משתמש:ויקטוריאנוס/מיין קאמפף/כרך א/פרק א

פרק א - בבית הורי

היום, אני שמח שהגורל בחר בבראוניאו אם אין הממוקמת בצפון אוסטריה כמקום הולדתי. עיר קטנה זו ממוקמת על הגבול של שתי המדינות הגרמניות בפגישת מחזור אשר לנו, לדור הצעיר, תהווה הישג של פעם בחיים. עלינו לעשות כל שביכולתינו כדי לאחד מדינות אלה.

אוסטריה מוכרחה לחזור להיות חלק מגרמניה המולדת הגדולה. לא מסיבות כלכליות. לא, הסיבות הכלכליות אינן חשובות. גם אם זה לא רווחי, האיחוד חייב להתבצע בגלל שיש בינינו דם משותף. לעם הגרמני אין זכות מוסרית להקים מושבות מרוחקות כאשר הם לא יכולים אפילו לאחד את ילדיהם במדינה משותפת. לאנשים תהיה זכות לרכוש אדמה זרה רק כאשר הרייך יכלול את כל הגרמנים. המחרשה תהפוך לחרב, והחיטה אשר תהפוך ללחמם של הדורות הבאים תושקה מדמעות המלחמה.

העיר הגבולית הפכה עכשיו לסמל של התחייבות גדולה, אבל יש לה גם עבר שעלינו ללמוד ממנו היום. לפני יותר ממאה שנה, המקום הצנוע הזה זכה להנצחה בהיסטוריה הגרמנית כזירת טרגדיה שזיעזעה את כל האומה הגרמנית. זה היה היום שבו המולדת שלנו הושפלה עמוקות כאשר מוכר הספרים יוהנס פאלם, תושב נירנברג, לאומן בלתי מתפשר ששנא את צרפת, מת למען גרמניה שאהב בלהט אפילו בזמנים של חוסר מזל. פאלם סירב בעקשנות לחשוף את שמותיהם של עמיתיו שהאמינו כפי שהוא עשה. היא היה ממש כמו ליאו שלאגטר. וכמו שלאגטר, פאלם הולשן לצרפתים על ידי נציג ממשלתי. מנהל משטרת אוגסבורג היה האחראי, ופעולה זו הניחה את המסגרת שיצרה את ממשלת גרמניה הרשמית המודרנית הידועה לשמצה בתקופת הרייך של מר סברינג. בעיר קטנה זו בראוניאו אם אין, האפופה בזכרונם של קדושים גרמניים שהזכרתי, היתה גרמנית-בווארית בדמה ואוסטרית רק בגבולותיה. כאן ההורים שלי חיו בשנות השמונים של המאה התשע עשרה. אבי, עובד מצפון המדינה כפקיד מכס, ואמי, טרודה במשק הבית, הם, מעל לכל, הקדישו לנו ילדים באהבה ובמסירות בלתי מעורערת. אני לא זוכר הרבה מהתקופה ההיא. אחרי כמה שנים בלבד, אבי עזב את העיר הגבולית הקטנה שכל כך אהב כדי שיוכל להשיג תפקיד חדש בפסאו שנמצאת בגרמניה עצמה. בימים ההם, אנשי מכס אוסטרים הרבו לנסוע. זמן קצר לאחר מכן, נסע אבי ללינץ, שם פרש מהעבודה. אין זה אומר שלאדון הזקן היתה הזדמנות לנוח.

בני משפחתו היו איכרים עניים מאוד, אפילו בימיו הראשונים, הוא לא התגורר בבית שמח. לפני שהגיע לגיל שלוש עשרה, הילד הקטן ארז את תרמילו וברח מביתו בסעיף ההררי של אוסטריה התחתונה. בניגוד לעצת הכפריים, הוא בחר ללכת לוינה כדי ללמוד מקצוע. זה היה בסביבות 1850, אז זאת לא היתה פשוטה לנסוע אל הלא נודע כשבכיס רק שלושה קרונות. אבל כאשר הילד בן השלוש עשרה נהיה בן שבע עשרה, הוא עבר את בדיקת האמן השכיר ונהיה סנדלר, אך עדיין לא היה שבע רצון. להיפך, בתקופה של בעיות כלכליות אז, הסבל הבלתי פוסק והאומללות שבהם נתקל רק הגבירו את נחישותו לוותר על המקצוע ולהפוך למשהו טוב יותר. כשהיה ילד עני בכפר, הוא חשב שהכומר שבכנסייה גילם את פסגתה הגבוהה ביותר של השאיפה האנושית. עם זאת, ניסיוני בעיר הגדולה החליף את המושג הזה עם האפשרות המכובדת להיות פקיד בכיר בשירות המדינה. עם הסיבולת של אדם שהזדקן מצער ומצוקה בעודו חצי ילד, בן השבע עשרה אזר את נחישותו והפך לפקיד מכס. כשהיה כמעט בן עשרים ושלוש, אני מאמין, הוא החליט שהוא השיג את מטרתו אשר הציב לעצמו כה ממזמן. הבחור המסכן נדר שלא לחזור לכפר הולדתו עד שיהפוך להיות מישהו. הוא הגיע אל מטרתו, אך כשחזר, אף אחד בכפר לא זכר את הילד הקטן שהיה שם לפני שנים. כשהסתכל סביב, הוא ראה כי הכפר היה זר לו. זה כבר לא היה הכפר שהוא זכר בילדותו.

כשהוא סוף סוף גמלאי בגיל חמישים ושש, הוא לא יכול היה לחיות יום אחד באפס מעשה, אז הוא קנה נכס בסביבת השוק העירוני של אוסטריה העלית בלמבך, עיבד אותו, ובכך השלים את המעגל של חיי עבודה ארוכים וקשים על ידי חזרה לנקודה שבה החלו אבותיו.

אני מאמין שזה היה בערך באותו הזמן שדעותי הראשונות התגבשו. הייתי משתולל בחוץ בקביעות, הולך לבית הספר בדרך הארוכה, והקשר שלי עם ילדים שובבים הדאיג מאוד את אמי. זה גם מנע ממני מלהיות נפש אשר נשארת בבית. לכן, מספר הרעיונות הרציניים שהיו לי לגבי העתיד שלי בהחלט לא הצביעו על הקריירה של אבי. גם אז, מתת הדיבור שלי התפתחה פחות או יותר דרך סכסוכים אלימים עם חברי למשחק. איכשהו הפכתי למנהיג כנופיה קטן בקרב הקבוצה שלי. לא היתה לי בעיה ללמוד ולהשלים שיעורים בבית הספר, אבל חוץ מזה הייתי די קשה לטיפול.

בזמני הפנוי, היו לי שיעורי זמרה במנזר הקתולי שבלמבך, וכאן הייתי מסונוור מפסטיבלי המוזיקה הכנסייתית המכובדים והמפוארים. כשם שאבי הביט על כומר הכפר הקטן, עכשיו הבטתי על המנהיג הדתי המקומי כאידיאל שיש לשאוף אליו. לפחות לזמן מה זה היה במקרה. אבי לא התרשם במיוחד מכשרונותיו הקוליים של בנו, והוא לא ראה בכנסייה עתיד לצאצאיו. הוא לא העריך רעיונות נעורים. הוא מן הסתם צפה בדאגה כשם שהטבע שלי התעמת עם הרצונות שלי.

תשוקתי לייעוד זה נעלמה במהרה ואת מקומן תפסו דברים שהתאימו יותר להלך נפשי. כשפישפשתי בספריה של אבי, מצאתי ספרים צבאיים שונים. היתה מהדורה עממית של מלחמת צרפת-פרוסיה מ-1870 עד 1871; שני כרכים של כתב עת מאויר מאותן השנים הפכו לקריאה החביבה עלי. לא עבר זמן רב לפני שהקרב ההרואי הגדול הפך לחוויה הרוחנית הגדולה ביותר שלי. מכאן ואילך, התלהבתי מכל מה שהיה קשור למלחמה או לפחות ללהיות חייל.

זה היה חשוב לי מסיבה אחרת. בפעם הראשונה, נאלצתי לשאול את עצמי אם היה הבדל בין הגרמנים שלחמו באותם הקרבות והגרמנים סביבי, ואם הם היו שונים, איך הם היו שונים? למה אוסטריה לא השתתפה במלחמה? למה אבי ושאר תושבי עירנו לא נלחמו? האם אנחנו לא אוהבים את כל הגרמנים האחרים? האם אנחנו לא דומים אחד לשני? בעיה זו התעוררה במוחי הצעיר בפעם הראשונה. למדתי שלא לכל גרמני התמזל מזלו להיות חלק מהאימפריה של ביסמרק. לא יכולתי להבין את זה בזמן, אז התחלתי את לימודי.

בהתבסס על האופי שלי ובמיוחד בהלך הרוח שלי, אבי החליט שלמידה בבית ספר תיכון קלאסי, יעמוד בסתירה לאישיות שלי. הוא חשב על בית ספר מקצועי שיתאים יותר. דעתו אושרה על ידי יכולתי הניכרת לציור. הוא האמין בעברו בנושא הזה והזניח אותו בבית הספר ההומניסטי האוסטרי. אולם חייו החרוצים גרמו לו לחשוב פחות על לימודים קלאסיים, שבהם ראה לא מעשיים. כאיש של עקרונות, צריך, לא, חייב, להיות עובד מדינה. נעוריו הקשים גרמו באופן טבעי להישגיו המאוחרים יותר להיראות גדולים אף יותר כי הם היו התוצר של כוח הברזל והיכולת שלו. הגאווה של להיות גבר מתוצרת עצמית הובילה אותו לרצות אותו הדבר או טוב יותר עבור בנו. הוא האמין שהעבודה הקשה שלו תקל על הילד להצליח באותו התחום.

סירובי המוחלט לעקוב אחרי הקריירה שהיתה לו כל חייב היתה, לו, בלתי מתקבלת בהחלט על הדעת. אז, החלטתו של אבי היתה פשוטה, מובהקת, וברורה, ובעיניו היתה דרך ברורה של פעולה. מאבקו הקיומי לחיים גרם לו להיות שתלטן, והוא לא מוותר לילד שראה בו חסר ניסיון. זה נראה היה כחולשה בלתי נסלחת במסגרת מימוש הסמכות ההורית שלו על עתיד ילדו. זה היה בלתי אפשרי עבורו להשלים עם מושג חובתו. ובכל זאת, כל זה היה עתיד לסיים אחרת.

בזמנו, כשהייתי אך בקושי בן עשר, ובפעם הראשונה בחיי, נאלצתי להתנגד לאבי. עמידה איתנה ונחושה כמו אבי יכולה להוציא לפועל את התוכניות שתוקנו במוחו, בנו היה עקשן לא פחות ממנו ועמד בסירובו לרעיון הבלתי מושך הזה. שלא אכנס לשירות המדינה.

אף תחינה או טיעון לא השפיעו על דעתי. לא אהיה פקיד. לא, ושוב לא. לכל ניסיון לעורר בי עניין בשיחות אלה באמצעות תיאורים של חוויותיו של האב היתה השפעה הפוכה. פיהקתי לעצמי, חולה מן המחשבה שאשב במשרד ממשלתי, לא אהיה המאסטר על החיים שלי, ואשקיע את כל חיי למילוי טפסים.

מה זה כבר יכול להשפיע על נער צעיר שהיה כל דבר חוץ מ"טוב"? עשיתי את המטלות שלי בבית הספר בקלות מגוחכת והיה כל כך הרבה זמן פנוי שהייתי יותר זמן בחוץ מאשר בפנים. היום, כאשר יריבי הפוליטיים בוחנים את חיי עם טיפול אוהב שכזה – חיפוש אחורה אפילו בתקופת ילדותי לשם הסיפוק בחשיפת כמה פיסות קונדסיות שהבחור הזה היטלר זומם בתקופת נעוריו – אני מודה לאלוהים על שהוא נותן לי עוד כמה זכרונות מהתקופה המאושרת הזאת. שדה ויער היו שדה הקרב שבו ההבדלים שלי שחוזרים בהתמדה בסברה הוסדרו. אפילו הנוכחות בבית הספר התיכון שעקבה אחרי עשתה מעט כדי לרסן אותי. אבל עכשיו מחלוקת אחרת צריכה ליישב את המאבק.

כל עוד כוונות אבי להפוך אותי לפקיד התעמתו רק עם הסלידה הכללית שלי מהקריירה העצמה, הסכסוך היה נסבל למדי. יכולתי להמתין עד שאזכה לנוף פרטי משלי ואני לא צריך לעשות מזה עניין קבוע. נחישותי שלא להיות לעולם פקיד הספיקה כדי לתת לי שלווה פנימית. נצמדתי להחלטה זו בתוקף.

המצב נעשה קשה יותר כאשר פיתחתי תוכנית משלי אשר היתה מנוגדת לרצונו של אבי. זה קרה כשעדיין הייתי רק בן שתים עשרה. אני לא זוכר איך זה קרה, אבל יום אחד היה לי ברור שאני אהיה צייר, אמן. הכישרון שלי לציור הופגן בבירור, למעשה, היה אחת הסיבות של אבי לשלוח אותי לבית ספר תיכון; עם זאת, הוא לעולם לא היה חושב לתת לי הכשרה מקצועית באמנות. נהפוך הוא, כאשר דחיתי את רעיונו של אבי בשנית, בפעם הראשונה בחיי הוא שאל אותי מה אני רוצה להיות. בלי שחשבתי על זה, ההחלטה שלי צצה פתאום. היה ברור שבחירתי כבר נטועה היטב ולא תשתנה, ולרגע אבי נאלם דום. "צייר? אמן?” הוא הטיל ספק בשפיותי וחשב שלא הובן כראוי. אבל כשהסברתי לו, והוא ראה שאני רציני, הוא התנהג לזה לחלוטין. כל כישרון שאולי יש לי היה מעבר לשיקולים שלו. "אמן! לעולם, לא כל עוד אני חי" אולם מאז בנו ירש, מבין תכונות שונות אחרות, עקשנות כמו שלו, והתשובה היתה עקשנית לא פחות משלו. שני הצדדים נשארו בשלהם. אבי החזיק ב"לעולם לא", ואני חיזקתי את "בכל זאת".

התוצאה היתה לא נעימה. האדון הזקן היה ממורמר, ואף על פי שאהבתי אותו, הייתי מריר באותה המידה. אבי אסר עלי אפילו לקוות שאלמד ציור. הלכתי צעד אחד קדימה והכרזתי במקרה זה, לא הייתי לומד כלום יותר. כמובן, באתי במקום השני עם הכרזה כזו מאז שהאדון הזקן החל לאשש את מרותו ללא רחם. בהתחלה למדתי לשתוק בעתיד, אבל לממש את האיום שלי. קיוויתי שכשאבי ראה את חוסר ההתקדמות שלי בבית הספר, הוא יתן לי להמשיך לחלום את החלום המאושר שלי.

אני לא יודע אם החישוב שלי היה נכון או לא; הדבר הוודאי היחיד היה כישלוני הניכר בבית הספר. עוד משהו שלמדתי היה משהו שחשבתי שאשתמש בו מאוחר יותר כצייר. לא משנה מה חשבתי שלא היה קשור לציור, או כל דבר אחר שלא הצליח לעורר את ענייני בו, אני חבלתי. התעודות שלי מנקודה זו ואילך היו תמיד בקיצוניות. לצד "טוב מאוד" ו"מצוין" דירוגים היו "עובר", ו"לא עובר". ללא ספק, המקצועות שבהם הצטיינתי היו גיאוגרפיה והיסטוריה כללית. אלה היו שני הנושאים האהובים עלי.

כשאני מסתכל עכשיו אחורה, לאחר שנים כה רבות, אני רואה שתי עובדות שאינן משמעותיות במיוחד. ראשית, נהייתי לאומן. שנית, למדתי להבין את משמעותה של ההיסטוריה. אוסטריה הנושנה היתה מדינה לאומית שכללה מדינות רבות. באותו הזמן, מי שהיה נתין של הרייך הגרמני לא יכול היה להבין למה עובדה זו מתכוונת לחיי היום יום שלהם. אחרי מצעד הניצחון הגדול של צבא גיבורים במלחמת פרוסיה-צרפת, הגרמנים של הרייך נפרדו בהדרגה מאלמנטים גרמניים במקום אחר. הם לא הבינו את הערך או שהם כבר לא היו מודעים לו. האוסטרו-גרמנים התבלבלו בקלות רבה מדי וכתוצאה מכך, השושלת הקיסרית מתפוררת לצד האנשים הבריאים והמבוססים.

הם לא הבינו שאם הגרמנים לא עשויים מהדם הטוב ביותר, לעולם לא תהיה להם היכולת להרשים את אופיים במדינה של שבעה עשר מיליון אוסטרים. הרעיון השגוי השתרש, במיוחד בגרמניה, כי אוסטריה היא מדינה גרמנית. זו היתה שטות והתוצאות היו השלכות חמורות, אבל זה עדיין היה מחווה זוהרת אל עשרה מיליון הגרמנים שבאוסטמארק בגלל נוכחותה הקטנה אוסטריה נתפסה בבעלות הכוללת על ידי גרמנים רחוקים. מעט מאוד אנשים ברייך הגרמני ניהלו מאבק מתמיד לשמר את השפה הגרמנית, בתי הספר הגרמניים, והאופי הגרמני באוסטריה.

היום, מצבו העגום של העסק נכפה על מיליונים מבני עמנו שחולמים על ארץ אבות משותפת בעוד הם יושבים תחת אגודל זר וארוך כדי לשמר את שפת אמם המקודשת. לבסוף, אנשים מתחילים להבין מה זה אומר להילחם על אזרחותו של האחד. ועכשיו, אולי, כמה פה ושם יוכלו להעריך את גדולתה של האוכלוסייה הגרמנית באוסטמארק, אשר באמצעות משאבים משלה, מסוככת על הרייך במזרח במשך מאות שנים, אז ניהלו מלחמת גרילה מתישה כדי לשמור על חזית השפה הגרמנית בבית בעידן שבו הרייך טיפל במושבות, אך לא בבשרו ודמו שלו.

כמו בכל קרב, יש שלוש קבוצות במאבק על שפתינו העתיקה באוסטריה הנושנה: הלוחמים, הנייטרלים והבוגדים. תהליך המיון מתחיל בבית הספר. הדבר הכי מדהים בנוגע לקרב שפות הוא גליו המכים בצורה הקשה ביותר בבית הספר. המלחמה מתנהלת על הדור הבא, והקריאה הראשונה היא אל הילדים: “ילד, אל תשכח שאתה גרמני", ו"ילדה, אל תשכחי שיום אחד את תהיי אמא גרמנייה". כל מי שמבין את נפש הנוער יבין שצעירים אלה יקבלו את קריאת הקרב הזו בשמחה. במאות דרכים הם ממשיכים במאבק באופנה שלהם ובנשק שלהם. הם מסרבים לשיר שירים שאינם גרמניים; הם נלהבים יותר מגיבורים גרמנים; הם יותר מדוכאים, והם יותר מרעיבים את עצמם כדי לחסוך פרוטה לפרוטה עבור עתודת המלחמה של המבוגרים. יש להם אוזן רגישה מאוד למורים שאינם גרמניים. הם לובשים את סמליהם האסורים של האומה שלהם ושמחים להיענש על כך. במילים אחרות, הם דימוי נאמן באופן מיניאטורי של המבוגרים מהם, חוץ מזה מסירותם היא לעתים קרובות חזקה יותר וישירה יותר.

כשהייתי קטן, גם אני הייתי שותף במאבק על לאום גרמני באוסטריה הנושנה. כסף נאסף עבור הליגה הדרום מארק גרמנית על ידי עמותות בית ספר. לבשנו דגניות ותגים בצבעי שחור-אדום-זהב ומכריזים על אמונתינו. “הייל" היתה הברכה שלנו, ובמקום ההמנון הקיסרי, היינו שרים את ההמנון הגרמני, “גרמניה מעל לכל" (דויטשלנד אובר אלס(Deutschland über alles)), למרות איומי ענישה. צעירים אומנו פוליטית בכל פעם כאשר אזרחי מדינת לאום כביכול עדיין ידעו מעט מאוד על אופיים הלאומי מלבד שפתם. לא הייתי בין הנייטרלים אפילו באותם ימים. נהייתי במהרה לאומני גרמני קנאי. כמובן, אינני מתייחס למפלגה הפולטית הנוכחית כשאני משתמש בשם הזה. ההתפתחות הלאומנית שלי היתה מהירה מאוד. ועד שהייתי בן חמש עשרה, יכולתי בקלות לראות את ההבדל בין פטריוטיות שמוצגת על ידי אלה שהלכו בעקבות שליטים בשושלת הקיסרית וה"לאומנות" האמיתית למען האומה ולמען האנשים. בשבילי, רק לאומנות קיימת.

מי שלא טרח לחקור את המונרכיה ההבסבורגית (משפחת המלוכה האוסטרית) עלול למצוא לאומנות חזקה זו תמוהה. בבית ספר אוסטרי, יש מעט מאוד היסטוריה אוסטרית הראויה שיזכירו אותה. גורלה של אוסטריה כל כך שזור בחיים הגרמניים שלא יעלה על הדעת להפריד את ההיסטוריה המשותפת להיסטוריה גרמנית ולהיסטוריה אוסטרית. כאשר גרמניה התפצלה לבסוף לשני תחומי הסמכות, הפרדה מוחלטת זו היתה בהיסטוריה הגרמנית.

הסמל של פאר קיסרי גרמני לשעבר, מוצג לעיני כל בוינה, והמשיך את קסמו כתזכורת לחיים המשותפים הבלתי פוסקים שלנו יחד.

זעקת העם הגרמני באוסטריה לאיחוד מחודש עם ארץ האם הגרמנית שלהם כשהמדינה ההבסבורגית התמוטטה נבעה מכאב עמוק שיש בליבם של אנשים. הם מעולם לא שכחו כמיהתם זאת לחזור אל בית אבותיהם. היא יכולה להיות מוסברת רק דרך ההיסטוריה שלומדה אל אוסטרו-גרמנים, אשר חיזקו את רגשותיהם הלאומיים. ההיסטוריה שלהם היא מזרקה אשר לעולם אינה יבשה – תזכורת אילמת בזמנים שבהם קל לשכוח. למרות שאנו עשויים להיות מוסחים על ידי שגשוג רגעי, אנו שומעים את לחישותיו של עתיד חדש כשאנו זוכרים את העבר.

זה נכון שאיכות החינוך של היסטוריה כללית בחטיבת הביניים נמצאת במצב עגום. מורים מעטים מבינים כי שינון תאריכים ואירועים היסטוריים אינם באמת דרך ללימוד היסטוריה. לילד לא חשוב לדעת מתי בדיוק כמה קרבות התנהלו, כמה בכלל נולדו, או כאשר כמה מונרכיות חסרות חשיבות מוכתרות. אלוהים יודע, כי זה בהחלט לא מה שחשוב.

הפירוש של באמת "ללמוד" היסטוריה הוא לפתוח את העיניים ולגלות את הכוחות שגורמים לאירועים היסטוריים לקרות. אמנות הקריאה והלמידה היא זכירת הדברים החשובים ושכיחת הדברים שאינם חשובים. סביר להניח שחיי המאוחרים הושפעו מהעובדה שהיה לי מורה טוב להיסטוריה. היה לו כישרון ייחודי ללמד ולבחון אותנו על עקרונות, ולא תאריכים. הפרופסור שלי, ד"ר לאופולד פוטש של בית הספר בלינץ, היה התגלמותו של רעיון זה. הוא היה גבר מבוגר. הוא היה חביב, אבל יציב בהתנהגותו. רהיטותו המבריקה לא רק ריתקה אותנו, אלא בהחלט סחפה אותנו. אני עדיין מרגיש שמשהו נוגע לי בלב כשאני חושב על גבר אפור שיער זה, אשר תיאורים לוהטים לעתים גרמו לנו לשכוח את ההווה כפי שהוא העלה אותנו בחזרה אל ימים אחורה בעבר, וכיצד הוא יכול לקחת זכרונות היסטוריים משעממים מערפלי המאות ולהפוך אותם לחוויות. בכיתתו היינו להוטים בהתלהבות, לפעמים התרגשנו עד כדי דמעות.

שיחק לי המזל יותר מלרוב כי המורה לא רק היה מואר בעבר לאורו של ההווה, אלא לימד אותי להסיק מסקנות להווה מן העבר. יותר מכל אדם אחר, הוא נתן לנו הבנה של הבעיות הנוכחיות. הוא השתמש בקנאות הלאומית שלנו כדי לחנך אותנו. הוא היה מקסים את תחושת הכבוד הלאומית שלנו, אשר גרם לנו בני הנוער בעלי ההליכות הרעות להזמין יותר מהר מכל דבר אחר אי פעם.

מורה זה עשה את ההיסטוריה לנושא החביב עלי. אם אז, אם כי הוא לא התכוון לזה, הפכתי למהפכן צעיר. ואכן, מי יכול ללמוד היסטוריה גרמנית תחת מורה שכזה בלי להפוך לאויב של מדינה אשר לה בית משפט אשר היתה לו השפעה קטסטרופלית על העם? מי יכול לשמור על נאמנותו לקיסרים המשתייכים לשושלת שבגדה באינטרסים של העם הגרמני שוב ושוב כדי להשיג יתרון טריוויאלי משלה? האם אנחנו לא יודעים, גם כילדים, כי המדינה האוסטרית לא היתה אהובה עלינו כגרמנים, ואכן זה יכול היה להיות אף אחד? התובנה ההיסטורית שלי בעבודה של המונרכיה ההבסבורגית האוסטרית התחזקה מניסיוני היומי. בצפון ובדרום, זרים נכנסו והרעילו את גופו של העם שלנו. גם וינה הפכה פחות ופחות עיר גרמנית. בית הארכידוכס הראה משוא פניו אל הצ'כי בכל הזדמנות. היתה זו ידה של אלת המשפט והנקם הנצחית שהפילה את האויב הקטלני ביותר של הטבע הגרמני של אוסטריה כאשר היא פגעה בארכידוכס פרנץ פרדיננד באמצעות הכדורים שסייעו להפילו. אחרי הכול, הוא היה הפטרון שעליו הוטל להגן על אוסטריה מפני הסלאבים הצפוניים. המשאות שהוטלו על העם הגרמני היו עצומים. הם סבלו קורבנות חסרי תקדים במסים ודם. כל מי שלא היה עיוור יכל לראות כי הקורבן אשר הקריבו היה לשווא. מה שפגע בנו יותר מכל היה העובדה שפעולות אלה סוככו על הברית עם גרמניה. ההשמדה ההדרגתית של תכונות גרמניות במונרכיה הנושנה היתה במידת מה נתונה לסנקציות מצד גרמניה עצמה. הצביעות ניכרה כאשר המונרכיה ההבסבורגית עבדה קשה כדי לתת לעולם שמבחוץ את הרושם שאוסטריה עדיין היתה מדינה גרמנית, וזה רק ליבה את השנאה אל המונרכיה הזאת אל קופחת כעס ובוז בתוך אוסטריה.

בגרמניה, חברי הממשלה הנבחרים לא הצליחו לראות שום דבר מזה קורה. זה היה כאילו הם הוכו בעיוורון. הם יכלו למצוא גופה המראה סימני דעיכה ולהכריז שהם גילו חיים "חדשים". בברית בין האימפריה הגרמנית הצעירה ומדינת הבלוף האוסטרית גדלו זרעיה של מלחמת העולם הראשונה ושל הקריסה.

בספר זה, אפרט יותר לעומק את הבעיה של הברית הזאת. יהיה זה מספיק לומר שבתור ילד הגעתי לתובנה, אשר מעולם לא עזבה אותי, אלא רק הלכה והעמיקה. התובנה היתה כי בטחונה של תרבות גרמנית באוסטריה זקוקה ראשית לחורבנה של אוסטריה, ולרגשות לאומיים אלה אין כל קשר לפטריוטיות למען שושלת קיסרית. בית הבסבורג נועד להביא אומללות על העם הגרמני.

גם אז, התובנה הזאת יצרה אהבה חמה למולדת האוסטרו-גרמנית שלי ושנאה עמוקה למדינה האוסטרית. מעולם לא הזנחתי את איך למדתי לחשוב על היסטוריה גם. ההיסטוריה הכללית הפכה למקור הבלתי נדלה שלי להבנת השתלשלות העניינים הנוכחית, זאת אומרת המצב הפוליטי. אני לא מתכוון "ללמוד" מההיסטוריה; במקום זה, ההיסטוריה תלמד אותי. אם נעשיתי מהפכן פוליטי מהר כל כך, אז גם נעשיתי מהפכן באמנויות באותה המהירות.

בבירה האוסטרית העליונה היה תיאטרון מצוין אשר אפשר היה לצפות בו כמעט בכל דבר. כשהייתי בן שתים עשרה, ראיתי את וילהלם הגיבור מוצגת בפעם הראשונה. כמה חודשים לאחר מכן, ראיתי את האופרה הראשונה שלי, לוהנגרין . האופרה כבשה את ליבי לחלוטין. התלהבות הנעורים שלי מהאדון מבויירוית לא ידעה גבולות. שוב ושוב נמשכתי ליצירותיו ונראה לי מוצלח שעכשיו אני יכול להשתתף בהופעות קטנות יותר, שבהן יכולתי לעמוד קרוב, וזה הגביר מאוד את החוויה שלי.

לאחר ששנות ההתבגרות הכואבות שלי נגמרו, הסלידה העמוקה שלי למקצוע שאבי בחר לי היתה ברורה עוד יותר. ידעתי שאני לא אהיה מאושר כעובד ציבור. הכישרון שלי לציור הוכר בבית הספר, ונחישותי להיות לאמן היתה איתנה.

לא בקשות ולא איומים שיכנעו אותי. התכוונתי להיות צייר ואני לא אהיה פקיד בעד שום הון שבעולם. זה היה מוזר. ככל שהתבגרתי, התחלתי להתעניין גם באדריכלות. בזמנו, חשבתי שזה השלים את יכולת הציור שלי ושמחתי שהאינטרסים האמנותיים שלי התרחבו. מעולם לא חלמתי שכל זה יתברר בצורה שונה לגמרי. היעוד שלי הוכרע מוקדם יותר ממה שיכולתי לצפות.

כשהייתי בן שלוש עשרה, איבדתי את אבי בפתאומיות. האדון הזקן והנמרץ לקה בשבץ, סיים את הקריירה הארצית שלו ללא כאבים, והותיר אותנו בתחושת אבל עמוקה ביותר. רצונו העמוק להעניק לילדיו פרנסה כדי לחסוך מהם את מאבקו המר לא התגשם. אך הוא נטע את זרעי העתיד אשר לא הוא ולא אני הייתי מבין אז.

לא היה עדיין שינוי נראה כלפי חוץ. אמי המשיכה את השכלתי בהתאם לרצונו של אבי, מתוך כוונה שאני אתכונן להיות לעובד ציבור בסופו של דבר, בעוד הייתי נחוש יותר מתמיד להימנע מלהיות פקיד. התעניינתי פחות ופחות בבית הספר ונהייתי יותר אדיש. פתאום, מחלה באה לעזרתי. תוך מספר שבועות, העתיד שלי והנושא שגרם מחלוקת מתמידה בביתנו הוחלט בשבילנו. היו לי בעיות חמורות בריאות, והרופא אסר על אמי להכניס אותי לסביבה משרדית סגורה. הנוכחות שלי בבית הספר התיכון גם הופרעה בשנה לפחות. הדבר אשר השתוקקתי לו בחשאי במשך זמן כה רב, מה שתמיד נלחמתי עבורו עכשיו, בזכות המחלה הזאת, הפך למציאות כמעט של בחירה משלו.

תחת לחץ מחלתי, אמי סוף סוף איפשרה לי ללכת ללכת לאקדמיה לאמנויות יפות בוינה במקום לבית הספר התיכון המקצועי. אלה היו הימים הטובים להם ציפיתי, ללכת בעקבותם נראה לי כמעט כמו חלום יפה. שנים לאחר מכן, מות אמי שם קץ פתאומי לכל התוכניות היפות שלי.

היא מתה בסוף מחלה ממושכת, מחלה כואבת אשר היה לה סיכוי קלוש להתאוששות. אף על פי כן, המכה שחטפתי היתה נוראה. כיבדתי את אבי, אבל אהבתי את אמי. נאלצתי מצורך ומציאות קשה לקבל החלטה מהירה. אבי היה אדם בעל אמצעים קטנים, ומה שהוא שמר שומש ברובו כדי לרפא את מחלתה של אמי. הקיצבה שקיבלתי כיתום לא הספיקה כדי לקיים אותנו. נאלצתי להרוויח את לחמי בעצמי איכשהו. עם שקית בגדים בידי ורצון בליבי אשר אין אפשרות לכבותו, יצאתי אל עבר וינה. מה שהאב שהיה לאבי יצא לפועל לפני חמישים שנה לפני שקיוויתי גם להתמודד הגורל. גם אני אהיה "מישהו חשוב", אך לא פקיד.