משנת רבי אליעזר/פרשה א

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי

בשם יוי אל עולם אתחיל לכתוב משנתו שלרבי אליעזר בעזרת מי לאבותינו על הים עזר

אמר ר' אליעזר ביר' שמעון, כל מקום שאתה מוצא דבריו שלרבי אליעזר בנו של ר' יוסי הגלילי בהגדה עשה אזנך כאפרכסת, שנ' להקשיב לחכמה אזניך תטה לבך לתבונה, שמתוך כך אתה מכיר את מי שאמ' והיה העו'. למוד לך הגדה, שמתוך כך אתה מכיר את התו' ודרכי בוראך, ללכת בכל דרכיו ולדבקה בו.

משלשים ושלש מדות ההגדה נדרשת בהן. מרבוי, ממיעוט, מרבוי אחר רבוי, ממיעוט אחר מיעוט, מקל וחומר מפורש, מקל וחומ' סתם, מגזירה שוה, מבנין אב, מדרך קצרה, מדבר שהוא שנוי, מסדור שנחלק, מדבר שהוא בא ללמד ונמצא למד, מכלל שאחריו מעשה ואינו אלא פרטו שלראשון, מדבר הנתלה בקטן ממנו להשמיע את האוזן כדרך שהיא שומעת, משני כתובים המכחישין זה את זה עד שיבוא שלישי ויכריע ביניהן, מדבר מיוחד במקומו, מדבר שאינו מתפרש במקומו ומתפרש במקום אחר, מדבר שנ' במקצת ונוהג בכל, מדבר שנ' לזה והוא הדין לחבירו, מדבר שנ' לזה ואינו ענין לו אבל הוא ענין לחבירו, מדבר שהוקש לשתי מדות ואתה נותן לו כח היפה שבשתיהן, מדבר שחבירו מוכיח עליו, מדבר שהוא מוכיח לחבירו, מדבר שהוא בכלל ויצא מן הכלל ללמד על עצמו, מדבר שהוא בכלל ויצא מן הכלל ללמד על חבירו, ממשל, מרמז, מכנגד שבו, מלשון גימטריא, [מחילוף האותיות], מלשון נטריקון, ממוקדם ומאוחר שהוא בענין, ממוקדם ומאוחר שהוא בפרשיות.

  1. מרבוי כיצד. הרבוי שלש לשונות, את, גם, ואף. את לרבות מנ', שנ' וייי פקד את שרה. אלו נא' וייי פקד שרה, הייתי אומ' שרה לבדה נפקדה, ת"ל את, רבה את הכל, מלמד שכל העקרות נפקדו עמה. וכן הוא אומ' צחק עשה לי אלהים. כיוצא בדבר, את פני מבין חכמה. אלו נא' פני מבין חכמה, הייתי אומ' לשעתו בלבד, וכשהוא אומר את, רבה את הכל לדורות ולדורי דורות. וכן הוא אומ' עוז והדר לבושה ותשחק ליום אחרון. גם לרבות כיצד, גם צאנכם גם בקרכם קחו. אלו נאמר צאנכם קחו בקרכם קחו, הייתי אומ' לא נתן להן אלא שלהן בלבד, ת"ל גם, ריבה, מלמד שנתן להן עדרים משלו ומשלשריו, לקיים מה שמשה אמ' גם אתה תתן ביד' זבחים ועולות. כיוצא בדבר אתה אומ' ומתו גם שני'. אלו נאמ' ומתו שניהם, הייתי אומ' האשה שנתחייבה מיתה והיא מעוברת ממתינין לה עד שתלד, ת"ל גם, ריבה את הולד למיתה, שאין ממתינין לה עד שתלד. אף לרבות כיצד, וירם את אדרת אליהו אשר נפלה מעליו ויכה את המים ויאמר איה ייי אלהי אליהו אף הוא ויכה את המים ויחצו המים ויעבר. מלמד שנעשה לאלישע נסים בקריעת הירדן יתר מאליהו, שבפעם ראשונה שלאליהו היתה זכות צדיק אחד עומדת, וכאן הוא אומ' ויהי נא פי שנים ברוחך אלי. מיכאן אתה דורש שמנה מופתים באליהו ושש עשרה באלישע. כיוצא בדבר אתה אומ' אף ברי יטריח עב. מה ת"ל אף, מלמד שענני מטר קשין והקב"ה מטריח עליהן להוריד מטר. ומנ' כשם שהוא מטריח עליהן להמטיר כך מטריח עליהם להפסיק אחר שהמטר יורד כל צרכו, ת"ל אף, רבה.
  2. ממיעוט כיצד. המיעוט שלש לשונות, אך רק, מן. אך למעט כיצד, וישאר אך נח. מה ת"ל אך, מלמד שאך נח היה גונח דם מפני הצנה. נמצינו למדין שאך מיעוט. כיוצא ב' אתה אומ' אך בעשור לחדש הש'. אלו נא' בעשור לחדש, הייתי אומ' יכפר על השבים ועל שאינן שבין, ת"ל אך, מיעט את הכפרה, שלא יכפר אלא על השבים בלבד. רק למעט מנ', רק אין יראת אלהים במק' הז'. מה ת"ל רק, יכול שלא יהוא יראים כל עיקר, ת"ל רק, מיעט את משמעו, שהיו יראין מעט, לכך מיעט, שלא היו יראים, מששמעו באזניהם היו יראין, וכן הוא אומ' וייראו האנש' מאד. כיוצא בו את' אומ' ויאמר לו המלך עד כמה פעמים אני משביעך אשר לא תדבר אלי רק אמת בשם ייי. מה ת"ל, ויפצר בו מאד. יכול שאמר לו לא תדבר לי אלא אמת, ת"ל רק אמת, מלמד שלא אמרה מלבו, אלא לפי שהיה יהושפט מלך יהודה יושב שם. מן למעט כיצד, ויעמד העם על משה מן הבקר עד הערב. יכול כל היום כולו היה משה דן, אם כן אימתי תלמידיו למדין, ת"ל מן, מיעוט, מלמד שלא היה יושב כל היום כולו, שיערו חכ' עד שש שעות. כיוצ' בד' את' אומ' ירעם מן שמים ייי. יכול שהרעם נשמעת קצות השמים, ת"ל מן, מיעט, מלמד שאינו נשמע אלא כלפי אפרכיא שהוא נתבע לה. וכן הוא אומ' ירעם אל בקולו נפלאות, במקום שהוא צריך לחדש דבר.
  3. מרבוי אחר רבוי כיצד. גם את הארי גם את הדוב הכה עבדך. אלו נאמר ארי ודוב, הייתי אומר שתי חיות רעות בלבד, וכשהוא אומר גם את הארי גם הדוב, הרי כאן שלשה רבויין, מלמד שהיו חמש חיות רעות, ארי ושני גוריו, דוב וגורו. כיוצ' בד' את' אומ' כי גם את בניהם ואת בנותי'. אלו נא' בניהם ובנותיהם, הייתי אומ' אין מקריבין לע"ז אלא בנים ובנות בלבד, ת"ל כי גם את, רבוי אחר רבוי. מלמד שאף אבותיהן ואמותיהן הן היו מקריבין לע"ז. אמ' ר' עקי', אני ראיתי גוי אחד שכפתו לאביו והקריבו לפני יראתו.
  4. ממיעוט אחר מיעוט כיצד. ויאמרו הרק אך במש' דבר ייי. רק מיעוט, אך מיעוט. אמרה וכי במשה דבר הקב"ה ולא באהרן, והלא דבר עמי עד שלא נידבר עמו, ובאהרן עד שלא נידבר עמו. ומנ' שנידבר עם מרים קודם למש'. שנ' ותקח מרים הנביאה אחות אה', והלא אף משה אחותו היא, אלא שהתחילה להתנבות משהיתה אחות אה' ועדיין לא נולד משה. ומנ' שנידבר עם אהרן קודם למשה, שנ' ויבא איש האלהים אל עלי ויאמ' אליו כה אמ' ייי הנגלה נגליתי לבית אביך בהיותם במצר' לבית פר', והיתה נבואתו כבושה שמונה מאות שנה ופ' ושש שנה. עד שבא יחזקאל ופירשה, שנ' ואמר אליהם איש שקוצי עיניו וגו'. אף משה רב' היה משתדל להיות אהרן שליח, שנ' ויאמר בי ייי שלח נא ביד תשלח, מי ששלחתו כבר.
  5. מקל וחומר מפורש כיצד. כי את רגלים רצת וילאוך, [קל וחומר] ואיך תתחרה את הסוסים, ובארץ שלום אתה בוטח, [קל וחומר] ואיך תעשה בגאון הירדן, כיוצ' בד' את' אומ' ויאמר המלך לאסתר בשושן הבירה הרגו היהודים ואבד חמש מאות איש, קל וחומר בשאר מדינות המלך מה עשו.
מקל וחומר סתום כיצד. נשבע להרע ולא ימיר. יכול אם נשבע להרע אינו מחליף, אם נשבע להטיב יחליף. וכי מה קשה על בני אדם לעשות, להרע לעצמן או להטיב לעצמן, אם להרע לעצמו אינו מחליף, קל וחומ' להטיב לעצמו. איזה הוא להרע לעצמו, שמותר לו לעשות. אמ' ר' יוחנן, כגון שאמר, והוא במדינת הים, אהא בתענית עד שאבוא לביתי. כיוצא בד' את' אומ' ושחד על נקי לא לקח. יכול על נקי לא לקח, [אינו נוטל שחד להרגו, אבל על רשע נוטל] שחד לפטרו. אמרת על מי [דרך בני] אדם ליתן שחד, על הצדיקים או על הרשעים, הוי' אומ' על הרשעים. אם על הצדיקים אינו נוטל שחד, קל וחומ' על הרשעים.
  1. מגזירה שווה כיצד. נזיר היה שמואל, כדברי ר' נוהראי, שנ' ומורה לא יעלה על ראשו. נא' בשמשון מורה ונא' בשמואל מורה. מה מורה האמור בשמשון נזיר, אף מורה האמור בשמואל נזיר. מורה מורה לגזי' שווה. כיוצ' בד' את' אומ' ויאמ' ייי אל יהושע היום הזה אחיל גדלך. במה גידלו שהעמיד לו חמה ולבנה. ומנ' שכבר העמידן למשה מתחלה. כת' אחל תת פחדך. מה אחל שנ' ביהוש' העמיד לו חמה ולבנה, אף אחל האמור במשה העמיד לו חמה ולבנה אחל אחל לגזירה שווה.
  2. מבנין אב כיצד. זה היסוד, כל שהוא מלמד על כל מה שאחריו, מאימתי נקרא יסוד, משיהא הוא תחלה. אמ' ר' חייא, על כל דבר ודבר הקב"ה קורא משה משה, ומשה משיב ואומ' הנני. בנין אב לכולן, ויקרא אליו אלהים מתוך הס' ויאמ' משה משה ויאמ' הנני, לפי שזה הוא תחלה. כיוצ' בד' את' אומ' והיה כי יבצע ייי את כל מעשהו בהר ציון וכו'. למה, כי אמר בכח ידי עשיתי. והקב"ה מושיבו ואומ' לו, היתפאר הגרזן על החוצב בו אם יתגדל המשור על מניפו, והלא אין אתה דומה אלא לקרדום שהאומן מבקע בו והוא אינו יכול לבקע כלום מעצמו, וכמטה הזה שאם אין אדם מכה בו אינו יכול להכות הוא מעצמו. אף את כך, שאני רודה את עולמי בך ואתה מתגאה ואומ' בכוח ידי עשיתי. לפיכך לכן ישלח האדון ייי צב' במשמניו רזון. אף כל מלכי אומות העולם על דבר זה הן נידונים, ומפני מה פירשו באשור בלבד, מפני שהוא בנין אב, בתחלה.
  3. מדרך קצרה כיצד. ואהיה מתהלך באהל ובמשכן. מאהל אל אהל וממשכן אל משכן צריך לומ', אלא שדיבר הכת' דרך קצרה. מאימתי הדבר נידון בדרך קצרה, משיצטרך לו הענין ודאי. כיוצ' בד' את' אומ' ותכל דוד המלך לצאת אל אבשלום, צריך לומ' ותכל נפש דוד המלך לצאת, אלא שדיבר הכת' בדרך קצרה. אע"פ שאין ראייה לדבר זכר לדבר, נכספה וגם כלתה נפשי לחצרות ייי.
  4. מדבר שהוא שנוי כיצד. אמ' ר' יוסי בן חנינה ארבעים ושתים שנה היה הרעב ראוי לבוא למצר', שכן פרעה רואה שבע פרות ושבא שבלים, הרי ארבע עשרה שנה, והוא אומ' ליוסף שבע פרות ושבע שבלים ראיתי, הרי שמונה ועשרים, ויוסף חוזר ואומ' לפרעה ושבע הפרות הרקות /הדקות/ והרעות העולות אחריהן שבע שנים הנה ושבע השבלים הרקות /הדקות/ שדופות הקדים יהיו שבע שני רעב, הרי אלו ארבעים ושתים שנה. לא עשה שם הרעב אלא שתי שנים, וכיון שירד יעק' אבי' למצר' ובירכן כלה הרעב. ואימתי חזרו אותן ארבעים שנה, בימי יחזקאל, שנ' ונתתי את ארץ מצר' שממה בתוך ארצ' נשמ' ועריה בתוך ערים מחרבות תה' שממה ארבעים שנה והפיצותי את מצרים בגוים וזיריתים בארצות. הוי לא נשנה אלא לצורך. כיוצא בד' אתה אומ' אל תבטחו לכם על דברי השקר לאמר היכל ייי היכל ייי היכל ייי. למה נשנה שלשה פעמים. אמ' להן, אל תבטחו על שלש פעמים שאתם חוגגים בשנה, שאם אין אתם עושין רצוני אף חגיכם אינן כלום. וכן הוא אומ' שנאתי מאסתי חגיכם. ד"א אמ' להם, ראו שלשה מקדשות שחרבו, נוב ושילה וגבעון, הזהרו שלא יחרב אף זה.
  5. מסדור שנחלק כיצד. כי מרבית העם רבת מאפרים ומנשה יששכר וזבולן לא הטהרו כי אכלו הפסח בלא ככת' כי התפלל יחזקיהו עליהם לאמר ייי הטוב יכפר בעד, בעד מי, בעד כל לבבו הכין לדרוש האלהים וייי אלהי אבותיו ולא בטהרת הקודש. סדור ראוי להיות, אלא שנחלק. מאימתי דנין אותו בסדור, משינהוג בענין. כיוצ' בד' את' אומ' כי לבם צפנת משכל על כן תרומם, למי, לחלק יגיד רעים, למי שהוא חולק על דברי רעיו. ועיני בניו תכלינה, סדור ראוי להיות, אלא שנחלק.
  6. מדבר שהוא בא ללמד ונמצא למד כיצד. כקדח אש חמסים מים תבעה אש. לא שמענו במעשה בראשית שליהט האש את פני הרקיע, וכשהוא בא למתן תורה הוא אומ' לו קרעת שמים ירדת מפניך הרים נזלו. כשם שעשית במעשה בראשית, כך עשית במתן תורה. מלמד, שכשאמר הקב"ה יהי רקיע בתוך המים, וכבר נבראו ביום ראשון, אלא שלא היו מצוחצחות עד שיצאה האש מלמעלן וליחכה את פני הרקיע. בא מעשה בראשית ללמד על מתן תורה ונמצא למד ממנה. כיוצא בד' אתה אומ' קולה כנחש ילך. לא שמענו בנחש שהיה קולו הולך מסוף העולם ועד סופו, וכשהוא בא למפלתה שלמצר' אמ' קולה כנחש ילך. מלמד שבשעה שאמ' הקב"ה לנחש על גחנך תלך, ירדו מלאכי השרת וקיצצו את רגליו, והיה קולו הולך מסוף העו' ועד סופו. בא הנחש ללמד על מפלתה שלמצרים ונמצא למד ממנה.
  7. מכלל שאחריו מעשה ואינו אלא פרטו שלראשון כיצד. ויברא אלהים את האדם בצלמו, הרי כלל, ואחר כך פירט את מעשיו, וייצר ייי אלהים את האדם, ויפל ייי אלהים תרדמה על האדם, ויבן ייי אלהים את הצלע. השומע סבור שהוא מעשה אחר, ואינו אלא פרטו שלראשון. כיוצ' בד' אתה אומ' חזון ישעיהו בן אמוץ, הרי זה כלל, ואחר כך הוא פורט בשנת מות המלך עזיהו, בשנת מות המלך אחז, ויהי בארבע עשרה שנה למלך חזקיהו. השומע סבור שהוא מעשה אחר, ואינו אלא פרטו שלראשון.
  8. מדבר הנתלה בקטן ממנו להשמיע את האוזן כדרך שהיא שומעת כיצד. יערף כמטר לקחי, וכי הגשמים גדולים מן התורה שהתורה נתלית בהן, אלא לפי שהגשמים מרוין את הכל, להשמיע את האוזן כדרך שהיא שומעת. כיוצ' בד' את' אומ' אריה שאג מי לא יירא ייי אלהים דבר וגו'. וכי מי נתן כח וגבורה בארי, אלא מי שאמ' והיה העו'. אלא הרי אנו מכנין אותו מבריותיו, להשמיע האוזן כדרך שהיא שומעת.
  9. משני כתובים המכחישין זה את זה עד שיבוא הכת' השלישי ויכריע ביניהן כיצד, כת' אחד אומ' ותהי' ישר' שמונה מאות אלף איש [חיל] שלף חרב ואיש יהודה (ובנימין) חמש מאות אלף איש (שלפ' חרב), וכת' אחד אומ' ויהי כל ישר' אלף אלפים ומאה אלף איש שלף חרב ויהודה ארבע מאות (אלף) ושבעים אלף [איש] שלף חרב. נמצא ביניהן שלש מאות אלף. הללו מה טיבן. הכריעו ובני ישר' למספרם ראשי האבות ושרי האלפים והמאות ושטריהם המשרתים את המלך לכל דבר המחלקות הבאה והיצאת חדש בחדש לכל חדשי השנה. המחלוקת האחת עשרים וארבעה אלף. מלמד ששלש מאות אלף כתובים היו בטומסו שלמלך ולא היו צריכין להימנות. הא כיצד. ארבע ועשרים אלף, לשנים עשר חדש, הרי כאן מאתים שמונה ושמונים אלף, נשתיירו שם שנים עשר אלף לנשיאי ישראל, השליכן הכת' כאן וחזר וכללן להלן. כיוצא בדב' את' אומ' כת' אחד אומ' כי אם אל המק' אש' יבחר ייי אלהיכם מכל שבטיכם וכת' אחד אומ' כי אם במקום אש' יבחר ייי באחד שבטיך, והכריע ויתן דוד לארנן במקום שקלי זהב משקל שש מאות. והלא לא נקנה אלא בחמשים, שנ' ויקן דוד את הגורן [ואת הבקר] בכסף שקלים חמשים, ומה ת"ל שש מאות, אלא שנתן דוד חמשים מכל שבט ושבט, ונמצא נתן משלו חמשים, בלבד שלשבט יהודה, נמצאו שני כתובים קיימין באחד, שבטיך ומכל שבטיכם. ר' נחמיה אומ', דברי תורה עניים במקומן ועשירים במקום אחר, שהן צריכות להביא להן ראייה ממקום אחר. וכן הוא אומר היתה כאניות סוחר ממרחק תביא לחמה.