משנה ברורה על אורח חיים תסו

►| משנה ברורה • על שולחן ערוך אורח חיים תסו |◄

סעיף א

(א) ויתן ע"ג מכתו וכו' - ר"ל שע"י לעיסה בפיו מתערבים החטים ברוק ויחמיצו כשישהו ע"ג מכה בשיעור מיל ויעבור עליהן בבל יראה ובל ימצא ואפילו לעסן והניחן ע"ג מכתו קודם פסח צריך להסירן כשתגיע שעה ששית בע"פ אא"כ כבר נסרחה עד שנפסלה מאכילת כלב וכמו שנתבאר בסימן תמ"ב וכתבו הפוסקים דכל זה בחטים של ישראל אבל חטים של גוי שלעסן הגוי והשאילן לישראל להניחן ע"ג מכתו בפסח ה"ז מותר אם אין האחריות של הרטיה על הישראל דעל רטיה של עכו"ם אינו עובר בב"י ואם אין לגוי חטים יכול הישראל להקנות לו חטים משלו וילעסן הגוי ושוב יקבל הישראל ממנו את הרטיה רק בתורת שאלה. ואע"פ שחמץ אסור בהנאה ואפילו חמצו של עכו"ם וכדלעיל בסימן תמ"ג שאני הכא שהוא נהנה מחמץ זה שלא כדרך הנאתו ואין בו איסור רק מד"ס ובמקום חולי ואפילו אין בו סכנה לא גזרו ומ"מ אם יוכל להתרפא כשירכך רטיה זו של חטין ע"י מי פירות אין נכון לעשותו ע"י רוק:

(ב) מפני שהן מחמיצות - וכ"ז אם מכתו אין בה סכנה אבל כשיש בה סכנה מותר אף במקום שיש לאו דב"י אם רק אפשר שרפואה זו תועיל לו ואין בקל לעשות בדרך היתר ואפילו אכילה ושתיה גמורה של חמץ נמי מותר לרפואתו כיון שיש בו סכנה:

סעיף ב

(ג) צריך לבערם - דרוק מחמיץ וכנ"ל וע"כ צריך לבערם ואף שלא שהתה הבהמה באכילתה כשיעור מיל מ"מ כשלא יבער תבא לידי חימוץ ויעבור על ב"י:

(ד) הואיל וכבר ביטל - וא"כ יצא מחשש דאורייתא דאף בודאי חמץ שוב אינו חייב בביעורו רק מדרבנן ולהכי כ"ז שא"י ברור שיש ריר לא מחזקינן איסורא ותמהו עליו האחרונים דמאי מהני ביטול של כל חמירא בע"פ לחמץ שעתה בפסח נתחמץ וכתבו דהלשון מגומגם והכוונה אם ביטל בהדיא קודם שנתן לבהמתו ואמר כל השעורים שישארו מבהמתי מבטל אנכי:

(ה) אע"פ שאין רואה וכו' - דמסתמא אית בהו רירי וכתבו האחרונים דכל זה בסוס וכה"ג אבל בשור ופרה בודאי יש להחמיר אפילו מן הסתם דידוע שמוציאין ריר באכילתם וכדלעיל בסימן שכ"ד סי"ז ונכון להחמיר בכל הבהמות לבער הנותר אף שאין רואה עליו רוק וע"כ טוב לכתחלה שיתן לבהמתו מעט מעט כדי שלא ישתייר כלום מאכילתו:

סעיף ג

(ו) החומה - וה"ה כותל של עץ שמזיע:

(ז) מותר - ואין חילוק בין אם הזיעה באה מפני מיעוט אויר כמו שמצוי במרתפים ובמערות שהכותלים והאבנים מזיעים בין אם באה מכח מים שיש בה כגון בחומה של לבנים חדשים שלפעמים מזיעים מחמת שלא נתייבשו עדיין הכתלים או בכותל של עץ שהעצים לחים ומזיעים בכל גווני אין הזיעה מחמיץ כמו דמצינו לענין הכשר טומאה דזיעה אינה חשובה כמים להכשיר. ומ"מ לא עדיף ממי פירות וא"כ לפי מה דפסקינן לעיל בסימן תס"ב דמי פירות עם מים ממהרים להחמיץ אין ללוש בהם לכתחלה ואם הוא מלוחלח עדיין ירקדנו ויקיים המלוחלח עד אח"פ והנותר ילוש ויאפה לפסח וכתבו הפוסקים דכל זה בזיעה הבאה מכתלים אבל אם הזיעה באה מחום והבל דמים חמין הנמצא בה כגון שיש שם גיגית של מים חמין ועי"ז נתלחלח השק לכו"ע הוי תולדות המים ומחמיץ:

(ח) ויש אוסרים - ס"ל דלא ילפינן חמץ מהכשר טומאה ולגבי חמץ כל שהוא רטיבות של מים יש בו כח להחמיץ ויש שכתבו טעם סברא זו לפי שהחומה מזיע מכח המים שיש בה ואף זיעת כותל של עץ גם כן דינו כמים כי ע"פ רוב יש בו ג"כ בליעה ממי גשמים שנוטפים על הכתלים ולפעמים ג"כ נוטפים עליהם מי גשמים לאחר שנקצצו מן הארץ ולפי טעם זה בזיעה של אבנים או מתכות או זכוכית גם לסברא זו איננה מחמיץ וכמי פירות דמי. ולדינא העיקר כדעה הראשונה וכמו שסתם המחבר בתחלה ומי פירות הן ומ"מ יש לחוש לכתחלה לדעת האוסרין ואעפ"כ להשהותו לאחר הפסח שרי ואם רוצה להשתמש בקמח זו לפסח יש להתירו ע"י ריקוד ואפילו נתייבש והקמח המלוכלך יזרקנו והשאר ישתמש בו:

סעיף ד

(ט) נפלו מים - אפילו בפסח גופא:

(י) או נתלחלח השק - ממים ולדעת היש אוסרים בסעיף הקודם אפי' נתלחלח מזיעת החומה. וכיון שנתלחלח השק מסתמא הגיע הלחות אף לקמח שבמקום הזה:

(יא) המקום המלוחלח - עם הקמח שבמקום זה וצריך לאחוז מן הקמח עם השק סביב הלחלוח כפי אומד הדעת עד היכן שהגיע הלחלוח ומעט יותר:

(יב) כל הקמח שבשק - ונכון לכתחלה לרקד אח"כ גם לכל הקמח הנשאר ויש מי שכתב דכ"ז אם הלחלוח היה לצד מטה של השק דבזה מהני תקנה זו שיאחז ממקום המלוחלח עד קצה השק אבל בנפלו המים על השק מלמעלה מאי מהני במה שיאחז מלמעלה במקום המלוחלח אולי הגיעו המים בעומק השק כדרך מים שנכנסים בעומק למטה ואפשר נתיבשו שם ג"כ ואי אפשר להכיר עד היכן מקום המלוחלח וע"כ באופן זה אין להקל בלי ריקוד מדינא אף בדיעבד ומ"מ אפשר דבקודם פסח אין להחמיר בזה בדיעבד אם לא ריקד:

(יג) ואם א"א לעשות כן - כגון שנתלחלח מצדו בהרבה מקומות או שחלק גדול משק נתלחלח או שזרקו השק ממקום למקום ומסתמא נתערב הקמח בתוכו:

(יד) והשאר מותר - דבמקום שנתלחלח יתדבק הקמח ויהיה כמו עיסה וישאר למעלה בנפה והקמח שעובר דרך נקבי הנפה בודאי לא נגעו בהן המים ואם הוא ביו"ט שאסור לרקד קמח יותר מכפי הצורך לו ירקדנו ע"י עכו"ם כדי לבער החמץ ואם נפלו המים ביו"ט ולא שהו המים בקמח עדיין שיעור מיל יכול ליתן לנכרי במתנה ויצא בזה כיון שלא נתחמץ עדיין:

(טו) לא מהני ריקוד - ואפילו קודם פסח. וכתבו האחרונים דדוקא ריקוד לא מהני בנתייבש אבל תיקון הראשון שהזכיר המחבר לאחוז במקום המלוחלח [ובאופן שלא טלטלו השק ממקום למקום ויש להכיר מקום המלוחלח היטב וכנ"ל] שפיר מהני ואפילו בנתיבש בפסח ויאחז בידו מקום המלוחלח עם הקמח סביב הלחלוח והשאר מותר באכילה ומ"מ ראוי לרקד הנשאר וכנ"ל:

(טז) דמיפרך וכו' - ר"ל לפירורים דקים וירד דרך נקבי הנפה ויתערב עם הקמח. ואע"ג דבודאי יש ס' כנגדו ומתבטלים קודם הפסח מ"מ כשיגיעו ימי הפסח שאסורין במשהו יהיה חוזר וניעור ואע"ג דבלח בלח לא אמרינן חוזר וניעור וכדלעיל סימן תמ"ז ס"ד וקמח בקמח הוא לח בלח י"ל דפירורים אינם מתבוללים היטב בקמח ובאפי נפשייהו קיימין ואפשר דאפילו בשעה שלש העיסה ג"כ לא נימוחו ונתערבו וכשמגיעים ימי הפסח חוזרים ואוסרים:

