מרכז הפרשה בתורה/פרק ט

ספר במדבר

פרשה א: מפקד בנ"י והלויים (א', א- ד', מט)(המפקד, סדר המסעות וסדר העבודה במשכן)

תחום הפרשה וענייניה

פרשה זו, הראשונה בספר במדבר, פותחת במפקד שבטי ישראל ללא שבט לוי (א', א- מז). לאחר מכן עוברת התורה ומסבירה מדוע שבט לוי לא נפקד יחד עם שאר השבטים. זאת מאחר שיש לו תפקיד מיוחד ביחס למשכן: "המה ישאו את המשכן ואת כל כליו והם ישרתהו". משום כך "וסביב למשכן יחנו" (א', נ). התורה ממשיכה באשר לתפקיד הלויים: "ובנסע המשכן יורידו אתו הלוים ובחנת המשכן יקימו אתו הלויים..."(א', נא).
לאחר שהוגדר תפקיד הלויים בחניה ובמסעות עברה התורה לסדר חנייתם ומסעם של שבטי ישראל. במסגרת זו חולקו השבטים לארבעה דגלים, כל דגל שלושה שבטים.

• דגל מחנה יהודה (ואתו יששכר וזבולון) חונים בדרום- "ראשונה יסעו".
• דגל מחנה ראובן (ואתו שמעון וגד) חונים במערב- "ושנים יסעו".
• אוהל מועד נמצא במרכז- נוסע אחרי דגלי יהודה וראובן.
• דגל מחנה אפרים (ואתו מנשה ובנימין) חונים במערב- "ושלשים יסעו".
• דגל מחנה דן (ואתו אשר ונפתלי) חונים בצפון- "לאחרונה יסעו".
  

לאחר מפקד בנ"י וסדר חנייתם ומסעם, התורה עוברת לתיאור מעמדו ותפקידו של שבט לוי, זאת בשלוש פרשיות:

• ג', א- ד: ייחוס הכוהנים וקביעת מעמדם ככוהנים
• ג', ה- י: שבט לוי נתון לפיקודו של אהרן הכהן. קביעת תפקידם של הלויים: "לעבד את עבדת המשכן" ולשמור "את כל כלי אהל מועד".
• ג', יא- יג: ההסבר למעמדם המיוחד של הלויים. הם מחליפים את בכורות בנ"י, אשר הוקדשו לה' מאז מכת בכורות במצרים.
  

לאחר קביעת מעמדם של הכוהנים והלויים ותפקידם באופן כללי, התורה עוברת למפקד הלויים מבן חודש ומעלה, ואגב כך מציינת את תפקידם באוהל מועד (ג', יד- לט). תפקידם כאן יותר מוגדר, אך עדיין אינו מפורט. מפקד הלויים מבן חודש ומעלה נועד כדי להמיר את בכורות ישראל בלויים. הפרשה מסתיימת במפקד שבט לוי לצורך העבודה במשכן מבן 30 ועד 50 שנה. אגב מניין הלויים הכשירים לעבודה מציינת התורה את תפקיד הלויים והפעם בפירוט יתר (ד', א- מט).

ענייני הפרשה

• מפקד שבטי ישראל (ללא שבט לוי).
• סדר חנייתם ומסעם של שבטי ישראל.
• קביעת אהרן ובניו ככוהנים.
• מינוי שבט לוי לעבודת המשכן תחת פיקודו של אהרן.
• ההסבר לייחודו של שבט לוי- חלף הבכורות.
• מפקד בני לוי מבן חודש ומעלה, וקביעת עבודתם באופן כללי.
• המרת בכורות ישראל בבני לוי.
• מפקד בני לוי מבן 30 שנה ועד בן 50 שנה.
• פירוט עבודת משפחות בני לוי בפירוט יתר.

תפקידם של הלויים במשכן
שלוש פעמים ציינה התורה במסגרת פרשתנו את תפקידו של שבט לוי באוהל מועד. א. פעם ראשונה, באופן כללי מאוד כאשר רצתה התורה לציין את ייחודו של שבט לוי, ומדוע הם אינם מתפקדים עם שאר שבטי ישראל (א', מח- נד).
ב. פעם שניה, כאשר התורה מונה את כל שבט לוי מבן חודש ומעלה, היא מונה את השבט לפי המשפחות גרשון קהת ומררי ומציינת את אופי עבודתה של כל משפחה (ג', יד- לט).
ג. פעם שלישית, כאשר התורה מונה את שבט לוי מבן 30 שנה ועד בן 50 שנה. התורה מתייחסת לכשירים לעבודה, וכאן היא גם פירטה את העבודה של כל משפחה: גרשון, קהת ומררי (ד', א- מט).

מבנה ומרכז

סך הפסוקים בפרשה

א':54; ב':34; ג':51;ד':49
סך כל הפסוקים=188
מחצית א: 188 פס'
א',א-נד:54; ב',א-לד:34
סך כל הפסוקים=88
מרכז:

  * ייחודו של שבט לוי
  * קביעת אהרן ובניו ככוהנים.
  * מינוי שבט לוי לעבודת המשכן תחת פיקודו של אהרן                                  
  * הסיבה לייחודו של שבט לוי- החלפתו את הבכורות
                                	(ג', א- יג)

מחצית ב:
ג' יד-נא:38; ד',א-מט:49
סך כל הפסוקים=87

מחציות מקבילות
הפרשה בנויה משתי מחציות שוות מבחינת מס' הפסוקים: מחצית א- 88 פס', מחצית ב- 87 פס'. מתברר כי המחציות מקבילות זו לזו בתוכנן. במחצית א' שלושה נושאים המקבילים לאלה שבמחצית ב'.

הנושאים במחצית א:
1. מפקד שבטי ישראל.
2. סדר החניה והמסעות של כל שבטי ישראל.
3. ייחודו של שבט לוי: זה אינו נפקד בתוך בנ"י מפני שמוטל עליו תפקיד העבודה במשכן, ומשום כך מיקומו "סביב למשכן העדות".

הנושאים במחצית ב:
1. מפקד שבט לוי.
2. סדר עבודת הלויים באוהל מועד.
3. ייחודו של שבט לוי: ההסבר למעמדו המיוחד של שבט לוי, מפני שהם קדושים תמורת קדושת הבכורות.

למשמעות הרעיון המרכזי

פרשתנו עוסקת בעיקר במפקד בנ"י והלווים, וכן בסדר מסעם וחנייתם של ישראל ובסדר עבודת הלויים באוהל מועד. 13 פסוקי המרכז אינם עוסקים בעניינים האלה. מרכז הפרשה דן במעמדו ובתפקידו המיוחד של שבט לוי כדלקמן:
א. קביעת מעמדם של הכוהנים (ג', א- ד).
ב. מינוי שבט לוי לעבודת המשכן תחת פיקודו של אהרן: "לעבד את עבדת המשכן" ולשמר "את כלי אהל מועד" (ג', ה- י).
ג. ההסבר למעמדם המיוחד של הלויים. אלה מחליפים את בכורות בנ"י, אשר הוקדשו לה' מאז מכת בכורות במצרים.
הנה כי כן במרכז פרשת הפקודים נמצא ההסבר הכפול: מדוע נבדלו הלויים בפקודיהם, ומדוע דווקא הם נבחרו לעבוד במשכן. מאז מכת בכורות במצרים הוקדשו בכורות ישראל לה'. אלה הומרו בלויים (בעקבות חטא העגל), וממילא קדושת הבכורות עברה לשבט לוי. כלומר שבט לוי הינו קדוש, וזאת לפי בחירת ה'. לכן הוא נועד לעבוד במשכן. אשר על כן הוא מתפקד בפני עצמו וכמו כן חנייתו מסביב למשכן.

מרכז הפרשה המרכזית

מחצית א:
ג',א-י:6 פס'

מרכז:

    "ושמרו את משמרתו ואת משמרת כל העדה
      לפני אהל מועד עבד את עבדת המשכן"
                      (ג',ז')

מחצית ב:
ג',ח-יג
סך כל הפסוקים=6 פס'

יש לציין כי במרכז הפרשה המרכזית (ג', א- יג) נמצא הפסוק בעל המשמעות הרבה ביותר. זהו הפסוק המגדיר את תפקידם של הלויים ואת המחוייבות שלהם כלפי אהרן הכהן ומאידך כלפי עם ישראל: "ושמרו את משמרתו ואת משמרת כל העדה לפני אהל מועד לעבד את עבדת המשכן" (ג', ז). עבודת הלויים נמצאת בתווך. הם גם עושים את עבודת אהרן הכהן במשכן "ושמרו את משמרתו", ומאידך הם גם עובדים את עבודת בנ"י במשכן "ואת משמרת כל העדה".
נמצאנו למדים כי הלויים מהווים את החוליה המקשרת בין קדושת המשכן והכוהנים לבין מחנה ישראל. תפקידם זה של הלויים מודגש בפרשות נוספות העוסקות במשכן ובעבודתו .

פרשה ב: מחנה ישראל וקדושתו (א', א- י', לד)

תחום הפרשה

חז"ל חילקו את ספר במדבר לשלושה ספרים:
ספר ראשון: מתחילת הספר ועד "ויהי בנסע..." (א', א- י', לד).
ספר שני: שני פסוקי "ויהי בנסע..." (י', לה- לו).
ספר שלישי: מ "ויהי בנסע..." ועד סוף ספר במדבר (י"א, א- ל"ו, יג) .
לפי שיטה זו, נמצאנו למדים כי ספר במדבר מחולק לשני חלקים לפי התוכן. החלק הראשון הינו תיאורי בעיקרו ועוסק במפקדים, סדר המחנות, בחניה ובמסעות, במעמד הכוהנים והלויים ובקדושת המחנה. החלק השני של הספר עוסק באירועים שאירעו לעם ישראל במשך שנות שהותו במדבר. שני הפסוקים של "ויהי בנסע..." חוצצים בין שני החלקים האלה.
אפשר לראות את החלוקה בהיבט אחר: החלק הראשון מתאר את עם ישראל "על מי מנוחות", העם בשלוותו ובתפארתו, מסודר סביב מחנה שכינה. כאשר העם מכבד ומקדש את מעמד הכוהנים והלויים. העם מגיע לתכליתו כעם, וזוכה לגילוי שכינה במשכן, כפי שכתוב: "וביום הקים את המשכן כסה הענן את המשכן לאהל העדת ובערב יהיה על המשכן כמראה אש עד בקר: כן יהיה תמיד הענן יכסנו ומראה אש לילה" (ט', טו- טז). כמו כן הענן מנחה את העם במסעותיו ובחנייתו, כפי שכתוב בהמשך: "ולפי העלות הענן מעל האהל ואחרי כן יסעו בני ישראל ובמקום אשר ישכן שם הענן שם יחנו בני ישראל" (ט', יז).
לעמו"ז בחלק השני של הספר אנו מוצאים את העם בקלקלתו: חטא המתאוננים, חטא "העם המתאווים", חטא מרים, חטא המרגלים, חטא קרח ועדתו והחטא בשיטים.
בפרשה זו אנו נדון בחלק הראשון של הספר, מתחילתו עד "ויהי בנסע", חלוקה שנקבעה כאמור ע"י חז"ל.

ענייני הפרשה

• מפקד בנ"י וסדר חנייתם ומסעיהם.
• קביעת מעמדם של הכוהנים והלויים.
• מפקד הלויים, סדר חנייתם ועבודתם במשכן .
• המורחקים מהמחנה : "צרוע וכל זב וכל טמא לנפש"
• גזל הגר המושב לכהן וחלק ממתנות הכהונה.
• פרשת אישה סוטה.
• פרשת נזיר.
• ברכת כוהנים.
• חנוכת המשכן- קורבנות הנשיאים.
• הדלקת המנורה.
• טהרת הלויים והכשרתם לעבודה באוהל מועד.
• הפסח שעשו בנ"י במדבר ודיני פסח שני.
• מסעות בנ"י מונחים ע"י הענן.
• השימושים השונים של החצוצרות
  

א. "למקרא העדה".
ב. "ולמסע המחנות".
ג. לאסיפת "הנשיאים ראשי אלפי ישראל".
ד. בעת מלחמה
ה. "וביום שמחתכם ובמועדיכם ובראשי חדשיכם"

• תיאור המסע הראשון של בנ"י באמצעות הענן.
• דו שיח עם חותן משה בעקבות המסעות.
• חתימה לפרשת המסעות: המסע הראשון.
  

עיון בוחן של כל ענייני הפרשה יגלה לנו כי כל העניינים משתייכים לשלושה נושאים ראשיים.
א. מחנה ישראל
ב. המשכן והעובדים בו- שבט לוי.
ג. קדושת המחנה.
להלן נראה איך כל העניינים הנ"ל משתבצים בשלושת הנושאים האלה:

א. מחנה ישראל. בפרק זה ישובצו העניינים הבאים:

• מפקד שבטי ישראל.
• מיקומם של השבטים בחנייתם.
• סדר מסעם של השבטים.
• אופן המסע של המחנה בעזרת ענן ה' ובעזרת החצוצרות.
  

ב. המשכן והעובדים בו- שבט לוי. בפרק זה ישובצו העניינים הבאים:

• קביעת קדושתו של שבט לוי במקום הבכורות.
• מפקד הלויים.
• סדר חנייתם של משפחות לוי סביב המשכן.
• סדר העבודה של הלויים במשכן.
• חנוכת המשכן.
• ברכת הכוהנים.
• הדלקת הנרות במשכן.
• גזל הגר המושב לכהן וחלק ממתנות כהונה.
  

ג. קדושת המחנה. בפרק זה ישובצו הענייני הבאים:

• הרחקת "צרוע וכל זב וכל טמא לנפש" מן המחנה.
• פרשת סוטה.
• פרשת נזיר.
• "פסח שני", המיועד למי שהיה טמא בפסח ראשון.
  

למעשה שלושת הנושאים הנ"ל הם נושא אחד: "מחנה ישראל וקדושתו". כאשר המשכן הינו בבחינת הלב הפועם של מחנה ישראל. גם מבחינת המיקום, המשכן נמצא במרכז המחנה, וגם מבחינת תפקידו הוא המניע את העם לצאת למסעותיו ולחנייתו. כמו כן המשכן הינו המקום היחיד להקרבת קורבנות. דבר הקובע את משמעותו ומרכזיותו של המשכן מבחינה ערכית ורוחנית .

מבנה ומרכז

סך הפסוקים בפרשה

א':54; ב:34; ג':51; ד':49; ה':31; ו':27; ז':89; ח':26; ט':23; י':34
סך כל הפסוקים=418
מחצית א:
א':54; ב:34; ג':51; ד':49; ה',א-י:10
סך כל הפסוקים=198

מרכז:

            פרשת סוטה    
                  	(ה', יא- לא)

מחצית ב:
ו':27; ז':89; ח':26; ט':23; י':34
סך כל הפסוקים=199
למשמעות הרעיון המרכזי

פרשתינו עוסקת במחנה ישראל במשמעות המורחבת: המחנה על כל מרכיביו; ישראל, הכוהנים והלויים ומשכן במרכז. כמו כן סדר המחנה בחנייתו ובמסעו. במרכז הפרשה אנו מוצאים שלוש פרשות העוסקות בקדושת המחנה והן סמוכות זו לזו: פרשת "צרוע וכל זב וכל טמא לנפש", פרשת סוטה ופרשת נזיר. במרכז המדוייק של כל הפרשה בין שתי מחציות שוות מבחינת מס' הפסוקים, אנו מוצאים את פרשת סוטה.
בדרך זו רצתה התורה להדגיש לנו את חשיבות קדושת המחנה בכלל וקדושת המשפחה בפרט. ללמדנו שכל המחנה עומד וקיים בזכות קדושתו, ואם בקדושה עסקינן, הרי שקדושת המשפחה חשובה מכולם.
ישנו כמובן, מסר נוסף וחשוב מאוד. הפרשה עוסקת בכלל הציבור; בשבטים ובמחנה ישראל כולו. במסגרת כזו אנו עלולים לאבד את היחס לפרט ואת המשמעות של הפרט. באה התורה ללמדנו שכל תורת הכלל בנויה מפרטים. כל קדושת המחנה מבוססת על היחיד: צרוע, זב, טמא לנפש, נזיר וכיו"ב. יתר על כן כל קדושת המחנה מבוססת על קדושת המשפחה, וליתר דיוק קדושת האישה. קדושת האישה והתא המשפחתי הם הם אבן היסוד של כל מחנה ישראל .

פרשה ג: "חטא העם המתאוים (י"א, ד- לה) (קברות התאוה)

תחום הפרשה וענייניה
פרשת חטא "העם המתאוים" מכונה גם "קברות התאוה" על שם המקום בו נקברו "העם המתאוים". הפרשה פותחת ב "והאספסף אשר בקרבו התאוו תאוה" (יא, ד). האספסוף גורר בעקבותיו את כל העם: "וישבו ויבכו גם בני ישראל ויאמרו מי יאכלנו בשר". העם אינו מסתפק בבקשת הבשר, אלא גם מציין מה חסר לו ולמה הוא מתגעגע: "זכרנו את הדגה אשר נאכל במצרים חנם את הקשאים ואת האבטחים ואת החציר ואת הבצלים ואת השומים". מאידך העם מתלונן על מה שכן יש לו, על המן: "ועתה נפשנו יבשה אין כל בלתי אל המן עינינו". התורה רוצה להדגיש את כפיות הטובה של העם ביחס למן, לכן היא מפרטת את מעלותיו של המן באריכות, בשלושה פסוקים: "והמן כזרע גד הוא ועינו כעין הבדלח:... שטו העם ולקטו... ועשו אתו עגות והיה טעמו כטעם לשד השמן: וברדת הטל על המחנה לילה ירד המן עליו:" (י"א, ז- ט).
התגובות לתלונת העם קשות וחריפות: "...ויחר אף ה' מאד ובעיני משה רע". עיקר תגובתו של משה מתבטאת בכך שהוא מבקש שותפות בהנהגת העם . תגובת ה' אינה מאחרת, ה' מצווה על משה "אספה לי שבעים איש מזקני ישראל", אלה אמורים לסייע ביד משה בהנהגת העם. באשר לבקשת הבשר, ה' מודיע למשה שיאמר לעם: "התקדשו למחר ואכלתם בשר". אלא שבתשובת ה' למשה אנו מוצאים ציטוטים מדברי העם שלא כתבה התורה בתחילת הפרשה. כגון: "...כי בכיתם באזני ה' לאמר מי יאכלנו בשר כי טוב לנו במצרים..." וכן בהמשך "...יען כי מאסתם את ה' אשר בקרבכם ותבכו לפניו לאמר למה זה יצאנו ממצרים:" (י"א, יח- כ). בעקבות דבר ה' למשה, אכן משה בוחר "שבעים איש מזקני העם". אלה מסייעים בידו של משה בהנהגת העם מכאן ואילך. מיד עם בחירתם של "שבעים זקנים", הקב"ה הביא לעם בשר: "ורוח נסע מאת ה' ויגז שלוים". התורה מציינת כי העם היה להוט אחרי הבשר: "ויקם העם כל היום ההוא וכל הלילה וכל יום המחרת ויאספו את השלו הממעיט אסף עשרה חמרים..." כלומר העם אסף את השלוים ברציפות במשך 36 שעות.
תגובת ה' לא איחרה לבוא. "הבשר עודנו בין שניהם טרם יכרת ואף ה' חרה בעם ויך ה' בעם מכה רבה מאד". המקום במדבר בו אירע הדבר נקרא "קברות התאוה כי שם קברו את העם המתאוים". פרשתנו מסתיימת במסעם של בנ"י: "מקברות התאוה נסעו העם חצרות ויהיו בחצרות" (י"א, לה). הפרשה מסתיימת במה שפתחה: בתחילה פתחה התורה בתיאור העם המתאוים: "והאספסף אשר בקרבו התאו תאוה..."ובסיום תיאור תאותם בפועל באסיפת השלו "והממעיט אסף עשרה חמרים" .
בפרשה מתוארים האירועים לפרטיהם, אך לא מפורש מה הסיבה לעונש הכל כך קשה: "ויך ה' בעם מכה רבה מאד". כמו בפרשות רבות אחרות גם כאן התורה משאירה לנו הקוראים להבין בעצמנו את הסיבה לכך. לאור עיון בפרטים שבפרשה ניתן לאמר כי עונשם החמור של העם נובע בגלל אחד מהחטאים הבאים, או כולם יחד.
א. חטא התאוה: הפרשה פותחת בכך ש "האספסוף אשר בקרבו התאו תאוה". כלומר לא היה חסר לעם אוכל. אלא דרישתם נבעה בגלל תאוה בלבד. תאוה זו באה לידי ביטוי חמור, כאשר השלו הגיע. העם אסף את השלו 36 שעות ברציפות! כפי שהכתוב מעיד: "ויקם העם כל היום ההוא וכל הלילה ההוא וכל יום המחרת ויאספו את השלו הממעיט אסף עשרה חמרים..." ז"א שתיאור הפתיחה "התאוו תאוה" ותיאור הסיום של איסוף השלו באו להדגיש לנו שחטאם של העם היה בעצם התאוה.
ב. כפיות טובה ביחס למן: אפשר אולי להבין בסלחנות שהעם ביקש גם בשר בנוסף לאוכל השיגרתי המן. אך העם בצירוף לבקשתו את הבשר דיבר לשון הרע על המן: "ועתה נפשנו יבשה אין כל בלתי אל המן עינינו". מאידך כדי להדגיש, שדברי העם אינם אלא כפיות טובה, התורה מאריכה ומפרטת בשבחו של המן (ז- ט).
ג. "בכה למשפחתיו": כאשר העם התלונן ובקש בשר הוסיפה התורה תיאור לכל אותה התרחשות: "וישמע משה את העם בכה למשפחתיו" חז"ל מסבירים כי העם בכה על עסקי משפחות. כלומר, העם למעשה התלונן על כך שנאסרו עליו עריות במשפחה .
ד. התרעמו על יציאת מצרים: בדברי העם בתחילת הפרשה הוזכרה מצרים בהקשר של "הדגה אשר נאכל במצרים חנם". אולם כאשר ה' מודיע למשה שיביא לעם בשר, ה' מצטט את דברי העם. כאן בדברי ה' אנו מוצאים האשמות חמורות, העם אומר את החמור מכל: "...מי יאכלנו בשר כי טוב לנו במצרים..." וכן בהמשך "...יען כי מאסתם את ה' אשר בקרבכם ותבכו לפניו לאמר למה זה יצאנו ממצרים". רשב"ם (על פסוק כ') מדגיש "לפי שאתם כפויי טובה תלקו. ואלו הייתם מתאוים בשר ולא נתרעמתם על יציאת מצרים, לא הייתם לוקים כל כך. כמו בשאר תלונות שיש מהם שלא לקו".

מבנה ומרכז

סך הפסוקים בפרשה

י"א, ד- לה: 32
סך כל הפסוקים=32
מחצית א:
י"א, ד- יט
סך כל הפסוקים=16

מרכז:

        "כי מאסתם את ה' אשר בקרבכם 
        ותבכו לפניו לאמר למה זה יצאנו ממצרים"
                            (י"א, כ:[פסוק ראשון במחצית ב']

מחצית ב:
י"א, כ- לה
סך כל הפסוקים=16

למשמעות הרעיון המרכזי

הנה כי כן במרכז הפרשה נמצאת טענה קשה מאוד כלפי בני ישראל; "כי מאסתם את ה' אשר בקרבכם ותבכו לפניו לאמר למה זה יצאנו ממצרים". החצי השני של הפסוק הינו בבחינת הסבר לחציו הראשון. כלומר, עצם האמירה "למה זה יצאנו ממצרים" פירושה כי "מאסתם את ה' ". ההאשמה קשה שבעתיים על רקע העובדה ש "ה' אשר בקרבכם". כלומר, העם חווה וזוכה לגילוי שכינה יום יום במשכן, ובכל זאת העם מתלונן כלפי ה'!
ברשימת החטאים שמנינו לעיל, נראה כי חטא זה של תרעומת על יציאת מצרים (כלשון רשב"ם) הרהו החטא החמור מכל אשר בגללו העם נענש "מכה רבה מאד". אם נפרט את כל החטאים הנ"ל יקשה עלינו להבין את חומרת העונש: אם נאמר שחטא העם היה "תאוה" לשמה, תאוה לאכילת בשר, והתנהגותם באיסוף השלו מוכיחה זאת. נוכל לסנגר על העם ולאמר שזה כמעט טבעי שמי שאכל תקופה ארוכה רק מן, יהיה להוט אחרי בשר לכשיביאו לו בשר. בודאי, יקשה עלינו לקבל עונש כל כך קשה רק בגלל בעיה התנהגותית.
כאמור, יכולנו להסביר כי חטאם של המתלוננים היה הוצאת דיבה על המן. הגם שהדבר חמור מאוד בגלל כפיות הטובה שבדבר, והגם שכפיות טובה זוהי מידה חמורה מאוד, והיא היפוכה של גמילות חסדים שזוהי מידתם של בני אברהם אבינו, בכל זאת יקשה עלינו להבין, האם בגלל כפיות טובה מגיע עונש מוות.
אם נאמר שחטאם היה "בכה למשפחתיו", כלומר העם קָבַל ורטן על איסורי עריות, הרי עדיין התורה לא כתבה שהם חטאו בכך. מדוע אם כן יענשו רק מפני שהם בוכים על הקושי לקיים את המצוות.
אולם אם נאמר שחטאם היה שמאסו בה', בכך שהתרעמו על יציאת מצרים (כלשון רשב"ם), וטענו "למה זה יצאנו ממצרים". זהו אכן חטא חמור מאוד. חטא זה הרהו ככפירה בעיקר! חטא זה מגלה את הרצון להתנער מכל עבודת ה'. חטא זה מוכיח כי העם רוצה להתנער מ "אנכי ה' אלקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים", וממילא לא לקבל עול מלכות שמים וקיום מצוות.

כפירה בעיקר
אכן חז"ל ראו בדברי בנ"י תלונה כנגד קיום מצוות. כך הם פירשו את הפסוק "זכרנו את הדגה אשר נאכל במצרים חנם..." (י"א, ה). "אם תאמר שבמצרים נותנים להם דגים חינם , והלא כבר נאמר ותבן לא ינתן לכם, אם תבן לא היו נותנים להם חינם, דגים היו נותנים להם חינם? ומהו אומר חינם, חינם מן המצוות". רש"י, ספרי (י"א, ה'). ובאותה מגמה ממשיך המדרש ומפרש את דברי משה "הצאן ובקר ישחט להם ומצא להם..." (י"א, כב). משה הרי ודאי מאמין בה' שיוכל להמציא לעמ"י כל אשר יחפוץ. א"כ איך יש להבין את דברי משה רבינו? על כך עונה המדרש: "ואני אומר וכי מפני שאין להם בשר הם מתרעמים? והלא כבר נאמר ביציאתם ממצרים: "וגם ערב רב עלה אתם וצאן ובקר מקנה כבד מאד" (שמות י"ב, לח) "יכול שאכלום במדבר? "ומקנה רב היה לבני ראובן ולבני גד" (במדבר ל"ב) אלא שמבקשים עלילה האיך לפרוש מאחרי המקום" (ספרי י"א, כב).

יציאת מצרים בסיס לכל האמונה בה
ידוע כי ההכרה ביציאת מצרים הינה היסוד והבסיס לכל האמונה בה' ולקבלת עול מצוות. מראש, כל כוונת היציאה ממצרים היתה "שלח את עמי" כדי ש "ויעבדני". כלומר, יצי"מ נועדה לשם מעמד הר סיני וקבלת תורה. משום כך העם יצא ממצרים והחל מיד בספירה לקראת המעמד המיוחל, גילוי שכינה וקבלת התורה. משום כך הדיבר הראשון הינו: "אנכי ה' אלקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים". כלומר, בלי ההכרה ביצי"מ אין מקום להמשך עשרת הדברות ולשאר התורה והמצוות.
אשר על כן כל אימת שהעם מתלונן "למה זה יצאנו ממצרים", או "טוב לנו במצרים", או כל כיו"ב, הרי שהעם מגלה שהוא כופר בעיקר. בכך הוא מגלה שהוא מתנגד לכל מהלך הגאולה, ושכל היציאה ממצרים לשם קבלת עול ה' אינה נוחה לו. העם מעדיף לחזור למצרים רק כדי לא לקבל עול מצוות. אם כן ברור שחטא כזה הינו חמור מכל! חטא שבגינו מגיע "מכה רבה מאד".

פרשה ד: פרשת המרגלים החטא והעונש (י"ג, א- י"ד, לט)

תחום הפרשה וענייניה

פרשת המרגלים פותחת בשמותם של שנים עשר המרגלים (י"ג, א- טז), וממשיכה בפירוט המשימות שמטיל עליהם משה: היכן לתור בארץ, לבדוק את חוסנו של העם, סוג הערים וכן טוב הארץ ופריה. נראה שהמרגלים אכן צייתו ומלאו את המשימות כפי שצוו . כמו כן המרגלים נענו לבקשת משה "והתחזקתם ולקחתם מפרי הארץ", ואכן הם חזרו עם ענבים, תאנים ורימונים. המרגלים שבו ממסעם בארץ המובטחת, ובתחילת דבריהם היו נאמנים לתפקידם ומסרו מידע בלבד: "באנו אל הארץ אשר שלחתנו וגם זבת חלב ודבש הִוא וזה פריה". אולם הם ממשיכים בהבעת דיעה: "אפס כי עז העם" . השימוש במילה "אפס" הרהו בבחינת הבעת עמדה. יתר על כן בהמשך דבריהם הם מוסרים רק פרטים מאיימים וקשים, אשר משתמע מהם שאין סיכוי לכבוש את הארץ (למרות שהם לא אמרו זאת במפורש בשלב זה): "אפס כי עז העם הישב בארץ והערים בצרות גדלת מאד וגם ילדי ענק ראינו שם: עמלק יושב בארץ הנגב והחתי והיבוסי והאמרי יושב בהר והכנעני יושב על הים ועל יד הירדן" (י"ג, כח- כט). בעיה קשה אחרת מבחינת המרגלים היא הדיווח לעם. מי מינה אותם ומי הורה להם לדווח לעם. עליהם למסור את הפרטים למנהיג בלבד, למי ששלח אותם.
לאור המשתמע מדברי המרגלים, הגיב כלב מיידית "עלה נעלה וירשנו אתה כי יכול נוכל לה" (י"ג, ל). עד כאן המרגלים לא אמרו דברים מפורשים נגד הארץ, וגם לא הביעו את דעתם בצורה מפורשת שאי אפשר לכבוש את הארץ, הגם שהדברים נשמעים כך. (רמב"ן: מפני מוראם ממשה ואהרן הניאו את לב העם ברמז). בתגובתם לדברי כלב הם מביעים את דעתם בצורה מפורשת ונחרצת: "לא נוכל לעלות אל העם כי חזק הוא ממנו" (לא). התורה מדגישה את חטאם: "ויציאו דבת הארץ רעה" (לב), וממשיכה לפרט את דברי הבלע והשטנה של המרגלים כנגד "ארץ חמדה": "הארץ אשר עברנו בה לתור אתה ארץ אכלת יושביה הוא וכל העם אשר ראינו בתוכה אנשי מדות..." (לב).
תשובת עשרת המרגלים גרמה למורך לב אצל כל העם: "ותשא כל העדה ויתנו את קולם ויבכו העם בלילה ההוא" (י"ד, א). העם אינו מסתפק בתגובת הבכי. אלא הופך להיות פעיל בתגובתו: "וילֹנו על משה ועל אהרן כל בני ישראל ויאמרו אלהם כל העדה לו מתנו בארץ מצרים או במדבר הזה לו מתנו: ולמה ה' מביא אתנו אל הארץ הזאת לנפל בחרב נשינו וטפנו יהיו לבז הלוא טוב לנו שוב מצרימה: ויאמרו איש אל אחיו נתנה ראש ונשובה מצרימה:" (י"ד, ב- ד) . העם מתלונן על כך שיצא ממצרים, ואפילו מעדיף לשוב למצרים. כל זאת למרות שבמצרים העם שועבד ועונה, למרות כל האותות והמופתים שארעו ביצי"מ. למרות "ה' אשר בקרבכם" (י"א, כ), באמצעות גילוי שכינה מתמיד במשכן ובאמצעות הניסים הגלויים של המן מידי יום ביומו ומידי שבת בשבתו.
עד כאן משה לא הגיב. עד כאן תיארה התורה את תשובת המרגלים: מחד גיסא את דברי עשרת המרגלים, ומאידך גיסא את דברי יהושע וכלב, ובעקבותיהם את תגובת העם. לאחר תגובת העם החריפה עברה התורה לתיאור תגובות המנהיגים: "ויפל משה ואהרן על פניהם..." (י"ד, ה) מאידך יהושע וכלב קורעים את בגדיהם ומנסים לשכנע את העם כי "טובה הארץ מאד מאד" וכי כיבוש הארץ תלוי רק בדבר אחד "אם חפץ בנו ה' ". הם מבינים כי תגובת העם פירושה מרידה בה', על כן הם פונים לעם "אך בה' אל תמרדו".
אולם תגובת העם קשה מאוד, זו יותר קשה מחטאם המוגדר – מרידה בה'. העם ויתר על המישור של דו שיח מילולי ועבר לאלימות: "ויאמרו כל העדה לרגום אתם באבנים" (י"ד, י).
עד כאן היה מקום לדיבורים של המרגלים בינם לבין עצמם, בין העם למרגלים ובין העם למנהיגים. עד כאן היה סיכוי להסביר ולשכנע. אך כאן העם עבר למישור אחר של דו שיח- מישור האלימות. לכן ברור מאוד מדוע דווקא כאן ה' "מתערב" בויכוח: "וכבוד ה' נראה באהל מועד אל כל בני ישראל".

עונשו של העם
ה' החליט על העונש החמור ביותר; "אכנו בדבר ואורשנו", כלומר מוות לכל שונאיהם של ישראל. אולם תפילתו של משה הקלה בעונשו של העם. זה הומר בארבעים שנות נדודים במדבר: "כל מנאצי לא יראוה", את הארץ. במשך 40 שנה "במדבר הזה יפלו פגריכם". מאידך "וטפכם אשר אמרתם לבז יהיה", הם יזכו ויכנסו לארץ.
פרשת המרגלים – החטא והעונש מסתיימת בהעברת דבר ה' אל העם: "וידבר משה את הדברים האלה אל כל בני ישראל ויתאבלו העם מאד" (י"ד, לט).

מבנה ומרכז

סך הפסוקים בפרשה

י"ג,א-ל"ג:33; י"ד,א-ל:39
סך כל הפסוקים=72

מחצית א:
י"ג,א'-ל"ג:33; י"ד,א-ב:2
סך כל הפסוקים=35
מרכז:

  "ולמה ה' מביא אתנו אל הארץ הזאת לנפל בחרב נשינו וטפנו יהיו לבז הלוא טוב לנו שוב מצרימה:
     ויאמרו איש אל אחיו נתנה ראש ונשובה מצרימה:"
                                  (י"ד, ג- ד [2 פסוקים])

מחצית ב:
י"ד, ה-לט35
סך כל הפסוקים=35

למשמעות הרעיון המרכזי

פרשה ארוכה זו עמוסה במידע ובפרטים. עונשם של המרגלים היה חמור כפי מעשיהם: "וימתו האנשים מוצאי דבת הארץ רעה במגפה לפני ה' " (י"ד, לז). עונשם של העם גם הוא היה קשה: העם לא יכנס לארץ, ינדוד ארבעים שנה במדבר "ובמדבר הזה יפלו פגריכם"(י"ד, כט).
חטאם של המרגלים ברור לחלוטין. אלה הוציאו דיבת הארץ רעה, יצאו חוצץ נגד משה ונגד ההנהגה האלקית. כאשר זו מובילה מהלך להיכנס לארץ, הם אומרים: "לא נוכל לעלות אל העם כי חזק הוא ממנו" (י"ג, לא) . כל דבריהם ומעשיהם בבחינת מרידה בה'. אשר על כן כלב פונה אליהם "אך בה' אל תמרדו". אם כן הם נענשו בעונש המתאים למורדים במלכות, על אחת כמה וכמה למורדים בה'. באשר לחטאם של העם. אפשר לפרוט את חטאי העם לשלושה כדלקמן:
א. העם ודאי חטא בכך שהאמין לעשרת המרגלים ולא לכלב וליהושע. בעקבות כך העם פחד להילחם בעמי כנען. הגם שזהו חטא של חוסר אמונה וביטחון בה', אך לא נראה שזהו החטא שבגינו נענשו כה חמורות .
ב. העם חטא בכך שרצה לרגום באבנים את יהושע וכלב. זהו ודאי חטא חמור מאוד. אך יש להניח שהם לא נענשו רק בגלל כוונות.
ג. אין ספק שהפסוקים הנמצאים במרכז הפרשה מבליטים ומדגישים את חטאו של העם. אותו חטא חמור שבגללו נענש העם עונש חמור מאוד: "טוב לנו שוב מצרימה" ו "נתנה ראש ונשובה מצרימה". חטאו של העם בכך שהתרעם על יצי"מ וזו בעצם הפעם הראשונה שהעם מבטא את רצונו לשוב מצרימה.
אכן כאשר הקב"ה נשבע "חי אני" שדור המדבר לא "יראו את הארץ" ובהדגשה "וכל מנאצי לא יראוה", הקב"ה מסביר שעוצמת החטא נובעת מפני שהעם הזה ראה "את כבדי ואת אתתי אשר עשיתי במצרים ובמדבר". על רקע גילוי שכינה ועל רקע כל הניסים שנעשו לבנ"י במצרים, בקריעת ים סוף, במעמד הר סיני ובמדבר, על רקע כל זאת העם אינו מאמין בה' ואינו בוטח בה', אלא מבקש לשוב למצרים, הרי זו מרידה בה' .

פרשה ה: הקטורת ממיתה ומחיה (פרשת קרח)

תחום הפרשה וענייניה

הפרשה פותחת במחלוקת קורח: "ויקח קרח...ודתן ואבירם...ואנשים מבני ישראל חמשים ומאתים...ויקהלו על משה ועל אהרן..." (ט"ז, א- ב) טענתם העיקרית של החולקים היא: "כל העדה כלם קדשים ובתוכם ה' ". אם כן מדוע משה ואהרן הם המנהיגים, ובלשונם של החולקים: "ומדוע תתנשאו על קהל ה' ".
לפי פנייתו של משה לקורח "ובקשתם גם כהנה" אנו מבינים כי עדת קורח כולה ביקשה לשרת במשכן ככוהנים. ואכן הם ביקשו להקטיר קטורת כמו כוהנים.
במחלוקת אנו מזהים שלוש קבוצות:

א. מנהיגי המחלוקת: קורח משבט לוי ודתן ואבירם משבט ראובן.
ב. "חמשים ומאתים נשיאי עדה קראי מועד אנשי שם"
ג. "כל העדה" שאר העם אשר התקהל "אל פתח אהל מועד" כדי להזדהות עם החולקים על משה ועל אהרן.
במקביל לשלוש הקבוצות האלה יש שלוש תגובות- עונשים של הקב"ה.
א. המנהיגות של המחלוקת נענשה עונש המיוחד לה: "ותפתח הארץ את פיה ותבלע אתם ואת בתיהם..." (ט"ז, לב).
ב. מאתים וחמישים איש אשר הקטירו קטורת נשרפו כדין מי שקרב לקודש: "ואש יצאה מאת ה' ותאכל את החמשים ומאתים איש מקריבי הקטרת" (ט"ז, לה).
ג. "כל העדה" אשר הוקהלו "אל פתח אהל מועד" ע"י קרח (ט"ז, יט) נענשו במגפה "כי יצא הקצף מלפני ה' החל הנגף" (י"ז, יא).
המגפה בעם לא פרצה רק מפני שהעם נקהל "אל פתח אהל מועד", אלא מפני שהעם האשים את משה ואת אהרן: "אתם המתם את עם ה'" (י"ז, ו). רק בעקבות תלונה זו "יצא הקצף מלפני ה' ", והחלה המגפה.
מיד עם פרוץ המגפה משה מצווה את אהרן "קח את המחתה ותן עליה אש מעל המזבח ושים קטרת". אהרן עבר עם הקטורת בין המתים ובין החיים ובכך נעצרה המגפה.

המוות בפרשה
פרשה זו, שעיקרה קריאת תיגר נגד מנהיגותו וסמכותו של משה וכנגד בלעדיות הכהונה לאהרן ולבניו, הפכה להיות פרשה של עונשי מוות. כל שלוש הקבוצות הנ"ל נענשו בעונשי מוות.
הפועל "למות" בפרשה עובר כחוט השני מתחילתה ועד סופה.
1. בתחילת המחלוקת טוענים דתן ואבירם כי משה ואהרן הביאו את בני ישראל "להמיתנו במדבר"
2. לאחר מותם של עדם קורח ו- 250 איש מקריבי הקטורת, "כל עדת בני ישראל" מתלוננים כלפי משה ואהרן כי "אתם המתם את עם ה' "
3. לאור תלונתם זו של בני ישראל מופיעה המילה "המתים" שלוש פעמים במסגרת המגיפה ועצירתה ע"י הקטורת: "ויעמד בין המתים ובין החיים ותעצר המגפה: ויהיו המתים במגפה ארבעה עשר אלף ושבע מאות מלבד המתים על דבר קרח" (י"ז, יג- יד).
4. לאחר המחלוקות ולאחר כל העונשים החמורים, עונשי המיתה כאמור לעיל, ה' פועל לחיזוק אמונתם של העם במשה ואהרן כדי למנוע עונשי מיתה נוספים. אשר על כן נעשה נס מטה אהרן אשר פרח "ויצץ ציץ ויגמל שקדים". נס זה בא להוכיח לעם כי בחירתו של אהרן נעשתה בצו ה' למשה. לאחר הנס ה' מצוה את משה לשים את "מטה אהרן לפני העדות למשמרת לאות לבני מרי ותכל תלונתם מעלי ולא ימתו" (י"ז, כה)
5. נס מטה אהרן היה בבחינת תגובת ה' לכל החטאים והעונשים. לעומ"ז תגובת העם הינה חרדה ויראה באשר לקדושת המשכן: "ויאמרו בני ישראל אל משה לאמר הן גוענו אבדנו כלנו אבדנו: כל הקרב הקרב אל משכן ה' ימות האם תמנו לגוע" (י"ז, כז-כח)
6. תשובת ה' לחרדת העם היא שאהרן והכוהנים אחראים לסדר העבודה במשכן. בין היתר הכהנים אחראים לכך שהלויים "אל הקדש ואל המזבח לא יקרבו... ולא ימתו..."
7. בסיום דבר ה' לכהנים באשר לאחריות סדר העבודה במשכן, ובאשר להפרדה בין הלויים ובין הכהנים, מסיימת התורה: "...והזר הקרב יומת"
8. לאור המחלוקת על מעמדם של הכהנים פירטה התורה דווקא כאן את "מתנות כהונה" (י"ח, ח- כ) ובעקבות כך פירטה גם את המעשר ללויים. במסגרת זאת ציינה התורה כי הלויים מקבלים את המעשר "חלף עבדתם באוהל מועד" ומאידך "ולא יקרבו עוד בני ישראל אל אהל מועד לשאת חטא למות" (י"ח, כב) .
9. התורה מסיימת את פרשת מתנות כהונה ומתנות לויה באזהרה "...ואת קדשי בני ישראל לא תחללו ולא תמותו" ובזאת מסתיימת גם פרשתנו.
הפועל למות הופיע ס"ה בתשעה עניינים. כאשר בעניין השלישי הוא נכתב שלוש פעמים. ס"ה אם כן מוזכר הפועל למות 12 פעם.
לסיכום, פרשתנו עוסקת במחלוקת על מעמדם של הכהנים. חטא זה גרר עונשי מוות לכל קבוצות החולקים על דבר ה'. בעקבות העונשים התורה חיזקה את מעמדם של הכוהנים בשלושה אופנים:
א. נס מטה אהרן שבן לילה "והנה פָרַח... ויֹצא פֶרַח ויצץ ציץ ויגמל שקדים", והוא מושם "לפני העדות למשמרת..."
ב. התורה קבעה בפרשה זו את חלוקת העבודה בין הכהנים והלויים במשכן, והטילה על הכהנים את האחריות לסדר העבודה ולקרבה לקודש.
ג. התורה קבעה את הפיצוי לכוהנים וללויים "חלף עבדתם": מתנות כהונה ומתנות לויה.

ענייני הפרשה

• מחלוקת קורח ועדתו.
• עונשם של קורח ועדתו.
• המגיפה בעם.
• אהרן עוצר את המגפה ע"י הקטורת.
• נס מטה אהרן
• אחריות הכהנים באשר לסדרי העבודה במשכן.
• מתנות כהונה.
• מתנות לויה.
  

מבנה ומרכז
סך הפסוקים בפרשה

ט"ז,א-לה:35; י"ז,א-כח:28; י"ח,א-לב:32
סך כל הפסוקים=95
מחצית א:
ט"ז,א-לה:35; י"ז,א-י:10
סך כל הפסוקים=45

מרכז:

   הקטורת עוצרת את המגיפה	    
                   		(י"ז, א-י [5 פס'])

מחצית ב:
י"ז,טז-כח:13; י"ח,א-לב:32
סך כל הפסוקים= 45
למשמעות הרעיון המרכזי

קורח ועדתו קוראים תיגר כנגד משה. לטענתם, משה מינה את אהרן לכוהן על דעת עצמו ולא על דעת המקום. לדבריהם, כל העם קדושים ויכולים להקטיר קטורת כמו הכוהנים מבית אהרן. מחלוקת זו גורמת ל- 250 איש שהקטירו קטורת להיענש בשריפה. מנגד קורח, דתן ואבירם מנהיגי המחלוקת, נענשים במיתה משונה. "בריאה" מיוחדת לצורך ענישה: האדמה פותחת את פיה ובולעת אותם חיים. העם, הצופה בניסים הגלויים, בעונשים לממרים את פי ה', אינו קורה נכון את הכתובת על הקיר. במקום להיכנע לדבר ה' ולמשה, העם מתלונן כי "אתם המתם את קהל ה' " . בעקבות תלונה זו העם נענש במגיפה.
עד כאן כל החולקים נענשים ובעונש הקשה ביותר- מיתה. עד כאן מתברר, שכל המתקרב לקודש ללא רשות- מת. מי שחולק על נושאי משרות הקודש- מת. כלומר משה ואהרן נתפסים כאנשים המסוגלים רק להמית!
והנה במרכז פרשה ארוכה זו בדיוק מדהים אנו מוצאים את עניין הקטורת המחיה, הקטורת שעוצרת את המגיפה. לא רק זאת, אלא שדווקא אהרן הוא שעוצר את המגיפה ע"י הקטורת. הוא אהרן אשר לפני כן כולם ערערו על מעמדו ככהן גדול, אשר לו ניתנה הרשות להקטיר קטורת, הוא המסוגל באמצעות עבודה זו להציל את העם ולעצור את המגיפה.
בעקבות זאת העם מבין שני דברים חשובים: האחד- כל מה שאהרן עושה אינו אלא מכוחו של משה, אשר מצווה ע"י ה'. השני- הקטורת שגרמה למוות היא היא כוח החיים, היא היא שעוצרת את המגיפה.
ללמדך שלא הקטורת מחיה ולא הקטורת ממיתה. מי שחולק על דבר ה'- דינו מיתה. ומי שנשמע לדבר ה' זוכה לחיים . כדברי רבי חנינא בן דוסא "אמר להם ראו בני אין ערוד ממית אלא החטא ממית" (ברכות ל"ג ע"א).