משנה ברורה על אורח חיים תקסח

►| משנה ברורה • על שולחן ערוך אורח חיים תקסח |◄

סעיף א

(א) ושכח ואכל - ואפילו הזיד ואכל הרבה לא יאכל יותר:

(ב) משלים תעניתו - ר"ל מחוייב להשלים אותו היום ואינו יוצא במה שיתענה יום אחר כיון דפרט בנדרו יום זה דהיינו שאמר אתמול הריני בתענית למחר:

(ג) וה"ה וכו' תענית צבור - ונראה דבת"צ אע"פ שאכל יכול לומר עננו בתפלתו דשייך לומר ענינו ביום צום התענית הזה כמו שתקנו חכמים להתענות בו וכדלעיל בסימן תקס"ה אבל אם הוא תענית יחיד אע"פ שמחוייב להשלים כל שאכל כשיעור שהיה מאבד תעניתו אם לא היה נודר יום זה לא יאמר ענינו [נהר שלום]:

(ד) וכשהתחיל להתענות וכו' - הטעם כיון שבתחלת קבלת התענית לא ייחד על אותו יום דוקא ע"כ אף שאתמול קבל על עצמו במנחה ואמר הרני בתענית למחר יכול לצאת ידי חובתו במה שישלים יום אחר:

(ה) ואכל כזית - אבל פחות מכזית אף דלכתחלה אסור לאכול אפילו משהו מ"מ בדיעבד מתענה ומשלים וא"צ יום אחר ואסור לאכול היום יותר כיון שקבלו בתענית מאתמול ויותר מזה דאפילו אכל כזית רק שלא אכלו בפ"א ושהא בינתיים יותר מאכילת פרס לא מצטרף ודינו כפחות מכזית שאינו מאבד תעניתו בזה ולענין שתיה השיעור אם שתה מלא לוגמיו הא פחות מזה לא מקרי שתיה בדיעבד ומשלים תעניתו וא"צ להתענות יום אחר:

(ו) וחייב לצום - ואם קבל להתענות ב' ימים רצופים ושכח ואכל בלילה מתענה שני ימים אחרים:

(ז) יום אחר - שלם אבל באותו היום מותר לאכול:

(ח) דאפילו בנדר להתענות יום זה - עיין בבית מאיר שמסיק דדוקא באומר הריני בתענית למחר אבל אם נדר להתענות איזה יום מיוחד ושכח ואכל בו לכו"ע צריך להשלים תעניתו וא"צ להתענות יום אחר אם לא שכונתו לכפרה על עונו ושגגתו. וה"ה בתענית חלום או יא"צ וכ"ש בארבע תעניתים הקבועים או שאר תענית צבור אם שכח ואכל בו בודאי מחוייב להשלים התענית וא"צ להתענות יום אחר אם לא שכונתו לכפרה וכן איתא במהרי"ל שציוה לאחד להתענות אח"כ לכפרה:

סעיף ב

(ט) לדבר מצוה - כגון לברית מילה או סיום מסכת ואפילו הוא אינו שייך בגוה ומכל מקום בכל זה צריך להתענות מקצת היום זמן מועט יותר ממה שהוא רגיל כגון שרגיל לאכול בשעה רביעית יאכל בשעה חמישית וי"א דאפילו הפצירו בו לשמחת מריעות שרי מפני דרכי שלום אבל מלשון השו"ע שכתב מפני כבוד אדם גדול משמע דדוקא מפני כבודו שמפציר בו אבל מפני שאר אנשים לא:

(י) לוה ופורע וכו' - וא"צ להתיר הנדר:

(יא) בתחילת הנדר - ר"ל אע"פ שקבלו מאתמול במנחה כיון שקבלה זו לא הוי עתה תחלת הנדר אלא ממה שהוסכם אצלו בתחלה להתענות איזה יום ושם לא בירר היום:

(יב) מקרי תענית זה ואינו וכו' - עיין בט"ז שדעתו דאם מצטער מתעניתו ומתענה מקצת היום יכול ללות ולפרוע יום אחר אפילו ביום זה אבל דעת המ"א ועוד כמה אחרונים דאין יכול ללות ולפרוע אלא בקבלת תענית סתם וגם שם דוקא כשהתענה מקצת היום וכנ"ל:

(יג) ב' וה' כל השנה - דהו"ל יום מיוחד ולא יכול להחליפו לימים אחרים וגם אין יכול לשנותו לשנה אחרת דכיון דאמר השנה שנה זו דוקא אבל אם נדר להתענות בה"ב חצי שנה או שנה ולא אמר השנה לא מיקרי יום זה ויכול ללות ולפרוע בבה"ב אחרים לאחר שיכלה חצי שנה או שנה ראשונה אבל על ימים אחרים כגון אגד"ו אין יכול להחליף דאפשר דדוקא על ימים אלו קפיד שהם ימי רצון. וכתבו אחרונים דמי שנדר להתענות בה"ב יכול להחליף ולהתענות הב"ה דכונתו היה רק לימים אלו שהם ימי רצון:

(יד) תענית חלום - או יא"צ:

(טו) אפילו בעשי"ת - פי' שמיוחדים אלו ימים דוקא והו"א דאסור לאכול:

(טז) ברית מילה - או פדה"ב או שאר סעודת מצוה:

(יז) מצוה וכו' - וא"צ לצום יום אחר עבור זה:

(יח) לאכול - ופשוט דבמקום דמותר לאכול על הסעודה אינו תענית כלל ומותר אח"כ לשתות ולאכול אף בביתו ומיהו קודם הסעודה אסור לאכול ולשתות בביתו מיהו הבעלי ברית מותרים לאכול ולשתות מיד דיו"ט שלהם הוא ובספר א"ר מסתפק דאפשר דדוקא אחר תפלת המנחה ע"ש:

(יט) כי לא נהגו וכו' - ואם יודע לפני ר"ה שיאכל בין ר"ה ליוה"כ על ברית מילה או שארי סעודת מצוה מחוייב להתענות עוד יום אחד לפני ר"ה דהא מהאי טעמא מתענין ד' ימים לפני ר"ה נגד ד' ימים שאוכלין וכ"ש אם אירע הסעודת מצוה בארבעה ימים שלפני ר"ה שמתענין יום אחד נגדו. אמנם אם ר"ה הוא ביום ה' דליכא אלא ד' ימים לפני ר"ה א"צ להתענות יום אחד קודם שבת דמעיקרא לא קיבלו עלייהו אלא להתענות בימי הסליחות ולא בימים האחרים:

(כ) להתענות וכו' - ואם חל יום ל"א של לידת בנו בשבת שצריך לעשות הפדיון ביום א' דהוא פדיון שלא בזמנו מסתפק המ"א אם הוי סעודת מצוה ומותר לאכול כשחל בעשי"ת או לא (ואינו דומה לברית מילה דהוי סעודת מצוה אף שלא בזמנו דהתם כל שעתא ושעתא זמניה הוא כדי שלא יהיה ערל משא"כ לענין פדיון הבן) וע"כ מצדד דיעשה הסעודה אח"כ בלילה [ובדגול מרבבה כתב דטוב יותר שיעשה הפדיון והסעודה בליל מוצאי שבת ע"ש] וכתב הרמ"א דכל זה דוקא בכהאי גוונא אבל בשאר תענית שגוזרים הצבור אסור לאכול אף בסעודת מצוה. וע"כ אם חל פדיון הבן ביום ת"צ אף שנוהגים לפדותו ביום התענית הסעודה אין עושין ביום כ"א אח"כ בלילה [מ"א] ובהגהת חתם סופר מצדד דאף בזה יעשה הפדיון והסעודה בליל כניסת יום ל"א ע"ש. עוד כתב המ"א צ"ע כשמתענים כ' סיון במלכות פולין אם מותר לאכול על סעודת מצוה [דאפשר דהוא בכלל שאר ת"צ דאסור וכנ"ל] ומיהו בזמנינו ע"פ הרוב עושין כל הסעודות בלילה ומיהו פ"א חל כ' סיון בע"ש והיה סעודת ברית מילה וצוה הרב לאכול ביום מפני שלא ימצאו אנשים שילכו בלילה. ובעיר שאין מתענין כ' סיון ויש שם אנשים ממקומות שמתענין אם צריכין להשלים למנין מותרים לאכול אפילו בכל הימים [ח"א]:

(כא) ואם קבל עליו וכו' - ר"ל דכל זה דוקא כשלא קבל עליו התענית אלא שסמך עצמו על המנהג או שענה אמן כשמברכין בה"ב דאז לא קיבל עליו בנדר ואם רצה שלא להתענות רשאי ולכן אפילו לא ידע שיזמינו אותו לסעודה והתחיל להתענות מ"מ מותר לאכול בסעודת מצוה אבל אם קיבל עליו התענית במנחה שעשה יותר ממנהג צריך לקיים ולהתענות אף בסעודת מצוה [לבוש] ודעת המ"א ואיזה אחרונים דאף כשקיבל עליו במנחה מותר כיון שקבלתו היה עבור המנהג ורמ"א מיירי במי שאינו מתענה כל בה"ב או כל עשי"ת אלא שמתענה יום או יומיים ונמצא דזה צריך מדינא לקבל במנחה ודינו כאלו מתענה באמצע השנה שהרי אינו תלוי במנהג וע"כ חייב להתענות. והנה מהגר"א משמע שמפרש כהלבוש ומ"מ נראה דבזה יכול ללות ולפרוע תענית אחרת דבלא"ה יש כמה ראשונים דס"ל דאפילו באומר הרני מקבל להתענות למחר יכול ללות ולפרוע:

(כב) בתעניתו - היינו בתענית יחיד אבל תענית שגוזרים הצבור לא מהני פדיון אם לא שהתנו כן הצבור:

(כג) יכול לפדותו וכו' - משום דאומדן דעתא דאדעתא דהכי קיבל דתענית נחשב לצדקה וכיון שנותן דמי חלבו ודמו לעניים יצא:

(כד) בממון - ושיעור הפדיון העשיר לפי עשרו דהטעם משום ששקול צער הממון נגד צער התענית וע"כ בכל אחד לפי מה שהוא:

(כה) בקיבל עליו תענית בעלמא - ר"ל ולא ייחד בשעת הקבלה לאיזה יום דבייחד שאמר אז הרני בתענית למחר דינו כנודר ליום זה וכנ"ל בס"ב ועיין בבה"ל:

סעיף ג

(כו) מי שנדר להתענות וכו' - וה"ה מי שנתחייב להתענות מכח תשובה:

(כז) יכול לדחותם וכו' - ר"ל אף דהנדר היה בימי הקיץ מ"מ שרי לדחותם אחרי שלא התנה שיהיו התעניתים בימי הקיץ:

(כח) עד ימות החורף - עיין מ"א דהיינו דוקא בנאנס שאינו יכול לקיים תיכף אבל בלא"ה אינו רשאי לדחותם דחיישינן שמא ימות אם לא שהוא זמן מועט עד ימות החורף וכן פסק במחנה אפרים הלכות נדרים סימן ט"ו דצריך לקיים מיד אך אם הנודר עצמו אומר שבלבו היה שלא לעשותם מיד פשיטא דנאמן מה שבינו לבין קונו:

(כט) ויכול ללות וכו' - היינו במה דאיתא לעיל בס"ב דלוה ופורע:

סעיף ד

(ל) שלשה ימים - ונוהגים להתענות עוד שני שעות בליל ד' שיהיה ע"ד שעות סימן לדבר שובה ישראל ע"ד ד' אלקיך והאוכלים בתחלת הלילה לא הפסידו שהוא כמנין חסד. והמתענים שני ימים רצופים טוב שיתענו שעה א' בלילה שאחר התעניתים ויפסיקו ג"כ שעה אחת מבע"י [היינו קודם התחלת התעניתים] דאז יחשב כמו כ"ז תעניתים דיום ראשון הוי תענית אחד ואח"כ עולה כל שעה ליום א'. ושעה לאו דוקא דמקצת היום ככולו:

(לא) מכח תשובה - היינו מכח תיקוני תשובה המבואר בספרים. ומ"מ טוב יותר שיצום מפוזרים שבכל עת יהיה לבו נכנע ויהיו חטאיו נגדו תמיד [מ"א]:

(לב) צריך לקיים מה שנדר - עיין בפמ"ג שמסתפק להיפך אם נדר להתענות שני ימים רצופים אם יכול לשנותם לצום ארבעים יום שאינם רצופים ע"ש:

(לג) הכא מודה - דהתם אדעתא שיצטער לא קבל עליו ולכן יכול ללות משא"כ הכא דסוף סוף יצטער לכן צריך לקיים מה שקבל עליו [ד"מ]:

(לד) שלפני יוה"כ - ויתחיל להתענות אחר ט"ו באב ולא יתענה בשבת ור"ח ואותם התעניתים שמתענים למספר ארבעים יום א"צ להשלים. והמתענה א"צ לקבל תענית לכל יום בפ"ע אלא יכול לקבלם בפ"א בעת שמתחיל:

(לה) שמי שקבל עליו - ואפילו לא אמר דרך נדר רק בקבלת תענית בעלמא:

סעיף ה

(לו) או בראש חדש - נראה דהמתענה ת"ח בר"ח ניסן או בר"ח אב דא"צ למיתב תענית לתעניתו דהא י"א דמצוה להתענות בם כמ"ש סימן תק"פ:

(לז) או בערב יום הכפורים - ודוקא הנך ימים הא שאר ימים שא"א תחנון כחדש ניסן ול"ג בעומר וט"ו באב ושבט ובין ובין יוה"כ לסוכות א"צ למיתב תענית לתעניתו [פמ"ג]:

(לח) ועיין לעיל סימן רפ"ח ס"ד - שם מבואר דין מיתב תענית לתעניתו:

סעיף ו

(לט) אין תענית צבור בבבל - וה"ה בכל חוץ לארץ כדמוכח לקמן סימן תקע"ה ס"י:

(מ) הלכך יחיד שקבל עליו תענית לא חיישינן וכו' - מלשון זה משמע דבא"י אם קבל עליו תענית סתם חיישינן שמא ת"צ קבל עליו וצריך להפסיק מבע"י ואסור במלאכה. ואולי דכהיום שאין מצוי להתענות הת"צ המבוארים לקמן בסימן תקע"ה ס"ג מסתמא כונתו אסתם תענית וצ"ע ועיין לקמן שם ס"י מש"כ בענין זה:

סעיף ז

(מא) שמת אביו או אמו - ר"ל שבשנה שמת בו אביו לא היה השנה מעוברת ובשנים הבאים אח"כ איתרמי שנה מעוברת דעת המחבר דסתם אדר הוא אדר שני וי"א להיפך וגם יש בענינינו טעם דאין מעבירין על המצות:

(מב) מיהו יש מחמירין להתענות בשניהם - עיין במ"א שמסיק דאם קבל עליו בנדר להתענות יום שמת בו אביו או רבו מחוייב להתענות בשניהם דכן הוא העיקר לדינא [וכ"כ הגר"א] אכן אם לא קבל עליו בפירוש רק מצד מנהגא שמנהג להתענות יום שמת בו אביו ואמו א"צ להתנהג לעולם אלא כמו שנהג בפעם ראשונה כשמתרמי לו השנה מעוברת דמעיקרא אדעתא דהכי קבל עליה אכן בפעם ראשונה גופא אם בא לימלך כיצד לעשות הנכון לומר לו שיתענה בשניהם (אכן אם קשה לו להתענות בשניהם נראה שטוב יותר שיברור לו יום ראשון דכן הוא המנהג) אכן האבלים אין צריכין ליתן לו קדיש אלא פ"א וכיוצא בזה כתבו בשם רש"ל מי שאינו יודע יום שמת בו אביו ואמו יברור לו יום אחד אך אל יסיג גבול אחרים לומר קדיש. אם מת אביו ביום ראשון דר"ח אדר שני יתענה לשנה הבאה שהיתה שנה פשוטה ביום א' דר"ח אדר ולא בכ"ט בו דלעולם אדר של שנה פשוטה עומד תחת אדר שני של שנה מעוברת. ומי שמת אביו ביום ראשון דר"ח כסליו ולשנה הבאה היה חשוון חסר ור"ח כסליו אינו אלא יום אחד צ"ע מתי יתענה אם בכ"ט לחשוון שהוא יום א' לפני ר"ח כסליו דהא לעולם יום שני עיקר שמונין למועדות משני וא"כ היה יום פטירת אביו יום אחרון מחודש חשוון וגם עתה יקבע ביום אחרון לחודש זה או נימא דעכ"פ הוי שם ר"ח עליו ולכן יקבע יום היא"צ עתה ג"כ בר"ח [ולא להתענות בו דהא אין מתענין בר"ח כדלקמיה אלא להדליק בו נר ולומר קדיש] ומסיק המ"א דאם שנה ראשונה למיתת אביו השנה היא חסרה וכמש"כ וא"כ עדיין לא הוקבע הענין עליו בנדר יקבע היא"צ בכ"ט לחודש חשוון וכמש"כ הטעם אבל כששנה הראשונה היא ג"כ מלאה א"כ צריך ליקבע היום בר"ח ולכן אף בשנים הבאים אחריהם אף שהם חסרים יקבע בר"ח ויש מאחרונים שסוברין דלעולם יקבע בר"ח והעולם נוהגין כהמ"א:

סעיף ח

(מג) ביום מיתת אביו - דהיינו דאם מת בג' ימים לאיזה חודש צריך להתענות בשנה הבאה ג"כ בג' ימים לחודש זה ואף דאינו אותו יום של ימות השבוע:

(מד) ולא ביום קבורה - ואפילו בשנה ראשונה שהאבילות של יב"ח מתחלת מיום הקבורה אפ"ה יא"צ הוא ביום המיתה ולא מיבעי אם יום הקבורה היה למחרת יום המיתה דאז נשלם הי"ב חודש של אבילות ג"כ ביום המיתה עצמה אלא אפילו היה יום הקבורה שנים או ג' ימים אחר יום המיתה דאז נמשך האבילות י"ב חודש אחר יום המיתה מ"מ היא"צ לעולם ביום המיתה קבעינן וי"א דבזה שיום הקבורה נמשך איזה ימים לאחר יום המיתה קבעינן היא"צ בשנה ראשונה ג"כ ביום הקבורה אבל בשאר השנים לכו"ע יקבע ביום המיתה:

סעיף ט

(מה) אין מתענין כלל - אבל להדליק נר ולומר קדיש יהיה באותו יום:

(מו) וכן בשאר ימים וכו' - וה"ה אם הוא בעל ברית א"צ להתענות דיו"ט שלו הוא ואם ירצה יתענה רק עד מנחה גדולה. טוב להתענות יום שמת בו רבו מובהק כי חייב בכבודו יותר מכבוד אביו [של"ה]:

סעיף י

(מז) די בהליכה זו - שהרי לא נדר אלא לילך וקיים הדבר אבל אם נדר להוציא יו"ד זהובים בהליכה זו ואח"כ השכירוהו ללכת שם לא יצא י"ח:

סעיף יא

(מח) ואירע בהם תענית חובה - ואפילו בעת שנדר לא אמר אלו הימים אלא אמר סתם שמקבל עליו לצום מהיום מ' יום רצופים:

(מט) עולין לו - ודוקא בתענית חובה שהוא שלא ע"י נדר אבל אם היה עליו חוב ע"י נדר כגון שנדר לצום בב' וה' ואח"כ נדר לצום מ' רצופים אין ב' וה' עולה לו דהם שני נדרים [אם לא שיאמר דכונתו היה שיעלה בחשבון הארבעים] ומ"מ מי שרגיל מכבר להתענות י' ימי תשובה דהוי ג"כ כעין נדר ואח"כ נדר בט"ו באב להתענות ארבעים יום רצופים עולין לו העשרה ימים בתוך חשבון הארבעים דודאי כונתו נגד מ' יום שעלה משה בהר כמ"ש ס"ד וא"כ הו"ל כאלו אמר מ' ימים אלו דפשוט דאפילו היה בהם כמה תעניתים עולים לו מי שרגיל להתענות י' ימי תשובה ואירע יום שמת בו אביו בין ר"ה ליוה"כ א"צ להוסיף להתענות ה' ימים לפני ר"ה מידי דהוי אצום גדליה ויוה"כ שהם חובה ועולין בתוך הי' ימים ואם יום שמת אביו הוא לפני ר"ה בימי הסליחות צריך להתענות ד' ימים חוץ מיום ההוא ואם חל ביום ראשון של סליחות או בער"ה א"צ להתענות כנגדו יום אחר דימים אלו הם קבועים לעולם בתוך העשרה ימים:

סעיף יב

(נ) אלא דואג ואונן - וישמור עצמו מן הכעס. ואם יש לו משא ומתן יעשה באמונה ובנחת ביותר שלא יבוא לכלל כעס: