה על החלטותיה של ממשלת
גולדה מאיר בתחום מדיניות החוץ ועל ניסוחיה
המדיניים.
גליצנשטיין, חנוך הנריק (הֶניך) (16) (1942-1870) א 2
פסל ומאייר יהודי. נולד בפולין, למד בישיבה ועוד בילדותו
גילף בעץ. למד באקדמיות לאמנות בלודז' ובמינכן. ישב
ברומא ב־1911-1897 והציג בתערוכות בפריס וכן בגרמניה
ובאיטליה. לימד באקדמיה לאמנות בווארשה ב־1911-
1912, והיגר לארצות־הברית ב־1926. יצירותיו כוללות את
הפסל משיח,סְטורנֶלו ( סַבּלָ שפיסל באיטליה) ודמויות
נוספות של נשים וגברים, מפורסמים ואנונימיים. רבות
מיצירותיו רוכזו במוזיאון על שמו בצפת, ומאוחר יותר
עברו לידי מוזיאון ישראל בירושלים.
גליצנשטיין, חנוך הנריק (הנֶיך)
102
גליקסברג (6) א 3
אב ובנו: הרב שמעון יעקב הלוי גליקסברג (1950-1870),
מראשי הרבנים ברוסיה, ממייסדי המזרחי שהיה פעיל ציבור
בתל־אביב. נולד בפולין, היה רב בפינסק ובאודסה והיה פעיל
הן במזרחי (לימים חלק מהמפד"ל) והן בחובבי ציון. עלה
לארץ־ישראל ב־1937, התגורר בתל־אביב והיה אב בית דין
ברבנות הראשית בעיר והרב בשכונת נורדיה. בנו, חיים
גליקסברג (1970-1904), היה צייר וממייסדי אגודת הציירים
והפסלים ב־1934. נולד ברוסיה כשאביו שימש כרב של
פינסק. למד ציור אצל טובי המורים, עלה לארץ־ישראל ב־
1925 וגר בירושלים, וב־1929 עבר להתגורר בתל־אביב. ניהל
את "ביתן האמנים" ברחוב אלחריזי, צייר את נופי תל־אביב
וכן דיוקנאות, דומם ועוד. הציג בתערוכות והשתתף בביאנלה
של ונציה ב־1958. כתב את ביאליק יום־יום, מאמרים ועוד.
גליקסון, משה יוסף, ד"ר (17) (1939-1878) ג 4
סופר ועיתונאי. נולד ברוסיה, למד פילוסופיה בגרמניה והיה
מתלמידיו של הרמן כהן*. היה מחובבי ציון וציר לקונגרסים
הציוניים; התנגד לתכנית אוגנדה. ערך כתבי עת במוסקבה,
עלה לארץ־ישראל ב־1920, התמנה לעורך הארץ (1923-
1938) והפך אותו לעיתון איכותי, כתב מונוגרפיה על אחד
העם* ועל הרמב"ם*, תירגם ספרי פילוסופיה. היה חבר
הוועד הפועל הציוני והוועד הלאומי. על שמו כפר גליקסון,
ממזרח לבנימינה שהוקם בשנת מותו בתאונת דרכים.
גלעזר, אליהו (5) (1989-1912) ד 1
מפעילי העלייה הבלתי ליגאלית. נולד בליטא, הצטרף לבית"ר
בדנציג, התמנה לנציב בית"ר בלטביה ובאסטוניה וב־1935 -
לקצין שלטון. עוד ב־1932 אירגן קבוצת מעפילים שהגיעה
ארצה דרך לבנון. כן טיפל בקבוצה של 50 עולים בלתי־
ליגאליים שהגיעו בדרך הים. ב־1936 היה נציב בית"ר בליטא.
ב־1939-1938 ניהל את העלייה הבלתי ליגאלית בחסות בית"ר
מסניף בית"ר בצ'כוסלובקיה, והפך אותו למעוז עליות "אף־על־
פי". עם פרוץ המלחמה המשיך לטפל בעלייה הבית"רית
מפריס, ועלה לארץ־ישראל ב־1940 כמפקד ספינת מעפילים.
גר בתל־אביב. התמנה לממלא מקום נציב בית"ר בארץ־ישראל.
שירת בצבא הבריטי מ־1942, ואחרי המלחמה נרתם לפעולת
ה"בריחה" של שארית הפליטה. היה ממקימי המסדר על־שם
ז'בוטינסקי ונבחר לנגידו הראשון; פרט לכך פרש לחלוטין
מהפעילות הפוליטית ועסק במקצועו, אופטומטריסט.
גלעינית (26) א 4
צמח בר חד שנתי בעל פרחים כחולים, לבנים או ארגמניים.
צומח באזורי בתה, בדרום מישור החוף ובנגב. שייך
למשפחת הזיפניים הנפוצה באזורים טרופיים או ממוזגים
ומתאפיינת בזיפים או שערות.
גליקסברג
103
גן לונדון – ראו לונדון, גן ואתר ההעפלה
גן מאיר [סמטה16( ]) ב 4
סמוכה לגן באותו שם, שהוא מהגדולים בתל־אביב ונושא
את שמו של מאיר דיזנגוף*, ראש העיר הראשון של תל־
אביב (ראו גם עמוד 105).
גני יהושע – (רבינוביץ, יהושע) (10) ב 2
הגדול בגני תל־אביב-יפו נקרא על שמו של יהושע
רבינוביץ (1979-1911), ראש עיריית תל-אביב
שבימיו קרם הגן עור וגידים. נולד בפולין, למד
בווילנה ועד עלייתו ארצה בשנת 1934 שימש כמורה
ומנהל בית הספר העברי "תרבות" בווישניבה. זמן קצר
לאחר עלותו ארצה הצטרף לארגון ההגנה ולמפלגת
פועלי ארץ־ישראל, היה פעיל במוסדות ההסתדרות
ומראשי ברית הקואורפציה הצרכנית בארץ. נבחר
כחבר מועצת עיריית תל־אביב-יפו ב־1955, ושימש
כסגן ראש העיר בשנים 1969-1959. בבחירות 1969
נבחר רבינוביץ לראשות העירייה, ובחמש שנות
כהונתו קידם פרויקטים רבי מעוף; הבולט בהם היה
הקמת הגנים הנקראים היום על שמו, אלפי דונמים
של חורשות ומדשאות המושכים מטיילים, רוכבי
אופניים ומשפחות. ב־1974 לא הצליח להיבחר
לראשות העיר, אך נבחר לכנסת והתמנה לשר השיכון;
וחודשים ספורים אחר כך היה לשר האוצר בממשלה
החדשה. בתקופת כהונתו הונהג מס ערך מוסף. אחרי
המהפך של 1977 כיהן כחבר כנסת עד מותו.
גִּ נֵּי גָר [מבוא6( ]) א 2
קבוצה בעמק יזרעאל. מייסדיה היו מאנשי העלייה השנייה
שהתיישבו ב"דגניה ג" בעמק הירדן, ומחוסר קרקע – עברו
לכאן ב־1922. כאן היה אחד מבסיסי הפלמ"ח. מקור השם
ביישוב יהודי הנזכר בתלמוד.
גנני, שמואל (21) (1968-1888) ד 3
פעל להסתיר יהודים בתקופת המנדט. נולד בפולין, היה חבר
בתנועת החלוץ*, עלה לארץ־ישראל ב־1924 עם אשתו ובנו
והתיישב בתל־אביב. היה התושב הראשון ברחוב עמק
יזרעאל (היום – פרנקל*) שבו פתח בית מלאכה, ואחר כך
גר ברחוב אלנבי – וכאן סייע ליהודים שהיו חיילים בצבא
הפולני להישאר בארץ; חייל כזה היה נכנס לביתו של גנני,
מחליף את המדים בבגדים אזרחיים ומקבל תעודת זהות -
מועבר לרחוב יבנה ומוסע לאחד הקיבוצים.
גנני, שמואל
104
גנסין, אורי ניסן (17) (1913-1881) ג 3
סופר עברי. נולד באוקראינה, למד בישיבה שניהל אביו
ושבה למד גם י"ח ברנר* ועוד בהיותו נער החל לכתוב
שירים שהניעו את נחום סוקולוב* להזמינו להצטרף
למערכת הצפירה בווארשה. נדד ליקטרינוסלאב, לוילנה
ולקייב, ושם סבל מהתקפי לב שהביאו למותו בגיל צעיר.
זמן קצר ב־1907 היה עם ברנר בלונדון והשתתף בעריכת
כתב העת המעורר, עלה באותה שנה לארץ־ישראל, וחזר
בשנה שלאחר מכן לרוסיה. סיפוריו השפיעו על סופרים בני
הארץ; לכמה מהם אופי אוטוביוגרפי: הם עוסקים בצעיר
שעזב את ביתו בעיירה ויצא לנדודים.
גִּנְּתוֹן (6) א 2
מושב בשפלה, סמוך ללוד. הוקם ב־1949 בידי עולים
מבולגריה וקלט משפחות מהונגריה, מרומניה, מצפון
אפריקה ומפרס. נקרא בשמו של אחד מהכוהנים מנהיגי
העם בימי שיבת ציון: "...אנחנו כורתים אמנה וכותבים, ועל
החתום שרינו לוינו וכהנינו; ועל החתומים [...] דניאל גנתון
ברוך [...] אלה הכהנים" (נחמיה, י).
גַּ עַשׁ (26) ב 2
קיבוץ בשרון, צפונית להרצליה. הוקם ב־1941 בידי חברי
השומר הצעיר מאמריקה הדרומית שהוכשרו בקיבוץ נגבה,
ועלה על הקרקע ב־1946. נקרא בשם פעולה טקטונית, וכך
גם נקודת ציון בהר אפרים הנזכרת בתנ"ך: "...הִדַּי מנחלי
געש" (מלכים ב, כג).
געתון [מבוא6( ]) א 2
נחל וקיבוץ בגליל המערבי. הנחל חוצה את נהריה; הקיבוץ,
הנמצא עשרה ק"מ מזרחית מנהריה, הוקם בידי עולים
מהונגריה ב־1948. השם נזכר בתלמוד – ביישוב זה חיו עולי
בבל.
גר צדק (26) א 2
מי שהצטרף לעם היהודי מתוך הזדהות ואמונה עמוקה (גר
סתם הוא זר הבא לגור עם קהילה שלכתחילה אינו שייך
אליה). בין הגרים המפורסמים היו שמעיה ואבטליון (המאה
ה־2 לפנה"ס), מלכי חדייב (המאה ה־1 לספירה) ורבים
מתושבי כּוּז רָ (המאה ה־8 לספירה), אונקלוס מתרגם התנ"ך
לארמית (המאה ה־2 לספירה, עובדיה הגר הנורמני (המאה
ה־11), רבי אברהם בן אברהם (שם שנהגו לתת לגר) שהפיץ
את עקרונות היהדות בקרב נוצרים ועלה על המוקד ב־1264,
הנזיר רוברט מהרדינג שהתגייר ב־1275, קטז'ינה מלכיור
מקרקוב שנשפטה על כך שהתגיירה ונשרפה על המוקד ב־
1539 והיא בת 80, והגרף ואלנטין פוטוצקי, המכונה הגר
צדק מוילנה, שעלה על המוקד ב־1746.
גנסין, אורי ניסן
105
גן מאיר (רחוב המלך ג'ורג' 35)
"טעו גנים צבורים, טעו עצים, הרבו צל" כך קרא דיזנגוף
לתושבי תל אביב. לקראת יום הולדתו ה־70, בשנת 1931,
הקצתה העירייה שטח לנטיעת גן עירוני על שמו. ב־27.1.1933
זכה אהרון הלוי אדריכל גנים ונוף בפרס ראשון על התכנית
לעיצוב הגן בהשראת נוף ארצנו. הוא הציע גן עשיר בעצי אורן
שיטהרו את האויר ויבריאוהו, עצי תומר כזקיפים על המשמר,
רחבה לפסלים, אגם מים, פינות מרגוע ועוד. התכנית התעכבה: 
ובינתיים הציפו מי הגשמים את השטח, בשל מיקומו הנמוך,
והליצנים אמרו כי זהו א ג ם מאיר ולא ג ן מאיר...
חודשיים לפני מותו פנה דיזנגוף במכתב זועם לעירייה: "הגיע
השעה שהמשחק הזה בגן מאיר יחדל. היות ואינני יכול לטפל
בעצמי בשאלת הגן הזה הקשור בשמי, וגם אינני חפץ ששמי
ימשיך להיות קשור עם גן מאיר אשר נעשה כבר לדבר המגוחך
ביותר בתל אביב, הנני לבקשכם לבטל את כל ההצעה של גן
מאיר ולא לקשור יותר את שמי עם המגרש הזה."
הסידורים שנדרשו להעברת הבעלות על הקרקע ולנטיעת הגן
נמשכו משנת תרצ"א (1931) ועד תש"א (1941). עוד בשנת
1934 הגיעו להסדר עם בית החלוצות, בשנת 1936 התקבלה
הקצבה מאת ממשלת המנדט על סך 5000 לא"י, בשנת 1938
עברה הבעלות על הקרקע לעיריית תל־אביב ונרשמה על שמה
ובשנת 1941 החלו הנטיעות לפי תכנון מחדש של אביגדור
משה, הגנן הראשי של עיריית תל־אביב, בשיתוף עם המהנדס
העירוני שיפמן. הגנן אברהם קראוון ביצע את העבודה.
הנטיעות כללו 800 עצי מחט, ברוש וקאזוארינות; 200 עצי
תאנה, זיתים, חרובים ודקלים; כ־1,000 שיחים בני מינים
שונים ואלפי שתילים אחרים. הגן נחנך ב־10.3.1944, יום
הולדתו ה־83 של דיזנגוף ז"ל. את הטקס פתח ראש העיר
ישראל רוקח ונכחו בו ותיקי תל־אביב, באי כוח השלטונות
ומוסדות הציבור.
גבולות הגן היו רחוב בצלאל (כיום טשרניחובסקי) ממערב,
המלך ג'ורג' ממזרח וסמטת רבנו תם מדרום. בשנת 2002,
בתקופת כהונתו של רון חולדאי כראש העירייה, שופץ הגן: 
נוספו מתקני ספורט, תשתית האגם נבנתה מחדש, מבלי
שנפגעה חזותו ההיסטורית, והוקצה שטח מגודר לעשיית
צרכים לכלבים.
גן מאיר לאחר ששופץ
106
גרוזנברג, ישראל [אוסקר21) (1940-1866( ]) ד 1
עורך דין יהודי ברוסיה שהתפרסם עקב משפט בייליס
ומאבקו בעלילת הדם. עם סיום לימודיו ב־1889 סירב
להמיר את דתו כתנאי שיוכל ללמד באוניברסיטת קייב. תוך
זמן קצר יצא שמו כעורך דין מעולה, בייחוד במשפט
הפלילי. הגן על דשבסקי*, ופרסומו התעצם ב־1913
כשהצליח לעורר עניין בין־לאומי באנטישמיות ולהביא
לזיכויו של מנחם מנדל בייליס, שהואשם ברצח נער רוסי
למטרות פולחניות. הרב מזא"ה* העיד במשפט. הרחוב נקרא
על שמו של גרוזנברג בחייו, מיד עם תום המשפט. אחרי
מהפיכת 1917 היה ראש הוועד להגנה עצמית, וב־1920 עזב
את רוסיה. נפטר בצרפת, ועשר שנים לאחר מותו התמלאה
צוואתו ועצמותיו הועלו לארץ־ישראל.
גרונימן, סמי (שמואל) (11) (1952-1875) ד 2
מחזאי ומשפטן. נולד בגרמניה, למד בישיבה ומשפטים
באוניברסיטת ברלין, והוסמך כעורך דין ב־1904. כתב
סיפורים, רומנים סאטיריים ומחזות, והיה פעיל בתנועה
הציונית ויו"ר בית הדין של הקונגרס* הציוני. עלה לארץ־
ישראל ב־1936 והתיישב בתל־אביב. בקומדיה יעקב
וכריסטיאן (1927) שם לצחוק את תורת הגזע; המחזה
שלמה המלך ושלמי הסנדלר בתרגום נ' אלתרמן* הפך
למחזמר עם נעימותיו של ארגוב*. מחזותיו הוצגו בישראל.
כתב אוטוביוגרפיה, זכרונות של יקה (1946).
גרונר, דב (7) (1947-1912) ד 2
מעולי הגרדום*, הרוגי מלכות* של העת החדשה. נולד
בהונגריה, עלה לארץ־ישראל כמעפיל ב־1939 והושם
במעצר. הצטרף לאצ"ל, התגייס לצבא הבריטי ב־1940
והשתתף בקרבות באירופה. ב־1946 שב לפעילות באצ"ל,
השתתף בהתקפה על משטרת רמת־גן שבה רוקן עם חבריו
את מחסן הנשק של התחנה, ונפצע קשה בשעת הנסיגה.
משהחלים הובא למשפט, כפר בסמכות בית־הדין הבריטי
ונידון למוות. חטיפת שופט בריטי בידי האצ"ל הולידה
הבטחה שגזר הדין לא ימומש, אך הבריטים לא עמדו
בהבטחתם ותלו את גרונר באישון לילה. אנדרטה מאת חנה
אורלוב* מול משטרת רמת־גן מנציחה את זכרו.
גרוסמן, חייקה (26) (1996-1919) ב 1
לוחמת נגד הנאצים, פרטיזנית וחברת כנסת. נולדה
בביאליסטוק, פולין, ופעילה בתנועת השומר הצעיר.
במלחמת העולם השנייה היתה חברת ההנהגה של אי"ל,
הארגון היהודי הלוחם, בגיטאות ליטא ופולין והשתתפה
בקרבות בגיטו ביאליסטוק ב־1943. אחרי נפילת הגיטו
הצטרפה לפרטיזנים. על תקופה זו סיפרה בספרה, אנשי
גרוזנברג, ישראל [אוסקר]
107
המחתרתי, שראה אור ב־1965. עלתה לישראל ב־1948,
הצטרפה לקיבוץ עברון וכיהנה כיו"ר המועצה האזורית
געתון ב־1951-1949. כיהנה כחברת כנסת ב־1988-1969
(חוץ מאשר ב־1984-1981), והיתה סגנית יו"ר הכנסת
בכנסת ה־1981-1977( 9) וה־1988-1984( 11).
גרוסמן, מאיר (25) (1964-1884) ד 2
עיתונאי, מייסד סוכנות ידיעות יהודית ואיש ציבור. נולד
ברוסיה ולמד בה. סייע בהקמת הגדוד העברי, פעל
באוקראינה למען התארגנות לאומית־ציונית וערך עיתונים
ציוניים. מ־1919 פעל בלונדון, הקים את סט"א – סוכנות
ידיעות טלגרפית יהודית – וסייע בידי ז'בוטינסקי* להקים
את הצה"ר, ההסתדרות הציונית החדשה (הרוויזיוניסטית).
עלה לארץ־ישראל ב־1934 ושימש כמנהל הבנק להתיישבות
עממית בתל־אביב. במלחמת העולם השנייה פעל בארצות־
הברית. אחרי המלחמה המשיך לשמש כעיתונאי ונבחר ליו"ר
המרכז העולמי של התנועה הרוויזיוניסטית.
גרופית [מבוא6( ]) א 2
קיבוץ בערבה, בין קטורה ויטבתה. הוקם כהיאחזות נח"ל ב־
1963 ואוזרח ב־1966. פירוש שמו: ענף צעיר של זית או
שקמה שממנו יצמח עץ. נחל בשם זה נשפך אל הערבה לא
הרחק מהקיבוץ.
גריזים (17) ג 1
הר בשומרון, מדרום לעמק של שכם, גובהו 881 מטר מעל
פני הים. אדמתו פורייה, למרגלותיו מעיינות והוא מכוסה
בעצי זית. לא הרחק ממנו ניצב הר עיבל, הגבוה ממנו -
938 מטר מעל פני הים – באדמתו הצחיחה. שני ההרים היו
בנחלתו של שבט אפרים, ולפי התנ"ך: "ונתתי את הברכה
על הר גרִזים ואת הקללה על הר עיבל" (דברים, יא).
