משנת רבי אליעזר/פרשה יט

הבכורות נקראו קדשים, שנ' קדש לי כל בכור. שלשה מיני בכורות הן. בכורות האדם, נפדין לעולם, שנ' ופדויו מבן חדש תפדה. וכמה הן, חמשה סלעים, עשרים דינר. לפי שכל סלע ארבעה דינרים, נמצא עשרים. לפי שמכרו אבותינו בכורה שלרחל בעשרים כסף, לפיכך יתנו בכוריהן פדיונו עשרים דינר. בכורות בהמה טהורה, אינן נפדין לעולם, אלא אם כן נפל בהן מום, שנ' אך בכור שור. לפיכך הכהנים חייבין בבכור בהמה טהורה. בכורות החמור, נפדין או נערפין, שנ' ופטר חמור תפדה בשה ואם לא תפדה וערפתו. מצות פדייה קודמת למצות עריפה. שאלו את ר' אליעזר, מה נשתנה פטר חמור מכל מיני בהמה טמאה. אמ' להן שלא היה בידן באותה שעה מכל מיני בהמה טמאה אלא חמורים בלבד.

יש בכור לנחלה ואינו בכור לכהן, לכהן ולא לנחלה, לכהן ולנחלה, לא לכהן ולא לנחלה. בכור לנחלה ואינו בכור לכהן, הנושא אשה שכבר ילדה. הבא אחר הנפלים, בכור לנחלה ואינו בכור לכהן. בחור שנשא בתולה, בכור לכהן ולנחלה. מי שיש לו בנים ונשא בתולה, בכור לכהן ואינו בכור לנחלה. נמצאת אומר, פעמים שאדם פודה מבניו ארבעה או חמשה בכורות, אם נשא ארבע נשים או חמש נשים בתולות. וכן הוא אומ' וכל בכור בניך תפדה. זה הכלל, כל שהוא בכור לאיש בכור לנחלה, נוטל שני חלקים, שנ' לתת לו פי שנים.

וכל שהוא בכור לאמו, בכור לכהן, נותן חמשה סלעים לכהן, שנ' פטר כל רחם בבני ישראל, עד שתהא אמו מישראל. מפני מה בכור האשה נותן חמשה סלעים. כנגד חמש מצות עשה שהאנשים חייבין והנשים פטורות. ואלו הן. סוכה, ולולב, ושופר, וציצית, ותפילין. הואיל והנשים פטורות מן המצות הללו, יהיו בניהן נפדין בחמש סלעים, כדי שיבוא להן מתן שכר כאלו קיימו אותן חמש מצות. ללמדך, שאין הקב"ה מקפח שכר כל בריה. ר' יאשיה אומ', תדע לך שהנשים שווין לאנשים בכלל עונשין שלתורה, שנא' דבר אל בני ישראל לאמר איש ואשה. לא נכללו לעונש אלא והן כלולין למתן שכר. וכן הוא אומ' ויבאו האנשים על הנשים, וכל אשה חכמת לב, וכל הנשים אשר נשא לבן אתנה. ואומ' במראות הצבאות. הא למדת, שמתן שכרן כאנשים. וכן הוא אומ' ועל ידו החזיק שלום בן הלוחש שר חצי פלך ירושלם הוא ובנותיו. הא למדת, שזכותן נכתבת כאנשים, וכן הוא אומ' אתם נצבים היום כלכם וגו'. הא למדת, שנכרת עמן ברית. ד"א מפני מה בכור האשה נותן חמשה סלעים ואין בכור האיש נותן חמשה סלעים. לפי שיוסף בכורה שלרחל היה, לא בכור יעקב. ד"א מפני מה בכור האשה נותן חמשה סלעים. מפני שפדיון בכורות מחמת מכת בכורות המצרים, שנ' כי לי כל בכור בבני ישראל, וכשלקו הבכורות במצרים, לא היו המצרים מרגישין בבכורות האיש, שאין אם להן, שכולן בני זמה, ולא היו מבחינין אלא בכורות האשה שהן ודאי. לפיכך כנגדן מישראל בכורות האשה [נפדין], בכורות האיש אינן נפדין.

גדולה היא מכת בכורות, שבה פתח הכתוב ובה סיים. ומנ' שבה פתח הכת' תחלה, שנ' ואמר אליך שלח את בני ויעבדני. ולמה נקראו ישראל בכורות. שביכרו בתשובה ובמעשים טובים לפני הקב"ה. ובמדה שאדם מודד בה מודדין לו. [ובמדה] שמדדו המצרים ושעבדו את ישראל, בו בדבר נלקו. וכן יתרו אומ' כי בדבר אשר זדו עליהם. ואומ' ויגד להם פעלם. ומנ' ששעבדו ישראל במינין הרבה, שנ' וימררו את חייהם בעבודה קשה. בחמר ובלבנים בלבד לא נא', אלא ובכל עבדה בשדה. וכל אותן המינים ששעבדו את ישראל, בהן נידונו, שנ' לכן יכיר מעבדיהם.

[מכה] ראשונה. שנ' כל הבן הילוד היארה תשליכוהו. הביא עליהן מכת דם. מפני שהשליכו אותן ליאר, לפיכך דן את המים אשר ביאר. אין לי אלא שהיה מראיהן מראה דם, ומנ' אף טעמו היה טעם דם, שנא' והדגה אשר ביאר מתה. ומנ' שאף ריחן היה ריח דם, שנא' ויבאש היאר. ולא עוד, אלא שכל המים השאובים ששאבו אותן בכלים קודם לכאן נהפכו כולן ונעשו דם בתוך הכלים, שנא' הפך את מימיהם לדם. אף מימי כל הסירות, כיון שהן נסחטין, מיד הן נעשין דם, שנא' ובעצים ובאבנים. ומה היו המצרים עושין. היו חופרין בורות חדשים, בורות שאין נעשין דם, שנא' ויחפרו כל מצרים סביבות היאר מים. וישתו אין כת' [כן, אלא] לשתות, שביקשו לשתות ולא שתו, לפי שנעשו דם. וישראל שותין ממנו, ואינן נזוקין, לא מטעמו, ולא מריחו, ולא ממראיו. ולא היה הופך לדם אלא בפני המצרים, שנ' לעיני פרעה ולעיני עבדיו. ומה גבורות עשה הקב"ה בדם. שהיה המצרי רואה קיתן שלמים חיים בידי ישראל, והיה אומ' לו, בבקשה ממך, השקני, וכיון שהוא נוטלו, היה נהפך ונעשה דם. והיו אומ' לו, אי אפשר עד שנשתה שנינו בכלי אחד. והיו המים נחלקין, חצין כלפי ישראל מים, וחצין כלפי המצרי דם, שנ' ויהפך לדם יאריהם ונוזליהם בל ישתיון. אלו מים חיים, שהיו רואין ביד ישראל, ולא היו יכולין לשתות מהן. אם כן מה היו שותין, מים מלוחין, שנ' כי לא יכלו לשתת. אמר ר' תנחום, אמר הקב"ה למשה, המים ששמרוך בשעה שהושלכת לים, ועפר שהגין עליך ביום שהרגת את המצרי, אינו דין שילקו על ידיך. לפיכך נלקו על ידי אהרן. שלש על ידי אהרן, דם, צפרדע, כנים. שלש על ידי משה, ברד, ארבה, חשך. ושלש על ידי הקב"ה, ערוב, דבר מכת בכורות. ושחין על ידי כולן.

מכה שנייה. צפרדעים. את מוצא נס בתוך נס לא היו צפרדע ביאר כל עיקר, אלא בו ביום עלו, שנ' ושרץ היאר צפרדעים. אין לי אלא צפרדעים בלבד, מנ' לרבות כל החיות המושלכות בים, שנ' וצפרדע ותשחיתם. אין השחתה אלא מיתה, שנ' ויאמר דוד אל אבישי אל תשחיתהו. ואומ' ויאמר למלאך המשחית בעם. מינין מינין היו הצפרדעים, הראויין לבתים לבתים, לחדרים לחדרים, למטות למטות, שנ' ועלו ובאו בביתך ובחדר משכבך. אף בגופו שלפרעה היו שולטין, שנ' ובך ובעמך. ומפני מה התחילה מכת צפרדעים בפרעה תחלה. את מוצא מכת דם לא לקה בה פרעה הרשע, שנ' ויפן פרעה ויבא אל ביתו. ולמה כן. מפני שלשה דברים. אחד שבא וחזר למוטב. ועוד, שהאריך לו הקב"ה, שגדל משה בביתו. ועוד, כדי שיתגדל בעיני המצרים, ובאחרונה הוא לוקה. והוא לא חישב כן, אלא ולא שת לבו גם לזאת, ונתגאה. וכיון שבאת מכת צפרדעים, אמר הקב"ה, לא תתחיל תחלה אלא בו, שנא' ובכה ובעמך.

את זו דרש תודוס איש רומי, מה ראו חנניה מישאל ועזריה שהפילו עצמן לכבשן האש. דרשו קל וחומר מצפרדעים. אמרו, כת' ועלו ובאו בביתך, ובתנוריך ובמשארותיך. אימתי משארת מצויה אצל תנור, בשעה שהתנור חם, [ועלו צפרדעים ונפלו לתנור כשהוא חם] ונשרפו, לקדש שמו שלהקב"ה. ומה שכר פרע להן הקב"ה על כך, שלא מתו, שנ' וימותו הצפרדעים מן הבתים, לא מן התנורים. אמרו, ומה אלו, שלא נצטוו על קדושת שמו, כך, אנו על אחת כמה וכמה.

מכה שלישית. כנים. חביב הוא יעקב אבינו, שגילה לו הקב"ה כל מה שעתיד להיות, שנ' ושכבתי עם אבותי [וגו']. מפני מה נשתדל יעקב אבינו לישא את עצמותיו ממצרים, כדי שלא ישבו השבטים במצרים, ויאמרו, אלולי [היא] ארץ קדושה לא נקבר בה יעקב אבינו. ד"א לפי שאמר לו הקב"ה, הארץ אשר אתה שכב עליה. אם שכב את עליה, הרי היא שלך, ואם לאו אינה שלך. כנים למה. לפי שהיו אומ' לישראל, יכבדו חוצות ושווקים, לפיכך נהפך עפרם לכנים, והיו חופרין אמה על אמה ולא היה שם עפר. ד"א כדי שיבאו אלו השבטים במהרה, שהיה בוטח בהקב"ה לקיים את דבריו, שנ' והשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם. ד"א נתירא, כשיבאו המכות על המצרים, שמא יבאו ויסובבו את קברו להתחנן עליהן. אם נתפלל עליהן נמצא מציל את אויבי המקום, ואם לאו, נמצא השם מתחלל, ויאמרו, אין ביעקב ממש. ד"א נתירא שמא ירחיש העפר תחתיו במכת כנים, שנ' נטה את מטך והך את עפר הארץ. וכן את מוצא ביוסף, ויחנטו אתו. אם תאמר שנתנו אותו בקרקע, היה לו ללמוד מאביו. אלא מלמד, שנתנוהו בים, וכיון שהגיעה השעה לצאת ישראל ממצרים, הלך משה רבינו ועמד על נילוס נהר, ואמ', יוסף יוסף, הגיעה העת שהשבעתנו, השכינה מעוכבת לך וישראל מעוכבין לך, אם אתה מגלה עצמך, מוטב, ואם לאו, הרי אנו נקיים משבועתך. מיד צף ועלה ארונו שליוסף. ר' שמעון אומ', אל תתמה. וכי מי גדול, משה או אלישע, הברזל או יוסף. אם כן עשה אלישע לברזל, קל וחומ' משה ליוסף. וכן הוא אומ', ויאמר איש האלהים אנה נפל ויראהו את המקום. אין לי שהיה כנים אלא בעפר, מנ' אף בשדותיהן ובתבואותיהן היו כנים, שנא' כנים בכל גבולם. אף על עפר שהיה טוח בבתיהן נעשה כנים, שנא' כל עפר הארץ היה כנים, והיו נעשין בבשרן כמחטים, שנא' ותהי הכנים באדם ובבהמה. באותה שעה בטלה עבודה מאבותינו ולא עבדו הלבנים.

