מציב גבול אלמנה/ב
סימן ב[עריכה]
ראה בתי ישראל, ותוך ל' יום ראה שוב בתי ישראל, האם מברך
א. בסימן הקודם (אות ז) כתבנו שהרואה בתי ישראל ביישובן, ותוך שלושים יום רואה בתי ישראל אחרים, יכול לברך שוב מציב גבול אלמנה. מכיוון שהדברים הוזכרו אגב אורחא, לא ניתן היה להאריך בעניין זה כראוי, ויש להציע דין זה ממקורותיו בגמרא, בראשונים ובאחרונים.
שנינו במשנה (ברכות נד, א): "רבי יהודה אומר הרואה את הים הגדול אומר ברוך שעשה את הים הגדול, בזמן שרואהו לפרקים". ובגמרא (נט, ב): "לפרקים עד כמה? אמר רמי בר אבא אמר רב יצחק עד שלושים יום". על יסוד זה כתב הרא"ש (ברכות פרק ט סימן א): "וכל הברכות האלו אינן אלא משלושים יום לשלושים יום, וה"נ אמרינן בגמ' (דף נח ב) הרואה את חבירו לאחר שלושים יום אומר שהחיינו, ותנן נמי הרואה את הים הגדול לפרקים דהיינו אחת לשלושים יום, ואמרינן נמי בירושלמי דפירקין שמעון קמטקיא שאל את ר' חייא בר אבא כגון אנא דסליק וחמי ירושלים כל שעה ושעה מהו שאקרע, א"ל אי אתה צריך לקרוע, וכי תעלה על דעתך שהרואה המלך בכל יום יברך, הלכך נראה דכל הברכות אינם אלא משלושים יום לשלושים יום".
וכן כתבו כמה ראשונים , וכן פסק השו"ע (ריח, ג): "כל אלו הדברים אינם אלא כשרואה אותם משלושים לשלושים יום, ואז הם חובה כמו בפעם ראשונה". ושנה הדברים שוב בסימן רכד (סעיף יג): "כל ברכות הראייה, אם חזר וראה אותו דבר בתוך שלושים יום, אינו חוזר ומברך".
ב. דברי הפוסקים, נאמרו באופן פשוט כשרואה שוב אותו מראה בדיוק. כגון שראה מלך ותוך שלושים יום ראה שוב אותו מלך. אך מה הדין כשרואה מראה אחר, כגון שראה מלך אחר, האם בכה"ג גם אינו מברך תוך שלושים יום? וה"ה בשאר דברים: כגון שראה הר גבוה, ותוך שלושים יום ראה הר גבוה אחר, האם בכה"ג יכול לברך על המראה השני?
דין זה מבואר בתשובת הרדב"ז (ח"א סימן רצו) בשם הרב אב"ד ז"ל : אם זה שרואה עתה פעם שנייה הוא אותו שראה היום פעם אחרת, יש לו קצבה, והוא שרואה אותו אחת לשלושים יום, שיהא דבר חשוב בעיניו, שהוא כמו ים הגדול, שאינו מברך עליו אלא א"כ רואהו אחת לשלושים יום, שיהא לו דבר חדש ויהנה בראייתו. וכן נמי השלטונים והמלכים והכושי והגיחור והלבקן. וכן הנהרות והימים והמדברות, שאותו המלך בעצמו ראה, או הכושי כבר ראהו פעם אחרת תוך שלושים יום אינו צריך לברך. אבל שלטון או מלך אחר, או כושי או נהר אחר, שלא ראהו הוא עצמו תוך שלושים יום, אפילו ראה ביום אחד מאה מלכים או מאה חכמים או מאה כושיים מברך על כולם, שהוא כמו ברקים ורעמים שהם מפסיקים, שכל ברק וברק ורעם ורעם הוא דבר בפני עצמו, וכן נמי חנותו של בשם והריח מוסיף והולך בכל.
מבואר, שרק על אותו מראה אינו מברך תוך שלושים יום, אך על מראה אחר מברך. וכן כתב המג"א (רכד, יט) בשמו: "ודוקא כשראה אותו מלך, אבל אם ראה מלך אחר צריך לברך (רדב"ז בשם הרב אב"ד ז"ל)" . ומכך שכתב זאת על לשון השו"ע (רכד, יג): "כל ברכות הראייה, אם חזר וראה אותו דבר בתוך שלושים יום, אינו חוזר ומברך", משמע שאין זה דין מיוחד במלך, אלא ה"ה בכל ברכות הראיה, וחדא מכולהו נקט, וכמו שכתב הרדב"ז.
כעין זה כתב המג"א במקום נוסף. על דברי השו"ע (ריח, ג): "כל אלו הדברים אינם אלא כשרואה אותם משלושים לשלושים יום, ואז הם חובה כמו בפעם ראשונה", כתב המג"א (ריח, ה): "וא"ת ברעמים וזועות וריח בושם למה מברך בכל פעם? י"ל דהתם אינו רואה אותו הדבר בעצמו. וריח בושם, אע"פ שהוא אותו הדבר, מ"מ כיון שהנאתו דומה לאכילה מברך כל פעם. והראב"ן כתב כי ריח אינו הדבר בעצמו כי הריח מוסיף והולך וכ"כ אבודרהם סוף שער ח'. עמ"ש רסי' רי"ז". מבואר שכשרואה אותו הדבר בעצמו, אינו מברך תוך שלושים יום, אך כשרואה מראה אחר, מברך אפילו תוך שלושים יום.
ג. אולם האחרונים הקשו, שדברי המג"א סותרים למה שכתב במקום אחר. בסימן רכה סעיפים ח-ט פסק השו"ע: "הרואה כושי וגיחור, והלווקן [וכו'] ואת החיגר ואת הקטע [וכו'] מברך משנה הבריות [וכו'] ואינו מברך אלא פעם ראשונה, שהשינוי עליו גדול מאד". וכתב על זה הרמ"א: "ויש אומרים משלושים יום לשלושים יום". על דברי הרמ"א כתב המג"א (רכה, יט): "משלושים יום - פירוש שלא ראה אחֵר כיוצא בו תוך שלושים יום". ר"ל: מה שכתב הרמ"א שניתן לברך לאחָר שלושים יום מראיה ראשונה, היינו דווקא כשלא ראה במשך זמן זה בריה משונה אחרת, אך אם ראה במשך שלושים היום בריה משונה אחרת, ראייה זו שוברת את הרצף, ואינו יכול לברך כלל, אפילו לאחָר שלושים יום מהראיה הראשונה.
דברים אלו סותרים למה שכתב המג"א גבי מלך ורעמים, שהרי לפי מה שכתב שם, כשרואה חיגר אחֵר, יכול לברך עליו אפילו תוך שלושים יום לראייה הראשונה, דומיא דמלך, שמברך על כל מלך ומלך, ואפילו על מאה ביום אחד.
כן הקשה האליה רבה (רכה, כב): "כתב בתשובת רדב"ז אם רואה הרבה כושיים או גיחורים או לווקנים ביום אחד מברך על כולם ע"כ. וממגן אברהם לא משמע הכי. ובסוף סימן רכ"ד כתב הוא גופיה הכי גבי מלך, ודוחק לחלק". ר"ל: דהכא גבי כושי וגיחר מפורש במג"א שתוך שלושים אינו יכול לברך, גם אם רואה כושי וגיחר אחֵר. ובסימן רכד גבי מלך מבואר במג"א שעל מלך אחֵר תמיד יכול לברך.
וכן העיר הברכי יוסף (רכד, ו), וז"ל: ועל הרב מג"א קצת קשה, דהוא גופיה בסוף סימן רכד הביא משם הרב אב"ד דעל מלך אחר צריך לברך, ומשמע שהכי ס"ל [וכו'], ולקמן בסימן רכ"ה ס"ק י"ט כתב גבי חיגר שלא ראה אחר כיוצא בו תוך שלושים, וזה הפך דברי הרדב"ז בשם הרב אב"ד שכתב סוף סימן זה. [וכו'] וכבר הרב אליהו רבה העיר קצת בזה [וכו'] ויש ליישב קצת בדוחק, ודוק". וכן הקשה בשו"ת קרן לדוד (או"ח סימן נח).
בספר נהר שלום (סימן רכה סעיף ט) תרץ הסתירה במג"א, שיש לחלק בין מלך לבריה משונה, וז"ל: "פירש המג"א שלא ראה אחֵר כיוצא בו תוך שלושים יום ע"כ. ולא דמי לרואה מלך אחֵר תוך שלושים יום דחוזר ומברך כמ"ש המג"א ס"ס רכ"ד, דהתם ודאי כל מלך משונה ממלך אחר בגייסות ובכל מידי, אבל הכא מסתמא אין שינוי באחד יותר מבאחר. אבל אה"נ אם יש שינוי מזה לזה חוזר ומברך, והיינו דקאמר אחר כיוצא בו".
כעין זה כתב בספר מטה יהודה (סימן רכד ס"ק ב). דבריו נסובים על מה שכתב השו"ע (רכד, יג): "כל ברכות הראיה, אם חזר וראה אותו דבר, תוך שלושים יום אינו מברך", וז"ל: "פירוש דלאו דוקא אותו דבר עצמו אלא אפילו כעין אותו דבר, כגון הרואה קברי ישראל של בית עלמין שבמקום אחד ואח"כ הלך למקום אחר בתוך שלושים יום אין צריך לברך , דשֵם קברי ישראל חד הוא . ולא דמי למ"ש המגן אברהם ס"ק יט משם הרדב"ז ז"ל דברואה מלך אחר צריך לברך, דשאני מלך דכל חד יש לו כבוד חלוק בפני עצמו והא כדאיתיה והא כדאיתיה, ואפילו יהיו שוים בשיעוריהם לענין הכבוד מ"מ כל שררה ושררה מהם חשובה לעצמה ופנים חדשות הם, משא"כ קברות מתים על סתם מתי ישראל הוא מברך לה' שיצר אותם בדין ועתיד להחיותם וכו' ומה לי מקום אחד או שני מקומות כוליה סדנא דארעא אחד הוא. ומעין זה כתב הרב מגן אברהם סימן רכ"ה ס"ק יט ברואה את החיגר וקטע וסומא דכתב ההגה דדוקא משלושים יום לשלושים יום, דר"ל שלא ראה אחר כיוצא בו תוך שלושים יום ע"ש. אלמא דאין חילוק בין אותו דבר עצמו או כיוצא בו".
ד. אולם, גם אם נקבל את החילוק בין מלך לבריה משונה, כפי שכתבו הנהר שלום והמטה יהודה, עדיין דברי המג"א קשים. לפי דברי האחרונים הנ"ל יוצא שבשונה ממלך, בעניין בריה משונה המג"א פוסק שתוך שלושים יום אינו מברך כלל, גם לא על בריה משונה אחרת, וזה דוחק. הרי הרדב"ז כתב להדיא (לעיל אות ב) בשם הרב אב"ד שגם בבריה משונה, יש לברך על כל בריה ובריה, ואין דרכו של המג"א לחלוק מדעתו על הרדב"ז ועל אחד מגדולי הראשונים הרב אב"ד . ביחוד שהמג"א סתם דבריו, ואילו היה חולק עליהם אין ספק שהיה מברר מדוע הוא נוטה מפסקם, והיה מביא איזה סעד לדבריו, ובודאי שלא היה כותב דעתו בקצרה כאילו הדבר פשוט ומוסכם, בלא לציין שנוטה בזה מפסק הראשונים, שהוא עצמו הביא סימן אחד קודם לכן.
לפיכך נראה שיש לפרש דברי המג"א ביחס לבריה משונה, בשונה ממה שפרשו דבריו כל האחרונים הנ"ל. כפי שכבר כתבנו לעיל, השו"ע כתב בעניין ברכת משנה הבריות (רכה, ט): "הרואה את החיגר ואת הקטע מברך משנה הבריות [וכו'] ואינו מברך אלא פעם ראשונה, שהשינוי עליו גדול מאד". על זה כתב הרמ"א: "ויש אומרים משלושים יום לשלושים יום". על דברי הרמ"א כתב המג"א (רכה, יט): "משלושים יום - פירש שלא ראה אחֵר כיוצא בו תוך שלושים יום". כל האחרונים הנ"ל הבינו שכוונת המג"א לפרש באיזה מצב ניתן לברך לאחר שלושים יום מהראיה הראשונה. אך נראה שיש לפרש את דברי המג"א להיפך: המג"א בא לפרש מתי ניתן לברך גם תוך שלושים יום.
היינו: על מה שכתב הרמ"א שניתן לברך ברכת משנה הבריות רק משלושים יום לשלושים יום, כותב המג"א, שהיינו דווקא "שלא ראה אחר כיוצא בו תוך שלושים יום", שאם ראה אחֵר כיוצא בו, יכול לברך אפילו תוך שלושים יום. לפי זה, המג"א אינו חולק על הרדב"ז והרב אב"ד, אלא אדרבה הוא פוסק כמותם, ומובן מדוע המג"א כתב דבריו בסתמא, משום שאין כאן כל מחלוקת, ודברי המג"א בסימן רכה ביחס לכושי וגיחור לא רק מתאימים למה שכתב המג"א בסימן רכד בשם הרדב"ז והרב אב"ד, אלא נובעים משיטתם.
ה. נראה שכך גם הבין את דברי המג"א ערוך השולחן. בסימן רכה סעיף יג כותב ערוך השולחן בעניין ברכת משנה הבריות: "כשם שמברכין על פרי חדש כך מברכין על בריה משונה [וכו']. וברכה זו דמשנה הבריות אינו מברך על זה אלא בפעם ראשון ולא כל שלושים יום [וכו']. וי"א דמברך משלושים לשלושים ככל ברכות הראייה, אם לא ראה אחר כיוצא בו תוך שלושים, ופשוט הוא דעל אחר מברך אפילו תוך שלושים".
שיטת הי"א המובאת בערוך השולחן, דמברך משלושים לשלושים, היא שיטת הרמ"א. התיבות המופיעות לאחר מכן: "אם לא ראה אחר כיוצא בו תוך שלושים", הן ציטוט מדויק של לשון המג"א. מיד לאחר מכן כותב ערוך השולחן: "ופשוט הוא דעל אחר מברך אפילו תוך שלושים". ברור שמשפט זה אינו עומד בסתירה למשפט הקודם לו. משמע שהכוונה במשפט: "אם לא ראה אחר כיוצא בו תוך שלושים" היא, שדווקא בכה"ג ניתן לברך רק לאחר שלושים יום, אך אם ראה אחר כיוצא בו תוך שלושים, יכול לברך אפילו תוך שלושים לראייה הראשונה. מאחר ומשפט זה הועתק מהמג"א, משמע שכך הבין ערוך השולחן את דברי המג"א. וכן פרש דברי ערוך השולחן בשו"ת ציץ אליעזר (חלק יב סימן כב אות ב ד"ה ושנית).
נראה שגם בעל ספר כרם שלמה, הבין דברי המג"א באופן זה. הוא כותב (סימן רכד סעיף יב): "כל ברכות הראיה אם חזר וראה אותו דבר בתוך שלושים יום אינו חוזר ומברך. וכתב המג"א ודוקא כשראה אותו מלך אבל אם ראה מלך אחר צריך לבריך לברך, רדב"ז. והדבר פשוט דה"ה לכל הדברים כמו ימים ונהרות כושי וגיחור". אילו הוא היה סבור שלפי המג"א דין כושי וגיחור שונים מדין מלך, ברור שהוא לא היה כותב בסתם שדינם שווה, ובוודאי שלא היה כותב על כך ש"הדבר פשוט". משמע שגם הוא הבין את דברי המג"א כמו שכתבנו לעיל, שדין כושי וגיחור שווה לדין מלך, ולכן הוא כתב שהדבר פשוט, מאחר וכן מפורש בתשובת הרדב"ז ובמג"א.
ו. לפי זה עולה, שבכל ברכות הראיה הדין אחד, שאם ראה אותו מראה עצמו, כגון אותו הר או אותו נהר או אותו מלך, מברך רק לאחר שלושים יום מהראיה האחרונה. אך על הר אחר, נהר אחר, מלך אחר וכיו"ב מברך אפילו תוך שלושים יום לראיה הראשונה.
אולם כדי להשלים העניין, מוכרחים להעיר שישנה לפחות ברכה אחת שדינה שונה ואין לברכה תוך שלושים יום אפילו רואה מראה אחר, והיא ברכת שנתן ארך אפיים לעוברי רצונו, הנאמרת על ראיית ע"ז.
שנינו בבריתא בגמרא (ברכות נז, ב): "תנו רבנן הרואה מרקוליס אומר ברוך שנתן ארך אפים לעוברי רצונו". וכתבו שם התוס' (ד"ה הרואה): "ועתה אין אנו רגילים לברך לפי שאנו רואים אותה בכל יום, וכל הנך הרואים אמרו לעיל דהוי משלושים יום לשלושים יום".
דברי התוס' הובאו ברמ"א. השו"ע כתב (רכד, א): "הרואה מרקוליס או שאר עכו"ם אומר ברוך שנתן ארך אפים לעוברי רצונו, ואם רואה אותה בתוך שלושים יום, אינו חוזר ומברך". על כך הוסיף הרמ"א: "והאידנא אין מברכים זאת הברכה, שהרי אנו מגודלים ביניהם ורואים אותם תמיד". וכתב המג"א (רכד, ג): "נ"ל דבא לאשמועינן אפי' הולך לעיר אחרת וראה עבודת אלילים, מ"מ כיון דראה כיוצא בזה בעירו תוך שלושים אינו מברך כנ"ל". וביאר מחצית השקל: "דהוה קשיא למגן אברהם מאי קמ"ל רמ"א, הא כן מבואר במחבר אם רואה אותה תוך שלושים אינו חוזר ומברך, וממילא לדידן דאין עובר שלושים יום שאין רואין עבודה זרה אין מברכין". על זה תירץ המג"א, שהרמ"א מחדש: "אפילו הולך לעיר אחרת וראה עבודת אלילים". מבואר שגם על ע"ז אחרת אינו מברך. ויש לעיין מה החילוק בין ע"ז לשאר ברכות הראייה שביחס לשאר ברכות הראייה אם רואה מראה אחר מברך, ובברכה על ע"ז אינו מברך? וכן הקשה המאמר מרדכי (רכז, ד). ובספר מחצית השקל (סימן רכד ס"ק ג) כתב שיש לחלק, אך לא כתב החילוק.
