מקרא כפשוטו הקדמה

בתוך עמי אני יושב ובין חכמיו גודלתי, ולמדתי מקרא ומשנה הלכה והגדה. ומנעורי לא חפצתי כי אם במקרא, ובו כל מעיני למיום היותי איש ועד היום הזה. ובחרתי במקרא, מפני שהוא ראשון לכלם, ואב לכלם, וכנגד כלם. וממה שלמדתי ואני נער לא שמרתי מכל משמר כי אם שתים, וגדולות הן אלי. "מנלן?" היא האחת, והשנית "מאי טעמא?" שתי השאלות האלה שגורות בפי בעלי התלמוד מכל דבוריהם. ומהם ראיתי וכן עשיתי, והיו לי "מנלן" "ומאי טעמא?" לקו ומשקולת בדרישה וחקירה בכתבי הקדש. ועל פי הדברים האלה דעת לנבון נקל שלא הלכתי אחרי המפרשים שהיו לפני לאמר כדבריהם כשאין להם יתרון מלבד אשר הם דברי גאוני ישראל ותפארתו, או דברי חכמים מחוכמים מדברי הגוים, כי חתרתי וירדתי לעמק פשוטו של מקרא להערות מקורו ולהעלות דברים של טעם. ואני נכון לבי בטוח שחפצי בידי הצליח; ולא מפני שחכמתי מכל אשר היו לפני, כי אם מפני שהלכתי דרך אחרת ורוח אחרת היתה אתי.

חכמי ישראל הראשונים אשר פירשו לנו כתבי הקודש הקבלה והתורה שבעל פה שהיו מאמינים בהן אמונה למעלה מאמונת מראה עיניים הן היו בעוכריהם, כי למענן פירשו המקראות חוץ לזמנם וחוץ למקומם, וחוץ מדעת עצמם. ומפרשנו האחרונים עונות הראשונים בידם ואין עזרתם בם. כי הראשונים רבים מהם היו שומעים לשון ערבית, והיא שעמדה להם לבאר מקראות הרבה, מה שאין כן האחרונים; כי הגדול שבהם אשר מלא פי כל איש ישראל תהילתו לא שמע מכל לשונות בני שם כי אם לשון המקרא ולשון ארמית. ובגלל הדבר הזה מפרשינו האחרונים כי היינו כאפס נחשבו, כי רובם אוספי אסופה מגרנם של הראשונים, בר ותבן יחד; אשר על כן קצירם רעב יאכל, מי שנפשו ריקה, והוא לא ראה טוב מימיו.