משך חכמה/ספר דברים/פרשת האזינו

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

פרשת האזינו

יערף כמטר לקחי. בספרי אין עריפה כו' מה עגלה מכפרת על שפיכות דמים כך דברי תורה מכפרים על שפיכות דמים. פירוש על הסבוב לשפיכת דמים, שאלו הרוצח בעצמו אם נמצא אחרי עריפת העגלה נהרג, רק דבר הגורם לש"ד מכפר, לכן שאול שגרם לגבעונים ענין שהוא כמיתה שכתוב אשר המית כו' וקרי ליה בסוף ב"ק גרמא יעו"ש, לכן ניצול מפיבושת, וכמו דאמר בירושלמי ויחמול כו' על מפיבושת שהיה אדם גבור בתורה, כשעירים עלי דשא. מה שעירים הללו באים על חטאות ומכפרים, כך דברי תורה מכפרים על עבירות, וזהו על גוף החטאות כמו דמצאנו בעלי אם יתכפר עון ב"ע בזבח ומנחה כו' הא מתכפר בד"ת (רה"ש י"ח), ולכן נטלה הכהונה גדולה מבית עלי לטובתם, שכהן מרובה בבגדים לר"מ ומשוח לכ"ע אינו מתכפר רק בפר ואין עליו מה לכפר בד"ת, כי רק מה ששעיר מכפר ד"ת מכפר, שכהן משוח החטא יותר גדול וצריך פר מפני חלול שמו יתברך, שלפי גדולת הכהן המשיח החלול גדול יותר, וטובה קללתו של הקב"ה יותר מברכתו של בו"ד (וברוצח בשוגג אם ד"ת קולטין שקיל וטרי במכות. יעו"ש ודו"ק).

כי שם ד' אקרא הבו גודל לאלדינו. פירושו ע"ד מושכל, כי העיקר התכליתי אשר יתנהג האומה באופן טבעי מושגח פרטי, וזה כי יקצרו ויאספו דגנם וראשית כל אשר לו יובא בית ד' ולמשרתיו הקדושים, ושלש פעמים בשנה יעזבו כל אשר להם תחת כנפי הבטחון האלדי ויבואו להראות פני ד', וכאשר יישירו לכת תוסיף הארץ לתת פריה ותהיה חיתת ד' על הגוים סביב, ובכל מפעל ומצעד יזכיר ויברך שם הבוי"ת, וחיים כזה הוא חיים רוחניים, ויקר שעה אחת מכל חיי העוה"ב לכל מתבונן, לא כן בימי משה אשר נפרצו גבולות הטבע ונהרסו מבצרי ההנהגה התמידית, רק לא פעלו מאומה, והמן יורד וכל אחד רואה עמוד הענן וכבוד ד', וד' הולך לפניהם, הלזה יקרא תכליתי, הלא אין זה רק חיי העוה"ב, חיים של מלאכים, וכמאמרם ז"ל לא נתנה תורה אלא לאוכלי מן, וכבר חז"ל בעמדם על ענין זה הפליגו לדבר ודרשו ברוח קדשם שקר החן זה דורו של משה והבל היופי זה דורו של יחזקיה, שגם בו היה נס ופלא במפלת סנחריב וכיו"ב בעמידת הצל וכיו"ב, אשה יראת ד' כו' זה דורו של ריב"א שהיו עשרה מתכסין בטלית אחד כו', וזה אשה הוא החומר שהחומר פעל פועל אלדי, לא כן בדורות הללו כמעט בטלה הבחירה ונהרסו מפעלי החומר, אך למה נצרכו לזה אם אין זה התכלית האמתי, אולם כאשר יסוד התורה אנכי ולא יהיה כן יסוד האמונה והאומה הוא מ' שנה האלו, כי בזמן כזה יכלו לפרש התורה היטב ולזכך נפשותם עד היותם יותר במעלה כאישים הנבדלים והשרישו האמונה והנפש האלדי בזרעם אחריהם, וגם זה המופת על האמת לקלי הדעת כמו"ש רמב"ם, ולכך הוצרכו למשה, וזה באבות לא נראה הקב"ה בהנהגה הנסיית רק אברהם נתן ד' כו' עבור כברת ארץ, וזה ושמי ד' לא נודעתי להם, לא כן במשה הוא איש האלדים בעילא דמטרוניתא (זוה"ק) שהוא ביטול מוסדות הטבע אשר היא המטרוניתא המנהגת בתבל (הגר"א), ולכן אמר להם משה דעו כי בכם יהיה הנהגה הטבעית אשר נקרא בשם אלדים, רק כי שם ד' אקרא, שזה הנהגה נסית, הבו גודל לאלקינו, שבזמן שישראל עושין רצונו ש"מ מוסיפין כח בפמליא של מעלה הוא הנהגה טבעית אשר היא הפמליא של מעלה. והבן.

כי שם ד' אקרא. בספרי שמלאכים מזכירים אחרי שלש תיבות ומשה אמר די לי שאהיה אחד מז' במלאכים, לכן הזכיר אחר כ"א תיבות. לכן מצאנו בפ' גיד הנשה שישראל מזכירין אחר ב' תיבות, הוא הכלל, אבל מלאכים המה פרטיים שאינן מתעלין זה מזה, וזה שאינן נתפעלין מזה אל זה, וזה שהשיב כלום רציחה יש בכם כו' שבכלליותם המה פרטיים שאינן צריכין זה לזה ואינן מתעלין ע"י הקבוץ, לא כן האדם הוא צריך לחברו וכמו שאמר ב"ז אדה"ר כו' לכן תורה תכליתה הוא הקבוץ והכלליות שנפעל כל אחד מחברו ונתעלה על ידו, לכן הכלל מתעלה יותר מעשרה פעמים מהיחיד, שבעשרה פעמים משני תיבות היה צ"ל למשה להזכיר אחר עשרים תיבות והוא היה מזכיר אחר כ"א תיבות, ולכן במאה אומר נברך כו' לאלדי ישראל, ועשרה פורסין על שמע ומזמנין בשם שמתעלין בכלליותן למאה עשר פעמים ככה, ומפני שהוא יותר מעשר לכן ט' וקטן מצטרפין, וכשמת הנפש ישראלי מתעלה כמלאך, לכן אמרו כשהוא חי קולו אחד כשהוא מת קולו שבע. ודו"ק.

כי חלק ד' עמו. כזה סדרו לנו מסדרי התפלה מה טוב חלקנו ומה נעים גורלנו וכו', כי חלק הוא לפי ערך האיש, גורל היה יכול להיות להיפך, כן באברהם ישמעאל היה בן השפחה ויצחק בן הגבירה שרה הנביאה, בדין שיצחק בירר הטוב וישמעאל נטל הזוהמה, אבל יעקב ועשו שהיו שניהם בני רבקה הטוב שנטל יעקב בגדר גורל, אבל אצל יעקב פסקה זוהמא ומטתו שלמה כדאמר בשבת, לכן הוי כמו ירושה דכולן שוין בה. ולזה אמר מה טוב חלקנו שיצחק בירר הטוב, ומה נעים גורלנו שיעקב ברר הטוב כמו גורל, ומה יפה ירושתנו שכולנו שבטי ישרון בחירי אל חי. ושלשה הלשונות האלו נזכרו כאן בפסוק לפי התרגום אצל ישראל להשי"ת, וכן סדרו מהכרת השי"ת לישראל וכמו האמירך והאמרתיו.

יסבבנהו יבוננהו וכו'. בספרי עד שלא בא אברהם אבינו כו' אלא על השמים בלבד כו' המליכו על השמים ועל הארץ. פירוש דכתיב יסד ארץ בחכמה כונן שמים בתבונה, והנה האישים העליונים בני השמים משיגים הבורא יתברך מעצמם מבלי קדם להם מורה ומלמד, וזה כמו נבון שמבין דבר מעצמו, לא כן בני הארץ לא ידעו מהשם מבלי קדם להם מורה ומיישר דרך, רק אחד היה אברהם הוא השיג מעצמו ונעשו שתי כליותיו כשתי מעיינות ומעצמו התבונן על העולם שיש מנהיג לבירה, והוא היה הנבון האמתי כאישים העליונים והוריד ידיעת והשגת והשגחת הבורא לעולם השפל, וזה ויבוננהו שהמליכו על הארץ כדרך שמלך מקודם על השמים בלבד.

ובזה יתבאר ענין נכון מה דכתוב בראשית ברא אלודים את השמים ואת הארץ, וזהו בשביל ישראל שנקראו ראשית ובשביל משה שנקרא ראשית, כי הם היו בגדר חכמים ולא השיגו רק מחמת שכבר ידעו עיקרי הדת והאמונה מאבותם, וכמו שאמר לקמן בספרי פסקא שמ"ה, ובזה קדמה בריאת שמים לבריאת הארץ שהשגתן בעצמותן בגדר תבונה, לא כן להלן ואלה תולדות השמים והארץ ביום עשות ד' אלקים ארץ ושמים בהבראם אל תקרי בהבראם אלא באברהם שהוא השיג מעצמו שלמות הבורא ומציאותו, לכן אצלו קדום ארץ לשמים. ודו"ק.

שם. יסובבנהו בזקנים. פירוש שהיו יושבים בלשכת הגזית כחצי גורן עגולה, וזהו יסובבנהו שהיו יושבים סביב העזרה.

וינבל צור ישועתו, כי הטועים בעו"ג היו מכניסין דבריהן לאמר כי התורה כוונה לזה, עד שהשומעים אומרים אילו כיון זה הכותב חלילה המה דברי נבלה, לכן אמר ע"ז וינבל צור ישועתו שהוא כאילו אומרים שהוא חלילה מדבר דברי נבלה ונתקיים זה בכותים ובמינים ובכל הטועים, הש"י ישמרנו.

אסתירה. עיניו יחזו עפעפיו יבחנו בני אדם. פירושו שהעפעף מכסה העין כדי שלא יזיק לו ראיית השמש וכיו"ב ולא יוזק מאבק וכיו"ב, לזה אמר שההשגחה פרטית רק מה שלפעמים נראה כאילו מכוסה, רשע וטוב לו וצדיק ורע לו הוא כדי לבחון בני אדם, שאל"כ לא היה הרשות נתונה והיו מוכרחים על מעשה הטוב והצדק כמוש"כ במנוה"מ סוף נר ג', לזה ההסתר הוא כעפעפיו רק כדי שיבחנו בני אדם והבן.

כי דור תהפוכות המה. פירוש כי האדם נטוע בכחות צדק ובכחות רעים כמו קנאה, תאוה, בושה, רחמים, והמה בהתמידים ברע הפכו כחות הטובים לרעה, כי נחסר מהם כח הבושה והחסד, לכן גם הקב"ה יהפך הטבע ושן בהמות אשלח בם מעשה שכבשים נושכים וממיתים היפוך הטבע של צאן. וכן כי יתמיד האדם בחסד וינוסה בטוב וכמו שאחר שחרש וזרע ועדר וקיצר בקור ובחורב בא לכלות שדהו ופאת קצירך כו' לעני תעזוב כו', שכח לא תשוב לקחתו, אסף עמר תרומה ומעשרות, מע"ש בירושלים, לשמוח בו היתום וכו' אז יתהפך הכח הרע שבו לטוב, וכן הוא מהפך את הטבע שכל המזיקים שבעולם יגינו בעדו והמה לו לשומרים. וכמו שאמרו בעולי רגלים שהזאבים היו משמרים בתיהם ורכושם, לכן אמר ירושלמי סוף מע"ש כמה גדול כח של עושי מצות שכל מקום השקפה ארירה וכאן לשון ברכה.

אם לא כי צורם מכרם זה אברהם, ב"ר פ' לך, שברר המלכיות שלא יהיו בגיהנם שהמלכיות הוא בעוה"ז מעון עראי והגיהנם הוא בעולם הנצחי. אמנם בשעבוד בבל הקשה אי אפשר להיות אף עראי, כי הגזירות והרדיפות קשים ומכל מקרה קל עלול לכליון חרוץ, לכן מוכרח להיות ההשגחה בפרטיות למען לא יכלו בעמים, לכן אמרו וד' הסגירם שהוא יסגיר אותם שלא יכלו אותם הגוים אשר הם בתוכם. וע"ז אמרו גלו לבבל שכינה עמהם. ודו"ק.

כי דם עבדיו יקום כו'. בספרי מנין אתה אומר שהריגתן של ישראל כפרה הוא לישראל שנאמר מזמור לאסף אלודים באו גוים בנחלתך שפכו דמם כמים כו' אל תזכר לנו עונות ראשונים כו'. עפ"ז יבואר הפסוק שפכו דמם כמים סביבות ירושלים ואין קובר, דאיתא בסנהדרין דף מ"ז הרוגי ב"ד כיון דבדין קא מקטלי כו' תדע דתנן לא היו קוברין אותו בקברות אבותיו ואי ס"ד כיון דאקטול הוה ליה כפרה לקברו כו', ואיתא בפסחים כ"ב על הארץ תשפכנו כמים דם הנשפך כמים מכשיר פרט לדם קדשים שאינו נשפך כמים דלכפרה אתי, וזה שאמר שפכו דמם כמים, דלאו לכפרה אתיין, סביבות ירושלים, דאינה מביאה עגלה ערופה וא"צ כפרה על שפיכות דמים, ואין קובר, ואי ס"ד דכפרה אית להו לקברו, וע"כ דמיתתן אינה מכפרת, ובאמת הוא כפרה לעולם הבא לכלל האומה הישראלית, רק הנביא מקונן ששפכו כאילו לא אתיין לכפרה, וקבורה יקרא דחיי, לכן אמר ואין קובר, ע"כ הוא כפרה לנו החיים, לכן אל תזכר לנו עונות ראשונים שגם לנו תכפר שאנו מתבזים מה שלא נקברו.

כי לא דבר רק הוא מכם, פירוש דבר שיוכל להתרוקן מכם, כי הוא חייך ואיך יכול האדם להתרוקן מן החיים, וא"ת פעמים צריך האדם להתרוקן כמו במרחץ ובה"כ, ע"ז אמר ובדבר הזה במה שתתרוקנו מזה במקום המוכרח תאריכו ימים. וזה פירוש הגמרא ברכות כ"ד ואם פסק מה שכרו אר"א עליו הכתוב אומר ובדבר הזה כו'. ועפ"י מכוון זה יתכן לפרש דקיי"ל כר' ישמעאל דהנהג בהן מנהג דרך ארץ, לכן אמר ובדבר הזה שתתרוקנו מזה בעת חרישה וקצירה תאריכו ימים על האדמה אשר אתם כו', אבל לעסוק במסחרים ובחרישה בארצות רחוקות זה אסור לבטל עבור מותרות ותענוגות בני אדם. ודו"ק.

וראה את ארץ כנען אשר אני נותן לבנ"י לאחוזה. ובפ' פנחס אמר לו עלה כו' וראה את הארץ אשר נתתי אותה לבנ"י, והענין כי כמו שאמרו רז"ל פרק המוכר פירות דא"ל לאברהם קום התהלך כו' כדי שתהא נוחה ליכבש לפני בניו, כן היה אצל משה שבראיתו היתה נוחה להכבש לפני בנ"י, וזה כל אחד לפי מעלתו, אברהם במה שהתהלך לפניו, כי היה ממרחק מקצות הארץ רחוק מידיעת השי"ת ונתגדל ונתחזק בחכמת לבבו להכיר מציאותו יתברך, והלך לקרב עצמו להשם ובהליכתו פרסם אמונתו והקריא בריות להשי"ת כמו שנאמר ויקרא אברם בשם ד', לכן היה בכח הליכתו לכבוש הארץ ולהפיל צבא השמים ממעל ולכבוש העמים אשר יהיו רק קמחא טחינא, וכן משה במה שנתגדל בהתגלות כבוד השי"ת להמון עם כולו וענן כבודו היה חופף עליהם מ' שנה, ובזה חיזק מוסדות האמונה, לכן הי' בכח ראות עיניו לגרום שתהא נכבשת הארץ לפני בנ"י, וזה שאמר והוא ינחיל אותם הארץ אשר תראה שכבר כבשה משה בראות עיניו יותר מה שכבשו יהושע וישראל במלחמותיהם, ולכן כיבוש הארץ היה האחת מה שכבשו עולי מצרים והאחת מה שכבשו עולי בבל, והנה ידוע דמה שכבשו עולי בבל הלא נשארה קדושתה, דקדושה שניה קדשה לע"ל ומה שכבשו עולי מצרים לא קדשה לע"ל, ולזה אמר שם וראה הארץ אשר נתתי לבנ"י, אבל כאן אמר וראה את ארץ כנען אשר אני נותן לבנ"י לאחוזה, זהו מה שכבשו עולי בבל שקדושה לעולם, וכאחוזה שאין לה הפסק ואינה נמכרת לעולם, כי ראות עיניו של משה חילקה את הארץ באופן הכבוש במה שתהיה לבנ"י לאחוזה ובמה שיופסק בחורבן בית ראשון. ודו"ק.

והאסף אל עמיך כאשר מת אהרן אחיך, ובפ' פנחס ונאספת אל עמיך גם אתה כאשר נאסף אהרן אחיך. ונראה דאמרו בסנהדרין יואב שלא הניח בן כמותו נאמרה בו מיתה דוד שהניח בן כמותו לא נאמרה בו מיתה, והנה אמר ואהרן אחיך יהיה נביאך, ואמרו משה ואהרן אהרן ומשה מלמד שהיו שקולים זה לזה, והנה מקודם אמר השי"ת ולפני אלעזר הכהן יעמוד ושאל לו במשפט האורים, ועל מנת זה הלא היה אלעזר במעלת אהרן וקם תחתיו, ולכן לא נאמר בו מיתה ונאמרה בו אסיפה, אבל אחרי זה השיב אלעזר לפני משה בגיעולי מדין וכפי מה שאמרו בפרק הדר המורה הלכה בפני רבו מורידין אותו מגדולתו כו' ולא אשכחן דאיצטריך ליה ואינו במעלת אביו, לכן אמר כאשר מת אהרן אחיך, שלא הניח בן כמותו.

על אשר מעלתם זה בחינת דין על אשר מעלו, על אשר לא קדשתם כו' זה בחינת חשבון מה שהיו יכולים לקדש שמו יתברך וכפרש"י וזה דין וחשבון, כמו שנתבאר בפ' וירא. יעוי"ש.

בהפטרה וישמע מהיכלו קולי כו' ויתגעש קרי והכתיב לפי הפשט ותגעש וכן בתהלים, והוא זר, שהקרי הוא נגד הפשט. ונראה דעל ההיכל קאי, שההיכל נתגעש ומזה ותרעש הארץ, וכמו שדרשו ביומא נ"ה מציון הארץ נבראת שנאמר מציון מכלל יופי וזה המרכז ושם נתגעש ומזה רעשה הארץ. ופשוט.