נראה שחידושו של המג"א שאין לברך ברכת שנתן ארך אפיים על ע"ז אחרת, אינו חורג מהעיקרון שהביא המג"א בדין מלך שעל מראה אחר יש לברך גם תוך שלושים יום. ההבדל בין הברכה על ע"ז לשאר ברכות הראיה, נובע מכך שבעניין ע"ז גם צלמי עבודה זרה שונים אינם נחשבים כמראה אחר . מנוסח הברכה על עבודה זרה ("שנתן ארך אפים לעוברי רצונו") יש ללמוד שהברכה אינה מתייחסת למהותה, יופייה או ייחודה של העבודה הזרה חלילה, אלא למידת ארך אפיים של הקב"ה המתגלית בקיומה. העובדה שישנה בעולם תופעה של עבודה זרה, והקב"ה מאפשר לתופעה זו להתקיים, מביאה לידי ביטוי באופן מובהק את מידת ארך אפיים של הקב"ה . מבחינה זו אין שום הבדל בין צלמים שונים של עבודה הזרה, וכולם מבטאים באותה מידה אותו עניין. לעומת זאת, במלך (ושאר עניינים) הברכה מתייחסת לאובייקט הנראה לעין, וכל מראה, שונה מהמראה הקודם שברך עליו. לכן על ראיית ע"ז אין מברכים גם כשרואה ע"ז אחרת, כי המראה ביסודו הוא אותו מראה , בשונה משאר עניינים, שמברכים על כל מראה, כי בכל מראה יש צד מיוחד.
נראה שזו כוונתו של בעל פתח הדביר שכתב (סימן רכד סעיף יב ד"ה אמר): שאני כבוד מלכים דלא דמו אהדדי, ואפילו יהיו שניהם שוים במעלתם יש ביניהם שינוי בגייסותיהם וסדר מלבושיהם וטכסיס הליכתם, דבכל אחד יש חידוש מה, ושייך לומר שאם יזכה יבחין, וכיון דשניין דא מן דא חוזר ומברך, מה שאין כן בקברים וע"ז כשהיא כיוצא בה, דליכא שום שינוי, ולכך אינו מברך תוך שלושים.
ז. על פי עיקרון זה, מצאנו מחלוקת בפוסקים אודות הברכה על קברי ישראל, האם יש לברכה תוך שלושים יום על קברות אחרים. בספר מטה יהודה (סימן רכד ס"ק ב) כתב שאין לברך על קברים אחרים. ז"ל: "הרואה קברי ישראל של בית עלמין שבמקום אחד ואח"כ הלך למקום אחר בתוך שלושים יום אין צריך לברך, דשֵם קברי ישראל חד הוא. ולא דמי למ"ש המג"א ס"ק יט משם הרדב"ז ז"ל דברואה מלך אחר צריך לברך, דשאני מלך דכל חד יש לו כבוד חלוק בפני עצמו והא כדאיתיה והא כדאיתיה [וכו'] ופנים חדשות הם, משא"כ קברות מתים על סתם מתי ישראל הוא מברך לה' שיצר אותם בדין ועתיד להחיותם וכו' ומה לי מקום אחד או שני מקומות כוליה סדנא דארעא אחד הוא".
