משנת רבי אליעזר/פרשה יב

נאמרה ברכת כהנים בשלשה פסוקים.

הראשון, יברכך יוי וישמרך. מן היצר הרע, שלא יוציאך מן העולם בבושה. ויחנך, יתן בלבך בינה, וחנינות, שתחונו זה על זה ותרחמו זה על זה, כעניין שנ' ונתן לך רחמים ורחמך והרבך. פסוק ראשון [שלשה], כנגד שלשה אבות. פסוק שני חמשה, כנגד חמשה ספרי תורה. פסוק שלישי [שבעה], כנגד שבעה רקיעים. אמר, יברכם מן שבעה רקיעים, בזכות שלשה אבות וחמשה ספרי תורה, וחותמה שלום, על מנת בלא שפתי מרמה.

מניין לבעלי לשון הרע שאין תפלתן נשמעת, שנ' הקשיבה לקול שועי, כי לא אל חפץ רשע אתה. מניין לחנפים שאין תפלתן נשמעת, שנ' כי לא לפניו חנף יבוא, ואומ' וחנפי לב ישימו אף לא ישועו כי אסרם. ר' יהושע אומ', אין החנפים רואין פני שכינה, שנ' גם הוא לי לישועה כי לא לפניו חנף יבוא. ומניין שאין תפלתו נשמעת, שנ' כי מה תקות חנף כי יבצע, הצעקתו ישמע אל. הן מחניפין לבני אדם, ונשענין עליהן, ואין דומין אלא כקורים הללו שהעכשוב עושה ואין בהן ממש, שנ' אשר יקוט כסלו, ישען על ביתו ואיננו. נזרקה מפי ירמיה, ואמ' לחנניה בן עזור, אמן כן יעשה יוי, והיה נראה כמין חנופה. אע"פ שלא נפל בידו ולא ביד בנו, נפל ביד בן בנו, שנ' ויצא ירמיהו מירושלם, ויהי הוא בשער בנימן ושם בעל פקידות ושמו יראיה בן שלמיה בן חנניה.

קשה היא החנופה כמעשה אנשי סדום, שנ' ובנביאי ירושלם ראיתי שערורה, היו לי כלם כסדם. ומה פרט בהן, כי מאת נביאי ירושלם יצאה חנופה לכל הארץ.

מעשה באגריפס, שמשחוהו מלך עליהן, וכיון שהגיע מוצאי שביעית לקרות המלך ספר תורה, עמד הוא וקרא, ושבחוהו חכמים. וכיון שהגיע ללא תוכל לתת עליך איש נכרי, זלגו עיניו דמעות, אמרו לו, לא תירא, אתה אחינו. מאותה שעה נחתם גזר דין על אבותינו לגלות, מפני שחינפו. ומה אלו, שלא החניפו אלא מפני שנכמרו רחמיהן עליו, כך, המחניף לבטל את המצות ואת הדינים על אחת כמה וכמה.

קשה היא החנופה, שבישרנו הקב"ה להעבירה לעתיד לבוא, שנ' ולא יקרא עוד לנבל נדיב, כי נבל נבלה ידבר, ניבול פה, ולבו יעשה און, זו ע"ז, לעשות חנף, זו חנופה, ולדבר אל יוי תועה, זו מינות, להריק נפש רעב ומשקה צמא יחסיר, אילו העניים, ואעפ"כ על החנופה נתוכח יתר מכולם, שנ' לא נאוה (לכסיל כבוד) [לנבל שפת יתר] אף כי לנדיב שפת שקר. כל מי שיש בו כל המדות הללו, אין החנופה [יפה] לו. אף יהושפט היה ראוי להשטף, מפני שהחניף לאחאב, שנ' ויהי כראות שרי הרכב את יהושפט. אלא שעמדה לו זכותו. והיכן מצינו שהחניף לאחאב. בשעה שאמ' למיכיהו בן ימלא, ואני שנאתיו, לא הטריח עליו. אמ' לו, אל יאמר המלך כן. והרי הדברים קל וחומ', ומה אם יהושפט, שהיה אחאב שקול במלכות כמוהו, שלא היה הדבור אלא מלפני הקב"ה, לפי שהחניף לו היה ראוי להשטף, המחניף לרשעים על אחת כמה וכמה. וכן הנביא אומ' לו הלרשע לעזור.

עד שלום בן יבש היו מלכי ישראל שקולין כמלכי בית דוד לצד המלכות, מיכאן ואילך בליטטיה היו נוטלין את המלכות. ומניין שעד שלום בן יבש היו שקולין. שהיה הדבור בא אליהן. בירבעם מניין, שנ' ואיש אלהים בא מיהודה בדבר יוי, ואומ' אמרי לירבעם כה אמר אלהי ישראל. לבעשא מניין, שנ' ויהי דבר יוי אל יהוא בן חנני על בעשא. [ל]אחאב מניין, שנ' ויהי ימים רבים ודבר יוי היה אל אליהו בשנה השלישית. ליהורם מניין, שנ' ומלאך יוי דבר אל אליהו התשבי, וידבר מלאך יוי אל אליהו רד אותו אל תירא מפניו. ליהוא מניין, שנ' ויאמר אל יהוא יען אשר הטיבות. ליואש מניין, שנ' ויאמר אליו אלישע קח קשת וחצים. לירבעם מניין, שנ' הוא השיב את גבול ישראל, כדבר יוי אלהי ישראל. מיכאן ואילך לא בא להן הדיבור.

יפה כוחו של מתפלל שלא מצרה יותר מן המתפלל מתוך צרה. שכל הנביאים הקדמונים, כיון שהיו מרגישין צרה, עד שלא תבוא עליהן הצרה היו מתפללין, שנ' היערך שועך לא בצר. אבל מי שהוא שותק בעת הטובה ומתפלל בעת הצרה, הרי זה כלא משגיח, שנ' ובעת צרתם יאמרו קומה והושיענו, ואומ' לי יזעקו אלהי ידענוך ישראל. אפי' לכבוד בני אדם אינו כן, שנ' ויאמר יפתח (אל) [ל]זקני גלעד הלא אתם שנאתם אותי ותגרשוני, [והרי הדברים] קל וחומ'. ומה אם הנביאים היו מתפללין עלינו שלא בעת צרה, שנ' תפלה לחבקוק הנביא על שגיונות. [איזו] הן שגיונות. אם תאמר שגיונות על עצמו, והרי לא פירט חטאתי עויתי פשעתי. אלא שגיונות שלישראל. מה הוא אומ', יוי שמעתי שמעך יראתי [וגו']. אמ' לפניו, רבונו של עולם, יהי רצון מלפניך, בשעה שיש צער מבקש לבוא על ישראל, תהא זוכר להן אביהן הרחמן, שחנן על סדום, שלא לאבדם. וכל שכן בניו שלא לאבדן, שנ' ברגז רחם תזכר.

מניין לעיקר תפלה בתוך המצוות, שנ' את יוי אלהיך תירא, הוא תהלתך. ותפלה ותהלה אחת היא.

מניין שאומ' האל הגדול הגבור והנורא, שנ' כי יוי אלהיכם הוא אלהי האלהים ואדני האדנים וגו'. וכן עזרא אומ' ועתה אלהינו האל הגדול.

 ומניין שמזכירין שלשה אבות, שנ' זכור לאברהם ליצחק ולישראל. וכן הוא אומ' באליהו ויהי בעלת וגו' ויגש אליהו הנביא.  
 

מניין שברכה ראשונה יש בה ג' אבות, ת"ל באבות ואעשך לגוי גדול ואברכך. גדול אחד ושתי ברכות, הרי שלשה. יכול בכלן חותמין, ת"ל והיה ברכה, ברכה לך בפני עצמך, בך חותמין ואין חותמין בכלן.

ומניין שחתימה מגן אברהם, ת"ל אנכי מגן לך.

מניין שתחיית המתים קרויה תפלה. שכן הוא אומ' באליהו, ויקרא אל יוי ויאמר יוי אלהי הגם על האלמנה. וכן הוא אומ' באלישע, ויבא ויסגר הדלת בעד וגו', ואומ' ויתפלל אל יוי.

ומניין שהקדושה נקראת תפלה, שנ' את יוי צבאות אותו תקדישו.

מניין שצריך להיות שלש ברכות הראשונות בשבחו של הקב"ה, ואחר כך צרכיהן של בריות. שכן מצינו במשה רבינו, שלש מקראות הראשונות שבשירה, שבחו של הקב"ה. אשירה ליוי כי גאה גאה, עזי וזמרת יה, יוי איש מלחמה. אחר כך אמ' צרכו. מרכבות פרעה וחילו וגו'.

מניין ששאילת הדעה קרויה תפלה, שנ' אדין דניאל לביתיה אזל, ורחמין למבעי וגו', ואומ' לך אלה אבהתי מהודא ומשבח.

ומניין ששאילת הסליחה קרויה תפלה, שנ' ואתפלל אל יוי ואומר יוי אלהים אל תשחת עמך. וכן הוא אומ' בדניאל, ואתפללה אל יוי אלהי ואתודה. מהו אומ' שם, יוי שמעה יוי סלחה. וכן הוא אומ' בעזרא, וכהתפלל עזרא וכהתודתו. מלמד, שהודוי קרוי תפלה.

מניין ששאילת הגאולה וההצלה קרויה תפלה. שכן הוא אומ' בעזרא, ונצומה ונבקשה מאלהינו על זאת, וכן הוא אומ' ביונה, ויתפלל יונה אל יוי אלהיו ממעי הדגה, וכן הוא אומ' ומתפללים אל אל לא יושיע. מלמד, שהישועה קרויה תפלה. והישועה והגאולה וההצלחה כל לשון אחד הן.

מניין ששאלת הרפואה קרויה תפלה, שנ' ויתפלל אברהם אל האלהים וירפא [וגו'], ואומ' ויסב חזקיהו פניו אל הקיר ויתפלל, ואומ' ויצעק העם אל משה ויאמרו חטאנו, ואומ' אל נא רפא נא לה, ואומ' אוילים מדרך פשעם וגו', כל אכל תתעב נפשם, ויצעקו אל יוי, ואומ' ישלח דברו וירפאם, ואומ' ואני בחלותם לבושי שק.

מניין ששאילת ברכת שנים קרויה תפלה, שנ' ויעלה אחאב לאכל ולשתות ואליהו עלה אל ראש הכרמל.

ומניין ששואלין את הגשמים בעונתן, שנ' שאלו מיוי מטר בעת מלקוש.

ומניין ששואלין [להעביר] מהן כל מיני פורעניות, שנ' רעב כי יהיה בארץ דבר כי יהיה, כל תפלה כל תחנה.

מניין ששאילת קבוץ גליות קרויה תפלה, שנ' תעו במדבר בישימון דרך, רעבים גם צמאים, וידריכם בדרך ישרה, ויצעקו אל יוי בצר להם. ונקראו הגליות תועים, שנ' כצאן אבדות היו עמי. ואומ' ישבי חשך וצלמות. ונקראו הגליות אסורים וישבי חשך, שנא' לאמר לאסורים צאו לאשר בחשך [וגו'].

מניין ששאילת המשפט קרויה תפלה. שכן שלמה אומ' בתפלתו ואת אשר יחטא איש לרעהו, ואתה תשמע השמים ועשית ושפטת את עבדך. וכן יהושפט מתפלל ואומ' הלא תשפט בם.

מנין ששאילת הכנעת זדים קרויה תפלה. שכן מצינו בסנחריב, שכת' בו וספרים כתב לחרף. מהו אומ' ויתפלל יחזקיהו וישעיהו. ואומ' ונשאת תפלה בעד השארית הנשארה. וכן הוא אומ' אל תתפלל בעד העם הזה לטובה. מיכאן שיש תפלה שהיא לרעה. [וכן הוא אומ'] ולא יקרא עליך אל ייי והיה בך חטא.

מניין שהבטחת צדיקים קרויה תפלה, שנ' ותפלת צדיקים ישמע, ואומ' ותפלת ישרים רצונו.

מניין שכוללין עמהן גירי הצדק. שכן שלמה אומ' בתפלתו, וגם אל הנכרי אשר לא מעמך ישראל הוא, ואתה תשמע השמים, ועשית ככל אשר יקרא אליך הנכרי.

מניין ששאילת בנין ירושלם קרויה תפלה. שכן דניאל אומ' בתפלתו והאר פניך על מקדשך השמם. וכן נחמיה אומ' ויאמר לי המלך על מה זה אתה מבקש ואתפלל אל אלהי השמים, ואמר למלך אם על המלך טוב. אף לראותה קרויה תפלה, שנ' אעברה נא ואראה.

מניין ששואלין לשמוע תפלתן ולעשות בקשתן. שנ' ויעתר מנוח אל ייי, ואומ' ויקרא שמואל אל ייי ויתן ייי קולות ומטר, ואומ' ויתפלל אלישע אל ייי ויאמר פקח את עיני הנער, [ואומר ויתפלל אלישע אל יוי ויאמר הך נא את הגוי הזה בסנורים].

ומניין שמתפללין לרצות את העבודה, שנ' כי מרבית העם רבת מאפרים ומנשה, לא הטהרו, כי התפלל חזקיהו אל העם לאמר. וכן אליהו אומ' ענני ייי ענני, וכן הוא אומ' בדוד, ויבן שם מזבח ליוי ויעל עלות.

ומניין שמודין על הטובה, שנ' ויבא המלך [דוד] וישב לפני יוי וגו', ונקראת תפלה, שנא' על כן מצא עבדך את לבו להתפלל לפניך, ואומ' ותתפלל חנה ותאמר. ואומ' מכתב לחזקיהו מלך יהודה בחלותו ויחי מחליו.

ומניין ששואלין ברכה מלפני הקב"ה, שנ' ועתה הואל וברך, ואומ' ויקרא יעבץ לאלהי ישראל. וברכה שלהקב"ה שלום, [שנא'] ייי יברך את עמו בשלום.

מניין שהתפלה בקשה ואינה שבח, כדרך שפורשי מדרכי ציבור ואמרו שהיא שבח. שנ' כל די יבעא בעו מן כל אלה ואנש, ואומר וזמנין תלתה ביומא בעי בעותיה. וכן הוא אומ' בעובדי ע"ז יסגד לו וישתחו ויתפלל אליו, [במה], ויאמ' הצילני כי אלי אתה.

מניין שאומרין מגן דוד. שנ' ועשיתי לך שם [גדול] כשם הגדולים אשר בארץ, ואומ' מגני וקרן ישעי.

ואין אתה יכול להוסיף עוד מדות אחרות על שמנה עשר. אם פקידת העקרות, כענין שנ' ויעתר יצחק, הרי הוא בכלל רפואת חולים. ואם פרנסה, כענין שנ' ויצמא מאד ויקרא, הרי הוא בכלל ברכת השנים. וכדומה להן.

גדולה היא התפלה, שהקישה הכת' לקטרת. בוא וראה מה הקטרת חביבה, שצונו הקב"ה לעשות לשלשה עשר מיני קרבנות מזבח אחד ולקטרת מזבח בפני עצמה. חביבה היא הקטרת, שעל בטילתה נענש אחז, שנ' גם סגרו דלתות האולם, וקטרת לא הקטירו. חביבה היא הקטרת, שארבע עשרה קרבנות ישראל מקריבין ביום הכפורים, ואין כהן גדול שואל צרכו אלא בשעת הקטרת, שנ' ונתן את הקטרת על האש לפני ייי. מניין שבאותה שעה היה מתפלל, שנ' תכן תפלתי קטרת לפניך. מפני מה הקטרת חביבה כל כך. שאינה באה על חטא. שכל הקרבנות יש להן במה יתלו, אבל הקטרת אינה באה על חטא. לפיכך אין היחיד מתנדב קטרת, חוץ מקרבן נשיאים, שהיה לפי שעה.  

בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ ילמדינו רבינו ייי בחכמה יסד ארץ. כשברא הקב"ה את השמים ואת הארץ נתיעץ בתורה ואמר לה, נברא את העולם, שנ' לי עצה ותושיה אני בינה לי גבורה. והתורה במה היתה כתובה. היתה על גבי אש לבנה כאש שחורה, שנ' קוצותיו תלתלים. מהו קוצותיו תלתלים, על כל קץ וקץ תלי תלים של הלכות. כאיזה צד. כת' בה ולא תחללו את שם קדשי, וחללת את שם אלהיך. אם אתה עושה חית הי, אתה מחריב את העולם. שמע ישראל ייי אלהינו ייי אחד. אם אתה עושה דלת ריש, מחריב אתה את העולם. כי לא תשתחוה לאל אחר, אם אתה עושה ריש דלת, אתה מחריב את העולם. כחשו בייי, אם אתה עושה בית כף, אתה מחריב את העולם. אין קדוש כייי, אם אתה עושה כף בית, [אתה] מחריב את העולם. כל שכן התיבה כולה. לכן נא' קווצותיו תלתלים. שכך דוד מקלס ואומ' רחבה מצותך מאד, ואומ' ארכה מארץ מדה ורחבה מני ים. והיא היתה אומן לכל מעשה בראשית, שנ' ואהיה אצלו אמון. אל תקרא אמון אלא אומן. ובה נטה שמים וארץ, שנ' אם לא בריתי יומם ולילה חקות שמים וארץ לא שמתי. ובה חתם אקינוס שלא יצא וישטוף את העולם, שנ' האותי לא תיראו, אם מפני לא תחילו. ובה כבש תהום, שלא יוציף על העולם, שנ' בחקו חוג על פני תהום. ובה ברא חמה ולבנה, שנ' כה אמר ייי נותן שמש לאור יומם. הא למדת שהעולם לא נתיסד אלא על התורה. ונתן אותה הקב"ה לישראל, שיתעסקו בה ובמצותיה יומם ולילה, שנ' והגית בו יומם ולילה. ואומ' כי אם בתורת ייי חפצו ובתורתו יהגה יומם ולילה, והיה כעץ שתול על פלגי מים. שבשביל עוסקי תורה העולם עומד. שכן חנה אומרת כי לייי מצוקי ארץ וישת עליהם תבל.

ותניא אמ' ר' שמעון בן לקיש, מפני מה התנה הקב"ה עם מעשה בראשית יום אחד, יום שני, יום שלישי, יום רביעי, יום חמישי, יום הששי, הי יתירה, מלמד, שהתנה הקב"ה עם מעשה בראשית ואמ' להן, אם ישראל מקבלין את התורה מוטב, ואם לאו אני מחזיר אתכם בתהו ובהו. וכן בני קרח אומ' נמוגים ארץ וכל ישביה אנכי תכנתי עמודיה סלה. זו התורה. וזכה משה וקבלה. לפי שהתורה סולמה ענוה וכתרה יראה. סולמה ענוה, דכת' עקב ענוה יראת ייי. וכתרה יראה, [דכת'] ראשית חכמה יראת ייי. ושניהן במשה רבינו, דכת' והאיש משה ענו מאד. יראה, דכת' ויסתר משה פניו כי ירא מהביט. אמרו חכמים, בשכר שלש זכה לשלש. בשכר ויסתר זכה וקרן עור פניו, ובשכר כי ירא [זכה] וייראו מגשת אליו, בשכר מהביט זכה ותמונת ייי יביט. ואין מתן שכר התורה בעולם הזה אלא לעולם הבא, שנ' אנכי מצוך היום לעשותם. היום לעשותם ולא לעולם הבא, היום לעשותם ולא היום ליטול שכרן. וכן אמ' שלמה, עוז והדר לבושה ותשחק ליום אחרון. בוא למוד מפרעה, על שאמ' ליוסף אני פרעה, גדלו, שנ' ויסר פרעה את טבעתו, וכל אותו ענין. הקב"ה שאמ' על כל מצוה ומצוה [אני ייי], על אחת כמה וכמה. ללמדך, שאין קצבה למתן שכרה. צפה דוד ואמר, מה רב טובך אשר צפנת ליראיך פעלת לחסים בך נגד בני אדם. אתה מוצא שהקב"ה מראה להן בשעת פטירתן שלעוסקי תורה מתן שכרן.

מעשה בר' אבהו, שהיה מסתלק מן העולם. הראה לו הקב"ה שלש עסרי נחלי אפרסמון. התחיל לומ' לתלמידיו, אשריהן עוסקי בתורה. אמרו לו, רבינו, מה ראית. אמ' להן, שלש עשרה נהרי אפרסמון נתן לי הקב"ה שכר תורתי. התחיל לומ', אני אמרתי לריק יגעתי לתהו והבל כחי כליתי אכן משפטי את ייי ופעלתי את אלהי.

וכן ישעיהו אומר, אשריכם זורעי על כל מים. אלו עוסקי בתורה, שנמשלו במים. משלחי רגל השור והחמור. השור זה משיח בן יוסף, שנמשל בשור, והחמור זה עני ורוכב על חמור. כשיבאו. על אותה שעה הוא קורא ומעולם לא שמעו ולא האזינו עין לא ראתה אלהים זולתיך יעשה למחכה לו. ואומ' אשרי תמימי דרך ההלכים בתורת ייי. ואשרי מכבדי בעלי תורה, שנ' עץ חיים היא למחזיקים בה ותמכיה מאשר. וכן משה אומ' כי אם שמר תשמרון. אם שמרתם, בני, תורה, תשמרון. וכן הוא אומ' כי מכבדי אכבד ובזי יקלו. זה המכבד בני תורה. ותניא את ייי אלהיך תירא. את לרבות בני תורה. לפי שאין מידה אחרת כיוצא בה. יקרה היא מפנינים, יקרה היא מכהן המשמש לפני לפנים. והתורה צווחת, אשרי אדם שומע לי לשקד על דלתותי יום יום. וכל השומע לתורה אינו ניזק, שנ' ושומע לי ישכן בטח ושאנן מפחד רע, ואומ' בהתהלכך תנחה אותך.

ויאמר משה אל אהרן ואל אלעזר ולאיתמר בניו. ר' אומ', בגדולה מתחילין מן הגדול ובקלקלה מן הקטן, שנ' ויאמר ייי אל הנחש, ואחריו אל האשה אמר, ואחר כך ויאמר לאדם. אמר ר', נתקלל הנחש תחלה, ואחר כך נתקללה חוה, ואחר כך נתקלל אדם. יתברך שמו שלהקב"ה שהוא משמר את הולד תשעה חדשים במעי אמו, והוא מפרנסו בתוך החשך, ועליו נא' הנסתרות לייי אלהינו, והוא מלמדו. בוא וראה. ברא שני שדים, שיהוא מכלכלין אותו. את מוצא כשהוא יוצא ממעי אמו, היא נותנת לו דדיה והוא מקבלן. מי לימדו. הוי אומ' הקב"ה. ועליו נא' כי אתה גוחי מבטן מבטיחי על שדי אמי. בעולם הזה אין הקב"ה מקפח שכרה שלאשה כשהיא מצטערת, אלא נותן לה בנים, וממנה העולם נבנה, ולעתיד לבוא תלד בלא צער, דכת' לא ייגעו לריק ולא ילדו לבהלה. כת' אל האשה אמר הרבה ארבה [וגו']. אלו שתי טפות דם, דם נדה ודם בתולים. עצבונך, זה צער תש[מיש. והרנך, זה צער הריון. בעצב, זה צער נפלים. תלדי, זה צער לידה]. בנים, זה [צער גידול בנים. ואל אישך תשוקתך. בשעה שאשה יושבת על המשבר, היא אומרת], איני שבה [עוד אל ביתי. והקב"ה אומר לה, תשובי לתשוקתך. והוא ימשל בך], לפי שר[פרפרה בלבה, תביא קרבנה מרפרף, דכתי' ולקחה שתי תורים].