משך חכמה/ספר בראשית/פרשת ויחי
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.
פרשת ויחי
[עריכה]פרק מז
[עריכה]ויחי יעקב בארץ מצרים וכו' הענין. שהאדם יש אחד שחי לעצמו [גם זה טוב] ויש שחי לבני ביתו ויש שחי לעירו ויש שחי לכל העולם וע"ז נאמר וצדיק יסוד עולם. ויעקב אבינו לא בעירו לבד היה חי ולא בארץ גושן לבד רק בכל ארץ מצרים והיינו שפסק הרעב ממצרים שברך לפרעה שיעלה היאור בשבילו. וזה שאמרו אבל כבד זה למצרים ולא לארץ גושן בלבד. שחזר הרעב למקומו אחר פטירתו, ולכן רבינו הקדוש קרי אנפשיה וחייא יהודה י"ז שנים בציפורי היינו שמענוותנותו הקטין כבודו שאינו חי רק בצפורי אבל האמת שר"ח צווח אי לכם עוברות שבא"י הרי שכבודו הגין על כל ארץ ישראל ודו"ק: וזה שראו אחי יוסף כי מת אביהם. היינו שחזר הרעב למקומו וכמאמר הספרי פ' עקב ולכן יראו מפני יוסף. עוד יש לאמר, דידוע דקבר צדיק מכפר ומצאנו לירמיה שהלך על קברי האבות. וקבר משה מכפר על עון פעור כמאמרם בסוטה. וזה שאמרו אבל כבד זה למצרים היינו מה שאין הקבר במצרים ודייקו זה והבן.
וישתהו ישראל על ראש המטה. ועוד שנשבה לבין הגוים והוא עומד בצדקו לשון רש"י ופירושו שיוסף היה חי מאה ועשר שנים. ופלגא דלהון נ"ה ושלשים שנה היה בעמדו לפני פרעה ושבע שני השבע. ושנתים הרעב. וי"ז שנה שחי יעקב במצרים הרי בס"ה נ"ו ובזה דייק רש"י והוא עומד בצדקו דעברו רוב שנותיו ולא חטא שוב לא יחטא. ודו"ק.
פרק מח
[עריכה]ויאמר ליוסף הנה אביך חולה כו'. הנה לא היה אז האזהרה של לא יוכל לבכר. אמנם בכ"ז היה אז דין בכורה כמו נחלות אחר מתן תורה והאבות עשו דבריהם על פי התורה אם לא מה שראו צורך גדול לפי הזמן לכן הדין דמנחיל אדם את בניו לר' יוחנן בן ברוקא כמה שירצה שירבה לאחד וימעט לאחד הוי רק כשהוא שכיב מרע לכן כשהיה חולה לקח מנשה ואפרים. והזמין הקב"ה דין מנשה ואפרים להראות כי לא מאהבת רחל או מפחיתות לאה העביר הבכורה מראובן ליוסף דהרי מנשה ואפרים הן מאם אחד ובכל זה וישם אפרים לפני מנשה ודבר הנאמר ע"י נביא אינו יכול להשתנות מטובה, לכן לא זכר יעקב מה שנאמר לך אתננה שכיון שההבטחה לעצמו יכול להשתנות, אבל לזרעו הרי נאמר ע"י נביא ואינו יכול להשתנות והוי כמוחזק ולכן יכול להנחיל לבניו. ומשום זה אמר נראה אלי בלוז כו'. ונתתי את הארץ הזאת לזרעך אחריך אחוזת עולם והוי כמוחזק שכיון שאינו יכול להשתנות מפני החטא, לכן יכול להנחיל את בניו דבראוי לא אמר ריב"ב דיכול להנחיל לבניו וכמו שפסקו האחרונים ודו"ק.
ועתה שני בניך הנולדים לך כו' אפרים ומנשה כראובן ושמעון יהיו לי. פירוש. שהשם הבטיח לו שיתן הארץ הזאת לזרעו אחוזת עולם. אולם אפרים ומנשה כעת היינו בזמן הזה יהיו כראובן ושמעון. אבל בבוא הגואל האחרון יהיו לאחדים כמו שפרשו רש"י ותוספות פרק יש נוחלין דף קכ"ב מקרא דכתיב שער יוסף אחד, וזה שאמר ועתה יטלו שני בניך שני חלקים.
אפרים ומנשה כראובן ושמעון יהיו לי. פירוש דארץ ישראל הוי מוחזקת מורשה מאבותיהם א"כ אם היה עושה ליוסף בכור הרי היה מנשה בכור אצל יוסף והיה לפ"ז נוטל מנשה שני חלקים משני חלקי יוסף ואפרים רק השליש, לכן אמר כי לא נתן ליוסף רק לבניו שיהיו כבניו. וכן כתוב בדברי הימים נתנה בכורתו לבני יוסף כו' וא"כ אפרים שוה למנשה לכן לא הקפיד יוסף רק על אשר ישית יד ימינו ולא מה שהקדים אפרים למנשה באמירתו. ולכן אמר ידעתי כשאמרתי אפרים ומנשה גם ידעתי עכשיו ובמכוון אמרתי ועשיתי כך ודו"ק.
ואני בבואי מפדן מתה עלי רחל כו'. הענין שחשש שמא יאחר שבועתו להוליכו לארץ ישראל, לכן רמז לו כי רחל מתה עליו היינו בשבילו שאיחר את נדרו.
מתה עלי רחל. רבותינו פירשו בסבתי ובשבילי על שאחר נדרו ואמר את אשר תמצא כו' לא יחי' ואולי יתכן לפי דברי רמב"ן דנתעברה בחו"ל ומעת בואה בגבול הארץ לא נגע בה. יתכן כי משום זה לא היה זריז ומלובן כאמרו סוף פרק המפלת לכן קשתה בלדתה.
ואקברה שם בדרך בעוד כברת ארץ כו' מכאן רמז למה שאמרו ז"ל בירושלמי דמת מצוה קנה מקומו דוקא כשהוא חוץ לתחום, אבל אם הוא תוך תחום העיר מביאו לבית הקברות ולכן אמר כי היה עוד כברת ארץ תחום שבת, ולכן לא הביאה לבית הקברות רק ואקברה שם וכו' ודו"ק.
ראה פניך לא פיללתי כו' בגמרא ב"ב דף קצ"א מכיר בן מנשה ויאיר בן מנשה נולדו בימי יעקב ופירש רשב"ם גמרא ולענ"ד י"ל עפ"י מה דדריש בל"ב מדות דר"א בנו של ריה"ג גם לרבות גם הארי וגם כו' הדוב לרבות גוריהן. וכן מות יומתו גם שניהם לרבות מעוברת שסוקלין ולדה. וא"כ גם הכא דרשינן קרא ראה פניך וכו' גם את זרעך דגם לרבות ולדותיהן, וזה נכון.
גם הוא יהיה לעם וגם הוא יגדל. לפי מה שבארתי שבגם את זרעך מרבינן גם מכיר ויאיר בני מנשה יש לפרש שלכן אמר גם הוא יהיה לעם זה מכיר בן מנשה וגם הוא יגדל זה יאיר בן מנשה שפירש רש"י בפסוק ויקרא אתהן חוות יאיר כו' לפי שלא היו לו בנים לכן אמר וגם הוא יגדל אבל לא יהיה לעם ודו"ק.
בחרבי ובקשתי ת"א בצלותי ובעותי. צלותי הוא סדר תפלה הקבוע כמוש"א השבח והתפלה וההודאה מעכבין (תוספתא מנחות) ובעותי הוא בקשה אשר אמרו אם רצה אדם לחדש בתפלתו מעין כל ברכה שואל אדם צרכיו יעוין פ"ק דע"ז בזה. והנה הנפק"מ. כי סדר תפלה שזו עבודה קבועה אין הכוונה מעכב ואם כוון לבבו באבות סגי ובכוונה מועטת סגי לא כן בחידוש שמבקש האדם צרכיו ומחדש בעי כוונה יתירה ואולי נכלל זה בהא דאמרו פ"ק דתענית אין תפילתו של אדם נשמעת אלא א"כ משים נפשו בכפו והא כו'. ולבם לא נכון עמו כו' ואעפ"כ והוא רחום יכפר עון לא קשיא כאן ביחיד כאן בצבור פירוש שסדר התפלה שהוא בצבור אף שהוא בלא כוונה מתקבלת. לא כן הבקשה החדשה היא צריכה להיות בכוונה מופלגת, ואמרו בירושלמי ברכות שאחיתופל היה מתפלל ג' תפלות חדשות בכל יום [אולי ע"ז אמר דוד במזמור שאמר על אחיתופל ערב ובוקר וצהרים אשיחה כי אין אני מתפלל יותר מהחיוב וישמע קולי] והנה חרב הוא בעצמו מזיק שברזל שיש לו חדוד ממית בכל שהוא ואין צריך אומד (כ"מ פ"ג מרוצח) אבל הקשת בעצמו אינו מזיק רק כח המורה. ותלוי לפי כח ורחוק המורה בקשת, לזה קרא לתפלה בשם חרבי שהיא אף בלא כונה מרובה. ובעותי בשם קשתי. שהיא כמו קשת שהיא עד שמשים נפשו בכפו, ולכן אמר ברכות דף ה' כל הקורא ק"ש על מטתו כאלו אוחז חרב של שתי פיות כו' כי על מטתו איננה בכוונה מרובה. ולכן אמר שמע ד' תחינתי זה בקשתי שצריכה כוונה מרובה כש"כ ד' תפלתי יקח. שא"צ כוונה כ"כ ודו"ק היטב.
פרק מט
[עריכה]ידך בעורף אויבך ישתחוו לך בני אביך. בתוספתא ברכות נאמרו טעמים מפני מה זכה יהודה למלכות יעו"ש. ואולי יתכן עוד כי בשמואל א' ט"ו וישמע שאול את העם ויפקדם בטלאים ומאתים אלף רגלי ועשרת אלפים איש יהודה ולבסוף כתוב ויחמול שאול והעם כו'. ונראה כי אך העם חמל. אבל מספר אנשי יהודה החרימום בלא חמלה ולכן כיון שלא חטאו בעמלק זכו במלכות ונכון וזה שאמר משום שידך בעורף אויבך שלא תחמול על עמלק לכן ישתחוו כו' וזהו שני מצות להכרית זרעו של עמלק ולהקים להם מלך ודו"ק.
ויהי למס עובד. פירוש כי עבודתו בתורה נותן ממנה מס לזבולון וכמו שדרשו ז"ל על פסוק שמח ישכר באהליך וזבולון בצאתיך. ובסוטה כשמעון אחי עזריה והבן.
ברכות אביך גברו על ברכות הורי וכו' תהיין וכו' נזיר אחיו הענין. דכל בניו של יעקב היו מצערים את אביהם במה שלא הגידו לו ממכירתו. אולם יוסף היה מצער עצמו כל הכ"ב שנה שלא שתה יין וכמאמרם נזיר אחיו שהיה נזיר מן היין. וזה שאמר ברכות אביך כו' לראש יוסף ולקדקד נזיר אחיו ולא לבניו הנותרים שלא נזהרו בכבוד אביהם ודו"ק.
כל אלה שבטי ישראל שנים עשר. יתכן דהמה דברי יעקב אעפ"י שלא ברכתי את השלש הראשונים בכ"ז כל אלה הם שבטי ישראל ובכללותם נקראו בשם ישראל. ואולי כוון למה דאמרו ריש פרק יש נוחלין גמירי דלא כלה שבטא והשבט יהיה בפני עצמו ולא ימחה שבט מישראל ודו"ק.
פרק נ
[עריכה]וידבר יוסף אל בית פרעה כו' כו' לשיטת רמב"ן אונן כ"ז שלא נקבר אסור לסוך ולרחוץ ולקשט וגם לרמב"ם דאונן שרי אין זה מדרך הנימוס וכבוד אביו לסוך וללבוש בגדי שררות כפי הראוי להיות בבואו אל המלך בעוד אביו מת מוטל לפניו לכן לא היה יכול לכנס אל פרעה לדבר עמו.
אבי השביעני לאמור. לא אמר לו כי הוא בעצמו נשבע אנכי אעשה כו' רק השביעני שלא יהיה כבוגד בעמו ובארצו שהמליכוהו ועשו לו טובה הרבה ובכל זה אביו האלקי אשר קברו היה לתפארת להמצריים הוציאו ארצה כנען לכן אמר כי אביו השביעו לקברו בקבר הכין לו בחייו משום דאדם יכול להשביע חבירו בדבר שברשותו כדעת רבינו הר"ם פר"ק משבועות יעו"ש. לכן השביעו שיוליך אותו ולא יקברהו במצרים כי אמנם אחר שמת האדם אין הגוף דבר שברשותו שאז לאו בר זכיה הוי והגוף אינו שלו (רק מדין כבוד) אולם יעקב אבינו לא מת והוא חי נמצא כי הוא עדיין הגוף ברשותו ויכול להשביעו שלא יקברו במצרים ודו"ק.
ויעש לאביו אבל שבעת ימים. בירושלמי מו"ק דרשו ז' ימי אבלות. והיינו לכל חיל פרעה אשר לא יכלו עבור בארץ אחרת כמו בסוס ורכב ופרשים והוי בעי לאהדורי מגבול הארץ ולדידהו הוי כדאמר רבא מו"ק כ"ב מכי מהדרו אפייהו מאבולא דסיכרא חייל אבילות ולכן עשו אבל דלדידהו כמו שנסתם הגולל. ולכן אמרו אבל כבד זה למצרים דאילו לבניו עדיין לא חיילא אבילות עד הקבורה. ולכן שב אחרי קברו אביו אחרי מופלג ששהו ז' ימים ולמ"ד אחרי סמוך הוא כמוש"כ בשו"ע שאם הוא קרוא להמושל. שכן אמר ואשובה ודו"ק.
מספד גדול וכבד מאד. תנא אפילו סוסים אפילו חמורים דחמור ידע אבוס בעליו. ובספרי ובתוספתא סוטה אמר דכיון שמת יעקב חזר הרעב למקומו וכתוב וינהלם בסוסים כו' ולזה אמרו דגם סוסים וחמורים הרגישו במותו של יעקב ופשוט.
בזוה"ק בפרשתינו דף רי"ט א"ל כד מתער קב"ה ימינא דיליה אתמנע מותא מן עלמא ולא יתער האי ימינא אלא כד יתערון ישראל בימינא דקוב"ה ומאי ניהו תורה דכתיב בה מימינו אש דת למו בההוא זימנא ימין ד' עושה חיל לא אמות. הפירוש עפ"י מה דאמרינן בשבת מניחין חיי עולם ועוסקין בחיי שעה והפירוש, הוא דעניני תפלה קבועין על הזמנים ערב ובוקר וצהרים. וכן הברכות כולן כד מיתער משינתיה כו' כד מסיים מסאני כו' והמה על ענינים גשמיים, ולא מצאנו בהאישים הרוחניים תפלה רק שירה שאין שירה אלא תורה שנאמר כתוב השירה הזאת, והנה הזמן הוא בא מהקפי הגלגלים ותהלוכות השמים. לא כן תורה שחיובה תמיד בלא הפסק והיא למעלה מן הזמן וכל הנבראים כולם. והזמן הוא הדק שבגשמים כי כמעט אינו מורגש לרוב דקותו. וזה התפלה הוא קיום העולם הגשמי, מקום הנמצא בו זמן וזה מניחין חיי עולם. התורה היא חיותה של כל העולמות וכל הנבראים גשמיים ורוחנים ועוסקים בחיי שעה שהתפלה היא חיותה של השעה והזמן ולמעלה מן הזמן אין מקום לתפלה ודו"ק.
ובמובן זה אמר ר' אליעזר ריש פרק ב' דיו"ט מניחין חיי עולם ועוסקין בחיי שעה פי' דלר' אליעזר הוי שמחת יו"ט מצוה כמו תפלה נגד תורה וזה שעוסקין בחיי שעה שהוא שמחת יו"ט שהיא מצוה והיא תלוי' בזמן וזה קיום הגשמי אבל תורה היא חיי עולם שבמקום שאין גשם כלל עוסקין בתורה אבל לרבנן הוי שמחת יו"ט חובה ומי שעוסק בתורה ואינו מקיים שמחת יו"ט הוי כלומד ע"מ שלא לעשות וכדאמר ירושלמי ריש ברכות ואכמ"ל.
וזה הענין שאדם הראשון היה גבוה מסוף העולם ועד סופו שבשכלו השיג כל שלמות הנבראים והעלולים מכל הנבראים וכיון שאכל מעץ הדעת הוקטן קומתו. היינו שאבד בהירות רוחנותו ונשאר מונח ואמון בחיק הטבע וגבהו מאה אמה [הוא מאה ברכות שמיוסדים על כל צרכי האדם הטבעים והבן] וההנהגה הטבעית מכונה בשם שמאל והרוחנית בשם ימין וזה שדרש בספרי האזינו והמים להם חומה מימינם ומשמאלם מימינם זו תורה ומשמאלם זו תפילה והנה אם יאחזון ישראל בתורה אז תהי הנהגה הרוחנית האלקית ויהיה האדם רוחני ועצם פשוט שאינו מתפרד, לא כן בתפלה שההנהגה טבעית. והאדם מונח בחיק הטבע. והרכבתו נפרדת ולכן הוא בן תמותה, וזהו ותשת עלי כפכה כף כהה [וכמו שדרשו חז"ל ידכה יד כהה וזה יד שמאלו של הקב"ה הוא הנהגה טבעית.] לא כן אם ימין ד' רוממה אז לא אמות ויבלע המות לנצח בב"א וזה שדרש בזוה"ק רכ"ג שאני עמלא דאורייתא דלמעלה מן שמשא הוא והבן כל זה היטב.
כל הבוכה על אדם כשר הקב"ה סופרן ומניחן בבית גנזיו. (שבת פרק האורג) יובן עפ"י דברי הגמרא. ומי איכא בכיה קמיה קוב"ה והא כתיב עוז וחדוה במקומו לא קשיא כאן בבתי גוואי כאן בבתי בראי והציור מובן. שבטבע אין שום שנוי והרגש כלל, וזה סופרן בבית גנזיו. ופירוש בתי גוואי דשם קוב"ה בוכה כביכול ודו"ק.
כל מי שאינו בוכה על אדם כשר ראוי לקוברו בחייו שנאמר ויקברו בהר געש כו' שלא הספידוהו כהלכה. הענין, דיש בכיה על הפסד הת"ח. ואז הבכיה אפילו על זקן וישיש, והנה במשה מצאנו שנתקצרו שנותיו עבור ישראל לא כן יהושע מצאנו בגמרא ששהה בכיבוש וחילוק כדי שיחיה יותר ולכן לא בכו על יהושע אולם בשביל הפסד אבי ישראל אין נפק"מ ולכן געש עליהם ההר ודו"ק.
הצדיק אבד ואין איש שם על לב פירושו עפ"י מה דמסקו תוס' ב"ק כ"ז ע"ב דמזיק בידים באונם דגניבה פטור ובאונס דכעין אבידה דקרובה לפשיעה חייב עיי"ש ומצאנו בב"מ פ"ב דרך הנוח (שמונחין בסדר) דרך נפילה ולכן אם הצדיק ימות כמות כל האדם אז הנה אונס כעין גניבה לא כן אם הצדיק מת דרך אבידה אז בחטאינו נאסף הצדיק וחייבין ע"ז משום אדם המזיק וזה הצדיק אבד ובכל זה ואין איש שם על לב ודו"ק.
ויהיו נא פ"ש ברוחך אלי פירוש כי הצדיק אחרי מותו אין בכוחו להשפיע רק מאור התורה שיושבין ועוסקין בישיבה של מעלה אבל מן המצות נעשה חפשי וזה פי שנים תורה ומצות. ואמר לו אם תראני לוקח מאתך אז אני חייב במצוות כאדם חי ולכך אמר בעירובין מ"ג דהני שב שמעתתא דאליהו אמרינהו כו' ואם לא לא פירוש כי אם אני נתהפך לרוחני כחנוך אז אין אתה רואה אותי בעת הלקיחה וכמו שפירשו קדמונים על הפסוק אחרי רואי עיי"ש וזה שימו לילות כימים על משים לילות כימים דאז ישפיע לכם קדושה מתורתו הלומד כעת בישיבה של מעלה הניעו ראש על צדיק כתמר שזה אין לו כעת כי במתים חפשי ודו"ק.
בשמחות מת לשבע ימים הוא מיתה של חיבה וזה ושבע ילין בל יפקד רע וכמו שדרשו בברכות אל תקרא ושבע אלא ושבע ודו"ק.
ברכות דף י"ח היה מהלך בבית הקברות כו' וס"ת בראשו הר"ז לועג לרש כו' ופירשו תוספות ורא"ש דה"ה דעל פה אסור לקרות כו' ולפי מה שפרשתי דתורה איכא גם בישיבה של מעלה וכמו דמצינו מקומות אין מספר אפשר דלקרות ע"פ שרי ורק לקרות מס"ת זהו גופיה מצוה דקורא מתוך הספר דדברים שבכתב א"א רשאי לקרות ע"פ דקלף ליכא בישיבה של מעלה במקום דליכא חומר והא דאסור לומר בפני המת אלא דברים של מת היינו משום דג' ימים נפשא טייסא על גופא כדאמר בירושלמי סוף יבמות לכן שפיר הוה לועג לרש כשקורא בתורה.
והנה התוס' ב"ב פרק הספינה [ובאורך בתוס' ר"י חסיד לברכות] כתבו דהך דלועג לרש היינו כמ"ד מצות אין בטלות לעתיד לבוא ולכך גבי כלאים בתכריכי של מת בנדה דף ס"ב אמר ר"י דאתיא כמ"ד בטלות לעתיד לבוא וזה פלא דהלא יחזורו ללבושיהן ע"י נס ופלא א"כ יכול להתהוות בגד עם ציצית והסבר הדבר ע"ד מושכל נראה דאם המצות הוא טוב החלטי אף אם אין יצר הרע המסית כו' אז מה שאינו מקיים המת מצוה היינו כמי שאין לו לולב במה יקיים המצוה שאין הגוף עמו אשר בו יוכל לקיים המצות המעשיות הצריכים גוף לחול עליו ושפיר הוה לועג לרש, אבל אם תאמר דלעתיד כשאין יצר הרע כמו דכתיב ואת הצפוני ארחיק מאתכם (עיין סוף סוכה) אז המצות בטלות אלמא שאין המצות רק להסיר רוע החומר העוכר המסית האכזרי א"כ המתים שאין להם יצר הרע (כמו שמצינו פרק הספינה יצרא בהאי עלמא מי איכא) שוב אינם צריכים להמצות והרי זה כמי שאינו צמא שאינו צריך למים להסיר צמאונו ולא שייך לועג לרש ודו"ק.
ר"ה דף ח"י ע"ב זה ג' בתשרי שבו נהרג גדליה בן אחיקם ומי הרגו ישמעאל בן נתניה הרגו ללמוד ששקולה מיתתן של צדיקים כשריפת בית אלקינו כבר עמדו על הסתירה ממדרש איכה דקשה יותר מבית המקדש דכתיב הפלא פלאים: והנראה, דבמיתת הצדיק אין מי שיכפר ויגן על הרעה ועוד שנענשים על מיתתו, ובבהמ"ק אדרבא שפך חמתו על עצים ואבנים כדי שיתקיימו ישראל רק אין מי שיכפר ובטל אגודת הכללי מעם ד', והנה במיתת גדליה מצאנו לחז"ל בנדה דף ס"א שאדרבא הוא היה חייב בעצמו שיוחנן בן קרח אמר אליו שישמעאל בן נתניה נשכר ממלך בני עמון להרגך והאי לישנא בישא כו' למיחש מיבעי ולכן כתב ביד גדליה בן אחיקם רק שבטלה אגודת ישראל וכבה גחלתן לזה שקולה ולזה מקדים ומי הרגו ישמעאל בן נתניה הרגו לאמר אותו שהגיד לו יוחנן מקודם ואיהו לא חש א"כ על מיתתו לא נתחייבו ישראל מאומה לזה שקולה וכו' ודו"ק.
כד שכיב ר"י וכו' והבאתי את השמש בצהרים זה יומו של יאשיהו. היינו שידוע שהשמש וצבא השמים המה רוצים לעשות רצון בוראם בחשק בלתי מוגבל. רק שהשי"ת מעכבם בכח המושך וידוע לתוכנים ואכמ"ל והנה יאשיהו היה בעצמו הגורם למיתתו וכן ר' יוחנן כמפורש במלכים ובב"מ פרק הפועלים. כי השם יתברך הסיר כח המעכב ועשה סיבות אשר המה הגורמים לזה וזהו והבאתי את השמש בצהרים שהשמש רצה מצד עצמותה רק שהשי"ת הסיר המעכבים ודו"ק.
אוי נא לה אמרה רקת כי אבדה כלי חמדתה ר"ל כי אם הצדיק מת מתוך זקנה ומחלישות מתחילה מרגישים ההפסד מהתעליות ממנו הרחוקים וכשנחלש יותר גם מן הקרובים וכשמת גם מעירו אבל אם מת פתאום אז עדיין שמעתתיה מבדרן בעלמא רק הקרובים מרגישים תיכף וזה שאמר אוי נא לה פירוש שבטבריה מרגישים תיכף ההעדר, ולענין התועלת היו המאוחרים כמו"ש ארץ שנער הרה וילדה כו' והבן.
נראה לומר טעם על מה שאמרו חז"ל ולחם אנשים תאכל. כי כבר ידוע ענין הבריאה של האדם אשר נפש האדם בעצמותה היא שכל הנבדל. רק הוא כמו נהמא דכסופא שאין לה רק מחסד חנם לא כן בירידתה אשרי וטוב לה כי תאכל יגיע כפה וכבר קלסיה המגיד למרן ז"ל בזה ולכן כדי שלא ישאל האדם על דרכי ד' מה המה אם בן תמותה הנהו למה הורד ממרום גאונו. ע"ז מאכילין אותו לחם אנשים פוק חזי נהמא דכסופי לחם חסד ותו לא תתלונן על דרכי השם והבן.
פקד יפקוד אתכם והעלה אתכם כו' הנה למדם כי לא יעלו בחומה עד בוא נביא מהשי"ת ויאמר פקד כו' וזה למוד לדורות שלא יעלו מעצמן ולא כמו שעשו בני אפרים שהקדימו הקץ וגם אם יאמר להם הנביא שיעלו לארץ אחרת הוא נביא שקר רק שיאמר שיעלו לארץ אשר נשבע לאבותינו וכמו שהיה במשה רבינו ודו"ק.
מה שהשביע יוסף את בני ישראל ולא את בניו משום שידע שבניו חלק מהם ירשו מעבר הירדן וירצו לקוברו אצלם ולא יעבירוהו את הירדן לכן צוה לבני ישראל שהם יקברוהו בארץ ישראל לא בעבר הירדן וכן היה כו' קברוהו בשכם כמו שכתוב ביהושע. ויעוין מכילתא ריש בשלח.
בהפטרה ושמרת את משמרת ד' פירוש יעשה משמרת למשמרת ד' וזהו סייגים שתקן שלמה עירובין ונט"י ושניות וכמו דיליף ביבמות פ"ב מקרא ושמרתם את משמרתי יעו"ש היטב: וזה דאמר במדרש חכמה לשלמה כחול על שפת הים כו' אף חכמה גדרה לשלמה זה הסייגים שתקן.
ואשר עשה לשני כו' הנה יתכן דהיה נודע מהנבואה לדוד אשר בימיו לא יבנה הבית כי אם שלמה יבנה כי איש מנוחה הוא ובעת חנוכה יתקדש בכבוד השי"ת וכמו שאמר ונקדש בכבודי וכן לבית עולמים, ולכן מצאנו ששרתה שכינה בבנין שלמה וירא כל העם וירונו כמו במשכן בימי משה וזה במלכים קם ושפיכות דמים מסלקת השכינה כמו שאמר בסוף מסעי בספרי על פסוק כי אני ד' שוכן בתוך בנ"י וכן אמור בדה"י כ"ח לא תבנה בית לשמי כו' ודמים שפכת לכן צוה לשלמה קודם בנין הבית להרוג את יואב וכאמור ולא תקחו כופר כדי שלא יהא עכוב להתגלות השכינה עון שפיכת דמים ודוק: וכפי הנראה אשר עשה לי הוא על שהרג את אבשלום כי דוד היה סבור כי יש להתנצל את אבשלום קצת על שהיה מוכרח בגזירת הנביא הנני מקים עליך כו' ושכב את נשיך ויעוי' דברי אמת לר"י בכר דוד דרוש א' בזה. ומצאתי כ"ז ב"ה ברלב"ג יעו"ש.