לדלג לתוכן

משנה ברורה על אורח חיים רצז

לא בדוק
מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי


סעיף א

[עריכה]

(א) מברך על הבשמים - והברכה הוא בורא מיני בשמים על איזה מין שהוא אף שבחול צריך לברך על כל מין כברכתו [דהיינו על עצי בשמים בורא עצי בשמים ועל עשבי בשמים בורא עשבי בשמים וכדלעיל בסימן רט"ז ועי"ש עוד כמה פרטים בזה] מ"מ במו"ש מברכין על הכל בורא מיני בשמים כדי שלא יבואו לטעות ההמון עם שאין הכל בקיאין בכל ברכה המיוחדת אבל בברכה זו יוצא על הכל וכמש"כ שם בס"א ומ"מ לכתחלה טוב יותר שיקח לבשמים דבר שברכתו בורא מיני בשמים כגון המוסק שקורין פיז"ם או נעגילע"ך שגם זה להרבה אחרונים ברכתו הוא בורא מיני בשמים מותר לברך במ"ב על פלפלין שקורין ענגילש"ע פעפע"ר שגם זה הוא בכלל בשמים אבל בסתם פלפלין יש דעות בין הפוסקים והוי ספק ברכה וכן זנגביל שקורין אינגבע"ר:

(ב) א"צ לחזור אחריהם - שאין מברכין עליהם אלא להשיב הנפש שהיא כואבת מיציאת השבת. כתבו האחרונים שאף מי שמתענה בשבת צריך לברך על הבשמים במו"ש משא"כ ביוה"כ אף כשחל בשבת אין צריך לברך במוצאי יוה"כ:

סעיף ב

[עריכה]

(ג) של בית הכסא ולא וכו' - דכל זה לאו לריחא עבידי אלא לעבורי ריח הסרחון:

(ד) למעלה ממטתו - אבל נתונים לפני מטתו מברכין שאני אומר לכבוד חיים הם עשויים [ירושלמי]:

(ה) שבמסיבת עובדי כוכבים - היינו שמסובין לאכילה לסעודה אבל אם לא היו מסובין כלל מותר לברך על בשמים שלהן וכן מסיק הט"ז להלכה בסימן רצ"ח סק"ה ומ"מ כתב לבסוף דטוב לכתחלה לחוש לדעת רבינו יונה דס"ל דסתם בשמים של עובדי כוכבים עומד לבסוף למכרן לע"ג ואין לברך עליהן אם לא במקום שנראה שאין עומד לע"ג כגון שהוא תגר שדרכו למכור אותם לאנשים הרבה או שדרכו לשום הבשמים לתבשיל שלו אז אין איסור לברך עליהם אפילו לדעת ר"י:

סעיף ג

[עריכה]

(ו) להריח בהם - שאין היין נותן בהם טעם כי אין דרך שיריחו בשמים מהיין אלא אדרבה הם נותנים טעם בהיין ועוד שאין מכוין המריח לריח היין אלא לריח התבלין:

(ז) אין מבדילין עליהם - דמאיס הוא לגבוה. כתב הט"ז כאן ולעיל בסימן רי"ז דאין מברכין על ריח שבכלי שנבלע בו ע"י הבשמים שהיו בו מקודם. ואם רואה שבשולי הכלי יש אבק משיורי הבשמים כמו שרגילות בתיבות שמשימין בהם בשמים מותר לברך [אחרונים]:

סעיף ד

[עריכה]

(ח) על ההדס - פי' דשל לולב כיון דאיתעביד ביה חדא מצוה ליעביד ביה מצוה אחריתא ודוקא בשאר ימות השנה ולא בסוכות דהוקצה למצותו ומש"כ כל היכא דאפשר היינו כל היכא שיש בו עוד ריח קצת מצוה לכתחלה להדר אחריו וכ"כ בזוהר וסמך לדבר ותחת הסרפד יעלה הדס וסמיך ליה שומר שבת מחללו וגו' והי"א ס"ל דכיון שנתיבש וניטל ממנו עיקר הריח אין לברך עליו:

(ט) עם הבשמים - ואם אין לו יכול לברך גם על עשבים שיש להם ריח טוב וכנ"ל בסק"א:

(י) דאז עושין ככו"ע - עין בט"ז שכתב על מה דאיתא בטור בשם רבינו אפרים שהיה לו זכוכית מיוחדת שהיו בה מיני בשמים והיה מברך עליהן דאף דלהלכה יש לצדד דיכול לברך במ"ב גם על הבשמים שהיו מונחים בבית לצורך תבשיל כיון שנוטלן עתה בידו להריח בהן וכ"כ בספר תוספת שבת בפשיטות מ"מ רבינו אפרים עשה זה למצוה מן המובחר שייחד אותם מתחלה לשם ריח מצוה וכך נוהגין רוב העולם שמיחדין כלי לזה וקורין אותו הדס ע"ש שהיו מניחין שם בדורות הראשונים הדס כדי להריח:

סעיף ה

[עריכה]

(יא) מי שאינו מריח - היינו שאין לו חוש הריח:

(יב) להוציא וכו' - וצריכין שיריחו תיכף אחר ברכתו:

(יג) או להוציא וכו' - כל האחרונים חולקין ע"ז וסוברין דוקא להוציא ב"ב הקטנים הוא דשרי שמוטל עליו כדי לחנכם במצות אבל לא להוציא מי שאינו יודע דכיון שהוא אינו חייב בדבר אינו יכול להוציא אחרים ידי חובתן דאף דבעצם קידוש והבדלה יכול להוציא לאחרים אע"פ שאינו חייב בדבר כגון שיצא מכבר שאני התם שהן חובה על כל איש ישראל וכל ישראל ערבים זה בזה משא"כ בזה שהוא רק מנהג החכמים ואין צריך לחזור אחריו וכדלעיל בס"א הוא דומה לכל ברכת הנהנין שאינו יכול להוציא אחרים בברכתו אם אינו נהנה אז בעצמו וכדלעיל בסימן קס"ז סי"ט וע"כ ה"ה מי שהבדיל כבר ויש לו חוש הריח ובירך על הבשמים ובא להבדיל פעם אחרת בשביל אחרים יריח עוד בעצמו פעם אחרת כדי שיוכל עוד הפעם לברך במ"ב. ודע דמה שנוהגין איזה אנשים שאין רוצין לצאת בברכת הנר והבשמים שאומר המבדיל ומברכין אותן לעצמן בשעה שאומר המברך ברכת המבדיל שלא כדין הם עושין דכיון שהם יוצאין בהבדלה צריכין להטות אזנם ולשמוע ברכת ההבדלה ולא לברך אז ברכה אחרת ולבד כ"ז מצוה יותר לצאת כולם בברכתו דברוב עם הדרת מלך ולא לברך כ"א בפני עצמו וכדלקמן בסימן רצ"ח סי"ד אם לא שהוא רחוק אז מן האור ולא יוכל להשתמש לאורה דאינו יוצא אז בברכת המברך וכדלקמן ברצ"ח ס"ד ובאופן זה לא יכוין לצאת בברכת הנר אלא יאחר אותה לאחר הבדלה כשיהיה סמוך אצל האש: