מרכז הפרשה בתורה/פרק ה

פרשה ז: עשר המכות ויציאת מצרים (שלח את עמי- בקשה וביצוע) (ז', ח- י"ב, נא)

תחום הפרשה

פרשה זו כוללת את כל עשר המכות, והיא תתחיל במופת התנין (ז', ח). לאחר מכת בכורות, עוברת התורה לתיאור יציאת מצרים בפרשה קצרה בת שישה פסוקים: "ויסעו בני ישראל מרעמסס...ויהי בעצם היום הזה יצאו כל צבאות ה' מארץ מצרים:...ליל שמרים הוא לה' להוציאם מארץ מצרים..." (י"ב, לז- מב) . לאחר תיאור זה עוברת התורה לחלק המצוות: "זאת חקת הפסח..." (י"ב, מג- נ). לסיום פרשת יציאת מצרים שלב א' (עצם יציאת העם מארץ מצרים) התורה חותמת ומסיימת בפסוק, המהווה פרשה שלמה (מובדל בפסקא לפני ואחרי), ומהווה חתימה לעניין זה: "ויהי בעצם היום הזה הוציא ה' את בני ישראל מארץ מצרים על צבאתם" (י"ב, נא). פסוק החתימה מעיד שכאן מסתיימת פרשת יציאת מצרים (בהיבט מסויים). נכון שהיציאה נמשכה שבעה ימים והשחרור הסופי, הניתוק הסופי ממצרים, נעשה רק לאחר קריעת ים סוף, אולם מבחינת עם ישראל כאן מסתיים פרק השעבוד, פרק השהות בארץ מצרים. הפרק של "שלח את עמי" בא לידי סיומו ע"י שילוח בני ישראל ע"י המצרים.
ענייני הפרשה

מופת התנין: ז', ח- יג
תשע המכות: ז', יד- י', כט
התראה למכת בכורות: י"א, א- ח
סיומת למופתים: י"א, ט- י
פסח מצרים ופסח דורות: י"ב, א- כח
מכת בכורות ויצי"מ: י"ב, כט- לו
יצי"מ מרעמסס לסוכות: י"ב, לז- מב
חוקת הפסח: י"ב, מג- נ
חתימה ליצי"מ: י"ב, נא

מבנה ומרכז

סך הפסוקים בפרשה

ז',ח-כט:22; ח':28; ט':35; י':29; י"א:10; י"ב,א-נא:51
סך כל הפסוקים=175

מחצית א:
ז',ח-כט:22; ח':28; ט':35; י',א-ב:2
סך כל הפסוקים=87

מרכז:

"...ויכבד לבו הוא ועבדיו: ויחזק לב
פרעה ולא שלח את בני ישראל כאשר דבר ה' אל
משה: ...כי אני הכבדתי את לבו ואת לב עבדיו      
למען שתי אתתי אלה בקרבו: ולמען תספר
באזני בנך ובן בנך את אשר התעללתי במצרים
ואת אתתי אשר שמתי בם וידעתם כי אני ה'"
           		(ט', לד- לה; י', א- ב [סיום מכת הברד, התראה למכת הארבה:])

מחצית ב:
י',ג-כט:27; י"א:10; י"ב,א-נא:51
סך כל הפסוקים=88

למשמעות הרעיון המרכזי

גם בפרשה זו כמו קודמתה, אנו נפגשים באותם פסוקים במרכז הפרשה (ט', לד- י', ב). הדבר מחזק את דברינו ביחס למרכז הפרשה הקודמת, ופותר שאלות ותמיהות ביחס לפסוקים אלו, כפי שהוזכר לעיל. להלן עיקרי התמיהות:
א. מדוע ההכפלה וההדגשה באשר לחיזוק ליבו של פרעה בפסוקים אלה?
ב. מדוע הצו "למען תספר באזני בנך ובן בנך..." מוזכר דווקא בהקדמה למכת הארבה ולא בפתיחה לכל המכות או בסיומן?
ג. מדוע הפניה לעם ישראל "וידעתם כי אני ה'" מופיעה כאן בהקדמה למכת הארבה ולא במקום יותר משמעותי מבחינת עשר המכות?
התשובה לכל השאלות האלה היא אחת, הפסוקים הנ"ל הינם מרכז כל הפרשה. זוהי דרכה של תורה להביא את הרעיונות העיקריים במרכז הפרשה מבחינת מס' הפסוקים .
העובדה שהפסוקים מופיעים במרכז של שתי פרשות מעיד על כך שאכן הפסוקים מביעים את הרעיונות החשובים של הפרשות. מאידך הדבר מעיד על כך שזוהי דרכה של התורה להדגיש את הרעיונות החשובים ע"י מיקומם במרכז הפרשה.

פרשה ח: היציאה לחירות-ממכת בכורות ועד שירת הים (י"ב, כט- ט"ו, כא)

תחום הפרשה

מיד בעקבות מכת בכורות המצרים מזדרזים ומאיצים בעם ישראל לצאת ממצרים: "ויקם פרעה לילה...: ויקרא למשה ולאהרן לילה ויאמר קומו צאו מתוך עמי...: ותחזק מצרים על העם למהר לשלחם מן הארץ..." (י"ב, ל- לג). בנ"י מיד נקטו בפעולות יציאה: "וישא העם את בצקו טרם יחמץ משארתם צררת בשמלתם על שכמם"(י"ב, לד). כמו כן העם מקיים את דבר משה כהכנה ליציאה, והם שואלים "ממצרים כלי כסף וכלי זהב ושמלת" (י"ב, לה).
נמצאנו למדים שמכת בכורות הינה תחילת יציאת מצרים. תהליך זה של יציאת מצרים נמשך שבעה ימים ובשלבים עד קריעת ים סוף ושירת הים כדלקמן:
שלב א: בעקבות מכת בכורות עמ"י מקבל את שחרורו מהמצרים. עמ"י הינו בן חורין, מתארגן ליציאה: "וישא את בצקו...". אך העם טרם יוצא. העם נאמן לצו ה': "...ואתם לא תצאו איש מפתח ביתו עד בקר" (י"ב, כב).
שלב ב: העם יוצא מאדמת מצרים: "ויסעו בני ישראל מרעמסס סכתה..." (י"ב, לז) "...ויהי בעצם היום הזה יצאו כל צבאות ה' מארץ מצרים" (י"ב, מא). "ויסעו מסכֹת ויחנו באתם בקצה המדבר" (י"ג, כ).
שלב ג: פרעה רודף אחרי ישראל: "ויחזק ה' את לב פרעה מלך מצרים וירדף אחרי בני ישראל...וירדפו מצרים אחריהם...וישאו בני ישראל את עיניהם והנה מצרים נסע אחריהם וייראו מאד ויצעקו בני ישראל אל ה'" (י"ד, ח- י). אמנם בנ"י כבר אינם על אדמת מצרים, אמנם המצרים הם ששילחו וגירשו את בנ"י, אך האיום המצרי חוזר שוב.
שלב ד: קריעת ים סוף. עם ישראל עובר "בתוך הים ביבשה", המצרים מתפתים לעבור בתוך הים, "וירדפו מצרים ויבאו אחריהם כל סוס פרעה רכבו ופרשיו אל תוך הים". ה' מורה למשה לנטות את ידו על הים, "וישב הים לפנות בקר לאיתנו ...וינער ה' את מצרים בתוך הים" שחרורם של בנ"י הופך להיות למציאות מושלמת, העם המצרי כבר אינו יכול לאיים יותר על עם ישראל.
שלב ה: שירת הים. העם מגיע לדרגת אמונה גבוהה מאוד: "ויאמינו בה' ובמשה עבדו". העם שר את שירת החרות היא שירת האמונה בה'.
עם סיום שירת הים מסתיים פרק השעבוד של עם ישראל, ומסתיימת פרשת יציאת מצרים. מכאן ואילך התורה ממשיכה בתיאור קורותיו של עם ישראל כעם בן חורין.

ענייני הפרשה

מכת בכורות, שילוח בנ"י, שאילת כלים: י"ב, כט- לו
היציאה מרעמסס לסוכות, חתימה ליצי"מ: י"ב, לז- מב
מצוות: "חקת הפסח", חתימה ליצי"מ: י"ב, מג- נא
מצוות: "קדש לי כל בכור", "והיה כי יביאך": י"ג, א- טז
היציאה למדבר ים סוף, המרדף, קריעת ים סוף: י"ג,יז- י"ד,לא
שירת הים: ט"ו, א- כא

מבנה ומרכז

סך הפסוקים
י"ב,כט-נא:23; י"ג,א-כב:22; י"ד,א-לא:31; ט"ו,א-כא:21
סך כל הפסוקים=97
מחצית א:
"ב,כט-נא:23; י"ג,א-כב:22; י"ד,א-ג:3
סך כל הפסוקים=48
מרכז:

               "וחזקתי את לב פרעה ורדף אחריהם ואכבדה בפרעה ובכל חילו וידעו מצרים כי אני ה'"
                                                                       (י"ד, ד )

מחצית ב:

י"ד,ה-לא:31; ט"ו,א-כא:21

סך כל הפסוקים=48

למשמעות הרעיון המרכזי

במרכזה של הפרשה אנו פוגשים שני רעיונות מרכזיים לכל פרשת יציאת מצרים:
א. "וחזקתי את לב פרעה..."
ב. "וידעו מצרים כי אני ה'"
רעיונות אלה חזרו ונשנו בפרשיות של עשר המכות. והנה הם חוזרים שוב בהקשר של קרי"ס. פרשת יציאת מצרים מתחלקת לשניים: עשר המכות וקריעת ים סוף. אשר על כן אותם הדגשים שמצאנו בעשר המכות יופיעו שוב בקריעת ים סוף.
לכאורה, היינו מצפים כי לאחר עשר המכות, ובעיקר מכת בכורות, המצרים יקלטו את המסר של ידיעת ה' ולא יוסיפו להרשיע. והנה הם שוב רודפים אחרי בנ"י. הדבר מלמדנו על דרגת העקשנות של פרעה והמצרים. כביכול מאומה לא עזר. כל האותות והמופתים לא הביאו לידי הכרה בה'. משום כך חוזר ונשנה כאן אותו רעיון: "וחזקתי את לב פרעה... וידעו מצרים כי אני ה'"

פרשה ט: היציאה מרעמסס ועד שירת הים (י"ב, לז- טו, כא)

תחום הפרשה

בפרשה הקודמת, פרשה ח, ציינו את נקודת ההתחלה של יצי"מ במכת בכורות (י"ב, כט). מפני שמיד עם מכת בכורות המצרים מבחינתם שילחו את בני ישראל. אמנם בנ"י לא יצאו בפועל, אך מבחינה רשמית בנ"י הפכו לבני חורין, מפני שפרעה האיץ בהם לשלחם. כלומר, יצי"מ ממכת בכורות זוהי יצי"מ בכח אך לא בפועל.
בפרשה זו, פרשה ט, אנו מציינים את נקודת ההתחלה של יצי"מ ביציאה ממש, היציאה בפועל: "ויסעו בני ישראל מרעמסס סכתה כשש מאות אלף רגלי הגברים לבד מטף" (י"ב, לז).
גם פרשה זו כקודמתה מסתיימת בסוף שירת הים. (ראה הסבר לעיל פרשה ח').

ענייני הפרשה

היציאה מרעמסס לסוכות, חתימה ליצי"מ: י"ב, לז- מב
מצוות: "חקת הפסח", חתימה ליצי"מ: י"ב, מג- נא
מצוות: "קדש לי כל בכור", "והיה כי יביאך": י"ג, א- טז
היציאה למדבר ים סוף, המרדף, קריעת ים סוף: י"ג, יז- י"ד, לא
שירת הים: ט"ו, א- כא

מבנה ומרכז

סך הפסוקים בפרשה

י"ב,לז-נא:15; י"ג,א-כב:22; י"ד,א-לא:31; ט"ו,א-כא:21
סך כל הפסוקים=89

מחצית א:
"ב,לז-נא:15; י"ג,א-כב:22; י"ד,א-ז:7
סך כל הפסוקים=44

מרכז:

    "ויחזק ה' את לב פרעה מלך מצרים וירדף אחרי בני ישראל ובני ישראל יצאים ביד רמה"
                                                       ( י"ד, ח )

מחצית ב:
י"ד,א-לא:23; ט"ו,א-כא:21
סך כל הפסוקים=44
למשמעות הרעיון המרכזי

הנה כי כן במרכז פרשת יציאת מצרים, אנו פוגשים שוב את הרעיון המוכר מאוד מכל פרשיות עשר המכות ומכל פרשיות יציאת מצרים: "ויחזק ה' את לב פרעה מלך מצרים..."
רעיון זה הופיע שבע פעמים במרכז של הפרשות שנדונו עד כאן . ללמדך שלתורה היה עניין רב להדגיש לנו את המעורבות של ההשגחה בכל הנעשה בתהליך זה של יציאת מצרים. למען תכלית נאצלת זו של הוצאת עם ישראל ממצרים ההשגחה חודרת אפילו לליבותם של מלכים.
מדוע חיזוק לב פרעה מופיע פעמים רבות בפרשיות אלה?
יצי"מ הינה נקודה היסוד ונקודת התפנית בהיסטוריה של עמ"י. יצי"מ הופכת להיות מחייבת את העם. היינו עבדים למצרים ועתה מאחר שה' הוציאנו משם, מבית עבדים, אנו הופכים להיות עבדי ה'. משום כך הדיבר הראשון מעשרת הדברות פותח ב: "אנכי ה' אלקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים"יצי"מ הפכה להיות נקודת המוצא להתחייב בקיום מצוות וכמובן נקודת המוצא לאמונה בכלל.
אשר על כן יצי"מ נעשתה באמצעות נסים גלויים, ברורים ורבים. זאת כדי להדגיש את שליטתו הבלתי מוגבלת של ה' בעולם. ואפילו "לב מלך ביד ה' על כל אשר יחפץ יטנו" (משלי כ"א, א).

פרשה י: המפגשים בין משה ואהרן לבין פרעה (ה', א- י"ד, לא)

תחום הפרשה

לפרשת יציאת מצרים רבתי היבטים שונים. אפשר לקרוא את הפרשה פעמים רבות וכל פעם בהיבט אחר, לדוגמא:
א. העונשים למצרים וההדרגתיות בעוצמת המכות.
ב. האותות והמופתים למצרים ולפרעה כדי לפרסם את שם ה' בעולם: "וידעו מצרים כי אני ה'"(ז', ה)
ג. האותות והמופתים בבחינת הכשרה אמונית לעם ישראל: "ולמען תספר באזני בנך...וידעתם כי אני ה'" (י', ב).
ד. הכבדת לב פרעה.
ה. המפגשים בין משה לפרעה. ועוד ועוד.
בפרשה זו אנו נתמקד בהיבט של המפגשים בין משה לבין פרעה מאז המפגש הראשון לפני המכות ועד למפגש האחרון בקריעת ים סוף. להלן נחלק את המפגשים לחמש קבוצות:
המפגש הראשון ללא מופתים וללא מכות.
במפגש הראשון משה ואהרן באים בבקשה – צו ה': "כה אמר ה' אלקי ישראל שלח את עמי ויחגו לי במדבר" (ה', א). בקשתו זו של משה לא לוותה במופתים ולא בענישה. תגובתו של פרעה למפגש הראשון היא כפירה במציאות ה': "...מי ה' אשר אשמע בקלו לשלח את ישראל לא ידעתי את ה'..." (ה', ב). בכל שאר הפעמים פרעה לא התבטא באופן זה. אלא להפך פרעה כן מודה ומכיר בה':
אחרי מכת הצפרדעים: "העתירו אל ה' ויסר הצפרדעים..." (ח', ד)
אחרי מכת הערוב: "...לכו זבחו לאלקיכם בארץ" (ח', כא)
אחרי מכת הברד: "...חטאתי הפעם ה' הצדיק ואני ועמי הרשעים..." (ט', כז)
אחרי מכת הארבה: "...חטאתי לה' אלקיכם ולכם" (י', טז)
יתר על כן תגובתו של פרעה במפגש הראשון הינה ייחודית גם בכך שהוא מכביד את העבודה על העם "לא תאספון לתת תבן לעם..." "תכבד העבדה על האנשים..." (ה', ז, ט). רק לאחר הפגישה הראשונה פרעה הכביד את העבודה על העם, מה שאין כן בשאר הפגישות.
המפגש השני- מופת התנין.
במפגש השני משה ואהרן עושים את מופת המטה שהפך לתנין. (ז', ח- יג). במפגש זה התורה לא כתבה את תוכן הבקשה "שלח את עמי ויעבדני". אלא התמקדה במופת המטה שהפך לתנין: "...וישלך אהרן את מטהו לפני פרעה ולפני עבדיו ויהי לתנין" (ז', י)

התורה, כנראה, רצתה להדגיש את ההדרגתיות שבפניות לפרעה. בפעם הראשונה רק בקשה- שיחה. בפעם השניה מופת. ובפעם השלישית: שיחה, מופתים, והתראה ועונשים.

המפגש השלישי- עשר המכות.
במהלך עשר המכות נפגש משה עם פרעה שבע פעמים לצורך הבקשה "שלח את עמי ויעבדני". שבע פעמים התרה משה בפרעה שאם לא ישלח את העם יקבלו המצרים מכות, נגעים וכיו"ב. (עוד שלוש מכות נתנו ללא התראה ובס"ה עשר מכות) בנוסף למפגשים האלו, שכללו בעיקר התראות, יש גם מפגשים של משא ומתן בין משה לבין פרעה לשחרור בני ישראל. דין ודברים שלא העלה דבר. בס"ה התנהל מו"מ כזה שש פעמים .
המפגש הרביעי- בעקבות מכת בכורות.
המפגש הרביעי בעקבות מכת בכורות (י"ב, ל- לג) הינו בבחינת התוצאה של כל המפגשים, כל ההתראות וכל המכות. אין זה מפגש לצורך התראה או מכה, אין זה מפגש לבקשת "שלח את עמי ויעבדני", ואפילו לא מפגש שמשה בא אל פרעה. במפגש זה המצב הפוך: פרעה הוא שבא אל משה ומאיץ בעם ישראל לעזוב את מצרים: "ויקם פרעה לילה הוא וכל עבדיו וכל מצרים...ויקרא למשה ולאהרן לילה ויאמר קומו צאו מתוך עמי...ותחזק מצרים על העם למהר לשלחם מן הארץ..." (י"ב, ל- לג)
המפגש החמישי- קריעת ים סוף
מפגש זה אינו דומה לקודמיו, אין זה מפגש פנים מול פנים , ולא מפגש במסגרת בקשה, או מו"מ לשחרור עם ישראל. מפגש זה על שפת ים סוף הינו חזותי בלבד. משה וישראל רואים את פרעה וצבאו, אך לא יותר מזה: "ופרעה הקריב וישאו בני ישראל את עיניהם והנה מצרים נסע אחריהם..." (י"ד, י).
יתר על כן מפגש זה הינו ייחודי בכך שהוא מפגש מלחמתי. פרעה עם צבאו מול בנ"י ללא צבא וללא פרשים. צבא מצרים מול עם הכולל נשים, זקנים וטף, צבא פרעה מול צבאות ה'. מאידך ההוראה לעמ"י: "ה' ילחם לכם ואתם תחרשון" (י"ד, יד). הפרשה, המציינת את טביעתם של המצרים (י"ד, כז- לא), אכן מדגישה שבנ"י ראו את המצרים. אך הפעם לא כעם משעבד ולא כצבא מאיים: "וירא ישראל את מצרים מת על שפת הים..."
עם טביעתם של המצרים הסתיימו המפגשים בין משה ואהרן לבין פרעה וכן בין בני ישראל לבין המצרים.
לסיכום אפשר למקד את המפגשים של משה ואהרן עם פרעה כדלקמן:
מפגש ראשון: ללא אותות, ללא התראה וללא ענישה, רק בקשה "...שלח את עמי ויחגו לי במדבר" (ה', א).
מפגשים נוספים: מפגשים שכללו אותות ומופתים, התראות וענישות (עשר המכות), ומשא ומתן לשחרור העם.
המפגש האחרון: במהלך קריעת ים סוף וטביעת המצרים. במהלך מפגש זה אין מו"מ, וגם לא מפגש פנים מול פנים. מופתים, התראות ועונשים לא עזרו, לכן הפעם המפגש הוא סופי- מוות לכל חיל פרעה. "וירא ישראל את מצרים מת על שפת הים...".

ענייני הפרשה

דו שיח ראשון משה- פרעה: ה', א- ה
"תכבד העבדה על האנשים": ה', ו- כא
דו שיח משה- ה' ביחס להרעת המצב:ה', כב- ו', ח
ה' שולח את משה לבנ"י ולפרעה: ו', ט- יג
אילן היוחסין של משה ואהרן: ו', יד- כח
ה' שולח את משה לפרעה:ו', כט- ז', ז
רצף המופתים; מופת התנין,תשע המכות וההתראה לבכורות: ז', ח- י"א, י
פסח מצרים ופסח דורות: י"ב, א- כח
מכת בכורות ושילוח בנ"י: י"ב, כט- לו
היציאה מרעמסס לסוכות: י"ב, לז- מב
"חקת הפסח כל בן נכר לא יאכל בו": י"ב, מג- נא
"קדש לי כל בכור", "והיה כי יביאך": י"ג, א- כב
היציאה "דרך מדבר ים סוף" המרדף וקריעת ים סוף: י"ד, א- לא

מבנה ומרכז

סך הפסוקים

ה':23; ו':30; ז':29; ח':28; ט':35; י':29; י"א:10; י"ב:51; י"ג:22; י"ד:31;
סך כל הפסוקים=288
מחצית א:

ה':23; ו':30; ז':29; ח':28; ט',א-לג:33
סך כל הפסוקים=143

מרכז:

 "וירא פרעה כי חדל המטר והברד והקֹלֹת ויסף לחטא ויכבד לבו הוא ועבדיו:
   ויחזק לב פרעה ולא שִלַח את בני ישראל כאשר דבר ה' ביד משה"
                                                  (ט', לד- לה)

מחצית ב:
י':29; י"א:10; י"ב:51; י"ג:22; י"ד:31
סך כל הפסוקים=143

למשמעות הרעיון המרכזי

מיותר לציין כי המפגשים הרבים בין משה לבין פרעה אופיינו ע"י עקשנותו של פרעה וסירובו לשחרר את ישראל, ובלשון המקרא: "ויחזק לב פרעה", "ויכבד לב פרעה" ובהמשך: "ויחזק ה' את לב פרעה" או "אני הכבדתי את לבו".
במרכז פרשה זו, המציינת את המפגשים בין משה לבין פרעה ואת עקשנותו של פרעה, אנו מוצאים בהדגשה את העובדה שפרעה מכביד את לבו ובשני הבטויים: "וירא פרעה כי חדל המטר והברד והקלת ויסף לחטא ויכבד לבו הוא ועבדיו: ויחזק לב פרעה ולא שִלַח את בני ישראל כאשר דבר ה' ביד משה"
שני פסוקים אלה מעוררים קושי גדול . מדוע הרעיון נכתב פעמיים? אם הפסוקים היו בסוף פרשת עשר המכות ניחא. יש מקום להדגשה זו בסוף העניין. אולם מדוע דווקא אחרי מכת הברד ? ניתן להסביר את הכפילות, מפני שזהו מרכז פרשה. ובמרכז פרשה התורה מוצאת לנכון להביא את הרעיון המרכזי ולהדגישו.

פרשה יא: המשא ומתן לשחרור עמ"י ממצרים(ה', א- י', כט)

תחום הפרשה

המו"מ לשחרור עמ"י היה ארוך ומייגע. פרשה זו מתחילה מאז הפגישה הראשונה של משה ואהרן עם פרעה (ה, א), ועד הפגישה לאחר מכת החושך. שם פרעה מגרש את משה ואהרן וסותם את הגולל על דרך המו"מ: "ויאמר לו פרעה לך מעלי השמר לך אל תסף ראות פני כי ביום ראתך פני תמות: ויאמר משה כן דברת לא אסף עוד ראות פניך" (י', כח- כט). להלן פירוט המפגשים בין משה לבין פרעה, אשר בהם התנהל דו שיח בין שני הצדדים לקראת שחרור עמ"י מעבדות מצרים.
המו"מ הראשון במפגש הראשון בין משה לבין פרעה, משה מבחינתו פנה אל פרעה בבקשת מינימום: "ויאמרו אל פרעה כה אמר ה' אלקי ישראל שלח את עמי ויחגו לי במדבר" (ה', א). תוצאות המו"מ הראשון היו מאכזבות מאוד גם מבחינת עמ"י וגם מבחינת משה. פרעה כופר בה' וממאן להענות לבקשת משה: "ויאמר פרעה מי ה' אשר אשמע בקלו לשלח את ישראל לא ידעתי את ה' וגם את ישראל לא אשלח" (ה', ב). יתר על כן פרעה הכביד את העבודה על העם: "לא תאספון לתת תבן לעם... ואת מתכנת הלבנים אשר הם עשים תמול שלשם... לא תגרעו... תכבד העבדה על האנשים..."
בעקבות הגזרה הקשה עם ישראל מתלונן כלפי משה ואהרן "ויאמרו אלהם ירא ה' עליכם וישפט אשר הבאשתם את ריחנו בעיני פרעה...לתת חרב בידם להרגנו" (ה', כא). משה בעקבות העם פונה אל ה' בטרוניה "למה הרעתה לעם הזה למה זה שלחתני" (ה', כב).
לאחר המו"מ הראשון מתקיים דו שיח בין משה לבין ה' ובו הקב"ה מחזק את משה בשליחות, ומודיע לו כי אכן יהיו קשיים אך התוצאה מובטחת: "עתה תראה אשר אעשה לפרעה כי ביד חזקה ישלחם" (ו', א), "ואני אקשה את לב פרעה והרביתי את אתתי ואת מופתי בארץ מצרים... והוצאתי את צבאתי את עמי בני ישראל מארץ מצרים בשפטים גדלים" (ז', ג- ד).

המו"מ השני בעוד שהמפגש הראשון התנהל על טהרת הדו שיח, הרי שבמפגש השני התווסף מימד נוסף והוא המופת, מופת התנין. במפגש השני (ז', ח- יג) לא מפורט הדו שיח ולא תוכן בקשת משה. זו ברורה. התורה רצתה להדגיש את ההדרגתיות של המשא ומתן ולכן לא כתבה את תוכן הדו שיח. אלא הדגישה רק את מופת התנין. גם כאן הדו שיח והמופת לא הניבו פירות. למרות הנס הגדול של "ויבלע מטה אהרן את מטתם", הרי שפרעה עמד בסירובו: "ויחזק לב פרעה ולא שמע אלהם כאשר דבר ה'" (ז', יג)
המו"מ השלישי- המכות המשא ומתן השלישי משולב במסגרת עשר המכות. אנו עדים להדרגתיות במו"מ. בשלב הראשון של המו"מ משה הסתפק בדו שיח בלבד. בשלב השני של המו"מ משה הסתפק במופת. אולם בשלב השלישי משה עובר להתראה ומכות. במהלך המכות מתנהל מו"מ ענייני שש פעמים. בעוד שבמו"מ הראשון פרעה כפר במציאות ה'. והגיב בביטול על הבקשה לשחרור העם, הרי שבמהלך המכות פרעה הכיר במציאות ה' ומוכן לשלוח את עמ"י במגבלות מסוימות. להלן פירוט המו"מ שהתנהל במהלך המכות.

א. אחרי מכת הצפרדעים
לאחר מכת הצפרדעים היתה זו הפעם הראשונה שפרעה מזכיר את שם ה' ובהקשר חיובי, ואף מעלה אפשרות לשחרור העם: "ויקרא פרעה למשה ולאהרן ויאמר העתירו אל ה' ויסר הצפרדעים ממני ומעמי ואשלחה את העם ויזבחו לה'" (ח', ד).

ב. אחרי מכת ערוב.
לאחר מכת הערוב, המכה הרביעית, פרעה יותר ממוקד ואכן מוכן לשלח את בנ"י לזבוח לה' אולם במגבלה: "לכו זבחו לאלקיכם בארץ". פרעה אינו מסכים שהעם יזבח מחוץ למצרים. משה מסביר לפרעה כי הדבר בלתי אפשרי. "כי תועבת מצרים נזבח לה' אלקינו הן נזבח את תועבת מצרים לעיניהם ולא יסקלנו" (ח', כב). פרעה מתרצה לשחרר את העם לזבוח מחוץ למצרים אך מבקש: "רק הרחק לא תרחיקו ללכת..." (ח', כד). גם הפעם לאחר שהמכה סרה פרעה מתעקש: "ויכבד פרעה את לבו גם בפעם הזאת ולא שלח את העם". (ח', כח).

ג. אחרי מכת הברד.
בפעם זו, אחרי מכת הברד, אנו עדים לעלית מדרגה מבחינת פרעה באשר להכרה בה'. פרעה מתוודה בפני משה ואהרן "ויאמר אלהם חטאתי הפעם ה' הצדיק ואני ועמי הרשעים" (ט', כז). מכת הברד היתה קשה מאוד מבחינת הפגיעה בכלכלה המצרית, והיתה עצומה מבחינת הנס "וה' נתן קֹלת וברד ותהלך אש ארצה..." אשר על כן פרעה מתוודה ומכיר בכך שה' הצדיק, ואף מוכן לשלח את העם, אם משה ואהרן יתפללו אל ה' להפסיק את "קלת אלקים וברד". אולם גם כאן כמו בפעמים הקודמות: "וירא פרעה כי חדל המטר והברד והקלת ויסף לחטא ויכבד לבו הוא ועבדיו: ויחזק לב פרעה ולא שלח את בני ישראל"(ט', לד- לה).

ד. לפני מכת הארבה.
מו"מ זה הינו מיוחד במינו. זו הפעם היחידה שפרעה נכנס למו"מ עוד לפני המכה. ההתראה למכת הארבה עשתה את רישומה על עבדי פרעה, ואלה פנו אל פרעה: "שלח את האנשים ויעבדו את ה' אלקיהם הטרם תדע כי אבדה מצרים" (י', ז). הפעם המו"מ מתמקד בשאלה: "מי ומי ההלכים". תשובתו של משה חד משמעית, כל העם: "בנערינו ובזקנינו נלך בבנינו ובבנותנו בצאננו ובבקרנו נלך..." (י', ט). פרעה אכן מוכן לפשרה: "לא כן לכו נא הגברים ועבדו את ה'". אי ההסכמה מביאה לסיום המפגש "ויגרש אתם מאת פני פרעה".

ה. אחרי מכת הארבה.
מכת הארבה בסמוך למכת הברד ממיטה שואה כלכלית על מצרים. הפסוק המתאר את מכת הארבה מדגיש את חומרת המכה: "ויכס את עין כל הארץ ותחשך הארץ ויאכל את כל עשב הארץ ואת כל פרי העץ אשר הותיר הברד ולא נותר כל ירק בעץ ובעשב השדה בכל ארץ מצרים"(י', טו). לא פלא שבעקבות המכה פרעה ממהר לקרא למשה ואהרן ואף מתוודה על עקשנותו: "וימהר פרעה לקרא למשה ולאהרן ויאמר חטאתי לה' אלקיכם ולכם: ועתה שא נא חטאתי אך הפעם והעתירו לה' אלקיכם ויסר מעלי רק את המות הזה" (י', טז- יז). כמו בפעמים הקודמות גם הפעם לאחר שהמכה סרה פרעה עומד בסירובו "ולא שלח את בני ישראל".

ו. אחרי מכת החושך.
לאחר מכת החושך פרעה מביע את הסכמתו: "לכו עבדו את ה'". פרעה לא מתנגד למקום, מחוץ למצרים, כפי שקרא בעבר אחרי מכת הערוב (ח', כא). פרעה לא מתנגד שכל העם יצא כולל הטף, כפי שהתנגד לפני מכת הארבה (י', יא). אולם פרעה מערים קושי אחר: לא לצאת עם כל הצאן והבקר. פרעה, כמובן, רוצה להבטיח שהעם יחזור בשביל הרכוש. "רק צאנכם ובקרכם יצג" אומר פרעה. משה אינו מוכן לוותר במאומה: "... וגם מקננו ילך עמנו לא תשאר פרסה..." (י', כו).
גם כאן בעקבות אי ההסכמה פרעה סרב "ולא אבה לשלחם" (י', גז). אולם בניגוד לכל הפעמים הקודמות, הפעם פרעה שם קץ לאפשרות של המשך המו"מ: "ויאמר לו פרעה לך מעלי השמר לך אל תסף ראות פני כי ביום ראתך פני תמות: ויאמר משה כן דברת לא אסִף עוד ראות פניך" (י', כח- כט).בדברים אלה פרעה שם קץ למו"מ. פרעה חרץ את גורלו במו פיו. כל עוד והיתה הידברות, היה אפשר להיפגש. הקב"ה פעל בכיוון של התראות והזהרות. אולם מאחר שפרעה כבר סירב להיפגש. לא נותרה ברירה אלא להכות את המצרים את המכה האחרונה, מכת מות, אשר תביא לשחרור העם.
אמנם נראה כי היה מפגש כל שהוא בין פרעה למשה בעקבות מכת בכורות. אך לא התנהל מו"מ כל שהוא. אלא תוצאה של המכות ושל כל המשאים ומתנים שהתנהלו עד כה. משה מבחינתו לא דיבר ולא ענה לקריאתו של פרעה: "קומו צאו מתוך עמי גם אתם גם בני ישראל ולכו עבדו את ה' כדברכם: גם צאנכם גם בקרכם קחו כאשר דברתם ולכו..."
משום כך אנו לא נתייחס למפגש שלאחר מכת בכורות כאל חלק מהמו"מ אלא נסיים את המפגשים שכללו מו"מ לפני מכת בכורות.

ענייני הפרשה

• המפגש הראשון בקשת "ויחגו לי במדבר" דו שיח בלבד.
• הכבדת העבודה על העם.
• תלונת משה כלפי ה' "למה הרעתה..."
• התגלות ה' למשה "וארא...אני ה'" חיזוק משה בשליחותו.
• המפגש השני – מופת התנין דו שיח ומופת
• המפגשים במהלך עשר המכות. דו שיח – מופתים ומכות.
  

מבנה ומרכז
סך הפסוקים בפרשה
ה',א-כג:23; ו',א-ל:30; ז',א-כט:29; ח',א-כח:28; ט',א-לה:35; י',א-כט:29
סך כל הפסוקים=174

מחצית א:

ה',א-כג:23; ו',א-ל:30; ז',א-כט:29; ח',א-ה:5
סך כל הפסוקים=87
מרכז:

      תחילת מחצית ב: "למען תדע כי אין כה' אלקינו"
                                         (ח', ו)

מחצית ב:

ח',ו-כח:23; ט',א-לה:35; י',א-כט:29
סך כל הפסוקים=87

למשמעות הרעיון המרכזי

ידועה ומפורסמת המטרה של עשר המכות בעניין ידיעת ה' . זו מחולקת לשלושה שלבים:
א. ידיעת ה' – ההכרה במציאות ה'.
ב. ההכרה בהשגחת ה'.
ג. ההכרה כי ה' הוא אלקי האלקים כלומר, "אין כמני בכל הארץ" או "אין כה' אלקנו".
השלבים וההדרגתיות בעניין זה של ידיעת ה' מבוססת על כך שבהקדמה לכל קבוצת מכות מופיע רעיון זה ובהדרגתיות.
א. בהתראה למכת הדם, הקדמה לכל קבוצת דצ"כ, נאמר: "בזאת תדע כי אני ה'" (ז', יז)
ב. בהתראה למכת הערוב, הקדמה לכל קבוצת עד"ש, נאמר: "למען תדע כי אני ה' בקרב הארץ" (ח', יח)
ג. בהתראה למכת הברד, הקדמה לכל קבוצת באח"ב, נאמר: "בעבור תדע כי אין כמני בכל הארץ" (ט', יד)
אי לכך לא נטעה אם נאמר כי תכלית כל עשר המכות, ואחת המטרות העיקריות של כל יציאת מצרים היא ההכרה במציאות ה', בהשגחתו ובאחדותו, כלומר ש "אין כה' אלקנו". רעיון זה של "אין כה'" מופיע פעמיים בכל פרשת יציאת מצרים. פעם אחת בהתראה למכת ברד, המהווה הקדמה לכל קבוצת באח"ב: "בעבור תדע כי אין כמני בכל הארץ" (ט', יד). פעם השניה במרכז הפרשה הנדונה, פרשת המו"מ לשחרור עמ"י ממצרים: "למען תדע כי אין כה' אלוקינו" (ח', ו).
אשר על כן נסכם ונאמר כי במרכז פרשת המו"מ לשחרור עמ"י ממצרים אנו מוצאים את הרעיון המרכזי והעיקרי של כל עשר המכות ושל כל פרשת יציאת מצרים: ההכרה בה' במציאותו, בהשגחתו, ובעובדה ש "אין כה' אלוקינו".

פרשה יב: גאולת ישראל מחשבה ומעשה(ממעמד הסנה ועד קריעת ים סוף) (ב', כג- י"ד, לא)

תחום הפרשה

ספר שמות מתחיל בתיאור ירידת ישראל למצרים, תהליך הגירות והמעבר לשלב השעבוד. שלב הגאולה מתחיל בהקדמה למעמד הסנה. (ב', כג- כה). שלב זה של תחילת הגאולה הינו בבחינת "עלה במחשבה לפניו". עוד ארוכה הדרך עד הגאולה, אך כבר קיימת התערותא דלעילא.
הנה כי כן, ההקדמה לפרשת הסנה היא תחילתה של פרשתינו, פרשת "גאולת ישראל מחשבה ומעשה": "...ויאנחו בני ישראל מן העבדה ויזעקו ותעל שועתם אל האלקים מן העבדה: וישמע אלקים את נאקתם ויזכר אלקים את בריתו את אברהם את יצחק ואת יעקב: וירא אלקים את בני ישראל וידע אלקים" (ב', כג- כה).
בפסוקים אלה אנו קוראים לראשונה על ההתערותא דלתתא: "ויאנחו בני ישראל... ויזעקו ותעל שועתם אל האלקים". בעקבות זאת אנו עדים להתערותא דלעילא: "ויזכר אלקים את בריתו...: וירא אלקים את בני ישראל וידע אלקים".
הפרשיה הבאה עוסקת במעמד הסנה, בו הקב"ה מתגלה למשה, מודיע לו על גאולת ישראל ומועיד אותו להיות הגואל. מכאן ואילך הפרשיות עוסקות בקבלת התפקיד, פירוט המשימות, הגדרת המטרות וכיו"ב. הפרשה ממשיכה ועוסקת בתהליך הגאולה, עשר המכות ושחרור עם ישראל ממצרים.
פרשתנו מסתיימת בגאולה ממש: יציאת מצרים וקריעת ים סוף. הגאולה הגשמית מבחינת עמ"י הושלמה בקריעת ים סוף. (הגאולה הרוחנית עדיין לא הושלמה, זו תושלם רק במעמד הר סיני). כמו כן יש לציין כי בפרשה זו אנו מתייחסים לגאולה מההיבט של ההשגחה. זו החלה בעת "שעלה במחשבה לפניו", והסתיימה כאשר ה' פדה את ישראל לחלוטין בקריעת ים סוף ובטביעתם של המצרים .
ענייני הפרשה

• הקדמה למעמד הסנה.
• מעמד הסנה.
• משה מקבל את התפקיד ויוצא ממדיין למצרים.
• המפגש משה- בני ישראל.
• המפגש הראשון: משה- פרעה.
• הכבדת העבודה על העם.
• התגלות ה' למשה "וארא... אני ה'"- חיזוק השליחות.
• המופתים ועשר המכות.
• המצוות הקשורות ליציאת מצרים.
• יציאת מצרים וקריעת ים סוף.
  

מבנה ומרכז
סך הפסוקים בפרשה

ב',כג-כה:3;ג':22; ד':31; ה':23; ו':30; ז':29; ח':28; ט':35; י':29; י"א:10; י"ב:51; י"ג:22; י"ד:31
סך כל הפסוקים=344

מחצית א:
ב',כג-כה:3;ג':22; ד':31; ה':23; ו':30; ז':29; ח':28; ט',א'-ו':6
סך כל הפסוקים=172

מרכז:

  "וישלח פרעה והנה לא מת ממקנה ישראל עד אחד ויכבד לב פרעה ולא שלח את העם"
                                  (ט', ז' [פסוק ראשון במחצית ב])

מחצית ב:

ט',ז'-ל"ה:29; י':29; י"א:10; י"ב:51; י"ג:22; י"ד:31
סך כל הפסוקים=172
למשמעות הרעיון המרכזי

הפרשה שלנו עוסקת בגאולת ישראל מההיבט של ההשגחה, מאז שההשגחה החליטה על הגאולה (מעמד הסנה), ועד הגאולה עצמה יציאת מצרים וקריעת ים סוף. במרכזה של פרשה זו אנו מוצאים את סרבנותו של פרעה "...ויכבד לב פרעה ולא שלח את העם". רעיון זה של חיזוק לב פרעה מופיע כחוט השני לאורך כל עשר המכות, יציאת מצרים וקריעת ים סוף. והנה כדי הדגיש עד כמה רעיון זה הוא מרכזי ובעל משמעות בכל תהליך הגאולה, הוא נמצא גם במרכזה של הפרשה בדיוק מפליא.
לכאורה, ניתן לחשוב כי המכשול בפני התוכנית האלקית הוא הכבדת הלב הפרעונית. "פרעה" הופך להיות מושג, כלומר: "פרעה" הינו המעכב והמכשול עלי אדמות לתהליך הגאולה ולתוכנית האלקית.
אולם מתברר כי אי אפשר לעצור את התכנית האלקית. יתר על כן המכשולים שבדרך, והתופעה "הפרעונית" של הכבדת הלב והנסיון למנוע את המהלך האלוקי הם הגורמים לגאולה להיות יותר ניסית, יותר עצומה ויותר מפורסמת. דווקא הכבדת הלב של פרעה, היא שגורמת להרבות אותות ומופתים. בעקבות כך כולם יודעים "כי אני ה'" וכי "ה' בקרב הארץ", הוא שברא את העולם ולכן הוא יכול לשנות את הטבע ולחולל ניסים. הכבדת הלב של פרעה הופכת להיות תהליך חשוב בגאולה, כדי שהגאולה תקבל מימדים יותר עצומים.

פרשה יג: הגאולה הרוחנית (ג', א- כ"ד, יח)(ממעמד הסנה ועד מעמד הר סיני)

תחום הפרשה

מעמד הסנה מציין את תחילתו של מהלך הגאולה. בהתגלות הסנה ה' מודיע למשה על ההחלטה בדבר יציאת מצרים: "וארד להצילו מיד מצרים ולהעלתו מן הארץ ההוא אל ארץ טובה ורחבה אל ארץ זבת חלב ודבש..." (ג', ח).
אולם מעמד הסנה לא מציין רק את תחילתה של הגאולה הפיזית, אלא גם את תחילת הגאולה הרוחנית. כבר במעמד זה הקב"ה מגלה למשה את המטרה של כל מהלך יציאת מצרים: "...בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלקים על ההר הזה" (ג', יב). אכן עבודת ה' התממשה בהר סיני .
אפשר להתייחס ל "תעבדון" (ג', יב). במשמעות המצומצמת של הקרבת קורבנות. ובאמת, בני ישראל הקריבו קורבנות בהר סיני, כפי שכתוב: "...ויבן מזבח תחת ההר...ויעלו עֹלֹת ויזבחו זבחים שלמים לה' פרים" (כ"ד, ד- ה) אולם אפשר להתייחס ל "תעבדון" בהוראה היותר רחבה וכוללת. כלומר: כריתת הברית בהר סיני, קבלת התורה – "נעשה ונשמע", מעמד עשרת הדברות וגילוי שכינה לעיני כל העם.
מעמד הר סיני מסתיים לאחר פרשת המצוות, "פרשת משפטים". בסוף פרשה זו (כ"ד, א- יח) התורה חוזרת ומתארת את מעמד גילוי השכינה: "...ויכס הענן את ההר: וישכן כבוד ה' על הר סיני ויכסהו הענן ששת ימים... ומראה כבוד ה' כאש אֹכלת בראש ההר לעיני בני ישראל..." (כ"ד, טו- יז)
לסיכום, פרשת "הגאולה הרוחנית" של עם ישראל החלה במעמד הסנה בהבטחה: "...בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלקים על ההר הזה", והיא מסתיימת בתיאור שיאו של מעמד הר סיני, תיאור גילוי השכינה לעם ישראל: "וישכן כבוד ה' על הר סיני...ומראה כבוד ה' כאש אֹכלת בראש ההר לעיני בני ישראל..."
מכאן ואילך (כ"ה, א) עוברת התורה לפרשיות המשכן. כמו להדגיש, עד כאן סוף פרשת יציאת מצרים וגאולת ישראל. העם הגיע לתכליתו ולייעודו: גלוי השכינה. מכאן ואילך עוסקים בעניין אחר, בבנית המשכן .

הנושאים העיקריים בפרשה

• מעמד הסנה.
• משה מקבל את התפקיד ויוצא ממדין למצרים
• המפגש משה- בני ישראל.
• המפגש הראשון משה- פרעה.
• הכבדת העבודה על העם.
• התגלות ה' למשה "וארא... אני ה'"- חיזוק השליחות.
• המופתים ועשר המכות.
• המצוות הקשורות ליציאת מצרים.
• יציאת מצרים וקריעת ים סוף.
• מקריעת ים סוף ועד מעמד הר סיני.
• מעמד הר סיני.
• פרשת המצוות- "פרשת משפטים".
• חיתום למעמד הר סיני. (כ"ד, א- יח).
  

מבנה ומרכז

סך הפסוקים בפרשה
ג':22; ד':31; ה':23; ו':30; ז':29; ח':28; ט':35; י':29; י"א:10; י"ב:51; י"ג:22; י"ד:31;ט"ו:31; ט"ז:36; י"ז:16; י"ח:27; י"ט:25;כ':22; כ"א:37; כ"ב:30; כ"ג:33; כ"ד:18
סך כל הפסוקים=617

מחצית א:
ג':22; ד':31; ה':23; ו':30; ז':29; ח':28; ט':35; י':29; י"א:10; י"ב:51; י"ג,א'-כ':20
סך כל הפסוקים=308

מרכז:

  "וה' הלך לפניהם יומם בעמוד ענן לנחתם הדרך ולילה בעמוד אש להאיר להם ללכת יומם ולילה:
   לא ימיש עמוד הענן יומם ועמוד האש לילה לפני העם"
                                                (י"ג, כא- כב)

מחצית ב:
י"ד:31;ט"ו:31; ט"ז:36; י"ז:16; י"ח:27; י"ט:25;כ':22; כ"א:37; כ"ב:30; כ"ג:33; כ"ד:18
סך כל הפסוקים=307

למשמעות הרעיון המרכזי

במרכזה של פרשתנו, העוסקת בגאולה הרוחנית, אנו פוגשים את תיאור עמוד הענן ועמוד האש: "וה' הלך לפניהם יומם בעמוד ענן לנחתם הדרך ולילה בעמוד אש להאיר להם ללכת יומם ולילה: לא ימיש עמוד הענן יומם ועמוד האש לילה לפני העם". עמוד הענן ועמוד האש ליוו את בנ"י במסעם מיציאת מצרים ועד קריעת ים סוף לצורך הגנה מפני חיל פרעה הרודף אחריהם . תיאור זה דומה מאוד לתיאור גילוי שכינה במעמד הר סיני. גם שם "הענן" ו"האש" הינם הביטוי להתגלות ה': "...ויכס הענן את ההר: וישכן כבוד ה' על הר סיני ויכסהו הענן...: ומראה כבוד ה' כאש אֹכלת בראש ההר..." (כ"ד, טו- טז) . מעמד הר סיני וגילוי שכינה הם השיא בגאולה הרוחנית של עם ישראל. כל הפרשה בה אנו דנים, פרשת הגאולה הרוחנית, הולכת, שואפת ומתקדמת לקראת השיא- גילוי שכינה. הנה כי כן, במרכז הפרשה אנו מוצאים גילוי שכינה מקדים: תיאור עמוד הענן ועמוד האש, אשר מסייעים לבנ"י ללכת יומם ולילה, כאשר פרעה וחילו ופרשיו רודפים אחריהם.
וכדי להבליט ולהדגיש את העוצמה והחשיבות של גילוי השכינה התורה סיימה את כל הפרשה בתיאור גילוי שכינה, וכן במרכז הפרשה בדיוק תיארה תיאור גילוי שכינה מקדים בצורת עמוד הענן ועמוד האש.
נשאלת השאלה מדוע יש צורך בגילוי שכינה מקדים של עמוד הענן ועמוד האש (מלבד הצורך בהגנה על בנ"י מפני המצרים)? לעניין זה כנראה שני הסברים:
א. יש עניין וחשיבות בהדרגתיות. כדי שעם ישראל יהא מסוגל לעמוד בעומס המעמד הרוחני של גילוי שכינה בהר סיני, יש צורך לחשוף את העם למעמד מקדים: עמוד הענן ועמוד האש. אותו ענן ואותה אש, אשר הם אמורים לפגוש בקנה מידה גדול בהר סיני. ביציאת מצרים היה זה "עמוד ענן" בלבד, אך בהר סיני "ויכס הענן את ההר" כולו. ביציאת מצרים היה "עמוד אש", אך בהר סיני היה המראה "כאש אכלת".
ב. חשוב מאוד שעמ"י יבין כי ה', המוציאם ממצרים והפודה אותם על הים, הוא אותו ה' המתגלה להם בהר סיני ומחייב אותם בקיום מצוות. גם כדי לעקור מלבם של ישראל ריבוי אלוהות, ומאידך לחזק את האמונה באל אחד, וגם כדי שקבלת עול מצוות יהא דבר מחייב. ידוע כי כל קיום המצוות מבוסס על כך ש "אנכי ה' אלקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים". (כ', ב). אם כן העם רואה את הענן והאש כבר בצאתו ממצרים, וכאשר הוא רואה זאת שוב בהר סיני הוא מבין שזו אותה התגלות. ממילא העם מקשר את יציאת מצרים עם קבלת התורה בהר סיני. אשר על כן "אנכי ה' אלקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים" כבסיס לקיום המצוות מקבל משנה תוקף.