משנה ברורה על אורח חיים שט

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
| משנה ברורה על שולחן ערוך אורח חיים שט |


סעיף א[עריכה]

(א) והאבן בידו - ומיירי שהוא בחצר דאין בה אלא משום איסור טלטול ולכך לא אסרו בזה משום צערא דתינוק כדלקמן אבל בר"ה ודאי אסור משום איסור הוצאה דכשנושא את התינוק הוי כאלו נושא את האבן בידו [גמרא]:

(ב) געגועין עליו וכו' - ולכך לא אסרו טלטול שלא בידים במקום סכנת חולי וא"ת ישליך האבן מידו כמ"ש ס"ג דצריך לנער האבן מהכלכלה י"ל שיצעק התינוק ויבכה. ואם נפל האבן מיד התינוק אסור להגביה וליתנו לו דזהו טלטול בידים אלא יוריד התינוק מעל כתפו ויגביה התינוק את האבן ויחזור ויטלנו:

(ג) אבל אם אין וכו' - דמה שמטלטל להתינוק עם המוקצה הוי כאלו הוא עצמו מטלטל להמוקצה ואסור:

(ד) ואתי אבוה לאתויי - ר"ל ונמצא מטלטל המוקצה בידים וזה לא התירו אפילו במקום שנוגע לחשש חולי הבן כיון דלא הוי חשש סכנת נפש:

(ה) עם דינר בידו - ר"ל דאז יוכלו לטעות ולומר דכשם שהתירו בשביל התינוק לישאנו כשהדינר בידו אף שממילא מתטלטל גם הדינר כך מותר לישא את הדינר עצמו בידו אחר שנפל וליתנו ליד התינוק:

סעיף ב[עריכה]

(ו) נעשה כדופנה - ומיירי שהדקה יפה להכלכלה או שקשר אבל בלא"ה לא נעשה כדופנה:

(ז) וכן דלעת - היינו דלעת יבשה וחלולה שממלאין בה מים ורק מפני שהיא קלה וצפה ע"פ המים תולין בה אבן כדי להכבידה:

(ח) וא"ל אסור - שהדלעת עצמה מוקצה שנעשית בסיס לדבר האסור:

סעיף ג[עריכה]

(ט) כמות שהיא - אף שיש אבן בתוכה דנעשית הכלכלה בסיס לאיסור ולהיתר וההיתר חשוב יותר ובטל האיסור לגבה והוי כאלו אינו בסיס רק להיתר ואע"ג דממילא מיטלטל גם האבן שרי לטלטל הכלכלה ולהגיע למקום שירצה ואין צריך ללקט הפירות מתוך הסל בידו פן יפלו לארץ אבל אם הפירות מונחים בסלים קטנים תוך הכלכלה יטלם בידו מתוך הכלכלה:

(י) אבל אם הם וכו' - כיון שיוכל באיזה עצה לתקן שלא יטלטל האבן לא הקילו בזה אף שהוא בסיס לאיסור ולהיתר וכן אם יכול לנער האבן לבד מתוך הכלכלה ולהשליכו ג"כ מחוייב בזה וכמבואר לקמן בסימן ש"י ס"ח בהג"ה:

(יא) ינערם וינער וכו' - ר"ל ואח"כ יחזור ויניחם לתוך הכלכלה אם רוצה להגיעם לשלחן ואך יזהר שלא יתפזרו אחת הנה ואחת הנה דאל"ה אסור ללקט אותם ולהניחם אח"כ בתוך הכלכלה משום עובדא דחול וכמבואר לקמן בסוף סימן של"ה [תו"ש]:

(יב) למקום הכלכלה - דאז א"א לנער דשמא יפול האבן למקום שצריך אליו לכך יכול ליטלנו כמות שהיא עם האבן ולטלטלה עד מקום שירצה וינער אותה שם או יניחנו כמות שהיא:

סעיף ד[עריכה]

(יג) שכח אבן וכו' - דבמניח בכונה ע"פ החבית הרי החבית גופא מוקצה ואסור להטותה דנעשית בסיס להאבן וכדלקמיה:

(יד) על צדה - ומיירי בשצריך ליקח מהיין שבתוכה וכן בכר כשצריך לשכב עליו ולכן התירו לטלטל המוקצה באופן זה שאינו מטלטלו להדיא רק ע"י ניעור אבל אם אינו צריך להם כלל רק שחושש משום פסידת המוקצה גופא שלא יגנבום אפילו ניעור אסור כ"כ מ"א בשם רי"ו ואם מטה החבית והכר בגופו ולא בידו מותר אפילו באופן זה:

(טו) והמעות נופלים - ויכול לטלטל אח"כ הכר כיון שנסתלק ממנו המוקצה. ומ"מ מותר ללמוד בשבת על השלחן אפי' בעוד שיש עליו מעות או שאר דבר מוקצה מצד אחר דאע"ג דדרך לנענע עם למודו מ"מ לא הוי פסיק רישא [מהרי"ל]:

(טז) בענין שאינו יכול וכו' - שחושש שלא יפול על החבית וישברם:

(יז) יכול להגביהה וכו' - דהרי הוא רק טלטול מן הצד כיון שאינו מטלטל המוקצה להדיא רק עם ההיתר וכונתו ג"כ בשביל שהוא צריך לההיתר וכנ"ל ודבר זה שרי כדלקמן בשי"א ס"ח ואפ"ה ברישא כשהיה אפשר לו בניעור צריך ניעור דוקא:

(יח) ע"ד שישארו וכו' - אבל אם הניחם בכונה בחול ולא היה דעתו בפירוש שישארו שם בשבת ואח"כ שכחם שם מקרי שוכח [כתבי מהרא"י] ודעת הב"י דאפילו הניחם בע"ש כל שלא היה דעתו בפירוש שישאר שם בכניסת שבת ובביה"ש שכחו לסלק גם זה הוא בכלל שכח. והנה בעיקר דין בסיס מסיק במ"א דלא מקרי בסיס אא"כ הניח עליו דבר המוקצה בשביל שיתיישב עליו בטוב אבל מה שמניחין בדרך אקראי כמו שרגילין להשים בתיבה חפצים אלו על אלו מפני שאין לו ריוח לפנות לכל חפץ מקום בשולי התיבה כה"ג לא חשיב מניח אלא שוכח ומותר לטלטל חפץ המותר אחר שניערו המוקצה מעליו [ומ"מ התיבה גופא לכו"ע הוי בסיס לדבר איסור אם המוקצה חשוב יותר ואסור לטלטלה דהא עכ"פ דעתו היה שיהיה מונח המוקצה בתיבה. ח"א] ולפ"ז מה שנוהגין בשבת להסיר המפה העליונה מעל השלחן אחר שמסיר הא"י המנורה מעליה כדין עושין לפי שא"צ שתהא המנורה דוקא על המפה אלא על השלחן ואינו מעמידה על המפה אלא מפני שא"א לו לפנות מקום להמנורה בגוף השלחן עצמו או מפני שאינו חושש לפנות לה מקום ולפיכך לא נעשית המפה בסיס להמנורה שעליה שתאסר בטלטול [ובמפה התחתונה א"צ לכל זה דהלא בזמננו הדרך להניח עליה הלחם ביה"ש ונעשית בסיס לזה דהוא חשוב יותר] ויש מחמירין בכל זה ובמקום הצורך נראה דיש להקל דכמה אחרונים סוברין כוותיה דהמ"א. קינה של תרנגולת ויש שם ביצה שיש בה אפרוח שאותה ביצה אסורה בטלטול אף שלא ידע מבע"י שיהיה שם הביצה מ"מ כיון שדרך הוא בכך הוי כמניח ולא הוי כשוכח ונעשה הקינה בסיס להביצה וכן בכל מקום כיוצא בזה בדבר שדרכו להיות המוקצה עליו בודאי הוי כמניח:

(יט) בכניסת השבת - היינו כל זמן בין השמשות:

(כ) אסור להטות ולנער - דנעשה החבית והכר בסיס [היינו כן ומקום מושב תרגום לכנו לבסיסיה] להמוקצה שעליהם והם גופא מוקצה:

(כא) וי"א דאפילו וכו' - ס"ל דלא נעשה בסיס כלל כיון שחשב לסלק מעליו המוקצה אח"כ. ובמקום פסידא יש לסמוך על דעה זו [אחרונים]. ודע דאפילו לדעה זו מסתברא דדוקא כשחשב בהדיא לסלק אח"כ המוקצה בשבת [ע"י ניעור או ע"י א"י] או דבר שדרכו בכך לסלק המוקצה אח"כ אבל אם חשב בסתמא שיהיה מונח עליו המוקצה בשבת לכו"ע נעשה בסיס אף דלא חשב בהדיא שיהיה מונח עליו כל השבת:

(כב) בכניסת השבת - וה"ה אפילו אם חשב שיהיה מונח עליו כל היום עד איזה זמן קודם שקיעת החמה ואח"כ לסלקם ג"כ לא מקרי בסיס לדידהו ואם נמלך אח"כ לסלק המוקצה מקודם מותר לנער דכיון דאינו על כל יום השבת לא חל שם בסיס כלל אבל אם חשב לסלק בין השמשות הוי כמי שחשב על כל היום דביה"ש ספק לילה [פמ"ג]:

(כג) ואז אפילו ניטל וכו' - זה קאי גם אדעה ראשונה דאפילו לא הניחו אלא לכניסת שבת וניטל אח"כ מ"מ אסור הכלי כל השבת:

(כד) וכן בכל מוקצה - כגון גרוגרות וצמוקים שנתייבשו בשבת ונעשו ראוים לאכילה אפ"ה הוו מוקצה לכל השבת כיון דאתקצאי לביה"ש:

(כה) דבר מוקצה וכו' - ואפילו אם הדבר מוקצה הוא ג"כ של חבירו:

(כו) לא אמרינן וכו' - היינו דמותר לטלטל הכלי כשצריך לה אחר שינער המוקצה ממנה:

(כז) שלא מדעתו - אך אם עשה כן לטובת חבירו ומן הסתם ניחא ליה בזה כגון שנטל ראובן כלי והעמידו מבע"י תחת הנר בבית שמעון כדי שיפול הנר לתוכו ולא תהיה דליקה ונפל הנר לתוכו קודם ביה"ש והיה בתוכו עד אחר ביה"ש נעשית הכלי בסיס להנר ואסור לטלטלה כל השבת אף לאחר שנסתלק הנר כ"כ הרבה אחרונים ובדה"ח מצדד דאם היה בדעתו לסלק אח"כ המוקצה בשבת נוכל לצרף בזה דעת הי"א הנ"ל דבזה לא מקרי בסיס כלל:

סעיף ה[עריכה]

(כח) הא דלא שרי וכו' - אשוכח קאי דבמניח הרי החבית גופא נעשית בסיס ומוקצה הוא:

(כט) ולא הספיק לו וכו' - דצריך שיהיה לו אותו המקום פנוי לגמרי: