משך חכמה/ספר במדבר/פרשת נשא

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

פרשת נשא

ואת כל אשר יעשה להם ועבדו. פירוש כל אשר יעשה למשכן ולמזבח כו'. רמב"ן. ולפ"ז נראה דהכלים שנעשו למשכן ולמזבח לא נעשה להדיוט ונעשו לשמה, כמו גוף הקדושה, דהזמנה מלתא היא, וכמו עור הרצועות לשיטת רז"ה. ולזה אמר בירושלמי יומא פ"ג הל' ו', דנעשה להדיוט לא ישתמש בו גבוה. אבל במשא בני מררי היו כמו תשמישי קדושה, והזמנה לאו מלתא, ולכן לא נאמר רק לכל כליהם. ויעוין הלכות בית הבחירה, שאבנים של הר הבית בעי שלא יהיו נחצבין להדיוט, אולי דבבית עולמים שאני, שאם מוסיפין אין מוסיפין רק עד סוף הר, כמוש"ב בחבורי. ודו"ק.

ויפקוד כו' ונשיאי העדה. לא כתב כאשר בפ' במדבר ולהלן נשיאי ישראל, דמרמז דקרבתם לבני קהת, המה קרח, גרם להם שיהיו מעדתו אשר נאמר עליהם נשיאי עדה. יעוין רש"י בפ' קרח.

ביד משה. הוא על ההלכות שנמסרו למשה בעניני עבודת הלוים הרבה מאד, כריתות יד זו הלכה, ואמרו אין ממנין מתורגמן על פחות מחמשים בני אדם, לכן בגרשון, שנשארו שלשים שלא היה להם מתורגמן, לכן לא כתוב ביד משה, לרמז זה הדין. ודו"ק.

לעבודת עבודה ועבודת משא. משא הוא עבודת בני קהת, ובמקום שצריך לישא הקרשים שנשאו בכתף ועבודת עבודה הוא כמו דאמרו (שבת צ"ח) דהוי קאי בן לוי דכי משתלפו קרשים נקיט להו, יעו"ש ברש"י, שהמשיכה בעגלה עבדו הבקר והמה עבדו עבודתם, דלא לדחקו קרשים ודלא לידרו, ודלא לשתלפו קרשים. ופשוט.

ופקודיו אשר צוה ד' את משה. אולי יכוון להא דאמרו בערכין, דשירה מן התורה, וכפי הנראה דהוי תורה שבע"פ, ויליף שם מקרא, וחד יליף ממשה ידבר והא' יעננו בקול, ולזה אמר, כי לשיר נפסלין בקול, ומי שקולו עבה פסול לדוכן, לזה אמר, כי היה עוד מספר אשר פקד על דבר אשר צוה ד' את משה, זו השיר, שנאמרה בע"פ. ודו"ק. ויעוין במדרש ע"ז.

וכל זב. בגמ' שבע"ק משתלח חוץ לשני מחנות, אבל טבו"י אינו משתלח, שאפילו עשה אין בו רק מדבריהם, שנאמר ויעמוד יהושפט לפני חצר החדשה שחדשו בה דברים כו' טבו"י אל יכנס למחנה לויה. בזה מבואר בירמיה ל"ו בחדש התשיעי קראו צום כו' בחצר העליון פחת שער בית ד' החדש, דאיזה צום היה בכסלו רק על הגשמים, ובפ"ק דתענית הגיע ר"ח כסליו ולא ירדו גשמים כו' תעניות כו' ומותרין בתשמיש המטה, א"כ היו בע"ק טבולי יום והיו אסורים לכנס במחנה לויה ועשו בית חדש שלא נתקדש במחנה לויה, והיו עומדין שם כל העם גם בע"ק טבו"י, וזה בית החדש. וכן יהושפט הוא חדש הגזרה, לכן לכנס טבו"י עשה חצר חדשה, שלא נתקדשה בקדושת מחנה לויה, ולכן הוי חצר החדשה ממש, שבנה חצר חדשה משום, שאז חדש הגזירה דטבול יום אל יכנס במחנה לויה. ודו"ק.

ויעשו כו' וישלחו אותם כו' כאשר דבר ד' אל משה כן עשו בנ"י. הנה בכל התורה כולה בנח ובאברהם, ובפסח ראשון ושני, ובעשיית המשכן, ובלוים, ובקרבנות כתיב כאשר צוה ד' את משה כן עשו, וכאן פתח צו את בנ"י ומסיים כאשר דבר כו'. ופלא הוא. ונראה, משום דצו דריש בספרי זירוז, ובדבר שיש בו חסרון כיס ואינו אלא לשון אזהרה, והוא בגזרת פקוד ומצוה דבר שלטון, וכאן מצד המצוה לשלוח מצורע חוץ למחנה ישראל, זה אינו קשה ואינו צריך פקודה ואזהרה, רק מצד המצורעים לשלחם חוץ לענן ולריב עמהם, אבל המצורעים קבלו זה בשמחה להתכפר מעונם מזבח כפרה (ברכות ה' רש"י), א"כ לא היה כמקיים אזהרה, רק כאלו דבר ד' ג"כ עשו, וכמו דאמר בספרי, שאף הטמאים לא עכבו ולא היו המשלחים צריכים לריב עמהם, והיה נקל לקיים את זה. ודו"ק.

וישלחו אותם כו' כאשר דבר כו' משה כן עשו בנ"י. נראה, דמכל זב דרשו בע"ק, וא"כ ביום שהקריבו קרבנותיהם והיו צריכים לבוא ולהראות היו פורשים מנשותיהן, ומשה היה תמיד במחנה שכינה, שהדיבור היה מצוי אצלו היה תמיד פרוש מאשה, וזה כאשר דבר ד' אל משה והיכן דבר פה עמוד עמדי כו', שדרשו ז"ל (שבת פ"ז) שצוהו לפרוש מהאשה, כן עשו בנ"י, שבשעה שהיו באים לעזרה פרשו מנשותיהן. ודו"ק. ולכן כתוב כאשר דבר ולא כאשר צוה כמו בכל מקום, משום דמשה עשה מדעתו, והשם הסכים על ידו.

ואשמה הנפש ההיא כו'. שהדליק גדישו של חבירו ביוהכ"פ כו'. בספרי. פירוש, דחיוב כרת דעלמא הרי יוהכ"פ מכפר, והחיוב הוא דבר שבין אדם למקום, אבל מדליק גדישו ביוהכ"פ, דהוי כרת דיומא ואינו מכפר ואשמה הנפש ההיא, בכ"ז חייב להשיב הקרן והחומש. ויעוין ירושלמי פרק אלו נערות ודו"ק.

האשם המושב לד' לכהן כו'. ושמא תאמר שאם צריך אתה ליתן לכהנים עבור גזל הגר, למשל סלע, תתן עבורו תרומה בסלע לכהנים האלו ותחשוב עבור הגזל, שבידך ליתן לאחר, לכן אומר וכל תרומה לכל קדשי בנ"י אשר יקריבו לכהן לו יהיה, בלבד השבת הגזל, שלא תוכל לנכות לו, ואיש את קדשיו לו יהיו, פירוש, שזה ענין אחר שטוה"נ לבעלים ולא תחשוב זו בזו, ומהיכן תהיה לך הטוה"נ איש אשר יתן [כמו מאיש וכיו"ב הרבה] כו' לו יהיה, פירוש, דכהן בעצמו אסור ליתן טוה"נ לבעלים, רק למשל אבי אמו ישראל נותן טוה"נ, שיתן לנכדו כהן. ועיין בכורות דף כ"ז ע"א ודו"ק. ולכהן פירוש בשביל כהן שנותן ישראל עבור הכהן לבעלים.

מנחת קנאות הוא. על קרבנה קאי, דקרבן לשון זכר, ולהלן אמר היא, דעל מנחה קאי. ולכן דריש ריש מנחות מהיא, דשלא לשמה פסולה. ופשוט.

והקריב אותה הכהן. אינה באה בתוך הרגל מדרש. ולכאורה פירושו, שאין משקין סוטה ברגל, כמו שאין רואים הנגעים ברגל, אולם בירושלמי מוע"ק פ"א ה"ב והביאו רבינו משה בהלכות יו"ט פ"ז משקין את הסוטות [וכן משמע בתמורה י"ד ולמנחותיכם מנחת סוטה. עיי"ש]. וצריך לומר דסלקא אדעתין דצריך להשהותה עד הרגל, וכמו שאמרו בזקן ממרא בסנהדרין דף פ"ט, שכדי שכל העם ישמעו ויראו משהין אותו עד הרגל, וכאן שנשים חייבות לראותה, שנאמר ונוסרו כל הנשים ולא תעשנה כמזימתכם כו' (סוטה ח'), ונשים חייבות בשמחה ובאות ברגל לירושלים, לכן אמר והקריב אותה לבדה, כשהיא לבדה ואינו צריך להשהות אותה ולהשקותה ברגל במעמד רבים, רק כשבאה בעצמה לפני ד'. ובזה א"ש מה דאר"י בסוטה דף ח' לא מן הטעם הזה אלא שנאמר אותה לבדה, שלדידיה לא נוכל לפרש, שאף כשהיא לבדה משקין אותה וא"צ להשהותה עד הרגל, שהרי ר"י לטעמיה התם דפליג ואמר, שאין ממתינין אותו עד הרגל, יעוין בסנהדרין שם, ואין צריך קרא להודיע, שאינו משהה על הספק אותה עד רגל, ועל כרחך דקרא אמר, דרק אותה לבדה ולא חברתה עמה. ודו"ק היטב.

ירושלמי סוטה פ"ב הל' ב'. ולמה מים ועפר וכתב מים ממקום שבאת עפר למקום שהיא הולכת כתב לפני מי שהיא עתידה וכו'. באבות הסתכל בשלשה דברים וכו' דע מאין באת. הענין, דאדם מועד לעולם ומזיק שלא בכונה חייב, ופסק רמב"ם, דדוקא ברשות הניזק, אבל ברה"ר ורה"מ פטור, שאינו צריך ליזהר, וע"ז אמר שאין העולם רשותך, כי מאין באת ולאן אתה הולך, מהעדר אל האפס, ודע כי לפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון לפני ממה"מ הקב"ה, שהוא הבעלים ורשות שלו היא ואתה חייב אף אם שלא בכונה, הלא תסמר שערות ראשך, ואי אתה בא כלל, אף שלא בכונה, לידי עברה, כמו הרבה יין עושה, הרבה ילדות עושה. ודו"ק.

אם לא שכב איש אותך כו' הנקי ממי המרים המאררים האלה. יתכן ע"י מה דתנן בתוספתא דמסכת סוטה רשב"א אומר משום ר"מ ראויה היתה ליסורין קשין מאלו לפי שהכניסה עצמה לספק הזה אלא שהניוול גרם לה להיות נקי לכך נאמר ונקתה האשה, פירוש, שאף אם טהורה היא ראויה ליסורין על מה שנסתרה עם האיש והכניסה עצמה לספק הזה [וכמו דבאמת סבר בן עזאי כן בספרי על קרא דוהאשה תשא את עונה אפילו טהורה, יעו"ש, ובפ"ג מירושלמי הלכה ה' יעו"ש בשם רשב"א. וצ"ע], רק שמה שהיא מתבזה ומתנבלת ושותה מים המרים המאררים כל אלה גורמים שתהיה מכופרת, ובזה תנוקה מעון. ולכך כתיב ונקתה האשה ונזרעה זרע, שתנוקה מעון. וזה שאמר קרא אם לא שכב איש אותך כו', אף שחטאת בזה שהסתרת עצמך והוצאת עליך ש"ר וגרמת להמחק שם שמים, בכ"ז הנקי ממי המרים המאררים כו' משתייתם, אז תנקה מן החטא, ששתייתם ינקו אותך ויכופר עונך לפני אבינו שבשמים ודו"ק.

הנקי. כמו ומות בהר. ראב"ע. כי בלשון צווי שתנקה לא שייך, ואולם שמה דרשו התקן עצמך לצרכי מיתה. ובזה יבואר הספרי ר"י אומר בתחלה מודיעה כחן של מים המרים כו' בתי כו' לחם יבש כו' אף אם טהורה את שתי ואל תמנעי ואם טמאה את הנקי ממי המרים המאררים האלה, שמפרש אם לא שכב איש אותך שתי ואל תמנעי, אבל אם נטמאת, תן תודה שנטמאת וחטאת והנקי עצמך ממי המרים כו' האלה, שלא תשתה אותם, וכמו פלוני יצא נקי וכו'. ודו"ק. וכמו נקי עצמך כו' כתובות פ"ז, וכאן נקי עצמך בהודאתך.

ובזה מבואר דברי הגמ' קדושין, דפריך דלא כפל תנאו ואמר ר' תנחום הנקי כתיב בלשון צווי נוכח לנקבה, ואיך שייך זה על דבר הפועל מאליו ועל כרחין דכמו הספרי, דאם טמאה את סופך לחנק ממי המרים האלה. לכן תנקי עצמך מהמים שלא לשתותן. וז"ב.

כבר נתבאר באור שמח פרק י"ח מהלכות איסו"ב, דכל זמן שלא שתתה הוי רגלים לדבר, דמדנסתרה עם מי שהבעל קינא לה דזנתה, אבל כי שתתה אף דיכול להיות דהזכות תולה או דבר אחר, בכ"ז מותרת לבעלה, דהרגלים בטל, דמדשתתה ולא מרתתה בטל הרגל"ד, תו מוקי לה אחזקת כשרות ומותרת לבעלה, יעו"ש דברי נועם, לכן כתבה תורה בהשביע אותה הכהן אם לא שכב איש אותך כו' ואת כי שטית תחת אישך כו', כתוב כי, אשר בכל מקום הוא כאשר ולא כתב אם, דרגלים לדבר דזנתה עמו, רק שלא זנתה הוא ענין מקריי, לכן כתב אם לא שכב איש כו', אבל אחר השתיה ששתתה כתוב והיתה אם נטמאה, ואם לא נטמאה, שהספק שקול ומוקי לה אחזקת כשרות. ודו"ק.

בתוך עמך. בספרי ועמך שלום [שאינן נענשין עליו], בתוך עמך ולא בזמן הזה, פירוש, משרבו המנאפים אף נשי הכשרים אינן נבדקין, כיון שעמה פרוצים. וכן תמצא מפורש בירושלמי סוטה פ"ט הל' ט' על משנה, דמשרבו המנאפין, פסקו המים המאררין לאלה בקרב עמה בזמן שעמה שלם לא בזמן שעמה פרוצים. ודו"ק.

והניף וכו' והקריבה. מזה יליף בירושלמי פ"ג דסוטה, דתנופה קודם להגשה, ומפלפל לענין עומר, ובבלי מנחות לא מפרש מידי, זהו משום, דתנופה עיקר מצותה במזרח, והגשה במערב המזבח ואין מעבירין על המצות, וכמו דמפרש על מביאין מן הקרוב, יעו"ש, א"כ הנפה קודם, תיכף בבואו לעזרה. ופשוט.

והיתה האשה לאלה בקרב עמה. יתכן, כי זה מפעולות השגחה הפרטיית, אשר דבוקה בעם ד' בני ישראל עמו, אשר התנוססה עליהם לפאר את עמו ולהבדיל אותם לעם סגולתו, ולטהר אותם מחלאת אי צניעות, והיה זה הענין על צד הפלא והמופת, אשר גבהו דרכיו מארחות הטבע, כמו שהעיר רמב"ן בפירושו. והנה אמרו רז"ל כשם שהמים בודקין האשה כן בודקין את הבועל, לכן אמר, כי מקנין ומשקין אותה ע"י גוי בן נכר, אמנם נראה, כי אותו לא בדקו המים, כי לא רצתה ההשגחה להיות הנהגתה עפ"י המופת באומה נכריה ובני נכר, אשר לא מזרע ישראל המה, ולכן אמר לאלה בקרב עמה ולא בעם אחר, שבעם אחר אין המים בודקין את הבועל, ולכן בהם לא תתפרסם התקלה מהאשה הזו, ולא תהיה לאלה בקרב עם אחר. ודו"ק.

כל ימי הזירו לד'. הנה נזרו הוא מלת קנין, כמו שורו וחמורו, אולם הזירו הוא מפעיל, שמזיר את עצמו. והתבונן, שלענין תגלחת ולענין שתיית יין אמר כל ימי נזרו, ולענין טומאה למתים יאמר כל ימי הזירו, כו'. והכונה, שיש ענין נזירות שמשון, שהוא ע"י מלאך, ואחרי זה אם קבל נזירות שמשון, הוא כנודר לקבל נזירות על דעת המלאך. ומקבל אופן נזירות שהוא עפ"י דעת המלאך, וכמו שהאריך המוהרי"ט בשו"ת, ולכן נזיר שמשון אסור בשתיית יין ובתגלחת ומותר לטמא למתים, לכן אמר הזירו, שהוא מזיר את עצמו פרט לנזירות שמשון, שהוא ע"י המלאך מותר לטמא למתים. ועיין רש"י מכות דף כ"ב ודו"ק.

לאביו כו' לא יטמא להם במותם כו'. הנה בכה"ג ג"כ רק במותם לא בנגעם כו'. ונראה, דקמ"ל דאף, דטומאת קרובים מצוה, ואם מת האב ונדר אח"ז בנזיר, הרי המצוה קדמה וסלקא דעתין, דהוי כמצות פסח, דאם לאחר חצות אז אינו מטמא לקרובים, כמבואר בזבחים ק', לכן קמ"ל דלא יטמא, וזה כאילו אמר כל ימי הזירו לד' כו' במותם לא יטמא, שאף אם הזיר עצמו בשעה שמתו ג"כ לא יטמא. ודו"ק.

ובספרי במותם אינו מטמא אבל מטמא הוא בנגעם וזיבתם. ומשו"ה לא כתיב בכ"ג במותם אף דיליף מגז"ש, משום דלא רצה להראות לו ההיתר, דאם יתטמא, הלא אסור לאכול בקדשים ותרומה ולכנוס למקדש. ואולי כה"ג, דכל השנה כוליה לדידיה כרגל דמי (פרק ואלו מגלחין י"ד) אסור כישראל ברגל, דיליף מובנבלתם לא תגעו (פ"ק דר"ה ט"ז), לכן לא כתבה רחמנא גביה בהדיא במותם ורק יליף מגז"ש. ודו"ק.

כל ימי נזרו קדוש הוא לד'. פירוש אל תדמה, שרק בפעולותיו יתקדש, אבל בעצמותו אינו קדוש, לכן אמר כל ימי נזרו קדוש הוא לד' כי הוא נעשה קדוש בעצמותו ונשגב במעלתו, כיון שהוא נפרד מן התאוות ונבדל מן המותרות ונזהר מכל אלה, הוא נעשה זך בחומריותו ונעלה בעצמותו, לכן אמר וכי ימות מת עליו בפתע, שלא היה צריך להזהר מזה, כי הוא אנוס והביא כו' ועשה כו' וכפר עליו מאשר חטא על הנפש, פירוש, כיון שהוא איש קדוש ורום המעלה צריך להביא כפרה על שאירע שמת איש באהלו, וכמו דאמרו במכות בהא שיושב הרוצח עד מות כה"ג דהוי להו למבעי רחמים על דורן ולא בקשו, והנזיר מעלתו כמעלת הכה"ג, שלשניהן נזר אלקיו על ראשו, וזה אשר חטא על הנפש שמת, וכמו ההוא דאכליה ארי ברחוק תלתא פרסי מיניה דריב"ל ולא אישתעי אליהו בהדיה, ולכן אף אם אירע לו מת מצוה מביא קרבן, כמפורש ריש נזיר. ועיין ירושלמי שם. ודו"ק.

וגלח ראשו ביום טהרתו ביום השביעי יגלחנו. נראה, דלפי מה שנתבאר באור שמח הלכות נזירות, דהלכה היא בנזיר טמא, שאם גלחוהו לסטים תוך שבעה ימים סותר תגלחתו שבעה ימים, הוא, שאחר זה כשיעברו שבעה ימים יגלח תגלחת טומאה ויביא קרבנות טומאה, זה נרמז בכתוב וגלח ראשו ביום טהרתו ואם נתגלח קודם ביום השביעי לגדול שערו יגלחנו, שיהא שער מה לגלח, וזה בכדי שבעת ימים דסותר שבעה. יעו"ש. וזה מאמר כולל בפ"ע שביום השביעי לשערו יגלחנו.

והימים הראשונים יפלו כי טמא נזרו. שלא תאמר, כי הוא קנס על אשר טמא את עצמו, שיספור הימים הראשונים, וכמו שמצאנו לחכמים שקנסוהו בזה, יעוין סוף פ"ב דנדרים עד שינהוג נזירותו כימים כו', לזה אמר כי טמא שנזרו הוא טמא בשם דבר לא טמא מענין פיעל, שאף אם באונס מת המת עליו, ג"כ ימים הראשונים יפלו, אף שלא פעל מאומה בענין הטומאה, ודו"ק.

ביום מלאת ימי נזרו יביא אותו. וכי אחרים מביאין אותו והלא הוא מביא את עצמו. ספרי. הנה זמן הנזירות לא נזכר בתורה בהדיא, והוא משום שעיקר הנזירות, הוא כמו שאמר נזיר להזיר לד', וביאר שמעון הצדיק, שהוא כהנזיר מדרום שפחז עליו יצרו כו', וזה לגדור עצמו מהתאוות והגאוה והמותרות, ועל זה אין זמן רק כל אחד ישער בנפשו אם זמן זה יספיק לגדור כחות יצרו אז די בשלשים או במאה הכל לפי מה שהוא אדם, והבחינה לדעת אימת נגמר שלמותו ומעלתו, שכחות יצרו לא יוליכוהו שולל והחמדה לא יתעה להשכל, כשהוא מסתכל על עניני עצמו, כמביט על מפעלות אחרים ולבבו אינו חשוד באהבת עצמו, אז בטוח, כי יקח מהנאות העולם במזג הראוי ולא יבוא למותרות, ואדרבא יהנה מהעולם, ויהיה דעתו מעורבת בין הבריות, כי זה אינו מכוונת הבורא, שלא יהנו מהעולם, רק זה בגדר רפואה, וכמו שאמרו נזיר חוטא, ולכן דבר בלשון שהוא מביא עצמו כמביא איש אחר, ובהשקפה שהוא רואה מעלת זולתו ושקול במאזני צדק כן ישקוף על עניני עצמו. ודו"ק היטב.

ועפ"י הפשט יתכן לומר שיביא את נזרו, והוא נזר שלו, הוא השער שעליו נזר אלקיו, וזה אמר שיביאנה פתח אהמ"ע, אבל אם גלחוהו לסטים סותר שלשים יום, כדי שיגדל פרע שער ראשו ואין פרע פחות משלשים יום, ולכן אחר שלשים יום מגלח ומביא קרבן, ואין נזירות פחות משלשים יום, דאין נזר אלקיו פחות מל'. ודו"ק.

והקריב את קרבנו לד' כו' הוא ההקדש והסמיכה והקריב הכהן לפני ד'. לא מצאנו בשום מקום כזה, שיחזור אותו לשון אצל כהן. ונראה דמשמיענו דאם הנזיר הוא בעצמו כהן, בכל זה אינו יכול להקריב עולתו וחטאתו, דאין נזירות פחות משלשים יום, והוי פרוע ראש ומחלל עבודה, ומוכרח להיות ההקרבה בכהן אחר. ולכן לא כתב ועשה הכהן חטאתו כו', דזה דוקא מפני שהוא כהן, וכאן אף אם הנזיר כהן מוכרח להיות בכהן אחר, משום דהנזיר לא חזי לקרב בלא עבודה למקום המזבח ולוקה בלאו משום פרוע ראש, לכן רק כהן אחר והקריב לפני ד', היינו אצל המזבח (ויעוין משל"מ פ"ו מבאמ"ק) וכשיטת רמב"ם האמיתית. ודו"ק.

כבש בן שנתו אחד לעולה. יתכן דהו"א, דבבמה דחטאת נזיר אינו קרב רק עולה ושלמים, דנידור ונידוב הוא סד"א, דכיון דבבמה כשר עולת נקבה כמ' עו"ג דף כ"ה מביא עולה נקבה, ורק במקדש ליכא עולה נקבה, לכן אחד לעולה, שאף בלא כבשה מוכרח להיות אחד זכר.

ענין החטאת בנזיר הוא לפי שבטל ממנו כמה מצות, כמו טומאה לקרובים, שהיא מצות עשה וכן קדוש והבדלה על היין, ואם פעלו אצלו בפרישות אז הוא טוב ומשובח, אבל מ"מ צריך כפרה ע"ז, כמו שהביא ר"ת, דצריך למיתב תענית לתעניתו בת"ח. ולכן קרבנותיו המה קרבנות הנשיאים בחנוך המזבח, שלב נשבר הוא טוב מכל הקרבנות, כדאמר סנהדרין מ"ג, והנזירות הוא חנוך לשבירת הרוח והלב המתאוה, לכן מביא קרבנות חנוך. ודו"ק.

ועשה הכהן את מנחתו כו'. משום דמנחות ונסכים כשרים לאחר זמן ובכהן אחר, לכן כתב הכהן בפ"ע.

וחלת מצה אחת מן הסל. כתב גבי חלות, להורות, דאף שהיה נותנן בסל אחד אפילו כשהן חמין והן בולעות זו מזו, והשמן שבלול בהן הסלת הוי דבש שמן ומפעפע, וא"כ בלע מן התרומה, ומ"מ מותרים לזרים ואפ"ה לא חייש לזה. וזה בחלות, דרקיקין הי' מושח לאחר אפיה, כמו שכתב רמב"ם במנחת מאפה. יעו"ש. ומ"מ לא דייק הגמ' (בגה"נ ק"א) מהא דהיתר מכלל איסור, דיתכן משום דעדן לא חל קדושת תרומה על חלק כהן, דשחיטה מקדשה ללחם. יעוין תוספות נדה דף י' ד"ה דאפרשינהו בלישייהו. או דרביעית מתחלקת לכמה חלות והוי דבר מועט, ולא מקרי דבר שמן, כדאמר בפסחים דף ל"ח, דמשו"ה לא הוי מצה עשירה. ודו"ק. ורבינו בהלכות נזירות העתיק לשון הכתוב. יעו"ש.

בספרי פסקא ל"ח. קרבנו לד' על נזרו ולא נזרו על קרבנו. פירוש, דבעינן שיפריש קרבנות נזירותו לאחר שנדר בנזיר, אבל אם הפריש קרבנות קודם נזירותו, היינו, שעדיין לא נדר כלל בנזיר אינן קדושים כלל. וכן בירושלמי פ"ב דנזיר ה"ט נטמא בנזירות בנו כו' הפריש קרבנותיו קדשו לא חשין להדא דתני ר"ח קרבנו לד' על נזרו שיקדים נזרו לקרבנו, לא שיקדום קרבנו לנזרו. ועיין פ"ג ה"ב וברור ודו"ק.

שמואל א' ח', לא כי מלך כו' ויצא לפנינו ונלחם ככל הגוים אשר סביבותינו. פירוש כי שמואל נזיר עולם היה, וגמירי דאין נזירות חו"ל עולה מן המנין, אע"ג דהוא רק משום טומאת ארץ העמים ואז לא גזור עדיין על טומאת ארץ העממים, בכ"ז לפי גירסת ספרים אחרים בתמורה י"ד, וכן הובא הגירסא בילקוט שמואל, דגבי אבשלום פריך והא נזירות חו"ל אינו עולה, אלמא, דאפילו אז שלא נגזר טומאה על ארץ עממין ג"כ לא נהוג להיות נזיר בחו"ל, ולכך לא הלך שמואל להכות רק הפלשתים, שבאו לגבול ארץ ישראל, כמפורש ק' ז', לכן אמרו כי יהיה לנו מלך שילך להלחם עם הגוים אשר סביבותינו. ודו"ק. אך על גירסה זו קשה, דהלא התמהמה אבשלום שתי שנים בירושלים טרם ראה את דוד אביו ומאי פריך. וצ"ע. אמנם לפ"ז דנזיר מוכרח להיות בארץ א"ש דעת רמב"ם, דבזה"ז דאין טהרה כופין אותו לעלות לארץ. ודו"ק.

כה תברכו. שבת פרק כל כתבי קי"ח א"ר יוסי מעולם לא עברתי על דברי חבירי יודע אני שאין אני כהן ואילו אמרו עלה לדוכן הייתי עולה. פירוש, שהיה עולה ולא היה מברך, שלא היה עובר על איסור עשה דכה תברכו דאמר בפ' האשה שנתארמלה, רק שהיה חשש בעלייתו לדוכן, כדאמר העומדים אחורי הכהנים אינם בכלל ברכה, דמראין בעצמן, שאינן רוצים להיות מן המבורכין ודוקא דלא אניסי, הא אניסי כמו עמי שבשדות הן בכלל ברכה, עיין שילהי רה"ש ומס' סוטה, א"כ נראה דזר העולה לדוכן מראה בעצמו שאינו בכלל המבורכין וחסר ברכת כהנים, אבל כיון שמעולם לא עבר על דברי חביריו, ואם חביריו יאמרו לו עלה לדוכן הרי הוא אניס, ותו הוי בכלל ברכה, כיון שמה שהוא עלה לדוכן אין זה מצד שאינו חפץ בברכה, רק מצד צווי חביריו, וא"כ הוא בכלל ברכה, לכן עולה לדוכן, דאין בזה איסור. ודו"ק.

יאר ד' פניו. הארת פנים הוא מה שמראה פנים, שהם יוכלו להסתכל בהארת פניו, וזה בהתגלות כבוד אלדים, וישא ד' פניו הוא מה שהשי"ת מסתכל ומשגיח בפרט על עמו ישראל, והוא כנגד יצחק, דאיתא במ"ר, שבשעת עקדה הציץ בשכינה וכהו עיניו מראות, לכן דריש כאן בספרי יאר יתן לך מאור עינים זו מאור (מאמר) השכינה, ודלא כיצחק שסביביו נשערה מאד. וזה יראה, ד' יראה, כמו ישא, בהר ד' יראה, שד' הוא הנראה להאדם, הוא כמו יאר, וזה זכה אברהם ויצחק לבניהם ממסירת נפש אשר היה להם בעקדה. ואכמ"ל.

וימשחם ויקדש אותם. מתיב רבא כל הכלים שעשה משה משיחתן מקדשתן מכאן ואילך עבודתן מחנכתן ואמאי נימא וכן תעשו לדורות שאני התם דאמר קרא וימשחם ויקדש אותם אותם במשיחה ולא לדורות במשיחה והקשו בתוס' ממשכן הוה ליה למפרך שיהא מקדש טעון משיחה כמו שנמשח בימי משה. ואין זה קושיא, דבמשכן תלוי הקדושה בהבנין, ופעמים היה קבוע כאן ופעמים היה קבוע כאן, משא"כ מקדש הלא היה הקדושה תלוי בהמקום, ומקריבין אעפ"י שאין בית, א"כ הקדושה תלויה בקרקע ובה לא שייך משיחה. וזה פשוט. וזה שאמר יחזקאל ואהי להם למקדש מעט ואמרו ז"ל (סוף מגילה) אלו בתי כנסיות ובתי מדרשות, משום דבהם הקרקע קדוש, אעפ"י שהן שוממין בקדושתן קיימין, וזהו מעט מקדושת המקדש. ולכן גבי סוטה כתיב ומן העפר אשר יהיה בקרקע המשכן, לכן למדנו שמכניס עפר מבחוץ ומניחו ע"ג קרקע המשכן ודיו. ודו"ק בכ"ז.

שש עגלות צב ושני עשר בקר. כתב שני ולא שנים עשר כדרך הלשון, להורות שהביאו עגלה ושני בקר, עגלה ושני בקר, כדרך הזה הביאו, והיה בסך הכל שש עגלות ושני עשר בקר, ולכן אמר שני כי שני בקר יתכן ולא שנים, וזה מורה, שמלת שני קאי גם אל בקר, ששני שני בקר היו מביאין. ודו"ק.

ויהי המקריב ביום הראשון. אותו היום כו' ראשון לשחיטת צפון. הנה הראב"ע פירש טעמו דקדשי קדשים טעונים צפון, משום שהם משולחן השם ונגד הלחם הפנים שהוא על שולחן לפני ד' בהיכל בצפון. ומתוק מאוד. ולפ"ז הלא כבר פירש הרמב"ן, שמה שכתוב בפקודי ויערך לחם לא היה בעת המלואים, וא"כ היה מסודר בשבת שלאחר שהוקם המשכן, ושבעה ימים ראשונים היה בלא לחם, לכן לא היה טעון קרבנות בימים האלה צפון רק קדשי דורות שלעולם טעונין צפון היו טעונין צפון כן תיכף משהוקם המשכן, אבל החטאות שהן של יחיד, ואין יחיד מביא נדבה חטאת, רק הוי הוראת שעה, לכן לא היה טעון שעיר נחשון צפון, כדאמר ריש פרק איזהו מקומן. וזה נכון. ודו"ק. ולפ"ז הואיל והיה בדרום כמו קדשים קלים, לכן קרב בתר עולה כמו שכתוב.

קערת כסף אחת שלשים ומאה משקלה מזרק אחד כסף שבעים שקל בשקל הקדש. לא נאמר גבי קערה שקל, אעפ"י שכתוב בסוף, שגם היא היתה בשקל הקדש, משום דבספרי דריש שניהן שהיו שניהן שוין במדה והקערה גילדה עבה, וא"כ המזרק היה תבניתו בתבנית השקל באותו עובי של שקל, והיה ניכר צורת השקלים, משא"כ הקערה היתה עבה קרוב לכפלים עד כי לא ניכר צורת השקל, לכן כתיב שלשים ומאה בלא שקל. ודו"ק.

כף אחת. שעושה מה שבתוכה אחת. מכאן יליף בחגיגה דף כ"ג ע"ב צירוף, שהכלי מצרף, עיי"ש, ופירושו, דהכלים הם שקדשו קדושת הגוף לכל הני. ועיין מנחות וזבחים פ"ח (וטו"א) כאן. ומשניהם מלאים סולת בלולה בשמן אין ילפותא, דשמן הוא מחבר לחלה ולפסול בטבו"י, רק מכף קטרת, דהא יבש הוה ואיך נתקדשו הסממנים המונחים באמצע הכלי מלמעלה, אף דבזבחים דף כ"ה אמר אויר כלי ככלי דמי, הוא דוקא בסופו לנוח ובאופן אוחרי, עיי"ש, אבל כהאי גונא אמאי קדוש וע"ז הוה צירוף, וזה שדייקה התורה כף אחת, דכל המונח בתוכה מתיחס אל הכף ודבר אחד הוה. ודו"ק. אף דכתיב קערת כסף אחת, התם הוא למנין, ולכך כתיב ברישא חומר הדבר קערת כסף אחת ואח"כ המנין, וכן צ"ל, והכא כתיב כף אחת והדר החומר זהב, וכך היה צ"ל כף זהב אחת עשרה [לפי שמשקלה עשרה של כסף עיין ספרי ורש"י], ולכן בכללי כתיב שלשים ומאה הקערה האחת כסף והדר כתיב כפות זהב (חומר) שתים עשרה (המנין) עשרה עשרה הכף בשקל הקודש, ולא כתיב הכף האחת כמו בקערה, דאחת כתיב לדרשה, ודו"ק. בזה.

פר אחד בן בקר כו'. הא דגבי פרשת מועדות כתיב פר בן בקר אחד, וכך ראוי לכתוב לפי משפטי הלשון, נראה משום, דהנשיאים היו מגדלין הפרים לקרבנות והביאו אותן ממצרים, כמו שהכינו אבני השהם וכו', ויעקב נטע ארזים, כן היו מגדלין את הפרים, ובבכורות פ"ב אמרינין שורים כיון דמנגחן אהדדי שכיח דנפיל בהו מומא, לכן כיון שהיו מגדלין הפרים לקרבנות היו מגדלין כל פר בפני עצמו ולא בהדי הדדי כי היכי דלא ליתי לידי מום, וזה שאמר פר אחד, שהיה כל פר בפני עצמו, ומשו"ה שינה, להודיע לנו זה, דפר בן בקר אחד הוא סימן המנין. ודו"ק.

זה קרבן נחשון. בספרי זה היחיד מביא נדבה כו'. פירוש, קטרת נדבה, דלא אשכחן לבד חובה משל צבור, ואינך הוי קטרת זרה, זה היחיד מביא חטאת בלא חטא כו', פירוש, חטאת בלא חטא ידוע, דצבור מביאין חטאות במועדים ור"ח בלא חטא ידוע, ורק לכפר על טומאת מקדש וקדשיו. וכן פירש בספרי כאן ושעיר אחד לכפר על קבר התהום זה דוחה השבת כו', פירושו לדעתי, דכתיב זה מעוט חדא, דכאן הותרה קטרת נדבה, וכתיב זאת חנוכת המזבח ביום המשח אותו, זאת ממעט, דכאן בא חטאת בלא חטא, דאמרו לבבא ב"ב שהיה מביא אשם תלוי מחרת יוהכ"פ המתן עד שתכנס לבית הספק וכאן תיכף ביום המשח אותו לא היה שייך למיחש משום העלם טומאת מקדש וקדשיו. ולכן בדיוק אמרו ריש זבחים חטאת נחשון עולה הוא, משום דחטאתו היה ביום הראשון שהוקם המשכן, ולא היה ראוי למיחש אף לחטא שאינו ידוע, וזה מורה שביום המשח אותו ודאי בא בלא סבת כפרה על חטא, ודוקא בנשיאים בחנוכת המזבח זאת חנוכת המזבח אחרי המשח אותו מורה בדיוק, שהלא בנין המשכן לא היה דוחה שבת, וכמו שאמר אך את שבתותי תשמורו, וכיון שנמשח ביום הראשון מימי המלואים תו הקים אותו בשבת ופרקו בשבת, וכמו שאמרו ששמיני למלואים היה ראשון למע"ב, וא"כ שביעי למלואים היה שבת, וכן כל הקרבנות קרבים בשבת וכמו שאמרו שבת הותרה אצל עבודה, ולכן קרבן נשיאים, דהיה אז דינו כזמנו קבוע, דאמר נשיא אחד ליום, שלא ידחה ליום השני, לכן דחי שבת. וזה שמרמז זאת חנוכת המזבח אחרי המשח אותו, שכיון שנמשח תו דוחה שבת. ודוקא זאת, הא בשאר שלא בחנוכת המזבח לא נדחה שבת מקרבן יחיד, ודריש מזה ומתרי זימני זאת, וסידר אותן הספרי לכולהו בחד מקום. ועיין מו"ק דף ט' בזה ודו"ק בכ"ז.

כפות זהב שתים עשרה מלאות קטרת. הא דלא כתיב מזרקי כסף שנים עשר מלאים סלת בלולה בשמן, נראה, משום דהבלילה צ"ל בפנים בעזרה בכלי שרת, ומכאן יליף, דכלי לח מקדשין יבש במנחות דף ח' ע"ב עיי"ש, וא"כ כיון שנתקדשו בכלי שרת הלא נפסלו בלינה, ועל כרחין, דכל אחד בלל מנחה בשמן ביום שהקריב קרבנו, לכן בפרט כתיב, אבל בכולל בצירוף במה שהקריבו ביום המשח אותו, לא היה רק של אחד, של נחשון, מלאה סלת בלולה. אבל קטרת הלא מכתשת כלי שרת, וכיון דצורתה כל השנה כולה אינה נפסלת בלינה, ורק כי קדשו בכלי מדרבנן גזרו פסול לינה, כדפרש"י פ"ק דשבועות דף י"ב ע"א עיי"ש, א"כ ביום ראשון היה תיכף בצירוף הי"ב כפות מלאות קטרת, ואפ"ה לא שייך בהו עיבור צורה, ולכן כתיב בצירוף. ונכון. ודו"ק.

כל הבקר לעולה כו' לחטאת וכל בקר זבח השלמים. לא אמר וכל הבקר לזבח השלמים, משום דבעולה וחטאת דאיכא מעילה לא הקדישו אותם עד שעת סמיכה וכמו שעשה הלל נדרים דף יו"ד, ולכן היו מוכנים לעולה וחטאת, אבל לא נתקדשו, אבל שלמים דלית בהו מעילה קדשום תיכף במספר הזה. ולמ"ד דבשר תאוה אסור היה, א"כ מסתמא הבהמות שלהם התמימים היו עומדים לשלמים. וא"ש. ודו"ק.

כבשים בני שנה שנים עשר ומנחתם. אם נאמר, דרק נסכים לא קרב בקרבן יחיד במדבר, אבל מנחות נסכים קרבו, א"ש דהך מנחה הוה מנחת נסכים, וכמו דפרש"י מנחות דף ח', יעו"ש, אבל נסכים לא הביאו, דהוי קרבן יחיד. וא"ש, מה דכתיב קודם חטאת, דחטאת אינו טעון מנחת נסכים, אבל לפי מה דמפורש בתו"כ במכילתא דמלואים, דמנחת נחשון נקמצת, ויעוין שטמ"ק שם, א"כ צ"ב מדוע כתיב קודם חטאת. ולפי גיר' הישנה, זבחים ס"ג, דמנחה טעונה צפון א"ש, דשעיר נחשון אינו טעון צפון, וחשיב הנך דטעונין צפון ברישא. ודו"ק. ואם נאמר דמנחת נדבה הוי, א"כ לשון ומנחתם דתמיד מדבר על הקרבן כמו ומנחתו, ומנחתם, ומנחתה, וכאן יוכרח לאמר, דקאי ומנחתם על הנשיאים שהם מנחות שלהם, וכיו"ב מפרש ובשרם בכורות דף כ"ח יעו"ש, ולא כתב כן בשום קרבן. ואולי מפני דהספרי דריש, שמספר הכולל מלמד, שמעלה על כל אחד כאילו הקריב כל הכפות או כל הקערות, או כל הבקר, וזה הכל בעולה ומנחה*) דבאין בשותפות, אבל מנחות דאינה באה בשותפות, והיה כל מנחה מיוחסת לנפש המקריבה, בכ"ז העלה הכתוב כאילו הקריב כל אחד המנחה כל ימי המלואים. ודו"ק.

אמנם התבוננתי, דהתו"כ מתפרש באופן אחר, וזה שאמר קחו המנחה הנותרת מאשי ד', והיה לו לאמר הנותרת מן המנחה, ומדאמר המנחה הנותרת מוכח דיש כאן מנחה שאינה נותרת והיינו מנחת נסכים דנחשון, לכן אמר קחו המנחה הנותרת, זה מנחת שמיני, אבל מנחה אחרת דמלואים לא הי' בה שיריים, רק כולה קרבה קחו את המנחה זו מנחת נחשון, פירוש, אם לא הוי כתב אלא את המנחה הוי אמינא דזו מנחת נחשון, הנותרת זו מנחת יום השמיני, מזה ידענא דעל מנחה זו אמר. ומתפרש כמו ימי חייך הימים כל ימי חייך כו'. כן נראה לדעתי ודו"ק.

ובבא משה אל אה"מ לדבר אתו כו' מדבר אליו מעל הכפרת כו' וידבר אליו. הנה מבואר, שהדיבור מעל הכפרת היה נתיחד אל משה בזכותן של ישראל, וכמו שאמרו בריש מכילתא צא ואמור להם שבזכותם הוא מדבר *)כוונתו למנחת נסכי עולה. עמי, שכל ל"ח שנה שהיה כועס ע"י לא היה מדבר עמו כו', אף שלא הודלקו הנרות, דאחרי זה דבר אליו בהעלותך את הנרות על ההדלקה. ולכן אמרו בפ"ב דיומא, דההדלקה לאו עבודה הוי וכשרה בזר, שבזכות העבודה השכינה שורה בישראל והדיבור היה מעל הכפרת טרם ההדלקה, וזה להראות, שאין בההדלקה עצמה חשיבות עבודה שלא לאורה הוא צריך. ועיין רמב"ם פ"ט מביאת המקדש הלכה ז' עיי"ש.

בהפטרה. ותאמר לאישה לאמר איש כו'. פירוש, כי צותה עליו לפרסם זה, כדי שלא יחשדוה אחרי שקראוה פרדה עקרה כו', אבל מה שאמר לה והוא יחל להושיע את ישראל צותה עליו שלא לפרסם פן יהרגוהו פלשתים ועוד, שלא יסיחו דעתן מן הרחמים, לכן כתוב לאמר, שזה יאמר לאחרים, כדי שיראו קיום דבריו ולא יחשדוה. וברור.

ויאמר לי כו' ואל תאכלי כל טומאה כי נזיר אלקים יהיה הנער מן הבטן עד יום מותו. נצנצה בה רוה"ק, לפי שאמרה מן הבטן עד יום מותו, לכן לא הזכירה ומורה לא יעלה על ראשו, כי טרם מותו גלחוהו הפלשתים, והמלאך, שאמר ומורה לא יעלה על ראשו לא הזכיר עד יום מותו. וזה דיוק אמיתי.

כל אשר צויתיה תשמור. יתכן, דכוון כל אשר צויתי אותה שישמור גם מנוח, שלא יאכל ואל ישת יין ושכר, דנוכח זכר כנסתר נקבה.

ויקח מנוח את גדי העזים כו' ויעל על הצור. הביאור, דהם לא שאלוהו אי מזה הוא, לפי שע"י התפלה בא, הרי נראה דהוא שלוח מהשי"ת, וא"כ היה רשאי לסמוך כמו על נביא ולהעלות קדשים בחוץ. אולם השחיטה, הרי שחט הוא ואשתו, ושנים ששחטו פטורין, אמנם בהעלאה הרי שנים שהעלו חייבין ג"כ, לכן העלה לבדו דהיה דינו כדין במת יחיד בעת היתר הבמות, דאמר בירושלמי מגילה, דאין אשה מקרבת בבמה, לכן אמר תעלנה, שיעלה הוא לבדו, ולכן אמרה לקח מידנו ששניהם שחטו. ודו"ק.

לא לקח מידנו עולה ומנחה כו' וכעת לא השמיענו כזאת. פירוש, דהוא סבר שימותו הואיל וראו מלאך וא"כ הלא מנוח ימות מיד, שכבר היא הרה, וכמו שאמר הנך הרה, והיא תחיה עד שתלד הבן ותמות, וא"כ הלא היה צריך המלאך להזהירה, שלא תאכל כל טומאה ויין ושכר אל תשת, אבל הפעם השני, שבא עבור מנוח ומפני שנפשה קנויה לו ויכול למחות שלא תענה נפשה מיין ושכר, כיון שימות הוא למותר, לכן דייקה וכעת לא השמיענו כזאת, ר"ל בפעם השני. ופשוט.