(יז) ואסור לאכלו וכו' - ואפילו אם אפו קודם הפסח שאף שהפירור נאפה הרי הוא חמץ ולא נתבטל וכנ"ל. ועיין בפר"ח שדעתו דמקרי לח בלח ואינו חוזר וניעור ועכ"פ מותר לאפות קודם פסח וכן הסכימו הרבה אחרונים דאחר שנאפה נעשה גוש אחד ונתבטל ואינו חוזר וניעור ועיין במגן אלף שכתב עוד סניף לזה שיקח קצת מן הקמח ויאכלנו קודם פסח ונתלה החמץ במה שאכל ויש לסמוך ע"ז במקום הפסד. ומ"מ יקח מצות אחרות ללילות ראשונות דעכ"פ אין זה שמור כהוגן וה"ה בכל היכי דמכשרינן מטעם ס"ס וכדומה:

(יח) בפסח - ועכברים שנשכו השקים אם ניכר שאכלו מן הקמח ונתיבש הלחלוחית יש אומרים שאם הוא תוך הפסח כולו אסור דתלינן שהלכו בכמה מקומות בשק [ורוק שבפי העכבר מחמיץ כמו רוק של שאר בהמה וחיה] וע"כ לא מהני אחיזת אותו מקום ואם הוא לפני הפסח ירקד הקמח וישהנו עד אחר הפסח או ימכרנו וכדין נתלחלח במים הנ"ל אבל הרבה אחרונים תופסים לדינא דגם בזה מהני לאחוז סביב מקום הנשוך עם הקמח שאצלו היטב והשאר ירקדנו ויאכל בפסח ומהני עצה זו אפי' אם הוא תוך הפסח ומ"מ ראוי להחמיר כהי"א שלא במקום הדחק או הפסד וכ"ז כשהשק מונח במקומו בלא נענוע ולא נתערב הקמח אבל אם טלטל השק ממקום למקום או שנשכו בכמה מקומות בשק וא"א לתפוס ולנהל לא מהני עצה זו אף לדעת המקילין ודינו כדין נתלחלח במים וכנ"ל. אמנם לפי מה שכתבנו בסוף ס"ק הקודם דגם בנתלחלח השק במים מהני הרקידה במקום הפסד לאפות קודם פסח פשוט דה"ה גם בזה ועיין בשע"ת מה שכתב בענין זה:

(יט) אלא ירקדנו - כדי לבער החמץ שימצא בו:

(כ) ואם נתייבש בפסח וכו' - והטעם דקי"ל חמץ שנתערב בפסח במשהו ואם נתערב שלא בזמנו בנותן טעם וע"כ אם נתייבש בפסח אף שהלחלוח היה מקודם מ"מ כל זמן שהוא מלוחלח לא היה מתערב ומתי התחיל להתערב כשנתייבש ונפרך פירורים לתוך הקמח א"כ נעשה התערובות בפסח שהוא במשהו ואסור להשהותו [ואף דירקדנו הרי חיישינן שירדו פירורים קטנים דרך נקבי הנפה וכנ"ל] משא"כ אם נתייבש קודם פסח הרי קי"ל דהוא בכדי נתינת טעם בכל הקמח וכאן אין בו שיעור זה. כתבו האחרונים דכל הסעיף הזה מיירי דידעינן שנתלחלח השק ממים אבל אם ספק שמא לחלוחו הוא ממי פירות יש להקל לאכלו בפסח ע"י ריקוד אף אם נתייבש בתוך הפסח דהוי ס"ס שמא נתלחלח ממי פירות ואת"ל מדברים המחמיצין שמא לא נתערב כלום בהקמח מלחלוחית שנתייבש ומ"מ אם אפשר לו בקל למצוא קמח אחר לפסח אין כדאי לכתחלה לסמוך על ס"ס לאכלו בפסח אלא יצניענו לאחר הפסח וה"ה אם נתלחלח באיזה דבר שיש דעות בין הפוסקים אם הוא בכלל מי פירות או מים ג"כ מותר ע"י ריקוד:

(כא) אסור להשהותו - ולא כתב שיזרקנו לחוץ דהוא אזיל לשיטתו לקמן בסימן תס"ז ס"י ע"ש ולדידיה יכול למכור לעכו"ם חוץ מדמי איסור שבו אבל לדעת הרמ"א שם דנוהגין לשרוף הכל ה"ה בזה. ודע דלפי מה שהסכימו האחרונים דבמקום הפסד גדול יוכל לסמוך על דעת המחבר בס"י וכמו שכתבנו לעיל בסימן תמ"ז במשנה ברורה סק"ג יכול למכור כל השק לעכו"ם חוץ ממעט הקמח המחומץ שבו. ופשוט דהוא ביש עכו"ם לפניו:

סעיף ה

(כב) הטל וכו' - כל הני דמחמיצין היינו אם שהה בלא עסק שיעור חימוץ דלא גרע ממים דע"י התעסקות אינו בא לידי חימוץ:

(כג) וכן מי רגלים - היינו דאדם בין שהוא גדול בין שהוא קטן אבל דבהמה ושאר בע"ח יש דעות בין הפוסקים אם מחמיץ:

(כד) ומי הפה והחוטם וכו' - בין של אדם בין של שאר בע"ח והטעם בכ"ז דכל אלו הם תולדת המים והוו כמים:

(כה) אבל דם - וה"ה דמי המרה ג"כ אין מחמיצין דהוו כדם וליחה סרוחה וא"כ מותר לעשות ממנו עיסה לרפואה:

(כו) וחלב - בקמ"ץ וה"ה חלב בציר"י [וכן שומן] אפי' רותח וצלול וכ"ש נקרש והטעם בכ"ז דאינו אלא כמי פירות ואין מחמיצין ואע"ג דחלב ודם בלא"ה אסורין מ"מ בטל בששים משא"כ חמץ בפסח שהוא במשהו:

(כז) וזיעת אדם - וזיעת בהמה עיין לעיל בסימן תנ"ג ס"ז ובמשנה ברורה שם. וצואה בין דאדם בין דשאר בע"ח אינו מחמיץ ולפיכך אם נתלחלח שק של קמח בצואה מרקד הקמח והבצק הנמצא שם יזרקנו לחוץ והשאר מותר. ודוקא בצואה אבל במים היוצא מפי הטבעת וכן בצואה שהיא רכה מאוד י"א דדינו כמי רגלים הנ"ל. כתבו הפוסקים דחטים הנמצאים בגללי בהמה אפילו הם מרוככים לא אמרינן שנתחמצו על ידי הלחות הנמצא שם דגללים אינו מחמיץ וכנ"ל:

(כח) אינו מחמיץ - הנה הם שוים כולם לזה שאינו מחמיץ כשהוא לבדו אבל מ"מ יש חילוק ביניהן דחלב [וכן חלב ושומן ודם] דינו כמי פירות לכו"ע ועם מים ממהר להחמיץ ודינו כדלעיל בסימן תס"ב ס"ב ע"ש אבל זיעת אדם וכן צואה של כל בע"ח כמה אחרונים סוברים דאינו מחמיץ כלל ויש שמחמירין גם בזה:

סעיף ו

(כט) אינו בא וכו' - שטרדת הדלף מונע מלהחמיץ את הקמח השרוי במי הדלף ואפילו אם מתפשט הלחות יותר ממקום שהדלף מכה שם מ"מ ע"י טירוד הדלף שמכה בכח ומבליע טיפה אחר טיפה אינו מניח להחמיץ כל סביביו:

(ל) שיהיה הדלף טורד וכו' - ר"ל שיהיו הטפות יורדות רצופות זו אחר זו כל היום דאל"ה יצטרפו השהיות שבין טיפה לטיפה לשיעור מיל וכדלעיל בסימן תנ"ט ס"ב בהג"ה ויש מאחרונים שמפרשין הטעם דכשאינם יורדות רצופות אין בכחם למנוע החימוץ:

(לא) ויאפנו מיד לכשיפסק - ר"ל שלא יניח הקמח שנתלחלח במים בלי עסק אלא ילוש ויאפה מיד וכמבואר לעיל בסימן תנ"ט ס"ב וזהו לכתחלה אבל דיעבד אין אסור אלא כשנשתהה שיעור מיל אחר שהפסיק הדלף:

(לב) ואם הוא מסופק - דספיקא דאורייתא הוא ואפילו להשהותו אסור. ודע דה"ה בדגן ג"כ דינא הכי דאם הדלף טורד עליו טיף אחר טיף אפילו כל היום כולו אינו בא לידי חימוץ ואם אינו יורד טיף אחר טיף נחמצין ע"י המים ואף כשיורד עליו טיף אחר טיף מיד שהפסיק צריך לטוחנן:

(לג) אסור - עיין בפמ"ג שדעתו להחמיר בכל אופן בקמח הלח כי אין אנו בקיאין לידע איזה מקרי טיף טיף ע"ש: