מקרא מבואר/פרקי בסיס/ספר בראשית/לד

פרק לד

• פָּרָשַׁת דִּינָה

דִּינָה, הַבַּת שֶׁלֵּאָה יָלְדָה לְיַעֲקֹב, יָצְאָה לִפְגּוֹשׁ אֶת בְּנוֹת הָאָרֶץ. שְׁכֶם בֶּן חֲמוֹר הַחִוִּי נְשִׂיא הָאָרֶץ רָאָה אוֹתָהּ, חָטַף אוֹתָהּ, שָׁכַב אִתָּהּ וְעִנָּה אוֹתָהּ. נַפְשׁוֹ דָּבְקָה בְּדִינָה בַּת יַעֲקֹב, וְהוּא הִתְאָהֵב בַּנַּעֲרָה, וְדִבֵּר אִתָּהּ לְרַצּוֹת אֶת לִבָּהּ. אָמַר שְׁכֶם לַחֲמוֹר אָבִיו: קַח לִי אֶת הַיַּלְדָּה הַזֹּאת לְאִשָּׁה! וְיַעֲקֹב שָׁמַע שֶׁשְּׁכֶם טִמֵּא אֶת דִּינָה בִּתּוֹ וּבָנָיו הָיוּ עִם בֶּהֱמוֹתָיו בַּשָּׂדֶה, יַעֲקֹב שָׁתַק עַד שֶׁבָּאוּ. יָצָא חֲמוֹר אֲבִי שְׁכֶם אֶל יַעֲקֹב לְדַבֵּר אִתּוֹ. כְּשֶׁבְּנֵי יַעֲקֹב שָׁמְעוּ זֹאת הֵם בָּאוּ מֵהַשָּׂדֶה, הֵם הִצְטַעֲרוּ וְכָאַב לָהֶם מְאוֹד, שֶׁשְּׁכֶם עָשָׂה מַעֲשֶׂה חֶרְפָּה בְּיִשְׂרָאֵל – לִשְׁכַּב עִם בַּת יַעֲקֹב, וְזֶהוּ מַעֲשֶׂה שֶׁלֹּא יֵעָשֶׂה. חֲמוֹר דִּבֵּר אִתָּם וְאָמַר: שְׁכֶם בְּנִי חָשְׁקָה נַפְשׁוֹ בְּבִתְּכֶם תְּנוּ לוֹ אוֹתָהּ בְּבַקָּשָׁה לְאִשָּׁה. וְתִתְחַתְּנוּ אִתָּנוּ – אֶת בְּנוֹתֵיכֶם תִּתְּנוּ לָנוּ וְאֶת בְּנוֹתֵינוּ תִּקְחוּ לָכֶם. וְתִתְיַשְּׁבוּ אִתָּנוּ וְהָאָרֶץ תִּהְיֶה לִפְנֵיכֶם, תִּתְיַשְּׁבוּ וְתִסְחֲרוּ בָּהּ וְתֵאָחֲזוּ בָּהּ! שְׁכֶם אָמַר לְאָבִיהָ וּלְאַחֶיהָ: אֶמְצָא חֵן בְּעֵינֵיכֶם, וְאֶתֵּן מַה שֶּׁתֹּאמְרוּ לִי. בַּקְּשׁוּ מִמֶּנִּי תַּשְׁלוּם גָּבוֹהַּ מְאוֹד עַל הַכַּלָּה וּמַתָּנוֹת – וְאֶתֵּן כָּל מַה שֶּׁתֹּאמְרוּ לִי, וּתְנוּ לִי אֶת הַנַּעֲרָה לְאִשָּׁה. בְּנֵי יַעֲקֹב עָנוּ לִשְׁכֶם וּלְחֲמוֹר אָבִיו בְּעַרְמוּמִיּוּת וְדִבְּרוּ אִתָּם, כִּי הוּא טִמֵּא אֶת דִּינָה אֲחוֹתָם. וְאָמְרוּ לָהֶם: לֹא נוּכַל לַעֲשׂוֹת אֶת הַדָּבָר הַזֶּה – לָתֵת אֶת אֲחוֹתֵנוּ לְאִישׁ שֶׁיֵּשׁ לוֹ עָרְלָה, כִּי זֶה בִּזָּיוֹן עֲבוּרֵנוּ. אֲבָל נַסְכִּים לָכֶם בִּתְנַאי זֶה – אִם תִּהְיוּ כָּמוֹנוּ שֶׁתָּמוּלוּ כָּל זָכָר מִכֶּם. נִתֵּן לָכֶם אֶת בְּנוֹתֵינוּ וְאֶת בְּנוֹתֵיכֶם נִקַּח לָנוּ וְנֵשֵׁב אִתְּכֶם וְנִהְיֶה לְעַם אֶחָד. וְאִם לֹא תִּשְׁמְעוּ אֵלֵינוּ לָמוּל, נִקַּח אֶת בִּתֵּנוּ וְנֵלֵךְ. דִּבְרֵיהֶם מָצְאוּ חֵן בְּעֵינֵי חֲמוֹר וּבְעֵינֵי שְׁכֶם בֶּן חֲמוֹר. הַנַּעַר לֹא הִתְעַכֵּב מִלַּעֲשׂוֹת אֶת הַדָּבָר כִּי הוּא חָפַץ בַּבַּת שֶׁל יַעֲקֹב, וְהוּא הָיָה הַמְּכֻבָּד בְּיוֹתֵר מִכָּל מִשְׁפַּחְתּוֹ. חֲמוֹר וּשְׁכֶם בְּנוֹ בָּאוּ לַשַּׁעַר שֶׁל עִירָם וְדִבְּרוּ אֶל אַנְשֵׁי עִירָם וְאָמְרוּ: הָאֲנָשִׁים הָאֵלֶּה בְּשָׁלוֹם אִתָּנוּ וְהֵם יֵשְׁבוּ בָּאָרֶץ וְיִסְחֲרוּ בָּהּ, וְהָאָרֶץ הִנֵּה הִיא רַחֲבַת יָדַיִם לִפְנֵיהֶם, אֶת בְּנוֹתָם נִקַּח לָנוּ לְנָשִׁים וְאֶת בְּנוֹתֵינוּ נִתֵּן לָהֶם. אֲבָל הָאֲנָשִׁים יַסְכִּימוּ לָנוּ לָשֶׁבֶת אִתָּנוּ לִהְיוֹת לְעַם אֶחָד בִּתְנַאי שֶׁנָּמוּל לָנוּ כָּל זָכָר כְּמוֹ שֶׁהֵם נִמּוֹלִים. עֶדְרֵיהֶם וּרְכוּשָׁם וְכָל בֶּהֱמוֹתֵיהֶם הֲרֵי הֵם שֶׁלָּנוּ, רַק נִתְרַצֶּה לָהֶם וְיֵשְׁבוּ אִתָּנוּ. כָּל תּוֹשָׁבֵי הָעִיר שָׁמְעוּ בְּקוֹל חֲמוֹר וּבְקוֹל שְׁכֶם בְּנוֹ, וְהֵם מָלוּ כָּל זָכָר. בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי כְּשֶׁכָּאַב לָהֵם, שְׁנֵי בְּנֵי יַעֲקֹב שִׁמְעוֹן וְלֵוִי אֲחֵי דִּינָה לָקְחוּ כָּל אֶחָד אֶת חַרְבּוֹ, וּבָאוּ לָעִיר שֶׁיּוֹשֶׁבֶת בְּבִטְחָה, וְהָרְגוּ כָּל זָכָר. וְאֶת חֲמוֹר וְאֶת שְׁכֶם בְּנוֹ הָרְגוּ בְּלַהַב הַחֶרֶב, וְלָקְחוּ אֶת דִּינָה מִבֵּית שְׁכֶם וְיָצְאוּ. בְּנֵי יַעֲקֹב בָּאוּ לְהַפְשִׁיט תַּכְשִׁיטִים מֵהַהֲרוּגִים וּבָזְזוּ אֶת הָעִיר שֶׁתּוֹשָׁבֶיהָ טִמְּאוּ אֶת אֲחוֹתָם. הֵם לָקְחוּ אֶת צֹאנָם וְאֶת בְּקָרָם וְאֶת חֲמוֹרֵיהֶם – אֶת מַה שֶּׁבָּעִיר וְאֶת מַה שֶּׁבַּשָּׂדֶה. וְאֶת כָּל נִכְסֵיהֶם וְאֶת כָּל יַלְדֵיהֶם וְאֶת נְשֵׁיהֶם הֵם לָקְחוּ בַּשֶּׁבִי וּבָזְזוּ, וְאֶת כָּל מַה שֶּׁבַּבַּיִת. יַעֲקֹב אָמַר לְשִׁמְעוֹן וּלְלֵוִי: הִכְתַּמְתֶּם אוֹתִי וְהוֹצֵאתֶם עָלַי שֵׁם רַע בְּעֵינֵי יוֹשְׁבֵי הָאָרֶץ – הַכְּנַעֲנִי וְהַפְּרִזִּי, וַאֲנִי רַק עִם אֲנָשִׁים סְפוּרִים, וְהֵם יֵאָסְפוּ עָלַי וְיַכּוּ אוֹתִי וְנֻשְׁמַד אֲנִי וּמִשְׁפַּחְתִּי! אָמְרוּ לוֹ: הַאִם הוּא יַעֲשֶׂה אֶת אֲחוֹתֵנוּ כְּמוֹ זוֹנָה?!