משנת רבי אליעזר/פרשה טו

השמים נקראו קדשים, שנ' השקיפה ממעון קדשך מן השמים. ולמה נקראו קדושים. ששמו שלהקב"ה מתקדש ביניהן. כשהבריות רואין אותן, חייבין להכיר ולידע שיש להן יוצר. וכן דוד אומ', כי אראה שמיך מעשה אצבעותיך. כך היה אברהם אבינו מקיש בדעתו ואומ', אלו אדם היה מהלך במדבר ומצא בירה דולקת, שמא יכול לומ' שהבירה הזאת בלא בעלים, כך אי איפשר לעולם הזה ולשמים בלא מנהיג ובלא יוצר. ועוד היה מקיש בדעתו ואומ', אלו היתה החמה הזאת ברשותה, היתה יוצאה פעם ומאירה לעולם, ופעמים אינה יוצאה, או שהיתה עולה פעם מן המזרח ופעם מן המערב, אלא בידוע שיש לה יוצר, והוא מוציאה בכל בקר ובקר כרצונו. וכן הוא אומ' ייי צדיק בקרבה לא יעשה עולה בבקר בבקר משפטו יתן [וגו']. מה הוא ולא יודע עול בשת. אלו העובדין החמה והלבנה, שהן רואין אותן לוקין ואורן כבה ואינן מתביישין, אלא חוזרין ועובדין אותן. ועוד היה מקיש בדעתו [ואומר], אלו היו הכוכבים האלו ברשות עצמן, היו פעמים נכנסין ופעמים נגלין, והיה אורן כובה זה על זה. אלא בידוע שיש להן יוצר, והוא מסדרן על משמרותיהן. וכן הוא אומ', שאו מרום עיניכם וראו מי ברא אלה. ועוד היה מקיש בדעתו ואומ', אלו היתה הארץ הזאת ברשות עצמה, ממי היתה רועדת ומרעשת את כל יושביה. אלא בידוע שיש לה יוצר, ומפחדו היא רועשת, כשהוא מביט בה, שנ' המביט לארץ ותרעד. ועוד היה מקיש בדעתו ואומ', אלו היה הים הגדול הזה ברשות עצמו, לא היה עולה ומציף את כל העולם כולו לשעה קלה, אלא מתוך שיש לו יוצר, והוא מונעו מלהזיק את העולם, שנ' האותי לא תיראו נאם ייי אם מפני לא תחילו. ועוד היה מקיש בדעתו ואומ', אלו היו הבריות האלו, והאילנות והעשבים, ברשות בדעתו ואומ', אלו היו הבריות האלו, והאילנות והעשבים, ברשות עצמן, לא היה העולם חסר בריה אחת מימי בראשית ועד כאן. אלא בידוע שיש להן יוצר, שנ' אנכי עשיתי ארץ ואדם עליה בראתי.

ד"א למה נקראו קדשים. ששמו שלהקב"ה מתקדש בהן. שמידת הטוב מהן ומדת הפורענות מהן. מדת הטוב מהן, שנ' הנני ממטיר לכם לחם מן השמים. מדת הפורענות מהן, שנ' וייי המטיר על סדום ועל עמורה. וכן הוא אומ' כי בם ידין עמים יתן אכל למכביר. כי בם ידין עמים, זו מדת הפורענות. יתן אכל למכביר, זו מדת הטוב. ר' חנינה בן פזי אומ', אין דבר רע יורד מלמעלה, שנ' לא יגורך רע. ומפני מה יש מטר ושורף, באויר הוא נהפך.

ד"א למה נקראו קדשים, ששמו שלהקב"ה נתקדש בהן. אימתי, בירידת גשמים. שבתחלה לא היתה הארץ שותה אלא מלמטה, שנ' ואד יעלה מן הארץ. ומפני ארבעה דברים עשה הקב"ה שתהא שותה מלמעלן. כדי להטיח טללים רעים שבאויר, וכדי שיהא הגבוה שותה כנמוך, ובשביל בעלי זרעות שלא ימנעו זה את זה מן הנהרות, ובשביל שיהו הכל תולים עיניהן למעלה ושמו שלהקב"ה מתקדש ומתעלה. ר' אליעזר אומ', כל העולם כלו ממימי אקינוס הוא שותה, שנ' ואד יעלה מן הארץ. אמר ר' יהושע, והלא מימי אקינוס מלוחין הן. אמ' לו, מתמתקין הן מן העבים, שנ' אשר יזלו שחקים, הן נעשין נוזלין בשחקים. ר' יהושע אומ', כל העולם כולו ממים העליונים הוא שותה, שנא' משקה הרים מעליותיו. אמר ליה ר' אליעזר, והלא כבר נאמר ואד יעלה מן הארץ. אמר לו, עננים מתגברין ועולין ומתמתקין ומקבלין אותן כמפי הנוד, שנ' יזקו מטר לאידו. וכן הוא אומר מעלה נשיאים מקצה הארץ. והלכה כר' יהושע. ר' שמעון בן אלעזר אומ', אין לך תהום יורד מלמעלן שאין הארץ מעלה כנגדו טפחים מלמטן, שנ' תהום אל תהום קורא לקול צנוריך, ואין הארץ שותה אלא צרכיה, והשאר משקה בו שרשי האילנות אחת לשלשים יום. שרשי חרוב ושרשי שקמה, שאין הגשמים מגיעין להן, הקב"ה מעלה להן את התהום אחת לשבעים שנה, שנ' אני ייי נוצרה לרגעים אשקנה.

ר' יהושע אומ', בתורה, בנביאים, ובכתובים מצינו שירידת גשמים שקולה כנגד מעשה בראשית. בתורה מנ', אלה תולדות השמים והארץ, וכת' ואד יעלה מן הארץ. בנביאים מנ', עושה ארץ בכחו, לקול תתו המון מים בשמים. בכתובים מנ', עושה גדולות עד אין חקר, הנתן מטר על פני ארץ.

גדולה ירידת גשמים, שהיא מרצה כקרבנות, כענין ש' רצית ייי ארציך, וכענין שנ' ונרצה לו לכפר עליו. והגליות מתכנסות בה, שנ' שבת שבית יעקב. והעונות נמחלין בה, שנ' נשאת עון עמיך. והעברה נאספת בהן, שנ' אספת כל עברתיך. והגייסיות פוסקות בה, שנ' תלמיה רוה נחת גדודיה.

גדולה ירידת גשמים, שהיא שקולה כנגד תחית המתים. לפיכך קבעוה בתחית המתים. בזו יד, פותח את ידיך, ובזו יד, היתה עלי יד ייי. בזו פתיחה, יפתח ייי לך, ובזו פתיחה, הנה אנכי פותח את קברותיכם. בזו שירה, ירנו ישבי סלע, ובזו שירה, לבשו כרים הצאן ועמקים יעטפו בר יתרועעו אף ישירו. ר' יוחנן אומ', גדולה היא מתחית המתים, שהיא למתים בלבד וזו לחיים ולמתים, שנ' גשם נדבות תניף אלהים נחלתך ונלאה אתה כוננתה, תחית המתים לישראל בלבד, וזו לישראל ולאומות העולם.

גוי אחד שאל את ר' יהושע בן קרחה. אמ' לו, הרי בשעה שיש לנו מועדים אנו שמחין, ובשעה שיש לכם מועדים אתם שמחים. אימתי אנו שמחים כלל. אמ' לו, למחר אני משיבך. [אמר למחר], אנו ואתם שמחים בירידת גשמים, שנ' לבשו כרים הצאן ועמקים יעטפו בר. מה כת' אחריו, הריעו לייי כל הארץ. ישראל אינו אומ' כן, אלא הריעו לייי כל הארץ. ולא עוד, אלא שהחולים מרויחין בירידת גשמים, איבריהן רפין עליהן. ולא עוד, אלא שאבן טובה שבים מתברכת בהן. ולא עוד, אלא שאף הדגים שבים מתברכין בהן. אמר ר' פינחס, מעשה היה בציידין שצדו דג אחד ושיערוהו בשלש מאות לטרין ושקלוהו ומצאוהו מאתים. וכיון שירדה הרביעה, צדו דג אחר, ושיערוהו כמאתים לטרין, ושקלוהו שלש מאות. ולא עוד, אלא שמשא ומתן מתברך [בהן], שנ' עטרת שנת טובתיך, כל מיני טובה.

הזהיר הקב"ה את ישראל כשהן רואין העולם משתנה, להתבונן בדרכיהן ובמעשיהן, שנ' כה אמר ייי צבאות שימו לבבכם על דרכיכם, זרעתם הרבה והבא מעט. מפני מה זרעתם הרבה והבא מעט, מפני שביטלתם תרומות ומעשרות. אכל ואין לשבעה, משום חלה ומצה בפסח. שתה ואין לשכרה, כשבטלתם ענוי יום הכפורים. לבוש ואין לחום לו, משבטלתם ציצית ותפלין. והמשתכר משתכר אל צרור נקוב, משבטלתם צדקה ומעשים טובים. וכן הוא אומ', עד מתי תאבל הארץ ועשב כל השדה ייבש מרעת יושבי בה. בזמן שישראל עושין רצונו שלהקב"ה, הוא הופך להן את החרבן לישוב, שנ' ישים נהרות למדבר, ויושב שם רעבים, ויזרעו שדות, ויברכם וירבו מאד. ובזמן שאינן עושים רצונו שלהקב"ה, הוא הופך את הישוב לחרבן, שנ' ארץ פרי למלחה, וימעטו וישחו, שפך בוז על נדיבים. אע"פ שגזירה יוצאה, וישראל עושים תשובה, הקב"ה מבטלה, שנ' ייי בצר פקדוך, ואומ' בצר לי אקרא ייי, ואומ' ביום צרתי אקראך כי תענני, ואומ' וקראני ביום צרה.

וכן מצינו באבותינו הראשונים, כשהיו הצרות מגיעות אותן, היו גוזרין תענית ועושין תשובה, והקב"ה עונה את תפלתן. ממי אתה למד, ממשה רבינו במלחמת עמלק. כיון שראה שהיא עת צרה, גזר תענית על ישראל וזימנן למחר, שנ' ויאמ' משה אל יהושע. ר' אלעזר המודעי אומ', מה ת"ל מחר, גזור תענית ונהא מעותדין על מעשה אבות ומעשה האמהות, שנ' על ראש, אלו האבות, שנ' כי מראש צרים אראנו, הגבעות, אלו האמהות, שנא' עד תאות גבעת עולם. קראו כל ישראל צום, ולא טעמו מאומה אותו היום, ועמדו בתפלה ובתחנונים עד הערב, שנ' ויהי ידיו אמונה עד בוא השמש. ולמה פרש ידיו. אמ' משה לפני הקב"ה, רבונו של עולם, על ידי הוצאת ישראל ממצרים, על ידי קרעת את הים ועשית כמה נסים וגבורות, ועל ידי עשה להן הישועה הזאת. ומה ת"ל אמונה. אמר משה לפני הקב"ה, רבונו של עולם, הידים שלא קיבלו מאומה מישראל, אל תשיבם ריקן. וכן מצינו בשמואל. כיון שראה שהיא עת צרה והשונאין באין על ישראל, גזר תענית על כל ישראל, ועשו תשובה וצדקה, שנ' ויאמר שמואל אל כל ישראל, אם בכל לבבכם אתם שבים אל ייי, ויסירו בני ישראל, ויאמר שמואל קבצו אלי את כל ישראל. מיכאן שעשו תשובה. ויעבדו את ייי לבדו, מיכאן שקראו עצרה. וישאבו מים וישפכו, מיכאן שעשו צדקה, כענין שנ' שלח לחמך על פני המים. ויצומו ביום ההוא, מיכאן שהתענו. ויאמרו שם חטאנו לייי, מיכאן שהתודו. וישפט שמואל את בני ישראל במצפה, מיכאן שהחזירו גזילות וחבילות לבעליהן. ויקח שמואל טלה חלב, מיכאן שהקריבו קרבן. באותה שעה נענו מן השמים, שנ' ויהי שמואל מעלה העולה. וכן מצינו בשאול. כיון שראה שהיא עת צרה, גזר תענית על כל ישראל, שנ' ויואל שאול. לא היתה עת צרה כיום ההוא, שנ' בה ויתחבאו העם במערות ובחוחים. ובזכות יהונתן, שמסר עצמו על ישראל, נענו, שנ' ותהי המכה הראשונה, ותהי חרדה. מה הוא אומ', ויושע ייי ביום ההוא. וכן מצינו בעזרא. כיון שראה שהיא עת צרה, גזר על ישראל הנמצאים עמו ועל עצמו תענית, שנ' ואקרא שם צום על הנהר אהוא. מיד נענה, שנ' ויד אלהי' היתה עלי' ויצילנו מכף אויב.

אף כשהגשמים נעצרין, חייבין לעשות תשובה ולהתפלל, עד שהן נענין. מיכאן אמרו, הגיע שבעה עשר במרחשון ולא ירדו גשמים, התחילו היחידים מתענים. אוכלין ושותין משחשיכה, ומותרין במלאכה, ברחיצה, ובסיכה, ובנעילת סנדל, ובתשמיש המטה. הגיע ראש חדש כסלו ולא ירדו גשמים, בית דין גוזרין שלש תעניות על הציבור, אוכלין ושותין משחשיכה, ואסורין במלאכה וברחיצה ובסיכה ובנעילת הסנדל ובתשמיש המטה, ונועלין את המרחצאות. עברו אלו ולא נענו, בית דין גוזרין שלש תעניות אחרות על הציבור. אוכלין ושותין מבעוד יום, ואסורין במלאכה וברחיצה ובסיכה ובנעילת סנדל ובתשמיש המטה, ונועלין המרחצאות. עברו אלו ולא נענו, בית דין גוזרין שבע תעניות אחירות על הציבור, שהן שלש עשרה תעניות. ומה אלו יתרות על הראשונות, שבאלו מתריעין, ואומרין ארבע ועשרים ברכות, ונועלין את החנויות. עברו אלו ולא נענו, ממעטין במשא ומתן, ובנטיעה של שמחה, ובבנין של שמחה, ובאירוסין ובנשואין, ובשאילת שלום בין אדם לחבירו. החבירים אין ביניהן שאילת שלום, ועם הארץ ששאל, מחזירין לו בשפה רפה וכובד ראש. ומתעטפין ויושבין כאבלים וכמנודים, עד שירחמו מן השמים, שנ' הנה כעיני עבדים אל יד אדוניהם. היחידים חוזרין ומתענים עד שיצא ניסן, ואחר כך ירדו גשמים, הרי זה סימן קללה, שנ' הלא קציר חטים היום.

סדר תעניות כיצד. מוציאין את התיבה לרחובה שלעיר, ונותנין אפר מוקלה על גבי התיבה ובראש הנשיא ואב בית דין, ושאר כל העם כל אחד ואחד נוטל ונותן בראשו. ולמה יוצאין לרחוב, לומר, חשבינו כאלו גולין לפניך. ד"א צעקנו בצנעה ולא נענינו, נבזה עצמינו בפרהסיא. ולמה נותנין אפר על גבי התיבה, לומר, אבותינו חפו אותו זהב ואנו בעונותינו חפינו אותו אפר. ד"א להזכיר זכותו של יצחק, רואין כאלו אפרו צבור על גבי המזבח. ולמה מתכסין בשקים, לומר, הרי אנו רקים. ולמה עומדים בצד המתים, לומר, אם אין אתה מרחמינו, הרי אנו מתים. ר' תנחומא אומ', אם גלות אנו חייבין, הרי גלינו. ואם רעבון אנו חייבין, הרי אנו רעבים. ואם מיתה אנו חייבין, הרי אברהם אבינו, ששפך דמו במילה ומסר עצמו למיתה. ואם שריפה אנו חייבין, הרי יצחק, שמסר עצמו לשרפה. ואם גלות אנו חייבין, הרי יעקב אבינו גלה שלש גליות.

שלשה דברים מבטלין את הגזירה, תפלה וצדקה ותשובה. ושלשתן בתורה, בנביאים, ובכתובים. בתורה מנין, ואהבת את ייי אלהיך בכל לבבך, זו תפלה, ובכל נפשך, זו תשובה, ובכל מאדיך, זו צדקה. בנביאים מנין, כי יצא עמך למלחמה על אויביו בדרך וכו' והתפללו, זו תפלה. והודו את שמיך, זו צדקה. ומחטאתם ישובון, זו תשובה. בכתובים מנין, ויכנעו עמי אשר נקרא שמי עליהם ויתפללו, זו תפלה. ויבקשו פני, זו צדקה. וישבו מדרכיהם, זו תשובה.

עמדו בתפלה, מורידים לפני התיבה זקן ורגיל, ופרקו נאה, ויש לו בנים, וביתו ריקן, שפל ברך, ונוח תשחורת, ומורצה לעם, כדי שיהא לבו שלם בתפלה. ירד לפניהן, מזכירין זכות אבות וזכות נביאים וזכות חסידים הראשונים, אבל אין אומ' מי שענה את אברהם את משה ואת יהושע אלא בפני הבית בלבד, אלא מזכירין בלבד. וכן מצינו במשה רבינו ע"ה שהזכיר זכות אבות, שנא' זכור לאברהם ליצחק ולישראל. מצינו בדוד שהזכיר זכות אבות, שנ' ייי אלהי אברהם יצחק וישראל אבותינו וגו'. וכן מצינו ביהושפט שהזכיר זכות אבות, שנא' הלא אתה ייי אלהינו הורשתה את יושבי הארץ הזאת מלפני ישראל ותתנה לזרע אברהם אהבך וגו'. וכן מצינו באליהו שהזכיר זכות אבות, שנ' ויהי בעלות המנחה ויגש אליהו הנביא. בעצירת מטר מזכירין זכות אבות. אברהם, שנ' בשפחתו ויפקח אלהים את עיניה. יצחק, שכת' בו וישב יצחק ויחפר. ויעקב, שכת' בו ויצג את המקלות. משה, שכת' בו ויצעק אל ייי ויורהו ייי עץ. ואומרין, אתה, שענית את אבותינו בעצירת מטר ובמרירות מים, אתה תענינו בעת הזאת.

ואלו צרות שחייבין בני העיר להתריע שנשתלחו בה בלבד. גשמים שפסקו בין גשם לגשם ארבעים יום, וצמחים שיבשו, מתריעין עליהן מיד. וגשמים שירדו לצמחים אבל לא לאילן, כגון שירדו גשמים בנחת, וגשמים שירדו לאילן ולצמחים, אבל לא לבורות לשיחין ולמערות, כגון שירדו בנחת ובכח אבל לא בזרם. וגשמים שירדו לבורות שיחין ומערות, אבל לא לצמחים ולא לאילן, כדי שירדו בזרם בלבד. ועיר שיש בה אסכרא בזמן שיש בה מיתה. ועיר שיש בה דבר. איזה הוא דבר. עיר המוציאה חמש מאות רגלי, יצאו ממנה שלשה מתים בשלשה ימים. ועיר שיש בה מפולת כתלים בריאות, לא רעועות, שאין ראויות ליפול. כל עיר שיש בה אחת מכל המכות הללו, אותה העיר מתענה ומתרעת. כל סביבתיה מתענות ולא מתריעות, ושאר כל ישראל הרחקים מהן, לא מתענין ולא מתריעין, אבל מבקשין רחמים על אחיהן ישראל השרויין בצער, כענין שנ' בישעיה ונשאת תפלה בעד השארית הנשארה. ואם לא בקשו עליהן רחמים, הרי אלו חוטאין, כענין שנ' בשמואל גם אנכי חלילה לי מחטוא ליי [מחדל] להתפלל בעדכם.

ואלו צרות שחייבין להתריע עליהן אנשי העיר שנשתלחו בה וכל השומעין בהן. השדפון, והירקון, והארבה, והחסיל, וחיה רעה, והחרב. מפני שהן מכה מהלכת, חוששין שמא ימשכו המכות הללו, וילכו ממקום למקום. ואם היו שתי צרות, מטריחין על הצבור יתר מדאי, עד שיתענו. וכן מצינו בימי יואל, שעלה הגובי והשחית את הזרעים, שנ' כי גוי עלה אל ארצי עצום ואין מספר. אין לי אלא זרעים, אילנות רכים מנ', ת"ל שם גפני לשמה. אילנות קשין מנין, ת"ל אלי כבתולה חגורת שק וגו'. אין לי אלא מחמת הארץ, ומניין אף מחמת עצמה יבשה, ת"ל הובישו אכרים הולילו כרמים. ומנ' אף מחמת עצמן האילנות יבשין, ת"ל הגפן הובישה והתאנה אמללה. הובישה, זו שדפון. אמללה, זו ירקון. רמון גם תמר ותפוח כל עצי השדה יבשו, זה צמחים. ומנ' אף שמחת בני אדם פוסקת, ת"ל כי הוביש ששון מבני אדם. ומנ' שאף היין והשמן מתעפש, ת"ל עבשו פרודות תחת מגרפותיהם, אלו גרבי יין. ומנ' אפלו דברים שאין דרכן להתעפש אף הן מתעפשין, ת"ל נשמו אוצרות. ומנ' אף הבתים נופלין, ת"ל נהרסו ממגורות. ומנ' אף התבואה נרקבת, ת"ל כי הוביש דגן. ומנ' אף עשבי השדה כלין, ת"ל מה נאנחה בהמה נבכו עדרי בקר כי אין מרעה להם. ומנ' אף ולדות בהמה נכנסה בהן המארה, שנ' גם עדרי הצאן נשמו. ומנ' שאף בפרוטה שבכיס המארה נכנסת, ת"ל מנגד עינינו אכל נכרת. ומנ' שאף אותו מאכל שאוכלין אותו אין שובעין, ת"ל הקיצו שכרים ובכו. באותה שעה הכל צועקין והכל מתחננין, שנ' אליך ייי אקרא כי אש אכלה, גם בהמות שדה. משיב הקב"ה ואומ', עשו תשובה ואני מעביר מכם את הצרות, שנ' תקעו שופר בגבעה חצצרות ברמה. מיכאן שמתריעין. קדשו צום, מיכאן שאוכלין ושותין מבעוד יום, כענין שמוסיפין מחול על הקדש. קראו עצרה, מיכאן שאסורין בעשיית מלאכה. אספו עם, מיכאן שאסורין במשא ומתן. קהל, מיכאן שנאספין כל החברים כאחד. קבצו זקנים, מיכאן שמסבבים אותן לשליח ציבור. אספו עוללים, מיכאן שעושין אותן שניים להן. יונקי שדים, מיכאן ששומטין דד מפי התינוקות. יצא חתן מחדרו, מיכאן שאסורין בתשמיש המטה. וכלה מחפתה, מיכאן שאסורין בנעילת הסנדל.

וכי מי גדול, השומר או הנשמר. שכן דרך עבדי המלך להיות משמרין את אדוניהם, וכת' בצדיקים, כי מלאכיו יצוה לך לשמרך בכל דרכיך. הוי שהצדיקים גדולים מן המלאכים. ר' יהודה אומ', תדע לך שהצדיקים גדולים מן המלאכים. וכי מי גדול, הנושא או הנישא. שכן דרך עבדי המלך נושאין את אדוניהם, וכת' בצדיקים על כפים ישאונך. הוי שהצדיקים גדולים מן המלאכים. ר' יוחנן הסנדלר אומר, תדע לך שהצדיקים גדולים מן המלאכים, שהצדיקים אומרים שירה כל זמן שירצו, והמלאכים אינן אומרין שירה אלא פעם אחת ביום. גדולים הצדיקים יותר מן המלאכים, שהמלאכים אומ' השם לאחר שלש תיבות, והצדיקים אומ' אותו לאחר שתי תיבות. אף טיפליהן שלצדיקים המלאכים משלחין לצרכיהן. שכן הגר רואה חמשה מלאכים. על כל אמירה מלאך, והם חמש אמירות. וימצאה מלאך ייי, ויאמ' הגר שפחת שרי, ויאמ' לה מלאך ייי [שובי, ויאמר לה מלאך ייי הרבה ארבה, ויאמר לה מלאך ייי הנך הרה]. אליעזר עבד אברהם לווהו כמה מלאכים, שנ' ומים לרחץ רגליו ורגלי האנשים אשר אתו, ולא מצינו שיצאו עמו אנשים מבית אדוניו. יוסף, קטנן שלשבטים, ראה שלשה מלאכים, שנ' וימצאהו איש והנה תעה בשדה, וישאלהו האיש, ויאמר האיש. אשת מנוח ראת המלאך שלשה פעמים. ראשון, וירא מלאך ייי אל האשה. שנית, ויבא מלאך ייי עוד אל האשה. שלישית, ויקם וילך מנוח אחרי אשתו. אבל מנוח מה הוא אומ' לאשתו, מות נמות כי אלהים ראינו. מלמד, שצפרנם שלאבות גדולה מ[כריסן] שלבנים.

ר' שמעון אומ', תדע לך שהצדיקים גדולים מן המלאכים, מי גדול, המשלח או המשתלח, הוי אומ' המשלח. שכן האב משלח את בנו והרב את תלמידו. [וכתב] בצדיקים, ויאמר שלחני כי עלה השחר. הוי שהצדיקים גדולים מן המלאכים. ר' חייא אומ', כל שאינו מנחש מחיצתו לפנים ממלאכי השרת, ומלאכי השרת שואלין אותו ואומ' לו, מה גזר הקב"ה היום, מה פעל הקב"ה היום, שנ' כי לא נחש ביעקב ולא קסם בישראל. מה שכרו, כעת יאמר ליעקב [ולישראל מה פעל אל]. וכל המנחש סוף אותו הנחש להגיעו, שנ' פי כסיל מחתה לו ושפתיו מוקש נפשו. וכן מצינו, שלא גלו אבותינו אלא על ידי הנחשים, שנ' ויקסמו קסמים וינחשו. אף כן הקב"ה מוכיח אותן ואומ' להן, כי נטשת עמך בית ישראל כי מלאו מקדם ועננים כפלשתים ובילדי נכרים יספיקו. כי מלאו מקדם, אלו דרכי האמרי, שאסור להתעסק בהן, שנ' ולא הלכו בחקות הגוי.

איזהו הוא מנחש. האומר נפלה פתי מפי, קרא חברו אחריו, נבח בו כלב, עבר שועל לימינו ונחש לשמאלו, פסק צבי את הדרך לפניו. שחרית הוא, ראש חדש הוא, מוצאי שבת הוא.

איזה הוא המעונן. אלו נותני העתים, כגון אלו האומרים היום יפה לעשות, מחר יפה ליקח, היום חמה נהפכת, מחר גשמים יורדין. וחכמים אומרים, אלו אוחזי עינים.

אלו הם מדרכי האמרי. המספר קומי, והעושה בלורית, והמגרת בנה בין המתים, והקושר מטולטלת על יריכו וחוט אדום על אצבעו, המונה צרורות ומשליך לים או לנהר, המספק והמטפח והמרקד לשלהבת כדי שתבוא, הרי זה מדרך האמרי. נפל פתו ממנו ואמ' החזירה לי, שלא תאבד ברכתי, הרי זה מדרכי האמרי. נפלו ניצוצות מן הנר, ואמר, אורחין באין לנו היום, הרי זה מדרכי האמרי. היה מתחיל במלאכה, ואמר, יבוא פלוני, שידיו קלות, ויתחיל בה, יבוא פלוני, שרגליו קלות, ויעבור לפניו, הרי זה מדרך האמרי. שחטו תרנגול זה שקורא בערב, שחטו תרנגולת זו שקרת כמו תרנגול, האכלוה כרבלתא שקורא כזכר, הרי זה מדרכי האמרי. הפוך את חלוקך, ש[לא] תהא חולם חלומות, דבוק בארונו שלמת, כדי שתראהו בלילה, אל תדבק בארונו שלמת, כדי שלא תראהו בלילה, הרי זה מדרכי האמרי. ר' צדוק אומ', הקושר על חוט אדום, הרי זה מדרכי האמרי. האומר אל תשפיל ידך לאחריך, שלא תאסור עלינו את המלאכה, הרי זה מדרכי האמרי. האומר אל תשב על המחרישה, שלא תגבר עלינו המלאכה, הרי זה מדרכי האמרי. ואם בשביל שלא תשבר, מותר. אל תעבור בינינו, שלא תפסיק את האהבה, הרי זה מדרכי האמרי. ואם מפני הכבוד, מותר. המצוחת לתנור שלא תפל הפת, הרי זה מדרכי האמרי. הנותן קוסמין באזני הקדרה, כדי שתהא מרתחת ושופעת לאחוריה, הרי זה מדרכי האמרי. אבל נותנין קיסם שלזכוכית ושל תות בתוך הקדרה, כדי שתבשל במהרה. אבל אסרו חכמים בזכוכית, מפני סכנת נפשות. השותקת לעדשים כשהיא נותנתן בקדירה, כדי שיבשלו במהרה, [המצוחת לגריסין כשהיא נותנתן בקדירה, כדי שיבשלו במהרה], והמטפחת לנר, כדי שידלק, הרי זה מדרכי האמרי. האומ', נפל נחש למטה ואמ' עני הוא, סופו להעשיר, או שאמר עוברה היא, זכר יולדת, או שאמ' בתולה היא, לאדם גדול נישאת, הרי זה מדרכי האמרי. המושבת אפרוחים, ואמרה, איני מושבתן בשמאל, שלא יהוא מוזרות, איני מושבתן אלא בתקלה, הרי זה מדרכי האמרי, הכוברת אפרוחין בכברה, והנותנת ברזלין האפרוחים, שלא ימותו מפני הרעמים ומפני הברק, הרי, זה מדרכי האמרי. וכן הוא אומ', כי יש דברים הרבה מרבים הבל. הנותנת בצים ועדשים בכותל, וטחה בפניהם, ומונה שבעה ואחד, הרי זה מדרכי האמרי. השואל במקלו, ואומר, אם אלך, אם לא אלך, הרי זה מדרכי האמרי. אע"פ שאין ראיה לדבר, זכר לדבר, שנא' עמי בעצו ישאל ומקלו יגיד לו. שאין כל היגיעות הללו מושיעין את האדם, שנא' עמדי נא בחבריך וברוב כשפיך.

אלו דברים מותרין, ואין בהן משום דרכי האמרי. היה מתחיל בעיסה, מתפלל שתיכנס בה ברכה, ולא מדרכי האמרי. אדם שהוא מפהק, או שאחזתו עוית, מבהיקין אותו, ואינו מדרכי האמרי. עמד עצם בגרונו, נותנין על ראשו מאותו המין, ולא מדרכי האמרי. אילן שהוא משיר פירותיו, סוקרין אותו בסקרא וטוענין אותו באבנים, ולא מדרכי האמרי. ממשיכין יין בפני חתנים ולפני כלות בצנורות, ולא מדרכי האמרי. [שורפין על המלכים, ולא מדרכי האמורי]. וכשם ששורפין על המלכים כך שורפין על הנשיאים, אבל לא על ההדיוטות. וכשמת רבן גמליאל, שרף עליו אנקלוס הגר יתר משבעים מנה. ומה הן שורפין עליהן, מטותיהן וכלי תשמישן. ומניין שאינו מדרכי האמרי, שנ' בשלום תמות ובמשרפות אבותיך המלכים ישרפו לך. והלא כת' ואת עיני צדקיהו עור, ומה שלום יש לו כאן. אלא שמת נבוכדנצר בימיו. ואף ביושיה כת', ונאספת אל אבותיך בשלום. והלא כת' ויורו המורים למלך יושיהו, ומה שלום יש כאן. אלא שלא חרב בית המקדש בימיו