משך חכמה/ספר בראשית/פרשת בראשית

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

פרשת בראשית

פרק א

בראשית:    תרגם יונתן בחוכמא ברא עלמא, ויעוין ברמב"ן, וזה דברי הגמרא סנהדרין ל"ח זו מידתו של הקב"ה שברא את כה"ע בחכמה, ונראה להסביר עפ"י מה שהביא בספר עה"ק בפרק ח' מחלק היחוד, ז"ל הקדמונים, אין סוף הוא שלמות מבלי חסרון וא"ת שיש לו כח בלי גבול ואין לו כח בגבול הרי אתה מחסר שלמותו כו' ואני מוסיף שהרי מובן שמה שיש להאין סוף לברוא דבר בגבול בתכלית גם זה הוא בלא גבול שהרבה גבולים לבלי תכלית הוא בכח אין סוף לברוא מבלי גבול, רק שבחר בכח הגבול הזה הנברא ולפ"ז נסביר סוד המוחין כי המחשבה וההסכם מאין סוף לברוא מציאות גבולי וגם זה יתכן לבלי גבול באופנים אין מספר זה נקרא כתר ולכן נקרא 'אין' שעדיין בזה אין גבול והוא נעלם בהשגת שום נמצא. ואח"כ כשבחר לעשות גבול מן הגבולים אשר לב"ת כח זה נקרא חכמה - כח מה. וכשבחר בגבול זה אשר המציא הנמצאים כפי מה שהם הוא בינה דמינה איתבני עלמא. ובחר בזה הגבול מחמת שהיה ערב לו. וכמאמרם במדרש רבה דין הניין לי כו' זה המתיקות והטעם שערב להאין סוף בגבול זה יותר מבשאר הגבולים הוא נקרא דעת לשון חיבור שמחובר חכמה לבינה, והן תרי רועים דלא מתפרשין לכן דעת לית בחושבן. ועשר ולא אחד עשר כדברי הספר יצירה. וזה מכוון דברי שלמה "בחכמה יבנה בית ובתבונה תכונן ובדעת חדרים ימלאו" וזה "חכמה בנתה ביתה חצבה עמודיה שבעה". שם בגמרא התבונן כל זה ביאור נכון לפי דעת הקדמונים.

יום אחד:    אמר אחד ולא ראשון לפי שראשון ושני הוא על דבר המתיחס זה לזה ומגביל זה נגד זה. והנה הבריאה של אור ראה שאין העולם כדאי להשתמש בו גנזו אם כן הבריאה של אור שנברא ביום ראשון היה במדרגה גבוהה מבריאת העולם לפי מצבה בעולם הזה, לכן אמר שהוא רק יום אחד שהוא אחד במדרגתו ובמצבו, ואינם מסודרים זה נגד זה. ופשוט.

בספר יצירה -- עולם. נפש. שנה    עולם מצאנו פליגי ר' אליעזר סבר עולם מאמציעתו נברא ור"י אומר עולם מן הצדדין נברא (יומא דף נ"ד ע"ב עי"ש). נפש. מצאנו לר' אליעזר (סוטה מה, ב) דהולד נוצר מטיבורו עי"ש ות"ק פליג דמראשו נברא. שנה. ר' אליעזר סבר מתשרי נברא העולם וזה קור שבספר יצירה ור"י סבר בניסן וכן בכמה מקומות ר"א סבר דהמרכז העיקר וכמו דאמר (תענית ט, ב) כל העולם כולו מימי אוקינוס כו' ור"י אמר ממים עליונים וכו' אולם מצאנו שנחלפו שיטתם במדרש משלי היכן החכמה מצויה ר"א אומר בראש ר"י אומר בלב עיי"ש ולגבי החכמה הלב באמצע דכליות יועצות והבן.

תדשא הארץ:    אמרו ז"ל ואנוהו הוי דומה לו מה הוא רחום וחנון כו'. כן מצאנו אצל הבריאה כמו שאמר המשורר ועד לא כל חי הוכן לכלכל כו' שלשת ימים הראשונים אז הכינותם לאחרונים לכן גם באדם דרש ר"א הקפר בירושלמי לא יקח אדם בהמה ועוף אלא א"כ התקין להם מזונות כמו שהשי"ת הצמיח כל דשא ועשב ויצר מאורות ואח"ז ברא חי' ועוף.

ואת כל העץ וכו':    דייק פה בלשון כל העץ ולא עץ פרי כמו בתחילה בציווי. מפני לרמז על אתרוג שטעם עצו ופריו שוין והוא עץ פרי. והוא עץ הדעת לחד מ"ד שאתרוג היה שאותו לא נתן לאכלה ודו"ק.

נעשה אדם בצלמנו:    הצלם האלקי הוא הבחירה החפשית בלי טבע מכריח רק מרצון ושכל חפשי. והנה ידיעתו יתברך אינה מכרעת הבחירה כי אין ידיעתו באה נוספת כידיעה של בשר ודם הבאה מהחושים רק היא עצמותו יתברך וכמו שכתב הרמב"ם והנה אם כי אין ביכולת בנו להבין איך היא כי אילו ידעתיו הייתיו רק זאת אנו יודעים שלהבחירה החפשית הוא מצמצום האלקות שהשי"ת מניח מקום לברואיו לעשות כפי מה שיבחרו ושלל ממפעליהם הגזירה וההחלטה בפרטיות ולכן אמר אל לבו נעשה אדם בצלמנו. פירוש שהתורה מדברת בלשון בני אדם שאמר נניח מקום לבחירת האדם שלא יהא מוכרח במפעליו ומחויב במחשבותיו ויהיה בחירי חפשי לעשות טוב או רע כאשר יחפוץ נפשו ויוכל לעשות דברים נגד מזגי טבעו ונגד הישר בעיני ד' ולכן מדבר בלשון רבים כאשר בכ"מ לשון אלדות לשון רבים וכמו אשר לו אלקים קרובים אליו וכן כל לשון מרות כמו שפירש"י פ' וירא על קרא דכאשר התעו אותי אלקים כו' יעו"ש ועיין ירושלמי סוף פ' הרואה.

וזה כוונת רבותינו במדרש (בראשית רבה, ח) ר' אמי אמר בלבו נמלך. משל למלך שבנה פלטרין ע"י אדריכל ראה אותה ולא ערבה לו על מי יש להתרעם לא על אדריכל הוי ויתעצב אל לבו כי בבחירת האדם החפשית הוסיפו לעשות רע לכן ניחם ד' על האדם הבחירי אשר עשה ובמשל האדריכל לפי דרכנו הוא כח האלקי המצמצם לתת מקום לבריותיו להיות חפשים ולבחור כאשר ירצו והמקובלים ומהם הרמב"ן דברו בזה נשגבות ויובנו לפי דברינו ודו"ק.

וירא וכו' והנה טוב מאוד:    לא כתב וירא אלקים על האדם בפרט כמו בכל הנבראים רק כללו ב"כל אשר עשה", בזה רמוז סוד הבחירה שאין הידיעה מכרחת הבחירה. לכן בכל הנבראים כתיב "וירא אלקים" כי המה טבעיים והראיה הוא כפי מה שהוא וכן יהיה לעולם. אבל האדם אינו בטבעו רק בבחירתו, ובחירתו מתחלפת, והראיה לא תכריחנו. והגם כי כבר כתוב "וירא" בכל הנבראים בפרט -- כתב "וירא" על הכל אחר בריאת האדם, שע"י האדם מתעלין כולן שכשעושה רצונו של המקום יתברכו כולם בגללו עד שאמרו שמוסיפין כח בפמליא של מעלה, והכוונה בכל הנבראים כולם, ואז ע"י האדם המה "טוב מאוד", שנתוסף בהן מעלה וזוהר יתר מכפי בריאתם ודו"ק.

לפ"ז יתבאר דברי המדרש נמלך במלאכי השרת כו' גילה להם שהצדיקים עומדים ממנו ולא גילה להם שהרשעים עומדים ממנו וכו' שידיעת השי"ת אינו מכריח הבחירה כמו שהבאתי בשם הרמב"ם וידיעת המלאך מכריח, לכן לא גילה להן רק הטוב שעליו מוכרח האדם קצת, וכמו שאמרו הקב"ה עוזרו, והבן.

פרק ב

לאמר מכל עץ הגן אכל תאכל:    "לאמר זו גלוי עריות שנאמר לאמר הן ישלח כו'" (סנהדרין נו, א). פירוש, דסיפא דקרא ואת זנית כו' ותחניפי ארץ בזנותיך כו וימנעו רביבים ומלקוש כו'. אשה זונה כו' ואמר בספרא פ' קדושים ולא תזנה הארץ מזנים הן הפירות. ר"י אומר הרי הוא אומר ותחניפי ארץ הרי ענשו של דבר שהפירות מזנין ועצירת גשמים ואין ראוים הפירות לאכול לכן צוה עליו לאמר מכל עץ הגן אכל תאכל. שיראה שלא יזנה בעריות כמו שפירש להלן על כן יעזוב האדם כו' ודבק באשתו ולא באשת חבירו שאז תזנה הארץ והפירות לא יהיו ראוים לאכול ולכן צוה עליו שיראה שיאכל מכל עץ הגן ולא כמו שהיה בדור המבול שמחטים נעשו זוניין יעוין ירושלמי כלאים ובמד"ר פ' כ"ח ודו"ק: וכן הוא בסדר עולם יעוי"ש ומיוסף מבורכת ארצו מכל השבטים שלא זן עיניו מהערוה.

מכל עץ הגן אכול תאכל:    פירוש הוא מצוה להחיות נפשו ולהנות מפרי הגן וכמו דאמר סוף ירושלמי דקדושין עתיד אדם ליתן דין וחשבון כו' ולא אכיל ואם אמר האדם לאשתו כי השי"ת צוה לאכול מן הגן אף שלא כוונה למצוה מכל מקום היה קיומה מגין שלא לאכול מעץ הדעת אבל כיון שלא אמר לה במצות השי"ת לאכול ולא קיימה המצוה וכדברי הרא"ה באוכל מצה וסבר שהוא חול לא יצא וכמו שלא זכרה חוה הצווי רק בלא תעשה לכן לא הגין עליה ועברה הל"ת ודו"ק.

אעשה לו עזר כנגדו:    פירושו עפ"י מה דאיתא בכורות ח' שלשה כו' פנים כנגד פנים הואיל ודברה בהן שכינה אדם דג נחש ולכך נתאוה להן הנחש (כמו"ש במדרש) וזה כנגדו פנים כנגד פנים ומצאתי כעין זה בזוה"ק פ' תזריע.

תרגום : ע"כ יעזוב בית משכבי אבוהי ואמי' דמכל עריות אדם שוכב עם אמו ואב עם בתו בסוף קידושין.

פרק ג

לא מות תמותון כי יודע אלקים כי ביום אכלכם ממנו וכו':    הענין מבואר כי הנחש בא במושכל לאמר להם כי אין כונת הבורא לבלי אכול ממנו, רק רצונו שתאכלו ממנו ואז תבואו להתקרבות לאלקות בענין נפלא להתגבר על הרע ולבטלו. ואך רצון השם הוא כי מאהבת המושכל והחשק להתקרבות אלקות לדעת טוב האמיתי תעשו זאת במסירת נפש וחפץ אבדת החיים הזמני והנצחי רק כדי לעשות להתקרב לאלקות ואז תצליחו ותשכילו ולכן צוה לכם שאם תאכלו תמותו ואעפ"כ כל מה שאומר בעה"ב עשה חוץ מצא ממחיצתי (כמו שפירשו המחברים) ואין אנו משגיחין בבת קול ומוסרין עצמם באבידת שני העולמים רק בשביל הנחיל כבוד אלקים והתקרבותו וזה על דרך עבירה לשמה והוא באמת חפץ השם האמיתי וזה שאמר לא מות תמותון. פירוש לא כאשר אתם דוברים רק מות תמותון פירוש שתמותו עצמיכם (וכמאמרם ז"ל כל הממית עצמו על ד"ת) כדי להשיג התקרבות לאלקות האמיתית וזה כי יודע אלקים כי ביום אכלכם ממנו כו' שהוא חפץ האמיתי מהש"י [ואפשר יודע לשון אוהב כמו כי ידעתי את אברהם] ולבסוף כאשר אכל התחבא ונתרחק מאלקים וזה שאמר הבורא אליו אשר צויתיך לבלתי אכל ממנו שזה הוא חפצי האמיתי ושלימות רצוני לא כאשר הערימך הנחש ודו"ק.

ארבעה מתו בעטיו של נחש. פירוש דהוא התחיל להטעות האדם ללכת אחרי המורגשות המוחשות ולא אחרי המושכלות כמוש"כ המורה פ"ב מח"א, והנה כאשר יחיה האדם השלם ולא ימות ולא תתפרד הרכבתו כהרכבת הגלגל אז יטעו אחר המוחש בראותם אותו נשתנה משאר המין האנושי וייחסוהו לאלקי וידמוהו שהוא ענין אלקי ולפי דעת המדרש היה הטעת הנחש שהטעם שהם ענין אלקי וכמו שאמר והייתם כאלקים כו' וזה הסיבה ביאר ר' סעדיה גאון בספר האמונות לכן אמר על זה הנביאים לעולם יחיו וזה כונת הגמרא בעטיו של נחש פירוש עבור הטעת של נחש כי לולי זה היו ראויים לחיות ודו"ק.

ולזה הגלגלים החיים וקימים לעולם הם אינם בעלי רצון לשנות מהלכם ולא ישנו תפקידם כדי שלא יפול עליהם הטעיות שהם מנהיגים ברצונם ולתת כבוד אלקים להם לכן כיון שהם מוכרחים אין הטעיות בהם שהלא רואים אנו שאינם ברצונם ומשועבדים לעשות רצון קונם שאינם בעלי בחירה לשנות הלוכם ממערב למזרח או מיום ללילה וכיו"ב וכמו שאמר אברהם אבינו בתחילת התבוננו בטעיות העו"ג (יעוי' סוף אליהו זוטא) אבל האדם הבחריי אם היה חי לעולם אז נפל הטעיות לייחס לו ענין אלודות לכן מוכרח להיות בן תמותה למען ידע כי אך הבל נדף הוא אחריתו רמה וידעו הכול כי ד' הוא האלודים וחפשיות הבחירה היה ע"י עץ הדעת והדברים ארוכים.

ענין אחר בכונת הכתובים בפרשה זו כי הבורא נתן להאדם כל זורע זרע היא התבואה ופירות האילן למאכלו ולבהמה וחיה נתן כל עשב והבדיל בזה האדם ליתרון נפשו השכליית, כי יהיה מאכלו יותר זך ומרומם וע"ז נתקנא הנחש והיה ראויה זאת הקנאה לכל חית השדה אך הנחש היה ערום מכולם ויוסיף דעת יוסיף מכאוב ולזה בא כמתלהלה יורה חצים בלבב חוה האף כי אמר אלקים לא תאכלו מכל עץ הגן. והכונה כי נתן האדם בגן לעבדו ולשמרו וזה שלעג, אף כי אמר אלקים מכל עץ הגן לא תאכלו אעפ"כ אתם עובדים וטורחים בגן לחרוש ולזרוע ולבלי הביא אוכל לפיכם די קצף ובזיון [והוא מאמר קצר ונמצא כיו"ב רבות] ותאמר האשה אל הנחש לא כן חלילה, מפרי עץ הגן נאכל ואף מפרי העץ אשר בתוך הגן לא מנע אותנו השם מהעדר המעלה אשר יחסה לנו כאשר מנע מפיכם כל פרי עץ רק מפני כי הוא מזיק לנו בטבעו ואף מנגוע בו אסר לנו כי הוא ארסיי, אבל אהבתו לנו כאב על בן אין דבר יקר ממנו, אבל לכם לפי גסות טבעכם לא יאות לכם כל פרי עץ לאכלה, לכן לא מנע ממכם הנגיעה בפרי עץ, ולכן כאשר נתקלל הנחש קללו עפר תאכל כל ימי חייך היינו שהוא קנא על פרי העץ ולכן אבד אף ירק עשב ועפר יאכל כל ימי חייו. ולעולם אין לו רפואה אך לימות המשיח כמוש"כ רז"ל במדרש והוא דאמר במשנה פ"ק דסוטה, אני אמרתי יהיה מאכלו מאכל אדם, הוא אילו לא הסית נתעלה לגודל שלמותו על שאר בע"ח והיה מאכלו מאכל אדם ודו"ק.

ואל האשה אמר הרבה ארבה וכו':    הנה בעת הצווי לאדם אז היה טרם יצירת חוה כמבואר בכתוב רק היתה בגדר המוטל חוב שמצווין את האב על הבנים ועוד מה שנתנה לו לאכול היה בגדר לפני עור שהכשילה אותו מה שהיה מוזהר מפי השי"ת לכן על החטא עצמו מה שלא שמרה הצווי שנצטוותה ממולידה הוא אדם שממנו לוקחה, נתקללה בצער גדול בנים ולידתן. ומה שהכשילה אדם נתקללה בהוא ימשל בך, ועל אדם היה ג"כ החטא כפול, שנצטוה להזהיר את בניו והנלקחין ממנו, והוא שמע לקול אשתו, וזה אשר צויתך לאמר, פירוש לאמר לאחרים ואכלת בעצמך ודו"ק. ימשל בך הוא שהוא יהיה הזן ומפרנסה ומידו תקח מחסורה וזו הממשלה עליה.

ואל אישך תשוקתך כו':    בגמרא עירובין דף ק' חשיב עשרה קללות שנתקללה וחשיב מנודה לכל אדם דאסירה לבי תרי, הכוונה שאינו מדבר ממה שאסור מצד הדת והז' מצות רק חשיב כולהו מילי אשר הם מסוג הנמוסי והדרך ארץ צא וחשוב, וא"כ מצד הטבע והנימוס שאשה אסורה לשנים והאיש מותר לישא הרבה. דאם אשה תנשא לשנים יבטל ישוב העולם כי יאבד הייחס לא ידע אב את בנו ומי הוליד ויהרס כל מוסדות הישוב כי מי יעמול על זרע בני בלי שם ומפני זה אמרו דשכיבת חמותה אינה אוסרה דלפי רעיון המוסרי של הברייתא פ"ק דסוטה היא נתנה עיני' כו' ומה שבידה נטלוהו ממנה הוא מה שהיא נאסרת לבעלה הרי למד בקו"ח דשכיבת חמותו אוסרתו באשתו וכמו דיליף בקו"ח (יבמות צ"ה) אבל לטעם זה הוא דזה רק דסוטה נאסרת משום שיבטל היחס כיון שמזנית תחת בעלה לא יתודע יחס הבנים לאביהן אם כן בטל הקו"ח ולכן אינה נאסרת אשתו בזנותו עם חמותו, ודו"ק. אבל קודם החטא היו עולים למטה שנים וירדו שלשה א"כ לא שייך זה שידע תיכף את בנו, ופשוט. ולכן בעבדים דלית להו חייס לכן אין להם אישות ודו"ק.

פרק ד

קניתי איש את ד':    זה היה קודם החטא, והיה מחפץ הבורא שיהיו נצחים בחומר זך (כמו שכתב הרמב"ן בפירושו) ואם כן אין התולדה להיום קיום נצחי במין כיון שהם קיימים באיש, לכן אמרה קניתי איש את ד' היינו שהגדלתי והוספתי במציאות ובמין וזה שאמרו רז"ל דיינו שמגדלות בנינו ומצילות אותנו מן החטא, שקודם החטא היתה רק לעזר אדם מביא חיטין חיטין כוסס כו' שלקיום המין לא היינו צריכים לה אבל אחר החטא היא מקיימת המין האנושי, ולכן קרא שמה חוה כי היא היתה אם כל חי ר"ל היא הראשונה שמקיימת המין והבן.

ויבא קין מפרי האדמה כו':    ואל קין כו' הנה כפי המבואר בירושלמי בכורים דדבש מקרי פירות כמו תמרים, ובדבש כתוב קרבן ראשית תקריבו אותם כו' לריח נחוח, לכן לא שעה אל מנחת קין שהביא מפרי האדמה דגם בן נח בבמה דידי' אסור בשאור ופשוט. יעוי' בירושלמי ריש עו"ג, עו"ג וותרנית היא כו' וקטר מחמץ תודה והענין מושכל כי לא בחר השם בהקרבן כי אם בהשתתף מעשה האדם בזה כמו בעל חי שהאדם טורח בטפולו וגדולו, לכן אסרה תורה מחוסר זמן שכיון שנולד והוא נגמר מהטבע בלבד לא ירצה, וכן הפרי כיון שגדולו נגמר מהטבע בלבד בלא מעשה האדם לא ירצה לריח ניחוח לפני השי"ת לכן לא ירצה למנחה רק סולת חטים או גרש כרמל שנשתתף מעשה האדם וכן יין ושמן שהכול בא במעשה האדם, ודובשא דתמרי ושאר פירות המשקין היוצאין לא חשיבי כדאמר פ' כיצד מברכין דמברכין עליהן שהכל ואכמ"ל לכן גם בתורת בן נח כן דפרי לא ירצה לריח ניחוח ודו"ק.

ויאמר קין אל הבל אחיו ויהי בהיותם בשדה:    יתכן כי קין אמר אל לבו, שכוונת השי"ת בדברו ואליך תשוקתו ואתה תמשל בו, שכוון אל הבל אחיו שהבל משתוקק אליו לאבדו ולהכחידו מן העולם אבל ואתה תמשל בו, היינו שקין ימשל עליו, ולא פירש דברי השם שמכוונים אל החטא וכביאור התרגום, וזה ויאמר קין אל הבל אחיו שאמר בלבו שמכוון הש"י אל הבל אחיו ולכן אמר השי"ת קול דמי אחיך כו', ירצה שהוא בדבריו כביכול גרם לחרת אפו של קין על הבל ודו"ק.

אז הוחל לקרוא בשם ד':    הנה בפרשה של קין לא כתיב רק ד' וכמו שאמר בן עזאי סוף מנחות שלא נאמר בקרבנות רק שם המפורש כדי שלא ליתן פ"פ למינים לאמר שמקריבין חלילה לאיזה כח נפרד וכי"ב, והנה אחרי שהבל נהרג עבור הקרבנות פסקו אנשי הדור מלהקריב קרבנות. והוחל לקרוא כלם בשם ד', ר"ל מה שפרסמו עבודת השי"ת והשגחתו על ידי הקרבנות וכמו שכתוב בלך אצל אברהם ובתולדות גבי יצחק ויבן מזבח ויקרא בשם ד', ומוסב אז על שלמעלה וכיו"ב בפ' עקב בעת ההיא הבדיל ד' א"ש הלוי יעו"ש. וזה נכון בכוונת אונקלוס ודו"ק.

פרק ה

זה ספר תולדות אדם:    נבאר פה הכתובים בתהלים יודוך ד' כל מעשיך וחסידיך יברכוכה כבוד מלכותך יאמרו וגבורתך ידברו, להודיע לבני האדם גבורותיו וכבוד הדר מלכותו. הענין כי החסיד הדבוק להשי"ת באמת ובלי מסך מבדיל יבטלו ממנו כל הדמיונים החומרים והטבעים ובלי יבדילו בין צורה ליוצרה, הנה כל הנבראים והמציאות וההשגה בכללה, הוא שפע נשפע מזוהר רצונו יתברך בלי הפסק, והמה אורות מאירים מההשגחה כל רגע ומזה ימלאון חדרי נפשו כי זה המציאות וההנהגה וההשגחה המה כבוד הבורא מהם יושג השי"ת ועל ידם יחזה להבורא ראיה מושכלת וזה התפעליות נפשו באמת אבל מרוב תדירותם וההרגל אשר הורגלו בהם בני אדם הפשוטים לא יתבוננו אל מעשי ד' זולת כאשר הבורא ית"ש משנה ההנהגה התדירית ועושה לזמן לא כביר הנהגה חדשה [כי הנס לא יתמיד כ"א יתמיד הוא שב לטבע ומתחייב שנוי רצון חלילה, דברי רמב"ם] וזה שאמר שחסידיך יברכוכה וכבוד מלכותך יאמרו, ואח"כ וגבורתך ידברו, אבל להודיע לבני האדם [הפחותים במעלה] גבורותיו וכבוד הדר מלכותו שהמה יתבוננו מגבורותיו כבודו והדרו, כי לחולשת ראית עיני שכלם יפרידו בין ההנהגה להבורא וכאילו העולם עומד בפני עצמו ואינו מכיר כבוד הבורא רק ע"י ההערה שהעיר הבורא יתברך עליהם במה שמשנה הטבע ומשדד המערכה, בזה יודעו כי אלקים הוא המנהיג ובהשגחתו מסובב כל הסיבות וכל ההנהגה הטבעית ממנו הכל וזה שאמר שלבני האדם מוכרח להודיע גבורותיו וזה גם כוונת הפסוק לספר בגוים כבודו בכל העמים נפלאותיו כנ"ל ודו"ק בזה.

ויקרא את שמם אדם:    ראה ברעיא מהימנא בדרשה דאדם אתם קרוין אדם ואין אוה"ע קרוין אדם לאכללא כו' ודא רזה דאדם ועיין זוה"ק ויחי בדרשת הינוקא רל"ט ומשם נראה, כי ענין אדם הוא שלימו דכר ונוקבא וטעמו כמו"ש ויקרא את שמם אדם, [לכן מפורש ביבמות ס"ג כל ישראל שאין לו אשה אינו אדם] וזה דוקא בישראל ששניהן מכונין להוציא תולדות לקיום האומה ומצווין בפו"ר [והוא שכוון ברזא דאדם היינו יחוד קוב"ה ושכינתיה כמו שדורש בזוה"ק ויחי רכ"ח על הך דחזקיה ויתפלל אל הקיר עיי"ש והבן] לא כן אוה"ע שאינן מצווין על פו"ר כי ענין הולדה שלהם רק לקיום ישוב העולם ולמלאות רצון הטבע הדורש תפקידו כמו כל הברואים והנקיבה אינה מתיחסת אל הזכר כלל (וכמו שמצאנו רחמנא אפקריה לזרעו) ועיין בעלי הנפש להראב"ד בשער הקדושה בזה, וזה הענין שנבראו הבהמות גופים נפרדים מן האדמה, לא כן האדם היו זכר ונקיבה בריאה אחת עיי"ש דבריו הקדושים לכן אין האוה"ע קרוין אדם.

ובזה מיושב מה שהקשו התוספות בכ"מ למה צריך למעט קבר שלפני הדבור ומר' בנאי דמציין מערתא דאדה"ר וכו'. ולפ"ז א"ש טובא דהגמרא אמר סנהדרין נ"ט. דפו"ר לישראל נאמרה ולא לב"נ משום דלא נישנית בסיני וכל מה דלא נישנית בסיני לישראל ולא לב"נ ופרש"י שם בעמוד א' דדוקא מסיני אבל עד סיני נצטוו ב"נ עיי"ש א"כ היו בני נח מצווין על פו"ר ושפיר מיקרו אדם כמו ישראל אחר סיני ודו"ק.

ראה והתבונן בפרשה זו כשספרה התורה שני חיי הדורות כתוב קודם מספר הקטן למספר הגדול, זולת בחיי אדם זכר מקודם מספר הגדול והוא כי חיי האדם קצובין לו מתחילת יצירתו שניתן בו ליחות השרשי על משך וזמן שנים אילו וזה דומה לנר שיכול לדלוק שעות ורגעים, א"כ מעת לידתו שניהם ידועים במספר והפרט כהכלל שניהם שוים בקדימה וכמו שאמרו סוף החולץ אלו שני דורות ולכן אין קפידה בהם לזכור השנים בקדימה זה לזה. אבל אדם הראשון שנברא מקודם לחיות לעולם כקיום הגלגלים וצבאם כמו"ש בואו ונחזיק טובה כו' ויעוין רמב"ן מה שכתב בזה א"כ ע"י חטאו מת תוך ימיו ונפסק לחלוחיתו ונתפרדו יסודותיו. והוא כנר שדלק ימים ושעות ובא אחר וכבהו א"כ התהוות הימים קודם והשעות בסוף, כן באדה"ר שחי מקודם ט' מאות שנה ואחר זה נתהוו השבעים שנים. לכן כתיב בו המאות קודם והבן. מפי אבא מארי ז"ל.

ויהי נח בן חמש מאות שנה ויולד נח את שם וכו':    אפשר על פי מאמרם ז"ל כי המתין הקב"ה לידת יצחק עד אחרי שנימול אברהם שיהא זרעו טהור ולכן נח שחי תשע מאות וחמשים נמצא המחצה מזה תע"ה וכיון שעברו רוב שנותיו ולא חטא שוב לא יחטא עוד ולכן ויהי נח בן חמש מאות שנה ועברו רוב שנותיו ויולד נח שם חם ויפת כדי שיהי' זרעו צדיקים.

ובמדרש א"ר יודן מה טעם וכו'. וזה הוליד לחמש מאות שנה וכו' אפילו יפת שהוא הגדול לכשיבוא המבול אינו בן מאה שנה ראוי לעונשים ונראה הטעם. דעכשיו אין בית דין של מעלה עונשין עד עשרים. ומולידין לי"ג כן אנו רואים אצל מהללאל חנוך שהולידו לס"ה שנה. וזה י"ג פעמים חמשה. ולכן גם בעונשין אז לא היו נענשין עד עשרים פעמים חמשה שהוא ק' שנה ודו"ק.

בהפטרה    "למען תדעו ותאמינו לי ותבינו כי אני הוא לפני לא נוצר אל ואחרי לא יהי'" -- פירוש כי על העדר מציאות חומר קדום לא בא המופת רק משה ואברהם אבינו פרסמו כי המציאות נבראו ברצונו ית' מן האין המוחלט כ"מ במורה ח"ב פרק י"ז אולם שלא יוכל להתהות כמו הבורא יתברך הוא מגדר הנמנע שכל מה שיהוה או יברא הוא עלול תלוי' בסיבתו לא עילה ראשונה שנמנע מצד עצמו ולא יתואר השם ביכולת על כל אלו כמפורש במורה ח"ג פרק ט"ו לכן אמר כי לפני לא נוצר אל הוא חומר קדום שלא נברא מרצונו יתברך על זה אמר למען תאמינו ועל מה שאמר ואחרי לא יהיה ע"ז ותבינו כי הוא נמנע מצד עצמו ודו"ק.