[מכה] רביעית. מכת ערוב. מפני מה הביא עליהן ערוב. מפני כשביטלו הלבנים, אמרו, הואיל ואין להן מלאכה להתעסק בה, יגדלו את בנינו. ולפיכך הביא עליהן הקב"ה ערוב. אמר ר' שמעון, שתים עשרה מיני חיות ועופות מעורבבות הביא הקב"ה על המצרים. ראיה לדבר, העתידות, ממה שהוא עתיד לעשות בכרך הגדל שלרומי. למדנו, שכך עשה במצרים, שנ' וירשוה קאת וקפוד, והיתה נוה תנים, ופגשו ציים את איים, שמה קננה קפוז. ואף דובין ואריות ונמרים, וכל חיה משכלת, היו מעורבין בהן, שנ' ישלח בהם ערוב ויאכלם. וכשהיו ישראל מגדלין את בני המצרים, לא היו מטעינין אותן אחד [אחד], אלא שפקין ארבעה ארבעה, שנים על שתי כתפיו, ושנים על שני ידיו, שנ' את כל עבדתם. וכשהיה ישראל יוצא לשוק טעון ארבעה, היה הארי בא ונוטל אחד, והדוב אחד, וזאב אחד, ונמר אחד. [וכשהיה חוזר, היה המצרי אומר לו, היכן הן בני, וישראל אומר לו, בוא טול לך חשבון, ארבעה בנים נתת לי, בא הארי ונטל אחד, והדוב נטל אחד, והזאב נטל אחד, והנמר אחד], שמא יש כאן טעות. ומנ' שהיו מתים בעם, שנא' ושמתי פדות בין עמי ובין עמיך. ואין פדות אלא מיתה, שנ' ויפדו העם את יהונתן ולא מת. ואין לי אלא חיות המשכלות היו הורגין בהן, [מנין] שאף חיות שאינן משכלות היו הורגין בהן, שכן הוא אומר ושן בהמות אשלח בם. יכול יהוא נושכין ולא יהיו ממיתין, ת"ל עם חמת זחלי עפר. מה אלו נושכין וממיתין, אף אלו נושכין וממיתין. וכבר היו שנים בארץ ישראל, חמור נושך וממית, שור נושך וממית. אם כן הביא הקב"ה על ישראל, קל וחומר על המצרים. וכיון שנתפלל משה הלכו להן, שנ' ויעש ייי כדבר משה. ומפני מה לא מתו כצפרדעים, שכתוב בהן ויצברו אתם חמרים חמרים. שלא יהנו מהן. וכן הוא אומ' בארבה, לא נשאר ארבה אחד.

[מכה] חמישית. מכת דבר. מפני מה הביא עליהן הקב"ה מכת דבר. מפני, שכשאבדו תינוקות שלהן, אמרו, הואיל ואין להן מלאכה, ירעו את בהמתינו, שנ' ובכל עבודה בשדה. אמ' ר' נחמיה, כל מכה ומכה שהביא הקב"ה על המצרים היתה מכת דבר בכל אחת ואחת, שנ' את כל מגפתי, ואומ' ואשלח את משה ואת אהרן ואגף את מצרים. קרא הכת' המכות מגפות. הא כיצד. בדם, מפני המים המלוחין. בצפרדעים, מפני החיות המשכלות. בכנים, מפני האצטגנינין. ערוב כמשמעו. דבר, אין לי אלא בבהמה בלבד. מנין אף לאדם. ת"ל בסוסים בחמורים בגמלים בבקר ובצאן. היה הסוס נופל ורכבו עמו, החמור וחמרו, הגמל וגמלו, הבקר ואכרו, הצאן ורעיהן. ראיה לדבר מן העתידות, שנ' וכן תהיה מגפת הסוס. אין לי אלא בבהמות המפורשות בלבד, ומנ' אף החיות שאינן ברשותו שמתו, שנ' וחיתם לדבר הסגיר. ד"א וחיתם, אלו נפשותיהן, שנ' ותקרב לשחת נפשו וחיתו לממיתים. נמצאת אומר, נרמזה להן בכורות ממכת דם, שהיא גם היא דבר, שנ' הנה יד ייי הויה במקנך, פעם שנייה. כמה פלאות עשה הקב"ה במכת דבר, שנ' ולא ימות מכל לבני ישראל, דבר אחד לא נאמר, אלא דבר, שלא הוזק להם דבר מנכסיהן. שלא נשברו כליהן. שהשבר קרוי מיתה, שנ' כי נשברו לפני מחניהו. לא כמשו אילנותיהן. שהכמישה קרויה מיתה, שנ' אם יזקין בארץ שרשו ובעפר ימות גזעו. לא נפלה אבן מבתיהן. שההריסה קרויה מיתה, שנ' היחיו את האבנים מערמות העפר. אף לא רעב בא עליהן. שהרעב קרוי מיתה, שכן הוא אומר בירמיה, וימת תחתיו מפני הרעב. ולא מת אלא רעב. אף לא דאג אחד מהן. שהדאגה קרויה מיתה, שנ' וימת לבו בקרבו. ולא מת אלא דאג. אף כאן הוא אומ' ולא מת מכל לבני ישראל דבר.

[מכה] ששית. מכת שחין. מפני מה הביא עליהן הקב"ה מכת שחין. מפני, שכשאבדה בהמתן, אמרו, הואיל ואין להן מלאכה להתעסק בה, יחמו לנו חמין ומרחצאות. אמ' הקב"ה, אם שעבדתם עמי במרחצאות, כדי לעדן עצמכם, אני נפרע מכם בשחין. וכן הוא אומ' כי בדבר אשר זדו עליהם. מיד, ויאמר ייי אל משה ואל אהרן קחו לכם מלא חפניכם. וכן בנוהג שבעולם, אדם מפזר קב עפר, כשיתפזר אינו מתפזר אלא ארבע אמות, אבל כאן נתפזר ארבע מאות פרסה על ארבע מאות פרסה, שנ' והיה לאבק על כל ארץ מצרים. ארבעה ועשרים מיני שחין הן, וכולן באו על המצרים, שנ' לשחין פרח אבעבועות, הרי ארבע. לעמד לפני משה מפני השחין כי היה השחין, שני מינין בכל אחד. ויהי שחין אבעבועות. הרי ארבע. ובגרב ובחרס, שחין רע, שני מינין בכל אחד ואחד. ונמצאו ארבע ועשרים מין כאן באדם ובבהמה. אם האדם חטא בהמה מה חטאת. אלא אשריהן שלצדיקים ואשרי טפוליהן, שנ' חנה מלאך ייי סביב ליראיו. אוי להן לרשעים ואוי לטפוליהן, שנ' ואת כל האדם אשר לקרח ואת כל הרכוש. אלו מחניפין. מיכאן אמרו, אל יתחבר אדם לרשע, אפילו להחזירו לתשובה. שהרי יונדב בן רכב נתחבר ליהוא להחזירו לתשובה, ונקרא יונדב. באותה שעה חזרו כל חרטומי מצרים והודו, שנ' ויאמרו החרטמים אל פרעה אצבע אלהים היא. אין אצבע אלא גבורה, שנ' כי אראה שמיך מעשה אצבעותיך. ומה ת"ל בדם ובצפרדעים, ויעשו כן החרטמים. אלא מקומות שלא הגיעתן המכה היו אומרין למלותן, והיו מתמלאין, אלא מפני דבריהן, לא מפני דברי משה רבינו. וכיון שראה הקב"ה שהיו מתגאין, אפלו מקומות שהיו אומ' למלותן, לא היו המכות שפות בהן. שכן הוא אומ' בכנים, ויעשו כן החרטמים בלטיהם. לעשות לא נאמר, אלא להוציא, שכבר היו עשויין, בא הכנים [ו]לימד על הכל שכת' בהן ויעשו, ולא עשו. ר' אומ', הרי הוא אומ' שלח חשך ויחשיך. אפשר החשך מכה תשיעית היא, והוא פותח בה תחלה. אלא זה בנין אב לכל המכות. מה חשך לא עשו החרטמים כמותו, אף כולן לא עשו החרטמים כמותן.

[מכה] שביעית. מכת ברד. מפני מה הביא עליהן מכת ברד. מפני ששמו ישראל נוטעי גנות ופרדסין, שנ' ובכל עבדה בשדה. לפיכך הביא עליהן הברד, ושיבר אילנותיהן. כיצד היה הברד יורד. בתחלה היו [הברקין] מבריקין, והרעמים מרעימין, והארץ רועדת, שנ' רעמיך בגלגל, והחצצות נופלות, שנ' אף חצציך יתהלכו, ואין שם מטר, אלא אבני ברד, שנ' נתן גשמיהם ברד. היתה אבן הברד נבקעת והאש יוצא מתוכה ושורף, שנ' ויהי ברד ואש מתלקחת. והיתה גחלת האש נבקעת והברד יוצא מתוכה ומכה, שנ' ותהלך אש ארצה וימטר ייי ברד על ארץ מצרים. וכל אדם ובהמה שהיה מוציא היה נבהל מקולן, ולא היה יכול לברוח, שנא' ויסגר לברד בעירם. והיה מפסג האילנות ומשבר הזרעים, שנ' ויך הברד. ולא עוד, אלא שהיה ממית את שרשיהן בארץ, שנ' יהרג בברד גפנם. וכיון שנתפלל משה, לא ירדו עוד אבני ברד, ואותן אבנים שכבר ירדו, לא הגיעו לארץ, אלא היו תלויין ועומדין באויר, שנ' ומטר לא נתך ארצה. לא ירד מן השמים לא נאמר, אלא לא נתך. מלמד, שהיו עומדין באויר. ואימתי נפלו. בימי יהושע, שנ' ויהי בנוסם מפני ישראל, וייי השליך עליהם אבנים גדולות. נמצאו, שתלויין באויר אחת וארבעים שנה. אף הקולות היו תלויין באויר. היכן יצאו. בימי יהורם, שנ' וייי השמיע אל מחנה ארם [קול רכב וקול סוס]. נמצאו תלויין באויר כחמש מאות שנה. ולא עשה לנו הקב"ה כל הנפלאות הללו אלא כדי לספרן ולחוותן מדור אל דור, שנ' ולמען תספר.

[מכה] שמינית. מכת ארבה. ארבעה מיני ארבה הן, שנ' יתר הגזם אכל הארבה. אם כך הביא הקב"ה על ישראל הקצף, קל וחומר על המצרים. וכל אילן שהיה קוצץ לא היה מעלה חליפין, שנ' שניו שני אריה. אין לי אלא שהיו קוצצין הזרעים והאילנות בלבד, מנ' אף לבושיהן ותכשיטיהן וכל מיני חמדתן, שנ' ויתן לחסיל יבולם ויגיעם לארבה. אין לי אלא שבשדות, שבבתים ושבסתרים ושבחדרי חדרים מניין, ת"ל בעיר ישקו בחומה ירוצון, ובעד השלח יפלו ולא יבצעו. ואין שלח אלא מעיינות, שנ' יען כי מאס העם הזה את מי השלח. ולא עוד אלא שהחשיכו את המאורות, שנ' ויכס את עין כל הארץ. נס גדול נעשה בהליכתן יתר מביאתן. בביאתן מה הוא אומ', [וייי נהג רוח קדים בארץ. בהליכתן הוא אומר], ויהפך ייי רוח ים חזק מאד, כזה שהוא תוקע את הארץ בבת אחת. ועדיין אינן רשאין להשחית אילני מאכל בכל ארץ מצרים. ר' יצחק אומ', הרי הוא אומר בצפרדעים, רק ביאר תשארנה, ונאמר בארבה, לא נשאר אחד. עדיין יש בכולן חיות משכלות רעות והורגות בכל שנה, והגובאי אינו יכול לחבל את כל האילנות. ומה הפרש בין זה לזה. אלא הארבה, משה רבינו נתפלל שיעקר, שנ' ויצא מעם פרעה ויעתר אל ייי. אבל הצפרדעים לא נתפלל משה רבינו עליהן שיעקרו, אלא שלא יזיקו את פרעה, שנ' ויצעק משה אל ייי.

[מכה] תשיעית. מכת חשך. שנ' נטה ידך, ויהי חשך. אמר ר' יצחק, אותו החשך שבא במצרים שלאפלה היה, שנ' וימש חשך. אפלו היו מכניסין כל נרות שבעולם, וכל אבוקות שבעולם, לא היו מאירין להן, שנ' ויהי חשך אפלה. והיה המצרי עומד ואינו יכול לישב, ישב ואינו יכול לעמוד, כופף את ידו ואינו יכול לפושטה, פושטה ואינו יכול לכופפה, שנ' לא ראו איש את אחיו. כנגד שלשה ימים הללו שהיו ימים ולילות חשך למצרים, היו הימים והלילות אור לישראל, שנ' ולכל בני ישראל היה אור במושבותם. כשהיה ישראל בא אצל המצרי לשאול ממנו, היה האור בא עמו, וכשהיה יוצא היה האור יוצא עמו, שנ' במושבותם. וכל כך למה, שלא יאמרו המצרים, אף ישראל שרויין בחשך. וכן הוא אומ' שלח חשך ויחשיך ולא מרו את דברו. וכן עשה להם בים, ויהי הענן והחשך, והיו רואין את ישראל אוכלין ושותין ושמחין, והיו רואין ודואגין. שכל מי שהוא עומד בחשך, רואה מי שהוא עומד באור.

[מכה] עשירית. מכת בכורות. למה הביא עליהן מכת בכורות. לפי שבקשו לאסור את ישראל, לפיכך הרגו בחוריהן. כמה פלאות עשה לנו הקב"ה, וכן הוא אומ' שירו לו זמרו לו שיחו בכל נפלאותיו. ר' יהודה אומ', כל מכה ומכה שהביא הקב"ה על המצרים, היתה שוהה שלשים יום ושבעה ימים בין מכה למכה, חוץ מן החשך, שלא היה אלא שלשת ימים, ומכות בכורות רגע. נמצאו כולן שנים עשר חדש.

המכות הללו נשנו בספר תלין, חוץ משלשה, שלא נשנו, הכנים, והחשך, והשחין, מפני שכולם מפורשין שלא עשו החרטמים כמותן. בכנים הוא אומ', ויעשו כן החרטמים, להוציא את הכנים ולא יכלו. בשחין, ולא יכלו החרטמים. בחשך, לא ראו איש את אחיו. השאר, שהיו בני אדם חוששין שעשו החרטמים כמותן, בא דוד וסמכן כולן לגבורתו שלהקב"ה, ולא צרך לסמוך שלש מכות הללו, מפני שהן מפורשין בתורה. ויש אומ', אף אלו כבר פירשן דוד, שנ' ישלח בם חרון אפו עברה וזעם וצרה. עברה, זה שחין, שנ' בו פיח הכבשן, ונקראת האש עברה, שנ' באש עברתי. זעם, אלו הכנים, [שנקראו המאכלות זעם], שנ' זעום ייי יפול שם. וצרה. זה החשך, שנ' צרה וחשכה.

וכל אחד ואחד מן המצרים היה נידון במכות הללו, לפי שעבודו ששעבד את ישראל, שנ' יפלס נתיב לאפו, ואין פלס אלא משקל, שנ' ושקל בפלס הרים. מפני מה נא' בכולן התראה, וכנים שחין וחשך לא נא' בהן התראה. אלא מה הקב"ה מתרה באדם פעם ראשונה ושנייה, אינו צריך להתרות בו שלישית, שנ' כי באחת ידבר אל. ויש אומ', אף אלו נא' בהן התראה, וילמדו סתומות מן המפורשות. ומפני מה נא' בדם וערב וברד השכמה, ובכולן לא נא' השכמה. הדם, כדי שיעשה לעיניהם, שאם אמ' לו, צא אתה וכל אוכלסיך, אינו מקבל, אלא פגע בו על היאר. הערוב, כדי שיראוהו שלא היה לו מהיכן לבוא, אלא כשהיו עומדין בחוץ, הלכו ומצאו בתיהן מלאים, שנ' ויבא ערב כבד. הברד, כדי להזהירו, שנ' הירא את דבר ייי. והלא דברים קל וחומ', ומה אם שנתיירא לפי שעה נוצל מן הפורענות, המתירא כל ימיו על אחת כמה וכמה.

מה היא השכמה. כלומ' השכים הפגיעהו עד שלא יכנס להיפנות. ואם יאמר לך, ליפנות אני צריך, אמור לו, וכי יש אלוה שהוא צריך להפנות. ד"א השכים בזכות אברהם שהשכים לרצוני, שנ' וישכם אברהם.

עשר מכות הללו, שלש מהן בארץ, ושלש[תן] על ידי אהרן, ושלש מהן [באויר, ושלשתן על ידי משה, וארבע בשתים, וארבעתן] על ידי הקב"ה, אלא שאחת מהן על ידי משה, וארבע על יד הקב"ה, ואחת על ידי שלשתן, שנ' [ויאמר ייי אל משה ואל אהרן] קחו לכם מלא חפניכם. הרי נשתתפו כולן בו. ומפני מה קרא למשה ואהרן בדם, וכנים דבר ושחין לא קרא. אלא כל שהיה יכול לסבול סובל, באחרונה אמ' לו, השמר לך אל תוסף ראות פני. ויאמר משה, כן דברת. וכיון שגמר משה ואמר לא אסיף עוד ראות פניך, מיד קפץ עליו הדבור, בתוך פלטין שלפרעה, שנ' ויאמר ייי אל משה עוד נגע אחד, מיד ויאמר משה כה אמר ייי כחצת [וגו']. בחצת אינו אומ', אלא כחצת, שאין כל בריה יכולה לכוון חצי הלילה ודאי.

כתוב [ויהי] בחצי הלילה וייי הכה כל בכור. אין לי אלא בכורות מצרים שבמצרים, בכורות [מצרים] שלקחום [למקומות] אחרים מניין, ת"ל עד בכור השבי אשר בבית הבור, אף מי שנשבה מן המצרים למקומות אחרים. בכורות אחרים שבמצרים מניין, ת"ל ויך כל בכור בארצם, עד בכור השפחה. בכור חם וכוש מניין, ת"ל ראשית אונים באהלי חם. ר' שמעון אומ', אין פחות משש מאות אלף בכורות שמתו באותה הלילה, שנ' ונתתי כפרך מצרים, והכופר אחד תמורת אחד. ר' יעקב אומ', מי שלא היה בבניו בכור היה הגדול שבבניו מת.

היה מנהגן שלראשונים, מי שאין לו בן בכור, היה קורא הגדול שבבניו בכור, כענין שנ' מבני מררי בנים שמרי הראש כי לא היה בכור.

בית שיש בו אנשים רבים, ולא היה לאחד מהן בנים, היה הגדול שבבית מת. ומנ' לגדול שבבית שנקרא בכור, שכן הוא אומ' בדוד, אף אני בכור אתנהו. וכשם שעשה בהן שפטים, כך עשה באלהיהן, שנ' ובכל אלהי מצרים, משפט לא נא', אלא שפטים. משונין זה מזה. מי שהיתה יראתו שלאבן, היתה מתפוצצת ונשלכת לפניו, ומי שהיתה יראתו שלמתכת, היתה נתכת ונדקת לפניו. וכן מצינו שאין מלכות לוקין אלא שיראתה לוקה עמה. שכן הוא אומר בבבל, אמרו נלכדה בבל הוביש בל חת מרודך. וכן הוא אומר במואב, ויצא כמוש בגולה. וכן מצינו בפלשתים, וישכימו אשדודים ממחרת והנה דגון וגו'. וכן מצינו באחז. לפי שהיה עובד לחמה, יום שנפרע ממנו הקב"ה, נפרע אף מן החמה ומיעט את היום והעמידו על שתי שעות. וכשבא חזקיה, הושיבו הקב"ה, שנ' הנני משיב את צל המעלות [אשר ירדה במעלות אחז].

וכן מצינו בנבוכדנצר, שביקש לעשות דניאל ע"ז, ולא קיבל עליו. ומנ' שביקש לעשותו ע"ז, שנ' באדין נבוכדנצר נפל על אנפוהי ולדניאל סגיד ומנחה וניחוחין אמר לנסכא ליה. ואחר כך הוא אומ' ודניאל בתרע מלכא. ותחזק מצרים. אמרו, משה אמר, ומת כל בכור, ואנו רואין בכורות ושאינן בכורות מתים. והן אינן יודעין שהללו בכורות הן, אבל הן אינן מבחינין. וכן הוא אומ' גלמי ראו עיניך. וכל זאת אימתי, ברגע אחד, שנאמר רגע ימותו וחצות לילה יגועשו עם. באותה שעה קדשו