משנה ברורה על אורח חיים תקלז

►| משנה ברורה • על שולחן ערוך אורח חיים תקלז |◄

סעיף א

(א) דבר האבד - ר"ל שאם לא יעשהו עכשיו יבא לידי הפסד. ואם הדבר אצלו בספק עיין במ"א שמקיל ובח"א כתב שיעשהו ע"י עכו"ם ולא בעצמו ועיין בבה"ל שצידדנו דכונת המ"א הוא ג"כ אם אותו החשש שהוא חושש הוא מצוי שיבוא ואז נראה דיש להקל גם ע"י עצמו אכן יראה לעשות בצנעא אם אפשר ועיין בפמ"ג שכתב דלדברי המ"א יש להקל נמי בספק צורך המועד והיינו ג"כ אם בעיניו קרוב שיהיה זה לצורך המועד:

(ב) הארץ הצמאה - ועיפה למים שאם לא ישקנה תמיד תפסד:

(ג) שכיון שהתחיל וכו' - אבל אם לא התחיל לא תפסד ע"י איחור איזה ימים ואסור:

(ד) שדה הבעל - פי' שדי לה במטר השמים:

סעיף ב

(ה) בין חדש - שהתחיל לנבוע מחדש וקמ"ל דלא חיישינן כיון שחדש הוא דלמא יפלו כותליו ואתי לתקן במועד א"נ דלמא אתי לאיתויי ממקום אחר והוי טרחא יתירא:

(ו) הבריכה - מים מכונסין בבור עמוק והוי טרחא יתירא שצריך לדלות בכלי:

(ז) ממי הגשמים - ואפילו אינו דולה אלא ממשיך מהן ברגל דהיינו שהבור או מקום המקובץ מהגשמים מלא על כל גדותיו דאז אין צריך לדלות אסור מפני שסופו לדלות כשיחסרו. וממעין נמי בהמשכה ברגליו שרי להשקות אבל כל שדולה בדלי או בכד אסור:

(ח) אפילו ערוגה אחת וכו' - וכ"ש כשהם שתי ערוגות ואחת גבוה מחבירתה אין דולין מהתחתונה להשקות העליונה. ואם היה ערוגה של ירק וכונתו כדי לאוכלן במועד מותר וכדלקמיה בס"ד:

סעיף ג

(ט) שלא פסקו - ר"ל שאינו פוסק בשום פעם אלא מושך תמיד מן האגמים [וגם האגמים גופא צריך שלא יפסקו תמיד] אבל אם דרכן לפסוק בשום פעם אף דעכשיו יש ריבוי מים בהם באופן שבכל חוה"מ לא יצטרך לדלות בדלי ויוכל להמשיך ברגלו אפ"ה אסור משום לא פלוג דשמא יהיה נדמה לו שיש בו מים די על כל חוה"מ ובאמת אינו כן ויבוא לדלות בדלי:

(י) עוברת ביניהן מותר להשקות מהן - היינו מן הבריכות ע"י המשכה ולא חיישינן דלמא פסקי וטרח ואזיל ואייתי ממקום אחר דאי פסקי יכול ליקח מאמת המים. ועיין בב"י שכתב בשם הנ"י בשם הראב"ד דדוקא כשאמת המים נכנס בתוך הבריכות אבל אי לא עיילה לגווה אע"ג דנכנס לתוך השדה אסור דאיכא למיחש דלמא אתי למטרח ולאתויי ובחידושי הריטב"א כתב דלאו דוקא כל שעוברת בסמוך לשדה ממש קרי ביניהם. ועיין בטור וב"י לענין חריצין הנעשין להמשיך בתוכן מים מן הנהר לצורך שדות אימתי מותר להשקות מהן את השדות בהמשכה ועיין בט"ז מש"כ בזה:

(יא) וכן בריכה שנטפה וכו' - היינו בית השלחין שהוא גבוה והיה מעין נובע מצדו ובצד אחר היה בית השלחין נמוך ובין אלו בית השלחין היה בצד בית השלחין הנמוך בריכה קטנה וכשמשקין בית השלחין הגבוה ממעין שלו נוטפין טיפין טיפין מתוך בית השלחין הגבוה לתוך הבריכה הנמוכה:

(יב) ועדיין היא נוטפת מותר וכו' אחרת - ר"ל בית השלחין הנמוכה ואע"ג דבריכה עבידה דפסקא ואפשר דאזיל וטרח ומייתי ממקום אחר הואיל ומטפטף עדיין מבית השלחין הגבוה מים שבאו ממעינו אמרינן דבוודאי לא פסקא:

(יג) והוא שלא פסק המעיין וכו' - אבל אי פסק המעיין אע"ג דעדיין מטפטף מבית השלחין הגבוה לתוך הבריכה אין משקין מהבריכה לבית השלחין הנמוך דלמא פסק ואזיל וטרח ומייתי ממעיין אחר:

סעיף ד

(יד) שרוצה לאכלן וכו' - אין הכונה דוקא כשרוצה לאכול בעצמו אלא ר"ל שיהיו ראויין לאכילה במועד ועומדין לימכר [ריטב"א]:

(טו) לדלות וכו' - דכל שהוא לצורך אוכל נפש אפילו טרחא יתירא התירו. ועיין בפמ"ג שכתב די"ל דוקא צורך המועד באוכל נפש הא לצורך המועד מכשירי אוכל נפש וכדומה י"ל דטרחא יתירא אסור אמנם בחידושי הרמב"ן (בליקוטיו) על מו"ק כתב בהדיא דמכשירי אוכל נפש כאוכל נפש וכעין שהתירה התורה והשווה מכשירי או"נ כאו"נ כשא"א לעשותן מעיו"ט:

(טז) ועושה כדי להשביחן אסור - היינו אפילו בהמשכה בלא הדלאה דאז היה מותר אם היה חשש פסידא דהיינו בבית השלחין אבל בזה שא"צ אלא להשבחה בעלמא אסור:

סעיף ה

(יז) אין עושין וכו' - דהוא טרחא יתירא ואסור אף דאיכא פסידא:

(יח) ונתקלקלו - ועדיין ניכר החריץ מעט אפילו פחות מטפח דאלו נסתם לגמרי אסור דהוי כחדתי:

(יט) ה"ז מתקנן במועד - דליכא טרחא כולי האי:

(כ) אסור להעמיקן - וה"ה דאסור להרחיבן:

סעיף ו

(כא) אמת המים - היינו החריצין העשויין בקרקע שבהם המים הולכות סביבות השדה ומשקות אותו ונקרא אמה לפי שהוא רחב אמה ועמוק אמה:

(כב) שנתקלקלה מתקנין אותה - אבל אין עושין אותה לכתחלה וה"ה אם נסתמה לגמרי שלא נשאר אפילו טפח ג"כ אסור לתקנה דזה הוי כעשיה לכתחלה:

(כג) עמוקה טפח וכו' - מלשון זה משמע דס"ל דאפילו לא היתה חפורה מבעיו"ט אלא טפח מותר לחפור בחוה"מ יותר וכ"ש כשהיתה חפורה ונסתמה עד טפח אבל מלשון הגמרא דקאמר ומתקנין את המקולקלת משמע דוקא לתקן המקולקל מותר אבל לחפור מחדש אסור בכל גווני [מ"א] וכן משמע מכמה פוסקים:

(כד) עד ששה - דזהו שיעור אמת המים וצריך לצמצם השיעור לא יותר ולא פחות דזהו שיעור אמת המים שיעברו בה המים שפיר וכן ברוחב האמה דבעי ששה טפחים. ואפילו היתה אמה זו עמוקה יותר מששה טפחים קודם שנתקלקלה אינו רשאי לתקן בה עכשיו אלא עד ששה טפחים בלבד בלבד [ריטב"א]:

(כה) עד שבעה - שזהו ג"כ הוספה בחפירה חמשה טפחים. ואם היתה עמוקה שלשה אפשר דאסור לחפור עד שמנה דטרחה יתירא היא להשליך העפר לחוץ מעומק האמה [מ"א] ונכון להחמיר בזה דבמאי דהקיל השו"ע עד שבעה ג"כ יש מהפוסקים שמחמירין בזה:

סעיף ז

(כו) מושכין את המים וכו' - פי' שעושין סביב האילן חפירות למלאות אותן מים ותו אין בזה טורח הרבה לעשות חריץ שימשכו בו המים מאילן לאילן:

(כז) ובלבד שלא ישקה וכו' - דאף אם לא ישקה כולה ליכא פסידא לאילנות דאף שע"י ההשקאה יהיה הרוחה לאילנות לא שרינן טרחא רבה בשביל הרוחה:

(כח) את כולה - שכיון שהיתה לחה במים מקודם אין בה טורח יותר ע"י ההשקאה:

סעיף ח

(כט) כדי שיכנסו בה מים וכו' - דהוי כמזבל שדה במועד וכנ"ל:

(ל) כדי לאכלן במועד - עיין בבית מאיר שדעתו דאינו אסור רק אם כונתו כדי להשאיר כל הדגים אלאחר המועד אבל אם כונתו כדי לאכול מהן אפי' אין דעתו כדי לאכול כולן שפיר דמי אולם מביאור הגר"א דמדמה זה להא דתנן בדף י"ג ע"ב הדשושות עושין בצנעא לצורך המועד ושם הלא כתב המחבר לעיל בסימן תקל"ג ס"א שלא יערים לטחון יותר בכונה [אכן דין הערמה גופא לאו מלתא ברירה היא לאיסור עי"ש] ועיין בפמ"ג שמסתפק ג"כ בזה:

(לא) כגון שפותח למעלה מקום וכו' - דאף על פי שכונתו לדגים בעינן שיהיו מעשיו ניכרים לכך יש לפתוח שני פתחים הא חד פתח אף על פי שכונתו לדגים אסור כיון שאין מעשיו ניכרין ומתחזי כמו שמכוין להשקותה וכתב הריטב"א בחידושיו דכ"ז רק לענין איסור לכתחלה אבל בדיעבד לא קנסינן ליה אם הוא אומר שדעתו להיתר וכן הדין לענין סעיף טי"ת ויו"ד וי"א:

(לב) ולמטה מקום שיצאו - דהיינו שעושה שם חור קטן שיזובו המים משם וישארו הדגים ניצודין מאליהן ואע"פ שממילא השדה שותה מהמים שרי דדבר שאין מתכוין הוא:

סעיף ט

(לג) כגון שמשוה כולה - שיותר צריך קרקע שוה לדוש מלחרוש והרבה ראשונים ס"ל להיפוך וע"כ תרוייהו אסירי [ב"ח וכן משמע מביאור הגר"א שיש לחוש לדברי אלו ראשונים ואפשר דגם הוא מודה להב"ח דתרווייהו אסירי]:

אין על סעיף י

סעיף יא

(לד) ואם ניכר שמכוין בשביל הענפים וכו' - ובכל הדברים האלו וכיו"ב תרתי בעינן שיהא כונתו להיתר ומעשיו יהיו מוכיחין וניכרין שלדעת צורך ההיתר הוא עושה כמו שכתבנו אבל אם כונתו לאיסור אע"פ שמעשיו מוכיחין שלצורך ההיתר הוא עושה וכן אם כונתו לענין היתר ואין מעשיו מוכיחין עליו אסור:

סעיף יב

(לה) אין מתליעין וכו' - שנוטל התולעין שנפלו באילנות אע"פ שנפסד האילן אסור דטרחא יתירא הוא:

(לו) ולא מזהמין - כשנשרה קצת קליפתו מדביקין שם זבל שלא ימות ואיסורו ג"כ משום טרחא יתירא:

(לז) בשמן - דהיינו שקטעו נופו קודם המועד כדי שיוציא נופות הרבה סביב מקום הקטיעה מותר לסוכו בשמן במקום הקטיעה כדי שלא ימות וכן הפירות מותר לסוך בשמן כדי שלא יפסדו דכל זה לא הוי טרחא יתירא ושרי:

סעיף יג

(לח) אישות - הוא שרץ קטן שאין לו עינים ודרכו לחפור בפנים הקרקע וכאשר ימצא בשדה יקלקל האילנות ע"י חפירותיו:

(לט) אין צדין אותן אלא וכו' - דלא מפסיד כולי האי בשדה לבן:

(מ) וי"א וכו' - עיין בבה"ל:

סעיף יד

(מא) צאן לדיר - היינו שמכניסין בהמות לשדה ושוכבות שם בלילה וכל הלילה מטיילות הבהמות ממקום למקום עד שמזדבלת כל השדה:

(מב) לזבל השדה - אע"פ שאינו בידים מפני שנראה כמזבל בעצמו והמזבל הוא תולדה דחורש מפני שמיפה את הקרקע לזרוע בה:

(מג) אפילו אם מחזיק לו טובה - ר"ל אפילו בשבת גופא:

(מד) וביו"ט יכול וכו' - ר"ל לאחר יו"ט דמזונות לא מיחזי כשכר ממש. [ומ"מ היינו דוקא בזה דאינה מלאכה גמורה אבל עכו"מ העושה מלאכה גמורה ביו"ט בשביל ישראל אסור ליתן לו שכר מזונו דמראה שהיה ניחא ליה במלאכתו שעשה בשבילו] וה"ה דיכול ליתן לו מזונות ביו"ט גופא:

(מה) ובלבד שלא יתן לו שכר אחר - דכשיתן לו ידעו שעשה מדעת ישראל ויסברו ששכרו לעשות מלאכה לימים:

(מו) ובלבד שלא יזכירנו - ר"ל שלא יאמר לעכו"מ עשה ואתן לך שכר לאחר המועד דכל שאין עושה אין אומר לעכו"מ לעשות כדלקמן בסימן תקמ"ג ס"א:

(מז) ולא ימסור לו שומר וכו' - מפני שנראה כאלו שכרו לעכו"מ מתחלה לשם זה [לבוש]:

(מח) בחול המועד - אבל בשבת ויו"ט אסור אפילו בשכיר שנה וכן למסור לו שומר אסור בשבת ויו"ט:

(מט) ומוסרין לו וכו' - אבל לשכור לו שומר במועד אסור אפילו בכגון זה:

סעיף טו

(נ) אם אינו נפסד וכו' - דאם הוא נפסד מותר לקצרו ומסתברא דאפילו אם רק אבוד מקצתו ג"כ מותר:

(נא) אין מצריכין אותו ליקח וכו' - וכן אין מחייבין אותו לשאול מחבירו:

(נב) ובורר כדרכו - ובורר וטוחן כדרכו כצ"ל. ור"ל דאין צריך שינוי ומה דהחמירו שלא ידוש בפרות משום דאוושא מילתא. ומ"מ אין לו לעשות כל אלו מלאכות אלא לפי מה שהוא צריך לאכילתו:

(נג) שלא ידוש בפרות - הטעם כנ"ל. ולפ"ז גם בשאר בע"ח אסור:

סעיף טז

(נד) יכול וכו' - עיין ט"ז מה שכתב בשם רוקח דאדם חשוב צריך להחמיר אף בדבר האבד ובבדק הבית מפקפק בזה. ומ"מ טוב שיעשה בצינעא אם לא שאירע פעם אחת תקלה ע"י שהעולם דימו שמותר לעשות לכוין לכתחלה ולהניח המלאכות על חוה"מ דאז אפשר דממידת חסידות צריך תו ליזהר בכגון זה מעתה [פמ"ג]:

(נה) לבצרו - ופועלים ישראלים יכולים ליטול שכר אף שיש להם מה לאכול ואצלם לא הוי דבר האבד מ"מ הותר אצלם לעשות בשבילו דומיא דפועל עני עני שאין לו מה יאכל דמותר לבעה"ב ליתן לו מלאכה:

(נו) ולדרוך היין - היינו כשהענבים יתקלקלו עד לאחר המועד [הגר"א]: