משיבת נפש/צב

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי


מִיכָאֵל כַּהֲנָא רַבָּא מְלַמֵּד תָּמִיד זְכוּת עַל יִשְׂרָאֵל, וְכָל הַזְּכֻיּוֹת שֶׁמּוֹצְאִין בְּיִשְׂרָאֵל הוּא עַל־יְדֵי בְּחִינַת שְׂעָרוֹת הַנַּ"ל, שֶׁעַל־יְדֵי־זֶה יְכוֹלִין לִמְצֹא זְכוּת אֲפִלּוּ בַּגָּרוּעַ שֶׁבַּגְּרוּעִים, כִּי בְּכֻלָּם נִמְצְאוּ כַּמָּה שְׂעָרוֹת טוֹבוֹת מַה שֶּׁמַּמְשִׁיכִין עַצְמָם כַּמָּה פְּעָמִים מֵרַע לְטוֹב כְּחוּט הַשַּׂעֲרָה. וְעַל־יְדֵי מִצְוַת נְתִינַת רֵאשִׁית הַגֵּז אֶל הַכֹּהֵן עַל־יְדֵי־זֶה נִתְתַּקֵּן בְּחִינַת הַצֶּמֶר בְּשָׁרְשׁוֹ שֶׁהוּא בְּחִינַת שְׂעָרוֹת עֶלְיוֹנוֹת הַנַּ"ל, וְעַל־יְדֵי־זֶה נִמְשָׁכִין חֲסָדִים עַל יִשְׂרָאֵל עַל־יְדֵי הַשְּׂעָרוֹת טוֹבוֹת שֶׁנִּמְצָא בָּהֶם כַּנַּ"ל (שָׁם אוֹת ג'):