וכן כתב בספר פתח הדביר (סימן רכד ס"ק יב): "שאני כבוד מלכים דלא דמו אהדדי [וכו'] וכיון דשניין דא מן דא חוזר ומברך, מה שאין כן בקברים דליכא שום שינוי ולכך אינו מברך תוך שלושים". וכן הוא בסדר ברכות הנהנין של הגר"ז (פרק יב סעיף יט): "כל ברכות הראיה אם חזר וראה אותו דבר שבירך עליו בתוך שלושים יום אינו חוזר ומברך, אבל אם ראה דבר אחר כיוצא בו כגון מלך אחר או חכם אחר אפילו ראה זה אחר זה מיד צריך לחזור ולברך. אבל על קברי ישראל, אם הולך מעיר לעיר ורואה קבר אחר אין צריך לחזור ולברך אשר יצר אתכם בדין כי דין אחד לכל המתים ומשפט אחד לכולם ולא שייך בו ריבוי כמו בכבוד וחכמה, ודי בברכה אחת לל' יום". וכן כתבו בשו"ת יד אליהו (סימן לא) ובשו"ת עמודי אור (סימן ד) וכן דעת הגאון ר' שמואל ויטל (הובאו דבריו בפתח הדביר) וכן פסק בספר יוסף אומץ (לר' יוסף יוזפא האן, סימן תמח). ועיין פסקי תשובות (סימן רכד אות יא).
אולם רוב האחרונים כתבו שדין קברות כדין מלכים, ויש לברך על כל בית קברות. כן כתב בפשטות הבאר היטב (רכד, ט): "ודוקא כשראה אותו מלך, אך אם ראה מלך אחר צריך לברך, רדב"ז. וה"ה אם ראה קברות אחר, וכן כל כיוצא בזה". והשערי תשובה הביא דברי שו"ת יד אליהו הנזכרים לעיל שלמד מהברכה על ע"ז לברכה על קברי ישראל שאין לברכה תוך שלושים יום גם על קברות אחרים, וכתב על דבריו: "ויש לחלק" (אך לא באר החילוק). וכ"כ הברכי יוסף (רכד, ו) שיש לברך על כל בית קברות, וכתב שכן היא דעת זקנו מהר"א אזולאי, וכ"כ גם בספרו מחזיק ברכה (רכט, א) וכ"כ בשו"ת הלכות קטנות (ח"א סימן ריב) ובשו"ת תשובה מאהבה (ח"א סימן קסא) שכן גם נהג רבו - הנודע ביהודה. וכ"כ בספר מזמור לאסף (לר' ששון שנדוך, דיני ברכות הראיה והשבח, עמוד רמה, ליוורנו שנת תרכד), ובספר שלחן שלמה (רכד, ג, ורשה תרל"ח) ובספר ליקוטי מהרי"ח (סדר ברכות הראיה עמוד קלד), ובספר חסד לאלפים (בהגהות בן המחבר), ובספר שלחן הטהור (סימן רכה סעיף ה), ובספר כרם שלמה (רכד, יב), ובספר זכר נתן (דף כ ע"א אות כד) וכן דעת ערוך השולחן (רכד, ח), ושו"ת באר משה (ח"ב סימן יג אות ט) ושו"ת בצל החכמה (ח"ה סימן פד) וכ"פ הגרש"ז אוירבך זצ"ל (הליכות שלמה ברכות עמוד רצ, דבר הלכה אות נב) והגר"ע יוסף שליט"א (חזון עובדיה ברכות עמוד תיט; שו"ת יביע אומר חלק ה יו"ד סימן ל אות ג) והגר"מ לוי זצ"ל (ברכת ה' ח"ד פרק ד סעיף ה) .
בשו"ת נבחר מכסף (סימן ב) באר הטעם שיש לברך על כל בית קברות, וז"ל: "לפי שברכה זאת נתקנה להורות ולשבח את אלוקינו שעתיד להחיות אלו הגופים שמתו ונקברו, לפיכך מה שבירך והודה על אותם הקברות שעתיד להחיותם אינו פוטר גם את אלו, כי עלינו לשבח ולהאמין התחיה על כל מתי ישראל הנקברים בכל המקומות [וכו']. ואין זה דומה לרואה את הים בכמה מקומות שאינו מברך בתוך שלושים יום, לפי שברכת הים היא להורות על אשר עשה מעשה בראשית, ודבר זה אחד הוא בכל קצות היום, אבל ברכות אשר המית ועתיד להחיות היא ברכה על תחיית גופות מוחלקים, לפיכך בכל מקום שיש קברי ישראל צריך להודות ולברך" .
העולה מהדברים שכולם מסכימים לעיקרון שעל אותו מראה אין לברך, ועל מראה אחר צריך לברך, ופליגי רק האם בית קברות אחר נחשב כאותו מראה, או כמראה אחר . ולפי זה ברור שעל בתי ישראל יש לברך על כל מראה ומראה, כי כל בית שונה מחברו, וכל בית הוא טובה בפני עצמה שיש להודות עליה. כשישראל זוכים לישב בלא שטן ובלא פגע בתוקף ובגבורה (לשון הב"י) בשלוה והשקט ועושר (לשון המג"א) במקום מסוים יש להודות על כך, וכשזוכים לכל זה במקום נוסף זו טובה נפרדת שמצריכה הודאה בפני עצמה. לכן הרואה בתי ישראל ביישובן, ותוך שלושים יום ראה שוב בתי ישראל אחרים, צריך לברך שוב, בדומה למלך ושאר דברים שיש לברך על כל מראה ומראה כיוון שאין המראות שווים. וכן כתב הגרח"ד הלוי (מקור חיים השלם ח"ב עמ' 241 הע' 17): "בתי ישראל בישובם דומה למלך, כי בכל מקום נראית השגחתו יתברך לטובה על ישראל בהצבת גבולות הבנין" . וכן כתב דודי הרב יהודה עמיחי שליט"א (אמונת עתיך גיליון 58 עמוד 40): "אין ספק שעל כל מקום ומקום צריך לברך, ומה שאדם נוסע מיישוב ליישוב לא גריעא שהרי יש לו שמחה חדשה בכל מקום ומקום... וכל יישוב הרי הוא שונה מחברו, ומצריך ברכה בפני עצמה".
ח. אולם יש להעיר שלדעת בעל שו"ת קרן לדוד (או"ח סימן נח), המג"א פסק כרדב"ז רק ביחס לברכה על מלך ועל קברי ישראל, שיש בהם טעם מיוחד, אך דין כל שאר הברכות כדין ברכה על ע"ז, שאין לברכה תוך שלושים יום גם על מראה אחר. ז"ל: ונלע"ד לחלק בין העניינים [היינו בין ברכה על מלך, לברכה על בריה משונה וע"ז - מ.ב.], דברכת המלך או ברכת הקברות תיקנו לכבוד המלך, דגם למלכי גויים חולקין כבוד, וכן ברכת הרואה קברים תקנו לכבוד שוכני עפר, ואיך יתכן שלא יברך על מלך אחר או קברות אחרות משום שכבר בירך בתוך שלושים, דכיון שצריך לחלוק להם כבוד ותיקנו ברכה לכבודם למה יגרע כבוד מלך זה או שוכני עפר אלו שלא יברך עליהם, הלא כמו כן צריך לברך עליהם. ואף שעיקר הברכה הוא שבח להקב"ה שחלק מכבודו לבשר ודם, מ"מ שבח זה הוא כבוד להמלך, וכן בברכת הקברות. מה שאין כן בע"ז או רואה בריות משונות, דהתם אין טעם הברכה כדי לחלוק כבוד, כי ח"ו לחלוק כבוד לע"ז, אדרבה צריך לבזותה. וכן בריות משונות לא שייך לחלוק להם כבוד. וטעם הברכה אינו אלא ליתן שבח והודאה לפני הבורא ית"ש. מעתה כיון שכבר נתן שבח על זה בתוך שלושים מה לי אם על דבר זה בעצמו או על אחרת, ושפיר כתב המג"א דאין צריך לברך עליהם כשכבר בירך על כיו"ב, והיא לענ"ד נכון בסברא. אלא דעדיין צריך להבין מאיזה טעם צריך לברך על הרעמים וזועות בכל פעם, דהתם נמי רק משום שבח לפניו ית"ש וליהני אף דהוי אחרים. אלא דבאמת גם זה נכון, דשאני התם דבשעה שבירך על הראשונה לא היתה השנייה עדיין, ואח"כ נתחדש עוד הכרת גבורותיו ית"ש ולא שייך לפטרו בברכה ראשונה, על כן שפיר צריך לברך בכל פעם.
ועיין בשו"ת ציץ אליעזר (חלק יב סימן כב אות ג) שקילס סברת בעל שו"ת קרן לדוד, אך לענ"ד דבריו צ"ע. המג"א שכתב שיש לברך על כל מלך ומלך כתב כן בשם תשובת הרדב"ז, וברדב"ז מבואר שכן הדין בכל ברכות הראייה, ולפי בעל שו"ת קרן לדוד אין זה נכון, ובכל ברכות הראיה הדין הפוך שאין לברך גם על מראה אחר כיוצא בו, ורק במלך יש לברך מטעם מיוחד שחייבים בכבודו, ואין לטעם זה שום רמז במג"א.
גם מה שכתב בעל שו"ת קרן לדוד שברעמים יש לברך על כל רעם תוך שלושים יום "דשאני התם דבשעה שבירך על הראשונה לא היתה השנייה עדיין" צ"ע, דהמג"א כתב טעם אחר, וז"ל (ריח, ה): "וא"ת ברעמים וזועות וריח בושם למה מברך בכל פעם? י"ל דהתם אינו רואה אותו הדבר בעצמו", אלמא הטעם משום שאינו רואה אותו הדבר בעצמו, ולא משום שבשעה שבירך על הראשונה לא הייתה השנייה עדיין .
ט. עוד יש להעיר בעניין זה שבשו"ת עמודי אור (סימן ד) כתב: על דבר שבעירו הבית הקברות סמוך לבית הכנסת, ונראה בכל יום לאנשי העיר, ויש להם עוד בית הקברות חוץ לעיר, ונסתפק כשרואין הבית הקברות מחוץ לעיר לפרקים לאחר שלושים יום אם לברך עליו או לא, לפי שלא פסקו מלראות הבית הקברות שבתוך העיר [וכו']. וכבר עמד כת"ר דבעכו"ם פסק רמ"א בסימן רכד שלא לברך, מטעם זה שאנו רואין אותה בכל יום, ופשוטו שאפילו על עכו"ם שלא ראה אותה אינו מברך מטעם זה. וכת"ר רצה לחלק לפי שבעכו"ם נוסח הברכה הוא לעוברי רצונו, וקאי אכל עובדי ע"ז, לפיכך אינו חוזר ומברך גם על אחרת. וזה אינו כי בהגהות מימוניות (פ"י מהלכות ברכות אות י) הביא זה על ברכת עקירת ע"ז, לפי שרואין בכל יום מקומות שנעקרו ממנו עכו"ם, ושם נוסח הברכה שעקר עכו"ם ממקום הזה. ומ"מ ללשונו שם מבואר שמטעם זה אין מברכין על שום מקום שנעקרה ממנו עכו"ם, אף שלא ראה עדיין אותו מקום, מחשיב לה תוך שלושים מה שראה מקומות אחרים, יעי"ש.
לפי מה שכתבנו, דברי ההגהות מימוניות צ"ע, שהרי הברכה על עקירת ע"ז דמי לברכה על מלך, שיש לברך על כל מלך ומלך, שהרי כל מקום ומקום היא טובה בפני עצמה, ויש להודות עליה בנפרד, ומדוע כתב ההגהות מימוניות שאין לברך על מראה אחר תוך שלושים יום?
עוד יש להעיר, שדברי ההגהות מימוניות "שאנו שרויין ביניהם ורואין בכל יום עכו"ם שנעקרו" צ"ע. וכי בתקופת ר"י הייתה צרפת (מקום מגוריו של ר"י) מלאה בבתי ע"ז שנעקרו? אדרבה, מפורש בתוס' שבתי ע"ז בנויים היו מצויים ביניהם, ולא בתי ע"ז שנעקרו. גם מה שכתב זאת בשם ר"י צ"ע, דלא נמצא כן באף אחד מהראשונים בשם ר"י.
אכן, הגהה זו אינה מופיעה בהגהות מימוניות דפוס וניציאה, אלא רק בהגהות מימוניות דפוס קושטנטינא , ומצאתי ברמב"ם פרנקל גרסה שונה להגהה הנ"ל, ולפי גרסת פרנקל דברי ההגהות מימוניות ברורים. ז"ל ההגהות מימוניות (לפי גרסת פרנקל): "הרואה מקום שעובדין בו ע"ז כו'. פר"י מה שאין אנו מברכין ברכה זו לפי שאנו שרויין [ביניהם] ורואין בכל יום בתי ע"ז שיעקרו ב"ב ואין כאן זמן מל' יום לל' יום (כדפרש"י) [כדפר"י] לקמן". לפי גרסה זו, דברי ר"י מתייחסים לברכה על ע"ז בבניינה, ולא על ע"ז שנעקרה, ותיבת 'שיעקרו' שהיא תפילה לעתיד, נתחלפה בתיבת 'שנעקרו' שמתארת את מצבם בעבר. ולפי גרסה זו הכל ניחא. המקור לדברי ההגהות מימוניות הם דברי ר"י המובאים בתוס' בברכות, ואין המדובר בברכה על ע"ז שנעקרה אלא על ע"ז בבניינה, והכל אתי שפיר.
העולה לדינא: הרואה בתי ישראל וברך מציב גבול אלמנה, ותוך שלושים יום ראה בתי ישראל אחרים, מברך שוב מציב גבול אלמנה, בדומה לרואה מלך, שמברך על כל מלך ומלך, אף אם רואה המלך השני תוך שלושים יום לראיית המלך הראשון.