משתמש:אהרן שווארץ/טיוטה - חיי הלוי

חומר גולמי - להעביר אל דפי הסימנים

סימנים בספר

סימן ד קצת מנהגי ברית מילה א) כתב המחבר בשו”ע (סי' רסה סי”א) נוהגין לעשות כסא לאליהו שנקרא מלאך הברית, וכשמניחו יאמר בפיו שהוא כסא אליהו, וכתב בפרקי דרבי אליעזר (פכ”ט) שא”ל הקב”ה שכל זמן שישראל יקיימו מצות מילה צריך אליהו לבוא ולהעיד עליהם שמקיימים הברית, וע”כ מושיבין כסא לכבודו, וידוע מש”כ באגרא דפרקא (רמז קמו) ובבני יששכר (תשרי ד ז), לפרש את הפסוק תחת אשר קנא לאלקיו, ויכפר על בני ישראל עיי”ש. והנה יש נוהגים לעשות רק כסא אחד, ואחר שמניחין את התינוק על הכסא, מגביהין אותו והסנדק ישב על הכסא, ובמקומות רבות עושין כסא רחב, שמחולק לשנים, אחד לאליהו ואחד להסנדק, אכן במחזור ויטרי כתב דיש לתקן שני קתדראות, וכ”כ בספר הרוקח (סי' קיג), וכ”כ באור זרוע, ובמהרי”ל (הלכות מילה), וכן נוהגים בסקווירא, וע”ע מה שהאריך בזה בס' אוצר הברית (ח”ב פ”ה).

ב) כתב הרמ”א (סי' רסה סי”א) שנוהגין להדר אחר מצוה זו להיות סנדק לתפוס התינוק למוהלו, ויפה כח הסנדק מכח המוהל להקדימו לקריאת התורה, שכל סנדק הוי כמקטיר קטורת, ולכן נוהגין שלא ליתן שני ילדים לבעל ברית אחד, כדאמרינן גבי קטורת - חדשים לקטורת, ושמעתי מכ"ק מרן אדמו”ר שליט”א מסקווירא שלרב בבהמ"ד וודאי אין קפידא, וכן שמעתי בשם כ"ק מרן מהר”א מבעלזא זצוק”ל במעשה מהרב של קוממיות. עוד שמעתי מכ"ק מרן אדמו”ר שליט”א מסקווירא שלא שמע שיהא קפידא שלא להיות שני פעמים קוואטע"ר.

ג) מובא בשם ספר חסידים שאשה מעוברת לא תשא את הילד להיות קוואטערי”ן, ואמר כ"ק מרן אדמו"ר שליט”א מסקווירא שלא שמע למעשה בזה, ועכ”פ בתחלת עיבור בפרט כשעדיין אינו ברור וודאי א”צ לחשוש, וכן כתב בס' ברית דוד (סי' רסד סק"ט אות כו).

ד) וכתב הרמ”א (שם) שהאשה מביאה את התינוק עד בית הכנסת, ונראה מזה שהמנהג הוא למול בבית הכנסת, ועי' בס' זוכר הברית ובס' אות שלום (מובא בס' ברית דוד סקל"ה) שהטעם שהוא דוגמת ביהמ”ק, וע”כ יש נוהגים למול בצפון אבל דבר זה אינו חיוב, וע”כ אם יש אפילו ס”ס של פיקוח נפש או חשש איסורא מלין במקום הראוי, וכן ראיתי מעשה רב אצל הגרי”י ניימאנן אב”ד בעלזא-מאנטריאל ז”ל בברית מילה שהי' צריכין ישוב הדעת הרבה האיך למול [מפני שהי' קצת נולד מהול], ואמר שאם יהא יותר בישוב הדעת בבית, יעשו כן עם מנין.

ה) היכא דאפשר צריך לעשות הברית מילה בעשרה, וכמו שכתב המחבר (סי' רסה ס”ו), ועי' בדרכי משה (שם אות א) שהביא הטעם בזה בשם הגהות אלפסי (פר"א דמילה) משום דמדמין התינוק הנימול ליוצא מבית האסורים, שצריך להודות ולברך הגומל באפי עשרה, ולכן אומרים הודו בברכות מילה, וע”ע במהרש”א (תענית כז.).

ו) בענין טעימת כוס שמברכים אחר המילה, עי' מה שכתבנו בשו"ת חיי הלוי (ח"א סי' כא אות ו) שיש סוברים שמעיקר הדין אין צריך לטעום כלל מהכוס, ואעפ"כ אינו ברכה לבטלה שכן תיקנו חכמים לברך על הכוס, ומה שטועמים מהכוס אינו רק משום גנאי שלא יאמרו שהברכה היתה שלא לצורך. וע"כ ביוכ"פ אין טועמים כלל, רק נותנים להתינוק מהיין, חוץ ממה שנותנים לו באמירת בדמיך חיי. אכן בדרך כלל בוודאי צריך לטעום קצת מהכוס, או ליתן לאחר שיצא בברכתו, ולכתחילה נוהגים ליתן גם לאחרים מהכוס, שביחד יהי' שתיית רוב כוס. וע"ע מה שכתבנו בשו"ת חיי הלוי (שם סי' פט) שיש להדר בכוס המילה בכל ההלכות כמו בכוס של קידוש, עיי"ש.

ז) בענין נוסח ברכת המילה שאומרים אשר קדש ידיד מבטן וכו', על כן בשכר זאת א-ל חי חלקנו צורינו צוה להציל וכו', ובפשטות כוונת הענין הוא שבשכר זאת של המילה אנו מבקשים מהשי"ת שהוא חלקינו צורינו להציל ידידות שארינו משחת. [ויש נוהגים לומר צִוָה בחירי"ק, לשון עבר, והוא הודאה שעשה השי"ת כן]. אמנם בשו"ת פאר הדור להרמב"ם (סי' ריד) כתב לפרש שבשכר המילה אזי השי"ת שהוא א-ל חי נעשה חלקינו, כמו שהבטיח לאברהם (בראשית יז ז) 'והקימותי את בריתי ביני ובינך וגו' להיות לך לאלקים ולזרעך אחריך'. ואח"כ אנו מבקשים מהשי"ת שהוא צורינו להציל אותנו.

ח) כתב הרמ”א (סי”ב) שגם נהגו ליקח מנין לסעודת מילה, ונקרא סעודת מצוה, וכתב עוד הרמ”א (שם) שכל מי שאינו אוכל בסעודת מילה הוי כמנודה לשמים, וע”כ נהגו שלא לקרות על סעודת מילה, עי' בפתחי תשובה (שם סקי"ח), אכן כתב הרמ”א (שם) שאם חושש משום בני אדם שאינם מהוגנים שנמצאו שם, אי”צ להשתתף בהסעודה. ויש סוברים שאם יש מנין בלעדו אין צריך לילך לסעודה, עי' שו"ת מהרש"ג (ח"ב סי' רכה), וע"ע בכה"ח (סי' קע סקע"א), וע"ע מה שהאריך בזה בשו”ת משיב נבונים (כלילת חתנים סי' כב).

ט) כתבו המג”א (סי' כ”ה סקכ"ח) והש”ך (יו”ד סוסי' רסה) שנהגו שלא לחלוץ התפילין עד אחר המילה משום שהתפילין הם אות, והמילה ג”כ אות, ויש שנהגו לחלוץ התפילין, ועי' בס' אות חיים ושלום (אות יח) שכתב טעם לזה דמשום כבוד אות המילה מעבירין אות התפילין כמו בשבת, ועי' בשו”ת אגרות משה (ח”ו או”ח סי' קא) מש”כ בזה, וע”ע בס' אוצר הברית (ח”ב סי' ז) שהביא כמה מנהגים בזה, והביא עוד שיש נוהגים אפילו בראש חודש לחזור ולהניח התפילין אחר מוסף לכבוד הברית, אכן בכף החיים (סי' כה אות צו) כתב שע”פ קבלה אין להניח תפילין בר”ח אחר מוסף [עד תפילת מנחה], עיי”ש.

י) תינוק שנולד בליל שבת כתב בפמ”ג (או”ח סי' תמד מ”ז) ע”פ דברי התרומת הדשן שיש לעשות שלום זכור בשבת הראשון, ובס' כורת הברית (יו”ד סי רסה) כתב לעשותו בשבת השני קודם הברית מילה, ויש עוד בדברי האחרונים סברות לכאן ולכאן, וע”כ נוהגים אצלנו בסקווירא לעשותו בשתי השבתות.

תוכן הענינים

א) ענין כסא של אליהו. חילוקי מנהגים באופן הכסא.

ב) גודל ענין סנדק / בענין שאין נותנין להיות סנדק לב' ילדים / אי יש קפידא שלא להיות קוואטע"ר ב' פעמים.

ג) בענין המנהג שמעוברת לא תהיה קוואטערי"ן.

ד) בענין המנהג למול בבית הכנסת. מעשה רב בזה.

ה) אי צריך להיות מנין עשרה בברית מילה / ענין אמירת 'הודו לה' כי טוב' - במילה.

ו) בענין טעימת כוס ברכת המילה, בכל השנה - וביוכ"פ / אי צריך להדר בכוס המילה כמו כוס קידוש.

ז) בענין פירוש ברכת המילה, א-ל חי חלקינו צורינו צוה להציל.

ח) גודל ענין סעודת ברית מילה / באיזה אופן אין מחויבין לאכול בסעודת המילה.

ט) בענין לבישת תפילין בשעת ברית מילה / כשיש ברית מילה בר"ח, אי יש לחזור וללבוש תפילין אחר תפילת מוסף.

י) תינוק הנולד בליל שב"ק, מתי יש לעשות 'שלום זכר'.

סימן ה מצות איסור אכילת גיד הנשה מצות לא תעשה שלא לאכול גיד הנשה, שנאמר (בראשית לב לג) 'על כן לא יאכלו בני ישראל את גיד הנשה'. ונוהג בבהמה וחיה הטהורין. ונוהג בשליל ובמוקדשין. בירך ימין ובירך שמאל. ושני גידין הן, הפנימי הסמוך לעצם שעל הכף אסור מן התורה, ולוקין עליו אם אכל כזית ממנו, או אם אכלו כולו אע"פ שאין בו כזית. ושאר הגיד הפנימי מה שאינו על הכף, והגיד העליון כולו, והחלב שעליהן ושעל גיד הנשה, ושאר גידין וקרומין, אסור מדברי סופרים. אכל גיד הנשה מנבילה או טריפה, לוקה שתים. עוף שירכו כירך הבהמה שיש לו כף עגול, ובהמה שכף ירכה ארוך כשל עוף, גיד הנשה שלהן אסורין ואין לוקין עליהן. גיד מותר בהנאה מדברי הקבלה. ונוהג בכל מקום ובכל זמן בזכרים ובנקבות:

א) [מצוה ג] שלא לאכול גיד הנשה, שנאמר (בראשית לב לג) 'על כן לא יאכלו בני ישראל את גיד הנשה'.

ב) גיד הנשה נוהג בבהמה וחיה שיש להם כף, משא"כ עוף שאין לו כף, דהיינו שאין הירך עגול כמו כף, ובגמרא (חולין צב:) בעי ר' ירמי' כשנמצא להיפך, דהיינו בהמה שאין לה כף עגול, ועוף שיש לו כף עגול, אי אזלינן בתר דידיה או בתר המין, ונשאר בגמרא בתיקו, וע"כ נקטינן להלכה לחומרא, שבבהמה אסור בכל אופן, וגם בעוף אם נמצא שהכף עגול אז אסור לאכול הגיד הנשה, אכן א"צ לבדוק אחריו כמבואר בשו"ע (יו”ד סי' סה ס"ה).

ג) ולכאורה במה שמנקר הגיד כדי שלא לאכלו, מקיים הל"ת הזה, דהיינו בא לידו.

ד) והנה בבהמה וחיה ע"פ רוב אין אנו נוהגים לאכול כלל מחלק אחוריים, כיון שקשה לנקר כל החלב והגידין, אכן בעוף נמצא פעמים שחסר האסיתא, ויש להסתפק אי יש בזה משום בוקא דאטמא דשף מדוכתיה, ולכאורה אין לאסרו כיון שהניבים קיימים בשלימותן, ויש שרצו לומר דתלוי במחלוקת האחרונים בנשמטה הירך מתחילת ברייתו, ששיטת הפר"ח (יו"ד סי' נה סק"י) דכשר, ודעת כמה אחרונים להחמיר, עי' פמ”ג (שם סי' שפד סק"ח), ויש שרצו לחלק אי נתאכלו הניבים או לא, ועי' בדע”ת (סק”ח) שמדבריו עולה שעכ”פ כשלא נתאכלו הניבים וודאי יש להתיר בהפסד מרובה, אכן שמעתי מדודי מוה"ר משה טובי' פעדערווייס שליט”א שהי' לו שאלה כזו, ואסרו הגאון מוה"ר יעקב לאנדא אב”ד בני ברק ז”ל מטעם איסור גיד הנשה, דכיון דאין לו האסיתא נמצא שהכף עגול ואין אנו בקיאים לנקר הגיד, אכן מטעם זה לא נאסר רק הירך וכל העוף כשר, וע”ע בשו”ע (יו”ד סי' סה ס"ה) שעכ"פ א"צ לבדוק אחריו. וע"ע בדרכי תשובה (סי' נו סק"ז, וסי' סה סקס"ט) שיש סוברים שהגיד מתפשט עד צומת הגידין.

ה) שיטת ר' יהודה (שם צ:) שאינו נוהג רק בירך של ימין, אכן קיי"ל להלכה כשיטת סתם משנה שנוהג בירך ימין ובירך שמאל.

ו) נוהג בזכר ובנקבה, ועי' כרתי ופלתי (יו”ד סי' סה סקט”ז) בענין המנקר שהרעיש לומר על איזה גיד שזהו גיד הנשה, שגיד הנשה הוא גיד אחד שאינו נמצא רק בבהמות זכרים ולא נקבות, והכרתי ופלתי הראה לו בסמ”ג (לאוין קל”ט) שכתב גיד הנשה נוהג בזכרים ונקבות עיי”ש, וכתבו כמה גדולים לתמוה ע”ז, דסמ”ג מיירי שנוהג בזכרים ישראלים ונקבות כדרכו בכל המצות לכתוב כן, אבל לא מיירי מהגיד אי הוא נמצא בזכרים ונקבות, ועי' בפתחי תשובה (יו”ד שם סק”ב), וע”ע בשו”ת חתם סופר (יו”ד סי' סט) מה שכתב בזה, אכן עי' בשו”ת טוב טעם ודעת (מהדו”ק סי' ק) שהביא שמצא בהגהות להלכות גדולות דלשוא הרעישו על הכרתי ופלתי, וטעות סופר נפל בכרתי ופלתי, ובמקום סמ”ג צריך לומר סה”ג, וכוונתו על ספר הלכות גדולות שמבואר שצריך לנקר הגיד גם בנקבות, וע”ע מש”כ בזה בפרדס יוסף (וישלח), ושוב ראיתי בס' עטרת פז כמה מקורות שמצאו כתב יד של הספר כרתי שהגיה המחבר בעצמו על תיבת סמ”ג וכתב בסה”נ, והכוונה על ספר של מנקר אחד שכתב באמת כן שאינו נמצא רק בזכרים, וכן הביא בשו”ת ציץ אליעזר (ח”ח סי' כה אות ב).

ז) עוד מבואר בגמ' (שם צא.) שמן התורה אינו אסור רק גיד הפנימי הסמוך לעצם שעל הכף ומדרבנן אסור גם גיד החיצון, ועוד אמרו חז”ל דגם שמנו של הגיד ישראל קדושים הם ונהגו בו איסור, ועי' פרטי ההלכות בזה בשו”ע (שם ס”ח), ובס' דרך פקודיך (חלק המעשה אות י) כתב שבעל נפש לא יאכל בשר מהירכים כי הרבה מכשולות יוכל להיות בעסק הניקור הן מהגיד והן מהחלב, וכן הזהיר האר”י ז”ל להב”י והובא שם מעשה בדבר זה עכ”ל.

ח) בגמ' (פסחים כב.) תניא גיד הנשה מותר בהנאה דברי ר' יהודה ור”ש אוסר, ולהלכה נחלקו הפוסקים בזה עי' בב”י (יו”ד שם), ולמעשה העלה להתיר, וכן פסק בשו”ע (שם ס”י) דמותר בהנאה, והנה הב”י (שם) סיים, וז”ל: ומיהו בספר הזוהר (וישלח) נראה שהגיד אסור בהנאה ולכן טוב ליזהר, וכתב ע”ז בד”מ להקשות דהלא בעל ספר הזוהר הוא רשב”י דהוא סתם ר”ש הנזכר בגמרא, וא”כ הלא גם בגמר' נחלקו ר”ש ור”י בזה, ופסקו הפוסקים כר”י, וכתב דכ”כ גם הב”י בעצמו במקום אחר, וכ”כ באיסור והיתר שמוכרין הגידין, והב”ח הביא דברי הד”מ וכתב ע”ז מיהו בסמ”ק והגהותיו פסקו לאיסור ונכון ליזהר בדבר. וע”ע בפר”ח (יו”ד שם) דשומנו של גיד ודאי מותר בהנאה, וע”ע שם לפי שיטת המחמירים אי מותר למכור לנכרי כל הירך.

ט) ובדרך פקודיך (חלק המעשה אות ז) הביא ג”כ שיטת הזוהר דאפילו לכלב אסור להשליכן, וכתב עוד (חלק הדיבור אות ב) שמי שנהג בעצמו כחומרת הזוהר דהיינו שנהג בפירוש להשליכו לאשפה, אין לו התרה, אכן מבואר בדבריו דאם לא הי' נוהג כן רק בתורת חומרא, יש לו התרה עיי”ש, וכתב עוד (שם אות ג) [בדרך אפשר] דאפילו מאן דמחמיר מותר לו לשלוח ירך לנכרי וגיד הנשה בתוכו, דאינו מהנה כלום להעכו”ם בהגיד, כיון דאין בו טעם כמבואר בגמרא דהוא כעץ בעלמא, ובאמת כבר כתב כן הפר”ח (הנ”ל) ע”פ דברי התו' (חולין צ”ט:), אכן כתב שם דדוקא כשהירך אינו שלם, דאל”כ מתכבד הנכרי בזה עיי”ש, ומובא בכף החיים (שם אות כ”ב).

י) וע”ע בס' שיירי מצוה (מהויגד יעקב מפאפא זצוק”ל) שפלפל בענין זה מה שתמהו האחרונים על הרמב”ם שפסק כשיטת ר' אבהו דלא יאכלו היינו גם איסור הנאה, ולמה פסק כאן דגיד הנשה מותר בהנאה, הלא בגמרא משמע דאם סוברים דאין בגידין נותן טעם אין לנו לימוד דמותר בהנאה עיי”ש, והרמב”ם פסק דאין בגידין נותן טעם, וא”כ לכאורה הי' לנו לומר דגיד הנשה אסור בהנאה, עיי”ש מה שהאריך בזה, וע”ע מש”כ (שם) בענין אכילת רפואה שלא כדרך אכילתן.

יא) בספה”ק מאור עינים (וישלח) כתב ע”פ הענין הידוע של עש”ן דהיינו עולם שנה נפש, דכמו שיש בנפש רמ”ח איברים ושס”ה גידין, כן יש בעולם כמו שמצינו טבור הארץ, פי הארץ וכו', וכן יש בשנה דכל יום מיוחד לבחי' גיד פרטי, וט' באב היא בחינת גיד הנשה, וזה מרמז הכתוב ע”כ לא יאכלו בני ישראל א”ת הוא ר”ת ת'שעה א'ב, וכן איתא בזוהר חדש שהאוכל בת”ב הרי הוא כאילו אוכל גיד הנשה.

יב) וראיתי בספה”ק דרך פקודיך (חלק המחשבה אות ג) שכתב לתמוה דכיון שהתורה היא נצחית א”כ כמו שגיד הנשה אסור לעולם, א”כ הי' לכאורה מן הראוי שגם ת”ב יהא אסור לעולם באכילה, ובאמת הלא ידענו דקודם החורבן הי' מותר לאכול, ועוד יותר דבזמן בית השני הי' ת”ב יו”ט וששון ושמחה, וכן יהי' בבית השלישי ב”ב עיי”ש, והנה מה שכתב דבבית השני הי' ת”ב ששון ושמחה, עי' בפירוש הרמב”ם למשניות (ר”ה סופ”א) דמבואר בדבריו שלא היו צריכין להתענות, אבל היו מותרין להתענות, והרבה היו מתענין עיי”ש, וע”ע בשו”ת תשבץ (ח”ב סי' רע”א) מה שהאריך בזה, אכן עכ”פ גם לדברי הרמב”ם עכ”פ לא הי' תענית מחוייבת, וגם עכ”פ בבית הג' שיבנה ב”ב נראה דלכו”ע יהי' ששון ושמחה.

יג) אכן נראה דהמאור עינים מתרץ קושיא זו בתו"ד הקדושים, שכתב הטעם שאסור לאכול בת”ב שלא יתנו כח על ידי אכילתן לס”א, וע”ז אמר הכתוב ויאבק איש עמו עד עלות השחר, דהיינו שהשטן תמיד הוא מתאבק ואוחז בישראל וכו', עד עלות השחר, עד שיתנוצץ אורן ובהירתן של ישראל בימי משיח צדקנו ב”ב וכו', שאז נאמר ואת רוח הטומאה אעביר מן הארץ וכו' עיי”ש, ועכ”פ לפ”ז התורה הקדושה בעצמו אמרה שמש”כ שלא יאכלו בת”ב, היינו דוקא עד עלות השחר שיתנוצץ אורו של משיח במהרה בימינו אמן.

יד) אכן לכאורה לפ”ז הי' מן הראוי שגם גיד הנשה יהא מותר לעתיד, והנה אולי י”ל דהאמת כן הוא וכמו שכתב האוהחה"ק לענין חזיר שהתנה התורה שאסור משום שאינה מעלה גרה. ועוד י”ל דגיד הנשה יש עוד טעמים שלא לאוכלו, ואותן הטעמים יכול להיות שייך בכל הזמנים רק ענין השייכות לת”ב אין לו שייכות בזמן הבית, וע”ע בשדי חמד (מערכת גיד הנשה) מה שמביא בזה אי ינהג לעתיד, וע”ע בשו”ת גנזי יוסף (סי' מז).

טו) עוד כתבו בספרים שבמצוה זו מרומז שצריך להיות מהתמכין דאורייתא, שמש"כ (בראשית לב כו) 'ויגע בכף יריכו' איתא בספה"ק שהכוונה שהס"מ רצה לבטל התמכין דאורייתא, וכ"כ בס' אוצר החיים (חומש היכל הברכה, מצוה זו), שבמצוה זו יש רמז להיות מתמכי אורייתא ומסעדה, ובזה יכניע כח הס"מ. וכתב בזה דברים נוראים, ובסו"ד כתב, וז"ל: ולכן חוס וחמול על נפשך, ותזכו לבנין נביאי מהימנא, וסוד הירכים הם השחקים הטוחנים מן לצדיקים, ואם אתה מן התומכים אותן, תזכה לכל זה, עיי"ש.

טז) בספר החינוך כתב שורש מצוה זו שיהא רמז לנו, שאע”פ שיסבלו ל”ע צרות רבות, יהיו בטוחין שיבא הגאולה ב”ב, כמו שהי' אז שהשר של עשו רצה לעקור את יעקב וזרעו מן העולם, והשי”ת עזר לו שזרח השמש לרפואתו, כן יזרח לנו השמש של משיח צדקנו וירפאנו מצרינו בב”א.

תוכן הענינים

א) המקור בתורה לאיסור אכילת גיד הנשה.

ב) בהמה וחיה שאין להם כף עגול, או עוף שיש לו כף עגול, אי אסורין משום גיד הנשה.

ג) בענין קיום המצוה ע"י ניקור הגיד.

ד) בענין שאין אוכלין חלק האחוריים מבהמה וחיה / בענין עוף שחסר האסיתא, אי הוי בכלל בוקא דאטמא דשף מדוכתיה / שיטה הסוברת שהגיד מתפשט עד צומת הגידין.

ה) אי רק ירך ימין אסור, או גם ירך שמאל.

ו) בענין המנקר שהרעיש שאין גיד הנשה מצוי רק בזכרים, ולא בנקיבות, וחלק עליו הכרתי ופלתי.

ז) איזה גיד אסור מה"ת / מדרבנן / מחומרת ישראל קדושים / ולבעל נפש.

ח) אי גיד הנשה מותר בהנאה / אי שמנו של גיד מותר בהנאה / ואי מותר למכור כל הירך ביחד לנכרי.

ט) בענין חומרת הזוה"ק שאסור אפילו להשליכו לכלב / מי שנהג כחומרה זו, אי יש לו התרה / מי שמחמיר בהנ"ל, אי מותר לו לשלוח לעכו"ם ירך וגיד הנשה בתוכו.

י) בענין תמיהת האחרונים על הרמב"ם שפסק כר' אבהו ש'לא יאכל' היינו איסור הנאה, ואפ"ה פסק שגיד הנשה מותר בהנאה.

יא) בענין מש"כ המאור עינים שיום תשעה באב הוא כנגד איסור גיד הנשה.

יב) תמיהת הדרך פקודיך, שגיד הנשה היה צריך להיות אסור לעולם / בענין אם התענו ישראל בת"ב בזמן בית שני.

יג) ישוב על הנ"ל, לפי דברי המאור עינים.

יד) אי לעתיד יהיה גיד הנשה מותר.

טו) רמז במצוה זו להיות מהתמכין דאורייתא, וגודל ענינה.

טז) טעם למצות איסור אכילת גיד הנשה. חיזוק לישראל בימי הגלות.

סימן ו מצות קידוש החודש מצות עשה לקדש חדשים ולחשב חדשים, שנאמר (שמות יב ב) 'החדש הזה לכם ראש חדשים' וגו'. ענין המצוה הוא שיחשבו בית דין וידעו אם יראה הלבנה אם לא, ושידרשו את העדים שראו את הלבנה עד שיקדשו את החדש, ויאמרו מקודש החודש, וישלחו ויודיעו לשאר העם באיזה יום הוא ר"ח, כדי שידעו לקבוע המועדות, שנאמר (ויקרא כג ד) 'אשר תקראו אותם במועדם', ונאמר (שמות יג י) 'ושמרת את החוקה הזאת למועדה'. וכן שיחשבו השנים אם צריך לעבר ולהוסיף חדש אדר, שנאמר (דברים טז א) 'שמור את חודש האביב', שמור שיבא האביב בזמנו. ואין מחשבין וקובעין חדשים ומעברין שנים אלא בארץ ישראל, שנאמר (ישעי' ב ג) 'כי מציון תצא תורה' וגו'. ואם הוא אדם גדול ונסמך בארץ ישראל ויצא חוץ לארץ ולא הניח כמותו בארץ ישראל, הרי זה מחשב וקובע חדשים ומעבר שנים בחוץ לארץ. ואם נודע שנעשה בארץ ישראל גדול כמותו, הרי זה אסור לקבוע חדשים ולעבר שנים בחוץ לארץ, ואם קבע ועבר אינו כלום. ומדברי סופרים לברך ברכת הלבנה:

א) [מצוה ד] מצות קידוש החודש. בספר החינוך כתב שנלמד מהפסוק (שמות יב ב) 'החודש הזה לכם ראש חדשים', וקבלו חז"ל שכן אמר לו הקב"ה למשה כזה ראה וקדש. ועי' ברמב"ם (הל' קידוש החודש פ”א ה”ז) שהביא הפסוק (ויקרא כג ב) 'אשר תקראו אותם מקראי קודש' [שדרשו חז"ל 'אל תקרי אותם אלא אתם', עיי"ש במפרש], והביא עוד הפסוק ושמרת את החקה הזאת למועדה. והנה לשיטת הרמב”ם נכלל גם מצות עיבור השנה במצוה זו ונחשב למצוה אחת, אכן לשיטת הרמב”ן נחשבין לשני מצוות כמבואר בספר החינוך (שם).

ב) והבה"ג מנה מצות עשה מתרי"ג מצוות חישוב תקופות ומזלות. וכ"כ בספר יראים (מצוה ס) שצוה הקב"ה את ישראל שיחשבו תקופות חמה ומולדות הלבנה, כמ"ש (דברים ד ו) 'ושמרתם ועשיתם כי היא חכמתכם ובינתכם לעיני העמים', ואמרו חז"ל (שבת עה.) אמר רבי שמואל בר נחמני א"ר יוחנן, מנין שמצוה על האדם לחשוב תקופות ומזלות, שנאמר ושמרתם וכו'. וכ"כ הסמ"ג (עשין מז).

ג) וכתב החינוך טעם המצוה ע"ד הפשט, כדי שיעשו ישראל מועדי השם בעתם ובזמנם עיי”ש. וראיתי עוד בס' דברי צדיקים בשם ס' מאה שערים שכתב טעם על מצות קידוש החודש, לפי כשיראה אדם הלבנה בחידושה, הרי הוא מעיד שהשי”ת חידוש את העולם במעשה בראשית [שהוא עיקר האמונה], כשם שמחדש הלבנה בכל חודש וחודש, והאריך עוד שם ע”פ קבלה.

ד) מצות קידוש החודש היא מצוה ראשונה לאחר שנברר עם בני ישראל, והוא קודם לכל המצות, שהרי ניתנה קודם יציאת מצרים, ומצות שבת ניתנה אח”כ במרה, ועפ”ז כתב החיד”א במדבר קדמות שע”כ אמרו חז”ל (ביצה יז.) תנו רבנן שבת שחל להיות בר”ח, ולא אמרו ר”ח שחל בשבת, כמו שאמרו שם יו”ט שחל להיות בשבת, מפני שר”ח הי' קודם שבת. וגם בבריאת העולם הי' כן, שאדם הראשון נברא בר”ה שהי' ר”ח תשרי, וזה הי' ביום ששי, ואח”כ הי' שבת קודש.

ה) ברמב"ם (הל' קידוש החודש פ”א ה”א) כתב שהראה הקב”ה למשה רבינו הלבנה במראות הנבואה, וברמב”ן כתב כפשוטו שהראה לו מראות הלבנה ממש, וכן מבואר במכילתא המובא ברש”י שהראה אותו עם חשיכה, שלפי הרמב”ם הרי יכול להראות גם באמצע היום, ועי' בשקל הקודש (על הרמב”ם שם בבה”ל) שכתב לבאר שיטת הרמב”ם שסובר דגמרא דילן חולק על המכילתא עיי”ש.

ו) בענין שיעור ראיית הלבנה, שכתב רש”י שהראה הקב”ה למשה שיעורה, כתוב בירושלמי שהשיעור כשעורה, ועי' בשקל הקדש (שם) שכתב דברמב”ם משמע שאין לו שיעור, והלשון כשעורה הוא לאו דוקא, ומש”כ ברש”י שאמר לו הקב”ה כזה, הכוונה שאין לו שיעור, אלא שאם יכולין לראותה כבר, יכולין לקדש החודש, ומש”כ כמה היתה רחבה היינו המרחק מקו השוה, או מהחמה, עיי”ש.

ז) והנה קיום המצוה הזה נעשה דוקא ע”י בי”ד שהם חכמים סמוכים ודוקא בא”י, אכן אם גדול הדור שלא הניח כמותו בא”י הוא בחו”ל, או בכל אונס שאין יכולין לקדש בא”י, מקדשין בחוץ לארץ. והיום שאין לנו חכמים סמוכים, כתב החינוך שכך קבלנו שרבי הלל הנשיא בנו של רבי יהודה הנשיא שהיה גדול בדורו ונסמך בארץ, והוא החכם שתיקן לנו חשבון העיבור, הוא קידש חדשים ועיבר שנים העתידים לבוא עד שיבוא אליהו, ועל זה אנו סומכים היום. וכתב הרמב"ם שכ"ז מועיל דוקא אם יש גם עכשיו בא"י בי"ד שיכולין לקדש, ועי' בשו"ת חת"ס (יו"ד סי' רלד) שמפרש דברי הרמב"ם שאין הכוונה שצריך להיות בי"ד ממש, אלא אפילו נשארו בא"י רק כורמים ויוגבים ישראל, אשר בהגיע זמן ועידן ההוא אז הכורמים יקבעו מועדים ע"פ חשבון הקדמונים, לפי מה שרואה בלוח ההיא ובסדר העיבור של כל שנה, ועי"ז מתקדשים המועדים בכל העולם, עיי"ש.

ח) כתב הרמב"ם (שם פ"ב ה"ח) שאחר שבדקו את העדים ונתקיים העדות, ראש בית דין אומר מקודש, וכל העם עונים אחריו מקודש מקודש [ועי' דבר נחמד בזה בספה"ק קדושת לוי (בא)]. ובמס' סופרים (פי"ט) איתא סדר הקידוש שהיו מקדשים על היין ומברכים ברכה ארוכה יעו"ש. ומובא בס' שקל הקודש על הרמב"ם שם (סקנ"ו).

ט) עי' במנ"ח (אות יד) שנסתפק בעדים שנעשו בני י"ג ביום א' לחודש, ובאו והעידו ביום שלשים שראו הלבנה בליל אתמול, ואם נקבל עדותן יתקדש החודש ונעשו גדולים, אבל בשעת העדות עדיין אינם גדולים, וכתב דהנה יש להסתפק אי עדות החודש צריכין להיות עדים שיכולין להזימם כמו בכל עדות שבתורה, ומבאר שם שתלוי בשני תירוצים בתוס' מס' מכות, אם באופן שאין יכולין לקיים כאשר זמם, רק שמקבלים מלקות צריך להיות יכולין להזימם, ועכ”פ לפי השיטה שצריך להיות יכולין להזימם וודאי אין יכולין לקבל עדותם, שהרי אם יזימום קודם גמר עדיין לא נעשו גדולים, נעשו למפרע קטנים ואינם בני עונשים, ואין לומר דבלא”ה הרי מקודש החודש דאתם אפילו מוטעים וממילא יתקיים ההזמה, דהלא אין העדים זוממין חייבין רק קודם גמר המעשה [אכן בהג”ה על המנ”ח הקשה דהלא שייך שיקדשו הבי”ד החודש אח”כ ע”י עדים אחרים וממילא יכולין להזימם], אכן לפי השיטה שאי”צ בעדות החודש שיהיו יכולין להזימם, יש להסתפק אי יש לקבל עדותן וממילא למפרע יהיו גדולים. אכן היינו דוקא כשראו הלבנה ביום שלשים, אבל אם ראו בסוף יום כ”ט, הגם שבעדות גדולים שפיר דמי, אכן באופן שעדיין היו קטנים אין אומרים בדאורייתא נאמנים בגדלם מה שראו בקטנותם, גם אם עבר הקטן עבירה באותו יום השלשים באופן שעי”ז נפסל לעדות, אז וודאי אינו יכול להעיד דהגם דבשעה שעבר עדיין הי' קטן, אכן אם יתקבל עדותו הרי למפרע הי' גדול, והעלה שהרשות ביד בי”ד לעשות כרצונם דאינם מחויבין לקבל עדותן דאולי עדיין הם קטנים, אבל אם ירצו יכולין לקבל.

י) וכלל ישראל מקיימים המצוה ע”י לימוד המצוה והלכותיה, וגם ע”י שמקיימים כל המועדים ע”פ קביעות הבי”ד, וגם כהיום אנו מקיימים המצוה ע”י שאנו נוהגים ע”פ הקביעות שתיקן לנו ר' הלל הנשיא בנו של רבי יודא הנשיא בן ר”ג בן רבינו הקדוש, ועי' בשו”ת אבני נזר (סי' ש”י) שכתב לבאר דהקידוש שקידש הלל הי' מזמן ההיא על כל החדשים שיבאו אח”כ, עי' ברמב”ן ספר המצות (מצוה קנג), והגם שאין אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם, מ”מ במחוסר זמן מהני, ובזה מבאר שם דעכ”פ לא חל הקידוש עד הבקר כיון שלילה אינו ראויה לקידוש החודש, ובזה מובן שפיר למה גם בזמה”ז אין מחזירין אותו כשלא אמר יעלה ויבא בלילה עיי”ש.

יא) אכן כמה ראשונים סוברים שמן התורה יש שני אופנים לקדש החודש: האחד, ע”י ראיה [ושיטת הרמב”ם שאם ראו העדים בזמנו ביום ל', הגם שבאו אח”כ יכולים לקדש את החודש למפרע, ועי' מה שהאריך בזה במנחת חינוך]. והשני, ע”י חשבון, וכן מפורש ברמב"ם (שם פ"ה ה"ב) שכתב שדבר זה הלכה למשה מסיני הוא, שבזמן שיש סנהדרין קובעים ע"פ הראיה, ובזמן שאין סנהדרין קובעים ע"פ החשבון הזה שאנו מחשבין בו היום, עיי"ש. וע”ע בדרך פקודיך (חלק המעשה אות י) שיש מצוה גם עכשיו לחשוב חשבון המולדות לידע האיך שנקבע ר”ח. וכתב עו”ש בענין הברכה, דאולי י”ל דמה שמברכין מקדש ישראל וראשי חדשים, זהו במקום הברכה אשר קדשנו, וכתב עו”ש להעיר למה אין מברכין על עיבור השנים עיי”ש.

יב) בענין חשבון המולדות של הלבנה, עי' ברמב”ם (שם פ”ו ה”ח) שחושבין מהמולד הראשון שהי' בליל שני חמש שעות בלילה ומאתים וארבע חלקים ועיי”ש במפרש, ושמעתי להקשות דלכאורה הלא בשנת המבול לא שמשו המאורות כמבואר במדרש (בראשית רבה כה ב) ומובא ברש”י (נח, ח כב) ועיי”ש בשפתי חכמים, ואולי י”ל דלאחר כלות השנה עשה הקב”ה שיבואו כל המזלות על מקומן הראוי להם, ושוב ראיתי בס' עולת ראיה מהגאון מוה"ר אריה ווייס שליט”א (סי' מב) שכתב בתוך דבריו לפרש דלא שימשו היינו שלא האירו לעולם, אבל לענין מהלכן הי' העולם כמנהגו נוהג וכל תנועות צבא השמים הי' כרגיל, וזהו שלא כדברי המפרשים במדרש הנ”ל עיי”ש, ועכ”פ לפ”ז גם חשבון המולדות והתקופות שלנו אתי שפיר.

יג) וחשבון המולדות הוא שחושבין ממולד אחד להשני כ”ט וחצי יום ותשצ”ג חלקים, לפי החשבון שיש תתר”ף חלקים לשעה דנמצא שלכל מינוט יש ח”י חלקים, ומ”ד מינוט יש בו תשצ”ב חלקים, ונמצא שבין מולד לחבירו יש כ”ט וחצי יום ומ”ד מינוט ועוד חלק אחד דהוא קצת יותר משלשה רגעים, [וע"כ בהכרזת המולד אין אומרים רק עד י”ז חלקים, ובחודש שיש י”ח חלקים אין מכריזים חלקים, שכבר נשלם מינו"ט].

יד) והנה אם הי' בדיוק כ”ט וחצי יום, אז הי' עושין ששה חדשים מלאים וששה חסרים, אכן כיון שיש גם התשצ”ג חלקים צריכין כמה פעמים לעשות יותר מלאים, ועושין חודש חשון מלא [ובפרט כשיש שנת העיבור שיש עוד חודש מלא]. ויש עוד טעמים בקביעות השנה כמו שמבואר בגמרא (ר”ה) ובשו”ע (או”ח סי' תכ”ח) כגון לא אד”ו ראש, שמכח זה צריך לעשות כמה פעמים יותר חסרים, ואז חודש כסלו הוא חסר, וע”כ יש שנה שנקרא שלימה דהיינו שחשון וכסליו הם ל' יום, ויש שנה שנקרא חסירה, דהיינו שחשון וכסליו הם כ”ט יום, ויש שנה שנקרא כסדרן, דהיינו שחשון הוא חסר וכסליו הוא מלא.

טו) כתב הרמב”ן דכיון שכתב התורה החודש הזה לכם ראש חדשים, ראשון הוא לכם לחדשי השנה, יש איסור לחשוב החדשים לפי חשבון העכו”ם, וכן כתב הבני יששכר (ניסן מאמר א) וז”ל: הנני רוצה לקיים בחיבורי זה מצות עשה דאורייתא 'החודש הזה לכם ראש חדשים', על כן הגם דלשנות העולם מתשרי מנינן (ר”ה ב.) עכ”ז אדבר מדי חדש בחדשו ואתחיל מניסן. וע”כ יש ליזהר כשכותב שטרות (טשעק"ס), שיכתוב השם של החודש, ולא המספר של החודש.

תוכן הענינים

א) המקור בתורה למצות קידוש החודש / אי מצות עיבור השנה נכלל בזה.

ב) יש ראשונים שמונים גם מצות חישוב תקופות ומזלות למצות עשה.

ג) טעם המצוה.

ד) בענין שמצוה זו ניתנה קודם לכל המצוות.

ה) בענין הראה הקב"ה למשה הלבנה.

ו) בענין 'כזה ראה וקדש', אי יש שיעור למראית הלבנה.

ז) בענין קיום המצוה ע"י בי"ד סמוכים בא"י דוקא / ובאיזה אופן נתקיים המצוה היום.

ח) סדר קידוש החודש ע"פ הראיה, והברכות שהיו מברכים.

ט) פלפול המנחת חינוך, אי צריך עדות שיכולין להזימם.

י) באיזה אופן מקיים כלל ישראל מצוה זו / ביאור האבני נזר שר' הלל קידש כל החדשים שיבואו אח"כ.

יא) בענין עדים שראו החודש ביום ל', ובאו להעיד ביום ל"א / אי יש מצוה בזהמ"ז לחשב מולדות הלבנה / ברכת 'מקדש ישראל וראשי חדשים', אי היא ברכת המצוה / צ"ע למה לא מברכים על עיבור שנים.

יב) אופן חשבון המולדות / בענין הקושיא שבמבול לא שמשו המאורות, ולמה לא נתבלבל החשבון.

יג) חשבון הימים והשעות והחלקים בין מולד למולד / מה שמכריזין המולד רק עד י"ז חלקים.

יד) בענין שעושין כמה חדשים מלאים, וכמה חסרים / בענין שנה שלימה, וחסירה, וכסדרן.

טו) בענין איסור למנות החדשים לחשבון העכו"ם.

סימן ז ברכת החודש א) כתב המג”א (סי' תיז סק"א) בשבת שלפני ר”ח מברכין החדש וכו', וכתוב בספר יראים שאין זה קידוש בית דין אלא שמודיעים להעולם מתי ר”ח, וכתב ע”ז המג”א דמ”מ נהגו לעמוד בשעת אמירת ר”ח ביום פלוני דוגמת קידוש החדש שהי' מעומד, וע”ע בס' מטעמים [הובא בס' עולת החדש על הלכות ר"ח עמ' נג] שהטעם שהחזן נוטל הס”ת בזרועו כשמברך החודש משום שבעת שהיו מקדשים החדש ראש בי”ד אומר מקודש וכל העם עונים אחריו מקודש מקודש, ע”כ גם עכשיו נוטל החזן הס”ת שבזה יש בידו כח ראש בי”ד בשביל כבוד הס”ת, ואומר ר”ח יהי' וגו', וכל העם עונים אחריו.

ב) בס' שערי אפרים (שער י סל"ז) כתב יש מי שכתב דנכון לידע בשעה שמברכין החודש אימת יהי' המולד, לפי שהעיקר של שם חודש הוא על חידושה של לבנה שהיא המולד, ובספר עולת החדש (עמ’ נו) הביא דהענין הוא ע”פ מה שכתב במס' סופרים (פי”ט ה”ט) דבזמן שהיו מקדשין ע”פ הראי' היו מברכין על הכוס, ועוד אמרו ברכה בשם ומלכות, והיו עושין סעודה והיו מתפללים על הצלחת החודש, לכן גם עתה שעושין דוגמתו בשבת שלפניו, נכון לידע המולד בעת ההיא, ויש שכתבו הטעם על הודעת המולד כדי לידע החשבון לזמן קידוש לבנה.

ג) ועי' שם שאם שכחו יש לומר במנחה עיי”ש, וע”ע דאולי לא נתקן רק בציבור, אכן כשרוצה לומר בעצמו, נראה שמותר לומר, וגם נשים מותר להם לאמרו בבית, ואפי' אחר שבת יכולין לומר עד המולד, ואבי שליט”א אמר בשם אביו ז"ל שקיבל מהגאון הצדיק אב"ד הומנא ז"ל לומר בכל חדש פעם שני יחדשהו בשעת המולד.

ד) איתא בס' מאורי אור (מערכת ברכת החודש) שפעם אחת שאל בתו של הרה"ק רבי מרדכי יוסף מזלאטיפאלי זצוק"ל, על מה שהובא בספרים שברכת קידוש לבנה מסוגלת לשמירה על כל החודש, והלא הנשים אינם מברכות קידוש לבנה, וא"כ מה יעשו הנשים לזכות לשמירה. ענה לה אביה הרה"ק הנ"ל, שברכת החודש בשב"ק מסוגלת ג"כ לשמירה על כל החודש.

תוכן הענינים

א) ענין ברכת החודש - דוגמת קידוש החודש.

ב) טעם לענין ידיעת זמן המולד.

ג) לא בירכו החודש בשחרית, אי יש לברך במנחה, ואי יכולין גם אחר שבת / בענין אמירת 'יחדשהו' פעם שנית בזמן המולד.

ד) סגולת ברכת החודש – שמירה לכל החודש.

סימן ח הלכות ראש חודש א) תקנו חז"ל לומר הלל בראש חודש, והנה בענין לומר הלל ביום טוב לפי שיטת בה"ג וסמ"ק ויראים הוא מצות עשה מן התורה בשמונת ימי החג דהיינו סוכות ושמיני עצרת, ולילה הראשונה של פסח, ויום ראשון של פסח, ובחג השבועות, ובשמונת ימי חנוכה, ונלמד מהפסוק פרשת עקב (י', כ"א) שנאמר הוא תהלתך. ולפי שיטת היראים והסמ"ק נחשב למצוה אחת, ולפי שיטת הבה"ג הרי הם נחשבין לחמשה מצות. וע"ע בשו"ת ח"ס יו"ד סי' רל"ג.

ב) בר"ח אינו רק מנהג, וע"כ מדלגין ועי' בסידור תפלה ישרה טעם הדילוג לא לנו ואהבתי ועי' פרטי הלכות בשו"ע (או"ח סי' תכ"ב). אבל בחנוכה אומרים הלל שלם שבכל יום נתחדש הנס וגם הרי הוא כמו הקרבנות החג שבכל יום יש מספר חדש.

ג) אם נזכר באמצע הלל שלא בירך כתב בכף החיים (סי' תרפ"ג אות ב') שיברך במקום שנזכר ויסיים על הסדר, והגם שהוא מדבר שם במקום שגומרין את ההלל, מסתבר שלדידן שמברכין גם על הלל דר"ח שגם בזה יש לברך.

ד) אין לטעום כלום קודם הלל. ומאן דחליש לבי' אף חסידות ליכא (שו"ת שאילת יעב"ץ סי' מ' שע"ת ברכ"י כף החיים אות ל') ועי' ביה"ל (סי' תכ"ב).

ה) כשאומרין תהילים קודם התפלה נראה דיש לכתחילה לכון שלא לצאת יד"ח דהלא במצות דרבנן יש אומרים דמצות א"צ כוונה ועי' מש"כ בשו"ע הרב הלכות ספירת העומר, וע"ע בזה בפמ"ג בענין פסוקי דזמרה. ושוב ראיתי בשו"ת מנחת אלעזר (ח"ג סי' ל"ד) שמלמד זכות על זה עיי"ש.

ו) יש להזהר לומר כל תיבה ואם חסר תיבה צריך לחזור ולומר משם על הסדר אבל אם לא כפל הפסוקים שנהגו לכפול וודאי יצא.

ז) נחלקו האחרונים אי נשים חייבים בהלל ועכ"פ מותר להם לברך על ההלל.

ח) אם אמר חצי הלל ביום שצריך לומר הלל שלם, ונזכר אחר ברכת יהלולך, יחזור לומר כל ההלל ולא יברך עי' שבט הלוי (ח"ז סי' ע"ב) והגם דיש סוברים דצריך לברך סב"ל.

ט) צריך לומר הלל בעמידה וע"כ אין לסמוך באופן שאם יטול אותו עמוד וכדומה יפול דזה הוי כישיבה ובדיעבד יצא בישיבה וע"כ חולה מותר לישב.

י) לכתחילה אין לומר הלל קודם נץ החמה ובדיעבד יצא מעלות השחר ובלילה כשהוא כבר בין השמשות יאמר בלי ברכה.

יא) אין לדבר אפילו תיבה אחת באמצע הלל ובדיעבד יצא, ובענין עניית אמן דינו כברכת קרי"ש, ואם שהה באמצע מחמת אונס כגון שהוצרך לילך לבה"כ, נחלקו הפוסקים בסי' תכ"ב אי צריך לחזור לראש, וע"כ לכתחילה יש לחזור לראש בלי הברכה, ואם סיים ההלל ממקום שעמד וכבר אמר יהלולך יש לכתחילה לחזור ולומר כל ההלל בלי ברכה.

יב) לכתחילה אין לטעום כלום קודם הלל, דהיינו אפילו לאחר שהתפלל לא יטעום קודם הלל, אכן מאן דחליש לבי' אין לו להחמיר בזה, עי' בשע"ת (סי' תכ"ב) ובכף החיים (שם אות ל').

יג) מבואר בשו"ע (או"ח סימן תפז ס"ד) דהלל צריכין לומר בנעימה, וע"כ יש להש"ץ להיזהר בזה שלא לומר במרוצה.

יד) עוד תקנו חז”ל לומר יעלה ויבוא בשמו”ע ובבהמ”ז ואם שכח יעלה ויבוא במעריב אפילו אם נזכר תיכף אחר אמירת השם, שוב לא יחזור, וגם לא יאמר למדני חוקיך, אכן יכול לאמרו באלקי נצור, וכן אם שכח לאמרו בבהמ”ז יכול לאמרו אח"כ, ועי' מה שכתבנו בזה בשו"ת חיי הלוי (ח”ג סי' ט אות ג).

טו) אמר יעלה ויבא בין שומע תפלה לרצה [וכן בשבת בין מקדש השבת לרצה] צריך לחזור ולאמרו במקומו, ואם לא חזר ואמרו כתב בחכמת שלמה (סי' תכב ס”א) דלא יצא, אמנם בברכי יוסף כתב שאם אמר בשמע קולנו בקשה שהזכיר בה ר”ח, ושכח ולא אמר יעלה ויבא א”צ לחזור, וכ”כ בכף החיים (שם אות י) בשם עוד אחרונים, ולפי”ז לכאורה גם אם אמר קודם שהתחיל רצה ג”כ יצא, וצ”ע, ועכ”פ לכתחילה ודאי צריך לחזור ולאומרו במקומו.

טז) גם אומרים בבהמ”ז הרחמן הוא יחדש עלינו את החודש הזה לטובה ולברכה. ובחנוכה אם שכח על הניסים בבהמ”ז יאמר מקודם הרחמן הוא יחדש עלינו וכו', ואח”כ הרחמן הוא יעשה לנו נסים וכו', דתדיר ושאינו תדיר תדיר קודם (יד אפרים סי' תרפב ס”א).

יז) כתב המחבר בשו"ע או"ח (סי' תי"ז) נראש חודש מותר בעשיית מלאכה והנשים שנוהגות שלא לעשות בו מלאכה הוא מנהג טוב. וכתב הרמ"א ואם המנהג לעשות מקצת מלאכות ולא לעשות קצתן אזלינן בתר המנהג וכתב בביאור הלכה דמרוב הפוסקים משמע שאין הדבר תלוי כלל בנשי דידן אלא מצוות ועומדות הן מאמותיהם מדורות קדומים, עיין בשב"ל שכתב שהרי קבעוהו לחוק מימות משה רבינו, וכן דעת הרוקח והאו"ז שכתבו בסתם נשים אסורות במלאכה, וכן משמע באשכול וכן דעת אבודרהם וכן משמע בס' המנהיג, וכן מוכח דעת רש"י ותוס' במגילה ובשארי מקומות עיי"ש. אמנם לענין שלא תעשה שום מלאכה תלוי הדבר במנהגה. וע"ע שם מה שהאריך בזה. ולמעשה ברוב מקומות נוהגות הנשים שלא לתפור בגדים בר"ח אבל שאר מלאכות עושין, ואותן שנוהגין שלא לכבס בגדים, לא ישנו ממנהגם.

יח) כתב בצוואת רבי יהודה החסיד שלא יגלח ולא יטול צפרניים בר"ח, ובערש"ק נחלקו האחרונים ולמעשה נוהגין להחמיר, ויש להחמיר שלא ליטול הצפרניים גם בליל ר"ח. ואם התחיל ליטול צפורן ונזכר שהוא ר"ח, אם הוא באופן שיש חשש חציצה לנט"י, מותר לגמור לנטלו לגמרי. וע"ע מה שכתבנו בזה בחיי הלוי (ח"ה סי' מ"ז).

יט) והנה במג"א (סי' רסח) כתב דאין נוטלין הצפרנים של היד והרגל ביום אחד, וע"כ יש לקוץ צפורני הרגלים ביום חמישי וצפורני ידיו בעש"ק, ושוב כתב המג"א שלא יטול הצפרניים ביום חמישי, וע"כ למעשה כשחל ר"ח בערש"ק נוהגים ליטול הצפרנים ביום רביעי, ובענין שאין נוטלים של הידים והרגלים ביום אחד יש ספק אי הלילה והיום נחשב כיום אחת, ולמעשה יש לומר דהיום הולך אחר הלילה, אמנם יש שאין נוטלין צפרנים ואין גוזזין השערות בלילה. וע"ע מה שכתבנו בזה בחיי הלוי (שם).

כ) אם נסע ביום שני מאמעריקא וביום שלישי הי' ר"ח והגיע לאסטרליא ביום ג' אפילו אחר הצהריים נראה פשוט דאין שום ספק שיש לו לומר הלל ומוסף כיון שעדיין לא יצא י"ח, וכשנוסע בחזרה ביום ר"ח ונעשה שנית [או שלישית] ר"ח יש ספק הנ"ל דאולי ביום ר"ח כאן עדיין לא יצא י"ח במה שהתפלל כשהי' ר"ח לאסטרלי"א ותפלת מוסף אין יכולין להתפלל תפלת נדבה ע"כ נראה דיש לו לומר הלל ומוסף בלי שם ומלכות או ישמע מהש"ץ ויכוון לצאת י"ח ויאמר להש"ץ שיכווין להוציאו י"ח.

כא) כתב בספה”ק קדושת לוי (תשא) שבכל חודש נתגלה רצון חדש על ישראל האיך לעבוד את הבורא יתברך. ואולי י”ל שע”כ אנו אומרים במוסף של ר”ח 'זבחי רצון', וכן אומרים ושעירי עיזים נעשה 'ברצון', לרמז על הנ”ל שביום זה יש השפעה על ענין הרצון.

תוכן הענינים

א) תקנת חז"ל לומר הלל בראש חודש / בענין מנין המצוות באמירת הלל ביו"ט.

ב) בר"ח אמירת ההלל אינו רק מנהג, וע"כ מדלגין לא לנו ואהבתי / הענין שבחנוכה אומרים הלל שלם.

ג) אם נזכר באמצע הלל שלא בירך יברך במקום שנזכר ויסיים על הסדר.

ד) אין לטעום כלום קודם הלל. ומאן דחליש לבי' אף חסידות ליכא.

ה) כשאומרין תהילים קודם התפלה נראה דיש לכתחילה לכון שלא לצאת יד"ח דהלא במצות דרבנן יש אומרים דמצות א"צ כוונה.

ו) יש להזהר לומר כל תיבה ומה הדין אם חיסר תיבה.

ז) נחלקו האחרונים אי נשים חייבים בהלל ועכ"פ מותר להם לברך על ההלל.

ח) ביום שצריך לומר כל ההלל ואמר חצי הלל כמו ר"ח ונזכר אחר ברכת יהלולך אי צריך לברך שנית.

ט) צריך לומר בעמידה, ובדיעבד יצא בישיבה.

י) לכתחילה אין לומר הלל קודם נץ החמה ובדיעבד יצא מעלות השחר ובלילה כשהוא כבר בין השמשות יאמר בלי ברכה.

יא) אין לדבר אפילו תיבה אחת באמצע הלל ובדיעבד יצא. / בענין עניית אמן דינו כברכת קרי"ש.

יב) לכתחילה אין לטעום כלום קודם הלל.

יג) הלל צריכין לומר בנעימה, וע"כ יש להש"ץ להיזהר בזה שלא לומר במרוצה.

יד) הלכות הזכרת יעלה ויבא – בתפילה ובבהמ"ז / הלכות אמירת הלל בר"ח.

טו) הזכיר יעלה ויבא בין שומע תפלה לרצה, אי צריך לחזור ולאומרו במקומו.

טז) הלכות אמירת 'הרחמן הוא יחדש עלינו' וכו' - בבהמ"ז / שכח על הנסים בר"ח של חנוכה, מה יאמר מקודם, הרחמן הוא יחדש וכו', או הרחמן הוא יעשה לנו נסים וכו'.

יז) בענין נשים בעשיית מלאכה בר"ח.

יח) צוואת רבי יהודה החסיד שלא יגלח ולא יטול צפרניים בר"ח.

יט) כשחל ר"ח בערש"ק נוהגים ליטול הצפרנים ביום רביעי / אין נוטלין הצפרנים של היד והרגל ביום אחד, ובענין גזיזה ולהסתפר בלילה.

כ) אם נסע ביום שני מאמעריקא וביום שלישי הי' ר"ח והגיע לאסטרליא ביום ג' בענין אמירת הלל ותפלת מוסף.

כא) דברי הקדושת לוי שבכל ר"ח נתגלה רצון חדש לישראל לעבוד את ה' יתברך.

סימן ט הלכות ומנהגי קידוש לבנה א) מה שאנו קוראין הברכה 'קידוש לבנה' [שלכאורה היו צריכין לומר 'חידוש לבנה', שאנו מברכין להשי”ת על חידושה], אולי י”ל שהוא רמז למצות קידוש החודש שאין אנו יכולין לקיים עכשיו בפועל ממש, וע”י שאנו מקיימין המועדות ע”י חשבון הלבנה שנתחדש בכל חודש בזה נתקיים מצות קידוש החודש, ובזה שאנו מברכין להשי”ת ע”ז אנו מחזקין ענין הזה שבני ישראל מחשבין אחר חשבון הלבנה, וע”כ אנו קוראין אותו 'קידוש לבנה'.

ב) כתב המחבר בשו”ע (או”ח סי' תכו ס”ד) אין מברכין על הלבנה עד שיעברו ז' ימים מהמולד, ועי' באחרונים (שם) מה שהאריכו בזה, ודעת רוב האחרונים להקל לברך לאחר ג' ימים, אכן לפי שיטת הקבלה יש להמתין ז' ימים עיי”ש, ועי' בשע”ת (שם סק"ו) שיש שכתבו שבליל ז' כבר ראוי לברך אפילו לשיטת המקובלים אפילו כשעדיין לא עברו ז' שלמים [ויש שנוהגים לסמוך על סברא זו עכ”פ במוצאי שב”ק], והברכ”י כתב ע”ז דאינו כן אלא יש להמתין עד ז' ימים שלמים דהיינו מעל”ע, וכ”כ בכף החיים (שם אות ס”א וס”ב) דאפילו במוצאי שב”ק אין לברך על הלבנה עד שיעברו ז' שלמים עיי”ש.

ג) ובענין סוף זמן קידוש לבנה, לשיטת המחבר (שם ס”ג) יכולין לברך עד שנשלם ט”ו יום מעל”ע מהמולד, ולשיטת הרמ”א (שם) יש לחשוב לפי חדשה של הלבנה דהיינו כ”ט וחצי יום ועוד תשצ”ג חלקים, ואין לברך רק עד שנשלם החצי מזמן הזה. וראיתי באחרוני זמננו שרצו לחדש שיש למנות התחלת וסוף הזמן קידוש לבנה לפי שעת המולד בא”י, אכן למעשה נוהגים לחשוב כל מקום כפי שעתו. וע"ע מה שכתבנו בחיי הלוי (ח"ב סי' כו אות ד') בשם שו"ת חת"ס (או"ח סי' קב) ושו"ת השיב משה (או"ח סי' י"ד) בענין לקדש הלבנה בליל ט"ז.

ד) עי' ברמ”א (שם) שלא לקדש הלבנה כשהוא עומד תחת הגג, ואחד מן הטעמים הוא משום כבוד השכינה, אכן יש בזה עוד טעם משום חשש טומאה עיי”ש, וחשבתי אולי יש נפק”מ בין שני הטעמים, אי יכולין לקדש על המדריגות, או על מרפסת הפתוח לרה”ר ויש לו גג, ועי' מה שכתבנו בשו"ת חיי הלוי (ח”ג סי' לח אות ה), ועכ”פ לכתחילה יש לילך על הרחוב ממש דהיינו במקום שאין שם גג.

ה) במג”א (סי' תכ”ו סק”א) מביא בשם הרדב”ז שצריך שלא יהא מסך מבדיל בינו לבין הלבנה, אא”כ הוא דבר זך שהלבנה נראית ממנו, באופן שיוכל להכיר דברים הניכרים לאור הלבנה, וה”ה אם נתכסה בעבים עיי”ש, ולפי”ז לכאורה ה”ה לענין חלון שיש בו זכוכית, דתלוי בהנ”ל שאם הוא זך באופן שהלבנה נראית דרך הזכוכית עד שיכולין לראות בו וליהנות מאורה יכולין לברך, וע”ע בבאר היטב ובשערי תשובה שם.

ו) והשע”ת הביא עוד שם בשם שו”ת שבות יעקב (ח”א סי' קכ”ו) שמי שיש לו בתי עינים מותר לברך, הגם שהוא רואה הלבנה רק דרך זכוכית, דבזה ודאי ליכא למטעי כלל, וכן מבאר שם השע”ת דבזה כו”ע מודי, וכתב עוד יותר דאפילו למי שאינו יכול לראות רק ע”י הבתי עינים ג”כ מותר לברך עיי”ש, ועכ”פ לפ”ז ה”ה בענין חלון שיש בו זכוכית אם רואה היטב את הלבנה יכולין שפיר לברך, וע”ע בדעת תורה (סי' תל”ג ס”א) על מה שכתב המג”א דבחלון שיש בו זכוכית לכו”ע אסור לבדוק החמץ כנגדו, הביא שם בשם הדע”ק שזה דוקא בזכוכית שהי' בזמנים הקודמים, אבל בזמנינו שהוא זך ודק יש להקל עיי”ש.

ז) אכן כ”ז היינו במקום דוחק שקשה לו לילך לחוץ, אבל לכתחילה יש לילך לחוץ, וכמו שכתבנו לעיל (אות ד), ועכ”פ יש לפתוח החלון וכמ"ש שם בשערי תשובה עיי”ש. וידעתי מגדולי ישראל שנהגו גם להגביה או להסיר הבתי עינים קודם שמברכים על הלבנה, אכן במקום דוחק כתב המג”א (שם סקי"ד) בשם האחרונים שיש להקל, והביא שגם המהרש”ל קידש הלבנה נגד חלון הפתוח עיי”ש.

ח) אם עומד בקרן זוית ואינו רואה רק מקצת הלבנה, כתב בשו”ת התעוררות תשובה (הנספח למאירי מקוואות, סי' ו) שאעפ”כ יכול לברך.

ט) בקידוש לבנה אומר כל אחד לחבירו שלום עליכם, וחבירו משיב עליכם שלום, ועושים כן ג”פ, ומקורו במסכת סופרים, והטעם עי' במג”א (סקי"א) דכיון שאמר להשונאים תפול עליהם אימתה ופחד, ע”כ ראוי לומר לחבירו כמו שאומרים לא עליכם, רק שלום עליכם, ובשיורי כנה”ג כתב שהוא ענין שמחה משום שקבלו פני השכינה, ונוהגים לומר אנא בכח אחר למנצח.

י) בשעת קידוש לבנה יש לעמוד לכבוד השכינה, וכמבואר בגמרא (סנהדרין מב.) שאנו אומרים בשעת קידוש לבנה, וע”ע בספה”ק מאור עינים (בראשית) שכתב תו"ד שבשעת קידוש לבנה נעשה בחינת היחוד שהי' במתן תורה, בבחינת פנים בפנים, וע”כ נתעורר אז תשוקה ושמחה למי שיש בו רוח אלקות שמרגיש תענוג רוחני והתקרבות להבורא ב”ה להתקדש בקדושתו ית”ש, וכתב עוד דע”כ יש קבלה שמעת קידוש לבנה לא ידאג שימות באותו חודש, כיון שבא לבחינת פנים בפנים עיי”ש, ובזה מפרש מה שאמרו חז”ל תנא דבי ר' ישמעאל אלמלא לא זכו ישראל אלא להקביל פני אביהם שבשמים פעם אחת בחדש דים, וע”כ צריך למימרא מעומד, עיי”ש בדבריו הקדושים.

יא) אם הי' באמצע הדרך וכדו’, ולא ידע הנוסח של כל הברכה, ואמר בא”י אמ”ה אשר במאמרו ברא שחקים וברוח פיו כל צבאם בא”י מחדש חדשים, כתב בשו”ת תשורת ש”י (מהדו”ת סי' ח) דיצא, שמה שאמרו חז”ל כל המשנה ממטבע שטבעו חכמים לא יצא י”ח, מבואר במג”א (סי' ס”ד סק”ג) דהיינו דוקא אם פתח במקום שלא תקנו, או חתם במקום שלא תקנו, אבל בשינה בנוסח הברכה יצא עיי”ש, וכ”כ בשעה"ר (סי' קיד), וכתב עוד דכאן י"ל דאפילו בחתימה לבד, דהיינו שאמר בא”י מחדש חדשים יצא, עי' סנהדרין (מב.) וצ"ע.

יב) בני ישראל הולכין אחר חשבון שנת הלבנה, ומבואר בברכת קידוש לבנה שזה שהלבנה מתחדשת הוא סימן לעם ישראל שהן עתידין להתחדש כמותה, ועי' בספה”ק ערוגת הבושם (בא) ומובא בס' מצוותיך שעשועי (מצוה ד) שזהו מוסר השכל שלא יתייאשו ישראל אפילו באופן שהם בדיוטא תחתונה ל”ע, שהלא אנו רואים כמו"כ בהלבנה שלאחר שנתמעט אורה לגמרי חוזרת ומתחדשת ואורה מוסיף והולך.

תוכן הענינים

א) טעם ע"מ שקורין הברכה 'קידוש לבנה', ולא 'חידוש לבנה'.

ב) מאימתי יכולין לקדש הלבנה – ע"פ הלכה וע"פ קבלה.

ג) סוף זמן קידוש לבנה / אי תלוי במולד א"י.

ד) בענין שאין לקדש הלבנה תחת הגג - ב' טעמים בדבר, ונפק"מ ביניהם.

ה) בענין שלא יהא מסך המבדיל בינו לבין הלבנה.

ו) יש לו בתי עינים, אי יכול לקדש הלבנה / דרך חלון של זכוכית, אי יכולין לקדש.

ז) לכתחילה יש לילך לחוץ, ועכ"פ לפתוח החלון.

ח) עומד בקרן זוית, ורואה מקצת הלבנה, אי יכול לקדש.

ט) טעם לאמירת 'שלום עליכם' בקידוש לבנה.

י) בענין עמידה בשעת קידוש לבנה / דברי המאור עינים בגודל ענין קידוש לבנה, שנעשה כמו מתן תורה / קבלה שמי שקידש הלבנה לא ידאג ממיתה בחודש זו.

יא) לא נזכר כל נוסח הברכה, רק אמר 'בא"י אמ"ה אשר במאמרו ברא שחקים וברוח פיו כל צבאם, בא"י מחדש חדשים', אי יצא / אמר רק 'בא"י מחדש חדשים', אי יצא.

יב) בענין בני ישראל מונין ללבנה / חידוש הלבנה היא חיזוק ומוסר השכל לישראל.

סימן י מצות הקרבת קרבן פסח ראשון, ושני.

מצות עשה לשחוט קרבן פסח בי"ד בניסן בין הערבים, שנאמר (שמות יב ו) 'ושחטו אותו כל קהל עדת ישראל בין הערבים'. פסח בא כבש או עז זכר בן שנתו. אחד איש ואחד אשה חייבין במצוה זו. ומי שביטל מצוה זו בזדון ולא היה טמא ולא היה בדרך רחוקה ולא הקריב, חייב כרת. ואם בטלה בשוגג פטור. אין שוחטין הפסח אלא למנוייו, ושיהיו ראויין לאכול למולים ולטהורים. ואין שוחטין אלא בעזרה. שוחטין הפסח אחר תמיד של בין הערבים והקטורת והטבת הנרות. דם הפסח טעון שפיכה אחת במזרק כנגד היסוד, ומקטירין אימוריו והבשר נאכל לבעליו. ואומרים הלל בעת הקרבתו. פסח דוחה שבת. וכשמקריבין פסח בחול ובטהרה והפסח היה מעט לפני בני החבורה, מקריבין עמו שלמים, וזו נקרא חגיגת י"ד, ועליו נאמר (דברים טז ב) 'וזבחת פסח לה' אלהיך צאן ובקר', והוא רשות ולא חובה, ונאכלת לשני ימים ולילה אחד, משא"כ הפסח. ונוהג [בא"י] בזמן הבית:

מצות לא תעשה שלא לשחוט שה הפסח ועדיין חמץ קיים, שנאמר (שמות כג יח) 'לא תזבח על חמץ דם זבחי', ונאמר עוד (שם לד כה) 'לא תשחט על חמץ דם זבחי'. אחד השוחט ואחד הזורק הדם ואחד המקטיר האימורים, אם היה ברשות אחד מהם או ברשות אחד מבני החבורה שאוכלין פסח זה כזית חמץ בעת הקרבתו לוקה, והפסח כשר. ונוהג בזמן הבית:

מצות לא תעשה שלא להלין אימורי פסח עד בוקר, שנאמר (שמות כג יח) 'ולא ילין חלב חגי עד בקר'. ונאמר (שם לד כה) 'לא ילין לבוקר זבח חג הפסח'. והאימורים נפסלים בלינה, ונקרא נותר, והוא הדין לאימורי שאר הקרבנות. העובר על לאו זה אינו לוקה, שאין בו מעשה. ונוהג בזמן הבית בזכרי כהונה:

מצות לא תעשה שלא להותיר מחגיגת ערב פסח הבא עם הפסח עד יום השלישי, שנאמר (דברים טז ד) 'ולא ילין מן הבשר אשר תזבח בערב וגו' לבוקר', ודרשו חז"ל ליתן בוקר שני לשריפתו. והמותיר אינו לוקה אלא הנותר ישרף. ונוהג בזמן הבית בזכרים ונקבות:

מצות עשה מי שהיה טמא או בדרך רחוקה או נאנס או שגג ולא עשה פסח ראשון, יעשה פסח שני בי"ד באייר, שנאמר (במדבר ט י-יא) 'איש איש כי יהיה טמא לנפש או בדרך רחוקה וגו' ועשה פסח לה'. בחדש השני בארבעה עשר יום' וגו'. איזהו טמא שנדחה לפסח שני, כל מי שאינו יכול לאכול הפסח בליל ט"ו בניסן, כגון זבים ומצורעים, שאע"פ שטבלו והעריבו שמשן הרי הן מחוסרי כפרה ונדחין. אבל טמא שרץ ונבלה, טובל ושוחטין עליו פסח ראשון, וכשיעריב שמשו יאכל. וטמא מת שנטמא בטומאה שהנזיר מגלח עליה, אע"פ שחל שביעי שלו בערב פסח והזה וטבל, אין שוחטין עליו מגזירת הכתוב ונדחה לפסח שני. אם רוב הקהל טמאים למת או הכהנים או כלי שרת טמאים, יעשו פסח ראשון בטומאה [ודוקא בטומאת מת שהנזיר מגלח עליה הלכה למשה מסיני]. דרך רחוקה הוא ט"ו מיל חוץ לחומת ירושלים. מי שהיה בינו ובין ירושלים יום י"ד בניסן עם עליית השמש ט"ו מיל, הרי זה דרך רחוקה. היה בינו ובינה פחות מזה, אינו דרך רחוקה, מפני שהוא יכול להגיע לירושלים אחר חצות כשיהלך ברגליו בנחת. הלך ולא הגיע מפני איזה מניעה, הרי זה אנוס ואינו בדרך רחוקה. מי ששגג או נאנס ולא הקריב בראשון, אם הזיד ולא הקריב בשני חייב כרת. ואם שגג או נאנס אף בשני פטור. הזיד ולא הקריב בראשון, הרי זה מקריב בשני, ואם לא הקריב בשני אע"פ ששגג הרי זה חייב כרת, שהרי לא הקריב קרבן ה' במועדו והיה מזיד. אבל מי שהיה טמא או בדרך רחוקה ולא עשה את הראשון, אע"פ שהזיד ולא עשה את השני, אינו חייב כרת, שכבר נפטר בפסח ראשון מן הכרת. וטמא שהיה יכול לטהר עצמו בראשון וישב בטומאתו, יש לו דין הזיד בראשון. וכן ערל שהיה יכול למול עצמו ולא מל. גר שנתגייר בין פסח ראשון לשני, וקטן שהגדיל בין שני הפסחים, חייבין לעשות פסח שני. ואם שחטו על הקטן בראשון פטור. נשים שנדחו לשני בין מפני האונס ושגגה בין מפני הטומאה ודרך רחוקה, הרי פסח שני להם רשות, רצו שוחטין, רצו אין שוחטין, לפיכך אין שוחטין עליהן בשבת בפסח שני אלא א"כ היתה בתוך בני החבורה:

א) [מצוה ה] מצות שחיטת הפסח ביום י"ד ניסן בין הערבים, שנאמר (שמות יב ו) 'ושחטו אותו כל קהל עדת ישראל בין הערבים'. המצוה להביא שה או גדי תמים זכר בן שנה, דהיינו שעדיין לא מלאה שנה שלמה, וזמן שחיטתו הוא לאחר תמיד של בין הערבים, ובדיעבד אם נשחט קודם התמיד כשר, אבל אם נשחט קודם חצות פסול, אכן למעשה לא היו שוחטין התמיד והפסח קודם חצי שבע, מפני שלא היו יכולין לכוון הזמן בצמצום.

ב) מבואר בגמ' (פסחים סא.) שגם הזריקה מעכב הקרבן, וא"כ אם לא נזרק הדם כהלכתו לא קיים העשה, אבל הקטרת האימורים אינו מעכב. וזריקת קרבן פסח מבואר במשנת איזהו מקומן שאינו רק מתנה אחת, ולהלכה קיי"ל שאינו בזריקה רק בשפיכה בנחת אל יסוד המזבח, ועי' כל זה במנ"ח (אות א).

ג) מילת בניו שהגיע הזמן, וכן מילת עבדיו וטבילת שפחותיו מעכבין אותו מלשחוט הפסח. ולענין אשה כתב בדרך פקודיך (חלק הדיבור אות ד) שמילת הבן אינו מעכב השחיטה כיון שאין המצוה מוטלת עליה, אבל מילת עבדיה ושפחותיה מעכבין אותה, עיי"ש.

ד) מבואר בגמ' פסחים (סד.) שהפסח נשחט בשלש כיתות, ובכל כת צריך להיות עכ"פ ל' אנשים, אכן כל זה אינו רק לכתחילה, ואינו מעכב, ועי' במנ"ח (אות ח).

ה) בשעת הקרבת הפסח היו אומרים הלל [וע"כ נוהגים לומר הלל בשעת אפיית המצות בערב פסח, והמאור עינים ז"ל קבל מאליהו הנביא זכור לטוב שיש לומר הלל בברכה בשעת אפיית המצות]. וגם היו תוקעין בחצוצרות, והנה בדרך כלל היה השיר והתקיעות בשעת הנסכים, אכן בקרבן פסח שאין נסכים היה הכל בשעת השחיטה, ועי' במנ"ח (אות י).

ו) הגם שאין אנו יכולין לקיים עכשיו המצוה בפועל, כתבו בספה"ק שכל אדם צריך לתקן את נפשו לקיים כל התרי”ג מצות, וע”כ צריך ללמוד המצוות והלכותיה, וגם יש לקיים מש”כ ונשלמה פרים שפתינו, וע”כ נוהגים לומר הפסוקים של קרבן פסח בערב פסח אחר מנחה, שזמן הקרבתה הוא לאחר תמיד של בין הערבים, וגם אכילת אפיקומן הוא במקום אכילת קרבן פסח, ועוד כתבו בספה”ק שצריכין לחכות ולצפות שנזכה לקיימה בפועל, ובזה מעלה הקב"ה כאילו עשאה.

ז) אמרו חז”ל (פסחים נג.) שאסור לומר בשר זה לפסח, שלא יהא נראה כאוכל קדשים בחוץ, אלא יאמר בשר זה ליו”ט, כמבואר בשו”ע (סי' תסט). ואסור לעשות גדי מקולס על ראשו ועל כרעיו ועל קרבו אפילו כשלא אמר כלום, ונוהגים שלא לאכול שום צלי כמבואר בשו”ע (סי' תעו ס”ב).

ח) בשו"ת מהרש"ם (בהסכמתו על ס' ילקוט הגרשוני, ונדפס בח"ח סי' א) דן בענין המבואר בגמ' (זבחים כג.) שטמא מת אינו משלח קרבנותיו, ובסוף התשובה כתב, וז"ל, ונראה עוד דאף דבזה”ז בטלה טבילת עזרא מדינא, מ”מ לא יאמר פ' הקרבנות כלל, ועכ”פ לא יאמר שום יהי רצון, עד שטבל א”ע במקוה, ושוב דן שם דמ”מ י”ל דמ”מ משלח קרבנו והכהן מקריב, עיי"ש.

ט) [מצוה פט] שלא לשחוט שה הפסח כשעדיין חמץ קיים לאחד מבני החבורה שנמנו על הפסח, או להשוחט, או להזורק, או להמקטיר האימורים, שנאמר (שמות כג יח) 'לא תזבח על חמץ דם זבחי'.

י) [מצוה צ] שלא להלין אימורי פסח עד בוקר, והיינו חוץ מעל המזבח, שנאמר (שם) 'ולא ילין חלב חגי עד בוקר'. ונאמר (שם לד כה) 'ולא ילין לבוקר זבח חג הפסח'.

יא) [מצוה תפז] שלא להותיר מקרבן חגיגה עד יום השלישי, שנאמר (דברים טז ד) 'ולא ילין מן הבשר אשר תזבח בערב וגו' לבוקר'.

יב) [מצוה שפא] שחיטת והקרבת פסח שני ביום י"ד אייר, שנאמר (במדבר ט י) 'איש איש כי יהי' טמא לנפש או בדרך רחוקה וגו' ועשה פסח' וגו'. גם פסח זה דוחה את השבת, וגם בזה צריך לומר הלל בהקרבתו.

יג) הלכות 'דרך רחוקה', ברמב"ם (הל' קרבן פסח פ"ה ה"ט) מבואר דלפי מאי דקיי"ל להלכה שדרך רחוקה נקרא כשהוא רחוק ט"ו מילין, היינו שביום ערב פסח בשעת הזריחה הי' רחוק ט"ו מיל. אמנם שיטת רש"י היא שתלוי בחצות היום, דדווקא אם בחצות היום הי' רחוק ט"ו מילין, אז הוא פטור. וע"ע במנ"ח (אות י) מש"כ בזה.

יד) וכתב עוד במנ"ח (שם), שאם הי' רחוק ט"ו מילין, ונתקדם ע"י סוסים וכדו', ובא בזמן השחיטה, אעפ"כ הוא פטור, כיון שכבר נדחה לפסח שני יעו"ש. ולכאורה הוא פלא גדול, שבפשטות הטעם של פטור דרך רחוקה הוא מפני שהתורה לא חייבתו לעשות דבר שלא כדרך העולם, אבל אם למעשה הי' בבהמ"ק בשעת השחיטה, מהיכי תיתי שנפטר, וצ"ע.

טו) קטן שהגדיל בין שני הפסחים, מבואר ברמב"ם (הל' קרבן פסח פ"ה ה"ז) שחייב לעשות פסח שני, ואעפ"כ אם אביו שחט בשבילו בראשון אז הוא פטור. והקשה המנ"ח (אות ו) שלכאורה כיון שפטור בפסח ראשון מה מהני מה שאביו שחט עליו, ודן שם בזה שי"ל שלפי הסוברים ששה לבית אבות הוא מן התורה אתי שפיר, עיי"ש.

טז) למדו חז"ל שקרבן פסח ראשון צריך ביקור ד' ימים קודם השחיטה, [וכן קרבן תמיד]. ועי' במנ"ח (מצוה ה אות ב) שיש ב' לשונות ברש"י (ערכין יג:) אי יום השחיטה נכלל בכלל הד' ימים או לא עיי"ש. וע"ע שם שלכאורה אם עבר ולא ביקר ד' ימים קודם, או בשוגג, וודאי די אם יבקר קודם שחיטה שלא יהי' בו מום הן בתמיד והן בפסח, ועיי"ש מה שהביא שבתוס' במס' סוכה (מב. ד”ה שאינו מבוקר) נראה לכאורה שמעכב בדיעבד, ולמעשה העלה שאינו מעכב בדיעבד, וע”ע בשו”ת להורות נתן (חי”א סי' כג-כד) מה שהאריך בזה, והביא שגם באו"ז (הל' פסחים סי' רטז) כתב דמסתברא דאינו מעכב, אלא אע"ג שלא בקרוהו ד' ימים קודם שחיטה, מ"מ הואיל שאנו רואים עכשיו לפנינו שאין בו שום מום, שוחטים ומקריבים אותו.

יז) קרבן פסח שני אין צריך ביקור. ועי' בשו"ת חת"ס (יו"ד סי' רלג) שכתב תו"ד, 'יו"ד אייר, יום ביקור קרבן פסח שני'. ועי' בס' אור פני יושע (לקוטי מאמרות סי' ט) שכתב ליישב דברי החת"ס ע"פ מעשה שהי', שהקשה מהר"ש מבעלזא זצוק"ל על מה שאנו אומרים בזכר למקדש כהלל הפסוק של פסח שני, ותירץ בנו מהר"י מבעלזא זצוק"ל, שזהו ענין של תפילה, שאחר שעבר כבר זמן הפסח ראשון אנו מתפללים שנזכה להקריב עכ"פ קרבן פסח שני. והקשה ע"ז השואל ומשיב, שהרי מבואר בגמ' שאין ציבור נדחים לפסח שני. ותירץ המהר"י מבעלזא ע"פ דברי הירושלמי (פסחים פ"ט ה"א) [וכ"ה בתוספתא (שם פ"ח ה"ד)] שיש סוברים שאם יבנה ביהמ"ק בין פסח ראשון לשני, אז גם הציבור יעשו פסח שני. ועפ"ז כתב האור פני יושע שי"ל דדוקא כשיחיד או כמה יחידים עושים פסח שני אז אין צריך ביקור ד' ימים, אבל כשיבנה ביהמ"ק וכל הציבור יקריבו, אז יצטרכו לביקור ד' ימים.

תוכן הענינים

א) זמן שחיטת קרבן פסח - לכתחילה ובדיעבד.

ב) בענין זריקת הדם.

ג) הלכות מילת בניו ועבדיו וטבילת שפחותיו מעכבים אותו משחיטת הפסח / אשה שלא מלה את בנה ועבדה, אי מעכבים עליה.

ד) בענין הפסח נשחט בג' כיתות.

ה) אמירת הלל בשעת הקרבת הפסח / תקיעת חצוצרות והשיר בקרבן פסח / אמירת הלל בשעת אפיית המצות בער"פ.

ו) בענין לימוד המצוות והלכותיהם, והשתוקקות לקיימם בפועל / אכילת אפיקומן נגד הקרבן פסח.

ז) בענין אסור לומר בשר זה לפסח / בענין אסור לאכול גדי מקולס בליל פסח, והמנהג להחמיר בכל בשר צלי.

ח) בענין טמא מת אינו משלח קרבנותיו / הנצרך לטבילה בזמה"ז, אי יכול לומר פרשת הקרבנות קודם שיטבול.

ט) מצות שלא לשחוט הפסח ועדיין החמץ קיים.

י) מצות שלא להלין אימורי הפסח.

יא) מצות שלא להותיר מקרבן חגיגה עד יום השלישי.

יב) מצות שחיטת קרבן פסח שני.

יג) הלכות דרך רחוקה / באיזה זמן ביום נפטר משום דרך רחוקה.

יד) היה בדרך רחוקה, ונתקדם ע"י סוסים וכדו', אי פטור.

טו) הלכות קטן שהגדיל בין שני הפסחים / באופן ששחט אביו עליו בראשון, אי חייב לעשות פסח שני.

טז) הלכות קרבן פסח טעון ביקור ד' ימים / אי יום השחיטה הוא בכלל ימי ביקור / אי ביקור ד' ימים מעכב בדיעבד.

יז) הלכות פסח שני אין צריך ביקור / ישוב בדברי החת"ס בענין זה / הלכות יחיד נדחה ואין ציבור נדחים / באופן שיבנה בהמ"ק בין פסח ראשון לשני, אי יעשו ציבור פסח שני.

סימן יא מצות אכילת קרבן פסח ראשון, ושני מצות עשה לאכול הפסח ליל ט"ו בניסן, שנאמר (שמות יב ח) 'ואכלו את הבשר בלילה הזה'. ואם אכלו ביום עובר בעשה. וצריך לאכלו צלי אש, שנאמר (שם) 'צלי אש'. ואם אכלו חי עובר בעשה. וצריך לאכלו על מצות ומרורים, שנאמר (שם) 'על מצות ומרורים יאכלוהו'. ואין מצה ומרור מעכבין אכילת פסח. ומצוה מן המובחר לאכול הפסח על השובע, לפיכך אם הקריב שלמי חגיגה בי"ד אוכל מהן תחלה, כדי שהפסח יהא נאכל על השובע. ואם אכל כזית יצא. וטעון הלל באכילתו. ונאכל עד עלות השחר, ומדברי סופרים עד חצות. ולאחר שנרדמו בשינה אין חוזרין ואוכלין אפילו בתחלת הלילה. ונוהג בזמן הבית בזכרים ובנקבות:

א) [מצוה ו] מצות אכילת בשר הפסח בליל ט"ו בניסן, שנאמר (שמות יב ח) 'ואכלו את הבשר בלילה הזה צלי אש ומצות על מרורים יאכלוהו'. גם באכילת הפסח צריך לומר הלל, וכתב בדרך פקודיך (חלק המעשה אות ז) שבוודאי אין הכוונה שיאמרו בשעה שלועס דהא כתיב (תהלים עא ח) 'ימלא פי תהלתיך', וגם יש סכנה שמא יקדים קנה לושט, רק הכוונה שיאמרו אחר האכילה בסמוך.

ב) ומצוה לאכול הפסח עם מצות ומרורים, אבל כשאין פסח אין מצוה לאכול מרור, רק מדרבנן, אבל מצה קבעו הכתוב חובה אפילו בלא הפסח [וכמבואר במצוה י], ולפי שיטת כמה ראשונים יש מצוה מיוחד במנין תרי"ג לאכול מרור אפילו בלי פסח. אכן מצות אכילת פסח יצא אפילו בלי המצה ומרור, אלא שיש מצוה לאכלן ביחד, וקיי"ל שאין מצוות מבטלות זו את זו. אבל אם אוכל דבר הרשות עם הפסח אינו יוצא, ועי' במנחת חינוך (אות ב) שכתב להסתפק באוכל מצה פחות מכשיעור עם הפסח, אי מבטל בזה אכילת הפסח. וכתב עו"ש בשם התוס' (פסחים קטו.) שמעט תבלין אינו מבטל טעם המצוה עיי"ש.

ג) כתב המנ"ח (מצוה קלד) שבאכילת כזית יצא י"ח מצות אכילה, רק צריך לאכול כל הקרבן כדי שלא יבא לידי נותר, וכ”כ בשו”ת חת”ס (סי' מט וסי' קמ) עיי”ש, אבל בשאגת ארי' (סי' צו) מבואר שיש מצות אכילה על כל הקרבן, וע”ע באחרונים במי שאינו יכול לאכול כזית שיש סוברים שחצי שיעור ג”כ מצוה, אלא שאינו יכול לברך ע”ז. וכל האכילה צריך להיות תוך כדי אכילת פרס. ואם אכל הפסח שלא כדרך אכילתו, נסתפק במשנה למלך (הל' יסודי התורה פ"ה ה"ח) אי יצא. וע"ע במנ"ח (אות א) שאם בלע כזית יצא, ואם כרכה בסיב לא יצא [כמו במצה]. וע"ע שם שבשר הנשאר בין השינים וודאי לא מצטרף לשיעור. ואם בלע חצי זית והקיאו, ואח"כ אכל עוד חצי זית יצא. ואם אכל אכילה גסה דהיינו שהיה קץ במזונו, לא יצא.

ד) למדו רז"ל שאין הפסח נאכל אלא למנוייו, ואין יכולין למנות עצמו על הפסח רק עד השחיטה. ועי' מנחת חינוך (אות ה) שנסתפק בקטן שהגדיל ליל ט"ו ניסן, אי יוצא במצות פסח, כיון שבשעת המינוי עדיין היה קטן, יעו"ש. והנה להלכה קיי"ל כר' יוסי (פסחים צא.) שהפסח נשחט גם על היחיד, אכן מצוה מן המובחר לעשותו בחבורה. וגם קטנים יכולין להיות בחבורה, אבל אין עושין חבורה של קטנים בעצמם. וגם אין עושין חבורה של נשים עם עבדים, או קטנים ועבדים. וגם אין עושין חבורה שכולה גרים. ומי שאינו יכול לאכול כזית, אין יכול לימנות עצמו בחבורה. ואין עושים חבורה של זקנים או חולים, אפילו באופן שיכולין לאכול כזית. ועי' כל זה במנ"ח (אות ג-ד).

מצות לא תעשה שלא לאכול בשר פסח נא או מבושל, שנאמר (שם פסוק ט) 'אל תאכלו ממנו נא ובשל מבושל במים כי אם צלי אש'. נא הוא הבשר שהתחיל בו מעשה האור ונצלה ואינו ראוי לאכילת אדם עדיין. מבושל הוא שנתבשל במים או בשאר משקין או במי פירות, שנאמר ובשל מבושל מכל מקום. וכן בפסח שני. האוכל מפסח כזית נא או כזית מבושל משחשיכה לוקה. אכל נא ומבושל כאחד, אינו לוקה אלא אחת, ולרמב"ן וסמ"ג לוקה שתים. צלאו ואח"כ בשלו חייב. אין צולין את הפסח אלא בשפוד של רמון שהוא עץ שאינו מוציא מים. ונוהג בזמן הבית בזכרים ונקבות:

ה) [מצוה ז] שלא לאכול הפסח נא ומבושל, בין במים ובין במשקים או במי פירות, כי אם צלי אש, שנאמר (שמות יב ט) 'אל תאכלו ממנו נא ומבושל במים כי אם צלי אש' וגו'. ואינו עובר על עצם הבישול רק על האכילה. ומבואר בגמרא (פסחים מא.) שהמבשל הפסח בחמי טברי' ג"כ עובר על צלי אש, ותמהו האחרונים הלא אמרו חז"ל (שם ח:) שלא היו חמי טבריא בירושלים, ואם הפסח יצא מירושלים הרי הוא נפסל, ובפשטות יש לתרץ שיכולין להביא המים ע"י צנורות מתחת לקרקע.

מצות לא תעשה שלא להותיר מהפסח למחרתו, שנאמר (שם פסוק י) 'ולא תותירו ממנו עד בוקר'. ואין לוקין על לאו זה, שאין בו מעשה, ועוד שניתק לעשה לשרוף הנותר, שנאמר (שם) 'והנותר ממנו עד בוקר באש תשרופו'. ונוהג בזמן הבית בזכרים ונקבות:

ו) [מצוה ח] שלא להותיר כלום מבשר הפסח עד למחרתו, שנאמר (שמות שם י) 'ולא תותירו ממנו עד בוקר'. וחז"ל גזרו שלא יאכלו רק עד חצות, ועוד גזרו חז”ל שלאחר חצות הבשר יטמא את הידים, ומה”ט כתבו הפוסקים שיש ליזהר לאכול האפיקומן [שהוא זכר לפסח] קודם חצות, ועכ”פ הכזית הראשון שמברכין עליו על אכילת מצה יש לאכול קודם חצות, שיש סוברים שאחר חצות שוב אין לברך.

ז) וראיתי בדרך פקודיך (חלק הדיבור אות א) שכתב להסתפק במי שלא אכל מהקרבן פסח עד חצות, אי מותר לו לאכול אח”כ, והיינו לפי שיטת ר”ע, דפסק הרמב”ם כותיה דמן התורה מותר כל הלילה, רק שחז”ל גזרו, אי גזרו גם כשיעקור המצוה, או אולי לא גזרו רק כשכבר קיים המצוה עכ”פ באכילת כזית, והעלה שם שאפילו אם כבר אכל כזית, מותר לו לאכול אחר חצות כדי שלא יבוא לידי נותר, רק שנקרא עבריין שעבר על דברי חז”ל, וכמו שמצינו בקריאת שמע, עיי"ש. ובמנחת חינוך (אות ג) כתב שאסור לאכול אחר חצות, עיי"ש.

ח) אי הותיר מהפסח צריך לשורפו, וגם כל העצמות צריכין לשורפו, והגם שבכל הקדשים אינן צריכין לשרוף רק אם נותר עצמות שיש בהן מוח, בקרבן פסח שאני כמבואר ברמב”ם (הל' פסולי המוקדשים פי”ט).

מצות לא תעשה שלא להאכיל בשר פסח לישראל מומר לע"ז, שנאמר (שם פסוק מג) 'כל בן נכר לא יאכל בו'. ותרגום אונקלוס כל בר ישראל דישתמד לא ייכול ביה: ומצות לא תעשה שלא להאכיל בשר פסח לעכו"ם אפילו לגר תושב, שנאמר (שם פסוק מה) 'תושב ושכיר לא יאכל בו'. המאכיל בין מפסח ראשון בין מפסח שני לאחד מאלו עובר בלא תעשה, ואין לוקין עליו, אבל מכין אותו מכות מרדות. ונוהג בזמן הבית בזכרים ונקבות:

ט) [מצוה יג] שלא להאכיל מהפסח לישראל מומר, שנאמר (שמות שם מג) 'כל בן נכר לא יאכל בו'. ועי' בדרך פקודיך (חלק המחשבה אות ב) שע"כ יש לשוב בתשובה קודם אכילת הפסח, וכן היום קודם אכילת האפיקומן.

י) [מצוה יד] שלא להאכיל מהפסח לנכרי, ואפילו לגר תושב שאינו עובד ע"ז, שנאמר (שם פסוק מה) 'תושב ושכיר לא יאכל בו'. ועי' בדרך פקודיך (חלק המעשה אות א) שהלאוין האלו הוא רק על המאכיל, ואין לוקין על שני לאווין האלו, כיון שלא כתוב בפירוש בתורה לא תאכילום, וכן מבואר בכסף משנה (פ”ט מהל' קרבן פסח ה”ז).

יא) ולכאורה צ"ע בשלמא העכו"ם וגר תושב אין לוקין בעצמם כיון שאינו בני חיוב, אבל הישראל מומר למה אינו לוקה על הלאו של 'כל בן נכר לא יאכל בו', ושוב ראיתי שכבר העיר בזה בצל”ח (פסחים עג.) וע”ע במנחת חינוך (מצוה יג אות ג, ומצוה יד אות ז).

מצות לא תעשה שלא להוציא מבשר פסח חוץ לחבורה, שנאמר (שם פסוק מו) 'לא תוציא מן הבית מן הבשר חוצה'. וחייב מלקות אם הוציא כזית, והוא שהניחו בחוץ, שצריך עקירה והנחה כהוצאת שבת. וכיון שהוציא מן האגף ולחוץ נפסל האבר וצריך לשרפו. ואין אדם אחד אוכל בשתי חבורות. ונוהג בזמן הבית בזכרים ונקבות:

יב) [מצוה טו] שלא להוציא מבשר הפסח חוץ ממקום שאוכלין החבורה, שנאמר (שם פסוק מו) 'לא תוציא מן הבית מן הבשר חוצה'. והנה קיי"ל להלכה דפסח נאכל בשני חבורות, אבל אחר שנחלקו החבורות אסור להוציא מחבורה לחוץ, ועי' במנחת חינוך (אות א') להסתפק אי היינו דוקא כשהתחילו לאכול או אפילו קודם אכילה לאחר שנחלקו שוב אסור להוציא, ועכ"פ ודאי האיסור בזה אינו רק בליל פסח ולא בערב פסח עיי"ש.

מצות לא תעשה שלא לשבור עצם בקרבן פסח, שנאמר (שם) 'ועצם לא תשברו בו'. והשובר עצם מפסח הטהור לוקה. והשובר אחר השובר חייב. שבר עצם שאין עליו כזית בשר ואין בו מוח, אינו לוקה. פסח שהיה לו שעת הכושר שנפסל, חייב עליו משום שבירת עצם, ושלא היה לו שעת הכושר, אין חייבים עליו משום שבירת עצם. ונוהג בזמן הבית בזכרים ונקבות:

יג) [מצוה טז] שלא לשבור עצם מהפסח, שנאמר (שם) 'ועצם לא תשברו בו'. וידוע דברי החינוך שכתב בשורש המצוה לזכור ניסי מצרים, שאין כבוד לבני מלכים ויועצי ארץ לגרר העצמות ולשברם ככלבים, לא יאות לעשות ככה כי אם לעניי העם הרעבים, ועל כן בתחלת בואנו להיות סגולת כל העמים ממלכת כהנים ועם קדוש, ובכל שנה ושנה באותו הזמן, ראוי לנו לעשות מעשים המראים בנו המעלה הגדולה שעלינו לה באותה שעה, ומתוך המעשה והדמיון שאנחנו עושין נקבע בנפשותינו הדבר לעולם, והאריך שם בענין כל אדם נפעל כפי פעולותיו, עיי”ש בלשון קדשו.

מצות לא תעשה שלא יאכל ערל מבשר הפסח, שנאמר (שם פסוק מח) 'וכל ערל לא יאכל בו'. האי ערל אפילו ישראל שמתו אחיו מחמת מילה. ערל שאכל כזית מבשר הפסח לוקה. ומילתו מעכבתו מלשחוט ולעשות הפסח. וכשם שמילת עצמו מעכבתו, כך מילת בניו הקטנים [שהגיע זמנם לימול] ומילת כל עבדיו בין גדולים בין קטנים מעכבין אותו מלעשות ומלאכול הפסח. ואם שחט הפסח קודם שימול אותם פסול. וכן טבילת שפחותיו לשם שפחות מעכבו. ונוהג בזמן הבית:

יד) [מצוה יז] שלא יאכל ערל מבשר הפסח, שנאמר (שם פסוק מח) 'וכל ערל לא יאכל בו', והיינו אפילו ישראל כשר שהוא ערל מטעם איזה סיבה כגון שמתו אחיו מחמת המילה, ומילת בניו שהגיע הזמן, וכן מילת עבדיו וטבילת שפחותיו ג"כ מעכבין אותו מאכילת הפסח, ומבואר ברמב”ם (הל' קרבן פסח פ"ה ה"ה) שצריכין להיות מהול בשעת השחיטה, עיי”ש.

מצות עשה לאכול בשר פסח שני בליל ט"ו באייר על מצות ומרורים, שנאמר (במדבר ט יא) 'על מצות ומרורים יאכלוהו'. ומצות לא תעשה שלא להותיר מבשר פסח שני עד בוקר, שנאמר (שם פסוק יב) 'לא ישאירו ממנו עד בוקר'. ומצות לא תעשה שלא לשבור עצם מפסח שני, שנאמר (שם) 'ועצם לא ישברו בו'. ויתר הדינין באכילת נא ומבושל ושלא להאכיל למומר ותושב ושכיר וערל, שוה לפסח ראשון:

טו) [מצוה שפב] אכילת בשר הפסח שני בליל ט"ו אייר, שיאכלנו צלי ביחד עם מצה ומרור, שנאמר (במדבר ט יא) 'על מצות ומרורים יאכלוהו'. ואין צריך לומר הלל באכילתו.

טז) כתב רש"י (שם פסוק י) פסח שני מצה וחמץ עמו בבית ואין שם יום טוב, ואין איסור חמץ אלא עמו באכילתו. והמנחת חינוך (אות ג) תמה ע"ז, היכן מצינו שיש איסור לאכול חמץ עם הפסח. והנה שמעתי ממורי הגר"מ ניישלאס אב"ד סקווירא ז"ל בשם גדול אחד לפרש כוונת רש"י שרצ"ל שאין איסור חמץ כלל, אלא אדרבה מותר לאכול חמץ עם הפסח ביחד, והיינו 'עמו באכילתו', וכן ראיתי מביאים בשם ס' אמבוהא דספרי. אכן בפשטות אין הפירוש כן ברש"י, ומה שהקשה המנ"ח היכן מקור של רש"י, נראה שבאמת כן מבואר בלשון המשנה (פסחים פ"ט מ"ג) מה בין פסח הראשון לשני, הראשון אסור בבל יראה ובל ימצא, והשני מצה וחמץ עמו בבית, ומשמע שדוקא בבית יש חמץ, ולא ביחד עם אכילת המצה. ובהגהות חדשות על המנ"ח כתבו בשם המשך חכמה, דהוי לאו הבא מכלל עשה, יעו"ש.

יז) בענין אי מחויב בסיפור יציאת מצרים באכילת פסח שני, עי' בשפת אמת (פסחים דף צה ד"ה שם במשנה) שכתב על המשנה: הראשון טעון הלל באכילתו, והשני אינו טעון הלל באכילתו, שנראה שבכלל זה גם סיפור יציאת מצרים, דליתא בשני, לא מיבעיא היכא שסיפר יציאת מצרים בראשון בשעת אכילת מצה, אלא אפילו אם לא סיפר בראשון, נראה דפטור לדעת הרמב"ם (הל' חומ"צ פ"ז) שחיוב סיפור יציאת מצרים בליל פסח נפיק מדכתיב 'זכור את היום הזה' וכו', דמשמע ביום היציאה דייקא. אכן לפי מש"כ המהר"ל בגבורות (פ"ב), י"ל שבפסח שני נמי חייב בסיפור יציאת מצרים, יעו"ש.

יח) [מצוה שפג] שלא להותיר כלום מבשר הפסח שני למחרתו, שנאמר (במדבר ט יב) 'לא ישאירו ממנו עד בוקר'. ומגזירת חז"ל צריך לאכלו עד חצות הלילה, ואין לוקין על לאו זה כיון שהוא ניתק לעשה, שיש מצוה לשורפו, ויש סוברים שגם אין לוקין מטעם שאין בו מעשה, ועי' מנחת חינוך (מצוה ח אות ח') מה שכתב בזה.

יט) והנה בחינוך (שם) כתב שלא להוסיר כלום לבשר הפסח, ובמנחת חינוך (שם אות א') מאריך אי הכוונה הוא שאסור מן התורה גם חצי שיעור כזית עיי"ש.

כ) [מצוה שפד] שלא ישבור עצם מעצמות קרבן פסח שני, שנאמר (שם) 'ועצם לא ישברו בו'. אבל הלאו שלא להוציא מבשר הפסח ממקום החבורה פסק הרמב"ם (פרק י' הלכות קרבן פסח הלכה ט"ו) דאינו נוהג בפסח שני. ועי' בכסף משנה (שם) שהקשה מגמרא פסחים (צה.), וע"ע מש"כ בזה במנחת חינוך (מצוה טו אות כב).

ויעזור השי"ת שנזכה לאכול מן הזבחים ומן הפסחים בביאת משיח צדקנו בב"א.

תוכן הענינים

א) מצות אכילת הפסח בליל ט"ו ניסן / באיזה אופן אומרים הלל באכילתו.

ב) מצוה לאכול הפסח עם מצה ומרור / אכל הפסח עם מצה פחות מכשיעור, או עם דבר הרשות, אי יצא / בזמה"ז שאין פסח, אי יש חיוב מצה ומרור מה"ת.

ג) בענין אי יש מצות אכילה על כל הקרבן פסח / מי שאינו יכול לאכול כזית, אי חצי שיעור הוי מצוה / כמה אופני אכילה, באיזה אופן יצא.

ד) בענין אין הפסח נאכל אלא למנוייו / קטן שהגדיל אחר המינוי, אי יוצא / כמה אופני חבורה בקרבן פסח.

ה) מצות שלא לאכול הפסח נא ומבושל / בענין תמיהת האחרונים במה דאיתא בגמ' 'המבשל את הפסח בחמי טבריא'.

ו) מצות שלא להותיר מבשר הפסח עד הבוקר / בענין גזירת חכמים עד חצות / זהירות לאכול אפיקומן קודם חצות, ועכ"פ כזית ראשון של מצה.

ז) מי שלא אכל מהפסח עד חצות, אי מותר לו לאכול אח"כ.

ח) הלכות שריפת נותר הפסח / אי צריך לשרוף גם עצמות שאין בהם מוח.

ט) מצות שלא להאכיל מן הפסח לישראל מומר / בענין הרהור בתשובה קודם אכילת הפסח, וכן קודם אכילת אפיקומן.

י) מצות שלא להאכיל מן הפסח לנכרי / אי האיסור על המאכילים, או על האוכלים / ואי לוקין עליהם.

יא) בענין למה אין ישראל-מומר לוקה על אכילתו.

יב) מצות שלא להוציא מבשר הפסח ממקום החבורה.

יג) מצות שלא לשבור עצם מן הפסח / בענין 'אדם נפעל כפי פעולותיו'.

יד) מצות שלא יאכל ערל מן הפסח / הלכות מילת בניו ועבדיו וטבילת שפחותיו מעכבים אותו מאכילת הפסח.

טו) מצות אכילת פסח שני / אופן אכילתו / אי פסח שני דוחה שבת / מתי אומרים הלל בפסח שני.

טז) בענין תמיהת המנ"ח על רש"י שיש איסור חמץ באכילת פסח שני.

יז) בענין אי מחויב בסיפור יציאת מצרים באכילת פסח שני.

יח) מצות שלא להותיר מפסח שני עד בוקר.

יט) בענין אי יש איסור להותיר פחות מכזית.

כ) מצות שלא לשבור עצם מפסח שני.

סימן יב מצות השבתת חמץ מצות עשה להשבית חמץ בי"ד בניסן, שנאמר (שמות יב טו) 'אך ביום הראשון תשביתו שאור מבתיכם'. מפי השמועה למדו שזה הראשון הוא י"ד בניסן קודם זמן איסור אכילת חמץ, וראיה לדבר (שם לד כה) 'לא תשחט על חמץ דם זבחי', לא תשחט הפסח ועדיין החמץ קיים. ושחיטת הפסח הוא ביום י"ד אחר חצות. והשבתה הוא שיסיר החמץ הידוע מרשותו, ושאינו ידוע מבטלו בלבו, ויחשיב אותו לאין, ושאין בו צורך כלל. ומדברי סופרים לחפש אחריו בחורין ובסדקין ולהוציאו מכל גבולו ולבערו בשריפה או מפרר וזורה לרוח או מטיל לים. וכן מדברי סופרים שבודקין ומשביתין מתחלת ליל י"ד לאור הנר, מפני שכל העם מצויים בבתיהם בלילה, ואור הנר יפה לבדיקה. ונוהג בכל מקום ובכל זמן בזכרים ובנקבות:

א) [מצוה ט] להשבית החמץ בי"ד בניסן, שנאמר (שמות יב טו) 'אך ביום הראשון תשביתו שאור מבתיכם'.

מצות לא תעשה שלא ימצא חמץ ברשות ישראל, שנאמר (שם יב יט) 'שבעת ימים שאור לא ימצא בבתיכם'. המניח חמץ בביתו בפסח, כגון שחימץ עיסה בפסח והניחה בביתו, או שקנה חמץ והצניעו, במזיד לוקה שתים על לא יראה ועל לא ימצא, שעשה מעשה. אבל הניח חמץ בפסח מקודם פסח שלא ביערו, עובר בשני לאוין הנ"ל, אבל אינו לוקה, שאין בו מעשה. חמץ של הקדש אינו עובר עליו. ושל נכרי אינו עובר אלא אם חייב באחריותו. חמץ שעבר עליו הפסח, אסור בהנאה מדברי סופרים, משום קנס שעבר על לא יראה ולא ימצא. ואפילו שכחם בשוגג אסרוהו. ונוהג בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות:

ב) [מצוה יא] שלא ימצא חמץ ברשות ישראל, שנאמר (שם פסוק יט) 'שבעת ימים שאור לא ימצא בבתיכם'.

מצות לא תעשה שלא יראה חמץ ברשות ישראל כל שבעת ימי הפסח, שנאמר (שם יג ז) 'ולא יראה לך חמץ'. ועי' לעיל בלאו דלא ימצא, שלאו זה דלא יראה שוה לו בכל האופנים. ונוהג בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות:

ג) [מצוה כ] שלא יראה חמץ ברשות ישראל, שנאמר (שם יג ז) 'ולא יראה לך חמץ'.

מצות לא תעשה שלא לשחוט שה הפסח ועדיין חמץ קיים, שנאמר (שם כג יח) 'לא תזבח על חמץ דם זבחי'. ונאמר בפרשת כי תשא (שם לד כה) 'לא תשחט על חמץ דם זבחי'. אחד השוחט ואחד הזורק הדם ואחד המקטיר האימורים, אם היה ברשות אחד מהם, או ברשות אחד מבני החבורה שאוכלין פסח זה כזית חמץ בעת הקרבתו לוקה, והפסח כשר. ונוהג בזמן הבית:

ד) [מצוה פט] עוד מצוה השייך להשבתת חמץ, שלא לשחוט הפסח על החמץ, שנאמר (שם כג יח) 'לא תזבח על חמץ דם זבחי'.

ה) יש ראשונים שחושבים עוד מצוה כללית על שמירת הלכות פסח, מה שנאמר (שמות יג י) 'ושמרת את החוקה הזאת למועדה מימים ימימה'.

ו) מובא בספה"ק רדב"ז (שו"ת הרדב"ז ח"ג סימן תתקע"ז) לבער החמץ היינו היצה"ר, והשאור מרמז על ענין הגאוה שצריך לבערו לגמרי. עוד כתבו דורשי רשומות שענין השבתת החמץ שבעת ימים מרמז על ימי שנותינו שבעים שנה, שכל ימי חייו ילך בדרך הטוב. ולמעט מחלוקת הבאה ע"י ענין של גאות, שזהו ענין של חמץ ושאור, וזה כולל כל עניני הקפדה על חבירו והמסתעף, וכתב בבית אהרן (ערב פסח) לפרש מה שאמרו חז"ל מבטלו בלבו, שרחמנא ליבא בעי, שע"י שטיקעלע הארץ שמחזק בלבו יכול לבטל כל היצה"ר.

ז) כל רגע שיש חמץ מבערב עובר על בל יראה ובל ימצא, [וחוץ ממצות עשה 'תשביתו' שחל מחצות].

ח) פירוש 'בל ימצא' היינו אפילו הוא מוטמן באופן שאינו נראה. אכן אם נפלה עליו מפולת גבוה ג' טפחים שיטת כמה פוסקים שמן התורה הרי הוא כמבוער, ואי"צ אפילו ביטול רק מדרבנן, אכן לכמה שיטות גם זה הרי הוא בכלל לא ימצא, וצריך ביטול מן התורה, ולפי שיטה זו אם לא ביטלו קודם הזמן צריך לפקח את הגל להוציא החמץ, חוץ באופן שנפל עליו גל גדול שנקרא אבוד ממנו ומכל העולם, וכמו שמבואר בשעה”ר (סי' תלג ס”ל) ובמ”ב (שם סקל"ח).

ט) ובאופן שביטל החמץ, הגם שרואהו אינו עובר על בל יראה, שלא אסרה התורה רק לראות חמץ שלו. ואפילו מדרבנן באופן שנפל חמץ תוך חורים עמוקים, לא גזרו חז”ל לקעקע הנסרים וכדו’, אפילו יכולין לראות את החמץ, כיון שאין חשש שיבא לאכלו לא גזרו חז”ל, וע”כ סגי בביטול, עי' בשעה”ר (שם סי”ט), והיינו כשהוא עמוק כ”כ שאינו יכול להגיע שם, ואם אינו עמוק כ”כ יש לכסותו, אכן למעשה כתבו האחרונים שבכל אופן במקום שאפשר יש לשפוך איזה דבר הפוגם על החמץ לבטל ממנו שם החמץ עד שלא יהא ראוי אפילו לאכילת כלב [ולא מהני מה שאינו ראוי לאכילת אדם, וגם כשנפסל מאכילת כלב לא מהני רק כשנפסל קודם זמן איסורו כמו שמבואר בסי' תמ”ב, ועיי”ש בשעה”ר (סכ"א)].

י) אם לא ביטל את החמץ, לא מהני מה שמוציאו מרשותו, ויש סוברים שמן התורה אינו חייב רק ברשותו, אכן אפילו הפקידו ביד אחרים [אפילו באופן שגם הנפקד עובר], כיון שנתנו לו רשות להניח החמץ הרי זה נקרא רשותו, אבל אם מניח את החמץ בחצר חבירו שלא ברשותו אינו עובר, ועי' בשעה”ר (סי' תמ ס”א, ובקונ"א אות א). ומדרבנן לכו”ע לא מהני מה שמוציאו מרשותו עד שמבערו מן העולם, או שמוכרו לנכרי, או מפקירו ומניחו במקום שמופקר לכל כגון בדרכים ורחובות, ואז מותר אפילו לראותו בפסח כיון שאינו שלו ואינו ברשותו, והיינו דוקא כשמוכרו או מפקירו קודם זמן האיסור כמו שמבואר בסי' תמ"ה.

יא) וגם כשמפקירו לגמרי ומניחו במקום הפקר ממש, אסור להיות בדעתו לחזור ולזכות בו אחר הפסח, שא”כ אין הפקירו הפקר גמור. וגם לא יתן חמץ לנכרי שכנו או נכרי שפועל אצלו על דעת שיחזירנו לו אחר הפסח, רק אם עושה קנין גמור, ובאופן שאין צריך להחזירו. ואגב יש לעורר שכמה פעמים יש פועל או משרתת שיש ספק אם הם יהודים, יש להזהר לא ליתן להם חמץ קודם הפסח, כדי שלא יבואו לאוכלם בפסח.

יב) חמץ של אחרים המונח ברשותו, אם לא קיבל עליו שום אחריות אינו עובר עליו, אכן צריך לעשות מחיצה גבוה י' טפחים כדי שלא יבא לאכלו, כמו שמבואר בשו”ע (סי' תמ), וצריך להיות המחיצה מדבר קבוע, ולא בסדין כיון שיכולים לילך תחת הסדין, ובשבת ויו”ט יכפה עליו כלי עד הלילה, ואז יעשה מחיצה. אכן יש שיטת גדולי הפוסקים שסוברים שחמץ של ישראל המונח ברשותו, אפילו לא קיבל עליו שום אחריות, חייב לבערו מן התורה, ועי' במ"ב (סי' תמג סקי"ד).

יג) ואפילו בחמץ של נכרי שמבואר בשו"ע דסגי לעשות מחיצה, כתב בשו"ע הרב (סי' תמ ס"ז) דהיינו דוקא כשהנכרי הניח החמץ בביתו קודם פסח, אבל בפסח עצמו אסור לישאר חמצו של נכרי בבית ישראל, אפילו אם רוצה לעשות מחיצה, עיי"ש. וכל זה כשהנכרי מניח החמץ והולך לו, אבל כשהנכרי בא עם חמץ שלו, אין חשש שיבא לאכלו, ומותר להניחו עם החמץ הגם שרואה החמץ, חוץ בעבדו ופועלו שמזונותיו עליו, שבזה יש לחוש למראית העין כמו שמבואר במג”א (סי' תנ סק”ז) ובשעה”ר (סי' תמ ס”ג), וצ"ע כהיום בפעקטער"י שהנכרים אוכלים בחוה"מ [באופן שיש היתר לעבוד מטעם דבר האבד] למה אין חוששים לזה. ובאופן שכל השנה הם אוכלין משלהם, לכאורה אין חשש כלל.

יד) גם באופן שמותר להנכרי לבוא עם החמץ שלו, אסור להניחו לאכול החמץ בשעה שהישראל אוכל על שלחן זה, אפילו הוא שלחן ארוך, ובזה לא מהני היכר, או מה שאוכל במפה אחרת כמו שמבואר בשו”ע (שם), ויש שכתבו ליזהר גם בשלחן נפרד באופן שהוא סמוך כגון בערעפלא"ן, מחשש הזה שלא יבוא פירור, וע”כ יש לאכול מאכל שלו לאחר שגמר הנכרי לאכול החמץ. [ואגב יש להזהיר שלא להריח חמץ של עכו”ם, שהגם שהחמץ אינו שלו אסור ליהנות ממנו].

טו) קיבל הישראל אחריות על חמצו של נכרי, והחמץ מונח ברשותו של ישראל, אז הוי כשלו ועובר מן התורה, ונחלקו הפוסקים בשיעור האחריות כמו שמבואר בשו”ע (סי' תמ ס”א), ולמעשה יש להחמיר שלא להיות עליו שום אחריות אפילו רק כשומר חנם, ואפילו אם האחריות אינו באמת רק מכח אלמותו של הנכרי, ג”כ אין להשאיר החמץ אצלו, רק כשמוכרו לנכרי, והגם שאינו פשוט למכור חמץ של הנכרי בלי רשותו, אעפ”כ כשאין לו עצה יכולין לסמוך ע”ז, עי' מ”ב (שם סק"ח), ועי' בשעה”ר (שם קונט”א סקי”א), והגם שגם אחר שמוכרו לנכרי הרי סכ”ס יש לו אחריות על החמץ להחזירו לבעליו, מבואר בפוסקים שאין זה כלום, שמותר לקבל אחריות על חמץ שאינו שלו ואינו מונח ברשותו, וע”כ צריך עכ”פ להשכיר מקום החמץ להנכרי.

טז) חנות שהוא מוכר חמצו לנכרי, והוא מוכר מאכלי פסח בחוה"מ פסח, יש לו לעשות מחיצה כהלכות מחיצה לפני החמץ. ובאותו חלק שמוכר גם בפסח יש לנקות היטב ממש, ואותן שיש להם פועלים נכרים שבאים לעבוד בחול המועד (ע”פ שאלת חכם בהל' חוה"מ) וכמה פעמים משיירין ממאכלם וגם עכ”פ מונח שם קודם אכילה יש להזהירם שלא יאכלו רק בחדר אחד, ואותו החדר ימכרו לנכרי ויעשה סימן שלא יבא שם הישראל בדרך קבע, ואם הנכרי יש לו שאנ”ק וכדו’ והוא באותו חדר שגם הישראל עובד יראה שהנכרי יניח מאכלו קודם ולאחר האכילה תוך השאנ”ק, ולכאורה באופן זה א”צ כלל סימן כיון שגם בכל השנה אינו משתמש שם (עי' פמ”ג סי' ת"מ א”א סק"ד). ואם אינו מוכר רק בערב פסח לאחר זמן איסור ובכל הפסח החנות הוא סגור, נראה שיש להקל במה שמכסה ומדבק הכיסוי על כל החמץ.

יז) כתב המחבר (סי' תמח ס”ג) חמץ של ישראל שעבר עליו הפסח אסור בהנאה, אפילו הניחו שוגג או אנוס. והחמירו חז”ל לאוסרו גם לכל אדם. ואפילו אם בדק את החמץ וביטל כהלכה, ג”כ יש סוברים שאסור בהנאה, וכמ"ש בשעה”ר (שם סכ”ט), ואפילו כשהשליכו במקום הפקר ממש ג”כ חששו חז”ל שלא יבוא להניח חמצו ויאמר שהפקירו, אכן יש מקילין אם בדק וביטל, ובמ"ב (סקכ"ב) כתב להקל בהפסד מרובה, וע”ע בבה”ל (ס”ג) דלפ”ז גם כשהי' אנוס על הבדיקה ג”כ יש להקל אם ביטל את החמץ, עיי”ש.

יח) דבר שנעשה בחמץ, ויש ספק אם הפאברי"ק מכר חמצו ע"י רב הגון, עי' כעי”ז בשו”ת חסד יהושע (ח”א סי' כח) שכתב לאסור עד שיברר הדבר יעו"ש.

תוכן הענינים

א) מצות השבתת חמץ.

ב) מצות שלא ימצא חמץ ברשות ישראל בפסח.

ג) מצות שלא יראה חמץ ברשות ישראל בפסח.

ד) מצות שלא לשחוט הפסח על החמץ.

ה) מצוה כללית לשמירת הלכות הפסח.

ו) רמזי מצות השבתת חמץ.

ז) זמן איסור 'בל יראה ובל ימצא' - ו'תשביתו'.

ח) הלכות נפלה עליו מפולת.

ט) בענין חמץ שרואהו, ואינו יכול להגיע לשם.

י) לא ביטל החמץ, אי מהני מה שמוציאו מרשותו, מה"ת - ומדרבנן.

יא) חמץ שמפקירו, אי מותר להיות בדעתו שיחזור ויזכה בו אחר הפסח.

יב) הלכות חמץ של אחרים המונח ברשותו, ולא קיבל עליו אחריות.

יג) נכרי האוכל חמץ בבית ישראל, באיזה אופן מותר לישראל לראותו.

יד) בהנ"ל, אי מותר לישראל לאכול עמו על שלחן אחד / זהירות בעראפלא"ן / זהירות מלהריח חמצו של נכרי.

טו) קיבל ישראל אחריות על חמצו של נכרי, באיזה אופן נעשה כשלו וחייב / אי יכול למכור לנכרי - חמצו של נכרי בלי רשותו.

טז) בענין חנות של חמץ - שמוכר מאכלי פסח בפסח / בענין פועלים-נכרים הבאים לחנות ישראל עם חמצם בפסח / בענין חנות שפתוח רק בער"פ אחר זמן האיסור.

יז) בענין חמץ שעבר עליו הפסח אסור בהנאה, אי זהו גם באופן שבדק וביטל כדין.

יח) חמץ שיש עליו ספק אם נמכר כהוגן, אי מותר לאחר הפסח.

סימן יג ניקוי החמץ א) כתב ברוקח (סי' רפ"ג) ומובא בבאר היטב (סוס"י תס"ט) שלא יאמר כמה טורח הפסח דבירושלמי כתב על דברי הרשע שאומר מה העבודה הזאת לכם מה טורח זה. אמנם החק יעקב מפרש דהעבודה לא קאי רק על עבודת קרבן פסח שמצוה דאורייתא הוא עליו לטרוח, משא"כ כשאומרו על גודל הזהירות וחומרות יתירות אין קפידא עיי"ש.

ב) צריכים שימת לב לכל המקומות שיש לחוש שנתגלגל שם חמץ, או שגררוהו התינוקות לשם, כגון תחת צינורות החימום (סטי”ם), או בין התנור להארונות (קעבענע"ט), ובין הפריזשידע”ר להקעבענע"ט, ותחת המיטות. ובענין אי צריכין להזיז הפריזשידע”ר והתנור ממקומם, לכאורה תלוי אי הוא מצוי בזה גם בשאר ימות השנה, אכן עי' בהגדת אגודת אזוב (דיני בדיקת חמץ אות ה') דעכ”פ אם נטלו ממקומו תוך ל' יום, שוב חל עליו חיוב בדיקה דהוי כמכניס אוצר לכתחילה.

ג) צריך לבדוק ולנקות הכיסים של הבגדים [ובזה מרומז גם לבדוק הכיסים שלא יהא שם רק ממון כשר, ואגב יש גם ליזהר על כלאי בגדים שלא יהא בהם שעטנז], וכן צריך לבדוק הכיסים של התינוקות (לאנ"ש באק"ס) שנושאים לחדר ולסקו"ל, וגם יש לנקות הקאפ"ס של הבגדים, יש עוד לעורר בזה שבאותן הרעקלעך שאין להם ליינונ"ג מצוי שנשאר חמץ למטה במקום הפתוח ועשוי כמו כיס. וגם ראוי לכבס הגארטע"ל. וכן יש לנקות הטלית-בייטע”ל שמצוי כמ”פ בבהמ"ד שנשאר שם פירורים מהמזונות שנותנים לתיקון וכדו'. וגם מי שיש לו שאנ”ק או עמוד וכדו' בבהמ"ד צריך לבודקו ולנקותו. ויש לזכור להסיר הכיס של הוועקיו”ם-קלינע”ר. גם מי שמניח קמח בסוכה העומד כל השנה, יש ליזהר להסירו.

ד) גם הפח-אשפה (גארביד"ש-קע"ן) ינקה היטב, ואם קשה לנקותו ישפוך לתוכו דבר הפוגם, או למכרו לנכרי, ואם יש פח-אשפה שאינו שלו כלל [דהיינו שאינו שלו אפילו בשכירות] וגם אינו מונח ברשותו, א”צ כלום, והאשפה שנשאר בערב פסח ואין העכו”ם באים בו ביום ללוקחו, צריך להניחה חוץ מרשותו קודם זמן ביעור חמץ.

ה) לא ישכח לנקות כל הרענצלע”ך, ובפרט כשבדעתו לנסוע בחול המועד. וגם יש לנקות היטב הבית יד והחורין של הטעלעפא”ן, והסעלפא"ן, ובזה יש ליזהר יותר ויותר מבשאר דברים, כיון שאוחזים אותו בשעת אכילה בכל השנה, וגם בשעת האכילה בפסח, וע”כ ראוי לעטוף הבית יד של הטעלעפא”ן בנייר כסף וכדו', וכן מטעם הנ”ל יש ליזהר ביותר לנקות הבתי עיניים והשטריימ"ל. גם היי טשער של הילדים יש לכסות עם קאנטק פייפער.

ו) כל הכלים שנשתמשו בהם כל השנה ידיחם היטב שלא ישאר שם פירור חמץ, ואח”כ יצניעם במקום הנמכר לנכרי, ואם חושש שנשאר פירור בעין, טוב לפגום את המקום ההוא בבליט"ש וכדו’, ואם עושה מחיצה גמורה לפני הכלים האלו יש להקל יותר, וצריך לדבק בדבק המקומות הנ”ל שלא יהיה לו בניקל להשתמש שם, ואם יש לו דברים למכור הצריכין להיות בפריזע"ר או בפריזשידע"ר ג”כ יכולין למוכרו עם החמץ, ויעטפם בנייר וידבקם בדבק בזוית אחת, אבל אם הדבר הנמכר הוא חמץ גמור כגון עיסה, נראה שלא סגי בזה, וצריך מחיצה כדין מחיצה, ע”כ לא יניחם בפריזע"ר ובפריזשידע"ר שהוא משתמש בו בפסח.

ז) באופן שלא הכשירו הסינ"ק לפסח, יש לדבק הקרא"ן שנמשך ממנו החמין, וממילא ישאר רק הצונן שמותר להשתמש בו בדרך עראי, והגם שיש לומר שצריך סימן שלא יבא להשתמש בקביעות, אפשר שסגי בזה הסימן שעושה על הקרא"ן-החם גם לקרא"ן-הצונן, ועד שירצה להשתמש בו יזכור שהוא פסח.

ח) יזהר שלא ישאר בביתו צמחים של חיטים, וכן מצוי בהביכע"ר של הילדים שיש בהם חטים וכדו', ויש לדקדק בהם אם כבר נפסלו, ועכ”פ יש לכתבם בשטר המכירה. עוד מצוי להיות בבית צלוחית של סאד”ע וכדו’, ומכ”ש של שכר שעומדין להחזירם, ונמצא כמ”פ שלא הספיק להחזירם קודם יו”ט, יש ליזהר להדיחם יפה, או לכתבם בשטר המכירה ולהצניעם תוך הכלים חמוצים, וכן יזהר שכל הווייטאמינע”ן או מעדעצינע”ן שיש בהם חשש חמץ, לא ישאר בביתו במקום שמשתמש שם, רק יניח הכל במקום הנמכר לנכרי.

ט) מי שיש לו דגים או עופות לנוי, ואין לו מאכל ליתן להם רק מחמץ, אסור לומר לגוי להאכיל חמץ לדגים ועופות שלו, וע"כ יש למוכרו לנכרי במכירה גמורה, וימסרנו לרשותו, ועי' בשו”ע ובאחרונים (סי' תמח ס”ז) שגם זה אינו פשוט, רק באופן שהגוי בעצמו יקנה המאכל עיי”ש. וע”ע בשו”ע ואחרונים שם שגם אסור לקנות לגוי חמץ אפי' במעות של הגוי, אכן מותר ליתן לנכרי משרתו מעות, הגם שיודע שהוא יקנה בזה חמץ לעצמו.

י) כתב המחבר (סי' תמב ס”ו) נהגו לגרר הכתלים והכסאות שנגע בהם חמץ, ויש להם על מה שיסמוכו, דהיינו שיש סמך להמנהג, הגם דמעיקר הלכה לא הי' לנו לחוש לזה רק כשהכותל טוח בבצק, אכן ישראל קדושים הם ומחמירים אפילו במשהו, והגם דמה שמובא מהאריז”ל שהנזהר במשהו חמץ מובטח לו שלא יחטא היינו בעניני אכילה, כמבואר בשו”ת חיי הלוי (ח”א סי' מ”ח), אכן למעשה ישראל קדושים הם ומבערים כל משהו חמץ [חוץ ממה שנמכר לעכו”ם].

יא) כתבו בספרים הקדושים הסמיכות של הפסוק אלהי מסיכה לא תעשה לך להפסוק חג המצות תשמור, מפני שאמרו חז"ל כל הכועס הרי הוא כעובד ע"ז, וכשמכינים ליו"ט פסח, נמצא כמה פעמים שיכול לבוא לידי כעס, וע"ז הזהירה התורה את חג המצות תשמור אבל אל תכעוס. ואל יחלש לבו כשבא לידי נסיון, שזהו העבודה וזה מגביה את האדם כשהוא מתגבר על הנסיון, אכן אפילו אם לא זכה להתגבר צריך להתחזק עוד ועוד, כמו שאנו מבערין בכל שנה עוד הפעם את החמץ. ומובא בשם הרה"ק מקאמארנא ז"ל (פרי חיים בשלח) דבחמץ כיון שהוא בחינת ע"ז, ע"כ אסור אפילו במשהו, וכתב עוד דבחמץ לא יאמר אפשי ומה אעשה שהתורה אוסרתו.

יב) וכתב עוד המחבר (שם), ואם יש חמץ בסדק שאינו יכול לחטט אחריו, יטיח עליו מעט טיט, ויש עוד עצה לפסול את המאכל בדבר מר או סם עד שלא יהא ראוי לאכול אפילו לכלב כמבואר (שם ס”ט), ואינו מהני מה שאינו ראוי לאכילת אדם, וע”כ בהצינורות שאין יכולין להגיע לשם, צריך לשפוך לתוכם דבר מר וכדו’, וכן במקום שיש מכסה על הקרקע ויש שם חורין שאינו יכול להגיע שם, וכן נמצא כמ"פ חורים קטנים בספסלים שקשה להגיע שם, יש לרחוץ המקומות ההם בדבר מר וכדו’. ובענין אי מותר לנקות עם וויניגע"ר שיש עליו חשש חמץ, הגם שבדיעבד לא יהא חשש, אכן לכתחילה יש להשתמש באותם שאין בהן חשש חמץ.

יג) שמעתי מהרה"ג ר' פישל הערשקאוויטש אב"ד האליין ז"ל, שבכל מטבח יש להדיח הגג משום שכשמרקדין קמח עולה הקמח על הגג. עוד יש לעורר דכשמנקים הבית ע"י נכרית, צריכים לבדוק אח"כ אם באמת נקי מחמץ כמבואר בשו"ע שאין סומכין על הנכרית.

יד) בענין חצרות, יש מחלוקת הפוסקים אי יש חיוב לבדוק ולבער החמץ, או יכולין לסמוך על העופות שיבערו החמץ, עי' בשעה”ר (סי' תלג סכ"ה, ובקו”א שם), ולמעשה כתבו האחרונים להחמיר שאם יודע שהי' שם חמץ תוך ל' יום צריכין לבערו, וע”כ יש ליזהר שאם יפשר השלג באיזה מן הימים, יבער אז כל החמץ. ובדיעבד יש להקל לסמוך שהחמץ שהי' שם מקודם כבר אינו ראוי לאכילה, ועכ”פ אם משתמשים בחצר סמוך לפסח עם חמץ יש ליזהר לבערו.

טו) ובאופן שקשה לבער שם החמץ וכן כשיש שאר מקומות שקשה לבדוק ולבער, יש להסגיר אותו המקום ולהשכירו להעכו”ם ולמכור החמץ הנשאר, וגם צריכין לדבק שם איזה דבק ולרשום על המקומות ההם שנשכרו ונמכרו, וכן יכולין לעשות בחפצים שקשה לנקותם כהוגן, שיכולין להסגירם בארון ולהדביקם ולרשום שם שנמכרו.

טז) בענין הרייב"ן וקראצ"ן, עי' מעדני שמואל בשם הבארדיטשוב”ר זיעועכ"י שמזה נולדים המלאכים קשר”ק שמסייעין בתקיעת שופר, ועי' יסוד יוסף (פפ"ד) ומובא גם בהגדת אגודת אזוב. אכן יש לידע הגדר בזה ושלא להחמיר במקום דוחק כח וכדו’, וכגון כדי למעט מחלוקת, או כדי להיות יותר פנאי לסדר הצריך למאכלי יו”ט וכדו’, ובפרט כהיום שמוכרין ומשכירין הכל, וזה כלל גדול על כל ההכנות לפסח שלא לעשות מהעיקר טפל ומהטפל עיקר, ולסדר הזמן קודם הפסח באופן שישאר לו זמן לנקות היטב הכלים והבגדים שמשתמש בהם בפסח.

יז) כתבו בספה"ק שענין ביעור חמץ הוא לבער את היצה"ר, וצריך לבדוק בחורין ובסדקים עד שידו מגעת, כמו שמבואר בספה"ק עבודת ישראל, וצריך להזהר על דברים הקלים שאדם דש בעקבו כגון שלא להונות את חבירו, שלא לכעוס, שלא לדבר לשון הרע, ולהזהר בזמן קר"ש ותפלה. ואפילו יש לו נסיונות, צריך לידע שכן הוא רצון הבורא להתגבר. והעיקר בזה לבקש סייעתא דשמיא והבא ליטהר מסייעין אותו.

יח) כתב במג"א (סוס"י תלו) בשם האחרונים שכל ל' יום קודם לפסח צריך לעיין בכל דבר שעושה שלא ישאר בו חמץ באופן שלא יוכל להסירו בניקל. ויש שכתבו שגם בכל השנה יש ליזהר שלא יכנס חמץ בתוך הספרים, ובזה מקיים הכתוב (דברים טז ג) 'למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך'.

תוכן הענינים

א) להזהר שלא לומר כמה טורח הפסח.

ב) זירוז לשום לב לכל המקומות שמתגלגל שם חמץ / אי צריך להזיז הפרידזשידע"ר והתנור ממקומם.

ג) זירוז לנקות כיסי הבגדים, והטלית בייטע"ל, וכיסי הילדים / רמז בניקוי הכיסים והבגדים / ניקוי ארגז בבהמ"ד / להוציא קמח מסוכתו / להוציא כיס הוועקיו"ם-קלינע"ר.

ד) זירוז לנקות פח-האשפה / אשפה הנשאר בער"פ, מה יעשה בהם.

ה) זירוז לנקות הרענצעל"ך / זירוז יתירה לנקות הטעלעפא"ן, והבתי עינים, והשטריימ"ל.

ו) אופן ניקוי כלים שהשתמשו בהם בחמץ / אי יכול להניח בפריזע"ר ופרידזשידע"ר דברים הנמכרים לנכרי.

ז) אופן השתמשות בסינ"ק שלא הכשירו לפסח.

ח) זהירות בצמחי חטים שבבית / זהירות בביכע"ר של הילדים / זהירות בצלוחית סאד"ע ושכר שעומדים להחזירם / זהירות בווייטאמינע"ן ומעדעצינע"ן שבבית.

ט) מי שיש לו דגים לנוי, וצריך ליתנם מאכל-חמץ, באיזה אופן מותר / אי מותר לקנות חמץ לגוי בפסח.

י) בענין מנהג ישראל לגרר הכתלים מחמץ / בענין 'הנזהר ממשהו חמץ מובטח לו שלא יחטא כל השנה'.

יא) בהכנות לפסח צריך מאוד ליזהר שלא יבוא לידי כעס.

יב) חמץ שאין יכולין להגיע אליהם, מה צריך לעשות / אי מותר לנקות החמץ ע"י וויניגע"ר.

יג) כשהנכרית מנקה את הבית צריך לבדוק אם הוא באמת נקי.

יד) חמץ הנמצא בחצר, אי חייב לבערו / חמץ שירד עליו שלג, אי חייב לבערו.

טו) בענין מקומות שקשה לבדוק ולבער, שיש לסוגרם ולהשכירם לנכרי.

טז) בענין קרייצ"ן ורייב"ן, שיש לידע הגדר בזה / כלל גדול בהכנות לפסח.

יז) כשמבערין את החמץ דהיינו היצה"ר צריך לבדוק בחורין ובסדקים עד שידו מגעת.

יח) בענין שיש לעיין בכל דבר שעושה בל' יום קודם הפסח שלא ישאר בו חמץ / בענין זהירות מחמץ בספרים בכל השנה.

סימן יד הלכות בדיקת חמץ א) הגם שמבטלים החמץ, ומדאורייתא בביטול סגי, אעפ"כ תקנו חז"ל שצריך גם לבדוק ולחפש החמץ ולבערו, מפני שחששו שלא יבטל בלב שלם, או שמא ימצא חמץ וימלך על ביטולו, וכמו שמבואר כ”ז בש"ס ופוסקים. וקודם זמן איסורו סגי לבערו מרשותו, אבל אם הוא כבר לאחר זמן איסורו, צריך לבערו מן העולם. ותקנו חז”ל לבדוק בלילה אור ליום י”ד לאור הנר, ואם לא בדק בלילה צריך לבדוק ביום לאור הנר [וגם לברך על ביעור חמץ], ואפילו בתוך החג מתי שיזכור צריך לבדוק לאור הנר.

ב) וראיתי בשם הרה"ק מסאדיגורא זי"ע שפירש מה שאמרו חז"ל (פסחים ח.) אור הנר יפה לבדיקה, דהנה אופן הבדיקה לבער היצה"ר יכולה להעשות ע"י שני אופנים, דידוע מש"כ בזוה"ק עה"פ או הודע אליו חטאתו אשר וגו' (ויקרא ד, כג) דהקב"ה מודיע להאדם שחטא ע"י יסורין שמביא עליו ח"ו, אכן מי שלומד תורה בלילה אז התורה עצמה מודיע לו מה שצריך לתקן כאם המודיע לבנה בלשון רכה, וממילא הוא חוזר בתשובה להקב"ה עיי"ש, וע"ז מרמז הגמרא דאור הנר היינו אור התורה יפה לבדיקה, שטוב ויפה שהבדיקה שלו ע"י תורה.

ג) ואפשר להוסיף לפרש דבה"ק דהנה לכאורה הרי נר מרומז על מצות ולא על תורה, ככתוב (משלי ו, כג) נר מצוה ותורה אור. אכן י"ל דר"ל דהתורה מועלת להאדם רק אם לומד ע"מ לקיים, דאל"כ אין התורה מלמדת לו כלום, וכמו שכתבו בספה"ק, דצריך שניהם הן התורה והן המצוות, ולפ"ז הפירש או"ר היינו התורה, הנ"ר היינו אם הוא ע"מ לקיים מה שלומד, הוא יפה לבדיקה, וכל זה הוא הכנה לחג הפסח, ואם עושים ההכנה כדבעי, יכולים לקבל קדושת החג כמבואר בספה"ק שבכל שנה ושנה בליל פסח בא התערותא דלעילא על כל אחד ואחד, ויעזור השי"ת שנזכה לבער היצה"ר ולקדש עצמנו בקדושתו יתברך.

ד) כתב בדרך פיקודיך, כיון שמצוות צריכות כוונה, צריך לכוון בשעת הבדיקה וביעור וביטול לקיים מצות עשה של תורה 'אך ביום הראשון תשביתו' וגו', וכן בבדיקה לקיים דברי חז”ל, וכן בהקדמת שני שעות קודם חצות לאיסור אכילה, ולאיסור הנאה שעה אחת קודם חצות, צריך לכוון לקיים מצות 'לא תסור'. וכתב עוד שאם כבר בדק וביער וביטל ולא כוון, הגם שלא עבר על בל יראה, אכן כיון שלא קיים המצוה של תשביתו כהוגן, יש לו לבטל פעם שנית בכוונה. ואם כבר הגיע זמן איסורו שא”א לו לבטל, ראוי להחמיר לעצמו לחזור ולבדוק, ואם ימצא איזה דבר חימוץ יבערנו ויקיים מצות תשביתו כתיקונו.

ה) כתבו הפוסקים שהתקנה היתה לבדוק בליל י"ד ניסן - בתחילת הלילה דוקא, עי' ט"ז (סי' תלא סק"ב), והחכם עיניו בראשו לסדר את היום י”ג ניסן באופן שיוכל לבדוק בלילה תיכף אחר תפילת מעריב, ועי' מה שהארכנו בזה בשו"ת חיי הלוי (ח”ב סי' לו).

ו) ונראה שגם היוצא לדרך קודם י”ד וצריך לבדוק בליל שקודם היציאה [ראה להלן אות נה], יש לו ג”כ לבדוק בתחילת הלילה ההוא, וכן משמע קצת מלשון המג”א (סי' תלו סק"א) שכתב לענין ביטול החמץ דכיון דחל עליו חובת הבדיקה צריך לעשות כתיקון חכמים משום חשש שכחה, וכן מבואר בפמ”ג (סי' תלג) עיי”ש. אכן שמעתי לחלק בין מי שבודק בליל שלמחרתו הוא כבר צריך לנסוע וא”א לאחרו, דאז אה”נ יש חשש שכחה הנ”ל, משא”כ אם יכול לדחות הנסיעה ליום אחר, אין לחוש שישכח, דהלא אפילו ישכח כל הלילה יכול עדיין לבדוק בליל שאח”ז, אכן לענ”ד לא נראה כן משני טעמים, הא', דאולי אין לחלק בתקנת חז”ל שתקנו שלא להתאחר מתחלת הלילה, ולכמה מפרשים הטעם הוא שבתחלת הלילה עדיין יש קצת אור של היום, (עי' בר”ן בשם הראב”ד ובח”י ובשעה”ר). ב', שיש לעיין אם באמת ישכח מלבדוק כל הלילה, אם אנו יחייבוהו לדחות נסיעתו ליום שני, דאולי יחשב כדיעבד ויבדוק ביום לאור הנר, כמו מי ששכח ולא בדק עד יום י”ד, ולפ”ז אולי גם מתחילה אין לסמוך ע”ז. וע”כ נראה שעכ”פ לכתחילה יש לו לראות שלא יאחר מתחילת הלילה כמו הבודק באור לי”ד.

ז) כשיגיע חצי שעה קודם צאת הכוכבים, אסור לעשות מלאכה מהמלאכות שאסרו חז"ל לעשות קודם מנחה ומעריב, ועי' בשעה”ר (סי' תלא ס”ה), ובמ”ב (סי' רלה סקי"ז), ולכאורה ר”ל אפילו באופן שכבר התפלל מעריב מבעוד יום דהיינו מפלג המנחה, או ר”ל באופן שיש לו מי שיזכירנו להתפלל מעריב, והיינו לפי המתירין ע”י הזכרה אפי' לדבר הרשות, אכן בשעה”ר (סי' תלא סי”א, ובקו”א סק"ב) נוטה להחמיר שלא מהני לבקש מחבירו להזכירו, רק לדבר מצוה דהיינו ללמוד באותו חצי שעה עיי”ש, וכן אסור ליכנס למרחץ, וכן אסור לאכול פת [או מזונות] יותר מכביצה, עי' פמ”ג (סי' תלא א”א סק"ד), וע”ע במ”ב (סי' רלב סקל"ד) מש”כ בשם הדה”ח, אבל תבשיל אפילו כשנעשה מחמשת המינים, דינו לענין זה כפירות [חוץ אם אוכלו דרך קביעות, עיי"ש]. אכן אפילו פירות שמותר לאכול, לא יאכל הרבה אחר צאה”כ (עי' בה”ל ד”ה ולא יאכל), ובמעדני שמואל (סי' קיא סק"ז) מביא מתשובות אלף המגן שכתב לאסור אפילו טעימה, אם לא לצורך גדול. [והנה ראיתי בס' שלחן שלמה (סי' תלא ס"א) שכתב חצי שעה זמניות, וצע”ק דלכאורה הענין של חצי שעה אינו רק זמן שנתנו חז”ל להרחקה, ואינו בגדר שעות של היום].

ח) ולאחר צאת הכוכבים אסור גם ללמוד (עי' ח"י סק"ה וסק"ח), אפילו ע”י שאלת הזכרה מחבירו (עי' בשעה”ר הנ”ל), ואפילו הלכות פסוקות בלי פלפול [עי' מג”א סק"ה], ועי' במחצית השקל (שם) שכתב שהמג”א חולק על הט”ז, אמנם בש”ע הרב (ס”ט) מבואר שגם להמג”א אסור, אם לא במקום ביטול תורה דרבים. ונראה שגם בהלכות בדיקת חמץ אין ללמוד, דאפילו אם נאמר שבזה אין חשש שכחה, אכן הלא כאן יש תיקון חז”ל לבדוק תיכף בתחילת הלילה כשיבא לביתו, ושוב ראיתי מש”כ בהגדת אגודת אזוב, וז”ל: נלענ”ד דהלכות בדיקת חמץ מותר ללמוד, דומיא למה דקיי”ל בשו”ע (סי' ער”ה ס”ז) דמותר לקרות בליל שבת לאור הנר פרק במה מדליקין וכו', וכה”ג הביא הבאה”ט (סק"ה) דאם אמר לחבירו שיזכיר לו הבדיקה מותר ללמוד כמו בשבת (בסי' הנ”ל), אבל לימוד בדרך פלפול מסתבר דאסור ע”כ. אכן לענ”ד צ”ע בזה, שלפי מש”כ אין ראי' מהל' שבת, שכאן יש תקנת חז”ל לבדוק בתחילת הזמן, וגם מה שכתב בשם הבאר היטב, הנה בשעה”ר (סי”א) הביא הלכה זו לענין החצי שעה קודם הזמן עיי”ש, ומשמע דלאחר שהגיע הזמן לא ודו”ק, ע”כ נראה שלכתחילה ימנע מללמוד אפילו הלכות בדיקה, זולת כשצריך לו דהיינו שצריך לברר הלכה הצריכה לו. וע"ע שם בהגדת אגודת אזוב לענין להורות הוראה לשואל קודם בדיקת חמץ, שיש לחלק, דבדבר הצריך עיון אין להורות, אבל הוראה פשוטה שא”צ עיון מותר, עיי”ש.

ט) ונראה עוד שההכנות לצורך הבדיקה כגון לכבד את הבית (עי' רמ”א סי' תלג סי"א) וכדו’, הגם שלכתחילה יש לעשותם קודם הלילה, אבל אם נתאחר מותר לעשותו קודם הבדיקה, כיון שהוא לצורך הבדיקה, וגם בזה לא שייך שמא ישכח לבדוק, כיון שכל מה שהוא עושה הוא כהתחלת הבדיקה, ומכ”ש לפי סברת האגודת אזוב הנ”ל.

י) לפי המבואר לעיל שיש תקנת חז”ל לבדוק בתחילת הלילה ממש, הי' ראוי להקדימו גם לתפלת מעריב, וכן כתבו הפוסקים למעשה למי שרגיל להתפלל בכל יום בביתו, אבל כשמתפללין מעריב בבהמ”ד, מקדימין מעריב קודם הבדיקה, מפני שאח”כ יהי' טורח לקבצם שנית, וכן אם נתאחר מתפלת מעריב בבהמ"ד יתפלל מעריב קודם הבדיקה, כדי שלא ישכח להתפלל, כיון שאינו רגיל להתפלל בביתו, ומי שיש לו מנין קבוע בכל יום להתפלל מעריב בשעה מאוחרת, יכול גם עתה לבדוק קודם תפלת מעריב, עי' במג”א (סי' תלא סק"ה).

יא) בחורים הסמוכים על שלחן אביהם, וכן נשים שאינם בודקים בעצמם החמץ, נראה דלא שייך האיסור של אכילה ומלאכה קודם הבדיקה. ובאופן שהבעל אינו בביתו, יש על האשה חיוב בדיקה תיכף בתחילת ליל י”ד, וגם תאמר כל חמירא, ותכוון שאומרת בשליחות בעלה.

יב) כתב הרמ”א (סי' תלב ס”ב) שנוהגין להניח פתיתי חמץ במקום שימצאנו הבודק כדי שלא יהא ברכתו לבטלה, ומיהו אם לא נתן לא עכב וכו', אכן כתבו כמה אחרונים שאותן המנקים כל הבית מקודם, יש חיוב מעיקר הלכה להניח הפתיתים שלא יהא חשש ברכה לבטלה, עי' במעדני שמואל (סי' קיא סקכ"ט) וכ"כ בארחות חיים החדש בשם שו"ת עמק הלכה, וראיתי בס' דברי שלום מהאדמו"ר מסטראפקוב זצוק"ל (דף קטז) שהגי' על דברי המעדני שמואל דלפ"ז צריכין הפתיתין להיות בלי שימור איזה רגע עיי”ש. וע”ע בסה”ק עבודת ישראל (שבת הגדול) טעם להניח הפתיתין כדי להראות שיש בו עדיין חמץ לבערו ולתקנו עיי"ש, והמנהג הוא להניח עשרה פתיתים על החלונות וכמ"ש בבאה"ט (שם סק"ח) בשם האריז"ל, ועי' בספה"ק מגן אברהם [מהמגיד מטוריסק זצוקללה"ה] (לבדיקת חמץ) שכתב טעם על מה שמניחים הפתיתים על החלונות, וכיון שיש בזה עוד טעמים חוץ מטעם הרמ”א הנ”ל, נראה שיש להניח הפתיתין גם בבודק קודם ליל י"ד הגם שאין מברך על הבדיקה, ושוב ראיתי בשו"ת מנחת יצחק (ח"ח סי' לה) שכתב דכיון שאין מברכין עדיף לחוש למש"כ הט"ז שיש לחוש שלא ימצאנו הבודק עיי"ש, אכן לפי מה שכתבנו שיש גם טעמים כמוסים בענין הפתיתין נראה שאין למנוע מזה.

יג) וכתבו האחרונים שיתן חמץ שאינו מתפרר, ונראה עוד להזהיר שעכ”פ אחד מב”ב הגדולים ידע המקום שהניחו הפתיתים, שכבר אירע כמ”פ שלא מצאו כל העשר חתיכות. וכתב בשערי תשובה בשם שו”ת זרע אמת שיש ליתן פתיתין פחות מכזית, משום שאם לא ימצא אחד מהן לא יעבור על בל יראה, ואם למעשה לא ימצא ג”כ יש לסמוך שלא יצטרך לבדוק שנית, כיון שיש סוברים שאי”צ בדיקה בפחות מכזית עיי"ש. וכתבו האחרונים שכל הפתיתין ביחד יהיו כזית לקיים בזה מצות שריפה.

יד) קודם הבדיקה יטול ידיו (מג”א ריש סי' תלב בשם מהרי”ל), ואינו דומה להנוטל ידיו במקום שלא תקנו חז”ל, וכמ”ש במהרש”ל ומובא במחצית השקל (שם) משום שבא המצוה לטהרת הרגל עיי”ש, אכן יש שהוסיפו לצאת מכל נדנוד חשש וכתבו שיביאו את עצמם לידי חיוב נטילה, וכיון שהטעם הוא משום עצם המצוה שבא לטהרת הרגל נראה שגם הבודק קודם ליל י”ד בלא ברכה, ג”כ יש לו ליטול ידיו.

טו) יברך אקב”ו על ביעור חמץ, כיון שעיקר מצוה הוא לבער החמץ, ואם נזכר באמצע הבדיקה כל זמן שנשאר לו מקום שחייב בבדיקה, יש לו לברך אז, כמו שמבואר ברמ”א (סי' תלב ס”א), ואם נזכר כשכבר סיים הבדיקה כתב החמד משה (מובא בכף החיים (שם סקי”ב) שישתמש בחמץ באיזה חדר, ובהכרח יצטרך לחזור ולבדוק, וממילא יצטרך לברך לכ”ע. ואם לא עשה כן, נחלקו הפוסקים אי יברך בשעת השריפה, והסכימו האחרונים לברך בלי שם ומלכות (עי' מג”א סק"ד, ובשעה”ר ס”ה, ובמ”ב סק"ד, ובכף החיים שם).

טז) מה שאין מברכים שהחיינו, כתבו הפוסקים משום שאנו סומכין על שהחיינו של הרגל, כיון שכל הביעור הוא לצורך הרגל. ודבר פלא איתא בספה"ק בני יששכר (אדר מאמר ד' אות י) שכתב עוד טעם ע”פ מש"כ בספה"ק חסד לאברהם שבכל שנה ל' יום קודם החג מתחיל הארת החג, ובכל יום מבערין הרע יותר ויותר ומתקרבין אל הקדושה, ונמצא שהתחלת הביעור כבר התחיל מיום הפורים, ומטעם זה יש להתחיל ללמוד הלכות פסח ביום פורים, וממילא לפ”ז כבר בירכו שהחיינו בקריאת המגילה עיי”ש.

יז) לא יפסיק באמצע הבדיקה שלא מעניני הבדיקה [וע”כ לא יענה על הטעלעפא"ן], אכן מותר לענות אמן וכדו’ על ברכה, וכן מותר לברך אשר יצר, וקודם שהתחיל לבדוק לא יפסיק אפילו בעניני בדיקה רק באופן שא”א לו להתחיל הבדיקה, ומנהג העולם להדליק הנר קודם הברכה, אכן אם כבר בירך ושוב נזכר שלא הדליק הנר, מותר לו להדליק הנר כיון שהוא לצורך הבדיקה וא”א לבדוק בלי נר [וכן ראיתי מעשה רב אצל כ"ק מרן אדמו”ר זצוקללה"ה מסקווירא], ואם אין לו נר על אתר ויהא הפסק גדול נראה שיש לו להתחיל לבדוק קצת בלי נר, ואח”כ יפסיק להביא הנר, דכיון שבמקום האפשר אסור להפסיק בין הברכה להתחלת הבדיקה, עדיף באופן זה לסמוך בזה על הסוברים שיכולין לבדוק לאור העלעקטרי"ק.

יח) נוהגים לבדוק בנר של שעוה, ולא בנר של חלב, והגם שכהיום הנרות של חלב לא נעשה מחלב ממש, לכאורה היו יכולין לבדוק גם בכל הנרות, אכן בכל מנהגי ישראל יש עוד טעמים כמוסים, ועי' מש”כ בספה”ק עבודת ישראל (שבת הגדול) טעם בזה, וגם אומרים בשם כ"ק מרן מבעלזא זצוק"ל שאמר לפי המובא ברדב”ז שענין ביעור חמץ הוא לרמז על ביעור היצה”ר, וע”כ מרמזין בענין השעוה שנעשה מדבורה ונהפך המר למתוק, כן ע”י תשובה מהפכים הכל לטוב.

יט) יש שמכבים העלעקטרי"ק בשעת הבדיקה, כדי שיהא הבדיקה רק לאור הנר, אכן מעיקר הלכה א"צ לכבותו, ועי' מש”כ בזה במועדים וזמנים, וכן הוא מנהג רבוה”ק בסקווירא, ועי' בשו”ת באר משה (ח”ז סי' נא) שבמקום שאין יכולין להגיע עם נר יכולין לבדוק עם נר קטן (עלקטרי"ק) הנקרא פלע”ש-ליי”ט.

כ) אחר שבדק החמץ תקנו חז”ל שיבטל החמץ שלא מצא, שמא לא בדק יפה. וצריך להבין מה שאומר בהביטול, ואם אינו מבין בלשון שאומרים 'כל חמירא', צריך לומר בלשון שמבין [ויש נוהגים לאחר שאמרו 'כל חמירא' לתרגמו בלשון אידי"ש].

כא) אחר הבדיקה וביטול יצניע כל החמץ הנשאר, דהיינו הן החמץ שמצא בהבדיקה והן החמץ שהותיר למאכלו, כדי שלא יהא צריך בדיקה אחריו. ועי' בשעה”ר (סי' תלד ס”א, ובקו”א סק"ב) דמשמע שיש גזירת חז”ל שלא להניחו בלי שמירה, שמא ישכח מלבדוק שנית עיי”ש, ונראה שלכתחילה יש גם להניח כל הדברים שרוצה למוכרם לנכרי במקום שלא ישתמש שם, ומכ”ש שיש לסגור אותן המקומות שלא נבדק כהוגן קודם הבדיקה [מפני שרוצה למוכרם, או שכבר מכר אותם לנכרי] מטעם הנ”ל.

כב) אם נכנס תינוק עם חמץ לאחר הבדיקה, אם מצא פירורים כדי כל מה שהכניס, וודאי אי”צ בדיקה עוד, ואפי' אם לא מצא, אם הוא בר דעת ואומר שאכלו, יכולין לסמוך ע”ז, וכמבואר בשו”ע (סי' תלח), ובאחרונים (שם).

כג) שמש בהמ"ד יכוון בברכתו בביתו גם על בדיקת בהמ"ד, ויבוא אחר בדיקתו בלי הפסק לבדוק את הבהמ"ד (עי' דעת תורה סוף סי' תלג). וכן יש ליזהר שלא לשכוח מלמכור כל החמץ הנשאר בבהמ"ד, ובדיעבד כשלא כוון בברכתו, לא יברך שנית.

כד) וכן מי שיש לו חנות, לכתחילה יעשה כן שיבדוק בביתו ויכוון בברכתו על החנות, ולא יפסיק עד שילך לבדוק חנותו (עי' בשעה”ר סי' תלב ס”ז, ובמ”ב שם סק"ז), ופלא ראיתי בס' מקראי קודש (פסח סי' מו) שהורה לכוון בפירוש שלא להוציא בברכתו רק למקום הא', או שיעשה איזה מעשה הפסק לאחר שגמר במקום הא', ואח"כ יברך שנית במקום השני, ולא מקרי גורם ברכה שא”צ, כיון שעושה לצאת ידי ספק עיי”ש, ולמעשה נראה שאין לברך שנית, אכן יש ליזהר שלא להפסיק בדברים אחרים, ועכ”פ נראה פשוט שכל הדברים האסורים קודם בדיקה אסור גם בין בדיקה לבדיקה, ואם קשה לו לעשות כן, יוכל לבדוק בליל שלפניו, או אפילו כמה לילות שלפניו לאור הנר בלי ברכה, ויזהר היטב שלא להכניס שם עוד חמץ (עי' חק יעקב סי' תלג סק"א, ושו”ע הרב שם ס”ז).

כה) היוצא לדרך תוך ל' יום לפסח, צריך לבדוק ולהוציא החמץ מכל ביתו, ולא סגי בחדר אחד, אבל אין מברכין על הבדיקה, ונראה שגם בזה יש לברך בשעת שריפה בלי שם ומלכות, ואולי יש להדר גם בשעת בדיקה לברך בלי שם ומלכות (עי' ביה”ל סי' תלו ד”ה ולא), וגם באופן זה צריכין לבטל החמץ אחר הבדיקה (מג”א סי' תלו סק"א), וגם יבטל קודם סוף שעת שריפת חמץ, אפילו אם אין לו חמץ במקום שהוא (עי' סי' תמה ס”ו). וכן מי שנשאר בעיר רק שהוא יוצא מביתו לאכול ולישן כל החג, אעפ"כ יש עליו חיוב בדיקה בליל שקודם יציאתו מביתו, ואם הוא יוצא מביתו קודם ליל י”ד לא יברך, אמנם במקום האפשר יראה שלא יצא מביתו קודם ליל י"ד, כדי שיוכל לבדוק כתיקון חז"ל. ובאופן שיוצא מביתו קודם ל' יום, אם יש חמץ ידוע, יש סוברים שמחויב להוציאו מהבית. ועוד יש סוברים שבאותם החדרים שיש לחוש שנפל שם כזית חמץ, יש חיוב בדיקה, ובשו"ע הרב (סי' תלו ס"ו) כתב שלכתחילה יש לחוש לשיטה זו, עיי"ש.

כו) מי שיש לו מכונית שמשתמש בו בפסח צריך לבדוק המכונית שלו, ובענין בדיקה בנר שמעתי סברא לומר שהמכונית הוא כמו אכסדרה שיכולין לבודקו גם לאור היום, אכן נראה שאין יכולין לומר כלל בזה, והכל לפי הענין, ובפרט תחת הספסל וכדו’, וע”כ יש ליקח עכ"פ פלע"ש-ליי"ט [עי' לעיל], ובזה בוודאי אין לברך, שהרי כתב החק יעקב שאין לברך רק על בדיקה בבית.

כז) באופן שלא נשאר בביתו בפסח, וקשה לו לבדוק כל הבית, יכול למכור או להשכיר כל הבית, ולמכור כל החמץ שבתוכו, חוץ מחדר אחד, ובחדר זה יבדוק כתיקון חז”ל, ובאופן זה ימכור לכתחילה החמץ קודם ליל י”ד (עי' באחרונים המובא במ”ב סוף סי' תל”ו), ובשעת הדחק יכולין לסמוך גם על מה שימכור אח”כ, ובפרט אם כבר מסר שטר הרשאה להרב אב"ד (עי' בס' שערים מצויינים בהלכה קו”א סי' קיא סק”ז). וכן למי שנוסע מביתו כמה ימים קודם הפסח שחיוב בדיקתו הוא ליל קודם יציאתו לדרך, ואז הלא עדיין לא נמכר חמץ שלו, ע”כ אם אינו בודק כל הבית, יש לו עכ”פ לכתחילה למסור שטר ההרשאה קודם זמן בדיקתו, וכן אפילו מי שנשאר בביתו ויש לו שעת הדחק שלא נשאר לו פנאי לבדוק החמץ כראוי מכל החדרים, כגון המרתף, יכול לעשות כן שהחדרים שלא נבדקו ימכור לנכרי באופן הנ”ל, ולסגור החדרים האלו, ולא ישתמש שם בפסח. ונראה שעכ”פ בכל אופן [דהיינו אפילו באופן שנוסע מביתו], אין לסמוך לכתחילה על המכירה רק על חלק הקשה שבבדיקה, אבל כל חמצו הנראה לו לעינים יש לו לבער מכל החדרים שבביתו, אפילו בהחדרים שמוכר לנכרי, וזה יעשה אפילו אם יקיים אח”כ מצות בדיקה במקום שנוסע.

כח) ואם יוכל לקיים מצות הבדיקה במקום שיהיה שם בפסח, אז יוכל למכור כל הבית באופן הנ”ל, [דהיינו שא”צ להניח חדר אחד], ובמקום שיגיע ישתמש שם בחמץ קודם ליל י”ד, או אפילו כשיגיע שם באמצע ליל י”ד ישתמש שם בחמץ, ועדיין צ”ע בזה אם החדר שהולך לשם היה בתחלת ליל י”ד ברשות ישראל לכאורה אין לעשות כן לברך שנית על מקום ההוא, עי' בשעה”ר (סי' תלב קו"א סק"ב), וגם אם לא הי' ברשות של ישראל רק כבר הי' הבית מנוקה מכל חמץ, צ”ע אי בזה שמשתמש עתה חל חיוב בדיקה, זולת אם מניח החמץ בלי שמירה וכמש”כ לעיל (אות כג), ובאופן זה בוודאי יוכל לבדוק שם בברכה, ואפילו אם אינו קונה המקום שיהא שלו, כיון שהחמץ הוא שלו, וגם יש חשש שמא יבא לאכלו, וכמש”כ בשו”ת משפטיך ליעקב (או”ח סי' ל), ולמעשה נראה דבדרך כלל עדיף שלא לברך על הבדיקה בבית של אחרים שהבעה"ב מברך שם, הגם שיש לו חדר לעצמו, מפני שיש בזה כמה ספיקות. ויותר מזה ראיתי מעשה רב אצל רבוה”ק בסקווירא שנהגו לבדוק גם בבית הבנים הנשואים, ולא ברכו הבנים בפנ”ע.

כט) ומצוי שנוסע מביתו ובא איש אחר לביתו, ובאופן זה אם הבעל הבית לא בדק צריך הנכנס לבדוק, ואין חילוק אם שכר הבית או שאל הבית, כיון שמשתמש שם חל עליו חובת בדיקה, וע”כ יש לו גם לדבק ולסמן כל הארונות שנמכר לנכרי, ועל היוצא מהבית העלו האחרונים שאין חיוב בדיקה, כיון שנכנס ישראל בתוכו, עי' (סי' תל”ז).

ל) שוכר בית בי"ד ניסן - או באמצע הפסח חייב לבודקו, הגם שאינו משתמש בחדר ההוא רק במקצת ימי פסח ג"כ צריכה בדיקה כהלכה, וע"כ אם נוסע ממקום למקום ובאמצע הנסיעה הולך לישן בהאטע"ל וכדומה, צריך מקודם לבודקו כהלכה, וצ"ע בענין הברכה, ונראה שיש ספק בזה, דאולי נקרא בדוק כמנהג האטע"ל שמנקים אותו קודם שבא אדם חדש לשם, וע"כ נראה דספק ברכות להקל. [וצריך ליזהר אם יש חמץ שם בהפרידזשידע"ר, שלא יוציאנו בעצמו, מפני חשש שזה מחייבו באחריות, אפילו אינו מכוון לקנותו, רק יבקש מהעכו"ם המשרת שיוציאנו, או יעשה בפניו מחיצה י' טפחים]. וכן אם שוכרים מכונית (קא"ר) קודם פסח או בחוה"מ [לצורך המועד], צריך לבודקו כהלכה.

תוכן הענינים

א) תקנת חז"ל בבדיקת חמץ / זמן הבדיקה / בדיקה לאור הנר.

ב) בדיקת חמץ מרמז לבער את היצה"ר.

ג) התורה מועלת להאדם רק אם לומד ע"מ לקיים וזה עיקר ההכנה לפסח.

ד) בענין כוונת קיום המצוה / לא כוון בשעת בדיקה וביטול וביעור, אי צריך לחזור ולבדוק ולבער.

ה) בענין החיוב לבדוק בתחילת הלילה.

ו) היוצא לדרך קודם יום י"ד, אי צריך ג"כ לבדוק בתחילת הלילה.

ז) בענין איסור מלאכה ואכילה קודם בדיקת חמץ / אי טעימה מותר / אי החצי שעה קודם צאה"כ הוא שעה זמניית.

ח) בענין איסור לימוד קודם בדיקת חמץ / אי מותר ללמוד הל' בדיקת חמץ / אי מותר להורות הוראה לשואל.

ט) באופן שלא כיבד הבית וכדו' קודם הלילה, אי יכול לעשותו בלילה.

י) בענין תפילת ערבית קודם הבדיקה / חילוק אם מתפלל בבהמ"ד - או בביתו. ואי יש לו מנין קבוע.

יא) בחורים הסמוכים על שלחן אביהם, ונשים שאינם בודקים בעצמם, אי יש עליהם איסור מלאכה ואכילה / באופן שאין הבעל בביתו, אי יש חיוב על האשה לבדוק.

יב) בענין המנהג להניח פתיתי חמץ / אי גם הבודק קודם ליל י"ד מניח פתיתין.

יג) זהירות באופן הנחת הפתיתין.

יד) בענין נטילת ידים קודם הבדיקה.

טו) בענין ברכת הבדיקה / לא בירך בשעת בדיקה, עד מתי יכול לברך.

טז) טעם על שאין מברכים שהחיינו על בדיקת חמץ.

יז) בענין הפסק באמצע הבדיקה / מתי יש להדליק הנר.

יח) בענין בדיקה בנר שעוה.

יט) אי צריך לכבות העלעקטרי"ק בשעת הבדיקה / אי יכולין לבדוק ע"י פלע"ש-ליי"ט.

כ) הלכות ביטול חמץ.

כא) בענין להצניע חמץ הנשאר / בענין לסגור המקומות שנמכר לנכרי.

כב) נכנס תינוק עם חמץ לאחר הבדיקה, אי צריך לחזור ולבדוק.

כג) בענין בדיקת חמץ בבהמ"ד / בענין מכירת חמץ בהמ"ד.

כד) בענין מי שיש לו חנות שצריך לבדוק, אי יכוון בברכת בדיקת ביתו גם על חנותו, או שיפסיק בינתים ויברך שנית בבדיקת חנותו / אי יכול לבדוק קודם ליל י"ד.

כה) הלכות היוצא לדרך תוך ל' יום לפסח, שצריך לבדוק החמץ / אי יברך בשעת בדיקה - או ביעור / אי צריך לבטל החמץ / מי שנשאר בעיר, אבל יוצא מביתו לכל ימי החג, אי יש עליו חיוב בדיקה / הלכות היוצא מביתו קודם ל' יום לפסח.

כו) בענין בדיקת מכונית [קא"ר].

כז) בענין מכירת כל הבית לנכרי.

כח) בענין הנוסע למקום אחר - ומגיע שם בליל י"ד, אי יש לו לבדוק בברכה / מנהג רבוה"ק מסקווירא בבדיקת בתי בניהם.

כט) הנוסע מביתו - ואיש אחר שוכרו לפסח, על מי מוטל חיוב בדיקה.

ל) בענין חיוב בדיקה לשוכר בית ביום י"ד - או תוך ימי הפסח / השוכר מכונית [קא"ר] קודם הפסח - או בחוה"מ, באיזה אופן יבדקנו, ואי יכול לברך.

סימן טו הלכות ביעור חמץ א) במנחת חינוך (מצוה ט) כתב להסתפק אי מצות השבתת חמץ הוא מצוה חיובית, וא"כ אם אין לו חמץ יש לו להשיגו כדי לקיים מצות השבתה, או שהעיקר הוא שלא יהי' לו חמץ בפסח עיי”ש, אכן נראה פשוט שאפילו לסברא הב' שאינו מחוייב ע"ז, אבל סכ”ס הרי כשאינו משבית אינו מקיים העשה, וע”כ גם מי שנוסע מביתו על יו”ט של פסח קודם י”ד, ראוי לו להשתדל לקיים המצוה בערב פסח. ולכאורה יש להביא ראיה ממנהג העולם שמי שסומך על שלחן אחרים אין מדקדק לקנות חמץ לעצמו כדי לבערו, ופוק חזי מאי עמא דבר, אכן גם הסומך על שלחן אחרים, יש לו לומר כל חמירא, שכמה פעמים מצוי שקונים גם חמץ לעצמו ושוכח, וממילא יקיים בזה מצות תשביתו מן התורה.

ב) והנה לקיים המצוה מן התורה היו צריכין לכאורה לבער בהתחלת שעה שביעית, וכמו שלמדו חז”ל מאך חלק, אכן הרי תיקנו לנו חז”ל לבערו בתחלת שעה ששית, ולמעשה לאחר שכתבו הפוסקים שיש לחזור ולבטל החמץ גם ביום בשעת שריפה, ולאחר התחלת שעה ששית שוב אינו יכול לבטל, ממילא צריכין גם לשרוף החמץ קודם שעה ששית כדי שיקיים מצות שריפה בחמץ שלו, וכמ"ש הרמ”א (סי' תלד ס”ב), ושוב ראיתי בדרך פקודיך (מצוה ט חלק המעשה אות א) שמבאר שכן הוא עיקר המצוה לבער קודם זמן האיסור עיי”ש, ועכ”פ לכתחילה יש לקיים המצוה סמוך לזמן דתשביתו, ועי' בכסף משנה (הל' חמץ ומצה פ”א ה”ט), ובערוך השלחן (ס”ה).

ג) ובחק יעקב (סי' תמה סק"ד) כתב בשם מהרי”ק שגם כשמבערו מקודם, מקיים בזה מצות תשביתו בזמנו, כיון שבשעת הביעור אין לו חמץ בתוך ביתו, ואפילו ביערו ל' יום קודם פסח עיי”ש, ולכאורה הרי הוא כסברא הב' שבמנחת חינוך הנ”ל, אכן במ”ב (שם סק"ח) [כשמעתיק דברי מהרי”ק] משמע שבזה מקיים ממש מצות תשביתו, שהרי מל' יום ואילך כבר חל עליו חובת ביעור עיי”ש, ולפי”ז גם כשחל שבת בערב פסח שאנו שורפין בערב שבת, ג”כ מקיימים המצוה.

ד) כתבו הפוסקים שיש להחמיר בשריפת חמץ כשיטת הרמב"ם שחושבין השעה קודם חצות לפי שעות היום, ודלא כשיטת התרומת הדשן המובא ברמ"א שחושבין לעולם שעה אחת קודם חצות בשעות השוות.

ה) כתב המג”א (סק"ב) שכשמגיע זמן השריפה אסור בכל המלאכות, ומשמע מדברי הפמ”ג (שם) שמחצי שעה קודם סוף הזמן אסור במלאכה עיי”ש.

ו) כתב המחבר בשו”ע (סי' תמה ס”א) כיצד ביעור חמץ, שורפו, או פוררו וזורה לרוח, או זורקו לים, ואם היה החמץ קשה ואין הים מחתכו במהרה, הרי זה מפררו ואחר כך זורקו לים, וכתב הרמ”א שהמנהג לשורפו, וטוב לשרפו ביום דומיא דנותר, אך אם רוצה לשורפו מיד אחר הבדיקה כדי שלא יגררנו חולדה, הרשות בידו.

ז) והנה אם שורפין לאחר שהגיע שעה ששית, לכאורה צריך לשרוף הכל, והשיטות שסוברים שצריך שריפה דוקא, כר”י דלמדין מנותר, כמו שלאחר שהגיע שעה שביעית צריך לשרוף מדאורייתא, כמו”כ בשעה ששית מדרבנן. אבל לפי מנהגינו ששורפין קודם שעה ששית [כדי שיוכל לבטל לאחר השריפה (כמו שמבואר בסי' תלד), וגם שלא יעבור על בל יראה מדרבנן לשיטת הרא”ש (כמ”ש הרב בקונ”א בסי' תלב)], מסתבר דאינו צריך לשרוף כל החמץ שיש לו, דהלא קודם שעה ששית יכול לבערו גם ע”י נתינה לעכו”ם (כמ”ש בשו”ע ס”ב), וגם יכול לזרקו במקום הפקר (כמ”ש במג”א סק"ז, ובש”ע הרב ס”א), א”כ מה ששורפין דוקא אינו אלא לקיים המצוה באופן שמקיימין בזמנו, א”כ לכאורה סגי במה ששורף מקצת חמצו, והשאר יוכל לאבדו באופן אחר. ואפשר דסכ”ס במה ששורף יותר מקיים המצוה שציוו לנו חכמינו ז”ל.

ח) מעשה רב אצל מרן מסקוירא ז"ל שאחד זרק צייטעניגן לתוך שריפת החמץ, ואחד מן המשבקי"ם צעק עליו זה אינו חמץ, והשיב מרן ז"ל זהו חמץ אמיתי, וא"כ מכש"כ שצריך לבער את הכלים שאסרו גדולי ישראל. ואפילו כשהוא קשה עליו צריך לחשוב שזה הוא מצות ביעור חמץ הגם שהוא קשה, ובאמת שכרו יותר הרבה מהפסדו הן בעולם הבא והן בעולם הזה.

ט) בהגדת מועדים וזמנים (עמ' ט) כתב להדר לשרוף את החמץ בחצר שלו, דאם מוציאה מרשותו לכמה פוסקים כבר קיים מצות תשביתו עיי”ש, אכן לכאורה י”ל דכל זמן שהחמץ בידו עדיין אינו מושבת, וממילא בשעה שזרקו מידו להאש מקיים המצוה, וכן הוא המנהג בכמה מקומות שכולם הולכים לשרוף בחצר בהמ”ד, ומותר לשרוף גם בביתו תוך הפייע"ר-פלעי"ס, ומה שכתב המג”א (שם סק”ד) בשם מהרש”ל שיש לשרוף אותו בחצר וכתב המג”א שכן נוהגים, היינו לאפוקי שלא יהנו מאפרו עיי”ש.

י) וכתב עו”ש שלא לשפוך נפט על החמץ בשעת שריפה רק סמוך לה מפני שבשעת השריפה יהא ראוי לאכילה עיי”ש. ובהגדת מנחת חן (עמ' יד) כתב להיפך, שדוקא ראוי לשפוך נפט כדי שיתבער החמץ מהר ושישרוף לגמרי. וכתב שכן עמא דבר ואין לחשוש על חשש הנ"ל, כיון שהחמץ בעצם עדיין ראוי ובפרט שיכולין להפריד הדבר הפוגם עיי”ש, ומהיות טוב יכולין לשפוך שמן הראוי לאכילה.

יא) כתב המחבר (סי' תמו ס"א) המוצא חמץ בביתו, אם הוא בחוה"מ יוציאנו ויבערנו מיד. ואם הוא יום טוב, יכפה עליו כלי עד הלילה ואז יבערנו, וכתב בשעה"ר שיברך על הביעור עיי"ש. וכ"נ דעת המג”א, וכ”כ החק יעקב והמקור חיים, אבל כמה אחרונים סוברים שמה שבירך קודם פסח קאי על כל מה שימצא אפילו בתוך הפסח. וכן דעת הא"ר וחק יוסף ומגן האלף, דספק ברכות להקל, ולא יברך. וכן פסק במ”ב (סוסי' תלה), וכ"נ מסקנת הכף החיים (שם אות יב).

יב) וראיתי באחרונים שכתבו להעיר, שלכאורה לאחר שמוכרים כל החמץ לעכו"ם, א"כ אם מוצא חמץ בביתו ונוטלו הרי נתחייב לשלם ע"ז, והרי הוא כמו שלו. ואפילו נוטלו על דעת לבערו, סוכ"ס עד שמבערו הרי הוא עובר על בל יראה. וראיתי כמה דרכים בזה, ואולי יש להנהיג לומר להעכו"ם, שהוא מתנה עמו שאפילו יטלו קצת מהנמכר, לא יפחות מהמחיר.

יג) מצא בפסח פירור חמץ בתוך הספר, אם הוא בחוה"מ יזרוק הפירור לתוך בית הכסא, ולא מהני לזרקו במקום דריסת הרגלים, שזה אינו מאבד החמץ ממש, וזה מהני רק קודם זמן איסור. וראיתי בחזון איש שחולק על המ"ב, ואמר שלא מהני בתוך הפסח לזרוק לבהכ"ס. אבל נראה פשוט שהחזו"א מיירי באינו דוחף את המים לחוץ, שבזה כתב החזו"א שבזה אינו רק מפסידו, אבל אינו מאבדו, אבל בבהכ"ס שלנו וודאי לא גרע מזורה לרוח ומטיל לים, ומכ"ש באופן כשכבר ביטל ומכר את החמץ. ובשבת נראה שיסגור הספר ויצניענו. והגרי"י ניימאנן אב"ד בעלזא-מאנטריאל ז"ל אמר שאם יש לו סינ"ק שאינו משתמש בו לפסח, והסינ"ק אינו בבהכ"ס, והפירור אינו דבוק, יכולים גם בשבת לזרקו לשם.

יד) ולכתחילה אין להשתמש באותן ספרים שיש בהם חשש חמץ, שיש סוברים שגם על פירורים יש חיוב בדיקה, ומה שאמרו חז"ל פירורים ממילא בטלי, היינו מה שלא מצא בבדיקה, או מה שכבר נמאסו, אבל פירורים שיכולים להיות ראוי לאכילה יש גם ע"ז חיוב בדיקה, וע"כ יש לכתחילה להצניע כל הספרים שיש בהם חשש חמץ, ובפרט הזמירות והבענטשער"ס שמשתמשים בהם בשעת האכילה בכל השנה.

תוכן הענינים

א) בענין מי שאין לו חמץ, אי צריך להשתדל להשיגו כדי לקיים מצות 'תשביתו'.

ב) זמן ביעור חמץ - מה"ת ומדרבנן.

ג) המבער חמצו בתוך שלשים יום לחג, אי מקיים בזה מצות 'תשביתו' / כשחל ער"פ בשבת, אי מקיימים מצות 'תשביתו' ביום י"ג.

ד) בענין חשבון השעות לענין שריפת חמץ.

ה) בענין איסור מלאכה בזמן הביעור.

ו) אופני ביעור חמץ.

ז) אי צריך לשרוף כל חמצו, או יכול לאבד חלק ממנו באופן אחר.

ח) בענין לבער הכלים הטמאים.

ט) בענין הידור לשרוף החמץ בחצר שלו.

י) בענין שפיכת נפט על החמץ בשעת שריפה.

יא) בענין ביעור להמוצא חמץ בפסח.

יב) בענין למה אינו עובר בבל יראה כשנוטל החמץ ע"מ לבערו.

יג) דין מצא פירור חמץ בספר, בחוה"מ - ובשבת.

יד) זהירות משימוש בספרים וזמירות שיש בהם פירורי חמץ.

סימן טז הלכות מכירת חמץ א) כתב המחבר (סי' תמח ס”ג) שאם מכר או נתן החמץ לאינו יהודי שמחוץ לבית קודם הפסח, אע"פ שהישראל מכירו ויודע בו שלא יגע בו כלל אלא ישמרנו לו עד לאחר הפסח ויחזור ויתננו לו מותר, ובלבד שיתננו לו מתנה גמורה בלי שום תנאי, או שימכרנו לו מכירה גמורה בדבר מועט, אבל מתנה על מנת להחזיר לא מהני.

ב) כתב המחבר (סי' תמג ס”א) חמץ מו' שעות ולמעלה ביום י"ד אסור בהנאה, אפי' חמצו של אינו יהודי אסור ליהנות ממנו, ואסרוהו חכמים שתי שעות קודם דהיינו מתחלת שעה חמישית, ומיהו כל שעה חמישית מותר בהנאה ורשאי למוכרו לא"י, אפילו הרבה ביחד שוודאי לא יאכלנו קודם פסח. וכתבו הפוסקים להחמיר לענין מכירת חמץ עד שעה קודם חצות לפי חשבון היום, אכן עי' בנמוקי או”ח שכתב להתיר בדיעבד למכור החמץ עד הזמן של שעות שוות, יעו”ש.

ג) ועי' בשעה”ר (סוף הל' פסח) שכתב שמי שעולה על דעתו שמכירת חמץ הוא מדברי סופרים לפי המנהג שהכל מבטלין החמץ ואומרים כל חמירא ליבטל וליהוי הפקר וכו' שגגה היא בידו, כי החמץ הנמכר אינו בכלל ביטול והפקר, מאחר שדעתו עליו לחזור ולזכות בו אחר הפסח כמבואר בתשובת הרשב”א בשם הירושלמי (פ”ב ה”ב), וכן פסק הרמ”א בדרכי משה והפר”ח, וע”כ אם המכירה אינה כדת עובר עליו בבל יראה ובל ימצא עיי”ש, וכן הביאו האחרונים בשם התבואות שור, אמנם בשו”ת מהרש”ם (ח”ג סי' קכ”ד) כתב ליישב וללמד זכות דכל איסור הערמה הוי רק משום מראית עין וחשדא, ובזה שנודע לרבים דהכל עושין כן ליכא חשדא, עיי”ש.

ד) מבואר בשו”ע (סי' תנ) כמה אופנים שיש איסור של הנאה מחמץ, אפילו באופן שאינו שלו, ואינו נהנה ממש, רק שרוצה בקיומו, ועי' במקור חיים (שם) המובא בשער הציון שהקשה א”כ למה מותר לקבל אחריות על חמץ של עכו”ם המונח בביתו של עכו”ם, וכתב שהאיסור הוא דווקא אם נהנה מזה, וכמו שראינו שבלא שכר מותר לשמור את החמץ עיי”ש.

ה) וכן יש להעיר על אלו שמציינים חמץ אצל העכו"ם קודם פסח - לקנותו אחר הפסח, שהרי הוא רוצה בקיומו, והגרי”י ניימאנן אב”ד בעלזא-מאנטריאל ז”ל הי' רגיל לומר שיציינו יותר מהמצטרך דאז אינו רוצה דוקא בקיום של זה. אמנם למי שלא ציין אין שאלה כלל, שהרי כל חמץ שמוכרים רוצים בקיומו, אלא כיון שאינו עושה מעשה ואינו מדבר כלום בשביל זה, ואי”צ לזה בפסח, לכו”ע לא נקרא רוצה בקיומו.

ו) ובענין אי מותר לחנוני לקנות חמץ קודם פסח ולמוכרם להעכו"ם, כדי שיהא מוכן מיד אחר הפסח, שיש שפקפקו בזה משום דהוי הערמה בדאורייתא, וכמ"ש בשעה"ר שכל הסברא להתיר למכור לנכרי אינו רק משום שביטל החמץ, וממילא אפשר דלא הוי הערמה בדאורייתא, וכן באופן שהוא מזמין חמץ שיהא מוכן לו תיכף אחר הפסח הרי מגלה דעתו שאינו רוצה לבטלו, עי' בשו"ת שבט הלוי (ח"ד סי' מט) שכתב דאה"נ דהוי דבר מגונה לעשות כן, אבל מעיקר הלכה מותר כסברת רוב הפוסקים, דכיון שהתורה הוציא החמץ מרשותו, ע"כ סגי במה שמכרו במכירה גמורה. וגם מבאר שם שאין בזה איסור של רוצה בקיומו, וע"כ במקום הפסד יש להתיר. וכן הורה מורי הגר"מ ניישלאס אב"ד סקווירא ז"ל. וע"ע בשו"ת מהרש"ג (ח"ב סי' עט) בענין מי שעשה באשטעלונ"ג על חמץ, ונקנה לו בדרך איסטומתא, אי יכול למוכרו לנכרי קודם פסח.

תוכן הענינים

א) הלכות מכירת חמץ.

ב) זמן מכירת חמץ.

ג) בענין אם המכירה אינו כדת וכדין, אי עובר על בל יראה ובל ימצא.

ד) בענין היאך יכולין לקבל אחריות על חמצו של נכרי.

ה) בענין אלו שמציינים על חמצו של נכרי קודם הפסח - כדי לקנותו אחר פסח.

ו) אי מותר לחנוני לקנות חמץ קודם פסח ולמוכרו לעכו"ם, כדי שיהא מוכן לו אחר הפסח.

סימן יז אופני מכירת חמץ א) כשרוצה למכור החמץ, יש לסדר לעצמו מה שצריך למכור לנכרי, וישער השויות, ויותר טוב לכתוב קצת פחות משוויו אם מסכים בזה, מלכתוב יותר משוויו, שיש חשש שהנכרי לא יסכים. וצריך לידע שהמכירה היא מכירה באמת בלא תנאי וערמה, ושיסכים באמת על זה. וצריך שידע מה שיעשה במה שמקבל קנין דהיינו שהוא נותן כח הרשאה להרב למכור דברים החמוצים, ולהשכיר המקומות שהם מונחים שם, ככל הכתוב בשטר המכירה, ואינו מוכר ומשכיר כלום להרב עצמו. ועל כן טוב שהרב יפרש לכל אחד על מה הוא מקבל קנין, דהיינו על כל דבר שמפורש בשטר המכירה. [ואותן האנשים שמסמנים המקומות שמוכרים לנכרי, וכותבים בשטר 'בכל מקום המסומן', יש להם לכתחילה לסמן המקומות קודם המכירה].

ב) מה שנוהגים שמקבלים קנין כשנותנים ההרשאה לרב למכור חמצו, הגם שכתב הסמ”ע (סי' קנב סק"ז) שא”צ קנין, זהו דוקא כשאין נותן לו כח לדון עם הלוקח ולגבות ממנו דמי המכירה, אבל במכירת חמץ צריך גם לזה שלא יהא הערמה הניכרת, ע”כ צריך גם קנין, כמו שמבואר שם ס”ד (שו”ת חסד יהושע ח”ב סי' לב עיי”ש).

ג) כתב בהגדת מועדים וזמנים (עמ’ קמח) שראוי לשלם להרב [שנותן לו כח הרשאה] על פעולתו שמוכר חמצו, שאז יכולין לסמוך עליו, משא"כ אם אינו נותן ממון, משום דקיי"ל דבדאורייתא לא סמכינן על חזקה שליח עושה שליחותו, וכאן המכירה היא מדאורייתא, שמה שמוכר אינו מבטל [וגם אינו מועיל ביטולו].

ד) לכתחילה יש להרב לקבל בחזרה את הכלי שכל אחד מקבל בו קנין, כדי שיוכל אח”כ לתתו להשני, או עכ”פ יש לכ”א לתתו על השלחן לפני הרב, ולא לתתו בעצמו להשני.

ה) בשעה”ר (סי' תמח ס"ח) כתב שיקח ישראל שיהא ערב קבלן בעד המעות שהנכרי חייב, כדי שלא יהיה להישראל בעל החמץ שום עסק בעולם עם הנכרי הקונה החמץ, ולא יהיה הנכרי נשאר חייב כלום לבעל החמץ, אלא לישראל אחר שלא היה החמץ שלו עדיין מעולם, וגם החוב שנתחייב לו הנכרי הזמן פרעון הוא לאחר הפסח, ובהג"ה (שם) כתב הטעם כדי לחוש לשיטת הרי”ף ורבינו חננאל שבמקום דעייל ונפיק אזוזי לא מועיל זקיפת המעות במלוה עיי”ש, ולמעשה יש מהדרים בזה, אכן רוב העולם אין עושים כן, וראיתי בהגדת מועדים וזמנים (עמ’ יד) שכתב טעם על אותן שלא נהגו כך, שבזה הישראל אינו בטוח במעותיו כ”כ, והוי הערמה ביותר עיי”ש, ויש שחששו בזה משום שהערב רוצה בקיומו, שלא יצטרך לשלם, אמנם מעיקר הלכה אין בזה חשש.

ו) כתבו האחרונים שראוי ליקח מהנכרי לתחילת פרעון כסף כשיעור פרוטה לכל אחד משולחיו. ואנו נוהגים ליקח מהנכרי שני פרוטות בשביל כל אחד ואחד, פרוטה אחת בשביל שכירות המקומות, ופרוטה שנית בשביל המכירה.

ז) בשטר מכירה עושין גם קנין אודיתא, וכתב החכמת שלמה שצריך להיות בפני עדים עיי”ש. ואצל מורי הגר"מ ניישלאס אב"ד סקווירא ז"ל ראיתי שלא נהג כן, רק סמך על מה שפירש כל דברי השטר להנכרי, וחזר על כל הדברים בשעת הקנין, ואמר שזה הוי גם אודיתא, ולא דקדק שיהי' בפני עדים.

ח) וגם עושים קנין אגב, דאגב שכירות הקרקע יקנה כל המטלטלים. וכותבין שגם בקנין כסף לבד יקנה כל המטלטלים. וגם עושין קנין סטומתא, דהיינו שנותנין יד להקונה על כל המכירה כמנהג התגרים שקורים האנדשלא"ג, לקיים הקנין. וכותבים שגם יקנה כל המטלטלים בקנין חצר. וכותבים שאם יש קנין שאינו מועיל, לא יתבטל מחמת זה קנין המועיל, וכן אם יש דבר שלא חל עליו הקנין, או שנתבטל בו הקנין, או יש דבר שלא נמצא ברשות איזה מן המוכרים, לא יתבטל בשביל זה הקנין משאר דברים. וגם עושים קנין חליפין. ועי' במחצית השקל (סק"ד) שסברת הב”ח דשכירות לא מהני עיי”ש, ואפשר הי' יכולין לתקן לפ”ז לכתוב בהשטר גם לשון שאלה, שיהיו המקומות בידו גם בדרך שאלה, ודו”ק.

ט) לענין מכירת חמץ בשטר שכתוב על שתי ניירות, עי' בשו"ת אגרות משה (אהע”ז ח”א סי' קמג) בענין שטר הרשאה על גט, שכתב שפסול עיי”ש, וע”כ ראוי ג”כ לכתוב כל השטר על נייר אחד, ולכאורה צריך לראות מהשטר מי ומי הם המוכרים, ואם אמרינן שצריך להיות הכל על נייר אחד, הלא שמות המוכרים לא נכתב על שטר זה, וע”כ ראוי לתקן שכל רשימות המוכרים וסכום החמץ שלהם ומקום דירתם הכל יהא נכתב על שטר אחד.

י) ובלוח של רב הענקין ז"ל כתב שגם ההרשאה צריכה להיות כתובה על שטר המכירה, וע”כ תיקן שיהיו כותבין על כל שטר הרשאה נוסח קטן מהמכירה, עיי”ש. ובהגדת אגודת אזוב (קלח של אזוב סי' ב) כתב שגם לפי המקור חיים שכתב שצריך להיות מורה מתוכו, סגי לכתוב שטר אחר של הרשאה, ובא זה ולמד ע”ז, ואין צריך להיות הכל על שטר אחד, וצ”ע בזה. אבל הגרי"י ניימאנן אב"ד בעלזא-מאנטריאל ז”ל אמר שכיון דקיי”ל עדי מסירה כרתי, אם יש עדי מסירה, וגם מלשון המקור חיים עצמו משמע שמיירי באין עדי מסירה, וע”כ יש לתקן שיהיו עדי מסירה בשעת מסירת השטר להנכרי.

יא) ויש ליזהר שהעדים לא יהיו קרובים לאחד מהמוכרים, או להרב, ואמר ע”ז הגרי”י ניימאנן אב”ד בעלזא-מאנטריאל ז”ל שאפילו יהיו קרובים, שלא תועיל העדות לאותם הקרובים, אבל לא יהא מזיק לכל המכירה. ועכ”פ כל מה שיכולין לתקן יש לתקן.

יב) ראיתי אצל מורי הגר”מ ניישלאס אב”ד סקווירא ז”ל שלא מסר כל השטרות להעכו”ם, רק הראה לו מקום על ארגזו שמניח שם השטרות, ואמר לו שאימתי שירצה יכול ללוקחם.

יג) באופן שאין בעל החמץ בביתו, אי מותר להרב למכור חמצו דהוי זכות לו, או לא, עי' בשדי חמד (חומ”צ סי' ט) מחלוקת בזה, ועי' בשערים מ”ב (סי' קיד אות ח' ובקו”א שם) סברות להקל.

יד) כתב בשטר-מכירה זמן מאוחר בחשבון מספרם, צ”ע שהגם דקיי”ל שטר מאוחר כשר, הלא מבואר בחו”מ (סי' מג) שבשטר מקח וממכר גם מאוחר פסול עיי”ש. וראיתי בשו"ת לבושי מרדכי (או”ח ח”ג סי' מה) שדן להתיר בדיעבד באופן שהי' מוכח מתוכו שהי' טעות, עיי”ש. ומי שכותב שטר הרשאה בזמן בהשמ"ש, יש לעיין אי יותר טוב לכתוב זמן יום הקודם, או זמן יום שלאחריו, עי' בשו"ת הרמ"א (סי' מ"ב המובא בש"ך חו"מ סי' קכ"ב סק"ל). ולהלכה בכל אופן כשר.

טו) יש שהולכים לשני רבנים למכור החמץ [מפני הכבוד], ונראה שיש להזהיר ע”ז, שיש לחוש קצת לביטול מקח מהעכו”ם השני, שמוכר לו דבר שאינו אמת, אלא שיש עצה שימכור חמץ שבביתו לרב אחד, והחמץ שבחנותו לרב השני. ועדיין יש חשש קצת משום שגם רוצה למכור כל החמץ שאינו ידוע לו ככתוב בשטר ההרשאה, אבל יש תיקון לזה שאצל אחד ימחוק תיבות אלו וק”ל, ודברתי עם הרב אב"ד קאשוי ז"ל וכמדומה שהסכים לכל זה, רק שלא חשש כ”כ לחשש השני. עכשיו מצאתי בשערים מ”ב (סי' קיד אות ח) בשם שו”ת פרי השדה (ח”ג סי' צא) שאין חשש בזה, כיון שהעיקר שיגלה דעתו שהוא מסלק עצמו מהחמץ כמ”ש בחת”ס (יו”ד סי' שי), וא”כ מה שמוכר גם לרב אחר, שאין כוונתו אלא להנות עוד ת”ח, אין מבטל המכירה עיי”ש.

טז) בענין זמן המכירה שיש מדקדקים למכור ביום י”ג בשביל המקומות שאין רוצים לבדוק, לכאורה יש להעיר ע”ז שנמצא שמכר כל חמצו וא”כ אולי שוב אין חיוב בדיקה, והגם שצריכים לעשות מחיצה על חמצו של נכרי, יש לומר שעכ”פ אין חיוב בדיקה, וע”כ נראה שמי שרוצה להדר בזה עדיף לעשות שתי מכירות. ואולי י”ל שסומכין על כוונתו שבוודאי משייר מה שצריך לקיים המצוה, דאל”כ לפי השיטות שגם מה שימכור אח”כ א”צ בדיקה, הלא כל אחד כותב שמוכר הכל מה שנשאר, וא”כ למה מברכים על הבדיקה.

יז) ושוב כתב לי ע"ז הגרי”י ניימאנן אב”ד בעלזא-מאנטריאל ז”ל שאין ספק בזה שיש חיוב בדיקה בברכה אפילו באופן שכבר מכרו החמץ ביום י”ג, משום דעיקר טעם הבדיקה אמרו חז”ל מחשש דילמא אתי למיכל מיני', ומאחר שאותו חדר שאינו משכיר להנכרי אין שם מחיצת עשרה כנגד החמץ, ממילא יש חיוב בדיקה מתקנת חז”ל ויכול לברך, וכמ"ש בשעה"ר (סי' תלה ס”ב) שאפילו כבר ביטל כל חמצו שאינו מצווה לבערו מן התורה, יש חיוב בדיקה, שמא ימצאנו מאיליו וישכח ויאכלנו, וע”ע במ”ב (סי' תלה סק”ג) שכתב שמי שמת ל"ע קודם בדיקה, ולא כוונו היורשים לזכות בחמצו, פטורים מלבער, והוסיף במוסגר אם לא שמשתמשין שם באותו חדר, דאז בכל גווני צריכין לבער משום דילמא אתי למיכל מיני', ומבואר שם שצריך לברך עיי”ש.

יח) מי שנוסע לארץ ישראל וכדומה, צריך למכור חמץ שלו קודם הזמן של א”י, הגם שחמץ שלו מונח בחו”ל, דאזלינן בתר גברא, וכן מי שדר בא"י ויש לו חנות [ביזנע"ס] בחו"ל, אסור לו להניח חנותו פתוח כשמגיע זמן איסור חמץ בא"י. ואם שכח למכור בי”ג ונסע לא”י, יש עצה לקנות חמצו לבר א”י ויהא נכלל במכירת א”י או לעשות מכירה חדשה בא”י, וכ”כ בהגדת מועדים וזמנים. [ואם כתב שטר הרשאה להרב בחו”ל ואח”כ נסע לא"י, ראוי שהרב ימכור חמצו להנכרי ביום י”ג].

יט) ובמוצאי פסח מותר לקנות וליהנות מהחמץ שיש לו בחו”ל, הגם ששם עדיין פסח. ונראה פשוט דה”ה לאדם שעומד בחו”ל ויש לו חמץ בא”י שא”צ למכור חמצו קודם זמן איסור חמץ בארץ ישראל, מה”ט גופא דאזלינן בתר המקום שעומד שם, ומצאתי מפורש כן בשו”ת ערוגת הבושם (בתשובות החדשות בסוף ח' או”ח סוף סי' ריז), וכן פסק מורי הגר”ש וואזנער ז”ל.

כ) אם הרב מוכר החמץ קודם זמן איסור חמץ, צריך לבקש מהנכרי רשות להשתמש בהחמץ הנמכר לאחר המכירה [וינכה קצת מדמים], וכן צריך לבקש רשות מהעכו"ם שיוכל להשתמש במקומות שנמכר לו.

כא) כשחל ער"פ בשבת, נחלקו האחרונים באיזה זמן ימכור החמץ להנכרי, עי' במעדני שמואל. ובס' חק לישראל (סי"ד) כתב בשם המהר"ם שיק (או”ח סי' רה) שיכתוב בשטר המכירה שתחול המכירה שעה אחת קודם ליל שבת. ובשו"ת אמרי יושר (ח”א סי' קמו) כתב שיעשה המכירה בער”ש לאחר חצות, שאם ימכור מקודם הוי הערמה ניכרת. ולמכור מקודם ולהתנות שתחול המכירה סמוך לשבת, ג”כ לא ניחא לי' מכמה טעמים עיי”ש. ואפילו לומר שיחול המכירה למפרע מעכשיו כמ”ש המהרש”ם, ג”כ לא ניחא לי' מטעם ברירה, וכמה אנשים אין מבטלין החמץ, והוי ברירה בדאורייתא עיי”ש. וכתב שם, שאם יש חשש שימכור בעל החנות מהחמץ בשב”ק, יתנה עם הקונה (הנכרי) שעד זמן איסור חמץ יכול כל אחד למכור על חשבונו, וגם יכול למכור בהקפה, עיי”ש. ולפי”ז לכאורה יכולין לעשות גם המכירה בער"ש בבוקר [כמ”ש שאר האחרונים שלא לשנות מכל שנה], ולהתנות עם הקונה כנ”ל, וליתר שאת יכול המוכר בער”ש לומר לכל הקונים שזהו על חשבון העכו"ם. ואפשר יש לעשות עוד יותר טוב שלא ישלמו הקונים אז, רק ימכור בהקפה ולמי שיצטרך לשלם לאחר הפסח ישלם וק”ל.

תוכן הענינים

א) אופן כתיבת שטר-הרשאה להרב על המכירה / לסמן המקומות קודם המכירה ב) אי צריכים לעשות קנין להרשאה.

ג) בענין ליתן ממון להרב.

ד) בענין שיש להחזיר להרב החפץ שעושים בו הקנין.

ה) בענין ערב קבלן.

ו) בענין לקיחת ממון מהנכרי לתחילת פרעון.

ז) בענין קנין אודיתא, אי צריך להיות בפני עדים.

ח) כמה אופני קנינים שעושים על המכירה.

ט) אי מותר לכתוב שטר המכירה על ב' ניירות.

י) אי צריך לכתוב גם ההרשאה על שטר המכירה.

יא) זהירות שלא יהיו העדים קרובים.

יב) אי צריך הרב למסור השטרות ליד הנכרי ממש.

יג) באופן שאין האיש בביתו, אי יכול הרב למכור החמץ בעצמו.

יד) כתב זמן מאוחר בשטר מכירה, אי כשר / בענין כתיבת שטר הרשאה בבהשמ"ש.

טו) בענין ההולכים לב' רבנים למכור החמץ.

טז) בענין המחמירים לעשות המכירה ביום י"ג.

יז) בהנ"ל, סברא שאעפ"כ יש להם חיוב בדיקה בליל י"ד.

יח) הנוסע לא"י - ויש לו חמץ בחו"ל, מתי צריך לעשות המכירה / מי שהוא בחו"ל - ויש לו חמץ בא"י, מתי צריך לעשות המכירה.

יט) מי שהוא בא"י במוצאי פסח, אי מותר ליהנות מחמצו שבחו"ל - כששם עדיין פסח.

כ) בענין מכירת החמץ קודם זמן האיסור.

כא) ער"פ שחל בשבת, מתי זמן הנכון לעשות המכירה.

סימן יח סוגי חמץ הנמכרים א) החדרים שמשתמשים שם בפסח צריך לבדוק כהוגן בכל חורים וסדקים כתיקון חז”ל, ולא מהני בזה מה שכותבים בשטר המכירה שכל חמץ הנשאר שייך להנכרי, וכמו שלא מהני לבטל ולהפקיר החמץ ולהניחו ברשותו, והגם שיש לחלק שכיון שמוכרו לנכרי הרי הוא ככל חמץ של נכרי דסגי לעשות מחיצה, אכן עכ”פ צריך לעשות המחיצה, משא”כ כשאינו עושה מחיצה, הגם שאינו יודע מקום החמץ, וודאי לא מהני, שהרי חששו חז”ל שימצא החמץ ואז לא יהי' לו מחיצה, וע”כ אין לסמוך על המכירה רק בחדרים שאין משתמשים בהם בפסח.

ב) כתבו האחרונים שראוי למנוע מלמכור חמץ גמור, אכן נקטו העולם להקל כשעושים המכירה עם כל החומרות שכתבו האחרונים, שבאמת בזמה"ז ע”פ רוב דעת האדם באמת להסכים בהמכירה בלי שום ערמה, דהיינו שאם הנכרי ישלם לו בעד החמץ ימכרנו לו בלב שלם, וממילא יש גם לצרף בזה מש”כ הר”ן שהתורה הוציאה מרשותו, וע”כ סגי בגילוי דעת שאינו רוצה בהחמץ. ועוד ראיתי לפרש באמירת כל חמירא ביום 'דבערתיה ודלא בערתיה', שיכוון גם בזה שאם המכירה לא הי' כהוגן אז אני מכוון לבטלו, ולמעשה מורים כמה גדולי הוראה שאין למכור חמץ ממש רק במקום הפסד, כגון סוחר שיש לו חמץ הרבה.

ג) בענין מכירת דברים שיש בהם תערובת חמץ, הנה בפשטות תלוי הענין אם הוא דבר שמותר להשהותו מעיקר הלכה, או אסור, אכן יש סברא שאי”צ להחמיר רק בדבר שיש כרת באכילתו, אבל עכ”פ לכתחילה מחמירים גם בכל דבר שאסור להשהותו מדאורייתא, והנה לענין חיוב כרת על אכילה אינו רק כשיש תערובת של כזית בכדי אכילת פרס, ולענין בל יראה דאורייתא צריך עכ”פ כזית בכל התערובת, ומדרבנן חייב לבער אפילו אין כזית בכל התערובת אם הוא נותן טעם, ובדבר שדרך תיקון עשייתו כך חייב לבער מדרבנן אפי' כשיש ס' כנגד החמץ, ונמצא שבכל המאכלים שיש וויניגע”ר או איזה חשש חמץ, אם אין כזית בהתערובת שהאיסור להשהותו אינו רק מדרבנן יכולים לסמוך על המכירה.

ד) וכל זה היינו כשיש ממשות החמץ, אבל כשאינו רק טעם, כגון שנטל את המאכל החמץ ולא נשאר רק הטעם, אפילו אין בו ס' ואסור לאכלו מן התורה, מ”מ אין צריך לבערו רק מדרבנן [אמנם יש מחמירים גם בזה,] ואם עבר עליו הפסח אינו אסור בהנאה, שכל דבר שאין לו עיקר מן התורה לא גזרו רבנן (עי' שו"ע הרב סי' תמב ס”ז), אבל בפחות מכזית (שם ס”ג) אסור גם בדיעבד, אכן יכולין לפדות את החמץ כיון שאינו רק לשם קנס עיי”ש.

ה) אבל באופן שלא הי' בכלל חמץ בעין, רק בישל בקדירה של חמץ, כתבו האחרונים שמותר גם לכתחילה להשהותו בפסח, אבל לא בתוך כלי של חמץ כדי שלא יקבל עוד טעם בפסח, ויש להסתפק אי מותר להניחו בפריזע"ר עם הכלי, ועכ”פ בזה יש לסמוך על המכירה.

ו) אמר לי הרב אב”ד דעברעצין ז"ל שאיס"ט (שאור) שלנו בדרך כלל אינו חמץ, אבל איס"ט-פאדע"ר וכן ווייטאמינע"ן שיש בהם איס"ט זהו חמץ גמור, וע”כ אין למוכרו עם החמץ, והגרי”י ניימאנן אב”ד בעלזא-מאנטריאל ז”ל אמר שיש לומר שנקרא חמץ נוקשה, ועכ”פ ווייטאמינע"ן שאינו יודע ממה נעשה, וודאי מותר למוכרו עם החמץ. עוד אמר הרב אב”ד דעברעצין ז”ל שרוב וויניגע"ר הוא חמץ, אמנם אמר שאפילו להמחמיר שלא למכור דברים כאלו, וכן קמח, אולם עכ"פ אין צריך להחמיר לענין לקנות דברים אלו אחר הפסח ממי שמכרם.

ז) לענין מכירת יין-שרף, הנה מורי הגר”מ ניישלאס אב”ד סקווירא ז”ל אמר שלמי שאין לו הפסד אין למכרו, והגרי”י ניימאנן אב”ד בעלזא-מאנטריאל ז”ל אמר שהוא מזהיר שלא ימכרנו לכתחילה, אבל למעשה אם בא אחד למכור, אין הוא מעכב בדבר. וראיתי תשובה להרב מהעלמעץ ז"ל [נדפס בטהרת יו”ט (הגדול חי"ט)], שבוודאי ראוי להחמיר בזה. ואם אדם מכרו בהחמץ, יכול ליתנו אחר הפסח לאדם שאינו מדקדק בזה. וגם מותר לשפכו, ואין בזה משום בל תשחית, עיי”ש. [ויין שרף וואדק"ע של הקאמפאני 'גארדנ"ס', אינו חמץ, אלא קטניות, אמנם יש לברר הדבר מפעם לפעם].

ח) נוהגים למכור גם אלקהא"ל שיש בו חשש חמץ, הגם שיש בו סם וממילא נפסל מאכילת כלב קודם פסח, משום שאומרים שיכולין להוציא הסם מתוכו, כן שמעתי ממורי הגר”מ ניישלאס אב”ד סקווירא ז”ל, אכן אין זה רק חומרא, שמעיקר הלכה אין לחוש לזה, וכן מבואר בשו”ת חסד יהושע (ח”ג סי' לד). אכן אלקהא"ל בשם איספארפא”ל (isopropyl alcohol) אין בו חשש חמץ, וכן פאדע"ר לתינוק בשם עמעני"ס אין בו חשש חמץ, אבל הוא עשוי מקטניות, וע”כ צריך ליזהר בפסח לרחוץ הידים אחר ההשתמשות.

ט) קאר"ן-פלעק"ס וריי"ז-קריספי"ס יש בהם תערובת מאל"ט שנעשה משעורים, אכן יכולים למוכרם עם החמץ, כיון שאין בהם כזית. ואייסינג ציקער יש חשש חמץ, וקאווע הנקרא פאסטאהם הוא חמץ.

י) ריי"ז וכן סיריע"ל מריי"ז מוכרים עם החמץ, כיון שאינו משומר. מאכל שבלע טעם חמץ, מותר למוכרו עם החמץ. אין צריך למכור הטאסטע"ר והתיבה של לחם, וכן הספרים בפני עצמם, שהכל נכלל בכלל מש"כ בשטר שמוכר כל החמץ הנדבק בכלים (מפסקי מורי הגר”מ ניישלאס אב”ד סקווירא ז”ל).

יא) לכתחילה פורטים כל דבר בפני עצמו, וע”כ כותבים מעדיצינע"ן בפ”ע, ווייטאמינע"ן בפ”ע, וגראסערי"ס שאינם משומרים לפסח בפ”ע, וקליני"ג-זאכ"ן בפ”ע, וקאזמעטי"ק בפ”ע, וכן המשחה לנעלים, ולענין דיו של הסופר א”צ למוכרו, וגם מותר לכתוב בחוה”מ-פסח בדבר האבד.

יב) לכתחילה מוכרים כל המאכלים שנשארו שאינם משומרים לפסח, ואין צריך לזרוק כל מאכל שהתחיל קודם פסח, רק לזרוק העליון כפי הענין ולמכור השאר. וכל מאכל שיש בו תערובת מחמץ גמור יש לסדר באופן שלא יצטרך למוכרו, וראיתי מעשה אצל מורי הגר”מ ניישלאס אב”ד סקווירא ז”ל באחד שלא מכר החמץ שלו קודם פסח, ולא החמיר עליו הרב ז”ל כלום, מפני שרוב דברים א”צ למכור מעיקר הלכה, וגם הכלים שנשאר בהם פירורין, הרי ביטל אותם.

יג) מי שצריך למכור חמץ גמור, יש לו לפרט כל דבר בפני עצמו המדה והמחיר, כגון קמח בפני עצמו, וקאקי"ס, פרעצ"ל, לאקש"ן וכדו’ כמה שיוכל, וגם יכתוב שאם יש טעות באיזה דבר אז יהא המכירה לפי המחיר והמדה הנכונה, ועכ”פ צריך ליזהר שלא יהי' המכירה כמו חוכא וטלולא ח”ו, וידע שבאמת אינו שלו אחר המכירה, וע”כ אחר המכירה שוב לא ימכור חמץ לקונים, אפילו הוא עדיין קודם סוף זמן שריפת חמץ.

יד) וגם לכתחילה ימכור החלקים שיש לו בסטאק”ס של חמץ, וכן ראיתי אצל מורי הגר”מ ניישלאס אב”ד סקווירא ז”ל, אבל אמר שאינו אלא חומרא, שכן כתבו האחרונים דכיון שאינם בעלי דעה במסחר לא נקרא שלהם, עי' בשו”ת מהר”ם שיק (יו”ד סי' קנח), וממילא עד שיש להם רוב חלקים וודאי אין להם הדיעות בביזנע"ס, ועי' מש”כ בזה בשו”ת מנחת יצחק (ח”ג סי' א), וכן שמעתי ממורי הגר"ש וואזנער ז"ל שמעיקר הלכה אין חשש, ומהרב אב”ד דעברעצין ז”ל שמעתי שעכ”פ באופן שיש להם חלק בחמץ גופא, דהיינו שאם רוצים ליקח החמץ בעצמו יכולין ליקח, אז וודאי צריך למכרו, דאז נחשב כשותפות ממש.

טו) ובדיעבד אם קנו לאחר הפסח קמח מקאמפאנ"י שהיו רוב החלקים (שער”ס) מיהודים, עי' מש”כ בשו”ת מהרש”ג (ח”ב סי' צ”ז) להתיר, שהגם שלענין בל יראה יש להחמיר, אבל לענין חמץ שעבר עליו הפסח כתב שם סברות להקל. ובפרט אם יקנו ביום שלאחר אסרו חג שיש לתלות שנעשה אח”כ עיי”ש, וכן שמעתי למעשה מהרב אב"ד דעברעצין ז"ל, וממורי הגרי”י ניימאנן אב”ד בעלזא-מאנטריאל ז”ל.

טז) הגם שלכתחילה אינו ראוי למכור חמץ גמור, אבל יכולין לתתו במתנה גמורה לחנות שמוכר [ממילא] חמץ גמור [כן אמר מורי הגר”מ ניישלאס אב”ד סקווירא ז”ל]. וראוי לעורר בזה, שישנם אנשים שרוצים להדר שלא למכור חמץ גמור, ואם נשאר להם קמח ויין שרף וכדו’, הם נותנים את החמץ לחנות של ישראל שהוא מוכר בלא"ה עוד חמץ גמור, אכן דא עקא שלאו כל אחד דיני גמירי לידע שצריך ליתנו במתנה גמורה ובעל החנות צריך לכוין לקנותו, דאל”ה יצא שכרו בהפסדו, והחומרא בא לידי קולא, וע”כ מי שאינו יודע האיך להקנותו לבעל החנות עדיף שימכור בעצמו את החמץ. ויש כמה אנשים שמביאים את החמץ לבעל החנות בלי להודיעו, רק רושמים את שמם על החבילה, ואחר פסח באים ולוקחים אותו בחזרה, ויש לעורר בזה שלא יבואו להכשל ח"ו באיסור חמץ, וכבר כתבנו שחמץ הזה אינו בכלל הביטול, וממילא יש בזה חשש איסור דאורייתא, וע”כ מי שיש לו חמץ הרבה יש לו להתייעץ עם המורה הוראה לידע באיזה דרך ישכון אור.

יז) ולענין הקונה לאחר הפסח, יש להקל יותר דהלא אינו רק משום קנסא, וכמו שכתבנו לעיל בשם המהרש”ג, ובפרט אם יקנו ביום שלאחר אסרו חג שיש לתלות שנעשה אח”כ עיי”ש, ובפרט באיש שמכר חמצו כמו שהורו לו, שוב לא שייך לקנסו, והגם שמצינו באחרונים שהחמירו גם במי שלא מכר חמצו ע”י אונס ומכש”כ כשלא הי' רק שוגג, יש סברא לומר דכה”ג שמכר חמצו ע”י רב מובהק ודאי לא שייך לקנסו.

יח) יש לשום לב על כל המקומות שיש לו חמץ או חשש חמץ כגון בית בקאנטר"י, או בעיר אחרת, וכן חנויות שיש לו במקומות אחרים, או שיש לו שותפות בביזנע"ס במקום אחר וחושש ששותפו לא ימכרנו, וכן אם יש לו סחורה על הדרך, הן כשקונה, הן כשמוכר, אם הסחורה הוא באחריותו (עי' שו”ת חת”ס או”ח סי' קי”ח), ועי' בחת”ס (שם) בנידון ארענדא"ר ישראל שמוכרים חביות שכר וי”ש לנכרי ווירטסהייזע"ר שלהם וזוקפין עליו במלוה והוא באחריות של הקונה הנכרי, אך הרשות ביד הארענדא"ר הישראל לחזור וללקחו ממנו בכל שעה, שכתב שם החת”ס שא”א לבטל החמץ כיון שאינו שלו, ואעפ"כ החמץ אסור כיון שיש לו שום אחיזה בהחמץ, וע”כ צריך לבטל הקנין הא' ולחזור ולמכרו לאותו הנכרי בקנין גמור שלא יוכל לחזור בו עיי”ש. אכן למכור את החמץ לנכרי מותר אף שאינו שלו, עי' הסברא בקונט”א (סי' תמ סקי"א).

יט) וכן אם יש לו שאנ”ק בבהמ”ד, או במקום שהוא עובד וכל כיוצא בזה, צריכים לבודקו, ואם לא ישתמש בו, יכולין למוכרו, ולציין עליו שנמכר לעכו”ם. וכן לא ישכח לבדוק הקא”ר שלו, או למוכרו עם החמץ, וכן אם יש לו שני קאר"ס, והכלל בזה אם ישתמש בחול המועד בהקא”ר, וכן לענין המקומות בחנות אם יבא שם בחוה”מ אז צריך לבודקו, ואם לא יבא אל החנות וכדו’ אז יכולין למוכרו, אבל ברכת על ביעור חמץ לא יברך רק על בית דירה (עי' ח”י סי' תלו סקי”ז).

כ) עוד יש לתת לב למי שנשאר לו חיטים שלא לשהות אותם בביתו בלי מכירה, דהלא ע”פ רוב יש מצומחים ובפסח חוזר וניעור. ואפילו בקמח של פסח יש להחמיר למוכרו כיון שלהרבה שיטות נקרא הקמח יבש ביבש, עד שנאפה ממנו המצות, ובבית האפיה שנשאר קמח ולא ידע מקודם כמה ישאר, שמעתי שיש לסמוך על רוב הפוסקים שסוברים שקמח בקמח נקרא לח בלח וממילא שוב לא יהא חוזר וניעור, ובפרט שכהיום כותבין בשטר המכירה שכל דבר שימצא עוד יהא בכלל המכירה, ואולי יש עוד לכתוב או עכ”פ לומר בעל פה להעכו”ם שהקמח הנשאר יהא שלו.

כא) מי שיש לו ווענדינ"ג-מאשי"ן אם יש שם מאכלי חמץ ימכרנו ויהא סגור בפסח, ואין לסמוך על מכירה לנכרי להשתמש בו בפסח הגם שהריוח יקח הנכרי, דנראה כערמה גמורה, ואינו דומה להמשכיר דירה או מאשי"ן להנכרי והנכרי משתמש בו בחמץ, כיון שמתנהג הכל כמו בכל השנה ובאמת הישראל קנה הסחורה רק שעשה מכירה להנכרי הגם שלא ירויח בזה הרי זה ערמה ממש, וגם הוא רוצה בקיומו שלא יפסד הקונים. וגם צריכים ליזהר באופן שיש לו בחנות שלו ווענדינ"ג-מאשי"ן של אחרים, אם הוא באחריותו, דהיינו שאם יהא נגנב ע”י שלא סגר הדלת, יהא צריך לשלם, אז יש לסוגרו לנכרי.

כב) מי שיש לו שותפות עם עכו”ם, לכתחילה צריך ליזהר שישבות כל החנות בפסח. ובאופן שאי אפשר לו, שהעכו"ם רוצה לסחור גם בפסח, עדיף למכור לו כל המסחר לפסח, שאם מוכר לעכו”ם אחר מיחזי כהערמה, ובדיעבד מותר גם אם מוכר לעכו”ם אחר, רק יזהר שלא יקח כלום מהריוח של פסח. ובדיעבד שכבר נתערב לו הריוח, פסק מורי הגר”מ ניישלאס אב”ד סקווירא ז”ל שיכול לפרעו להעכו”ם בדרך הבלעה.

כג) יש להעיר בכל מי שדר בבית שהוא שכור, האיך יכול אח"כ להשכיר חלק מהדירה להעכו”ם בלי רשות מהבעלים, ובקיצור שו”ע (סי' קיד ס”ה) כתב שלא ישכיר לו רק להחזיק כליו ומטלטליו, וכתב שלא יאמר בפירוש שמשכיר להחזיק בו החמץ, ואם המשכיר בעיר יקח ממנו רשות להשכירו, וכ”כ בנו”ב (מהדו”ק או”ח סי' יא), וכתב עוד שמשום לא פלוג עשו תקנה השוה לכל, דהיינו אפילו מי שיש לו בית ג”כ לא ימכרנו להגוי, אלא ישכירנו על משך תשעה ימים מער”פ עד אחר פסח עיי”ש, ובאמת יש עוד טעם להשכיר ולא למכור, שלהשכיר וודאי אין בזה שום ערמה, שבוודאי הוא מסכים לזה, וע”ע במסגרת השלחן (סק"ד) שהביא משע”ת ועוד אחרונים שלא חשו כלל ליקח רשות מהבעלים, וכן כתב בשערים מ”ב (סקכ"א) בשם שו”ת מהרש”ג (סי' נו) ועוד הרבה אחרונים שעל שכירות כזו וודאי לא קפיד שום אדם, ומותר בלי נטילת רשות ממנו.

כד) ועדיין צ”ע קצת לפי מה שכותבין בשטרות שיש רשות להנכרי לשבור הדלת, וע”ז בוודאי אין הבעה"ב מסכים, ואפשר שזה אינו מגרע השכירות, שמקודם השכיר להנכרי המקום, ואח”כ מכר אגב זה החמץ, ואח”כ שוב התנה עמו שיכול לשבור הדלת, וא"כ אין זה תנאי בהשכירות, והשכירות והמכירה עומד בתוקפו, ואם ישבור הדלת, ישלם השוכר להבעה”ב ההיזק. ועוד יש להוסיף, שכיון שהבעה”ב יודע שע”פ רוב אין העכו”ם עושה כן, ע”כ הוא מסכים שישכיר באופן זה המקום להעכו”ם.

כה) אם יש לאחד חמץ ברשות אחרים, יכול למכור את החמץ אגב המקום שברשותו שמשכיר להעכו"ם (עי' באחרונים). ואם החמץ מונח ברשות עכו"ם הרי טוב, ואם מונח ברשות ישראל, לכאורה ג”כ אין חסרון בזה, כיון שישראל האחר לא קיבל אחריות והחמץ נמכר לנכרי, ועושה מחיצה לפני החמץ. אבל יש להעיר, האיך יכול להשכיר דירה של חבירו אם אין לו זכות לעצמו בדירה. ויש לומר שכיון שיש לו רשות להניח שם החמץ, הרי המקום מושאל לו ויכול להשכירו. ועוד י”ל שמשכירו בשליחות הבעה"ב, שבוודאי מסכים לזה. וזה לכאורה לא שייך רק כשהבעה”ב הוא ישראל, אבל אם הוא עכו”ם, הגם שאמרנו שהעכו”ם מסכים שישכירו לעכו”ם, אבל אינו בשליחותו ובשבילו. ואפשר יש לומר, שיכולים לומר ממנ”פ, אם החדר מקרי של העכו”ם, הרי החמץ אינו מונח ברשות הישראל, ואם מקרי החדר של ישראל כיון שמושאל לו, א”כ שוב יכול להשכירו לעכו"ם.

כו) מי שיצא מדירתו לדור בדירה אחרת, או שקנה או שכר דירה חדשה, והוא עדיין בדירה הישנה, יש לו לכתוב בשטר המכירה שמשכיר להנכרי שתי הדירות.

כז) ישראל שיש לו האטעל ראוי שיטול מהפרידזע"ר ומהארונות כל החמץ וימכרנו או יתננו במתנה להדזינטע"ר ויכתוב מודעה שמי שרוצה איזה מאכל וכדומה יכול לבקש מהדזינטע"ר ויאמר לו שאינו מחויב ליתן רק אם הוא רוצה.

כח) בענין מסחר הנעשה באינטרנט [משומר ע"י הוראת חכם] אמזון וכדומה עי' מה שכתבנו בחיי הלוי (ח"ה סי' י"ז, ח"ו סי' ק"ג אות י"ח) דלכתחילה יש לסגרו על שבת ויום טוב ובפרט בימי הפסח באם מוכר חמץ שמאוד קשה להתירה. ובאופן שאי אפשר לו לסגור המסחר יש לו להתנות עם הקונים שאינו משעבד עצמו כלל לזה עיי"ש. ויש לעשות באופן שמעות של הקונה לא יכנס לחשבון של המוכר עד אחר שבת ויו"ט, ובמסחר אמזון יש כמה אופנים שיכולים לסדרו ויש לדבר עם מומחה עם זה ואח"כ לדבר עם מורה הוראה, ומי שיכול לסגור המסחר לגמר בשבת ויו"ט יתברך מן השמים.

כט) כתוב בספר דרכי חיים ושלום בשם הרה"ק מראפשיטץ זי"ע, שאפילו באופן שמבער כל החמץ מביתו, גם כן יש לכתוב שטר מכירה למכור החמץ לנכרי, שאם ישאר פירורין ימכר לנכרי, אמנם כיון שאי אפשר למכור פירורין בעצמם כיון שאינם חשובים, ע"כ מוכרים גם כן שאר דברים שאין נשמרין לפסח.

תוכן הענינים

א) בענין שאין לסמוך על המכירה בחדרים שמשתמש בהם בפסח.

ב) אי יכולין למכור חמץ גמור.

ג) יסודי וגדרי הענין - איזה דברים יכולין למכור.

ד) דבר שאין בו רק טעם חמץ, אי צריך לבערו מה"ת.

ה) בישל בקדירה של חמץ, אי מותר להשהותו בפסח.

ו) אי יכולין למכור: איס"ט / איס"ט פאדע"ר / ווייטאמינע"ן / וויניגע"ר.

ז) אי יכולין למכור יין-שרף / אי נקרא 'בל תשחית' כששופכם / בענין 'גארדנ"ס וואדק"ע'.

ח) אי יכולין למכור אלקהא"ל / אי מותר להשתמש בפסח עם פאדע"ר [עמעני"ס].

ט) בענין קארן פלעק"ס - ורייז קריספי"ס.

י) אי צריך למכור הטאסטע"ר והתיבה של לחם / אי יכולין למכור ריי"ז / אי יכולין למכור מאכל שבלע טעם חמץ.

יא) בענין שלכתחילה פורטין כל דבר בפני עצמו בשטר המכירה / אי צריך למכור דיו של הסופר.

יב) בענין מכירת מאכלים שאינם משומרים לפסח / אי יכולין למכור מאכל שיש בו תערובת חמץ גמור / מעשה רב מהגר"מ ניישלאס ז"ל - באחד שלא מכר חמצו קודם פסח.

יג) בענין מי שצריך למכור חמץ גמור.

יד) מי שיש לו חלקים בסטאק"ס של חמץ, אי צריך למוכרם.

טו) קנה לאחר הפסח קמח מקאמפאנ"י שהיו רוב החלקים שלו מיהודים, אי יש להחמיר בדבר.

טז) אי מותר ליתן החמץ במתנה לחנות שמוכר חמצו ממילא / בענין אנשים שמניחים סתם חמצם בחנות, ואין מודיעים לבעה"ב.

יז) בהנ"ל, לענין הקונה אחר הפסח - אי יש להקל בזה.

יח) זירוז לשום לב לכל המקומות שיש לו שם חמץ - כגון בחנות, או בבית בקאנטר"י וכדו' / בענין ארענדא"ר ישראל שמוכר יי"ש לנכרי, והרשות ביד ישראל לחזור וללקחו ממנו בכל שעה.

יט) זירוז למי שיש לו שאנ"ק בבהמ"ד, או במקום עבודתו - לבודקו או למוכרו / זירוז לבדוק או למכור הקא"ר / אי יכולין לברך על בדיקות אלו.

כ) חטים וקמח של פסח, אי צריכים למוכרם.

כא) זירוז למי שיש לו ווענדינ"ג-מאשי"ן עם מאכלי חמץ / אי מותר להניח שהנכרי ישתמש בו בפסח, ויקח הריוח לעצמו.

כב) בענין מי שיש לו שותפות עם נכרי, שעדיף למכור המסחר לאותו נכרי דייקא.

כג) צ"ע בכל מי שדר בבית שכור, היאך יכול להשכיר חלק מדירתו לנכרי בלי רשות הבעלים.

כד) בהנ"ל, צ"ע במה שכותבין בשטר 'שיכול הנכרי לשבור הדלת', הרי אין הבעה"ב מסכים לזה.

כה) מי שיש לו חמץ ברשות אחרים, אי יכול למכור החמץ אגב השכרת המקום שברשותו / צ"ע היאך יכול להשכיר מקום דירת חבירו, אם אין לו זכות לעצמו בהדירה.

כו) מי שיצא לדור בדירה אחרת, או קנה או שכר דירה חדשה, והוא עדיין בדירה הישנה, באיזה אופן יכתוב השטר מכירה.

כז) ישראל שיש לו האטעל ראוי שיטול מהפרידזע"ר ומהארונות כל החמץ וימכרנו.

כח) בענין מסחר הנעשה באינטרנט [משומר ע"י הוראת חכם] אמזון וכדומה, דאסור למכור חמץ בפסח.

כט) אפילו באופן שמבער כל החמץ מביתו, גם כן יש לכתוב שטר מכירה למכור החמץ לנכרי, שאם ישאר פירורין ימכר לנכרי.

סימן יט הלכות חמץ הנמכר א) מותר ליכנס לחדר הנמכר ליקח מה שצריך, שכן עושים תנאי עם הנכרי, אבל לא ישהה להשתמש שם. ובאופן שצריך לאכול תרופה שיש בו חמץ, ג”כ עדיף למוכרו, ובכל פעם שצריך יקח מחדר הנמכר, ואנו נוהגים לבקש רשות ע”ז מהנכרי בשעת המכירה.

ב) מי שמכר חמצו כדת, ובאמצע הפסח נשרף חמצו, מותר לקבל דמי חמצו ע”י ביטוח [אינשורענ"ס] (שו”ת שושנים לדוד או"ח סי' מז; כוכבי יצחק ח”א סי' כב).

ג) נפלה דליקה ח”ו באמצע הפסח על החמץ שמכר, אסור לו להציל חמצו [זולת אם יש סכנה, שאז וודאי מותר לכבות, שאפילו בשבת מותר באופן זה כמבואר בסי' של"ד]. אבל מותר לומר להגוי שקנה החמץ שיציל חמצו, וכן מותר לומר לגוי אחר שיציל חמצו של גוי חבירו (שערי תשובה סי' תנ סקי"ג, לענין שגברו המים על החמץ עיי”ש). ובשו”ת פני מבין (סי' צט) מתיר גם לישראל בעצמו להציל החמץ, כיון דהוי מציל חמצו של העכו”ם, ועי' מה שהקשה על זה בשערים מ”ב (קו”א סי' קיד סק"ז).

ד) אם לא מצא העכו”ם לאחר פסח, ילך לפני בי"ד והם ישומו החמץ על כסף ויקנה החמץ בחזרה, דכיון שעושה ע”י בי”ד לא ניכר הערמה מה שיקח חמצו בחזרה (שו”ת האלף לך שלמה סי' רכא).

ה) נוהגים אנשי מעשה להחמיר שלא לאכול מחמץ הנמכר, ובדרך כלל נוהגים להחמיר עד חג השבועות, והגם שבאמת כהיום שמעטפים היטב דברים הנאפים באופן שאינו מתקלקלים אפילו לזמן רב, וידוע שנשאר כל השנה מהחמץ שנאפה מקודם פסח, וע”כ לכאורה מי שמחמיר בזה צריך לברר מתי נאפה, ויש מגדולי המורים שהורו שא”צ להחמיר יותר ממה שהיו נוהגים להחמיר, דהיינו רק עד שבועות [וגם בסקווירא נוהגים גם היום שעד שבועות אין שותים שכר, חוץ במוצאי פסח בהבדלה], ולכאורה נראה הדבר כפלא, ואולי יש ענין בזה כמו שנוהגים לאכול מצות עד שבועות. אכן שמעתי מהרב אב"ד קאשוי ז"ל, שאמר הטעם בזה ע"פ המבואר ברמב"ן וברבינו בחיי שימי הספירה הם כמו חוה"מ, ומבואר בספה"ק שבימים אלו צריך לקדש עצמו ביותר.

ו) עי' מש"כ בשו"ת חיי הלוי (ח"ג סי' צא) שהגם שבדרך כלל צריך לקנות מישראל ולא מנכרי, אכן כיון שבמקום הפסד מותר לקנות מנכרי, ה”ה דמותר לקנות חמץ אחר הפסח מנכרי, כשרוצה להחמיר שלא לקנות מישראל. אכן מי שמחמיר בזה צריך ליזהר מאוד שלא יבוא קולא מהחומרא, שכמה פעמים עדיף לקנות מישראל שיודעין שמכר חמצו כדת וכדין, ממה שיקנה מנכרי שיש לחוש שקנה מישראל שאינו שומר ת”ו ל”ע שלא מכר חמצו, וע"כ צריכים ליזהר שלא לקנות רק באופן שיודעים בבירור שלא קנה הנכרי החמץ לאחר הפסח מישראל, והכל לפי הענין.

ז) נוסח שטר הרשאה ושטר מכירת חמץ שטר הרשאת מכירת חמץ ושכירת המקומות מספר______

חתימת ידי דלמטה תעיד עלי כמאה עדים כשרים, איך שנתתי כח הרשאה לכבוד הרב ¬-___________ שליט"א הדר בעיר ________ ברחוב ________ מספר____, או לאחד מבאי כוחו, להיות שליח ומורשה שלי למכור לנכרי במכירה גמורה כל מיני חמץ ותערובת חמץ, וכן כל דבר שיש בו חשש חמץ, וגם כל הכלים שאין צריכין טבילה שיש בהם חשש חמץ או בליעת חמץ, הן שלי והן של אחרים המונח ברשותי, או אצל אחרים, הן הדברים שנפרטו בהשטר, והן הדברים שלא נפרטו, חוץ מהמאכלים המיוחדים לאכול עד זמן איסור אכילת חמץ, או לקיים בהן מצות שריפת חמץ, וגם אני מרשה אותו למכור חמץ שיבא לרשותי או שיתחמץ לי עד כלות חג הפסח, והרי הוא מורשה בכל הנ"ל כאדם העושה בשלו, הן למכור, והן ליתן במתנה מה שאינו ראוי למכירה כגון החמץ הנדבק אצל הכלים ועל הספרים, הכל כפי ראות עיניו. גם אני מיפה את כוחו של הרב הנ"ל להיות שליח ומורשה שלי להשכיר כל המקומות שהדברים המחומצים מונחים שם, וכן כל הכלים המחומצים בעצמם. ורשות בידו וביד באי כוחו למכור ולהשכיר בהקפה לאיזה קונה שירצה, וליקח מהקונה מקצת פרעון ושכירות ולזקוף השאר במלוה, והמקצת דמי פרעון ושכירות שיתן הקונה לו יהיה נחשב כאילו נתנו לי, והשטר מכירה ושכירות שיחתום בשמי ויתן להקונה, יהיה נחשב כאילו חתמתיו בחתימת ידי ומסרתיו להקונה, וכל מה שיעשה בזה תהא ידו כידי ופיו כפי, ולא אוכל לומר לתקוני שדרתיך ולא לעוותי. וכן אני מרשה אותו לעשות כל הנ"ל בשביל אנשים אחרים שהרשו אותי להיות שליח שלהם למכור את חמצם הכל כפי הנ"ל. וכל זה נעשה בקבלת קנין, ותוקף שטר הרשאה זו יהא כתוקף שטרות העשויים לפי תיקון חז"ל, וגם כפי תוקף חוקי המדינה, וכל זה נעשה באופן היותר מועיל דלא כאסמכתא ודלא כטופסא דשטרי, תוקף הרשאה זו נעשה גם לשנים הבאים עלינו עד שארצה, והכל שריר וקים.

ואלו הם המקומות הנשכרים ברחוב_______________מספר____________בעיר_______________________ _______________________________________________בכל מקום המסומן, אני משכיר בסך___. וגם בבית שברחוב________________________________________________________________ _______________________________________________בכל מקום המסומן, אני משכיר בסך___. וגם בבית שברחוב________________________________בכל מקום המסומן, אני משכיר בסך___. ואלו הם הדברים הנמכרים מאכלים שאינם משומרים לפסח, הנקרא גראסערי'ס, בסך_______ מעדעצינען, זאלבן, ווייטאמינען בסך_______ קאזמעטיק ומיני צביעה וזייפן שיש בהם חשש חמץ בסך______ שער"ס מסטאק"ס של חמץ__________

מי שמוכר חמץ ממש סיריעל'ס____________קמח____________לאקשן____________קאקיס____________יין שרף______

סך הכל ביחד______________________________________ וע"ז באתי על החתום, יום______לחודש _____ שנת _____לפ"ק, ____________ עיר __________ מספר הטעלעפאן____________

בס"ד שטר מכירת חמץ ושכירת המקומות

הנני בא בשבילי ובשליחות כל האנשים הנזכרים בשטר זה שהרשו לי להשכיר את כל המקומות וכלים שצריכין טבילה שנזכרו בשטרות הנספחות לשטר זה ממספר אחד עד מספר ______ ולמכור את דברים החמוצים הכל כמו שמפורש בשטרות הנספחות לשטר זה, להערל _______________ הדר בעיר ________ ברחוב _________ מספר______ פאסטל קאד ______הטלפון שלו ______________ והנני מודה בהודאה גמורה וחתימת ידי דלמטה בסוף שטר זה תעיד עלי כמאה עדים נאמנים איך שהשכרתי את כל המקומות וכלים שמונחים שם חמץ או חשש תערובת חמץ שלי ושל כל אחד מן האנשים הנ"ל הכל כמו שמפורש ברשימות הנספחות לשטר זה בשכירות גמורה בלי שום תנאי ברצוני הטוב ובדיעה שלימה ומיושבת, מעכשיו מיום הנכתב למטה עד יום כ"ג ניסן בשנה זו בעד סך הנזכרות בשטרות של כל אחד ואחד, והערל יכול שם להחזיק חפצים כרצונו, והשארתי לעצמי ולבאי כוחי וכן לכל האנשים אשר אני בא בשליחותם ולבאי כוחם דריסת הרגל לילך למקומות הנזכרים וכן להניח שם חפצים כל זמן שלא ימחה, וע"כ המפתחות של כל המקומות הנ"ל הוא משייר אצל כל אחד ואחד ברצונו הטוב, אך בכל עת שירצה הערל הנ"ל לילך למקום המושכר לו בין ביום בין בלילה מחוייבים אנו לתת לו המפתח, ואם לא יקבל המפתח הרשות בידו לשבור הדלת וליכנס, וכל המשכירים נותנים להערל הנ"ל רשות דריסת הרגל לילך למקומות המושכרים לו דרך רשותן, ועוד אני מודה בהודאה גמורה וחתימת ידי דלמטה בסוף שטר זה תעיד עלי כמאה עדים כשרים נאמנים איך שמכרתי להערל הנ"ל כל דבר חמץ או חשש תערובת חמץ שלי ושל כל האנשים שאני בא בשליחותם הכל כפי רשימות הנספחות לשטר זה בעד סך הנכתב שם, מכירה גמורה לצמיתות בלי שום תנאי, ואם יש יותר מאיזה דברים הנפרטים שם ג"כ מכור לו לפי שער הנרשם שם, ואם הוא פחות ינוכה מן החשבון, אכן אם ימצאו ח"ו חמץ בפסח ויוציאו אותו מהרשות לא ינוכה כלום מן המקח, וכן אם נמצא אצלנו עוד דבר חמץ או חשש תערובת חמץ הן אוכלים הן משקין בין הראוי לאדם ובין הראוי לבהמות או עופות או לשאר מיני בעלי חיים הן מיני ריח הן מיני רפואות ותמרוקים ומיני צבעים וכו', כל מה שהפה יכול לדבר והלב לחשוב שיש בהן חמץ או חשש תערובת חמץ או בליעת חמץ הנמצאים ברשותי וברשות המורשים הנ"ל בין בבית או בשדה או בבתי מסחר ועסקים וחנויות ובתי חרושת וכו', וכן אם מונח חמץ שלי או של המורשים הנ"ל שלא ברשותינו בכל מקום שהוא או שהם באחריותי או באחריות המורשים הנ"ל בכל מין ואופן וכן בהמות וחיות הניזונים מחמץ, חוץ מן החמץ שמשיירים לקיים בו מצות שריפת חמץ, וכן חוץ מהמאכלים המיוחדים לאכול עד זמן איסור אכילת חמץ, וכן בכלל המכירה כל הכלים שאין צריכין טבילה, והמפות שהזמינו להשתמש בהן חמץ עד זמן איסור אכילת חמץ, וכן אם יש לנו מכל דברים הנ"ל מאחרים שהפקידו אצלנו, וכן מכרתי לו כל החמץ שיגיע לידי או שיתחמץ בתוך הפסח, כל הנ"ל מכרתי לו כפי שער שבשוק הסיטוניות עפ"י שומת ג' בקיאים, ואם יש בכלל הדברים האלו דברים שאין ראוי למכירה כמו חמץ הנדבק בכלים ובספרים או בכל מקום שהוא וכן כל הפרורים שישתיירו מהחמץ שישתמשו עד זמן איסור אכילת חמץ בכל מקום שהוא הן שלי הן של כל האנשים אשר הרשו אותי ע"ז, הנני נותן לו במתנה גמורה מעכשיו, ומשעת הקניה ואילך הכל הוא באחריות הערל הנ"ל, ואף אם יארע איזה הפסד או חסרון אפילו ע"י פשיעה מחוייב הקונה הנ"ל לשלם סכום הנזכר בלי מגרעת ובלי שום טענה ומענה, ובפירוש הותנה בינינו שע"י שכירת המקומות יקנה בקנין אגב קרקע את כל הדברים החמוצים וכן כל מה שנזכר למעלה, וקבלתי מהערל הנ"ל איינגאב"ע על פירעון השכירות של כל המקומות ועל כלים הנ"ל סך ___ לכל אדם, וכל האנשים שאני בא בשליחותם עשוני שליח לקבל מעות האיינגאב"ע של השכירות תחתיהם ולהודיע להקונה שבכסף האיינגאב"ע שיתן לי יקנה הקרקעות הנשכרים לו כאילו נתנו לידם של כל אחד ואחד, ואגב שכירות הקרקעות אלו יקנה הערל כל דברים החמוצים שלי ושל כל האנשים שעשוני שליח על כל זה, ומותר המעות זקפתי עליו במלוה וכאילו קבלתים והחזרתי והלויתי לו, ועוד עשינו קנין כסף על מכירת הנ"ל וקבלתי ממנו איינגאב"ע על פירעון כל המכירות בעדי ובעד כל האנשים הנ"ל סך ___ לכל אדם, וכל האנשים אשר אני בא בשליחותם עשוני שליח לקבל מעות איינגאב"ע של המכירות הנ"ל תחתיהם ולהודיע להקונה שבכסף איינגאב"ע שיתן לי יקנה כל דברים הנזכרים בשטרות הנספחות לשטר זו כאילו נתנו ליד כל המוכרים בפני עצמם, ומותר המעות בעד מכירות הנ"ל זקפתי עליו במלוה כאילו קבלתים והחזרתי והלויתי לו והם עליו חוב גמור לשלם לכל אחד ואחד המגיע לו עד כ"ג ניסן הבעל"ט לשנה זו בלי שום דיחוי בעולם, והנני משכיר לו כל המקומות הנ"ל בקנין כסף בשטר זה, ואגב שכירות הקרקע יקנה כל המטלטלים הנ"ל המוכרים ונותנים לו במתנה, וגם יקנה שכירות כלים הנ"ל, וליתר שאת הותנה בינינו שגם בקנין כסף לבד יקנה כל המטלטלים הנ"ל, וגם עשיתי קנין סטומתא דהיינו שנתתי ידי להקונה על כל הנ"ל כמנהג התגרים שקורים האנדשלאג לקיים הקנין, וגם עשיתי קנין אודיתא, וקנין חליפין, וליתר שאת הותנה שקונה גם בקנין חצר כל המטלטלים הנ"ל, ואם יש קנין שאינו מועיל לא יתבטל מחמת זה קנין המועיל, וכן אם יש דבר שלא חל עליו הקנין או שנתבטל בו הקנין או יש דבר שלא נמצא ברשות איזה מן המוכרים לא יתבטל בשביל זה הקנין משאר דברים, ורשות ביד הקונה הנ"ל להעתיק שטר זה בלשון המדינה על הוצאת שלי, ואם ירצה הערל הנ"ל לרשום בערכאות להיות לו תוקף כשטרות העשויין בערכאות בנימוסי המדינה הן על שכירות המקמות והכלים והן על מכירת המטלטלים הרשות בידו ועלי לשלם הוצאות הכרוכות בזה. וכל זה נעשה באופן היותר מועיל על פי תוה"ק וגם על פי נימוסי המדינה בענין שאין בו אסמכתא ודלא כטופסי דשטרא, והכל שריר וקים.

בעה"ח פה עיר ________יום_______עשר לחודש ניסן שנת חמשת אלפים __________ לבריאת עולם, ואני חותם בשבילי ובשליחות כל האנשים שמסרו לי כח הרשאה להשכיר מקומתם וכליהם ולמכור וליתן חמצם. _____________________________ וליתר שאת וקיום הדבר בא גם הקונה והשוכר הנ"ל על החותם __________________________________

תוכן הענינים

א) אי מותר להשתמש בחדר הנמכר לנכרי / באופן שיצטרך ליקח בפסח תרופה שיש בה חמץ, אי ימכרנה לנכרי.

ב) מכר חמצו - ונשרף באמצע הפסח, אי מותר לקבל אינשארענ"ס ע"ז בחוה"מ.

ג) נפלה דליקה ל"ע בפסח, אי מותר להציל חמצו שמכר.

ד) לא מצא לאחר הפסח הנכרי שמכר לו החמץ, מה יעשה.

ה) בענין מנהג אנשי מעשה שלא לאכול אחר הפסח חמץ שנמכר לנכרי.

ו) בענין אלו הקונים חמץ אחר הפסח מנכרי דייקא.

ז) נוסח שטר הרשאה ושטר מכירת חמץ.

סימן כ מצות איסור אכילת חמץ מצות לא תעשה שלא לאכול חמץ בפסח, שנאמר (שמות יג ג) 'ולא יאכל חמץ'. ואפילו בהנאה אסור. והאוכל כזית חמץ בפסח, במזיד חייב כרת, ובשוגג חטאת קבוע. אחד האוכל ואחד הממחה ושותה. והאוכל פחות מכזית, מכין אותו מכות מרדות. ונוהג בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות:

מצות לא תעשה שלא לאכול חמץ ערב פסח אחר חצות, שנאמר(דברים טז ג) 'לא תאכל עליו חמץ', כלומר על קרבן פסח שזמנו משעה שביעית. והאוכל חמץ אחר שש לוקה. וחז"ל אסרוהו מתחלת שעה ששית באכילה והנאה, ובשעה חמישית אסור באכילה ומותר בהנאה, ועל זה מכין מכות מרדות. ונוהג בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות:

מצות לא תעשה שלא לאכול תערובת חמץ בפסח, שנאמר (שמות יב כ) 'כל מחמצת לא תאכלו'. בין נתערב במינו, ובין נתערב שלא במינו, אם יש בו כזית בכדי אכילת פרס לוקה ואין בו כרת, ואם אין בו כזית בכדי אכילת פרס מכין אותו מכת מרדות. ונוהג בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות:

א) [מצוה יט] שלא לאכול חמץ בפסח, שנאמר (שמות יג ג) 'ולא יאכל חמץ'.

ב) [מצוה תפו] שלא לאכול חמץ בערב פסח אחר חצות, שנאמר (דברים טז ג) 'לא תאכל עליו חמץ', ולמדו חז"ל בזה שמשעה שראויה לשחיטת הפסח דהיינו מחצות ואילך אסור לאכול חמץ, וגם אסור בהנאה מה"ת, אלא שהעונש כרת אינו רק מליל ט"ו. ולשיטת הרבה פוסקים גם איסור בל יראה ובל ימצא אינו רק בליל ט"ו, ועי' במשנ"ב (סי' תמג שעה"צ סק"ב).

ג) כתב המחבר בשו"ע (סי' תמג ס"א) חמץ מו' שעות ולמעלה ביום י"ד אסור בהנאה, אפילו חמצו של אינו יהודי אסור ליהנות ממנו. ואסרוהו חכמים [באכילה] שתי שעות קודם, דהיינו מתחילת שעה חמישית. ומיהו כל שעה חמישית מותר בהנאה ורשאי למוכרו לא"י, אפילו הרבה ביחד שוודאי לא יאכלנו קודם פסח. ויכול להאכילו לבהמה חיה ועוף, ובלבד שיעמוד עליהם לראות שלא יצניעו ממנו, ויבער מה ששיירו ממנו. ומתחילת שעה ששית ולמעלה אסרוהו גם בהנאה, ע"כ.

ד) וכתב הרמ"א בשם הרמב"ם שחושבים השעות לפי ענין היום, ומותר לאכול חמץ עד שליש היום, ואח"כ הביא הרמ"א שיטת תרומת הדשן שבכל פעם יכול לאכול עד ב' שעות קודם חצות, ולמעשה כתבו הפוסקים להחמיר לחשוב עד שליש היום.

ה) וכתב הנו"ב (או"ח סי' כא) שבשעה חמישית מותר לאכול חמץ-נוקשה לכל הפוסקים.

ו) [מצוה יב] שלא לאכול תערובת חמץ בפסח, שנאמר (שמות יב כ) 'כל מחמצת לא תאכלו'. ולשיטת הרמב"ן אין תערובת חמץ ממנין תרי"ג, שנכלל בכלל הלאו של אכילת חמץ במצוה י"ט. ומדאורייתא הרי הוא ככל איסורין שבתורה שבטל בס', אכן חז"ל החמירו לאסור במשהו, ונחלקו האחרונים אי גם בחמץ-נוקשה החמירו בזה.

ז) יש ראשונים שסוברים שמש"כ בתורה עונש להאוכל חמץ כמ"ש (שם פסוק טו) 'כי כל אוכל חמץ ונכרתה הנפש ההיא', נחשב למצוה אחרת ממנין תרי"ג. והנה הי' מעשה אצל הרה"ק מהר"י מבעלזא זצוק"ל שאיש אחד ישב בחוה"מ אצל הסוחרים ושכח ושתה שכר רח"ל, ובא אצל האדמו"ר ואמר לו שילך לגלות, והמהרש"ם ז”ל אמר רמז ע”ז שבדרך כלל כתוב בתורה על תיבת 'ונכרתה' תבי"ר, וכאן בחמץ כתוב על 'ונכרתה' גרשי"ם, להורות שמתכפר ע"י גלות. [והגם שכתוב ברש"י (שם) שומע אני תכרת מישראל ותלך לה לעם אחר, ת"ל במקום אחר (ויקרא כב ג) 'מלפני', בכל מקום שהוא רשותי, שגלות אינו מועיל בעון אכילת חמץ. נראה לומר שכוונת רש"י בסתם שלא ע"י תשובה, אמנם תשובה מועלת, וכאן היה עצה שע"י הגלות יכנע לבבו וישוב בתשובה, ועי"ז יתכפר].

ח) כתב הרדב"ז (שו"ת הרדב"ז ח"ג סי' תתקע"ז) בענין טעם איסור חמץ במשהו, יש בו ג' דברים, איסור הנאה והוא בכרת ולא בדילי מיני', ועוד שהוא דבר שיש לו מתירין, ועוד שהתורה אמרה בו ולא יראה ולא ימצא, משא"כ בכל איסורים שבתורה. ויש רמז בדבר כי חמץ בפסח רמז ליצר הרע (זוה"ק ויחי רכ"ו בא) והוא שאור שבעיסה, ולכן כלה גרש יגרש אותו האדם מעליו ויחפש עליו בכל מחבואות מחשבותיו ואפילו כל שהוא לא בטל עכ"ל.

ט) בשו"ת מן השמים (סימן ע"א) כתב וז"ל, ועוד שאלתי על חמץ בפסח, אי הלכה כדברי הגאון שאוסר במשהו, אי הלכה כדברי החולקים ואומרים בנותן טעם. והשיבו הן אמת חפצתי בטחות ובסתום חכמה תודיעני מצות מצה ומצות חמץ הרי הם המצות שניתנו לישראל תחילה וקבלום עליהם באהבה ובחיבה והחמירו בהם בכלליהם ובפרטיהם הלא תראה שהחמיר הכתוב בחמץ שלא יראה ולא ימצא, משא"כ בכל האיסורים שבתורה חוץ מעבודה זרה שכתוב בה לא תביא תועבה אל ביתך, וכל המאריך בדקדוקיהם מאריכין לו ימיו ושנותיו. ועי' מה שכתבנו בזה בחיי הלוי (ח"א סי' מ"ו) בענין מה שהובא בשם האריז"ל שהנזהר ממשהו חמץ בפסח מובטח לו שלא יחטא כל השנה.

י) בספה"ק מאור עינים כתב חמץ בפסח במשהו (פסחים ל) דהקדושה נקרא בשם מצה והקליפה נקרא בשם חמץ ואין חילוק ביניהם רק המשהו שבין חי"ת לה"א, והנה חי"ת וה"א מתחלפים באותיות אהח"ע, והענין הוא דזה אינו מצוי שהיצה"ר יסתינו לעבירה ידועה כי מי ישמע לו רק שמראה לו שהוא מצוה ומחליף לו בין חי"ת לה"א, וזה שאמרו רז"ל (יומא לט.) הבא ליטהר מסייעין אותו והבא ליטמא פותחין לו, ולכאורה אינו מובן הבא ליטמא פותחין לו שמשמע שעושין לו דבר שיוכל ליטמא וא"כ הרי מסייעין אותו אבל הפי' הוא להיפך, הבא ליטמא שהיצר הרע מראה לו שהוא מצוה ומחליף לו בין חי"ת לה"א פותחין לו ומראין לו שה"א צריך להיות פתוח למעלה עיי"ש. דהיינו שקשה להבחין מה מותר ומה אסור, וע"ז צריכים בדיקה הרבה, וע"ז איתא בגמרא (פסחים ו.) שואלין ודורשין בהלכות הפסח קודם הפסח שלשים יום.

יא) כתב הח"ס (פרשת צו) חמץ במשהו החילוק בין ח' לה' היינו שלשה, והם הקנאה והתאוה והכבוד, דהנה יש שני טעמים על איסור חמץ יותר משאר איסורים משום שהוא בכרת, ולא בדילי מיניה ל"ע, ואמר הח"ס שגם בג' האלו יש שניהם שמוציאים את האדם ל"ע, וגם ל"ע לא בדילי השי"ת עיי"ש. וי"ל דה"ה להיפך, דהיינו להפוך הג' האלו לתורה ועבודה וגמ"ח צריך להבחין מה כוונתו, כי היצה"ר מטעה את האדם שיחשוב שכוונתו רק להשי"ת, ועכ"ז צריך סייעתא דשמיא, והבא ליטהר מסייעין אותו.

תוכן הענינים

א) איסור אכילת חמץ בפסח.

ב) איסור אכילת חמץ בער"פ אחר חצות / אי העונש כרת, ואיסור בל יראה, נוהגים קודם הלילה.

ג) איסור אכילת והנאת חמץ מדרבנן קודם חצות / באיזה שעה מתחיל האיסור.

ד) חישוב השעות.

ה) אי מותר לאכול חמץ-נוקשה בער"פ בשעה חמישית.

ו) איסור אכילת תערובת חמץ בפסח / מדרבנן אסור במשהו.

ז) שיטת הראשונים שהעונש לאכילת חמץ נחשב ללאו / מעשה מהרה"ק מבעלזא זי"ע - בענין כפרת גלות על אכילת חמץ.

ח) בענין מש"כ הרדב"ז חמץ בפסח רמז ליצר הרע, וצריך לבטלו.

ט) בענין מש"כ בשו"ת מן השמים דכל המאריך בדקדוק פסח מאריכים לו ימיו ושנותיו.

י) בענין מש"כ המאור עינים דהקדושה נקרא בשם מצה והקליפה בשם חמץ.

יא) בענין מש"כ בח"ס דהחילוק בין חמץ למצה הוא בין חי"ת לה"א.

סימן כא הלכות תערובת חמץ - וכללי ביטול א) הנה בכל איסורי תורה קיי"ל שאם נתערב יבש ביבש - מין במינו, בטל חד בתרי, והש"ך ביו"ד (סי' קט סק"ו) כתב שאי"צ ממש חד בתרי, אלא סגי שיהא רוב היתר, ועיי"ש בפמ"ג ובפתחי תשובה שיש מחמירים שצריך ממש כפל, ועכ"פ באיסור דרבנן יש לסמוך על רוב היתר אפילו משהו יותר ממחצה, יעו"ש.

ב) אמנם הגם שנתבטל ונעשה הכל היתר, אעפ"כ אסור מדרבנן לבשלן יחד, ששוב יתערב טעם האיסור, כיון שאין ששים הגם שהוא מין במינו, ויש מקילים בזה משום שסוברין שנתהפך האיסור להיתר ממש, וע"כ במקום הפסד יש להקל כמ"ש הרמ”א (שם ס”ב), ובפמ”ג מבואר דהיינו בהפסד מרובה, וכן מבואר בשעה”ר הל' פסח (סי' תמב סו' סט"ו) עיי"ש. [ועי' בדרכי תשובה שם סקס"ז]. ומותר להוסיף על החתיכות לבטלן בס' קודם הבישול, כיון שעכשיו הכל הוא היתר, ושוב מותר לבשלם יחד.

ג) ומבואר בשו"ע (שם ס"א) שגם כשנתבטל חד בתרי מין במינו אין לאוכלם ביחד, רק כל אחת בפנ"ע, או שנים בפנ”ע ואחת בפנ”ע, כמ"ש בש”ך (שם סק"ז), ויש מחמירים שאין לאדם אחד לאכול שלשתן אפילו בזה אחר זה, והרמ”א כתב שיש להחמיר להשליך אחת מן התערובות, ובכף החיים (שם אות כד) כתב בשם הכנה"ג שכן הוא הדרך הבטוח, ואפשר יסייעוהו מן השמים להשליך האיסור, שהבא לטהר מסייעין אותו. ואם נפל שתי חתיכות של איסור לתוך רוב חתיכות של היתר, יש להשליך שתי חתיכות עיי”ש. וע"ע שם שכתב הכנה”ג שלעצמו הי' מחמיר שלא הי' אוכל כל התערובות, ואולי זהו דוקא ביבש ביבש, אבל בתערובת של לח שנתערב בששים אי”צ להחמיר, ועי' בפת"ש ביו”ד. וכתב בשו"ת נו"ב (תנינא יו”ד סי' מז) שלאחר שמחמירים להשליך אחד, שוב מותר לאדם אחד לאכול שנים הנותרים, ולא אמרינן איסורא ברובא אישתייר, ומובא בפת"ש (שם סק"ב).

ד) ואם נתערב יבש ביבש - מין בשאינו מינו, צריך ששים, כיון שאם יבשלם יתן טעם, ומסקנת הש"ך (שם סק"י) שאינו אלא מדרבנן, אבל מדאורייתא אי"צ ששים ובטל חד בתרי. ובפשטות משמע שכשנתבטל בששים אין צריך להשליך אחד מהתערובות, ומותר לאכול כל חתיכה בפנ"ע, ואין צריך לחוש שיפגע בהאיסור, כיון שנעשה היתר.

ה) ואם נתערב יבש בלח, דהיינו שקיבל טעם ע"י בישול, או ע"י כבישה, או שנתערב לח בלח, אז צריך ששים אפילו במין במינו מדרבנן, אבל מדאורייתא סגי ברוב היתר, וע”כ מקילים בנשפך ואין יכולים לשערו, כמו שמבואר בשו"ע יו"ד (סי' צח ס”ב). אבל במין בשאינו מינו בלח בלח, או יבש בלח, לכו"ע צריך ששים מן התורה, דהיינו בכדי נתינת טעם, וכמו שמבואר פרטי ההלכות בשו”ע (שם).

ו) אכן באיסור חמץ שנתערב תוך הפסח החמירו חז"ל לאסור התערובת במשהו, דהיינו אפילו כשנתערב באלף פעמים או יותר, בין יבש ביבש ובין לח בלח אינו בטל. והכל אסור אפילו בהנאה, כמו שמבואר בשו"ע או"ח (סי' תמז), ואפילו נתערב ביד עכו"ם ג"כ אסור בהנאה. ויש אופנים שמותר למכור לנכרי כל התערובת חוץ מדמי האיסור, כגון בתערובת יבש ביבש, אכן אין לעשות כן בלי שאלת חכם.

ז) ואסרו חז"ל חמץ במשהו אפילו להשהותו, אכן כיון שאינו רק מדרבנן, הרי זה מותר בדיעבד אחר הפסח. אבל אם הי' כזית חמץ בתוך התערובת, לא מבעיא אם הי' כשיעור כזית כדי אכילת פרס, שאז יש חיוב כרת על אכילה, אלא אפילו לא הי' כשיעור זה, כיון שסוכ"ס הי' כשיעור כזית בתוך התערובת הרי הוא עובר על לאו דבל יראה, וכמו שמבואר בשו"ע (סי' תמב ס"א), וע"כ אסרוהו חז"ל גם בדיעבד אחר הפסח.

ח) ונחלקו הפוסקים בנותן טעם לפגם בפסח אי אסור, כמו שמבואר בשו"ע (סי' תמז ס"י), ואנו מחמירים בזה אפילו בדיעבד, שאם בישל או נכבש בכלי חמץ שאינו ב"י, צריך לבערו. אכן אם היה כלי שני וגם אינו ב"י, יש מתירים לשמחת יו”ט. ואם בישל בכלי שאינו בן יומו קודם הפסח, אז מותר לאכלו בפסח, עי' ביה"ל (סי' תמז ס"ד ד"ה ונתבטל).

ט) לשיטת רוב הפוסקים החומרא שחמץ בפסח במשהו אינו אלא מליל יו"ט, אבל בערב פסח אפילו לאחר חצות שהחמץ אסור מן התורה אפילו בהנאה, אעפ"כ כיון שעד הלילה אין בזה איסור כרת, לא החמירו חז"ל יותר משאר איסורי תורה, וע"כ אם הוא לח בלח בטל בששים, ואם הוא יבש ביבש מין במינו, בטל ברוב. ויש סוברים שגם בהנאה אינו אסור מן התורה עד הלילה, עי' שעה"צ (סי' תמג סק"א). ויש מחמירים במשהו גם בער"פ מחצות, עי' ב"י (סי' תמ"ז) [וע"ע מש"כ במשנ"ב (סי' תנ"ח) לענין מצות בער"פ]. ובאחרון של פסח לכו"ע אוסר אפילו במשהו, ועי' (סי' תסז ס"י), וכן לענין נותן טעם לפגם, אכן מבואר שם שאז עכ"פ מותר להשהותו, וא”צ לבערו. ויש מקילים אפילו בשביעי של פסח לכפות עליו כלי, ופשוט דהיינו דוקא באופן שנתבטל בדאורייתא, עי' שעה"צ (סי' תסז סקע"ז).

י) וכתבו הפוסקים למה לא נקרא חמץ 'דבר שיש לו מתירין', מפני שגם אחר הפסח אין ההיתר רק ע"י התערובות. ויש עוד סברא בזה, משום שחוזר ונאסר אח"כ, כמו שמבואר ביו"ד (סוס"י קב). ויש חולקים וסוברים שבאמת מקרי דבר שיש לו מתירין, ולפי"ז רק מין בשאינו מינו בטל עיי"ש, ולהלכה קיי"ל שלא נקרא דבר שיש לו מתירין, כמ"ש בפמ"ג (יו"ד שם).

יא) ואפילו באופן שנתבטל לח בלח בס', כתב בשעה"ר (סי' תמב ס"ו) שיש להחמיר כשיטת הפוסקים שכל זה הוא דוקא בדבר שאין דרך תיקון עשייתו על ידי תערובת חמץ, רק שהוא רוצה לערב בו חמץ באקראי בעלמא כדי שלא יצטרך לבערו, אבל דבר שדרך עשייתו הוא ע"י תערובת חמץ, כגון מורייס (פי' שומן דגים) שמשימים בו לחם קלוי, אע"פ שיש בו ס' כנגד הלחם, מכל מקום כיון שדרך תיקון המורייס הוא ע"י לחם, הרי הוא חשוב ואינו בטל במורייס אפילו באלף, ולפיכך חייב לבערו מדברי סופרים קודם הפסח. ואם לא ביערו ועבר עליו הפסח אסור אפילו בהנאה, אא"כ פודה את החמץ שבתוכו, או מוכרו לנכרי חוץ מדמי איסור שבו, כדין חמץ שנתערב בפחות מס', ועבר עליו הפסח.

יב) אולם הגם שנתבטל החמץ קודם פסח, יש סוברים דהיינו דוקא שמותר לאכלו בערב פסח עד הלילה, או למוכרו לנכרי, אבל כשמניחו עד הפסח החמץ חוזר וניעור, וממילא נאסר הכל במשהו. ולהלכה קיי”ל שיבש ביבש שהחמץ בעין, וכן בלח כמו רוטב שיש לחוש שנשאר פירור של חמץ בעין, אסור כל התערובות אפילו בהנאה, אבל בלח בלח באופן שאין שום ממשות של חמץ, נוהגים כשיטת הסוברים דכיון שנתבטל קודם הפסח אין האיסור חוזר וניעור כמו שמבואר בשו"ע (סי' תמז ס”ד).

יג) באופן שנתערב קודם פסח לח בלח ולא הי' ששים, נחלקו הפוסקים אי מותר להוסיף לערב בתוכו עוד עד שיהא ס' כנגד החמץ, כיון שעדיין אין כאן איסור, ויש סוברים שחמץ שמו עליו, וע"כ הוי כמו איסור שאסור לבטלו, וכ"כ בשעה"ר (או"ח סי' תמב ס"ה) שלכתחילה אסור לבטלו. אכן כתב שם שמותר לבטל החמץ בס' קודם הפסח כדי להשהותו עד אחר הפסח, דכיון שהוא מבטלו בשעת היתר כדי לאכלו בשעת היתר אין כאן מבטל איסור. וכתבו האחרונים שבשעת הדחק יש לסמוך על המקילים לבטלו אפילו לאכלו בפסח, עי' משנ"ב (סי' תנג סק"כ).

יד) ובאופן שלא הי' ששים, אבל לא נשאר שום חמץ בעין, נחלקו הפוסקים אי עובר מן התורה על בל יראה, אבל מדרבנן וודאי אסור להשהותו, ונפק"מ להלכה לענין דיעבד, אי יש להתירו לאחר הפסח, וכתבו הפוסקים שבהפסד מרובה יש להקל, ועי' במ"ב (סי' תמב סק"א). ואם גם מתחילה לא הי' חמץ בעין, רק נתבשל בקדירה של חמץ, כתבו הפוסקים שמותר להשהותו עד אחר הפסח, אכן יש להוריקו מכלי של חמץ שלא יהא נכבש בתוכו בפסח, אף דהוי נותן טעם לפגם, דלא גרע ממשהו, עי' פמ"ג ומקור חיים. וראיתי בשו"ת אמרי יושר (סי' קלה) שדן בזה ללמד זכות אם אין המאכל דבר חריף עיי"ש. ועכ"פ לכתחילה יש לערות המאכל קודם פסח לכלי שאין בו בליעת חמץ, או למוכרו לנכרי. ואם מונח בפריזע"ר שמשתמש בו בפסח, יש להניחו בצד סמוך להדופן, ולהדביקו היטב.

טו) והנה חטים שיש בהם תערובת של חטים מצומחים, אפילו באופן שאין ניכר עליהם החימוץ כגון שנתבקעו ואח"כ שוב נתייבשו ואין ביקוען ניכר [עי' שעה"ר סי' תמב סי"ד], וממילא הרי נתבטלו קודם פסח, אכן הרי החמץ חוזר וניעור בפסח, וממילא אסור להשהותו בפסח, אמנם יש סוברים דכיון שבשאר איסורים נתבטלו ברוב, ומכ"ש בס', ע"כ אין להחמיר לאסור להשהותם על אחר הפסח, כיון שנתבטלו קודם הפסח, אכן מבואר במג"א (סי' תמז סקי"א) ששאלה זו תלויה במחלוקת הפוסקים [המובא לעיל אות ב] לענין יבש ביבש, אי נעשה היתר גמור ומותר גם לבשלן ביחד, או לא נעשה היתר גמור, ולכן לענין חמץ בפסח אפילו כשנתבטלו באלף אסור להשהותם, וכן נקטינן להלכה אם לא בהפסד מרובה. וע"כ מי שנשאר לו חיטים, יש לו למוכרם לנכרי, אכן בדיעבד כשלא מכרן לנכרי, כתב במג"א (שם) שמותרים לאחר הפסח אפילו באכילה, כיון שלא עבר איסור תורה עיי"ש.

טז) וכן בענין קמח שיש לחוש שיש בהם חיטים מצומחים וכדו', אין להשהותם בפסח מדרבנן, וכן מבואר במג"א (סי' תמב סק"א) שכתב שמותר להשהותו מדאורייתא, וכ"כ בחק יעקב (שם), ובשעה"ר (שם סי”ג), ובמשנ”ב (שם סק”א), וע”כ מי שנשאר לו קמח, יש לו למוכרו לנכרי. אמנם נראה מדברי הפוסקים דהיינו דוקא כשלא הי' ששים נגד המצומחים, אבל כשהי' ס', נקטינן מעיקר הלכה שקמח בקמח מקרי לח בלח, וא"כ מותר אפילו באכילה, ורק לחומרא כתב במג"א (סי' תל סק”א) בשם המהרש"ל שיש לאכול קצת מן הקמח, עיי"ש במחצית השקל ובדגול מרבבה.

יז) ואפילו אם היו לו חטים שיש בהם מצומחים קודם הפסח, מותר לטחנן יחד ולבטלן שיהיו נעשין לח בלח, ולא יהיו חוזר וניעור, כיון שעכשיו קודם פסח נתבטלו ברוב יש עליהן שם היתר, כמו שמבואר במג”א (סי' תנג), וע”ע בשעה”ר (סי' תמב סט”ז). אכן באופן שלא רקד הקמח כהוגן ויש שם סובין, כתב בפמ”ג (סי' תסז מ”ז סקי”ח) שאז הוי כיבש ביבש עיי”ש, ועי' בס' מצת מצוה (פ”א סקכ”ז) מש"כ בזה, ופשוט דהיינו כשיש סובין הרבה, ולא מה שקורין אצלנו ראזעוו"ע מע"ל. אכן לכתחילה יש לחוש להסוברים שקמח בקמח מקרי יבש ביבש עד שנאפה מהם המצות עיי”ש, ולפי"ז אפילו כשיש ס' כנגד המצומחים יש לכתחילה למוכרו לנכרי.

יח) ובענין הקמח שנשאר בערב פסח לאחר אפיית המצות, באופן שלא נבדקו החיטים, ומכ”ש באופן שידוע שהיו גם מצומחים אלא לאחר שנאפה נתבטל ושוב אינו חוזר וניעור, אבל עכ”פ לענין הקמח הנשאר לכאורה אסור לשהותם, וע"כ צריך לבערם קודם הלילה, או שיכתוב בשטר המכירה שכל קמח הנשאר נמכר לנכרי, אכן צ”ע שהרי אינו יודע בשעת המכירה כמה שמוכר לו, ואולי יש למכור יותר ויבקש רשות ליקח מהקמח וינכה לפי החשבון, וצ"ע.

יט) ועכ"פ בפסח גופא בוודאי אסור לאכול ממאכל שנתערב אפילו רק פירור חמץ, אפילו יש אלף כנגדו, אם הפירור הי' בתוך התערובת תוך הפסח, וע"כ אם רוצים לאפות מצות בפסח יש להחמיר יותר לאפות דוקא מחיטים שנבררו היטב קודם פסח שלא יהיו שם מחומצים ומבוקעות, ומעיקר הלכה יכולים לסמוך על הסוברים שקמח בקמח מקרי לח בלח, ועכ"פ יש לראות שלא יהא הרבה סובין תוך הקמח [ויש מחמירים בזה גם בער"פ אחר חצות, עי' משנ"ב (סי' תנח סק"ג)].

כ) ויש מחמירים בתערובת חמץ בפסח גם בצונן אפילו במשהו, דהיינו כשנכבש חמץ בתוך מים בפסח, כמו שמבואר בשו"ע (סי' תסז סי"ב), ומכ"ש באופן שיש לחוש שנתפרר פרוסת לחם בתוך המים, עיי"ש באחרונים. ובענין מים הבאים מהנהרות לתוך הצינורות בפסח, כתבו האחרונים כמה טעמים להתיר אפילו לשיטת המחמירים בצונן, שיש סוברים שלא אסרו חז"ל במשהו רק באופן ששייך להיות שלא יהא ס' [וכעי"ז מבואר בשו"ע (יו"ד סוף סי' צט) לענין כלי שמשתמשים בשפע], אבל באופן שהוא כ”כ שא"א לבוא לידי נתינת טעם, לא גזרו. ובשו"ת אבני נזר (סי' שעד) כתב בשם הריטב"א שבמחובר לקרקע לא אסרו במשהו. ועוד נחלקו הפוסקים אי גזרו חז"ל במשהו גם בחמץ של נכרי או של הפקר, עי' בשערי תשובה (שם). ועכ"פ צריכים לסנן המים, ויש מהדרים להכין מים ולסננם קודם פסח [הגם שכבר כתבו האחרונים כמה טעמים להקל בזה], ומכ"ש לענין צוקע"ר-וואסע"ר שנעשה בחמין, אם חוששים שנתערב שם משהו חמץ, צריך לסננם קודם הפסח, אכן לפי רוב השיטות יכולים לסננם גם בער"פ אחר חצות [וכן לענין הביצים, וקליפת פירות].

כא) כלי-חמץ שנתערב תוך כלי-פסח, עי' באחרונים (סי' תמז ס"ט) שלכתחילה יש להחמיר אפילו כשנתערב קודם הפסח, ובמקום מניעת שמחת יו"ט יש להקל להוציא אחד מהם, ובפרט באינו ב"י, ובכלי שני. ובאופן שהחמץ הי' בליעת משהו, ואח"כ נתערב תוך כלי פסח, יש להקל יותר.

כב) מבואר בשו"ע (סי' תמז סי"א) שהחומרא של חמץ במשהו אינו אלא בפסח, אבל לאחר הפסח הכל בטל בס', בין בחמץ שנתערב קודם פסח ועבר עליו הפסח, בין בחמץ שנתערב תוך הפסח, ומכ"ש כשנתערב לאחר הפסח. ואם נתערב קודם הפסח, מותר לאחר הפסח רק בהנאה (עי' מג"א סקמ"ה, ומשנ"ב סקק"ו), אבל כשנתערב לאחר הפסח, מותר אפילו באכילה עיי"ש. ואם עירבו בידים כדי להתירו, הרי הוא כשאר איסורים שאסור לו ולבני ביתו ולמי שביטל בשבילו, אבל לשאר בני אדם מותר.

כג) ואם נתערב לאחר הפסח בפחות מס', מבואר שם דסגי בהשלכת הנאת האיסור לים המלח. [ועי' באחרונים שבהפסד מרובה יש לסמוך בנתערב אחר הפסח ברוב, בין במינו ובין שלא במינו להקל]. ואם כבר נאכל המאכל, צ"ע אי מהני השלכת הנאה להתיר הבלוע בקדרה. ונראה שאם אין הפסד צריכים להגעילו, דהוי דבר שיש לו מתירין, כמבואר בשו"ע יו"ד (סי' קב).

כד) אם נתערב חמץ במשהו תוך הפסח, כתב בשו"ת השיב משה (סי' יז) שאין להשתמש בכלי זו בפסח הבא בלי הגעלה, ובהג"ה שם מבעל הייטב לב כתב להקל, וכ”כ בשו"ת רעק"א (סי' כו) עיי"ש, ועי' בשו"ת דובב מישרים (ח”א סי' לט) שהמנהג להחמיר בכלי ראשון, ולא בכלי שני, ואפילו עירו לתוכו מכלי ראשון. וע"ע בס' מעדני שמואל (סוסי' קיב) שהאריך בזה, ולמעשה מסיק דכיון שרבו המתירים בזה, לכן כל המיקל להורות להשתמש בכלים הנ"ל בשנה הבא בלי הגעלה, לא הפסיד, עיי"ש.

כה) אם התערובת אינו ראוי לאכילה כהוגן, אבל לא נפסד לגמרי, ויכולים לאכלו בדוחק, הוי חמץ נוקשה, ואסור להשהותו רק מדרבנן, וממילא בדיעבד יש להתיר לאחר הפסח, עי' ח”י (סי' תמב), ומשנ”ב (שם סק"א). ונחלקו האחרונים אי גם בחמץ נוקשה יש איסור משהו, ושיטת הט”ז (סוף סי' תמז) להחמיר משום לא פלוג, ושיטת המג"א להקל, ועי' מעדני שמואל (סי' קיז סק"ו), וכתב במשנ”ב (שם סקט”ו) שבשעת הדחק יש לסמוך על המקילים.

כו) אם התערובות אינו ראוי לאכילה כלל כגון מעדעצינע"ן, מותר להשהותם, ועי' בשעה"ר (סי' תמב סכ"ב). ודוקא אם נפסדו קודם הפסח, ומ"מ אסור לאכלו משום אחשבי' (וכמ"ש בשו"ע סי' תמב ס"ד), אבל בהנאה מותר, וכמו שמבואר באחרונים (סי' תסו ס”א) דהא דלא ילעוס חטים ויתן ע”ג מכתו אינו אלא כשלא נסרחה קודם פסח. [ועיי"ש במשנ"ב לענין להתרפאות מחמץ של עכו”ם שיש מקילים שלא כדרך הנאתו, עיי"ש בשעה"צ סק"ט].

כז) תערובת חמץ אינו אוסר יותר משאר איסורים רק לענין משהו, אבל בהלכות תערובת לענין ספיקות וכדו' גם לענין פסח יש להקל מעיקר הלכה, וכן לענין שיעור הבליעה. ועי' סוף סי' תמ"ו לענין שנפסק להלכה דאזלינן בתר בתרא אפילו בתערובת חמץ גמור, אכן למעשה כתב הביה"ל שיש להחמיר כשיטת הר"ח שהקולא אינו רק לענין אחר הפסח עיי"ש. אכן לענין בדיקה וביעור עי' מש"כ בשו"ת חיי הלוי (ח"ג סי' מ).

כח) אותם אנשים שצריכים ליקח תרופות לצורך גדול, יש להתיר, כיון שכבר נפגם מקודם הפסח, ובודאי אין זה היתר לכתחילה (עי' מ”ב סי' תמב סקמ"ג) משום דבאכילתו אחשבי', וע”כ אם יכול לחפש אחר רפואה כיוצא בזה שאין עליו חשש חמץ, צריך לחזר אחריו, אולם במקום הדוחק מקילים לומר שזה לא נקרא אחשביה, כיון שלא חשבי' לאכילה. ובתרופות שמושחים הבשר, יכולים להקל יותר כמובן. ואם מושחים בתוך הפה, אמר מורי הגר"מ ניישלאס אב"ד סקווירא ז"ל להחמיר בדבר. ושמעתי מאחד שאמר לו הגאון מוה"ר יונתן שטייף ז"ל שיקח התרופה בכלי מיוחד, וגם בצנעה שגם ב"ב לא ירגישו מזה. והבד"ץ מירושלים מזהירים ליקח התרופות בתוך נייר. ומורי הגר"ש וואזנער ז"ל אמר לי שאין צריכים לזה. וע"כ לצורך גדול למי שא"א לו בדרך זו, יש להתיר ליקח התרופה בלי נייר.

כט) אם צריך ליקח תרופות המעורב בהן חמץ ונפסל מאכילת כלב, יש לראות שיהיו נעשים קודם הפסח, שאם נעשים בפסח לא מהני [כמבואר בסי' תמב]. ועי' באחרונים (א"א תנינא סי' תסז; שו"ת האלף לך שלמה סי' רד; שו”ת שערי דעה ח”ב סי' לז) שאם עשאוה עכו"ם קודם שבא ליד ישראל הוי כמו שנפסל קודם זמנו. ולכתחילה יש להחמיר בזה, עי' בשערים מצויינים בהלכה (קו”א לסי' קיג ס”ה).

ל) אם אפה מאכל לפסח קודם הפסח עם ביצים שלא הודחו, ויש חשש שנדבק חמץ על גביהם ונתערב במאכל, הורה מורי הגר”מ ניישלאס אב”ד סקווירא ז"ל להתיר המאכל, כיון שנתערב לח בלח קודם הפסח, שוב אינו חוזר וניעור.

לא) אם מתרמי שאלה על חמץ בפסח, וכמ"פ לוקח זמן רב עד שמברר השאלה, עי' בס' דברי שלום (להאדמו”ר מסטראפקוב זצ"ל, עמ' קיז) שלכאורה צריך לבערו תיכף, שהרי ספיקא דאורייתא לחומרא. ותירץ ע”ז האדמו”ר מסטראפקוב (ירושלים) זצ"ל, דהוי כמשהה ע"מ לבערו. ובשו”ת מהרא”ל (סי' ה) כתב לתרץ, דכיון שיש גם ספק איסור בל תשחית, א”כ שב ואל תעשה עדיף.

לב) מעשה באחד שטעה ונשתמש בפסח בכלים חמוצים [קערות, שע"פ רוב נשתמש בהם בכלי שני] שעמדו בלי שימוש ג' שנים, ונזכר לאחר פסח שהכלים חמוצים, והורה הרב אב"ד דעברעצין ז"ל שהכלים של פסח כשרים, מפני שיש כמה צירופים בזה. אכן מכ"מ יש לדון זה בכל פעם לפי הענין.

תוכן הענינים

א) הלכות נתערב יבש ביבש מין במינו - בטל חד בתרי / אי צריך ממש כפל, או סגי ברוב היתר.

ב) אי מותר לבשלם יחד אחר שנתבטלו / אי מותר להוסיף על החתיכות לבטלם בס', ולבשלם אח"כ.

ג) בענין שאין לאדם אחד לאכול כל התערובות / שיטת הרמ"א שיש להשליך אחת מהתערובות / אי בתערובת לח בלח, יש להחמיר ג"כ.

ד) הלכות נתערב יבש ביבש מין בשאינו מינו - צריך ששים מדרבנן / נתבטל בששים, אי צריך להשליך אחת מהתערובות.

ה) הלכות נתערב יבש בלח, או לח בלח, צריך ששים: במין בשאינו מינו מה"ת - ובמין במינו מדרבנן / באיזה אופן מקילים.

ו) הלכות חמץ שנתערב בפסח, שאינו בטל אפילו באלף / הלכות תערובת חמץ שאסור גם בהנאה / אי מותר למוכרו לנכרי חוץ מדמי החמץ שבו.

ז) הלכות תערובת חמץ שאסור להשהותו / אי מותר בדיעבד לאחר הפסח.

ח) נותן טעם לפגם, אי אסור בפסח: לכתחילה - ובדיעבד / באופן שנעשה נט"ל קודם הפסח, אי מותר.

ט) בער"פ אחר חצות, אי חמץ אסור במשהו / בהנ"ל, אי יש איסור הנאת חמץ מה"ת / הלכות אחרון של פסח, בחמץ במשהו - ובנט"ל / המוצא חמץ בשביעי ובאחרון של פסח, אי צריך לבערו.

י) בענין למה לא נקרא חמץ 'דבר שיש לו מתירין'.

יא) בענין דבר שדרך תיקון עשייתו ע"י תערובות, אי נתבטל עי"ז.

יב) חמץ שנתבטל קודם הפסח, אי חוזר וניעור בפסח: בלח - וביבש.

יג) נתערב קודם הפסח לח בלח פחות מס', אי מותר להוסיף עליו עד ס' / בהנ"ל, אי מותר להוסיף עליו, כדי להשהותו עד אחר פסח.

יד) באופן שלא היה ס', אמנם לא נשאר חמץ בעין, אי אסור מה"ת - ואי מותר בדיעבד לאחר פסח / הלכות דבר שנתבשל בכלי של חמץ, שמותר להשהותו עד אחר פסח, אבל צריך להוריקו לכלי אחר קודם הפסח / בהנ"ל, באיזה אופן יכול להשאירו בפריזע"ר תוך ימי הפסח.

טו) בענין חטים שיש בהם מצומחים, אי מותר להשהותם עד אחר הפסח.

טז) בענין קמח שיש לחוש שיש בהם מצומחים, אי מותר להשהותם עד אחר הפסח / באופן שיש ס' נגד המצומחים, אי מותר לאכלו בפסח.

יז) היו לו חטים מצומחים, אי מותר לטוחנם קודם הפסח ולבטלם עי"ז.

יח) בענין קמח הנשאר בער"פ לאחר אפיית מצות.

יט) זהירות יתירה להרוצה לאפות מצות בפסח, שיברור החטים יפה קודם פסח.

כ) בענין שיש מחמירים בתערובת חמץ, אפילו בצונן / טעם שאין מחמירים בזה במים הבאים בצינורות / בענין סינון המים קודם הפסח.

כא) הלכות כלי-חמץ שנתערב תוך כלי-פסח.

כב) בענין חמץ שנתערב, מה דינו לאחר הפסח.

כג) בענין נתערב חמץ לאחר הפסח בפחות מס'.

כד) נתערב חמץ במשהו תוך הפסח, אי מותר להשתמש בכלי זו בשנה הבאה בלי הגעלה.

כה) הלכות חמץ נוקשה / אי יש בו איסור משהו.

כו) הלכות תערובת-חמץ שאינו ראוי לאכילה כלל: בשהיה - ובאכילה.

כז) אי יש להחמיר באיסור חמץ בדיני תערובות [חוץ מאיסור משהו] יותר משאר איסורים.

כח) בענין ליקח רפואות שיש בהם תערובת-חמץ / בענין תרופות שמושחים הבשר.

כט) בענין תרופות שיש בהם תערובת-חמץ שנפסל מאכילת כלב.

ל) אפה מאכל קודם פסח עם ביצים שלא הודחו, מה דינו.

לא) בענין אי מתרמי שאלה של חמץ בפסח, למה אין צריך לבערו תיכף.

לב) מעשה באחד שהשתמש בפסח עם כלים חמוצים שעמדו בלי שימוש ג' שנים.

סימן כב הלכות הגעלת כלים לפסח [או"ח סי' תנא] א) ענין ההגעלה מרמז על ביעור היצה"ר לעקור אותו משרשו. וגם ענין הדחת והגעלת הפה מורה על תשובה, ושיהא פה סח בתורה.

ב) אסור להשתמש בפסח בכלים חמוצים בלי הגעלה. ולפי הסכמת הפוסקים אסור להשתמש בהם אפילו לאחר שנשתהו י"ב חודש או יותר, אכן כמ"פ מצרפים לסניף שיטת המקילים בזה. [ויש מקילים לאחר ב' חדשים]. ואפילו בצונן אסור להשתמש בהם בדרך קבע, רק בדרך עראי. וכתבו הפוסקים שצריך גם להצניע הכלים, כדי שלא ישכח וישתמש בהם בפסח, כיון שהוא רגיל להשתמש בהם בכל השנה, ולכאורה מטעם זה גם לא מהני מה שמשכיר [או שמוכר] הכלים לנכרי, שהגם שאינם שלו יש לחוש שע"י שכחה ישתמש בהם בפסח.

ג) גם המשתמש בכלי חמץ בצונן דרך עראי, צריך ליזהר שלא יהא הדבר נכבש בתוך הכלי כ"ד שעות. ועוד צריך ליזהר שלא להשתמש בו בדבר חריף, ומכ"ש שלא יחתוך בסכין של חמץ דבר חריף [ויש להחמיר גם בפירות שחמוצים קצת]. וגם יעשה סימן בהכלי, שלא יבא להשתמש בו בקביעות.

ד) גם לרחיצה וכדו', אין להשתמש בכלי חמץ, כמבואר באחרונים (סוס"י תנ) שמש"כ שם הרמ"א להתיר לחמם חמין בכלי חמץ ולרחוץ בהם, היינו דוקא בכלי שאינו מיוחד לאכילה ושתיה. וע"כ הסינק"ס שרוחצים בהם כלים כל השנה, אם משתמשים בהם לאכילה ושתיה, אפילו כשאינו רוצה להשתמש בו בפסח רק לרחיצה, יש לכתחילה להגעילו ע"י עירוי. וממורי הגרי”י ניימאנן אב"ד בעלזא-מאנטריאל ז"ל שמעתי שיש להקל כשמדביק את קרא"ן-החמין, וממילא שוב לא יבא להשתמש בחמין. והגם שיכול לערות לתוכו, י"ל דכולי האי לא גזרו, כיון שגם אם יערה יש כמה צדדים להקל בדיעבד, אמנם לכתחילה טוב לכסות את הסינ"ק. ואותן סינק"ס שיש להם קרא"ן (צא”פ) אחת לחמין ולצונן, יש לסגור הצינור המביא המים חמין. ואפילו באופן שאינו רוצה להשתמש כלל באותו סינ"ק בפסח, ג"כ לא גרע משאר כלים החמוצים שצריך להצניעם, וע"כ יש לכסותו שלא להשתמש בו. אכן בסינ"ק שאינו משתמש בו כל השנה רק לרחיצת ידים וכדו', נראה שהגם שלא נשמר מחמץ, מותר להשתמש בו בצונן בפסח, וכמובן שצריך להדיחו היטב קודם פסח.

ה) גם כלי שיש רק ספק אם נשתמשו בו בחמץ, כתבו האחרונים שיש איסור להשתמש בהם בלי הגעלה. אכן לענין להשתמש בהם לרחיצה, כתב בשו"ת שלמת חיים (ח"ד סי' יז) שאין לאסור בזה, ועי' בס' הגעלת כלים (פ"א ס"ד).

ו) לענין קניית כלים חדשים לפסח, כתבו האחרונים (עי' ח"י סי' תנא, שעה"ר שם ס"ה, דעת תורה שם ס"א) שאין לחוש שכבר השתמשו בהם בחמץ. ובמקום שידוע שמשכירים כלים קודם שמוכרים אותם, או שנותנים הכלים להבחנה, לא יקנה אותם לפסח עד שיברר היטב המציאות. ובאמת גם בכל השנה יש ליזהר בזה, אמנם בדרך כלל כל שאינו ידוע א"צ לחוש למיעוט, וכמ"ש בשו"ת מהרש"ם (ח"ג סי' צד) עיי"ש. וע"ע בס' הגעלת כלים (פ"ג ס"ז). אמנם כשנותנים לתקן כלי, אז יש חשש, וצריך להזהירם שלא ישתמשו בו לנסותו [רק במים].

ז) ואגב יש להזכיר שכשקונים כלים חדשים, יש לברר אם נמשח בשומן של איסור, ובאיזה אופן נמשח, ופעמים שצריכין להגעילו. וישנם כלים שנמשחים בצונן, וצריך להדיחם ולשפשפם היטב במים שאינם חמים, כדי שלא להבליע את האיסור. ובאופן שצריך להטבילו ולהגעילו, יש להגעיל קודם הטבילה. ובדיעבד כשהגעיל אחר הטבילה, נחלקו הפוסקים אי צריך לחזור להטביל הכלי, וכתב הש"ך (יו”ד סי' קכא סק"ה) שיש לחזור ולהטביל בלי ברכה. אכן נראה שבכלים החדשים שמגעילים אותם מחשש השומן שנמשחו בו, א"צ להטבילם שנית, כיון שאין החשש ברור, ויש כמה ספיקות בזה. אכן גם בזה יכול המציאות להשתנות, וע"כ יש לברר בכל פעם אצל המורה. אולם כיון שהגעלת כלים החדשים אינו רק מספק, ע"כ אין להגעילם יחד עם כלים החמוצים.

ח) וישנם בעקעלע"ך שאין עליהם חשש חמץ, רק חשש קטניות, ועי' בכף החיים (סי' תנג אות כז) שכלי שנתבשל בו קטניות וכבר עברו כ"ד שעות, שוב א"צ להגעילו, וכ"כ כמה אחרונים, עי' בס' הגעלת כלים לפסח (עמ’ קיא). ואפילו כשהי' בן יומו, יש לומר שבדיעבד אין לחוש, וכמ"ש הרמ"א (שם ס”א) שבדיעבד אין הקטניות אוסר המאכל. ושיטת רוב האחרונים (שם) דהיינו שא"צ ששים, וסגי ברוב עיי”ש. ולפי"ז לכאורה ה"ה בנייר שאין עליו רק חשש קטניות ג”כ אין לחוש, ומכ"מ נוהגים לכתחילה להחמיר שלא להשתמש בהם בחמין. אכן לענין הבעקעלע"ך יש לנקותם קודם הגעלה במים ובבורית משום הבעין שעליו.

ט) גם כלי טעפלא"ן מותר להשתמש בו לפסח. אכן לענין להכשירו מחמץ לפסח צ"ע, שאולי צריך ליבון ממש, וחייס עלי'. וגם בכל השנה, צריך לידע שאם נשתמשו בו בלי שמן צריך ליבון גמור, וכיון שחייס עלי' אין יכולין להכשירו.

י) כלי חרס, ואפילו ספק כלי חרס, אי אפשר להכשירם. ונחלקו הפוסקים (סי' תנא סכ"ו) בכלי זכוכית, אם צריך הגעלה, ואי מהני בהם הגעלה, וכתבו האחרונים להקל בכל ימות השנה עכ"פ ע"י הגעלה ג' פעמים, ולפסח מחמירים. ויש מחמירים גם בכל השנה.

יא) כלים חדשים שלא היו בימי חז"ל כמו פלעסטי"ק וכדו', נחלקו גדולי זמנינו (אגר"מ ח"ד סי' צב, מנחת יצחק ח"ג סי' ס"ז א-ו), אי מהני בהם הגעלה.

יב) תנור מייקראוועיו"ו, אי אפשר להגעילו, שיש חורים שנכנס בהם הזיעה. וכן כלי דישוואשע"ר אין להגעילו לפסח. וגם לכל השנה להכשיר מאיסור, אין לסמוך להגעילו רק ע"י שאלת חכם.

יג) תנורים המחופים בזכוכית, צ"ע אי מהני בהם ליבון, כיון שאי אפשר ללבנו מעל הזכוכית מפני שירא שלא יתקלקל, ואם מלבנו ע"י הדלקת האש, אין ליבונו במקום שנאסר, והגעלה ע"י עירוי, לכאורה לא מהני בזה. גם צריך לברר אם מעורב שם חרס, ואז וודאי לא מהני הגעלה וליבון.

יד) כלי שנשרה בו מצה, נחלקו ג"כ האחרונים אי נאסר, ואי עכ"פ יכולים להשתמש בו לאחר שנעשה אב"י (עי' בס' הגעלת כלים עמ' קיב). ולמעשה אנו נוהגים להחמיר בזה עד אחרון של פסח, אכן בשנה שלאחריו אין אנו מגעילים הכלי, אפילו בשנה פשוטה, הגם שלא עברו י"ב חודש.

טו) כשנתערב כלי חמץ תוך כלים של פסח, צריך להגעיל כולם, ובכמה אופנים מצינו שהתירו הפוסקים במקום הפסד, או מניעת שמחת יו”ט. ומסתבר שאם נתערב כלי חמץ שלא נשתמשו בו רק בצונן, א”צ להחמיר כלל, ומותר להשתמש בכולם, כיון שההגעלה בזה אינה רק חומרא, וליתר שאת יטול כלי אחד מהם, עי' בשעה"ר (סי' תמז סי"ז).

טז) כלי שנאסר בפסח ע"י משהו, נחלקו האחרונים אם בשנה שלאחריו צריך להגעילו, ובשו"ת רעק"א (סי' כו), ובשו"ת בית שלמה (או”ח סי' צג), וכן בישועות יעקב, ובמקור חיים (או”ח סי' תמב) נטו להקל, ובשו"ת עין יצחק (או"ח סי' כ) בתחילה דן בזה להחמיר, ולמעשה העלה להקל עיי"ש. אכן בשו"ת השיב משה (או"ח סי' יז) החמיר בזה, וע"ע בשו"ת דובב מישרים (ח”א סי' לט) שכתב שהמנהג הוא להחמיר בכלי ראשון שנבלע בו החמץ עיי"ש, וכן ראיתי בערך שי (סי' תמז) שחוכך להחמיר, כיון שבהבליעה שבכלי לא שייך ביטול, וממילא לא נתבטל האיסור קודם פסח עיי”ש. ולענין להשתמש בכלי זה לאחר פסח, מבואר (בסי' תמז ס"א) שמותר בלא הגעלה, ושיטת רוב האחרונים (שם) שמותר אפילו באופן שנשתמש הרבה חמץ בהקדירה עיי"ש.

יז) אם נתחלף לו בכלים של פסח כלי בשר עם כלי חלב, יכולים להגעילם, ולייחד אח"כ לכלי בשר, ולכלי חלב [ויש לסמן את כלי חלב]. והגם שכתב המג"א (סי' תקט) שאין להגעיל מבשר לחלב, משום חשש שכחה, כאן לא שייך החשש, כיון שכבר נתערבו. עוד כתבו האחרונים שאם רוצה להגעיל כלי בשר משום שנעשה טריפה, או משום פסח, שוב מותר להחליפו אח"כ לשם כלי חלב, וכן להיפוך.

יח) בענין הגעלה לפסח, בדרך כלל יש לכל אחד בעזהשי"ת כלים מיוחדים לפסח, אמנם אעפ"כ עדיין יש כמה פעמים שצריך להגעיל כלים, כגון הכוסות, ובפרט המטבח והתנורים, שלא כל אדם זוכה להיות לו מיוחדים לפסח. והכלל הראשון שצריך ליזהר קודם הגעלה, הוא להדיחם היטב שלא ישאר שום לכלוך. ואם לא נשאר ממשות רק מראה שא"א להסירו, יכולים להגעילו כך. והטעם שצריך להעביר החלודה שעל הכלים, מבואר בפוסקים (סי' תנא) שלרוב השיטות הטעם הוא משום חשש בעין שיש תחתיהם, ולפי"ז אם הי' הכלי נקי ואח"כ העלה חלודה אין חשש. אכן הלבוש כתב הטעם משום דהוי הפסק, ולפי"ז כתב הפמ"ג (מ”ז סק"ו) שאפילו החלודה שעלה לאחר שניקה יפה הכלי ג"כ הוי הפסק, ועכ"פ אם נשתמש בו רק אחר שכבר עלה החלודה, א"כ אין חשש שיש ממשות תחת החלודה, לכאורה לכו"ע יכולים להכשיר הכלי בלי הסרת החלודה, והגם שדרשו חז"ל מפסוק 'אך את הזהב' שצריך להסיר החלודה, וקיי"ל שאין דורשין טעמא דקרא להקל, אכן עיי”ש בפמ"ג שכאן אינו אלא אסמכתא, וכמו שמבואר לענין טלאי שנעשה קודם ההשתמשות בכלי, וכן שמעתי ממורי הגר”ש וואזנער ז"ל. וכן פסק לענין אבני המים שנתדבקו על הכלי, אם יש חשש שנעשה לאחר שהשתמשו בו בחמץ צריך להסירו, אבל אם לא נשתמש עם הכלי לחמץ רק לאחר שכבר עלה האבני המים, אז ממ"נ אין חשש, שהלא אין בעין מתחתיו, וגם אין חשש הפסק, שכבולעו כך פולטו. אכן עדיין צ"ע הן לגבי אבני המים, והן לגבי החלודה, אם נשתמש בו לאחר שעלה החלודה או אבני המים, למה אין חשש שיש בליעה של חמץ תוך הממשות של החלודה והאבני המים, ואינם נכשרים בהגעלה.

יט) כתב המחבר בשו"ע (סי' תנא סי”ב) כל הכלים צריך להגעיל ידותיהם כמותן. וכתב הרמ"א שבדיעבד אם לא הגעיל הידות אין לאסור [התבשיל], וכן כתב הש”ך (יו”ד סי' קכא סקי”ח) שבדיעבד סמכינן דסגי להכשיר המקום שנשתמשו בו, שכבולעו כך פולטו, וע"ע בדרכי תשובה (שם סקע"ז). עוד כתב הרמ”א, שהידות סגי להגעילן ע”י עירוי. אמנם עיי”ש באחרונים שזהו דוקא כשלא השתמש בידות עצמן בחמץ, אבל באופן שתחב היד לתוך חמץ רותח וכדומה, וודאי צריך גם היד הכשר גמור.

כ) וביד כלי שמחובר ע”י ברג (סקרו"א), יש שכתבו להקל דהוי כשני כלים, וא”כ אם לא נשתמש בחמץ בהיד, אין בלוע יוצא בלי רוטב, אכן עי' בשו"ת ערוגת הבושם (או”ח סי' צח), ובשו”ת מהרש”ם (ח”ג סי' קיב), שכתבו להחמיר גם בזה להגעיל גם היד, יעו”ש. אכן אם הדיח הכלי בדי”ש-וואשע”ר נמצא שנשתמש בחמץ גם בהיד.

כא) ואם היד הוא מפלעסטי"ק ולא נשתמש בהיד עצמו, כתב בשערים מצוינים בהלכה (סי' קטז סק"י) שיש להקל להגעילם אפילו להמחמירים שלא להגעיל כלי פלעסטי"ק. וכל זה היינו כשאין חריצין וגומות, שהלא בדרך כלל במקום גומות כתב הרמ"א (ס”ה) שילבן במקום הסדק, ובכלי פלעסטי"ק לא שייך זה, שמתירא שיתקלקל, כמבואר בשו"ע (ס"א).

כב) יש להמתין שלא להשתמש עם הכלי בחמין תוך כ"ד שעות קודם ההגעלה, ובעיקר יש ליזהר שלא להשתמש בחמץ חם, ולכתחילה יזהר גם מכל חמין. והלכה זו נוגעת גם לענין השיניים-תותבות, וכן למי שיש לו פילינג"ס בשיניו, שכתב בשו"ת מהרש"ם (ח”א סי' קצז) שיש להכשירם ע"י עירוי, ולכן יש ליזהר שלא לשתות בהם חמין כ"ד שעות מהזמן שרוצה להגעילו, [ואולי גם לא יין שרף]. ולמי שקשה לו שלא לשתות חמין, יכול להקל לשתות חמין שאינו חמץ, וגם יזהר שלא יהיה חמץ בפיו בשעת שתיית החמין (כגון קאוו"ע עם מזונות). ובעיקר צריך ליזהר לנקות היטב השינים, אפילו מי שאין לו פילינג"ס, ויכול להשתמש בדענט”ל-פלא”ס בלי פלעיווע”ר, ומכש”כ מי שיש לו ברעיסע”ס וכדו'. ומי שחושש שלא יוכל לנקותם כראוי, יש לו לילך להרופא-שינים שלו שינקה אותם כהוגן.

כג) וקודם ההגעלה יראה שהכלי יהא נגוב, וכן כשמגעיל השלחנות וכדו' יש ליזהר בזה לנגבם קודם שמערה עליהם המים, וע"כ בשלחן יש להעמידו בשיפוע, ויערה מלמעלה למטה. ובקאנטע"ר שאינו יכול להעמידו בשיפוע, יערה מכלי רחב כמה שיוכל בשפיכה אחת. וכל האזהרות הנ"ל אינו צריך רק בהגעלה, אבל בליבון א"צ.

כד) צריך ליזהר שיבא רתיחת המים בכל מקום, כמבואר בסי' תנ"ב (ס”ג וס”ד), ואינו דומה לטבילת כלים שמותר לנגוע כלי אל כלי ברפוי, באופן שבוודאי יבא שם המים, שבהגעלה לא סגי שיגיע שם המים, אלא צריך שרתיחת המים יבוא בכל מקום, וע"כ צריך להיות מגולה ממש בכל מקום.

כה) מבואר בשו"ע (שם ס”א) ובאחרונים שיש לכתחילה להשאיר הכלי במים קצת, כדי שיכנסו רתיחת המים לתוך הכלי ויצא הבליעה, אבל אין להשאירו זמן רב, ועי' בשעה”צ (סק”ג). ובפמ”ג (א”א סק”ב) כתב שנהגו העולם להכניס ולהוציא מיד, ומנהג ישראל תורה הוא, עיי”ש. וע"ע בס' הגעלת כלים (עמ’ ערה).

כו) כלל הכשרת כלים הוא 'כבולעו כך פולטו', דהיינו אם בולעו ע"י האש, צריך להכשירו בליבון. וכתב בשו"ע (סי' תנא ס”ב) שאם הסיקו מבחוץ, לא מהני זה ללבן התנור, כיון שהחמץ נבלע בפנים, ונחלקו האחרונים אי זהו דוקא בחרס, או גם במתכות, בפמ"ג (א”א סק"י) כתב שגם במתכות הוא כן, ולפי”ז בתנורים שלנו אותן שהסיקן הוא ע”י גא"ז, נעשה באופן שהסיקו הוא מבחוץ, ולא מהני ללבנם, אכן היד יהודה ועוד כמה אחרונים סוברים שבמתכות מהני הסיקו גם מבחוץ, עי' דרכי תשובה (יו"ד סי' קכא סקס"א), ועי' שו”ת מנחת יצחק (ח"ה סי' כ).

כז) ואם בולעו ע"י כלי ראשון על האור, צריך להכשירו על האור. ואם בולעו ע"י כלי ראשון שלא על האור, יכול להכשירו שלא על האור. וכן אם בולעו ע”י עירוי, יכול להכשירו ע”י עירוי. וכן אם בולעו ע”י כלי שני, הכשירו ע”י כלי שני. [ואינו דומה לליבון, שלפי פשטות הפוסקים צריך בכל אופן ליבון גמור אפילו השתמש ע"י האור באש קטן]. ואם נשתמש בכלי רק בצונן, סגי להכשירו בצונן, שישפשנו היטב שיהא נקי, ושוב ידיחנו במים צוננים.

כח) דבר שנאסר ע"י חמי האור, כתבו האחרונים שאין להגעילו במים שהוחמו ע"י עלעקטרי"ק. והיינו דוקא במים שהוחמו ע"י פלא"ג של עלעקטרי"ק, אבל בתנור של עלעקטרי"ק שהברזל נעשה אדום, הוי ממש כמו אש, אין נפק"מ במה נתחמם.

כט) נחלקו האחרונים אם יכולין להגעיל במים שנרתחו ע"י סטי"ם. ואם לא נאסר רק ע"י סטי"ם, קיל יותר, עי' שו”ת בית שלמה (יו”ד סי' קנב; סי' קסא), ושו"ת מהרש"ם (ח”א סי' צב).

ל) ובענין שיעור 'יד סולדת בו' נחלקו הפוסקים, ועי' מש"כ בזה בשו"ת חיי הלוי (ח”א סי' מד).

לא) בכלי ראשון עצמו צ"ע אי אזלינן לפי החום, כגון דבר שנאסר בחום של יד סולדת ואינו מעלה רתיחה, אי סגי להגעילו בכך, ובפשטות לכאורה כיון שאמרינן כבולעו כך פולטו, א"כ גם בזה סגי לפי החום שנאסר, אכן למעשה מחמירים בזה להגעילו בכל פעם בחום המעלה רתיחה. וראיתי בשו"ת נטעי גבריאל [הנדפס בסוף הל' פסח ח"א] שכתב להקל בזה לענין הגעלה מחלב עכו"ם עיי"ש. אכן צריך לידע שכהיום החלב עכו"ם יש בזה גם שאלה של טריפות מטעם הניתוחים כידוע.

לב) וכתב בפמ"ג בכמה מקומות, שדבר שנאסר ע"י מליחה, הגם שלא נאסר רק כדי קליפה, לא מהני להכשירו ע"י עירוי. אכן עי' בפמ"ג (סי' תנא א"א סקי"ז) לענין דבר שנאסר ע"י כבישה, שיכול להגעילו ע"י כלי ראשון שאינו על האש.

לג) אולם כתב הרמ"א (סי' תנא ס"ו) שיש מחמירים אפילו בכלים שתשמישם בצונן להגעילם בכלי ראשון, משום שלפעמים משתמשים בהם בחמין, וכתב שכ"ה המנהג, עיי"ש. ונראה שבזמה"ז יש לחוש יותר מפני שהדרך להדיח ביחד כל הכלים במים חמין, ובפרט מי שיש לו כלי מכשיר להדחת כלים. [ואגב לענין הדי"ש-וואשע"ר אין להדיח כלים של בשר בדישוואשע"ר של חלב, וכן להיפוך, ולא מהני הגעלה. אכן להדיח כלי פארוו"ע, לכאורה מעיקר הלכה יש להתיר כיון שיהא ג' נ”ט בר נ”ט, ובפרט כשהכלי אינו ב”י והוא נקי, וגם יש צירוף שהזיי"ף פוגם הטעם, ומ"מ לכתחילה אין לעשות כן מפני שיכולים לבוא לידי טעות באופן שהוא אסור. וגם שמעתי שיש פילטע”ר שמקבל ממשות, ויכול להיות בעין של בשר, ואינו ברור שנפגם הטעם, והגם שבדיעבד יש לסמוך שבטל בס' וגם נפגם, אבל לכתחילה נראה שאין להכניס עצמו בזה]. ויש כמה פעמים שגם מעיקר הלכה הגם שנשתמשו בצונן אעפ"כ צריך להכשיר ע"י כלי ראשון על האור, כגון שנכבש בדבר לח יום שלם, או שהי' דבר חריף ונכבש אפילו בשיעור קטן, וכן סכין שחתך בו דבר חריף. וכן יש להחמיר בכלי שני שהניח בו דבר גוש שהי' בו חום שהיד סולדת בו, להגעילו בכלי ראשון, וכן סכין שחתכו דבר גוש כזה.

לד) כלי שצריך הגעלה, יכול גם להכשירו ע"י ליבון קל, דהיינו עד שיהא קש נשרף עליו מבחוץ, וע"כ גם כלי שיש עליו חלודה או לכלוך שקשה לנקותו, יכול ללבן את הכלי, או ללבן המקום ההוא, ולהגעיל אח"כ הכלי. וכן כלי שפיו צר שא"א לנקות תוך הכלי, יכול להכשירו ע"י ליבון קל.

לה) כלי שמתיירא שיתקלקל ע"י ההכשרה, אין להכשירו ע"י הגעלה, או ע"י ליבון. ועי' בפמ"ג (סוסי' תנב), ובשו"ת אמרי יושר (ח"ב סי' קמד), ובמגן האלף (סי' תנא סק"ג), שאם אין רק חשש קלקול מועט, אין לחוש.

לו) כלי עץ אין יכולין ללבן, כיון שצריך לשהות כ"כ עד שיהיו ניצוצות נתזין ממנו, ובודאי ישרף הכלי, וא”כ חיישינן שלא יעשה כ"כ, כן אמר הגרי"י ניימאנן אב"ד בעלזא-מאנטריאל ז"ל, ולהבחל"ח הגאון מוה"ר יחזקאל ראטה שליט"א, וע”כ אמר (הגר"י) שסכין שיש לו יד של עץ, ויש חריצים בין הקתא להלהב שאינן יכולין לנקותו כהוגן, והי' צריך באופן זה ללבן שם, ובזה אינן יכולין ללבן, ע"כ אם רוצה להכשירו, צריך לשבור הקתא ממנו, ויכול ללבן הלהב [ופשוט דה"ה בקתא של פלעסטי"ק]. וע”ע בט"ז (סק"ה), ובמג”א (סק"ה), ובמ”ב (סקכ”ג), וכ”כ בשו”ת ריב”ם (סי' לא), ובשו”ת לבושי מרדכי (מהדו”ג או”ח סי' מג). [ועי' באורחות חיים החדש (אות י בהגהת מהרש”ם) שדעתו להקל בזה, וכ”כ בחק יעקב (סקט"ו)].

לז) יש לסדר זמן להגעלה כדי שיוכל להגעיל בישוב הדעת. ויש להגעיל קודם זמן איסור חמץ, דהיינו זמן איסור הנאת חמץ שהוא סוף זמן השריפה. ואעפ"כ נוהגים להחמיר החומרות שמחמירים אם מגעילים בפסח, דהיינו להגעיל תחילה את הכלי שמגעילים בו, וכן אם ירצה להשתמש בפסח בכלי-ההגעלה, מגעילים אותו אחר ההגעלה. אכן באופן שכל ההגעלה אינו אלא חומרא, וכ"ש באופן שמגעילים כלים חדשים משום חשש איסור, יכולים להגעיל גם לאחר זמן איסור חמץ, ואפילו בחוה"מ פסח.

לח) והגם שכתבו האחרונים שיש להגעיל הכלי שמגעילים בו, אפילו הוא אינו ב"י, מסתבר שבטשייני"ק מותר להגעיל, כיון שאינו בוודאי מחומץ, רק חשש שמא ניתז עליו חמץ, וגם אז אפשר שהי' ס', ועכ”פ עתה בשעה שמגעילים וודאי יש ס' כנגד הבליעה, ובזה בוודאי לא נהגו להחמיר [וכמדומה שכן הורה מורי הגר"מ ניישלאס אב"ד סקווירא ז"ל].

לט) הכלי שמגעילים בו, וגם הכלים שמגעילים אותם, לא יהיו בני יומן. ושיהא במים ס' כנגד הכלים שמכניס בפעם אחת.

מ) הנה יש מקילים להגעיל כלי ב"י ע"י שמוסיפים בתוך המים דבר הפוגם, אכן יש עכ"פ להמתין שיהא לינת לילה, וגם שיהא ששים. ויש שכתבו להגעיל שנית אח"כ בלי דבר הפוגם, מפני שאין מגעילים רק במים, ועי' בפסקי תשובות (סי' תנב ס”ב).

מא) בליבון אין צריך להמתין שיהא אב"י. ובליבון קל יש מחמירים ע”פ סברת הפמ”ג (סי' תנב מ”ז סק”ד) שליבון קל פולט ואינו שורף.

מב) לא יכניס הכלי להמים עד שירתיחו המים. ולא ישהה הכלים במים, אלא יוציא את הכלים קודם שיפסיק המים מלהרתיח.

מג) לא יגעיל כלי אחד ב' פעמים, וגם חלק הכלי שמקצתו כבר הוגעל, לא יכניס אותו החלק פעם שנית. אמנם אין צריך להגעיל כל הכלי בפעם אחת, כגון אם אינו יכול להכניס כל הכלי בפעם אחת, יכול להגעילו לחצאים, ולכתחילה יגעילנו כולו בפעם אחת. ובאופן שמגעיל לחצאים, יש שכתבו שצריך להדיח חצי הראשון קודם שמגעיל חצי השני.

מד) וכן לכתחילה יגעיל מקודם כלים שבליעתן מרובה, כגון שנבלע בו ע"י כלי ראשון, ואח"כ הכלים שבליעתן מועטת, כגון שבליעתן הי' ע"י כלי שני. ומכ"ש שיש ליזהר שלא להגעיל ביחד כלים חדשים [שמגעילם מחשש שנמשח בשמן איסור] עם כלים חמוצים.

מה) ההגעלה צריכה להיות במים דוקא, ולא במי פירות, ולכן אם לאחר הגעלת כמה כלים נעשה המים עכורים, יש להחליף המים. וצריך ליזהר שהמים יהיו מעלים אבעבועות.

מו) אין להשתמש במי ההגעלה אפילו רק להדחת כלים.

מז) תיכף אחר ההגעלה יש לשטוף הכלי במים קרים, כמבואר בשו"ע (סי' תנב ס”ז). ובליבון אין צריך. אבל בליבון קל יש מחמירים ע”פ הפמ”ג הנ"ל, עי' בס' הגעלת כלים (פי”ב ס”ג), אכן אין נוהגים כן. ועי' בערוך השלחן (יו”ד סי' קכא סכ”ב) שכתב שגם במי הדחה שלאחר ההגעלה אין להשתמש.

מח) כלי גדול שאין יכול להכניסו תוך כלי אחר, ימלאנו מים וירתיחם, וילבן אבן או ברזל וישליכם לתוך המים עד שיעברו מים הרותחים על שפת הכלי. אמנם זהו דוקא אם לא נבלע החמץ רק בפנים, אבל אם נבלע גם מבחוץ, צריך להגעיל גם בחוץ, ויש עצה שבשעת רתיחת המים בפנים יערה מים רותחים מבחוץ [וכיון שהכלי מונח על האש אין צריך עוד אבן מלובנת].

מט) השלחנות שאוכלים עליהם בלי הפסק, כיון שיש חשש שנשתמש ע"י דבר חם גוש, יש להכשירם ע”י אבן מלובן שישפוך עליו רותחין. ומה"ט יש להכשיר גם הקאנטער"ס שמשתמשים עליהם לצורך בישול, שמשימים שם הקדירות החמין, וכשיש רוטב מתחתיהן נבלע מכלי ראשון ממש. ויש עוד לעורר שכהיום שיש מחממים במייקראווע"ו המאכלים כשהם כבר מונחים בתוך הטעלע"ר, ונמצא שכשנשפך מהטעלע"ר על השלחן הוי עירוי מכלי ראשון.

נ) כתב המג"א (סקל"ח) בשם מהרי"ל שגם אחר ההגעלה ישים סמרטוטין עליהם. וכתב שנוהגין דשמא יש קצת חמץ בעין. ועי' בא”ר מובא במ"ב (סקקט"ו) שבשלחנות הפשוטים אין צריך להחמיר, אכן בשלחן שנעשה מפארמייק"ע וכדו’ בלא"ה יש ספק אי יכולין להכשירו, ועכ"פ משמע שהגם שמכסים את השולחן יש להגעילו מקודם, אכן מסתבר לומר שזהו דוקא כשמשים רק כיסוי דק כמו סמרטוט, אבל כשמניח עץ וכדו’ באופן שאפילו חום כל שהוא לא יעלה דרך הכיסוי לא נקרא כלל שמשתמש בשולחן. אמנם כמ"פ יש הפסק בין נסר לנסר ודרך שם יכול לשפוך חמין ויבוא לידי חשש, ועכ"פ אם מכסה גם למטה עם פלעסטי"ק וכדו’ בוודאי אין חשש. ועכ"פ לא ישתמש באותו כיסוי השלחן (פע"ד) שמשתמש בו בכל השנה.

נא) וכ"ז לענין השלחן והקאנטע"ר. אבל הסינק"ס ששם שופכים המים חמין, הגם שמכסים אותו בפח של מתכות וכדו' (וגם מהדרים שלא יהא הנקב שלו מכוון כנגד הנקב של יציאת המים), סוכ”ס נשאר נקב, וממילא יש חשש שעי"ז תעלה הבליעה מהסינ"ק למעלה, ע”כ יש להכשירו ע”י עירוי רותחין מכלי ראשון ע”י אבן מלובן, [ובסינק"ס שהן ספק חרס, שמעתי להורות דסגי פעם אחת באבן, וב' פעמים בלי אבן, כיון שיש כמה ספיקות]. ויש גם לערות הרבה רותחין תוך נקב הצינור של יציאת המים, וגם ישפוך בתוכו דבר הפוגם, כדי שלא יהא נשאר שם חמץ בעין בחורי וסדקי הצינור.

נב) שמעתי מידידי הרה"ח ר' משה ב"ר דוד יהודה ברוין ע"ה שהדרך של הפועלים כשמחברים צינור לחבירו נותנים חתיכת לחם במקום חיבור הצינורות, ע"כ ראוי לברר אם נעשה בדרך זה, ואם יש חשש שעדיין נשאר פירורי לחם בין הצינורות אין להשתמש בפסח בסינק הזה במים שהיד סולדת בו. וע"ע בשו"ת ויען יוסף שמי שדר עם גוי בבית אחד ויש חשש שישתמש בצינורות באותו הזמן שהגוי משתמש בהם, אין להשתמש בחמין שהיד סולדת בו עיי"ש.

נג) גם הקרא"ן שממנו באים המים חמים כל השנה, יש להכשירו ע”י עירוי מכ"ר, ובאמת זה חמור יותר שבזה משתמשים בפסח בהכלי עצמו שמשתמש בו כל השנה וא"א לכסותו מבפנים, וע"כ אם יכול ליטלו וליתן קרא"ן חדש, או עכ”פ להכשירו ע”י כ”ר העומד על האש בודאי טוב מאוד. ויש לפתוח המים חמין בשעת ההכשרה, ובשעה זו יערה גם עליו מבחוץ. ובכל אופן אם יכול ליזהר שלא להשתמש בפסח במים חמים שהיד סולדת, טוב מאד. [אותם הסינ"ק שלא הכשירו לפסח, יד לדבק את הקרא"ן שנמשך ממנו המים החמים שלא ישתמשו בו].

נד) הארונות שמשתמשין בפסח, אפילו אין משתמשין בחם, דאין צריך להגעילו, מ"מ נוהגים לכסותו. וכן מי שרוצה להשתמש להניח קדרות על הוואש מאשין ודרייער, יש עכ"פ לכסותו בשני כיסוים, ואם מצוי שמשתמש בהם כל השנה, יש גם לערות עליו מים רותחין כמו על הקאנטע"ר.

נה) המפות (טישטוכע"ר), וגם ההאנטוכע"ר, בפשטות צריכות הגעלה ממש להוציא הבליעה מהן. ומש”כ בשו”ע שמשימים אפר, היינו כמו זיי"ף, וכן עושין בסקווירא (ונקרא זאלע"ן). אכן מי שאינו יכול לעשות כן, ואין לו מפות מיוחדות לפסח, יכול לסמוך אם מדיח את המפות בווא"ש-מאשי"ן קודם הפסח, שאפילו יש חשש משהו, הלא קודם פסח הם בטילים בששים. וכן מי שרוצה להדיח מפות המיוחדות לפסח, יכול להדיחו בווא"ש-מאשי"ן. ויש שנהגו להחמיר שלא להשתמש בהן עם חמץ מעל”ע קודם ההדחה. ומקודם יעמיד המכונה שידיח הבגדים שאין בהם חשש חמץ, ואח"כ יכניס הבגדים שיש עליהם חשש חמץ, וע"כ עצה טובה להדיח המפות במוצאי פסח להיות מוכן על השנה הבאה [בירושלים עיה"ק עם משיח צדקינו בב”א].

נו) ומפות החדשות שלא הדיחו אותו בדרך כלל יש בהם סטארט"ש ויש בהן חשש קטניות, ואולי גם חשש חמץ, ולכתחילה לא יניח הסטארט"ש תוך ל' יום, וגם יכסה השלחן בשני מפות של פלעסטי”ק. וכן לענין הקיט"ל וכדו', יש ליזהר שלא להניח שולי הבגד תוך המאכלים. וכן הדאסטער"ס [של הנשים], אם יש חשש סטארד"ש, יזהר עכ”פ שלא להכניס הבגד תוך מאכל חם בפסח.

נז) בענין הכשרת תנורים שלנו, כיון שבאותן מקומות שנבלע בהן חמץ ע"י האור צריך ללבנו ליבון חמור, דהיינו עד שיהיו ניצוצות נתזין ממנו, או עד שיראה שנעשה אדום, ואפילו באופן שנבלע ע"י האש שלא הי' חם כ"כ, ע"כ קשה להכשירם כהוגן יש להחמיר כשיטת רוב הפוסקים דלא אמרינן בזה כבולעו כך פולטו, אלא צריך ללבנו ליבון גמור, וגם יש תנורים שחלק מהדלת הוא זכוכית, שאין יכולין להכשירם לפסח, ע"כ לכתחילה אין להשתמש בפסח בתנור של חמץ [ואפילו מנקים אותם ע"י סעל"ף-קלי"ן], רק ישים פח (בלע"ך) תוך כל סביבות התנור שיהא מכוסה מכל הצדדים דהיינו גם לצד הדלת, אכן גם בזה ינקה היטב התנור מקודם, וגם ידליק התנור על ערך שעה אחת.

נח) בענין מקום שפיתת הקדירות, אותם שיש להם זכוכית (הנקראת גלע"ז טא"פ) יש חשש חרס וע"כ אין יכול להגעילו, דאפילו בזכוכית בלי חרס כתבו הפוסקים להחמיר לענין פסח. באותם התנורים שאין להם זכוכית הן הדולקים ע"י גע"ז והן הדולקים ע"י אלקטעי"ר, אם יכול לקנות חלק זה חדש, או עכ"פ איזה מן החלקים שיכול לקנות לכבוד פסח, בוודאי טוב ויפה לו. ואם לאו, יש לכתחילה ללבנו ע"י גחלים, או ע"י כלי הצורפין (טאט"ש), ואם גם זה אינו יכול, יש להקל ע”י ליבון מקום האש דהיינו שידלק זמן מה, וסביב סביב וגם תוך הנקב יכשיר ע”י עירוי מכ"ר עם אבן מלובן, וגם יכסה היטב כל המקומות סביבות מקום האש בשני כיסויים. עוד יש להזהיר עבור ההא"ד של התנור, וכן מי שאין לו הא"ד, ויש שם הארגז, שיש עכ”פ לכסותו עם נייר-כסף. וזה מצוי גם למי שיש לו תנור של פסח, אלא שמניחו על התנור של חמץ ע"י הפסק גדול, ומי שאין לו הא"ד אין צריך לכסות הגג למעלה מהתנור, אבל עכ"פ ראוי להדיח הגג שהוא למעלה מהתנור.

נט) כלים שפיהם צר וא"א לנקותם היטב, כגון טשייני"ק קטן וכדומה, אין להכשירם. אמנם יש עצה לפוגמם היטב, ואז אם אין החציצה דבוק, שפיר דמי להכשירם.

ס) כלים שיש בהם חריצים, קשה להגעיל, זולת ע"י ליבון במקום החריצים, או שידע בבירור שמנוקה היטב כל סדק וחריץ, ולכתחילה יש ללבנו קודם ההגעלה, ובדיעבד סגי אח"כ. אכן לענין כוסות שנוהגים בכמה מקומות גם בזמה"ז להגעיל, אין לחוש כ"כ בעד החריצים, כיון שאין משתמשים בהם בחמץ, רק יש לחוש על הדחת הכלים שמדיחים הכוסות ביחד עם כלים חמוצים, ובזה לכאורה אין כ"כ חשש שיכנס החמץ תוך החריצין. וכן שמעתי מהרב אב"ד קאשוי ז"ל, ומהרב אב"ד דעברעצין ז"ל.

סא) סכין שהשחיזוה אצל עכו"ם, עי' ס' הגעלת כלים (פי"ג סקר"ס שסט) שיש להקל בהגעלה כיון שאין הבליעה יוצאה בלי רוטב, ולכאורה ר”ל שלפסח צריך הגעלה, אבל לענין הגעלה מכח ההשחזה לכאורה ממנ"פ, אי יש לחוש לאיסור בעין, למה אי”צ ליבון, ואי א”צ לחוש רק להבליעה, גם הגעלה א”צ, שהלא אינו יוצא. וגם כשיש רוטב קצת, ידוע מש"כ החוו"ד (יו”ד סי' צב סק"ו) שקצת רוטב לא נקרא רוטב לענין זה עיי"ש, אכן שמעתי תירוץ ע”פ הפמ"ג (סי' תנא סט”ו) שאם נתחב סכין לתוך פת לאחר שהוציאה מהתנור, שוב לא נקרא אש, וא”צ רק הגעלה. אכן כל השאלה היא כשהשחיז הסכין ע"י מכונת השחזה, שאז יש חשש שנעשה חם כיד סולדת בו.

סב) הטבעות שמשתמשים בהם עם חמץ יש להגעילם, או לא להשתמש בהן בפסח במידי דאכילה.

סג) מעשה באופה פת שהי' לו תנור מיוחד לפסח, ופעם אחת נשבר לו התנור של חמץ, ואפה לילה אחד הפת בתנור של פסח, ושאל איך להכשיר את התנור לפסח. ואמר מורי הגרי"י ניימאנן אב”ד בעלזא-מאנטריאל ז"ל שמקודם ינקה החמץ בעין שנפל לתוך התנור, ואח”כ ילבן עם טארט"ש הפלטות שמניחין עליו המחבת של מעשה האפי', ואח”כ ילבן את כל התנור ע”י העלאת החום יותר ממה שאפה החמץ.

סד) סדר אזהרות להגעלה בקיצור [מה שיש ליזהר לכתחילה], שלא יהא הכלי בן יומו, גם כלי ההגעלה לא יהי' בן יומו, יגעיל תחילה את הדוד, [ואם ירצה להשתמש בו לפסח יחזור ויגעילנו לאחר הגעלת כלים], ויהי' ששים כנגד מה שמגעיל, ידיח היטב וישפשף שלא ישאר כלום בעין, יזהר שיהא מנוגב היטב, שיהיו המים מעלים אבעבועות, שלא יגעו הכלים זה בזה, שלא לשהות הכלי יותר מדי במים, להגעיל בתחילה כלי שבליעתה מועטת, כגון כלי שני, ואח”כ כלי ראשון, לא יפסיק המים מלהרתיח עד שיוציא את הכלי ממנו, לא יגעיל כלי או חלק מהכלי ב' פעמים, לשטוף אח"כ במים קרים. להגעיל קודם זמן איסור חמץ, ובדיעבד עד הלילה, אבל לא בפסח, וליבון יכולים גם בפסח.

תוכן הענינים

א) רמזי ענין הגעלה, והדחת הפה.

ב) איסור השתמשות בכלים חמוצים, בלי הגעלה / באופן שנשתהו י"ב חודש, אי קיל / אי מותר להשתמש בהם בצונן.

ג) כמה עניני זהירות למשתמש בכלי-חמץ דרך עראי.

ד) בענין הגעלת סינ"ק / אי יש להקל כמשדביק קרא"ן-החמין / באופן שאין משתמשים בו רק לרחיצת ידים, אי צריך הגעלה.

ה) כלי שיש ספק אם השתמשו בו בחמץ, אי מותר להשתמש בו בפסח בלי הגעלה.

ו) הקונה כלי חדש לפסח, אי צריך לחוש שנשתמשו בו בחמץ / בענין שיש לחוש לזה גם בכל השנה / חילוק בין הקונה כלי - לבין הנותן כלי לתקן.

ז) כלים חדשים שיש עליהם משיחת שומן איסור, באיזה אופן יש להגעילם / באופן שצריך להגעיל ולהטביל, מה יקדים, לכתחילה - ובדיעבד.

ח) בעקעלע"ך שיש עליהם משיחת קטניות, אי צריך לחוש לזה.

ט) אי מותר להשתמש בפסח בכלי-טעפלא"ן / אי יכולים להכשירו, לפסח - ולכל השנה.

י) בענין כלי חרס, וספק כלי חרס, אי שייך להכשירם / בענין כלי זכוכית, אי מועיל בהם הגעלה, לפסח - ולכל השנה.

יא) בענין כלים חדשים שלא היו בימי חז"ל, אי מועיל בהם הגעלה.

יב) בענין תנור מייקראוועיו"ו, אי מועיל בו הגעלה / בענין כלי דישוואשע"ר.

יג) בענין תנור המחופה בזכוכית, אי מועיל בו הגעלה וליבון.

יד) בענין כלי שנשרה בו מצה.

טו) נתערב כלי חמץ בתוך כלים של פסח, אי צריך להגעיל כולם.

טז) כלי שנאסר ע"י משהו בפסח, אי צריך להגעילו בשנה שלאחריו.

יז) בענין מי שנתחלף לו בכלים של פסח הכלי-בשר והכלי-חלב, אי יכול להגעילם ולייחד אח"כ זה לבשר וזה לחלב / הרוצה להגעיל כלי משום טריפה או משום פסח, אי יכול להחליף מבשר לחלב.

יח) זהירות להסיר ממשות שעל הכלים קודם הגעלה / טעם שצריך להעביר חלודה / העלה חלודה לאחר שניקה הכלי, אי יכולים להגעילו כך / השתמש בכלי רק לאחר שהעלה חלודה, אי צריך להעבירה / בענין אבני המים שנתדבקו על הכלי.

יט) בענין אי צריך להגעיל ידות הכלים.

כ) בענין יד-כלי שמחובר ע"י ברג (סקרו"א).

כא) יד-כלי מפלעסטי"ק, אי יכולים להגעילו.

כב) זהירות שלא להשתמש בחמין עם הכלי קודם ההגעלה / בענין הגעלה למי שיש לו שינים-תותבות, או פילינג"ס / בהנ"ל, אופן ניקוי השינים, וזהירות מחמי חמץ.

כג) זהירות שהכלי שמגעילים יהא נגוב / אופן הגעלת השלחן / אופן הגעלת הקאנטע"ר.

כד) זהירות שיגיעו המים רותחים בכל הכלי ממש.

כה) בענין אי צריך בשעת הגעלה להשהות הכלי שם לאיזה זמן.

כו) בענין כלי שצריך ליבון, אי מועיל להסיקו מבחוץ.

כז) אופן הגעלת כלי ראשון, נשתמש ע"י עירוי, כלי שני, נשתמש בצונן / חילוק בין הגעלה לליבון.

כח) בענין אי יכולים להגעיל בחמין שהוחמו ע"י עלעקטרי"ק.

כט) אי יכולים להגעיל במים שנרתחו ע"י סטי"ם.

ל) שיעור 'יד סולדת'.

לא) בענין כלי ראשון שנאסר ע"י חום יד סולדת ואינו מעלה רתיחה, אי יכולים להגעילו בחום כזה.

לב) דבר שנאסר ע"י מליחה, או ע"י כבישה, באיזה אופן יכול להגעילו.

לג) בענין שיש מחמירים להגעיל בכלי ראשון - אפילו כלים שמשתמשים בהם בצונן / אי בזמה"ז יש לחוש יותר / זהירות בהלכותבשר וחלב בכלי דישוואשע"ר / אופנים שצריך מעיקר הלכה להכשיר בכ"ר - כלי שהשתמשו בו בצונן / בענין כלי שני שהניחו בו דבר גוש חם.

לד) כלי שצריך הגעלה, אי מועיל ללבנו.

לה) בענין כלי שמתיירא שיתקלקל ע"י ההגעלה וליבון.

לו) בענין אי יכולין ללבן כלי עץ / באיזה אופן יש להגעיל סכין שיש לו יד-עץ.

לז) זמן הראוי להגעלה / כשמגעילים כלים חדשים, אי צריך להגעיל קודם זמן איסור חמץ.

לח) אי יכולים להגעיל ע"י כלי טשייני"ק.

לט) זהירות שהכלי שמגעיל, ומה שמגעילים בו, לא יהיו בן יומו / זהירות שיהא במים ס' כנגד הכלים.

מ) אי מותר להגעיל כלי בן יומו - ע"י שמכניס דבר הפוגם לתוך המים.

מא) אי בליבון צריך להמתין שלא יהא בן יומו.

מב) זהירות שיהיו המים רותחים.

מג) בענין הגעלה ב' פעמים / בענין הגעלה לחצאין.

מד) בענין הגעלת כלים שבליעתם מרובה - עם כלים שבליעתם מועטת / בענין הגעלת כלים חדשים - עם כלים חמוצים.

מה) כמה זהירות במי הגעלה.

מו) זהירות שלא להשתמש במי הגעלה.

מז) בענין הדחת הכלים אחר ההגעלה.

מח) אופן ההגעלה לכלי גדול שאין יכול להכניסו תוך כלי אחר.

מט) בענין הגעלת השלחן והקאנטע"ר לפסח.

נ) בהנ"ל, אי גם כשמכסים השלחנות צריך עוד הגעלה לפסח.

נא) אופן הגעלת סינ"ק לפסח.

נב) בענין שצריך לבדוק אם לא נתנו חתיכת לחם במקום חיבור הצינורות.

נג) אופן הגעלת הקרא"ן של הסינ"ק.

נד) בענין הארונות שמשתמשין בפסח, אפילו אין משתמשין בחם, דאין צריך להגעילו, מ"מ נוהגים לכסותו.

נה) בענין הגעלת מפות והאנטוכע"ר לפסח / אופן הדחת המפות בווא"ש-מאשי"ן.

נו) זהירות בענין הסטארט"ש שמשימין על המפות.

נז) אופן הכשרת תנור לפסח.

נח) אופן הכשרת מקום שפיתת הקדירות לפסח / זהירות לכסות ההא"ד של התנור.

נט) בענין כלי שפיו צר.

ס) אופן הכשרת כלי שיש בו חריצין / אי בכוסות שיש בהם חריצין יש ג"כ לחוש.

סא) בענין סכין שהשחיזוה אצל עכו"ם.

סב) בענין טבעות שמשתמשים בהם בחמץ.

סג) מעשה באחד שאפה לילה אחד פת חמץ - בתנור מיוחדת לפסח.

סד) כמה אזהרות להגעלה בקיצור.

סימן כג זהירות והנהגות בחג הפסח מאכלי פסח א) יש מדקדקים שכל המאכלים יהיו בביתם קודם פסח, ורוחצים הכל קודם פסח, שלא יהיו חשש פירורין על המאכלים ועל הבקבוקים. ובפרט החלב לא יקח לכתחילה חלב שנחלב בפסח.

ב) נוהגים שלא להתערב במאכלים של אחרים, דהיינו שלא ליקח תוך הפסח מאכל מבית של חבירו, ומי שצריך לשנות יש לו להתיר הנדר, גם מאכלים שנותנים לילדים, צריך להזהר שיהיה להם הכשר טוב ג) הביצים לפסח יראה ליקח מאותן שידוע לו שלא הודחו במים חמין. ושמעתי שיש מורים להקל שבדרך כלל אין לחוש שנרחצו בחמין, אכן האמת שדבר זה תלוי לפי הזמן והמקום כמובן. ושמעתי עוד שיש מקילים עכ"פ באופן שאופים ומבשלים הביצים קודם יו"ט, שאין לחוש שהיו יותר מס' מהתבשיל. ואם קונה ביצים שלא הודחו כלל [או שלא הודחו היטב], יש ליזהר לרוחצם יפה קודם יו"ט בצונן או בפושרים בכלי שאין משתמשים בו בפסח, ואח"כ שוב להדיחו עוד הפעם בצונן בכלי או בסינ"ק של פסח.

ד) יש נוהגים לדקדק לקנות רק דגים שהיו עדיין חיים אצל יהודי. ויש נוהגים שלא לאכול כלל דגים. ויש אומרים שכהיום אין חשש בזה, וכל אחד יאחוז במנהג אבותיו. ועי' מה שכתבנו (סימן י' אות ז') שלא יאמר בשר זה לפסח, רק יאמר בשר זה ליו"ט. ומובא בספרים שגם בדיבור תלוי הקדושה פה סח, ולכן בהכנה ליו"ט יש לומר על כל דבר שהוא לכבוד יו"ט, וכן בכל שבת.

ה) נוהגים לקלף הפירות בסכין מיוחד, דהיינו שאין משתמשים בסכין זו לחתוך הפרי. והגם שמעיקר הלכה אין חשש על הקליפה (אפילו כהיום, שמה שנותנים על הפרי הוא רק מקעמיקל"ס), אבל אין לשנות מהמנהג לקלף כל פרי קודם אכילה. וכהיום נתוודע שהפירות ציטרי"ס כמו לימא"ן וארענדז"ש, וגרעי"פ-פרוכ"ט, נמשח עליהם שמן קטניות, וע"כ יש להדיחם עם בורית (זיי"ף) קודם שמחתכים אותן, וכן כשסוחטים אותן לעשות זאפ"ט (דזשא"ס) יש להדיחן היטב מקודם בבורית במים קרים. ואם הדיחם בסינ"ק של פסח, יש להדיח הסינ"ק אח"כ במים קרים.

ו) והדברים שמבשלים עם הקליפות נוהגים ליחד להם קדירה מיוחדת כגון הביצים, עי' אורחות חיים החדש (סי' תסז אות טז). וכן הקארטאפ"ל, אם מבשלים אותם עם הקליפות.

ז) בענין עשיית היין [שנוהגים שאין אוכלים קליפות, ועוד יש חשש קטניות במה שמזלפין על הענבים], לפי הנהוג אצל כמה אנשים שטוחנים הענבים, ומניחים אותן בפריזע"ר תוך שק של פלעסטי"ק, ואח"כ עושים נקב קטן ונסתנן היין מעצמו, יש לעורר שאין ראוי לעשותו בפסח, רק יסדר הכל קודם הפסח.

ח) בענין ניירות הדבוקים על הבקבוקים של המשקאות, כתב בס' קנה בשם (פסח) שנכון להסירם קודם פסח, כדי שהמשקה לא יהא כבוש בפסח עם הדבק שיש חשש חמץ עיי"ש, אכן מעיקר הלכה אין חשש, כיון שכבר נתייבש ונפסל קודם פסח. והניירות שמשתמשין על השלחן וקאנטער יקנה עם הכשר.

ט) נוהגים לתת סמרטוט (שמאט"ע) על הברז (הקרא"ן) [ויש אומרים שהיום שהמים באים כבר מסוננים א"צ כלום, עי' קלח של אזוב]. ויש ליקח סמרטוט שאינו מקפיד עליו ועתיד לזורקו אחר הפסח. ועל הדרייע"ר שפותח המים יש ליתן זילבע"ר-פאפי"ר. ואם נפל חתיכה הנ"ל מהברז בשבת, אין להחזירו כשהוא עדיין רטוב, ואחר שנתייבש יחזירו רק באופן עראי (חזו"א או"ח סוסי' נג) עיי"ש. וע"ע מה שכתבנו לקמן סימן מט אות מו.

י) קודם יו"ט יש לבדוק המצות אם אין בהם כפולות ונפוחות, ואם יש מצה כפולה, יסיר עוד כמו אגודל (אינט"ש) סביבות הכפל, וישרפם עם החמץ. ואם מצא מצה כפולה בתוך הפסח, עי' מה שכתבנו לקמן (סימן כז אות לו).

יא) יש לברר קודם יו"ט אם לקחו חלה מהמצות, ובפרט כשאופים מצות עם חבורה, ונמצא כמ"פ שנתערב מצות של אחד עם השני, או מצות מקמח רחיים של יד, עם מצות מקמח של מכונה, וכמה פעמים נתערב מצות שכבר הופרש מהן חלה, עם מצות שעדיין לא נפרש החלה, וצריך ליזהר בכל זה לישאל שאלת חכם.

יב) אם רואה על איזה מצה שיש עליה קמח, או חטים שבורים, יזהר מאוד שלא יניחנו תוך תבשיל, אפילו באחרון של פסח מותר לכתוש מצה ביו"ט דאין טחינה אחר טחינה.

יג) יש ליזהר בטבעת והשעון-יד (האנ"ט-זייגע"ר) שמשתמשים בהם כל השנה לאכילת ולרחיצת חמץ, שלא ישתמשו בהם בפסח בהשתמשות אכילה.

יד) בזמה"ז אין חשש גמור על סטארט"ש משום חמץ, ואפילו יש בו חשש כבר נפגם קודם פסח, וגם אין בו ממשות. אכן אעפ"כ לא ישתמש בהם רק ללבישה, ולא למאכל, וע"כ המפות או הבגדים הנוגעים למאכל לא יהא נעשה עם סטארט"ש. וכן יש ליזהר בבתי ידים (הענטשקע"ס), אם יש עליהם סטארט"ש, שלא ישתמש בהם במאכלים של פסח, וכן כשמדיחים את כלי האכילה. ובתי ידים שיש להם לייניג בדרך כלל אין חשש.

טו) מטפחות חדשים יש לרחצן קודם ההשתמשות, מפני שיש עליהן סטארט"ש. ומותר להדיחן בווא"ש-מאשי"ן עם זיי"ף שיש עליו הכשר לפסח. וכן יש להשתמש במטפחות ישנים אחר שרחצן בווא"ש-מאשי"ן, ויש נוהגים מקודם לפעול המאשין בפנ"ע שיהא כמו הגעלה.

טז) כלים שעשויין מנייר או קארבאר"ד וכדומה, יכול להיות שיש בהם אלקהא"ל, ועכ"פ יש חשש קטניות, ע"כ אין להשתמש בהם בחמין, וגם לא בדבר רטוב, ולכתחלה יש ליזהר שלא להשתמש בהם כלל עם אוכלים. ובקאנטע"ק-פאפי"ר, לא ישתמש לכתחילה עם חמין. ויש עוד ניירות רטובות שנעשה לנגב הידים המלוכלכים וכדו', ויש שנעשו מאלקהא"ל, וע"כ הגם שאפילו אם יש בזה חשש חמץ כבר נפסל מאכילת כלב, ולפ"ז לכאורה י"ל שהגם דלענין אכילה אמרינן אחשבי' ואסור לאכול חמץ אפילו כשנפסל מאכילת כלב, י"ל דהיינו דוקא כשאוכלו ממש, אבל כשאין חשש רק מה שנשאר על ידיו שלא במתכוון לא מקרי אחשביה, אכן למעשה יש להחמיר שלאחר שנשתמש באחד מכל אלו ואפילו כשאין עליהן רק חשש קטניות, ידיחו היטב הידים קודם שנוגעים לדבר מאכל.

יז) כלי שנעשה מפלעסטי"ק אין בו חשש. וכן פרעסווא"ד ומעסיני"ד אומרים שאין חשש. אכן דברים כאלו צריך לברר בכל שנה אי נשתנה המציאות. וגם הפלעסטי"ק-בע"ג וכדומה שיש עליהם אותיות, לא ישתמש בחמין במקום האותיות. וכן יש ליזהר בציי"ן-שטעכע"ר שאותן שנצבעו יש חשש עליהן, ומכ"ש שלא ישתמש באותן שיש עליהן פלעיווע"ר.

יח) יש להזהר שלא להרטיב ענווילא"פ [בחוה"מ] בלשונו, או עם אצבעו ולהחזיר אצבעו לתוך פיו. וכשלוקח טעלפון ביכעל או מעות וכדומה, יש להדיח ידו קודם שנוגע למאכל, ומכש"כ שלא יניח דברים כאלו על השלחן.

יט) נוהגים שמאכל שנפל על הקרקע או על מקום שאינו משומר, אין אוכלין אותו בפסח. וכן נוהגים עם כלי אכילה עד יום אחרון של פסח. ומי שאינו מחמיר על זה עכ"פ ידיחנו קודם ההשתמשות (בסינ"ק שאין משתמשים בו עם כלים ומאכלים של פסח) בצונן. [וזהו כלל גדול גם לכל השנה, אם נפל כלי של בשר תוך החלב וכדומה (אם אין חשש בליעה בחמין), ידיחנו מקודם בצונן דוקא, כדי שלא יבלע בהדחתו].

קטניות כ) לבני אשכנז אסורים לאכול קטניות בפסח, ובכלל זה: ריי"ז, באנדלע"ך, לינזע"ן, קאש"ע, קאקארי"ץ, מא"ן, שומשמין, קימ"ל, פינאט"ס. ועי' באחרונים שהתירו בשעת הדחק כגון בשנת בצורת, ועי' בכל זה באריכות בס' מעדני שמואל (קיצור שו"ע סי' קיז ס"ד אות כג). וכתב עוד במשנ"ב (סק"ז) שפשוט דה"ה לחולה אף שאין בו סכנה מותר לבשל קטניות, רק שצריך לברור ולבדוק יפה שלא ימצאו שם גרעינים מה' מיני דגן. ובשו"ת חת"ס (או"ח סי' קכב) כתב שגם יחליטנו ברותחין עיי"ש. ואם יש חולה ל"ע שצריך לאכול קטניות, או כשצריכין ליקח רפואות שיש בהן מיני קטניות, יש ליזהר שלא להדיח הכלים שהשתמש בהן קטניות, עם שאר הכלים, וגם יזהר להדיח ידיו אח"כ. ובדיעבד אם לא נזהר בזה, יש כמה צדדים להקל, עכ"פ לאחר המתנת כ"ד שעות, עי' ברמ"א (סי' תנג ס"א), ובכף החיים (שם אות כז).

כא) חלב-לתינוקות יש מהם שיש בם חשש חמץ, ע"כ צריך לברר קודם שקונה אותו. ואם אינו רק קטניות, יכולים להקל לפי הצורך. ובאופן שמשתמש בו, צריך ליזהר להדיחו אח"כ בסינ"ק שאין משתמש בו בפסח, ויזהר להדיח ידיו אחר כך. ואם צריך להוסיף מים חמין לתוך החלב קטניות, יש לערות מקודם המים חמין לתוך כלי שני (או לתוך פלעסטי"ק-קא"פ), אולם בדיעבד אין חשש כמבואר בשו"ע (שם).

כב) ויש שטועים ומשתמשים בסינק של חמץ למאכל הקטניות לתינוקות, ויש להזהר לערות עליו רותחין וגם לכסותו. ובאמת כל השנה יש להזהר בזה שכמה פעמים החלב קטניות של התינוקות הוא חלב עכו"ם, ועל כן אין להשתמש בהם בסינק הכשר עם מים רותחין.

כג) מי שצריך לרפואת מעיו לאכול בלילה מין קליפת קטניות, והנה אם נתערב ברוב וודאי יש להקל כמבואר בפוסקים, ואם לאו, צריך לשער אם הוא בגדר חולה לזה. והאמת שבדרך כלל יכולים ליקח תחת רפואה זו שאר דברים המרפים את מעיו.

כד) שמן הנעשה מצמר גפן, נחלקו האחרונים אי מותר להשתמש בו, ועי' שו"ת מנחת יצחק (ח”ג סי' קלח), אבל מותר להדליק בו כמבואר בשו"ע (שם). ומנהג סקווירא שלא להדליק בפסח בנרות של שמן. אם משתמש בנרות של זכוכית שמדיח כל השנה עם הכלים של חמץ, יש להזהר שלא להדיחו בסינק הכשר לפסח.

מצה שרויה כה) לתינוקות אם יש צורך אין צריך להחמיר בענין מצה שרויה [געבראק"ס], וכן מותר להניחם לאכול מצה עם פוטע"ר. אבל יניח הכלים מיוחד, וגם ידיחם בפני עצמם.

כו) יש שנהגו להדיח הכלים תיכף אחר האכילה, ואין בזה משום הכנה, כיון שהכוונה היא שלא יהא נכבש עם פירורים.

כז) בשנה שחל אחרון של פסח בשבת, עושים עירוב תבשילין בערב שביעי של פסח, וכתבו האחרונים שמותר לבשל בשביעי של פסח את הקיינדלעך. וצריך להזהר בהכלים שמכינים הקיינדלעך שלא להדיחם תוך הקערה שעדיין משתמשים בהם, ובפרט למי שמכינם קודם יו"ט.

חומרות שונות באכילה כח) נוהגים שאין אוכלים קנאב"ל בפסח, עי' מעדני שמואל (קיצשו"ע קי"ז).

כט) קארטאפ"ל-מע"ל יש מפקפקים בזה, אבל המנהג להתיר.

ל) קאוו"ע וטי"י, עי' שערי תשובה (סי' תנג סק"א), ומנהג העולם להתיר אם יש הכשר יפה. פאסטהם הוא חמץ וצריך להזהר בזה.

לא) נוהגים שאין אוכלים בפסח פירות יבשים, אבל מותר לעשות יין מצמוקים קודם הפסח, ולסננו קודם פסח.

זהירות מחמץ לב) יראה שיהיו לו סידורים ובענטשער"ס מיוחדים לפסח [דין מצא פירור חמץ בספר בפסח, ראה לעיל סימן טו אות יב].

לג) לכתחילה לא יאכל בפסח דבר שהוא חם יותר מהמים שהכשיר בהם הפילינג"ס, או השינים זרים שלו.

לד) חמץ אסור בהנאה - אפילו חמץ של עכו"ם, וע"כ אסור להריח חמץ של אופה נכרי וכדומה. גם אין ליקח מאכלי חמץ מנכרי ליתן לבהמות וחיות, הגם שאינו רוצה לקנותם, אלא נותנם כשליחות מהנכרי, מפני שלמעשה יש לו הנאה ממה שנותנו להבהמות (עי' אחרונים יו"ד סי' צד). וכן יש ליזהר כה"ג בגן החיות, ושם יש ליזהר יותר שלא לקנות המאכל כדי להאכילו לקוף וכדומה, שאז עובר גם על איסור 'בל יראה'. ויש ליזהר בכלל שלא ליגע לחמץ.

לה) גם יש ליזהר כשבאים היולדות משפיטא"ל, שכמ"פ נותנים עמם חבילה, וצריך ליזהר שלא יהא בו חמץ.

לו) אסור ליגע בחמץ שלא לצורך שריפה וביעור, אפילו בחוה"מ, כמבואר בשו"ע (סי' תמו ס”ג) שצריך לדוחפו בקנה, וע"כ גם כשהולך ברחוב יזהר בזה.

לז) גוי שנכנס לבית ישראל ויש לו חמץ בידו, אינו זקוק להוציאו, אע"פ שהישראל רואה החמץ, אבל אסור להניחו לאכול על שלחן שלו ביחד עמו, אפילו בהפסק מפה (שו"ע סי' תמ ס”ג).

לח) אין להיות סרסור בחוה"מ פסח על חמץ, אפילו אם אינו עושה כלום, רק אומר לעכו"ם שפלוני עכו"ם יש לו חמץ למכור. ואין לדבר בחוה"מ פסח עם נכרי שיביא לו החמץ לאחר הפסח (ואם יש הפסד, יש מתירין). וכן אין להוביל סחורה של חמץ בטרא"ק שלו. גם אין להיות מבשל וכדומה לזה בבית עכו"ם שמבשלים חמץ.

רפואה לט) מי שצריך ליקח תרופות (מעדיצי"ן) בפסח, יברר קודם פסח ממה נעשה, ואם נעשה מחמץ או מקטניות יברר אם יכולים להשיג מעדיצי"ן כאלו בלי החמץ או הקטניות, ואם אינו יכול להשיגו, אם הוא חשש חולי שיש בו סכנה, וודאי אסור להחמיר וצריך ליקח התרופות, אפילו כשיש עליו חשש חמץ, אכן יש ליטלו שלא כדרך הנאתן. ואם אינו רק קטניות, כתבו האחרונים (סי' תנג) שאפילו לחולה שאין בו סכנה לא גזרו על איסור קטניות, ובכל אופן יקח קופסא חדשה לפסח.

מ) ובאופן שאין חשש סכנה, ג"כ באמת ע"פ רוב כבר נפגם החמץ קודם פסח, וע"כ יש לקנות התרופה קודם פסח, שלא יהא נעשה בפסח (עי' שערים מצויינים בהלכה קו"א סי' קיג ס"ה). ואם יש חשש שעדיין לא נפגם, יש לפוגמו בעצמו קודם פסח. ואם יכול לעטוף הרפואה תוך נייר, יעשה כן כדי שלא יהא חשש אחשביה. וע"כ טוב שכל אחד יהי' לו בביתו אלקהא"ל שאינו מחמץ, שאם יצטרך בביתו, או יצטרך לילך לרופא, ישתמש בזה. ואם רוצה יוכל גם למוכרו עם הדברים החמוצים, מפני שכותבים בשטר המכירה שאם יהנה אחד מהדברים הנמכרים לא יבטל המכירה.

מא) ולענין משחה (זאל"ב) שמושחים על הבשר וכדומה, לכתחילה יש גם בזה לברר אי יש בזה אלקהא"ל של חמץ, ובשעת הדחק יש לסמוך על מה שכבר נפגם קודם פסח, ואינו דומה לתרופות שאוכלין אותו דרך הפה. ומכ"ש שיש להקל בזה בפאדע"ר. ועכ"פ בכל זה יש להדיח הידים היטב אחר שנשתמש עמהן קודם שיגע לדבר מאכל, או לכלי האכילה.

מב) מי שצריך לילך לרופא שיניים (דענטיס”ט) לא יעשה הזמנה (אפוינטמענ"ט) על חול המועד, מטעם מלאכה בחוה"מ. וגם מטעם חשש חמץ על הרפואות שמשתמשין שם. ואם יש לו אונס שצריך לילך להרופא שינים בחוה"מ, יש לו לברר את הרפואות שנותנים לתוך השינים, אם אין בהם חשש אלקהא"ל של חמץ, וגם המכשירים שנותן הרופא לתוך השינים ומדיח אותן מקודם באלקהא"ל, יש ליזהר שלא יהא בו חשש חמץ.

מג) כשמדיחים מזוזות הפתחים קודם פסח, יזהר על המזוזה, וכ"ש כשצובע הבית סביבות המזוזה. אם נפל המזוזה מהחדר שמשכירין להנכרי, ואין הישראל משתמש בהחדר כלל אין להחזירו עד אחר הפסח ואז יברך עליו, ואם החזירו תיכף, יש להורידו אחר פסח ולהחזירו בלי ברכה, ועי' בשו"ת דברי מלכיאל (ח"ד סימן כ"ב).

מד) הפילינג"ס שנותנים ע"פ רוב, אין חשש אפילו באותן שעשויין לזמן, הנקרא טעמפרער"י, אכן יש כתר הנקרא קרא"ן שנעשה לזמן, בזה יש חשש חמץ, וע"כ יש ליזהר בזה לברר היטב מה שנותנין לתוך פיו.

תוכן הענינים

מאכלי פסח א) חומרא שכל המאכלים יהיו בבית קודם פסח / זהירות לרחוץ כל דבר, מחשש פירורים / זהירות בקניית חלב לפסח.

ב) נוהגים שלא להתערב במאכלים של אחרים תוך הפסח.

ג) זהירות בקניית ורחיצת הביצים לפסח.

ד) חילוקי מנהגים באכילת דגים בפסח.

ה) חומרא לקלף כל הפירות / חומרא להדיח פירות "ציטריס" כמו לימא"ן וארענד"ש בבורית.

ו) חומרא לבשל בכלי בפ"ע דברים המתבשלים בקליפותיהם.

ז) זהירות בעשיית יין לפסח.

ח) בענין חומרא להסיר הניירות הדבוקים על הבקבוקים.

ט) בענין חומרא לתת סמרטוט על הברז / אופן השימוש בזה בשבת ויו"ט.

י) זהירות לבדוק המצות מכפולות ונפוחות / אופן הסרת הכפולה.

יא) זהירות לברר אם לקחו חלה מהמצות.

יב) זהירות כשרואה קמח על המצה, או מוצא חטים שבורים.

יג) זהירות בטבעת ושעון יד של כל השנה.

יד) זהירות במפות ובגדים הנוגעים לאכילה, ובתי יד (הענטשקע"ס).

טו) אופן רחיצת מטפחות חדשים וישנים לפסח.

טז) זהירות בכלי נייר וקארבאר"ד, וניירות רטובות, מחשש חמץ וקטניות.

יז) בענין כלי פלעסטי"ק; פרעסווא"ד; מעסיני"ד / זהירות בפלעסטי"ק-בע"ג שיש עליו אותיות / זהירות במיני ציי"ן-שטעכע"ר.

יח) בענין שלא להרטיב ענווילא"פ [בחוה"מ] בלשונו, וכן כשנוגע בכסף וכדומה.

יט) בענין החומרא במאכלים וכלי אכילה שנפלו על הקרקע.

קטניות כ) איסור אכילת קטנית / באיזה אופנים התירו / זהירות בכלים שמשתמש לקטניות.

כא) בענין חלב-תינוקות.

כב) בענין השתמשות בסינק של חמץ למאכל הקטניות להתינוקות שצריך להגעילו.

כג) בענין מי שצריך לרפואה קליפת קטניות.

כד) בענין שמן מצמר גפן, לאכילה ולהדלקה / להזהר שלא להדיח הזכוכית של הנרות שמשתמשים כל השנה בהסינק הכשר לפסח.

מצה שרויה כה) בענין מצה שרויה ומצה עם פוטע"ר - לתינוקות.

כו) חומרא להדיח הכלים תיכף אחר אכילה.

כז) שנה שחל אחרון של פסח בשבת, עושים עירוב תבשילין בערב שביעי של פסח / ובענין עשיית הקיינדלאך לאחרון של פסח.

חומרות שונות באכילה כח) בענין אכילת קנאב"ל.

כט) בענין אכילת קארטאפ"ל-מע"ל.

ל) בענין משקה קאוו"ע וטי"י.

לא) בענין אכילת פירות יבשים / עשיית יין מצימוקים.

זהירות מחמץ לב) זהירות בסידורים ובענטשער"ס מיוחדים לפסח.

לג) חומרא באכילת דבר חם יותר משיעור הגעלת הפילינג"ס ושינים זרים.

לד) בענין חמץ אסור בהנאה - אפילו חמצו של עכו"ם / איסור הרחת חמץ / זהירות בגן החיות מנתינת חמץ לבהמות וחיות.

לה) זהירות בחבילה שמביאים משפיטא"ל.

לו) איסור נגיעה בחמץ שלא לצורך.

לז) גוי שנכנס עם חמץ לבית ישראל, אי צריך להוציאו.

לח) זהירות שלא להיות סרסור על חמץ / כמה אופני זהירות מחמץ בין ישראל לעכו"ם.

לט) בענין מי שצריך ליקח תרופות - באופן שיש חשש סכנה.

מ) בהנ"ל, באופן שאין חשש סכנה.

מא) בענין משחה שמושחין על הבשר.

מב) בענין מי שצריך לילך לרופא שינים בפסח.

מג) זהירות במזוזה, כשצובע הבית, או מדיח הפתחים, קודם פסח.

מד) בענין פילינג"ס, וקרא"ן שנותנים על השינים.

סימן כד מצות אכילת מצה מצות עשה לאכול מצה בלילה ראשונה של פסח, שנאמר (שמות יב יח) 'בערב תאכלו מצות'. מצה צריך שתהיה מאחד מחמשת מיני דגן שהם חטה שעורה כוסמין שבולת שועל שיפון. ונשים ועבדים חייבין במצה. וקטן שיכול לאכול מחנכין אותו בכזית. ומשאכל אדם כזית מצה יצא ידי חובתו. ואסור מדברי סופרים לאכול מצה בערב פסח, כדי שיאכל מצה לתאבון, והאוכל מצה בערב פסח, לוקה מכות מרדות. מרור תלוי בקרבן פסח, אם יש קרבן פסח, מרור מדאורייתא, אם אין קרבן פסח, אין מרור אלא מדברי סופרים. וחרוסת מצוה מדברי סופרים. ונוהג בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות:

א) [מצוה י] מצות אכילת מצה בליל פסח, שנאמר (שמות יב יח) 'בערב תאכלו מצות', ולמדו חז"ל שאפילו בזמן שאין קרבן פסח קבעה הכתוב חובה לעצמו. וגם הנשים חייבין במצוה זו, הגם שהיא מצות עשה שהזמן גרמא, משום דאיתקש לאיסור אכילת חמץ כמבואר בגמרא.

ב) כתב בזוה"ק שהמצה מביא לידי אמונה לידע שהכל הוא בהשגחת השי"ת, והסגולה לזה הוא אכילת מצה, ואולי יש לומר ע"פ מה שכתב הדגל מחנה אפרים (פרשת שמיני) שמביא מבן הרמב"ם, שע"י מאכלות אסורות ל"ע באים לידי כפירה רח"ל עיי"ש, ולפי"ז אתי שפיר דבפסח שנזהרים כ"כ באכילת המצה באים לידי אמונה שלימה, וע"י שישריש לבו בפסח, ישאר על כל השנה.

ג) והנה בפשטות המצוה הוא רק בלילה הראשונה, וכמבואר בגמרא שכל ששת ימים הוא רשות, וגם בלילה הראשונה לכאורה לאחר שכבר יצא י”ח באכילת כזית שוב אינו מקיים מצוה באכילת מצה, אכן יש סוברים שכל מה שמרבה באכילת מצה בלילה הראשונה מקיים מצוה טפי, ויש סוברים שגם בכל ימי הפסח מקיים מצוה באכילת מצה, אלא שאינו חובה.

ד) ולעומת זה היו גדולי צדיקים שנמנעו מלאכול מצה כל ימי פסח, מחשש שקשה לשומרן כראוי, ובתוכם בעל הישמח משה זצוק”ל, ותלמידו הרה”ק רבינו צבי הירש מליסקא זצוק”ל בעל אך פרי תבואה, ועי' בשע”ת (סי' תס) שכתב בענין זו, וז”ל: ועל אלו ואלו שלבם לשמים קורא אני 'ועמך כולם צדיקים'.

ה) שיעור חיוב אכילה הוא כזית, וי”א שהוא חצי ביצה, וי”א שליש ביצה כמו שמבואר בשו”ע (סי' תפו) ובאחרונים שם. וידוע מחלוקת האחרונים אי אמרינן שנתקטנו הביצים שלפי"ז זה בכל מקום שהשיעור הוא כחצי ביצה צריך לשער בכביצה בזמנינו, ועיין בשע”ת (שם) שהכריע שיש לחלק בזה לענין שיעורין בין דבר שחיובו מן התורה כגון מצה, לדבר שחיובו מדרבנן, כגון מרור בזמה”ז, ואפיקומן, וד' כוסות [חוץ מכוס קידוש שי"א שהוא ג"כ מדאורייתא], וכתב במשנ”ב (שם סק”א) שנמצא לפי”ז בזמנינו יתחייב לאכול מצה עד כשיעור ביצה, ולמעשה כתבו כמה אחרונים דכיון שבלא”ה אנו אוכלין שני כזיתים בשביל מוציא מצה, כבר יוצאין אנו בזה, עי' אשל אברהם (תנינא סי' תפו).

ו) ומטעם זה גם להנשים שאין אוכלין שני כזיתים משני המצות של הסדר, אעפ”כ יש להם להחמיר באכילה זו שהיא מדאורייתא, וכמ"ש בשו"ת חת"ס (השמטות ח"ה סי' קצו) שלא נשאר לנו מדאורייתא רק אכילה זו, ע"כ יש לכתחילה לכל אחד לאכול שני כזיתים דהיינו כשיעור ביצה שלנו.

ז) השיעור הגדול על כזית לכתחילה הוא בערך חמשה עשר גרא"ם, והוא קצת יותר מחצי אונ"ס, וכיון שאוכלים שני כזיתים צריך כשיעור בערך שלשים גרא"ם. והשיעור הקטן הוא בערך עשרה גרא"ם, ושני כזיתים הוא בערך עשרים גרא"ם. ולמעשה במצה רגילה של יד שנעשה ע”י המומחים יש בחצי מצה ועכ”פ בקרוב לשני שלישי מצה כשיעור הגדול.

ח) וצריך לאכול הכזית תוך שיעור אכילת פרס, וחושבין משעת התחלת הבליעה, ומי שאינו יכול לאכול רק מפורר ג”כ יוצא, ובדוחק יכול לשתות קצת מים כדי שיוכל לבלוע, ולכתחילה יש מחמירים בשיעור שתי מינו"ט, אכן יכולין להקל שכל כזית יהיה בשתי מינו"ט, וא”כ ביחד הוא ארבע מינו"ט, ויש סוברים שהשיעור הוא בערך ארבע או חמש מינו"ט, ובשעת הדחק סומכין על שיעור תשע מינו"ט לאכילת כדי פרס.

ט) מי שאינו יכול לאכול כזית ל”ע, לא יברך, ואפילו אי יכול לאכול כזית אבל לא בתוך כדי אכילת פרס, לא יברך על אכילת מצה, אכן ישתדל לשמוע הברכה מחבירו, ועי' מש"כ בזה בס' נשמת אברהם (או”ח סי' תסא, וסי' תעה), ועכ"פ אם יכול לאכול כזית פירורי מצה, ודאי יכול לברך, וגם אם צריך לשתות מים בינתיים, מותר, רק יזהר שלא ישהה מתחילת האכילה עד הסוף, יותר מכדי אכילת פרס מצה. ואם יכול לאכול שליש מצה הרגיל, כבר יכול לברך על אכילת מצה, ובאכילת כורך גם לכתחילה סגי בכזית אחד, אכן באפיקומן צריך שני כזיתים. ומי שאינו יכול לאכול רק כזית אחת, לכאורה עדיף לאכלו בסוף הסעודה, ולא יברך ענט"י, ויברך המוציא ועל אכילת מצה ויכוין בזה גם על האפיקומן.

י) בשו”ת חת"ס (או"ח סי' קכז) כתב סברא לומר שמצרפין גם מה שנשאר בין החניכים, הגם דלענין ברכת המזון לא מתחייב עיי”ש, אמנם לכתחילה יש להחמיר בזה שלא לצרף מה שנשאר בין החניכים, וע”כ יש לאכול קצת יותר מהשיעור.

יא) מי שהקיא את הכזית, כתבו הפוסקים שיצא כיון שהי' הנאת גרונו, ולענין ברכת המזון יש לצאת מחבירו, אכן יש מחמירין שצריך גם הנאת מעיו, ולכן אם יכול יש לו לאכול עוד כזית, עי' שו”ת קנין תורה (ח”ג סי' נד). ועי' במשנה למלך (הל' יסודי התורה פ”ה ה”ח ד”ה יש לחקור) אי מקיים מצות אכילה כשאוכל שלא כדרך אכילתן.

יב) צריך לאכול בהסיבה דרך חירות, כמו שמבואר בשו"ע סי' תע"ב. ואם אכל הכזית מצה בלי הסיבה, יש לחזור ולאכול בהסיבה. וגם הנשים שאין נוהגים להסב, צריכות ליזהר שעכ"פ לא יאכלו בעמידה.

תוכן הענינים

א) חיוב אכילת מצה בליל פסח.

ב) ענין אכילת המצה שמביא לידי אמונה.

ג) אי יש מצות אכילה לאחר שכבר אכל כזית.

ד) בענין צדיקים שנמנעו מלאכול מצה בשאר ימי הפסח.

ה) שיעורי חיוב אכילת מצה / בענין נתקטנו הביצים.

ו) אי גם הנשים צריכות לאכול ב' כזיתים.

ז) שיעור כזית מצה - לפי המציאות.

ח) שיעור כדי אכילת פרס / בענין מי שאינו יכול לאכול רק מצה מפורר.

ט) בענין מי שאינו יכול לאכול כזית / ומי שאינו יכול לאכול רק כזית אחת.

י) אי מצטרף לשיעור מה שנשאר בין החניכיים.

יא) מי שהקיא הכזית-מצה, אי יצא / אכל המצה שלא כדרך אכילה, אי יצא.

יב) חיוב אכילת מצה בהסיבה / לא היסב, אי צריך לחזור ולאכול / אופן אכילת המצה לנשים.

סימן כה הלכות ואזהרות מצות מצוה החטים והקמח א) המצה צריך להיות מאחד מחמשת מיני דגן שיכול לבוא לידי חימוץ, וע”ז אנו מוזהרין לשמרן מחימוץ, וכמו שדרשו חז”ל מהפסוק (דברים טז ג) 'לא תאכל עליו חמץ שבעת ימים תאכל מצות'. ואולי יש לדרוש טעמא דקרא ע”פ המבואר בספה”ק שחמץ מרמז על היצה”ר, ומצה מרמז על היצ"ט, וכתוב בזוה"ק (ח”א קלח.) דאלמלא היצה”ר חדוותא דשמעתא לא הוי, ועוד כזה בזוה”ק (ח”ב קסג.) אי לא האי מקטרגא לא ירתון צדיקיא הני גנזיא עלאין דזמינין לירתא לעלמא דאתי. ועוד (שם) אית לצדיקיא למחזק ליה טבין, דהא בגיניה ירתין כל אינון טבאן ועידונין וכסופין לעלמא דאתי, ולפי”ז אתי שפיר הרמז של מצה שצריך להיות מדבר שיכול להתחמץ ואנו צריכין ליזהר לשומרו. וכן הוא בעבודת השי"ת, דבלי היצה"ר לא היה נחשב העבודה כ"כ, וכמו שבחמץ הגשמי כתב הזוה"ק המשל לרופא, שנתן הרפואה לשבעה ימים, ואח"כ שוב לא יחוש מה הוא אוכל, כן הוא בחמץ הרוחני שהגם שכל השנה צריך לגרשו לגמרי שלא יראה ולא ימצא, אכן ביו"ט של פסח אנו עוסקין בזה ביותר לבערו לגמרי, ומכח זה יהא נשאר לכל השנה להיות לנו עצה וכח להתגבר עליו.

ב) לכתחילה לוקחין חיטים משום שנמנה ראשון, וגם הם משובחים. ובקונטרס ברכה וישועה (עמ' עז) הביא עוד טעם למה לוקחין דוקא חיטים, משום שחטה מרמז על היצר הרע (עי' ברכות סא.), וע”י שטוחנין את החטים בריחים מרמזים בזה להכניע את היצר.

ג) המהר”ם שיק מביא מרבו שלא יקחו קמח שעורין מפני שהוא קשה לשכחה, ובמצה אמר הכתוב 'למען תזכור'. [וצ”ע דלכאורה לפ”ז הי' צריכין ליזהר גם בכל השנה, וכמו שנזהרין מכל דבר הקשה לשכחה, ועוד צ”ע אי דוקא קמח שעורים, או גם שעורים עצמן, והמנהג בהרבה מקומות לשום שעורין תוך הטשאלענ”ט בשבת קודש, ואולי בשבת שאני, וכמו שגם אותן הנמנעים מלאכול כבד [עי' בכה"ח (או”ח סי' קנז אות כה)], ועי' בס' שמירת הגוף והנפש (סי' יב סק"ה) שי”א דהיינו דוקא בכבד של בהמה, ואעפ”כ בשבת אוכלין אותו, ואולי שזכות השבת מגין ע”ז, ועי' בבני יששכר (מאמרי השבת מאמר ג' י') שמאכלי שבת אינם מזיקים]. וע”ע בדעת תורה שנמנעין גם כל ימי הפסח משעורין, משום דמבואר בגמרא שממהרין להחמיץ.

ד) וע”ע בשו”ת מנחת יצחק (ח”ט סי' מ”ט) בענין שבולת שועל (אוט”ס), לאותן שאינן יכולין לאכול חיטים שיש למנוע מזה, אכן שמעתי בשם המנח”י שהסכים בכוסמין (הנקרא ספעל”ט) שהם מין חיטים, שבזה אין חשש. ומש”כ בס' פסקי תשובות שקוואקע"ר שלנו אינו מחמשת המינים, זה אינו, והפסקי תשובות כבר חזר בזה (בח”ב סי' י”ח) וכתב בפשיטות שקוואקע"ר הוא שבולת שועל.

ה) אם נתערב קמח מטירקיש"ע וויי"ץ (קאש”ע) עם קמח חיטים, הנה בחת”ס (או”ח סי' קכא) החמיר בזה ע”פ דברי המג”א (בסי' תסא סק”ה) בשם הב”י שאסר ללוש עיסה עם זרעים, ובשו”ת בנין ציון (ח”ב סי' ו) חלק עליו עיי”ש. ועכ”פ בדיעבד היכא שהוא הפסד מרובה מותרים המצות בפסח. ולענין חובת מצה תלוי אם יש בו טעם דגן, ואם מורגש טעם משונה לא נקרא יש בו טעם דגן, ועכ”פ לכתחילה וודאי אין לערב קמח חטים עם קמח קטניות שיש לחוש שלא יתערב יפה.

ו) ואפילו לעשות מצות מקטניות בעצמו שלא לשם מצות מצה, כתבו האחרונים שיש ליזהר שלא לבוא לידי טעות, וע”כ אצלינו הרי זה כמו אכילת קטניות שאנו נזהרין בזה. ובענין לאכול קטניות בער”פ נחלקו האחרונים.

ז) כתב בשו”ע (סי' תנד ס”א) שאין יוצאין ידי חובת מצה בפת-סובין, והיינו בסובין עצמן, אבל אם לש הכל ביחד יצא עיי”ש. וכתבו הפוסקים שלאחר שהפריש הסובין שוב אין להחזירם לתוך הקמח, ואם החזירם אינם מצטרפים לשיעור כזית, וצריך לאכול כזית בכדי אכילת פרס מהקמח חוץ מן הסובין, אמנם מה שהרבה נוהגים לחזור ולטחון הסובין ולחזור ולרקדן, עי' שו”ת קנין תורה (ח”ב סי' פג) שכיון שלא נטחנו היטב אין עליהם שם סובין, ומובא בס' פסקי תשובות (סי' תנד אות א). וע”ע בפסקי תשובות (סי' תמז סק"ה) בענין שלא לערב סובין מחשש של חוזר וניעור, ועיי”ש שיש חשש אפילו באופן שעדיין לא נפרד הסובין, אם יש הרבה סובין, עיי”ש.

ח) כתב בדעת תורה (ס”ד) בשם שו”ת הר”מ מרוטנברג (או"ח סי' יג) שיש לומר שגם אם חדש בחוץ לארץ מותר, מ”מ למצוה לא חזי עיי”ש.

ט) אם עלו גשמים על החיטים לאחר שכבר נגמרו לגמרי באופן שאין צריכין לקרקע, כתבו הפוסקים דהוי כמו תלוש, וע”כ קוצרין החיטים כשיש להם עדיין קצת ירקות, ואם נשתהו בקרקע לאחר שנגמר לגמרי וירדו גשמים אין לקוצרם לפסח, ואם מסופקים בזה, כתבו האחרונים שאם רואים שהשבלים עומדים בקומתן, יכולין להקל אם לא נשתנו מראית החיטים, עי' ס' ברכה וישועה (עמ’ עז).

י) אכן אם לא ירד רק טל, כתבו הפוסקים שאין לחוש אכן יש להמתין מלקצרם עד שנתייבש הטל, וע”כ ממתינים לכתחילה עד חצות היום, עי' דע”ת (סי' תסז ס”ה), ויש לקצור בעוד שהחמה זורחת, ועי' ס' מצות מצוה (עמ' נה).

יא) כתב המחבר (סי' תנג ס”ג) אם לא ביררו החטים מאכילת עכבר, אין בכך כלום. וכתב הרמ”א דה”ה אם לא בררו ממנו אותו דגן שצמחו עיי”ש, וכתב בשו”ת מהרש”ם (ח”ב סי' ד) שצריך לאכול שיעור כזית חוץ מהצמחים כפי ערך, שאף שמתבטל אינו מצטרף לכשיעור.

יב) וע”ע במהרש”ם (שם) מה שדן בשנה שרבו מי גשמים, אי צריך לחוש לבדוק החטים, ובאמ”ד כתב בשם החת”ס שבמקום שיש חשש ביקוע, יש לחוש שאחר שנתייבש נתדבק ואינו ניכר, אבל במקום חשש של צימוח אין לחוש לזה, שאפילו לאחר שנתייבש יהא ניכר, וממילא אפילו נמצא מצומחין אין לחוש שהי' יותר מזה עיי”ש. וכתב עוד המהרש"ם (שם) דאין חילוק באיזה צד היה הבקיעה, וכ"כ עוד (ח"א סי' קסו) דכל שנראה סדק שלא כהרגיל או שמתרחב הסדק שיש בכל חיטה יותר מדרכה, ה"ז בכלל נתבקעה עיי"ש.

יג) ובשו”ת דברי חיים (ח”ב סי' לט) כתב שאם רבו מי הגשמים ואין ס' בחטים כנגד המצומחים, אין ליקח ולברור החטים לצורך מצות של מצוה, דזה לא מיקרי משומר, ויש מקילים בזה, עי' בס' מעדני שמואל (סי' קח סק"ז), וכן הדין במבוקעות, ועיי”ש (בסקי"ב) אי גם במבוקעות בעינן ס' כנגד כל החיטים. ולמעשה כתבו הפוסקים שיש לשער שיהיו ג' פעמים ס' כנגד המצומחים כיון שיש חיטים גדולים ויש חיטים קטנים, [ומו"ר הגרמ"נ אב"ד סקוירא ז"ל היה מהדר שיהיה לכה"פ חמשה פעמים ס'], ובאופן שאין שם רק ספק מצומחים ומבקועות יש שכתבו להקל בשלושים כנגדם, כיון שיש סוברים שאפילו במצומחים לא נאסר כל החטה רק במקום שהוא מצומח, וא"כ כשיש שלושים כנגדם ממילא יש כבר ס' כנגד מקום המצומחים.

יד) וכתב בשו”ת חת”ס (או”ח סי' קלו) שאנו נוהגים שכל כרי שנמצא בו ג' חיטין מחומצים אין לוקחים מהם לפסח, ועיי”ש שמפקפק על מנהג לבדוק ע”י ג' אגרופיות, אכן בשו”ת שם ארי' (או”ח סי' י) כתב שאין לחוש לחומרת החת”ס, שא”כ הרי לא נמצא כלל חטים לפסח, וע”ע במעדני שמואל (שם סק"ח).

טו) ואם החטים אינם מבוקעות ממש, אלא רק בראשם יש נקב קצת, הוא ספק אי הם מחמת חימוץ, ואף שח”ו להתיר באין ס', אבל לענין חשש שמירה אין לחוש כלל (שו”ת שערי צדק או”ח סי' פז), וע”ע במכתב ממורי הגרי”י ניימאנן אב”ד בעלזא-מאנטריאל ז”ל בענין הנקבים הקטנים שנמצאו בחיטים שהאריך לבאר שאין בזה חשש.

טז) חטים שנחסרו מהם מהכאת המאשי"ן, כתב בס' מעדני שמואל (סי' קח סקי"ג) בשם שו”ת שאילת שלום (מהדו”ת סי' יד) ובשו”ת אורי וישעי (סי' ה) והו”ד גם באו”ח החדש (אות יא) שיש לדון להתירם הגם שא”א לבודקם אם נצמחו, דאין להחזיק איסורא, וראיתי בס' דברי שלום מהאדמו”ר מסטראפקאוו זצוק"ל (עמ’ צג) שכתב להחמיר בזה עיי”ש.

יז) כתב המחבר (סי' תנג ס"ט) צריך לטחון החטים יום או יומים לפני הלישה, ואם טחנו בערב פסח, יש אומרים שאסור ללוש מצה בו ביום, לפי שהקמח בשעת טחינה רותח ומחמם המים והעיסה נוחה להחמיץ, ועי' באחרונים שבדיעבד אין לאסור רק שישמרנו היטב להתעסק בזריזות, ועי' בבאה”ט שלכתחלה יטחון ב' ימים לפני הלישה, ואם א”א עכ”פ יטחון יום א' לפני הלישה, ומהרי”ו כתב ג' ימים עיי”ש, וכן המנהג אצלינו בסקווירא.

יח) נוהגים שקמח הראשון שבא מהריחיים אינם לוקחין להמצות, ויוצאין בזה גם שיטת מהרש”ל המובא במג”א (סי' תל), ומנהג סקווירא לעשות ממנו קוג"ל, ואוכלין אותו בשבת הגדול.

יט) אותן שטוחנין החיטים ברחיים הקטנים, יש ליזהר שלא יפול עפרורית מהברזל של הרחיים לתוך הקמח, אכן בדיעבד אם לא נפל רק מעט אין לאסרו.

כ) כתב בכף החיים (אות צה) שלא יטחון הקמח במקום שטוחנין בו כל השנה עיי”ש. ולפ”ז גם שאר מאכלים אין לתקן ולבשל על פסח במקום שטוחנים כל השנה, וכש”כ בפסח עצמו, ויש שהזהירו בזה גם במקום שרוקדין קמח כל השנה, ומטעם זה נוהגים לנקות עכ”פ בחדר המטבח (קא”ך) גם הכותלים והתקרה.

כא) אין להניח חיטים משנה לשנה מטעם חשש מילב"ן, אכן ראיתי בס' מצת מצוה (עמ’ עז) שבירושלים בשנה קודם השמיטה מכניסין חיטים לאוצר, ומרססים בתוך המרתף חומר המבריח התולעים, ועיי”ש מה שמזהיר שלא יגיע להחיטים מהחומר רק הריח.

כב) השקים משנה שעברה יש חשש מילב"ן, וע”כ יקח חדשים שאם מכבסן צריך להתיר התפירות ולכבסן בחמין ואפר, והוא דבר קשה, וכהיום יכולין להשתמש בשק של נייר, או ניילא"ן, אכן בניילא"ן יש לחוש שלא יבא להזיע. וכן צריך להזהר בהמפה שמרקדים הקמח שיהיה חדשה או נקי לגמרי.

כג) אין להניח שק של קמח על גבי שק אחר.

כד) כתב המחבר (סי' תנג ס"ד) החטים וכו' טוב לשומרן וכו' משעת קצירה וכו', וכהיום שלותתין החיטים, צריך שמירה מעיקר הלכה מקודם הטחינה. וכשקוצרים במכונה יש לנקות המכונה, וגם המכונה המנקה החיטים יש לנקותו כל מה דאפשר, וכן המקום שמניחין החיטים אח”כ, ואם יכולין יש לישראל להדליק המכונה, וישמור שלא ישפך מים או דלק על החיטים.

כה) וגם כשהחיטים או הקמח מונחים בביתו, צריכין שמירה מהילדים ומשרתים, ועי' בס' תולדות שמואל (מצוה י סי' ב אות ג) שכתב שנראה פשוט שגם לפי דעת הפוסקים דבעינן שימור מן התורה משעת קצירה, מ”מ אין השומר צריך להיות יושב ומשמר או אפילו להיות נכנס ויוצא, אלא כל שאספו תיכף אחר קצירה ודישה והצניעו ברשותו במקום שא”א שיבא עליו מים שלא מדעתו, ה”ז שמירה מעליא וכו', אפי' אינו סגור ומסוגר מדריסת הרגל של ב”ב, או אפילו משאר בני אדם, כיון שמונח ברשות ישראל עיי”ש, וכמובן שבזה הכל לפי הענין. ועכ”פ בוודאי צריכין שמירה שלא ידברו בשעת הברירה והטחינה, ושלא יהא חומרא דאתי לידי קולא ח”ו, ועל הכל צריכין סייעתא דשמיא (עי' כה"ח אות קנא), וכש”כ שלא יאכלו שם חמץ, ואפילו שאר מאכלים ומשקים אצל החיטים והקמח.

כו) וע”ע בביאור הלכה (סי' תנג ד”ה ולפחות) בענין שילוח חיטים או קמח ממקום למקום, בשם השדי חמד. ולכאורה עכ”פ חותם בתוך חותם מהני, אכן בשו”ת מהר”ם שיק (או”ח סי' רלד) מפקפק קצת שלהמחמירים לשמירה משעת קצירה י”ל דלא מהני חוב”ח, וכמו במטהר יינו של גוי ביו”ד (סי' קלא) עיי”ש, ושמעתי ממורי הגרי”י ניימאנן אב”ד בעלזא-מאנטריאל ז”ל שהמדקדקים לעצמם היו נזהרין בזה. [וע”ע בס' שבט מיהודה (לפסח) מה שפירש בזה 'הלילה הזה כולו מצה'], וע”ע בשערים מצב”ה (סי' קח אות ד), וע”ע בשו”ת מהרש”ג (או”ח ח”א סי' נו) דעד דלא אתרמי ריעותא הרי הן בחזקת משומרין.

תוכן הענינים

א) בענין שהמצה צריכה להיות מדבר שיכול לבא לידי חימוץ / טעם ורמז בזה.

ב) לכתחילה לוקחים חטים / טעם ורמז בזה.

ג) אין ליקח קמח שעורים, מפני שקשה לשכחה / צ"ע למה לא נזהרים בזה בכל השנה / בענין מאכלי שבת אינם מזיקין.

ד) יש למנוע משבולת שועל / בענין ספעל"ט / בענין קוואקע"ר.

ה) נתערב קמח קטניות עם קמח חטים, אי מותר, ואי יכול לצאת בה חובת מצה.

ו) זהירות שלא לעשות מצות-קטניות אפילו שלא לשם מצוה / אי מותר לאכול קטניות בערב פסח.

ז) אי יוצאין חובת מצה בפת-סובין / בענין שאין להחזיר הסובין לתוך הקמח.

ח) אי יוצאין חובת מצה בחדש.

ט) בענין קצירת החטים בעודן ירוקות קצת / באופן שנשתהו בקרקע לאחר שנגמרו וירדו גשמים, אי יכולין לקצרן לפסח.

י) עלה טל על החטים, אי יש לחוש / זמן הקצירה.

יא) בענין ברירת החטים.

יב) בענין שנה שרבו מי גשמים, אי יש לבדוק החטים.

יג) באופן שאין ס' נגד המצומחים, אי יכולין ליקח החטים.

יד) בענין המנהג לבדוק ג' אגרופיות.

טו) בענין חטים שיש בהם נקבים.

טז) בענין חטים שנחסר מהם קצת ע"י המאשי"ן.

יז) כמה ימים קודם הלישה צריך לטחון החיטים.

יח) בענין שיטת מהרש"ל ליקח מהקמח הנטחן תחילה / המנהג לעשות קוג"ל לשבת הגדול.

יט) זהירות להטוחנים חטים בריחים קטנים / בענין אם נפל בקמח דבר חריף.

כ) זהירות בטחינת החיטים, ובהכנת המאכלים לפסח, במקום שטוחנים שם כל השנה / יש שהזהירו גם במקום רקידת הקמח.

כא) אי יכולין להניח חטים משנה לשנה.

כב) זהירות בענין שקים של קמח / ובענין הנפה של הקמח.

כג) זהירות שלא להניח שק של קמח על שק אחר.

כד) בענין שמירה משעת קצירה / כמה זהירות בשעת קצירת החטים ע"י מכונה.

כה) בענין שמירת החטים בבית / אי צריך שמירה כל הזמן ממש / זהירות מדיבור ואכילה בשעת ברירת וטחינת החטים.

כו) בענין שילוח חטים וקמח ממקום למקום.

סימן כו מים שלנו א) בענין זמן שאיבת מים שלנו כתבו האחרונים (סימן תנה) שהזמן הוא בהשמ"ש, ושמעתי מכ"ק מרן אדמו"ר מראחמסטריווקא שליט"א דכיון שכתבו הפוסקים שיש ליזהר יותר להקדים לשאוב מלאחר, ע"כ לכתחילה הי' המנהג לשאוב קודם בהשמ"ש לפי האופק של יציאת ג' כוכבים, אבל הי' מעשה אצל כ"ק מרן אדמו"ר זצוקללה"ה מסקווירא שנתאחרו, ופסק הרב אב"ד טשימפא ז"ל שעדיין יכולין לשאוב לפי שיטת ר"ת, וכן עשה אדמו"ר זצוקללה"ה.

ב) ליקח מים שלנו מהקרא"ן (סינ"ק), אמר הרב אב"ד קאשוי ז"ל שאין להתיר, כיון שהמים כבר נשאבו מהנהר קודם בהשמ”ש, אבל מורי הגר”מ ניישלאס אב”ד סקווירא ז”ל אמר שבשנים הראשונים באמעריקא לקחו כל בתי מאפיות מים שלנו מן הסינ"ק, ורק כ"ק מרן אדמו”ר זצוקללה”ה מסקווירא החמיר לעצמו ונסע בערך שעה להגיע לבאר, וגם זה עשה רק להמצות-מצוה. וכן אמר לי הרב אב”ד דעברעצין ז”ל שיכולין להתיר, ואמר שכן כתב בשו”ת בית שערים, ושמעתי שכ"ק מרן מבעלזא זצוק"ל בשנה הראשונה שבא לא”י לקח ג”כ מים שלנו מהסינ"ק. ובאמת בשעת הדחק מבואר באחרונים שהגם שנשאבו מקודם כשר, ולכתחילה עכ”פ וודאי ראוי להדר שישאב ממש בבהש"מ מהבאר, וע”ע בהגדת מועדים וזמנים (עמ’ כג) עוד טעם שלא יקח רק מהבאר, משום שבמים שבסינ"ק נתערבו חומרים ואפשר בזה ממהר להחמיץ עיי”ש, וגם כשלוקחין מים מבאר ג”כ צריך שיהי' הבאר משומר, וע”כ נוהגים לנקות הבאר קודם שלוקחין ממנו מים למים שלנו.

ג) צריך ליזהר שלא יתחממו המים יותר מחמימות הרוק, ועי' בפסקי תשובות (סי' תנה אות ה) בענין מדינות החמים ביותר, וע"ע שם (אות ח) בענין מדינות הקרים ביותר.

ד) כתב הרמ”א (סי' תנה ס”א) שנוהגים ליקח כלי חרס חדשים, והטעם משום הידור מצוה. ואפשר שאם לא נשתמש בכלים לשום דבר, רק למים שלנו, אפילו אם מניחן משנה לשנה מיקרי חדשים.

ה) כתב המחבר (סי' תנה ס”ד) מים שלא לנו שנתבטלו חד בתרי במים שלנו לשין בהם, וכתב המג”א (סקט"ו) דה”ה ברובא, ועי' בשעה"ר (שם סכ"ח) שגם לכתחילה יכול לערב אם לא יספיק לו המים שלנו, וכ”כ במ”ב (סקל"ח), ובס' מעדני שמואל (סי' קט סקי"ח) הביא מדברי אחרונים אי מותר להוסיף בכל פעם עוד מים שלא לנו ולומר קמא קמא בטל, והעלה שאין להורות היתר, אבל אם עבר ועשה כן, יש להתיר עיי”ש, וראיתי בס' דברי שלום (מהאדמו”ר מסטראפקוב זצוק"ל, עמ’ קיד) שהגי' ע”ז, שאין שום ספק שבוודאי אסור לעשות כן, ואם עשה כן הוא כמו שאפה במים שלא לנו עכל”ק, אמנם בלא”ה אין לערב מים מן הקרא”ן משום שמעורבין בחומרים שונים.

תוכן הענינים

א) זמן שאיבת מים שלנו / מעשה רב בזה.

ב) אי מותר ליקח מים שלנו מן הסינ"ק.

ג) בענין זהירות שלא יתחממו המים.

ד) בענין לקיחת כלים חדשים למים שלנו.

ה) בענין מים שלא לנו שנתבטלו במים שלנו / אי מותר להוסיף לכתחילה.

סימן כז הלכות אפיית המצות א) כתב המחבר (סי' תס ס"א) אין לשין מצת מצוה ולא אופין אותה על ידי עכו”ם, ולא על ידי חרש שוטה וקטן וכו', והטעם דכתיב 'ושמרתם את המצות', ומשמע מזה שהשמירה שאתה משמרה שלא תחמיץ, התכוין לשם מצה של מצוה, ונכרי וחש"ו לאו בני שימור נינהו. וענין השמירה יש שכתבו שסגי לכוון לשם המצה של 'שבעת ימים תאכלו מצות', אכן יש סוברים שצריך לכוון להדיא לשם מצות 'בערב תאכלו מצות'. ולכאורה צריך גם לכוון על עצם השמירה, שמקיים בזה מצות שימור כמ"ש 'ושמרתם', אכן י”ל שזהו בכלל הכוונה, וכתב הבני יששכר (ניסן מאמר ח אות א) נראה שצריך לכוון הטעם שכתוב בתורה [כי בעצם היום הזה הוצאתי את צבאותיכם מארץ מצרים], כיון שהטעם מבואר בתורה. עוד כתב (ניסן מאמר ד' דרוש ה' על דרך הרמז) שצריך לכוין בשעת השמירה טעם המצוה, שהמצה מורה על האמונה שאינו מגביה א"ע יותר ממה שעשאוהו, שסומך על האומן עיי"ש.

ב) וכיון שצריך שימור לשמה, צריך ליזהר שכל העוסקים יהיו יהודים שומרי תורה ומצוות, וכתב במשנ”ב (שם סק”ג) שהסכימו הרבה פוסקים שאפילו ישראל עומד ע”ג ומזהירן שיכוונו לשם מצות מצה ג”כ לא מהני, ואינו יוצא י”ח אפילו בדיעבד, ויש מן הפוסקים שמקילים בעומד ע”ג ומזהירן שיכוונו בעשייתו לשם מצה, דאז אמרינן אדעתא דישראל קעביד, וכתבו הב”ח (סימן תס סק"א) והמ”א (שם בהקדמה) שיש לסמוך עלייהו כשא”א בענין אחר, וטוב שהישראל בעצמו יסייעם ג”כ קצת, ומ”מ מוטב לעשות ע”י חש”ו מע”י עכו”ם. ודע שאפילו לדעת המקילים בעומד ע”ג לא יסתפק במה שאומר לו פעם אחת קודם העשיה שיכוון לשם מצות מצה, רק צריך להזהירו בכל שעה ע”ז שלא יסיחו דעתם מזה.

ג) ולענין קטן, מסקנת האחרונים שצריך שיהא גדול ממש, דהיינו שיהא בן י”ג שנים, וכתב הפמ”ג (מ”ז סק"א) שצריך גם ב' שערות, וכיון שיש שסוברים דהוי מן התורה, אין לסמוך לכתחילה לומר מסתמא יש להם י”ג שנים וב' שערות, עד שיהיו נתמלא זקנם עיי"ש. אכן לענין לערוך המצות (וועלגער”ן) שמעתי ממורי הגרי”י ניימאנן אב”ד בעלזא-מאנטריאל ז”ל דכיון שיש סברא שהמצה כשר בלא זה, יש לסמוך מבערך י”ד שנים, וע”ע בפסקי תשובות (עמ’ קעו). ובענין האנשים שאינם שומרים תורה ומצוות ל”ע, ג"כ יש שהורו שיכולין לסמוך על סברא זו.

ד) כל העוסקים יש להם לומר בפה מלא 'לשם מצת מצוה', וגם [בפרט] הנותן הקמח והנותן המים והאופה, ועי' בביאור הלכה (סי' ת”ס ד”ה וקטן) שאין צריך לומר כן בכל מצה, רק יאמר בתחילת היום כל מה שאעשה היום יהי' לשם מצת מצוה, וכ”כ באורחות רבינו (עמ’ לב) בשם החזו”א עיי”ש, ועי' בא”א (מהדו”ת) שלאחר כל הפסק ושינוי מקום והיסח הדעת יש לומר שנית.

ה) העובדים צריכין להדיח הידים, ולנקות עצמן ואת פיהם קודם שמתחילין העבודה, וכן כה”ג כשאוכלים חמץ באמצע העבודה. ויש ליזהר מדיבור בשעת לישה ועריכת המצות, כדי שלא יסיחו דעת משמירת העיסה, וגם כדי להזהר מהרוק שלא יפול לתוך העיסה, ומכש”כ שלא יפלו פירורים מפיו ח”ו, וגם כשיאמר לשם מצת מצוה יש ליזהר בזה, ואם א”א לו ליזהר מוטב שלא לאמרו רק לפני העבודה, ובאמצע העבודה יהרהר שיהיו לשם מצת מצוה. וכש”כ שלא ידבר על סעלפא"ן, ולא יעשן סגריות, עי' שו"ת להורות נתן (ח”ד סי' לח).

ו) מובא בשם האריז"ל שהטירחא והזיעה מהעבודה הזו הוא תיקון גדול, אכן יש ליזהר שלא יתערב הזיעה לתוך העיסה, ובדיעבד יש מקילין. וכל שכן שיש ליזהר מדם שבזה בוודאי יש להחמיר, עי' מ”ב (סי' תסו סקכ"ח), וע”כ אם יש לו פצע ונותן תחבושת צריך לעטפו בפלאסטי"ק וכדו' ולהחליפו בכל ח”י מינוטען, ואם נמצא דם על המצה יש ליטול כדי נטילה, עי' בס' מצת מצוה (פ”ז סל"ד). וכן יש ליזהר לכתחילה ממי החוטם, עי' כה"ח (סקנ"ו) בשם א”ר. מי שמשח את ידיו עם וואזעלי”ן וכדו’ צריך לכבסו יפה עם זיי”ף ולבדוק אם נשאר משהו, שבמשחה יש חשש תערובת מי פירות.

ז) העוסקים בעיסה יש להם לקצוץ הצפרנים, ועי' בשדי חמד (מערכת אבילות סקס"ד) שגם אבל תוך שלשים ל”ע מותר כיון שהוא צורך מצוה, ובפסקי תשובות (עמ’ קעב) כתב שמותר גם בר”ח. וצריך ליזהר שלא ליגע העיסה בבגדיו, וביותר יש ליזהר בהערמע”ל, וכן יסירו הזייגע"ר, ובפרט המגבל. והעוסקים בעיסה לא יגעו במצות האפוים.

ח) צריך לכסות החלונות, ואולי כשיש זכוכית אי”צ משום שיש מקילין לגמרי וצ”ע, ולמעשה יש להחמיר.

ט) יזהרו שלא להניח הקמח והמים במקום חם.

י) לא ידחוק הקמח, ולא יגע בקמח שלא לצורך.

יא) וכל ח"י מינוט מדיחין הידים ויש לו לנגב את ידיו היטב, ויחליפו הסינר אם נעשה מלוכלך, ועכ”פ יש לנקותו, וכן מי שאין לו סינר יש לנקות בגדיו מפירורי עיסה.

יב) ההאנטו"ך ג”כ יש לראות שלא ישאר עליו מעיסה הישנה, ולכן יש משתמשים בנייר שזורקין לאשפה.

יג) נתחמם ידיו באמצע העבודה (ובפרט הלש) מבואר בשו”ע (ס”ג) שצריך לצנן את ידיו, ועכ”פ יש להמתין עד שיצטנן. וגם יזהר שלא יעבוד עם העיסה בידים רק כשמונח בכלי או על השלחן ולא בידיו סתם.

יד) לא יוסיף קמח להעיסה, אבל מים יכול להוסיף, ויש ליזהר שלא יעבור אבק מהקמח על כלי המים, וגם מצדדי החלון צריך ליזהר מאוד שלא יבא קמח משם להמים. וגם יזהר שלא יבא הקמח על המצות, וע"כ כל העוסקים יעמדו על עמדם ובפרט נותן הקמח והמים.

טו) יזהר מאוד בניקוי המקלות, ואם נשאר עליהם קצת עיסה משנה שעברה, יש שכתבו שלאחר הניקוי טוב להגעילם, עי' במג”א (סי' תנא סקל"ז) ועי' בפסקי תשובות (עמ’ קע), ויזהר שלא יהיו גומות בהמקלות, ועי' שו”ת דברי מלכיא' (ח"ד סי' כא) שכתב שלא יהיו המקלות לבנות כדי שהקמח יהא ניכר עליהם, וצריך שיהיה משגיח ע"ז. וכן יש לבדוק השולחנות והרעדלע”ר וכלי הלישה והפיני"ן. וגם כל אחד ישגיח בעצמו על הוועלגע”ר האל”ץ שלו שלא יהא שם עיסה ושום סדק. ואם מצאו אחר אפיית המצות על מקצת העצים המגלגלים איזהו משהו עיסה נדבק בהם, עי' בחכמת שלמה (תנט ס"ד) בכעין זה שמחמיר לאסור המצות עיי”ש, אבל בנידון דידן יש כמה סברות להקל, ויש שהורו להניחו על יו”ט אחרון של פסח, וגם באחרון של פסח יזהרו שלא יתן המצות האלו בתבשיל.

טז) עוד יש ליזהר שהמקלות שמניחין בהן המצות לתוך התנור לא יהיו חם כשמניחין עליו המצות, וע”כ יש להחליף המקלות בכל פעם ולנקותם, ויש שעוטפין המקלות בכל פעם בנייר חדש, ועי' מש”כ בזה בפסקי תשובות (עמ’ קעא).

יז) בענין גודל העיסה, לכתחילה עושין פחות משיעור חלה, אכן יש מקילין בתנורים שלנו.

יח) כתב המחבר (סי' תנט ס"ב) שאחר שנתעסקו בבצק ונתחמם בידים, אם יניחוה בלא עסק מיד יחמיץ, ועי' בביאור הלכה (שם) שכתב שאפשר שהמחבר מיירי דוקא באם רואין להדיא שנתחממה, וסיים בצ”ע, ועכ”פ יש ליזהר כמה שאפשר שלא להניח הבצק בלי עסק. ועסק פירושו עסק ממש בכל העיסה, עי' מ”ב (סי' תנט סקי"ב וסקנ"ב), ומכש”כ שלא מהני מה שמשפשף על העיסה בידים, שזה גרוע טפי עי' במג”א (שם סק"ד), וגם המחלק העיסות צריך ליזהר בזה. וכתוב במג”א (סקט"ז) שא”א להתעסק בשתי עיסות כאחת, וע”כ אין להמחלק לקבל עיסה שניה קודם שחילק הראשונה, רק אם מצרפה ביחד.

יט) ומכ"ש שצריך ליזהר שלא יתחמם העיסה, וע”כ יש נמנעים שלא לעבד את העיסה ע”י ברזל, ועוד כתבו הפוסקים שלא יחמם החדר שלשין ומגלגלין העיסה, וכן יש ליזהר מאוד שלא לעמוד עם המצות כנגד האש, וע”כ כשהוא צריך להמתין על האופה שיקח המצות יש לעמוד מחוץ לחדר האפיה, ובדיעבד יש להורות לפי הענין, והי' מעשה כזה ואח”כ נתערב המצה בתוך שאר מצות, והורה הרב אב"ד קאשוי ז”ל להקל, מ"מ הכל לפי הענין.

כ) נוהגים אם אפשר שאין מהפכים המצה באמצע הוועלגער"ן, וכן כשמוליכין אותו להרעדלע"ן, ועי' (פסקי תשובות עמ’ קעג).

כא) נפלו פירורים מן העיסה יעבירנו מעל השלחן, גם יש להעביר פירורי עיסה הנשאר על הוועלגע"ר האל"ץ, ועל הרעדי"ל.

כב) מצא חטה שבורה בתוך העיסה, יש ליקח החיטה עם עוד כדי אגודל מכל הצדדים.

כג) כתב המחבר (סי' תנה ס"ה) נוהגין שלא ליתן מלח במצה וכו' ואפילו בדיעבד יש לאסור, ועי' במ”ב (סקמ"ב) בשם האחרונים שאם לא נתן רק מעט מלח ואפה אותה מיד אין אוסרין בדיעבד, ובמלח שהוא תולדת המים אפשר שאין לאסור בדיעבד אפילו לא אפה אותה מיד. ואותן המים שיש בהן מלח מברייתן פסקו הביד”צ מירושלים שאין בו חשש, ושוב ראיתי בשו”ת מהר”ש (ח”ו סי' פג) שדן בזה והעלה שאם לא אפשר בקל למצוא מים אחרים, קיי”ל דשעה”ד כדיעבד דמי, ויש להקל, ורק יען שאינו ידוע עד כמה מגיע כח המלח שבמים הללו לא אומר לא איסור ולא היתר, זולת כפי שיסכימו הבד”ץ דק”ק צאנז עיי”ש. וע”ע בשו”ע (שם) בענין אם נפל לתוך העיסה דבר חריף כגון תבלין או סיד חי.

כד) בענין מצות עגולות, עי' שו"ת זכרון יהודה (ח”א סי' קכג) בשם שו"ת מהרי"א (או”ח סי' קנז) כמה טעמים, אכן אין לשהות הרבה כמבואר במצות המצוירין.

כה) לא יקח המצה לרעדלע”ן בידים, רק ע"י המקל.

כו) כתב הרמ”א (סי' תנ"ט ס"ד) הכלים שמתקנין בהם המצות וכו' יגררם תמיד וכו', וכתב בפמ”ג (א"א סקי"א) שצריך להחליף בכל פעם את הרעדלי"ך וליקח אחרים, והראשונים יגררם או יטילם לתנור שיאפה הבצק שעליהם טרם שיתחמץ, ואח”כ יצננם קודם שינקב בהם, וכתב בס' דברי שלום (מהאדמו”ר מסטראפקוב זצוק"ל (עמ’ קטו)) בשם אביו הרה"ק משינאווא זצוק"ל שצריך ששה רעדלי"ך, בשתים ינקר את המצות, ושתים יהיו מונחים באש ללבנם, ושתים יהיו מונחים שיקררו אותם אחר הליבון, וחוזר חלילה עיי”ש. וכתב בס' סמא דחיי (סי' ח סמ"ד) בשם חמד משה (סי' תנט) שלדקירת המצות (רעדלע"ן) יש ליקח טסין של מתכת.

כז) זהירות להאופה (שיבע"ר) לא יגע בידיו במצה קודם שנאפית, כיון שידיו חמין, עי' בס' מצת מצוה (עמ’ רי”ח), ולא יעביר מצה שאינה אפויה ע"ג מצה שנאפית בתנור, משום חשש נגיעה, או שיפול עליו פירור מהמצה שאינה אפויה [ועי' להלן אות סד]. ונוהגים לדקדק גם אחר שנאפה המצה שלא להעבירה ע"ג מצה אחרת, כל זמן שהיא בתנור. ולא יוציא המצה מן התנור עד שנגמרה האפיה. גם ראוי ליזהר שלא להעתיק המצה ממקומה עד שקרמו פניה, ועי' מה שהאריך בזה בספר הנ”ל (פ”ח הע' ס).

כח) בוודאי צריך להשתדל שהתנור יהא חם הרבה, אכן בדיעבד כתב בחזו”א (סי' קכ סקי"ז) שאם היד סולדת בתנור שוב אין חשש חימוץ, והיינו אפילו האפיה משתהה הרבה, אכן עיי”ש שיש למחות לא לאפות בתנור כזה עיי”ש, ועי' בס' מצת מצוה (עמ’ ריט).

כט) הבני יששכר (ניסן מאמר ח אות ז) כתב דבר פלא ששיעור חימוץ הוא רבע שעה וחלק ל' משעה דהיינו י”ז מינוט עיי”ש, והוא פלא גדול, ואולי ר”ל שהמנהג הי' להזהיר שלא לשהות יותר מי”ז מינוט כדי שלא לבא לידי ח”י מינוט, וע”ז כתב שם כפי דרכו טעם ע”ז כדרכו בקודש לתת טעם על מנהגי ישראל, ושוב ראיתי בשו”ת מנחת אלעזר (ח”א סי' סד) שכתב שצריך להגי' בדבריו, וצ”ל וחלק כ' מן השעה דהיינו ח”י מינוטין, עיי”ש.

ל) כתב המחבר (סי' תסא ס”ב) טפקא (פי' אחד מן הרעפים שמכסין בהם הגג קופ"י בלע”ז) של חרס חדשה, ל”ש הסיקה מבפנים או מבחוץ, מותר כיון שהאור שולט תחתיה אעפ”י שאין שלהבת עולה על גבה, מרתח רתח והפת נאפית מיד ואינה בא לידי חימוץ, וכן הורה הרב אב"ד שאפראן ז”ל למעשה שמותר לאפות מצה בתנור של גע"ז שלנו שהאש הוא למטה בהפסק, ובוודאי צריך ליזהר שיהא ניסק היטב קודם שמכניסין המצה כמו שמבואר בשו”ע. ויש לעיין אי מותר לעשות עוד הפסק בין התנור להמצה, ומסתבר שאם הוא ניסק יפה מותר, וע”ע בשו”ת אגרות משה (או”ח ח”א סי' קנג), אכן כ”ק מרן אדמו”ר זצוקללה"ה מסקווירא לא הי' ניחא לי' בזה, ובפשטות הטעם שאין לשנות מהמנהג, אכן הי' מעשה שלא הי' תנור לאפיית מצות בער”פ רק בתנור שנדלק ע”י גע"ז, ואמר כ"ק מרן אדמו”ר שליט”א מסקווירא שבמקום דוחק אם אין שאלה בזה להלכה, אין למנוע להשתמש עם תנור כזה.

לא) כתב המחבר (סי' תסא ס"ג) מצה שנאפית עד שאם פורסין אותה אין חוטין נמשכים ממנה, יוצאים בה, וכתבו הפוסקים דה”ה שנחשב בזה כאפוי כהוגן ששוב אינה באה לידי חמוץ, וכתב הרמ”א שיש ליזהר שלא ללקחה מן התנור קודם לכן ולהחזירה, כי תוכל לבא לידי חימוץ, ובח"י (סק"י) כתב שאם תוחבין אצבע תוך המצה ואינו נדבק בה עיסה וודאי תו ליכא חשש של חוטין נמשכין, ומובא להלכה בשעה”ר (שם ס"ט) ובמ”ב (שם סקי"ג), ועי' בשו”ת לבושי מרדכי (או”ח מהדות"ל סי' מא) שכתב שזהו דוקא במצות שלהן שהיו עבות, משא”כ במצות רקיקין שלנו אין זה סימן, ובפמ”ג (מ”ז סק"א) כתב שבחינה זו לא מהני רק כשתחב אצבעו בעוד המצה חמה, וכ”כ בשע”ת (סק"ו) בשם הנו”ב עיי”ש. ובחזו"א (או"ח סי' קכ סקי"ז) כתב שאם נילוש יפה גם במצה קודם אפיה תצא האצבע נקי' עיי”ש.

לב) ובמ"ב (בשעה"צ סקי"ט) כתב שנראה פשוט דה”ה אם מטלטל אותה בידיו ואינה נפרכת זהו סימן מובהק שאין חוטין נמשכין ממנה עיי”ש, והסכים לזה בחזון איש (שם) עיי”ש, ולבסוף כתב שאם רואין באמצע המצה מקום שלא נאפית יפה צריך לבחון שם אם יש עליה קרום עיי”ש, וכן מבואר באחרונים שהעיקר צריך לראות אם קרמו פניה, וכן שמעתי ממורי הגרי”י ניימאנן אב”ד בעלזא-מאנטריאל ז”ל שאנו סומכין בעיקר על הקרמת פנים, ואין לחשוש יותר הגם שהמצה עדיין רכה, וכן שמעתי ממורי הגר”מ ניישלאס אב”ד סקווירא ז”ל, ומהרב אב"ד קאשוי ז”ל, שאין שום חשש בזה שהמצה רכה, זולת אם נשארה רכה לזמן מאוחר מאוד אז יש לעיין. וראיתי בס' חוקות הפסח בשם ס' שלחן שלמה שבכל אופן אין להחזיר מצה לתוך התנור, כדי שלא יבוא לידי טעות להחזיר מצה קודם שנגמרה עיי”ש, אמנם לא ראיתי נזהרים בזה.

לג) כתב הרמ"א (שם ס"ה) מצה שנתכפלה בתנור ודבוקה עד שאין שולט שם האש, אוסרים אותה תוך הפסח, אבל שאר מצות שבתנור מותרים, וקודם פסח אין לאסור רק מקום דבוקה, וסביבו כדי נטילה דהיינו כעובי אצבע. ואם יש קצת אויר בין הכפלים, שמעתי בשם הויחי יוסף מפאפא זצ"ל להחמיר עד שיכנס אצבע תוך הדבק, אכן אפילו השמועה היא אמת, הרי זה אינו רק חומרא, וע"כ ודאי צריך לראות אי קרמו פני', ועי' בחזו"א (שם סקי"ז). וכתב עוד שם הרמ"א שאם שתי מצות שוכבות זו על זו בתנור קודם אפייתן, אסורים דהוי כמצה כפולה. וכן יש ליזהר שלא יגעו המצות זה בזה בתנור בעודן לחין, כי אין האור שולט במקום נגיעתן ובאין לידי חימוץ. וכן צריכים ליזהר בשעת הושטת המצות לתוך התנור שלא ישהו בזה, מפני שהמקל מפסיק בין האש להמצות, רק יניחום תיכף על קרקע התנור. ויש שכתבו להקל במצות הדקות שלנו, עי' בדע"ת בשם הרדב”ז (תנט ב ד"ה מותר לשוברה), וע”ע במועדים וזמנים שכתב כן בשם לקט יושר, ועי' בשו"ת קנה בשם (ח”א סי' כג) מש"כ להחמיר בזה, ועכ"פ לכתחילה יש לדקדק שלא יגע מצה כפולה בעוד שהוא חם בשאר מצות. ועי' במ”ב סי' תס"א (סקכ”ה ובשעה"צ סקמ"ג) שאם אין דבוקים אין לאסור, ומשמע שם שאפילו באין הפסק אויר יש להתיר, אכן למעשה אין להקל בזה, וכמ"ש בשו"ת קנה בשם (שם סי' כב), וכן נראה להדיא בשו"ע הרב (שם סי”ט וסכ"ב).

לד) ואם נדבק הכפל עד שנעשה גוש אחד, עי' בביה"ל (ד”ה זע”ז) שיש להקל כשיש עוד צד עיי"ש, אכן בחזו"א (סי' ק”כ סק”י) חולק ע"ז, ועי' בפסקי תשובות (סי' תסא) שכתב שע"פ החזו"א אסור אפילו כשנדבק ממש, אמנם לא מסתבר לומר כן, דהלא לא גרע מכל העושה עיסה, וע”כ צריך לחלק כמה נתדבק, ועכ”פ יש לצרף בזה שיטת המקילים במצות שלנו. וכן שמעתי ממורי הגר”מ ניישלאס אב”ד סקווירא ז"ל, שהקמטים הנעשים ע"י העריכה וחוזרים להיות ממש כגוף אחד, אין חשש בדבר לכו”ע.

לה) כתב הרמ"א (שם ס"ה) מצה נפוחה באמצעיתה אסורה, אבל אם עלה עליה קרום כדרך שעולה על הפת בשעת אפייה מותרת. וכתבו האחרונים דהיינו קרום דק מלמעלה ולא באמצע עובי המצה. ויש לבדוק קודם פסח ולהוציא הכפולות ונפוחות. וכתב בשו"ע הרב (סכ”א) שאם הוא לאחר שש שעות טוב להחמיר ולשורפם, אכן אם לא מצאם עד לאחר פסח, אין להחמיר כלל עיי"ש, ובמ"ב (סי' תסא סקל"ב). ועי' בחזו"א (סי' קכ סקי"ז) שבספק כפולה ונפוחה הולכים להקל. ואם הי' חשש כפולה או נפוחה ונתערב תוך מצות אחרות, שיטת החק יעקב להקל שאינו אוסר במשהו, וכן פסק בשו"ע הרב (שם סכ"ז). וע"ע במ"ב (סקל"ה) שעכ"פ יכולים להקל בששים, עיי"ש.

לו) מצא מצה כפולה תוך הפסח, אם הוא בחוה"מ יש להחמיר ולשרפו (מג”א סי' תסא סקי"ב). ואם הוא ביו"ט, צריך לכפות עליו כלי עד חוה"מ (שכן משמע באחרונים סי' תמ”ו שאפילו בחמץ רק מחומרא יש לכפות עליו כלי, עיי"ש במ"ב סק"ו). אכן כיון שכהיום נהוג שכל אחד מוכר כל דבר שיש בו חשש חמץ, יש לומר שאין צריך לשרפו, וסגי לזורקו לאשפה חוץ מרשותו. ובענין נפוחות, בלא"ה כתבו האחרונים שבמצות דקות שלנו אין לחוש להאבעבועות והחללים שנעשים מחמת האור.

לז) והנה לכאורה צריך ליזהר שלא לטלטל מצה כפולה ביו"ט בידים מפני שהוא מוקצה שאינו ראוי, וע"כ יש לשבר לעצמו חלק מהמצה שמותר לאכול, והכפולה יזרוק בגופו אצל קרן זוית שאין הולכין שם תינוקות, ושם יכפה עליו כלי. ומו"ר הגרי"י ניימאנן אב"ד בעלזא-מאנטריאל ז"ל אמר שישבר מהמצה קצת יותר מחלק הכפולה, וממילא יוכל לאחוז הכפולה ע"י החלק הכשר.

לח) מבואר בשו"ע (סי' תנד) שיש ליזהר שלא יהא מצה גזולה, ואפילו לפי השיטות הסוברים שקנין דרבנן מהני גם מדאורייתא להיות שלו, יש עכ”פ ליזהר שיהא ברשות, שאם המוכר עייל ונפיק אזוזי לא קנה (עי' מ”ב סקט"ו), וע”ע בכף החיים (אות לט) שיש ענין לשלם עבור המצות עיי”ש, עוד כתבו האחרונים שיש ליזהר (כשאופין בחבורה) שיאמר כל אחד 'כל מי שיגיע עיסתי או מצתי בידו יהא לו במתנה', ואם לא אמר בהדיא כתב בערוך השלחן (סי' תנט סט"ז) שיש לסמוך לומר שמסתמא מוחלים זל"ז עיי”ש. ועי' באחרוני זמנינו שדנו בענין מי שיש לו אורחים בפסח, אי צריכין לעשות קנין על המצות, ולמעשה פוק חזי מאי עמא דבר שאין חוששין לזה.

לט) בשפת אמת (סוכה לה:) כתב לגבי אורח שאוכל מהמצות של הבע"ב, וז"ל שם בגמרא אתיא לחם לחם, ומשמע דמסקנת הגמרא כן הוא, לפ"ז צריכים ליזהר במצה של מצוה שיהיו המצה שלו [שיהיה בו דין ממון] דוקא, ולאורח על על שלחן בעה"ב צריך ליתן לו הבעה"ב המצה במתנה ולא סגי מה שהרשהו לאכול דצריך להיות שלו ממש [שיוכל למכרו ולהקדישו, דמתנה שאינו יכול להקדישו לא שמה מתנה, כדאיתא בנדרים (מח) ע"ש], והעולם אין נזהרין בזה [אכן אפשר דהעולם סומכין ע"ד הרא"ש שהתיר לקדש בטבעת שאולה דאדעתא דהכא יהיב לי' שיוכל לצאת בו] עיי"ש. אמנם יש שהביאו ראיה משו"ת מהרש"ם (ח"ז סימן קפ"ה) דאפילו לפי הסוברים דידו של אדם אינו קונה בלי כוונה, מ"מ כשהוא לועס המאכל בודאי קונה אפילו בלי כוונה, ומבואר בפוסקים שגם מרור הגם שהוא מדרבנן, דכל דתיקנו דרבנן כעין דאורייתא תיקנו, וע"כ צריך שיהיו שלו.

מ) גם יש ליזהר שלא להתקוטט עבור המצות, וראיתי בס' משמרת אלעזר מהגה”צ ר' שאול בראך ז”ל (תשועה בישראל אות צג) טעם על קריאת שם מצה דהוא מלשון מצה ומריבה, להורות לנו דע”י השלום בא השפע, וע"כ בא הרמז שע”י מריבה ח”ו צריכין לאכול לחם עוני ל”ע, אבל כשיש שלום בא השפע והברכה. ועיקר הכל לבקש סייעתא דשמיא מהשי"ת.

אפיית מצות בערב פסח מא) אופים המצות בערב פסח לאחר חצות שהוא זמן הקרבת קרבן פסח, כמבואר בטוש”ע (או”ח סי' תנ”ח), וע”כ נוהגים לומר הלל כמו שאמרו בזמן הקרבת קרבן פסח. ומקובל אצלנו בסקווירא מהמאור עינים זצוק"ל שקבל מאליהו הנביא זכור לטוב לומר ההלל עם ברכה לפניה ולאחריה. ואפילו אם חל שבת ער”פ ואופין המצות בערב שבת אומרים ג"כ ההלל עם הברכות, וע”ע מה שכתבנו בשו"ת חיי הלוי (ח"ו סי' צ אות ב). ועי' בט"ז (שם סק"א) שיש לאפות חצי שעה אחר חצות. ומתפללים מנחה אח"כ, עי' בשערי תשובה (שם סק"א), ועי' בכף החיים (אות ד).

מב) באפיית מצה בערב פסח יש ליזהר יותר בכל האזהרות שלא יהא אפילו חשש משהו. ויש לומר הפירורין יהא הפקר, ויזהר עליו ועל הילדים שלא יביאו לבית מהעיסות. וכתב המחבר (סי' ת”ס ס”ג) שהלש אחר זמן איסור יאמר אני מבטל וכו', ועי' במעדני שמואל (סי' קי סקק"ה) בשם הגהות מהרש"ם (בשם ס' יד יוסף) שיש לומר הפירורין שיפלו, כשיפלו יהיו אז בטלים או הפקר, דאל”כ איכא חשש ברירה. וכשחל שבת ערב פסח ואופין בערב שבת אין צריך לומר כלום.

תוכן הענינים

א) בענין שימור בכוונה לשם מצוה / על איזה פסוק צריך לכוון.

ב) זהירות שכל העוסקים יהיו שומרי תו"מ / אי מועיל ישראל עומד על גביהם.

ג) בענין נער בן י"ג, אי סומכים שהביא ב' שערות.

ד) זירוז לאמירת 'לשם מצות מצוה' / כמ"פ ביום צריכים לאומרה.

ה) זירוז להדחת הידים וניקוי הפה קודם העבודה / זהירות מדיבור ועישון בשעת לישה ועריכה.

ו) זהירות מזיעה, ממי החוטם, ומדם / זהירות למי שיש לו משחה על ידיו.

ז) בענין קציצת צפרנים להעוסקים בעיסה / אי מותר לקצץ בר"ח - ואבל בתוך שלשים / זהירות שלא יגע העיסה בבגדים.

ח) צריך לכסות החלונות / אי יש להקל בחלון-זכוכית.

ט) זהירות מלהניח הקמח והמים במקום חם.

י) זהירות שלא לדחוק הקמח, ושלא ליגע בו שלא לצורך.

יא) בענין ניקוי הידים כל ח"י דקות, והחלפת הסינר באם מתלכלך.

יב) זהירות בהאנטו"ך שלא ישאר עליו מעיסה הישנה.

יג) נתחמם ידיו באמצע העבודה צריך לצנן את ידיו / יזהר שלא יעבוד עם העיסה בידים רק כשמונח בכלי או על השלחן.

יד) אי מותר להוסיף קמח או מים להעיסה / זהירות שלא יפול מהקמח על כלי המים.

טו) כמה זהירות בענין נקיון המקלות / מצאו עיסה על אחד מהמקלות לאחר אפיית המצות, אי יש לאסור בדיעבד.

טז) זהירות במקלות שמכניסין בהם המצות לתנור.

יז) בענין עשיית העיסה פחות מכשיעור חלה.

יח) זהירות יתירה שלא להניח העיסה בלי עסק / בענין שאי אפשר להתעסק בב' עיסות כאחד.

יט) זהירות יתירה שלא יתחמם העיסה, ושלא לעמוד עם המצות נגד האש.

כ) זהירות שלא להפוך המצה בשעת עריכה והולכה לרעדלע"ן.

כא) זהירות בפירורים הנופלים מהעיסה.

כב) הלכות מצא חטה בתוך העיסה.

כג) בענין המנהג שלא ליתן מלח במצה / אי אסור גם בדיעבד / אי יש חשש במים שיש בהם מלח מברייתם.

כד) בענין שעושים מצות עגולות.

כה) זהירות בהולכת המצה לרעדלע"ן.

כו) זהירות בגרירת הרעדלע"ך ולהחליפם תמיד / בענין טסין של מתכת.

כז) כמה זהירות להאופה - במצות שמונחים בתנור.

כח) התנור צריך להיות חם / אי סגי ביד סולדת.

כט) בענין מש"כ הבני יששכר ששיעור חימוץ הוא י"ז מינו"ט.

ל) בענין טפקא / בענין תנור גע"ז שלנו.

לא) בענין הסימן 'אין חוטין נמשכין ממנה' / באופן כשתוחבין אצבע לתוך המצה אין נדבק בה עיסה, אי יש עוד חשש.

לב) בענין הסימן כשמטלטל המצה בידיו ואינה נפרכת / בענין קרמו פניה / אי מותר להחזיר מצה לתנור.

לג) הלכות מצה כפולה / באופן שיש אויר קצת בין הכפלים, אי אסור / זהירות שלא יגעו המצות זל"ז בתנור בעודם לחים / זהירות בשעת הושטת המצות לתנור שלא ישהו / אי יש להקל בכפולות במצות דקות שלנו.

לד) נדבק הכפל עד שנעשו כגוש אחד, אי יש להקל / בענין קמטים הנעשים תוך העריכה.

לה) הלכות מצה נפוחה / זריזות לבדוק המצות מכפולות ונפוחות / הלכות ספק כפולה ונפוחה / נתערבה כפולה ונפוחה במצות אחרות, אי אוסרת במשהו.

לו) הלכות מצא מצה כפולה תוך הפסח / אי יש להקל בנפוחות במצות שלנו.

לז) באיזה אופן מותר לטלטל מצה כפולה ביו"ט.

לח) זהירות לשלם עבור המצות שלא יהיה גזולה / בענין האופין בחבורה, שי"ל כל מי שיגיע לו עיסתי יהיה לו במתנה / בענין אורחים, אי צריכין לזכות בהמצות.

לט) בענין אורח שאוכל מהמצות של הבעה"ב.

מ) זהירות שלא להתקוטט על המצות / טעם ורמז בזה / לבקש סייעתא דשמיא מהשי"ת.

אפיית מצות בערב פסח מא) ענין אפיית מצות בער"פ - ואמירת הלל / בענין קבלת המאור עינים ז"ל לברך על ההלל / זמן האפיה.

מב) זהירות יתירה באפיית המצות בער"פ, שלא יהיה חשש משהו / בענין נוסח הביטול על הפירורין הנופלים / כשחל ער"פ בשבת, אי צריך לומר הביטול.

סימן כח הלכות הפרשת חלה מהמצות א) בענין הפרשת חלה מהמצות, כתב המחבר (סי' תנז ס"א) שיתן כל המצות בסל, והסל מצרפם לחלה, עיי"ש. ולא יצרף מצה שמורה עם אינה שמורה, וכן מצות מקמח חטים שנבררו עם מצות מקמח סתם, וכן בכל ענין שמקפיד על התערובות לא יצרפם לחלה. וכן לא יפריש לחלה את הכפולות ונפוחות שאינו רוצה להשתמש בהן, חוץ אם הוא מוסיף יותר מחלק המצה שכשר לכתחילה.

ב) מבואר בפוסקים שאין להפריש חלה בלי רשות מהבעלים, וע"כ כשאופים חבורות מצות ביחד, והממונה רוצה להפריש חלה, צריך לבקש רשות מכל אחד על ההפרשה.

ג) אם אופים חבורה ביחד, וכל אחד לוקח פחות מכשיעור חלה, יש להפריש חלה בלי ברכה. וטוב להנהיג בכל אופן להפריש מיד קודם שנתחלקה, שאל"כ אם יפריש אחד, אולי נפטר בזה גם מה שביד השני, שאפשר הי' מסל אחד כשנתחייב בחלה, וא"כ אולי חלק מהמצות של חבירו נפטר, וחלק לא נפטר, ואינו יודע מאיזה מצה להפריש, חוץ אם כל אחד יאמר בשעה שהוא מפריש שאינו רוצה לפטור רק מה שיש בידו. ועי' מש”כ בזה בשו"ת מנחת יצחק (ח”ו סי' קיז).

ד) אם רוצה להפריש חלה לאחר שכבר ניתנו המצות בקופסאות, אז יש להניח כל הקופסאות לתוך כלי גדול, והקופסאות יגעו זה בזה. ויש מחמירים שגם יהיו פתוחים, ויש מחמירים גם שיגעו המצות. ועי' בספר לקט עומר (עמוד כד ס"ק יד), ועי' מה שכתבנו בשו"ת חיי הלוי (ח"ג סי' עט).

ה) כתב הכף החיים (סי' תנז אות יג) שהגם שמצות הפרשת חלה היא לנשים, כאן יש להבעל הזכות עיי"ש.

ו) כתב הרמ"א (שם ס”ב) דאם יש כהן קטן וכו', ועי' באחרונים שיש נוהגים ליתן בפסח החלה לכהן טהור, וראוי לעורר שצריך עכ”פ לידע שהוא מוחזק בכהן, ולא סגי אם בא ממקום ואומר שהוא כהן, כמבואר באהע"ז (סי' ג ס”א) שאפילו לתרומה דרבנן צריך עכ”פ עד אחד. אכן למעשה כבר כתבו האחרונים שאין נוהגים כהיום ליתן אפילו לכהן קטן.

ז) נזכר תוך הפסח שלא הפריש חלה מהמצות, אם אינו יודע שהמצות הן מעיסה אחת, בחו"ל יש עצה לשייר מכל מצה מעט. ובחוה"מ יתן כולו בכלי אחד, ויפריש חלה מן חתיכה אחת. ויש מצריכים להפריש מכל חתיכה מעט לחלה (עי' משנ”ב סי' תנז סק"י, ושעה"צ סקכ”א).

תוכן הענינים

א) אופן הפרשת חלה / איזה מצות אין לצרף זע"ז / אי יכולים להפריש מהכפולות ונפוחות.

ב) בענין שצריך רשות הבעלים על ההפרשה.

ג) כשאופים כמה אנשים ביחד, וכל אחד לוקח פחות משיעור חלה, באיזה אופן יש להפריש / טעם שיש להפריש חלה קודם חילוק המצות לכל אחד.

ד) אופן הפרשת חלה כשהמצות מונחות כבר בקופסאות.

ה) בענין שיש להבעל להפריש חלה מהמצות.

ו) בענין נתינת חלה לכהן בזמה"ז.

ז) נזכר תוך הפסח שלא הפריש חלה מהמצות, מה יעשה.

סימן כט מצות סיפור יציאת מצרים מצות עשה לספר ביציאת מצרים בליל ט"ו בניסן, שנאמר (שמות יג ח) 'והגדת לבנך ביום ההוא' וגו'. ומצוה להודיע לבנים לפי דעתם. ואע"פ שאין לו בן מצוה לספר. וכל המרבה לספר ביציאת מצרים הרי זה משובח. ואפילו עני שבישראל לא יאכל עד שיסב בהסבת שמאל דרך חירות, ולא יפחתו לו מארבע כוסות, וכל כוס ברביעית, ואפילו מן הצדקה. ונוהג בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות:

א) [מצוה כא] מצות סיפור יציאת מצרים, שנאמר (שמות יג ח) 'והגדת לבנך ביום ההוא'. וכתב הרמב"ם (הל' חו"מ פ"ז ה"א) מצות עשה של תורה לספר בנסים ונפלאות שנעשו לאבותינו במצרים בליל חמשה עשר בניסן, שנאמר (שמות יג ג) 'זכור את היום הזה אשר יצאתם ממצרים', כמו שנאמר (שם כ ז) 'זכור את יום השבת'. ומנין שבליל חמשה עשר, תלמוד לומר (שם יג ח) 'והגדת לבנך ביום ההוא לאמר בעבור זה', בשעה שיש מצה ומרור מונחים לפניך. ואף על פי שאין לו בן, אפילו חכמים גדולים חייבים לספר ביציאת מצרים, וכל המאריך בדברים שאירעו ושהיו הרי זה משובח.

ב) והקשו המפרשים שהרי אנו מצווין לזכור יציאת מצרים בכל יום, ומבואר בגמרא (ברכות יב.) שהוא מדאורייתא, ורוב הפוסקים נקטו להלכה כשיטת בן זומא שגם בלילה יש מצוה וחיוב להזכיר יציאת מצרים, א"כ מהו המצוה המיוחדת שיש לזה בליל פסח. ובפשטות כתבו לתרץ שבכל יום הוא מצוה רק להזכירו, ובליל פסח יש מצוה להאריך בסיפור והגדת הניסים. עוד כתבו שבכל יום אינו מחויב רק לזכור לעצמו, ובליל פסח המצוה לספר גם לאחרים. ועי' במנחת חינוך (מצוה כא) מש”כ עוד בזה. ועי' בספה"ק מאור עינים (וישב) שכתב לפרש כל המרבה היינו בכל יום, שבכל עת ובכל שעה כשמדבר איזה דבר יהי' דבריו בבחינת יציאת מצרים, עיי"ש בדבריו הקדושים.

ג) כתב בס' דרך פקודיך (חלק הדיבור אות ב) שאם אינו מבין מה שהוא אומר, אינו יוצא בזה מצות סיפור. וכתב עוד דלא מהני מה שיעיין אח"כ בפירוש, דבעינן הגדה וסיפור בפה, וע"כ מי שאינו מבין ההגדה, צריך לאמרו בלשון שמבין. ועי' בערוך השלחן (סי' תעג) שמלמד זכות על שאינן מספרים בלשון לע”ז, כיון שעכשיו הכל מבינים, עיי”ש.

ד) וכתבו הפוסקים שאופן ההגדה צריך להיות בדרך שאלה ותשובה, וע"כ אפילו כשאין לו מי שישאל צריך לשאול בעצמו, ובספה"ק דרך פקודיך (חלק המעשה אות ג) כתב לבאר הטעם, משום שיותר נקבע ומוטעם הענין בלב ע”י שאלה ותשובה, וע"ע שם מש"כ בזה.

ה) עוד כתב הדרך פקודיך (חלק הדיבור אות ד) שיש לספר עד שיבין הבן כ"כ שיוכל לספר לאחרים. וכעי"ז כתב בחת"ס (בא) שצריך לומר להבן שעיקר היציאה היתה בשביל ההגדה לבן, כדי שעי"ז כשיגדל הבן יספר גם הוא לבניו.

ו) וכתב עוד שם (חלק המחשבה אות א) שיש לכוון הטעם וידעתם כי אני ה', להשריש אמונת השי"ת עיי"ש. וכתוב בספה"ק שבסיפור יציאת מצרים מתחילה בגנות, לידע שהכל הוא מהקב"ה שנאמר (דברים לב, לט) מחצתי ואני ארפא. וצריך לחזק עצמו באמונה לידע שהכל בהשגחה, וע"י האמונה בא הישועה.

ז) בספר בית אהרן כתב בשם אביו הרה"ק ר' אשר מסאלין זי"ע לפרש, כאן הבן שואל שיכול כל אחד לשאול ולבקש מאביו שבשמים, וכתב שם שכל אחד אפילו אנשים הגסים ופחותי הערך יכולין ליקח מליל פסח על כל השנה.

ח) כתב באוהחה"ק (שמות יג ח) שצריכים גם לספר הנס שהי' הלילה כיום יאיר. וכתב עוד שמצות סיפור יציאת מצרים הוא סגולה לבנים. [ויש להוסיף שהסגולה הוא שהבנים והבנות שלו יהיו נקראים בנים].

ט) כתב בספר החינוך (מצוה כא) ומה שאמר הכתוב לבנך, לאו דוקא בנו, אלא אפילו עם כל בריה, ואם אין לו אחרים, חייב בעצמו להוציא הדברים בפיו כדי שיתעורר לבו עיי"ש, ועי' בס' תולדות שמואל (מצוה כא סי' א אות ו) שמצדד שבמקום שיש בן, אם אין האב מספר לו אלא בינו לבין עצמו, אולי חשוב כמו שלא קיים המצוה כלל עיי"ש, אכן אפילו לפי דבריו י"ל שזהו דוקא כשבנו הוא אצלו, אבל אם אין בנו אצלו, הגם שיש לו בן כגון שהבן ישן וכדומה, ומכ"ש אם הבן אינו מצוי בביתו, י"ל שמקיים המצוה אפילו בסיפור לעצמו, ומכ"ש אם מספר לזולתו. אכן עכ"פ וודאי חייב להשתדל שיהא הבן אצלו כדי שיוכל לקיים המצוה כרצונו יתברך, וע"כ אמרו חז"ל שיעשה פעולות להשתדל שלא ישנו הבנים בעת סיפור יציאת מצרים. [ומשהגיע התינוק לחינוך, יש לחנכו שישמע ההגדה לפי הסדר שתיקנו חז"ל, דהיינו על כוס שני].

י) ויש להסתפק במי שיש לו כמה בנים, אם מחויב לספר לכולם, ואם אינו מספר לכולם לא קיים מצות והגדת לבנך בשלימות, או אולי י"ל דכיון שסיפר לבן אחד כבר קיים המצוה בשלימות. ועכ"פ מטעם חינוך וודאי צריך להשתדל שכל הבנים יהיו שם בשעת ההגדה.

יא) נחלקו הקדמונים אי אשה מצווה במצות סיפור יציאת מצרים. ונסתפקו האחרונים אי מצות והגדת לבנך הוא דוקא לבנים זכרים, וכמו שדרשו חז"ל (קידושין ל.) לענין ת"ת 'ולמדתם אותם את בניכם', ולא בנותיכם. או שמצות סיפור יציאת מצרים שאני, שהוא גם לבנותיו, כיון שגם הנשים מצווין בכל מצוות ליל פסח. ועי' בהגדת אגודת אזוב (עמ’ מג, ד”ה והגדת לבנך) שהניח שאלה זו בצ"ע, ועי' בהגדת מועדים וזמנים (עמ’ סד דיני מה נשתנה אות ב), וע"ע בס' ויגד משה (עמ' קכז). ולפי הסוברים שהחיוב הוא גם לבת, י”ל שאפילו אם יש לו בן, יוצא י"ח במה שמספר לבתו.

יב) יש סוברים שיש מצוה לספר גם לבן בנו, וגם לפי שיטה זו י"ל שעיקר המצוה מוטלת על האב. ועי' בבני יששכר (ניסן מאמר ה סוף אות ה) שכתב, וז"ל: ותתבונן לפ"ז 'ולמען תספר באזני בנך ובן בנך את אשר התעללתי' וכו', דהנה יש להתבונן למה יהי' בחיוב לספר לבן בנו, הלא אביו יספר לו. אך וכו' הבן הוא גדול, ובן הבן הוא קטן ממנו, להורות הנס המופלג וכו' חובה עלינו לספר לבן הגדול, ואח"כ לבן הקטן עיי"ש. ואם יש לפניו בנו וגם בן בנו, יש ענין לספר קודם לבנו, ואח"כ לבן בנו.

יג) מי שיש לו בן יחיד וכמה בנות, ואביו [היינו זקינו של הילד] רוצה שנכדו יבוא אצלו על חג הפסח, עי' מש"כ בשו"ת חיי הלוי (ח”ב סי' לח) שנראה שמותר לו לקיים מצות כיבוד אב ולשלוח בנו אצל אביו, וימנה אביו בתורת שליח לקיים מצות והגדת. ואם אינו רוצה לשלוח בנו, צריך עכ"פ להפיס דעת אביו שלא יקפיד עליו, עיי"ש.

יד) נסתפקתי אי יכולין לקיים מצות סיפור לבנו ע"י שליח, דהנה עצם מצות סיפור יציאת מצרים וודאי הוי מצוה שבגופו, שאינו יכול לקיימו ע"י שליח, אבל פרט המצוה לספר לבנו, לכאורה הוי ככל מצוה שאינו תלוי בגופו ממש, כגון קביעת מזוזה על ביתו, או עשיית מעקה לגגו וכדומה, שיכול לקיימו גם ע"י שליח. אכן יש לומר שגם פרט המצוה צריך להתקיים כמו המצוה עצמו, וכיון שמצות סיפור לעצמו אינו יכול לקיים ע"י שליח, גם פרטי המצוה צריך לקיים בעצמו, וצ"ע. ומה דאיתא בגמ' (קידושין מה:) שלא חציף אינש לעשות אביו שליח בשבילו, י"ל שזה דוקא כשאביו צריך לעשות פעולה. ואם אביו רוצה בזה, י"ל שבכל אופן מותר.

טו) בשו"ת ויברך דוד (סי' נו) דן בענין האברכים ההולכים לערוך הסדר אצל ההורים, ולוקחים עמהם הילדים, שהי' מן הראוי שהם בעצמם ג"כ יספרו לבניהם מענין יציאת מצרים, ושקיל וטרי שם בכמה דברים שכתבנו עיי"ש. ובתשובה להגאון מוה"ר בצלאל שטערן ז"ל המובא שם, כתב ליישב המנהג שאין נזהרים בזה, אכן גם הוא כתב שאם ישתדל גם להגיד בעצמו לבניו לית טב מיניה.

טז) כתבו הפוסקים כמה טעמים שאין מברכים על מצות סיפור יציאת מצרים, ויש שכתבו שסומכים על ברכת אשר גאלנו, ולכאורה צ"ע, שהלא זה אחר הסיפור. ועי' בדרשות חת"ס שמורים בזה ענין כמו טבילת גר שמברך אח"כ, וכמו כן אומרים מתחילה עובדי ע"ז ואח"כ קרבנו, ואח"כ שוב יכולין לברך.

תוכן הענינים

א) המקור בתורה למצות סיפור יציאת מצרים בליל פסח.

ב) חילוק בין החיוב כל השנה - להחיוב בליל פסח.

ג) צריך להבין מה שאומר בהגדה / באופן שמעיין אח"כ הפירוש, אי יצא / לימוד זכות על שאין מספרים ההגדה בלע"ז.

ד) בענין שצריך להיות בדרך שאלה ותשובה, וטעם לזה.

ה) צריך לספר עד שיוכל הבן לספר לאחרים / צריך לומר להבן שעיקר היציאה היתה בשביל ההגדה.

ו) בענין שיש לכוון טעם 'וידעתם כי אני ה.

ז) בענין כאן הבן שואל, שיכול כל אחד לשאול ולבקש מאביו שבשמים.

ח) צריך לספר גם הנס של לילה כיום יאיר / בענין שסיפור יציאת מצרים מסוגל לבנים.

ט) בענין אי החיוב הוא דוקא לספר לבנו, או גם לעצמו ולאחרים / מי שבנו הוא אצלו וסיפר לאחרים, אי קיים המצוה.

י) מי שיש לו כמה בנים, אי יש לו חיוב לספר לכולם, או סגי כשמספר לאחד.

יא) בענין אי אשה מצווה בסיפור יציאת מצרים / אי מצות והגדת לבנך הוא רק לבנים זכרים / יש לו בן ובת, אי יצא כשסיפר רק לבתו.

יב) בענין אי יש מצוה לספר לבן בנו / באופן שיש לפניו בנו ובן בנו, אי יש להקדים לספר לבנו.

יג) מי שיש לו בן זכר אחד, ואביו רוצה שישלח לו הנכד להסדר, אי צריך לשלוח לו.

יד) אי יכולין לקיים מצות סיפור יציאת מצרים ע"י שליח.

טו) בענין אברכים ההולכים עם ילדיהם לסדר זקינם, אי צריכים לספר גם בעצמם לבניהם.

טז) טעם שאין מברכים על מצות סיפור יציאת מצרים.

סימן ל הלכות ערב פסח א) בענין תענית בכורים, כתב הרמ"א (סי' ת"ע ס"ב) שיש להתענות בעד בנו הקטן. ויש סוברים אפילו נולד בערב פסח, ויש סוברים שכל זמן שאין הבן ל' יום אין צריך להתענות, וע"ע בשערי תשובה בשם שו"ת שבות יעקב.

ב) השומעים סיום יש להם לכתחילה לאכול או עכ"פ לשתות במקום הסיום, וממילא יכולים אח"כ לאכול עוד. אכן המסיים בעצמו וודאי יכול לאכול במקום שהוא רוצה. וגם להשומעים אולי יש להקל, אם לקחו מסעודת הסיום, וגם שמעו הסיום. אבל לכתחילה יש לאכול שם, וע"כ אם הוא עומד קודם התפילה יש לו עכ"פ לשתות קאווע וכדומה. ועכ"פ לא ישתה קודם הסיום אפילו קודם התפילה.

ג) כתב המג"א (סי' תמה סק”ב) שכשמגיע זמן שריפת חמץ אסור בכל המלאכות עד שישרוף החמץ, ובפמ"ג (שם) משמע שגם חצי שעה קודם הזמן אסור. ויש לזכור לבטל החמץ אחר השריפה קודם סוף הזמן.

ד) לכתחילה יש להגעיל מה שצריך קודם זמן איסור הנאה, דהיינו סוף זמן מכירת ושריפת חמץ. אבל לעשות צוקע"ר-וואסע"ר, ולהעמיד מים, יש להקל עד הלילה.

ה) וטבילת כלים יכולים גם כל יום ערב פסח, אבל לא יטביל במקוה החם, מחשש חמץ, ובדיעבד מותר, שרוב פוסקים סוברים שעד הלילה אין איסור משהו. ואגב כשטובלים כלים לפסח, יש ליזהר גם מחציצת משהו מהדבק, כיון שבפסח מקפידים על זה. כשנותנין לקטן לטבול כלים צריך שגדול יעמוד עליו בשעת הטבילה שאין הקטן נאמן לומר טבלתי אבל יכול לטבול בפני הגדול.

ו) יש ליטול צפרניו ולגלח קודם חצות, וכשלא גילח קודם חצות, הסכימו הרבה אחרונים שמותר להתגלח ע"י עכו"ם (אחרונים). ויש מקילים להתגלח ע"י עצמו, כיון שיש מקילים בזה גם לכתחילה, וע”כ בדיעבד סמכינן להקל (הגדת מועדים וזמנים עמ' כו), ועכ"פ נטילת צפרנים וודאי מותר בדיעבד לאחר חצות.

ז) צריך לסדר הימים של קודם פסח שלא יצטרך לעבוד בערב פסח, וכ"ש בחוה"מ. ואפילו ע"י גוי אסור לעבוד בחוה"מ חוץ באופן שהתירו חז"ל כגון דבר האבוד, וגם בזה אסור לכוון מלאכתו לעשותו במועד, ואם יש צורך יש לעשות שאלת חכם.

ח) לאחר חצות אסור לעשות מלאכה, וע"י עכו"ם מותר. וגם לסוך מנעליו יש לעשותו קודם חצות (שם בשם קיצור של"ה), ובדיעבד יש להתיר, כיון שאפילו בחוה"מ יש מקילים (שם), ויש מתירים מטעם זה לכתחילה (עי' שו"ת חלק לוי סי' קסב; ושו"ת יביע אומר ח"א או"ח סי' לב; ויסודי ישורון ח"ו עמ' פא). אכן יש מחמירים בכלל שלא להשתמש עם משיחה שאינו כשר לפסח.

ט) לתקן בגד ישן מותר, אבל אסור לתפור בגד חדש, ומשמע שבזה אסור אפילו רק לתקן הכפתורים, אכן לכאורה יש להתיר ע"י שינוי בדרך שמותר בחוה"מ.

י) עיקר טעם איסור מלאכה בערב פסח [לפי שיטת רש"י] הוא כדי שלא יהא טרוד וישכח לבער החמץ ולתקן המצה, עי' בדברי הפוסקים (סי' תסח).

יא) מלאכה בערב פסח אחר חצות קיל יותר מחוה"מ בכמה דברים, ואחד מהם שבחוה"מ אסור לעשות מלאכה גם ע"י עכו"ם, ובערב פסח מותר.

יב) הבגדים שיצטרך לקנות לעצמו או להילדים במשך השבועות אחר יו"ט, יש לקנותם לכבוד יו"ט, ויקיים בזה מצות שמחת יו"ט, וירויח עוד בזה שלא יקנה בחול המועד, וגם לא יצטרך לכבס בחוה"מ. גם המנהג שאין לובשים בימי הספירה בגדים חדשים. ויש עוד טעם לקנות הבגדים קודם יו"ט כדי לפוטרם בברכת שהחיינו. והראב"ד אמר עוד טעם משום שהכל קצוב מר"ה חוץ מהוצאות שבת ויו"ט.

יג) אסור לאכול מצה בערב פסח. וכתב הנו"ב (שם) שמותר לאכול מצה עשירה בער"פ עד חצות, ומי שמורה להקל לחולה וזקן לאכול מצה עשירה כל היום לא הפסיד, ועי' בשע"ת (סי' תמג ס"א). וכתבו האחרונים שיש נוהגים שלא לאכול מצה מר"ח ניסן. ויש נוהגים להחמיר בזה מל' יום קודם החג, דהיינו מפורים ואילך. ויש נוהגים להחמיר בזה אפילו במצות של חמץ הנמכר בשוק.

יד) אסור לשתות מעט יין בערב פסח וכמו שמבואר בשו"ע (סי' תע"א סעי' א'), וע"כ כשרוצים לטעום היין לידע הטעם, או חוזק היין, יעשה זה ביום שקודם ער"פ, אכן עי' במשנ"ב (שם סק"ו) שעד רוב רביעית אינו נקרא אפילו מעט.

טו) מסקנת האחרונים שאין להחמיר באכילת פירות וירקות בערב פסח, וכן מותר לאכול בשר ודגים, אכן צריך ליזהר שלא להפסיד התיאבון לאכילת המצות.

טז) כתב הרמ"א (סי' תרל"ט סעי' ג') שאסור לאכול פת בערב סוכות מחצות ולמעלה, והקשה המג"א למה יהא זה חמור מער"פ שאינו אסור רק מט' שעות עיי"ש, וראיתי דבר נחמד בס' חלפות שמלת בנימין, שמתרץ שעיקר האיסור הוא כדי שיאכל לתיאבון, והנה שיעור עיכול הוא ששה שעות והוא מסעודה לסעודה, ובליל פסח שצריך להאריך בהגדת סיפור יצ"מ ממילא יעברו ששה שעות גם מט' שעות, משא"כ לענין סוכה שזריזים מקדימים להקדים המצוה, צריך להקדים ששה שעות קודם הלילה דהיינו מחצות, ומש"כ הרמ"א (שם) דומיא דמצה, היינו לומר שצריך להיות לתיאבון כמו במצה, וכמו שכתב בט"ז (שם סקי"ב), אמנם למעשה העלו האחרונים להקל בזה גם בערב סוכות.

יז) יש לזכור ליקח חלה מן המצות, ויש לזכור לצלות הזרוע קודם יו"ט. גם יש לפתוח הקופסאות וכדומה קודם יו"ט. וכל מה שיכול להקדים בהכנה להסדר, יש לעשותו מבעוד יום.

יח) נוהגים לחדש העירובי חצירות קודם פסח. ועי' מה שכתבנו בחיי הלוי (ח"ג סי' ל"ה) בזה. ובאופן שצריך לעשות גם עירוב תבשילין יש סוברים שיעשה שני העירובים ביחד ויברך על מצוות עירובין, אמנם רבוה"ק מסקוירא נהגו לעשותם בנפרד, בהפסק זמן, ומברכים שני ברכות וע"ע מש"כ בזה בחיי הלוי (ח"ו סי' פ"ד).

יט) נוהגים לומר סדר הקרבת קרבן פסח אחר מנחה כדי לקיים ונשלמה פרים שפתינו. [ויש שקוראים המכתב מהגה"ק רבי שמשון מאוסטראפאליע זצוק"ל הי"ד]. ובהסדר בשעת שלחן עורך אומרים סדר אכילת קרבן פסח.

תוכן הענינים

א) מי שנולד לו בן בכור בער"פ, אי צריך להתענות.

ב) אי צריך לאכול במקום הסיום / אי מותר לשתות קאוו"ע קודם התפילה.

ג) בענין שלא לעסוק במלאכה קודם שריפת חמץ.

ד) זמן הגעלת כלים / זמן עשיית צוקע"ר-וואסע"ר, והעמדת מים.

ה) זמן טבילת כלים / זהירות מחציצה.

ו) זמן גילוח שערות, ונטילת צפרנים.

ז) זירוז לסדר עצמו שלא יצטרך לעבוד בער"פ ובחוה"מ.

ח) בענין איסור מלאכה אחר חצות / אי צריך למשוח מנעלים קודם חצות.

ט) בענין תיקון בגדים בער"פ.

י) טעם איסור מלאכה בער"פ.

יא) חילוק בין איסור מלאכה בער"פ - לאיסור מלאכה בחוה"מ.

יב) זירוז לקניית בגדים חדשים לכבוד יו"ט דייקא, מכמה טעמים.

יג) איסור אכילת מצה בער"פ / אי מותר לאכול מצה עשירה.

יד) איסור שתיית מעט יין בער"פ / שיעור 'מעט'.

טו) אי מותר לאכול פירות וירקות, בשר ודגים, בער"פ.

טז) בענין איסור אכילת פת מתשע שעות, חילוק בין ערב פסח לערב סוכות.

יז) לצלות הזרוע קודם יו"ט. / לפתוח הקופסאות וכדומה קודם יו"ט.

יח) בעניין עשיית עירובי חצירות/ ובאופן שצריך לעשות גם עירובי תבשילין.

יט) מנהג אמירת סדר הקרבן קרבן פסח - ואכילת קרבן פסח / קריאת מכתב רבי שמשון מאוסטראפאליע זצוק"ל.

סימן לא הלכות ערב פסח שחל בשבת [או"ח סי' תמד] א) דורשים בשבת שלפני שבת הגדול, ובשבת הגדול מוסיפים לדרוש עניני הסדר.

ב) הבכורים שמתענים, יתענו ביום חמישי. ולמעשה נוהגים לעשות סיום בשני הימים, ביום חמישי וביום ער"ש.

ג) זמן בדיקה, תחילת ליל י"ג, ומברכים על הבדיקה, וגם מבטלים החמץ כרגיל, והחמץ שמשייר יצניע במקום שמור מתינוקות וכדומה. וכל ההלכות של איסור מלאכה קודם הבדיקה נוהג גם בשנה כזו.

ד) מי שמשכיר את ביתו לנכרי, ואינו בודק החמץ, ושוהה ביו"ט בבית הוריו וכדומה, יש לעיין אי מותר להשתמש בביתו ביום שב"ק אחר זמן איסור הנאת חמץ, ועכ"פ אם באמת לקח כל החמץ מביתו, יש להקל.

ה) בענין מכירת חמץ נוהגים כרגיל, רק יתנה שמשייר לעצמו לאכילת שבת. או יש לבקש רשות מהעכו"ם שיוכל ליקח לשבת, וזה יותר טוב, שאם ישאר משהו יהא בכלל המכירה. ואולי גם טוב להתנות שיוכל להשתמש בחדרים שמוכר. ואותן החנויות שמוכרים חמץ לאנשים בער"ש אחר המכירה, יש להם לומר שהמכירה יחול קודם זמן שבת, עי' שו"ת מהר"ם שיק (או"ח סי' רה). [וע"ע לעיל סימן ט אות כו].

ו) בתפילת שחרית ער"ש אומרים מזמור לתודה, ולמנצח יענך, כיון שאינו ערב פסח.

ז) שורפים החמץ כרגיל קודם שעה ששית, [העיקר לקיים המצוה, אבל שאר החמץ כיון שהוא עדיין זמן היתר סגי להוציאו מרשותו]. ואין אומרים 'כל חמירא', שאין מבטלים החמץ עד שבת קודם שעה ששית, אכן יש לומר היהי רצון בשעת השריפה.

ח) מותר לאכול חמץ כל ער"ש, אכן יש נוהגים שלא לאכול אחר השריפה עד הלילה, עי' ס' מקור חיים, אבל כל שאר החומרות מותר [אפילו אכילת קטניות].

ט) מותר להגעיל כלים בער"ש כל היום.

י) יש להעביר הסדרה, ולומר הפטרת 'וערבה'. וקבלת שבת אומרים כנהוג בכל שבת.

יא) אופים מצות בערב שבת, ונוהגים בסקווירא גם באופן זה לומר הלל עם הברכות. ואי"צ לומר שהפירורים יהיו הפקר.

יב) עשיית מלאכה, מעיקר הלכה מותר בער"ש זו, ואעפ"כ לכתחילה לא יעשו, משום שיש סוברים שהטעם הוא משום טירדת המצוה. ואפילו להתגלח יש לכתחילה קודם חצות, ועכ"פ בדיעבד מותר.

יג) עירובי חצרות יש שאלה בפוסקים אי יש לעשות בחלה, או במצה, ולמעשה וודאי עדיף לעשות עם מצה, כדי שיוכל להישאר גם על יו"ט, להתיר הוצאה שלא לצורך.

יד) יש לעשות הכנות להסדר בערב שבת, כגון צליית הזרוע, בדיקת הסאלאט"ן, [ויש ליזהר שלא לשרות הסאלאט"ן במים כ"ד שעות]. עשיית מי מלח, עשיית חרוסת, לפתוח כל החבילות-מצות והבקבוקים, גם יש להוציא היין מהפריזע"ר אל הפריזשידע"ר, כל מה שצריך על שני הימים.

טו) המאכלי חמין לסעודות שבת יכולים להעריכם על הא"ט פלעי"ט ע"י שבת זייגע"ר, או ליתנם בטערמא"ס. ויש שאוכלים סעודות שבת במאכלי-פסח, וצריך ליזהר הרבה שלא להשתמש בכלי פסח בלי הדחת הפה, וניעור הבגדים מחמץ. ואם רוצה לנער מכלי פסח לכלי חמץ, לא יתן ע"י עירוי, רק ע"י הפסק כלי שאינו חמץ.

טז) כלי החמץ שמשתמשים בו, יש ליזהר שלא יצטרך להדיחם, ויכולים ליתן בהם נייר כסף.

יז) בשעת הדחק יכולים לצרף מצה ללחם משנה. אבל לכתחילה אין לעשות כן דיש סוברים שמצה של פסח הוא מוקצה בשבת זו, ובפרט מצה שרוצים לאכלו בליל הסדר.

יח) יש שהורו למי שיש לו ברעיסע"ס לאכול מצה עשירה, שמבואר בשו"ע (סי' תע"א) שעד שעה עשירית ערב פסח מותר לאכלו, אכן למעשה הרי כתב הרמ"א (סי' תס"ב ס"ד) שאין אנו נוהגין ללוש במי פירות לחוש לשיטת הסוברים דגם בזה יש חשש חימוץ עיי"ש, ושמעתי ממו"ר הגריי"נ ניימאן אב"ד בעלזא מאנטריאל ז"ל שיש עצה שישרה מצה בכלי ראשון קודם שבת. אכן כמה גדולי הוראה הסכימו, שיקח חלק הרכה שבחלה וישרה אותה ויבלענה בלי שיכנס תוך השינים, ואח"כ יקנח הברעיסעי"ס ע"י ברעשטי"ל המיוחד לשבת, עם קצת מים. ואין להשתמש בדענטי"ל-פלא"ס לניקוי השינים, אלא אם אינו פסיק רישא שיוציא דם.

יט) יש לקדש על היין במקום הנרות, ובשעת הדחק יש להקל כשרואים הנרות מחדר הסמוך. וצריך ליזהר שאכילת החלה יהי' במקום שעושה הקידוש, או שיהי' עכ"פ רואה את מקומו, וגם ברכהמ"ז יהיה במקום אכילת הפת.

כ) בענין חיוב התינוק באכילת סעודת שבת, הנה לכאורה אם הגיע כבר לחינוך, הרי הוא מחויב לאכול סעודת שבת, אכן נראה שאין צריך להקיצו בבוקר כדי לאכול הסעודה, ועכ"פ בענין שלש סעודות ודאי יש להקל.

כא) משכימים בבוקר לתפלת שבת ואין אומרים אב הרחמים וצדקתך צדק.

כב) בסעודת שחרית גומרים הסעודה כנהוג, ואח"כ מפסיקים קצת ואוכלים שלש סעודות, ונוהגים אצלינו בסקווירא לומר הזמירות עד אחר ברוך קל עליון.

כג) כתב המחבר בשו"ע (ס”ד) אחר שאכל וכו' ינער המפה וכו'. ויש ליזהר לאכול החמץ במקום אחד שלא יתפזר החמץ, ואם יכול לאכול על מפה מנייר ולזרקו אח"כ לבהכ"ס וודאי טוב. ואם לאו, עכ"פ הפירורים שנשארו יזרוק לבהכ"ס, וגם מותר לפררם, ויש מחמירים עכ"פ שלא לעשות דק דק. והמפה ג"כ ינער לבהכ"ס, ויתננה בין הכלים החמוצים. וע"ע מה שכתבנו בסימן מח אות ז'.

כד) אם נשאר פת יכול ליתנו לעכו"ם, ובפרט בכרמלית שלנו, ולא יאמר לו להדיא שיוציאם לחוץ. ובמקום שיש עירוב וודאי שרי. ואחר סוף הזמן, הוי החמץ מוקצה.

כה) יש ליזהר לנער הבגדים, השטריימ"ל, וקאפ"ס של הכיסים.

כו) אומרים כל חמירא קודם זמן איסור הנאה.

כז) כשהולך לישן לא יאמר בהדיא שעושה כן לצורך הלילה, משום הכנה. ובלימוד מותר הכנה.

כח) אחר מנחה אוכלים עוד קצת בשביל סעודה שלישית. ולא יאכל הרבה, ולא ישתה יין.

כט) טבילה במקוה מותר. גם מותר להביא ההגדה לבהמ"ד כדי שיוכל לומר סדר הקרבת קרבן פסח. גם מותר ללבוש בגדי יו"ט.

ל) במוצ"ש לא יעשה שום הכנה עד אחר אמירת ותודיענו, או ברוך המבדיל. והנשים ג"כ יאמרו 'ברוך המבדיל בין קודש לקודש' קודם שעושים איזה הכנה ליו"ט.

תוכן הענינים

א) זמן הדרשה בהלכות פסח.

ב) זמן תענית בכורים.

ג) זמן בדיקת חמץ / אי נוהג הלכות בדיקה כרגיל.

ד) מי שמשכיר ביתו לנכרי, אי מותר להשתמש שם בשבת אחר זמן האיסור.

ה) אופן מכירת חמץ בער"פ שחל בשבת / אי מותר לחנויות למכור חמץ בער"ש אחר המכירה.

ו) סדר תפילת שחרית בער"ש.

ז) זמן שריפת חמץ / זמן אמירת כל חמירא.

ח) אי מותר לאכול חמץ בער"ש אחר שריפת חמץ.

ט) אי מותר להגעיל כלים בער"ש אחר שריפת חמץ.

י) בענין העברת הסדרה / סדר קבלת שבת.

יא) בענין אפיית מצות של ער"פ, ואמירת הלל.

יב) אי מותר לעשות מלאכה בער"ש / אי מותר להתגלח אחר חצות.

יג) אופן עשיית עירובי חצירות: בחלה, או במצה.

יד) זריזות בעשיית הכנות-לסדר בער"ש.

טו) אופן הכנת מאכלי חמין לסעודות שבת / זהירות להאוכלים מאכלי-פסח בסעודות שבת.

טז) זהירות בכלי חמץ שמשתמשים בשבת.

יז) אי יכולים לצרף מצה ללחם משנה.

יח) אופן אכילת החלה למי שיש לו ברעיסע"ס, ואופן הניקוי / אי מותר לאכול מצה עשירה בשבת זו / אי מותר להשתמש בדענטע"ל-פלא"ס.

יט) בענין קידוש במקום הנרות / בענין קידוש במקום סעודה.

כ) בענין חיוב התינוקות בסעודות שבת / אי צריך להקיצם.

כא) בענין אמירת אב הרחמים וצדקתך.

כב) סדר סעודה שלישית.

כג) זהירות בניעור פירורי החמץ / אי מותר לפררם דק דק.

כד) אי מותר ליתן שיורי חמץ לעכו"ם שיוציאם לחוץ/ אי חמץ הוא מוקצה אחר זמן איסור.

כה) זהירות בניעור הבגדים מחמץ.

כו) אמירת כל חמירא.

כז) בענין איסור הכנה, בשינה ולימוד.

כח) בענין של"ס אחר תפילת מנחה.

כט) בענין טבילה במקוה / הבאת המחזור לבהמ"ד / לבישת בגדי יו"ט.

ל) זהירות באמירת 'ותודיענו' או 'ברוך המבדיל', קודם עשיית מלאכה במוצ"ש.

סימן לב הלכות ומנהגי סדר ליל פסח א) ענין גדול להכין עצמו ולהתעורר ע"י לימוד ההלכות והענינים של הסדר, וכתבו בספה"ק לפרש מה שאמרו חז"ל 'אין המצוה נקראת אלא ע"ש גומרה', דהיינו ע"י לימוד ההלכות. וזהו סגולה לקיימה כהוגן.

ב) פסח הוא הזמן שיוצאים מגלות, גם מפיזור הנפש, שהוא גלות אדום, וההוצאה מזה הוא להיות בישוב הדעת, וע"ז נקרא 'סדר' [סדר לכל השנה].

ג) התחלת הכנה להסדר מבואר בגמרא (פסחים קט.) שמתחיל כבר מבעוד יום, דהיינו שיש להפסיק מלימודו, ומכ"ש מדברי חול, כדי להכין הכל מבעוד יום כדי שיוכל להתחיל הסדר מיד כשיבא מבית הכנסת, וכמבואר בשו"ע ואחרונים (סי' תעב), ומשמע שעיקר הטעם הוא שלא ישנו התינוקות, כדי שיוכל לקיים כהוגן מצות 'והגדת לבנך', ולפ"ז מי שאין לו בנים קטנים א"צ למהר הסדר, אולם באמת גם בגדולים יש לחוש שכשיתאחר הזמן יתנמנם ולא יקיים המצוות כראוי, ע"כ יש להכין א"ע מקודם כדי שיהי' לו דעת צלולה.

ד) ויש עוד ענין בזה לפי מה שמבואר בשו"ע (סי' תפא ס"ב) שחיוב הסיפור הוא עד שתחטפנו שינה, ויש מסתפקים בזה לומר שאפילו באמצע הסדר אם חטפתו שינה כבר נפטר מחיובו, עי' בס' ויגד משה (עמ’ רלד), וכן אם ישן באמצע הסעודה, יש שמחמירים שלא יאכל עוד, עי' בדרכי משה (סי' תעח) בשם מהרי"ל, וכמה אחרונים כתבו שיש לחוש לכתחילה לשיטה זו, עי' בויגד משה (שם) בשם סידור היעב"ץ ובן איש חי וכף החיים, והגם שלהלכה נקטו כל הפוסקים שא"צ להחמיר רק כשישן באמצע אכילת אפיקומן עיי"ש, אבל עכ"פ לכתחילה יש לראות שלא יבא לידי כך, ולכן צריך לזרז עצמו בכל הכוחות שישאר לו זמן לנוח קצת ביום. ולכאורה לפ"ז אם למעשה לא הי' לו פנאי לנוח ביום, והוא עייף ויגע מעבודת היום, מותר להניח עצמו קצת בלילה כדי לבוא אל כוחותיו, והיינו באופן שאין לו חשש מהילדים, וגם צריך שיעמוד שומר שיקיץ אותו, ויזהר שלא יהא בבחינת ערבך ערבא צריך. [וכשחל פסח בשב"ק צריך ליזהר ביותר להכין הכל מבעוד יום].

ה) יש לסדר כלים נאים על השלחן, וכתבו הפוסקים שיש להניח על השלחן אפילו כלים של עכו"ם, לזכר שנטלו רכוש גם כלים של העכו"ם, עי' חק יעקב. ובחת"ס כתב דבר פלא, שמטעם קדושת החג אי"צ לטבול הכלים של עכו"ם. וכתב ביסוד יוסף שיש לסדרם בעצמו, ולא ע"י שפחה. וכן עשה החת"ס. וכתב (ח"ס פרשת צו) דהגם שבדרך כלל אין להשתמש בכלים של נכרים מפני שיש עליו טומאה ר"ל וקליפה, אכן בליל החג גובר הקדושה, וע"כ כתבו הפוסקים דמותר להשתמש בהם, אכן פשוט דהיינו בכלי שלא נבלע בו איסור, או שמשתמש בצונן בדרך ארעי או שאינו משתמש רק לעשות השלחן נאה כדרך המלכים.

ו) מדליקים נרות גדולות שידלקו עד סוף הסדר ועכ"פ עד לאחר האכילה, ובפרט כשחל בשבת שמדליקין מוקדם. ויש עוד טעם להראות שהלילה הי' כיום יאיר. והנשים מברכים שהחיינו בשעת ההדלקה.

ז) לובשים הקיט"ל, ומובא אחד מן הטעמים מפני שהיו מצויינים שם, ובגמ' (שבת קמה:) תלמידי חכמים מצויינים בבגדים נאים, דרך חירות. ויש גם טעם שלא תזוח דעתו, שיש סברא לחשוב שהוא כמו שיצא מהעולם, ומשריש זאת בילדים. ונוהגים שבשנה ראשונה אחר החתונה אין לובשין הקיט"ל. ואבל ל"ע לובש הקיט"ל. ותלמיד אצל רבו אין לובש קיט"ל.

ח) מסדרים הקערה ע"פ סדר האריז"ל, מתחילה מסדרים הג' מצות, ומתחילים ממעלה למטה, כהן לוי ישראל, ואח"כ מניחים הזרוע למעלה בצד ימין. והביצה מבושלת בעודה בקליפתה, בצד שמאל [ולא צלוי', מפני שאוכלים אותה בסעודה]. ומרור חריי"ן-מרוסק, וגם חסא באמצע, למטה משניהם כמו סגול. ואח"כ החרוסת בצד ימין למטה. וכרפס תפוחי אדמה בצד השמאל. וחזרת חריי"ן-מרוסק באמצע כמו סגול. ונוהגים לסדר הקערה בעמידה. [ויש ליזהר לזכור לטבול את הסדר-שיס"ל].

ט) לזרוע נוהגים ליקח כנף של עוף, וצולים אותו באש קודם יו"ט. ואם שכח לצלותו מבע"י, מותר לצלותו בליל יו"ט, אכן כיון שאסור לצלות שלא לצורך אכילת יו"ט, ובלילה אין אוכלין צלי, ע"כ צריך לאוכלו ביום, וממילא צריך לצלות שנית לליל ב' ולאוכלו ביום השני. וכשחל ליל א' בשבת ושכח לצלותו מבעוד יום, יניח הכנף כמו שהוא.

י) הקדמונים סידרו הסימנים 'קדש ורחץ' וכו', ובוודאי יש בהם סודות, וכל היחודים נעשים מאליהם, אכן יש גם ענין פשוט בזה שמגודל ההתעוררות לא יבא לשכוח סדר הדברים. ונוהגים לומר הסימנים בפה, הכל במקומו הראוי לו.

קדש יא) מצוה לחזר אחר יין אדום, שהוא חשוב יותר, וגם הוא זכר לדם, שהי' פרעה שוחט את ילדי ישראל והי' רוחץ בדמם. ואם הלבן משובח יותר א"צ ליקח האדום, כמבואר בטור (סי' תעב) וברמ"א (שם סי"א). ויש להסתפק אם אז יש ליקח בדוקא הלבן, או שרק אינו צריך להדר אחר האדום, ועכ"פ יש להוסיף קצת יין אדום. ואם לוקח יין לבן יש לכתחילה למזגו עם יין אדום, וכיון שהכוונה לעשותו אדום יש לעשותו קודם יו"ט. ועי' מה שכתבנו לקמן סימן נו אות ט'.

יב) מי שיוכל לשתות יין ישן, לא ישתה יין תירוש (מאס"ט), שאפילו בכל שבת ויו"ט מצוה ביין ישן, כמו שהי' במזבח, ומכ"ש לענין הד' כוסות שיש גם טעם שיהא דרך חירות. אכן מי שעי"ז לא יוכל לומר ההגדה ולקיים כל מצות הלילה כהוגן, ודאי עדיף שישתה מאס"ט. [ומה שהוצרך ר"י בר אלעאי לחגור צדעיו עד שבועות מפני היין, יש לתרץ בשני אופנים: או שגם היין תירוש הי' מזיק לו. או כמו ששמעתי מגדול אחד, שבימים ההם לא הי' מצוי יין תירוש בימי הפסח, כידוע]. אכן כ"ק מרן אדמו"ר זצוקללה"ה מסקווירא אמר שיערבו בו עכ"פ קצת יין ישן.

יג) במזיגת הכוס כתבו הפוסקים שימזוג כדרך חרות, דהיינו שימזוג לו אחר, ואי"צ כל אחד מהמסובין לעשות כן, אכן כל אחד צריך ליזהר להגביה הכוס בשתי ידיו. בכוס של קידוש צריך לכוון לקיים מצות קידוש ומצות ד' כוסות, וכתב בא"ר שיהרהר בתשובה. ונחלקו האחרונים אי גם כוס הראשון צריך להיות כשהוא וודאי לילה.

יד) שיעור רביעית, יש שיעור קטן של פחות מעט משלש אונסע"ס. ויש שיעור משלש אונסע"ס ושליש. ויש שיעור של ארבע וחצי אונסע"ס. ויש שיעור קצת יותר מחמש אונסע"ס. ויש שיעור של כמעט שש אונסע"ס. ויש עוד שיעור גדול משש אונסע"ס ושני שליש. ויש עוד שיעור גדול של קצת יותר משבע אונסע"ס, והוא חומרא גדולה, עי' בס' מדה נכונה (פ"ו אות יא).

טו) יש ליזהר גם בקטנים שהגיעו לחינוך ליתן להם כוס שמחזיק שיעור רביעית, ועכ"פ כשיעור הקטן, דהיינו בערך שלש אונסע"ס, והגם שסגי מעיקר הלכה לשתות רוב רביעית, זה דוקא בשיעור השתיה, אבל הכוס צריך שיחזיק רביעית שלם, ולא מהני מה שישתה ב' פעמים מהכוס הקטן, ורבים אינם נזהרים בזה ולוקחים לקטנים כוסות כסף קטנות. וכן יש ליזהר שהקטנים שהגיעו לחינוך ישתו כל הד' כוסות, ואם רוצים לילך לישן באמצע הסדר יש להם לשתות כוס הד', אכן נראה שאין צריך להקיצם בשביל זה.

טז) מי שאינו יכול לשתות הכוס משום חולי צוקער ל"ע, יכול לערב מים עד קרוב לחצי, וישתה רק שיעור הקטן דהיינו רוב רביעית משיעור הקטן, והכל לפי הענין ע"פ הוראת חכם.

יז) אם לא בירך שהחיינו בקידוש, יברך כשנזכר, ויש שיטה שנפטר בברכת אשר גאלנו, עי' שו"ת ערוגת הבושם (סי' קיד), אכן מפשטות כל הפוסקים נראה שצריך לברך אפילו עד יום ז', וע"ע בפסקי תשובות (סי' תעג אות ח).

יח) הנשים מברכות שהחיינו בשעת הדלקת נרות, ולא בשעת קידוש, ולפי"ז הנשים שמדליקות נרות מבעוד יום, אפילו אותן שנהגו להקל לאכול אחר הדלקת נרות, לכאורה אין להם להקל לשתות בלי קידוש. וכתב בשו"ת שבט הלוי (ח"ג סי' סט) שאעפ"כ מותרות לענות אמן על שהחיינו בשעת הקידוש, משום דיש אומרים דשהחיינו קאי על מצות היום, וא"כ צריך הבעל לכיון להוציאה בברכת שהחיינו. והבנות וודאי יברכו בשעת הקידוש. [וכשעושין הבדלה, נוהגין שגם הנשים אומרים ברכת הבדלה ואין חשש לשתות הכוס כיון שהוא ביחד עם קידוש.

יט) צריך לשתות בהסיבה, ובצד שמאל, ולא על גבו, ולא מהני מה שמיסב בצד שמאל הכסא, שצריכין לצדד את שמאל הגוף, אבל אי"צ להגביה את הראש. ויראה לעשות ההסיבה באופן שיהא נוח לו, ולא להיפך, שהרי צריך להיות זכר לחירות, ולא להטות הראש באויר, ואם לא היסב אי צריך לחזור ולשתות, עיי"ש דיש חילוק אי צריך לברך בפה"ג דהיינו אם לא כוון מתחילה לשתות יותר, צריך לברך בפה"ג, וע"כ אין לשתות שנית כדי שלא יהא נראה כמוסיף על הכוסות, וכן בכוס שלישי ובכוס רביעי לא ישתה שנית, אבל בכוס שני אם לא הסב יש לשתות עוה"פ כי אין צריך לברך בפה"ג כיון ששותין יין גם בהסעודה.

כ) לכתחילה יש לשתות כל הכוס, ועכ"פ צריך לשתות רוב הכוס אפילו בכוס גדול, ובדיעבד יוצא בשתיית רביעית, ויזהר שלא להפסיק באמצע השתי', וע"כ יש ליזהר להוציא היין מהפריזשידע"ר בזמן, כדי שלא יהי' קר הרבה, ובדיעבד יוצא גם כשהפסיק באמצע עד כדי אכילת פרס.

כא) מי שיודע שיצטרך לצאת מהבית בין כוס קידוש לכוס שני, יש לו לשתות עוד כוס, כדי שיהי' במקום סעודה. ויכוון בבורא פרי הגפן גם ע"ז, שלא יצטרך לברך שנית, ואז יהא נראה כמוסיף על הכוסות. וגם ישתה דוקא תירוש שאינו משכר, ויברך ברכה אחרונה, אמנם בבית אחד אם חשב על זה מתחילה, מותר לילך מחדר לחדר וגם מבית לעליה.

כב) מי שצריך לשתות חמין לרפואה בין כוס קידוש לכוס שני, אין איסור בדבר, ומובא שהיו גדולים שהתענו תענית בכורות, וכדי שיוכלו לומר הגדה אכלו מרק, או שתו קאוו"ע. אכן צ"ע קצת בענין הברכה משום דהוי כמו היסח הדעת ממש, אפילו מונח לפניו, עי' שער הציון (סי' תעג סקי"ח), וע"כ אולי יש לברך על משהו דג וכדומה. אכן כל זה אינו רק בשעת הדחק, אבל לכתחילה נוהגים שלא לשתות כלום קודם אכילת המצה. וגם מאחר שהתחיל ההגדה לכתחילה אין להפסיק, וכמו שמבואר בשו"ע (סי' תעג ס”א), ועי' בבה"ל שם (ס”ב) שאפילו רק מזג כוס שני להכין א"ע לומר ההגדה, שוב אין להפסיק בשתי' וכדומה.

ורחץ כג) יש לרחוץ ידיו כהוגן, הגם שאינו מברך על נטילת ידים. ואם שכח ובירך על נט"י, כתבו האחרונים דכיון שקשה ליזהר שלא להסיח דעתו עד האכילה, ע"כ יכול לברך שנית על נט"י קודם הסעודה, ויש להביא עצמו לידי חיוב נטילה.

כרפס כד) כרפס יש ליטול פחות מכשיעור, וגם לא בריה, ויכוין לפטור המרור, ובדיעבד שאכל יותר לא יברך ב"נ. וגם אם לא כוון לפטור, או שבירך ב"נ, לא יברך האדמה על המרור. ויש עצה לברך שנית קודם נטילת ידים ברכת האדמה על חתיכת קארטאפ"ל וכדומה.

כה) מי מלח, אם לא עשאו מבעוד יום, יש לעשותו בשינוי. וגם לא יעשה המי מלח עזים, דהיינו שיהא שני שלישי מלח.

כו) וכתבו בספרים שכרפס ר"ת ס' פרך, לרמז על ס' רבוא שעבדו בפרך. ולמרור אוכלים החרוסת שהוא ר"ת ס' חרות לרמז על ס' רבוא שיצאו לחרות. והטעם של אכילת כרפס בטיבול במי מלח, יש אומרים כדי שיעשו שינוי וישאלו התינוקות, י"א משום לגרר תאות המאכל, ויש אומרים שהוא דרך לחירות.

יחץ כז) כשהילדים חוטפים האפיקומן, יש להזהר כשמצניעין את האפיקומן שיהא נשמר. וטעם שחוטפים האפיקומן, יש שכתבו שהוא כדי שלא יישנו התינוקות, וידוע מה שאמר החת"ס ז"ל, שהוא זכר למש"כ 'לא יחרץ כלב לשונו'. אמנם יש שלא נהגו כלל לחטוף המצה, וכן המנהג אצל רבוה"ק מסקווירא.

מגיד כח) מוזגים כוס שני קודם 'מה נשתנה', ובסקווירא המנהג למוזגו קודם אמירת 'הא לחמא עניא'. אם שכח למזוג הכוס, יש למוזגו כשנזכר באמצע ההגדה. ואם לא נזכר עד לאחר ברכת גאלנו, נראה שלפי מסקנת האחרונים (סי' רעא) לענין קידוש, שאם הי' יין מונח לפניו על השלחן נקרא קידוש על הכוס, א"כ גם כאן לא גרע מזה, ואולי יש לומר יותר, שכאן אינו מעכב כלל שיברך ברכת גאלנו על הכוס, [וכן בברכת ההלל], רק העיקר שישתה הד' כוסות לפי הסדר שתקנו חז"ל, וצ"ע, אבל עכ"פ כשהי' מונח על השלחן, בוודאי יצא.

כט) הא לחמא עניא וכו' השתא הכא לשנה הבאה בארעא דישראל וכו'. הנה באופן אמירת 'הא לחמא' יש חילוקי מנהגים, ובסקווירא המנהג לעמוד ולהגביה הכוס, ויש להבין הענין, ועל מה בא לרמז. [ויש לומר שזה ג"כ ענין עקירת השלחן, דהיינו שמסלקים עצמם מן השלחן במה שעומדים ונוטלים הכוס פעם שנית]. ואבי מורי שליט"א אמר לפרש ע"ד שאמר דוד המלך ע"ה 'כוס ישועות אשא ובשם ה' אקרא' (תהלים קטז יג), ולכאורה כיון שהוא הי' עדיין קורא להשי"ת, האיך הוא אומר שהוא כבר נטל כוס הישועות, הלא עדיין לא באה הישועה, והי' לו להקדים 'בשם ה' אקרא', ואח”כ כשבא הישועה 'כוס ישועות אשא'. אכן י"ל הפירוש שדוד המלך ע"ה הי' כ"כ בטוח בהשי"ת שיעזור לו, שגם בשעת הקריאה לה' כבר נטל הכוס להודות להשי"ת על הישועה [וע"ע ברש"י (תהלים יח ד) עה"כ 'מהולל אקרא ה וגו', שכתב כדברים האלו יעו"ש], ולפ”ז י"ל כן גם לענינינו שאנו מגביהים הכוס הגם שאנחנו עדיין בגלות, ואנו אומרים הא לחמא עניא וכו' השתא עבדי וכו', אעפ"כ אנו בטוחים בהשי"ת שיוציאנו מהגלות, ונהי' בארעא דישראל בני חורין, וע"ז כבר עכשיו אנו מגביהים כוס הישועות להודות להשי"ת על הגאולה שיהא בב"א.

ל) 'וכאן הבן שואל', כתבו הספה"ק שבליל פסח הוא הזמן שיכולים לשאול מהשי"ת מה שרוצים, וזה מרומז בתיבת 'וכאן' - היינו בליל פסח, 'הבן שואל' - מאביו שבשמים. ויש להמתיק הענין למה דייקא בליל פסח, ע"פ מה דאיתא ברש"י (ברכות ד:) בענין סמיכת גאולה לתפלה, שאמרו בירושלמי (ברכות פ"א) למה הוא דומה לאוהבו של מלך וכו', וסיים רש"י בזה"ל: אלא יהי' אדם מקרב להקב"ה אליו ומרצהו בתשבחות וקילוסין של יציאת מצרים, והוא מתקרב אליו, ובעודו קרוב אליו יש לו לתבוע צרכיו עכ”ל. הרי מפורש שע"י קילוסין של יציאת מצרים האדם מתקרב אל הקב"ה, וממילא אתי שפיר, 'וכאן' דייקא בשעת הגדת יציאת מצרים, כיון שאנו קרובים אל הקב"ה, 'הבן שואל', יכולים לבקש ולשאול כל טוב מאת השי"ת.

לא) וראיתי עוד בדרשת החת"ס (רל"ז ע"א) שבכל הלילות אנו אוכלים חמץ ומצה דהנה חמץ מרמז על גאוה ומצה על הכנעה, ולכן בעצרת שקבלו התורה מביאים שתי הלחם מחמץ להראות שצריך להיות ויגבה בדרכי ה'. וזה הקישור שבכל הלילות היינו כל הגליות אוכלין חו"מ שצריך להיות גאוה נגד הגוי וגם הכנעה, ולמה כאן רק מצה ע"ז אומר עבדים היינו זכר לשעבוד שהיינו נכנעים כעבדים עיי"ש, וי"ל דע"כ מפסח עד שבועות אנו אוכלים חו"מ, להראות שאנו מכינים לקבלת התורה, שהגם שאנו נכנעים אעפ"כ ויגבה בדרכי ה', ובזה מתורץ קושי' הזוה"ק כיון דהמצה מאכל דאסוותא א"כ למה לאחר הפסח אנו אוכלים חמץ, ומתרץ הזוהר במשל, ולפי הנ"ל י"ל שהקב"ה רצה שיאכלו חמץ לרמז שצריך להיות ויגבה לבו נגד הגוים, רק בפסח מחמת סגולת החג א"צ לאכול החמץ.

לב) בכל דור ודור צריך לראות א"ע כאילו הוא עצמו יצא ממצרים, ושמעתי בשם צדיקים לפרש שבכל דור צריך לראות א"ע כאילו הוא עצמו לפי מצבו אם היה ראוי לצאת ממצרים, דהיינו שצריכים לראות לתקן מה שצריכים לתקן. ובפשטות י"ל עוד צריך לראות כאילו יצא דהנה הענין שיצאנו ממצרים שהשי"ת הוצאנו מטומאות מצרים, והזכות היה שלא שינוי לבוש, שם, לשון, וזהו העמדת ישראל בכל דור ודור ובזכות זה נצא גם אנו מהגלות, וזה הפי' צריך לראות עצמו כאילו יצא עכשיו וצריך להרחיק מהגוים שלא ללמוד מהם, וע"ז צונו מהתורה לא תלך בחוקות הגוי, וצריך להתחזק באמונה.

[מצות סיפור יציאת מצרים, ראה לעיל סימן כט] לג) קודם 'והיא שעמדה' מגביהים הכוס, ומי שמגלה המצות יש לו לכסותו אז, ונוהגים לאומרו בישיבה. באמירת דם מטיפים יין מהכוס, ולא באצבעו, ע”פ האריז”ל, ט”ז פעמים כנגד חרבו של הקב”ה, עי' במג"א השם של שמירה הוא ס"ת כ'י מלאכי'ו יצו'ה ל'ך, והיינו השם י"ו אמר 'הך' על השונאים. ושופכים אותו לתוך כלי שאינו חשוב, ומקפידים להסירו מן השלחן קודם שממשיך לומר ההגדה, ושופכין אותו כמו מים אחרונים, וחוזרים וממלאים את הכוס.

לד) מבואר בגמ' (פסחים קח.) ובשו"ע (סי' תעב ס"ח) שהד' כוסות צריכים לשתות לפי הסדר שתקנו חז"ל, וע"כ צריכים ליזהר בזה הנשים המטופלים בילדים, שאם לא היו יכולים לומר ההגדה עד שהגיע הבעה"ב לשתיית כוס שני, לא ישתו אז הכוס השני עד שיאמרו עכ"פ קצת מן ההגדה, ויאמרו רבן גמליאל היה אומר כל מי שלא אמר וכו', וגם יאמרו השני מזמורי הלל, וברכת אשר גאלנו, והשאר יכולים להשלימו אח"כ.

לה) כתבו בספה"ק שבליל התקדש חג, יש סגולה נפלאה להשריש בהילדים אמונת השי"ת, והעיקר מה שהבן רואה האיך האב מתלהב לעבודת השי"ת ואינו עושה כמצות אנשים מלימודה אלא עושה כל דבר בכוונה ובשמחה.

מוציא מצה לו) יש שכתבו שבליל פסח אין להוסיף מלח להמצה כדי שיהיה רק טעם מצה, אכן למעשה נוהגים להוסיף מלח, אכן אין טובלין במלח, רק נותנין עליו המלח.

לז) יש לחלק לב"ב, כל המצות קודם נטילת ידים. כדי שלא יהא הפסק בין נטילה להמוציא [ולכתחילה יהא מונח גם אותן המצות בצידו בשעת סיפור יציאת מצרים], ויכול ליתן לכל אחד השיעור משאר המצות קודם נט”י, ואח”כ יתן חתיכה גדולה משני המצות שלו לחלקו לכל אחד מהמסובין.

לח) יש לאחוז שלוש המצות ויברך המוציא ואח"כ מניח השלישית ואוחז השלמה והפרוסה, ומברך על אכילת מצה. לא יפסיק בדיבור עד לאחר אכילת הכורך, ולכתחילה לא יפסיק עד לאחר אפיקומן.

לט) בענין ליתן לילדים מצה, מבואר בתרומת הדשן המובא ברמ"א (סי' תעא ס"ב) שלילד שמבין מה שמספרים ביציאת מצרים אסור ליתן לו מצה בערב פסח, וגם בלילה קודם סיפור יציאת מצרים, כדי לקיים בעבור זה וכו', עיי"ש ובשעה"ר (שם), אמנם נראה שבעת הצורך א"צ להמתין עד שיגיע בעצמו לאכול המצה, אלא כיון שכבר התחיל לספר ביציאת מצרים כבר קיים מש"כ בעבור זה וכו' בשעה שיש מצה ומרור מונחים לפניך, והגם שמתקנת חז"ל צריכין לשתות כוס שני קודם אכילת מצה, י"ל שלענין זה לא גרע מכל שבת ויו"ט שמבואר בפוסקים שמותר להאכילם קודם קידוש. אכן לכתחילה יש גם בזה לקיים עמהם המצוה כהוגן, וע"כ באופן שצריך הקטן לאכול מצה, יש לו גם לשתות מקודם את הכוס השני, והיינו בקטן שעדיין לא הגיע כ"כ לידי חינוך שיצטרך גם לומר כל ההגדה. ועכ"פ יש לברך עמו ברכת מוציא מצה.

מ) כתב בספה"ק אור לשמים (ראה ד"ה ששת) שפסח הוא זמן תשובה שיש שינוי מעשה אכילת מצה, שינוי מקום הסיבה, שינוי השם שיתקדש ויהא נהפך לאיש אחר.

מרור מא) בענין בדיקת המרור מתולעים, צריך לברר בכל שנה לפי הענין. ויזהר שלא יקח מאותן שנגדלו במים, או מאותם שאינם מחוברים לארץ.

מב) ויזהר שהמרור לא יהי' כבוש במים מעת לעת, ולא יהי' כבוש בחומץ. ואם מונחים בכיס (בע"ג) אחר הרחיצה, יעשה בו חור שיצאו המים מהם. אכן מה שנשאר קצת לחות עליהם, נראה שאין להחמיר בזה, כיון שיש מקילים אפילו בכבוש ממש במים. ובאופן זה שלא נשאר עליהם רק קצת לחות ממים, יש סוברים שלא הוי כבוש גם לענין איסור והיתר. וגם לא ידיח המרור במים חמין.

מג) כשמפרר החריי"ן מבעוד יום, צריך ליזהר שלא יצא המרירות. אכן בדיעבד יש סברא שאינו מעכב, ובפרט לפי מה שנוהגים לאכול גם הסאלאט"ן. למעשה באכילת מרור יש לשער שיעור מרור כמו חצי ביצה, ולהמחמיר כמו ביצה שלנו בינונית תע"ב. ובשעת הדחק יכולים לסמוך על שיטות הסוברים שכזית היא כשליש ביצה, כמבואר בדברי האחרונים (סי' תפ"ו), ועי' בשעה"ר (שם) שמשמע שדעתו להקל בזה גם לכתחילה עיי"ש. ויש סוברים שבמרור כיון שלא כתוב בתורה 'אכילה', יוצא אפילו בפחות מכזית. ולמעשה מי שאינו יכול לאכול רק פחות מכזית, יש לו לצאת הברכה מחבירו. ועי' באוהחה"ק (פ' בא) שהמרור הוא גם זכר לחירות.

מד) בליל ב' של פסח יש לרסק המרור ע"י שינוי.

מה) כשחל בשבת יתן היין לחרוסת מבעוד יום, ואח"כ מותר להוסיף קצת בלילה.

כורך מו) בברכת 'על אכילת מרור' יש לכוון גם על הכורך, וע"כ לא יפסיק בדיבור ביניהם. ושיעור מרור בכורך יכול לצאת בזה בכזית כפי שיעור הקטן.

מז) והטעם שאומרים לשון 'זכר' למקדש כהלל כתב בפמ"ג (סי' תע"ח משב"ז סק"ז) משום שבזמה"ז אפילו לשיטת הלל הכריכה היא רק זכר למקדש, וצריך מקודם לכן לאכול מצה ומרור בנפרד דוקא, שלא יבטל המרור דרבנן טעם מצה דאורייתא. ועי' ביה"ל.

מח) מי שמשתמש למרור בכורך הכורך עם עם חסא יש להזהר שלא יהא רטוב ממים.

שלחן עורך מט) אוכלים הביצה מן הקערה, ושופכים עליו מי מלח. ולכתחילה אוכלים כל הסעודה בהסיבה.

נ) אין אוכלים צלי בליל פסח כמו שמבואר בשו"ע (סי' תע"ו), ואפילו צלי קדר דהיינו שמטגנין אותו במוהל היוצא ממנו אין אוכלים, וכתבו האחרונים (שם) דאפילו לאחר שנתבשל אין לצלותו אבל אם אחר שנצלה נתבשל מותר לאכלו.

נא) החכם עיניו בראשו להניח מקום לאכילת אפיקומן. והמנהג לומר סדר אכילת קרבן פסח בשעת השלחן עורך.

צפון נב) לאפיקומן יקח לכתחילה שיעור הגדול. ולכתחילה יאכל ב' כזיתים, אחד לפסח, ואחד למצה הנאכלת עמו.

נג) לא יאכל האפיקומן אכילה גסה. ואם נרדם באמצע אכילה, אזי כל זמן שיש מבני החבורה שלא נרדמו, מותר לו להמשיך אכילתו.

נד) מבואר בשו"ע דאין אוכלין אפיקומן בשני מקומות, בדרך כלל אצלנו אינו שכיח כי אם אוכל אצל אביו או חמיו אינו אוכל רק במקום אחד ואינו הולך באמצע האכילה למקום אחר, ובאמת אפילו למקום אחר באמצע הסדר מותר לשנות ממקום למקום, ורק באמצע אפיקומן אסור לשנות ממקום למקום אכן באופן שרוצה לילך לרבו וכדומה אצל השלחן להסדר, אין לילך באמצע אכילת האפיקומן, ומבואר במג"א (סי' תע"ח) דאפילו בחדר אחד אסור לאכול האפיקומן בשני שלחנות.

נה) אחר אכילת אפיקומן אסור לאכול, וגם באכילת אפיקומן אם הפסיק מלאכול אינו יכול לאכול עוד, אמנם יש אומרים דמצה מותר לאכול אח"כ, אבל עכ"פ כל זמן שלא הפסיק מלאכול יכול לאכול עוד מצה כמה שרוצה, אף ממצות אחרות.

נו) כתב המחבר בשו"ע (סי' תעז ס"א) שיהא זהיר לאכול האפיקומן קודם חצות [וידוע מש"כ האחרונים בענין העצה של האבני נזר], והרמ"א כתב שם בשם הר"ן שיקדים עצמו שגם ההלל יקרא קודם חצות, ועי' בשעה"ר שכתבו בלשון לכתחילה, וכ"כ במשנ"ב (שעה"צ סק"ו) בשם החק יעקב שזה אינו רק לכתחילה, וע”ע במשנ"ב (סק"ז) דהיינו עם ברכתו שלאחר ההלל, ומשמע לכאורה שעכ"פ הכוס האחרון אין קפידא כלל לשתותו דוקא קודם חצות, אכן עיי"ש בביאור הגר"א שכתב ויקדים וכו' בשביל כוס ד', וכן הביאו כמה אחרונים בשם המהרי"ל, ועי' מה שהאריך בזה בס' ויגד משה (סי' ו אות ד, וע"ע שם סי' לא אות יא). והנה ידוע דאלו ואלו דא"ח, ואולי י"ל ע"פ מש"כ בספה"ק בני יששכר (ניסן מאמר ד דרוש ב ד"ה ע"ד הדרוש) שבחצות של ליל פסח הי' מזל מאדים, ובני ישראל היו למעלה מן המזל, עיי"ש באריכות, וע"כ יש שהיו נזהרים מלשתות אז כמו בליל שב"ק [והיינו לרמז כמו שהי' אז]. ויש שאומרים שאדרבה אנו מראים שאנו בני חורין ושולטין על המזל. ואולי לפ"ז גם אין לחוש לקדש בליל פסח בין שש לשבע כשחל בשב"ק, כיון שהוא ליל שימורים, וגם יש מצוה להקדים הסדר, אכן קשה לחדש בדברים כאלו. ולמעשה במדינות אלו אין שייך לקדש אז, שאפילו להמקדימים בכל שבת, בפסח צריך להמתין עד צאה"כ.

נז) כתב בדרושי הנו"ב טעם למה שאנו אוכלים מצה ב' פעמים, בכזית מצה ובאפיקומן, שבפעם הראשון בשעת הברכה אנו אוכלים לזכר שיצאנו ממצרים בפעם הראשון כדי להקריב קרבן פסח בירושלים, וכמ"ש בתרגום יונתן עה"כ (שמות יט ד) 'ואשא אתכם על כנפי נשרים', ואז הי' היציאה בצינעה. ובפעם השניה אוכלים אפיקומן, לזכר מה שיצאנו ממצרים לחירות עם כל הכלים, וזהו רמז מה שאמרו חז"ל 'אפיקומן' היינו 'אפיקו מָנָא', דהיינו שיצאנו עם כל הכלים לחירות עולם.

ברך נח) יש להדיח הכוסות קודם בהמ"ז. ונוהגים למזוג כוס של אליהו קודם בהמ"ז.

נט) בענין הצטרפות לזימון, אם כל אחד מקפיד על מצות שלו, אינם יכולים להצטרף לזימון. אמנם אם אחד יש לו מצות שכולם אוכלים מזה, מצטרפים, וטוב שהוא יזמן.

ס) כתב בתשובת רע"א (סי' א') דנשים ששכחו יעלה ויבוא ביו"ט, אין צריכין לחזור ולברך משום שאין להם חיוב של שמחת יו"ט עיי"ש. אמנם בב' לילות הסדר יש להם חיוב סעודה ע"כ אם שכחו יעלה ויבוא צריכים לחזור ולברך.

סא) עי' בספה"ק תולדות יעקב יוסף הטעם שלא יפסיק בין ב' כוסות אחרונות, מפני שמרמזים להאותיות ו"ה שבשם, יעו"ש.

הלל סב) נוהגים שלא להפסיק באמצע ההלל אפילו בדברי תורה, אכן מעיקר הלכה כתב בויגד משה (סי לא) שמותר, יעו"ש.

סג) אם יש עכ"פ עוד שני אנשים, אפילו קטנים, יאמרו 'הודו' בעניה אחריו. וגם הנשים צריכים לומר הלל.

סד) כוס רביעי ישתה כולו, ויברך ברכה אחרונה, ויש לכוון בזה גם על כוס השלישי, ולכתחילה יכוין גם על הכוסות הראשונים.

סה) כתב בערוך השלחן שאם שתה הכוס באמצע הלל לא יצא, אכן נראה שלקטנים אין להקפיד ע"ז.

סו) אם נתאחר אמירת ההלל עד אחר עלוה"ש, כתב בשו"ת התעוררות תשובה (סי' רסט) שלא יברך יהללוך בסוף הלל, ולא יברך על הכוס. ובסקוירא נוהגים לומר בשתי הלילות הפיוט 'ויהי בחצי הלילה'.

נרצה סז) מובא בספה"ק שתיבת 'נרצה' בגימ' 'משה', לרמז שכל מה שעשינו הוא מקובל למשה מסיני. ועי' בספה"ק מאור עינים (צו) שגם במצרים עשו בני ישראל כל הסדר 'כמו שאנו עושים'. וכ"ק מרן אדמו"ר זצוקללה"ה מסקווירא אמר המאמר הזה מהמאו"ע בהתלהבות גדול, ואמר שהמאו"ע היה יכול לומר: 'כמו שאנו עושים'.

סח) אין לאכול ולשתות אחר הסדר, ויש מחמירים גם במים, עי' ב"י (סי' תפ"א) בשם המרדכי והר"ש מאיורא.

סט) יש מצניעים מן האפיקומן, ואין בזה משום הכנה, שהרי גם בפסח עצמו שייך השמירה. ועי' באחרונים שיש שהתירו גם לנקבה ולתלותה, עי' חק יעקב (סי' תעז סק"ג), ובשע"ת (שם).

ע) חייב לספר ביציאת מצרים עד שתחטפנו שינה, ועי' בסידור יעב"ץ שאם עי"ז לא יוכל להתפלל כהוגן למחר מותר לישן גם קודם שתחטפנו עיי"ש. ועי' בקדושת לוי (סוף מאמר כללות הניסים) שכתב שההתלהבות מהניסים של השי"ת מונעת שינה מעיניו ואינו מרגיש עייפות עיי"ש, וע"ע במנהגי החת"ס שלא הי' ישן כל הלילה, וכ"כ בלקט יושר שכן נהג רבו בעל תרומת הדשן.

עא) בקרי"ש שעל המטה יש לכתחילה לקרות כל הג' פרשיות של קרי"ש, אבל שאר הפסוקים א"צ לאומרם, שהיא ליל שמורים.

עב) בספה"ק תפארת שלמה (שבת הגדול ד"ה ליל) כתב דליל שמורים הוא לה', ע"כ כתב לשון רבים, דיש בה כח ליתן שמירה על כל לילות השנה.

תוכן הענינים

א) התעוררות ללימוד הלכות ועניני הסדר.

ב) רמז ענין יציאת הדעת מגלות.

ג) בענין הכנה לסדר מבעוד יום.

ד) כמה טעמים שיש לנוח מבעוד יום / בענין ישן באמצע הסעודה, אי מותר להמשיך לאכול.

ה) בענין סידור כלים נאים על השלחן / אי יש לסדר גם כלים של עכו"ם.

ו) בענין הדלקת נרות גדולות.

ז) בענין לבישת הקיט"ל.

ח) אופן ומנהגי סידור הקערה.

ט) צליית ואכילת הזרוע.

י) בענין אמירת הסימנים 'קדש' 'ורחץ' וכו'.

קדש יא) בענין יין אדום.

יב) בענין יין ישן / מי שקשה לו יין ישן, אי יכול לשתות מאס"ט / בענין שהוצרך ר"י בר אלעאי לחגור צדעיו מפני היין.

יג) בשתיית כוס קידוש צריך לכוון לקיים מצות קידוש ומצות ד' כוסות.

יד) שיעור רביעית.

טו) זהירות בקטנים ליתן להם כוס הראוי, ושישתו כל הד' כוסות.

טז) בענין מי שאינו יכול לשתות יין משום חולי צוקע"ר.

יז) בענין מי שלא בירך שהחיינו בקידוש.

יח) בענין ברכת שהחיינו לנשים / אי יכולות לענות אמן על שהחיינו של קידוש.

יט) בענין השתיה שיהיה בהסיבה, ומה הדין בלא היסב.

כ) זהירות שלא להפסיק בשתיה.

כא) בענין היודע שיצטרך לצאת מהבית בין כוס ראשון לשני.

כב) בענין אכילה ושתיה בין כוס ראשון לשני.

ורחץ כג) אופן הרחיצה / שכח ובירך על נט"י, אי יברך שנית קודם הסעודה.

כרפס כד) בענין אכילת כרפס / בדיעבד שאכל יותר מכזית, או בירך בו"נ, מה יעשה.

כה) שכח לעשות מי מלח מבעו"י.

כו) טעם ב' טיבולים.

יחץ כז) בענין חטיפת האפיקומן.

מגיד כח) זמן מזיגת כוס שני / שכח למזוג הכוס עד אחר ברכת 'אשר גאלנו', אי יצא.

כט) טעם למנהג סקווירא שמוזגים הכוס ועומדים באמירת 'הא לחמא עניא' / ביאור הכתוב 'כוס ישועות אשא ובשם ה' אקרא'.

ל) בענין 'וכאן הבן שואל' - עת רצון לבקש הכל מהשי"ת.

לא) בענין המצות שמרומז ויגבה בדרכי ה'.

לב) בכל דור ודור צריך לראות א"ע כאילו הוא עצמו לפי מצבו אם היה ראוי לצאת ממצרים.

לג) בענין אמירת 'והיא שעמדה' / בענין מנהג שפיכת יין מהכוס.

לד) זהירות בשתיית הד' כוסות על הסדר / בענין נשים שלא הספיקו לומר ההגדה עד שתיית כוס שני.

לה) סגולה נפלאה להשריש בהילדים אמונת השי"ת.

מוציא מצה לו) בענין נתינת מלח על המצה בליל פסח.

לז) אופן חילוק המצה לבני המשפחה.

לח) באופן אחיזת המצות בשעת הברכות.

לט) בענין אי מותר ליתן מצה לילדים קודם כוס שני.

מ) פסח הוא זמן תשובה שיש שינוי מעשה אכילת מצה.

מרור מא) זהירות בבדיקת תולעים / כמה מינים שאין ליקח למרור.

מב) זהירות שלא יהי' המרור 'כבוש'.

מג) זהירות שלא יצא המרירות / שיעור מרור.

מד) אופן ריסוק המרור ביו"ט.

מה) אופן נתינת יין לחרוסת בשבת.

כורך מו) זהירות שלא להפסיק בדיבור בין מרור לכורך / שיעור כורך.

מז) טעם לאמירת 'זכר למקדש כהלל'.

מח) המשתמש למרור בכורך הכורך עם עם חסא יש להזהר שלא יהא רטוב ממים.

שלחן עורך מט) מנהג אכילת הביצה / אופן אכילת הסעודה.

נ) אי אוכלים צלי-קדר בליל פסח.

נא) החכם עיניו בראשו להניח מקום לאכילת אפיקומן. והמנהג לומר סדר אכילת קרבן פסח בשעת השלחן עורך.

צפון נב) שיעור אכילת אפיקומן.

נג) אופן אכילת אפיקומן / בענין הנרדם באמצע אכילה.

נד) בענין שלא לילך ממקום למקום באמצע אכילת אפיקומן.

נה) בענין שלא לאכול אחר אפיקומן, ומה הדין אם הפסיק באמצע.

נו) בענין אכילת אפיקומן קודם חצות / אי גם ההלל ושתיית כוס ד' צריך להיות קודם חצות / כשחל פסח בשבת, אי יש להקפיד שלא לקדש בין שש לשבע.

נז) טעם לאכילת מצה ואפיקומן.

ברך נח) בענין הדחת כוסות / מנהג מזיגת כוס של אליהו.

נט) בענין הצטרפות לזימון כשכל אחד מקפיד על מצותיו.

ס) נשים ששכחו יעלה ויבוא בברכת המזון.

סא) טעם שאין להפסיק בין ב' כוסות אחרונות.

הלל סב) אי מותר להפסיק באמצע הלל.

סג) בענין אמירת 'הודו' בהלל.

סד) אופן שתיית כוס רביעי.

סה) שתה הכוס באמצע הלל, אי יצא.

סו) נתאחר אמירת ההלל עד אחר עלוה"ש, אי יברך 'יהללוך', ועל הכוס / בענין אמירת הפיוט 'ויהי בחצי הלילה'.

סז) רמז בסימן 'נרצה' / בענין עריכת בני ישראל הסדר במצרים.

סח) בענין אכילה ושתיה אחר הסדר.

סט) אי יש איסור הכנה להצניע האפיקומן.

ע) בענין חיוב סיפור יציאת מצרים עד שתחטפנו שינה.

עא) בענין קרי"ש שעל המטה בליל פסח.

עב) ליל שמורים מורה על ה' שיתן שמירה על כל הלילות.

סימן לג מצות קידוש בכורות מצות עשה לקדש בכורות פטר רחם הזכרים, שנאמר (שמות יג ב) 'קדש לי כל בכור פטר כל רחם בבני ישראל באדם ובבהמה לי הוא'. בין שלמים, בין טריפה. בכור בהמה טהורה תמים נשחט בעזרה כשאר קדשים קלים, ושופכין דמו במזרק על המזבח שפיכה אחת כנגד היסוד, ומקטירין אימוריו, והבשר נאכל לכהנים לשני ימים ולילה אחד. ואפילו כהן חייב להקריב בכור בהמה טהורה שלו. ומצוה להקדיש בכור בהמה טהורה, ויאמר הרי זה קדש, שנאמר (דברים טו יט) 'תקדיש לה' אלהיך'. ואם לא הקדישו הרי זה מתקדש מאליו. ונוהג גם בחוץ לארץ. וכשמביא בכור תם מחוץ לארץ לארץ ישראל לא היה קרב, אלא יאכל במומו לכהנים. ובזמן הזה בין בארץ ישראל בין בחוץ לארץ הבכור ירעה עד שיסתאב, והרי הוא לכהן, ויאכילהו לכל אדם שירצה, והרי הוא נכסי כהן וחולין גמורים, אלא שהוא אסור בגיזה ועבודה, בין תמים בין בעל מום. ומצוה לאכול הבכור בתוך שנתו, בין תמים בין בעל מום. שותפות העכו"ם בעובר או באמו פוטר מן הבכורה. ונוהג בזכרים ובנקבות, שכולם חייבין להקדיש בכור:

[מצוה יח] מצות קידוש בכור בהמה, שנאמר (שמות יג ב) 'קדש לי כל בכור פטר כל רחם'. וכתב החינוך טעם המצוה לידע שהכל הוא להשי"ת, וע"כ מכל ראשית שאדם מתאוה לה נותנים להשי"ת, עיי"ש בדבריו הקדושים. ועוד כתב טעם להמצוה לזכור יציאת מצרים שהקב"ה קידש כל בכור. ועי' באוהחה"ק (בא יא, ה ד"ה ומת) שע"כ הרג השי"ת כל בכורי מצרים מאדם ועד בהמה, שבזה נעקרה הקליפה של הבכור, ולעומת זה נתקדש ענין הבכורה להשי"ת, יעו"ש.

א) מצות קידוש בכור אינו נוהג רק בבהמה טהורה, ואינו נוהג בחיה. והיינו הזכרים שנולדו ראשונה מבהמה טהורה הם קדושים לה', ואעפ"כ יש מצוה להקדישו, ונחלקו התנאים (ערכין כט.) אי צריך להקדישו בפה, וגם להלכה נחלקו הראשונים בזה, עי' בטור (יו"ד סי' שו), והרמב"ם (בכורות א, ד) פסק שמצוה להקדישו בפה ולומר הרי זה קודש, אכן גם אם לא אמר כן הרי הוא קדוש.

ב) וראיתי בתיבת גמא להפמ"ג (ראה) שכתב שגם כשהוא בעל מום מצוה להקדישו, וכן כתב במנחת חינוך לדייק מדברי הרמב"ם, וכתב שאין בזה איסור של מקדיש בעל מום למזבח, כיון שאינו מקדישו רק לקדושת בכור לענין איסור גיזה ועבודה. וכתב עוד במנ"ח שאפילו בחוץ לארץ שייך מצוה זו להקדישו בפה עיי"ש, אמנם בהג"ה על המנ"ח מביא מהלכות גדולות (הל' בכורות) שכתב שבעל מום אין מקדישים אותו בפה.

ג) וע"ע בתיבת גמא (שם) שכתב שהמצוה היא ביום שנולד, ואינו דומה לשאר קרבנות שצריך להמתין מלהקדישו עד ליל שמיני עיי"ש, וכתב במנחת חינוך (אות ל) שגם אם לא הקדישו כשנולד יש מצוה להקדישו אח"כ כל זמן שהבכור קיים. וכתב עו"ש להסתפק בבכור שנולד לקטן מופלא סמוך לאיש והקדישו, שאולי כשיגדיל צריך להקדישו שנית, עיי"ש.

ד) הבכור הוא ממתנות כהונה, ועי' במנ"ח (אות ב) שיכול ליתנו לאיזה כהן שירצה, ואין צריך ליתנו לאנשי המשמר. וע"ע שם בענין טובת הנאה, שמדאורייתא יש טובת הנאה לבעלים, אבל חז"ל גזרו בזה שלא ליקח מעות מישראל ליתן המתנות לבן בתו כהן וכדומה, עיי"ש.

ה) צריך ליתנו לכהן לאחר שלשים יום בדקה, וחמשים יום בגסה. ואין מקריבים על המזבח רק בכור הנולד בא"י, אבל הנולד בחו"ל צריכים להמתין עד שיפול בו מום, ואח"כ יאכלנו הכהן, ואסור בגיזה ועבודה. ואפילו נולד במומו, ג"כ צריך ליתנו לכהן.

ו) ואחר שנפל בו מום מותר לכל אחד לאכלו, דהיינו שהכהן מותר להאכילו לכל אדם, ואפי' לנכרים, אבל לא לכלבים, כמו שהעלה הש”ך (יו”ד סי' שו סק"ח).

ז) וכהיום עד שיבנה בהמ"ק ב"ב, גם הנולד בא"י צריכים להמתין עד שיפול בו מום, ואסור בגיזה ועבודה, וע"כ אותן הקונים כבשים כדי לקיים בהם מצות ראשית הגז, צריכים ליזהר שלא יהא אפילו באחד מן הבהמות חשש בכור.

ח) ראיתי בשו”ת שיח יצחק (סי' תנו) שהביא מעשה שהי' לפניו שהתיר בכור ע"פ מומו, במותב תלתא, עיי"ש הסדר.

ט) גם הכהן ולוי מחויבים בבכור בהמה, והכהן מפרישו לעצמו, דהיינו שיקריבנו, או שיאכלנו במומו. והלוי צריך ליתנו לכהן. ואינו דומה לפטר חמור שכהנים ולוים פטורים. ופשוט שגם הנשים מחויבים במצוה זו, כיון שהוא מצות עשה שאין הזמן גרמא.

י) אם נשתתף עם עכו”ם, פטור מבכורה, ומבואר בשו”ע (יו”ד סי' שכ ס”ו) שבזמה"ז יש לעשות כן למכרו לנכרי, דהיינו שימכור חלק מהבהמה להנכרי קודם הלידה, ולא סגי למכור העובר עיי"ש, וכשמכרו לנכרי צריך ליזהר שיעשה קנין גמור כמבואר בשו”ע (שם), וע"ע מש"כ בשעה"ר (סוף הל' פסח). וכתב בדרך פקודיך (חלק הדיבור אות ד) שהמורי הוראות צריכים להודיע זה ברבים, שלא די להקנות בכסף לחוד, אלא צריכים להקנות בכסף ובמשיכה.

יא) מעשה בישראל אחד בחו"ל שהי' לו שה, ונולד לו בכור, ולא ידע כל ההלכה למכור לנכרי מעיקרא, ואח"כ מת הבכור, ושאל אי צריך קבורה. והנה בגמ' (בכורות ג.) למדו חז"ל מהפסוק (שמות יג יב) 'פטר שגר בהמה' שחל קדושת בכור גם על נפל, וברש"י על התורה (שם) כתב דרש הזה, וכתב שנקרא בכור לפטור הבא אחריו, וא"כ י"ל שכמו בבכור אדם אם הי' נפל ל”ע שהגם שכבר נתרקם ופוטר הבא אחריו, אעפ"כ אינו צריך לפדותו, כמו כן י”ל שבבכור בהמה הגם שפוטר הבא אחריו, אעפ"כ אין לו קדושה לעצמו, ואין צריך קבורה. ולכאורה יש להביא ראי' לזה מהמבואר בגמ' (שם כא:) ונפסק בשו"ע, שכשהפילה חררת דם צריך קבורה רק משום לפרסם שפוטר הבא אחריו, וע”כ בשליא אי"צ קבורה כמבואר שם. אכן באמת יש לדחות דהיינו דוקא בשליא, משום שנימוח הולד, וע”כ אי"צ קבורה, ומטעם זה גם בחררת דם לא הי' צריך קבורה אם לא הי' הטעם כדי לפרסם, אבל באופן שלא נימוח י”ל שצריך קבורה, ומצינו שכן מפורש ברבינו גרשום (בכורות ג.), שהנפל קדוש וצריך קבורה.

יב) ובאמת לכאורה מפורש כן ברמב"ם שצריך קבורה, שכתב (הל' בכורות פ”ד הי”א) בענין הפילה חררת דם שקוברים אותה 'כמו נפל' עיי”ש, משמע להדיא שגם נפל צריך קבורה. וע”ע בשו”ע (יו”ד סי' שז ס”ב) שבכור שנשחט ונמצא טריפה צריך קבורה עם עורו, ובבית הלל על הגליון כתב שהמנהג לעטפו בסדין ולקוברו בבית החיים משום כבוד הקדשים, וגם יש לקוברו בעומק קצת עיי"ש, ולכאורה כל זה הוא גם בנפל. וע"ע בשו"ת שבות יעקב (ח"ג סי' ח) שנשאל על קבורת בכור שהערכאות לא נתנו רשות לקברו בבית הקברות, ופסק שם שאסור לקוברו בחצר בהכ"נ, אלא יקברוהו בחצר בית האורחים, עיי"ש. וע”ע מה שהאריך בזה בשו”ת ישיב יצחק מהרה”ג מוה"ר יצחק שכטר שליט”א.

מצות לא תעשה שלא לאכול בכור תמים חוץ לירושלים, שנאמר (שם יב יז) 'לא תוכל לאכול בשעריך וגו' ובכורות' וגו'. כהן שאכל כזית מבכור תמים חוץ לירושלים לוקה, וכן זר שאכל כזית מבכור תמים בין לפני זריקה בין לאחר זריקה בכל מקום לוקה. ונוהג בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות:

יג) [מצוה תמו] מצות איסור אכילת בכור תמים חוץ לירושלים, שנאמר (דברים יב יז) 'לא תוכל לאכול בשעריך וגו' ובכורות בקרך'.

מצות לא תעשה שלא להטיל מום בקדשים, שנאמר (ויקרא כב כא) 'כל מום לא יהיה בו'. ואינו לוקה אלא בזמן שבית המקדש קיים, אבל בזמן הזה אע"פ שעבר בלא תעשה אינו לוקה. הטיל מום בקדשים ובא אחר והטיל בו מום אחר, השני אינו לוקה. אחד המטיל מום בקדשים או בתמורתן לוקה, חוץ מבכור ומעשר שהמטיל מום בתמורתן אינו לוקה, לפי שאינן ראויין לקרבן. ונוהג בזכרים ונקבות:

מצות לא תעשה שלא לעבוד עבודה בבהמת קדשי מזבח, שנאמר (שם טו יט) 'לא תעבוד בבכור שורך'. ומצות לא תעשה שלא לגזוז צאן קדשי מזבח, שנאמר (שם) 'ולא תגוז בכור צאנך'. ולמדו חז"ל שאר קדשי מזבח מבכור. והעובד לוקה, וכן הגוזז את שור ועובד בצאן לוקה. אפילו בהמת קדשים שנפל בה מום ונפדית, אסורה בגיזה ועבודה. ודוקא שקדם הקדשן את מומם, או מום עובר להקדשן, אבל המקדיש בעלת מום קבוע למזבח, אינה אסורה בגיזה ועבודה, אלא מדבריהם, חוץ מבכור ומעשר אע"פ שהן בעלי מום קבוע מתחלתן, אסורין בגיזה ועבודה. ותולש אינו כגוזז. ומדברי סופרים קדשי בדק הבית אסורין בגיזה ועבודה, ומכין עליהן מכת מרדות. ונוהג בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות:

יד) עוד יש בבכור שלשה מצות 'לא תעשה', השייכות בכל הקדשים: [מצוה רפח] מצות איסור נתינת מום בקדשים, שנאמר (ויקרא כב כא) 'כל מום לא יהי' בו'. [מצוה תפד] מצות איסור עבודה בקדשים, שנאמר (שם טו יט) 'לא תעבוד בבכר שורך'. [מצוה תפה] מצות איסור גיזת צמר קדשים, שנאמר (שם) 'ולא תגוז בכור צאנך'.

טו) גם אסור לגרום שיעשה בו מום, ואם עשה כן קנסו חז"ל שלא לאכלו עד שיפול בו מום אחר, ועי' פרטי הלכות בזה ביו”ד סי' שי"ג.

טז) כשנעשה בו מום מעצמו, יכולים לשוחטו. וצריך לשוחטו ולאוכלו תוך שנתו, כמבואר בשו"ע (יו”ד סי' שו), והיינו י"ב חודש מיום ליום. ואם נתעברה השנה, מונה י"ג חדשים.

יז) ואם נולד מום לאחר י"ב חודש, יכולים להמתין עוד ל' יום. וכן אם נולד מום קודם שנגמר השנה, יכול להמתין עד ל' יום מיום שנולד המום. ובדיעבד לא נפסל הבכור לאחר שנה אפי' בבכור תם, כמבואר בגמ' (ר"ה ה:) וברמב"ם (פ"א ה"ג).

מצות עשה לפדות פטר חמור זכר בשה, שנאמר (שמות לד כ) 'ופטר חמור תפדה בשה'. ונותן השה לכהן, שנאמר (במדבר יח טו) 'כל פטר רחם וגו' יהיה לך'. וכהנים ולוים פטורים. ומשיולד חייב לפדותו ולא ישהה המצוה. ויברך אקב"ו על פדיון פטר חמור. וקודם פדיונו הוא אסור בהנאה, ואם מת קודם פדיונו יקבר. ולאחר פדיונו הוא חולין גמורים, והשה הוא נכסי כהן חולין גמורים, ומותר בגיזה ועבודה. אם אין לו שה לפדותו, פודהו בשויו, ונותן דמיו לכהן, לא אמרה תורה שה להחמיר עליו, אלא להקל עליו, שאם היה הפטר חמור שוה עשר סלעים יכול לפדותו בשה שוה דינר, ולא יהיה זה חמור מן ההקדש שנפדה בכסף בשויו. ודוקא כשהיה דמי הפטר חמור מג' זוזים ולמעלה, אבל אם היו דמיו פחות מג' זוזים, אין פודין אותו אלא בשה או בג' זוזים. ועין יפה לא יפחות מסלע. ועין רעה בחצי סלע, ובינונית ג' זוזים. היה לו ספק פטר חמור, יפריש שה תחתיו, והוא לעצמו. נתן הפטר חמור לכהן, יפריש הכהן שה תחתיו. מצות פדייה קודם למצות עריפה דלקמן. שותפות העכו"ם בעובר או באמו פוטר. ונוהג בכל מקום ובכל זמן בישראלים זכרים ונקבות. וכהנים ולוים פטורים, ובת כהן ולוי, שלה פטור, ושל בעלה חייב:

יח) [מצוה כב] מצות פדיון פטר חמור, שנאמר (שמות לד כ) 'ופטר חמור תפדה בשה'. המצוה לכתחילה הוא לפדותו בשה, אכן יכולין גם לפדותו בשוויו של החמור.

יט) עד שפודה את הפטר חמור הרי הוא אסור בהנאה, ותיכף אחר שפדה בשה פקע האיסור מהחמור ומותר בהנאה לישראל, וגם השה הוא חולין ביד הכהן.

כ) ומבואר בשו"ע (שם) שהישראל אינו חייב באחריות השה לאחר שהפרישו, וע"כ אם מת השה לאחר הפדיון נותן הנבילה לכהן, וכן אם נאבדה הוא פטור.

כא) אם מת החמור קודם פדיה, צריך קבורה. ועי' במנ"ח שהעלה שלאחר מיתה לא שייך פדיה, אכן בהג"ה על המנ"ח הביא בשם הפרישה (יו"ד סי' שכא) ששייך פדיה גם לאחר מיתה, יעו"ש.

כב) השה שפודה בו צריך להיות כשירה ולא טריפה, ועי' במנ"ח ובטורי אבן שמה שאמרו חז"ל שאין פודים בשה טריפה, היינו מדין שה, אבל מדין השוויות יכולים לפדות בו, ועי' מש"כ בזה בשו"ת מנחת יצחק (ח"ח סי' קיח).

כג) צריך לפדותו כשנולד, ועכ"פ תוך ל' יום, ונחלקו בגמ' (בכורות יג.) אי לאחר ל' יום עבר כבר על המצוה, או אינו רק מצוה לפדותו מיד, כדי שלא יחמיץ המצוה, ועי' במנ"ח (אות א) שלכאורה נחלקו הרמב"ם והטור (יו"ד סי' שכא) בזה, ובשו"ע (שם ס"א) שמביא לשון הטור נראה שסובר שאינו עובר, וע"כ גם לאחר ל' יום יכולים לפדותו, רק אם אינו רוצה אז צריך לערפו, עיי"ש.

כד) ועי' במנ”ח (אות ב) שתמה האיך יכולים לפדות תיכף, שלכאורה הי' צריך להמתין ח' ימים עד שיצא מספק נפל עיי"ש, ואם באמת הי' נפל וודאי לא שייך פדיון, וצריך לקוברו.

כה) כהן ולוי פטורים מפדיון פטר חמור, כמו שפטורים מפדיון הבן, ואינו דומה לבכור בהמה טהורה שגם הכהן חייב בו.

כו) גם בפטר חמור, אם יש שותפות עכו"ם הרי הוא פטור, ועי' במנ"ח בשם הטור שגם שותפות כהנים ולוים פוטר בפטר חמור. והיה מעשה במחנה קיץ שקנו חמורה בשביל הילדים, ונולד בכור, ונסתפקו הלומדים אי ה"ז כמו שיש שותפים כהנים ולויים, כיון שנקנה ממעות של הציבור, ויש בהם כהנים ולויים, ולמעשה נראה שיש לפדות בלא ברכה.

כז) בעל שאשתו כהנת, מבואר בשו”ע (יו”ד סי' שכא סי"ט) שחייב, אכן בנכסי מלוג שלה פטור, משום דהוי בשותפות של כהנת.

כח) בדרך פקודיך (מצוה כב חלק הדיבור אות ד) תמה למה אין מקיימים עכשיו מצוה זו, וכתב (מצוה כג חלק הדיבור אות ב) שאולי משום שאין לנו כהן שידוע ביחוסו, וא"כ לאחר שפודהו וישתמש בהפטר חמור, ובאמת יכול להיות שעדיין לא נפדה ואסור בהנאה, והגם שלפ”ז הי' עכ"פ לקיים מצות עריפה, אכן כיון שהכל יודעים שמצות פדיה קודמת, יבואו להוציא לעז על הכהנים עיי"ש. ושוב כתב ששמע שבארץ ישראל נוהגים גם היום לפדות בשה, וכתב שאולי הם מוחזקים יותר בכהונה עיי”ש, וע"ע בס' החדש פטר חמור (סי' שכא יט, קד), ועי' בס' נחל איתן.

מצות עשה לערוף פטר חמור זכר אם לא פדהו, שנאמר (שמות יג יג; שם לד כ) 'ואם לא תפדה וערפתו'. עריפה הוא שמכהו בקופיץ בערפו עד שימות. ודוקא בקופיץ, ולא בדבר אחר, ולא במיתה אחרת. ואסור בהנאה אף לאחר עריפתו. וטעון קבורה, ואפרו אסור. שותפות עכו"ם בו או באמו פוטר. ונוהג בכל מקום ובכל זמן בישראלים זכרים ונקבות, וכהנים ולוים פטורים:

כט) [מצוה כג] מצות עריפת פטר חמור, שנאמר (שמות יג יג; שם לד כ) 'ואם לא תפדה וערפתו'. דהיינו אם אינו רוצה לפדות החמור, צריך להרגו דוקא ע"י שמכה בקופיץ בערפו. ואמרו חז"ל (בכורות י:) הוא הפסיד ממונו של כהן, לפיכך יופסד ממונו. ולאחר שערפו, אסור בהנאה וטעון קבורה. ואפילו אם שרפו, אפרו אסור בהנאה.

ל) והנה הראב”ד כתב להשיג על הרמב”ם (הל' ביכורים פי”ב ה”א) שחשב גם העריפה למצוה, וכתב ע”ז שאין זו מצוה, אדרבה עבירה הוא ומזיק ממון כהן עיי”ש, ועי' במנחת חינוך מה שהאריך בזה. וע”ע מה שהאריך בענין ספק פטר חמור, והעלה שבוודאי אין זה כמו ספק ממון כהן, מפני שיש מצוה בפדיה בעצמו, או בעריפה, וע"כ אפי' בספק חייב כמו בבכור בהמה טהורה.

לא) והנה ידוע שיש ענין לקיים כל מצות השי"ת, ומה שאין יכולים לקיים בפועל מקיימים ע"י לימוד, ועכ"פ לכתחילה ודאי ראוי לקיים בפועל. ומעתה יש להסתפק באחד שכבר קיים מצות פדיה, ואח”כ נזדמן לו עוד פטר חמור, אי יכול עכשיו לקיים מצות עריפה, וראיתי שהאריך בזה הרה”ג מוה"ר יעקב משה הלל שליט”א בשו”ת וישב הים (סי' טו), והעלה למעשה שבכל פעם צריך להקדים הפדיה, מפני שזהו רצון הבורא ב"ה, והעלה שם גם ע"פ נסתר שאין בזה שום פגם וחסרון לתיקון נשמתו.

לב) מצות פדיה קודמת למצות עריפה, והנה במסגרת השלחן על קיצור שו"ע (סי' קעח ס”ד) כתב שכהיום שאין לנו מיחוסי כהונה שאני, אכן בשו"ת הנ"ל העלה שאינו כן שהמצוה נתקיים בהפרשה. וכתב עוד שאפילו במקום שאין כהן יש להקדים מצות הפדיה עיי"ש, וע"ע בס' ילקוט פטר חמור מה שכתב בזה.

תוכן הענינים

א) טעמי המצוה / ענין הריגת בכורי מצרים / באיזה מין נוהגת / אי צריך להקדישו בפה.

ב) אי מצוה להקדיש בעל מום / אי בחו"ל שייך מצוה זו.

ג) זמן המצוה / בכור שנולד לקטן, אי צריך להקדישו כשיגדיל.

ד) לאיזה כהן צריך ליתנו.

ה) זמן נתינתו לכהן / חילוק בין בכור הנולד בא"י - לבכור הנולד בחו"ל.

ו) נפל בו מום, מי מותר לאוכלו.

ז) הלכות בכור הנולד בא"י בזמה"ז / זהירות להקונים כבשים לקיים ראשית הגז.

ח) מעשה בענין היתר בכור ע"פ מומו.

ט) אי כהן ולוי חייבים בקידוש בכור בהמה / אי נשים מחויבות בהנ"ל.

י) בענין נשתתף עם עכו"ם פטור מבכורה / זהירות להקנות לעכו"ם בכסף ובמשיכה.

יא) בענין בכור שמת, אי צריך קבורה / בענין בהמה שהפילה חררת דם.

יב) המשך בהנ"ל / בענין אי מותר לקבור בכור בחצר בהכ"נ.

יג) הלכות איסור אכילת בכור חוץ לירושלים.

יד) ד' מצוות לא תעשה השייכות בכל הקדשים.

טו) איסור גרמת מום בבכור / קנס חז"ל בזה.

טז) הלכות נולד בו מום, שיכול לשוחטו.

יז) הלכות נולד בו מום לאחר י"ב חודש / נולד בו מום קודם שנגמר השנה, עד מתי יכול להמתין.

יח) מצות פדיון פטר חמור / אופן הפדיה.

יט) איסור הנאה מפטר חמור / אי השה היא קדשים ביד כהן.

כ) אי הישראל חייב באחריות השה לאחר שהפרישו.

כא) הלכות קבורת חמור המת / אי שייך פדיה לאחר מיתה.

כב) בענין שהשה צריכה להיות כשירה ולא טריפה.

כג) זמן הפדיה / בענין אי לאחר ל' יום עבר המצוה, או לא.

כד) בענין התמיהה היאך יכולין לפדותו קודם יום השמיני / הלכות קבורת הנפל.

כה) אי כהן ולוי חייבים בפדיון פטר חמור.

כו) הלכות שותפות עכו"ם פוטר / אי שותפות כהן ולוי פוטר / מעשה בחמורה שילדה במחנה קיץ.

כז) בעל שאשתו כהנת, אי חייב בפדיון.

כח) בענין למה אין מקיימים מצוה זו כ"כ בזמנינו.

כט) מצות עריפת פטר חמור / טעם המצוה / איסור הנאה לאחר עריפה.

ל) בענין מחלוקת הרמב"ם והראב"ד אם העריפה מצוה היא / בענין ספק פטר חמור.

לא) מי שכבר קיים מצות פדיה, אי יש ענין שיקיים מצות עריפה תחת פדיה / בענין שיש לקיים כל מצוות השי"ת, ומה שאין יכולים לקיים בפועל, יש לקיים בלימוד.

לב) בענין שמצות פדיה קודמת לעריפה / אי שונה ההלכות במקום שאין כהן, או כהיום שאין לנו מיחוסי כהונה.

סימן לד מצות איסור תחומין בשבת מצות לא תעשה שלא לצאת בשבת חוץ לתחום, שנאמר (שמות טז כט) 'אל יצא איש ממקומו ביום השביעי'. המהלך חוץ לעיר יותר מי"ב מיל כנגד מחנה ישראל שהיה במדבר, לוקה מן התורה, והיוצא חוץ לאלפים אמה שהוא מגרש העיר, לוקה מכות מרדות. והאלפים אמה הם מרובעות, כדי שיהא נשכר את הזויות. ובעיר מותר להלוך בכולה אפילו היא גדולה מאד. ואם הניח עירוב תחומין, עיין לקמן במצוות דרבנן. ונוהג בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות:

א) [מצוה כד] מצות איסור יציאה מחוץ לתחום בשבת, שנאמר (שמות טז כט) 'אל יצא איש ממקומו ביום השביעי', והיינו כשיטת ר"ע שתחומין היא מדאורייתא, ולוקין עליו. והנה שיטת הרמב"ם בספר המצוות (מצוה שכא) הוא שלוקים ביציאת חוץ לאלפים אמה, אמנם ביד החזקה (הל' שבת פכ”ז ה"א) פסק כשיטת הרי"ף וכמה ראשונים שמה"ת אינו עובר אלא ביציאת חוץ לי"ב מיל, וחז"ל גזרו לאסור לצאת חוץ לאלפים אמה, וכתב המגיד משנה שכ"ה הסכמת הגאונים. והטעם שאינו נכלל בכלל מלאכת שבת הנלמדים מהלאו של 'לא תעשה כל מלאכה' (שמות כ ט), הוא מפני שכך קבלו רז"ל שבאיסור תחומין אין בה כרת וחטאת ומיתת בי"ד, רק לאו בעלמא, ועי' במנחת חינוך שמבאר דה"ה שאין בזה העשה של 'תשבות', עיי"ש.

ב) אכן שיטת הרמב"ן בספר המצוות (שם) היא שמה"ת אין איסור תחומין כלל, וכל האיסור לצאת חוץ לתחום הוא רק מדרבנן, ומש"כ 'אל יצא איש ממקומו' זה נאמר על לוקטי המן שלא יוציאו הכלי, כמבואר בגמ' (עירובין יז:), עי' ברש"י עה"ת. וע"ע בסמ"ג שהביא מה שאמר רבינו משולם ב"ר קלונימוס ז”ל להשיב להמינים שאמרו לפרש הפסוק כמשמעו שאסור לצאת בשבת ממקומו, ואמר ע"ז להקהות שיניהם, הלא מקרא מפורש בישעי' (סו כג) 'והי' מדי חדש בחדשו ומדי שבת בשבתו יבוא כל בשר להשתחוות', וכן כתוב ביחזקא' (מו כ) 'והשתחוו עם הארץ פתח השער ההוא בשבתות ובחדשים לפני ה.

ג) מבואר בשו"ע (או"ח סי' שצו ס”א) שאלפים אמה נמדדות מחוץ של ארבע אמותיו של האדם, והנה בענין שיעור ד' אמות מבואר בשו”ע (שם סי' שמט ס”א) לענין טלטול ד' אמות ברשות הרבים, שכל אדם יש לו ד' אמות וכו', ואם אמתו קטנה נותנים לו ד”א בינוניות, ופירשו הפוסקים שאמתו קטנה ר”ל באדם ננס שאמתו קטנה לפי ערך גופו, ולפ”ז בסתם אדם צריך לשער ד' אמות באמתו שלו [דהיינו מן העלנבויג"ן עד סוף האצבע הנקראת אמה], וכ”כ בשעה”ר (שם סימן שצו ס"ג) ובשער הציון (סק"ד), וכן כתב הפמ”ג (א”א סק"ג), וסיים ועדיין צ”ע. שוב מצאתי בחזון איש בקונטרס השיעורים (או”ח סי' לט סקט”ו) שכתב שמראש האצבע עד המרפק היא אמה בת חמשה טפחים, וע”כ לענין אמה הנחשב כאן מוסיפים שתות, שיהא ששה טפחים.

ד) והנה שיעור אלפים אמה תלוי במחלוקת הפוסקים בשיעור אצבע, שיש סוברים שאצבע הוא כשני צענט"י, ולפ”ז נמצא שטפח הוא כשמונה צענט"י, דהיינו קרוב לשלושה וחצי אינט"צ, ואמה הוא מ"ח צענט"י, דהיינו קרוב לתשעה עשר אינט"צ. ויש סוברים שאצבע הוא כשני וחצי צענט"י, דהיינו כמו אינט"צ, וטפח כעשר צענט"י, דהיינו כמעט ארבע אינט"צ, ואמה כששים צענט"י, דהיינו לארבע ועשרים אינט"צ. ויש עוד כמה וכמה שיטות בזה ועי' מה שכתבנו בזה בחיי הלוי (ח"ב סי' ס"ז אות כ"א ובח"ו סי' פ"ח), ומדידת העיר צריך להיות ע"י מומחה.

ה) שבת במקום המוקף מחיצות, אפילו אינו רק מחיצה של צורת הפתח, כיון שהוקף לשם דירה, נחשב כל המקום ההוא כד' אמות. ואפילו אין עכשיו שם דיורין, כמבואר בשו"ע (שם ס"ב). ולענין מדידת תחומין, שמודדים הע' אמה ואלפים אמה מן החומה, ואפילו באופן שהחומה הוא רחוק הרבה מהבתים, הוא דוקא כשישבה ואח"כ הוקפה, כמבואר בשו"ע (שם סי"א). ובחזו"א (סי' קי אות כ) נוטה לומר שהוא דוקא בחומה המגינה על העיר, ולא במחיצה בעלמא. ולפ"ז בעיר המוקף במחיצה לתיקון עירובין מודדים הע' אמה מסוף הבתים. והשאלה זו נוגע למעשה, ובפרט במחנה קיץ שיש שהולכים לטייל מחוץ למחנה. [אמנם אם יש יותר מע' אמה מסוף הבתים עד המחיצה, אז מודדים אלפים אמה מן המחיצה, שכל העיר היא כד' אמות].

ו) ויש עוד קולא בזה, שהקילו חז"ל (שם סימן שצ"ח ס"א) להוסיף על היקף מחיצות כדי לרבע, דהיינו אם באחד מן הצדדים נמשך היקף העיר יותר מצד השני, מרבעים אותה מהמקום שנמשך יותר, ועי"ז נשכר כל מקום הזויות.

ז) מבואר בשו”ע (שם סי' תח ס"א) שאם כלתה מדתו של אלפים אמה חוץ מהעיר, או בסוף העיר, אז נחשב כל העיר כד' אמות. אבל אם כלתה מדתו באמצע העיר, אינו רשאי לילך יותר. ועי' בשו"ת לבושי מרדכי (או"ח מהדת"ל סי' ז אות ב) שנסתפק באופן שיש שני עיירות או יותר באמצע הדרך, אם גם בזה אמרינן שכל העיירות נחשבים כד' אמות, עיי"ש. ואולי הספק הוא, באופן שהעיר השני לא כלתה בתוך התחום, אלא ע"י שנתרחב מכח עיר הראשון, שהי' נבלע בתוך התחום.

ח) עוד הקילו חז"ל (שם סימן שצח ס"ה). ליתן קרפף לעיר, וסמכוהו עה"כ (במדבר לה ד) 'מקיר העיר וחוצה', כמו שמבואר בגמ' (עירובין נז.), דהיינו שחוץ מבית האחרון נותנים עוד שבעים אמה, ועוד ב' שלישי אמה, ועוד בערך כשיעור אצבע, ומשם מודדים אלפים אמה. וכן כשיש מחיצה או צורת הפתח נותנים כשיעור קרפף מסוף המחיצה. ומשמע מדברי הפוסקים שגם באופן שמוסיפים על המחיצה כדי לרבע, נותנים עוד כשיעור קרפף לאחר הריבוע, ומשם מודדים אלפים אמה.

ט) והנה המחבר בשו"ע (סי' שצח ס"ה) פסק כשיטת הסוברים שאין נותנים קרפף רק לצרף שני עיירות, אבל בעיר אחת מודדים מסוף העיר, אולם הרמ"א (שם) פסק כהסוברים שגם לעיר אחת נותנים כשיעור קרפף. והרמ”א כתב עוד, שגם אם יש בית בתוך שיעור שבעים אמה, נותנים עוד שבעים אמה מבית זו, ועיי"ש בביה"ל שכתב להחמיר בזה, ובחזו"א (סי' קי אות יט) מחלק בין בית שיש בו דיורין לאין בו דיורין עיי"ש, וע”ע בס' נתיבות שבת (פמ"ב סקמ”ד).

י) וכל זה היינו מחוץ לעיר, אבל בתוך העיר מותר לילך כמה שרוצה אפילו בעיר גדולה מאד. ונחלקו הפוסקים אי האלפים אמה מתחילים למדוד מסוף העיר, או שמודדים לאחר עיבורה, דהיינו שבעים אמה ושיריים לאחר בית האחרון, ולמעשה נוהגים להקל. אכן זהו דוקא בעיר, אבל כששבת בשדה או אפילו בבית אפילו הוא טרקלין גדול, אין לו דין עיר לתת לו שבעים אמה ושיריים, כמבואר ברמ”א (סי' שצח ס”ז), ומודדים אלפים אמה מקיר החיצון של הבית.

יא) וכתב בשו"ת נו"ב (מהדו"ת או"ח סי' נב) שצריך גם שיהי' בהעיר שני חצירות של ב' בתים כמ”ש (שם בס"י) לענין יושבי צריפין. [והגם שמדבר שם לענין שתי עיירות, מבואר מדבריו דה"ה לענין עיר אחת], וכן מבואר בחידושי רעק"א (בשו”ע ס”ז), וכ"כ במשנ"ב (סקל"ח), ולפ"ז צ"ע בעיירות שלנו שאין לנו חצירות רק בתים נפרדים, אם יש לו דין עיר ליתן הע' אמה, ומצאתי בחזון איש (עירובין סי' קי אות יט) שכתב שמ”מ נראה שיש לנו דין עיר, וצריך שיהי' לבית אצל הפתח חצר ד”א על ד”א שמשמש לבית עיי”ש, ולכאורה ר”ל שמה שיש לו מקום לפני ביתו להשתמש שם, הרי זה כמו חצר.

יב) היוצא חוץ לתחום, אין לו אלא ד' אמות. ואם המקום מוקף מחיצות, אזי אם יצא בשוגג או באונס נחשב כל המקום כד' אמות, אבל אם יצא במזיד, אפילו מוקף מחיצות אינו נחשב כד' אמות, וכן פסק בשו"ע הרב (סי' תה ס"ו). ועי' בבה"ל (שם ד"ה אבל) שמביא כמה ראשונים הסוברים שבכל אופן יש להקל לחשוב כל המוקף כד' אמות, אכן למעשה כתב שיש להחמיר כשיטת הרמב"ם והמחבר (שם), שאם יצא לדעת אין לו רק ארבע אמות. וכן אם יצא חוץ לתחום ע"י אונס, ואח"כ יצא מעצמו מחוץ לד' אמות לתוך עיר המוקף, אין לו אלא ד' אמות, עיי"ש בשועה"ר (ס"ו). אמנם אם חזר לעירו אפילו במזיד, והעיר מוקף מחיצות לדירה, אז אפילו יצא מדעתו, כיון שחזר למקום ששבת מתחילת שבת אמרינן שכל העיר הרי לו כד' אמות, כמו שמבואר בשו"ע (שם ס"ח). אבל אם אין העיר מוקף לדירה, אפילו חזר, אסור לילך יותר מד' אמות, כיון שיצא לדעת.

יג) ונחלקו הפוסקים אי מותר לילך לכל צד ד' אמות, או דוקא לצד אחד, דהיינו לאותו הרוח שבירר לעצמו, וכמבואר בשו"ע (או"ח סי' שצו), ולמעשה כתב בא"ר שם שיש לסמוך על שיטת המקילים, ולפ"ז נמצא שביחד יש לו שמונה על שמונה אמות. וכל זה היינו כשיצא שלא ברשות, אבל אם יצא ברשות כגון לעדות החודש או להצלת נפשות, מבואר בשו"ע (סי' תז) שיש לו אלפים אמה לכל רוח, כמו שהי' שם מתחילת השבת, וממילא אם בא בתוך העיר נחשב כבני העיר שיש לו אלפים אמה מסוף העיר.

יד) ואם יצא במזיד למקום שאינו מוקף מחיצה, מבואר בשו"ע (סי' תה ס"א) שאפילו לא יצא רק אמה אחת חוץ לתחום, שוב אסור לו לחזור לתחומו, הגם שהוא בתוך ד' אמותיו. אולם אם יצא ע"י אונס או שוגג ועדיין לא יצא ד' אמות, אז אמרינן כיון שנבלע הד"א תוך תחומו, מותר לו לחזור ולהלך בכל התחום ששבת בו. וכן אם הלך משום הצלת נפשות שאמרו חז"ל שיש לו אלפים אמה לכל רוח, אם נבלע האלפים תוך תחומו, מותר לו גם לילך לתחומו, שהרי הוא כאילו לא יצא כלל, עיי"ש במג"א ובשעה"ר (סי' תה ס"א). ובאופן שיש פחד לישאר שם, מבואר בסי' שכ"ט ובסי' ת"ז שמותר לחזור אפילו יותר מאלפים אמה, שהתירו חז"ל סופו משום תחילתו, יעו"ש.

טו) ויש עוד עצה למי שיצא שלא לדעת, שיוכל לחזור לתחומו, והוא ע"י מחיצה של בני אדם. אבל אסור להם לידע שנעשו לשם מחיצה, כמו שמבואר בשו"ע (סי' תה ס"ד).

טז) נחלקו בגמ' (עירובין מג:) אי יש תחומין למעלה מעשרה, וכתב בשו"ע (או”ח סי' תד) שבתחומין דאורייתא דהיינו י"ב מיל הולכים לחומרא, ובתחומין דרבנן הולכים לקולא. וכתב עוד שם שהבא בספינה והגיע למקומו בשבת, אם לא הי' למטה מעשרה עד שהגיע, נמצא שעכשיו קנה שביתה ויש לו אלפים אמה מהמקום שפגע למטה מעשרה. וא"כ ה"ה מי שהגיע בשבת עם עראפלא"ן הדין כן, ולפ"ז צריך ליזהר שאם משהגיע לארץ עד שנח אצל הטערמינא"ל הוא יותר מאלפים אמה, אסור לו לצאת מהעראפלא"ן. והגם שיש עשרה טפחים מן הארץ עד רגליו של האדם, יש סוברים שזה לא נחשב למעלה מעשרה, עי' במג"א (סי' רסו סק"ז), וע"ע בשו"ע הרב (סי' רמח קו"א סק"ב) ובמ"ב (שם סקי"ד). ואם מכריחים לו לצאת הרי הוא אונס, ומבואר בשו”ע (שם ס"ו) שאם הכניסוהו למקום מוקף לדירה, מותר להלוך את כל המקום, אבל לא לצאת משם.

יז) מי שצריך לילך יותר מאלפים אמה התירו חז"ל שיכול לקנות שביתה בסוף אלפים שלו, ע"י שהוא שובת שם כל בהשמ"ש, או שמניח שם מזון שתי סעודות, ועי"ז יש לו אלפים אמה ממקום העירוב לכל צד, וממילא עי"ז הפסיד תחומו לרוח האחרת.

יח) תיקנו חז"ל לעשות עירובי תחומין [וזהו אחד משבע מצוות דרבנן], והיינו שמניח מזון שתי סעודות או לפתן, בכדי לאכול בו שתי סעודות, כמבואר בשו"ע (סי' תט ס"ז), ומניחו רחוק מעירו, כשהוא עדיין בתוך אלפים אמה, ועי"ז הוא קובע שם שביתתו, ומותר לו עי"ז לילך אלפים אמה ממקום שהניח עירובו. ואין מערבין לדבר הרשות, אלא לצורך מצוה. ומבואר ברמ"א (סי' תטו ס"א) שגם לטייל לעונג שבת מקרי מצוה, ועיי"ש במ"ב מש"כ לעורר שבוודאי אין בכלל זה שמחה של הוללות ח"ו יעו"ש. אכן מבואר בשו"ע (שם) שבדיעבד קנה העירוב אפילו עירב לדבר הרשות.

יט) ונחלקו הפוסקים אי זה שאין מערבין לדבר הרשות הוא דוקא כשמערב בפת, אבל כשמערב ברגליו, דהיינו שהולך למקום שחפץ לקנות שביתה, ועומד שם כל בהשמ"ש, מותר לערב אפי' לכתחילה לדבר הרשות, שיש סוברים שאפילו כשמערב ברגליו אין לערב אלא לצורך מצוה, והמג"א (שם סק"ב) פסק להקל, והא"ר (שם סק"א) והאבן העוזר כתבו להחמיר כשיטת הסוברים שגם כשמערב ברגליו אין לערב לכתחילה לדבר הרשות. וע"כ אין להקל רק לצורך גדול, וכמ"ש במ"ב (שם סק"א).

כ) עירובי תחומין צריך לעשות קודם בין השמשות, וכמבואר בשו"ע (סי' תטו ס"ב), ואינו דומה לעירובי חצירות שמותר לערב בבהש"מ. אכן בדיעבד אם עשה עירובי תחומין בבהש"מ יצא, משום דהוי ספק דרבנן [ועיי"ש בביה"ל מש"כ בזה]. אכן אם היה ספק אם הי' שם העירוב, ולא הי' בחזקת כשרות, אין מקילים בדבר, כמבואר בשו"ע (סי' תט). וכן מבואר בשו"ע (סי' שצד) לענין עירובי חצירות.

כא) העירוב צריך להיות בבהש"מ במקום שיכול האדם להגיע לזה בלי עשיית מלאכה. אמנם אם אינו צריך לעשות רק מלאכה דרבנן, (שם סימן תט ס"ב) שפיר דמי, כיון שאין מערבין אלא לדבר מצוה, ובבהש"מ התירו חז"ל לעשות מלאכה דרבנן לצורך מצוה, ועי' פרטי הלכות בזה בסי' ת"ט (ס"א-ג). אכן פשוט דהיינו דוקא מלאכה דרבנן של שבת, אבל כשאינו יכול לאכול העירוב רק ע"י שאר איסור דרבנן, ודאי לא קנה העירוב, ועי' בשעה"צ (שם אות יא).

כב) כשמניח העירוב, (שם שסו יד) צריך לברך על מצות עירוב. ואומר: בזה העירוב יהא מותר לי לילך ממקום פלוני אלפים אמה לכל רוח. ואם מערב לרבים, אומר: (או"ח תיג ס"א) יהא מותר לפלוני ולפלוני, או לבני מקום פלוני. וצריך להודיע לחבירו שמערב בשבילו, כדי שיכוון לקנות שביתה (שם תיד ס"א).

כג) באופן שאינו יודע אם צריך לערב, דהיינו שאינו יודע למדוד עד מקום שצריך לילך אם הוא חוץ לתחום, או לא, יש להסתפק אם מותר לברך על העירוב, שלכאורה י"ל שסוכ"ס חל העירוב שיהא מותר לילך משם עוד אלפים אמה, אמנם י"ל כיון שאין צריך לזה לא תיקנו חז"ל לעשות עירוב, וא"כ אולי אין שייך לברך. ונראה למעשה שאין לברך, שהרי ספק ברכות להקל, והברכה אינו מעכבת.

כד) ומבואר באחרונים שהגם שהברכה אינה מעכבת, האמירה של בזה העירוב יהא מותר לי מעכב בדיעבד, אמנם בשעה"צ (סימן תט סקי"ח) כתב שי"ל שזהו דוקא אם לא בירך, אבל אם בירך אינו מעכב בדיעבד, יעו"ש. ומי שמערב ברגליו, דהיינו שהולך במקום שביתתו, כתב הפמ"ג (שם) שבזה אינו מעכב האמירה כלל. והנה שיטת הפמ"ג (שם מש"ז ז' א"א י) היא שבמערב ברגליו אין מברכים כלל, אמנם יש סוברים שגם בזה מברכים, ועי' מש"כ בזה במ"ב מהדורת 'דרשו'.

כה) אסרו חז"ל (סי' שצז ס"ג) להוציא גם כלים ואוכלים מתחום שלהם, דהיינו ממקום שהיו הבעלים שם בבהש"מ. וקי"ל להלכה שחפצי הפקר אינם קונים שביתה, ואינו דומה לאדם הישן שקונה שביתה במקומו, וכמבואר בשו"ע (סי' תא ס"א), וע"כ מי שמגביה החפץ בשבת, נעשה החפץ כמו רגליו של הזוכה. ואם זכו שנים בחפץ, שיטת רוב האחרונים שהוא כרגלי שניהם, כמו כל חפץ של שותפים, ונמצא שאם אחד עירב למזרח לאחר אלפים, ואחד למערב, אסור להזיז אותו ממקומו. אכן שיטת הט"ז (שם סק"א) היא שמה שאמרו חפצי הפקר אינם קונים שביתה, זהו דוקא לקולא, שאם זכה בו אדם שעירב לאחר אלפים, מותר לו להוליכו עמו. אבל כשתצא מזה חומרא, כגון ששנים זכו בו, אז אמרינן שזכה העירוב במקומו, ומותר להוליכו עד אלפים מכל הצדדים. ועי' בביה"ל (שם).

כו) חפצי עכו"ם, קיי"ל להלכה שקונים שביתה במקומם, כמבואר בשו"ע (שם), ושיטת רוב האחרונים היא דהיינו שהולכים אחר בעליו, גזירה משום חפצי ישראל. וע"כ אם נכרי הביא לו בשבת או יו"ט איזה חפץ חוץ מתחום של הנכרי, אסור לישראל להוציאו ממקום שהביאו הנכרי. וע"ע באחרונים (שם) מה שכתבו בזה.

כז) עוד אסרו חז"ל להשתמש בדבר הבא בדיעבד מחוץ לתחום, אכן לא אסרו רק למי שבא בשבילו, אבל לאחרים מותר, כמבואר בסי' שכ"ה (ס"ח), ובסי' תקט"ו ס"ה). והנה שם מבואר כשעכו"ם הביאו מחוץ לתחום, אכן באופן שישראל הביאו, לכאורה לפי שיטת הח”א המובא בבה”ל (ריש סי' שי”ח) שכשהביא חפץ מרה"ר בשוגג לא נאסר, לכאורה גם בזה כן הוא, אמנם כתב שם שלמעשה יש להחמיר עיי"ש. ובכל אופן עכ"פ אסור להוציאו חוץ לד' אמות.

כח) ההולך לשבות בעיר אחרת, נחלקו הפוסקים אי מותר למי שדר בעירו ליקח ביו"ט חפץ מביתו לרה"ר, כיון שחפציו של אדם כמוהו, ונמצא שכמו שהוא אינו יכול להלך שם משום שהוא חוץ לתחום שלו, כן חפציו אסורים. והנה בתוס' (עירובין מז:) כתבו בפירוש שחפציו אינם כמוהו רק כשהוא ג"כ בעיר הזאת, אכן עי' בשו"ת אבני נזר (חו"מ סי' קט) שמחמיר בזה, וע"ע במשנ"ב (סי' תא) ובמפרשים שם.

כט) אכן כששואל בית מחבירו על יו"ט, הגם שחבירו נסע לעיר אחרת, בדרך כלל הוא שואל בזה גם החפצים שלו, והגם שלא עשה קנין, מבואר בגמ' ובשו"ע שכיון שנתן לו רשות מערב יו”ט מסתמא היה כוונתו שיוכל להשתמש בהכלי שלו, כמו ברועה וכדומה.

ל) מי שתעה במדבר ל"ע ואינו יודע מתי שבת, שמבואר בשו"ע (סי' שדמ) שהתירו לו לילך בכל יום אפילו ביום השביעי שלו שמקדש, יש סוברים שעכ"פ אסור לו לילך י"ב מיל, אמנם במג"א (סק"ג) העלה להתיר עיי"ש. וע"ע מה שכתבנו בזה להלן (סימן סז).

תוכן הענינים

א) המקור בתורה לאיסור תחומין בשבת / אי מדאורייתא אסור אלפים אמה, או רק י"ב מיל / טעם שאינו נכלל ב'לא תעשה מלאכה'.

ב) שיטת הרמב"ן שאינו אסור אלא מדרבנן / תשובת המינים בפירוש הכתוב 'אל יצא איש ממקומו'.

ג) בענין שיעור ד' אמות של אדם, באיזה אופן משערים אותו.

ד) שיעור אלפים אמה.

ה) הלכות שבת במקום המוקף מחיצות שנחשב כד' אמות / בענין שמודדים התחומין מחומת העיר / עיר המוקף מחיצה לתיקון עירובין, אי נחשב כחומה.

ו) הלכות ריבוע העיר.

ז) הלכות כלתה מדתו של אלפים אמה בסוף העיר, ובאמצע העיר / באופן שיש ב' עיירות באמצע הדרך, אי חושבים העיירות כד' אמות.

ח) בענין נתינת קרפף לעיר / אי כשעושים ריבוע, נותנים ג"כ קרפף.

ט) בענין אם נותנים קרפף רק לצרף ב' עיירות, או גם בעיר אחת / באופן שיש בית בתוך השבעים אמה, אי נותנים עוד שבעים אמה מבית זו.

י) בענין שבתוך העיר יכול לילך כמה שירצה / אי האלפים אמה נחשב מסוף העיר, או לאחר עיבורה / הלכות שבת בשדה או בבית שאינה בעיר.

יא) בענין שצריך להיות ב' חצירות שיש בהם בתים / צ"ע בעיירות שלנו, אי יש חצירות.

יב) בענין יצא חוץ לתחום שאין לו אלא ד' אמות / באיזה אופן נחשב מקום המוקף מחיצות כד' אמות.

יג) אי מותר לילך ד' אמות לכל צד, או רק להרוח שבירר / בענין יצא ברשות כגון להצלת נפשות.

יד) בענין יצא במזיד אפילו אמה אחת שאסור לחזור / הלכות הבלעת תחומין.

טו) הלכות מחיצת בני אדם.

טז) בענין אי יש תחומין למעלה מעשרה / זהירות בתחומין להבא עם עראפלא"ן.

יז) הלכות קניית שביתה.

יח) הלכות עירובי תחומין / בענין אין מערבין אלא לדבר מצוה / אי הליכה לטיול הוי דבר מצוה.

יט) המערב ברגליו, אי מותר לערב לדבר הרשות.

כ) בענין שצריך לעשות עירובי תחומין קודם בהשמ"ש / הלכות ספק אם הי' העירוב בבהשמ"ש.

כא) בענין שצריך שיוכל להגיע להעירוב בבהשמ"ש / באופן שצריך לעבור על איסור דרבנן להגיע להעירוב, אי כשר / חילוק בין איסור דרבנן של שבת, לשאר איסורי דרבנן.

כב) נוסח ברכת העירוב, ו'בזה העירוב יהא מותר' וכו' / הלכות המערב בשביל חבירו.

כג) באופן שאינו יודע אם צריך לערב, אי יכול לברך.

כד) אי אמירת בזה העירוב יהא מותר וכו' מעכב בדיעבד / המערב ברגליו, אי צריך לברך.

כה) הלכות הוצאת כלים וחפצים מתחום בעליהם / הלכות חפצי הפקר / זכו שנים בחפץ, אי הוא כרגלי שניהם.

כו) הלכות חפצי עכו"ם.

כז) הלכות השתמשות בדבר שהובא מחוץ לתחום.

כח) ההולך לשבות בעיר אחרת, אי מותר לאחר ליקח חפציו מביתו לרה"ר.

כט) בהנ"ל, השואל בית חבירו על יו"ט, אי מותר להוציא חפציו מביתו לרה"ר.

ל) תעה במדבר, אי יכול לילך ביום השבת שלו חוץ לי"ב מיל.

סימן לה מצות אמונת ה' מצות איסור עבודה זרה - ושאר מצוות התלויות בה מצות עשה להאמין שיש אלוה נמצא, שנאמר (שמות כ ב) 'אנכי ה' אלקיך' וגו'. והוא יתברך ויתעלה המציא כל הנמצאים וכל העולמות, ומכחו וחפצו יתברך נתהוה כל מה שהוא ושהיה ושיהיה, ואין שום דבר נתהוה בלתי רצונו וחפצו יתברך, הוא המשגיח על כל דבר, וזה יסוד הדת. ומי שלא יאמין זה, הוא כופר בעיקר ואין לו חלק וזכות בישראל. וחייבין אנו למסור נפשנו וכל מאודנו על אמונה זו. והעיקר שיקבע בנפשו שהאמת כן הוא, ואי אפשר בחלוף מזה. וזה נוהג בכל עת ורגע בזכרים ונקבות:

א) [מצוה כה] להאמין ביחוד שמו יתברך, שנאמר (שמות כ ב) 'אנכי ה' אלקיך'. וכתב בספה"ק דרך פקודיך (חלק המעשה אות ג), וז"ל: והעיקר שיקבע בנפשו בכל עת שהאמת הוא כן, ומחויב בכל עת להזכיר את נפשו להתבונן במצוה זו ולחשוב רוממותו ית"ש, ויעמוד מרעיד איך הוא בריה קטנה מעוטה בדעת עומד לפני תמים דעות, וזה עיקר חלק המעשה שבמצוה זו שאפי' בעת עוסקו בעניני העולם ומדבר עם בני אדם יזכור לנפשו ויקום מרעיד ויפריש את עצמו מן בני אדם כרגע להתבודד לחשוב גדולתו ורוממותו.

מצות לא תעשה שלא להעלות על הדעת שיש שום אלוה אחר זולתו ית"ש, שנאמר (שם) 'לא יהיה לך אלהים אחרים על פני'. והמעלה בדעתו שיש שום אלוה אחר זולתו ח"ו או איזה שתוף ח"ו או שמעלה בדעתו שיש שום ממשות בע"ז, הרי זה כופר בעיקר. ולא יאמר שום דבור שיהא משמעותו כפירה ח"ו, או איזה הודאה לע"ז, שהמודה בע"ז ככופר בכל התורה כולה, כי כופר בעיקר הוא. וחייבין אנו למסור נפשנו ומאודנו על זה, שכל הדברים הנוגעים בעיקר הדת חייב ליהרג ולא יעבור. ונוהג בכל עת ובכל רגע בזכרים ונקבות:

ב) [מצוה כו] שלא להאמין שיש אלוה אחר זולתו יתברך, שנאמר (שם) 'לא יהיה לך אלהים אחרים על פני'. [ויש לומר רמז שהוא מצוה כ"ו, שבגימ' שם הוי"ה].

ג) לפי שיטת הבה"ג ועוד, יש מצות ל"ת שלא לשכוח מהשי"ת, ולזכור את הבורא תמיד, שנאמר (דברים ו יב) 'השמר לך פן תשכח את ה ונאמר וזכרת את ה' אלקיך כי הוא הנותן לך כח לעשות חיל.

ד) כתב בדרך פקודיך (חלק הדיבור אות ד) שהמתגאה עובר על מ"ע של אנכי ה' אלקיך, כי אם היתה אמונה זו תקוע בלבו, איך ימלאנו לבו להתגאות בעמדו לפני מלך גדול ונורא ממלא כל עלמין וכו'. ואפילו ההולך בקומה זקופה עובר על מ"ע זו, שאם הי' מאמין באמת אשר מלא כל הארץ כבודו, איך יערב אל לבו להיות ח”ו כדוחק רגלי השכינה וכו'. וכן המתנהג שלא בצניעות בלבישת הבגדים ופשיטתם בחדרי חדרים באומרו מי רואני וכו', המשכיל יתבונן וישוב אל ה' וירחמהו.

ה) כתב הרמ"א ריש שו"ע או"ח (סי' א ס"א) 'שויתי ה' לנגדי תמיד' הוא כלל גדול בתורה ובמעלות הצדיקים. ועי' במאור עינים (קדושים ד"ה איתא במדרש) שכתב דכשיחשוב שיש בורא עולם יגיע עליו היראה וההכנעה שכבר העידו בזה שני עדים נאמנים. ועי' בספה"ק נועם מגדים (עה"כ לא יהי' לך) שמפרש בזה דברי הרמ"א שלא יבוש בפני המלעיגים, ע"ד שאמר המגיד מזלאטשוב זצוק"ל לענין לא תחמוד עיי"ש, וע"ע שם שמפרש הלאו 'לא יהי' לך', שלא יעסוק בתורה ומצוות שלא לשמה, יעו"ש.

ו) בספה"ק נועם מגדים (האזינו) כתב לפרש הפסוק לא יהיה לך אלהם אחרים על פני, שהוא על ענין הפניות המרומז בתיבת 'על פני', ועיי"ש מה שמרמז בפסוק 'ה' בדד ינחנו'. וכעין זה כתב בספה"ק מאור עינים (ויגש ד"ה ויגש שמות ד"ה אך ראה ד"ה ראה ליקוטים ד"ה בהעלותך) כמ"פ בשם הבעש"ט זי"ע, לפרש הפסוק 'וסרתם ועבדתם', שתיכף 'וסרתם' דהיינו שאינו משים על לבו שהכל הוא בהשגחתו יתברך, הרי הוא כבר בבחינת 'ועבדתם' ל"ע, עיי"ש בדבה"ק. ולהיפך בזה כשמדבק מחשבתו בהשגחת הבורא, הרי הוא בזה עובד השי"ת. ולפ"ז אולי יש לפרש הנוסחא של עלינו לשבח וכו' שהם משתחוים וכו', ויש מי שכתב [לענין מוסף של ר"ה] שהמשנה מהנוסח הרי הוא משנה ממטבע שטבעו חכמים. ומעולם תמהתי, הלא כהיום ע"פ רוב אין הגוים משתחוים לע"ז ממש, כדאיתא בפוסקים. אכן כפי הנ"ל יש לבאר שהכוונה היא על עבודה זרה בפניות.

ז) בסמ"ק מבואר שבמצות 'אנכי ה' אלקיך' נכלל לצפות על הגאולה שלימה, עיי"ש.

ח) שני המצוות הראשונות של עשרת הדברות אנכי - ולא יהי' לך, מפי הגבורה שמענום, וכתבו בספה"ק שמצוות אלו כוללות כל מצוות התורה, אנכי כולל כל מצות עשה, ולא יהי' לך כולל כל מצות לא תעשה. ושני מצוות האלו הם מן המצוות שאין להם זמן, שכל ימי האדם חייב במצוות האלו, ולא יפסק מעל האדם אפילו לרגע בכל ימיו, כמ"ש בספר החינוך.

ט) נחלקו התנאים אי הלאו של לא יהי' לך קאי על המחשבה, או שלא לקיים ע"ז, ורש"י פירש כשיטת המפרשים שהלאו הוא שלא לקיים ע"ז, אבל הרמב"ם פירש כשיטת הסוברים שהלאו קאי על המחשבה, עי' ברמב"ן ובספר החינוך, וע"ע מה שהאריך בזה בס' שיירי מצוה.

י) אם אמר בדיבור ל"ע שמקבל ע"ז לאלוה ח"ו חייב, ובזה לא מהני חזרה תוך כדי דיבור, כמבואר בגמ' (נדרים פז.). ועי' במנחת חינוך (מצוה ע) לענין הלאו של ברכת השם, הנלמד מהפסוק (שמות כב כז) 'אלקים לא תקלל', שנסתפק שם אי דוקא כשמגדף ל"ע בשם המיוחד לא מהני חזרה תוכ"ד כיון שהוא בסקילה, או גם בשמות הכנויים שהוא במלקות שייך כלל זה. ובענין הלאו שלא לקלל דיינים הנלמד ג"כ מפסוק הנ"ל, כתב המנחת חינוך (מצוה סט) שנראה שאם חזר תוכ"ד אינו חייב, עיי"ש.

מצות לא תעשה שלא להשתחות לע"ז, שנאמר (שם פסוק ד) 'לא תשתחוה להם'. ואע"פ שאין דרך עבודתם בכך, הואיל שהיא עבודה להש"י, אם עשאה לע"ז חייב סקילה. ובמזיד בלא התראה חייב כרת, ובשוגג חייב חטאת. וכן זובח או זורק או מקטיר או מנסך, הואיל והן עבודה להש"י במקדש, חייב עליהן אם עשאן לע"ז, ואפי' הן שלא כדרך עבודתם, ויהרג ולא יעבור. נתפזר לו מעות או ישב לו קוץ ברגלו בפני ע"ז, לא ישחה בפני ע"ז ליקח וליטלה, מפני שנראה כמשתחוה לע"ז. ונוהג בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות:

יא) [מצוה כח] שלא להשתחוות לע"ז, שנאמר (שמות כ ד) 'לא תשתחוה להם'.

מצות לא תעשה שלא לעבוד ע"ז במה שדרך לעבדה, שנאמר (שם) 'ולא תעבדם'. אפילו הוא דרך בזיון, כגון פוער עצמו לפעור, או זורק אבן למרקוליס, הרי זה בסקילה. ובלא התראה בכרת, ובשוגג חטאת. אבל פוער למרקוליס פטור, שאין דרך עבודתה בכך, והוא דרך בזיון. המגפף והמנשק לע"ז, או מכבד ומרביץ לפניה, או שאר דברים של כבוד, אם עשאם לאחד מכל מיני ע"ז עובר בלאו, ואין לוקין עליהן שהוא לאו שבכללות. צורות המקלחות מים בפני ע"ז, לא ישים פיו עליהן לשתות, שנראה כמנשק לע"ז. ונוהג בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות:

יב) [מצוה כט] שלא לעבוד ע"ז במה שדרך לעבדה, שנאמר (שם) 'ולא תעבדם'. אמרו חז"ל כל הכועס כאילו עובד ע"ז (שבת קה:), וכל המתגאה כאילו עובד ע"ז (סוטה ד:).

מצות לא תעשה שלא לפנות אחר ע"ז, שנאמר(ויקרא יט ד) 'אל תפנו אל האלילים'. ואסור לפנות אחריה בדבור ומחשבה, אפילו בראיה. ואסור לקרות בספריהם, או לשאול אותם איך עובדים, שמתוך כך הוא מפנה ומהרהר בה, שנאמר (דברים יב ל) 'ופן תדרוש לאלהיהם לאמר איכה יעבדו הגוים' וגו'. וכל הנפנה אחריה בדרך שעושה מעשה לוקה. ונוהג בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות:

יג) [מצוה ריד] שלא לפנות אחר ע"ז אפילו במחשבה, שנאמר (ויקרא יט ד) 'אל תפנו אל האלילים'. וצריך להרחיק מהם, ואסור לילך בדרך המיוחד לילך לשם, וגם אין לילך תחת גג היוצא מהבית תוך ד"א של התפלה, עי' שו"ע יו"ד סי' קמ"ב, וסי' ק"נ.

מצות לא תעשה שלא לעשות ע"ז לעבוד, שנאמר (שמות כ ג) 'לא תעשה לך פסל וכל תמונה' וגו'. ואם עבר ועשה, בין שעשה בעצמו בין שצוה לאחרים לעשותה לוקה. ונוהג בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות:

יד) [מצוה כז] שלא לעשות ע"ז כדי לעבדה, שנאמר (שמות כ ג) 'לא תעשה לך פסל וכל תמונה' וגו'. והנה הרמב"ם כתב שלאו זה היינו בין כשעושהו בעצמו, ובין כשמצוה לאחרים לעשות לו, והקשה ע"ז החינוך הלא קיי"ל אין שליח לדבר עבירה, ותירץ המנחת חינוך, שכאן אין האיסור מטעם שליחות רק זהו מה שאסרה התורה עיי"ש, וע"ע מש"כ בזה בס' שיירי מצוה.

מצות לא תעשה שלא לעשות ע"ז לעבדה, אפילו לנכרי, שנאמר (ויקרא יט ד) 'ואלהי מסכה לא תעשו לכם'. ואם עבר ועשה לוקה. ואם עשאה לעצמו לעבדה, אפילו לא עבדה לוקה שתים, אחד משום לאו זה, ואחד משום 'לא תעשה לך פסל'. ונוהג בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות:

טו) [מצוה רטו] שלא לעשות ע"ז, אפילו לנכרי, שנאמר (ויקרא יט ד) 'ואלהי מסכה לא תעשו לכם'.

מצות לא תעשה שלא ליטע אילן במקדש, שנאמר(דברים טז כא) 'לא תטע לך אשרה כל עץ אצל מזבח ה' אלקיך'. והנוטע לוקה. ואסור לעשות אכסדראות של עץ במקדש, אע"פ שהוא בבנין ואינו עץ נטוע, שנאמר 'כל עץ'.

טז) [מצוה תצב] שלא ליטע אשירה, שנאמר (דברים טז כא) 'לא תטע לך אשרה'.

מצות לא תעשה שלא להקים מצבה בשום מקום, שנאמר (שם פסוק כב) 'ולא תקים לך מצבה'. מצבה הוא בנין שהכל מתקבצין אצלה. ואפילו לעבוד את ה' אסור, שכן היה דרך עכו"ם. ורש"י וסמ"ג כתבו מצבה היא אבן אחת להקריב עליו. ומי שעבר והקים מצבה בשום מקום, אפילו לעבוד להש"י לוקה. ונוהג בכל זמן בזכרים ונקבות:

יז) [מצוה תצג] שלא להקים מציבה, שנאמר (שם פסוק כב) 'ולא תקים לך מצבה אשר שנא ה' אלהיך'. שיטת רש"י שמציבה היא אבן אחת, ושיטת הרמב"ם שהיא בנין גבוה של אבנים או של עפר, וכ"כ בספר החינוך. והלאו הוא אפילו בנאה לעבוד עליו להשי"ת, ונוהג בכל מקום ובכל זמן כמו בכל לאוין של ע"ז.

מצות לא תעשה שלא לעשות צורת אדם אפילו לנוי, שנאמר (שמות כ יט) 'לא תעשון אתי' וגו'. ודוקא צורה בולטת אסור. ואם עשה לוקה. אבל אם היתה משוקעת או של סממנים בציור מותר. טבעת שיש עליה חותם צורת אדם בולטת, אסור להניחה ומותר לחתום בה. ואם היתה הצורה משוקעת, מותר להניחה ואסור לחתום בה, מפני שהנחתם יהיה בולט. ואסור לצייר דמות חמה ולבנה וכיוצא בהם, שנאמר 'לא תעשון אתי' כדמות שמשי המשמשין לפני במרום. ואסור אפילו על לוח צורה שאינה בולטת. צורות שאר בעלי חיים וצורות אילנות ודשאים מותר לצור אפילו בצורה בולטת. ואסור לעשות בית תבנית היכל, אכסדרה תבנית אולם, חצר כנגד העזרה, שלחן בצורת שלחן שבהיכל, ומנורה של מתכת של שבעה קנים בצורת מנורה שבהיכל, אבל פחות או יותר משבעה קנים או מנורה שאינה של מתכת אפילו משבעה קנים מותר. ונוהג בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות:

יח) [מצוה לט] שלא לעשות צורת אדם אפילו לנוי, שנאמר (שמות כ יט) 'לא תעשון אתי' וגו'.

מצות לא תעשה שלא להתנבאות בשם ע"ז. ולא באה אזהרה לזה בפירוש, אך העונש מפורש (דברים יח כ) 'ואשר ידבר בשם אלהים אחרים ומת הנביא ההוא', וקיימא לן לא ענש הכתוב אלא א"כ הזהיר, ותהיה אזהרה שלו מפסוק (שמות כג יג) 'ושם אלהים אחרים לא תזכירו', ומיתתו בחנק. אפילו אם אמר בשם ע"ז, וכוון להלכה לטמא את הטמא ולטהר את הטהור. ונוהג בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות:

מצות לא תעשה שלא לשמוע למתנבא בשם ע"ז, שנאמר (דברים יג ד) 'לא תשמע אל דברי הנביא ההוא'. לא יעריך עמו דברים או לשאול אות או מופת, ואם עשה אות או מופת אין להשגיח עליו. וכל המחשב באות שלו שמא אמת הוא עובר בלאו זה, ואין לוקין עליו שאין בו מעשה. ונוהג בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות:

יט) [מצוה תקיח] שלא להתנבא בשם ע"ז, שנאמר (דברים יח כ) 'ואשר ידבר בשם אלהים אחרים, ומת הנביא ההוא'. [מצוה תנז] שלא לשמוע למתנבא בשם ע"ז, שנאמר (שם יג ד) 'לא תשמע אל דברי הנביא ההוא'.

מצות לא תעשה שלא לישבע בשם ע"ז, שנאמר (שמות כג יג) 'ושם אלהים אחרים לא תזכירו'. ולא ינדור בשם ע"ז. ובכלל לאו זה שלא להשביע עכו"ם ביראתו. ואפילו להזכיר שם ע"ז שלא כדרך שבועה אסור. לא יאמר אדם לחבירו שמור לי בצד ע"ז פלונית, וכיוצא בזה. ועבודה זרה הכתוב בכתבי קודש מותר להזכיר שמה כגון פעור ובעל ונבו וכיוצא בהן. ואסור לגרום לאחרים שינדרו וישבעו בשמה. אבל אינו לוקה אלא הנודר והנשבע בשמה. ונוהג בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות:

כ) [מצוה פו] שלא לישבע בשם ע"ז, שנאמר (שמות כג יג) 'ושם אלהים אחרים לא תזכירו'.

מצות לא תעשה שלא להדיח עיר מישראל לעבוד ע"ז, שנאמר (שם) 'לא ישמע על פיך'. המסית ליחיד לעבוד ע"ז נקרא מסית, ומסית לרבים נקרא מדיח. המדיח נסקל אע"פ שהוא לא עבד ע"ז אלא שהדיח אותם עד שעבדו הם. ונוהג בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות:

כא) [מצוה פז] שלא להדיח בני ישראל אחר הע"ז, שנאמר (שם) 'לא ישמע על פיך'.

כב) עוד למדו חז"ל מפסוק זה, שלא יגרום שהעכו"ם ישבע בע"ז, וע"כ אמרו רז"ל שלא יעשה שותפות עם עכו"ם, כדי שלא יגרום לישבע בע"ז, וכ"כ המחבר בשו"ע (או"ח סי' קנו) ויזהר מלהשתתף עם הכותים. והנה הרמ"א כתב שם שיש מקילים בעשיית שותפות עם העכו"ם בזמה"ז, ועיי"ש באחרונים מה שכתבו בזה.

כג) אמנם נראה שלקנות בית משותף עם העכו"ם, יש סברא שגם לשיטת המחבר יש להקל, לפי שאינו דומה לשאר שותפות שיש לו שייכות עם העכו"ם בכל יום ויום, משא"כ בבית שכל אחד דר בביתו בפני עצמו, הגם יש דברים שצריכים לשלם ביחד כגון הדלק (גע"ז) או האינשארענ"ס, אבל אין כ"כ קשר ביניהם. ושאלתי את הגרי"י ניימאנן אב"ד בעלזא-מאנטריאל ז"ל, והשיב שבכלל לא שמע מעולם שיהיו מזהירים שלא ישתתף עם העכו"ם, משום שנקטו העולם להקל כשיטת הרמ"א. אכן הסכים ג"כ לזה שכתבנו שלבנות בית בוודאי יש להקל.

כד) בענין 'לא ישמע על פיך', שלא להזכיר את שם ע"ז, יש שהיו נזהרים שלא לומר את שם 'סענט', כגון שם הרחוב בעיר מאנטריאל סענ"ט-וועיטע"ר, רק אומרים וועיטע"ר לחוד [וכן שמעתי מאבי מורי שליט"א]. אמנם שמעתי ממורי הגרי”י ניימאנן אב"ד בעלזא-מאנטריאל ז"ל שלהלכה אין לחוש לזה, שאין הכוונה לכך, וגם המבטא שלהם אינו כן.

מצות לא תעשה שלא להסית שום אדם מישראל לעבוד ע"ז, שנאמר (דברים יג ז; יב) 'כי יסיתך וגו' לאמר נלכה ונעבדה וגו'. וכל ישראל ישמעו ויראון ולא יוסיפו לעשות כדבר הרע הזה בקרבך': ומצות לא תעשה על המוסת שלא לאהוב את המסית, שנאמר (שם פסוק ט) 'לא תאבה לו': ומצות לא תעשה שלא לעזוב שנאה מהמסית, שנאמר (שם) 'ולא תשמע אליו': ומצות לא תעשה שלא להציל את המסית שנאמר (שם) 'ולא תחוס עינך עליו': ומצות לא תעשה שלא ללמד זכות על המסית, שנאמר (שם) 'ולא תחמול': ומצות לא תעשה שלא לשתוק מללמד חוב על המסית, שנאמר (שם) 'ולא תכסה עליו': המסית אחד מישראל לעבוד ע"ז, בין שהסית בלשון רבים, בין בלשון יחיד, הרי זה נסקל אע"פ שלא עבד לא המסית ולא הניסת עבודה זרה, אלא מפני שהורהו לעבוד. ואין המסית צריך התראה. המסית אחרים לעבדו, שאמר להם עבדוני, אם עבדוהו נסקל, ואם לא עבדוהו אע"פ שקבלו ממנו ואמרו הן, אינו נסקל. אבל אם הסית לעבוד איש אחר, או לשאר מיני ע"ז, אם קבל ממנו ואמר הן נלך ונעבוד, אע"פ שעדיין לא עבד, שניהן נסקלין המסית והמוסת, שנאמר 'לא תאבה לו ולא תשמע אליו', אבל אם אבה ושמע חייב. ונוהג בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות:

כה) [מצוה תסג] שלא להסית יחיד לע"ז, שנאמר (דברים יג ז; יב) 'כי יסיתך וגו'. וכל ישראל ישמעו ויראון ולא יוסיפו לעשות'. [מצוה תנח] שלא לאהוב המסית, שנאמר (שם פסוק ט) 'לא תאבה לו'. [מצוה תנט] שלא לעזוב שנאה מהמסית, שנאמר (שם) 'ולא תשמע אליו'. [מצוה תס] שלא להציל את המסית, שנאמר (שם) 'ולא תחוס עינך עליו'. [מצוה תסא] שלא ללמד זכות על המסית, שנאמר (שם) 'ולא תחמול'. [מצוה תסב] שלא למנוע ממלמד חובה על המסית, שנאמר (שם) 'ולא תכסה עליו'.

מצות עשה לאבד ע"ז ומשמשיה, שנאמר 'כי אם כה תעשו להם מזבחותיהם תתוצו' וגו' (שם ז ה); 'אבד תאבדון את כל המקומות אשר עבדו שם הגוים' וגו' (שם יב ב). ולא יניח רושם מהם. בארץ ישראל מצוה לרדוף אחריה ולשרשה. ובחוץ לארץ אין צריך לרדוף אחריה, אלא כל מקום אשר נכבוש נאבד הע"ז ממקום ההוא, שנאמר 'ואבדתם את שמם מן המקום ההוא'. ונוהג בזכרים ונקבות:

כו) [מצוה תלז] לאבד ע"ז ומשמשיה, שנאמר 'כי אם כה תעשו להם מזבחותיהם תתוצו' וגו' (שם ז ה). 'אבד תאבדון את כל המקומות אשר עבדו שם הגוים' וגו' (שם יב ב).

כז) לפי שיטת החרדים יש עוד מצוה לאבד שם עבודה זרה שנאמר ואבדתם את שמם מן המקום ההוא וזה נוהג גם בזמן הזה אם יכבשו ישמעאל ע"א של עכו"ם או אומה כיוצא לה או אם ימכרו גנבים ע"א בלי בטול צריך שיכוין ישראל שלא לזכות בה.

כח) וכתב עוד ענף ממצוה ואבדתם את שמם, שאנו חייבים לכנות שם בזוי לע"א כדאשכחן בקרא שקורא לע"א שקוץ שנאמר את שקוציהם ואת גלוליהם וכתיב שקוץ בני עמון והמבזה את ע"א הוא מכבד את בוראו.

כט) ולשיטת החרדים יש בזה עוד שש מצוות, (א) לשבר מצבות ע"א שנאמר ואת מצבותם תשברו. (ב) לגדע ע"א שנא' ואשריהם תגדעון. (ג) לשרוף אשרה שנאמר ואשריהם תשרפו באש. (ד) להשמיד במותם שנאמר ואת כל במותם תשמידו. (ה) ליתוץ מזבחותם שנאמר ואת מזבחותם תתוצון. (ו) לאבד כלים שנשתמשו בהם לע"א שנאמר אבד תאבדון את כל המקומות אשר עבדו שם הגוים את אלהיהם ופי' רז"ל שבכלים שנשתמשו בהם לע"א הכתוב מדבר.

מצות לא תעשה שלא ליהנות מצפוי ע"ז מתכשיטיה, שנאמר (שם ז כה) 'לא תחמוד כסף וזהב עליהם ולקחת לך'. וצפוי נעבד אסור אפי' מע"ז שהוא מחובר, שאינה אסורה בהנאה, אבל הצפוי שעליה נאסר. ולוקין עליו. ונוהג בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות:

ל) [מצוה תכט] שלא ליהנות מע"ז ומשמשיה, שנאמר (שם ז כה) 'לא תחמוד כסף וזהב עליהם ולקחת לך'. בס' מצוותיך שעשועי כתב להסתפק אם פחות משוה פרוטה ג"כ אסור, שהגם שע"ז אסור אפילו כל שהוא, מהפסוק 'ולא ידבק בידך מאומה מן החרם', וכמ"ש הרמב"ם (הל' ע”ז פ”ז הט”ו), י”ל דהכא כתיב 'ולקחת' לך, וכמו שאין נתינה פחות משוה פרוטה, י"ל שה"ה לקיחה, עיי”ש.

מצות לא תעשה שלא לאכול ולשתות מתקרובת ע"ז [ובכלל זה יין נסך], שנאמר (שמות לד טו) 'פן תכרות ברית ליושב הארץ וקרא לך ואכלת מזבחו'. ולהרמב"ם לאו דיין נסך הוא מפסוק בפר' האזינו (דברים לב לח) 'אשר חלב זבחימו יאכלו ישתו יין נסיכם', מה זבח אסור, אף יין נסך אסור. תקרובת ע"ז ויין שנתנסך לע"ז אסור בהנאה. האוכל או שותה מתקרובת ע"ז ויין נסך כל שהוא לוקה. סתם יינם אסור בהנאה מדברי סופרים, והשותה רביעית מכין אותו מכות מרדות. יין של ישראל שנגע בו עכו"ם בכוונה, אסור בהנאה. וחז"ל סמכו מפסוק 'וקרא לך ואכלת מזבחו' שלא לאכול בסעודת עכו"ם שעשה למשתה חופת בנו או בתו במסיבתם, אפילו הוא אוכל משלו, ושמש שלו עומד ומשמש. ומאימתי אסור לאכול אצלו, משיתחיל להכין צרכי סעודה, וכל ימי המשתה, ולאחר ימי המשתה שלשים יום. ואם עשה סעודה אחרת מחמת הנשואין, אסור עד י"ב חודש, ואם הוא אדם חשוב, אסור אפילו אחר י"ב חודש. ונוהג בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות:

מצות לא תעשה שלא ליהנות מע"ז ומתקרובתה ומן משמשיה וכל הנעשה בשבילה, שנאמר (שם ז כו) 'ולא תביא תועבה אל ביתך'. ונאמר (שם יג יח) 'ולא ידבק בידך מאומה מן החרם'. והנהנה באחד מכל אלו לוקה שתים משום שני לאוין אלו. וכל ע"ז שלא נעשה בידי אדם כגון הר או אילן הנטוע מתחלה לפירות ולא לע"ז או מעיינות הנובעין או בהמה שלא עשה בה מעשה לשם ע"ז, הם מותרין בהנאה, אבל מה שעליהן אסור בהנאה, או משום לאו זה, או משום לאו הנ"ל. ונוהג בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות:

לא) [מצוה קיב] שלא לאכול ולשתות מתקרובת ע"ז, שנאמר (שמות לד טו) 'פן תכרות ברית ליושב הארץ וזנו אחרי אלהיהם וזבחו לאלהיהם וקרא לך ואכלת מזבחו'. [מצוה תל] שלא ליהנות מתקרובת ע"ז, שנאמר (דברים ז כו) 'ולא תביא תועבה אל ביתך'. וגם נאמר (שם יג יח) 'ולא ידבק בידך מאומה מן החרם'.

מצות עשה לתלות למגדף ועובד ע"ז, שנאמר (שם כא כב) 'ותלית אותו על עץ'. אחר שסוקלין אותו, משקעין קורה בארץ, ועץ יוצא ממנה, ומקיפין שתי ידיו זו לזו, ותולין אותו סמוך לשקיעת החמה, ומתירין אותו מיד:

לב) [מצוה תקלה] לתלות מגדף ועובד ע"ז, שנאמר (שם כא כב) 'ותלית אותו על עץ'.

מצות עשה לשרוף עיר הנדחת, שנאמר (שם יג יז) 'ושרפת באש את כל העיר ואת כל שללה'. ומכניסין כל מטלטלין וכל הבהמות לרחובה שישרפו: ומצות לא תעשה שלא תבנה עוד, שנאמר (שם) 'והיתה תל עולם לא תבנה עוד', והיינו לבנותה לכמות שהיתה, אבל תעשה גנות ופרדסים: ומצות לא תעשה שלא ליהנות מעיר הנדחת, שנאמר (שם פסוק יח) 'ולא ידבק בידך מאומה מן החרם'. ומי שנהנה ממנה כל שהוא, או בנה אותה, חייב מלקות. עיר הנדחת היא שבאו אליהם שני אנשים מדיחים או יותר מאותה העיר ומאותו השבט, ואמרו אל רובה של עיר [והמודחין היו לא פחות ממאה, ולא רובו של שבט] בלשון רבים נלך ונעבוד, או נלך ונזבח, או נקטיר, או ננסך, או נשתחוה, או נקבל באלוה לע"ז, והם שמעו ועבדו אותה דרך עבודתה או באחת מארבע עבודות הנ"ל, אע"פ שאינה דרך עבודתה, או שקבלוה באלוה, ב"ד הגדול דנין אותה ע"פ דרישה וחקירה, והורגין כל העובדין בסייף, ומכין את כל נפש אדם שבה לפי חרב טף ונשים, אם הודחה כולה. ואם נמצאו העובדים רובה, מכים אותן ואת כל הטף ונשים של עובדין לפי חרב. ובין שהודחה כולה או רובה, סוקלין את המדיחים ושורפין כל שללה כנ"ל. אבל אם העובדים מיעוטה, או שלא הודחו על פי האופנים הנ"ל, סוקלין אותם כיחידים, ושאר העיר ניצול. ואין ירושלים נעשית עיר הנדחת, לפי שלא נתחלקה לשבטים. ולא עיר שעומדת על הספר. ולא עיר מקלט, ולפי שנאמר 'באחת עריך'. ואין ב"ד עושין שלש עיירות נדחות זו בצד זו. אין עושין עיר הנדחת אלא על פי ב"ד של שבעים ואחד:

לג) [מצוה תסה] לשרוף עיר הנדחת ולהרוג אנשיה, שנאמר (שם יג יז) 'ושרפת באש את העיר ואת כל שללה כליל לה' אלקיך'. [מצוה תסו] שלא לבנות עיר הנדחת, שנאמר (שם) 'והיתה תל עולם לא תבנה עוד'. [מצוה תסז] שלא ליהנות מממון עיר הנדחת, שנאמר (שם פסוק יח) 'ולא ידבק בידך מאומה מן החרם'.

מצות עשה להחרים שבעה אומות, שנאמר (שם ז ב) 'החרם תחרים אותם'. ז' אומות הם: כנעני, חתי, אמורי, פריזי, חוי, יבוסי, גרגשי. הם היו מוחזקין בארץ ישראל קודם שנכבשה בידינו. ומי שבא לידו אחד מז' אומות הנ"ל, מחויב לקיים בו מצות עשה זו כשיש כח בידו ואין סכנה בדבר. וכבר אבד זכרם, מכ"מ היא מצוה שנוהג לדורות. ונוהג בזכרים ונקבות:

מצות לא תעשה שלא לחיות נשמה משבע אומות, שנאמר (שם כ טז) 'לא תחיה כל נשמה'. שבעה אומות הם נזכרים לעיל. וכתב הרמב"ם שכבר אבד זכרם:

לד) [מצוה תכו] להחרים שבעה אומות, שנאמר (שם ז ב) 'החרם תחרים אותם'. [מצוה תקכח] שלא להחיות נשמה משבעה אומות, שנאמר (שם כ טז) 'לא תחיה כל נשמה'.

מצות לא תעשה שלא לכרות ברית לעכו"ם, שנאמר (שמות כג לב) 'לא תכרות להם ולאלהיהם ברית', ר"ל שלא לעשות עמהם שלום, ולהניח אותם לעבוד ע"ז, אלא יחזרו מעבודתם, או יהרגו. ואין לוקין על לאו זה. ונוהג כשידינו תקיפה לעשות עמהם מלחמה:

לה) [מצוה צג] שלא לכרות ברית לז' אומות ולכל עובדי ע"ז, שנאמר (שמות כג לב) 'לא תכרות להם ולאלהיהם ברית'.

מצות לא תעשה שלא להושיב עכו"ם בארץ ישראל, שנאמר (שם פסוק לג) 'לא ישבו בארצך פן יחטיאו אותך לי'. אין מוכרין להם בתים ושדות בארץ ישראל. ואין מוכרין להם פירות במחובר, אלא על מנת לקוץ וקוצץ. ובסוריא מוכרין להם בתים, אבל לא שדות. ומשכירין להם בתים בארץ ישראל לאוצר, אבל לא לדירה, ובלבד שלא יעשה שכונה של שלשה עכו"ם ביחד. ואין משכירין להם שדות, ובסוריא משכירין להם שדות, ובחוץ לארץ מוכרין להם בתים ושדות. ונוהג בכל זמן בזכרים ונקבות:

לו) [מצוה צד] שלא ישבו עכו"ם בארצינו, שנאמר (שם פסוק לג) 'לא ישבו בארצך פן יחטיאו אותך לי'.

מצות לא תעשה שלא לחמול על עכו"ם בארץ ישראל, שנאמר (דברים ז ב) 'ולא תחנם'. ואסור לאבדו בידים או לדוחפו לבור וכיוצא בו, אם אינו עושה עמנו מלחמה. ולא יתן להם חנייה בקרקע:

מצות לא תעשה שלא להתחתן עם עכו"ם, שנאמר (שם פסוק ג) 'ולא תתחתן בם'. זה הבא על הנכרית דרך אישות, או אשה הנבעלת לגוי דרך אישות, לוקין מלקות ארבעים. ודרך זנות, מכין אותו מכות מרדות. יחדה לו בזנות, חייב משום נדה שפחה גויה זונה. בעלה בפני עשרה מישראל, בין דרך חתנות, בין דרך זנות, קנאי הפוגע בו בשעת ביאה שכרו כפנחס. לא הלקוהו ב"ד, ולא פגעו בו קנאים, הרי עונשו מפורש בדברי קבלה שהוא בכרת, שנאמר (מלאכי ב יא-יב) 'ובעל בת אל נכר. יכרת ה' לאיש ער ועונה' וגו', לא יהיה לו ער ועונה בחכמים. ונוהג בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות:

לז) [מצוה תכז] שלא לחון ולרחם על עובדי ע"ז, שנאמר (דברים ז ב) 'ולא תחנם'. [מצוה תכח] שלא להתחתן בעובדי ע"ז, שנאמר (שם פסוק ג) 'ולא תתחתן בם'.

מצות לא תעשה שלא לנסות נביא אמת יותר מדאי, שנאמר (דברים ו טז) 'לא תנסו את ה' אלקיכם כאשר נסיתם במסה', אלא מאחר שנודע לנו שזה הוא נביא אמת יאמינו בו, ולא יהרהרו אחריו. ונכלל בזה שלא לנסות את הש"י אם יקיים הבטחותיו שהבטיח לנו ע"י נביאיו. וסמ"ג וסמ"ק כתבו שלא יאמר אעשה מצוה זו ואראה אם אתברך [חוץ ממעשר שמותר לנסות]. ואין לוקין על לאו זה. ונוהג בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות:

לח) [מצוה תכה] שלא לנסות השי"ת ונביא אמת, שנאמר (שם ו טז) 'לא תנסו את ה' אלקיכם כאשר נסיתם במסה'.

תוכן הענינים

א) מצות אמונת ה' / יסוד המצוה.

ב) מצות שלא להאמין באלוה זולתו / רמז למנין המצוה.

ג) מצות זכירת הבורא יתברך.

ד) בענין חומר איסור כעס וגאוה שהן כעובד ע"ז / בענין הליכה בקומה זקופה / בענין לבישת ופשיטת בגדים בצניעות.

ה) בענין 'שויתי ה' לנגדי תמיד' / בענין תורה ומצוות שלא לשמה.

ו) בענין תורה ומצוות בלי פניות / מה שביאר הבעש"ט הכתוב 'וסרתם - ועבדתם' / ביאור הנוסח 'שהם משתחווים להבל וריק'.

ז) בענין צפיה לגאולה - שנכלל במצות אמונת ה'.

ח) בענין שב' מצוות הראשונות כוללות כל המצוות, ואינם נפסקים לרגע.

ט) בענין אי הלאו של 'לא יהי' לך' היא על המחשבה, או לקיים הע"ז.

י) קיבל ע"ז בפה, אי מהני חזרה תוך כדי דיבור / המגדף ל"ע, אי דוקא בשם המיוחד לא מהני חזרה תוכ"ד, או גם בשמות הכינויים / המקלל דיין, אי מהני לחזור תוכ"ד.

יא) מצות איסור השתחוואה לע"ז.

יב) מצות איסור עבודת ע"ז.

יג) מצות איסור הפנאה אחר ע"ז / הלכות הרחקה ממקום ע"ז.

יד) מצות איסור עשיית ע"ז / אי האיסור הוא גם כשמצווה לאחרים לעשות.

טו) שלא לעשות ע"ז, אפילו לנכרי.

טז) מצות איסור נטיעת אשרה.

יז) מצות איסור הקמת מצבה / פירוש 'מצבה'.

יח) מצות איסור עשיית צורת אדם.

יט) מצות איסור להתנבאות בשם ע"ז / מצות איסור לשמוע למתנבא בשם ע"ז.

כ) מצות איסור לישבע בשם ע"ז.

כא) מצות איסור להדיח בני ישראל אחר ע"ז.

כב) איסור דרבנן שלא לגרום שהעכו"ם ישבע בשם ע"ז / בענין שלא לעשות שותפות עם העכו"ם.

כג) אי מותר לקנות בית משותף עם העכו"ם.

כד) אי יש ליזהר שלא להזכיר שם 'סענט', כגון הרחוב סענ"ט-וועיטע"ר.

כה) מצות איסור הסתה לע"ז / מצות איסור אהבת המסית / מצות איסור עזיבת שנאה מהמסית / מצות איסור הצלת המסית / מצות איסור לימוד זכות על המסית / מצות איסור מניעת לימוד חובה על המסית.

כו) מצות איבוד ע"ז ומשמשיה / מצות איסור הנאה מע"ז / אי יש איסור הנאה בפחות משוה פרוטה.

כז) מצות לאבד שם ע"ז.

כח) המבזה את ע"א מכבד את בוראו.

כט) שש מצות נלפי שיטת החרדים בלאבד ע"ז.

ל) מצות שלא ליהנות מע"ז.

לא) מצות איסור אכילה ושתיה מתקרובת ע"ז / מצות איסור הנאה מתקרובת ע"ז.

לב) מצות תליית מגדף ועובד ע"ז.

לג) מצות שריפת עיר הנדחת / מצות איסור בניית עיר הנדחת / מצות הנאה מממון עיר הנדחת.

לד) מצות להחרים ז' אומות / מצות איסור להחיות ז' אומות.

לה) מצות איסור כריתת ברית לז' אומות.

לו) מצות איסור ישיבת עכו"ם בארצינו.

לז) מצות איסור לחון ולרחם על עובדי ע"ז / מצות איסור חיתון עם עובדי ע"ז.

לח) מצות איסור לנסות השי"ת ונביא אמת.

סימן לו מצות קידוש ה' מצות לא תעשה שלא לעשות שום דבר שימשך ממנו חילול השם, שנאמר (ויקרא כב לב) 'ולא תחללו את שם קדשי'. עון הזה נחלק לג' חלקים, שנים על הכלל, ואחד על הפרט. חלק הא' הכללי הוא, שכל מי שיבוקש ממנו שיעבור על אחד ממצות ה' בעת צרת שמד, והיה האנס מתכוין להעבירו על הדת, בין מצות קלות בין מצות חמורות, או מי שיבוקש ממנו לעבור על עבודה זרה, או על גלוי עריות, או על שפיכת דמים, אפילו בצנעא ושלא בשעת השמד, והאנס מתכוין להנאתו, אפילו הכי חייב הוא להפקיר עצמו להריגה ולא יעבור. ואם עבר ולא נהרג, הרי זה חילל את השם, ועבר על לאו זה. ואם היה העובר במקום שיש עשרה מישראל, הרי זה חילל את השם ברבים, וחטאו גדול מאד, אבל אין בי"ד עונשין אותו הואיל והוא אנוס, שאין לבי"ד לענוש אלא על מזיד ורצון [אבל בשאר עבירות חוץ ע"ז ג"ע וש"ד והוא בצנעא ושלא בשעת השמד והאנס מתכוין להנאתו, יעבור ולא יהרג]. חלק שני הכללי הוא, כשיעשה אדם עבירה שאין לו הנאה מאותה עבירה ולא תאוה, רק להכעיס למרוד ולפרוק עול מלכות שמים, הרי זה חילל את השם, ולוקה. החלק הג' שהוא הפרטי הוא, אם אדם חשוב עושה פעולה ונראה בעיני ההמון שהוא עבירה, אע"פ שהמעשה מותר, הנה הוא חילל את השם. ועון חילול השם חמור מאוד, שאין כח בתשובה ויום כפור לכפר, אלא הן תולין ומיתה מכפרת. ונוהג בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות:

מצות עשה לקדש את השם ברבים, שנאמר (שם) 'ונקדשתי בתוך בני ישראל'. וזה צריכין אנחנו לעשות במסירת נפשנו למות, ובכל מאדנו, לפרסם אמונתו יתברך שמו. ואם ירצו להכריחו להסירו מהאמונה, לא יאבה ולא ישמע, וימסור נפשו למיתה בשביל זה. ולא יטעה את האנס שיחשוב שכפר אע"פ שבלב הוא מאמין בו יתברך. שכל ישראל מצווין ומחויבין להמסר בשביל אהבתו ית"ש, כמו שעשו חנניה מישאל ועזריה. ואם האנס רוצה להכריחו לעבור איזה עבירה, אם הוא מכוון להעבירו על דת והוא בפרהסיא דהיינו בפני עשרה מישראל, יהרג ולא יעבור אפילו בכל העבירות ושלא בשעת השמד. ואם הוא בשעת השמד ח"ו, אפילו בצנעא יהרג ולא יעבור. אבל בע"ז ג"ע וש"ד אפילו בצנעא ושלא בשעת השמד, ואפילו האנס מתכוון להנאתו, יהרג ולא יעבור. ואם הוא ברבים, הרי זה מקדש השם ברבים, שאין למעלה הימנו, ועל זה נאמר (תהלים מד כג) 'כי עליך הורגנו כל היום'. [ואם יכול למלט נפשו לברוח מצוה ומחויב הוא לברוח]. וכן העושה מצוה ומונע מן העבירה ותוקף את יצרו לכבוד הש"י כיוסף הצדיק, הרי זה קידש השם. והעובר על זה ולא קידש השם במקום שחייב לקדשו, ביטל מצות עשה, ועבר על לא תעשה ולא תחללו. ונוהג בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות [חוץ מאם העכו"ם והאנס רוצה לבעול אשה או שתהרג, תעבור האשה ולא תהרג]:

א) [מצוה רצו] [מצוה רצז] מצות קידוש השם, ושלא לחלל את השם, שנאמר (ויקרא כב לב) 'ולא תחללו את שם קדשי', 'ונקדשתי בתוך בני ישראל'. מזה הפסוק נלמד שצריכים למסור הנפש על מצות האמנה ביחוד שמו יתברך, ועל מצות שלא להאמין שיש אלוה אחר זולת השי"ת. וצריך למסור נפש ע"ז בכל אופן שהוא, אפילו כשהעכו"ם מתכוון להנאת עצמו, ואפילו שלא בשעת הגזירה, ואפילו כשהוא בצינעה. ועי' מה שכתבנו בזה בשו"ת חיי הלוי (ח"ב סי' נב).

ב) נחלקו הרמב"ם והראב"ד (הל' ע"ז פ"ג ה"ו) בעובד ע"ז מאהבת או מיראת הע"ז, אי חייב מיתה, שלהרמב"ם פטור, ולהראב"ד חייב. ואם עשה מאהבת או מיראת אדם לכו"ע פטור, ומ"מ לכתחילה חייב למסור נפשו שלא לעבוד ע"ז אפילו באופן זה.

ג) כתב בצעטיל קטן מהרה"ק רבינו אלימלך זצוק"ל, שבכל עת ורגע שהוא פנוי מן התורה, וגם בפסוק שמע ישראל בקרי"ש, ובברכה ראשונה של שמו"ע, יהרהר במצות 'ונקדשתי בתוך בני ישראל', ויצייר במחשבתו כאילו אש גדול ונורא בוער לפניו עד לב השמים, והוא בשביל קדושת השי"ת שובר את טבעו ומפיל א"ע להאש על קידוש השי"ת, עיי"ש בדבריו הקדושים. גם בשעת נפילת אפים, וגם באמירת עלינו קודם שאומר ואנחנו כורעים, יקבל ע"ע למסור נפשו להשי"ת, וע"ז אמר הכתוב (תהלים מד כג) 'כי עליך הורגנו כל היום'.

ד) כתב בספה"ק שני לוחות הברית (שער האותיות אות א') וז"ל ונראה בעיני מי שבא לידו קידוש השם ומקיים מ"ע דונקדשתי בתוך בני ישראל וכו' אז קודם שיהרגוהו יברך בשמחה, ברוך אתה ה' אמ"ה אשר קדשנו במצותיו וצונו לקדש שמו ברבים, וע"ע בספר מגדול עוז להעמדין ז"ל (שער אבן בוחן פ"א אות כ"ו), שכתב ג"כ לברך ברכה הנ"ל וכתב שראה כן בספר אחד ואין לו פנאי לחפש אחריו עיי"ש, וראיתי בקרבן נתנא' (פסחים פ"א ס"י) שהביא כן מרקנטי, וכתב דלפי שאנו נוהגין כשיטת ר"ת צריך לברך בעל, דהיינו על קידוש שמו ברבים עיי"ש. וע"ע מה שכתבנו בזה בחיי הלוי (ח"ב סי' ה' אות י').

ה) בספה"ק שער הכוונות (כוונת חזרת העמידה דרוש ג) כתב שבאמירת 'נקדישך' יכוון לקיים מצות עשה אחת שנצטוונו בפסוק 'ונקדשתי בתוך בני ישראל', ופירשוהו בזוה"ק (ח"ג צג. רע"מ) שנתחייבנו לקדש שמו יתברך, בסוד קדושת נקדישך ונעריצך. רמז בזה שצריך האדם לכוון כי בהמשיכו הקדושה העליונה אליו יתברך, שתמשך עליו ג"כ, ויתקדש מקדושתו יתברך.

ו) במצוה זו נכלל ג"כ שלא יעשה דבר שיכולים ללמוד מזה להקל באיסור, או לזלזל ח"ו במצוה, ובענין זה תלוי הכל לפי האדם, כמבואר בגמ' (יומא פו.).

ז) בענין אי מותר למסור נפשו בשאר מצוות, הנה שיטת הרמב"ם (הל' יסודי התורה פ"ה ה"ד) שאסור, ואם הוא מוסר נפשו, הוא מתחייב בנפשו. אולם הנמוקי יוסף (סנהדרין עד:) כתב שאם הוא אדם גדול וחסיד ירא שמים ורואה שהדור פרוץ בכך, רשאי לקדש השם ולמסור עצמו אפילו על מצוה קלה, כדי שיראו העם וילמדו ליראה את השם ולאהבו בכל לבב, והביא שם ראיה מהגמ' (פסחים נג:) בחנני' מישא' ועזריה [ועיי"ש בתוס']. והביא עוד מהמדרש, ששאלו מה לך יוצא ליסקל, שמלתי את בני, מה לך יוצא ליצלב, שנטלתי את הלולב. שמשמע שהיו מוסרים עצמן על קדושת השם לפנים משורת הדין. והנה בשו"ע (יו"ד סי' קנז ס"א) פסק כשיטת הפוסקים שמותר למסור נפשו גם בכל המצוות, אם העכו"ם מכוון להעבירו על דת [וכמ”ש רבינו ירוחם שאם העכו"ם מכוון להנאת עצמו אסור למסור נפשו בשאר עבירות]. ובש"ך (שם סק"א) הביא שיטת הב"ח שפסק כהרמב"ם, וע"ע מש"כ בזה, ושוב הביא דברי התרומת הדשן (סי' קצט) שכתב, וז"ל: והיה נראה דהואיל דפלוגתא דרבוותא הוא, אזלינן לקולא באיסור סכנת נפשות וכו', אמנם י"ל לענין קידוש השם שלא הקפידה תורה על איבוד נפשות ואמרה מסור עצמך על קידוש השם, לא ילפינן לה משאר ספיקא וכו', ונראה דלפי הענין ושרואין אנו כוונתו מורין לו עכ"ל. ועי' מש"כ בזה בשו"ת חיי הלוי (ח"ב סי' נב).

ח) באופן שיודע שרוצים לענות אותו לעבוד ע"ז, או להשתמד ל"ע, ומתיירא שלא יוכל לעמוד על נפשו, נחלקו גדולי עולם אי מותר להרוג את עצמו, שלא יבא לכך, עי' בדעת זקנים לבעלי התוס' (פר' נח עה"כ ואך את דמכם לנפשותיכם אדרוש), ועי' במס' גיטין (נז:), וע"ע בהקדמת שו"ת תפארת אדם.

ט) בן נח אינו מצווה על קידוש השם, כן פסק הרמב"ם (הל' מלכים פ"י ה"ב), ועי' בגמ' (סנהדרין עד:) שרצה לפשוט שאלה זו ממה שהסכים הנביא לדברי נעמן, ועי' בתוס' (שם עה. ד"ה ואם איתא) שמקיים הגירסא שנפשט האיבעיא, עיי"ש. ועי' בחת"ס עה"ת בהפטרת פר' תזריע שע"כ כשביקש נעמן רשות לעבוד ע"ז, תיבת נא הוא כתיב ולא קרי, שמה שנתרצה הנביא לזה ואמר לו לך לשלום אינו משום בקשתו, רק מפני שבאמת אינו מחויב בדבר, עיי"ש.

תוכן הענינים

א) מצות קידוש השם, ומצות איסור חילול השם / בענין חיוב מסירות נפש שלא לעבוד ע"ז.

ב) בענין העובד ע"ז מאהבת ויראת הע"ז / בענין העובד ע"ז מאהבת ויראת אדם.

ג) בענין מש"כ בצעטיל קטן להר"א, שבכל רגע שהוא פנוי יהרהר במצות קידוש השם / עתים מיוחדים שיש לקבל מסירות נפש.

ד) בענין לברך ברכת אשר קדשנו במצותיו וצונו לקדש שמו ברבים.

ה) בענין כוונה באמירת 'נקדישך'.

ו) בענין שלא לעשות דברים שילמדו בני אדם להקל באיסורים ולזלזל במצוות.

ז) בענין אי מותר למסור נפשו על שאר מצוות.

ח) בענין היודע שלא יוכל לעמוד בעינויים, אי מותר לאבד את עצמו ל"ע.

ט) בענין אי בן נח מצווה על קידוש השם.

סימן לז הלכות עבודה זרה [שו"ע יו"ד סי' קמא, קמח, קנ] א) כתב הרמ"א בשו"ע (סי' קמא ס"ג) ויש מחמירים בכל הצורות וכו', אע"ג דידעינן דלא פלחי להו. שמעתי ממורי הגר"ש וואזנער ז"ל שפסק לאחד שבא לידו מלבוש שהי' עליו תמונה מע"ז, ואמר לו שהתמונה ישבר, והמלבוש יכול למכור, ואינו צריך להסיר הש"ו שיש עליו, שזה אינו ע"ז.

ב) כתב המחבר בשו"ע (שם ס"ד) אסור לצייר צורות וכו', וכן צורת אדם לבדו. וכתבו האחרונים להתיר צורת משחקי הילדים, הובא בשערים מצויינים בהלכה (סי' קסח אות ב) בשם מהרי”ט (ח”ב סי' לו), מפני שדוקא לקיים אסור, אבל דרך עראי מותר, וזה מקרי דרך עראי. ואח”כ מביא בשם שו"ת פרי השדה (ח”ג סי' לח) טעם אחר להתיר, כיון שדרך התינוקות לגלגלם על הרצפה, ממילא הוי כמבוזים שכתוב בשו"ע (ס”ג) שמותרים. ושמעתי מהרב אב"ד דעברעצין ז"ל שפסק בדאלי"ס שאינם יקרים רק כמה דאלע"ר וודאי מותר, וביקרים כערך שלשים דאלע"ר, זה הוי חשובים ואסור, חוץ אם יפחת מהם איזה דבר. וע"ע מש"כ בזה בשו"ת חיי הלוי (ח"א סי' נח) שלמעשה באותן הצורות הנעשו לנוי, יש לכתחילה להשחית החוטם או העין, ובאותן שלא נעשו לנוי, סגי להשחית האוזן. ובצורות שנעשו בדמות בהמה וחיה, כיון שיש מקילים לגמרי [ראה להלן אות ו], יש להקל בהשחתת אוזן אחת.

ג) כתב המחבר בשו"ע (שם ס"ה) טבעת שיש עלי' חותם שהוא צורת אדם, אם היתה הצורה בולטת, אסור להניחה, ומותר לחתום בה. ואם היתה הצורה שוקעת, מותר להניחה, ואסור לחתום בה. ועי' בשו"ת מנחת יצחק (ח”ב סי' כט) לענין מי שפרנסתו לעשות חותמות, ויש לו קונים נכרים שרוצים שיצייר צורות על החותמות, שהתיר ע"י שישחית עין אחת וכדומה, וגם שלא יעשנו ע"י ישראל, וע"ע בדרכי תשובה (סי' קמב סט"ו; ריש סי' קמח).

ד) בעל חנות המוכר תכשיטים, יש לדון אי מותר לו למכור תכשיטים שיש עליהם צורת שתי וערב, והנה שמעתי ממורי הגרי”י ניימאנן אב"ד בעלזא-מאנטריאל ז"ל שיש לו מכתב מרבו ז"ל להתיר משום שנעשה לנוי [ומבואר בשו"ע (ס"א) שלנוי מותר], והיינו כל שאין נעשה לעבוד. ואמר לי שמסתבר להתיר גם המעטפה שנכתב עליו ש"ו, כיון שלא נעשה לעבדו. וע"ע בשו"ת אגרות משה (יו"ד ח"א סי' סט) שכתב ג"כ להתיר לעשות מסחר בסטעמפ"ס של מדינות שיש על הסטעמפ"ס שתי וערב וכומרים, עיי"ש.

ה) אין להביט על השעון (זייגע"ר) התלוי על בית ע"ז, עי' שו"ת מנח"א (ח”ב סי' עז), וע"ע בקובץ משיב בהלכה (גליון ג סי' מא). וידוע המעשה שהי' אצל הגאון רבי אהרן קאטלער זצ"ל, ששאל מכ"ק מרן אדמו"ר זצוקלל"ה מסקווירא אודות בחור אחד שהתאונן שיש לו מחשבות זרות בעניני אמונה, ואדמו"ר זצוקללה"ה השיב שיבררו אם אינו מעמיד את השעון שלו ע"י השעון של התיפלה, וכן הי' באמת, והפסיק לעשות כן, והי' לו ישועה.

ו) כתב המחבר בשו"ע (שם ס"ו) צורות בהמות חיות ועופות וכו' מותר לצור אותם, ואפילו היתה הצורה בולטת, ע"כ. ויש מחמירים גם בזה, ובפרט בבהכ"נ, וכן במנורה, עי' דרכי תשובה (סקמ"ז-מח), וע"ע בברכי יוסף בשיורי ברכה בשם שו"ת אבקת רוכל [להב"י ז”ל], וע”ע שו"ת ערוגת הבשם (יו”ד סי' קכח), ובשו"ת מחנה חיים (ח”ב סי' כט). ויש מחמירים רק שלא לקבוע אותן בבהכ"נ בקביעות.

ז) כתב המחבר בשו"ע (שם ס"ח) לא יעשה וכו' מנורה תבנית מנורה וכו', אבל של שבעה לא יעשה אפילו משאר מיני מתכות, ואפילו בלא גביעים, ע"כ. עי' בשו"ת חבלים בנעימים (ח"ג סי' נד) שאפילו מנורה של עלעקטרי"ק ג"כ אסור, וע”ע בשו”ת באר משה (ח”ד סי' נג; ח”ז סי' סז). ועי' בדרכי תשובה (סקנ”ו) שהענ"ג-לייכטע"ר מותר. ועי' בשו”ת חלקת יעקב (יו”ד סי' נד) שאם נעשה לנוי ולא להשתמש בו, אין חשש אפילו בבולטת. וכן ראיתי בבתי מדרשים בירושלים. ועי' בשו”ת מהרש”ם (ח”ז סי' נד) שיכולים לסתום נר אחד באופן שלא יוכלו להדליק בו. וע”ע בס' הפרשה בהלכה (פקודי).

ח) עי' בשו"ת מחנה חיים (ח”ב סי' כט) שמלמד זכות על המנהג [מדורות ראשונים שהיו כמלאכים, יעו"ש] שקובעים צורת ארי' על הפרוכת, שבחצי צורה אין איסור עיי"ש, וע”ע שם טעם ומקור המנהג. וע”ע בשו”ת דברי יציב (ח"ג יו"ד סי' לח) שהאריך ללמד זכות, ומברר שאין חשש בזה, באופן שמלמעלה מזה יש לוחות וכתר. וע”ע מש”כ רבינו בחיי (תרומה) עה"כ שנים כרובים, יעו"ש. וע"ע מש"כ בשו"ת חיי הלוי (ח"ו סי' קכג).

ט) בענין מה שעושים ציורי המזלות במחזורים, כתב הט"ז (סוסקי"ג) שלא יפה הם עושים, ויש שכתבו ללמד זכות ע"ז. ועי' מש"כ בזה בשו"ת חיי הלוי (ח"ד סי' סב). ובכלל בענין אם מותר לעשות צורת אדם בפאט"א-גרא"ף (פיקטשע"ר) האריכו האחרונים בדבר, וידוע שכמה צדיקים נזהרו בזה מאד, ועי' מש"כ בזה בס' ויגד משה (הוספות על ס' ויגד יעקב, משפטים).

י) כתוב בשו"ע (סי' קמח ס"א-ב; יב) שלשה ימים לפני חגם אסור ליקח מהם ולמכור מהם דבר המתקיים, ואסור להשאיל ולשאול ולהלוותן בלא רבית. וביום חגם אפילו בדיעבד אסור בהנאה מה שנשא ונתן עמהם. ויש אומרים שבזמן הזה מקילים בדברים אלו, כיון שאינם עובדי עכו"ם, וגם משום איבה, ולכן מותר לשאת ולתת עמהם אפילו ביום חגם. אמנם כתב הרמ"א (שם סי"ב) שמכל מקום בעל נפש ירחיק מלשמוח עמהם גם בזמה"ז.

יא) וכתב הדרכ"ת (שם סק"י) בשם כנה"ג, שזה שמקילים בזמה"ז, זהו דוקא בסתם משא ומתן, אבל דברים שהן לצורך עבודתה ומשמשי' אסור גם בזמה"ז. ועוד הביא מספר חסידים, שאותם שיש להן עסק מו"מ מהדברים הנצרכים לע"ז, אינם מצליחים ואינם עשירים עד יום וכו' רח”ל.

יב) ובשו”ת כתב סופר (יו”ד סי' סג) האריך לבאר שאם מצוי גם ליקח במקום אחר, אין בו איסור, שאין בזה לפני עור, וגם איסור מסייע ליכא בנכרי עיי"ש. אבל סיים שם שהגם שמעיקר הדין אין איסור, אבל לבעל נפש ראוי להחמיר [וכמ”ש הרמ”א סי' קנא סוף ס”א]. וע"ע מה שהארכנו בזה בשו"ת חיי הלוי (ח"א סי' ס).

יג) ודבר שקשה להם להשיג, כ"ש שאסור למכור להם, וכ"ש שאסור למכור בית לצורך בית אלילים. ובשו"ת בית דוד [לייטר] (ח"א סי' יא, הובא בשערים מצויינים בהלכה סי' קסז אות ז) כתב, שאם כופין אותו, אין צריך להוציא הוצאות להציל ביתו, כיון שבזמה"ז עובדים בשיתוף. ובשו"ת אור המאיר [להגר"מ שפירא זצ"ל] (סי' ו) האריך בענין זה, והעלה שמעיקר הלכה יש לצדד להתיר למכור בית לע"ז, באופן שהיהודי ימכרנו לנכרי, והנכרי ימכרנו לבית ע"ז, אבל כיון שהוא ענין חמור ויש בזה כמה איסורים וכו', וגם הרמ"א כתב שירחיק עצמו מזה, ע"כ אבקש להגיד להשואל בשמי כי ישמע נא לעצתי וירחיק את ביתו מן הכיעור ודומה לו, כי אבני ביתו וקורות ביתו מעידים עליו בעלמא דאתי, וגדול כחה של מצוה זו להגן בעדו ובעד ביתו, וכמו שהבטיחנו רבותינו ז”ל כי המונע בזה מצליח. ואח"כ כתב שם, שבאמת כן הי' ששמע השואל לעצתו ונתעלה מאד לנכסיו, ברוך המשלם טוב לעושי מצוה.

יד) עוד כתוב בשו"ע (שם ס"ה) אסור לשלוח דורון, וכן לקבל דורון מהם ביום חגם, ע"כ. וגם בזה מקילים בזמה"ז מטעמים הנ"ל (אות י). וכתב הרמ"א (סי"ב בשם תרוה"ד) שלכתחילה יש לשלוח הדורון באופן שלא יגיע לו ביום חגם, אלא מבערב, והרמ"א קאי שם על הני"י-יא"ר (ונשמט שם). וכן שמעתי שאצל כ"ק מרן מהר"ד מסקווירא זצוקללה"ה, כשהיו באים עכו"ם שיתפלל בעבורם והניחו מעות, לא הי' משתמש במעות הללו, וקודם הני"י-יא"ר היו קונים מתנות ממעות אלו ליתן להשומרים והשררות וכדומה.

טו) עוד כתוב בשו"ע (שם ס"ט) אסור ליכנס לבית העכו"ם ביום חגו וליתן לו שלום, אבל אם מצאו בחוץ מותר בשפה רפה, ע"כ. וזה נוהג גם האידנא כמ”ש הש”ך סקי"ב בשם הב”ח, אמנם כתב הש"ך (סק"ז) בשם הב"י (בדק הבית) דדוקא בשם שלום שהוא שמו של הקב”ה אסור לומר להם, אבל סתם ברכה מותר. וכתב ע”ז החיד”א (בברכ"י בשם מהריק”ש) שאע"פ שאין נראה כן מדברי הפוסקים, סמכו העולם ע"ז, וכן נהגו. וע"כ לכאורה מותר גם לומר העפ"י-האלידע"י, וכ”ש ני"ו-יע"ר. ועוד שמעתי סברא [מגדולי הוראה] שאפילו אותן שהולכים באמת להתיפלה ועובדים שם, הלא זה אינו כל היום, וכל היום הם עושים סתם מושב לצים, וממילא יכולים לכוון ע"ז באמירת העפ"י-האלידע"י וכדומה.

טז) כתב המחבר בשו"ע (סי' קנ ס"א) מצוה להתרחק מדרך עבודת כוכבים ד' אמות. וכתב בשו"ת חיים ביד (סי' נו הובא בדרכ"ת סק"ב) שכ"ש שאסור ליכנס לבית שיש שם ע"ז, אפילו בזמה"ז שהגוים אין להם דין עע”ז, אבל בית תיפלתם שעובדים שם, אפילו אם עושים רק לזכר, יש לו דין ע"ז. וכתב עוד שאפילו אם נאמר שאינו כן, עכ”פ יש סרך טומאה מסט"א. וכתב שהמעשה שהי' שנכנסו ישראלים לכבוד השררה, עשו שלא כדין, וצריכים טבילה ומלקות, וליתן מלבושיהם שנכנסו בהם לצדקה, יעו"ש.

יז) ולענין לילך בדרך ע"ז, נראה פשוט שזהו דוקא בדרך המיוחד לה, דהיינו כגון שיש מסילת דרך (דרייווע"י) שאין הולכים בה רק לילך לבית ע"ז, בדרך זה אין לילך אפילו רק לקצר דרכו. אבל על דרך שהרבים עוברים שם, כמו השביל (סיידווא"ק) אצל התיפלה, אפילו היא אצל התיפלה ממש, אין איסור, וכמו שמבואר בסי' קמ”ט ס”א לענין עיר שעושין בה יריד, וכן שמעתי ממורי הגרי"י ניימאנן אב"ד בעלזא-מאנטריאל ז"ל, וע"ע מה שכתבנו בשו"ת חיי הלוי (ח”ד סי' סג).

יח) מצוי שעושין בחדר שתחת התיפלה (בעיסמענ"ט) אסיפה לצורך מסחר וכדומה, ופעם עשו שם הבחירות (וואט"ס), נראה שאין בזה איסור, שזה אין לה שייכות להע"ז, רק שהם משכירים אותו כמו אולם, וגם הדרך שהולכים לשם אינו מיוחד להע"ז, וכן שמעתי מהנ"ל, וע"ע בשו"ת חיי הלוי (שם).

יט) בענין שאין ליטע אילנות אצל הבהמ"ד, ראה מה שכתבנו בשו"ת חיי הלוי (ח"ה סי' יד), וע"ע שם (סי' מט) בענין נרות שלהם, וכיוצא בזה.

כ) בשו"ע (או"ח סי' צד ס"ט) כתב הרמ"א (בשם תרוה"ד) מי שבא בדרך והוא סמוך למלון, אם יכול להסתלק מן הדרך וכו', ולא יתפלל במלון של עובדי כוכבים, שלא יבלבלוהו בני הבית. ובתרומת הדשן כתב שם שאין לחוש לגילולים, שהרי כל תפילתינו בעיירות מלאות גילולים. אכן כתבו האחרונים שלא יתפלל לצד אותו הכותל שתלוים הגילולים. וכן מבואר עוד בשו"ע (סי' ק"ג ס"ח) שאם מתפלל ובא כנגדו אדם ויש לו תמונת עבודת כוכבים בידו, והגיע למקום ששוחין בו, לא ישחה, אע"פ שלבו לשמים, עיי"ש.

כא) וראיתי דבר נחמד בענין זה בספה"ק צמח דוד (וישלח) עה"כ 'עם לבן גרתי', ופירש"י 'ותרי"ג מצוות שמרתי', שמפרש ע"פ מעשה שהי' אצל הבעש"ט זי"ע שפעם אחת הי' בבית עכו"ם, והי' שם ע"ז, וכשיצא משם אמר לתלמידיו שהוא בשמחה גדולה, מחמת שבשעה אחת קיים כל התורה כולה, כי ע"ז דינה כצואה, ואסור להרהר בד"ת במקום המטונף, ונמצא שבמה שמשמר מחשבתו שלא להרהר בשום דבר מד"ת נחשב לו כאילו קיים כל התורה. ובזה מפרש הכתוב 'עם לבן גרתי', שבבית לבן הי' מלא גלולים ותרפים, וא"כ הי' יעקב אבינו ע"ה מוכרח לשמור מחשבתו שלא להרהר שם בשום ד"ת, ועי"ז נחשב לו כאילו קיים בזה כל התרי"ג מצוות.

תוכן הענינים

א) בענין בגד שיש עליו תמונת ע"ז ושתי וערב.

ב) בענין צורות משחקי ילדים (דאלי"ס).

ג) בענין חותמות עם צורות / מי שפרנסתו עשיית חותמות, ונכרים מבקשים ממנו לצייר בם צורות, אי מותר.

ד) אי מותר למכור תכשיטים שיש בהם צורת ש"ו / אי מותר לסחור עם סטעמפ"ס שיש עליהם צורת ש"ו וכומרים.

ה) בענין הבטה על שעון התיפלה / סיפור נורא מכ"ק מרן אדמו"ר זצוקלל"ה מסקווירא בענין זה.

ו) אי מותר לצור צורות בהמות וחיות.

ז) בענין עשיית מנורה בת ז' קנים / אי אסור גם במנורת עלעקטרי"ק. בענין הענג לייכטער עגול / עצה לסתום נר אחד.

ח) אי מותר לצור צורת אריה על הפרוכת.

ט) בענין ציורי המזלות במחזורים / בענין עשיית פאט"א-גרא"ף מאדם (פיקטשע"ר).

י) דין ג' ימים לפני חגם אסור לישא וליתן עמהם ולהלוותם / בענין שבזמה"ז מקילים בדבר, ובעל נפש ירחיק גם בזמה"ז.

יא) אי יש להקל בזמה"ז גם בצרכי ע"ז ומשמשי'.

יב) באופן שמצוי ליקח גם במקום אחר, אי מותר למכור להם.

יג) בענין מכירת בית לצורך ע"ז.

יד) בענין איסור שילוח וקבלת דורון ביום חגם / מעשה רב מכ"ק מרן מהר"ד מסקווירא זצוקללה"ה בזה.

טו) בענין איסור כניסה לבית עכו"ם וליתן לו שלום ביום חגו / אי סתם ברכה ג"כ אסור / אי מותר לומר להם העפ"י האלידע"י, או ני"ו יע"ר.

טז) בענין ריחוק מדרך ע"ז / אי מותר ליכנס לתיפלה בזמה"ז.

יז) אי מותר לעבור על שביל הרבים (סיידוואל"ק) שהוא אצל התיפלה.

יח) אי מותר לעשות אסיפה בחדר שתחת התיפלה.

יט) בענין נטיעת אילנות אצל ביהמ"ד.

כ) בענין אי מותר להתפלל בבית שיש שם ע"ז.

כא) מעשה בענין זה מהבעש"ט זי"ע.

סימן לח מצות איסור שבועת שוא ושקר מצות לא תעשה שלא להשבע לשוא, שנאמר (שמות כ ו) 'לא תשא את שם ה' אלקיך לשוא'. שבועת שוא נחלקת לד' חלקים. א', נשבע לשנות את הידוע, כגון נשבע על איש שהוא אשה, ועל אבן שהוא זהב. ב', משמע בחנם, דהיינו על אבן שהוא אבן. ג', נשבע לבטל מצוה. ד', נשבע לעשות דבר שאי אפשר לקיים, כגון שלא יישן ג' ימים רצופים, או שלא יטעום כלום ז' ימים רצופים. על אחד מאלו במזיד לוקה, ובשוגג פטור. המברך ברכה לבטלה, או המוציא שם שמים לבטלה, עובר על לא תשא. ונוהג בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות:

א) [מצוה ל] שלא לישבע לשוא, שנאמר (שמות כ ו) 'לא תשא את שם ה' אלקיך לשוא'.

ב) עיקר הל"ת הנאמר בעשרת הדברות הוא על ענין שבועת שוא, או שבועה לבטלה, ובמשנה (שבועות פ"ג מ"ח) מובא בזה ג' אופנים: האחד, שנשבע על דבר הידוע שאינו כן, כגון שנשבע על אבן שהוא זהב וכדומה. השני, שנשבע לבטל המצוה. והשלישי, שנשבע לעשות דבר שאין בכוחו לעשות. וברש"י עה"ת מביא עוד אופן ד', הנשבע על האבן שהוא אבן, וכן מבואר בירושלמי (שבועות פ"ג ה"ח), וכן פסק הרמב"ם (הל' שבועות פ"א ה"ה).

מצות לא תעשה שלא לישבע בשקר על כפירת ממון, שנאמר (ויקרא יט יא) 'ולא תשקרו איש בעמיתו'. התובע לחבירו ממון [לאפוקי קרקע ועבדים ושטרות] משוה פרוטה ולמעלה, שאם הודה היה חייב לשלם, [לאפוקי קנס], וכפר ונשבע, או שהשביעו התובע וכפר, הרי הנתבע חייב, אע"פ שלא ענה אמן, וזהו שבועת הפקדון. וחייב לשלם קרן וחומש, ולהביא קרבן אשם, וזהו אשם גזילות. בין שהוא שוגג, או מזיד, שוגג הוא שנעלם ממנו אם חייבין עליה קרבן אם לאו, וידע ששבועה זו אסורה ושיש אצלו ממון, זהו שגגתה. וזדונה הוא שידע שחייבין עליה קרבן. אבל אם שכח שיש בידו ממון חבירו, הרי זה אנוס ופטור. ולאו זה אין לוקין עליו, שהכתוב הוציאו מכלל מלקות וחייבו קרבן אשם בין בזדון בין בשגגה כנ"ל. והעובר על לאו זה, עובר ג"כ על 'ולא תשבעו בשמי לשקר' [דלהלן], שהוא שבועת בטוי. והא דכתיב לעיל לאפוקי קרקעות ועבדים ושטרות ולאפוקי קנס, ר"ל שאם כפר על אחד מהם ונשבע על שקר, פטור משבועת הפקדון, אבל חייב משום שבועת בטוי, שהרי נשבע על שקר. ונוהג בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות:

ג) [מצוה רכז] שלא לישבע על כפירת ממון, שנאמר (ויקרא יט יא) 'ולא תשקרו איש בעמיתו', והוא אופן ה'. וכל החמשה אופנים אלו שכתבנו היינו שבועה שיצא מפיו לשוא.

מצות לא תעשה שלא לישבע שבועת בטוי לשקר, שנאמר (שם פסוק יב) 'ולא תשבעו בשמי לשקר'. ונקרא שבועת בטוי, שנאמר (ויקרא ה ד) 'או נפש כי תשבע לבטא בשפתים'. והן דברים שאפשר לעשותן בין להבא, בין לשעבר, לשעבר כגון שאכלתי, או שזרקתי אבן לים, או שדבר פלוני עם פלוני, או שלא אכלתי, או שלא זרקתי אבן לים, או שלא דבר פלוני עם פלוני. ולהבא שאוכל, או שלא אוכל, או שאזרוק צרור או אבן לים, או שלא אזרוק. ואם נשבע על אחת מהנ"ל על שקר, עבר על לאו זה. אם במזיד לוקה [אע"פ שאין בו מעשה], ובשוגג מביא קרבן עולה ויורד. ואיזהו שבועת בטוי לשעבר בשוגג, כגון שנשבע שלא אכל, והוא יודע שאכל וששבועת שקר זו שנשבע אסורה, אבל לא ידע שחייבין עליה קרבן, ששגגת קרבן בשבועות שמה שגגה, זו היא שגגה שחייבין עליה קרבן עולה ויורד בשבועת בטוי לשעבר. וכיצד היא השגגה בשבועה שחייבין עליה קרבן להבא, כגון שנשבע שלא יאכל פת חטין, ושגג ודימה שנשבע שיאכל פת חטין ואכלה, שזה נעלמה ממנו השבועה, והרי הוא זוכר את החפץ שנשבע עליו, זו היא שבועת בטוי להבא שחייבין עליה קרבן. ונוהג בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות:

ד) [מצוה רכח] שלא לישבע לשקר, שנאמר (שם פסוק יב) 'ולא תשבעו בשמי לשקר', והוא אופן ו', והיינו שנשבע לעשות ואח"כ עובר ואינו עושה.

ה) אכן ע"ז שייך התרה, כמו שלמדו רז"ל מהפסוק (במדבר ל ג) 'לא יחל', אבל אחרים מחלים לו. וכתב בספר החינוך שהגם ששבועה היא חמורה כ"כ, אעפ"כ חמל השי"ת עלינו והתיר את השבועה ע"י התרה, יעו"ש. אולם עי' בשו"ע יו"ד (סי' רג ס”ג; רל ס”א) שאין להתיר שבועה רק בדוחק ובשאלת חכם, וכמובן שצריך שיהיה פתח חרטה טובה. וגם כתב הש”ך (שם סק”א) שקונסים עליו ליתן צדקה, ועי' מש"כ בזה בשו"ת חיי הלוי (ח”ד סי' ע אות ג; ח"ה סי' פח), וע"ע שם (ח"ד סי' עה) כמה פרטי הלכות.

ו) והנה באופן הא' שנשבע לשנות המציאות, מבואר בגמ' (שבועות כה:) דהיינו דוקא כשידוע עכ"פ לג' בני אדם, אכן מבואר ברש”י שם שבאופן שאינו ידוע לשלשה, הגם שאינו עובר משום שבועת שוא, הרי הוא עובר על שבועת שקר, עיי”ש. וברמב"ם (שם) מבואר דה"ה באופן הרביעי שנשבע על דבר הידוע שכן הוא, ג”כ אינו חייב אלא כשידוע לג' בני אדם.

ז) בגמ' (שם כה.) מבואר שהנשבע שלא לישן ג' ימים הרי הוא שבועת שוא, ובירושלמי איתא שגם הנשבע שלא לאכול שבעה ימים, הרי הוא שבועת שוא, וכן פסק הרמב"ם (שם ה"ז). והקשו הראשונים שלכאורה בשלמא ענין השינה הרי הוא שבועת שוא, שאפילו אינו רוצה הרי הוא ישן מאיליו, אבל בענין אכילה הרי יכול לעצור את עצמו שלא לאכול. והר"ן כתב לתרץ, דכיון שלא יכול לחיות בלא אכילה, הרי הוא כנשבע לבטל המצוה עיי"ש. אכן יש סוברים שבאמת הכוונה רק שחייב בשבועת ביטוי לאחר שיאכל, עי' כסף משנה, ועי' מש"כ במנ"ח (מצוה ל אות א).

ח) הלאו הזה של שבועת שוא הוא לאו דוקא כשנשבע בעצמו, אלא אפילו השביע לו חבירו והוא ענה אמן ג"כ חייב, ואפילו לא אמר אמן, רק לשון שמשמעותו הוא כן חייב. ואפילו כשהמשביע אינו בר חיובא כגון קטן או להבדיל נכרי, כיון שהחיוב הוא על ענייתו וקבלת השבועה, כמבואר בגמ' (שם כט:) וברמב"ם (שם פ"ב ה"א).

ט) ענין חומר השבועה מבואר בגמ' (שם לט.) שכל העולם כולו נזדעזע בשעה שאמר הקב"ה בסיני 'לא תשא את שם ה' אלהיך לשוא'. וכל עבירות שבתורה נאמר בהן 'ונקה', וכאן נאמר 'לא ינקה'. וכל עבירות שבתורה נפרעין ממנו, וכאן ממנו וממשפחתו, שנאמר (קהלת ה ה) 'אל תתן את פיך לחטיא את בשרך', ואין בשרו אלא קרובו, שנאמר (ישעי' נח ז) 'ומבשרך לא תתעלם'. וכל עבירות שבתורה נפרעין ממנו, וכאן ממנו ומכל העולם כולו, שנאמר (הושע ד ב) 'אלה וכחש'. ואימא עד דעביד להו לכולהו לא ס”ד, דכתיב (ירמי' כג י) 'מפני אלה אבלה הארץ', וכתיב (הושע שם ג) 'על כן תאבל הארץ ואומלל כל יושב בה'. וכל עבירות שבתורה, אם יש לו זכות תולין לו שנים ושלשה דורות, וכאן נפרעין ממנו לאלתר, שנאמר (זכרי' ה ד) 'הוצאתיה נאם ה' צבאות ובאה אל בית הגנב ואל בית הנשבע בשמי לשקר ולנה בתוך ביתו וכלתו ואת עציו ואת אבניו', הוצאתיה, לאלתר. ובאה אל בית הגנב, זה הגונב דעת הבריות, שאין לו ממון אצל חבירו וטוענו ומשביעו. ואל בית הנשבע בשמי לשקר, כמשמעו. ולנה בתוך ביתו וכלתו ואת עציו ואת אבניו, הא למדת, דברים שאין אש ומים מכלין אותן, שבועת שקר מכלה אותן. ומובא עוד בזוה"ק (ח"ב צא:) דבר פלא, שהקב"ה נתן על התהום אבן שחקוק עליו שם השי"ת, וזה מעמיד שלא ישטפו המים את העולם, וכשנשבעים בני אדם לשקר אז פורח השם מהאבן ורוצים המים לשטוף את העולם ח"ו, עד שהקב"ה שולח מלאך להחזיר את השם הקדוש, יעו"ש.

י) ועכ"פ הנשבע בכינוי ואפילו בשמות הנמחקים כגון רחום וחנון, עובר ג"כ על הלאו ולוקה. והנשבע בלי שם ג"כ עביד איסורא, ואינו לוקה.

יא) וצריך ליזהר גם בכל לשון שבועה, וגם בתקיעת כף, אכן מבואר בשו”ע (יו”ד סי' רלט) דהיינו דוקא כשתוקע הכף לשם שבועה, אבל כמנהג הסוחרים אינה שבועה, עיי"ש.

יב) האומר לאו לאו, או הן הן, אם מכוון לשם שבועה, הרי הוא שבועה. ואם מזכיר שם שמים, אפילו לא כפל דברו, אפילו לא מכוון לשם שבועה, הוי שבועה. אכן זהו דוקא אם אומרו בלשון שרוצה לישבע, כגון שאומר בשם השי"ת שאעשה דבר זה, וע"ע מש"כ בזה בשו"ת חיי הלוי (ח"א סי' פו).

יג) אם אומר, השי"ת יודע דבר זה, עי' מש"כ בשו"ת חיי הלוי (שם) שלא נקרא שבועה, וכן ראיתי בכמה ספרים שכתבו כלשונות אלו כגון 'סהדי במרומים', או 'עד בשחק', אכן באגרות חזו"א כתב שאין לומר 'סהדי במרומים', ואולי י"ל שלא הזהיר בזה רק משום שהוא לשון עדות, אבל לומר שהשי"ת יודע זה, אינו רק כמודיע שהשי"ת יודע. וגם מש"כ בספרים 'סהדי במרומים' וכדומה, אולי לא הקילו רק בכתיבה, וסמכו על הסוברים שכתיבה לאו כדיבור דמי, וכמ"ש בשו"ת חיי הלוי (ח"ב סי' עב אות ה).

יד) בענין שבועה בכתב, עי' בתומים (סי' צו סק"ה), וצריך ליזהר בדאקומענט"ן של המדינה, וע"ע מש"כ בשו"ת חיי הלוי (ח"ד סי' ע אות ח) שאם לא כתב הריני נשבע, י”ל שהגם שהוא חותם את שמו, אם אינו מכוון לשבועה לכו"ע מותר. אכן בחת"ס מבואר שבזה שמוסר את הכתב זה נחשב לשבועה עיי"ש, וע"כ לכתחילה בוודאי יש ליזהר.

טו) בענין קטן מופלא סמוך לאיש, הגם שאינו לוקה, אבל חל השבועה. ועי' מש"כ בשו"ת חיי הלוי (ח"ג סי' מד אות ה) אי שייך התרה אצלו.

טז) עי' במנחת חינוך (מצוה ל אות י) בענין להאכיל לקטנים דבר האסור עליו באיסור נדר ושבועה, שלכאורה לא שייך רק במופלא סמוך לאיש, שמקודם לזה כיון שלא חל הנדר כלל אין בזה איסור, יעו"ש.

יז) בענין בני נח, כתב במנ"ח (שם אות יא) שבפשטות אינם מצווין על איסור שבועה, אולם במשנה למלך (הל' מלכים פ"י) כתב שבשבועת שקר אולי גם בן נח מוזהר, עיי"ש.

יח) מבואר בגמ' (תמורה ד.) ומובא ברמב"ם (הל' שבועות פי”ב הי”א) שהמוציא שם שמים לבטלה עובר על מצות עשה של 'את ה' אלקיך תירא' (דברים ו יג), ולפ"ז כתב במנחת חינוך שגם הנשבע לשוא, חוץ ממה שהוא עובר על לאו דלא תשא, הרי הוא עובר גם על 'את ה' אלקיך תירא', וצריך להביא קרבן עולה לכפר על העשה. אכן העשה אינו עובר אלא כשמזכיר אחת משמות שאינם נמחקים, אבל הלאו של לא תשא עובר גם בכינויים כגון רחום וחנון.

יט) עוד אמרו רז"ל (ברכות לג.) שהמברך ברכה שאינה צריכה עובר בלא תשא, וברמב"ם משמע שגם לוקים ע"ז [וכתבו הפוסקים דהיינו כשאמרו בדרך ברכה, אבל האומר שבח להשי"ת שלא בדרך ברכה, אינו עובר]. ועי' במנ"ח שהקשה שבמס' תמורה משמע שאינו אלא עשה, ומה שאמרו בגמ' שהוא עובר על לא תשא לפ"ז אינו אלא אסמכתא, אבל מדאורייתא אפילו לשיטת הרמב"ם לכאורה אינו אלא עשה עיי”ש, ושיטת התוס' (ר"ה לג.) היא שברכה שאינה צריכה אינה אלא מדרבנן, עיי"ש. ועי' במג"א (או”ח סי' רטו סק"ו). ועי' בפנ"י (ברכות לה.) שע"כ ספק ברכות להקל, חוץ מברכת המזון כשאכל כדי שביעה, הגם שסברא הוא דאורייתא, מפני שבמקום חשש לא תשא שוב אין סברא לברך, עיי"ש.

כ) והנה באיסור של לא תשא כשנשבע לשקר, מבואר בגמ' (נדרים פז.) וברמב"ם (הל' שבועות פ"ב הי"ז), שאם חזר תכ"ד אינו חייב, ובמנ"ח כתב שבגמ' (שם) נראה שאפילו בשבועה דלשעבר יכולים לתקן תכ"ד, עיי”ש, ולכאורה לפ"ז גם בשבועת שוא דהיינו שמשנה את הידוע, ג"כ יכולין לתקן תכ"ד, ולפ"ז אתי שפיר מה שאומרים ברוך שם לאחר ברכה לבטלה, שי"ל שבזה מתקן שאינו עובר על הלאו, וי"ל שגם על העשה אינו עובר, כיון שחזר תכ"ד. ועי' מש"כ בחיי הלוי (ח"ב סי' כ"ב) אי צריך לומר ברוך שם תיכף להברכה.

כא) מי שהתחיל לברך ברכה, ונזכר שאין צריך עכשיו לברך ברכה זו, עי' מש"כ בזה בשו"ת חיי הלוי (ח"ד סי' יח) אי מותר לגמור ברכה אחרת.

כב) בענין ספק ברכה, כתבו האחרונים איזה עצות להנצל מספק: א', להרהר השם. ב', לומר בריך רחמנא [ועי' מה שכתבנו בזה להלן אות כו]. ג', לומר ויברך דוד וגו' ברוך אתה ה' (עי' פת"ש הל' חלה). ד', לומר ברוך אתה השם, שכ”כ בשו"ת ריב"ש (סי' תח) לענין ברכת אירוסין, ועיי"ש סי' פב; וסי' פט. וע"ע בשו"ת תשב"ץ (ח"ב סי' עד), ועי' בב”י אה"ע (סי' לד), וברמ"א (שם ס”ג), ובב"ש (סק"י), וע"ע בשו"ת חלקת יעקב (ח”ב סי' ט), ועי' מה שהאריך בכל זה בס' אורח ישראל (עמ’ שח), וע"ע מה שכתבנו בשו"ת חיי הלוי (ח"ב סי' ה).

כג) האומר הברכות והתפלות לתוך טעי"פ-רעקארדע"ר, עי' מה שכתבנו בשו"ת חיי הלוי (ח"ד סי' פג) שמעיקר הלכה אינו עושה איסור בזה, ומכ"ש באופן שאינו יודע שיש טעי"פ. וגם העורך בשעת אמירת הברכות אינו רק מסייע. ואם הכוונה בעריכת הטעי"פ הוא רק בשביל לשמוע להתענג, יש לאסור לערוך הטעי"פ. אמנם לכתחילה יש להחמיר שלא לומר פסוקים ושמות לתוך הטעי"פ.

כד) באופן שאמרו השם מתחילה בטעי"פ שלא לצורך, עי' מה שכתבנו שם שאין לשמוע הטעי"פ. וגם כשאמרו השם לצורך, יש להחמיר שלא לשמוע לתענוג בעלמא. ובאופן שהאמירה מתחילה הי' בכוונת תפילה, וגם השומע כוונתו הוא לעורר עצמו לעבודת השי"ת, י"ל שאין בזה איסור לשמוע.

כה) כשמעריך הטעי"פ שיש בו ברכות ושמות, עי' מה שכתבנו שם שצריך ליזהר שיהא במקום נקי. ובענין אי מותר למחוק שם מטעי"פ, עי' מה שכתבנו שם שהגם שמעיקר הלכה אינו בגדר מחיקת השם, אבל למעשה יש למנוע מזה. ולצורך יש עכ"פ לעשותו ע"י קטן, או ע"י עכו"ם, או ע"י גרמא.

כו) כתבו הפוסקים שגם בכל לשון אסור להזכיר את שמו יתברך, וע"כ כתבו קצת פוסקים שאין להכניס עצמו בספק ברכה לומר 'בריך רחמנא', וכ"כ בחוות דעת (יו"ד סוס"י קי, בית הספק ד"ה בסק"כ). ועי' בספה"ק אגרא דכלה (שופטים עה"כ נביא מקרבך) שהמבחן לידע אם הוא ירא שמים, הוא אם נזהר שלא להוציא שם שמים אפילו בלשון לע"ז, רק אומר הבורא ב"ה, או השם יתברך, עיי"ש.

כז) כתב בספה"ק דרך פקודיך (מל"ת ל חלק הדיבור אות ח) שמקובל מחכמי אמת שאם האדם אינו נזהר מלהרהר בתורה במבואות המטונפות, אזי מזדמנים בפיו בלא הודע הזכרת שם שמים וברכות לבטלה ח”ו, וע"כ יזהר האדם מאד בזה.

כח) באור החיים הק' כתב לפרש הכתוב 'לא תשא את שם ה' אלקיך לשוא', שלא תשא עליך שם השם לומר לכל שאתה צדיק ועובד ה', ולבבו לא כן יחשוב, ובכלל זה שלא יראה עצמו צדיק יותר ממה שהוא.

תוכן הענינים

א) המקור בתורה לאיסור שבועת שוא ושקר.

ב) ד' אופני שבועת שוא: נשבע על דבר הידוע, שאינו כן / נשבע לבטל המצוה / נשבע לעשות דבר שאין בכוחו לעשות / נשבע על אבן שהוא אבן.

ג) איסור שבועת כפירת ממון.

ד) איסור שבועת שקר, שנשבע לעשות - ואינו עושה.

ה) בענין התרת שבועה.

ו) בענין ששבועת שוא צריך שיהא ידוע לג' בני אדם.

ז) בענין הנשבע שלא אישן ג' ימים / בענין הנשבע שלא אוכל ז' ימים.

ח) המשביע לחבירו וענה אמן, אי חייב / בהנ"ל, כשהמשביע הי' קטן או נכרי, אי חייב.

ט) גודל חומר ענין השבועה.

י) הנשבע בכינוי, אי לוקה / הנשבע בלי שם, אי עשה איסור.

יא) זהירות בכל לשון שבועה / בענין תקיעת כף.

יב) האומר לאו לאו, הן הן, אי הוי שבועה.

יג) המזכיר שם שמים על דבר שרוצה לעשות, אי הוי שבועה.

יד) האומר השי"ת יודע דבר זה, אי הוי כשבועה / בענין מה דאיתא בספרים: 'סהדי במרומים'; 'עד בשחק'.

טו) בענין שבועה בכתב / בענין חתימה על דאקומענט"ן של המדינה.

טז) בענין שבועה לקטן מופלא סמוך לאיש.

יז) אי אסור להאכיל לקטנים דבר שנאסר בנדר ושבועה.

יח) אי בני נח מצווין באיסור שבועת שקר.

יט) בענין המוציא שם שמים לבטלה עובר על 'את ה' אלקיך תירא' / אי גם בכינויים עובר.

כ) בענין המברך ברכה שאינה צריכה עובר משום לא תשא, אי זהו מה"ת, או רק מדרבנן / בענין ספק ברכות להקל / בענין שבח שלא בדרך ברכה.

כא) אי יכולין לתקן שבועת שוא ושקר תוך כדי דיבור / בענין אמירת 'ברוך שם' אחר ברכה לבטלה.

כב) כמה עצות להנצל מספק ברכה.

כג) אי מותר לומר ברכות ותפילות לתוך טעי"פ-רעקארדע"ר.

כד) אמרו ברכות ותפילות לתוך טעי"פ-רעקארדע"ר, אי יש איסור לשמוע הטעי"פ.

כה) זהירות בעריכת טעי"פ שיהא במקום נקי / אי מותר למחוק שם מטעי"פ.

כו) בענין הזכרת שם שמים בלשון לע"ז.

כז) זהירות מהרהור תורה במקומות המטונפות.

כח) פירוש האוהחה"ק על 'לא תשא' - שלא יראה עצמו לצדיק יותר ממה שהוא.

סימן לט מצות קידוש בשבת מצות עשה לקדש יום השבת בדברים, שנאמר (שמות כ ז) 'זכור את יום השבת לקדשו'. קדשהו בדברים, בכניסתו בקידוש, וביציאתו בהבדלה. ומדברי סופרים שיקדש ויבדיל על היין. ואסור לטעום כלום קודם קידוש והבדלה. וע"י נביאים נצטווינו ב' מצות שהם עונג וכבוד, שנאמר (ישעי' נח יג) 'וקראת לשבת עונג, לקדוש ה' מכובד'. כיבוד הוא שירחוץ עכ"פ פניו ידיו ורגליו בחמין ולבוש וכסות נקיה. עונג הוא שיתענג במאכל ומשקה. וחייב בג' סעודות בשבת, וכל המרבה בהוצאות שבת הרי זה משובח. תשה"מ היא ג"כ מעונג שבת. המענג שבת, נותנין לו נחלה בלי מצרים, ונותנין לו משאלות לבו, וניצול משעבוד מלכיות. גם מצוה לערוך שלחנו במוצ"ש, אע"פ שאינו צריך אלא לכזית, ללות המלכה. וכתב הרמב"ן שנכלל בזה גם כן לזכור שבת בכל יום, לכן כשיזכיר ימות השבוע יאמר א' בשבת, שני בשבת וכו'. גם בשאר ענינים כשיזדמן לו דבר טוב יזמנהו לשבת ויאמר בפיו זה לשבת. ונוהג בכל מקום ובכל זמן, בזכרים ונקבות:

א) [מצוה לא] מצות קידוש שבת בדברים, שנאמר (שמות כ ז) 'זכור את יום השבת לקדשו', ואמרו רז"ל שצריך לקדשו בכניסתו היינו בקידוש, וביציאתו היינו בהבדלה, שבזה מראה חשיבות קדושת השבת. וכתב הרא"ם ששיטת הרמב"ן היא שגם מש"כ (דברים ה יא) 'שמור את יום השבת לקדשו' מדבר בקידוש, ומי שלא קידש היום בדברים עבר גם על לא תעשה, שכל מקום שנאמר השמר פן ואל הרי היא לא תעשה, יעו"ש.

ב) ויש בכלל מצוה זו לזכור את השבת בכל יום, ויש נוהגים לומר 'זכור את יום השבת לקדשו' קודם שאומרים השיר של יום.

ג) לפי שיטת הבה"ג יש מצוה לקדש את השבת במאכל ובמשקה ובכסות, ונלמד מהפסוק 'זכור את יום השבת לקדשו'. ועי' מש"כ כמה פרטי הלכות בזה בחיי הלוי (ח"ו סימן מ"ו).

ד) ועוד יש מצוה במנין תרי"ג, לענג את השבת בזה שיהא בעיניו כאילו כל מלאכתו עשויה, ונלמד מהפסוק (שם פסוק ח) 'ועשית כל מלאכתך'. ועי' מש"כ בזה בחיי הלוי (ח"ד סי' כ"ז אות י"א).

ה) לפי שיטת היראים נמנה לחשבון תרי"ג מצות אכילת שלש סעודות בשבת, ונלמד מהפסוק (שם טז כה) 'אכלוהו היום' וגו', שכתוב שם ג' פעמים 'היום'.

ו) כתב בספה"ק דרך פקודיך (חלק המחשבה אות ו) שבמצוה זו יש גם רמז לכיבוד תלמידי חכמים ולעסוק בעניניהם ולהחזיקם ולכבדם בכל מילי דמיטב, כי התלמידי חכמים נקראים 'שבת', עיי"ש.

ז) יש סוברים דמדאורייתא יוצאים באמירת שבח של שבת קודש, ומכש"כ כשאומר מקדש השבת מתחילה, יש סוברים דאינו יוצא בזה ואחד מן הטעמים שכתבו האחרונים הוא משום שלא הזכיר יציאת מצרים, ועי' מה שכתבנו בזה בחיי הלוי (ח"ה סי' כא). [ועי' בהגהת רעק"א (סי' רעא) שלכאורה לאו דוקא תפילה, אלא כל שמזכיר שבת, כגון שאומר 'שבתא טבתא', ג"כ יוצא, שמ"מ הזכיר שבת, ועי' בביה"ל מה שהעיר ע"ז. ולמעשה יש נזהרים שבער"ש קודם שמתפללים תפלת מנחה אין אומרים 'גוט שבת', רק 'א פרייליכן שבת'], ואנשי כנסת הגדולה תיקנו הנוסח של קידוש והבדלה שאנו אומרים, וגם תיקנו רז"ל שיקדש ויבדיל על כוס של יין דייקא. ולאחר תקנת חז"ל יש סוברים שאם אינו עושה כן, גם מדאורייתא אינו יוצא, עי' תוס' (סוכה ג.) ועי' פמ"ג (פתיחה כוללת ח"ג אות ח). וע"ע בהגהת חת"ס שבתפילת יוכ"פ, למה דקיי"ל מצוות צריכות כוונה, צריך לכוון בין כשחל בחול בין כשחל בשבת לצאת י״ח זכירה [קידוש], ובשבתות דעלמא לא יכוון לצאת בתפילה, כדי שיצא ידי חובת קידוש מדאורייתא מן המובחר במקום סעודה על הכוס וכתיקון חז״ל.

ח) רז"ל (פסחים קו.) דרשו שצריך לקדש גם ביום השבת, דכתיב זכור וכו', אין לי אלא בלילה, ביום מנין, ת"ל זכור את יום וגו'. אולם כתבו הראשונים שאין זה אלא אסמכתא, שקידוש ביום הוא רק מדרבנן. אכן אם לא קידש בלילה, צריך לקדש ביום מדאורייתא, עי' במנ"ח (מצוה לא אות ו), והיינו שצריך לומר ביום כל נוסח קידוש הלילה, אבל לא יאמר ויכולו, כמ"ש הרמ"א (סי' רעא ס"ח), משום שגמר מלאכת השי"ת הי' בלילה, ולא ביום.

ט) אם לא קידש עד בין השמשות של יום השבת, כתוב בפמ"ג (סי' רעא מ"ז סקי"א) שאם לא התפלל, וממילא לא אמר מקדש השבת, בוודאי מותר לקדש ולברך בשם ומלכות. ואם כבר התפלל, הוא נוטה שיש לקדש ולברך בלי שם ומלכות עיי"ש.

י) אומרים בקידוש 'זכרון למעשה בראשית', כמ"ש בדברות הראשונות, ועוד אומרים 'זכר ליציאת מצרים', כמ"ש בדברות האחרונות, וראיתי בס' קדושת אהרן (פסח מאמר ח), שמפרש הענין ע"פ מה שנחלקו רשב"י ור' ישמעאל (ברכות לה:) אי יש לו לאדם לעשות מלאכה לפרנס עצמו, דהנה יציאת מצרים היינו שינוי הטבע, ומעשה בראשית היינו טבע, אכן גם מי שעוסק בטבע צריך לידע התכלית, וע"ז נתן לנו השי"ת את השבת, וצריך לזכור את השבת בכל ימות השבוע, והביא לפרש שזה הי' טענת רשב"י אפשר אדם חורש בשעת חרישה וכו', דהיינו שיחשוב רק מהגשמיות, א"כ תורה מה תהא עלי', אלא גם מי שאינו במדריגת רשב"י צריך עכ"פ לידע התכלית, וע"כ צריכים להזכיר הן הענין של מעשה בראשית, והן הענין של יציאת מצרים.

יא) שכח לומר ויכולו בקידוש, ונזכר לאחר שאמר בפה"ג, היה פלפול בין הלומדים אי יש לאומרה שם, או הוי הפסק בין ברכת בפה"ג להשתיה. ובס' ברכת הבית (שער מו ס"כ) כתב דלא הוי הפסק, וע"כ יש לאומרה במקום שנזכר. וכתב עוד, שאפילו נזכר לאחר ברכת אשר קדשנו, ג"כ יש לאומרה קודם השתיה. אמנם יש שכתבו לפקפק ע"ז, עי' בשו"ת מאזני צדק (ח"א סי' כד), וע"כ לכתחילה אין לאומרה עד אחר השתיה, ויכול לשתות מעט ולומר ויכולו, ואח"כ להמשיך השתיה. אולם בדיעבד אם אמרה קודם השתיה, אין לו לברך שנית בפה"ג.

יב) אסור לאכול ואפילו לטעום קודם קידוש, והטעם שהוא חמור יותר משאר מצוות, כתוב במג"א (סי' רלה) ומובא בשועה"ר (סי' רעא), שעיקר מצוותה ניתקן בתחילת הזמן, ועי' במקור חיים (סי' תלא) שמפרש הדברים, דהיינו שניתקן בתחילת האכילה.

יג) גם בקידוש היום אסור לאכול קודם קידוש. ומי שצריך לאכול קודם התפילה, כתב בביה"ל (סי' רפט) שפשוט שצריך לקדש מתחילה, וכ"כ בשו"ת חבלים בנעימים (ח"ב סי' ז), וכ"כ בס' זכור לאברהם בשם פרי הארץ (ח"א סי' ח), אכן בשו"ת קרן לדוד (או"ח סי' פד) כתב דכיון שמחויב להתפלל לא חל עליו חובת קידוש קודם התפילה.

יד) אם לא קידש בלילה, כתב בכה"ח (סי' רפט אות יח) בשם הרש"ק ז"ל בשנות חיים (סי' ג) שאסור לו לשתות בשחרית אפילו מים קודם התפילה, וכ"כ הנ"ל בשו"ת האלף לך שלמה (סי' קכא), אכן יש מקילים בזה, עי' בס' פסקי תשובה (סי' פב) בשם שערי דעה (ח"ב סי' ב), וראיתי עוד בקובץ בית אהרן וישראל (גליון מח עמ' צג) שהביא מכמה גדולים שהקילו בזה, וע"כ עכ"פ בשעת הדחק יכולים להקל בזה.

טו) מותר לקדש על יין תירוש (מאס"ט), דהיינו תיכף אחר שנסחט מן הענבים, ומצוה מן המבחר לקדש על יין ישן, ועי' מש"כ בשו"ת חיי הלוי (ח"א סי' לח אות ב) שבאופן שאם יקדש על יין ישן לא יוכל לשתות היין בעצמו, עדיף שיקדש על יין תירוש וישתה כשיעור.

טז) יש מקילים לקדש על חמר מדינה אפילו כשיין מצוי בעיר, ויש שמחמירים בקידוש הלילה, ומקילים בקידוש היום. ומיץ ענבים יש להחשיבו עכ"פ כחמר מדינה. ועי' מש"כ בשו"ת חיי הלוי (שם אות ו) שמיץ ענבים שהוציאו המים ממנו ע"י בישול, ואח"כ הוסיפו בו סתם מים, יש להוסיף עליו איזה אחוזים יין גמור.

יז) רוב פוסקים סוברים שמותר לקדש על יין שיש בו צוקע"ר, ומה שנפסל לגבי המזבח אינו מחמת גריעותא של היין, רק מחמת שנאמר (ויקרא ב יא) 'כי כל שאור וכל דבש לא תקטירו', וע"כ מוטב לקדש על יין שיש בו צוקע"ר וישתה כשיעור, ממה שיקדש על יין בלא צוקע"ר ולא ישתה אותו בעצמו.

יח) וכן הדין לענין יין מבושל, כיון שמסקנת הפוסקים להלכה שמותר לקדש עליו, וכתבו שכן המנהג לקדש על יין מבושל, אם אין לו יין אחר טוב כזה, ע"כ גם בזה עדיף לקדש על יין מבושל, כדי שיוכל לשתות בעצמו כשיעור. וגרעי"פ-דזשו"ס שלנו יש ספק אי נקרא מבושל, ולענין יין נסך יש להחמיר לאוסרו במגע עכו"ם.

יט) בענין יין צמוקים, עי' באחרונים שצריך לחותכם קודם השרי', וע"ע באחרונים שיש מקילים לשרות רק מעל"ע, והרבה מחמירים לשרות ג' ימים מעל"ע, ועי' בשועה"ר (ס"ז) שצריך לכתוש את הצמוקים קודם השרי', ובמנחת שבת (סי' עז) כתב בשם מסגרת השלחן (סי' נג סק"ו) שאפשר דכתישה לאו דוקא עיי"ש. והעיד לפני ר' מרדכי בערגער ע"ה שראה את הרה"ק רבי יעקב מפשעווארסק זצוק"ל שעשה היין צמוקים לחותנו זצוק"ל, וכתש את הצמוקים, ואח"כ שרה אותן במים ג' ימים מעל"ע [והניח אותם בפרידזשידע"ר], ואח"כ נתן כל המים עם הצמוקים לתוך סודר, וסנן את המים בדחיקת הצמוקים. וכן ראיתי במנחת שבת (שם) שכתב בשם המשכנות יעקב, שיש לסחוט היטב הצמוקים אחר השרי'.

כ) ובענין כמה מים מותר לתת על הצמוקים, יש אומרים דסגי לתת אחד מששה מהצמוקים כנגד המים, וגם בזה יש מחלוקת אם לשער הצמוקים כשעת נתינתן במים, או לאחר שיתפחו. ויש אומרים שיתן צמוקים כ"כ שיהא רוב כנגד המים. ואם בישל הצמוקים, עי' באחרונים אי יכולים לעשות מזה יין, ובשעת הדחק יש לסמוך על המקילים, עי' בכל זה במנחת שבת (שם).

כא) בענין קידוש על יין שרף, כבר האריכו האחרונים, ועי' בשע"ת (סי' רפט סק"ג) שעכ"פ יעשה כשיטה זו לקדש על כוס רביעית, וישתו כמה אנשים, באופן שבצירוף יהא כמלא לוגמיו עיי"ש, ועי' מש"כ בזה במנחת שבת (סי' עז סקכ"ט), וע"ע בשו"ת מהרש"ם (ח"א סי' קעה) מש"כ בשם צדיקים שהיו נוהגים לקדש על יין שרף, וכתב שכדאי הם לסמוך עליהם בקידוש היום עיי"ש, וע"ע שו"ת לבושי מרדכי (או"ח ח"א סי' לג). ולמעשה נוהגים לכתחילה לקדש דוקא על יין, ואפילו להמקילים, אין לקדש על יין שרף רק בקידוש היום.

כב) כתב המחבר בשו"ע (סי' רעב ס"א) שאין מקדשין על יין מגולה, וכתבו האחרונים שאין להקפיד על שעה מועטת, כל זמן שלא נמר ריחו וטעמו. אכן לכתחילה יש ליזהר שלא להניחו מגולה אפילו שעה מועטת, שכתבו האחרונים בשם התו"ש (אות א) שהיין של קידוש הוא כנגד יין המשומר לצדיקים לעתיד לבוא עיי"ש. ומסתבר שאם עומד שם אצל היין לא שייך לקרותו מגולה, שהרי גם בזמן החשש של נחשים אם הי' עומד שם לא שייך החשש, שוב ראיתי שכן מוכח מגמ' (ע"ז ל.) ומובא בב"י (יו"ד סי' קטז) שאם האדם ישן אצל המשקה יש בו משום גילוי עיי"ש, משמע שאם האדם ער אין בו משום גילוי, ולכאורה משמע שאפילו אינו מביט ממש על המשקה ג"כ אין בו משום גילוי. אכן ראיתי אצל כ"ק מרן אדמו"ר זצוקלה"ה מסקווירא, שהיה נזהר שלא להניח היין מגולה כלל.

כג) ואם עמד היין מגולה כל הלילה, מביא בכף החיים (אות ז) מהבית יודא (סי' מג) ומהבן איש חי (בראשית אות כה) שנפסל לקידוש אפילו לא נמר ריחו וטעמו. ובאופן שקידש בדיעבד על יין מגולה שנמר ריחו, כתב בשו"ת מחנה יודא (סי' רל) שצריך לחזור ולקדש, וכן נראה דעת הברכי יוסף (אות א) הובא בכה"ח (אות י), והוא העלה שם להקל בדיעבד.

כד) כתב המחבר בשו"ע (ס"י) מקדש על כוס מלא יין, שלא יהי' פגום, וטעון כל מה שטעון כוס של בהמ"ז, ע"כ. ואם מצא נקב בכוס לאחר שקידש, לכאורה לא יצא, וצריך לחזור ולקדש, וכ"כ בשער הציון (סי' קפג אות יד) שהגם שכוס שלם אינו לעיכובא, זהו דוקא אם נשבר בסיסו, או אפילו נפגם שפתו, משא"כ אם יש נקב למטה בשולו, ועי"ז אינו יכול להחזיק רביעית, אין ע"ז שם כוס כלל. אמנם בשו"ת שבט הלוי (ח"ט סי' מא) כתב להקל בזה, יעו"ש.

כה) לכתחילה יש לקדש אצל הנרות, ועי' מש"כ בשו"ת חיי הלוי (ח"ג סי' יט אות ב) מעשה רב שראיתי אצל כ"ק מרן אדמו"ר זצוקללה"ה מסקווירא, שנכבו הנרות שהודלקו לכבוד שבת בביהמ"ד לצורך עריכת השלחן, וצוו לגוי להביא נרות דולקות מבית אדמו"ר זצוקללה"ה, וכשהביא הנר נכבה, ודלק העכו"ם את הנר, ולא רצה אדמו"ר זצוקללה"ה לעשות קידוש עד שהביא העכו"ם נרות אחרות.

כו) כתב המחבר בשו"ע (סי' רעא סי"ג) צריך לשתות מכוס של קידוש כמלא לוגמיו, דהיינו רוב רביעית. ואדם שמלא לוגמיו דידיה הוא פחות מרוב רביעית [כגון נער שנעשה בר מצוה] כתב בדרך החיים דסגי בהכי, אבל בביאור הלכה מצדד להחמיר שלכו"ע צריך רוב רביעית. אולם בקטן ממש שמקדש לעצמו, יש לסמוך להקל דסגי במלא לוגמיו דידיה עיי"ש. ופשוט שכ"ז הוא לענין השתי', אבל הכוס לכו"ע צריך להחזיק רביעית. ובשעת הדחק שאין המקדש יכול לשתות כשיעור, יכולים לסמוך על שיטת הסוברין שיכול גם אדם אחר לשתות כשיעור, וכמבואר בשו"ע (סי"ד). ובשעת הדחק גדול יכולים לסמוך על הסוברין שגם יכולים לצרף שתיית כמה מסובים, עיי"ש.

כז) אם אין לו יין [ולא חמר מדינה], יקדש על הפת, ואז צריך ליטול ידיו קודם קידוש. וכתב בלקוטי שו"ת חתם סופר (סי' ט) שמותר לומר ויכולו אפילו כבר יצא ידי חובתו בתפילה, וגם ב"ב כבר יצאו ידי חובתם, כיון שנוסח הקידוש כך הוא אין בו משום הפסק בין נטילה לברכת המוציא. וכתבו האחרונים שכשמקדש על הפת יניח ידו על המפה של הלחם משנה בכל הקידוש, ורק בברכת המוציא יגלה הפת, וכשיאמר השם יגביה הלחם משנה למעלה. וכתב בחכמת שלמה (סי' רעא ס"ד) שצריך פת שלם, אבל בדרך החיים כתב שמותר לקדש גם על כזית פת.

כח) אם בירך על הפת קודם שקידש, עי' מג"א שיאמר גם ברכת הקידוש על הפת. ואם בירך ביום על מזונות קודם קידוש, עי' מש"כ בשו"ת חיי הלוי (ח"א סי' כ אות ז) בשם שו"ת שואל ומשיב (מהדורא חמישאה [דברי שאול ויוסף דעת] סי' יח) שיכול לקדש בין הברכה לאכילה, ובדעת תורה העיר עליו דהוי הפסק, וע"כ אם אפשר ישמע מחבירו הקידוש, ואח"כ יאכל, עיי"ש.

כט) קטן אינו יכול להוציא הגדול, וגם מי שהוא בן י"ג אינו יכול להוציא את הגדול עד שיביא שתי שערות, וכיון שהוא מדאורייתא אין סומכין על חזקה, וצריך שימלא זקנו בריבוי שערות, אכן סגי אפילו בשערות קטנות. ובאופן שצריך להוציא אשה שאינו רוצה לקדש בעצמה, יש עצה שהאשה תאמר עמו מלה במלה, הגם שהקטן אוחז הכוס, עי' בקישו"ע ומסגרת השלחן, ולכאורה באופן זה יש להאשה לשתות רוב רביעית, וע"ע מש"כ בזה בשו"ת חיי הלוי (ח"ו סי' נט אות ד).

ל) קטן שהתפלל, כתב בכה"ח שאין יכול להוציא קטן שלא התפלל, אכן בתהלה לדוד (סק"ד) חולק ע"ז וכתב שיכול להוציאו, עיי"ש.

לא) אם אוכלים כמה משפחות בסוכה אחת, עי' מ"ב (סק"ג) שלא יקדשו כאחת, אמנם בסי' תפ"ח (סק"ח) כתב שהמנהג להקל, ומ"מ יותר טוב שיקדשו זאח"ז, עיי"ש. ונראה שכל זה כששניהם מקדשים בקול, אבל כשעומדים ברחוק קצת זה מזה, ושומעים יותר הקידוש מהקרוב, ואין כ"כ בנקל לשמוע מהאחר, אין חשש, והכל לפי הענין.

לב) מה דנהוג עלמא שגם היוצאים בשמיעה אין מפסיקים בדיבור עד לאחר שטעם המקדש, יש לו מקום בהלכה. ושמעתי בשם הרבנית משינאווע ז"ל שהפסיקה בדיבור לאחר קידוש, כדי להראות שהקידוש כבר נפסק, כדי שלא תעשה כב"ש לברך ברכת היין אחר ברכת היום, ועי' בדרך החיים שחושש משום גורם ברכה שא"צ, ועי' בתהלה לדוד (סקי"ז) מש"כ ע"ז. ולענין ברכת היין לאחר ברכת קידוש, עי' בשועה"ר (סי' תעג) שכתב כן במוסגר, עיי"ש שגם בדיעבד לא יצא, אמנם מלשון דרך החיים משמע שאינו רק איסורא עיי"ש. ולכאורה יש להביא ראי' שיצא ממש"כ האחרונים (סי' סג ס"ב) לענין קרי"ש (עיי"ש בכה"ח אות ח). ועכ"פ בדיעבד בודאי יצא ידי חובת קידוש. ובמקום שנוהגים שהיוצאים בקידוש אין מברכים בעצמן בפה"ג, רק יוצאים גם הברכת הנהנין בשמיעה, בודאי שאסור להפסיק עד שיטעמו הם בעצמם (שו"ת חשב האפוד ח"א סי' ב).

לג) תיקנו חז"ל שהקידוש צריך להיות במקום סעודה, בין בקידוש הלילה, ובין בקידוש היום. ולכתחילה צריך להיות סעודה ממש בפת או פת הבא בכסנין, ולצורך יכולים לסמוך גם על שתיית כוס יין, חוץ מהיין של קידוש, עי' משנ"ב (סי' רעג סקכ"ה). ועי' מש"כ בשו"ת חיי הלוי (ח"א סי' לז) דכיון שיש סוברים שאם שתה רביעית בכוס של קידוש כבר יצא ידי סעודה, ע"כ בדיעבד אם לאחר ששתה רביעית יצא לחוץ והסיח דעתו, בקידוש של לילה לא יקדש שנית, ויש להדר לשמוע קידוש מחבירו, ובקידוש היום, יש לקדש שנית, עיי"ש. וע"ע מש"כ פרטי הלכות בהלכות קידוש בחיי הלוי (ח"ו סימן נ"ט).

תוכן הענינים

א) המקור בתורה למצות קידוש בשבת.

ב) ענין זכירת יום השבת בכל ימות החול.

ג) מצות קידוש השבת במאכל ומשתה וכסות.

ד) מצוה שיהא בעיניו כאילו כל מלאכתו עשויה.

ה) מצות אכילת ג' סעודות בשבת.

ו) בענין כיבוד תלמידי חכמים.

ז) בענין שמה"ת יוצאים בהזכרת שבח שבת, וחכמים תיקנו לקדש על כוס יין / יש שנזהרים מלאחל 'גוט שבת' קודם תפילת מנחה בער"ש / אי יש לכוון בתפילה לקדושת היום, בשבת - וביוכ"פ.

ח) מקור לקידוש היום / אי הוי מה"ת / בענין לא קידש בלילה.

ט) בענין לא קידש עד בהשמ"ש של יום השבת.

י) ביאור במה שמזכירים בקידוש 'מעשה בראשית' - ו'יציאת מצרים'.

יא) שכח לומר ויכולו בקידוש, ונזכר לאחר בופה"ג, או אחר ברכת אשר קדשנו, מה יעשה.

יב) בענין איסור אכילה קודם קידוש.

יג) מי שצריך לאכול קודם תפילת שחרית, אי צריך לקדש.

יד) לא קידש בלילה, אי מותר לו לשתות בשחרית קודם התפילה.

טו) אי מותר לקדש על יין תירוש.

טז) אי מותר לקדש על חמר מדינה - כשמצוי יין בעיר / בענין מיץ ענבים שהוציאו המים ממנו.

יז) אי מותר לקדש על יין שיש בו צוקע"ר.

יח) אי מותר לקדש על יין מבושל / בענין גרעי"פ-דזשו"ס שלנו לענין מבושל.

יט) אופן עשיית יין צמוקים לקידוש.

כ) בהנ"ל, כמה מים מותר לתת על הצמוקים / בישל הצמוקים, אי יכולים לעשות מזה יין.

כא) בענין קידוש על יין שרף.

כב) בענין אין מקדשין על יין מגולה / שיעור הזמן של גילוי / כשהוא עומד אצל היין, אי יש בו משום גילוי.

כג) עמד היין מגולה כל הלילה, ולא נמר ריחו, אי נפסל / קידש על יין שריחו נמר, אי יצא בדיעבד.

כד) בענין כוס קידוש צריך להיות מלא - ולא פגום / מצא נקב בכוס לאחר שקידש, אי צריך לחזור ולקדש.

כה) בענין קידוש אצל הנרות / מעשה רב אצל כ"ק מרן אדמו"ר זצוקללה"ה מסקווירא בענין זה.

כו) בענין שתיית מלא לוגמיו / באופן שאין המקדש יכול לשתות כשיעור, אי יכול אדם אחר לשתות מכוס הקידוש.

כז) בענין מי שאין לו יין, שמקדש על הפת.

כח) בענין בירך על הפת קודם שקידש / ובענין בירך ביום על המזונות קודם שקידש.

כט) בענין קטן אינו מוציא את הגדול / נער בר מצוה, אי יכול להוציא אשה בקידוש / עצה לאשה שאינה רוצה לקדש בעצמה.

ל) אי קטן שהתפלל יכול להוציא קטן שלא התפלל.

לא) בענין כמה משפחות שאוכלים בסוכה אחת, אי יכולים לקדש ביחד.

לב) בענין מנהג העולם שהשומעים אין מפסיקים בדיבור עד לאחר שתיית המקדש / בירך ברכת היין אחר ברכת הקידוש, אי יצא בדיעבד / זהירות להיוצאים גם ברכת בופה"ג מהמקדש.

לג) הלכות קידוש במקום סעודה / שתה רביעית יין, ואח"כ יצא לחוץ והסיח דעתו, אי צריך לחזור ולקדש.

סימן מ מצות הבדלה במוצ"ש א) שיטת הרמב"ם (הל' שבת פכ"ט ה"א) שגם הבדלה היא מצוה מן התורה כמו קידוש, ולפ"ז גם נשים חייבות בהבדלה כמו שמחויבות בקידוש, הגם שהיא מצות עשה שהזמן גרמא, וכמו שדרשו חז"ל (ברכות כ:) זכור ושמור, כל שישנו בשמירה ישנו בזכירה. אכן דעת כמה ראשונים היא שהמצוה מדאורייתא היא רק קידוש בכניסתו, אבל הבדלה ביציאתו אינה אלא אסמכתא מדרבנן, ולפי שיטה זו נחלקו הפוסקים אי נשים ג"כ חייבות בהבדלה, עי' בשו"ע או"ח (סי' רצו ס"ח), וע"כ יש להם לשמוע הבדלה מאיש, אכן באופן שאי אפשר להן לשמוע, יש להם להבדיל בעצמן על יין תירוש או מיץ ענבים, וכן שמעתי ממורי הרב אב"ד דעברעצין ז"ל, אכן מורי הגר"מ ניישלאס אב"ד סקווירא ז"ל הורה לנשים להבדיל על שכר. והנה יש שכתבו להקל להבדיל גם על קאוו"ע מתוקה, או אפי' טי"י מתוק, דכיון שעשוי לכבד אורחים נקרא חמר מדינה, אכן לכתחילה אין לסמוך ע"ז, וכ"כ בשו"ת אגרות משה (או"ח ח"ב סי' עה), יעו"ש.

ב) והנה לכאורה יש עצה לאשה שלא שמעה הבדלה מבעלה, ואינה רוצית לשתות הכוס, שתעשה הבדלה ותברך בפה"ג ותכוון להוציא את בעלה עם הברכה, והבעל ישתה מהכוס, כמו שעושין בחופה ובברית מילה, אכן שמעתי ממורי הגרי"י ניימאנן אב"ד בעלזא-מאנטריאל ז"ל שאין נכון לעשות כן, כיון שלפי שיטת האומרים שנשים פטורות מהבדלה הוי ברכת בפה"ג ברכת הנהנין, ואין יכולה להוציא לאחר אם אינה נהנית בעצמה, וכ"כ ברעק"א (סי' קצ) לענין בהמ"ז, שאם המברך על הכוס אינו רוצה לשתות, אין לו לברך בפה"ג עיי"ש, וע"ע מש"כ בביה"ל שם.

ג) בענין שתיית כוס הבדלה לנשים [עכ"פ כשאינם מבדילים בעצמן], לכאורה לפי הטעם שכתב השלה"ק דהיינו מפני שעץ שאכל אדם הראשון גפן היתה עיי"ש, לפ"ז לכאורה אם מבדילים על שכר אין חשש, אולם לפי הטעם משום שהיא כבתה נרו של עולם, אפשר שגם שכר אין לה לשתות. ולכאורה דוקא מכוס של הבדלה אין לה לשתות, אבל ממה שנשאר בקנקן אין חשש.

ד) כתב המחבר בשו"ע (סי' רצט ס"א) אסור לאכול שום דבר, או אפילו לשתות יין או שאר משקין, חוץ ממים, משתחשך עד שיבדיל. אבל אם היה יושב ואוכל מבעוד יום וחשכה לו, א"צ להפסיק אפילו משתיה. ואם היה יושב ושותה וחשכה לו, צריך להפסיק. ויש אומרים דה"מ בספק חשיכה, אבל בודאי חשיכה אפילו היה יושב ואוכל פורס מפה ומבדיל וגומר סעודתו. וכתב הרמ"א שהמנהג פשוט כסברא הראשונה, דהיינו שאם קבע סעודתו על הפת אין צריך להפסיק.

ה) ומש"כ המחבר ששתיית מים מותר, היינו דוקא לאחר חשיכה, שקודם לכן הלא מבואר (סי' רצא ס"ג) שאין שותים מים בשבת אחר מנחה, וגם לאחר חשיכה אם כבר בירך בהמ"ז, נוהגים ע"פ האריז"ל שלא לשתות אפילו מים, עי' בכף החיים (אות ו) בשם מדרש תלפיות ומדרש הגאונים שלא לשתות מים. ובוודאי לצורך תרופה מותר, אפילו קודם קידוש. וע"ע מש"כ בזה בשו"ת חיי הלוי (ח"ד סי' יד אות ה).

ו) ואם אוכל או שותה שלא בקביעות סעודה, כגון פירות, כתבו האחרונים שצריך להפסיק בספק חשיכה. ויש לעיין באוכל מזונות, אי צריך להפסיק, ושמעתי ממורי הגר"ש וואזנער ז"ל שפסק להחמיר, [חוץ באופן שהוא יוצא בזה ידי חובת סעודה שלישית עי' שבט הלוי (ח"ח סי' ל"ו)], ושוב מצאתי כן בקצות השלחן (סי' צד בדה"ש סק"ג), וכ"כ בערוך השלחן (ס"ה).

ז) אם התפלל באמצע סעודתו, כתב המג"א (סק"ב) שאפשר שאסור לו לאכול עד שיבדיל, וכן פסק בשועה"ר (ס"ה) שאם התפלל תוך הסעודה חל עליו חובת הבדלה, ואסור לו לחזור לסעודתו עד שיבדיל מתחילה על הכוס. ואפילו הקדים להתפלל ערבית מבעוד יום, חל עליו חובת הבדלה מיד, ואסור לו לטעום כלום חוץ ממים עד שיבדיל.

ח) אם אמר 'ברוך המבדיל בין קודש לחול' באמצע סעודתו, הגם שמותר לעשות מלאכה, אעפ"כ מותר לו להמשיך הסעודה, אבל לא יאמר רצה בבהמ"ז, ויכול לשמוע רצה מחבירו המברך.

ט) ואם הי' להיפך, שהבדיל באמצע סעודתו ועדיין לא התפלל, נראה מדברי האחרונים שמותר לו להמשיך לאכול, הגם שעדיין צריך להבדיל בתפילה.

י) תיקנו חז"ל להבדיל גם בתפילה, וגם אם הבדיל על הכוס קודם תפילת מעריב, צריך להבדיל בתפילה, ועי' מש"כ בשו"ת חיי הלוי (ח"א סי' מב) שאין לחייב לנשים להתפלל מעריב בשביל לומר 'אתה חוננתנו', עיי"ש.

יא) שכח לומר אתה חוננתנו, מבואר בשו"ע שאין צריך להתפלל שנית, וכתבו הפוסקים שאין לאומרו בשומע תפילה, אכן כתב בערוך השלחן שמותר לאומרו באלקי נצור. אמנם באופן שלא יהיה לו כוס להבדיל, צריך להתפלל שנית, וכמבואר בשו"ע (שם ס"ב), ובאופן זה נראה שאם נזכר כשסיים אתה חונן יש לאומרו שם, וכמו שנזכר כמ"פ בהלכה כגון לענין יעלה ויבא בר"ח ביום, או בחוה"מ אפילו בלילה.

יב) אם שכח יעלה ויבא וכדומה וחוזר התפלה, יש לומר שנית אתה חוננתנו.

יג) שכח לומר אתה חוננתנו בתפילה, ואח"כ אכל קודם שהבדיל על הכוס, צריך לחזור ולהתפלל מעריב, כמבואר בשו"ע (סי' רצד ס"א), ואפילו אם לאחר התפילה קודם שאכל אמר 'ברוך המבדיל בין קודש לחול', לא מהני, וצריך לחזור ולהתפלל. אמנם אם גם הבדיל לאחר התפילה, אפי' אכל קודם שהבדיל, למעשה אי"צ להתפלל שנית, ועי' מש"כ בזה בשו"ת חיי הלוי (ח"ג סי' לז אות ב). ואם עשה מלאכה ולא אכל, נחלקו הפוסקים אי צריך לחזור ולהתפלל, ובזה עכ"פ אם אמר ברוך המבדיל קודם שעשה המלאכה מהני, ולמעשה ספק ברכות להקל. ובנשים אפילו אם אכלו אינם צריכות לחזור ולהתפלל, ועי' מש"כ בזה בשו"ת חיי הלוי (ח"א סי' מב אות ד).

יד) שכח להתפלל ערבית, ומתפלל [ביום ראשון] שחרית שתים, נחלקו האחרונים באיזה תפילה יש לומר אתה חוננתנו, ולמעשה נראה שיש לאמרו בתפילה השניה, וכמ"ש הפמ”ג ותו"ש בפשט דברי המג"א (סי' רצד סק"א), ואפילו כשכבר הבדיל על הכוס, וכן מפורש בשועה"ר (ס"ב), עיי"ש.

טו) כתב המחבר בשו"ע (סי' רצט ס"י) אסור לעשות שום מלאכה קודם שיבדיל, ואם הבדיל בתפילה מותר, אע"פ שעדיין לא הבדיל על הכוס. ואם צריך לעשות מלאכה קודם שהבדיל בתפילה, אומר המבדיל בין הקודש ובין החול, בלא ברכה, ועושה מלאכה. וכתב הרמ"א, שכן נשים שאינם מבדילים בתפילה, יש ללמדן שיאמרו המבדיל בין קודש לחול קודם שיעשו מלאכה. וכתב המג"א (סקי"ז) שבעל נפש יעשה כמ"ש בזוה"ק ובדרכי משה, שלא לעשות מלאכה עד אחר אמירת סדר קדושה.

טז) והנה במג"א (שם) כתב תו"ד ששיטת הרמב"ם היא שלא לעשות מלאכה עד אחר הבדלה על הכוס, אמנם בזה אין צריך להחמיר אלא דוקא מלאכה גמורה כגון כותב ואורג, אבל הדלקת הנר בעלמא או הוצאה מרשות לרשות אין צריך להחמיר בזה, עיי"ש. ועכ"פ להדליק נר לצורך הבדלה, וודאי מסתבר שאין צריך להחמיר, וכ"כ בשו"ת שרגא המאיר (ח"ד סי' לה), עיי"ש. וע"ע שם (ח"ב סי' נא) שכתב בענין ת"ב שחל במוצ"ש, שע"כ צריכים לומר, שבזה אין צריך להחמיר שלא לעשות מלאכה, כיון שכן הי' התקנה מתחילה לעשות הבדלה במוצאי ת"ב, וא"כ במוצ"ש הזה אין חיוב הבדלה על הכוס, וממילא מותר לעשות מלאכה, עיי"ש.

יז) וכתב המג"א (סקט"ו) בשם הטור שנשים שנוהגות שלא לעשות מלאכה במוצ"ש, אינו מנהג אלא עד שיסיימו הצבור תפילתן. אמנם הביא בשם האבודרהם שנהגו הנשים שלא לעשות מלאכה כל מוצ"ש. והנה יש נשים שנהגו למנוע מלכבס בגדים, ויש שנהגו למנוע משאר מלאכות, וכל אחד צריך לנהוג כפי קבלת אבותיו, ולמעשה בדרך כלל המנהג למנוע רק מלתפור כמו בר"ח. וע"י נכרי וודאי אין שום חשש. ועי' מש"כ בשו"ת חיי הלוי (ח"ד סי' כג אות ד) שלצורך גדול יש להתיר ע"י שינוי, כדרך שמותר לתפור בחוה"מ, כגון שמניח חלק בין תפירה לתפירה, באופן שיצטרך לחזור ולתופרו אח"כ, וכן שמעתי מגדולי הוראה במעשה שהי' שנצרך אחד לתפור לצרכי רבים, שיש ללמוד מחוה"מ שהתירו כמה דברים לצרכי רבים, וכגון מרחצאות המבואר בשו"ע (סי' תקמד), ומכ"ש שיש להתיר במוצ"ש. ועכ"פ אין לשנות המנהג בלי שאלת חכם.

יח) חיסר חלק מברכת הבדלה, נחלקו האחרונים אי יצא, כיון שאמרו חז"ל שהפוחת לא יפחות מג' הבדלות, ועי' מש"כ בס' פסקי תשובות (סי' רצו), ולמעשה ספק ברכות להקל, אכן יש להשתדל לשמוע הבדלה מחבירו. וכן השומע, אם חיסר מלשמוע עיקר ברכת המבדיל לא יצא, אבל אם לא שמע ברכת בורא פרי הגפן יצא, וכן אפילו בברכת הבדלה, אם לא חיסר רק איזה תיבות באמצע, אינו מעכב. ולכתחילה אין להשומעים לדבר עד שיגמור המברך לשתות מלא לוגמיו.

יט) טעה ובירך ברכת המבדיל תיכף אחר ברכת היין, יש שהורו שיש לשתות היין ואח"כ לברך על הבשמים ונר, ובתשובת אור פני יושע (לקוטי מאמרות סי' ח עמ' קיח) כתב דכיון שבלא"ה מפסיקים בין ברכת היין לשתי' בברכות אלו אם אומרם כסדרם, ה"נ אם הקדים ברכת המבדיל, רשאי אח"כ לברך ברכת הבשמים ונר קודם השתי', וכיון שאין הפסק ראוי לסדרן על הכוס, וע"ע מש"כ בזה בשו"ת חיי הלוי (שם אות ה).

כ) מי שאין לו רק יין שאינו רגיל לשתות משום חומרא, יש להסתפק אי יכול ליתן היין לחבירו להבדיל בשבילו, והוא יצא י"ח, שלכאורה אי חושש שאין היין כשר הלא אינו יכול להבדיל עליו, ושוב ראיתי בביאור הלכה (סי' רצו) שכתב בשם הפמ"ג (סי' רצט) שמי שנזהר משתיית שכר משום חדש, צ"ע כשאין לו יין כי אם שכר, איך יבדיל ויברך עליו, שלדעתו אסור, ואיך יברך עליו וליתן לאחרים לשתות, ע"כ ישמע מאחרים עיי"ש, וע"ז כתב הביה"ל שגם זה צ"ע, שאם הוא חושש לעצמו שכוס זה הוא כוס של איסור, א"כ איך יוצא ידי הבדלה במה שאחר מברך עליו, אם לא שקיבל עליו הזהירות בתורת חומרא, ולא בתורת איסור.

כא) תיקנו חז"ל לברך על הבשמים ועל האש במוצ"ש, ותיקנו חז"ל לסדרם על כוס הבדלה, אכן זהו רק לכתחילה, אבל בדיעבד כשאין לו בשמים ואש בשעת הבדלה, יכול לברך אותם אח"כ.

כב) כתב המחבר בשו"ע (סי' רצו ס"א) סדר הבדלה, יין; בשמים; נר; הבדלה, ע"כ. וצריך ליזהר שלא יברך השומע ברכת בשמים ומאורי האש בשעה שמברך המבדיל ברכת הבדלה, ואפילו בדיעבד לא יצא בברכת הבדלה. ואם כבר גמר הברכה של בשמים, ולא הריח, יש שכתבו שימתין מלהריח עד אחר ברכת המבדיל, ולענ"ד עדיף להריח תיכף אפילו באמצע הברכה. ובאשל אברהם [להגה"ק מבוטשאטש זצוק"ל] כתב שבאופן שלא הספיק השומע לסיים ברכת בשמים ומאורי האש עד שהתחיל המברך כבר ברכת המבדיל, יכול השומע להתחיל ברכת המבדיל ולסיימו קודם המברך, ולומר אמן, עיי"ש. וע"ע מש"כ בשו"ת חיי הלוי (ח"א סי' מג אות ו-ז) שלכתחילה אין להמבדיל לענות אמן על ברכת בשמים ומאורי האש שמברכים השומעים.

כג) כתבו האחרונים שאם בירך 'בורא מאור האש', לא יצא, מפני שעשה כבית שמאי. אבל אם בירך 'ברא מאורי האש' יצא.

כד) כתב המחבר בשו"ע (סי' רחצ ס"ד) אין מברכין על הנר עד שיאותו לאורו, דהיינו שיהיה סמוך לו בכדי שיוכל להכיר בין מטבע מדינה זו למטבע מדינה אחרת. עוד כתב שם (ס"ג) שנוהגים להסתכל בכפות הידים ובצפרנים. והטעם כתבו האחרונים, כדי להראות שיוכל להכיר בין מטבע למטבע, כמו שמכיר בין הצפורן והבשר. ועוד שצפרנים הם סימן להתברך כמו שהצפרנים גודלת והולכת. ויכולים עוד לומר בדרך צחות, שמה שאמרו רז"ל הסימן להכיר בין מטבע למטבע, הוא ג"כ לסימן טוב במוצ"ש, שיהי' השפעות ממטבעות טובות.

כה) מבואר בשו"ע (שם ס"ט) שאין מברכין רק על הנר שנעשה להאיר, לאפוקי כשהנר נעשה לכוונה אחרת, וע"כ אין מברכין על אור היוצא מהעצים ואבנים משום שנעשה להתחמם, וכן על אור של כבשן בתחלת שריפת הלבנים, שהאור נעשה לצורך הלבנים, וכן בנר בהכ"נ שנעשה לכבוד, ומכ"ש בזמנינו שיש אור עלעקטרי"ק בוודאי לא הודלקו הנרות בבהמ"ד רק לכבוד. אכן כשמדליק נר בשביל ההבדלה, הרי נדלק בשביל להאיר, וכתבו האחרונים שאם מדליק נר לכבוד הבדלה, יכול לצרף את הנר הנעשה לכבוד, שיהא אבוקה.

כו) מובא בשם הגר"א, שמי שמבדיל מבעוד יום [באופן הדחק] אין לו לברך על הנר, משום דשרגא בטיהרא מאי מהני. ועי' מש"כ בשו"ת חיי הלוי (ח"ד סי' מב אות ה) שאעפ"כ אין צריך לכבות נר העלעקטרי"ק בשעה שמברכים בורא מאורי האש, הגם שעיקר תקנת חז"ל הי' שיהא באופן שיהיו יכולים ליהנות מאורו, אכן לאחר שכבר תיקנו חז"ל כן, שוב אין צריך ליהנות ממש, רק העיקר שיהיו יכולים ליהנות מהאור, וממילא לא איכפת לן מה שיש עוד אור נוסף.

כז) כתבו האחרונים שאין לברך בורא מאורי האש על אור עלעקטרי"ק, אלא דוקא על אבוקה או על הנר, והנה בשו"ת בית ישראל (סי' קב) כתב להקל למי שהוא בדרך ואין לו אבוקה או נר, שיכול לברך על אור עלעקטערי"ק, וע"ע בשו"ת כוכבי יצחק (ח"א סי' יא) שמנהגו של הגאון רבי חיים עוזר זצ"ל הי' לברך על נרות העלעקטע"ר, מפני שרצה להורות ולפרסם ברבים שאש העלעקטע"ר היא אש גמור, והוי אב מלאכה שחייבין עליו בשבת. אכן אפשר שזה הי' רק להוראת שעה, שבאמת יש כמה טעמים לברך דוקא על נר, וגם לפי דעת הרוקח (סי' שנו) שכתב טעם להדלקת נר משום הנשמה יתירה שהולכת מן האדם, ונר ה' נשמת אדם [וע"ע בסידור יעב"ץ שיש להריח בעישון הנר כשמכבים אותו ביין], וממילא זה לא שייך באור עלעקטערי"ק, וע"ע בשו"ת יביע אומר (ח"א סי' יז) שהאריך בזה ומסיק שאין לברך על נר עלעקטרי"ק אפילו בשעת הדחק, שספק ברכות להקל, ומנהג ישראל תורה היא. ויש עוד טעם שלא לברך על אור עלעקטערי"ק, כיון שהאור הוא מכוסה, עי' בביה"ל (סוסי' רחצ).

כח) כתב המחבר בשו"ע (סי' רצט ס"ו) שכח ולא הבדיל במוצ"ש, מבדיל עד סוף יום ג', אבל על הנר ובשמים אינו מברך אלא במוצ"ש. ובשועה"ר (ס"ח) כתב דה"ה בהזיד, וכ"כ בס' באר יעקב (סק"ו) בשם ס' הליכות עולם, ובשו"ת מהר"ם שיק (יו"ד סי' שמא) דייק מלשון הרא"ש והטוש"ע (ס"ה) דדוקא בשכח, אבל בהזיד אין לו תשלומין כמו בתפילה, אבל הקשה ע"ז מ"ש מקידוש שיכול לקדש ביום אפילו בהזיד, עיי"ש, ובשו"ת חת"ס (ח"א או"ח סי' יז) השיב לו על קושיותיו, ועכ"פ העלה להלכה שבהבדלה אינו יכול להשלים רק באונס או שכחה, ולא דמי לקידוש.

כט) מבואר בשו"ע (סי' רצג ס"ג) שמי שהוא אנוס יכול להבדיל מפלג המנחה, אבל אין לעשות כן רק בדוחק גדול, כמו שמבואר שם באחרונים, ושמעתי וראיתי מי שהורה לעשות כן בשביל ילדים בימות הקיץ שאינם יכולים להמתין עד הלילה, אכן למעשה לא נראה לעשות כן, שאין זה חינוך לילדים, ושוב מצאתי שכ"כ גם בס' ישראל והזמנים (סי' לה), וחזר ושנה את דבריו בס' חינוך ישראל (עמ' צט), וע"ע שם שאין צריך לעורר את הילדים. ובענין אי יש להילדים בעצמם לעשות הבדלה ביום א' בבוקר, עיי"ש שהביא מחלוקת בזה, והוא העלה שיש לחנכם גם בזה, אכן למעשה אין נוהגים כן, וכן שמעתי מהרב אב"ד קאשוי ז"ל שאין צריך לעוררם, וגם אין צריכים לעשות הבדלה ביום א' בבוקר.

ל) בענין הבדלה לנשים במוצאי יוכ"פ, אם קשה להם להמתין עד שיבדיל הבעל, מוטב לאכול בלי הבדלה ולשמוע אח"כ הבדלה, שאפילו להסוברים שבמוצ"ש מותרים להבדיל, יש סוברים שבמוצאי יו"ט אינם יכולים להבדיל לעצמם.

לא) גם בת"ב שחל ביום א', יש סוברים שהנשים שצריכות לאכול אין צריכין לעשות הבדלה, משום דהוי ס"ס, ספק אם הם בכלל מחויבות בהבדלה, וספק אם יש חיוב לעשות בשנה כזו הבדלה, עי' בב"י, אכן לכתחילה יש להן לעשות הבדלה. וגם אשה המתענית בת"ב, ובמוצאי ת"ב קשה לה להמתין עד שיבוא הבעל לעשות הבדלה, יכולה להבדיל בעצמה, או לאכול בלי הבדלה, ועי' בס' באר יעקב (אות א) שהביא שבמקום שאין מנהג יאמרו המבדיל על הכוס בלי שם ומלכות, יעו"ש.

לב) וכן התינוקות במוצ"ש שחל בת"ב, אם יכולים להבדיל על שכר יבדילו, ואם לאו יאכלו בלא הבדלה, ובתינוק יש עוד סברא שאין בזה חיוב חינוך, כיון שכשיהיו גדולים לא יהיו אוכלים, וכן שמעתי מהרב אב"ד דעברעצין ז"ל. וכן יכול התינוק לשמוע מהנשים, או מאיש שאוכל, אכן אולי עדיף יותר שהאיש שצריך לאכול לא יעשנו בפרהסיא בפני התינוקות.

תוכן הענינים

א) מקור המצוה / אי היא מה"ת / אופן הבדלה לנשים / אי יכולים להבדיל על קאוו"ע וטי"י.

ב) אי יכולה אשה להבדיל בעצמה, ולהוציא בעלה עם בפה"ג, והוא ישתה.

ג) בענין שתיית יין הבדלה לנשים / באופן שמבדילים על שכר, אי יכולות הנשים לשתות / אי יכולות לשתות מהנשאר בקנקן.

ד) בענין איסור אכילה ושתיה קודם הבדלה / התחיל לאכול או לשתות מבעוד יום, אי צריך להפסיק משתחשך.

ה) בענין שאין שותים מים בשבת אחר מנחה / אי מותר לשתות מים משתחשך / אי לצורך רפואה מותר לשתות.

ו) הי' אוכל פירות או מזונות מבעו"י, אי צריך להפסיק משתחשך.

ז) התפלל מעריב באמצע סעודתו, אי צריך להפסיק מלאכול עד שיבדיל.

ח) אמר 'ברוך המבדיל' באמצע הסעודה, אי מותר להמשיך ולאכול / בהנ"ל, אם מזכיר רצה בבהמ"ז.

ט) הבדיל באמצע הסעודה, אי מותר להמשיך ולאכול קודם שיתפלל ערבית.

י) בענין הבדלה בתפילה ועל הכוס / אי חייבות הנשים להתפלל מעריב במוצ"ש.

יא) בענין שכח 'אתה חוננתנו'.

יב) באופן שחוזר התפילה בשביל שכחת יעלה ויבא וכדו', אי אומר 'אתה חוננתנו'.

יג) בענין שכח לומר אתה חוננתנו, וגם אכל או עשה מלאכה קודם הבדלה / אי בנשים ג"כ הדין כן.

יד) שכח להתפלל ערבית במוצ"ש, ומתפלל ביום א' שתים, באיזה מהן מזכיר אתה חוננתנו.

טו) בענין איסור עשיית מלאכה קודם 'ברוך המבדיל'.

טז) בענין עשיית מלאכה קודם הבדלה.

יז) בענין המנהג שלא לעשות מלאכה במוצ"ש / אי יש להתיר לצורך גדול או לצורך רבים.

יח) חיסר המבדיל חלק מברכת הבדלה, אי יצא / חיסר השומע חלק מההבדלה, אי יצא.

יט) טעה ובירך המבדיל קודם ברכת היין, מה יעשה.

כ) מי שאין לו רק יין שאינו רגיל לשתות משום חומרא, אי יכול ליתנו לחבירו שיבדיל עליו ויוציאו / מי שאין לו רק שכר חדש להבדיל, והוא נזהר משתיית חדש, אי יכול להבדיל עליו וליתנו לאחרים לשתותו.

כא) בענין ברכת בשמים ומאורי האש על כוס הבדלה.

כב) זהירות בברכת בשמים ומאורי האש שלא לאמרו בשעת ברכת המבדיל.

כג) בירך 'ברא מאור האש', אי יצא / בירך 'ברא מאורי האש', אי יצא.

כד) בענין אין מברכין על הנר עד שיאותו לאורו / טעמים למה שנוהגים להסתכל על הצפרנים.

כה) בענין אין מברכין אלא על הנר שנעשה להאיר / אי מותר לברך על נר בהמ"ד / המדליק נר בשביל הבדלה, אי מקרי 'להאיר' ויכול לצרף נר שנדלק להאיר.

כו) המבדיל מבעוד יום, אי מברך על הנר / אי צריך לכבות אור העלעקטרי"ק בשעה שמברכים על האש.

כז) אי יכולים לברך 'בורא מאורי האש' על אור עלעקטרי"ק.

כח) בענין שכח להבדיל במוצ"ש / אי בהזיד ולא הבדיל ג"כ הדין כן.

כט) אי מותר ליתן לילדים להבדיל בשבתות בימות הקיץ מבעוד יום / אי צריכים הילדים להבדיל ביום ראשון בבוקר.

ל) בענין הבדלה לנשים במוצאי יוכ"פ.

לא) בענין הבדלה לנשים בת"ב שחל במוצ"ש.

לב) בענין הבדלה לתינוקות בת"ב שחל במוצ"ש.

סימן מא מצות שביתה ממלאכה בשבת מצות לא תעשה שלא לעשות מלאכה בשבת, שנאמר (שמות כ ט) 'לא תעשה כל מלאכה' וגו'. ל"ט אבות מלאכות השנויות בשבת פרק כלל גדול וברמב"ם וכן על תולדותיהן חייבים סקילה, ובמזיד בלא התראה כרת, ובשוגג חטאת. וההפרש בין אבות ותולדות אינו אלא לענין קרבן, שהעושה בשוגג אם עשה אב ותולדותיו בהעלם אחד אינו חייב אלא חטאת אחת, ואם עשה אבות הרבה בהעלם אחד חייב על כל אב ואב, שחייבין על חילוק מלאכות בשבת, וזהו כשידע בשבת שהיום שבת, אבל נעלם ממנו שמלאכות אלו אסורות, או ידע שהן אסורות ולא ידע שחייבין עליהן כרת [אבל שגגת קרבן בזה אינה שגגה]. ואם ידע שיש שבת בתורה, אבל שכח שהיום שבת ודימה שהוא חול, אע"פ שעשה בו מלאכות הרבה, חייב חטאת אחת על היום כולו. וכן על כל שבת ושבת. ואם שכח עיקר שבת, דהיינו ששכח שנצטוו ישראל על השבת, או שנשבה לבין העכו"ם כשהיה קטן, או נתגייר קטן בין העכו"ם, אע"פ שעשה מלאכות הרבה בשבתות הרבה, אינו חייב אלא חטאת אחת. ומלאכות שהן שבות דרבנן שגזרו עליהן משום גדר, חייבים עליהם במזיד מכת מרדות. ודחויה שבת אצל סכנת נפשות. שבת שקול כנגד כל המצות, כי הוא אות בין הש"י ובין בני ישראל. המחלל שבת בפרהסיא, הרי הוא כעכו"ם לכל דבר. והנביא משבח למשמר שבת ואומר (ישעי' נו ב) 'אשרי אנוש יעשה זאת, שומר שבת מחללו', ושכרו כפול. ונוהג בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות:

מצות עשה לשבות בשבת ממלאכה, שנאמר (שמות כג יב) 'וביום השביעי תשבות'. ומצות עשה זו והלאו של [לא תעשה מלאכה] אנו מצווין ומוזהרין גם על בהמתנו ועבדינו הכנענים שמלו וטבלו לשם עבדות וקבלו המצוות, שהעבדים חייבין בהם שלא יעשו מלאכת רבם ולא מלאכת עצמם. ועבדים שלא מלו ולא טבלו אלא קבלו עליהן שבע מצוות בני נח בלבד, הרי הן כגר תושב, לא יעשה מלאכת רבו, אבל לעצמו עושה [ואין מקבלין גר תושב אלא כשיובל נוהג]. ואמירה לנכרי לעשות מלאכה אסור מדברי סופרים ונקרא שבות. ונוהג בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות:

א) [מצוה לב] שלא לעשות מלאכה בשבת, שנאמר (שמות כ ט; דברים ה יג) 'לא תעשה כל מלאכה'.

ב) [מצוה פה] מצות שביתה בשבת, שנאמר (שמות כג יב; שם לד כא) 'וביום השביעי תשבות'.

ג) לפי שיטת התשב"ץ נמנה בכלל חשבון המצוות מצות תוספות שבת ויו"ט, ודרשוהו רז"ל מהפסוק (ויקרא כג לב) 'תשבתו שבתכם'.

ד) עוד מצוה לפי שיטת רס"ג, להשבית ממלאכה ביום השבת בנינו הקטנים, שנאמר (שם כ ט; דברים ה יג) 'לא תעשה כל מלאכה אתה ובנך ובתך'.

ה) עוד מצוה לפי שיטת רס"ג ובה"ג ויראים, להשבית ממלאכה ביום השבת עבדינו הכנענים, שנאמר (שמות שם) 'לא תעשה כל מלאכה וגו' עבדך ואמתך'. (דברים שם) 'לא תעשה כל מלאכה ועבדך ואמתך וגו' למען ינוח עבדך ואמתך כמוך'.

ו) [מצוה קטו] שלא יעשו ב"ד משפט מות בשבת, שנאמר (שמות לה ג) 'לא תבערו אש בכל מושבותיכם ביום השבת'. ויש שמנו לאו זה כפשוטו שלא להבעיר אש בשבת [ראה להלן סימן מט].

ז) כתב בספה"ק דרך פקודיך (מצוה לב חלק המחשבה אות ה) שבכלל האזהרה שלא לעשות מלאכה בשבת, הוא להספיק צרכי ת"ח לבל יצטרכו לעשות מלאכה, יעו"ש.

ח) כתוב במכילתא: 'אך את שבתותי תשמורו' (שמות לא יג), בא לרבות דברים שהם משום שבות. אמנם אין זה אלא אסמכתא, שעיקר שבותים אינם אלא מדרבנן. ועי' בס' פאר הבאר מים חיים (עמ' לה) שאמר הבמ"ח הפירוש בזה שאמר הקב"ה 'את שבתותי תשמורו', דהיינו כשם שהשי"ת שבת רק מהדיבור, צריכים גם בני ישראל לשבות אפילו מהדיבור, ועיי"ש בהג"ה שכן מבואר בשלה"ק. וע"ע מש"כ בספה"ק נועם מגדים (פתיחת הספר) ע"פ מה שמבאר שם שתיבת בראשית היא מאמר הראשון שהי' במחשבה, ממילא יש ללמוד מזה גם זהירות בשמירת המחשבה, יעו"ש. וע"ע מה שכתבנו לעיל (סי' לט אות ד').

ט) נכפלה מצות שבת בתורה י"ב פעמים, וראיתי בספה"ק נועם אליעזר (תהלים קיח) שכתב הטעם בזה ע"פ מש"כ הרמב"ם ז"ל (פ"ל הט"ו) שכל מי שאינו שומר שבת הרי הוא כעכו"ם, ויצא רח"ל מכלל גזע ישראל ששורשם בי"ב שבטי י', לכך נכפלה מצות שבת י"ב פעמים, להורות שרק ע"י שמירת שב"ק נכללים בין הי"ב שבטי י', ובזה מפרש הפסוק זה היום עשה ה' נגילה ונשמחה בו עיי"ש. אכן לענין חשבון המצות יש לנו ד' מצוות, האחד (מצוה לא) לקדשו בדברים. והשני (מצוה לב) שלא לעשות מלאכה בשבת. והשלישי (מצוה פה) מצות שביתה בשבת. והרביעי (מצוה קטו) לא תבערו אש בכל מושבותיכם ביום השבת. ולפי הנ"ל י"ל שבא לרמז על ארבע אותיות של השם הוי' ב"ה, שע"י השבת קודש אנו נדבקים להשי"ת.

י) מבואר בשו"ע (סי' רסג ס"ד) שאין לקבל שבת קודם פלג המנחה, אמנם יש שחשבו זמן פלג המנחה משעה ורביע קודם השקיעה. יש שחשבו פלג המנחה מזמן צאת הכובים לפי האופק, דהיינו לפי מה שפסק המ"ב (סימן רס"א) דלאחר שהכסיף העליון ושוה לתחתון דהיינו שנשקע האודם מכל כיפת הרקיעה מצד המערבי יש ג' כוכבים בינונים אז לכו"ע הוא כבר לילה, ועי' מה שהאריך בביה"ל (שם), ולפי"ז יכולים לחשב שעה ורביע זמניות קודם זמן צאה"כ. וע"ע מש"כ לעיל (סי' ג' אות כ"ו) יא) הזמן של תוספת שבת יש כמה וכמה שיטות בזמן תוספות שבת, יש אומרים חצי שעה, ויש אומרים דסגי אפילו ברגע אחת, ולמעשה נוהגים לקבל שבת זמן חשוב קודם השקיעה כל אחד לפי מנהגו, ואצלינו בסקווירא המנהג להוסיף עשרים וחמש דקות קודם השקיעה. ובספה"ק בני יששכר (שבת מאמר ב) כתב בשם האריז"ל שיום השבת עם התוספות שבת הם ל"א שעות, וכתב הבנ"י רמז ע"ז, שמצות 'זכור את יום השבת' היא מצוה ל"א, וע"ע שם כמה רמזים נפלאים בזה.

יב) ולענין תוספות שבת בצאת השבת, אין נוהגים להוסיף הרבה, ולכאורה הטעם כיון שבלא"ה מחמירים כשיטת ר"ת, ואצלינו בסקווירא המנהג להוסיף עוד שלש דקות. ויש מחמירים עוד לחשוב שמיל הוא עשרים וארבעה דקות. ויש שמחמירים בשיטת ר"ת לפי האופק. והאדמו"ר מאמשינאוו זצוק"ל הי' מזהיר לתלמידיו שימתינו שני שעות אחר השקיעה, משום השיטה שבהשמ"ש הוא חמש מילין של עשרים וארבעה דקות.

יג) בענין זמן שבת במדינת יאפא"ן, ידוע שיטת החזון איש שנחשב למערב העולם, אכן לענין אוסטראלי"ע גם לפי שיטת החזו"א אין צריך להחמיר, שאין מחלקים חלק היבשה לשתים. ולכאורה יש להקשות על הנחה זו מהגמ' במס' גיטין (ח.) רואין אותן כאילו חוט מתוח וכו', הלא אנו רואין שמחלקים גם היבשה לומר כאן הוא ארץ ישראל, וכאן לא. אכן באמת אין זה קושיא כלל, שהרי לענין גבולי הארץ ודאי יש לחלק, אבל לענין השתנות היום לא מסתבר לחלק. וע"ע מה שכתבנו בזה בשו"ת חיי הלוי (ח"ו סי' מא).

תוכן הענינים

א) המקור בתורה לאיסור עשיית מלאכה בשבת.

ב) המקור בתורה למצות שביתה בשבת.

ג) מצות תוספת שבת דאורייתא [לשיטת התשב"ץ].

ד) המקור בתורה למצות שביתת קטנים בשבת.

ה) המקור בתורה למצות שביתת עבדים כנענים בשבת.

ו) המקור בתורה לאיסור עשיית משפט מות, או להבעיר אש בשבת.

ז) רמז במצוה זו להספקת צרכי תלמידי חכמים.

ח) בענין איסורי שבותים שיש להם אסמכתא מקרא / בענין זהירות בדיבור בשבת / בענין שמירת המחשבה.

ט) טעם שנכפל בתורה י"ב פעמים איסור מלאכה בשבת / חשבון ד' מצוות שיש בשמירת שבת, ורמז בזה.

י) בענין זמן פלג המנחה.

יא) שיעור תוספות שבת בער"ש / מנהג סקווירא בזה.

יב) כמה מנהגים בתוספת שבת במוצ"ש.

יג) בענין זמן שבת במדינת יאפא"ן ואוסטראלי"ע / דיון בשיטת החזון איש.

סימן מב קצת כללים למלאכת שבת א) כתב בשו"ע הרב (סי' שא ס"א) אף על פי שנאמר בתורה סתם (שמות כ ט) 'לא תעשה כל מלאכה', ולא נתפרש בה איזה עשיה נקראת מלאכה, ואיזה עשיה אינה נקראת מלאכה, ומצד הסברא שההוצאה וההכנסה מרשות לרשות אינה נקראת בשם מלאכה כלל, אעפ"כ ממה שסמכה תורה פרשת שבת למלאכת המשכן ללמוד שאין מלאכת המשכן דוחה את השבת, מכאן אנו לומדים שכל מלאכה שהיתה חשובה במשכן נקראת מלאכה לענין שבת, וההוצאה היתה ג"כ מלאכה חשובה במשכן, שנאמר (שמות לו ו) 'איש ואשה אל יעשו עוד מלאכה לתרומת הקדש, ויכלא העם מהביא', הא למדת שההבאה שהיו מביאין מביתם שהוא רשות היחיד אל משה העומד במחנה לויה שהיא רשות הרבים נקראת הבאה זו מלאכה. ומנין כל המלאכות שהיו במשכן הן ל"ט, והן נקראות אבות מלאכות.

ב) ואלו הן האבות מלאכות לפי הסדר השנוי במשנה שבת (עג.) הזורע והחורש והקוצר והמעמר והדש והזורה הבורר הטוחן והמרקד והלש והאופה הגוזז את הצמר המלבנו והמנפצו והצובעו והטווה והמיסך והעושה שתי בתי נירין והאורג שני חוטין והפוצע שני חוטין הקושר והמתיר והתופר שתי תפירות הקורע על מנת לתפור [שתי תפירות] הצד צבי השוחטו והמפשיטו המולחו והמעבד את עורו והממחקו והמחתכו הכותב שתי אותיות והמוחק על מנת לכתוב שתי אותיות הבונה והסותר המכבה והמבעיר המכה בפטיש המוציא מרשות לרשות הרי אלו אבות מלאכות ארבעים חסר אחת.

ג) הטעם שנקראו אבות מפני שיש להם תולדות, וזה לשון שו"ע הרב (שם) למדו מפי השמועה שלא אותן המלאכות בלבד שהיו במשכן נקראו מלאכות, אלא כל מלאכה הדומה למלאכה שהיתה במשכן היא נקראת ג"כ בשם מלאכה כמותה, והרי היא בכלל לא תעשה כל מלאכה, כגון הכנסה מרשות הרבים לרשות היחיד היא תולדת ההוצאה מרשות היחיד לרשות הרבים (שהיא דומה לה ממש). ואפילו כל מלאכה הדומה במקצת למלאכה שהיתה במשכן, הרי היא תולדתה, אף על פי שאינה דומה לה ממש, כגון הטוחן הוא אב מלאכה שהיתה במשכן בשחיקת סממני הצבע, והמחתך הירק דק דק הוא תולדת הטוחן, שהטוחן לוקח גוף אחד ומחלקו לגופים דקים הרבה, וכל העושה דבר הדומה לזה היא תולדת הטוחן, אף על פי שאינה דומה לו לגמרי, שהטוחן משנה את גוף הראשון לגמרי, מה שאין כן המחתך, אף על פי כן הואיל ודומה לו בהעשותה גופים רבים מגוף אחד הרי זו תולדתו, וכן יש בשאר כל המלאכות, עכ"ל. ובירושלמי מבואר שיש ל"ט תולדות לכל אב.

ד) כתב במנחת חינוך (מצוה לב אות ד) הנה במלאכות הללו יש מהן שאין צריך שיעור, כגון החורש והמבעיר וכדומה דהוי בכל שהוא, ויש מהם שצריך שיעור, עי' ש"ס ור"מ הל' שבת באריכות כל דין. ובאותן מלאכות שצריכים שיעור, אם חצי שיעור אסור מה"ת ככל האיסורים, דעת החכם צבי (סי' פו) שאינו אסור מה"ת, שדוקא באיסורי אכילה ח"ש אסור מה"ת מחמת הריבוי דכל חלב, וטעמא דחזי לאצטרופי לחוד לא מהני עיי"ש. ועי' במשנה למלך פח"י מהל' שבת הביא מפורש מרש"י שגם בשבת אסור ח"ש מה"ת, ובמגיה שם מביא דברי החכם צבי ומשיג עליו, ועפמ"ג בפתיחה לה' שבת, והדברים עתיקין, עכ"ל.

ה) שנים שעשו מלאכה ביחד, אם זה יכול וזה יכול קיי"ל דפטור, אבל אם זה יכול וזה אינו יכול היכול חייב, אכן גם האינו יכול הרי זה מסייע לידי עוברי עבירה, וכמה פעמים יש בזה איסור לפני עיור.

ו) אם עשה מלאכה בשבת ולא נגמר עד מוצאי שבת, נחלקו האחרונים, דהנה המנחת חינוך (מוסך השבת מלאכת זריעה) כתב בפשיטות שרק במלאכת אופה מבואר בגמ' (שבת ד.) שאם רדה הפת קודם שנאפה אינו חייב [ופשוט דה"ה במבשל אם הסיר הקדירה קודם הבישול הרי הוא פטור], אבל בשאר מלאכות כגון זריעה, חייב תיכף כשזרע, שבזה נגמר המלאכה, ואפילו לקחו מן הקרקע קודם שנקלט ונשרש, או שנתקלקל ע"י איזה סיבה, לא מהני לפוטרו. וכתב עוד יותר שאפילו זרע מתחילה על דעת להגביהו תיכף מן הקרקע, אעפ"כ חייב, שבזה שעשה מעשה הזריעה עשה המלאכה. וא"כ לכאורה ה"ה בענין מלאכת הכתיבה, כיון שכתב כבר נגמר המלאכה, והיינו אפילו אם נאמר שבעודו לח עדיין אינו מתקיים, שיכולין להעבירו בקל, וממילא לא נגמר הכתיבה עד שיתייבש, אעפ"כ כיון שהוא גמר מעשה שלו, הרי הוא חייב, אפילו אם העביר אח"כ הכתב קודם שנתייבש. ומכ"ש באופן שנתייבש אחר השבת.

ז) אכן ברש"ש (שבת עג.) כתב שאם לקט הזרע קודם שנשרש נראה שפטור למפרע על מה שזרע, כיון שלא נתקיימה מחשבתו, וכמו שמבואר בגמ' לענין אפיה. וכתב עוד שם שכמו בזורע הגם שההשרשה לא תהי' בשבת אעפ"כ חייב, כיון שע"י זריעתו בשבת ישתרש אח"כ, כמו"כ באופה אם אופה או מבשל בשבת עם חשיכה חייב, אפילו באופן שלא יגמר האפיה והבישול עד לאחר שבת, ועי' מה שכתבנו בזה בשו"ת חיי הלוי (ח"ה סי' מג) לענין שאר מלאכות באופן זה. וע"ע מה שכתבנו בשו"ת חיי הלוי (ח"ו סי' מו בהקדמה) בענין נחיצת לימוד הלכות שבת.

תוכן הענינים

א) יסודי וגדרי אבות ותולדות במלאכת שבת.

ב) ל"ט אבות מלאכות.

ג) הטעם שנקראו אבות מפני שיש להם תולדות.

ד) אי מלאכת שבת יש בהם שיעור / ואי חצי שיעור אסור מה"ת, או מדרבנן.

ה) שנים שעשו מלאכה ביחד, באיזה אופן חייב ופטור.

ו) בענין מחלוקת האחרונים בעשה מלאכה בשבת ונגמר במוצ"ש. אי יש חילוק בין מלאכת זריעה וכתיבה לאפיה ובישול.

ז) אם עשה מלאכה ואח"כ ביטלו אי חייב.

סימן מג מלאכת חורש א) מלאכת חורש הכוונה לרפויי ארעא שיהא טוב לזריעה. ומבואר בגמ' (שבת עג:) שהמשוה גומות שיהא המקום יותר ראוי לזריעה, הרי הוא בכלל מלאכת חורש, וע"כ אם הי' תל והשפילו לעשות שוה עם הקרקע, וכן אם הי' מקום נמוך והשוה את הקרקע חייב, וכן כל מה שעושה ליפות את הקרקע, הרי זה תולדות חורש. והשיעור לחיוב בחורש הוא אפילו בכל שהוא. ואם השוה גומות בבית, חייב משום בונה, כמו שמבואר כ"ז בגמרא וברמב"ם, והובא במ"ב בהקדמה לסי' של"ז.

ב) כתב החזון איש (או"ח סי' לו) החורש או זורע בשבת במכונה המתוקנת לכך, והאדם לוחץ לחיצה הראשונה, ועי"ז מוציא כח חום הגורם לאדים שיבואו ויניעו את הגלגל, ותנועת הגלגל ממשכת יצירת האדים, וכן חוזר חלילה, נראה דכל החרישה והזריעה חשיבא גירא דילי' ומעשיו, וכמו שכתב הנ"י באש דכל ההמשך הוא מעשיו, אלא שמלאכת הכל נעשה בשעה ראשונה וכו'. ועוד דעיקר חרישה נעשה ע"י שור וכו', דכיון דדרכו בכך זהו עיקר המלאכה.

ג) העושה חריץ וגומא בקרקע, חייב ג"כ משום חורש, שמרפה את הקרקע, ואפילו אין כוונתו כלל לרפות, אעפ"כ חייב [אם הוא קרקע שלו, שיוכל אח"כ ליהנות ממנו, וממילא היא מלאכה הצריכה לגופה] כיון שהוא פסיק רישא. ולכן אסור לגרור כסא ומטה על הקרקע, באופן שבוודאי יעשה חריץ, אכן באופן זה אינו חייב מדאורייתא, משום דהוי כלאחר יד, וכמ"פ הוא גם מקלקל, וע"כ אינו אסור רק מדרבנן, עי' שעה"צ (סי' שלז אות א). ואפילו הקרקע מרוצף אסור כמ"ש במג"א, חוץ אם כל העיר הוא מרוצף, עי' שעה"צ (שם אות ב).

ד) ולענין עגלת תינוק, כתבו כמה אחרונים שאין חשש, לפי המבואר במשנה שעגלה אינה חופרת אלא כובשת, ואינה עושה חריץ. ודוקא במקום שמותר לטלטל. ולפ"ז כ"ש שמותר לישב על כסא, מפני שאינו עושה חריץ, הגם שנכבש קצת בקרקע. אמנם יש שכתבו להחמיר להוליך עגלת תינוק, ומכ"ש ליסע עם ביי"ק, משום עובדא דחול וכבוד שבת, או משום שמא יתקן, או משום שלא יצא חוץ לתחום, עי' מש"כ בזה בשו"ת קרן לדוד (או"ח סי' צו). ולענין להוליך תינוק עם שליט"ן [הנקרא סלע"ד], לכאורה מעיקר הלכה אין לאסור, אמנם אולי יש בזה משום עובדא דחול.

ה) כשיש אבק, ורוצים להזות קצת מים שלא יעלה האבק, מבואר בגמ' (שבת צה.) ובשו"ע (שם ס"א) שאין בזה חשש של אשוויי גומות, כיון שאינו מתכוין ואינו פסיק רישא, וע"כ מותר אפילו בקרקע שאינו מרוצף, כגון בחצר הבית, ודוקא באופן שאין חשש זורע. וע"ע בסי' ש"ב (ס"ו) שאסור לקנח המנעל, משום חשש שיבא לאשוויי גומות.

ו) אסור לכבד את הבית, כמו שמבואר בשו"ע (שם ס"ב) משום דהוי פסיק רישא להשוות גומות. ולפי שיטת הסמ"ג המובא במ"ב (סק"ו) החשש הוא יותר מזה, שיכול להיות שבאמצע הכיבוד ישכח ויכוון להשוות הגומות. ונחלקו הפוסקים אי גזרו חז"ל בזה אפילו במרוצף, ושיטת המחבר להקל [והביא המחבר עוד שיטה המקיל אפילו באינו מרוצף], ושיטת הרמ"א שנוהגים להחמיר כהסוברים שאסור אפילו במרוצף, וכתב הרמ"א שאין לשנות. וע"י עכו"ם מותר אפילו באינו מרוצף, שפסיק רישא ע"י עכו"ם מותר עיי"ש. ובענין ניקוי שטיחים (קארפע"ט) אין לעשותו משום חשש מלבן, וכ"ש לא ע"י קארפע"ט סוויפע"ר דהוי כעובדא דחול, ועי' מה שהאריך בזה בשו"ת מחזה אליהו (סי' מד). ואפילו בסתם מכבדת אינו פשוט להתיר, משום דהוי כמו מלבן בגד, וע"כ צריך לכבד בנחת.

ז) כתבו האחרונים שבעיר שכל הבתים או רובם מרוצפים יכולים להקל לכבד, ועי' בבה"ל שלהלכה אין לחוש אפילו כשיש גומות בין הרובדים, ובפרט כשנתכבד קודם שבת עיי"ש. אמנם כל זה מהני לכבד את הבית, אבל החצר לפני ואחורי הבית יש לכאורה לאסור אפילו כשהוא מרוצף, כיון שאין כל החצירות מרוצפות.

ח) כתב הרמ"א שע"י בגד ומטלית או כנף של אווז מותר לכבד, והיינו אפילו כשאינו מרוצף, כיון שבזה אינו נוטל רק האבק שלמעלה, ולפ"ז כתב במ"ב שאם מכוון לכבד היטב כל העפרורית אסור אפילו בכנף של אווז [ועיי"ש בשעה"צ סק"ח מש"כ להקשות על הח"א].

ט) עוד כתב הרמ"א שאסור לכבד ע"י מכבדות הנעשה מקסמים שמשתברים ע"י הכיבוד, וזה אסור אפילו במרוצף [ואפילו כל בתי העיר מרוצפים], משום דהוי כסותר, והגם שהוא מקלקל והוא פסיק רישא דלא ניחא לי', אעפ"כ לכתחילה אסור, וכמו שאסור לגרור כסא ושלחן במקום שעושה חריץ.

י) ובענין ניקוי השלג, לכאורה ג"כ תלוי במחלוקת הנ"ל, ולפ"ז לפי שיטת הרמ"א אין לנקות אפילו במרוצף, אכן יש סברא שבאופן שאינו מפנה השלג עד הקרקע ממש יש להקל יותר, ועכ"פ לעת הצורך שמעתי להורות להתיר. אכן שמעתי ממורי הגרי"י ניימאנן אב"ד בעלזא-מאנטריאל ז"ל שיש לשנות לפנות השלג ע"י מכבדת. ואם יכול לפנות השלג ע"י עכו"ם יעשה כן, וגם העכו"ם לא יפנה ע"י מכונה (מאשי"ן), וע"ע לקמן סימן עז אות יד.

יא) אבל להדיח את הבית כתב המחבר בשו"ע (ס"ג) שאסור, ואפילו רק לסוך את הקרקע אסור, ואפילו להמתירין (בס"ב) לכבד את הבית, אעפ"כ להדיח ולסוך אסור, כיון שמכוון ליפות את הקרקע חיישינן שמא יראה גומות וישכח ויבא להשוותם. וכתב המחבר שזה אסור אפילו במרוצף, וכתב המג"א בשם המ"מ הטעם שלא התירו בזה מפני שאין בהם צורך כ"כ כמו בכיבוד. ואם כל בתי העיר מרוצפים, עדיין צ"ע, והיינו אפילו כשמדיח בדבר שלא שייך כיבוס וסחיטה, אמנם כתבו כמה אחרוני זמנינו שבאופן שיש לכלוך הרבה ויש צורך גדול, י"ל שלא גזרו כה"ג במרוצף, ועדיין צ"ע. ועכ"פ אסור להדיח עם מא"פ של סחורה שיש בו איסור סחיטה וכיבוס. ואם נשפך מעט מים, יש לנקותו ע"י ניירות, ולא יסחוט.

יב) ולהדיח ע"י עכו"ם, ג"כ אינו פשוט, כיון שעושה איסור דאורייתא בסחיטת המא"פ, ויש שדנו להתיר ע"פ המבואר בסי' רע"ו (ס"ג) באחרונים שמש"כ המחבר (שם) שאסור לומר לעכו"ם לילך עמו באופן שהעכו"ם ידליק הנר, משום שעיקר ההליכה הוא בשביל ישראל, היינו דוקא באופן שהישראל נהנה בשעת מעשה מהנר, אבל כששולח עכו"ם בשליחות בלי הישראל, מותר להניח לו להדליק נר בשבילו שיהא נוח לו הדרך, שזה נקרא שעושה לעצמו, ולפ"ז י"ל גם בהדחת הרצפה שהישראל מסכים שידיח באופן היתר כגון במא"פ של פלעסטי"ק, וא"כ מה שעושה סחיטה במא"פ של סחורה הרי זה עושה לעצמו, וע"ע מה שכתבנו לקמו סימן סו אות ד'.

יג) אכן נמצא כמה אופנים שאי אפשר לו לעשות רק באופן האיסור, ואז אסור אפילו אינו נהנה בשעת מעשה, כיון שעושהו בשליחות הישראל, ואי אפשר לו לעשותו רק באופן האיסור, ועי' מה שהאריך בזה בס' אמרי יעקב (חו"מ סי' יא סכ"ט). וגם אם אפשר לו לעשות בדרך היתר, אבל יקח זמן רב מאוד, והישראל אינו מסכים לשלם כ"כ, הוי ג"כ כמו שהישראל מצווהו לעשותו בשבת, וזה נוגע לכמה ענינים כגון בשכירות קא"ר מעכו"ם, או ששוכר עכו"ם שיבא לביתו במוצ"ש. ועי' מש"כ בזה בחיי הלוי (ח"א סי' ל').

יד) ובאופן שעושהו בביתו של הישראל, יש לחוש גם למראית העין שיאמרו שכן צוה לו הישראל לעשות, ועי' בסי' רמ"ד שיש אוסרים בכה"ג אפילו כשעושה העכו"ם המלאכה לעצמו. ועי' מש"כ בזה בחיי הלוי (ח"ו סי' פ' אות ז').

טו) עוד יש כמה דברים שאסרו רז"ל משום אשוויי גומות, ואחד מהן הוא מש"כ המחבר (ס"ד) שאסור לצדד חבית על הארץ, דכיון שהיא כבידה הוי פסיק רישא לאשוויי גומות. ואם הקרקע מרוצף, נחלקו האחרונים אי אסרו גם בזה, וכמ"ש במ"ב (סק"כ) שהתו"ש מתיר והפמ"ג מצדד להחמיר עיי"ש, וא"כ בבתים שלנו שכל בתי העיר מרוצפים, בוודאי יש להתיר, אכן בחצר יש להחמיר אפילו כשהוא מרוצף.

טז) עוד כתב המחבר בשו"ע (סי' שלח ס"ה) אין שוחקים באגוזים וכדומה על הקרקע. וכתב הרמ"א שעל השלחן מותר, וכתבו האחרונים דמשמע שבקרקע אסור אפילו במרוצף. ולכאורה היינו אפילו להמתירים בכיבוד, דכאן הוי כמו שכתבנו לעיל (אות ז) לענין להדיח הקרקע, דכיון שאין זה דבר נחוץ לא התירו אפילו במרוצף. ואם כל בתי העיר מרוצפים עדיין צ"ע, ועכ"פ בחצר אסור אפילו במרוצף. ועל הקארפע"ט לכאורה יש להתיר, וכמ"ש במ"ב (שם סק"כ) בשם הא"ר שעל מחצלת או בגד וטבלא מותר, דהוי גזירה לגזירה עיי"ש, אכן אולי י"ל שדוקא מחצלת וטבלא שלא נעשה לשטוח על הקרקע, אבל הנעשה להקרקע אולי לא עדיף ממרוצף, ומכ"ש בשיטוח ההולך מכותל לכותל נראה פשוט דהוי כמו קרקע מרוצף.

תוכן הענינים

א) יסוד וגדר מלאכת חורש / המשוה גומא, משום איזה מלאכה חייב / שיעור החיוב.

ב) בענין החורש או זורע ע"י מכונה, אי נחשב כמעשיו ממש.

ג) העושה חריץ וגומא בקרקע, אי חייב משום חורש / בענין גרירת כסא וספסל / אי מותר בקרקע מרוצף.

ד) בענין עגלת תינוק / אי מותר ליסע על ביי"ק / אי מותר להוליך תינוק על שליט"ן (סלע"ד).

ה) אי מותר להזות מים שלא יעלה האבק / בענין קינוח המנעלים.

ו) בענין איסור כיבוד הבית / אי אסור גם במרוצף / בענין ניקוי שטיחים (קארפע"ט).

ז) אי יש להקל לכבד הבית, בעיר שכל הבתים מרוצפים / אי מותר ג"כ בחצר שלפני ואחורי הבית.

ח) בענין היתר הרמ"א לכבד הבית ע"י כנף של אווז.

ט) בענין איסור לכבד הבית ע"י מכבדות הנעשים מקסמים המשתברים.

י) אי מותר לפנות השלג.

יא) בענין איסור להדיח הבית / טעם שהחמירו יותר מכיבוד / באופן שכל בתי העיר מרוצפין, אי מותר / בענין להדיח ע"י מא"פ של סחורה.

יב) אי מותר לומר לעכו"ם שידיח הרצפה / בענין שליחות עכו"ם באופן שידליק הגוי נר לעצמו.

יג) בענין אמירה לעכו"ם, באופן שאי אפשר לו לעשות בדרך היתר / בהנ"ל, באופן שהישראל אינו רוצה שיעשה בדרך היתר.

יד) בענין איסור עשיית מלאכה לעכו"ם בביתו של ישראל.

טו) בענין איסור לצדד חבית על הארץ משום אשוויי גומות / אי בקרקע מרוצף מותר.

טז) בענין איסור לשחוק באגוזים על הקרקע / אי אסור גם בקרקע מרוצף / אי על הקארפע"ט מותר / אי על השולחן מותר.

סימן מד מלאכת זורע א. הזורע בשבת על דעת להגביהו תיכף מן הארץ, נחלקו הפוסקים אי חייב, ויש סוברים שאפילו לקחו מן הקרקע קודם שנקלט ונשרש, או שנתקלקל ע"י איזה סיבה, לא מהני לפוטרו, ויש סוברים שאם לקט הזרע קודם שנשרש, פטור למפרע על מה שזרע, כיון דלא נתקיימה מחשבתו, ועי' מה שכתבנו בזה לעיל (סי' מב אות ז).

ב. יש סוברים שמלאכת זריעה שייך אפילו בעציץ שאינו נקוב, ועי' בס' מגן אבות, וע"ע מה שהאריך בזה בס' שבת בשבתו. וראיתי בס' שבט הלוי (שיעורים בהל' שביעית עמ' סה) שבאופן שמכניסים לתוך המים חומריים שנותנים כח הצמיחה, י"ל שמים אלו הם במקום קרקע, ובאופן זה חייב משום זורע, יעו"ש. ועכ"פ מדרבנן בוודאי יש איסור אפילו באינו נקוב, וכן בזרעים או פרחים המונחים תוך כד של מים, ואסור לעשות דבר שמועיל להצמיח, או מה שמונע מלהצמיח, ולכן אפילו בפרחים שכבר היו במים אסור להחזירם, אלא אם אין חשש שיפתחו הפרחים יותר.

ג. וכן אין להסיר וילון באופן שהשמש יגרום לגידול הצמחים, אכן שמעתי ממורי הגר"ש וואזנער ז"ל שעכ"פ כשאין מתכוון לזה אין להחמיר בזה, כיון שהוא גורם דגורם. וגם י"ל שבדבר שהוא עושה כדרכו לא שייך איסור אפילו כשוודאי נעשה, שלא נתייחס המעשה לפעולה שלו. וע"ע מה שכתבנו בזה בשו"ת חיי הלוי (ח"ד סי' כח אות ה-ח).

ד. כתב המחבר בשו"ע (סי' שלו ס"ג) האוכלים בגנות אסורים ליטול ידיהם על העשבים שמשקים אותם, אע"פ שאינם מכוונים פסיק רישיה הוא, אבל מותר להטיל בהם מי רגלים או שאר משקין שאינם מצמיחין. וכתב הרמ"א: ולכן טוב להחמיר שלא לאכול בגנות אם ישתמש שם עם מים, דבקושי יש ליזהר שלא יפלו שם מים. ועי' מה שכתבנו בשו"ת חיי הלוי (ח"ו סי' עז אות ב) שאין לאסור ליתן לקטנים משקה, אפילו באופן שבוודאי יצאו עם המשקים לחוץ.

ה. ונחלקו האחרונים להלכה אי גם כשאוכל בגינת חבירו צריך להחמיר בזה, עי' מג"א (שם סק"ו) שיש מתירין כיון דלא ניחא לי', ובס' הזכרונות כתב שדוקא בגינת עכו"ם אמרינן לא ניחא ליה. וע"ע במשנ"ב (סקכ"ז) בשם א"ר שיש עוד טעם להחמיר משום שהרבה פוסקים אוסרים גם בפ"ר דלא ניחא לי' לכתחילה, וכמבואר בסוף סי' ש"כ עיי"ש. ועי' מה שכתבנו בשו"ת חיי הלוי (שם) שמי ששכר בית במעונות הקיץ, נראה פשוט דהוי כארעא דידי', שהרי עכשיו כשדר שם בוודאי ניחא לי' שיעלו שם עשבים.

ו. כתב עוד המחבר (שם ס"ד) יש ליזהר מלהשליך זרעים במקום ירידת גשמים שסופן להצמיח, ואם ישליך לתרנגולים לא ישליך אלא כשיעור שיאכלו בו ביום או ליומים, ואם הוא במקום דריסת רגלי אדם מותר שאין סופו לצמוח. וכתבו האחרונים שיש גם ליזהר בגינה מאכילת פירות שיש להם גרעינים, באופן שיכולים הגרעינים ליפול על הקרקע. עוד כתבו הפוסקים ליזהר שלא לרוק במקום שראוי לצמוח.

ז. כתב עוד המחבר בשו"ע (שם ס"ח) צריך ליזהר שלא להגביה עציץ אפילו אינו נקוב מעל הקרקע ולהניחו למעלה, וכן להיפך ליטלו מלמעלה ולהניחו על הקרקע משום זורע ותולש, ואין נ"מ אם העציץ הוא מעץ או חרס. ואפילו באופן שמניח את העציץ למעלה ע"ג יתידות שאין לו הפסק מן הקרקע רק אויר, ג"כ אסור, וכן אסור ליטלו מע"ג יתידות ולהניחו על הקרקע.

ח. ומש"כ המחבר להחמיר בין בעציץ של עץ ובין בעציץ של חרס, כתב הטעם בשו"ע הרב (סי"ב) דכיון שיש בזה מחלוקת ראשונים יש להחמיר בשניהם. אכן אם הי' הפסק של עץ וגם של חרס, לכאורה היו יכולים להקל ממ"נ, אכן למעשה יש להחמיר גם בזה. ואם הי' עציץ או הפסק של מתכת, לכאורה שוב אין חשש כלל, ולכאורה ה"ה בכלי זכוכית וכלי אבן, אכן למעשה יש להחמיר בכולם מכמה חששות, האחד שמא יש נוף הנוטה לחוץ מהעציץ, ואפילו אם יש תחתיו הפסק מתכת, יש שחוששים לשיטת הירושלמי שבאילן יש חשש יניקה בכל דבר, ועי' מה שהאריך בזה בס' שבת בשבתו.

ט. והנה לכאורה כל החשש אינו רק כשמניחו או נוטלו מעל הקרקע ממש, אבל בבתים שלנו, הלא גם כשמונח על הרצפה יש לו הפסק בינו לבין קרקע עולם, אכן למעשה כתבו הפוסקים לחוש גם בזה, וכמו שמצינו בספינה שבנהר שכל מה שמרחקו מהקרקע יש לחוש שממעט כח היניקה, וכן כל מה שמקרבו להקרקע יש לחוש שמרבה כח היניקה, וכן שמעתי ממורי הגר"ש וואזנער ז"ל בשם החזו"א שהראה שגם תחת הרצפה יש כח היניקה. ואפילו כשיש בית ועליה, יש סברא להחמיר בזה, עי' בשו"ת שבט הלוי (ח"ז סי' קפד), וע"ע בשו"ת מנחת שלמה (ח"א סי' מא).

תוכן הענינים

א. הזורע בשבת על דעת להגביהו תיכף מן הארץ, אי חייב.

ב. בענין זריעה בעציץ שאינו נקוב / זהירות בפרחים שמניחים לתוך כד מים.

ג. אי מותר להסיר וילון באופן שעי"ז יגרום השמש לגידול הצמחים.

ד. בענין איסור ליטול ידים בחצר / אי אסור גם לאכול בגינה / אי מותר ליתן משקים לילדים כשיודע שיצאו בהם לחצר.

ה. האוכל בגינת חבירו, אי צריך ליזהר בהנ"ל / השוכר בית במעונות הקיץ, אי הוי כחצר שלו.

ו. בענין שלא להשליך זרעים במקום ירידת גשמים / בענין שלא לאכול בגינה פירות שיש להם גרעינים / בענין שלא לרוק במקום שיוכל להצמיח.

ז. בענין שלא להגביה עציץ מהקרקע, או להניחו ע"ג קרקע.

ח. בהנ"ל, טעם שיש להחמיר בין בעציץ של חרס, ובין בשל עץ / באופן שיש הפסק של חרס ועץ, אי צריך להחמיר / מה הדין כשיש הפסק מתכת או זכוכית.

ט. בענין אי יש להחמיר גם בזמנינו שיש הפסק רצפת בית בין עציץ לקרקע / אי גם בהפסק בית ועליה יש להחמיר.

סימן מה מלאכת קוצר א. אסור מן התורה לתלוש או לקצור דבר מגידולו, וזהו מלאכת קוצר. וכתבו המפרשים שלתלוש היינו ביד, ולקצור היינו בכלי, אבל אם תולש בפיו, נקטו הפוסקים שנקרא שלא כדרכו, ופטור מה"ת.

ב. כתב המחבר בשו"ע (שם ס"ה) עשבים שעלו על אוזן הכלי מלחות הכלי חשובין כמחוברין, והתולשן בשבת חייב. ומבואר הטעם בגמ' (שבת קח.) דהוי עוקר דבר מגידולו, ואינו דומה לעציץ שאינו נקוב שאינו אסור אלא מדרבנן, משום דכאן עיקר גידולן היא באופן זה. וכ"ש מה שמצוי עשבים וכדומה על עצים המונחים בקרקע בימות הקיץ. אמנם לכאורה היינו דווקא כשמונח על כלי או על עצים, וכן נבטים (הנקרא ספראוט"ס) המונחים במים וכדומה, שאסור ליטלם משם, עי' שו"ת מחזה אליהו (ח"א סי' לא), אבל פרי שמתגדל מעצמו כגון תפוחי אדמה, או נבטים הנ"ל לאחר שלקחם מן המים, מסתבר שמותר לאכלם, ואין לחוש שעי"ז נפסק הצימוח. וראיתי בשו"ת מחזה אליהו (שם) שבתו"ד הביא משו"ת דבר אברהם (ח"א סי' יז) שעיקר מלאכת קוצר הוא תלישה מן המחובר, ולא הפסקת החיות, יעו"ש.

ג. והנה ראיתי בפסקי תשובות (סי' שלח הע' קלט) שבצל וכדומה שמונח במקום שיש בסביבותו רטיבות זמן רב ומתרכך, ועי"ז מנביט ומצמיח, הגם שלא הי' בכוונה, יש ליזהר שלא ליטלנו משם עיי"ש, אכן עדיין י"ל דהיינו דוקא כשמסלקו ממקום הרטיבות, אבל כששוב אינו רואה רטיבות, רק שנתגדל מהפרי עצמו, מסתבר שמותר לאכלו, ועכ"פ אם כבר נפסק לגדל יותר, בודאי אין חשש שעוקר דבר מגידולו. אמנם יש לומר שאין לחתוך החלק שנתגדל מהבצל, שאולי זה נקרא עוקר דבר ממקום גידולו, וע"כ יש לחתוך עמו גם חלק מהבצל עצמו. וע"ע בס' תולדות שמואל (מלאכת קוצר אות ה).

ד. כתב המחבר בשו"ע (סי' שלו ס"א) אין עולין באילן וכו', שגזרו חז"ל שמא יתלוש. וגזרו יותר מזה שלא להשתמש באילן המחובר לקרקע, גזירה שמא יעלה ויתלוש, וע"כ אסור ליתן חפץ על האילן, או ליקח חפץ המונח על האילן.

ה. וכן אסור לסמוך ולהשען על אילן. ואם האדם בריא ואינו סומך בכל כוחו, מותר לסמוך עליו באופן שאינו מניד את האילן כלל, שאם האילן מתנדנד על ידו נקרא משתמש באילן, עי' במג"א (סקט"ו). ויש מפרשים שהחילוק בין תש ובריא קאי על האילן, דהיינו אם האילן תש וממילא מניד את האילן אז אסור, ואם האילן בריא וממילא אינו מנידו אז מותר, עי' בשו"ע הרב (סכ"א). ועכ"פ להלכה נקטו הפוסקים שגם באדם בריא והאילן בריא אסור להשען עליו הרבה, שזה נקרא משתמש באילן (עי' בבה"ל סוף הסימן), אמנם יש מקילים בזה לומר שבאופן שאינו מניד את האילן מותר להשען, שזה לא נקרא השתמשות, ובוודאי לכתחילה יש להחמיר, אולם בשעת הדחק כגון שירא שלא יפול והוא עומד אצל אילן, כתבו האחרונים שיכולים לסמוך להקל להשען על האילן, ומ"מ יש ליזהר שלא לסמוך הרבה.

ו. וכן אסור לסמוך סולם על אילן, ואפילו כבר סמכו מער"ש אסור לעלות עליו, שזה נקרא משתמש בצדדי האילן. וכן סווינ"ג הקבוע באילן אסור להשתמש בו. אבל אם יש יתד או עץ קבוע באילן, והוא סומך הסולם [וכן הסווינ"ג] על העץ, הרי זה נקרא צידי צדדים, וזה מותר, וכמו שמבואר בשו"ע (סי"ג), אכן כל זה הוא דוקא כשאינו מניד עי"ז את האילן. ולכתחילה בוודאי יש ליזהר בכל אופן, שכמ"פ קשה להבחין אי מתנדד האילן או לא, וכן שמעתי ממורי הגר"מ ניישלאס אב"ד סקווירא ז"ל שהורה למנוע מלהניח הילדים לישב על סווינ"ג התלוי באילן אפילו באופן שהוא צידי צדדים, כדי שלא יבואו להתיר גם כשהוא קבוע באילן עצמו, או כשהיא מתנדנדת.

ז. וכן כשיש חבל מתוח מאילן לאילן ורוצה להניח עליו חפץ או בגד [שאינו רטוב], תלוי בזה, שאם קשור החבל באילן עצמו, אסור להניח עליו חפץ, אבל אם יש גלגל התלוי באילן ועליו מונח החבל, אז מותר להניח חפץ על החבל.

ח. וכן אם יש כלי המונח באילן ויש שם חפץ, תלוי בזה אם הכלי מונח על האילן עצמו, או על הענף, אסור ליטול החפץ מן הכלי, שזה הוי משתמש בצדדים. ואם מונח הכלי על יתד הקבוע באילן, מותר ליטול ולהניח שם חפץ, באופן שאינו מניד את האילן, וע"כ אם פי הכלי הוא צר שעי"ז נמצא שכשנוטל חפץ מן הכלי מניד את האילן אסור, עיי"ש במג"א.

ט. ומבואר בגמרא (עירובין ק.) ונפסק להלכה בשו"ע (שם ס"ב) שלא אסרו חז"ל להשתמש באילן אלא כשהוא גבוה ג' טפחים, והיינו לא מיבעיא באילן שהוא קטן מג' טפחים שמותר לישב עליו וכדומה, אלא אפילו באילן הגבוה לא אסרו חז"ל להשתמש רק באותו חלק האילן שהוא גבוה מן הקרקע ג' טפחים. ואפילו אותה זמורה וענף עצמו שעולה ויורד, במקום שהוא למעלה מג' טפחים אסור להשתמש, ובמקום הנמוך מג' טפחים מותר.

י. וכן באילן שקצצו אותו ולא נשאר רק חלק קטן מלמטה, תלוי בזה, אם הוא למעלה מג' טפחים אסור לישב עליו, שישיבה וודאי נקרא שימוש אפילו אינו מנידו, ואם הוא למטה מג' טפחים מותר. אמנם בערוך השלחן (סי"ח) כתב לחדש שבאופן שקצצו האילן לגמרי [לא ע"מ שיתגדל אח"כ], בטל ממנו שם אילן, ומותר להשתמש בו אפילו אם הוא גבוה מג' טפחים, אכן כתב שלא מצא גילוי לזה רק שכן נראה לו, וע"כ נראה כיון שמסתימת כל הפוסקים לא נראה לחלק בזה, יש להחמיר בזה, שלא לישב ולא להניח שום דבר על אילן שנקצץ אם הוא גבוה ג' טפחים.

יא. אילן שמצד אחד הוא שוה לארץ שהקרקע גבוה שם, ומצד השני הוא גבוה ג' טפחים מן הארץ, עי' במג"א (סק"ד) שאם מג' צדדים של האילן הוא גבוה, אז אסור להשתמש אפילו מצד שאינו גבוה, ואם משני צדדים אינו גבוה, מותר להשתמש אפילו בהצדדים שהן גבוהים ג' טפחים.

יב. בעציץ נקוב בוודאי יש להחמיר כמו באילן, שאם הוא גבוה ג' טפחים אין להשתמש בו. ועציץ שאינו נקוב, אולי יש להקל שי"ל שע"ז לא גזרו חז"ל, אבל למעשה נראה להחמיר [עי' לעיל אות כד-כה].

יג. וכתב הרמ"א (ס"א) שלא גזרו חז"ל רק באילן, אבל בקנים שהם רכים כירק לא אסרו, ומכ"ש בעשבים שאין בהם איסור השתמשות, אבל אסור ליגע בהן משום איסור מוקצה. ובט"ז כתב להחמיר בקנים, ויש שכתבו לחלק בין קנים העשויין להתקשות, שבזה יש להחמיר, ובשו"ע הרב (ס"ב) כתב להחמיר רק באופן שכבר נתקשו קצת, וממילא אינם דומים לירק, וכן העלה במ"ב (סקט"ו) להלכה שכן הוא שיטת הא"ר ותו"ש.

יד. ענף שנתלש לגמרי מן האילן מער"ש, מותר לתלוש ממנו פירות בשבת. ואם עדיין מחובר בקליפתו, אפילו נפשח מן האילן באופן שאינו יכול לחיות, הגם שמעיקר הלכה אין חשש תולש כמ"ש הרמ"א (שו"ע ס"ח), אכן למעשה כתב הפמ"ג (הובא בבה"ל) דכיון שאין העולם בקיאין בכך אין להתיר רק כשנתלש לגמרי.

טו. מותר לילך על עשבים, ואין בזה איסור מוקצה כיון שהוא כלאחר יד. ונראה לכאורה שגם בין האילנות מותר לילך, הגם שמתנדנדים הענפים, ואין זה נקרא משתמש באילן. אבל אסור לרוץ על עשבים גדולים באופן שהוא פסיק רישיה שיתלוש עשבים, וע"כ יש ליזהר בזה גם בעגלות של קטנים וכדומה שלא לילך בין העשבים באופן שהוא פסיק רישא שיתלוש עשבים.

טז. עוד אסרו חז"ל [משום גזירת תולש] שלא להשתמש בבהמה, שאסור להניח שום חפץ עליה, ולא ליטלו ממנה, וכ"ש שאסור לעלות עליה, גזירה שמא יחתוך זמורה להנהיגה, כמו שמבואר בגמרא (ביצה לו:) ובשו"ע (סי' שה סי"ח). וגזרו חז"ל בכל אופן אפילו במקום שאין חשש שיחתוך זמורה, כגון שהולך במדבר, עיי"ש במג"א.

יז. ואסרו חז"ל גם להשתמש בצדדי הבהמה, אבל בצידי צדדין מותר, וכמבואר בשו"ע (שם סי"ח), וכן מבואר בשו"ע (סי' שלו סי"ג) לענין אילן, אכן מבואר בלשון השו"ע והפוסקים שם שלהשען על צד האילן נקרא משתמש באילן עצמו, כיון שכן הוא דרך השתמשות באילן, אבל להשען בצד הבהמה נקרא צדדין, כיון שהדרך הוא להשתמש על הבהמה, וע"כ כשנשען בצד הבהמה נקרא צדדין.

יח. עוד חילוק יש בין בהמה לאילן, שבבהמה אם עלה אפילו במזיד יש לו לירד ממנה משום צער בע"ח, משא"כ באילן אם עלה עליו במזיד בשבת צריך לשהות שם עד מוצ"ש.

יט. גם אסור לישב בקרון המחובר לבהמה, כמו שמבואר ברמ"א (שם), ועיי"ש בדברי האחרונים למה לא נקרא הקרון צידי צדדים, וכתב במג"א שם שגם על דף היוצא מן העגלה מאחוריה אסור לעמוד ולהשתמש, משום דהכל כלי אחד ונקרא צדדין. ואם חיבר עוד קרון לקרון הראשון, כתב במ"ב מהדורת 'דרשו' בשם הגרש"ז אויערבאך ז"ל שמותר לישב בקרון השני, אבל לישב בכסא בקרון הראשון אסור, ועדיין צ"ע בלשון המג"א (סי' שה שם) שכתב הטעם לאסור לישב בקרון משום שהבהמה מושכת אותו, יעו"ש.

כ. וכשהבהמה הולכת, יש גם איסור שביתת בהמה, אם הבהמה היא שלו, שנאמר (שמות כג יב) 'למען ינוח שורך וחמורך', והיינו כשנותן משא על הבהמה. ולפי שיטת הירושלמי יש גם ברכיבה משום איסור שביתת בהמה, עי' בב"י (סי' שה), אכן אנן קיי"ל שבאופן שאין הבהמה מושכת קרון, אין בזה משום איסור שביתת בהמה, כיון שחי נושא את עצמו, וכדמבואר בשו"ע (שם סכ"ב) שכשנכרי רוכב על בהמה להשקותה אין צריך למונעו, רק צריך למונעו שלא יתן בגדיו על הבהמה, עיי"ש.

כא. וגם אם אינו שלו, אם הישראל מנהיגו יש איסור מן התורה משום מחמר, כמבואר בשו"ע (סי' רסו ס"ב), ועי' במנחת חינוך (מוסך השבת) שכ"כ בשם הרשב"א והר"ן, והוא מפלפל בזה. ועי' במחצית השקל (סי' רמו) שמהגהת אשר"י בשם רבינו אפרים נראה שאינו עובר רק בבהמה שלו, כמו בשביתת בהמה, יעו"ש.

כב. מי שצריך לנסוע מפני פיקוח נפש, ויש לו חמור לנסוע עליו, ואין הדבר בהול כ"כ שיצטרך לנסוע עם מכונית (קא"ר), אם צריך להנהיג המכונית ודאי עדיף לנסוע עם חמור, משום שבמכונית עושה הבערה בכל עת, אבל אם יש לו עכו"ם, ודאי עדיף שינהג העכו"ם המכונית, ממה שינהג הוא בעצמו החמור. אכן ראיתי במ"ב מהדורת 'דרשו' בשם הגרש"ז אויערבאך ז"ל, שעדיף ליסע עם ביי"ק מליסע עם בהמה, שכשרוכב על בהמה יש איסור בכל תנועה שעושה בכל רגע, משום השתמשות בבעלי חיים.

תוכן הענינים

א. אופני מלאכת קוצר ותולש, באיזה אופן הוי מה"ת ומדרבנן.

ב. בענין איסור תלישת עשבים שעלו על אוזן הכלי / טעם החילוק בין זה לעציץ שאינו נקוב / פרי המתגדל מעצמו כגון תפוח-אדמה, אי יש איסור לאכלו.

ג. בענין בצל וכדומה שמצמיח מחמת רטיבות שיש בסביבותו.

ד. בענין גזירת חז"ל שלא לעלות על אילן בשבת / בענין איסור השתמשות באילן.

ה. בענין שלא לסמוך על האילן בשבת / אופנים המותרים בזה, לכתחילה ובשעת הדחק.

ו. בענין שלא לסמוך סולם על האילן בשבת / בענין סווינ"ג התלוי על האילן, באיזה אופן מותר לישב עליו.

ז. באיזה אופן מותר להניח בגד על חבל המתוח מאילן לאילן.

ח. כשכלי מונח באילן וחפץ בתוכה, באיזה אופן מותר ליטול החפץ ממנו.

ט. בענין שלא גזרו רק באילן גבוה ג' טפחים / אי מותר להשתמש בחלק הענף שהיא פחות מג' טפחים.

י. אילן שקצצו אותו, אי מותר לישב עליו / חידוש הערוך השלחן בזה.

יא. אילן שמצד אחד שוה לקרקע, ומצד השני גבוה ג' טפחים, אי מותר לישב עליו.

יב. בענין השתמשות בעציץ, בנקוב ובאינו נקוב.

יג. אי יש איסור השתמשות בעשבים ובקנים הרכים.

יד. ענף שנתלש מהאילן, באיזה אופן מותר לתלוש פירות ממנו.

טו. אי מותר לילך על עשבים, ובין האילנות.

טז. בענין איסור השתמשות בבהמה.

יז. בענין השתמשות בצדדי אילן - ובצדדי בהמה.

יח. עלה על אילן או על הבהמה, אי מותר לירד.

יט. אי מותר לישב בקרון המחובר לבהמה / חיבר קרון לקרון, אי מותר לישב על קרון השני.

כ. בענין שביתת בהמה / אי ברכיבה יש משום שביתת בהמה.

כא. בענין איסור מחמר.

כב. מי שצריך לנסוע משום פיקוח נפש, ויש לו חמור ומכונית (קא"ר), באיזה מהן עדיף להשתמש / רכיבה על בהמה, או ליסע על ביי"ק, מה עדיף.

סימן מו מלאכת מעמר א) כתב המחבר בשו"ע (סי' שמ ס"ט) אסור לקבץ כל דבר ממקום גידולו. ומבואר בפוסקים (שם) שאם מקבץ פירות או ירקות, וכן עצים במקום גידולם, חייב משום מעמר [ואפילו נשרו מער"ש, שאין בזה גזירת חז"ל שמא יתלוש]. ומדרבנן אסור לקבץ אפילו דבר שאינו גידולי קרקע, וכמ"ש המחבר (שם) שאסור לקבץ מלח במקום שנתייבש שם ע"י החמה, שהוא דומה למעמר במקום גידולו.

ב) ובפירות וכל דבר שגידולו מן הקרקע אסרו חז"ל לקבצם אפילו שלא במקום גידולו, כגון בחצר, וכמו שמבואר בשו"ע (סי' שלה ס"ה) שאם נתפזרו פירות אחד הנה ואחד הנה, דהיינו שלא נפלו במקום אחד [וראיתי בס' שבת בשבתו שהביא שהשיעור בזה הוא תוך ד' אמות, דהיינו שמפרי הראשון עד האחרון הוא פחות מד' אמות, ולכאורה הפירוש שאם נתפזרו ביותר מד' אמות אז שוב אסור ללקט אפילו מעט] אז אסור ללקטם ליתן לתוך הסל וקופה. וכתבו כמה אחרונים שהאיסור מדרבנן הוא דוקא בחצר שהוא דומה למעמר בשדה, אבל כשנתפזרו בבית אין איסור כלל, וכן מבואר לכאורה בדברי המ"ב (סי' שמ סקל"ז), אכן יש מהפוסקים שכתבו להחמיר גם בבית שלא לקבץ פירות שנתפזרו, ויש שהחמירו אפילו בדבר שאינו גידולי קרקע, עי' אגלי טל (מעמר), וע"ע קצות החושן (סי' קמו אות מט).

ג) והנה בשו"ע (סי' שלה ס"ה) כתב המחבר שמותר ללקט מעט מעט לאכול, וכתב בביה"ל (שם) שמשמע מדברי הראשונים שאפילו אם אינו אוכל תיכף, רק שלקט לתוך חיקו וכדומה ג"כ מותר, והאיסור הוא דוקא כשמלקטם לתוך סל וקופה, ולפ"ז מותר גם להגביה הפירות ולהניחם על השלחן, וכן שמעתי מהגה"צ מהר"ש טויבענפלד ז"ל. אכן כתב הבה"ל שמדברי הגר"א משמע שלפי הרבה ראשונים גם זה אסור, ורק מותר ללקטם תיכף מעט מעט. וע"כ למעשה נראה שעכ"פ בבית יכולים להקל בזה לקבצם, ולא ליתנם בכלי גדול, רק על השלחן או לתוך הארגז. ומכ"ש שאין למחות בתינוקות שמקבצים האגוזים וצמוקים שזורקים על החתן. ואם כבר מונח תוך שק קטן, יש לומר שלכו"ע מותר, ומכ"ש שיש להתיר בממתקים. ויש אחרונים שכתבו שאם הכוונה לשמחה של מצוה מותר, וכגון מה שנהגו בכמה מקומות לקבץ התפוחים שזורקים בשמחת תורה. אכן באופן שנתפזרו הרבה, ויש טורח לקבצם, כתב בברית עולם (מעמר אות ז), וביאר דבריו בשו"ת אז נדברו (חי"ד סי' יז), שאז בכל אופן יש איסור עימור מדרבנן, דמיחזי כעובדא דחול, ובזה יש להחמיר בכל דבר אפילו בניירות ומשחקים, עיי"ש.

ד) וכל זה אם נתפזרו סתם על הארץ, אבל אם נפלו לתוך צרורות ועפר, בזה כתב המחבר (שם) שאז אפילו לא נפלו רק במקום אחד שאין בזה שום חשש לדמותו לעימור, יש בזה איסור בורר, ואסור חוץ אם מלקט ע"מ לאכלו לאלתר. אמנם בזה חמור יותר מסתם בורר, שאפילו לאכלו אסור ללקטו לתוך סל, אפילו נפלו רק במקום אחד, דכיון שנפלו לתוך עפר ואשפה מחזי יותר כעובדא דחול אם מקבצם לתוך סל. ויש לעיין אי חומרא זו הוא דוקא בגידולי קרקע, או אפילו בכל דבר כגון משחקים, ועכ"פ אפילו אם מקילים בזה היינו דוקא אם מגביהם מן העפר לשחוק בהם לאלתר.

ה) ויש אופן שחייב משום מעמר אפילו שלא במקום גידולו ואפילו בבית, ואפילו הם כבר במקום אחד, והוא מש"כ המחבר בשו"ע (סי' שמ ס"י) שהמקבץ דבילה ועשה ממנה עיגול, או שנקב תאנים והכניס בהם חבל עד שנתקבצו כגוף אחד, הרי זה תולדת מעמר. ועיי"ש בשו"ע (סט"ו) דהיינו אפילו שלא במקום גידולם, וכ"כ במ"ב (שם סקל"ח) שאפילו בבית חייב משום מעמר, מפני שזהו אופן המלאכה, עיי"ש.

ו) ונחלקו האחרונים אי יש להחמיר בזה גם בדברים שאינם גידולי קרקע, כגון לחרוז מרגליות, או כה"ג במשחקי הילדים, והיינו אפילו באופן שאינו עושה קשר, ולכתחילה יש להחמיר בזה. ועי' בשו"ת באר משה (ח"ו סי' לו) שמשחקים שנעשו באופן שמכניסים שמוציאים אותם תדיר, יש להתיר, ויזהר שלא יעשה קשר ע"ג קשר.

תוכן הענינים

א) בענין איסור לקבץ דבר במקום גידולו / באיזה אופן חייב מה"ת, ובאיזה אופן אסור מדרבנן.

ב) בענין איסור דרבנן לקבץ שלא במקום גידולו / אי גם בבית אסור / שיעור נפלו במקום אחד שמותר להגביהם.

ג) בענין ההיתר ללקוט מעט מעט ולאכול / אי צריך שיאכלם מיד ממש, או העיקר שלא להניחם לתוך סל וקופה / בענין תינוקות שמקבצים אגוזים וצמוקים הנזרקים לשמחת חתן / בענין המנהג של זריקת תפוחים בשמחת תורה / באופן שיש טורח הרבה לקבץ, אי אסור.

ד) בענין נתפזרו לתוך עפר וצרורות, שאסור ללקטן לתוך סל / אי זהו דוקא בגידולי קרקע, או אפילו במשחקים וכדו'.

ה) בענין איסור המקבץ דבילה ועשה ממנה עיגול / אי אסור אפילו בבית.

ו) בהנ"ל, אי אסור גם בדברים שאינם גידולי קרקע, כגון לחרוז מרגליות וכדו'.

סימן מז מלאכת דש ומפרק וסחיטת פירות א) אחת מאבות מלאכות היא מלאכת דש, והמפרק הוא תולדה דדש, והיינו שמפריד האוכל מן השבולת. ובאופן המלאכה הוא ג"כ כמו בורר, שאם עושה המלאכה בכלי המיוחד לכך הרי הוא חייב מן התורה, ואם עושה ביד הוא אסור מדרבנן.

ב) וכתב המחבר בשו"ע (סי' שיט ס"ו) אין מוללין מלילות, דהיינו שמשפשף השבלים בין כפות ידיו כדי להוציא את הזרעים, אבל מותר למלול בשינוי. ובשו"ע כתב שני שינויים, האחד שעושה רק בראשי אצבעותיו, והשני שעושה רק מעט. והנה לפי מה שכתבנו שהמפרק ביד אינו אלא מדרבנן, מובן שפיר למה התירו לעשותו ע"י שינוי, אמנם בשו"ע הרב (ס"ט) כתב שבאמת המפרק ביד ג"כ הוא תולדה דדש, כגון בחולב המבואר בסי' ש"ה, ואסור מן התורה, רק באופן שמולל מלילות אפילו כשמולל כדרכו בכפות ידיו, הרי זה ג"כ נקרא כלאחר יד, כיון שאינו מפרק בידו ממש, אלא מולל השיבולת והדגן נופל, וזה אין הדרך לעשות רק בכלי המיוחד לדישה, וע"כ לא גזרו חז"ל כשעושה בשינוי, דהיינו בראשי אצבעותיו. וע"ע בשעה"צ (סקי"א) שלפי שיטת ר"ח משמע שגם מלילות שבלים כדרכו אסור מדאורייתא עיי"ש.

ג) וכ"ז היא לשיטת המחבר, אבל הרמ"א (שם) כתב שיש להחמיר כהשיטות הסוברים שמה שהתירו חז"ל למלול ע"י שינוי היינו דוקא לרככם, אבל אסור לפרק ולהוציא המאכל מתוך השבלים, וכתב הרמ"א שלפ"ז גם אסור לפרק האגוזים מתוך קליפתם הירוקה, דהיינו הקליפה שהוא מעל הקליפה הקשה, ואצלינו אינו מצוי הקליפה הירוקה, אכן בבטנים (הנקרא אמעריקאנ"ע ניסלע"ך - פינאט"ס) שיש בהם קליפה גם על הפרי חוץ מקליפתו הקשה, יש סוברים ששייך בזה מלאכת מפרק. אמנם כתבו כמה גדולי האחרונים שמלאכת דש ומפרק אינו אלא באותן המאכלים שהדרך לעשותם בשדה, כמו תבואה שהדרך הוא לדוש אותם על השדה, אבל אותן המאכלים שדרכם לקלפם בבית קודם האכילה, אין זה בכלל מלאכת מפרק. ולפ"ז נחלקו הגדולים אי יש איסור מפרק בבטנים, כיון שדרכם של בני אדם לפרקם בשעת אכילה, עי' שו"ת מהרש"ג (ח"ב סי' קח), ובשו"ת מנחת יצחק (ח"ג סי' לב), ויש סוברים שכיון שדרכם של הסוחרים לפרק הרבה ומוכרים אותם כשהם מפורקים, הרי זה דומה למלאכת דש שעושין בשדה, וכ"ה שיטת מורי הגר"ש וואזנער ז"ל בשו"ת שבט הלוי (ח"א סי' פא).

ד) ובשרביטין של קטניות, כתב במג"א (סק"ח) ללמד זכות על המקילים לפרקם ולהוציא הקטניות מתוכם, דכיון שהשרביטין הם לחין וראוים לאכילה הרי זה כמפריד אוכל מאוכל, אבל באופן שהשרביטין הם יבשים ואינם ראוים לאכילה, וודאי אסור לפרק הקטניות מתוכן. ובסידור הרב כתב שבעל נפש יחמיר גם בשרביטין לחים, שאין ההיתר ברור עיי"ש. ומה שבשבלים יש מלאכת מפרק, הגם שאין בהם רק קליפה אחת, לכאורה י"ל מפני ששרביטים הם דומים לתבואה תוך השיבלים, שזה הוא עיקר מלאכת דש ומפרק, ורק באגוזים ולוזים שאינו דומה ממש לשבלים, כתבו הפוסקים שלא שייך מפרק אלא באופן שיש קליפה מעל הקליפה הקשה, אבל בשבלים ושרביטים בכל אופן שייך מפרק, ועדיין צ"ע.

ה) ואם כבר ניתקו הקטניות מערב שבת ועדיין מונחים תוך השרביטין, שוב אין בהם מלאכת מפרק, ורק צריך ליזהר במלאכת בורר שלא להוציא רק מה שרוצה לאכול לאלתר, ועי' במ"ב (סק"ד) בשם הפמ"ג דה"ה שצריך ליזהר להוציא דוקא האוכל מתוך הפסולת, אמנם כתב שבמג"א (סי' תקי) כתב בשם היש"ש דכיון שקולף הקליפה אין זה מלאכת בורר רק הכנת אכילה, וכמו שבכל פרי מותר לקלוף הפסולת מעל האוכל עיי"ש. ויש שכתבו לחלק בין אם ניתקו לגמרי מהשרביטין, שאז שוב אינו כמו קליפה ואז צריך דוקא להוציא האוכל, והגם שמותר לשבר הקליפה כדי להגיע להאוכל, אבל אסור להוציא הפסולת דהיינו הקליפה מתוך האוכל, אבל כשעדיין מחוברין קצת אז נחשב הסרת הקליפה כמו תיקון האוכל. אמנם לכאורה באופן זה עדיין יש מלאכת מפרק, חוץ בשרביטין לחין לפי המקילין.

ו) ובעיקר אכילת אגוזים, ידוע מש"כ הרב בסידורו (נדפס בשועה"ר סוף הל' שבת) שטוב למנוע מזה, הגם שלהסיר הקליפה אין בו משום בורר, מ"מ אח"כ כשמונח הקליפה מעורב בין האוכל צריך זהירות שלא ליקח רק האוכל ולא הפסולת. וגם כשאינם מעורבים אסור לטלטל הקליפות משום מוקצה, וכיון שקשה ליזהר בכל זה יש למנוע מאכילתן ע"כ. ומטעם זה יש נמנעים מליתן בטנים לציבור בשלום זכר וכדומה [גם אלו המינים שאין בהם משום איסור מפרק] מפני שלא כל אחד יודע ליזהר בזה. וראיתי אצל מו"ר מחותני הגר"מ ניישלאס אב"ד סקווירא ז"ל בשלום זכר שעשה בביתו לנכדו נ"י, שנתן קערות של בטנים מקולפים, וגם קערות של בטנים עם קליפתן, ואמר שאותן שהם עם קליפתן הם לילדים קטנים. אמנם זה המעשה הי' בבטנים, ומשום השאלה של מפרק [ראה לעיל אות ד].

ז) הסוחט זיתים להוציא מהן שמן, וכן הסוחט ענבים להוציא מהן יין, חייב משום מפרק. והגם שאינו דומה למפרק, ששם הקליפה אינו ראוי לאכילה [ואם מפרק קטניות שגם הקליפה רך ועומד לאכילה, אין בו משום איסור מפרק], זהו דוקא משום דהוי כמפריד אוכל מאוכל, משא"כ במשקה, שעד עכשיו הי' אוכל, ועכשיו נעשה משקה, הרי זו בכלל מלאכת מפרק.

ח) ומן התורה אינו חייב רק בסחיטת זיתים וענבים, ומדרבנן אסור כל הפירות שדרכם לסחטם למשקין, כמבואר בשו"ע (סי' שכ). וגם למעשה יש נפק"מ בין הפירות שסחיטתן הוא מדאורייתא או מדרבנן, לענין המשקין היוצאין מהן מעצמן, שבזיתים וענבים אסורים אפילו כשהפירות עומדים עכשיו לאכילה [חוץ באופן שנתערב לתוך המשקה כשיצא מהפרי, כמבואר בס"ב], אבל בשאר פירות כגון תותים ורמונים, בזמן הש"ס לא גזרו חז"ל לשתות המשקין שיצאו מעצמן, רק באופן שעמדו הפירות למשקין.

ט) והטעם ששאר פירות חוץ מזיתים וענבים, אפילו עומדין למשקין אינו אסור מן התורה, הוא שהגם שרגילים לעשות מהן משקין, אין שם משקה רק בשמן זית. אמנם יש שכתבו לדייק מלשון רש"י (שבת קמה.) והרשב"א והריטב"א (שם) שעיקר הטעם הוא משום שרק זיתים וענבים הוא הדרך של רוב בני אדם לסחטן, ולפ"ז יש לומר שבאופן שיש פרי שרוב בני אדם סוחטים אותן לשם משקה, חייב מן התורה, ועי' חזון איש (סי' נה אות ד), ונוגע גם לענין ברכות, וגם לענין שביעית, עיי"ש.

י) ולענין סחיטת לימאנ"ע שכתב המחבר (ס"ו) שמותר לסוחטו, כבר כתבו האחרונים שכהיום שהדרך הוא לסחטו, יש לאסור לסחוט לתוך כלי שאין בו מאכל. וכן יש להחמיר כהיום בכל מיני פירות, כיון שכהיום עושים משקין מרוב הפירות.

יא) פירות שגם עכשיו אינם עומדים למשקין, מותר מעיקר הלכה לסוחטן, אפילו אם שותה אח"כ המשקה, עי' ט"ז ושו"ע הרב (ס"א). אכן למעשה כתבו האחרונים לחוש לשיטת ר"ח שלא התירו חז"ל אלא כשסוחט בכוונה למתק הפרי וכדומה, אבל לא כשרוצה לשתות המשקין, כמבואר בשו"ע (שם ס"ז), וכתב במג"א (סוסק"א) שבמקום שנהגו להחמיר אין לשנות.

יב) בענין למצוץ בפה משקה מן הענבים, הביא הרמ"א (ס"א) שני שיטות, יש סוברים שאין זה דרך סחיטה, והגם שמבואר בסי' שכ"ח (סל"ג) שלא התירו לינק מבהמה רק במקום צער עיי"ש, היינו מפני שיניקה מבהמה אינו שינוי גמור, אבל מציצה בפה הוי שינוי, ולפ"ז כ"ש שמותר למצוץ מרק מבשר וכדומה. ויש סוברים שגם בזה אסרו חז"ל. ועוד יותר יש סוברים שרק לינק מן הבהמה נקרא שינוי, מפני שאין הדרך לינק מן בהמה רק לחלוב, אבל למצוץ מן פרי אינו שינוי. ולמעשה כתבו האחרונים שבזיתים וענבים שהסחיטה אסורה מן התורה, יש להחמיר. וכתבו האחרונים להחמיר גם בבשר ופת כה"ג, אבל בשאר פירות יכולים להקל, שיש סברא שנקרא דרך אכילה.

יג) וכתב המ"ב (סקי"ב) שמשמע מפמ"ג שאפילו בזיתים וענבים אין לאסור רק כשאינו מניח הפרי לתוך פיו שזהו דרך יניקה, אבל כשמכניס כל הפרי לתוך פיו, הגם שמוצץ רק המשקה ומשליך החרצנים, הרי זה דרך אכילה, ומותר לכו"ע.

יד) פרי הנקרא גרעי"פ-פרוכ"ט נוהגים בזמנינו לסחוט אותו למשקה ונמכר המשקה בכמויות גדולות, ע"כ דינו כתותים ורמונים ואסור לסחטם בשבת. ויש מחמירים שלא לחתכם לתוך צלחת (טעלע"ר), עי' במנחת שבת, ע"כ יש לכתחילה שלא לחתכם על הכלי, רק על השלחן, ובכל אופן נראה דאין לשתות המשקה הנשאר בהטעלע"ר.

טו) והנה בחול יש שאוכלים הגרעי"פ-פרוכ"ט ע"י שחותכין אותו ונותנין עליו מעט צוקע"ר דק, ואח"כ שואבים ממנו המשקה שלו בכף קטנה ושותים, וכתב בקצות השלחן (סי' קכו סקי"ד) שזה אסור בשבת דהוי סחיטה גמורה, וצ"ע בכוונתו אם רוצה לומר דוקא כשדוחק בכף רק המשקה, אבל כשאוכל וממילא נדחק המשקה מותר, או שבכל גוונא אסור. וראיתי בשש"כ (פ"ה סי"ב) שכתב בפשיטות שבאכילה בכף אין שום איסור, רק יזהר מלסוחטה, וגם לא יכוון דוקא למיץ בשעה שהוא אוכל. וכתב שם (הע' מב) הטעם שהרי אפילו אם יסחוט אותם בידים ג"כ אין בזה אלא איסור דרבנן, וכאן שהפרי נסחט קצת בשעת האכילה הוה סחיטה כלאחר יד, והוי תרי דרבנן, וכיון דאינו מתכוון לסחוט שרי, דבכה"ג שרינן בתרי דרבנן גם פסיק רישי', כמ"ש המ"ב (סי' שטז סקמ"ב, ועיי"ש שעה"צ סקי"ח). וגם י"ל שהרי הוא אינו מפריש את המיץ מהפרי, שהמיץ נשאר מעורב בפרי, וממילא אין בזה סחיטה, וכתב שכן שמע מהגרש"ז אויערבאך ז"ל עיי"ש, ועי' בשו"ת מנחת יצחק (ח"ד סי' צט).

טז) כתב המחבר בשו"ע (ס"ד) מותר לסחוט בשבת ענבים לתוך קדירה שיש בה תבשיל, וזהו שיטת הרי"ף והרמב"ם ורוב הפוסקים. ובס"ז מבואר שלשיטת ר"ח יש בזה גם חיוב חטאת, והגם שהמחבר סתם כשיטת המקילים, מבואר בב"י בשם תשובת הרא"ש שהמחמיר תבוא עליו ברכה.

יז) ואפילו לשיטת המקילים היינו דוקא לתוך אוכל [והמחבר כתב שנתנו כדי לתקן האוכל], מפני שהוא כמו שבא מאוכל לאוכל, אבל לתוך כלי שיש בה משקה, וכ"ש כשהכלי ריקן וודאי אסור, ויש חיוב חטאת כמ"ש בביה"ל בשם הא"ר. וגם כשסחטו לתוך כלי ריקן ודעתו ליתנו אח"כ לתוך התבשיל אסור, ובזה נחלקו הפוסקים אי יש חיוב חטאת וכמ"ש בשעה"צ (סקכ"ג).

יח) וכתב במג"א שמה שכתבו הפוסקים שראוי להחמיר שלא לסחוט אפילו לתוך אוכל, היינו דוקא בזיתים וענבים, אבל בשאר פירות מותר לסוחטו על האוכל, ואפילו כשנותנו לתוך כלי, ודעתו לא לשם משקה, רק לטבל בו את האוכל, מותר בפירות שאינם עומדים למשקין. אבל בפירות שעומדים למשקין כגון תותים ורמונים, וכן שאר פירות בזמן הזה, ואפילו לימוני"ש אין להתיר רק אם סוחטו לתוך האוכל ממש, עי' בפמ"ג (סק"ה) ובשו"ע הרב (ס"ז). וע"ע במ"ב (סקכ"ב) שע"כ יש לסחוט הלימאנ"ע על הצוקע"ר ואח"כ ליתנו לתוך המשקה.

יט) וכתב בחזו"א (או"ח סי' נו אות ז) כשסוחט לתוך הצוקע"ר ודעתו אח"כ לערבו תוך משקה אסור. עוד כתב החזו"א (שם אות א) שמה שמותר לסחוט לתוך האוכל שאר פירות [חוץ מזתים וענבים], היינו כשכל המשקה נבלע בתוך האוכל [ויש שכתבו להתיר גם כשרוב המשקה נבלע], אבל כשהולך המשקה סביבות האוכל אסור, ולפ"ז צ"ע אם מותר לסחוט לימאנ"ע לתוך סאלא"ט או דגים, ויש שכתבו שאם דעתו לתקן המאכל, אז יש להתיר אפילו כשאינו נבלע לתוך המאכל עיי"ש.

כ) אמנם כתב החזו"א (שם אות ז) שכשצריך מיץ של לימאנ"ע לצורך רפואה של תינוק, יש להתיר באופן שיאכל הרוב מן הצוקע"ר, ומה שנשאר יכול ליתן לתוך המשקה. ובאמת לחולה אפילו אין בו סכנה יש שהתירו ע"י שינוי, דהוי תרי דרבנן, עי' מ"ב סי' שכ"ח (סקנ"ז).

כא) והנה כיון שסוחט את המשקה ונשאר פסולת, יש לכאורה בזה גם משום בורר [ראה אות כ"א לענין בוסר], ע"כ כשסוחט לתוך האוכל יש לסחטו סמוך לסעודה דוקא. ובכל אופן אסור לסחוט בכלי המיוחד לסחיטה, אפילו כשסוחט לתוך האוכל, דזה הוי עובדין דחול ודרך עשיית מלאכה, ועי' שו"ת באר משה (ח"ו סי' צא).

כב) בפירות שאינם ראויים לאכילה כגון בוסר, נחלקו הפוסקים אי יש בזה ההיתר לסוחטו לתוך אוכל, וכמו שמבואר בשו"ע (ס"ה), משום דהוי כבורר אוכל מתוך פסולת. וגם לשיטת המחמירים כתב בט"ז (סק"ד) שאם כוונתו לאכלו לאלתר מותר כמו שאר בורר, אמנם שיטת המג"א (סק"ז) הוא שבאופן זה הוי דרך מלאכה, ויש איסור בורר אפילו לאלתר, ועי' בביה"ל שיש גם חשש מלאכת דש בזה יעו"ש. ובשו"ע הרב כתב להחמיר בזה בפירות שאינם ראויים לאכילה לרוב בני אדם. ובמ"ב (סק"כ) כתב שאם ראוי לאכול הפרי בשעת הדחק אין למחות במי שמקיל כשיטת הט"ז לסחטו לאלתר לתוך אוכל, ובבה"ל כתב שיש לסמוך על סברא זו בשעת הדחק.

כג) ועי' מה שכתבנו בשו"ת חיי הלוי (ח"ג סי' כה) שגם לענין לרסק החלות-דבש להוציא הדבש ע"י שמטבל בו פרוסת המוציא בראש השנה, תלוי לכאורה בשאלה הנ"ל, שבמג"א (סי' שכא סקט"ז) מבואר שאיסור ריסוק דבש הוא משום בורר עיי"ש, וא"כ לפי שיטת מג"א (הנ"ל) הי' לנו לאסור אפילו לתוך האוכל, אמנם כתבנו שם (אות ח) שכשמטבל החלה לתוך הדבש יש לומר שלכו"ע נקרא דרך אכילה, עיי"ש. שוב ראיתי בס' רביד השלחן מה שהעיר בזה, וע"כ לכתחילה בוודאי יש לרסקו קודם שבת.

כד) כתב המחבר בשו"ע (סי' שכ סט"ז) אסור להדק מוכין בפי פך שיש בו משקין, משום סחיטה. והיינו מה שקורין שמאט"ע, אם הוא לח ממים או משקה, אסור להדקו בפי כלי וכדומה משום סחיטה. ויש בזה שני ענינים, אם הוא לח ממים יש בזה איסור ליבון, ואם יש מים תוך הכלי מבואר בשו"ע (סט"ו) שאפילו לפרוס הסודר בלי שום דחיקה אסור מחשש שיבא לידי סחיטה, חוץ מבגד (שמאט"ע) שנעשה לכך, שבזה אין חשש שיבוא לסחוט, אבל עכ"פ לסחוט ממש בכל אופן אסור [וע"ע לקמן סי' ס"ה אות כ"ט שלפעמים יש גם חשש עשיית אהל במה שפורס בגד על כלי רחב].

כה) ובשאר משקין אפילו באופן שאין חשש ליבון, יש בזה איסור משום דש, הגם שאינו במקום גידולו. [ומבואר בפוסקים (שם ובסי' שב) שאפילו במים כה"ג שייך סחיטה מה"ת, כשסוחטו מהבגד לצורך המים]. ואפילו באופן שאינו מתכוון לזה, הרי הוא פסיק רישא, ויש בזה איסור דאורייתא אפילו אינו צריך לטיפות האלו, כיון שסוכ"ס נכנסו המשקין לתוך היין וכדומה. ומשמע מכל הפוסקים שלא מהני מה שלא ניחא לי' משום איסור שבת, כיון שבאמת בעצם ניחא לי'. וגם בפקק הנעשה מעץ אלון ונקרא פימזי"ן האל"ץ (פקק שעם), כתב בס' משנה ברורה למעשה, שיש איסור לסגור הבקבוק באופן שבשעת תחיבת הפקק יסחוט ממנו יין.

כו) אמנם אם באמת לא ניחא לי', כגון שהמשקה הולך לאיבוד, נחלקו הפוסקים אי מותר להדק הפקק של בגד ולהוציאה, משום דהוי פסיק רישא דלא ניחא לי', וכמ"ש המחבר (סי"ח) בשיטה הראשונה [בשם יש מי שמתיר], ולפי מה דנקטו הפוסקים היינו אפילו רק לא איכפת לי' [וכתבו הפוסקים שבכל התורה אסור בפסיק רישא אפילו לא ניחא לי', רק במלאכת שבת לא אסרה התורה אלא מלאכת מחשבת], וזהו שיטת הערוך, ואח"כ הביא המחבר שיטת התוס' והרא"ש שחולקים ע"ז וסוברים דלא מהני מה שלא ניחא לי'. וע"כ אין להניח בגד (שמאט"ע) על בקבוק או טערמא"ס להדק המכסה שיהא בחוזק.

כז) והנה בשו"ע כתב שהעולם נוהגים היתר, ויש ללמד זכות באופן שיש ברזא ארוכה שהוא דומה לספוג שיש לו בית אחיזה (ראה להלן), וגם ע"ז כתב המחבר שיש לגמגם בההיתר, והיינו שאינו דומה לגמרי לספוג, אבל בספוג כתב המחבר (סי"ז) שמותר לקנח בו אם יש בית אחיזה, ונחלקו הפוסקים אם הפירוש הוא דכיון שיש בית אחיזה שוב אינו פסיק רישא, שיכול לקנח בלי סחיטה, וזהו שיטת הרש"י והרמב"ם, אמנם שיטת הראב"ד היא שאפילו כשבוודאי יסחוט מותר, משום שע"י הבית אחיזה הוי כמו שמריק מים מצלוחית. ועכ"פ בספוג שאין בו בית אחיזה וודאי אסור לקנח בו. ויש מחמירים אפילו בספוג שהוא יבש, משום לא פלוג, וכמ"ש בא"ר ותו"ש, ומובא בבה"ל, וסיים שם בצ"ע.

כח) ונלמד מזה שעכ"פ בכל הלכות שבת אין לסמוך על פסיק רישא דלא ניחא לי', אמנם כתב המג"א ושאר האחרונים שעכ"פ אין בזה איסור תורה, כיון שאינו מתכוון ולא ניחא לי' [דהיינו לא איכפת לי']. ועוד כתבו כמה אחרונים (סי' שטז) לענין צידה, שאם יש תרי דרבנן אין מחמירים בפסיק רישא דלא ניחא לי', וכ"כ בחזו"א (סי' נב אות טו).

כט) אפילו להפוסקים שמתירים לדחוק הבגד באופן שלא ניחא לי', היינו דוקא במשקין כגון יין שאיסור הסחיטה הוא משום דש ומפרק, ואינו חייב מן התורה כשאינו צריך להמשקין, אבל במים [ולשיטת הט"ז ה"ה ביין לבן] שהאיסור הוא משום ליבון, בזה וודאי אסור באופן שהוא פסיק רישא.

ל) כשנשפך משקה על המפה, אם הוא מים או משקה המלבן, בוודאי אסור לגרור המים ע"י סכין, ומכ"ש לשאוב ע"י כף, וכמ"ש בט"ז שיש בזה איסור מה"ת משום כיבוס המפה, ויש שכתבו לאסור אפילו כשגורר ע"י סכין שלא בכח, שהרי בשעה שגורר המשקה הוא מלחלח המפה גם במקום שהי' יבש, ושרייתו זהו כיבוסו, עי' בפמ"ג, אכן בשעת הדחק כתב בבה"ל שיש להקל כשיטת רוב הפוסקים שבבגד שאין בו לכלוך ואינו מתכוין לכבס, אין אומרים שרייתו זהו כיבוסו, אבל עכ"פ בכל אופן אסור לדחוק בכח.

לא) ואם נשפך משקין שאינו מלבן, כגון יין אדום, כתב הט"ז שמותר לגרור ע"י סכין, אבל אסור לשאוב ע"י כף, אפילו אם בדעתו להשליכה לאיבוד, כיון שבשעת מעשה עובר על איסור מפרק, ואפילו ע"י סכין טוב שלא ידחוק בכח עיי"ש, ועי' בביאור הלכה. ושיטת הא"ר היא שגם כששואב בכף אין בזה איסור תורה, כיון שדעתו להשליכו בחוץ, ולמעשה יש ליזהר בכל אופן שלא ידחוק בכח, אלא יסיר המשקה הצף מלמעלה עיי"ש.

לב) וכל זה במפה של בגד, אבל במפה של ניילא"ן וכדומה כתבו האחרונים שהוא כמו עור, שהסוחט עור אינו אסור רק מדרבנן, ולא אמרינן בזה שרייתו זהו כיבוסו, ורק שאסור לשפשף צדו זע"ז כמו שמבואר בשו"ע (סי' שב ס"ט), ועיי"ש במ"ב וביה"ל שיש לאסור גם כיבוס, ורק ליתן עליו מים מותר, אכן נראה שעכ"פ לכו"ע אין לאסור לשאוב מים או לגררו ע"י סכין. ואפילו בשאר משקין מסתברא שאין בזה איסור של מפרק ודש, כיון שלא נכנס היין כ"כ לתוך העור והניילא"ן ממש, ועכ"פ בזה ששואב וודאי אינו מוציא המים מתוך גוף הניילא"ן.

לג) ועכ"פ לא יקנח את המפה (אפילו של ניילא"ן) ע"י בגד רטוב. ואפילו כשאינו רטוב צריך ליזהר שלא לדחוק, שמאחר שהתחיל לקנח ונעשה רטוב שוב אסור לו לסחוט ממנו, ומכ"ש שיכול להיות ניחא לי' להוציא המים או המשקין, כדי שיוכל לקנח היטב.

לד) ובענין נייר, נחלקו אחרוני זמננו אי שייך סחיטה ושרייתו זהו כיבוסו, ולמעשה שמעתי ממורי הגר"ש וואזנער ז"ל שיש ליתן מים על הניילא"ן ואח"כ יכול לנגבו ע"י הנייר. וכן הוא לענין קינוח בבהכ"ס ע"י מים.

לה) ומפה שנארג בחוטים, אפילו נעשה בחוטי ניילא"ן, יש להחמיר כמו בגד ששרייתו זה כיבוסו, עי' בשו"ת שבט הלוי (ח"ה סי' לז), ומכ"ש שלא יסחוט ממנו, אפילו אם נאמר שבבגד מפה של ניילא"ן הנעשה מקשה אחת לא שייך האיסור, אבל כיון שנעשה ע"י חוטין, הלא לא גרע משערות שאסור לסחטן מדרבנן כדמבואר ברמב"ם, ולכן הטובל בשבת יזהר שלא לסחוט שערו, עי' מ"ב (סי' שכ סו' סקנ"ה).

לו) וסחיטת מים משערות, לכאורה יש בו משום ליבון, וגם משום דש. אכן בשו"ת אבני נזר (או"ח סי' קנז) כתב לחדש שסחיטת שער אינו אלא משום מפרק, ועי' מש"כ בזה בשו"ת שבט הלוי (ח"ה סי' מה), ועי' בביה"ל (סי' שב ס"ט) שיש בזה גם משום כיבוס עיי"ש, ויש שרצו לומר שבתוך המים ליכא חשש סחיטה, עי' שמירת שבת כהלכתה (פי"ד). והנה ראיתי מתירים לנגב השערות ע"י מפה (האנטו"ך) כיון שהמים נבלעים מיד בהמפה [חוץ באופן שיש מים מרובים, שאז יש לחוש לסחיטת המפה], אמנם לכאורה אפילו אם נאמר דהוי כמשקה הבא לאוכל, הלא לכאורה יש בזה גם משום ליבון כמו עור, ועדיין צ"ע בזה, ולמעשה נראה שיש להעמיד המפה על השערות בלי דחיקה.

לז) בעב"י-ווייפ"ס יש בהם כמה סוגים, ולפי מה שכתבנו לכאורה בכל אופן אסור לסחוט המים ממנו בכח, ובפרט שהרי ניחא לי' בזה, חוץ באופן שאין בו טופח ע"מ להטפיח. ויותר ראוי לזרוק על התינוק מים או לאושע"ן, ואח"כ לקנחו ע"י נייר וכדומה.

לח) בענין לחלוב חלב-אשה לתוך כלי, אם רוצה ליתן החלב להתינוק, יש בזה איסור דאורייתא של מפרק שהוא תולדה דדש, עי' בשו"ע (סי' שכח סל"ד). וע"ע שם (סל"ה) שכתב המחבר שמותר לאשה לקלח מהחלב לתוך פי התינוק, כדי שיאחז התינוק הדד ויינק. ומסתבר שמותר גם לאשה לדחוק על הדד כדי לסייע להתינוק לינק, וכן שמעתי להורות משום דהוי דרך אכילה. ובמקום סכנה כגון שאין להתינוק מה לאכול, ואי אפשר בענין אחר, מותר גם לחלוב לתוך הכלי. ובחזו"א כתב שגם כשהתינוק רגיל בזה יש לחוש לסכנה שלא לשנות ממאכלו הרגיל עיי"ש, ונראה שלמעשה יש לסמוך בזה על הרופא.

לט) ואם אינו רוצה בהחלב, רק צריכה להוציא החלב שמצערת אותה, כתבו האחרונים דכיון שאינו אסור רק מדרבנן שהיא מלאכה שא"צ לגופה, ע"כ במקום צער גדול, וגם יש חשש שתבוא לידי חולי מותר, ולמעשה כתבו הפוסקים (סי' של ס"ח) שיש לה להוציא החלב על הארץ, או יכולים לחלבו לתוך כלי שאינו נקי, שהחלב לא יהא ראוי כלל לשתיה. והטעם שמותר לה לעשות איסור דרבנן, כתבו הפוסקים דהוי כמו מפיס מורסא. ועי' בשעה"צ (סקפ"א) שכתב בשם התוס' שגם לחלוב מאדם לתוך כלי אינו מפרק מדאורייתא, אפילו צריך להחלב, אכן כתב שבפוסקים מבואר שאם צריך להחלב הרי זה מפרק מדאורייתא. ועי' בבה"ל שם לענין לינק בפה מאשה, אי הוי כדרך. וביונק מבהמה מבואר בשו"ע (סל"ג) דאינו מדאורייתא, וע"ע בסי' ש"ה לענין לחלוב הבהמה ע"י עכו"ם. וע"ע מה שכתבנו בחיי הלוי (ח"ה סימן ל"ה).

מ) מליחת בשר להוציא דמו, דנו הפוסקים אי יש בזה איסור מפרק, ובשו"ת מהרש"ם (ח"ז סי' נא) כתב לבאר שאין בזה איסור מפרק, והביא שכ"כ במגן אבות עיי"ש, וכ"כ בשו"ת אבני נזר (או"ח סי' לח) ובשו"ת מהר"ם שיק (או"ח סי' קלח), יעו"ש. ועי' במנחת חינוך (מוסך השבת מלאכת דש) מש"כ לפלפל בזה, ובתו"ד כתב שבמליחת קרבנות לא היו רשאים למלחו ולהשהותו בדמו, משום שהוא אז בכלל צלי שאינו ריח ניחוח לה', וע"כ היו צריכין למלחו תיכף קודם ההקרבה, וע"כ לא עבר בזה על מלאכת מפרק עיי"ש. והנה מורי הגר"מ ניישלאס אב"ד סקווירא ז"ל הקשה ע"ז, שהרי יש משנה מפורשת (תמיד פ"ד מ"ג) 'ומלחום וירדו וכו' לקרות שמע' [ועוד דברים שעשו עיי"ש], ונמצא שנשהה הבשר במליחתו. והרב אב"ד קאשוי ז"ל אמר לי לתרץ, שי"ל שאפילו לפי דברי המנחת חינוך העיקר הוא שלא יהא שיעור מליחה, וי"ל שכל הדברים שעשו שם לא הי' לוקח כ"כ זמן. ומורי הגרי"י ניימאנן אב"ד בעלזא-מאנטריאל ז"ל אמר לי, שי"ל מש"כ 'ומלחום' היינו שהי' מונח מוכן למולחם, וכמו שאמרו ביומא והקטירם, ופירש הגמ' דהיינו שנתנום בכלי להקטירם אח"כ, וכן כאן הפירוש כדי למולחם אח"כ.

תוכן הענינים

א) אופני מלאכת דש, מה"ת ומדרבנן.

ב) בענין איסור למלול מלילות / באיזה אופן של שינוי מותר / טעם שהתירו בשינוי.

ג) שיטת הרמ"א בהיתר מלילה ע"י שינוי / אי מותר לקלף בטנים (אמעריקאנ"ע ניסלע"ך).

ד) אי מותר לפרק שרביטין של קטניות / טעם החילוק בין שרביטין לאגוזים ולוזים.

ה) ניתקו הקטניות משרביטן מער"ש, אי יש עדיין משום איסור מפרק / אי צריך ליזהר להוציא האוכל מתוך פסולת דוקא.

ו) בענין מניעת אכילת אגוזים בשבת משום בורר ומוקצה / מעשה רב אצל הרב אב"ד סקווירא ז"ל.

ז) בענין איסור סחיטת זתים וענבים / טעם שאסור משום מפרק, הגם שהקליפה ראויה לאכילה.

ח) בענין איסור סחיטת שאר פירות / בענין איסור שתיית משקין היוצא מהן.

ט) טעם החילוק בין סחיטת זתים וענבים לשאר פירות / פירות שדרך רוב בני אדם לסחטן, אי אסור מה"ת.

י) בענין סחיטת לימאנ"ע.

יא) פירות שאין דרך בני אדם לסחטן, אי מותר לסחטן בכל אופן.

יב) אי מותר למצוץ בפה משקה מן הענבים / חילוק בין יניקה מבהמה למציצה בפה / אי מותר למצוץ בשר ופת.

יג) אי מותר להכניס פרי לתוך פיו ולמצוץ המשקה.

יד) בענין סחיטת גרעי"פ-פרוכ"ט / אי מותר לחתכה בתוך צלחת / ועכ"פ אין לשתות המשקה הנשאר מהטעלע"ר.

טו) אי מותר לשאוב בכף המיץ והצוקע"ר מעל הגרעי"פ-פרוכ"ט.

טז) אי מותר לסחוט זתים וענבים לתוך קדירה שיש בה תבשיל.

יז) אי מותר לסחוט תוך כלי שיש בה משקה, או תוך כלי ריקן / באופן שדעתו ליתנו אח"כ לתבשיל, אי מותר.

יח) בענין חומרת הפוסקים שאין לסחוט לתוך האוכל.

יט) הסוחט לתוך האוכל ודעתו לערבו אח"כ במשקה, אי מותר / אי מותר לסחוט לימאנ"ע לתוך סאלא"ט או דגים.

כ) מי שצריך מיץ של לימאנ"ע לצורך תינוק לרפואה, מה יעשה.

כא) הסוחט לתוך האוכל, אי צריך להיות סמוך לסעודה, ואי מותר בכלי המיוחד לסחיטה.

כב) פירות שאינם ראויים לאכילה כגון בוסר, אי יש בהם ההיתר של סחיטה לתוך האוכל / כשכוונתו לאכלו לאלתר, אי מותר / פרי שראוי לאכילה ע"י הדחק, אי מותר.

כג) בענין טיבול פרוסת החלה בתוך דבש חי בר"ה, אי יש בזה משום בורר.

כד) בענין איסור הידוק מוכין בפי פך, משום סחיטה.

כה) בענין איסור סחיטה בשאר משקין חוץ ממים / באופן שלא ניחא לי' שיסחוט משום איסור שבת, אי מקרי 'פסיק רישא דלא ניחא לי / אי מותר לסגור הבקבוק בפקק באופן שבשעת הסתימה יסחוט הימנו יין.

כו) בהנ"ל, באופן שהמשקה הולך לאיבוד, אי מותר / בענין פסיק רישא דלא ניחא לי' - ולא איכפת לי'.

כז) בענין מש"כ בשו"ע שהעולם נהגו היתר בדבר, ואי יש לסמוך ע"ז למעשה / טעם ההיתר בספוג שיש לו בית אחיזה.

כח) אי יש להתיר בכל הלכות שבת 'פסיק רישא דלא ניחא לי / בענין תרי דרבנן בפסי"ר דלא ניחא לי'.

כט) חילוק בסחיטת בגד מיין - או ממים, באופן דלא ניחא לי'.

ל) נשפך מים או משקה המלבן על השלחן, מה יעשה.

לא) נשפך יין אדום על השלחן, מה יעשה.

לב) בענין איסור סחיטה בעור / נשפך מים או משקין על מפה של ניילא"ן, מה יעשה.

לג) זהירות בקינוח המפה ע"י בגד.

לד) אי יש איסור סחיטה בנייר / אופן קינוח בבהכ"ס בשבת.

לה) מפה של חוטי ניילא"ן, אי יש בה איסור סחיטה.

לו) בענין סחיטת שער / אי מותר לנגב השערות ע"י מפה.

לז) אי מותר להשתמש בבעב"י-ווייפ"ס בשבת.

לח) אי מותר לחלוב חלב-אשה לתוך כלי, כשהתינוק צריך לכך.

לט) בהנ"ל, באופן שאין התינוק צריך לכך / בענין יניקה מאשה / בענין יניקה מבהמה.

מ) אי יש איסור מפרק במליחת בשר / בענין מליחת הקרבנות / ביאור המשנה: 'ומלחום, וירדו לקרות את שמע'.

סימן מח איסור ריסוק שלג וברד א) אמרו חז"ל (שבת נא:) אין מרסקין לא את השלג ולא את הברד בשבת בשביל שיזובו מימיו, אבל נותן הוא לתוך הכוס או לתוך הקערה ואינו חושש. וכן נפסק בשו"ע (סי' שכ ס"ט) שרק בידים אסור לרסק, אבל מותר ליתנם לתוך מים, או כנגד החמה, שיהיו נימוחים מעצמם.

ב) והנה הטעם שאסור לרסק בידים, יש בזה ג' טעמים, רש"י כתב הטעם משום שמוליד בשבת, ודמי למלאכה. ובר"ן וברשב"א ועוד ראשונים מבואר שהטעם שאסרו חז"ל הוא אטו סחיטת פירות. ובספר התרומה כתב שאסור לשתות המים משום נולד. והמחבר בשו"ע שהתיר ליתן כנגד החמה לא חשש לשיטת בעל התרומה, דלדידי' גם בזה אסורין לשתי'. והרמ"א (סי' שיח סט"ז) כתב שלכתחילה יש לחוש לשיטת בעל התרומה, חוץ מבמקום הצורך, וכמ"ש במג"א (שם סקמ"ב) ובשו"ע הרב (שם סכ"ז).

ג) וכתבו כמה אחרוני זמננו שגם לשיטת המחמירים ליתן כנגד החמה, היינו משום שעושה פעולה להיות נימוח, אבל להסיר המונע מותר, וע"כ מותר להוציא קרח ורוטב וכדומה מהפריזע"ר ולשתותו כשיהא נמס. אמנם נראה שאינו פשוט כ"כ, שלפי הסוברים שענין הנולד הוא מעין נולד של מוקצה, עי' אגלי טל (מלאכת דש סי"ח סקל"ז אות ג), גם בזה אין להתיר רק כשמוסיף מים או משקה, שכשנפשר יהי' מעורבים עם המים.

ד) ונחלקו האחרונים אי מותר לעשות מי סאד"ע בשבת, אי הוי כמו נולד, והרבה אחרונים כתבו סברות להתיר, עי' בשו"ת מהרש"ם (ח"ג בהשמטות), ושו"ת ארץ צבי (סי' צו), וע"ע בשו"ת מנחת יצחק (ח"ד סי' קכב; ח"ט סי' כו, וסי' לג), ולמעשה כתב במנח"י שמן הנכון שיכין את המי סאד"ע מערב שבת, יעו"ש.

ה) ובאופן שנותן לתוך הכוס של מים ונימוח מאיליו, מותר גם לשיטת בעל התרומות, כיון שאינו ניכר בפנ"ע, וכן מבואר במג"א (סי' שיח שם) שדוקא בשומן שצף למעלה וניכר אסור עיי"ש, ומשמע שמה שניכר שנתרבו המים לא נקרא ניכר, משום שאינו ניכר בפנ"ע. אמנם לכאורה צריך עכ"פ שהרוב יהא מהמים ולא מהשלג והברד, אכן כיון שלכמה פוסקים מותר בכל אופן, וגם בדרך כלל יש בזה משום צורך שבת ויו"ט, כגון המיץ ענבים (מאס"ט) שלוקחים אותו מהפריזע"ר, ע"כ יש להקל גם בנתינת קצת מים לתוכו.

ו) ונחלקו האחרונים אי מותר גם לרסק בידים השלג והברד בתוך כוס של מים, ובמג"א (סקי"ג) משמע שתלוי בטעם האיסור, שלפי סברת רש"י דדמי למלאכה אסור לרסק בידים אפילו כשנתערב במשקה, אבל לפי שיטת הרמב"ם והר"ן בשם התוספתא שהטעם הוא משום סחיטת פירות, בכה"ג שנתערב לא גזרו [הגם שבסחיטת פירות אסור אפילו לתוך משקין, עיי"ש במחצית השקל]. ובשו"ע הרב (סוסי"ט) כתב שיש להחמיר בזה שלא לרסק בידים אפילו תוך משקה.

ז) ומטעם זה כתב המחבר בשו"ע (סי"א) שלא יטול ידיו במים שיש בהם שלג וברד. ואם צריך לכך, יזהר שלא ירסק בידיו את השלג. ובמג"א (סקט"ז) מבואר שלפי המתירים לרסק תוך משקין גם בזה מותר, וכ"כ בשו"ע הרב, אמנם בביה"ל כתב שאין להקל בזה, ומשמע שאפילו להמתירים לרסק תוך משקה יש להחמיר בזה, כיון שאינו מתערב כ"כ.

ח) וכן יש ליזהר כשנותן צוקע"ר לתוך מים או קאוו"ע [באופן שאין בו חשש בישול] שלא ירסקנו בידים, רק להניח שיהא נמס מאיליו. ולכאורה ה"ה שיש ליזהר שלא יערה משקין חמים על קאוו"ע (אינסטענ"ט) [אפילו באופן שאין בו חשש בישול], שהרי עושה בזה מעשה ריסוק בידים, שמהפך הדבר יבש להיות לח, וראיתי בס' אוצרות השבת (סי' יז) שכתב סברא להקל, משום שאפילו בלא העירוי הי' נמס מכח המים, וע"כ לא הוי כמו שעושה הריסוק בידים. אמנם נראה שלא מסתבר לומר כן, כיון שסוכ"ס עכשיו הוא עושה הריסוק בידים, אכן ע"י תינוק אולי יש לסמוך על סברת המקילים לרסק באופן שנתערב במשקה. אכן כשנותן הקאוו"ע לתוך המים, הגם שנמס תיכף, לא הוי כמרסק בידים, וכמו שמותר ליתן צוקע"ר ומלח לתוך המשקה.

ט) כתב המחבר בשו"ע (סי"ג) שמותר לדרוס ברגליו על שלג, הגם שנימוח ע"י כך. ויש שכתבו הטעם משום שאינו מתכוין לכך ואינו פסיק רישא, ובט"ז (סק"י) כתב שאפילו בפסיק רישא לא גזרו בזה, משום שאי אפשר ליזהר בזה בימות החורף. ובדומה לזה מצינו בשו"ע (סי' שכו ס"ז) שמותר לילך ברה"ר בשעת הגשם, הגם שיש עליו ריבוי מים.

י) ולהטיל מי רגלים תוך השלג, כתב המחבר בשו"ע (סי"ד) ב' שיטות, שהר"מ מרוטנבור"ג הי' מתיר, והרא"ש הי' נזהר, כיון דעביד מעשה בידים, וגם שהוא וודאי נימוח, והוא יותר מדריסה ברגלים. ועי' במחצית השקל שלפי המתירים לרסק תוך מים, גם בזה מותר, וכן נראה משו"ע הרב (ס"כ). ובט"ז (סקי"א) כתב שבזה יש עוד טעם להתיר, לפי הסברא הנ"ל דא"א ליזהר בזה בימות החורף. [ואגב עי' בשו"ת באר משה (ח"א סי' מ) שיש ליזהר שלא ילך המי רגלים יותר מד' אמות]. וע"ע מה שכתבנו לקמן סמן סט אות צ'.

יא) כתב המחבר בשו"ע (ס"י) מותר לשבר קרח ליטול מים מתחתיו, דהיינו שלא אסרו רק לשבר הקרח לחתיכות דקות שיזובו מימיהם, אבל כדי ליטול המים שתחתיו מותר. וכן מותר לשבר חתיכה מקרח [וליתנו לתוך המים], וכמו שמבואר בב"י וט"ז ושו"ע הרב, הגם שיזובו קצת מים.

יב) וכתב במג"א (סקט"ו) שההיתר לשבר קרח הוא דוקא בתלוש, אבל בנהר ובאר שהוא מחובר יש בזה איסור סתירה, וכ"כ בשו"ע הרב (סי"ח), וכתב במחצית השקל שלפ"ז ה"ה כשהמים הם בכלי שמחזיק מ' סאה. אולם בס' תוספת שבת כתב שאין ע"ז שם מחובר ומותר לשבר הקרח, וכתב שכן נוהגים הטובלים בשבת בימות החורף. ובמחצית השקל מחזק שיטת המג"א עיי"ש, אמנם במ"ב (סקל"ו) כתב שלצורך שבת יש להקל שכ"כ גם הא"ר ומאמר מרדכי. וכן היו עושים למעשה בק"ק שיכון סקווירא בשנת תשי"ז לפ"ק.

תוכן הענינים

א) בענין איסור ריסוק שלג וברד / אי מותר ליתן קרח לתוך כוס מים.

ב) ג' טעמי האיסור / אי מותר ליתן קרח נגד החמה.

ג) אי מותר להוציא רוטב קפוי מהפריזע"ר.

ד) אי מותר לעשות מי סאד"ע בשבת.

ה) באופן שאינו ניכר שנימס, כגון שנותן הקרח לתוך מים, אי מותר / בענין הוצאת מיץ-ענבים (מאס"ט) מהפריזע"ר בשבת ויו"ט.

ו) אי מותר לרסק בידים קרח לתוך כוס של מים.

ז) אי מותר ליטול ידים במים שיש בהם שלג וברד.

ח) זהירות בנתינת צוקע"ר לתוך הקאוו"ע / אי מותר לשפוך מים חמים על קאוו"ע (אינסטענ"ט) / אי גם בנתינת קאוו"ע לתוך המים יש חשש איסור.

ט) טעם שמותר לדרוס על שלג הגם שנימוח / טעם שמותר לילך ברה"ר בשעת הגשם כשיש עליו ריבוי מים.

י) בענין הטלת מי רגלים לתוך השלג.

יא) אי מותר לשבר הקרח כדי ליטול המים מתחתיו / אי מותר לשבר חתיכת קרח וליתנו לתוך המים.

יב) אי מותר לשבר הקרח של נהר ובאר כדי לטבול בו / אי מותר בכלי שיש בו מ' סאה / מעשה רב בק"ק שיכון סקווירא.

סימן מט מלאכת זורה א) מלאכת זורה היא שזורה את התבואה כנגד הרוח, שלאחר הדישה התבואה מעורבת במוץ, וזורה ברחת לרוח, והרוח מפריח את המוץ, והוי כבורר. ומבואר בגמ' (שבת עג:) שזורה ובורר ומרקד אחת הן, היינו שיסוד הפעולה של כל אחת מהן היא כדי להפריש האוכל מן הפסולת, ואעפ"כ העושה ג' מלאכות הללו בהעלם אחד חייב ג' חטאות, שנחשבת כל אחת בפני עצמה. ובר"ן מפרש שנחשבים לג', כי אין מעשיהם שוים ואינם בזמן אחד, הזורה בתבן, והבורר בצרורות, והמרקד בסובין יעו"ש.

ב) כתב המנחת חינוך (מצוה לב הזורה אות א) שנראה שזורה אינו אלא בכלי, כי פירוש זורה הוא ברחת, ואם אינו בכלי רק מערב ביד ועי"כ הרוח מפריח, לא הוי זורה, וצריך להתרות בו משום בורר, ואם התרו בו משום זורה אינו חייב, עיי"ש. עוד כתב (שם) שבמלאכה זו של זורה יש חידוש שחייב הגם שהרוח מסייעתו, כמבואר בגמ' (ב"ק ס.

ב"ב כו.), וא"כ דוקא ברחת שנקראת זורה חייב ברוח מסייעתו, אבל אם עושה המלאכה בידו, שלא נקרא זורה רק בורר, אינו חייב ברוח מסייעתו, כי דוקא בזורה חייבתו תורה בענין זה שהרוח מסייעתו, ולא בבורר, יעו"ש.

ג) וכתב עוד (שם), שזורה אף שרוצה לאכלו תיכף מכל מקום חייב, חדא כיון דהוא בכלי המיוחד לכך, ועוד שבורר הפסולת מתוך האוכל, דכה"ג אף בבורר חייב אף כדי לאכול לאלתר.

ד) וכתב עוד (שם אות ד) שבמלאכה זו וגם בבורר ומרקד כתב הרמב"ם השיעור כגרוגרת, ולא נתבאר שם אם די שיש בין הכל האוכל והפסולת כגרוגרת, או אפשר שצריך שישאר כגרוגרת מהאוכל אחר הוצאת הפסולת, וכן מסתבר כיון דבאוכלין הוי חשוב בגרוגרת, א"כ האוכל בעצמו צריך להיות כגרוגרת.

ה) כתב הרמ"א (סוס"י שיט) בשם הירושלמי, שהרוקק ברוח בשבת והרוח מפזר הרוק חייב משום זורה, וכתב שם הרעק"א על הגליון בשם הריק"ש שלא ראינו מי שחשש בזה, כיון שאינו מתכוון לכך, כ"ש שאין דרך זריה בכך. ובביה"ל מביא מס' אלפי מנשה שפירש כוונת הירושלמי שרצה לומר כמו בזורה אף שהרוח מסייעתו אעפ"כ חייב, כמו"כ ברוקק וע"י הרוח מעבירו ד' אמות ברשות הרבים ג"כ חייב, והוא נכון, ע"כ. ויש להעיר שבגירסת הירושלמי (שבת פ"ז ה"ב) שלפנינו איתא: רקק והפריחתו הרוח חייב משום זורה, עיי"ש.

ו) ובביה"ל (שם) הביא עוד משו"ת רעק"א (סי' כ) שנסתפק בשופך מים מועטים מצלוחית דרך חלון, והרוח מפזר הטיפות, אחת פונה לכאן, ואחת פונה לכאן, אי חייב משום זורה, והעלה לצדד הרבה להקל, מדהשמיטו הפוסקים הירושלמי הזה, ש"מ דלא ס"ל כן, אלא שמלאכת זורה הוא כעין בורר שמברר פסולת מתוך אוכל, אבל בכולו פסולת אינו חייב משום זורה. ואף לדעת הרמ"א יש לצדד שהוא דוקא ברוק, שכמו שאין דישה ומעמר אלא בגידולי קרקע, כמו"כ אין זורה אלא בגידולי קרקע, ואדם נקרא גידולי קרקע, אבל לא במים, שלא הוי גידולי קרקע. ועוד דלא ניחא ליה, ופסיק רישא דלא ניחא ליה יש מתירים, עיי"ש.

ז) והנה במג"א (סי' תמו סק"ב) הביא ג"כ שיטת הירושלמי והרמ"א, שכתב שם לענין מפרר וזורה לרוח ביו"ט לענין חמץ, שאפשר דהוי מלאכה דאורייתא כמ"ש סוס"י שי"ט. ובשו"ע הרב (שם ס"ה) כתב, וז"ל: וכן יכול מן התורה לפרר ולזרות לרוח, ולא אמרינן שהזורה הוא מאבות מלאכות, אלא בזורה תבואה כדי להפריש ממנו את המוץ שהוא בורר (אוכל מתוך הפסולת) (פסולת מתוך האוכל), אבל כשזורה כל האוכל לרוח אין כאן איסור מה"ת ע"כ, והוא כשיטת הרעק"א הנ"ל, וע"ע בקו"א שם. וכן הפמ"ג שם (סי' תמו) כתב על המג"א הנ"ל, שצ"ע קצת מש"כ דהוי מה"ת, עיי"ש.

ח) עוד נסתפקו האחרונים, אי מותר לפזר ספרע"י בשבת, באופן שאין בזה משום איסור מוליד ריח, וגם אין בזה משום איסור הריגת בע"ח, אי יש בזה איסור זורה לפי דעת הירושלמי, ועי' בשו"ת מנחת יצחק (ח"ו סי' כו) שהעלה שאין בזה משום איסור זורה. וע"ע במנח"י (ח"ז סי' כא) שכתב לענין אי מותר להוסיף מים בשבת למכשיר אדים (וועפערייזע"ר), שתפקידו לעשות אדים לרפואה, שאין בזה משום איסור זורה, אכן כתב שם כמה טעמים שלא להוסיף מים בשבת יעו"ש. וע"ע מה שכתבנו לקמן סימן נב אות כד.

תוכן הענינים

א) גדר מלאכת זורה / טעם שנחשבות זורה בורר ומרקד לג' מלאכות נפרדות.

ב) בענין שמלאכת זורה אינו אלא בכלי / בענין זורה ורוח מסייעתו.

ג) הזורה כדי לאכלו תיכף, אי חייב.

ד) בענין שיעור זורה כגרוגרת, אי חושבין האוכל והפסולת ביחד.

ה) בענין שיטת הירושלמי שהרוקק והרוח מפזרתו חייב משום זורה.

ו) השופך מים מועטים דרך החלון, והרוח מפזר הטיפות, אי חייב משום זורה.

ז) בהנ"ל, שיטת המג"א והשו"ע הרב אי נקטינן כהירושלמי.

ח) אי מותר לפזר ספרע"י / אי מותר להוסיף מים למכשיר אדים (וועפערייזע"ר).

סימן נ מלאכת בורר ומרקד א) מלאכת בורר היא כשמברר דבר מתוך דבר, דהיינו שבורר אוכל מתוך פסולת - בכלי, או על לאחר זמן, או שבורר הפסולת מתוך אוכל - אפילו בידו ולאלתר. אבל הבורר אוכל מתוך פסולת - בידו לאלתר מותר, כיון שזהו דרך אכילה ואינו מלאכה. ופרטי ההלכות מבוארים בשו"ע או"ח (סי' שי"ט).

ב) יש עוד מלאכה הדומה לזה והוא מלאכת מרקד, דלאחר שנטחן התבואה מעורב בו הקמח והסובין וכדי להפרידם זה מזה מכניסים אותו בנפה ומרקדו, והקמח הדק נופל למטה, והקמח הגס נשאר בנפה, כן מבואר ברש"י (שבת עה.), ולשיטת כמה ראשונים מלאכת מרקד הוא שמכניס החיטה לתוך הנפה כשהוא עדיין מעורב עם הקש ומרקידו, והחטים נופלים למטה והקש נשאר בנפה. והמשמר יין או שמן הרי הוא תולדות מרקד כמבואר ברמב"ם (הלכות שבת פרק כ"א הי"ז).

ג) מצה טחינה הנקרא מצה מעה"ל שמעורב בו חתיכות מצה, כתבו האחרונים שאסור להניחם תוך נפה להפרידם זה מזה שהרי הוא בכלל מרקד. וכן צוקע"ר שמתוך לחות נעשה חתיכות מקובצות, אסור ליתן הצוקע"ר בתוך נפה להפרידם זה מזה. וע"ע בספר מלאכת שבת להרה"ג ר' יחיאל מיכל שטרן שליט"א מש"כ בזה.

ד) הבורר בנפה וכברה חייב חטאת, שזהו דרך ברירה, אפילו כשבורר אוכל מתוך פסולת לאלתר. והבורר בקנון ותמחוי אסור מדרבנן, שזה ג"כ מסייע לברור, אבל אין הדרך לברור כן. אמנם אם בורר פסולת מתוך אוכל, או שבורר על לאחר זמן, חייב גם כשבורר בידו, שאין זה נקרא שינוי בעצם הברירה, עי' מ"ב סי' שכ"א (סק"ט). אבל אם עושה שינוי בעיקר הברירה, כגון שבורר כלאחר יד, אז פטור מדאורייתא כמו בכל המלאכות. ועי' בשו"ע (ס"ד) שהבורר ביד אחת לא נקרא שינוי, ועיי"ש במ"ב (סקי"ז).

ה) וכן הבורר בשאר מיני כלים הנעשים לברירה חייב חטאת, אפילו בורר ואוכל לאלתר, וע"כ אסור לברור חתיכת בשר או קטנית ולאקש"ן מתוך הרוטב בכף שיש בו נקבים שנעשו לשם זה.

ו) ויש אופן שמותר גם לברור הפסולת, והוא בקליפת פירות, שהגם שהוא בורר, אעפ"כ מותר כיון שאינו יכול להגיע להאוכל בלי זה, הרי זה דרך אכילה. אמנם מבואר ברמ"א (סוף סי' שכא) שגם לקלוף פירות או ביצים וכדומה לא הותר אלא לאכול לאלתר, ולפ"ז ה"ה שיש לאסור לקלוף בכלי המיוחד לכך, וכמ"ש באגלי טל (בורר אות ו).

ז) והנה ישנם מגדולי הראשונים שסוברים שבאופן שהפסולת היא מרובה מהאוכל, אז אסור לברור האוכל, מפני שבאופן זה הרי זו דרך ברירה, ועי' בביה"ל (ריש סי' שיט) שמדברי המחבר והרמ"א נראה דלא סבירא להו כן להלכה, ומשמע שאפילו לכתחילה אין אנו צריכים להחמיר בזה.

ח) מבואר בגמ' (שבת עד.) דה"ה כשיש שני מיני אוכלין, ובורר מין אחד ממין השני, הרי הוא בכלל מלאכת בורר, שאותו המין שהוא רוצה עתה נקרא אוכל, והשני נקרא פסולת. והנה שיטת המחבר שבשני מיני אוכלין הגם שמה שרוצה להניח מקרי פסולת, מ"מ אינו דומה לפסולת ממש, וע"כ אינו צריך להיות סמוך ממש, אלא תיכף לאחר סעודה אחת שוב מותר לברור לסעודה האחרת, עי' מג"א (סק"ו), ועיי"ש במחצית השקל ובפמ"ג ולבושי שרד לענין שיטת הרמ"א בזה, ועי' בביה"ל (ד"ה שבירר) שכתב דכיון שנוגע לאיסור דאורייתא יש ליזהר בזה.

ט) מי שעבר ובירר בשבת באופן האסור, עי' בפמ"ג (א"א סק"א) שי"ל שאסור ליהנות מזה באותה שבת, אכן מצדד שם שי"ל שזהו דוקא בברירת אוכל מפסולת, אבל בשני מיני אוכלין שאפשר לאכלו כך לא, עיי"ש. אמנם יש מקילים בדיעבד בכל ברירה כשעשאו בשוגג, וכמ"ש בביה"ל (שם).

י) כשמפריד שני מיני אוכלים זה מזה על לאחר זמן, מסתפק בפמ"ג אי יש בזה ברירה, ובביה"ל כתב בפשיטות שזהו בכלל המלאכה להפריד מין מחבירו עיי"ש, ומטעם זה אסור לברור הספרים או כלי אכילה זה מזה לסדרם כל אחד על מקומו, אפילו באופן שרוצה להשתמש בהם בשבת זו, לאחר זמן.

יא) כתב הרמ"א (ס"ג) בשם התה"ד (סי' נז) שבמין אחד לא שייך איסור בורר, אפילו בורר גדולות מתוך הקטנות, או להיפך, והגם שסוכ"ס הוא רוצה דוקא באחת מהן, וממילא הי' שייך לומר שהשני נקרא פסולת, אעפ"כ כיון שבגמ' לא נקט רק שני מיני אוכלין, צ"ל שכן קיבלו חז"ל שבמין אחד אינו דומה כלל למלאכת בורר במשכן, ואינו רק כמחתך אוכל לשנים, הגם שבאמת הוא בורר אחד מחבירו [ודוגמא לזה בדין סחיטת פירות לתוך אוכל (סי' שכ ס"ד) שמותר לרוב הפוסקים, הגם שהמציאות היא שסוחט הפרי, אעפ"כ אינו דומה למלאכת דש, ואינו רק כמפריד אוכל מאוכל]. והנה התה"ד הביא (שם) שאחד מן הגדולים הי' נזהר גם במין אחד שלא לברור רק לאלתר, וכמו שהביא הט"ז (סק"ב), אלא שהתה"ד חלק עליו, והנה הט"ז (שם) הביא ראיות להחמיר גם במין אחד, אולם דעת רוב האחרונים להקל בזה, עי' במחצית השקל (סו' סק"ו).

יב) אכן אפילו במין אחד, אם חלק ממנו אינו ראוי לאכול כראוי, אסור לברור הפסולת מתוך האוכל. ואפילו כשנאכל ע"י הדחק, נחשב כפסולת מדרבנן, וכמ"ש במג"א (סק"ג ובמחה"ש שם) לענין עלין המעופשין בתוך הירק, וכ"כ המג"א עוד (סק"ה) לענין דגים שחלק מהם אין ראוי לאכול רק ע"י הדחק, וכגון שנקדחו מכח הבישול, או שחלק מהחתיכות אינם טרי (פרי"ש), עי' מ"ב (סקט"ו), וע"כ בכ"ז יש ליקח דוקא חלק הטוב שרוצה לאכול. אכן בעלין המעופשין וכדומה, אם הוא באופן שאי אפשר לבא לחלק הטוב עד שיסיר הרע, כגון בכרוב ושאלאטי"ן, מותר גם ליקח המעופשין, דהוי כמו קליפת הפרי שמותר לקלפו, עי' ביה"ל (ד"ה מן העלין) בשם הפמ"ג והברכ"י. ועיין לעיל אות ו'.

יג) פרי שראוי לאכילה, אבל יש עליו איסור לאכלו, כגון פרי של טבל, וכן כה"ג חלה או מצה שבורה מתוך שלימה, וכן כלי חלבי מתוך כלי בשרי שהם שוים במינם, נחלקו האחרונים אי יש בזה איסור ברירה, ועי' מנחת חינוך (מוסך השבת) שנסתפק בזה, אמנם במג"א הל' יו"ט (סי' תק סקי"ב) ובשו"ע הרב (שם סי"ח) מבואר להיתר, יעו"ש.

יד) יש מגדולי הפוסקים שסוברים שמלאכת ברירה לא שייך רק במידי דאכילה, אכן מסקנת רוב האחרונים להלכה שיש להחמיר בכל דיני ברירה גם בשאר דברים כגון ספרים, או כלי אכילה, או בגדים, או משחקי תינוקת וכדומה, דהיינו שכשרוצה ליקח מין א' ממין הב', צריך ליזהר ליקח דוקא אותו המין שרוצה להשתמש לאלתר, וכן צריך לברור דוקא בידו. אמנם בשו"ת מהרש"ג (ח"ג סי' לז, וסי' נד) כתב שמלאכת בורר אינו רק באופן שהדבר הנברר לא יוחזר למקומו [וכמו שהי' במשכן], ומש"כ הט"ז (סקי"ב) שגם בשאר דברים יש איסור ברירה, ע"כ צ"ל דהיינו בסוחר וכדומה שלא יחזיר הדבר שנברר מן התערובות. ובזה מיישב שם מה שאין העולם נזהרים בברירת ספרים ובגדים, וגם מה שהיו נוהגים לברור הפתקאות שנכתבו עליהם סכום מעות, כדי לזכור מה שהיו נודרים כשעולים לתורה. אולם לאחר שכתב שם עוד סברות להקל, כתב (סו' סי' לז) שכ"ז לא כתב רק ליישב מנהג העולם, אבל ודאי ראוי לתקן שיהא הכל על צד היותר טוב, שלא יצטרך לסמוך על סברות עיי"ש.

טו) עוד יש להזכיר, שאפילו בסוג אחד, אם הם שני מינים נחשבים כאוכל ופסולת, וכמ"ש הרמ"א (שם) בשני מיני דגים. ולא עוד אלא אפילו במין אחד ממש, אם נתבשל בדרך אחר, כגון חתיכות דגים שנתערבו בתוך דגים טחונים (געפילט"ע פי"ש), הרי הם לכאורה כשני מינים, וכמ"ש במ"ב (סקט"ו) בשם החיי"א לענין בשר צלי ומבושל שהן שני מינים, וע"כ יש ליזהר בזה לברור דוקא המין שרוצה אז לאכול. וע"ע שם בשם הפמ"ג שנסתפק לענין שני מיני תפוחים [וכן כה"ג בטשערי"ס] מתוקים וחמוצים, אי הוי כשני מינים [והיינו באופן שגם החמוצים ראויים לאכול אפילו שלא בשעת הדחק].

טז) ולפ"ז ה"ה בברירת בגדים כה"ג, מותר לברור בעקיטש"ע נאה משאינו נאה כ"כ, אם עכ"פ ראוי להתלבש בזה אפילו שלא בשעת הדחק, אבל בעקיטש"ע מרעק"ל אסור רק כשלוקח מה שרוצה להשתמש בו עכשיו, וכן כל כיוצא בזה. וכן לענין ברירת כלי אכילה, מותר לברור כף גדול מקטן, או להיפך, אבל לא כף ממזלג וכדומה, רק להשתמש בו לאלתר. ובספר איל משולש (פ"ב סקכ"ב) כתב שגם מזלג קטן וגדול נחשבים כב' מינים, כיון שחלוקים בתשמישם, וצ"ע.

יז) וכן במשחקי תינוקות כה"ג אין לברור מין אחד מהשני רק כדי להשתמש לאלתר. ונסתפקתי במשחק אחד שיש בו כמה מינים, אי הוי כמין אחד. וכן יש להסתפק באוכלין כה"ג, כגון בדגים, אי מותר לברור הראש או הזנב משאר החתיכות, שהפוסקים לא כתבו להתיר אלא כשאין חילוק ביניהם רק שהן גדולים וקטנים. וראיתי בשו"ת מהרש"ג (שם) שכתב לענין הפתקאות, שנכתב על אחד ח"י צא"ל, ועל האחרת ח"י פ' וכדומה, שמסתבר שהכל נקרא מין אחד, וכתב הטעם משום שאם אחד נדר ח"י צא"ל, והגבאי אינו מוצא פיתקא של ח"י צא"ל, הרי הוא מניח במקומו שני פיתקאות של ח"י פ', נמצא דהוי כמו חתיכה גדולה וקטנה. ומשמע דבלא"ה נקרא שני מינים. וגם על הסברא שכתב להקל סיים בסוף שאינו אלא ליישב המנהג, וע"כ יש להחמיר בכל זה לברור רק מה שרוצה להשתמש בהם לאלתר. ושוב ראיתי בשש"כ (פ"ג סכ"ד) בשם הגרש"ז אויערבאך ז"ל להתיר לברור חתיכות הזנב מתוך שאר החתיכות, וצ"ע.

יח) והנה כל ענין מלאכת בורר היינו כשהם מעורבים, או עכ"פ שהם מונחים באופן שצריך לברר זה מזה, אבל כשהם נפרדים זה מזה, הגם שמונחים בקערה אחת, לא שייך בזה ברירה, וע"כ מותר ליקח אחד מהן אפילו ע"י כלי ולאחר זמן. ומבואר ברמ"א (ס"ג) שכשהם מעורבים יש משום בורר אפילו באופן שניכרים כל אחד בפנ"ע, ועי' בביה"ל (ד"ה לאכול) שמסופק באופן שמונחים זה ע"ג זה אי נחשב כמעורבים, והעלה שעכ"פ אם מסלק העליון לא לכוונת ברירה, רק כדי להגיע להתחתון, אין זה בכלל ברירה, וכ"כ בעל מסגרת השלחן בהגהותיו (סי' פ סט"ז) עיי"ש.

יט) ועכ"פ כשישנם שלשה דברים זה אצל זה ונוגעים זה לזה, או שמונחים זה ע"ג זה ולוקח האמצעי, אז לכאורה הגם שניכר כל אחת בפנ"ע מקרי ברירה, דהוי כמעורבים. וכן כתבו האחרונים לענין ספרים או בגדים המונחים זה על זה, שלא יקח רק מה שרוצה להשתמש בו לאלתר, חוץ אם הם מונחים בדרך שאי אפשר ליקח מה שהוא רוצה רק כשמסלק האחרים, עי' במ"ב (סו' סקט"ו). אולם גם בהרבה דברים המונחים זה על זה, י"ל שלא שייך ברירה רק כשאין ניכר היטב כל מין בפנ"ע, אבל כשניכרים כל אחד לעצמו, לכאורה הי' מסתבר לומר שמה בכך שנוגעים זה בזה, וכן נראה מדברי האחרונים המובאים בס' שמירת שבת כהלכתה (פ"ג סק"ז), וכן ראיתי בס' איל משולש (בורר פי"ח ס"ו) שכתב בשם כמה גדולי זמנינו להתיר ברירת ספרים שניכרים היטב כל ספר איזהו, אפילו על לאחר זמן. ומכל מקום למעשה אין לסמוך על זה.

כ) אכן באופן שהם מעורבים ממש, מבואר ברמ"א בשם התה"ד שגם כשניכר כל אחד מה שהוא, ג"כ שייך בורר, חוץ בדברים שאינם דומים זה לזה כלל, כגון שלחן וכלים וכדומה יש להתיר, מפני שבזה לא שייך שם תערובת, ועי' באריכות בזה בס' איל משולש (פ"ד).

כא) כשמונחים על השולחן קערות ממינים שונים, וכן כפות ומזלגות, ורוצה לפנות השולחן ולסדר כל דבר על מקומו, וכן בספרים המונחים על השלחן, יש בזה שאלה של בורר על לאחר זמן, וע"כ לא יכוון לשם ברירה, רק לשם פינוי השלחן. וגם לא יקח מין אחד מבין התערובות, רק יקח מין הראשון המונח למעלה, או מן הצד, וכשכבר מונח בידו בנפרד, מותר לו להחזירו למקומו. אכן ראיתי מפקפקים בזה לומר שעצם עשיית דבר כזה לסדר הדברים על מקומם (הנקרא סארטיר"ן) נקרא בורר אפילו אם אין כוונתו רק להניח כל אחד על מקומו הראוי, ועי' מה שכתבנו בזה בשו"ת חיי הלוי (ח"ד סי' לב). אכן כ"ז היינו כשמונחים בתערובות, אבל כשמונחים בנפרד באופן שניכרים זה מזה מותר, וכמו שנתבאר לעיל. ונראה דה"ה שמותר ליקח דבר הנפרד מטעם שהוא גבוה משאר הכלים, כגון בקבוק המונח תוך הקערות, דכיון שהוא גבוה הרי הוא ניכר בפנ"ע. ועכ"פ לא יקח בידו הרבה כפות ומזלגות וסכינים, ואח"כ יקח כל מין לעצמו מתוך התערובות לסדרם, וכן קודם הסעודה לא יסדר הכלי אכילה לצורך האכילה אלא סמוך לסעודה.

כב) ויש שכתבו שמותר לכתחילה לפזר כל התערובת על השלחן, ואח"כ שוב מותר ליקח מה שרוצה אפילו על לאחר זמן, או לסלק משם מה שאינו רוצה, כיון שאין שום תערובות. והביאו ראי' מהגמ' במס' שבת (עד.) שדא קמייהו וכו' ולא ידענא אי משום דסבר אוכל מתוך פסולת אסור. אמנם יש שחששו לזה שזהו ג"כ דרך ברירה, ומה שאמרו בגמ' (שם) ולא ידענא וכו', עיי"ש בתוס' שהגמ' מפרש למה לא ביררם מתחילה יעו"ש.

כג) ובשיעור לאלתר, כתב הרמ"א (ס"א) שכל מה שבורר לצורך אותה סעודה שמיסב בה מיד מקרי לאלתר, ועי' במג"א (סי' שכא סקט"ו) דבעינן סמוך לסעודה ממש, וע"כ אסור להתחיל עד יציאת בהכ"נ. ויש שכתבו שעכ"פ מחצי שעה נקרא סמוך, אבל אין לברור קודם התפילה, הגם שרוצים לאכול תיכף אחר התפילה. ואסור לברור קודם הסעודה גם על סעודה השניה, אפילו כשעושהו בפעם אחת, ומבואר בטור שאם הי' כוונתו לזה יש בזה חיוב חטאת. אכן אם נשאר לאחר אכילתו, מותר להשתמש בו בסעודה האחרת, כמבואר בדברי האחרונים. וכתב בשו"ע הרב (ס"ג) ובלבד שלא יערים.

כד) אם בירר לאכול לאלתר, יש שהחמירו לומר שגם באמת צריך לאכלו, ולא להיות נמלך להשאירו לאח"ז, עי' שעה"צ (סק"ה) בשם הפמ"ג. וגם שמעתי להסתפק, באופן שאחד בורר לכל המשפחה סמוך לסעודה, ובן אחד יודע שהאב הלך לשמחה ולא יבא עד שעה, אי צריך להודיע להבורר שלא יברור, כיון שלמעשה יהא על לאחר זמן, או אולי כיון שכוונת הבורר הוא לאלתר אין חשש, ולכאורה לפי הפמ"ג כש"כ בנד"ד שיש למנעו מלברור לכתחילה.

כה) אם נטל פרי או חתיכה אחת וראה שאינו ראוי, יש שכתבו שלא עבר כלום ומותר לזרקו, כיון שבשעת הברירה הי' כוונתו לברור היפה, וכן כה"ג כשבירר ספר מתוך הספרים. ויש שהחמירו לכתחילה להשתמש קצת באותו שבא לידו.

כו) וכתב בשו"ע הרב (ס"ג) שעכ"פ אם בורר סמוך לסעודה מותר לברור לצורך כל אותה הסעודה [לכל המסובין], אע"פ שתימשך הסעודה הרבה, וכ"כ במ"ב (סק"ב), ועי' בביה"ל שיש שהחמירו שלא יברור רק לאלתר ממש, אבל כל האחרונים נקטו להלכה בפשיטות כדברי הרמ"א. ועי' בשש"כ (פ"ג סקקפ"ז) דה"ה שמותר לברור קודם שלש סעודות לצורך כל הסעודה, הגם שתימשך הסעודה לתוך הלילה. וציין למ"ב בסי' תרי"א (סק"ז) ובשעה"צ שם (סק"ט) שכתב לענין קניבת ירק ביוה"כ מן המנחה ולמעלה דמקרי לאלתר, הגם שהוא לצורך הלילה. אמנם לכאורה בנד"ד יש לעיין, שלכאורה הרי יש בזה הכנה משבת לחול, ודוקא שם התירו משום עגמת נפש, ואדרבא משם ראי', שהרי מבואר שם שלא התירו אלא כשחל יוה"כ בחול, אבל לא בשבת, כדי שלא ילמדו להקל גם בכל שבתות השנה להכין משבת לחול. אולם י"ל דשאני בנד"ד כיון שעדיין עומד תוך סעודת שבת אין בזה משום הכנה. ועוד י"ל שבאופן שאין ניכר על ההכנה שעושהו לצורך מוצ"ש לא אסרו חז"ל, וכמ"ש בשש"כ (פכ"ח ספ"א) בשם הגרש"ז אויערבאך ז"ל שמותר ליקח בגד בדרך לבישה לבהמ"ד בשבת אחר הצהרים, הגם שאינו נצרך לו עתה כלל, רק כדי ללובשו במוצ"ש, ובלבד שלא יאמר שלוקח אותו בשביל הערב.

כז) וכשיש לו הרבה מסובים וצריך לברור הרבה, מותר להתחיל כפי הזמן הנצרך, שכל זה מקרי לאלתר, והעיקר שלא יעשה דברים אחרים בין הברירה להסעודה, עי' שו"ת אג"מ (ח"ו סי' עד, בורר אות יג). וראיתי בס' איל משולש (פ"ח סי"ג; יד) שהביא בשם כמה גדולים שמותר אפילו כשנמשך ההכנה כמה שעות, והיינו דוקא כשבורר רק בשביל סעודה אחת, אבל לא לכמה סעודות נפרדות, כגון אותם המכינים בשביל הזמנות לשמחות מהרבה אנשים נפרדים וכדומה. אכן הביא שם בשם החזו"א שהחמיר שלא להתחיל יותר מחצי שעה קודם הסעודה.

כח) ודבר זה נוגע למעשה בהכנת הכלי אכילה, וכן לענין קליפת ביצים ובצלים, וה"ה כשאוכלים פירות בלי סעודה במסיבת שלום זכר או שבע ברכות וכדומה, שאסור לקלוף רק סמוך לסעודה, וגם אסור לקלוף בכלי המיוחד לזה. והנה כתב המג"א (סוף סי' שכא) שכן הדין גם בקליפת תפוחים וכדומה, אכן הפמ"ג העיר ע"ז שצ"ע שהלא קליפת התפוחים רוב העולם אוכלים כך בלי דוחק, ומובא בשעה"צ (שם אות צז), ועי' באגלי טל (בורר אות ו) שכתב שדברי הפמ"ג נכונים, וע"כ כתב שאותן הפירות שרוב העולם אוכלין אותן עם קליפתן אין זה בכלל בורר, ומותר לקולפן גם בכלי המיוחד לכך, ואפילו לאוכלן לאחר זמן [והיינו בו ביום, דאל"כ אסור משום הכנה].

כט) הבורר בשביל טיול הדרך, נסתפקו אחרוני זמנינו אי מותר לברור מה שיאכל לאחר חצי שעה. וכן נסתפקו אי מותר לברור מתוך הפריזע"ר באופן שיהא נמשך זמן רב עד שיהא ראוי לאכילה. אמנם אם בורר מאכל שצריך לשרותו כדי להטעים המאכל, מסתבר יותר להקל, כיון שהוא שורה אותו תיכף, ועי' במילואים לס' שמירת שבת כהלכתה (פ"ג הע' ד).

ל) כתב הרמ"א (ס"א) שמותר לברור גם לאחרים האוכלים עמו, וכתב בברכי יוסף ומובא במ"ב (סק"ו) שאוכלים עמו לאו דוקא, ובאמת מותר גם לברור רק לאחרים. וע"ע בפמ"ג ומובא בביה"ל שגם להאכיל לבהמה ועופות מותר לברור לאלתר, וכן בדגים כה"ג.

לא) כתבו האחרונים שמותר לברור פירות כדי לעטר את השלחן, וכ"ש שמותר לברור בשביל אורחים יותר מכדי צורכם מפני הכבוד, שאינו מן הנימוס להכין להם בצמצום, עי' בכה"ח (אות לו) ובקצות השלחן (סי' קכה) בשם הבן איש חי. וע"ע בשש"כ (פ"ג הע' קטו) שכתב סברא להתיר לברור לצורך לכבד אורחים, אפילו באופן שיודע שלא יאכלו ממנו.

לב) והנה כבר כתבנו שגם לאלתר לא הותר רק לברור האוכל, ולא הפסולת [חוץ מבאופן שאי אפשר לבא להאוכל בלי לקיחת הפסולת וכנ"ל], אכן כתבו כמה אחרונים שבשעת אכילה ממש מותר לזרוק הפסולת [ואין צריך ליקח הפסולת לתוך פיו], ויש שהחמירו גם בזה [ושיטת החזו"א (סי' נד) דכו"ע מודי בזה דאסור עיי"ש].

לג) אכן לענין אכילת דגים שיש בהם עצמות, או לענין אכילת פירות שיש בהם הרבה גרעינים, יש עוד צד להקל, וכמ"ש הביה"ל (ס"ד ד"ה מתוך) דכיון שהם חיבור אחד אין שם פסולת עליו, ואין זה רק תיקון אוכל בעלמא עיי"ש. אולם כמה אחרונים חלקו עליו, עי' חזו"א (או"ח סי' נד אות ג-ד), וע"ע בשש"כ (פ"ג סקכ"ו), וע"כ בוודאי לכתחילה יש ליזהר בזה, דהיינו שיקח האוכל מתוך הפסולת ולא להיפך, או יקח הכל לפיו, וימצצנו קודם שמשליכו לחוץ, וכמ"ש הביה"ל (סוף ד"ה מתוך). וע"ע מש"כ הביה"ל (שם).

לד) וכתב עוד שם, שאם מוצץ העצם בשעה שמוציאו מהבשר או הדגים, מקרי העצם ג"כ אוכל, שסוכ"ס הרי הוא נהנה מזה, וע"כ אין זה הערמה כלל. אמנם פשוט שזהו דוקא אם בשעה שלקח העצם הי' לו כן במחשבה למוצצו, או שאיש אחר ימצצנו, אבל אם בשעת הברירה הי' הכוונה שלא לאכלו כלל, ואח"כ נמלך למוצצו כדי שלא יעבור על איסור ברירה, זה לא מהני, שמלאכת מחשבת אסרה תורה, והולכים אחר המחשבה בשעת המלאכה, עי' שו"ת רב פעלים (או"ח סי' יב).

לה) ואם בירר העצם שלא על דעת למצוץ הטעם שעל פניו, רק לאכול המוח שבתוך העצמות לאחר זמן, כתב בביה"ל (ד"ה חייב) שזהו הוי כשני מיני אוכלים, כיון שאין טעמם שוה, וכבר כתבנו שבשני מיני אוכלים אסור לברור אותו שאינו רוצה לאכול עכשיו.

לו) ואם בורר העצמות מתוך האוכל, שהוא אינו רוצה בהם, ונותנם לאחרים שרוצים בהם, ולהם הרי הוא בורר אוכל, וכן כה"ג אם לוקח המייערי"ן מתוך הרוטב מפני שאינו רוצה בו, ונותנם לילד שרוצה בו, יש להסתפק אי הוי כבורר פסולת, כיון שלעצמו הרי הוא מתקן המאכל במה שמוציא הפסולת מתוך האוכל. ולמעשה נראה שגם בזה יש להתיר, שסוכ"ס הרי הוא עושה בזה גם ברירת אוכל ליתנו לאלתר לילד.

לז) והנה ראיתי בקובץ אחד, שהביא גדול אחד ראיה לאסור, ממה שמבואר בשו"ע הרב (ס"ז) לפרש ההלכה המבואר בגמ' ובשו"ע (שם) שהבורר תורמוסין מן הפסולת שלהם חייב, הגם שבורר התורמוסין לאוכלם לאלתר, אעפ"כ כיון שעכשיו נחשב התורמוס פסולת מפני שהם מרים, הרי הוא כבורר פסולת מתוך אוכל עיי"ש, וא"כ הרי מפורש שבאופן שבוררו מתוך אוכל, לא מהני מה שרוצה לאכלו, כיון שסוכ"ס הרי הוא בורר פסולת מתוך אוכל. אמנם נראה שיש לדחות הראיה, שדוקא בתורמוס שהוא בעצמו נחשב פסולת מפני שהוא מר, ע"כ לא מהני מה שאוכלו, אבל כשבורר אוכל ממש, הגם שלגבי האוכל המונח הרי זה נחשב כפסולת, כיון שסוכ"ס רוצה ליתנו לאחרים לאוכלו, אין זה מלאכה כלל.

לח) אמנם ההלכה של השו"ע הרב יכול להיות נוגע במה שראיתי בס' משנה ברורה למעשה, כשאחד בורר קליפה מתוך אגוזים וכדומה, בכוונתו לחצוץ בו את שיניו, שהגם שמה שבורר להשתמש בו לאלתר הרי זה כבורר אוכל, אכן כיון שבעצם הרי זה פסולת לגבי האוכל, ובמה שמוציאו מן האוכל הרי הוא מתקן האוכל, הרי זה בכלל מלאכת בורר.

לט) כתב בכף החיים (אות מז) בשם הבן איש חי, שבאכילת האבטיח וכדומה מותר לנענעו בכח להשליך ממנו הגרעינים, ומה שלא נפל ע"י ההתזה מותר גם ליקח בידו, דחשיב דרך אכילה, אכן כתב שטוב להוציאם ע"י שינוי קצת, דהיינו לדחותם כלאחר יד עיי"ש, וכ"כ האשל אברהם (מהדו"ת סי' שיט) להתיר לנענע הפרי סמוך לאכילה, ומובא בשש"כ (שם סט"ז).

מ) והנה מה שנהוג עכשיו להכות על רמון שינשרו הגרעינים, הגם שנקרא בורר אוכל מתוך הפסולת ומותר לאלתר, אכן כיון שעושהו ע"י כלי לכאורה אסור. ואפילו אם נאמר שנקרא כלאחר יד, ג"כ אסור מדרבנן, שעכ"פ אין לומר ע"ז שזהו דרך אכילה. אכן שמעתי סברא להתיר, שי"ל שאין זה בורר בכלי, אלא כמו אוכל בכף, שאין הכלי רק סיוע לאכילה, וכמו שמותר לקלוף פרי בסכין, וכתב בשו"ת אגרות משה (ח"א סי' קכד) שאין הסכין מסייע לברור יותר בטוב, רק שמיקל את הקילוף, וכן כאן שמכה בכלי הוי כמו שמכה בידו. אכן למעשה נראה יותר להחמיר, שאולי כאן ע"י הכאת הכלי בורר יותר בטוב, וע"כ למעשה יש להכות רק ביד. ומכ"ש מה ששמעתי שעכשיו מצוי כלי שמיוחד לכך להכות על הרימון להוציא את הגרעינין, בודאי אסור להשתמש בזה בשבת. אמנם כתב באגלי טל (בורר אות ו) שאעפ"כ מותר לשבר אגוזים בכלי המיוחד לכך, כיון שבשבירת הקליפה עדיין לא נתברר הקליפה מהאוכל, יעו"ש.

מא) בענין ברירה ע"י כלי שאסור גם בבורר אוכל מתוך פסולת לאלתר, הנה מעשים בכל יום-שבת שאוכלים ע"י כף ומזלג, והגם שכמ"פ מבררים אוכל מתוך הפסולת עי"ז. ולכאורה הדבר פשוט שלא נאסר רק ברירה בכלי העשוי בשביל ברירה, ובזה מחלק בגמ' (שבת עד.) ובשו"ע (סי' שיט ס"א) שבנפה וכברה חייב חטאת, ובקנון ובתמחוי פטור אבל אסור, ולכן ה"ה שאסור ליקח הבשר מתוך הרוטב בכלי שיש בו נקבים ונעשה לשם זה. ובאופן שרוצים ליקח גם מהרוטב, והכלי הזה הגם שיש לו נקבים אעפ"כ מחזיק בתוכו גם מקצת מהרוטב, עדיין צ"ע אי מותר ליקח בכלי זה, שאולי י"ל שלא נקרא בורר כיון שלוקח גם מהרוטב. ומצוי הדבר בלקיחת ההערינ"ג מתוך הצלוחית שיש שם גם חתיכות בצלים וציר, שיש שלוקחים ההערינ"ג בכלי הנ"ל, ועולה עמו גם מקצת מהבצלים והציר, וכמו שמבואר [להלן אות מב] לענין לקיחת השומן מעל החלב עיי"ש, אכן אולי כשלוקח בכלי המיוחד לכך גרע טפי וצ"ע. וכן כבר כתבנו (לעיל אות כו) שאסור לקלוף הפירות בכלי המיוחד לכך, אבל בכלי שלא נעשה כלל לברירה מותר, וכ"כ במ"ב (סקס"ו) לפרש מש"כ התוספתא המובא במג"א (סקי"ט) עיי"ש.

מב) והטעם שמותר לברור בכף ומזלג בשעת אכילה, נראה פשוט כיון שהכלי לא נעשה לכך, לא נקרא בורר בכלי, שהברירה לא נעשית רק בידו, והוי לי' כידא אריכתא. וכן מבואר בשו"ע (שם סי"ד) שמותר לערות בנחת משקין מכלי שיש בו גם שמרים לתוך כלי אחר, אם מפסיק קודם שמתחילים לירד הנצוצות קטנות הנשופות באחרונה מתוך הפסולת, הגם שמערה ע"י הכלי, הוי לי' כבורר בידו. ורק אסור ליתן בפיו קשין וקסמין לעכב הפסולת, שאז הוי לי' כבורר בכלי, וכמבואר בשו"ע (שם סי"ג). וכתב המג"א (סקט"ו) שאפילו באופן שכתב בשו"ע (סי"ד) לאסור, דהיינו כשכבר מתחילין לירד נצוצות קטנות הנישופת באחרונה מתוך הפסולת, דאז מוכחי שהוא בורר, גם זה לא אסור רק על לאחר זמן, אבל לאלתר שרי דהוי כבורר ביד, ולא אסור רק לערות השומן מעל החלב וכדומה, שבזה הוי בורר פסולת מתוך אוכל, וכן פסק בשו"ע הרב (שם סי"ח וסי"ט), ועי' במג"א (שם) שגם בזה מצדד להתיר, משום דהוו כדברים הנפרדים זו מזו, אכן בזה נקטו האחרונים להחמיר.

מג) ולפ"ז לכאורה ה"ה אם רוצה לאכול השומן הנקלט מעל החלב, ג"כ מותר ליקח השומן ע"י כף, אם דעתו לאכלו לאלתר, אכן במ"ב (סקס"ב) ובשעה"צ (סקנ"ח) כתב שאסור, דהוי דרך ברירה [והיינו באופן שלוקח בצמצום השומן מן החלב, אבל כשמניח קצת מן השומן עם החלב מותר, כיון שאינו מברר זה מזה, וכתב במ"ב (שם) דה"ה להיפוך, דהיינו כשלוקח קצת מן החלב עם השומן ג"כ מותר עיי"ש]. ועי' בשו"ת מנחת יצחק (ח"א סי' עו) שכבר העיר בזה, ועי' בשו"ת אגרות משה (ח"א או"ח סי' קכד) שמחלק בין הנושאים, שבאופן שע"י המזלג והכף נברר בנקל מבידו, שנמצא שהכלי מסייע למעשה הברירה, אז יש לאסור כמו בקנון ותמחוי, אבל כשאין עושה ע"י הכלי רק כדי שלא ללכלך את ידו, או מחמת שהוא רחוק ממנו ואינו יכול להגיע בלי הכלי וכדומה, אז הוי כבורר בידו.

מד) ובענין קילוף פירות בכלי שאינו מיוחד לכך, שאנו מתירין אפילו באופן שבלי הכלי לא הי' אפשר לו לעשותו, כתב שם הטעם שאין הכלי מברר יותר, אלא מסייע לקלוף הפירות, אבל לא לעצם ברירת הדברים זה מזה, ולא דמי לקנון ותמחוי שמסייע בעצם הברירה עיי"ש, ועדיין צע"ק. ושוב ראיתי בס' ברכת השבת (עמ' קפה) שהאריך ג"כ לברר שכל כלי שאינו מיוחד לברירת האכילה, רק בשביל עצם האכילה, אין בזה כלל משום בורר, יעו"ש.

מה) אין להשתמש בכלי שיש בראשו מסננת להבדיל בין המים להשמרים, כגון בעלי טי"י וכדומה. אכן אם עדיין לא הגיע להשמרים, נראה שמותר, וכן מבואר לכאורה בדברי המ"ב (סקנ"ה) שגם בנותן קשין וקסמין בפי הכלי מותר אם מפסיק קודם שמתחילין לירד הניצוצות. וכ"ש שמותר להשתמש בברזא (קרא"ן) המתוקן בכל בית, הגם שיש בראשו מסננת, שבזה בלא"ה מותר כיון שהמים הן צלולין, ומבואר בשו"ע (ס"ט) שבזה מותר גם במשמרת.

מו) ולכן בפסח שהמנהג בכמה מקומות ליתן סודר על הברזא לתוספת סינון, ג"כ אין בזה חשש בורר, מטעם הנ"ל. אכן עדיין צ"ע משום חשש ליבון כמבואר בשו"ע (שם), אולם מבואר באחרונים (שם) שעיקר החילוק בין משמרת לסודר הוא שבדבר העשוי לכך אין לחוש שיבוא לסחוט, וא"כ גם כשמייחד סודר לשם זה מותר. ועי' במג"א (סו' סקי"א) שנוטה להחמיר גם בזה, אכן בשו"ע הרב (סי"ג) כתב להקל, וכ"כ במ"ב (סקל"ז) ובביה"ל (ד"ה משום ליבון). וראיתי בהגדת אגודת אזוב (קלח של אזוב סי' י) שעכ"פ לא יקח סודר שרוצה אח"כ שיחזור לתשמישו, כגון מטפחת אף, רק יקח סמרטוט שאינו עומד להשתמש, ועתיד לזרקו אחר פסח עיי"ש [ולפ"ז יש להחמיר שלא ליתן על הברז (קרא"ן) הסודר ששולחים ע"י הפאס"ט, כיון שמיוחד בשביל כך]. ועי' בחזו"א (או"ח סוף סי' נג) שלשיטתו אין חשש ליבון, משום שאינו מכוון לכביסה ואינו עומד לכביסה, וגם אינו דרך כיבוס כיון שעומד בכל שעה על מצב אחד עיי"ש. ואם נפל הסמרטוט מעל הברז, כתב שם שלא יחזירנו כשהוא עדיין לח, מחשש סחיטה. וגם לאחר שנתנגב לא יחזירנו רק באופן עראי, שאל"כ יש חשש בונה עיי"ש.

מז) יש ליזהר כשפותח סמייט"ע או לעבע"ן ויש בראשו קצת רוטב, שלא ישפכנו בעצמו, רק ביחד במקצת אוכל, עי' מ"ב (סקנ"ה), ועי' שש"כ (פ"ג סי"ט). וכן כוס טי"י שמונח השקית בתוכו, יש ליזהר שלא לשפוך כל הטי"י, רק ישאיר קצת משקה בכוס עם השקית. אכן ליקח חתיכת בשר וכדומה מתוך הרוטב יש שכתבו להתיר, עי' בקצות השלחן (שם סקי"ד).

מח) כשמערה שיורי מאכל שיש בו רוטב וגם חתיכות לתוך הסינ"ק, הגם שנתברר הרוטב מהמאכל, יש שכתבו שאין בזה איסור, כיון ששניהם הולכים לאיבוד, וכמ"ש בביה"ל (ס"ג ד"ה היו) לפרש ההלכה של סינון החלמון מהחלבון בסעי' ט"ו, יעו"ש.

מט) בשו"ע (סי' שכד ס"א) כתב להלכה שמותר ליתן מאכל בהמה בכברה, הגם שנופל המוץ, באופן שאין כוונתו רק ליתן המאכל לבהמה. וצ"ע לפ"ז אי מותר ליקח בשר או קטניות (באנדלע"ך) מהרוטב ע"י כף שיש לו נקבים, והרוטב נופל לחוץ. אמנם מבואר באחרונים שההיתר הוא דוקא כשאינו פסיק רישא.

נ) יש שנותנים צוקע"ר מיוחד (הנקרא אייסינ"ג צוקע"ר) לתוך כברה, וע"י הכברה נותנים הצוקע"ר על מזונות, ולכאורה אין בזה משום ברירה, כיון שאין הכוונה כלל להפריד בין הגושים, שע"פ רוב גם הגושים מתפרדים ויורדים למטה, וכמדומה שכן שמעתי ממורי הגר"ש וואזנער ז"ל. והגם שמשתמש בכלי המיוחד לברירה, הרי מבואר (בס"ט) לענין מים צלולים, שבמקום שאין בורר מותר להשתמש בכלי המיוחד לברירה. ואולי שלכתחילה יש לייחד לזה כלי מיוחד לשבת, שלא יהא מחזי כעובדין דחול, וכמו שמבואר בשו"ע לענין מסרק.

נא) בענין הדחת פירות, הנה בשו"ע (ס"ח) מבואר שאין שורין הכרשינין בכלי שיש בו מים להסיר הפסולת, וכן אסור לשוף אותם ביד כדי להסיר הפסולת. ועי' בביה"ל (ד"ה דהו"ל כבורר) שהביא מה שנסתפק הפמ"ג אי יש בזה חיוב חטאת, והביה"ל כתב להוכיח שגם זה מלאכה גמורה הוא, ויש בזה חיוב מדאורייתא. ועי' במ"ב (סקכ"ט) שכתב דה"ה בתפוחי אדמה וכל כה"ג לא יתן עליהם מים כדי להסיר האבק והעפר ע"כ. ועי' מש"כ בקונטרס השבת להרה"ק מסקולען זצוק"ל [הנדפס בריש ס' שו"ת שם ושארית ישראל] (סי' א) שלפ"ז יש ליזהר שלא להדיח פירות בשבת, ועי' מה שהאריך בזה להוכיח שיש בזה חיוב מדאורייתא (וכנ"ל). אכן בקצות השולחן (סי' קכה סקט"ז) כתב שכל האיסור אינו אלא כשנותנם תוך כלי שיצוף העפר על פני המים, או שירד למטה, אבל אם לוקח תפוחי אדמה וכדומה בידו, ומדיחם ורוחצם במים, הרי זה כמסיר הקליפה שמותר סמוך לאכילה, והביא כמה ראיות לדבר עיי"ש, וכן שמעתי ממורי הגר"ש וואזנער ז"ל שדעתו להתיר, וע"ע בשו"ת צור יעקב (ח"ב סי' כא) שהביא ג"כ ראי' להתיר. ובשו"ת באר משה (ח"א סי' לח) מחלק בין להדיחו מפסולת הנראית, שבזה יש לאסור, משא"כ מהעפרורית שאינו נראה יש להתיר, עיי"ש. ובענין אכילת אגוזים ובטנים בשבת, ועי' מה שכתבנו לעיל בסי' נ' (אות נא).

נב) נפל זבוב לתוך הרוטב וכדומה, נחלקו האחרונים באיזה אופן מותר להוציאו, יש סוברים שאין בזה איסור בורר כיון שניכר לעצמו, ובט"ז כתב שצריך ליקח קצת משקה עמו, ויש סוברים שגם בכה"ג אסור, וצריך לשפוך מהרוטב ביחד עם הזבוב, ועי' בסידור הרב בענין לשפוך. ועי' בבאר היטב (סק"ב) שנטה לדעת המחמירים, וכ"כ בברכי יוסף, שמסתימת הפוסקים משמע שגם בזה יש איסור ברירה, והביה"ל (ס"ד ד"ה הבורר פסולת) כתב שכבר נחלקו הראשונים בזה, וע"ע בפמ"ג (סו' סי' שכא) ומובא במ"ב (שם סקפ"ד) שנטה להקל, והביא ראי' מהמבואר בשו"ע (סי' שיט סט"ז) שמותר לשתות מים שיש בהם תולעים ע"י מפה. אכן בביה"ל (שם) כתב בשם הפוסקים שדוקא שם מותר מטעם שמה שמעכב בשעת השתי' שלא יכנס לתוך פיו אין זה מעין מלאכה, אבל ליקח מתוך המשקה אסור גם בשעת שתי', וע"ע עוד בביה"ל (סט"ז ד"ה אלא). ועכ"פ יש סברא שבשעת אכילה ממש לא נקרא מלאכה. ועי' לעיל אות לב.

נג) ובחזון איש (או"ח סי' נג) הקשה על שיטת הסוברים שאסור ליטול זבוב מתוך משקה, הרי הזבוב נפרד בפני עצמו, ואינו מעורב עם המשקה, וכסברת מהרי"ץ המובא בביה"ל (סק"א). ותירץ שהמשקה המטפח על גוף הזבוב שם תערובת עלי', וע"כ כתב הט"ז שיקח קצת משקה עמו, שהמשקה הנשאר וודאי לאו שם בורר עליו, שהזבוב לא הי' מעורב בו כלל עיי"ש. ולענ"ד נראה לומר דבלא"ה הוי עליו שם בורר, שכל מלאכת בורר הוי לתקן האוכל, וע"כ בכל דברים נפרדים לא הוי שם בורר, דבלא"ה מי האוכל ראוי לאכול, משא"כ בכה"ג שבעוד הזבוב בתוכו אינו ראוי לאכול, וע"כ כשנוטל הזבוב הוי מתקן את האוכל בברירתו. ומעשה רב ראיתי אצל כ"ק מרן אדמו"ר זצוקללה"ה מסקווירא שלא רצה לאכול הרוטב באופן כזה, ועי' מה שכתבנו בזה בשו"ת חיי הלוי (ח"ג סי' נח, ח"ה סי' לד).

נד) מה שיש נוהגים לשפוך מים מהכלי קודם השתיה, כתב בשו"ת מנחת יצחק (ח"ז סי' טז אות ב) שבוודאי אין בזה חשש בורר.

נה) כשנופל פירור בתוך זקנו, יש לעיין למה אין בזה איסור בורר כשנוטלו מזקנו. והנה אם הפירור הוא ראוי לאכילה, והוא באמת אוכלו, י"ל דהוי בורר אוכל מתוך פסולת לאכלו לאלתר, אבל כשיש חתיכת נייר וכדומה, מהו ההיתר בזה. ומשום מוקצה י"ל דהוי כגרף של רעי המצער את האדם, שבזה לא אסרו חז"ל, אבל למה אין בזה איסור בורר. ושמעתי לתרץ דהוי כניכר ונפרד לעצמו. אמנם אין זה פשוט כ"כ, לא מיבעיא לפי הסוברים שזבוב מתוך הרוטב נקרא בורר, א"כ לכאורה כ"ש בזה, אלא אפילו לפי הסוברים שזבוב הוי דבר נפרד מהרוטב, לכאורה כאן גרע טפי.

נו) ושאלה הזו יש לעיין גם בשערות שכבר נתלשו ומונחים תוך זקנו או פיאותיו, אי מותר להוציאם, ויש בני אדם שמצטערים בזה להניחם כן, וממילא בענין מוקצה י"ל כהנ"ל דהוי כגרף של רעי שהתירו חז"ל, אבל לכאורה יש בזה איסור בורר, וכאן לכאורה גרע טפי מפירור ונייר, שזה אינו ניכר כ"כ, והוא מעורב תוך השערות. וחשבתי קצת ללמד זכות על המקילים בזה, דכיון שהם מצטערים בכך, סומכים על גדולי הפוסקים הסוברים שמלאכת ברירה לא שייך רק במידי דאכילה. והגם שמסקנת רוב האחרונים להלכה הוא שיש להחמיר בכל דיני ברירה גם בשאר דברים כגון ספרים, יש לומר שבמקום צער סומכים על המתירים. אכן יש עכ"פ לעשותו בשינוי.

נז) עוד חשבתי ללמד זכות בשערות, דאולי יש סברא להתיר מטעם דהוי מין אחד, ומלאכת בורר אינו רק כשבורר מין אחד מחבירו. אכן י"ל שהשער שנתלש נחשב כמין אחר, כיון שנתלש ואינו דומה לשאר השערות, ונוסף לזה שאינו רוצה שיהא נשאר שם, ומתקן בזה זקנו. אכן ללמד זכות י"ל שסוכ"ס הרי הוא מין אחד, כיון שבעצם השער הרי הוא כמו שאר השערות, וממילא אין זה בכלל מלאכה. אכן כל זה הוא רק ללמד זכות, אבל למעשה וודאי יש ליזהר בזה, אפילו לפי מה שנוהגים להקל בפירור וכדומה שנפל תוך זקנו, ששם יותר מסתבר שנקרא ניכר בפנ"ע. וגם בשערות יש להחמיר יותר, כדי שלא יבא לתלוש גם שער אחר ממקום חיבורו.

נח) שוב ראיתי בס' איל משולש (פ"ו סס"ו) שדוקא בפירות וכדומה יש מלאכת בורר, שהפסולת הוא קלקול וחסרון בעצם הפרי, והפרי אינו ראוי עד שיברר משם מה שאינו רוצה, אבל האדם אינו נחשב לאינו ראוי מחמת הלכלוך, וכתב שם טעם זה גם להיתר נקיון והדחת כלים עיי"ש. והביא שם עוד סברא להתיר ע"פ דברי הרלב"ג (פר' יתרו) שהטבעיות אינו מלאכה, וא"כ י"ל שרחיצת וניקוי גופו הוא בכלל טבעיות עיי"ש. ועדיין צ"ע סברא זו, וע"ע בשש"כ (פ"ג הע' ז) בשם שלטי גבורים (וע"ע שם בזה) שהבורר תלוי בלשון ובעיני בני אדם, וכשמנקה גופו נקרא מנקה, ולא מברר עיי"ש. והנה לכאורה יש להביא עוד ראיה להתיר, ממה שדיברו הפוסקים בענין איסור סריקת שער משום איסור תולש, ומבואר שם שאם אינו פסיק רישא לתלוש השער מותר, רק שיש לייחד מסרק מיוחד לשבת, ומשמע שמשום בורר אין איסור. ואולי יש לדחות הראיה, אכן עכ"פ יש בזה ללמד זכות על המקילים בזה, ובפרט כשמוציאים השער ע"י שינוי.

נט) מבואר בשו"ע (סי' שכ ס"ז) שמותר לסחוט כבשים ושלקות, אם אין צריך למימיהן עיי"ש, ולכאורה צ"ע למה לא נקרא בורר. ועי' בקצות השלחן שרצה לומר שנקרא מין אחד, ובפשטות מין אחד מותר אפילו בכלי, כיון דלא נקרא בורר, אמנם בקצות השלחן כתב שבכלי המיוחד לכך אסור גם במין אחד.

ס) כתב בכף החיים (סי' רכו אות ד) שאין לברך ברכת האילנות בשבת ויו"ט, כדי שלא יבוא לטלטל האילנות או הפרחים, או לתלוש ח"ו. ועוד משום שע"י הברכה זו מברר נצוצי הקדושה, ויש בזה משום איסור בורר. ועי' מה שכתבנו בזה בשו"ת חיי הלוי (ח"ג סי' כט אות ג).

תוכן הענינים

א) גדרי מלאכת בורר - בברירת פסולת מאוכל ואוכל מפסולת, ביד ובכלי, לאלתר ולאחר זמן.

ב) בענין מלאכת מרקד.

ג) מצה מעה"ל שמעורב בו חתיכות מצה, וכן צוקע"ר שמתוך לחות נעשה חתיכות מקובצות, ורוצים להפרידם ע"י נפה, הרי הוא בכלל מרקד.

ד) חילוק בין הבורר בנפה וכברה, לקנון ותמחוי / באיזה אופן מקרי שינוי בברירה.

ה) אי מותר לברור חתיכת בשר ולאקש"ן מתוך הרוטב ע"י כף שיש בו נקבים.

ו) באיזה אופן מותר לקלף פירות.

ז) באופן שהפסולת מרובה מהאוכל, אי מותר לברור אוכל מפסולת.

ח) בענין ברירת ב' מיני אוכלים.

ט) עבר ובירר, אי מותר לאוכלו באותה שבת.

י) בענין סידור כלי אכילה וספרים על לאחר זמן.

יא) אי יש איסור בורר במין אחד.

יב) באופן שחלק מהמין אינו ראוי לאכול, אי מותר לברור הפסולת מתוך האוכל / בענין כרוב שיש בו עלין מעופשים.

יג) אוכל שיש עליו איסור אכילה, כגון טבל וחלה, אי מקרי פסולת לענין ברירה / אי מותר לברור חלה ומצה שבורה מתוך השלימות.

יד) בענין ברירת בגדים וכלים ושארי דברים / מש"כ המהרש"ג בהיתר דבר שחוזר לתערובתו.

טו) בענין ברירת שני סוגים במין אחד, כגון בשר צלי ומבושל; חתיכת דג ודגים טחונים; תפוחים מתוקים וחמוצים.

טז) אי מותר לברור בעקיטש"ע נאה משאינו נאה / אי מותר לברור כף ומזלג - גדול מקטן.

יז) בענין ברירת משחקי קטנים / אי מותר לברור ראש וזנב הדג משאר החתיכות / מש"כ המהרש"ג בהיתר ברירת הפתקאות.

יח) בענין גדר איסור בורר שצריך להיות תערובות / באופן שמונחים זה על גב זה, אי הוי כמעורבים.

יט) דברים הנוגעים זה לזה, אי מקרי תערובות / אי מותר לברור דברים המונחים זה על זה, באופן שאי אפשר להגיע לתחתון מבלי סילוק העליון / אי מותר לברור ספרים על לאחר זמן, באופן שניכר היטב כל אחד בפני עצמו.

כ) באופן שהם מעורבים ממש, אי מועיל ההיתר שניכרים בפני עצמם / באיזה דברים לא שייך ע"ז שם תערובות.

כא) אופן ההיתר בניקוי השלחן מכפות ומזלגים, וסידור הספרים.

כב) בענין אי מותר לפזר כל התערובות, ואח"כ ליקח מה שרוצה על לאחר זמן.

כג) שיעור וגדר 'לאלתר' / אי מותר לברור קודם הסעודה גם לצורך סעודה שניה.

כד) בירר לצורך הסעודה, אי צריך בפועל לאכלו לאלתר / באופן שאחד יודע שלא יתחילו הסעודה כ"כ מהר, אי צריך לומר להבורר שלא יברור עדיין.

כה) בירר פרי, וראה שאינו ראוי וזרקו, אי עבר על איסור ברירה / בירר ספר, וראה שאין זה מה שרצה, אי יש להחמיר ללמוד בו משהו.

כו) באופן שתימשך הסעודה זמן הרבה, מאיזה זמן מותר להתחיל לברור / באופן שתימשך של"ס לתוך הלילה, אי מותר לברור לצורך כל השל"ס / אי מותר ללבוש בגד בשבת אחה"צ, באופן שבאמת אין צריך לו עד מוצ"ש.

כז) כשיש לו מסובים הרבה בסעודה, מאיזה זמן מותר להתחיל לברור / המכינים סעודות לכמה שמחות מאנשים נפרדים, מאיזה זמן מותרים להתחיל לברור.

כח) זהירות בענין קילוף פירות למסיבת שלום זכר וכדומה / בענין אי מותר לקלף תפוחים על לאחר זמן, ובכלי המיוחד לכך.

כט) הבורר בשביל טיול הדרך, אי מותר לברור על מה שיאכל לאחר חצי שעה / אי מותר לברור דבר מפריזע"ר, באופן שימשך זמן רב עד שיהא ראוי לאכילה / אי מותר לברור דבר שצריך לשרותו זמן רב כדי להטעים המאכל.

ל) אי מותר לברור לצורך אנשים אחרים / אי מותר לברור לצורך בהמות עופות ודגים.

לא) אי מותר לברור לכבוד אורחים יותר מכדי צרכם / בהנ"ל, אי מותר לברור באופן שיודע שלא יאכלו כלל.

לב) בענין אי בשעת אכילה ושתיה ממש מותר לזרוק הפסולת.

לג) אי מותר לברור העצמות מהדגים, או גרעינים מהפרי, בשעת האכילה.

לד) המוצץ עצם, אי נחשב עי"ז כאוכל / באופן שבשעת ברירת העצם הי' כוונתו שלא לאכלו, ואח"כ נמלך למוצצו, אי מועיל להיתר.

לה) אי מותר לברור עצם מהבשר כדי למצוץ המוח שבהם לאחר זמן.

לו) אי מותר לברור לאחרים, דבר שלעצמו הוא פסולת, ולאחרים הרי"ז אוכל.

לז) בענין הבורר תורמוסין מתוך פסולת שלהם.

לח) הבורר קליפה מתוך האגוזים, בכוונה כדי לחצוץ בו שיניו, אי מותר.

לט) אי מותר לנענע אבטיח בכח בשעת האכילה שיפלו הגרעינים ממנו / ואי מותר להתיז הגרעינים בידו.

מ) אי מותר להכות על רמון בכף שינשרו הגרעינים ממנו / בהנ"ל, אי מותר להכות ע"י כלי המיוחד לכך / אי מותר לשבר אגוז בכלי המיוחד לכך.

מא) אי מותר ליקח בשר מהרוטב ע"י כף שיש לו נקבים / בהנ"ל, אי מותר ליקח הערינ"ג ע"י כף עם נקבים, באופן שעולה עמו גם בצלים וציר.

מב) טעם שמותר לברור בכף ומזלג בשעת אכילה / באיזה אופן מותר לערות משקין שיש בו שמרים מכלי לכלי.

מג) באיזה אופן מותר לקלוט השומן מעל החלב.

מד) בענין קילוף פירות בכלי שאינו מיוחד לברירה.

מה) בענין השתמשות בכלי שיש בראשו מסננת / אי יש חשש במסננת שיש על הברז מים (קרא"ן).

מו) בענין סודר שנותנים על הברז מים בחג הפסח, אי יש בזה חשש ליבון.

מז) זהירות באיסור בורר בפתיחת סמייט"ע ולעבע"ן, ובכוס טי"י שמונח השקית בתוכו / אי מותר ליקח חתיכת בשר מתוך הרוטב.

מח) אי מותר לערות שיורי מאכל לתוך הסינ"ק, באופן שנפרד הפסולת מהאוכל.

מט) בענין נתינת מאכל בהמה בכברה, באופן שנופל המוץ / אי מותר ליקח בשר וקטניות מהרוטב בכף שיש לו נקבים, באופן שנופל הרוטב.

נ) אי מותר ליתן אייסינ"ג צוקע"ר על המזונות ע"י כברה.

נא) בענין הדחת פירות וירקות.

נב) נפל זבוב לתוך הרוטב, באיזה אופן מותר להוציאו.

נג) בהנ"ל, קושיית החזו"א וישוב ע"ז / מעשה רב בזה מכ"ק מרן אדמו"ר זצוקללה"ה מסקווירא.

נד) אי יש חשש בשפיכת קצת מים קודם השתיה.

נה) בענין הוצאת פירור שנפל לתוך זקנו, למה אין בזה משום בורר ומוקצה.

נו) בענין הוצאת שערות תלושין שיש בתוך פיאותיו וזקנו, למה אין בזה משום בורר ומוקצה / לימוד זכות להמקילים בזה.

נז) בהנ"ל, אי יש להתיר בזה מטעם דהוי מין אחד.

נח) סברא שאין שייך בורר בבן אדם.

נט) בענין סחיטת כבשים ושלקות, למה אין בזה משום בורר.

ס) בענין ברכת האילנות בשבת ויו"ט.

סימן נא מלאכת טוחן א) מלאכת טוחן הוא שמחלק ומפרר דבר מגידולי קרקע לחלקים, וכמו הטוחן חטה לעשות ממנו קמח, וכן אם שוחק פלפלין כדרכן במכתשת. והשיעור לחייב חטאת, מבואר בגמ' וברמב"ם שאם טוחן לאכילה שיעורה כגרוגרת. ואם למאכל בהמה, כמלוא פי גדי. ואם טוחן עצים להסקה, שיעורו כדי לבשל גרוגרת מביצה קלה. אכן גם כשטוחן רק גרגיר אחד אסור מן התורה, שחצי שיעור אסור מן התורה (עי' מ"ב סי' שכא סקכ"ג, ושעה"צ אות כו).

ב) גם אם אינו טוחן ממש, רק מחתך בסכין דק דק, חייב משום תולדה דטוחן. אבל אם אינו דק, אלא מחתך לחתיכות גדולות קצת, מבואר בפוסקים שאין זה דרך טחינה, אמנם למעשה כתב בביה"ל (סי"ב) בשם היראים שאין אנו בקיאים לידע השיעור מה נקרא דק, וע"כ יש ליזהר לחתוך יותר גדול מכפי מה שרגיל לחתוך בחול. וגם לא יחתוך רק סמוך לסעודה, כמו שמבואר בהל' בורר, דהיינו בערך חצי שעה. ומותר גם לחתוך בסכין, ואין זה נחשב כטוחן בכלי.

ג) אכן בחבילי פיאה ואזוב, מבואר בשו"ע (סי' שכא ס"א) שאסור לחתכן בכלי עיי"ש. ובענין מיני בשמים כגון עלי הדס, יש סוברים שאסור לפררם אפילו כדי להריחם מיד, שההיתר לאלתר אינו אלא במידי דאכילה, עי' אגלי טל (אות כז). אכן יש שכתבו להתיר גם בזה, עי' בברכי יוסף, וע"ע קצות השלחן (סי' קכט סט"ו).

ד) ומה שמבואר בשו"ע (סי' שכב ס"ה) שמותר לקטום ולמלול בשמים להריח, עי' בפמ"ג ובדעת תורה בשם הדעת קדושים שאם עכשיו אינו מריח כלל, אז אסור למלול, משום דנקרא מוליד ריחא, ולא מוסיף, עיי"ש.

ה) אם אינו חותך דק דק לחתיכות קטנות, אלא חותך פרוסות דקות שהם דקים ברוחב, אמנם הם גדולים באורך, כתב בשו"ת אגרות משה (ח"ד סי' עד) שאין בזה משום איסור טוחן. אכן ראיתי לחלק, שאין להתיר אלא אם הוא עכ"פ חתיכה גדולה, אלא שהוא דק, אבל אין להתיר לחתכו כרצועות.

ו) ומבואר בגמ' (שבת עד:) שהמחתך עצים חייב משום טוחן [ועי' במ"ב מהדורת 'דרשו' (על המ"ב סקמ"ה) שבזה חייב גם בחתיכות גדולות קצת עיי"ש], וגם המפרך חתיכות עץ חייב משום טוחן, וכתב הרמב"ם דדוקא כשצריך להנסורת, שאל"כ הרי הוא מקלקל, עיי"ש במשנה למלך. וכן המפרר צרור של עפר חייב משום טוחן, וכן מבואר בשו"ע (סי' שב ס"ז) שטיט יבש שעל בגדו אסור לשפשפו אפילו ע"י שינוי, משום טוחן. וע"ע בשו"ע (סי' שיב ס"ד) שלא יטלטל רגב של אדמה לקנח בו משום מוקצה, ובשעה"צ (שם סקי"ז) כתב שברי"ף ורמב"ם משמע שהאיסור הוא משום טחינה.

ז) דבר שהי' כבר נטחן ונתחבר אח"כ כגון לחם, אין בזה איסור טחינה, ומותר לחתכו דק דק, וכמ"ש הרמ"א (סי"ב). אבל לא בכלי המיוחד לכך, כגון מצה אין לכתשו במכתשת, עיי"ש בביה"ל, וכמו שמבואר במחבר (ס"י) לענין גבינה שאין לגוררו ברי"ב-אייז"ן המיוחד לכך. ויש סוברים שבדבר שהי' נטחן אין צריך להחמיר בזה, עי' תהל"ד (אות יג). ודבר שעדיין לא נטחן, הגם שהי' נפרד מתחילתו, שייך בו טוחן, וכמ"ש בענין טיט, ועי' בשו"ת ערוגת הבושם (סי' פ).

ח) ויותר מזה מבואר בשו"ע (סי"ט) ששום ובוסר ומלילות שכבר נתרסקו מער"ש, וגם כבר נידוכו היטב, מותר לגמור השחיקה בשבת. ובט"ז (סי' רנב סק"ו) מחמיר שלא לעשותו בידים עיי"ש, ועי' ביה"ל שהביא מא"ר שמבואר בלשון הטור והרמב"ם שמותר גם לעשותו בידים, אמנם כתב במג"א שעכ"פ יש ליזהר שלא לטרוף בכח, וכתבו האחרונים שזהו משום איסור לישה עיי"ש.

ט) כתב המחבר (ס"ז) שמותר לדוך פלפלים באופן שעושה שני שינויים, דהיינו בקתא של הסכין, ולא בהבוכנא המיוחד לכך, וגם לא ידוך בתוך המדוך, רק על השלחן או בקערה, ובאופן זה כתב המחבר שמותר לדוך אפילו הרבה, וכתב הפמ"ג ומובא במ"ב (סקכ"ד) דהיינו מה שצריך לאותו שבת. וגם המפרר תמכא (חריי"ן) בליל פסח, צריך לעשות שני שינויים. ואם אינו רוצה כלל לאכלו, אסור לדוכו אפילו בשינוי גמור, וכגון ללעוס תבלין ופלפלין, וכמו שכתבו האחרונים שלא התירו חז"ל בזה רק לענין צורך ברית מילה, כמבואר בסי' של"א (ס"ז).

י) ואם שוחק לצורך רפואה, חמור יותר, שגזרו חז"ל שלא לעשות שום רפואה משום גזירת שחיקת סממנים, ועי' פרטי ההלכות בזה בשו"ע סי' שכ"ח.

יא) וכן כתב המחבר (ס"ח) לענין מלח, שאין כותתין מלח במדוך של עץ, אבל מרסק הוא ביד של סכין. וגם בזה צריך שני שינויים, דהיינו שירסק רק בהיד ולא במדוך, וגם לא יחתוך בסכין, והשני שלא ירסק תוך המדוך או המכתשת, רק על השלחן או בקערה.

יב) ומבואר ברמ"א שכל השאלה היא דוקא במלח שעדיין לא נתבשל, אבל כשהי' כבר דק דק, ואחר שנתבשל נעשו פתיתין, מותר גם לחתכו דק דק, שאין טוחן אחר טוחן, וכמו שכתבנו לענין פת. וכן ה"ה לענין חתיכות צוקע"ר או מלח, דכיון שכבר הי' נטחן, שוב לא שייך בהם טחינה, ומותר לפררם.

יג) והנה נחלקו הפוסקים אי יש איסור טחינה גם בפירות וירקות שראויים לאכילה כמו שהוא, או דוקא בזרעים ופלפלין שעדיין צריכים תיקון. ולמעשה נקטו הפוסקים שאפילו דבר שראוי כבר לאכילה ג"כ יש בו איסור טחינה, וגם אסור לחתכו דק דק, וכמו שמבואר בדברי האחרונים (בסי"ב). ומטעם זה אין לרסק תפוחי אדמה, או גזר (מייער"ן) [אפילו בלי הוספת משקה], רק ע"י שינוי, דהיינו ביד של הכף, או ביד של הסכין. [ויש שכתבו שגם אם מרסק עם הכף עצמו הוי שינוי, אבל לא ירסק בשיני המזלג (גאפ"ל)].

יד) וכתב החזו"א (סי' נז) שאפילו באופן שנשאר הפרי מחובר לאחר הריסוק ג"כ נקרא טחינה, וע"כ אין למעך בנאנ"ע, וכן אין למרח אבוקאד"ו על לחם וכדומה, רק יחתך חתיכות קטנות ויתנם על הלחם, או ימעכם ע"י שינוי, וכ"כ בשו"ת שבט הלוי (ח"ז סי' צב). ועי' בשו"ת אגרות משה (או"ח ח"ד סי' עד) שמצדד להקל בזה עכ"פ במקום דוחק, יעו"ש. ואם הפרי כבר נתמעך עד כשהוא אוחז במקצת הפרי אין השאר נגרר אחריו, כתבו האחרונים ששוב אין בו איסור טחינה.

טו) אמרו חז"ל שאין טחינה אלא בגידולי קרקע. אכן נחלקו הפוסקים בבשר וביצה וכדומה שבאים מבעלי חיים שניזונים מן הקרקע, אם גם אלו נחשבין כגידולי קרקע, ולמעשה מבואר בשו"ע (ס"ט וברמ"א שם) שאם הוא ראוי לאכילה כגון בשר מבושל [שיש בזה גם לצרף דעת הסוברים שאפילו בירק אין בזה איסור טוחן] מותר לחתכו דק דק, וכן בביצה וגבינה [אמנם לא יחתכנו בכלי העשוי לטחינה]. אבל במאכל שקשה לאכלו, וכן אם נותן לפני עופות שהם אינם יכולים לאכלו בלא חיתוך, בזה אסור לחתכו דק דק, ומטעם זה כתב הרמ"א (סי"ב) שאסור לחתוך חרובין או גרוגרות לפני הזקנים דק דק, חוץ באופן שעושהו סמוך לאכילה. ולמעשה כתבו הפוסקים שבכל אופן יחתוך חתיכות גדולות, וגם רק סמוך לסעודה, ולא בכלי העשוי לטחינה.

טז) וכתבו כמה מגדולי זמנינו שמותר לחתוך ביצה בכלי שיש לו כמה סכינים, ומניחים בתוכו הביצה ומחתכו בפעם אחת לכמה חתיכות, שאין זה דרך מלאכת טחינה, רק דרך חיתוך בסכין.

תוכן הענינים

א) גדר מלאכת טוחן / שיעור החיוב ואיסור מה"ת.

ב) בענין המחתך דק דק, שחייב משום טוחן / גדר חתיכות דקות / חיתוך בסכין, אי נחשב כטוחן בכלי.

ג) בענין חיתוך חבילי פיאה אזוב / אי מותר לפרר עלי הדס להריח לאלתר.

ד) באיזה אופן מותר לקטום בשמים להריח.

ה) אי מותר לחתוך פרוסות דקות ברוחב וגדולים באורך.

ו) בענין המחתך עצים חייב משום טוחן / בענין המפרר צרור עפר חייב משום טוחן / טעם איסור טלטול רגב אדמה כדי לקנח בו.

ז) בענין אין טוחן אחר טוחן / אי מותר לכתוש מצה במכתשת / דבר שהי' מפורד מתחילתו, אי יש בזה משום טוחן.

ח) שום ובוסר שנתרסקו מער"ש, באיזה אופן מותר לגמור שחיקתם בשבת.

ט) בענין דיכת פלפלין ע"י ב' שינויים / באיזה אופן מותר לפרר תמכא (חריי"ן) בליל פסח.

י) בענין שחיקה לצורך רפואה.

יא) אופן ההיתר בכתיתת מלח.

יב) חתיכת מלח או צוקע"ר שכבר נטחן מקודם, אי מותר לדוכו או לחתכו דק דק.

יג) אי יש איסור טחינה בפירות וירקות שראויים לאכילה כמות שהם / ריסוק ע"י כף, אי מקרי שינוי.

יד) באופן שהפרי נשאר מחובר אחר הריסוק, אי יש בזה איסור טוחן / אי מותר למרח אבוקאד"ו על לחם.

טו) בענין אין טחינה אלא בגידולי קרקע / בשר ביצה וגבינה, אי מותר לחתכם דק דק.

טז) אי מותר לחתוך ביצה בכלי שיש לו כמה סכינים.

סימן נב מלאכת לש א) לישה היא אחת מן ל"ט מלאכות שהיו במשכן בסממנים, שנצרכו לכך לצביעת היריעות. ולמעשה בדרך כלל אצלינו מלאכת לישה הוא בקמח ומים, וכמו שנקט התנא המלאכה בסידורא דפת, אכן המלאכה הוא לאו דוקא במים, אלא גם בכל דבר שמחבר הקמח, כגון דבש או שומן, הרי זה בכלל האב מלאכה.

ב) גם בדבר שאינו ראוי לאכילה, כגון המגבל עפר כדי לחברו ביחד, הרי זה תולדה דלש, כמו שמבואר ברמב"ם (פ"ח הט"ז), וכתב המג"א (סי' שכא סקי"ט) שע"כ יש ליזהר שלא להשתין על טיט משום גיבול, וגם יש ליזהר שלא ירוק על החול, ועי' במ"ב (שם סקנ"ז) שמצדד להקל בזה במקום הצורך.

ג) אולם דבר שאינו מתחבר ביחד, אלא שע"י ששופך עליו מים נעשה כל התערובות דבר נוזל ומשקה, כגון השופך מים על קאוו"ע או צוקע"ר וכדומה, אין זה בגדר לישה כלל [אכן יש אוסרים בזה מטעם דהוי כמו נולד]. ומה שמבואר בגמ' (שבת יח.) ששריית דיו הוא בכלל לש, היינו משום שבתחילת עשיית הדיו הוא עבה. וכן באופן שאינם נילושים ביחד, רק מתערבים זה בזה, כגון המערב צוקע"ר עם קאקא"ו, אין בזה חשש לישה כלל.

ד) והנה נחלקו הפוסקים במלאכת לישה, אי קיי"ל כרבי שבנתינת מים בעצמו על הקמח חייב משום לישה, הגם שנתערב מעצמו, או קיי"ל כר' יוסי ב"ר יהודה שאינו חייב עד שיגבל, ורוב הפוסקים פסקו להקל שאינו חייב בנתינת מים בעצמו. וכתב בביה"ל (סי' שכא סי"ד) שאפילו לפי שיטת הסוברים שגם בנתינת מים כבר נקרא גיבול, עכ"פ הגיבול בעצמו ג"כ הוא ממלאכת לישה, וע"כ אפילו אם נתן המים מער"ש, אעפ"כ אסור עוד לגבלו בשבת מן התורה, ואינו כמו לישה אחר לישה. ואפילו כבר עשה הלישה, ואח"כ מייפהו יותר, כגון שעורך הבצק לאחר הלישה, ג"כ חייב, וכל זה היינו בקמח וכדומה דבר שהוא בר גיבול.

ה) אבל דבר שאינו בר גיבול, כגון אפר או חול הגס, ולכמה פוסקים גם קמח מקליות, נחלקו הפוסקים אם הוא חמור יותר שחייב אפילו בנתינת מים בעצמו אפילו לשיטת ר' יוסי ב"ר יהודה, או להיפוך, שדבר שאינו בר גיבול קיל יותר שאינו חייב מדאורייתא אפילו כשמגבלו ממש, ואינו אסור רק מדרבנן.

ו) ולהלכה כתב המחבר (סי' שכא סי"ד) שבקמח של קליות יש להתיר לגבלו ע"י שינוי, שמגבלו מעט מעט, והיינו בקמח של טחינה גסה כגון שתיתא, ולכאורה ה"ה בדייסא של תינוקות (הנקרא סיריע"ל), אבל בקמח סתם וודאי לא מהני לעשות מעט מעט, ואפילו כשעושהו פחות מכשיעור. וההיתר בקמח קלי לעשותו מעט מעט, כתב בביה"ל הטעם משום דכיון שהוא כבר ראוי לאכילה, ע"כ מה שנותן אח"כ מים אינו רק כמו תיקון אוכל עיי"ש, וע"כ מותר לעשותו אפי' בלילה עבה כשעושהו מעט מעט. וכתב הביה"ל שהגם שאינו מבואר בהדיא מהו השיעור של מעט מעט, אכן עכ"פ מבואר שאפילו יותר מכגרוגרות נקרא מעט, יעו"ש.

ז) ואם רוצה לעשות הרבה בקמח של טחינה גסה, או בדייסא של תינוקות (הנקרא סיריע"ל), צריך לעשות שני שינויים, האחד לעשותו רך ולא קשה, דהיינו שיוכל לערותו מכלי לכלי. והשני שישנה מהרגיל, כגון אם הדרך ליתן קודם הדייסא ואח"כ המשקה, צריך עכשיו ליתן קודם המשקה ואח"כ הדייסא.

ח) אמנם המחבר (סט"ז) הביא שיטת בעל התרומות שפסק כרבי שגם בנתינת מים בלבד חייב משום גיבול, ואפילו בדברים שאינם בני גיבול כגון שתיתא וכדומה, וכן הביא המחבר שיטה זו בסי' שכ"ד (ס"ג), ולפ"ז אין להתיר לעשות מעט מעט, ואפילו משנה מדרך חול לעשותו בהיפוך, לא מהני.

ט) אכן כתבו הפוסקים שמן התורה אינו עובר לכו"ע רק בבלילה עבה, אבל בלילה רכה [שיכולים לערותו מכלי לכלי] אינו אלא מדרבנן, וע"כ אם עושה בלילה רכה, וגם משנה מדרך חול, יש להתיר, ובאופן זה אין צריך לעשות מעט מעט, וכתב במג"א שבאופן זה מותר לעשות אפילו מסעודה לסעודה.

י) עוד מבואר בשו"ע (סי' שכא סט"ז; סי' שכד ס"ג) שאם מערב מים בחרדל ושום ושחלים [וכתב במג"א דה"ה בקמח קלי] מבעוד יום, אז לכו"ע מותר להוסיף מים ולערבו בשבת. אמנם צריך לשנות מדרך חול, דהיינו בקמח קלי צריך לעשות מעט מעט, ובשאר הדברים כמו שום וחרדל וכן דייסא וסיריע"ל צריך לערב בנחת, ולא יטרוף בכח. ולשיטת הרמ"א לא יערב בכלי, רק ביד, או מנערו מכלי לכלי, כמ"ש המחבר (סי' שכד ס"ג). ומלשון המשנ"ב (סקנ"ט) בשם הפמ"ג נראה לכאורה דחרדל [וכן הדין לענין באנאנ"ע ואבוקאד"ו] שנידך ונילוש מער"ש במשקה של הפרי בעצמו, אסור להוסיף בשבת עוד משקה, לפי המחמירים בבלילה עבה. וכתב התהל"ד (אות כא) שעכ"פ נראה מזה שבשבת יש איסור לישה גם במשקה של הפרי עצמו, אפילו אינו מוסיף שום משקה. ועי' בקצוה"ש (סי' קל סק"ח) מש"כ בזה.

יא) ונמצא למעשה כשרוצה לעשות דייסא (סיריע"ל) לתינוק בשבת, אזי אם עושה בלילה רכה, כגון שמערבו בחלב ונותנו בבקבוק לשתותו, מותר ע"י שישנה ליתן קודם החלב ואח"כ הדייסא. ואם אינו יודע האיך המנהג לעשות בחול, יש סוברים שאסור לעשות רק מעט מעט, ויש מתירים לעשות כהשינוי שמפורש בגמ' (שבת קנו.) שיתן קודם המאכל ואח"כ המשקה. וטוב לעשות גם השינוי שלא לערבו בכף, רק ינענע הכלי עד שיתערב, עי' במ"ב (סקנ"ז), או עכ"פ רק יערבו בידו.

יב) ואם רוצה לעשותו עבה, לפי שיטת המקילים מותר כשעושהו מעט מעט, אפילו נאמר דמקרי בר גיבול, עי' משנ"ב (סקנ"ב) בשם הפמ"ג. ולפי שיטת המחמירים, בכל אופן אסור, חוץ כשכבר נתן החלב מבעוד יום. ובחזו"א (סי' נח אות ח) כתב שיכולים להקל לצורך מזון תינוק כשיטת המתירים. ואם מוסיף משקה כדי שיעשה רכה, נראה מדברי הביה"ל (סט"ו סוד"ה יכול) שאין בזה שום חשש, רק שלא יטרוף בכח, דאז דמי קצת ללישה, עיי"ש.

יג) וכשעושה בלילה רכה, צריך ליזהר שיתן תיכף חלב או שאר משקה הרבה בפעם אחת, שאם יתן מעט משקה, יעשה תיכף בלילה עבה, ולא מהני מה שמערב אח"כ עוד משקה לעשותו רכה.

יד) כתבו אחרוני זמנינו שאין לעשות פאדינ"ג או דזשעלו"י בשבת, הגם שבשעת העשיה היא בלילה רכה, כיון שנעשה אח"כ בלילה עבה. אמנם מותר ליתן חלב על קארנפלעיק"ס וכדומה, כיון שאין המשקה מחברם להיות אפילו כבלילה רכה.

טו) עוד כתבו שאין לערב חמאה וכדומה לתוך אבקת קוקא"ו למרחו אח"כ על לחם וכדומה, שהרי נעשה בלילה עבה. וכן אין לערב מייענעי"ז עם דג טונ"א וכדומה, או ביצים שהם מרוסקות לחתיכות קטנות, אמנם יש שכתבו להקל בזה, כיון שאינו מתערב להיות אחד כמו עיסה, רק מתדבק יחד. ולכתחילה יש להחמיר שלא לערב הרבה משקה שלא יעשה גיבול, דהיינו שלא יהיו נדבקים ביחד, ועכ"פ יש לעשותו ע"י שינוי.

תוכן הענינים

א) גדר מלאכת לש / אי לישה היא דוקא במים.

ב) בענין גיבול עפר / בענין זהירות שלא לרוק על החול, ולהשתין על טיט.

ג) באופן שע"י התערובות נעשה דבר נוזל ומשקה, אי הוי בגדר לישה / המערב צוקע"ר עם קאקא"ו, אי הוי לישה.

ד) בענין אם נתינת מים זהו גיבולו / המגבל אחר נתינת המים, אי חייב משום לש / העורך העיסה אחר הלישה, אי חייב משום לש.

ה) דבר שאינו בר גיבול, אי חייב בנתינת מים לחוד.

ו) בענין ההיתר של 'מעט מעט'.

ז) באיזה אופן מותר לעשות דייסא של תינוקות הרבה.

ח) בענין שיטת בעל התרומות שאין להתיר 'מעט מעט'.

ט) בענין בלילה רכה / אי מותר גם מסעודה לסעודה.

י) המערב שום ושחלים מער"ש, אי מותר להוסיף עליו מים בשבת / בהנ"ל, אופן היתר הערבוב בשבת / באנענ"ע ואבוקאד"ו שנידוכו ונילושו במשקה הפרי עצמו מער"ש, אי מותר להוסיף עליהם מים בשבת / אי יש איסור לישה במשקה הפרי עצמו.

יא) אופן הנכון בעשיית דייסא (סיריע"ל) לתינוק.

יב) בהנ"ל, באיזה אופן יכול לעשותו עבה.

יג) באופן שעושה בלילה עבה, ואח"כ מוסיף משקה שיעשה בלילה רכה, אי מועיל.

יד) אי מותר לעשות פאדינ"ג או דזשעלו"י / אי מותר ליתן חלב על קאר"ן-פלעיק"ס.

טו) אי מותר לערב חמאה עם אבקת קאקא"ו / אי מותר לערב מייענעי"ז עם דג טונ"א, או ביצים מרוסקות.

סימן נג מלאכת אופה ומבשל א) במשנה איתא 'האופה', משום דנקיט סידורא דפת, אכן האב מלאכה הוא בין אופה בין מבשל ובין מטגן ומעשן. ומבואר ברמב"ם שגם אוכל ומשקה שראוי לאכול בלי בישול חייב כשמבשלו, ואפילו מים, כיון שסוכ"ס נשתבח ע"י הבישול. וצ"ע באותן מאכלים שמבואר בגמ' (ברכות פ"ו) לענין ברכות, שהבישול מגרע אותן, אי גם בזה חייב משום מבשל.

ב) ואינו חייב אלא כשמבשל באור דוקא, באופן שרגילים לבשל, דהיינו באור או ע"י תולדות האור, אבל המבשל בחמה או בחמי טבריה פטור, ואפילו מדרבנן לא אסרו בזה. אכן בתולדות חמה אסרו חז"ל גזירה אטו תולדות האור. ונחלקו הגדולים לענין דוד שמש, אי נקרא חמה, או תולדות חמה, ובשו"ת מנחת יצחק (ח"ד סי' מד) כתב להחמיר שנחשב כתולדות חמה, עיי"ש.

ג) בענין בישול במייקראוועיו"ו, נחלקו גדולי זמננו אי חייב מדאורייתא, ונוגע השאלה גם לענין בישול בשר בחלב, ועי' בס' בדי השלחן (יו"ד סי' פז), ולמעשה יש להחמיר בזה.

ד) החיוב על הבישול הוא משראוי לאכלו כמאכל בן דרוסאי, ונחלקו הפוסקים אי היינו כשליש בישולו, או כחצי בישולו. ולאחר שנתבשל כבר כמאכל בן דרוסאי, נחלקו הראשונים אי חייב על הבישול כשמוסיף לבשלו, ולהלכה כתבו הפוסקים להחמיר כמבואר בשו"ע (סי' שיח ס"ד). ואם נתבשל לגמרי, אין בו עוד משום בישול אפי' כשמצטמק ויפה לו, אכן יש שכתבו להחמיר כשיש עצמות, שע"י בישול זמן רב נעשו רכים לאכילה, ועי' מה שכתבנו בזה בשו"ת חיי הלוי (ח"ב סי' ל).

ה) מבואר בגמ' (שבת ג.) שאם התחיל האפיה וכן הבישול וסילק את המאכל קודם שנגמר, אינו חייב עיי"ש. ונחלקו האחרונים אם ה"ה אם אופה או מבשל בשבת עם חשיכה, באופן שלא יגמור האפי' והבישול עד לאחר שבת, ועי' מה שכתבנו בזה בשו"ת חיי הלוי (ח"ה סי' מג אות ב), וע"ע מה שהאריך בזה בשו"ת חלקת יואב (סי' י). ועי' מש"כ לעיל סימן מב אות ו' ז'.

ו) ולענין מים, נחלקו הגדולים אי חייב כשהוסיף על החום של יד סולדת בו, ושמעתי מהרה"ג רבי חיים ברים ז"ל בשם החזו"א זצ"ל, שהמים כל זמן שלא יגיעו לבישול ממש דהיינו מעלה אבעבועות, שייך בהם בישול, וכל שממהר הבישול חייב, וע"כ אם המים החמין עדיין לא נתבשלו כל צרכם, צריך ליזהר שלא ליטול מהם בשבת, שעי"ז ממהר הבישול. אכן יש שכתבו להקל בזה, וכמו שכתבנו בשו"ת חיי הלוי (ח"ב סי' לא). ובוודאי לכתחילה יש להחמיר בזה, וע"כ יש ליזהר שלא ליקח מים מהקדירה העומדת על האש כ"ז שלא הרתיחו, שעי"ז ממהרים המים הנשארים להתבשל. וגם אין ליקח מים ממיחם הנקרא פירקלעיטע"ר ולערותו לתוך הקדירה, וע"ע מש"כ בזה בשו"ת חיי הלוי (שם).

ז) בשיעור יד סולדת בו, נחלקו האחרונים, ועי' מה שכתבנו בחיי הלוי (ח"א סי' מד) שיש סוברים שיש להחמיר לשער יד סולדת בחום של ארבעים מעלות צעלזיו"ס, שהוא מאה וארבעה פערנהיי"ט. ויש סוברים שהשיעור הוא ארבעים ושלשה צעלזיו"ס, שהוא מאה ועשר פערנהיי"ט. ויש סוברים שהשיעור הוא ארבעים וחמשה צעלזיו"ס, שהוא יותר ממאה ושלש עשרה פערנהיי"ט. ויש סוברים שהשיעור הוא ארבעים ושמונה צעלזיו"ס, שהוא בערך מאה ושמנה עשר פערנהיי"ט. ויש סוברים שהשיעור הוא שבעים ואחד צעלזיו"ס, שהוא מאה וששים פערנהיי"ט.

ח) והנה בישול היינו בכלי ראשון, אפילו אינו עומד על האש, כמבואר בשו"ע (ס"ט), אבל בכלי שני מעיקר הלכה אינו מבשל. אכן אנו מחמירים, משום שיש דברים שהן מקלי הבישול שנתבשלים גם בכלי שני. ויש סוברים דהיינו דוקא בכלי שני, אבל לא בכלי שלישי, אכן יש מחמירים אפילו בכלי שלישי ורביעי כשהיד סולדת בו.

ט) ובפרט בעלי טי"י, יש להחמיר לבשלם מער"ש. ואפילו אם כבר עירו חמין מער"ש על הטי"י, כיון שעירוי אינו מבשל רק כדי קליפה, יש לחוש ג"כ שלא לערות עליהם שנית בשבת. אבל אם שרו אותו בכלי ראשון, מותר לשרותו בשבת בכלי שני. ואפי' אם שרו אותו בכלי שני מער"ש, יש להתיר לחזור ולשרותו בכלי שני. אכן יש נוהגים להעמיד הטי"י על הפח, לחוש לשיטת הסוברים שלח שנצטנן יש בו איסור בישול אפילו בכלי שני, אבל מנהג העולם להקל בזה, וכמו שכתבנו להלן בענין חלב. ועכ"פ אם מערה מכלי ראשון, יש ליזהר ליתן קודם את המים ואח"כ הטי"י, שהרי מכלי ראשון בוודאי יש לחוש לבישול לאחר שנצטנן. ומי שרוצה להחמיר בענין צביעה באוכלים, צריך ליקח עוד כלי שלישי, וליתן לתוכו הקאוו"ע או הטי"י, ואח"כ לערות עליהן מהכלי שני, עי' שעה"צ (סי' שיח סקס"ה).

י) הנוטל מכלי ראשון ע"י שע"פ-לעפ"ל (מצקת), נחלקו הפוסקים אי נקרא כלי ראשון או כלי שני, ועכ"פ אם שהה עם הכף זמן מה תוך הקדירה, בוודאי יש להחמיר שנקרא כלי ראשון. ואם לקחו חמין ע"י שעפ-לעפ"ל ונתנוהו בכלי שני, כתבו האחרונים להקל בזה להחשב ככלי שלישי (עי' חוות דעת סי' צב סקכ"ז).

יא) והנה מובא בשם החזו"א זצ"ל שאם שופך מים מתוך דוד שעומד על האש לתוך כוס, מקבלים המים שבתוך הכוס שם של כלי ראשון, כיון שבשעת שפיכתם היו מחוברים לכלי ראשון שעומד על האש. ועי' בשש"כ (פ"א הע' קכב) בשם הגרש"ז אויערבאך ז"ל שכן מבואר בפמ"ג (א"א סקל"ג), עיי"ש.

יב) ועכ"פ בכלי שני כשהיד סולדת בו בוודאי אסור ליתן בו שום דבר, שאין אנו בקיאים איזה דבר הוא מקלי הבישול, וגם משום דמחזי כמבשל, עי' מג"א (סקט"ו). אכן בדיעבד כתבו הפוסקים להתיר לאכלו. וכתב הרמ"א (ס"ה) שגם בפת יש לחוש לכתחילה שלא ליתנה בכל שני, משום שיש סוברים שיש בישול אחר אפיה.

יג) מים ושמן ותבלין, מבואר בגמ' (שבת מ:) שאינם מתבשלים בכלי שני, וע"כ מותר ליתן אפילו מעט מים צוננים לתוך כלי שני של חמין, ובשו"ע (סי"ג) כתב דה"ה שאר משקים, וכ"כ בשו"ע הרב (סי"ב). אכן לכתחילה יש להחמיר כהסוברים שבשאר משקים יש לחוש שכלי שני מבשל, עי' משנ"ב (סקמ"ב), וכן כתב בנו"ב (דרוש לה) [ולכאורה לפ"ז צ"ל שמש"כ בשו"ע שאר משקים, היינו דוקא כשהוא בתוך קיתון, וצ"ע]. ועי' בשו"ת מנחת יצחק (ח"ה סי' קכז אות ה) לענין חלב שכבר נתבשל, הגם שאינו רק פעסטערייז"ד, יש לצרף שיטת הסוברים שאין בישול אחר בישול אפילו במשקים עיי"ש, ועי' מה שכתבנו בזה בשו"ת חיי הלוי (ח"ב סי' לב).

יד) ואם עירה מהקדירה על מאכל, קיי"ל שעירוי מבשל מן התורה כדי קליפה, וממילא נאסרה לאכילה. אכן אעפ"כ מותר להוסיף מים חמין לתוך הקאוו"ע אפילו מתוך כלי ראשון, כיון שהתחתון צונן ומתערב. ואם עירה על ביצה וקלף הביצה, לכאורה יש להתיר, כיון שלא נאסרה רק כדי קליפה, והגם דלכאורה הרי זה לא עדיף מכלי שני, שיש דברים המתבשלים בכלי שני, וביצה הוא וודאי מהדברים שקלים להתבשל, אמנם לענין דיעבד כבר כתבו האחרונים להתיר, שיש לסמוך על הסוברים שכלי שני אינו מבשל אפילו בדברים רכים.

טו) עירוי מכלי שני אינו מבשל כלל, וע"כ מותר לערות מעיקר הלכה אפילו על פירות וירקות וכדומה, אכן יש דברים רכים שידוע שנתבשלים גם בעירוי מכלי שני, כמבואר בשו"ע (ס"ד) בדגים מלוחים הנקרא הערינ"ג, באופן שא"א לאוכלו בלי שטיפה במים רותחים. ובפמ"ג כתב שיש חשש של מכה בפטיש, ולפ"ז גם בצונן אסור, אבל במ"ב בביה"ל מביא שכל הפוסקים לא סבירא להו כן עיי"ש. ועכ"פ במים חמין אפילו אין היד סולדת בו בוודאי יש להחמיר.

טז) וכן בכל מאכל שאינו ראוי לאכילה בלי לשרותו בחמין, יש חשש בישול או מכה בפטיש אפילו בעירוי מכלי שני, עי' ברמ"א (שם). וכן יש ליזהר בזה בעלי טי"י שעדיין לא נתבשלו.

יז) ולענין עשיית קאוו"ע, יש שהקילו כיון שכבר נתבשל [חוץ מהקאוו"ע שעושים לפסח שעדיין לא נתבשל], אכן יש שחששו גם בזה משום איסור מכה בפטיש, ועי' מש"כ בזה בשו"ת ויען יוסף, ובשו"ת חלקת יעקב (ח"ב סי' קטז) כתב להחמיר בזה רק לערות מכלי ראשון, ומורי הגר"מ ניישלאס אב"ד סקווירא ז"ל אמר לי בשם הרב אב"ד צעלים ז"ל שיש בזה גם חשש צובע, וחמור מכל צביעה באוכלים, משום דהוי כעושה הצבע בעצמו, וכתב הרמב"ם (פ"ט הי"ד) שהעושה עין צבע הרי זה תולדת צובע.

יח) יש סוברים שהגם שכלי שני אינו מבשל, היינו דוקא בדבר לח, אבל דבר גוש אינו מתקרר בכלי שני, וכתבו הפוסקים להחמיר כשיטה זו, וע"כ אין להניח סאלא"ט וכדומה על בשר חם או קוג"ל כשהוא יד סולדת בו, וכן אין להניח חרדל או פלפל על בשר חם שהיד סולדת בו, ולפי שיטה זו כתבו כמה אחרונים שאפילו בכלי שלישי ורביעי וכו' ג"כ לא נסתלק שם כלי ראשון מדבר גוש. ולפ"ז לכאורה יש גם ליזהר שלא לערות מים צוננים על ביצה חמה שהיד סולדת בו, ושמעתי ממורי הגרי"י ניימאנן אב"ד בעלזא-מאנטריאל ז"ל שצידד להקל באופן שעושה אותו דרך העברה, כגון אצל הסינ"ק, שי"ל שדרך העברה אינו מתבשל. ועכ"פ לכתחילה יש ליזהר גם בזה.

יט) ופלפל שלנו שנעשה כמו אבק, יש סוברים שאין להם דין תבלין שאין מתבשל בכלי שני, וע"כ אין להניחו לתוך הרוטב כ"ז שהיס"ב, אמנם בזה יש מקילים בכלי שלישי.

כ) וכן יש להחמיר שלא ליתן חתיכת לימאנ"ע לתוך כלי שני. ובענין לימא"ן-דזשו"ס שהוא משקה, לכאורה תלוי במחלוקת האחרונים אי מה שאמרו חז"ל שמים ושמן אינם מתבשלים בכלי שני, אם ה"ה שאר משקים, ובשו"ע הרב (סי"ב) מקיל בזה. ויש סברא שבלימאנ"ע שהוא דבר חריף חמור יותר, אמנם למעשה בכל משקים יש לכתחילה להחמיר ליתנם רק בכלי שלישי.

כא) מגיס הוא ג"כ מחלקי הבישול, מפני שמערב כל חלקי המאכל, וחייב מן התורה כמבואר בשו"ע (סי"ח). וכתבו הפוסקים שיש להחמיר במגיס אפילו כשכבר נתבשל כל צרכו. ומשמע שאפילו אם כבר הגיס פעם אחת, הגם שי"ל דהוי כמו בישול אחר בישול, שכבר נתערב התבשיל, אעפ"כ יש לאסור, שיש לחוש שעדיין יש חלקים שלא נתערבו. ושאלתי ממורי הגר"ש וואזנער ז"ל והסכים לזה, והביא ראי' מהגמ' סופ"ק דשבת (יח:) שהקשה וניחוש שמא מגיס, ולא מתרץ דמיירי שכבר הגיס פעם אחת. ושוב ראיתי בשם המגיד משנה (פ"ט הי"א) שכתב שפטור עיי"ש, ועכ"פ איסורא וודאי איכא, עי' לחמי השלחן בשם תולדות שמוא' (מצוה לב סי' ל אות ג).

כב) ולהוציא מאכל בכף, נחלקו הפוסקים אי הוי מגיס, ולמעשה נקטו האחרונים להלכה להחמיר כשאינו מבושל כל צרכו, וכשהוא על האש יש לכתחילה להחמיר אפילו במבושל כל צרכו, עי' בשו"ע (סי"ח). ונחלקו גדולי הוראה באופן שמסלקו מעל האש ועודו מונח על הפח, ועי' בשו"ת מנחת יצחק (ח"ה סי' קכז אות ו), ולכאורה שאלה זו אינו תלוי אי מותר שוב להחזירו על מקומו, ששם עיקר השאלה הוא אי נקרא שהייה לכתחילה, או לא, אבל בנד"ד השאלה היא אי יש חשש שהוצאת המאכל יעשה פעולה בהתבשיל, ובזה מסתבר שאם על מקום ההוא אין יד סולדת, לא מקרי על האש לענין זה.

כג) כתב בשו"ת אבני נזר (או"ח סי' נט אות ה) בשם הגאון מקוטנא זצ"ל שבמים אין משום מגיס. ויש מחמירים בזה, אכן שמעתי מגדולי הוראה דנקטינן להלכה להקל. ולערות מים לתוך הקדירה, יש אומרים שיש בזה איסור מגיס, ועי' מה שכתבנו בשו"ת חיי הלוי (ח"ב סי' לא) שיש להחמיר בזה כמו הוצאת המאכל, דהיינו בעודו על האש, או כשלא נתבשל כל צרכו. ויש מקילים בזה.

כד) והנה מבואר בגמ' ובשו"ע (שם) שבצמר ליורה לכו"ע שייך מגיס אפילו לאחר שקלט הצבע, שבזה מועיל ההגסה גם אח"כ, ולפ"ז דן בשו"ת מנחת יצחק (ח"ז סי' כא, וח"ח סי' כח) לאסור להוסיף מים לכלי הנקרא וועפערייזע"ר, אפילו מים חמים שכבר נתבשלו, עיי"ש.

כה) יש שכתבו להחמיר גם שלא לכסות הקדירה משום מגיס, ולפ"ז לכאורה יש להחמיר בזה אפילו כשמבושל כל צרכו, אכן ראיתי בשו"ת עמק התשובה (ח"א סי' מב) שכתב להקל בזה עיי"ש. ויש עוד לעיין באינו מבושל כל צרכו וסלקו מעל האש, אי מותר לכסותו, שיש סברא לומר שפעולת הכיסוי אינו מועיל רק כשהוא על האש, שאז ההבל העולה מתערב בהמאכל.

כו) מבואר בשו"ע (סי"ד וסי"ז) שאסור ליתן צונן אצל האש אפילו להפשירו, רק במקום שאפילו הי' מניחו שם הרבה לא הי' בא לידי שיעור יד סולדת. ואם הוא כבר נתבשל, כתב הרמ"א שנוהגים להקל אם עדיין לא נצטנן לגמרי, דהיינו שראוי לאכלו מפני חמימותו. אכן כ"ז היינו כשאינו נותנו על האש דהיינו במקום שהדרך הוא לבשל, אבל במקום שדרך לבשל אסרו חז"ל דמחזי כמבשל, או משום חשש חיתוי.

כז) ונחלקו הפוסקים אי מותר להניח דבר יבש שכבר נתבשל, וכן דבר לח כשעדיין חם [וכבר הניחו על הקרקע] ע"ג קדירה המונחת על האש, עי' בשו"ע (ס"ז וס"ח), ולמעשה נקטו האחרונים להלכה להקל בזה, משום שאין הדרך לבשל באופן זה. ויש סוברים שזהו דוקא כשהקדירה מליאה, אבל לא להפך קדרה ריקנית, עי' בפמ"ג (סי' רנג א"א סקל"ג), ועי' במשנ"ב וביה"ל (שם ס"ג). ובשו"ת שבט הלוי (ח"א סי' צא) כתב שכל זה אינו אלא באופן שהקדירה עומדת על האש, אבל כשעומדת על פח (בלע"ך) מותר להעמיד המאכל גם על קדירה ריקנית. וראיתי עוד סברא בזה, שכל החומרא של הפמ"ג אינו אלא משום שכן הי' הדרך לבשל עיי"ש, וא"כ בזמנינו בוודאי מהני גם קדירה ריקנית, ובפרט כשמונח על הפח.

כח) אמנם אין להורות היתר ליתן על הפח (בלע"ך) ממש מאכל שכבר נתבשל, שבזה הוי כמשהה לכתחילה בשבת, שאסור משום מחזי כמבשל, ועי' מה שכתבנו בזה בשו"ת חיי הלוי (ח"ו סי' נג אות יב-יג). וע"ע מה שכתבנו שם (ח"ד סי' כד אות יב) שאין ליתן חלה קרושה על הפח, רק על הקדירה.

כט) ויש לעיין אי מותר להושיב מאכל יבש שכבר נתבשל, על הפח (בלע"ך) במקום רחוק מהאש, והנה אם המקום ההוא הוא יד סולדת וודאי יש לאסור, משום דהוי כמו משהה לכתחילה [ועי' בשו"ת צפנת פענח (ח"ב סי' כז) שקדירה העומדת על בלע"ך (אפילו עמד כך מתחלת בישולו) פשוט שנחשב ככלי ראשון, יעו"ש]. אמנם במקום שאינו יד סולדת, יש לעיין, ובאמת ספק זה שייך גם בדבר שעדיין לא נתבשל, כיון שמניחו במקום שא"א להגיע ליד סולדת, ועיקר השאלה בזה אי נאמר כיון שמבחוץ אינו נראה עד איזה מקום מגיע האש ממילא מחזי כמבשל, או אולי אין לנו לגזור מדעתינו להחמיר בזה, וכיון שאינו מקום האש לא גזרו חז"ל. ולמעשה נראה להחמיר משום מראית העין, ועוד שיכול לבא לידי טעות, או שילמדו אחרים ממנו ולא ידעו להבחין. אכן על השיש (קאנטע"ר), אפילו סמוך לאש אין חשש, באופן שלא יבוא שם לידי יד סולדת בו.

ל) ונשאר עוד לעיין אי מותר ליתן קדירה שאין בה איסור בישול, על פלטה-עלעקטר"י שנעשה להעמיד עליו מאכלים שישארו חם, ואין הדרך לבשל שם. והנה באופן שהפלטה אינו יכול לחמם מים עד שיגיע ליד סולדת בו, ואין בו כפתור להעלות החום, נראה פשוט להתיר, אכן באופן שהפלטה יכול לחמם מים עד שיגיע ליד סולדת בו, צ"ע שי"ל שהגם שאין הדרך לבשל עליו, אכן כיון שיכולים לחמם עליו מאכל ומשקה, א"כ ממילא הרי הוא כמו שמבשלים עליו, וממילא הרי הוא כמו תחילת שהייה.

לא) נחלקו הפוסקים אי יש איסור בישול אחר בישול, והיינו באופן שאין בו משום איסור שהייה וחזרה מדרבנן, כגון שנותנו על גבי קדירה. ולהלכה קיי"ל שבדבר יבש אין איסור בישול אחר בישול, אבל בדבר לח שייך בישול אפילו אחר שנתבשל, וע"כ כתבו האחרונים שאין להניח קעטשא"פ וכדומה על בשר חם, הגם שהוא כבר נתבשל, כיון שהוא דבר לח.

לב) והנה הרמ"א (ס"ד) כתב שי"א דהיינו דוקא במצטמק ויפה לו, ועי' בט"ז שמצדד כן להלכה, אבל במשנ"ב פסק כשיטת הב"ח ועוד אחרונים שגם במצטמק ורע לו שייך בישול אחר בישול.

לג) ובמאכל שהוא דבר יבש וכשיתנוהו לתוך החמין נעשה לח כגון צוקע"ר ומלח, נחלקו האחרונים אי דינם כלח לאסור בזה בישול אחר בישול, ולמעשה יש להחמיר בכלי ראשון, עי' בשו"ע הרב (בהלכתא רבתא לשבתא) ובמשנ"ב (סקע"א).

לד) אמנם כתב הרמ"א (בסט"ו) שנהגו להקל גם בדבר לח אם לא נצטנן לגמרי, ובשו"ע הרב (ס"ט) כתב דהיינו שעדיין ראוי לאוכלו מחמת חמימותו, ועי' מה שכתבנו בשו"ת חיי הלוי (ח"ב סי' לא אות ג) שמדברי המג"א נראה שבמקום שאין נפק"מ יש להחמיר גם בזה [מהיות טוב].

לה) וכתבו כמה אחרונים (הגהת רעק"א סי' רנג, ושו"ת אבני נזר או"ח ח"א סי' קכט ועוד) שאם כבר נצטנן רק שהוסיפו מעט חמין שעי"ז נתחמם קצת, אין להתיר להניחו על הקדירה, שכיון שכבר נצטנן פעם אחת כבר נתבטל שם בישול הראשון. ומאכל יבש שנשאר עליו קצת מהרוטב, כתבו כמה אחרונים שנקרא דבר יבש לענין זה שאין בו איסור בישול, וכן נראה מהפמ"ג (מ"ז סקט"ו), אמנם עי' בשו"ע הרב (קו"א סקי"א) שנראה שהחמיר בזה.

לו) ופשוט דהיינו באופן שמתחילה נתבשל לגמרי, אבל אם מתחילה עדיין לא נתבשל לגמרי, וודאי אסור להחזירו בכל אופן. ובענין מים, יש להחמיר כהסוברים שעד שלא העלו אבעבועות לא נקרא נתבשל לגמרי, וכמ"ש לעיל אות ו'.

לז) וכן מאכל שקודם שבת לא הי' רק בכלי ראשון שלא על האש, אסור להניחו בשבת על הקדירה שעל האש אפילו אם הוא יבש, כיון שעדיין לא נתבשל על האש. ונחלקו האחרונים אי מותר לחזור ולשרותו בכלי ראשון, או יש לחוש שיתוסף בו בישול, ולמעשה יש להחמיר בזה וכמ"ש בפמ"ג המובא במ"ב (סקל"א) [אבל בכלי שני יש להתיר עיי"ש]. ובעירוי מכלי ראשון כה"ג אין להחמיר בזה, דהיינו אם עירה כבר פעם אחת קודם שבת על מאכל מכ"ר, מותר לערות שנית עליו בשבת, ועי' בשעה"צ (סקס"ג) הטעם לזה.

לח) ומכ"ש בדבר שנתבשל רק בכלי שני אפילו הוא ראוי לאכילה, אסור ליתנו בשבת על הקדירה לחממו, שזה נקרא בישול לכתחילה, ולא בישול אחר בישול. וכן כשנתבשל בחמה או בחמי טבריא וכדומה אסור ליתנו אח"כ על הקדירה, ואפילו אם נתבשל במייקראוועיו"ו, הגם שכתבו פוסקי זמנינו דהוי כבישול מדאורייתא, אמנם לענין בישול אחר בישול יש לחוש דהוי מעשה חדש, ומכ"ש לפי מה דקיי"ל לאסור בישול אחר צליה.

לט) דבר שנאפה או נצלה, נחלקו הפוסקים אי יש בזה עדיין משום בישול, כמו שמבואר בשו"ע (ס"ה), והרמ"א (שם) מכריע להחמיר, וע"כ אין ליתן דבר שנצלה או נאפה לתוך כלי ראשון אפילו אינו עומד על האש, וכן אין ליתן דבר שנתבשל סמוך לאש שיתחמם, שזהו צליה אחר בישול. אבל על הקדירה מותר, שאינו נצלה בכך, והגם שנשתנה הטעם לטוב, לא נקרא בזה צליה. ומכ"ש ליתן על הקדירה דבר שנאפה כבר אין חשש, הגם שנעשה עי"ז קשה יותר ונשתנה הטעם, וע"ע בס' פסקי תשובות מש"כ בזה.

מ) וכ"ז שאסור הוא אפילו כשעדיין המאכל חם. אמנם בדיעבד בכל אופן יש להתיר, כיון שיש מתירים לכתחילה. ולכתחילה יש להחמיר בזה גם בכלי שני, אבל בכלי שלישי אין צריך להחמיר בזה, כיון שיש מתירים אפילו בכלי ראשון. והאגלי טל (אופה סקי"ח) כתב שבישול אחר צליה לא נחשב למלאכה רק אם ע"י הבישול יהא יותר טוב מאשר הי' מקודם, ומשמע מדבריו שרק כשכוונתו הי' לכך יעו"ש.

מא) ולענין טיגון, אם מותר לבשל אחר הטיגון, לכאורה תלוי במחלוקת האחרונים ביו"ד (סי' פז) אי טיגון הוי כבישול, ולפי הסוברים שאינו בכלל בישול מה"ת, לכאורה אסור לבשל אחר הטיגון, אמנם ראיתי בשו"ת חשב האפוד (ח"א סי' קלה) שהאריך בזה, ומבאר שטיגון ובישול באמת חדא היא, ומותר לבשל אחר טיגון. וכן לענין ברכת המוציא הוי טיגון כבישול, וכן לענין חלה (יו"ד סי' שכט ס"ג) הוי טיגון כבישול עיי"ש. ולמעשה נראה שלכתחילה יש להחמיר בזה. ועכ"פ באופן שלא נטגנו רק בשמן קצת, בוודאי יש להחמיר שעדיין לא נחשב כבישול, ונוגע לענין לענין שקדי מרק (זו"פ מאנדלע"ן), וכן לענין האייע"ר-לאקש"ן של פסח.

מב) דבר שנתבשל ואח"כ נאפה, אי יש בו אח"כ משום בישול, עי' בביה"ל (ד"ה יש מי שאומר) שחולק על הפמ"ג (א"א סקי"ז) שכתב שלא נתבטל ממנו שם בישול במה שנצלה אח"כ, וע"כ מותר לשרותו אח"כ. ולפ"ז להיפך ג"כ מותר, דהיינו דבר שנאפה או נצלה ואח"כ נתבשל מותר אח"כ להניחו בלי רוטב בהתנור עיי"ש. ובביה"ל חולק ע"ז וכתב שהכל הולך אחר הפעולה האחרונה עיי"ש. ובשו"ת חשב האפוד (שם) מחזק דברי הפמ"ג, וכתב שכיון שעל כל ההלכה הזו כתב הרמ"א שנהגו ליזהר לכתחילה, ומעיקר הלכה אין אפיה אחר בישול ולא בישול אחר אפיה, א"כ וודאי יש לסמוך על הפמ"ג, וע"כ מותר לתת לאקש"ן-קוג"ל לתוך הרוטב, כיון שכבר נתבשל מתחילה.

מג) כששופך מים רותחין מהדוד (קעס"ל) לתוך כוס, כתב בשו"ת מגדלות מרקחים (או"ח סי' מא) שצריך לנגב הכלי מהמים קודם ששופך לתוכו רותחין, אכן כ"ק מרן אדמו"ר זצוקללה"ה מסקווירא הביא ראי' ע"ז מהמשנה במס' תרומות (פי"א מ"ח) שאחר שנטף ממנו שלש טיפות מותר, וכן שמעתי בשם הגאון מטשעבין זצ"ל [וע"ע במשנ"ב מהדורת 'דרשו' מש"כ בזה]. ובפרט כשלוקחים כלי שכבר הי' בו מים חמין, שאז יש לצרף שיטת הסוברים שאין בישול אחר בישול אפילו כשכבר נצטנן. ועיקר ההיתר הוא משום שאין מתכוון כלל ואין דעתו על הטיפות הנשארים, והגם שהוא פסיק רישא, אכן כיון שאין לזה שום חשיבות לא נקרא מלאכה, וכן שמעתי סברא זו ממו"ר הגריי"נ אב"ד בעלזא מאנטריאל בענין דכשהולך למקוה והרגלים נעשה רטוב מהמים אשר על המדרגות ועתה יורד למים חמים.

מד) בקבוק סגור של חלב או מים, אסור ליתן לתוך כלי ראשון. אבל מותר לערות עליו מכלי ראשון, כיון שאינו מתבשל רק כדי קליפה, וממילא אין המשקה נתבשל כלל.

מה) אסור ליתן מים ושאר משקים בכלי ראשון, וכן אסור לערות מכלי ראשון על מים ומשקים. והצינור (קרא"ן) של הסינ"ק יש לחוש שנחשב ככלי ראשון, הגם שיש הרבה צינורות ארוכות, וע"כ אין לערות מהקרא"ן של הסינ"ק על מאכל שלא נתבשל, ועל משקה שנצטנן. אמנם יש מקילים במשקים, כיון שמתערבים תיכף אינו מבשל אפילו כדי קליפה, ולכתחילה יש להחמיר בזה במים מועטים. אבל לערות רותחים מועטים לתוך מים צוננים מרובים מותר. וכן מים צוננים מרובים כששופך אותם בפעם אחת לתוך מים רותחים מועטים מותר, דכיון שמתערב אינו בא לידי בישול.

מו) ואם אינו דבר נוזל ממש, כגון חלב שעירבו לתוך דייסא (סיריע"ל), אין לערות עליו מכלי ראשון אפילו מים מועטים. ומכלי שני מותר, אם כבר נתבשל הדייסא מער"ש.

מז) גם כשנתרוקן הקדירה שהעבירוהו מן האש, אם היא עדיין יד סולדת בו, עדיין עליו שם כלי ראשון, וע"כ אסור לערות לתוכו מים צוננים מועטים, כמו שמבואר בשו"ע (סי"ב) ובאחרונים שם.

מח) אמרו חז"ל שאמבטי הגם שהוא כלי שני יש לחוש בו משום בישול כמו כלי ראשון, וע"כ אין להוסיף מים מועטים צוננים לתוך מקוה חמה שהיד סולדת בו. וכן כשרוחץ רגליו לצורך רפואה באופן שמותר, כגון שיש חשש דלקת (אינפעקש"ן), אין להוסיף מים צוננים לתוך החמין. אמנם להוסיף מים מרובים כתבו האחרונים להתיר בכלי שני, אבל באמבטי שהוא כלי ראשון יש להחמיר אפילו במים צוננים מרובים, אבל בדיעבד אין להחמיר כשהיו הצוננים מרובים.

מט) כבר כתבנו שהמבשל בכלי ראשון חייב מן התורה, אפילו כשאין הכלי על גבי האש, כל זמן שהיד סולדת בו, וע"כ אם נתן ביצה חיה וכדומה בקדירת הטשאלענ"ט לאחר שהעבירוה מהתנור, אסור לאכול הביצה, ואפילו הי' בשוגג אסור לאכלו עד מוצ"ש אפילו לאחרים [חוץ במקום הדוחק, עי' מ"ב (סק"ז), וראה מה שכתבנו להלן סימן נז]. ולענין כל קדירת הטשאלענ"ט, לכאורה אם אין ששים כנגד הביצה, נאסר כל המאכל עד מוצ"ש, ואם יש ששים מותר, ולא אמרינן דהוי דבר שיש לו מתירין, כיון שהוא אינו מינו. אבל אין בזה ההיתר שנעשה האיסור בתערובות (עי' מג"א סי' שכ סק"ה), שכאן עדיין האיסור נראה בעין.

נ) ואם יהא כה"ג במים צוננים שנתערבו תוך מים חמין, לכאורה כיון שלא נעשה האיסור עד שנתחממו נמצא שהאיסור נולד בתערובות, וע"כ הגם שהוא מין במינו אין בזה החומרא של דבר שיש לו מתירין, וכמו שמבואר במג"א (סי' שכ סק"ה), וע"כ אם יש ס' בהתערובות מותר. ואינו דומה למש"כ המרדכי בענין תערובת הדם בהרוק שביבמה שאינו בטל כלל עיי"ש, דהיינו דוקא באופן שלא הי' בכלל בפנ"ע, שנולד מתחילה בתערובות, וכמ"ש בפמ"ג (יו"ד סי' קכ מ"ז סקי"א), וע"ע בשו"ת אמרי יושר (ח"א סי' קכט) שאלה כעין זה בשפחה שהוסיפה מים לתוך קדירת המים של ישראל, ומצדד להתיר מטעם שכתב המג"א (סי' רנג סקל"ח) שאין יכולה לאסור של אחרים עיי"ש.

נא) באופן ששכחו לסגור הברז של כניסת המים לתוך הדוד (קעס"ל), וכבר לקחו כמה כוסות מים ונכנסו מים קרים, ולפי החשבון לא הי' ס' במים שהיו שם בכניסת השבת כנגד מה שנכנסו אח"כ בשבת, א"כ לכאורה אסור לשתות המים. אמנם יש לומר כיון שאותם אנשים שלקחו המים לא ידעו שנכנסים מים חדשים [שהרי בדרך כלל סוגרים המים], א"כ הוי מתעסק, ואינו נאסר בדיעבד.

נב) כתבו האחרונים שאסור לפתוח המים חמין בשבת, גם אם הכח המחמם (הבוילע"ר) סגור מער"ש, שע"י שנתמעט מהמים חמין בכלי הגדול אז תיכף באים במקומו מים קרים ונתבשלו המים הקרים. ועי' בס' תורת א' (ח"ג מכתב נג) שע"י עכו"ם יש להתיר לצורך, כיון שאינו מתכוון, ופסי"ר ע"י עכו"ם יש להתיר עיי"ש. ומכ"ש שאסור לפתוח המים הקרים בשבת בשעה שנוזלים המים החמים, שאז בא מכח הראשון המים הקרים לתוך המים החמין.

נג) אם פתח את מים חמין, יש שכתבו לאסור לסגרו, משום שגורם עי"ז שיתחממו המים שבאו לתוך הבוילע"ר, ויש שכתבו להקל, משום שאינו רק גרמא, והוא במקום הפסד וצער. אמנם לכאורה כל השאלה אינו רק כשנזכר לאחר זמן מה, אבל אם נזכר תיכף, לכאורה מותר לסגרו, כיון שאותן המים שנכנסו בתחילה כבר נתבשלו תוך מים החמין.

נד) וראוי ליזהר בהקרא"ן שנעשה להשתמש בו בין למים חמין ובין למים צונן ע"י הזזת הקרא"ן, שיראה לזוז הקרא"ן לגמרי לצד ימין קודם שנוטל המים, שאל"כ יכולים להתערב המים חמין תוך המים הצוננים.

נה) ושמעתי מהרה"צ מוה"ר מרדכי טווערסקי ז"ל בן יבלח"ט כ"ק מרן אדמו"ר מראחמסטריווקא (ב"פ) שליט"א, שהרה"ח מוה"ר נטע צענווירט ז"ל הי' נזהר גם בימות החול שלא לפתוח את המים החמין בשעת נט"י, אפילו כשהיו המים קרים מאוד, כדי שלא לשכוח לפתחו ח"ו בשב"ק.

נו) עוד צריך ליזהר במיחם שיש בצידו זכוכית שמראה מדת המים, שכמ"פ אינו יד סולדת, ומעולם לא נתבשלו המים שבתוך הזכוכית, וע"י שמוציא בשבת מים מן המיחם, מתערבים קצת מהמים של הזכוכית תוך המים החמין ומתבשלים. ויש עצה לסגור הזכוכית מער"ש. או יוריק מהזכוכית המים שלא נתבשלו [לאחר שנתבשלו המים לשבת], ויכנסו שם המים שנתבשלו. או ישפוך בתחילה תוך המיחם מים רותחים שכבר נתבשלו.

נז) במ"ב (סוסי' שיח) מביא שמבואר בירושלמי שאין להשתמש במיחם שיש חשש שאם יתרוקן המים יתקלקל, ולפ"ז במיחם עלעקטראנ"י ג"כ יש ליזהר שלא להשתמש בו בשבת, רק אם הברז של הוצאת המים הוא קצת גבוה שאפילו אחר הוצאת כל המים נשאר בתוכו מים, כדי שלא יתקלקל המיחם, עי' שו"ת מהרש"ם (ח"ג סי' קסה), וע"ע בשו"ת מנח"י (ח"ו סי' כא).

נח) אסרו חז"ל לשהות קדירה מער"ש על הכירה, אלא אם עושה גרופה או קטומה, וכ"ש אם נטל הקדירה מעל הכירה בשבת שאסור להחזירה, וע' פרטי הלכות בזה בשו"ת חיי הלוי (ח"ו סי' נג).

נט) והנה כתבנו שם (אות כח) שגם בקרא"ק-פא"ט יש לעשות גרופה וקטומה עיי"ש, ואם הסירוהו מן האש ונתנוהו בחזרה בלי גרופה וקטומה, לכאורה אסור לאכלו כיון שמצטמק ויפה. אמנם אם תיכף סלקוהו ונתנו פח או זילבע"ר-פאפי"ר ואח"כ החזירוהו, וא"כ לא נהנה כלום מהמעשה, אז יש להתיר, וכמו שכתבו האחרונים לענין תבשיל שאינו מצטמק ויפה, שאם לא נהנה כלום מותר. ויש מתירים בזה אפילו לאכלו כשהוא עדיין חם, שזה אינו הנאה ממש, אלא מעמיד החמימות שהי' בו מקודם.

ס) וע"ע מש"כ שם (אות יט) בענין איסור חזרה בתוך התנור, וראיתי עוד בס' מלאכת שבת [להרה"ג מוה"ר יחיא' מיכל שטערן שליט"א] שכתב בשם החזו"א (סי' לז אות ט) שבכל אופן אסור להחזיר בתוך התנור, מהטעם שכתב הרמב"ן, משום דנפיש הבלי' עיי"ש. וגם באג"מ (או"ח ח"ד סי' עד אות כז) כתב שצריך הפסק בכל ד' מחיצות, יעו"ש.

סא) עוד אסרו חז"ל להטמין קדירה מער"ש בדבר המוסיף הבל. ובשבת אסור להטמין אפילו בדבר שאינו מוסיף הבל. ועי' פרטי הלכות בזה בשו"ת חיי הלוי (ח"ו סי' נד).

סב) בענין להעמיד שבת-זייגע"ר שיתחיל הטשאלענ"ט להתבשל בשב"ק, יש שהורו לאסור מטעם דהוי כמו שהיה לכתחילה. ויש שהוסיפו בזה לאסור אפילו כשלא עשה בזה פעולה, כגון שנסתגר העלעקטרי"ק (בלעקאו"ט), וחזר ונדלק, אכן מסתבר להתיר בכה"ג. וראיתי עוד דבר פלא בשו"ת מחנה חיים (ח"ג) שדן בעיקר איסור מלאכת שבת, שי"ל שמה שמותר להתחיל מלאכה מער"ש הגם שנגמרת מעצמה בשבת, היינו דוקא באופן שעכ"פ ההתחלה הי' מער"ש, אבל כשהמלאכה והגמר הן בשבת אסור, והביא ראיה מהירושלמי עיי"ש, אכן עי' בס' תורת חיים מבנו ז"ל שהקשה ע"ז. ועי' בס' שביתת שבת (באר רחובות סוף מלאכת זורע) שהאריך בזה, והביא עוד כמה גדולים שכתבו למעשה שאין לחוש כלל בזה.

סג) כתב המחבר בשו"ע (סט"ז) מותר ליתן איפאנדא כנגד האש במקום שהיד סולדת, ואע"פ שהשומן שנקרש חוזר ונמוח. והרמ"א כתב שיש מחמירים, ונהגו להחמיר, ובמקום הצורך יש לסמוך על המתירים. אמנם לפי המחמירים בכל דבר גוש כשנתקרר שלא ליתנו למקום שיהא יד סולדת בו, באופן שיהא נעשה אח"כ לח, לפ"ז גם במקום הצורך אין להתיר רק במקום שאין היד סולדת בו.

סד) והנה בסי' ש"כ (ס"ט) מבואר בשו"ע שמותר ליתן שלג וברד לתוך כוס של יין ומים, רק שלא ירסקם בידים [דהיינו לחתיכות דקות, אבל מותר לשברם לחצאים וכדומה], והמחבר כתב עוד שם שגם מותר להניחם בחמה או כנגד המדורה [באופן שאין בו חשש בישול], אמנם כתבו שם האחרונים שלפי מש"כ הרמ"א כאן נמצא שאסור ליתנם כנגד החמה רק לעת הצורך, אבל ליתנם לתוך כוס של מים לכו"ע מותר, שאין בו משום נולד, משום שאינו ניכר.

סה) והנה באמת יש בנידון זה שני שאלות. שאלה אחת, אי מותר להפשיר דבר גוש ולהפכו ללח משום איסור נולד שהוא כעין מלאכה, ולפי שיטת האוסרים כתבו האחרונים דה"ה שלא יעשה להיפוך, דהיינו שלא יתן דבר לח לתוך הפריזע"ר לעשותו דבר גוש. ושאלה השניה, כשנשתנה מדבר גוש ללח, אי מותר לאכלו משום איסור נולד. ומבואר בשו"ע בשומן שנבלע תוך המאכל, ואפילו כשיזוב קצת לחוץ לא גזרו בזה משום נולד, כיון דאינו רק מעט שומן, ורק באופן שניכר המשקה הנוזל בתוך הקערה ריקנית וכדומה. ויש מחמירים באופן שניכר הרבה אפילו הם תוך משקים אחרים, כגון שומן במים, עי' באחרונים שם ובמ"ב (סקק"ה).

סו) ויש שכתבו שאפילו להאוסרים ליתן קרח כנגד האש או החמה, אעפ"כ מותר להוציאו מהפריזע"ר, שאין זה רק הסרת הקרירות, ועדיין צ"ע בזה. אמנם אפילו לפי סברת המקילים עכ"פ עדיין יש סברא לאסרו לאכלו מטעם שנעשה דבר חדש והוי כנולד, ויש שכתבו להקל בזה, שבאופן שמותר לעשותו לא אסרו כלל משום נולד, ולמעשה לכתחילה יש לערבו תוך משקים אחרים, ובכל אופן בדיעבד אין לאסרו וכמ"ש במ"ב (סק"ז), כיון שיש מתירים לכתחילה.

תוכן הענינים

א) גדר מלאכת האופה / אוכל ומשקה הראויים לאכול בלי בישול, אי יש בזה משום בישול / אוכלים שהבישול מגרע אותם, אי חייב משום בישול.

ב) המבשל בחמי טבריה, אי חייב / המבשל בחמה, אי חייב / המבשל בתולדות חמה, אי חייב / דוד שמש, אי נקרא חמה, או תולדות חמה.

ג) בענין בישול במייקראוועיו"ו.

ד) שיעור מאכל בן דרוסאי / נתבשל כבר כמאכל ב"ד, אי שייך עוד בישול בזה / נתבשל לגמרי, אי יש עוד בישול כשמצטמק ויפה לו.

ה) התחיל לאפות או לבשל, וסילק המאכל קודם שנגמר, אי חייב / אפה ובישל בשבת סמוך לחשיכה, ונגמר במוצ"ש, אי חייב.

ו) מים שהגיעו ליד סולדת, ולא העלו אבעבועות, אי יש בזה משום בישול / אי מותר ליקח מים מהקדירה העומדת על האש, כל זמן שלא הרתיחו / אי מותר ליקח מים מפירקלעיטע"ר ולערות לתוך הקדירה.

ז) שיעור 'יד סולדת'.

ח) בענין בישול בכלי ראשון שאינו עומד על האש / בענין בישול בכלי שני / דברים שהם מקלי הבישול, אי יש להחמיר גם בכלי שלישי ורביעי.

ט) בענין בישול בעלי טי"י / אופן הנכון בהכנת טי"י וקאוו"ע בשבת.

י) בענין שע"פ-לעפ"ל (מצקת).

יא) המערה מים מהדוד העומד על האש לתוך כוס, אי דין המים ככלי ראשון.

יב) בענין נתינת דבר בכלי שני - לכתחילה ובדיעבד / אי מותר ליתן פת בכלי שני.

יג) בענין נתינת מים ושמן ותבלין בכלי שני / אי שאר משקים מותר ליתן בכלי שני / אי מותר ליתן חלב פעסטערייז"ט בכלי שני.

יד) בענין עירוי מכלי ראשון.

טו) בענין עירוי מכלי שני / בענין מכה בפטיש באוכלין.

טז) בענין דברים שאינם ראויים לאכילה בלי שריה בחמין.

יז) בענין עשיית קאוו"ע.

יח) בענין דבר גוש.

יט) בענין פלפל שלנו, אי יש לזה דין 'תבלין'.

כ) אי מותר ליתן חתיכת לימאנ"ע בכלי שני / מה הדין במשקה לימא"ן-דזשו"ס.

כא) בענין מגיס / אי יש מגיס במבושל כל צרכו / אי יש מגיס אחר מגיס.

כב) הוצאת מאכל בכף, אי הוי בכלל מגיס.

כג) אי יש דין מגיס במים / המערה מים לתוך הקדירה, אי אסור משום מגיס.

כד) דין מגיס בצמר ליורה / אי מותר להוסיף מים לוועפערייזע"ר.

כה) אי יש דין מגיס במכסה הקדירה / אינו מבושל כל צרכו שהעבירוהו מהאש, אי מותר לכסותו.

כו) בענין איסור נתינת צונן אצל האש, כדי להפשירו / אי גם בנתבשל כל צרכו אסור.

כז) אי מותר ליתן דבר שנתבשל כל צרכו על הקדירה העומדת על האש / אי כן הדין בקדירה ריקנית הפוכה.

כח) אי מותר ליתן דבר שנתבשל כל צרכו על הפח (בלע"ך) ממש.

כט) אי מותר ליתן דבר יבש שנתבשל על הפח במקום רחוק מהאש / אי מותר ליתן דבר שלא נתבשל עדיין על מקום שאין יכול לבא לשיעור יד סולדת.

ל) אי מותר ליתן קדירה שנתבשלה על פלטה עלעקטראנ"י שנעשה להעמיד עליו האוכלים שישארו חמין.

לא) בענין בישול אחר בישול / זהירות בנתינת קעטשא"פ על בשר חם.

לב) אי יש בישול אחר בישול במצטמק ורע לו.

לג) צוקע"ר ומלח שנעשים לח כשנותנים אותו לתוך מים חמין, אי יש בזה בישול אחר בישול.

לד) בענין מש"כ הרמ"א שנהגו להקל בלח שלא נצטנן לגמרי.

לה) לח שנצטנן לגמרי, ואח"כ חיממוהו, אי מותר מטעם אין בישול אחר בישול / מאכל יבש שיש עליו קצת רוטב, אי דינו כדבר לח.

לו) זהירות באופן שלא נתבשל לגמרי, שלא להחזיר הקדירה / שיעור מים שנתבשלו לגמרי.

לז) מאכל שהי' קודם השבת בכלי ראשון שלא על האש, אי מותר ליתנו בשבת על הקדירה שעל האש / בהנ"ל, אי מותר לחזור ולשרותו בשבת בכלי ראשון, ובכלי שני / עירה על מאכל קודם שבת מכלי ראשון, אי מותר לחזור ולערות עליו בשבת מכלי ראשון.

לח) דבר שנתבשל קודם השבת בכלי שני, אי מותר ליתנו בשבת על הקדירה שעל האש / דבר שנתבשל בחמי טבריה, או בחמה, או במייקראוועיו"ו, אי מותר ליתנו אח"כ על הקדירה שעל האש.

לט) בענין דבר שנאפה ונצלה, אי יש בזה עוד משום בישול / אי מותר ליתן דבר שנאפה לתוך כלי ראשון שאינו עומד על האש / אי מותר ליתן דבר שנתבשל סמוך לאש / אי מותר ליתן על הקדירה דבר שנאפה.

מ) בהנ"ל, אי גם בדיעבד אסור / אי יש להחמיר גם בכלי שני ושלישי / שיטת האגלי טל בענין בישול אחר צליה.

מא) בענין טיגון, אי הוי כבישול / זהירות בלאקש"ן של פסח, ובשקדי מרק (זו"פ מאנדלע"ן).

מב) דבר שנתבשל ואח"כ נאפה, אי יש בו עוד משום בישול / דבר שנאפה ונצלה ואח"כ נתבשל, אי יש בו עוד משום אפיה וצליה / אי מותר ליתן לאקש"ן-קוג"ל לתוך הרוטב.

מג) כששופך מים רותחין לתוך כוס, אי צריך לנגב הכוס מקודם / שיטת כ"ק מרן אדמו"ר זצוקללה"ה מסקווירא בזה.

מד) אי מותר ליתן בקבוק של חלב או מים לתוך כלי ראשון / בהנ"ל, אי מותר לערות עליו מכלי ראשון.

מה) אי מותר ליתן משקים לתוך כלי ראשון / בענין צינור (קרא"ן) של הסינ"ק, אי יש לזה דין כלי ראשון / אי מותר לערות מים רותחים מועטים לתוך צוננים מרובים / אי מותר לערות מים צוננים מרובים לתוך רותחים מועטים.

מו) חלב שעירבו לתוך דייסא, אי מותר לערות עליו מכלי ראשון, ומכלי שני.

מז) נתרוקן הקדירה שהעבירוהו מהאש, ועדיין יד סולדת בו, אם דינה ככלי ראשון.

מח) בענין אמבטי שהוא ככלי ראשון / אי מותר להוסיף מים צוננים מועטים למקוה חמה שהיד סולדת בו / הרוחץ רגליו לצורך רפואה בכלי שני, אי מותר להוסיף בו מים צוננים.

מט) נתן ביצה חיה לתוך קדירת הטשאלענ"ט, אי הביצה והטשאלענ"ט נאסרים באכילה.

נ) מים צוננים שנתערבו תוך מים חמין באיסור, אי בטלים בששים.

נא) באופן ששכחו לסגור הברז של כניסת המים להדוד (קעס"ל), ולקחו כמה אנשים מים בשבת, אי מותר אח"כ ליקח מים מהדוד, שי"ל שנאסר כיון שאין ששים נגד המים שנתבשלו בשבת.

נב) בענין איסור פתיחת מים חמין בשבת / אי ע"י עכו"ם מותר בשעת הצורך / אי מותר לפתוח מים הקרים בשעה שמים חמין נוזלים.

נג) פתח את מים החמין, אי מותר לסוגרו.

נד) זהירות בקרא"ן שעשוי לחמין ולצונן.

נה) מעשה רב מהרה"ח מוה"ר נטע צענווירט ז"ל בענין פתיחת מים החמין.

נו) זהירות במיחם שיש זכוכית בצידו שיש שם מים שלא נתבשלו.

נז) בענין שלא להשתמש במיחם שיש חשש שיתקלקל כשיתרוקן.

נח) בענין גרופה וקטומה.

נט) אי צריך לעשות גרופה וקטומה בקרא"ק-פא"ט / סילקוהו והחזירוהו בלי גרופה וקטומה, באיזה אופן מותר לאכול המאכל.

ס) בענין חזרה לתוך התנור.

סא) בענין הטמנה, בער"ש ובשבת.

סב) אי מותר להעמיד שבת-זייגע"ר שיתחיל הטשאלענ"ט להתבשל בשבת / נסתגר העלעקטרי"ק ע"י בלעקאו"ט, וחזר ונדלק, אי מותר לאכול התבשיל.

סג) בענין מש"כ בשו"ע אי מותר ליתן נתינת איפאנדא נגד האש במקום שהיד סולדת.

סד) בענין נתינת שלג וברד תוך כוס יין ומים / אי מותר ליתן שלג וברד נגד המדורה או החמה.

סה) אי מותר ליתן דבר לח לפריזע"ר שיתהווה דבר גוש / דבר שנשתנה מגוש ללח, באיזה אופן מותר לאכלו.

סו) אי מותר להוציא דבר גוש מהפריזע"ר, שיתהוה דבר לח / ואי מותר לאוכלו בדיעבד.

סימן נד מלאכת גוזז א) הגם שהמלאכה במשכן הי' בבהמה, שהיו גוזזים הצמר לתכלת וכדומה, אכן קבלו חז"ל שגם הגוזז וחותך שער אדם, בין שלו, בין של חבירו, וכן כשנוטל צפרנים, הרי הוא חייב משום גוזז, כמו שמבואר בשו"ע (סי' שמ ס"א). וכן אסור לחתוך יבלת (ווארצע"ל וכדומה) מגופו, כמו שמבואר בשו"ע (שם ס"ב) .

ב) והגם שהיא מלאכה שאינה צריכה לגופה, כתב המג"א (סי' שג סקכ"ב) בשם הריב"ש שבגוזז חייב גם במלאכה שאינה צריכה לגופה, והטעם משום שגם במשכן היו גוזזים עורות התחשים אע"פ שלא היו צריכים להצמר עיי"ש, ועי' בשו"ע הרב (שם ס"ב בסוגרים) שכתב עוד סברא, שעיקר המלאכה היא העברת השער והצמר מהעור, והצפרנים מהאצבעות, והרי הוא צריך לגוף העברה זו, יעו"ש. אכן יש חולקים ע"ז, וכמו שהביא במג"א (ריש סי' שמ) שיטת התוס' שמה שאמרו שהוא חייב היינו דוקא לשיטת רבי יהודה שמחייב בכל מלאכה שאצ"ל. או דמיירי באופן שצריך להשערות.

ג) ולכו"ע אינו חייב אלא כשנוטל בכלי. וכתב בא"ר שבנטילת צפרנים חייב אפילו בצפורן אחד. אבל כשנוטל ביד, אינו אלא מדרבנן. ונחלקו הפוסקים למעשה בזה, אי מותר לומר לעכו"ם ליטול צפרנים לצורך מצוה, עיי"ש במג"א, ובש"ך וט"ז ביו"ד (סי' קצח).

ד) בגוזז שער, החיוב הוא רק בשתי שערות, והחיוב הוא לשיטת הרמב"ם כשגוזז שיעור כדי לטוות ממנו חוט שארכו קרוב לארבעה טפחים, ולשיטת רש"י הוא מחצית מזה, עי' משנ"ב (סק"ה). אכן אפילו לגזוז שערה אחת כתבו הפוסקים שיש בזה איסור מדאורייתא, כמו כל חצי שיעור שאסור מן התורה. וידוע שיטת החכם צבי (סי' פו) שרק במידי דאכילה אמרינן חצי שיעור אסור מן התורה, מטעם דחזי לאיצטרופי עיי"ש, אמנם רוב פוסקים סוברים שבכל אופן אמרינן חצי שיעור אסור מן התורה, ועי' בביה"ל (סי' שמ ס"א) מש"כ בזה.

ה) המלקט לבנות מתוך שחורות, חייב אפילו בשערה אחת. ובאיש גם בחול אסור משום לא ילבש גבר, כמו שמבואר בשו"ע (או"ח סי' שמ ס"א; יו"ד סי' קפב ס"ו).

ו) כתבו הפוסקים שהחיוב של גוזז הוא בין כשגוזז מן החי, ובין כשגוזז מן המת, ואפילו לאחר שנפשט העור מן הבהמה חייב כשגוזז ממנו. אמנם התולש מן החי פטור, שאין דרך לתלוש רק לגזוז. אבל התולש לאחר שמת חייב, שהדרך לתלוש כמו לגזוז. וכתבו האחרונים שע"כ יש ליזהר כשלובשים בגדים ששנעשו מעורות בהמה וחי', שלא יתלשו מן השערות שלהן בשבת.

ז) ובענין עופות, כתבו הפוסקים שכשמסיר הנוצות חייב אפילו ע"י תלישה, וע"כ כשתולש מן העוף בין בחיים בין לאחר מיתה חייב, שתלישתן זו הוא גיזתן. ובענין תלישת נוצות הדקות הנשארות בעוף אחר הבישול, נחלקו האחרונים אי שייך בזה איסור גוזז, ובמנ"ח (מוסך השבת מלאכת גוז) נראה שסובר להחמיר, אכן יש שכתבו שלאחר שנתבשל העור אין עליו שם נוצה, רק שם בשר, וגם שעתידות להנתק ואין בו משום גוזז, ועי' מש"כ בזה במ"ב מהדורת 'דרשו' (סי' שמ סק"ה).

ח) עוד גזרו חז"ל שלא יסתכלו בשבת במראה של מתכת שהיא חריפה, דחיישינן שמא ישיר נימין המדולדלין, כמו שמבואר בש"ע (או"ח סי' שב סי"ג). והיינו אפילו באופן שמבואר בשו"ע יו"ד (סי' קפב) שמותר להסתכל במראה, או באשה. וגזרו חז"ל אפילו כשהמראה קבוע בכותל. אבל במראה שאין חשש זה דהיינו שאינו של מתכת מותר. ובבה"ל כתב שאפילו במתכת אם אינה חריפה מותר, עיי"ש.

ט) עוד מבואר בשו"ע (סי' שג סכ"ז) שאסור לסרוק השערות בשבת, משום שהוא פסיק רישא שיעקור שערות, אבל ביד מותר, וכמו שמבואר שם ברמ"א ובמג"א (סקכ"ג), והיינו באופן שאינו פסיק רישא. וכתבו האחרונים שאם עושה עם כלי רך שאינו פסיק רישא ג"כ מותר, אכן יש ליקח כלי שהוא מיוחד לשבת.

י) כתב המחבר בשו"ע (סי' שכח סל"א) צפורן שפירשה וציצין שפרשו מעור האצבע סביב הצפורן, אם פירשו רובן כלפי מעלה ומצערות אותו, מותר להסירן ביד. אכן מבואר שם דכיון שנחלקו רש"י ור"ת מה נקרא כלפי מעלה, ע"כ בכל אופן אסור ליטלן אפילו ביד.

יא) וע"ע בביה"ל סי' ש"מ ס"ב שבדבר שהדרך לתלוש ביד חייב אפילו כשתולש בלי כלי, ומטעם זה כתב בענין ציצין המדולדלין על שפתיו, ולא פירשו רובן, אולי חייב אפילו כשתולשן בידו, כיון שכן הוא הדרך, וא"כ י"ל שאפילו כשפירשו רובן לא התירו חז"ל, וכמו שלא התירו בעור שבאצבע לתולשן בכלי עיי"ש.

יב) יש ליזהר בעורות הקטנים התלויים בשפתים, או סביב הצפרנים, שלא לתולשם בשיניו בשבת. וע"ע מה שכתבנו בשו"ת חיי הלוי (ח"א סי' נב אות ו) דבאמת צריך ליזהר בזה גם בחול, כמ"ש הבן איש חי (שנה ב אמור אות ה) שצריך ליזהר שלא לקלוף או לחתוך עור האדם בשיניו, פן ישאר קצת בין שיניו או בפיו, וגם יש לחוש שיחתוך גם קצת מן הבשר עיי"ש, ועי' בכף החיים (יו"ד סי' עט אות יא) שכתב שאין זה אלא חומרא בעלמא, שגם הרשב"א (סי' שסה) לא אסר רק לאחר מיתה, וא"כ כיון שהוא מותר מחיים למה נחוש שמא ישאר קצת. וגם מש"כ הבן איש חי שיש לחוש שמא יחתוך קצת מן הבשר, הוא חומרא יתירתא, שכיון שיש מתירים לגמרי בבשר מן החי, למה נחוש לשמא יחתוך, ולשמא ישאר בפיו ולמשהו, ומ"מ נכון ליזהר. וגם יש לחוש שיתרגל בזה ויתלוש גם בשבת, ולאו אדעתיה עיי"ש. וכה"ג יש גם ליזהר בענין חיכוך הרגלים וכדומה במקום שיש עורות המחוברים לגוף, וע"ע בשו"ת מנחת יצחק (ח"ז סי' טז אות ג) [וע"ע מה שכתבנו בשו"ת חיי הלוי ח"ה סי' סה אות ד] ולקמן סימן ס' אות ח'.

יג) הי' שאלה, שנפסק העלעקטרי"ק (בלע"ק-או"ט) קודם שבת, ואיש אחד הי' אז באמצע גזיזת השערות, והי' השאלה כשחזר העלעקטערי"ק בליל שבת, אי מותר לו לבקש מנכרי שיגזוז לו השערות הנשארות משום כבוד הבריות. והרה"ג מוה"ר יחיאל מיכל שטיינמעטץ - דומ"ץ סקווירא-ב"פ שליט"א פסק להתיר, וכמו שמתירים לעכו"ם ליטול הצפרנים לצורך מצוה. אכן בני הרב אברהם ישעי' שליט"א העיר ע"ז, שכאן חמור יותר, שהרי בוודאי מכוון לנוי. וגם קשה למנוע מלסייע, מפני שצריך להטות ראשו כאן וכאן. ועכ"פ אם מתירים צריכים להזהירו שלא יטה ראשו כלל. וגם מסתבר שאין להתיר רק להסיר אותן השערות הבולטים לחוץ וא"א לכסותם, שבזה יש ענין של כבוד הבריות, אבל החלק שיכולים לכסות אין להתיר. ואי משום שהכל נתגלה כשהולך למקוה, אין נראה בזה צורך גדול להתיר, שהרי יכול לילך באשמורת הבוקר.

תוכן הענינים

א) אי גוזז הוא דוקא בצמר, או גם בשערות, ובצפרנים.

ב) בענין למה לא פטורים מטעם מלאכה שאין צריכה לגופה.

ג) חילוק בין גוזז בכלי - וביד / הנוטל צפורן אחת, אי חייב / אי מותר לומר לעכו"ם ליטול צפרנים לצורך מצוה.

ד) שיעור חיוב גוזז / אי גוזז שערה אחת אסורה מה"ת / שיטת החכם צבי בדין חצי שיעור.

ה) שיעור חיוב המלקט לבנות מתוך שחורות / אי מותר בחול לאיש ללקט שערה לבנה מתוך השחורות.

ו) בענין חיוב גוזז ותולש, מן החי - ומן המת / זהירות כשלובשים בגדים של עורות בהמה וחיה.

ז) בענין התולש נוצות העוף / אי מותר לתלוש נוצות העוף הנשארות אחר הבישול.

ח) בענין איסור הסתכלות במראה בשבת / אי מותר להסתכל במראה של מתכת שאינה חריפה.

ט) בענין איסור סריקת שערות / באיזה אופן מותר.

י) בענין צפורן שפירשה, וציצין שפירשו מעור האצבע.

יא) אי מותר לתלוש ביד דבר שדרכו בכך / ציצין המדולדלין על שפתיו, אי מותר לתולשן ביד.

יב) זהירות שלא לתלוש בשינים עור השפתים וסביב הצפרנים / אי צריך ליזהר בזה גם בחול / זהירות בחיכוך הרגלים במקום שיש עורות המחוברים לגוף.

יג) בענין מעשה שאירע באחד שעמד באמצע גזיזת השערות קודם שבת, ונפסק העלעקטרי"ק, וחזר באמצע שבת, אי מותר לו לבקש מעכו"ם לגזוז שערות הנשארות, מפני כבוד הבריות.

סימן נה מלאכת מלבן א) מלאכת מלבן מן התורה שהי' במקדש, היינו מלבן צמר או פשתן. ושיעור החיוב, לשיטת הרמב"ם חוט אורך ד' טפחים. ולשיטת רש"י אורך ב' טפחים. והמכבס בגד, לשיטת הרמב"ם הוא תולדת מלבן, אכן לשיטת ר"ת הוא ג"כ אב כמו המלבן צמר. והשיעור במכבס בגד הוא ג' אצבעות על ג' אצבעות, כמ"ש במגיד משנה (הל' שבת פ"ט ה"י) בשם הרמב"ן.

ב) כיבוס היינו שעושה כדרך המכבסים, שמשפשף הבגד, ועי' בביה"ל (סי' שב ס"ט) שאפילו אינו משפשף זה על זה, רק חופף היטב במים את מקום הלכלוך, הוי בכלל שפשוף, והרי זה מלאכת מלבן. וגם כשנותן בגדים לתוך מכונת-כביסה (ווא"ש-מאשי"ן) ומדליקו שיכבס, הרי הוא בכלל מלאכת מכבס, וכמ"ש החזו"א לענין מלאכת חרישה וזריעה.

ג) ואפילו אינו רק שורה הבגד במים, הרי זה תולדות מלבן, שבבגד אמרינן שרייתו זהו כיבוסו. והנה בלשון המחבר (סי' שב ס"ט) איתא בגד שיש עליו לכלוך, אכן הרמ"א מביא מחלוקת בזה שיש אוסרים אפילו בבגד שאין עליו לכלוך, ועי' בביה"ל (ד"ה שיש) שגם המחבר דעתו להחמיר בזה.

ד) וע"כ אסור ליתן אפילו מים מועטים על בגד, אפילו הוא נקי, ומטעם זה כתב המחבר (שם ס"י) שהרוחץ ידיו טוב לנגבם בכח זו בזו להסיר המים כפי יכלתו, קודם שיקנחם במפה. אמנם זה אינו רק חומרא, שמעיקר הלכה קיי"ל כמ"ש הרמ"א (שם), דכיון שעושה דרך לכלוך, דהיינו שמנגב את ידיו וכדומה, לא אמרינן שרייתו זהו כיבוסו, ומותר אפילו בבגד שאינו נקי. אכן למעשה לכתחילה יש לחוש שאפילו לנגב את הידים אין לעשותו רק במפה נקיה, וגם יש להסיר מקודם ריבוי המים, ועי' ביה"ל (ד"ה שאין). וכן לאחר שטובל במקוה, יש לכתחילה להסיר ריבוי המים מהגוף קודם שמנגב עצמו באלונטית, אכן יזהר שלא לדחוק במקום שיש שערות. וע"ע מש"כ לעיל סימן מז אות לה.

ה) יש שכורכים חוט על הזקן או על הפיאות, ונראה שלכתחילה יש להסירו קודם שהולך למקוה, משום חשש ליבון [ויחזירו אח"כ בלי קשר], אכן במקום הדוחק יכולים לסמוך על סברת הנ"ל שלא נקרא ליבון. וגם נראה שאין בזה חשש חציצה.

ו) מבואר בשו"ע (שם סי"א) שאסור לקנח ידיו המלוכלכים במפה שמקפיד עליו שיהא נקי, מחשש שיבא לכבסו. וע"כ טאשטיכ"ל באופן שהוא מקפיד על ליבונה, אסור לקנח בה ידיו המלוכלכים, וכתב בתהלה לדוד (אות יג) שזהו הלכתא רבתא לשבתא, ועי' בערוך השלחן מש"כ בזה, והכל לפי הענין. וע"ע מה שכתבנו בזה בשו"ת חיי הלוי (ח"ו סי' סו אות יא).

ז) מבואר בגמ' (שבת קמז:) שגם סחיטת הבגד מהמים הוי כמו כיבוס. וע"כ כשמנגב ידיו וכדומה צריך ליזהר שלא ינגב בדבר שהוא מקפיד עליו שלא יהיו שם מים בלועים, כגון במפה שעל השלחן. אמנם במ"ב (סי' שב סקנ"א) כתב בשם כמה אחרונים שבמים מועטים אין לחוש בניגוב הידים. אבל עכ"פ אם נשפכו מים על השלחן או על הספסל ויש שם מים מרובים, בוודאי צריך ליזהר שלא לקנח במפה שהוא מקפיד עליו.

ח) וכתב עוד הרמ"א (שם) שאסור לילך בשבת במקום שיכול להחליק וליפול במים. ואם נשרו בגדיו במים, עיי"ש בשו"ע שמותר לילך בהם, אבל אין ללבשם כשהם רטובים, רק באופן שאין לו בגדים אחרים, יעו"ש באחרונים. וידוע המעשה מהרה"ק משינאווא זצוק"ל, שהאנפלאות (זאק"ן) שלו נעשו רטובות בשב"ק, והחמיר על עצמו שלא לילך עד שנתייבש. אכן מעיקר הלכה נקטו הפוסקים דבכה"ג לא גזרו חז"ל בזה, וכמו שמבואר בשו"ע לענין ההולך בדרך וירד הגשם, וגם הוא כלאחר יד, וע"ע בס' תולדות שמואל. אכן אם פשט הלבוש שנעשה רטוב, שוב אין לו ללבשו עד שיתייבש.

ט) מי שיש לו שטיח (רא"ג) לפני הבית, שהוא רטוב, ואי אפשר לו לילך בדרך אחר, יש גם כן להתיר מטעם הנ"ל. ובזה יש גם עוד היתר, משום שהמים חוזרים למקומם ואינם יוצאים לחוץ. אכן לכתחילה יש לשטוח לפני הבית שטיח של פלעסטי"ק.

י) וכתב הרמ"א (שם) שגם אסור לטלטל בגד שנשרו במים, שמא יבא לידי סחיטה. ודוקא בדבר שמקפיד על מימיו. ומבואר בשו"ע (שם סמ"ח) שאלונטית שמסתפג בו מותר להביאו לביתו, ולא חיישינן שמא יבוא לסחטו. ויש שכתבו הטעם בזה שלא רצו חז"ל לאסרו, עי' בר"ן, אכן למעשה כתבו האחרונים שעיקר ההיתר הוא משום שאינו מקפיד על מימיו לסוחטו. וע"ע מה שכתבנו לקמן סי' ע"ז אות י' בענין בגד שהיה רטוב בבין השמשות.

יא) בענין נייר, נחלקו האחרונים אי שייך בזה איסור כיבוס וסחיטה, ועי' במנחת שבת (שיורי מנחה סי' פ סקמ"ג), ולמעשה שמעתי ממורי הגר"ש וואזנער ז"ל שיש להתיר לקנח בנייר באופן שאינו פסיק רישא לסחיטה. וע"כ כשרוצה לקנח השלחן וכדומה, יכול לשפוך מים אפילו הרבה, ואח"כ להעביר הלכלוך ע"י נייר, ולא ידחוק. וכן בעשיית צרכיו כשרוצה לקנח עם מים, לכתחילה לא ירטב את הנייר במים, אלא יתן הרבה מים על גופו, ואח"כ יקנח בנייר, וע"ע בשו"ת אגרות משה (או"ח ח"ב סי' ע). וכן צריך ליזהר שלא יקנח עם בעב"י-ווייפ"ס, כיון שהוא מכוון לדחוק המים שבתוכו, ועכ"פ הוא פסיק רישא.

יב) אסרו חז"ל לשטוח בגד לח, מחשש שיחשדו אותו שכיבסו בשבת, וכמבואר בשו"ע (סי' שא סמ"ה), ומבואר שם שגם בחדרי חדרים אסור, ועי' מה שכתבנו בזה בשו"ת חיי הלוי (ח"ו סי' סו). וכתבו הפוסקים להחמיר בזה אפילו אינו לח רק מזיעה, ובבן איש חי (שנה ב ויחי אות א) החמיר אפילו בבגד יבש, אכן הפוסקים לא החמירו בזה. ובכל אופן האיסור הוא רק כששוטחו כדרך ששוטחים לנגבו, אבל כשנותן הבגד שנרטב מהגשמים וכדומה בתוך ארון הבגדים אין חשש כלל.

יג) וכתבו האחרונים שבאופן שמוכח לכל רואה שלא כבסו מותר לשוטחו, עי' במ"ב (סקקס"ד) בשם הח"א, ולכן אם נשפך מיץ ענבים וכדומה על בגד לבן, מותר לשטחו, כיון שניכר שאינו רטוב מכיבוס, אבל בבעקיטש"ע וכדומה שאינו ניכר כ"כ אסור. ויש מתירים גם לשטוח ההאנטו"ך במקוה, עי' מש"כ בזה בשו"ת מנחת יצחק (ח"ט סי' כג), ולכתחילה יש להחמיר שלא לשוטחם כדרך, רק יתלה אותו ביתד וכדומה, שיהא ניכר שלא תלה הבגד רק לשמירה מלכלוך וכדומה. ופשוט שמותר לשטוח מעיל גשם (רעג"ן-קא"ט) של פלעסטי"ק.

יד) שטח בגד רטוב במזיד, ואח"כ נתייבש, כתב בשו"ת רב פעלים (ח"ג או"ח סי' טז) שאסור ללבשו משום קנס, וכתב שכן מבואר גם בשו"ת שואל ומשיב עיי"ש, וע"ע מה שכתבנו בזה בשו"ת חיי הלוי (ח"ו סי' עד). ואם שטח בגד קודם שבת, כתב המחבר בשו"ע (סי' שא סמ"ה) שאין חייב לסלקו בשבת.

טו) בענין ליתן בגד לתוך מכונת-ייבוש (דרייע"ר) קודם שבת, שימשיך לפעול בשבת, יש לעיין מטעם השמעת קול. אכן י"ל שבאופן שאינו פועל עד חשיכה ממש, יש להתיר בצירוף שכל אחד יודע שמכינים אותו מקודם. וע"ע מה שכתבנו בשו"ת חיי הלוי (ח"ו סי' נו אות ב).

טז) אפילו אינו סוחט בידים, רק מנער הבגד מן מים הבלוע בו, או מהטל ושלג, חייב משום כיבוס, וכמבואר בשו"ע (סי' שב ס"א). אכן אם אין בו רק טל או שלג אינו חייב אלא בבגד חדש, ודוקא כשהוא שחור, ודוקא כשהוא מקפיד [סימן שמ"ח, ש'חור, מ'קפיד, ח'דש]. ונחלקו האחרונים אם דוקא שחור, או כל שאינו לבן, ובלבושי שרד מקיל, אכן כמה אחרונים מחמירים בזה. אבל במים כגון שירדו עליו גשמים, אז אסור בכל מיני בגדים, ודוקא כשהוא חדש, שאז בסתמא אמרינן שהוא מקפיד, וע"כ כשהוא מנערו הרי הוא פסיק רישא שיסחוט, אבל כשאינו מקפיד מותר לנערו, כיון שאינו מתכוון לסחטו אינו פסיק רישא, עי' בשו"ע הרב (ס"ב). ועי' בשמירת שבת כהלכתה (פט"ו אות כה סקע"ב, ואות לג) שכתב שלכן גם אסור לנער בחוזק רב יעו"ש.

יז) וכתב במג"א שבספר הזכרונות אוסר בכל הבגדים, והיינו אפילו בישן, ואפילו אינו מקפיד, וכמ"ש בשו"ע הרב שם, וכתב שטוב לחוש לדבריו. ובלבושי שרד כתב שכן הוא הסכמת אחרונים שבכל אופן יש לחוש לסחיטה. ובלא"ה הלא כתב ביערות דבש, ומובא בביה"ל (ד"ה לחוש), שאין אנו בקיאים עד כמה נקרא חדש.

יח) אם מנער בשביל אדם אחר, והוא מקפיד והאחר אינו מקפיד, כתב בביה"ל (שם) שלכאורה יש להחמיר, כיון שלהמנער הוי ייפוי והוא עושה המלאכה, ויש לדחות כיון שהבגד אינו מתייפה לבעל הבגד לא חשיבא מלאכה, וסיים בצ"ע, עיי"ש. ועי' בשפת אמת (שבת קמז.).

יט) לשיטת רש"י ור"ח אסור גם לנער הבגד מן האבק שעליו, אם מקפיד עליו, וכתב הרמ"א (סי' שב ס"א) שטוב לחוש לשיטה זו, והיינו בבגד חדש ושחור. ובבגד לבן, שיטת השו"ע הרב שמותר אפילו הוא מקפיד, ועי' מה שכתבנו בזה בשו"ת חיי הלוי (שם אות טו), אמנם שיטת הביה"ל הוא שבמקפיד אסור בכל מיני בגדים עיי"ש. עוד כתב הביה"ל שם שאם משפשף את הבגד להסיר הכתמים כדי ליפותו אסור לכו"ע. ובענין לנקות עפר מהמנעלים, עי' בערוך השלחן (סי' שכז) שהגם שאסור לצחצח את המנעל, מותר להסיר האבק מעליו.

כ) להסיר הנוצות מהבגד, כתב הרמ"א (סי' שב ס"א) שמותר, כיון שזה נקרא דבר נפרד מן הבגד, אכן במג"א (סק"ה) כתב בשם ספר הזכרונות לאסור גם בנוצות, וזהו חומרא. ומעיקר הלכה מותר לנער דבר שמונח רק עליו ולא נבלע, ולכן מותר גם לנער שלג כל זמן שלא נמס, וכתב בביה"ל (ס"א ד"ה מן הטל) שיזהר שלא ינער בכח, כדי שלא ינער החלק שנמס עיי"ש, וע"ע בשו"ת לבושי מרדכי (מהדו"ת בהקדמה) שמזהיר בזה.

כא) וכן לענין ניעור עורות הקטנים שנופלים מן הראש על הבגד (הנקרא דענדראוו"ס), מותר לנער מעיקר הלכה כיון שאינם נכנסים בפנים הבגד, וכן שמעתי ממורי הגר"ש וואזנער ז"ל. אכן גם בזה יש ליזהר שלא לנער בחוזק, כדי שלא ינער חלק הנבלע קצת בבגד, כמו עפר.

כב) וכן צריך ליזהר כשמכבדים ומנקים שטיחים (הנקרא קארפע"ט), שלא ליטול רק מה שמונח עליו, ולא החלק הנכנס בפנים, וכ"ש באופן שמשפשף, שאז אסור בכל מיני בגדים, וכמו שכתבנו לעיל (אות יט). וכ"ש שאין לכבד ע"י כלי הנקרא קארפע"ט-סוויפע"ר שזה הוא גם עובדא דחול, ועי' מש"כ בזה בשו"ת מחזה אליהו (ח"א סי' מד).

כג) אסרו חז"ל לקפל בגדים, שזהו תיקון הבגד. ואם יש ה' תנאים מותר, והיינו שיהא רק אדם אחד, ושיהא לבו ביום, ובגד חדש, ולבן, ואין לו בגד אחר. או שיקפלו שלא כסדר קיפולו, ועי' מה שכתבנו בזה בשו"ת חיי הלוי (ח"ו סי' סו). וע"ע בנימוקי או"ח (סי' ש) שמזה הטעם צריך לקפל הטלית במוצ"ש, כדי שהקיפול שעשה בשבת יהא נקרא שלא כדרך קיפולו, אבל אם מניח הקיפול של שבת עד שבת הבא, הגם שאינו קיפול גמור אסור עיי"ש. וכ"כ בתהלה לדוד (אות ו) שאסור לקפל טליתו לצורך שבת אחרת, וע"ע מה שכתבנו בזה בשו"ת חיי הלוי (שם אות כ) בשם שו"ת שלמת חיים, ובשם שו"ת מחנה חיים. וע"ע בכף החיים (סי' שב אות לב) מה שמלמד זכות על המקילים בקיפול הטלית, שסומכים על הסוברין שקיפול שלנו אינו מתקן הבגד, יעו"ש.

כד) להניח המכנסים בליל שבת על הספסל וכדומה בדרך קיפולו, לכאורה הלא מבואר שלאחר שנתכבס כבר לא נקרא חדש, ואינו דומה לענין ניעור וכיבוס [ובאמת גם לענין ניעור כבר כתבו בשם היערות דבש שאין אנו בקיאים], ולפ"ז אפילו לצורך שבת אסור, ומכ"ש שע"פ רוב יש לו עוד אחרים ללבוש, אכן אולי י"ל שכהיום שמגהצים אחר הכיבוס כ"כ בחוזק נקרא חדש. אמנם הלא לא הותר רק בגד לבן, ולא שחור. אכן יש ללמד זכות לומר שלא נקרא קיפול רק כשצריך עכ"פ לעשות איזה פעולה, משא"כ כשאינו רק מגביה ומניח לא נקרא מתקן, שאינו מחויב להשליך המכנסים. וגם יש לצרף מה שכתבנו לעיל (אות כג) בשם הכף החיים. ועי' בשו"ת באר משה (ח"ד סי' צב) שכתב שמותר להכניס השטריימ"ל בקופסא בשבת.

תוכן הענינים

א) גדר ושיעור חיוב מלבן / שיעור חיוב מכבס / המכבס בגד, אי הוי אב, או תולדה.

ב) גדר מלאכת מכבס / הנותן בגדים לתוך מכונת-כביסה, אי חייב משום מכבס.

ג) בענין שרייתו זהו כיבוסו / אי יש איסור שרייה בבגד שאין עליו לכלוך.

ד) בענין שהרוחץ ידיו יסיר המים קודם שמקנח במפה / בענין שלאחר הטבילה יש להסיר ריבוי המים מהגוף קודם הניגוב.

ה) בענין מי שכורך חוט על הזקן או הפיאות, אי צריך להסירו קודם הטבילה.

ו) בענין שאסור לקנח ידיו המלוכלכים במפה שמקפיד על נקיותה.

ז) בענין סחיטת בגד / בענין שאסור לנגב הידים בדבר שמקפיד על ליבונו / אי גם במים מועטים יש לחוש.

ח) בענין שאסור לילך בשבת במקום שיוכל ליפול במים / באיזה אופן מותר לילך בבגדים רטובים / מעשה רב מהרה"ק משינאווא זצוק"ל בזה.

ט) מי שיש לו שטיח (רא"ג) לפני הבית, ונעשה רטוב, אי מותר לילך עליו.

י) בענין שאסור לטלטל בגד שנשרה במים, מחשש שיבא לסחיטה / טעם שלא גזרו חז"ל להביא האלונטית לבית / זהירות בהסתפגות שלא יסחוט שערות.

יא) בענין סחיטה בנייר / אופן ההיתר בקינוח שלחן / אופן ההיתר לקנח בעשיית צרכיו / אי מותר להשתמש בבעב"י-ווייפ"ס.

יב) בענין איסור שטיחת בגד לח / אי אסור לשטוח בגד שהוא לח מזיעה / חומרת הבא"ח שלא לשטוח בגד יבש.

יג) בענין שטיחת בגד באופן שניכר שלא כיבסו / אי מותר לשטוח ההאנטו"ך במקוה / אי מותר לשטוח מעיל-גשם של פלעסטי"ק.

יד) שטח בגד רטוב ונתייבש, אי מותר ללבשו / שטח בגד קודם השבת, אי צריך לסלקו בשבת.

טו) אי מותר ליתן בגדים במכונת-ייבוש (דרייע"ר) סמוך לשבת.

טז) בענין ניעור בגד ממים ומשלג וטל / בענין בגד שחור, מקפיד, חדש / אי זהו דוקא שחור, או כל שאינו לבן / באיזה אופן מותר לנער בגד שירדו עליו גשמים.

יז) בענין שיש להחמיר בכל הבגדים.

יח) אי מותר לאיש המקפיד לנער בגד של מי שאינו מקפיד.

יט) אי מותר לנער בגד מהאבק שעליו / אי מותר בבגד לבן ומקפיד / אי מותר לנקות האבק מהמנעלים.

כ) אי מותר להסיר נוצות מהבגד / אי מותר לנער מהבגד שלג שלא נמס עדיין.

כא) אי מותר לנער מהבגד עורות קטנים (דענדראוו"ס) שנופל מהראש.

כב) באיזה אופן מותר לכבד שטיחים (קארפע"ט).

כג) בענין איסור קיפול בגדים / ה' תנאים שצריך להיתר / אי מותר לקפל הטלית של שבת.

כד) בענין הנחת המכנסים על הספסל וכדומה בדרך קיפולו / אי מותר להכניס השטריימ"ל בקופסא.

סימן נו מלאכת צובע א) מלאכת צובע הי' במקדש בצביעת העורות. אכן גם באדם שייך צובע, וכמו שמבואר בשו"ע (סי' שג סכ"ה) שאסור לאשה ליתן צבע על פניה, וגם אסורה לכחול עיניה. ונחלקו הפוסקים אם זהו צביעה מדאורייתא, וכשיטת רבי אליעזר, או דקיי"ל כחכמים שאינו אלא מדרבנן. ויש סוברים שאם צובע אחרים לכו"ע הוא מדאורייתא, ועי' בביה"ל (שם) מה שהעיר ע"ז, ונוגע השאלה אי מותר לבקש מגוי' בשעת הדחק גדול ליתן צבע על הפנים, שאם הוא מדאורייתא בוודאי אסור.

ב) והנה בשו"ת שבט הלוי (ח"ו סי' לג) כתב שדוקא כשצובע בצבע אדום וכדומה נקרא צובע, משא"כ בצבע לבן שאינו רק מחזק את צבע הטבעי, עיי"ש. ולענ"ד הי' סברא לומר שאדרבה בצבע לבן וכדו' מקרי יותר צובע, מפני שמחזק את הצבע שהוא רוצה, וכן מבואר בשו"ת מנחת יצחק (ח"ה סי' קו) שגם בזה יש איסור מלבן או צובע עיי"ש.

ג) וכן אסור ליתן צבע על הצפרנים. ובענין ליתן אבקת פאודע"ר על הפנים, כתב בשו"ת אגרות משה (ח"ה סי' כז) לחלק בין אבקה יבשה שאינו מתקיים, שיש לומר שזה לא נקרא צובע, משא"כ כשיש בהם שמנונית וכדומה, שעי"ז מתקיים, הרי זה צובע עיי"ש. ובשש"כ (פי"ד) כתב בשם הגרש"ז אויערבאך ז"ל שגם באבקה יבשה אסור, כיון שהכוונה הוא לצביעה, הגם שאינה מתקיימת רק לזמן מועט, וכ"כ בשו"ת שבט הלוי (שם).

ד) גם אסור לצבוע המנעלים, ועי' בשו"ת שבט הלוי (ח"ז סי' מג) שאפילו אם כבר היו צבועות ומוסיף לחזק את הצבע, הרי זה אסור מן התורה. ואינו דומה למלאכת כותב, שכתב ע"ג כתב אינו חייב עיי"ש. וכתבו האחרונים להחמיר אפילו כשמבריק בלא צבע רק במברשת. אבל הסרת האבק וודאי לא נקרא צובע.

ה) גם אסור לישב ליד השמש בשבת בכוונה ליפות הגוף, וכמ"ש בשו"ע (סי' שג סכ"ה) שאסור לטוח בצק על הפנים בכוונה להאדים הבשר, וע"ע בשו"ת מנחת יצחק (ח"ה סי' לב), ובשו"ת חלקת יעקב (ח"א סי' קנב).

ו) כתב המחבר בשו"ע (סי' שכ סי"ט) מותר ליתן כרכום לתוך תבשיל, שאין צביעה באוכלים. ולפ"ז כתבו הפוסקים דה"ה שמותר ליתן יין אדום לתוך יין לבן, וכן נוהגים ליתן חלב לתוך הקאוו"ע, וכ"כ המחבר (ס"כ) שמותר ליתן פתו לתוך המשקה, וכמו שנוהגים כמה בני אדם לשרות החלה בתוך יין אדום [ואגב יש להעיר שטוב לאכול הכזית הראשון [ולכתחילה כביצה] בלי שרי' ביין אדום, משום ספק ברכה, שיש סוברים שכשנשתנה המראה שוב אין לברך עליו המוציא].

ז) וכתב במ"ב (סקנ"ו) שנראה מהפמ"ג שמותר לצבוע אוכלים אפילו אם מכוון בהדיא לשנות המראה. והחכ"א מפקפק בזה, שהרי אמרו רז"ל (שבת עה:) שוחט חייב משום צובע, משום דניחא לי' בהצביעה. אמנם בביה"ל מתרץ ע"פ מש"כ באור זרוע ששם הפירוש הוא שצובע העור, ובעור וודאי חייב משום צובע. ואולי י"ל שאפילו כשצובע הבשר, כיון שעדיין אינו עומד לאכילה יש בו משום צובע, ואינו דומה לתבשיל שכבר עומד לאכילה, שעיקר הטעם שאין צביעה באוכלים י"ל משום דהוי דרך אכילה, וכמו שמצינו כה"ג כמ"פ לענין בורר.

ח) אמנם בשו"ת רב פעלים (ח"ג סי' יא) כתב שבמים בכל אופן עד שלא נתערב בהם כלום לא נקרא אוכל לגבי זה, ויש בהם משום צביעה, וכתב הטעם דכיון שכתב הרמב"ם שהעושה עין הצבע בשבת חייב [ראה להלן אות יז], ע"כ איכא למיגזר בכל משקין שמראיתם משתנה ע"י הדבר שנותנים בתוכם, משא"כ באוכלים אמרינן שאין צביעה כלל עיי"ש. ועי' בשו"ת בצל החכמה (ח"ב סי' מט) שמחזק שיטה זו, והביא שכ"כ בשו"ת האלף לך שלמה (או"ח סי' קלו) שי"ל שאפילו אין צביעה באוכלים, אעפ"כ במשקים יש חשש צביעה עיי"ש. ולכן יש לכתחילה עכ"פ לערב יין הלבן לתוך האדום, וכמ"ש בשעה"צ (סי' שיח סקס"ה) לענין הקאוו"ע, שלכתחילה יערב המים לתוך הקאוו"ע, ולא הקאוו"ע לתוך המים, שבאופן זה אין הצביעה ניכרת כ"כ.

ט) באופן שכוונתו בהצביעה אינו לשם אכילה, רק לשם תיקון המאכל [כדי שיקנו ממנו, או שרוצה ליתנו במתנה], כתב בפמ"ג ומובא במ"ב שאז אסור לצבוע אפילו אוכלים [ויש גם בזה ענין של עובדא דחול]. ומכ"ש כשעושה לנוי, כגון שמשים סממנים לתוך המים ומעמידו כנגד השמש, שבזה יש גם חשש חיוב מדאורייתא עיי"ש. ומש"כ הרמ"א (סי' תעג ס"ה) שיש ליתן בחרוסת יין אדום זכר לדם, הגם שאין זה תיקון ממש, אבל עכ"פ לכאורה הי' ראוי למנוע מזה ולהכינו קודם יו"ט [וכשחל בשבת בלא"ה כתבו הפוסקים להכינו קודם שבת מטעם לש], ולמעשה המנהג להוסיף קצת יין קודם אכילת המרור. וראיתי בס' ארחות שבת שכתב לתרץ, מפני שאין הכוונה לצבוע החרוסת דוקא, רק הכוונה לערב יין אדום בתוך הפירות, זכר לנס.

י) מי שיש לו בביהכ"ס איזה משקה שצובע את המים, יש לסלקו קודם שבת. אמנם ראיתי בכמה אחרוני זמננו שכתבו סברות להתיר, משום שאין כוונתו לצבוע, רק לנקות, ומטעם זה יש מתירים ליתן בליט"ש לתוך המקוה. אמנם נראה שלכתחילה יש למנוע מטעם תיקון ועובדין דחול, וע"י עכו"ם בוודאי יש להתיר. וגם יש סברא שנקרא דרך גרמא, וזה תלוי לפי הענין, אי נעשה בכח ראשון. ואולי יש עוד סברא להתיר, מטעם שאינו מתקיים, והגם שאינו דומה למה שכתבו הפוסקים בצבע שאינו מתקיים [עי' להלן אות יג], שהרי כאן יכול להיות קיים. אכן מ"מ יש סברא כזו בהאחרונים שדבר שנעשה לזורקו נקרא אינו מתקיים [וע"ע להלן אות יד לענין נייר]. ומ"מ למעשה נראה שיש להחמיר לסלקו קודם שבת. אכן אם שכח להסירו, יש להתיר להוריד המים משום כבוד הבריות, או להסירו כלאחר יד.

יא) קיסם וכדומה המיוחד ליתנו לתוך המי רגלים, וע"י אופן שנשתנה צבע של הקיסם יודעים אם יש לו מחלת הצוקע"ר ל"ע וכדומה, אסור לעשותו בשבת. אמנם באופן שיש בזה ספק וחשש של פיקוח נפש וודאי אסור למנוע מזה. וכן אין להשתמש עם חתיכת פלעסטי"ק וכדומה שנשתנה הצבע ע"י חום וקור, כגון למדוד אם יש לו חום. וכה"ג בסאד"ע-באט"ל, עי' מה שכתבנו בשו"ת חיי הלוי (ח"ה סי' מ).

יב) שק קטן שמלא עם חומרים שונים, וע"י שמערבים אותו נוצר בו כמין אור, פשוט שאין להשתמש בו בשבת [כגון לילך על הרחוב בלילה], הגם שאין בזה שום כח עלעקטרי"ק, מפני שיש חשש צובע ומכה בפטיש, עי' בס' ארחות שבת (פט"ו סי' סח).

יג) בתי עינים שנשתנה בהם הצבע כשעובר משמש לצל, ומצל לשמש, כתבו כמה אחרוני זמנינו שאין בזה חשש צובע, הגם שאפילו צבע שאינו מתקיים אסור לעשות מדרבנן. ויש שכתבו הטעם משום שאין השינוי בעצם הבתי עינים, והרי זה כמו זייגע"ר שהאותיות מאירים במקום שהוא חושך, שבוודאי מותר לילך בזה ממקום שיש אור למקום שהוא חושך. וכה"ג לענין הריפלעקטע"ר שמאיר כשבא כנגדו מכונית (קא"ר). [ובכל הנ"ל היינו במקום שמותר לטלטל, אבל במקום שיש איסור הוצאה, אזי הזייגע"ר וודאי אסור, וריפלעקטע"ר צריך לעשותו כמין מלבוש, ובתי עינים יש שכתבו להתיר בשעת הדחק, כשאי אפשר לו לילך בלא זה].

יד) כתב המחבר בשו"ע (סי' שכ ס"כ) בשם היראים, שאסור לקנח ידיו הצבועות ע"י פירות [כגון רימון] בבגד ומפה, משום איסור צובע [ומה שידיו ופניו נצבעים ע"י הפירות, כתב במג"א (סקכ"ה) שאין בזה חשש, מפני שאין צביעה רק בדבר שדרכו לצבוע]. והמג"א (שם סקכ"ד) כתב בשם הרדב"ז שזהו חומרא יתירה כיון שהוא דרך לכלוך, וכתב ע"ז המג"א שלמעשה אין להקל, שהרי יש אוסרים גם כיבוס אפילו הוא דרך לכלוך, וכ"ש בצביעה עיי"ש. וכתב עוד המג"א (סקכ"ה) שכ"ש שאסור לקנח בבגד אדום, שזה הוי מתקן. וכן כה"ג כשנשפך יין אדום על מפה, יש ליזהר שלא לקנחו [אפילו באופן שלא שייך סחיטה] באופן שיצבע עוד חלק מהמפה. וכן אין להעמיד מפה על היין, ובמקום הדוחק יש עכ"פ ליזהר שלא להשתמש בבגד אדום. ובמ"ב (סקנ"ט) כתב בשם האחרונים, דהיכי שאי אפשר ליזהר יש לסמוך על המקילים בכל זה, משום דהוי דרך לכלוך, וכ"כ בהגהות רעק"א בשו"ע בשם החכם צבי. וכן נוגע כל זה לענין מכה המוציאה דם, שלכתחילה יש לרחוץ מקום הדם קודם שנותן עליו בגד וכדומה, ובשעת הדחק יש לסמוך על המקילים [וכן ראיתי אצל כ"ק מרן אדמו"ר זצוקללה"ה מסקווירא]. וע"ע בשו"ע הרב בקונ"א (סי' שב סכ"א) שהאריך לבאר שבבגד שאין דרכו כלל לצבוע אין חשש בזה, וכמו שמותר ליתן מוך לנדתה, עיי"ש מה שהאריך בזה. ולפ"ז כתבו כמה אחרוני זמנינו שמכ"ש בנייר וכדומה שעומד ליזרק אין חשש לקנח את ידיו.

טו) כתב במג"א (סקכ"ה) בשם הרמב"ם (הל' שבת פ"ט הי"ד) שהעושה עין הצבע, כגון שנותן קנקתום לתוך מי עפצא ועי"ז נעשה שחור [כעין דיו לכתיבת סת"ם], חייב משום צובע. והראב"ד חולק עליו. והיינו שלפי שיטת הראב"ד מלאכת הצובע אינו אלא כשצובע ממש, ולא במה שעושה ההכנה, הגם שנצבעו המים וכדומה, כיון שאין הכוונה לעצמו רק לצבוע דבר אחר, אבל לשיטת הרמב"ם גם העושה הכנה לצבע חייב. ולכאורה פשוט שגם לשיטת הראב"ד אסור עכ"פ מדרבנן. ושמעתי ממורי הגר"מ ניישלאס ז"ל, בשם הרב אב"ד צעלים ז"ל, שאסר מטעם זה לעשות קאוו"ע-סענ"ס בשבת, שהגם שאין צביעה באוכלים, היינו במה שהוא כבר מוכן לאכילה, משום שהוא דרך אכילה, אבל לעשות הצבע עצמו אסור אפילו באוכלים. אמנם אפילו לפי דבריו י"ל שזהו דוקא כשמכין הסענ"ס לכמה אנשים, או לכמה כוסות קאוו"ע, אבל בשעה שרוצה לשתות אין לאסור [עכ"פ מטעם זה].

תוכן הענינים

א) בענין צביעה באדם, אי אסורה מה"ת, או מדרבנן / הצובע אחרים, אי אסור מה"ת.

ב) בענין אי מלאכת צביעה היא דוקא בצבע אדום, או גם בצבע לבן.

ג) בענין צביעת הצפרנים / אי מותר ליתן אבקת פאודע"ר על הפנים.

ד) בענין צביעת מנעלים / אי אסור גם כשמבריק בלא צבע / אי מותר להסיר האבק.

ה) בענין ישיבה תחת השמש לצבוע הפנים / בענין טיחת בצק על הפנים להאדים הבשר.

ו) בענין צביעה באוכלים / אי מותר ליתן יין אדום לתוך לבן / היתר נתינת חלב לתוך הקאוו"ע / אי מותר לשרות החלה ביין / זהירות בזה לענין ברכת המוציא.

ז) אם מותר לצבוע אוכלים כשמכוון לשנות המראה / חילוק בין דבר העומד לאכילה, לאינו עומד לאכילה.

ח) דרך המובחר בעירוב קאוו"ע במים / בענין אי יש צביעה במשקים.

ט) אי יש צביעה באוכלים, כשצובע לתיקון המאכל, או לנוי / בענין מש"כ הרמ"א שיש ליתן יין בחרוסת בליל פסח.

י) מי שיש לו בבהכ"ס דבר שצובע המים, אי צריך לסלקו קודם שבת / שכח לסלקו קודם שבת, אי מותר להוריד המים, משום כבוד הבריות.

יא) אי מותר ליתן קיסם הנצבע לתוך מ"ר, לברר מחלת הצוקע"ר / אי מותר להשתמש בחתיכת פלעסטי"ק, או סאד"ע-באט"ל, שנשתנה צבעם ע"י קור וחום.

יב) אי מותר להשתמש עם שק מלא חומריים שנוצר בו אור כשמערבים אותו.

יג) אי מותר לילך בבתי עינים שמשתנה צבעו כשהולך מחמה לצל / אי מותר לילך עם שעון (זייגע"ר) במקום חושך, כשמאירים האותיות עי"ז / אי מותר לילך עם ריפלעקטע"ר / באיזה אופן מותר בכל הנ"ל במקום שיש איסור הוצאה.

יד) בענין מש"כ בשו"ע שאסור לקנח ידיו הצבועות מפירות בבגד ומפה / זהירות בקינוח כשנשפך יין אדום על המפה / אי מותר להעמיד מפה על היין / אופן ההיתר בקינוח מכה המוציאה דם / מעשה רב מכ"ק מרן אדמו"ר זצוקללה"ה מסקווירא בזה / אי בנייר העומד ליזרק יש להקל לכתחילה.

טו) בענין העושה עין הצבע - מחלוקת הרמב"ם והראב"ד / דעת הרב אב"ד צעלים ז"ל לאסור מטעם זה עשיית סענ"ס של קאוו"ע.

סימן נז מלאכת אורג, מנפץ, הטוה, המיסך, העושה שתי בתי נירין, האורג שני חוטין, הפוצע שני חוטין.

כפי מה שכתב במ"ב (סוף סימן שד"מ), מלוקט מהרמב"ם ומדברי הפוסקים.

א) הסורק צמר או פשתן או שאר דברים כמו שסורקין הפשתן והצמר או כמו שנופצין הצמר לעשות הלבדין והמנפץ הגידין דהיינו שחובט במקל על הגידין עד שעושה אותן כחוטין לטוות אותן כמו שהסופרין עושין כ"ז קרוי מנפץ וחייב אבל המנפץ גבעולי פשתן וקנבוס חייב משום דש שהרי מוציא הפשתן והקנבוס מן הגבעולין [סמ"ג ועיין בח"א].

ב) הטוה אורך ד' טפחים מכל דבר הנטוה חייב אחד הטוה את הצמר או פשתן או נוצה או שערות או גידין וכן כל כיוצא בזה ולאו דוקא בכלי [כמו שקורין שפי"ן רעדי"ל] אלא אפילו אם טוה בידים [שכך הדרך לטוות כמו שטוין הנשים בידים על שפינדי"ל] ומקרא מלא הוא בידיה טוו. והלוקח חוטין ושוזר אותם [שקורין איינגידריי"ט] ג"כ חייב משום טווה וכן העושה הלבדין דהיינו מה שקורין [קאפעלושי"ן או פילשצי"ן] ה"ז תולדת טוה וחייב.

ג) העושה שתי בתי נירין חייב [ועיין בתוי"ט פ"ז דשבת ובפי"ג ד"ה בנירין ובתפארת ישראל שהאריכו בזה]. העושה נפה או כברה או סל או סבכה או שארג מטה בחבלים וה"ה בקש ובכל דבר ה"ז תולדת עושה נירין ומשיעשה שני בתים חייב ופירש"י דהנך לאו נירין ממש אלא שמשרשר ומרכיב חוט אחד בשתי מלמטה ואחד מלמעלה ומעמיד השתי בהן כתיקונו.

ד) דרך האורגין שמותחין החוטין תחלה באורך היריעה וברחבה ושנים אוחזין זה מכאן וזה מכאן ואחד שובט בשבט על החוטין ומתקן אותם זה בצד זה עד שתעשה כולה שתי או ערב ומתיחת החוטין כדרך האורגין נקרא מיסך וכשכופלין אותה ומתחיל להכניס השתי בערב נקרא אורג.

ה) המיסך חייב והשובט על החוטין עד שיתפרקו ויתקנם ה"ז תולדת מיסך והמדקדק את החוטין ומפרידן בעת האריגה ה"ז תולדת אורג.

ו) אחד האורג בבגד או בקנים או שעושין חלונות מחתיכת עץ כמו שעושין לסכך עליו או בשערות או בכל דבר חייב. והקולע נימין ושערות וכל דבר ה"ז תולדת אורג וחייב. וה"מ בתלוש אבל הקולע שערות ראש במחובר אינו כאורג דאין דרך אריגה במחובר בראש וגם אין סופה להתקיים אבל עכ"פ איסור יש בזה לקלוע או להתיר קליעתו וכמו שכתב המ"ב (סימן ש"ג סכ"ו).

ז) הפוצע שני חוטין לרמב"ם שמוציא השתי מן הערב או להיפוך ולראב"ד שחתך שני חוטין אחר האריגה מן המסכת חייב. וצריכין רופאי ישראל ליזהר כשצריכין חוטין מפורדין [שקורין קנייטי"ן] ליתן על המכה ולוקחין חתיכת בגד פשתן ומפרידין החוטין והוי מלאכה דאורייתא.

תוכן הענינים

א. בענין מלאכת אורג ומנפץ.

ב. בענין מלאכת טויה.

ג. בענין מלאכת העושה שתי בתי נירין.

ד. בענין דרך האריגה.

ה. בענין תולדות אורג.

ו. בענין קליעה בתלוש ובמחובר.

ז. בענין הפוצע שני חוטין.

סימן נח מלאכת קושר ומתיר תופר וקורע ומחתך א) שיטת המחבר בשו"ע (או"ח סי' שיז) שהוא שיטת הרי"ף והרמב"ם, שאין חייבים אלא בקשר של קיימא והוא ג"כ מעשה אומן. ואם הוא קשר של קיימא ואינו מעשה אומן, וכן להיפוך, אסור רק מדרבנן. ואם אינו קשר של קיימא ולא מעשה אומן, מותר לכתחילה. והרמ"א הביא שיטת רש"י והרא"ש, שקשר של קיימא חייבים עליו אפילו אינו רק מעשה הדיוט.

ב) קש"ק מדאורייתא היינו שנעשה לעולם, דהיינו שלא הגביל זמן להתירו. ומדרבנן נקרא של קיימא אפילו נעשה לזמן, כיון שנעשה שלא להתירו ביומו. ויש סוברים שדוקא אם נעשה על שבוע. ולשיטת הרש"י הנ"ל אסור מדרבנן לעשות קשר כזה אפילו אינו מעשה אומן, ורק אם עשוי להתירו ביומו, אז מותר לכתחילה. אכן לשיטת הרמב"ם הנ"ל נחלקו הפוסקים, אי מדרבנן אסור בקשר העשוי לזמן מרובה כשהוא מעשה הדיוט.

ג) בענין מעשה אומן, יש סוברים דהיינו קשר חזק שקשה להתירו, וכן נראה מדברי הט"ז (סק"א), אכן בביה"ל מבאר שקשר אומן היינו שאינו ניתר מעצמו עיי"ש. ולמעשה יש להחמיר בכל קשר ע"ג קשר, וכמ"ש הרמ"א שאין לעשות שום קשר ע"ג קשר אפילו אינו לקיימא, אכן יש מקילים בזה אם אינו חזק, עי' במחצית השקל (סק"ד) ובפמ"ג (שם). אכן המ"ב לשיטתו הנ"ל סובר שאם אין ניתר מעצמו נחשב מעשה אומן. אכן אם הוא רפוי לגמרי כמו שהנשים עושים במטפחות וכדומה, נראה שאין חשש אם דעתו להתירו ביומו, וע"ע בשו"ת שבט הלוי (ח"ח סי' ט), ובשו"ת מחזה אליהו (סי' מח).

ד) אפילו אם נעשה קשר הא' קודם שבת, אסור להוסיף קשר שני בשבת. וכן אסור לחזק קשר שנתרופף, כגון בציצית, והנה בשו"ת מהרש"ם (ח"ו סי' לד) מצדד שאין בזה איסור קשר מדאורייתא עיי"ש, אכן בשו"ת שבט הלוי (ח"ח סי' קעג) כתב בפשיטות שיש בזה חיוב דאורייתא, וכן מצדד בס' תולדות שמואל (קושר אות ט), ועי' בשו"ת אז נדברו (ח"ג סי' כב) מש"כ בזה, וע"ע מה שכתבנו בזה בשו"ת חיי הלוי (ח"ה סי' ג).

ה) עשיית קשר אחד ממש אין בזה שום חשש, אכן היינו דוקא כשקושר שני דברים זה בזה, אבל כשקושר דבר אחד בראשו, כתב הרמ"א דהוי כשני קשרים, כיון שהקשר נתקיים בזה. וצריך ליזהר בזה בשק שמשתמשים לאשפה וכדומה.

ו) הלכות מתיר הן כהלכות קושר, שכל מין קשר שאסור לקושרו, ה"ה שאסור להתירו, וכל מין קשר שמותר לקושרו, מותר גם להתירו. ויש ראשונים הסוברים שמתיר אינו חייב רק אם התיר ע"מ לקשרו, אולם בביה"ל העלה דקיי"ל שמתיר הוא מלאכה בפנ"ע וחייב אפילו שלא ע"מ לקשור.

ז) כתב המחבר בשו"ע (ס"ה) עניבה מותר, והוסיף הרמ"א שאפילו עשה קשר למטה ג"כ נוהגים בו היתר, ועי' באחרונים שיש סוברים דהיינו דוקא בעשוי להתירו ביומו, וכתבו האחרונים להחמיר בזה, חוץ מכשעושה לצורך מצוה כגון בקשירת ס"ת שעושים עניבה ע"ג קשר, יש לסמוך על המתירים אם אינו עשוי ליותר משבוע. וכהיום אכשיר דרא שעושים גם בס"ת ע"י קרסים הנקרא העקעל"ך.

ח) ובענין חוטי פלעסטי"ק שנכנסים חוט אחד לתוך חור חבירו, ועי"ז מתהדקים יחד, ראיתי באחרוני זמנינו סברות להקל להשתמש בזה, שאין זה קשירה, כיון שלמעשה אינם מתחברים באמת ביחד. אכן כמה גדולי הפוסקים לא רצו להקל בזה, וע"כ למעשה אין להקל, אלא כשנעשה לנתקו ביומו. ויש שהחמירו גם בוועלקרו"א שלא לחברו רק אם נעשה להתירו ביומו, אמנם מעיקר הלכה נראה שוועלקרו"א אינו רק כמו עניבה.

ט) ויש לעיין אי מותר לעשות עניבה כפולה, דהיינו שעל העניבה עושים עוד קשר, ויש סברא דכיון שהוא קל להתירו הוי כמו עניבה, אכן י"ל שסוכ"ס הוי קשר ע"ג קשר והוא חזק. ונראה שבמקום צער [כגון שלא יפול התינוק] יש להתיר.

י) עירוב שנפסק, נחלקו האחרונים אי מותר לקושרו ע"י עכו"ם, ולכתחילה יש לעשותו ע"י עניבה.

יא) כתב המחבר בשו"ע (ס"ב) שמותר להחזיר רצועות שנשמטו מהמנעל, וכתב הרמ"א שאם הוא טורח להחזירו אסור, ולמסקנת האחרונים יש להחמיר הן בנקב צר, והן בדבר שרגילים לקושרו, מחשש שיבא לקושרו, עי' מג"א (סק"ט). ויש סוברים שכל האיסור בהחזרת רצועות אינו אלא בדבר שהדרך לבטלו שם, אבל בדבר העשוי להכניסו ולהוציאו תדיר אין חשש, עי' תהלה לדוד (אות ו), ועי' מחצית השקל (סק"ט).

יב) ודוקא בבגד שכבר היו שם רצועות, אבל בבגד ומנעל חדש יש בזה איסור של תיקון כלי, וממילא אסור אפילו בנקב רחב שאין שום טורח בזה, אכן גם בזה אין לאסור רק בדבר שדרכו להניח שם, אבל באבנט אין שום חשש להכניסו למכנסים וכדומה, עי' ט"ז (סק"ח) ומג"א (סק"ז).

יג) והא"ר החמיר שגם הרצועה לא תהא חדשה, ומובא במ"ב (סקי"ח), ועי' בשו"ת בצל החכמה שלשיטה זו אפילו אינה חדשה ממש, רק כיון שלא הי' עדיין במנעל זו אסור. אכן יש חולקים על שיטת הא"ר, וכתבו שמסתימת הפוסקים לא נראה להחמיר בזה, עי' תולדות שמואל (סי' נז סי"ט) וקצות השלחן (סי' קמו סק"ג), וע"ע מה שכתבנו בשו"ת חיי הלוי (ח"ג סי' לג).

יד) כתב הרמ"א (ס"ג) שאסור לנתק או לחתוך זוג של מנעלים התפורים יחד כדרך שהאומנים עושים, אע"ג שהתפירה אינה של קיימא, שאין חילוק בתפירה בין של קיימא לאינה של קיימא. ויש מתירים בתפירה שאינה של קיימא, ואין להתיר בפני ע"ה.

טו) בענין חוטי ברזל המחופים בנייר (טוויסטער"ס), נחלקו בו גדולי זמנינו אם מותר לשזור ולפתוח, והרה"ג רבי אברהם חיים שפיטצער ז"ל אמר לי בפשיטות שאין בו חשש, וכן אמר לי הרה"ג מוה"ר פישל הערשקאוויטש אב"ד האליין ז"ל שאין זה קושר, וגם אינו בכלל שזירת פתילה, כיון שאינם עשויים רק לזמן קצר. ובשמירת שבת כהלכתה (פ"ט ס"ט) כתב לאסור עיי"ש. ומו"ר הגר"י ניימאן אב"ד בעלזא-מאנטריאל ז"ל אמר שיכרכו רק פעם אחת. והנה יכולים לכרוך זע"ז בלי לשוזרם. וגם בענין הפתיחה אם שזרם קודם השבת, יש עצה למשוך הטוויסטע"ר מתוך השקית, או להיפוך. ובשו"ת משנה הלכות ובשו"ת דברי שלום (ח"ד) דעתם להקל כסברא הנ"ל, דלא מקרי פותל, וגם אינו קושר. ועכ"פ אסור לעשות בהם אפילו קשר אחת, כיון שהקשר נתקיים בזה, יעו"ש.

טז) מאכל בהמה, נחלקו הפוסקים אם יש בה איסור קשירה, כמבואר בשו"ע (סי' שכד ס"ד ברמ"א שם), ולמעשה כתבו האחרונים להחמיר עיי"ש במ"ב, וע"ע בסי' שי"ז במ"ב (סקל"ד), ובביה"ל שם בסוף הסי'. ולפי המתירים מותר לעשות קשר בדבר הראוי לאכילה כגון ליקארי"ש, ואפילו להמחמירים נראה שאין לאסור לקטנים, כיון שבלא"ה בדרך כלל לא נעשה להתקיים, שהם אוכלים אותו ביומו.

יז) כתב הרמב"ם (הל' שבת פ"י ה"ט) התופר שתי תפירות חייב, והוא שקשר ראשי החוט מכאן ומכאן כדי שתעמוד התפירה ולא תשמט [ואם עשה קשר של קיימא, חייב גם משום קושר]. אבל אם תפר יתר על שתי תפירות, אע"פ שלא קשר חייב, שהרי מתקיימת התפירה. והמותח חוט של תפירה בשבת חייב, מפני שהוא מצרכי התפירה, ע"כ. ומבואר באחרונים שיש סוברים שמדרבנן אסור לעשות שתי תפירות אפילו לא קשר, עי' מ"ב (סי' שמ סקכ"ז). ועוד נחלקו הפוסקים כשעשה עניבה בסוף השתי תפירות, אי חייב, עי' מש"כ בשו"ת מנחת יצחק (ח"ב סי' יט).

יח) עוד כתב הרמב"ם (שם ה"י) הקורע כדי לתפור שתי תפירות, על מנת לתפור שתי תפירות חייב, אבל הקורע להפסידה פטור, מפני שהוא מקלקל. והקורע בחמתו או על מת שהוא חייב לקרוע עליו חייב, מפני שמיישב את דעתו בדבר זה וינוח יצרו, והואיל וחמתו שוככת בדבר זה הרי הוא כמתקן וחייב. והפותח בית הצואר בשבת חייב.

יט) כתב הפמ"ג (סי' שמ מ"ז סק"ה) הקורע נייר משמע דחייב, אם קורע על מנת לתקן, אפילו שלא על מנת לתפור. וכ"כ במ"ב (שם סקמ"א) שאם קורע נייר לקרעים כדי לקנח עצמו בהן, או לשאר איזה תשמיש חייב משום קורע, שהוא קורע ע"מ לתקן. אכן בשו"ע הרב (שם סי"ז בסוגריים) כתב שקורע אין איסור אלא כשקורע ומפריד גופים רבים שנתחברו, כגון קורע בגד הארוג מחוטים הרבה, אבל הנייר שהוא גוף אחד אין בפסיקתו וחיתוכו משום קורע עיי"ש. אכן כתבו האחרונים, שלקרוע דפי הספרים חדשים יש בזה גם חשש מכה בפטיש.

כ) בענין חיבור בגד ע"י זיפע"ר, הנה בשו"ת מהר"י שטייף (או"ח סי' טו) כתב שהגם שדומה קצת לתופר, מ"מ נראה שאין זה בגדר תפירה כלל, כיון שמתוקן לכך חשוב רק כמחבר בקרסים ולולאות, ודומה כמו שמחבר בגד עם כפתור עיי"ש. ויש שרצו להתיר מטעם זה גם להחזיר ולהוציא הפיטע"ר לבגד של חורף וכדומה שקבוע עליו חצי הזיפע"ר, עי' שו"ת באר משה (ח"ג סי' פח), אכן בשו"ת שבט הלוי (ח"ג סי' נא) כתב שאם עושהו לזמן מרובה אסור עיי"ש, וע"כ לכתחילה וודאי יש לעשותו קודם שבת.

כא) כתב המחבר בשו"ע (סי' שמ סי"ד) המדבק ניירות או עורות בקולן של סופרים וכיוצא בו, הרי זה תולדת תופר וחייב. וכן המפרק ניירות דבוקים או עורות דבוקים ולא נתכוין לקלקל בלבד, הרי זה תולדת קורע וחייב, ע"כ. אכן דפי הספרים שנדבקו לאחר זמן, אם אין חשש שיקרע אותיות מותר לפותחן.

כב) בענין אי מותר להשתמש בשבת עם פלעסטי"ק קטן שמדבקים אותו על הספר, לידע המקום שעומד בו, יש שכתבו סברא להקל בזה, מפני שאין זה כמדבק ניירות לעשותם כאחד. ובפרט כשלא נעשה לקיימא, שבזה יש לצרף סברת הסוברים שגם בתפירה מותר שאינו של קיימא [עי' מש"כ להלן בזה]. אכן למעשה נראה שלכתחילה יש לחוש שלא להשתמש בזה בשבת.

כג) נחלקו אחרוני זמנינו אי מותר להשתמש עם חיתולים (פעמפער"ס), ויש בזה שתי שאלות. א', אי מותר לפרק הדיבוק, דהיינו להסיר הפאפי"ר קודם ההשתמשות. ב', אי מותר לדבקו כשמלבישו לתינוק. ובאמת שאלה זו היא גם בתחבושת (בענדעי"ד), והספק הוא אי נקרא נעשה לקיימא, ואפילו אינו של קיימא הרי בתפירה מחמירים לכתחילה אפילו באינו ש"ק, וכמ"ש הרמ"א (ס"ג) שאין להתירו בפני עם הארץ. אכן יש סברא דכיון שעומד ליזרק אינו חמור כ"כ, וכן שמעתי ממורי הגר"מ ניישלאס אב"ד סקווירא ז"ל. ולמעשה שמעתי ממורי הגר"ש וואזנער ז"ל שיש לדבקו ע"י שינוי, דהיינו שידבקו רק קצה של הדבק על צד השני, ונמצא שלא יהא סגור כ"כ. וכן לענין להסיר הדבק, יש להסירו קודם שבת, ואח"כ יחזירו קודם שבת ע"י שינוי. ויש גם עצה לדבק שפתו אל שפתו ע"י ברזלים העשויים לכך (ונקרא שבת-קליפ"ס).

כד) בענין השתמשות בסיכת-בטחון (סעפט"י-פי"ן), נחלקו האחרונים אי נקרא תפירה, עי' שו"ת חלקת יעקב (ח"ב סי' ח), ושו"ת מנחת יצחק (ח"ב סי' יט), ושו"ת באר משה (ח"ב סי' כט), ושו"ת אגרות משה (ח"ב סי' פד), ושו"ת מהר"י שטייף (או"ח סי' טו), ולמעשה רוב האחרונים נוטים שאין לעשות רק תחיבה אחת. אכן במחט שאינו מהדקו בסוף (שטע"ק-נאד"ל), מותר גם לעשות שתי תחיבות. ולכאורה לפ"ז מותר גם לפתוח חלוק חדש בשבת שנתחב בהרבה מחטים, ולכאורה לא שייך בזה מכה בפטיש, כיון שכבר נגמר הבגד מקודם, אכן למעשה יש לעשותו ע"י תינוק.

כה) ויש לעיין אי מותר לדבק טעי"פ על ארגז לסגור בזה הפתח, שי"ל שבזה אין שייך תפירה, ויש שצידדו להקל בזה, וכן שמעתי מהרה"ג רבי אברהם חיים שפיטצער ז"ל, וכעי"ז כתב בשו"ת באר משה (ח"א סי' לו) לענין עור האדם בבענדעי"ד, שאין שייך תפירה על האדם עיי"ש, אכן יש שהחמירו בכל זה, וע"כ נראה שעכ"פ לצורך יש להתיר ע"י שינוי, דהיינו שלא לדבקו לגמרי. וע"ע לעיל (אות כג) מה שכתבנו בזה.

כו) ובעיקר ענין תפירה באדם, נוגע הדבר הרבה אצל רופאים ישראלים שצריכים לעשות תפירות (סטיטשע"ס), ואם נאמר שגם באדם שייך תפירה א"כ אסור לעשותו רק כשיש פיקוח נפש, אבל אם אינו תפירה דאורייתא יש לדון באיזה אופן מותר לעשותו גם כשאינו פיקוח נפש. ושמעתי מהרה"ג רבי יושע נויבירט בעל שמירת שבת כהלכתה ז"ל, שמתחילה הי' דעת הגרש"ז אויערבאך ז"ל להקל בזה, ואח"כ חזר ואמר שמסתבר שיש גם בזה תפירה דאורייתא.

כז) כתב המחבר בשו"ע (סי' שמ ס"ז) אותם שמהדקים הבגדים סביב זרועותיהם ע"י החוט שמותחין אותו ומתהדק, אסור למותחו אלא אם כן יהיו הנקבים רחבים קצת ומתוקנים בתפירה בעיגול. וכתבו הפוסקים הטעם שמותר, דהוי כמו שמכניס קרסים בלולאות, כיון דמתוקן לזה לעשות כן בתמידות להדקו כשלבשו, ולרפותו כשרוצה לפשטו. אכן באופן שנמלך להניחו כמו שהוא, ולפשטו כשהוא מהודק, אסור להדקו בשבת.

כח) בענין מלאכת מחתך, כתב הרמב"ם (פי"א) המחתך עור, או כל דבר שאדם מחתך ומקפיד על מדתו, בין עץ או מתכות, או אפילו נוצות של עוף, כיון שמקפיד על מדת ארכו ורחבו וחותך בכוונה חייב. אבל החותך דרך הפסד, או בלא כוונה אלא כמתעסק או כמשחק פטור. ובמ"ב (סי' שכב סקח"י) כתב שדבר שדרכו לחתכו דוקא בכלי אינו חייב רק בכלי, ודבר שדרכו להפרידו ביד חייב ג"כ ביד. אכן כתב דמסתברא שאיסור מדרבנן יש בכל אופן, ועי' מה שהאריך בזה בביה"ל (שם). ועי' מה שכתבנו בשו"ת חיי הלוי (ח"ה סי' לט) בענין פתיחת הבקבוקים של יין שיש עליהם פלעסטי"ק, שלכתחילה יש לדקדק שלא לחתוך במקום הנקבים, וגם לא תוך הכתב.

תוכן הענינים

א) שיטת הרי"ף והרמב"ם שאין חייבים רק על קשר של קיימא, ומעשה אומן / מדרבנן אסור גם בקש"ק לחוד, או מעשה אומן לחוד / שיטת רש"י והרא"ש שחייבים בקש"ק גם במעשה הדיוט.

ב) פירוש 'קשר של קיימא', מדאורייתא ומדרבנן / אי קשר העשוי לזמן במעשה הדיוט אסור מדרבנן.

ג) פירוש 'מעשה אומן' / בענין קשר ע"ג קשר שאינו לקיימא / באופן שהוא רפוי לגמרי, ודעתו להתירו ביומו, אי מותר.

ד) כשנעשה קשר אחד קודם שבת, אי מותר להוסיף קשר שני בשבת / קשר שנתרופף, אי אסור מדאורייתא להדקו בשבת.

ה) בענין עשיית קשר אחד / זהירות בשק אשפה.

ו) גדרי מלאכת מתיר / אי חייב במתיר שלא ע"מ לקשור.

ז) בענין עניבה / באופן שעשה קשר למטה, אי מותר / בענין עשיית עניבה ע"ג קשר בס"ת.

ח) בענין חוטי פלעסטי"ק שנכנס אחד לתוך חור חבירו ומתהדקים יחד.

ט) אי מותר לעשות עניבה כפולה.

י) עירוב שנפסק, אי מותר לקושרו ע"י עכו"ם.

יא) בענין החזרת רצועות שנשמטו מהמנעל, באיזה אופן מותר.

יב) בהנ"ל, בענין בגד ומנעל חדש שיש בזה איסור תיקון כלי / אי יש חשש להכניס האבנט במכנסים.

יג) בהנ"ל, אי צריך שגם הרצועה לא תהיה חדשה.

יד) בענין חיתוך וניתוק זוג של מנעלים תפורים / אי יש לחלק בתפירה בין קיימא - לאינה של קיימא.

טו) בענין שזירת ופתיחת חוטי ברזל המחופים בנייר (טוויסטער"ס).

טז) אי יש איסור קשירה במאכל בהמה / אי מותר לעשות קשר במאכל-ליקארי"ש לקטנים.

יז) שיעור מלאכת תופר / בענין המותח חוט של תפירה / עשה עניבה בסוף התפירה, אי חייב.

יח) שיעור מלאכת קורע / בענין הקורע בחמתו, ועל מתו / בענין הפותח בית הצואר.

יט) הקורע נייר, אי חייב / שיטת השועה"ר שקורע אינו בגוף אחד / בענין קריעת דפי ספרים חדשים, שיש חשש מכה בפטיש.

כ) בענין חיבור בגד עם זיפע"ר / אי מותר להחזיר הפיטע"ר לבגד חורף.

כא) בענין דיבוק ופירוק ניירות ועורות / אי מותר לפתוח דפי ספרים שנדבקו.

כב) אי מותר להשתמש עם פלעסטי"ק-קטן שמדבקים על הספר.

כג) בענין אופן ההיתר בשימוש חיתולים (פעמפער"ס).

כד) בענין השתמשות עם סיכת-בטחון (סעפט"י-פי"ן) / אי מותר לפתוח חלוק חדש שיש בה הרבה מחטים.

כה) אי מותר לדבק טעי"פ על ארגז לסגור הפתח / אי אין חשש תפירה בהנחת תחבושת (בענדעי"ד) על עור האדם.

כו) בענין תפירה באדם, הנוגע לרופאים העושים סטיטשע"ס / דעת הגרש"ז אויערבאך ז"ל בזה.

כז) בענין מש"כ בשו"ע בהידוק הבגדים ע"י מתיחת חוט, באיזה אופן מותר.

כח) כללי מלאכת מחתך / דבר שדרכו לחתכו בכלי, אי חייב כשמחתכו ביד / אופן הסרת הפלעסטי"ק של בקבוקי יין.

סימן נט מלאכת צידה א) אחת מאבות מלאכות היא צידה, והיינו שצד בעל חי, ואין נפק"מ אם הוא שלו, או של חבירו, או הפקר. וגם אפילו משחררו אח"כ, לא מהני לפטרו.

ב) מן התורה אינו חייב אלא בדבר שיש במינו ניצוד, וגם הוא מכוון לצודו. ולפי רוב פוסקים אינו חייב אלא כשצריך לדבר הניצוד. גם אינו חייב מה"ת אלא כשצד אותו למקום שאינו מחוסר צידה, דהיינו רק היכא דמטי לי' בחד שחי', אבל מדרבנן אסור גם כשעדיין לא ניצוד ממש אלא הכניסו לבית.

ג) מבואר בגמ' שאיסור צידה אינו דוקא כשצד בידו את החיה ועוף וכדומה, אלא גם כשנועל הבית לפניהם באופן שאינם יכולים להשמט ממנו, שבזה ג"כ חייב מן התורה. ואם אין כוונתו בנעילת הבית בשביל צידה, נחלקו הראשונים בדבר, ובמג"א (סי' שטז סקי"א) העלה שלמעשה אין להקל בזה עיי"ש. אכן כתב במ"ב (סי' שטז סק"ה) בשם הח"א שבמקום צער יש להקל בדבר שאין דרכו לצוד עיי"ש.

ד) וכן כשהציפור פורח בבית אסור להכניסו להכלוב שלו (קעידז"ש), ועי' במ"ב (סקנ"ח) ובביה"ל שם שאם הוא מתכוון שלא יעשה הזיקות בבית אפשר שיש להקל עיי"ש, ועכ"פ לכתחילה בוודאי אסור. ואפילו אם נכנסו מעצמן להכלוב, אסור לנעול הדלת של הכלוב, וע"כ אם רוצה ליתן להם מזונות ואין שם חלון, יש לו לפתוח הדלת רק מעט, באופן שלא יוכלו לצאת משם.

ה) הכניס חי' או עוף לבית, והשאיר חלון או דלת פתוח, נסתפק בביה"ל (ס"א ד"ה שהם נצודים) אם עשה בזה איסור מדרבנן, שי"ל שלא נקרא צידה כלל. ועיי"ש שנטה לחלק בין יש במינו ניצוד, או אין במינו ניצוד, וע"כ יש עצה לצוד יתושים ע"י כלי כשמניח קצתו פתוח עד שמטלטלו לחוץ לבית. ומשום מוקצה כבר כתבו הפוסקים שלא גזרו במקום צער, ועכ"פ יש עצה להניח מקודם דבר מאכל להכלי.

ו) בענין צידת צרעים ופרעושים ומאסקיטאו"ס, הנה בדרך כלל אסור מדרבנן כיון שאין במינם נצוד. וגם בדבורה שעושה דבש, מבואר בגמ' שנקראת אין במינה נצוד, וכמ"ש בט"ז ומג"א, וכתבו האחרונים הטעם בזה משום שאין צריכים לצודם לתוך בית וכדומה, שהם באים והולכים ופורחים וחוזרים מאליהם.

ז) אמנם באופן שיש חשש שמזיקים לגוף התירו חז"ל לצוד שלא יזיקו, והתירו בזה אפילו בדבר שיש במינו ניצוד כגון נחשים, וכמבואר בשו"ע (ס"ז), וכתבו הפוסקים שזה מותר אפילו לשיטת הרמב"ם שפוסק שמלאכה שא"צ לגופה חייב [וכמו שאמרו חז"ל שזהו אחד מן השלשה דברים שהם פטור ומותר], וכתבו הפוסקים כמה טעמים בזה, ובמג"א (סקי"ב) כתב משום שאינו אלא כמו מתעסק, ועיי"ש במחצית השקל.

ח) והנה בשו"ע הרב (סי"ח) כתב שההיתר הוא דוקא אם מזיק להגוף, ולכן כתב שצירעה אסור לצודו, משום שלא נקרא מזיק רק מצער. אכן למעשה תלוי לפי הענין, ואחרוני זמנינו מצדדים שלמעשה כהיום נקרא הדבורה מזיק, ובפרט שכמ"פ יש שם ילדים שהם עלולים לינזק מזה.

ט) ושלא במקום צער, אסור לצוד זבובים וצרעים, וע"כ אין לכפות עליהם כלי, ואין לסגור תיבה שמונח בהם זבובים, אכן אינו אסור רק מדרבנן כיון שאין במינם נצוד, דהיינו שאין הדרך לצודם לצורך תשמישם. ואפילו באינו מתכוון, אם הוא פסיק רישא אסור, שלפי הסכמת האחרונים בסי' שי"ד גם בדרבנן אסור פסיק רישא. אכן כשיש ספק אם יש שם זבובים, כתב בט"ז להתיר, ועי' ביה"ל, ועי' הגהות רעק"א (יו"ד סי' פז). ואפילו אם נאמר שספק פסי"ר אסור היינו בדבר דאורייתא, אבל בדבר דרבנן לא חמיר מספיקא דרבנן. ובפרט באופן שבאמת לא ניחא לי' שיהיו שם, כגון שמונח אוכלים בתוך התיבה, וראוי שידפוק על התיבה כדי שהזבובים יברחו, ושוב אין צריך לדקדק יותר, ויכול לסגור התיבה.

י) ובאופן שבאמת רוצה לצודם אסור לסגור בתיבה, הגם שאין במינם נצוד, וממילא הו"ל גם מלאכה שאין צריך לגופו, אמנם במקום צער גדול כתבו הפוסקים להתיר. וכשבלע"ק-פלי"י עולה על בשרו ועוקצו, באופן שכמעט ברור שכשמסלקו הורג אותו, צ"ע אי יכולים להתיר לסלקו מטעם פסיק רישא דלא ניחא לי', ולכתחילה וודאי יש להחמיר. ויש עצה להפריחו בנפיחת פה בכח.

יא) בהמות ועופות שהורגלו להיות בבית, אין בהם מלאכת צידה, כמבואר בשו"ע (סי"ב), ואפילו לשיטת הרמ"א (שם) שמחמיר כהי"א, מבואר בדברי אחרונים (שם) שעכ"פ באותם שאינם נשמטים מידו וודאי אין איסור צידה, יעו"ש.

יב) צידת נמלה וכדומה, בפשטות יש בזה ג"כ צידה מדרבנן, אמנם יש שכתבו לחדש שכמו בצידת חיגר זקן וחולה כתב המחבר (ס"ב) שפטור דהוי כניצודים ועומדים, כמו"כ בנמלה וכדומה שהולך לאט לאט הוי כניצוד, כיון שקל לתופסם, ובזה י"ל שאפילו מדרבנן לא גזרו עליהם, כיון שלעולם אין בהם צידה. אכן כתבו שברבינו ירוחם מפורש לאסור גם בזה מדרבנן. ובכל אופן אסור לנגוע בהם משום מוקצה, חוץ באופן שהוא גרף של רעי (כמו קאקעראוט"ש) שמותר. ואם עלה על נייר, יש ליזהר שלא לקפל את הנייר כדי שלא יצודנו בזה, רק יקחנו ויזרקנו החוצה.

יג) כתב הרמ"א בשו"ע (ס"ב) המשסה כלב אחר חיה בשבת הוי צידה, ויש אומרים אף בחול אסור לצוד בכלבים, משום מושב לצים. ובדרכי משה כתב שאינו זוכה לשמחת לויתן רח"ל. ובשו"ת נודע ביהודה (תנינא יו"ד סי' י) כתב כמה טעמים שלא לילך ליערות לצוד חיות, משום איסור, ומשום סכנה, וגם הוי מדת אכזריות, וגם יש בו משום הזכרת עוונות, ולכן לא יאבד זמנו בדברים כאלה עיי"ש.

יד) אסור להעמיד מצודה בשבת, וכן מה שתולים להדביק בו יתושים אסור לתלותו בשבת. ומבואר בתוס' (שבת יז:) ומובא במג"א (סק"ט) שאינו חייב רק אם נכנס בשעת פריסתו. והנה מלשון התוס' משמע שהטעם שפטור אם לא נכנס החיה תיכף, הוא משום שאינו יודע אם יהא ניצוד אח"כ, וכ"כ בפמ"ג (שם), ומשמע שאם יודע שיצוד חייב אפילו לא נעשה תיכף, וע"ע במג"א (סי' רנב סק"כ), אמנם יש מפקפקים ע"ז, עי' במנחת חינוך (הצד אות ג), ובשו"ת בית אפרים (או"ח סי' כ). אולם בשו"ת אבני נזר (או"ח סי' קצה) כתב ג"כ דהיכי שבוודאי יהא נצוד נחשב המעשה צידה בשעה שפורס המצודה עיי"ש [וע"ע מה שכתבנו לקמן במלאכת נטילת נשמה סימן ס אות טו בענין זילוף ספרע"י.

טו) כתב במג"א (סקי"א) בשם המ"מ שאין איסור לפתוח הבית שיברח הצבי וכדומה [ואינו דומה לסותר וקורע]. אכן יש ליזהר שלא יטלטלנו.

טז) הצד דגים מתוך המים, אפילו מתוך כלי המונח בבית, חייב משום צידה [וע"ע מה שכתבנו בזה להלן במלאכת נטילת נשמה סימן ס' אות ט].

יז) בענין צידת אדם, לכאורה נראה פשוט שלא שייך בו צידה. ואפילו אם נאמר ששייך צידה באדם, הלא אין במינו ניצוד. ולכאורה יש גם להביא ראי' ממש"כ המחבר (סי' שלט ס"ד) שאין דנין בשבת, וכתב הרמ"א שם שלכן אסור לתפוס ולהכניס לבית הסוהר מי שנתחייב איזה עונש כדי שלא יברח עיי"ש, ומשמע שעכ"פ אין בזה משום איסור צידה. ושוב ראיתי בשו"ת אבני נזר (או"ח סי' קפט אות כב) שדן בזה, וכתב בתינוק נכרי שנפל לים, שלכאורה נראה פשוט שלא שייך באדם שום צידה, אלא שבתוס' במס' מנחות (סד. ד"ה להעלות דגים) כתב דתינוק לא דמי להא דאמרינן הואיל ואי מקלעי לי' אורחים, ולא אמרינן הואיל ופטר לי' אתינוק פטור נמי אדגים עיי"ש, משמע דפטורא דתינוק משום פיקוח נפש. ויש לומר ששייך בו צידה להשיבו אל אביו וצ"ע, ובאדם גדול שהוא איש לעצמו, פשיטא שלא שייך בו צידה, שלמי צד אותו, ואינו אלא מצילו ממיתה לבד, ע"כ. והיינו באופן שמצילו מהמים, אמנם באופן שנותן האדם למאסר עדיין יש לומר ששייך צידה. ועכ"פ בכל אופן אינו אסור מדאורייתא, כיון שאין במינו ניצוד.

תוכן הענינים

א) בענין חיוב צידה, שהוא גם בבהמת חבירו, או של הפקר / הצד חיה, ואח"כ משחררו, אי פטור למפרע.

ב) גדר חיוב צידה מן התורה.

ג) באופן שאינו צד בידים, רק נועל הבית בפניה, אי חייב / באופן שאין כוונתו בנעילת הבית משום צידה, אי מותר.

ד) כשציפור פורח בבית, אי מותר להכניסו לכלוב / בהנ"ל, כשנכנס מעצמו לכלוב, אי מותר לסגור דלת הכלוב.

ה) הכניס עוף לבית, והשאיר חלון פתוח, אי עשה בזה איסור / עצה לצידת יתושים.

ו) בענין צידת צרעים פרעושים ומאסקיטאו"ס.

ז) בענין היתר צידה כשיש חשש היזק הגוף / אי מותר גם לשיטת הרמב"ם שסובר משאצ"ל חייב.

ח) בענין דבורה, אי מקרי מזיק הגוף.

ט) בענין צידת זבובים ע"י כפיית כלי, או סגירת תיבה שהם בתוכה / אי פסיק רישא מותר בדרבנן / בענין ספק פסיק רישא.

י) אי יש להתיר במקום צער גדול לצוד דבר שאין במינו נצוד / כשבלע"ק-פלי"י עולה על בשרו ועוקצו, אי מותר לסלקו באופן שכמעט ברור שיהרגנו.

יא) בענין צידת בהמה ועופות שהורגלו בבית.

יב) אי מותר לצוד נמלה מדרבנן / בענין שאין ליגע בו משום מוקצה / זהירות כשעלה הנמלה על נייר.

יג) בענין המשסה כלב אחר חיה בשבת / בענין למנוע מצידת חיות ביערות גם בחול, שיש בזה כמה איסורים וסכנה.

יד) איסור פריסת מצודה / בענין תליית דיבוק ליתושים / באופן שיודע שיצוד החיה, אי חייב כשלא נכנסה תיכף.

טו) אי יש איסור לפתוח הבית שיברח הצבי.

טז) בענין הצד דגים מתוך המים.

יז) בענין אי שייך צידה באדם.

סימן ס מלאכת שוחט נטילת נשמה וחובל א) אחת מל"ט מלאכות היא השוחט, ובגמ' (שבת עה.) איתא: שוחט משום מאי חייב, רב אמר משום צובע, ושמואל אמר משום נטילת נשמה. וכתבו התוס' (שם ד"ה השוחט) שבוודאי המשנה שמחייב 'השוחט' הוא משום נטילת נשמה, שהרי הצובע נמנה בפני עצמו, אלא אשוחט דעלמא קאי, משום מה מיחייב עוד. וידוע מה שפירש בזה הבעש"ט זי"ע, שהכוונה היא על היצה"ר, וע"ז שואל הגמרא (שבת עה), אמאי חייב לעתיד לבוא הרי הוא עושה שליחותו, ומתרץ הגמרא משום צובע דהיינו שמטעה את הבריות לומר על מצוה שהוא עבירה, ועל עבירה שהוא מצוה.

ב) ומבואר בגמ' (קז:) שהחובל באדם או בבהמה או בשמונה שרצים האמורים בתורה, אפילו לא יצא הדם לחוץ, רק שנצרר באופן שאינה חוזרת, חייב משום חובל דהיינו נטילת נשמה. וכמו שמבואר בראשונים (שם) שהוא נטילת אותו חלק נשמה, דמה לי קטלה כולה מה לי קטלה פלגא, שהדם היא הנפש. ולשיטת רוב ראשונים שחייב משום נטילת נשמה, אפילו רק בכל שהוא חייב, שסוכ"ס הוי נטילת נשמה באותו כל שהוא, אבל אינו חייב משום דש ומפרק אפילו הוציא הדם, שאין דרכו בכך.

ג) אמנם שיטת הרמב"ם (פ"ח ה"י) היא שהחובל חייב משום מפרק שהיא תולדת דש, אבל נטילת נשמה אינו חייב אלא בהורג ושוחט, ולפ"ז כתב הרמב"ם שאינו חייב רק כשהוציא דם שיעור כגרוגרת, והגם שאינו צריך להדם, הרי הרמב"ם לשיטתו מחייב אפילו במלאכה שאינה צריכה לגופה.

ד) ולשיטת רוב הפוסקים שהחיוב היא משום נטילת נשמה, מבואר בגמ' לפי מסקנת הפוסקים שאם הוא מקלקל בלי שום צורך אז הוא פטור, אבל אם הוא לאיזה צורך, הגם שאינו צריך לדם, הרי זה חייב, שזהו מלאכת שוחט. וע"כ גם במקיז דם לרפואה חייב, וכמ"ש במג"א (סי' שטז סקט"ו), אמנם גם במקלקל שאינו צריך לכלום אסור מדרבנן, ועי' כ"ז בביאור הלכה (שם ס"ח). ועיי"ש עוד חילוק בין שיטת הרמב"ם לשאר הראשונים, שלשיטת הרמב"ם חייב כשהוציא דם [או נעקר ממקומו], אפילו לאחר מיתה, וכמ"ש בפמ"ג, משא"כ לשיטת רוב הראשונים, יעו"ש.

ה) וכן אסור למצוץ דם בפיו מהאצבעות, או מבין השינים והשפתים, וכמו שמבואר במג"א (סי' שכח סקנ"ג). ולפי הנ"ל תלוי, שאם יש בזה איזה צורך לעשות כן, חייב משום נטילת נשמה, אפילו אינו צריך להדם. ואם אין צורך כלל, הוי מקלקל ואסור מדרבנן. [וגם בימות החול צריך ליזהר בזה, ועי' מה שכתבנו בשו"ת חיי הלוי ח"א סי' נב]. וע"כ אסור להשתמש בשבת בדענטי"ל-פלא"ס או בבערשט"ל, באופן שהוא פסיק רישא שיוציא דם. וכן בקיסם (טו"ט-פי"ק) תלוי בזה. ואפילו במקום שאינו פסיק רישא, אין להשתמש עם בערשט"ל רק לצורך. ויש לייחד מברשת לשבת, ויהא רך, וגם לא יהיו השערות דחוקים זל"ז, כדי שלא יהא בזה חשש סחיטה.

ו) אם מוציא דם לבדיקה, וודאי אסור מן התורה. ובחולה שאין בו סכנה מותר ע"י עכו"ם, וכשיש חשש סכנה מותר אפילו ע"י ישראל. ובענין ליתן זריקה (ניד"ל), בדרך כלל אין בזה פסיק רישא להוציא דם, אמנם באופן שהוא פסיק רישא, הגם דלא ניחא לי', וגם הוי מקלקל, צ"ע שהרי כתב במג"א (סי' שכח סק"ג) שהוצאת השן הוי מלאכה דאורייתא משום חובל. ובחולה מותר רק ע"י נכרי, עיי"ש ברמ"א, אמנם עיי"ש בביה"ל שנוטה להקל ע"י נכרי אפילו לא חלה כל גופו, משום דהוי פסיק רישא דלא ניחא לי'. ועי' ברש"ש סוף מס' עירובין שאין בזה משום גוזז, מפני שאין גזעו מחליף, יעו"ש.

ז) ועכ"פ בעצמו אסור מדרבנן בכל אופן, אפילו כשיש לו צער, וע"כ כשיש לו שחין וכדומה אסור לחכך שם, וכמו שמבואר במג"א (שם סכ"ח) שאינו דומה למפיס מורסא שהוא כנוס שם, אבל דם שנבלע בבשר אסור להוציאו. וכן כשמקנח עצמו בביהכ"ס והוא עלול שיוציא דם, יש להשים הרבה מים, ואז שוב לא יהי' פסיק רישא. וכן מבואר עוד בשו"ע (שם סמ"ח ובמג"א שם) שכשכורך רטיה וכדומה על מכה צריך ליזהר שלא להדקה באופן שמוציא דם. אמנם ראיתי בשעה"צ (סי' שכח סקס"ח) שהקשה למה אין להתיר מטעם דהוי מלאכה שאצ"ל, ומקום צער. ומתרץ שי"ל שאין כ"כ צער אם לא יעשה בלי הוצאת דם עיי"ש. ולפ"ז במקום שא"א לו לעמוד בלי חיכוך, הי' לכאורה קצת מקום להתיר, בפרט דהוי גם מקלקל, והגם שניחא לי' בזה, שנח החיכוך עי"ז, אמנם אין צריך לזה הוצאת דם, וגם הוי שלא כדרכו. ומ"מ בוודאי השומר עצמו מזה תבא עליו ברכה.

ח) וכן ה"ה שיש ליזהר שלא לחכך במקום שיש חשש תולש מהעור, וכן כה"ג בשפתים. אכן לכאורה תלוי הדבר אי הוי פסיק רישא. ויש לפלפל אם הולכים אחר כל חיכוך וחיכוך, שכל אחד בפני עצמו אינו פסי"ר, או דלמא סוכ"ס לאחר כל החיכוך הוא וודאי שיוציא דם או יתלוש עור, וא"כ אסור. והדעת נוטה יותר להקל באופן שאינו פסיק רישא במעשה ההוא, אכן לאחר שכבר חיכך הרבה, אז כמ"פ הוא פסיק רישא על כל חיכוך וחיכוך, וע"כ יש ליזהר, וע"ע שו"ת מנחת יצחק (ח"ז סי' טז אות ג) מש"כ בזה. ועי' בספה"ק דרך פקודיך (מל"ת לה חלק הדיבור אות כה) שהוא בגדר לא תנאף ח"ו, עיי"ש. והשי"ת יעזור לנו שנזכה להתקדש לפניו יתברך. וע"ע מה שכתבנו לעיל סי' נ"ד אות יב.

ט) כל הנוטל נשמה מכל מין חיה ובהמה עופות דגים ושרצים, הרי זה בכלל מלאכת שחיטה. ולכן הנוטל דג מהמים [אפילו באופן שאין בו משום צידה] חייב משום נטילת נשמה, וע"כ אסור אפילו ע"י עכו"ם, אפילו באופן שמתיירא שימות הדג ויהי' הפסד, אכן יש עצה שיטיל העכו"ם הדג תיכף לתוך מים אחרים, וע"פ המבואר בגמ' ופוסקים שאינו חייב רק משיתייבש הדג, דהיינו אפילו כסלע בין סנפיריו, ואפילו אינו יבש ממש, רק כשמשים אצבעו נדבק הריר ונמשך עיי"ש. והגם שיש גם איסור טלטול מוקצה, כתבו הפוסקים להקל ע"י עכו"ם עכ"פ במקום הפסד. ונראה דה"ה להיפוך, דהיינו כשמת דג אחד תוך המים, ומתיירא שלא יופסדו השאר, מותר לומר לעכו"ם שיסיר את דג המת מהמים.

י) מבואר בשו"ע (סי' שטז ס"י) שחי' או רמש שנושכים וממיתים מותר להורגם בשבת, ואפילו אין רצים אחריו. ועי' בפמ"ג שאפילו החיה בורחת מלפניו. וע"ע בשעה"צ (סקע"ב) דלפי מה דקיי"ל שמלאכה שאצ"ל פטור עליה, לפ"ז מותר אפילו לחפש אחר החיה הממיתה ולהורגה. ואפילו לפי שיטת הרמב"ם שסובר שמשאצ"ל חייב עליה, אעפ"כ אם הוא במקום שהרבים מצויים מותר, ולפ"ז במחנה קיץ (קאנטר"י) וכדומה אם יצא דוב מהיער, מותר לחפש אחריו ולהורגו בשבת.

יא) חיה ורמש שאינם ממיתים, רק מזיקים הגוף, באופן שיש צער גדול, אם רצים אחריו מותר להורגם, ואם אין עושים צער גדול, אסור להורגם. אכן כיון שסוכ"ס עושה צער של עקיצה, מותר לצודם כשעוקצים כבר, דהיינו ליטלם בידו ולהשליכם, כמו שמבואר בשו"ע (ס"ט). ולשיטת השועה"ר לא התירו חז"ל לצוד, ומכ"ש להרוג, משום צער הגוף, אלא אם יש היזק הגוף, ולכן כתב שאין היתר לצוד דבורה (בי"ן). אמנם אפילו לפי שיטת השועה"ר אם יש שם מי שלפי הטבע שלו נעשה היזק בגופו ע"י עקיצת דבורה, מותר לצודו, ואפילו להורגו אם רץ אחריו. וכ"ש באופן שיש ילדים שיש בהם עי"ז חשש סכנה ח"ו. ומכל מקום בכל אופן אם יכול לכפות עליו כלי, יעשה כן. ויש מקילים אפילו כשעדיין אינו עוקץ, כיון שמונח כבר על בשרו. ויש מקילים יותר, שאם הוא על בגדו מבפנים ג"כ מותר ליטלו ולהשליכו. ולכתחילה יש להחמיר להפילו על הארץ, בלי ליטלו בידו, עי' בט"ז שם, ובא"ר המובא בשעה"צ (סקס"ג).

יב) חיה ורמש שעושים צער גדול, מבואר בשו"ע (ס"י) שהגם שאסור להורגם כשאין רצים אחריו, אעפ"כ מותר לדרוס עליהם דרך הילוכו, שלא יהא נראה שמתכוון להורגו. אבל אותם שאין עושים צער גדול, אסור להורגם אפילו בדרך הילוכו. וע"כ במקום שיש על הארץ הרבה רמשים [ומצוי ברחוב אחר שירדו גשמים], יש ליזהר שלא ידרוס עליהם באופן שיהא פסיק רישא להורגם, הגם שלא איכפת לי'. וע"ע מה שכתבנו לעיל סי' נח אות י' בענין בלע"ק-פלי"י.

יג) וכתב במג"א (שם) ששממית (שפי"ן) אסור להורגה, דמילתא דלא שכיחא היא שיפול בתוך המאכל, וגם רק אחד מאלף יש חשש סכנה בזה עיי"ש. [ואגב עי' בדרכי חיים ושלום (סי' תתר"ף) שכשראה המנחת אלעזר זצוק"ל שממית בחול טרח עצמו להרגה, ועי' דברי תורה (ח"ט אות צט), ובדרכי תשובה (סי' קטז סק"ג)]. וכתב עוד שאסור להרוג תולעים הנמצאים בפירות, ובכלל ענין הריגת בעלי חיים שלא לצורך, נחלקו הפוסקים אם יש בזה משום איסור צער בעלי חיים, ומובא עוד בספה"ק האר"י ז"ל שמי שהוא משורש קין לא יהרוג שום בעל חי.

יד) ולכן כשיש רמשים בסינ"ק, וצריך ליטול ידיו, יזהר שלא יהא פסיק רישא להורגם. אכן אם הם בביהכ"ס ויש בזה ענין של כבוד הבריות, כתב בשו"ת מנחת יצחק (ח"י סי' רז), ובשו"ת שבט הלוי (ח"ו סי' צד), ובשו"ת חשב האפוד (ח"ג סי' נו) להקל בזה, באופן שאי אפשר לו להפריחם וכדומה, משום שהוא משאצל"ג, וגם נקרא מתעסק, וגם הוא קצת באופן גרמא. אבל עכ"פ יש ליזהר כמה שיוכל שלא להוריד המים בזרם חזק, עיי"ש.

טו) בענין לזלף ספרע"י מפני היתושים, צריך ליזהר מאוד שלא יהא פסיק רישא. ובימות הקיץ בדרך כלל באים היתושים סמוך לערב, ע"כ יש לזלף קודם שבאים. ובכל אופן מותר לזלף על גופו למנוע שלא יבואו עליו. ויש ליזהר שלא לזלף על גופו דבר המוליד ריח טוב, וכ"ש על בגדיו. וע"ע בשו"ת שבט הלוי (ח"ו סי' קלט).

טז) כל בעל חי שאינו בא מזכר ונקבה, רק מהעיפוש, ואינה פרה ורבה, וגם אינו בא מן העפר, אין חייבים עליה. ונחלקו הראשונים מה נקרא פרעוש, ומה נקרא כינה, כמבואר בשו"ע (ס"ט). וראיתי דבר פלא בספה"ק אמרי פנחס (וארא) שנקרא 'פרעוש' ע"ש 'פרעה'. ועי' באוהחה"ק (שם) שכתב שבמצרים היו שני המינים עיי"ש. ועי' בפסקי תשובות בשם שו"ת שבט הקהתי להעיר בענין הכינים של היום, שרואים שהכינים שבראש מטילים ביצים. ובס' שבת בשבתו חולק עליו, שאין לנו אלא מה שאמרו לנו חז"ל.

יז) החובל משום נקמה, יש מחלוקת הפוסקים אי נקרא מלאכה הצריכה לגופה, עי' מ"ב, ובשועה"ר כתב שחייב עיי"ש.

תוכן הענינים

א) בענין טעם חיוב 'השוחט', אי משום נטילת נשמה, או משום צובע / ביאור הבעש"ט זי"ע בשוחט דעלמא.

ב) בענין שהחובל חייב משום נטילת נשמה, ואפילו בנצרר הדם ולא יצא לחוץ / שיטת הראשונים שגם בחובל כל-שהוא חייב משום נטילת נשמה.

ג) בענין שיטת הרמב"ם שרק השוחט וההורג חייב משום נטילת נשמה, אבל החובל חייב משום מפרק תולדת דש / שיעור חיוב החובל להרמב"ם.

ד) המקיז דם לרפואה, אי חייב / מקלקל שאינו צריך לכלום, אי אסור מדרבנן / הוציא דם מבע"ח לאחר מיתה, אי חייב.

ה) בענין איסור מציצת דם מהאצבעות ומבין השינים והשפתים / אי יש בזה איסור מה"ת, או רק מדרבנן / זהירות בשימוש עם דענטי"ל-פלא"ס, בערשט"ל, וקיסם (טו"ט-פי"ק), באופן שהוא פסי"ר שיוציא דם / יש לייחד מברשת מיוחדת לשבת.

ו) בענין עשיית בדיקת דם, באיזה אופן מותר בחולה / בענין נתינת זריקה (ניד"ל), באיזה אופן מותר.

ז) זהירות שלא לחכך שחין / זהירות בקינוח בבהכ"ס באופן שמוציא דם / בענין מש"כ בשו"ע שלא יהדק הרטיה, כדי שלא יוציא דם / אי יש להתיר בחיכוך, במקום שאי אפשר לו בלא זה.

ח) זהירות שלא לחכך במקום תלישת עור / בענין אם יש לילך אחר כל חיכוך וחיכוך שאי"ז פסי"ר, או שסוכ"ס אחר כל החיכוך יהי' פסיק רישא.

ט) בענין נטילת נשמה / אי מותר לומר לעכו"ם שיסיר דג מהמים, במקום הפסד.

י) בענין חיה ורמש שנושכים וממיתים, שמותר להורגם בשבת / אי מותר גם לחפש אחריהם ולהורגם.

יא) חיה ורמש שאינם ממיתים רק מזיקים, אי מותר להורגם / דבורה שעוקצת, באיזה אופן מותר ליטלה ביד ולהשליכה ממנו.

יב) באיזה אופן מותר לדרוס על חיה ורמש דרך הילוכו.

יג) בענין הריגת שממית (שפי"ן) / מנהג המנחת אלעזר זצוק"ל בזה בחול / בענין הריגת תולעים הנמצאים בפירות / בענין הריגת בע"ח שלא לצורך.

יד) זהירות כשיש רמשים בסינ"ק / כשיש רמשים בבהכ"ס, אי יש להקל להורידם משום כבוד הבריות.

טו) באיזה אופן מותר לזלף ספרע"י מפני היתושים / זהירות שלא לזלף על גופו ובגדיו דבר המוליד ריח טוב.

טז) בענין בעלי חיים שאינם באים מזכר ונקיבה, שאין חייבים עליהם משום נטילת נשמה / פירוש 'כינה' ו'פרעוש' / אי הכינים של היום הם בכלל ההיתר.

יז) בענין החובל משום נקמה.

סימן סא מלאכת מעבד וענין תיקון אוכלין א) מלאכת מעבד היא אחת מאבות מלאכות, שבמשכן היו מעבדים את עורות התחשים והאלים. ומן התורה האיסור הוא רק בעיבוד עור. וגם המולח העור חייב מן התורה, שזהו ג"כ מצרכי העיבוד, וכמו שמבואר בגמ' (שבת עה:), עי' בשו"ע הרב (סי' שכא ס"ב). [ונוגע דבר זה גם לענין עיבוד עורות לסת"ם, שצריך להיות ע"י יהודי ולשמה, שלפי"ז צריך גם המליחה להיות ע"י ישראל. ויש שהקילו במה שמולחים בבית המטבחיים לאחר שנפשט מן הבהמה, שזה אינו לצורך תחילת העיבוד, רק שלא יסריחו. ומ"מ במקום שאפשר יש לעשות גם זה ע"י ישראל].

ב) ומבואר בשו"ע (סי' שכז ס"ד) שאסור לסוך שמן על עור, מפני שמועיל לרככו, ומן התורה האיסור רק בעור חדש, ומדרבנן אסור אפילו בעור ישן עיי"ש. וע"כ הצובע מנעלים של עור, חוץ מהאיסור של צובע וממרח, יש בזה גם חשש איסור מעבד.

ג) ומדרבנן אסרו גם עיבוד באוכלין, באופן שדומה למעבד, כגון בשר כשהוא חי ועדיין לא נמלח אסור למלחו, מפני שמועיל לרככו. וכ"ש כשכבר נמלח והוכשר מדמו, ומולחו רק כדי שיתקיים, שאסור אפילו במקום הפסד מרובה, עי' במג"א (סי' שכא סק"ז) ובשו"ע הרב (שם ס"ב). [והנה במג"א (שם) כתב בשם הרשב"א שאם מולח בשר חי להצניעו לדרך חייב חטאת, והקשה ע"ז המג"א שהרי קיי"ל להלכה שמה"ת אין עיבוד באוכלין]. ומשמע שאם כבר נמלח והוכשר קודם שבת, ועתה רוצה למלחו לאכלו עכשיו מותר, כיון שאינו מכשיר כלום, רק אם עדיין לא נמלח, אז אסור למלחו דהיינו שישהה עם המלח [שאל"כ בלא"ה אסור כמבואר בשו"ע יו"ד סי' ס"ט], ואח"כ ידיחנו לאכלו חי.

ד) ואפילו כשהוא מבושל, יש ג"כ איסור מדרבנן למלוח הבשר, אם אין דעתו לאכול עכשיו ממנו, וכמ"ש בשו"ע (סי' שכא ס"ה). והנה שיטת המג"א (שם סק"ז) היא שאפילו דעתו לאכלו בשבת זו, כגון מסעודה לסעודה ג"כ אסור, אמנם יש סוברים שכשהוא מבושל אין בו משום מעבד, וע"כ אין אסור אלא כשמניחו לאחר שבת, וכמ"ש במ"ב (סקכ"א). ואם הכוונה שמולח עכשיו הוא משום שלא יסריח, או משום שעכשיו יקבל הבשר טעם יותר, יכולים להקל למולחו על שבת זו, וכמ"ש בט"ז (סק"ד) ובשו"ע הרב (ס"ה) ובמ"ב (שם). אבל לכתחילה אין למלוח בשר מבושל להניחה לסעודה אחרת.

ה) באופן שרוצה לאכול בשר חי קודם המליחה, שמבואר ביו"ד (שם) שמותר לאכלו ע"י הדחה [ויש סוברים שאסור לנשוך בשינים, רק לחתכו לחתיכות קטנות ולהדיחו ולבלוע], כתב במג"א (שם) שמותר להדיחו גם בשבת, שזה לא נקרא תיקון הבשר, רק מדיחו מהדם שעליו. ולכאורה לפ"ז גם באופן שהי' מונח במלחו מער"ש מותר להדיח המלח והדם בשבת, אמנם אולי זה הוי יותר כתיקון ועיבוד, והוי יותר כעובדין דחול שצריך לנפצו מהמלח ולהדיחו ג' פעמים, כמו שמבואר ביו"ד (שם). [וגם כשאינו מדיח רק הדם, צ"ע קצת לפי האוסרים להדיח פירות מהעפר שעל גביהם עי' מש"כ לקמן לעיל סי' נ' אות נא].

ו) וכתב המג"א (שם) שבאופן שעדיין לא נמלח הבשר [שמבואר ביו"ד (שם) שאסור לשהותו ג' ימים מעל"ע קודם המליחה, ואם שהה ג' ימים אסור לאכלו רק ע"י צליה, וגם אחר הצליה אסור לבשלו, אמנם יש עצה לשרותו או עכ"פ להדיחו במים תוך הג' ימים], אם חל יום הג' בשבת, אסור להדיחו בשבת, כיון שניכר הכוונה שעושהו לצורך חול. ושיטת המג"א היא שאפילו ע"י עכו"ם אסור, שאין בזה הפסד כ"כ, שהרי יכול לאכלו ע"י צליה. ועי' בשערי תשובה, שבאופן שיש הפסד כגון בטבח, יש להתיר ע"י עכו"ם. ויש מקילים בכל אופן להתיר להדיחו ע"י עכו"ם. ואפילו ע"י ישראל יש מתירים במקום הפסד. ואם הבשר מונח בכלי, טוב לעשותו בדרך שירחוץ ידיו עליו, עיי"ש ובמ"ב (סקכ"א).

ז) עוד אסרו חז"ל ליתן מלח על צנון ובצל וכדומה באותם ירקות שהטבע של המלח להקשותם ולעבדם, וזהו שיטת רש"י. והרמב"ם סובר שטעם האיסור הוא משום שנראה ככובש כבשים, וכמ"ש המחבר בשו"ע (ס"ג). ומש"כ (שם) שהכובש הוא כמבשל, היינו מדרבנן, אבל אינו מבשל ממש. ומשמע שגם אין בו משום מכה בפטיש, ואינו דומה לקולית האספנין (סי' שיח ס"ד), שהרי כאן הוא ראוי לאכילה גם קודם המליחה. ומבואר בפוסקים שאפילו אין דעתו להשהותו על זמן הרבה, ולא יבא כלל לגדר כבישה, אעפ"כ אסור. אמנם אינו אסור רק אם מניח אותו במלחו עד שיזיע, אבל אם אוכלו תיכף מותר.

ח) ואם מולח כמה חתיכות, אבל אינם נוגעים זה בזה, וממילא אינו ככובש כבשים, כתב המחבר (ס"ד) שיש מי שכתב להתיר, והיינו באופן שאינו מניחו להזיע, רק אוכל אותם תיכף זה אחר זה. והחידוש הוא שהגם שאינו אוכל כל אחת תיכף אחר שמלחו מותר. וכ"ז הוא מעיקר הלכה, אבל למעשה כתב המג"א (סק"ו) בשם הב"ח שנוהגים שלא למלחם כלל [וכן כל מיני ירקות שדרכם בכך לעבדם ולכבשם], רק יכול לטבל כל אחת במלח ולאוכלה מיד.

ט) וכתבו הפוסקים שאם נותן שמן קודם שנותן המלח, או שנותן שמן תיכף אחר נתינת המלח, אז מותר אפילו כשמולח הרבה ביחד, מפני שהשמן מחליש כח המלח.

י) אוגערקע"ס הוא ג"כ בכלל הירקות שכתבו הפוסקים שאסור למלחם ולכובשם עם מלח כדי לעשות סאלא"ט. ויש שכתבו להתיר כשהן קלופים, שאז אין הדרך לכובשם, אבל למעשה יש להחמיר בזה. וכן מבואר עוד בשו"ע (ס"ו) שאין למלוח ביחד הרבה פולים ועדשים שנתבשלו בקליפתם, וע"ע מה שכתבנו בשו"ת חיי הלוי (ח"ה סי' לה אות ו) שיש להחמיר בזה בכל מיני בונדלע"ך. אכן מותר ליתן פלפלין עליהם, שאינו ענין עיבוד, רק להטעים את המאכל, וכ"כ בקצות השלחן (סי' קכח סק"ב).

יא) גם כשהיו כבר הירקות כבושים מערב שבת, אסור להוסיף עליהם עוד ירקות חיים שיהיו ג"כ כבושים. אכן באופן שנותן כ"כ שמן שמונע שלא יתחמצו ע"י המליחה מותר, עי' במ"ב (סוף סקט"ו). [ואינו דומה למה שמבואר (בסט"ז) לענין לישה, שאם הי' מגובל מער"ש מותר להוסיף עוד משקה, עיי"ש].

יב) פירות שדרכם לכובשם עם צוקע"ר, כתב בקצות השלחן שלשיטת הרמב"ם אסור, דנראה ככובש כבשים. ואפילו לשיטת רש"י ג"כ יש סברא לאסור, לפי המתירים למלוח בשר עם צוקע"ר עיי"ש. אכן יש שכתבו להקל בצוקע"ר שאין בזה חשש כלל, עי' במ"ב מהדורת 'דרשו'.

יג) מבואר בשו"ע (ס"ג) שמותר למלוח ביצים כדי לאכלם לאלתר, מפני שאין הדרך לעשות מהם כבשים, ואין המלח מועיל בזה כ"כ, וע"כ אינו דומה לעיבוד. וההיתר הוא רק להשהותם קצת במלחם באותה סעודה, אבל כשמניחם לסעודה אחרת [ומכ"ש להניחם לאחר שבת] אסור.

יד) וכתבו האחרונים דה"ה שמותר למלוח תפוחי אדמה (פאטעיטא"ס) ואבוקאדו"י. ובענין טאמעיטא"ס ראיתי מחלוקת באחרוני זמנינו אם הם בכלל הדברים שדרכם לכובשם, ונראה שיש להחמיר גם בזה ליתן שמן קודם שנותן עליהם המלח.

טו) בענין תערובות של ביצים ובצלים, ראיתי בשם פוסקי דורינו להתיר ליתן מלח, כיון שחלק הבצל הוא חלק מועט מהתערובות. אמנם למעשה קשה להבחין בכך, וכמ"פ אינו כן, וע"כ בכל אופן יתן מקודם שמן.

טז) אסרו חז"ל ג"כ לעשות מי מלח עזים, דהיינו שיהא שני שלישי מלח, מפני שנראה שנעשה לשם כבישה, וכמו שמבואר בשו"ע (ס"ב). וגם אם אינו עז כ"כ, ג"כ אסור לעשות הרבה ביחד ליתן לתוך הכבשים. ואם אין כוונתו לעשות כבשים, רק שיתן ממנו מעט בכל תבשיל, נחלקו האחרונים, ובתוספת שבת כתב להתיר בזה, אכן בשו"ע הרב ובמ"ב (סק"ט) בשם הא"ר כתבו שאסור, וכתב המ"ב שכן משמע במאירי שאין להתיר רק לעשות מעט, שאז ניכר שעושה לצורך שעה, אבל אם עושה הרבה נראה כמו שעושה לשם חול לעשות ממנו כבשים, יעו"ש.

יז) ואם עושה מעט, ואינו עז כ"כ מותר, אמנם גם בזה נחלקו האחרונים אם מותר גם לסעודה אחרת וכדומה, או דוקא לאותה סעודה, עי' במ"ב (סקי"א) ובשעה"צ (סק"י), ובמג"א כתב לאסור, וכן פסק בשו"ע הרב (ס"ג) שאינו מותר רק סמוך לסעודה לצורך סעודה זו. ויש שכתבו שיעשה גם שינוי, דהיינו שיתן קודם המים ואח"כ המלח, עי' קיצור שו"ע (סי' קיח ס"ד), ועיי"ש במסגרת השלחן.

יח) והנה במג"א הל' פסח (סי' תעג סק"ה) ובשו"ע הרב (שם סי"ט) כתבו שאם חל פסח בשבת יש לעשות המי מלח לצורך כרפס מער"ש, והגם שמעט מותר גם בשבת, אמנם כיון שקשה לצמצם שלא יעשה יותר מהצורך, יש לכתחילה לעשותו מער"ש, יעו"ש. וכן אם צריך לעשות מי מלח להדיח הפה כדי למנוע אינפעקש"ן וכדומה, באופן שמותר ע"פ הל' רפואה (הכתוב בסי' שכ"ח), יש לעשותו לכתחילה מער"ש, ואם צריך לעשותו בשבת, יעשה רק מעט מה שצריך באותה שעה, ולכתחילה יעשה גם שינוי.

יט) ואם נותן שמן קודם שנותן המלח לתוך המים, כתבו כמה אחרונים להתיר (עי' מ"ב סק"י), אמנם אינו דומה למולח ירקות, ששם מותר גם אם נותן השמן תיכף אחר המלח, כיון שעדיין לא הגיע לידי שיזיעו, משא"כ במי מלח נעשה האיסור תיכף כשמערב המים במלח, וע"כ אין להתיר רק כשנותן השמן קודם המלח. ושיטת המג"א וכן פסק בשו"ע הרב (שם) שבמי מלח לא מהני נתינת שמן כלל, ויש שלמדו בדבריו שאם עושה לאלתר אפילו במי מלח מרובים מהני נתינת שמן, עי' במחה"ש, וע"ע בס' רביד השלחן.

כ) כתב המג"א (סי' שכג סקי"ד) שאסור לבטל איסור בשבת או ביו"ט, שאין לך תיקון גדול מזה. והגם שאפילו בחול אין מבטלים איסור לכתחילה, הנה לשיטת המחבר (יו"ד סי' צט ס"ו) באיסור דרבנן אם כבר נתבטל במקצת מותר להוסיף. וגם לשיטת הרמ"א (שם) שאוסר, היכא דמקלי קלי אסורא, כגון בעצים שנשרו לתוך התנור מותר, כמ"ש באו"ח סי' תק"ז (ס"ב).

כא) וגם נוגע הדבר באופן שנתבטל יבש ביבש מין במינו חד בתרי, שמבואר ביו"ד (סי' קט) שהגם שנתבטל האיסור אסור לבשלו ביחד, אכן מותר להרבות עוד היתר עד שיהא האיסור נתבטל בששים, ואז מותר לבשלו, אכן ביו"ט אסור לעשותו, וכמו שמבואר במחה"ש (סי' שכג סקי"ד).

כב) מבואר ביו"ד (שם) שיבש ביבש שנתבטל חד בתרי יש להשליך אחד מהם, וכתב המג"א (שם) שמותר להשליכו בשבת, כיון דאינו אלא חומרא בעלמא לא הוי כמתקן עיי"ש. עוד כתב המג"א (שם) שמותר לשער אם יש ששים כנגד האיסור, אפילו כשנתערב בע"ש ולא נודע לו עד בשבת.

תוכן הענינים

א) יסוד מלאכת 'מעבד' / בענין מליחת עור שהוא ג"כ בכלל מלאכת עיבוד / בענין מליחת עורות לצורך סת"ם, שצריך שיהי' ע"י ישראל ולשמה / אי יש להקל במה שמולחים בבית המטבחים רק בשביל שלא יסריחו.

ב) בענין איסור סיכת שמן על העור שמועיל לרככו / הצובע מנעלים של עור, אי יש בזה איסור מעבד.

ג) בענין איסור עיבוד באוכלין מדרבנן / בענין איסור מליחת בשר חי לרככו, או כדי שיתקיים / המולח בשר חי להצניעו לדרך, אי חייב / באופן שנמלח והוכשר מדמו כבר, אי מותר למלחו שנית כדי לאוכלו.

ד) בענין איסור מליחת בשר מבושל / אי מותר למלוח בשר מבושל מסעודה לסעודה.

ה) בענין היתר אכילת בשר חי ע"י הדחה / אי מותר להדיחו בשבת / באופן ששהה במלחו מקודם שבת, אי מותר להדיח המלח והדם בשבת.

ו) בענין בשר שלא נמלח ושהה ג' ימים / אי מותר להדיחו בשבת ע"י עכו"ם - וע"י ישראל.

ז) בענין איסור מליחת צנון ובצל / אי יש בזה חשש מכה בפטיש / באיזה אופן מותר.

ח) אי מותר למלוח כמה חתיכות צנון שאינם נוגעים זה בזה / בענין המנהג שלא למלוח כלל כל מיני ירקות שהדרך לכובשם.

ט) היתר נתינת שמן קודם ואחר המליחה.

י) בענין מליחת אוגערקע"ס / אי מותר למולחם כשהם קלופים / בענין מליחת פולים ועדשים מבושלים / אי מותר ליתן פלפלין עליהם.

יא) באופן שהיו כבר ירקות כבושים מער"ש, אי מותר להוסיף עליהם ירקות חיים.

יב) אי מותר ליתן צוקע"ר על פירות שהדרך לכובשם בכך.

יג) בענין מליחת ביצים / אי מותר למלוח ביצים מסעודה לסעודה, או על לאחר שבת.

יד) אי מותר למלוח תפוחי אדמה (פאטעיטא"ס) / אבוקאד"ו / טאמעיטא"ס.

טו) אי מותר ליתן מלח על תערובת ביצים ובצלים.

טז) בענין איסור עשיית מי מלח עזים / בענין איסור עשיית מי מלח הרבה ליתן לתוך הכבשים / באופן שכוונתו ליתן מעט לתוך כל תבשיל, אי מותר.

יז) אי מותר לעשות מי מלח מעט, ואינו עז כ"כ, מסעודה לסעודה.

יח) כשחל פסח בשבת, אי צריך לעשות המי מלח בער"ש / מי שצריך מי מלח להדחת הפה, היאך יעשה.

יט) אי מועיל נתינת שמן להתיר עשיית מי מלח.

כ) אי מותר לבטל איסור בשבת / בענין איסור דרבנן שכבר נתבטל במקצת, אי מותר להוסיף עליו.

כא) בענין יבש ביבש שנתבטל חד בתרי, ואסור לבשלו ביחד / אי מותר להוסיף עליו ביו"ט עד שיתבטל בס', כדי שיהא מותר בבישול.

כב) בענין יבש ביבש שנתבטל, שצריך להשליך אחד מהם / אי מותר להשליכו בשבת / אי מותר לשער בשבת אם יש ששים נגד האיסור.

סימן סב מלאכת ממחק וממרח א) מלאכת ממחק היינו שמחליק את העור ע"י שמעביר ממנו את השער והצמר, ובמקדש הי' המלאכה שגררו הצמר והשער מהעור להחליקם לצורך היריעות.

ב) יש שכתבו ליזהר כשאוכל בשר עוף ונשאר מהשער על העור, שלא ימרטנו בשבת משום חשש גוזז, או ממחק. [אולם יש שכתבו שלאחר הבישול לא שייך האיסור] ועי' מש"כ לעיל סי' נד אות ז'.

ג) מבואר בשו"ע (סי' שב ס"ח) שאסור לגרד מנעל וסנדל של עור בסכין, הגם שכוונתו להסיר הטיט, כיון שהוא פסיק רישא לקלוף גם קצת מן העור, והוי ממחק. ואין נפק"מ בין מנעל חדש או ישן, ולא מבעיא בחודו של סכין, אלא אפילו בגב הסכין ג"כ יש חשש שקולף מעט מן העור, וחייב משום ממחק. וכ"ש שאסור לגרד המנעל בצפרניו, וכמ"ש שם הרמ"א.

ד) ומצוי הדבר כשנכנס עם המנעל לתוך טיט ועפר לח, ורוצה להסיר הטיט, צריך ליזהר שלא לשפשף את המנעל על דבר חד. ובכמה מקומות הי' המנהג שלפני בית הכנסת הי' מוכן ברזל לקנח המנעלים, משום כבוד ביהמ"ד, וכתבו הפוסקים שמשום איסור שבת צריכים לעשותו עב ורחב ולא חד. וכן מותר לשפשף המנעל על הרצפה במקום שאין חשש אשוויי גומות, כגון תוך הבית במקום שכל בתי העיר הם מרוצפים. והנה בב"י הביא שיטת הכלבו שכל החשש במגרד המנעל, היינו דוקא בטיט יבש, אבל לא בטיט לח, ובב"י חולק עליו עיי"ש. אמנם בביה"ל מצדד קצת להקל בטיט לח שאי"צ גירוד, באופן שמקנח בנחת, יעו"ש.

ה) ובמקום שיש חשש אשוויי גומות, כגון בקרקע, מבואר בשו"ע (שם ס"ו) שאסור לקנח המנעל, משום חשש שיבא לאשוויי גומות. ויש אוסרים גם לקנח בכותל של אבנים, משום דמחזי כמוסיף על הבנין, כמבואר שם. ולפ"ז אין לקנח רק בכותל של עץ, או על קורה, או על אבן. והנה בשעה"צ (אות לה) כתב שדוקא אבן גדולה שלא יתנדנד ע"י קינוחו מותר, ולכאורה צ"ע שגם באבן קטנה שיתנדנד הרי הוא טלטול כלאחר יד, ובשו"ת אז נדברו (חי"א אות כז) כתב לתרץ, דכיון שכן הוא הדרך לקנח באבן, לכן נקרא זה טלטול כדרך עיי"ש. ועדיין צ"ע.

ו) אכן יש מקילים בכל זה, כמבואר ברמ"א (שם) דסוברין שאין לחוש בקרקע שישוה גומות במתכוון, וגם בכותל אין לחוש שיהא כמוסיף על הבנין, כמו שמבואר באחרונים שם. ובמ"ב (שם סקכ"ח) כתב שבכותל בוודאי יש לסמוך על המקילים עיי"ש. וראיתי עוד סברא מהגרש"ז אויערבאך ז"ל שכהיום ודאי אינו נראה כמוסיף על הבנין, שאינו רק עושה לכלוך, ולפ"ז ה"ה שמותר לקנח המנעל על המדריגות. אכן בכל אופן יש ליזהר שלא לדחוק הרבה את המנעל, כדי שלא יבוא לידי ממחק.

ז) ובאופן שהטיט כבר נתייבש, מבואר בשו"ע (שם ס"ז) שיש איסור טוחן, ועי' בהגהות רעק"א שהקשה שלכאורה הרי זה טוחן אחר טוחן, ובאחרונים נאמרו כמה תירוצים בזה, יעו"ש.

ח) במנעלים של גומי, וכן מה שקורין קראק"ס, לכאורה אין בזה חשש ממחק, ויותר מזה ראיתי שיש מקילים במנעלים שלנו שנתעבדו באופן שאין באים לידי ממחק ע"י השפשוף, אכן הגרש"ז אויערבך ז"ל כתב להחמיר במנעלים שלנו, וחשש להחמיר גם במנעלים של גומי, עי' במ"ב מהדורת 'דרשו'.

ט) עוד מבואר בפוסקים שאסור לגרר הטיט מתחת הצפרנים, מחשש ממחק. וע"ע מה שכתבנו בשו"ת חיי הלוי (ח"ד סי' לג אות ג).

י) גם יש איסור ממחק בכלים, כמו שמבואר בשו"ע (סי' שכג ס"ט) שאסור לשפשף כלי כסף הרכים עם שמרי יין שנתייבשו. וכן כתבו האחרונים לאסור לשפשף עם סטי"ל-ווא"ל, גם כשאין בזה חשש סחיטה. ויש שחששו בזה גם בכל הכלים, עי' במ"ב מהדורת 'דרשו'. וע"ע בפמ"ג שאסור להשחיז הסכין אפילו רק בעץ, מפני שדומה לממחק, וע"ע לקמן סימן סו אות יא.

יא) אמרו חז"ל שממרח היא תולדות ממחק, וע"כ אסור למרח שעוה וכדומה על רטיה. וגזרו חז"ל שלא יתן רטיה על המכה בשבת [אפילו באופן שאין בזה איסור שחיקת סממנים, כגון שהי' מונח כבר מקודם שבת, או באופן שהוא חולה], גזירה שמא ימרח, כמבואר בשו"ע סי' שכ"ח (סכ"ח). ואם הרטיה הוחלקה קצת ממקומה, מותר להחזירה, ואפילו נפלה לגמרי על כלי, כל זמן שלא נפלה על הקרקע מותר להחזירה, אבל לא ימרח. ואם נטלה במתכוון כדי לתקנה, יש מחמירים שאסור לו להחזירה אפילו כשעודה בידו, ויש מקילים בזה, כמבואר כל זה באחרונים (שם).

יב) ופשוט שכל השאלה של רטיה היינו כשמשימים עליה משחה (זאל"ב), אבל רטיה יבישה אין חשש כלל ליתנה לכתחילה בשבת, וגם אין בזה משום רפואה, שאינה רק משמרת את המכה. אכן בענין לפתוח את הנייר, ולהסיר את הנייר המדובק, יש לעשותו ע"י תינוק. וכן ענין הדיבוק על בשרו, ומכ"ש כשמדבק חלק אחד על השני, יש לכתחילה לעשותו ע"י תינוק ועי' מה שכתבו לעיל סי' נח אות כג.

יג) ובענין ליתן משחה על בשרו, באופן שאין איסור רפואה [כגון בחולה, או בקטן], הנה לכאורה יש להביא ראיה ממש"כ המחבר שם (סכ"ו) שמותר לגלות קצת מהרטיה ולקנח המכה, אבל לא יקנח הרטיה משום ממרח, דמשמע לכאורה שעל הגוף אין איסור מירוח. אמנם יש לדחות שכשמקנח פי המכה הפירוש שמסיר המשחה, ואין כוונתו להשוותה על המכה, אבל כשרוצה למשוח על המכה אסור, וכ"כ האחרונים למעשה. וכן מבואר בשו"ע (סי' שיד סי"א) שאסור ליתן שעוה או שמן עב לסתום נקב של חבית, משום איסור ממרח, וכתב במג"א שם שאפילו הנחה בעלמא אסור עיי"ש. אמנם כתבו האחרונים להתיר ליתן על ידי שינוי, כגון לזרוק המשחה על המכה, וכמ"ש בחזו"א (סי' נב אות טז), ואח"כ מותר ליתן הרטיה עליו, כיון שאין הכוונה כלל שיתמרח, וגם הוי כלאחר יד, והיינו באופן שאין חשש משום איסור רפואה בשבת.

יד) ומה שכתבו כמה אחרוני זמנינו שמותר להכין תחבושת עם המשחה קודם שבת, וליתנה על המכה בשבת, לא הבנתי, שהרי ע"ז גזרו חז"ל שלא יתן הרטיה בשבת משום חשש שמא ימרח. ולכן יש ליתן התחבושת ע"י שינוי. אולם במקום סכנה, וכגון אחר ברית מילה, או שיש חשש אינפעקש"ן שהיא מכה של חלל, אז וודאי מותר. אכן יש עכ"פ להכינו קודם שבת, שלא יעבור על איסור מירוח ממש.

טו) ובדעת תורה (שו"ע שם) רצה לצדד להקל ליתן משחה על בשרו, ע"פ מש"כ המג"א (סי' שטז סקכ"ד) שהאיסור לשפשף רוק על הקרקע הוא רק משום חשש אשויי גומות, ולא משום ממרח, מפני שרוצה שיבלע בקרקע. אמנם כתב שם שלפי מש"כ בא"ר (שם) נמצא שלשיטת רש"י ור"ן יש איסור מירוח עיי"ש. ויש שהקשו על סברת הדע"ת, שכוונת המג"א להקל אינו אלא כשרוצה להבליעו בקרקע לגמרי, דהיינו שאינו רוצה ברוק כלל, אבל באופן שרוצה להבליע המשחה בבשרו, הגם שאינו רוצה שיהיה למעלה על בשרו, אעפ"כ יש בזה איסור מירוח. ועכ"פ כשרוצה שיהא נשאר מהמשחה על בשרו לתועלת שיכנס אח"כ לתוך עורו לאט לאט, אז בוודאי אסור. וכן אין להשתמש עם משחת השינים, משום ממרח.

טז) ובענין ליתן שעוה לתוך האוזן, אם כבר הוא מתוקן לפי המדה יש שרצו להקל, עי' פסקי תשובות בשם שו"ת שרגא המאיר, אבל למעשה אין הדבר פשוט כ"כ. ומכ"ש ליתן שעוה על השינים לכסות הברזל שיוצא מהברעיסע"ס, ולצורך קטן יש להקל, שהקטן יניחנו ע"י שינוי.

יז) וע"ע במאמר מרדכי (סי' שיג סכ"ה) ומובא במ"ב (שם סקפ"א) שאסור להחליק השערות בחלב מהותך, משום איסור ממרח עיי"ש. ויש ליזהר בזה שלא ליתן משחה עבה על פיאות התינוק מחשש זה, ויש שחששו גם משום בונה. אבל מעט מים מותר ליתן.

יח) מבואר ברמ"א (סי' שכא סי"ט) שבאוכלין אין איסור ממחק וממרח, ומ"מ כתב שם שהמחמיר בזה באופן שרוצה למרוח משום נוי וכדומה, תבא עליו ברכה. אבל אם אין הכוונה שיהא שוה ממש, אלא רוצה להשוות המירוח על המאכל כדי לאכלו, וכמו חמאה על לחם וכדומה מותר. וכן כשלוקח גלידה (איי"ז קרי"ם) או ביצים ובצלים, עם כלי הנקרא סקו"פ לא יכוין לעשותו נאה רק לחלקו לאנשים.

יט) יש עוד דברים שאסורים משום ממרח, עי' באחרונים הל' יו"ט (סי' תקיד) שאסור להדביק נר להפמוט ביו"ט ע"י האש, משום חשש מירוח. וכן אסור להדביק הנר ביו"ט ע"י מירוח שנעשה לכך. אמנם אותם שפארעלע"ך שיש להם יתד לתחוב בו הנר, מותר לתחוב הנר לתוכם ביו"ט.

כ) גם יש להזהיר הקטנים שלא ישחקו עם דברים העשויים למרח, כגון קלע"י. עוד כתבו האחרונים שלא להשתמש בזיי"ף בשבת ויו"ט מחשש ממרח, ויש שכתבו להקל בזיי"ף שהיא נוזל שלא שייך להתמרח, ויש מחמירים גם בזה, עי' מ"ב (סי' שכו סק"ל), אכן עדיין י"ל כשהוא נוזל ממש לכו"ע מותר, וצ"ע. וע"ע לקמן סימן סו אות י'.

כא) בשפשוף כלים להצהירם יש עוד חשש, משום תיקון כלי, כמ"ש במג"א (סי' שכג סקט"ו) בשם מהרי"ל שאסור לשטוף הזכוכית עם שבולת שועל להצהירו עיי"ש. וכתב בפמ"ג דה"ה שאין להצהיר הסכינים בשבת, ומובא בשעה"צ (שם סק"מ).

כב) אסור ליתן שעוה על ספר לסימן במקום שרוצה לעיין למחר, משום ממרח, עי' מ"ב (סי' שמ סקי"ג).

כג) אסור לצחצח מנעלים, אפילו ע"י עכו"ם. וכתב במ"ב (סי' שכז סקט"ז) בשם התפארת ישראל שאפילו בדיעבד אסור עד לערב בכדי שיעשו. ועיי"ש אם הוא משום מירוח, או משום מעבד.

תוכן הענינים

א) יסוד מלאכת 'ממחק'.

ב) אי אסור למרוט שער מנוצת העוף, אחר הבישול.

ג) בענין איסור לגרד מנעל וסנדל של עור בסכין / אי אסור גם בגב הסכין / בענין איסור לגרד מנעל בצפרנים.

ד) זהירות שלא לשפשף מנעל מטיט על דבר חד / בענין המנהג שהיה מוכן ברזל חד לפני הבהמ"ד לקנח המנעלים / אי מותר לשפשף המנעל ע"ג הרצפה / אי האיסור הוא דוקא בטיט יבש, או גם בטיט לח.

ה) בענין איסור שפשוף המנעל ע"ג קרקע, משום חשש אשוויי גומות / אי מותר לקנח המנעל ע"ג כותל אבנים / באיזה דברים מותר לקנח.

ו) בהנ"ל, שיטת המקילים בכל זה / סברא שכהיום אין נקרא קינוח בכותל מוסיף על הבנין / אי מותר לקנח המנעל ע"ג המדריגות.

ז) באופן שהטיט כבר נתייבש, אי יש בגרידתו משום איסור טוחן.

ח) בענין מנעלים של גומי, קראק"ס, ומנעלים שלנו, אי יש בהם חשש ממחק.

ט) זהירות שלא לגרר הטיט מתחת הצפרנים.

י) בענין איסור ממחק בכלים / אי אסור לשפשף כלים בסטי"ל-ווא"ל / בענין איסור השחזת סכין, שדומה לממחק.

יא) בענין איסור ממרח / בענין גזירת נתינת רטיה על המכה / באיזה אופן מותר להחזיר רטיה בשבת.

יב) בענין רטיה יבשה, שאין בה חשש ממרח / בענין פתיחת והסרת נייר של הרטיה.

יג) אי מותר ליתן משחה על בשרו / עיון במש"כ בשו"ע שמותר לקנח פי המכה / בענין איסור ליתן שעוה ושמן עב לסתום נקב חבית.

יד) אי יש היתר להניח על המכה תחבושת עם משחה שהכינה מער"ש / מה מותר לעשות בברית מילה, או באופן סכנה.

טו) בענין מש"כ הדע"ת להתיר נתינת משחה על בשרו / בענין איסור שימוש במשחת שינים.

טז) אי מותר ליתן שעוה לתוך האוזן / אי מותר ליתן שעוה על השינים לכסות הברזל היוצא מהברעיסע"ס.

יז) בענין איסור להחליק השערות בחלב מהותך / זהירות שלא להניח משחה עבה על פיאות התינוק.

יח) אי יש איסור מירוח באוכלין.

יט) בענין איסור דיבוק נר להפמוט ביו"ט, ע"י האש, וע"י מירוח הנעשה לכך / אי מותר ביו"ט לתחוב נר ביתד של השפארעל"ע.

כ) זהירות שלא להניח לקטנים לשחוק עם קלע"י / בענין איסור השתמשות עם בורית (זיי"ף) / אי יש להקל בבורית נוזל.

כא) בענין איסור הצהרת כלים.

כב) בענין איסור נתינת שעוה על ספר לסימן.

כג) בענין איסור צחצוח מנעלים / בדיעבד, אי צריך להמתין לערב בכדי שיעשו.

סימן סג מלאכת כותב ומוחק ומשרטט א) מלאכת כותב הוא כשכותב שתי אותיות, וכשכותב אות אחת פטור מחטאת, ומ"מ יש איסור דאורייתא כמו כל חצי שיעור. ואם כתב אות אחת להשלים הספר חייב. אם כתב אות אחת וציין עליה לסימן שהיא תיבה שלימה, כגון שכתב כ' במקום עשרים פטור. ואם הגיה אות אחת ועשה אותה לשתים, כגון שחילק גג הח' ונעשה שתי זייני"ן, אם הוא צריך לזה חייב.

ב) שתי אותיות שחייבים הוא אפילו באופן שלא נעשה מהם שום תיבה. ואפילו שתי אותיות שהן שוות כגון א' א', ג"כ חייב. ומבואר בפוסקים שהחיוב הוא בכל לשון, אפילו בלשון לע"ז, והרמ"א (סי' שו סי"א) כתב בשם האו"ז שכשכותב בכתב עכו"ם אינו אסור אלא מדרבנן, ובמג"א (סי' שמ סק"י) העיר ע"ז שברוב פוסקים מבואר שחייבים בכל לשון, ועי' מה שהאריך בזה בביה"ל (שם).

ג) הכותב בשמאל, או לאחר ידו, או בפיו, פטור שאין דרך כתיבה בכך. וע"כ כשצריך לחתום שמו במקום סכנה, יש לכתוב בשמאל, ולכתחילה לא יכתוב רק אותיות שבורות. ולא יעשה פינגע"ר-פרינט"ס, שיש בזה חשש דאורייתא.

ד) אם מדפיס במכונה, יש סוברים שגם ביד שמאל הוא מדאורייתא, כיון שכן הוא הדרך לכתוב גם ביד שמאל. ובעצם כתיבה ע"י כלי עלעקטראנ"י, כתבו כמה אחרונים שיש בזה איסור דאורייתא, כיון שמתקיים בשעתו. ולענין חול המועד יש לצדד להקל, ועי' מה שכתבנו בזה בשו"ת חיי הלוי (ח"ג סי' לד אות ד). ועי' בשו"ת אגרות משה (אבע"ז ח"ד סי' עג) שאם לחץ על מדפסת (פרינטע"ר) כדי להדפיס, וודאי נקרא דרך כתיבה, אפילו ביד שמאל, יעו"ש.

ה) כתב במג"א (סק"י) שאסור לחבר אותיות של כסף על בגד, דהוי כמו כותב, וכן אסור להסירם דהוי כמו מוחק. ומשחקים של ילדים כגון פאז"ל וכדומה, אם האותיות מתחברות זה לזה, יש להחמיר שלא לעשותו בשבת. אכן באופן שאינם מתחברות כלל, יש שכתבו להתיר לכתחילה, והגם שיש אוסרים גם בזה, יש עכ"פ להקל לילדים.

ו) המוחק חייב כשמוחק על דעת לכתוב במקומו שתי אותיות, ואפילו בדעתו לכתוב לאחר זמן. ואפילו כשאינו מוחק רק אות אחת, אם יש במקומה לכתוב שתי אותיות חייב. ומדרבנן אסור אפילו שלא על מנת לכתוב.

ז) נפל שעוה וכדומה על אותיות, כתבו האחרונים בשם הב"ח שאסור להסירה, משום שעי"ז מינכר האותיות, והוי כמוחק על מנת לכתוב. ויש אחרונים שהקשו ע"ז שלכאורה אינו אלא כמו שמסלק הכיסוי, אבל למעשה העלו האחרונים להחמיר. ועי' מה שהאריך בזה בביה"ל שלכאורה יש בזה משום כותב עיי"ש. ועי' בפמ"ג שאם נמצא כן בס"ת באמצע הקריאה הגם שאסור לסלק השעוה, אולם אין צריך להוציא ס"ת אחרת בשביל זה. ובמ"ב (סק"י) הביא בשם דרך החיים שאם נמצא כן בין גברא לגברא, אם הוא באופן שאין האותיות ניכרות יש להוציא ס"ת אחרת, עיי"ש.

ח) הכותב ע"ג כתב, אם הוא דיו ע"ג דיו וכדומה, פטור אבל אסור [ואינו דומה לצובע מנעלים שכתבנו במלאכת צובע שחייב במה שמחזק את צבע הישן יעו"ש], והיינו אם כתב השני הוא בצבע של הראשון. אבל כשכתב השני הוא צבע אחר, כגון דיו ע"ג סיקרא, מבואר בגמ' וברמב"ם שחייב שתים, אחת משום כותב, ואחת משום מוחק.

ט) אפילו אם מוחק רק טשטוש של דיו, ויש במקומו לכתוב שתי אותיות חייב. ועי' מה שכתבנו בזה בשו"ת חיי הלוי (ח"ב סי' לד אות ב), אם בזה אסרו ג"כ חכמים במוחק שלא ע"מ לכתוב.

י) מלאכת כתיבה חייב תיכף אפילו קודם שנתייבש, הגם שבגט מחמירים להמתין עד שיתייבש. ואם העביר האות קודם שנתייבש, יש סוברים שהוא פטור. ומסתבר שעכ"פ אם כתב סמוך לחשיכה הגם שלא נתייבש עד לאחר שבת, הרי הוא חייב, ועי' מה שכתבנו בזה בשו"ת חיי הלוי (ח"ה סי' מג) וע"ע לעיל סימן מב אות ד'.

יא) הכותב על בשרו חייב, וה"ה במוחק מעל בשרו ע"מ לכתוב חייב. וגם בזה אסרו חז"ל למחוק אותיות מעל בשרו אפילו שלא ע"מ לכתוב.

יב) כשיש אותיות על ידו, וצריך ליטול ידיו בשבת, לא ינגב ידיו ע"י מטפחת, כדי שלא ימחוק את האותיות, רק ינגבם ברוח, ועי' מה שכתבנו בזה בשו"ת חיי הלוי (ח"ב סי' לד אות ג).

יג) שיטת החיי אדם היא שגם טשטוש מדיו או משאר דבר המתקיים על בשרו, כגון שחרות הקדירה, אסור למחוק בשבת, ובדעת תורה מצדד להקל, משום כבוד הבריות, ועי' מה שכתבנו בשו"ת חיי הלוי (שם אות ד) עוד טעמים להקל בזה, וע"כ במקום שיש חשש חציצה לנטילת ידים, או במקום שיש חשש כבוד הבריות, יש להקל להדיח טשטוש של דיו וכדומה מעל ידו בשבת.

יד) כתיבה שאינה מתקיימת ג"כ אסור, ואפילו במקום חולה, אם אין חשש סכנה, וגם אין חשש סכנת אבר, אינו מותר אלא ע"י שינוי, או ע"י עכו"ם. ועי' מה שכתבנו בשו"ת חיי הלוי (ח"ג סי' לד אות א) שהגם שיש מתירים גם בלא שינוי, עכ"פ אין להנהיג כן בבתי חולים.

טו) וכן אין להתיר לכתחילה למחוק כתב שאינה מתקיימת. ובאופן שאינו רק גורם, וגורם דגורם, יש לצדד להקל, אכן למעשה אין להתיר לכתחילה, ועי' מה שכתבנו בזה בשו"ת חיי הלוי (ח"ה סי' מ אות א-ב).

טז) כתב המתקיים, אינו דוקא כשמתקיים לעולם. ויש שכתבו בדעת הרמב"ם שאם מתקיימת לשבת אחת נקרא כתיבה המתקיימת. ועי' מה שכתבנו בשו"ת חיי הלוי (ח"ג סי' לד אות ב) בענין כתב המתקיים לעשרים שעה. וע"ע שם (אות ז) שיש סברא לומר שבאופן שנתקיים הפעולה למה שהוא צריך לה נקרא כתיבה המתקיימת. ועכ"פ זה דבר פשוט שהגם שדעתו שלא לקיימו, כגון שכתב סמוך למוצ"ש, והיתה דעתו לשרוף את הכתב או למוחקו במוצ"ש, וודאי נקרא כתב המתקיים, עי' חזו"א (או"ח סי' סא אות א).

יז) אין להשתמש בשבת במודד חום ע"י רצועה שמניחים אותה על המצח ומאירים האותיות. ועי' מה שכתבנו בשו"ת חיי הלוי (שם אות ג) בענין אותיות בלועות אי נקרא כתב, וע"ע לעיל סימן נו אות יא.

יח) צלוחית שיש עליו נייר שע"י שינוי קור וחום נעשה בזה כתיבה ומחיקה, יש להוריד הנייר קודם שבת. ואם שכח, יש להתיר להכניסו ולהוציאו לפרידזשידע"ר ע"י קטן, ולכתחילה יש ליקח קטן שאינו יודע שנעשה עי"ז כתיבה ומחיקה, ועי' מה שכתבנו בזה בשו"ת חיי הלוי (ח"ה סי' מ אות ג).

יט) כתב הרמ"א (סי' שמ ס"ד) בשם התרומת הדשן שמותר לרשום באויר כמין אותיות, וה"ה שמותר להוליך אצבעו על הכותל וכדומה כמו צורת אותיות, באופן שאין רישומו ניכר כלל. וראיתי באחרונים שכתבו שמותר גם לעשות צורות עם האצבעות בעצמם, אכן אם הוא כנגד השמש וכדומה שיעשה צל של אותיות וציורים יש להחמיר. ועיי"ש באחרונים שעכ"פ אסור לכתוב על החלון כשיש שם הבל, הגם שאינו מתקיים.

כ) כשפותחים בקבוק ועל הנייר יש אותיות, צריך ליזהר שלא לקרוע הנייר תוך האותיות, כמו שמבואר בשו"ע (סי' שמ ס"ג). ולקרוע בין האותיות, יש מקילים ויש מחמירים גם בזה, ועי' בס' שמירת שבת כהלכתה (פ"ט סקמ"ח), ועי' מה שכתבנו בזה בשו"ת חיי הלוי (ח"ה סי' לט אות ג).

כא) אסור לשבר אותיות שעל העוגה, כמבואר ברמ"א (סי' שמ ס"ג). ויש מקילים כשהוא בדרך אכילה, עי' מ"ב (סקי"ז), וגם יש מפקפקים בכל החומרא הזו, עי' שערי תשובה ודגול מרבבה. וע"כ לקטנים יש להקל עכ"פ כשנוטלים העוגה מעצמם.

כב) ורוב האחרונים סוברים שכל האיסור הוא דוקא כשנכתב האותיות משאר דברים, אבל כשנחקק בעוגה עצמה מותר, וכן פסק במ"ב (שם סקט"ו), ועי' בחזו"א (סי' ס"א אות א') שמחמיר גם בזה, ועי' מה שכתבנו בזה בשו"ת חיי הלוי (ח"ה סי' מא אות א). וע"ע שם (אות ב) בענין לנגב ידיו הרטובות בנייר שיש עליו ציורים.

כג) יש עוד מלאכה הנקרא מלאכת משרטט, והיינו שאסור לשרטט לידע המקום שרוצה לכתוב, וכן אסור לשרטט לידע באיזה מקום הוא רוצה לחתוך איזה דבר, כמו שהי' במקדש בעורות. וכתבו האחרונים שבאוכלים ליכא איסור משרטט, וכן מבואר במג"א (סי' רעד סק"א) שיש לרשום בסכין קודם הברכה באיזה מקום הוא רוצה לחתוך. עוד כתבו האחרונים שמותר לקפל דף בספר כדי לידע באיזה מקום הוא עומד, הגם שעושה רושם של שרטוט, כיון שאין כוונתו בכלל לעשות השרטוט, אין זה בכלל מלאכה.

תוכן הענינים

א) שיעור מלאכת 'כותב' / כתב אות אחת וציין עליה לסימן שהיא תיבה, אי חייב / חילק גג החי"ת ונעשה שתי זייני"ן, אי חייב.

ב) כתב א' א', אי חייב / כתב בכתב עכו"ם, אי חייב מה"ת.

ג) בענין כתיבה בשמאל, וכלאחר יד, שפטור מה"ת / אופן הנכון לעשות כשצריך לחתום במקום סכנה.

ד) בענין כתיבה ע"י כלי עלעקטראנ"י, בשבת ובחוה"מ / המדפיס במכונה ביד שמאל, אי חייב מה"ת / לחץ על מדפסת (פרינטע"ר) כדי להדפיס, אי חייב מה"ת.

ה) בענין חיבור והסרת אותיות של כסף על בגד / אי מותר לחבר אותיות של משחק פאז"ל.

ו) גדר מלאכת 'מוחק'.

ז) נפלה שעוה על האותיות, אי מותר להסירה / נמצא כן בס"ת באמצע הקריאה, אי צריך להוציא ס"ת אחרת.

ח) בענין כתב ע"ג כתב, בדיו ע"ג דיו, ובדיו ע"ג סיקרא.

ט) מחק טשטוש של דיו, אי חייב / אי אסרו בזה ג"כ מוחק שלא ע"מ לכתוב.

י) העביר האות קודם שנתייבש, אי חייב / כתב אות סמוך לחשיכה, ונתייבש במוצ"ש, אי חייב.

יא) בענין הכותב על בשרו, והמוחק מעל בשרו.

יב) זהירות כשיש אותיות על ידו, וצריך ליטול ידיו, שלא ינגבם במטפחת.

יג) אי מותר למחוק טשטוש דיו וכדומה מעל בשרו.

יד) בענין כתיבה שאינה מתקיימת / אי מותר לצורך חולה שאין בו סכנה.

טו) בענין מחיקה שאינה מתקיימת / אי מותר באופן גורם דגורם.

טז) גדר 'כתב המתקיים' / כתב סמוך למוצ"ש, ובדעתו לשורפו או למוחקו אחר שבת, אי נקרא כתב המתקיים.

יז) אי מותר להשתמש למדידת חום ברצועה שמניחים על המצח ומאירים האותיות / בענין אותיות בלועות אי נקרא כתב.

יח) צלוחית שיש עליו נייר שע"י שינוי קור וחום נעשה בו כתיבה ומחיקה, אי מותר להכניסו ולהוציאו לפרידזשידע"ר.

יט) אי מותר לרשום אותיות באויר, או על הכותל / אי מותר לעשות כמין צורה באצבעותיו / אי מותר לרשום אותיות בחלון שיש בו הבל.

כ) זהירות בפתיחת בקבוק שיש עליו נייר עם אותיות / אי מותר לקרוע בין האותיות.

כא) בענין שבירת אותיות שעל העוגה / אי יש להקל בקטנים.

כב) בהנ"ל, באופן כשנחקקות האותיות בעוגה עצמה, אי מותר / בענין ניגוב ידים רטובות בנייר שיש עליו ציורים.

כג) כללי מלאכת משרטט / אי יש איסור משרטט באוכלים / בענין לרשום החלה בסכין קודם הברכה / אי מותר לקפל דף בספר לציין המקום שעומד.

סימן סד מלאכת בונה וסותר ומכה בפטיש והלכות אהל א) מלאכת בונה, היינו שהוא בונה בית, או חלק מהבית. ומלאכת סותר, היינו שהוא סותר בית, או חלק מהבית. ועי' במג"א (סי' שיד ס"ג) בשם הפוסקים שהעושה נקב להכניס ולהוציא, בכלים חייב משום מכה בפטיש, ובבנין חייב משום בונה [וגם משום מכה בפטיש, עיי"ש במחה"ש]. אמנם אח"כ הביא המג"א בשם הרשד"ם שהעושה נקב בקרקע כדי שיצאו המים, ג"כ חייב משום בונה. וכתב הפמ"ג (שם) דהיינו כיון שהוא בבנין חייב אפילו אינו עשוי רק להוציא. ומבואר עוד שם שכל כלי המחזיק מ' סאה נחשב כבנין המחובר [ועי' בחזו"א (סי' נ סק"ט) שסובר שגם כשמדליקים עלעקטע"ר יש בזה גם איסור בונה, עיי"ש].

ב) בגמ' (שבת קב:) נחלקו רב ושמואל, כשתקע מסמר בכותל לתלות עליו, אם חייב עליו משום בונה, או משום מכה בפטיש. ובשו"ע הרב סי' שי"ד (ס"ב) כתב כשיטת רב שחייבים משום בונה [ועי' מ"ב שם סק"ח]. ולפ"ז גם אסור לתלות ולדבק בשבת על הכותל כמין פלעסטי"ק שתולים עליו הכובע וכדומה משום בונה, וכן אסור להורידו משום סותר, חוץ באופן שנעשה מתחילה בדרך עראי, דהיינו להורידו ולהחזירו בכל פעם [כגון שעומד ע"י מאגנע"ט וכדומה], וע"ע בשו"ת אז נדברו (ח"ג סי' כג). אכן אותם שיש להם דבק, יש לכתחילה לחוש בזה משום איסור תפירה, שדיבוק הוי כמו תפירה, ואפילו אינה לקיימא יש להחמיר. ויש סוברין שאין שייך ענין של תפירה על הכותל.

ג) כשרוצה לסתום איזה חור בבית, צריך ליזהר שלא ליתן שם דבר שיהא מונח שם על זמן רב, וכמו שמבואר בשו"ע (ס"א) בפקק החלון שמותר לסותמו בדבר שנעשה לכך ואינו מוקצה, ודוקא כשדרכו לפותחו. וכתבו האחרונים שם שכלי כגון בגד ומטפחת וודאי אינו עשוי לבטלו שם, וע"כ מותר לסתום בזה החלון. ושאר דברים כמו עץ, צריך שיחשוב מתחילה לסתמו בו, ורוב הפוסקים סוברים דהיינו כדי שלא יהא עליו חשש מוקצה, אבל יש סוברים שגם מטעם שלא יהא נראה כמוסיף על הבנין, צריך לחשוב עליו מבעוד יום. ועכ"פ דבר שרוצה לבטל שם וודאי אסור, שאסור להוסיף על אהל אם עושהו בדרך קבע, ולפ"ז אם יש חור בכותל והוא רוצה לבטל שם מטפחת וכדומה וודאי אסור, שמה שכתבו האחרונים להתיר אינו אלא משום שבדרך כלל אינו רוצה לבטלו שם.

ד) כמו"כ צריך ליזהר כשיש פירצה במחיצה [כגון בחדר שאחורי הבית וכדומה], שלא יעמיד שם דבר שרוצה לבטלו שם. ואפילו באופן שאינו מבטלו שם, ומשתמשים שם לכניסה ויציאה, ג"כ אסור להעמיד עץ שנעשה מלוח אחת אם אין שם אסקופה, שאז הרי הוא נראה כמוסיף על הבנין, עי' במג"א (סק"ח) ובמ"ב (סקנ"א). ויש לעיין בדבר שנופל תמיד מפני שאינו מדובק שפיר, ומחזירו על דעת להתקיים, כמו ברזל או פלעסטי"ק שאוחז המטפחת, אם מותר להחזירו בשבת. ומסתבר לומר דכיון שהוא יודע שלא יעמוד שם זמן הרבה, הוי כמו שנעשה על זמן קצר. וגם לא שייך להדקו.

ה) וכן אסור להחזיר סקרי"ן להחלון, באופן שאינו עומד ליטלו ולהחזירו, הגם שנופל לפרקים, אסור להחזירו, חוץ באופן שאין עומד כלל ונופל תדיר. ובאופן שאסור להחזירו, אסור גם לטלטלו, כמו דלתות הבית.

ו) העושה אהל קבע, כגון שפורס מחצלת או סדין לאהל באופן שיתקיים חייב, שעשיית אהל היא תולדת בונה. [וכן הסותר אהל, חייב משום סותר]. ואפילו אינו עושה רק גג או רק מחיצה אחת, ואפילו רק חלק מהגג או מחיצה, ואפילו אינו רק מוסיף על מה שהי' כבר שם, בכל זה אם נעשה לקביעות זמן, הרי זה בכלל מלאכת בונה דאורייתא.

ז) והנה מבואר בכמה מקומות שאם הגג הוא פחות מטפח לא נקרא אהל, אכן בשו"ע (סי' שטו ס"ח) מבואר שלשיטת הרי"ף והרמב"ם אסור מדרבנן לעשות אהל אפילו כשהגג הוא פחות מטפח, ועי' במ"ב (סקל"ה) בשם הפמ"ג שמצדד שגם רש"י והרא"ש סוברים שבאופן שנעשה לכמה ימים אסור, עיי"ש.

ח) ומדרבנן אסור גם לעשות אהל עראי. אמנם לא אסרו חז"ל רק לעשות גג, אפילו בלא מחיצות, אם נעשה להגן מפני החמה וגשמים וכדומה, או שנעשה להתיר כגון סוכה. ובמחיצות לא אסרו אלא כשנעשה להתיר, וכמו שמבואר בשו"ע (סי' שטו ס"א). וכל זה הוא כשעושה אותו בדרך עראי, אבל כשעושה בקביעות אסור בכל אופן.

ט) ובענין עד כמה זמן נקרא עראי, הנה בפמ"ג (א"א סק"א) כתב לענין סכך דהוי אהל קבע, מפני שמונח ח' וט' ימים. שנסתפק באופן שנפלה סוכתו בליל א' דיו"ט, אי מותר לומר לעכו"ם להניח הסכך עליה, וכתב שי"ל דכיון שעומד על ח' או ט' ימים נקרא אהל קבוע ואסור מן התורה, וא"כ גם ע"י עכו"ם אסור. ואפילו אם הי' מקצת סכך מונח, הרי תוספת לא הותר רק לאהל עראי, ולא באהל קבע. אכן י"ל שלא נקרא קבע להתחייב מן התורה. וכתב עוד שאפילו אין לו מקום לאכול לא הותר לבנות ביו"ט. אכן אם נותן קנים דקים בריוח בינתים, י"ל דלא אמרינן לבוד רק לקולא, ולא לחומרא, עיי"ש [וע"ע בשעה"צ סק"ו וצ"ע]. ויש שכתבו שעכ"פ עד ז' ימים נקרא עראי, שהרי סוכה נקראת דירת עראי, וע"כ עכ"פ לכתחילה יש להחמיר שלא להיות יותר מז' ימים.

י) ואם עושה הגג כדי להשתמש תחתיו, אבל לא להגן, לא אסרו חז"ל כשעושהו בדרך עראי, אלא אם עושה בשבת גם המחיצות. ואפילו בזה התירו חז"ל לעשות ע"י שינוי, דהיינו מלמעלה למטה שפורס ואוחז הגג באויר, ואח"כ משים תחתיו המחיצות, וכמו שמבואר בשו"ע (סי' שטו ס"ג וס"ו). והנה בביה"ל (שם ס"ב ד"ה מטות) כתב שהגם שכ"ה הלכה וכן דעת רוב הפוסקים, אעפ"כ אם אינו שעת הדחק טוב לחוש לשיטת הרשב"א והר"ן והרה"מ שסוברים שגם כשנעשה להשתמש תחתיו, הגם שלא נעשה להגן, אסור לעשות הגג אפילו בלא מחיצות. ובחזו"א (סי' נב אות ט) דעתו שגם הרשב"א אינו מחמיר בזה בגג לחוד, יעו"ש.

יא) ובאופן שאינו צריך להאויר כלל אפילו להשתמש, מותר לעשות בשבת הגג והמחיצות אפילו בלא שינוי, וכמו שמבואר בשו"ע (ס"ז) שמותר להניח ספר אחד מכאן, וספר אחד מכאן, וספר אחד על גביהן, עיי"ש, והיינו באופן שאין צריך להאויר כלל. אולם נחלקו הט"ז והמג"א אם יש בזה איסור משום כבוד הספרים, וע"כ באין דוחק יש למנוע מזה.

יב) וכן אין ליקח שני קעסטלע"ך ולהעמיד עליהם דף וכדומה שיהא לשלחן, כיון שמעמיד תחתיו הרגלים, יש מחמירים שנקרא כמו שצריך להשתמש תחתיו. אבל אם עושה אותה לכסא, שאין מעמיד כלום תחת הגג מותר. ויש מקילים גם בשלחן שזה לא נקרא להשתמש תחתיו. ונראה שלכתחילה יש להחמיר, שבאמת גם מניחים מושב הכסאות תחת השלחן, וגם יש שחולצים המנעלים ומכניסים אותם תחת השלחן.

יג) לפתוח שלחן או מטה המתקפלת ולהעמידה, וודאי מותר, כיון שנעשה לכך הוי כמו כסא המבואר בשו"ע (ס"ה). והיינו אפילו כשעושה בזה גם מחיצות, ומכ"ש כשאין שם רק גג בלי מחיצות.

יד) להוסיף סניף לשלחן, אם נעשה באופן שאין צריך להדקו, מותר שאין בזה חשש אהל, כיון שאינו רק מוסיף באהל עראי, ועוד שאין בו מחיצות, וכיון שלא נעשה להגן, אפילו נעשה להשתמש תחתיו, לא אסרו חז"ל רק כשעושה גג עם מחיצות. אמנם כל זה הוא באהל עראי, ולפ"ז אם רוצה לקבעו בשבת שיעמוד כך על זמן ארוך יהא אסור, וע"כ אם רוצה לקבעו בשבת, יש לחשוב מתחילה להסירו במוצ"ש.

טו) יש מחמירים שלא לפרוס מפה על השלחן, אם המפה נמשכת למטה כמו מחיצה טפח, וכמ"ש במג"א (סי' רסב סק"א) בשם המהרש"ל, וע"כ יש להניח מפה אחת קודם השבת שיהא פרוס ממנה טפח למטה, ואז מותר לפרוס מפה אחרת אפילו יהא נמשך יותר, שאין זה רק מוסיף. אכן יש מקילים בפריסת מפה, וכמו שכתבו האחרונים, משום שכבר הי' לה גג, וגם מפני שאין המחיצות מגיעות עד לארץ.

טז) אסור לכסות הכסא וכדומה עם מפה ופלעסטי"ק מפני הגשמים, שהרי עושה גג שיש שם אהל טפח, ומכ"ש בזה שעושה גם מחיצות. וכן מצוי כשמכינים מזון לסעודה או לקידוש ומכסים אותו בפלעסטי"ק, ומצוי שיש אהל טפח, כגון שיש באמצע פרחים גבוהים, או שמעמיד בקבוקים מסביב, כדי שלא יתקלקל הקרי"ם שעל המזונות ע"י הכיסוי, וא"כ נמצא שעושה מחיצות עם גג שמשתמשים תחתיו, וכמ"פ נעשה גם להגן, וע"כ יש ליזהר שלא יהא טפח חלל, או שיתחיל לפרוס טפח קודם שבת.

יז) באופן שהמחיצה נעשה להתיר, אסרו חז"ל אפילו נעשה בדרך עראי, ואפילו רק מחיצה אחת. ואם הי' נעשה קודם שבת טפח מן המחיצה, התירו חז"ל לעשות תוספת אהל כשהוא בדרך עראי. וזהו הן לגבי מחיצה כשהיא מתרת, והן לגבי גג כשנעשה להגן, וכמו שמבואר בשו"ע (ס"ב) וברמ"א (ס"א).

יח) ולפי שיטת רש"י סגי במחצלת כרוכה שיש בעובי עיגול כריכתה טפח, אמנם המחבר בשו"ע (שם) פסק כשיטת התוס' והריטב"א שצריך טפח פתוח חוץ מן הכריכה. וראיתי בחזו"א (או"ח סי' נב אות ח) שכתב לחדש דהיינו דוקא כשרוצה לפשוט את הכריכה, שאז לא ניכר על הכריכה שהי' התחלת אהל, אבל כשמניח את הכריכה ומוסיף מחצלת אחרת אצלו, סגי גם בטפח של הכריכה עיי"ש.

יט) והנה יש סוברים שצריך טפח על פני כולו, ועי' בחזו"א (שם אות י). אמנם הרבה אחרונים סוברים דסגי בטפח על טפח במקום אחד, וכ"כ בכלכלת השבת, ובשו"ת מכתם לדוד, וכ"כ בס' שבת היום בשם כמה גדולי הוראה, עיי"ש.

כ) והנה בפשטות משמע שאם הי' כבר פרוס טפח על הגג, מותר להוסיף אפילו שלא מהצד של הטפח. וכן נראה לכאורה מהמבואר בשו"ע (ס"ב), בענין העצים שעל ראש הספינה, שאם יש באחד מהם רוחב טפח [או כשאין בין זה לזה ג' טפחים], שוב מותר לפרוס המחצלת עיי"ש. אמנם בחזו"א (שם) כתב שההיתר להוסיף הוא דוקא כשמתחיל אצל טפח הקיים כבר. ושוב ראיתי בשם הגרש"ז אויערבאך ז"ל שי"ל שגם החזו"א לא כתב להחמיר אלא באופן שלא הי' טפח במציאות, רק ע"י לבוד, וכאופן שכתב המחבר (בס"ב), אבל כשהי' טפח ממש, י"ל שמותר לפרוס גם מצד הפתח.

כא) בענין הגג שעל הסוכה (שלא"ק), אם אין טפח חלל בין השלא"ק להסכך אין חשש כלל, שאין עליו שם אהל. ואם יש טפח חלל, צריך להיות טפח פרוס מקודם שבת ויו"ט. אמנם אותם שיש להם צירים, דהיינו שמחוברים על הכותל או על הגג, הרי זה כמו דלת שמותר לפותחו ולסוגרו, אפילו הי' פתוח לגמרי קודם השבת.

כב) ובאופן שגג הבית הוא גבוה הרבה מהסוכה, ויוצא שם טפח מהגג, צ"ע אי מועיל להסוכה, שי"ל כיון שהוא למעלה הרבה, ולא ניכר שהוא חלק מגג הסוכה, אולי לא מהני. ועי' בס' שבת היום, ובס' ארחות שבת שצריך שלא יהא רחוק ג' טפחים למעלה מן האוהל, יעו"ש.

כג) וכן הדין בגג עגלת תינוק (הנקרא הו"ד) שמותר לפותחו ולסוגרו. ואם הי' פרוס קודם שבת אפילו רק טפח, מותר גם להוסיף עוד סדין או פלעסטי"ק על כל העגלה. ולכתחילה יש להתחיל מצד הגג. ואם פתח את הגג (ההו"ד) בשבת, יש להסתפק אם מותר להוסיף עליו בשבת, שאולי לא התירו להוסיף רק כשהי' פרוס טפח במציאות מער"ש. אכן יש מחמירים לאסור לפתוח הגג (הו"ד) של העגלה, שמדמים אותו לשירע"ם שכתבו האחרונים לאסרו באופן שצריכים להדקו בהברזל לאחר שנפתח כדי שיעמיד פתוח, עי' בביה"ל (ס"ח ד"ה טפח).

כד) כתב הרמ"א (ס"א) שמותר לעשות מחיצה משום צניעות, שלא אסרו חז"ל לעשות מחיצת עראי אלא כשנעשה להתיר [וכמו שכתבנו לעיל אות יז]. ואחד מן האופנים שכתבו הפוסקים להתיר הוא המחיצה שעושים להפסיק בין האנשים לנשים. והגם שלפי מה שאנו מחמירים שלא להתפלל בביהמ"ד כשאין מחיצה הוגנת בין אנשים לנשים, א"כ לכאורה הרי היא מחיצה המתרת, אמנם כבר כתבו האחרונים כה"ג לענין עשיית צרכיו שאם אין צריך הלכות מחיצה, הרי הוא כמו כיסוי, ולא נקרא מחיצה המתרת. וכ"ז כשלא נעשה לזמן מרובה, אבל כשנעשה באופן קבוע, אסור אפילו אם נעשה רק לצניעות. וכבר כתבנו שלכתחילה יש להחמיר בשיעור של יותר מז' ימים.

כה) ואם צריך להלכות מחיצה, כגון כשעושה צרכיו לפני הספרים [ויש שהחמירו גם בהשתנה], לפי המצריכים כלי בתוך כלי [עי' מ"ב (סי' מ סק"ה), ועיי"ש בביה"ל], ועכשיו אין לו, או באופן שהספרים נראים למעלה מהמחיצה, וא"כ המחיצה מתרת [ומ"מ צריך גם לכסות את הספרים], אסור לעשותו בשבת, עי' במג"א ובשו"ע הרב. ויש מחמירים שאפילו לא הי' צריך להלכות מחיצה, כיון שעכשיו המחיצה היא המתיר, אסור לעשותו בשבת, עי' במ"ב (סק"י) בשם הא"ר ועוד אחרונים. וכתב במ"ב שבשעת הדחק יש לסמוך על סברת המקילים, ועכ"פ כיסוי בעלמא לכו"ע מותר. ולכאורה לפ"ז גם במחיצה בין אנשים לנשים אין להתיר לכתחילה, אמנם ראיתי סברא לחלק דדוקא לענין עשיית צרכיו שיש מציאות שצריך הלכות מחיצה, ע"כ אסור גם באופן דסגי כיסוי, כיון שסוכ"ס הרי הוא עושה מחיצה המתרת, אבל באופן שבכל ענין אין צריך הלכות מחיצה מותר. ועכ"פ לפי רוב הפוסקים בלא"ה מותר, כיון שלא צריך בזה הלכות מחיצה.

כו) ועי' בשו"ת חת"ס (או"ח סי' עג) בענין השפאניש"ע-וואנ"ט, דהיינו מחיצות הנקפלות, שאפילו לשיטת רש"י (הנ"ל אות יח) דסגי בטפח הכרוכה, כאן חמיר טפי שאינו ניכר כלל, וע"כ לא מהני מה שמונח המחיצה מקופלת מער"ש, אלא צריך להשאר פתוח טפח ממש. ואח"כ כתב שמצא בברכי יוסף סברא להיפוך, שבמחיצה שהיא שטחי ואינה עגולה י"ל שלכו"ע מהני אפילו במקופלת, ולמעשה לא רצה החת"ס להקל עיי"ש. אכן החת"ס לא כתב שם לאיזה ענין העמידו המחיצה.

כז) כתב הרמ"א (שם) דכיון שאינו אסור לעשות בשבת רק מחיצה המתרת, ע"כ מותר לתלות וילון לפני הפתח, אע"פ שקבוע שם. והנה בב"י (שם) הביא שיטת התרומת הדשן שההיתר הוא דוקא כשאינו מונח בקביעות עיי"ש, וכן פסק החזו"א (סי' נב אות יג). ולפי שיטת החזו"א גם לתלות תמונה על הכותל יש איסור דאורייתא עיי"ש. אמנם למעשה פסקו הב"י והרמ"א שאפילו אם הוא קבוע מותר, כיון שהמחיצה הוא נע ונד ע"י רוח המצויה, ואינו מעכב לעוברים ושבים עיי"ש. ומכ"ש כשיש גם דלת, וכמו בפרוכת לפני הארון הקודש ודאי מותר לתלותה לפי שיטה זו. [אמנם צריך ליזהר שלא יעשה אהל בגג בשעה שפורסה, כמו שמבואר בשו"ע]. וכ"ה לענין ווינדא"ו-שעי"ד וכדומה באופן שמתוקן לזה קודם שבת. וכן לתלות סדינים לנוי וכדומה שלפי שיטת המקילים מותר, ולפי שיטת התרוה"ד הנ"ל אסור כשנעשה על קביעות, ולכתחילה יש להחמיר בזה, אבל בשעת הדחק וודאי יכולים לסמוך על שיטת הב"י והרמ"א להקל. אכן מבואר בפוסקים שצריך להיות ניכר שלא נעשה להיות בקביעות.

כח) בענין מחיצה המתרת שכתבנו שאם הי' טפח עשוי מקודם שבת מותר להוסיף בדרך עראי, יש סוברים דהיינו דוקא כשעושה מחיצה להתיר לעשות צרכיו בפני הספרים וכדומה, שאינו עושה תיקון בהבנין עצמו ע"י המחיצה, אבל כשעושה בזה תיקון להבנין, כגון שמוסיף סכך, או מחיצה להתיר הסוכה אסור. וכה"ג יש אוסרים לעשות מחיצה לתיקון עירובין, אפילו לא נעשית לקבע. [וע"ע במג"א סי' שי"ג סק"א שיש שאסרו גם ליתן פקק בחלון כדי למנוע טומאת מת, מפני שעושה בזה תיקון, יעו"ש]. אמנם יש סתירות בזה בדברי הפוסקים, ויש מתירים בכל אופן אם נעשה בדרך עראי, ועכ"פ ע"י עכו"ם יש להתיר כל הנ"ל לצורך מצוה, כשלא נעשה לקבע.

כט) לפי מה שכתבנו שמדרבנן אסור לעשות אהל עראי אפילו הגג לבד, אם נעשה להגן, כתבו כמה ראשונים דה"ה שאסור לכסות קדירה וכדומה אם יש בה חלל אויר טפח. ויש סוברים שכיסוי כלים אינו דומה לאהל, וע"כ לא גזרו בזה רבנן, אכן להלכה פסק בשו"ע (סי"ג) לחוש כשיטת התוס' ושאר ראשונים שסוברים שגם בזה אסרו חז"ל, וע"כ אסור לפרוס בגד על חבית בשבת. וכתב בט"ז דהיינו דוקא בבגד שאינו מיוחד לכך, אבל כיסוי כלי המיוחד לכך וודאי אינו דומה לאהל, ועי' במחה"ש שבמג"א נראה שאוסר גם בזה, אכן עי' בלשון השועה"ר שההיתר בכיסוי המיוחד אינו אלא אם גם מתוקן לזה, כגון שיש לו בית אחיזה וכדומה, אבל לא מהני מה שמייחד איזה כיסוי, אם אינו נראה עליו שנעשה לזה, ובזה לכאורה י"ל שגם המג"א מודה להתיר. וע"ע בס' רביד השלחן.

ל) ולפ"ז בדרך כלל בכלים שלנו מותר לכסותם בכיסוי המיוחד להם, כיון שניכר ע"ז שנעשה לכך. ומכ"ש בכיסוי הקבוע בצירים, וודאי אין חשש כלל כמ"ש במג"א, וע"כ כלי שמחזיקים בו משחקים הנקרא טו"י-טשעס"ט, אין חשש לכסות המכסה. אכן השאלה נוגע באופן שאין לו הכיסוי המיוחד, ורוצה לכסותו בכיסוי אחר.

לא) אולם לא אסרו חז"ל בזה אלא בחבית שהיא רחבה יותר מדאי, וגם בזה לא אסור רק כשמכסה את כולה, אבל כשמניח מקצתה מגולה מותר. ויש שכתבו שהשיעור להניח מגולה הוא כשיעור טפח על טפח, ויש שכתבו שאפילו פחות מזה סגי. וכתבו הפוסקים שכמו שאסור לכסות חבית רחבה, כמו"כ אסור לסלק הכיסוי אם הי' מכוסה לגמרי, אכן השאלה היא דוקא כשיש חלל טפח.

לב) ושיעור שנקרא רחבה, הגם שאינו מבואר בראשונים ובשו"ע, כתב בקצות השלחן (סי' קכ) להביא ראי' ממש"כ הפוסקים שמותר להחזיר קדירה על הכירה מפני שאינה רחבה כמו חבית, ומבואר בגמ' שהכירה הי' לה מקום שפיתת שתי קדירות, וא"כ אין לאסור אלא כשהוא רחבה יותר משני קדירות. ויש שכתבו ששיעור רחבה היא כשתי אמות, ועכ"פ כיון שאינו ברור השיעור, יש להחמיר בכל כלי שהיא רחבה יותר מסתם כלי, כגון כלי האשפה הגדולים כשאין להם כיסוי הניכר שמיוחד לכך. או כשרוצה לכסות הסינ"ק, אם אינו מלא עד שלא נשאר טפח, אזי אין לכסותו רק אם מניח מקצתו מגולה.

לג) וכתב בפמ"ג שלפי שיטת התוס' המובא במג"א נמצא שכל ההיתר בכלי שאינו רחב אינו אלא כשאינו עושה רק הגג, אבל כשמטלטל הכלי להעמידה במקום אחר ושם נותן עליו הכיסוי, הרי"ז כמו שעושה המחיצות והגג שאסרו חז"ל כשרוצה להשתמש תחתיו, וכמו שכתבנו לעיל. אמנם יש שכתבו להקל בזה, כיון שהמחיצות מתוקנות במקומם, הגם שמטלטל את הכלי ממקום למקום אין זה כמו שמעמיד המחיצות, עי' בקצות השלחן (סי' קכ סק"ט) ובחזו"א (סי' נב אות יד).

לד) בענין לפתוח ולכסות הכיסוי של הטאנ"ק של ביהכ"ס, חמור יותר, כיון שהוא מחובר לקרקע יש חשש בנין אפילו באינה רחבה, וגם אין עשוי לפותחו תדיר, אכן יש שכתבו להקל גם בזה, כיון שנעשה רחב משני הצדדים וניכר עליו שעשוי לפותחו ולסוגרו, וע"כ במקום דוחק יכולים להקל. אמנם אם נתקלקל השלשלת שמוריד המים, וודאי שאסור לתקנה.

לה) ליתן הכובע או השטריימ"ל בשבת על השלחן, הגם שעושה הגג והמחיצה מותר, שהרי אינו צריך לאויר שתחתיו. אמנם אם מניחו להגן ולשמור על אוכלין וכדומה, ויש אויר חלל טפח, יש שכתבו לאסור, עי' מנחת שבת (סי' פ אות רכה), אמנם הרבה אחרונים כתבו להביא ראיות מכמה מקומות שהפיכת כלי לא נקרא אהל, ולא אסרוהו חז"ל. וע"ע בפמ"ג (סי' שטו א"א סק"ח) שכתב, וז"ל: ותיבה המחזקת מ' סאה צ"ע אם מותר לכפות על אוכלין ומשקין דהוה אהל חשוב עיי"ש. משמע שאם אינו מחזיק מ' סאה ודאי מותר.

לו) כתב המחבר בשו"ע (סי' שא ס"מ) שאסור להניח בראשו כובע המתפשט להלן מראשו טפח, משום איסור עשיית אהל. וכתבו האחרונים דהיינו באופן שהוא קשה ואינו נכפף, ונעשה להגן מהשמש. וכתב בליקוטי חבר בן חיים שזהו הטעם של החת"ס שהלך בשטריימ"ל כעין ספאדי"ק. וכמה אחרונים כתבו שהעולם היו נוהגים להקל בזה כשיטת רש"י, דכיון שהוא דרך לבישה אין בזה איסור אהל, ומה שאסרו חז"ל היינו לצאת בשבת באופן שאינו מהודק, כדי שלא יבא לאתויי ד' אמות ברה"ר, וכמו שמבואר בשו"ע (שם סמ"א). ולמעשה כתבו האחרונים שעכ"פ אין לכוון ללבשו להגן מפני החמה והגשמים. וע"ע במג"א בענין נתינת הטלית על הראש. ועכ"פ אסור לפרוש הטלית לשם אהל להגן, ומצוי כשיורד גשמים כשבא לביתו בשבת אחר התפילה, וע"כ יש ליזהר שלא להמשיך את הטלית להלן מראשו טפח להגן, וכמ"ש בקצות השלחן (סי' קכ סק"א), אמנם יש שכתבו לצדד להיתר באופן שאינו עומד רק ע"י שמחזיקו בידו, עי' בתהלה לדוד (אות ט), ומטעם זה נוהגים לפרוס החופה בשמחת תורה בשעת קריאת בראשית. אמנם היינו דוקא כשאינו רק גג, אבל בגג עם מחיצות אסור אפילו אוחזו בידו, וכמו שמבואר בשו"ע (סי"ב) לענין נטיית פרוכת.

לז) כתב בשערי תשובה (סי' שא) בענין שירע"ם שאסור מטעם אהל, ולכן אסור לפתוח אמברעל"א בשבת כמ"ש האחרונים, עי' שו"ת נו"ב (מהדו"ת או"ח סי' ל). ואם פותחה מע"ש, יש לצדד להיתר, אכן בנו"ב שם כתב לאסור מפני מראית העין, ובמקום הדוחק יש לסמוך על המתירים לפותחו מע"ש.

לח) ושמעתי מהרב אב"ד דעברעצין ז"ל, שאפילו אמברעל"א שקבוע על עגלת קטן אין להתיר לפותחה בשבת, ולא דמי לגג העגלה שמותר מפני הצירים שעליו. וצ"ע אי גם שירע"ם שעל שלחן הגנות הוא כיוצא בזה, או אולי יש להקל יותר משום שאינו נסגר לגמרי, וממילא נשאר פתוח קצת. אכן י"ל שלא רצו להתיר בזה אפילו במקום שמותר, ולכן יש לפותחו לגמרי מע"ש. ולפתוח הגג שיש לפני החנות, או ע"ג חצרות (שנקרא אוינונ"ג), כתב בחזו"א (סי' נב סק"ו) להתיר, ואינו דומה לאמברעל"א שראוי' להשתמש בכל מקום, משא"כ בזה, עיי"ש.

לט) בענין המבואר בגמ' (שבת צה.) שהמגבן חייב משום בונה, עי' בגליוני הש"ס שי"ל שזהו דוקא בענין בונה, אבל בענין סותר לא אמרינן שהמפרר את הגבינה או מהפך אותו להיות נוזל יהא חייב משום סותר. ועיי"ש מה שהקשה על מה שכתבו התוס' בענין קליעת שער, וע"ע מש"כ בזה בשו"ת דברי יציב (או"ח סי' קמד).

תוכן הענינים

א) גדר מלאכת 'בונה' / העושה נקב כדי להכניס ולהוציא, משום מה חייב / העושה נקב כדי שיצאו המים, אי חייב / בענין כלי המחזיק מ' סאה שהוא כבנין / אי יש בהדלקת עלעקטע"ר משום איסור בונה.

ב) תקע מסמר בכותל כדי לתלות עליו, אי חייב משום בונה, או משום מכה בפטיש / באיזה אופן מותר לתלות ולדבק כמין פלעסטי"ק שתולים עליו הכובע / בענין אי שייך תפירה בכותל.

ג) בענין סתימת חור בבית, באיזה אופן מותר / בענין איסור הוספה על אהל קבע.

ד) כשיש פירצה במחיצה, באיזה אופן מותר לסותמו / דבר הנופל תדיר, מפני שאינו מהודק, אי מותר להחזירו.

ה) אי מותר להחזיר סקרי"ן שנפל מהחלון.

ו) בענין איסור עשיית אהל קבע מדאורייתא / העושה רק מחיצה אחת, או גג בפני עצמו, או חלק ממחיצה, אי הוי בכלל החיוב מה"ת.

ז) אי האיסור הוא דוקא בגג טפח.

ח) בענין איסור עשיית אהל עראי מדרבנן / באיזה אופן אסור, בגג ובמחיצה.

ט) גדר ושיעור אהל עראי / בענין מש"כ הפמ"ג בנפלה סוכתו בליל א' דיו"ט, שאסור לומר לעכו"ם להניח הסכך.

י) באיזה אופן מותר לעשות גג כשרוצה רק להשתמש תחתיו, ולא להגן.

יא) באופן שאין צריך לאויר אפילו להשתמש תחתיו, אי מותר לעשות הגג והמחיצות בלא שינוי / אי מותר להניח ספר מכאן וספר מכאן, וספר על גביהן.

יב) אי מותר להעמיד דף על ב' קעסטלע"ך לעשות כעין שלחן.

יג) אי מותר לפתוח ולהעמיד שלחן ומטה המתקפלת.

יד) אי מותר להוסיף סניף לשלחן.

טו) בענין פריסת מפה על השלחן.

טז) בענין כיסוי כסא וכדומה מפני הגשמים / כשמכינים מזון לקידוש וסעודה, אי מותר לכסותם עם פלעסטי"ק.

יז) בענין מחיצה הנעשה להתיר, שאסור גם בדרך עראי, וגם מחיצה אחת / היתר פרוסה טפח מבעוד יום.

יח) באופן שיש בעיגול כריכתה טפח, אי סגי.

יט) אי צריך טפח על פני כולה, או סגי בטפח על טפח במקום אחד.

כ) באופן שהיה כבר פרוס טפח, אי מותר להוסיף שלא מצד הטפח.

כא) בענין גג הסוכה (שלא"ק), באיזה אופן יש חשש עשיית אהל.

כב) באופן שיוצא טפח מגג הבית גבוה הרבה מהסוכה, אי מועיל להסוכה.

כג) בענין פתיחת גג של עגלת תינוק, ובאיזה אופן מותר להוסיף עליו סדין או פלעסטי"ק.

כד) דין עשיית מחיצה בשביל צניעות / אי מותר לעשות מחיצה להפסיק בין אנשים לנשים.

כה) אי מותר לעשות מחיצה להפסיק בפני הספרים בעשיית צרכיו.

כו) בענין מש"כ החת"ס בבענין מחיצות הנקפלות (שפאניש"ע וואנ"ט).

כז) אי מותר לתלות וילון לפני הפתח, באופן שקבוע שם / אי מותר לתלות תמונה על הכותל / אי מותר לתלות פרוכת על ארון הקודש / אי מותר לתלות ווינדא"ו-שעי"ד על החלון.

כח) אי מותר לעשות מחיצה כשנעשה עי"ז תיקון בבנין עצמו, כגון הוספת מחיצה וסכך להתיר הסוכה, או עשיית מחיצה לתקן העירוב.

כט) מחלוקת ראשונים אי יש בכיסוי כלים משום עשיית אהל / לשיטת האוסרים, אי אסור גם בכיסוי המיוחד להם.

ל) כלי המחזיק משחקיים (טו"י-טשעס"ט), אי יש חשש לכסותו.

לא) אופני ההיתר בכיסוי כלים / אי מותר לסלק הכיסוי.

לב) שיעור כלי רחב / זהירות בכיסוי כלי אשפה הגדולים, כשאין להם כיסוי מיוחד.

לג) אי מותר לכסות כלי שאינו רחב גם כשמטלטלו קודם למקום אחר.

לד) אי מותר לפתוח ולכסות כיסוי הטאנ"ק בביהכ"ס / נתקלקלה השלשלת שם, אי מותר לתקנה.

לה) אי מותר ליתן הכובע או השטריימ"ל על השלחן.

לו) בענין איסור לבישת כובע המתפשט להלן מראשו טפח / טעם החת"ס שהלך בשטריימ"ל כעין ספאדי"ק / אי מותר לפרוס הטלית חוץ לראשו להגן מפני הגשמים / בענין המנהג לפרוס חופה בשמח"ת בקריאת בראשית.

לז) בענין פתיחת שירע"ם בשבת.

לח) אי מותר לפתוח שירע"ם שעל עגלת תינוק / אי מותר לפתוח שירע"ם שעל שלחן הגנות / אי מותר לפתוח הגג שלפני החנות, או שע"ג החצירות (הנקרא אוינונ"ג).

לט) בענין המגבן חייב משום בונה / אי המפרר את הגבינה חייב משום סותר.

סימן סה הלכות בנין וסתירה בכלים א) קיי"ל אין בנין וסתירה בכלים מדאורייתא לחייב עליו משום בונה וסותר, אמנם מבואר בפוסקים שזהו דוקא כשאינו עושה בנין גמור, רק כמו תיקון מנא, או סותר ושובר כלי שאינו חשוב, כגון כלי שנשבר ודיבק שבריה בזפת וכדומה [הגם שבבית כה"ג אפילו אינו בנין חשוב חייב משום בונה וסותר, בכלים פטור], אבל כשעושה כלי גמור חייב משום בונה, וכן כשמפרקו חייב משום סותר, אפילו בכלי קטן. [וע"ע בחזו"א (או"ח סי' נא סקי"ז) שבענין ההלכה של אין בנין וסתירה בכלים קשה לדמות מילתא למילתא, ואין לנו אלא מה שמצינו בהדיא, עיי"ש].

ב) ואפילו אינו רק מחבר חלק אל חלק לעשותו כלי, כגון שתוקע עץ בתוך הקרדום או המכבדת (בעזע"ם), ואפילו רק תוקע יתד לחבר העץ שכבר מונח שם, ג"כ חייב משום בונה. [ויש סוברים שבאופן זה חייב משום מכה בפטיש, דהוי גמר מלאכה]. וכן כשמפרקו חייב משום סותר, כמו שמבואר בשו"ע (סי' שיג ס"ו וס"ט, וסי' שי"ד ס"א, ובאחרונים שם).

ג) ויש עוד נפק"מ בין בנין בית ומחובר לבנין בכלים, שבכלים כשמחבר קצתו אל קצתו אינו חייב אלא כשנעשה בהידוק בחוזק, אבל בבית חייב אפילו כשנעשה ברפוי, אם נעשה לעמוד כן, ולא נעשה לפרקו תמיד. ובביה"ל (סי' שיג ס"ג) מביא מס' תוספת שבת לענין העמדת דלת במקום שאין נכנסים תדיר, שהשיעור הוא ל' יום. אמנם לענין עשיית אהל, מבואר בפמ"ג (ריש סי' שטו) שגם כשפורס סכך על הסוכה שנעשה לח' וט' ימים חייב מדאורייתא משום בונה.

ד) וכל זה שכתבנו היינו מדאורייתא, אבל מדרבנן אסור לעשות תיקון לכלי אפילו אינו עושה כלי גמור. ולכן כלי שנתעקם אפילו מעט, אסור לפושטה, וכמ"ש במג"א (סי' שמ סקי"א), ולכן יש ליזהר בהידים של בתי עינים שנתעקמו שלא יתקנם בשבת ויו"ט. וכן הדבר מצוי בכף או סכין שנתעקמו קצת, שצריך ליזהר שלא יתקנם.

ה) ונראה שאפילו אם בזה שמעקם הכלי הרי הוא גם מקלקל, ג"כ אסור, כגון שצריך לפתוח הדלת וכדומה ולוקח ברזל שנעשה לתליית בגדים (הענגע"ר) ומעקמו כדי להשתמש בו, הגם שהוא מקלקלו בזה [וגם זה אסור עכ"פ מדרבנן], הרי כאן הוא גם מתקן כלי. והגם שלא ישתמש בו רק פעם אחת, ג"כ נקרא מתקן, ובזה אולי יש גם חשש דאורייתא, כיון שעד עכשיו לא היה ראוי לדבר זה שרוצה להשתמש בו עכשיו. אכן אולי י"ל דכיון שניכר על הדבר שלא נעשה לקיום, הרי זה לא גרע מבנין עראי.

ו) מטה וכסא שנעשו באופן שיכולים להגביהם ולהורידם ע"י שרויפ"ן, אם אינו נעשה לשנותו תדיר, וכמ"פ עומד כך על יום שלם, אסור להדקו, וכן לפרקו. וע"ע בשו"ת מנחת יצחק (ח"ט סי' לח) שכתב כן לענין שטענדע"ר, אמנם בשו"ת שבט הלוי (ח"ו סי' לב) מתיר להגביהו ע"י שרוי"ף עיי"ש. ונראה עכ"פ שאם עשוי לשנותו תדיר בוודאי יש להקל. וכן אם אינו נעשה ע"י שרוי"ף הנכנס לתוך חור בחוזק, ואינו רק כמו ספרינ"ג, נראה שמותר. וע"ע בשו"ת מנח"י (ח"ח סי' כ"ז) מה שדן להתיר לחבר שני חלקי מזרק (ניד"ל) בשביל חולה בשבת. ומבואר בדברי הפוסקים אי מותר לכסות כלי אפילו באופן שנעשה ע"י שרוי"ף, כיון שנעשה לפתחו, ובחז"א (סי' נ' אות ט') כתב יותר מזה דכיסוי כלי לא נקרא בנין כלל עיי"ש.

ז) וכן אסור לסתור ולשבר כלי. ובאמת מדאורייתא אינו חייב משום סותר אפילו בבית אלא כשהוא ע"מ לבנות, אבל מדרבנן אסור אפילו במקלקל. [ואם ע"י השבירת כלי עושה עכשיו כלי, כגון קיסם לחצוץ בו שיניו וכדומה, אז חייב מדאורייתא משום מכה בפטיש]. ואפילו לצורך שבת אסור לשבר כלי גמור להוציא ממנו מאכל, כמבואר במג"א (סי' שי"ד סקי"ג). וע"ע בביה"ל (שם ס"א) שהעלה שלהלכה פשוט שמקלקל אסור מדרבנן אפילו לצורך שבת, כמו שלא התירו חז"ל שום שבות שיעשנו הישראל בעצמו לצורך שבת.

ח) אכן בכלי שכבר נשבר, אפילו דיבקו אח"כ שבריו בזפת, מותר לשברו בדרך קלקול לצורך שבת, אבל אסור לעשות בדרך שהוא מתקן, כגון לעשות נקב יפה שישתמש בו לפתח. ובאופן שמקלקל הכלי, מותר לשברו אפילו שלא במקום שמדובק בזפת, כיון שכל הכלי שוב אין לו חשיבות, כן מצדד הפמ"ג, ומובא במ"ב (סק"ד), וכן פסק החזו"א.

ט) וכעי"ז מבואר בשו"ע (שם ס"ח) בחותלות שהם כלים שנעשו מכפות תמרים ומניחים בתוכם תמרים רעים להתבשל, שמותר לסותרם בשבת ליטול האוכל מתוכם. ובשו"ע כתב דהוי כמו ששובר אגוזים ושקדים, וכתב במג"א (שם סקי"ג) שהטעם שמותר לשברם מפני שאינם כלים גמורים, שלא נעשו רק שיתבשלו התמרים בתוכם, ובפמ"ג (שם) כתב לפרש שאינם רק כשומר הפרי ולא נעשה לבית קיבול עיי"ש. ולכאורה צ"ע דהרי סוכ"ס נעשה לקבלת התמרים, ומה מועיל לנו שנעשה גם לשומרם, והרי כל הקדירות ג"כ לא נעשו לקיום שיעמוד בהן המאכלים רק עד שיתבשל. ומש"כ שכיון שנעשה לשמור על הפרי הוי כקליפת פירות, קשה להבין, שהרי סוכ"ס הוא ג"כ כלי, וע"כ צריכים לפרש כמ"ש בשו"ע הרב (שם סי"ח), וז"ל: מפני שבנין כלים אלו העשויים מכפות תמרים הוא בנין גרוע, שאינו עשוי להתקיים הרבה, וכשסותרו אינו אלא כמי ששובר אגוזים וכו' עיי"ש. והיינו דכיון שאינם עומדים להשתמש בהם אח"כ, שתיכף אחר שנתבשל התמרים והוציאם מתוכם זורקים אותם, וע"כ אין להם חשיבות של כלי, וזהו הפירוש דהוי כשומר לפרי, ולא נחשב ככלי.

י) ויש סברא מגדולי אחרוני זמנינו ז"ל דה"ה לכל הכלים שנעשו לזורקן לאחר תשמישם, כמו כל הקופסאות של אוכלים, שמותר לפותחם ולשברם להוציא האוכל, וכ"כ בשו"ת אגרות משה (ח"א סי' קכב). ועכ"פ אפילו לסברא זו אסור לעשות נקב יפה שיהא לפתח, וכמ"ש המחבר בשו"ע (ס"א) לענין מוסתקי, דהיינו כלי שנשבר ודיבק שבריו בזפת. ואפילו אם נאמר שבעשוי לזורקם תיכף אין בזה משום בונה דאורייתא, עכ"פ מדרבנן וודאי אסור, ולא התירו רק לשוברם בדרך קלקול, כדי להוציא את האוכל.

יא) אכן לעומת זה יש כמה מגדולי זמנינו ז"ל שסוברים שאין לדמות כלים אלו לחותלות או מוסתקי, כיון שהכלי הוא כלי גמור, לא מהני מה שדעתו לזורקם. ויש שכתבו לחלק בין כלי שדרך כל העולם לזורקם, מפני שקשה להשתמש בו אח"כ, משא"כ אותם כלים שיש אנשים שמשתמשים בהם אח"כ, בזה מסתבר לומר דכיון שהכלי בעצמו הוא כלי חשוב לא מהני מה שדעתו לזרקו אח"כ. ויש שכתבו שאין להתיר רק כשאינו משתמש כלל עם הכלי, דהיינו שמריק כל האוכל תיכף מן הכלי. וע"ע בזה בשו"ת אגרות משה (שם; וסי' צג), ובשו"ת מנחת יצחק (ח"ד סי' סב), ובשו"ת חלקת יעקב (ח"ג סי' ח). ולמעשה אפילו האחרונים שהתירו, כתבו שלכתחילה אין לסמוך על היתר זה, רק יש לפותחם קודם שבת, ולקיים הכתוב (שמות טז ה) 'והכינו את אשר יביאו'. וע"ע במנחת שבת (סי' פ סקקס"ד אות ט) שקרוב לומר שאם הי' לו אפשרות לפתוח מקודם נקרא פושע עיי"ש. וכ"כ בכף החיים (סי' שיד אות לח) לענין הסארדינע"ן, שאם אפשר יפתחו אותם מער"ש, עיי"ש. ואם לא פתחו מער"ש, יש לפותחו ע"י קטן.

יב) וכל מה שכתבנו בזה עד הנה היינו בענין האיסור של סותר כלי. אכן דנו הפוסקים בזה גם באיסור עשיית כלי, שיש בזה משום איסור בונה, או מכה בפטיש, דהנה כתב החזו"א (או"ח סי' נא אות יא) שבשעה שהי' הקופסא סתום אין עליו שם כלי, וממילא כשפותחו עושהו כלי. ואינו דומה לכיסוי של חבית [המובא (בשו"ע ס"ו) שמותר להתיז ראש החבית בסייף], ששם לא הי' רק כיסוי על הכלי, וע"כ לא בטל שם הכלי מהחבית, משא"כ בקופסאות שנסתמו לגמרי, א"כ במה שפותחו עושהו עכשיו כלי. אכן יש סוברים שגם בענין בונה ומכה בפטיש יכולים לסמוך על הסברא הנ"ל, דכיון שנעשה ליזרק אינו נחשב כלי. ויש שכתבו שיש לעשות רק נקב קטן, באופן שעדיין לא יוכלו להשתמש בהם רק להוציא המאכל. ובשו"ת מנחת יצחק (שם) כתב שיש לעשות נקב קטן למטה, ואח"כ יכולים לפתוח כל הכיסוי למעלה. ולמעשה לכתחילה יש לפותחם ע"י קטן, וע"ע מה שכתבנו בזה בשו"ת חיי הלוי (ח"ה סי' לט).

יג) כמו"כ דנו האחרונים אם מותר לפתוח הבקבוקים של חלב וכדומה, ויש שדנו בזה חוץ מטעם איסור עשיית כלי שכתבנו לעיל, שיש בזה גם איסור עשיית מרזב, שמובא בשו"ע (ס"ה) שאסור ליתן עלה של הדס בנקב של חבית שהעלה עשוי כמין מרזב שהיין זב דרך שם, והגם שאין העלה דבר שיתקיים שם, גזרו חז"ל שלא יבוא לתקן מרזב. אמנם יש מתירים בזה, וכמ"ש הרמ"א (שם) [שאיסור חז"ל לא הי' רק שמא יקטום עיי"ש]. וע"כ בנד"ד יש גם לצרף סברא הנ"ל שי"ל שלא גזרו חז"ל שיעשה מרזב רק בכלי חשוב כמו חבית, משא"כ בכלי שנעשה לזרוק י"ל שלא גזרו בזה חז"ל, וגם עשיית המרזב בעצמו אינו כלום כיון שנעשה לזורקו. ויש עוד סברא בזה, שאולי לא נקרא מעשה חדש, כיון שהכל הי' כבר שם, רק שהי' נדבק.

יד) אמנם יש שאלה אחרת בזה משום קורע, לפי מש"כ הרמ"א (סי' שיז ס"ג) שבתפירה אין לחלק בין קיימא לאינו קיימא, ובשו"ע (סי' שמ סי"ד) מבואר שהמדבק ניירות הרי זה תולדת תופר, וכן המפרק ניירות דבוקים ולא נתכוון לקלקל, ה"ז תולדות קורע. ואפילו לסברת המתירים (ברמ"א סי' שיז שם) בתפירה שאינו של קיימא, יש שכתבו שכיון שיוכל להיות נדבק על זמן ארוך [הגם שיש ספק אולי יפתחו תיכף] הרי זה נקרא קשר של קיימא. ולעומת זה יש סברא שגם לענין תופר וקורע י"ל כמו הסברא הנ"ל, שכל השאלה אינו אלא כשהתפירה והדיבוק אינו של קיימא, אבל הכלי עצמו נעשה להתקיים, אכן באופן שכל הכלי נעשה לזרוק אין זה בכלל מלאכה. ולמעשה יש לפתחו קודם שבת, ובדיעבד יש לפתחו ע"י קטן.

טו) ובעיקר הענין לבקש מקטן לעשות, עי' מה שכתבנו בשו"ת חיי הלוי (ח"ה סי' מ אות ד). אמנם נראה שעכ"פ כשמצוה לקטן צריך להסביר לו שדבר זה הוא חומרא וע"כ מתירים לו לעשות, כדי שלא יבוא ליסרך מזה לעבור ח"ו על דברים חמורים. וכעין מש"כ הט"ז (יו"ד סי' צב) שכשמתיר דבר התמוה צריך לפרש הטעם.

טז) כתב המחבר בשו"ע (סי' שיד ס"ו) שמותר להתיז ראש החבית בסייף, דלאו לפתח מכוון. ואפילו לעשות נקב מבואר (שם) שלא אסרו חז"ל רק מצדה, אבל למעלה כיון שאין הדרך לעשות פתח למעלה מותר אפילו לעשות נקב בדרך קלקול. ולפ"ז מותר גם לקרוע או לעשות נקב בהנייר הדבוק על יאגער"ט, או קאוו"ע וכדומה, רק שלא יעשה כמין מרזב, וכמו שכתבנו לעיל, וע"ע במ"ב (שם סקכ"ה). וגם יש ליזהר שלא יקרע תוך האותיות, ולא יחתוך לפי המדה. וכדי שלא יכנס בשאלות טוב לפותחם ע"י קטן, או לפותחם קודם שבת.

יז) העושה נקב כדי לתקן, יש בזה איסור מתקן מנא, וכמה פעמים יש בזה גם איסור דאורייתא, ולכן אסור ליקח פלאסטיק בע"ג ולעשות נקב בראשו ולהלבישו על גופו, ומבואר בפוסקים שנקב שנעשה להכניס ולהוציא חייב מדאורייתא, ואם עשוי רק להכניס או להוציא אסור מדרבנן. וכבר כתבנו שיש סברא שבדבר שנעשה לזורקו אח"כ אין בזה חשש מתקן. ועכ"פ לכתחילה אין לעשות נקב בדרך תיקון, וכגון בכלים שנעשה בהם מתחילה מקום לעשות הנקב כדי לשתות משם ע"י קנה (שטרו"י). ועי' ברמ"א (סי' שיד ס"א) שכתב לענין סכין שהי' תקוע בחבית, שאסור להוציאו בשבת [חוץ אם כבר הוציאו פעם אחת מבעוד יום] מפני שהוא פסיק רישא לעשיית כלי, וע"כ אסור אפילו אינו מכוון לזה, ועי' במג"א (שם) שמפלפל בענין איסור פסיק רישא באיסור דרבנן.

יח) ויש להסתפק בכל השאלות הנ"ל בענין פתיחת הכלים, אם מותר לבקש מישראל חבירו שנוהג בזה להקל, שיפתח בשבילו קופסא או כיסוי של סאד"ע וכדומה. וכן יש להסתפק לענין בדיעבד. ולכאורה כיון שיש בכמה אופנים שאלה דאורייתא, הגם שיש מקילים בזה, אמנם וודאי יש לחוש לשיטת המחמירים, וע"כ אין לצוות רק לקטן. ואפילו בדבר שלכו"ע אין בזה איסור רק מדרבנן, אין לצוות לחבירו לעשות כן. אכן לענין דיעבד יש לעי' טובא, שלכאורה אותו הנוהג היתר מפני שיש הרבה שמורים להיתר, הלא עכ"פ לא גרע משוגג, ולפי שיטת השו"ע הרב (סי' שלט) וביה"ל (סי' שיח ס"א) בשם הגר"א, בשוגג באיסור דרבנן לא גזרו חז"ל ליהנות ממעשה שבת. ומכ"ש בנידון דידן שלענין דיעבד יש לצרף סברת המתירים לכתחילה.

יט) משקה קרוש (הנקרא אייסע"ס, או פרי"ז-פא"פ) שמונח תוך פלעסטי"ק, יש שאלה אם מותר לפתוח ולקרוע הפה כדי שיוכל לאכול ולשתות ממנו, ולכאורה יש בזה איסור עשיית כלי, חוץ לפי סברת האומרים שכיון שנעשה לזרוק לא נחשב בכלל עשיית כלי. וכן כל כיוצא בזה, כגון פלעסטי"ק כמין שק שמונח בהם כוסות וקערות של נייר וכדומה, אם רוצה עדיין להשתמש עם השק להניח שם הכוסות והקערות. ואם נדבקו כמה שקיות זה אל זה, וכן כה"ג ביאגער"ט וכדומה שיש פלעסטי"ק גדול המחבר הרבה יאגער"ט זה לזה, יש גם איסור של מחתך לפי המדה, וע"כ יש לחתוך שלא במקום הדיבוק. ובכל אופן כבר כתבנו לפותחם ע"י קטן, או מקודם שבת.

כ) אמנם כל הניירות שמעטף האוכלים ואין שום עשיית כלי בהם, וודאי מותר לקורעם ולנתקם אפילו יש חבל שמקושר סביבות הכלי, וכמו שמבואר בשו"ע (שם ס"ח וס"ט). אכן יש ליזהר שלא יקרע תוך האותיות.

כא) בקבוק יין שיש בראשו פקק של שעם (הנקרא קאר"ק), כתבו האחרונים שמותר לפותחו בשבת אפי' עם הכלי המיוחד לכך. ומ"מ לכתחילה יש לפותחו מער"ש.

כב) בענין ליתן בשבת חוטי ברזל (ברעיסע"ס) על השינים, הנה לכאורה הי' לנו לאסור עכ"פ מדרבנן משום תיקון מנא, אמנם נראה שאינו כן, כיון שלא ניכר כלל התיקון בשעת מעשה, ועכשיו אינו אלא כמו מלבוש, וממילא אינו בכלל מלאכת בונה, ומכ"ש שאינו בכלל מכה בפטיש, וכן מטעם זה אין בו שום חשש של איסור הוצאה כיון דהוי כמלבוש. וכן שמעתי ממורי הגר"ש וואזנער ז"ל.

כג) לנפוח כדורי גומי (באלאנ"ס), יש שאסרו, כמו שמבואר בשו"ע (סי' שמ ס"ח) לענין מוכין שאסור ליתנם מתחילה לתוך הכסת, עי' שו"ת מנחת יצחק (ח"ו סי' ל). ויש שכתבו לחלק אם כבר היה מנופח פעם אחת. וכדורים (באלאנ"ס) שצריך לקושרם, יש עוד טעם לאסור כדי שלא יבוא לקשרו, עי' מג"א (סי' שיז סק"ט). ואותם הכדורים (באלאנ"ס) שעולים למעלה ע"י הרוח ועושים רעש, יש עוד טעם לאסור משום השמעת קול.

תוכן הענינים

א) יסוד וגדר אין בנין וסתירה בכלים, באיזה אופן נאמר.

ב) התוקע עץ בתוך הקרדום, או המכבדת, אי חייב משום בונה, ומכה בפטיש / המפרק הנ"ל, אי חייב משום סותר.

ג) בענין חיבור חלק אל חלק באופן רפוי, חילוק בין בנין בבית לבנין בכלים / חילוק בין העמדת דלת במקום שאין נכנסים שם תדיר, לבין עשיית אהל לח' וט' ימים.

ד) בענין שמדרבנן אסור תיקון כלים גם כשאינו עושה אותו כלי גמור / זהירות שלא לתקן ידים של בתי עינים שנתעקמו / זהירות שלא לתקן כף וסכין שנתעקמו.

ה) המעקם ברזל (כגון הענגע"ר) ומקלקלו כדי לפתוח הדלת, אי מקרי מתקן כלי / ואי יש בזה חשש דאורייתא.

ו) מטה וכסא שנעשו באופן שיכולים להגביהם ע"י שרויפ"ן, אי מותר להדקם ולפורקם בשבת.

ז) בענין שבירת כלים / באיזה אופן חייב מדאורייתא / אי מותר לשבר כלי גמור להוציא ממנו מאכל לצורך שבת.

ח) כלי שכבר נשבר ודיבקו שבריו בזפת, באיזה אופן מותר לשברו לצורך שבת.

ט) בענין חותלות / טעם היתר שבירתם.

י) בענין כלים שבזמנינו שיש פוסקים סוברים שהם בגדר חותלות.

יא) בהנ"ל, סברות גדולי זמנינו שאין לדמותם לחותלות / למעשה יש להחמיר לכתחילה לפותחם קודם שבת.

יב) בהנ"ל, שיטת החזו"א שיש בפתיחת כלים משום מכה בפטיש / עצת המנח"י בזה.

יג) בענין פתיחת בקבוקי חלב, אי יש בזה חשש עשיית מרזב.

יד) בהנ"ל, אי יש בזה משום איסור קורע.

טו) בענין לבקש מקטן לעשות לו דבר שהוא מחמיר בזה.

טז) דין היתר התזת ראש החבית / אי מותר לקרוע ולעשות נקב בנייר שעל היאגער"ט, והקאוו"ע.

יז) בענין עשיית נקב, ובאיזה אופן חייב מה"ת / בענין מש"כ הרמ"א שאסור להוציא סכין התקוע בחבית, שהוא פסי"ר לעשיית כלי.

יח) בענין אם מותר לבקש מחבירו המקיל בדין פתיחת קופסאות וכיסוי כלים שיפתח לו סאד"ע וכדומה / אי נאסר הדבר בדיעבד.

יט) אי מותר לקרוע ולפתוח משקה קרוש המונח בתוך פלעסטי"ק (אייסע"ס; פרי"ז-פא"פ) / אי מותר לקרוע ולפתוח שק כוסות וקערות של נייר וכדומה / אי מותר לקרוע פלעסט"ק המחבר כמה יאגערט"ס יחד.

כ) אי מותר לקרוע ניירות שמעטפים האוכלים.

כא) אי מותר לפתוח פקק של שעם (קאר"ק) שבאש ברקבוק יין.

כב) בענין נתינת חוטי ברזל (ברעיסע"ס) על השינים, אי יש בזה איזה חשש.

כג) אי מותר לפתוח כדורי גומי (באלאנ"ס) / בענין כדורים שצריך לקושרם / בענין כדורים שעולים למעלה ע"י הרוח ועושים רעש.

סימן סו הלכות תיקון כלי א) כתב המחבר בשו"ע (סי' שכב ס"ד) אוכלי בהמה אין בהם משום תיקון כלי. ולכאורה לפ"ז הי' מותר ביו"ט ליקח תפוח-אדמה ולקדחו בשביל נר, ופשוט שביו"ט אין בו משום מוקצה, כיון דראוי לבשלו [ועי' שמירת שבת כהלכתה (פכ"א הע' יז) בשם הגרש"ז אויערבאך ז"ל שגם בשעה אחרונה של יו"ט אינו מוקצה, עיי"ש], אכן אולי י"ל דכיון שכמו שהוא לעת עתה חי אינו ראוי לאכילה, שפיר נקרא עליו שם כלי. והראה לי מורי הגרי"י ניימאנן אב"ד בעלזא-מאנטריאל ז"ל שבשו"ת ערוגת הבושם (או"ח סי' קע) כתב לאסור. וראיתי בשו"ת יגל יעקב (או"ח סי' מט-נ) שכתב ליישב דברי רבו הערוגת הבושם, שאינו דומה לאוכלי בהמה שאין בהם משום תיקון, דהיינו דוקא כשאינו עושה כלי גמור, משא"כ בעושה נר בתפוח-אדמה שזה הי' דרכם של עניים לעשות כן, הרי זה נחשב ככלי גמור, עיי"ש.

ב) כתב המחבר בשו"ע (סי' שכג ס"ו) מדיחים כלים לצורך היום, כגון שנשאר לו עדיין סעודה לאכול. אבל לאחר סעודה שלישית אין מדיחין. ובפשטות הטעם הוא משום טורח והכנה לחול, אמנם ברמב"ם (פכ"ג ה"ז) כתב שאסור להדיח וכו' מפני שהוא כמתקן. אולם הרבה ממפרשי הרמב"ם למדו שכוונת הרמב"ם ג"כ הוא משום שהוא מתקן וטורח לחול, ולא משום איסור מתקן כלי, עיי"ש במגיד משנה.

ג) וכתב עוד המחבר שכלי שתי' מדיחים כל היום, וכתב במג"א (סק"ח) בשם הרוקח שמותר להדיח אפילו י' כוסות, שאם יצטרך באחד שותה. ועי' בפמ"ג (א"א שם) שמסופק קצת אם זהו דוקא כשכוס אחד אינו דומה לחבירו, וע"כ מותר להדיח כולם שמא ירצה בזה או בזה, או אפשר אפילו בכולם שוים, מ"מ כיון שראוי כל אחד הותרו כולם. ונראה שלמעשה הוא נוטה להקל, וכן נראה במחה"ש דנקט בפשיטות שבכל אופן מותר להדיח כולם, וכן נראה במ"ב (סקכ"ו), ובנזר ישראל (סי' כ ליקוטי רימ"א סק"ב), ובכף החיים (סק"מ), ופשוט שה"ה לקערות [וכמ"ש הרוקח שמציעים י' מטות]. ולכאורה מה"ט מותר נמי להדיח אפילו אם נשארו לו כלים נקיים, שהרי כל אחד ראוי לו, אמנם בס' תוספת שבת כתב שאם יש לו עוד כלים אחרים נקיים טוב שלא להדיחם בשבת כלל, והטעם משום טורח, ומובא בנזר ישראל (שם סק"ג), ובכף החיים (אות לט). ויש להסתפק אם לפ"ז יש גם להחמיר אפילו כשצריך להכלים שלא ידיח רק לפי הצורך, ומסתימת הנז"י (שם) והכה"ח (שם) נראה שגם התו"ש לא כתב להחמיר רק כשאין צריך להדיח כלל, אבל אם הותר לו להדיח קצתן אז הותרו כולם. וע"ע מש"כ בשו"ת באר משה (ח"ו סי' פב).

ד) אם יש לו עכו"ם משרת, יש שהתירו להניחו להדיח הקדירות שלו בשבת, אפילו באופן שעושה בשביל הישראל, וכן שמעתי ממורי הגרי"י ניימאנן אב"ד בעלזא-מאנטריאל ז"ל. ועי' בפמ"ג (או"ח ריש סי' תקג) שנסתפק אם איסור הכנה מותר ע"י עכו"ם, ועי' במ"ב (סוסי' רנד) דכתב שנראה דשרי עיי"ש, וע"כ עכ"פ אין צריך למחות בידו. ובאופן שהעכו"ם עושה איסור בשעת הדחה, עי' מה שהאריך בזה בס' אמרי יעקב (חו"מ סי' יא סכ"ט) שאם אפשר לו לעשות בדרך היתר יש סברא להתיר, אכן אם יקח זמן רב מאד, והישראל אינו מסכים לשלם כ"כ, הוי ג"כ כמו שהישראל מצווהו לעשות בשבת, וע"ע מה שכתנו לעיל סימן סימן מג אות יב.

ה) כתב עוד בשו"ע (שם ס"ח) שגם כוס ששתה בו הנכרי יין, הגם שנאסר לשתות בו עד שמדיחו, אין בזה משום תיקון כלי, כיון שאין האיסור בגוף הכלי. ועי' בשו"ע יו"ד (סי' קלה סי"א) שיש להדיחו ג' פעמים. ועי' בתוס' במס' ע"ז (לג: ד"ה כסי) שהביאו סמך לזה ממדרש אסתר, שאמר המן לאחשורוש שאם זבוב נופל לכוסו של אחד מהם זורקו ושותהו, ואילו אדוני המלך נוגע בהם, חובטו בקרקע, ולא עוד אלא שמדיח כוסו שלש פעמים.

ו) אמנם גם בהדחת הכוסות לצורך שבת שייך ענין תיקון כלי, והיינו באופן שכוונתו לצחצחו [שיהא גלאנצי"ג], וכמ"ש במג"א (סי' שכג סקט"ו) בשם המהרי"ל שהרא"ש אוסר לשטוף הזכוכית עם שבולת שועל להצהירו, שלא התירו רק הדחה. ובס' תהלה לדוד כתב שאם עושה להצהיר יש בזה תיקון כלי, וע"כ יש ליזהר שלא להצהיר שום כלי, או רהיטים, או הרצפה. וכתב בפמ"ג שאם עושה משום נקיות לחוד מותר. ויש מאחרוני זמנינו שכתבו שהאיסור אינו אלא כשמדיחו עם שבולת שועל וכדומה, אבל כשמשפשף עם היד וכדומה אין חשש, אכן למעשה אין להקל בזה. ובס' ארחות רבינו כתב שהקהילות יעקב ז"ל לא הניח לנקות הבתי עינים משום חשש זה. אכן זהו חומרא יתירה, והעיקר שלא יכוון להצהירו, רק לנקותו.

ז) בענין שפשוף כלים עם חוטי מתכות דקים (הנקרא סטי"ל-ווא"ל), אם הכוונה להצהירו, כבר כתבנו שיש ליזהר בזה, אכן אם אין כוונתו רק לנקותו לכאורה יש להתיר. והנה כתב המחבר בשו"ע (סי' שכג ס"ט) שמותר לשפשף הכלים בכל דבר חוץ מכלי כסף עם שמרי יין, מפני שממחק הכלי כסף שהוא רך. ומבואר במג"א (סקט"ו) שהאיסור אינו אלא באופן שהוא פסיק רישא, אבל בדבר שאינו בוודאי שממחק הכלי מותר, וע"כ מותר לשפשף עם חול אופן שאינו מוקצה. [ועי' במ"ב שיש ליזהר בזה שלא לבוא לידי לישה]. וא"כ לכאורה יש להתיר גם לשפשף הכלים עם סטי"ל-ווא"ל, אכן יש ליזהר משום סחיטה, וכמ"ש בקצות השלחן (סי' קלג סק"ח) שדומה לסחיטת שער שאסור מדרבנן.

ח) ומטעם זה יש להחמיר גם שלא להשתמש במברשת (בערשטע"ל) להדיח כלים, ובפרט בקבוק התינוקות שהוא צר ויכול לבוא לידי סחיטה, חוץ באופן שהשערות של הבערשט"ל הם נפוצים זה מזה שאין המים נאחזים בהם. ויש שכתבו שגם בזה יש לייחד מברשת מיוחדת לשבת, וכמ"ש במג"א (סי' שכז סק"א) לענין מגרדת. וע"ע בבאר היטב סוף סי' ש"ג לענין המסרק.

ט) עוד כתב המחבר (שם ס"י) שאסור לחפוף הכלים עם מלח, מפני שהוא ממחה אותו בידים ואסור, כמו שמבואר בסי' ש"כ (ס"ט) לענין ריסוק שלג, ועי' לעיל סימן מח.

י) ובענין להדיח עם בורית, הנה כתב הרמ"א (סי' שכו ס"י) שאסור לרחוץ בשבת ידיו עם בורית (זיי"ף) שנימוח על ידיו והוי נולד. וכתב במ"ב שגם בבורית רכה אסור משום ממחק, אכן י"ל שהמ"ב מיירי בבורית שהיא רכה, אבל עדיין אינו נימוח לגמרי. ועי' מה שכתבנו בשו"ת חיי הלוי (ח"ד סי' לג אות ב) שיש רוצים לאסור לרחוץ עם בורית מטעם מוליד שעושה אבעבועות, ויש שכתבו שזה לא נקרא מוליד, דהוי כמו ששופך שכר לתוך כוס שג"כ מעלה אבעבועות עיי"ש. ולמעשה נוהגים למנוע מלרחוץ עם בורית, ובמקום דוחק יש לעשותו נוזל ממש וע"ע לעיל סי' סב אות כ'. .

יא) וכתב בפמ"ג שאסור להשחיז הסכין אפילו רק בעץ, מפני שדומה לממחק, ומכ"ש בכלי משחזת דהוי כמתקן, כמו שמבואר בהל' יו"ט (סי' תקט ס"ב). וגם להשיאה על סכין אחר אסור בשבת. וכתב בתהלה לדוד (סקי"ז) שגם אסור להעביר חלודה משום חשש ממחק וטוחן עיי"ש, וע"ע לעיל סימן סב אות י'.

יב) נחלקו הפוסקים אם מותר להטביל כלי חדש בשבת ויו"ט משום מתקן, וכמו שמבואר בשו"ע (סי' שכג ס"ז) [שבגמ' (ביצה יח.) אינו מבואר לאיסור רק בכלי טמא לענין טהרות], ולמעשה כתב המחבר שירא שמים יצא כל השיטות, וע"כ אם לא טבל מער"ש, יש עצה ליתן הכלי במתנה לנכרי, ואח"כ יחזור וישאלנו ממנו. וכתבו האחרונים שלאחר שבת יטבול הכלי ולא יברך עליו.

יג) והרמ"א כתב עוד עצה, שימלא בו מים מהמקוה, אם הוא ראוי להשתמש בו. אכן יש שכתבו שכהיום שאין משתמשים במי מקוה אין לעשות כן, חוץ אצל נהר או באר יכול לעשות כן, וממילא יטבול את הכלי, ולא יברך עליו. אבל אין לעשות כן רק אם אין לו כלי אחר להשתמש בו, ובפמ"ג (סי' רסא מ"ז סק"א) כתב שבאופן זה יש לטבול ע"י עכו"ם.

יד) אם עבר וטבל כלי בשבת, כתב במג"א (סקי"א) שאפשר שיש להקל להשתמש בו, כיון שיש מתירים לכתחילה, וכן פסק בשו"ע הרב (ס"ח), וכ"כ בשו"ת אבני צדק (או"ח סי' לה). ועי' בשעה"צ (סקל"ב) בשם הפמ"ג דמשמע דה"ה בכל דברים כעי"ז כגון לענין מבשל בשבת, ובכל מקום דאיכא פלוגתא דרבוותא, שאין לאסור בדיעבד. ובדעת תורה ציין לזה שכ"כ בט"ז ומג"א (סי' רמד ס"ג) לענין אם בנו עכו"ם בית בקבלנות, וכ"כ במג"א (סי' רנד סקי"א) לענין אם נתן לתוך תנור מכוסה.

טו) גם בין השמשות אסור להטביל כלי, כמו שמבואר בשו"ע (סי' רסא ס"א). והגם שבדבר מצוה אם הוא צורך שבת התירו חז"ל לעשות דבר שאינו אסור רק משום שבות דרבנן, כתב בט"ז (שם סק"א) דכיון שיש עצה ליתנו לנכרי וכנ"ל, ע"כ לא התירו כאן לעשות שבות בבהש"מ. ובמג"א כתב סתם שבאין לו במה יאכל מותר להטביל בבהש"מ. ועי' בפמ"ג (שם מ"ז ח) דמשמע לכאורה מדבריו דהיינו באופן שאין העכו"ם רוצה ליקחו ממנו במתנה, ובזה יש להתיר להטביל ע"י יהודי, ולא לעשות ע"י הערמה של מילוי מים, כדי שלא יפסיד הברכה [ועי' בשעה"צ סק"ח מש"כ בשם הפמ"ג, וצ"ע יעו"ש].

טז) כתב המג"א (סי' שכג סקי"ד) בשם התרה"ד שאסור לבטל איסור בשבת, שאין לך תיקון גדול מזה. וכתבו האחרונים דלדידן הנפק"מ בזה הוא באופן שנתערב יבש ביבש חד בתרי מין במינו, שמבואר בשו"ע יו"ד (סי' קט ס"ב) שמותר להוסיף עליו עד ששים, כדי שיהא מותר לבשלו. ובזה שייך אצלינו שבשבת אסור. אכן מותר לשער במראה עיניו אם יש ששים כנגד האיסור. וכתב בפמ"ג שלמדוד אסור, הגם שמבואר (סי' שו ס"ז) שלא אסרו חז"ל רק סתם מדידה משום דהוא עובדין דחול וזלזול לשבת, אבל מדידה של מצוה מותר, כאן נראה כמתקן, ע"כ אין לעשותו בידים.

יז) ובאופן זה שנתערב יבש ביבש חד בתרי מין במינו, שמבואר ביו"ד (שם ס"א) ברמ"א שיש להשליך חתיכה אחת והשאר מותר, זה מותר לעשות גם בשבת, כיון שאינו אלא חומרא, שמעיקר הלכה כולם מותרים עיי"ש. ובלבד שלא יאכלם ביחד, וגם יש להחמיר שלא יאכלם אדם אחד אפילו בזה אחר זה, עיי"ש.

יח) בענין לעשות השקה למקוה בשבת, מבואר ברמב"ם (הל' שבת פכ"ב הכ"א) ומובא במג"א (סי' שכ סקכ"ג) שמותר. ועי' בשו"ת מהרש"ם (ח"ד סי' עח) שמפלפל בזה שלכאורה יש בזה איסור מתקן, ורוצה לתרץ שדוקא במקוה שאובים מותר, כיון שלשיטת הרמב"ם הוי שאובים מדרבנן, וגם משום שראוי המקוה לב"ק. [וע"ע מה שדן אם מותר גם לעשות השקה במקוה חסר]. ושמעתי ממורי הגר"מ ניישלאס אב"ד סקווירא ז"ל שהורה להתיר בזה, וכן אמר בשם הרב אב"ד צעלים ז"ל, וכ"כ בשו"ת אגרות משה (או"ח ח"ב סי' פב). וע"ע מה שכתבנו בזה בשו"ת חיי הלוי (ח"א סי' מד) שיש ליזהר שלא יבואו לידי איסור בישול, יעו"ש.

יט) בענין עשיית קאלטשע"ר, דהיינו שלוקחים משהו מהגרון, ונותנים אותו בכלי חם שאינו יד סולדת, ומניחים שם איזה מין דם, ועי"ז רואים אם יש לו להאדם אינפעקש"ן, נראה שעכ"פ יש בזה עובדין דחול, ואולי יש גם תיקון מנא, וע"כ אין לעשותו רק ע"י עכו"ם.

כ) בענין נתינת קאלארי"ן לתוך המקוה בשבת, נראה שאין להתיר, משום שנראה כמתקן, ואפשר שיש בו גם משום בורר. ושאלתי ממורי הגר"מ ניישלאס אב"ד סקווירא ז"ל, וגם הוא לא הי' רוצה להתיר. אכן ע"י עכו"ם פשוט שיש להתיר, דהוי שבות דשבות לצורך מצוה.

תוכן הענינים

א) בענין אוכלי בהמה שאין בהם משום תיקון כלי / אי מותר ליקח ביו"ט תפוח-אדמה ולקדחו בשביל נר / עיון בדברי הערוה"ב בזה.

ב) בענין הדחת כלים / טעם האיסור.

ג) בענין הדחת כלי שתיה / ההיתר להדיח כמה כוסות, אם הוא דוקא כשהכלים אינם דומים זה לזה, או גם כשהם שוים / באופן שיש לו כלים אחרים נקיים, אי מותר להדיח.

ד) אי מותר להניח משרת-עכו"ם להדיח כלי ישראל / בענין אם איסור הכנה מותר ע"י עכו"ם.

ה) אי מותר להדיח כוס ששתה בו הנכרי יין / מה דאיתא במדרש דברי המן לאחשורוש בענין זה.

ו) באופן שכוונתו לצחצח הכלי, אי מותר להדיח / אי מותר לשפשף ביד כלים ורהיטים וכדומה / חומרת הקהילות יעקב שלא לנקות הבתי עינים.

ז) אי מותר לשפשף כלים עם חוטי מתכות דקים (סטי"ל-ווא"ל) / בענין מה דאיתא בשו"ע שאסור לשפשף כלי כסף עם שמרי יין, משום ממחק.

ח) אי מותר להשתמש עם מברשת להדיח כלים.

ט) בענין לחפוף הכלים עם מלח.

י) אי מותר להדיח כלים עם בורית / בענין רחיצת ידים עם בורית / אי בבורית רכה מותר / טעם איסור רחיצה בבורית.

יא) בענין איסור השחזת הסכין בשבת - ויו"ט / אי מותר להעביר חלודה.

יב) בענין טבילת כלים בשבת / עצה ליתן הכלי במתנה לנכרי.

יג) בהנ"ל, עצה למלאות בו מים מהמקוה / אי מועיל כהיום עצה זו.

יד) עבר וטבל כלי בשבת, אי מותר להשתמש בו / בענין דבר שיש בו מחלוקת הפוסקים, אי יש להקל בדיעבד.

טו) אי מותר להטביל כלי בבהשמ"ש.

טז) אי מותר לבטל איסור בשבת / אי מותר לשער במראה עיניו אם יש ס' / ואי מותר למדוד.

יז) נתערב יבש ביבש, אי מותר להשליך חתיכה אחת.

יח) אי מותר לעשות השקה.

יט) אי מותר לעשות קאלטשע"ר.

כ) אי מותר ליתן קאלארי"ן לתוך המקוה.

סימן סז מצות איסור הבערת אש בשבת מצות לא תעשה על הבי"ד שלא לעשות משפט מות בשבת, שנאמר (שמות לה ג) 'לא תבערו אש בכל מושבותיכם ביום השבת', ר"ל לא תביאו לידי שריפת אש, או שאר מיתות בשבת. גם אין מלקין בשבת. ומדברי סופרים שאין דנין ולא פוסקין שום דין בשבת:

א) [מצוה קטו] כתוב בתורה (שמות לה ג) 'לא תבערו אש בכל מושבותיכם ביום השבת', בפשטות בא הכתוב להזהיר שלא להבעיר אש בשבת, ולפי שיטת הסמ"ק נמנה זה בחשבון הלאוין. ונחלקו חז"ל למה הוציא הכתוב מלאכה זו במיוחד, יש אומרים הבערה ללאו יצאת, דהיינו שבמלאכת הבערה אין חייבים מיתה כשעבר עלי' במזיד, ולא קרבן חטאת כשעבר עלי' בשוגג. ויש אומרים שלחלק יצאת, דהיינו שבא ללמד שעל כל מלאכה בפני עצמה חייבים חטאת בשוגג, ומיתה במזיד. ואם עשה הרבה מלאכות, חייב כל כך חטאות כמנין מלאכות שעשה. והרמב"ן הביא בשם המכילתא שהכתוב בא לומר שגם מלאכת אוכל נפש אסור בשבת.

ב) אמנם לפי רוב מוני המצות לא נמנה לאו זה במנין תרי"ג לענין איסור הבערה, אלא לענין שהבי"ד לא יענישו במיתה או מלקות ביום השבת. ועי' במג"א סי' של"ט (סק"ג) שהקשה שבספר המצוות להרמב"ם משמע שהאיסור מה"ת הוא דוקא בדבר שיש בו חילול שבת, וכתב המג"א שי"ל שבמלקות ג"כ יש חילול שבת, כשעושה חבורה. ועוד י"ל שמריבוי הקרא דבכל מושבותיכם ילפינן שאין דנין כלל, ונשאר המג"א בצ"ע. והביא עוד להקשות שבגמ' (ביצה לו:) מבואר שמה שאין דנין בשבת הוא משום גזירה שמא יכתוב.

ג) ולכאורה יכולים ליישב שיש בזה שני ענינים, דהיינו שמה שאין עונשים שום עונש אפילו כשאין בו חילול שבת, בזה שייך לומר דהוי דאורייתא מרבוי הכתוב, וכן שייך לומר שאינו אלא מדרבנן, שגזרו חז"ל אטו עונש שיש בו חילול שבת. וגם מש"כ הרמ"א בשו"ע (שם ס"א) שאסור לתפוס ולהכניס לבית הסוהר מי שנתחייב איזה עונש עיי"ש, ג"כ שייך לומר דהוי בכלל זה. אבל מה שאין דנין בשבת, זה ודאי אינו אלא מדרבנן, גזירה שמא יכתוב. וע"ע מה שכתבנו בזה לעיל במלאכת צידה (סי' נט אות יז).

ד) ובהגהת חת"ס על השו"ע (שם) ציין למה שהביא הרמ"א (סי' שו סי"ב) בשם האגודה שאין מחרימים בשבת רק לדבר שהוא לצורך שבת, ובמג"א (שם סקכ"ד) כתב בשם הרשד"ם שמותר לנדות למי שחילל שבת. ואולי י"ל שלא אסרו חז"ל רק עונש הגוף, וצ"ע. ושוב ראיתי שכבר העיר בזה בשו"ת אבני נזר (או"ח סי' מו) וכתב שבוודאי אסור לנדות, ומה שהתיר הרשד"ם אינו אלא להציל אדם מחילול שבת, אבל לא לענשו לאחר שכבר חילל את השבת. וע"ע שם מה שדן באיזה אופן מותר החכם לנדות בשבת בשביל כבוד ת"ח.

ה) כתב השלה"ק (תושב"כ פר' ויקהל ד"ח תוכחות מוסר) לא תבערו אש וגו', רומז לאש המחלוקת ואש הכעס שצריך האדם ליזהר שלא לבער אותו עולמית, וכ"ש ביום השבת קודש שאין בוער בו אש של גיהנם, והכועס בשבת או עושה מחלוקת ח"ו גורם להיות חמת הגיהנם בוער בו רח"ל. ועי' בחת"ס (ויקהל) שציווי השי"ת הי' שלא יתקוטטו זע"ז בשביל מעשה העגל, ומיהו בימי החול היו טרודים במלאכת המשכן, אך בשבת שהיו שובתים ממלאכה הצריך להזהיר במיוחד שלא להבעיר אש המחלוקת, עיי"ש.

ו) ולפי שיטת הרמב"ן יש לאו מיוחד ע"ז שלא להחזיק במחלוקת, שנאמר (במדבר יז ה) 'ולא יהי' כקרח וכעדתו'. ולפי שיטת החרדים (פכ"א אות יז) בשם כמה גדולים יש גם לאו מיוחד שלא לכעוס, שנאמר (תהלים פא י) 'לא יהי' בך אל זר', והכועס הרי הוא כעובד ע"ז רח"ל. וע"ע בספה"ק אגרא דכלה (ויקהל) שמפרש הכתוב 'לא תבערו אש בכל מושבותיכם ביום השבת', שבשבת קודש אסור לכעוס אפילו ע"י ישוב הדעת ולצורך מצוה, מפני שמבואר בזוה"ק שבשבת צריך להראות חדות לבבו ושמחתו בהשי"ת הנותן מתנה זו לישראל.

תוכן הענינים

א) מקור איסור הבערה בשבת / בענין מחלוקת תנאים אי הבערה ללאו יצאת, או לחלק יצאת / פירוש הרמב"ן ב'לא תבערו', שגם מלאכת אוכל נפש אסורה.

ב) שיטת מוני המצוות בפירוש 'לא תבערו' שלא יענישו בי"ד בשבת / בענין אי האיסור הוא דוקא בעונש שיש בו חילול שבת, או גם בשאר עונשים.

ג) בענין איסור לתפוס אדם בבית הסוהר בשבת / בענין שאין דנים בשבת מדרבנן, גזירה שמא יכתוב.

ד) בענין שאין מחרימים בשבת / אי מותר לנדות אדם בשבת.

ה) רמז בפסוק 'לא תבערו' שלא לכעוס, ושלא לעשות מחלוקת, ובפרט בשבת.

ו) שיטת הרמב"ן ש'ולא יהי' כקרח וכעדתו' הוא לאו שלא להחזיק במחלוקת / שיטת החרדים ש'לא יהי' בך אל זר' הוא לאו שלא לכעוס / בענין שבשבת אין לכעוס אפילו באופן ישוב הדעת ולצורך מצוה.

סימן סח מלאכת מבעיר ומכבה והלכות דליקה בשבת א) יש שרצו לחדש שבמלאכת הבערה אסורה גם גרמא מן התורה, דדוקא בכל מלאכות שהאיסור נלמד מלא תעשה מלאכה, אמרינן דדוקא עשיה אסרה תורה, ולא גרמא, משא"כ הבערה שנלמד מלא תבערו, גם גרמא אסור. אכן ממה שרואים בגמ' שנחלקו אם הבערה ללאו יוצאת, או לחלק יוצאת, משמע שבשאר ענינים אין חילוק בין הבערה לשאר מלאכות, וגם בזה גרמא מותר. אמנם יש שכתבו שבהבערה אסור גרמא, משום דהוי כמו זורה, שברוב פעמים הרוח מסייע ללבות האש, ועי' מש"כ בזה בשו"ת מנחת יצחק (ח"ב סי' טז אות ג).

ב) כתב הרמב"ם (פי"ב ה"א) שהמבעיר אפילו כל שהוא מפני שצריך לאפר חייב, וכן כשצריך להאיר או לחמם גופו חייב, אבל השורף דרך השחתה פטור מן התורה, חוץ מבאופן שעושה להרגיע את כעסו, עיי"ש. והנה בשו"ע הרב (סי' תצה קונט"א סק"ב) מבאר שעיקר המלאכה הוא הוצאת האש, אפילו אינו שורף דבר אחר, וכמו שמצינו במבעיר גחלת של מתכת שהוא חייב. אכן בשו"ת אבני נזר (או"ח סי' רלח) כתב שגחלת של מתכת אינה רק תולדה, ועיקר המלאכה הוא מה שהעצים מתבערים עיי"ש. ועי' בשו"ת צפנת פענח (ח"ב סי' לה) שהביא מחלוקת בזה, והעלה בשיטת הרמב"ם שהחיוב הוא על עצם מציאות האש.

ג) המחמם את הברזל חייב חטאת, ויש סתירה בדברי הרמב"ם משום איזה מלאכה חייב ע"ז, שבפ"ט (ה"ו) כתב: המתיך אחד ממיני מתכות כל שהוא, או המחמם את המתכת עד שתעשה גחלת, הרי זה תולדת מבשל. ובפי"ב (ה"א) כתב: המחמם את הברזל כדי לצרפו במים, הרי זה תולדת מבעיר. אולם עי' בלחם משנה שכתב דתרתי איתנהו, שמתחלה כשנעשה ברזל רך חייב משום מבשל, ואח"כ כשנעשה גחלת בוערת חייב משום מבעיר, שהרי נעשה דבר השורף.

ד) והנה החזו"א (סי' לז אות יא) סובר שאין ליתן פח על האש בשבת, משום חשש שמחמם את המתכת עד שנעשה גחלת. ואפילו לא נעשה גחלת ממש ג"כ יש איסור מדרבנן. ולפי שיטת החזו"א גם ליתן קדירה ריקנית על האש, כדי להעמיד עליו קדירה, אפילו באופן שאין חשש חזרה, ג"כ אסור משום חשש מחמם מתכת. ובשו"ע שמתיר ליתן קדירה ריקנית היינו בקדירה של חרס. אכן בשו"ת שבט הלוי (ח"א סי' צא) כתב שגם בפח אין לחוש שיבא לידי גחלת, עיי"ש. אמנם גם לשיטת החזו"א מותר להפך קדירה או מחבת שיהא חלל בין האש להמחבת, ואז מותר ליתן עליו קדירה, ועי' מה שכתבנו בזה בשו"ת חיי הלוי (ח"ו סי' נג אות טז).

ה) בענין אש של עלעקטערי"ק, הסכמת רוב גדולי ישראל שאסור מדאורייתא, אמנם זרם עלעקטרי"ק שאין בו אש, כתבו כמה אחרונים שאינו אסור רק מדרבנן. ושיטת החזו"א הוא שיש בזה איסור בונה. ובאופן שיוצאים ניצוצי אש, יש לחוש לחומרא דהוי בכלל הבערה, וממילא אפילו אינו מתכוין לזה הוי פסיק רישא, עי' שו"ת מנחת יצחק (ח"ב סי' טז; ח"ג סי' ס).

ו) קיבלו חז"ל שאיסור לא תבערו אש היינו שלא להבעיר אש בשבת עצמו, אבל מותר להבעיר אש מער"ש לצורך שבת, ודלא כהצדוקים שאומרים שאסור להיות אש דולקת בשבת. ואדרבה יש מצוה להדליק נרות לכבוד שבת. וכתב הרמ"א בשו"ע (סוס"י רנז) שמצוה להטמין מאכלים חמין לשבת, כדי שיאכל חמין בשבת, כי זהו מכבוד ועונג שבת, וכל מי שאינו מאמין בדברי חכמים ואוסר אכילת חמין בשבת, חיישינן שמא אפיקורס הוא ח"ו. אכן כתב המג"א בשם המטה משה שמי שמזיק לו החמין, מותר לאכול צונן.

ז) מלאכת מכבה, לפי שיטת רוב הפוסקים שמלאכה שאינה צריכה לגופה פטור עלי', אינו חייב אלא כשמכבה עצים דולקים בשביל פחמים שהם ראויים לצורפים, שגוף מלאכת הכיבוי נעשה בגוף הפחמים שהם צריכים לו. ואפילו אם מכבה בשביל שצריך לפתילה, אינו חייב אלא א"כ צריך לחזור ולהדליקה אחר זמן, וגם היא פתילה חדשה, שזהו הפעם ראשון שהודלקה, וגם לא הובהבה קודם שהודלקה, שע"י כיבוי זה היא מיתקנת להדלקה יותר ממה שהיתה בתחילה. ועי' מה שהאריך בזה בשו"ע הרב (סי' רעח).

ח) אמנם שיטת הרמב"ם היא שאפילו מלאכה שאין צריכה לגופה חייב עליה מן התורה. ומכל מקום אף לפי שיטה זו מותר לכבות הנר כדי שהחולה שיש בו סכנה יוכל לישן, וכן בשביל מי שמתיירא מפני הלסטים, ויש חשש סכנות נפשות. אבל אם אין שם אלא חשש צער הגוף בלבד, בענין שאי אפשר לבא לעולם לידי חשש סכנה מהצער ההוא, אסור לכבות.

ט) ובאופן שאין שם חשש סכנת נפשות, רק סכנת ממון, וכן בשביל חולה שאין בו סכנה, אסור לכבות, אפילו לפי הסוברים שמלאכה שאינה צריכה לגופה פטור, שעכ"פ יש בזה איסור מדברי סופרים. והנה בר"ן כתב דבר פלא לענין גחלת של מתכת במקום רבים, שאפילו להסוברים שהוא מדאורייתא, מותר לכבותה, דכיון שהוא ענין של רבים יש בזה ענין של פיקוח נפשות. ושמעתי סיפור מהגאון הרב קרייזווירט ז"ל, שהחפץ חיים ז"ל לא רצה פעם לפסוק על ב' אלפים יהודים שלא יעבדו בשבת, שאולי יהא בזה ענין של פיקוח נפש.

י) נפלה דליקה בשבת ל"ע, קודם כל צריך לידע ההלכה שפיקוח נפש דוחה שבת, ובכל ספק סכנה ח"ו מותר וחייב לכבות הדליקה אפילו בעצמו. ואפילו באופן שהדליקה לא הגיעה עדיין לבית יהודי, אכן אם הוא באופן שיש חשש סכנה מותר לכבות, וכדמבואר ברמ"א סי' של"ד (סכ"ו). ושם מבואר החשש סכנה שהגוים יבואו לחטוף הנכסים, ומזה יכול לבוא ח"ו לידי סכנה עיי"ש, וא"כ כ"ש באופן שיש חשש סכנה מהדליקה עצמה, כגון שיש חשש שחוטי העלעקטרי"ק יעבירו הדליקה מבית לבית, או שיש חשש שיש זקן או חולה שאינם יכולים לברוח, בוודאי מותר לכבות, וכמ"ש בא"ר המובא במ"ב (סקע"ג).

יא) ובאופן שברור שאין שום חשש סכנה, אסור לכבות אפילו באופן שיכול להפסיד כל ממונו, ואפילו לפי מה שנקטו רוב הפוסקים שמלאכה שאינה צריכה לגופה אינו אסור מדאורייתא, ג"כ לא התירו חז"ל לעבור על איסור דרבנן משום הצלת ממונו.

יב) ואסרו חז"ל אפילו לומר לעכו"ם לכבות, והגם שבשו"ע (סי' שז ס"ה) מבואר שבחשש הפסד גדול מותר לומר לעכו"ם לעשות דבר שאסור מדרבנן, אעפ"כ בדליקה אסרו חז"ל לומר בהדיא שיכבה, מפני שאדם בהול על ממונו, ויש לחוש שיכבה בעצמו, וע"כ לא התירו חז"ל רק לקרותו שיראה הדליקה. וגם יכול לומר בפניו 'כל המכבה אינו מפסיד', וכדמבואר בשו"ע (סי' שלד סכ"ו, וסי' שז סי"ט). ויש מתירים אפילו לומר בלשון נוכח, 'אם תכבה אל תפסיד', עי' במ"ב (סקס"ז), אמנם כמה פוסקים לא התירו רק לומר בלשון נסתר 'כל המכבה' אינו מפסיד'.

יג) וכ"ש כשבא עכו"ם מעצמו לכבות, אין צריך למחות בידו, ואפילו עבדו המושכר לו. אבל קטן שבא לכבות, צריך למחות בידו. ואפילו בקטן שלא הגיע לחינוך, צריך למחות בו. ואפילו איש אחר שאינו אביו, כיון שעושה לדעת הגדול. [אבל קטן שעושה להנאת עצמו, אין צריך למחות בו רק אביו, ורק כשהגיע לחינוך, עי' שו"ע הרב (סכ"ו)]. וע"ע בשעה"צ (סקנ"ד) שבשאר אנשים החיוב למחות הוא רק מדרבנן, אבל באביו יש חיוב מן התורה, מהכתוב (שמות כ ט) 'לא תעשה כל מלאכה אתה ובנך ובתך'. וע"ע מה שכתבנו בזה להלן סימן עב.

יד) כתב המג"א (סי' שלד סק"ל) שבמקום שיש ספרי קודש יש אומרים שמותר לומר לנכרי לכבות, וכן פסק בשו"ע הרב (סכ"ה) שכשאי אפשר בענין אחר מותר, וכמו שמבואר בשו"ע (סי"ח) שמותר לומר לעכו"ם להציל ספרים דרך רשות הרבים, וכ"כ במ"ב (סקס"ח). ובמ"ב (סקמ"ט) כתב בשם הפמ"ג דה"ה גמרות ושארי ספרים הרי הם כמו כתבי הקודש, ולפ"ז מכ"ש כל בית יהודי שיש עליו מזוזות, יש להתיר לומר לנכרי בהדיא שיבא לכבות.

טו) עוד גזרו חכמים שלא יציל כלום מהבית שנפל בו אש, אפילו למקום המותר בטלטול, ואפילו חפצים המותרים בטלטול. וגם אוכלים ומשקים לא יציל אלא מה שצריך לו לאותה שבת בלבד, כגון אם נפלה דליקה בליל שבת קודם הסעודה, מציל מזון ג' סעודות, הראוי לאדם לאדם, והראוי לבהמה לבהמה, ובשחרית מזון שתי סעודות, ובמנחה מזון סעודה אחת. שאם יהיה מותר להציל כל חפציו, יש לחוש שמחמת טרדת ההצלה שהוא בהול ונחפז להציל ישכח שהיום שבת ויבא לכבות הדליקה. אבל כל כתבי הקדש מצילים אותם מפני הדליקה.

טז) ויש סוברים שלא אסרו להציל יותר מג' סעודות וכלי תשמישו הצריכים לו היום, אלא כשמציל לחצר המעורבת, או למבוי המעורב, שהם סמוכים לרשות הרבים, וגם אינם מקורים, ודומים קצת לרשות הרבים, אבל לבית אחר שעירב עמו, יכול להוציא כל מה שירצה. ואף לחצר לא אסרו אלא לחצר חבירו שהיא צריכה לערב עמו, אע"פ שעירב עמו, אבל לחצר שלו שאין צריך עירוב כלל יכול להוציא כל מה שירצה. ויש אומרים שאין חילוק כלל בכל זה, כיון שטעם האיסור הוא משום חשש כיבוי, מה לי לחצר, מה לי לבית, מה לי לחצר חבירו, מה לי לחצירו. וכתב בשו"ע הרב (סי"א) שיש לחוש לדבריהם. אמנם כתב בא"ר שהגם שאסרו חז"ל לטלטל מפני הדליקה כדי שלא יבא לכבות, הני מילי לחוץ לביתו, אבל מחדר לחדר בביתו מותר, עיי"ש. וע"ע כמה פרטי הלכות בענין זה בשו"ע סי' של"ד, ובאחרונים שם.

יז) כתב הרמ"א (סכ"ו) שאם עבר וחילל צריך להתענות וכו', ויתן במקום חטאת וכו' לצדקה. והיינו שחוץ מהמעות שנותן לפדות התענית, צריך ליתן מעות במקום חטאת, עיי"ש. ועי' בשו"ת מהר"ם בריסק (ח"ב סי' ל) שיתן המעות לת"ח שהוא במקום כהן, וגם הת"ח ידבר דברי התעוררות להחוטא דוגמת הכהן, עיי"ש. ומהמשך דברי הרמ"א נראה דהיינו אפילו באופן שחילל השבת בדליקה, כיון שלא עשאה רק בשביל הצלת ממון צריך כפרה, אמנם במג"א (סקל"ב) כתב בשם האו"ז שבכיבוי דליקה אין להחמיר ליתן תשובה, משום שלא ימנעו מלכבות במקום שיש חשש סכנה. ובפשטות משמע דהיינו אפילו באופן שכיבה רק משום הצלת ממון אין להחמיר עליו בתשובה, וכ"כ המחה"ש בשם שו"ת חות יאיר (סי' רלו), אכן בשו"ע הרב (סכ"ח) וכן בשעה"צ (סקס"ג) כתבו שבאופן שלא הי' שום חשש סכנה יש להחמיר בכל עניני התשובה עיי"ש. והנה במג"א (סקל"ג) כתב שאפילו לא עבר רק על איסור תחומין דרבנן צריך לכפרה בתענית וצדקה, ועי' באחרונים שם מש"כ בזה. ובכל אופן יש להתייעץ בזה עם חכם וצדיק.

תוכן הענינים

א) בענין אי גרמא אסור מה"ת במלאכת הבערה.

ב) שיעור מלאכת הבערה / השורף דרך השחתה, אי חייב / יסוד וגדר מלאכת הבערה, אי הוא הוצאת האש, או שריפה / בענין המבעיר גחלת של מתכת, אם הוא אב, או תולדה.

ג) בענין המחמם ברזל, אי חייב משום מבשל, או משום מבעיר.

ד) בענין נתינת פח של מתכת או קדירה ריקנית על האש, אי יש בזה חשש מבעיר / שיטת החזו"א בזה.

ה) בענין אש של עלעקטרי"ק, אי יש בזה איסור דאורייתא.

ו) בענין היתר הבערת אש מער"ש על שבת / בענין מצות הדלקת נרות לשבת / בענין מצוה להטמין מאכלים חמין לשבת / מי שהחמין מזיק לו, אי מותר לאכול צונן.

ז) בענין מלאכת מכבה, באיזה אופן חייב, להסוברים שמלאכה שאצל"ג פטור.

ח) בהנ"ל, שיטת הרמב"ם שגם מלאכה שאצל"ג חייב / באיזה אופן מותר לכבות גם להרמב"ם.

ט) אי מותר לכבות במקום חשש הפסד ממון / בענין היתר כיבוי גחלת של מתכת במקום רבים / מעשה רב מהגה"ק החפץ חיים ז"ל בזה.

י) בענין נפלה דליקה בשבת, ויש חשש סכנה.

יא) בענין נפלה דליקה בשבת, ואין חשש סכנה.

יב) בענין איסור אמירה לעכו"ם לכבות / בענין אמירת 'כל המכבה אינו מפסיד'.

יג) עכו"ם שבא מעצמו לכבות, אי צריך למחות בידו / קטן שבא לכבות, אי צריך למחות בידו / חילוק בזה בין אביו לאיש אחר.

יד) בענין היתר אמירה לעכו"ם לכבות במקום שיש ספרי קודש, ובבית שיש בו מזוזות.

טו) בענין שאסרו חז"ל להציל שום דבר מבית שנפל בו דליקה, חוץ מסעודות שבת, וכתבי הקודש.

טז) בהנ"ל, אי האיסור הוא רק לחצר המעורבת ולמבוי המעורב, או גם לבית אחר שעירב עמו / אי מותר להציל הכל בביתו מחדר לחדר.

יז) בענין תיקון תשובה למי שחילל שבת / כיבה דליקה בשביל הצלת ממון, אי צריך תשובה / עבר על איסור תחומין דרבנן, אי צריך תשובה / בענין שבכל אופן יתייעץ עם חכם וצדיק.

סימן סט מלאכת הוצאה א) דרשו חז"ל מהפסוק (שמות טז כט) 'שבו איש תחתיו', שכל אדם יש לו ד' אמות, מפני שהאדם הוא ג' אמות, ואמה לפשוט ידיו ורגליו, כ"ז נקרא תחתיו של האדם. ודבר זה נוגע הן לגבי טלטול ברה"ר, שעד ד' אמות מותר לטלטל, כמבואר בשו"ע (סי' שמט). והן לגבי תחומין, שאם שובת בבהש"מ במקום שאינו מוקף, אז מודדים האלפים אמה מחוץ לד' אמותיו, כמבואר בשו"ע (סי' שצא ס"א). וגם למי שיצא חוץ לתחום, שיש לו ד' אמות להלך בהם.

ב) והנה בב"י הביא שיטת הראב"ד שגם תוך ד' אמות אין לטלטל אלא במקום דוחק, אכן להלכה קיי"ל שעד ד' אמות מותר לכתחילה לטלטל. ומבואר בשו"ע (סי' שמט ס"ב) שי"א שמותר לטלטל ד' אמות ואלכסונן, דהיינו ביחד חמש אמות ושלשה חומשין. אמנם להלכה כתבו הפוסקים שהגם שאינו חייב עד שמטלטל כשיעור הן ואלכסונן, אבל לענין לטלטל לכתחילה אינו אלא עד ד' אמות.

ג) ונחלקו הפוסקים אם הד' אמות היינו כשהוא באמצען, או שיש לו ד' אמות מכל צד, וכמבואר בשו"ע (סי' שצו). ולמעשה כתב בשו"ע הרב שיש לסמוך להקל שמודדים ד' אמות לכל רוח, דהיינו שיש לו שמנה אמות מרובעות, וכ"כ במ"ב (סק"ט) בשם הא"ר. אכן היינו דוקא לענין תחומין, אבל לענין טלטול ד' אמות ברה"ר, וודאי אינו יכול לטלטל יותר מד' אמות.

ד) ויש עוד דרש מהפסוק (שמות טז כט) 'שבו איש תחתיו אל יצא איש ממקומו', והיינו לפי שיטת הסוברים שהאיסור לצאת חוץ לתחום הוא מדאורייתא, והיינו כשיעור מחנה ישראל שהי' י"ב מיל, ומדרבנן אסרו לצאת יותר משיעור מיל, דהיינו אלפים אמה. אמנם רוב פוסקים סוברים שהאיסור תחומין אינו רק תקנת חז"ל, והפסוק 'אל יצא איש ממקומו' היינו שלא יטלטל הכלי ללקוט המן מרה"י לרה"ר. ו'שבו איש תחתיו' בא לומר שאסור לטלטל ברה"ר חוץ לד' אמות [וע"ע מה שכתבנו בזה לעיל סימן לד במצות איסור תחומין].

ה) ומבואר בשו"ע (סי' שמט) שהד' אמות מודדים כל אחד כפי אמותיו, דהיינו מן האצבע הנקראת אמה, עד המרפק הנקרא עלנבויג"ן, שזהו שיעור מקומו. וכן לאדם שהוא ננס באיבריו, וגופו הוא בינוני, חושבים הד' אמות כאדם בינוני. אבל אם הוא ננס גם בגופו, אז הולכים לפי אמותיו, שזהו מקומו. ובחזו"א (קונטרס השיעורין סי' לט אות טז) כתב שבאמת מהמרפק עד סוף האצבע אינו רק אמה של חמש טפחים, וע"כ יש להוסיף טפח אחד לפי החשבון. וכתב עוד (סי' קיב אות יא) שמה שנותנים האמות לפי מדתו היינו רק לענין שביתה, ולענין הוצאה מהד' אמות שלו, אבל לענין מעביר ד' אמות ברה"ר, לכו"ע השיעור היא כד' אמות של קודש, דהיינו בינוני.

ו) ואם מטלטל פחות מד' אמות ועמד, ואח"כ המשיך לטלטל, אם עמד לתקן משאו, אין זה הפסק וחייב מדאורייתא, אבל אם עמד לפוש, הרי הוא פטור. אבל חז"ל אסרו לטלטל פחות פחות מד' אמות, אפילו ישב בינתים, ואפילו הניחו על הארץ, ואסרו חז"ל בזה אפילו בכרמלית, וגם אסרו בזה אפילו בהשמ"ש, כמבואר בשו"ע (סי' שמט ס"ה). ואם יש תרתי לטיבותא, דהיינו בהשמ"ש בכרמלית, כתבו האחרונים להקל, עיי"ש בט"ז. ובשו"ע הרב (שם ס"ג) כתב שבאופן זה מותר אפילו לדבר הרשות, אבל במ"ב (סקי"ט) כתב שאין להקל אלא במקם הדחק, או לצורך מצוה, יעו"ש.

ז) אמנם מותר לטלטל פחות פחות מד' אמות ע"י הרבה אנשים, שכל אחד מטלטל פחות מד' אמות ונותנו לחבירו, אפילו כמה מילין, אם לא יצא החפץ חוץ לתחום, כמבואר בשו"ע (שם ס"ג). אבל אסור לטלטל מרשות לרשות, אפילו מרה"י לכרמלית, אפילו ע"י שני אנשים. אכן כיון שיש אוסרים בכל אופן לטלטל יותר מד' אמות אפילו ע"י כמה אנשים, כמ"ש המחבר שם, ע"כ כתבו כמה אחרונים שיש לחוש שלא לטלטל באופן זה, רק לצורך מצוה, עי' במ"ב (שם סקי"ב). ועי' בביה"ל שר"ל שלא התירו רק ע"י הרבה אנשים, אבל אם יש רק שני אנשים, וכל אחד מקבל בחזרה ומוליכו עוד פחות מד"א, י"ל שאסור. אמנם בפמ"ג (סי' רסו) משמע שגם ע"י שני אנשים מותר.

ח) החיוב של הוצאה והכנסה, וכן מעביר ד' אמות ברה"ר, אינו אלא כשעושה בעצמו עקירה מרשות אחת, והנחה ברשות אחרת. וכן כשעושה עקירה מתחילת ד' אמות, והנחה לאחר ד' אמות. אבל אם אחד עושה עקירה, והשני ההנחה, הם פטורים מה"ת, אבל אסורים מדרבנן.

ט) פשט ידו ונטל חפץ מידו של חבירו העומד ברשות אחרת, והביאו לרשותו, הרי זה חייב, אפילו החפץ עדיין מונח בידו שהוא למעלה מי' טפחים. וחבירו הגם שלא עשה כלום, אעפ"כ אסור לו לעשות כן מטעם איסור לפני עיור, או איסור מסייע, כמבואר בסי' שמ"ז.

י) הושיט חפץ מרה"י לחבירו העומד ברה"ר, והי' ידו למעלה מי' טפחים, שניהם פטורים, שידו של אדם אינו נחשב כהרשות שהוא עומד בו אלא לגבי עצמו, אבל לא לגבי חבירו, ונמצא שנתן החפץ במקום פטור. ואם חבירו יניח את החפץ במקום פטור, אז מותר לכתחילה לעשות כן. אבל אם יניח אח"כ החפץ ברה"ר, ואפילו בכרמלית, אסור מדרבנן. ויש מחמירים שבכל אופן אסור מדרבנן, שסוברים שהיד של האדם לא נחשב למקום פטור אלא באופן שגם האדם עומד על מקום פטור, ועי' בביה"ל (סי' שמח) שהביא בזה מחלוקת ראשונים, ששיטת התוס' (שבת ג:) שמותר אפילו לכתחילה, ושיטת הרשב"א (שם) שלכתחילה אסור דלמא אתי לאפוקי למטה מעשרה. ועי' בשו"ע הרב (סי' שמז ס"ז) מש"כ להקל בזה לענין ברית מילה, להושיט הילד ע"י שני אנשים מרה"י לכרמלית, ואח"כ מהכרמלית לבהמ"ד. אכן זהו דוקא כשאין שם דירה להשמש וכדומה, שאם יש דירה אסור בכל אופן להביא מרשות שלו לרשות אחרת שאינה מעורבת עמו.

יא) ולפי שיטת האוסרים, לכאורה ה"ה שאסור לפרוס מטפחת וכדומה על החלון או על מרפסת (פארט"ש) כשמקצתו יהיה באויר רה"ר למעלה מעשרה. אכן אולי יש לומר שלא אסרו בזה אלא כשמוציא כל החפץ, ולא כשמקצתו אגוד בפנים, דהנה ברשב"א שם מפרש דלא הוי גזירה לגזירה, דאי לא הא לא קיימא הא עיי"ש, אמנם באופן שאינו מוציא כל החפץ, שוב י"ל דהוי גזירה לגזירה. וע"ע ברשב"א (שם) שכתב עוד טעם לאיסור, דדמי למוציא משוי למעלה מעשרה, וגם לפ"ז י"ל שבאופן שאינו מוציא כל החפץ לא גזרו, וע"כ נראה דכיון שלשיטת התוס' מותר לכתחילה בכל אופן, וגם לפי הרשב"א אינו ברור לאיסור, ע"כ אין לנו למחות ביד העושים כן, והמחמיר תע"ב.

יב) ויש לצרף עוד שע"פ רוב המקום הסמוך לחלון (או להפארט"ש) היא כרמלית, וי"ל שבכרמלית לכו"ע מותר אפילו לכתחילה להושיט למעלה מעשרה. וראיתי בס' משכיל אל דוד (סי' י אות א) שאם הוא בולט לכרמלית יש להתיר אפילו כשמגיע למטה מעשרה, עיי"ש. ומה שאסור לזרוק מרה"י לרה"י דרך כרמלית למטה מי' טפחים, היינו משום שיצא כולו מרשותו. ועי' בשו"ע הרב (סי' שמז ס"ז) שמתיר להושיט חפץ לכרמלית למעלה מי', ואפילו להניחו שם על מקום פטור, אלא שי"ל שלא התיר אלא לצורך מילה, אבל מדבריו [שסתם בזה] משמע שזה מותר בכל גוונא, יעו"ש. וכן מבואר במ"ב (סי' שנב סקי"ב) שמש"כ הרמ"א שם שלא הקילו להביא אצלו רק בכתבי קודש, היינו כשהוא למטה מעשרה, אבל למעלה מעשרה מותר גם בשאר דברים, כגון בסדין, עיי"ש.

יג) כתב בשו"ע הרב (סי' שא ס"ב) כל המלאכות כולן אינן אסורין בשבת מן התורה אלא לעשותן בשבת כדרכן שעושה אותן בחול, אבל אם עושה אותן בשינוי מדרך החול שאין דרך בחול לעולם לעשותן כן, מלאכה זו פטור מן התורה, אבל אסור לעשות כן מדברי סופרים, שמא יבא לעשותה כדרכה בחול, כיצד כגון שהוציא חפץ לאחר ידו, או ברגליו, או בפיו, או בין אצילי ידיו, או במנעלו, וכל כיוצא בזה שאינן דרך להוציא כן בחול, הרי זה פטור אבל אסור. ואוכלין שהוציאן בפיו חייב, שזה ג"כ דרך הוצאתן בחול.

יד) ומש"כ שאצילי ידיו נקרא כלאחר יד, היינו כשמוציא חפץ באצילי ידיו, וצריך לכוף ידיו להחזיק החפץ, אבל כשמוציא חפץ ע"י שק (בע"ג) שיש לו חור למעלה שנעשה לתחוב ידיו בתוכו, נראה פשוט שנקרא הוצאה כדרכה.

טו) כתב המחבר בשו"ע (סי' שנ ס"ג) רוקו שנתלש בפיו ומוכן לזרקו, יש מי שאומר שלא ילך ד' אמות בר"ה עד שירוק. וכתב בביה"ל שגם ברה"ר שלנו אין להקל בזה, אכן בכרמלית גמורה אין צריך לרוק מפיו. ועיי"ש שיש צד גדול לומר שברה"ר חייב מדאורייתא. וע"ע מה שכתבנו בזה בשו"ת חיי הלוי (ח"ו סי' פב) שיש ליזהר לרוק קודם שהולך ד' אמות, ובאופן שכבר הלך ד' אמות יש לזרקו כלאחר יד, וגם יש ליזהר שלא לרוק במקום שראוי לצמוח, עיי"ש.

טז) וכתב עוד בשועה"ר (סי' שא שם) שכל דבר אינו חייב עליו אלא אם כן הוציאו דרך משוי, אבל אם הוציאו דרך מלבוש, שלבשו והוציאו, או אפילו לא לבשו אלא תלאו במלבושיו לתכשיט, או תלאו באחד מאיבריו לתכשיט, אע"פ שדרך להוציאו כן בחול, פטור מה"ת. ויש מהם דברים שמותרים אפילו מדברי סופרים. ויש מהם דברים שאסורים מדברי סופרים לאשה ולא לאיש, והם כל תכשיט שאפשר לה לשלפה ממנה להראות נויה לחברתה כדרך הנשים. ויש דברים שאסורים אף לאיש, והם כל תכשיט שהוא רפוי עליו, שאפשר לו בקל ליפול מעליו מאליו. וכל דבר שאוחזו בידו והוציאו חייב עליו בכל ענין, אע"פ שהוא תכשיט או מלבוש שדרך ללובשו או להתקשט בו באחד מאיבריו, מכל מקום דרך הוא ג"כ להוציאו בידו לפעמים.

יז) בענין האיסור שלא לצאת עם תכשיטים, מבואר בשו"ע (סי' שג) ובפוסקים כמה סברות להתיר, ועי' בשו"ע הרב (שם סכ"ג), ואחת מהסברות היא שלא אסרו התכשיטים אלא בימיהם שלא היו התכשיטים מצויים כל כך לרוב, ולא היו מתקשטות בהם כי אם בשבת, ולכן היה דבר חידוש בעיניהם והיו מראות זו לזו, משא"כ בזמה"ז שמצויים תכשיטים לרוב ויוצאת בהן גם בחול, ואינם דבר חידוש בשבת שתראה אותם לחברותיה, לא גזרו [וראה עוד מה שכתבנו להלן (אות נד) בענין תכשיטים שתחת בגדיה].

יח) אמנם אין היתר זה מועיל אלא לתכשיטים שאסרו מחשש שמא תשלפם להראותם, אבל תכשיטים שאסרו מחשש שמא יפלו, או מחשש טבילה, או שמא ישחקו עליה ותטלם בידה, אין מועיל היתר זה. אכן יש עוד היתרים לומר שבזמה"ז אין לנו רה"ר אלא כרמלית, עיי"ש. אולם יש הרבה נשים יראי ה' שמונעים עצמם מלילך בתכשיטים במקום האסור לטלטל.

יט) וכתב בשו"ע הרב (שם), שעכ"פ כל הדברים שאסור לצאת בהם מן התורה מפני שהם משוי גמור, אסור לדברי הכל לצאת בהם אפילו לכרמלית [ואפילו אם מוציא אותם הדברים בענין שאין בהם איסור מה"ת אף לרה"ר, מחמת שהיא הוצאה שלא כדרכה, מכל מקום כיון שהם משוי ולא תכשיט לא התירום לגמרי, אפילו בחצר שאינה מעורבת, אלא הרי הם כשאר שבות דשבות שלא התירו אלא במקום מצוה, או הפסד מרובה].

כ) עוד כתב בשו"ע הרב (סי' שא ס"ג) ויש דברים שאפילו לא אחזם בידו אלא תלאם במלבושיו או באחד מאיבריו חייב עליהם, אם דרך להוציאם כן בחול לפעמים, כגון איש היוצא בסייף החגורה לו במתניו, או בקשת, או במגן, או ברומח, התלוים עליו במקום שדרך לתלותם שם בחול לפעמים, הרי זה חייב כיון שהוציאם כדרך הוצאתם בחול, והם אינם לא מלבוש ולא תכשיט, שאם היו תכשיט לא היו בטלים לעתיד לבא, שנאמר (ישעי' ב ד) 'וכתתו חרבותם לאתים' וגו'. אבל אם יצא לבוש בשריון, או בכובע של ברזל, או באנפלאות של ברזל העשויות למלחמה, הואיל והן דרך מלבוש הרי זה פטור, אבל אסור מדברי סופרים משום שנראה כיוצא למלחמה בשבת.

כא) מן התורה אינו חייב אלא כשהוציא כשיעור המבואר במשנה ובגמ' (שבת) וברמב"ם (הל' שבת פי"ח ה"א), אכן גם חצי שיעור אסור להוציא. ונחלקו הפוסקים אם חצי שיעור הוא מדאורייתא, או מדרבנן. ויש להחמיר לנער הכיסים גם מכל הפירורים, ועי' מש"כ בזה במנחת שבת (סי' פב סק"א), וע"ע בקונטרס האדמו"ר מסקולען זצוק"ל בהקדמה לס' שם ושארית ישראל.

כב) והנה יש מחמירים שלא ליתן כל השבת שום דבר בכיס, כדי שלא יבואו להוציאו לרה"ר, וכמו שמבואר בשו"ע (סי' שג סי"ז), ובשו"ע הרב (שם סכ"ג) כתב (במוסגר) שלפ"ז אסור אפילו בעיר המעורבת. [וע"ע במג"א (סי' שי סק"ז) שדייק מלשון הרמ"א שכתב 'שכח', מפני שלכתחילה אין להניח [מעות] בכיס מחשש שמא יצא בו, ועיי"ש בשעה"צ (סקכ"ב) שכתב שלא ידע מקור לזה], והנה בדרך כלל פוק חזי מה עמא דבר שלא נהגו להחמיר בזה אפילו יראים ושלמים, אכן במקום שיש באמת חשש כגון במחנה קיץ, או בכפרים קטנים, וכן בעיר שלא עירבו כל העיר רק כמה רחובות שמצוי לצאת חוץ מן העירוב, יש ליזהר יותר בזה. ועכ"פ צריך ליזהר למשמש בכיסו בכל פעם שיוצא חוץ מהעירוב, וכ"כ במ"ב (סי' רנב סקנ"ו). וידוע מה שכתבו המפרשים על הגמ' (שבת יב.) חייב אדם למשמש בבגדו ער"ש עם חשיכה. אמר רב יוסף, הלכתא רבתי לשב"ת. שגם בשבת גופא יש למשמש בבגדו.

כג) ויש עוד להזהיר בענין זה, שבשבת חוה"מ, וכן כשחל פורים בער"ש, יש ליזהר אפילו במקום שיש עירוב כהלכה למשמש בבגדיו לראות אם לא נשארו מעות ודברים מוקצים בכיסו. ובזה יש ליזהר גם כשהוא עדיין בביתו לאחר זמן הדלקת נרות שבת.

כד) אם הי' חפץ מונח בבגדיו [בכיס] כשיצא מרה"י, והניחו ברה"ר חייב, שמה שהי' מונח בכיסו הוי כמונח ע"ג קרקע, שבגדים שהוא לבוש בהם בטלים לגבי גופו, עי' במ"ב (סי' שמז סק"ב). וע"כ אם מצא חפץ בכיסו, יש לזרקו כלאחר יד, ויותר טוב לזרקו כלאחר יד על מקום פטור, דהיינו על דבר שהוא גבוה עשרה ואינו רחב ד', בין שהוא מחובר לקרקע, בין שאינו מחובר. ואם הוא רחב ד', אסור להניח עליו החפץ. אבל אם אין לפניו רק דבר שאינו גבוה עשרה, אם הוא מחובר לקרקע ורחב ד' לא יניח עליו החפץ, ואם אינו רחב ד' והוא מחובר לקרקע, וכן אם אינו מחובר לקרקע, בין אם הוא רחב ד', בין אינו רחב ד', יש להחמיר להניחו רק כלאחר יד. ועי' מה שהארכנו בזה בשו"ת חיי הלוי (ח"ד סי' לה).

כה) ולפ"ז לכאורה כששכח מטפחת בכיסו ויצא לחוץ, אין להניחו על הצוואר, לפי שעושה בזה הנחה ברה"ר. אמנם יש סברא לומר שאינו נעשה הנחה במה שמניחו על צוארו, שכמו שאינו נחשב הנחה בזה שמונח בכיסו, כיון שעדיין מהלך, א"כ גם במה שמניחו על הצוואר אינו עושה בזה הנחה יותר. ושמעתי מאחד שראה אצל הרה"ק רבי יעקב מפשעווארסק זצוק"ל שעשה כן למעשה, שהניח המטפחת על צווארו באמצע הדרך כשנזכר שהי' בכיסו. אמנם בחזו"א (עירובין סי' קה אות ו) מבואר להחמיר בזה, שכתב שכשהוציא בגד לרה"ר ולבשו כשהוא מהלך חייב, ומביא ראיה מתוס' (שבת יא.) דכיון שהכוונה שלו היא להתבטל להגוף נחשב הנחה, וא"כ יש לומר שעד שהי' מונח בכיסו לא נתבטל לגופו, וממילא עדיין לא הי' הנחה עד שלובשו, אבל כשלובשו על גופו הוי כהנחה גם כשהוא מהלך. והגם שבשכח אינו חייב כיון שהעקירה לא הי' במתכוון, עכ"פ מדרבנן אסור לעשות הנחה, עיי"ש. וכ"כ בשו"ת אגרות משה (או"ח ח"ב סי' קיב), יעו"ש.

כו) כתב המחבר בשו"ע (סי' שג ס"ט) לא תצא [אשה] במחט נקובה, ואם יצאה חייבת. ושאינה נקובה, אם מעמדת בה קישוריה מותר לצאת בו, ואם אינה מעמדת בה קישוריה אסור. ונמצא שבדבר שהוא דרך הוצאה כן לא מהני מה שמשמש להבגד, אלא דבר שאין דרך הוצאה כן מותר כשמשמש את הבגד. ועי' במ"ב (סי' שמ סק"ל) לענין מחט נקובה המחבר הבית יד באופן קבוע, שמותר להשתמש בה בשבת. ולכאורה באופן זה מותר גם לצאת בה, עיי"ש. וע"ע שם בפוסקים שצריך להיות משמש להמלבוש, אבל כשאין צריך רק לחלוק שערה אסור. וצ"ע למה אין זה מקרי לצורך נוי הלבשה.

כז) ועכ"פ באופן שהוא לצורך ממש, כגון מה שתוחבים או כורכים חוטים לכרוך הפיאות, או מחט לכרוך הזקן, בוודאי יש להתיר. ובפרט שכהיום אין זה דרך הוצאה אם לא לצורך האדם. וכ"כ בשו"ת באר משה (ח"ד סי' לג) שאותם שדרכם לכרוך הזקן ע"י ראבע"ר או פי"ן, מותרים גם בשבת לצאת כן. וע"ע בשו"ת אגרות משה (או"ח ח"א סי' קז) שמותר ליתן חתיכת פלעסטי"ק וכדומה בהקראגי"ן, שעומד כן לנוי. ומכ"ש שמותר ליתנו בכובע מפני גודלו וכדומה.

כח) אם יצא לבוש בתפילין פטור, אבל אסור מדברי סופרים, אפילו אם הוא בענין שאין איסור בלבישתם משום בל תוסיף, כגון שאינו מכוון לשם מצות תפילין (וכמו שנתבאר בשו"ע בסי' כ"ט, וסי' ל"א), מכל מקום אסור לצאת בהם מדברי סופרים, גזירה שמא יצטרך ליכנס לבהכ"ס ויסירם מעליו, וישכח ויביאם בידו ד' אמות ברה"ר, או מרה"ר לרה"י, כדי להצניעם. אכן בזמה"ז שהבתי כסאות הם בבתים ולא בשדה, י"ל שלא שייך כהיום גזירת חז"ל שלא לצאת בתפילין, וכמ"ש בא"ר לענין קמיע, ועי' לקמן (אות נח). [ועיי"ש בא"ר שבתפילין בלא"ה אסור משום דשבת לאו זמן תפילין, עיי"ש].

כט) כתב המחבר בשו"ע (סי' שא ס"ז) לא יצא קטן במנעל גדול, דלמא נפל ואתי לאתויי, אבל יוצא הוא בחלוק גדול. ולא יצא במנעל אחד אם אין לו מכה ברגלו, דלמא מחייכי עלי' ואתי לאתויי, אבל אם יש לו מכה ברגלו, יצא באותו שאין בו מכה. אכן כמה אחרונים כתבו שיש להחמיר כשיטת הסוברים שההיתר הוא דוקא לצאת עם מנעל אחד באותו רגל שיש לו המכה, וכתב בביה"ל (שם ד"ה באותו שאין) שנכון להחמיר שלא לצאת לעולם במנעל אחד, אפילו יש ברגלו מכה, בין על אותה הרגל, ובין על הרגל האחרת, ומוטב לילך יחף כשאינו יכול לנעול שניהם. [ואף שיש מחמירים שלא לילך יחף בשבת, וכדלקמן (סט"ז), כאן שאי אפשר בענין אחר מותר]. ומ"מ בדידן שאין לנו רה"ר גמורה לדעת הרבה פוסקים, מסתברא בודאי שאין לנו להחמיר יותר מפסק המחבר, כי יש מקילין לגמרי בכרמלית, ע"כ. וע"כ עכ"פ בדוחק כגון מי שיש לו גיפ"ס, יש להתיר לו לצאת בסנדל על רגלו השני. ויש לעי' אי מותר לילך בשלא"ף-קאפי"ל וכדומה, שאולי יש לחוש דמחייכי עלי' ואתי לאתויי.

ל) אם נשלף ממנו קאלאטשע"ן אחד באמצע הדרך, ונאבד ממנו, יש להסתפק אי מותר לו להמשיך לילך בקאלאטשע"ן אחד. ואולי י"ל שגם בזה לא יתבייש, מפני שכל אחד יבין שנאבד לו הקאלאטשע"ן, ועדיין צ"ע. אכן עכ"פ בוודאי לא יצא מביתו לכתחילה עם קאלאטשע"ן אחד.

לא) כתב המחבר בשו"ע (שם סי"א) דבר העשוי לתכשיט ולהשתמש בו, כגון מפתחות נאות של כסף כמין תכשיט, אסור לצאת בו, שהרואה אומר שלצורך תשמיש מוציא. ויש מתירים אם הוא של כסף. והאריכו האחרונים בזה באיזה אופן יש להתיר לצאת עם מפתח המחובר לחגורה (פאסי"ק) ולאבנט. והדרך המבורר להיתר הוא באופן שהמפתח נעשה הצינגע"ל, ובזה סוגר החגורה, וכן שמעתי ממורי הגרי"י ניימאנן אב"ד בעלזא-מאנטריאל ז"ל, וכ"כ בשמירת שבת כהלכתה (פי"ח סמ"ח) בשם הגרש"ז אויערבאך ז"ל. ועי' בשו"ת מנחת יצחק (ח"ד סי' לג) מש"כ בזה.

לב) אמנם לעשות שני מפתחות בשני מקומות, יש שדנו לאסור, שזה לא הוי כדרך מלבוש. אכן יש סברא שאם עשה כמו צינגע"ל, שהמפתח הוא תחת הצינגע"ל הרגיל, ובזה סוגר החגורה, אז מותר אפילו בשני מקומות. וכן אם עשה חגורה רחבה, שבמקום אחד יש מקום לשני צינגלע"ך, מסתבר שיכול להניח שם שני מפתחות. וע"ע מה שכתבנו בשו"ת חיי הלוי (ח"ג סי' לג) שאם שכח להניח המפתח תוך החגורה קודם שבת, אם אינו מבטל המפתח שם לעולם, רק נעשה להכניסו ולהוציאו, וגם אין טירחא להניחו שם, מותר להניחו בשבת.

לג) ובענין פתיחת הדלת ע"י המפתח [שאינו קבוע בחגורה] כשנכנס קצת לפנים, שמעתי ממורי הגרי"י ניימאנן אב"ד בעלזא-מאנטריאל ז"ל שיש ליזהר שלא יניח ידו מהמפתח עד שיוציאו מהדלת, וממילא יהא עכ"פ איגודו בידו, וגם ע"פ רוב שם אינו רק כרמלית. ובאופן שהמפתח קבוע בחגורתו, ופותח הדלת כשהוא מלובש בחגורה, שמעתי מהרב אב"ד דעברעצין ז"ל שאז בוודאי אין שום חשש.

לד) ואפילו אם יש נקב מפולש, כמו שהי' במנעולים הישנים, ראיתי בס' תורת א' (ח"ג מכתב נז) מהרב אב"ד שאפראן ז"ל שמותר ליתן המפתח בתוך החור לפתות הדלת, מפני שאין על החור דין רשות היחיד. וכן נראה בדברי השו"ע הרב (סי"א). וממורי הגרי"י ניימאנן אב"ד בעלזא-מאנטריאל ז"ל שמעתי שלכתחילה יש לסתום החור מבפנים שלא יהא מפולש.

לה) אותם שיש להם חור באמצע הדלת שמכניסים שם המכתבים (פאס"ט), אם הוא באופן שחוץ לדלת הוא כרמלית, יש לכתחילה ליזהר לסתום החור שלא יכניסו שם פאס"ט בשבת. ובדיעבד שמעתי ממורי הגרי"י ניימאנן אב"ד בעלזא-מאנטריאל ז"ל שי"ל דכיון שמקצתו מונח כבר בפנים, הוי רק דרבנן כשמכניסו, וגם הוי כלאחר יד, וגם הוא פסיק רישא דלא ניחא לי'. וע"כ עכ"פ לא יהנה ממנו בשבת. וכשפותח הפתח, ידחוף הפאס"ט לפנים כלאחר יד, כדי שלא יצטרך להוציאו ולהכניסו בכל פעם שפותח הדלת אח"כ.

לו) בענין לצאת בשבת עם זייגע"ר, אם הוא שעון כיס בוודאי אסור, עי' במ"ב (סקמ"ה). ובשעון יד, הגם שיש שכתבו שמעיקר הלכה אין לאסור בזה, אכן שמעתי ממורי הגר"מ ניישלאס אב"ד סקווירא ז"ל שאמר שגם מעיקר הלכה אין להתיר, שלא שייך לומר בזה דהוי מלבוש, חוץ כשהוא משמש להדק הכתונת על היד, אז אפשר שיש להתיר. אכן למעשה בכל אופן יש למנוע מזה. אמנם היינו דווקא באופן שאינו תכשיט, אבל כשהשעון היא תכשיט, כגון לאשה היוצאת בשעון של זהב, מותר אפילו כשאין השעון עובד, ואפילו כשהשעון עובד, אסור לצאת בזה רק אם היא באמת תכשיט, שהיתה יוצאת בזה גם כשלא הי' השעון עובד. ובעיקר הלכה אם מותר לצאת בתכשיטים, עי' מה שכתבנו בזה לעיל (אות ה-ו).

לז) וכתב הרמ"א (סי' שא סי"א) דמ"מ אסור לצאת בתיק של בתי עינים, שקורין בריל"ן, אע"פ שהתיק הוא של כסף, שהבתי עינים בעצמם הם משוי. ולענין אם מותר לצאת לבוש עם בתי עינים, כתב בשו"ת צפנת פענח (ח"ב סי' לג) שמי שנושא אותו כל ימות החול, אפילו רואה גם בלא זה, אם הם מועילים להילוך שעי"ז יראה בטוב, מותר גם לצאת בהם בשבת, דהוי כקמיע מומחה. אבל בלא זה אסור. והגם שיש שכתבו לאסור לילך עם בתי עינים, כבר פשט המנהג להתיר, וכמו שכתבו כמה אחרונים שמה שאסרו האחרונים אינו אלא כשאינו מהודק בחוזק, שיש חשש שמא יפול, עי' שו"ת מנחת אלעזר (ח"ג סי' ד), ושו"ת קרן לדוד (סי' צא), ועי' בשו"ת שבט הלוי (ח"ח סי' מח), וע"ע בשו"ת מנחת יצחק (ח"ב סי' קיב).

לח) באופן שנפל אוזן אחת מהבתי עינים, וממילא אין הבתי עינים מונח עליו בחוזק, אין לצאת בו בשבת, מחשש שמא יפול ואתי לאתויי, וכן שמעתי ממורי הגרי"י ניימאנן אב"ד בעלזא-מאנטריאל ז"ל. וע"ע בס' הלכתא רבתי לשבת (הל' הוצאה אות ב סכ"ו) שכתב להסתפק בבתי עינים שנפל מהם זכוכית אחת [באופן שאין חשש שמא יתקע, כגון שנשברה, ועי' מש"כ בזה להלן בהלכות מוקצה סימן עח אות טז], אי מותר לצאת בהם שמא יתבייש לילך כך.

לט) ומי שדרכו להסיר הבתי עינים שלו בימות החול כשהולך ברחוב [משום שמירת עינים], נראה שיש לאסור לו לילך בשבת בבתי עינים במקום שאין עירוב, שיש לחוש שישכח ויטלטל אותם כדרכו בחול. וע"ע בשו"ת אבני צדק (או"ח סי' כט) שמי שאינו רגיל לישא בתי עינים, ואינו משתמש בהם רק לקריאה, אסור לצאת בו בשבת, יעו"ש, וכ"כ בערוך השלחן (סס"א). אכן באופן שיש בהבתי עינים שני חלקים, חלק אחד לראיה וחלק אחד לקריאה, מותר לצאת בו, עי' שו"ת אז נדברו (ח"ב סי' מז).

מ) עוד כתבו האחרונים שאין להתיר לצאת בבתי עינים העשוי להגן מהשמש (זו"ן-גלעזע"ר), ואם צריך לו לרפואה יש מתירים, עי' שו"ת שואל ומשיב (מהדת"ל ח"ב סי' קט). ושמעתי ממורי הגרי"י ניימאנן אב"ד בעלזא-מאנטריאל ז"ל, שבתי עינים שיש בהם שתי חצאים, דהיינו שחצי העליון הוא סתם זכוכית, בוודאי מותר לצאת בו.

מא) כתבו האחרונים שמותר לצאת בשבת עם עדשות (לענסע"ס), דהוי כמו מלבוש, וכן מבואר בשו"ת מהרש"ם (ח"ב סי' ה) לענין עין של זכוכית עיי"ש, אמנם כתבו האחרונים שכל זמן שלא התרגל בזה, יש להחמיר בזה, לפי שיש חשש שיסירם ויטלטל בידו. [ואגב נלע"ד שבטבילת אנשים אין צריך להחמיר להסיר הלענסע"ס מהעינים בשעת הטבילה].

מב) מכונת-שמיעה (הערינ"ג-עיד"ס) למי שכבדו אזניו לשמוע, נחלקו הגדולים אי נקרא משוי. ואם הוא רק חלק אחד ומונח באזנו, דעת רוב גדולי אחרונים להתיר, ומכ"ש אם נבנה בתוך ידות של הבתי עינים. ועי' בשו"ת באר משה (ח"א סי' יז) שכתב שליתר שאת יתפור המכונה מע"ש בב' תפירות להכיס, והמכונה יהא נפתח מע"ש עד מוצ"ש. ולהגדיל ולהקטין כח השמיעה, לכתחילה יש למנוע, ולעת הצורך יש להתיר, עיי"ש. וע"ע שו"ת חלקת יעקב (ח"ב סי' מא), ושו"ת מנחת יצחק (ח"א סי' לז).

מג) כתב המחבר בשו"ע (סי' שא סי"ד) דבר שהוא דרך מלבוש, אפילו אם אינו לובשו אלא משום אצולי טינוף, מותר לצאת בו בשבת. ומבואר בשו"ע (שם סל"ו) שמותר לצאת בשני מלבושים זה ע"ג זה, אפילו אין כוונתו רק להוציא הבגד לצורך חבירו, מותר לכתחילה לצאת בו, כיון שהוא דרך מלבוש. אמנם בשו"ת תורה לשמה (סי' קכא) כתב להחמיר בזה, עיי"ש והוא דבר פלא.

מד) וכתב הרמ"א (שם סי"ד) שלכן מותר ללבוש בגד מפני הגשמים, או כובע על ראשו, אבל אסור לאשה ליתן בגד על צעיפה מפני הגשמים, שאין זה דרך מלבוש, והיינו כשאינו מכסה רק הצעיף, אבל כשמכסה גם הפנים, אז הוא מציל גם מצער ומותר. ונחלקו גדולי הפוסקים ז"ל מדור העבר אם מותר לצאת עם כיסוי-כובע לגשמים, העשוי מנילון כמדת הכובע, והשאלה הוא אי נקרא דרך מלבוש, כיון שהוא לבוש ומונח היטב על הראש, או י"ל דכיון שלא נעשה רק מפני הגשמים, ואינו מונח על גופו ועל ראשו, רק על הכובע, הוי משוי, ולמעשה נקטו רוב המורים להחמיר בזה.

מה) ואם הכיסוי-כובע לגשמים הוא גדול, שנעשה גם להציל מצער הגוף, יש שכתבו להתיר, וכמו הצעיף שנושאים הנשים, אכן יש שאסרו גם בזה, מטעם חשש שתטלנו מהראש כשיפסקו הגשמים. אמנם כתב בשו"ת מנחת יצחק (ח"ג סי' כו) שי"ל כיון דבחול הדרך שאחרי הסרתן מעל ראשן מניחים אותם בתוך כיס קטן המיוחד לזה, א"כ ממילא כיון שבשבת אין אותו הכיס עמהם מחמת איסור הוצאה, תזכור שהיום שבת, עיי"ש. ולפ"ז יש לעי' מהו הדין בכיסוי פלעסטי"ק שעל השטריימ"ל, באופן שמכסה גם הפנים.

מו) ועכ"פ לצאת ברעג"ן-מאנט"ל בוודאי מותר, ובזה אין לחוש שכשיפסוק הגשם יתבייש לילך בו [וכמו שמצינו במנעל יחידי], כיון שהוא מלבוש על כל הגוף אין חשש שיבוא להסירו. ואפילו לפי מש"כ בשערי תשובה (סק"א) בשם הברכ"י שלא נקרא דרך מלבוש רק מה שדרך ללובשו גם בחול עיי"ש, י"ל שגם ברעג"ן-מאנט"ל הדרך ג"כ לילך כן בחול.

מז) וכתב הרמ"א (שם סל"ו) שמותר ללבוש שני כובעים זה על זה, ועי' באחרונים שבאופן שהדרך לילך כמ"פ בכובע אחד, אסור ללבוש שני כובעים, רק באופן שהוא מהודק שלא יפילנו הרוח, וכן שני אנפילאות, עיי"ש. ואם נפל הכובע ברה"ר מותר להגביהו וללבשו, רק יזהר שלא לילך ד' אמות, ועי' מה שכתבנו בזה בשו"ת חיי הלוי (ח"ג סי' לו).

מח) וכתב עוד הרמ"א שמותר ללבוש קאלאטשע"ן ע"ג המנעלים, כיון שהוא דרך מלבוש, עיי"ש. ופשוט שמותר ללבשו אפילו בזמן שאין גשמים ורפש. וכ"ה מנהג רבוה"ק מסקווירא [וע"ע מה שכתבנו להלן אות מ"א שלא לילך עם קאלאטשע"ן גדולים].

מט) וכתב הרמ"א (שם סל"ו) ויש אוסרים שתי חגורות זה על זה, אא"כ מלבוש מפסיק ביניהם, וכן ראוי לנהוג. וכתב בשו"ת תשורת שי (מהדו"ת סי' צד) שהגם שמותר ללבוש שני חגורות בהפסק מלבוש, זהו דוקא אם הדרך כן, אבל בלא"ה כגון לתת על הוועסט"ל אסור, וכן שמעתי ממורי הגרי"י ניימאנן אב"ד בעלזא-מאנטריאל ז"ל. וכתב בשו"ת בית שלמה (או"ח סי' לט) דהיינו דוקא באם אין צריך לחגור בשני החגורות להנאתו, רק שמוציא אחד לצורך חבירו, או לצורך עצמו במקום אחר, אבל אם צריך להנאתו ללבוש זע"ז, נראה שאף הי"א מודים שמותר אף אם אין דרך רוב בנ"א לחגור זע"ז, עיי"ש.

נ) אם לובש חאלא"ט (טיש-בעקיטש"ע) עם חגורה, ורוצה ללבוש גם גארט"ל, אם החגורה תפורה להבגד, יכול לפתוח החגורה, והגם שהחגורה אינו משמש כלום, בטל להבגד, וע"כ יכול ללבוש עוד חגורה עליו. משא"כ אם אינו תפור, אסור לפתוח החגורה, וע"כ אסור ללבוש עוד חגורה עליו, וכן שמעתי ממורי הגרי"י ניימאנן אב"ד בעלזא-מאנטריאל ז"ל, וכ"כ בשו"ת באר משה (ח"ג סי' סב אות ד). אמנם יש מקילים בזה, משום שהחגורה של החאלא"ט הוא לנוי של החאלא"ט, והגארט"ל הוא לכבוד שבת ולכבוד התפילה.

נא) מי שלובש הויז"ן-טרייגע"ר, צ"ע אי מותר ללבוש גם חגורה (פאסי"ק) על המכנסים, ושמעתי ממורי הגרי"י ניימאנן אב"ד בעלזא-מאנטריאל ז"ל שאמר בשם גדולים להקל בזה, כיון שיש בזה שני תשמישים מיוחדים, דהיינו שכמ"פ רוצה אדם לצמצם כריסו, וע"ז לא סגי ההויז"ן-טרייגע"ר, וכמ"פ רוצה להרויח לו קצת, ואז לא סגי לו הפאסי"ק, וע"כ הוי שניהם דרך מלבוש, אפילו כשלובש שניהם ביחד, וכ"כ בשו"ת באר משה (ח"ג סי' סג), עיי"ש.

נב) אם הכובע גדול עליו, מותר להשים נייר (פאפ"יר) בתוך הכובע, מפני שבטל להכובע, וגם אין חשש שיטלטלנו ד' אמות. וכן בתוך המנעלים או הקאלאטשע"ן מותר להשים בו נייר. אמנם עי' במג"א (סי' שג סק"י בשם הגהות סמ"ק) ובאחרונים שם שלכתחילה יש ליתנו קודם שבת. אולם אסור להניח במקומו דבר חשוב כמו אגרת, ואפילו נייר שצריך לו לקנח שכתב הרמ"א (סי' שיב ס"א) להתיר לטלטל מכרמלית לרה"י לצורך כבוד הבריות, וא"כ לכאורה ה"ה שיש להתיר הוצאה שלא כדרך, אכן היינו דוקא בעת שצריך ממש לדבר, אבל לא לטלטלו עתה לעת שיצטרך לו. ושמעתי מדודי הרב זאב פעלדמאן ע"ה, שבעת המלחמה העולמית הורה מוה"ר שאול בראך אב"ד קאשוי זצ"ל לשום השריפט"ן בתוך הכובע, שלא כדרך הוצאה. אכן כהיום הזה צ"ע דכיון שכמה בני אדם מכניסים ניירות וכדו' בתוך הכובע, אולי נקרא הוצאה כדרך. אמנם במקום שיש חשש סכנה בוודאי מותר.

נג) כתב הרמ"א (סי' שא סט"ז) שמותר לצאת במנעל של עץ שהרגל נכנס בו, וליכא למיחש שיפול, וכן בפנטני"ש דמשתלפי במהרה וממילא, ויש מחמירים ואוסרים. וכתב במג"א (שם סקכ"ה) שבמלכות רומא נהגו בו איסור, ועי' בגמ' (פסחים נא.). ומ"מ אם שכח ויצא בהם אין צריך להסירם, ולפ"ז ה"ה שיש ליזהר שלא ללבוש קאלאטשע"ן שהם גדולים, באופן שיושלף באמצע הדרך, וע"ע לעיל אות יז.

נד) והנה הט"ז (סו' סקכ"ז) כתב שיש להתיר לילך בפנטני"ש, משום שאין הדרך לילך יחף ברה"ר. ועיי"ש בפמ"ג דלא דמי למנעל גדול מרגליו שכתב בשו"ע (ס"ז) שאסור לילך, הגם שאין הדרך לילך יחף, שי"ל דכיון דא"א לילך בהן מתוך גדלו, יש לחוש טפי דאתי לאתוי ד' אמות ברה"ר עיי"ש. וע"כ נראה שעכ"פ ביוכ"פ שא"א לו לילך במנעלים, ונהוג לילך בקאלאטשע"ן, יש לסמוך יותר על הסברא שאין הדרך לילך יחף, וממילא לא אתי לאתויי. אכן לכתחילה נראה שיש להחמיר לילך בקאלאטשע"ן שהם יותר קטנים שאינם נשתלפים מרגליו.

נה) כתב הרמ"א (שם סט"ז) ולא ילך אדם יחף בשבת, במקום שאין דרך לילך יחף. והטעם כדי שיזכור שהוא שבת. וכן לא יצא אדם בשבת כמו שהוא יוצא בחול, בלתי דבר אחר שיזכור על ידו שהוא שבת, כדי שלא יבא לחללו.

נו) כתב המחבר בשו"ע (שם סי"ז) חיגר שאינו יכול לילך בלא מקל, מותר לילך בו אפילו אינו קשור בו, אבל אם אפשר לו לילך זולתו, ואינו נוטלו אלא להחזיק עצמו אסור. וכתב הרמ"א שחולה שעמד מחוליו דינו כחיגר. והגדר בזה קשה קצת לשער, וע"כ אין להקל בלי שאלת חכם. וכתבו האחרונים שהגם שיכול לילך פסיעות קצרות בלי מקל, אם צריך עתה לילך למרחק גדול שאי אפשר לו בלי מקל מותר.

נז) וכתב עוד המחבר (שם סי"ח) שסומא אסור לו לצאת במקל, והטעם משום שבעצם יכול לילך גם בלי מקל. אכן כתב בערוך השלחן שאם אינו מכיר כלל את המקום שהולך, ובלא המקל יכול ליפול, אז מותר לו לילך במקל. ועי' בשמירת שבת כהלכתה (פי"ח הע' סב) שכתב שהמאירי נסתפק בזה. אכן בדברי כמה אחרונים מבואר שאין להקל בזה, וע"ע בפסקי תשובות (אות כז).

נח) ומי שאינו יכול לילך עם מקל, רק עם וואקע"ר, כתבו האחרונים ג"כ להתיר דהוי כמנעל שלו. אכן אותן הוואקער"ס שיש להם גם כסא לנוח באמצע הדרך, נראה שאסור לצאת בזה, כיון שיכול לילך בלא זה, לא שייך לומר שהכסא הוא חלק מהמנעל שלו. ובאופן שאין יכולים להפריד זה מזה, צ"ע. וכ"ש שאסור לתלות כיס וכדומה על הוואקע"ר.

נט) ודנו האחרונים אם מותר גם לצאת עם כסא-גלגלים (ווילטשע"ר), והיינו כשיכול להוליכו בעצמו, שלאחרים בוודאי אסור לדחוף הכסא, כפי שמבואר בגמ' ומובא במ"ב (סו"ס שמח) שאם משך חפץ וגוררו על הארץ מתחילת ד' לסוף ד' חייב, שהמגלגל עוקר הוא, וכ"כ ברמב"ם (פי"ג הי"א), וא"כ פשוט שאם מנהיג עגלה ברה"ר חייב, וממילא בכרמלית פטור אבל אסור. אכן אם מי שיושב בהכסא דוחפו בעצמו, יש שדנו לומר דהוי כמו מקל, עי' שו"ת אגרות משה (או"ח ח"ד סי' צ), ובשו"ת מנח"י (ח"ב סי' קיד) כתב שברשות הרבים גמורה אין להקל בזה, אכן לצורך מצוה יכולים לבקש מנכרי שידחוף הכסא.

ס) מי שיש לו מחט (ניד"ל) מחובר לגופו, כדי לתת בו רפואות משום חולי צוקער וכדומה ל"ע, כתבו אחרוני זמנינו שהוא בטל להגוף ומותר לצאת בו, וכמ"ש המחבר (שם סי"ט) לענין מי שאסור בכבלים. ואינו דומה למש"כ המחבר (שם סי"ג) שלא יצא הזב בכיסו, לפי ששם לא מקרי מלבוש שאינו אלא לאצולי מטינוף, משא"כ בנידון דידן שהמחט בטל להגוף, וגם הוא שלא כדרך. אכן כתב בשו"ת שבט הלוי (ח"ט סי' סז) שאסור לצאת עם המכשיר שמזריק הרפואות, שזה הוי כמו הכיס של זב שאינו בטל להגוף. אכן אולי יש סברא לומר דהוי כמו קמיע.

סא) בענין כיס של זב, ז"ל שו"ע הרב (שם ס"י) לא יצא הזב בכיס שעושה להצילו מזיבתו שלא יטנף בה בגדיו, ואם יצא חייב, להאומרים שמלאכה שאינה צריכה לגופה חייב עליה, אבל להאומרים שמלאכה שאינה צריכה לגופה פטור עליה כמו שנתבאר בסי' רע"ח, אף זה פטור, לפי שאינו צריך כלל לגוף הכיס שמוציאו, ואין לו חפץ בגופו אלא שיצילנו מזיבתו. אבל מכל מקום אסור מדברי סופרים כשאר מלאכה שאינה צריכה לגופה.

סב) עוד כתב (שם) וכן אשה נדה המקשרת בגד לפניה שלא תלכלך בגדיה בדם נדותה, אסורה לצאת בו, אלא אם כן הוא סינר עשוי כעין מלבוש מלפניה ומלאחריה כמו מכנסים שלובשים לצניעות, אבל אם הוא מלאחריה בלבד, אלא שקושרתו ברצועות לפניה אין זה דרך מלבוש ואסור, במה דברים אמורים כשמתכוונת בבגד זה להציל מטינוף בלבד, שאז אינו נחשב למלבוש, אלא אם כן עשוי כעין מלבוש גמור, אבל אם מתכוונת בו להציל גופה מצער, דהיינו שלא יפול הדם על בשרה ויתייבש שם ונמצא מצערה, הרי נעשה בגד זה מלבוש גמור כשאר מלבושים שהם עשוים להגנת הגוף, ומותרת לצאת בו אף שאינו עשוי כעין מלבוש גמור.

סג) וגם בכיס של זב וכדומה, אם נעשה כדרך מלבוש, שמלביש את גופו מותר. וכגון מי שצריך ללבוש חיתול (דייפע"ר), או מי שעשו לו ניתוח ל"ע, וצריך לקשור כיס להשתנה הנקרא קטט"ר, שמעתי מגדולי הוראה שהתירו לצאת בזה בשבת, ע"פ מש"כ בשו"ת מהר"ש ענגל (ח"ג סי' מג) לענין היתר לצאת עם תעודתו בשעת חירום ל"ע, ע"י שמכניסו לכובע, עיי"ש. ושוב ראיתי כן בס' נשמת אברהם (סי' שא סי"ג) בשם הציץ אליעזר, ובשם הגרש"ז אויערבאך ז"ל. אכן בשו"ת שבט הלוי (ח"ט סי' סה) כתב שאין להתיר, שאפילו דבר המציל מצער הגוף לא הותר רק בדרך מלבוש. וכתב שיש ללמד זכות להתיר במקום שאין רה"ר דאורייתא, שי"ל שאינו דרך הוצאה.

סד) כתב בשו"ת תשורת שי (סי' שיט) שאסור לצאת במוך דחוק, ומובא בשו"ת באר משה (ח"א סי' טז), וכן פסק מורי הגר"מ ניישלאס אב"ד סקווירא ז"ל, משום שלא שייך בזה סברת הגמ' שאם תפול לא תבוא לשאת אותה משום שמאוס, שבזה אדרבה צריכה לזה לידע אם הי' נקי, וכן אמר לי הגאון מוה"ר מאיר בראנסדארפער ז"ל. ובאמת לכאורה בלאו הכי פשוט שאסור, כמ"ש הרמ"א (סי' שג סט"ו) שכל ההיתר הוא דוקא כדי שלא יצערנה, אבל משום אצולי טינוף אסור, וא"כ פשוט דה"ה אם נושאה משום שתראה אם יש דם, שעכ"פ אינה לתענוג הגוף, וממילא הוי משוי.

סה) וכן אסור לצאת בטעמפא"ן, וכמ"ש בשו"ת באר משה (שם), וכן פסק מורי הגר"מ ניישלאס אב"ד סקווירא ז"ל, חוץ אם מוציאה כדי שלא תצטער. ואפילו עדיין לא בא הוסת, אלא לובשת אותה מפני שמתייראה שמא תבוא הוסת ותצערנה, ג"כ מסתבר להתיר [וכמדומה שכן שמעתי ממורי הגר"ש וואזנער ז"ל], וכן אמר לי מורי הגרי"י ניימאנן אב"ד בעלזא-מאנטריאל ז"ל שמותר, כיון שבאופן זה הוי לה דרך מלבוש, ר"ל שיש לצדד שבטעמפא"ן הוא דרך מלבוש שמלביש קצת מגופה, אע"פ שאינה צריכה לה ממש בכל שעה. וכן אמר בסברא זו שמותרת לצאת בתכשיטים שתחת בגדיה, מה"ט כיון שהלבישה הוי דרך מלבוש לא איכפת לן על כל שעה ושעה. ואה"נ אם יודעת שלא תצטרך לה רק משום אצולי טינוף, כגון בסוף ימי נדתה אסור, וכן שמעתי מהרה"ג רבי יעקב מצפי אב"ד ירושלים ז"ל.

סו) אדם שיש לו כאב אזנים, מותר לו לצאת במוך מצמר גפן בעומק, באופן שלא יוכל ליפול, והנה בשו"ע (סי' שג סט"ו) כתב שצריך להיות קשור, אכן כמה אחרונים כתבו להתיר גם כשהוא מהודק הרבה, וכן שמעתי ממורי הגרי"י ניימאנן אב"ד בעלזא-מאנטריאל ז"ל, ואמר שהגם שבשו"ת לבושי מרדכי (ח"ד סי' קצג) מערער ע"ז, ובאמת צ"ע שהלשון בשו"ע הוא שצריך להיות קשור ומהודק, אבל למעשה יש להקל לצורך גדול, כגון שצריך לילך לביהמ"ד, וכ"כ בס' תולדות שמואל (מצוה לב) שסמכו גדולים להקל לעת הצורך בהידוק יפה.

סז) בענין לצאת בריפלעקטע"ר, כדי להשמר מהמכוניות (קאר"ס) הנוסעים, לכאורה מסתבר שאינו בטל להבגד, ואסור לצאת בו בשבת, ועכ"פ לכתחילה וודאי יש לתופרו להבגד, ויותר טוב שישתמש בו לחגורה, ולא ילבש אז החגורה הרגיל, וע"ע בס' הלכתא רבתי לשבת (הל' הוצאה עמ' שמב) שכתב עוד סברא להתיר, ע"פ מש"כ המאירי (שבת סה:) שכל הנעשה לשמירה אינו משוי, ומטעם זה מותר למי שהוא אסור לצאת בכבלים שעל רגליו, וכמבואר בשו"ע (סי' שא סי"ט) עיי"ש. ויש שרצו להתיר מטעם קמיע, אכן יש לפקפק בזה, כיון שאין צריך להריפלעקטע"ר רק כשהולך במקום שנוסעים מכוניות (קאר"ס).

סח) כתב המחבר בשו"ע (שם סכ"ה) אין יוצאין בקמיע שאינו מומחה, ואם הוא מומחה יוצאין בו. ויש בזה הרבה חילוקי דינים באיזה אופן נעשה הגברא מומחה, ובאיזה אופן נעשה הקמיע מומחה, ואין חילוק אם הוא של כתב או בשמים וכדומה, ואפילו בחולה שאין בו סכנה, ואפילו כשהוא מונע שלא יבא לידי חולה. וכן מבואר שמותר למעוברת לצאת באבן שיש בו סגולה שלא תפיל. וכתבו הפוסקים שאין נפק"מ אי תלוי בצוארו או בזרוע, אבל אסור לאחזו בידו.

סט) כתב המג"א (סי' שח סקנ"ז) שבאינו מומחה אסור לצאת אפילו לכרמלית, דלא כמהרש"ל עיי"ש, וכן פסק בשו"ע הרב (סכ"ה). ובמ"ב (שם סקקכ"ט) כתב שבא"ר כתב להקל כשיטת המהרש"ל שמותר לצאת בכרמלית, וכן צידד בס' תוספת שבת, אכן בשלחן עצי שטים פסק שאם הוא וודאי אינו מומחה אסור אף לכרמלית, אבל בסתם קמיע שלא בדקוהו מותר לצאת לכרמלית, וכ"ש אם יש לו ספק אם נקרא מומחה. ולפ"ז יש להתיר גם ברה"ר דידן דהוי ככרמלית, וכ"כ בס' נזר ישראל (סי' טז ח"ב בליקוטי רימ"א סקכ"ט), וכן שמעתי ממורי הגר"ש וואזנער ז"ל. וראיתי בשם הרה"ק הישמח משה ז"ל שציוה שלא לצאת בשבת בקמיעות שלו.

ע) ובכתב שיש בו שמות, מעיקר הלכה צריך להיות מחופה עור, שאל"כ יש חשש שיסיר אותו כשירצה ליכנס לביהכ"ס. אכן כתב בא"ר שכהיום שהבתי כסאות הם בבית י"ל שאין חשש.

עא) כתב המחבר בשו"ע (סי' שא ס"ט) לא יצא בטבעת שאין עליה חותם, ואם יצא חייב, ואם יש עליה חותם לרש"י פטור, ולר"ת ולהרמב"ם מותר דאינו תכשיט אלא לאיש, אבל דבר שהוא תכשיט לאיש ולאשה אסור גם לאיש. ועי' ברעק"א שכתב שבעל נפש יחוש לעצמו שלא לצאת בטבעת כלל.

עב) מותר לצאת בשבת בחתיכת בד שנותן בבגד, הן מה שכתוב עליו שמו, והן מה שהחייטים עושים לסימן שהם תפרו הבגד, כיון שהדרך הוא כן, וכ"כ בשו"ת שבט הלוי (ח"ב סי' סא). ועכ"פ דבר שאין דרכו לתופרו, יש אוסרים לצאת בהם בשבת, והגם שיש מקילים בזה, עכ"פ לכתחילה יש להחמיר [וראה עוד להלן אות סו], וע"כ אין להתיר לתפור את המוך דחוק להבגד.

עג) מותר לשאת מטפחת-אף (טא"ש-טיכ"ל) וכדומה על הצואר, שהיא דרך מלבוש, וכתב בשו"ת באר משה (ח"ג סי' סו) שכשהיא לחה אסור. וכ"כ לענין מגבת (האנטו"ך), שלאחר שניגב עצמו בזה מהמקוה והיא לחה, אין ללבשה על הצוואר במקום האסור לטלטל.

עד) ומה שמותר לצאת עם מטפחת-אף על הצואר, הגם שבימות החול אין הדרך כהיום לצאת בזה, עי' בשו"ת לבושי מרדכי (מהדו"ת או"ח סי' קלב; יו"ד סי' קמא) שכתב טעם ההיתר משום דהוי שלא כדרך הוצאה, וע"כ מותר משום כבוד הבריות עיי"ש. אכן יש לקשרו באופן המותר, וכמ"ש בקיצור שו"ע (סי' פד סי"ד) עיי"ש. אמנם בסודר שקורין שא"ל, מעיקר הלכה מותר ללבשו אפי' בלי קשירה, וכן שמעתי ממורי הגרי"י ניימאנן אב"ד בעלזא-מאנטריאל ז"ל, אכן יש מחמירים גם בזה לקשרו, ועי' בשו"ע הרב (סל"ז).

עה) כפתור שנתרופף, באופן שאינו ראוי שוב להבגד כמו שהוא, כתב במנחת שבת (סי' פד סקכ"ז אות נח-נט) שי"ל דהוי משוי, כיון דהוי דבר חשוב ולא נעשה טפל להבגד. ואם אין בדעתו שוב לתופרו לבגד, י"ל שבטלה חשיבותו עיי"ש. ואם הכפתור הוא של כסף, כתב בקיצור שו"ע (סי' פד סי"ז) שאסור לצאת בו אפילו אין דעתו לתקנו, כיון דהוי דבר חשוב. ואם עדיין אפשר להשתמש עם הכפתור, כתב בס' פסקי הלכות שבת (פ"ג סל"א) בשם הרב אב"ד דעברעצין ז"ל שמותר לצאת בו גם כשאינו משתמש בו עכשיו.

עו) כפתורים הנעשים לנוי, הגם שאין משתמשים בו, וודאי בטלים להבגד, וכ"כ במנחת שבת (שם אות נח). ואם נותנים כפתור מבפנים להבגד, אם נעשה באופן שיכול להשתמש בו מותר לצאת בו, אבל אם לא נעשה רק שיהא מזומן שאם יפול כפתור אחד יהא לו זה, ועכשיו אינו משמש כלום, וגם אינו לנוי, הגם שיש שכתבו להתיר גם בזה, כיון שנתפר להבגד הרי זה בטל להבגד, וכמ"ש הרמ"א (סכ"ג) שמותר לצאת במטפחת אם מחובר לכסות, אכן עיי"ש באחרונים שיש מחמירים באופן שאין הדרך לעשות כן. ואפילו כשהדרך כן, יש מחמירים אם אינו משמש כלום, והוא דבר חשוב, וע"ע בשו"ת באר משה (ח"ג סי' סז).

עז) מלבוש עליון שהסירו ממנו החלק העשוי רק לחורף (פיטע"ר), שנמצא שנשאר חצי מהרוכס (זיפע"ר) עליו, שאינו משמש עתה כלום, יש שרצו להחמיר שלא לצאת בו בשבת. אכן מעיקר הלכה מסתבר דכיון שנעשה מתחילה על דעת להניחו ולהסירו, הרי הוא חלק מהמלבוש. וכמו בשעה שפותח המלבוש, שנשארים הכפתורים בלי שימוש.

עח) אם לא נטל מהבגד הנייר שיש עליו מהכובס, עי' בשו"ת שם ושארית ישראל (קונטרס השבת) שאסור לצאת בזה בשבת, דכיון שאין הדרך להיות שם לא בטל להבגד, וע"כ יש ליטלו ע"י נכרי, שליטלו בעצמו צ"ע אם לא נחשב לקורע. ובס' פסקי הלכות שבת (פ"ג סי"ח) כתב בשם הרב אב"ד דעברעצין ז"ל להתיר, שבטל לגבי הבגד עיי"ש, וכ"כ בשו"ת מנחת יצחק (ח"ג סי' לו; ח"ד סי' ו) עיי"ש. אמנם אם הוא מחובר עם מחט-בטחון (סעפט"י-פי"ן), בוודאי יש להחמיר שלא לצאת בזה, כיון שיש לו חשיבות בפני עצמו. ונראה שיש להתיר להסירו ע"י תינוק.

עט) וכל זה כשלא נעשה לשמש הבגד, אבל לצאת במחט-בטחון (סעפט"י-פי"ן) המשמש להבגד, לכאורה נראה פשוט שמותר, אכן בס' ברכת השבת נוטה להחמיר, ושוב ראיתי בס' הלכתא רבתא לשבתא (בראווער) שכתב ג"כ בפשיטות להקל.

פ) כתב המחבר בשו"ע (שם סל"ז) מותר לצאת בשבת בבתי ידים וכו', ויש מי שמחמיר להצריך שיתפרם מער"ש להמלבוש, או שיקשרם בקשר של קיימא יפה, וראוי לחוש לדבריו. וטעם המתירים הוא מפני שהוא מלבוש גמור, וטעם המחמירים הוא שיש לחוש שיטלנו מידיו להסיר כינה וכדומה, וישכח ויטלטלנו ד' אמות ברה"ר. אבל נחלקו האחרונים במה שהיו קורין ארב"ל, שתוחב בו שתי ידיו, אי מותר לכו"ע, ובשועה"ר פסק כמתירים שאין לחוש שיפול חצי השני, ויש שהחמירו בזה, ועי' בפמ"ג שראוי לחוש להחמיר גם בזה.

פא) ואפי' אם תופרם להבגד שכתב המחבר להתיר, עי' בביה"ל שיש שהחמירו בזה, ומכ"ש כשאינו תפור רק קשור, ועכ"פ כשאינו לבוש בהם, בוודאי יש להחמיר אפילו כשהם תפורים לבגד, וכן שמעתי ממורי הגרי"י ניימאנן אב"ד בעלזא-מאנטריאל ז"ל. ומכ"ש בבתי ידים של הילדים שתלויים על חוט, ותוחב החוט בתוך הערמ"ל משני הצדדים, ונמצא שאם אינו לבוש בהם הוי משוי ממש, כיון שאינו מחובר להבגד.

פב) והנה במג"א כתב שנהגו להקל בבתי ידים אפילו אינם תפורים, אכן למעשה כתבו האחרונים שראוי לכל בעל נפש להחמיר. אכן נראה שבשעה שהקור גדול יש להקל קצת, ובפרט לקטנים. אמנם באמת בדרך כלל יכולים לשית עצה לתת הידים תוך הארב"ל של המלבוש.

פג) אכן הבתי אזנים (אויער"ן-שיצע"ר) שלובשים ע"י קשת ברזל, או ראבע"ר, המחבר את ב' צדדי הבתי אזנים, כתב בשו"ת בית ישראל (או"ח סי' נג) שאין בו שום חשש, שהרי הוא מלבוש גמור מפני הקור, ואין חשש שיסירנו.

פד) כתב המחבר בשו"ע (שם סל"א) היוצא מעוטף בטליתו, וקיפלה מכאן ומכאן בידו או על כתפו, אם נתכוון לקבץ כנפיו כדי שלא יקרעו או כדי שלא יתלכלכו אסור. ואם קבצם להתנאות בה כמנהג אנשי המקום במלבושן מותר. ושמעתי מהרב אב"ד דעברעצין ז"ל שמותר לקפל הטלית על הכתפיים, אפילו אלו אנשים שאין הולכים כן בביהמ"ד, ואין עושים כן רק כשלובשים עליו המאנט"ל, כיון דסוכ"ס הוי דרך מלבוש.

פה) וכתב עוד המחבר (שם), שכל החשש הי' רק בטליתות שלהם, שהיו יריעה אחת מרובעת, אבל מלבושים דידן [כגון הבעקיטשע"ס והמאנטלע"ך] כשהוא לבוש בהם ומוציא ידיו מתוכה, מותר לתפוס קצתם בידו, ולהגביהו כדי שלא יתלכלכו שוליו בטיט, או כדי שלא יעכבוהו ללכת.

פו) כתב המחבר בשו"ע (שם סל"ח) היוצא בשבת בטלית שאינה מצוייצת כהלכתה חייב, מפני שאותם החוטים חשובים הם אצלו, ודעתו עליהם עד שישלים ויעשהו ציצית. וכתב הרמ"א (סי' יג ס"ב) דמוקמינן הטלית על חזקתי', וא"צ לבדקו קודם שיצא בו. ופירש המג"א (שם סק"ה) דכיון שכבר בדקו בשחרית בעת הלבישה, תו לא חיישינן [ועיי"ש בביה"ל שלכתחילה יבדוק הטלית מער"ש].

פז) ציצית שנתפרדו החוטים משזירתם, כל זמן שהציצית הם כשרים מותר לצאת בו, וכן פסק מורי הגר"מ ניישלאס אב"ד סקווירא ז"ל שאין איסור לצאת בהם בשבת. ולצאת בטלית קטן, בוודאי לכתחילה יש לדקדק שיהא השיעור, משום שיש סוברים שהציצית הוי משוי, אכן יש סוברים דכיון שאין דעתו להשלים יותר משהוא עכשיו הרי הוא נוי לבגד. וכמו שמותר לצאת בטלית בלילה הגם שאין אז חיוב ציצית, ועי' בשו"ת ארץ צבי (סי' א), ולמעשה עכ"פ בקטנים בוודאי יש להקל בזה.

פח) וכתב במ"ב (סקק"נ) בשם הח"א (כלל נו, ובנ"א שם) דה"ה גבי לולאות שנפסק צד אחד מהם, אין להתיר לצאת בהם אפילו כשאינו חשוב, אלא כשאין דעתו להשלים מצד השני. וע"כ כתב שצריך אדם ליזהר כשנפסק לו רצועה מרצועות בגדיו שקושר בו שתי הצדדים, ומצד אחד נשאר הרצועה, [וכן הרצועה שתולים בזה הבגד (הענגע"ר)], וכן זוג קרסים שנפסק קרס אחד, אפילו הן משיחה או חוט ברזל בעלמא, ואין חשוב כלל אצלו הרצועה והקרס, מ"מ אסור לצאת באותו בגד, כיון שדעתו להשלים ולתקן צד שנפסק, וזה ישאר במקומו, וא"כ הוא חשוב אצלו ואינו בטל לבגד, וע"כ יש להחליט בדעתו שאינו רוצה לתקנו, ואז כיון שאינו חשוב בטל לבגד ומותר לצאת בו. ולפ"ז לכאורה ה"ה בענין בגד שנקרע הכיס שלו לגמרי עד שאינו יכול להשתמש בו, אסור לצאת בו אם דעתו לתקנו. והנה ראיתי מדברי האחרונים שרצו להקל בזה, שלכאורה מפשטות לשון המחבר בציצית משמע שמש"כ ודעתו להשלים זהו נוסף על מש"כ דחשובין אצלו, אבל דעתו להשלים כשאינו חשוב מסתבר שבטל להבגד. אכן לכתחילה בוודאי יש להחמיר בזה, וכן שמעתי ממורי הגרי"י ניימאנן אב"ד בעלזא-מאנטריאל ז"ל שאמר להחמיר.

פט) אמנם דבר המחובר להגוף, כגון עורות או צפורן שנתפרשה מהגוף ועדיין הוא מחובר, נראה פשוט שהגם שדעתו לתלשו לא נקרא הוצאה, כיון שעכשיו הוא מחובר לגוף, ואינו דומה להלכות חציצה. אכן שמעתי מעשה שהי' בבחור שנתלשה ממנו צפורן, ונשאר קצת מחובר, ושאל מהגאון רבי אהרן קאטלער ז"ל אם מותר לצאת כך לרה"ר, ואמר שיאמר לעכו"ם שיטול הצפורן כלאחר יד.

צ) כתב המחבר בשו"ע (שם ס"נ) יוצאים בפשתן סרוק וצמר מנופץ שבראשי בעלי חטטין, פי' בעלי נגעים, אימתי בזמן שצבען וכרכן, או שיצא בהם שעה אחת מבע"י. ואפילו אינו לובש אותם רק כדי שלא יסרטו הבגדים את המכה מותר, וכמ"ש בשו"ע הרב (סי"ח) מפני שהם לו כמו מלבוש. ואם לא הוכנו מבעו"י, מבואר בפוסקים שיש בזה שני טעמים לאסור, האחד משום טלטול מוקצה, והשני דכיון שלא הוכנו מיחזי כמוציא בשבת, ועי' בביה"ל.

צא) מי שחושש בבטנו ורוצה לצאת בכר על בטנו תחת מלבושיו, עי' במנחת שבת (סי' פד סקי"ב) שמצדד להתיר, שאינו חשוב כ"כ כמו מטבע, וע"כ אפילו באינו מרפא יש לומר שמותר עיי"ש, אכן צריך ליזהר שיהי' באופן שלא יוכל ליפול מבגדיו. ועי' מה שכתבנו בשו"ת חיי הלוי (ח"ו סי' סה) שמטבע שניקבה וייחדה לתלותו בצואר בתו לנוי או לסגולה, מותר לצאת בזה בשבת. אכן אם ייחדה אבל לא עשה מעשה, נחלקו האחרונים אי מהני, וע"כ יש להחמיר.

צב) דבר הבלוע כולו בגוף אין בו איסור הוצאה, וכתב במג"א (סי' שיב סק"ח) שמותר לכתחילה לבלוע מרגליות או זהב ולצאת בו בשבת. ויש לעיין בענין המכניס ספאזעטאר"י אם מותר לצאת כך, והנה בשו"ע (שם ס"ח) כתב בפירוש שאסור לצאת בברזא אפילו תחובה כולה בגוף, וכתב במג"א (שם) הטעם בשם הטור משום שמכניסו כדי לחזור ולהוציאו, אכן אולי י"ל שהם היו משתמשים באותו הברזא כמ"פ, משא"כ בספאזעטאר"י שדרכו להיות נמס, ואפילו באופן שאינו נמס, סוכ"ס הרי הוא מבטלו להגוף כמו אוכלים ומשקים, שהגם שיצאו אח"כ מהגוף לא חשיב הוצאה. ויש גם לצרף שיטת המחה"ש (שם) שסובר שהאיסור בברזא אינו אלא כשתחוב קצת לחוץ, יעו"ש.

צג) כתב המחבר בשו"ע (סי' שא ס"כ) אין יוצאים באנקטמין, והוא כמין חמור שעושים הליצנים ונראה כרוכב עליו, והוא נושאו והולך ברגליו. ולא בקשרים, והם עצים גבוהים שיש בהם מושב לכף הרגל והולכים בהם בטיט. ולא בפרמי, והם כמין צורת פרצוף שנותנים על הפנים להפחיד התינוקות. וע"כ בשבת ערב פורים אין להילדים ללבוש המאס"ק לצאת בו בשבת, במקום האסור לטלטל. וכן אין לצאת עם מיני בתי עינים שנעשה לפורים. אכן לצאת עם כובע של פורים, נראה שיש להתיר.

צד) כתב המחבר בשו"ע (שם ס"מ) כובע שהוא מתפשט להלן מראשו טפח, אסור להניחו בראשו אפילו בבית משום אהל. וכתבו כמה אחרונים שהעולם נהגו להקל בזה כשיטת רש"י, דכיון שהוא דרך לבישה אין בזה איסור אהל [וראה עוד מה שכתבנו בזה לעיל במלאכת בונה (סי' מו סל"ו)]. ומה שאסרו חז"ל, היינו לצאת בזה בשבת באופן שאינו מהודק, כדי שלא יבא לאתויי ד' אמות ברה"ר, וכמבואר בשו"ע (שם סמ"א) שיש אוסרים לצאת בשבת בכובע שבראשו העשוי להגין מפני החמה, דחיישינן שיגביהנו הרוח מראשו ואתי לאתויי ד' אמות ברה"ר, אא"כ הוא מהודק בראשו, או שהוא עמוק שראשו נכנס לתוכו, ואין הרוח יכול להפרידו מראשו, או שהוא קשור ברצועה תחת גרונו, דבהכי ליכא למיחש למידי. ואם יש לו חוט בתוך הכובע שתוחבים אותו בנקב ע"י ברזל שבראשו, הגם שאינו לובשו עכשיו, מסתבר שיכולים לצאת בו, אע"פ שאינו תפור להכובע, לפי שנעשה חלק מהכובע. וראה מה שכתבנו בזה בשו"ת חיי הלוי (ח"ה סי' ל אות ד).

צה) כתב המחבר בשו"ע (שם סמ"ט) מותר לרחוץ ידיו בנהר בשבת, ובלבד שלא יוציאם עם המים שעליהם חוץ לנהר ד' אמות. ובאמת בלא"ה מבואר בשו"ע (סי' שב ס"י) שהרוחץ ידיו יש לנגבם בכח להסיר המים כפי יכלתו קודם שיקנחם במפה [משום איסור מלבן]. ולפי"ז ה"ה מי שמנגב את גופו לאחר הטבילה ג"כ יש לו מקודם להסיר ריבוי המים מעל גופו. אכן יש ליזהר שלא לדחוק במקום שיש שערות, והמים שבשערות יש שכתבו שבטלים להגוף. ועי' במ"ב מהדורת 'דרשו' בשם הקהלות יעקב ז"ל שכשהלך מהמקוה לביהמ"ד הי' נזהר שלא לעמוד באמצע הליכתו, יעו"ש.

צו) ומבואר בשו"ע (סי' שכו ס"ז) שצריך ליזהר ג"כ שלא לילך ד' אמות בהנהר, ועי' מש"כ בשו"ת ארץ צבי (סי' עג) ללמד זכות ע"ז. אכן לכתחילה מי שטובל בנהר יש לעמוד בשעה שיוצא מן המים בכל פחות מד' אמות, ולהעביר בידיו ריבוי המים מחלק הגוף שהוא למעלה מן המים.

צז) כתב המחבר בשו"ע (שם) ההולך ברה"ר ומטר סוחף על ראשו ועל לבושו לא הקפידו בו. וכתב הט"ז (סק"ב) הטעם משום דבזה אי אפשר להמנע ממנו, שהאדם הולך בר"ה ופתאום בא מטר עליו, ע"כ לא גזרו בו חכמים. ובערוך השלחן (ס"ח) כתב גם לצרף שהוא פסיק רישא דלא ניחא לי', עיי"ש. ולפ"ז לכאורה ה"ה שמותר ליכנס לבית עם שלג שעל בגדיו, והגם שיש לחלק ששם מיירי באמצע הדרך שאי אפשר בענין אחר, משא"כ בשלג הלא יכול להסירו עכ"פ קודם שיכנס, אמנם שמעתי ממורי הגרי"י ניימאנן אב"ד בעלזא-מאנטריאל ז"ל, שאולי י"ל שבכוונה לא הזהירו ע"ז, כדי שלא יבואו לנער בחוזק, וזה אסור כמו שכתבנו לעיל סימן נה אות טז.

צח) בענין אם מותר ללכת בשבת עם בעל חי כשהוא אוחז השלשלת בידו, הנה יש בזה ב' שאלות: שאלה א' של מוקצה, ושאלה ב' של יציאה במקום האסור לטלטל. ולכאורה הרי מפורש בשו"ע (סי' שה) שאם נעשה השלשלת לשמור הבהמה מותר לצאת בו, ואם נעשה בשביל שלא לשבור או להזיק אחרים, אסור לצאת ברה"ר, כדאיתא שם בסעי' י"א לענין פרה שאסור לצאת בחסום שבפיה, מפני שנעשה שלא תרעה בשדות אחרים. וכן איתא שם בסעי' יז שאין התרנגולים יוצאים ברצועה שקושרים ברגליהם שלא ישברו הכלים. ועיי"ש במב (סקנ"ה) בשם הח"א שאם קשר הרצועה כדי שלא יברחו מותר. ובשעה"צ (אות נ) הקשה עז דהלא יש חשש דלמא נפלי ויבוא לטלטל, ועיי"ש מה שמתרץ. ועכ"פ אם נעשה בשביל האדם ולא בשביל הבהמה נקרא משוי, וכן ראיתי במ"ב מהדורת 'דרשו' (סי' שה) בשם הגרשז אויערבאך ז"ל, שאסור לילך עם כלב שיש לו שלשלת אפילו לצורך סומא ל"ע, כיון שנעשה בשביל האדם ולא בשביל הבהמה.

צט) אמנם במקום המותר לטלטל, כגון בחצר או בעיר שיש עירוב, לכאורה הרי מפורש שאין בזה איסור מוקצה, ועי' בתהל"ד (סי' שה אות ח). ובשו"ת אגרות משה (אוח ח"א סי' מה) מתיר לסומא לילך עם כלב, וכ"כ במב מהדורת 'דרשו' (סי' ש"ח סל"ט) בשם הגרש"ז אויערבאך ז"ל שהכלב אינו מוקצה כיון שעומד לשמש את האדם עיי"ש. ואפילו לסתם אדם י"ל שהגם שהכלב הוא מוקצה, אעפ"כ מותר לטלטלו ע"י השלשלת, דהוי טלטול כלאחר יד, שהרי לכאורה כן מפורש בסי' שה שמותר, אכן בשות באר משה (חו סי' צה) כתב שלמעשה אין להתיר בכל אופן, יעו"ש.

ק) בענין לטלטל ע"י תינוק במקום האסור לטלטל, עי' מה שהאריכו האחרונים בזה בסי' שמ"ג, וע"ע מה שכתבנו בזה בשו"ת חיי הלוי (ח"ב סי' כט). ובאופן שמתירים לטלטל ע"י תינוק, כתבנו שם סברא להתיר לילך עם התינוק אפי' אוחז ביד התינוק, עיי"ש. ובוודאי לכתחילה יש להכין הכל מלפני השבת, ולקיים מש"כ (שמות טז ה) 'והכינו את אשר יביאו'.

קא) רצועה (בענד"ל) שנותנים בבית החולים (שפיטא"ל) לבעל יולדת וכדומה, לכאורה אסור להוציאו לרה"ר שאינו מלבוש, ואולי יש היתר לתפרו להבגד כמו שיש מתירים במוך דחוק. והגם שיש סוברין שרק באופן שרגילים לעשות כן מועיל התפירה, עי' ברמ"א (סכ"ג) ובמ"ב (שם סקפ"ג), אכן במקום הדוחק יש להתיר כשיטת המג"א והשו"ע הרב שבדבר שאינו חשוב לגבי הבגד מהני התפירה בכל אופן עיי"ש. ויש עוד עצה להרחיב בתחילה הרצועה, באופן שיוכל לשלפו מידו ולהחזירו.

קב) כתב המחבר בשו"ע (סי' שנ ס"ב) לא יעמוד אדם ברשות הרבים וישתין או ירוק ברשות היחיד, או בכרמלית, או איפכא, אפילו אם הוציא פיו ואמתו לחוץ. וכתב בא"ר (הובא בביה"ל) דה"ה שאסור להשתין ברה"ר אם נתגלגל חוץ לד' אמות. אכן בכרמלית כה"ג מותר להשתין, הגם שנתגלגל חוץ לד' אמות, מפני שכוחו בכרמלית לא גזרו. וכ"כ בא"ר (שם) שמותר להשתין מרה"י או מרה"ר לכרמלית.

קג) ולפ"ז לכאורה ברה"ר שלנו ג"כ יש להתיר, אמנם ברמ"א (סו"ס שנז) כתב בשם י"א (תוס' ורא"ש) שגם ברה"ר שלנו שהן כרמלית אסרו כוחו, משום דמיחלף ברה"ר עצמה, ולא התירו כוחו בכרמלית רק בכרמלית שעומד בפנ"ע, ועיי"ש ברמ"א שסיים וכן עיקר. וכתב שם במ"ב (סקכ"ט) בשם הפמ"ג שמצדד שגם ע"ז קאי וכן עיקר, ע"כ יש להחמיר שלא להשתין גם ברה"ר שלנו. ובפרט שיש אומרים שגם לנו יש רה"ר גמורה. וכ"כ בשו"ת באר משה (ח"א סי' מ).

קד) כתב המחבר בשו"ע (סי' שנא ס"א) לא יעמוד אדם ברשות הרבים ויחבר ידו למזחילה שהוא צינור ארוך מונח לאורך הגג בתוך ג' טפחים סמוך לגג, ולקבל המים ממנה, שכיון שהוא בתוך ג' סמוך לגג חשוב כגג ואסור, בין אם הוא למעלה מעשרה, או למטה מעשרה. אבל מותר לקלוט מן האויר אפילו אם ידו תוך ג' למזחילה. היתה מזחילה בולטת ג' מן הגג, וכן סתם צינור שבולט ג', יכול לחבר ידו אליהם ולקבל המים, וכגון שאין בהן ד' על ד', והן למטה מעשרה, אבל אם יש בהן ד' על ד', או אפילו אין בהם ד' על ד', והן למעלה מעשרה אסור.

קה) ולפ"ז מותר לאדם לשתות מים בשבת מהצינור שלנו היורד מן הגג, כיון שהיא למטה מג' טפחים סמוך להגג. ומה שכתב במ"ב (סק"ב) דכ"ש שאסור לקלוט מים מע"ג הכותל, פשוט שר"ל סמוך לג"ט להגג. ומבואר בפוסקים שהגשמים שירדו בשבת אין בהם משום מוקצה, וראה מה שכתבנו בזה להלן בהלכות מוקצה (סי' נו אות מ).

קו) כתב המחבר בשו"ע (סי' שנז ס"א) חצר שפחותה מד' אמות על ד' אמות שהיא סמוכה לרשות הרבים, אין שופכין לתוכה מים בשבת בימות החמה, דכיון שאין בה ד' אמות אין סאתים מים שאדם עשוי להשתמש בכל יום ראוי ליבלע בה, והוי כאילו שופך לרה"ר. וע"ע שם בס"ב שגם כששופך המים ע"י סילון, אם הוא של עץ שאין המים ראוים לבלוע אסור. וא"כ כ"ש שאסור לשפוך מים בצינורות של מתכת כשהמים הולכים לחוץ.

קז) אמנם היינו דוקא כשהוא שופך לרה"ר, וכמ"ש המחבר (שם) שהאיסור הוא דוקא בחצר הסמוכה לרה"ר, אבל אם היא סמוכה לכרמלית מותר לשפוך אפילו היא קטנה הרבה. ואצלינו שהמים הולכים בצינורות תחת הקרקע, לכאורה יש להתיר אפילו כשנשפך למקום רה"ר, דכיון שהוא מכוסה תחת הקרקע הרי הוא מקום פטור, והגם שמשם נמשך המים לנהרות שהוא כרמלית, הלא מבואר ברמ"א (ס"ג) שאם הצינור הוא למעלה מעשרה טפחים, שעוברים המים דרך מקום פטור לכרמלית, יש להקל.

קח) וגם כשנוטלים מים מהברז, הגם שהמים באים מהכרמלית, לכאורה ג"כ יש היתר זה, שכמו שלא גזרו כוחו בכרמלית לענין לזרוק להכרמלית, ה"ה להביא מהכרמלית לרה"י ע"י כוחו לא גזרו. ובזה יש גם לצרף עוד סברא להתיר, שאינו ברור שעכשיו באים מים חדשים מהכרמלית.

קט) כובע שנפל ברה"ר, פשוט שמותר להגביהו ולחבשו על ראשו, שבזה לא גזרו דלמא אתי לאתויי, כמו שמבואר בתוס' וראשונים (ריש פ' במה אשה) לענין שמותר להתיר בגדיו ברה"ר. והנה ראיתי להעיר, שאם נפל הכובע על המקום שיש תחתיו גומא, כגון של מי שופכים (הנקרא סוע"ר), אם הגומא הוא י"ט והוא ברוחב ד"ט, הרי הוא רה"י, וכיון שרה"י עולה עד לרקיע, א"כ אם עומד ברה"ר ונוטל הכובע משם הוי מוציא מרה"י לרה"ר, וע"כ צריך לילך על מקום ההוא וללובשו שם. אמנם עדיין יש לדון בזה, דכיון שאין המחיצות ניכרות למעלה לא אמרינן גוד אסיק מחיצתא, ובפרט באופן שהמחיצות למטה נמשך בפנים יותר מראש הגומא. אכן יש סוברים שכשהגג שתחתיו הוא רה"י, אמרינן רשות היחיד עולה עד לרקיע אפילו באופן שלא שייך גוד אסיק. ומה שמבואר בפוסקים שאם הגג בולט [עכ"פ ד"ט] אז נעשה הגג כרמלית, היינו כיון שחלק הבולט יש עליו דין כרמלית ממילא הרי הגג פרוץ במילואו לכרמלית, עי' שו"ע הרב (סי' שמה סי"ג).

קי) וכן יש לדון כשנפל הכובע תחת מכונית (קא"ר), שיש סוברים דכיון דרה"ר מקורה לא נקרא רה"ר, ממילא תחת המכונית הוא כרמלית, ואסור להוציא הכובע משם לרה"ר. אכן יש סוברים שמקורה שהיא בדרך עראי לא נקרא מקורה, וא"כ אם יש ג' טפחים פתוח מלמטה נמצא שהכובע הוא עדיין ברה"ר, ועי' מש"כ בזה במ"ב מהדורת 'דרשו' (סי' שמה הערה מא), וע"כ לכתחילה בודאי יש לבקש מעכו"ם שיגביה את הכובע, ואם אין לו עכו"ם יבקש מתינוק.

תוכן הענינים

א) בענין שכל אדם יש לו ד' אמות, לענין טלטול ברה"ר, ולענין הלכות תחומין.

ב) שיטת הראב"ד שגם תוך ד' אמות אין לטלטל אלא במקום דוחק / שיטת הסוברים שמשערים ד' אמות הן ואלכסונן, שהוא ה' אמות וג' חומשין.

ג) בענין אם חושבים הד' אמות כאילו האיש עומד באמצען, או שחושבים ד' אמות לכל רוח.

ד) בענין שיטת הסוברים שאיסור תחומין הוא מה"ת.

ה) שיעור ד' אמות של אדם / אופן השיעור לאדם ננס / אופן השיעור למעביר ד' אמות ברה"ר.

ו) בענין איסור טלטול פחות פחות מד' אמות / אי מותר לטלטל פחות פחות מד"א בהשמ"ש בכרמלית.

ז) בענין היתר טלטול פחות פחות מד"א ע"י אנשים הרבה / אי מותר גם באופן שאין רק ב' אנשים.

ח) בענין שמדאורייתא אינו חייב רק כשעושה עקירה והנחה, ומדרבנן אסור גם באחד מהן.

ט) בענין פשט ידו לרשות אחר, ונטל חפץ מיד חבירו, והביאו לרשותו / בענין שאסור לסייע שחבירו יעשה על ידו עקירה והנחה.

י) בענין הושיט חפץ מרה"י, ליד חבירו העומד ברה"ר, והי' ידו למעלה מי' טפחים / בענין הושיט חפץ מרה"י, ליד חבירו העומד במקום פטור / מש"כ בשו"ע הרב להקל בזה לענין ברית מילה.

יא) בהנ"ל, אי יש להתיר כשמקצת החפץ נשאר אגוד בפנים / אי מותר לפרוס מטפחת על חלון או מרפסת הסמוכה לרה"ר, כשמקצתו יהי' באויר רה"ר למעלה מי'.

יב) בהנ"ל, אי יש להתיר בפריסת מטפחת מטעם שרוב פעמים היא סמוכה לכרמלית / בענין אי מותר להושיט לכרמלית למעלה מי', ולמטה מי'.

יג) בענין שאין חייבים על מלאכה אלא כשעושה כדרכה / אי מדרבנן אסור גם בשלא כדרכה / איזה אופנים מקרי שלא כדרכה / אוכלים שהוציאם בפיו, אי מקרי כדרכה.

יד) פירוש הוצאה 'באצילי ידיו' / הוציא חבילה בידו וחפץ בתוכו, אי חייב.

טו) בענין רוק שנתלש בפיו, ברה"ר ובכרמלית / זהירות שלא לרוק במקום הראוי לצמוח.

טז) בענין הוצאה דרך מלבוש, ודרך תליה לתכשיט / אחז תכשיט בידו והוציאו, אי חייב.

יז) בענין טעמי היתר להמקילים לצאת בתכשיטים.

יח) בהנ"ל, אי ההיתר הוא גם בתכשיטים שיש חשש שיפלו, או שתטלם בידיה מחמת בושה / יש נשים יראי ה' המונעים עצמם מלצאת בתכשיטים.

יט) דבר שאסור לצאת בו מן התורה לרה"ר, אי מותר להוציאו שלא כדרכו לכרמלית.

כ) בענין דברים שחייבים עליהם אפילו תלאם במלבושיו, או באבריו / בענין היוצא בסייף חגור במתניו / בענין היוצא בשריון, או בכובע, או באנפלאות של ברזל.

כא) בענין הוצאה כשיעור / אי חצי שיעור אסור מה"ת / בענין ניעור הכיסים מפירורים.

כב) בענין החומרא שלא ליתן בשבת שום דבר בכיסו / באיזה מקומות צריכים ליזהר בזה / בענין שאמרו חז"ל חייב אדם למשמש בכיסו ער"ש עם חשיכה / זהירות למשמש בכיס בשעה שיוצא מהעירוב.

כג) זהירות למשמש בבגדיו בער"ש חוה"מ, ובער"ש שחל בו פורים.

כד) בענין אי הנחה בכיס הוי כמונח ע"ג קרקע / מצא חפץ בכיסו ברה"ר, באיזה אופן יש להוציאו.

כה) שכח מטפחת בכיסו, אי מותר להניחו על צוארו ברה"ר / שיטת החזו"א בזה / מעשה רב מהרה"ק רבי יעקב מפשעווארסק זצוק"ל.

כו) בענין יציאה במחט נקובה, ובמחט שאינה נקובה / דבר שמוציא בדרך הוצאה, אי מהני שהוא משמש להבגד / מחט שמחבר הבית יד באופן קבוע, אי מותר לצאת בו / בענין מחט הנעשה לחלוק השער.

כז) אי מותר לצאת בחוט שכורך על הפיאות / אי מותר לצאת במחט שתוחב בזקנו / אי מותר לצאת בחתיכת פלעסטי"ק שמניח בהקראגי"ן של הבגד.

כח) בענין לצאת לבוש בתפילין / כהיום שאין הביכ"ס בשדה, אי בטלה החשש שיפשיט התפילין ברה"ר.

כט) בענין שלא לצאת במנעל גדול / אי מותר לצאת בחלוק גדול / בענין שלא לצאת במנעל אחד / מי שיש לו גיפ"ס וכדומה, אי מותר לו לצאת במנעל אחד / אי מותר לצאת עם שלא"ף-קאפע"ל וכדומה, דילמא מחייכי עלי'.

ל) נשלף ממנו קאלאטשע"ן אחד באמצע הדרך, אי מותר להמשיך לילך כן.

לא) אי מותר לצאת בדבר העשוי לתכשיט ולהשתמש בו / באיזה אופן מותר לצאת במפתח המחובר לאבנט.

לב) אי מותר לעשות ב' מפתחות בשני מקומות באבנט / אי מותר להניח המפתח בתוך החגורה בשבת.

לג) זהירות בפתיחת הדלת במפתח / באופן שהמפתח קבוע בחגורתו, אי יש חשש.

לד) בהנ"ל, באופן שהמפתח נכנס לתוך חור המפולש לרה"י, אי יש חשש.

לה) בענין השתמשות בחור הדלת שמכניסים בו מכתבים (פאס"ט).

לו) בענין אי מותר לצאת עם שעון (זייגע"ר) / חילוק בין שעון כיס, לשעון יד, ושעון תכשיט.

לז) בענין איסור לצאת עם תיק בתי עינים / בענין לצאת לבוש בבתי עינים.

לח) נפל אחת מאזני הבתי עינים, אי מותר לצאת בו / נפל זכוכית אחת מהבתי עינים, אי מותר לצאת בו.

לט) מי שדרכו להסיר הבתי עינים בחול בהליכה ברחוב, אי מותר לצאת בו בשבת / מי שמשתמש בבתי עינים רק לקריאה, אי מותר לצאת בו / אי מותר לצאת בבתי עינים שעשוי חלק אחד לראיה, וחלק אחד לקריאה.

מ) אי מותר לצאת בבתי עינים העשוי להגן מהשמש (זו"ן-גלעזע"ר) / בתי עינים שמחולק לב' חצאים, וחצי האחד הוא זכוכית סתם, אי מותר לצאת בו.

מא) אי מותר לצאת עם עדשות (לענסע"ס) / בענין אי צריך להסיר העדשות (לענסע"ס) בשעת הטבילה.

מב) בענין מכונת-שמיעה (הערינ"ג-עיד"ס), באיזה אופן מותר לצאת, ולהשתמש בו.

מג) בענין שמותר לצאת במלבוש אפילו לובשו רק לאצולי מטינוף / אי מותר ללבוש ב' מלבושים זע"ז, בכוונה להוציא האחד לחבירו.

מד) אי מותר ללבוש בגד מפני הגשמים / בענין אי מותר לצאת בכיסוי-כובע לגשמים.

מה) בהנ"ל, באופן שנעשה גם להציל גם מצער הגוף, אי מותר / אי מותרות הנשים לצאת בצעיף על הראש מפני הגשמים / אי מותר לצאת בפלעסטי"ק על השטריימ"ל.

מו) אי מותר לצאת עם רעג"ן-מאנט"ל.

מז) בענין ללבוש ב' כובעים זע"ז / נפל הכובע ברה"ר, אי מותר ללבשו.

מח) אי מותר ללבוש קאלאטשע"ן ע"ג המנעלים / מנהג רבוה"ק בזה.

מט) בענין לחגור ב' חגורות זע"ז / באיזה אופן אסור אף בהפסק מלבוש ביניהם.

נ) אי מותר לצאת באבנט רגיל נוסף על החגורה של הכאלא"ט.

נא) מי שלובש הויז"ן-טרייגע"ר, אי מותר ללבוש גם חגורה (פאסי"ק) על המכנסים.

נב) אי מותר ליתן נייר בתוך הכובע, ובתוך המנעלים והקאלאטשע"ן / מעשה רב מהגאון מוה"ר שאול בראך ז"ל בזה / בענין שהתיר הרמ"א טלטול מכרמלית לרה"י לצורך כבוד הבריות.

נג) בענין לצאת במנעל של עץ / בענין לצאת בפנטני"ש / אי מותר לצאת בקאלאטשע"ן גדולים.

נד) בהנ"ל, היתר הט"ז בפנטני"ש / אי יש להקל לפ"ז ביוכ"פ ביציאה בקאלאטשע"ן גדולים.

נה) בענין שלא לילך יחף בשבת / בענין שלא לצאת בשבת כדרך שיוצא בחול.

נו) חיגר וחולה, באיזה אופן מותרים לצאת במקל.

נז) סומא ל"ע, אי מותר לצאת במקל.

נח) אי מותר לצאת עם וואקע"ר / בענין וואקע"ר שיש לה גם כסא לשבת.

נט) אי מותר לצאת בכסא-גלגלים (ווילטשע"ר).

ס) מי שיש לו מחט (ניד"ל) המחובר לגופו בשביל חולי הצוקע"ר ל"ע, אי מותר לצאת בו / אי מותר לצאת עם המכשיר שמזריק בו הרפואות.

סא) בענין לא יצא הזב בכיסו.

סב) בענין נדה המקשרת בגד שלא תלכלך בגדיה, באיזה אופן אסור, ובאיזה אופן מותר.

סג) אי מותר לגדול לצאת עם חיתול (דייפע"ר) / אי מותר לחולה ל"ע לצאת עם כיס השתנה (קטט"ר).

סד) בענין לצאת במוך דחוק.

סה) אי מותר לצאת בטעמפא"ן / בענין לצאת בתכשיטים שתחת בגדיה.

סו) אי מותר לצאת במוך שבאזנים.

סז) אי מותר לצאת עם ריפלעקטע"ר [להשמר ממכוניות (קאר"ס) הנוסעים].

סח) בענין לצאת בקמיע.

סט) אי מותר לצאת לכרמלית בקמיע שאינו מומחה / אי יש להתיר לצאת ברה"ר דידן בקמיע שלא בדקוהו.

ע) בענין לצאת בכתב שיש בו שמות.

עא) בענין לצאת בטבעת, ביש עליה חותם, ובאין עליה חותם / דבר שהוא תכשיט לאיש ולאשה, אי מותר לאיש לצאת בו.

עב) אי מותר לצאת בחתיכת בד הנתפר בבגד / אי יש להתיר לתפור המוך דחוק לבגד.

עג) אי מותר לצאת עם מטפחת-אף על הצואר / אי מותר לצאת עם המגבת (האנטו"ך) על הצואר, אחר המקוה.

עד) בהנ"ל, טעם היתר מטפחת-אף על הצואר, ואי צריך לקושרו / היוצא עם סודר (שא"ל), אי צריך לקושרו.

עה) כפתור שנתרופף, אי מותר לצאת בו.

עו) כפתורים הנעשים רק לנוי, אי מותר לצאת בהם / כפתור שנתפר בפנים הבגד, אי מותר לצאת בו.

עז) מלבוש עליון שהוציאו ממנו חלק הבגד העשוי לחורף (פיטע"ר), ונשאר חצי מהרוכס (זיפע"ר) עליו, אי יש חשש בזה.

עח) בגד שנשאר עליו הנייר של הכובס, אי מותר לצאת בו.

עט) אי מותר לצאת במחט-בטחון (סעפטי-פי"ן) המחובר לבגד.

פ) בענין לצאת בבתי ידים.

פא) אי מותר לצאת בבתי ידים התפורים לבגד / בענין בתי ידים של ילדים שתלויים על חוט בתוך הערמ"ל.

פב) בהנ"ל, הלכה למעשה בזה.

פג) אי מותר לצאת עם בתי אזנים (אויער"ן-שיצע"ר).

פד) בענין היוצא בטלית מקופלת / מי שאינו נוהג לקפל הטלית על כתיפו בשעת התפילה, אי מותר לו לצאת כן לרה"ר.

פה) אי מותר להגביה הבעקיטש"ע והמאנט"ל מהקרקע בהליכתו ברה"ר.

פו) בענין היוצא בטלית שאינה מצויצת כהלכתה / אי צריך לבדוק הציצית קודם יציאתו לרה"ר.

פז) נתפרדו חוטי הציצית משזירתם, אי מותר לצאת בהם / אי מותר לצאת בטלית קטן שאין בה שיעור חיוב ציצית / אי מותר לצאת בטלית בליל שבת.

פח) אי מותר לצאת בבגד שיש בו לולאות, או רצועה שתולים הבגד, שנפסק צד אחד מהם / אי מותר לצאת בבגד שנקרע הכיס שלו.

פט) מי שיש לו צפורן או עור שנפרש קצת, ועדיין מחובר, אי מותר לצאת כך / מעשה רב מהגאון רבי אהרן קאטלער ז"ל בזה.

צ) בענין יוצאים בפשתן סרוק וצמר מנופץ שבראשי בעלי חטטין.

צא) החושש בבטנו, אי מותר לצאת בכר על בטנו / אי מותר לצאת עם מטבע לנוי, או לסגולה.

צב) בענין דבר הבלוע בגוף / אי מותר לצאת בברזא התחובה בגוף / המכניס ספאזעטאר"י לתוך גופו, אי מותר לצאת כך.

צג) בענין אין יוצאים באנקטמין, ולא בקשרים, ולא בפרמי / אי מותר לילדים לצאת עם מאס"ק של פורים / אי מותר לצאת עם בתי עינים וכובע המיוחדים לפורים.

צד) בענין כובע המתפשט להלן מראשו טפח, באיזה אופן אסרו חז"ל / באופן שתחוב חוט בתוך הכובע, אי מותר לצאת בו.

צה) בענין הרוחץ ידיו בנהר / בענין שיש להסיר המים מידיו ומגופו קודם שיקנחם במפה / מעשה רב מהקהלות יעקב ז"ל בזה / זהירות שלא לדחוק במקום שערות.

צו) זהירות להטובל בנהר, להסיר ריבוי המים, ולהעמיד עצמו בכל פחות מד' אמות.

צז) בענין ההולך ברה"ר ומטר יורד על בגדיו, שמותר לילך ד' אמות / אי גם בשלג הבענין כן.

צח) בענין אי מותר בהליכתו ברה"ר לאחוז בעל חי הקשור בשלשלת.

צט) אי מותר לסומא לילך עם כלב, במקום המותר להוציא / אי כלב הוי מוקצה.

ק) בענין הוצאה ברה"ר ע"י תינוק.

קא) אי מותר לצאת ברצועה (בענד"ל) שנותנים בבית החולים לבעל יולדת.

קב) בענין לא יעמוד אדם ברה"ר וישתין או ירוק ברה"י, וכן להיפוך / אי מותר להשתין ברה"ר ובכרמלית, באופן שמתגלגל ד' אמות.

קג) בהנ"ל, אי ברה"ר שלנו מותר להשתין.

קד) בענין לא יעמוד אדם ברה"ר ויקבל מים מהמזחילה הסמוכה לגג / באיזה אופן מותר.

קה) אי מותר לשתות מים היורדים מהצינור של הגג / גשמים היורדים בשבת, אי הם מוקצים.

קו) בענין חצר שפחותה מד"א על ד"א הסמוכה לרה"ר שאין שופכים מים לתוכה / באופן שהמים יורדים ע"י צינורות, אי מותר.

קז) בהנ"ל, אי מותר לשפוך מים לחצר הסמוכה לכרמלית / אי יש להתיר אצלינו אפילו בנשפך לרה"ר, מפני שהמים הולכים תחת הקרקע.

קח) טעם ההיתר להוציא מים מהברז, הגם שבאים מכרמלית לרה"י.

קט) כובע שנפל ברה"ר, אי מותר להגביהו וללבשו / נפל הכובע ברה"ר על מקום שיש תחתיו גומא, באיזה אופן יגביהו / בענין גוד אסיק מחיצתא / בענין אי אמרינן רה"י עולה עד לרקיע, גם כשאין המחיצות ניכרות למעלה.

קי) כובע שנפל תחת מכונית (קא"ר) ברה"ר, אי מותר להוציאו משם / בענין רה"ר מקורה דינה ככרמלית / אי גם כשמקורה דרך עראי, הדין כן.

סימן ע הלכות ארבע רשויות א) כתב המחבר בשו"ע (סי' שמה ס"א) ארבע רשויות בשבת, רשות היחיד, ורשות הרבים, וכרמלית, ומקום פטור. וענין הכרמלית אינו אלא מדרבנן, שהחמירו ליתן עליו דין רשות בפנ"ע, לא כרשות היחיד ולא כרשות הרבים, אבל מן התורה אין לנו רק ג' רשויות. וכל מקום שאין עליו לא דין רה"י ולא דין רה"ר, הרי הוא מדאורייתא מקום פטור. אמנם צריך לדעת שיש כרמלית שמדאורייתא הוא רה"י [כגון קרפף שהוא יותר מב' סאתים שלא הוקף לדירה], ויש כרמלית שמדאורייתא הוא מקום פטור [כגון שדה וגינה שאין להם מחיצות].

ב) מן התורה אינו חייב אלא במוציא או מכניס מרה"י לרה"ר, או מרה"ר לרה"י, או כשמעביר ד' אמות ברה"ר [אם עשה עקירה והנחה]. ומדרבנן אסור גם להוציא או להכניס מכרמלית לרה"י, או לרה"ר, וכן להיפוך. וכן אסור להעביר ד' אמות בכרמלית, אבל במקום פטור מותר לכתחילה לטלטל בתוכו אפילו יותר מד' אמות [כגון שיש מקום שהוא מוקף מחיצות שאין ביניהם ד' טפחים, אפילו הוא ארוך הרבה]. וכן מותר לכתחילה לטלטל ממקום פטור לרה"י, או לרה"ר, וכן להיפוך.

ג) רשות היחיד הוא מקום שהוא לכל הפחות דע"ד טפחים, ומוקף מחיצות גבוהות עשרה טפחים. אם המחיצות הם גבוהות מן הקרקע, אם הוא פחות מג' טפחים, קיי"ל הלל"מ דאמרינן לבוד, אבל אם המחיצות גבוהות ג' טפחים מן הארץ, אינם נחשבות כמחיצות, וממילא הרי המקום ההוא כרמלית מדרבנן, ומדאורייתא מקום פטור.

ד) מן התורה נחשב רה"י בג' מחיצות, דהיינו לחייב את הזורק מרה"י לרה"ר, או להיפוך, ומדרבנן צריך ד' מחיצות [ועי' להלן בהל' מחיצות, סי' עא אות א], דהיינו שאסור מדרבנן לטלטל בתוכו עד שיהא ד' מחיצות. אמנם יש סוברים שגם מן התורה לא סגי בג' מחיצות לחייב את המכניס לתוכה והמוציא מתוכה, אלא אם יש לחי ברוח רביעית, וכ"ה שיטת הרמב"ם. ועי' בט"ז (סי' שסג סק"א) שיש מחלקים בין אם הוא פתוח לרה"ר, או פתוח לכרמלית, וכ"כ בשו"ע הרב (שם ס"א). וע"ע בביה"ל (שם) מש"כ בזה.

ה) ונחלקו הפוסקים בשיעור של דע"ד טפחים שיהא נקרא רה"י, אם עובי המחיצות מצטרפים לד' טפחים. אמנם כתב במ"ב (שם סק"ג) שהסכימו האחרונים שלא נחלקו בזה רק לענין שיהא נקרא רה"י על עובי המחיצות, אבל לענין החלל שבתוך המחיצות לכו"ע לא נקרא רה"י, כל זמן שאין בחללו דע"ד טפחים.

ו) מחיצות של רה"י הוי רה"י, דהיינו אם מוציא מרה"ר ומניח על המחיצה, הגם שאין רחבן ד' חייב, כיון שהמחיצה עושה הרשות להיות רה"י, ע"כ גם המחיצה מקרי רה"י, כמבואר בשו"ע (שם ס"ג). וראיתי בס' מלאכת שבת שנסתפק באופן שבלאו המחיצות הוא רה"י, כמו מרפסת שפתוח לרה"י, שאין אנו צריכים בזה להמחיצות, אם גם בזה הוי המחיצות רה"י.

ז) מקום המוקף מחיצות, נחשב כל המקום כד' אמות, הן לטלטל בתוכו, והן לענין מקום שביתה, שאם הי' האדם בבהש"מ במקום המוקף מחיצות נחשב כל המקום כד' אמות, וחושבים האלפים אמה חוץ ממקום המוקף. אמנם כ"ז הוא דוקא כשמוקף לדירה, אבל כשאינו מוקף לשם דירה, כגון בקעה וגינה וכדומה, אז אינו נחשב כד' אמות, רק אם אינו מוקף יותר מסאתים, אבל אם הוא יותר מסאתים, אזי כמו שגזרו חז"ל לאסור לטלטל יותר מד' אמות דהוי כרמלית, כ"ה גם לענין שביתה בתוכו, שלא נחשב כולו כד' אמות, וחושבים האלפים אמה מסוף ד' אמות, כמבואר בשו"ע (סי' שצו ס"ב). וענין עיבורה של עיר לא שייך רק בעיר, ולא בכל מקום המוקף, אפילו כשהוא פחות מסאתים.

ח) כתב המחבר בשו"ע (סי' שסא ס"ב) חצר שנפרצה במילואה או ביותר מי' לרה"ר, באופן שהחצר נעשה כרמלית, אז גם מקום המחיצה נידון כצידי רה"ר שהוא כרמלית, ואסור לטלטל משם לרה"ר. אמנם אם נפרצה לכרמלית, אז מותר לטלטל מכרמלית לכרמלית [וע"ע להלן אות לב].

ט) חצר שנפרצה בקרן זוית אפילו בפחות מי', וכן בית שנפרצה בקרן זוית אפילו בפחות מי', ונפרץ גם הקירוי עד שנשאר באלכסון, נידון ככרמלית, כמבואר בשו"ע (שם). אבל פרצה שאינה בקרן זוית, אמרינן בה פי תקרה יורד וסותם אפילו ביותר מי', והוי רה"י. וכתב הרמ"א (שם) דאמרינן פי תקרה יורד וסותם אפילו בב' מחיצות, אם יש כאן ב' מחיצות שלימות דבוקות זו בזו, אבל לא כשהם זו כנגד זו.

י) וכתב עוד הרמ"א (שם), שיש אומרים דלא אמרינן פי תקרה רק כשרוחב הקירוי הוא ד' טפחים. וע"ע ברמ"א (סי' שמו ס"ג) שבמשקוף שהוא למעלה מן הדלת לא יסמכו על דין פי תקרה, אפילו יש רוחב ד' טפחים, דחיישינן שמא לא יהיה במשקוף ארבעה, יעו"ש. אמנם נראה שזהו דוקא במשקוף שעל הדלת, שבזה יש החשש שכמ"פ יהי' פחות מד', ולא ידעו לחלק בזה, אבל במקום שיש גג ממש לפני הדלת שאין לו שייכות להמשקוף, מסתבר שאומרים פי תקרה, שבזה ע"פ רוב יש יותר מד' טפחים.

יא) מבואר בשו"ע (שם ס"ב) שאם התקרה משופע לא אמרינן פי תקרה יורד וסותם. ויש לעי' מהו השיעור של השיפוע, ולכאורה אפילו בשיפוע קצת שוב אין אומרים פי תקרה יורד וסותם, כיון שאין לה פה. אמנם באופן שבקצה השיפוע יש נסר ההולך ביושר, אם יש בהיושר ד' טפחים, מסתבר שאמרינן פי תקרה יורד וסותם.

יב) חריץ שהוא עמוק י' טפחים, והוא רחב דע"ד, הוי רה"י. ולכן יש ליזהר שלא לזרוק כלום בתוך החלל שיש באמצע הרחוב לצורך צינורות המים וכדומה, וכן כשהולכים בימות הגשמים על חלל הזה, לא ישפשף מנעליו להוריד שם השלג, דלא שייך לומר בזה גוד אחית, כיון שמקום הכותל הוא מכוסה לגמרי.

יג) וכן תל או עמוד שהם גבוהים י' טפחים, ורחבים דע"ד, אפילו אין להם מחיצות כלל הרי הם רה"י, אפילו כשהם באמצע רה"ר, דקיי"ל הלכה למשה מסיני דאמרינן גוד אסיק מחיצתא, כמבואר בשו"ע (סי' שמה ס"ב). ולכן כל מכונית (קא"ר) הרי ע"ג רה"י, ובאופן שאין חלל ג' טפחים מהקרקע עד המכונית, אז גם תחתיו רה"י. ואם יש חלל ג' טפחים, אז הוא תחתיו כרמלית. ע"ע לעיל סי' סט אות צח.

יד) תל שאין לו מחיצות והוא משופע והולך, אם מתלקט בגבהו מעט מעט באופן שהוא מגביה י' טפחים מתוך הילוך ד' אמות, הרי הוא כאילו זקוף ביושר, ורה"י הוא במקום גבהו, אם מגביה כן מכל רוחותיו, אפילו הוא עומד ברה"ר, כיון שאין נוח להלוך בו. אבל אם מתלקט גובה עשרה מתוך הילוך ה' אמות, הרי ההילוך בו נוח וקל, ולפיכך הוא כרה"ר גמורה אם הוא ברה"ר, או ככרמלית אם הוא בכרמלית.

טו) עמוד וכדומה שלמטה עד ג' טפחים אין בו רוחב ג' טפחים, גם למעלה אין עליו שם רה"י, רק כשיש עליו מחיצות י' טפחים, או שיש בהעמוד מקום ד' במשך י' טפחים. אבל אם למטה עד ג' טפחים לארץ יש עכ"פ רוחב של ג' טפחים, הגם שלמטה אין לו שם רה"י, אעפ"כ למעלה הרי הוא רה"י, עי' במג"א (סי' שמה סק"א, ובמחה"ש שם), ובשו"ע הרב (שם ס"ג).

טז) כתב המחבר בשו"ע (סי' שסב ס"ב) תל שגבוה ה' והשלימו לעשרה, שעשה עליו מחיצה גבוה ה', חשובה מחיצה. ומבואר בפוסקים דה"ה חריץ שעמוק ה' טפחים, ועשה על שפת החריץ מחיצה גובה חמשה, מצטרפים להחשב מחיצה של י' טפחים. אמנם בביה"ל (שם) נסתפק שאפשר צריך להיות התל זקוף, ולא במדרון, יעו"ש. ועוד כתב שם להסתפק, אם התל צריך להיות עכ"פ גבוה ג' טפחים, עיי"ש. ועוד נסתפק באופן שהמחיצה הוא רחוקה ג' טפחים משפת התל, אם מצטרפת, יעו"ש.

יז) גגי הבתים הרי הם רה"י, אכן כשיש גג הבולט מהמחיצות, אי אפשר לומר גוד אסיק מחיצתא, וממילא הגג יש לו דין כרמלית [חוץ אם יש פתח מהבית להגג, ראה להלן אות יט]. אכן יש אומרים שאם אינו בולט ד' טפחים, אז עדיין יש עליו דין רה"י, עי' במג"א (סי' שעד סק"ה), ועי' בביה"ל (סי' שמה סט"ז), וע"ע בשו"ע הרב שם (סכ"ג) ביאור דין זה.

יח) קיי"ל שרה"י עולה עד לרקיע, כמבואר בשו"ע (שם ס"ה), והיינו אפילו באופן שלמעלה אין שם דע"ד, כגון שנעץ קנה ברה"י אפילו גבוה מאה אמה, וזרק חפץ מרה"ר ונח על הקנה חייב. אבל ברה"ר וכן בכרמלית למעלה מי' טפחים, הרי הוא מקום פטור, כמבואר בשו"ע (שם סי"ב וסי"ח).

יט) חורי רה"י, אפילו הם מפולשים לרה"ר, הרי הם כמו רה"י, כמבואר בשו"ע (שם ס"ד). וה"ה לענין זיז היוצא מן החלון, וכן כשיש ארובה על הגג באופן שהגג בעצמו אינו רה"י. ויש להסתפק אי חורי רה"י הוי רה"י גם כשהחלון או הדלת נעול, או דוקא בזמן שהוא פתוח. והנה בשו"ע הרב (סי' שמו ס"ט) ובקו"א (שם סק"א) כתב טעם בענין אסקופה למה לא נידון כחורי רה"י, משום שיש לו דלת, ואפילו בזמן שהוא פתוח, הואיל והוא עשוי לחזור ולנעול, עיי"ש. אמנם עדיין צ"ע ממה שמבואר בשו"ע סי' שמ"ה (סט"ז) שגג שחלון פתוח לו נקרא חורי רה"י. ודוחק לומר דהיינו דוקא כשאין לו דלת וחלון שעשוי לנעול. ובפשטות משמע לכאורה שחלון נקרא חורי רה"י גם כשהוא נעול, וכן ראיתי בס' נתיבות השבת (פ"ב הע' לד). ועכ"פ כשהוא פתוח ודאי נקרא חורי רה"י, הגם שיש לו דלת. ויש שרצו לומר שאסקופה שאני, שלא נעשה להשתמש בו תשמישי רה"י, ע"כ לא נקרא רה"י, ולפ"ז מרפסת שנעשה להשתמש בו מרה"י, נקרא חורי רה"י.

כ) והגם שמבואר ברמ"א (סי' שמו ס"ג) שאין לטלטל מאסקופה לרה"י, ובשו"ע הרב (שם ס"ט) כתב הטעם משום שהפתח עשוי לחזור ולנעול עיי"ש, י"ל דהיינו משום שהאסקופה פתוח לרשות אחר, משא"כ באופן שהמפרסת והזיז אינם פתוחים לרשות אחר, נקראים רה"י אפילו כשהדלת נעול, וע"ע בנתיבות שבת (שם אות נג).

כא) אמנם אם המרפסת יש לה מחיצות גמורות מג' צדדים, וגם בצד שלפני רה"ר יש לה ד' טפחים מצד אחד, או משהו משני הצדדים, הוי רה"י גמורה בפני עצמה. ובאופן שמצד שלפני רה"ר אין לה מחיצה כלל, יש לעי' אם המדריגות נחשבות למחיצה, באופן שמתלקטות י' מתוך ד' [עי' לעיל אות יד], ושמעתי ממורי הגרי"י ניימאנן אב"ד בעלזא-מאנטריאל ז"ל שי"ל שע"י מדריגות נקרא ניחא תשמישתא לבני רה"ר לגבי זה שלא יהא נקרא מחיצה, ועי' בס' נתיבות שבת (פט"ז ס"ט). וע"ע מש"כ בזה בשו"ת עמק התשובה (ח"ג סי' טו), [וראה עוד מה שכתבנו לעיל בהל' הוצאה (סי' סו אות כג) בענין מכתבים (פאס"ט) שמקצתם מונח בחור הדלת].

כב) חורי רה"ר שאינם מפולשים לרה"י, אם הם גבוהים למעלה מג', אינם כרה"ר, אלא נידונים לפי מדותיהם, דהיינו אם הם גבוהים י' טפחים ורחב ד', הוי רה"י. ואם אינם גבוהים י' טפחים, אז אם הם רחב ד' הוי כרמלית, ואם לאו הוי מקום פטור, כמבואר בשו"ע (שם סי"ג).

כג) רשות הרבים הוא מקום הילוך הרבים, כמו רחובות ושווקים. וצריך להיות רחב ט"ז אמה על ט"ז אמה. ושלא יהא חומה סביביו, והיינו אפילו אם יש רה"ר באמצע העיר, אם יש חומה להעיר, אין לו דין רה"ר. וה"ה שמחיצות הבתים כשהם קרובים זו לזו נחשבים כמו חומה. חוץ מבאופן שהרה"ר מפולש משער לשער, דהיינו שהשערים מכוונים זה כנגד זה, ואין דלתותיו נעולות בלילה, כמבואר בשו"ע (סי' שמה ס"ז).

כד) מבואות הרחבים ט"ז אמה, אפילו מתקצרים באמצע, הרי הם רה"ר. ויש אומרים דהיינו דוקא אם עכ"פ באותו מקום הוא רחב י"ג אמה ושליש. ויש מחלקים בזה בין אם אותו המקום הולך לאורך רה"ר, או הולך לרוחב רה"ר, דהיינו שמפולש מרה"ר אחת לרה"ר אחרת, כמבואר בשו"ע (שם ס"ח וס"ט ובאחרונים שם, ובשו"ע הרב שם סי"ב).

כה) ויש אומרים שאם אין ששים רבוא עוברים בו, אין לו דין רשות הרבים, כמבואר בשו"ע (שם). ודנו הפוסקים הרבה בזה באיזה אופן משערים הענין של ששים רבוא. ועל שיטה הזו סמכו כמה פוסקים למעשה לומר שבדרך כלל [דהיינו ברוב מקומות שאין ששים רבוא עוברים בו] אין לנו רה"ר דאורייתא. וממילא יכולים לעשות עירוב ע"י צורת הפתח [וע"ע מה שכתבנו בזה להלן בהל' מחיצות (סימן עא אות כג)], וכתב בשו"ע הרב (שם סי"א) שכן נתפשט המנהג להקל בזה, ואין למחות בידם שיש להם על מה שיסמוכו, וכל ירא שמים יחמיר לעצמו. ובמ"ב (שם סקכ"ג ובביה"ל) נוטה הרבה לדעת המחמירים, אכן כתב ג"כ שאין לנו כח למחות ביד הסומכים על דעה זו, שאין זה דעת יחידאה, וכן צדדו כמה אחרונים, וכל בעל נפש יחמיר לעצמו, ע"כ. וע"ע בתולדות שמואל (שם אות ח) שהביא חבילת הפוסקים שכתבו להקל בזה, עיי"ש.

כו) וקיבלו חז"ל שרה"ר צריך להיות דומה לדגלי מדבר, וע"כ אם הוא מקורה אין לו דין רה"ר, אלא כרמלית. ומסתבר שאם יש באמצע רה"ר מקום מקורה [כמו ששכיח תחת ההי"י-ווע"י] אותו המקום אין עליו שם רה"ר, ואינו דומה לרחוב המתקצר באמצע [המובא לעיל אות כד], שבזה כתב הרשב"א הטעם שא"א לרה"ר להתלקט במלקט, אבל באופן שמצד עצמו אין עליו דין רה"ר, כמו במקורה, אפילו הוא באמצע הרחוב, מסתבר דלא הוי עליו שם רה"ר. ובס' תולדות שמואל (סי' פו אות ז) כתב להסתפק באופן שנעשה באמצע רה"ר מקום שיכולים לכסותו בשעת הגשמים למכסה מזרם ומטר (כמו אוינונ"ג), אי מקום הזה עדיין נקרא רה"ר, יעו"ש.

כז) כל דבר שהוא ברשות הרבים, אם אינו גבוה ג' טפחים, אפילו הם קוצים, או צואה שאין רבים דורסים עליהם, חשובים כקרקע והוי רה"ר, וכמבואר בשו"ע (שם ס"י). ואם הוא גבוה שלש, ומשלש עד תשעה, ולא תשעה בכלל, אם הוא רחב דע"ד הוי כרמלית. ואם אינו רחב דע"ד הוי מקום פטור. ואם הוא גבוה ט' טפחים מצומצמים, ורבים מכתפים עליו, הוי רה"ר אפילו אינו רחב ד'. ויש סוברים דה"ה לגבוה מתשעה ועד עשרה ורבים מכתפים עליו, דהוי רה"ר אפילו אינו רחב ד', וכמבואר בשו"ע (שם). ומעשרה ולמעלה, אם הוא רחב ד' הוי רה"י, ואם לאו הוי מקום פטור.

כח) מקום פטור הוא מקום שאין בו דע"ד טפחים, אפילו הוא ארוך הרבה, וגבוה עכ"פ ג' טפחים מעל הקרקע, שאל"כ הרי הוא בטל להמקום שנמצא בו, כמבואר בשו"ע (שם סי"ט). והנה אם הוא עומד ברה"י, בכל אופן אפילו הוא גבוה הרבה, הרי הוא בטל לרה"י, אלא בעומד ברה"ר אז יש נפק"מ אם הוא גבוה ג' טפחים, או לא.

כט) ונחלקו הפוסקים אם גם בכרמלית שייך מקום פטור, או דוקא ברה"ר, אבל בכרמלית הרי הוא בטל לכרמלית, אפילו הוא גבוה ג"ט, כמו שמבואר ברמ"א (שם), וכתבו האחרונים שיש להחמיר דלא הוי מקום פטור בכרמלית, אכן בשעת הדחק כתב בביה"ל שאפשר שיש להקל. ונפק"מ למעשה בענין רה"ר שלנו, לפי המקילים דמקרי כרמלית, אם יש באמצעו הצינור של מים לצורך דליקה ח"ו וכדומה, אפילו אין בו דע"ד טפחים, אין לכתחילה להניח עליו חפץ. אכן אם הוא גבוה י' טפחים אזי לכו"ע הוי מקום פטור, שהרי אפילו כרמלית אינה תופסת רק עד עשרה, כמבואר בשו"ע (שם סי"ח) שלמעלה מעשרה הוי מקום פטור, וכמובן דהיינו באופן שאין בו דע"ד טפחים. ולכן אם נזכר שיש לו חפץ בכיס, יש עצה להניחו על מקום כזה, ועי' מה שכתבנו בזה בשו"ת חיי הלוי (ח"ג סי' לו אות ז, וח"ד סי' לה) וע"ע לקמן אות מו.

ל) אמנם לכאורה פשוט שכל השאלה אם יש מקום פטור בכרמלית, היינו בדבר המונח על מקום הכרמלית, אבל באופן שעושה מחיצה אצל מחיצת הבית וכדומה, וביניהם אין מקום של ד' טפחים, אפילו הוא ארוך הרבה, לכו"ע הרי אותו המקום נקרא מקום פטור, ומותר לטלטל שם לכתחילה. ויש לעי' אי סגי בזה צורת הפתח. ושוב שמעתי שבחזו"א כתב שלא מהני צורת הפתח על מקום שהוא פחות מד' טפחים. עוד יש לעי' באופן שיש עוד פתחים מדיורים אחרים לתוך היקף הזה, אי מותר לטלטל שם כלים ששבתו ברה"י, בלי עירובי חצירות. אמנם פשוט שאסור לטלטל דרך שם מבית לבית.

לא) והנה בחי' הר"ן וריטב"א (שבת קא.) כתבו בשם הרא"ה ז"ל שגם במקום פטור אין מטלטלים רק בד' אמות, ולא הותר מקום פטור רק לענין לטלטל מתוכו לרה"י ולרה"ר, ומרה"ר לרה"י לתוכו, וכן לענין לטלטל דרך זריקה, דהיינו מי שיש לו שני בתים בשני צידי רשות הרבים, שמותר לו לזרוק מזו לזו למעלה מי' טפחים, עיי"ש. אכן להלכה כתבו הפוסקים שמותר גם לטלטל אפילו כמה מילין, ובלבד שלא יצא חוץ לתחום.

לב) עוד מבואר בראשונים שאין כרמלית בכלים, ונחלקו הפוסקים אי בטל לרשות שמונח שם, דהיינו רה"ר או כרמלית, או דלמא נשאר לעולם מקום פטור, ולהלכה נקטו רוב האחרונים שבטל לרשות שמונח שם. ועי' בשעה"צ (אות טו) שגם מקום פטור לא שייך בכלים, ובטל לרה"ר. וצ"ע מה נקרא כלי לענין זה, דהנה מבואר בסעי' י"א בקוצים שאינם מחוברים שיש עליהם דין כרמלית, וע"כ העיקר דוקא כלי ממש, שלא רצו חז"ל לבטלם מתורת כלי, וכמ"ש בשו"ע הרב (ס"י). וצ"ע בכלי שניקב בכדי טהרתו, ומונח ברה"ר, אם יש עליו דין כרמלית ומקום פטור.

לג) קרפף שהוא מקום המוקף מחיצות יותר מסאתים [כחצר המשכן], דהיינו יותר משבעים אמה ושיריים על שבעים אמה ושיריים, אם אינו מוקף לדירה, הגם שמה"ת הוא רה"י, והזורק מתוכו לרה"ר או איפכא חייב, גזרו חז"ל שיהא עליו דין כרמלית מדרבנן, ואסור לטלטל בתוכו ד' אמות, כמבואר לעיל אות א'.

לד) אמנם אעפ"כ מותר לטלטל ממנו לכרמלית אחרת תוך ד' אמות, כגון בקעה, או ים, הגם שהוא מוציא עי"ז מרה"י לכרמלית, ולא גזרו בזה חז"ל, כדי שלא יבואו לטלטל בתוכו יותר מד' אמות, ומתוך כך יבואו לטלטל ברה"ר. ומכ"ש שמותר לטלטל מכרמלית לכרמלית תוך ד' אמות, כגון מהים לשפת הים, רק צריך ליזהר שלא יוציא חוץ לד' אמות.

לה) כשמעביר חפץ מרה"י לרה"י, אם הם של שני אנשים, אסור משום עירוב, אפילו אין שום רשות מפסיק ביניהם, ולכן אסור להושיט ממרפסת (פארט"ש) שלו למרפסת של חבירו, אפילו הוא רשות היחיד [משום שיש לו מחיצות, או מטעם חורי רשות היחיד], וגם לא שייך לעשות עירוב, מפני שיש מחיצה המפסקת. אכן יש עצה לעשות מדריגה, כמו שמבואר בשו"ע (סי' שסו), ומבואר שם שצריך להיות קבוע, וע"כ יכולים לקשור קעסט"ל להמחיצה משני הצדדים, באופן שלא יהא עשרה טפחים מן הקעסט"ל עד גובה המחיצה. וע"ע מה שכתבנו בזה בשו"ת חיי הלוי (ח"ו סי' פד אות ו).

לו) שתי מרפסות השייכות לאדם אחד, אין חשש כלל להושיט מזה לזה. אכן אם יש רשות הרבים מפסיק ביניהם, מבואר בגמ' ובשו"ע (סי' שמז) שאם מושיט מזה לזה כששני הרשות היחיד הם בשורה אחת, חייב חטאת, שכך הי' עבודת הלוים, אבל הזורק פטור. ובאופן ששני הרה"י הם זה כנגד זה, ורשות הרבים מפסיק, אז מותר אפילו להושיט למעלה מי' טפחים. מבואר עוד בשו"ע (סי' שע"ג סעי' א') שתי גזוזטראות הבולטות משתי עליות זו כנגד זו ונתן ביניהם נסר רחב ארבע' הרי הוא כפתח ומערבין יחד עיי"ש.

לז) ואם הוא מושיט או זורק למטה מעשרה, אסור מדרבנן, אפילו כששני רה"י הם זה כנגד זה. ואפילו אם אין רק כרמלית מפסיק אסור, שגזרו חז"ל שמא יבא לעשות הנחה, כמו שמובא בשו"ע (סי' שמז). ואם רשות אחת גבוה מהשניה, אסור לזרוק חפץ, מחשש שלא יאמן את ידיו היטב ויפול לרה"ר, וישכח ויביאנו לרה"י. וע"כ מבואר שם שבכלים הנשברים כשנופלים לא גזרו חז"ל בזה, ומותר לזרקם אפילו כשרשות אחת גבוה מהשניה. ואם רק כרמלית מפסקת ביניהם, מבואר שם שלא גזרו בזה. ובכל אופן מותר לזרוק מזה לזה למעלה מי' טפחים.

לח) אם רוצה להשתמש ולהוציא חפץ על זיז היוצא מן הבית, כגון המונח לפני החלון, אם הוא למטה מי' טפחים לארץ אסור, כיון שרה"ר או כרמלית אוסרים עליו, אבל באופן שהזיז היא למעלה מי' טפחים, אפילו הוא רוחב דע"ד, אין עליו דין כרמלית, כיון שחלון פתוח לו, אכן גזרו חז"ל שמא יפול החפץ לארץ ויבוא להביאו מרה"ר. וע' בביה"ל שאפילו הזיז הוא רחב לא חילקו חז"ל, וע"כ אסור להשתמש בהזיז רק בכלים שאם יפלו ישברו. אמנם אם הזיז בולט לכרמלית, לא גזרו בזה. וממילא בבתים שלנו שבדרך כלל הזיז היא למעלה מכרמלית, מותר להשתמש ליתן מאכלים, אם הוא למעלה מי' טפחים. וע"ע בנתיבות שבת (פ"י אות ז) שיש סברא שאם יש מחיצה לפני הזיז אפלו מחיצה קטנה, כיון שמעכב החפץ שלא יפול, אולי לא גזרו חז"ל.

לט) הושיט ידו עם פירות מרה"י לרה"ר תוך עשרה, אם עשה במזיד קנסו חז"ל שאסור להחזירה, כמבואר בשו"ע (סי' שמח). ועיי"ש במג"א שאפילו בכרמלית גזרו בזה, וכ"כ בשו"ע הרב (בסוגרים), אבל רוב האחרונים מתירים בכרמלית, עי' במ"ב (סק"י). ואם הושיט בשוגג, מותר להחזירה, ודוקא לאותו חצר. ויש סוברים שלא גזרו חז"ל אפילו במזיד אלא כשהוציאו מבעוד יום והניחה עד חשיכה, אבל כשהוציאו בשבת לא גזרו חז"ל, כדי שלא יבא לידי חיוב דאורייתא כשישליכם מידו, ועי' במ"ב בשם א"ר שמצדד להקל כשיטה זו, שכ"ה דעת הרבה ראשונים. ואם הוא מושיט למעלה מעשרה, יש סוברים שמותר לכתחילה.

תוכן הענינים

א) הלכות ארבע רשויות: רשות היחיד, רשות הרבים, כרמלית, ומקום פטור, מדאורייתא ומדרבנן / אופן כרמלית שהוא מה"ת רשות היחיד, ואופן כרמלית שהוא מה"ת מקום פטור.

ב) אופני החיוב מן התורה, והאסורים מדרבנן, והמותר לכתחילה, בארבע רשויות / דין הוצאה והכנסה ברה"ר וברה"י ובכרמלית / בענין העברת ד' אמות ברה"ר ובכרמלית / היתר הוצאה והכנסה והעברת ד' אמות במקום פטור.

ג) שיעור רשות היחיד / כשיש מחיצות גבוהות מן הקרקע, באיזה אופן הוי רשות היחיד.

ד) שיעור מחיצות לרשות היחיד, מדאורייתא ומדרבנן.

ה) בענין אי עובי המחיצות מצטרפים לד' טפחים.

ו) בענין מחיצות רה"י, שדינם כרה"י אע"פ שאין רחבם ד' / באופן שהוא ממילא רה"י, אי גם בזה דין המחיצה כרה"י.

ז) בענין מקום המוקף מחיצות שנחשב כד' אמות / בענין איסור טלטול במקום שאינו מוקף לדירה, והוא יותר מסאתים / אי שייך עיבורה של עיר בכל מקום המוקף מחיצות.

ח) חצר שנפרצה במילואה, או ביותר מי', אי מותר לטלטל ממקום המחיצה לרה"ר ולכרמלית.

ט) בענין חצר ובית שנפרצו בקרן זוית / בענין פי תקרה יורד וסותם / אי אמרינן פי תקרה גם בב' מחיצות.

י) אי אמרינן פי תקרה כשאין רוחב הקירוי ד' טפחים / אי אמרינן פי תקרה במשקוף שמעל הדלת / אי אמרינן פי תקרה בגג שלפני הדלת.

יא) בענין שאין אומרים פי תקרה כשהולך בשיפוע / שיעור השיפוע / באופן שבסוף השיפוע יש נסר ההולך ביושר, אי אמרינן פי תקרה.

יב) בענין חריץ עמוק י' טפחים ורחב דע"ד / בענין חלל שיש באמצע הרחוב לצורך צינורות המים וכדומה.

יג) בענין תל ועמוד גבוה י' טפחים ורחב דע"ד / בענין מכונית (קא"ר).

יד) בענין תל המתלקט י' טפחים מתוך ד' אמות, ומתוך ה' אמות.

טו) בענין עמוד שלמטה אין בו ד' טפחים, ולמעלה יש בו ד' טפחים, באיזה אופן הוי רה"י למעלה.

טז) בענין תל שגבוה ה', ועשה מחיצה להשלימו לי' / בענין חריץ שעמוק ה', ועשה מחיצה על שפתו להשלימו לי' / באופן שהמחיצה רחוקה משפת התל, אי מצטרפת.

יז) בענין גגי הבתים, באיזה אופן הוי רה"י, ובאיזה אופן הוי כרמלית.

יח) בענין רשות היחיד עולה עד לרקיע / בענין רה"ר וכרמלית שלמעלה מי' הוי מקום פטור.

יט) בענין חורי רה"י כרה"י / אי הוי כרה"י גם כשהחלון או הדלת נעול / בענין זיז היוצא מהחלון, וארובה שעל הגג / טעם למה לא מקרי אסקופה חורי רה"י / בענין מרפסת שנעשה להשתמש בו מרה"י.

כ) בענין מרפסת שאין לה מחיצות עשרה / בענין טלטול מאסקופה לרה"י.

כא) בענין מרפסת שיש לו מחיצות גמורות מג' צדדים / בענין אם המדריגות נחשבות למחיצה.

כב) בענין חורי רה"ר.

כג) גדרי רשות הרבים / שיעור רוחב רה"ר / באופן שבתי העיר סמוכות זו לזו, אי נחשב כחומה סביב / באופן שהשערים מכוונים זה כנגד זה, ואין דלתותיו נעולות בלילה, אי הוי כרה"ר גם כשיש חומה.

כד) בענין מבואות הרחבים ט"ז אמה, ומתקצרים באמצע.

כה) שיטת הסוברים שרה"ר צריך להיות ס' רבוא בוקעים בו / הסכמת הפוסקים והמנהג בזה.

כו) בענין רה"ר מקורה / בענין מקום מכוסה באמצע רה"ר.

כז) בענין דברים המונחים ברה"ר, באיזה אופן בטלים לרה"ר, ובאיזה אופן הם כרשות בפ"ע.

כח) גדר מקום פטור.

כט) בענין אי שייך מקום פטור בכרמלית / אי מותר להניח חפץ על צינור מים העומד ברה"ר [לצורך דליקה ח"ו].

ל) בענין מחיצה הנעשה אצל מחיצת הבית, ואין ביניהם ד' טפחים / אי סגי שם בצורת הפתח.

לא) שיטת הסוברים שגם במקום פטור אין לטלטל יותר מד' אמות.

לב) בענין אין כרמלית בכלים / אי דין הכלי כמקום פטור, או שבטל לרשות שמונח שם / בענין אין מקום פטור בכלים / מה נקרא כלי לענין זה.

לג) בענין קרפף, שהוא מקום המוקף מחיצות יותר מסאתים.

לד) אי מותר לטלטל מקרפף לכרמלית / אי מותר לטלטל מכרמלית לכרמלית תוך ד' אמות / אי מותר לטלטל מהים לשפתו.

לה) בענין איסור טלטול ממרפסת (פארט"ש) שלו למרפסת חבירו / אי שייך לעשות בזה עירובי חצירות / בענין עצה של עשיית מדריגה.

לו) שתי מרפסות השייכות לאדם אחד, אי מותר לטלטל מזה לזה / באופן שרה"ר מפסיק ביניהם, באיזה אופן חייב חטאת, ובאיזה אופן מותר לכתחילה.

לז) בענין מושיט או זורק מרה"י לרה"י למטה מי' / בענין שתי רה"י שאחת גבוה מהשניה / אי מותר לזרוק מרה"י לרה"י למעלה מי'.

לח) בענין זיז היוצא מן הבית, באיזה אופן מותר להניח חפץ עליו.

לט) בענין הושיט פירות מרה"י לרה"ר ולכרמלית, באיזה אופן אסור להחזירה.

סימן עא הלכות מחיצות וצורת הפתח א) מן התורה די בג' מחיצות שיהא נחשב רשות היחיד. ואפילו יש ב' מחיצות ועוד לחי, הרי זה רה"י מה"ת, והזורק מתוכו לרה"ר ומרה"ר לתוכו חייב. וחז"ל אסרו לטלטל אפילו כשיש ג' מחיצות גמורות, ואפילו כשהיא פתוח לכרמלית, אלא אם יעשה איזה תיקון ברוח הרביעית.

ב) והנה במבוי שהי' בימי חז"ל שהחצירות היו פתוחות לתוכו, והמבוי לא נעשה לדירה ולתשמישי צניעות, סגי לעשות תיקון לחי או קורה, והלחי הוא כמו מחיצה, ואין לו שיעור אפילו פחות מטפח, אבל צריך להיות גבהו י' טפחים, ומעמידו אצל הכתלים, וזהו כמו כותל ברוח הד'. וקורה אינה משום מחיצה, רק כמו היכרא שלא יתחלף ברה"ר, וצריכה להיות רחבה טפח. ומניחו בראש המבוי מכותל אל הכותל, או עכ"פ סמוך פחות מג' טפחים לכותל. והתירו חז"ל בלחי וקורה, כיון שיש ג' מחיצות להמבוי. אמנם אם רוחב פתחו הוא יותר מעשר אמות, אז לא מהני לחי וקורה, וצריך דוקא צורת הפתח.

ג) וכ"ז הוא במבוי, אבל בחצר שהוא יותר דומה לדירה שמשתמשים שם, לא התירו חז"ל לתקנו בלחי משהו או קורה, אלא צריך שיהא שני לחיין משני הצדדים. ואם מעמיד הלחיין סגי במשהו גבוה י' טפחים, אבל אם נשאר מהכותל שהולך מעט בצד הד', אז צריך טפח מכל צד. ואם אין תיקון רק מצד אחת, אז צריך להיות ד' טפחים, בין אם הוא מהכותל, בין אם הוא מעמיד פס, ומעמידו בצד אחד מן הכותלים.

ד) וגם בחצר, אם נשאר מקום הפתוח יותר מעשר אמות, צריך לעשות צורת הפתח. ואפילו באופן שהעומד הוא מרובה על הפרוץ גם ברוח הרביעית, ג"כ לא מהני להתיר פירצה שהוא יותר מעשר אמות. ולא מהני להעמיד פס באמצע העשר אמות, דכיון שיש אויר משני הצדדים שהן יותר מהפס אמרינן אתי אוירא דהאי גיסא והאי גיסא ומבטל להעומד. ובאופן שהעומד באמצע הוא ד' אמות, נחלקו הפוסקים אי אמרינן גם בזה שהאויר משני הצדדים אם הם יתרים מהעומד מבטלים את העומד, ועי' בנתיבות השבת (פי"ד סקפ"ו).

ה) ואם רוח הד' הוא פתוח פחות מג' טפחים, אפילו הוא פרוץ במילואו, אין צריך תיקון כלל. אבל אם הוא יותר מג' טפחים, אפילו הוא פחות מד' טפחים, צריך לעשות תיקון, דהיינו או שיהיו שניי לחיין משהו משני הצדדים, או שיעמיד פס מצד אחד עד שלא ישאר ג' טפחים. אכן במבוי יש סוברים שאם הפתח הוא פחות מד' טפחים אין צריך תיקון כלל, וכמבואר בשו"ע (סי' שסג סכ"ח).

ו) כתב המחבר בשו"ע (סי' שסב ס"ח) פרוץ מרובה על העומד אסור, אלא א"כ כל פרצה מהם פחותה מג' טפחים. ונחלקו האחרונים אי כל רוח לבדו צריך להיות עומד מרובה, או יכולים לצרף משני צדדים, עי' במ"ב (סקמ"ה), ושיטת החזו"א (סי' ע סק"ז) להחמיר עיי"ש, ומובא בשונה הלכות (סכ"ג). [וע"ע בחזו"א סי' עה אות ג-ה]. אכן בערוך השלחן (סכ"ג וסכ"ט) כתב שאין לחשוב כל מחיצה בפני עצמה, אלא בכולל. ואפילו כשיש במחיצה אחת פרוץ מרובה על העומד, אם בכולל כל המחיצות לא יהא פרוץ מרובה, הוי מחיצה. ומדייק כן מלשון המשנה והגמ', עיי"ש.

ז) כתב המחבר בשו"ע (סי' שסב סי"א) מהו צורת פתח, קנה מכאן וקנה מכאן וקנה על גביהן, אפילו אינו נוגע בהן אלא שיש ביניהם כמה אמות, ובלבד שיהא גובה הקנים שמכאן ומכאן י' טפחים, ויהיו מכוונים כנגד קנה העליון. ואם חיבר הקנה העליון מן הצד של קנה העומד, אפילו רק לאחד מהם, לא מהני.

ח) כתב המג"א (סי' שסג ס"ק כ"ח) דלא מהני בזה ראשי הכתלים להיות כקנים, וע"כ לא מהני ליתן החוט העליון על ראשי הכתלים. ובשו"ת רעק"א (סימן לה) מבאר דגם אין לסמוך בזה אפילו על קנה אחד עיי"ש. וע"ע בספר נתיבות השבת (פרק יט סעי' י"ז) מה שפלפלו האחרונים בדברי המג"א.

ט) הקנה של הצורת הפתח לא יהא גבוה מן הארץ ג' טפחים, וכתב החזו"א (או"ח סי' עט) שאפילו אם הקנה מחובר לכותל צריך ג"כ להיות בתוך ג' טפחים להארץ, שאם לא הוי כפתחי שימאי. וע"ע מ"ב (סי' שסג סקכ"ז), וע"ע בפמ"ג בשם תו"ש, ומובא בשעה"צ (סי' שסג), שהגם לענין לחי כשר עמוד הנעשה משברים, אבל לענין צורת הפתח יש להחמיר. ונראה פשוט שאם יש י' טפחים מחתיכה אחת, ואח"כ משברים, אין חשש, שלא שייך הפסק בזה לגבי הקנה העליונה. ושוב מצאתי כן בס' נתיבות השבת (עמ' רכא, הע' צז).

י) עוד כתב החזו"א (סי' ע סקכ"ג) שהקנה שלמעלה צריך להיות קצר מהמזוזה, שאם ימלא כל עובי המזוזה, אין כאן מזוזות מבפנים, דהא תוך צורת הפתח הוי כלחוץ. ואם הקנה מילא כל עובי המזוזה, צריך להעמיד אצלו קנים אחרים שיהא בולט לבפנים. ומובא זה בשונה הלכות (סי' שסב סמ"א. וע"ע שם סי' שמה סט"ו).

יא) כתב המחבר בשו"ע (סי' שסב סי"א) צריך שיהיו הקנים שבצדדים חזקים לקבל דלת כל שהוא, אפילו של קש או של קנים, אבל קנה שעל גבן סגי בכל שהוא, ואפילו גמי מהני. והנה כל מחיצה וכן לחי שהוא כמו מחיצה צריך להיות חזקה שיכולה לעמוד ברוח מצויה, ויש מחמירים שלא ינוד המחיצה ממקומו אילך ואילך, אבל מעיקר הלכה סגי שלא יתבטל המחיצה ע"י רוח מצויה, אבל אם יכולה להתעקר ממקומו ע"י רוח מצויה, אז אפילו כשאין שם רוח כלל לא נחשב כמחיצה. ויש מחמירים שאפילו מחיצה שהוא תוך בית וחצר שאין הרוח שולט שם, אעפ"כ צריך להיות חזקה שיוכל לעמוד ע"י רוח מצויה, ויש מקילים בזה, כמ"ש בשו"ע (סי' שטו).

יב) וכתב במחה"ש (שם) שהקנה שעל גביו צריך שתהא חזקה שלא תינטל ע"י הרוח, אבל אי הרוח ינידה אין בכך כלום, שעיקר המחיצה תלוי בשני הקנים מן הצד. אבל בשו"ת משכנות יעקב (סי' קיא) [הובא במ"ב (סקס"ט)] מחמיר שגם הקנה שעל גביו צריך למתחו בחזקה, וגם יראה שלא יהא נכפף למטה בעיגול, מפני שצריך שיהא הקנה למעלה על הלחיין. וכ"כ החזו"א (או"ח סי' עז) שאם מתנודד מרוח מצויה פסול אפילו כשאין רוח, אבל אם מתנודד ביחד עם המחיצות, לא נפסל בזה עיי"ש. וע"ע בחזו"א (או"ח סי' עא סקי"א, ומובא בשונה הלכות סס"ב) שאם נפסק הקנה למעלה לא מהני אפילו כשהוא פחות מג' טפחים, עיי"ש.

יג) אם קנה אחת מונחת גבוה מהשניה, ונמצא שקנה העליון היא בשיפוע, מבואר במג"א (סי' שסב סקי"ח) לפי מש"כ בפמ"ג ובהגהות רעק"א שהיא כשירה, אמנם כתבו כמה אחרונים שלא תהי' בשיפוע הרבה מאד, ועי' בשונה הלכות (סס"ז).

יד) כל מחיצה וכן לחי צריך להיות גבוה י' טפחים. וצריך שלא יהא ג' טפחים גבוה מן הקרקע. ואם הוא משהו פחות מג' טפחים סמוך לקרקע, אז סגי שהמחיצה יהא ז' טפחים ומשהו, באופן שביחד יהי' גובה י' טפחים. וכן המחיצה בעצמה יכולים לצרף ע"י לבוד של פחות מג' טפחים, כגון שמעמיד קנים זה אצל זה פחות פחות מג' טפחים. וכן בערב ממטה למעלה, כגון שמותח חבלים זה למעלה מזה פחות פחות מג' טפחים, כמבואר בשו"ע (סי' שסב ס"ה).

טו) אכן אם המחיצה אינו רק מקנים או חבלים, דהיינו שתי בלא ערב, או ערב בלא שתי, הגם שמדאורייתא הוי מחיצה גמורה, אכן מדרבנן לא מהני מחיצה כזו רק עד סאתים, והיינו אפילו כשהוקף לדירה, אכן היינו דוקא ליחיד או לשנים, אבל כשיש ג' אנשים ואין סאתים פנוי, אז מהני אפילו מחיצה של שתי או ערב, כמבואר בשו"ע (שם).

טז) אם באמצע צורת הפתח יש דבר המפסיק, וכמו שמצוי במחנה-קיץ שישנם אילנות בתוך צורת הפתח, נחלקו האחרונים אם דבר זה מעכב הצורת הפתח, ובשו"ת בית שלמה כתב להתיר, ובהג"ה מבן המחבר כתב להחמיר, עיי"ש. ובחזון איש (או"ח סי' ע סקי"ט) כתב שאם יש ד' טפחים שהוא חלל הוא כשר. ונראה דה"ה שצריך להיות קצת חלל לפני' ולאחרי', עכ"פ שהאדם יוכל לצאת ולבוא.

יז) יש להסתפק בכותל שלאחר גובה ג' טפחים מתחיל צורת הפתח, אם נידון כצורת הפתח, שלכאורה י"ל כיון שאין יכולים ליכנס שם להדיא לא הוי כצורת הפתח. אולם באופן שיש י' טפחים למעלה מהכותל, נראה פשוט שכשר לצורת הפתח, שהרי יכולים ליכנס עם מדריגות, וכן יש כמה דלתות שיכולים לסלק המדריגות מהם, והסכים עמי מורי הגרי"י ניימאנן אב"ד בעלזא-מאנטריאל ז"ל. וזהו אפילו לשיטת בן הבית שלמה (הנ"ל), עיי"ש.

יח) עוד כתבו האחרונים ליזהר שהקנה לא תהי' תחת גג הבולט מן הבית, וכמ"ש בשו"ת בית שלמה (סי' נה) שיש חשש דאמרינן גוד אחית מחיצתא, והמחיצה תבטל העירוב, ומובא במנחת שבת (סי' פב סקכ"ב). אכן אם הוא פחות מד' טפחים, יש להקל.

יט) תקע יתד על הקנה, וכרך החוט המשתמש לקנה העליון על היתד, נסתפקו האחרונים אם זה מקרי מן הצד, וע"כ טוב לתקוע יתד לגמרי תוך הקנה, או שיכרוך החוט על היתד למעלה, אמנם מעיקר הלכה אין חשש בזה, כיון שחלק מהחוט הולך על הקנה.

כ) ובאופן שיש קנה גדולה, כגון העמוד של עלעקטרי"ק, ואי אפשר למתוח החוט למעלה בעמוד הזה, יש עצה להניח קנה של י' טפחים בצד העמוד הגדול, באופן שהחוט יעבור מכוון כנגד הקנה של י' טפחים. אמנם עדיין אינו פשוט כ"כ, שהרי כתב המג"א שיש להשליף הקנה הפסול מפני הרואים. וראיתי בס' נתיבות השבת (פי"ט סקס"ו) בשם שו"ת שבט סופר, שאם קנה העליון מונח על הקנה הקטן אז בוודאי כשר, הגם שהוא מחובר לקנה הגבוה. וכתב עוד שם שי"ל שכשמחובר לכותל לא יטעו לומר שזהו הלחי, ולפ"ז י"ל דה"ה כשמחובר להעלעקטרי"ק-פא"ל, וכן הסכים מורי הגרי"י ניימאנן אב"ד בעלזא-מאנטריאל ז"ל שמסתבר שגם בזה לא יאמרו שנעשה לזה. אכן אמר שלכתחילה יש להחמיר בזה.

כא) כתב המחבר בשו"ע (סי' שסב ס"י) בשיטה הא', שצורת הפתח מהני אפילו ביותר מעשר אמות, ואח"כ הביא שיטת הרמב"ם שלא מהני צורת הפתח לפירצה יותר מעשר, אלא אם הוא עומד מרובה על הפרוץ. ובאופן שיש צורת הפתח יותר מעשר, מבואר בחת"ס (סי' פח) שאפילו לשיטת הרמב"ם יכולים להוסיף קנים תחת החבל, שלא יהא בין קנה לחבירו יותר מי'. אבל בחזו"א (או"ח סי' טו אות ו) כתב שדבר זה תמוה, שהרי מבואר בתוס' שלשיטת רב לא מהני צורת הפתח על פרצה יותר מי', אפילו כשיש עמודים באמצע, עיי"ש. וע"ע בשערי תשובה (סי' שסג סק"ט) בשם שו"ת אוהל יעקב שמפקפק ג"כ בזה, וכתב שאין דרך לעשות כולו פתחים סמוכים זה לזה, עיי"ש. אמנם בשו"ת בית שלמה (או"ח סי' נא) כתב בתו"ד שכבר נהגו להקל בזה, עיי"ש. וכן שמעתי ממורי הגר"ש וואזנער ז"ל שכמדומה שמנהג העולם להקל כשיטת החת"ס. וע"ע שם בשו"ת בית שלמה שמצדד לומר שגם לשיטת הרמב"ם אם יש שני מחיצות מותר לעשות בשאר הצדדים צורת הפתח ליותר מעשר, יעו"ש.

כב) ומבואר עוד בחת"ס (שם), שכשיש דלתות בלי צורת הפתח מהני אפילו כשהוא פתוח. והחזו"א (שם סי' עח סק"א) מפקפק ע"ז, וכתב דלא מהני, עיי"ש.

כג) אפילו לשיטת רוב פוסקים שסוברים שצורת הפתח מהני אפילו ליותר מעשר אמות, מבואר בשו"ע (שם ס"י) דהיינו דוקא בחצר, או בעיר שיש בו דיורין, שהדרך לעשות פתחים הרבה, אבל בבקעה שאין שם דיורין, וכן כשהולכים לשבות במחנה, שלא במקום ישוב, אז לא מהני צורת הפתח בכל הצדדים. ומלשון השו"ע נראה לכאורה שאפילו הוא פחות מעשר לא מהני בבקעה לעשות מחיצות מצורת הפתח. אכן בביה"ל כתב שמבואר בראשונים להקל בזה. וכן מפורש בשו"ע הרב (שם סוסי"ט) שאם אינו יותר מעשר מהני צורת הפתח גם בבקעה. ובחזו"א (סי' ע אות יא) כתב להחמיר בזה שאפילו בפחות מעשר לא מהני בבקעה. וכן במחנה החונים בשדה, אין לעשות כל הצדדים מצורת הפתח. ואם יש מחיצות משני צדדים, אפילו זו כנגד זו, אז מהני להתיר שני הצדדים האחרים בצורת הפתח (עיי"ש אות יב).

כד) ברשות הרבים גמורה לכו"ע לא מהני להתיר ע"י צורת הפתח, כמבואר בשו"ע (סי' שסד ס"ב), עיי"ש. ונחלקו הפוסקים אי גם מדאורייתא לא מהני צורת הפתח, עי' בביה"ל (סי' שסד ס"ט ד"ה והוא שנועלת), וע"ע בביה"ל סי' שס"ב (ס"ט ד"ה כשכל הרוחות). ובשו"ע הרב (סי' שסד ס"ד) כתב (בסוגריים) שמדאורייתא היא מחיצה גמורה אפילו ברה"ר, עיי"ש. [וראה מה שכתבנו לעיל הל' ארבע רשויות, סי' ע' אות כה, בענין לערב רה"ר שלנו].

כה) בעיר שאין לו רק פתח מצד אחד לרה"ר, כגון בשיכון סקווירא יע"א, שמעתי ממורי הגר"ש וואזנער ז"ל דלכו"ע יכולים לערב שם ע"י צורת הפתח, כיון שאין ששים רבוא בוקעים בו, וגם אינו מפולש משני צדדים לרה"ר.

תוכן הענינים

א) כמה מחיצות צריך שיהא רה"י, מן התורה - ומדרבנן.

ב) בענין תיקון מבוי ע"י לחי וקורה / שיעור הלחי והקורה, ואופן העמדתם / באיזה אופן אינו מועיל לחי וקורה.

ג) בענין חצר שאינו ניתר רק בב' לחיין / שיעור הלחיין / באופן שנשאר מהכותל שהולך מעט לצד הד'.

ד) בענין חצר שנפרץ יותר מעשר אמות / באופן שהעומד מרובה על הפרוץ בצד הד', אי מועיל / אי מועיל ליתן פס רחב ד' אמות באמצע הפירצה.

ה) בענין חצר ומבוי שנפרצו פחות מג' טפחים / בענין מבוי שנפרץ פחות מד' טפחים.

ו) בענין פרוץ מרובה על העומד / אי צריך שיהי' עומד מרובה בכל צד בפ"ע, או יכולים לצרף ב' הצדדים.

ז) בענין צורת הפתח / אי קנה העליון צריך להיות סמוכה להצדדים / אי קנה העליון מותר להיות מן הצד.

ח) בענין שהקנים מהצדדים צריכים להיות בתוך ג' טפחים לארץ / באופן שהקנה מחוברת לכותל, אי צריך ג"כ להיות בתוך ג' טפחים / עמוד הנעשה משברים, אי כשר לענין לחי - ולענין צורת הפתח / באופן שיש חתיכה של י' טפחים, ואח"כ משברים, אי כשר.

ט) בענין אי מהני ראשי הכתלים להיות כקנים.

י) בענין שהקנה העליון צריך להיות קצר מהמזוזה.

יא) הקנים של הצדדים - וקנה העליון, אי צריכים להיות חזקים, או סגי בגמי / בענין שמחיצה ולחי צריכים להיות חזק לעמוד ברוח מצויה / באופן שמתנדנדת אילך ואילך, אי מקרי מחיצה.

יב) בענין אי צריך למתוח קנה העליון בחזקה, באופן שלא תנוד כלל / ואי מותר שתהי' נכפפת למטה / באופן שנפסקה למעלה בפחות מג"ט, אי כשירה.

יג) באופן שקנה אחת גבוה מהשניה, ועי"ז קנה העליון הולכת בשיפוע, אי כשירה.

יד) שיעור גובה המחיצות והלחי / בענין צירוף מחיצה ע"י לבוד פחות מג' טפחים.

טו) בענין מחיצה הנעשה שתי בלא ערב, או ערב בלא שתי.

טז) באופן שיש דבר המפסיק באמצע צורת הפתח, אי כשירה.

יז) בענין צורת הפתח שמתחיל לאחר גובה ג' טפחים / באופן שיש י' טפחים למעלה מהכותל, אי כשר לצורת הפתח.

יח) זהירות שהקנה לא תהי' תחת גג הבולט מן הבית.

יט) תקע יתד על הקנה, וכרך עלי' חוט, אי כשירה.

כ) במקום שמשתמשים עם העלעקטרי"ק-פא"ל לצורת הפתח, באיזה אופן יניח הקנה העליון, שלא תהי' מן הצד / בענין קנה המחוברת לכותל.

כא) בענין אי מועיל צורת הפתח לפירצה יותר מי' אמות / באופן שמוסיף עוד קנים בתוך הפתח, אי מועיל לשיטת הרמב"ם.

כב) בענין אי מועיל דלתות פתוחות בלי צורת הפתח.

כג) בענין צורת הפתח במקום שאין שם דיורין / באופן שיש ב' מחיצות גמורות משני הצדדים, אי מועיל צורת הפתח לכו"ע.

כד) בענין אי מועיל צורת הפתח ברה"ר, מדאורייתא - ומדרבנן.

כה) בענין עיר שיש לה רק פתח אחד לרה"ר, אי מועיל שם צורת הפתח לכו"ע / בענין עירוב של שיכון סקווירא יע"א.

סימן עב מצות שביתת בנים קטנים הלכות חינוך א) לפי שיטת רס"ג יש מצוה מיוחדת להשבית בנינו הקטנים ממלאכה ביום השבת, שנאמר (שמות כ ד; דברים ה יד) 'לא תעשה כל מלאכה אתה ובנך ובתך' [וע"ע בשעה"צ (סי' שלד סקנ"ד) המובא להלן אות ט]. ולשיטת רבינו אליהו הזקן, יש מצוה מיוחדת לחנך הבנים לילך בדרכי השי"ת, ממש"כ אצל אברהם אבינו (בראשית יח יט) 'למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך ה. [וראה עוד להלן אות ה].

ב) והנה מדאורייתא מתחיל חיוב שמירת המצוות מבן י"ג שנים, כשהביא ב' שערות. וכתב בשו"ת הרא"ש (כלל טז סי' א) שהוא הלכה למשה מסיני, והוא בכלל שיעורים שאמרו חז"ל (סוכה ה:), עיי"ש. אכן דרשו חז"ל (יבמות קיד.), ומובא ברש"י ז"ל עה"כ (ויקרא כא א) 'אמור וגו' ואמרת', להזהיר גדולים על הקטנים. וכתב הרמב"ן ז"ל דהיינו שלא נסייע בידים בטומאת הקטנים. וכן אמרו חז"ל (שם) לענין איסור שרצים, שהכתוב 'לא תאכלום' (שם יא מב) בא ללמד 'לא תאכילום', דהיינו לקטנים. ומזה אנו למדים לכל התורה שאסור ליתן דבר איסור לקטן. ואיסור זה הוא לכל אדם, ולא רק על האב, שכל אדם מוזהר בזה שלא להאכיל איסור בידים, וכמבואר בדברי הפוסקים. והאב מוזהר גם להפרישו מאיסור [ראה להלן אות ה]. ועי' באחרונים בשו"ע או"ח (סי' שמג).

ג) ומבואר בפוסקים (שם) שליתן בידים אסור אפילו קודם שהגיע לחינוך. ומה שמותר ליתן לתינוק לאכול ביוכ"פ, וכן בשבת קודם קידוש, כתבו הפוסקים מפני שאינו איסור בעצם, רק זמן איסור. וכן מבואר בשו"ע הרב (סי' שמג ס"ו) שכתב טעם ההיתר ליתן להתינוק מכוס של קידוש, הגם שאינו התינוק צריך לזה, משום שהוא לצורך מצוה, והוא רק באקראי, לא אסרו חז"ל, עיי"ש. אכן מלשון כמה פוסקים נראה שההיתר היא רק שלא לענות אותם, אבל שלא לצורך אסור. אכן יש סוברים דכיון שכמ"פ הוא לצורך שוב לא גזרו חז"ל בזה. ועי' בשו"ת מחזה אלי' (סי' פג) מש"כ בזה, וע"ע בס' חינוך ישראל (פ"ב סי' יב, ופ"ד סי' ג).

ד) אולם כשעושה הקטן מדעת עצמו, אין הבי"ד ושאר כל אדם מצווים להפרישו, וכ"כ הרמב"ם (הל' אבל פ"ג הי"ב), ומובא בטור יו"ד (סי' שעג). אבל הטור שם סובר שבטומאת כהנים צריך להפרישם ולהזהירם שלא לטמאות. וכן משמע הלשון להזהיר גדולים על הקטנים. ועיי"ש בב"ח שבשאר מצוות גם הטור מודה שאין אנו מצווים להפרישו. ועי' במג"א (ריש סי' שמג) שבדבר דאושא מילתא, ויכול לבא לידי תקלה, יש מצוה להפרישו, עיי"ש.

ה) וכל זה הוא לענין הבית דין ושאר כל אדם, אבל האב, כיון שיש עליו חיוב מדרבנן לחנך בנו במצוות, ממילא מחויב ג"כ להפרישו שלא לעשות איסור [וכשאין לו אב לחנכו, אז המצוה על הבי"ד], ויש בו סמך מדברי קבלה, כמ"ש (משלי כב ו) 'חנוך לנער על פי דרכו' וגו'. ובס' חפץ חיים כתב שמקיים בזה מצוה מדאורייתא, שנאמר (דברים ד ט) 'והודעתם לבניך' וגו'. וע"ע ברמב"ן שהמצוה להביא הטף בפרשת הקהל, הוא כדי שיתחנכו במצוות [וע"ע לעיל (אות א) בשם רבינו אליהו הזקן].

ו) ויש שכתבו שמצות חינוך הבנים הוא ענף ממצות תלמוד תורה. ואפילו לשיטת רוב הפוסקים שחיוב החינוך הוא רק מדרבנן, עכ"פ מצות לימוד תורה עם הבנים הקטנים הוא בודאי מצות עשה מן התורה, שנאמר (דברים יא יט) 'ולמדתם אותם את בניכם לדבר בם', ודרשו חז"ל (סוכה מב.) שמשיתחיל התינוק לדבר אביו מלמדו 'תורה צוה לנו' וגו' (שם לג ד), עי' בשו"ע הרב (הל' ת"ת פ"א ס"א), וע"ע מה שהאריך שם בענין סדר הלימוד. וראיתי בשם הרה"ק מהרי"ד מבעלזא זצוק"ל שאמר טעם על שלמדו מצות תלמוד תורה מהפסוק (שם ו ז) 'ושננתם לבניך', כדי ללמוד שזה גופא הוא חלק ממצות לימוד התורה.

ז) מצות חינוך הוא בכל מצוה לפי הבנת התינוק, וע"כ קטן היודע מענין שבת חייב לשמוע קידוש והבדלה. וכ"ה בכל מצות עשה. אבל במצות ל"ת צריכים להפרישו גם כשמבין כשאומרים לו שזה אסור, הגם שאינו מבין הענין. וכתבו אחרוני זמנינו דהיינו שעכ"פ מבין שזה אסור, ולא כשגוערים עליו שלא לעשותו ומונע עצמו מפחד, ויש שכתבו דהיינו בערך בן ג' שנים. [ובענין מה שמקילים בכמה חומרות בהלכות שבת וכדומה לעשותו ע"י קטן, ראה מה שכתבנו לעיל במלאכת בנין וסתירה בכלים (סי' מז אות יא-טו)].

ח) וכל זה הוא אפילו כשהקטן עושהו שלא על דעת אביו, ומכ"ש כשעושה על דעת אביו, בוודאי צריך למחות בו. וכתבו הפוסקים שקטן שעושה לדעת אביו, והיינו שיודע שנוח לאביו, יש בזה חיוב מה"ת למחות, כדי שלא יעבור עה"כ 'לא תעשה כל מלאכה וגו' בנך ובתך' [עי' לעיל אות א]. אמנם כל זה היינו כשעושה הקטן בדעת, אבל באופן שהקטן מתעסק ואינו יודע מה הוא עושה, י"ל שאינו בגדר מלאכה כלל. ודבר זה תלוי לפי הענין, שכמ"פ יכול להיות כשהתינוק מדליק האור ואביו גוער בו, הרי הוא מכבהו תיכף מפני שמתירא מאביו, ובאופן זה בודאי אסור להניחו שיכבה. אבל כשהוא מתעסק לעצמו, ואינו עושה על דעת אביו כלל, וגם התינוק עדיין לא הגיע לחינוך, לכאורה מעיקר הלכה מותר להניחו. והגם שאפילו במתעסק יש סוברים דהוי עבירה, וכמו שמבואר בשו"ת רעק"א (סי' ח), אמנם לגבי קטן מסתבר שאין צריך להחמיר בזה. אכן למעשה בוודאי יש להרגיל גם קטן כזה שיזהר שלא לעשות בשבת שום מלאכה [ובפרט באופן שיבואו ילדים אחרים ללמוד מזה]. וידוע מש"כ הרמ"א (סי' שמג) שקטן שעשה עבירות בקטנותו אע"פ שאין צריך תשובה כשיגדל, מ"מ טוב לו שיקבל על עצמו איזה דבר לתשובה [ובענין אי מותר ליהנות מהמלאכה בדיעבד, ראה להלן בהלכותמעשה שבת, סימן נז אות ז].

ט) ובשעה"צ (סי' שלד סקנ"ד) כתב שגם כשאין האב מצווה לבנו קטן לעשות מלאכה, אכן הקטן עושהו על דעת אביו, יש ג"כ חיוב מה"ת להפרישו, עיי"ש. אכן בביה"ל (סי' רסו ס"ו) כתב שאולי י"ל שמה שאסרו בקטן שעושה על דעת אביו אינו אלא מדרבנן, כיון שאינו מצווהו בפירוש.

י) וע"ע במ"ב (סי' שמג סק"ג) מש"כ להזהיר שאם שמע לבנו ובתו הקטנים שמדברים לשון הרע, מצוה לגעור בהם ולהפרישם מזה, וכן ממחלוקת ושקר וקללות, שאם מניחים להבן לדבר לשה"ר ורכילות ולקלל, נעשה ח"ו מורגל בזה כ"כ עד שאפילו כשנתגדל ושומע שיש בזה איסור גדול קשה לו לפרוש מהרגלו שהורגל בה שנים רבות, והי' הדבר אצלו בחזקת היתר, וע"כ צריך לקיים בזה מש"כ (משלי כב ו) 'חנוך לנער על פי דרכו, גם כי יזקין לא יסור ממנה'.

יא) ועכ"פ ליתן להם איסור בידים, בוודאי אסור בכל אופן, אפילו אינו בר הבנה כלל. וע"כ אין ליתן לילדים מאכלים שאין להם הכשר טוב, ומבואר בשו"ע (יו"ד סי' פא) שלילדים צריך להקפיד יותר מפני שזהו גידול שלהם. וכתב המג"א (סי' שמג סק"ג) שאם התינוק צריך לכך, כגון שהוא קצת חולה, מותר לומר לעכו"ם להאכילו, וכן נוהגים בפסח שמצווים לעכו"ם לישא התינוק לביתו ולהשקותו חמץ, ועיי"ש במג"א מה שהאריך בזה. וע"ע בשו"ת חת"ס (או"ח סי' פג) מש"כ בענין הילדים שאינם בני דעת, אי מותר להניחם במוסד של נכרים. ובכל זה צריך להורות לפי הענין בס"ד.

יב) באיסור טומאת כהנים, יש סוברים שיש חיוב להפרישו אפילו עדיין אינו בר הבנה כלל. וכתב המג"א (שם סק"ב) בשם הש"ך (יו"ד סי' שעב) שכתב בשם הרוקח, שאשת כהן מעוברת מותרת ליכנס באוהל המת, דס"ס הוא, שמא היא נקבה, או שמא הוא נפל עיי"ש. והקשה המג"א דהלא בלא"ה מותר, לפי שטומאה בלועה אינה מטמאה, כדאיתא במס' אהלות (פ"ז מ"ה), וכ"פ הרמב"ם (סוף הל' טומאת מת). וכתב ע"ז החת"ס (על הגליון, ובשו"ת יו"ד סי' שנד) לתרץ, שי"ל דכיון שעובר ירך אמו הוא ממילא לא נקרא בלועה. אכן הקשה ע"ז החת"ס, שממ"נ אם נאמר שנקרא ירך אמו, הרי הוא כמו נקבה, ועדיין אין עליו איסור טומאת כהנים, עיי"ש. ולמעשה כתבו האחרונים שעכ"פ לכתחילה יש ליזהר בזה, אכן אם הוא צורך יכולים להקל.

יג) וראיתי עוד באחרוני זמנינו שכתבו שעכ"פ אשת כהן לא תשאל מהרופא שעושה הצילום (אולטראסאנ"ד) מהו העובר, כדי שתהי' ספק נקבה. [ובכל אשה מעוברת אי יש ענין למנוע מלשאול מהו העובר, ראה מה שכתבנו בשו"ת חיי הלוי (ח"ה סי' קכד אות ז)]. ובשעת הלידה בודאי הוא בכלל פקוח נפש. אמנם יש שכתבו שאם הילד הוא זכר, יש למהר לצאת מהבית חולים כל כמה דאפשר לפי הענין.

יד) נחלקו הפוסקים אי חיוב מצות חינוך הוא דוקא על האב, או גם על האם, ובמג"א בסי' שמ"ג (סק"א) כתב שהאם אינה חייבת, וכ"כ בשו"ע הרב (שם). אכן בסי' תר"מ הביא המג"א שני השיטות, עיי"ש. ובשו"ת מהרי"ץ (ח"ב סי' יד) כתב לחלק בזה, שמצוה שהאם מחויבת בו, חייבת גם לחנך בנה, אבל מצוה שאינה מחויבת בו כגון ת"ת, פטורה גם ממצות חינוך. וע"ע בס' חנוך לנער (פ"ב ס"ז). ומסקנת הפוסקים שהחיוב הוא גם לחנך הבת, וראיתי בשם ס' משך חכמה שכן לומדים מהכתוב (בראשית יח יט) 'למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו'.

טו) בחי' הרשב"א (סוכה ב.) מבואר שצריך לחנך הבנים באופן שיקיימו המצוה בהכשר גמור בכל תנאי המצוה. והוסיף הרשב"א שגדולה מזו אמרו במס' עירובין שיש חשש דאתי למיסרך, עיי"ש. וכן כתבו כמה פוסקים להלכה, ועי' מש"כ בזה בס' חנוך לנער (פ"ב סק"ח). אכן במ"ב (סי' תרנח סקכ"ח) הביא שיש מקילים בזה, עיי"ש. וע"ע במג"א (סי' שמג סק"ג) בענין שמותר להאכיל לקטן מקרבן פסח אע"פ שלא נמנה עליו.

טז) כתבו בספה"ק שעיקר החינוך הוא שהבנים יראו שהאב והאם מתנהגים כראוי, וכמו שאמרו חז"ל (סוכה נו:) שותא דינוקא בשוקא, או דאבוה, או דאימי'. וע"ע בגמ' (כתובות סג.) כעובדי אמה, כך עובדי ברתא. וראיתי בשם הרה"ק מהר"ש מבעלזא זצוק"ל שפירש בזה הכתוב (דברים כט כח) 'הנסתרות לה' אלקינו, והנגלות לנו ולבנינו עד עולם', שמה שעובדים להשי"ת בנסתר אין מגיע בזה תועלת רק לה' אלקינו, אבל מה שרואים אצל האדם באתגליא, האיך הוא עובד את השי"ת, זה משפיע לנו ולבנינו עד עולם.

תוכן הענינים

א) מצות שביתת בנים קטנים ממלאכה בשבת / מצות חינוך בניו ובנותיו לילך בדרכי השי"ת.

ב) זמן התחלת חיוב שמירת המצוות מן התורה / בענין איסור מדאורייתא להאכיל איסור לקטן בידים / בענין שהאב מצווה גם להפרישו מאיסור.

ג) אי מותר להאכיל איסור לקטן שלא הגיע לחינוך / טעם על מה שמותר ליתן לתינוק לאכול ביוכ"פ, ובשבת קודם קידוש.

ד) בענין קטן העושה מדעת עצמו, שאין בי"ד מצווין להפרישו / בענין טומאת כהנים, שיש חיוב מה"ת להפרישו / בענין דבר שאוושא מילתא ויוכל לבא לתקלה, שיש מצוה להפרישו.

ה) חיוב האב להפריש בנו מאיסור / בענין חיוב מצות חינוך הבנים / שיטת הסוברים שמצות חינוך היא מה"ת.

ו) שיטת הסוברים שמצות חינוך היא ענף ממצות תלמוד תורה / בענין מצות לימוד התורה עם בניו הקטנים.

ז) זמן חיוב חינוך במצוות עשה / זמן חיוב חינוך במצוות לא תעשה / בענין מה שמקילים בכמה חומרות לעשות ע"י קטן.

ח) בענין קטן העושה לדעת אביו, שצריך למחות בו / קטן העושה איסור בדרך מתעסק, אי אביו מצווה להפרישו / בענין אי מתעסק מקרי עבירה / זהירות להרגיל הילדים שלא לעשות מלאכה בשבת / בענין מי שעשה עבירות בקטנותו, שיקבל עליו איזה דבר לתשובה.

ט) בענין קטן העושה איסור על דעת אביו, אי הוי איסור מה"ת, או מדרבנן.

י) זהירות לחנך הבנים בחומר איסור לשה"ר ורכילות ושקר ומחלוקת, שיתרגלו כבר מקטנותם להתרחק מהם.

יא) בענין ליתן איסור בידים לקטן שאינו בר הבנה כלל / זהירות שלא להאכיל לילדים מאכלים שאין להם הכשר טוב / בענין קטן חולה שמותר להאכילו ע"י עכו"ם / בענין להניח קטנים שאינם בני דעת במוסד עכו"ם.

יב) בענין איסור טומאת כהנים, אי צריך להפריש קטן שאינו בר הבנה כלל / אשת כהן מעוברת, אי מותרת ליכנס באוהל המת / קושיית המג"א וישוב החת"ס בזה / בענין טומאה בלועה.

יג) זהירות לאשת כהן לימנע מלידע אם העובר הוא זכר, או נקבה / אי יש ענין בכל אשה לימנע מלידע הנ"ל / זהירות לאשת כהן שילדה זכר, למהר כפי הענין לצאת מבית החולים.

יד) בענין אי מצות חינוך הוא דוקא על האב, או גם על האם / בענין חיוב לחנך הבת.

טו) בענין אי צריך לחנך הבנים שיקיימו המצוות בכל תנאי המצוה.

טז) עיקר החינוך שיראו הבנים התנהגות הראוי של ההורים.

סימן עג מצות שביתת עבדים כנענים א) לפי שיטת רס"ג ובה"ג והיראים יש עוד מצוה מיוחדת להשבית עבדינו הכנענים ממלאכה ביום השבת, שנאמר (דברים שם) 'למען ינוח עבדך ואמתך כמוך'.

ב) באופן שהעבד קיבל עליו כל המצוות, הרי הוא מחויב גם בעצמו כמו אשה, אכן גם האדון מצווה עליו, ממש"כ 'למען ינוח עבדך ואמתך כמוך', וכמבואר בשו"ע (או"ח סי' דש ס"א). ואיסור זה היינו אפילו העבד עושה המלאכה בשביל עצמו, ולא בשביל ישראל כלל.

ג) ואם לא קיבל העבד רק שבע מצוות, הגם שמותר בעצמו לעשות מלאכה בשבת, אעפ"כ יש איסור מן התורה לצוות לו לעשות מלאכה. וכתבו הפוסקים (שם) שגם לכל ישראל אסור מן התורה לומר לו לעשות מלאכה בשביל ישראל.

ד) ובאופן שלא קיבל עליו העבד כלום, נחלקו הפוסקים בשו"ע (שם) אי אעפ"כ יש איסור מה"ת לומר לו לעשות מלאכה, כיון שסוכ"ס הרי הוא עבד הקנוי לישראל בקנין הגוף. ועי' בשו"ע (יו"ד סי' רסז) אי מותר לשהות אצלו עבד שאינו רוצה לקבל עליו המצוות, ומבואר שם שבדרך כלל מותר להשהות אצלו עד י"ב חודש, אכן אם התנה העבד מתחילה שאינו רוצה לקבל, אז מותר להיות אצלו, עיי"ש.

ה) שיטת הרמב"ם (הל' איסורי ביאה פי"ד ה"ט) הוא שכמו שאין מקבלים עבד עברי בזמן הזה שאין היובל נוהג, כמו"כ אין מקבלים גר תושב, וכן עבד שאינו רוצה לקבל עליו רק ז' מצוות. והראב"ד חולק ע"ז. אבל עבד גמור שרוצה למול ולקבל עליו כל המצוות שנוהג באשה, זה שייך גם בזמן הזה, אם אין גזירת המלכות שלא לעשותו, עי' במג"א (או"ח סוסי' דש) ובאחרונים (שם). ועי' בשו"ת מנחת יצחק (ח"ה סי' מז - נא) בענין לטהר ממזרים ע"י שיקנה גויה שתהי' שפחה, שלמעשה אין לעשות כן. ועכ"פ בודאי צריך ליזהר שלא יהי' שום ערמה בזה עיי"ש. [ואגב יש עוד עצה לטהר ממזר, ע"י שישלח שליח לגרש את אשתו, ואח"כ יבטל את השליחות, שהפקיעו חכמים לקידושין (עי' גיטין לג.)].

ו) אבל אם אינו רק שכיר, ולא קיבל עליו השבע מצוות, אז בודאי אינו מצווה עליו מן התורה, וכמבואר בשו"ע (שם ס"ג) [והיינו לפי רוב שיטת הפוסקים שלעשות מלאכה ע"י עכו"ם אינו אסור אלא מדרבנן]. ונחלקו האחרונים אם גר תושב יכול לקבל על עצמו יותר משבע מצוות, כגון שיקבל עליו שמירת שבת, עי' במג"א (שם) שסובר שיכול לקבל ע"ע, ועי' בביה"ל (שם) מש"כ ע"ז.

ז) אם יש לו עבד במדינה אחרת ששם הוא כבר שבת, אסור להניח לעבדו לעשות מלאכה, הגם שאצלו עדיין הוא קודם שבת. וכן כה"ג במוצ"ש. אפילו להסוברים שמותר להניח נכרי לעבוד בעסקיו שלו באופן זה שאצלו אינו שבת, היינו דוקא בכלים, שמעיקר הלכה קיי"ל שאין אנו מצווים על שביתת כלים, אכן בעבד שהאדון מצווה על שביתת עבדו, אזי כיון שאצל העבד הוא שבת, אסור לו להניחו לעשות מלאכה.

ח) בענין יו"ט, נחלקו הפוסקים אי שייך שביתת עבדים, וכן שביתת בהמה, וכמבואר ברמ"א (סי' רמו ס"ג). ונעתיק בזה דברי השו"ע הרב (שם סי"ט), וז"ל: כשם שאדם מצווה על שביתת בהמתו בשבת, כך הוא מצווה על שביתתה ביו"ט, לפיכך כל פרטי ההלכות שנתבארו לענין שאלה ושכירות בהמתו לנכרי ושותפות עמו גבי שבת, הן נוהגים ג"כ גבי יו"ט, שאין בין יו"ט לשבת אלא מלאכות שהותרו בגלל אוכל נפש, שנאמר (שמות יב טז) 'כל מלאכה לא יעשה בהם, אך אשר יאכל לכל נפש' וגו'. ויש אומרים שביו"ט אין אדם מצווה מן התורה על שביתת בהמתו, לפי שלא נצטוינו ביו"ט אלא שלא נעשה מלאכה, ומה שבהמתנו עושה אין זו נקראת מלאכה אצלינו, אלא אצל הבהמה, ואף בשבת לא למדנו איסור זה ממה שנאמר (שם כ י) 'לא תעשה כל מלאכה', שאין זו מלאכה כלל אצלינו, אלא מצוה אחרת היא, שנאמר (שם כג יב) 'למען ינוח שורך וחמורך', ואינה נוהגת ביו"ט כלל. והוא הדין לשביתת עבדו שאינה נוהגת ביו"ט לפי דבריהם, לפי שאינה בכלל מלאכה, אלא מצוה אחרת היא, שנאמר (דברים ה יד) 'למען ינוח עבדך ואמתך כמוך'. ולענין הלכה יש להחמיר בשל תורה כסברא הראשונה, עכ"ל.

תוכן הענינים

א) מצות שביתת עבדים כנענים ממלאכה בשבת.

ב) עבד כנעני שקיבל עליו המצוות, אי יש מצוה גם על האדון להשביתו ממלאכה.

ג) באופן שהעבד לא קיבל רק ז' מצוות, אי אסור להאדון לצוות לו לעשות מלאכה בשבת / ואי אסור לשאר בני אדם לומר לו לעשות מלאכה בשביל ישראל.

ד) באופן שלא קיבל העבד עליו כלום, אי אסור מה"ת לצוות לו לעשות מלאכה בשבת / בענין אי מותר לשהות אצלו עבד כזה.

ה) בענין שאין מקבלים עבד עברי בזמה"ז שאין היובל נוהג / מחלוקת הפוסקים אי כמו"כ אין מקבלים גר תושב, ועבד שאינו רוצה לקבל רק ז' מצוות / בענין אופנים שיכולים לטהר ממזר.

ו) שכיר שלא קיבל עליו ז' מצוות, אי אסור לצוות לו לעשות מלאכה בשבת / בענין אי יכול גר תושב לקבל ע"ע יותר מז' מצוות.

ז) מי שיש לו עבד במדינה אחרת ששם הוא כבר שבת, אי מותר להניחו לעשות מלאכה כשאצלו עדיין חול. וכן להיפוך, כשאצל העבד עדיין שבת, ואצלו הוא כבר מוצ"ש.

ח) בענין מצות שביתת עבדים ביו"ט / בענין מצות שביתת בהמה ביו"ט.

סימן עד כללי הלכות מוקצה א) נקדים בלשון שו"ע הרב שהביא מהב"י בשם הרמב"ם והראב"ד ז"ל, טעם שאסרו חז"ל טלטול מוקצה, וז"ל (סי' שח ס"א) אסרו חכמים לטלטל מקצת דברים בשבת כדרך שהוא עושה בחול, ומפני מה נגעו באיסור זה, אמרו מה אם הזהירו נביאים וצוו שלא יהא הלוכך בשבת כהלוכך בחול, ולא שיחת השבת כשיחת החול, שנאמר (ישעי' נח יג) 'ודבר דבר', קל וחומר שלא יהא הטלטול בשבת כטלטול בחול, כדי שלא יהא כיום חול בעיניו, ויבא להגביה ולתקן כלים מפינה לפינה, או מבית לבית, או להצניע להסיע אבנים וכיוצא בהן, שהרי הוא בטל ויושב בביתו ויבקש דבר שיתעסק בו, ונמצא שלא שבת, ובטל הטעם שנאמר בתורה (דברים ה יד) 'למען ינוח'.

ב) ועוד מפני גדר הוצאה נגעו בה, שמא ישכח ויוציא הדבר שמטלטל בידו לרשות הרבים, והיה מן הראוי לפי זה לאסור אפילו טלטול כלים שצריך להם, אלא שאין גוזרים על הצבור יותר מדאי.

ג) ועוד מפני שמקצת העם אינם בעלי אומנות, אלא בטלים כל ימיהם, כגון הטיילין ויושבי קרנות שכל ימיהם הם שובתים ממלאכה, ואם יהיה מותר להלך ולדבר ולטלטל כשאר הימים, נמצא שלא שבת שביתה הניכרת, לפיכך שביתה מדברים אלו היא שביתה השוה בכל אדם, ומפני זה נגעו באיסור הטלטול, ואסרו שלא יטלטל אדם בשבת אלא כלים שצריך להם, עכ"ל.

ד) והנה הגם שלהלכה נקטו כל הפוסקים שמוקצה הוא מדרבנן, אכן לשיטת כמה ראשונים היינו דוקא טלטול מוקצה, אבל אכילת מוקצה אסור מן התורה, שנאמר (שמות טז ה) 'והכינו', עי' בשיטה מקובצת ריש מס' ביצה, וע"ע בחיי אדם (כלל סו).

כללי המוקצה בקצרה ה) כלי שמלאכתו להיתר: מותר לטלטל לצורך הכלי. אבל שלא לצורך כלל אסור, כגון לטלטלו ממקום למקום. והיינו באופן שבוודאי לא יצטרך לזה, אמנם מותר לטלטל כלי באופן שיכול להיות שישתמש בזה באמצע היום, עי' ט"ז (סק"ב).

ו) כלי שמלאכתו לאיסור: מותר לטלטל רק לצורך גופו ומקומו, ולא לצורך הכלי.

ז) מוקצה מחמת גופו, ומוקצה מחמת חסרון כיס, ומוקצה מחמת איסור [כגון שהי' מחוסר צידה, או מחובר בבהש"מ], ומוקצה מחמת מצוה, אסור לטלטל אפילו לצורך גופו ומקומו.

ח) מוקצה שאסור לטלטלו מחמת גופו, יש כמה דרכים שמותר לטלטלו. ואעתיק בזה לשון הבית יוסף בהקדמה לסי' ש"ח, וז"ל בא"ד: ודבר שאסור לטלטלו מחמת גופו, יש בו דרכי היתר י"ג: הא', יש דברים שמותר לטלטלם ע"י מחשבה, כמו חריות של דקל, ונסרים של אומן, וחבילי קש ועצים שהתקינן למאכל בהמה, ולבנים שנשארו מהבנין: הב', יש דברים שצריכים הכנסה ויחוד מקום, כמו שאמרו (שבת נ.) מכניס אדם מלא קופתו עפר ועושה בה צרכיו, והוא שייחד לו קרן זוית: הג', יש דברים שצריכים שפשוף, או למוד, כמו שאמרו בגמ' (שבת קכה:) על נדבך של אבנים: הד', כיסוי בור ודות, ניטלים אם יש להם בית אחיזה: הה', התירו לטלטל אבנים מקורזלות לצורך בית הכסא: הו', התירו לטלטל גרף של רעי, כלומר כלי המיוחד לרעי, ואין בו רעי, מותר לטלטלו ע"י מים שנותן בו: הז', התירו לטלטל המת מפני הדליקה: הח', התירו לטלטל המת מפני החמה, ע"י ככר או תינוק: הט', התירו לטלטל קוץ המונח במקום שרבים דורסים בו, כדי שלא יזוקו: הי', התירו לטלטל גרף של רעי, כלומר הרעי עצמו, מותר לטלטלו, בין ע"י כלי, בין שלא ע"י כלי: הי"א, התירו לטלטל קליפי אגוזים, ע"י שמסלק הטבלא ונוערה: הי"ב, התירו לטלטל שברי כלים, אע"פ דדמו לצרורות, ובלבד שיהו עושין מעין מלאכה: הי"ג, התירו לטלטל האיסור בגופו, שלא בנענוע ידיו, כדתנן (שבת קמא.) קש שעל המטה מנענעו בגופו, אבל אם ע"י נענוע ידיו מטלטל האיסור, ואפילו אם אינו נוגע בו, זה נקרא טלטול מן הצד, ואסור כל שהוא צריך לדבר האסור, עכ"ל.

ט) ונסיים בלשון קדשו של הב"י בסוף הקדמתו: ואחר שהצעתי לפניך כל זה, אבוא לבאר דברי רבינו, ואז תבין יראת ה' ודעת קדושים תמצא.

תוכן הענינים

א) טעם שאסרו חז"ל איסור טלטול מוקצה.

ב) טעם שלא אסרו כלים הצריכים.

ג) טעם שיהא שביתה ניכרת.

ד) בענין אכילת מוקצה דאסור מן התורה.

ה) בענין כלי שמלאכתו להיתר.

ו) בענין כלי שמלאכתו לאיסור.

ז) בענין מוקצה מחמת גופו.

ח) בענין י"ג דרכי היתר בטלטול מוקצה מחמת גופו.

ט) לשון קדשו של הבית יוסף דאחרי הביאור תבין יראת ה'.

סימן עה בהלכות מוקצה בכלי מלאכתו להיתר ובכלי שמלאכתו לאיסור כלי שמלאכתו להיתר א) כלי שמלאכתו להיתר, מותר לטלטלו אפילו לצורך הכלי. ואין נפק"מ בכובד הכלי, שאפילו הוא גדול וכבד הרבה שבדרך כלל אין מטלטלים אותו, מותר לטלטלו, כמבואר בשו"ע (סי' שח ס"ב). אכן מצינו בכמה מקומות שהחמירו חז"ל שלא לעשות טירחא בשבת, ועי' במקור חיים בשם ספר חסידים (סי' תתנז) שגם כלי גדול וכבד יש לכתחילה להכינו קודם שבת. וע"ע בביה"ל (סי' שטו ד"ה לכתחילה) שכתב בתו"ד להעיר בענין הפשטת המטה, שהלא מצינו בכמה מקומות שאסרו חז"ל משום טרחא דשבת [עי' בסי' שכד ס"ט, ובסי' שלג]. אולם מפני כבוד האורחים שנתארחו אצלו, מבואר בסי' של"ג דלא חיישינן לטרחא [ועי' בחזו"א מש"כ ע"ז].

ב) אכן שלא לצורך כלל אסור לטלטל אפילו כלי שמלאכתו להיתר. והנה מבואר בגמ' (שבת קכג:) שמתחילה גזרו חז"ל הרבה יותר מזה, ואח"כ התירו וחזרו והתירו, אבל לא רצו להתיר לגמרי אפילו שלא לצורך כלל. אמנם מבואר בפוסקים שעל אוכלים וכתבי קודש לא גזרו חז"ל מעיקרא כלל, וע"כ מותר לטלטלם אפילו שלא לצורך כלל.

ג) ובענין כלי אכילה, נחלקו האחרונים, ובשו"ע הרב (סי"ז) כתב להחמיר, ועי' בשו"ת אבני נזר (או"ח סי' תג) שכתב שהמתירים יש להם על מה שיסמוכו. ויש שרצו לומר שגם בגדים ותכשיטים הרי הם כאוכלים שלא גזרו חז"ל עליהם, עי' קצות השלחן (סי' קח סק"ז), אכן בדרך כלל אינו מצוי לטלטל שלא לצורך כלל. ועי' במנחת שבת מה שהביא מהרה"ק מטשארטקוב זצוק"ל בזה, וע"ע בשו"ת מנחת יצחק (ח"ז סי' עב).

ד) קיי"ל כר"ש שאין שום אוכל מוקצה, אפילו הקצהו מדעתו שלא להשתמש בו, חוץ באופן שדחאו בידים, ולא היה ראוי בבהש"מ, וע"כ מה שהכניסו לאוצר עדיין אינו עושהו מוקצה, ואם רוצה ליקח מהם למאכלו מותר. ולענין יו"ט, עי' במג"א (סי' תצה סק"י) שיש אומרים שצריך לרשום מכאן ועד כאן אני נוטל.

ה) נחלקו הפוסקים במוקצה הנקרא נולד, שהדבר ראוי בעצם, רק שנולד בשבת, דהיינו שקודם שבת לא הי' עומד על דבר זה, כגון בעצמות הראויים למאכל חיה ועוף המצויים, שקודם שבת היו תוך הבשר, וכן בכלים שנשברו ואינם ראויים עוד למלאכתם הראשונה. ושיטת רוב הפוסקים שנולד אינו אסור רק ביו"ט, אכן יש מחמירים גם בשבת.

כלי שמלאכתו לאיסור ו) כלי שמלאכתו לאיסור, אסור לטלטלו רק לצורך גופו או מקומו, כמבואר בשו"ע (שם ס"ג). וכתב המג"א (סק"ח) שאם נוטל הכלי עכשיו להשתמש בו, מותר אפילו עיקר כוונתו הוא לצורך הכלי. ובחזו"א מבואר שגם לצורך מקומו יכול לטלטלו, הגם שעיקר כוונתו הוא לצורך הכלי.

ז) יש סוברים שמקומו היינו דוקא כשרוצה להשתמש שם. ויש שכתבו להתיר גם לשאר צורך האדם, כגון שמצערו מכח הריח, או שמפריע לו כשהוא שם, עכ"פ באופן שע"י שמפריע לו לא יוכל להשתמש שם, כיון שאין כוונתו לצורך המוקצה [ועי' מש"כ בשו"ת כוונת הלב (או"ח סי טז)]. וע"ע מה שכתבנו בשו"ת חיי הלוי (ח"ו סי' עא) שנראה שמותר לפנות כלי מוקצה מהקערה (סינ"ק) שנוטלים שם הידים, כדי שלא יתקלקל הכלי מהמים שנוטלים שם, כיון שכוונתו הוא בשביל נט"י. אכן אם יכול ליטול ידיו בלי טורח במקום אחר, יש להחמיר שלא לטלטל המוקצה, עיי"ש.

ח) מבואר בפוסקים שמותר לטלטל לצורך גופו ומקומו גם לאחרים, אבל לא לצורך עכו"ם. ואם כבר קיבל שבת, ורוצה לטלטל כלי שמלאכתו לאיסור לצורך חבירו שעדיין לא קיבל שבת, הגם שמעיקר הלכה מותר, אכן לכתחילה לא יטלטל אם חבירו יכול לטלטלו בעצמו.

ט) וכתב במ"ב (שם סקי"ב) שמה שמותר לטלטל כלי שמלאכתו לאיסור לצורך גופו, מיירי שאין לו כלי היתר לתשמיש זה, דאל"ה אין לו להשתמש בכלי זה. והגם שיש חולקים ע"ז [עי' קצות השלחן (סי' קח סקי"ד), ובמנחת שבת (סי' פח סקל"ג), וע"ע בפסקי תשובות (סי' שח אות ט)] מכל מקום מהיות טוב וודאי יש להחמיר עכ"פ באין דוחק שלא לטלטל כלי שמלאכתו לאיסור לצורך גופו, במקום שיכול להשתמש בכלי שמלאכתו להיתר. וגם יש בזה ענין של חינוך הילדים. וע"ע מה שכתבנו בהקדמה לשו"ת חיי הלוי (ח"ג) בשם האוהחה"ק בספרו ראשון לציון (יו"ד סי' רמב) שיש למנוע מלטלטל ע"י עכו"ם, אפילו באופן שמעיקר הלכה מותר, כדי שלא יצא מזה תקלה ח"ו, יעו"ש.

י) ונראה פשוט שלפי חומרת המ"ב ה"ה שלצורך מקומו אין לטלטל לכתחילה רק כשצריך לדבר. וכן נראה ממש"כ במ"ב (שם סקנ"ז) בשם הא"ר במנעל שמונח בדפוס, שאם המנעל מונח ברפיון, טוב יותר שישמיט המנעל מעליו, דלמה יטלטל הדפוס בידים כשאין צורך לזה, וע"ז כתב המ"ב שבאופן שקשה להשמיט המנעל, בוודאי אין להחמיר, הרי מבואר שגם ההיתר לצורך מקומו אינו ממש לכתחילה. ועכ"פ משום חינוך יש למנוע מזה.

יא) מבואר בפמ"ג (א"א סק"ה) שגם כשעדיין לא השתמשו בהכלי, אם הכלי עומד רק למלאכת איסור, אסור בטלטול. אכן כתבו כמה אחרונים דהיינו דוקא בכלי שנראה עליו שנעשה רק לשימוש איסור, כגון קדירה, או פמוט (לייכטע"ר), אבל בכלי שרק יחדוהו לאיסור, כגון מטה שיחדה למעות, או כלי זכוכית (גלא"ז) שהוא יחדה להדליק בו, בזה אמרינן הזמנה לאו מילתא היא, עי' ביה"ל (סי' רעו ס"ו), וע"ע בס' שלמי יהודה (עמ' לא) בשם שו"ת אז נדברו (ח"ג סי' לט), וע"ע בשו"ת שבט הלוי (ח"א סי' נו, וח"ג סי' לב).

יב) כלי שמלאכתו לאיסור ולהיתר, כתב במג"א (סק"ט) דהוי ככלי שמלאכתו להיתר. ועי' בדרך החיים שעכ"פ הולכים בו אחר רוב תשמישו, וכ"פ במ"ב (סק"י). וראיתי בשלמי יהודה (עמ' י) בשם גדולי הוראה דהיינו דוקא כשמיוחד ברוב לאיסור, אבל אם מיוחד לשניהם, הגם שלמעשה עושים בזה יותר מלאכת איסור, עדיין נקרא כלי שמלאכתו להיתר. וכן נראה מדברי הביה"ל עיי"ש. ועכ"פ קדירה כיון שמיוחדת לבשל בה, הגם שכמ"פ מחזיקים בה ג"כ מאכל, מקרי כלי שמלאכתו לאיסור. וכתבו האחרונים שגם הכיסוי שמשמש להכלי הוי מוקצה, עי' פמ"ג (מש"ז בהקדמה לסי' שח), וראה מה שכתבנו בזה בשו"ת חיי הלוי (ח"ה סי' לג).

יג) אכן קדירה שמונח בה אפילו קצת תבשיל, מותר לטלטלה אגב המאכל, וכן כל כיו"ב. ומבואר בשו"ע הרב (סכ"ב) דהוי כמו המאכל עצמו, דהיינו שמותר לטלטלה אפילו שלא לצורך כלל. ואם לא נשאר רק לכלוכי מאכל, אין לטלטלה, חוץ מאופן שנקרא גרף של רעי. אכן בדרך כלל קשה לומר דהוי גרף של רעי.

יד) אכן נחלקו הפוסקים אי מותר לטלטלה ע"י שיניח בה שאר דבר היתר, עי' בשו"ע (שם ס"ה), ולמעשה כתבו האחרונים שיש להחמיר, שלא אמרו ככר ותינוק אלא למת בלבד. ובמקום הפסד מרובה, יש להקל כשיטת הפוסקים שמותר גם להניח שאר דבר היתר על דבר שמלאכתו לאיסור ולטלטלו כך.

טו) כיס המיוחד למעות, מקרי כלי שמלאכתו לאיסור, ונחלקו הפוסקים אי זהו אפילו כשאין בו מעות, ועי' מג"א (סי' שי סק"ה) שלמעשה יש להחמיר דהוי כמוקצה מחמת חסרון כיס שאין משתמשים בו תשמיש אחר, ועי' בביה"ל. אכן בכיס התפור בבגד, הגם שמיוחד למעות, כיון שאין מקפידים לשום בו דברים אחרים, לכו"ע אינו יותר מכלי שמלאכתו לאיסור.

טז) כלי שמלאכתו לאיסור שאי אפשר להשתמש בו בדבר היתר, כגון נר של חלב וכדומה, יש סוברים שאסור לטלטלו אפילו לצורך גופו ומקומו, ועי' מה שכתבנו בזה בשו"ת חיי הלוי (ח"ג סי' כט, וח"ה סי' לג אות ה).

תוכן הענינים

י) בענין טלטול כלי שמלאכתו להיתר / אי מותר לטלטל כלי גדול וכבד / בענין מניעה מלעשות טירחא בשבת.

יא) בענין טלטול כלי שמלאכתו להיתר שלא לצורך כלל / בענין טלטול אוכלים וכתבי הקודש שלא לצורך כלל.

יב) אי מותר לטלטל כלי אכילה שלא לצורך כלל / אי מותר לטלטל בגדים ותכשיטים שלא לצורך כלל.

יג) בענין אוכל שלא נעשה מוקצה, אלא כשדחאו בידים, ולא היה ראוי בבהש"מ / בענין אוכל שהכניסו לאוצר, ביו"ט.

יד) בענין נולד, בשבת וביו"ט.

טו) בענין טלטול כלי שמלאכתו לאיסור לצורך גופו ומקומו / אי מותר לטלטל לצורך גופו ומקומו, כשעיקר כוונתו לצורך הכלי.

טז) פירוש 'לצורך מקומו' / באופן שמפריע לו המוקצה, אי מקרי צורך מקומו / אי מותר לסלק כלי מהסינ"ק שנוטלים שם ידים, כדי שלא יתקלקל הכלי ממי הנטילה.

יז) אי מותר לטלטל כלי שמלאכתו לאיסור בשביל אחרים / מי שכבר קיבל שבת, אי מותר לטלטל בשביל חבירו שלא קיבל שבת.

יח) בענין שלכתחילה אין לטלטל כלי שמלאכתו לאיסור, באופן שיכול להשתמש בכלי שמלאכתו להיתר / מש"כ האוהחה"ק שלא לטלטל אפילו ע"י עכו"ם, במקום שיש לחוש לתקלה.

יט) בענין שלכתחילה אין לטלטל גם לצורך מקומו רק כשצריך לדבר / בענין השמטת מנעל מעל הדפוס.

כ) כלי העומד למלאכת איסור, ועדיין לא נשתמשו בו, אי מקרי מלאכתו לאיסור / כלי העומד למלאכת היתר, ויחדוהו לאיסור, אי נאסר ע"י הזמנה לחוד.

כא) בענין כלי שמלאכתו לאיסור ולהיתר / אי קדירה מקרי כלי שמלאכתה לאיסור / בענין כיסוי הקדירה.

כב) בענין קדירה שמונח בה קצת תבשיל, שמותר לטלטלה אגב המאכל / באופן שנשאר בתוכה רק לכלוכי מאכל, אי מותר לטלטלה.

כג) בענין היתר טלטול מת ע"י ככר או תינוק / אי יש להתיר טלטול כלי שמלאכתו לאיסור ע"י ככר או תינוק.

כד) בענין כיס המיוחד למעות / בענין כיס התפור לבגד ומיוחד למעות.

כה) כלי שמלאכתו לאיסור שאי אפשר להשתמש בו בדבר היתר [כגון נר של חלב], אי מותר לטלטלו לצורך גו"מ.

סימן עו בהלכות מוקצה מחמת חסרון כיס וכתבי קודש א) מוקצה מחמת חסרון כיס, והיינו כלי שמקפידים עליו שלא להשתמש בו בסתם, אסור לטלטלו אפילו לצורך גופו ומקומו. אמנם היינו דוקא אם בעל החפץ מקפיד עליו (עי' מ"ב סק"ו). ונחלקו האחרונים אי זה שייך דוקא במלאכתו לאיסור, או אפילו במלאכתו להיתר, וראיתי שכבר נסתפק בזה בס' ראש יוסף (שבת מו.), ודעת רוב האחרונים להקל, וכן פסק בשו"ע הרב (ס"ד), וע"כ מותר ליקח צלוחית יין של כסף (וויי"ן-פלא"ש) מהארגז להשתמש בו, הגם שבדרך כלל אין משתמשים בו.

ב) אכן כתבו הפוסקים שאם עומד לסחורה, וודאי מקפיד האדם עליו, ואסור לטלטלו. ויש שדנו לומר שאם מחליט באמצע שבת להשתמש בו ולא להחזירו לסחורה מותר, אבל כיון שאינו פשוט כ"כ נראה שיש להחמיר בזה, חוץ מדבר העומד לכך, כגון שמש של בהמ"ד שיש לו קאפלע"ך וגארטלע"ך וכדומה, שכמ"פ מבקשים ממנו באמצע שבת.

ג) עוד כתבו האחרונים שבאוכלים כיון שלא גזרו עליהם חז"ל כלל ענין של מוקצה, אפי' יחדום לסחורה אינם נעשים מוקצה. וכן כתבו האחרונים לענין ספרים, שהגם שיחדום לסחורה אינם נעשים מוקצה, ומותר לטלטלם, שעל כתבי קודש לא גזרו חז"ל כלל.

ד) וכתבו הפוסקים שזה שצריך להיות שהבעה"ב מקפיד עליו, הוא דוקא בדבר שהוא כלי ממש, אבל דבר שאינו כלי ממש, אלא שיש עליו תורת כלי מחמת שראוי להשתמש בו איזה תשמיש בשבת, כגון גיזין של צמר שראוים להסמך ולשבת עליהם, וכן כל כיוצא בהם, אם הכניסם לאוצר לסחורה, ביטל תורת כלי שהיה עליהם, ואסור לטלטלם אע"פ שאינו מקפיד כלל עליהם מלהשתמש בהם, אלא א"כ חזר ויחדום לתשמיש לעולם, עי' בשו"ע הרב (סי' שח ס"ג).

ה) יש שדנו לומר שהכלים של פסח נקראים חסרון כיס לכל השנה, כיון שמקפידים עליהם שלא להשתמש בהם. והגם שיש סוברים להקל בזה, עכ"פ לכתחילה יש להחמיר, אפילו באופן שמעכשיו רוצה להשתמש בו בכל השנה. ועוד ראיתי להזהיר, שחתן שקיבל כוס (בעכע"ר) וכדומה, ורוצה להחליפו, אסור לטלטלו, כיון שאינו עומד להשתמש בו.

ו) ארגז וכדומה שהתחיל להתקלקל, ומחמת זה נמנעים מלטלטלו, יש לעיין אי נעשה מוקצה מחמת חסרון כיס. ונראה שתלוי הכל לפי הענין, ובאופן שבאמת מקפידים בזה יש להחמיר. ויכול להיות שאדם אחד מקפיד, ואחר אינו מקפיד, ותלוי לפי האדם. ונשאלתי בארגז כזה שהי' מונח בבהמ"ד, ולפי הנ"ל יש עוד לעי' אם הולכים אחר הרוב המתפללים ולומדים שם, או אחר דעת הגבאים. ובס' שלמי יהודה (ריש פ"ג) מביא סברא שארון שאין מטלטלים אותו ממקומו אפילו הוא בשלימותו מקרי חסרון כיס. וע"ע שם (פ"ב) מה שהביא מחלוקת גדולי זמנינו אי פרידזשידע"ר ופריזע"ר הם מוקצה מחמת חסרון כיס.

ז) כתב במג"א (סי' ש"ח סק"י) בשם השלטי גיבורים דנייר חלק הוי מוקצה, וכתב המג"א ונראה דהוי מוקצה מחמת חסרון כיס, דכיון שעומד לכתיבה, קפיד עלי'. וע"ע מה שכתבנו בזה בחיי הלוי ח"ה (סי' קכ"ב אות ה'), בשם המנחת שבת דאם יש לו ניירות בתוך ספרים, יש להסירו קודם שבת עיי"ש. ויש עוד לעיין באופן שלא הסירו אי הספר נעשה בסיס להמוקצה. אמנם למעשה בדרך כלל כהיום אין הנייר מוקצה מחמת חסרון כיס, כיו שאין מקפידים כל כך.

כתבי הקודש ח) תפילין, נחלקו הפוסקים אי מקרי כלי שמלאכתו לאיסור, וכמבואר ברמ"א (ס"ד) ובאחרונים שם, ולמעשה נקטו הפוסקים להתיר לטלטלם, גם כדי שלא יבואו לידי הפסד, ובפרט במקום בזיון, וע"ע בביה"ל (סי' לא). וכיון שיש סברא שהוא כמו כתבי הקודש, כתבו האחרונים שעכ"פ אין בזה משום מוקצה מחמת חסרון כיס, וע"כ בוודאי מותר לטלטלו לצורך מקומו. אבל אין לטלטלו באופן שהכוונה אינו אלא מפני שרוצה להניחו על מקומו שיהא מוכן על אחר שבת.

ט) מזוזה, נחלקו האחרונים אי הוי מוקצה משום שאין משתמשים בו, או אולי הרי הוא בכלל כתבי הקודש שלא גזרו עליהם מוקצה בשום אופן, ובס' מנחת שבת נוטה להחמיר, וע"כ לכתחילה יש להחמיר. אכן כשנפלה על הקרקע, יש לסמוך על המקילים להגביהה, אבל אין להחזירה בשבת למקומה, משום חשש בונה.

י) מגילה, מסקנת האחרונים שאינה מוקצה, רק בט"ו שחל בשבת יש סוברים שבא"י הוא מוקצה, אבל בשבת שחל בי"ג מותר לקרות בה בשבת. אכן אסור להביאה לבהמ"ד לצורך הלילה משום איסור הכנה.

יא) ספר תורה פסולה, מסקנת האחרונים שאינה מוקצה, דכיון שעדיין יש בה קדושה, הרי הוא בכלל כתבי הקודש שלא גזרו חז"ל [וכ"כ האחרונים לענין אם נפלה ס"ת ח"ו, שהגם שהיא פסולה צריכים להתענות ע"ז. וכן נוהגין לרקוד עמהם בשמחת תורה].

יב) ליקח גליון וכדומה ממה שנתנו לגניזה בשמות, נראה פשוט שמותר, כיון שכמ"פ נוטלים דברים משמות, וגם יש לצרף שעל כתבי הקודש לא גזרו כלל ענין מוקצה. ויש שדנו בדף שנקרע מספר, ומונח על הארץ, אי מותר להגביהה, ולכאורה מסתבר שאם עדיין ראוי לקרוא האותיות אין עלי' שם מוקצה, ובס' שלמי יהודה (פ"א ס"ד) דן לומר דהוי מוקצה, ואעפ"כ צריך להרימם מן הארץ משום בזיון כתבי קודש, יעו"ש. ואם נפל מנוי סוכה דבר שיש בו פסוקים, יש להחמיר שלא לטלטלו רק כלאחר יד, וע"ע בס' אוצר הלכות (דיני מוקצה סמ"ו), וע"ע בס' נחלת ישראל.

תוכן הענינים

א) בענין מוקצה מחמת חסרון כיס / אי זהו רק במלאכתו לאיסור, או גם במלאכתו להיתר / אי מותר להשתמש בצלוחית-יין כסף המונח בארגז.

ב) בענין כלי שמלאכתו להיתר העומד לסחורה / החליט באמצע שבת שרוצה להשתמש בו ולא למוכרו, אי נעשה כמלאכתו להיתר.

ג) בענין אוכלים שייחדום לסחורה / בענין ספרים וכתבי הקודש שייחדום לסחורה.

ד) בענין דבר שאינו כלי, רק ראוי להשתמש בו [כגון גיזין של צמר], שנעשה מוקצה כשהכניסו לאוצר, אע"פ שאינו מקפיד עליו.

ה) אי מותר לטלטל כלים של פסח תוך השנה / חתן שקיבל כוס (בעכע"ר) במתנה, ורוצה להחליפו, אי מותר לטלטלו.

ו) ארגז שהתחיל להתקלקל ונמנעים מלטלטלו, אי הוי מוקצה / ארון המונח במקומו ואין מטלטלים אותו, אי הוי מוקצה מחמת חסרון כיס / בענין חפץ המונח בבהמ"ד, אי הולכים אחר דעת רוב המתפללים, או אחר דעת הגבאים / בענין אי פרידזשידע"ר ופריזע"ר הוי מוקצה מחמת חסרון כיס.

ז) בענין נייר חלק המיוחד לכתיבה, אי הוי מוקצה מחמת חסרון כיס.

ח) בענין טלטול תפילין.

ט) בענין טלטול מזוזה / מזוזה שנפלה על הארץ, אי מותר להגביהה, ולהחזירה למקומה.

י) בענין טלטול מגילה / ערב פורים שחל בשבת, אי מותר להביא המגילה לבהמ"ד לצורך הלילה.

יא) בענין טלטול ס"ת פסולה / נפלה ס"ת פסולה, אי צריכים להתענות.

יב) אי מותר ליקח גליון מהגניזה / דף שנקרע מהספר, אי הוי מוקצה / נפל מהנוי סוכה דבר שיש בו פסוקים, אי מותר לטלטלו.

סימן עז הלכות מוקצה מחמת גופו א) דברים שאינם ראויים לכלום, כגון מעות, עפר, עצים, ואבנים, מקרי מוקצה מחמת גופו. וכן כל מאכלים האסורים בהנאה, הן מוקצים מחמת גופו. אבל נבלות וטרפות, כיון שראוי ליתנם לעכו"ם, או לבהמות המצויים, אינם מוקצה.

ב) מצא מעות ברחוב בשבת, אסור לומר לנכרי להביאו לביתו, שמה שהתירו חז"ל לטלטל ע"י עכו"ם, או לטלטל פחות פחות מד' אמות כשאין שם עכו"ם, מבואר בגמ' ובשו"ע (סי' רסו ס"ז) דהיינו דוקא בדבר שהוא כבר שלו, אלא שהחשיך לו באמצע הדרך, אבל במציאה לא התירו. אכן לענין לדחפו להצד, אם הוא פחות מד' אמות מעיקר הלכה יש להתיר, שלהלכה נקטינן (סי' שמט) להתיר לטלטל פעם אחת פחות מד' אמות, ועי' לעיל סימן סט אות ב'. ולענין טלטול מוקצה, נראה מהפוסקים להתיר טלטול בגופו גם במוקצה גמור, אפילו לצורך המוקצה. והגם שבחזו"א החמיר בזה, אכן אין עלינו להטיל החומרא על אחרים, וכן מבואר בביה"ל (סוסי' רסו), והמחמיר יחמיר לעצמו. וע"ע מה שכתבנו בזה בשו"ת חיי הלוי (ח"ו סי' סח אות ג).

ג) משחק הנקרא מאנאפאל"י, שמשחקים כמו שקונים ומוכרים עם מעות, הנה הגם שמעיקר הלכה אין זה מוקצה, כיון שבאמת אין זה מעות, ומיוחד לשחק בהם, אכן למעשה יש למנוע מזה גם לילדים משום מצות חינוך, שסוכ"ס נראה כאילו משחק עם מעות, ואין זה כבוד לשבת.

ד) יין נסך, אם הוא יין נסך ממש, כיון שאסור בהנאה הרי זה מוקצה מחמת גופו. אבל בסתם יינם בזמה"ז, הגם שמבואר בשו"ע (יו"ד סי' קכג ס"א) שלכתחילה מחמירים גם בזה כשיטת הסוברים שאסור בהנאה, אכן כיון שאם יש לו כבר היין כתוב ברמ"א (שם) להקל ליתנו לעכו"ם, א"כ אינו מוקצה.

ה) מאכל שאינו ראוי לאכילה, כגון קטניות (בונדלע"ך) כשהם חיים, הוי מוקצה מחמת גופו, ולכן יש ליזהר להסירם מדלת הפרידזשידע"ר והפריזע"ר. אכן בדיעבד יש סברא להקל לפתוח הדלת, וכמו שמבואר בשו"ע לענין דלת המחובר לבית. וגם יש ליזהר שלא יהיו מונחים על מאכלים שרוצה להשתמש בהם בשבת. ובדיעבד אם שכח, מבואר בסי' ש"ט דכיון שנעשה באקראי בלא כוונה לא נעשה בסיס. אכן מאכל שראוי לאכול עכ"פ בשעת הדחק, אינו מוקצה.

ו) כתב המחבר בשו"ע (סכ"ט) כל שהוא ראוי למאכל חיה ועוף המצויים, מטלטלים אותו. וכתב המ"ב (סקקי"ט) שצריך להיות מצוי אצל רוב בני אדם. ועי' בשו"ת מנחת יצחק (ח"ז סי' טז) שעל כרחך לאו דוקא אצל רוב בני אדם, אלא העיקר שיהא מצוי גם לבני אדם שאינם עשירים, עיי"ש. וראיתי עוד בס' שלמי יהודה (פ"ז ס"ה) שאם ראוי לכלבים, הגם שאין כלבים בביתו, מותר לטלטלו. וה"ה בכל דבר הראוי לתינוק, הגם שאין תינוק בבית, מותר לטלטלו.

ז) בשר חי, מעיקר הלכה נקטינן כשיטת המחבר (סל"א) שמותר לטלטלו, אכן יש סוברים שזהו רק בבשר עוף שהוא רכיך, עיי"ש במג"א, ועי' במ"ב (סקקכ"ה) שכתב להקל בשעת הדחק [ועיי"ש בביה"ל]. ודגים, כתב המחבר שאם אינו מלוח אסור לטלטלו. וראה מה שכתבנו להלן (אות נא).

ח) ויש סוברים שבזמה"ז שאין אוכלים בשר חי כלל, וגם אינו עומד ליתנו לכלבים כיון שראוי לאדם, ממילא יש איסור מוקצה בכל מיני בשר, עי' בערוך השלחן (סנ"ח), וכ"כ במסגרת השלחן (סי' פח סק"ה). והנה לשיטת כמה פוסקים מהני מה שראוי לכלבים, אפילו אינו עומד לכך, וכן פסק בט"ז (סק"מ) עיי"ש. אכן שיטת המג"א (סקנ"ו) ושו"ע הרב (ס"ט) להחמיר בזה. אמנם כתב בשו"ת שבט הלוי (ח"ג סי' כט) שהגם שלכתחילה יש להחמיר, אבל בשעת הדחק, כגון שיש הפסד גדול, כגון שנתנתק העלעקטערי"ק מהפריזע"ר, יכולים להקל הן בבשר והן בדגים חיים, עיי"ש. ושמעתי להורות שלכתחילה יש לטלטלם ע"י תינוק.

ט) בשר קרוש, אם כבר נתבשל, נראה פשוט שאין בו שום חשש מוקצה, שאפילו אם נאמר שנקרא דחאו בידים, הלא קיי"ל שאינו מוקצה אלא כשיש תרתי לריעותא, דהיינו דחאו בידים, וגם אינו ראוי, ולא מסתבר לומר שזה נקרא אינו ראוי. אכן כשהוא בשר חי, שאפילו כשאינו קרוש נחלקו הפוסקים, ע"כ בקרוש יש להחמיר יותר, עי' שו"ת שבט הלוי (שם), אמנם בשעת הדחק נראה שגם בזה יש להקל ע"י תינוק.

י) וכל זמן שלא דחאו בידים, הגם שהסיח דעתו ממנו, מפני שלא הי' ראוי כלל, לא נעשה מוקצה. וכן להיפוך, אם דחאו בידים אבל הי' ראוי, כגון חיטים שזרעם בקרקע ועדיין לא השרישו, לא נעשו מוקצה. וע"ע מה שכתבנו בשו"ת חיי הלוי (ח"ו סי' עג אות ב). ואפילו דחאו בידים, ובבהש"מ לא הי' ראוי, אם גמרו בידי אדם, לא נעשה מוקצה. ולפ"ז כ"ש מי שעושה יאגער"ט מער"ש, ולא נגמר עד אמצע השבת, אעפ"כ מותר לאכלו, שכל הזמן הי' ראוי לאכלו. ועי' מש"כ בשו"ת מנחת יצחק (ח"א סי' פא) לענין היתר טלטול בגד שהי' רטוב בבהש"מ.

יא) ביצה חיה, הנה מבואר בשו"ע (סי' שי ס"ב) שביצה שתחת התרנגולת מותר לטלטלה. וכן מבואר בשו"ע (סי' שכח סל"ח) שמותר לאכול שרפים מתוקים ולגמוע ביצה חיה, כדי להנעים הקול. ויש שרצו לומר שכהיום שאין אוכלים ביצה חיה נשתנה ההלכה והוא מוקצה, שהרי למעשה האדם מקצה דעתו מזה, אמנם ראיתי בס' שלמי יהודה (עמ' ריד, בשם הגר"ב זילבער ז"ל) שאף היום ההלכה כן הוא, אף שרוב בני אדם אין אוכלים כן. וכן שמעתי מעשה רב שהי' אצל מורי הגר"מ ניישלאס אב"ד סקווירא ז"ל, שפעם שכחו לבשל ביצים על שב"ק, ולקח ביצה חיה ואכלה עם הבצלים.

יב) צבע (פעינ"ט) הוא מוקצה מחמת גופו, והגם שראוי ונעשה להשתמש בזה, וא"כ לכאורה הרי הוא כמו עט ופתילה שנחשבים ככלי שמלאכתו לאיסור, אכן נראה פשוט שכל דבר שאין עליו שם כלי ואינו ראוי להשתמש בזה, הרי הוא מוקצה מחמת גופו. ושוב ראיתי כן בשם הגאון בעל שבט הלוי ז"ל.

יג) שלג מותר לטלטלו, מפני שראוי לאכלו [וכן מבואר בסי' שכ ס"ט, עיי"ש]. ואפילו ירד השלג בשבת, לפי מסקנת הגמ' (עירובין מו.) לא מקרי נולד, דמיא בעבים מינד ניידי, וכ"כ במנחת שבת (סי' פח סק"כ) שהנז"י הביא תשובת הגאונים (סי' רמב) שמותר לשתות ולרחוץ במי גשמים, אע"פ שלא היו עבים מבערב, ושכן הלכה, וכן מפורש במ"ב (סי' שלח סק"ל). והנה יש שכתבו לעורר מדברי הפמ"ג (פתיחה כוללת הל' מוקצה אות כט) שכתב שאסור לטלטל שלג משום נולד. ולענ"ד נראה שהפמ"ג לא כתב זה להלכה, אלא כתב שם גדרי נולד זה למעלה מזה, וע"ז הביא התוס' במס' ביצה (ב. ד"ה קס"ד), ששם כתבו התוס' לפי ההו"א של הגמ' במס' עירובין עיי"ש, אבל לפי מסקנת הגמ' וודאי אין בו משום נולד.

יד) והנה מבואר בשו"ע (סי' שלח) לענין דלף היורד, שאם אינו ראוי הרי הוא מוקצה. וכתב בס' בנין שלום דה"ה לענין שלג, שאם כבר נדרס ונמאס הרי הוא מוקצה. אכן במקום שיש חשש היזק לרבים, הרי הוא כמו שברי כלים שמותר לטלטל כדי שלא יוזקו בהם. ושמעתי ממורי הגרי"י ניימאן אב"ד בעלזא-מאנטריאל ז"ל שכדי שלא יהא נראה כעובדא דחול, יש לפנות השלג רק עם מכבדת (בעזע"ם). [ע"ע לעיל סימן מג אות י'] ובענין לפזר מלח על קרח, שמעתי ממורי הגר"מ ניישלאס אב"ד סקווירא ז"ל להתיר לעת הצורך, והגם שעי"ז נימוס המלח למים, הלא מתיר הרמ"א לצורך. וע"ע בשו"ת מחזה אלי' (סי' סז) מש"כ בזה. ועי' בס' מקור חיים להחות יאיר [הובא בס' בנין שלום] שאין לעשות כדורי שלג בשבת, שיש בזה משום איסור בונה, עיי"ש.

טו) ואם רוצה להדיח ידיו עם שלג, מבואר בשו"ע (סי' שכ סי"א) שצריך ליזהר שלא ידחקם בין ידיו, שלא יהא מרסק. וע"ע (שם סי"ג) שמותר לדרוס על השלג ברגליו, שלא גזרו חז"ל בזה. ובענין להטיל מים על שלג, מבואר (שם סי"ד) שנחלקו הפוסקים בזה, וכתבו האחרונים שלכתחילה יש ליזהר, ובשעת הדחק יש להתיר.

טז) מים היורדים מהעירקאנדיש"ן, כתב בס' בנין שלום דמקרי נולד גמור, דהוי דבר חדש ממש, ומבואר בפוסקים שנולד גמור אסור גם בשבת לכו"ע. וכן קרח שנתהווה במקרר (פריזע"ר) בשבת, מקרי נולד. והנה לכאורה לפ"ז צ"ע בזיעה שנתהוה על החלון, וכן כשמוציאים צלוחית ממקרר בימות הקיץ נתהוה עליו זיעה, ולכאורה אסור להסירה בידיו. אכן ראיתי בשם הגרש"ז אויערבאך ז"ל שיש לומר שאין עלי' חשיבות לעצמה, מפני שבטל להחלון ולהכלי, וכמ"ש החזו"א (סי' מז אות כא) לענין אבק ועפר שעל הקרקע, שאין ע"ז שם מוקצה, מפני שבטל להקרקע. וכן יש שכתבו סברא זו לענין עפר וכדומה שעל הבגד, באופן שאין בו איסור משום ליבון, ועי' לעיל סימן נה אות יט.

יז) טעלעפא"ן-ביכ"ל, אפילו אם נאמר דמקרי כלי שמלאכתו לאיסור, עכ"פ מותר להשתמש בזה לצורך גופו, כגון לעיין בו איזה אדרע"ס. ובטעלעפא"ן-ביכ"ל קטן שהאדם כותב בו המספרים בעצמו, אמר מורי הגרי"י ניימאנן אב"ד בעלזא-מאנטריאל ז"ל, שי"ל שאסור להביט בו משום גזרה שמא ימחוק, שכן נהוג לכתוב ולמחוק בו, משא"כ בביכ"ל הגדול שנדפס.

יח) שיטת הט"ז (סי' שיח סק"ב, וסי' תצח סק"ט) הוא שאסור להורות היתר על איסור שנאסר קודם השבת, ובשבת נעשה היתר ע"י הוספת היתר בתוכו, או בדבר חשוב שנתרסק בשבת (פמ"ג יו"ד סי' צט שפ"ד סקי"א). אולם בנתיב חיים על הט"ז (סי' תצח סק"ט) חולק עליו, וכתב שלא ראה מעולם רבנן קשישאי שחשו לזה, יעו"ש.

יט) עצים ואבנים, אפילו באופן שיכולים להשתמש בהם, אם אינו רגיל בזה הוי מוקצה, עד שמייחדו. ויש בזה חילוקי הלכות באיזה אופן לייחדו, דהיינו אם דרכו בכך סגי לשבת זו, ואם אין דרכו בכך צריך יחוד לעולם, כמבואר בשו"ע (סכ"ב). וע"ע בשו"ע (שם) שיש מחמירים שאפילו בדרכו לכך צריך יחוד לעולם, וגם יש סוברים שצריך לעשות מעשה.

כ) לבנים שנשארו מהבנין, מבואר בשו"ע (סי"ז) שמותר לטלטלם, שמעתה לא קיימי לבנין, אלא למזגא, חוץ כשסידרם זע"ז דגלי אדעתיה שהקצם לבנין. וכהיום נשתנה הדבר, שאפילו לא סידרם, בדרך כלל קיימי לבנין, וע"כ הם מוקצה עד שמייחדם להשתמש בהם. ועכ"פ אם מעטפים אבן או לבינה בזילבע"ר-פאפי"ר וכדומה ומייחדו לעולם, וודאי שוב אינו מוקצה. ועי' בשו"ע הרב (סנ"ג) שבדבר שדרכו לייחדו לעולם, מהני אפילו הוא לא ייחדו רק לשבת זו, ועי' מש"כ בזה בס' רביד השלחן (סי' שיב).

כא) כתב המג"א (סקי"ח) שמותר לטלטל פתילה שלימה לצורך גופו ומקומו, וה"ה נר שלם של חלב או של שעוה. ומש"כ המג"א נר שלם, לאו דוקא, אלא כיון שעדיין ראוי להדלקה מיקרי כלי שמלאכתו לאיסור, וכ"כ במ"ב (סקל"ד). ולכאורה ה"ה שמותר לטלטל גפרור (שוועב"ל) לצורך גופו ומקומו, כגון לחצות השיניים. וכ"כ במנחת שבת (סי' פח סק"ל או"ק ד) לענין ציגארעטלי"ך, שאפילו אם הודלקו כבר, אם עדיין הם ראויים לעשן בהם הוי ככלי שמלאכתו לאיסור. אכן כתב שם (או"ק ג) שבשע"ת (סקט"ז) מביא בשם המור וקציעה להחמיר אפילו בנר שלם שלא לטלטלו אפילו לצורך גו"מ, דכיון דלא חזי למאכל ולתשמיש הוי כאבנים. וכתב המנחת שבת דהיכא דאפשר ראוי להחמיר, עיי"ש.

כב) כתב המחבר בשו"ע (סנ"ב) מוקצה לעשירים הוי מוקצה, ואפילו עניים אין מטלטלין. והיינו כגון בגד שנקרע, ונשאר פחות מג' טפחים על ג"ט, אם בעל הבגד אינו משתמש עם בגד כזה, הוי מוקצה לכל אדם. ובגד שנתבלה, אם עומד להשתמש בו [כמו שמאט"ע], אינו מוקצה. אבל באופן שלפי המציאות כבר אין משתמשים בו, הוי מוקצה.

כג) ובאופן שהבעה"ב הוא עני, מבואר בפוסקים שאפילו לעשיר הדר בביתו מותר לו לטלטלו. אבל עשיר שאינו בביתו, אפילו הוא דבר הראוי בשבת, אם הוא גרוע בעיני העשירים, ואין דרכם להשתמש בו מחמת עשרם, נעשה דבר זה מוקצה גמור להם, ונאסר להם בטלטול. אמנם היינו דוקא בדבר שאינו ראוי לבעלים מחמת גריעותו בעיניו, אבל דבר שאינו ראוי לבעליו מחמת שהוא אסור לו, כגון יין לנזיר, לא נעשה מוקצה בשביל כך, הואיל והוא מותר לאחרים, ולפיכך אף הנזיר עצמו מותר לטלטלו.

כד) מין דגים הנקרא סאש"י, שבזמנינו יש אנשים שאוכלים אותו חי בהוספת תבלין וכדומה, עי' מה שכתבנו בזה בשו"ת חיי הלוי (ח"ו סי' ע אות ב) שי"ל שאינו מוקצה אפילו לאדם שאינו רגיל לאוכלו, משום שמה שאינו אוכלו אינו מחמת גריעות הדבר. אמנם מאכל שנתקלקל, כגון באנאנ"ע שנעשה ברוי"ן, ואצלו אינו ראוי כלל ועומד ליתנו לאשפה, אפילו יש אנשים שאוכלים מאכל כזה, כיון שאצל הבעלים אינם ראוים מחמת גריעותא, הרי הוא מוקצה גם לאחרים, ומכ"ש לעצמו, עיי"ש.

כה) כתב המחבר בשו"ע (סי' שיא ס"א) מת שמוטל במקום שירא עליו מפני הדליקה, אם יש ככר או תינוק מטלטלו על ידיהם. ואם אין לו ככר או תינוק, אם יש לו שתי מטות, מטלטלו ע"י שיהפכנו ממטה למטה, דהוי טלטול מן הצד. ואם אין לו לא זה ולא זה, מטלטלו טלטול גמור, וכל זה באותו רשות. אכן כל זה דוקא מפני הדליקה, אבל מפני החמה, אם אין לו ככר או תינוק לא יטלטלנו כלל, אפילו להפכו ממטה למטה, דטלטול מן הצד שמיה טלטול.

כו) והנה מבואר ברמ"א (ס"ב) שכמו שמותר לטלטל ע"י ככר ותינוק, ה"ה שמותר לומר לא"י לטלטלו. ושמעתי ממורי הגר"ש וואזנער ז"ל שאפילו אם יש עכו"ם מותר לישראל לטלטלו ע"י ככר ותינוק, ועדיף לעשות כן משום כבוד המת. אמנם אין להקל גם להפשיטו, ואמר שהוא פלא על הנוהגים היתר בזה.

כז) כפתורים של השבת-זייגער"ס מהעירקאנדישא"ן וכדומה, אם הי' דולק בין השמשות, כתב בשו"ת מנחת יצחק (ח"א סי' נח) שהוקצה לכולי יומא אף לצורך גופו ומקומו, עיי"ש. ובאופן שלא הי' דלוק בבהש"מ יש ג"כ כמה אופנים שאסור להזיזם ממקומם. ועי' מה שכתבנו בשו"ת חיי הלוי (ח"ד סי' ח) שלמעשה אין להקל בשום אופן להשתמש בהם, מפני שהמון העם אינם יודעים לחלק בזה, ולומדים להקל גם במקום האסור. ומטעם זה הי' דעת כמה גדולים [ובתוכם מורי הגר"מ ניישלאס אב"ד סקווירא ז"ל] למנוע מליתן היתר בכל עניני השתמשות בשבת ויו"ט בכל מיני כלים החדשים. אכן להזיז הפלעסטי"ק [המיועד לכך] שהרוח ילך לכאן או לכאן, פשוט שמותר, שזהו וודאי מלאכת היתר.

כח) נר של באל"ב כגון פלעשליי"ט וכדומה, נקטו גדולי הפוסקים שאסור לטלטלו בשבת, שכל הכלי הוא בסיס להנר. אבל כלי שעובד עם בעטער"י, נקטו הפוסקים שמותר לטלטלו. וזייגע"ר שיש שם גם נר, יש שחששו שלא לטלטלו מחשש שיבא להדליקו. ויש שכתבו לכסות את הכפתור שמדליק הנר.

כט) כתב המחבר בשו"ע (סי' שח ס"י) כיסוי בור ודות אין ניטלים אא"כ יש להם בית אחיזה, דאז מוכח שהוא כלי. ולכן אין להגביה הכיסוי של בור המקוה אם אין לו בית אחיזה. ושל כלים, אפילו מחוברים בטיט, יכולים ליטלם אפילו אין להם בית אחיזה, והוא שתקנם ועשה בהם מעשה והכינם לכך, או שנשתמש בהם מבע"י. ומטעם זה יש להתיר להסיר הכיסוי של הטאנ"ק של בהכ"ס, כיון שיש מקום שנעשה לאחזו בו. [אמנם פשוט שאם נפל הברזל שמוריד המים, שאסור להחזירו בשבת]. וכיסוי חביות הקבורות בקרקע לגמרי, צריכות בית אחיזה. ונראה פשוט שאם עשה צירים להכיסוי שמחובר להבור, מותר בכל אופן, שזה הוי כמו דלת.

תוכן הענינים

א) בענין מוקצה מחמת גופו / בענין מאכלות האסורות בהנאה / נבילות וטריפות, אי הוי מוקצה.

ב) מצא מעות בשוק בשבת, אי מותר לומר לעכו"ם לטלטלם / ואי מותר לטלטלם פחות פחות מד' אמות / ואי מותר לדוחפם ברגלו / בענין טלטול בגופו לצורך המוקצה.

ג) בענין משחק מאנאפאל"י בשבת.

ד) בענין טלטול יין נסך.

ה) בענין טלטול מאכל שאינו ראוי לאכילה / זהירות להסיר קטניות (בונדעלע"ך) חיים מדלת הפרידזשידע"ר והפריזע"ר קודם שבת / בדיעבד שלא הסירם, אי מותר לפתוח הדלת / בענין טלטול מאכל הראוי לאכול ע"י הדחק.

ו) בענין טלטול מאכל הראוי לחי' ועוף המצויים / גדר מצוי / דבר הראוי לתינוק או לכלב, ואינם בביתו, אי מותר לטלטל.

ז) בענין טלטול בשר חי / בענין טלטול דג שאינו מלוח.

ח) בענין טלטול בשר חי בזמה"ז / בענין מאכל הראוי לבהמה, ואינו עומד לכך / בשעת הדחק והפסד גדול, אי יש להקל בזה.

ט) בענין טלטול בשר קרוש.

י) גדר מוקצה באוכל שצריך להיות דחאו בידים, ואינו ראוי בבהש"מ, ואין גמרו בידי אדם / בענין טלטול חטים שזרעם בקרקע, ועדיין לא השרישו / התחיל לעשות יאגער"ט מער"ש, ונעשה ראוי באמצע שבת, אי מותר לאכלו / בענין טלטול בגד שהי' רטוב בבהש"מ.

יא) בענין טלטול ביצה חיה / אי כהיום נשתנה הדין / מעשה רב מהגר"מ ניישלאס ז"ל בזה / אי מותר לגמוע ביצה חיה, כדי להנעים הקול.

יב) בענין טלטול צבע (פעינ"ט).

יג) בענין טלטול שלג / בענין שאין בו משום נולד, אפילו כשירד בשבת / עיון בדברי הפמ"ג בזה / אי מותר לשתות ולרחוץ במי גשמים.

יד) בענין דלף היורד שאינו ראוי / בענין שלג שנדרס ונמאס / בענין טלטול מוקצה במקום היזק רבים / באיזה אופן יש לפנות השלג / אי מותר לפזר מלח על קרח / אי מותר לעשות כדורי שלג.

טו) אי מותר להדיח ידיו עם שלג / אי מותר לדרוס על שלג / בענין להטיל מים על שלג.

טז) בענין נולד גמור בשבת / בענין טלטול מים היורדים מהעירקאנדיש"ן / בענין טלטול קרח שנתהווה בשבת / זיעה שיש על החלון, ושנתהווה על הצלוחית בהוצאה מהמקרר, אי מותר להסירה בידיו / בענין טלטול עפר ואבק שעל הקרקע, ועל הבגדים.

יז) בענין טלטול טעלעפא"ן-ביכ"ל / בענין טעלעפא"ן-ביכ"ל קטן שעשוי לכתוב ולמחוק בו.

יח) בענין מאכל שהי' אסור קודם שבת, וניתר בשבת [ע"י הוספת היתר וכדומה].

יט) בענין יחוד עצים ואבנים שיוכלו להשתמש בהם בשבת.

כ) בענין טלטול לבנים שנשארו מהבנין / אי כהיום נשתנה הדין / דבר שדרכו לייחדו לעולם, אי מועיל יחוד לשבת אחת.

כא) בענין טלטול פתילה / בענין טלטול נר / אי מותר לטלטל גפרור (שוועב"ל) כדי לחצות השיניים.

כב) בענין מוקצה לעשירים הוי מוקצה אף לעניים / בגד שנתבלה, אי הוי מוקצה.

כג) באופן שהבעה"ב הוא עני, אי הוי מוקצה לעשיר כשהדבר גרוע בעיניו / יין לנזיר, אי הוי מוקצה.

כד) בענין טלטול מין דגים הנקרא סאש"י / מאכל שנתקלקל, ויש אנשים שאוכלים אותו, אי הוי מוקצה.

כה) בענין טלטול מת מפני הדליקה, ומפני החמה.

כו) בענין טלטול מת ע"י עכו"ם / אי מותר להפשיטו.

כז) בענין טלטול הכפתורים של השבת-זייגע"ר מהעירקאנדיש"ן וכדומה / אי מותר להזיז הפלעסטי"ק שינשוב הרוח לצד אחר.

כח) בענין טלטול פלעשליי"ט / בענין טלטול נר שפועל עם בעטער"י / בענין זייגע"ר שיש בו נר (ליי"ט).

כט) בענין טלטול כיסוי בור ודות / אי מותר להגביה כיסוי בור המקוה / אי מותר לפתוח כיסוי שיש לו צירים / אי מותר להגביה כיסוי טאנ"ק של בהכ"ס / אי מותר להחזיר הברזל המוריד המים.

סימן עח הלכות מוקצה בכלים שנשברו או נתפרקו א) כתב המחבר בשו"ע (סי' ש"ח ס"ח) דלתות הכלים שנתפרקו, בין נתפרקו בחול, בין נתפרקו בשבת, מותר לטלטלם, כיון שהם ראוים להתחבר להכלי, עדיין נקרא שם כלי עליהן [והיינו באופן שיכולים להשתמש עם הכלי בלי הדלת, ראה להלן אות סט]. משא"כ בדלתות הבית שלא הי' מוכן לטלטל קודם שנתפרקו, וכן כל דבר המחובר לבית, כגון יד של הדלת (הענט"ל) שנפל, כיון שבהשמ"ש הי' מחובר, אין עליו שם כלי, ואסור לטלטלו.

ב) ארון שמחזיק בתוכו ארבעים סאה, שלענין הלכות בונה נחשב כמחובר, יש להסתפק מה דינו לענין דלת שנתפרק ממנו, ולמעשה נקטו האחרונים שלענין דלתות נחשב כדלתות הכלים, שאם נתפרקו מותר לטלטלם. אבל מכסה של מושב הבהכ"ס וכדומה שנתפרק, כיון שהוא מחובר לקרקע אסור לטלטלו. אמנם כתבו האחרונים שאם כבר נשתמש בו מער"ש, הרי כבר הוכן לטלטל, ומותר להשתמש בו. והיינו באופן שאין חשש שיבוא לתקנו, כגון שאין לו השרוי"ף.

ג) בדלתות הכלים, לשיטת רוב הפוסקים הרי הם מותרים בטלטול אפילו אינם ראויים לעשות בהם שום מלאכה, וכמ"ש הפמ"ג (מש"ז סק"ח) שאע"פ שהדלתות אין ראויים כלל למלאכה אחרת ג"כ מותר. אמנם יש סוברים שדלתות הכלים שנתפרקו שמותרים בטלטול, היינו דוקא כשהם ראויים להשתמש בהם עתה.

ד) ולפי סברת המתירים, כתב המנחת שבת (סי' פח סק"ב) שגם כפתור שנפל, בין שנפל בשבת בין שנפל מער"ש, מותר לטלטלו. אמנם מנהג העולם להחמיר לכתחילה גם בכפתור שנפל. ויש סברא לומר שרק כשעומד להחזיר כפתור זו, אז אינו מוקצה. ועוד יש שכתבו דכיון שצריך גם תפירה, אינו דומה לדלת שעומד להחזירה כמו שהוא, עי' תהלה לדוד (סקי"א). וכתבו האחרונים שבמקום הפסד יש לסמוך להקל עכ"פ כשעומד להחזיר הכפתור לבגד זה שנפל ממנו. וע"ע במנחת שבת (שם) שכתב להסתפק מהו הדין בכפתור חדש שעדיין לא נתפר לבגד, שאפשר בזה לא נחשב עדיין לכלי, ואסור אפילו לצורך גופו ומקומו.

ה) כלי שנשבר, אפילו אינו ראוי לתקנו, אם עדיין ראוי להשתמש בו אינו מוקצה. ולשיטת המג"א אם נשבר בשבת, תלוי אם מחמירים בנולד, צריך להיות מעין מלאכתו הראשונה. ולמקילים בנולד, סגי שראוי לאיזה דבר. אכן בט"ז (סק"ה) כתב שמותר לכל השיטות, וכן פסק בדרך החיים. ונראה מדברי הפוסקים שהענין אי הכלי נקרא ראוי להשתמש בו תלוי לפי המציאות, וכמ"ש המג"א לענין מחט. ולפ"ז אם נשבר כלי, הגם שראוי עדיין לכסות בו כלי, אכן אם לפי המציאות אין משתמשים בזה, הרי זה מקרי אינו ראוי לכלום.

ו) זייגע"ר שנפסק מלפעול, יש להחמיר לומר דהוי מוקצה, חוץ אם נעשה להתקשט, או שייחדו לתינוק לשחק בו. ובענין דגל (פא"ן) שהתינוקות משחקים בו, ונפל הנייר ונשאר רק המקל, כתב בשו"ת נשמת שבת (ח"ג סי' שלה) שמותר לטלטל המקל, כיון שנעשה לשחוק בו, והתינוקות משחקים גם בהמקל לחוד.

ז) ואם זרקו לאשפה מבע"י, שוב בטלו מתורת כלי, וכמ"ש המחבר בשו"ע (סי"ב) שירי מחצלאות מותר לטלטלם וכו', ואם זרקם לאשפה מבעוד יום אסור לטלטלם. ולכאורה ה"ה מנעלים שניקבו מלמטה [וכיו"ב], באופן שבזמה"ז יש כמה אנשים שזורקים אותם [ולענין בל תשחית תלוי לפי הענין, שבזמה"ז כמ"פ יש טורח יותר לתקן, וצ"ע], אם זרקם מבעו"י, אפילו נמלך בשבת להשתמש בהם אסור, שכבר ירד עליהם תורת מוקצה. אבל אם זרקם בשבת, מותר לו לימלך אח"כ וללבשם.

ח) אכן כ"ז בכלי שנשבר, אבל כלי שלם, אפילו זרקו לאשפה קודם שבת, לא בטל ממנו תורת כלי. ובכלים של נייר ופלעסטי"ק וכדומה שאין משתמשים בהם רק פעם אחת, יש מגדולי הפוסקים שכתבו שדינם כמו כלי שנשבר, שאם זרקו לאשפה מבעו"י נעשה מוקצה, ומכ"ש באופן שנתלכלכו. אכן יש גדולי הפוסקים שכתבו שכיון שסוכ"ס הם כלים גמורים וראוי להשתמש בהם, לא נעשו מוקצה, ונפק"מ בזה גם בענין טלטול פח האשפה, ועי' מה שכתבנו בזה בשו"ת חיי הלוי (ח"ה סי' לג). ועכ"פ אם לא זרקו קודם השבת, וודאי עדיין לא נעשה מוקצה.

ט) כשאוכל מאכלים ונשאר קליפות ועצמות שאינם ראויים להשתמש בהם, בדרך כלל יש היתר לטלטלם מטעם היתר גרף של רעי, וכתבו כמה אחרונים שאין בזה איסור של עשיית גרף של רעי לכתחילה, כיון שכ"ה דרך האכילה. אכן יש שהחמירו בזה לזרוק הגרעינים והעצמות בלשונם, או להכניסם לתוך מעטף שיש בזה חתיכת חלה וכדומה, עי' בהגהות חת"ס (סי' שח במג"א סקנ"א). ועכ"פ אם קולף המאכל קודם האכילה, כגון ביצים וכדומה, וודאי יש ליזהר בזה לקולפם על פח האשפה, או לתוך כלי שמונח שם דבר היתר.

י) ניירות שמעטפים בהם מאכלים, אחר שלא נשאר בהם שום מאכל, ואינו ראוי להשתמש בהם, הרי הם כמו קליפות ועצמות שהם מוקצה. וכן פח קטן (הנקרא קע"ן) שנתרוקן האוכל ממנו, הוא מוקצה. אבל צלוחית שיש שמשתמשים בו גם לאחר שנתרוקנה, אינה מוקצה.

יא) כתב הרמ"א (ס"ו) ששברי כלים שאינם ראויים, אם נשברו במקום שיכולים להזיק, כגון זכוכית שנשברה על השלחן, או במקום שהולכים, מותר לטלטל השברים כדי לפנותם שלא יוזקו בהם. ומשמע מזה שאפילו במקום שאין רבים מצויים מותר לפנותם. אכן בסי"ח כתב המחבר שקוץ המונח ברה"ר, מותר לטלטלו פחות פחות מד' אמות. ובכרמלית מותר לטלטלו להדיא, דחיישינן שמא יוזקו בו רבים, ובמקום הזיקא דרבים לא גזור רבנן שבות. וכתב המ"ב (סקע"ז) בשם הפמ"ג לחלק שבטלטול מוקצה אין צריך רבים, ובטלטול כרמלית צריך דוקא מקום רבים. אכן בשו"ע הרב (סכ"ח וסמ"ט) נראה שגם לענין טלטול מוקצה ההיתר הוא דוקא במקום רבים, וצ"ע מה נקרא רבים בזה, ויש שכתבו ששלשה כבר נקרא רבים בזה, ובפרט כשיש ילדים שאינם יודעים ליזהר וודאי יש להקל.

יב) וכן כשיש גפרורים [מעטשע"ס], או תרופות [באופן שאין משתמשים בהם], במקום שיש חשש שילדים ישתמשו בם מותר לטלטלם. ובכל זה אם יכול לדחפם ברגליו וכדומה וודאי שפיר דמי. ויש שכתבו דה"ה כשנפל צפורן על הקרקע, ויש חשש שידרסו שם נשים מעוברות, מותר לטלטלו. ואם יכול להעבירו ע"י בעזע"ם וכדומה, עדיף טפי, שבזה יש גם לצרף שיטת הסוברים דמקרי כלאחר יד (עי' לקמן סימן פב אות ז).

יג) כתב המחבר בשו"ע (סט"ז) כירה שנשמטה אפילו אחת מרגליה אסור לטלטלה. והוא מהגמ' (שבת קלח:). והטעם בזה שגזרו חז"ל שמא יתקע הרגל בחוזק, ויתחייב משום מכה בפטיש, ויש סוברים משום בונה. ומה שמבואר בשו"ע (ס"ח) שדלתות הכלים שנתפרקו בשבת מותר לטלטלם, כתבו האחרונים לתרץ דכיון שהכלי ראוי להשתמש בו גם בלי הדלת בלי שום דוחק, ע"כ לא גזרו בזה. ולפ"ז ה"ה בקדירה שנפלה יד הקדירה, ויכול להשתמש בהקדירה בלא דוחק, מותר לטלטלה.

יד) וכתב הרמ"א דה"ה ספסל שנשמט אחד מרגליו אסור לטלטלו. אמנם כתב הט"ז דדוקא כשיש חשש שמא יתקע רגל זה, אבל כשנאבד הרגל או נשבר ששוב אי אפשר לתקנו, אין איסור מוקצה על הספסל. עוד כתב הרמ"א (שם) שאם כבר ישב על הספסל קודם שבת לאחר שנשמט הרגל, כגון שסמכו על ספסל אחר, שוב אין חשש שמא יתקננו בשבת.

טו) ונחלקו הפוסקים באופן שאסור לטלטל הספסל, אי היינו דוקא לצורך גופו מחשש שיבא לתקנו, או שנאסר גם לצורך מקומו, ולמעשה לכתחילה יש להחמיר, ולצורך יכולים לסמוך על המתירים. ומה שמבואר (סי' רעט ס"ז) בנר שנעשה פרקים שאסור לטלטלו מחשש שיתפרק ויבא לתקנו, כתב בס' מכון לשבתך ששם הוא החשש שיתפרק בשעת הטלטול, משא"כ בספסל שנשמט הרגל אין החשש אלא שיבא אח"כ לתקנו.

טז) וכתבו האחרונים שכל דינים אלו שייך גם בבתי עינים שנפל ממנו יד אחת, שאסור להשתמש בו בשבת, רק באופן שנשבר או נאבד השרוי"ף, באופן שאי אפשר לחזקו [ולכאורה אפילו אם יש לו השרוי"ף יכולים לאבדו, כגון לזורקו כלאחר יד]. או שכבר נשתמש בו קודם השבת בלי היד. וע"כ אחד מההכנות של ער"ש, הוא לחזק את השרוי"ף של הבתי עינים, באופן שהוא רפוי. וכן המקל של הבעזע"ם שנתפרק הוא מוקצה, הן המקל והן חלק הבעזע"ם. ואם נתפרק מער"ש, וכבר השתמש בהבעזע"ם בלא המקל, אז מותר להשתמש בשבת.

יז) וכן כה"ג בעגלת ילדים שנתפרק ממנו גלגל אחת, תלוי בכל הנ"ל, והיינו אם צריכים שרוי"ף ולהחזירו. ובאופן שמחזירים אותו ע"י שנכנס ברזל של הגלגל לתוך ברזל של העגלה (הנקרא קלי"ק), הגם שיש מחמירים שלא להחזירו בשבת, כתב בס' רביד השלחן דכיון שיש מתירים, ובכל אופן אינו אלא מדרבנן, אין לאסור לטלטלו.

יח) עוד כתב הרמ"א (שם) שאסור להכניס הרגל אפילו ברפוי, מחשש שמא יתקננו בחוזק. והיינו אפילו באופן שכבר נשתמש בו קודם השבת, וממילא אינו מוקצה ומותר לישב עליו, מכ"מ אסור להחזיר הרגל. וגם כה"ג לענין הבתי עינים שנשמט הזכוכית. אכן אם כבר נשמט כמ"פ באופן שכבר אי אפשר לתקנו כראוי, הרי הוא כדבר שעומד להיות רפוי ומותר לתקנו.

יט) כתב המחבר (סי' שח סי"ט) סולם של עליה שהוא גדול, ועשוי להטיח בו גגו, אסור לטלטלו. והנה נחלקו הפוסקים בסולם של בית, אי נכלל בכלל הגזירה, עי' באחרונים (סי' תקיח ס"ד), ובמ"ב (שם סקכ"ח) הביא דעת האחרונים שהכריעו לחלק, שברה"י יש לסמוך להקל לטלטל סולם של בית, וברה"ר נכון להחמיר. ולפ"ז אולי י"ל שגם בחצר יש להקל. אכן עדיין יש לומר שכל זה אינו אלא בסולם שאינו מיוחד למלאכת איסור, ושוב ראיתי בס' שלמי יהודה (פי"א ס"ד) שהביא בשם הגרי"ש אלישיב ז"ל והגר"ב זילבער ז"ל שכתבו להתיר גם במיוחד למלאכת איסור, משום שלא גזרו חז"ל רק בסולם של עליה, ואין להוסיף על גזירת חז"ל, יעו"ש.

כ) אכן כל השאלה אינו רק לטלטל הסולם, אבל כשהסולם מונח במקום אחד, ואינו צריך רק לעלות עליו, מבואר באחרונים שאין זה בכלל הגזירה, שלא אסרו חז"ל רק לטלטל הסולם, ובזה גזרו אפילו באופן שמטלטלו לצורך יו"ט, ואפילו בחדרי חדרים, כמבואר בגמ' ושו"ע (שם), אבל כשאינו מטלטלו כלל לא שייך לגזור שיאמרו להטיח גגו הוא צריך, שהלא כל מי שרואהו עולה, רואה למה הוא עולה, וכ"כ בשו"ע הרב (סי' תקיח ס"ז) ובמ"ב (שם סקכ"ט), וע"ע מה שכתבנו בזה בשו"ת חיי הלוי (ח"ד סי' לא אות א).

תוכן הענינים

א) בענין טלטול דלתות הכלים שנתפרקו / בענין טלטול דלתות הבית שנתפרקו / אי מותר לטלטל יד הדלת שנפל.

ב) אי מותר לטלטל דלת ארון המחזיק מ' סאה שנשבר / אי מותר לטלטל המכסה של מושב הבהכ"ס שנתפרק.

ג) בענין אי דלתות הכלים מותרים אע"פ שאינם ראויים למלאכה.

ד) בענין טלטול כפתור שנפל מהבגד / אי מותר לטלטל כפתור חדש שעדיין לא נתפר לבגד.

ה) בענין טלטול כלי שנשבר / גדר ראוי להשתמש בו.

ו) שעון (זייגע"ר) שנפסק מלעבוד, אי הוי מוקצה / דגל (פא"ן) שנפל הנייר מהמקל, אי הוי מוקצה.

ז) בענין כלי שנשבר וזרקו לאשפה, שביטלו מתורת כלי / בענין איסור בל תשחית בזריקת מנעלים שניקבו.

ח) בענין כלי שלם שזרקו לאשפה, שלא נתבטל מתורת כלי / בענין כלי של נייר ופלעסטי"ק שזרקו לאשפה.

ט) בענין טלטול קליפות גרעינים ועצמות / באיזה אופן יש לקלוף הביצים בשבת.

י) בענין טלטול נייר המעטף בו מאכל, אחר שלקחו המאכל ממנו / בענין טלטול פח קטן (קע"ן) שנתרוקן מהמאכל / בענין טלטול צלוחית שנתרוקנה מהמשקה.

יא) בענין היתר טלטול מוקצה במקום היזק / בענין היתר טלטול קוץ, ברה"ר ובכרמלית / אי צריך דוקא היזק רבים / גדר רבים.

יב) בענין טלטול גפרורים (מעטשע"ס) ותרופות במקום שיש חשש היזק לילדים / צפורן שנפלה על הקרקע, אי מותר לפנותה.

יג) בענין טלטול כירה שנשמטה אחת מרגליה / טעם למה לא גזרו בדלתות הכלים שנתפרקו בשבת / אי מותר לטלטל קדירה שנפלה ידה ממנה.

יד) בענין טלטול ספסל שנשמט אחד מרגליו / באופן שנאבד או נשבר הרגל, אי מותר בטלטול / ישב על הספסל קודם שבת, אי מותר בטלטול.

טו) בהנ"ל, באופן שנאסר בטלטול, אי אסור גם לצורך מקומו / בענין טלטול נר של פרקים.

טז) בענין טלטול בתי עינים שנפלה הימנו יד אחת / ענין הכנה לשבת לחזק הבתי עינים / בענין טלטול בעזע"ם שנתפרק.

יז) בענין טלטול עגלת ילדים שנתפרק ממנו גלגל אחת / באופן שמחזירים הגלגל ע"י שנכנס ברזל הגלגל לתוך ברזל העגלה [הנקרא קלי"ק], אי מותר להחזירו, ואי מותר בטלטול.

יח) בענין הנ"ל, אי מותר להחזיר הרגל וכדו' באופן רפוי.

יט) בענין טלטול סולם של עליה / בענין טלטול סולם של בית.

כ) אי אסור גם לעלות על הסולם / אי מותר לטלטל הסולם לצורך יו"ט / אי מותר לטלטלו במקום שאין רואים.

סימן עט הלכות מוקצה בגרף של רעי א) כתב המחבר בשו"ע (סי' שח סל"ד) כל דבר מטונף, כגון רעי וקיא וצואה וכו', אם היו בחצר שיושבים בה, מותר להוציאם לאשפה וכו' אפילו בלא כלי. ומבואר ברמ"א (סי' רעט ס"ב) שתלוי לפי האדם, שמי שהוא איסטניס ודבר זה מאוס עליו מותר להוציאו. וראיתי במ"ב מהדורת 'דרשו' בשם ס' חוט שני שמי שהוא איסטניס מותר גם לבקש מחבירו שיוציא את הדבר המאוס עליו. וע"ע (שם) שהביא מדברי אחרונים להסתפק אם התירו גם לטלטל דבר מוקצה כדי לכסות את הגרף עיי"ש, ולכתחילה יש ליקח דבר שאינו מוקצה לכסותו.

ב) והרמ"א כתב זה לענין טלטול הנר לאחר שנכבה, וסיים הרמ"א 'והמחמיר לא הפסיד', ובמג"א וט"ז מביאים בשם הב"ח שהגיה 'והמחמיר יחמיר, והמקיל לא הפסיד'. והט"ז הקשה ע"ז, וכתב שהגם שהוא מאוס עליו לא הוי כגרף של רעי, אכן במג"א נוטה להקל. ולמעשה עכ"פ למי שאינו איסטניס וודאי אסור. והנה בביאור הגר"א כתב בשם המרדכי שאין כל אדם נאמן לומר שהוא איסטניס, אלא דוקא מי שידוע שהוא אסטניס יכול להקל בזה, ומובא בשעה"צ (סק"י). אכן כל זה בדבר שאין סתם אדם מצטער בזה, אבל בגרף של רעי ממש, ודאי מותר לכתחילה להוציאו, וכגון עכבר מת שמבואר בגמ' (ביצה לו:) דהוי כגרף של רעי.

ג) יש כמה דברים שיש להסתפק אם הם נכנסים בכלל גרף של רעי, ויש שכתבו שגם כל דבר שגורם בושה לבעה"ב נכנס בכלל גרף של רעי, וכן ריח רע שמפריע לאנשים, ונראה שעכ"פ יש לטלטלם כלאחר יד. ויותר מזה כתב בערוך השלחן (סי' שח ס"ס) שאפילו בוודאי גרף יש לכתחילה לטלטלו ע"י נכרי.

ד) וכתב המחבר (שם) שההיתר אינו אלא בחדר או בחצר שהוא דר שם. וכתב במג"א (סקנ"ח) דה"ה במבוי במקום דריסת הרגל מותר לסלקו לצדדים, אבל כשהוא במקום שאינו משתמש שם אסור. אכן כתב במג"א (סקנ"ט) שאם הגרף הוא מלא, ואי אפשר לפנות עליו, מותר להוציאם ולהחזירם עיי"ש, ונוגע למעשה בגרף של תינוקות כשמלמדים אותם (טרעינע"ן). וראיתי בדברי אחרונים שגם באופן כשהוא בביתו, אבל הוא עומד לצאת מביתו עד אחר שבת, אין היתר לפנות גרף של רעי.

ה) והנה כתב בשו"ע (שם סל"ה) שאסור להחזירו אלא א"כ נתן לתוכו מים. וכתב המג"א מהב"י שכתב בשם הרשב"א שהמים צריכים להיות ראויים לשתיית בהמה. והמג"א נוטה שגם בזה לא הותר להחזיר רק כשצריך לו, והגם דקיי"ל כרבי שמעון דלא אמרינן מוקצה מחמת מיאוס, כתב הלבוש שגרף של רעי הוא מאוס הרבה, והוי כמו מוקצה מחמת גופו. וע"ע בחזו"א (או"ח סי' מח סק"י) שכתב שבאופן שיש דוחק יש להתיר להחזיר הכלי אפילו בלי מים, עיי"ש.

ו) ובענין טלטול פח האשפה באופן שאינה גרף של רעי, עי' מה שכתבנו בשו"ת חיי הלוי (ח"ה סי' לג, וח"ו סי' סט) שיש להוציא כל האשפה מער"ש, שלא יהא נעשה בסיס. ולכתחילה יש גם להניח דבר היתר כגון צלוחית של סאד"ע לתוך הפח או לתוך הארון (לעיד"ל) שמונח שם הפח, עיי"ש עוד פרטים בזה.

ז) מבואר בשו"ע (סל"ו) שאסור לעשות גרף של רעי לכתחילה, דהיינו להביא דבר שאח"כ ימאס ממנו, ובדיעבד אם עשה כן מותר להוציאו. אכן במקום הפסד מבואר בשו"ע (סל"ז) שמותר להכניס מטתו אצל גרף של רעי כדי שיוכל להוציאו. וכתבו האחרונים שבער"ש מותר לגרום גרף של רעי, כגון להעמיד מצודה לעכברים, עי' שו"ת שבות יעקב (ח"ב סי' מה).

ח) וע"ע בשו"ע (סי' שלח ס"ח) שאסור ליתן כלי תחת מקום שדולף מים שאינו ראוי, ובביה"ל כתב שם בשם הח"א שבמקום צורך גדול יש להתיר. וע"ע מש"כ שם בענין הוצאת מי נטילת שחרית, שי"ל שאין המים מוקצים, כיון שבעצמם הם ראויים, יעו"ש. אכן למעשה נראה פשוט שאפילו אם נקראו אינם ראויים הוי כמו גרף של רעי שמותר להוציאו. ובאמת לכאורה יש עוד להתיר מטעם דהוי טלטול מן הצד לצורך דבר ההיתר, דהיינו כדי שיוכלו לומר שם דבר שבקדושה. אמנם זה אינו רק לפי הסוברים שבשבת לא נעשה הכלי בסיס, עכ"פ שיהא מותר לנער המוקצה, עי' מג"א (סי' רסו סקי"ד), ושו"ע הרב (שם סכ"ד, ובסי' שו סי"א), ועי' מש"כ בתהלה לדוד (סי' שח סקל"ג).

תוכן הענינים

א) גדר גרף של רעי / אי מותר לטלטל גרף של רעי בשביל חבירו / אי מותר לטלטל מוקצה כדי לכסות גרף של רעי.

ב) בענין טלטול נר לאחר שנכבה / בענין מש"כ הרמ"א 'והמחמיר לא הפסיד' / גדר אסטניס.

ג) דבר הגורם בושה לבעה"ב, או שמפריע לאנשים משום ריח רע וכדו', אי הוי בכלל גרף של רעי / בענין החומרא לטלטל גרף של רעי ע"י עכו"ם.

ד) בענין שהיתר טלטול גש"ר הוא רק במקום שדר שם / בענין טלטול גרף של תינוקות כשמלמדים אותם / אי מותר לטלטל גש"ר באופן שבדעתו לצאת מביתו עד אחר שבת.

ה) בענין החזרת הגרף / בענין מוקצה מחמת מיאוס.

ו) בענין טלטול פח האשפה / זהירות שלא יהא נעשה בסיס מער"ש.

ז) בענין אין עושין גרף של רעי לכתחילה / אי מותר להעמיד מער"ש מצודה לעכברים.

ח) בענין איסור נתינת כלי תחת הדלף / טעם היתר הוצאת מי נט"י שחרית.

סימן פ הלכות בסיס לדבר האסור א) מבואר בשו"ע (סי' שט ס"ד) שאם הניח מוקצה על כלי היתר, נעשה הכלי מוקצה, מפני שהוא בסיס לדבר האסור. ומבואר שם דהיינו כשהי' שם בכניסת השבת דהיינו בהשמ"ש. והנה נחלקו האחרונים אי היינו דוקא אם הי' שם כל בהשמ"ש, דאל"כ אמרינן ספיקא דרבנן לקולא, או אפילו כשהי' שם רק מקצת בהשמ"ש ג"כ נעשה מוקצה.

ב) ובפשטות משמע שאפילו קיבל שבת מקודם, לא נעשה מוקצה, אלא כשהי' מונח בהשמ"ש [חוץ ממוקצה מחמת מצוה, עי' במג"א (סי' רסג סקכ"ז)]. אכן יש שכתבו שלכתחילה יש ליתן החלות על השלחן קודם הדלקת הנרות כשמקבל שבת, וע"ע בס' בנין שלום (סי' שט ס"ד).

ג) מבואר בשו"ע (שם) שבסיס אינו אלא כשהניחו בכוונה, אבל אם שכח מוקצה, לא נעשה הכלי בסיס. ואם הניח בכוונה המוקצה קודם שבת, והי' בדעתו להסירה ושכחה, כתבו כמה פוסקים שלא נעשה בסיס. ויש שרצו להקל יותר מזה, שאפילו הי' בכוונתו להניח גם היתר ושכח, ג"כ לא נעשה בסיס. ולפ"ז צ"ע להיפוך אם הי' בדעתו להסיר ההיתר, ושכח והניח שניהם, אי נעשה בסיס, ובס' מנחת שבת (סי' פט סק"כ) כתב דדוקא המוקצה צריך ליתן בכוונה, אבל ההיתר אפילו הי' שם מחמת שכחה, ג"כ לא נעשה בסיס, עיי"ש.

ד) והנה בשו"ע (שם) מביא ב' שיטות אם בסיס היינו רק כשהי' בדעתו שיהא שם כל השבת, או אפילו כשהי' בדעתו להיות שם רק בכניסת השבת. ולפי המקילים יש שכתבו דה"ה להיפוך, שאם הניח גם דבר היתר שיהא בסיס לאיסור ולהיתר, צריך לחשוב שיהי' ההיתר שם כל השבת, אבל אם יטול ההיתר והאיסור ישאר כל השבת, אז נעשה בסיס לאיסור. אכן רוב הפוסקים מקילים בזה, ועי' מה שכתבנו בזה בשו"ת חיי הלוי (ח"ד סי' ל).

ה) וכתב הרמ"א (שם) שאם אדם הניח דבר מוקצה על כלי של חבירו, לא אמרינן שנעשה בסיס לדבר האסור, שאין אדם אוסר דבר של חבירו שלא מדעתו. אכן כתבו האחרונים שאם עושה לטובת חבירו, בזה י"ל שנעשה בסיס. עוד נסתפקו האחרונים, אם אחד מבני הבית יכול לאסור הכלי שיעשה בסיס. ועכ"פ בבהמ"ד מסתבר שאין יכול לאסור השלחן וכדומה על אנשים אחרים.

ו) ומבואר בפוסקים שגם כשכמה דברים מונחים זע"ז, ועליהם מונח המוקצה, נעשו כולם בסיס להמוקצה. אמנם בנרות שמונחים על המפה שעל השלחן, כתב הפמ"ג (סי' שט מש"ז סק"א) שרק במקום העמדת הנר הוי בסיס, והשאר מותר לקפל, וכתב הטעם מפני שאין צורך בהשאר להבסיס. ויש חולקים ע"ז, עי' בלבושי שרד מש"כ לפרש הט"ז שם, וע"ע מה שכתבנו בזה בשו"ת חיי הלוי (ח"ו סי' סט אות ב).

ז) והנה בפשטות ענין בסיס היינו כשהאיסור מונח על ההיתר, אכן יש סוברים שגם כשההיתר מונח על המוקצה, אם הוא משמש את המוקצה, נעשה בסיס להמוקצה, ועי' מה שכתבנו בזה בשו"ת חיי הלוי (ח"ה סי' לג אות ב). אכן כתבו האחרונים שאפילו להמחמירים בזה היינו דוקא כשנוגע להמוקצה, אבל אם כפה כלי על ביצה וכדומה, שאינו נוגע להמוקצה, וודאי לא נעשה בסיס, הגם שהוא משמש להמוקצה.

ח) כלי שמלאכתו לאיסור המונח על כלי היתר, נסתפק בפמ"ג (מש"ז הקדמה לסי' שח) אי נעשה הכלי היתר בסיס, שיהא אסור לטלטלו מחמה לצל. ובתהל"ד (סי' שח אות א) הוכיח מדברי הראשונים בסי' רס"ו (עיי"ש אות ז) שגם זה מיקרי בסיס, ואסור לטלטלו מחמה לצל, עיי"ש.

ט) שלחן שעומד עליו הנרות, וגם דברים המותרים, באופן שהשלחן לא נעשה בסיס לדבר האסור, ומותר לטלטל את השלחן, זהו דוקא כשמטלטלו מפני שצריך להשלחן, או למקום השלחן, אולם אסור לטלטל השלחן בשביל הנרות, דהיינו שרוצה להביא הנרות למקום אחר, וכדמבואר בשו"ע (סי' שי ס"ח) בטעם היתר בסיס לדבר האסור והמותר, משום דלא אפשר למינקט קיטמא לחודי' עיי"ש. אכן יש שכתבו סברות להתיר, ועי' מה שכתבנו בזה בשו"ת חיי הלוי (ח"ד סי' ל אות ה-ז), ולכתחילה בודאי יש להחמיר, וע"כ כשעושים סעודת שבע ברכות וכדומה, אין להביא השלחן שמונח עליו הנרות, רק כשרוצים להשתמש גם עם השלחן, או יטלטלו השלחן ע"י עכו"ם, שבזה יש לסמוך על שיטת הרמ"א (סי' רעו ס"ג). ויותר טוב שיסדרו מתחילה שאותו השלחן שהנרות מונחים עליו יעמוד מתחילה במקומו הראוי, כדי שלא יצטרכו לטלטלו כלל.

י) כתב הרמ"א (סי' שי ס"ז) כיס התפור לבגד ויש בו מעות, אם אין המעות על עיקר הבגד, לא נעשה הבגד בסיס להמעות. וכתב המג"א שאם כל הכיס תפור לבגד (כמו חאלא"ט או כתונת), אז נעשה הבגד בסיס להמוקצה. וגם באופן שלא נעשה בסיס, משום ששכח שם המעות שלא בכוונה, צריך עכ"פ לנער את המוקצה אם יכול, ואם אי אפשר לו לנער מותר לטלטל הבגד. וגם באופן שכתב הרמ"א שאין כל הכיס תפור לבגד רק בראשו, יש לכתחילה לנער את המוקצה. וכל זה היינו מפני שהכיס הוא חלק מהבגד, וכן כה"ג כתבו האחרונים לענין שלחן שיש לו תיבה שהוא מחובר להשלחן.

יא) אבל באופן שהכיס אינו תפור לבגד, רק מחובר ע"י קשירה או כפתורים, וכן כה"ג בשלחן שאין התיבה מחובר, אלא יכולים להוציאה מהשלחן, כיון שלא נתבטל לעיקר הכלי, א"כ אם יש שם מוקצה נעשה הבגד או השלחן בסיס להכיס והמעות, וממילא אם אין בכיס ובתיבה עוד דברים המותרים, נעשה כולו מוקצה. אכן אם יש באותו השלחן עוד תיבה שיש שם דברים המותרים, אז נעשה השלחן בסיס לאיסור ולהיתר. וכן כה"ג לענין ארגז שיש שם כמה לעדלע"ך, וכן לגבי הבגד, אם יש כמה כיסים, ובכיס אחד יש דבר מוקצה, ובכיס אחר יש דבר היתר, הגם שהכיס שיש בו דבר מוקצה נעשה בסיס ואסור לטלטלו, לא נעשה כל הבגד מוקצה. וע"ע לעיל סימן עז אות ה', בענין דלת הפרידזידע"ר.

יב) כשמונח דבר מוקצה על ארגז למעלה, והארגז יש לו תיבות שיש בה דברים המותרים, הגם שהתיבה לא נעשה בסיס, יש סוברים שהארגז בעצמו נעשה בסיס להמוקצה המונח למעלה, ואין דברים המותרים שמונחים בארגז מצטרפים. ועי' מש"כ האחרונים בסי' ש"ט בדין אבן המונח על החבית.

יג) כתב המחבר בשו"ע (סי' שי ס"ז) מטה שיש עליה מעות, או אפילו אין עליה עתה, והיה עליה בהשמ"ש, אסור לטלטלה, דמיגו דאתקצאי לבהשמ"ש אתקצאי לכולי יומא. וכתב הרמ"א שאפילו לצורך גופו או לצורך מקומו אסור. וכתב עוד המחבר, אבל אם אין עליה עתה מעות, וגם לא היה עליה בהשמ"ש, מותר לטלטלה אפילו יחדה למעות והניחם עליה מבעוד יום, כיון שסילקם קודם בהשמ"ש. וכתב הרמ"א שיש אוסרים בייחד לכך, והניח בהם, אע"פ שסילקם מבעוד יום.

יד) וכתב הרמ"א שלכן אסור לטלטל כיס של מעות, אע"פ שהוציא המעות ממנו מבעוד יום, אא"כ עשה בו מעשה שפתחו מלמטה וסלקו מן היחוד, וכן נוהגין, מיהו לצורך גופו או לצורך מקומו מותר. והמג"א הקשה שלפי שיטה זו אסור אפילו לצורך גופו ומקומו, וכן פסק בשו"ע הרב שיש להחמיר אפילו לצורך גופו ומקומו עיי"ש, אבל בא"ר ובבית מאיר הסכימו להתיר לצורך גופו ומקומו, אם אינו מקפיד שלא להניח בו דברים אחרים, וכ"כ במ"ב (סקכ"ז), ועיי"ש בשעה"צ (סקי"ט).

טו) וקופה שמניחים בתוכה נרות (ליכ"ט) שנתרוקנה קודם השבת, ושכחה על השלחן, נראה דלכו"ע מותר לטלטלה לצורך מקומה, שבזה וודאי אין מקפידים שלא להשתמש בה. אכן שלא לצורך אין לטלטלה, כמו בכלי שיחדה למעות. ועי' במג"א (סק"ה) דכו"ע מודו שאסור לטלטלו כי אם לצורך גופו ומקומו, ועיי"ש בהגהות רעק"א.

תוכן הענינים

א) בענין בסיס לדבר האסור / אי צריך שיהי' שם כל בהשמ"ש, או סגי במקצת בהשמ"ש.

ב) באופן שקיבל שבת קודם בהשמ"ש, אי נעשה אז בסיס / בענין נתינת החלות על השלחן קודם הדלקת נרות.

ג) גדר בסיס שהוא דוקא כשהניח בכוונה / באופן שהי' בדעתו להסירו קודם שבת ושכח, אי נעשה בסיס / באופן שהי' בדעתו להניח גם דבר היתר ושכח, אי נעשה בסיס / באופן שהניח איסור והיתר, והי' בדעתו להסיר שניהם ושכח, אי נעשה בסיס.

ד) אי צריך שיהא בדעתו שהאיסור יהי' שם כל השבת, או סגי בכניסת השבת / הניח גם דבר היתר, ודעתו לסלקו באמצע השבת, אי נעשה בסיס.

ה) הניח מוקצה על כלי של חבירו, אי נעשה בסיס / אי אחד מבני הבית יכול לעשות בסיס / הניח מוקצה בבהמ"ד על השלחן, אי נעשה בסיס.

ו) באופן שמונחים כמה דברים זע"ז, ולמעלה יש מוקצה, אי נעשו כולם בסיס / בענין המפה שעל השלחן, אי נעשה בסיס להנרות.

ז) הניח היתר על המוקצה לשמשו, אי נעשה בסיס.

ח) כלי שמלאכתו לאיסור המונח על כלי שמלאכתו להיתר, אי נעשה בסיס.

ט) בענין טלטול בסיס לאיסור ולהיתר לצורך האיסור / בענין טלטול השלחן עם הנרות בסעודת שבע ברכות וכדומה.

י) בענין כיס התפור לבגד, מתי נעשה הבגד בסיס / באופן שלא נעשה בסיס, באיזה אופן יש להסיר המוקצה.

יא) בענין כיס שאינו תפור לבגד, רק מחובר ע"י קשירה או כפתורים, אי נעשה כל הבגד בסיס / בענין תיבה של שלחן שיש בה מעות, באיזה אופן נעשה כל השלחן בסיס / ארגז שיש בו כמה לעדלע"ך, ובאחת מונח מוקצה, ובשניה דבר היתר, אי נעשה בסיס / בגד שבכיס אחד יש מוקצה, ובכיס אחר יש דבר היתר, אי נעשה בסיס.

יב) הניח מוקצה על הארגז מלמעלה, ובתוך הארגז מונח דבר היתר, אי הוי הארגז בסיס לאיסור ולהיתר.

יג) בענין טלטול מטה שייחדה למעות.

יד) בענין טלטול כיס מעות שהוציאו המעות ממנו מבעוד יום / אי מותר לטלטלו לצורך גופו ומקומו.

טו) קופה שמניחים בתוכה נרות שנתרוקנה קודם השבת, באיזה אופן מותר לטלטלה.

סימן פא בענין ביטול כלי מהיכנו א) כתב המחבר בשו"ע (סי' שי ס"ו) כל דבר שאסור לטלטלו אסור ליתן תחתיו כלי, כדי שיפול לתוכו, מפני שאוסר הכלי בטלטול, ונמצא מבטל כלי מהיכנו. ויש סוברים שהאיסור הוא משום בונה, ויש סוברים שהוא משום סותר, ומסקנת האחרונים למעשה להחמיר בכל דבר שמותר לטלטלו, שלא יניחו במקום שיפול עליו מוקצה, באופן שלא יוכל לטלטלו אח"כ. ויש שהחמירו בזה אפילו בניירות, שלא להניחם תחת הנר וכדומה, אמנם יש שכתבו להקל בנייר וכדומה שנעשה לזורקם. ובאופן שיכול לנערו ונמצא שלא היה ביטול מהיכנו רק לזמן, התירו חז"ל במקום הפסד, וכמו שמבואר בסי' רס"ו, יעו"ש.

ב) וכתב עוד המחבר (שם) שמותר לכפות עליו כלי, ובלבד שלא יגע בו. והגם שכל מוקצה מותר בנגיעה, היינו דוקא כשהוא לצורך ההיתר, משא"כ כשהוא לצורך המוקצה אסור, עי' בט"ז ובמג"א. ויש שכתבו הטעם שאסור ליגע בו היינו משום שעי"ז יבא לנענע המוקצה, עי' במ"ב (סקכ"ב), אכן גם זה אינו אלא משום שהוא לצורך המוקצה, אבל כשמונח דבר היתר על מוקצה, מותר להסירו, הגם שמנענע בזה המוקצה, דהוי טלטול מן הצד לצורך דבר המותר.

ג) אם רוצה לכסות המוקצה לצרכו, כגון שמכסה נר עלעקטער"י (באל"ב) כדי שיוכל לישן, או שמכסה מוקצה כדי שלא יכשלו בו, או כדי שלא ישחקו בו התינוקות, יש לעיין אם נקרא לצורך המוקצה, וממילא צריך ליזהר שלא ליגע בו, ומכ"ש שלא יתנדנד, או י"ל שזה נקרא לצורך דבר ההיתר. ומסתבר דמקרי לצורך דבר היתר, וכמו שמותר לישב על דבר מוקצה הגם שמתנדנד.

תוכן הענינים

א) בענין איסור ביטול כלי מהיכנו / טעם האיסור / אי האיסור הוא גם בניירות וכדומה שנעשה ליזרק / בענין ביטול כלי מהיכנו לזמן.

ב) באיזה אופן מותר לכפות כלי על המוקצה / כשמונח דבר היתר על מוקצה, אי מותר להסירו באופן שיתנדנד המוקצה.

ג) כשמכסה מוקצה לצורך האדם, כגון שמכסה נר עלעקטער"י (באל"ב) כדי שיוכל לישן, אי מקרי לצורך דבר היתר.

סימן פב אופן איסור טלטול מוקצה א) כתבו הפוסקים שכשהמוקצה כבר בידו מותר להניחה במקומה הראוי, ודנו האחרונים אם מותר להעביר המוקצה מיד ימין ליד שמאל. אכן בוודאי אין להעבירה ליד חבירו. וע"ע בשו"ע הרב (סי' שא קו"א סוסק"י) שכתב שבוודאי לא הותר לטלטלה כל היום, אלא התירו להניחה במקומה, עיי"ש.

ב) ושיטת כמה פוסקים שזהו דוקא בכלי שמלאכתו לאיסור, אבל במוקצה מחמת גופו וכדומה צריך להשליכה מידו במקום שהוא, וכמ"ש באבן העוזר (סי' רסו), חוץ באופן שמטלטלה ע"י דבר אחר שלא נעשה בסיס עיי"ש. ובשו"ע הרב (סי' שח סי"ג) פסק שראוי לחוש להחמיר, אכן במקום הפסד יש להתיר. וע"ע בהגהות רעק"א (סי' שט ס"ד). ויש סוברים שההיתר לטלטל כשהוא כבר בידו אינו אלא כשהי' הטלטול בהיתר, או כששכח, עי' במ"ב, אכן בשו"ע הרב (סי' ש"ז סל"ז בסוגרים) כתב שגם כשלקחה במזיד מותר לטלטלה כל זמן שהוא בידו.

ג) מבואר בשו"ע (סי' שט סד, וסי' שיא ס"ח) שטלטול מן הצד מותר רק לצורך דבר המותר, ולא לצורך דבר האסור. אבל טלטול בגופו מותר אפילו לצורך דבר האסור, כגון שלא יגנב ולא ישבר. וכן מותר לישב על אבנים ועצים שהם מוקצים, ואפילו באופן שמתנדד המוקצה, עי' מג"א (סי' שח סקמ"א), ובשו"ע הרב (סנ"ב), וע"ע במ"ב (סקפ"ב) שהגם שמעיקר הלכה יש להתיר, אכן מבואר במאירי שבמקום שאין צורך ראוי לפרוש מזה, עיי"ש.

ד) כשמטלטל תינוק ויש דבר מוקצה בידו, לכאורה הוי כטלטול מן הצד, אכן בשו"ע (סי' שט ס"א) מבואר שיש שאסרו לטלטל כה"ג מחשש שיפול המוקצה ואביו יגביהו, ויש שאסרו אפילו לאחוז התינוק בידו כשמהלך ברגליו, ועי' מה שכתבנו בזה בשו"ת חיי הלוי (ח"ב סי' כט).

ה) טלטול ע"י אצילי ידיו, מקרי טלטול בגופו. ויש סוברים דה"ה טלטול ברגלו. ויש מחמירים בדבר שכ"ה סדר הטלטול, עי' בתוס' שבת (סי' שא סקנ"ט), ועי' מה שכתבנו בזה בשו"ת חיי הלוי (ח"ב סי' כד אות ד). וראה עוד מה שכתבנו שם (ח"ד סי' לא אות ג) בענין שיטת הרשב"א שאסור להשתמש במוקצה. עוד מבואר בפוסקים שמותר לטלטל מוקצה ע"י שמפיח עליו, שאין זה דרך טלטול כלל.

ו) כשמטלטל בידיו דבר היתר ועי"ז מתטלטל גם דבר האיסור, באופן שלא נעשה בסיס, הרי זה מקרי טלטול מן הצד שמותר לטלטל רק לצורך ההיתר, אכן אפילו לצורך ההיתר, אם יכול לנער דבר המוקצה ולא יהא הפסד וגם אין צריך למקומו, צריך לנערו.

ז) טלטול מוקצה ע"י מקל או סכין, מפני שנצרך למקומו, נחלקו האחרונים אי הוי כידא אריכתא ואסור, או שאפילו אי מקרי טלטול מן הצד יש סברא דמקרי לצורך דבר האסור, שהרי כוונת הטלטול הוא לסלק המוקצה. ומסקנת רוב האחרונים שמותר, דהוי כטלטול מן הצד לצורך דבר המותר, כיון שצריך למקומו. ועי' בבאר היטב (סי' שח סקל"ד) שמתרץ בזה סתירת הט"ז, וע"ע בשו"ע הרב (הל' פסח סי' תמד סי"ג).

תוכן הענינים

א) בענין נטל מוקצה בידו מותר להניחה במקומה הראוי / אי מותר להעבירה מיד ימינו לשמאלו / אי מותר ליתנה לחבירו.

ב) בהנ"ל, אי ההיתר הוא דוקא בכלי שמלאכתו לאיסור, או אפילו במוקצה גמור / אי מותר גם כשלקח המוקצה בידיו במזיד.

ג) בענין טלטול מן הצד / בענין טלטול בגופו / אי מותר לישב על עצים ואבנים מוקצים.

ד) אי מותר לטלטל תינוק כשיש בידו דבר מוקצה / ואי מותר כה"ג לאחוז בידיו של תינוק כשהולך ברגליו.

ה) בענין טלטול ע"י אצילי ידיו / בענין טלטול ברגלו, באופן שכ"ה הדרך / בענין שימוש במוקצה / בענין ניפוח מוקצה.

ו) בענין טלטול מן הצד, באופן שיכול לנער המוקצה.

ז) בענין טלטול מוקצה ע"י מקל או סכין.

סימן פג הלכות מעשה שבת א) מעשה שבת שעשה באיסור, נחלקו התנאים אי אסור מן התורה, או מדרבנן, ולהלכה קיי"ל שאינו אסור אלא מדרבנן מטעם קנס. ואם עשה במזיד אסורה לו לעולם. אכן הגם שאסור לאכול מהמאכל שבישל, או להשתמש בהמלאכה שעשה, אעפ"כ קיי"ל שאינו אסור בהנאה, ומותר לו ליהנות מדמיה. אמנם לשאר בני אדם, אפילו למי שנתבשל בשבילו, מותר להשתמש במלאכה מיד במוצ"ש, וכמ"ש במג"א (סי' שיח ס"א) שאינו דומה למבטל איסור שאסור גם למי שנתבטל בשבילו, שכאן ליכא למיחש שיאמר לישראל לבשל, מפני שאין אדם חוטא ולא לו. אכן נראה שעכ"פ אסור גם לבני ביתו, וכמ"ש הט"ז (ביו"ד שם סק"י) לענין מבטל איסור.

ב) והגם שבעכו"ם שעשה מלאכה אסור להשתמש בזה גם במוצ"ש עד כדי שיעשו, כתבו הפוסקים שבישראל אין לחוש שיאמרו לו לעשות המלאכה בשביל זמן קצר כזה, ועוד שלא ישמע לו, שהרי אין אדם חוטא לאחרים. ולפ"ז כתבו כמה אחרונים שבישראל מומר ל"ע יש לחוש כמו בעכו"ם להבדיל, וע"כ אסור ליהנות ממעשה ידיו עד בכדי שיעשו, דהיינו עד השיעור שיכול לעשות המלאכה במוצ"ש. וכן נוגע הדבר כשבא עם קא"ר או בא"ס בשבת, אי מותר לנסוע מיד במוצ"ש.

ג) אכן אם צוה לישראל שיבשל בשבילו, משמע בפמ"ג (סי' שכה א"א סקכ"ג) שאסור לו לעולם. וע"ע בשו"ת כתב סופר (או"ח סי' כ) שמי שמבשל לאחרים בשכר, כגון במלון וכדומה, יש לאסור לכל ישראל ליהנות ממנו לעולם, שבזה לא שייך הסברא של אין אדם חוטא ולא לו. וגם בלא זה יש לאסור משום לפני עוור ומסייע, יעו"ש. וכן אסור ליהנות מפעק"ס ואימעי"ל שכתבו ישראל מומר בשבת, ואסור לקנות מבתי חרושת שעובדים שם מומרים בשבת. ומטעם זה כתבו כמה גדולים לאסור להשתמש בעלעקטרי"ק הנעשה בשבת ע"י ישראל, ועכ"פ בשבת עצמו. והמתירים כתבו טעם להיתר, מפני שישנם בעיר חולים שיש בהם סכנה שמותר לעשות מלאכה בשבילם. ועכ"פ כל מה שיוכל למנוע, וכגון שידליק נר מער"ש, שלא יצטרך ליהנות מהעלעקטרי"ק בעצמו וכדומה, ראוי לעשות.

ד) איתא בגמ' (שבת קנ:) מעשה בחסיד אחד שחשב בשבת לתקן פירצה של גדר [ופירש בט"ז (סי' שז סקי"ד) דהיינו שחשב לתקנו במוצ"ש], ואח"כ נמלך [מפני שחישב בזה בשבת] ולא תיקנה, ושילם לו השי"ת שגדל שם אילן צלף, ובזה נגדר הפירצה, וגם הי' לו פרנסה מזה כל ימי חייו.

ה) אם נעשה המלאכה בשוגג, אסור לכל אדם ליהנות מן המלאכה עד מוצ"ש, ואפילו להמבשל אינו אסור רק עד מוצ"ש. וכתבו הפוסקים שאם סבר שמותר לעשות, או שהורה לו חכם כן, מקרי שוגג, ומותר במוצ"ש. וכל זה כשעשה המלאכה בדעתו רק ששגג בהלכה, אבל כשהי' מתעסק ולא ידע כלל שעושה מלאכה, כגון שנתעסק בכותל והדליק האור, או שהוציא דבר מכיסו בלי ידיעתו, כתבו האחרונים שיש להתיר ליהנות מן המלאכה, אמנם עי' מה שכתבנו בשו"ת חיי הלוי (ח"ו סי' פא אות ג) שיש מחמירים גם במתעסק כמו בשוגג [וע"ע במ"ב (סק"ז) שלצורך יש לסמוך על הפוסקים להתיר גם כשעשה מלאכה בשוגג, אפילו להעושה המלאכה].

ו) וכל זה הוא כשעשה מלאכה דאורייתא, אבל במלאכה דרבנן בשוגג, כתבו כמה אחרונים להתיר ליהנות מן המלאכה, אפילו למי שעשה המלאכה, עי' בביה"ל [חוץ מאיסור שהיה וחזרה שהחמירו בה יותר]. אמנם בפמ"ג כתב שגם בשוגג אסור, ועי' בשו"ע הרב (סוף ס"א) שמשמע מדבריו שעכ"פ לאחרים אינו אסור בשוגג רק כשעשה איסור דאורייתא, ויש שדייקו משו"ע הרב (סי' שלט) שבשוגג בדרבנן מותר גם לו. ואם עשה במזיד, אפילו במלאכה דרבנן, אסור לו ולאחרים עד מוצ"ש, עי' בשו"ע הרב (שם ס"ז).

ז) קטן שעשה מלאכה, עי' במג"א סי' שכ"ה (סקכ"ב) ובביה"ל (שם ס"י) שאם עשה לצורך עצמו יש להתיר ליהנות ממנו, ואם עשה לצורך ישראל, אסור ליהנות מהמלאכה, וכ"ש כשעשה על דעת אביו. ויותר מזה כתב שם בפמ"ג, שבזה יש לאסור גם במוצ"ש עד כדי שיעשו. אמנם יש שכתבו לצדד שעכ"פ לא חמיר משוגג, וא"כ באיסור דרבנן יש להתיר. אמנם כל זה הוא כשאינו עושה על דעת אביו, שאז וודאי לא נקרא שוגג. ולמעשה נראה שבכל אופן אין להקל להורות לו היתר מטעם חינוך. ובקטן שאין בו דעת כלל, וודאי יש להתיר בדיעבד, דהוי כמתעסק.

ח) וכתב בביה"ל שיש סברא שלא נאסר ליהנות ממעשה שבת רק בדבר שנשתנה הדבר ע"י המלאכה, אבל כשהוציא מרשות לרשות, יש להתיר בשוגג אפילו בו ביום, ובמזיד יש להתיר במוצ"ש. אמנם למעשה כתב שיש להחמיר בכל איסורי שבת כמו במבשל. ואם פתח יהודי פרידזשידע"ר אפילו ידע שידליק בזה האור שבתוכו, נראה פשוט שלא נאסר בשביל זה להוציא מאכל מהפרידזשידע"ר. וראיתי להסתפק כשבא יהודי שאינו שומר שבת ל"ע באיסור בשביל לעזור בביתו [בשביל שמחה וכדומה], אי מותר ליהנות להשתמש ביהודי הזה, ונראה שעכ"פ למעשה יש למנוע מלהשתמש עמו, כדי שלא יבוא לסייע לעשות איסור.

ט) וכתב עוד בביה"ל (שם) שלפי שיטת השו"ע שפסק כר"י שבשוגג מותר ליהנות במוצ"ש, זהו רק בכל מלאכות דמינכר הקנס שקנסו חז"ל שלא ליהנות בו ביום עד מוצ"ש, אבל בנוטע בשבת, וה"ה בזורע, דבלא"ה אין יכול ליהנות לאלתר, אזי שוגג שוה למזיד, שבשניהם צריך לעקור הנטיעה, כדאיתא בגמ' (גיטין נד:) עיי"ש. אכן לכאורה הגם שצריך לעקור הנטיעה, מותר למכרו לנכרי, דהרי קיי"ל מעשה שבת מותר בהנאה.

י) כתבו הפוסקים שבכל דבר שנחלקו הפוסקים אי דבר זה אסור או מותר, הגם שאנו מחמירים לאסור, אין לאסרו בדיעבד, עי' מג"א (סי' שכג סקי"א), ועי' בפמ"ג (סי' שיח סק"י). ועי' בשו"ע הרב סי' שי"ח (ס"ט) לענין לח שנצטנן לגמרי, שכתב לאסור אפילו בדיעבד, אמנם בסי' רנ"ג (סכ"ה) כתב להקל בזה. ועכ"פ דבר שאין אסור רק מחומרא, וודאי אין לאסור בדיעבד. וע"ע מה שכתבנו לעיל בהל' בנין וסתירה בכלים (סימן מז אות יח) לענין פתיחת קופסאות. אבל עכ"פ בנכרי שעשה מלאכה לישראל, וודאי יש להתיר במקום שיש מתירים, אפילו כשצוה לו הישראל.

יא) בישל בשבת באופן שנאסר המאכל, כתב המג"א (סי' שיח סק"א) בשם הרשב"א שגם הקדירה אסורה, וצריך להגעיל הקדירה [ונוגע הדבר בעראפלא"ן וכדומה]. ועי' בדעת תורה בשם הפמ"ג שיש סברא להתיר לאחר מעל"ע שהוא נט"ל, ובמקום דוחק יש לסמוך על זה. ואם בישל בשביל חולה, הגם שאסור לבריא לאכול מהמאכל, שמא ירבה בשבילו, כמו שמבואר בס"ב, אכן הקדירה לא נאסרה כלל ואינו דומה לעכו"ם שבישל בשבת, שיש סוברים שצריך להגעיל הקדירה.

יב) הדליק ישראל העלעקטע"ר, אסור ליהנות מהאור, ועכ"פ אסור לעשות דברים שלא הי' יכול לעשות בלי האור. ומי שהדליק האור מחמת הרגילו, הגם שלא כוון להדיא ע"ז, מסתברא שאין זה בגדר מתעסק, והוי כשוגג שאסור ליהנות ממנו. אמנם בשו"ת ארץ צבי (סי' סב) כתב שי"ל דהוי כמתעסק עיי"ש. וכתב בשו"ת חלקת יעקב (ח"א סי' צא) שאין צריך לצאת בשביל זה מהבית, רק לא יתכוון ליהנות מהאור עיי"ש. ומכ"ש כשישראל כיבה את האור, שאין צריך לצאת, ומותר לישן בחדר ההוא, הגם שנהנה מהכיבוי, שאין זה נהנה מהמלאכה עצמה (עי' בפסקי תשובות סי' שיח אות ד).

יג) בישל בשבת במזיד, ונתערב במאכלים אחרים, כתב הרמ"א (יו"ד סוס"י קב) שבטל, ולא מקרי דבר שיש לו מתירין. וכתב במג"א (סי' שיח סקי"ב) דהיינו דוקא כשנתערב אחר השבת, שמותר אפילו להמבשל, כיון דלדידי' אסור לעולם, ולאחרים הרי גם עכשיו מותר. אבל כשנתבטל בשבת, כיון שלאחרים הוי דבר שיש לו מתירין, גם להמבשל לא בטל. ועי' בפמ"ג (יו"ד שם) שמסתפק אי נשאר אסור לעולם להמבשל, ובשו"ע הרב (סי' שיח ס"ד) כתב בפירוש כן שלהמבשל אסור לעולם. אמנם ברעק"א כתב שבמוצ"ש מותר גם להמבשל, וכ"כ בשעה"צ (סקי"ג). ואם בישל בשוגג, לכו"ע מקרי דבר שיש לו מתירין, ואינו בטל, ואסור עד מוצ"ש.

יד) באופן ששכח לסגור הברז (קרא"ן) שמכניס מים להדוד (קעס"ל), ונזכר בשבת בבוקר, ונמצא שנתבשל מים בשבת ע"י מה שהוציאו מים בליל שבת מהקעס"ל, ולכאורה לפי הנ"ל הי' אסור לשתות המים, וכעי"ז כתב בשו"ת אמרי יושר (ח"א סי' קכט) לאסור באופן שהשפחה נתנה מעט מים לתוך התבשיל, ודן שם להתיר אם יש ששים כנגדו, וע"ע מש"כ שם בענין דבר שיש לו מתירין, שי"ל שכאן בא האיסור ע"י תערובות בהיתר עיי"ש. אמנם למעשה בנד"ד נראה שמעיקר הלכה יש להתיר, כיון שנעשה המלאכה במתעסק.

טו) עשה מלאכה בבין השמשות, כתב הפמ"ג ומובא במ"ב (סי' רסא סק"ו) שאסור ליהנות מן המלאכה אפילו הי' בשוגג, כמו העושה מלאכה בשבת. ועיי"ש שבזמן תוספת שבת קודם בהשמ"ש יש לצדד יותר להקל. וגם בהשמ"ש היינו בזמן שלכו"ע הוא כבר בהשמ"ש, שאפילו לאחר השקיעה שנחלקו הפוסקים אי הוי בהשמ"ש, יש להקל בדיעבד כמו בכל דבר שנחלקו הפוסקים (ראה לעיל אות י). אמנם כמה אחרונים סוברים שכל הנ"ל היינו דוקא כשעדיין לא קיבל שבת, אבל לאחר שקיבל שבת, הרי הוא כמו שבת גם לענין דיעבד.

טז) השוחט בשבת לחולה, מותר לבריא ליהנות ממנו, דהיינו לאכול חתיכה חי' ע"י הדחת הדם שעל פניו. אבל המבשל בשבת, וכן כשעושה שאר מלאכה לצורך חולה, הגם שעשה בהיתר, אעפ"כ אסרו חז"ל לבריא ליהנות מהמלאכה, גזירה שמא ירבה בשבילו. וכתב במ"ב (סקי"א) שטעימה אם התבשיל יפה בשביל החולה מותר.

יז) ונחלקו הפוסקים במרבה בבישול בפעם אחת, אי אסור מדאורייתא או מדרבנן, כמו שמבואר במג"א בשם הב"י, ובמ"ב (סי' שיח סקי"ג) כתב שהעיקר הוא כהשיטה שסובר שאסור מדאורייתא. ובענין עכו"ם שעשה מלאכה לצורך חולה, וריבה בשיעורים לצורך ישראל, יש שצידדו להקל. ועי' בשו"ת מנחת יצחק (ח"ח סי' ל) שדן בענין יולדת שנוסעת לבית החולים (שפיטא"ל) ע"י עכו"ם, אי מותר להוסיף עוד דברים, ומצדד שם להחמיר, חוץ מדברים שצריכים לצורך מצוה, עיי"ש.

יח) ובמוצאי שבת מותר מיד לאכול התבשיל, וליהנות מן המלאכה, כמ"ש בפמ"ג (שם) שלא גזרו בזה, שבוודאי לא יבא ישראל לבשל או לעשות מלאכה בשביל זה, וגם אין זה מעשה שבת האסור, ואינו דומה לעכו"ם שעשה מלאכה שגזרו בזה עד כדי שיעשו, מפני שכאן עשה בהיתר. וגם עכו"ם העושה מלאכה בשביל חולה, מותר ליהנות ממנו במוצ"ש, כמ"ש במג"א מפני שעשה בהיתר.

יט) בישל נכרי לחולה בשבת, שיטת הרמ"א (יו"ד סי' קיג) שבמוצ"ש מותר גם לבריא לאכול, ואין בו משום בישול עכו"ם. והט"ז (שם, וכאן בסי' שכח סקי"ד) חולק ואוסרו. ושיטת הש"ך (שם בנקודת הכסף) להתיר כהרמ"א. ובתוספת שבת כתב בשם כמה אחרונים להחמיר בזה, וכ"ה בשו"ע הרב (כאן ס"ה) ובמ"ב (בסי' שכח סקס"ג), והוסיף המ"ב (שם) שאפילו לחולה עצמו אסור במוצ"ש, כיון שאפשר לבשל אז ע"י ישראל [ומובן שהכל לפי הענין]. ולענין הכלים כתב (שם, ובשעה"צ סקל"א) שיש לסמוך על המקילים [ולהמחמירים עכ"פ בדיעבד וודאי מותר התבשיל, אם הי' רוב כנגד האיסור, וכן לענין כלי חרס מקילים בזה להגעילו ג' פעמים (כמבואר ביו"ד שם)], אולם בסי' שי"ח (סקי"ד) כתב המ"ב להתיר, עיי"ש. ועי' פתחי תשובה (יו"ד סי' קיג) שלאחר מעל"ע יש להקל. ואפילו לשיטת הסוברים שצריך להכשיר הכלים, כתב בשו"ת ובחרת בחיים (סי' צח) שאם צריך לבשל בכלי זה לחולה בשבת שני, וודאי מותר, שסוכ"ס אוכל מבישולי עכו"ם, וא"כ מה לי אם אוכל מה שנתבשל עתה, או מה שנתבשל מכבר.

תוכן הענינים

א) בענין מעשה שבת, אי אסור מה"ת או מדרבנן / איסור שימוש ממעשה שבת במזיד / אי אסור גם ליהנות מהדמים / אי מותר במוצ"ש, לאחרים ולבני ביתו / בענין מבטל איסור בשבת, שאסור אפילו למי שנתבטל בשבילו.

ב) בענין עכו"ם שעשה מלאכה בשבת, שצריך להמתין במוצ"ש בכדי שיעשו / עכו"ם שבא עם קא"ר או בא"ס בשבת, אי מותר לנסוע עמו במוצ"ש / אי גם בישראל מומר יש להחמיר בזה.

ג) בענין ציוה לישראל שיעשה מלאכה בשבילו בשבת, שאסור להשתמש בו לעולם / בענין מלון שישראל מומר מבשל שם בשבת / אי מותר ליהנות מפעק"ס ואימעי"ל שכתבו ישראל בשבת / בענין מחלוקת הפוסקים אי מותר להשתמש בעלעקטערי"ק הנעשה ע"י ישראל בשבת.

ד) בענין מעשה בחסיד אחד שלא רצה לתקן גדרו בחול, אחר שחישב עליו בשבת לתקנו.

ה) בענין עשה מלאכה בשבת בשוגג, שאסור ליהנות עד מוצ"ש / גדר שוגג / אי מתעסק מקרי שוגג לענין זה.

ו) עשה מלאכה דרבנן בשוגג, אי מותר ליהנות מהמלאכה, לו ולאחרים / עשה מלאכה דרבנן במזיד, אי מותר ליהנות מהמלאכה, לו ולאחרים.

ז) קטן שעשה מלאכה לצורך עצמו, אי מותר ליהנות ממנו / קטן שעשה מלאכה לצורך אחרים, אי מותר ליהנות ממנו / בענין קטן שעשה מלאכה על דעת אביו / קטן שאין בו דעת כלל, אי מותר ליהנות ממלאכתו.

ח) אי מותר ליהנות ממלאכה בשבת באופן שלא נשתנה כלום ע"י המלאכה, כגון בהוצאה מרשות לרשות / פתח פרידזשידע"ר ונדלק עי"ז האור, אי מותר להוציא מאכל מהפרידזשידע"ר / בא ישראל בשבת באיסור לביתו, אי מותר להשתמש עמו.

ט) בענין נוטע וזורע בשבת, שאין חילוק בין שוגג למזיד / אי מותר למכור הנטיעה לעכו"ם.

י) בענין דבר שיש בו מחלוקת הפוסקים, שאין לאסרו בדיעבד / בענין דבר שאינו אסור רק משום חומרא, שאין לאסרו בדיעבד.

יא) בישל בשבת באיסור, אי צריך להגעיל הקדירה / בישל לחולה בשבת, אי צריך להגעיל הקדירה / עכו"ם שבישל בשבת, אי נאסרה הקדירה.

יב) הדליק ישראל האור, אי צריך לצאת מהבית / הדליק האור מחמת הרגילו, אי נקרא מתעסק / כיבה ישראל האור, אי מותר לישן שם.

יג) בישל בשבת ונתערב במאכלים אחרים, באיזה אופן אמרינן דהוי דבר שיש לו מתירין ואינו בטל / ואי אסור לעולם, או מותר במוצ"ש.

יד) באופן ששכח לסגור הברז שמכניס מים להדוד (קעס"ל), ונזכר בשבת בבוקר, אי מותר לשתות המים.

טו) עשה מלאכה בבהשמ"ש, אי מותר ליהנות ממנו / עשה מלאכה בזמן תוספת שבת, אי מותר ליהנות ממנו / עשה מלאכה אחר שקיבל שבת מבעו"י, אי מותר ליהנות ממנו.

טז) בענין השוחט בשבת לחולה, מותר לבריא לאכול ממנו / בענין המבשל בשבת לחולה, אסור לבריא ליהנות ממנו / אי מותר לטעום מהתבשיל עבור החולה.

יז) בענין המרבה בבישול בפעם אחת, אי אסור מה"ת, או מדרבנן / עכו"ם שעשה מלאכה לחולה, וריבה בשיעורים בשביל ישראל, אי יש להקל בזה / יולדת הנוסעת לבית החולים ע"י עכו"ם, אי מותר להוסיף עוד דברים.

יח) בענין עשה מלאכה לחולה בשבת, שמותר ליהנות במוצ"ש מיד.

יט) בישל עכו"ם לחולה בשבת, אי אסור לאכלו במוצ"ש משום בישול עכו"ם / ואי צריך להגעיל הכלים / אי מותר לחולה בשבת השניה להשתמש בכלי זו.

סימן פד איסור מקח וממכר א) אסרו חז"ל לעשות מקח וממכר בשבת ויו"ט, ונלמד מהכתוב (ישעי' נח יג) 'ממצוא חפצך', וגם משום גזירה שמא יבא לכתוב. ולפי שיטת הרמב"ן [הובא בחת"ס] יש איסור דאורייתא לקבוע עצמו למקח וממכר, אפילו אינו עושה בפועל שום מלאכה.

ב) בענין מסחר הנעשה באינטרנט [משומר ע"י הוראת חכם] אמזון וכדומה עי' מה שכתבנו בחיי הלוי (ח"ה סי' י"ז, ח"ו סי' ק"ג אות י"ח) דלכתחילה יש לסגרו על שבת ויום טוב ובאופן שאי אפשר לו לסגור המסחר יש לו להתנות עם הקונים שאינו משעבד עצמו כלל לזה עיי"ש. ויש לעשות באופן שמעות של הקונה לא יכנס לחשבון של המוכר עד אחר שבת ויו"ט, ובמסחר אמזון יש כמה אופנים שיכולים לסדרו ויש לדבר עם מומחה עם זה ואח"כ לדבר עם מורה הוראה, ומי שיכול לסגור המסחר לגמר בשבת ויו"ט יתברך מן השמים.

ג) אסור למכור חפץ לחבירו, הן כשקונה ע"י משיכה, או ע"י קנין חליפין, כמבואר בשו"ע (סי' שו), ואפילו ליתן מתנה אסור [אם אינו לצורך שבת, או לצורך מצוה]. וכן אסור להשכיר כלי, או דירה, וכן להשכיר עצמו לפועל. ואפילו לומר בפה שהוא מוכר או משכיר חפץ לחבירו אסור, הגם שאינו עושה כלום, שמא יבא לכתוב, וכמו שמבואר ברמב"ם (פכ"ג), ומובא במג"א (סי' שו סקי"ד).

ד) אכן לצורך שבת ולצורך מצוה מותר ליתן מתנה, ואפילו למכור מותר, באופן שאינו אומר לשון מכירה, וגם אינו מזכיר שם מדה, וכמבואר בשו"ע (סי' שכג ס"א), וכן לא יזכיר סכום דמים, וע"כ מותר ליקח אפילו מחנוני מאכלים ומשקאות לצורך שבת, וכמבואר בשו"ע (שם ס"ד), וכן לצורך מצוה כגון ליקח ערבות והדסים בסוכות וכדומה מותר.

ה) ויש סוברים שבדבר שידוע המחיר מותר להזכיר סכום דמים, כיון שהכוונה אינו רק לומר כמה הוא צריך, אבל בדבר שאין המחיר ידוע, נמצא שכשאומר סכום המעות אין הכוונה להכמות, שהרי אינו יודע כמה הוא, אלא הכוונה הוא שהוא מסכים ליתן אותו סכום המעות. אמנם כתבו האחרונים שהגם שכתב הרמ"א שהמנהג להקל בזה, אעפ"כ למעשה יש להחמיר שלא להזכיר שום סכום מעות, ולא סכום מדה.

ו) ואם יש לו כבר חשבון אצל החנוני, לכו"ע אסור לכלול ביחד הסכום, כגון שכבר חייב לו חמשים דאלע"ר, ועכשיו הוא קונה בעד עשרים, אסור לומר לו שאני קונה בעד עשרים, וממילא אני חייב לך שבעים. וכן כה"ג לענין סכום מדה, דלכו"ע אסור לומר שאני חייב לך מכבר חמשים אגוזים, או עשרה פונ"ט של מזונות, ועכשיו אני לוקח עוד כך וכך, וביחד אני חייב לך כך וכך.

ז) ואם מזכיר סתם מדה, כגון אני רוצה פונ"ט של מזונות, ג"כ אסור לכו"ע, כיון שאין המקח ידוע. אבל בדבר שהמדה ידוע כגון שמבקש גאלא"ן יין, או ליטע"ר שמן, בזה מותר לפי המקילים, כיון שאין הכוונה לענין מכירה, שמה שאמר המדה אינו אלא להודיע מה שצריך. אכן לפי מה שכתבו האחרונים יש להחמיר לכתחילה גם בזה שלא לומר, רק יאמר אני רוצה בקבוק (באט"ל) קטן, או בקבוק (באט"ל) גדול, ולא להזכיר בפירוש שם המדה.

ח) עוד כתבו האחרונים שלא לשאול על המחיר, כגון שרוצה ליקח יין, אין לשאול איזה הוא זול יותר וכדומה, שאז נראה כמכירה. וגם לא יאמר אני רוצה לקנות, רק יאמר אני רוצה יין לסעודת שבת.

ט) וכשרוצה ליטול יין או צוקע"ר וכדומה מחבירו או מחנוני, אסור למדוד בכלי המיוחד למדה ולשפוך ממנו לכלי של הלוקח, ויש מקילים בזה אם אינו מכוון להמדה לגמרי, כגון שממעט קצת, או מוסיף קצת, וכמ"ש ברמ"א (שם ס"א). ועיי"ש במג"א שהיו נוהגים ליתן טבעת וכדומה לתוך המדה, וממילא אין המדה מכוון לגמרי, ואין בזה חשש גזל, כיון שהי' ידוע שכן היו נוהגים. ואם מביא כלי מביתו, ואומר מלא לי כלי זה, ואינו מזכיר כלל שם מדה, מותר לכו"ע אפילו הכלי הוא מיוחד למדה.

י) ובאופן שאסור, דהיינו שמזכיר שם מדה, או שמודד בכלי המיוחד למדה, ושופך לתוך כלי של המקבל, אזי אפילו אינו לוקח רק שואל מחבירו אסור, כיון שנראה כמו מקח, וגם יש לחוש שיבא לכתוב, עי' בשו"ע הרב (שם ס"א) ובתהל"ד (אות א) ובמ"ב (סק"ט).

יא) עוד אסרו חז"ל משום 'ממצוא חפצך', לקרות בשבת שטרי הדיוטות, דהיינו שטרי חובות ומקח וממכר ומשכונות וחשבונות, וכל כיוצא בהם מחפצים האסורים לעשות בשבת. ואפילו לעיין בהם בלא קריאה אסור, ולא אמרו שדבור אסור הרהור מותר אלא כשאין הדבר ניכר שמהרהר בחפצים האסורים.

יב) וגזרו חז"ל על כל כתב, אע"פ שאין בו מחפצים האסורים שלא לקרות בו בשבת. ואפילו לעיין בלא קריאה אסור, גזירה שמא יקרא או יעיין בשטרי הדיוטות. וגזרו בזה אפילו אם חקוקים בטבלא או פנקס, ולא כתובים, שמא יטעו להתיר אף בשטרי הדיוטות.

יג) ולצורך מצוה התירו חז"ל, באופן שאין חשש שיבא למחוק. וכן כשיש ענין של צורך הגוף לא אסרו חז"ל, וכמבואר בשו"ע (סי' שז), ובאופן שיכול לעיין בלי קריאה עדיף טפי. ולפ"ז מותר להביט על הצעטלע"ך של הזמנה לשמחה, דהוי לצורך מצוה, שיוכל לברך את חבירו בברכת מז"ט וכדומה. ונראה שגם הצעטלע"ך של הילדים, כגון לשנה טובה וכדומה, כיון שנעשה לחזק את הילדים הוי ענין של חינוך ומותר. וע"ע מה שכבתנו פרטי הלכות בזה בשו"ת חיי הלוי (ח"ד סי' כז).

יד) כתב בשאילת יעב"ץ (ח"א סי' קסב) בענין שאסור לקרות עיתונים בעניני מסחר, אע"ג דהרהור מותר, זהו דוקא הרהור דממילא, אבל הרהור מתוך הכתב אסור, ומטעם זה כתב שם שיש לאסור קריאת העיתונים אפילו שלא בחלק המסחר, משום שיבוא לקרוא גם חלק המסחר. וע"ע מה שכתבנו בזה בשו"ת חיי הלוי (שם).

טו) כתבים של היסטארי"ע וכדומה, אם יכולים ללמוד ממנו דבר של מוסר, כתבו הפוסקים להתיר. ובענין להביט בטעלעפא"ן-בו"ך, הגם שבדרך כלל הוא מוקצה, אכן כשצריך להביט אדרע"ס מותר, דהוי לצורך גופו. וגם אין בו משום שטרי הדיוטות, דהוי צורך הגוף.

טז) כתב בשערי תשובה (סי' שז סק"א) בשם הברכי יוסף שהביא בשם הרדב"ז, שאסור לקרות בספר בשבת, כדי להכיר מקום שצריך להגיה אותו למחר, אבל אם מכוון לקרות, ואם ימצא טעות יגיה למחר מותר. ולפ"ז כש"כ מי שיש לו ניירות של תורה שעומד להגיהו, שלא יקרא בו בשבת.

תוכן הענינים

א) איסור מקח וממכר / מקור וטעם האיסור / שיטת הרמב"ן שיש בזה איסור דאורייתא.

ב) בענין מסחר הנעשה באינטרנט [משומר ע"י הוראת חכם] אמזון וכדומה בשבת ויו"ט.

ג) איסור מכירה / איסור נתינת מתנה / איסור השכרת כלים ובתים / אי מותר לומר סתם בפה שמשכיר דבר לחבירו.

ד) אי מותר ליתן מתנה לצורך שבת ולצורך מצוה / באיזה אופן מותר למכור / אי מותר ליקח מחנוני מאכלים ומשקאות בשבת / אי מותר ליקח הדסים וערבות בסוכות.

ה) בענין הזכרת סכום דמים, וסכום מדה.

ו) בהנ"ל, באופן שיש לו כבר חשבון עם החנוני, שאסור לכו"ע לכלול סכום דמים ומדה.

ז) אי מותר להזכיר סתם מדה, כגון שאומר אני רוצה פונ"ט מזונות, או אני רוצה גאלא"ן יין, וליטע"ר שמן.

ח) אי מותר לשאול על המחיר, לומר איזהו זול יותר / אי מותר לומר אני רוצה 'לקנות'.

ט) בענין איסור למדוד בכלי המיוחד למדה / בענין שהיו נוהגים ליתן טבעת לתוך המדה / אי מותר להביא כלי המיוחד למדה, ולומר סתם מלא לי כלי זה.

י) אי האיסור מדידה והזכרת שם מדה נוהג גם בשאלה.

יא) בענין איסור קריאת שטרי הדיוטות / אי אסור גם עיון בלי קריאה.

יב) בענין שאסרו חז"ל קריאת כל כתב, וגם בחקוקים בטבלא ופינקס.

יג) בענין שלצורך מצוה ולצורך הגוף התירו קריאת כתבים / אי מותר לעיין בהצעטלע"ך של הזמנה לשמחה / אי מותר לעיין בהצעטלע"ך של הילדים.

יד) בענין איסור קריאת עיתונים / אי מותר לקרוא שלא בחלק המסחר.

טו) אי מותר לקרות כתבים של היסטארי"ע / אי מותר לעיין בטעלעפא"ן-בו"ך.

טז) אי מותר לקרות בספר או בניירות שרוצה להגיה אותם.

סימן פה איסור נתינת מאכל לבהמה חי' ועוף ואיסור ליתן וליקח דבר מישראל לנכרי א) מותר ליתן מאכל לבהמה חי' ועוף שמזונותם עליך, וכמבואר בשו"ע (סי' שכד). ובאופן שקשה להם לאכול המאכל כמו שהוא, מותר גם לחתכו, אבל באופן שיכולים לאכלו בלי דוחק, אסור לטרוח בשבילם לחתך האוכל, כמבואר שם (ס"ז וס"ח).

ב) בעלי חיים מוקצים הם, ואסור לטלטלם, כמבואר בשו"ע (סי' שח ס"מ). אמנם מבואר בסי' שכ"ד (ס"ט וס"י) שמותר ליתן מאכל בפיהם. ועי' במ"ב (סקכ"ח) שצריך ליזהר שלא לטלטל הבעלי חיים. ועי' במ"ב מהדורת 'דרשו' בשם ס' חוט שני שמה שמזיז הראש שלא בכוונה, נחשב כטלטול מן הצד לצורך דבר המותר, יעו"ש. וע"ע שם בשם החזו"א שבאופן שיש צער בע"ח מותר אפילו לטלטלם.

ג) ומבואר בשו"ע שם שעכ"פ אסור לתחוב תוך גרונם במקום שאין יכולים להחזיר המאכל. ובאופן שיש צער בעלי חיים יש מתירים, ובמג"א (סי' שה סקי"ב) כתב להקל ע"י קטן, ולכתחילה אין להתיר רק ע"י עכו"ם, וכמו שכתבו האחרונים. וגם ע"י עכו"ם לא יתן רק פעם אחת ביום, וע"ע במ"ב (סי' שכד סקכ"ז).

ד) לבעל חי של הפקר, או של נכרים, אסור ליתן שום מאכל, כיון שאין מזונותם עליך, וכמבואר בשו"ע (סי' שכד סי"א), [אבל לחיה ועוף של חבירו מותר], חוץ מכלב, שיש קצת מצוה בזה, כמו שאחז"ל (שבת קנה:) שחס הקב"ה עליו לפי שמזונותיו מועטים. ובחזיר, מבואר בשו"ע (שם) שאסור ליתן, והיינו אפילו הוא שלו, משום שאסור לגדלו, עי' שו"ע (חו"מ סי' תט), וממילא א"א לומר שמזונתה עליך. וכתב בברכ"י ומובא במ"ב (שם סק"ל) שאם נפלו לו בפרעון חוב, באופן שלהלכה מותר להשהותן עד שימצא למכרם בשויים, מותר גם ליתן להם מזונות. עוד כתבו הפוסקים שכלב רע שאסור לגדלו גרע מכלב של הפקר, וע"כ אסור ליתן לו מזונות.

ה) במג"א (סי' שכד סק"ז) כתב שאין נכון ליתן חיטים לפני העופות בשבת שירה, ובס' תוספת שבת (שם סקי"ז) מיישב המנהג, כיון שאין הכוונה ליתן להם מזונות רק לשם מצוה, שהעופות אמרו שירה בים, עיי"ש. [וידוע מה שמובא בשם החוזה מלובלין זצוק"ל הטעם שנותנים להם מזונות, מפני שאכלו המן שהניחו דתן ואבירם, וע"ז נותנים להם שכר]. וע"ע במקור חיים (מהחות יאיר, בשו"ע שם) שכתב להתיר, ולמעשה יש ליתנם קודם השבת.

ו) וביו"ט חמור יותר, כמבואר בשו"ע (סי' תצז), שחששו חז"ל שיבא לצודם. וע"כ אותם שהולכים לתשליך ביו"ט של ר"ה, אין להם לזרוק מאכל להדגים. אמנם כתב המג"א (שם סק"ב) שאם נותן ברחוק מהם מותר, שעי"ז יש היכר שלא יבא ליקח מהם ולצודם. אכן יש סוברים שהיתר זה לא שייך רק באותם שמזונותם עליך, אבל כשאין מזונותם עליך שהאיסור הוא משום טירחא, לא מהני מה שנותן מרחוק, עיי"ש בדגול מרבבה.

ז) ונוגע שאלה זו גם למי שיש לו דגים בביתו לנוי, שבשבת מותר ליתן להם מאכל משום שמזונותם עליך. וביו"ט, אם הם דגים טהורים לכאורה יש לאסור, וצריך ליתן המאכל מערב יו"ט או ע"י נכרי, ואולי יש להתיר ע"י שינוי [ואגב בפסח צריך ליזהר שלא יהי' מאכל חמץ]. ובציפורים שיש לאדם בבית, בדרך כלל הרי הם כניצודים כשהם מונחים בכלוב שלהם, וממילא מותר ליתן להם מאכל גם ביו"ט. [ובעיקר הדבר לגדל ציפורים בביתו, ראה מה שכתבנו בשו"ת חיי הלוי (ח"א סי' יג אות ד) שראוי למנוע מזה, עיי"ש].

ח) ואגב יש לכתוב בענין הליכה לגן החיות, דהנה בשו"ת ערוגת הבשם (ח"א סי' לט) כתב בענין אם מותר לילך אל צירקו"ס, שיכולים לראות שם חיות ובריות משונות, ויש שאמרו שיש מצוה כדי לברך ברוך משנה הבריות, וכתב הערוגת הבשם ע"ז שבאמת יש איסור בזה, כמבואר בגמ' (ע"ז יח:) שההולך לאצטדינין וכו' הרי זה מושב לצים, ועליהם הכתוב אומר (תהלים א א), אשרי האיש אשר לא הלך בעצת רשעים וגו' ובמושב לצים לא ישב. וציין עוד להמדרש (ויק"ר יג ג) אמר ר' יודן בר"ש, כל בהמות ולויתן הם קניגין של צדיקים לעתיד לבא, וכל מי שלא ראה קניגין של אוה"ע בעוה"ז, זוכה לראותה לעוה"ב. וע"ע שם מה שהאריך בזה. אמנם י"ל שזהו דוקא כשהולך לצירקו"ס וכדומה, אבל כשהולך לגן החיות כדי לראות חיות משונות לברך משנה הבריות, וכן לראות נפלאות הבורא, וכל מיני חיות ובהמות, י"ל שאין זה בכלל מושב ליצים. וכן ידוע שכמה צדיקים הלכו לראות נפלאות הבורא.

ט) מותר ליתן מזונות לנכרי בשבת, כשיכול לאכלו בבית הישראל, כמבואר בשו"ע (סי' שכה ס"א). ואינו דומה לבעלי חיים שאין מזונותם עליו, כיון שיש בזה ענין של דרכי שלום, הרי זה נקרא קצת מזונותם עליך, להתיר טירחא זו.

י) והנה בב"י (סי' קסז) הביא בשם הכלבו ואבודרהם שאין להאכיל לבהמה ועוף או לעכו"ם מחתיכה הגדולה שחתך בשעת ברכת המוציא, וגם מהחלק שנוגעת בפרוסת המוציא, ומובא במג"א (שם סקמ"ב, ובט"ז סקי"ח), וכתב בט"ז סמך לזה מס' טעמי המצוות להריקאנטי, ועוד כתב רמז בזה מהכתוב (שמות יב לד) 'משארותם צרורות בשמלותם', שיש חיבוב מצוה במה שנשתייר מהמצה ומרור. וע"ע בבני יששכר (שבת מאמר א אות יב) שכתב, וראיתי לאנשי מעשה שהיו נזהרים מליתן ממאכלי שבת לגוים, ונכון הוא במקום שאפשר ליזהר. ובמקום שאי אפשר, הנה יתקיים בזה 'כל אוכליו יאשמו' (ירמי' ב ג), וזאת תהיה כוונת כל מכוין, מאכלי שבת המה סם חיים לישראל, וההיפך לשונאיהם, עכ"ל.

יא) מותר לכתחילה לזמן הנכרי לאכול עמו בשבת. וביו"ט אסרו חז"ל לזמן נכרי, כמבואר בשו"ע (סי' תקיב), גזירה שמא ירבה לבשל בשבילו. ואם בא הנכרי מאליו, מותר להאכילו עמו, עיי"ש. וכתב שם הרמ"א שמותר להרבות בשביל עבדו ושפחתו באותה קדירה שמבשל בה לעצמו, אבל לשאר כותים בכל ענין אסור, וכה"ג מבואר (שם ס"ג) לענין ליתן לכלבים, עיי"ש.

יב) ובענין ליתן ליהודי שאינו שומר תו"מ, בדרך כלל י"ל שהם תינוקות שנשבו. אכן נכרי שרוצה להתגייר, אפילו כבר נתקרב ומקיים מצוות, אסור לזמנו לסעודות יו"ט כל זמן שלא נתגייר כהלכה. וגם יהודי שעדיין אינו שומר תו"מ אין לזמנו באופן שיעשה מלאכה, שיבוא ע"י המכונית (קא"ר) שלו בשבת ויו"ט. ובכל אופן צריך ליזהר בשביל היין, וע"כ כשמזמן נכרי יראה להכין יין מבושל, ועי' מה שכתבנו בזה בשו"ת חיי הלוי (ח"ב סי' נא אות ה).

יג) וכל זה היינו ליתן מאכל שיכול הנכרי לאכלו בבית הישראל, אבל כלי וכדומה אפילו מלאכתו להיתר אסור ליתן לנכרי, כמבואר בשו"ע (סי' שכה ס"א), מפני שנראה כמו שהוא שליח מהישראל שציוה לו להוציא החפץ. וכן אסור ליתן לו מזונות מרובים, שאי אפשר לאוכלם בהבית, וממילא ניכר שיוציאם לחוץ. וכן אם הנכרי עומד בחוץ ופושט ידו לפנים, אין ליתן לפניו אפילו מזונות מועטים.

יד) ולצורך מצוה התירו, כמבואר בשו"ע (שם ס"ב) כגון שיש ענין של דרכי שלום, או להוציא חמץ בער"פ שחל להיות בשבת, שסומכים בזה לענין שבות דנכרי על הפוסקים שסוברים שאין לנו רה"ר דאורייתא. אכן כתבו הפוסקים שלא יתננו ביד הנכרי, כדי שלא יעשה הישראל עקירה. ושיטת המג"א שאפילו מאכל המבואר לעיל (אות ט) שמותר ליתן לנכרי לאכלו בחצר, ג"כ אין ליתנו בידו, שאם יוציאנו הנכרי לרה"ר נמצא שעשה הישראל עקירה, אבל מותר הנכרי ליקח המאכל מידו של ישראל.

טו) ושיטת הא"ר שאין האיסור ליתן לנכרי אלא כשעומד בחוץ. ובביה"ל העלה שבאופן שאינו נותן על דעת שיוציאנו הנכרי, אפילו יוציאנו הנכרי אח"כ, יש לסמוך בזה על שיטת הא"ר שמותר ליתן ליד הנכרי. אבל באופן שנותן לו על דעת להוציא, כגון בחמץ בער"פ, יש להחמיר שלא ליתנו לנכרי אפילו כשעומד בפנים.

טז) וכן כשהנכרי מביא חפץ או פאס"ט מרה"ר, אפילו באופן שאינו מוקצה, לא יטלנו בעצמו, כדי שלא יעשה הישראל הנחה. ובזה יש להחמיר גם שלא יתננו הנכרי בעצמו ליד הישראל, כדי שלא יבא ליטלו מידו של הנכרי, עי' בתהל"ד. וכן צריך ליזהר בזה כשנותנים חפץ לתינוק להוציאו ברה"ר, שלא יתננו ליד התינוק, וכן כשמביאו מרה"ר, לא יטלנו מיד התינוק. אכן במקום שיש עירוב, ורק מחמירים שלא לטלטל, לכאורה יש להקל בזה ליתן לתינוק בידו, וכן ליטול מידו.

יז) פת שאפה נכרי לעצמו, באופן שמותר לאכול פת עכו"ם, וכן מאכל שבישל נכרי לעצמו, באופן שאין בו איסור בישול עכו"ם, נחלקו הפוסקים אי מותר לישראל לאוכלו, כמבואר בשו"ע (שם ס"ד), ויש בזה שני טעמים: טעם הא', משום מוקצה, דהוי כמו נולד. וטעם הב', שמא יאמר לנכרי לאפות, או לבשל. וכתב המחבר שבשעת הדחק או לצורך מצוה יש לסמוך על המתירים שסוברים שאין לחוש שיאמר לנכרי לאפות, וגם אין בזה משום מוקצה ונולד, משום דהוי גמרו בידי אדם. וכתב הרמ"א שעכ"פ אסור ליתן מעות קודם שבת על דעת שיתן לו הנכרי המאכל בשבת.

יח) והנה כעין מחלוקת זו נחלקו הראשונים במנעלים וכדומה שעשה הנכרי לעצמו, אי מותר ללבשם בשבת, והרמ"א (סי' רנב ס"ד) פסק להקל. ובשו"ע הרב (סי' שכה ס"ו) מבואר הטעם ששם יש להתיר מטעם גמרו בידי אדם, מפני שכבר התחיל המלאכה מבעוד יום, וכה"ג יש להתיר גם בפת, וכ"כ בביה"ל באופן אחד. אכן יש סברא שרק בדבר אכילה שהאדם להוט בזה חיישינן שיאמר לנכרי לעשותו, עיי"ש.

יט) וכל זה הוא באופן שהנכרי עשאו לעצמו, אבל אם עשאו לישראל, וודאי אסור ליהנות מהן בשבת, ובמוצ"ש עד בכדי שיעשו. ואם עשאם הנכרי למוכרם, אם הוא עיר שרובה נכרים אז אמרינן שמסתמא עשאו בשביל הרוב, וכמו שמבואר לעיל (סי' שכג) לענין מרחץ, עי' בשו"ע הרב (סי' שכה ס"ו). והנה בהגהות הרעק"א (יו"ד סי' צט ס"ה) כתב בשם שו"ת ריב"ש (סי' תצח) לענין ביטול איסור, שאם ביטל על הסתם למי שירצה לקנות, הרי הוא כמו שנעשה בשבילם ביחוד, ואסור לכולם. ולכאורה לפ"ז גם לנכרי שעשה מלאכה בסתם הוי כמו שנעשה בשביל ישראל, וכ"כ בשו"ת קרן לדוד (סי' קז) לענין ישראל שאפה פת בשבת עיי"ש, אכן י"ל שהריב"ש לא מיירי בעיר שרובה נכרים.

כ) ועי' בשו"ת כתב סופר (או"ח סי' נ) שכתב לענין פונדק כה"ג לאסור עיי"ש, אכן י"ל שזהו דוקא בפונדק, שהמבשל כוונתו לכל מי שהוא בפונדק. וכן כה"ג לענין מרחץ, אם עשה המרחץ לכל מי שהוא באותו הבנין, ויש שם גם יהודים, איה"נ שאסור ליהנות ממנו, אבל כשעושה למכור, י"ל שבסתם הולכים אחר הרוב. אמנם מסתבר לומר, שבאופן שהנכרי יודע שיש יהודים קבועים שקונים בכל פעם, וודאי הוי כמו שנעשה בשביל ישראל. ומכ"ש באופן שעושים הכשר אצל פאברי"ק של נכרי, וודאי הוי כנעשה בשביל ישראל, הן לענין איסור מלאכה בשבת, והן לענין ביטול איסור, שאפילו יש ששים כנגד האיסור אסור לאכלו.

כא) הביא נכרי פירות שיש חשש שלקטם מן האילן בשבת, וכן דגים שיש חשש שצדם הגוי בשבת, אסור לאכלם ולטלטלם עד מוצ"ש. ואם עשאם בשביל ישראל, צריך להמתין בכדי שיעשו, וכמבואר בשו"ע (שם ס"ה וס"ו).

כב) סחט נכרי פירות, אפילו עשאו לעצמו, לכו"ע אסור לישראל לשתותם. והטעם שפירות שלקטם נכרי מהאילן, ופירות שסחטם נכרי, חמירי מפת וכדומה, כתבו הפוסקים מפני שבזה יש גזירה של פירות הנושרים ומשקים שזבו, שגזרו חז"ל בזה אפילו נעשו מאליהם, וממילא לא עדיף במה שעשאם נכרי, עי' בשו"ע הרב (ס"ח).

כג) הביא הנכרי דבר שאין בו חשש צידה ומחובר, אלא שהובא מחוץ לתחום, אם הביאו הנכרי לעצמו, מותר אפילו באכילה. ואם הביאו בשביל ישראל, אסור לישראל זה, אבל לישראל אחר מותר. וע"כ הם מותרים בטלטול אפילו להישראל שהובא הדבר בשבילו, וכמבואר בשו"ע (שם ס"ח). ואם הביא שני חפצים לשני בני אדם, כתב במג"א (שם סקט"ז) שאסור להחליף זה בזה, דהוי כמו שהובא בשבילו. והמחבר (שם) הביא מחלוקת אי גם בדבר שהביאו מחוץ לתחום צריך להמתין במוצ"ש בכדי שיעשו, ולמעשה כתבו האחרונים להחמיר, עיי"ש. אמנם הגם שמותר לטלטלו היינו דוקא תוך ד' אמות, או בתוך עיר המוקפת חומה לשם דירה, וכמו כל דבר שיצא חוץ לתחום, כמבואר בשו"ע (שם), וע"ע לעיל סימן לד אות כז.

תוכן הענינים

א) בענין היתר ליתן מאכל לבהמה חי' ועוף שמזונותם עליך / באופן שקשה להם לאכול המאכל, אי מותר לחתכו.

ב) איסור טלטול בעלי חיים / אי מותר לטלטל בע"ח כדי ליתן להם מאכל / מה שמזיז הראש שלא בכוונה, אי נחשב כטלטול מן הצד לצורך דבר המותר.

ג) אי מותר לתחוב מאכל לתוך גרונם במקום שאין יכולים להחזיר המאכל.

ד) אי מותר ליתן מאכל לבע"ח של חבירו / אי מותר ליתן מאכל לבע"ח של הפקר או של עכו"ם / בענין נתינת מאכל לכלב / בענין נתינת מאכל לחזיר / בענין איסור לגדל חזירים / בענין איסור לגדל כלב רע.

ה) בענין מנהג נתינת חיטים לפני העופות בשבת שירה / אי מותר ליתנם בשבת גופא / טעם המנהג מהחוזה מלובלין זצוק"ל.

ו) איסור נתינת מאכל לבע"ח ביו"ט / בענין שאין לזרוק מאכל לדגים כשהולכים לתשליך בר"ה / אי מותר ליתן להם מאכל מרחוק.

ז) מי שיש לו דגים בביתו לנוי, אי מותר ליתן להם מאכל, בשבת וביו"ט / זהירות בפסח שלא יתן שם מאכל חמץ / אי מותר ליתן מאכל לציפורים שיש לו בבית / בענין מניעה מלגדל ציפורים בבית.

ח) בענין הליכה לגן החיות, אי יש בזה מצוה, או איסור / בענין שאמרו רז"ל מי שלא ראה קניגין של אוה"ע בעוה"ז, יזכה לראות קניגין של בהמות ולויתן לעוה"ב.

ט) בענין היתר נתינת מזונות לנכרי.

י) בענין שאין ליתן לבהמה או לנכרי מפרוסת המוציא / בענין שיש נזהרים שלא ליתן כלל ממאכלי שבת לנכרי.

יא) אי מותר להזמין נכרי לאכול עמו, בשבת וביו"ט / באופן שבא מאליו, אי מותר להאכילו / אי מותר להרבות באותה קדירה שמבשל לו, לעבדו ושפחתו - ולשאר כותים.

יב) אי מותר להזמין לסעודה יהודי שעדיין אינו שומר תו"מ / אי מותר להזמין לסעודה נכרי שברצונו להתגייר / זהירות בענין היין.

יג) איסור נתינת כלי ומזונות מרובים לנכרי, שנראה כשליח להוציאו לחוץ / באופן שהנכרי עומד בחוץ ופושט ידו לפנים, אי מותר ליתן מזונות מועטים.

יד) אי מותר ליתן לנכרי בשביל דרכי שלום, או צורך מצוה / באופן המותר ליתן לנכרי, אי מותר ליתנו לידו ממש.

טו) אי האיסור ליתן לנכרי הוא דוקא כשעומד בחוץ, או אפילו כשעומד בפנים.

טז) בענין עכו"ם שמביא דואר (פאס"ט) מרה"ר, שלא יקחם מידו, ולא יתן העכו"ם בידו / בענין תינוק שמוציא ומביא חפץ ברה"ר, שלא יתן בידו, ולא יקח מידו / במקום שיש עירוב ומחמירים שלא לטלטל, אי מותר.

יז) אי מותר לאכול מאכל שבישל ואפה עכו"ם לעצמו בשבת / אי מותר ליתן מעות לעכו"ם קודם השבת, על דעת שיתן לו המאכל בשבת.

יח) עשה עכו"ם מנעלים לעצמו בשבת, אי מותר לישראל ללובשם.

יט) בהנ"ל, באופן שעשאם הנכרי לישראל, אי מותר ללובשם, בשבת ובמוצ"ש / עשה הנכרי מלאכה כדי למוכרה, אי הוי כנעשה בשביל ישראל.

כ) נכרי שעשה מלאכה בפונדק או במרחץ, אי הוי כנעשה בשביל ישראל / נכרי שעשה מלאכה בעיר שרובה עכו"ם, אבל יודע שיש יהודים שקונים בכל פעם, אי הוי כנעשה בשביל ישראל / באופן שעושים הכשר אצל פאברי"ק של עכו"ם, אי הוי כנעשה בשביל ישראל, לגבי מלאכת שבת, ולגבי דין ביטול איסור.

כא) בענין נכרי שהביא פירות בשבת / בענין נכרי שצד דגים בשבת.

כב) בענין נכרי שסחט פירות בשבת / חילוק בין לקיטת וסחיטת פירות לאפיית פת.

כג) הביא נכרי חפץ מחוץ לתחום, באופן שאין בו חשש צידה ומחובר, אי מותר לטלטלו ולאכלו / הביא ב' חפצים לב' בני אדם, אי מותר להחליף זה בזה.

סימן פו איסור רחיצה בשבת ויו"ט א) אסרו חז"ל לרחוץ כל גופו במים חמים בשבת, אפילו נתחממו המים בהיתר, ואפילו נתחממו מער"ש, שגזרו חז"ל שיבואו לחמם באופן האסור, וכמבואר בגמ' (שבת מ.). ומבואר בראשונים והובא בשו"ע הרב (סי' שכו) שבאמת לא נחשדו לחמם מים ממש, רק שהיו מבערים עצים סמוך לחשיכה, ויש בזה חשש שמא יחתה, עיי"ש. ואפילו אינו רוחץ כל הגוף בפעם אחת, ואינו נכנס לתוך המים, אלא רוחץ אבר אבר אסור, וכמבואר בשו"ע (סי' שכו ס"א).

ב) ונחלקו האחרונים בשיעור החמימות שאסרו חז"ל לרחוץ בהם. והנה בענין רחיצת כל הגוף בלא"ה כבר כתב המג"א (שם סק"ח) שהמנהג שאין רוחצים אפילו בצונן (ראה להלן אות יז), אכן לענין מקצת גופו, באופן שהוחמו בשבת בהיתר (ראה להלן אות ד), עדיין יש לעיין באיזה שיעור אסרו חז"ל, ולפי מסקנת האחרונים למעשה נראה שהשיעור הוא לפי מדת החום שדרך בני אדם לרחוץ בו, אבל בפחות ממדת החום שדרך סתם בני אדם לרחוץ בחול, יש להתיר.

ג) כתב בהגהת הרעק"א (ריש סי' שכו) שלצורך רפואה לא גזרו איסור רחיצה בשבת, אפילו אינו חולה כל הגוף, רק שהוא מצטער. וציין למש"כ המחבר בשו"ע (סי' שז ס"ה) שמותר לומר לעכו"ם להביא מים דרך חצר שלא עירבו, כדי לרחוץ בו המצטער, עיי"ש. ולכאורה צ"ע שהגם שמטעם איסור רחיצה לא גזרו, אולם למה אינו נכנס בגזירת חז"ל שלא לעשות שום רפואה. ואולי י"ל שזה נקרא מאכל בריאים, ואינו ניכר שעושה לשם רפואה, וע"ע במג"א (סק"ז). והגם שבשבת אסור לרחוץ, וא"כ ממילא ניכר שאינו עושה לתענוג, י"ל שסוכ"ס אינו ניכר שעושה משום רפואה, שאולי אינו יודע ההלכה שאסור לרחוץ. ועכ"פ עצם הרחיצה אינו ניכר, אלא אם רוחץ במים שאין הדרך לרחוץ בהם (כמבואר בסי' שכח סמ"ד). וא"כ לא נשאר רק גזירת רחיצה, וע"כ י"ל שבמצטער לא גזרו.

ד) ומקצת גופו, כגון פניו וידיו ורגליו, מותר לרחוץ במים שהוחמו מער"ש. וכתב המג"א (שם סק"ב) שרוב גופו אסור לרחוץ אפילו במים שהוחמו מער"ש. אבל במים שהוחמו בשבת, אפילו הוחמו בהיתר, כתב המג"א (שם סק"ו) שאסור לרחוץ בהם אפילו רק ידיו. ומטעם זה כתב בשו"ע (שם ס"ה) שלא יחמם ידיו אצל האש לאחר שנטל ידיו קודם הניגוב, אפילו באופן שאין בזה חשש בישול, מפני שעי"ז הוא רוחץ ידיו במים שהוחמו בשבת.

ה) והנה זהו שיטת הרא"ש המובא בשו"ע (ס"ה), אבל לשיטת הרמב"ם המובא בשו"ע (ס"ד) לא אסרו לעמוד נגד האש אחר שרחץ בצונן, רק בכל הגוף, אבל לא בידים, כיון שאין זה רחיצה גמורה, עיי"ש במג"א. אמנם כשרוחץ ידיו ממש, י"ל שגם להרמב"ם אסור, ואפילו הוחמו המים בדרך היתר. אכן בשעה"צ (סק"ח) כתב ששיטת הגר"א בדעת הרמב"ם היא שאפילו רחיצה ממש מותר, עיי"ש.

ו) ואם מערב מים חמין שהוחמו מער"ש עם מים צוננים בדרך היתר, (עי' לעיל סימן נג את מה) כתבו כמה אחרונים להתיר לרחוץ ידיו ומקצת גופו, אמנם בהגהת רעק"א (על המג"א סק"ב) נראה לכאורה שאין להתיר אלא באופן שלא נעשה שום מעשה בשבת, כגון שהמשיך מער"ש מים צוננים שיתערבו בשבת לתוך מים חמים, עיי"ש. ולכאור' ה"ה אם נתחממו המים ע"י טערמעסטא"ט, ועי' בשו"ת שבט הלוי (ח"ז סי' לב). אכן מבואר בדברי האחרונים שיש לחלק בין מערב מים חמין וצוננים, וכוונתו לחמם המים צוננים, שיש להחמיר, לבין כשכוונתו לקרר המים חמין, שאז יש להתיר, ועי' בתהל"ד (אות י).

ז) ולפ"ז עכ"פ במים שעמדו על האש מער"ש בדרך היתר, אפילו עדיין לא נתחממו מער"ש, מותר לרחוץ בהם פניו ידיו ומקצת גופו. אולם יש אוסרים גם בזה, אפילו כשהיו כבר חמין מער"ש, כיון שע"י שעמד בשבת על האש נשאר החמימות, הוי כמים שהוחמו בשבת, ועי' בשו"ת שבט הלוי (שם) שלצורך מצוה יכולים להקל.

ח) וכן נחלקו האחרונים באופן שנתחממו ע"י נכרי שעשה לצורך עצמו, שבאופן זה המים מותרים בשתיה, באופן שאין הנכרי מכירו, וליכא חשש שמא ירבה בשבילו, וכמבואר בשו"ע (סי' שכה ס"י), אעפ"כ יש סוברים שאסור ברחיצת מקצת גופו, דהוי מים שהוחמו בשבת, עי' בערוך השלחן (ס"ד), ויש שכתבו להתיר בזה, עי' שו"ת אגרות משה (ח"א סי' קח).

ט) ועכ"פ כל השאלה אינו רק במקצת גופו, אבל רוב גופו וודאי אסור בכל אופן. ואפילו ביו"ט שמותר לרחוץ פניו ידיו ורגליו בחמין שהוחמו ביו"ט, ואפילו לכתחילה מותר לחמם המים ביו"ט לצורך הרחיצה, מפני שנקרא דבר השוה לכל נפש, וכמבואר בשו"ע (סי' תקיא ס"ב), אעפ"כ אסור לרחוץ כל גופו, ואפילו במים שהוחמו מערב יו"ט.

י) וע"כ צריכים ליזהר הרבה אפילו ביו"ט שלא לשהות במקוה במים חמין לתענוג, בין קודם הטבילה, ובין לאחר הטבילה, שכל ההיתר שכתבו האחרונים לטבול בשבת ויו"ט בחמין אינו אלא מפני שגזירת חז"ל הי' רק על רחיצה, ולא על טבילה, וכדאיתא בקרבן נתנאל (מס' שבת פ"ג סי' כב אות ק). וכ"כ בשו"ת ויען יוסף (או"ח סי' קעד) שנראה שאם שוהים במקוה חמה בשבת, ומספרים ומדברים שם כמו שדרך בני אדם לעשות במרחץ, שוב הוי בכלל רחיצה, ועוברים על גזירת חז"ל שאסרו רחיצת כל גופו בחמין, והוי מצוה הבאה בעבירה. וכתב עוד (שם סי' קעה) שאין לשפשף את גופו במים כדרך רחיצה, רק לטבול לבד, וצריך להזהיר על זה, עיי"ש.

יא) אמנם מותר לטבול הרבה טבילות, וכ"כ בשו"ת ויען יוסף (שם סי' קעד) שאין דרך רחיצה בכך, ולא הוי אלא טבילה. וע"ע שם (סי' קעה) שכתב עוד סמך להתיר הטבילה, ע"פ מש"כ בהגהות רעק"א (הובא לעיל אות ג) שמצטער מותר לרחוץ אפילו כל גופו בחמין שהוחמו מער"ש, וקיל יותר משאר שבותים עיי"ש, ולפי"ז י"ל שהמצטער צער הנפש ודאי לא גרע ממצטער צער הגוף, והחסידים ואנשי מעשה דשוינהו עלייהו כחובה לקיים דברי האריז"ל לטבול בשב"ק בשחרית, ומכ"ש למי שצריך טהרה, ודאי אם ימנעו מזה אין לך צער גדול מזה, וחל על זה הוראות הגאון רעק"א ז"ל דשרי, אף דלא הוי בכלל חולי כל הגוף. והביא שכ"כ אביו הויגד יעקב ז"ל בשו"ת משפטיך ליעקב (או"ח סי' י) ללמד זכות על הטבילה בט' ימים שמר"ח אב עד ת"ב, דכיון שכתבו הפוסקים שלצורך רפואה שרי, מכ"ש שלצורך רפואת הנפש מותר, דלא גרע רפואת הנפש מרפואת הגוף.

יב) והנה יש להסתפק אי מותר לרחוץ אבר אחד כשעומד בתוך המקוה, שלכאורה י"ל שהגם שעומד רוב גופו במים, זה אינו אלא לצורך טבילה, והרחיצה אינו אלא למקצת גופו. ושוב ראיתי שלכאורה מפורש בב"י (סי' תקיא) ומובא במ"ב (שם סק"ט) שאפילו ביו"ט לא התירו רחיצת מקצת גופו אלא חוץ למרחץ, אבל במרחץ אסור, שיש לחוש שיבוא לרחוץ כל גופו עיי"ש. אכן י"ל שמקוה לא מקרי מרחץ, וכמו שאנו מתירים לטבול בשבת מפני שטבילה לא הי' בכלל גזירת מרחצאות, א"כ י"ל שגם אין לחוש שיבואו לרחוץ כל גופו.

יג) בשו"ע (סי' שכו ס"ג) מבואר הדין של אמת המים שהיא חמה, שאסור להמשיך לתוכה מים צוננים אפילו מער"ש, מטעם הטמנה. ולפי שיטת רש"י מקרי הטמנה אפילו כשהמים מתערבים בתוכה. ונוגע למי שרוצה להמשיך מים צוננים לתוך המים חמין שבמקוה, עי' במג"א (סק"ד). אכן למעשה נקטו הפוסקים כשיטת התוס' שהטמנה אינו אלא כשהמים נמשכים ע"י הצינור לחוץ. ועכ"פ בשבת וודאי אסור משום איסור בישול. וע"ע מה שכתבנו בשו"ת חיי הלוי (ח"א סי' מד) שאם המקוה היא חמה, אין לעשות השקה בשבת. [וע"ע לעיל סימן סו אות יח].

יד) אסרו חז"ל ליתן על בטנו כלי שיש בו מים חמין, מחשש שישפכו המים על גופו, וכמבואר בשו"ע (שם ס"ו), ויש בזה שני טעמים, האחד מטעם איסור רחיצה, והשני מטעם איסור רפואה. ובאופן שהכלי הוא סגור, כתבו האחרונים שאין חשש שישפכו המים, אכן עדיין נשאר החשש משום רפואה, ויש סוברים שאין זה דרך רפואה, ועכ"פ באופן שהוא מצטער הרבה שהוא בגדר נפל למשכב, וודאי אין בזה חשש.

טו) כתב הרמ"א (שם ס"י) שאסור לרחוץ עם בורית (זיי"ף), מפני שנימוח על ידיו והוי נולד. וכתב במ"ב (סק"ל) שגם בבורית רכה אסור משום ממרח. ולכאורה צ"ע מה שייך ממרח בבורית שנימוח, ואפשר שהמ"ב מיירי בבורית שהיא רכה, אבל עדיין אינה נימוחה לגמרי. אכן לכאורה א"כ יש בזה גם משום נולד. ועכ"פ אם הוא כבר נימוח לגמרי וודאי אינו יכול למרח בזה, אמנם יש שחששו לאסור לרחוץ עם בורית מטעם מוליד, שעושה אבעבועות וע"ע לעיל סימן סו אות י' .

טז) וראיתי בשו"ת ויען יוסף (או"ח סי' יד) שכתב שזה לא נקרא מוליד, דהוי כמו ששופך שכר לתוך כוס, שג"כ מעלה אבעבועות. ואפילו להאוסרים לעשות מי סאד"ע בשבת, היינו מפני שמכניס כח חדש בהמים [וגם בזה חזר המהרש"ם בח"ג בהשמטות, ממה שאסר בח"א סי' קמ], עיי"ש. ועי' בשו"ת ארץ צבי (סי' ע) שמפלפל בזה, וכתב שמעיקר הדין יש להתיר בבורית, שלא יהא אלא ספק, הלא כל איסור מוליד הוא דרבנן, וספיקא דרבנן לקולא, ולמעשה המחמיר תבא עליו ברכה, יעו"ש. וכ"כ בשו"ת באר משה (ח"ו סי' קלב) שאביו ז"ל לא רצה להתיר. וע"ע מה שכתבנו בזה בשו"ת חיי הלוי (ח"ד סי' לג). וכתבנו עוד שם שבבליט"ש לא שייך כל זה, ופשוט שמותר לרחוץ בו, ואין לומר שהוא מוקצה, כיון שראוי לרחוץ בו הידים וכדומה, וכ"כ בס' שלמי יהודה (עמ' קנט) בשם הגרי"ש אלישיב ז"ל. וע"ע מה שכתבנו בשו"ת חיי הלוי (ח"ב סי' לד) שיש להתיר להדיח גם טשטוש של דיו מעל ידיו, באופן שיש חשש חציצה, או משום כבוד הבריות, עיי"ש.

יז) כתב המג"א (שם סק"ח) בשם המהרי"ל, שאין רוחצים אפילו בצונן, משום חשש טלטול המים בכרמלית, ושיטת גופו וקיסמים בנהר, וחשש של סחיטת שער. ועי' מה שכתבנו בשו"ת חיי הלוי (ח"ג סי' כו) שיש להחמיר אפילו שלא להתקלח במים קרים בעמידה (טאו"ש). ובענין לקלח במקלחת במקום תשעה קבין, וודאי מותר, כמו שלא גזרו על הטבילה. ועי' מש"כ בס' תורת אל"ף (מכתב נג) להרב אב"ד שאפראן ז"ל, שמותר גם לבקש מעכו"ם לפתוח המים החמין בשביל רחיצת תשעה קבין.

יח) וראה מה שכתבנו בשו"ת חיי הלוי (שם) שגם ביו"ט יש להחמיר שלא לרחוץ בצונן. אכן במקום צער גדול, נראה פשוט דלא חמור ממש"כ הרעק"א להקל אפילו בחמין. וכ"כ בשו"ת באר משה (ח"ו סי' עג) להקל במקום צער גדול, וכתב שיש להסיר הבורית (זיי"ף) ממקום המקלחת, וגם יקשר או יציין ע"י סימן שלא להשתמש בהברז של המים החמים עיי"ש. וגם צריך ליזהר שלא לסחוט השערות.

יט) ומכ"ש שמותר לשרות את רגליו למנוע מחיכוך, שהרי פניו ידיו ורגליו מותר לרחוץ אפילו בחמין שהוחמו מער"ש, ובזה לכאורה לא שייך כל החששות שאסרו האחרונים לרחוץ בצונן, וגם אין בזה משום רפואה, שזהו וודאי כמו מאכל בריאים, שכ"ה הדרך לרחוץ אפילו כשאינו מצטער כלל. ואפילו אם נאמר שמאחר שלמעשה בדרך כלל אין רוחצים הרגלים, ממילא הרי ניכר שעושה הדבר משום רפואה, אמנם נראה דכיון שאינו רק להסיר הזיעה כדי למנוע מחיכוך, אין זה בכלל רפואה.

כ) ונראה שאדרבה כמ"פ יש ענין לעשות כן, כדי למנוע בזה החיכוך, שכמ"פ יש בזה חשש פסיק רישא להוצאת דם ולניתוק עורות. והגם שיש סברא שבמקום צער יש לסמוך על הסוברים שפסיק רישא דלא ניחא לי' מותר, ובפרט שהוא כלאחר יד, ומקלקל, ומלאכה שאינה צריכה לגופה, ומ"מ וודאי למעשה יש ליזהר בזה, וכמ"ש בשו"ת חיי הלוי (ח"א סי' נב אות ו). ובענין ליתן פאודע"ר למנוע החיכוך, יש לחלק בין פאודע"ר הנעשה להסיר הזיעה, שזה לא מקרי שנעשה לרפואה, משא"כ פאודע"ר הנעשה לרפואה.

כא) בענין טבילה בנהרות, שמבואר בשו"ע (שם ס"ז) שיש ליזהר שלא לילך ד' אמות בנהר, עי' מש"כ בשו"ת ארץ צבי (סי' עג) ללמד זכות ע"ז. ולכתחילה יש ליזהר שבשעה שיוצא מן המים יעמיד עצמו בכל פחות מד' אמות, ולהעביר בידיו ריבוי המים מחלק הגוף היוצא מן המים. וראה עוד מה שכתבנו לעיל במלאכת הוצאה (סימן נא אות פג-פד). וע"ע בשו"ת ויען יוסף (או"ח סי' קעד) שכשיוצאים מהמקוה לרה"ר בשבת, אם עדיין שערות ראשו וזקנו מלאים מים, יש בזה איסור הוצאה כמבואר בשו"ע (שם), אך אם אין עליהם מים בעין, אלא שלא נתנגבו והמים בלועים, נראה שאינו בכלל זה, עיי"ש.

כב) ובעיקר ענין טבילה בנהרות שלנו (הנקרא לעי"ק), שמעתי מהגאון מוה"ר ירמי' כ"ץ שליט"א [מח"ס מקוה מים], שנתגלה כהיום שרוב הנהרות יש בהם חשש שמנקים אותם ע"י צינורות, וממילא יש בזה חשש שאובים וזוחלים. וע"כ במקום שיש מקוה, אין לאנשים לטבול בנהרות שלנו, וכ"ש שאין להטביל שם כלים.

תוכן הענינים

א) איסור רחיצה במים חמין / טעם גזירת חז"ל בזה / אי אסור לרחוץ אבר אבר.

ב) שיעור החום שאסרו חז"ל ברחיצה / בענין המנהג שאין רוחצים כל הגוף אפילו בצונן.

ג) אי מותר לרחוץ לצורך רפואה / טעם למה אין בזה משום איסור רפואה.

ד) אי מותר לרחוץ מקצת גופו, ופניו ידיו ורגליו / אי מותר לרחוץ במים שהוחמו בשבת בהיתר / בענין שאסור לחמם ידיו אצל האש לאחר שנטל ידיו.

ה) שיטת הרמב"ם שהאיסור לעמוד נגד האש הוא רק בכל הגוף, ולא בידיו / אי להרמב"ם מותר גם רחיצת ידים ממש.

ו) אי מותר לרחוץ במים חמין שנתערבו במים צוננים בשבת / אי יש לחלק בין נתערבו ע"י מעשה, לבין נתערבו מאליהם / אי בנתחממו ע"י טערמאסטא"ט ג"כ הדין כן / אי יש לחלק בין עירב בכוונה כדי לחמם המים, או עירב כדי לקרר המים.

ז) אי מותר לרחוץ מקצת גופו במים שעמדו על האש מער"ש.

ח) אי מותר לרחוץ ידיו במים שנתחממו ע"י נכרי בשבת.

ט) אי מותר לרחוץ ביו"ט מקצת גופו, ופניו ידיו ורגליו / אי מותר לחמם מים לצורך זה / אי מותר לרחוץ ביו"ט רוב גופו בחמין שהוחמו מערב יו"ט.

י) זהירות שלא לשהות במקוה חמה לתענוג, בשבת ויו"ט / גם אין לשפשף הגוף במים כדרך רחיצה.

יא) אי מותר לטבול הרבה טבילות / טעם על היתר טבילה דהוי כמצטער בלא זה / בענין היתר טבילה בתשעת הימים שמר"ח אב.

יב) אי מותר לרחוץ אבר אחד כשעומד במקוה / בענין שגם ביו"ט לא התירו רחיצת מקצת גופו רק חוץ למרחץ.

יג) בענין אמת המים שהמשיכו לתוכה מים צוננים, שאסור משום הטמנה / מחלוקת רש"י ותוס' אי האיסור הוא רק כשהמים נמשכים לחוץ / אי מותר להמשיך מים צוננים לתוך מקוה חמה, מער"ש ובשבת / אי מותר לעשות השקה במקוה חמה.

יד) איסור נתינת כלי עם מים חמין על בטנו / טעמי האיסור / באופן שהכלי סגור, אי מותר.

טו) איסור רחיצה בשבת עם בורית (זיי"ף), מחשש מוליד וממרח / אי גם בבורית רכה אסור.

טז) בהנ"ל, יש סוברים שאין בזה משום מוליד, כמו שמותר לשפוך שכר לתוך כוס אע"פ שמעלה אבעבועות / אי מותר לעשות מי סאד"ע / אי מותר לרחוץ ידיו עם בליט"ש / אי מותר להדיח טשטוש דיו שעל ידיו.

יז) בענין שאין רוחצים בשבת אפילו בצונן / טעמי האיסור / אי מותר להתקלח בעמידה (טאו"ש) / אי מותר להתקלח באופן שצריך ט' קבין, ואי מותר לבקש מעכו"ם לפתוח המים חמין.

יח) אי מותר לרחוץ בצונן ביו"ט / אי יש להקל במקום צער גדול / זהירות באופן זה שלא לסחוט השערות, ולהסיר הבורית, ולעשות סימן שלא להשתמש במים החמין.

יט) אי מותר לשרות רגליו למנוע מחיכוך.

כ) זהירות שלא לחכך במקום חשש הוצאת דם וניתוק עורות / בענין אי פסיק רישא מותר במקום צער / אי מותר ליתן פאודע"ר למנוע החיכוך.

כא) בענין איסור הליכה ד' אמות בנהר / זהירות להטובל בנהר, שיעמוד עצמו בכל פחות מד' אמות, ויעביר ריבוי המים מחלק גופו שחוץ למים / היוצא מהמקוה לרה"ר כששערות ראשו וזקנו מליאות מים, אי יש בזה איסור הוצאה.

כב) בענין נהרות שלנו (לעי"ק) שיש בהם חשש שאובים וזוחלים.

סימן פז הלכות רפואה בשבת א) אמרו חז"ל (יומא פד: ירושלמי שם פ"ח ה"ה) שהזריז לחלל שבת במקום סכנה הרי זה משובח, ואסור לשאול שאלה במקום ספק פיקוח נפש, והשואל הרי זה שופך דמים, והרב שנשאל בזה הרי זה מגונה, מפני שצריך לדרוש בקהל עם שידעו שאין להתחסד בזה, ובכל מקום ספק יש לחלל שבת. וגם אם החולה עצמו אינו רוצה, צריך לדבר על לבו שזהו חסידות של שטות, שהרי אמרה תורה (ויקרא יח ה) 'וחי בהם'. ויעזור השי"ת שלא יצטרכו בני ישראל לזה. ושמעתי ממורי הגרי"י ניימאנן אב"ד בעלזא-מאנטריאל ז"ל שאמר [ע"פ המובא בספה"ק שכל סימני השו"ע הוא במכוון] שסימן שכ"ח בא לרמז לשון שכחה, שיעזור השי"ת שישתכח מלעשות למעשה, ויהא כ"ז להלכה ולא למעשה.

ב) מבואר בשו"ע (סי' שכט ס"ד) שאפילו על חיי שעה מחללים את השבת, והיינו אפילו באופן שבדרך הטבע לא יגיע לעשות שום מצוה. ועיי"ש בביה"ל דה"ה בגוסס, אם הסממנים וכדומה יועילו לו להאריך רגעי חייו, מחללים עליו את השבת. וכתב עוד (שם) בשם הפמ"ג שאפילו מי שחייב מיתת בי"ד, כיון שאין בי"ד ממיתים בשבת, יש לחלל עליו את השבת. והביה"ל מפקפק בזה עיי"ש. ועכ"פ בחרש שוטה וקטן וודאי צריך לחלל שבת, אפילו על חיי שעה. ועיי"ש בביה"ל מה שהאריך בזה. וראה מה שכתבנו להלן בהל' יולדת בשבת (סימן פז), שמחללים שבת גם על העובר, עיי"ש.

ג) ועי' באחרונים בסי' של"ד, שמי שחילל שבת מפני פיקוח נפש, אין צריך כפרה כלל. ועיי"ש בשערי תשובה (סקכ"ג) בשם שו"ת חות יאיר (סי' רלו) שאין להורות תשובה, שא"כ יבואו למנוע מלחלל שבת בעד פיקוח נפש. וע"ע במ"ב (שם סקע"ח) ובאחרונים שם.

ד) כתב המחבר בשו"ע (סי' שכח סי"ב) כשמחללין שבת על חולה שיש בו סכנה, משתדלין שלא לעשות ע"י נכרי וקטנים ונשים, אלא ע"י ישראל גדולים ובני דעת [ולשון הרמב"ם (הל' שבת פ"ב ה"ג) ע"י גדולי ישראל וחכמיהם, עי' בט"ז (סק"ה)], והטעם כדי שלא יתאחר הדבר. ועי' מ"ב (סקל"ד) שכל זה מיירי באופן שכולם עומדים באותו מעמד, אבל אי ליכא אנשים שם, רק נשים, בודאי אין להם להמתין, והם זריזות ונשכרות. אמנם הרמ"א (שם) כתב שנוהגים כהסוברים שבאופן שיכולים לעשות בלי שום דיחוי ואיחור ע"י שינוי, יש לעשות ע"י שינוי. וכן אם יכולים לעשות ע"י נכרי בלא איחור כלל, עושים ע"י נכרי, אבל במקום שיש לחוש שיתעצל הנכרי, יש לעשות ע"י ישראל. והט"ז כתב שבכל אופן יש לעשות ע"י ישראל, שהוא יזדרז ביותר, ולכן אם יש סכנה בבירור, ואפילו בספק הצלה, כל הזריז הרי זה משובח. והובא במ"ב (סקל"ז). והט"ז כתב עוד, שאם עושה ע"י עכו"ם, יש לו לכה"פ להודיע לרבים שבאמת יש היתר גם לישראל עצמו, עיי"ש. וכ"כ בשו"ע הרב סוסי"ג, אכן בסוס"ד כתב (בסוגריים) שנוהגים להחמיר עיי"ש. ועי' בספה"ק שארית ישראל (שער הזמנים, ליקוטים) שכתב ע"מ דאיתא בשו"ע שמצוה בגדולי ישראל, שהגם שכתבו האחרונים שנהגו עכשיו לעשות ע"י עכו"ם, היינו דוקא מפני שנתמעטו הלבבות, ויכול להיות חילול שבת שלא במקום פיקוח נפש וכו', משא"כ מי שיודע בעצמו שהוא מגדולי ישראל, גם עכשיו הדין כן, וכן עשה מורי הקדוש מטשארנאביל, וכן שמעתי בשם הרב הקדוש מליאדי ז"ל שעשה כן, עיי"ש.

ה) ועכ"פ באופן שאין נחוץ לעשות תיכף, יש לעשות המלאכה ע"י נכרי, וכגון מי שצריך ליקח דם ובדיקה משום חולי הצוקע"ר ל"ע, אם יכול יש להזמין נכרי לעשותו, אם אין הזמן בהול. ויש לעיין אם צריכים לבזבז מעות להזמין נכרי לזה, ונראה דכיון שיש סוברים שאין לעשות ע"י נכרי, ועכ"פ אין חיוב בדבר, ע"כ עכ"פ אינו חייב לבזבז מעות ע"ז, ובפרט שכמ"פ נמצא שפתאום נצרך לבדיקה, וכשימתין על הנכרי יש חשש סכנה ח"ו, ע"כ וודאי אין לחייב להזמין נכרי. וגם צריך לדרוש ברבים, שאם יש חשש סכנה ח"ו אין להמתין כלל.

ו) כתב המחבר בשו"ע (שם ס"ד) שבמכה של חלל בדרך כלל הרי זה נקרא סכנה, חוץ באופן שיודעים ומכירים שיש זמן להמתין, ולא יתגבר החולי ח"ו. ובאופן שאנו חוששים שהוא סכנה, כתב המחבר שעושים כל שרגילים לעשות לו בחול, ומשמע אפילו הוא ברור שזה אינו מעלה ומוריד לגבי החולי, ועי' בביה"ל שהאריך בזה, ודעתו להחמיר בזה כשיטת הסוברים שאין לחלל שבת רק באופן שיש חשש שע"י מניעת אותו דבר יחלש ויכבד עליו החולי, או שעי"ז יחזק את נפשו ורוחו, וממילא יצא עי"ז מצבו יותר טוב, וכן נוטה דעת השו"ע הרב (סוף סי"ג) שאם אינו מעלה ומוריד לפיקוח נפשו יש לעשותו ע"י נכרי, יעו"ש.

ז) ולכאורה צ"ע על שיטת המקילים, והיינו כפשטות דברי המחבר שעושים כל שרגילים, הלא המחבר עצמו כתב שאם יודעים שממתין אסור לחלל שבת אפילו במכה של חלל. ויש שכתבו לחלק דדוקא אם כבר מחללים שבת אז מותר גם לחלל לכל הדברים שרגילים לעשות בחול. אולם לענ"ד לא משמע כן, ונראה שהפירוש הפשוט הוא שבאופן שהוא כבר בגדר חולה שיש בו סכנה אז מותר לעשות כל שרגילים, אפילו להדליק נר ליישב דעתו וכדומה, אבל כשעדיין לא נכנס לגדר חולה שיש בו סכנה, כגון שיש לו אינפעקש"ן, הגם שהוא מכה של חלל, ואם לא יתעסק ברפואות יבא לידי סכנה ר"ל, אעפ"כ כיון שיודעים שיש זמן להמתין עד מוצ"ש, אסור לחלל שבת ע"י יהודי. ועכ"פ בכל ספק אסור להחמיר.

ח) כתב המחבר בשו"ע (שם ס"י) כל חולי שהרופאים אומרים שהוא סכנה, אע"פ שהוא על הבשר מבחוץ, מחללין עליו את השבת. ואם רופא אחד אומר צריך, ורופא אחד אומר אינו צריך, מחללין. ועיי"ש כמה חילוקי הלכות בזה. ומבואר בפוסקים שאם החולה בעצמו אומר שצריך שומעין לו, וכמבואר בגמ' (יומא פג.) שלב יודע מרת נפשו, הגם שהרופא אומר שאינו צריך. חוץ מבאופן שהרופא אומר שאותה תרופה או אותו הטיפול יזיקהו, שומעים לרופא. עוד כתבו האחרונים שגם אם לא רצה החולה לקבל התרופה, כופים אותו. ומי שיש לו חולי שעי"ז יכול לטרוף דעתו ר"ל, מקרי חולה שיש בו סכנה, כמבואר בהל' יוכ"פ.

ט) והנה נחלקו אחרוני זמנינו בדבר המבואר בחז"ל שזהו סכנה, ועכשיו אומרים הרופאים שאין בו סכנה, אי אמרינן בזה שנשתנו הטבעים, או אין לנו להרהר ולפקפק בדברי חז"ל. אכן נראה שלפי מה שכתבנו שאפילו במכה של חלל אם ידוע שיכולים להמתין עד מוצ"ש אין לעשותו רק ע"י נכרי, א"כ ה"ה בזה שהגם שאמרו חז"ל שהוא מכה של חלל, אבל עכ"פ הלא ידוע שיכולים להמתין, וע"כ אם אין שום ספק בזה אין לחלל שבת ע"י יהודי.

י) וגם בחולה שאין חשש סכנה שמותר לעשות כל צרכיו ע"י נכרי, מבואר באחרונים שאם יכול להמתין למוצ"ש, ובפרט כשהוא סמוך לערך חצי שעה למוצ"ש, יש להמתין עד מוצ"ש, וכן מבואר בשו"ת תשורת ש"י (מהדו"ת סי' עג).

יא) כתב המחבר בשו"ע (שם סי"ד) שמותר לשחוט ולבשל בשביל חולה שיש בו סכנה. ועי' בשו"ת מהרש"ם (ח"ז סי' נא) שגם מותר למלוח הבשר בשבת להוציא הדם, ואין בזה איסור תורה, לא משום עיבוד, ולא משום מפרק ובורר, ולא משום בישול, והביא שכ"כ במגן אבות, עיי"ש. וכ"כ בשו"ת אבני נזר (או"ח סי' לח), ובשו"ת מהר"ם שיק (או"ח סי' קלח).

יב) בחולה שאין בו סכנה, אם יש סכנה על איזה אבר, כגון שהיד או הרגל שלו לא יוכל לעשות פעולתו, הגם שאסור לחלל שבת עבור זה, לפי הסכמת הפוסקים (בסי"ז) התירו חז"ל לעשות איסור דרבנן אפילו בלא שינוי, וכן מותר לומר לעכו"ם אפילו לעשות מלאכה דאורייתא. וכתבו האחרונים שגם בספק אם יש סכנת אבר יכולים להקל בכל זה.

יג) ובאופן שאין שום סכנה אפילו לאבר, אבל הוא חולה שנפל למשכב, ואפילו לא נפל ממש למשכב, אבל הוא חולה כל גופו, דהיינו שמרגיש חולשה או צער בכל הגוף, ג"כ מותר לומר לנכרי לעשות כל צרכיו אפילו במלאכות דאורייתא, אבל ישראל אסור לעשות אפילו מלאכה דרבנן רק ע"י שינוי. ולפי שיטת שו"ע הרב (סי"ט) יכולים להקל אפילו במלאכה דאורייתא לעשותו ע"י שינוי. ועכ"פ בוודאי מותר לו ליקח תרופות.

יד) והנה במ"ב (סקק"ב) כתב בשם הח"א שמלאכה דרבנן אם אי אפשר לעשותה ע"י שינוי, יש להתיר לעשותה בלי שינוי אפילו ע"י ישראל [והיינו כשיטה הראשונה בשו"ע שם סי"ז]. עוד כתב במ"ב (סקנ"א) בשם הח"א שכל דבר שמותר לעשות ע"י ישראל בחולי שאין בו סכנה, אין צריך להדר לעשותו ע"י עכו"ם, עיי"ש. ולמעשה צ"ע בשני הדברים האלו [ובפרט בהלכה ראשונה שהמ"ב לא הביאו במקומו בסי"ז] דהנה שמעתי מידידי הרה"ג מוה"ר יואל חנן ווענגער אב"ד עץ חיים-מאנטריאל שליט"א, בשם הרה"ג רבי יעקב קאמענעצקי ז"ל שבכל מקום ששינה המ"ב מדרכו לכתוב ההלכה בסתם ולציין המקור בשעה"צ, אלא כתב במ"ב 'כתב בספר פלוני', היינו שלא הסכים לגמרי לפסוק כן להלכה. וכעי"ז מבואר בשו"ע הרב (סי' תמב קו"א סק"א) בשיטת המג"א עיי"ש. אכן נראה שעכ"פ במקום הדוחק יכולים לסמוך ע"ז.

טו) מותר לומר לעכו"ם לבשל תבשיל עבור חולה שנפל למשכב, ובאופן זה מותר לאכול פת ובישול עכו"ם, והגם שלא התירו מאכלות האסורות אפילו אינו אסור אלא מדברי סופרים [רק שלא כדרך אכילתן], כאן התירו, כיון שאי אפשר באופן אחר. ואם נשאר ממאכל זה למוצ"ש, נחלקו הפוסקים ביו"ד, והנה במ"ב יש סתירה בזה, שבסימן שכ"ח (סקס"ג) כתב לאסור, ובסימן שי"ח (סקי"ד) כתב להתיר, ויש שכתבו לחלק בין חולה שיש בו סכנה, שאז נעשה כהיתר, משא"כ בחולה שאין בו סכנה. ויש שכתבו בשם בנו של החפץ חיים, שסימן שי"ח לא כתב בעצמו, אלא בנו כתבו, אכן החזו"א אמר שהחפץ חיים עבר על הכל, וע"כ צריך לתרץ דבריו.

טז) ולענין הגעלת כלים, כתב המ"ב (סי' שכח שם) שגם באופן זה צריכים הכלים של בישולי א"י הכשר. אכן יכולים להכשיר אפילו כלי חרס, כיון שעיקר איסורו אינו אלא מדרבנן, רק שצריכים להגעילו ג"פ, כמבואר בשו"ע יו"ד (סי' קיג סט"ז). ובדיעבד אם בישל בו בלי הגעלה, ויש רוב בתבשיל מותר. אכן כתב במ"ב דכיון שיש מקילים שאין צריך הכשר כלל, ע"כ הסומך עליהם לענין כלים שבישלו בהן לחולה בשבת, לא הפסיד.

יז) כתב הרמ"א (סי' רעו ס"א) שצרכי קטנים הוא כמו חולה שאין בו סכנה, אמנם כתב המ"ב (שם סק"ו) בשם האחרונים דהיינו דוקא כשצריכים הרבה לכך, וכ"כ הרמ"א (סי' שכח סי"ז) שמותר לומר לגוי לעשות תבשיל לקטן שאין לו מה לאכול. ומבואר ברמ"א (סי' רעו) דה"ה בשאר צרכיו, כגון להדליק נר לצורך התינוק, כגון כשצריך לטפל עמו ואי אפשר בלא זה. אמנם בתהלה לדוד כתב שדוקא בצרכי אכילה התירו, עיי"ש.

יח) ושיעור גיל הקטנים, הנה רוב האחרונים נקטו רק בשיעור של ג' או ד' שנים לפי המזג של התינוק, אכן בשו"ת מנחת יצחק (ח"א סי' עח) כתב שאם אין לו מה לאכול, אזי הדין כמו בהל' יוכ"פ, שעד ט' שנים מותר לעשות מלאכה דאורייתא ע"י עכו"ם. ולמעשה תלוי לפי הענין, ועכ"פ בשאר צרכים וודאי יש להחמיר יותר.

יט) מבואר בשו"ע (סי' שכח סל"ז) שאסרו חז"ל לאכול או לשתות שום דבר לצורך רפואה, והיינו משום שגזרו חז"ל שלא יבוא לשחוק סממנים לצורך הרפואה, וכמבואר בשו"ע (שם ס"א) שאסור לעשות שום דבר לצורך רפואה. ואפילו אין בזה שום סרך מלאכה, וכגון לסוך שמן באופן שמוכח שעושהו לצורך רפואה אסור, כמבואר בסי' שכ"ז.

כ) אכן כל דבר שעושים אותו גם הבריאים, וכן כל מאכלים ומשקים שאוכלים ושותים אותם גם בריאים, לא אסרו כלל, ולכן מותר לשתות חמים לצורך רפואה. וכן מותר לרחוץ ולסוך לרפואה, באופן שגם הבריאים עושים כן.

כא) בחולה שנפל למשכב לא אסרו חז"ל, וכמ"ש הרמ"א (שם סל"ז), והגם שכל דבר האסור מדרבנן אסור לישראל לעשות בלא שינוי, הנה הט"ז (סקכ"ה) כתב שההיתר הוא רק לפי המתירים (בסי"ז) לעשות איסור דרבנן בלי שינוי, ולדידן אה"נ דאסור, וכן פסק הב"ח עיי"ש. אמנם האחרונים פסקו כשיטת הרמ"א שבזה לא אסרו חז"ל, וכתב בשו"ע הרב (בסוגרים) הטעם שהתירו כאן, משום שלא אפשר לעשותו ע"י נכרי, ע"כ לא גזרו בזה. ובמ"ב (סקקכ"א) כתב בשם הרדב"ז שאיסור זה אינו כמו שאר מלאכות דרבנן שיש בהם סרך מלאכה, שהרי לבריא מותר, וע"כ אינו חמור כ"כ, ומותר לחולה שאין בו סכנה אפילו בלי שינוי. ולפי סברת השו"ע הרב לכאורה אין להתיר רק אכילת תרופות וכדומה, ולא שאר דברים, כגון סיכה בשמן וכדומה שאין הדרך לעשותם רק לצורך רפואה, המבואר בשו"ע (סי' שכז), משא"כ לפי המ"ב מותר גם לעשות כל צרכי רפואה שאינם כרוכים בשום איסור.

כב) מי שיש לו מיחוש, ואינו בגדר נפל למשכב, אלא הולך ומתחזק כבריא, אסור לו לעשות שום איסור אפילו ע"י שינוי, ואפילו אכילת רפואות. ואפילו ע"י עכו"ם אסור לעשות אפילו מלאכה דרבנן, שגם שבות דשבות לא התירו חז"ל אלא לצורך מצוה, או לצורך הפסד גדול, כמבואר בשו"ע (סי' שז).

כג) אכן אם יש בזה מקצת חולי, כתבו האחרונים שיש להתיר לעשות שבות ע"י נכרי, שזה הוי כצורך גדול, אבל ע"י ישראל אסור לעשות אפילו ע"י שינוי, שלא התירו בזה רק בחולי הכולל כל הגוף. ובשו"ע הרב (ס"כ) כתב עוד, שאם יש לו צער גדול, הגם שעדיין אסור לאכול תרופות, אעפ"כ מותר לעשות מלאכות דרבנן ע"י שינוי. ומכ"ש שמותר לעשות ע"י נכרי איסור דרבנן, דהוי שבות דשבות. ובענין רחיצה בחמין, כתב בהגהות רעק"א (סי' שכו) שיש להתיר במצטער אפילו אינו חולה כל הגוף. עי' מה שכתבנו בזה לעיל בהל' רחיצה [סימן פו אות ג].

כד) אמנם לא אסרו חז"ל אלא כשעושה לצורך רפואה, אבל בבריא לגמרי לא חששו חז"ל שיבא לשחוק סממנים, וע"כ מותר לו לאכול תרופות, או לעשות דברים שנראים כעושה לצורך רפואה [ולא חששו בזה למראית העין, ואולי מפני שניכר לכל שהוא בריא לגמרי. וע"ע במ"ב (סקקכ"א) שאיסור זה אינו חמור כמו שאר איסורים].

כה) ומי שהוא בריא, אבל רוצה לחזק את כוחו, כתבו הפוסקים שאסור לו ליקח תרופות וכדומה, דהנה המג"א (סקמ"ג) כתב לדייק ממש"כ הטור שאם אין לו מיחוש מותר אם שותה לרעבו ולצמאו, ומשמע שהעושה לרפואה אסור אפילו לבריא, והביא המג"א עוד ראיות לזה. ולכאורה מה שייך בבריא כוונת רפואה, וכתב הפמ"ג דהיינו שכוונתו להיות גופו בריא, וכ"כ במ"ב (סקק"כ).

כו) ולפ"ז בענין אכילת ווייטאמינע"ן שהכוונה לחזק את כוחו לכאורה אסור, אם לא בחולי כל הגוף, אמנם אותן הווייטאמינע"ן שנעשה כמאכל בריאים ממש, יש להתיר. ובאופן שאינו עכשיו בגדר חלוש כלל, רק שאוכל הווייטאמינע"ן כדי שלא יבא לידי חולשה, כתבו כמה אחרונים שאין בזה איסור של אכילת רפואה. ויש שכתבו עוד לצרף שיטת המהרש"ק ז"ל שאם כבר אכל התרופות שלשה ימים קודם השבת, שוב אין בזה גזירת חז"ל. וכן לקטנים יש להתיר, שצרכי תינוק הוי כמו חולה שאין בו סכנה. ויש עוד עצה לערבו תוך מאכל קודם השבת, ויותר טוב לערבו שיהא נימוס תוך משקה [וזה יכולים לעשות בכל תרופות]. ואם לא עירב קודם שבת, יש מקילים אפילו לערבו בשבת.

כז) באופן שמותר לאכול רפואה, דהיינו בחולי כל הגוף, לכאורה מותר גם להכין הרפואה, ואפילו לדוכו, וכאופן המבואר בשו"ע (סי' שכא ס"ז) שמותר לדוך פלפלין בשינוי גדול, דהיינו ביד הסכין על השלחן וכדומה. והגם שי"ל שבזה יש לאסור יותר גזירת שחיקת סממנים, שיבא לדוך באופן האסור, אולם לא מצינו שגזרו חז"ל בזה.

כח) בענין נתינת רטיה על המכה, מבואר בשו"ע (סי' שכח סכ"ג) שברטיה שלנו שלא ניתן רק לשמור את המכה אין שום חשש. אכן יש לכתחילה לפותחה קודם שבת. וגם הנייר הנדבק על הרטיה יש לפותחה ולחזור ולסוגרה קודם שבת. ואם לא פתחה קודם שבת, יש לכתחילה לפותחה ע"י תינוק. ולא יפתחנה במקום שנכתב אותיות.

כט) אכן ברטיה שנותנים עלי' משחה, אפילו נתנו המשחה מער"ש, יש בזה איסור משום רפואה. ואפילו בחולה שמותר ליקח רפואה, גזרו חז"ל שמא ימרח. אכן אם כבר נתן הרטיה עם המשחה מער"ש על המכה, ונפלה על הכלי ולא על הקרקע, מותר להחזירה, ואז מותר אפילו אינו בגדר חולה, כיון שכבר נתנה מער"ש.

ל) ואם צריך לקנח פי המכה [להסיר המוגלא וכדומה], לא יגלה כל הרטי' בפעם אחת, כמבואר בשו"ע (שם סכ"ו). ומשמע שאם נטלה לגמרי שוב אסור להחזירה, וכן מבואר במג"א (סקכ"ז), אמנם באמת נחלקו האחרונים בזה, עי' במ"ב (סקפ"ב, ושם בביה"ל), ועכ"פ לכתחילה וודאי אין להסירה ולהחזירה, ואפילו כשהולך למקוה עדיף לטבול עם הרטיה.

לא) ובחולה שנפל למשכב [או בקטן] שמותר לעשות מלאכה דרבנן ע"י שינוי, ה"ה שמותר ליתן הרטי' ע"י שינוי, ולכאורה ה"ה שמותר ליתן משחה על הרטי' בלי מריחה ע"י שינוי, אם שכח לעשות מער"ש. ומכ"ש ליתן המשחה על הבשר בלי מריחה, שיש סברא שבזה אין חשש מריחה, מפני שרוצה שיבלע בתוך הבשר, והגם שאין לעשות מעשה להקל בזה, אבל עכ"פ יש להתיר ליתן המשחה ע"י שינוי, כגון לזרקו מתוך השפופרת.

לב) מי שיש לו מוגלא (אייטע"ר), מותר להוציא ממנה הליחה, אם אינו מתכוון שישאר פתוח, כמבואר בשו"ע (שם סכ"ח). ועי' בשו"ע הרב (סל"ב) שמפרש ע"פ דברי התוס' וראשונים שאם מתכוון שישאר פתוח, הרי זה פתח העשוי להכניס אויר ולהוציא הליחה, עיי"ש. וע"כ כתב המג"א שיש לכתחילה לעשותו ע"י נכרי, וכתב המחה"ש דהיינו שיש לחוש שיהא ניחא לי' שישאר פתוח. ועכ"פ אם אין לו נכרי מותר לעשותו גם בעצמו, ויכוון בהדיא שבאמת אינו חושש שיסתם מיד, רק שמוציא המוגלא המצער אותו עכשיו.

לג) אם נפרש קצת מהציפורן, או רצועות של עור, מבואר בגמ' (שבת צד:) שאם כבר פירשו רובן, וגם מצערות אותו, מותר להסירן ביד, ולא בכלי. ופירוש 'רובן' היינו רוב הצפורן. ובעורות כתב הפמ"ג לפרש דהיינו רוב מהחלק שדרך בני אדם לקלוף. אכן היינו דוקא כשפירשו כלפי מעלה, ונחלקו רש"י ור"ת מהו הפירוש כלפי מעלה, אי לצד הגוף, או כלפי ראשי האצבעות, וע"כ כתב המחבר (שם סל"א) שצריך להחמיר שבכל אופן אסור להסירם. אכן באופן שמצער אותו כ"כ עד שנעשה כמו שחלה למשכב, מותר להסירם ביד כלאחר יד, ולא בכלי, דלא הוי רק איסור דרבנן, ומותר לעשותו ע"י שינוי. ולכאורה ה"ה בענין חיכוך בבשרו כשיש חשש הוצאת דם, תלוי בזה.

לד) ולפי שיטת השו"ע הרב (הנ"ל) נמצא שאפילו אינו בבחינת נפל למשכב, רק שיש לו צער גדול, ג"כ יכולים להתיר לעשות מלאכה דרבנן ע"י שינוי. ואם אין לו צער גדול, אבל עכ"פ יש לו צער, ולא מיחוש בעלמא, אלא בגדר חולי במקצת, מותר להסירו ע"י עכו"ם ביד, וכמו שנתבאר לעיל (אות כג) שמותר לעשות שבות דשבות במקצת חולי.

לה) דברים שאין בהם ענין של חולי, לא גזרו חז"ל ע"ז משום שחיקת סממנים, וכגון מה שמובא בשו"ע (שם סל"ח) שמותר לגמוע ביצה חיה כדי להנעים הקול. וכן מבואר בשו"ע (שם סמ"א) שמותר לפקח שכרות ע"י סיכה בשמן, עיי"ש. וכתבו גדולי זמנינו שמטעם זה גם יש להתיר לאיש שצריך ליקח כדורים כדי לקיים המצוה. וכן אשה שיש לה היתר ליקח כדורים למניעת הריון [ע"פ הוראת חכם]. ובענין לחלוב חלב מאשה, ועי' מש"כ לעיל במלאכת דש (סימן מז אות לח-לט).

לו) וכן דברים שאין מרפאים אותו ע"י סממנים, ג"כ לא גזרו חז"ל, ומותר לעשותן אפילו לשם רפואה, כגון מה שמבואר בשו"ע (שם סמ"ג) שמותר לכפות כוס חם על הטבור ולהעלותו. וכן להעלות אזנים, בין ביד ובין בכלי. ולהעלות אונקלי, דהיינו תנוך שכנגד הלב שנכפף לצד פנים. שכל אחד מאלו אין עושים בסממנים, כדי שנחוש לשחיקה, ויש לו צער מהם עיי"ש. אכן גם בזה לא התירו אלא במקום צער, שאל"כ סוכ"ס יש בזה משום עובדא דחול, וכמ"ש שם במג"א.

לז) באחרוני זמנינו דנו אי מותר ליתן קרח (איי"ז) על מכה להרגיע העצבים, שבעצם אין זה רפואה, אכן יש גם רפואות של כדורים שלוקחים כדי להרגיע הצער. והנה לעיל בהל' רחיצה (סימן פו אות יט) כתבנו שיש להתיר לשרות רגליו במים כדי למנוע החיכוך עיי"ש, אכן עדיין יש להסתפק באופן שיש לו צער ברגליו וכדומה, וע"י השריה במים מרגיע העצבים, שי"ל דכיון שעושים זה גם ע"י כדורים, אסור גם לשרות רגליו באופן שניכר שעושה משום רפואה.

לח) מותר ליתן פתילה להוצאת נקביו, מפני שאינו רק לפתוח, וראה מה שכתבנו בשו"ת חיי הלוי (ח"ב סי' לג אות ו) שהבריא אין לו לעשות קרוסטי"ר בשבת [והיינו מה שהיו רגילים לדחוק מים המעורב עם שמן לתוך פי הטבעת [הנקרא איינלוי"ף, ובלע"ז ענעמ"ע], אפילו באופן שכבר הוכנה מער"ש. ואפילו בחולה יש לכתחילה לעשותו ע"י עכו"ם. ואם צריך לעשותו בעצמו, יש ליזהר שלא יבא לידי איסור סחיטה. וע"ע מה שכתבנו שם (אות ט) שגם מים בלי שמן אין לדחוק לתוך הגוף, רק במקום צער, יעו"ש.

לט) אנשים הרגילים לשתות בלילה קודם השינה מים המעורב עם קליפת מין קטניות, כדי שיוכלו לפנות בבקר, עי' מה שכתבנו בזה בשו"ת חיי הלוי (שם אות ח) שעכ"פ אם צריכים הרבה לכך, יש להתיר גם בשבת.

מ) כתב המחבר בשו"ע (שם סמ"ב) אסור לדחוק כריסו של תינוק כדי להוציא הרעי. אמנם כתבו האחרונים שבמקום צער וצורך גדול יש להתיר. וכריסו של גדול אסור, חוץ בצער הנקרא חולי כל הגוף, או בצער גדול, ע"י שינוי.

מא) עוד כתב המחבר בשו"ע (שם) אין מתעמלין, דהיינו לדרוס על הגוף בכח כדי שייגע ויזיע. ובענין לעשות עקסערסיי"ז, באופן שאינו מזיע, יש להתיר לצורך גדול. אבל בלא"ה אין להתיר, שיש סוברים שיש בזה משום עובדא דחול.

מב) כתב המחבר בשו"ע (שם סל"ט) אין עושין אפיקטוזין, דהיינו גרמת קיא [להוציא המאכלים מגרונו], אפילו בחול משום הפסד אוכלים. ואם מצטער מרוב מאכל, בחול מותר, ובשבת אסור בסם, ומותר ביד, דהיינו להכניס ידו לתוך גרונו עד שיקיא. ולכאורה פשוט שאם הוא בגדר חולה הנפל למשכב מותר גם בסם.

מג) כתב המחבר בשו"ע (שם ס"מ) החושש במעיו, מותר ליתן עליהם כוס שעירו ממנו חמין, אע"פ שעדיין יש בו הבל, מפני שאין עושין אותו בסממנים כדי שנחוש לשחיקה. ואם לא עירו ממנו החמין, אסרו חז"ל מחשש שישפוך על גופו ויעבור על איסור רחיצה. ואסרו בזה גם בחול משום חשש סכנה, כמבואר בשו"ע (סי' שכו ס"ו), אכן באופן שהוא סגור היטב (כמו הווארע"ם-פלא"ש) כתבו האחרונים שאין בזה חשש, וע"ע לעיל סימן נו אות יד.

מד) כתב המחבר בשו"ע (שם סמ"ח) אסור להניח בגד על מכה שיוצא ממנו דם, מפני שהדם יצבע אותו. וכתב המג"א (סקנ"ב) שכ"ש בבגד אדום צריך להחמיר בזה, וע"כ צריך לרחוץ המכה במים קודם שנותן עליו הבגד. אכן כתבו האחרונים שבמקום דוחק יש להקל בזה, כיון שהוא מקלקל, ואפילו בבגד אדום למעשה אינו רק דרך לכלוך, עי' בשו"ת שבט הלוי (ח"ח סי' פד). ומ"מ לכתחילה יש להשתמש עם נייר, שבזה בוודאי יש להקל, כיון שעומד ליזרק. וע"ע בשו"ת שבט הלוי שם מש"כ טעם להתיר לעשות הפסק טהרה עם חתיכת בד.

מה) מבואר בשו"ע (סי' שו ס"ח) שמותר למדוד אזור לחולה ללחוש עליו. וכתבו האחרונים שם שאין בזה גזירת שחיקת סממנים, כיון שאין בו רפואה של ממש, רק סגולה. וע"ע בשו"ת שבט הלוי (ח"ב סי' רו) דכה"ג מותר גם לעשות לבטל עין הרע. וע"ע בשו"ע (סי' שכח סמ"ה) שמותר ללחוש על נחשים ועקרבים, יעו"ש.

מו) ונחלקו האחרונים אי מותר לחלל שבת לחולה שיש בו סכנה ע"י רפואה סגולית, אכן באופן שעי"ז יתיישב דעתו של החולה וודאי יש להתיר. ומטעם זה מותר גם לצלצל להזכיר חולה לצדיק שיתפלל בעדו, ומכ"ש באופן שצריך לדעת אם לעשות ניתוח וכדומה, וודאי מותר.

מז) כתב המחבר בשו"ע (שם סל"ב) החושש בשיניו לא יגמע בהן חומץ ויפלוט, אבל מגמע ובולע. וכן הדין לענין לשתות יין שרף משום צער השינים, שמעיקר הלכה מותר רק לשתות ולא לשהותו בפיו, אכן במקום צער גדול כתבו האחרונים להקל גם לשהותו, אם בולעו אח"כ, עיי"ש.

מח) וכ"כ המחבר (שם) בענין החושש בגרונו שלא יערענו בשמן, דהיינו שלא ישהה השמן בפיו, אבל מותר לבלוע שמן. אכן מבואר במג"א (סקל"ח) דהיינו דוקא אם באותו מקום דרך הבריאים לבלוע שמן, ואם אין הדרך כן, אסור אפילו לבלוע, מפני שמוכח שעושה לרפואה. וה"ה שלא יערענו (גארגל"ן) עם מי מלח.

מט) מבואר בשו"ע (סי' רעו) שבקור גדול מותר לקרוא לעכו"ם לחמם הבית, שהכל חולים אצל הצינה, ומבואר שם שאין להקל בזה רק בארצות הקרות כשהקור גדול. ועי' בשו"ת מנחת יצחק (ח"ג סי' כג) דה"ה שיכולים להקל לצורך גדול לומר לעכו"ם להדליק העירקאנדיש"ן עיי"ש, ומ"מ צריך ליזהר שלא למהר להתיר רק ע"י שאלת חכם.

ויעזור השי"ת שנזכה לעבדו מתוך בריאות הגוף בשלימות מתוך שמחה ונחת.

תוכן הענינים

א) גודל הזריזות בחיוב פיקוח נפש / חיוב לחלל שבת אפילו בספק סכנה / בענין השואל הר"ז שופך דמים, והנשאל מגונה / באופן שאין החולה רוצה, צריך לדבר על לבו / רמז על סימן שכ"ח.

ב) בענין שמחללים שבת אפילו על חיי שעה / אי מחללים שבת על גוסס / אי מחללים שבת על מי שחייב מיתת בי"ד / בענין שמחללים שבת על חרש שוטה וקטן, ועל העובר.

ג) המחלל שבת בשביל פיקוח נפש, אי צריך כפרה.

ד) כשצריך לחלל שבת בשביל חולה, אי יש לעשות ע"י נכרים וקטנים ונשים כשאפשר, או צריך לעשות ע"י ישראלים גדולים דוקא / מש"כ בשו"ע 'מצוה בגדולי ישראל' / בענין שצדיקים וקדושים קיימו פיקוח נפש בשבת.

ה) בהנ"ל, באופן שאין נחוץ לעשות תיכף, יש לעשות ע"י נכרי / כשצריך לבדוק הדם משום צוקע"ר ל"ע וכדומה, אי יש להזמין נכרי לכך, ואי צריך לבזבז מעות ע"ז.

ו) בענין מכה של חלל, שנקרא סכנה / אי מותר לחלל שבת לחולה שיב"ס בדברים שרגילים לעשות בחול, ואינו מעלה ומוריד להחולי.

ז) בהנ"ל, חילוק בין חולה שנכנס בגדר יש בו סכנה, לבין חולי שיכול לבא לידי סכנה / מי שיש לו אינפעקש"ן שיכול לבא לידי סכנה, אבל יכול להמתין עד מוצ"ש, אי מותר לחלל שבת ע"י יהודי.

ח) כשרופא אחד אומר צריך, ורופא אחד אומר אינו צריך, אי מחללים שבת / כשהרופא אומר אינו צריך, והחולה בעצמו אומר צריך, אי מחללים שבת / בענין כשהחולה אינו רוצה להתרפאות כופים אותו / חולי שיש חשש שיטרוף דעתו ח"ו, אי הוי כיש בו סכנה.

ט) מכה שאמרו חז"ל שהיא סכנה, ועתה אומרים הרופאים שנשתנו הטבעים ואין בה סכנה, אי מותר לחלל שבת.

י) חולה שאין בו סכנה, באופן שבוודאי יכולים להמתין עד מוצ"ש, אי מותר לחלל שבת ע"י עכו"ם.

יא) בענין שמותר לשחוט ולבשל בשביל חולה שיש בו סכנה / אי מותר למלוח הבשר להוציא הדם.

יב) בענין סכנת אבר, שמותר לעשות איסור דרבנן בלי שינוי, וגם מלאכה דאורייתא ע"י עכו"ם.

יג) בענין חולה שנפל למשכב, שמותר לעשות איסור דרבנן ע"י שינוי, וגם מלאכה דאורייתא ע"י עכו"ם / גדר נפל למשכב / שיטת הסוברים שמותר אפילו מלאכה דאורייתא ע"י שינוי / אי מותר לו ליקח תרופות.

יד) באופן שאי אפשר לעשות בשינוי, אי מותר לעשות איסור דרבנן ע"י ישראל בלא שינוי / באופן שמותר לעשות ע"י ישראל, אי יש להדר לעשות ע"י עכו"ם / כלל בדברי המ"ב כשכתב: 'כתב בספר פלוני'.

טו) עכו"ם שבישל לחולה, אי יש בזה משום בישול עכו"ם, בשבת ובמוצ"ש / בענין שחלק מספר 'משנה ברורה' כתב בנו של החפץ חיים ז"ל.

טז) בענין אי צריך להגעיל כלים שבישל בהם עכו"ם לחולה / אי יכולים להגעיל כלי חרס / בדיעבד כשהשתמש בו בלי הגעלה, אי מותר.

יז) בענין צרכי קטנים שהם בגדר חולה שאין בו סכנה / אי זהו דוקא בצרכי אכילה, או גם בשאר צרכיו.

יח) שיעור גיל הקטנים.

יט) איסור אכילת ושתיית רפואה / איסור עשיית שאר דברים משום רפואה.

כ) בענין דבר שגם הבריאים עושים מותר גם לחולה / אי מותר לשתות חמין משום רפואה / אי מותר לרחוץ ולסוך משום רפואה.

כא) בענין חולה שנפל למשכב שהתירו בו רפואה / טעם שמותר בלי שינוי / אי מותר רק לקיחת תרופות, או גם שאר דברים שעושים לרפואה.

כב) בענין מי שיש לו מיחוש בעלמא והולך ומתחזק כבריא, שאסור ליקח תרופות / אי מותר לעשות איסור דרבנן ע"י שינוי / אי מותר לעשות איסור דרבנן ע"י עכו"ם.

כג) באופן שיש מקצת חולי, אי מותר לעשות איסור דרבנן ע"י עכו"ם / באופן שיש צער גדול, אי מותר ליקח תרופות, ואי מותר לעשות איסור דרבנן ע"י עכו"ם, ואי מותר לעשות איסור דרבנן בשינוי ע"י ישראל / אי מותר למצטער לרחוץ בחמין.

כד) בענין היתר רפואה לבריא / טעם שלא אסרו משום מראית העין.

כה) אי מותר לבריא ליקח תרופות כדי לחזק כוחו.

כו) בענין אכילת ווייטאמינע"ן בשבת / שיטת המהרש"ק שאם כבר אכל התרופות ג' ימים קודם לשבת שוב לא גזרו / אי יש להקל לקטנים / עצה לערב התרופה לתוך מאכל.

כז) אי מותר להכין הרפואה בשבת / בענין היתר לדוך פלפלין בשינוי גדול.

כח) בענין נתינת רטיה על המכה / באיזה אופן יש לפותחה.

כט) בענין רטיה שנותנים עלי' משחה, שאסור משום רפואה / כשנתנה עליו מער"ש ונפלה בשבת, באיזה אופן מותר להחזירה.

ל) בהנ"ל, באיזה אופן יש לעשות כשמקנח פי המכה / אי יש להסיר הרטיה כשהולך לטבול במקוה.

לא) באיזה אופן מותר ליתן רטיה, בחולה שנפל למשכב ובתינוק / באיזה אופן מותר ליתן המשחה.

לב) מי שיש לו מוגלא (אייטע"ר), באיזה אופן מותר לפתוח ולהוציא הליחה / בענין פתח העשוי להכניס ולהוציא.

לג) נפרש קצת מהציפורן או מהעור, באיזה אופן מותר להסירה / פירוש 'פירשו כלפי מעלה' / באיזה אופן מותר לחכך בבשרו כשיש חשש הוצאת דם.

לד) שיטת שו"ע הרב שבמקום צער גדול מותר לעשות איסור דרבנן ע"י שינוי / במקום צער, אי מותר להסיר צפורן ע"י עכו"ם / בענין היתר שבות דשבות במקצת חולי.

לה) בענין דברים שאין בהם משום חולי, שלא גזרו בהם חז"ל / אי מותר לגמוע ביצה חיה להנעים הקול / אי מותר לסוך שמן לפקח שכרות / אי מותר ליקח כדורים לצורך מצוה / אי מותר ליקח כדורים למניעת הריון.

לו) בענין דברים שאין יכולים לרפאות ע"י סממנים, שמותר במקום צער / בענין היתר לכפות כוס חם על הטבור / בענין היתר להעלות אזנים, ולהעלות אונקלי.

לז) אי מותר ליתן קרח (איי"ז) על המכה להרגיע הצער / אי מותר לשרות רגליו במים למנוע צער.

לח) אי מותר ליתן פתילה להוצאת נקביו / בענין לדחוק מים לתוך הגוף [הנקרא איינלוי"ף].

לט) אי מותר לשתות קודם השינה מים המעורב עם קליפת קטניות.

מ) אי מותר לדחוק הכרס להוציא הרעי, בתינוק ובגדול.

מא) בענין איסור התעמלות / אי מותר לעשות עקסערסיי"ז.

מב) באיזה אופן מותר לעשות אפיקטוזין [לגרום הקאת המאכל], בשבת ובחול.

מג) אי מותר ליתן כוס חמין על מעיו, בשבת ובחול.

מד) מי שיש לו מכה המוציא דם, איזה בגד יכול ליתן עליו / בענין הפסק טהרה ע"י בד.

מה) אי מותר לעשות סגולה לרפואה / בענין מדידת אזור לחולה / בענין ללחוש על נחשים ועקרבים / אי מותר לבטל עין הרע.

מו) אי מותר לחלל שבת לחולה שיש בו סכנה ע"י רפואה סגולית / אי מותר לצלצל לצדיק שיתפלל על החולה.

מז) בענין החושש בשיניו לא יגמע חומץ ויפלוט / אי מותר לשהות יין שרף בפיו, כשיש לו צער השינים.

מח) החושש בגרונו, באיזה אופן מותר לשהות שמן בפיו / אי מותר לערענו (גארגלע"ן) במי מלח.

מט) אי מותר לקרוא עכו"ם לחמם הבית (סטי"ם) / אי מותר לקרוא עכו"ם להדליק העירקאנדיש"ן.

סימן פח אזהרות והנהגות לחברי הצלה בשבת א) חברי הצלה עוסקים במצוה גדולה של גמילות חסדים והצלת נפשות, ויש בזה אחריות גדול של פיקוח נפש, אכן לעומת זה כמו שכל אחד מחברי הצלה יודע שיש אחריות ללמוד המציאות של הרפואה, כמו"כ צריך לידע שיש אחריות ללמוד הלכות שבת, לידע האיך להתנהג, וע"כ צריך כל אחד מחברי הצלה ללמוד הלכות שבת, ובפרט הדינים השייכים והשכיחים בעניני רפואה, שבאמת מצות הצלה גדולה עד מאד, אכן בוודאי יש לקיימו כראוי, לא רק לפי רפואה, אלא גם ע"פ הלכה.

ב) והנה מי שמחלל שבת בשביל הצלת נפשות לא נקרא מחלל שבת, ואדרבה נקרא שומר שבת, וכמו שדרשו חז"ל (יומא פה:) מהכתוב (שמות לא טז) 'ושמרו בני ישראל את השבת', חלל עליו שבת אחת כדי שישמור שבתות הרבה. אכן כיון שע"י הרגילות יכולים ח"ו לבא לידי זלזול קצת באיסורי שבת, ע"כ צריך לעשות סייג וגדר לדבר, שבדרך כלל שלא לצורך חולה יזהרו החברי הצלה ביותר בחומרי הלכות שבת, ולדבר בכל שבת עם בניהם ובני ביתם בענין אזהרת שמירת שבת קודש, וללמדם שלא הותר לחלל שבת אפילו בנדנוד קל, רק למען הצלת נפשות. וזהו קידוש השם כשחברי הצלה נוהגים כראוי. ועי' מש"כ בס' פלא יועץ (ערך הצלה).

ג) באופן שיכולים לעסוק להחזיר את הנשימה, בדרך כלל צריך לעשות כך אפילו כשהמשפחה מתנגד לזה, משום שכמה פעמים עדיין נקרא חי. וע"כ מותר לעשותו אפילו בשבת.

ד) אפילו מי שכבר צלצל כמה פעמים על לא דבר, אעפ"כ אם מצלצל, צריך לילך אפילו בשבת, כ"ה בדרך כלל, ומ"מ הכל לפי הענין.

ה) אם עכו"ם קורא, בדרך כלל מותר לילך, מפני שיש לחוש שקורא בשביל יהודי, וגם יש חשש איבה שאם לא ילך יפסקו הרשיון של חברי הצלה. ומ"מ אם יודע שקורא בשביל עכו"ם, יקרא להם האמבולאנ"ס של הנכרים, וגם זה יש לעשות ע"י עכו"ם אם אפשר. אמנם בשביל יהודי שאינו שומר תו"מ מותר ליסע, שבדרך כלל הם בגדר תינוקות שנשבו.

ו) כבוד המת אינו דוחה שבת, וגם זה אין זה בעצם חלק מחובת חברי הצלה, ולכן לא יקראו, ולא ילכו חברי הצלה לעניני חברה קדישא.

ז) אם יש הרבה חברי הצלה, טוב לסדר שבכל שבת יהי' איזה מהחברים פנוי שלא יקראו אותו, וכל זה כדי שלא יבואו ח"ו לזלזל בהלכות שבת באופן שאין צריך, וגם הוא ענין חינוך להבנים ובנות שידעו שאין לזלזל ח"ו בשום הלכה רק לצורך פיקוח נפש. [עוד הסכימו הרבנים בעיר מאנטריאל יע"א, שמי שאינו מצטרף להשיעור בהלכות האלו, לא יקראו אותו להצלה בשבת].

ח) במקום שבחלק מהעיר יש עירוב, ובחלק אחר מהעיר אין לו עירוב, יש לסדר לכתחילה שאותו חבר הצלה שגר וגם מתפלל במקום שיש עירוב הוא יקח את הראדי"ו, כדי שאחרים לא יצטרכו להוציא ולהעביר ברה"ר.

ט) חבר הצלה ששומע הקא"ל בטעלעפא"ן או בראדי"ו, ויודע שיש חברי הצלה המתגוררים יותר קרוב להמקום, יש לחכות דקה לשמוע אם הם לא עונים, וזה נוגע גם בימי החול, ובוודאי בשבת.

י) צריך שימת לב לדעת שיש חילוק בין אופן שיש חשש סכנה, לאופן שאין חשש סכנה, דהיינו אם הוא וודאי אין בו סכנה אסור לחלל שבת בדבר דאורייתא, רק ע"י עכו"ם, וגם איסור דרבנן יש לעשותו ע"י שינוי. אבל אם יש אפילו רק חשש סכנה, צריך לחלל שבת בלי עיכוב כלל.

יא) בענין לעשות תפירות (סטיטשע"ס) בשבת, באופן שיש חשש אינפעקש"ן בוודאי מותר. ובאופן שאין חשש אינפעקש"ן, ועושים אותו רק משום נוי, כתב בס' שמירת שבת כהלכתה שאם הוא בהול יש להתיר ע"י עכו"ם, אבל לא יצלצל בעצמו ע"י הטעלעפא"ן. ובאופן שאין הזמן בהול, צריך להמתין עד מוצ"ש.

יב) באופן שאין חשש סכנה, וצריך לכרוך בענדעיז"ש, אין ליקח הכלים מהקא"ר, רק ע"י עכו"ם. ואין לקרוע בעצמו הגא"ס-פע"ד שנעשה מסחורה, רק ע"י עכו"ם, מפני שיש בו חשש דאורייתא. ואם יכול לכרוך הבענדעיז"ש בלי טעי"פ עדיף. ואם צריך לקרוע טעי"פ של פלעסטי"ק, יש לקרעו ע"י שינוי. ואם צריך לקרוע הנייר של הגא"ס-פע"ד יזהר שלא לקרוע תוך האותיות. ולקרוע הסחורה בשביל גיפ"ס, יש לעשות ע"י שינוי. וכשצריך למרוח משיחה, יש לעשות ע"י שינוי. ומותר להשתמש בשקית-קרח (איי"ז-פע"ק) במקום צורך.

יג) כשמשתמשים בספלינ"ט או כל מיני תחבושת אחר שצריך לחתוך לפי מדה מדוייקת, אם יש חשש סכנה והזמן בהול, מותר לגמרי. ואם אין הזמן בהול, עדיף שלא לחתוך, רק לקפל, או לחתוך לא לפי מדה מדוייקת, או אם אפשר בכלל שלא לחתוך. ומכ"ש באופן שאין סכנת נפשות אפילו יש חשש סכנת אבר, אסור לחתוך במדה מדוייקת.

יד) עצם שנתפרק ממקומו, מותר להחזירו למקומו, והגם שבשו"ע מבואר להחמיר בזה, אכן כיון שהמומחים אומרים שכהיום יש חשש סכנה שלא לקרוע עורק דם, ע"כ יש להתיר להחזירו. ובאופן שיש חשש שנשבר אצבע זרוע של ילד, בדרך כלל אין סכנה, וממילא יש לעשות הכל ע"י עכו"ם. ובאיש זקן כה"ג, יש חשש יותר לפי הענין.

טו) אם נחתך בשרו ע"י סכין חד, יש חשש סכנה של אינפעקש"ן, ואעפ"כ יש לעשות לכתחילה ע"י עכו"ם. ואם לא נעצר הדם, בוודאי יש חשש סכנה. וכן אם בא דם מהחוטם ולא נעצר, ובפרט בזקנים שלוקחים מעדעצי"ן שעושה שהדם לא יהיה כ"כ עב, בוודאי הוא סכנה, ומותר לחלל שבת לעצור הדם.

טז) אם נשכה צירעה לאדם, אם לא נראה שום שינוי אין חשש סכנה, אכן אם רואים ניפוח, או שאר שינוי יותר מהרגיל, ומכ"ש בתינוק שיודעים שהוא עלערדזשי"ק ע"ז, בוודאי יש חשש סכנה. וכן בכל אופן שאחד נתפס באיזה עלערדזש"י, יכול להיות דבר של סכנה, וצריך לעשות מה שעושים בחול.

יז) מי שנכוה ע"י מים חמין, תלוי לפי הענין, ובוודאי בספק סכנה צריך לעשות כמו שעושים בחול, אכן בדרך כלל במי שאירע לו כזה, יש לו לחשוב אם בימות החול הי' קורא להצלה על דבר כזה.

יח) מי שיש לו חום גבוה, תלוי לפי הענין, ואם אינו יודע ממה בא החום, בוודאי נקרא סכנה, וצריך לחלל את השבת. ומי שנעשה דיהיידרעיטע"ט, דהיינו שנתייבש הליחות שלו, הוא דבר של סכנה, ובפרט באנשים זקנים.

יט) אם נתכבה הלהב של הגא"ז, יכול להיות סכנה ח"ו, אכן יכולים לכבות את הגא"ז ע"י שינוי.

כ) כשביקשו המצילים שצריכים בעקבאר"ד, או דיפיבילעטע"ר, אין ספק שחייבים לנסוע להביאם להם. ובענין להחזיר את הדיפיבילעטע"ר, אם אין עכו"ם, יש להתיר להחזירו גם ע"י ישראל.

כא) בענין מחלוקת הפוסקים באופן שיש עכו"ם לפנינו, אי יש להציל ע"י ישראל, או ע"י עכו"ם, מסקנת הרבה אחרונים למעשה, שאם אין שום עיכוב יש לעשות ע"י עכו"ם, אבל אם יש אפילו רק חשש על איזה עיכוב, אז צריך לעשות ע"י ישראל. וכ"ה בענין אי יש לעשות ע"י שינוי, שאם יש חשש עיכוב אפילו על רגע, אין לעשות ע"י שינוי, אבל באופן שאין נפק"מ בזה, ומכ"ש כשאינו בהול, צריך לעשות ע"י שינוי, כגון שיניח כלי תחת הרעק"ל שלו במקום החגורה, לא בכיס, באופן שלא יפול משם.

כב) בענין אי מותר לחברי הצלה לילך בשבת ברחוב עם הראדי"ו, במקום האסור לטלטל, החליטו הרבנים במאנטריאל שבדרך כלל אין לילך ברחוב עם הראדי"ו, וצריך לסדר שיהא ג"כ ראדי"ו בכל בהמ"ד שיש שם מחברי הצלה. אכן באופן שאין ברירה, יש לטלטלו ע"י שינוי שלא כדרך הוצאה, כגון לתלותו על הכיס בהיפוך, דהיינו שיהא תלוי מבחוץ. אבל לתלותו בצד שמאל, להיפוך מצד ימין, לא מהני.

כג) בענין לסגור הקא"ר בשעה שבא להחולה, או שבא לבית החולים (שפיטא"ל), כיון שיש חשש שיהא בהול ולא יעשה מלאכתו בהצלה כראוי [וגם כיון שהאיסור הוא מדרבנן, יש להתיר סופו משום תחילתו], ע"כ מותר לסגור הקא"ר אם אין לו עכו"ם מוכן לפניו, ויש לסגרו ע"י שינוי, דהיינו שהמפתח יהי' בין האצבעות, ולא בין האגודל להאצבע. ואם שייך יש לתקן את הקא"ר באופן שגם אם לוקח המפתח לא יתכבה תיכף.

כד) בענין הדיספעטשע"ר שצריך לכתוב מה שצריכים לזכור, וכן אנשי הצלה כשצריכים לכתוב האדרע"ס וכדומה, יש להם לכתוב ביד שמאל. ואיטר יד, יכתוב ביד ימין. וכהיום שנתחדש הקאמפיוטע"ר למצוא האינפארמאצי"ע של החולה, יש לדחוק הכפתור ע"י שינוי.

כה) בענין אם הראדי"ו הוא מוקצה, לכאורה הוי ככלי שמלאכתו לאיסור, שאסור לטלטלו רק לצורך גופו ומקומו, וכ"ש שאסור לדבר על הראדי"ו שלא לצורך החולה. וכשצריך להראדי"ו, מותר גם לומר לב"ב שיביאו לו את הראדי"ו, אכן יש ליזהר בזה לפי הענין משום חינוך.

כו) מותר לישא הראדי"ו מהקא"ר להשפיטא"ל, ואחר שהחולה כבר מסודר בהשפיטא"ל, או בהאמבולאנ"ס, שוב אסור לעשות שום פעולה אפילו לצורך החולה רק ע"י עכו"ם. וכן המאכלים בשביל החולה או בשביל המטפלים עמו יכניסו ע"י העכו"ם.

כז) כל דבר שיכולים להזמין שלא יצטרך לחלל שבת, צריכים לסדרו קודם השבת, ולכן יש לכל אחד מחברי הצלה לעשות סוויט"ש לכבות כל העלעקטע"ר שבפנים הקא"ר, ושבאחורי הקא"ר (טראנ"ק) קודם השבת, כדי שלא ידלוק הנר (באל"ב) בשעה שפותח את הדלת. גם יש להסיר הנר (באל"ב) הקטן מהראדי"ו, שלא ידלוק הנר בשעה שצריך לדבר. גם יש ליתן לתוך התיק [שמונח שם הכלים] שעון (זייגע"ר) [שצריך למדוד הדפק הנקרא פאול"ס], שלא יצטרך לישא השעון בפני עצמו.

כח) יש לסדר שלא יצטרך להדליק נר בשבת, כדי שיוכל לכתוב באמצע הלילה. ויכול להדליק נר קטן מער"ש, ולכסותו בעת השינה. ויכול להדליק נר [פלארעסענ"ט שאינו מתחמם] וליתנו לתוך הלעיד"ל, ולפתוח הלעיד"ל כשצריך, ויש ליתן מקודם השבת לתוך הלעיד"ל גם דברים המותרים בטלטול שהם יותר חשובים מהנר. ואם צריך להוציא הנר, מותר גם לטלטלו ולהוציאו.

כט) לפנות השלג מהקא"ר וסביביו כדי שיהא מוכן כשיצטרכו לו, יש לכתחילה לעשותו ע"י עכו"ם. ויש לבקש מעכו"ם שיצלצל להעכו"ם של הצלה שיבא. ולכתחילה יש להכין הנכרי קודם השבת, שאם ירד שלג בשבת, יבא לפנות השלג אצל כל חברי הצלה.

ל) הקרובים מותרים ליסע עם החולה רק אם יש צורך בדבר, וחולה מסוכן שמבקש שיבא איש מיוחד, חבר הצלה או אפילו איש אחר, או אשה אחרת, מותר לקרוא לו בראדי"ו, ואפילו בטעלעפא"ן כשאין ראדי"ו, ומחויב האיש לבא גם בהקא"ר, כשאי אפשר להגיע מהר ברגל. וכל האמור הוא אפילו כשיש כבר מספיק חברי הצלה לטפל בחולי, וזהו כדי להפיס דעתו.

לא) אבל בחזרה אסור להם לנסוע אפילו ע"י עכו"ם, אבל חברי הצלה מותרים לבוא בחזרה ע"י עכו"ם, משום שבאיסור דרבנן התירו סופו משום תחילתו, ויש להתיר בזה גם לבוא בחזרה מהעיר לקאנטר"י, הגם שהוא חוץ לתחום. אמנם גם חברי הצלה אין להם לחזור רק ע"י עכו"ם, חוץ באופן שקרוב הדבר שיצטרכו לו, ואין לו נכרי. ועדיף לטלטל מעות בתוך התיק שלו, ולחזור עם טעקס"י, משיצטרך לחזור בעצמו. ואם הוא קרוב לביתו, אסור לחבר הצלה לנסוע בקא"ר אפילו ע"י הנכרי, רק יתן להנכרי להחזיר את הקא"ר, והוא יחזור ברגל.

לב) באופן שהחולה צריך ליסע לבית החולים, אבל הוא אינו בסכנה, אסור לחבר הצלה לנסוע בקא"ר שלו, אבל מותר לו לנסוע עם החולה בקא"ר של העכו"ם, או בטעקס"י, אם יש צורך לכך. וכן אם הביאו תינוק או איש חלוש וכדומה לבית החולים, ושלחו אותו בחזרה, אם יש צורך בשבילם, מותרים הקרובים ליסע עמם, והיינו כשנוסעים תוך התחום, אבל חוץ לתחום אסור לנסוע בחזרה, שרק לחברי הצלה התירו איסור דרבנן. ובאופן שבא לבית החולים סמוך למוצ"ש, אין ליסע בחזרה אפילו ע"י עכו"ם, רק באופן שיש צורך בדבר לפי הענין.

לג) באופן שנסע אחד מחברי הצלה, ואח"כ נתוודע שאין צריכים לו, בדרך כלל אין להודיע לו באמצע הדרך, וראה מה שכתבנו בזה בשו"ת חיי הלוי (ח"ג סי' כז אות א). ואם הודיעו לו, צריך לנוח במוקדם האפשר, ולבקש מנכרי שיסע עמו.

לד) צריכים ליזהר מאד שלא לדבר על הראדי"ו, ומכ"ש על הטעלעפא"ן דברים שלא לצורך הצלה. גם אין להודיע בראדי"ו להדיספעטשע"ר שהגיע למקום שנשתלח, או שנשלם מלאכתו. וכן אין להודיע מתי הגיע האמבולאנ"ס, רק אם מאיזה סיבה לא הגיע האמבולאנ"ס, או שנצרך לאיש נוסף, יודיע חבר הצלה להדיספעטשע"ר מה שצריך.

לה) אין לדבר על הטעלעפא"ן רק בחולה שיש בו סכנה, ואם אין בו סכנה יצלצל רק ע"י עכו"ם, וע"כ בחולה שאין בו סכנה אין להתיר לדבר על הטעלעפא"ן או על הראדי"ו לידע באיזה בית החולים לילך, כדי להקל בזמן המתנה, רק יצלצל ע"י עכו"ם. ויש ספק על האור (ליי"ט) שנדלק בטעלעפא"ן ועל הראדי"ו אי נעשה בזה גחלת של מתכת [ואולי יש עוד לומר דהוי מלאכה שאינה צריכה לגופה], ועכ"פ מידי ספיקא דאורייתא לא נפקא.

לו) כשרוצים לבוא בחזרה מבית החולים וכדומה, עדיף לצלצל לטעקסי ע"י נכרי, מלדבר בעצמו על הראדי"ו עם הנכרי המיוחד. ובדוחק גדול כגון באמצע הלילה וכדומה, או שצריך לצלצל לחבירו מחברי הצלה, אז מותר לדבר על הראדי"ו.

לז) בענין להגביה ולהוריד הראדי"ו בשבת לצורך, כגון שלא יבלבל התפילה, יש להתיר, כיון שאינו מדליק דבר חדש רק מושך עוד כח הזרם. אכן יש לעשותו ע"י שינוי, ויש לעשותו כשנעשה שקט.

לח) כשמדבר על הראדי"ו, יש לדחוק על הכפתור להחזיקו פתוח כל הזמן שצריך לדבר, שלא יצטרך לחזור ולהדליקו. ועדיף לדבר על הראדי"ו מלדבר על הטעלעפא"ן.

לט) אם העכו"ם המוליך האמבולאנ"ס מבקש שהישראל יביא הכלים שלו מהאמבולאנ"ס, אם הזמן בהול מותר להוציאם, ולא יחתום שמו בהאמבולאנ"ס.

מ) כשנוסע עם החולה ל"ע, ונדלק בטעות הראדי"ו של הקא"ר, אם יש חולה בהקא"ר שהראדי"ו מטריד אותו, וכן באופן שמטריד את חבר הצלה לכוון את מלאכתו, מותר לכבותו ע"י שינוי. ואם לאו, אסור לכבותו.

מא) לבדוק הראדי"ו בשחרית אם יש לו כח, יש לעשותו כלאחר יד. ואם נצרך ליתנו להטשארדשע"ר, יש לכתחילה לעשותו ע"י עכו"ם, או ע"י שבת-זייגע"ר שיכבה את הזרם, ובדוחק יעשה ע"י שינוי.

מב) חבר הצלה שקידש על היין, וקודם שהתחיל הסעודה קראו לו בשביל חולה, עי' מה שכתבנו בשו"ת חיי הלוי (ח"א סי' לז) שאם שתה רביעית שוב אין צריך לקדש שנית, אכן יש לו להשתדל לשמוע קידוש מחבירו שלא קידש עדיין, או יאמר בלי שם ומלכות, יעו"ש.

מג) יש ליזהר קודם פסח להוציא מהקא"ר השבת-פעק"ל ולמוכרו בחמץ, ולהניח במקומו מצה.

מד) חברי הצלה ישתו גרעי"פ-דזשו"ס או מאס"ט לארבע כוסות, ולא יין ישן. ויש להם לכוון בכוס הראשון לשתות עוד יין, וכשיקראו אותו להצלה, ישתו במהרה עוד כוס שיהי' במקום סעודה, ויברכו ברכה אחרונה.

מה) חברי הצלה שרוצים לקבל שבת בזמן מוקדם, עי' מה שכתבנו בשו"ת חיי הלוי (ח"ו סי' נז) שיש להם לעשות תנאי בשעת הקבלה שאם יצטרכו לעשות מלאכה משום ספק פיקוח נפש קודם צאה"כ לא יחול עליהם הקבלה. ובאופן כזה לכאורה יצטרכו להתפלל שנית תפלת מעריב.

מו) צריכים ליזהר בהלכות ברכות, כגון אם הלך באמצע אכילה, אם אכל דברים שאינם טעונים ברכה במקומם, הוי הפסק, וצריך לברך שנית כשחוזר לאכול. ואפילו בדברים שטעונים ברכה במקומם, כגון מזונות, ואפילו באכילת פת, אם עדיין לא אכל כזית, הוי הפסק, וצריך לברך שנית. אבל אם כבר אכל כזית בדברים שטעונים ברכה במקומם, לא הוי הפסק, ואפילו באופן שאינו חוזר למקומו יכול להמשיך אכילתו.

מז) אם הפסיק באמצע תפילתו, אם עמד בפסוקי דזמרה או בברכת יוצר, יכול אח"כ לחזור למקום שהפסיק. אבל אם הפסיק באמצע שמו"ע, בדרך כלל צריך לחזור לתחילת שמו"ע.

מח) אם לא התפלל תפילת שחרית, יש לו להשלים להתפלל שני שמו"ע בתפילת מנחה. וכן אם לא התפלל מנחה או מעריב, צריך להתפלל תפילה שלאחרי' ב' פעמים. אבל תפילת מוסף אינו יכול להשלים, אמנם אם הוא עדיין קודם הלילה יכול להתפלל תפילת מוסף. והנה לכאורה כיון שהי' אונס והי' עוסק בצרכי ציבור הי' פטור מתפילה, א"כ לכאורה אין צריך להשלים כלל. אמנם אם הי' לו זמן להתפלל קודם שהלך להצלה, וודאי צריך להשלים אח"כ התפילה.

ויעזור השי"ת שלא יצטרכו בני ישראל זה לזה, ולא לעם אחר, ונזכה לעבוד את השי"ת מתוך בריאות הגוף ונפש, ברוב נחת והרחבת הדעת.

תוכן הענינים

א) מצוה וזכיה גדולה שיש להם לחברי הצלה / אחריות וחובה שיהיו בקיאים בהלכות שבת, בפרט בהלכות רפואה.

ב) המחלל שבת עבור הצלת נפשות נקרא 'שומר שבת' / חברי הצלה צריכים ליזהר ביותר בהלכות שבת, ושידברו עם בני ביתם תדיר באזהרת שמירת שבת.

ג) בענין החזרת הנשימה, בחול ובשבת.

ד) מי שמצלצל כמ"פ על לא דבר, אי מותר לילך אצלו כשמצלצל בשבת.

ה) אי מותר לילך להצלה כשקורא עכו"ם / אי מותר לחלל שבת עבור יהודי שאינו שומר תו"מ.

ו) אי מותר ליסע בשביל כבוד המת, ועניני חברה קדישא.

ז) תיקון וסדר לחברי הצלה, שבכל שבת יהי' אחד מהם פנוי שלא יקראו אותו / תקנת רבני עיר מאנטריאל יע"א, שמי שאינו מצטרף לשיעור בדינים אלו לא יקראוהו בשבת להצלה.

ח) תיקון וסדר בלקיחת הראדי"ו, שיקחנו מי שגר במקום שיש עירוב.

ט) תיקון וסדר שילכו חברי הצלה הדרים קרוב להמקום, בחול ובשבת.

י) זהירות ושימת לב בשבת להבחין בין חולה שיש בו סכנה, לאין בו סכנה.

יא) אי מותר לעשות תפירות (סטיטשע"ס) / חילוק בין כשיש חשש אינפעקצי"ע, או כשהוא רק משום נוי.

יב) אופן כריכת בענדעיז"ש וגא"ס-פע"ד / אופן עשיית מריחה / אי מותר להשתמש בשקית-קרח (איי"ז-פע"ק).

יג) אופן חתיכת ספלינ"ט ומיני תחבושת.

יד) אי מותר להחזיר עצם שנתפרק ממקומו / באופן שיש חשש שנשבר העצם, אי מותר לחלל שבת.

טו) בענין נחתך בשרו ע"י סכין חד / בענין בא דם מהחוטם, ואינו יכול לעוצרו.

טז) בענין נשכה צירעה לאדם / בענין אנשים שיש להם איזה עלערדזש"י.

יז) בענין מי שנכוה ע"י מים חמין.

יח) בענין מי שיש לו חום גבוה / בענין מי שנעשה דיהיידרעיטע"ט.

יט) באופן שנתכבה להב הגא"ז, אי מותר לחלל שבת.

כ) אי מותר להביא ולהחזיר הבעקבאר"ד והדיפיבילעטע"ר.

כא) באופן שיש עכו"ם לפנינו, אי יעשה על ידו / באופן שיכול לעשות ע"י שינוי, אי יעשה כן / אופן שינוי, להניח הכלי תוך הרעק"ל במקום החגורה.

כב) אי מותר לחבר הצלה לילך עם הראדי"ו במקום האסור לטלטל.

כג) אי מותר לסגור הקא"ר בשעה שבא להחולה, וכן כשבא לבית החולים.

כד) אופן כתיבה להדיספעטשע"ר ולחברי הצלה / אופן כתיבה בקומפיוטע"ר.

כה) אי הראדי"ו הוא מוקצה / איסור לדבר על הרדי"ו שלא לצורך / אי מותר לבני ביתו לטלטל הראדי"ו.

כו) אי מותר לישא הראדי"ו מהקא"ר לשפיטאל / זהירות שאחר שהחולה כבר מסודר, יעשה הכל ע"י עכו"ם.

כז) בענין שיש להזמין כל מה שיכול מער"ש, כדי שלא יצטרך לחלל שבת / בענין עשיית סוויט"ש לכבות העלעקטע"ר של הקא"ר / בענין הסרת נר הקטן מהראדי"ו / בענין נתינת שעון (זייגע"ר) בתוך התיק, שלא יצטרך לשאתו בפ"ע.

כח) סידור איזה אופנים שלא יצטרך להדליק נר כשצריך לכתוב בשבת.

כט) אי מותר לפנות השלג סביבות הקא"ר, שיהא מוכן כשיצטרך לו.

ל) אי מותר להקרובים ליסע עם החולה / באופן שהחולה מבקש שיסע עמו איש מיוחד, אי מותר.

לא) באיזה אופן מותרים לחזור לבית, חברי הצלה - ושאר אנשים.

לב) חולה שאב"ס שנוסע לבית החולים עם עכו"ם, אי מותר ליסע עמו / כשצריך החולה לחזור לבית, באיזה אופן מותר ליסע עמו.

לג) באופן שנתוודע באמצע הנסיעה שאין צריכים לו עוד, אי יודיעוהו, ומה יעשה.

לד) זהירות שלא לדבר על הראדי"ו ועל הטעלעפא"ן שלא לצורך.

לה) בענין חולה שאין בו סכנה, שלא ידבר על הטעלעפא"ן לידע באיזה בית החולים ילך, רק העכו"ם יצלצל / בענין האור (ליי"ט) שנדלק על הטעלעפא"ן ועל הראדי"ו, אי הוי מלאכה דאורייתא.

לו) כשרוצים לבא בחזרה מבית החולים, אי מותר לדבר על הראדי"ו.

לז) אי מותר להגביה או להוריד הראדי"ו לצורך.

לח) אופן דיבור על הראדי"ו / בענין שעדיף לדבר על הראדי"ו מהטעלעפא"ן.

לט) אי מותר להוציא הכלים מהאמבולאנ"ס של נכרי / אי מותר לחתום שמו בהאמבולאנ"ס.

מ) נדלק הראדי"ו של הקא"ר באמצע הנסיעה, אי מותר לכבותו.

מא) אי מותר לבדוק את הראדי"ו אם יש לו כח / אי מותר ליתן הראדי"ו על הטשארדזשע"ר.

מב) חבר הצלה שקראו לו בין קידוש לסעודה, אי צריך לחזור ולקדש.

מג) זהירות להוציא השבת-פעק"ל של חמץ מהקא"ר קודם פסח.

מד) בענין שתיית ד' כוסות לחברי הצלה.

מה) בענין חברי הצלה שרוצים לקבל שבת בזמן מוקדם.

מו) זהירות בהלכות ברכות, באופן שקראוהו להצלה באמצע אכילה.

מז) הפסיק להצלה באמצע התפילה, באיזה אופן צריך לחזור.

מח) החסיר להתפלל תפילה, באיזה אופן צריך להתפלל תפילת תשלומין.

סימן פט הלכות יולדת בשבת א) כתב המחבר בשו"ע (סי' של ס"א) יולדת היא כחולה שיש בו סכנה, ומחללין עליה השבת לכל מה שצריכה, קוראין לה חכמה ממקום למקום, ומילדין אותה, ומדליקין לה נר אפילו היא סומא, ומ"מ בכל מה שיכולין לשנות משנין, כגון אם צריכים להביא לה כלי, מביאו לה חברתה תלוי בשערה, וכן כל כיוצא בזה, ע"כ. וכן מה שיכולים לעשות ע"י עכו"ם בלי שיתאחר הדבר, לא יעשה הישראל בעצמו.

ב) והטעם שצריכים לשנות אפילו להסוברים שבכל סכנת נפשות לא צריך שינוי, הכא שאני מפני שכאב היולדת דבר טבעי הוא, ואין אחת מאלף מתה מחמת לידה, לפיכך החמירו לשנות. אמנם אם חושש שיתעכב הדבר כשיעשנה ע"י שינוי או ע"י עכו"ם, ודאי אין להתאחר משום זה.

ג) במג"א (שם סקט"ו) הביא מחלוקת ראשונים אי מחללים שבת על העובר קודם שישבה על המשבר [שאז בוודאי מחללין, כמבואר בשו"ע שם ס"ה], והיינו באופן שבוודאי אין סכנה להאם. ולמעשה הכריעו האחרונים כדעת המקילים, וכ"כ בביה"ל (סוף סי' של) בשם הריטב"א שפסק כשיטת הבה"ג. והעלו הפוסקים להקל אפילו קודם ארבעים יום.

ד) כתב המחבר בשו"ע (שם ס"ח) נולד לח', או ספק בן ז' או בן ח' שלא גמרו שערו וצפרניו, אסור לטלטלו, אבל אמו שוחה עליו ומניקתו מפני צער החלב שמצערה, וכן היא בעצמה יכולה להוציא בידה החלב המצער אותה. וכהיום שיש אינקיובעטע"ר כתבו האחרונים להקל אפילו בוודאי בן ח', וכ"כ בחזו"א (יו"ד סי' קנה אות ד). ואפילו בבן ששה יש להקל. [אכן בכל זה אולי אין לחלל על חיי שעה כשברור שלא יחיה יותר, ואפשר שעפ"ז יש לתרץ דברי האוהחה"ק בפ' כי תשא. אמנם בדרך כלל אי אפשר להיות ברור בזה], ויעזור השי"ת שנזכה לחיי שעה וחיי עולם.

ה) אמנם בכל ספק הגם שמותר לחלל שבת בעבורו, פשוט שאסור למולו בשבת הבאה, וכן שמעתי ממורי הגר"ש וואזנער ז"ל, ומהרה"ג רבי יעקב מצפי ז"ל. ובאמת בדרך כלל בלא"ה עדיין אין יכולים למולו.

ו) כתב המג"א (שם סק"א) בשם ספר חסידים (סי' תתכח) שיזמין הכל מערב שבת. וע"ע בס"ח (סי' תשצג) שיתפלל שלא תלד בשבת. אמנם בס' כף החיים [להגר"ח פאלאגי ז"ל] (סי' כז אות כה) כתב לפקפק ע"ז, שיכול להיות גזירת השי"ת שימלאו ימיה ללדת בשב"ק, ובהדי כבשי דרחמנא למה לך, עיי"ש. וכן שמעתי בשם כ"ק מרן אדמו"ר זצוקללה"ה מסקווירא.

ז) הנה הרופאים מגלחים שערות היולדת קודם הלידה, ושמעתי ממורי הגר"ש וואזנער ז"ל שאין לחייבה לגלח עצמה קודם שבת כדי שלא יצטרכו לגלחה בשבת. ובפרט שבלא"ה אפילו תגלח מקודם, בדרך כלל יגלחו הרופאים עוד הפעם.

ח) כשנוסעים בשבת לבית החולים, בוודאי אם אפשר צריך ליסע ע"י עכו"ם, ומותר לצלצל לעכו"ם על הטעלעפא"ן שיבא, ויש לעשותו ע"י שינוי. ויבקש מהעכו"ם לפתוח הדלת, הן כשתכנס להטעקס"י, והן כשתצא מהטעקס"י.

ט) כשנוסעת בשבת אין ליטול עמה חפצים אלא מה שצריכה בשבת עצמה. אמנם שמעתי ממורי הגר"מ ניישלאס אב"ד סקווירא ז"ל, וממורי הגר"ש וואזנער ז"ל, וממורי הרב אב"ד דעברעצין ז"ל, שע"י עכו"ם יש להתיר לישא אפילו יותר ממה שצריכה בשבת, ואפילו מה שצריך להנוסע עמה באופן שנושאים ברענצ"ל אחד. וגם המעדיקעי"ד-קאר"ד יניח בתוך הרענצ"ל [ואם אי אפשר יכול להניחו בתוך הכובע, וישאנו כלאחר יד]. אמנם בשו"ת מנחת יצחק (ח"ח סי' ל) מצדד להחמיר שלא להוסיף אפילו ע"י עכו"ם רק מה שצריך לצורך מצוה, עיי"ש. ועכ"פ במקום שאסור לטלטל, יש להנכרי ליטול הרענצ"ל מביתו לתוך הקא"ר, וכן מהקא"ר לתוך בית החולים. ובבית החולים מותר לטלטל גם בלי עירובי חצרות, כיון שאין מיוחד ומושכר החדר ואפילו המטה לאדם זה, שיכולים לשנותו ממקום למקום.

י) יש להכין מעות בשביל הטעקס"י קודם שבת במקום מיוחד, והנכרי יטלם משם. וכשנוסעים לבית החולים לכאורה צריך ליסע לבית החולים הקרוב ביותר, אמנם שמעתי ממורי הגר"ש וואזנער ז"ל שאם מרגשת בעצמה שתנוח דעתה ביותר בבית החולים הרחוק, כגון שיש שם רופא שלה, מותרת ליסע שם. עוד שמעתי ממנו בשם החזו"א ז"ל שיש להתיר ליסע אחד עמה כדי ליישב דעתה. ונחלקו גדולי זמנינו באופן שהבעל נוסע עמה, אי מותר גם ליקח עמה אשה העומדת עם הרופא המסייעת בשעת הלידה, כיון שבימי החול עושים כן, ולמעשה תלוי לפי הענין, שאם אומרת שצריכה הרבה לזה יש להתיר.

יא) באופן שיש ילדים קטנים בבית, שמעתי ממורי הרב אב"ד דעברעצין ז"ל שמותר ליסע עמהם עם הטעקס"י לאביו או חמיו, כיון שהוא סכנה להניחם בעצמם בבית.

יב) אין לאשה לחתום שמה. ובאופן שהרופא אינו רוצה לעשות בלא זה, שמעתי ממורי הרב אב"ד דעברעצין ז"ל שתכתוב בידה השמאלית. ולא תעשה פינגע"ר-פרינ"ט, שכתבו האחרונים שזה הוי איסור דאורייתא, אפילו ביד שמאל. ולכתחילה יש לה לכתוב רק אותיות שבורות. ובדרך כלל באמת יכולים לסדר מקודם שבת שלא תצטרך לחתום שמה בשבת.

תוכן הענינים

א) יולדת שהיא כחולה שיש בו סכנה, אבל צריך לשנות בכל מה שיכולים, או לעשות ע"י עכו"ם.

ב) טעם שצריך לעשות ע"י שינוי / באופן שיש חשש שיתעכב הדבר, אין לעשות ע"י שינוי, וע"י עכו"ם.

ג) אי מחללים שבת על העובר, באופן שאין סכנה להאם.

ד) נולד לח', או ספק בן ח', שהוא מוקצה / בזמה"ז שיש אינקיובעטע"ר, אי שונה הדין / בהנ"ל, אי מותר לחלל שבת על חיי שעה / דין אמו שוחה עליו ומניקתו / אי מותרת להוציא חלבה בעצמה / ישוב בדברי האוהחה"ק בענין זה.

ה) מילה בשבת לתינוק הנולד באופן הנ"ל.

ו) יש להזמין הכל מער"ש / בענין אי יש להתפלל שלא תלד בשבת / דעת כ"ק מרן אדמו"ר זצוקלל"ה מסקווירא בזה.

ז) אי היולדת מחויבת לגלח השערות קודם שבת.

ח) אופן הנסיעה לבית החולים בשבת ע"י עכו"ם.

ט) הדברים שמותר ליקח עמה / הנכרי יניח הרענצ"ל בתוך הקא"ר, וכן יוציאנו מהקא"ר לבית החולים / אי מותר לטלטל בבית החולים בלא עירובי חצירות.

י) זריזות להכין מעות קודם שבת / אי צריכים ליסע לבית החולים הקרוב ביותר / באופן שהבעל נוסע עמה, אי מותרת גם האשה המסייעת בשעת לידה ליסע עמה.

יא) כשיש ילדים קטנים בבית, אי מותר ליסע עמהם לבית אביו וכדו'.

יב) אי מותרת האשה לחתום שמה / אי מותרת לעשות פינגע"ר-פרינ"ט.

סימן צ הלכות שבותים שאסרו חז"ל א) איתא במכילתא (תשא) 'אך את שבתותי תשמורו' (שמות לא יג) בא לרבות דברים שהם משום שבות. אמנם אין זה אלא אסמכתא, שעיקר שבותים הם מדרבנן. ויש דברים שאסרו חז"ל כדי שלא יבא לעשות מלאכה דאורייתא, והם נקראים שבות. ויש דברים שלא נאסרו משום שבות, אלא משום שנראין כעובדא דחול, ושלא יהא השבת כימות החול, ואחד מהן הוא מוקצה ועי' מה שכתבנו בזה לעיל בהלכות מוקצה, ואחד מהן שלא להשתמש בבעלי חיים, ושלא להשתמש באילן עי' מה שכתבנו בזה לעיל במלאכת קוצר.

ב) ואסרו חז"ל לומר לנכרי לעשות מלאכה, ואפילו בערב שבת אסור לומר לנכרי שיעשה מלאכה בשבת, גם בדיעבד כשעשה נכרי מלאכה לצורך ישראל, אסור ליהנות מהמלאכה, וצריך להמתין במוצאי שבת בכדי שיעשה, ויש בזה כמה וכמה פרטי הלכות, ועי' מה שכתבנו בזה בשיעור כללי בחיי הלוי (ח"ו מסימן מ"ז עד סוף סימן נ"ב).

ג) עוד אסרו חז"ל שלא לשוט במים בשבת ויו"ט, גזירה שמא יעשה כלי שנעשה לשוט בו, כמבואר בגמ' (ביצה לו:). ומבואר בגמ' (שבת מ:) שגם בבריכה שבחצר גזרו חז"ל משום דדמי לנהר, אכן אם יש שפה דהיינו כמו מחיצה וחומה סביב להמים, אז אינו דומה לנהר, ומותר לשוט בו, שאינו דומה לכלי, ואין לגזור בו שמא יעשה כלי לשוט בו, כמבואר בשו"ע (סי' שלט ס"א).

ד) ומה שאסרו חז"ל לשוט, היינו שמגביה רגליו מן הקרקע ושט ממקום למקום תוך המים, אפילו רק מעט. ומבואר בשו"ע (שם ס"ו) שגם אסור להשיט חפץ או קיסם המונח על המים להביאו אצלו, או לסלקו מהמים שאצלו [אפילו באופן שאין חשש בורר], שזה נכלל בכלל הגזירה שלא לשוט במים. אמנם אם יש שפה לפיו, וכ"ש בכלי ממש הנעשה לרחיצה [הנקרא סווימינ"ג-פא"ל] לא גזרו חז"ל.

ה) והגם שכתבו הפוסקים שבזמה"ז אין לרחוץ כלל אפילו בצונן, וכמ"ש במג"א (סי' שכו סק"ח), עדיין נוגע הדבר למעשה כשהולכים לטבילה בנהר או בסווימינ"ג-פא"ל במקום שאין מקוה, שעכ"פ אין בו איסור השטת חפץ מאצלו וכדומה. ולפ"ז ה"ה במקוה שלנו שנבנה שפה למעלה מהמים, אין חשש השטת חפץ או קסמים, באופן שאין איסור מוקצה, כגון שדוחפו בגופו או בזרועו.

ו) אמנם עדיין יש להסתפק בזה באופן שלא נבנה השפה למעלה מן הקרקע, שאולי לא מקרי שפה רק כשהוא למעלה מן הקרקע שאז הוא דומה לכלי, אבל אם כל השפה היא למטה, הגם שהמים אינו גבוהים עד השפה, אולי הוא דומה לנהר. ועכ"פ אם נבנה הכותל של המקוה [וכן הסווימינ"ג-פא"ל] אפילו רק מעט למעלה מן הקרקע, וודאי שוב אין בו איסור שיטה.

ז) וכבר כתבנו שלענין שיטה ממש לתענוג בלא"ה אסור, כיון שנקטו הפוסקים שאין לרחוץ כלל לתענוג, אולם יכול להיות נוגע באופן שאין כוונתו כלל לרחוץ, רק שהולך למקוה, ורוצה להגיע לקצה האחר [מפני שיש ריבוי אנשים וכדומה], אז מותר לשוט לצד השני, באופן שיש שפה.

ח) ומבואר בשו"ע (שם ס"ז) שגם ליכנס לספינה אסור מטעם איסור שיטה, אפילו באופן שהספינה עומדת ויושבת בקרקע. חוץ באופן שקשור ראשו האחד לספינה, וראשו האחר ליבשה, שאז מותר ליכנס בו, אפילו באופן שהספינה אינה יושבת על הקרקע ושטה על פני המים. וע"ע בסי' רמ"ח (ס"ג ברמ"א) שאם קנה שביתה מבעוד יום אז יש מתירים לחזור להספינה בשבת, ועיי"ש בפרטי ההלכות.

ט) ומסקנת הפוסקים שאפילו במקום הפסד או לדבר מצוה אסור לעבור הנהר ע"י ספינה. אכן אעפ"כ יש מתירים במצוה עוברת, או באופן שיש לו חוב אצל עכו"ם והוא ברי היזקא, וכמ"ש במ"ב (סקל"ו). אכן בוודאי לכתחילה אין להכניס עצמו בזה, עי' שערי תשובה (סוף סי' רמח).

י) כתב המחבר בשו"ע (סי' שלט ס"ד) אין דנין בשבת עי' מה שכתבנו לעיל במלאכת צידה סימן נט אות יז. ובמצוות איסור לא תבערו, לעיל סימן סח אות ג', ואין מקדשין אשה, ואין מכניסין לחופה. ולכן כשעושים חופה בער"ש צריכים ליזהר להכניסה לחדר היחוד מבעוד יום. ובאופן שהי' חופת נדה והלכה לטבילה בליל שבת, אפילו לפי המחמירים לקדשה שנית [ראה מה שכתבנו בזה בחיי הלוי הלכות טהרה, סי' קצב אות לט], אין לעשות כן בשבת.

יא) עוד כתב בשו"ע (שם) לא מקדישין ולא מעריכין, ולא מפרישין תרומות ומעשרות. וה"ה לחלה. ואם שכח להפריש חלה, אם הוא בחו"ל, מותר לאכול ולשייר ולהפריש מן הנשאר אחר השבת. אבל בא"י אסור לאכלו. ובאופן שההפרשה אינו רק חומרא, כגון שיש משגיח על המאפיה, אבל הוא נוהג להחמיר שלא לסמוך ע"ז, כתב בארחות רבינו בשם החזו"א שבאופן זה מותר להפריש בשבת [הובא במ"ב מהדורת 'דרשו' (סקכ"ו)].

יב) עוד כתב בשו"ע (שם) אין פודין הבן בשבת, והיינו אפילו בשוה כסף. ובאופן שזמן הפדיון חל בשבת, נחלקו האחרונים אי יש לעשות הפדיון הבן במוצ"ש, או להמתין על יום א', ועכ"פ במקום דוחק יכולים לעשות הפדיון במוצ"ש. וכן ראיתי מעשה רב אצל כ"ק מרן אדמו"ר זצוקללה"ה מסקווירא, שעשו פדיון הבן במוצ"ש לנכדו הרה"צ מוה"ר אהרן מנחם מענדיל שליט"א, מפני שכבר הי' אחר הזמן, וביום א' הי' עשרה בטבת.

תוכן הענינים

א) בענין שבותים שאסרו חז"ל, שיש שגזרו שלא יבוא לעשות מלאכה דאורייתא, ויש שגזרו משום שנראים כעובדין דחול, ושלא יהא השבת כיום חול / איסור טלטול מוקצה / איסור השתמשות בבע"ח / איסור השתמשות באילן.

ב) בענין איסור אמירה לנכרי אפי' בערב שבת שיעשה מלאכה בשבת.

ג) איסור שיטה במים / אי גזרו גם בבריכה שבחצר.

ד) איסור השטת חפץ וקסמים המונחים על המים.

ה) בענין שבזמה"ז אסור לרחוץ אפילו בצונן / באיזה אופן מותר כהיום השטת חפץ, כשהולכים לטבילה בנהר ובסווימינ"ג-פא"ל, ובמקוה שלנו.

ו) באופן שלא נבנה השפה למעלה מן הקרקע, אי זהו גם בכלל ההיתר.

ז) בענין שאין רוחצים כלל לתענוג / כשהולך למקוה ויש ריבוי אנשים, אי מותר לשוט לקצה האחר.

ח) איסור כניסה לספינה, אפילו כשהספינה עומדת בקרקע / באופן שקשור ראש אחד ליבשה, אי מותר ליכנס / קנה שביתה בספינה מבעו"י, אי מותר לחזור בשבת.

ט) איסור לעבור הנהר ע"י ספינה / אי יש להתיר במקום מצוה והפסד.

י) איסור לדון / איסור לקדש אשה / איסור נישואין / זהירות כשעושים חופה בער"ש, לעשות היחוד מבעוד יום.

יא) איסור להקדיש דבר / איסור להפריש תרו"מ וליטול חלה / שכח להפריש חלה, מה יעשה, בחו"ל ובא"י / באופן שההפרשה הוא רק לחומרא, אי מותר להפריש בשבת.

יב) איסור לפדות הבן / כשחל זמן הפדיון בשבת, אי יעשו הפדיון במוצ"ש, או ביום ראשון / מעשה רב בזה אצל כ"ק מרן אדמו"ר זצוק"ל מסקווירא.

סימן צא איסור השמעת קול א) בשו"ע (סי' רנב ס"ה) פסק המחבר כהסוברים דלא חיישינן להשמעת קול, דהיינו שמותר ליתן מער"ש חטים לתוך הרחיים, הגם שמשמעת קול בשבת. והרמ"א (שם) כתב שאם ליכא פסידא יש לחוש לשיטות הסוברים שאסור לעשות דבר שישמיע קול בשבת, משום זילותא דשבת, שהוא אוושא מילתא, ויאמרו שפלוני עושה מלאכה בשבת.

ב) אכן כתב הרמ"א (שם) שמותר להעמיד זייגע"ר מער"ש, אע"פ שמשמיע קול להודיע השעות, מפני שהכל יודעים שדרכו להעמידו מאתמול. ומשמע מזה שאם לא הי' דרכו בזה הי' אסור, הגם שאינו עושה מלאכה, ואינו דומה לרחיים, משום שעצם השמעת קול בשבת ע"י כלי יש בזה זילותא בשבת [ואולי י"ל בטעם האיסור, משום שבעצם הדבר יש גם איסור שגזרו חז"ל שלא להשמיע קול בשבת גזירה שמא יתקן כלי שיר], ועכ"פ בזייגער"ס שלנו שיש בהם כח עלעקטערי"ק וודאי יש גם איסור מלאכה לערוך אותם בשבת, וממילא צריך הטעם להתירו דוקא מפני שהכל יודעים שהעריכום מאתמול.

ג) אמנם לכאורה יש לדון שהיתר זה שייך על מה שמשמיע הזייגע"ר בכל שעה לידע באיזה שעה הוא עומד, אבל מה שמעריכים אותו כדי להקיצו משנתו, לכאורה הלא אין הדרך להעריכו מבעוד יום, שבדרך כלל מעריכים אותו קודם השינה. אכן מדברי האחרונים שדיברו בזה נראה שנקטו כיון שהדרך להעריכו כמה וכמה שעות קודם שרוצים בהקול, ממילא כבר אינו דומה למה שאסרו חז"ל ברחיים וכדומה שהקול נעשה תיכף, וע"כ יכולים לומר שאין בזה זילותא, שהכל יאמרו שמסתמא העריכו קודם שבת. ובצירוף שהוא לצורך מצוה שיעמוד לתפילה, יש לסמוך קצת לצרף השיטות שמתירים השמעת קול.

ד) והיתר זה צריך לומר לכאורה גם בכל המאשינע"ן שעורכים עם שבת-זייגע"ר, כגון הערקאנדיש"ן, הגם שמתחיל לעבוד בקול בשבת, אעפ"כ לא החמירו בזה, כיון שהכל יודעים שמעריכים השבת-זייגע"ר מקודם, שגם בחול הסדר לערוך הזייגע"ר למתי יפעול המאשי"ן, וגם בזה יש צורך גדול, ע"כ סמכו להתיר. ובאמת אפילו כשהתחיל לעבוד מקודם שבת צריכים לטעם הנ"ל להתיר, שהרי ברחיים אסור אפילו כשמתחיל מער"ש.

ה) ועכ"פ באותן המאשינע"ן שאין הדרך להעריכם קודם שמתחיל הפעולה, כגון ווא"ש-מאשי"ן ודרייע"ר, אסור להעריכם מער"ש שיעבוד בשבת, אפילו התחיל הפעולה מער"ש. ומכ"ש שאסור להעמיד מאשי"ן ע"י שבת-זייגע"ר שיתחיל לעבוד בשבת, כגון טעי"פ-רעקארדע"ר וכדומה.

ו) ואם יש דוחק גדול וחשש פסידא, יש לסמוך על המתירים, וכמ"ש הרמ"א הנ"ל. ובענין הווא"ש-מאשי"ן ודרייע"ר כמה פעמים יכולים לסמוך על שיטת ר"ת שבהשמ"ש מתחיל בזמן מאוחר, וכיון שמעריכים המאשי"ן קודם הדלקת נרות א"כ בדרך כלל לא יפעול יותר מזמן זה. ומכ"ש אם יכולים להעמידו שיפסוק קודם בהשמ"ש לפי האופק. ולכתחילה יש לראות שיפסוק עוד קודם השקיעה.

ז) בענין להשקות מים בשבת, ע"י שמתחיל מער"ש, הנה לכאורה מפורש בשו"ע (סי' רנב ס"ה) שמותר, אכן אם עובד ע"י שבת-זייגע"ר ומתחיל בשבת נראה שיש בזה זילותא, הגם שאינו משמיע קול, אולם הרי זה אוושא מילתא, ואין ראוי לעשות כן. והגם שבכל דבר שכבר הונהג כן הרי הוא כמו זייגע"ר שכל אחד יודע שמעריכים אותו מתחילה, וכמו שמקילים בעירקאנדיש"ן, אכן כיון שגם בכל שבת-זייגע"ר יש מפקפקים, עי' שו"ת אגרות משה (ח"ד סי' ס), וא"כ הבו דלא להוסיף עלה, ואין לעשות רק מה שיש צורך גדול וכבר הונהג כן.

ח) לבקש מהטעלעפא"ן-קאמפאנ"י שיעוררו אותו ע"י הטעלעפא"ן בשבת בבוקר, עי' בס' פסקי תשובות שיש שכתבו לאסור משום אוושא מילתא וזילותא, אכן בשו"ת אז נדברו (ח"ח סי' כו) ובשו"ת באר משה (ח"ז עלקטריק סי' מו) כתבו להתיר, שהכל יודעים שמזמינים מאתמול, וגם כמה פעמים מצלצל הטעלעפא"ן ע"י טעות. אכן יש להעמיד הטעלעפא"ן מרחוק, שלא יבא להגביהו בשבת.

ט) וגם כשמעמיד בעצמו וועקע"ר-זייגע"ר, מי שלפי הטבע שלו כשהוא עומד משינתו ברגע הראשון עדיין אינו צלול בדעתו לידע ליזהר שלא לכבות הזייגע"ר, יש לו להעמיד הזייגע"ר רחוק ממטתו, כדי שעד שיטול ידיו ויגיע להזייגע"ר כבר יהי' ער ביותר לידע ליזהר. או ישתמש בזייגע"ר שאינו עובד עם בעטער"י, רק כמו הזייגער"ס הישינים שעובדים עם ספרינ"ג, שבזה אין איסור להפסיק הצלצול. וכתבו האחרונים שבזייגער"ס הללו מותר גם להוציא הכפתור בלילה, הגם שגורם בזה שיצלצל בשבת, כיון שעושה לצורך מצוה.

י) וכתבו כמה גדולי הוראה שיש לאסור להניח הפעק"ס-מאשי"ן פתוח, באופן שיודע שישלחו לו הודאות ומכתבים בשבת ע"י נכרי, או ממקום שכבר הוא מוצ"ש, שזה היא ג"כ זילותא דשבת, עי' שו"ת חשב האפוד (ח"ג סי' פו), ושו"ת קנין תורה (ח"ו סי' יז). ומכ"ש לפי המחמירים לכתחילה לחוש לשיטת הב"ח לאסור גם שביתת כלים.

יא) עוד אסרו חז"ל עצם השמעת קול בשבת, אפילו אינו כרוך בשום מלאכה, גזירה שמא יתקן כלי שיר, וכמבואר בשו"ע (סי' שלח ס"א; שלט ס"ג), ומעיקר הלכה נקטו הפוסקים שלא אסרו חז"ל רק כשמשמיע קול דרך שיר, אבל להכות על השלחן או על הדלת שלא כדרך שיר מותר. אכן כתב הרמ"א דהיינו דוקא כשאין הכלי מיוחד לכך, אבל בהברזל וכדומה המיוחד להקיש על הדלת אסור. וכן אין להקיש על השלחן בכלי המיוחד לזה. ובדוחק גדול כגון שאינו יכול ליכנס לבית, כתבו כמה פוסקים להקל להקיש אפילו בכלי המיוחד, עי' בביה"ל (סי' שלח ד"ה הואיל), אכן גם בזה יש לכתחילה לעשות ע"י שינוי כלאחר יד, וכמ"ש המחבר (סי' שלט ס"ג) שמותר לספק כלאחר יד.

יב) והנה בב"י מביא מהירושלמי (ביצה פ"ה ה"ב) שמחמיר לאסור אפילו כשאינו מכוון לשיר, ואפילו כשהכלי אינו מיוחד לכך. ומביא מעשה ברבי אילא שנתעכב בבהמ"ד, וכשבא לביתו כבר היו בני ביתו ישנים, ולא רצה להכות על הדלת, ושכב על סולם שהי' לפני ביתו עיי"ש. ובביה"ל מביא שהגר"א החמיר כשיטה זו, והיא כדעת ר"ח המובא ברי"ף, אכן העולם נוהגים להקל, יעו"ש.

יג) וכתב הרמ"א (סי' שלח ס"א) שלא גזרו חז"ל רק השמעת קול ע"י מעשה, אבל בפה אפילו עושה בדרך שיר, כגון שמצפף בפיו כמו ציפור מותר. וכתב במג"א (סק"ב) דהיינו אפילו אם עושה להנעים בדרך שיר. אכן יש נמנעים מזה גם בחול, משום חוקות העכו"ם.

יד) בענין טיפוח ביד וריקוד ברגל, סומכים על מש"כ הרמ"א (סי' שלט ס"ג) דכיון שאין אנו בקיאין בכלי שיר ליכא למגזר. והרא"ש הביא מהירושלמי (ביצה שם) מעשה שהי' רבי מאיר אצל שבע ברכות של רבינו הקדוש, והיו מטפחים שם, ורבי מאיר מיחה בהם, ואח"כ רץ מפניהם, ואז ראה רבינו הקדוש את רבי מאיר מאחוריו, ועי"ז זכה להיות יותר מחביריו, עיי"ש.

טו) ועכ"פ להכות עם כלי בדרך שיר בוודאי אסור. ואפילו לפי מש"כ הרמ"א להתיר היינו דוקא כשאינו בכלי, וכמ"ש הא"ר ותו"ש ומובא במ"ב (שם), וע"כ יש ליזהר כשמנגנים שלא להכות עם כף ומזלג על כלי בדרך השיר, וכן ראיתי מעשה אצל הרה"ח רבי משה גבאי (ווייס) ז"ל שפעם הי' ילד בעריכת השלחן של כ"ק מרן אדמו"ר זצוקללה"ה מסקווירא שהי' מכה עם כלי, ומיחה בו ואמר שלא יניחו לו. וגם אין להכות על השלחן לפי הניגון. אכן אם מכה בידו על מפה ואין משמיע קול אין חשש.

טז) וכתב בשו"ע שלחולה התירו לעשות קול ע"י הטפת מים על כלי טיף טיף, אבל לא לבריא, משום דהוי ככלי שיר, ולכן אם רוצים לשתק תינוק הבוכה הרבה יש קצת היתר לנקש בכלי וכדומה, אבל אם אינו בוכה הרבה אסור. ועי' במג"א (סי' שא סקל"ה) ובשו"ע הרב (שם סכ"א) שאסור להלביש את הקטן במלבוש (כגון מנעל) שיש בו עינבל שמשמיע קול.

יז) אכן היינו דוקא כשכוונתו לזה, אבל אם אין הכוונה להשמיע קול מותר, וכמו שכתבו האחרונים בסי' של"ח, ומטעם זה מותר לתלות בשבת הכתר שיש עליו פעמונים על הס"ת, ועי' בשו"ע הרב (שם ס"א).

יח) ויש שהתירו לטפח ולרקד לצורך שמחת תורה, וגם לצורך שמחת חתן וכלה, הגם שכתבו האחרונים להחמיר, אעפ"כ כיון שמעיקר הלכה סומכים על הרמ"א שכיון שאין אנו בקיאים בכלי שיר מותר, ע"כ אפילו להמחמיר יש עכ"פ להקל לצורך מצוה. וכן נהגו רבוה"ק מסקווירא שלא טפחו ביד רק בשמחת תורה, ובשמחת נישואין.

תוכן הענינים

א) בענין דבר שמשמיע קול בשבת, כגון ליתן חטים לתוך הריחים מער"ש.

ב) טעם היתר עריכת זייגע"ר מער"ש שמשמיע קול להודיע השעות, שהכל יודעים שהדרך להעריכו מאתמול.

ג) טעם שי"ל היתר זו גם בעריכת וועקע"ר-זייגע"ר, אע"פ שהדרך לערכו קודם השינה.

ד) טעם היתר עריכת שבת-זייגע"ר לדברים המשמיעים קול, כגון עירקאנדיש"ן וכדומה.

ה) אי מותר להעריך שבת-זייגע"ר על ווא"ש-מאשי"ן ודרייע"ר שיתחילו לפעול בשבת / אי מותר להעריך שבת-זייגע"ר על טעי"פ-ריקארדע"ר שיתחיל לעבוד בשבת.

ו) בענין הפעלת ווא"ש-מאשי"ן וכדומה בער"ש, שיפסוק מלעבוד קודם בהשמ"ש, עד איזה זמן מותר.

ז) אי מותר להעריך שבת-זייגע"ר כדי להשקות מים לעשבים בשבת / בענין שיש מפקפקים בכלל בעריכת שבת-זייגע"ר.

ח) אי מותר לבקש מהטעלעפא"ן-קאמפאנ"י שיעוררו אותו בשבת ע"י הטעלעפא"ן / זהירות בזה שיעמיד הטעלעפא"ן רחוק ממנו.

ט) זהירות למי שעלול לכבות הוועקע"ר-זייגע"ר שלו, שיעמידנו מרחוק, או ישתמש בזייגע"ר שאינו עובד עם בעטער"י / אי מותר להוציא הכפתור מהזייגע"ר כדי שיפסוק הצלצול.

י) אי מותר להניח הפעק"ס-מאשין פתוח באופן שיודע שישלחו לו הודאות ומכתבים בשבת.

יא) איסור השמעת קול, גזירה שמא יתקן כלי שיר / אי מותר להכות על הדלת ועל השלחן / היתר כלאחר יד.

יב) שיטת המחמירים לאסור אפילו אינו מכוון לשיר, וגם כשאין הכלי מיוחד לכך / מעשה רב בירושלמי בענין זה.

יג) אי מותר לצפצף בפיו כמו ציפור / בענין שיש נמנעים גם בחול משום חוקת העכו"ם.

יד) בענין טיפוח ביד וסיפוק ברגל / שיטת הרמ"א להתיר מפני שאין אנו בקיאים לתקן כלי שיר / מעשה רב בירושלמי בענין זה.

טו) אי מותר להכות עם כלי בדרך שיר / זהירות כשמנגנים שלא להכות עם כף ומזלג על כלי בדרך שיר / מעשה רב אצל הרה"ח רבי משה גבאי ז"ל בזה / אי מותר להכות על השלחן לפי הניגון / אי מותר להכות על המפה כשאין משמיע קול.

טז) בענין היתר להשמיע קול בכלי בשביל החולה / אי מותר להשמיע קול כדי לשתק תינוק הבוכה / איסור להלביש הקטן במלבוש שיש בו עינבל המשמיע קול.

יז) בענין היתר השמעת קול באופן שאין כוונתו לכך / טעם היתר תליית כתר עם פעמונים על הס"ת בשבת.

יח) בענין היתר טיפוח וריקוד לצורך שמחת תורה, ושמחת חתן וכלה / מעשה רב בזה מרבוה"ק מסקווירא.

סימן צב הלכות היתר נדרים בשבת א) מבואר בגמ' (שבת קנז.) ובשו"ע (סי' שמא ס"א) שמותר להתיר נדר בשבת, אם הוא לצורך שבת, כגון שנדר שלא לאכול ולשתות. ועי' באחרונים שם שאפילו לא נדר רק מאכילת בשר ושתיית יין, או משאר דברים שהדרך לענג בהם את השבת, מותר להתיר הנדר. וע"ע בשו"ת יהודה יעלה (או"ח סי' נה).

ב) ומבואר בפוסקים דה"ה לצורך מצוה, שחפצי שמים מותרים בשבת, ואין לחוש לטירחא. וכן מבואר עוד בשו"ע (שם ס"ב) במי שנשבע לעשות מלאכה עד זמן פלוני, ולא נזדמן לו לעשותה עד יום האחרון, ואותו יום הי' שבת, מותר להתיר נדרו. ועי' בביה"ל שבדיעבד מתירים בכל אופן עיי"ש. ויש שדנו לומר דה"ה במי שיש חשש עליו שיעבור על נדרו אם לא יתירוהו לו, מותר להתיר הנדר בשבת. ולמעשה אין להתיר בלי שאלת חכם.

ג) אבל נדר שאינו לצורך מצוה, ויכול להתירו לאחר שבת, אסרו חז"ל להטריח ולעשות חפצי חול בשבת. ומבואר הטעם בר"ן (נדרים עז.) שענין התרת נדרים נראה כעשיית דין בשבת, ואין דנים בשבת. ובדיעבד אם התיר הנדר בשבת, כתב בכה"ח (סק"ד) ע"פ השו"ע (סי' שלט ס"ד) שבדיעבד הנדר מותר, וכ"כ הריטב"א (נדרים עו:), עיי"ש.

ד) ובענין אי מותר לעשות נדר בשבת, כתב בשו"ת שואל ומשיב (מהדורא ו' סי' כא) להביא ראיה מהמשנה (נדרים פ"י מ"ח) 'נדרה בלילי שבת', שנראה שמותר לעשות כן, עיי"ש. אכן אם הנדר הוא ענין של חול, לכאורה יש בזה משום 'חפציך אסורים'. ובאמת בכל אופן הרי מבואר בגמ' ושו"ע שיש למנוע מלעשות נדרים, וראה מה שכתבנו בזה בשו"ת חיי הלוי (ח"ד סי' ע).

ה) ובאופן שמתיר בשבת, צריך ג"כ לומר בנוסח שאומרים בחול 'מותר לך' ג' פעמים, ואינו דומה לנדרי אשתו שמבואר בשו"ע יו"ד (סי' רלד סכ"ד) שיש לבטל הנדר בלבו, ואומר טלי אכלי וכדומה, ששם סגי בלשון זה, אבל בחכם המתיר צריך לומר דוקא בלשון 'מותר לך'.

ו) גם כשמתיר נדר לצורך שבת, כגון לאכול, או לישן, או ללבוש מלבוש לכבוד שבת, אין זה רק בדיעבד שלא התיר קודם שבת, אבל לכתחילה יש להתיר הנדר מער"ש, וכמ"ש בביה"ל (סי' שמא ס"א). ובדיעבד לא אסרו חז"ל אפילו כשהי' לו פנאי להתיר קודם השבת, וכמבואר בגמ' ושו"ע (שם).

ז) ובאופן שאינו לצורך השבת, אין להתיר אפילו בבהש"מ, שלא התירו חז"ל איסור דרבנן בבהש"מ אלא כשיש צורך בדבר, וכמבואר בשו"ע (סי' רסא, וסי' שמב). ואם כבר קיבל שבת ועדיין הוא יום, כתב בשו"ת תורה לשמה (סי' קיז) שמותר להתיר את נדרו לפני שלשה שעדיין לא קיבלו שבת. וכ"כ בשו"ת שואל ומשיב (מהדו"ת ח"ב סי' כג). ומשום ממצוא חפציך י"ל שלא אסרו בזה, וכמבואר בשו"ע (סי' רסג) שמותר לומר למי שלא קיבל שבת לעשות מלאכה, ועיי"ש מה שהאריך בזה בקונ"א (סק"ח).

ח) אם יש לו שני נדרים, האחד שמותר להתירו בשבת, והשני שאסור להתירו, נסתפקו האחרונים אי מותר להתיר שני הנדרים כאחד, ועי' בשו"ת התעוררות תשובה (ח"א סי' קעח) מש"כ בזה. וע"ע במ"ב מהדורת 'דרשו' שהגרש"ז אויערבאך ז"ל נסתפק בזה. ולמעשה נראה שאם הוא צריך לפרש להחכם את נדרו מה שאינו לצורך שבת, הרי הוא בכלל 'חפציך אסורים'.

ט) נדרי אשתו ובתו מותר להפר בשבת, כיון דקיי"ל שאינו יכול להפר רק ביום שמעו, דהיינו עד הלילה, וע"כ לא אסרו חז"ל להתירו בשבת. ואם ביום שבת כבר עבר יום שמעו, אז הוי אשתו ובתו כמו שאר כל אדם שאין מתירים ע"י ג' אנשים אלא כשהוא לצורך שבת.

י) וכתבו האחרונים שאם הבעל או האב עדיין אינם יודעים שנדרו הנדר, אין להודיעם עד לאחר שבת, וממילא יוכל להפר עד הערב של יום ראשון. ועי' מה שכתבנו בשו"ת חיי הלוי (ח"ד סי' עג) איזה נדרים יכולים הבעל והאב להפר.

יא) וכיון שהוא ספיקא דאורייתא אינו יכול להפר רק עד בהשמ"ש, וכתב בפמ"ג (שם א"א סק"א) שאם הפר בבהש"מ נשארה בספק נדר. ואם שמע בבהש"מ של יום אחד, והפר בבהש"מ של יום השני, וודאי אינו מופר. ואם הפר באותו בהשמ"ש ששמע, כתב בחי' רעק"א שאם הפר תיכף ומיד שפיר דמי, וע"ע מה שכתבנו בשו"ת חיי הלוי (ח"ד סי' סז; סי' לג אות ז; סי' עא אות י).

יב) ומבואר בשו"ע (יו"ד סי' רלד) שאין האב יכול להפיר נדרי בתו רק עד שהיא בוגרת, דהיינו ו' חדשים לאחר שהביאה שתי שערות, ועי' במ"ב (סי' תקעא סק"ה) שגם בשנה מעוברת השיעור ו' חדשים. ודנו האחרונים אי הולכים בזה אחר חדשי החמה, או אחר חדשי הלבנה.

יג) אם אמרו האב והבעל לשון הקמה, דהיינו שהוא מסכים על הנדר, אז אין יכול להפר אפילו ביום שמעו. ואפילו אם ההסכמה הי' רק בלב, חוץ אם חזר תוך כדי דיבור. ונחלקו הפוסקים באופן שהקם הבעל הנדר, אי החכם או ג' הדיוטות יכולים להתיר, וכתב הרמ"א (שם סכ"ג) שעיקר הלכה הוא כדעת המתירים, אכן יש להחמיר שאם הוא עדיין ביום שמעו יכול הבעל להתיר את הקמתו, ואח"כ יפר לה, עיי"ש. וע"ע מה שכתבנו כמה פרטי הלכות בזה בשו"ת חיי הלוי (ח"ד סי' עג).

יד) ולאחר יום שמעו נחלקו הפוסקים (שם סמ"ט) אם יכול לישאל על ההקם, ועיי"ש בש"ך (סקל"ט) שלפי המבואר ברמ"א (שם) יש סברא שאפילו לאחר יום שמעו כשמתיר הבעל את ההקם יכול עדיין להתיר הנדר, ואח"כ יתיר גם החכם או ג' הדיוטות, עיי"ש.

טו) ואם לא קיים את הנדר, רק החריש ולא הפר, אז לכו"ע עדיין יכול החכם להתיר, כמבואר ברמ"א (שם). עוד כתב בשו"ת רעק"א (סי' מח) ומובא בפתחי תשובה, שאם הפר לה לאחר ההקם כשהי' עדיין יום שמעו, לכו"ע מהני התרה אחר יום שמעו על ההקם, כיון שהחכם עוקר הנדר מעיקרו, עיי"ש.

תוכן הענינים

א) בענין היתר התרת נדרים לצורך שבת / אי כל תענוגי שבת הם בכלל לצורך.

ב) אי מותר להתיר נדר לצורך מצוה / הנשבע לעשות מלאכה עד זמן פלוני, ויום האחרון חל בשבת, אי מותר להתיר שבועתו / מי שחש שיעבור על נדרו, אי מותר להתיר נדרו בשבת.

ג) טעם איסור התרת נדרים בבת / בדיעבד כשהתירו הנדר, אי הותר.

ד) אי מותר לעשות נדר בשבת / בענין שבכל אופן יש למנוע מעשיית נדרים.

ה) נוסח הלשון שצ"ל בשבת, בהתרת נדרים, ובהפרת נדרי אשתו.

ו) בענין שלכתחילה צריך להתיר הנדר קודם שבת / בדיעבד כשהתירו הנדר, מותר גם כשהי' לו פנאי להתיר קודם שבת.

ז) אי מותר להתיר נדר בבהש"מ / באופן שקיבל שבת מבעו"י, אי מותר להתיר נדרו לפני ג' שלא קיבלו שבת / אי מותר למי שקיבל שבת לומר לאחר שיעשה לו מלאכה.

ח) מי שיש לו שני נדרים, אחד שמותר להתירו בשבת, והשני שאסור, אי יכול להתיר שניהם כאחד.

ט) בענין היתר הפרת נדרי אשתו ובתו בשבת / באופן שכבר עבר ביום שמעו בשבת, אי מותר להפיר להם.

י) בענין שבאופן שאין הבעל והאב יודעים מהנדר, לא יודיעום עד אחר שבת.

יא) אי יכול להפר בבהשמ"ש / כששמע בבהשמ"ש, עד מתי יכול להפר.

יב) עד איזה גיל יכול האב להפיר נדרי בתו / אי הולכים בזה אחר חדשי החמה, או חדשי הלבנה.

יג) בענין הקמת הנדר, שאין יכולים עוד להפר / באופן שהקים רק בלב, אי יכול לחזור / באופן שהקימו האב והבעל, אי יכולים להתיר ע"י חכם וג' הדיוטות.

יד) באופן שעבר יום שמעו, אי יכול הבעל לישאל על ההיקם, ואי יכול אח"כ להפר.

טו) לא קיים הבעל הנדר, רק החריש, אי יכול החכם להתיר / הקם הבעל, ואח"כ ביום שמעו הפר, אי יכול החכם להתיר אחר יום שמעו.

סימן צג הלכות במי שאינו יודע מתי הוא שבת א) מי שאינו יודע מתי הוא שבת, כגון התועה במדבר, או שנשבה בין העכו"ם וכדומה (עי' כה"ח (סי' שדמ אות א), יש לו לחשוב שבעה ימים מיום שנתן דעתו לזה, ויום הזה בכלל, וביום השביעי יש לו לעשות קידוש והבדלה כהלכה. וכתב הפמ"ג שצריך להתפלל התפילות של שבת [וכתב שכן משמע ברמב"ם]. וכ"כ בכה"ח בשם נהר שלום, וכ"ה במ"ב (סק"ג). ולכאורה משמע שגם מתפלל מוסף, אכן בכה"ח הביא חולקים ע"ז. והחיד"א מצדד שיש לו להתפלל תפילת חול, שהרי באמת הי' מותר להתפלל י"ח ברכות בשבת, רק דלא אטרחוהו רבנן. וגם אין להזכיר יום השבת, שאולי הוא שקר, ומכ"ש תפילת מוסף אין לו להתפלל, דהוי חשש ברכה לבטלה ח"ו עיי"ש. אמנם למעשה העלה בכה"ח שיש לנהוג כהפוסקים שיש לו להתפלל כל הג' תפילות של שבת, חוץ מתפילת מוסף עיי"ש. ולענ"ד נראה שגם תפילת מוסף יש להתפלל בלי הזכרת השם, ולהרהר השם בלבו. וכן יאמר אתה חוננתנו במוצאי יום השביעי, כמבואר בגמ' (שבת סט:) ובשו"ע ואחרונים (סי' שדמ).

ב) וכתב החת"ס (תורת משה, אמור) שהלכה זו נרמזת בפסוק (ויקרא כג ג) 'שבת הוא לה' בכל מושבותיכם' הכתוב במועדים, שכוונת הכתוב לומר שכמו במועדים אמרינן (ר"ה כה.) 'אתם' (ויקרא שם ב) אפילו שוגגים, 'אתם' (שם פסוק ד) אפילו מוטעים, כמו"כ בשבת ישנה בחינה זו, שהתועה במדבר ומשמר יום שביעי שלו, יש השראת השכינה גם בשבת כזה. וע"פ מה שביאר הפרשת דרכים (דרוש כג) דברי הזוה"ק (ח"ג קעט:) 'מעולם לא זזה שכינה מישראל בשבתות ויו"ט - אפילו בשבתות דחול', שהכוונה על המשמר יום שביעי, שהוא שבת של חול, שגם בזה יש השראת השכינה.

ג) וכיון שבכל יום יש לו ספק אולי עתה הוא שבת, אסור לו לעשות שום מלאכה רק כפי מה שצריך להחיות את נפשו. ואם יכול לשית עצות בנפשו שלא יצטרך לעשות מלאכה, כגון שיכול ללוות מעות וכדומה, אסור לו לעשות שום מלאכה. וכן אם יש לו לחם, אסור לעשות מלאכה כדי שיאכל תבשיל. ואין בכל זה שום נפק"מ באיזה יום שהוא, שאפילו בער"ש לפי חשבונו אסור לעשות מלאכה יותר מהצריך לפיקוח נפש.

ד) וכתב בפמ"ג [הובא בביה"ל] דה"ה כשאינו יודע מתי הוא יו"ט, צריך לנהוג בקדושה שלא לעשות שום מלאכה יותר מפקוח נפש בכל יום שמסתפק לו. אכן באופן שיודע מתי הוא שבת, ורק אינו יודע מתי הוא יו"ט, הלא יכול לעשות בכל יום כל מה שמותר לעשות ביו"ט, דהיינו לבשל כל המאכלים שרוצה וכדומה, ורק אם צריך לעשות שאר מלאכות להרויח, בזה הוא שוה לשבת.

ה) והנה בס' תו"ש כתב שאם יכול להתענות יום אחד, אסור לו לעשות מלאכה ביום ההוא, כיון שאין שום פיקוח נפש. וכתב בביה"ל שבס' בגדי ישע חולק עליו באופן שהוא תועה במדבר וצריך למהר לצאת מסכנת המדבר, שאין צריך לסגף עצמו בתענית עיי"ש, ומשמע שבלא טעם זה כגון שהוא במקום שאין שום סכנה להיות שם אסור לו לעשות מלאכה כשיכול להתענות. וע"ע בביה"ל שאין אומרים שיעשה ביום אחד מלאכה על כמה ימים, אולי עי"ז יהא משמר שבת האמיתי, כיון שבשעה שעושה מלאכה משום פיקוח נפש אינו עושה שום איסור, ע"כ עדיף שיעשה בכל יום כדי פרנסתו מצומצמת, ולא להכניס עצמו בספק חילול שבת לעבוד יותר מהצורך לאותו היום.

ו) כתב עוד הביה"ל בדין מי שצריך לעשות מלאכה משום פיקוח נפש, כגון כשהוא במחנות הצבא, אזי בוודאי אם יכול לעשות בער"ש, אסור לו לעשות בשבת, אמנם נשאר בצ"ע באופן שעומד כבר בבהש"מ של ער"ש, ואם לא יעשה המלאכה עכשיו יצטרך לעשותו בשבת, אי אומרים שלא יחלל שבת עכשיו מספק, כיון שעדיין אינו צריך לחלל שבת, ומחר ביום השבת כשיעשה המלאכה משום פיקוח נפש לא יהא בזה איסור. או י"ל שסוכ"ס כיון שיודע שיצטרך לעשות מלאכה, מוטב שיעשנה בבהש"מ שאינו רק ספק. ולענ"ד נראה שלא יעשה, מטעם שישועת ה' כהרף עין, ואולי לא יצטרך לחלל את השבת בכלל, וכן הי' כמה מעשיות, והבוטח בה' חסד יסובבנו.

ז) ונחלקו האחרונים במי שאינו יודע מתי הוא שבת, אי אסור גם לעשות שבותים דרבנן. והנה שבות של לצאת חוץ לתחום התירו חז"ל אפילו ביום השביעי שלו, כדי שלא ישאר במדבר ויצטרך לחלל שבת. ומטעם זה נראה שכ"ש שמותר לעשות כל מלאכות ע"י נכרי. אמנם שאר שבותים מבואר במג"א שבכל השבוע מותר לעשות, חוץ מביום הז' לחשבונו. ובא"ר כתב להתיר אפילו ביום הז', כיון דהוא ספיקא דרבנן, והובא במ"ב (סק"ט). ובשו"ע הרב (ס"א) פסק כשיטת המג"א. ובתו"ש ומובא בכה"ח כתב לאסור גם שאר שבותים.

ח) וכתב הביה"ל לבאר שצריך להניח תפלין בכל יום אפילו ביום הז', רק לא יניח התפילין בעת תפילת שבת עיי"ש. ועדיין צ"ע אי יש לו לברך על התפלין, ובכה"ח (אות י) העלה בשם פתה"ד דבשבת שלו לא יניח תפילין, וגם בשאר הימים לא יברך.

ט) כתבו האחרונים בשם תו"ש שאם בישל מאכל יותר מכדי פרנסתו אפילו במזיד לא אסרינן לי' לאכלו, שא"כ יצטרך לעשות עוד מלאכתו ביום השני.

י) לאחר שבא לישוב ונודע לו יום השבת, אינו חייב קרבן. וברדב"ז כתב שגם אין צריך ווידוי. אמנם כתב בכה"ח (אות ח) שלצאת ידי שמים יש לו לעשות איזה תשובה וכפרה, וכמו שכתבו בפוסקים בסי' שמ"ג לענין קטן, עיי"ש.

יא) בענין מדינות יאפא"ן וטאקא"י ונוי-זילאנ"ד והסביבות, שנחלקו הפוסקים איזה יום היא שבת האמיתי שם, העלו גדולי הדור שיש לנהוג לחומרא שלא לעשות מלאכה בשני הימים, לחוש לשיטת החזו"א ע"פ שיטת בעל המאור, אבל בכל שאר ענינים לענין התפילות ותפילין וכדומה יש לנהוג כפי מנהג המקום, וכן שמעתי ממו"ר הגר"ש וואזנער ז"ל.

יב) ובמדינות שכמה חדשים הוא רק יום, כתב בשע"ת בשם המור וקציעה שיש למנות ששה ימים של כ"ד שעות, ואח"כ יום אחד של כ"ד שעות הוא שבת, וכ"כ בכה"ח בשם החיד"א [במחזיק ברכה]. וכמובן שיש לעשות תוספת שבת מלפניו ומלאחריו.

תוכן הענינים

א) הלכות התועה במדבר, או נשבה בין העכו"ם וכדו', שצריך למנות ו' ימים ומשמר יום ז' בקידוש והבדלה / אי מתפלל תפילות של שבת, או של חול.

ב) בענין שגם בשמירת שבת כזה יש השראת השכינה, רמז וביאור מהפרשת דרכים והחת"ס בזה.

ג) אי מותר לו לעשות מלאכה בכל יום.

ד) באופן שיש לו ספק מתי הוא יו"ט, מה הדין.

ה) באופן שיכול להתענות יום אחד, ולא לעשות אז מלאכה, אי צריך לעשות כן / אי עדיף שיבשל ביום אחד על כמה ימים, או לא.

ו) אי מותר לעשות מלאכה בבהשמ"ש של ער"ש, שעי"ז לא יצטרך לעשות מלאכה וודאי בשבת.

ז) אי מותר למי שאינו יודע מתי שבת לעשות שבותים דרבנן / ואי מותר לו לצאת חוץ לתחום / ואי מותר לעשות לו מלאכה ע"י נכרי.

ח) אי צריך להניח תפילין, בכל יום, וביום הז' לחשבונו.

ט) בישל מאכל יותר מכדי פרנסתו, אי מותר לו לאכלו.

י) בענין אי צריך תשובה וכפרה לאחר שנודע לו מתי הוא שבת.

יא) בענין מדינות שנחלקו גדולי הפוסקים באיזה יום הוא שבת, היאך יש לנהוג למעשה בשמירת שבת, ובהנחת תפילין, ובתפילות.

יב) בענין איזה מדינות שכמה חדשים הוא שם רק יום, באיזה אופן חושבים יום השבת.

סדר תרי"ג מצוות

סדר תרי"ג מצוות לפי סדר פסוקי התורה

ספר בראשית

בראשית א) מצות פריה ורביה, שנאמר (א כח) 'ויברך אותם אלקים ויאמר להם אלקים פרו ורבו'. לך לך ב) מצות מילה, שנאמר (יז ט-י) 'את בריתי תשמור וגו' המול לכם כל זכר'. וישלח ג) שלא לאכול גיד הנשה, שנאמר (לב לג) 'על כן לא יאכלו בני ישראל את גיד הנשה'.

ספר שמות בא ד) מצות קידוש החודש, שנאמר (יב ב) 'החודש הזה לכם ראש חדשים'. ה) מצות שחיטת הפסח, שנאמר (שם ו) 'ושחטו אותו כל קהל עדת בני ישראל בין הערבים'. ו) מצות אכילת בשר הפסח, שנאמר (שם ח) 'ואכלו את הבשר בלילה הזה צלי אש ומצות על מרורים יאכלוהו'. ז) שלא לאכול הפסח נא ומבושל, שנאמר (שם ט) 'אל תאכלו ממנו נא ובשל מבושל במים'. ח) שלא להותיר מבשר הפסח, שנאמר (שם י) 'ולא תותירו ממנו עד בוקר'. ט) מצות השבתת החמץ, שנאמר (שם טו) 'אך ביום הראשון תשביתו שאור מבתיכם'. י) מצות אכילת מצה, שנאמר (שם יח) 'בערב תאכלו מצות'. יא) שלא ימצא חמץ ברשותינו בפסח, שנאמר (שם יט) 'שבעת ימים שאור לא ימצא בבתיכם'. יב) שלא לאכול מכל דבר שיש בו חמץ, שנאמר (שם כ) 'כל מחמצת לא תאכלו'. יג) שלא נאכיל מן הפסח לישראל מומר, שנאמר (שם מג) 'כל בן נכר לא יאכל בו'. יד) שלא נאכיל מן הפסח לגר ותושב, שנאמר (שם מה) 'תושב ושכיר לא יאכל בו'. טו) שלא להוציא מבשר הפסח חוצה, שנאמר (שם מו) 'לא תוציא מן הבית מן הבשר חוצה'. טז) שלא ישבור עצם מן הפסח, שנאמר (שם) 'ועצם לא תשברו בו'. יז) שלא יאכל ערל מן הפסח, שנאמר (שם מח) 'וכל ערל לא יאכל בו'. יח) מצות קידוש בכורות בארץ ישראל, שנאמר (יג ב) 'קדש לי כל בכור פטר כל רחם בבני ישראל באדם ובבהמה לי הוא'. יט) שלא לאכול חמץ בפסח, שנאמר (שם ג) 'ולא יאכל חמץ'. כ) שלא יראה לנו חמץ בפסח, שנאמר (שם ז) 'ולא יראה לך חמץ, ולא יראה לך שאור בכל גבולך'. כא) מצות סיפור יציאת מצרים, שנאמר (שם ח) 'והגדת לבנך ביום ההוא'. כב) מצות פדיון פטר חמור, שנאמר (שם יג) 'וכל פטר חמור תפדה בשה'. כג) מצות עריפת פטר חמור, שנאמר (שם) 'ואם לא תפדה וערפתו'. בשלח כד) שלא נצא בשבת חוץ לתחום, שנאמר (טז כט) 'אל יצא איש ממקומו ביום השביעי'. יתרו כה) מצות האמנה במציאות השם, שנאמר (כ ב) 'אנכי ה' אלקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים'. כו) שלא נאמין באלוה בלתי השם לבדו, שנאמר (שם) 'לא יהיה לך אלהים אחרים'. כז) שלא לעשות פסל, שנאמר (שם ג) 'לא תעשה לך פסל וכל תמונה'. כח) שלא להשתחוות לעבודה זרה, שנאמר (שם ד) 'לא תשתחוה להם'. כט) שלא לעבוד עבודה זרה במה שדרכה להעבד, שנאמר (שם) 'ולא תעבדם'. ל) שלא לישבע לשוא, שנאמר (שם ו) 'לא תשא את שם ה' אלקיך לשוא'. לא) מצות קידוש שבת בדברים, שנאמר (שם ז) 'זכור את יום השבת לקדשו'. לב) שלא לעשות מלאכה בשבת, שנאמר (שם ט) 'לא תעשה כל מלאכה'. לג) מצות כיבוד אב ואם, שנאמר (שם יא) 'כבד את אביך ואת אמך'. לד) שלא להרוג נקי, שנאמר (שם יב) 'לא תרצח'. לה) שלא לגלות ערות אשת איש, שנאמר (שם) 'לא תנאף'. לו) שלא לגנוב נפש מישראל, שנאמר (שם) 'לא תגנוב'. לז) שלא להעיד בשקר, שנאמר (שם) 'לא תענה ברעך עד שקר'. לח) שלא לחמוד מה שיש לחבירו, שנאמר (שם יג) 'לא תחמוד'. לט) שלא לעשות צורת אדם אפילו לנוי, שנאמר (שם יט) 'לא תעשון אתי אלהי כסף'. מ) שלא לבנות אבני מזבח גזית, שנאמר (שם כא) 'לא תבנה אתהן גזית'. מא) שלא לפסוע על המזבח, שנאמר (שם כב) 'ולא תעלה במעלות על מזבחי'.

משפטים מב) מצות דין עבד עברי, שנאמר (כא ב) 'כי תקנה עבד עברי שש שנים יעבוד' וגו'. מג) מצות יעוד של אמה העבריה, שנאמר (שם ח) 'אם רעה בעיני אדוני' אשר לא יעדה'. מד) מצות פדיון אמה העבריה, שנאמר (שם) 'והפדה'. מה) שלא ימכור אמה עבריה הקונה אותה מיד האב, שנאמר (שם) 'לא ימשול למכרה'. מו) שלא לגרוע מאשתו שאר כסות ועונה, שנאמר (שם י) 'שארה כסותה ועונתה לא יגרע'. מז) שלא להכות אב ואם, שנאמר (שם טו) 'ומכה אביו ואמו מות יומת' [והאזהרה נכללת בהלאו של 'לא יוסיף' (דברים כה ג)]. מח) מצות בית דין להרוג בחנק המחויב, שנאמר (שם) 'מות יומת'. מט) מצות ב"ד לדון הלכות קנסות, שנאמר (שמות כא יח) 'וכי יריבון אנשים' וגו'. נ) מצות ב"ד להרוג בסייף המחויב, שנאמר (שם כ) 'נקום ינקם'. נא) מצות ב"ד לדון בנזקי בהמה, שנאמר (שם כח) 'וכי יגח שור את איש' וגו'. נב) שלא לאכול שור הנסקל, שנאמר (שם) 'ולא יאכל את בשרו'. נג) מצות ב"ד לדון בנזקי הבור, שנאמר (שם לג) 'וכי יפתח איש בור' וגו'. נד) מצות ב"ד לדון גנב בתשלומין, שנאמר (שם לז) 'כי יגנוב איש שור או שה'. נה) מצות ב"ד לדון בנזקי שן ורגל, שנאמר (כב ד) 'כי יבער איש שדה או כרם' וגו'. נו) מצות ב"ד לדון בנזקי האש, שנאמר (שם ה) 'כי תצא אש ומצאה קוצים ונאכל גדיש או קמה' וגו'. נז) מצות ב"ד לדון בדין שומר חנם, שנאמר (שם ו) 'כי יתן איש אל רעהו כסף או כלים לשמור וגונב מבית האיש' וגו'. נח) מצות ב"ד לדון בדין טוען ונטען, שנאמר (שם ח) 'על כל דבר פשע' וגו'. נט) מצות ב"ד לדון בדין נושא שכר ושוכר, שנאמר (שם ט) 'כי יתן איש אל רעהו חמור או שור' וגו'. ס) מצות בית דין לדון בדין שואל, שנאמר (שם יג) 'וכי ישאל איש' וגו'. סא) מצות בית דין לדון בדין מפתה, שנאמר (שם טו) 'וכי יפתה איש בתולה' וגו'. סב) שלא להחיות מכשף, שנאמר (שם יז) 'מכשפה לא תחיה'. סג) שלא להונות הגר בדברים, שנאמר (שם כ) 'וגר לא תונה'. סד) שלא להונות הגר בממון, שנאמר (שם) 'ולא תלחצנו'. סה) שלא לענות יתום ואלמנה, שנאמר (שם כא) 'כל אלמנה ויתום לא תענון'. סו) מצות הלואה לעני, שנאמר (שם כד) 'אם כסף תלוה את עמי'. סז) שלא נתבע חוב מעני שאין לו מה לפרעו, שנאמר (שם) 'לא תהיה לו כנושה'. סח) שלא נשית יד בין לוה למלוה ברבית, שנאמר (שם) 'לא תשימון עליו נשך'. סט) שלא לקלל הדיין, שנאמר (שם כז) 'אלקים לא תקלל'. ע) לאו דברכת השם, שנאמר (שם) 'אלקים לא תקלל'. עא) שלא לקלל הנשיא, שנאמר (שם) 'ונשיא בעמך לא תאור'. עב) שלא להקדים חוקי התבואות, שנאמר (שם כח) 'מלאתך ודמעך לא תאחר'. עג) שלא לאכול טריפה, שנאמר (שם ל) 'ובשר בשדה טריפה לא תאכלו'. עד) שלא לשמוע טענת בעל דין שלא בפני בעל דינו, שנאמר (כג א) 'לא תשא שמע שוא'. עה) שלא יעיד בעל עבירה, שנאמר (שם) 'אל תשת ידך עם רשע להיות עד חמס'. עו) שלא לנטות אחרי רבים בהלכות נפשות בשביל אחד, שנאמר (שם ב) 'לא תהיה אחרי רבים לרעות'. עז) שלא ילמד חובה מי שלמד זכות תחילה בדיני נפשות, שנאמר (שם) 'ולא תענה על ריב לנטות'. עח) מצות הטייה אחרי רבים, שנאמר (שם) 'אחרי רבים להטות'. עט) שלא לרחם על עני בדין, שנאמר (שם ג) 'ודל לא תהדר בריבו'. פ) מצות פירוק משא, שנאמר (שם ה) 'כי תראה חמור שונאך וגו' עזוב תעזב עמו'. פא) שלא להטות משפט רשע, שנאמר (שם ו) 'לא תטה משפט אביונך בריבו'. פב) שלא לחתוך הדין באומד הדעת, שנאמר (שם ז) 'ונקי וצדיק אל תהרוג'. פג) שלא ליקח שוחד, שנאמר (שם ח) 'ושוחד לא תקח'. פד) מצות שמיטת קרקעות, שנאמר (שם יא) 'והשביעית תשמטנה ונטשתה'. פה) מצות שביתה בשבת, שנאמר (שם יב) 'וביום השביעי תשבות'. פו) שלא לישבע בעבודה זרה, שנאמר (שם יג) 'ושם אלהים אחרים לא תזכירו'. פז) שלא להדיח רבים מישראל אחר עבודה זרה, שנאמר (שם) 'לא ישמע על פיך'. פח) מצות חגיגה ברגלים, שנאמר (שם יד) 'שלש רגלים תחוג לי בשנה'. פט) שלא נשחט שה הפסח בי"ד בניסן בעוד שהחמץ ברשותינו, שנאמר (שם יח) 'לא תזבח על חמץ דם זבחי'. צ) שלא נניח אימורי הפסח לפסול בלינה, שנאמר (שם) 'ולא ילין חלב חגי עד בוקר'. ונאמר (לד כה) 'ולא ילין לבוקר זבח חג הפסח'. צא) מצות הבאת ביכורים, שנאמר (כג יט) 'ראשית בכורי אדמתך תביא בית ה' אלקיך'. צב) שלא לבשל בשר בחלב, שנאמר (שם) 'לא תבשל גדי בחלב אמו'. צג) שלא לכרות ברית לשבעה עממים וכן לכל עובד ע"ז, שנאמר (שם לב) 'לא תכרות להם ולאלהיהם ברית'. צד) שלא לשכון עובדי ע"ז בארצינו, שנאמר (שם לג) 'לא ישבו בארצך פן יחטיאו אותך לי'. תרומה צה) מצות בנין בית הבחירה, שנאמר (כה ח) 'ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם'. צו) שלא להוציא בדי הארון מן הארון, שנאמר (שם טו) 'בטבעות הארן יהיו הבדים לא יסורו ממנו'. צז) מצות סידור לחם הפנים ולבונה, שנאמר (שם ל) 'ונתת על השלחן לחם פנים לפני תמיד'. תצוה צח) מצות עריכת נרות במקדש, שנאמר (כז כא) 'באוהל מועד מחוץ לפרוכת אשר על העדות יערוך אותו אהרן ובניו'. צט) מצות לבישת בגדי כהנים, שנאמר (כח ד) 'ועשו בגדי קודש לאהרן אחיך ולבניו לכהנו לי'. ק) שלא יזח החושן מעל האפוד, שנאמר (שם כח) 'ולא יזח החושן מעל האפוד'. קא) שלא לקרוע המעיל של כהנים, שנאמר (שם לב) 'שפה יהיה לפיו סביב מעשה אורג כפי תחרא יהיה לו לא יקרע'. קב) מצות אכילת בשר חטאת ואשם, שנאמר (כט לג) 'ואכלו אותם אשר כופר בהם'. קג) שלא יאכל זר קדשי קדשים, שנאמר (שם) 'וזר לא יאכל כי קודש הם'. קד) מצות הקטרת קטורת, שנאמר (ל ז) 'בבוקר בהטיבו את הנרות יקטירנה'. קה) שלא להקטיר ולהקריב על מזבח הזהב, שנאמר (שם ט) 'לא תעלו עליו קטורת זרה ועולה ומנחה ונסך לא תסכו עליו'. תשא קו) מצות נתינת מחצית השקל בכל שנה, שנאמר (שם יג) 'זה יתנו כל העובר על הפקודים'. קז) מצות קידוש ידים ורגלים, שנאמר (שם יט) 'ורחצו אהרן ובניו ממנו את ידיהם ואת רגליהם'. קח) מצות משיחת כהנים גדולים ומלכים בשמן המשחה, שנאמר (שם כה) 'ועשית אותו שמן משחת קודש'. קט) שלא יסוך זר בשמן המשחה, שנאמר (שם לב) 'על בשר אדם לא ייסך'. קי) שלא לעשות כמתכונת שמן המשחה, שנאמר (שם) 'ובמתכונתו לא תעשו כמוהו'. קיא) שלא לעשות כמתכונת הקטורת, שנאמר (שם לז) 'במתכונתה לא תעשו לכם'. קיב) שלא לאכול ולשתות מתקרובת עבודה זרה, שנאמר (לד טו) 'פן תכרות ברית ליושב הארץ וזנו אחרי אלהיהם וקרא לך ואכלת מזבחו'. קיג) מצות שביתת הארץ בשנת השמיטה, שנאמר (שם כא) 'ששת ימים תעבוד וביום השביעי תשבות, בחריש ובקציר תשבות'. וכן כתוב (ויקרא כה ב) 'ושבתה הארץ שבת לה. קיד) שלא לאכול בשר שנתבשל בחלב, שנאמר (שמות שם כו) 'לא תבשל גדי בחלב אמו'. ויקהל קטו) שלא יעשו ב"ד משפט מות בשבת, שנאמר (לה ג) 'לא תבערו אש בכל מושבותיכם ביום השבת'.

ספר ויקרא ויקרא קטז) מצות מעשה העולה, שנאמר (א ג) 'אם עולה קרבנו'. קיז) מצות קרבן מנחה, שנאמר (ב ד) 'וכי תקריב קרבן מנחה' וגו' . קיח) שלא להקריב שאור או דבש, שנאמר (שם יא) 'כי כל שאור וכל דבש לא תקטירו ממנו אשה לה. קיט) שלא להקריב קרבן בלא מלח, שנאמר (שם יג) 'ולא תשבית מלח ברית אלקיך' וגו'. קכ) מצות מליחת הקרבן, שנאמר (שם) 'על כל קרבנך תקריב מלח'. קכא) מצות קרבן ב"ד אם טעו בהוראה, שנאמר (ד יג) 'ואם כל עדת ישראל ישגו ונעלם דבר מעיני הקהל' וגו'. קכב) מצות קרבן חטאת ליחיד ששגג במצות ל"ת שחייבין עליה כרת, שנאמר (במדבר טו כז) 'ואם נפש אחת תחטא בשגגה והקריבה וגו' . קכג) מצות עדות, שנאמר (ה א) 'והוא עד או ראה, אם לא יגיד' וגו'. קכד) מצות קרבן עולה ויורד, שנאמר (שם ז) 'ואם לא תגיע ידו' וגו'. קכה) שלא להבדיל הראש בחטאת העוף, שנאמר (שם ח) 'ומלק את ראשו ממול ערפו ולא יבדיל'. קכו) שלא ליתן שמן זית במנחת חוטא, שנאמר (שם יא) 'לא ישים עליה שמן'. קכז) שלא ליתן לבונה במנחת חוטא, שנאמר (שם) 'ולא יתן עליה לבונה'. קכח) מצות תוספת חומש להמועל בהקדש, וכן לאוכל תרומה בשוגג, שנאמר (שם טז) 'ואת אשר חטא מן הקודש ישלם וחמישיתו יוסף עליו'. קכט) מצות קרבן אשם תלוי, שנאמר (שם יז-יח) 'ואם נפש כי תחטא וגו' ולא ידע וגו'. והביא איל תמים מן הצאן'. קל) מצות השבת הגזילה, שנאמר (שם כג) 'והשיב את הגזילה אשר גזל'. קלא) מצות קרבן אשם ודאי, שנאמר (שם כג-כה) 'והיה כי יחטא ואשם וגו', ואת אשמו יביא לה. צו קלב) מצות הרמת הדשן, שנאמר (ו ג) 'והרים את הדשן' וגו'. קלג) מצות הדלקת אש על המזבח בכל יום, שנאמר (שם ו) 'אש תמיד תוקד על המזבח'. קלד) שלא לכבות אש מעל המזבח, שנאמר (שם) 'לא תכבה'. קלה) מצות אכילת שיירי מנחות, שנאמר (שם ט) 'והנותרת ממנה יאכלו אהרן ובניו'. קלו) שלא לעשות שיירי מנחות חמץ, שנאמר (שם י) 'לא תאפה חמץ חלקם'. קלז) מצות קרבן מנחה של כהן גדול בכל יום, שנאמר (שם יג) 'זה קרבן אהרן ובניו' וגו'. קלח) שלא תאכל מנחת כהן, שנאמר (שם טז) 'וכל מנחת כהן כליל תהי' לא תאכל'. קלט) מצות מעשה החטאת, שנאמר (שם יח) 'זאת תורת החטאת'. קמ) שלא לאכול מבשר חטאות הנעשים בפנים, שנאמר (שם כג) 'וכל חטאת אשר יובא מדמה אל אוהל מועד וגו' לא תאכל'. קמא) מצות מעשה האשם, שנאמר (ז א) 'וזאת תורת האשם'. קמב) מצות מעשה זבח השלמים, שנאמר (שם יא) 'וזאת תורת זבח השלמים'. קמג) שלא להותיר מבשר קרבן התודה, שנאמר (שם טו) 'לא יניח ממנו עד בוקר'. קמד) מצות שריפת נותר הקדשים, שנאמר (שם יז) 'והנותר מבשר הזבח באש ישרף'. קמה) שלא לאכול פיגול, שנאמר (שם יח) 'פגול יהי', והנפש האוכלת ממנו עוונה תשא'. קמו) שלא לאכול בשר קדשים שנטמא, שנאמר (שם יט) 'והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל'. קמז) מצות שריפת בשר קודש שנטמא, שנאמר (שם) 'והבשר אשר יגע בכל טמא וגו' באש ישרף'. קמח) שלא נאכל חלב של בהמה, שנאמר (שם כג) 'כל חלב שור וכשב ועז לא תאכלו'. קמט) שלא נאכל דם בהמה חיה ועוף, שנאמר (שם כו) 'וכל דם לא תאכלו בכל מושבותיכם לעוף ולבהמה'. שמיני קנ) שלא יכנסו הכהנים למקדש מגודלי שער, שנאמר (י ו) 'ראשיכם אל תפרעו'. קנא) שלא יכנסו הכהנים למקדש קרועי בגדים, שנאמר (שם) 'ובגדיכם לא תפרומו'. קנב) שלא יצאו הכהנים מן המקדש בשעת העבודה, שנאמר (שם ז) 'ומפתח אהל מועד לא תצאו'. קנג) שלא להכנס שתויי יין במקדש, וכן שלא יורה שתוי, שנאמר (שם ט-יג) 'יין ושכר אל תשת וגו' בבואכם אל אהל מועד וגו', ולהורות את בני ישראל'. קנד) מצות בדיקת סימני בהמה וחיה, שנאמר (יא ב) 'זאת החיה אשר תאכלו' וגו'. וכן כתוב (כ כה) 'והבדלתם בין הבהמה הטהורה לטמאה' . קנה) שלא לאכול בהמה וחיה טמאה, שנאמר (יא ד) 'אך את זה לא תאכלו' וגו'. קנו) מצות בדיקת סימני דגים, שנאמר (שם ט) 'את זה תאכלו מכל אשר במים'. קנז) שלא לאכול דג טמא, שנאמר (שם יא) 'ושקץ יהיו לכם, מבשרם לא תאכלו'. קנח) שלא לאכול עוף טמא, שנאמר (שם יג) 'ואת אלה תשקצו מן העוף לא יאכלו'. קנט) מצות בדיקת סימני חגבים, שנאמר (שם כב) 'את אלה מהם תאכלו', את הארבה וגו'. קס) מצות טומאת שמונה שרצים, שנאמר (שם כט) 'וזה לכם הטמא בשרץ השורץ על הארץ' וגו'. קסא) מצות ענין טומאת אוכלים ומשקים להתנהג בזה ע"פ חוקי התורה, שנאמר (שם לד) 'מכל האוכל אשר יאכל אשר יבוא עליו מים יטמא, וכל משקה אשר ישתה בכל כלי יטמא'. קסב) מצות ענין טומאת נבילה, שנאמר (שם לט) 'וכי ימות מן הבהמה אשר היא לכם לאכלה הנוגע בנבלתה יטמא עד הערב'. קסג) שלא לאכול שרץ הארץ, שנאמר (שם מא) 'וכל השרץ השורץ על הארץ שקץ הוא לא יאכל'. קסד) שלא לאכול מיני שרצים דקים הנולדים בזרעים ובפירות, שנאמר (שם מב) 'לכל השרץ השורץ על הארץ לא תאכלום'. קסה) שלא לאכול משרץ המים, שנאמר (שם מג) 'אל תשקצו את נפשותיכם בכל השרץ'. קסו) שלא לאכול מן השרצים המתהוים מן העיפוש, שנאמר (שם מד) 'ולא תטמאו את נפשותיכם בכל השרץ הרומש על הארץ'. תזריע קסז) מצות ענין טומאת יולדת, שנאמר (יב ב) 'אשה כי תזריע וילדה זכר וטמאה שבעת ימים'. קסח) שלא יאכל טמא מן הקדשים שנאמר (שם ד) 'בכל קודש לא תגע'. קסט) מצות קרבן יולדת, שנאמר (שם ו) 'ובמלאת ימי טהרה וגו' תביא כבש בן שנתו לעולה ובן יונה או תור לחטאת'. קע) מצות ענין טומאת מצורע, שנאמר (יג ב) 'אדם כי יהי' בעור בשרו שאת או ספחת או בהרת' וגו'. קעא) שלא לגלח שיער הנתק, שנאמר (שם לג) 'ואת הנתק לא יגלח'. קעב) מצות הנהגת המצורע וכל מטמאי אדם בקריעה ופרימה, שנאמר (שם מה) 'והצרוע אשר בו הנגע בגדיו יהיו פרומים' וגו'. קעג) מצות ענין נגעי בגדים, שנאמר (שם מז) 'והבגד כי יהי' בו נגע צרעת' וגו'. מצורע קעד) מצות הטהרה מן הצרעת שתהיה במינים ידועים, שנאמר (יד ב) 'זאת תהי' תורת המצורע ביום טהרתו' וגו'. קעה) מצות תגלחת מצורע ביום השביעי, שנאמר (שם ט) 'והי' ביום השביעי יגלח את כל שערו' וגו'. קעו) מצות טבילה לטמאים, שנאמר (שם) 'ורחץ את בשרו במים וטהר'. קעז) מצות קרבן מצורע כשיתרפא מצרעתו, שנאמר (שם י) 'וביום השמיני יקח שני כבשים' וגו'. קעח) מצות ענין נגעי בתים, שנאמר (שם לד) 'ונתתי נגע צרעת בבית ארץ אחוזתכם'. קעט) מצות ענין טומאת זב להיות טמא ומטמא, שנאמר (טו ב) 'איש איש כי יהי' זב מבשרו זובו טמא הוא'. קפ) מצות קרבן זב כשיתרפא מזובו, שנאמר (שם יד) 'וביום השמיני יקח לו שני תורים' וגו'. קפא) מצות ענין טומאת שכבת זרע שיהא טמא ומטמא, שנאמר (שם טז) 'ואיש כי תצא ממנו שכבת זרע וגו' וטמא עד הערב'. קפב) מצות ענין טומאת נדה שטמאה ומטמאה, שנאמר (שם יט) 'ואשה כי תהי' זבה וגו', שבעת ימים תהי' בנדתה' וגו'. קפג) מצות ענין טומאת זבה שטמאה ומטמאה, שנאמר (שם כה) 'ואשה כי יזוב זוב דמה ימים רבים בלא עת נדתה' וגו'. קפד) מצות קרבן זבה כשתתרפא מזובה, שנאמר (שם כט) 'וביום השמיני תקח לה שתי תורים' וגו'. אחרי קפה) שלא יכנסו הכהנים בכל עת במקדש, וכ"ש זרים, שנאמר (טז ב) 'ואל יבא בכל עת אל הקודש'. קפו) מצות עבודת יום הכפורים ע"י כהן גדול, שנאמר (שם ג) 'בזאת יבא אהרן אל הקודש'. קפז) שלא לשחוט קדשים חוץ לעזרה, שנאמר (יז ג) 'איש איש מבית ישראל אשר ישחט שור' וגו'. קפח) מצות כיסוי הדם, שנאמר (שם יג) 'ושפך את דמו וכסהו בעפר'. קפט) שלא להתחתן באחת מכל העריות, וי"א שהלאו הוא שלא להתקרב לעריות, שנאמר (יח ו) 'איש איש אל כל שאר בשרו לא תקרבו וגו'. קצ) שלא לגלות ערות אב, שנאמר (שם ז) 'ערות אביך וגו' לא תגלה'. קצא) שלא לגלות ערות אם, שנאמר (שם) 'וערות אמך לא תגלה'. קצב) שלא לגלות ערות אשת אב, ואע"פ שאינה אמו, שנאמר (שם ח) 'ערות אשת אביך לא תגלה'. קצג) שלא לגלות ערות אחותו בכל צד שהיא אחותו, שנאמר (שם ט) 'ערות אחותך וגו' לא תגלה ערותן'. קצד) שלא לגלות ערות בת הבן, שנאמר (שם י) 'ערות בת בנך וגו' לא תגלה ערותן'. קצה) שלא לגלות ערות בת הבת, שנאמר (שם) 'או בת בתך לא תגלה ערותן'. קצו) שלא לגלות ערות הבת, ונלמד מק"ו וגזירה שוה. קצז) שלא לגלות ערות אחותו מן האב והיא בת אשת אביו, שנאמר (שם יא) 'ערות בת אשת אביך וגו' לא תגלה ערותה'. קצח) שלא לגלות ערות אחות האב, שנאמר (שם יב) 'ערות אחות אביך לא תגלה'. קצט) שלא לגלות ערות אחות האם, שנאמר (שם יג) 'ערות אחות אמך לא תגלה. ר) שלא לבוא על אחי האב, שנאמר (שם יד) 'ערות אחי אביך לא תגלה'. רא) שלא לבוא על אשת אחי האב, שנאמר (שם) 'אל אשתו לא תקרב דודתך הוא'. רב) שלא לבוא על אשת הבן, שנאמר (שם טו) 'ערות כלתך לא תגלה'. רג) שלא לבוא על אשת אח, שנאמר (שם טז) 'ערות אשת אחיך לא תגלה'. רד) שלא לבוא על אשה ובתה, שנאמר (שם יז) 'ערות אשה ובתה לא תגלה'. רה) שלא לגלות ערות אשה ובת בנה, שנאמר (שם) 'את בת בנה וגו' לא תקח לגלות ערותה'. רו) שלא לגלות ערות אשה ובת בתה, שנאמר (שם) 'ואת בת בתה לא תקח לגלות ערותה'. רז) שלא לבוא על שתי אחיות מחיים, שנאמר (שם יח) 'ואשה אל אחותה לא תקח וגו' בחייה'. רח) שלא לבוא על אשה נדה וזבה, שנאמר (שם יט) 'ואל אשה בנדת טומאתה לא תקרב' וגו'. רט) שלא ליתן מזרעו למולך, שנאמר (שם כא) 'ומזרעך לא תתן להעביר למולך'. רי) שלא לבוא על הזכרים, שנאמר (שם כב) 'ואת זכר לא תשכב' וגו'. ריא) שלא לשכב עם בהמה, שנאמר (שם כג) 'ובכל בהמה לא תתן שכבתך' וגו'. ריב) שלא תשכבנה הנשים עם הבהמות, שנאמר (שם) 'ואשה לא תעמוד לפני בהמה' וגו'. קדושים ריג) מצות יראת אב ואם, שנאמר (יט ג) 'איש אמו ואביו תיראו'. ריד) שלא לפנות אחר עבודה זרה לא במחשבה ולא בדיבור ולא אפילו בהבטה, שנאמר (שם ד) 'אל תפנו אל האלילים'. רטו) שלא לעשות ע"ז אפילו לאחרים, שנאמר (שם) 'ואלהי מסכה לא תעשו לכם'. רטז) שלא לאכול נותר, שנאמר (שם ו-ח) 'והנותר וגו', ואוכליו עוונו ישא'. והאזהרה נלמדת מהפסוק (שמות כט לד) 'לא יאכל כי קודש הם'. ריז) שלא לכלות הפאה בשדה, שנאמר (ויקרא יט ט) 'לא תכלה פאת שדך'. ריח) להניח פאה בשדה, שנאמר (שם י) 'לעני ולגר תעזוב אותם'. ריט) שלא ליקח שבלים הנופלים בשעת הקציר, שנאמר (שם ט) 'ולקט קצירך לא תלקט'. רכ) לעזוב הלקט בשדה, שנאמר (שם י) 'לעני ולגר תעזוב אותם'. רכא) שלא יבצור עוללות הכרם, שנאמר (שם ט) 'וכרמך לא תעולל'. רכב) מצות לעזוב העוללות לעניים, שנאמר (שם י) 'לעני ולגר תעזוב אותם'. רכג) שלא ללקוט פרט הכרם, שנאמר (שם ט) 'ופרט כרמך לא תלקט'. רכד) מצות הנחת פרט הכרם, שנאמר (שם י) 'לעני ולגר תעזוב אותם'. רכה) שלא לגנוב שום ממון, שנאמר (שם יא) 'לא תגנובו'. רכו) שלא נכחיש על ממון שיש מאחר בידינו, שנאמר (שם) 'ולא תכחשו'. רכז) שלא לישבע על כפירת ממון, שנאמר (שם) 'ולא תשקרו איש בעמיתו'. רכח) שלא לישבע לשקר, שנאמר (שם יב) 'ולא תשבעו בשמי לשקר'. רכט) שלא לעשוק את חבירו, שנאמר (שם יג) 'לא תעשוק את רעך'. רל) שלא לגזול, שנאמר (שם) 'ולא תגזול'. רלא) שלא לאחר שכר שכיר, שנאמר (שם) 'לא תלין פעולת שכיר'. רלב) שלא לקלל אחד מישראל בין איש ובין אשה, שנאמר (שם יד) 'לא תקלל חרש'. רלג) שלא להכשיל לחבירו בשום דבר, שנאמר (שם) 'ולפני עור לא תתן מכשול'. רלד) שלא לעוול המשפט, שנאמר (שם טו) 'לא תעשו עול במשפט'. רלה) שלא לכבד גדול בדין, שנאמר (שם) 'ולא תהדר פני גדול'. רלו) מצות שופט שישפוט בצדק, שנאמר (שם) 'בצדק תשפוט עמיתך'. רלז) שלא לרגל, דהיינו שלא יאמר לחבירו דברים שדיברו עליו, שנאמר (שם טז) 'לא תלך רכיל בעמך'. רלח) שלא למנוע מלהציל את חבירו, שנאמר (שם) 'לא תעמוד על דם רעך'. רלט) שלא לשנוא את חבירו בלבו, שנאמר (שם יז) 'לא תשנא את אחיך בלבבך'. רמ) מצות תוכחה לישראל שאינו נוהג כשורה, שנאמר (שם) 'הוכח תוכיח את עמיתך'. רמא) שלא להלבין פני אדם מישראל, שנאמר (שם) 'ולא תשא עליו חטא'. רמב) שלא לנקום, שנאמר (שם יח) 'לא תקום'. רמג) שלא לנטור, שנאמר (שם) 'ולא תטור'. רמד) מצות אהבת ישראל, שנאמר (שם) 'ואהבת לרעך כמוך'. רמה) שלא להרביע בהמה מין עם שאינו מינו, שנאמר (שם יט) 'בהמתך לא תרביע כלאים'. רמו) שלא לזרוע כלאי זרעים ולא נרכיב אילן בשום מקום בארץ, שנאמר (שם) 'שדך לא תזרע כלאים'. רמז) שלא לאכול ערלה, שנאמר (שם כג) 'שלש שנים יהי' לכם ערלים לא יאכל'. רמח) מצות נטע רבעי, שנאמר (שם כד) 'ובשנה הרביעית יהי' כל פריו קודש הלולים לה. רמט) שלא לאכול ולשתות כדרך זולל וסובא, שנאמר (שם כו) 'לא תאכלו על הדם'. רנ) שלא לנחש, שנאמר (שם) 'לא תנחשו'. רנא) שלא לעונן, שנאמר (שם) 'ולא תעוננו'. רנב) שלא להקיף פאת הראש, שנאמר (שם כז) 'לא תקיפו פאת ראשכם'. רנג) שלא להשחית פאת זקן, שנאמר (שם) 'ולא תשחית את פאת זקנך'. רנד) שלא נכתוב בבשרינו כתובת קעקע, שנאמר (שם כח) 'ושרט לנפש לא תתנו בבשרכם'. רנה) מצות היראה מן המקדש, שנאמר (שם ל) 'ומקדשי תיראו'. רנו) שלא לעשות מעשה אוב, שנאמר (שם לא) 'אל תפנו אל האובות'. רנז) שלא לעשות מעשה ידעוני, שנאמר (שם) 'אל תפנו וגו' ואל הידעונים'. רנח) מצות כיבוד חכמים, ולקום מפני שיבה, שנאמר (שם לב) 'מפני שיבה תקום, והדרת פני זקן'. רנט) שלא להונות במדות [וכל המדות בכלל], שנאמר (שם לה) 'לא תעשו עול במשפט במדה במשקל ובמשורה'. רס) מצות צידוק המאזנים והמשקלים והמדות, שנאמר (שם לו) 'מאזני צדק אבני צדק איפת צדק והין צדק יהי' לכם'. רסא) שלא לקלל אב ואם, שנאמר (כא יז) 'ומקלל אביו ואמו מות יומת' . [והאזהרה הוא בכלל הלאו של 'לא תקלל חרש' (יט יד)]. רסב) מצוה שישרפו מי שיחייב שריפה, שנאמר (כ יד) 'באש ישרפו' וגו'. רסג) שלא ללכת בחקות הגוים, שנאמר (יח ג) 'ובחקותיהם לא תלכו' . אמור רסד) שלא יטמא כהן הדיוט במת זולת הקרובים המבוארים בכתוב, שנאמר (כא א) 'לנפש לא יטמא בעמיו'. רסה) מצות ענין טומאת הכהנים לקרוביהם, ובכללה שיתאבלו כל אחד מישראל על ששה מקרוביהם הידועים, שנאמר (שם ב-ג) 'לאמו ולאביו ולבנו ולבתו ולאחיו ולאחותו הבתולה וגו' לה יטמא'. רסו) שלא ישמש כהן טבול יום עד שיעריב שמשו, שנאמר (שם ו) 'ולא יחללו שם אלקיהם'. רסז) שלא ישא כהן אשה זונה, שנאמר (שם ז) 'אשה זונה וגו' לא יקחו'. רסח) שלא ישא כהן אשה חללה, שנאמר (שם) 'וחללה לא יקחו'. רסט) שלא ישא כהן גרושה, שנאמר (שם) 'ואשה גרושה מאשה לא יקחו'. רע) מצות חילוק כבוד לכהן, שנאמר (שם ח) 'וקדשתו'. רעא) שלא יכנס כהן גדול באהל המת, שנאמר (שם יא) 'ועל כל נפשות מת לא יבא'. רעב) שלא יטמא כהן גדול בשום טומאה במת, שנאמר (שם) 'לאביו ולאמו לא יטמא'. רעג) מצות כהן גדול לישא נערה בתולה, שנאמר (שם יג) 'והוא אשה בבתוליה יקח'. רעד) שלא ישא כהן גדול אלמנה, שנאמר (שם יד) 'אלמנה וגו' לא יקח'. רעה) שלא יבעול כהן גדול אלמנה, ואפילו בלא קידושין, שנאמר (שם טו) 'ולא יחלל זרעו בעמיו'. רעו) שלא יעבוד כהן בעל מום במקדש, שנאמר (שם יז) 'אשר יהי' בו מום לא יקרב'. רעז) שלא יעבוד כהן בעל מום עובר, שנאמר (שם יח) 'כי כל איש אשר בו מום לא יקרב'. רעח) שלא יכנס בעל מום למקדש מן המזבח ולפנים, שנאמר (שם כג) 'אך אל הפרכת לא יבוא, ואל המזבח לא יגש'. רעט) שלא יעבוד כהן טמא, שנאמר (כב ב) 'וינזרו מקדשי בני ישראל, ולא יחללו' וגו'. רפ) שלא יאכל כהן טמא תרומה, שנאמר (שם ד) 'איש איש מזרע אהרן והוא צרוע או זב בקדשים לא יאכל עד אשר יטהר'. רפא) שלא יאכל שום זר תרומה, שנאמר (שם י) 'וכל זר לא יאכל קודש'. רפב) שלא יאכל תושב כהן ושכיר תרומה, שנאמר (שם) 'תושב כהן ושכיר לא יאכל קודש'. רפג) שלא יאכל ערל תרומה, ונלמד מגזרה שוה מפסח. רפד) שלא תאכל חללה מן הקודש, שנאמר (שם יב) 'ובת כהן כי תהי' לאיש זר היא בתרומת הקדשים לא תאכל'. רפה) שלא לאכול טבל, שנאמר (שם טו) 'ולא יחללו את קדשי בני ישראל את אשר ירימו'. רפו) שלא להקדיש בעלי מומין למזבח, שנאמר (שם כ) 'כל אשר בו מום לא תקריבו'. רפז) מצות הקרבן להיות תמים, שנאמר (שם כא) 'תמים יהי' לרצון'. רפח) שלא ליתן מום בקדשים, שנאמר (שם) 'כל מום לא יהי' בו'. רפט) שלא לשחוט בעל מום לשם קרבן, שנאמר (שם כב) 'עורת או שבור וגו' לא תקריבו אלה לה. רצ) שלא להקטיר מאימורי בעלי מומין, שנאמר (שם) 'ואשה לא תתנו מהם על המזבח לה. רצא) שלא לזרוק דם בעל מום על המזבח, שנאמר (שם כד) 'ומעוך וכתות וגו' לא תקריבו לה. רצב) שלא לסרס אחד מכל המינים, שנאמר (שם) 'ובארצכם לא תעשו'. רצג) שלא להקריב בעל מום מיד הנכרי, שנאמר (שם כה) 'ומיד בן נכר לא תקריבו את לחם אלקיכם מכל אלה'. רצד) מצות הקרבן שיהיה מח' ימים ולמעלה, שנאמר (שם כז) 'ומיום השמיני והלאה ירצה לקרבן אשה לה. רצה) שלא לשחוט בהמה ובנה ביום אחד, שנאמר (שם כח) 'ושור או שה אותו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד'. רצו) שלא לעשות דבר שיתחלל בו שם שמים בין בני אדם, שנאמר (שם לב) 'ולא תחללו את שם קדשי'. רצז) מצות קידוש השם, שנאמר (שם) 'ונקדשתי בתוך בני ישראל'. רצח) מצות שביתה ביום ראשון של פסח, שנאמר (כג ז) 'ביום הראשון מקרא קודש יהי' לכם'. רצט) שלא לעשות מלאכה ביום ראשון של פסח, שנאמר (שם) 'ביום הראשון וגו' כל מלאכת עבודה לא תעשו'. ש) מצות קרבן מוסף כל שבעת ימי הפסח, שנאמר (שם ח) 'והקרבתם אשה לה' שבעת ימים'. שא) מצות שביתה בשביעי של פסח, שנאמר (שם) 'ביום השביעי מקרא קודש'. שב) שלא לעשות מלאכה ביום שביעי של פסח, שנאמר (שם) 'ביום השביעי וגו' כל מלאכת עבודה לא תעשו'. שג) מצות קרבן העומר של שעורים, שנאמר (שם י) 'והבאתם את עומר ראשית קצירכם אל הכהן'. שד) שלא לאכול מתבואה חדשה קודם כלות יום ט"ז ניסן, שנאמר (שם יד) 'ולחם וגו' לא תאכלו עד עצם היום הזה'. שה) שלא לאכול קלי מתבואה חדשה עד יום ט"ז ניסן, שנאמר (שם) 'וקלי לא תאכלו' וגו'. שו) שלא לאכול כרמל מתבואה חדשה עד יום ט"ז ניסן, שנאמר (שם) 'וכרמל לא תאכלו' וגו'. שז) מצות ספירת העומר, שנאמר (שם טו) 'וספרתם לכם ממחרת השבת וגו' שבע שבתות'. שח) מצות קרבן מנחה חדשה מן החטים ביום עצרת, שנאמר (שם יז) 'ממושבותיכם תביאו לחם תנופה שתים שני עשרונים'. שט) מצות שביתה ממלאכה ביום עצרת, שנאמר (שם כא) 'וקראתם בעצם היום הזה מקרא קודש יהי' לכם'. שי) שלא לעשות מלאכה ביום חג שבועות, שנאמר (שם) 'כל מלאכת עבודה לא תעשו'. שיא) מצות שביתה ביום ראש השנה, שנאמר (שם כד) 'בחודש השביעי באחד לחודש יהיה לכם שבתון'. שיב) שלא לעשות מלאכה ביום ראשון בתשרי, שנאמר (שם כה) 'כל מלאכת עבודה לא תעשו'. שיג) מצות קרבן מוסף ביום ראש השנה, שנאמר (שם) 'והקרבתם אשה לה. שיד) מצות תענית ביום עשירי בתשרי, שנאמר (שם כז) 'אך בעשור לחודש השביעי וגו' ועניתם את נפשותיכם'. שטו) מצות קרבן מוסף של יום הכפורים, שנאמר (שם) 'והקרבתם אשה לה. שטז) שלא לעשות מלאכה בעשרה בתשרי, שנאמר (שם כח) 'וכל מלאכה לא תעשו'. שיז) שלא לאכול ולשתות ביום הכפורים, שנאמר (שם כט) 'כי כל הנפש אשר לא תעונה בעצם היום הזה ונכרתה'. שיח) מצות שביתה ממלאכה ביום הכפורים, שנאמר (שם לב) 'שבת שבתון היא לכם'. שיט) מצות שביתה ממלאכה ביום ראשון של חג הסכות, שנאמר (שם לה) 'ביום הראשון מקרא קודש'. שכ) שלא לעשות מלאכה ביום ראשון של חג הסכות, שנאמר (שם) 'כל מלאכת עבודה לא תעשו'. שכא) מצות קרבן מוסף בכל יום משבעת ימי הסכות, שנאמר (שם לו) 'שבעת ימים תקריבו אשה לה. שכב) מצות שביתה ממלאכה ביום שמיני עצרת, שנאמר (שם) 'ביום השמיני וגו' מקרא קודש. שכג) מצות קרבן מוסף ביום שמיני עצרת, שנאמר (שם) 'והקרבתם אשה לה. שכד) שלא לעשות מלאכה ביום שמיני עצרת, שנאמר (שם לו) 'כל מלאכת עבודה לא תעשו'. שכה) מצות נטילת לולב ואתרוג והדס וערבה, שנאמר (שם מ) 'ולקחתם לכם ביום הראשון פרי עץ הדר כפות תמרים וענף עץ עבות וערבי נחל'. שכו) מצות ישיבה בסוכה, שנאמר (שם מב) 'בסכות תשבו שבעת ימים'. בהר שכז) שלא נעבוד האדמה בשנה השביעית, שנאמר (כה ד) 'ובשנה השביעית וגו' שדך לא תזרע'. שכח) שלא נעשה עבודה גם באילנות, שנאמר (שם) 'וכרמך לא תזמור'. שכט) שלא נקצור ספיחים בשנה השביעית, שנאמר (שם ה) 'את ספיח קצירך לא תקצור'. של) שלא נאסוף פירות האילן בשביעית כדרך שאוספים אותם בכל שנה, שנאמר (שם) 'ואת ענבי נזירך לא תבצור'. שלא) מצות ספירת שבע שבתות שנים, שנאמר (שם ח) 'וספרת לך וגו' שבע שנים שבע פעמים'. שלב) מצות תקיעת שופר ביום הכפורים של יובל, שנאמר (שם ט) 'ביום הכפורים תעבירו שופר בכל ארצכם'. שלג) מצות קידוש שנת היובל, שנאמר (שם י) 'וקדשתם את שנת החמשים שנה'. שלד) שלא נעבוד הארץ בשנת היובל, שנאמר (שם יא) 'יובל הוא וגו' לא תזרעו'. שלה) שלא נקצור ספיחי תבואות של שנת היובל, שנאמר (שם) 'ולא תקצרו את ספיחיה'. שלו) שלא לאסוף פירות האילנות בשנת היובל כדרך שאוספים אותם בשאר השנים, שנאמר (שם) 'ולא תבצרו את נזיריה'. שלז) מצות לדון דין מקח וממכר, שנאמר (שם יד) 'וכי תמכרו ממכר לעמיתך וגו'. שלח) שלא להונות במקח וממכר, שנאמר (שם) 'אל תונו איש את אחיו'. שלט) שלא להונות אחד מישראל בדברים, שנאמר (שם יז) 'ולא תונו איש את עמיתו'. שמ) שלא למכור שדה בארץ ישראל לצמיתות, שנאמר (שם כג) 'והארץ לא תמכר לצמיתות'. שמא) מצות השבת קרקע לבעליהן ביובל, שנאמר (שם כד) 'גאולה תתנו לארץ'. שמב) מצות פדיון בתי ערי חומה עד השלמת שנה, שנאמר (שם כט) 'ימים תהיה גאולתו'. שמג) שלא לשנות ממגרשי הלוים ושדותיהן, שנאמר (שם לד) 'ושדה מגרש עריהם לא ימכר'. שמד) שלא להלוות ברבית לישראל, שנאמר (שם לז) 'את כספך לא תתן לו בנשך'. שמה) שלא נעבוד בעבד עברי עבודת בזיון כעבודת כנעני, שנאמר (שם לט) 'לא תעבוד בו עבודת עבד'. שמו) שלא נמכור עבד עברי על אבן המקח, שנאמר (שם מב) 'לא ימכרו ממכרת עבד'. שמז) שלא נעבוד בעבד עברי עבודת פרך, שנאמר (שם מג) 'לא תרדה בו בפרך'. שמח) מצות עבודה בעבד כנעני לעולם, שנאמר (שם מו) 'לעולם בהם תעבודו'. שמט) שלא להניח לעכו"ם לעבוד בעבד עברי עבודת פרך, שנאמר (שם נג) 'לא ירדנו בפרך לעיניך'. שנ) שלא נשתחוה על אבן משכית אפילו להשי"ת, שנאמר (כו א) 'ואבן משכית לא תתנו בארצכם להשתחוות עליה'. בחקותי שנא) מצות מעריך אדם שיתן דמים הקצובים בתורה, שנאמר (כז ב) 'איש כי יפליא נדר בערכך נפשות לה. שנב) שלא נמיר הקדשים, שנאמר (שם י) 'לא יחליפנו ולא ימיר אותו טוב ברע או רע בטוב'. שנג) מצות הממיר בהמת קרבן בבהמה אחרת שתהיינה שתיהן קודש, שנאמר (שם) 'ואם המר ימיר בהמה בבהמה והי' הוא ותמורתו יהי' קדש'. שנד) מצות מעריך בהמה שיתן כפי שיעריכנה הכהן, שנאמר (שם יא-יב) 'ואם כל בהמה טמאה וגו' והעמיד את הבהמה וגו' והעריך'. שנה) מצות מעריך בתים שיתן כפי שיעריכנה הכהן, שנאמר (שם יד) 'ואיש כי יקדיש את ביתו קודש לה וגו'. שנו) מצות מעריך שדה שיתן כערך הקצוב בפרשה, שנאמר (שם טז) 'ואם משדה אחוזתו יקדיש איש לה', והי' ערכך כפי זרעו זרע חומר שעורים'. שנז) שלא לשנות הקדשים מקרבן לקרבן, שנאמר (שם כו) 'אך בכור אשר יבוכר לה' בבהמה לא יקדיש איש אותו'. שנח) מצות דין מחרים מנכסיו שהוא לכהנים, שנאמר (שם כח) 'אך כל חרם' וגו'. שנט) שלא תמכר קרקע שהחרימו אותה בעלים אלא תנתן לכהנים, שנאמר (שם) 'לא ימכר'. שס) שלא יגאל שדה החרם, שנאמר (שם) 'ולא יגאל'. שסא) מצות מעשר בהמה טהורה בכל שנה, שנאמר (שם לב) 'כל אשר יעבור תחת השבט העשירי יהי' קודש לה. שסב) שלא למכור מעשר בהמה כשהוא תמים, אלא יאכל בירושלים, שנאמר (שם לג) 'לא יגאל'.

ספר במדבר נשא שסג) מצות שילוח טמאים חוץ למחנה שכינה, שנאמר (ה ב) 'וישלחו מן המחנה כל צרוע וכל זב וכל טמא לנפש'. שסד) שלא יכנס טמא בבית המקדש, שנאמר (שם ג) 'ולא יטמאו את מחניהם'. ועוד כתוב ביולדת (ויקרא יב ד) 'ואל המקדש לא תבא'. שסה) מצות וידוי על החטא, שנאמר (במדבר ה ו-ז) 'איש או אשה כי יעשו מכל חטאת האדם וגו' והתודו את חטאתם'. שסו) מצות סוטה שיביאנה הבעל אל הכהן ויעשה לה כמשפט הכתוב, שנאמר (שם יב-טו) 'איש איש כי תשטה אשתו וגו' וקנא וגו', והביא האיש את אשתו אל הכהן וגו'. שסז) שלא ליתן שמן בקרבן סוטה, שנאמר (שם טו) 'לא יצוק עליו שמן'. שסח) שלא להשים לבונה בקרבן סוטה, שנאמר (שם) 'ולא יתן עליו לבונה'. שסט) שלא ישתה הנזיר יין, שנאמר (ו ג) 'מיין ושכר יזיר, חומץ יין וחומץ שכר לא ישתה, וכל משרת ענבים לא ישתה'. שע) שלא יאכל הנזיר ענבים לחים, שנאמר (שם) 'וענבים לחים וגו' לא יאכל'. שעא) שלא יאכל הנזיר צמוקים, שנאמר (שם) 'ויבשים לא יאכל'. שעב) שלא יאכל הנזיר גרעיני ענבים, שנאמר (שם ד) 'מחרצנים וגו' לא יאכל'. שעג) שלא יאכל הנזיר קליפת ענבים, שנאמר (שם) 'ועד זג לא יאכל'. שעד) שלא יגלח הנזיר שערו, שנאמר (שם ה) 'כל ימי נדר נזרו תער לא יעבור על ראשו'. שעה) מצות גידול שער ראש הנזיר, שנאמר (שם) 'גדל פרע שער ראשו'. שעו) שלא יכנס הנזיר לאהל המת, שנאמר (שם ו) 'כל ימי הזירו לה' על נפש מת לא יבא'. שעז) שלא יטמא הנזיר במת, ובשאר טומאת מת אפילו לקרובים, שנאמר (שם ז) 'לאביו ולאמו וגו' לא יטמא'. שעח) מצות גילוח הנזיר והבאת קרבנותיו, שנאמר (שם ט-יח) 'וגלח ראשו ביום טהרתו וגו'. וביום השמיני יביא שתי תורים וגו'. והביא כבש בן שנתו לאשם וגו'. וגלח הנזיר פתח אוהל מועד את ראש נזרו'. שעט) מצות ברכת כהנים בכל יום, שנאמר (שם כג) 'כה תברכו את בני ישראל אמור להם'. שפ) מצות משא הארון בכתף, שנאמר (ז ט) 'בכתף ישאו'. בהעלותך שפא) מצות פסח שני בי"ד באייר, שנאמר (ט י) 'איש איש כי יהי' טמא לנפש או בדרך רחוקה וגו' ועשה פסח' וגו'. שפב) מצות פסח שני שיאכלנו ביחד עם מצה ומרור, שנאמר (שם יא) 'על מצות ומרורים יאכלוהו'. שפג) שלא להותיר כלום מבשר פסח שני למחרתו, שנאמר (שם יב) 'לא ישאירו ממנו עד בוקר'. שפד) שלא לשבור עצם מעצמות פסח שני, שנאמר (שם) 'ועצם לא ישברו בו'. שפה) מצות תקיעת חצוצרות במקדש, ובמלחמה, שנאמר (י ט-י) 'וכי תבואו מלחמה בארצכם על הצר הצורר אתכם והרעותם בחצוצרות וגו', וביום שמחתכם ובמועדיכם ובראשי חדשיכם ותקעתם בחצוצרות על עולותיכם ועל זבחי שלמיכם'. שלח שפו) מצות הפרשת חלה, שנאמר (טו כ) 'ראשית עריסותיכם חלה תרימו'. שפז) מצות ציצית, שנאמר (שם לח) 'ועשו להם ציצית על כנפי בגדיהם'. שפח) שלא לתור אחר מחשבת הלב וראיית העינים, שנאמר (שם לט) 'ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם'. קרח שפט) מצות שמירת המקדש, שנאמר (יח ג) 'ושמרו משמרתך ומשמרת כל האהל'. שצ) שלא יתעסקו כהנים בעבודת לוים, ולא לוים בעבודת כהנים, שנאמר (שם ג) 'אך אל כלי הקדש ואל המזבח לא יקרבו, ולא ימותו גם הם גם אתם'. שצא) שלא יעבוד זר במקדש, שנאמר (שם ד) 'וזר לא יקרב אליכם'. שצב) שלא לבטל שמירה מבית המקדש, שנאמר (שם ה) 'ושמרתם את משמרת הקודש'. שצג) מצות פדיון בכור אדם, שנאמר (שם טו) 'אך פדה תפדה את בכור האדם'. שצד) שלא לפדות בכור בהמה טהורה, שנאמר (שם יז) 'אך בכור שור וגו' לא תפדה'. שצה) מצות עבודת הלוים במקדש, שנאמר (שם כג) 'ועבד הלוי הוא את עבודת אהל מועד'. שצו) מצות מעשר ראשון, שנאמר (שם כד) 'כי את מעשר בני ישראל וגו' נתתי ללוים'. שצז) מצות הלוים לתת מעשר מן המעשר, שנאמר (שם כו) 'ואל הלוים תדבר וגו' והרמותם ממנו תרומת ה' מעשר מן המעשר'. חקת שצח) מצות פרה אדומה, שנאמר (יט ב) 'ויקחו אליך פרה אדומה תמימה'. שצט) מצות טומאה של מת, שנאמר (שם יד) 'אדם כי ימות באהל' וגו'. ת) מצות מי נדה שמטמאים אדם טהור, ומטהרים אדם טמא, ואינם מטהרים רק מטומאת מת בלבד, שנאמר (שם יט) 'והזה הטהור על הטמא' וגו'. פנחס תא) מצות דיני נחלות, שנאמר (כז ח) 'איש כי ימות ובין אין לו והעברתם את נחלתו לבתו' וגו'. תב) מצות קרבן תמידים בכל יום, שנאמר (כח ב) 'צו את בני ישראל ואמרת אליהם את קרבני לחמי לאשי' וגו'. תג) מצות קרבן מוסף של שבת, שנאמר (שם ט) 'וביום השבת שני כבשים' וגו'. תד) מצות קרבן מוסף בכל ראש חודש, שנאמר (שם יא-טו) 'ובראשי חדשיכם תקריבו עולה לה' פרים בני בקר שנים ואיל אחד כבשים בני שנה שבעה וגו', ושעיר עזים אחד לחטאת'. תה) מצות קרבן מוסף בחג השבועות, שנאמר (שם כו-ל) 'וביום הביכורים וגו' פרים בני בקר שנים ואיל אחד שבעה כבשים בני שנה וגו', שעיר עזים אחד'. תו) מצות שופר בראש השנה, שנאמר (כט א) 'יום תרועה יהי' לכם'. מטות תז) מצות דין הפרת נדרים, שנאמר (ל ג) 'איש כי ידור נדר לה וגו'. תח) שלא נחל דברינו בנדרים, שנאמר (שם) 'לא יחל דברו'. מסעי תט) מצות ישראל לתת ערים ללוים לשבת בהן, והן קולטות, שנאמר (לה ב) 'ונתנו ללוים מנחלת אחוזתם ערים לשבת'. תי) שלא להרוג מחויב קודם שיעמוד בדין, שנאמר (שם יב) 'ולא ימות הרוצח עד עמדו לפני העדה למשפט'. תיא) מצות בי"ד לשלוח מכה נפש בשגגה מעירו לערי מקלט, ועל הרוצח בעצמו ללכת שם, שנאמר (שם כה) 'והשיבו אותו העדה אל עיר מקלטו'. תיב) שלא יורה עד אחד בדיני נפשות, שנאמר (שם ל) 'ועד אחד לא יענה בנפש למות'. תיג) שלא נקח כופר להציל הרוצח ממות, שנאמר (שם לא) 'ולא תקחו כופר לנפש רוצח'. תיד) שלא נקח כופר מהמחויב גלות לפוטרו מגלות, שנאמר (שם לב) 'ולא תקחו כופר לנוס אל עיר מקלטו לשוב לשבת בארץ'.

ספר דברים דברים תטו) שלא למנות דיין שאינו יודע בדיני התורה, שנאמר (א יז) 'לא תכירו פנים במשפט'. תטז) שלא יירא הדיין בדין, שנאמר (שם) 'לא תגורו מפני איש'. ואתחנן תיז) שלא להתאוות ממון חבירו, שנאמר (ה יז) 'ולא תתאוה'. תיח) מצות אחדות השם, שנאמר (ו ד) 'שמע ישראל ה' אלקינו ה' אחד'. תיט) מצות אהבת השם, שנאמר (שם ה) 'ואהבת את ה' אלקיך' וגו'. תכ) מצות ללמוד תורה וללמדה, שנאמר (שם ז) 'ושננתם לבניך ודברת בם'. תכא) מצות לקרות שמע פעמיים בכל יום, שנאמר (שם) 'ודברת בם וגו' בשכבך ובקומך'. תכב) מצות להניח תפילין על היד, שנאמר (שם ח) 'וקשרתם לאות על ידך'. תכג) מצות להניח תפילין על הראש, שנאמר (שם) 'והיו לטוטפות בין עיניך'. תכד) מצות לקבוע מזוזה בפתחים, שנאמר (שם ט) 'וכתבתם על מזוזת ביתך ובשעריך'. תכה) שלא לנסות נביא אמת יותר מדאי, שנאמר (שם טז) 'לא תנסו את ה' אלקיכם כאשר נסיתם במסה'. תכו) מצות להחרים שבעה עממים, שנאמר (ז ב) 'החרם תחרים אותם'. תכז) שלא לחון ולרחם על עובדי עבודה זרה, שנאמר (שם) 'ולא תחנם'. תכח) שלא להתחתן בעובדי עבודה זרה, שנאמר (שם ג) 'ולא תתחתן בם'. עקב תכט) שלא ליהנות מעבודה זרה ומשמשיה, שנאמר (שם כה) 'לא תחמוד כסף וזהב עליהם ולקחת לך'. תל) שלא ליהנות מתקרובת עבודה זרה, שנאמר (שם כו) 'ולא תביא תועבה אל ביתך'. ועוד כתוב (יג יח) 'ולא ידבק בידך מאומה מן החרם'. תלא) מצות לברך להשי"ת אחר אכילת מזון, שנאמר (ח י) 'ואכלת ושבעת וברכת את ה' אלקיך'. תלב) מצות לאהוב את הגרים, שנאמר (י יט) 'ואהבתם את הגר'. תלג) מצות לירא מהקב"ה, שנאמר (שם כ) 'את ה' אלקיך תירא'. תלד) מצות לעבוד השי"ת בתפלה בכל יום, שנאמר (שם) 'אותו תעבוד'. תלה) מצות להדבק בחכמים ובתלמידיהם, שנאמר (שם) 'ובו תדבק'. תלו) מצות להשבע בשמו יתברך באמת, שנאמר (שם) 'ובשמו תשבע'. ראה תלז) מצות לאבד עבודה זרה ומשמשיה, שנאמר (יב ב-ג) 'אבד תאבדון את כל המקומות אשר עבדו שם הגוים' וגו'. 'ונתצתם את מזבחותם וגו' ואבדתם את שמם מן המקום ההוא'. וכן כתוב (ז ה) 'כי אם כה תעשו להם מזבחותיהם תתוצו' וגו'. תלח) שלא לאבד דברים שנקרא שמו יתברך עליהם, שנאמר (יב ד) 'לא תעשון כן לה' אלקיכם'. תלט) מצות שיביא כל נדריו ברגל ראשון, שנאמר (שם ה-ו) 'ובאת שמה וגו', והבאתם שמה וגו' ונדריכם ונדבותיכם'. תמ) שלא להקריב קרבן חוץ לעזרה, שנאמר (שם יג) 'השמר לך פן תעלה עולותיך בכל מקום אשר תראה'. תמא) מצות להקריב כל הקרבנות בבית הבחירה, שנאמר (שם יד) 'כי אם במקום אשר יבחר ה' וגו' שם תעלה עולותיך'. תמב) מצות לפדות קדשים שנפל בהם מום, שנאמר (שם טו) 'רק בכל אות נפשך תזבח ואכלת בשר'. תמג) שלא לאכול דגן של מעשר שני חוץ לירושלים, שנאמר (שם יז) 'לא תוכל לאכול בשעריך מעשר דגנך'. תמד) שלא לאכול תירוש של מעשר שני חוץ לירושלים, שנאמר (שם) 'ותירושך'. תמה) שלא לאכול יצהר של מעשר שני חוץ לירושלים, שנאמר (שם) 'ויצהרך'. תמו) שלא לאכול בכור תמים חוץ לירושלים, שנאמר (שם) 'ובכורות'. תמז) שלא לאכול קדשי קדשים חוץ לעזרה, שנאמר (שם) 'בקרך וצאנך'. תמח) שלא לאכול בשר העולה, שנאמר (שם) 'וכל נדריך אשר תדור'. תמט) שלא לאכול קדשים קלים קודם זריקת דמים, שנאמר (שם) 'ונדבותיך'. תנ) שלא יאכל כהן בכורים קודם הנחתם בעזרה, שנאמר (שם) 'ותרומת ידך'. תנא) שלא לעזוב הלוי מליתן לו מתנותיו, שנאמר (שם יט) 'השמר לך פן תעזוב את הלוי' וגו'. תנב) מצות לשחוט בהמה חיה ועוף כראוי, שנאמר (שם כא) 'וזבחת וגו' כאשר צויתיך'. תנג) שלא לאכול אבר מן החי, שנאמר (שם כג) 'ולא תאכל הנפש עם הבשר'. תנד) להביא קדשים גם מחוץ לארץ לבית הבחירה, שנאמר (שם כו) 'רק קדשיך אשר יהיו לך ונדריך תשא ובאת אל המקום אשר יבחר ה. תנה) שלא להוסיף על המצוות ופירושיהן, שנאמר (יג א) 'לא תוסף עליו'. תנו) שלא לגרוע מכל המצוות ופירושיהן, שנאמר (שם) 'ולא תגרע ממנו'. תנז) שלא לשמוע למתנבא בשם עבודה זרה, שנאמר (שם ד) 'לא תשמע אל דברי הנביא ההוא'. תנח) שלא לאהוב המסית, שנאמר (שם ט) 'לא תאבה לו'. תנט) שלא לעזוב שנאה מהמסית, שנאמר (שם) 'ולא תשמע אליו'. תס) שלא להציל המסית, שנאמר (שם) 'ולא תחוס עינך עליו'. תסא) שלא ללמד זכות על המסית, שנאמר (שם) 'ולא תחמול'. תסב) שלא למנוע מללמד עליו חובה, שנאמר (שם) 'ולא תכסה עליו'. תסג) שלא להסית לעבוד עבודה זרה, שנאמר (שם ז-יב) 'כי יסיתך אחיך וגו', וכל ישראל ישמעו ויראון ולא יוסיפו לעשות' וגו'. תסד) מצות לדרוש ולחקור העדים, שנאמר (שם טו) 'ודרשת וחקרת ושאלת היטב'. תסה) מצות לשרוף עיר הנדחת ולהרוג אנשיה, שנאמר (שם יז) 'ושרפת באש את העיר ואת כל שללה כליל לה' אלקיך'. תסו) שלא לבנות עיר הנדחת, שנאמר (שם) 'והיתה תל עולם לא תבנה עוד'. תסז) שלא ליהנות מממון עיר הנדחת, שנאמר (שם יח) 'ולא ידבק בידך מאומה מן החרם'. תסח) שלא להתגודד, שנאמר (יד א) 'לא תתגודדו'. תסט) שלא לקרוח שער ראשו על מת, שנאמר (שם) 'ולא תשימו קרחה בין עיניכם למת'. תע) שלא לאכול פסולי המוקדשים, שנאמר (שם ג) 'לא תאכל כל תועבה'. תעא) מצות לבדוק בסימני העוף איזה טמא ואיזה טהור לאכילה, שנאמר (שם יא) 'כל צפור טהורה תאכלו'. תעב) שלא לאכול שרץ העוף, שנאמר (שם יט) 'וכל שרץ העוף טמא הוא לכם לא יאכלו'. תעג) שלא לאכול נבלה, שנאמר (שם כא) 'לא תאכלו כל נבלה'. תעד) מצות להפריש מעשר שני, שנאמר (שם כב) 'עשר תעשר את כל תבואת זרעך'. תעה) מצות להפריש מעשר עני וליתן לעניים, שנאמר (שם כח) 'מקצה שלש שנים תוציא את כל מעשר תבואתך'. תעו) מצות להשמיט כל הלואותיו בשביעית, שנאמר (טו ב) 'שמוט כל בעל משה ידו'. תעז) שלא לתבוע חוב שעברה עליו שביעית, שנאמר (שם) 'לא יגוש את רעהו וגו' כי קרא שמיטה לה. תעח) מצות לנגוש את הנכרי, שנאמר (שם ג) 'את הנכרי תגוש'. תעט) שלא יאמץ את לבבו על העני, שנאמר (שם ז) 'לא תאמץ את לבבך ולא תקפוץ את ידך מאחיך האביון'. תפ) מצות נתינת צדקה כמסת ידו, שנאמר (שם ח) 'פתוח תפתח את ידך' וגו'. וכן כתוב (ויקרא כה לה) 'גר ותושב וחי עמך'. תפא) שלא ימנע מלהלוות קודם שמיטה, שנאמר (דברים שם ט) 'השמר לך פן יהי' דבר עם לבבך בליעל לאמר קרבה שנת השבע שנת השמיטה'. תפב) שלא לשלוח עבד עברי ריקם, שנאמר (שם יג) 'וכי תשלחנו חפשי מעמך לא תשלחנו ריקם'. תפג) מצות להעניק לו בצאתו לחפשי, שנאמר (שם יד) 'הענק תעניק לו מצאנך ומגרנך ומיקבך'. תפד) שלא לעבוד בבהמת קדשים, שנאמר (שם יט) 'לא תעבוד בבכור שורך'. תפה) שלא לגזוז צמר הקדשים, שנאמר (שם) 'ולא תגוז בכור צאנך'. תפו) שלא לאכול חמץ בערב פסח אחר חצות, שנאמר (טז ג) 'לא תאכל עליו חמץ'. תפז) שלא להותיר מקרבן חגיגה עד יום שלישי, שנאמר (שם ד) 'ולא ילין מן הבשר אשר תזבח בערב ביום הראשון לבוקר'. תפח) מצות לשמוח ברגלים, שנאמר (שם יד) 'ושמחת בחגך אתה ובנך ובתך ועבדך ואמתך והלוי והגר והיתום והאלמנה אשר בשעריך'. תפט) מצות להראות בבית הבחירה ברגלים, שנאמר (שם טז) 'שלש פעמים בשנה יראה כל זכורך את פני ה' אלקיך'. תצ) שלא להראות שם בלא קרבן, שנאמר (שם) 'ולא יראה את פני ה' ריקם'. שופטים תצא) מצות למנות שופטים ושוטרים, שנאמר (שם יח) 'שופטים ושוטרים תתן לך בכל שעריך אשר ה' אלקיך נותן לך לשבטיך ושפטו את העם משפט צדק'. תצב) שלא ליטע אילן ולבנות בית בהר הבית, שנאמר (שם כא) 'לא תטע לך אשרה כל עץ אצל מזבח אשר ה' אלקיך אשר תעשה לך' (וכדפרש"י שם). תצג) שלא להקים מצבה, שנאמר (שם כב) 'ולא תקים לך מצבה אשר שנא ה' אלהיך'. תצד) שלא להקריב בעל מום עובר, שנאמר (יז א) 'לא תזבח לה' אלקיך שור ושה אשר יהיה בו מום כל דבר רע כי תועבת ה' אלקיך הוא'. תצה) מצות לשמוע בקול בית דין בכל זמן, שנאמר (שם י) 'ועשית על פי הדבר אשר יגידו לך' וגו'. תצו) שלא לסור מדבריהם של בית דין הגדול, שנאמר (שם יא) 'לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך ימין ושמאל'. תצז) מצות למנות מלך מישראל, שנאמר (שם טו) 'שום תשים עליך מלך'. תצח) שלא להקים עלינו מלך נכרי, שנאמר (שם) 'לא תוכל לתת עליך איש נכרי אשר לא אחיך הוא'. תצט) שלא ירבה המלך סוסים, שנאמר (שם טז) 'רק לא ירבה לו סוסים ולא ישיב את העם מצרימה למען הרבות סוס'. תק) שלא לשכון בארץ מצרים, שנאמר (שם) 'לא תוסיפון לשוב בדרך הזה עוד'. תקא) שלא ירבה המלך נשים, שנאמר (שם יז) 'ולא ירבה לו נשים, ולא יסור לבבו'. תקב) שלא ירבה המלך כסף וזהב, שנאמר (שם) 'וכסף וזהב לא ירבה לו מאד'. תקג) מצות המלך שיכתוב לו שתי ספרי תורות לעצמו, שנאמר (שם יח-יט) 'וכתב לו את משנה התורה הזאת על ספר מלפני הכהנים הלוים. והיתה עמו וקרא בו כל ימי חייו למען ילמד ליראה את ה' אלקיו לשמור את כל דברי התורה הזאת ואת החוקים האלה לעשותם' (וכדפרש"י שם). תקד) שלא יטול שבט לוי חלק בביזה, שנאמר (יח א) 'לא יהי' לכהנים הלוים כל שבט לוי חלק ונחלה עם ישראל'. תקה) שלא יטול שבט לוי נחלה בנחלת א"י, שנאמר (שם ב) 'ונחלה לא יהי' לו בקרב אחיו'. תקו) מצות נתינת זרוע ולחיים וקיבה לכהן, שנאמר (שם ג) 'ונתן לכהן הזרוע והלחיים והקיבה'. תקז) מצות להפריש תרומה גדולה לכהן, שנאמר (שם ד) 'ראשית דגנך תירושך ויצהרך וגו' תתן לו'. תקח) מצות נתינת ראשית הגז לכהן, שנאמר (שם) 'וראשית גז צאנך תתן לו'. תקט) מצות שתהיינה המשמרות שוות ברגלים, שנאמר (שם ח) 'חלק כחלק יאכלו'. תקי) שלא לקסום, שנאמר (שם י) 'לא ימצא בך וגו' קוסם קסמים'. תקיא) שלא לכשף, שנאמר (שם) 'ומכשף'. תקיב) שלא לחבר חבר, שנאמר (שם יא) 'וחובר חבר'. תקיג) שלא לשאול באוב, שנאמר (שם) 'ושואל אוב'. תקיד) שלא לשאול בידעוני, שנאמר (שם) 'וידעוני'. תקטו) שלא לדרוש אל המתים, שנאמר (שם) 'ודורש אל המתים'. תקטז) מצות לשמוע אל נביא אמת, שנאמר (שם טו) 'נביא מקרבך מאחיך כמוני יקים לך ה' אלקיך אליו תשמעון'. תקיז) שלא להתנבא בשקר בשם ה', שנאמר (שם כ) 'אך הנביא אשר יזיד לדבר דבר בשמי את אשר לא צויתיו לדבר וגו' ומת הנביא ההוא'. תקיח) שלא להתנבא בשם עבודה זרה, שנאמר (שם) 'ואשר ידבר בשם אלהים אחרים, ומת הנביא ההוא'. תקיט) שלא לגור מהריגת נביא שקר, שנאמר (שם כב) 'בזדון דברו הנביא, לא תגור ממנו'. תקכ) מצות להפריש ערי מקלט בא"י, שנאמר (יט ב) 'שלש ערים תבדיל לך בתוך ארצך אשר ה' אלקיך נותן לך לרשתה' [חוץ משלש שבעבר הירדן]. תקכא) שלא לחוס על הרוצח וחובל, שנאמר (שם יג) 'לא תחוס עינך עליו ובערת דם הנקי'. תקכב) שלא להשיג גבול, שנאמר (שם יד) 'לא תסיג גבול רעך'. תקכג) שלא יקום דבר העדות בעד אחד, שנאמר (שם טו) 'לא יקום עד אחד באיש לכל עון ולכל חטאת'. תקכד) מצות לעשות לעד זומם כאשר זמם, שנאמר (שם יט) 'ועשיתם לו כאשר זמם לעשות לאחיו'. תקכה) שלא לערוץ ולפחוד במלחמה, שנאמר (כ ג) 'ואל תערצון מפניהם' . תקכו) מצות למנות כהן משוח למלחמה שידבר אל העם במלחמה, שנאמר (שם ב-ז) 'והיה כקרבכם אל המלחמה ונגש הכהן ודבר אל העם' וגו'. תקכז) מצות לשלוח שלום לערים שצרים עליהם, שנאמר (שם י) 'כי תקרב אל עיר להלחם עלי' וקראת אלי' לשלום'. תקכח) שלא להחיות נשמה משבעה עממים, שנאמר (שם טז) 'לא תחי' כל נשמה'. תקכט) שלא להשחית אילני מאכל, שנאמר (שם יט) 'כי תצור אל עיר וגו' לא תשחית את עצה'. תקל) מצות עריפת העגלה בנחל, שנאמר (כא א-ד) 'כי ימצא חלל באדמה וגו' נופל בשדה לא נודע מי הכהו וגו', וערפו שם את העגלה בנחל'. תקלא) שלא לעבוד ולזרוע באותו קרקע, שנאמר (שם ד) 'אל נחל איתן אשר לא יעבד בו ולא יזרע'. תצא תקלב) מצות לדון דין יפת תואר ככתוב בתורה, שנאמר (שם י-יא) 'כי תצא למלחמה וגו'. וראית בשביה אשת יפת תואר' וגו'. תקלג) שלא למכור יפת תואר, שנאמר (שם יד) 'והי' אם לא חפצת בה וגו' ומכור לא תמכרנה בכסף'. תקלד) שלא להעבידה אחר שבעלה, שנאמר (שם) 'לא תתעמר בה תחת אשר עניתה'. תקלה) מצות לתלות המחויב תליה, שנאמר (שם כב) 'ותלית אותו על עץ'. תקלו) שלא להלין התלוי, שנאמר (שם כג) 'לא תלין נבלתו על העץ'. תקלז) מצות לקברו בו ביום, וכן כל המתים, שנאמר (שם) 'כי קבור תקברנו ביום ההוא'. תקלח) מצות השבת אבידה לישראל, שנאמר (כב א) 'השב תשיבם לאחיך'. תקלט) שלא להעלים עיניו ממנה, שנאמר (שם ג) 'לא תוכל להתעלם'. תקמ) שלא להניח בהמת חבירו נופלת תחת משאה, שנאמר (שם ד) 'לא תראה את חמור אחיך או שורו נופלים בדרך והתעלמת מהם'. תקמא) מצות טעינת המשא שנפל, עם חבירו, שנאמר (שם) 'הקם תקים עמו'. תקמב) שלא תלבש אשה עדי איש, שנאמר (שם ה) 'לא יהיה כלי גבר על אשה'. תקמג) שלא ילבש איש מלבושי אשה, שנאמר (שם) 'ולא ילבש גבר שמלת אשה'. תקמד) שלא ליקח אם על בנים, שנאמר (שם ו) 'לא תקח האם על הבנים'. תקמה) מצות שילוח האם מן הקן קודם שיקח הבנים, שנאמר (שם ז) 'שלח תשלח את האם ואת הבנים תקח לך'. תקמו) מצות עשיית מעקה לגג, שנאמר (שם ח) 'ועשית מעקה לגגך'. תקמז) שלא להניח מכשול בבית, שנאמר (שם) 'ולא תשים דמים בביתך'. תקמח) שלא לזרוע כלאים בכרם, שנאמר (שם ט) 'לא תזרע כרמך כלאים'. תקמט) שלא לאכול וליהנות מכלאי הכרם, שנאמר (שם) 'פן תקדש המלאה הזרע אשר תזרע ותבואת הכרם'. תקנ) שלא לעשות מלאכה בשני מיני בהמות, שנאמר (שם י) 'לא תחרוש בשור ובחמור יחדיו'. תקנא) שלא ללבוש שעטנז, שנאמר (שם יא) 'לא תלבש שעטנז צמר ופשתים יחדיו'. תקנב) מצות קידושין באשה, שנאמר (שם יג) 'כי יקח איש אשה'. תקנג) מצות שתשב אשת מוציא שם רע תחתיו לעולם, שנאמר (שם יט) 'ולו תהי' לאשה'. תקנד) שלא יגרש מוציא שם רע את אשתו, שנאמר (שם) 'לא יוכל לשלחה כל ימיו'. תקנה) מצות בית דין לסקול באבנים למי שיתחייב סקילה, שנאמר (שם כד) 'וסקלתם אותם באבנים'. תקנו) שלא לענוש לעושה עבירה באונס, שנאמר (שם כו) 'ולנערה לא תעשה דבר'. תקנז) מצות שישא האונס את אנוסתו לאשה, שנאמר (שם כט) 'ולו תהי' לאשה'. תקנח) שלא יגרש האונס את אנוסתו, שנאמר (שם) 'תחת אשר ענה לא יוכל שלחה כל ימיו'. תקנט) שלא ישא סריס בת ישראל, שנאמר (כג ב) 'לא יבא פצוע דכא וכרות שפכה בקהל ה. תקס) שלא ישא ממזר בת ישראל, שנאמר (שם ג) 'לא יבא ממזר בקהל ה. תקסא) שלא ישא עמוני ומואבי בת ישראל, שנאמר (שם ד) 'לא יבא עמוני ומואבי בקהל ה. תקסב) שלא לקרוא שלום לעמון ומואב, שנאמר (שם ז) 'לא תדרוש שלומם וטובתם כל ימיך לעולם'. תקסג) שלא להרחיק זרע עשו שנתגיירו, מהתחתן עם זרע ישראל, אחר שני דורות, שנאמר (שם ח-ט) 'לא תתעב אדומי כי אחיך הוא. בנים אשר יולדו להם דור שלישי יבא להם בקהל ה. תקסד) שלא להרחיק זרע מצרי שנתגיירו, מהתחתן עם זרע ישראל, אחר שני דורות, שנאמר (שם) 'לא תתעב מצרי כי גר היית בארצו. בנים אשר יולדו להם דור שלישי יבא להם בקהל ה. תקסה) שלא יכנס טמא למחנה לויה, שנאמר (שם יא) 'כי יהיה בך איש אשר לא יהיה טהור מקרה לילה ויצא אל מחוץ למחנה, לא יבא אל תוך המחנה'. תקסו) מצות להתקין יד במחנה, דהיינו מקום להפנות בו, שנאמר (שם יג) 'ויד תהי' לך מחוץ למחנה ויצאת שמה חוץ'. תקסז) מצות להתקין יתד עם שאר כלי זיין, כדי לחפור ולכסות צרכיו, שנאמר (שם יד) 'ויתד תהי' לך על אזנך, והי' בשבתך חוץ וחפרת בה ושבת וכסית את צאתך'. תקסח) שלא להחזיר עבד שברח מאדוניו מחו"ל לארץ ישראל, שנאמר (שם טז) 'לא תסגיר עבד אל אדוניו אשר ינצל אליך מעם אדוניו'. תקסט) שלא להונות עבד זה הבורח מאדוניו מחו"ל לארץ ישראל, שנאמר (שם יז) 'עמך ישב בקרבך במקום אשר יבחר באחד שעריך בטוב לו, לא תוננו'. תקע) שלא תהי' קדשה מבנות ישראל, ולא יהי' קדש מבני ישראל, דהיינו שלא ינשאו בלי קידושין, שנאמר (שם יח) 'לא תהי' קדשה מבנות ישראל, ולא יהי' קדש מבני ישראל'. וכן כתוב (ויקרא יט כט) 'אל תחלל את בתך להזנותה, ולא תזנה הארץ ומלאה הארץ זמה' (וכדפירש"י). תקעא) שלא להקריב אתנן זונה ומחיר כלב, שנאמר (דברים שם יט) 'לא תביא אתנן זונה ומחיר כלב בית ה' אלקיך לכל נדר כי תועבת ה' אלקיך גם שניהם' (וכדפירש"י). תקעב) שלא ללוות ברבית מישראל, והיינו אזהרה על הלוה, שנאמר (שם כ) 'לא תשיך לאחיך' וגו'. תקעג) מצות הלואה לנכרי ברבית, שנאמר (שם כא) 'לנכרי תשיך'. תקעד) שלא לאחר הנדרים והנדבות יותר משלש רגלים, שנאמר (שם כב) 'כי תדור נדר וגו' לא תאחר לשלמו'. תקעה) מצות לקיים מוצא שפתיו, שנאמר (שם כד) 'מוצא שפתיך תשמור ועשית כאשר נדרת' וגו'. תקעו) מצות להניח השכיר לאכול בזמן שכירותו מפירות מחוברים שהוא עוסק בו, שנאמר (שם כה-כו) 'כי תבא בכרם רעך ואכלת ענבים כנפשך שבעך. כי תבא בקמת רעך וקטפת מלילות בידך' וגו'. תקעז) שלא ליקח הפועל בידו יותר על אכילתו, שנאמר (שם כה) 'ואל כליך לא תתן'. תקעח) שלא יאכל הפועל בשעת מלאכה, רק בגמר מלאכה, שנאמר (שם כו) 'וחרמש לא תניף על קמת רעך'. תקעט) מצות הרוצה לגרש את אשתו שיגרשנה בשטר, שנאמר (כד א) 'כי יקח איש אשה ובעלה, והי' אם לא תמצא חן בעיניו וגו' וכתב לה ספר כריתות' וגו'. תקפ) שלא יחזיר גרושתו משנישאת לאיש אחר, שנאמר (שם ד) 'לא יוכל בעלה הראשון אשר שלחה לשוב לקחתה'. תקפא) שלא יצא החתן מביתו כל השנה אפילו לצרכי צבור, שנאמר (שם ה) 'כי יקח איש אשה חדשה לא יצא בצבא ולא יעבור עליו לכל דבר'. תקפב) מצות שישמח החתן עם אשתו שנה אחת, שנאמר (שם) 'נקי יהי' לביתו שנה אחת ושמח את אשתו אשר לקח'. תקפג) שלא למשכן בחובו כלים שעושים בהם אוכל נפש, שנאמר (שם ו) 'לא יחבול רחיים ורכב'. תקפד) שלא לתלוש סימני צרעת, שנאמר (שם ח) 'השמר בנגע הצרעת'. תקפה) שלא למשכן בעל חוב בזרוע, שנאמר (שם י) 'כי תשה ברעך משאת מאומה, לא תבוא אל ביתו לעבוט עבוטו'. תקפו) שלא למנוע המשכון מבעליו בעת שצריך לו, שנאמר (שם יב) 'ואם איש עני הוא לא תשכב בעבוטו'. תקפז) מצות להחזיר המשכון לבעלים בעת שצריך לו, שנאמר (שם יג) 'השב תשיב לו את העבוט'. תקפח) מצות נתינת שכר שכיר ביומו, שנאמר (שם טו) 'ביומו תתן שכרו ולא תבוא עליו השמש'. תקפט) שלא יקבל הבי"ד עדות של קרוב זה על זה, שנאמר (שם טז) 'לא יומתו אבות על בנים'. תקצ) שלא להטות משפט גר יתום, שנאמר (שם יז) 'לא תטה משפט גר יתום'. תקצא) שלא למשכן בגד אלמנה, שנאמר (שם) 'ולא תחבול בגד אלמנה'. תקצב) שלא ישוב ליקח השכחה, שנאמר (שם יט) 'ושכחת עומר בשדה לא תשוב לקחתו'. תקצג) להניח לעניים השכחה, שנאמר (שם) 'לגר ליתום ולאלמנה יהי. תקצד) מצות להלקות למי שמחויב מלקות, שנאמר (כה ב) 'והיה אם בן הכות הרשע, והפילו השופט והכהו לפניו כדי רשעתו במספר ארבעים'. תקצה) שלא להוסיף על ל"ט מלקות, ובכלל זה שלא להכות לשום אדם מישראל, שנאמר (שם ג) 'לא יוסיף'. תקצו) שלא לחסום בהמה בשעת מלאכה, שנאמר (שם ד) 'לא תחסום שור בדישו'. תקצז) שלא תינשא אשת המת בלא בנים לאיש אחר עד שתחלוץ, שנאמר (שם ה) 'לא תהי' אשת המת החוצה לאיש זר'. תקצח) מצות יבום, שנאמר (שם) 'יבמה יבא עליה ולקחה לו לאשה ויבמה'. תקצט) מצות חליצה, שנאמר (שם ט) 'וחלצה נעלו מעל רגלו'. תר) להציל הנרדף בנפשו של רודף, שנאמר (שם יב) 'וקצותה את כפה'. תרא) שלא לחוס על הרודף, שנאמר (שם) 'לא תחוס עינך'. תרב) שלא להשהות ברשותו משקלות ומדות חסרות, שנאמר (שם יג) 'לא יהי' לך בכיסך אבן ואבן וגו' איפה ואיפה'. תרג) מצות זכירת מעשה עמלק, שנאמר (שם יז) 'זכור את אשר עשה לך עמלק'. תרד) מצות מחיית זרעו של עמלק מן העולם, שנאמר (שם יט) 'תמחה את זכר עמלק'. תרה) שלא לשכוח מה שעשה לנו עמלק, שנאמר (שם) 'לא תשכח'. תבא תרו) מצות קריאת פרשת ביכורים כשמביא ביכורים, שנאמר (כו ג) 'הגדתי היום לה' אלקיך' וגו'. תרז) מצות וידוי מעשר, שנאמר (שם יג) 'ואמרת לפני ה' אלקיך בערתי הקודש מן הבית'. תרח) שלא לאכול מעשר שני באנינות, שנאמר (שם יד) 'לא אכלתי באוני ממנו'. תרט) שלא לאכול מעשר שני בטומאה, שנאמר (שם) 'ולא בערתי ממנו בטמא'. תרי) שלא להוציא דמי מעשר שני רק לאכילה ושתיה, שנאמר (שם) 'ולא נתתי ממנו למת'. תריא) מצות ללכת ולהדמות בדרכי השי"ת, שנאמר (כח ט) 'והלכת בדרכיו'. וילך תריב) מצות להקהיל את כל ישראל בחג הסוכות לאחר שנת השמיטה, שנאמר (לא יב) 'הקהל את העם האנשים והנשים והטף'. תריג) מצות שיכתוב כל אחד ספר תורה לעצמו, שנאמר (שם יט) 'כתבו לכם את השירה הזאת'.

שבע מצוות דרבנן א) מצות קריאת הלל בזמנים ידועים. ב) מצות קריאת מגילת אסתר בזמנה. ג) מצות הדלקת נרות שמונת לילות חנוכה. ד) מצות הדלקת נרות שבת. ה) מצות נטילת ידים. ו) מצות ברכת הנהנין. ז) מצות עשיית עירובין.  

מפתח המצוות לפי סדר הסימנים שבחלק זה

מפתח המצוות לפי סדר הסימנים [שבחלק זה]

מצות פריה ורביה - סימן א [מצוה א] מצות פריה ורביה מצות (מצוה מו) ועונתה לא יגרע ויש שכתבו מצות 'ושמח את אשתו' מצות מילה - סימן ג [מצוה ב] למול את בנו שיטת כמה ראשונים שנמנה לשתי מצוות: א, מילת הבנים. ב, מילת העבדים. שיטת רבינו סעדי' גאון דמצות מילה נמנה לארבע מצות: א, מילת הבנים. ב, מילת עצמו אם לא מל אותו אביו. ג, מילת העבד שהוא יליד בית. ד, מילת העבד שהוא מקנת כסף.

מצות איסור אכילת גיד הנשה - סימן ה [מצוה ג] שלא לאכול גיד הנשה

מצות קידוש החודש - סימן ו [מצוה ד] מצות קידוש החודש שיטת הרמב”ם נכלל גם מצות עיבור השנה במצוה זו ונחשב למצוה אחת. שיטת הרמב”ן נחשבין לשני מצוות. והבה"ג וספר יראים (מצוה ס) והסמ"ג (עשין מז) מנו מצות עשה מתרי"ג מצוות חישוב תקופות ומזלות.

מצות הקרבת קרבן פסח ראשון, ושני - סימן י [מצוה ה] מצות שחיטת הפסח ביום י"ד ניסן בין הערבים [מצוה פט] שלא לשחוט שה הפסח כשעדיין חמץ קיים לאחד מבני החבורה שנמנו על הפסח, או להשוחט, או להזורק, או להמקטיר האימורים [מצוה צ] שלא להלין אימורי פסח עד בוקר חוץ מעל המזבח [מצוה תפז] שלא להותיר מקרבן חגיגה עד יום השלישי [מצוה שפא] שחיטת והקרבת פסח שני ביום י"ד אייר

מצות אכילת קרבן פסח ראשון, ושני - סימן יא [מצוה ו] מצות אכילת בשר הפסח בליל ט"ו בניסן ולפי שיטת כמה ראשונים יש מצוה מיוחד במנין תרי"ג לאכול מרור אפילו כשאין קרבן פסח [מצוה ז] שלא לאכול הפסח נא ומבושל, בין במים ובין במשקים או במי פירות, כי אם צלי אש [מצוה ח] שלא להותיר כלום מבשר הפסח עד למחרתו [מצוה יג] שלא להאכיל מהפסח לישראל מומר [מצוה יד] שלא להאכיל מהפסח לנכרי, ואפילו לגר תושב שאינו עובד ע"ז [מצוה טו] שלא להוציא מבשר הפסח חוץ ממקום שאוכלין החבורה [מצוה טז] שלא לשבור עצם מהפסח [מצוה יז] שלא יאכל ערל מבשר הפסח [מצוה שפב] אכילת בשר הפסח שני בליל ט"ו אייר, שיאכלנו צלי ביחד עם מצה ומרור [מצוה שפג] שלא להותיר כלום מבשר הפסח שני למחרתו [מצוה שפד] שלא ישבור עצם מעצמות קרבן פסח שני

מצות השבתת חמץ - סימן יב [מצוה ט] להשבית החמץ בי"ד בניסן [מצוה יא] שלא ימצא חמץ ברשות ישראל [מצוה כ] שלא יראה חמץ ברשות ישראל [מצוה פט] עוד מצוה השייך להשבתת חמץ, שלא לשחוט הפסח על החמץ יש ראשונים שחושבים עוד מצוה כללית על שמירת הלכות פסח

מצות איסור אכילת חמץ - סימן כ [מצוה יט] שלא לאכול חמץ בפסח [מצוה תפו] שלא לאכול חמץ בערב פסח אחר חצות [מצוה יב] שלא לאכול תערובת חמץ בפסח ולשיטת הרמב"ן אין תערובת חמץ ממנין תרי"ג, שנכלל בכלל הלאו של אכילת חמץ במצוה י"ט יש ראשונים שסוברים שמש"כ בתורה עונש להאוכל חמץ כמ"ש (שם פסוק טו): 'כי כל אוכל חמץ ונכרתה הנפש ההיא', נחשב למצוה אחרת ממנין תרי"ג (מצות הגעלת כלים) מצות אכילת מצה - סימן כד [מצוה י] מצות אכילת מצה בליל פסח (מצות הפרשת חלה) מצות סיפור יציאת מצרים - סימן כט [מצוה כא] מצות סיפור יציאת מצרים

מצות קידוש בכורות - סימן לג [מצוה יח] מצות קידוש בכור בהמה [מצוה תמו] מצות איסור אכילת בכור תמים חוץ לירושלים, שנאמר (דברים יב יז) 'לא תוכל לאכול בשעריך וגו' ובכורות בקרך'. ג' מצות השייכות בכל הקדשים: [מצוה רפח] מצות איסור נתינת מום בקדשים [מצוה תפד] מצות איסור עבודה בקדשים [מצוה תפה] מצות איסור גיזת צמר קדשים [מצוה כב] מצות פדיון פטר חמור [מצוה כג] מצות עריפת פטר חמור ושיטת הראב”ד שאין זו מצוה. מצות איסור תחומין בשבת - סימן לד [מצוה כד] מצות איסור יציאה מחוץ לתחום בשבת ושיטת הרמב"ן בספר המצוות (שם) היא שמה"ת אין איסור תחומין כלל תיקנו חז"ל לעשות עירובי תחומין [וזהו אחד משבע מצוות דרבנן]

מצות אמונת ה' מצות איסור עבודה זרה - ושאר מצוות התלויות בה - סימן לה [מצוה כה] להאמין ביחוד שמו יתברך [מצוה כו] שלא להאמין שיש אלוה אחר זולתו יתברך שיטת הבה"ג יש מצות עשה ול"ת שלא לשכוח מהשי"ת, ולזכור את הבורא תמיד [מצוה כח] שלא להשתחוות לע"ז [מצוה כט] שלא לעבוד ע"ז במה שדרך לעבדה [מצוה ריד] שלא לפנות אחר ע"ז אפילו במחשבה [מצוה כז] שלא לעשות ע"ז כדי לעבדה [מצוה רטו] שלא לעשות ע"ז, אפילו לנכרי [מצוה תצב] שלא ליטע אשירה [מצוה תצג] שלא להקים מציבה [מצוה לט] שלא לעשות צורת אדם אפילו לנוי [מצוה תקיח] שלא להתנבא בשם ע"ז [מצוה תנז] שלא לשמוע למתנבא בשם ע"ז [מצוה פו] שלא לישבע בשם ע"ז [מצוה פז] שלא להדיח בני ישראל אחר הע"ז [מצוה תסג] שלא להסית יחיד לע"ז [מצוה תנח] שלא לאהוב המסית [מצוה תנט] שלא לעזוב שנאה מהמסית [מצוה תס] שלא להציל את המסית [מצוה תסא] שלא ללמד זכות על המסית [מצוה תסב] שלא למנוע ממלמד חובה על המסית

[מצוה תלז] לאבד ע"ז ומשמשיה

ולשיטת החרדים יש בזה עוד שש מצות א. לשבר מצבות ע"א ב. לגדע ע"א ג. לשרוף אשרה ד. להשמיד במותם ה. ליתוץ מזבחותם ו. לאבד כלים שנשתמשו בהם לע"א

[מצוה תכט] שלא ליהנות מע"ז ומשמשיה [מצוה קיב] שלא לאכול ולשתות מתקרובת ע"ז [מצוה תל] שלא ליהנות מתקרובת ע"ז [מצוה תקלה] לתלות מגדף ועובד ע"ז [מצוה תסה] לשרוף עיר הנדחת ולהרוג אנשיה [מצוה תסו] שלא לבנות עיר הנדחת [מצוה תסז] שלא ליהנות מממון עיר הנדחת [מצוה תכו] להחרים שבעה אומות [מצוה תקכח] שלא להחיות נשמה משבעה אומות [מצוה צג] שלא לכרות ברית לז' אומות ולכל עובדי ע"ז [מצוה צד] שלא ישבו עכו"ם בארצינו [מצוה תכז] שלא לחון ולרחם על עובדי ע"ז [מצוה תכח] שלא להתחתן בעובדי ע"ז [מצוה תכה] שלא לנסות השי"ת ונביא אמת

מצות קידוש ה' - סימן לו [מצוה רצו] [מצוה רצז] מצות קידוש השם, ושלא לחלל את השם

מצות איסור שבועת שוא ושקר - סימן לח [מצוה ל] שלא לישבע לשוא [מצוה רכז] שלא לישבע על כפירת ממון [מצוה רכח] שלא לישבע לשקר

מצות קידוש בשבת - סימן לט [מצוה לא] מצות קידוש שבת בדברים בכניסתו וביציאתו ולשיטת כמה ראשונים המצוה מדאורייתא היא רק לקדשו בכניסתו וכתב הרא"ם ששיטת הרמב"ן היא שגם מש"כ (דברים ה יא) 'שמור את יום השבת לקדשו' מדבר בקידוש, ומי שלא קידש היום בדברים עבר גם על לא תעשה לפי שיטת הבה"ג יש בזה עוד שתי מצוות א. לקדש את השבת במאכל ובמשקה ובכסות ב. לענג את השבת בזה שיהא בעיניו כאילו כל מלאכתו עשויה ולשיטת היראים יש בזה מצות אכילת שלש סעודות בשבת

מצות שביתה ממלאכה בשבת - סימן מא [מצוה לב] שלא לעשות מלאכה בשבת [מצוה פה] מצות שביתה בשבת לשיטת התשב"ץ מצות תוספות שבת ויו"ט לשיטת רס"ג, להשבית ממלאכה ביום השבת בנינו הקטנים לשיטת רס"ג ובה"ג ויראים, להשבית ממלאכה ביום השבת עבדינו הכנענים [מצוה קטו] שלא יעשו ב"ד משפט מות בשבת

מצות איסור הבערת אש בשבת - סימן סז [מצוה קטו] לא תבערו אש בכל מושבותיכם ביום השבת, בפשטות בא הכתוב להזהיר שלא להבעיר אש בשבת, ולפי שיטת הסמ"ק נמנה זה בחשבון הלאוין.

מצות שביתת בנים קטנים - סימן עב