משנת רבי אליעזר/פרשה יח

ואלו העלים מתל מלח תל חרשה כרוב אדן. אלו בני ישראל שנתערבו בגוים, שנ' ולא יכלו להגיד בית אבותם. לפיכך נקרא תל חרשה, שהיו ראויין שתיחרש ארצם עליהן. וכל כך למה. שנתערבו באומות, שכעס הוא לפני הקב"ה, שנ' כי נטשת עמך בית יעקב. כרוב אדן, כרוב, אלו המלאכים. אמר הקב"ה, אני אמרתי שיהיו אדונים לאומות, והם המירו את כבודן. אמ' הקב"ה שיהיו ישראל לפני כמלאכים, והם המירו את קדושתן. כל כך למה. לפי שנתערבו באומות, שנ' ולא יכלו להגיד בית אבותם וזרעם אם מישראל הם.

כיצד היה המעשה. כשעלו מן הגולה, עלו עמהן נשותיהם, ומפני החמה והצנה, ומפני היגון והדאגה, נתפחמו פניהן, והניחום והלכו. נשאו להן נשים נכריות, והיו נשותיהן מקיפות המזבח ובוכות. הוא שהנביא אומר וזאת שנית תעשו כסות דמעה, [ואמרתם על מה על כי ייי העיד, כי שנא שלח אמר ייי. שנאתה אתה ואת משליח]. וכסה חמס, מאחר שחמסת אותה ונטלת יפיה ממנה, [את משלחה]. לפיכך נקראת נשיאת הנכרית בגדים מטונפות, שנ' ויהושע היה לבש בגדים צאים. ומי הן אותן הבגדים, אלו בניו שנשאו נשים נכריות, שנ' וימצא מבני הכהנים אשר הושיבו נשים נכריות מבני ישוע בן יהוצדק. מיכאן אמרו, כל הבא על הגויה, חייב עליה משום נדה, משום שפחה, משום גויה, משום זונה. ר' אליעזר אומ', כל הבא על הגויה כאלו נתחתן בע"ז, שנ' כי חלל יהודה קדש ייי אשר אהב ובעל בת אל נכר. וכי יש לאל נכר בת, אלא זה הבא על הגויה, שנתחתן בע"ז. ויש אומ' כל ארור משנה תורה עליו, שנ' ארור האיש אשר יעשה פסל ומסכה. אם תאמר שעבד ע"ז הוא בעצמו, אין זה עונשו שיתארר בלבד, אלא זה המוליד בן מן הגויה, גורם לבן ע"ז. וכן מקלה אביו, שגורם לבנו להקלותו, שאינו יודע. וכן משגה, וכיוצא בהן.

ארבע מדות טובות עשו נושאי נשים נכריות כשחזרו. גירשו את נשותיהן וכפפו את יצרן, שנ' יעמדו נא שרינו לכל הקהל. וריחקו את בניהן ועשו אותן כממזרים, שנ' ועתה נכרת ברית לאלהינו להוציא כל נשים נכריות. והקריבו קרבן אשם על כל ביאה וביאה, שנ' ויתנו ידם להוציא נשיהם על, אשמותם אינו אומ' אלא, אשמתם. והתודו לפני הקב"ה על עונותיהם, [שנא'] ויען שכניה בן יחיאל מבני עילם ויאמר לעזרא אנחנו מעלנו. באותה שעה נעשו מבני העולם הבא. ולא עוד, אלא שנשקלו כעזרא הסופר, שנ' ויבדלו עזרא הכהן אנשים ראשי אבות. אינו אומ' ואנשים ראשי אבות, אלא עזרא הכהן אנשים, מלמד שנשקלין כעזרא. הוי אומר וברותי מהם הפושעים והמורדים.

אלו בני תשע מדות. בני אמה, בני שנואה, בני נדוי, בני תמורה, בני מפותה, בני שכרות, בני גרושת הלב, בני חצופה, בני ערבוביא. בני אמה, להוציא כל נשים והנולד מהן. רבי יצחק אומ', כל שהן נוהגין התר שפחות בעולם הזה, עתיד הקב"ה לתלות אותן בקדקד ראשיהן, שנ' אך אלהים ימחץ ראש איביו קדקד שער מתהלך באשמיו. בני שנואה, שנ' אם רעה בעיני אדניה. בני נדוי מנ', שהוקש למצורע, שנ' וישב מחוץ לאהלו שבעת ימים. בני תמורה, זה שיש לו שתי נשים, וסבור שהיא לאה אשתו, ובא על רחל אשתו. בני מפותה, זה הבא על ארוסתו בבית חמיו בלא כתובה. בני שכרות, לפי שאין שם דעת, שנ' גם בלא דעת נפש לא טוב. בני גרושת הלב, שנ' והיה אם לא תמצא חן בעיניו. בני ערבוביא, זה המשמש עם אשתו ומכוין בלבו לאשה אחרת, אפלו היא אשתו. מיכאן היה ר' נתן אומ', אל ישתה אדם בכוס זה ויתן עיניו בכוס אחר, שנ' ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם.

בשלשה מקומות חששו אומות העולם על ישראל שנתערבו באומות ובקשו להונותן, ובשלשתן סמך הקב"ה. במצרים היו אומרין, אם בהן שלטו המצרים לשעבדן, כל שכן בנשותיהן ששלטו בהן. ובאותה השעה העיד בהן הקב"ה שהן בני אבותיהן. היכן העיד עליהן, [להלן], ויצא בן אשה ישראלית. מיכאן, שכן (ש)פרסם הקב"ה את זו בלבד, ידענו שכולן בני אבותיהן. לא היתה אלא זו, לא פרסמה הכתוב. שנייה, ערבות מואב. לפי שכתוב וישב ישראל בשטים, היו אומות העולם יכולין להונותן. בא הכתוב ויחסן לאבותיהן, שנ' שאו את ראש [וגו']. ולא עוד, אלא ששיתף הקב"ה את שם קדשו בכל משפחה ומשפחה שבהן, שנ' חנוך משפחת החנכי, הפלואי, החצרני, הכרמי, וכן שאר כל השבטים. שלישית, בימי עזרא. לפי שנשאו מקצתן נשים נכריות, בא הכתוב והעיד עליהן שהוציאו את כולן ולא נשתיירה אחת מהן, שנ' ויכלו בכל אנשים אשר הושיבו נשים נכריות. דקדק הכתוב בם ויכלו בכל. וכל כך למה, שתחלת שיאורן שלגויים אינו אלא מזנות. שכן הוא אומ' באלופי עשו, בני אליפז, תימן, אומר, צפו, וגעתם, וקנז, ותמנע, ועמלק, וכת' אחד אומ' ותמנע היתה פילגש לאליפז בן עשו. נמצאת אומ', אליפז נשא בתו. ר' אומר, לכך נתיחסו בני עשו, לגלות הממזרים שבהן, שנ' כי אני חשפתי את עשו גליתי את מסתריו. וכן הוא אומ' אלה בני שעיר החרי, ואלה בני צבעון ואיה וענה הוא ענה. מאחר שהוא אחיו חזר וקראו בנו. מלמד, שבא צבעון על אמו והוליד ממנה ענה, נמצא בנו ואחיו כאחד. וכן הוא אומ' ואת פתרסים ואת כסלחים אשר יצאו משם פלשתים ואת כפתרים. מלמד, שהפלשתים נולדו מן הפתרוסים ומן הכסלוחים, שהיו אלו מזנין עם אלו ונולדו מהן פלשתים. ראה כמה קלקול יש בהן. ואין צריך לומ' לוט, שבא על שתי בנותיו, והוליד מהם עמון ומואב. ר' יהודה בן גמליאל אומ', שתי אומות היו, אחת קידמה את ישראל בחרב, ואחת קידמה את ישראל בעבירה. אדום קדמו את ישראל בחרב, שנ' פן בחרב אצא לקראתך. מה הקב"ה אומ' להן, לא תתעב אדומי. מואב קדמו את ישראל בעבירה, שנ' וישב ישראל בשטים. מה הקב"ה אומ' להן, לא יבא עמוני ומואבי. נמצאת אומ', המחטיא את חבירו בדבר עבירה (יתר) [קשה] מן ההורגו. ולא עוד, אלא שאינו נכנס למחיצתו שלהקב"ה, שנ' כי לא אל חפץ רשע אתה לא יגורך רע. לכך נתן הקב"ה את המילה באדם, בערוה, לזכור את בריתו בשעת החטא ולהיות מוראו עלינו תמיד.

וכל המזנה על אשתו כעובד ע"ז, שנאמר אם נפתה לבי על אשה. ואין פתוי אלא ע"ז, שנ' השמרו לכם פן יפתה לבבכם. וכל המזנה תחת בעלה כעובדת ע"ז, שנ' העוזבת אלוף נעוריה ואת ברית אלהיה שכחה. לפיכך הכת' כופל את האשה שלשה פעמים, שהן שש, שנא' איש איש כי תשטה אשתו, ושכב איש אותה. כיצד הוא מקנא. אומ' לה בפני שנים אל תדברי עם פלוני, ודברה עמו, עדיין היא מותרת לביתה ומותרת לאכול בתרומה. נכנסה עמו לבית הסתר ושהת כדי טומאה, אסורה לביתה ואסורה לאכול בתרומה, ואם מת חולצת ולא מתיבמת. וכמה הוא כדי טומאה. כדי העראה. וכמה היא כדי העראה. כדי שיושיט אדם ידו לסל ויטול ממנו פת. אע"פ שאין ראיה לדבר, זכר לדבר, שנ' כי בעד אשה זונה עד ככר לחם.

ואשת איש, היו מעלין אותה לבית דין הגדול שבירושלם, ומאיימין עליה כדרך שמאיימין על עידי נפשות. ואומרין לה, בתי, הרבה יין עושה, הרבה שחוק עושה, הרבה שכנים הרעים עושים, עשי לשמו הגדול, שנכתב בקדושה, שלא ימחה על המים. ואומ' לפניה דברים שאינן כדאי לשמען היא וכל משפחת בית אביה. ומשיחין לפניה מעשה ראובן בבלהה, מעשה יהודה ותמר, מה שאירע בראשונים. כשם שמאיימין עליה שלא תשתה, כך מאיימין עליה שתשתה. ואומ' לה, הוי יודעת, שאין המים המאררים דומין אלא לסם יבש על בשר חי, שאם יש שם מכה מחלחל ויורד, ואם לאו, עומד במקומו. אם אמרה, טמאה אני, איבדה כתובתה ויוצאה. ואם אמרה, טהורה אני, מעמידין אותה בשער המזרח, בשערי ניקנור, ששם משקין את השוטות ומטהרין הולדות ומטהרין את המצורעין. וכהן אוחז בבגדיה. אם נקרעו נקרעו, ואם נפרמו נפרמו, עד שהוא מגלה את לבה וסותר את ראשה, שנ' והעמיד הכהן את האשה לפני ייי. היה מביא את מנחתה בקפיפה מצרית, כדי לנוולה, ונותנה על ידה, כדי ליגעה.

כל המנחות באות מן החטים, וזו אינה באה אלא מן השעורים. מנחת העומר, אע"פ שהיא באה מן השעורים, היתה באה גרש, וזו היתה קמח. רבן יוחנן בן זכאי אומ', כשם שמעשיה מעשה בהמה, כך קרבנה מאכל בהמה. במדה שאדם מודד בה מודדין לו. היא קישטה את עצמה לעבירה, והקב"ה נוולה. היא גלתה את עצמה, והמקום גילה אותה. הירך התחילה בעבירה תחלה, ואחר כך הבטן, ושאר כל הגוף לא פלט, שנ' וצבתה בטנה, שהתחילה בעבירה תחלה, ממנה התחילה הפורענות. וכן הוא אומ' וימח את כל היקום אשר על פני האדמה. מי שהתחיל בעבירה תחלה, ממנו התחילה הפורענות. וכן הוא אומ' ואנשי העיר אנשי סדום נסבו על הבית, וכת' ואת האנשים אשר פתח הבית הכו בסנורים, מי שהתחיל בעבירה התחילה ממנו הפורענות. השוטה נתנה עיניה במי שאינו שלה, מה שביקשה לא ניתן לה, ומה שבידה ניטל ממנה. נאסרה לבעלה ולא הותרה לזה שנבעלה לו. ר' זכריה בן הקצב אומ', כשם שהיא אסורה לבעל, כך אסורה לבועל, שנ' ואם נטמאה ונטמאה. וכן אתה מוצא בנחש הקדמוני, וכן אתה מוצא בקין, וקרח, ובלעם, ודואג, ואחיתפל, וגחזי, ואבשלום, ואדניה, ועזיה, והמן. כולם מה שביקשו לא ניתן להם, ומה שבידן ניטל מהן. למה היו דומין, לעוף הפורח באויר וככר בפיו, וראה צלו בים גדול ממנו, השליך מה שבפיו ליטול הגדול, לא נטל כלום.

כשם שהמים בודקין אותה, כך הן בודקין אותו, שנ' ובא ובאו, שני פעמים. עד שלא נמחקה המגלה, אמרה איני שותה, מגלתה נגנזת ומנחתה מתפזרת על הדשן. נמחקה המגילה, אמרה איני שותה, מערערין אותה ומשקין אותה על כורחה. ואינה מספקת לשתות, עד שפניה מוריקות, ועיניה בולטות, והיא מתמלאה גידים, והן אומ' הוציאוה, הוציאוה, שלא תטמא העזרה. ואם לא נטמאה האשה, שאין, ת"ל וטהורה היא, אלא ואם לא נטמאה מאותו העון וטהורה היא, מהדומה לה. מיכאן אמרו, ולמה היא אומרת אמן אמן, אמן על האלה, אמן על השבועה, אמן מאיש זה, אמן מאיש אחר, אמן שלא נטמאתי, ואם נטמאתי יבוא בי, [אמן שלא נטמאתי] ארוסה ונשואה, שומרת יבם וכנוסה. ר' יהודה אומ', אמן שלא נטמאתי, אמן שלא אטמא. נמצאת טמאה, אין בעלה חושש [שמא] נטמאה פעם אחרת, ונטמא, ולא היה יודע בה, שנ' ונקה האיש מעון והאשה ההיא תשא את עונה. קשה היא הזנות, שלא ניטלו ארבעה ועשרים תכשיטין אלא על ידיה, שנ' ויאמר ייי יען כי גבהו בנות ציון ותלכנה נטויות גרון ומסקרות עינים. קצרה בין שתי ארוכות, וארוכה בין שתי קצרות. ומסקרות עינים, שהן סוקרות עיניהן בסקרא. הלך וטפף תלכנה, בבתי יד שלהן. וברגליהן תעכסנה, שלפיאות מליאות אפרסמון. מה הוא אומר שם, ביום ההוא יסיר ייי את תפארת העכסים והשביסים והשהרונים וגו', שלשה עשר מיני כסף וזהב, המחלצות והמעטפות והמטפחות וגו', [חגורות, מקשה, ופתיגיל], אלו אחד עשר מיני בגדים.

קשה היא הזנות, שהאריך הקב"ה לנביאי השקר על הכל, חוץ ממנה. ומי אלו. זה אחאב בן קוליה וצדקיה בן מעשיה, שנ' יען אשר עשו נבלה בישראל וינאפו את נשי רעיהם. מה היו עושין. היה אחאב אומ' לאשה, השמעי לצדקיה ואת יולדת נביא. וצדקיה אומר לה, כה אמר ייי, השמעי לאחאב, ואת יולדת נביא. במלאת שפקו יצר לו, עשו כן בביתו שלנבוכדנצר. וכיון שהרגיש בהן, אמ', אלהיהן שלאלו שונא זנות. מיד הכיר בהן (שהן) [שאינן] נביאים. שלח והביא אותן. אמרו לו, אמת דברינו ונביאי אמת אנחנו. אמר להן, יש לי במה נבדוק נביאי האמת, שהרי השלכתי מהן שלשה לאור, וניצלו. אמרו, אותן היו שלשה, ואנחנו שנים. אמר להן, בחרו לכם מה שאתם רוצים. בחרו את יהושע בן יהוצדק הכהן. אמרו, שמא נימלט בזכותו. עשו להן טיגן גדול ונתנן בתוכו, שנ' אשר קלם מלך בבל באש. ומה הוא אומר ביהושע, הלא זה אוד מצל מאש.

קשה היא הזנות, שהיא אחד משלשה דברים שפירש הכתוב בהן גיהנם. ואלו הן. הבא על אשת איש, ובעל לשון הרע, ומלכות הרשעה. אשת איש מנ', שנ' היחתה איש אש בחקו, כן הבא אל אשת רעהו. בעל לשון הרע מנ', שנ' מה יתן לך ומה יוסיף לשון רמייה, חצי גבור שנונים עם גחלי רתמים. מלכות הרשעה מנ', שנ' נלאית ברב עצתיך יעמדו נא ויושיעוך, הנה היו כקש אש שרפתם.

קשה היא הזנות, שהיא עוצרת את הגשמים, שנ' ותחניפי ארץ בזנותיך וברעתך, מה כת' אחריו, וימנעו רביבים ומלקוש לא היה. אף הזן את עיניו מן אשת איש נקרא נואף, שנ' ועין נואף שמרה נשף לאמר לא תשורנו עין וסתר פנים ישים. מה הוא וסתר פנים ישים. מלמד, שהקב"ה צר סלקטירין כיוצא בו, כדי לפרסמו. [ר' אומר, לכך הבא על אשת איש מוליד ממנה. אלולי יודעין שהוא מוליד ממנה, היו נפרצין. לפיכך הקב"ה מציירו ומרקמו ונותן בו נשמה, כדי לפרסמו], שנ' נאף אשה חסר לב, נגע וקלון ימצא. מאחר שהן יודעין שהוא כן, הן פורשין מן הערוה. מושלין אותו משל. למה הדבר דומה, למי שגנב ביצת היוצר, ועמד היוצר על גניבתו. עשאה כלי והניחה לפניו, כדי לפרסמו.

משכב זכור קשה, הקישו הכת' לע"ז, שנ' בגדה יהודה ותועבה נעשתה בישראל, זה משכב זכור, שנא' ואת זכר לא תשכב משכבי אשה תועבה, הרי הוקשה לע"ז. ועוד הקישו לשפיכות דמים, שנא' שוחטי הילדים בנחלים. אע"פ שכתב שוחטי, ראוי להתלות סוחטי, שכל מקום סמך משתמש בשין.

אף הדש מבפנים וזורה מבחוץ באשתו, הרי זה חייב מיתה. וזה מעשה ער ואונן. ומניין לאונן שעשה כן, שנ' וידע אונן כי לא לו יהיה הזרע וגו'. ומניין לער שעשה כן, שנ' וירע בעיני ייי אשר עשה וימת גם אותו. אין גם אלא רבוי. מלמד, שכמעשה זה כן מעשה זה.

אף המתחמם ומזריע להבטלה, הרי זה חייב מיתה, שנ' ואתם פרו ורבו. אף תחת האבנט אסור להכניס את היד. וכל מי שאינו מכניס ידו תחת אבניטו, נקרא קדוש. לפיכך נקרא ר' יהודה הנשיא קדוש. הוא היה אומ', עתידין בחורי ישראל שלא טעמו טעם חטא, שיהא ריחן הטוב הולך מסוף העולם ועד סופו, שנ' ילכו ינקתיו ויהי כזית הודו וריח לו כלבנן.