משנה ברורה על אורח חיים שפז
סעיף א
[עריכה](א) המשתתפין במבוי - ולא מיירי בפת אלא בשאר מיני אוכלין ומשקין:
(ב) צריכין לערב בחצרות - היינו החצרות עם הבתים:
(ג) כדי וכו' - ר"ל דמדינא לא היו צריכין לערב בחצרות הפתוחות למבוי כלל שהרי מעורבין ומשותפין כבר ממילא ע"י שיתוף שבמבוי אלא כדי וכו':
(ד) שהרי אין וכו' - ויאמרו אבותינו לא עירבו:
(ה) ואין צריכין לערב בחצרות - כל אחת לעצמה:
(ו) שהרי התינוקות מכירים בפת - מתוך שהפת היא חיי האדם לפיכך מכירים בו כשמשתתפים בו [ב"י] ומיירי שהניחו הפת בבית שבחצר והיה פת שלמה ולא פרוסה ואי לא"ה לא מהני:
(ז) אין סומכין על השיתוף - ששיתוף המבוי אינו מועיל אלא לחבר כל החצרות עם המבוי יחד אבל לא לחבר הבתים עם החצרות שיהא מותר עי"ז להוציא מן הבית לחצר:
(ח) מותרים להשתמש בחצירות שבמבוי - היינו להוציא מחצר לחצר כלים ששבתו בבית והטעם דכשם שהשיתוף מחבר לכל החצרות שיהיה מותר לטלטל מהן למבוי כן מחברן שיהיה מותר לטלטל מזה לזה:
(ט) אפילו וכו' ביין - דאע"ג דעירובי חצרות לא מהני בעלמא כ"א בפת הכא מיגו דמהני לענין שיתוף [דמהני אפילו בשאר אוכלין ומשקין] מהני נמי לענין ע"ח:
(י) וכן סומכין אעירוב וכו' - כבר נזכר זה בדברי המחבר מקודם ואגב גררא חזר וכתבו [מאמר מרדכי]:
(יא) ונראה לי הטעם וכו' - אע"ג די"ל דטעם המנהג הוא משום דמקמח אופין פת ופת הלא קי"ל דשיתוף מועיל במקום עירוב י"ל דרצה ליישב המנהג אף לי"א שבדברי המחבר דהיכא שלא עירב כל חצר לעצמה לכו"ע אין סומכין על השתוף במקום עירוב ואנן נהגינן דאין עושין רק שיתוף לבד:
(יב) היינו בזמן הגמרא שבני החצר וכו' - הקשה הלבוש א' מי יאמר שבזמן הגמרא לא נתנו כל בני החצר לשיתוף רק אחד מבני החצר ועוד לו יהי שאחד מבני החצר נתן לשיתוף מה בכך הרי הוא מזכהו לכולם והוי כאלו כולם נתנו עי"ש אך העיקר שהעולם סומכין על דעה הראשונה שאפילו לא עירב כל חצר לעצמה אם נשתתפו בפת סומכין עליו וא"צ לערב בחצרות כלל. ויותר טוב לומר בפירוש בשעת הנחת העירוב שמניחו גם לשם שיתוף ובזה יוצא לכולי עלמא כמו שכתב הריטב"א בהדיא: