משנת רבי אליעזר/פרשה ז

נאם הגבר. שלשה נא' בהן נאם הגבר, דוד ושלמה ובלעם. דוד מנ', נאם דוד בן ישי ונאם הגבר הוקם על. שלמה מנ'. דברי אגור בן יקה המשא נאם הגבר. בלעם מנ', שנ' ונאם הגבר שתם העין. וכולם היו גבורים, כל אחד ואחד באומנותו.

דוד אמ' נאם הגבר. גבורתו היתה לעמוד בלילות, שנ' קדמו עיני אשמורות. דרך כל המלכים להיות ישנים עד שלש שעות ביום, אבל דוד היה מעורר את השחר. וכי השחר מתעורר, אלא הוא היה עומד ראשון עד שלא יגיע השחר. וכן הוא אומ' עורה כבודי עורה הנבל וכנור אעירה שחר. גבורתו היה לכבוש את יצרו, שנ' וישסע דוד את אנשיו בדברים. גבורתו היתה כשירד במחנה לסייע את ישראל, שנ' ויאמר דוד אל אכיש [וגו']. אף הפלשתים הכירוהו ואמרו, ובמה יתרצה זה אל אדניו הלא בראשי האנשים ההם. גבורתו היה לשמוע שונאיו מחרפין אותו והוא שותק, שנ' ויאמר דוד מה לי ולכם בני צרויה, שאתם קשים ממני. גבורתו היה צם ומתענה על אותו המעשה, עד שלא היה בו כח לעמוד, שנ' ברכי כשלו מצום. אמר רבי שלש עשרה שנה היה דוד מתענה על אותו מעשה, לא היה נכנס לתוך אכלוסין שלו אלא אחת לקצין ויוצא מתוכן, שנ' כצל כנטותו נהלכתי ננערתי כארבה, והיה מתאבק בעפר ובאפר, שנ' התנערי מעפר, עד היכן, עד שאחזתו צנה, שנ' והמלך דוד זקן. גבורתו היה לבטוח על הקב"ה. אימתי, בשעה שארס את מיכל. מה שאול מחשב ואומ', ויאמר שאול אתננה לו ותהי לו למוקש, אין חפץ למלך במהר ומתן. ואם תאמר שלא חש והלא קודם לכאן היה מבקש להרגו. אע"פ כן בטח בהקב"ה והלך לו, שנ' וילך דוד הוא ואנשיו ויכו בפלשתים. גבורתו היה לקפוץ במלחמה וליתן נפשו על ישראל, והוא עורר את חניתו על שמונה מאות חלל בפעם אחת. והיה מתאנח על מאתים, שנ' איכה ירדף אחד אלף. משיבה אותו רוח הקדש, רק בדבר אוריה החתי. גבורתו היה שהיה משפיל עצמו לפני הקב"ה. תדע לך שהוא כן, כשהכין צרכי בית המקדש מהו אומ', והנה בעניי הכינתי לבית אלהי זהב ככרים מאה אלף וכסף אלף אלפים ככר. וכי עני הוא זה. אלא שהיה משפיל עצמו. גבורתו היה לצאת ידי הבריות בדרך שיצא ידי המקום. אימתי, במעשה אבנר, שנ' ויאמר דוד אל יואב ואל כל העם אשר אתו קרעו בגדיכם, ואומ' ויקונן המלך על אבנר. ולא עוד, אלא ששיבחו, שנ' כי שר וגדול נפל היום בישראל. וכל כך למה, כדי לצאת ידי הבריות כדרך שהוא יוצא ידי המקום.

אמר ר' שמעון, בתורה בנביאים ובכתובים מצינו שאדם צריך לצאת ידי הבריות כדרך שהוא יוצא ידי המקום מן התורה מניין, שנ' והייתם נקיים מיוי ומישראל. מן הנביאים [מניין], דכת' אל אלהים יוי אל אלהים יודע וישראל הוא ידע. מן הכתובים מניין, ומצא חן ושכל טוב בעיני אלהים ואדם. מכאן אמרו, הנוטל שכר לדין, אע"פ שאינו שחד, דינו בטל. הנוטל שכר להעיד, עדותו בטילה. הנוטל שכר להזות מי חטאת ולקדש מי חטאת, מימיו כמימי המערה, שאין מטהרין, ואפרו כאפר מקלה, שאינו מטהר. הנוטל שכר לראות את הבכור אם בעל מום הוא אם לאו, אין שוחטין את הבכור על פיו, אלא אם כן מומחה כאילה שביבנה, שהתירו לו חכמ', שהיה נוטל ארבע איסרות בבהמה דקה וששה בגסה. ראה את הבכור ומצאו בעל מום, נוטל ארבע איסרות. מצאו תמים, נוטל ארבע איסרות פעם ראשונה, מכאן ואילך, רואה בחנם. וכל כך למה, כדי להוציא עצמו מן החשד, שלא יאמרו בעל מום הוא זה, ולמה לא התירו בפעם ראשונה, כדי שיטול עליו שכר פעם. שאדם צריך לצאת ידי הבריות כדרך שהוא צריך לצאת ידי המקום, שנ' והנער שמואל הולך וגדל וטוב גם עם יוי וגם עם אנשים. אף כשהיו ישראל מביאין את שקליהן לירושלם, היה התורם נכנס ותורם את הלשכה, ולא היה נכנס בפרגוד חפות ולא במנעל ולא בכל דבר שיש לו תוך, כדי שלא יחשד. אף מדברים עמו משעה שהוא נכנס עד שעה שהוא יוצא, שלא יאמרו נתן לתוך פיו, אם כן ימלא את לגמיו. אינו יכול לעשות כן, שהוא צריך לברך.

וכן הוא אומ' וישק יעקב לרחל וישא את קולו ויבך. ולמה בכה. ראה אנשים מלחשים אלו עם אלו, ואומרין, וכי בא זה לחדש עלינו דבר של ערוה. מיד בכה. להודיע שאינה נשיקה של תפלות, אלא של קריבות.

וכן הוא אומ' ותען חנה ותאמר לא אדני. צרכה להודיע, לצאת ידי עלי.

וכן הוא אומ' ויראו אחי יוסף כי מת אביהם. מה ראו. אמ' ר' יצחק, ראו את יוסף כשחזר מלקבור אביו, הלך והציץ בתוך הבור, והוא לא נתכוון אלא לשום שמים. אמ', כמה נפלאות עשה לי הקב"ה, שהצילני מן הבור הזה. והם לא ידעו מה היה בלבו, ואמרו, לו ישטמנו. ר' לוי אומ', ראו שלא זימנן לסעודה. והוא לא נתכוון אלא לשום שמים. [כל זמן] שהיה אביו קיים היתה כל הסעודה לרצון אביו, [עכשו אמר], אינו בדין שאשב למעלה מהן. והם לא ידעו מה היה להן, כיון שראו שלא זימנן, אמרו לו ישטמנו יוסף. לפיכך צריך לנחמן, שנ' וינחם אותם וידבר על לבם. וכי יש אדם יכול לדבר על הלב. אלא אמר להן דברים שהן מתקבלין על הלב. ומה אם עשרה נרות לא יכלו לכבות נר אחד, נר אחד יכול לכבות עשרה נרות. בכך נחמן. ד"א במה ניחמן. אמ' להם, אתם נמשלתם ככוכבי השמים, היאך אני יכול לכלות כוכבי השמים. אתם נמשלתם כעפר ארץ, היאך אני יכול לכלות עפר הארץ. אתם נמשלתם לחול הים, היאך אני יכול לכלות חול הים. ד"א במה ניחמן. אמר להם, היאך אני יכול להיעשות אנטריקוס לאבא, אבא מוליד ואני קובר. היאך אני יכול להעשות אנטריקוס להקב"ה, הקב"ה מברך ואני ממעט אתם נמשלתם הגוף ואני הראש, שנ' ולקדקד נזיר אחיו, אם אין הגוף קיים, על מה הראש מולך. בכך ניחמן. ד"א במה ניחמן אמ' להם, עד שלא באתם בכאן היו קורין אותי עבד, וכשבאתם לכאן הודעתם הוגניס שלי, ואם אני מאבד אתכם, נמצאתי מאבד הוגניס [שלי]. ד"א אם אני מאבד אתכם המצריים מורדים בי, ואומרין, עם אחיו לא שמר ברית ועמנו הוא שומרו. כך ניחמן. ד"א במה ניחמן. אמ' להן, אם אני מאבד אתכם, אני שקרן לפני המצריים, ויאמרו, ראו העבד הזה ראה כת של בחורים ואמר אחיהן, ולא היו אחיו, תדע לך שהוא כך, שהרי בסוף בקש עליהן עילה והרגן. לכך ניחמן. ומה אם נחומין של בשר ודם כך, ניחומין של הקב"ה על אחת כמה וכמה.

שלמה אמר נאם הגבר. גבורתו היתה להביע חכמה מדעתו, שנ' וראיתי אני שיש [יתרון ל]חכמה מן הסכלות. ולא עוד, אלא שעשה סייגות לחכמה, כדי שלא יתעו ההלכים בדרכיה. משל לבאר עמוקה, שלא היה אדם יכול לשתות ממנה, בא פקח אחד וקשר חבל בחבל, פסקיא בפסקיא, ודלה ממנה ושתה. כך התורה נמשלה בבאר עמוקה, ואדם צריך לעשות לה חבלים ושלשלאות לדלות ממנה, שנ' מים עמוקים עצה בלב איש ואיש תבונה ידלנה, ואחר כך היא נעשית גלויה לכל כנחל, שנ' מים עמוקים דברי פי איש נחל נובע מקור חכמה. ד"א למה התורה דומה. לצרור של מרגלית, שהוא נתון בראש הקונטס, ולא היה אדם יכול להורידו. בא פקח אחד, וסיפק מקל למקל, קנה בקנה, והורידו, ונשתבח בו. כך דברי תורה דומין הן כעקרב בעיני הטפשים, מאחר שהחכמים מבארין אותן הן נעשים מישור, שנ' בראש מרומים עלי דרך. ד"א למה התורה דומה. לחרש גדול, שהיה מסובך באבנים ובאילנות ובקנים, וכל מי שהיה נכנס לתוכו לא היה יודע לצאת. הפקחין מה הן עושין, מכסחין ונכנסין. כשהן מבקשין לצאת רואין את הכיסוח ויוצאין. אף דברי תורה כך, צריך אדם לכבש על דברי תורה. וכן הוא אומר רב מחולל כל ושכר כסיל ושכר עוברים. הרב הזה מחולל כל חכמתו, ומכבשה, ומפתר דבר שהוא סגור על הכסיל ועל העוברים, כענין שנ' ויסכרו. ד"א למה התורה דומה. לפלטין גדולה, שהיא מלאה בתים וקסוסאות ואכסדראות, וכל מי שהוא נכנס לתוכה לא היה יודע לצאת. הפקחין מה הן עושין, נותנין סימנין בכניסתן, כדי לידע ביציאתן. כך היא דברי תורה. צריך אדם ליתן סימנין בלבו, כדי שלא ישכחם, שנ' טוב מראה עינים מהלך נפש. ד"א למה התורה דומה. לחליה שלעמוד, שלא היה אדם יכול לישאה. הפקחין מה הן עושין, מסקין מוט במוט, טורטני בטורטני, עד שהן נושאין אותה. כך דברי תורה, אם אין אדם יכול לישא אותה, ישאו אותה רבים. וכן הוא אומ' הנה אנכי והילדים אשר נתן. וכי בניו היו, והלא תלמידיו היו. ד"א למה התורה דומה. לכרי שלאבנים טובות ומרגליות מעורבבין, ולא היו יודעין מה לעשות. בא להן פקח אחד וזירז כל אחת ואחת עם הדומה לה. מצא להן חן. כך עשה שלמה. זירז דברי תורה ומצא להן חן גדול. וכן הוא אומ' תפוחי זהב במשכיות כסף. כך הקב"ה משבחו יף יפית מבני אדם.

בלעם אמר נאם הגבר. גבורתו היתה לכפות את הטובה. אין לך קשה לפני הקב"ה יתר מכפיית הטובה. עד שלא הלך יעקב לארם נהרים היו מעינות מצומצמין. [תדע לך שהוא כן, שהיו משקין מן הבורות, שנ' ונאספו שמה כל העדרים]. וכיון שהלך יעקב אבינו לשם, נתברכו כל המעינות והרויחו מימיהן, שכן הוא אומ' ויצג את המקלות אשר פצל ברהטים בשקתות המים. וכל הטובה הזאת עשה לאביו והוא הולך לקלל בניו. יש לך כפוי טובה יתר מזה. עד שלא הלך יעקב לחרן, לא היה לבן מוליד זכרים, שאלו היו לו בנים לא היתה בתו רועה, וכיון שהלך יעקב לשם נתברך בזכרים, שנ' וישמע את דברי בני לבן. בזכותו נולד, והוא הולך לקלל את בניו, יש לך כפוי טובה יתר מזה. ד"א לבן עצמו לא נולד אלא בזכותו שלאברהם. כיצד. מלכה עקרה היתה, ועשתה כל אותן השנים עם נחור ולא ילדה, וכיון שנפקדה אמינו שרה נפקדו עמה כל העקרות. אף היא נפקדה עמהן, שנ' ויהי אחרי הדברים האלה ויגד לאברהם לאמר הנה ילדה מלכה [וגו'], ואת קמואל, זה לבן שקם על אמתו שלאל. ואביו נולד בזכותו, והוא הולך לקלל את בניו. יש לך כפוי טובה יתר מזה.

הרי הוא אומ' לוכד חכמים בערמם, בדבר שהן מתחכמין בו בדבר הוא משפילן. בלעם מתגאה ואומ' כי מאן ייי לתתי להלך עמכם, לומר, אלו הניח אותי הייתי בא ומכלן. אמ' הקב"ה, הרי אני מניחו, כדי שידעו הכל אם יכול הוא לכלותן אם לאו. כיון שרבצה האתון, אמר, לו יש חרב בידי כי עתה הרגתיך. באותה שעה שחקו עליו כל אותן לגיונות. אמרו, הוא זה שיכול לכלות ששים רבוא בדברו, אינו יכול להרוג את אתונו אלא אם יש חרב בידו. כיון שראה אותם מתלחשין ואומרין לא היה יודע בחשבונו, אתונו רבצה בדרך. אמ' להן, שאולה היא. הכחישה אותו, ואמרה לו, הלא אנכי אתנך. [אמר להן], לא היה דרכה לישא אדם. הכחישה אותו, ואמרה, אשר רכבת עלי. [אמר להן] זו כה לרבוץ [בדרך]. הכחישה אותו, ואמרה לו, ההסכן הסכנתי.

לא נטרד אדם הראשון מגן עדן אלא על כפיית טובה, שנ' ויאמר האדם האשה אשר נתת עמדי. אף אבותינו במדבר, לא כעס עליהן הקב"ה אלא על כפיית הטובה, שנ' וידבר העם באלהים ובמשה, ונפשינו קצה בלחם הקלקל. אמ' להן הקב"ה, המלכים אינן בוחרין להן לאכול אלא דבר קל, ואתם מתרעמין ואומ' ונפשינו קצה. מיד, וישלח ייי בעם את הנחשים השרפים. ומפני מה נחש מכל מיני פורעניות, אלא הנחש אמ' לו הקב"ה, ועפר תאכל כל ימי חייך, ולא נתרעם על מזונותיו, ואלו מתרעמין על מזונותיהן, יבוא ויפרע מהן. וכשהיו אבותינו בארץ, לא היו רוב חטאתיהן אלא כפיית הטובה. את מוצא אמציה הלך ונלחם עם בני שעיר וניצחן, והוא מביא את אלהיהן ועובדן, שנ' ויהי אחרי בוא אמציה מהכות את אדום ויבא את אלהי בני שעיר ויעמידם לו לאלהים ולפניהם ישתחוה ולהם יקטר. יש כפיית טובה יותר מזה. וכן יואש, יהוידע מגדלו שש שנים, ומלמדו כל ימיו, והוא הורג את בנו, ולא זכר יואש המלך החסד. יש כפוי טובה יתר מזה.

ולא בלעם בלבד אמרו, אלא כל בני לוט היו כפויי טובה. את מוצא ארבע טובות מפרסמות עשה אברהם אבינו ללוט. ראשונה, ויקח אברם את שרי אשתו ואת לוט בן אחיו. שנייה, וגם ללוט ההלך את אברם. שלישית, וישמע אברם כי נשבה אחיו. רביעית, ויהי בשחת אלהים. וכנגדן היו בניו [חייבין] לפרוע לנו טובות. לא דיין שלא פרעו לנו טובות, אלא פרעו לנו רעות. ראשונה, וישלח מלאכים אל בלעם. שנייה, ויאסף אליו את בני עמון. שלישית, בימי יהושפט, שנ' ויהי אחרי כן באו בני מואב ובני עמון ועמהם מהעמונים על יהושפט למלחמה. רביעית, כי ראתה גוים באו מקדשה, אלו בני עמון ומואב. כנגד כן נכתבה חטאתם בארבע מקומות. ראשונה, לא יבוא עמוני ומואבי. שנייה, עמי זכר נא מה יעץ. שלישית, ביום ההוא נקרא בספר משה באזני העם ונמצא כתוב בו אשר לא יבוא עמוני ומואבי בקהל האלהים עד עולם. [רביעית], כי לא קדמו את בני ישראל בלחם ובמים וישכר עליו את בלעם לקללו ויהפך אלהים את הקללה לברכה. וכנגד כן עמדו ארבעה נביאים ונתנבאו בפורענותן. ישעיה אמ' משא מואב כי בליל שודד ער מואב. ירמיה אמ' והשמעתי אל רבת בני עמון תרועת מלחמה. יחזקאל אמ', לבני קדם על בני עמון ונתתיה למורש. צפניה אמ', כי מואב כסדם תהיה ובני עמון כעמרה.

מפני מה ענש הכת' ביותר לכפויי טובה. מפני שהוא כעניין כפירה בהקב"ה. אף הכופר בהקב"ה כופר טוב הוא. האדם הזה הוא כופה טובתו של חבירו, למחר הוא כופה טובתו של קונו. וכן הוא אומ' בפרעה, אשר לא ידע את יוסף. והלא עד היום הזה מצרים יודעין חסדו של יוסף, אלא שהיה יודע ולא השגיח עליו, וכפה טובתו, ולבסוף כפה טובתו של הקב"ה, שאמ' לא ידעתי את יוי. הא למדת שכפיית הטובה הקשה לכפירה בעיקר. וכן הקב"ה אומ' להן לישראל אנכי יוי אלהיך. מה ת"ל. אשר הוצאתיך. אמ' להן, הזהרו שלא תכפו טובה, שכפוי טובה אינו יכול לקבל מלכות שמים. וכן יהושע אומ' לישראל, אם כפיתם הטובה הזאת, לא תוכלו לעבוד את יוי. והן משיבין אותו, כי יוי אלהינו הוא המעלה אותנו, אין אנו כופין טובתו.

ומפני מה נגלה עליו בלשון אנכי. שבו נבראו שמים וארץ, שנ' אנכי עשיתי את הארץ. ובו נגלה על האבות. לאברהם הוא אומ' אנכי מגן לך. ליצחק, אנכי אלהי אברהם אביך. ליעקב, אנכי האל בית אל. למשה, אנכי אלהי אביך. ד"א למה בלשון אנכי. מלמד, שמתן תורה גדול לפני הקב"ה יתר ממעשה בראשית. שמעשה בראשית פתח הכת' בבי, [וכאן פתח באלף. ומפני מה פתח הכתוב במעשה בראשית בבי], לומ' לך מה בי זה לא קדמו אלא אות אחת, כך לא קדם את העולם אלא אותו האחד המובחר. יהי שמו מבורך לעולם ולעולמי עולמים.

ר' יוסי אומר', לכל האותיות יש דומה, בי לכף, דאל לריש, הי לחית, ואו לזין, וכן שאר כל אותיות, אבל אלף זה אין לו דומה לדומה, לפיכך נקרא על שמו של הקב"ה, שאין לו דומה לדומה, שנ' ונשמרתם מאד לנפשתיכם [וגו']. ד"א למה פתח במעשה בראשית בבי. מה בי זה מגופף משלוש רוחות ופתוח מרוח אחת, שנ' נוטה צפון על תהו. ומפני מה לא גפפו. שגלוי וידוע לפניו, שיש מבני אדם עתידין לומ' שתי רשויות הן. לפיכך לא גדרו, לומ' אם יש אלוה אחר, יעמוד ויגדרנו. וכן הוא אומ' מצפון זהב יאתה על אלוה נורא הוד. מהיכן ידענו שעל אלוה נורא הוד, מדברי החכמה החמודה כזהב, שלמדנו מן הצפון. ד"א למה נברא העולם בבי. מה בי סתום מאחוריו ופתוח מלפניו, כך אין רשות לדרוש במה שהיה קודם למעשה בראשית, שנ' כבוד אלהים הסתר דבר. יכול לא ידרוש במעשה בראשית, ת"ל כי שאל נא לימים ראשונים. ד"א מפני מה נברא העולם בבי ונתנה התורה באלף. להודיעך שהתורה תלד העולם, אלולי תורה לא נתקיים העולם. וכן הוא אומ' אם לא בריתי יומם ולילה. וכן הוא אומ' תכנתי עמודיה סלה.

אנכי יוי אלהיך. כל מקום שנ' אלהים, זו מדת הדין, יוי מדת רחמים. נברא העולם בזו ובזו, שנ' ביום עשות יוי אלהים ארץ ושמים, שהוא צריך למדת הדין ולמדת רחמים. ניתנה התורה בזו ובזו, שנ' אנכי יוי אלהיך, שיש בה מתן שכר ופורענות. אשריהם צדיקים שהן הופכין מדת הדין למדת רחמים. ויזכר אלהים את נח, ויזכר אלהים את רחל, וישמע אלהים את נאקתם. אוי להן לרשעים שהן הופכין מדת רחמים למדת הדין. ויאמר יוי אל קין, ויאמר יוי אמחה את האדם, וינער יוי את מצרים.

יש שמות שנמחקין ויש שמות שאין נמחקין. אלף דל נון יוד, ויוד הא ואוו הא, ויה, ואל, ואלהים, ואהיה, שדי, צבאות, אין נמחקין, אבל חנון, ורחום, ארך אפים, ורב חסד, הרי אלו נמחקין. כתב אל מאלהים, יוד הי מייי, אין נמחקין. שין דל משדי. צאד בי מצבאות, הרי אלו נמחקין. כל הניטפל לשם, בין מלפניו בין מלאחריו, הרי זה נמחק. כיצד מלפניו. בייי, בי נמחק. כייי, כף נמחק. מייי, מ' נמחק. כיצד מאחוריו. אלהיך, כף נמחק. אלהיכם, כם נמחק. אלהינו, נו נמחק. אחרים אומ', אינו נמחק, שכבר קידשו השם, והלכה כדבריהם. מנ' שאין מוחקין את השם, שנ' ונתצתם את מזבחתם, וסמיך ליה, לא תעשון כן לייי אלהיכם. אמ' ר' יוסי, וכי יעלה על דעתך שישראל נותצין מזבחותיהם ומשברין מצבתם, אלא שלא תחטאו, ותגרמו לבית המקדש ליחרב, וישברו המצבת, וינתצו המזבחות.