משנת רבי אליעזר/פרשה יז

הנביאים נקראו קדושים, שנ' ותאמר אל אישה הנה נא ידעתי כי איש אלהים קדוש הוא. ומהיכן ידעה שהוא קדוש. מנקיותו, שלא ראתה זבוב על שלחנו. ומנ' שהנקיות נקראת קדושה, שנ' כי ייי אלהיך מתהלך בקרב מחניך. ד"א מהיכאן ידעה שהוא קדוש. שלא ראת על מטתו טיפת קרי מעולם. אמרו, חטא אחד חטאו ישראל במרגלים, ונתעכבו במדבר ארבעים שנה. ד"א מה ראה. ראה שהמלאך משחית בעם, כדרך שראה דוד, שנ' וישא דוד את עיניו וירא את מלאך ייי.

עשרה נסים נעשו לפינחס. שהיה זמרי יכול לקדם ולא קידם, שלא יסייעוהו בני שבטו. ושהיה יכול לפרוש ולא פירש, שלא להוציא שם רע על פינחס. ושלא נשמט הברזל מן העץ. ושכיון ודקדק במקום עבירתן. ושכיון בשעת הוצאת שכבת זרע, כדי לפרסם חטאם. ושניתן כח בעץ לסבול שניהן. ושניתן כח בזרועו לסבול שניהן. ושגבה לו המשקוף. ושנעצר דמן שלא יטיף עליו. ושנהפכו מדרכן ונמצא האיש למעלה והאשה למטה.

שלשה ברחו מן העבירה, ושיתף הקב"ה שמו בשמן, ואלו הן. יוסף, (ובעז), ופלטי בן ליש, ויעל. יוסף ברח מן העבירה, ולפי שלא יאמרו יחידי היה, העיד עליו הקב"ה בעצמו, שנ' עדות ביהוסף. למה נתכנה כאן יהוסף, יה מעיד בו, שלא עבר. יעל, לפי שנתיחד עמה סיסרא, לפיכך מעיד עליה הכת' שהיא שקולה כשרה, רבקה, רחל, ולאה, שנ' תברך מנשים יעל אשת חבר הקני. פלטי, לפי שנתיחדה עמו מיכל בת שאול, שנ' ושאול נתן את מיכל אשת דוד לפלטי בן ליש אשר מגלים. לפיכך העיד עליו הקב"ה, שלא נגע בה, שנ' וישלח אישבשת ויקחה, מעם פלטיאל בן לייש. הוסיף בו אל לעדות. וכן הקב"ה אומ', יוסף מועיד לי בבחורים, אלעזר בן חרסם בעשירים, הלל הזקן בעניים. אם בא אדם לומ', בחור הייתי ולא הייתי יכול לכבוש את יצרי, אומ' לו, כלום היית בחור כיוסף, שהיה בן שבע עשרה שנה, ובת מלכים מתקשטת לפניו בכל יום תכשיטין שאינן דומין זה לזה. אם בא אדם לומ', עשיר הייתי וטרוד בעשרי, ולא היה לי פנאי ללמוד תורה, אומ' לו, כלום עשיר אתה מר' אלעזר בן חרסם. אלף עיירות היו לו, ולא ראה מהן לעולם, אלא נוטל הקופה כהדיוט, והולך מעיר לעיר ללמוד תורה. אם בא אדם לומ', עני הייתי, ולא היתה ידי משגת ללמוד תורה, אומ' לו, כלום הייתה עני מהלל הזקן, שהיה משתכר בטרפעיקא אחת חצי כסף, מתפרנס בחציה ונותן חציה לשומר בית המדרש, ללמוד תורה מפי שמעיה ואבטליון. רבן שמעון בן גמליאל אומ', ושמרתם את משמרתי, הא כל היושב ולא עבר עבירה, נותנין לו שכר כעושה מצוה. לא שיהא יושב ובטל, אלא כגון שבא דבר עבירה לידו ונוצל ממנה. אמרו על צדיק אחד, שתבעתו מטרונה אחת, והסיק את התנור וביקש לישב בתוכו. כיון שראת אותו מצטער כך, תהת וחזרה בה. אמרו עליו על [ר'] כהנא, שתבעתו מטרונה אחת, ועלה לגג ונפל. ובא אליהו ז"ל, וקיבלו, ולא נזק.

ומפני מה החמירה תורה בזנות כל כך. לפי שכל עבירות שבתורה יכולין ליעשות ביחיד, אבל בזנות אינה נעשית אלא בשנים לעולם. ר' עקיבה אומ', איש ואשה, שתי אישות ביניהן, זכו, שכינה עמהן, לא זכו, אש אוכלתן, ונסתלקה שכינה מביניהן. ד"א למה החמירה תורה בזנות. לפי שכל עבירות שבתורה אחד נהנה ואחד מצטער, כגון שפיכות דם, וגזילות, וחבילות, ועונשין. אבל כאן שניהן נהנין ושניהן מרגילין זה את זה. לפיכך שניהן בכרת. ד"א למה החמירה תורה בזנות. לפי שכל עבירות שבתורה שאין להן רושם יש להן עונש תוספת, שנ' אם המצא תמצא בידו הגנבה, ואם יש להן רושם כפלין את התוספת, שנ' כי יגנב איש שור או שה. אבל הבא על אשה והוליד ממנה ממזר, הרי עשה רושם מי מעבירו, על אחת כמה וכמה שיענשו כפלים, לדחותן מן הלב. שהדבר תלוי כחוט השערה, שנ' הוי משכי העון בחבלי השוא וכעבות העגלה חטאה. ואם משכו, הוא דומה לבסוף לעבות העגלה. וכן הוא אומ' ויבא הלך לאיש העשיר. בתחלה קראו הלך, ולבסוף קראו אורח, ואחר כך נעשה בעל הבית. אדם מעבירו מעל פניו ועובר. וכן דוד אומ' העבר עיני מראות שוא. אבל המעביר עינו מן העבירה, זוכה ומקבל פני שכינה, שנ' ועצם עיניו מראות ברע, מלך ביפיו תחזינה עיניך.