משנת ארץ ישראל על שבועות א

המשנה פותחת בפתיחה מספרית ומרכזת ארבעה נושאים שהפתיחות שלהם מספריות: "שתים שהן ארבע", נוסחה שנסביר להלן. נראה שהיו אלו ארבע משניות קדומות נפרדות, והעורך ריכז את כל המשניות שנפתחו בדרך זו. לשניים מהנמנים ברשימה, "יציאות השבת" ו"מראות נגעים", הוקדשו משניות מפורטות הפותחות את המסכתות בנושאים הללו (שבת פ"א מ"א ונגעים פ"א מ"א), ושניים שאין להם מקבילות אחרות, "ידיעות הטומאה" והשבועות, שהן עיקרה של מסכת זו, יפורטו בהמשך הפרק. על כן אין במשנת שבועות הסבר למושגים 'יציאות השבת' ו'מראות נגעים', וכל שהיא מסבירה הוא המושגים הרלוונטיים למסכת שבועות, או אלו שאין להם הסבר במקום אחר. מכאן נראה שעורך מסכת שבועות כבר הכיר את הפתיחות למסכתות נגעים ושבת, ומהן ריכז את החומר למשנתו. איננו מכירים עוד פתיחות של "שתים שהן ארבע" שאינן במשנתנו. הפתיחה המספרית הייתה חשובה לקדמונינו משום שהם זכרו את המשניות בעל פה והמספרים היו כלי עזר חשוב ביותר לזיכרון. ייתכן גם שהייתה פעם משנה קדומה שרבות ממשניותיה היו סדורות בצורה מספרית, או לחילופין שהייתה זו שיטת עריכה, אולי של בית מדרש מסוים, אך לאו דווקא שיטת עריכה קדומה. ואכן למשניות המספריות אופי מסכם של כלל, ועל כן סביר יותר שזו שיטה מאוחרת. בירושלמי הגישה המספרית מיוחסת לתקופת הסופרים "שעשו את התורה ספורות ספורות" (שקלים פ"ה ה"א, מח ע"ג). זו עדות לשיטת העריכה ולכך שאמוראים הכירו אותה והכירו בייחודה. עם זאת אין ללמוד מכאן על הכרונולוגיה של השיטה . כפי שראינו בפתיחה של מסכת תרומות בהמשך המשנה יש כפילויות וגרעין המשנה כלל כנראה רק את ההלכה עצמה, ללא הפתיחה המספרית. בשלב עריכה מאוחר יותר נוספה פתיחה מספרית, וכך נוספו בה כמה מילים מיותרות. גם משנת נדרים (פי"א מ"י) היא כזאת. המשנה פותחת "תשע נערות נדריהן קיימין", ומכילה מקרים ברורים שכבר התלמוד חש בייתורם ואומר שלמעשה שניים או שלושה כללים כאן: "אמר רבי יוחנן שתים הן ולמה תנינן תשע בשביל לחדד את התלמידים, וכרבי יודה שלש" (ירו', נדרים פי"א ה"י, מב ע"ד). אין ספק שמשנת נדרים מנוסחת בכבדות, שהרי ניסוח הכללים שהתלמוד מציע פשוט וברור יותר. אין זאת אלא שהרשימה לא נוצרה כיחידה אחת אלא להפך, כל מקרה נדון לגופו ובהקשר מקרי כלשהו (כאשר התרחש). רק בשלב מאוחר יותר נערכה המשנה. הכלל ההלכתי שהתלמוד רומז אליו נוסח ונקבע מאוחר עוד יותר, לאחר עריכת המשנה, שכן ברגע שכוללים במשנה את הכלל מתקבל ניסוח כבד הכולל ייתורים. במשנתנו מנסח הפתיחה כבר הכיר משניות קדומות, ואף ידע אילו מהן שובצו במשנה שערך רבי. ודאי אפוא שניסוח המשנה הוא מאוחר, בשלבי הסיום של תהליך עריכת המשנה שלנו. שבועות שתים שהן ארבע – יוסבר להלן פ"ג מ"א. ידיעות הטומאה שתים שהן ארבע – יוסבר להלן מ"ב-מ"ד ופ"ב מ"א. יציאות השבת – בלשון המדוברת כיום היינו אומרים "הוצאות בשבת", והמשנה מלמדת שדיני הוצאת חפצים בשבת מתחלקים לשתי אפשרויות שבכל אחת ארבע אפשרויות משנה. צורה זו לכאורה מוזרה, שכן כידוע יש הוצאה מרשות לרשות והכנסה מרשות לרשות, אבל בלשון חכמים רווחת הצורה "יציאות" גם להכנסה, כגון "יציאת הטומאה" (תוס', אהלות פט"ו ה"ה, עמ' 612), וכדברי הבבלי: "כל עקירת חפץ ממקומו – תנא הוצאה קרי לה" (שבת ב ע"ב), וכפי שפירש אל נכון אלבק . אם כן, יציאות השבת משמען "דיני העברה של חפץ". שתים שהן ארבע בפנים – ישנם שני סוגים, האחד הוצאת החפץ לחוץ, והאחר הכנסת החפץ פנימה. כל אחת מהאפשרויות מתחלקת לארבע בפנים – ארבע אפשרויות של הכנסה, ושתים שהן ארבע בחוץ – ארבע אפשרויות של הוצאה. מכאן מתחיל הפירוט. גולדברג סבור כי ההמשך של משנת שבת הוא שִכבה ספרותית מאוחרת יותר, ברם אין לפתיחה משמעות ללא ההמשך, שכן בלי הפירוט המשנה היא ממש חידה. נראה אפוא שכל המשנה בשבת היא גוש ספרותי אחיד. משניות רבות פותחות בכלל שאחריו פירוט. בדרך כלל הפירוט הוא לפי הסדר בכותרת ולעתים בסדר כיאסטי , הווה אומר שהמשנה מפרטת קודם את המקרה האחרון שבמשנה הראשונה, ומסיימת במקרה שנזכר ראשון. כזה הוא הסדר במשנה מגילה פרק א, וכזה הוא הסדר בפרקנו. סוגיית הבבלי בנדרים (ב ע"א) ובנזיר (ב ע"א) מעוררת שאלה זו של סדר כיאסטי . היא מפרשת את המשנה הראשונה במסכת נדרים כפתיחה הנדונה בהמשך הפרק באופן כיאסטי, ומנסה להבין מדוע נבחר סדר זה. במהלך הסוגיה מובאות דוגמאות לשני הסדרים, הרגיל והכיאסטי, ונעשה ניסיון לקבוע מעין כלל שלפיו הסדר משקף את הדוגמאות הרווחות יותר. בהמשך נדחה ההסבר והגמרא מסכימה שאין כללים בדבר, מכל מקום הבבלי פירש שהסדר כאן הוא כיאסטי. לפי פירושנו שבמשנה א בנדרים הסדר הוא הסדר הרגיל. מראות נגעים שנים שהם ארבעה – כאמור, זו המשנה הפותחת במסכת נגעים: "מראות נגעים שנים שהן ארבעה. 1א. בהרת עזה כשלג. 1ב. שניה לה כסיד ההיכל. 2א. והשאת כקרום ביצה. 2ב. שניה לה כצמר לבן, דברי רבי מאיר, וחכמים אומרים השאת כצמר לבן, שניה לה כקרום ביצה" (פ"א מ"א) . הנגע הוא מחלת עור הפוקדת את האדם ומטמאת אותו (ויקרא יג א-יח). התורה מחלקת את הנגעים לשניים: ל"בהרת", שהיא כתם בהיר בוהק, ול"שאת", שהיא כתם כהה יותר. לפי המשנה יש שתי רמות של נגעים לכל אחת מהחלוקות הללו. ההבדל הוא בעצמת הכתם, כשלג צחור או כסיד היכל, והשאת כקרום הביצה הלבן או כצמר לבן שהוא מעט כהה יותר. גם חכמים מקבלים את עצם החלוקה, אם כי לדידם שני הסוגים בהירים יותר מכפי שהם לשיטת רבי מאיר. למעשה יש כאן ארבעה סוגים המתחלקים לשניים. החלוקה שבמשנת נגעים אינה מקובלת על הכול: "רבי חנינה סגן הכהנים אומר מראות נגעים ששה עשר, רבי דוסא בן הרכינס אומר מראות נגעים שלשים וששה, עקביא בן מהללאל אומר שבעים ושנים" (נגעים פ"א מ"ד). המשפט הראשון איננו בכתב יד קופמן ובעדי נוסח טובים נוספים, אבל הוא מצוי בתוספתא בלוויית דעה נוספת: "רבי ישמעאל אומר מראות נגעים שנים עשר, רבי חנניא סגן הכהנים אומר מראות נגעים ששה עשר, רבי דוסא בן הרכינס אומר מראות נגעים שלשים וששה, עקביא בן מהללאל אומר מראות נגעים שבעים ושנים" (נגעים פ"א ה"ו, עמ' 618). החכמים הנחלקים מקבלים את החלוקה לבהרת ולשאת, אבל מגיעים לאבחנות משנה נוספות בצבעי הכתמים. החולקים שבתוספתא נגעים הם קבוצה חריגה בספרות חז"ל, כולם בני החלק הראשון של דור יבנה, המאוחר שבהם הוא רבי ישמעאל. רובם חכמים המופיעים רק לעיתים נדירות. עקביא בן מהללאל ודוסא בן הרכינס הם מראשוני דור יבנה שעוד פעלו בימי הבית. בדור יבנה היה רבי דוסא כבר אחד מזקני הדור ולא השתתף באופן פעיל בישיבות בית המדרש . דומה אפוא שהקביעה בדבר החלוקה לשתיים היא קדומה, מראשית דור יבנה לכל המאוחר. על זמנה וטיבה אפשר ללמוד ממסורת אחרת המופיעה בתוספתא ובתלמודים למשנתנו. מעטות המסורות המלמדות על דרכי הניסוח, הטיעון והוויכוח המקוריים של קדמונינו, וזו אחת החשובות שבהן: "אמר רבי יוסי, שאל יהשע בנו של רבי עקיבא את רבי עקיבא. אמר לו, מפני מה אמרו מראות נגעים שנים שהן ארבע? אמר לו, אם לאו מה יאמרו? אמר לו, יאמרו 'מקרום ביצה ולמעלה טמא'. אמר לו, ללמד שמצטרפין זה עם זה. אמר לו, יאמרו 'מקרום ביצה ולמעלה טמא ומצטרפין זה עם זה'. אמר לו, ללמדך שאם אינו בקי בהן ובשמותיהן לא יראה את הנגעים" (תוס', נגעים פ"א ה"א, עמ' 617; ירו', כאן לב ע"ד; בבלי, ו ע"א). בנו של רבי עקיבא שאל את אביו למה המשנה מנוסחת בצורה מספרית, ואכן למעשה אין כאן חלוקה של שניים כפול שניים, אלא ארבע רמות. ניכר שרבי עקיבא מתקשה בהבנת השאלה, ולבסוף מתרץ שהניסוח בא ללמד מסר צדדי נוסף, שכל הכתמים בצבעים השונים מצטרפים זה לזה, כפי שהמשנה שם אכן קובעת (פ"א מ"ג). אלא שהסבר זה אינו מספק; עדיין ניתן היה לנסח את הדברים אחרת, ללא התחכום המספרי, ובמפורש. על כן רבי עקיבא מסיק מהניסוח מסר נוסף בעל חשיבות תאולוגית חברתית: האדם המורה את ההלכה צריך לדעת את כל פרטיה, ואי אפשר לסמוך על מי ש"מתמחה" רק בחלק מההיבטים. השאלה של בנו של רבי עקיבא היא 'הלכתית' מה המשמעות של החלוקה. ביתר המשניות שבהן מופיעה פתיחה מספרית או חלוקה דומה, בדרך כלל אין לחלוקה משמעות הלכתית, אלא זו רק דרך לסידור החומר המורכב. את הנגעים רואה הכוהן, ובין חכמים וכוהנים התנהל פולמוס סמוי על ההנהגה. בימי בית שני הנהיגו הכוהנים את העם, וחכמים תבעו את עמדות ההנהגה בזכות ידע ההלכה והתורה . בתקופת המשנה והתלמוד, מדור יבנה ואילך, תפסו חכמים את עמדות ההנהגה, והכוהנים נדחקו, אך עדיין נותרו להם עמדות כוח. אחת מעמדות הכוח שנותרו לכוהנים הייתה ראיית הנגעים, שהרי התורה הטילה את התפקיד ישירות על הכוהנים. למשנה ברור שאכן הסמכות היא בידי הכוהן ולא בידי החכם: "כיצד ראיית הבית? 'ובא אשר לו הבית והגיד לכהן לאמר כנגע נראה לי בבית', אפילו תלמיד חכם ויודע שהוא נגע ודאי, לא יגזור ויאמר נגע נראה לי בבית, אלא כנגע נראה לי בבית, וצוה הכהן" (משנה, נגעים פי"ב מ"ה). אבל במדרש: "והובא אל אהרן, אין לי אלא אהרן עצמו, מנין לרבות כהן אחר תלמוד לומר 'הכהן'... ומנין לרבות כל ישראל ת"ל 'או אל אחד'. אם סופינו לרבות כל ישראל מה תלמוד לומר או אל אחד מבניו הכהנים? אלא ללמד שאין טומאה וטהרה אלא מפי כהן. הא כיצד חכם שבישראל רואה את הנגעים ואומר לכהן. אף על פי שוטה, אמור טמא! והוא אומר טמא. אמור טהור! והוא אומר טהור" (ספרא, תזריע פרשה א ה"ח-ה"ט, ס ע"ב). אם כן הכוהן מכריז, אבל לדעת הדרשן ההחלטה היא החלטת החכם. הכהן איננו אלא כרוז טכני, והוא עצמו אפילו שוטה. אין הוכחה שהכהנים קיבלו הסבר זה, וגם אין סיבה לכך שיעשו כן. במבוא למסכת נגעים הרחבנו בכך, וראינו שויכוח דומה היה לגבי השאלה מי מזה את מי החטאת (כהנים או 'כולם') וכן בשאלות דומות. בתשובתו רבי עקיבא מסביר שאמנם הכוהנים מבצעים את מעמד הטהרה או הטומאה, אך לשם כך עליהם להיות מומחים ולהכיר את ההלכות "שלנו", כפי שחכמים קבעון. הדיון בין רבי עקיבא ובנו הוא "דו שיח של חרשים". רבי יהושע שואל שאלה ספרותית על סגנון, ורבי עקיבא מחפש תשובה של תוכן. ברור שאין לרבי עקיבא תשובה מוכנה, שכן שתי התשובות הראשונות שלו נדחות. רבי עקיבא אינו עונה את התשובה הסגנונית הפשוטה, זו המוצעת בראשית פירושנו למסכת, שהעורך בחר בפתיחה סגנונית מטעמי זיכרון ומטעמי מבנה. הרי המשנה אומרת ארבע, וחכמים אחרים מציעים מספרים אחרים (12, 16, 36, 72). על כן פתיחה מספרית מתבקשת במקרה זה. רבי עקיבא אינו מסתפק בהסבר פשוט זה, הוא גם אינו מוכן לשקול שינוי הסגנון, ומחפש הסבר "עמוק" יותר. הוא מוצא אותו במעין דרשה למשנה המגלה, רובד נוסף שאיננו פשט הכתוב.

דרשות למשנה אינן תופעה תדירה, אך בהחלט ניתן למצוא בתלמודים הסברים דרשניים למשניות. התוכן ההלכתי של המשנה (ומקבילותיה) נקבע כאמור בראשית דור יבנה, והיא סוגננה בצורתה הנוכחית עוד בדור יבנה. מצד שני שותפים למשנה רבי מאיר מדור אושה וחכמים, שהם כנראה בני דורו. על כן יש לומר שהניסוח הקדום כלל רק את המשפט "מראות נגעים שתים שהן ארבע" (ואת הדעות המונות מספרים גבוהים יותר), ובדור אושה נוספה רשימת המקרים. אין בידינו רשימה דומה של החכמים החולקים (12 מראות נגעים, 16, 36 או 72 מראות נגעים). אם כן חכמי דור אישה מוסרים את הניסוח הקדום, ומוסיפים את רשימת המקרים שהיא שנויה במחלוקת. לעיל קבענו שהפתיחות המספריות מאוחרות, הדבר נכון לפתיחה של מסכת שבועות ולפתיחות אחרות (תרומות נדרים), אך אינה נכונה לגבי מסכת נגעים. לענייננו, ברור שרבי עקיבא כבר הכיר את הפתיחה המספרית "מראות נגעים שתים שהן ארבע". התלמודים דנים האם שתיים שהן ארבע הן לחיוב, כלומר שבכל המקרים חייב או לא (ירו', לג ע"ב; בבלי, ג ע"א). הירושלמי גם מוצא ברייתא נוספת על דלתות ההיכל שהן שתיים שהן ארבע (לב ע"ג), אבל כל המאמץ הוא לחינם; זו סתם פתיחה מספרית שאפילו מבחינה מספרית אין בה אחידות. כל המשנה איננה בתוספתא.