משתמש:ויקטוריאנוס/מיין קאמפף/כרך א/פרק ב

לאחר שאמי מתה, הגורל כבר הוחלט. במהלך החודשים האחרונים בחייה, הלכתי לוינה כדי להיבחן לאקדמיה. חמוש בערמה גדולה של ציורים, הייתי משוכנע שאגלה את הבחינות כסתם משחק ילדים. בבית הספר התיכון, ללא ספק הייתי השרטט הטוב ביותר בכיתה שלי. מאז אותה תקופה, היכולת שלי השתפרה. הסיפוק ביכולתי הוביל אותי לקוות לטוב. היה זבוב אחד בשמן – כשרון הציור שלי היה חריג לעתים קרובות ביכולת שלי כשרטט, במיוחד באדריכלות. התעניינותי באדריכלות המשיכה לגדול. התעניינותי הואצה כאשר ביקרתי בוינה במשך לכמה שבועות לפני שהייתי בן שש עשרה. הלכתי אל הגלריה לאמנות של מוזיאון החצר וגיליתי שעיני פונות כמעט רק אל המוזיאון עצמו. משעות הבוקר המוקדמות ועד שעות הלילה המאוחרות, שעטתי ממבט אחד למשנהו, אבל מה שבאמת ריתק את תשומת ליבי היה הבניינים. יכולתי לעמוד במשך שעות ולהסתכל על בית האופרה ובמשך שעות להתפעל מבנייני הפרלמנט. סעיף רינגשטראסה נראה כמו קסם מסיפורי אלף לילה ולילה. הייתי עכשיו בעיר היפה בפעם השניה. חיכיתי לתוצאות בחינת הכניסה שלי כשכולי מלא התרגשות, חסר סבלנות, ובביטחון גאה. הייתי כל כך בטוח בהצלחתי וכאשר נדחיתי, זה הכה בי כרעם ביום בהיר. ובכל זאת, זה מה שזה היה, נקודה. כאשר קראתי אל ראש האקדמיה וביקשתי לדעת מה היו הסיבות לכך שלא התקבלתי לבית הספר לציור, הוא הרגיע אותי ואמר לי שהציורים שלי אמנם לא הראו כישרון של ציור, אך יש לי יכולת ופוטנציאל בתחום האדריכלות. בית הספר לציור לא בא בחשבון, אבל בית הספר לאדריכלות היה בשבילי, למרות שבהתחלה הם התקשו להאמין שמעולם לא למדתי בבית ספר אדריכלי ולא היה כל ניסיון באדריכלות. כאשר עזבתי את מבנה הנסן המפואר שבכיכר, הייתי מסוכסך בפעם הראשונה בחיי הצעירים. מה שסיפרו לי על היכולות שלי היה כמו הבזק אור המאיר על בלבול בלתי מוסבר שהלך וגדל בי במשך זמן רב. תוך כמה ימים, ידעתי שאהיה אדריכל ביום מן הימים. יכולתי לראות כי הנתיב שלפני יהיה קשה מאוד. כל דבר שנראה לי חסר ערך מכדי שאלמד אותו בבית הספר התיכון נקם עכשיו את נקמתו המרה. כניסה לבית ספר אקדמאי בוינה דרשה נוכחות בבית ספר לטכנולוגיה, והגישה לכאן היתה מותנית בסיום ובחינות הגמר מחטיבת הביניים. גם את זה לא היה לי. נראה היה כי חלומי להיות אמן הוא בלתי אפשרי עכשיו. אחרי מותה של אמי, חזרתי לוינה, הפעם כדי להישאר למשך מספר שנים. השבתי לעצמי את השלווה והנחישות שלי. רוח ההתנגדות המוקדמת שלי חזרה והייתי נחוש להגיע למטרה שלי. להיות אדריכל. יש מכשולים קיימים שיש להתגבר עליהם, והייתי חייב להתגבר עליהם כאשר תמונתו של אבי מתנוססת מול עיני. הוא פילס את דרכו מנער חווה וסנדלר לפקיד בכיר בשירות המדינה, ואדמתי היתה עשירה יותר משלו, אז המאבק שלי אמור להיות הרבה יותר קל. את מה שנראה לי אז כרשעותו של הגורל היום אני מקבל כחוכמת ההשגחה העליונה. כאשר אלת הצרות חיבקה אותי לעתים קרובות ואיימה למחוץ אותי, רצון ההתנגדות גדל, ולבסוף הרצון ניצח. התקופה הזאת חיזקה אותי. אני מודה לה על שחטפה ממני את ריקנותם של החיים הנוחים בשביל למשוך את הילד של אמא מהמיטה הנעימה. נזרקתי בחוסר רצון אל עולם הסבל והעוני, אשר פקח את עיניי למה שמאוחר יותר הייתי נאבק עבורו. זו הנקודה בה ראיתי שתי סכנות מתקרבות. בעבר, לא באמת הבנתי את שמם או חשיבותם לקיומו של העם הגרמני. היו אלה המרקיסיזם והיהדות. וינה נחשבת למהותם הנרחבת של תמימות ואושר כביתם החגיגי של המונים שמחים. היא הפכה לתזכורת מתמדת של התקופה העצובה ביותר בחיי. גם היום, העיר מעוררות בי רק מחשבות קודרות. חמש שנים של סבל ועליבות גלומים בעיר הפאיאקים הזאת (פאיאקיה היא העיר האחרונה בה ביקר הומר באודיסיאה; עם זאת, היא גם ידועה לכל וכל גרמני מכיר אותה. האמונה היא שהעם אהב ליהנות מהחיים והאזכור מתכוון לעיר של בטלנים אשר אינם עושים דבר, או טפילים). במשך חמש שנים הייתי צריך להרוויח את לחמי, כצייר קטן, והלחמים היו דלים במקרה הטוב. זה אף פעם לא הספיק כדי להשביע את רעבוני. באותם הימים, הרעב היה חברי הנאמן ולא עזב אותי. כשקניתי ספר, הוא שיתף אותו אותי. טיול לאופרה העניק לי מחברתו למשך ימים. היה זה קרב אינסופי עם החבר הלא סימפטי שלי. באותם ימים כחושים, למדתי מהר יותר מאשר למדתי בחיי הקודמים. מלבד הארכיטקטורה וכרטיס לאופרה שאינו יקר המציאות, ספרים היו התענוג היחיד שנותר לי. קראתי ספרים בשקיקה. ניצלתי את כל זמני הפנוי אשר היה לי כדי ללמוד. אחרי כמה שנים, הייתי מסוגל להניח את יסודות הידע אשר אני חייתי היום. באותו הזמן, גיבשתי תדמית ומושג של העולם שהפך את בסיס הסלע המוצק של הפעילות הפוליטית הנוכחית שלי. מאז אותה תקופה, הייתי צריך רק לצבור עוד קצת ידע ממה שכבר אספתי כי לא היה שום דבר בתדמית שלי שהיה צריך שינוי. להיפך, היום אני מאמין באמונה שלמה שכל הרעיונות היצירתיים בדרך כלל מופיעים בתקופת הנוער אם הם קיימים בכלל. אני חייב להבין מהי חוכמת הגיל, שהינה יסודית ומוגברת בזהירות על ידי המחשבות הבלתי פוסקות והרעיונות בעוד מספרם הרב מונע מהם להתפתח. גאון צעיר זה מספק את הבסיס ממנו אדם מבוגר וחכם יכול אבנים אל תוך המבנה. לפחות בזה המקרה אם החוכמה כביכול חוויות החיים הארוכים. זה שונה מכישרון הנעורים היוצק את של הגיל לא חונקת את כישרון הנעורים. חיי הביתיים המוקדמים שונים מעט מהחיים בבתים של אחרים. יכולתי לצפות ליום המחרת ללא דאגה וללא שום בעיות שיש לדאוג בגללן. ביליתי את נעורי בחוגי המעמד הביניים-נמוך. כלומר, הייתי בעולם שלא בא במגע עם אנשים שעבדו עבודה פיזית טהורה. מוזר כפי שזה נראה במבט ראשון, הבדלים כלכליים בין רמה זו לבין רמתם של חופרי תעלות לעתים קרובות עמוקים יותר מאשר חושבים. אנטגוניזם זה בא מתוך קבוצה חברתית אשר הרימה זה עתה את עצמה ממעמד העבודה הפיזית וחוששת שהיא עלולה ליפול בחזרה, או תימנה כאחד מהם. לעתים קרובות יש זיכרון דוחה של העוני התרבותי בקרב המעמד הבינוני נמוך הזה, כך שכל מגע חברתי עם פועלים פיזיים, בהם הם מרגישים כי נגמלו, הופך לבלתי נסבל. אדם מהרמות החברתיות הגבוהות יותר יוכל להתערבב עם מעמד הפועלים בצורה שתהיה מתקבלת על דעתם של המצטרפים החדשים יחסית של המעמד הבינוני-נמוך הזה. מצטרף חדש למעמד הפועלים הוא מי שנלחם בדרכו באמצעות האנרגיה שלו ממקום אחד בחיים למקום גבוה יותר. אבל בסופו של דבר, הקרב המר הזה הורג את האהדה האנושית עבור המעמד אליו נמלט. מאבקו הכואב של האחד לקיום הורס את תחושתו לאומללותם של אלה אשר נשארו מאחור. מבחינה זו, הגורל ריחם עלי. בכך שהוא הודף אותי אל עולם העוני וחוסר הביטחון, שאבי זנח פעם, סכי העיניים של חינוך מעמד בינוני-נמוך מוגבל הוסרו מעיני. רק אז למדתי כיצד להבחין בין חלילותו או אכזריותו של האדם או טבעו הפנימי. בשנים הראשונות של המאה הנוכחית, וינה היתה בין הערים הלא בריאות ביותר מבחינה חברתית. היא היתה שילוב של עושר נוצץ ועוני מקומם. במרכז המחוזות הפנימיים, אחד חש את פעימות ליבה של אימפריה של חמישים ושניים מיליוני אנשים יחד עם הקסם המסוכן של מדינה זו אשר בה לאומים רבים. הפאר המסנוור של מרכז התרבות והממשלה היה כמו מגנט אל עושר האינטליגנציה של המדינה. נוסף על כך הגיעה הריכוזיות הקיצונית של המונרכיה ההבסבורגית. היא הציעה את האפשרות של החזקת תבשיל עמים אלה יחד. התוצאה היתה ריכוז יוצא דופן של משרדי ממשלה גבוהים בבירה וסביב המגורים הקיסריים. וינה לא היתה רק המרכז הפוליטי והאינטלקטואלי, אלא היתה גם ההון הכלכלי של מונרכיית הדנובה הישנה. בניגוד לצבא של קצינים גבוהים, פקידים, אמנים וחוקרים היה צבא גדול יותר של פועלים שהיו נגד השפע של מעמד האצולה ומנהגם לגרום לעוני לדמם ולעשות עבור כך כל שביכולתם. הארמונות של רינגשטראסה, הפך לחדר המתנה לאלפי המובטלים, ומתחת לשער הניצחון של אוסטריה הנושנה, הומלסים חיו באיזור דמדומי הערביים ורפש הביוב. לא היתה עיר גרמנית אחת שבה המצב החברתי נלמד טוב יותר מאשר בוינה. אל תלכו שולל. ה"לימוד" הזה לא יכול להיעשות מלמעלה. מי שלא היה תחת אחיזתו של הצפע לא יכול להכיר באמת את הארס שלו. למידה מלמעלה מתרחשת כתוצאה מפיטפוט פשטני או מהיווצרותן של דעות כוזבות המבוססות על רגש. שניהם מזיקים: אחד בגלל שהוא אף פעם לא יכול להגיע אל לב הבעיה; השני כי הוא חולף על פני הבעיה לחלוטין. אינני יודע מה יותר הרסני – להתעלם מאלה שאין להם הצרכים הבסיסיים כפי שאנו רואים את אלה אשר העדיפם המזל או חיו טוב בזכות מאמציהם, או אלה שעומדים זקופים בחצאיות האופנתיות שלהם או במכנסיים ו"מרגישים למען העם" כי זה התחביב האחרון. בכל מקרה, האנשים האלה ביצעו חטא גדול יותר מאשר שהאינטליגנציה המוגבלת שלהם אי פעם תאפשר להם להבין. ואז, הם נדהמים כאשר "המצפון החברתי" האופנתי, אשר הם מציגים בגאווה, לא מפיק שום תוצאות. כאשר הכוונות הטובות העיקריות שלהם מתרעמות, הם מאשימים את כפיות הטובה של העם. אנשים עם ראש כזה אינם מבינים כי אין מקום רק לפעילות חברתית. כאשר ההמונים רוצים תוצאות, המסך החברתי אינו מספיק ואין כל ציפיה של הכרת תודה על הצגה זו. זה לא עניין של חסדי הפצה, אלא של גמול וצדק. לא למדתי על הבעיה החברתית על ידי התבוננות מבחוץ. היא משכה אותי אל תוך מעגל הקסמים של הסבל ובמקום ללמד אותי, היא ביקשה לבדוק את כוחה עלי, והיא לא מקבל זיכוי אם שרדתי את בדיקותיה בריא ושלם. אני לא יכול לחלוטין להתייחס לתחושותי מאותה תקופה; אני יכול רק לתאר את ההתרשמויות החיוניות המדהימות ביותר כאן יחד עם הלקחים שלמדתי. כמעט ולא נתקלתי בקשיים רבים במציאת עבודה. לא הייתי עובד מיומן אבל הייתי צריך להרוויח את לחמי כמיטב יכולתי, אז עשיתי זאת כפועל או עוזר. היתה לי הגישה של פועלי אירופה אשר ניערו את האבק מעל רגליהם בנחישותם לבנות חיים חדשים ובית חדש בעולם החדש. אין להם הדעות הקדומות של הכיבוש והרקע החברתי, של מעמד ומסורת, והם נאחזו בכל אמצעי פרנסה קיים. הם הלכו לכל עבודה והגיעו בהדרגה להבנה כי עבודה כנה אינה בושה, לא משנה איזה סוג עבודה זה יכול להיות. גם אני, הייתי נחוש בדעתי לזנק עם שתי רגלי אל תוך עולם שהיה חדש לי ולמצוא את דרכי בתוכו. עד מהרה למדתי כי תמיד יהיה מישהו שיצטרך משרה כלשהי, אבל למדתי באותה מהירות כמה קל לאבד תמיכה זו שוב. חוסר הביטחון של לחמו היומי של האחד במהרה הפך לאחד ההיבטים האפלים של החיים החדשים. העובד המיומן התגלה ברחוב בתדירות נמוכה יותר מאשר פועלים לא מיומנים, אך אפילו הוא יכול להידחף החוצה. במקום לאבד את מקום תעסוקתו כי הוא אינו נחוץ, הוא מושבת או שהוא מכה. תלות זו חושפת חולשה במערכת הכלכלית כולה. נער החווה אשר נמשך אל העיר הגדולה בידי ההבטחה של משרה קלה יותר ופחות שעות עבודה מקנות כמות מסוימת של ביטחון. הוא מעולם לא עזב את משרתו מבלי שהיתה לו עוד אחת או לפחות סיכוי לעוד אחת. ככל שיותר נערים נמשכים אל העיר, המחסור בפועלי חווה גובה את מחירו וסיכויים של הנערים להפוך למובטלים הולך וגודל. עכשיו, תהיה זו טעות לחשוב כי הבחור הצעיר היוצא אל העיר הגדולה עשוי מחומר חזק יותר ממי שנשאר בבית ומפיק את לחמו ביושר מן הקרקע. לא, ההיפך הוא הנכון. הניסיון מלמד כי קבוצות מהגרים נוטות יותר להיות מורכבות מהאנשים הבריאים והאנרגטיים ביותר. ומהגרים אלה אינם כוללים רק את אלה אשר הולכים לאמריקה, אלא גם את האיכר הצעיר שעוזב את כפר הולדתו כדי לעבור לעיר הגדול והרחוקה. הוא פשוט הוכן לצורך גורל בטוח כמו נער החווה ההולך למדינה אחרת. בדרך כלל, הוא מגיע אל העיר פרוטות מעטות בכיסו המספיקות לו לפחות ליום אם הוא לא ימצא משרה באופן מיידי. עם זאת, מצבו יחמיר במהירות אם הוא מוצא משרה ואז מאבד אותה בזמן הלא נכון. מציאת עבודה חדה כפועל יכולה להיות כמעט בלתי אפשרית בחודשי החורף. במשך השבועות הראשונים, הוא מקבל דמי אבטלה מן האיגוד המקצועי שלו ועושה כמיטב יכולתו כדי לשרוד, אך כאשר הפרוטה האחרונה שלו נעלמה והטבות האיחוד פגות, הוא מוצא עצמו במצב קשה. הוא הולך ברחוב כאשר בטנו מקרקרת, ממשכן או מוכר את חפציו האחרונים. בגדיו מתמעטים ומצבם גרוע, ומכערים את הופעתו. עד מהרה הוא מוצא עצמו בסביבה המשחיתה אותו לא רק פיזית, אלא גם רוחנית. אם לאחר מכן הוא הופך לחסר בית בחורף, סבלו הופך אפילו יותר אינטנסיבי. בסופו של דבר, הוא מסוגל למצוא איזושהי עבודה תחת איגוד מקצועי, אבל אז המשחק מתחיל מההתחלה. הוא נפגע בשנית מאבטלה בצורה של שביתה, אז הפעם השלישית יכולה להיות אפילו יותר גרועה. בהדרגה הוא לומד להיות אדיש לנוכח חוסר הביטחון המתמיד של כספו. המחזור משתנה להרגל הממשיך ללא תמורה נוספת. אדם חרוץ אחר אשר יש לו גישה כלפי החיים גודל להיות עצלן והופך בהדרגה לכלי של האיגודים המקצועיים אשר רק משתמשים בו כדי להשיג יתרון משלהם. מחליפים אותו לעתים קרובות כל כך בין הפועלים ובין אלה שאינם עובדים על לא עוול בכפו שהוא כבר לא מבחין אם השביתה בה הוא לוקח חלק תעניק לו זכויות כלכליות או שמא מדובר בניסיון להרוס את המדינה, הסדר החברתי, ואפילו את התרבות עצמה. אולי הוא לא אוהב את הרעיון של שביתה, אבל הוא אדיש לחלוטין כאשר הוא העביר מסמכי שביתה. צפיתי בתהליך הזה אלפי פעמים במו עיני. ככל שראיתי את המשחק ממשיך, יותר תיעבתי את העיר הזאת. זה ביאס אנשים בלהיטות, ואז שחק אותם באכזריות. כאשר אנשים נכנסים אל העיר, הם עדיין שייכים לאומה שלהם. כאשר הם נשארים, הם מאבדים את הקשר אליה. חיי השליכו אותי אל העיר הגדולה, מדי. הרגשתי את מלוא עוצמתם של גורל, גוף ונפש שכאלה. גיליתי משהו אחר גם כן – כאשר עברתי בין תקופות של עבודה ואבטלה יחד יחד עם ההכנסות העולות ויורדות שהרסו את לאנשים רבים את תחושת החסכנות והתכנון האינטליגנטי. הגוף מתרגל לחיים ברמה גבוהה בזמנים טובים ולרעוב בזמנים קשים. הם כבר לא עושים כל מאמץ לתכנן בתבונה בזמנים טובים, על אף שהם יודעים שהזמנים הקשים יגיעו. אדישות מקיפה את קורבנה בחזיון תעתועים הגורם להם לראות רק שגשוג מדושן היטב, ללא קשר לנסיבות האמיתיות שלהם. תעתועים אלה גודלים לאינטנסיביות חולנית כזאת שהם מוותרים על כל השליטה העצמית ברגע שהשכר מתחיל לזרום לכיסיהם. לכן אדם המתקשה למצוא כל עבודה שוכח בטיפשותו לתכנן עצמו לזמנים קשים כאשר הוא מוצא עבודה. לעומת זאת, חי בתאווה ומתענג על כל רגע. את הכנסותיו השבועיות המועטות הוא ביזבז מיד כי הוא אפילו לא מתכונן לסוף השבוע. בתחילה, שכרו מספיק לחמישה ימים במקום לחמישה, אחר כך לשלושה ימים, ולבסוף מספיק ליום אחד, כדי לבזבז אותו בסופו של דבר בערב הראשון. אנשים אלה לא תמיד חיים לבדם. סביר להניח שיש להם אישה וילדים בבית. משפחתם גם היא מורעלת בדרך חיים זו, במיוחד אם האיש טוב אליהם בטבעיות ואפילו אוהב אותם בדרכו. לפני שהשכר השבועי התנדף תוך שניים שלושה ימים, הם אוכלים ושותים כל עוד יש בידיהם כסף. לאחר מכן הם עוברים את הימים שלאחר מכן על בטן ריקה. לאחר מכן, אשתו חומקת אל השכונה, שואלת קצת פה ושם, פותחת חשבונות תשלום עם בעלי החנויות, וכך מנסה לשרוד את ימיו הנוראים של השבוע. בצהריים, כולם יושבים ליד שולחן אשר אינו מכיל מספיק לכולם, אם הוא מכיל משהו בכלל. הם יושבים, מחכים למשכורת הבאה, מדברים על זה ועושים תוכניות. למרות שהם רעבים, הם כבר הספיקו ללכת לאיבוד בחזיון התעתועים של המזל הטוב אשר מגיע ביום התשלום. הילדים, אפילו בצעירותם, יגיעו לראות את החיים האומללים האלה הריקים מפנטזיה כרגיל. המצב יכול להיות גרוע אם האדם חי ככה ואשתו נאבקת למען ילדיהם. לאחר מכן, יש מריבות וכעסים, וככל שהבעל מתרחק מאשתו, הוא מתחיל להתקרב יותר ויותר לאלכוהול. בכל שבת, הוא משתכר. עכשיו, אשתו נאלצת להילחם על כמה פרוטות שהיא יכולה לחטוף ממנו במאמץ לקיים את עצמה והילדים. מה שהיא יכולה לקבל זה רק מה שנשאר ממסעו בין המפעל לבין הבר, כשהוא סוף סוף מגיע הביתה ביום ראשון או שני בלילה – שיכור, אכזרי וללא פרוטה בכיסו – שם צפויים להיות מראות אשר יכולים לסחוט דמעות מאבן. ראיתי את כל זה קורה במאה מקרים. בהתחלה, הייתי נגעל או נזעם. מאוחר יותר הגעתי להבין את הטרגדיה של הסבל הזה ולהבין את סיבותיו העמוקות יותר. הם היו קרובנותיהן האומללים של נסיבות רעות. תנאי הדיור של אותם הימים היו ירודים. מצב הדיור של הפועל הוינאי היה בהחלט מבעית. אני מתחלחל כשאני חושב על המחילות הגרועות בהן חיו חלקם, או הבתים בהם אומנים שכירים של סחר משותף חיו יחד, ומעונות העוני שהיו שהיו תצוגה אפלה של אשפה, מלאה טינופת מגעילה וגרוע מכך. זה היה מוכרח לקרות. מבול העבדים המוגדר רופף במחילות העלובות האלה נשפך על שאר העולם, על זולתיהם חסרי ההתחשבות! זה חייב לקרות שוב. העולם האחר הזה נותן לדברים להיסחף מבלי לחשחוב על ההשלכות. הוא איבד את האינסטינקט שלה לספר אותו כי במוקדם או במאוחר, הגורל יעבור לכיוון התגמול אלא אם האנושות תפייס אותו לפני שיגמר הזמן. אני בהחלט מודה להשגחה העליונה על ששלחה אותי אל החיים הקשים שבעיר. שם, אני לא יכולתי לחבל במה שלא אהבתי. הייתי צריך להתבגר מהר. אם רציתי להימנע מליפול אל תוך ייאוש בגלל האנשים אשר סבבו אותי, הייתי צריך ללמוד את ההבדלים בין אופיים החיצוני לבין חיים הפנימיים ואת הנסיבות שיצרו את חייהם. רק דרך הבנה זו יכולתי לסבול את כל זה מבלי לוותר ולהתייאש. אלו אשר התרוממו לפני מתוך אומללות וסבל כבר לא היו בני אדם, מתוך זוהמה והשפלה פיזית, אלא תוצרתם העצובה של החוקים העצובים. במקביל, מאבקי לחיות, אשר לא היה קל יותר מאשר להם, שמר אותי מלהפוך מעורב רגשית עם תוצריה של החברה החולה הזאת איפשר לי להישאר אובייקטיבי. לא, סנטימנטליות רגשית לא תעזור להבנה כאן. כבר אז ראיתי כי רק נתיב כפול עשוי להוביל לשיפור בתנאים אלה. חוויתי תחושה עמוקה של אחריות חברתית להקים מערכת טובה יותר עבור התפתחותינו. ידעתי שזה ידרוש נחישות אכזרית כדי להרוס את התוצאה האנושית אשר לא היה לה סיכוי להישמר ולהישאר מתוקנת. הטבע אינו מתמקד בשמירה על הקיים; הטבע מתרכז בגידול חדש כדי להנציח את המין. זה כמעט בלתי אפשרי לאדם לשפר דברים רעים אלה אשר קיימים בחברה, אבל הרבה יותר קל ליצור נתיבים בריאים מלכתחילה. גם במהלך מאבקי לקיום בוינה, הבנתי כי המשימה של שיפור יסודות חברתיים לא יכולה להיות תוכנית רווחה קלת דעת. הם מגוחכים חסרי תועלת. במקום זאת, עלינו להתגבר על החולשות היסודיות בארגון החיים הכלכליים והתרבותיים שלנו. החורים במערכת מחויבים להוביל את סטייתם של האנשים, או שלפחות הם מסוגלים לעשות זאת. התלבטויות שיפוט הן האויב אשר יבלום התקדמותינו כאשר אנו צריכים להשתמש בנשק האכזרי ביותר נגד קבוצת פושעים העוינת למדינה. אי ודאות זו נובעת מתחושת האשמה והאחריות האישית לירידתה הטרגית של החברה. אי ודאות משבשת בכל נחישות רצינית ויציבה ותוצאות בדעות מיטלטלות מצד אחד למשנהו, משאירה כל החלטה שהתקבלה חלשה ועשוייה בכמחציתה, אפילו כשמדובר באמצעים החיוניים ביותר של שימור עצמי. רק כאשר מגיע גיל שלא נרדף על ידי צל אשמתו יהיו שם הרגיעה הפנימית והכוח החיצוני, אשר יוכלו, באכזריות ובחוסר רחמים, לגזום את האיברים המתים ולעקור את העשבים השוטים בגינה של חברתינו. למדינה האוסטרית לא היתה בכלל חקיקה חברתית אמיתית או מערכת לעשיית הצדק. חולשתה בדיכויין של אפילו הפרות הזכויות החמורות ביותר היתה ברורה לכולם. אני לא יודע ממה נחרדתי יותר – סבלם הכלכלי של השכנים שלי, חולשתם המוסרית, או מצבה הירוד של התפתחותם האינטלקטואלית. באיזו תדירות מעמדינו החברתי קם בהתמרמרות צדקנית כשהוא שומע כמה קבצנים עלובים אומרים שלא אכפת להם אם הוא גרמני או לא? לדבריו, הוא מאושר לא פחות מאשר בכל מקום כל עוד יש לו את מה שהוא צריך כדי לחיות! יש לגנות עמוקות חוסר "גאווה לאומית" זה ואמירות כאלה צריכות להינזף בקול רם. כמה אנשים באאמת שאלו את עצמם למה דרך החשיבה שלהם טובה יותר? כמה אנשים מבינים שיש תזכורות ספורות של פאר המולדת בכל תחומי התרבות והאמנות? כאשר תזכורות אלו משולבות, הן עלולות לגרום גאווה מוצדקת בהשתייכות לאנשים שמזלם לא שפר עליהם. גאוות המולדת בנויה על הידיעה על גדולתה בכל התחומים האלו. האם חברי המעמד החברתי שלנו הבחינו כי ידע זה, אשר יש בו צורך להנחיל גאווה למען המולדת, אינו זמין לעם? איננו יכולים להשתמש בתירוץ "זה אותו דבר המדינות אחרות" משום שלפועל במדינות אחרות אין קושי להחזיק את אזרחותו. גם אם זה היה כך, לא יהיה שום תירוץ על חסרונותיו של האדם עצמו. העם הצרפתי לימד את גדולתה של צרפת בכל חוג לתרבות, או כמו שהצרפתים אומרים, "ציביליזציה", ואנחנו בטיפשותינו התייחסנו לדבר כהאדרה קנאית בחינוכם. הצרפתי הצעיר בפשטות לא מאומן להיות אובייקטיבי, אבל במקום זאת הוא מקבל יחס סובייקטיבי של גדולה בכל מקום שההיבט הפוליטי או התרבותי של ארץ אבותיו מדאיג. סוג זה של חינוך צריך להיות נפוץ, ואם יש צורך, הוא חייב להיות הלום אל תוך זכרונותיהם של האנשים והרגשות באמצעות חזרה מתמדת. איתנו ישנו גם חטא ההזנחה וכן הרס של המעט אשר היינו ברי מזל מספיק ללמוד בבית הספר. החולדות המדביקות את המערכת הפוליטית שלנו כירסמו אפילו את המעט שלמדנו מתוך הלבבות והזכרונות של עמנו. עוני ואומללות גם הם ביצעו את חלקם בכתישת זיכרונות אלה. הנה דוגמה: במרתף המורכב משני חדרים מחניקים חיה משפחתו בת שבע הנפשות של הפועל. אחד מחמשת הילדים בן שלוש. זה הגיל בו הילד לראשונה הופך מודע לסביבתו. אנשים מחוננים נושאים את זכר התקופה הזאת הרחק אל תוך הזקנה. החלל הקטן והצפוף מייצר מצב ביש. התנאים גורמים לעתים קרובות למריבות והתקוטטויות. האנשים לא חיים זה עם זה; הם רק מתגוררים באותו המקום, מצטופפים יחד. כל ויכוח קטן מוביל לריב מבחיל. בדירה גדולה יותר, הויכוח יוחלק בקלות פשוט באמצעות הפרדה. הילדים עלולים לסבול מתנאים אלה כי ילדים יכולים לריב כל הזמן ולשכוח במהירות שהם רבו. עם זאת, מריבה יום-יומית בין ההורים לאט לאט מלמדת את הילדים לקח. המחלוקת עלולה ללבוש את צורתה של אכזריותו של האב כלפי האם, אכזריות של התעללות מתוך שכרות. כל אדם שאינו מכיר חיים אלה לא יכול לדמיין את זה. עד שהילד גודל מגיל שלוש לגיל שש, הוא פיתח רעיון תפעולי של העולם אשר יכול להפיל באימתו אפילו אדם מבוגר. עכשיו, הוא מבחינה מוסרית נגוע וחסר תזונה פיזית, וה"אזרח" הצעיר נשלח לבית ספר יסודי עם שרצים קטנים המתרוצצים בראשו. עכשיו, בקושי רב, עליו ללמוד לקרוא ולכתוב, וזה בערך כל מה שיצליח לעשות. לימודים בבית לא באים בחשבון. אבא ואמא מתווכחים ומשתמשים בשפה לא הולמת חברתית מול ילדיהם, מה שהופך אותם לבלתי אפשריים. אבל כשההורים מדברים מול מורים ופקידי בית הספר, הם נוטים יותר לדבר אליהם בגסות מאשר להושיב את ילדם הצעיר על הברך ולהכניס לראשו היגיון. שום דבר שהילד הקטן שומע בבית לא מחזק את כבודו לחבריו בני האדם. הם מעולם לא הוציאו מפיהם דבר טוב אחד על האנושות. אין מוסד הבטוח מפני התקפותיהם, ממורה בית הספר ועד ראש המדינה. לא משנה אם זאת דת או מוסר, מדינה או חברה, הכול הושמץ ונגרר ברפש. כשהילד עוזב את בית הספר בגיל ארבע עשרה, קשה לומר שהוא כבר גדול – טיפשותו המדהימה שבה הידע המשותף והעובדות הבסיסיות מדאיגים, או הזלזול הדוקר שלו ונימוסיו הגרועים. המצג הלא מוסרי, גם בגיל הזה, גורם לשיערותיו של האדם לסמור. הוא לא מחזיק כמעט שום דבר קדוש. הוא מעולם לא פגש בגדולה אמיתית, אך חווה את תהום חיי היום-יום. איזה תפקיד הוא יוכל לתפוס בעולם שאליו הוא עומד להיכנס? הילד בן השלוש הופך לבן חמש עשרה המתעב את כל הסמכות. מלבד זוהמה וטומאה, הוא עדיין לא מצא שום דבר אשר עשוי לעורר אותו לכל התלהבות גבוהה. כשהוא מתחיל את חלקי חייו התובעניים יותר, הוא נופל אל תוך התלמים שלמד מאביו. הוא משוטט, מגיע הביתה אלוהים יודע מתי, מכה את היצור המרופט שהיה פעם אימו, מקלל את העולם ואת אלוהים, ולבסוף נשפט לכלא לנערים עבריינים. הנה, הוא מקבל את גימורו הסופי. עמיתיו האזרחים נדהמים מחוסר ההתלהבות הלאומית. הם צופים תיאטרון וסרטים, ספרות זולה, ויום אחר יום צהובונים שופכים רעל. לאחר מכן, הם מופתעים מן המוסר הנמוך ואדישותו הלאומית של העם. הם אינם מבינים סרט אשפתות, עיתונות זולה וכדומה לא ייצרו את הכישורים הדרושים להכיר את גדולתה של המולדת! לבסוף הבנתי משהו שמעולם לא חלמתי עליו אפילו לפני. היכולת "להלאים" אנשים היא בעיקרה שאלה של יצירת תנאים חברתיים בריאים היכולים לשמש לחינוכו של הפרט. רק כאשר חינוך והכשרת בית הספר לימדו את האיש את גדולתה הפוליטית של מולדתו הוא ישיג גאווה פנימית המגיעה מהשתייכות לאנשים גדולים שכאלה. אתה יכול להילחם רק על מה שאתה אוהב. אתה יכול לאהוב רק את מה שאתה מכבד. אתה מכבד רק את מה שאתה מכיר. כאשר עניין הבעיות החברתיות שלי התעורר, התחלתי ללמוד אותו ביסודיות. עולם שהיה לי קודם זר כל כך לפני כן פתאום החל להיפתח. בשנת 1909 ו-1910, כבר לא הייתי צריך להרוויח את לחמי היומי כפועל. התחלתי לעבוד באופן עצמאי כשרטט ואמן צבעי מים. קו זה של עבודה היה קשה מבחינה כלכלית; נותרו אך בקושי רווחים כדי לשמור על הגוף והנפש. עם זאת, זה היה נהדר כי זה היה קרוב יותר למקצוע אשר בחרתי לי. כבר לא הייתי עייף עד מוות כאשר באתי הביתה מהעבודה בערב, ולא הייתי מסוגל אפילו להסתכל על ספר מבלי להירדם. העבודה החדשה שקיבלתי היתה מקבילה למקצוע העתידני שלי. כאדון על זמני, אני יכול עכשיו לתכנן אותו טוב יותר מבעבר. ציירתי על מנת להתפרנס ולמדתי לשם הנאה. הצלחתי גם להשלים את הבנתי של הבעיה החברתית על ידי בניית הבנה נדרשת של הרקע התיאורטי. למדתי פחות או יותר כל ספר בנושא שיכולתי להניח עליו את ידי וצללתי במחשבותי. מכריי בטח חשבו שהייתי קצת יותר אסקצנטרי. רדפתי בלהט אחרי אהבתי לאדריכלות. לצד המוסיקה, חשבתי שאדריכלות היא מלכת האמנויות. זאת לא היתה "עבודה" שצריך לבזבז בה זמן, אלא פסגת האושר. יכולתי לקרוא או לצייר עד השעות הקטנות של הלילה מבלי שנהייתי עייף. אמונתי התחזקה בידי החלום על עתיד שיהפוך למציאות אחרי הכול. למרות שלקחו שנים, הייתי משוכנע שאעשה את שמי כאדריכל. העובדה שגם גיליתי עניין רב בכל מה שקשור לפוליטיקה לא נראית משמעותית במיוחד. להיפך, הרגשתי כי זאת חובתם של כל האנשים ההוגים. מי שלא לומד באופן פעיל על פוליטיקה מאבד את כל הזכויות למתוח ביקורת או להתלונן. בתחום זה, המשכתי לקרוא ולמדתי הרבה. ההגדרה שלי ל"לקרוא" עשויה להיות שונה ממהגדרה של האדם הממוצע. אני מכיר אנשים ש"קראו" כל הזמן – ספר אחר ספר, מילה במילה – אבל לא הייתי מכנה אותם כאנשים שמיטיבים לקרוא. יש להם המון ידע, אבל המוח שלהם לא יודע איך לחלק אותו ולקטלג את החומר שקראו. הם לא יכולים להבדיל בין הספרים ולזהות אילו מהם בעלי ערך ואילו לא שווים דבר. הם מחזיקים קצת בראשם לנצח, אך לא יכולים לראות או להבין בכלל את החלקים האחרים. קריאה היא לא מטרה בפני עצמה, אלא אמצאי להשגת מטרה. בראש ובראשונה, זה אמור לעזור למלא את המסגרת האישית של הפרט ולתת לכל אדם את הכלים והחומרים שהוא צריך בעבודתו או במקצועו, בין אם מדובר בצורך יומי, הגשמה גופנית פשוטה, או ייעוד עליון. שנית, קריאה צריכה לתת לאדם תמונה כללית של העולם. בכל מקרה, מה שנקרא לא אמור להיות פשוט להיות מאוחסן בזיכרון כמו רשימת עובדות ונתונים. העובדה, כמו פיסות של אלמנט מוזאיקה, צריכות לבוא יחד כתמונה כללית של העולם, ולעזור לעצב תמונת עולם זו בראשו של הקורא. אחרת, לא יהיה בלבול של מידע שנלמד, והתמהיל חסר הערך של העובדות נותן למחזיק האומלל דעה טובה בלתי מוצדקת על עצמו. הוא ממש מאמין שהוא "מתורבת ומלומד" תוך כדי מחשבה שיש לו הבנה מסוימת של החיים והוא בעל ידע פשוט כי יש לו ערמה של ספרים ליד המיטה שלו. למעשה, כל פיסות המידע החדש לוקחות אותו רחוק מהעולם האמיתי, עד שלעיתים קרובות הוא בסופו של דבר גומר בבית חולים פסיכיאטרי או בתור "פוליטיקאי" בממשלה. אין אדם עם סוג זה של מוח שאי פעם יוכל לאחזר מה"ידע" המבולבל את מה שמתאים כאשר הוא צריך אותו. שכלו לא מלא בחוויות מחייו, אבל הוא מלא בספרים ובכל סדר קרה שהתוכן נחת על ראשו. אם הגורל הזכיר לו להשתמש בצורה נכונה במה שהוא למד בחיי היום יום שלו, הוא גם יצטרך לצטט כרך ועמוד או שהאיש המסכן לא יוכל למצוא את מה שהוא צריך. אך מאז הגורל לא עושה את זה, וגברים "ידענים אלה" אלה נבוכים ברגעים שהידע חשוב באמת. הם מחפשים את דעתם בטירוף להשוואות מתאימות ובדרך כלל בסופו של דבר גומרים עם הרעיון המוטעה. אם זה לא היה המקרה, יהיה זה בלתי אפשרי להבין את הישגים המדיניים של גיבורי הממשלה המלומדים שלנו במקומות גבוהים אלא אם כן החלטנו שהם שובבים ולא מופרעים נפשית. מי ששולט באמנות הקריאה הנכונה והאמיתית יכול לקרוא כל ספר, מגזין או חוברת ומיד לזהות את מה שהוא מאמין שהוא צריך לזכור, אם משום שהוא מתאים למטרה שלו או כי בדרך כלל שווה לדעת את זה. מה שהוא למד, לוקח אז את מקומו הראוי בדמיונו הנוגע לעניין שלפנינו. הוא יכול גם אז לתקן או להשלים תמונה זאת כדי להגדיל נכונותו או את בהירותו במוחו. אם החיים פתאום מציגים שאלה כלשהי הדורשת בדיקה או פיתרון, הזיכרון מאוחסן באמצעות שיטת קריאה זו שתיזכר מיד בתמונה הדמיונית המוכנה כסטנדרט ויוציא פיסות בודדות של מידע בנושא אשר נשמרות במשך עשרות שנים, וזה יהיה בסיס המודיעין המשמש להבהרה או מענה על שאלה. רק אז יש תחושה ומטרה בקריאה. דובר שאינו לומד את החומרים כדי לגבות את החומר שבהם עוסק לא יהיה מסוגל להילחם ביעילות על דעתו כאשר יקראו עליו תיגר, גם אם דבריו היו אמת לאמיתה. בכל דיון זכרונו יכשילו כשהוא יגמגם כדי למצוא מילים של מישהו אחר כדי לחזור אחריהן. הוא לא יכול להתחבר אל ההיגיון; הוא צריך לאכוף את דבריו או להתווכח עם יריביו. כאשר התוצאה היא רק עניין של לעג אישי, כמו עם דובר, היא לא יכולה להיות קטלני, אך היא הופכת רצינית אם הגורל מציב את אותם "ידעני-כל" לא יוצלחים אלה בעמדה גבוהה כגון ראשות המדינה. רק אז התוצאה הופכת לרצינית באמת. גם כשהייתי צעיר מאוד, הקפדתי לקרוא "כמו שצריך", ומיומנות זו עזרה לי מאוד באמצעות שיפור הזיכרון וההבנה שלי. לאור זאת, שהותי בוינה בפרט היתה פורייה ובעלת ערך. חוויות חיי היום-יום דירבנו אותי ללמוד כל הזמן. בהיותי בעמדה כדי לתמוך מציאות עם תיאוריה ולבדוק את התיאוריה באמצעות המציאות, נמנעתי ממחנק בתיאוריות או גידול שטחי באיך שאני שפטתי את המציאות. חוויותי בחיי היום-יום הדריכו ועודדו אותי ללמוד ביסודיות, לימוד תיאורטי של שתי שאלות חיוניות מלבד הבעיה החברתית. מי יודע אם הייתי זוכה אי פעם להיות שקוע בדוקטורינות והאופי של המרקסיזם אם החיים שלי לא היו פשוט משפשפים בהם את אפם. בצעירותי,לא ידעתי כמעט דבר על המרקסיזם ומה שידעתי היה שגוי. חשבתי שזה דבר טוב שהסוציאל דמוקרטים נלחמו על זכויותיהם של האנשים להצביע בהצבעה חשאית. גם אז מוחי אמר לי שצריך להחליש את המשטר ההבסבורגי השנוא. הייתי משוכנע גם שהמדינה האוסטרית לא יכולה להתקיים אלא אם היא הקריבה את האלמנט הגרמני אשר חי בתוכה. גם במחיר של המרה איטית מיסוד גרמני לסלאבי, אין שום ערבות שהאימפריה תשרוד מאז יכולתם לשמר חברה סלאבית בספק רב. לכן, התרגשתי מכל התפתחות אשר חשבתי שתוביל לקריסת המדינה הבלתי יציבה הזאת אשר דנה למוות את גרמניותם של עשרה מיליון בני אדם.ככל שהמהומה הלשונית כירסמה בפרלמנט, הקריסה התקרבה אל אימפריה בבלית זו, החופש של בני עמי האוסטרו-גרמניים הלך והתקרב. זאת היתה הדרך היחידה שחזרה לארץ אבותינו הנושנה תוכל לקרות ביוםן הימים. פעילותם של הסוציאל דמוקרטים לא נראתה לי מושכת בזמנו. חשבתי שהיה זה דבר טוב שהם ניסו לשפר את תנאי המחייה של הפועלים. באותה תקופה, הייתי עדיין תמים וטיפש מספיק להאמין שזה יכול לקרות. מה שדחה אותי היה יחסם העוין כלפי המאבק לשימור הגרמניות וחיזוריהם מעוררי הרחמים של ה"ידידים" הסלאבים; הם היו מוכנים לקבל את חיזוריהם ולוותר להם. הם שמרו על יהירות ושחצנות, אשר נתנו לקבצנים עיקשים אלה את גמולם. בגיל שבע עשרה, היתה לי היכרות מעמיקה עם המילה מרקיסיזם וחשבתי לסוציאליזם ולסוציאל דמוקרטיה היו רעיונות זהים. בשנית, יד הגורל פתחה את עיני הולכתם שולל חסרת תקדים זאת של האנשים. עד כה, נתקלתי במפלגה הסוציאל דמוקרטית רק כצופה של כמה הפגנות המוניות מבלי להשיג כל תובנה דרך מהלך המחשבה של תומכיה או אופי תורתה. עכשיו, ברגע אחד, נפגשתי פנים אל פנים עם התוצאות של הלימוד שלה שתמך ב"קונספט העולמי". במהלך כמה חודשים, למדתי משהו שבדרכים אחרות אולי היה לוקח שנים – הבנת מחלה המתחזה למוסריות חברתית ואהבת הזולת – מחלה אשר האנושות צריכה לשחרר את האדמה ממנה או שהאדמה תשוחרר בקרוב מן האנושות. המפגש הראשון שלי עם הסוציאל דמוקרטיים היה בעבודת בנייה. המצב לא היה טוב מן הרגע הראשון. הבגדים שלי עדיין היו במצב טוב, השפה שלי היתה מטופחת, ואורח חיי נשמר. היה לי כל כך הרבה מה לעשות בהתמודדות עם הגורל שלי כך שאני לא יכול להטריד את עצמי עם העולם סביבי. חיפשתי עבודה רק כדי להימנע מרעב וכדי שאוכל לחנך את עצמי, לא משנה כמה זמן זה יקח. אולי לא הייתי שם לב לסביבתי החדשה אם אירוע ביום השלישי או הרביעי לא אילץ אותי מיד לאמץ גישה חדשה. ביקשתי להצטר לאיגוד המאורגן. בקיאותי בארגון האיגודים המקצועיים באותה תקופה היתה אפסית. לא יכולתי להוכיח אם זה היה שימושי בכל דרך כלשהי. כאשר נאמר לי שאני מוכרח להצטרף, סירבתי. הטענה שלי לסירוב היתה שאני לא מבין את המצב, ואין אפשרות לאלץ אותי לעשות דבר. אולי זו הסיבה שהם לא זרקו אותי מיד. יכול להיות שהם קיוו שיוכלו להמיר אותי או להתיש אותי תוך כמה ימים. בכל מקרה, הם טעו. בתוך כמה שבועות, הגעתי לקצה דרכי. במהלך תקופה זו, צברתי הבנה טובה יותר של הסביבה שלי ושום כוח בעולם לא יכל להכריח אותי להצרף לארגון שחבריו פעלו בדרך שהם פעלו. בימים הראשונים הייתי יותר מרוגז. בצהריים, חלק מהאנשים הלכו לברים סמוכים, בעוד אחרים אחרים נשארו במגרש לאכול את ארוחת הצהריים הדלה שלהם. אלה היו גברים נשואים אשר נשיהם הביאו להם מרק בקערות כבדות ושחוקות. ככל שהשבוע התקדם, גדל מספרם. תיארתי לעצמי את הסיבה מאוחר יותר. כשסיימו לאכול את המרק שלהם, הם התחילו לדבר על פוליטיקה. שתיתי את בקבוק החלב ואכלתי את פרוסת הלחם שלי איפשהו בפינה כמו שלמדתי בזהירות את הסביבה החדשה שלי או ששקלתי את חוסר המזל שלי. ובכל זאת, שמעתי די והותר ונראה שהאנשים התגנבו לצדי בכוונה, בתקווה להכריח אותי לעשות את אמונותי ברורות. בכל מקרה, מה ששמעתי עיצבן אותי יתר על המידה. הם היו נגד הכול – הלאום – כי הם חשבו שזאת היתה המצאה של המעמדות ה"קפיטליסטים". שמעתי את זה ללא הרף! הם היו נגד המולדת, ככלי של המעמד המיוחס המשמש לניצול הפועלים; מרותו של הדין, כדרך לדכא את מעמד הפועלים; בתי הספר, כמוסד להכשרת עבדים ובעלי עבדים; דת, כאמצעי המטמטם את העם בכדי לנצלו; מוסר, כסמל של טיפשות, כמו כבשים סבלניות; וכדומה לא היה שום דבר שהם לא גררו אל תוך הבוץ. בהתחלה, ניסיתי לשתוק, אך לבסוף לא יכולתי לשתוק יותר. התחלתי להביע את אמונותי ולסתור אותן. לאחר מכן, הבנתי שזה חסר תועלת עד שאדע יותר על הנקודות במחלוקת, אז התחלתי ללכת אל אותם המקורות שמהם הם שאבו את חוכמתם כביכול. ספר אחר ספר, חוברת אחר חוברת, קראת את כולם לפי התור. לעתים קרובות היו ויכוחים סוערים במגרש הבניין. המשכתי במאבק, גודל יותר ומשתכל יותר מיריביי, עד שיום אחד השיטה האולטימטיבית השתמשה בקלף המנצח שלה – טרור ואלימות. חלק מדוברי האופוזיציה הכריחו אותי לעזוב מיד את עבודתי מרצוני או שאעוף למעלה מן הפיגומים. כפי שהייתי לבד והתנגדות נראתה חסרת תקווה, העדפתי לפעול לפי העצה הראשונה, ולהעשיר את ניסיוני. עזבתי מלא גועל, אבל בעת ובעונה אחת כל כך נסער שזה היה בלתי אפשרי לסובב כך את גבי אל הפרשה כולה. אבל לא! לאחר ניצוץ הזעם הראשון, עורפי הנוקשה שוב היה על העליונה. הייתי נחוש כולי למצוא עבודת בנייה אחרת שהיא בדיוק אותו הדבר כמו זאת. החלטתי התחזקה נוכח העובדה שאכלתי מהחסכונות המעטים שחסכתי במשך מספר שבועות. לא היתה לי ברירה אלא למצוא עבודה. וכך המשחק התחיל מחדש, רק כדי שייגמר באותו השלב שהוא נגמר לפני. נאבקתי בכל זה. הייתי מוכרח לשאול, האם אנשים אלה ראויים להשתייך לעם דגול? זו היתה שאלה מכאיבה. אם התשובה היתה "כן", המאבק על גוף לאומי ממש לא היה שווה את הטרחה וההקרבה שהאנשים הטובים ביותר צריכים לעשות; אך אם התשובה היתה "לא", אנשינו היו מסכנים כבני אדם. הייתי עצבני ומודאג ובאותם ימי הרהורים ותהייה כפי שראיתי את המוני האנשים שאינם לאומיים גודלים לקהל מאיים. עם רגשות עזים חדשים, צפיתי בשורותיהם האינסופיות של פועלים וינאים צועדים יום אחד בהפגנת המונים. במשך קרוב לשעתיים, נשימתי עמדה מלכת, מתבונן בנחש האנושי העצום שסובב את דרכו מעברי. לבסוף, מדוכא ומדוכדך, עזבתי את הכיכר והלכתי הביתה. בדרך, בחנות טבק, ראיתי את "טיימס הפועלים", העיתון הרשמי של המפלגה הסוציאל דמוקרטית האוסטרית הנושנה. היא היתה זמינה גם בבית קפה זול אליו הלכתי לעתים קרובות כדי לקרוא את העיתונים, אך מעולם לא הצלחתי לקרוא את הזבל הזה יותר משתי דקות. כל הטונים השפיעו עלי כמו רעל רוחני. עכשיו, תחת ההשפעה המדכאת של ההפגנה שהיתה היום, קול פנימי דחף אותי לקנות עותק והפעם לקרוא אותו ביסודיות. וכך עשיתי באותו הערב, נאבק לעתים תכופות בזעם הנובע מתמצית מרוכזת זו של שקרים. כשקראתי בעיתונות הסוציאל דמוקרטית היומית, יכולתי ללמוד את טבעו הפנימי של מהלך זה של מחשבה הטובה יותר מכל ספרות תיאורטית. איזה פער אדיר היה בין הביטויים הנוצצים בכתבים התיאורטיים על חופש, יופי וכבוד, והמילים האלה אשר כתובות בעיתון יצרו אשליה של חוכמה עמוקה בקושי מסוים בשל הטון המוסרי המגעיל. הכול כתוב עם תביעה חצופה של נבואה. העיתונות היומית האכזרית של תורה זו הכריזה על עצמה כעל מושעיתה של אנושות חדשה, אך היתה משפילה באמצעות כל סוג כלשהו של הוצאת דיבה, ומלאה לגמרי בשקרים! התיאוריה מיועדת לפתאים המטומטמים של הרמות הבינוניות והגבוהות של ה"אינטליגנציה"; הסעיפים הנתעבים ביותר כוונו כנגד ההמונים. מבחינתי, הרהורים על הספרות ועיתונות של תורה זו וארגון אמורים למצוא את דרכי בחזרה אל עמי. מה שנראה בעבר כתהום בלתי עבירה יצר בי אהבה גדולה משהיתה בי אי פעם. רק טיפש, פעם אחת יודע על עבודה עצומה זו של שחיתות, יכול עדיין לגנות את הקורבנות. ככל שהפכתי עצמאי בשנים שלאחר מכן, כך גדלה תובנתי בנושא הגורמים הפנימיים של ההצלחה הסוציאל דמוקרטית. עכשיו, הבנתי את משמעות הדרישה האכזרית שרק עיתונים אדומים יהיו רשומים , שרק פגישות אדומות יתקיימו, שרק ספרים אדומים ילומדו. בבהירות נוצצת זו, ראיתי מול עיני את התוצאה הבלתי נמנעת של תורה זו של סובלנות. נשמתם של המוני רבים אלה של אנשים אין קשובות בכלל, קשובות חלושות או חצי קשובות. כמו אישה – אשר תפיסות רוחניות נמשכו יותר בידי כוחו של המנהיג מאשר ההיגיון של החסיד – ההמונים אוהבים את השליט יותר מהחסיד והם מוצאים יותר סיפוק פנימי בתורה אשר אינה מוכנה לסבול מזה דבר, כשלעצמה, לא העניקה אישור וחופש. ההמונים המסוגלים רק לעתים רחוקות לעשות שימוש רב של חופש כזה צפויים להרגיש מרושלים אילו נתנו יותר מדי. הם כמו לא מודעים לחוסר הבושה שהאינטלקטואליה מטילה אימתה בהם כשם שהיא מתעללת בצורה מזעזעת בחירותם האנושית. אחרי ככלות הכול, אין להם מושג על שגיאות תורה פנימיות. הם רואים רק את הכוח חסר הרחמים ואת האכזריות של התבטאותו, שאליה הם נכנעים תמיד. אם הסוציאל דמוקרטיה היתה מתנגדת ביתר כנות, אך באותה המידה בשיטה אכזרית, השיטה החדשה תנצח, גם אם זה דורש קרב קודם. בפחות משנתיים, פיתחתי הבנה ברורה של שתי הדוקטרינות והשיטות הטכניות שהסוציאל דמוקרטים נהגו להפיץ. הבנתי את הטרור האינטלקטואלי הידוע לשמצה של תנועה זו המתמקדת במעמד המיוחס, שאינו מתאים מבחינה מוסרית ולא מבחינה רוחנית להתקפות אלה. היא יורה מטח שקרים והשמצות נגד יריבה הבודד אותו היא רואה כמסוכן ביותר ושומרת עליו עד שהקבוצה נכנעת להתקפה והתנועה מקריבה את הדמות השנואה רק כדי שיהיו שוב שקט ושלווה. אך השוטים עדיין לא מבינים את השקט והשלווה. המשחק מתחיל מההתחלה וחוזר על עצמו עד שהפחד מהנבל הופך לשיתוק מהפנט. היות והסוציאל דמוקרטים מכירים היטב את ערכו של הכוח מניסיון, הסתערותם מופנת בעיקר אל אלו שלאופיים יש אותה איכות זו. לעומת זאת, הם משבחים כל נמושה מהצד השני, בזהירות, ואז בקול רם, על פי התכונות האינטלקטואליות שהם רואים או חושדים שיש. חששם עקר, גאון חלש אופי פחות יותר ממה שהם חוששים כבעל אופי תקיף עם אינטלקט צנוע בלבד. המלצתם הגבוהה ביותר מגיעה אל נמושות גם בבינה וגם בטבע. הם מצליחים ליצור את הרושם כי כניעה היא הדרך היחידה לזכות בשקט ובשלווה בזמן שבשקט, בזהירות, אך ללא טעויות, הם כובשים עמדות בזו אחר זו, בין אם באמצעות סחיטה שקטה או על ידי גניבה ממשית כאשר תשומת הלב הציבורית מופנית אל דברים אחרים. הציבור מוסח ולא מעוניין שיפריעו לו או שהוא רואה את המצב כקטן מכדי לדאוג ומאמין כי הוא לא שווה להתגרות שוב באויבו הכועס. אלה טקטיקות המתוכננות באמצעות חישוב מדויק לנצל כל חולשה אנושית, בוודאות מתמטית כמעט, אלא אם כן הצד השני ילמד להילחם בגז רעיל באמצעות גז מרעיל. לאלו שחלשים באופיים, ניתן לומר כי זאת שאלה של הישרדות או הכחדה. מבחינתי, משמעות הבריונות הפיזית כלפי הפרט וכלפי ההמונים היתה גלויה לעין. בריונות בעבודה, בבית החרושת, באולם הישיבות, בהפגנות המוניות, תמיד תצליח, אלא אם כן בריונות השווה באותה המידה תתנגד לה. כאשר המפלגה הסוציאליסטית נתקלת באופוזיציה, היא זועקת "רצח בדם קר" ומתחננת לעזרה מהמדינה, רק כדי להשיג את מה שהיא רוצה בסופו של דבר. כלומר, היא מוצאת איזה אידיוט של הפיקוד הבכיר שמקווה להתיידד עם המרקסיסטים והוא מוכן לרסק את יריבה הנוכחי של המפלגה הסוציאליסטית כדי לזכות בטובה מהמפלגה. לחסידים ולמורדים הצלחה יכולה להיות מובנת רק למי שמכיר את נפשו של העם, ולא מהספרים, אלא מהחיים. בעוד תומכיו רואים בו הצלחה העתידה לשרת את מטרותיהם, היריב המוכה בדרך כלל מרגיש שהתנגדות עתידית היא חסרת טעם. ככל שהבנתי את השיטה של הטרור הפיזי בפרט, כך הייתי מסוגל לסלוח מאות ואלפי פעמים לאלה שויתרו. מימוש זה הוא משהו שאני אסיר תודה אליו מעומק לבי בתקופת זו של סבל. היא החזירה לי את עמי ולמדתי להבחין בין הקורבנות לבין הרמאים. את התוצאה של פיתוי זה יכולים לתאר רק הקורבנות. אם בכמה תמונות ציירתי את הדמות של בני האדם ה"נחותים" האלה, התמונה לא תהיה שלמה ללא הצהרתי כי מצאתי אור בתהום זו בצורת הקרבה עצמית יוצאת דופן, רעות נאמנה, וצניעות מוחלטת, בעיקר בקרב הפועלים המבוגרים. למרות שמעלות אלו נעלמו בהדרגה בקרב הדור הצעיר דרך השפעתה של העיר הגדולה, היו עדיין רבים שהיו טובים, דם בריא הכניע את שפלותם של החיים. אם, בפוליטיקה, מאיזה סוג שהוא, אנשים ישרים לא יתאחדו וימלאו את השורות במקום יריביו הקטלניים של עמנו, יהיה זה בגלל שהם לא יכלו להבין את שפלותה של התורה החדשה ובגלל שאף אחד אחד לא טרח להעניק להם תשומת לב. ולבסוף, בגלל החברה התנאים היו חזקים יותר מכל מרד. במוקדם או במאוחר, המרוששים יהיו חייבים להיות לקורבנות והם הובלו אל מחנה הסוציאל דמוקרטים. פעמים רבות, את המעמד המיוחס, באופן מגושם ולא מוסרי, יצרה חזית מאוחדת על מנת להתנגד לדרישות העובד שהיו מוצדקות ומבוססות על יסוד אנושי, הם עשו זאת בלי שהציגו שום תירוץ, בלי שום סיבה. לכן, אפילו ההגונים ביותר מהפועלים היו מונעים בידי ארגוני האיגודים המקצועיים להתחיל ולפעול בפעייות פוליטית. מליוני פועלים היו עוינים בתחילה למפלגה הסוציאל דמוקרטית, אך אך על התנגדותם גברה הדרך חסרת הטעם והמטורפת שבה המעמד המיוחס התנגד לכל דרישה חברתית. הסירוב הבלתי גמיש לדרישות במידה סבירה, כמו שיפור תנאי עבודה, התקני בטיחות פשוטים על המכונות, מניעת העסקת ילדים, הגנה לנשים – לפחות במהלך חודשי הריון – כל זה סייע להובלת ההמונים אל תוך רשתות המפלגה הסוציאל דמוקרטית, אשר נאחזה בתודה בכל מקרה של רגשות בזויים דומים. הפוליטיקאים שלנו, המעמד המיוחס שלנו, לא יכולים לתקן את חטאי העבר הללו. בהתנגדות לכל הניסיונות לרפא מצוקות חברתיות, שזרעו שנאה וכנראה הצדיקו את הטענה כי המפלגה הסוציאל דמוקרטית לבדה ייצגה את האינטרסים של הפועלים. מעל לכל, המעמד המיוחס בנה את התירוץ המוסרי לקיומם של האיגודים, שתמיד היו הספקים הגדולים ביותר של המפלגה הסוציאל דמוקרטית. במהלך שנותי בוינה, נאלצתי לאמץ כמה אמונות, בין אם רציתי ובין אם לא רציתי, לגבי שאלת האיגודים. כפי ששקלתי אותם לחלק בלתי נפרד של המפלגה הסוציאל דמוקרטית, החלטתי היתה חפוזה ומוטעה. דחיתי אותם ללא היסוס. בשאלה החשובה לאין שיעור זו, הגורל עצמו הדריך אותי, ובסופו של דבר, נאלצתי לבטל את פסיקתי הפזיזה. בגיל עשרים, למדתי להבחין בין האיגוד כאמצעי להגן על זכויותיו הכלליות של העובד ועל מנת לזכות בתנאי מחייה טובים יותר, ובין האיגוד ככלי של המפלגה הסוציאליסטית למטרת קידום המאבק המעמד הפוליטי. הסוציאל דמוקרטים הבינו את החשיבות העצומה של תנועת האיגודים המקצועיים וכך הם זכו בעמדת כוח. מכיוון שהמעמד המיוחס נכשל בהבנת חשיבות זו, הוא איבד את עמדתו הפוליטית. המעמד המיוחס חשב שהוא יכול לטאטא הצידה טיעון לוגי באמצעות הכחשה מודגשת, ובאמצעות כוח פוליטי לדחוף את הנושאלמטה ולגרום לו להיראות כשביל חסר היגיון. אלו שטויות ושקרים לומר שכל תנועות האיגודים עוינות למולדת. ההפך הוא הקרוב ביותר לאמת. אם האיגוד פועל למען מטרה של שיפור עמדתו של מעמד שייך לעמודי התווך של האומה, אזי השפעתו אינה עוינת למדינה או לארץ אבות, אך הוא "לאומי" במובן האמיתי של המילה. הוא מסייע להכשיר את הקרקע החברתית ההכרחית כדי לשמור על האומה. ללא הכנה זו, חסרי השכלה מתקבלים על הדעת. תנועת האיגודים המקצועיים מקבלת את הקרדיט המירבי להשמדת הסרן החברתי על ידי תקיפת רעלים רוחניים ופיזיים, ובכך תורמת לבריאותו הכללית של גוף האומה. השאלה האם איגודים מקצועיים נחוצים באמת חסרת טעם. ברור שהם נחוצים. כל עוד ישנם מעסיקים אשר להם הבנה חברתית קטנה או אפילו תחושה לקויה של צדק וחוסר יכולת לראות מה שמתאים, זו לא רק זכותם, אלא גם חובתם של מועסקיהם להגן על האינטרס הציבורי נגד חמדנות או מעשיהם הבלתי סבירים של בודדים. השמירה על הכבוד והאמונה באומה הם אינטרס לאומי בדיוק כמו השמירה על בריאות העם. אמונתו של העם ובריאות הציבור מאוימים בחומרה על ידי מפעילי העסק הבלתי ראויים שאינם חשים עצמם כחברי הקהילה העממית. השפעותיהן הרעות של החמדנות והאכזריות גורמות לנזק חמור לעתיד האומה ואנשיה. הסרת הסיבות לבעיות אלה מהווה שירות לאומה. אף אחד לא יכול לומר שכל יחיד חופשי ומשוחרר מכל העוול. לא! טענות אלה חייבות להיחשב כניסיון להסיט את תשומת הלב מן העובדות. תיקון יסודות שליליים או אנטי חברתיים נמצא גם הוא באינטרסים של האומה, או שלא. אם תיקון הוא האינטרס של העם, אנחנו מוכרחים להילחם דרך הבעיות עם נשק אשר מציע הבטחה להצלחה. העובד היחיד לעולם אינו נמצא בעמדה המאפשרת לו להגונן מפני כוחו של מפעל גדול. לכן, זו לא יכולה להיות שאלה של ניצחון למען הצדק מול חוסר הצדק כי צדקת הדרך יכולה להיקבע על ידי אדם הנמצא בעמדת כוח. אם ההחלטה התבססה על איך בדיוק היתה הטענה, חוש הצדק של האנשים יסיים את המחלוקת בכבוד ובידידות, ואז דברים אפילו לא יגיעו לנקודת מחלוקת לעולם. אם יחס ירוד מניע אנשים להתנגד, אזי המאבק יכול להיות מוכרע רק בידי כוח עליון אם מנגנון החוק והמשפט לא נוצר כדי לפתור בעיות אלה. ארגון צודק יכול להיות מובדל רק בידי קבוצת פועלים המאוחדים לכדי איש אחד אם ישנה כל תקווה של ניצחון. התארגנות איגוד עשויה להוביל לקשרים חברתיים חזקים בחיי היום יום, ולאחר מכן להסרת בעיות אשר ממשיכות לייצר אי שביעות רצון ותלונות. מצב חוסר שביעות הרצון הקיים יכול להאשים את אלה שהצליחו להכשיל את כל נסיונות ההסדר המשפטי באמצעות השפעתם הפוליטית. הסוציאל דמוקרטים חפרו אצבעותיהם כל כך עמוק אל תנועת הפועלים שהמעמד המיוחס נכשל להבין, או לא רצה להבין, את חשיבותו של ארגון איגודי והתנגדו לו. במהלך התנגדותם, הם שכחו מזמן את מטרתם האמיתית והחלו להילחם עבור מטרות שונות. לסוציאל דמוקרטים לא היתה שום כוונה לאפשר לתנועת האיגודים להמשיך במטרה המקורית שלה. לא, זה לא היה מה שעמד כנגד עיניהם. בתוך כמה עשורים, ידיהם המיומנות הפכו שיטות של הגנה על הזכויות החברתיות האנושיוות ככלי להרס הכלכלה הלאומית. לאינטרסים של הפועלים לא היה מקום בתוכניותיהם. גם בפוליטיקה, הפעלת לחץ כלכלי הוא כלי סחיטה חזק כל עוד באחד הצדדים יש מעט או שאין בכלל מצפון, והצד השני מספיק טיפש ויש לו סבלנות כמו של כבשים. נכון להיום, שתי הדרישות מתקיימות. אפילו לפני תחילת המאה, תנועת איגודי הפועלים כבר אינן משרתות עוד את ייעודן המקורי. משנה לשנה היא נמשכה יותר ויותר לתחום הפוליטיקה הסוציאל דמוקרטית, עד שלבסוף שימשה רק כאיל ניגוח במלחמת המעמדות. הסוציאל דמוקרטים הניחו שמכות מתמשכות תגרומנה לנפילת המבנה הכלכלי כולו, ואז המדינה – מקופחת מיסודותיה הכלכליים – תסבול מגורל דומה. ייצוג האינטרסים האמיתיים של אנשים שעובדים שיחק פחות ופחות חלק בסדר היום הסוציאל דמוקרטי. בסופו של דבר, חששות פוליטיים הפכו את ההקלה על הבעיות החברתיות והתרבותיות של העובדים לבלתי רצויה. אם העובדים לא היו נתונים למצוקה והיו מרוצים לחלוטין, ורצונם כבר לא הונע על ידי טינה, שם היתה סכנה משום שהם לא יכלו לשמש עוד כצבא. בחישת התפתחות זו באופן אינטואטיבי, מנהיגי מלחמת המעמדות נפלו לפאניקה כזאת שבסופו של דבר הם פשוט סרבו להביא כל שיפור חברתי מועיל ולמעשה נקטו עמדה שהחליטה שלא יהיו כל שיפורים עבור הפועלים. לא היה צורך להיות נבוך מהתנהגות מובנת לכאורה כזו. הם יכלו למנוע אותה על ידי הגדלה מתמדת של דרישותיהם בעסקים, אשר דחו כל שיפור מוצע שהופיע כאילו העסק היה מעורב בניסיון שטני לשבש את זכויותיהם הקדושות ביותר של הפועלים. בהתחשב ביכולת החשיבה המינימלית של ההמונים, ההצלחה הסוציאל דמוקרטית אינה מפתיעה. מחנה המעמד המיוחס הזדעזע מן הסתם מטקטיקות הונאה הסוציאל דמוקרטית האלה, אך עדיין ביסס את פעולתו על התבטאויותיהם של הסוציאל דמוקרטים. חששם של הסוציאל דמוקרטים מהעלאת מעמד הפועלים מתהום האומללות התרבותית והחברתית צריך להוביל את יריביהם לעשות מאמצים עילאיים כדי לשפר את חיי העובדים שלהם. הוא היה צריך לחטוף את נשקיהם מידיהם של מנהיגים סוציאליסטים של מלחמת המעמדות. אך זה לא קרה. במקום לתקוף ולכבוש את עמדת האויב של הקרקע המוסרית הגבוהה עצמה, הם העדיפו להיסחט ולהידחף. לבסוף בקרבות המשא ומתן שלהם עם האיגודים, הם התרככו וויתרו לשינויים, ולא משנה עד כמה היו מרחיקים לכת, לא ידעו הסוציאסטים שובע. הסוציאל דמוקרטים דחו את השינויים בקלות משום שהם היו מעטים מדי ומאוחרים מדי. הכול נשאר אותו הדבר חוץ מזה שעכשיו יש חוסר שביעות רצון יותר מתמיד בקרב הפועלים ובעלי העסקים. טפילו אז, “איגודים מקצועיים חופשיים" כבר היו תלויים באוויר כמו ענן סערה מאיים על האופק המדיני ואיים על קיומם של כולם. הם היו מהמכשירים הבריוניים הגרועים ביותר נגד הביטחון והעצמאות של המשק הלאומי, נגד אחדות המדינה, ונגד חופש הפרט. הם הפכו את הרעיון של דמוקרטיה לקלישאה מגוחכת ומגעילה. זו היתה שערורייה נגד החופש והנצח הבזה לרעיון האחווה כפי שהוא מתבטא באמרה, “אם לא תהיה אחד מאיתנו, נרסק לך את הגולגולת". כך הגעתי להבנת האנושות. עם חלוף השנים, דעותי הורחבו והעמיקו אך לא היה שום צורך לשנות את דרך החשיבה שלי. ככל שהבנתי את אופיה החיצוני של המפלגה הסוציאל דמוקרטית, כך השתוקקתי להבין את הגרעין הפנימי של התורה. ספרות המפלגה הרשמית לא היתה שימושית במיוחד כאן. היא היתה שגויה בשני הפרטים ובהוכחה שהיא מציעה עבור שאלות כלכליות. היא גם כוזבת בדיונים של מטרות פוליטיות. חוץ מזה, נגעלתי במיוחד מהאופן הלא ישר והלא מוסרי שבו היא הוצגה. משפטים כתובים משתמשים בהרבה מילים סתמיות עם משמעויות בלתי מובנות שהם חכמים כשם שהם חסרי היגיון. רק סוגים בלתי שגרתיים אלה הנרקבים בקרבנו כבר יכולים להרגיש כמו בבית במבוך רוחני זה. הם מגרדים קצת "חוויה רוחנית" מזבל ספרותי אמנותי זה, והמסר נעזר בענוותם של אנשינו שחושבים שיש משהו עמוק וחכם רק בגלל שהם לא הבינו את זה. בניתי בהדרגה תמונה ברורה של כוונותיו הפנימיות באמצעות איזון בין השקר התיאורטי והשטויות של התורה הזאת עם המראה החיצוני שלה בפועל. כשהתחלתי להבין, פחד ואימה התגנבו אלי. ראיתי הוראה המורכבת מאגו ושנאה, אשר על פי החוק המתמטי יכולה להביא לניצחון, אך אז תוביל לסופה של האנושות. במהלך תקופה זו, למדתי על הקשר בין תורה זו והרס אופיים של אנשים. עד עכשיו, הוא היה ידוע לי. הכרת היהודים היא המפתח הנחוץ לדעת את כוונותיה האמיתיות של הסוציאל דמוקרטיה. אם אדם מכיר את האנשים האלה, מסיכת האשליה המסתירה את מטרותיהם ואת משמעות המפלגה נופלת מעיניו, והפנים דמויי הקוף של המרקסיזם מחייכים אליו. כפי שהוא מדבר, ערפל של דיבורים חברתיים נובע מן הגיחוך המכוער שעל פניו. היום, עדיין קשה לי, אם לא בלתי אפשרי, להיזכר מתי למילה "יהודי" היתה משמעות מיוחדת עבורי. אני לא זוכר שאי פעם שמעתי את המילה מצוינת בביתי בימי חייו של אבי. אני חושב שהאדון הזקן שקל אותה כמילה לא תרבותית או מיושנת. במהלך חייו, הוא פתח שקית מעורבת של נופים, אשר שרדה בי יחד עם הרגשות הלאומיים החזקים שלי וצבעה את רגשותי. בבית הספר, לא היה שום דבר שיכל לשנות את הרעיונות שקיבלתי בבית. פגשתי נער יהודי בבית ספר תיכון וכולנו התייחסנו אליו בזהירות, אך רק משום שהניסיון לימד אותנו לפקפק בו בשל היותו שקט למדי. אף אחד מאיתנו לא חשב על זה הרבה. לא נתקלתי במילה "יהודי" לעתים קרובות כל כך, לא עד שהייתי בן ארבע עשרה או חמש עשרה, ולאחר מכן בעיקר בקשר עם שיחות פוליטיות. הרגשתי סלידה קלה אליהן ולא יכולתי לעזור אבל היתה לי תחושה לא נעימה כאשר נהייתי מעורב בדיונים דתיים. אבל באותו הזמן, אני לא רואה שום משמעות אחרת. בלינץ היו רק יהודים מעטים. במהלך מאות שנים, הם נעשו אירופיים כלפי חוץ ונראו ככל שאר בני האדם. למעשה, אפילו חשבתי שהם גרמנים. לא הבנתי את השטויות שמאחורי הרעיון הזה כי האמנתי שסימן ההיכר היחיד שלהם היה דת מוזרה. הרדיפה נגד דתם וההערות העוינות שהושמעו נגדם לעתים קרובות גרמו לי להתנגד בחזרה. לא היה לי מושג כי עוינות מאורגנת זו נגד היהודים היתה בכלל קיימת. ואז הגעתי לוינה. הוקסמתי מן הארכיטקטורה והוטרדתי מן הגורל שלי. בהתחלה לא הייתי מודאג מהמעמדות של האנשים בעיר הגדולה. על אף שהיו היו כבר כמעט מאתיים אלף יהודים מתוך שני מיליון האנשים שבוינה, לא ראיתי אותם. עיניי ונפשי לא יכלו להכיל את כל הערכים והרעיונות בשבועות הראשונים. רק כשהתחלתי להתיישב התחלתי להסתכל יותר מקרוב על העולם החדש שלי ולראות את הסצנה העמוסה בצורה ברורה יותר. זה היה הרגע בו נתקלתי בשאלה היהודית. אני לא יכול להגיד שהדרך בה נתקלתי היתה נעימה. בתחילה ראיתי רק את הפן הדתי של היהודי ומטעמי סובלנות אנושית, הקפדתי על התנגדותי להתקפות דתיות. הטון של העיתונות האנטישמיות בוינה נראה לי בלתי הולם מסורת תרבותית של עם גדול. הוטרדתי על ידי זיכרון התרחשויות מסוימות בימי הביניים אשר איש לא רצה שיחזור על עצמו. (במשך כל תקופת ימי הביניים, היהודים הואשמו בכל דבר רע שקרה לגויים שמתו באלפיהם. בין השאר האשימו אותם בפריצת המגפה השחורה. באזורים מסוימים הגלו אותם או הכריחו אותם לחיות בגטאות, אחרים נדרשו ללבוש סרט צהוב על הזרוע או כפתורים, והם הוגבלו בתחומי התעסוקה השונים, לאורך כל ימי הביניים.) מאז שהעיתונים המדוברים לא נחשבו בדרך כלל ליוצאי דופן באיכותם, חשבתי שהם התוצר של קנאה וכעס ולא התוצאה של העיקרון, גם אם זה לא היה בסדר. האמונה שלי התחזקה ממה שנראה בעיני כדרך היותר מכובדת וראויה לשבח לאין שיעור שבה העיתונים הגדולים באמת ענו להתקפות אלו. הם לא הזכירו אותם אפילו, אך הגיבו על כך בשתיקה. קראתי בשקיקה את העיתונות העולמית, את "העיתונות החופשית החדשה, , העיתון הוינאי היומי וכו', נדהמתי מהאובייקטיביות ומכמה היה להם להציע לקורא. הערצתי גם את הטון המכובד שלהם. לפעמים אני לא אוהב את הסגנון היומרני שלהם, אבל חשבתי שהם עשויים להיות מקובלים יותר בתוך המולת העיר הקוסמופוליטית. מאז ששקלתי את וינה כעיר, חשבתי שהסבר חובבני זה עשוי דיו כדי להיחשב לתירוץ מספק. אך הדרך בה עיתונים אלה הציגו סיפורים לטובת בית המשפט המלכותי דחתה אותי יותר מפעם אחת. רק לעתים רחוקות היה אירוע בארמון הקיסרי ההופבורגי , אשר לא סופר לקורא באקסטזה מתפרצת או אבל המהול בעצב. כאשר מדובר אירוע המדבר על ה"מלך החכם" של כל הזמנים, זה מרגיש כמעט כמו ריקוד חיזור בין אוהבים. הכל נראה כל כך מזויף. חשבתי שמדיניות כזו היתה כתם על האידיאל של דמוקרטיה ליברלית. הדרך שבה זחלו אל בית המשפט ובגדו בכבודו של העם. זו היתה הרגשה הרעה הראשונה שפיתחתי בכל הנוגע לעיתונות. כמו תמיד, עקבתי אחרי כל אירוע בגרמניה בריכוז ולהיטות, בין אם האירוע מדיני ובין אם תרבותי. בהערצה גאה השוותי את עליית הרייך עם ירידתה של המדינה האוסטרית שהחליאה אותי. אירועים מחוץ לאוסטריה היו בעיקר מקור של הנאה צרופה; הארועים הפחות נעימים בבית לעתים קרובות הביאו לדאגה ולקדרות. לא הצדקתי את המאבק שאז התנהל נגד ויליאם השני. ראיתי אותו לא רק כקיסר הגרמני, אלא בעיקר כמקימו של הצי הגרמני. התרגזתי באופן בלתי רגיל כאשר הפרלמנט הגרמני אסר על הקיסר לדבר בפרלמנט. האיסור הגיע מאנשים שאין להם סיבה להתנגד בהתחשב בעובדה שאווזי הפרלמנט האלה פטפטו יותר שטויות בפגישה אחת יותר מאשר כל שושלת הקיסרים יכולה להפיק במאות שנים. רתחתי מזעם על שיורש הכתר הקיסרי יכול היה לקבל "נזיפות" מן המוסד הפטפטני במצב שבו כל מטומטם טען את הזכות למתוח ביקורת ואולי אף להיזרק על האומה כ"מחוקק". אבל, כעסתי אפילו יותר כאשר העיתונות הוינאית, אשר קדו בפניו של החבר בית המשפט המלכותי הנמוך ביותר בתקווה לקבל קצת תשומת לב, עכשיו הביעו ספקות לגבי הקיסר הגרמני. חששם כביכול נראה יותר כאיבה לדעתי. מהר מאוד הם טענו כי אין להם כוונה להתערב בענייניו של הקיסר הגרמני, חס וחלילה, אך הם עשו את זה על ידי נגיעה בנקודה עדינה בצורה כזאת ידידותית שהם ממלאים חובה הנובעת מן הברית ההדדית בין שתי המדינות, ובעת ובעונה אחת, פורקת את התחייבויותיהם לכנות לב עיתונאית. ואז דחפו את אצבעם אל תוך נקודה כאובה וחפרו באכזריות אל תוך הפצע. מקרים כאלה גרמו לדם לעלות לראשי. הם הדבר שגרם לי בהדרגה לחקור את העיתונות בזהירות. הייתי חייב להודות שאחד מהעיתונים האנטישמיים, עיתון העם הגרמני, היה מכובד במעמדו. דבר נוסף שהטריד את עצבי היה הפולחן המבחיל לצרפת שהעיתונים הגדולים הפיצו. זה הספיק כדי לגרום לאדם להתבייש על היותו גרמני. הופצצנו ללא הרף בשבחים על "האומה התרבותית הגדולה". יותר מפעם אחת, הכישוף הנורא הזה של משיכה לתרבות הצרפתית גרם לי להניח מידי את אחד מ"העיתונים העולמיים" למעשה, התחלתי לפנות אל עיתון העם הגרמני לעתים קרובות יותר, שהיה הרבה יותר קטן, אך נקי יותר בעניינים אלה. לא אהבתי את הטון האנטישמי החד, אך קראתי טיעונים מדי פעם והם נתנו לי חומר למחשבה. סיפורים כאלה בסופו של דבר לימדו אותי על האיש ועל התנועה אשר לאחר מכן שלטו על גורלה של וינה – ד"ר קארל לואגר והמפלגה הסוציאליסטית נוצרית. כשהגעתי לוינה, הייתי עוין לשניהן. בעיני, האיש ותנועתו התנגדו לשינוי פוליטי וחברתי. עם זאת, חוש הצדק המשותף להמונים הכריח אותי לשנות את דעתי בהדרגה ככל שלמדתי על האיש ועל פועלו. בסופו של דבר, התחלתי להעריץ אותו. היום, יותר מתמיד, אני מעריך את האיש שהוא ראש העיר הגרמני הגדול ביותר בכל הזמנים. אבל, כמה מדעותי הקדומות לא השלימו עם השינוי הזה בגישה כלפי התנועה הסוציאליסטית נוצרית?! גם דעותי על אנטישמיות השתנו עם חלוף הזמן, וזה היה השינוי הקשה ביותר שאי פעם עברתי. הוא היה הקשה מכולם מבין המאבקים הרוחניים שלי. רק לאחר מאבק בן כמה חודשים בין הבנה ורגשות ניצח סוף סוף קול ההיגיון. שנתיים לאחר מכן, היו רגשות ואחריהן היו הבנות, ומכאן ואילך, ההבנה היתה השומר הנאמן ביותר ואפוטרופוס שיכול היה להיות איתי. במהלך המאבק המר שלי בין קשרים רגשיים למה שלמדתי כילד והיגיון קר, רחובות וינה הציעו לי שיעורים ממקור ראשון שלא יסולא בפז. הזמן הגיע כשכבר לא הלכתי בעיוורון בעיר הגדולה כפי שעשיתי בתחילה. השארתי את עיני פקוחות והסתכלתי על אנשים וגם על בניינים. פעם, כשטיילתי בלב העיר, ראיתי לפתע דמות עם גלימה ארוכה ועם פאות שחורות. “האם זה יהודי?” היתה המחשבה הראשונה שלי. יהודים לא נראו כך בלינץ. המשכתי להתבונן בדמות, אך ככל שהבטתי יותר בפרצוף הזר הזה, השאלה שלי השתנתה מ"האם זה יהודי?” ל"האם זה גרמני?” כמו תמיד, ניסיתי לפתור את הספקות בחיים שלי באמצעות ספרים. תמורת כמה מטבעות, קניתי את החוברות האנטישמיות הראשונות שקניתי אי פעם בחיים שלי. למרבה הצער, כולם התבססו על התיאוריה שהקורא הבין או שלפחות היתה מוכרת באופן עקרוני עם השאלה היהודית. הטון שלהם גרם לי להרגיש ספקות חדשים בגלל ההוכחות הרדודות והבלתי מדעיות שלעתים קרובות הם הציעו. הרעתי לדרכי הקודמת במשך שבועות, ולפעמים גם חודשים. העניין נראה כל כך מפלצתי וההאשמות היו כה חסרות שחשבתי שזה עשוי בלתי צודק עבורי להחליט בדרך מסוימת ולא בדרך אחרת, ושוב הפכתי ביישן וחסר ביטחון. אפילו אני לא יכולתי עוד להטיל ספק כי מדובר בשאלה לגבי אנשים בפני עצמה ולא לגבי גרמנים המשתייכים לאמונה דתית מסוימת. מאז התחלתי להעסיק את עצמי בשאלה זו ולשים לב אל היהודי, וינה הופיעה באור חדש לנגד עיני. בכל מקום שהלכתי אליו, ראיתי יותר יהודים וככל שראיתי יותר מהם, כך הם נראו בעיני יותר ויותר נבדלים מאנשים אחרים. לב העיר והמחוזות שבצפון תעלת הדנובה היו מלאות במיוחד באנשים שלא נראו בכלל כמו גרמנים. אם המשכתי כדי להשיג ספקות, חוסר ההחלטיות שלי הסתיים לאור יחסם של היהודים עצמם. תנועה גדולה בקרב רבים מהם, במיוחד בוינה, הדגישה בחדות את אופיים המיוחד של היהודים כעם נפרד: הציונות. רק חלק מהיהודים הסכימו עם רעיונותיה של תנועה זו, ובעוד הרוב הגדול גינה ואף דחה את רעיונותיה, הופעתה של התנועה התמוססה בתוך ערפל רע של תירוצים, שאפשר אף לכנות שקרים. היהדות הליברלית דחתה את הציונים כיהודים מעשיים, ויתכן גם כמסוכנים ליהדות בשל דבקותם הציבורית לציונות. זה לא שינה דבר; כולם היו עדיין יהודים. לא היתה הפרדה ממשית והם שלטו בסולידריות הפנימית שלהם. סכסוך בדוי זה בין הציונים לבין היהודים הליברליים במהרה הגעיל אותי. כל כולו היה שקרי וסתר את הכבוד המוסרי והאופי הטהור שהגזע שלהם תמיד התגאה בו. מוסר וטוהר של דמות היו מונחים בעלי משמעות משלהם בקרב האנשים האלה בכל מקרה. זה היה ברור ממראם הטמא כי הם לא היו נקיים. אני מצטער לומר שזה היה ברור מאוד, אפילו בעיניים עצומות. הייתי נבחל לעתים קרובות מריחם של חובשי הגלימות האלה. בגדיהם היו מלוכלכים ובדרך כלל הם נראו עניים. כל זה לא היה דוחה מספיק בפני עצמו, אבל אחד היה דחוי באופן חיובי כשהבינו שהטומאה חרגה מעבר לזוהמה האישית אל תוך כתם הבוץ המוסרי של האנשים האלה. דאגתי הגדולה ביותר היתה פעולתם של היהודים בתחומים מסוימים של החיים. לאט לאט חדרתי תעלומה זו. האם ישנו מפעל מפוקפק, בכל צורה של זוהמה, במיוחד בחיי תרבות, שבו לא השתתף אפילו יהודי אחד? לו היית חותך בזהירות באמצעות סכין במורסה זו, היית מגלה, כמו תולעת בתוך גוף נרקב, ומסונוור מן האור הפתאומי – יהודי קטן. ראיתי נטל כבד של נפילת האשמה על היהדות כשהגעתי להבין איך היא שולטת בעיתונות, ומשפיעה על האמנות, הספרות והתיאטרון. כל ההצהרות המגעילות שלהם התכוונו למעט או לשום דבר. היה מספיק להסתכל אל אחד מעמודי התווך של לוח המודעות ולהתבונן בשמות הזוכים לסרט או המצגת התיאטרלי הנוראיים כדי להיות משוכנע בבעיית היהודים. הנה הם, מדביקים אנשים במגיפה – מגיפה רוחנית הגרועה מהמגיפה השחורה של ימי קדם. רעל זה והופק בכמויות גדולות ביותר! מטבע הדברים, ככל שאמנים ומפיקים אלה בלתי מוסריים, כך הם גדלים. בחור כזה מעיף את האשפה שלו לעיני האנושות כמו טחנת רוח. אל תשכחו את מספרם הבלתי מוגבל. עבור כל סופר גרמני כמו גתה, הטבע מצמיח לפחות עשרת אלפים מיצורים חלקלקים אלה בעורה של האנושות אשר אותה הם מרעילים ואת האנשים במחלתם. זו היתה זוועה, אבל העובדה הבלתי נמנעת שנראה כי היהודי נבחר במיוחד מטבעו במספרים עצומים עבור הגורל הזה. אנו אמורים להניח שזו הדרך שבה הוא "נבחר"? באותו הזמן, התחלתי לבחון בזהירות את שמותיהם של כל המפיקים של מוצרים טמאים אלה בעולם האמנות, ובחינה זו רק פגמה יותר ויותר בגישתי אל היהודים. חשבתי שרגשותי הם שערורייתיים אלף מונים, אני חייב להיכנע להיגיון שלי ולתת לו להסיק את המסקנות. זה היה נכון כי תשע עשיריות של כל הזוהמה הספרותית, אשפה אמנותית, ושטויות תיאטרליות חייבות לחייב אנשים המהווים כמעט אף מאית מאוכלוסיית המדינה. זאת היתה עובדה. עכשיו התחלתי לבחון גם את העיתונים האהובים מהעיתונות העולמית. ככל שאני חקרתי, ההערצה הקודמת יותר שלי קטנה. הסגנון גדל להיות בלתי נסבל. התנגדתי לתוכן שטחי ורדוד. האובייקטיביות הפכה יותר לשקר מאשר לאמת כנה – ברור שהמחברים היו יהודים. אלף דברים שפעם בקושי שמתי לב אליהם עכשיו נראו לי ברורים להפליא, בעוד שאחרים, אשר רק נתנו לי חומר למחשבה, התחלתי לקלוט ולהבין. עכשיו יכולתי לראות את הרגשות הליברליים של עיתונות זו באור חדש. הנימה המכובדת, בהשבה להתקפות, וכן גם לתגובות השקטות, עכשיו חשפה טריק ממולח כשם שהוא היה נמוך. הביקורת התיאטרלית המוקסמת שלהם תמיד העדיפה סופר יהודי, תוך שאי שביעות רצונם לא נפלה על אף אחד חוץ מהגרמנים. הבוז המתמיד והשקט לוויליאם השני גילה להם תוכנית מכוונת. סינגורם על התרבות והציביליזציה הצרפתית כמו כן, שיחק אל תוך זממם. התוכן הזול של הסיפורים הקצרים עכשיו נהיה אי צניעות ושמעתי עם זר בתוך השפה. התחושה הכללית היתה כה מזיקה בבירור לכל דבר גרמני שהתוכן יכול רק להיות מכוון. אבל למי היה עניין בו? האם הכול היה פשוט מזל? בהדרגה נעשיתי בטוח. התפתחותי הואצה על ידי התובנות שצברתי אל מערכה של עניינים אחרים. זו היתה התצוגה הכללית של נימוסים ומידות הנראים בגלוי בעיני היהדות. הרחוב שוב הציע לימוד מכוער. הקשר של יהדות לזנות, ואפילו יותר, לעבדות הלבנה עצמה יכולה להילמד בוינה כנראה יותר מאשר בכל עיר מערב אירופית אחרת, אולי מלבד עיירות נמל דרום צרפתיות. אם אדם צעד ברחובות וסמטאות ליאופולדשטדט בערב, לכל אורך הדרך אתה יכול לראות את הדברים שנשארו נסתרים מרובו הגדול של העם הגרמני. דברים אלה נשארו בסוד עד שמלחמת העולם הראשונה נתנה לחיילים בחזית המזרחית הזדמנות, או ליתר דיוק הכריחה אותם לראות התרחשויות דומות. עברה לי צמרמורת בגב כשהבנתי לראשונה שהיהודי היה המנהל של סחר בלתי מוסרי זה בין החלאות העירוניים. הוא היה רגוע, קפוא וללא בושה עניינית שגרמה לי לרתוח מכעס. עכשיו, כבר לא התחמקתי מלדון בשאלת היהודים. עכשיו רציתי לדבר על זה. ראיתי את היהודי בכל תחומי החיים של התרבות והאמנות, ואז פתאום פגשתי אותו במקום אחר שבו הייתי מצפה לפחות לראות אותו, והכרתי את היהודי כמנהיג הסוציאל דמוקרטיה, המרקסיסטים, ולאחר שכיסוי העיניים נפל מעיני. פתאום, מאבק רוחני ארוך הגיע לסיומו. נדהמתי על הקלות שבה עמיתי הפועלים שינו את עמדתם על השאלה. לא פעם דעתם השתנתה בתוך מספר ימים, ולפעמים אפילו תוך כמה שעות. בקושי הצלחתי להבין איך אנשים החזיקו בדעות סבירות באופן אינדיבידואלי יכולים פתאום לאבד אותן ברגע שהם נשבו בקסמיהם של ההמונים. זה הספיק כדי להפוך אדם למשוגע. הייתי מתווכח במשך שעות ולבסוף מאמין ששברתי את הקרח שניקיתי קצת מהשטויות שהיו בראשם. יכולתי להרגיש גאווה על ההצלחה שלי, וביום למחרת, הייתי לחוץ לברר אם אני צריך להתחיל הכול מההתחלה. הכול היה לשווא. הדעות המטורפות שלהם נראו תמיד כמתנדנדות כמו מטוטלת. יכולתי להבין איך הם הרגישו. הם לא היו מרוצים ממקומם בחיים. הם קיללו את הגורל, אשר בדרך כלל טיפל בהם במהלומות חזקות כאלה; הם שנאו את אנשי העסקים, שעשו רושם שהם כליו חסרי הלב של הגורל, ומתחו ביקורת נגד משרדי הממשלה, אשר בעיניהם לא היתה אהדה לנוכח מצבם של העובדים. הם הפגינו נגד מחירי מזון וצעדו ברחובות בתמיכה בדרישותיהם. את כל זה יכולתי להבין, אבל מה שלא יכולתי להבין היה השנאה חסרת הגבולות שהם חשו אל האומה שלהם – הדרך שבה בזו לפאר שלה, הדרך בה טימאו את תולדותיה, והדרך בה גררו עימם אנשים גדולים אל תוך הביבים. המאבק הזה נגד בני מינם, נגד בני אותו הקן, נגד מולדתם, היה חסר טעם כמו שהוא היה בלתי נתפס. הוא לא היה טבעי. הם יכלו להיטהר באופן זמני מהעוון הזה, אך רק למשך כמה ימים או כמה שבועות לכל היותר. מאוחר יותר, אם אחד פגש מגויר כביכול, יכול להיות שהוא נפל חזרה אל תוך האני הישן שלו נגד עמיתיו. הנטיות הטבעיות שלו שוב הפעילו עליו את אחיזתן. הבנתי בהדרגה כי העיתונות הסוציאל דמוקרטית מורכבת בעיקר מיהודים, אך לא ייחסתי שום חשיבות מיוחדת למצב הזה. הנסיבות היו אותו הדבר בעיתונים האחרים. דבר אחד היה מדהים עבורי; לא היה עיתון אחד שבו היהודים עבדו שהייתי שוקל בקול לאומי גאה שהיה עולה בקנה מידה אחד עם הרעיון שלי של גאווה לאומית. הכרחתי את עצמי לעשות ניסיון אחד לפחות לקרוא בעיתונות המרקסיסטית הזאת, אך יותר משזה עניין אותי, תיעבתי את זה. עכשיו ניסיתי להתקרב אל יצרני המילים הזדוניות האלה. מהעורך ומטה, היו כולם יהודים. הרמתי כל חוברת סוציאל דמוקרטית שנקלתה בידי והסתכלתי על שם המחבר. הבחנתי בשמותיהם של כמעט כל המנהיגים. רובם היו גם בני "העם הנבחר", היהודים, אם הם היו נציגים בממשלה או מזכירי איגודים, יושבי ראש של ארגונים, או תועמלני רחוב. אותה תמונה מוזרה חזרה על עצמה ללא הרף. לעולם לא אשכח את שמותיהם של אוסטרליץ, דוד, אדלר, אלנבוגן, ואחרים. דבר אחד היה ברור לי עכשיו. הנהגת המפלגה שבנציגיה הקטנוניים הייתי צריך להילחם בקרבות האלימים ביותר שלי במשך חודשים היו כמעט כולם אנשים זרים. אז, באתי על סיפוקי שמח לדעת בוודאות כי היהודי הוא לא גרמני. עכשיו, בפעם הראשונה, הכרתי היטב את משחיתו של העם שלנו. שנה אחת של חיים בוינה היתה מספיקה כדי לשכנע אותי כי לא הפועל נוקשה מדי מכדי להיכנע לידע רב יותר והארה עליונה. נהייתי בהדרגה בר-סמכא בתורה שלהם, בה השתמשתי כנשק במאבק על אמונותי. ההצלחה היתה כמעט תמיד לצדי. המוני האנשים הרבים יכולים להינצל, גם אם זה רק על ידי הקורבן הגדול ביותר של זמן וסבלנות. אבל אף יהודי לא יוכל להשתחרר מדעתו. באותם ימים, הייתי עדיין ילדותי מספיק בכדי לנסות להסביר להם את הטירוף בתורה שלהם. במעגל הקטן שלי, דיברתי עד שלשוני כאבה והגרון שלי היה צרוד וחשבתי שאני חייב להצליח לשכנע אותם כמה הרסני היה הטירוף המרקסיסטי שלהם, אולם ההיפך הגמור היה התוצאה. גדילת התובנה אל תוך ההשפעות ההרסניות של התיאוריות הסוציאל דמוקרטיות רק הלכה והגדילה את נחישותם של האנשים האלה. ככל שהיו לי יותר מחלוקות איתם, כך היטבתי להכיר את הטכניקות שלהם. ראשית, הם סמכו על טיפשותם של יריביהם, ולאחר מכן, אם לא היתה שום דרך החוצה, הם העמידו פנים שהם טיפשים בעצמם. אם כל האפשרויות נכשלו, הם טענו שהם לא הבינו, או אוימו, הם קפצו מיד לנושא אחר ודיברו על אמיתות ברורות. אם אלה מוסכמות, הם מיד הלבישו עליהן עניינים שונים לגמרי. כשהם היו מתבלבלים, הם היו נמנעים מן השיחה בטענה שאין להם ידע או הבנה בנושא. לא משנה איפה אתה תופס באחד השליחים האלה, בידך תפס בוץ חלקלק, אשר פרץ מבין האצבעות, רק כדי להתאחד שוב ברגע הבא. אם הטענה שלך באמת גרמה לאדם תבוסה מוחצת מול אחרים, הוא לא יכול לעשות דבר מלבד להסכים איתה. קרוב לוודאי שתחשוב שזהו צעד אחד קדימה, אך תהיה מופתע ביום למחרת! למחרת בבוקר תגלה כי ליהודי אין אפילו שמץ מה קרה ביום האתמול וממשיך לחזור על תעלוליו השטותיים, שכבר התיישנו, כאילו כלום לא קרה. כאשר לחצו עליו בנוגע לשיחה הקודמת, הוא העמיד פני נדהם ולא הצליח להיזכר בכלום מלבד האמת שבהתבטאויותיו, שלדעתו הוכחו יום קודם לכן. לעתים קרובות הייתי פשוט משותק. קשה לדעת מה להעריץ יותר: קלילותם או אמנותם לשקר. בהדרגה, התחלתי לשנוא אותם. היה תוצאה טובה אחת בכל זה. אהבתי לעמי גדלה בדיוק באותה המהירות של התרחבות הסוציאל דמוקרטיה. אחרי הכול, בהתחשב במיומנות השטנית של המסיתים הללו, מי יכול לגנות קורבנות אומללים? זה היה קשה באופן לא יאמן עבורי לשלוט ולהתגבר על השקרים הסותרים של הגזע הזה! כל הצלחה של אנשים שמעוותים את האמת השתנתה לטובה מיד. הם הצהירו רגע אחד כדי לסתור את הטיעון שלך, ואז ברגע הבא השתמשו באותן הסיבות. הם ניסו להכחיש כדי להוכיח את הנקודה שלהם. לא, טוב יותר שהתוודעתי אל היהודי, ככל שיכולתי לסלוח לפועל. לעתי, הפועלים לא היו אשמים. האשמה נפלה ישר על אלה שלא חשבו שכדאי להזדהות עם המקושרים לדמם שלהם. עם אלה שלא היו נותנים לבנה החרוץ של המשפחה הלאומית מה שהיה שייך לו על ידי היגיון הברזל של הצדק. האשמה רובצת על אותו המסית המשחית אשר צריך להיות ממוקם על הקיר. מגורה על ידי ניסיון חיי היום יום, התחלתי עכשיו לחפש מקורות של תורת המרקסיזם עצמה שבאתי להבין את השפעתה בפירוט. כל יום, הצלחתה תפסה את תשומת ליבו של מישהו, ועם קצת דמיון יכולתי לראות להיכן התוצאות הובילו אותנו. השאלה היחידה שנותרה פתוחה היא האם המייסדים חזו את תוצאות יצירתם בצורתה הסופית או אם הם היו קורבנות של טעות. הרגשתי ששתי התשובות האלה אפשריות. מצד אחד, היתה מחובתו של כל אדם ההוגה דעות לכפות את דרכו על שורות התנועה הארורה ולנסות למנוע מהם ללכת אל הקיצוניות. מצד שני, יוצריה בפועל של מחלה לאומית זו בוודאי היו שדים אמיתיים. רק במוחה של מפלצת – ולא של בן אדם – יכולה תוכנית הארגון להתגבש ובסופו של דבר לגרום לקריסת התרבות האנושית ולהרס העולם. אם זה היה המקרה, התקווה האחרונה היתה קרב. קרב שבו ישומש כל נשק, קרב שבו המוח האנושי יגלה הבנה ויצליח להיאחז, לא משנה מי בורך בידי הגורל. התחלתי להכיר את מייסדיה של התורה הזו על מנת ללמוד את יסודות התנועה. הצלחתי להשיג תוצאות הרבה יותר מהר ממה שאפילו לא העזתי לקוות בגלל הידע החדש שלי בנושא שאלת היהודים, גם אם הוא לא היה עמוק. הידע הזה בלבד איפשר לי להשוות את המציאות עם הדשדוש התיאורטי של השליחים המייסדים של תנועה זו, הלא היא המפלגה הסוציאל דמוקרטית. הוא לימד אותי להבין את שפתו של העם היהודי, שמסתירה את מחשבותיהם. המטרה האמיתית שלהם היא לעתים קרובות לא הכתיבה עצמה, אלא שינה בנוחיות בין השורות. היתזו תקופה בה חוויתי את המהפך הגדול ביותר שאי פעם עברתי בחיי. מבליל רופף של מושגים רופפים פניתי אל אנטישמיות קנאית. שוב ובפעם האחרונה, מחשבות חסרות מנוחה, לא נוחות, ומדכאות הגיעו אלי בחרדה הקיצונית שלי. חקרתי את פועלו של העם היהודי במשך תקופותיה הארוכות של ההיסטוריה האנושית, ופתאום נדהמתי מהשאלה המדאיגה: האם מסתרי הגורל קבעו סופית שהניצחון הסופי לא יהיה גורלם של עמנו הקטן מסיבות שאינן ידועות לנו לבני האדם הקטנים. היהודים הם עם אשר חי על הארץ הזאת לבד. יכול להיות שהם הבטיחו את הארץ כפרס עבורם? האם יש לנו זכות ומטרה להילחם על מצג עצמי או שמא זו רק אשליה? קברתי את עצמי בתורתו של המרקסיזם ונתתי שיקול רגוע וברור לפועלו של העם היהודי. הגורל עצמו נתן לי את התשובה. התורה היהודית של המרקסיזם מכחישה את המטרה הנעלה של הטבע וקובעת במסה ומשקל חלול של מספרים במקום הזכות הנצחית של כוח ועוצמה. היא שוללת את ערך האישיות שבאדם, חולקת על חשיבות הלאום והגזע, ושוללת את המין האנושי של יסודות הישרדות הציבליזציה היהודית. כשם שהיקום הוקם, המרקיסיזם יהוו את הסוף של כל סדר כלשהו שהאדם יכול להעלות בדעתו. התוצאה של החלת עקרונות אלה תוכל לגרום רק לכאוס. הרס יהיה התוצאה היחידה שתקרה לתושבי כוכב הלכת הזה. אם, בעזרת אמונתו המרקיסיסטית, יכבוש היהודי את עמי העולם, יהווה נצחונו הרג והרס בני האדם. כדור הארץ ישוב לנוע בחלל בלתי מיושב כמו שהיה לפני אלפי שנים. הטבע הננחי מתנקם על הפרת מצוותיו. אני מאמין שאני פועל היום ברוחו של אלוהים יתברך שמו. בעמידה על המשמר כנגד היהודי, אני מגן על יצירתו של אלוהים.