השומרונים הקימו את מקדשם על הר הברכה ומשמרים
עליו את פולחנם עד היום.
גרינבוים, יצחק (25) (1970-1879) ד 1
שר הפנים הראשון בממשלה הזמנית בישראל. נולד בפולין, למד
משפטים והשתתף בעריכת הצפירה*. נבחר לסיים, בית הנבחרים
הפולני (1930-1919) ונאבק בו על זכויות היהודים, וכן הקים
"גוש מיעוטים" ב־1922, אך ההצלחה היתה כרוכה בעלייה ניכרת
באנטישמיות. עלה לארץ־ישראל ב־1933 ועמד בראש מחלקת
העלייה בסוכנות עד 1935, ובראש מחלקת העבודה עד 1946.
כשקמה מדינת ישראל היה חבר מנהלת העם, וכשר הפנים
בממשלה הזמנית אירגן את הבחירות לכנסת – שאליה "רץ"
ברשימה אישית, ונכשל. התפרסם במאבקו בחוגים דתיים.
אזרחות כבוד של תל־אביב הוענקה לו ב־1959, במלאת לו 80.
גרינבוים, יצחק
108
גרינברג, אורי צבי (8) (1981-1896) ב 2
משורר והוגה דעות, חבר כנסת. נולד בגליציה והתחנך ברוח
החסידות. שיריו נדפסו החל ב־1912. במלחמת העולם
הראשונה שירת בצבא אוסטריה. עלה לארץ־ישראל ב־1923,
עבד בפתח־תקווה ובעמק יזרעאל והשתתף דרך קבע בדבר
מאז הקמתו ב־1925. אחרי מאורעות תרפ"ט (1929) הצטרף
לרוויזיוניסטים, שראו בו מורה רוחני. ערך בפולין כתב עת
רוויזיוניסטי, די וועלט (1936-1931), בארץ־ישראל הוציא
לאור את ספר הקטרוג והאמונה (1937) שהשפיע רבות על
חברי בית"ר ואצ"ל וחזר לערוך בפולין את דער מאמענט. נחלץ
מפולין עם פרוץ מלחמת העולם השנייה. מ־1945 נדפסו שיריו
בהארץ, בירחון סולם ועוד. נאסר בידי הבריטים בימי המאבק.
היה ח"כ בכנסת הראשונה מטעם חירות. זכה פעמיים בפרס
ביאליק והיה חתן פרס ישראל לספרות בתשי"ז-1957. בשנות
ה־90 ראתה אור מהדורה מדעית של כל כתביו.
גרץ, צבי היינריך (17) (1891-1817) ג 2
היסטוריון וחוקר המקרא. נולד בגרמניה, התחנך ברוח
המסורת היהודית ולמד שפות זרות. ב־1840-1837 למד
בהדרכתו של הרב שמשון רפאל הירש, ראש רבני גרמניה
בזמנו. הוענק לו תואר ד"ר באוניברסיטת ינה על מחקר
בהשפעת המיסטיקה ("גנוסיס") על היהדות, וזמן קצר שימש
מנהל של בית ספר יהודי. ב־1851 החל לכתוב את ספרו על
תולדות עם ישראל, מאמץ ראשון מסוגו לתיאור היסטורי
מזווית ראייה יהודית. הספר רב הכרכים התפרסם ב־1853-
1875, תורגם לעברית, יידיש, אנגלית ושפות אחרות. ב־1871
ביקר בארץ־ישראל; רק לאחר מכן ניגש לכתיבת הכרכים
הראשונים בתולדות היהודים, על ימי בית ראשון ושני.
גרשון (גגה) שץ – ראו שץ, גרשון (גגה)
גת רימון (21) ד 2
מושב ליד פתח תקווה*. הוקם ב־1926 ונקרא בשם עיר
הנזכרת בתנ"ך כחלק מנחלתו של שבט דן שנמסרה ללויים: 
"וממטה דן [...] את גת־רמון ואתמִגְרָשֶׁה"ָ (יהושע, כא).
גרינברג, אורי צבי