לדלג לתוכן

משנה ברורה על אורח חיים שנ

לא בדוק
מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי


סעיף א

[עריכה]

(א) שאינם צריכים לו במקום וכו' - ואפילו הם כלים נאים:

(ב) שלא יעבירם ד"א - פי' אע"פ שהוא עומד ברה"י רק שבידו מוליך חפץ ד"א ממקום שהוא מונח עד סוף ד"א בר"ה ואם העביר חייב ואפילו אם הגביהו למעלה מעשרה טפחים כיון שלבסוף הניחו על הארץ:

(ג) ליטול מפתח ברה"י - היינו שהמפתח מונח שם מכבר ונוטלו משם ופותח הדלת ומיירי באופן שע"י נטילת המפתח ממקומו אינו עובר על איסור הוצאה כגון שיש (גאנאק) מבחוץ לבית והגאנאק עשוי במחיצות כדין רה"י או שהמפתח תחוב שם במנעול הקבוע בדלת ועיין לעיל בסימן שמ"ו ס"ב בהג"ה מה שכתבנו במ"ב:

(ד) ולפתוח שם - ולא חיישינן שיוציאנו אצלו דלמה יוציאו כיון שאין צריך לו מבחוץ כלל:

(ה) וכן מרה"י לר"ה - ר"ל שעומד ברה"י ונוטל מפתח המונח בר"ה ופותח שם החנות והנה יש בזה חלוקי דינים ואין כאן מקומו להאריך בזה וכבר ביארנו לעיל בשמ"ו ס"ג בהג"ה במ"ב:

(ו) שהוא צריך וכו' - ובין שהמים נתונים בכלים נאים או אינם נאים וכן כל כיו"ב באוכלין ומלבושין לפי שהן חפצים הצריכין לו במקומו:

(ז) בכרמלית וכו' - דבר"ה גופא הוא רק מטעם גזירה שמא יביאנו אצלו ולא גזרינן גזירה לגזירה:

(ח) ויש מפרשים וכו' - והעיקר כסברא ראשונה [א"ר]:

סעיף ב

[עריכה]

(ט) וישתין או ירוק וכו' - דמה שמוציא השתן או הרוק מגופו זה מקרי עקירה ואם השתין או רק חייב חטאת דמחשבתו שהוא צריך לזה משוי ליה מקום והוי כאלו עקר ממקום שהוא ד' טפחים [גמרא]:

(י) או בכרמלית - דכיון דמרשות לרשות הוא איסור דאורייתא ממילא בכרמלית נמי אסור עכ"פ מדרבנן. וה"ה אם השתין או רק בר"ה או בכרמלית ברחוק ד' אמות [א"ר]:

(יא) פיו ואמתו לחוץ - דלא אזלינן בתר מקום יציאת השתן אלא בתר מקום שהשתן נעקר ממנו והוא הגוף העומד ברשות אחר ובפיו נמי שדינן ליה בתר הגוף שעומד ברשות אחר והוי כאלו הוציא מרשות לרשות והנה מלשון השו"ע משמע דבכרמלית נמי אסור אפילו כשהוציא פיו ואמתו לחוץ אמנם בביאור הגר"א כתב דכיון דזה הדין דאסרינן מרשות לרשות ברשויות דאורייתא הוא רק מטעם ספיקא דאסיק הגמרא בתיקו יש לנו להקל בזה בכרמלית דהוא ספיקא דרבנן וכעין שפסק השו"ע בכעין זה לעיל בסימן ש"ג סכ"ג עי"ש:

סעיף ג

[עריכה]

(יב) ומוכן לזרקו - עיין בא"ר שכתב דדוקא כשכבר נתהפך הרוק בפיו ועומד לצאת:

(יג) יש מי שאומר וכו' - אע"ג דהמחבר כתב יש מי שאומר אין לזוז מזה שכן דעת כמה ראשונים [א"ר עי"ש]:

(יד) שלא ילך ד"א - וה"ה שלא ילך אז מרשות לרשות עד שירוק והטעם בכל זה כיון דלמשדייה קאי משאוי הוא: